דוקא ברגע זה, שבו עומד העולם כולו ממוסמר ומסונוור בעקבו אחר המשא־המתן המתנהל בין לונדון, פאריז ורומא לסיום הסכסוך החבשי, טוב לייעץ להמונים בכל ארצות התבל שיתאמצו לשכוח את המלחמה האפריקית, אשר אינה על צד האמת — כהוכחת המאורעות עצמם — אלא ״מלחמית״ מוגבלת ומקומית, ושתשומת לבם תתרכז בחזית המדינית האירופית, ההולכת הלוך והתרקם לעיניהם מאחורי הפרגוד המכוסה למחצה.

במאמר אחר ניסינו לגולל לעיני הקוראות והקוראים קצת מן הלוט העוטה עדיין את פני החזית הזאת. גרמניה, אמרנו, מכינה את עצמה בקדחתנות מרובה לקראת המלחמה הבאה, מלחמה אמיתית ולא ״מלחמית״ בצורה החבשית, מלחמה אשר תתבסס על כל האמצאות המדעיות החדישות ביותר, ואשר לא ידעה אירופה כמותה אף במירע הסיוט העגום לשנות 1914—1918. את הצעד הראשון למלחמה הרסנית זאת עשתה גרמניה עוד בימי שטרזמן ופון־פאפן, אשר ידעו לפרוק מעליה את עול החובות שהוטלו עליה בתוקף אמנת וורסאליה. הצעד השני מומש בעצם היום שבו הזמין מר־חייל הינדנבורג את אדולף היטלר, שונאו ומתחרהו, לעמוד בראש השררה הגרמנית, והצעד השלישי — החשוב מכולם — הוצא אל הפועל עם יציאת גרמניה מחבר הלאומים. נוכח יציאה פומבית זאת נרתעה כל אירופה כולה, והתוצאה היא, שגרמניה יכולה להיכנס זמן־מה אחרי־כן בדברים רשמיים עם הגדולה למעצמות — עם אנגליה בכבודה ובעצמה — אף להשיג ממנה הסכמה גלויה לגידול ציה על פני הים. יחד עם כך הכריז היטלר, כי סעיפי החוזה הוורסאלי הנוגעים בעניני הצבא בטלים הם ומבוטלים לחלוטין, ומספר החיילים במדינת היטלר גדול הוא היום ממספרם בימי וילהלם השני.

אך, לא זה היה העיקר בכל תכסיסי גרמניה עד כה. כוונתה הראשית היתה — כמסופר למדי בספרו של היטלר — לרכז את כל מאמצי הגרמנים לקראת הכיוון האחר במדיניותה המלחמתית החדשה, שהוא לדעת כל יודעי הדברים היום — ״הכיוון הרוסי״. גרמניה לא תחזור ל״שגעונה״ הצרפתי, וכעצת הינדנבורג ולודנדורף שניהם צבור תצבור את כל כוחותיה היבשתיים, הימיים והאוויריים לאורך הגבולות המזרחיים. לשם כך באה בקשרי ידידות עם פולניה, צוררת רוסיה מאז ומתמיד וגם עם רומניה, הדואגת לאדנותה בבסרביה. לשם כך לא התרצתה בשום פנים להתפייס עם ליטא, ואזור ממל הננסית שימש לה נימוק ודחליל בכל פעולותיה המדיניות בזמן האחרון. הראיה היותר חותכת לאמת זאת הוא המצב בדנציג, שהנאצים לכדוה עוד מלפני שנה ויותר, והיטלר פקד על לגיונותיו לבלתי הציק לפולנים הדואגים לעתידותיה. לא עוד, אלא שכל מדינאיה, עם גהרינג וגבלס בראשם, לא חסכו עמל לבאר לעם הגרמני, כי ברית עשר השנים בין פולניה ובין גרמניה הוא מעשה מדיני ממדרגה ראשונה. על־ידי ברית זו הבטיחה גרמניה לעצמה לעלנות (נויטראליות) מוחלטת לאורך גבולותיה במזרח־דרום אירופה, וצבאה הפרוסי יוכל מעכשיו להתנפל על ליטא בכל עת מצוא, מאין כל חשש להתקפה נגדית מאחורי גבה.

*

את כל זאת הבינה רוסיה זה כבר שנים רבות, וליטבינוב העומד בראש מדיניותה החיצונית השתמש בידידות צרפת לגזעו היהודי כדי לעורר בפאריז נכונות לחידוש הברית הרוסית מימי רוסיה הצארית והקרנסקית. תכסיס זה הצליח במידה שלא חלמו עליה אף הקומוניסטים הצרפתים במיטב חלומותיהם המהפכניים, ובעזרת הריו ולאוואל נכנסה רוסיה לחבר־הלאומים וחוזה הידידות בין רוסיה וצרפת היה לאבן־פינה בתרכובת המדיניות האירופית.

