כל ארץ־ישראל כולה – עם ישובה היהודי בראש ובראשונה – עקבה בענין אחר שביתת הנהגים היהודית־ערבית, שלא ידעה כמותה בכל קורות ארצנו לפני־כן, וה' הוא היודע כי לא חסרי שביתות היתה ארצנו עד כה. זאת ועוד: אפשר לומר כי בפעם הראשונה בחיי הארץ נטו ההמונים הרחבים אשר לישוב הזה, ברובם המכריע, ערבים ועברים כאחד, לצידם של השובתים המשותפים, ולשאחרי תעתועים לאין־קץ הוכרזה השביתה המצופה, למשך ארבע־ועשרים שעה אמנם, הרגישו מיליון האזרחים את ליבותיהם פועמים בהלם מדוד ונפלא, אשר העביר בכולם גלים רועדים לסיפוק נפשי יוצא מן הכלל.
מה הן הסיבות לכל אלה? מדוע רק הפעם ולא תמיד?
אלפי תשובות יש לשאלות אלו, ועוד תישפך דיו רבה להשטיחן על גליונות העתונים והחיבורים להבא, אך התשובה הבולטת ביותר, הבוקעת ועולה מכל פה, הקולעת אל המטרה מייד, היא רק אחת: סוף־סוף נפתחה הדלת לאחדות הגזעים על אדמת כנען העתיקה, ורוח שפיים עבר דרך בה, בשפע מרנין ומחלים, אם לא לטאטא עד היסוד עדיין את האוירה המורעלה שעטפה את החדר מזה כבר עשר שנים…
בודאי: לאחר מעשה, וביחוד לאחר ההחלטה הנבונה מצידם של מנהלי השביתה, עם חסן צדקי אל דג’אני בראשם, שידעו לבלום את סערתם הצודקת ויסתפקו בשביתת־מחאה בלבד – שוב מרימים נרגנים את ראשיהם למצוא דופי בתנועה היפה, אשר איחדה הפעם את הערבים והעברים לגוש איתן אחד. מתוך דברי ה“ג’אמעה” ביחוד, בטאונו של המופתי, ניכרת האכזבה הרבה על אשר לא שימשה שביתת הנהגים בסיס וקרקע לתנועת־מרד כללית. במילים ברורות למדי מבאר עתון המופתי לקוראיו, כי אמנם היתה זאת “הפעם הראשונה, שחלק גדול של יהודים וערבים באים לידי הסכמה ביניהם, ולו גם על ענין מסוים”, ולאחר שהוא מוסר ידיעות מגמתיות־כוזבות שמטרתן לעורר בקרב הערבים חשדות־הבל, כאילו הושגו הכספים לקיום השביתה המשותפה ממקורות “בולשבים” ו“ציונים”, פונה הוא לנהגים הערבים ומייעץ להם לבל ימשיכו את “ההסכם” הזה עם היהודים להבא, יען הוא “חושש שמא יגרור הסכם זה הסכמים אחרים בין הערבים והיהודים, שהמתווך ביניהם יהיה כספי היהודים ואנשים אחדים נעדרי מצפון מבעלי־הפניות שבין הערבים”. כוונת ההערות הללו היא לשים לאל כמובן את המאמצים היפים הראשונים בדרך ההתהבנות לשני העמים היושבים בשכנות הכרחית בכמה וכמה מערי הארץ ומכפריה העתיקים והחדשים, ועוד נשמע דברים שכמותן לרוב גם להבא.
כל אלה לא יוכלו למחוק את העובדה שנעשתה, ולא יעצרו כוח עוד לחסום שוב את הדלת שנפתחה. מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. ארץ־ישראל בהמוניה הרחמים עייפת זעזועים היא לבלי־די. היא רוצה להתנער ממשא כבד של שנאה, נקם ונטירה, ומטרתה החבויה והאמיתית היא לחזור לאט־לאט אך בבטחה למשטר תנועה, עבודה ופוריות. מכאן הפתאומיות להסכם הנהגים העברים והערבים, שהצליח מעבר לכל המקווה. מכאן גם כריתת־הברית המיוחלה בין ספני יפו ותל־אביב, מכאן היחס הטוב והידידותי שבין שני אזורי הנמל החיפואי. מכאן התגברות הידידות והאחווה בטבריה הגנדרנית והצוחקה. מכאן מה שיתהווה עוד מחר, מחרתיים, בשנים הבאות עלינו לטובה.
