רקע
איתמר בן-אב"י
ההזדמנות האחרונה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

היינו מטיילים לאורך הספינה ולרוחבה, בשעה הרביעית אחרי־הצהרים, לכשפתאום פנה אלינו איש גבה־קומה, כסוף השערות ובולט־הגרוגרת – אנגלי מכף רגלו עד קודקודו:

– אין אני מסכים כלל וכלל – קרא בהתמירו ענני עשן ממקטרתו העקומה – למסקנותיכם על אודות אנגליה, ועם כל הביני את רגשותיכם המרים, מוכרח אני להפסיקכם.

האמריקני ואנוכי נשארנו לרגע דהומים, כי אמנם לא יפה היה הדבר מצידנו לדבר בקול רם ולהפליט בשיחתנו בקורת כה חריפה נגד מעשיו של אחד מנציבי ארץ־ישראל לפני כמה שנים. אפס, האיש אשר “פלש” לתוך שיחתנו הרגיענו עד מהרה ואמר, כי אין הוא מתרעם, חלילה־וחס, על מה ששמע. רצונו להעמיד את הדברים על אמיתותם – אם נרצה בכך, כמובן.

– ברצון רב – רטן האמריקני.

– מי ישמח כמותנו – גמגמתי גם אני.

והאנגלי החל:

– אכן ידעתי, כי בכל ארצות העולם מאשימים אותנו בנכל ובמירמה. La perfide albion זה התואר אשר בו מכנים את עמי בכל הזדמנות, ורוב בני האדם, אם לא כולם, מתארים לעצמם את האנגלים כעם, שמטרתו האחת היא לאכול, לבלוע, לעכל את העמים האחרים. אנחנו היינו אשמים, בשנת 1870, בתבוסת צרפת אשר נלחמה אז בגרמניה, ואנחנו אשמים בתבוסת גרמניה במלחמתה נגד אותה צרפת בימי המלחמה העולמית. אותנו שנאו התורכים בגלל יצירת ערב על ידי ההאשימים, ואותנו שונאים היום הערבים על נפילת ההאשימים האלה בפני איבן־סעוד. בקיצור – כל מה שייעשה בעולם על ראשנו יפול. רוסיה בולשבית – יען רצינו להחלישה. ספרד נהפכה לקהליה (רפובליקה) יען קוינו להשכיח ממנה את גיברלטאר שלנו. אתם האמריקנים כועסים עלינו בגלל ירידת הלירה והאיטלקים מתנפלים עלינו יען לא עזרנו להם ללכוד את אלבניה. יוון לא תשכח לנו את איזמיר. ארמניה תזכור לנו תמיד את התפוררותה בפני מוסטפה כמאל, והשאלה נשאלת רק אם לא אנחנו יצרנו את זגלול־פחה במצרים ואת גאנדי בהודו…

האנגלי התעמד לרגע, כי אפס הטבק במקטרתו, ולאחר שהתקינה לעישון חדש, הוסיף:

– ונעבור־נא עתה לענינכם אתם, היהודים. הנה חייתי בסודאן שנים רבות, ואקרא שם את עתוני מצרים וארץ־ישראל בקביעות. ומה מצאתי בהם? כי הערבים מאשימים אותנו בציונות קנאית וברצון ברור למחות מעל הארץ את העם הערבי, וכי העברים טוענים, שכל מגמתנו היא למחוק פעם ולתמיד את ההצהרה הבלפורית. אין בדעתי לטעון, כרומאים לפנים, כי מכיון שאלה וגם אלה תוקפים אותנו הרינו הצודקים. לא! אנוכי הייתי בלונדון בשתי השנים האחרונות למלחמה העולמית, וזכורני כי כל אנגליה היתה אז נלהבת לשתי ההבטחות אשר ניתנו לשני העמים – לעם הערבי ולעם העברי. לא עוד, אלא שהתאמצנו אז להשלים בין שתי המגמות, ומארק סייקס מצא את הדרך לבטל במקצת את תכנית מק־מהון כדי לאפשר מדינה עברית בארץ־ישראל. פייצל, אשר היה אז רק אמיר, הבין כי בלי ויתורים מצידו לטובת היהודים לא תוכל אנגליה, עם כל רצונה הטוב, לעזור לערבים בשאיפתם לממלכה ערבית גדולה. הנה כי כן, היה אז המצב ברור למדי. לערבים הובטח, שכל המדינות הערביות, זולת ארץ־ישראל עצמה, תתאגדנה לבריתיה נרחבת אחת, ולעברים הובטחה ארץ־ישראל למרכז היהדות בתנאי, שלא ייעשה דבר אשר יפגע בזכויותיהם הדתיות והאזרחיות של ערבייה המושלמים והנוצרים…

כאן הפסיק האנגלי את דבריו שוב, כי לא יכולתי להימנע מהתפרץ בצחוק.

