הפעם הראשונה היא זאת, אם לא נטעה, לקורות אירופה במאות השנים האחרונות, כי מדיניות עם מעממיה הגדולים – בגרמניה דברינן – מתבססת למראשיתה, גם בתכליתה, על הבעיה היהודית.

אכן, מאז היתה רוסיה למעצמה אדירה, מילאה בעיה זאת תפקיד חשוב בכמה ממחלקותיה המסחריות והתעשיתיות, ותדיר היו שליטיה התקיפים מעמידים אותה בראש פעולותיהם המדיניות. בצרפת החופשית הפך ענין דרייפוס בשעתו למיסבך מדיני ממדרגה ראשונה, ואלמלא גדולי המשכילים בימים ההם, למן אמיל זולה ועד קלימנסו, כי עתה היו יהודיה זוכים גם בגבולותיה לתנועה היטלרית משלה, עם דרומון ודרולד כנושאי דגלה. אוסטריה אף היא לא חסכה מאיתנו זעזועים אנטישמיים מרובים, עם ענין הילזנר כמפורסם שבהם, ועד היום שוררת בה אוירה אנטישמית המגיעה לפעמים עד לנקודת הרתיחה. אם לכל אלה נוסיף את פולניה, את רומניה, את ליטא, המקדישות גם הן לא מעט מדעתן ואף מתעמולתן לרדיפת יהודיהן, הרי לא יאשימונו בשיכחה לגבי מאורעות ידועים לכל ושיהדות הגולה היתה עוסקת בהם מאז הגיעה להכרת מצבה המיוחד בגויים.

אפס, מעולם לא התבלטה שנאה זו ליהודים כבתעמולת אדולף היטלר וחבריו. מה שנדמה היה בתחילתו כמשחק־ילדים כמעט הוא כיום העובדה המדינית היותר מוחשית בגבולות המדינה הגרמנית. בשני מאמרים, שנתפרסמו ב“דואר־היום”, בשם “צפונאות”¹ ניסה כותבם לתת השקפה פחות או יותר מקיפה על מעלליהם של יוצרי תנועה עממית זאת, עם האיבה לעם ישראל כבסיסה העיקרי, ורבים מהקוראים מצאו במאמרים אלה לא מעט הגזמה ודמיון, היוכל להיות – כך שאלו – כי כה חמורים הם הענינים בגרמניה היום? הבאמת העיז היטלר בעצמו להתבטא במילים כה גסות על עם התנ"ך וישו? והאין סכנה גדולה יותר בהפצת שמועות על דבר “חרדה מדומה” זו, לדעתם, כאשר בעצם התהוותה?

את המענה לטענות אלו לא אנחנו הנותנים. נושאי־כליו של היטלר הם־הם אשר זרקוהו לעולם היהודי בדהימתו המובנה מאליה, שהן כה היו דברי מנהיג ה“נאצים” (ההיטלרים) ב“לנדטאג” (המורשון) הפרוסי. “יציאת בני ישראל ממצרים תהיה משחק ילדים לעומת גירוש היהודים מגרמניה”…

הדברים ברורים איפוא ועם הידיעות האחרונות על דבר אפשרות קרובה ל“דיקטטורה” צבאית בכל גרמניה כולה, תחת נשיאות הגדול למצביאי גרמניה בימינו, הלא הוא פון־שלייכר, ובהסכמת הינדנבורג בכבודו ובעצמו, מקבלת ההתראה הנזכרת לעיל צורה של חצי־ רישמיות, אם לא של רשמיות מוחלטת, ויהודי גרמניה היום, ויהודי שאר המדינות צוררות ישראל בעולם הגדול מחר, חייבים, איפוא, להתכונן לרע ביותר!

*

“יציאת מצרים חדשה”!

אלמלא מת ג’יימס סימון רק לפני ימים מעטים – אותו גדול יהודי גרמניה, שלו חייבת היהדות ה“קולטורית” את מיטב נצחונותיה הציבוריים (הוא היה ידידו האישי של וילהלם־קיסר!) ההיה מאמין למשמע אזניו בפּלצוּתן? ופול נתן גם הוא, יוצר ה“ההילפספראיין” הגרמני והלוחם היותר גדול, בימיו, להתבוללות היהודים במקומותיהם – מה היה אומר אילו חי כיום, להתראה היטלרית זאת? ההיה מוסיף להמטיר ל“נויה־פרייה־פרסה” הווינאית את מאמריו המנבאים למחיקת ישראל מקורות העמים כחטיבה לאומית וגזעית מיוחדה?

“יציאת מצרים חדשה – נוראה יותר מאותה של ימי פרעה”…

הנה למה זכתה היהדות הגרמנית בהתרפסותה ובהתבטלותה היום־יומית.

הנה להיכן הביאוה מנהיגיה מאז משה מנדלסון – סמל אותה ה“השכלה” היהודית, אשר לה זבחו ובפניה כרעו רוב יהודי המערב, מצוּנץ החריף ועד לשלמה ריינאך, מקלוד מונטפיורי ועד לרוזנוואלד – כדי להזכיר בזה רק את הגדולים ואת הטיפוסיים אשר בהם.

אילו יהודי־גרמני הייתי – מה לא היה ליבי מרגיש ברגעים מרים אלה לחיי היהדות הגרמנית? הן כל ישותי כולה היתה מתקוממת בגאוותה הרדומה, נוכח מחזות הזוועה מסביבי, וקול גדול הייתי קורא בכל אפסי גרמניה ההיטלרית: “יבורך פרעה זמננו על העזתו הגלויה לנגוע סוף־סוף באיזמלו החד, בפצע העמוק והרקוב!”

קול החרות הלא הוא זה, שופרו של המשיח לתפוצות ישראל בפקפוקיו ובספקותיו הנוראים.

מי יתנכם, יהודים גרמנים, מי יתנכם יהודים רומנים, ליטאים, פולנים, אוסטרים, אנגלים ואמריקנים, אפילו — מי יתנכם זוכים אמנם ליציאת מצרים זאת, שהיטלר וחבר־מרעיו מבטיחים לכם בטוב־ליבם ובנדיבות־נפשם.

מי יתנכם קמים כאיש אחד, כולכם, בנעריכם ובזקניכם, להניף מעל לראשיכם את הדגל החבוי זה כמה בליבותיכם פנימה, להיותו המביאכם קוממיות חזרה לאותה הארץ הפותחת את שעריה בפניכם כבר יותר מיובל שנים — ולשוא!…

השאלה ברגע זה היא רק — אי משה זמננו לעמוד בראשכם, אי בן־עמרם של המאה העשרים, שיותר מהרצל ומבן־יהודה, מהירש ומרוטשילד, מביקונספילד ומברנדייס גם יחד, יודע לעורר בקרבכם אותה תנועת השיחרור המלא והשלם, אשר יקיף את מיליוני ישראל כולם מקצה העולם עד קצהו, כדי להעביר גם אותם דרך ימי־הסוף של כל חלקי כדור־הארץ עד למפתן ״ביתנו הלאומי״ בהתחדשותו השלישית והמופלאה ?

כי רק בזה ומזה יהיה תלוי גורלם של יהודי גרמניה היום ויהודי כל מדינות התבל מחר, בגעגועיהם הטמירים לציון.

אכן, רק מנהיג בחסד עליון, רק שבתאי־צבי חדיש, בתחילתו המזהירה, יציל את אחינו בני הגולה מידי נוגשיהם ב״פרעה׳יותם״ החדישה.

*

הצריך אני להעיר, אבל, כי תפקיד גדול, התפקיד המכריע אולי, בהצלת אחים רחוקים אלה, מוטל עלינו אנו, בני־יהודה?

במאמרים קודמים נגענו כבר בשאלה יסודית זאת וביארנו באריכות, כי רגע נפשי זה ליהודי גרמניה הוא גם רגעו הנפשי של הבית־הלאומי בתקוותיו לעתיד הקרוב. הצעתנו היתה, שמלאכות גדולה מבני ארצנו, לכל מפלגותיהם, תשים את פעמיה הגולתה עוד לפני תחילת חורף זה, כדי להתחקות בעצם עיניה על הנעשה שם מצד המדיניות הכללית והמדיניות הציונית, גם־ יחד.

כיצד יתכן הדבר, שיהודה השאננה יחסית, נוכח המצב ברוב מדינות העולם ברגעים אלה, לא הירהרה על צעד אשר כזה לטובתה היא, לא פחות מאשר לטובת הגולה?

כיצד יכולים אנו לשבת כאן בחיבוק־ידים למראה החורבן הגדול ההולך ומתרחש לעינינו בכל תפוצות ישראל, למן רוסיה הבולשבית, בשנאתה לתנועה הציונית, זה כבר חמש־עשרה־שנה, עד לאמריקה הרכושנית, עם תחילת תנועה היטלרית משלה, להוותם של ארבעת מיליוני יהודיה המופתעים?

