רקע
איתמר בן-אב"י
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

לא פעם כתבתי, שוחחתי, נאמתי על אותו קו־מים המחבר, ברצון האדם היוצר, שני ימים כבירים – ים־התיכון מצפון וים־האדום ממזרח למצרים. ואולם, מעולם לא הרגשתי בישותו הברוכה לתבל כולה ולא האמנתי בנחיצותו המכריעה לעולמנו אנחנו, כעם נסיעתי בו הפעם הזאת.

באשר הריני להודות גם להתבייש: אני, אשר כה הרביתי להרעיש עולמות על תעלת־סואץ בעתונים ומעל הבמות, ידוע לא ידעתיה עד היום אלא מתוך הקריאה והשמיעה בעיקר. למרות היותה כה קרובה לארצנו – על גבול־המחר שלה ממש – עברתי פעמים אין־ספור רק באחת מתחנותיה הראשיות, באותה קנטרה המזרחית והמערבית גם יחד, שהיתה שם רגיל בשפתנו וגם בחיינו הלאומיים, מאז מלחמת־העמים. כמה פעמים הלם ליבנו בהגיענו אליה, ממערב ביחוד, למראה האותיות העבריות “קנטרה־מזרחית” מעל תחנת מסילת־הברזל.

הדבר המחיש לנו כי צועדים אנו על אדמת ארץ־ישראל הקדמונית. איזה רגש נפלא הוא זה לכל עברי, לכל יהודי, לחשוב כי פה, אולי בעצם קנטרה זו, עברו אבותינו הקדמונים, בפקודת גדול־מנהיגינו בכל הדורות, בדרכם למדינת־ירושתם. לא אטעה כמדומני אם אגיד, כי אלמלא מריבותינו הפנימיות במשך אלפי שנותינו כאומה, היה עמנו, זקן־העמים, יושב לבטח עד היום הזה לא רק תחת גפנו ותאנתו בארץ־אבותיו, אלא גם תחת גפנו וזהבתו עד לגדות זו התעלה־הסואצית בכל גדולתה הטכנית וחשיבותה התכסיסית והמסחרית.

אלא מה?

שעם אלפיים שנות פזוריו בכל רחבי תבל – ורק יובל שנות תחייתו המעשית בזמן האחרון – התרחק עם־ישראל כל־כך ממקורותיו בעבר ומשאיפותיו לעתיד־לבוא, שאין הגורמים היותר חיוניים למציאותו המדינית מעניינים אותו עתה אף במידה פעוטה. היכחישני מישהו אם אכריז, כי בכל ארץ־ישראל כולה נמצאים בדוחק עשרים אנשים – נהגים ברובם – אשר ראו במו עיניהם את עציון־גבר, היא אילת הקדומה, על שפת המפרץ העברי הנפלא שלים האדום, הוא ים־סוף? ומוכן אני להמר עם כל מי שירצה, אם יימצאו יותר ממאה תלמידים בבתי־הספר שלנו, היודעים כי עציון־גבר, הנקראת עקבה בערבית, שייכת בטעות לעבר־הירדן מזרחה – עקבה זאת אשר היתה חלוננו הפתוח לרווחה מימי שלמה המפואר ועד אחרון המלכים אחריו, לכל מדינות העולם הקדמון, שהעברים כינוהו בשם הכללי אופיר.

אופיר, אשר ממנה בא אולי השם לאפריקה של ימינו – אופיריקה במשקלה העברי…

אכן, עוד שנים רבות תעבורנה עלינו בטרם נזכה להתלאֵם שוב, בכל מובנו האמיתי של מושג חדיש זה, ומי יתנני רואה, באחרית ימי לפחות, משלחת מדעית עברית גדולה, שמטרתה תהיה לא רק לחדש את נעורי עברנו הכנעני, בשמותיו התנ"כיים כולם, אלא – וזהו העיקר – לנעוץ שוב, לאורך כל גבולותינו כולם, את יתדות ירושתנו האברהמית, כפי שהיא נמסרת לנו בצו־מרומים עוד למראשית תקופתנו העבריה.

