אי אפשר להאמין!
אי־אפשר להאמין, כי רק לפני שבועיים ימים ראיתיו חי וצוחק, נמרץ וחולם – בקהיר אשר על היאור. יושב הייתי במלון “קונטיננטל” וקורא את עתוני הבוקר, ופתאום קול מוכר כל־כך קורא לי מהכסא אשר ממולי:
– אתה פה? מאימתי?
ובהביטי מופתע אל הדובר אלי, נעניתי בהתרגשות:
– קומנדנטה ביאנקיני! ובכן חזרת אלינו, למרות הכל!…
שהרי זכור נזכור כולנו, מה מרה היתה פרידתו של האיש הזה מארצנו לפני כשנה וחצי. הרגע היה אז הרה־יאוש, ורק אנשי־ברזל ומנוסי־אכזבות יכלו לכבוש את יצרם ולבלום את סערת־רוחם. ביאנקיני היה מ“החדשים”, מאותן הנשמות הנקיות והטהורות, שלא הבין עדיין כי אפילו ביפה שבתנועות ובשיאי־החלומות יש ירידות ועליות, קטנות וגדולות, משמשות בערבוביה. הוא לא יכול לסלוח לאותם שנרגנו, לא יכול למחול לאותם שהתקנאו, שהלכו רכיל, ששמו את עניניהם הפרטיים מעל לעניני הכלל. בעברו בקרבנו יומם ולילה, ביפו ובירושלים, בטבריה ובחברון, ורצונו הוא מה נשגב, ולעומת זאת המציאות מה מאכזבת – עזבנו במפח־נפש וחזר לאיטליה “שלו”, לספינתו ולימו, לגלי פעולתו במדינות התיכון, לאשתו ולילדיו, לידידיו ולחבריו…
ולשואלים אותו: “התשוב אלינו, קומנדנטה?”, היה עונה, כשעיניו מבקשות למצוא כוח מושך ולשון פוקדת שלא נזדמנו לפניו: “מי יודע?… אולי לאחר שנים רבות־רבות – כשתתרקם בארץ זו ריקמת אותה האגדה היפהפיה שניבאה לנו הרצל…”
*
והנהו שוב כאן, במצרים שכנתנו, רק שנה וחצי לאחר שעזב אותנו לאנחות. הנהו כאן, מאושר ושמח, ועיניו נוצצות ובת צחוקו הקוסמת על שפתיו, כבימים הטובים לראשית עבודתו בקרבנו.
– הוי, קומנדנטה! – מה רבים המאורעות שאירעונו מאז עזבתנו, ומה רבים המאורעות שעוד יארעונו בדרכנו לקראת עתידנו…
אך המפקד האיטלקי, שכל־כך הירבה לראות בחמש שנות המלחמה ושכל־כך נואש מאתנו בחמשת חודשי שהותו בקרבנו:
– מאורעות אמרת – אכן, ועוד אלו מאורעות! אך מי שם לב כיום לפרעות בירושלים, שהממוני עד היסוד ביום שמעי עליהן? הן באה סן־רמו אחריהן ותמחק את הכל! מי זוכר כיום את ה“צרות” הפעוטות אשר פגשתי בהן בעבודתי ב“ועד־הצירים”? הן הגיעו ימי הפעולה האמיתית, ויהפכו את הכל! הוי, ידידי, מה מאושר אני שזכיתי לכך, שלא הלכתי לעולמי לפני זמני, שלא קרה לי שום אסון ושיכול אני לשוב ולשאוף מאוירה של ארץ־ישראל!…
במשך שלוש שעות רצופות דיבר ביאנקיני, דיבר בכל כוח עלומיו המיושבים, דיבר בכל עוז רצונו להשתתף בעבודת־המחר; מה שלום פלוני? מה עושה אלמוני? הנשאר האדון א‘? למה נסע האדון מ’? ומה חושבת הגברת ה'? כל איש מבני הארץ עורר את התענינותו, כל נקודה מנקודות הארץ משכתהו:
– מי שהיה פעם בארץ־ישראל לא ישכחנה לעולמים, ומי שפעמיים ביקרה יחזור אליה ויהיה־מה! זאת היא הפעם השלישית שאני הולך אליה – האוכל לצאת ממנה עוד? אפונה!
והאנגלים אשר במלון “קונטיננטל”, והערבים אשר לידנו, וכל הנמצא מסביב לנו, שומעים את קולו החם והמרנין, שומעים ומתפלאים לדעת – מי האיש הגדול הלזה? מיהו גבר־החמודות הלבוש מדי שרד איטלקיים?
*
ולמחרתו – ברכבת המסיעה אותנו ירושלימה!
העובדה שאנו נוסעים ברכבת מצרית יפה, יושבים בקרון־המסעדה, אוכלים ושותים כרצוננו, כשאנו ממהרים לעומת המידבר, אינה מסיחה דעתו מהגיגיו: הנה התעלה ועיר־המחר קנטרה. אכן, מה גדולה היא אנגליה שיכלה לעשות כל זה, מה איתנה היא שידעה לגשם את אחד החלומות הכי מוזרים בחיי העמים, מה נפלאה היא שלא נרתעה גם מפני כל הכוחות שקמו נגדה?
