שנת 1878, כשצירי המעצמות יושבים היו מסביב לשולחן הירוק בברלין הווילהלמית. – האם לא שכחנו דבר? – שאל הנסיך ביסמארק, וצחוק קל ריחף על שפתיו. – את העיקר שכחנו – השיב לורד ביקונספילד בחושו היהודי – והעולם הנאור לא יסלח לנו שיכחה זו: שכחנו את ארמניה! –אוה! – העיר על זאת הנסיך גורצ’קוב – לארמניה נדאג אנחנו, הרוסים. אין כל צורך ליצור מדינה ארמנית חופשית. אם נכריח את תורכיה להעניק זכויות ידועות לארמנים בששה הגלילים שישארו בידיה אחרי אמנת־ברלין, יהיו הארמנים מרוצים במעמדם, היות ואין הם בשלים עדיין לממשלה עצמית. ולמרות מחאתו העזה של ביקונספילד ותחנוניהם של חברי המלאכות הארמנית האומללה, שחשה ברלינה לנסות ברגע האחרון להציל את אשר יכלו להציל, החליטו ביסמארק וגורצ’קוב להאמין לתורכיה גם הפעם, ותסתפק המועצה בתוספת סעיפים אחדים בגוף האמנה, שבהם הבטיחה תורכיה “להביא תיקונים בששת הגלילים אשר בהם יושבים הארמנים”. בולגריה וסרביה, יוון ורומניה, ואפילו הרשחור הקטנה, השיגו את כל אשר דרשו: חופש מוחלט, גבולות רחבים, בטחון לעתיד ואת עזרתה הממונית של אירופה. רק הארמנים המסכנים שבו כלעומת שבאו, וישבו בארזרום ההררית לראות מה ייעשה בהם; כי ידוע ידעו בני העם הסובל הזה את הסיבה העיקרית שמפניה נמנעה המועצה הברלינית לתת להם את חירותם. ידוע שגרמניה ורוסיה נתחברו שוב – לא על חשבון הפולנים הפעם, אלא על חשבון עמם הם – הראשונה ברצותה להניח לתורכיה, עד כמה שאפשר היה בידיה, גבולות נרחבים למדי שבתוכם קיוותה לגשם בעתיד קרוב את חלומותיה, והשניה בתקוותה להכין מלחמה חדשה נגד תורכיה, שתתן לה את היכולת לספח אל ארצה, כאשר עשתה כבר במלחמת 1878 עם גלילי אריוואן וארדהאן, את הגלילים הארמנים שישארו בידי התורכים. ואמנם, שנה אחרי שנה עברה, והארמנים הוסיפו לסבול סבל נורא. הווזרות התורכיות השונות, שעבד־אל־חמיד מינה אותן לכהונתן אל גדות הבוספורוס, השתדלו להצר את צעדי הארמנים ככל אשר יכלו. מכל העממים הרבים החיים בתורכיה היו הארמנים השנואים עליהם ביותר, וההכרה שרוסיה לטשה את עיניה אל ארזרום ואלכסנדרתה השחיזה עוד יותר את השינאה הטבעית הלזאת. גם הכורדים מצידם, שלברברותם אין כמעט אח באסיה המערבית, נשבעו שבועת־נקם בשכניהם הארמנים, מפני שהארמנים עלו עליהם בהשכלתם, חריצותם ויזמתם המסחרית, וכפעם בפעם ערכו בהם הכורדים פרעות, שרק היהודים ידעו אולי משלם. עד שנקעה נפשם של בני־ארמן, ובשנת 1895 הרימו את נס־המרד בארזרום ובקושטא בבת־אחת. הן אמנם הבן הבינו, כי בכוח עצמם לא יעשו כלום ומגר לא ימגרו את הכוח התורכי. אך בולגריה, סרביה, רומניה ויוון הבטיחו להם, שאם יציתו את האש יחושו הם