ונחל שיחור, נחל מצרים, שבו מדבר התנ“ך פעמים אין ספור – בגבול הדרומי־מערבי – איננו, כדעת רוב חוקרי הגויים וחכמי היהודים גם הם – וואדי אל־עריש, היא בוכות הקדומה, בלתי־אם דווקא אותה בקעה, שחבל גושן היעקובי היה ממערבה לה, ושבה חפר הצרפתי דה־לספס את התעלה הנפלאה אשר לה הקריב את מיטב רכושו וחייו. תעלת־סואץ בשמה האירופי ו”נחל מצרים" בשמה העברי והמצרי גם־יחד. כי “נחל” קוראים העברים והערבים לכל קו־מים, בין שהוא זורם ובין שהוא עומד, בין שיבש הוא כבר ובין שהוחזרו לו מימיו, כעם התעלה אשר אותה אני חוצה בספינתי היום.

*

מאות אלפי הקילומטרים אשר עשיתים עד כה ברוב מדינות המערב האירופי והמזרח האמריקני לא יתחרו במאה וששים הקילומטרים למעבר בתעלה זו.

לחשוב, כי רק לפני שבעים שנה בלבד היו שני חלקי עולם אלה – אסיה שלנו ואפריקה של שכנינו – מחוברים זה אל זה ברצועת־אדמה לא גדולה ביותר, שמדבריותה הצורבת הפכתה לחגורת־זוועה ותלאות אין־גבול; לחשוב, כי בימים ההם, כבימי פורטוגאל בתקופת ואסקו־די־גאמה, לא יכלו ספינות האנגלים, הצרפתים והספרדים להגיע לאחוזותיהם באוקינוס ההודי ובאוקינוס הגדול – השקט בלשון סגי־נהור – אלא אם־כן הוכרחו להקיף את כל אפריקה המערבית כולה – דרך כמעט כפולה מזו של היום!

לחשוב, כי רבים מפרעוני מצרים נוכחי לדעת בימיהם כבר, כמה נורא הדבר שספינות המצריים אשר בים־התיכון לא יכלו להפליג לים האדום, מאין תעלה צרה אפילו לחבר את שניהם, ואחד הפרעונים העיז אז לחפור “כמעט” תעלה שנועדה לקשר את היאור הגדול לשפת ימו של משה בן־עמרם, ושרידי תעלה ענקית זאת עודם נראים לעיני־כל בימינו אלה.

לחשוב, כי מחוסר תעלה זאת – שהיתה משנה אולי את דברי ימי העמים הקדמונים – הוכרחו אחינו הצורים והצידונים – כאוסטרים וכהונגרים היום בטרייסטה ובפיומה – לחכור לעצמם רצועת־ים בעציון־גבר שלנו, גם לבנות שם ציים מיוחדים לשם העברת סחורותיהם בדרך שבה לא היתה יד המצריים, שונאיהם ומתחריהם, תקופה כל כך, בהיות אבותינו אז הרודים ללא הפסקה כמעט בדרכי־הים למדינות שבא ואופיר עשירות הזהב והאוכלוסים.

ופתאום עלה הרעיון במוחו של צרפתי קטן ולא מפורסם ביותר לפני־כך, כי מה שלא עוללוהו מצריים, כנענים (צורים, צידונים וגם עברים) יעלה בידו הוא. הוא התחיל באפס־כסף ובאדישות מצד העם אשר לשמו ולכבודו אמר להקים את המפעל הגדול. לא עוד אלא שאנגליה, אשר לא רדתה אז במצרים, ניסתה להציב את כל המכשולים אשר בידיה על דרך עבודתו. אך דה־לספס לא שעה לכל אלה ובעזרת קלימאנסו, ידידו הצעיר, הצליח סוף־סוף לעניין את דעת־הקהל וגם את ממשלת עמו, ולאחר שנות עמל רבות זכה לראות במו עיניו את מימי ים־התיכון הקרים נפגשים בתעלתו עם מימי ים־סוף החמים. זה היה היום היותר גדול בחייו, אבל עוד יותר גדול היה יום זה בחיי העמים כולם.

