לא פעם כתבתי, שוחחתי, נאמתי על אותו קו־מים המחבר, ברצון האדם היוצר, שני ימים כבירים – ים־התיכון מצפון וים־האדום ממזרח למצרים. ואולם, מעולם לא הרגשתי בישותו הברוכה לתבל כולה ולא האמנתי בנחיצותו המכריעה לעולמנו אנחנו, כעם נסיעתי בו הפעם הזאת.

באשר הריני להודות גם להתבייש: אני, אשר כה הרביתי להרעיש עולמות על תעלת־סואץ בעתונים ומעל הבמות, ידוע לא ידעתיה עד היום אלא מתוך הקריאה והשמיעה בעיקר. למרות היותה כה קרובה לארצנו – על גבול־המחר שלה ממש – עברתי פעמים אין־ספור רק באחת מתחנותיה הראשיות, באותה קנטרה המזרחית והמערבית גם יחד, שהיתה שם רגיל בשפתנו וגם בחיינו הלאומיים, מאז מלחמת־העמים. כמה פעמים הלם ליבנו בהגיענו אליה, ממערב ביחוד, למראה האותיות העבריות “קנטרה־מזרחית” מעל תחנת מסילת־הברזל.

הדבר המחיש לנו כי צועדים אנו על אדמת ארץ־ישראל הקדמונית. איזה רגש נפלא הוא זה לכל עברי, לכל יהודי, לחשוב כי פה, אולי בעצם קנטרה זו, עברו אבותינו הקדמונים, בפקודת גדול־מנהיגינו בכל הדורות, בדרכם למדינת־ירושתם. לא אטעה כמדומני אם אגיד, כי אלמלא מריבותינו הפנימיות במשך אלפי שנותינו כאומה, היה עמנו, זקן־העמים, יושב לבטח עד היום הזה לא רק תחת גפנו ותאנתו בארץ־אבותיו, אלא גם תחת גפנו וזהבתו עד לגדות זו התעלה־הסואצית בכל גדולתה הטכנית וחשיבותה התכסיסית והמסחרית.

אלא מה?

שעם אלפיים שנות פזוריו בכל רחבי תבל – ורק יובל שנות תחייתו המעשית בזמן האחרון – התרחק עם־ישראל כל־כך ממקורותיו בעבר ומשאיפותיו לעתיד־לבוא, שאין הגורמים היותר חיוניים למציאותו המדינית מעניינים אותו עתה אף במידה פעוטה. היכחישני מישהו אם אכריז, כי בכל ארץ־ישראל כולה נמצאים בדוחק עשרים אנשים – נהגים ברובם – אשר ראו במו עיניהם את עציון־גבר, היא אילת הקדומה, על שפת המפרץ העברי הנפלא שלים האדום, הוא ים־סוף? ומוכן אני להמר עם כל מי שירצה, אם יימצאו יותר ממאה תלמידים בבתי־הספר שלנו, היודעים כי עציון־גבר, הנקראת עקבה בערבית, שייכת בטעות לעבר־הירדן מזרחה – עקבה זאת אשר היתה חלוננו הפתוח לרווחה מימי שלמה המפואר ועד אחרון המלכים אחריו, לכל מדינות העולם הקדמון, שהעברים כינוהו בשם הכללי אופיר.

אופיר, אשר ממנה בא אולי השם לאפריקה של ימינו – אופיריקה במשקלה העברי…

אכן, עוד שנים רבות תעבורנה עלינו בטרם נזכה להתלאֵם שוב, בכל מובנו האמיתי של מושג חדיש זה, ומי יתנני רואה, באחרית ימי לפחות, משלחת מדעית עברית גדולה, שמטרתה תהיה לא רק לחדש את נעורי עברנו הכנעני, בשמותיו התנ"כיים כולם, אלא – וזהו העיקר – לנעוץ שוב, לאורך כל גבולותינו כולם, את יתדות ירושתנו האברהמית, כפי שהיא נמסרת לנו בצו־מרומים עוד למראשית תקופתנו העבריה.

ונחל שיחור, נחל מצרים, שבו מדבר התנ“ך פעמים אין ספור – בגבול הדרומי־מערבי – איננו, כדעת רוב חוקרי הגויים וחכמי היהודים גם הם – וואדי אל־עריש, היא בוכות הקדומה, בלתי־אם דווקא אותה בקעה, שחבל גושן היעקובי היה ממערבה לה, ושבה חפר הצרפתי דה־לספס את התעלה הנפלאה אשר לה הקריב את מיטב רכושו וחייו. תעלת־סואץ בשמה האירופי ו”נחל מצרים" בשמה העברי והמצרי גם־יחד. כי “נחל” קוראים העברים והערבים לכל קו־מים, בין שהוא זורם ובין שהוא עומד, בין שיבש הוא כבר ובין שהוחזרו לו מימיו, כעם התעלה אשר אותה אני חוצה בספינתי היום.

*

מאות אלפי הקילומטרים אשר עשיתים עד כה ברוב מדינות המערב האירופי והמזרח האמריקני לא יתחרו במאה וששים הקילומטרים למעבר בתעלה זו.

לחשוב, כי רק לפני שבעים שנה בלבד היו שני חלקי עולם אלה – אסיה שלנו ואפריקה של שכנינו – מחוברים זה אל זה ברצועת־אדמה לא גדולה ביותר, שמדבריותה הצורבת הפכתה לחגורת־זוועה ותלאות אין־גבול; לחשוב, כי בימים ההם, כבימי פורטוגאל בתקופת ואסקו־די־גאמה, לא יכלו ספינות האנגלים, הצרפתים והספרדים להגיע לאחוזותיהם באוקינוס ההודי ובאוקינוס הגדול – השקט בלשון סגי־נהור – אלא אם־כן הוכרחו להקיף את כל אפריקה המערבית כולה – דרך כמעט כפולה מזו של היום!

לחשוב, כי רבים מפרעוני מצרים נוכחי לדעת בימיהם כבר, כמה נורא הדבר שספינות המצריים אשר בים־התיכון לא יכלו להפליג לים האדום, מאין תעלה צרה אפילו לחבר את שניהם, ואחד הפרעונים העיז אז לחפור “כמעט” תעלה שנועדה לקשר את היאור הגדול לשפת ימו של משה בן־עמרם, ושרידי תעלה ענקית זאת עודם נראים לעיני־כל בימינו אלה.

לחשוב, כי מחוסר תעלה זאת – שהיתה משנה אולי את דברי ימי העמים הקדמונים – הוכרחו אחינו הצורים והצידונים – כאוסטרים וכהונגרים היום בטרייסטה ובפיומה – לחכור לעצמם רצועת־ים בעציון־גבר שלנו, גם לבנות שם ציים מיוחדים לשם העברת סחורותיהם בדרך שבה לא היתה יד המצריים, שונאיהם ומתחריהם, תקופה כל כך, בהיות אבותינו אז הרודים ללא הפסקה כמעט בדרכי־הים למדינות שבא ואופיר עשירות הזהב והאוכלוסים.

ופתאום עלה הרעיון במוחו של צרפתי קטן ולא מפורסם ביותר לפני־כך, כי מה שלא עוללוהו מצריים, כנענים (צורים, צידונים וגם עברים) יעלה בידו הוא. הוא התחיל באפס־כסף ובאדישות מצד העם אשר לשמו ולכבודו אמר להקים את המפעל הגדול. לא עוד אלא שאנגליה, אשר לא רדתה אז במצרים, ניסתה להציב את כל המכשולים אשר בידיה על דרך עבודתו. אך דה־לספס לא שעה לכל אלה ובעזרת קלימאנסו, ידידו הצעיר, הצליח סוף־סוף לעניין את דעת־הקהל וגם את ממשלת עמו, ולאחר שנות עמל רבות זכה לראות במו עיניו את מימי ים־התיכון הקרים נפגשים בתעלתו עם מימי ים־סוף החמים. זה היה היום היותר גדול בחייו, אבל עוד יותר גדול היה יום זה בחיי העמים כולם.

ודוקא אנגליה היא הנהנית היום יותר מכל מאותה תעלה, הודות לגאוניותו של ד’ישראלי־ביקונספילד היהודי אשר ידע לרכוש, בעזרת רוטשילד האנגלי, את מרבית המניות של חברת דה־לספס לטובת אנגליה שלו.

בשנה האחרונה עשתה חברה זאת רווחים נקיים בסך עשרים מיליוני פרנק־זהב – רווחים ההולכים וגוברים שנה־שנה הואיל ומספר האוניות העוברות בתעלת־סואץ, אנגליות ברובן המכריע, מתרבה גם הוא במידה שלא שיער יוצרה הצרפתי גם במיטב חלומותיו.

*

והנה עובר אנוכי בנחל מצרי חדיש זה, לאט־לאט, פחות מעשרה מילין לשעה, כשספינתי הגדולה משרכת בו את דרכה בבטחון ומעבירה לעיני, כבראינוע חי, תמונות ומראות של ימי אלף לילה ולילה ממש.

באשר אמנם חברת האוניות “פנינסולאר אנד אוריינטל” – (“פ. אנד או”.) דאגה לכך, שכל היושבים בכורסאות הספינה, המצויידת בכל הנוחיות הרצויה, לא יוותרו על שום דבר הראוי ולראיה. אנגלים, צרפתים, איטלקים, סינים, יאפאנים, ערבים, מצריים, ורעייתי ואני העברים – כולנו־כולנו רתוקים הננו, למרות צללי הלילה ברקיעיו המכוכבים, בכל מראה ובכל תנודה קלה אשר מסביבנו. לכל עבר ופינה, בין שתי הגדות המלאכותיות הרחוקות זו מזו לא יותר ממאה מטר – מנורות, פנסים, סימנים ואותות זורקים בעינינו את חשמליהם האדומים, הזהובים, הירוקים והמבהיקים. דומה הדבר כאילו רוצים רבבות אורות תחתונים אלה להתחרות – והם מצליחים בכך על פי הרוב – עם כוכבי הרום. מימי התעלה זכים, שקופים ומשקפים הם את האורות השונים בשלל צבעים מלאי־סוד. מפעם לפעם עוברת על פנינו, בגדה המצרית, רכבת היורדת לפורט־סעיד או העולה לקהיר או לפורט־תופיק, בקרבת העיר סואץ העתיקה. הנה אורחת־גמלים, כצללים שחורים, עם פעמוניהם נשמעים עד לסיפון האוניה. כלב בודד מיילל לפתע, והפלגתנו כל־כך איטית, כל־כך רחפנית, שמאמינים אנו לרגעים כי בבית־מלון גדול אנו יושבים. המקולית מרעידה את האויר בצלילי מנגינותיה האמריקניות, וזוגות־זוגות מחוללים לעינינו כאילו עודם בלונדון או בפאריס. רוחות קלים מלטפים את פנינו לאחר שרב מכביד, ועשן סיגריותינו מתמר לעומת המרחק, במזרח, שמאחורי גלעיו המסתוריים חושבים אנו, כמתוך “פאטה מורגאנה” רבת־הרמיות, כי רואים אנו את אורותיה של תל־אביב, ואת פסגותיה של ירושלים…

*

אבל מה כל אלה לעומת המחזות אשר נתגוללו לעינינו ביום המחרת? עוד באשמורת הבוקר חתרה אונייתנו – ה“בראדין” – אל תוך אגם תמסח, ובשעה תשע הגענו לאגם השני, הגדול ממנו פי ארבעה, וכאן עגנה מספר שעות למען תוכלנה האוניות הבאות מהודו ומאוסטרליה לחדור אל התעלה בדכן צפונה. עומק אגם זה אינו גדול ודומה הוא, בצבע מימיו וגם בגליו הקלים למי־מרום שלנו. מרגע עד רגע עוברות לשני צידי האוניה, גם במרחקי האופקים, סירות גדולות וקטנות, דוגיות ברובן המכריע, אף מפרשיות רחבות, בתורניהן העקומים לפי הנוסחה המצרית. הנה גם קיטורית מהירה של חברת התעלה ואתה הדואר האחרון לעדן, בדרום ערב. השמים סגולים מאוד ושורת ההרים במרחק צהובה ברגליה ומשמישית בפיסגתה. אלה הם הררי ה“מוקאטם”, אשר מאחוריהם רבוצה קהיר המיליונית, ולאורך מאות קילומטרים אין עץ ושיח אחד.

