רקע
איתמר בן-אב"י
צריך שנהיה מוכנים ליציאת מצרים חדשה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

הפעם הראשונה היא זאת, אם לא נטעה, לקורות אירופה במאות השנים האחרונות, כי מדיניות עם מעממיה הגדולים – בגרמניה דברינן – מתבססת למראשיתה, גם בתכליתה, על הבעיה היהודית.

אכן, מאז היתה רוסיה למעצמה אדירה, מילאה בעיה זאת תפקיד חשוב בכמה ממחלקותיה המסחריות והתעשיתיות, ותדיר היו שליטיה התקיפים מעמידים אותה בראש פעולותיהם המדיניות. בצרפת החופשית הפך ענין דרייפוס בשעתו למיסבך מדיני ממדרגה ראשונה, ואלמלא גדולי המשכילים בימים ההם, למן אמיל זולה ועד קלימנסו, כי עתה היו יהודיה זוכים גם בגבולותיה לתנועה היטלרית משלה, עם דרומון ודרולד כנושאי דגלה. אוסטריה אף היא לא חסכה מאיתנו זעזועים אנטישמיים מרובים, עם ענין הילזנר כמפורסם שבהם, ועד היום שוררת בה אוירה אנטישמית המגיעה לפעמים עד לנקודת הרתיחה. אם לכל אלה נוסיף את פולניה, את רומניה, את ליטא, המקדישות גם הן לא מעט מדעתן ואף מתעמולתן לרדיפת יהודיהן, הרי לא יאשימונו בשיכחה לגבי מאורעות ידועים לכל ושיהדות הגולה היתה עוסקת בהם מאז הגיעה להכרת מצבה המיוחד בגויים.

אפס, מעולם לא התבלטה שנאה זו ליהודים כבתעמולת אדולף היטלר וחבריו. מה שנדמה היה בתחילתו כמשחק־ילדים כמעט הוא כיום העובדה המדינית היותר מוחשית בגבולות המדינה הגרמנית. בשני מאמרים, שנתפרסמו ב“דואר־היום”, בשם “צפונאות”1 ניסה כותבם לתת השקפה פחות או יותר מקיפה על מעלליהם של יוצרי תנועה עממית זאת, עם האיבה לעם ישראל כבסיסה העיקרי, ורבים מהקוראים מצאו במאמרים אלה לא מעט הגזמה ודמיון, היוכל להיות – כך שאלו – כי כה חמורים הם הענינים בגרמניה היום? הבאמת העיז היטלר בעצמו להתבטא במילים כה גסות על עם התנ"ך וישו? והאין סכנה גדולה יותר בהפצת שמועות על דבר “חרדה מדומה” זו, לדעתם, כאשר בעצם התהוותה?

את המענה לטענות אלו לא אנחנו הנותנים. נושאי־כליו של היטלר הם־הם אשר זרקוהו לעולם היהודי בדהימתו המובנה מאליה, שהן כה היו דברי מנהיג ה“נאצים” (ההיטלרים) ב“לנדטאג” (המורשון) הפרוסי. “יציאת בני ישראל ממצרים תהיה משחק ילדים לעומת גירוש היהודים מגרמניה”…

הדברים ברורים איפוא ועם הידיעות האחרונות על דבר אפשרות קרובה ל“דיקטטורה” צבאית בכל גרמניה כולה, תחת נשיאות הגדול למצביאי גרמניה בימינו, הלא הוא פון־שלייכר, ובהסכמת הינדנבורג בכבודו ובעצמו, מקבלת ההתראה הנזכרת לעיל צורה של חצי־ רישמיות, אם לא של רשמיות מוחלטת, ויהודי גרמניה היום, ויהודי שאר המדינות צוררות ישראל בעולם הגדול מחר, חייבים, איפוא, להתכונן לרע ביותר!

*

“יציאת מצרים חדשה”!

