רקע
איתמר בן-אב"י
מלך בגלות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

לונדון, 10 בדצמבר 1920

כשנפגשתי עם מושל ירושלים, רונלד סטורס, במעונו אשר בלונדון, הוא שאלני, אחר דרשו לשלומי בעברית:

– הראית כבר את פייצל?

כשעניתי לו כי עוד לא הספקתי להיפגש עם מי שהיה מלך סוריה המאוחדת במשך ששה חודשים, העיר לאמור:

– טוב תעשה אם תמהר לראותו.

ולמחרתו נקבע ראיון בין האמיר לביני.

את האמת עלי להגיד: חלק גדול מהקסם, שהיה נסוך על האמיר הערבי בחודשים הראשונים לפעולתו במזרח־הקרוב, התנדף וייעלם כליל: זאת הרגשתי עוד באיטליה, כשחשבתי להיפגש עמו ברומא, ורגש זה נתחזק יותר ויותר עם הימים שעברו ועם השיחות שהיו לי פה בלונדון, בכל החוגים הרשמיים והמדיניים. מובן, אין זאת אומרת שחינו סר לגמרי בעיני הצבור האנגלי, ואין זאת אומרת גם כן שהממשלה הבריטית דחפתהו לקרן־זווית אדרבה: מעולם לא רחשה אנגליה אהדה אליו כהפעם, דוקא לאחר נפילתו, דוקא לאחר כשלונו המדיני. בכל מקום שומע אתה אנגלים חשובים אומרים לך כי אין כמוהו לאצילות וליושר, ואנגליות חמודות לוחשות באוזניים כי אין כמוהו ליופי ולשפירות. לדברי אחד העתונאים, שראהו לפני ימים מעטים, אין מספר כמעט למבקרים ולמבקרות המדריכים את מנוחתו. ואם נאמין ליונים הנחות על גג הבית שבו הוא מתאכסן, עוד עתידות גדולים לפניו. עם־כל־זה, מורגשת פה ושם כעין ליאות מסביב לשמו, ולמרות רצונך נזכר הנך, בדברך על אודותיו, במלים המפורסמות של המספר הצרפתי ליאון דודה: Le roi en exil!

אכן, גם האמיר פייצל הנהו עכשיו מלך בגלות אירופה, נע ונד ממדינה למדינה ואין הוא יודע מה יביא לו יום המחר. איים ימי הגדלות של לפני שנה אחת, בפאריז, בשעת הדיונים בענין השלום העולמי? איים ימי זהרו בתור בא־כוח חיג’אז המושלמית ובתור סמל ערב המתחילה? איים הרגעים הנעימים בביתו של ג’יימס רוטשילד, כששפתותיו הדקות העבירו לפנינו, הנאספים מסביב לשולחן אל כוס־התה, תמונות־זוהר לעתיד ובת־צחוק להווה המבולבל. מה לא דיבר אז בווילסון החולה, בקלימנסו הזקן, באורלנדו הסואן, בווניזלוס הערום? מה לא ניבא לאירופה ההוללה ולכל מדיניותה? והצדק היה עמו: ווילסון איננו, קלימנסו צד נמרים ביערות הודו, אורלנדו נשתכח מלב כל, ואלתריו ווניזלוס הוכרח לברוח מאתונה שאליה חוזר עכשיו אויבו קונסטנטין. אלא… אלא, שאל כל איתני תבל אלה נלווה גם הוא – פייצל המתנבא!

והריהו כאן היום, בלונדון, לא כאורח הממשלה, באחד הארמונות, לא כמדינאי הפועל באחד מבתי־המלון הגדולים, אלא – בבית פרטי שנמסר לרשותו באחד מהפרברים הכי שקטים של הבירה האנגלית – ברחבת בארקליי מספר 12. ורושם עגום זה נשאר חרות במוח גם אחר שנפתחה הדלת הכבדה על־ידי משרת משורד וגם לאחר שנתבלט על שולחן המבוא צלמו השחור של האמיר (פסל נאה מעשה־ידי חטב סרבי), וגם לאחר שנכנס אל חדר־ההמתנה חדאד־פשה, שלישו הנאמן, המאמין עדיין בכוכבו של הנסיך הערבי ובמזלו הבטוח לעתיד. בכל אופן, דבר אחד ברור: אם מלך איננו יותר יורש־העצר של כסא־המלוכה במכה הנהו בוודאי.