לעזרתם ויעוררו מלחמה בלקאנית חדשה שתעניק להם הפעם את הדרור המקווה. לכן נזרקו הפצצות במרכזיה השונים של הבירה הבוספורית, ובארזרום התנופף לרגע דגלה של ארמניה החפשית. אלא… אלא, שכאן אירע מה שאירע פעמים כה רבות בממלכת העותומנים. השולטאן ריכז צבא אדיר בכל מרכזי־המרד, ובימים אחדים לא בלבד שהכניע את המרד עצמו כי אם פקד פקודת־שחיטה על כל הארמנים כולם. מדינות־הבלקאן לא הרגישו את עצמן מוכנות לקרב, ואם אמנם נסער העולם כולו לשמע הטבח האיום, שעלה להם לארמנים בשלוש מאות אלף חללים, ועבד־אל־חמיד כונה בשם “השולטאן האדום”, לא התערבה אירופה בדבר, יען מברלין יצא הקול: אל תגעו בתורכיה! בימים ההם היתה ברלין השלטת במדיניות האירופית והקיסר וילהלם היה המנצח על המושלים כולם. לא זה בלבד אלא שמיד אחר שחיטות הארמנים יצא השליט הגרמני לנסיעתו המזרחית המפוארה, שהחלה בקושטא ונגמרה בירושלים – אותה הנסיעה המפורסמה שבה נדר להגן על האישלאם עד טיפת דמו האחרונה של אחרון הגרמנים.

*

והנה פרצה המלחמה העולמית, שיחד עם זוועותיה עוררה תקוות חדשות בליבותיהם של כל העמים המדוכאים. שהרי גם בשנת 1913, עם סיום המלחמה הבלקאנית, אשר כמעט שגירשה מאירופה את שארית התורכים, שכחו שוב הבולגרים, הסרבים, הרומנים והיוונים להתעניין בארמנים, וכל מאמציה של ארמניה להשתחרר נשאר מעל. לא כן הפעם, שלמרות הנצחונות המזהירים של הגרמנים בתחילת הסערה הכללית ולמרות נפילת עמי הבלקאן השונים זה אחר זה (בולגריה, סרביה, רומניה, אלבניה), דבר־מה הגיד להם כי מעצמות ההסכמה לא תנוחנה ולא תשקוטנה עד אם תוציאנה לפועל את מחשבתן הגדולה – לשחרר לתמיד את כל אותן הקבוצות כולן המתיימרות בעממות מיוחדה. ולכשנתפוררו, אחרי ארבע שנים של מלחמה שלא ידענו כמותה בדברי־ימי העולם עד אז, ארבע ממלכות אדירות (רוסיה, גרמניה, אוסטריה, תורכיה), הבקיעו מתוך החורבן הכללי לאור העולם המרוצה כעשרים מדינות חדשות. ובפאריז המאושרה, אחר הנצחון המוחלט, התכנסו לא רק ציריהן של המעצמות האדירות, חברות ההסכמה, אלא גם באי־כוחן של מדינות אשר לא רבים שמעו עד אז אף את שמותיהן המוזרים: ציר יוגוסלאבי וציר צ’כוסלובאקי, ציר פינלנדי וציר אזרבייג’אני, ציר שדיבר בשם גיאורגיה וציר שהתלהב לחופש בוכארה, או תורכיסטאן, או קובאן, ובתוכם כמובן גם צירי שלושה עמים הקרובים כל־כך ברוחם אלה לאלה: ערבים, ארמנים וציונים־יהודים. בפעם הראשונה, לאחר מאות בשנים, נפגשו באי־כוח עמים אלה כאחים בפאריז, ורק מי שראה אותם יושבים יחדיו, את האמיר פייצל הערבי ב“כפייתו” הזהובה, את נובאר־פשה הארמני בזקנו הלבן, ואת חיים וייצמן היהודי כל־כך בעיניו השחורות והחודרות, כשהם