רקע
איתמר בן-אב"י
FINIS BRITANNIAE
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

״הוא העיז, איפוא!״

זה היה ללא־ספק הרושם המיידי בכל ארצות תבל למקרא המברקים אשר בהם התבשרו העמים בדהימתם, כי המורשון האירלנדי הצביע שוב, זו הפעם השניה, אם־ כי ברוב קטן (רק ששה קולות, קולותיהם של הפועלים!), בעד הצעת דה־ולירח לבטל את שבועת־האמונים למלך אנגליה.

הוא העיז וגם ניצח!

וקשה להחליט עדיין, ברגעי השתוממות אלה לידיעות הלונדוניות, מה גדול ממה, אם עצם ההעזה האישית, או הנצחון המדיני אשר בא בעקבותיה.

הן זוכרים אנו כולנו את הימים, שבהם הופיע נשיא ״המדינה החופשית״, אשר מדרום לאולסטר האנגלית, כמורד פשוט וכנוכרי כמעט. בן לאב ממוצא ספרדי ולאם אירית מניו־יורק — נרדף היה האיש כל ימיו, מרוד ומעונה, ובחוגי האירלנדים המתונים חשבוהו למטורף. מי יכול היה לשער, אף בדמיונו הממריא, כי מנהיג זה של קומץ אירלנדים סוערים מלפני עשר שנים רק, יגיע במהירות ברקית כזאת לשיא ההצלחה המפלגתית במדינה, שכמספר עריה גם מפלגותיה ודעותיה? עוד לפני שנתיים חצה גל־עצמות זה, במשקפיו הגדולים, את האוקינוס האטלנטי, לשם קיבוץ כספים בין האירלנדים שבאמריקה ותביעתו העיקרית מהם — מיליון דולר ליצירת עתון יומי חדש, עם סמל הקהיליה כדגלו הגלוי, ורוב ״אחיו״ גם ״אחיותיו״ נמנעו מהישמע לקול־קריאתו. עם כל זה נוסד העתון, ובפחות מעשרים ירח הוסערה אירלנד מן הקצה אל הקצה סערה כזאת שלא זכה לכמותה עמה הרותח באלף שנותיו. בין־לילה ממש נהפך הגלגל לטובתו. אכן קוסגריב יריבו ניסה למעט את ערך תוצאותיהן של הבחירות האחרונות אף להצהיר, בה בשעה, כי עלייתו של דה־ולירה לשררה היא־היא אשר תהיה בעוכריו ותביאהו עד מהרה לידי איכזוב בוחריו, ובאנגליה עצמה האמינו הכל כי למן הרגע שבו תצעדנה רגלי הנשיא החדש בארמון הממשל והאחריות, הוא ינסה למצוא דרך להתחמק מהתחייבותו החגיגית בערב הבחירות — ניתוק החוט הדק האחרון אשר חיבר עדיין את ״האי הירוק״ לקיסרות הבריטית, הלא הוא כתר המלך ג׳ורג׳, ״קיסר הודו ומושל כל אחוזות בריטניה מעבר לימים״, בסגנון הגאה אשר לחוקה האנגלית.

והנה העיז דה ־ולירה.

ואחרי ההעזה בא גם הנצחון, על אף כל ההתראות הנייריות מצד וזיר ה״דומיניונים״ (ובהם אירלנד גם היא) תומאס, הפועל לשעבר, ולמרות הלחץ העצום אשר לאחיות הקיסרות הבריטית, כקנדה, זילנדיה־החדשה, אוסטרליה ואפריקה הדרומית, אשר הריצו אליו איגרות מחאה ואזהרה.

*

ועוד רק יום אחד למחרת המעשה הכביר הלזה, מאין לו אולי אח בקורות העמים בדורות האחרונים, השלים אויבם היותר גדול של האנגלים בימינו את נצחונו זה המטרטר בזרקו לעומת לונדון המודהמה מלים שלא הורגלו מנהיגיה להאזין לכמותן אף מפיות ביסמארק, וילהלם, זגלול וגאנדי, ארבעתם. הסכיתו־נא ושמעו: ״באירלנד זאת שלנו עשה לא נעשה אנחנו צעד מיותר ממה שזכאים אנו לעשותו בתור עם חופשי לחלוטין, ואם תנסה אנגליה לאחוז באמצעי־נקם נגדנו, תוכיח על־ידי־כך כי כל טענותיה עד כה ליושרה ולהגינותה המדינית בעולם אינם בלתי־אם כזב ושטות גם יחד״.

