רקע
איתמר בן-אב"י
הצהרה בלפורית ערבית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

לשני דברים סייעו הרביזיונסטים בתכסיסיהם, לפני התפוררותם המפתיעה, והם – בחירת מנהיגות אפסית וממויימת ודחיית ההגדרה הסופית למטרות הציונות.

המנהיגות החדשה לא תוכל, גם אם תרצה, לקבוע מדיניות לא־וייצמנית. צל־הענק של המנהיג הקודם לא יסור מעליה גם לרגע קל, ויפה סיים ניידיץ' הפיקח את הערותיו לאחד העתונאים, באמרו: “הכנסיה הי”ז רצחה אדם, אבל לא הרגה את שיטתו“. על כורחם ושלא מרצונם ייתלו גם סוקולוב בשבעים שנותיו, וגם חבריו הננסים, ברובם, באילן הגדול אשר עודנו מושרש עמוק־עמוק בקרקעו המייחלת לפעולות חדשות. מדי פרוץ משבר כלשהו בתנועה המזועזעה ייאספו מסביבו ויאחזו בכנפי בגדו לקרוא לו בקול אחד “קצין תהיה לנו, חיים!” זוהי התוצאה היותר בולטת לכנסיה האחרונה, ובשבת ז’בוטינסקי בודד וגלמוד בחדרו אשר בפאריז, עליו לתהות במרירות ב”חאראקירי" הפנימי הזה בעצם השפעתו האישית: עם רציחת וייצמן לשנתיים ימים לכל היותר, התרצחו גם הוא וגם שיטתו לימים רבים מאוד.

יותר חשוב, אבל, בעינינו הוא אומץ־הלב שגילתה הכנסיה, בשיא רגעי טירופה, לדחות בשתי ידים את ההגדרה הסופית. נושאי־כליו של מנהיג הרביזיוניסטים טוענים כי גרמו לכך “מברקי־הבגידה” אשר הגיעו לבאזל בשעה אחרונה להבהיל את הכנסיה האומללה בהתראות שוא. הצדק אתם אולי, ואולם אין טענה זאת סותרת את עצם העובדה. מדוע לא ידעו גם הרביזיוניסטים להציף את הכנסיה ב“מברקי־גבורה” כדי להסעירה עד לידי התלהבות אל־שניה? מדוע הוקיעו לעיני רואיהם הנדהמים רפיונות וניגודים פנימיים, שהבאישו את ריחם, ברגעים האחרונים אף בעיני תומכים מובהקים כדה־האז, סטיפן וייז, יוליאן מק ורוב חברי “המזרחי”? אם כה ואם כה – “אוי לקדרה”, ולכל הלהג על “רוב עברי מיידי בשני עברי הירדן”, כשאין זיק של תקוה ליצור רוב עברי אף מעברו האחד, המערבי, במשך חמישים השנים הבאות עלינו לזעזועים ולמשברים. אך אילו כינס ז’בוטינסקי, כדעתו הראשונית, את ה“יודנשטאמנל־קונגרס” מייד לאחר קריעת כרטיסי הצירים וזריקת “המטבע התקציבית” בפני אויביו, ולאחר הכרזת ההגדרה הסופית הנזכרת, אילו יצא חוצץ בראש צה“רו ובית”ריו לאסוף מחנה גדול של חלוצי־מייד ושל בני יהושע, כי עתה היו פני הדברים משתנים אולי גם בלונדון וגם בירושלים שתיהן. אבל, מה לעשות, אם מכל ההמולה אשר קמה באולם הכנסיה באותו “השחר האפור” – כפי תיאורו המקסים והמדאיב של אורי קיסרי בכתבתו ל“דואר היום” – נשארו רק מחנק האבק וצחנת החרפה העוטפים את כולנו עד למרירות וליאוש, כמעט.

*

אפס, אם למרירות יש אמנם מקום במחנותינו – ליאוש בל ניתן את ידינו בארץ־ישראל. כי בנפשנו הוא.

ויאוש, ההגידו־נא, למה הוא?