הספינה זזה שוב, וממקומנו יכולים אנו לחזות ימינה ושמאלה גם יחד. אלוהים, מה עצום ההבדל בין שתי הגדות. משמאל, בגדה המצרית, משתרעים פה ושם נאות־דשא ומטעי־תמרים לרוב המרעננים את צחיחות הסביבה. הנה בנין לטיף, בסגנונו האירופי, וגשרון קטן בצידו למעגן סירות ואוניות. מהאשנב הפתוח לרווחה מציצות לקראתנו עיניהן של מטרונית שמנה ובנותיה השתיים. יותר רחוק, בדקך היורדת לסואץ העתיקה, משטתח כפר מצרי גדול, בעבטיט בתיו המרובעים, ועדר בקר רועה באחו, אשר ליד תעלת מים מתוקים ממימי היאור במרחק. מכונית עמוסה אנשי צבא מצריים בולעת במהירותה הזועפת את המסילה, הזפותה והשחורה, ואורחת בדווים, כאותם של ארצנו, מדרבנת בקללות נמרצות אתונות גבוהות וצחורות. חיים, תנועה, ירקרק, תקוה ושאיפה ברורה להפוך את מידבר הסביבה לגן־עדן תחתון, ככל האפשר.

לא כן מימין, לאורך הגדה האסיאתית. כאן רק צבע אחד תמיד, צבע החול, וריקנות מעציבה ומדאיבה, לפעמים גם מחרידה ומאיימת בכל אשר תשוטטנה העיניים. מחוץ לסימני התעלה, השייכים לחברה – לא עשב, לא דרדר, גם לא צעדי גמל בחול הצחיח. אכן, ראיתי מדבריות בארצנו הברוכה ובחצותנו את חצי האי סיני ברכבת, יש אשר נפגוש פה ושם בשטחי צלמות ריקים למדי. אפס, רק עם מעבר התעלה, בחלקה הדרומי, יכול הנוסע לחזות עין בעין את כל הזוועה שלאין־כלום המידבר האמיתי, כפי שהוא מתגלה בעברה המזרחי. כן היתה בודאי התבל בתחילת יצירתה, לפני מיליוני שנים, וכן תישאר לנצחים גם בגדה זו, אם לא יבוא מישהו לעשות למזרח הזה את אשר עשו המצריים למערב.

למצריים, תאמר בודאי, יש מימי היאור, ודי להזרימם בתעלות רחבות או צרות כדי להדשיא את החול וגם להרטיב את היבש. אמת. ואולם, האם לא ידענו מתולדות ישובנו, כי אין מדבריות כיום הזה, אם רק רוצה בכך האדם? מכונות־הקידוח גילו מימי תהומות במקומות שלא שערנום גם בחלום, ואהרון אהרונסון שלנו השריך בעקבות הצבא האנגלי, לאורך המידבר המוביל לבאר־שבע, שרשרת של בארות עמוקות אשר סיפקו את כל צרכי אלנבי ירחים וירחים. הממשלה המצרית איננה דואגת לכך מאין ביכולתה “לבזבז את כספיה” – היא אומרת – בשיבוח המידבר האסיאתי. צריך איפוא שייעשה הדבר הזה על ידי אחרים, ואחרים אלה – מי לא הבין? – יוכלו להיות רק העברים.

פעמים לרוב העירותי כבר, כי ענינה של ממשלת מצרים הוא למשוך לחצי־האי סיני את כוחות העם העברי בשריריו, בכשרונו ובהונו הלאומי והפרטי. אין איש מאתנו חושב גם לרגע קל – כאשר הכריזו אויבינו בקרב שכנינו בארץ־ישראל – כי עינינו לטושות לחצי־אי זה מתוך רצון של לכידה וכיבוש. כבארץ־ישראל עצמה, כן גם במידבר סיני, לא בחרב ולא בתותח, בלתי אם באת ובמעדר משחררים אנו את אדמת־הציה מתרדמת אלפי שנותיה הממותתות. מה שעשינו כבר על אדמת־כנען ידוע היום לתהילה בכל קצוי העולם. הגיעה כמדומני השעה, לנסות את הגדול לנסיונותינו הישוביים באותה חלקה קרקעית ענקית, שששוטחה מדיע לכפליים משטח ארצנו המקורית. מדוע לא תתן מצרים לחצי־אי סיני “הצהרה בלפורית” מיחודה, שתזרים לשטח מידברי זה רבבות עברים צעירים בעלי מרץ ויזמה? מדוע לא תיצור מצרים בקרבת אל־עריש הבדווית והעניה תל־אביב דרומית ועשירה שתסעיף ממרכזה ענפים ארוכים ורעננים לעבר פנים המידבר, אל שלשלת ההרים הגבוהים, שבאמירם הנשקף לעינינו ביום קייצי חם זה, הכריז משה בן־עמרם, מפי אלוהיו, תורה ואורה לכל עמי התרבות כולם?

קצין אנגלי מקציני הספינה מעיר באוזני, כי האויר במידבר סיני טוב הוא בהרבה מהאויר במצרים גופא. על לוח המחלקה הראשונה תלויה מפה יפה, עם ביאורים בצידה, שלפיהם אין־ספק בדבר כי בימים קדומים היה גם חצי־אי זה ירוק ונעים לרבבות תושביו. מתוך ספרינו אנו למדים, כי תושבים אלה היו אחינו הקרובים לנו ביותר, בני־קדם המפורסמים, אשר היו מדברים בשפתנו ומחבבים את עמנו, ומפני־כך ציווה מנהיגנו הגדול לבלתי נגוע בהם לרעה. פה ושם, במרחבי חצי־האי הגדול, מזכירים לנו שרידי חורבות כי לא ריק היה המקום מערים גדולות וממרכזי מסחר ותרבות. האדומים, אחיהם ואחינו גם יחד, הגיעו בתקופה ידועה עד לשיא התרבות האנושית ובירתם הנפלאה, היא סלע־אדום, היתה אולי הבירה לכל הסחר הדרומי ולכל האמנות המזרחית מאות ומאות בשנים.

מחצי־אי סיני זה הוציאו המצריים נחושת, ברזל, שיש, כסף ובדיל – יש אומרים גם זהב – ואבנים יקרות ללא־גבול. כתובות עבריות קדמוניות, שהיו אבות האלפא־ביתא הכנענית, מעידות על ימי גדולה וזוהר בשטח הנהדר, שבין זוג המפרצים – הלא הם מפרץ אילת ומפרץ סואץ. באחת הבקעות, אשר לדרום, ברגלי הר־החורב – הרו של משה – מנציחים כמרים יוונים, במנזר מוקף גן יפה ועתיק־ימים, את מסורת הנצרות מלפני אלף וחמש מאות שנה. רועי־צאן בודדים עוברים עוד היום מבקעה לבקעה וסיפורי־אגדה בפיהם על הירקרק הנפלא אשר כיסה את מרבית ההרים האלה בימי אבות אבותיהם, ואורנים גם חרובים לעשרות עוד נשארו מהם לפליטה כמזכירי ימי־תפארה מקדם.

כעם חיפה, לאחר ביקורו בארץ, הבין הרצל, לפני כך, מה עצום עתידו של חצי־האי סיני לעמנו, ומאמצו המדיני הראשון התרכז דוקא מסביבה של אדמת קדומים זאת. אפשר לומר, כי אלמלא התנגדותו העקשנית של לורד קרומר, נציב מצרים אז, לא היה צ’מברלין הגדול מציע לכם־ישראל את אוגנדה האפריקאית והפראית, בלתי־אם דוקא את צור־מחצבתה של האומה העברית – את מדינת־הקסמים הקשורה לנצח בשמו של אבי הנביאים בישראל. ואילו היתה זו הצעת הרצל לכנסיה ההיסטורית בבאזל, קרוב הדבר לודאי כי לא היו הציונים נפלגים אז לאומרי “לאו” ולאומרי “הן”, כעם הצעת אוגנדה האומללה.

מה שלא עלה בידיו של הרצל – צריך שיעלה בידיהם של יורשיו.

צריך שאחד ממנהיגינו החדשים יהיה היוזם הגדול להחזרת העטרה העבריה לחצי־אי זה.

משה מונטיפיורי, בימי איברהים־פחה, הצליח כמעט לממש את הרעיון, בעוד לא היינו עם. היקום משה חדיש בקרבנו סוף־סוף – לא להנחות את בני עמו במידבר ארבעים שנה, אלא לבנות את המידבר הזה ביותר מארבעים שנה – עכשיו שחזרנו להיות עם על אדמת־העבר!

*

צפירה ממושכת מעוררת אותי לפתע מהירהורי אלה, כי הנה מתקרבים אנו למוצא התעלה בדרומה היפהפה. מצד אחד – שוב הצד המצרי – מגיחה כמתוך אגדה עיר־עתיקות, עיר ימי־הביניים כמעט, בבניניה האפורים והשחורים לרגלי שלשלת הרים גבוהים מאוד ותכולים־שחורים בפראותם הטבעית – היא סואץ הקטנה.

רחוב ארוך, נטוע עצים ענפים, מחבר בקו ישר את העיר המבודדת הזאת אל הנמל החדיש – פורט־תופיק – על שם אחד מושלי מצרים מתומכי התעלה, וכבר נוגעים אנחנו ברציפיה הנרחבים, בגניה המסודרים, בבניניה הגנדרניים, ובתושביה המעטים.

כעשרה ילדים מבית־ספר מקומי מנפנפים לקראתנו בידיהם הקטנות וגברת הדורה – איטלקית כנראה – קוראת לנו “אדיו” בהניפה את ממחטתה ללא־הפסקה.

התעלה מתעקלת כאן בחצי־מעגל, ובנטות אונייתנו שמאלה מתגלה לעינינו פתאום הנהדר אולי למחזות המקום – תכלת־המפרץ הנפלא, שאחיו הצר ממנו, מפרץ־אילת, קורץ אלינו ממרחקו הטמיר.

אוניה יאפאנית גדולה זזה ממקומה, אוניה איטלקית לבנה הולכת בעקבותיה, אוניות גרמניות, צרפתיות, דניות, הולנדיות, מחכות לתורן.

אנחנו טובלים בגלי הים הסוער. רוח חזקה יורדת עלינו מעל הררי המערב.

וחסל סדר תעלת־סואץ – שתהיה באחד הימים, אם רק נרצה – וגם זו אינה אגדה – התעלה שלנו, תעלת שני העמים השכנים, עברים ומצריים, קו־הגבול האמיתי בין מצרים לארץ־ישראל…

ד“ה, ד' בתשרי תרצ”ה – 13.9.1934

– אם רוצה אתה להבין ולדעת מהי עדם לעמים כולם, וליהודים גם הם, עליך לבקש תחילה ב“סטימר־פוינט” וב“שייח’־עותמן”.

כה דיבר אלי מאכסני העדני, ולעצתו זאת נשמעתי.

הראשון – כף־הספינות – הוא היום כעין הרובע האנגלי לנמל עדן עצמו. לפני כשמונים שנה, עם בוא האנגלים למקום הזה, הם הסתפקו בנמל הקדמון, שהוא מעגן טבעי ממדרגה ראשונה, אחד היותר טובים והיותר עמוקים בכל רחבי האוקינוס ההודי. מכאן חשיבותו הקדמונית לכל ערב הדרומית עוד מלפני אלפיים שנה, ושררת ביזנטיה בו לפני אלף וחמש מאות שנה, בערך. גם ההולנדים והפורטוגזים השתררו בסביבותיו חליפות והצרפתים לכדוהו לאחרונה, אלא שמפקד החיל הצרפתי לא ידע שהאנגלים אורבים לו מקרוב, ובאחד הלילות, כעם בלשאצר הבבלי, ערך הלה משתה גדול לראשי הסביבה וישתכרו הוא וכל אנשיו. בשעת־כושר זו השתמשו האנגלים ויכבשו את המקום מידי הצרפתים, בלי מלחמה כמעט.