מאורע כפול זה החריד כמובן את גרמניה במידה רבה. מה תועלת לה בכל הזדיינותה המחודשת, מה גם הבטחון לגבה מצד פולניה ורומניה, אם — כבימי המלחמה העולמית — תצליח רוסיה למשוך את צרפת, ובעקבותיה את אנגליה גם היא, להגנתה גם לעידודה בכל מלחמה גרמנית־רוסית. מכאן המאמצים הידועים מצד היטלר, גבלס וגהרינג לשכך את חמת צרפת ככל האפשר. פעם אחר פעם הכריז הראשון, כי מאז משאל־העם בחבל ה״סאר״ אין עוד כל גורם לאיבה בין גרמניה ובין צרפת. הגרמנים שכחו את אלזס־לורן לעולמים, ולכל היותר דרוש ידרשו מצרפת את החזרת אחדות ממושבותיהם הקודמות באפריקה המערבית. הבטחה זאת ניתנה לצרפת על־ידי גהרינג גם בימים אחרונים אלה בבירתו של חבל זה, היא העיר סארבריקן. אכן, הסתר לא הסתיר כי מקלעים טובים לגרמניה מחמאה ובשר חזיר, אלא שצרפת תוכל להיות בטוחה, כי מקלעים ואווירונים אלה לא יכוונו לגבולות המערב.

הכל, הכל — למזרח.

הכל, הכל לרוסיה עשירת הקרקעות וארורת הדעות והתורות.

הכל, הכל למלחמה הבאה, אשר ממנה לגרמניה התקוות היותר גדולות להתרחבות, להתחזקות ולהשתלטות באירופה המזרחית והמרכזית גם יחד.

והמענין יותר מכל בתעמולה גרמנית חדשה זאת הוא, שצרפת עלולה להטות לה את אזניה. עוד הדבר בגדר השערה, ועוד ה״רדיקלים״, עם הריו בראשם, אינם רוצים להסכים לבגידה אשר כזאת ברוסיה. אפס, הלחץ על צרפת גדול מאד, ולחץ זה בא עליה ממקום, אשר לא שערתו עד עתה.

*

באשר אמנם לחץ פתאומי זה בא לה לצרפת מצד האנגלים, ודווקא כתוצאה מאותו הסכסוך האפריקי, אשר בו מעונינים הצרפתים כל־כך.

הכל יודעים היום, כי מתוך הפחד המקנן בלב כל צרפתי מאפשרות של מלחמה אירופית חדשה, התרתקה צרפת לאיטליה ריתוק איתן ונלהב. הצרפתים לא נרתעו, לשם השגת ברית זו עם איטליה, גם מקרבנות קרקעיים גדולים באזורים שונים לאפריקה הצפונית והמזרחית, והגדולה לאפתעותיה מצד זה היתה ויתורם המוחלט של הצרפתים ל״יתרוניותם״ (״פרפונדרס״ בלע״ז) בכל חבש כולה. הדברים הגיעו אפילו עד לידי כך, שבסכסוך הפתאומי בין איטליה לאנגליה החליטו הצרפתים להעניק את תמיכתם, בכסף ובנשק, לאיטליה, גם אם יעלה לה הדבר בצינון היחסים עם אנגליה.

התוצאות ידועות לכל בר־בי־רב. בריטניה הגדולה נבהלה. אין היא יכולה אמנם לסכן את עמדתה בים התיכון ולמסור את עתידות התעלה הסואצית בידי צרפת ואיטליה שתיהן. מכאן הצהרת בולדווין, עוד לפני שנה, כי גבולות אנגליה נמצאים לאורך נהר ה״הרהיין״ בצרפת. מכאן כל ויתוריו האחרונים של סמואל הור — על אף התנגדותו של אנתוני עידן — לאיטליה, בישיבתו האחרונה של חבר־הלאומים.

כדי לשמור על הברית עם צרפת מוכנה אנגליה לתת לאיטליה שבעים אחוזים מדרישו­תיה בחבש: את אדואה, את חבל הדנקילים ואת מרבית אוגאדן. והחשוב ביותר — את ה״יתרוניות״ הכלכלית, התעשייתית והמסחרית בעצם חבש המרכזית.

ומה דורשת אנגליה תמורת ויתוריה אלה?

רק אחת: לבל תתקוף צרפת את גרמניה באיזו הזדמנות שהיא, כל זמן שגרמניה לא תתקוף את צרפת.