כשעלתה יהודה השניה באש, חשה יהדות בבל לעזרתה, מצד אחד, ויהדות אלכסנדריה, מצד שני. כי לא הועילה עזרה כפולה זאת למגיני אומתנו, לא בבבל גם לא באלכסנדריה האשם, בלתי־אם במלחמת־האחים אשר אכלה בצבא ישראל בכל פה במעמד האויב הרומאי.

כשהחלה תנועת התחיה בשלישית, עם ראשוני חלוצינו הנערצים, יצאה עוד הפעם הגולה לעזרתה — גולת אירופה, אמריקה, אפריקה ואוסטרליה, ואלמלא גולה זאת, עם כל מגרעותיה, לא היינו יכולים להראות היום בגאון־עלומים את נצחונותינו עד כה מרוחמה ועד לתל־חי — דרך תל־אביב בתפארת חמישים אלפיה הסואנים.

אבל, בא אדולף היטלר, ויהפוך את הקערה על פיה.

לא יהודה היא הנזקקת לגולה, בלתי־אם הגולה היא התובעת את עזרתנו.

בשנים האחרונות היינו אנחנו, בארץ־ישראל, קרן־האורה האחת ליהודי רוסיה בשלחנו אליה כמאה אלף לירות שנתיות מנדבות פועליה, מוריה, סוחריה ועסקניה.

לא לעזרה כזאת מייחלות גולות גרמניה, אוסטריה, רומניה, פולניה ואמריקה. עזרת אחים המיוסדת על יזמה פרטית ועסקים טובים, חיי אור ודרור על אדמת האבות — זו תפילתם אלינו.

יחד עם התקוה, שדוקא התקפת ההיטלרים היא־היא אשר תעורר סוף־סוף את אירופה של המאה העשרים לכנס ״קונגרס ברליני״ חדש לפתרון בעיית ישראל מצידה הכלכלי בארצות מגוריו, תעשה־נא ארצנו את הצעד הנדרש מאתנו — לבוא במגע ישר עם כל אותם האלפים והרבבות המוכנים להישמע לכל עצה טובה ולכל עידוד מבוסס מצד באי־כח הישוב העברי.

ארץ־ישראל פתוחה לרווחה לכל הבא אליה מצוייד בהון גדול או קטן.

נאיר־נא את הדרכים המובילות ציונה בכיוון האחד, שאינו לנו למעצור לעת־עתה.

והיתה ״יציאת מצרים״ ההיטלרית בימינו אלה לגאולה עוד יותר נפלאה מהגאולה ממצרים של פרעה בראשיתנו הקוסמה.

ד״ה, ג׳ בסיון תרצ״ב — 7.6.1932

(איגרת לקונסולי גרמניה, פולניה ורומניה בארצנו)

אדונינו הקונסולים,

אכן, ידוע ידענו כי הדרך אשר אנו בוחרים בה, למשוך את תשומת־לב העולם הגדול למצב היהודים ועתידותיהם במדינות אשר עשרה אחוזים לפחות מתושביהן הם מבני עמנו, אינה הדרך הרגילה להזדמנויות מרות ומדאיגות כאלו, וכי מאמצים ישרים מצד אחינו הנמצאים בעצם המדינות אשר הנכם באי־כוחן כאן, היו גורמים אולי לתנועה יותר מהירה בכיוון הרצוי. אפס, מצבים יוצאים מן הכלל מזקיקים דרכים יוצאות מן הכלל, ודעתנו היא, כי קול־קורא אשר ייצא מציון העבריה למעצמות ה״סובלות״ ביותר, לדבריהן, מ״משא״ הישות היהודית בקרבן, ימצא אוזניים קשובות במקומות הרשמיים.

את זאת נתאמץ לעשות בלי לב ולב.

בדבר אחד מסכימים גם אנו כאן עם הממשלות, שהנכם מדברים אלינו בשמן, והוא — כי אמנם יש שאלה יהודית בגולה הרחבה, ומי כגדול מנהיגינו בדורות האחרונים, הרצל בכבודו ובעצמו, הדגישה רמות מעל במות פומביות שונות בעוז ובגבורה המשוללות כל רגשות נקם ושנאה לעמים אשר בקרבם ישבו, ועודם יושבים אחיו אלה האומללים? הן די אם תעלו על לוח זכרונכם את ביקורו המפורסם אל פון־פליווה הרוסי והערצת זה האחרון לאישיותו הקוסמת ולתכניותיו הנשגבות בקשר עם כך. אילו עשה אז המדינאי הרוסי את אשר הציע לו יוצר התנועה הציונית, כי עתה לא היה מקום אולי לכל הבהלה שתקפה אחדות ממדינות המזרח והמרכז האירופי בשל התעמולה ההיטלרית נגד היהודים בגרמניה בפרט ויהודי העולם בכלל.

מה שלא נעשה אז, אבל, מתוך רתיעה פתאומית בפני דעת־קהל יהודית ידועה ברוסיה, ואשר בראשה עמדו יהודים תקיפים כיעקב שיף, יוליוס רוזנוואלד ולואיס מרשל, הנקל לעשותו היום אם רק יואילו המדינאים לגשת אל הענין במעשיות מספיקה וברצון כן להביאו לידי גמר פעם ולתמיד. הדרישה העיקרית לכך צריכה להיות כמובן ההכרה הכללית מצד שלוש ממשלותיכם (אשר הנן, הלא תודו, המטופלות כיום בעניני היהודים יותר משאר ממשלות העולם) כי אי־אפשר, כדברי המאמר האנגלי הידוע, ״לאכול את העוגה כולה וגם לשמור על שלימותה״. אין בדעתנו לדון אתכם כאן אם צודקים עמיכם ביחסם השלילי לעניני היהודים ואם לאו, כי לא בזה עסקינן הפעם. אבל, עובדה היא כי בפולניה מוכרח אפילו פילסודסקי, גיבור העם הפולני, להיכנע לדרישות גראבסקי ויורשיו בהגבלותיהם לגבי כל פעולה יהודית; כי יורגה, אויב ישראל בפרהסיה, הוא עכשיו הרודה האמיתי ברומניה, וכי אדולף היטלר עומד לעלות לשררה, אם לא בקיסרות הגרמנית כולה, הרי לפחות בפרוסיה ובכמה מאחיותיה הקטנות ממנה. מאורעות מתחלפים אלה הספיקו להעמיד את הבעיה היהודית בראש בעיות אירופה בימים חמורים אלה למדיניותה הכללית, והשאלה הנשאלת בכל מקום היא איפוא מה לעשות ביהודים האלה, לא להלכה בלתי־אם למעשה! הנקל הוא להטיף לגירושים, להתנפלויות, ולהחרמת רכושם. לאן ילכו, אבל, יהודים אלה אם יצליחו לגרשם בחוסר־כל? הן גם המדינות, שאין אוכלוסיהן הישראלים מרובים, לא יקבלון בגבולותיהן כלאחר־יד, ואין אנו רואים כלל כיצד מציירים לעצמם גראבסקי־יורגה־היטלר הגירה יהודית המונית אשר כזאת מגרמניה, מרומניה ומפולניה שלושתן, מאין יכולת בידי נודדים ונודדות אלה ברבבותיהם ובמיליוניהם למצוא לעצמם מקלט אחר באופקיהם.

הגדול לצוררי היהודים בעבר, אדוארד דרומון הצרפתי, (אומרים עליו, כי היה מגזע ישראל!) ערך לפחות בכתביו הסוערים, יחד עם תורתו האיבתית, גם תכנית מסוימה לפתרון הבעיה היהודית. ״צריך — כה הצהיר לאמור — כי שונאי ישראל בעולם כולו — צרפתים, גרמנים, רוסים ושאריתם — ייסדו בנק גדול אשר תפקידו יהיה לרכוש מיד היהודים את כל נכסיהם, בסכומים פעוטים אמנם, להיות סכומים אלה נמסרים ליוצאים למדינתם החדשה״. ודרומון זה לא פיקפק הרבה גם ביחס לעצם מהות המדינה הזאת: ״ארץ־ישראל או מרחב אחר באפריקה או באמריקה״ — היתה מסקנתו התמידית. זו היתה, על כל פנים, ישרוּת אנטישמית, ולא ייפלא הדבר, שבהצעותיו אלו כמו נפגש עם הרצל ותלמידיו, אשר הציעו אף הם יסוד בנק אשר כזה — אם כי מקרב אמצעי היהודים עצמם…

אם רוצות ממשלותיכם, באמת ובתמים, למצוא פתרון יסודי ומוחלט לבעיה היהודית, אדונינו הקונסולים, עליהן להתקין תחילה בסיס מעשי לרצונן המשותף. הימים שבהם אפשר היה להעתיק המונים ממקום למקום, או למשמידם¹, כאשר עשו התורכים לארמנים בימי המלחמה העולמית, עברו לנצחים, ואפילו רוסיה הבולשבית אינה מעיזה להגלות עמים שלימים מארצות מגוריהם לארצות אחרות מבלי לדאוג תחילה לחייהם החדשים. כשהחליטה איטליה לפתור את שאלת הסנוסים, באפריקה הצפונית, בהעבירה שבעים אלף ערבים מפנים הארץ לשפת־הים, בנתה להם בראשונה עשרת אלפים בתים, גם הקציבה להם מיליון דונמי אדמה פוריה, אף חילקה ביניהם פרה לכל איכר וזרעים מספיקים לקציר מהיר ושיטתי באחוזותיהם.