– אה, כן, הבינותי. אתם, היהודים, רואים בסעיף זה של הצהרת בלפור את נקודת הרמיה האנגלית ואת שלילת עצם הבית־הלאומי היהודי. ראיה לכך מצאתי, בשנים האחרונות, בטענת הערבים, כי סעיף שלילי זה הוא־הוא הנותן להם את היכולת להניח מכשולים על דרך גישום רעיונותיכם. האמינוני־נא, אבל, כי כוונתנו היתה הפוכה ממש. סעיף זה היה נחוץ לנו כדי לשכך את חמת הערבים ולהרגילם לרעיון, כי בארץ־ישראל עליהם להסתפק רק בזכויות דתיות ואזרחיות. את זאת הבינו גם פייצל וגם אחיו, ורק המלך חוסיין אביהם התנגד לכך בכל תוקף. מה האמנו אז, אבל? כי היהודים יבינו את המוטל עליהם וכי עם ישראל לא יבזבז את זמנו ואונו בויכוחים פנימיים, אלא ירכז את כל מאמציו להכניס לארץ אבותיהם מאז ומתמיד חצי מיליון יהודים בעשר השנים הראשונות. היכולנו לשער גם לרגע קל, כי עם ישראל העשיר, התקיף, היכלני, הנמרץ, לא יעמוד בנסיון? היכולנו לחלום, כי סך־הכל לעליה היהודית ארצה־ישראל יגיע, לאחר חמש־עשרה שנה, רק למעט יותר ממאה אלף נפש – שהרי צריך לקחת בחשבון את הריבוי הטבעי?

אז ישסעו האמריקני בגסות אולי מיותרה:

– ומה בדבר הפרעות אשר ערכתם ביהודים עוד מתחילת החזרה? אלמלא פרעות אלו היה עם ישראל נענה בחפץ־לב לקול הקורא מציון. האין זאת, אדוני?

הנידותי בראשי לאות הסכמה.

– נניח – המשיך האנגלי, בזרקו את אפר מקטרתו לים ובמלאו אותה בשלישית – נניח, כי אנגליה אשמה במידת־מה בהתפרצות הפרעות ההן. האם לא קרה כדבר הזה גם לערבים בדמשק? האם לא גירשו הצרפתים את פייצל לחיפה? המנעו צרות אלו את עבודת הערבים בדרכם קדימה? עם אמיתי אינו נרתע מפני קטנות כאלו, ואילו התאוששו היהודים מייד, כי עתה העריצום האנגלים כפל־כפליים. נסיגתם אז היתה לנו לפלא לא פחות מהסתערות הערבים, שהוכיחו כי הם קיימים בארץ וכי אין הם יכולים להסכים לבליעה גרידא. זו היתה זכותם המיעוטית… היה צריך להבינם, ויחד עם־כך להמשיך בעבודה.

– מה היה צריך איפוא לעשות?

– להזרים ארצה יהודים לבלי־די. זכרו־נא את אשר עשיתם בימים ההם, שאתם קוראים להם בשם “העליה הרביעית” – ואני ביקרתי אז בארצכם. זו היתה עליה. זו היתה תנועה. שלושים וחמישה אלפים בשנה אחת. אילו המשכתם ככה מאז, כי עתה הייתם היום לא מאה ושבעים וחמישה אלפים, בלתי אם קרוב לארבע מאות אלף, אדונים – ארבע מאות אלף!

– והתנפלות הערבים בשנת 1929.

– אהה! חיכיתי להערה זאת, ידוע ידעתי כי בוא תבוא. ההתנפלות הערבית באה, יען לא הייתם ארבע מאות אלף! יען הרשיתם שהארץ תיפול בזרועות משבר, יען הוספתם להתווכח בזכויות טפלות על כותל רעוע ולא הוספתם אבן אחת לבנין המחודש. המאמינים אתם, כי אנגליה תוכל להבטיח לכם שלום־עולמים, מנוחת־נצחים? יש לנו צרות אחרות בשאר מדינות הים שלנו, חיילינו נחוצים לנו בהודו הרבה יותר מאשר בארץ־ישראל. הבינונו־נא! התחשבו־נא עם דרישותינו, עם בלבולינו, עם הבולשביות המנסה לקעקע את קיסרותנו. שמחו־נא, בכלל, שלא נשמענו לדורשים מאתנו לעזוב את ארץ־ישראל לנפשה, ונישאר בה לטובתכם, רק לטובתכם…

הצלצול הראשון לסעודת־הערב זיעזע את אויר הספינה ומספר אנשים – ובהם גם יהודים – הצטרפו אלינו ואוזניהם כאפרכסת.

