(איגרת לקונסולי גרמניה, פולניה ורומניה בארצנו)

אדונינו הקונסולים,

אכן, ידוע ידענו כי הדרך אשר אנו בוחרים בה, למשוך את תשומת־לב העולם הגדול למצב היהודים ועתידותיהם במדינות אשר עשרה אחוזים לפחות מתושביהן הם מבני עמנו, אינה הדרך הרגילה להזדמנויות מרות ומדאיגות כאלו, וכי מאמצים ישרים מצד אחינו הנמצאים בעצם המדינות אשר הנכם באי־כוחן כאן, היו גורמים אולי לתנועה יותר מהירה בכיוון הרצוי. אפס, מצבים יוצאים מן הכלל מזקיקים דרכים יוצאות מן הכלל, ודעתנו היא, כי קול־קורא אשר ייצא מציון העבריה למעצמות ה״סובלות״ ביותר, לדבריהן, מ״משא״ הישות היהודית בקרבן, ימצא אוזניים קשובות במקומות הרשמיים.

את זאת נתאמץ לעשות בלי לב ולב.

בדבר אחד מסכימים גם אנו כאן עם הממשלות, שהנכם מדברים אלינו בשמן, והוא — כי אמנם יש שאלה יהודית בגולה הרחבה, ומי כגדול מנהיגינו בדורות האחרונים, הרצל בכבודו ובעצמו, הדגישה רמות מעל במות פומביות שונות בעוז ובגבורה המשוללות כל רגשות נקם ושנאה לעמים אשר בקרבם ישבו, ועודם יושבים אחיו אלה האומללים? הן די אם תעלו על לוח זכרונכם את ביקורו המפורסם אל פון־פליווה הרוסי והערצת זה האחרון לאישיותו הקוסמת ולתכניותיו הנשגבות בקשר עם כך. אילו עשה אז המדינאי הרוסי את אשר הציע לו יוצר התנועה הציונית, כי עתה לא היה מקום אולי לכל הבהלה שתקפה אחדות ממדינות המזרח והמרכז האירופי בשל התעמולה ההיטלרית נגד היהודים בגרמניה בפרט ויהודי העולם בכלל.

מה שלא נעשה אז, אבל, מתוך רתיעה פתאומית בפני דעת־קהל יהודית ידועה ברוסיה, ואשר בראשה עמדו יהודים תקיפים כיעקב שיף, יוליוס רוזנוואלד ולואיס מרשל, הנקל לעשותו היום אם רק יואילו המדינאים לגשת אל הענין במעשיות מספיקה וברצון כן להביאו לידי גמר פעם ולתמיד. הדרישה העיקרית לכך צריכה להיות כמובן ההכרה הכללית מצד שלוש ממשלותיכם (אשר הנן, הלא תודו, המטופלות כיום בעניני היהודים יותר משאר ממשלות העולם) כי אי־אפשר, כדברי המאמר האנגלי הידוע, ״לאכול את העוגה כולה וגם לשמור על שלימותה״. אין בדעתנו לדון אתכם כאן אם צודקים עמיכם ביחסם השלילי לעניני היהודים ואם לאו, כי לא בזה עסקינן הפעם. אבל, עובדה היא כי בפולניה מוכרח אפילו פילסודסקי, גיבור העם הפולני, להיכנע לדרישות גראבסקי ויורשיו בהגבלותיהם לגבי כל פעולה יהודית; כי יורגה, אויב ישראל בפרהסיה, הוא עכשיו הרודה האמיתי ברומניה, וכי אדולף היטלר עומד לעלות לשררה, אם לא בקיסרות הגרמנית כולה, הרי לפחות בפרוסיה ובכמה מאחיותיה הקטנות ממנה. מאורעות מתחלפים אלה הספיקו להעמיד את הבעיה היהודית בראש בעיות אירופה בימים חמורים אלה למדיניותה הכללית, והשאלה הנשאלת בכל מקום היא איפוא מה לעשות ביהודים האלה, לא להלכה בלתי־אם למעשה! הנקל הוא להטיף לגירושים, להתנפלויות, ולהחרמת רכושם. לאן ילכו, אבל, יהודים אלה אם יצליחו לגרשם בחוסר־כל? הן גם המדינות, שאין אוכלוסיהן הישראלים מרובים, לא יקבלון בגבולותיהן כלאחר־יד, ואין אנו רואים כלל כיצד מציירים לעצמם גראבסקי־יורגה־היטלר הגירה יהודית המונית אשר כזאת מגרמניה, מרומניה ומפולניה שלושתן, מאין יכולת בידי נודדים ונודדות אלה ברבבותיהם ובמיליוניהם למצוא לעצמם מקלט אחר באופקיהם.