אבל כדרכם של האנגלים, בכל מושבותיהם המאוכלסות ילידי הארץ, נטייתם היא להיבדל מהם, ולאחר שעזרו הרבה ליישב בעיר עדן עצמה הודים וסמאלים לרוב, בחרו לעצמם את חבל ההרים היותר יפה שבמקום, ויקראו לו “סטימר־פוינט”. באחד הימים ניתנה פקודה להעביר לרובע הזה את רוב משרדי הממשלה, את סוכנויות האוניות, את משרד הטלגרף ועל הכל – את בתי הפקידים האנגלים. עוד זאת – לכל סוחר עדני חשוב, אשר הסכים לעבור ל“סטימר פוינט”, ניתנו מחסנים נהדרים במחיר מועט, ואילו להמון העם לא הרשו בכלל לחדור אל הרובע הלז זולת כסבלים, משרתים ודומיהם. הנה־כי־כן, התפתחה עדן מערבית זאת לאחת היותר יפות ומסודרות שבערי האנגלים במזרח. רחובות וכיכרות נרחבים נקבעו לפי תכנית, ובסביבה צחיחה זאת, שאין בה שיח ועשב אף בימי החורף, יצרו האנגלים גנים רעננים המחבבים את המקום על כל יושביו. בית־מלון גדול מכריז את שמו ואת חדישותו באותיות חשמל מזהירות ומיספר בארות, אשר נקדחו לפני כשנה, מעניקות מים מתוקים במידה מספיקה – תחת אשר לפני־כך היתה עדן סובלת מאוד מבצורת ומרווה צמאונה לרוב במטר־שטפון שהיה מתפרץ למעין “בריכות שלמה”, בקרבת עדן העתיקה, פעם לארבע שנים, ולפעמים גם פעם לעשר שנים.

אלא שלסטימר־פוינט זה אין גוון מזרחי מיוחד. המקום יכול להימצא גם באפסי אפריקה או אוסטרליה, ואלמלא הספינות העוגנות בו והמקיאות לקרבו את נוסעי אסיה, ביחוד, כי עתה לא הרגשנו באסיאתיותו המיוחדת. זאת עוד: “סטימר־פוינט”, כעדן גם היא, היא “נמל חופשי”, לאמור, שכל הסחורות המובאות אליה, חוץ מאלכוהול ומכלי־זין, אינן חייבות במיסים. דבר זה גרם להתפתחות מסחרית בין־לאומית ממדרגה ראשונה, ו“סטימר־פוינט” עשירה יותר בסחורות כל העמים וכל המדינות מפורט־סעיד, עם כל תפארתה המזרחית.

ובראש כל סוחרי המקום נמנה יהודי בן ששים, ר' מנחם, הדור למאוד בזקנו הלבן ובשלמתו הצחורה לבטנו הרחבה, אב לחמישה בנים מאורפים כבר ברובם, והאחד מהם מתעקש להיות תלמיד־חכם ולומד בישיבה. לחנותו של זה, המדבר עברית צחה, נכנסנו בחיבה יתירה ולתענוג היה לנו לראות כיצד אין כמותו לצוד “תיירים” ולמכור להם סחורות ב“זיל־הזול”, ובכל זאת אין ערוך לעושר אשר צבר בדרך זאת ולטובות אשר עשה עם אחיו, יהודי־עדן.

*

אחר לגמרי, ושונה מן הקצה אל הקצה, הוא “שייח' עותמן”, מזרחית לעדן הקדמונית. מתוך לובן־המלח למלחות המשתרעות לאורך הדרך הזפותה, חודרת פתאום המכונית לתוך גן־עדן אמיתי של אילנות ענפים, גנים נובעי־מים, פרדסים נותני פרי. לאור הירח המעורפל קשה היה לזהות את העצים, אך לתמרים ולמוזים (בנאנות) היתרון, כנראה. עוד אנחנו מתפלאים על העושר הירוק הלזה, והנה ניצבת לפנינו קבוצה של סומאלים מחוללים, ומסביב לה מעגל של ערב־רב המכּפכּף להם יד־אל־יד. המנגינה האפריקית מסתלסלת באויר הרה־ניחוחות מזרחיים להפליא. הנגינה מרנינה את הלבבות ומגעגעת אותם למרחקים, עד שגם אנחנו התקרבנו אל הקבוצה לרגעים מספר. לא רחוק ממנה ישב כושי עיוור ולרגליו ילדה נרדמת, ומשפתיו השמנות בוקעים קולות ערבים של שירה חבשית עגומה ומונוטונית. אנו ניגשים אליו, תוחבים פרוטות נחושת לידו המושטה בתודה עמוקה, ושירתו הנוגה מלווה אותנו.

אפס, אם לשני מקרים צדדיים אלה ערך רחיף וחולף, מה ייאמר ומה יוגד על המתהווה אחר־כך בקביעות בולטת ומפתיעה? לאורך חוף טבעי, בראשוניותו הקדמונית כל־כך, אל פמוטי־ברזל מודלקים בעשן־זפת דולח, מצטופפים זה בצד זה מעין שולחנות עץ מקועקעים וצולעים ברובם, ועליהם כל טוב המזרח, למן הפירות היותר לביבים ועד לסחורות היותר מוזרות. מוזים ירוקים ובשריים, שקדים ברזיליים שחורים, צנובר מהררי הלבנון, רימונים מפרדסי צנעא, כרוב וגזר, קשואים ומלפפונים, אבטיחים וגם תפוזים, אגסים ותפוחים, ענבי־זוהר לכל גווניהם, מאנגו הודי וצבר עיראקי, גרעיני קהוה מחבש הרחוקה וממוקה הקרובה – זו מוקה, שממנה השם לטוב שבקהוויי התבל – איזה פזמון נהדר לעושר השוק הזה, איזו חדווה נסוכה על כל אלה בשלל־גווניהם של המציגים והמוצגים גם יחד!

באשר אמנם לא בקהיר המצרית ולא בדמשק הסורית, לא בטנג’יר המרוקנית ולא בקושטא התורכית, לא ראיתי מימי ערבוביה כה הרמונית, כה חיה וכה רתחנית של מוכרים וקונים לאלפים ממש. אילו היה הירח יותר בוהק, ובמקום פמוטי־הברזל אילו הזהירו מנורות לוקס וחשמל, כי עתה לא היה גבול לדעתי ליפי־המקום הזה למרות עניותו הבניינית. הערבים הדשנים, הסומאלים השחורים והרזים, ההודים בצניפיהם לראשם, החבשים בצמרות שערותיהם, תורכים אחדים מימי שלטונם כאן בתרבושיהם האדומים, יהודים־תימנים בפיאות ללחייהם, חיג’אזים ועומאנים בעבאיותיהם ובעגאליהם, כושים מפנים אפריקה במערומיהם ושוטרים מקומיים במכנסיהם הקצרים ובנוצה הבולטת לכובעיהם – הן יכול היה כל זה לשמש רקע מאין כמוהו למחזה תיאטרוני משגע ומשכר. אם תוסיפו לכל אלה את בבל הלשונות, את קטעי הצחוק והקללות, ההכרזות והברכות, גם קשקוש הכסף בקערות הנחושת ובתיבות־הפח, וזכיתם לחינגא והילולא, שאין להשוות להם את העשיר והנהדר ב“טמטמי” השווקים של בומביי הסוערה, כלכולתא הרוקחה ושנגהאי הצורחה.

ובפינת־קסמים זאת, רק צעדים־מה ממנה, שתי סימטאות ארוכות – האחת ערבית־סומאלית והשניה יהודית־תימנית. אל בתי טיט קטנים, מעל לחצרות ממוחצלות, כורעים על ברכיהם בעלי־מלאכה, אומנים בחרושת ברזל וכסף, ברצענות ובסנדלרות, כשהם עובדים וטורחים עדיין לאור הירח הדהה. לידם כובסות הנשים את כבסיהן והילדים נרדמים כבר על מיטות־לוח ועל מצעי־בד צרים ועלובים. עייפות נוראה מורגשת בהם, עניות נוראה, געגועים לאין־גבול. לאן מביטות עיניהם המתפללות? לאלף לילה ולילה של בגדאד הרחוקה? ל“ציון” המחכה והקוראת של יהודי תימן?

“שלום” רוצים אנו לקרוא לאלה האחרונים, אך בצדק העיר באוזנינו מארחנו, כי עוד טרם נשכחו הפרעות ביהודי עדן מצפני שנתיים! הנה־כן־כי ויתרנו על התענוג לשוחח עם אחינו אלה האומללים ונחזור למרכז השוק ההומה.

כאן ניגשה אלינו אשה וילד מרותק לשכמה. היא הציעה לנו לקנות כד חיג’אזי עתיק, בן מאות שנים, לדבריה. ילד ערום כולו הגיש לנו מים למכירה, כי הם מוכרים מים לשתיה באגורה אחת לכל כד. בושמני מדרום־אפריקה הציג לראווה חרב מעוגלת ומשובצת בכסף ובזהב – “רק רופיה אחת!” (שבעה גרוש) – הוא קורא לנו באנגלית משובשת. בקהוואה היחידה המוארת במנורת “לוקס” קטנה מוזמינים אותנו לשתות קהווה מרה בספל יאפאני קטן וזוג יאפאנים מהללים לפנינו את סחורות ארצם – “קימונו” נהדרים ופיז’אמות משי, הנמכרות בפרוטות ממש.

ובכל־זאת, אילו היה לנו כל כספו של קורח לא היה מספיר לרכוש במקום הזה את כל הראוי לקניה – כה מרובים המוצגים למיניהם, ומארחנו מציע לנו להתמתן בסקרנותנו ולעלות על מכוניתנו שוב. אך בטרם המשכנו בנסיעה נתקלנו בקבוצת ערבים המוכרים מין צמח הדומה כל־כך לערבה של סוכות בארצנו, והדרישה לצמח הלז עצומה. זהו – מעיר לנו ידידנו – מה שקוראים לו כאן בשם “קאט”, צמח משונה, קצת מריר בטעמו, שבני־המקום לועסים אותו להנאתם, לועסים ומועכים בין שיניהם שעות שלימות, בלילות על־פי הרוב. “קאט” זה משכר כיין או כשרף ולועסיו רואים בו את ה“כיף” הערבי היותר גדול שלהם בגמר עבודתם היום־יומית. ב“שיח’־עותמן” ובעדן מוציאים עליו התושבים כארבע מאות לירות כל לילה…

*

השעה כבר עשר, ורוב הבתים בעדן העיר שרויים בחשכה. אף פנסי הרחובות מעטים, כי עדן הולכת לישון בשעה מוקדמת מאוד. אין בה תענוגות, אין בה תיאטרונים, והראינוע האחד אשר לה, הנמצא ב“סטימר פוינט”, מציג רק פעמיים בשבוע.

הרושם הראשון, למרות הירח הכהה, ואולי דוקא מפני־כך, הוא כי כל עדן ישנה ברחובות. ליד כל בית וכל חנות – מחצלות, מרבדים, מיטות־בד, ועליהם גופות שטוחים או מקופלים. אין איש נם בחדרו. אנשים, נשים וטף, עטופי סדינים, נמלטים ערב־ערב הרחובה לשאוף אויר צח, ולרגעים דומה הדבר כאילו הוכתה העיר ברעש ואוכלוסיה מצאו מפלט בחוצות. אנו נתקלים בהם בעברנו על ידם ואין הם זזים, כי אמנם מרדים מאוד אויר הסביבה ועד לאשמורת הבוקר אין איש פוקח את עיניו גם לרגע קל.