אלמלא מת ג’יימס סימון רק לפני ימים מעטים – אותו גדול יהודי גרמניה, שלו חייבת היהדות ה“קולטורית” את מיטב נצחונותיה הציבוריים (הוא היה ידידו האישי של וילהלם־קיסר!) ההיה מאמין למשמע אזניו בפּלצוּתן? ופול נתן גם הוא, יוצר ה“ההילפספראיין” הגרמני והלוחם היותר גדול, בימיו, להתבוללות היהודים במקומותיהם – מה היה אומר אילו חי כיום, להתראה היטלרית זאת? ההיה מוסיף להמטיר ל“נויה־פרייה־פרסה” הווינאית את מאמריו המנבאים למחיקת ישראל מקורות העמים כחטיבה לאומית וגזעית מיוחדה?

“יציאת מצרים חדשה – נוראה יותר מאותה של ימי פרעה”…

הנה למה זכתה היהדות הגרמנית בהתרפסותה ובהתבטלותה היום־יומית.

הנה להיכן הביאוה מנהיגיה מאז משה מנדלסון – סמל אותה ה“השכלה” היהודית, אשר לה זבחו ובפניה כרעו רוב יהודי המערב, מצוּנץ החריף ועד לשלמה ריינאך, מקלוד מונטפיורי ועד לרוזנוואלד – כדי להזכיר בזה רק את הגדולים ואת הטיפוסיים אשר בהם.

אילו יהודי־גרמני הייתי – מה לא היה ליבי מרגיש ברגעים מרים אלה לחיי היהדות הגרמנית? הן כל ישותי כולה היתה מתקוממת בגאוותה הרדומה, נוכח מחזות הזוועה מסביבי, וקול גדול הייתי קורא בכל אפסי גרמניה ההיטלרית: “יבורך פרעה זמננו על העזתו הגלויה לנגוע סוף־סוף באיזמלו החד, בפצע העמוק והרקוב!”

קול החרות הלא הוא זה, שופרו של המשיח לתפוצות ישראל בפקפוקיו ובספקותיו הנוראים.

מי יתנכם, יהודים גרמנים, מי יתנכם יהודים רומנים, ליטאים, פולנים, אוסטרים, אנגלים ואמריקנים, אפילו — מי יתנכם זוכים אמנם ליציאת מצרים זאת, שהיטלר וחבר־מרעיו מבטיחים לכם בטוב־ליבם ובנדיבות־נפשם.

מי יתנכם קמים כאיש אחד, כולכם, בנעריכם ובזקניכם, להניף מעל לראשיכם את הדגל החבוי זה כמה בליבותיכם פנימה, להיותו המביאכם קוממיות חזרה לאותה הארץ הפותחת את שעריה בפניכם כבר יותר מיובל שנים — ולשוא!…

השאלה ברגע זה היא רק — אי משה זמננו לעמוד בראשכם, אי בן־עמרם של המאה העשרים, שיותר מהרצל ומבן־יהודה, מהירש ומרוטשילד, מביקונספילד ומברנדייס גם יחד, יודע לעורר בקרבכם אותה תנועת השיחרור המלא והשלם, אשר יקיף את מיליוני ישראל כולם מקצה העולם עד קצהו, כדי להעביר גם אותם דרך ימי־הסוף של כל חלקי כדור־הארץ עד למפתן ״ביתנו הלאומי״ בהתחדשותו השלישית והמופלאה ?

כי רק בזה ומזה יהיה תלוי גורלם של יהודי גרמניה היום ויהודי כל מדינות התבל מחר, בגעגועיהם הטמירים לציון.

אכן, רק מנהיג בחסד עליון, רק שבתאי־צבי חדיש, בתחילתו המזהירה, יציל את אחינו בני הגולה מידי נוגשיהם ב״פרעה׳יותם״ החדישה.

*

הצריך אני להעיר, אבל, כי תפקיד גדול, התפקיד המכריע אולי, בהצלת אחים רחוקים אלה, מוטל עלינו אנו, בני־יהודה?

