סוק־אל־גארב, לבנון

יושב אני, מזה ימים אחדים, על מרפסת המשקיפה אל אחד המראות היותר נפלאים בעולם. מרחב ימי ויבשתי עצום, שתחילתו הגלויה בצפונה של צידון וסופו הטמיר בדרומה של טראבלוס המזרחית – משתטח לעיני המשקיף כבמפת־קסמים. התכלת היותר מוזרה, בחליפותיה בוקר, צהרים, ערב ולילה, וירקרק היותר עשיר בחולות, בשפלה, בגבעות ובהרים, מתלכדים כאן למזיגה מלאה שאין ערוך ליופיה ולתפארתה בכל המזרח הקרוב, מחוץ לארץ־ישראל שלנו. לא עוד, אלא שלרגעים מגיעים המראות השונים לידי בוהק טבעי שכזה, ביחוד עם רפרופי השחר ועם דמדומי בין־הערבים, שאי־אפשר כמעט להאמין כי באמת אדמת־חלד היא זאת, ולא גן־העדן בכל משמעותו ויפעתו.

פתאום מהדהדים קולות עזים באויר הזך והטרי: הלשון הערבית היא זאת, במבטאה הסורי הלבנוני, הדרוזי, מפיותיהם של עוברי־אורח ויושבי־גגות. ובהגיח ממערב, בחשכת הלילה המתחיל, אלפי האורות של הנמל הגדול הקרוב כל כך – מתבהרת אז במוחי העייף והנדהם ההכרה המפליאה, שאמנם במדינת הלבנון הגדול אני שוהה עכשיו, מדינה שחלמוה בניה מאות בשנים לשוא, עד שאישרוה הצרפתים והאנגלים בכניסתם ביירותה מיד אחר גמר המלחמה העולמית.

והנה־הנה לפניך כאן – זו המדינה האחת בעולם, שסגולתה העיקרית היא לא כל־כך לאומיותה המיוחדת, אלא נצרותה הבולטת בכל. הנה היא לפניך בכל עצמיותה המופלאה ובכל שאיפותיה היוצאות מן הכלל. עוד אין איש מהלבנונים ידוע דבר מעברו האמיתי בימים קדמונים; עוד גם הצרפתים ידידיהם מגששים באפילת צור־מחצבתה של יצירת־כפיהם הרכה, וכבר הולכת היצירה המדינית החדשה הלוך וקבל צורה של ממשות במהירות שלא שערוה אף נלהביה היותר סוערים. ראו־נא, למשל, את ביירות העיר – זו בארות של ימי הצידונים והצורים! עיר רבתי־עם, עשירה במסחרה ויכלנית בתעשייתה, שהיתה בימי התורכים הנמל הרביעי של ממלכת העותומנים ושהקיסר וילהלם, בביקורו המפורסם במזרח הקרוב, כינה אותה בשם “פנינת כתרו של השולטאן” – והיא־היא היום בירתה של המדינה הלבנונית בגבולותיה הנרחבים. היא – ולא זחלה, קודמתה. היא, ולא דיר־אלקמר צרתה. למרות מאת־אלף תושביה המושלמים. למרות היותה הנמל הטבעי האחד לדמשק, לחומס, ואפילו לחאלב הרחוקה. למרות שבחרו בה האמריקנים והאנגלים כמרכז להתפתחות תרבותם האנגלו־סאכסית.

ורגש מוזר תוקפני בהשקיפי ממרום מושבי, באחת מערי־הקיץ של הלבנון הלזה, אל הנמל הביירותי עם כל סביבותיו. הן סוף־כל־סוף לא רחוקים ביותר הם הימים, שכאן או קרוב לכאן ישבו אותם מאחינו הקדמונים, נתיניו של חירם הגדול, הכנענים בשמם הכללי – וצייהם חצו במאותיהם את מימי הים־התיכון אשר לפני! הן סוף־כל־סוף דם עברים לאלפים נשפך גם באדמה היפה הזאת, אם בימי שלמה הגדול אשר שלח את עבדיו הלבנונה לכרות ארזים לארמונותיו בירושלים ולנמליו במפרץ ים־סוף, ואם בימי דוד, אחאב ועמרי השני, שהריצו את חייליהם וסוסיהם עד לדמשק במזרח ולתדמור בצפון – ולנהר הפרת הענקי במזרח הקוסם והרחוק… מפה, כמצידון וכמצור, ירדו הרפסודות והדוברות עמוסות עצים כרותים ויקרים ליפו אשר ביהודה… מפה הפליגו ספינות לתרשיש ולצפון האפריקי הנרחב, שבו יצרו “אחים” את קרתא־חדתא, רועצת רומא בגאוותה.