– עוד מעט וראינו מחזה דומה לזה גם על הגגות – מעיר מארחנו החביב.

המכונית דוממת, והוא יוצא מתוכה הראשון, כשקולו הפוקד קורא:

– נעמה! נעמה!

והוא מקיש במוטלת־ברזל פעם אחר פעם בשער בית גדול ורם, בן שלוש קומות, דוגמת ארמון ונציאני מימי הבינים. זהו ביתו של מארחנו, במבוא “רחוב היהודים”, לא רחוק מבתי־הספר היהודים לבנים ולבנות – ארמונות אמיתיים שנבנו בנדבותיהם של עדנים עשירים. הדלת נפתחה ולקראתנו יוצאת אשה חמודה, עטופת סודר לבן ועיניה יורות בנו מבט־אש. “נעמה” היא זאת, המשרתת הנאמנה, ובלווייתה “מסעוד” המשרת, – שניהם חרדים לפקודת אדונם.

אנו נכנסים לפרוזדור הריק והאפל וממנו מטפסים במדרגות לולייניות – שלושים, ארבעים, לא ידענו מספרם, ולכשסוף־סוף הגענו לקומה השניה ונסוב מערבה, נפתח לפנינו אולם עצום מואר בחשמל כולו, וחלונותיו הגבוהים פתוחים כולם למען ייכנס אליו כל האויר האפשרי. בפינה האחת שתי נדנדות אירופיות, בשניה ספה מזרחית עשירה, על הרצפה מרבדים ושטיחים אחדים ובפינה שליד הדלת – ראדיו, המשמיע את מנגינות לונדון ואת חדשות פאריז… על השולחן המרובע, במפתו המצוירת, קערון גדול עמוס פירות הדורים ובעל־הבית, אביו הנפלא של מארחנו, בזקנו הלבן והקצר כעטרה ללחייו השחומות, ובתרבושו התורכי לראשו, מברכנו עברית:

– ה' עמכם, רבותי!

והנה נכנסת נעמה עם מגש בידיה וזוג כוסות מוארכות – כוסות של בירה גרמניות – המכילות מי־ורדים לכבודנו, קרים יותר מגליד ומכפור גם יחד. להבעת אפתעתנו מעיר האב רתת: “יש לנו מקרר אמריקני גדול המגליד את הכל כרצוננו”…

אכן, לא כל העדנים זוכים לכך, אף לא העשירים שבהם, וזאת יען עוד רובם ככולם קשורים למסורת־אבות ולצירצור המים המתקררים בדרך הטבע. אבל לנו היה זה תענוג שמימי, וגשת לרווייה. אחרי מי־הורדים הוגש לנו “וויסקי וסודה” מהמין היותר משובח, אחריו קוניאק ראשון־לציון, שמהלתיו במים קרים כנהוג בארצנו היום, גם “ערק” ויין לא חסרו, ודגים מטגנים יפה־יפה בתורת “מאזה” מזרחי. לסוף נתכבדנו בצימוקים, באפונים קלויים, בבטנים ואחרון־אחרון חביב – בקערת גרעיני־רימונים. זה היה מסמר־הערב, וכף אחר כף העברנום לגרונותינו השוקקים. תחי אמנם צנעא התימנית על מבחר־פירותיה זה ומה מאוד הבינונו ברגעים ההם את חיבת אבותינו הקדמונים לעסיס־הרימונים בימיהם…

נעמה נכנסה בשלישית והודעתה בפיה, כי המיטות מוכנות – על הגג! כבטבריה שלנו בימי הקיץ, עלינו שוב עשרות מדרגות ולעינינו נגלתה כל עדן כולה כשהיא מוקפה הרים נישאים וערומים. מעל לכל הגגות אנו נתקלים באותו מחזה, שראינוהו לפני־כך ברחובות. מיטות ברזל לרוב, מתחת לשמים המכוכבים – ולחוששים פן יצטננו בטל המרטיב – מתחת לסככות רעפים או מחצלות, ומאות אלפי מוטלים על כרים וכסתות במנוחת־מעדנים. גם שתי מיטותינו אנו היו מוכנות, “התפז’מנו” לאור הירח בקסמי ענניו הרועדים, השתטחנו ככל הישנים בקרבנו ונשכח את הספינה, את גלי־הסער, את חום הים־האדום, ואף את המקום אשר ממנו יצאנו.

תבל ומלואה היו כאן, במרום הבנין העדני.

*

בשלוש אחר חצות העירוני קולות ידועים לי ממקום מגורי בירושלים:

– סליחות! סליחות!

ומיד אחרי הקריאה הזאת:

– ר' נחמן! סניור רפאל! אדון משה! יחיא! יוסף!

אלה היו שמות הנקראים לקום ולהתפלל בבית־הכנסת המרכזי, שתפילותיו הגיעו אז לאזנינו בהלם תימני מדוד וחד־גווני.

ניסינו להירדם, אך לשוא. על הגגות תנועה רבה. הגברים מתלבשים ויורדים הרחובה. הנשים משקיטות את ילדיהן. בחורים הולכים בעקבות הוריהם. רק “נעמה” ישנה עדיין ולא זזה ממקומה על גגנו אנו ומארחנו לוחש באזנינו, כי בגלל היותנו “אורחים” אין דורשים מאתנו ל“הסתלח” הפעם. כשנבקר בעיר שבוע ימים, בימי ה“סליחות” לשנה הבאה, אם ירצה השם, יעירו גם אותי משנתי.

ותיעצמנה עינינו בחלום־שאננים.

מי זה אמר, אבל, כי בעדן חסרת־הירקרק אין ציפורים? מהיכן הן באות לא ידעתי, מ“שייח’־עותמן” הרחוקה אולי. בכל־אופן, לא הספיקה השמש לשלוח את קרניה על פני העיר, וכבר נשמעו צפצופיהן הדומים כל־כך לאותם של ציפורי ארצנו. והצפצופים גברו עדי היותם ל“סימפוניית־בוקר”, הולכת ומתגברת. רצינו או לא רצינו – קמנו בכל־זאת ולעינינו נתגלה אז עדן בכל יופיה המרהיב: כחגורה ענקית חוגרים ההרים הרמים את העיר מכל עבריה ואין מוצא מהם כלל ועיקר. הם מחליפים צבעים מרגע עד רגע ממש. הנה היו שחורים, ועכשיו הם סגולים, ובעוד שניה הם תפוזיים, וכבר נהפכו ויהיו לאפורים, והנה מוורידים הם בלאט, ולפתע נדמה כי הם ירוקים, תכולים – כל גווני הקשת־בענן. ולכשסוף־סוף בוקעת החמה מאחוריהם, וזהבה משתפך על־פני כל, נעשית עדן לעיר־קסמים במלוא משמעות מלים אלו – ההרים עצמם, הבנינים כולם, הרחובות למטה, הגגות למעלה, הים במפרציו, הכל מזדהב ומתנחש, תבערה ענקית של מתכת יקרה המותכת בחיפזון מבהיל, ולשעה קלה דומה כי אין יפה כעדן בערים, כי עיר־העדן היא באמת, כי כאן דוקא כאן ישבו לפנים־לפנים אדם וחוה שניהם ישיבת־קבע מאות בשנים. כבתעלת־סואץ כן גם בעדן משחק השרב את מישחקיו המשגעים. אותה “פאטה מורגאנה” פועלת בה ביתר כוח וביתר עוז, שהרי נהפך כל בית קטן לארמון גדול וכל ארמון לעיר שלימה. עמודים מוזהבים, כותרות משויישות, חצרות רצופות בשלל־צבעים, כתלים מצוירים בציורי משכית, פרחי־אבן לכל הגדלים והמידות, פנסי־ענק וזרקורים המחשמלים את הכל בתנועת כוכבי רום בליל־מדבר, ועל כל אלה – חורשות, גנים, יערות לאין־ספור, דקלים המגיעים השמימה, אורנים המסתעפים לכל צד, זהביות העמוסות סנסנים, תאנים האומרות “בואו וקטפונו”, אף עץ־החיים בכבודו ובעצמו, גדול ורם מכולם, עם נחשו מפותל לגזעו ולשונו דוברת לחוה דברי־צוף.

לעד, לנצח, יכולים היינו להתנעץ כאן ולחבוק במבטנו את מחזה הפלאים, אלמלא השמש באכזריותה. בין־רגע נהפכת היא לכבשן קודח, לתנור רותח, לדוד קולח, ההרים מסתלעים, מתברזלים. הבתים מתחממים. הרחובות מתאבקים ומתאבנים. חלף הלך הירק, נעלמו הציפורים, נמלטו לנקיקיהם אף העורבים וטירחת היום מתחילה מחדש, עם גמליה העייפים, עם חמוריה הנוערים, עם הכושים הרצים לכל עבר גלויי־ראש וחזה, עם האויר המתחנק ומחניק כאחת.

קללת־אלוהים על הכל, “חצר־מוות” אמיתי, ולא ייפלא כי אגדה מסופרת בקרב בני עדן, שלכאן הגיע קין אחר שהרג את הבל אחיו. עיר קבורתו עד היום הזה…

ואף־על פי כן, לעדנים אין הקלחת הזאת מבשרת זוועות. הם רגילים בכך. המוני העם מסתפקים בחגורות למערומיהם. האמידים יותר מתעטפים בסדינים לבנים, והעשירים מסתפקים בחגורות למערומיהם. האמידים יותר מתעטפים בסדינים לבנים, והעשירים בוחרים בלבוש אירופי. מגבעות־שעם לראשיהם, משקפיים כהים לעיניהם ומתוך כך מקבלת העיר צורה יותר מותאמת לשאיפותיהם. הנשים העדינות עוטפות ראשיהן ב“יזמות” הודיות, אם הן בנות העיר ו“פנאמות” אמריקניות, אם הן נוכריות. הם יודעים את כל פינות־הצל ואת כל מקומות משב־הרוח. הם עובדים רק עד הצהרים, ישנים עד לשעה ארבע ומסיימים בחמש או שש, והתקוה האחת, נקודת־המישאף לכולם – החורף, שבו אין רוחות ואין גשמים, אין רעמים ואין קור, אין מחלות ואין מגפות – זולת הדֶבֶר ההודי מפעם לפעם, ואז בורחים כל התושבים אל ההרים לתקוע בהם אוהלים.

אנו יורדים הרחובה. השעה עדיין שש וחצי בבוקר, ונכנסים הננו לבית־התפילה. איזה בנין גטויי נהדר. איזו חצר נרחבה בפנים, ובמוחי מחזה מאות המתפללים, בטליותיהם ובתרבושיהם, ב“תפילין” שלמצחיהם, בסידוריהם שבידיהם. זוהי דרכם של כל היהודים העדנים. בראשונה ולפני כל – תפילה. בראשונה ולפני כל התייחדות עם אלוהים. העסק אחר־כך. הלחם רק במדרגה שניה. משמאל לחצר אגף למתפללים המהדרים ביותר ומעל לאגף ישיבה, שבה יושבים לומדי־תורה כל היום ולומדים, לומדים לבלי־סוף. אלו טיפוסים, אלוהים! מדוע לצייר לא למדתי, מדוע אין המכחול בידי, מדוע לפחות לא המצלמה לקלוט כל זקן ארוך, כל חוטם נשרי, כל שפתים דקות, כל ידים מהוקצעות, ובעיקר – אותן העינים הנפלאות אשר לרובם ואותם קמטי־המצח וחיוורון הלחיים… מה הם התימנים בארצנו לעומתם? דומה, כי כאן נשתמרה היהדות בטהרתה, במקוריותה, בעדנתה. ואף אחרי כן, ברחוב הגטו שדרכו אנו עוברים כעשרה דקים – מה נפלאים כל המוכרים ירקות, כל האופים סופגניות ופיתות, כל המתקנים סנדלים, כל המכינים אורז למאכל וחלב־עזים למשתה; מה יפה הנערה בת־העשר, אשר כמעט בסודרה למצחה, כשהיא מגישה לנו ספל קהווה, ועיניה עיני־רחל, ובת־צחוקה מזכירה את רבקה – “שתה אדוני, שתה, וגם את חברתך אשקה!”

