אכן, יודע אני מראש, כי כערבים וכיהודים תקוף יתקפוני על העיזי להביע בגלוי דעה המנסרת באויר מזה כבר שנים ושנים, המנקרת במוחות אלפים ורבבות, הנעוצה אפילו בליבות רבים ממנהיגי העם בגולה ובארצנו גם יחד. עם כל זה, לא לי להירתע אחורנית, ובהאמיני אמונה שלימה, כי אמנם הגיעה השעה להגיד אמת שלא תערב לחיכו של רוב העם, הריני לקבל את אחריות המשא הזה על שכמי אנוכי – משא שאין לאחרים ברגע זה האומץ המספיק לשאתו עמדי – היות ומשוכנע הנני כי רק הדבר אשר יובע להלן עשוי להביא לבעיה הארץ־ישראלית את פתרונה הרצוי.

על צד האמת רמזתי כבר על הדבר הזה עוד לפני כשנה וחצי במאמר שנתפרסם ב“הדואר” הניו־יורקי, ושבו נימקתי את מסקנותי לאמור, כי "אין לנו צורך ברוב עברי בארץ־האבות, מפני שתושביה המושלימים והנוצרים הנם, ברובם המכריע, לא פחות יהודאים משבי הגולה; אלא, שלרגל רפיונם הרב לאחר החורבן הגדול קבלו חלק מהם את דת האישלאם, בימי מוחמד ועומר שניהם, ואת האמונה הנוצרית בימי מסעי־הצלב. “יום יבוא – סיימתי את דברי – שיסודות אלה יתחברו שוב לגוף העברי הגדול, אם לא מצד הדת עצמה, הרי בכל־אופן מצד התנאים הכלכליים והמדיניים החדשים, ואולי גם מצד קירבת שתי הלשונות האחיות…”

דעה זאת היא בניגוד גמור, כמובן, לדעותיו של ז’בוטינסקי, המכריז השכם והערב, כי כל זמן שלא נהיה הרוב בארץ זאת לא נגיע למחוז חפצנו; לא עוד אלא, שמתוך השקפתו זאת הסיק מנהיג הרביזיוניסטים את מסקנתו הידועה נגד ההנהלה הציונית הרשמית, שהוא מאשים אותה ברשלנות אל־שניה על אשר לא אזרה את כל מאמציה לקראת המטרה המרכזית – העברת רוב מספיק מהגולה ארצה־ישראל בעשר השנים החולפות.

לדעתי, אין ז’בוטינסקי צודק, וזאת משני טעמים: ראשית, יודעים אנו היטב כי גם בעשרים, גם בארבעים השנים הבאות, לא נצליח להיות הרוב המוחלט בארץ הזאת. שנית, גם אם נניח כי יעלה בידינו, אחר יובל שנים, להגיע לשוויון מספרי, הרי נעמוד בפני גוש איתן של מיעוט שווה לרוב גם הוא, וחוזרים הענינים חלילה, עם היתרון אז בידי המיעוט הערבי, הנשען על כל האוקינוס הערבי אשר מסביבו. הנה מדוע אולי הצהיר האמיר עבדאללה לכותב הטורים האלה, לפני כשנתיים, כי מכל מנהיגי הציונות מקובל עליו ז’בוטינסקי, היות וז’בוטינסקי – הצטחק האמיר בהפליטו את הערותיו – יוצא גלוי עם חרב בידו, ושאר המנהיגים חלקות בפיותיהם וכזב בליבותיהם… כה בטוח שליט עבר־הירדן, כנראה, שאין לו ולתומכיו לירוא כלל ועיקר מחרב השחוזה לעת־עתה רק למחצה…

*

אך האמת היא, שהציונות איחרה את המועד הרצוי ליצירת אותו הבנין כפי שחזוהו גדולי חולמינו בחזון רוחם. האמת היא, שמיום הצהרת בלפור ועד לסוף המלחמה העולמית, גם לתחילת השלום הכללי, נעשו כל־כך הרבה שגיאות מצידה של ההנהלה הציונית – ובעטיו של העם העברי גם הוא – עד שאי־אפשר לתקן את אשיותיו הרעועות של ביתנו הלאומי.