תיאמר־נא האמת הגדולה, השלימה: צריך שנשמח, צריך שנעניק תודות אין־סוף ליוצר המאורעות, שהציב את הלבנון הנוצרי בצפונה של ארצנו המחודשת. כמותנו אף הם מיעוט הנם באוקינוס הערבי הגדול. כמותנו – אף הם סכנת־תמיד מרחפת על בניינם הרך והצעיר. אלמלא האנגלים בדרום ואלמלא הצרפתים בצפון – התשערו מה שהיה בסופם של העברים והלבנונים יחדיו? כדברי אחד מגדולי המדינה הצעירה, בשיחה פרטית עמי – מה שלא עלה בידו של ג’מאל פשה בשנות המלחמה העולמית, מחוסר און וזמן – היה עולה בידיהם של הערבים־המושלמים אילו היו הם האדונים. התורכים הצליחו להכרית כל זכר של יווניות וארמניות בארצם. זוהי שאיפתם של אדוני האישלאם בכל אשר הם, ורק הודות ליצירת הבית הלאומי העברי בפלשתינה ומדינת הלבנון הגדול כאן, נגוז חלומם זה, ואופקים בהירים פרושים לאורך ים־התיכון.

כן, בהירים הם האופקים, ואם לא בכל דבר, ואם לא בכל הזדמנות, ואם לא בכל עת יכולים העברים והלבנונים להסכים אלה עם אלה תמיד, הרי אין ספק בדבר שהתהוותה של העממוּת הלבנונית היא מתן־שמים לנו. אם ירצו ואם לא ירצו – אין דרך אחרת לפניהם בלתי אם להישען על ארץ־ישראל עבריה באשיותיה העיקריות. אם ירצו ואם לא ירצו – יותר ויותר יבינו הלבנונים, ותומכיהם הצרפתים אתם, כי הפרדת שני הגזעים־האחים תועיל רק להתחזקותם של שונאיהם המשותפים.

הנה מדוע תשמח העין לראות, באדמת הכנענים מלפנים, את דגלו המתנופף והצוהל של העם הלבנוני בחירותו. תכלת, לבן ואדום הדגל – כדגל הצרפתי, כדגל העם המשחרר. אפס, בקטעו הלבן חרות אותו הארז הירוק והענף, סמל הלבנון מימי חירם ושלמה. הארז הגדול והאיתן, ששרידיו האחרונים עודם נראים בפסגה היותר רמה שלמדינה. הארז הגאה והטוב, שמאות אלפים משתיליו החדשים ייערו את המדרונים הערומים. וארז זה מנבא לכל מבין ורואה עתידות, כי חיים סואנים ועשירים יתפתחו כאן בדורות הבאים.

ורבות אמנם נוכל ללמוד מהלבנונים האלה. הם אינם מושלמים בכל. אינם מובחרים באומות. רבים וכבירים חסרונותיהם ואדיקותם הדתית מעוורת את עיניהם עד למאוד. אך מה בכך? לכל עם דופי ויופי, ואת הטוב שבהם עלינו להוקיר ומהטוב שבהם עלינו לקחת לקח גם מוסר. אין כמותם לחסכנות ולעמל. אין כמותם למסחר ולתעשיה. כל לבנוני אוהב מלאכה. כל לבנונית יודעת עבודה. המשפחה משתתפת בהוצאות ובהכנסות. הכספים הולכים לבנין וליצירה. כבשוייצריה האירופית, כן גם בלבנון הגדול – אי ההר שאינו מעובד, אי החולות שאינם מיוערים או לפחות מדושאים? והסדר, והשיטה והמשמעת בכל ענפי העבודה מה כלליים ומה משפיעים!

מעטות המדינות, שהנן כל־כך מיושבות. ולא רבות הן שעתידן כל־כך בטוח. עוד תהיה ביירות, כחיפה מתחרתה, לנמל עיקרי של המזרח הקרוב. עוד יעניק הלבנון חומרי־עץ לרוב לכל המדינות השכנות. עוד תוכלנה עיירותיו היפהפיות ומטריאות להיות מבראות טבעיות לארצות החום והשרב.