“נתכלכלה!” קראנו על עמודי עתון זה ימים רבים לפני הסכמי הנהגים והספנים. ואמנם זאת היא ההרגשה הרווחת בקרב כל האזרחים.
אם ירצו בכך רודפי־הבלבולים ואם לא ירצו, ארצנו הולכת הלוך והתכלכל מיום־ליום יותר ויותר.
ובכלכלתה זו הבריאה והרעננה גם תשועתה המהירה והמלאה.
*
ואולם מה שנתן ל“התכלכלות” ארצנו המשותפת את ערכה הגדול והמכריע הוא התקדים שהונהג בהסכמים הנזכרים לעיל.
בעניני כלכלה, אדונינו עורכי ה“ג’אמעה” וה“פלשתין”, אין מה שאתם קוראים לו בהתמדה מעייפת ומטרידה בשם “רוב” ו“מיעוט”. בעניני כלכלה יכול הרוב לפעול הרבה פחות מהמיעוט, ופעמים רבות, כמעט תמיד, עשוי מיעוט נמרץ, תוסס ויודע את אשר לפניו, לעזור בדרכים בלתי־מקוות לרוב קצת רשלן, לאוט ו“שמח בחלקו” אולי יותר מדי. על סף שלושה חלקי עולם יושבים אנחנו כאן, וחרף המשבר העולמי הנורא אשר נגע בארצנו גם היא אין דבר המפליא את מבקרינו מחוץ כהתפתחותנו בעשר השנים האחרונות. ירושלים היתה לבירה יפהפיה ומאוכלסת. תל־אביב צועדת צעדי ענק לקראת עתידה המזהיר, נמל חיפה חובק כבר במעגנו הקוסם אניות גדולות למדי ומסילת־הברזל הבגדאדית אינה עוד חלום. תהי דעתנו על תכנית הפיתוח מה שתהיה הריהי עומדת בשערינו כמציאות המחר. רוטנברג מקוה להעניק לנו את חשמל הירדן בחצי המחיר העכשוי, ואשלגי ים־המלח כבר הגיעו ללונדון, אם כי בכמות קטנה, לעת־עתה. לפני יומיים שוחח כותב טורים אלה עם אחד הפקידים העליונים השוקד על התכלכלות ארצנו, ומעל מפת הארץ, כפי שמוסמרה על כתלי משרדו, הראה את כל הנגב הגדול “שאין ערוך ליופיו – קרא האיש בהתפעלות – ועל הכל בעושרו: נפט, פוספאט, ונחושת הם מקטני אוצרותיו, ולכשיתממש זכיון הדיוג בעציון גבר, ליד עקבה, תהיה ארץ־ישראל – כה הצהיר בהתפעלות – לכנען חדישה ואדירה”…
ובכנען חדישה ואדירה זאת, שבה תתפוס יהודה העצמאית באזוריה העברים מקום יותר גדול ויותר מקיף מכפי שנוכל לצייר לעצמנו ברגע זה – לא ישתלט עוד אחד העמים על משנהו. כבקרב כל בית משפחה כן גם ב“פלשתינה” זאת לא תהיה כל פדות בין אח לאח, בין אחות לאחות. הבכור יזכה אולי – על צד האמת הרי זכה כבר בשל התרשלות הצעיר – בחלקה קרקעית יותר גדולה, בנכסי־צאן־ברזל יותר מרובים. אבל, בכל שאר ענפי הפעולה והיצירה, לא הזכיה היסודית היא אשר תכריע, בלתי אם ההבנה, העבודה, הרצון. זכות שווה לשני האחים, לשתי האחיות. זכות שווה בשפה, בחברה, בחלוקת העבודה, בהנהלת הענינים הפנימיים והחיצוניים. כבימי אברהם ולוט בן־אחיו, שחילקו את הארץ על בסיס שוויון גמור ובהתאמה מראש, יען “כבדה מנשוא את שניהם” במקום אחד ובעונה אחת, כן גם היום יהודה וישמעאל, והכלכלה היא־היא אשר תסול לפני שניהם את הדרכים הישרות והבטוחות להתפתחותם העתידה – דוגמת מה שאירע בימים אלה בשניים מעורקי החיים למדינתנו המתחילה – הספנות והנהגות.