אילו החלה הציונות כמאה ועשרים שנה לפני כך, אילו נענו אז בתפוצות ישראל לקול־הקורא של נפוליון, שהיה המלך הראשון להכריז תשועה ליהודה, אחרי כורש מלך פרס, כי אז היתה לנו היום מדינה יהודית שלימה ומלאה על אדמת האבות. מה דרש נפוליון מאתנו? רק מתי מספר חיילים עברים לעזרת צבאו אשר יצא מצרימה וארצה־ישראל תחת פקודתו. אילו שמענו לקול הקריאה, אילו מהרנו לעזרת המצביא הצרפתי, כי אז לא הוכה ליד עכו; כי אז היינו מוכרזים כמדינה עצמאית בכוח הזרוע הכובש; כי אז יכול עמנו – בהתאם לחוק ששרר אז בעולם – להכריז כי “יהודה” יהיה שם המדינה החדשה, כי כל קרקעותיה החופשיות לעולים חדשים תשתייכנה; כי אדמות ה“אפנדים”, מחוץ לחלקה הנחוצה לכל אחד מהם, יחולקו בין המתיישבים היהודים; כי עברית תהיה השפה הרשמית האחת לארץ. בקיצור: מה שעשו התורכים באנאטוליה ובבלקאנים היו עושים היהודים כאן, עם ההכרה הנוספת לטובתם, שאת כל זאת עשו בארץ אבותיהם, כאשר עשו לפניהם משה ויהושע, דוד ושלמה, זרובבל והחשמונאים. מאה שנים של שלטון צבאי זה מצד הכובשים החדשים היו מספיקים לייהוד המדינה, ואילו תושביה האחרים היו מתמזגים ביסודות העבריים לאט־לאט, אך בבטחון גמור. למה לא נולד מונטיפיורי בימי נפוליון? למה לא קמו הרצל, רוטשילד, והירש מיד אחריו? אם בחמישים שנות הישוב הקיים כבשנו כבר את עמק־יזרעאל, רכשנו כבר את מפרץ חיפה, נאחזנו בחלקו הגדול של השרון, החילונו לכרסם את השפלה, ורוב הערים הגדולות יהודיות הן כבר לרוב – מה לא היה בידינו היום הזה אחר מאה ועשרים שנה נפוליוניות?

*

ובימי הרצל עצמו – הלקחנו מוסר? הלא גם אז עוד יכולים היינו להשתמש בכוח העריצות הבא מגבוה, בכוח הפקודות ב“חסד עליון”; הן הבטח הבטיח עבד־אל־חמיד ליוצר הציונות “צ’רטר” לו ולעמו באותה ארץ־ישראל חמדתו, אם רק יביא לו שני מיליוני לירות תמורתו… מה תמים היה השולטאן ההוא, שהאמין כי עם ישראל מסוגל לקורבן כספי אשר כזה… הן גם עשרים וחמש שנה אחרי יצירת “אוצר התיישבות היהודים”, בסך שני מיליוני הלירות המקוות, עוד אין ארבע מאות אלף בקופותיו המשותפות, גם בלונדון וגם בירושלים. רק מי שקרא ביומנו של הרצל את סבלות המנהיג הגדול יום־יום בשל עיוורון עמו האדיש, רק הוא יבין מדוע הוכרח אחר־כך הרצל לפנות למצרים, באמצעות צ’מברליין, לבקש ממנה את חצי־האי סיני.