אנגליה מבארת לצרפת הלוך ובאר יום־יום, כי רק מתוך מדיניות ידידותית לגרמניה תיווצר בארץ זאת אוירת הדדיות לטובתה של צרפת. זאת ועוד: למען תהיה מעצמה זאת בטוחה כי אין כאן תכסיס זמני בלבד, הרי רומזים כבר מלונדון, כי אנגליה תהיה מוכנה לכרות ברית צבאית, אוירית וימית עם צרפת, אשר תתן לה בטחון גמור ונצחי למעמדה באלזס־לורן ובמושבותיה האפריקיות והאסיאתיות. צרפת לא תצטרך איפוא לבזבז את כספיה לתגבורת מוגזמה של צבאה ביבשה, בים ובאוויר, ועזרת איטליה במקרה מלחמה עם גרמניה תופרך מעיקרה.

וכשצרפת מבארת, כי בכל־זאת אין ברצונה, מטעמים גזעיים ותרבותיים, לוותר על ידידות איטליה הלטינית, עונה אנגליה כי היספח תסתפח גם היא לידידות זאת, בתנאי אחד: הסכמת האיטלקים לסיפוח אוסטריה לגרמניה.

*

וכאן נכנס גורם חשוב לצידה של גרמניה: גורם המזרח הרחוק.

אין הדבר בגדר סוד, כי בין יאפאן וגרמניה נכרתה בחשאי ברית צבאית לחלוקת רוסיה בהזדמנות התקפה רוסית על גרמניה.

כיצר תבוא התקפה זאת? פשוט מאוד: גרמניה תדרוש מליטא לפנות את אזור ממל באחד המשברים ההכרחיים, וליטא תסרב כמובן ותפנה במחאה לחבר־הלאומים ולרוסיה.

חבר הלאומים יעמוד בפני דילמה מאין כמותה. החלטת עונשין כנגד הגרמנים אינה בגדר האפשר, ראשית מהצד העקרוני — היות וגרמניה אינה חברה בחבר ושום חובה אינה מוטלת עליה להיכנע לו — ושנית מהצד המעשי, מאחר שלגרמניה יש אוצרות כבירים של ברזל, פחם ושאר חומרי מלחמה.

אז ימצא חבר הלאומים רק דרך אחת ליישוב הסכסוך החדש. הוא יפנה לרוסיה, שתתרה בגרמניה לבלי שלוח את צבאה לעיר ממל וידרוש מצרפת, ידידת רוסיה, לתמוך בדרישה הרוסית הלזאת.

התשובות תהיינה מכריעות: גרמניה, כבימי וילהלם קיסר, לא בלבד שתסרב להיענות לרוסיה, אלא שפשוט תפשוט על ליטא מבלי הכרזת מלחמה. ואם צרפת תחוש אז לעזרת רוסיה — תודיע לה יאפאן, בדרך רשמית, כי כל צעד מצידה של צרפת נגד גרמניה יגרום מייד למלחמה יאפאנית נגד צרפת, עם כיבוש הודו־סין על ידי הימיה היאפאנית כמעשה ראשון, ואי מדגסקר באפריקה כצעד שני.

הבהלה בפאריז תתואר אז על נקלה.

השאלה אשר תנסר בעתונות הצרפתית תהיה מייד: למה נשלח את בנינו ליהרג בגלל מלחמה רוסית־גרמנית שאינה נוגעת בעצם ענינינו אנו? וכעם הסכסוך האנגלו־איטלקי בענין חבש, תתחיל צרפת — עם פייר לאוואל בראשה או אפילו עם הריו, ידיד רוסיה גם הוא — לבקש דרכים לחיסול הסכנה במהירות האפשרית.

בינתים — וצבאות גרמניה ילכדו את כל ליטא כולה, יעברו את הפרוזדור הפולני ללא התנגדות אמיתית מצד פולניה, וייכנסו לעצם רוסיה הסובייטית.

יאפאן תשלח את צבאה למונגוליה הרוסית דרך מנג׳וריה, ולסיביריה דרך סאחאלין גם ולדיבוסטוק.

ואירופה — כעצתה של אנגליה בעצם חבר הלאומים — תעמוד נדהמת ונבזקת למראה מלחמת האיתנים בין שני כוחות עולם — הבולשביות והנאציות בהיאבקות המיואשת עד לטיפת דמם האחרונה. היאבקות, שממנה אולי לאירופה ולתבל גם היא נצחונה האחרון או תבוסתה הסופית.

ד״ה, י״ב בחשון תרצ״ו — 8.11.1935