הקפאון הממושך השורר זה כבר שבועות רבים בשדה־הקרב החבשי היטה במקצת את תשומת־לב המדינאים בעולם כולו לאזור פעולות קרוב יותר אלינו, אזור החובק בכנפיו הרחבות את מצרים, שכנתנו הדרומית־מערבית, את סוריה, שכנתנו הצפונית־מזרחית, ואת הלבנון גם הוא, בגבולותינו המיידים.

מה שאירע בזמן האחרון במצרים ידוע לנו היום למדי. ה“וופד” המצרי, אשר נרדם מזה כבר ארבע שנים ארוכות תרדמת־מוות כמעט, השתמש בהזדמנות הסכסוך האיטלקי באפריקה, כדי לעוררו לחיים חדשים. ולרגעים דומה היה כאילו הוחזרו במצרים הדברים לימי זגלול־פשה בפסגת זוהרם, ועתונים אחדים לא חששו ללכת בעקבות הסטודנטים הסוערים שקראו בקול גדול פעם אחר פעם: “הלאה אנגליה”, “מוות לאנגלים”! אלא, שכעם זגלול בסוף ימיו כן גם עם נחאס פשה יורשו, הפעם: אנגליה ה“בול־דוגית”, מכיוון שאוחזת היא בשיניה החדות טרף זה או משנהו, לא נרתעה אחורנית, ואם אמנם מצאה את עצמה נאלצת לפצות את המצריים בהסכימה למשא־ומתן מחודש על בסיס הצעותיהם של הנדרסון¹ ונחאס משנת 1931, מיהו אשר לא יראה בעצם רתיעה אנגלית זאת פח חבוי לנצחונות אנגלים נוספים לאורך התעלה הסואצית? אנגליה, אשר תפסה את מצרים בשנת 1882 למשך שבועות אחדים בלבד, וידעה להישאר בה למעלה מחמישים שנה, לא תצא מתוכה גם בשנים הבאות, והחוזה הסופי בין שתי המדינות, אשר ייקרא בשם ברית אנגלית־מצרית, יקרקע את צבא אנגליה המוגבר על אדמת־הפרעונים בתוקף שלא היה עוד כמותו.

ומוזר הדבר, כי דווקא בימים חמורים אלה למצרים, הוטלה סוריה אף היא לתוך מערבולת הבלבולים הפנימיים. בו ברגע ממש, שבו האמינו הצרפתים, כי הסורים נכנעו בפני המצב הקיים מתוך תורת “הכרחיות הגזירה”, שהיא תורת האישלאם למן יומו הראשון, הוצת הניצוץ שלא במתכוון, למראית עין ראשונה, ומאורע מקומי בדמשק, עיר הדמים מאז ומתמיד, נהפך למרידה אמיתית הנמשכת זה כבר עשרים וארבעה יום. לחינם ניסה דה־מרטל, “איש הברזל” למדינאות הצרפתית – כפי שכינוהו הצרפתים בעצמם – לעצור בעד הרעה הפתאומית. התכסיס הצרפתי המפורסם של ה“היד החזקה” לא הועיל בימים אלה, והגל המצרי, בהסתערו לעומת הצפון, נהפך ויהי לנחשול סורי, שאין כל יכולת לנבא מראש מה יהיה בסופו. היאחזו הצרפתית מעתה במדיניות מאונגלת, וממשלתם החדשה, הנוטה שמאלה, התלך בעקבות הממשלה האנגלית בהסכימה גם היא למשא ומתן של ויתורים ופשרות? יש לשער, כי אמנם זאת תהיה התוצאה קרובה להתקוממות הסורים נגד השררה הצרפתית בימים אלה, והשאלה הנשאלת רק אם כאנגליה עמיתתה תדע צרפת גם היא להוציא מהמצב המסובך הלזה את התועלת המירבית לעניניה החיוניים במזרח הקרוב להבא.