אם נרצה ואם נמאן – אותה הצהרת בלפור שוייצמן, ברנדייס, וכל ציוני העולם סמכו את ידיהם עליה, למרות חציה השני, היה תהיה גם בשנים הבאות, כאשר היתה בעשר השנים החולפות, יסוד־היסודות לארצנו זאת כמדינה מיוחדה. יכול נוכל לנסות להפחית את ערכו המדיני של אותו חלק שני אשר בו דיברנו, ושהוא־הוא העצם אשר בגרונה של “הממלכה היהודית”. יותר מכך לא נשיג לעת־עתה בשום אופן. המעצמות עייפות־מלחמה הנן והסכם לא תסכימנה לזעזועים חדשים. מה שהן רוצות הוא – שלום. עד להזדמנות חדשה, שבוא תבוא ודאי באחת התקופות הבאות – לאחר כמה עשרות שנים לפחות – נוכרח גם אנחנו להיענות לדרישה כללית זאת. הנה־כי־כן, תשמש הצהרת בלפור כבסיס הבסיסים לחיינו המדיניים בארץ זאת. היא תהיה לנו מה שהיתה לאנגליה ה“מאגנה־כארטה” מלפני מאות בשנים, ואין כל זיק של תקוה מיידית להשתנותה באיזו צורה שהיא.

ואל לנו להצטער על־כך יותר מכפי המידה. מעולם לא ראינו מדינה, שהשיגה את כל מטרותיה בבת אחת. רומא עצמה לא הוקמה ביום. בולגריה, סרביה, יוון התפתחו בהדרגה – זו האחרונה במאה שנים, ועוד רחוקה היא – כיודע לכל בר־בי־רב – גם מקושטא וגם מאיזמיר… אדרבה, עצם העובדה שמועצת וורסליה, מתוך התלהבות קלימנסו ולויד־ג’ורג‘, ליוון העתיקה, מסרה ליוונים את שתי הערים הנזכרות, היא־היא שהיתה בעורכיהם. כנחש הגדול ההוא, הבולע את טרפו, ואפשר אז לתופסו גם להורגו, היתה יוון בתיאבונה המופלג: באו התורכים ויכוה שוק־על־ירך. מצד זה יצדיק אולי כותב־הקורות לעתיד את וייצמן על סירובו לקבל מידי לויד־ג’ורג’ את “מדינת דויד”. בכל אופן הרינו נמצאים במצב מיוחד במינו לעת־עתה, ולא נטעה ביותר אם נשוונו למצב באירלנד. גם האירלנדים טענו את טענות דוברי־הערבית בארצנו. גם שם חדרו לאירלנד כמליון אנגלים שהשתקעו בצפונה, ביחוד. מנהיג האירלנדים הקיצוניים, דה־ולירה, אינו חדל להכריז בקול גדול לעמו הוא וגם לעולם הרחב – כמוסה־קאזם פשה בארץ הזאת – כי כל זמן שלא ייכנעו בני אולסטר בפני ה“אירים” לא ישלוט שלום בין אירלנד ובריטניה הגדולה. לא כן חושב קוסגריב הנשיא, ואם־כי אין הוא פחות לאומני מדה־ולירה הקנאי, בכל זאת חתם על האמנה עם אנגליה, המכירה בחסות בריטניה הגדולה ובפקודות מלכה, ומה שחשוב ביותר הוא – בישות אירלנד הצפונית, אולסטר האנגלית. שלושה מיליוני אירלנדים – שכל זכויות העבר לצידם הן כזכויות עברנו אנו כאן – לא נרתעו מפני ההכרח הזמני, המדיניות המעשית, ויכירו בקריעת מדינתם לשתיים. אנגלית בצפון, אירית בדרום, וגבול אמיתי בין שתי המדינות העצמאיות.

ואנחנו פה, שאין אנו לעת־עתה בלתי־אם מיעוט עלוב; אנחנו פה, שהננו ה“אולסטרים” העבריים מול ה“אירים” המזרחיים, מאין כל העם האנגלי מאוחד מאחורינו כאשר היה מאוחד לטובת ה“אולסטרים” האנגלים – נוסיף לסרב לפתרון שממנו אולי הקץ לכל צרותינו המדיניות?

*

מה רוצים אנחנו?

