רקע
איתמר בן-אב"י
דבר הנדיב
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

מצאתי את הנדיב, הבארון אדמונד־בנימין דה־רוטשילד, כאשר רציתיו: ישיש ובכל־זאת צעיר בבלוריתו הנפלאה לראשו הגאה, בזקנו הכסוף ללחייו החיוורות, ובעיניו – באלו עיניו העמוקות, החולמות המביטות למרחוק. הוא ישב בכורסתו באותו חדר־הקבלה, שאליו באים ידידיו ומכריו ליהנות מזיו־שיבתו ולשמוע את בינת־אימרותיו.

– כבד־שמיעה הנני במקצת, גש־נא אלי קרוב יותר ודבר, ספר־נא לי על ארץ־ישראל היפה והיקרה: מה שלומה עכשיו? מה שלום בניה כולם ומה שלום הנציב גם הוא?

ולאחר שנמסרו לו פרטים עיקריים על מאורעות השנה האחרונה:

– ובכן, למרות כל הולכים הענינים את הליכתם הטבעית, והישוב העברי מתקדם. אין דבר המשמח אותי יותר מכך, באשר אמנם ימים קשים היו לי הימים האחרונים. יראתי כל־כך פן עבודת־השנים תלך לאיבוד, פן העמל שהשקענו בבנין יעלה בתוהו. הן עיני כל הגולה היהודית נטויות לארץ־האבות, ואם לא ידע הבית־הלאומי לגשם את החלום שחלמנו מזה ארבעים שנה, יתקוף יאוש גדול את כל תפוצות־ישראל, ודבר זה אסור לנו להרשותו.

– והיש לו, לכבוד הנדיב, להגיד דבר לעמו בארץ־ישראל?

ויקום הנדיב מכורסתו פתאום, ומבטו הרצין:

– אם יש לי להגיד דבר לעמי אשר בארץ־ישראל? אוה, כן, ויש ויש, ומרוצה אנוכי מאוד מההזדמנות הזאת לשפוך פעם אחת את שיחי לפני אחד מבני הישוב. כי למה אכחש? מאוכזב אנוכי מאוד מהנעשה באותן המושבות, אשר יצרתין לא לשם תענוגי הפרטי אלא לשם עתידה של הארץ היקרה בעיני מאוד. מה היתה מגמתי ביצרי את המושבות? הלעשותן ערי־גולה, הלהמשיך גם בהן את חיי היהודי הנצחי, שאינו יודע מה יביא לו המחר? או לראותן מתפתחות במשך השנים למדרגת כפרים, קטנים וגדולים, המיוסדים על בסיס כלכלי איתן, לבל יצטרכו לחסד־זרים ולבל יישענו על מתן־נדבות?

“והנה ארבעים שנה עובד אני את עבודתי זאת – ואין איש אשר יוכל להעיז ולומר, כמדומני, כי לא נתתי את מיטב רצוני וכספי להשגת המטרה הזאת, שמבלעדיה אין יכולת לבנות לא רק את הבית הלאומי, אלא כל בית שהוא. ומה הן התוצאות? שעד היום הזה – וידי הנדיב רעדו בהכותן על זרועות הכסא – עד היום הזה עודני מקבל מרוב המושבות מכתבי־בקשה לתת לפלוני או לאלמוני סכומי כסף לצרכיו היום־יומיים, לעזור למושבה זו או למושבה אחרת בתיקונה של דרך, או בהקמתה של גדר, או בבנינו של בית־ספר. ואין גבול להצעות שמציעים לפני תמיד בענין הלואות לכיסוי גרעונות והפסדים בגליל, בשומרון וביהודה”.

– האין הדבר כן? – פנה הנדיב אל וורמסר ופרנק, פקידיו הראשיים, שהיו נוכחים באותו מעמד.

ולאות הסכמה מצידם, המשיך:

– מסור־נא לאיכרי המושבות אשר יצרתין, כי עייף אני ולא אוכל לסבול יותר מצב אשר כזה. אם אחרי ארבעים שנה של מאמץ ועבודה לא יכלו האיכרים להגיע למצבו של האיכר המצרי, הערבי, האירופי – רק בם האשם. בשנים הראשונות לפעולת ההתיישבות לא השגחתי בשגיאות שנעשו, לא זלזלתי בבקשות שקבלתי, לא סרבתי לתת העזרה שהיה בידי לתיתה. עצמתי את עיני מראות את הבזבוז הגדול פה ושם, את חיי־הגלות הנמשכים במושבות, את השאיפה החולנית והמייאשת לשלוח את הבנים לאירופה לשם לימודים במכללה. אבל עם השנים שעברו, עם הנסיונות שהושגו, עם התמיכה המוסרית והחומרית של התנועה הציונית, על־ידי יצירת מוסדות כספיים שונים, לא היה יותר מקום, לא צריך היה להיות יותר מקום, לקלקלות האלה. הנה זה עכשיו חזרתי מסיור באחדים מכפרי צרפת, שנחרבו במלחמה הארורה, ומה קנאתי בהם, בכפרים האלה. עודם חרבים, עודם עניים ושוממים כמעט, ובכל־זאת מרגיש אתה בהם את דופק החיים הטבעיים. למה? מפני שבכל אחד ואחד מהכפרים האלה עובדת כל המשפחה כולה, מהאב והאם עד אחרון הילדים. רק חמישה למאה מילדי הכפרים יוצאים אל העיר, ורק אחד למאה אל בתי־הספר העליונים. הנה מדוע מצליח הכפר הצרפתי, הנה מדוע חזקה צרפת בעולם הכלכלי".