והילדים, והבחורים, ישרי־גב רובם, עדיני־הצואר, גאי־הכתפים, קודחי־העינים ונבונים, חכמים כל־כך במבטיהם. אולי לא אכלו זה ימים, אולי אין בגד להם בלתי־אם סחבותיהם. אבל מוכנים הם לכל, להרפתקאות ולמוות אפילו בשל יהדותם־אהובתם, וכאראלים נלחמו אלה, במקלות ובסכינים, נגד המתנפלים עליהם פתאום – שכניהם, ידידיהם מלפני־כך.

רק תופעה אחת מרגיזה בכל המחזה המעורר – פשיטת היד לקראת האורחים. כבקרבת הכותל־המערבי וקבר־רחל בארצנו.

– צדקה! צדקה!

וכל פרוטה הניתנת להם נחטפת מתוך מלחמה נוראה בין גדולים וקטנים.

המזרח בכל מוראותו הכאובה…

ואחרון־אחרון מופלא באמת, לא עדן בת חמישים וששת אלפי התושבים לעמיהם ולדתותיהם – הפארסים, למשל, שהנם רק ארבע מאות, בנו בה בית־תפילה נהדר ואת מתיהם הם נועצים על מוטות בבנין ענקי שעל ההר למאכל הכלבים והעורבים…

כן, אחרון־אחרון נהדר: ה“טאנקים”.

זהו שמם האנגלי של הבריכות הענקיות אשר לעיר הזאת מימי הנוצרים הקדמונים והפרסים שלפניהם, ואולי הכנענים והזבולונים אשר הקדימום. תארו־נא לעצמכם חומה פתאומית של חלק מההרים המקיפים את העיר לצד צפון – חומה המורכבת מזוג כתלים טבעיים, המתגלגלים כסלעי מגור מפסגה רמה ומסמררת ממש, בת מאות מטרים בגובהה, עד לקערה תחתונה ושקערורית. בשני כתלים מסולעים אלה חצבו ידים אמונות בימים קדומים – אולי כבר לפני ארבעת אלפי שנים – בורות עמוקים הצמודים אלה אל אלה בקו אלכסוני מתמיד. רק מהנדסים גאוניים, רק בנאים בחסד־עליון, יכולים ליזום ולתכנן שלשלת־בורות שכזו, עם מחסומי־אבן הנתונים מעליהם למען יזרמו המים לתוכם ברדת המבול במקום הזה ארבע שעות לכל היותר, פעם לארבע שנים. ברגע זה, שאנו נמצאים באזור הבורות האלה – הגדול בכולם יוכל להכיל ארבעה מיליוני גאלון מים לפחות – הם ריקים ויבשים, וקופים אפריקנים לרוב מטיילים בגביהם. אין בהם אגל מים להרטיבם, אך שומרים חרוצים מטאטאים אותם לבל יתמלאו בלכלוך והכל מוכן לקראת הפרץ לקראת הפרץ הגדול – כל מימי הגשם מוזרמים אליהם מתוך תכנית של צנורות־אבנים וחריצי־סלעים. ואומרים כי בפרוץ הזרמים למקווי־מים אלה דומה המקום לאשד גדול כזמבזי באפריקה וכניאגרה באמריקה.

אם מוגזם הדבר ואם לאו – אין ערוך ליפי העבודה הזאת. בריכות שלמה שלנו, בדרך לחברון, משחק ילדים הן לעומת ה“טאנקים” האלה, שהאנגלים גילום במקרה מתוך חפירה אשר חפרו במדרוניהם. ומה שנותן לכל המקום חן מיוחד הוא, שאנגלים גילום במקרה מתוך חפירה אשר חפרו במדרוניהם. ומה שנותן לכל המקום חן מיוחד הוא, שאנגלים אלה ידעו להקיפם בגן קטן וירוק, וקצת מהאילנות היכו שרשים אפילו בין נקיקי הסלעים עצמם.

לא עוד אלה, שקולונל סיימס, מושל חיפה לפנים, ומושל עדן אחר־כך, יצר בתוך גן זה בית־נכאת קטן, אשר בו נאספו כל עתיקות המקום. הנה ציון לקבר יהודי קדמון מלפני שמונה מאות שנה, שנמצא על הפסגה והמוכיח כי היושב העברי כאן היה תחילה על ההר ולא במורדהו הצחיח, הנה גם שני תניני־ים גדולים, המורים על עבר ימי אגדי בסביבות האלה. ואמנם אין כעושרה של עדן בדגים גדולים וקטנים, וכל דג ממוצע נמכר בשוק המרכזי בארבע אגורות לכל היותר.

זוהי איפוא עדן רבתי־בימים, פיתחה של אופיר הקדמונית, ומי יודע אם לא יגלו לנו פרופיסור נחום סלושץ וד"ר אליעזר ליפא סוקניק במחקריהם, כי גם פתח־אופיר זה היה ביום מן הימים אחד הנמלים הכנענים־העברים בסולם החוף האדומי המוביל לאופיר הרחוקה והמסתורית?

ד“ה, ב' בחשוון תרצ”ה – 11.10.1934

כי באמת יכול להיות שעדן – כאשר רמזתי במאמר קודם – הוא שם עברי קדמון לנמל האנגלי החשוב הזה, מוכח גם מהעובדה שלדברי נוסעים שונים היה מקום גן־העדן יותר קרוב לתימן – זאת אומרת לצפונה של עדן – מאשר למפרץ הים הפרסי, כאשר חשבו עד כה. דעת חוקרים אחדים היא, כי נהר פישון, הנזכר בספר “בראשית”, הוא אחד הנהרות הגדולים אשר זרמו במידבר ערב הדרומית ומימיהם דללו והכזיבו לאט לאט בחולותיו היבשים. עדן עצמה היתה לפיכך עיר־החוף של גן־העדן, ורק מהפכה נוראה של איזה הר־געש הפכה את חבל־אלוהים זה לחלקה שטנית, שיד האדם, מאז קין ועד היום הזה, סגלתה לאט־לאט למקום ישוב מוצלח, פחות או יותר.

בכלל, גם הים האדום וגם האוקינוס ההודי פזורים בהם שמות עבריים לרוב. הנה כי־כן, נמצא חצר־מוות (חצר־מאות, בערבית) ממזרח לעדן, ואולי גם בזה יש לראות סמיכות לחיים שבעדן עצמה, למרות הפיכתה הטבעית. בים־סוף אנו מוצאים את האי סנפיר במבוא מפרץ אילת. מדין היא בצפון חיג’אז ולא רחוק ממנה, בעבר המצרי, מזדקר צוק גדול לתוך הים, הוא צור אלבא שמובנו, לדעתי, “אל בא” למקום הזה. תימן הוא שם עברי, ש“ימן” הערבית רק נגזרה ממנו, והאי פרים, אשר בו דובר למכביר באחת מאגרותי הקודמות, מובנו פרי־ים בכיווצו הלשוני כמובן. באריתריאה האיטלקית יש מחוז ליד הים בשם דנכלי, ויש לבארו כצרוף מהשמות “דן” ו“כלא”, היות וכל הנוף הזה הוא “כלא” אמיתי לבני־האדם הנתונים בו בצרה רבה תמיד, מפאת מדבריותו האיומה, ובני השבט הימי דן הם אשר עברו כאן לראשונה, כנראה, ונמל “אזב” היא אכזב, כמו אכזיב הארץ־ישראלית בים התיכון.

אפס, היפה מכל בכל הנקודות, ששמן העברי נשאר עד היום לזכרון, הוא אותו צוק־מגור הידוע היום לכל יורדי הים בשם כף־גרדפויי. ממול לכף זה נטרפה לפני כשנה האוניה הצרפתית “פיליפאר”, ומיספר האוניות הנפגעות בסערת מימיו שנה־שנה הוא עצום. והנה ברור הדבר לכל מבין, כי השם גרדפויי אינו שם אפריקי. זהו שם איטלקי עתיק, אשר ניתן לכף זה על ידי הוונציאנים, כנראה, ומובנו “היזהר וברח!” ואכן, כל האוניות, וגם אוניתנו אנו בתוכן, נזהרות מפניו למאוד ואין אחת מהן המעיזה לגשת אליו אף בימי שקט ימי מלא. מה היה שמו של כף זה לפני הינתן לו השם האיטלקי – ומענין הדבר כי איטליה היא הרודה בו כיום הזה והמחזיקה בו מגדלור נוצץ המאיר למרחקים – זוהי, כמובן, השאלה!

לאושרנו נתן לנו רב־החובל האנגלי אשר לאונייתנו את התשובה ניצחת לכך. במפות האדמירליות הבריטית, שהן הכי טובות במפות העולם לנוסעי ים ואפילו מלחי הגרמנים משתמשים עד היום רק בהן – מציין אחד הדפים, המעביר לעינינו את מזרח אפריקה, את הכף הזה בשם ראס־אסר בערבית, וה“ס” מנוקדה בסגול לטינית. הביאור הוא, לדעתי – ורב־החובל מוצאו מתקבל על הדעת – ראש אשר, זאת אומרת השבט העברי, אשר היה עוסק בסחר ימי כדן וכזבולון שניהם. אחת ספינותיו של אשר הגיעה עד כאן. העלתה את אנשיה ליבשה למרות הים הסוער ותקרא למקום בשם ראש “אשר”, שמובנו גם ראש השבט הזה וראש האושר, המזל – כשם קייפ־טאון בדרום אפריקה (קייפ אוף גוד הופ!) – לבל ייבהלו יורדי־הים בהתקרבם אליו.

כמה מוזר תפגיש זה, אמנם, באותה אפריקה.

*

ולכל חבר ימי קדמוני זה, הכולל את ים־האדום, את מפרץ־עדן – הרחב כים אמיתי – את ים־ערב, את הים הפרסי ואת האוקינוס ההודי המחבר את הודו לכוש ולאפריקה המזרחית – קראו אבותינו, כידוע לכל דרדק בתוכנו, בשם אופיר.

אופיר לפנים, כתרשיש גם היא, היתה כמו “ליז־אמריק” אחר־כך. אבותינו הקדמונים היו קוראים לספינות הגדולות אשר חצו ימים נרחבים בשם “אוניות תרשיש”, כשם שהצרפתים והאנגלים קוראים לאוניותיהם הגדולות בשם “טרנסאטלנטיק”. בודאי היו לנו גם אוניות אופיר – “אופיריות” הייתי קורא להן היום באהבתי לחידושי מלים – כשם שהאמריקנים מכנים את אוניות האוקינוס השקט שלהם בשם “טראנס־פאסיפיק”. לעת עתה נסתפק כמובן ב“תיכוניות” קטנות וצנועות, אשר מהן תסתעפנה להבא “תרשישיותינו” ו“אופיריותינו” הגדולות והנאות. בכל אופן, זוהי תקוות זבולונינו החדישים מזה כבר חצי יובל שנים.