כי ביתנו הלאומי יתפתח לאט־לאט לקראת העתיד המובטח לו מטעם המעצמות וחבר־הלאומים. את הזכות לכך נותנת לנו הצהרת בלפור ללא פקפוק. ואם נוכל להוכיח לממשלה הממונה כי ארצנו יכולה לקלוט מיליוני חלוצים – ולא רק מאות בודדות – היש מי שיפריע בעד ירידתם בנמלינו? היש מי שיחסום את הדרכים בפניהם אל תוך הארץ? גם אם יחפצו להפריענו – היוכלו? הן שפת־ים יש כבר לנו לעצמנו, לאורך ים־תיכוננו, ואי האויב שירהיב עוז בנפשו להגיד לנו את אשר נעשה בגבולות עצמאותנו?

רצוננו זה, אבל, לא כלל מעולם – גם לא יכלול לעולמים – את הדרישה לדחיקת רגלי “הגר היושב בארץ מכבר”. השגיאה היסודית בכל הבנין הציוני היתה, שהכל שכחו רק דבר אחד – את ישותם של דוברי־הערבית בארץ־ישראל. ישות זאת אינה נמחקת כלאחר־יד. מה שלא יכלו לעשותו אף הרומאים התקיפים, כיצד נעשנו אנחנו? ביחוד, מאחר שאין כל ספק־ספיקא אצלי, שאותם דוברי הערבית אשר עימם הננו עומדים במגע ובמשא תמידי היום, אינם אלא היהודאים הקדמונים, ושעל־כן עשרת מונים עלינו להתחשב ברגשותיהם ולכבד את שאיפותיהם. בתנאים אלה רק דרך אחת לפנינו ברגע זה, אם אומרים הננו לחיות עם שכנינו – אלה אחינו ובשרנו – חיים משותפים בשנים הבאות עלינו לטובה והוא – דרך התאמת מגמותינו למגמותיהם, הם, בגבולות ההצהרה הבלפורית.

האפשרי הדבר?

בודאי ובודאי, ולראיה על כך, פנו־נא, אם תרצו, לאירלנד, לבלגיה ולשווייצריה.

מהו העם הבלגי?

הכל יודעים, אמנם, כי היתה אומה בלגית לפנים, ובימי יוליוס קיסר תפסה האומה הזאת מקום חשוב בספרו הידוע “דה־בלי־גליקי” (מלחמות הגליים). עם כל זה רבות היו הרפתקאות האומה הזאת בהמשך הדורות, ובימי נפוליון סיפחה קיסר צרפת לממלכתו האדירה. רק לאחר תבוסתו הגדולה בווטרלו החליטו מעצמות אירופה לחדש את בלגיה כמדינת בינים. אלא, שה“וואלונים”, דוברי הצרפתית, היו מעטים יותר מדי למדינה אשר כזאת. מבלי לשאול את פי המעונינים בדבר ניתקו המעצמות את חבלי ה“פלאמים” מעל ממלכת הולנד (אנטוורפן, גנט, פלנדריה) ויספחום למדינה הבלגית החדשה. הנה־כי־כן, נוצרה אותה בלגיה, שתחוג בשנת 1931 את יובל המאה להיווסדה. לבלגיה זו שלושה מיליונים וחצי “וואלונים”, דוברי צרפתית, וארבעה מיליונים וחצי “פלאמים”, דוברי הולנדית. האחרונים היו עד לפני המלחמה העולמית מקופחים בזכויותיהם. השפה הצרפתית שלטה בארץ, ונדמה היה כאילו חזרה בלגיה להיות אזור צרפתי בכל. לאט־לאט החלו ה“פלאמים” להרגיש בשפתם ובגזעם המיוחדים; לאט־לאט נוצרה מקרבם עצמאות פלאמית חשובה. בגנט נבנתה מכללה ל“פלאמים”. עתונים משלהם נוסדו לעשרות. ספרות שלימה עלתה ותפרח – הדומה כמעט בכל לספרות ההולנדית. עם כל זה לא עלה על דעת מישהו, ש“פלאמיה” צריכה לחזור ולהיות הולנדית. בלגיה הדו־לשונית, הדו־לאומית, יצרה לעצמה נפשיות משלה. המלך הבלגי, המורשון המשותף, הלעלנות הקרקעית שהוכרזה למדינה החדשה, רכישת מדינת קונגו באפריקה המרכזית, ובימי המלחמה העולמית – ההתנגדות לגרמניה, כל אלה לשו בבצק אחד את שני הגזעים ויצרו את האומה הבלגית, הצועדת כיום בראש המדינות הנאורות, עם תשעת מיליוני נפשותיה ומסחרה וגם תעשייתה הפוריים כל־כך.