וכאשר ניסיתי להגן על האיכרים במושבות:

"אל־נא תגיד לי דברים שלא יוכלו לשכנעני – שיסעני הבארון. הנה שמעתי על־דבר הגרמנים שחזרו לארצם אחר המלחמה: אין להם כסף, את בקרם ואת כל אשר להם לקחו מהם, ובכל־זאת התראם מתאוננים, שבורים, מיואשים? כולם חזרו לעבודתם, בזקניהם, בנשיהם ובטפם, לחדש את המטעים ולשפץ את החורבות. מה שעשו הגרמנים האלה מדוע לא יעשו איכרינו, שמצבם הרבה יותר טוב?

"וכשטוענים האיכרים, ששאלת־הפועלים גורמת להם צרות ודאגות רבות – הנה דברי אליהם: גם בזה ילכו־נא בדרכי הכפריים אשר בכל ארצות העולם. אין לך כפר בעולם המיוסד על עבודת הפועל, הכפר מיוסד בעיקרו על עבודת האיכר ומשפחתו, ורק בחודשים של עבודה עונתית יוצאת מן הכלל, בימי הקציר או בימי הבציר, פונה האיכר לעזרה מן החוץ. כל זמן שלא יבינו האיכרים את האמת הזאת, כל זמן שלא ידעו להטות את בניהם ובנותיהם לעבודת אחוזתם המשותפת, לא תהיה להם כל אפשרות לחיות חיי אנשים העומדים ברשות עצמם. אם קטן הבית אשר בו יושבת משפחת האיכר, יזכרו־נא כי בגלות היהודית – בפולניה, ברומניה, ובאמריקה, אלפי משפחות משוללות בית בכלל. אם קטן השכר שיכול האב לשלם לבניו העובדים באחוזתו, יזכרו־נא כי מיליוני יהודים מתגעגעים ללחם יבש ולמים־לחץ ואינם. בקיצור: כל איכר שאינו יכול להעביד את בניו על אדמתו – ויש מאות איכרים ששטח אדמתם גדול כפליים ויותר משטח אדמותיהם של איכרי צרפת – אסור לו להמשיך להיות איכר.

ובהישענו שוב על מסעד כורסתו:

– ובכן, פרוטה לא אתן יותר למושבות הוותיקות, ולא אבנה את כבישיהן, ולא אקים את גדרותיהן, ולא אתמוך במוסדותיהן. העמדתין על רגליהן, התקנתין לחיי־כפר – עליהן להמשיך ולהתקדם בכוחות עצמן, תעשינה כאיטלקים, כגרמנים, כצרפתים, כערבים, ורק אז תשועתן.

”מובן שמושבה חדשה – הוסיף – תמצא תמיד את עזרתי; מובן, שמשפחה אשר לה חמישה, ששה, או שבעה בנים, אהיה מוכן להתחשב עם אחדים מהם בשביל להעמיד על הקרקע גם אותם. אך בעיקר הדבר – רק לישובים חדשים כספי והוני, רק לפליטי־הגולה המבקשים מקלט בארץ־ישראל, ואין להם בגד ללבוש ולחם לאכול. מה שעשיתי לבני ראשון וזכרון, לפני ארבעים שנה, אעשה עכשיו עם אלה, ובתנאי מפורש קודם למעשה שהנני נותן רק את הדחיפה, את התמיכה הראשונה, כדי שיתאכרו ויקימו לנו דור של איכרים אמיתיים, בכל משמעותה של מילה זו…

וכאשר ביקשתי לקום ממקומי:

– לא! לא! – הפציר הנדיב – ישב־נא, ישב־נא! שהרי רוצה הנני לספר לו, למשל, את אשר חושב אני לעשות בסביבות קיסריה. שם אדמת־בור לאין־סוף, שם ביצות גדולות והרי־חול, ובקרוב תחל עבודת הייבוש והיעור. הן מרכז גדול היתה קיסריה בימי הורדוס, והאדמה מסביבה להכי פוריות נחשבה. בטוח הנני, שבעזרת החלוצים החדשים, עלה יעלה בידי להפוך את החבל הזה לגן־עדן שנית, ובזה לא אמרתי די. תכניות רבות לפני לפתח את הארץ לטובת כל תושביה כולם, עברים וערבים כאחד.

וכאן נגע הנדיב בשאלה הבוערת:

– מאז התחלתי בעבודת הישוב היתה מחשבתי העיקרית – אחדות בין הערבים ובין העברים. כל מה שנוכל לעשות לשם־כך עשה נעשה, ופקידי קבלו פקודות נמרצות להתייחס בידידות ובאהדה לערבים. נתון ניתן לערבים עבודה, נעסיקם בעבודות שונות, נתמוך בהם בכל מקום,ומובטחני שלא רחוק היום והערבים יבינו, כי את טובתם אנו דורשים. הנה מדוע הנני מסכים בכל ליבי למדיניותו של הנציב העליון בשאלה הזאת.

– החושב כבוד הנדיב לבקר בארצנו בקרוב? – שאלתי לפני הפרידה.

– לאיש בשנותי – הנני בן שש ושבעים – אסור לשגות בתכניות של נסיעות למרחקים. מי יודע אם אחיה ימים רבים? ובכל־זאת… ובכל־זאת… כן, יוכל להיות כי אבקר את הארץ בתחילת השנה הבאה. בכל־אופן, הרי בן יש לי אשר ימשיך את עבודתי במרץ כפול ומכופל, – ויכול אני למות במנוחה.


ד“ה, כ”ד בחשוון תרפ"ב – 25.11.21

המלצות קוראים
תגיות