*

ולא מקרה סתם הוא, שדווקא בימי סערה סורית זאת נבחר בביירות, בירת הלבנון הגדול, נשיא הנתון כולו ורובו להשפעה הצרפתית. הכל יודעים כי עורך־דין מפורסם זה, שנבחר כנשיא, שבילה את רוב שנותיו הלימודיות והעסקניות בפאריז המעטירה, השתייך לאותו דור לבנוני צעיר, אשר ראה בצרפת את חזות הכל, ומשפחתו וגם ידידיו המרובים, לקחו חלק פעיל בתעמולת ל“הצטרפתות” המדינה הקטנה עוד מימי השררה העותומנית בעריצותה. אהבתו זו ל“מולדתו השנייה”, כפי שהוא קורא לצרפת בהערצתו כי־רבה, גרמה לכך שהשלטונות הצרפתים היו רוצים ל“הנשיאו” על הלבנון לפני כמה שנים. אפס, מועמדות זאת לא הצליחה במועדה והלבנון הנוצרי הוכרח להסכים, בשנים האחרונות, לנשיאותו של מושלמי לאומני. דבר זה גרם לתסיסה ברוב חוגי הנוצרים הנאמנים לצרפת ולתרבותה, פה ושם נשמעו גם רינונים על דבר בגידה בתפקיד הנוצרי מצד ממשלת ה“מנדט”. בחירותו של ריימון אדה לנשיאות הפעם פיזרה את העננים האלה, והלבנון שואף שוב רוח לרווחה.

חוט המסורת הלבנונית מימי הנציבים הצרפתיים גורו ויגאן ודה־ז’ובנל – אשר נותק במקצת בימי פונסו אוהד האישלאם – תוקן בעוד מועד, וצרפת תלך מעתה, בלבנון בכל אופן, בדרך אשר הותוותה לפניה על ידי נציביה הקודמים. ראיה חותכת לכך, שגם היא אינה פרי המקרה בלבד, יש למצוא בעובדה שהמצביא ויגאן, יוזם הלבנון הגדול, נמצא עתה במצרים, ובעוד ימים מעטים יבקר בביירות. כאן ייפגש המצביא הגדול הלזה – יד ימינו של קלימנסו בתקופת המלחמה העולמית – עם דה־מרטל ושאר המפקדים הצרפתים לטכס עצה כיצד לתקן את אשר עוות לבלי־ספק בסוריה וכיצד להציל את הלבנון, ביחוד, משיני האישלאם המתקדם בצעדים גסים לקראת עתידותיו המחודשים במזרח הקרוב.

יש לשער כי אם ייעשו ויתורים לטובת עצמאות פחות או יותר שלימה של סוריה המושלימית, בצורה האנגלית ביחס למצרים – זאת אומרת מתוך ברית צבאית וכלכלית עם הסורים – הרי במה שנוגע לבעיית הלבנון לא תזוז צרפת מעמדתה הראשונית והיסודית והיא, שהלבנון מוכרח להיות גוף הנושא את עצמו, גוף נוצרי בעיקרו, תחת החסות הצרפתית הישירה, עם הערבית והצרפתית כזוג לשונותיו הרשמיות ותמזיג ערבי־צרפתי לתרבותו העתידה.

בהתאם להנחיות אשר נקבעו לכך מטעם האפיפיור הרומי וצרפת הקתולית במשך דורות לעשרות. ועל הנשיא החדש אדה יוטל, כמובן, התפקיד הלבנוני בכיוונו הנזכר לעיל.

*

והנה, בכיוון האמור נפגש הלבנון הנוצרי עם יהודה העברית.

לא פעם עמד כותב טורים אלה על התפגיש הנפלא הזה של דברי ימי המזרח הקרוב. יד ה' היא זאת, אמנם, שבעת בעונה אחת ניתן דרור לשני העמים האחים – עם־הלבנון ועם־יהודה. כבימי דוד ושלמה מלכי ישראל והחירמים המרובים, מלכי צור וצידון, כן גם היום – לברית־אחים מחודשת בכל זוהרה הקדמוני שואפים הלבנונים והעברים גם יחד. הנוכל לשכוח, למשל, כי בשעות היותר שחורות לשיפוץ ביתנו הלאומי, מצא האפטריארך המרוניטי את העוז בליבו לצאת להגנת חלוצינו במפעלם התרבותי והכלכלי? הנוכל לשכוח, כי תמיד־תמיד מצאו העברים בכל ערי הלבנון וכפריו זרועות פשוטות לקראתם? הנוכל לשכוח, בפרט, כי רוב המדינאים הלבנונים, עם נשיאם החדש בראשם, לא הסתירו את אהדתם למאמצינו ואת תקוותיהם להצלחתנו?