מיליוני היהודים בארצותיכם, אדונינו הקונסולים, מוכנים היום לוותר על כל ה״טוב״ אשר להם בעריכם או בכפריכם, ולשים את פעמיהם אל מחוץ לגבולותיכם בתנאי מוקדם, אבל, שאם לא כל הרכוש אשר עשוהו בקרבכם בזיעת־אפם במשך דורות ודורות, הרי לפחות חלק ניכר ממנו, יימסר להם לשם התחלת חייהם העבריים במדינת געגועיהם מאז הוגלו לנכר על ידי הרומאים רועציהם. אם רק יהיו מנהיגיכם ישרים למדי, כדי להודות בצדקת דרישתם זו, תצעד בעיית היהודים צעד ענקי קדימה ופתרונה הסופי לא יהיה אז סיוט מדכא ומזעזע.

כשיצאה רוסיה, לפני יותר מיובל שנים, להגנת העמים הבלקאנים, אשר סבלו מידי התורכים כסבול היהודים היום מידי פולניה, רומניה, גרמניה וכמה מדינות אחרות — לא הסתפקה אירופה המערבית בחיבוק־ידים ובעמידה מן הצד. על אף נצחונות הרוסים על שדה־הקטל מצאו ביקונספילד היהודי באנגליה וביסמארק הפרוסי בגרמניה, כי ״הבעיה הבלקאנית״ לא תמצא את פתרונה האמיתי בתוצאות הקרב מסביב לקושטא התורכית, ויכנסו בברלין כנסיה מדינית גדולה, הידועה בקורות העמים בשם ה״קונגרס הברליני״, אשר בו השתתפו המעצמות האדירות כולן, והחלטותיו היו, כידוע, לקו לתורכיה מצד אחד, לעמי הבלקאן מצד שני, ולרוסיה שיכורת־הנצחון גם היא — למשך דור אחד, לפחות.

מדוע לא תלכנה ממשלותיכם, אדונינו הקונסולים, בדרכי ביסמארק וביקונספילד גם הן באשר ״לבעיה היהודית באירופה המזרחית והמרכזית״? מדוע לא יכנסו פילסודסקי, יורגה ואדולף היטלר, אם ישתרר מחר בגרמניה, ״קונגרס ברליני״ חדש לדון בו בבעיית הבעיות לשלוש מדינות אלו ברגע חמור זה להתפתחותן — הבעיה היהודית? ל״קונגרס ברליני״ חדש זה יוכלו צוררי ישראל להזמין גם את באי־ כוח היהדות העולמית, ומתוך משא־ומתן גלוי ופתוח ייצא סוף־סוף, אולי, אותו האור אשר אליו אנו מחכים כולנו, ידידים ואויבים גם יחד.

כאן, בארץ־ישראל, פתרה אירופה, בעזרתנו אנו, עברייה החדשים, את בעיית יהודה השלישית בראשיתה, ואם אמנם לא הגענו עדיין לרבע מליוננו המיעוטי (בשנת 1935 נעבור את המספר הזה לבטח!) הרי עם אנחנו בכל־זאת ככל העמים, עם שפתנו הישנה מחדשת את נעוריה ודגלנו הציוני מתנופף בגאון על תל־אביב ובנותיה, מדרום עד צפון, ללא כל מעצור.

הגיעה שעתה של אירופה לפתור עכשיו גם את בעיית היהודים הנאנחים תחת ידי עמים, שאינם רוצים או אינם יכולים לעכל את הגוף העברי בקרבם. למה יאריכו שליטי המזרח והמרכז האירופי את הגסיסה הישראלית ללא־נחיצות וללא־קץ? למה תיהפכנה גרמניה, פולניה, רומניה ואחיותיהן הקטנות מהן למקטלה בין־לאומית, שלא ידעה אירופה כמותה לזוועות אף בימי הביניים עם כל קדרותם.

!Caveat Consules — היו קוראים הרומאים לפנים למנהיגיהם, ברצותם להזהירם ממעשי־חמס ביחס להמוניהם הם.

!Caveat Consules—קוראים גם אנו לכם, באי־כוח המעצמות הרודפות את היהודים ביותר, אך כוונתנו לא אזהרה רומאית נועזה, בלתי־אם עצה יהודאית נאמנה, עצת עם חופשי היושב כבר על אדמתו, תחת גפנו וזהבייתו, וכבירת תקוותיו רק אחת — לפתוח את שערי הארץ לרווחה בפני מיליוני אחינו אלה בגעגועיהם כי עזים ציונה.

כה תאמרו, אם כן, לממשלותיכם בשם ציוננו זאת:

כנסו־נא את קונגרס הגאולה לעמנו במרחקים!

בורו־נא את הדרכים המתאימות ביותר לתנועת עליה ענקית, שתציף על פני ים־תיכוננו מאות אלפי איש שנה־שנה, בעזרת מדינותיכם ושליטיהן.

יצרו־נא את המכשירים הכספיים ואת התנאים המתאימים להגירת־עם זו, להיותה לכם לתפארה ולא לנאצה.

כי נגד פתרון אשר כזה, עם הסכמת חבר־הלאומים להוצאתו ההדרגתית לפועל, לא יעמוד כל כוח בעולם, ובארצנו זאת לא־כל־שכן.

ותהי־נא ברכתנו נתונה לכם מראש, אדונינו הקונסולים, על שרותכם זה לעם־עולם, נותן ישו היהודי לעמיכם כולם.

ד״ה, כ״ג בניסן תרצ״ב — 29.4.1932

כבר שנים רבות־רבות לפני המלחמה העולמית, עם תוצאותיה המערערות לכל עמי התבל, הונח היסוד בגרמניה לתנועה רבת־כוח, שבסיסה העיקרי היה לא כל־כך האיבה ליהודים בלתי־אם ההערצה לעצם הגזע הגרמני. מתוך שכרון הנצחונות המזהירים על שדה־הקטל הצרפתי, בשנות 1870—1871, אשר אופשרו הודות לגאוניות ביסמארק ומולטקה, נוצרה בכל רחבי הקיסרות החדשה אוירת ״בנו בחרת״, שבאמירה עמד בעשרים השנים האחרונות הגדול אולי לכל מושלי גרמניה מאז היותה — וילהלם השני. והכל יזכרו עד היום את המפוצצת ביותר בעשרות אימרותיו המפורסמות — ״מלח הארץ הננו!״ אותה טעות ירושלמית עתיקה, שממנה כה סבלו אבותינו בימי־קדם, ושעוד אנו סובלים הימנה גם היום במידה לא מעטה — טעות זו חזרה גם בברלין החדישה, ולאט־לאט האמינו כל הגרמנים כולם, בשבעים מיליוניהם המתרבים, כי אין כעם הגרמני אומה אחרת על פני כדור הארץ ובחלל העולם גם־הוא. הלכך — לגרמניה העבר, לגרמניה ההווה, לגרמניה העתיד.

רק גאווה גזעית זאת היא־היא הנותנת את ההסבר המתאים לטירוף־הדעת שאחז את כל מוחות העם בגרמניה בשנת 1914, עם מאורעות סרביה ואוסטריה. הגרמנים האמינו אמונה עיוורת כי שום מעצור לא יעמוד על דרכם בסערתם קדימה וכי כחומות יריחו שנפלו בפני יהושע העברי לפנים, כן יפלו כל מבצרי האויבים בפני ״מולטקה הקטן״. לשאלה ״מה תעשו אם אנטוורפן לא תרצה להיכנע״? — ״ניקחנה!״ — השיב המצביא הנועז ביוהרתו. ״ואם תחליט פאריז להילחם מלחמת־אראלים"? — ״ניקחנה!״ — הוחזרה התשובה בבנות־קול ממרחקים. ״ואם תדע לונדון להפר את מזימותיכם״? — ״נרעישנה, ניקחנה!״ — טירטר המענה תוך בטחון אל־שני. ועתוני גרמניה כולם, למן הימין ועד לשמאל, לא ידעו גבול, בשנה הראשונה למלחמת האיתנים, בתיאור הגבורות הגרמניות ״הרצויות במרומים״. מקרא ה״פורוורטס״ הברליני הוכיח לכל בר־בי־רב, כי בשעת חירום יודעים מנהיגי הפועלים לחלל לפי הנגן הצבאי לא פחות, אם לא יותר, משאר אזרחי הארץ. הנה כי כן נדמה היה, בתחילה במחנות שונים, ואחר־כך גם במחנות העברים, כי בא גואל לעולם הכאוב והדאוב בצורת התותח הגרמני, ויודע כותב מאמר זה עובדות רבות, שאפילו באמריקה החופשית והלעלנית, היו פייטנים לרוב שרים ״למנצח מזמור על התותח בן 42 הליטראות״, כ״מזמור לדוד על הגיתית״, מימי ציקלג או המכבים. במאה העשרים היה מחזה זה מעורר במוחות הרואים את הנולד רק צחוק של חמלה. אפס, הצוללות הגרמניות היו מטביעות את ספינות מדינות ה״הסכמה״ במספר כה רב, שלא היתה כל יכולת לצד שכנגד לנבא סוף אחר, סוף שחור ומחריד, לכל הפלצות הלזאת.