״כזב ושטות״.

אם אלה הם באמת זוג הניבים אשר בהם פנה לעמיתיו בממשלה האנגלית, רק מענה אחד לה לאנגליה עליהם — הכרזת מלחמה!

ואת המענה הזה — האחד הראוי לכבודה של הקיסרות היותר גדולה על פני כדור הארץ היום — נתון לא תתן, אבל.

לא, חלילה, יען לא תרצה, אלא, פשוט, יען לא תוכל.

כי תש אמנם כוחו של הלביא הבריטי, הגוהר על פני הקרקע עם חיצו של דה־ולירה נעוץ בעורפו.

זוהי האמת המרה, ואם ינסו אולי גם ה״טיימס״ השמרני וה״מנצ׳סטר גרדיאן״ החפשני לבאר להמוני קוראיהם ״כי אין השד נורא כל־כך״, יאמינו להם רק שרידי התמימים. לא היודעים את הדברים לאשורם, לא הרואים למרחוק, מהלוקחים מוסר מתקדימי העבר. לא צ׳רצ׳יל, בכל אופן, לא לורד לויד, לא אפילו בולדווין בכבודו ובעצמו. לא כל מי שידעו את אנגליה מלפני המלחמה העולמית — עם נלסון, ביקונספילד וגלאדסטון. לא כל אירופה, ביחוד, והעולם כולו מסביב, במאות מליוני תושביהם הבהולים.

אלה ישירו מעתה שיר אחד בלבד: Finis, finis Britanniae.

*

כן, בודאי:

לפני שנה בערך הרימו היוונים את דגל המרד באי קטן בים התיכון, הגדול לימי העולם הקדמון, ומייד השמיעה אלביון את שאגתה האיומה והמורדים הוכו מכה ניצחת, גם הוכרחו לשאת בקנס כבד. קפריסין היה שם האי, בארבע מאות אלף אזרחיו האומללים, ויוון לא מצאה את העוז בליבה לצאת לעזרת בניה ובנותיה הרחוקים. כרמוס הלביא הלובי את העכבר המתרהב בין פרסותיו, כן רמסה אנגליה ברגלי גאווה את המרד החטוף בניקוסיה ובסביבותיה.

שנתיים לפני־כך, בעצם פלשתינה זאת, האמין עם־יהודה, כי הצדק היה עמדו, כי זכות היתה לו לכותלו, כי ביתו הלאומי הובטח לו חגיגית וכי שערי הארץ ייפתחו לרווחה לרבבות ישראל בגולה. אפס, בנסות ישראל להגן על מה שהשיג לאחר עמל ומאמצים אל־שניים, מצא אותו אריה זקן שרידי כוחות בעורקיו לדכא עד עפר את העם אשר העיז כה לחיות, ועוד הארץ סובלת מפצעי הצפורניים אשר ננעצו בבשרו. כעם קפריסין בהיקף ימה, כן יהודה באוקינוס הערבי מסביבה. בשל קטנותה ודלותה, ובעיקר בשל מעוט מספר תושביה, היה עליה להרכין את ראשה וגם לשתוק בפני אותה שאגה מחרידה.

אך מה הפלא?

הן גדולות ממנה, נרחבות ומאוכלסות כפל־כפליים — מצרים שכנתנו הקרובה, טנגנייקה הגרמנית מלפנים, הודו בכל ענקיותה, — האם לא היו גם הן ברועדות, במגששות ובתועות, במאמינות עדיין כי כל־כוחית היא הקיסרות הבריטית למרות משברה המסחרי וזעזועיה המדיניים? האם לא נמצא על גדות היאור צדקי־פשה להצדיקה, ובאפריקה הדרומית המצביא סמאטס להללה גם לפארה? האם לא נשארה פורטוגל מושבה בריטית עד היום וארגנטינה האם הראתה גם נסיון קל להשתחררות מעולה הכספי? ראו־נא את חבר־הלאומים גם הוא, עם התרפסות מרבית חבריו בפני כל פקודה לונדונית, ורק החליטה ממשלת המאחדה באנגליה לבטל את כסות הזהב לשטרלינג הכל־כוחי, האם לא הלכו בעקבותיה עשרות מדינות ובהן תקיפות ואיתנות כיאפאן במזרח הרחוק וכבראזיל באמריקה הדרומית? לרומא בימים קדמונים דימוך, אלביון החדישה, אף צרפת בשכרון נצחונותיה, ואיטליה למרות מוסוליני, וארצות־הברית עם כל זהרן, וגרמניה ההיטלרית, ורוסיה הבולשבית לא פחות מכולן…