שוקלים ודנים על־דבר עתידות ארצותיהם, אל הפרת הגדול – רק מי שראה את שלושת אלה יחדיו ידע מהו נס ומהי אצבע־אלוהים. משלושתם – שנים הם המאושרים היום ביותר. האמיר פייצל – על אשר הוכרז מלך בדמשק המעוטרה, ואין כמעט ספק שאירופה תכיר במלכותו זו אם יצמצמנה בגבולותיה הנאותים; חיים וייצמן – על אשר נתגשם סוף־סוף החלום הציוני, למרות שפך־הדם של המאורעות האחרונים בירושלים, ועל אשר הוכנסה הצהרתו של בלפור בחוזה השלום עם התורכים. רק השלישי, נובאר־פשה הארמני, עודנו דואג ובוכה. היוכל להיות, שגם הפעם תכזב תוחלתה של ארמניה? היוכל להיות שגם הפעם תיווצרנה מדינות חדשות, והמדינה הארמנית תישאר רק חלום? מזה חמש שנים מתחננים הארמנים לפני וילסון, שתואיל אמריקה לקבל על עצמה את הממוֹנוּת (המנדט) על ארמניה, אך וילסון אינו רוצה להיענות עדיין; מזה שנתים שהארמנים מנסים לשכנע את אנגליה שתקבל היא ממונות זו, אם תסרב אמריקה, אך אנגליה עמוסה טרדות יותר מדי בארם־נהריים ובארץ־ישראל; ומזה שלושה חודשים, לפני סן-רמו ואחריה, שהארמנים נדים מפתח לפתח, משוודיה להולנד, משווייצריה לבלגיה – בתפילה שתסכימנה הן להתעניין בהם, אם לא תרצינה המעצמות הגדולות – ואין עונה גם שם עדיין. התמות ארמניה מאין מציל? לוחשים לה לארמניה שעליה להקריב עוד קרבנות. אלוהים אלוהינו! המעט הקריבה קרבנות עד כה? האם לא מתו, או נהרגו, או נעלמו עד עכשיו, כמיליון וחצי מתושביה? ובנוגע לאדמתה – האם לא עשתה ארמניה מה שעשו כל העמים השואפים לדרור? כשם הציונים הקריבו את צידון ואת חורן על מזבח הידידות לסוריה הצרפתית ולדמשק הערבית, וכשם שהערבים גם הם בודאי הקרב יקריבו חלקים מסויימים מהאדמה הנחשבת בעיניהם כערבית על מזבח יחסיהם העתידים לצרפתים, האנגלים והיהודים, ככה הקריבו גם הארמנים את חלומם הנשגב על “ארמניה גדולה, המתחילה בים־השחור וגומרת בים התיכון” – ויוותרו על הנמל טרביזונד ועל כל חבל קיליקיה לטובתה של תורכיה, ובקורבנם זה הגדול לא בלבד שהוכיחו אף לשונאיהם התורכים שמתעתדים הם לחיות אתם בשלווה, באחווה ובידידות, אלא שסכן סיכנו את עתידם הימי ומדינתם תהיה אולי “סגורה ומסוגרת, מאין יוצא ומאין בא”. עם כל אלה, עוד תקוה אחת מרחפת לפניהם: ארמניה חופשית. תהא קטנה ומקוצצה, סלעית והררית, עניה ודלה, אך חופשית. תהא תחת אמריקה או אנגליה, תחת הולנד או סן־מרינו – רק לא תחת רוסיה או תורכיה. זאת היא תפילתה של ארמניה היום. ואם צדק יש בעולם, והצדק ישלוט במערבה של אסיה – או־אז נזכה ליום הגדול, שייחלנוהו כולנו, לראות בברית המשולשת החדשה, ברית המזרח הקרוב – ערב ויהודה, ומעבר לפרת – ארמניה!

ד“ה, י”ז באייר תר"פ – 5.5.1920