ודוקא אנגליה היא הנהנית היום יותר מכל מאותה תעלה, הודות לגאוניותו של ד’ישראלי־ביקונספילד היהודי אשר ידע לרכוש, בעזרת רוטשילד האנגלי, את מרבית המניות של חברת דה־לספס לטובת אנגליה שלו.

בשנה האחרונה עשתה חברה זאת רווחים נקיים בסך עשרים מיליוני פרנק־זהב – רווחים ההולכים וגוברים שנה־שנה הואיל ומספר האוניות העוברות בתעלת־סואץ, אנגליות ברובן המכריע, מתרבה גם הוא במידה שלא שיער יוצרה הצרפתי גם במיטב חלומותיו.

*

והנה עובר אנוכי בנחל מצרי חדיש זה, לאט־לאט, פחות מעשרה מילין לשעה, כשספינתי הגדולה משרכת בו את דרכה בבטחון ומעבירה לעיני, כבראינוע חי, תמונות ומראות של ימי אלף לילה ולילה ממש.

באשר אמנם חברת האוניות “פנינסולאר אנד אוריינטל” – (“פ. אנד או”.) דאגה לכך, שכל היושבים בכורסאות הספינה, המצויידת בכל הנוחיות הרצויה, לא יוותרו על שום דבר הראוי ולראיה. אנגלים, צרפתים, איטלקים, סינים, יאפאנים, ערבים, מצריים, ורעייתי ואני העברים – כולנו־כולנו רתוקים הננו, למרות צללי הלילה ברקיעיו המכוכבים, בכל מראה ובכל תנודה קלה אשר מסביבנו. לכל עבר ופינה, בין שתי הגדות המלאכותיות הרחוקות זו מזו לא יותר ממאה מטר – מנורות, פנסים, סימנים ואותות זורקים בעינינו את חשמליהם האדומים, הזהובים, הירוקים והמבהיקים. דומה הדבר כאילו רוצים רבבות אורות תחתונים אלה להתחרות – והם מצליחים בכך על פי הרוב – עם כוכבי הרום. מימי התעלה זכים, שקופים ומשקפים הם את האורות השונים בשלל צבעים מלאי־סוד. מפעם לפעם עוברת על פנינו, בגדה המצרית, רכבת היורדת לפורט־סעיד או העולה לקהיר או לפורט־תופיק, בקרבת העיר סואץ העתיקה. הנה אורחת־גמלים, כצללים שחורים, עם פעמוניהם נשמעים עד לסיפון האוניה. כלב בודד מיילל לפתע, והפלגתנו כל־כך איטית, כל־כך רחפנית, שמאמינים אנו לרגעים כי בבית־מלון גדול אנו יושבים. המקולית מרעידה את האויר בצלילי מנגינותיה האמריקניות, וזוגות־זוגות מחוללים לעינינו כאילו עודם בלונדון או בפאריס. רוחות קלים מלטפים את פנינו לאחר שרב מכביד, ועשן סיגריותינו מתמר לעומת המרחק, במזרח, שמאחורי גלעיו המסתוריים חושבים אנו, כמתוך “פאטה מורגאנה” רבת־הרמיות, כי רואים אנו את אורותיה של תל־אביב, ואת פסגותיה של ירושלים…