קבלת הפנים היתה בעיקרה לא־מזרחית, אלא אירופית. אותו הטיפוס היפה, העדין, המחונן, של ערב האמיתית, אותו הגוון המזויית, אותן העינים העמוקות משחור, אותו הזקן הזעיר, אותן הידים הדקות, ואותה בת־הצחוק התמידית על שפתיו. רק חבל, שכל האישיות המזרחית הנפלאה הזאת התעטפה בבגדים אירופיים רגילים.

יאוש? כלל ועיקר!

הנסיך נזכר מיד בפגישתו הראשונה בפאריז עם אורחו הירושלמי, עורך “דואר־היום”. הוא יודע היטב את העתון הערבי “בריד־אל־יום”, ומכיר הוא טובה לעתון הזה בעבור כל הטוב שעשה בחייו הקצרים לטיפוח היחסים בין הערבים ליהודים. הוא מקוה שגם להבא יתמידו בני־ארץ־ישראל לעבוד לשם השלום במזרח הקרוב והוא מוכן ומזומן לתת לקוראי “דואר־היום” קצת מרעיונותיו על המעמד הנוכחי, אלא – שמעדיף הוא זהירות, זהירות, זהירות… הטעות היותר קלה תוכל להביא לידי קילקול רב: ראייה? המישגה במשלוח המברקים מדמשק לביירות והכרזת המלחמה שבאה על־ידי משגה זה, בהכרח.

פייצל עמד על דעתו, כי לא הוא האשם במאורעות דמשק. הוא בטוח, כי לא האנגלים לבדם, אלא הצרפתים יודעים היטב, שכל מטרתו היתה להשליט את השלום בסוריה. המצביא גורו טועה בהתקפותיו נגדו… אך למה ידבר יותר מדי בדברים העגומים האלה? הרי אורח הוא באנגליה ושני חודשים עליו להישאר כאן, ואנגליה זו ידידה היא לצרפת, וצרפת מתנגדת היא לו. לכן טוב לשתוק לעת־עתה. אין הוא רוצה להביא את שתי המדינות המאוחדות האלו לידי אי־נעימות בשל מעמדו.

עוד יותר מזה: לשם השלום במזרח הקרוב מוכן ומזומן הוא להסתלק כליל מכל הענין הסורי. שאלת סוריה תפתר לא היום אלא מחר, לא בחפזון אלא במתינות, לא בהתנגדות לצרפת או לאנגליה, אלא בהסכמה עם שתיהן. תישאר־נא דמשק תחת הצרפתים זמן־מה. אין בכך רע, ובלבד שהצרפתים יתנהגו ברחמים ובאדיבות עם הערבים כולם. כשתעבורנה השנים והערבים יוכיחו במקומות אחרים, וגם בדמשק עצמה, כי יודעים הם למשול בביתם ולחדש את תרבותם, או־אז יגיע מועדם לתבוע את עלבונם – לא בכוח ולא בחרב, כי אם ברוח ובצדק.

בינתים, רוצה הוא לעסוק כאן בשאלה אחרת לגמרי. הוא רוצה לשכנע את ממשלת לויד־ג’ורג' כי אסור לה לעשות בארם־נהריים מה שעשתה צרפת בסוריה ומה שעשתה אנגליה בארץ־ישראל. ארם־נהריים היא מדינה רחבה, יפה, עשירה, פוריה והערבים אשר בה הם לא בלבד הרוב המכריע אלא גם היסוד היותר טוב שבשבטים הערביים. לכן אין לך מקום בעולם ששם יכולה הערביות להתפתח במידה יותר יפה מאשר בין נהרות הפרת והחידקל.