כמונו אנו כן גם הלבנונים בצפוננו, בני־כנען הינם, דוברי אותה השפה במשך אלפי שנים ויוצרי גשרי־מעבר לשלושה חלקי העולם הקדמון.

כל המבקר בלבנון יודע כמה מרץ, בינה, עקיבות וקידמה הכניסו צאצאי־כנענים אלה בהפרחת ארצם היפהפיה, אשר נהפכה ותהי לגן־עדן אמיתי באוקינוס הסביבה המידברית והמפוזרה, ולא ייפלא איפוא כי בני ארצנו המבקרים בלבנון מביטים בעינים דהומות ומופתעות על כל הנעשה בארץ־אחות זאת, להיותה גם היא בפריחה נהדרה על סף העולם החדיש.

מה נפלא הדבר ששתי אומות אירופיות מיודדות, אנגליה וצרפת, הן־הן אשר הופקדו על שתי מדינותינו אלו להיותן מנסות את דרכן המחוייה משני עברי “סולמה של צור”, היא ראש־הניקרה, לברכה לא רק להן, אלא – וזהו המעניין – גם לשכנותיהן המושלימיות, ממצרים ועד סוריה ומעבר־הירדן ועד לערב ולעיראק.

גם לרגע קל אין כל מחשבה מנקרת במוחותינו להיבנות מחורבן האישלאם. אדרבה, כלבנונים כן גם אנחנו אחת מטרתנו החיצונית היא למצוא סוף־סוף את הדרך ליצירת אותה ברית משולשת אשר תחבר אלו לאלו – את יהודה העבריה, לבנון הנוצרי וערב המושלימית – ברית מבורכת שאין ערוך למחרה לגבי כל התבל הכאובה והסובלת – באשמת המלחמה הגדולה האחרונה.

*

וכאן יורשה לכותב מאמר זה לרמוז לו, לנשיא הלבנוני החדש, כאשר רמז כבר לאפטריארך המרוניטי הקודם, כי הגיע אולי הרגע שבו ינסה יליד מילידי המדינה הנוצרית הזאת – כבן־יהודה בארצו הוא – להחיות את “שפת כנען” בגבולותיה גם הם? לפני כמה שנים צץ רעיון זה לפני עיניו של הסופר הלבנוני רב־הכשרון, חייראללה, וכבר הכין מאמר – מעין “שאלה נכבדה” – לתחיה העברית בין אחיותיו ואחיו כולם.

להוותו של הלבנון מת הסופר המזהיר בעודו באיבו, כשהוא מבקר בחורבות קרתא־חדתא, היא קרתאגו, בתוניס, בין קברי עזרובעל וזכרונות חנאנו וחניבעל שלושתם.

כבימי עברנו המהולל החלו ספינות עבריות להעביר את צלילי לשוננו הלאומית על פני גלי התיכון התכול, אותם צלילים שאניות צור, צידון, עציון־גבר וקרתא־חדתא הדבירום בכל ימי העולם הקדום לפני היות יוון ורומא בתופסי המשוט וההגה.

אכן, נשגב והרה־עתיד יהיה היום ההוא, שבצידן של הערבית והצרפתית המדוברות כבר בכל פינות הלבנון העצמאי, תתפוס העברית, שפתם הראשונית, את מקומם הזכותי והכבודי.

במכללת ירושלים נוצרה כבר קתדרא לשפתם של מוחמד והארון־אל־רשיד. למה לא יגש הנשיא ריימון אדה ליצור במכללה הביירותית קתדרא לשפתם של דויד וישעיהו העברים, וחירם – זה קודמו הגדול גם הוא?

חלום? אולי.

אך מה ערך לכל חיינו ללא חלומות?

ד“ה, כ”א בשבט תרצ"ו – 14.2.1936