*

אבל מה כל אלה לעומת המחזות אשר נתגוללו לעינינו ביום המחרת? עוד באשמורת הבוקר חתרה אונייתנו – ה“בראדין” – אל תוך אגם תמסח, ובשעה תשע הגענו לאגם השני, הגדול ממנו פי ארבעה, וכאן עגנה מספר שעות למען תוכלנה האוניות הבאות מהודו ומאוסטרליה לחדור אל התעלה בדכן צפונה. עומק אגם זה אינו גדול ודומה הוא, בצבע מימיו וגם בגליו הקלים למי־מרום שלנו. מרגע עד רגע עוברות לשני צידי האוניה, גם במרחקי האופקים, סירות גדולות וקטנות, דוגיות ברובן המכריע, אף מפרשיות רחבות, בתורניהן העקומים לפי הנוסחה המצרית. הנה גם קיטורית מהירה של חברת התעלה ואתה הדואר האחרון לעדן, בדרום ערב. השמים סגולים מאוד ושורת ההרים במרחק צהובה ברגליה ומשמישית בפיסגתה. אלה הם הררי ה“מוקאטם”, אשר מאחוריהם רבוצה קהיר המיליונית, ולאורך מאות קילומטרים אין עץ ושיח אחד.

הספינה זזה שוב, וממקומנו יכולים אנו לחזות ימינה ושמאלה גם יחד. אלוהים, מה עצום ההבדל בין שתי הגדות. משמאל, בגדה המצרית, משתרעים פה ושם נאות־דשא ומטעי־תמרים לרוב המרעננים את צחיחות הסביבה. הנה בנין לטיף, בסגנונו האירופי, וגשרון קטן בצידו למעגן סירות ואוניות. מהאשנב הפתוח לרווחה מציצות לקראתנו עיניהן של מטרונית שמנה ובנותיה השתיים. יותר רחוק, בדקך היורדת לסואץ העתיקה, משטתח כפר מצרי גדול, בעבטיט בתיו המרובעים, ועדר בקר רועה באחו, אשר ליד תעלת מים מתוקים ממימי היאור במרחק. מכונית עמוסה אנשי צבא מצריים בולעת במהירותה הזועפת את המסילה, הזפותה והשחורה, ואורחת בדווים, כאותם של ארצנו, מדרבנת בקללות נמרצות אתונות גבוהות וצחורות. חיים, תנועה, ירקרק, תקוה ושאיפה ברורה להפוך את מידבר הסביבה לגן־עדן תחתון, ככל האפשר.

לא כן מימין, לאורך הגדה האסיאתית. כאן רק צבע אחד תמיד, צבע החול, וריקנות מעציבה ומדאיבה, לפעמים גם מחרידה ומאיימת בכל אשר תשוטטנה העיניים. מחוץ לסימני התעלה, השייכים לחברה – לא עשב, לא דרדר, גם לא צעדי גמל בחול הצחיח. אכן, ראיתי מדבריות בארצנו הברוכה ובחצותנו את חצי האי סיני ברכבת, יש אשר נפגוש פה ושם בשטחי צלמות ריקים למדי. אפס, רק עם מעבר התעלה, בחלקה הדרומי, יכול הנוסע לחזות עין בעין את כל הזוועה שלאין־כלום המידבר האמיתי, כפי שהוא מתגלה בעברה המזרחי. כן היתה בודאי התבל בתחילת יצירתה, לפני מיליוני שנים, וכן תישאר לנצחים גם בגדה זו, אם לא יבוא מישהו לעשות למזרח הזה את אשר עשו המצריים למערב.

למצריים, תאמר בודאי, יש מימי היאור, ודי להזרימם בתעלות רחבות או צרות כדי להדשיא את החול וגם להרטיב את היבש. אמת. ואולם, האם לא ידענו מתולדות ישובנו, כי אין מדבריות כיום הזה, אם רק רוצה בכך האדם? מכונות־הקידוח גילו מימי תהומות במקומות שלא שערנום גם בחלום, ואהרון אהרונסון שלנו השריך בעקבות הצבא האנגלי, לאורך המידבר המוביל לבאר־שבע, שרשרת של בארות עמוקות אשר סיפקו את כל צרכי אלנבי ירחים וירחים. הממשלה המצרית איננה דואגת לכך מאין ביכולתה “לבזבז את כספיה” – היא אומרת – בשיבוח המידבר האסיאתי. צריך איפוא שייעשה הדבר הזה על ידי אחרים, ואחרים אלה – מי לא הבין? – יוכלו להיות רק העברים.