יותר מארבע שנים ארוכות, מטרידות והרות־אסון נמשך הסיוט ללא כל סוף.

*

והנה, תמו ימי החרדה בתבוסה גרמנית אל־שניה. וילהלם עצמו נמלט, כאחרון רכי־ הלבב, להולנד שכנתו. הינדנבורג ולודנדורף נתנו את פקודת הנסיגה. מקנסן נדד לילות זוועה במרחבי רומניה, הונגריה ואוסטריה, ופאלקנהיין חזה במו עיניו את ההתפוררות התורכית והבולגרית. בגרמניה עצמה הווה על הווה. ממרידת המלחים בנמל קיל ועד לנפילת המלך בבירת באוואריה השתלשלו המאורעות בתוהו ובוהו ״בראשיתיים״ ממש, וכברוסיה הבולשבית לא נותר מהזוהר הקודם אף זכרון קל. אי כל התרועה הפרוסית שמלפני חמש שנים בלבד? אי כל התורה על כל־כוחיות ה״גרמננטום״ בטהרתו? אי ההעזה, ביחוד, להצהיר בכרכים עבי־הדפים, כי דאנטה היה גרמני במקורו, כי שכספיר הגה את יצירותיו באנגלית מתוך טעות גרידא, וכי ישו הנוצרי אפילו לא עברי היה, חלילה־וחס, בלתי־אם טווטוני אמיתי, כמוכח מזהב־שערותיו ומתכלת־עיניו?

סכנת ה״פרוסיות" חלפה לדעת רוב העוקבים אחר מאורעות העמים, ויחד עמה —גם חוצפת תורת־הגזע לאסכולה הגרמנית החדישה.

אבל שכחו המשתאננים כי עם כל התבוסה המדהימה, ואולי דוקא בשל כך, הודחסה בהמונים הגרמנים כמות עצומה של מרירות הכניעה, אשר ביקשה פורקן לעצמה בהתפוצ­צות ממין חדש, וכי באותה באוואריה, אשר ראתה במיגור הטוב והאהוב למלכי גרמניה, מבית ה״וויטלסבאכים״, הרים את ראשו צעיר אוסטרי, עוד לא בן ארבעים אז — אדולף היטלר. המקרה רצה שכברוסיה הבולשבית, כן גם בגרמניה המהפכנית, עמדו יהודים בודדים אחדים בראש תנועת השחרור, ושדוקא אותו האיש, אשר העז לגרש את מלך באוואריה מארמונו, היה קורט אייזנר, מישישי היהודים גם הוא. דיה היתה לו, למנהיג הנאצים הסואן, עובדה כלאחר־ידית זאת בשביל להיאחז בה בכל כוח החלטתו הנחושה, ובין־לילה כמעט נזרקה ברקיעי גרמניה המקועקעה האימרה החדשה Der Jude, der ist der Feind! (היהודי — הוא האויב!). לא מולטקה־הבן באפסיותו, לא וילהלם השני בשגעונו, לא לודנדורף המצביא בעקשנותו, לא בטמן־הולווג ויורשיו בסיכלותם, לא כל הטירוף הגרמני שמסביב לתורת ה״אתה בחרתנו״ החדשה — לא אלה היו אויבי העם האומלל לאחר הנוראה והמכריעה למלחמותיו במשך אלפיים שנות קורותיו, בלתי אם — היהודי! מאין יכולת להתנקם בצרפתים, עם קלימנסו ופוש שניהם; מאין כל תקוה לזעזע את אנגליתם של לויד ג׳ורג׳ ושל בולדווין אף הם, מאין אפילו ההעזה לגעת ברוסים, צריך היה למצוא ״שעיר לעזאזל״ יותר נוח לתפיסה, יותר מותאם להאשמות מיידיות וזולות, יותר מוכן בעצמו לכל התרפסות והכנעה. והיות שמאז ומתמיד היו הגרמנים, ברובם המכריע, עמוקי השונאים את היהודים ואת כל אשר להם — אם כי לא תמיד הודו בכך גלויות — היתה הקרקע מוכשרת לכך מכל צד. בין רגע הפכו שש מאות אלף היהודים בגרמניה למיליון שלם, לשני מיליונים אפילו, ובאחד העתונים היותר נפוצים אשר לסיעה ההיטלרית העכשוית הצהיר אחד ״דוקטור לפילוסופיה״ ״בכל הרצינות המדעית״, כי לדעתו עולה מספר הגזע הנוכרי הזה במדינת הינדבורג והיטלר שניהם — לאחד־עשר מיליונים לפחות…

*

לחינם ניסו היהודים ״בני־דת־משה״ — ה״יאהודים״, כפי שקוראים להם בלעג אחיהם ממזרח אירופה — להגן על עצמם בפני הנחשול האיבתי המחודש. ״הן אין כמותנו — היו מכריזים אלה השכם והערב — נאמנים לגרמניה ולרוחה, אם קיסרית היא ואם שתפנית, אם קתולית ואם פרוטסטנטית. גרמנים אנחנו לא פחות מהבאווארים, מהוורטנבורגים, מהשוואבים, מהסכסונים ורק דתנו אחרת — דת משה…״ לשווא! אדולף היטלר וחבריו יודעים אחרת. הם יודעים — וצריך להודות שבזה, בכל אופן, הצדק עמם — הם יודעים, כי בכל מקום בעולם שמרו היהודים, למרות כל, על ייחודם, על נטיותיהם המיוחדות, על התלכדותם לחטיבה אחת, שאינה ניתנת להיפרד על נקלה, ובגרמניה — אולי עוד יותר מאשר בשאר ארצות העולם. כיצר יצלחו, אם כן, לטשטש תנועה הנשענת על אמת יסודית אשר כזאת?…

צריך לקרוא את ספרו המלא של היטלר — ״מיין קאמפף״ — מהעמוד הראשון עד לעמוד וה־781, כדי להבין לו גם במקצת את הנעשה בגרמניה מאז החל ״כוכב״ זה לעלות באופקיה העגומים. בן אחד הכפרים הגרמנים, אשר ליד הגבול האוסטרי, עני ומדולדל מאז ילדותו, לוחם את מלחמת־חייו כצייר שלטים וצבע־קירות — לווינה האוסטרית היתה מגמת בחרותו בתחילה. שם נפגש בפעם הראשונה ביהודי. שם הלך להאזין למנאמי שנרר ולהצהרות לוגאר, שניהם מיוצרי התנועה האנטישמית. שם מצא, לזוועתו— כך הוא מצהיר — כי מה שהפתיעו ביותר ביהודי הוינאי הוא חוסר הגאווה הגזעית אשר לו. הזהו —הוא שואל — העם הנבחר? הלשם כך נתן לו אלוהיו את תנ״כו? ומתוך דחיה פנימית שהלכה אצלו ותגדל מיום ליום ל״עם נכרי זה״, בלבה של מדינה גרמנית ״טהורה״ באוסטריה, זורק הוא לעומתו את דיבורו המדהים: !Schmarotzer. ואין כל צורך לתרגם את המלה הגסה הלזאת. עצם ביטוייה מעביר חלחלה בכל אברי הגוף.

השמעתם, יהודים, בכל אפסי הגולה? לא היטלר האחד הוא שכינה אתכם בכינויו זה המובחר, אם בספרו האמור או מעל במות, אם בבנינים הצבוריים או ברחובות וברחבות לכל עיר וכפר גרמניים, בלתי־אם ארבעה־עשר מיליוני בוחריו, גברים ונשים, הקוראים לעצמם בגאוות אין־גבול בשם צפונאים — בני הגזע הגרמני לכל טהרתו אירופית.

כולכם, כולכם Schmarotzer אתם, מקטן עד גדול, מעני עד עשיר — מאולשטיין ועד לאיינשטיין, מוורטהיים ועד לוואסרמן, מכל לוי ועד לכל כהן, בין אם ידועים אתם ובין אם נחבאים אל הכלים: Schmarotzer!

ועוד היינריך לווה, מנושאי כליו של הרצל, מתרפק על כיסא הספריה הממלכתית בברלין.

ועוד ד״ר קליי, מיוצרי הציונות הגרמנית, מתנצח בויכוחיו עם ראשי הקהילה המרופסה.