וכשבבוקר השכם החלה הרכבת לזוז שוב, ותשרך את דרכה בין חולות מידבר סיני, לקראת הנאות המתומרות המבשרות את ארץ־העברים הפוריה – התיישב המפקד בתאו המרווח, כששנים מבני ארץ־ישראל לימינו ולשמאלו, ועיניו נוטות לראות ולבלוע, ונחיריו לנשום ולהריח, ושפתיו לדבר ולהביע את כל הגעגועים אשר בלבו:
– איטלקי אני. ואבי, ואבי־אבי, וכל הדורות שלפניהם איטלקים היו. בית נחמד לי באחת הפינות היותר קוסמות אשר באיטליה. מישרה לי מהגבוהות שבמשרות הממלכה. עתיד לי מהמזהירים שבעתידות מפקד־ימי. בבתי־הספר האיטלקים למדתי את דאנטה ובחיי יום־יום הרגשתי את גאריבאלדי. יחד עם ד’אנונציו רעדתי בשל פיומה, ויחד עם ג’יוליטי דאגתי לאלבניה… ובכל־זאת, ובכל־זאת, הוי, ידידי, התאמינו? מעולם, בארבעים ושתים שנות חיי, לא הרגשתי את אשר הרגשתי שלשום בהגיעי לאלכסנדריה ופני ארצה־ישראל. מעולם ביחוד לא הרגשתי את אשר אני מרגיש עכשיו, ברגע זה, בחשבי שעוד מעט, עוד רק שעות אחדות ואהיה בארצי!…
ובבטאו מילה זו – מה אורו עיניו, וידיו מה לחצו את ידי השומעים את דבריו.
– ידענו כי תחזור אלינו, וחיכינו לך, ותלינו בך תקוות אין־סוף, מפני שהאמנו בך ומפני שנחוץ אתה לנו כל־כך ברגעים הקשים האלה.
–רגעים קשים? למה? אין רגעים קשים! אין מכשולים כשיש עוזמה, אין יאוש כשיש אמונה. והן כולנו מאמינים בעתיד עמנו – האין זאת?
ובדברו כך הביט מבעד לצוהר, ויזדעק פתאום:
– מה היא זאת? מהו הים הלזה לפנינו? מה התמרים הנפלאים אשר מימיננו ומשמאלנו? מה הבית הלבן הקטן על גבעת־החול שמה? מה הגמלים המרובים ליד הבאר במרחק?
וכשהגדנו לו כי זוהי אל־עריש, סוכות העתיקה:
– הזוהי אל־עריש? ואני עברתיה לפני שנה וחצי בלילה, ליל חושך, ולא ראיתיה; שעל־כן לא הכרתיה. זוהי איפוא אל־עריש?!
והאיש שראה את הרי־האלפים בשלגיהם, את אגמי הצפון בתכלתם, את הר־האש וזוב בעשנו, את מפרץ נאפולי בכל־קסמו, את איי־התיכון בצחוק שאננותם, את אנאטוליה בכל הדרה – קורא לאמור:
– אין כאל־עריש ליופי ולחן! אין כמותה לעמדה ולשלווה: התתן לנו אנגליה גם אותה? היתחיל גבולנו כאן?
ובצאתו אל יציבת־החול, כשרוח מערבית נשבה וליטפה, כשמבין התמרים ציפצפו הציפורים, כשבשמים הגבוהים טסה להקת עורבים וכשבאופק־הים מפרשית קטנה התנדנדה על־פני המים לאט:
– ראו! הנה אני אומר לכם, לא תעבורנה חמש שנים ועיר זו תהיה עיר־רחצה נפלאה, לא פחות גדולה מגורדניי הגרמנית, מסכבנינגן ההולנדית ומאוסטנד הבלגית…
בכל־פעם שפגשו עיניו חלקה מעובדת, בכל־פעם שמתוך החול הבקיע צמח צנום או שעורה דקה, ובכל־פעם שעל תל וגבע הסתעפה תאנה ענפה או שיקמה ענקית:
– התראו? הרי מה שאפשר כאן למה בל יהא אפשר שם? אם יש מים לאילן אחד מדוע לא יהיו מים למיליוני אילנות? גן־עדן היא הארץ הזאת אף בחלקיה היותר מדבריים.