הן הבטיחה אנגליה ממשלת־בית לארם־נהריים. זו היא התחלה יפה ומתאימה לרוח החופש של האנגלים, אבל הבטחה בלבד אינה מספיקה, דרושים מעשים מידיים. הוא ידע, כי סר פרסי קוקס, הנציב הנוכחי בבגדאד, הוא אדם בר־דעת ויודע־המזרח. אך אין די בזה. מה שצריך לעשות תיכף הוא להקים ווזרה ערבית לכל צדדיה ולהכריז לעם כי ארם־נהריים תהיה שוב מה שהיתה לפנים – עריסת־האישלאם. לפי דעתו אין ספק בדבר, שהמדינאים האנגלים יבינו את ערך הדבר, ישמעו לעצותיו בענין זה, יחזקו את היסודות הבריאים אשר בעם הערבי, יפנו למלך חיג’אז בבקשה לשלוח בגדאדה את אחד מבניו (וחדאד־פשה העירני, כי מלך חיג’אז ישלח לבגדאד את פייצל או את עבדאללה, ויותר קרוב לודאי את פייצל) ויכוננו על־ידי כך את תחילתה של ממלכת ערב המאוחדת.

ערב זו, שאביו החל ביצירתה על־ידי המרד נגד התורכים, היה תהיה לכוח חשוב בכל המזרח הקרוב. אל־נא נשלה את עצמנו: העולם מביט מזרחה, והמזרח הוא־הוא אשר יביא שלום או מלחמה. את זאת הבינו הבולשבים, ולכן נוטים הם אהדה למוצטפה־כמאל באנאטוליה ולכל האישלאם אשר בתורכיסטאן, בבלוג’יסטאן, באפגניסטאן ובהודו. הסכנה הבולשבית תגדל בה במידה שהאישלאם יבוא לעזרתה. מאתיים מיליון מושלמים שיתבלשבו אינם כוח אשר אפשר לבוז לו. לכן חייבת אנגליה לשנות את דרכה ביחסה לתורכיה. תחזיר־נא את איזמיר ואת הדרדנלים לתורכים, תתן־נא חופש אמיתי לערבים אשר בארם־נהריים, תחזק־נא את חיג’אז עצמה ותטה־נא את הצרפתים לשנות את מדיניותם ביחס לדמשק.

– וארץ ישראל?

– בנוגע לארץ־ישראל – השיב פייצל – הרי יודעים הציונים את דעתי. יד ביד נעבוד בעתיד. הציונים נחוצים לארץ־ישראל ולערב כולה. נחוצים לנו רופאים, מהנדסים, אדריכלים, מורים וכספים, ומי יתן לנו את כל אלה בלי נזק לעצמנו – אם לא היהודים? ואולם – מתינות! החיפזון יזיק. את זאת למדו הערבים בדמשק, ואסור לחדש נסיון שכזה. הערבים רצו לחבוק בזרועותיהם יותר מדי ולכן הפסידו כמעט את הכל. אל יעשו הציונים את השגיאה הזאת. מתינות! למה ירגיזו את מישהו? למה לא יסתפקו בשם “פלשתינה”? למה ירצו להתמשל לפני המועד?

את זאת אמר פייצל לוייצמן כבר לפני שנה, את זאת יגיד מחר לוייצמן כשיראנו שוב: מתינות, והמזרח ישתייך לעברים ולערבים.

– האין זאת? – הוסיף בחן – הן מגזע אחד יצאנו, הן לשון כמעט אחת לשנינו, הן כמוכם כמותנו, ושאיפותינו מה דומות?

ברגע ההוא הזהיר כדור של שמש אדומה ועגולה מתוך ערפל כבד, ולונדון נזדהבה לרגע קל בשחור־בניניה:

– התראה? פנה אלי בהושיטו לי את ידו – אין זו שמשו של מזרחנו, אך טוב שנביא אל מדינותינו מעט ערפל – סמל העבודה והחריצות, החופש והשוויון…


ד“ה, כ”ג בטבת תרפ"א – 3.1.1921

המלצות קוראים
תגיות