ועוד פרופיסור וארבורג הולך לבלות את ירחי פגרתו בקרב שרידי משפחתו העשירה בהאמבורג.

ועוד ד״ר האנטקה אוהב לספר על זיו השכינה הפרוסית בכל יפעתה הוואגנרית…

לא, לא לפלא הוא, שבמעמד ענינים זה נמצא בית־חולים יהודי בגרמניה, שכל רופאיו וכל אחיותיו ומשרתיו — שבעים וחמישה במספרם — הצביעו בבחירות הגרמניות האחרונות בעד אדולף היטלר בצוררים!

*

כשרון ספרותי ודברני לא יהיה מספיק לעשות מהיטלר אוייב מחריד וכל־יכול, אלמלא פעולותיו האחרות. צייר־השלטים העלוב מלפני חמש־עשרה שנה, אשר החל את תעמולתו הציבורית בהישענו על חמישה־עשר מחבריו, פועלים ובעלי־מלאכה ברובם, ואשר הגיע בימי הבחירות הכלליות לנשיאות גרמניה — נגד מרחייל הינדנבורג עם כל תפארתו — לחמישה־עשר מיליוני תומכים כמעט — כוח הוא שצריך להתחשב בו, כוח הוא שצריך לבוא עמו במשא־ובמתן, כוח הוא שאין לעבור עליו לסדר היום. זוהי לבת הר־געש, זהו נחשול ימי, שיפורר ויפוצץ הכל בדרכו, אם לא יעמידו בפניו מחסום, או לא יידעו להטותו לכיוונים אחרים. שערו־נא לרגע קל, כי הינדנבורג, בן הפ״ה, מת פתאום — התראו מכאן את אשר יקרה בגרמניה כולה? כל אישיות אחרת לא תוכל לעמוד בפני היטלר הצעיר, הרענן, הסואן, אשר ידע לסחוט דמעות מעיניהן של עשרות אלפי נשים, בציירו לפניהן את אומללותה של גרמניה העכשוית.

הוא ורק הוא יהיה הנשיא.

הוא ורק הוא יהיה גם ה״דיקטטור״ — מוסוליני של גרמניה החדישה…

ההבדל — והסכנה — הוא רק בזה, שמוסוליני האיטלקי בחוכמתו, לא היה ואינו וגם ספק אם יהיה אנטישמי, ואילו היטלר, קוֹפוֹ הגרמני — היה, הנו גם יישאר אנטישמי עד ליום מותו.

מכאן חשיבותו האנושית בכלל והיהודית בפרט.

בלשון הפוכה, כמובן.

*

מה רוצה היטלר, לאמיתו של דבר?

א. להשליט את הצפונאות בגרמניה תחילה, ובעולם אחר־כך.

ב. להיפטר, מטעם זה, מכל יהודי ארצו, אם אפשר.

ג. לנפץ את כוח השתפניות המארכסיסטית, שהנה לדעתו יהודית בעיקרה.

שלושת מאווייו אלה תלויים איפוא זה בזה, והיהדות היא ראש־פינתם.

צפונאי הוא, בעיניו, כל מי ש״מזלו״ גרם לו להיות יוצא חלציהם של הגרמנאים הקדמונים. סגולותיו הן, בקיצור: קומה גבוהה, שערות זהובות, ולכל היותר ערמוניות, עיניים תכולות ולכל הפחות אפורות, ירוקות או פּלוּדוֹת, עור לבן, אדמומיות רפופה ללחיים, שריריות ממוצעת לזרועות וכל אותן התכונות הרוחניות — יציבות אישית, גילוי הלב, יושר נפשי, העזה ציבורית, רצון לעבודה, אהבה לאדמה ועל כולם התלהבות מלחמתית — שרק הגרמנאי אוצר את מרביתם בקרביו, לדעתו. מנקודת מבט זו גרמנאים הם כל עממי גרמניה, מהפרוסים עד לבאווארים, ומהשוואבים עד לאוסטרים. גרמנאים אחריהם גם השוודים, הנורבגים, הדנים, ההולנדים והשווייצים הצפוניים. גרמנאים למחצה הם אפילו האנגלים, הסקוטים והאמריקנים. גרמנאים לרבע הליטאים, הלטים ואפילו הפינים והאסתונים, וכל אלה בכללם — צפונאים, יושבי המדינות הצפוניות, למן אזור הקרח ועד לגבולות הים האדריאטי.

כל שאר העמים כולם — דרומאים.

אירים, צרפתים, ספרדים, פורטוגזים, שווייצים דוברי צרפתית ואיטלקית, רומנים, ועל כולם — היהודים — יושבי הדרום הם, וים־התיכון מקורם גם ירושתם. לאלה צריך לספח, במידה ידועה, גם את הסלאווים למיניהם, מרוסיה עצמה ועד לצ׳כוסלובקיה, מבולגריה ועד ליוגוסלביה. יוצא מן הכלל מוכן היטלר לקבוע אולי, בטוב לבו, ליוונים ואולי גם לאיטלקים — הראשונים בשל תרבותם העתיקה והשניים בשל ״פשיסטיותם״ המוצלחה.

על רגל אחת — זוהי ה״אלף״ שלתורה ההיטלרית.

תוצאה ראשונה ממנה — ״הלאה היהודים״! עשירים ועניים גם יחד, העשירים יען את ״כספם גזלו מהגרמנים״, והעניים יען ״הם־הם מנהיגי המארכסיות, שאביה היה מארכס היהודי״.

ואין הוא, היטלר, וכל הנוהים אחריו מסתירים את כוונתם הנסתרת לעשות ביהודים, לכשיעלו לשררה, כאשר עשה בהם פרעה במצרים. ״כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו״. בנותינו אולי תמצאינה מפלט זמני ב״בתי־הציבור״ אשר להיטלרים, להמשיך בהם את ״מסורתם מאז ומתמיד״ — הלא היא, כמובן, ה״אהבה החפשית והפרוצה״…

אתם צוחקים?

אתם מנידים בכתפיכם ואומרים: בלתי־אפשרי?

ראשי הפרקים לתורה זאת נתפרסמו בעתונה הרשמי של התנועה ההיטלרית, ה״פלקישר באובאכטר״, במאות אלפי עותקיו, ומברקי סט״א הן מסרו לנו באחרונה, את הידיעה המפליצה על הנסיון הראשון בכיוון האמור — עלילת־הדם נגד היהודים בשל חטיפת לינדברג הקטן…

טורקוומאדה עצמו לא היה מוצא טוב מזה.

לא, לא! אין להעלים עין מהאמת המרה: הצפונאות היא עובדה חיה ומדאיגה, לא עובדה גרמנית בלבד, בלתי אם כל־עולמית, ולראיה לא בלבד הגבלת ההגירה אמריקתה רק ובעיקר לצפונאים, אלא התפשטות תנועה הצפונאית במדינות שאינן גרמניות, בליטא ובלטוויה, בהונגריה ובארצות־הברית, שבהן התאחדו צוררי ישראל לתנועה היטלרית עצומה ומסועפה.

בפני הגל הלזה — היישארו היהודים בחיבוק־ידים? הימשיכו לקבל יריקות בלחייהם לבלי תשובה? — היתנחמו להבא, כאשר התנחמו בעבר — כי ״גם זה יעבור״?

או אולי — כאותו יהודי־גרמני מפורסם המכהן במישרה עליונה בקהילה היהודית בברלין — יסתפקו בהערה הבזויה: ״אכן, יש לחשוש פן תעזור התנועה ההיטלרית להחמרת מצבם של יהודי המזרח״…

מוגי־הלבב! עבדים תמימים לחרותכם המדומה!

אם שונאים היטלר וחבר־מרעיו את מישהו, הרי שונאים הם בעיקר את ״יהודי המערב״, וכדרומון ולוגאר לפנים, כך גם ההיטלרים — לציונים, למודים ביהדותם, מעניקים הם אם לא אהדה, הרי בכל אופן רגשי כבוד במידה ידועה.

*

השנאה היא, למרות כל, לא ללובש הכפתן כל־ כך כלנושאי המשרה במכללות הגרמניות — לרופאיכם ולמהנדסיכם, לשחקניכם ולצייריכם, לעורכי־דיניכם ולשופטיכם, לסוחריכם ולרכושניכם — אתם, יהודי המערב.

בשל־כך נמלט ריינהארדט, התיאטרונאי הגדול, אל מחוץ לגבולות גרמניה, רק לפני כמה שבועות, בקראו גבוהה: איני יכול לשאת יעוד את העוול!

בשל־כך יצא הסופר הגרמני הגדול טולבוסבסקי אנגליתה — ״לבלי שוב עוד לגרמניה והוא חי״.

בשל־ כך אומר איינשטיין לצאת לגלות גם הוא — אם אפשר לקרוא לזה בשם ״גלות״, ואתו אלפים ורבבות מטובי אחינו.

רק האולשטיינים למיניהם נשארים. רק הם מפטרים את פקידיהם היהודים וממלאים את מקומותיהם בגרמנים, בצפונאים.