גאנדי במאסר זו כבר הפעם השניה, ואין פוצה פה.

מאלטה נאנחת תחת שררת לורד סטריקלנד, ושפתה האיטלקית הוחרמה כבר בבתי־ספרה גם בבתי־דינה, ואין מרים קולו למחות.

והרצוג — ההולנדי — זה יורש קרוגר הבורי — קיפל את דגלו מפחד פן יכעיסו גוניו השונים את עיני ג׳ון־בול הנוחר כהרגיז הצבע האדום את שור־הבר בחמתו.

והנה בא דה־ולירה וירם את קולו לאמור:

״שוטים שכמותכם, אנשים ונשים למיליונים, מדינות ואיים למאות — האם לא תראו, כי צנח האריה ואין עוד בכוחו לזנק ממחבואו אל עומת האומרים לקנטרו, להקניטו, להמחיצו?

והקול מורד ומרעיש, מקצה העולם ועד קצהו.

וכבר נענה לו גאנדי מנבכי מאסרו לאמור, כי מדה־ולירה זה ילמד גם הוא וכמותו יעשה בקרוב. ואותו הרצוג, שבו דברנו לעיל, הן גם עיניו תיפקחנה לראות, אזניו לשמוע וידיו לפעול. נחאס־פשה ירים שוב את ראשו. יוון תחכה לרגעה הנפשי בגעגועיה לקפרי­סין המיוחלת. תורכיה המוסטפה־כמאלית תפנה את ליבה חזרה למוצול, אולי גם לבגדאד. איבן־סעוד לא יתגנדר עוד עם לורנס ועם פילבי שניהם. יחיא התימני ילטוש את עיניו לעיר עדן באוקינוס ההודי. קניה תדרוש את זכותה להיחשב כמדינת הודים וכושים — במקום הלבנים המעטים, המושלים בה כהיום. באוסטרליה יאזרו הבולשבים, המרובים בה למכביר, את שארית כוחותיהם לקראת מהפכה סובייטית חדשה. קנדה גם ניו־פאונדלנד תבקשנה מחסה תחת כנפי ואשיגגטון האנגלי מלפנים.

וכנבואת לורד לויד וצ׳רצ׳יל שניהם רק לפני ימים מעטים — תתפורר הקיסרות הבריטית כארמון־של־קלפים, תיטרף ותהיה לחלום כחלום הרומאי אלפי שנים לפניה.

*

זהו מובנו העמוק של המעשה הכביר ב״דייל״ האירלנדי.

התרע אנגליה, ברבע שעתה האחרון — כצרפת הקלימנסואית בסוף ימי המלחמה העולמית — למצוא את הדרך להצלתה? היקום בה סוף־סוף ביקונספילד חדש, או נלסון יבשתי, להפיח בה רוח חיים, און־עלומים והחלטת־אראלים? היידע מקדונאלד לעמוד בפרץ, כאשר נדמה לרגע בבחירות למאחדה הלאומית, ובולדווין היחדל לעשן את מקטרתו בשלוות־תמימים, כמנהגו גם ברגעי משבר וכליה?

דובלין דיברה הפעם בלשון, שאין לזלזל בה כל־עיקר.

שופרי יריחו הם אלה לחומות אנגליה המזועזעת.

טעות אחת עוד כטעויות אשר קדמו לה בעשר השנים האחרונות וצעד אחד עוד שלא בכיוון הרצוי — ולונדון איננה.

החורבן היותר גדול אולי מאז בריאת העולם.


ד״ה, כ״ז בניסן תרצ״ב — 3.5.1932

המלצות קוראים
תגיות