עשרים אלף מצרים ביקרו את הלבנון השנה, ומאות אלפי לירות נכנסו לקופות היחידים והממשלה. מה יתן המחר – לכשייבנו בתי־המלון החדישים, לכשיוקמו דרכים ומסילות, לכשיוסרו המכשולים מימי התורכים?

לא, אין זה דמיון יותר: בעינינו רואים אנחנו ביצירת מדינה מלאת־ענין ובהתהוות עם רב־האפשרויות, שבסיסו העבר הכנעני ומטרתו הנצרות המזרחית.

אם רק בשביל־כך ענינם לנו רב, וכל מעשיהם יזכו לתשומת־לבנו תמיד.

*

השאלה היא רק אם תוכל מדינת הלבנון הגדול להתקיים בנוצריותה זמן רב? השאלה היא – אם לא ישטוף הנחשול האישלאמי העצום, בעשרת מיליוניו, את כל מה שיקימו הלבנונים החרוצים בעזרתם של הצרפתים?

ואל־נא תאמרו, כי עצם שאלה זאת מרפרפת לעינינו גם בארץ ישראל שלנו. אכן, אף באופקי עתידנו אנו מרחפת הסכנה האישלאמית בכל מוראותיה האפשריות, ואם יכול לא נוכל להביא ארצה־ישראל, במשך עשרים־שלושים השנים הבאות, זרם של מיליון יהודים לפחות, מיליון גיבורים אשר ידעו לעמוד על המשמר יום־יום לבל יבלעם הנחשול המזרחי הכביר, שמעיינותיו החיים הם בנהריים, במידבר הגדול, בחיג’אז ובדמשק – אז באמת רעה תהיה אחריתנו. אלא, שתקוותינו לכך תגדלנה לבטח בשנים הבאות, ויש לנו מה שאין לנוצרים בלבנון – שפה משלנו, עבר משלנו. וזהו “יש” גדול בהתפתחותה של אומה מתחילה.

גם ללבנונים היתה שפה משלהם, שפת־כנען של ימי ישעיהו, העברית הכי צחה וקצרה, הכי מסחרית ומעשית, כמוכח מתיאורי יחזקאל נביאנו – היתה שפתם הם לפנים, וזכור אזכור את דברי בן־יהודה לאחד ממנהיגי התנועה הלבנונית הנוצרית:

“אילו הייתי אנוכי אחד ממנהלי עניניכם – אמר להם מחיה הלשון העברית – כי אז הקדשתי את כל חיי לתחייתה של לשון הצידונים והצורים. כמה מן היופי ומן התפארה בלבנון כנענית חדישה! כמה מן החזון והאידיאל בחירמיות צופה עתידות!”

אפס, יש להודות כי אם קשה כקריעת ים־סוף היתה התחיה הלשונית אצלנו, קשה ממנה עשרת מונים תהיה תחיה כנענית בקרב הלבנונים. הלשון הערבית חדרה ללשד עצמותיהם, לדמם ובשרם. ובצדק העיר אחד מראשי המנהיגים לתנועה האישלאמית בסוריה: מנקודת־מבט הלשון אין כל הבדל בין הנוצרי ובין הלבנוני המושלימי, זהו עם אחד בכל משמעותן של מלים אלו. ספרות אחת לנוצרים ולמושלמים, ומתוך כך – התפתחות אחת תחול עליהם גם יחד.

לזה עונים הנלהבים שבלבנונים לאמור:

– וכי אין לשון אחת לאמריקנים ולאנגלים? הבשל־כך עם אחד אלה ואלה? וכי אין שפה אחת לבלגים ולצרפתים, או לפחות לרוב גדול של הראשונים? הבשל־כך כצרפתים יחשבו הבלגים? ושווייצריה גם היא, ברובה המכריע, האינה מדברת, כותבת, יוצרת בגרמנית? הבשל־כך לגרמניה תשתייך גם זאת?