וראשי הקהילה היהודית בעיוורונם — הן גם בעיניהם טובה ה״דגה״ הגרמנית מהעב­ריות, האור והדרור — ביהודה השלישית.

אך הנה ימים באים, ועם נצחון הצפונאות בכל מדינות הנכר גם נצחון היהודאות בארצה.

בעדן — פוגרום אתמול; בגרמניה, באוסטריה,,ברומניה, פוגרומים אולי כבר מחר.

מה לעשות, אהה, אם כליוונים באיזמיר ובקושטא, נחוצה להם, ל״יהודי המערב״ שפיכות־דם כדי לעוררם מתרדמתם ולזעזעם משלוותם!

ד״ה, כ״ד—כ״ה באייר תרצ״ב — 31.5.1932—30

דוקא ברגע זה, שבו עומד העולם כולו ממוסמר ומסונוור בעקבו אחר המשא־המתן המתנהל בין לונדון, פאריז ורומא לסיום הסכסוך החבשי, טוב לייעץ להמונים בכל ארצות התבל שיתאמצו לשכוח את המלחמה האפריקית, אשר אינה על צד האמת — כהוכחת המאורעות עצמם — אלא ״מלחמית״ מוגבלת ומקומית, ושתשומת לבם תתרכז בחזית המדינית האירופית, ההולכת הלוך והתרקם לעיניהם מאחורי הפרגוד המכוסה למחצה.

במאמר אחר ניסינו לגולל לעיני הקוראות והקוראים קצת מן הלוט העוטה עדיין את פני החזית הזאת. גרמניה, אמרנו, מכינה את עצמה בקדחתנות מרובה לקראת המלחמה הבאה, מלחמה אמיתית ולא ״מלחמית״ בצורה החבשית, מלחמה אשר תתבסס על כל האמצאות המדעיות החדישות ביותר, ואשר לא ידעה אירופה כמותה אף במירע הסיוט העגום לשנות 1914—1918. את הצעד הראשון למלחמה הרסנית זאת עשתה גרמניה עוד בימי שטרזמן ופון־פאפן, אשר ידעו לפרוק מעליה את עול החובות שהוטלו עליה בתוקף אמנת וורסאליה. הצעד השני מומש בעצם היום שבו הזמין מר־חייל הינדנבורג את אדולף היטלר, שונאו ומתחרהו, לעמוד בראש השררה הגרמנית, והצעד השלישי — החשוב מכולם — הוצא אל הפועל עם יציאת גרמניה מחבר הלאומים. נוכח יציאה פומבית זאת נרתעה כל אירופה כולה, והתוצאה היא, שגרמניה יכולה להיכנס זמן־מה אחרי־כן בדברים רשמיים עם הגדולה למעצמות — עם אנגליה בכבודה ובעצמה — אף להשיג ממנה הסכמה גלויה לגידול ציה על פני הים. יחד עם כך הכריז היטלר, כי סעיפי החוזה הוורסאלי הנוגעים בעניני הצבא בטלים הם ומבוטלים לחלוטין, ומספר החיילים במדינת היטלר גדול הוא היום ממספרם בימי וילהלם השני.

אך, לא זה היה העיקר בכל תכסיסי גרמניה עד כה. כוונתה הראשית היתה — כמסופר למדי בספרו של היטלר — לרכז את כל מאמצי הגרמנים לקראת הכיוון האחר במדיניותה המלחמתית החדשה, שהוא לדעת כל יודעי הדברים היום — ״הכיוון הרוסי״. גרמניה לא תחזור ל״שגעונה״ הצרפתי, וכעצת הינדנבורג ולודנדורף שניהם צבור תצבור את כל כוחותיה היבשתיים, הימיים והאוויריים לאורך הגבולות המזרחיים. לשם כך באה בקשרי ידידות עם פולניה, צוררת רוסיה מאז ומתמיד וגם עם רומניה, הדואגת לאדנותה בבסרביה. לשם כך לא התרצתה בשום פנים להתפייס עם ליטא, ואזור ממל הננסית שימש לה נימוק ודחליל בכל פעולותיה המדיניות בזמן האחרון. הראיה היותר חותכת לאמת זאת הוא המצב בדנציג, שהנאצים לכדוה עוד מלפני שנה ויותר, והיטלר פקד על לגיונותיו לבלתי הציק לפולנים הדואגים לעתידותיה. לא עוד, אלא שכל מדינאיה, עם גהרינג וגבלס בראשם, לא חסכו עמל לבאר לעם הגרמני, כי ברית עשר השנים בין פולניה ובין גרמניה הוא מעשה מדיני ממדרגה ראשונה. על־ידי ברית זו הבטיחה גרמניה לעצמה לעלנות (נויטראליות) מוחלטת לאורך גבולותיה במזרח־דרום אירופה, וצבאה הפרוסי יוכל מעכשיו להתנפל על ליטא בכל עת מצוא, מאין כל חשש להתקפה נגדית מאחורי גבה.

*

את כל זאת הבינה רוסיה זה כבר שנים רבות, וליטבינוב העומד בראש מדיניותה החיצונית השתמש בידידות צרפת לגזעו היהודי כדי לעורר בפאריז נכונות לחידוש הברית הרוסית מימי רוסיה הצארית והקרנסקית. תכסיס זה הצליח במידה שלא חלמו עליה אף הקומוניסטים הצרפתים במיטב חלומותיהם המהפכניים, ובעזרת הריו ולאוואל נכנסה רוסיה לחבר־הלאומים וחוזה הידידות בין רוסיה וצרפת היה לאבן־פינה בתרכובת המדיניות האירופית.

מאורע כפול זה החריד כמובן את גרמניה במידה רבה. מה תועלת לה בכל הזדיינותה המחודשת, מה גם הבטחון לגבה מצד פולניה ורומניה, אם — כבימי המלחמה העולמית — תצליח רוסיה למשוך את צרפת, ובעקבותיה את אנגליה גם היא, להגנתה גם לעידודה בכל מלחמה גרמנית־רוסית. מכאן המאמצים הידועים מצד היטלר, גבלס וגהרינג לשכך את חמת צרפת ככל האפשר. פעם אחר פעם הכריז הראשון, כי מאז משאל־העם בחבל ה״סאר״ אין עוד כל גורם לאיבה בין גרמניה ובין צרפת. הגרמנים שכחו את אלזס־לורן לעולמים, ולכל היותר דרוש ידרשו מצרפת את החזרת אחדות ממושבותיהם הקודמות באפריקה המערבית. הבטחה זאת ניתנה לצרפת על־ידי גהרינג גם בימים אחרונים אלה בבירתו של חבל זה, היא העיר סארבריקן. אכן, הסתר לא הסתיר כי מקלעים טובים לגרמניה מחמאה ובשר חזיר, אלא שצרפת תוכל להיות בטוחה, כי מקלעים ואווירונים אלה לא יכוונו לגבולות המערב.

הכל, הכל — למזרח.

הכל, הכל לרוסיה עשירת הקרקעות וארורת הדעות והתורות.

הכל, הכל למלחמה הבאה, אשר ממנה לגרמניה התקוות היותר גדולות להתרחבות, להתחזקות ולהשתלטות באירופה המזרחית והמרכזית גם יחד.

והמענין יותר מכל בתעמולה גרמנית חדשה זאת הוא, שצרפת עלולה להטות לה את אזניה. עוד הדבר בגדר השערה, ועוד ה״רדיקלים״, עם הריו בראשם, אינם רוצים להסכים לבגידה אשר כזאת ברוסיה. אפס, הלחץ על צרפת גדול מאד, ולחץ זה בא עליה ממקום, אשר לא שערתו עד עתה.

*

באשר אמנם לחץ פתאומי זה בא לה לצרפת מצד האנגלים, ודווקא כתוצאה מאותו הסכסוך האפריקי, אשר בו מעונינים הצרפתים כל־כך.

הכל יודעים היום, כי מתוך הפחד המקנן בלב כל צרפתי מאפשרות של מלחמה אירופית חדשה, התרתקה צרפת לאיטליה ריתוק איתן ונלהב. הצרפתים לא נרתעו, לשם השגת ברית זו עם איטליה, גם מקרבנות קרקעיים גדולים באזורים שונים לאפריקה הצפונית והמזרחית, והגדולה לאפתעותיה מצד זה היתה ויתורם המוחלט של הצרפתים ל״יתרוניותם״ (״פרפונדרס״ בלע״ז) בכל חבש כולה. הדברים הגיעו אפילו עד לידי כך, שבסכסוך הפתאומי בין איטליה לאנגליה החליטו הצרפתים להעניק את תמיכתם, בכסף ובנשק, לאיטליה, גם אם יעלה לה הדבר בצינון היחסים עם אנגליה.

