הן קראתם את הידיעות האחרונות מערב: הזיות־האתמול היו פתאום לממשות־היום. הבלתי־אפשרי נהפך ויהי לאפשרי. איבן־סעוד איננו עוד מושל כנופיה של בדווים קנאים בליבו של חצי־האי הערבי; ולא חבלים רחוקים של סוריה, עיראק או מזרח הירדן הם שדי־פעולותיו הרועשים ברגע זה. במהירות הברק נשתלשלו מאורעות מרעישים באדמת מוחמד מלפנים, והאיש שהיה עד כה בעיני כל מלומדי־המזרח מעין אישיות מיסתורית ומעורפלת, שקסם הקדמוניות הראשונית עטפהו תמיד, היה בין־שנה לאחד הכוחות הכי מופלאים לעולם המתהווה לעינינו עכשו, ואירופה וגם אמריקה המופתעות תצטרכנה להתחשב עמו ברצינות ובכובד־ראש.

באשר אמנם לכידת ג’דה, אף על פי שאין היא מזהירה ורעמנית אולי כלכידת מכה ומדינה לפני־כן – תוצאותיה לעתידות ערב בפרט ולמעמד כל המזרח הקרוב בכלל תכליתיות הן בהחלט. המקלט האחרון לממשל ההאשימי התפורר כארמון־של־קלפים. הנסיך עלי, הדל והרופף, שהיה למן היום הראשון למלכותו המקועקעה לא יותר מצילו הדועך של חוסיין אביו וקודמו, נמלט על־נפשו כאחרון חייליו המיואשים. זוהר מוחמדי רב־דורות הועם בלי תפארה ושעטות סוסי הפרשים אשר למנצח הווהבי נשמעות בהמולת־רינה בין חומות הנמלים אשר לים־האדום. חסל! אלף ושלוש מאות שנה של שלטון דתי בחיג’אז הקדושה התנדפו בתמרות־עשן, ועל מקומו החלה השנה הראשונה לשררה חילונית מיוחדת במינה, שהאמונה המוחמדית היא רק גורמתה החיצונית ולאומיות איתנה וגועשת היא בסיסה היסודי.

כי אל־נא יטעה מישהו לחשוב גם לרגע קל שהווהביות היא מה שהכריזוה לנו עד כה. בצדק הצהיר סר גילברט קלייטון, בערב נסיעתו השלומית בגדאדה לכותב המאמר הזה, כי זה זמן רב לא זכה לראות בעיניו שבטים מוצקים וגושיים כווהביים אשר בין מכה וג’דה. דמות פראים אמנם לרובם ומחזה־חרדות לחייליהם ולפרשיהם בתנועתם הנוכחית. אפס, כל הקרב אליהם חש מיד שיסוד אמיץ לכל אחד ואחד מהם, וגבוה מכל העם, הן בגופו והן ברוחו, הוא מושלם הנועז, מדריכם הנמרץ, כוכבם ההולך קוממיות לפניהם תמיד – מוחמד עבד־אלרחמן איבן־אל־סעוד. כשם שחוסיין וממשלו היו סמל הירידה המושלימית בדורותיה האחרונים, כן יופיעו איבן־סעוד ושלטונו בדגלי הערביוּת הטהורה והבלתי־משוחדה – איזה דבר הדומה בעיקרו למה שהיו הערבים בימי מוחמד, ועומר ועלי לפנים – עם קטן במספרו אמנם, אך בריא ושלם מכל צד, שעברו לא הכביד עליו ביותר ועתידו לפניו עודו בבחינת דף לבן.

הננו לשים את לבנו איפוא למהותה ולזהותה של ווהביה החדשה בשמה הזמני. נשיא השבטים הפזורים שחיו בנאות־מדבר כ“היל” ו“ריאד” הנהו כיום הזה מלך תקיף ופעיל כדוד בשעתו, בדמיונו המרקיע רואה הוא את ערב אחת ומאוחדה מהפרת ועד לעמון ולמואב, מהמפרץ הפרסי ועד למימי הים־האדום. כל מה שנכלל בחצי־האי הערבי: מדבריות סוריה ונג’ד, חולות כווית וחצרמות, הררי תימן ועסיר, צוקי חיג’אז ומדין – הנם רק שלשלת בלתי מנותקה של סלע קדמון ויציב. המילה “מעצור” אינה מצויה כלל במילונו. סוסים וגמלים לו לרוב, וכנשרים וצבאים הם עפים ורצים לכל רחבי המדינה הנרחבה, ששטחה המעוטי הוא כארבע פעמים צרפת. בהבל־פיו החליט לפני מעט יותר משנה להתמלך על כל הערבים כולם – והריהו כבר בפסגת מאווייו.