במאמרים קודמים נגענו כבר בשאלה יסודית זאת וביארנו באריכות, כי רגע נפשי זה ליהודי גרמניה הוא גם רגעו הנפשי של הבית־הלאומי בתקוותיו לעתיד הקרוב. הצעתנו היתה, שמלאכות גדולה מבני ארצנו, לכל מפלגותיהם, תשים את פעמיה הגולתה עוד לפני תחילת חורף זה, כדי להתחקות בעצם עיניה על הנעשה שם מצד המדיניות הכללית והמדיניות הציונית, גם־ יחד.

כיצד יתכן הדבר, שיהודה השאננה יחסית, נוכח המצב ברוב מדינות העולם ברגעים אלה, לא הירהרה על צעד אשר כזה לטובתה היא, לא פחות מאשר לטובת הגולה?

כיצד יכולים אנו לשבת כאן בחיבוק־ידים למראה החורבן הגדול ההולך ומתרחש לעינינו בכל תפוצות ישראל, למן רוסיה הבולשבית, בשנאתה לתנועה הציונית, זה כבר חמש־עשרה־שנה, עד לאמריקה הרכושנית, עם תחילת תנועה היטלרית משלה, להוותם של ארבעת מיליוני יהודיה המופתעים?

כשעלתה יהודה השניה באש, חשה יהדות בבל לעזרתה, מצד אחד, ויהדות אלכסנדריה, מצד שני. כי לא הועילה עזרה כפולה זאת למגיני אומתנו, לא בבבל גם לא באלכסנדריה האשם, בלתי־אם במלחמת־האחים אשר אכלה בצבא ישראל בכל פה במעמד האויב הרומאי.

כשהחלה תנועת התחיה בשלישית, עם ראשוני חלוצינו הנערצים, יצאה עוד הפעם הגולה לעזרתה — גולת אירופה, אמריקה, אפריקה ואוסטרליה, ואלמלא גולה זאת, עם כל מגרעותיה, לא היינו יכולים להראות היום בגאון־עלומים את נצחונותינו עד כה מרוחמה ועד לתל־חי — דרך תל־אביב בתפארת חמישים אלפיה הסואנים.

אבל, בא אדולף היטלר, ויהפוך את הקערה על פיה.

לא יהודה היא הנזקקת לגולה, בלתי־אם הגולה היא התובעת את עזרתנו.

בשנים האחרונות היינו אנחנו, בארץ־ישראל, קרן־האורה האחת ליהודי רוסיה בשלחנו אליה כמאה אלף לירות שנתיות מנדבות פועליה, מוריה, סוחריה ועסקניה.

לא לעזרה כזאת מייחלות גולות גרמניה, אוסטריה, רומניה, פולניה ואמריקה. עזרת אחים המיוסדת על יזמה פרטית ועסקים טובים, חיי אור ודרור על אדמת האבות — זו תפילתם אלינו.

יחד עם התקוה, שדוקא התקפת ההיטלרים היא־היא אשר תעורר סוף־סוף את אירופה של המאה העשרים לכנס ״קונגרס ברליני״ חדש לפתרון בעיית ישראל מצידה הכלכלי בארצות מגוריו, תעשה־נא ארצנו את הצעד הנדרש מאתנו — לבוא במגע ישר עם כל אותם האלפים והרבבות המוכנים להישמע לכל עצה טובה ולכל עידוד מבוסס מצד באי־כח הישוב העברי.

ארץ־ישראל פתוחה לרווחה לכל הבא אליה מצוייד בהון גדול או קטן.

נאיר־נא את הדרכים המובילות ציונה בכיוון האחד, שאינו לנו למעצור לעת־עתה.

והיתה ״יציאת מצרים״ ההיטלרית בימינו אלה לגאולה עוד יותר נפלאה מהגאולה ממצרים של פרעה בראשיתנו הקוסמה.


ד״ה, ג׳ בסיון תרצ״ב — 7.6.1932


  1. המאמרים מובאים להלן (בספר בעמודים 314–319).  ↩

המלצות קוראים
תגיות