התוצאות ידועות לכל בר־בי־רב. בריטניה הגדולה נבהלה. אין היא יכולה אמנם לסכן את עמדתה בים התיכון ולמסור את עתידות התעלה הסואצית בידי צרפת ואיטליה שתיהן. מכאן הצהרת בולדווין, עוד לפני שנה, כי גבולות אנגליה נמצאים לאורך נהר ה״הרהיין״ בצרפת. מכאן כל ויתוריו האחרונים של סמואל הור — על אף התנגדותו של אנתוני עידן — לאיטליה, בישיבתו האחרונה של חבר־הלאומים.

כדי לשמור על הברית עם צרפת מוכנה אנגליה לתת לאיטליה שבעים אחוזים מדרישו­תיה בחבש: את אדואה, את חבל הדנקילים ואת מרבית אוגאדן. והחשוב ביותר — את ה״יתרוניות״ הכלכלית, התעשייתית והמסחרית בעצם חבש המרכזית.

ומה דורשת אנגליה תמורת ויתוריה אלה?

רק אחת: לבל תתקוף צרפת את גרמניה באיזו הזדמנות שהיא, כל זמן שגרמניה לא תתקוף את צרפת.

אנגליה מבארת לצרפת הלוך ובאר יום־יום, כי רק מתוך מדיניות ידידותית לגרמניה תיווצר בארץ זאת אוירת הדדיות לטובתה של צרפת. זאת ועוד: למען תהיה מעצמה זאת בטוחה כי אין כאן תכסיס זמני בלבד, הרי רומזים כבר מלונדון, כי אנגליה תהיה מוכנה לכרות ברית צבאית, אוירית וימית עם צרפת, אשר תתן לה בטחון גמור ונצחי למעמדה באלזס־לורן ובמושבותיה האפריקיות והאסיאתיות. צרפת לא תצטרך איפוא לבזבז את כספיה לתגבורת מוגזמה של צבאה ביבשה, בים ובאוויר, ועזרת איטליה במקרה מלחמה עם גרמניה תופרך מעיקרה.

וכשצרפת מבארת, כי בכל־זאת אין ברצונה, מטעמים גזעיים ותרבותיים, לוותר על ידידות איטליה הלטינית, עונה אנגליה כי היספח תסתפח גם היא לידידות זאת, בתנאי אחד: הסכמת האיטלקים לסיפוח אוסטריה לגרמניה.

*

וכאן נכנס גורם חשוב לצידה של גרמניה: גורם המזרח הרחוק.

אין הדבר בגדר סוד, כי בין יאפאן וגרמניה נכרתה בחשאי ברית צבאית לחלוקת רוסיה בהזדמנות התקפה רוסית על גרמניה.

כיצר תבוא התקפה זאת? פשוט מאוד: גרמניה תדרוש מליטא לפנות את אזור ממל באחד המשברים ההכרחיים, וליטא תסרב כמובן ותפנה במחאה לחבר־הלאומים ולרוסיה.

חבר הלאומים יעמוד בפני דילמה מאין כמותה. החלטת עונשין כנגד הגרמנים אינה בגדר האפשר, ראשית מהצד העקרוני — היות וגרמניה אינה חברה בחבר ושום חובה אינה מוטלת עליה להיכנע לו — ושנית מהצד המעשי, מאחר שלגרמניה יש אוצרות כבירים של ברזל, פחם ושאר חומרי מלחמה.

אז ימצא חבר הלאומים רק דרך אחת ליישוב הסכסוך החדש. הוא יפנה לרוסיה, שתתרה בגרמניה לבלי שלוח את צבאה לעיר ממל וידרוש מצרפת, ידידת רוסיה, לתמוך בדרישה הרוסית הלזאת.

התשובות תהיינה מכריעות: גרמניה, כבימי וילהלם קיסר, לא בלבד שתסרב להיענות לרוסיה, אלא שפשוט תפשוט על ליטא מבלי הכרזת מלחמה. ואם צרפת תחוש אז לעזרת רוסיה — תודיע לה יאפאן, בדרך רשמית, כי כל צעד מצידה של צרפת נגד גרמניה יגרום מייד למלחמה יאפאנית נגד צרפת, עם כיבוש הודו־סין על ידי הימיה היאפאנית כמעשה ראשון, ואי מדגסקר באפריקה כצעד שני.

הבהלה בפאריז תתואר אז על נקלה.

השאלה אשר תנסר בעתונות הצרפתית תהיה מייד: למה נשלח את בנינו ליהרג בגלל מלחמה רוסית־גרמנית שאינה נוגעת בעצם ענינינו אנו? וכעם הסכסוך האנגלו־איטלקי בענין חבש, תתחיל צרפת — עם פייר לאוואל בראשה או אפילו עם הריו, ידיד רוסיה גם הוא — לבקש דרכים לחיסול הסכנה במהירות האפשרית.

בינתים — וצבאות גרמניה ילכדו את כל ליטא כולה, יעברו את הפרוזדור הפולני ללא התנגדות אמיתית מצד פולניה, וייכנסו לעצם רוסיה הסובייטית.

יאפאן תשלח את צבאה למונגוליה הרוסית דרך מנג׳וריה, ולסיביריה דרך סאחאלין גם ולדיבוסטוק.

ואירופה — כעצתה של אנגליה בעצם חבר הלאומים — תעמוד נדהמת ונבזקת למראה מלחמת האיתנים בין שני כוחות עולם — הבולשביות והנאציות בהיאבקות המיואשת עד לטיפת דמם האחרונה. היאבקות, שממנה אולי לאירופה ולתבל גם היא נצחונה האחרון או תבוסתה הסופית.

ד״ה, י״ב בחשון תרצ״ו — 8.11.1935

״הוא העיז, איפוא!״

זה היה ללא־ספק הרושם המיידי בכל ארצות תבל למקרא המברקים אשר בהם התבשרו העמים בדהימתם, כי המורשון האירלנדי הצביע שוב, זו הפעם השניה, אם־ כי ברוב קטן (רק ששה קולות, קולותיהם של הפועלים!), בעד הצעת דה־ולירח לבטל את שבועת־האמונים למלך אנגליה.

הוא העיז וגם ניצח!

וקשה להחליט עדיין, ברגעי השתוממות אלה לידיעות הלונדוניות, מה גדול ממה, אם עצם ההעזה האישית, או הנצחון המדיני אשר בא בעקבותיה.

הן זוכרים אנו כולנו את הימים, שבהם הופיע נשיא ״המדינה החופשית״, אשר מדרום לאולסטר האנגלית, כמורד פשוט וכנוכרי כמעט. בן לאב ממוצא ספרדי ולאם אירית מניו־יורק — נרדף היה האיש כל ימיו, מרוד ומעונה, ובחוגי האירלנדים המתונים חשבוהו למטורף. מי יכול היה לשער, אף בדמיונו הממריא, כי מנהיג זה של קומץ אירלנדים סוערים מלפני עשר שנים רק, יגיע במהירות ברקית כזאת לשיא ההצלחה המפלגתית במדינה, שכמספר עריה גם מפלגותיה ודעותיה? עוד לפני שנתיים חצה גל־עצמות זה, במשקפיו הגדולים, את האוקינוס האטלנטי, לשם קיבוץ כספים בין האירלנדים שבאמריקה ותביעתו העיקרית מהם — מיליון דולר ליצירת עתון יומי חדש, עם סמל הקהיליה כדגלו הגלוי, ורוב ״אחיו״ גם ״אחיותיו״ נמנעו מהישמע לקול־קריאתו. עם כל זה נוסד העתון, ובפחות מעשרים ירח הוסערה אירלנד מן הקצה אל הקצה סערה כזאת שלא זכה לכמותה עמה הרותח באלף שנותיו. בין־לילה ממש נהפך הגלגל לטובתו. אכן קוסגריב יריבו ניסה למעט את ערך תוצאותיהן של הבחירות האחרונות אף להצהיר, בה בשעה, כי עלייתו של דה־ולירה לשררה היא־היא אשר תהיה בעוכריו ותביאהו עד מהרה לידי איכזוב בוחריו, ובאנגליה עצמה האמינו הכל כי למן הרגע שבו תצעדנה רגלי הנשיא החדש בארמון הממשל והאחריות, הוא ינסה למצוא דרך להתחמק מהתחייבותו החגיגית בערב הבחירות — ניתוק החוט הדק האחרון אשר חיבר עדיין את ״האי הירוק״ לקיסרות הבריטית, הלא הוא כתר המלך ג׳ורג׳, ״קיסר הודו ומושל כל אחוזות בריטניה מעבר לימים״, בסגנון הגאה אשר לחוקה האנגלית.

והנה העיז דה ־ולירה.

ואחרי ההעזה בא גם הנצחון, על אף כל ההתראות הנייריות מצד וזיר ה״דומיניונים״ (ובהם אירלנד גם היא) תומאס, הפועל לשעבר, ולמרות הלחץ העצום אשר לאחיות הקיסרות הבריטית, כקנדה, זילנדיה־החדשה, אוסטרליה ואפריקה הדרומית, אשר הריצו אליו איגרות מחאה ואזהרה.