הנה רואים אנו בעצם עינינו, כי אין השד שחור כפי שתיארוהו לפנינו. איש מאתנו לא ירצה להסתיר את האמת כמות־שהיא, ומי מאתנו יכחיש את האפשרות שבאחד הימים יתחדשו פעולות התקפות, התנפלויות שיחזירונו לימי האודם של אב תרפ"ט – מבלי להרתיענו, כמובן, אף כחוט השערה? אף־על־פי־כן, כל אותם הרואים נכוחה בקרבנו, כל אותם העוקבים אחר הענינים לאשורם, כל הקוראים את הדברים בין השיטין, יודעים אל נכון, כי דבר מה שונה כבר בארץ הזאת מאז “הספר הלבן” לפאספילד. רתיעות תהיינה גם להבא. הפתעות לא תימנענה מאתנו אולי גם מחר, אך הראו נא לנו עם אחד בעמים שלא ידע אבני־נגף בדרכו קדימה, שלא זכה להפתעות בתקוותיו המעפילות. אגיד עוד יותר: לדעתי, אוי לה לאומה המצליחה תמיד. אוי לה לממשלה שאינה יודעת לסגת בשעת הסכנה. נסיגה אינה תבוסה והסתגלות אינה התרכּנות. אדרבה – כגשר ההוא, שמהנדסיו מוכרחים לגמשו עד למידה ידועה לבל יתקעקע פתאום, כן גם עם השואף לדרורו חייב להתגמש בהליכותיו המדיניות ובתכסיסיו המלחמתיים.

הצהרת בלפור האנגלית לא הביאה לנו את הגאולה השלימה. כל הכופר באמת זאת כופר הוא היום בעיקר. אך הסיבה לכשלון ההצהרה הבלפורית האנגלית אינה אך ורק ברמיית הממשלה הלונדונית ובנרגנויות הפקידות הירושלמית. יהי־נא העוז בליבנו לוידוי, ונכריז־נא גבוהה־גבוהה, למרות החשש פן יאזינונו בגת, כי הסיבה האמיתית לכל צרותינו עד היום היתה, שיחד עם השגת מיסמך אנגלי לביתנו הלאומי לא השגנו גם – ואולי דוקא – מיסמך ערבי. מה שהבינוהו ברנדייס ופרנקפורטר בהישמעם עוד בימי המלחמה העולמית לעצת אחדים מבני ארץ־ישראל הנועזים, ואהרון אהרונסון בראשם, לא היבנוהו – כהודאת עצמם – וייצמן וסוקולוב שניהם, ועוד יבוא היום אולי לספר כיצד נתמזמזו כל מאמצי הציונים האמריקאים מסביב לועידת השלום בפאריז בשל עיוורונו של סוקולוב, העומד כיום – הודות לז’בוטינסקי – בראש התנועה הציונית העולמית, גם כראש הסוכנות היהודית לארץ־ישראל. רק הוא האשם בדבר, שפרנקפורטר קיבל אז מידי המלך פייצל (האמיר פייצל בימים ההם) רק איגרת־אהדה ולא “הצהרה ממלכתית”. רק הוא האשם, שראיונו של אותו פייצל עם ברון ג’ימס דה־רוטשילד, בארמונו הפאריזי, נגמר במחמאות סתם ולא ב“ברית האחים”. רק מאמץ קטן אחד בכיוון הרצוי ואמונה פחות איתנה בכל־כוחיותם של לויד־ג’ורג', בריאן, וילסון ואורלנדו, היו משנים את פני הדברים, ורעיונו של הברון ג’ימס לבנות בירושלים ארמון משוייש לממלכה יהודית מיידית לא היתה נופלת במים זידונים…

*

מה צריך, אם כן, לעשות כדי לתקן את הטעות שנעשתה בקלות־ראש כל־כך מפתיעה?

צריך לחדש את המשא־והמתן להשגת אותה ההצהרה הבלפורית הערבית, שממנה יכולת העבודה הגלויה והשלומית, לקראת העתיד העברי המיידי.