– ועכשיו, רבותי היהודים, האזינו לדברי אנגלי, שאין לו כל מחשבה רעה לצד זה או לצד זה. מה שלא עשיתם בחמש־עשרה השנים הקודמות עשוהו־נא בעשר השנים הבאות. יום יבוא, ואנחנו נוכרח לצאת מארץ־ישראל. גם אם לא נרצה בכך. הנה יצאנו את עיראק. בעוד שנתיים נצא מעבר־הירדן מזרחה, ותורה של ארץ ישראל יגיע גם הוא. אתם מרימים קול גדול מסביב למועצה המחוקקת. הבנו האשם? הן זהו המיעוט דמיעוט, שיכולים אנו לתת לארצכם: הערבים מסעירים אותנו בשאלות, בתביעות, במחאות. במה עדיף הבגדאדי על הירושלמי ומהו העושה את מוצול יותר מתקדמת מרמלה? לא לנצח נוכל לעצור את הזרם הסואן, והנציב היותר נוח לכם לא יוכל תמיד־תמיד להניח את ידו הקשה על הרוב אשר בארץ.

– ואם כן, צריך לבטל את הצהרת בלפור? זאת היא המסקנה אולי! – קראתי בכוח.

המקטרת כבתה לחלוטין, אך האנגלי לא התרגש כלל ועיקר:

– לבטל את הצהרת בלפור? מי יבטלנה? לא אנחנו, בכל אופן. לעולם לא יימצא אנגלי אחד, אפילו לא פילבי שונאכם, אשר יעיז לחשוב על ביטולה. דיבור אנגלי הוא דיבור. הבטחה אנגלית היא הבטחה. מה שאני חושש לו, אבל, הוא שאתם תבטלוה – את הצהרתכם!

*

נעצנו בו עיניים ואזנינו נטויות לשמוע:

– אתם – סיים האיש בהדגישו כל מילה ומילה – אתם ברשלנותכם, במריבותיכם הפנימיות, בשגעונותיכם החברתיים. הנה שומע אני כי עמכם נתחלק לשני מחנות, כי יש שובתים ומשביתים, כי שיטת הפועלים לבנין הארץ היא שונה משיטת הבורגנים, כי אין כל אחדות בתכניותיכם. הזוהי הדרך להשגת המטרה? זכרו־נא מה שעשינו אנחנו בימי המלחמה העולמית. עם אחד היינו. גוף אחד ולב אחד. לא היו לנו מעמדות. לא ידענו סכסוכים פנימיים. רצינו להכות את גרמניה – זה היה הכל – ונכנה, גם לכם עכשיו מלחמה עולמית – מלחמת עולמכם אתם. הנה פתח לפניכם נציבכם הרביעי את שערי הארץ לרווחה. הנה עזרה לכם ירידת הלירה שלנו עד להפליא. הנה החל זרם עברי גדול לבנות את ציונכם בקצב שאין כמותו. אל־נא תשעו ברגעים אלה למפלג אתכם, למפריד ביניכם, למסכסך אחים באחים. למדו־נא מהערבים שכניכם. היו־נא כפייצל וכעבדאללה, כמופתי גם הוא, שבטים שונים אמנם לאומה גדולה אחת. עבריות הארץ תהיה־נא המטרה, לא יותר אך גם לא פחות.

הצילצול השני של הפעמון נשמע, ואיש שיחנו האנגלי, אשר לא ירד עדיין להתלבש בשחוריו, זורק לקראתנו עוד:

– בעוד ארבע שנים, שבע לכל היותר, לא יהיה זכר לאנגלים בארץ, אם לא בחיפה אולי וליד תעלת־סואץ. היו־נא לחצי מיליון עד ליום הקרוב הזה – חצי מיליון, לפחות! הנה, הזהרתיכם!

*

ונרד גם אנו לסעודתנו.

ושם, אל כוסות היין הצרפתי הטוב, מה נבהלנו לשמוע מפי סגן המפקד לאוניה היפה הזאת – כי האנגלי אשר דיבר לנו ככה פקיד עליון הוא במדינה אנגלית קרובה.

אחד מושלינו אולי בעשר השנים הבאות…


על גב הספינה “ז’אן לברהד”

ד“ה, י”ט בטבת תרצ"ג – 17.1.1933

המלצות קוראים
תגיות