כאן באה, אבל, הנקודה השנייה שבטענות המושלימים:

– אמת, נכון הדבר – הם מודים מתוך הכרח – אלא שלבלגיה, לאמריקה, לשווייצריה, ביחוד, יש מסורת לשונית משלהן. לונגפלו ומארק טווין הנם אמריקנים הן ברוחם והן בשאיפותיהם, ורהארן ומטרלינק לא יוכלו להכחיש את עצמיותם הפלאמית בשום־אופן, ופסטלוצי השווייצי התקין גם הוא לעצמו סגולות שאפשר לקרות להן בשם “הרריות”, “וילהלם טליות”, מכל צד. אף לאוסטרים יש תכונה מיוחדה כנראה מתוך כתביהם של שניצלר וגרילפרצר בדורותיהם, ואפשר מאוד שמצרים, למשל, תפתח גם היא ערביות מיוחדת לעצמה, מין “אמריקניות” אפריקית – אם אפשר להשתמש במושגים אלה. אך הלבנון – היכן סופריה המיוחדים לה? היכן עברה הספרותי של מאה שנים לפחות? היכן נטייתה הבולטת להתייחדות לשונית עצמית? אף הגדול שבסופרי הלבנונים היום – אלריחאני ה“מאומרק” – האם לא היתה ראשית פעולתו בחזרו למזרח – לעבור דרך קהיר, בגדאד ודמשק, בשביל להכריז גבוהה־גבוהה כי ערבי טהור הוא הן בסגנונו הנמרץ והחי והן בהסתגלותו לרוח הסופרים הערבים שבעבר הקדמון?

וצריך להודות, כי זוהי הטענה היותר צודקת מצידם של המושלימים. הנחשול האישלאמי מסוכן הוא לא כל־כך מצד דתיותו הכובשת, אלא מצד התחתלותו בחיתולי הלשון הערבית. תורכיה חדלה להיות סכנה מיידית, מפני שגם הכליפות וגם ידיעת הקוראן בלשון הערבית היו לה לזרא היום. ערב המחרית תישאר סכנה תמידית ללבנון ביחוד בשל השפה הערבית השולטת בכל עיר לבנונית, בכל כפר היותר נידח של הרי־כנען מלפנים.

*

בהשקיפי ליפי הארץ מדי זרוח השמש בפסגות ההרים ושקיעתה בתכלת ימם – לא יכולתי לבלי הודות לעצמי, אף לידידים, כי דבר אחד ביחוד השפיע עלי השפעה כבירה ומכריעה: מכל מרפסת ומעל כל גג, ברחובות הרחבים ובסימטאות הצרות, קולות הנשים והגברים, הילדים והילדות – קולות ערבים הם בכל טהרתם. אותן הקריאות ואותם הגוונים. בשיחות ובויכוחים, אותו הלחן ואותה הצורה במנגינות ובשירים, ובעלות ה“מואזין” המושלימי למגדל־מסגדו הבודד פה ושם מתלכדת שירתו בשירת הסביבה כהתלכד הערפל הכבד בנוף הבריטי אף בקיץ.

ואיך יוכלו לעמוד חצי מיליון ערבים־נוצרים, לכל היותר, נגד עשרת מיליוני אחיהם שב“מידבר” בתנאים אשר כאלה? ובאמרי: חצי מיליון – הרי יצאתי אל גבולות האפשר והאמת. אף הלבנונים היותר נלהבים עצמם אינם טוענים יותר, ובמפה הרשמית של מדינת הלבנון הגדול נרשמים רק ארבע מאות וששים אלף נוצרים – ובהם גם ארבעים אלף ארמנים! – כנגד יותר ממאתיים ושמונים אלף מושלימים בגבולות הלבנון הגדול. המושלימים הנם איפוא מיעוט בולט, אם־כי חשוב מאוד, במדינתם של שכנינו הנוצרים, אלא שבהישענם על מיליון וחצי המושלימים והדרוזים שבסוריה, ועל שמונת מיליוני המושלימים שבשאר חצי־האי הערבי, בתוקף לשונם היכלנית, יובן המצב כל־צרכו. הוסיפו לזה, כי הגירת הנוצרים הצעירים אמריקתה הולכת הולך וגבור משנה לשנה – בה בשעה שמושלימים אינם יוצאים את הארץ כלל. בעיירה סוק־אל־גארב, למשל, שבה אני מקייט, לא נשארו אלא זקנים וזקנות, נמושות אמיתיים, וכל בני הנעורים בוחרים למכור תחרים ברחובות ניו־יורק ושיקאגו ולהתאזרח כאמריקנים במקום לפתח את מדינתם הפוריה היפהפיה.