*

אפס, למה לנו להביא דוגמאות ממדינות כה רחוקות מאתנו, נתבונן נא לנעשה בסביבתנו המיידית: למלך פייצל, שהסכים להיות מושל עיראק, תחת אשר קיווה להיות מלך כל ערב כולה; לאמיר עבדאללה, המרוצה לעמוד בראש מזרח־הירדן הקטוע, כשמאוויו למלוך בארץ־ישראל שלנו; לסורים גם הם, המוכנים לוותר על הלבנון הנוצרי, ובלבד שיחזירו להם את איסכנדרון ואת טראבלוס המזרחית; למלך איבן־סעוד, לאמיר תימן, לכל אותם השבטים הקרובים והרחוקים, שאינם חולמים עדיין על ממלכה כל־ערבית מהררי הטורוס ועד לאוקינוס ההודי. אין ערבי, כמובן, שלא יתגעגע לתקופות עומר איבן אל־חטאב והרון אל־רשיד. אין ערבי, אבל – מלבד חמומי־המוח – שלא יבין היטב, כי גם עומר וגם הרון אל־רשיד לא הגיעו לממלכתם כהרף עין.

טוב ויפה – יעירו רבים; אך מה יגידו תושבי המקום על הרעיונות הנועזים האלה? ההסכם יסכימו אותם הקוראים לעצמם, בקנאותם, אזרחי “סוריה אל־ג’נוביה” (סוריה הדרומית) להיקרע פעם ולתמיד מעל הגוש הערבי הגדול עם חצי־אייו הנרחב?

לדעתנו, אין כל אפשרות אחרת בפניהם. כ“פלאמים” בנוף הבלגי, כ“אירלנדים” בנוף הבריטי, כ“הולנדים” בנוף האפריקי – גם “הדרומיים” בנוף ה“פלשתיני” חלק הנם – אם ירצו בכך ואם ימאנו – מהמדינה החדשה שנוצרה בגאוניותו של בלפור, בחרבו של אלנבי, ברצונו של העם היהודי, בהשתדלותו של וייצמן, ובהסכמתו של חבר הלאומים. כ“יהודאים” במערב ארצנו כן יהיו ה“דרומיים” במזרחה – יסוד הכרחי בהתפתחות הארץ. אל תראום במצבם היום. אל תחשבום בורים ויחפים כולם. בעשר השנים לשלטון האנגלי הם התקדמו ויצליחו למאוד. עם ריבוי בתי־הספר, עם חיזוק החיים הכלכליים, עם פתיחת האופקים לחוץ, עם המשכת השינויים היסודיים בחיי המזרח מתורכיה ועד למצרים – מה יתקדמו ומה יצליחו עוד. שש מאות אלף הם היום. מיליון (אולי הרבה יותר, יחד עם מזרח־הירדן) יהיו מחר! אבותיהם אבותינו, לשונם כה דומה לשלנו, וכובד המרכז לחייהם מעכשיו ולתמיד אתנו יחד. שהרי אין אחד בקרבם וגם בקרבנו אשר יעז להאמין כי מעצמות אירופה תחזירנה את ארצנו זאת לאיזו מדינה מהמדינות המקיפות אותנו תהיינה אלו תורכיה או עיראק, ערב או מצרים.