ומובן, שבמשא־ומתן זה לא יהיה כל מדרך־כף־רגל למנהיגי “ברית־שלום”, שלהם ורק להם חייבת תנועתנו את מירע יחסיה עם הערבים. אינני ירא לומר, כי אלמלא תעמולתם המתרפסת, אלמלא נכונותם לכל הכנעה, לכל התפייסות, לכל התמחקות, כי עתה לא היינו רחוקים מאוד מקשור קשרי התהבנות והתיידדות עם הערבים שכנינו. כחברי “אגודת ישראל” ההולכים אל המופתי ללחוץ את ידו גם בשעות התקפותיו הסוערות נגד ביתנו הלאומי, כן גם חברי “ברית שלום” בהכרזותיהם השונות. מכל שיחות כותב הדברים האלה עם אותם מראשי הערבים, שההסכם עם העברים אינו להם לזוועה, חוזר לבלי־סוף הנימוק הטיפוסי הזה:

־ אבל, “ברית־שלום” מסכימה לבריתיה (פדרציה) ערבית. היא מסכימה למועצה מחוקקת משותפת. היא מסכימה לדו־לאומיות במובנה הערבי, של רוב ערבי וזכויות מיעוט ליהודים אשר בקירבו. היא מסכימה להחלפת המטרה המדינית של הבית הלאומי במטרה רוחנית בלבד. היא מסכימה אפילו ליצירת הטיפוס החדש, הטיפוס היהודי־הערבי. כל בני ארץ־ישראל ייהפכו ליהודים־ערבים, כיהודי אנגליה, שהנם אנגלים, וכיהודי איטליה, שהנם איטלקים…

*

חן־חן!

אם זהו ביתכם הלאומי, אדוני ה“ברית־שלומיים” – למה היה לכם לבוא ארצה־ישראל? למה לא הסתפקתם בליטא, בפולניה, ברומניה, ביוון, בגרמניה ובאוסטריה, אפילו, שבהן מעיזים היהודים להיבדל לעם מיוחד – העם היהודי.

לא.

עם כל גזעיותנו המשותפת, לשונותינו הדומות זו לזו, געגועינו לעבר מזרחי מזהיר – אין ברצוננו ליהפך לערבים.

לזאת לא יסכים הישוב, ברובו המכריע, לעולמים. ואותם ממנהיגי שכנינו המוכנים גם היום למשא־ומתן מחודש עם מנהיגינו אנו, יודעים היטב כי ראש וראשונה לכל דרישותינו – עממיותנו המיוחדה – עצמאותנו המלאה.

הצהרה בלפורית ערבית צריכה, איפוא, להכיר בדרך גלויה ועל בסיס הסכם הדדי, באותו הבית הלאומי שהבטיחוהו לנו אנגליה וצרפת, לראשונה, וארבע וחמישים חברות חבר־הלאומים אחריהן.

הצהרה בלפורית ערבית מוכרחת איפוא להסכים לויתורים קרקעיים לטובת העברים, תמורת ויתורים כספיים לטובת הערבים. גם לפתיחת השערים לרווחה בפני עולים חדשים – למשל, 88,000 היהודים הבגדאדים, 50,000 היהודים הסורים, 90,000 היהודים הסלוניקיים, 40,000 היהודים התימנים, 150,000 היהודים התורכים – עולי־בבל חדשים לביצור יהודה השלישית…

תאמרו: והיכן הם הערבים, שיעזו לתת לעם העברי את ההצרה הבלפורית הערבית? לזה אענה: והיכן הם העברים שיעזו להיכנס במשא־מתן מסוג זה בהחלטת אראלים? בו ברגע – הבטחתיכם – שמשני הצדדים תימצא ההעזה, והמנהיגים יהיו מוכנים להושטת ידים אלה לאלה – תימצא הדרך לישועה, וההצהרה הבלפורית האנגלית תצלול אז בתהום הזכרונות הדוריים…

דרך אחרת אין.


ד“ה, י' בתשרי תרצ”ב – 21.9.1931

המלצות קוראים
תגיות