הגדול לצוררי היהודים בעבר, אדוארד דרומון הצרפתי, (אומרים עליו, כי היה מגזע ישראל!) ערך לפחות בכתביו הסוערים, יחד עם תורתו האיבתית, גם תכנית מסוימה לפתרון הבעיה היהודית. ״צריך — כה הצהיר לאמור — כי שונאי ישראל בעולם כולו — צרפתים, גרמנים, רוסים ושאריתם — ייסדו בנק גדול אשר תפקידו יהיה לרכוש מיד היהודים את כל נכסיהם, בסכומים פעוטים אמנם, להיות סכומים אלה נמסרים ליוצאים למדינתם החדשה״. ודרומון זה לא פיקפק הרבה גם ביחס לעצם מהות המדינה הזאת: ״ארץ־ישראל או מרחב אחר באפריקה או באמריקה״ — היתה מסקנתו התמידית. זו היתה, על כל פנים, ישרוּת אנטישמית, ולא ייפלא הדבר, שבהצעותיו אלו כמו נפגש עם הרצל ותלמידיו, אשר הציעו אף הם יסוד בנק אשר כזה — אם כי מקרב אמצעי היהודים עצמם…

אם רוצות ממשלותיכם, באמת ובתמים, למצוא פתרון יסודי ומוחלט לבעיה היהודית, אדונינו הקונסולים, עליהן להתקין תחילה בסיס מעשי לרצונן המשותף. הימים שבהם אפשר היה להעתיק המונים ממקום למקום, או למשמידם¹, כאשר עשו התורכים לארמנים בימי המלחמה העולמית, עברו לנצחים, ואפילו רוסיה הבולשבית אינה מעיזה להגלות עמים שלימים מארצות מגוריהם לארצות אחרות מבלי לדאוג תחילה לחייהם החדשים. כשהחליטה איטליה לפתור את שאלת הסנוסים, באפריקה הצפונית, בהעבירה שבעים אלף ערבים מפנים הארץ לשפת־הים, בנתה להם בראשונה עשרת אלפים בתים, גם הקציבה להם מיליון דונמי אדמה פוריה, אף חילקה ביניהם פרה לכל איכר וזרעים מספיקים לקציר מהיר ושיטתי באחוזותיהם.

מיליוני היהודים בארצותיכם, אדונינו הקונסולים, מוכנים היום לוותר על כל ה״טוב״ אשר להם בעריכם או בכפריכם, ולשים את פעמיהם אל מחוץ לגבולותיכם בתנאי מוקדם, אבל, שאם לא כל הרכוש אשר עשוהו בקרבכם בזיעת־אפם במשך דורות ודורות, הרי לפחות חלק ניכר ממנו, יימסר להם לשם התחלת חייהם העבריים במדינת געגועיהם מאז הוגלו לנכר על ידי הרומאים רועציהם. אם רק יהיו מנהיגיכם ישרים למדי, כדי להודות בצדקת דרישתם זו, תצעד בעיית היהודים צעד ענקי קדימה ופתרונה הסופי לא יהיה אז סיוט מדכא ומזעזע.

כשיצאה רוסיה, לפני יותר מיובל שנים, להגנת העמים הבלקאנים, אשר סבלו מידי התורכים כסבול היהודים היום מידי פולניה, רומניה, גרמניה וכמה מדינות אחרות — לא הסתפקה אירופה המערבית בחיבוק־ידים ובעמידה מן הצד. על אף נצחונות הרוסים על שדה־הקטל מצאו ביקונספילד היהודי באנגליה וביסמארק הפרוסי בגרמניה, כי ״הבעיה הבלקאנית״ לא תמצא את פתרונה האמיתי בתוצאות הקרב מסביב לקושטא התורכית, ויכנסו בברלין כנסיה מדינית גדולה, הידועה בקורות העמים בשם ה״קונגרס הברליני״, אשר בו השתתפו המעצמות האדירות כולן, והחלטותיו היו, כידוע, לקו לתורכיה מצד אחד, לעמי הבלקאן מצד שני, ולרוסיה שיכורת־הנצחון גם היא — למשך דור אחד, לפחות.