רפיח, עזה, אשקלון, ביר־סאלם ורחובות – עם פוריותם הבולטת לעין־כל, עם פרדסיהן וגניהן, עם חייהן הסואנים העוברים על־פנינו כבראינוע; ונדמה לו לביאנקיני כי זוכר הוא כל תל, כי מכיר הוא כל בית, כי יודע הוא כל פנים:
– הוי, לו רק יכולתי הפעם להביא לכאן את בני… המסכן! כבר למד עברית, כבר שמע על אודות הארץ, כבר סיפרתי לו מסיפוריה ובחלומו כבר חלם עליה. עברי נחמד, ציוני טוב ונעים היה הילד ובעשר שנותיו הרכות כבר המריא למרומים… באה מכונית ותרמסהו, והילד איננו… נורא, נורא הדבר! רק בת קטנה נשארה לי, ואמה אומללה, שבורה, רצוצה: היעלה בידי להביאן הנה כדי לשכוח את היגון העמוק? האוכל גם אני, בין הררי ציון, לשכוח כי מת יורשי, שבו תליתי את שארית תקוותי להחלמת ארץ זו?… חשבתי, שאבוא ירושלימה, שאבחר לי פסגת־הר שעליה אבנה בית, שמסביבו אטע גן, שגני יפריח את היפים בפרחים ושבתוכם ולריחם יגדל בני ויהיה – יהודאי, בן־החשמונאים. אך אלוהים אחרת רצה, יהי־נא רצונו לי לקו…
ומעיניו שתי דמעות זלגו, כבדות, כבדות כל־כך.
*
אך, הנה לוד, ובלוד פניהם הראשונות של ידידים:
– שלום! שלום!
וביאנקיני לוחץ ידים ומבטא בכל חום את המלים העבריות היקרות לו מאוד:
– שלום! להתראות!
והרכבת נבלעת ביער־הזיתים, מתחמקת מחיבוק הענפים ומתפתלת על פסיה העולים לקראת הררי יהודה:
– הוי, ידידי, לא אנשה לעולם מחזה אחר. הייתי אז קצין צעיר בימיה האיטלקית, ובספינת־מלחמה נסעתי לאי זנזיבר ומשם לסומאליה האיטלקית. ממשלתי רצתה אז לפתח את מושבתה הרחוקה, הדומה מכמה צדדים לשפלה היפואית, ותשלח אליה את הטוב שבבניה – את סקי החוקר ואתו חבורת נלהבים כמותי. ירדנו אל היבשה, למרות סערת הים, ומשם אמרנו לחדור לפנים הארץ, ארץ שודדים וחמסנים, שכל אירופי להם לזוועה. פתאום – סימן מהאוניה. קוראים לי חזרה. במפח־נפש נפרד אני מסקי ומחבריו, מה מאוד הייתי רוצה להמשיך בחברתם וללמוד את הארץ לכל פינותיה. סכנות? מה לי ולסכנות? כמותם כמותי! אך פקודת האוניה חזקה עלי לחזור, ואחזור. אוניתנו קבלה פקודה להפליג שוב לזנזיבר, לחכות שם לצידה שהגיעה מאיטליה בעבורנו.
וכשחזרנו שוב לסומאליה – הזוועה! נודע לנו כי סקי וכל חבריו, כעשרה במספר, נהרגו על־ידי עם־הארץ. רבים מהם יכלו להינצל אילו עזבו את סקי, הזקן שבכולם, לבדו. אך היעזבוהו קצינים? היעזבוהו חברים? למלחמה ולא לבושה! כל אחד שלף את אקדחו להגן על המנהיג, ואם כי הפילו חללים לרוב, נפלו כולם על שדה־הכבוד. אילו אתם הייתי, כאשר חשבתי, כי אז לא הסיעתני היום רכבת זו ירושלימה, כי אז כמוהם מתי מות־גיבורים… מזלי הטוב הוא שגרם!
ותשרוק הרכבת – כי במרחק הצטיירה ירושלים במגדליה ובגניה, ורוח מחיה ליטף את פנינו.
וביאנקיני אלינו:
– הגענו סוף־סוף, ועוד נתראה, ועוד נדבר… אולי ניסע יחד דמשקה, כי שליחות חשובה לי שמה. ומשם חזרה ירושלימה, ואז נרקום יחדו את ריקמת חלומו של הרצל הלאה… נרקום ונעשה את ירושלים ליותר יפה מרומא, ליותר מסוגננת מפאריז, ליותר גדולה מלונדון – לפחות ברוח…
וקונסול איטליה כבר עמד בתחנה לקבלו בשם מלכו, ונפרד בשתי המלים שביטאן שוב בכל כוח:
שלום! להתראות!
*
שלום – אכן! שלום לנשמתו, שלום לעפרו, שלום לזכרו של אחד מהטובים, של אחד מהיקרים והמקסימים שבאחינו – של מי שהיה עתיד להיות אולי מנהיגנו…
ולהתראות?
האפשר שלא לנצח נראנו יותר? האפשר שאיננו כבר בחיים? האפשר שמאז ירד חי לקהיר ועד ליום שנהרג בארצנו – רק שבועים עברו?…
ד“ה, י' באלול תר”פ – 24.8.1920
-
אנג'לו לוי ביאנקיני, מפקד בצי האיטלקי, הגיע לארץ לאחר הכיבוש הבריטי כחבר “ועד הצירים”, בראשותו של וייצמן. חזר לאיטליה, וב־1920 בא שוב לארץ־ישראל, יצא בשליחות סודית לדמשק ונרצח על־ידי בידואים שתקפו את הרכבת בה נסע מדמשק לאדרעי. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.