ובאופיר נרחבה זאת – אשר נתנה את שמה אחר־כך לאפריקה (“אופיריקה”, כאשר העירותי לפני כך), נפגשים אנחנו באי גדול, אי שומם למאוד, שהאנגלים לכדוהו יען לא היה עם אחר אשר רצה בו. אי זה – הרחב בשטחו כסיציליה, כמעט, ניקרא בפי האנגלים והערבים בשם “סוקוטרה”, ונוטה הייתי לראות גם בו שם עברי קדמון ומורכב: " סעוקוטרה" – זאת אומרת “סעו לעומת הקוטר”, הלא הוא קו־המשוה הקרוב אליו מאוד. אם כה ואם כה, דבר אחד ברור למדי והוא, כי אי כביר זה, שגובה הרריו מגיע לכמה אלפי מטרים ושידים אמונות יכולות היו להופכו לגן־עדן, בהיותו מוקף כולו ים־ברכה, משמש היום בעיני האנגלים, רק מחסום ל“מונסון” ההודי המפחיד, הוא הרוח האוקינוסי הנורא הטורף אוניות גדולות וקטנות בפתאומיות מפליצה. המקרה רצה אמנם כי “מונסון” זה, המגיע לתוקפו הגדול בחודשי יוני ויולי, יתקוף את אוניתנו דוקא בשלהי אוגוסט. מבלי שנחכה לו כל עיקר – בעדן הבטיחונו כי ה“מונסון” האחרון נשב בה רק לפני ימים מועטים – חבט בנו לפתע רוח קר בקרבת אותו “ראש אשר”, שבו דברנו לעיל. חשבנו לראשונה, כי זו היתה רק חבטה מקרית קלה, ללא כל תוצאה. אבל טעינו, והמהנדס הראשי אשר לאניה לחש באזני – לבלתי תשמע רעייתי ותחרד – כי המחול החל שוב. ברגעים מעטים התכבשו המים ל“כבשים” לרוב וקצף הרוח הלך ויגדל. בעוד שעה נחרש הים גבעות ובקעות, שגובהן של הראשונות הגיע לחמישה־עשר מטר ועומקן של האחרות לפעמים עד עשרים. ה“ברדין” (זה שמה של ספינתנו), ה“מחזיקה” את עצמה בכל הימים והאוקינוסים בהצלחה רבה, הרגישה לפתע כי “חולה” היא, חרטומה התנעץ בשברירי המים פעם אחר פעם ברעש מחריד ובאחוריה “התגלגל ה”חרגול" (" פרופיליר") ממעל לגלים וירעיד את כל גוף האוניה ברעד־זוועה.

עוד הנוסעים והנוסעות, ביחוד, מנסים למצוא מפלט מזעף האוקינוס ב“מונסונו” זה הפתאומי, ויימלטו רובם לתאיהם – והנה גל עצום משמאל לסיפון התחתון וכובד מימיו מציף את הכסאות והשולחנות אשר בדרכו וגורף חלק מהם הימה. ארבעה מהנוסעים מוגרו ארצה ושנים מה נפצעו פצעים אנושים, ובמהרי אל מקום המחזה נתקלתי במלחים אשר סגרו בחיפזון את כל אשנבי התאים מפחד פן יתפרצו המים לתוכם. בנסיעה הקודמת – הצהיר לי אחד מהם – היה ה“מונסון” חרוני כל־כך, שאחד המלחים נסחף אל תוך המצלות וכל המאמצים למצאו עלו בתוהו.

בצהרים עלו הגלים עד לגובה כזה – כשלושים מטר – שהאוניה היתה מאז רק מישחק להם ותרחף עליה סכנת כליון. אז יקח רב החובלים, זה מלך הספינה בשעות־סכנה, את הדברים בידיו ויחליט להחליף את דרכו מצפון לאותו אי־סוקוטרה (סעו־קוטרה), שהרריו הנישאים חוסמים את דרך הרוח הבא. מדרום. וראו זה פלא: רק החל האוניה לחתור אל עומת האי הגדול, וישתקטו הגלים לאט לאט ואם כי חמרמר הים עוד שעתיים ארוכות, הרי הגענו בערב לכף היותר רם שלאי הנפלא, וכל הנוסעות והנוסעים יכלו לרדת אל חדר האוכל כדי לסעוד את לבם. מה רבה היתה תודתנו אז לרב חובלנו, ורבים מאתנו הרימו את כוסות יינם לכבודו. זה היה ליל־רננות, ומעל הסיפון העליון הצטחקנו עם הירח בתשעה לילותיו ותידד שנתנו עד ליותר מחצות הלילה. גם סרט ראינועי ניתן לנו על ידי המפקד לאות שמחה.

אך לא לעולם חוסן, והאי עם כל גודלו והגנתו הגיש לנו, בשעות הצהרים ליום המחרת, את קצה הרריו הנמוכים יותר. עוד שעה, והרוח החלה לזמזם באזנינו תחילה זמזום לא מרגיז ביותר. לאט־לאט גדל כחה, התרומם קולה, הסתבכה דרכה ובשעת התה חרדו אלינו משברים קצוּפים, שעשו את משברי אתמול למקלחת־ברכה. ספינתנו עלתה ותרד, ירדה ותעל כסירה קטנה באגם טבריה ביום זעפו. לרגע הקיפה חרדה את כל הנוסעים כולם, כי מכל צד רצו המלחים עם חבלים בידיהם, ושומרי תאינו שאלונו אם חגורות־ההצלה שלנו נמצאות במקומן. לאושרנו, היה זה רק תרגיל־נסיון, כי לדברי רב־החובלים לא יארע כל רע לאוניתנו ב“מונסון ממוצע” אשר כזה.

“מונסון ממוצע”. מהו אם כן “מונסון גדול”?

ואחד מקציני האוניה מתארו לפנינו כרוח אמריני המהרס כל אשר על דרכו, בהודו, באפריקה, בפרס – מאות ואלפי בתים נחרבים מתוקפו. כל סירה, כל דוגית שלא נמלטה על נפשה צוללת לתהומות, ואוניות־הקיטור הקטנות נשברות או נגררות בכוח הגלים ימים וימים עדי התנפצם על צוקי הסלעים. חכמתם של מפקדי האוניות הגדולות בימים כאלה הוא ל“החתיר” אותן לזרמים המתחלפים, ל“זגזגן” אנה ואנה, להלאיטן ככל האפשר ועל הכל – להכין את הנצרך לשעות חירום. הנה ברגע זה אילחטו לנו ממרחק עשרים מיל, כי אוניה אחת – לא מסרו לנו את שמה – עולה באש, ומפקדה מבקש מכל האוניות שבאזור להצילה ממצוקתה. רוב הנוסעים אינם יודעים זאת, ורק ליחידי סגולה סיפר המפקד את הדבר בסוד, לבל תקום בהלה. מה יהיה אם לא יכבו את האש? וכיצד יצילו את אנשיה, אם גלי הים גבוהים כהרים וקצפם כסערת ים יפו ביום חורפי גועש?

והים מוסיף לסעור, לרעוש, לרתוח, לשרוק ולקלוח, וה“מונסון” מראה לנו את גבורתו הדרומית הפעם – כי יש גם “מונסון” צפוני – בהפילו על גבי אוניתנו סירה שלימה ממקומה, גם מעשנת ברזל נעקרה ממקומה ופרחה, ואחד הנוסעים נפל בחדר הקבלה על פני המפתן וישבור את רגלו. המסכן הושכב בבית־החולים הספינתי בקרבת גופתו של נוסע אחר אשר מת לפני שעות אחדות, ובטרם יחל הלילה יורידוהו לקבורות בלב־ים…

הייפלא אם במצב זה תקפה עצבנות אל־שניה את רוב הנוסעות והנוסעים. חיוורון המוות על פני רבים והחשש פן לא תעמוד אוניתנו בנסיונה, על אף הבטחות רב־חובלה., גדל מרגע לרגע. קול מפץ בחדר המכונות הוסיף על האנדרלמוסיה, ואם־כי נודע כי זו היתה רק “קפיצת” דוד קיטור, לא נחו הרוחות – רוחות הנוסעים ורוחות הים אף הם.

ויעבור גם הלילה השלישי למונסון, ובשעת כותבי את השורות האלו, עוד אוניתנו רועדת, טורדת, יורדת ועולה, מורדת וצועדת, חורשת ורועשת, בועטת וטופפת, נודדת ומועדת, חורקת וכועסת לבלי די.

מה יהא סופה, אלוהים? מתי תבוא לה תשועתה מזה ה“מונסון” ההודי, שלא ראיתי לתורף דומה לו אף בקרחוני האוקינוס האטלנטי?

מה מבינים אנחנו אותך, בימים קשים אלה, משורר התהילים?…

אך, ברוך ה'! הקץ הנהו בא. עוד הקצף קוצף והגלים מתגלגלים, עוד הרוח יפוח והאויר המחויר כל פנים – והנה, במערב, שם, שם, נסכה החרסה על־פני האופקים את ורדי קרניה הענוגים, ויודעי הים אומרים כי זהו אות להשקטת היסודות במטה וגם במעל.

ונדמה – אם גם לא אמת הדבר עדיין – כי נשתברו ה“כבשים” לרסיסים וכי התפתחו ה“גבעות” בגובהן עם ה“בקעות” בעומקן. ונדמה, כי האוניה אינה מחרטמת כל־כך בפניה ואינה מזדנקת כל־כך באחוריה, ונדמה כי מחל עלינו אלוהי הרוחות, וכי תש כוחו של ה“מונסון” באפס יכולתו רבת הימים והלילות. האיש המת, אשר הושלך לגלים בליל אתמול – כיונה לפנים, בהזדרקו ללוע הדג – הוא־הוא אולי אשר פעל את הנס הגדול…

בהעלם השמש כליל – וממולה בהיראות הירח כמעט עגול – מתכסים הגלים המוקטנים ברפי כסף, מזעזעים ומתגנדרים. בדמדומי ערב־קסמים זה שואל אני את עצמי: באופי אל־גבולי כמעט זה, עם מרחקי הודו הצרפתית וההולנדית עוד בלתי ידועים לעולם העתיק, עם אוסטרליה כולה חלום של נבכי האין־סוף ואמריקה אף לא ידועה לאירופה היותר קדמונית – כיצד יכלו אבותינו אנו להריץ אליו את ספינותיהם בקביעות ובהתמדה כל־כך? כיצד מספר לנו תנ"כנו את דבר מסעותיהן של ספינות שלמה אחת לשלוש שנים. בלי קיטור ובלי חשמל, בלי מצפן ובלי כל יצירות המדע, עם כל העושר והדובא אשר הביאו אתן מארצות הזהב והקופים, הפילים והשנהבים, האלמוגים וכל מרקחי המזרח הרחוק? כיצד יכלו ביחוד לשלוט במימיו הסוערים וברוחותיו המנפצים – ימי־ערב, פרס והודו עם “מונסוניהם” המתחלפים?

הביאור לזה הוא כפול:

א. כי, כצורים וכצידונים אחיהם היו גם אבותינו ימאים מלאי עוז ומרץ, יורדי־ים ממדרגה ראשונה – אמת שהייתי אני הראשון להכריז עליה בניגוד לדעתם של כל שוללינו הימיים, בין בקרב עמנו ובין בקרב הגויים.

ב. כי ימאינו הקדמונים היו נוהגים, במסעותיהם האופיריים, לנסוע לאורך החופים, מנמל לנמל, מכף לכף, ממפרץ למפרץ, מים לים, בכל מקום עשו ימים רבים, שבוע לפעמים גם ירח שלם. הם היו בוחרים ימי־שקט, רוחות מסייעות, גלי זרם ידועים, פגישות עם אוניות אחרות לשם אורחות בצוותא חדא – כהודאת ספרי־הקודש ביחס לצורים ולצידונים.

זה היה סוד הצלחתם בעבר, ואם גם היום – מודה רב חובלנו בכבודו ובעצמו – יש אשר מפרשיות אנגליות הולכות לאוסטרליה וחוזרות ללונדון בשמונה־עשר חודש – מה הפלא בשלוש שנות ספינותיו של שלמה ואַבים מן בנו?

המגמה היא עכשיו רק אחת – לחדש את ימי אופיר.

כי גם לנו הוא אופיר לא פחות מאשר ליאפאנים, לסינים, להודים, לפרסים, לערבים ולמצרים!

בהתאופרותנו תפארתנו הימית להבא!

ד“ה, י”ג בחשון תרצ"ה – 22.10.1934

לא רציתי לצאת את כלכותה, בדרכי לבירת בורמה העצמאית, היא רנגון, בטרם נעניתי להזמנתם של הגדולים והמפורסמים ליהודי הודו, סר דויד וליידי עזרא, לסעוד על שולחנם אחר תפילת הפורים בבית־הכנסת המקומי הגדול.