מחר, היו־נא בטוחים, יוכרחו הפרדסנים, ערבים ועברים, לבוא גם הם לידי הבנה מתואמת ופוריה.
מחר, היו־נא מוכנים, נושיט יד איש לרעהו בענין תחנת מסילת־ברזל ליפו־תל־אביב, בענין מוצא שווקים מיוחדים למוז הארץ־ישראלי, בענין ניצול הנפט המקומי לטובתה של כל הארץ, בענין קביעת סידורי אחווה וידידות בשאלת התיירות, מקור ברכה אל־שני לאדמת האבות, לבלתי תישאר בידים מצומצמות, בידים צדדיות בלבד.
כן. צעד צועדת הכלכלה, ושום דבר לא יעצור בעדה – אפילו המופתי ונאמניו האחרונים…
*
מזה ארבע־חמש שנים נתכנסה בארצנו חבורה קטנה, שחבריה מעטים אך עקשנים. היא מטיפה לעם העברי בארצו, בעל־פה וגם באמצעות חוברות וספרים, להגיע ל“ברית־שלום” עם שכנינו הערבים. עצם המטרה מאתנו ילידי הארץ נגנבה. הן אנחנו הצגנוה כדגל לפעולותינו כאן למן היום הראשון ליצירת “דואר־היום”. הן על ידינו, אזרחי הערים והמושבות, נעשו המאמצים הראשונים להתקרבות שני הגזעים ולהתיידדותם. בקול רם קראנו תמיד, כי כל זמן שלא תימצא הדרך ליישוב הסכסוכים בין יהודה לישמעאל מחוץ להשפעת האנגלים, לא תדע ארצנו מנוחה.
אלא מה? שמעולם לא התכוונו, אנחנו הילידים למדיניות גלותית, התרפסותית; מעולם לא הטיפונו להרכנת ראשי העברים בפני אחיהם הערבים, מעולם לא הצטחקנו לשכנינו אלה כשמפיותיהם קללות וזלזולים.
שאלו את הערבים עצמם והגידוכם, מה רב הנזק שהזיקו לכל ענין ההבנה עם הערבים אנשי “ברית־שלום” בתעמולתם חסרת הגאווה ועקרת־ההגיון. הן מסוכנים הם, בעיני ה“פלשטין”. למשל, יותר מהרביזיוניסטים עם כל סערתם, דוקא בשל מוכנותם לכל ויתור שהוא הנחשב בעיניו ל“עורמה מדינית מסוכנה ומשפילה”.
כאבותינו הקדמונים קוראים גם אנחנו: אל־נא תכריזו יומם ולילה שלום, שלום לכשאין שלום.
“ברית־שלום” בצורתה הידועה – עם מגנס, ברגמן, הנס כהן ור' בנימין בראשה – אינה אלא בדותה, אלא הבל!
הברית שגם אנו שואפים לה, שכל ישראל ישאף ויתגעגע אליה בכל לב, לא תהיה אשר היא צריכה להיות, כל זמן שיסודותיה לא יהיו מבוססים, איתנים, גאים.
הברית העתידה בין הערבים והעברים לעתיד לבוא – והיא בוא תבוא, האמינו־נא! – לא תדע הפלייה בין שני העמים, שההשגחה עצמה הטילה עליהם חיי שכנות ושותפות; ברית־אחים בכל השאלות, בכל הענינים, בכל ההחלטות; ברית־אחים, שתיכרת בין־הבתרים, מתוך צורך חיוני והסכם הדדי, על יסודות ויתורים קרקעיים מצד האח הגדול וכספיים מצד האח הקטן.
ברית משולשת – עברית, מושלמית ונוצרית – שתחזיר לארץ קסומה זאת את ימי יפעתה מלפנים, לתועלת כל המזרח הקרוב כולו.
ד“ה, כ”ז באב תרצ"א – 10.8.1931
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.