וכה עומד הוא מול תורכיה, בקצה השני של “אסיה הקטנה”, בשמו השגור של חלק־עולם זה. גם שם רצה אדם אחד, ויוכל, גם שם אמר בנם של התורכים הטבעיים: “אם לא הם לעצמם הכל כנגדם!” לא ייאמן באמת כי יסופר, ומי היה מנבא לפני עשרים שנה בערך כי הקצין התורכי הזוטר, שבילה את לילותיו בירושלים עירנו ליד בקבוק יין־השרף באולם־הקבלה אשר למלון קמיניץ בימי זוהרו – מי היה מנבא כי קצין זה ייהפך ויהיה בזמן קצר כל־כך למצביא מוסטפה כמאל בדרדנלים, ל“גאזי” ולמנצח היוונים באזמיר, לנשיא הקהליה התורכית באנקרה ולמחזיר קושטא, אדרינופולי ואדנה לתורכים. לא עוד, אלא שכאיבן־סעוד עמיתו הדרומי גם הוא, מוסטפה־כמאל, העז לצאת נגד כל מה שהוא רקוב ומורעל. התרבוש, הצעיף, הדרווישים, המנהגים התפלים, אף הכתב הערבי בקדושתו – את הכל, את כל מה שהוא מוצאו למכשול בדרכה של תורכיה קדימה, סילק בתוקף רצונו, ביטל בעוז־רוחו. בודאי, גם הוא פגש בדרכו אל עומת עתידו את אנגליה יוצאת לקראתו. מוצול לא נמסרה לו, כשם שלא נכללו עיראק ועבר־הירדן בגבולות ווהביה, וכל זמן שתאמץ בריטניה הגדולה את עמדתה במזרח־הקרוב לא מוסטפה־כמאל ולא איבן־סעוד לא ירהיבו עוז יותר מדי כנגדה.

כל זמן שתאמץ בריטניה הגדולה את עמדתה במזרח בקרוב: “כאן קבור הכלב”, ויש רבים־רבים מידידי האנגלים המתחילים להטיל ספק בעקיבותה המזרחית. מי יתן, ולא יזוזו האנגלים מעמדה זו. מי יתן וממשלות־המחר תלכנה בעקבות ממשלות האתמול. מי יתן והקו המדיני אשר נתבסס בוורסליה תחילה ובג’ניבה אחר־כך – קו הבית־הלאומי העברי בארץ־ישראל ומדינות־הממונות בעבר־הירדן, בלבנון, בסוריה ובעיראק – ישאר קבוע ונעוץ בבשר המזרח הקרוב גם להבא. שאם לאו, אל־נא נרמה את עצמנו – יפרצו גלי ווהביה הסעורה לעומת גלי תורכיה המוצקה ובכוח־ענקים יתחברו הגלים הערבים עם הגלים התורכים לאוקינוס מזרחי עצום, שפרס, אפגניסטאן, אזרבייג’ן, דגסטאן, בלוצ’יטאן, תורכיסטאן ושאר ה“סטאנים” למיניהם, מצד מזרח – מצרים, סודאן, טריפולי, תוניס, אלג’יר מרוקו ושאר המדינות “המתמשלמות” מצד מערב – תתחברנה אליו בנחשוליהן המסתעפים והמתחלפים.

הווהביים והתורכים, בהגיחם מאופקי המזרח כמעט בבת־אחת, אזהרה ברורה הם למעצמות אירופה היגעה לעמוד על המשמר, ולואי תהא אזהרה זאת לא רק בת־יומה.

כי בצעדי־ענק צועדות שתי המעצמות החדשות – ווהביה ותורכיה תחת שמי המזרח הנעור.

ד“ה, ו' בטבת תרפ”ו – 23.12.1925