זהו בנין ענקי, בנוי בטוב־טעם מזרחי־אירופי, ובמידה ידועה יכול הוא להתחרות, מצד קישוטו הפנימי, בבית־הכנסת הידוע של רומא. סר דויד עזרא, הדומה כל־כך בקלסתרו לראש הווזרה הספרדית, אלסנדרו לירו, קרא מתוך מגילה עתיקת יומין בת מאות שנים, והמגילה אשר מסרה לידי נכתבה לדבריו בפרס עצמה, על קלף צהוב ונהדר, שכל אות ותג אשר בו, בצורתם המיוחדת, העבירו לפני עיני, כמו חיים, את אחשוורוש ואת אסתר, את מרדכי גם את המן ועשרת בניו, ובבטאי את שמותיהם של אלה אחד־אחד לא ידעתי התאפקות וארעיש גם אנוכי את רעשני האדום בצוותא־חדא עם כל שאר המתפללים – מאות אחדות לפחות, ביום ששון זה לישראל בכל אפסי הגולה.

עם גמר התפילה, העבירני סר דויד עזרא לתא המיוחד שמאחורי הארון, ובו שבעים ספרי־תורה לכל מידותיהם, צורותיהם וסגולותיהם, ועשרים מספרים אלה במסגרותיהם הכסופות וברימוניהם הזהובים, ניתנו לבית־הכנסת במתנה על־ידי משפחת עזרא בכבודה ובעצמה. האחד מהם, היקר מכולם, גם העתיק אשר בהם, נאמד היום באלף לירות לפחות.

– מדוע לא ישלחנו ארצה־ישראל, סר דויד?

– עשה נעשה זאת – ענה במרירות עצורה – כשארץ־ישראל זאת תהא זכאית לכך.

אז אתאר לפניו את התנועה הרבה להתחדשות מסורתנו על אדמת אבות, את הציפיה הרבה לכינוס סנהדרין גדול בציון המחוייה, את הגעגועים העמוקים לימים המזהירים אשר בהם ישלחו כל בתי־הכנסת מכל קצווי־הגולה – חמישים אלף במספרם – את היפות לפרוכותיהם, את העשירות למנורותיהם, את היקרות לאבניהן – אבני־בנין לכל צורותיהן וגווניהן – לשם הקמת כנסת־הכנסיות, איתנה ומוצקה לאומה העברית על הגבוה בהררי ירושלים, להיותה צופיה בתפארתה על כל הסביבה הקוסמה, עם ארמונות לא־לנו עד היום הזה.

– לכנסת אשר כזאת – קרא האיש בדבקות כמעט קנאית – ינתן גם החלק הגדול ביותר מרכושי, אדוני.

וחבל, חבל אמנם שאין רב בקרבנו, מנהיג דתי גדול־חזון ואביר־הפעולה, להטות אליו בכיוון הנזכר, לא רק את סר דויד הכלכותאי, עם יהדותו הנאצלה, בלתי־אם את אלפי עמיתיו לרכוש ולדעה, בכל מדינות הגולה המסועפת, המוכנים לפתוח לרווחה את כיסיהם המלאים למפעל אראלי כזה בארצנו.

*

את סעודת הפורים סעדתי, כמובן, בביתם של סר דויד וליידי עזרא – ארמון אמיתי בליבה של הקריה הגדולה, עם גן עצום מסביב לו, שגברת הבית הפכתו לביבר קטן במאות עופותיו, בחסידותיו ורפות־העכברים, בצבאיו מסועפי־הקרנים ובאילותיו דקות־הרגלים, בצבי הענקי והזקן, שליד בן שבע רוכב על גבו יום־יום שעה קלה, בזוג טווסיו הנהדרים ממרחקי גיניאה החדשה. בגאווה מיוחדת מרמזת ליידי עזרא לעוף נדיר מאוד הנרא בשם “ציפור־גן־עדן” – כה מגוונות נוצותיו ומתמיה קולו הצורח בצריחות עורב פשוט ורגיל. אך הנה שורקת בעלת־הבית שריקה קלה, ומכלובו המוזהב פוצח פתאום זמיר קטן וחביב בזימרת־חן שלא האזנתי לכמותה בכל ימי חיי.

– אה, אילו יכלה להעביר ליידי עזרא את ביברה זה לתל־אביב או לחיפה! ועיניה החולמות, מתחת לעטרת שערות מכסיפות המכסות את מצחה, מביעות תקוה גם רצון.

אז ישבנו כולנו ליד השולחן הגדול באולם המרכזי לבנין הנהדר, אשר כל כותל מכתליו עמוס תמונות ושטיחים שאין ערוך לאומנותם ולמחירם גם יחד. סר דויד מקדש על היין וארבעה משרתים הודים, כבימי סעדיה גאון בבבל, מגישים לאורחים אשר הוזמנו לכבודי בערב ההוא, את עשרים המאכלים השונים בלוויית יינות ומשקאות מיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב. סר דויד וליידי עזרא מדברים עברית, והם מעלים על זכרונם את ימי ביקוריהם בארצנו לפני כמה וכמה שנים. השיחות נמשכות, הויכוחים מתלהטים, ולצפצוף הזמיר אשר הבליט כל־כך את כשרונו בליל פורים זה, הובעה לא רק התקוה, אלא גם האמונה לביקור מחודש וממושך, לביקור מסורתי ומעשי כאחד, בגבולות הבית הלאומי.

– לא לשנה הבאה בירושלים, סר דויד וליידי עזרא, בלתי־אם לשנה הזאת.

– אמן – ענו שניהם, וארבעים האורחים גם הם.

ואם בבואם אלינו היווכח ייווכחו כי לא סיפורי־בדים סיפרנו להם על שיא התפתחותנו בארץ חלומותינו – לנו תהיה הודו היהודית, בכל אשר נשאר לה עוד מעורה ומיהדותה הקודמות. זהו בטחוני הגמור כתוצאה משהותי זאת בבומבי ובכלכותה.

*

והנה אני על גב־הספינה שוב.

ספינה קטנה בערך, בת ארבעת אלפי טובות המשמשת רק לקו קטן אחד, קו כלכותה־רנגון, מרחק ארבעים שעה בים. ובאור ליום חם ומחניק הגענו לבירת המדינה החדשה, שנקרעה מעל הודו השנה, כאשר נקרע עבר־הירדן מעל ארץ־ישראל לפני מעט יותר מעשר שנים – ברצונה של אנגליה, כמובן, גם כאן.

האפתעה הראשונה לא היתה – כאשר ניבאו לי – הכנסת הבודהית הגדולה, בקובתה המחודדת והזהובה, על הרמה הנישאה לגבעות הסביבה, אלא קבלת־הפנים אשר נערכה לכבודי – ואני לא ידעתי את הדבר מראש – על־ידי באי־כוח “בני־ישראל” ברנגון זאת – אותם “בני־ישראל” המתיימרים, בצדק לדעתי, להיות צאצאי עשרת השבטים. עוד לא הספקתי להצעיד את רגלי על הרציף החדש והמרוחב, וכבר הסתער לקראתי אחד מנכבדיהם, עם מחרוזת־וורדים בידו, וישלשלנה על צוארי כמנהגם מימים קדמונים לכל הבא לבקרם מארץ־ישראל. זה עשרות שנים אמנם ש“בני־ישראל” אלה נלחמים לזכותם בקרב האומה העברית ודוקא ביום הגיעי לעיר הזאת היו הדברים יגעים ביניהם לבין ראשי העדה היהודית.

ד“ה, ט”ו בכסלו תרצ"ה – 22.11.1934

– האריה! האריה! ברח־נא!

זה היה קול־הזוועה, אשר התמלט מפיו של אחד המאלאיים לחברו המבוהל בתוך יער עבות, לא רחוק משפת־הים, באי קטן ודל, במיצר סומאטרה, לפני כמאה שנה.

– “סינגא; פּוּרה!” – בשפה המאלאיית, כמובן.

ומבין העצים עתיקי־הימים, שעיני אדם בן־תרבות לא ראום אולי עד אז אף בחלום, יכול האיש האומלל, ערום ועריה לחזות, לראות במבט־חרדות כיצד זינק הלביא הנורא על טרפו, וישסעהו לקרעים בטרם יכול מישהו להחיש לו עזרה.

אפיזודה קטנה לכאורה, שהן לא הראשון וגם לא האחרון היה יליד־אסיה זה במלחמתו הנצחית נגד חיות־הבר והיער גם יחד. אלא שממרחק הגלים, על סיפון הספינה המזויינה בדגל בריטניה הגדולה לתורנה, עמד אמיר־הים האנגלי סר ג’ון ראפאלס, ויאזין לקול האזעקה הנזכרת. מיד הוריד האמיר אל שפת־הים סירת־שיט מהירה ומלחים אחדים ניסו לחדור אל היער העבות. אבל לשוא.

וכשחרדו המלחים אל המאלאי השני, אשר נשאר בחיים, החיוור כמת ורועד כציפור בפני עיט הממריא המרומים, גימגם לכל שאלותיהם פעם אחר פעם, רק את המלים המקוטעות:

– סינגא! פורה! סינגא פורה!

האריה! ברח־נא!

מכאן שם המקום הזה לדורות: סינגפור, בצורתו האנגלית המקוצרה.

*

אם אמיתית אגדה זאת ביחס לכינויה המקורי של הקריה הנפלאה, המעטירה כיום את שערי המזרח המרכזי, ואם לאו, הרי אמת אחת בולטת לעיני כל רואיה בודאות גמורה, והיא – כי אין כמקום הזה בכל מקומות העולם כעמדת־מפתח צבאית וימית, ודגל ג’ון־בול הוא המרחף על־פני מבצריה המרובים מאז התאחז בה סר ג’ון ראפאלס ועד היום הזה.

כשעברתי בתעלת־סואץ ופני מועדות לאוסטרליה דומה היה לי כי אין כתעלה לחשיבות אסטרטגית, מנקודת־מבט הקיסרות הבריטית, בהיותה המחברת את ים־התיכון לים־סוף ולע־ידי־כך את איי אנגליה לאחוזותיהם בהודו ובסין.

כשהגעתי לעדן, במבוא האוקינוס ההודי, האמנתי לרגע, בכל־אופן, כי נמל זה בשערי ערב הדרומית, עם תוספת האי פרים במרחק מאה פרסאות ממנו, חשוב עוד יותר לתחבורת בריטניה הגדולה במדינות הים, ואשווה אותה לגיברלטאר האירופית, ממול לסיטה ולטנג’ר המרוקאיות.

כשביקרתי בסלעי הונג־קונג, ועיני מסתכלות בסלע העיקרי הדומה כל־כך לראש הכרמל במפרץ חיפה, נטיתי להאמין כי טעיתי בחשבונותי עד כה וכי הגיברלטר של אסיה כולה היא נקודה סינית זאת בכל הדרה, יפעתה ועוזה.

אפס, מה כל אלה ביחס לסינגפור, רבתי באיים – סינגפור, שהאנגלים הפכוה במאה שנים לכל היותר לאחת הערים היותר הומיות בעולם כולו ולמפתחו האמיתי של אלבין הגאה.

זה כבר שעות אחדות שספינתנו ההולנדית חותרת אל האי הקטן בערך (כמה מאות קילומטרים מרובעים, זאת אומרת פחות מאי סנפיר שלנו במבוא מפרץ אילת!) שבדרומיתו הוקמה תחנה מלחמתית זאת על בסיס תכנית מחושבת מראש.