עם־כל־זה אין להכחיש שהתנועה לביסוס המדינה הלבנונית הנוצרית מכה שורשים יותר ויותר עמוקים בכנען שמלפנים. כאשר העירותי, יש כבר גאוה לבנונית, יש כבר התפרצות של רגשות לבנונים. פה ושם הולך ובוקע הפרצוף החדש אשר למדינה הלבנונית. פה ושם מאזין אתה לבת־קול הנצרות המוזרה הלזאת בכל הבטחותיה לעתיד; ומעל עמודי עתון צרפתי יומי גדול – ישנם שלושה עתונים צרפתים יומיים כאן! – הולמים דבריו של המצביא גורו ללבנונים מזה כבר שנתיים לפחות: מהנהר הגדול (נהר אירונטס) עד לשערי ארץ־ישראל ולפסגות הנגד־לבנון – ארצכם הלבנונית.

*

מה הן איפוא התקוות שעליהן מבססים מנהיגי הלבנונים את עתידם העצמאי?

שלוש הנה בעיקרן:

ראשית – התקוה האיתנה שצרפת לא תזניח את לבנון לעולמים. אולי תזניח את חאלב ואת איסכנדרון, אולי אפילו את חומס ואת דמשק, אף את הפרת ואת חורן. אך לא את המדינה הקטנה וההררית, שאין רבות כמותה ליופי ולפוריות, למעמד מסחרי ואסטרטגי, כמדינת הלבנון. בזה צדקו הלבנונים למאוד. כל צרפתי וצרפתי, שעמם שוחחתי בעניני המזרח הקרוב, אם בהרים ובביירות, ואם בספינה המסיעתני צרפתה, מצהיר בהחלטיות, כי צרפת לא תעשה את השגיאה הגסה, את החטא הנורא – לצאת מהלבנון. הראיה לכך, שכל הווזרות אשר התחלפו בצרפת, מאז שביתת הנשק לפני שש שנים, עמדו על נקודת המבט שסוריה, ובכל אופן הלבנון – נחוצות הן לצרפתים מכל בחינה. אף הריו הקיצוני והשתפני למחצה, לכשדנו בו באמנת לוזאנה ובתורכים: “אין בדעתנו להפוך את סוריה למושבה צרפתית, אלא שיחד־עם־זה אין בעדתנו¹ לנער מעל עצמנו את האחריות אשר הוטלה עלינו בתור מעצמה ממונה על הסורים והלבנונים”. והשמחה רבה בכל רחבי הלבנון, לפחות בקרב הנוצרים. המצביא ויגאן ימשיך, אם־כן, את מדיניותו של המצביא גורו, ומושל הלבנון, ונדנברג האלזסי, היושב בארמונו היפה שבקרבת עליי העיר, אינו מזניח כל הזדמנות להדגיש את אמונתו בעתידות הלבנון הגדולה והחופשית – לא עוד, אלא שהנהו מחנך עכשיו את הלבנונים לממשלה עצמאית. אין ללבנון עדיין מועצת ווזרה, ככל מדינה עצמאית, והפקיד הלבנוני היותר עליון מסתפק לעת־עתה בתואר הצנוע – Directeur (מנהל). אפס, מ“מנהלים” אלה מקוה צרפת לגדולות בעתיד הקרוב. כל אחד מהם יחונך בבית־המדרש הצרפתי לעניני מדינות, ולכיגיע זמנה של המדינה הלבנונית לעצמאות אמיתית, תחת חסותה העליונה של צרפת, ייהפך כל מנהל ויהיה לווזיר – לווזיר לבנוני־נוצרי.