בחיפה ובתל־אביב, בירושלים ובטבריה – דרומיים ויהודאים מתקרבים כבר אלה לאלה באלפי נימים. באחד ממנאמיו דיבר הנציב־העליון על הצורך ליצור בארץ ישראל “אבותיה (מולדת) משותפת”. אכן, לא הוא היה הראשון לראותה. סר הרברט סמואל הביע דעתו על־כך לא פעם. העברים ילחמו עד טיפת דמם האחרונה לעצמאותם העברית. הדרומיים ישתדלו לשמור ככל האפשר את קשריהם עם אחיהם הערבים. אף על פי כן, כבשוויצריה, הגרמנים, הצרפתים והאיטלקים – למרות הנסיונות שנעשו פעמים רבות לספחם לגרמניה, לצרפת ולאיטליה – כן גם אנו כאן למדינה משותפת ולאבותיה משותפת נדגול.

הנה מדוע עם כל התלהבותי הסוערת ליהודה העצמאית, פלשתיני אני באש לא פחות לוהטה.

*

אחר כל הנימוקים שהובאו לעיל הארהיב עוז להחליט, כי רעיון ה“פלשתיניות המשותפה” לשני יסודותיה הגזעיים של ארצנו ולשלושת יסודותיה הדתיים – נעוץ הוא כל־כך בליבות ההמונים שאין לחשוש לפקפוק וערעור כנגדו?

חלילה!

שהרי עוד בראשית דבר הודיתי מייד, כי הרגש הראשון אשר ירגישוהו הקוראים רובם – בקרב היהודאים לא כל כך אולי כבקרב ה“נגביים” – הוא של התקוממות פתעית נגד כפיית פתרון על שני הצדדים שלא מרצונם הטוב, ומי כמותי יודע גם כן כי עוד שנים תעבורנה בטרם יכירו כל חלקי הארץ – או רוב חלקיה לכל־הפחות – בנחיצות דוריית שכזאת? יחד עם כך חושבני, כי המציאות הנוכחית, עם איטיות גידול הישוב העברי, מצד אחד, והשפעת מאורעות משותפים לכל תושבי הארץ כולם, מצד שני, הם־הם שימהירו את תהליך ה“פלשתיניות” בשנים הבאות לקורותיה העצמאיים. הן אי־אפשר הדבר שצמד אחים יגורו יחדיו תחת כיפה אחת במלחמה נצחית ביניהם; אי־אפשר הדבר, שבחיים יום־יומיים כאלה לא יארעו ענינים שיחשבו בהכרח כמשותפים לשניהם.

הנה הולכים אנו ליצור תאריך משותף חדש לכל האזרחים כולם, ובזה – גם לרעיון ה“פלשתיניות”. בקרוב תונח אבן־הפינה לבנין הנמל הגדול בחיפה. יש בודאי שישאלו: מה ענין בנין נמל ולבעיה מדינית וממלכתית? נראה לנו, כי מכל המעשים הנעשים בארצנו זאת מאז הכיבוש הבריטי לטובת כל התושבים כולם – יצירת הנמל החיפאי הוא המעשה הכביר ביותר ותוצאותיו לעתידות ארצנו מי ישורן? הן דבר אחד ברור לכולנו מראש, והוא – שנמל חיפה יהיה, אם לא הגדול שבמזרח ים־התיכון, הרי לפחות אחד הכי גדולים בצידן של קושטא, פיריאוס, ואלכסנדריה. עשרות ספינות תחתורנה אליו, תפליגנה ממנו, תעגונה בו, והעיר הכרמלית חיפה תהיה אולי היותר פורחת והיותר מיושבת בארץ־ישראל. הישוער, שחיפה זאת תהיה רק לעברים? הישוער, שיהיה מישהו בקרבנו, אשר ינסה לקפח את זכות תושביה האחרים? ואם נמל זה לכולנו הוא, ואם בעיר זאת כולנו נחיה באחווה – האם לא חג משותף יהיה יום הנחת־האבן לבנין הנמל? אם את דעתי תרצו לדעת – הגדול שבחגינו המשותפים יהיה זה, והלואי שעשר, עשרים, השנים הבאות תעניקנה לנו עוד רבים־רבים אחרים שכמותו – כמסילת־ברזל מירושלים לבגדאד, למשל. התזכרו את הרצל וחזונו הנפלא על ראש הכרמל לחיפה המחרית? התראוה בדמיונכם – בעוד שנים מעטות בלבד – כנאפולי האיטלקית ליופיה, כמרסיליה הצרפתית לעושרה – גאון מדינתנו זאת ושעשועיה בעתיד! הנה מדוע מייחל אני, הנה מדוע צריכה כל ארץ־ישראל כולה להתפלל ליום שבו יחנוך נציבנו העליון את הנמל בשם בריטניה וחבר הלאומים, וימליט סוף סוף לתוך מימי התכלת הזכים את הגבול הראשון לרציף ה“פלשתיניות” במימושה זה האיתן, הודות לעזרתה של אנגליה בעמים.