*

ועוד רק יום אחד למחרת המעשה הכביר הלזה, מאין לו אולי אח בקורות העמים בדורות האחרונים, השלים אויבם היותר גדול של האנגלים בימינו את נצחונו זה המטרטר בזרקו לעומת לונדון המודהמה מלים שלא הורגלו מנהיגיה להאזין לכמותן אף מפיות ביסמארק, וילהלם, זגלול וגאנדי, ארבעתם. הסכיתו־נא ושמעו: ״באירלנד זאת שלנו עשה לא נעשה אנחנו צעד מיותר ממה שזכאים אנו לעשותו בתור עם חופשי לחלוטין, ואם תנסה אנגליה לאחוז באמצעי־נקם נגדנו, תוכיח על־ידי־כך כי כל טענותיה עד כה ליושרה ולהגינותה המדינית בעולם אינם בלתי־אם כזב ושטות גם יחד״.

״כזב ושטות״.

אם אלה הם באמת זוג הניבים אשר בהם פנה לעמיתיו בממשלה האנגלית, רק מענה אחד לה לאנגליה עליהם — הכרזת מלחמה!

ואת המענה הזה — האחד הראוי לכבודה של הקיסרות היותר גדולה על פני כדור הארץ היום — נתון לא תתן, אבל.

לא, חלילה, יען לא תרצה, אלא, פשוט, יען לא תוכל.

כי תש אמנם כוחו של הלביא הבריטי, הגוהר על פני הקרקע עם חיצו של דה־ולירה נעוץ בעורפו.

זוהי האמת המרה, ואם ינסו אולי גם ה״טיימס״ השמרני וה״מנצ׳סטר גרדיאן״ החפשני לבאר להמוני קוראיהם ״כי אין השד נורא כל־כך״, יאמינו להם רק שרידי התמימים. לא היודעים את הדברים לאשורם, לא הרואים למרחוק, מהלוקחים מוסר מתקדימי העבר. לא צ׳רצ׳יל, בכל אופן, לא לורד לויד, לא אפילו בולדווין בכבודו ובעצמו. לא כל מי שידעו את אנגליה מלפני המלחמה העולמית — עם נלסון, ביקונספילד וגלאדסטון. לא כל אירופה, ביחוד, והעולם כולו מסביב, במאות מליוני תושביהם הבהולים.

אלה ישירו מעתה שיר אחד בלבד: Finis, finis Britanniae.

*

כן, בודאי:

לפני שנה בערך הרימו היוונים את דגל המרד באי קטן בים התיכון, הגדול לימי העולם הקדמון, ומייד השמיעה אלביון את שאגתה האיומה והמורדים הוכו מכה ניצחת, גם הוכרחו לשאת בקנס כבד. קפריסין היה שם האי, בארבע מאות אלף אזרחיו האומללים, ויוון לא מצאה את העוז בליבה לצאת לעזרת בניה ובנותיה הרחוקים. כרמוס הלביא הלובי את העכבר המתרהב בין פרסותיו, כן רמסה אנגליה ברגלי גאווה את המרד החטוף בניקוסיה ובסביבותיה.

שנתיים לפני־כך, בעצם פלשתינה זאת, האמין עם־יהודה, כי הצדק היה עמדו, כי זכות היתה לו לכותלו, כי ביתו הלאומי הובטח לו חגיגית וכי שערי הארץ ייפתחו לרווחה לרבבות ישראל בגולה. אפס, בנסות ישראל להגן על מה שהשיג לאחר עמל ומאמצים אל־שניים, מצא אותו אריה זקן שרידי כוחות בעורקיו לדכא עד עפר את העם אשר העיז כה לחיות, ועוד הארץ סובלת מפצעי הצפורניים אשר ננעצו בבשרו. כעם קפריסין בהיקף ימה, כן יהודה באוקינוס הערבי מסביבה. בשל קטנותה ודלותה, ובעיקר בשל מעוט מספר תושביה, היה עליה להרכין את ראשה וגם לשתוק בפני אותה שאגה מחרידה.

אך מה הפלא?

הן גדולות ממנה, נרחבות ומאוכלסות כפל־כפליים — מצרים שכנתנו הקרובה, טנגנייקה הגרמנית מלפנים, הודו בכל ענקיותה, — האם לא היו גם הן ברועדות, במגששות ובתועות, במאמינות עדיין כי כל־כוחית היא הקיסרות הבריטית למרות משברה המסחרי וזעזועיה המדיניים? האם לא נמצא על גדות היאור צדקי־פשה להצדיקה, ובאפריקה הדרומית המצביא סמאטס להללה גם לפארה? האם לא נשארה פורטוגל מושבה בריטית עד היום וארגנטינה האם הראתה גם נסיון קל להשתחררות מעולה הכספי? ראו־נא את חבר־הלאומים גם הוא, עם התרפסות מרבית חבריו בפני כל פקודה לונדונית, ורק החליטה ממשלת המאחדה באנגליה לבטל את כסות הזהב לשטרלינג הכל־כוחי, האם לא הלכו בעקבותיה עשרות מדינות ובהן תקיפות ואיתנות כיאפאן במזרח הרחוק וכבראזיל באמריקה הדרומית? לרומא בימים קדמונים דימוך, אלביון החדישה, אף צרפת בשכרון נצחונותיה, ואיטליה למרות מוסוליני, וארצות־הברית עם כל זהרן, וגרמניה ההיטלרית, ורוסיה הבולשבית לא פחות מכולן…

גאנדי במאסר זו כבר הפעם השניה, ואין פוצה פה.

מאלטה נאנחת תחת שררת לורד סטריקלנד, ושפתה האיטלקית הוחרמה כבר בבתי־ספרה גם בבתי־דינה, ואין מרים קולו למחות.

והרצוג — ההולנדי — זה יורש קרוגר הבורי — קיפל את דגלו מפחד פן יכעיסו גוניו השונים את עיני ג׳ון־בול הנוחר כהרגיז הצבע האדום את שור־הבר בחמתו.

והנה בא דה־ולירה וירם את קולו לאמור:

״שוטים שכמותכם, אנשים ונשים למיליונים, מדינות ואיים למאות — האם לא תראו, כי צנח האריה ואין עוד בכוחו לזנק ממחבואו אל עומת האומרים לקנטרו, להקניטו, להמחיצו?

והקול מורד ומרעיש, מקצה העולם ועד קצהו.

וכבר נענה לו גאנדי מנבכי מאסרו לאמור, כי מדה־ולירה זה ילמד גם הוא וכמותו יעשה בקרוב. ואותו הרצוג, שבו דברנו לעיל, הן גם עיניו תיפקחנה לראות, אזניו לשמוע וידיו לפעול. נחאס־פשה ירים שוב את ראשו. יוון תחכה לרגעה הנפשי בגעגועיה לקפרי­סין המיוחלת. תורכיה המוסטפה־כמאלית תפנה את ליבה חזרה למוצול, אולי גם לבגדאד. איבן־סעוד לא יתגנדר עוד עם לורנס ועם פילבי שניהם. יחיא התימני ילטוש את עיניו לעיר עדן באוקינוס ההודי. קניה תדרוש את זכותה להיחשב כמדינת הודים וכושים — במקום הלבנים המעטים, המושלים בה כהיום. באוסטרליה יאזרו הבולשבים, המרובים בה למכביר, את שארית כוחותיהם לקראת מהפכה סובייטית חדשה. קנדה גם ניו־פאונדלנד תבקשנה מחסה תחת כנפי ואשינגטון האנגלי מלפנים.

וכנבואת לורד לויד וצ׳רצ׳יל שניהם רק לפני ימים מעטים — תתפורר הקיסרות הבריטית כארמון־של־קלפים, תיטרף ותהיה לחלום כחלום הרומאי אלפי שנים לפניה.

*

זהו מובנו העמוק של המעשה הכביר ב״דייל״ האירלנדי.

התרע אנגליה, ברבע שעתה האחרון — כצרפת הקלימנסואית בסוף ימי המלחמה העולמית — למצוא את הדרך להצלתה? היקום בה סוף־סוף ביקונספילד חדש, או נלסון יבשתי, להפיח בה רוח חיים, און־עלומים והחלטת־אראלים? היידע מקדונאלד לעמוד בפרץ, כאשר נדמה לרגע בבחירות למאחדה הלאומית, ובולדווין היחדל לעשן את מקטרתו בשלוות־תמימים, כמנהגו גם ברגעי משבר וכליה?

דובלין דיברה הפעם בלשון, שאין לזלזל בה כל־עיקר.

שופרי יריחו הם אלה לחומות אנגליה המזועזעת.

טעות אחת עוד כטעויות אשר קדמו לה בעשר השנים האחרונות וצעד אחד עוד שלא בכיוון הרצוי — ולונדון איננה.

החורבן היותר גדול אולי מאז בריאת העולם.

ד״ה, כ״ז בניסן תרצ״ב — 3.5.1932