פעמים לרוב העירותי כבר, כי ענינה של ממשלת מצרים הוא למשוך לחצי־האי סיני את כוחות העם העברי בשריריו, בכשרונו ובהונו הלאומי והפרטי. אין איש מאתנו חושב גם לרגע קל – כאשר הכריזו אויבינו בקרב שכנינו בארץ־ישראל – כי עינינו לטושות לחצי־אי זה מתוך רצון של לכידה וכיבוש. כבארץ־ישראל עצמה, כן גם במידבר סיני, לא בחרב ולא בתותח, בלתי אם באת ובמעדר משחררים אנו את אדמת־הציה מתרדמת אלפי שנותיה הממותתות. מה שעשינו כבר על אדמת־כנען ידוע היום לתהילה בכל קצוי העולם. הגיעה כמדומני השעה, לנסות את הגדול לנסיונותינו הישוביים באותה חלקה קרקעית ענקית, שששוטחה מדיע לכפליים משטח ארצנו המקורית. מדוע לא תתן מצרים לחצי־אי סיני “הצהרה בלפורית” מיחודה, שתזרים לשטח מידברי זה רבבות עברים צעירים בעלי מרץ ויזמה? מדוע לא תיצור מצרים בקרבת אל־עריש הבדווית והעניה תל־אביב דרומית ועשירה שתסעיף ממרכזה ענפים ארוכים ורעננים לעבר פנים המידבר, אל שלשלת ההרים הגבוהים, שבאמירם הנשקף לעינינו ביום קייצי חם זה, הכריז משה בן־עמרם, מפי אלוהיו, תורה ואורה לכל עמי התרבות כולם?

קצין אנגלי מקציני הספינה מעיר באוזני, כי האויר במידבר סיני טוב הוא בהרבה מהאויר במצרים גופא. על לוח המחלקה הראשונה תלויה מפה יפה, עם ביאורים בצידה, שלפיהם אין־ספק בדבר כי בימים קדומים היה גם חצי־אי זה ירוק ונעים לרבבות תושביו. מתוך ספרינו אנו למדים, כי תושבים אלה היו אחינו הקרובים לנו ביותר, בני־קדם המפורסמים, אשר היו מדברים בשפתנו ומחבבים את עמנו, ומפני־כך ציווה מנהיגנו הגדול לבלתי נגוע בהם לרעה. פה ושם, במרחבי חצי־האי הגדול, מזכירים לנו שרידי חורבות כי לא ריק היה המקום מערים גדולות וממרכזי מסחר ותרבות. האדומים, אחיהם ואחינו גם יחד, הגיעו בתקופה ידועה עד לשיא התרבות האנושית ובירתם הנפלאה, היא סלע־אדום, היתה אולי הבירה לכל הסחר הדרומי ולכל האמנות המזרחית מאות ומאות בשנים.

מחצי־אי סיני זה הוציאו המצריים נחושת, ברזל, שיש, כסף ובדיל – יש אומרים גם זהב – ואבנים יקרות ללא־גבול. כתובות עבריות קדמוניות, שהיו אבות האלפא־ביתא הכנענית, מעידות על ימי גדולה וזוהר בשטח הנהדר, שבין זוג המפרצים – הלא הם מפרץ אילת ומפרץ סואץ. באחת הבקעות, אשר לדרום, ברגלי הר־החורב – הרו של משה – מנציחים כמרים יוונים, במנזר מוקף גן יפה ועתיק־ימים, את מסורת הנצרות מלפני אלף וחמש מאות שנה. רועי־צאן בודדים עוברים עוד היום מבקעה לבקעה וסיפורי־אגדה בפיהם על הירקרק הנפלא אשר כיסה את מרבית ההרים האלה בימי אבות אבותיהם, ואורנים גם חרובים לעשרות עוד נשארו מהם לפליטה כמזכירי ימי־תפארה מקדם.