*

אבל, באלה לא די.

מה שצריך לעשותו סוף סוף, מה שצריך לגשמו במהירות הכי אפשרית הוא לאחד את שיטת החינוך במדינת שני הגזעים השמיים, שני האחים הלשוניים – בני אבות משותפים. רק אם נחליט סוף־סוף להכיר באמת הפשוטה, כי לפחות מוסדות החינוך היסודיים למדינה שייכים הם; רק אם נעשה את הצעד המיישע האחד, להטיל את כל הוצאות בתי־הספר העבריים לא על מוסדותינו אנו, כאשר היה הדבר עד כה, בלתי־אם על ממשלת כל הארץ כולה – רק אז נצעד צעדים מדודים לקראת מחר בטוח ושלם. בודאי, את בתי־הספר העבריים שתנהל כנסת ישראל העצמאית, כאשר מנהל כל קנטון שווייצי את מוסדותיו הוא, אלא שהנהלתה זאת תיחשב כחלק מהנהלת החינוך הכללית אשר לארץ, עם חלק מהתקציב הכללי, ולא יקרה עוד הדבר המחפיר, לדעתנו, שרק לדוברי הערבית הרשות להיחשב כתלמידי המדינה, מאין כל איחוד שהוא בין שיטת הלימודים אשר להם ובין שיטת הלימודים אשר לנו. קורטוב של אחדות חינוכית הוא הכרח מדיני, כלכלי וחברתי לכולנו, כגון לימוד מספיק של ערבית ועברית בבית־הספר, וביחוד – הכנה שיטתית של כל ילדי הארץ ברוח ה“פלשתיניות”. עצם העובדה, שהעבריים דואגים לבתי־הספר שלהם בלבד אינה נותנת להם כל זכות להתאונן על מורי בתי־הספר הערביים, המחנכים את תלמידיהם ברוח שנאה והתנגדות לגזע העברי. התוכלו לשער שבית־ספר “ואלוני” ילמד לתלמידיו המצורפתים, כי ה“פלאמים” מזיקים לבלגיה ולהתפתחותה, או כי הגירת “פלאמים” חדשים לארץ צריכה להיות אסורה? בוחר אני לוותר במקצת על עליונות בתי־הספר העממיים שלנו, ביחסם לבתי־הספר הערביים, ובלבד שהדור הבא ילמד, בפקודת הממשלה, כי ה“פוליטיקה” אסורה על התלמידים, כי כל הדתות ראויות לכבוד ויקר, כי כל הגזעים חשובים להתפתחות המדינה, כי עברית וערבית הן שתי לשונותיה הרשמיות, כי יהודאים ו“נגביים” עתידים לחיות בה עד אחרית הימים באחווה ובשלום. רק בעשותנו זאת יוכלו העברים להתקדם בארץ גם אם יהיו בה המיעוט לעת־עתה וה“נגביים” לא יחששו לחייהם העתידים, גם אם יגיע תורם להיות בה המיעוט ביום מן הימים. הצריך אני להוסיף, כי לא יהיה עוד כדבר האיום הזה בארצנו, שפקיד מפקידי הממשלה לא ידע את אחת לשונותיה הרשמיות. מה שהושג כבר במסילות־הברזל, בדואר, במברקה, בשח־רחוק – אף במכס ובבתי־הדין, לפעמים – יושג בכל מחלקות הממשלה כולן, מהמשטרה והצבא עד לאויריה ולימיה. בקיצור: חוק חשבוני חדש ניצור בארצנו והוא – כי שנים הם בעצם אחד.