בזה תושג המטרה הראשונה להתבססות החופש הלבנוני, והמטרה השנייה תכוּון בראש ובראשונה לביסוסה הכלכלי של המדינה החדשה. כאן החלומות נהדרים באמת, ונדנברג וה“מנהלים” השונים מתאספים כמעט יום־יום לאסיפות, כדי לדון בשיפור המצב המסחרי והתעשיתי. כל מאמציהם נתונים להתחדשות בגידול תולעת־המשי ולהרחבת מטעי־הטבק. גם צמר־הגפן נוטע בהצלחה מרובה ב“בקעה” הנפלאה, שצרפת סיפחה אותה ללבנון, למרות כל מחאותיהם של הדמשקים. פירות הלבנון ידועים כבר לתהילה בכל מקום, יינות בחמדון יכולים להתחרות כמעט ביינות פתח־תקוה, ראשון לציון וזכרון־יעקב. השלטונות הצרפתים אומרים לבנות בקרוב נמל־מרחב בביירות החדישה, אשר יוכרז כנמל חופשי ויתחרה אז עם אלכסנדריה המצרית ועם חיפה הארץ־ישראלית. וטריפולי הצפונית, אף־על־פי שהיא מושלימית ברובה הגדול, סופחה ללבנון על־מנת שלא תיהפך לרועצת לביירות ולעתידה. בביירות עצמה מרחיבים את הרחובות ופותחים חוצות חדשים לבקרים. ארמון הממשלה שופר ועושה רושם של מבצר אמיתי, ויודעי־דבר מנבאים שבעוד עשר שנים לכל היותר יגיע מספר תושביה של בירת הלבנון, בעזרת הארמנים, הצרפתים והלבנונים החוזרים מאמריקה – לחצי מיליון נפש, לפחות. מרסיליה מזרחית שתחדש שוב פעם את תפארת צידון וצור לפנים.

אפס, אין כל אלה מספיקים להגנת העצמאות הלבנונית בפני הנחשול האישלאמי. צריך איזה דבר יותר מכן. צריך איזה כוח שיתן מתוקפו בטחון נוסף ללבנונים במאות אלפיהם היום, במיליוניהם מחר. ולכן מצאו הצרפתים, ואתם ה“מנהלים” הלבנונים, כי הלבנון יוכל להיפך לשווייצריה מערבית. הן יפה אוירה ונלבב מאוד נופה ההררי. הן מיושב כל הר ומעובדת כל בקעה, והיה כי ייבנו בתי־מלון גדולים, לפי התכנית האירופית והמצרית – והתרבו עוד יותר התיירים למיניהם – לא רק המצרים הבורחים מהשרב הנורא בירחי קייצם היוקד כל־כך, אלא דוקא האירופים המרבים לבקר במצרים בחורף.

ואמנם אין כביירות לאויר החורפי. מתיקות הסביבה בפרחיה ובירקרקה יוצאת היא מן הכלל, ונבדלת היא מקהיר בזה, שיורדים בה גשמים, כביפו שלנו, מדי שבוע בשבוע, והשמש זורחת אחר־כך ביפעה אל־שנית. “מהי מונטה־קרלו – קרא לפני לבנוני אחד בהתלהבותו הסואנה־ לעומת ביירות זאת בימי החורף והאביב? צריך רק שנדע ללכת בעקבות הנסיכים אשר יצרו את עיר־המישחק האירופית בכל הדרה, והיתה אז ביירות למרכז של תענוגים והוללות אשר לא היו כמותם אף ברומא העתיקה”.

מיליונים יזרמו אז הלבנונה, והיו אז האוניות מלאות אורחים שינהרו מכל קצות התבל לעומת סופאר הרוממה. ומונטה קרלו, בצוקה הקטן, תחויר ותרעד עד למאוד.

*

ניסיתי להאיר בקוים כוללים את התנאים שבהם מצאתי את הלבנון העכשוית ואת האפשרויות הצפויות לה במחרה היותר קרוב. אין זו מסה חשבונית, מחקרית, פילוסופית. יבואו אחרי אחרים, שילמדו את המצב על בוריו, יבואו החוקרים שיאספו את החומר הנחוץ לכתיבת ספר גדול על שכנתנו הנוצרית.

העיקר הוא לנו עכשיו, שמצפון לשערינו ההרריים הולכת ומתפתחת מדינה שעלינו לעשותה לידידה לנו ככל האפשר. מדינה שלא אידיאלינו אידיאליה, שלא שאיפותינו שאיפותיה, אך בשני דברים קשורה היא אלינו בלי כל ספק – בעברה הצידוני הנפלא ובהווה הלאומי שלה המחודש.

בהם ובנו תלוי הרבה־הרבה גורלו של המזרח הקרוב.

יחסי שיתוף בין הלבנון ובין הבית־הלאומי העברי ישימו לאל את התעמולה הנוצרית נגד הציונות ויקרבו את היום שבו נוכל להושיט יד לאישלאם על יסוד עצמאותם הגמורה של העברים והלבנונים לאורך ים־כנען העתיקה.

ד“ה, א' באלול תרפ”ד – 31.8.1924