כעם חיפה, לאחר ביקורו בארץ, הבין הרצל, לפני כך, מה עצום עתידו של חצי־האי סיני לעמנו, ומאמצו המדיני הראשון התרכז דוקא מסביבה של אדמת קדומים זאת. אפשר לומר, כי אלמלא התנגדותו העקשנית של לורד קרומר, נציב מצרים אז, לא היה צ’מברלין הגדול מציע לכם־ישראל את אוגנדה האפריקאית והפראית, בלתי־אם דוקא את צור־מחצבתה של האומה העברית – את מדינת־הקסמים הקשורה לנצח בשמו של אבי הנביאים בישראל. ואילו היתה זו הצעת הרצל לכנסיה ההיסטורית בבאזל, קרוב הדבר לודאי כי לא היו הציונים נפלגים אז לאומרי “לאו” ולאומרי “הן”, כעם הצעת אוגנדה האומללה.

מה שלא עלה בידיו של הרצל – צריך שיעלה בידיהם של יורשיו.

צריך שאחד ממנהיגינו החדשים יהיה היוזם הגדול להחזרת העטרה העבריה לחצי־אי זה.

משה מונטיפיורי, בימי איברהים־פחה, הצליח כמעט לממש את הרעיון, בעוד לא היינו עם. היקום משה חדיש בקרבנו סוף־סוף – לא להנחות את בני עמו במידבר ארבעים שנה, אלא לבנות את המידבר הזה ביותר מארבעים שנה – עכשיו שחזרנו להיות עם על אדמת־העבר!

*

צפירה ממושכת מעוררת אותי לפתע מהירהורי אלה, כי הנה מתקרבים אנו למוצא התעלה בדרומה היפהפה. מצד אחד – שוב הצד המצרי – מגיחה כמתוך אגדה עיר־עתיקות, עיר ימי־הביניים כמעט, בבניניה האפורים והשחורים לרגלי שלשלת הרים גבוהים מאוד ותכולים־שחורים בפראותם הטבעית – היא סואץ הקטנה.

רחוב ארוך, נטוע עצים ענפים, מחבר בקו ישר את העיר המבודדת הזאת אל הנמל החדיש – פורט־תופיק – על שם אחד מושלי מצרים מתומכי התעלה, וכבר נוגעים אנחנו ברציפיה הנרחבים, בגניה המסודרים, בבניניה הגנדרניים, ובתושביה המעטים.

כעשרה ילדים מבית־ספר מקומי מנפנפים לקראתנו בידיהם הקטנות וגברת הדורה – איטלקית כנראה – קוראת לנו “אדיו” בהניפה את ממחטתה ללא־הפסקה.

התעלה מתעקלת כאן בחצי־מעגל, ובנטות אונייתנו שמאלה מתגלה לעינינו פתאום הנהדר אולי למחזות המקום – תכלת־המפרץ הנפלא, שאחיו הצר ממנו, מפרץ־אילת, קורץ אלינו ממרחקו הטמיר.

אוניה יאפאנית גדולה זזה ממקומה, אוניה איטלקית לבנה הולכת בעקבותיה, אוניות גרמניות, צרפתיות, דניות, הולנדיות, מחכות לתורן.

אנחנו טובלים בגלי הים הסוער. רוח חזקה יורדת עלינו מעל הררי המערב.

וחסל סדר תעלת־סואץ – שתהיה באחד הימים, אם רק נרצה – וגם זו אינה אגדה – התעלה שלנו, תעלת שני העמים השכנים, עברים ומצריים, קו־הגבול האמיתי בין מצרים לארץ־ישראל…


ד“ה, ד' בתשרי תרצ”ה – 13.9.1934

המלצות קוראים
תגיות