מובן הדבר מאליו, כי מדרשות ומכללות תשמשנה ברובן קניינו העצמי של כל אחד הגזעים המאוּחים, ואותו הגזע שיידע לפתח את מוסדותיו העליונים ביותר הוא־הוא שיכריע ביחס לתכניתו ורוחו גם להשפעתו על כלל העם.

*

לא לשם התפלספות גרידא כתבתי את דברי אלה; הן עוד לפני שבע שנים נתפרסם בשבועון האנגלי “ניו־פלשתיין”, – עתונה הרשמי של הסתדרות הציונית האמריקנית – מאמרי הראשון בנושא זה בשם The free state of Palestine ושבו גירענתי את מחשבותי המובאות במאמר זה. כשנה אחר־כך פירסמתי ב“דואר היום” שלושה מאמרים בשם “עבר ועבר” – ואחריהם ב“הצפירה” הוורשאית, “מנורה” הצרפתית, ושוב באותו “ניו־פלשתין” שורה של מאמרים על הצורך שארצנו תלך בעקבות שווייצריה או בלגיה. כי וותר לא ויתרתי מעולם על יהודה העצמאית בקרב המדינה המשותפה – אין כל צורך להדגיש, היות שמאז ומתמיד היה חלומי ממלכה יהודית נרחבה, מהתיכון עד לנהר־הפרת, ומהלבנון עד לתעלת־סואץ, כאשר תיארתיה במאמרים לבלי גבול. אם ל“פלשתיניות” אני איפוא כפי שביארתיה לעיל, הוא רק מפני שמאמין אני באמונה שלימה כי זוהי ורק זוהי הדרך לגישום חלומנו הסופי. ה“פלשתיניות” היא יורשתה הטבעית של הציונות בצעדה השני של אדמתנו זאת, באשר אם מובן הציונות היה בעיקר ההכנה לציון וההליכה אליה, הרי “פלשתיניות” מובנה הפרוזדור האפשרי לציון הבנויה.

כדברי “פאוסט” של גטה: “בראשית היתה רק המילה” – הציונות (או יותר נכון – חיבת־ציון הפעוטה לחובבינו הראשונים), עם שאיפותיה למדינה שלא היתה לנו בה גם אמה על אמה. על צד האמת, גם עכשיו עוד אנחנו בראשית הדברים, אלא שצועדים אנו כבר צעדים ממשיים ורשמיים על אדמת ישראל מלפנים, עם שני האחים, בני אותם האבות, שיחיו זה בצד זה באחווה. כי כור התאחוות זאת יביאנו לאחרית רצויה, לאותה “אחרית הימים” שאליהם געגועינו השוקקים.

בשביל כך אינני ירא לחזות מעכשיו את היום שבו יושיטו דוברי־ערבית את ידיהם לדוברי־העברית באחווה אמיתית; בשביל כך מאמין אני באמונה שלימה כי בעצם עינינו נחזה כולנו מתנופף על כל מגדל ובית, בכל ערי הארץ וכפריה, לא דגלה של אנגליה, כהיום, בלתי־אם הדגל המשותף לכולנו בתכלת רצועתה ממעל, בירקרק רצועתה ממטה, על פני שדה לבן שבמרכזו יחבוק מגל הסהר המזרחי את הכוכב המשוייש למגיננו הדוידי, ובזוויתו העליונה ה“יוניון ג’ק” האנגלי – כבאפריקה הדרומית היום. מובן, שבתל־אביב ובכל כפרינו אנו יתנופף דגלנו התכול־לבן בצילו של הדגל המשותף.

זוהי “פלשתיניות”. זוהי ציונותי.

ד“ה, כ”א בשבט תרפ"ט – 1.2.1929