מדוע לא תלכנה ממשלותיכם, אדונינו הקונסולים, בדרכי ביסמארק וביקונספילד גם הן באשר ״לבעיה היהודית באירופה המזרחית והמרכזית״? מדוע לא יכנסו פילסודסקי, יורגה ואדולף היטלר, אם ישתרר מחר בגרמניה, ״קונגרס ברליני״ חדש לדון בו בבעיית הבעיות לשלוש מדינות אלו ברגע חמור זה להתפתחותן — הבעיה היהודית? ל״קונגרס ברליני״ חדש זה יוכלו צוררי ישראל להזמין גם את באי־ כוח היהדות העולמית, ומתוך משא־ומתן גלוי ופתוח ייצא סוף־סוף, אולי, אותו האור אשר אליו אנו מחכים כולנו, ידידים ואויבים גם יחד.

כאן, בארץ־ישראל, פתרה אירופה, בעזרתנו אנו, עברייה החדשים, את בעיית יהודה השלישית בראשיתה, ואם אמנם לא הגענו עדיין לרבע מליוננו המיעוטי (בשנת 1935 נעבור את המספר הזה לבטח!) הרי עם אנחנו בכל־זאת ככל העמים, עם שפתנו הישנה מחדשת את נעוריה ודגלנו הציוני מתנופף בגאון על תל־אביב ובנותיה, מדרום עד צפון, ללא כל מעצור.

הגיעה שעתה של אירופה לפתור עכשיו גם את בעיית היהודים הנאנחים תחת ידי עמים, שאינם רוצים או אינם יכולים לעכל את הגוף העברי בקרבם. למה יאריכו שליטי המזרח והמרכז האירופי את הגסיסה הישראלית ללא־נחיצות וללא־קץ? למה תיהפכנה גרמניה, פולניה, רומניה ואחיותיהן הקטנות מהן למקטלה בין־לאומית, שלא ידעה אירופה כמותה לזוועות אף בימי הביניים עם כל קדרותם.

!Caveat Consules — היו קוראים הרומאים לפנים למנהיגיהם, ברצותם להזהירם ממעשי־חמס ביחס להמוניהם הם.

!Caveat Consules—קוראים גם אנו לכם, באי־כוח המעצמות הרודפות את היהודים ביותר, אך כוונתנו לא אזהרה רומאית נועזה, בלתי־אם עצה יהודאית נאמנה, עצת עם חופשי היושב כבר על אדמתו, תחת גפנו וזהבייתו, וכבירת תקוותיו רק אחת — לפתוח את שערי הארץ לרווחה בפני מיליוני אחינו אלה בגעגועיהם כי עזים ציונה.

כה תאמרו, אם כן, לממשלותיכם בשם ציוננו זאת:

כנסו־נא את קונגרס הגאולה לעמנו במרחקים!

בורו־נא את הדרכים המתאימות ביותר לתנועת עליה ענקית, שתציף על פני ים־תיכוננו מאות אלפי איש שנה־שנה, בעזרת מדינותיכם ושליטיהן.

יצרו־נא את המכשירים הכספיים ואת התנאים המתאימים להגירת־עם זו, להיותה לכם לתפארה ולא לנאצה.

כי נגד פתרון אשר כזה, עם הסכמת חבר־הלאומים להוצאתו ההדרגתית לפועל, לא יעמוד כל כוח בעולם, ובארצנו זאת לא־כל־שכן.

ותהי־נא ברכתנו נתונה לכם מראש, אדונינו הקונסולים, על שרותכם זה לעם־עולם, נותן ישו היהודי לעמיכם כולם.

ד״ה, כ״ג בניסן תרצ״ב — 29.4.1932