השעה חמש בבוקר, עם אור האשמורת מווריד את כל הסביבה בכתמי־ורדים ללא־גבול ורוח צח שפיים מלטפת את פנינו בנועם מיוחד. יחד אתנו, מאחורינו גם לפנינו, ספינות ללא־מספר, גדולות וקטנות, הללו מתחרות אתנו כדי להגיע אל תוך הנמל רגע אחד קודם, והללו רוגעות לרוח היום הקרב. גם דוגיות, גוליות, תורניות ומפרשיות שחומות ואדומות, ומדריכים קטנים וגדולים בשריקותיהם המרגיזות, רפסודות רחבות ואיתנות מלאות אדם וסחורה; דוברות צרות ומהירות מגזעי עצים מהודקים אלה לאלה ומשוטיות סתם, שרק איש אחד יכול להתכנס בהן לשם מישחק, וכלי־גומא אף הם. בפעם הראשונה הבינותי כאן את מובנו של המונח הנפלא הלזה – מספר ישעיהו. שכולם עשויים קנים ומחצלות, והפלא הוא לראותם שטים על פני המים בבטחון מפתיע ומצהיל כאחת. לא, מאז החילותי לרדת במים רבים, מאז ביקרתי במיפרצים, בימים ובאוקינוסים לא אזכור כי ראיתי מצע־תרנים שכזה, לא אזכור כי נפגשתי בתנועה דומה לזו על פני מים רבים.

משק־קצף סואן המלבין את התכלת הנרחבת בקוים־קוים, שורות־שורות, זרמים־זרמים, ללא הפוגות. כנפי ברבורים מלאכותיים אינן יודעות מנוח יומם ולילה.

אכן, לכרך היושב על המים ממש אנחנו חותרים לאט־לאט. הכרך הימי ב“הא” הידיעה.

*

תחילת הבנין לא היתה קלה ביותר.

המאלאיים, אשר הובאו לאי הזה ממדינת ז’והור הקרובה, בצפון, כילידי יאבה, באלי, וכל האיים המיושבים על־ידי גזע עצל זה, לא התייחסו בחיבה יתירה למרכז הבריטי החדש. ראו האנגלים כי אין תקוה להם מהילידים, וניצנץ רעיון פתאומי בראשם: למה לא יביאו למקום הזה סינים? הן ידועים היו אלה, מהנסיונות השונים באי ציילון ובכמה מערי הודו, כי אין כמותם לצייתנות, לרצון העבודה ולהבנת סוד הקימוץ והריכוז. התוצאה: בפחות מעשר שנים נוצרה עיר שלימה, והיום מונים הסינים באי סינגפור שמונים אחוז מהאוכלוסיה. כבערי אי־הצלב, כברוב הקריות המסחריות ביאבה ובסומאטרה ועוד יותר מכך בהרבה – הכל כאן בידי הסינים, למן שרוך ועד נעל. המאלאיי מסתפק בחיי יום־יום, בעגלונות פעוטה, בעבודת־שירות זולה, בשיט ימי. החנויות, המחסנים, המספרות, החליפין, המרקחאות, בתי־הקהווה ומקומות התענוגים, הראינועים והקולנועים, אף בתי־השדה וארמונות העשירים – הכל, הכל סיני, מאה פעמים סיני, אלף פעמים סיני. מצד זה אין כל הבדל, למשל, בין הונג־קונג וסינגפור, אותו מראה חיצוני, עם אותן אותיות־קעקע, וראש העיר עצמו סיני גם הוא.

רושם בלתי־נעים זה – הן לעיר מאלאית באנו ולחיים מאלאיים התגעגענו – מתרכך במידה רבה על־ידי הסביבה העשירה בטבעה. האקלים נחמד. אם בבאטאביה ובסוראבאיה נחנקנו מעוצמת החום הלח והטחוב, הרי כאן ריחפו רוחות קלים יום־יום והדרכים היפות מוליכות לכל פינות האי עודן עטורות יערים וחורשות, גנים וגינות, פרדסים ובוסתנים, דשאים ומירקים, נחלים, מעיינות ואגמים, הנותנים למקום חן מיוחד.

בדרך צחוק העירותי לידידים, אשר הראוני את כל מחבואי האי ומוצאותיו, כי אף אם לא הייתי מסכים לבלות את מרבית ימי באיי ההולנדים, או אפילו בהונג־קונג ובשנגהאי, הרי כאן יכול הייתי להשלים עם אפשרות של ישיבת־קבע לכמה ירחים בשנה. אכן, גם כאן החיים יותר מדי בנוסח האנגלי, בתי־הקהווה מועטים, תענוגי הלילה מצומצמים, התנועה הרוחנית קרובה לאפס. אף־על־פי־כן, יש לה לעיר זאת חזות של קריה עולמית, של סוחרת־עמים, של מרכז מתהווה, של מפתן אירופי במשמעות זו או אחרת. קפיצה קלה מכאן מערבה (ארבעה ימים בספינה, יומים באוירון) ואתה בהודו, וקפיצה קצת יותר ארוכה, ואתה כבר בשערי ארופה עצמה. עתוני העמים האירופיים מגיעים לכאן בפחות משבועיים. העתונים האנגלים יותר מפותחים. האופקים יותר רחבים, ומה שחשוב ביותר הוא כי כאן, יותר מכל עיר אחרת בכל רחבי אסיה כולה – נפגשים מאות ואלפים מבני כל העמים, ומבני אירופה ואסיה המערבית ביחוד. ארמנים רבים עשו את עושרם במקום הזה. ליוונים פה מועדון וספריה. ההולנדים, הצרפתים, הפורטוגזים, הגרמנים והאיטלקים, וגם ספרדים ואמריקנים, עוסקים בכל אשר יבוא לידיהם – למרות התחרות היאפאנים במסחר והסינים בכל מקצועות החיים. זהו מרכז לרופאים טובים, לרופאי שיניים, למהנדסים, לאדריכלים, ושנים מיהודי גרמניה, אשר היו עובדים אצל “סימנס” בברלין, מצאו באי הזה ברכה רבה בעבודתם החדשה. בכלל ליהודים כאן טוב, מצבם נוח ואפשרויותיהם מרובות. אחד מהם הוא ארץ־ישראלי, ציוני נלהב, עם משפחתו המדברת עברית והחולמת על חזרה קרובה למולדת. הוא הקים בית־חרושת גדול ומשוכלל. אחר, יליד צפת, מנהל בית־מלון. יהודי מליטא הוא בעל בית־המסחר היותר גדול בכל העיר, ויהודי מאוסטריה סוחר המשקפיים המבוקש ביותר. ואם אמנם נכון הדבר כי ערבים מחצרמוות הם העשירים אולי בין בעלי־הבתים כאן, יותר אפילו מהסינים עצמם, הרי גדול מספר יהודי בגדאד שרכושם בבנינים מגיע למאות אלפי לירות.

מובן הדבר מאליו, כי בתנאים אלה יש לציונות בעיר זאת מהלכים מאז ומתמיד, ובהגיע לכאן ד"ר שיין, אחד המזהירים לתועמלני הציונות, עלה בידו להתרים את יהודי המקום יותר מאלף לירות על־נקלה, עם־כל־זה, אין אחד מבני עמנו מרגיש את עצמו מובטח לימי העתיד בקריה הזאת, והמעולים שבהם מתעתדים ברצינות לעלות ארצה־ישראל.

*

בימים המעטים אשר עשיתי בסינגפור רעשו אזרחיה בלל מאמרים סוערים אשר נכתבו כנגדה בעתונו הגדול של לורד רותרמיר, עורך ה“דיילי־מייל” הלונדוני. האדון פרייס, השייך לחבורת הכתבים היותר מפורסמים באנגליה, הוא־הוא אשר עורר את הסערה. לדעתו, אין כל יכולת להפוך את האי הזה לגיברלטר אמיתי, וכל הכסף אשר הוצא עליו עד היום (יותר מעשרים מיליון לירות) הלך לאבדון. רבים הם האנגלים החושבים כמוהו, ועצתו לאנגליה היא, שיושם קץ לזיוּן מבצרי סינגפור ולחימושה הימי, היות ואין ספק לדידו כי יאפאן תלגוד באחת השנים הקרובות את כל איי ההולנדים, ואת סומאטרה, מול סינגפור, בתוכם. מה תועלת אז בנקודה קטנה זאת – הוא טוען – שהיאפאנים יסתערו עליה בלי כל קושי מיוחד?

אפס, לאושרה של בריטניה הגדולה נהפכה בקורתו זו החריפה של העתונאי האנגלי ל“סערה בצלוחית של מים”, וייתכן אפילו כי בקורת זאת גרמה לתגבורת התעמולה בלונדון לטובת ביצורה של סינגפור. כפי שמודיעים מהבירה הבריטית היום, בקולמבו, שבה אני כותב את שורותי אלו, התכנסה ווזרת מקדונלד לישיבה תכופה, שבה דנו במאמרי האדון פרייס, ויחליטו פה־אחד להפריך את נימוקיו וגם להמשיך את הזיוּן המקומי ביתק־תוקף וביתר־עוז. עוד ארבעה מיליוני לירות יוצאו בחמש השנים הבאות להעמקת הנמל, ליצירת נמל צבאי צדדי ולהכפלת תחנות האוירונים. ויש האומרים, כי בין המעניקים מכספם למלאכת־ענקים זאת – גם הולנד, בסתר כמובן, בהיותה מעונינת מאוד שסינגפור תישאר מיבצר אנגלי אדיר על דרך הים לאחוזותיה הפרוזות.

אם יש אמת ב“אמירה” זאת – אין עוד כל צל של פקפוק בעצם העובדה כי אנגליה, ברובה המכריע, לא תוותר על סינגפור וכי האנגלים יכולים להדוף כל התקפה ימית או יבשתית מצד איזו מעצמה שהיא, ואף אם תהיה זאת יאפאן בעצמה.

־כאן אני, וכאן אשאר! – היו הצרפתים אומרים ביחס לקורסיקה, מאז נפוליון הגדול.

“כאן הנני וכאן אשאר” – אומרת אנגליה גם היא ביחס לסינגפור.

וכל עוד שולטת אנגליה זאת בגלי הימים והאוקינוסים, מיהו אשר ירהיב עוז להמרות את פיה?

ד“ה, כ”ה באייר תרצ"ה – 28.5.1935

הוי, למה פגעת בי, האכזבה?

כי עוד בעיר קוּבּה, הנמל היותר גדול ליאפאן החדישה, היה הרושם הראשון מצמית מכל צד. אין דבר אחד המבדילו למשל מנמל מרסיליה הצרפתית, או מגינואה האיטלקית – הייתי אומר כמעט אפילו מחיפה שלנו, ביחס לחיצוניותה, כמובן. אותם מעגנים נוחים לספינות גדולות וקטנות, אותם רציפים נרחבים עם פסי־הברזל להעברת הנוסעים והנוסעות במהירות דייקנית, אותם המנופים החשמליים להטענת סחורות וגם לפריקתן המהירה. ועל הכל – אותו עשן כבד וטורד המקדיר את שמי הסביבה כולה אף ביום חמים זה לחורף היאפאני. עוד זאת: כאשר נעצרה אונייתנו הגדולה במעגנה הבטוח, התפרצו אליה כזאבים טורפים אותם בסלים מסומנים, אותם עמילים מתוחבלים, אותם חלפנים ותורגמנים, משרתי המלונות ופקידי המרדים, חבושים כולם כובעים מגוונים, אדומים לרוב ומכופתרים כמובן בכפתורי כסף, נחושת וזהב מלאכותי. הם מפטפטים אנגלית רצוצה ורסוקה ברובם המכריע, אך זולת עיניהם הצרות ופניהם הצהובות לא תבחין ביניהם ובין אספסוף דומה לו במצרים או בספרד, בתורכיה או בפורטוגל, ולא כלום. הם מבטיחים לך כל־טוב, אפס בהגיעת למלון האירופי המושלם, אשר אליו הובאת במכונית ה“טקסי” האמריקנית, יגידו לקיאוֹטוֹ, בירתה העתיקה של יאפאן, כשעה וחצי מכּאן, וביחוד לטוקיו, הבירה החדשה, כדי לראות את נשמת יאפאן האמיתית, ובהיות שרכבת מהירה יוצאת לטוקיו בחצות־היום, נמלט אני בשמחה רבה מהנמל הלזה גם מהמייתו מחרישת־האזנים.

*

בודאי: זעיר־פה וזעיר־שם מחזות הטבע נהדרים הם, אם־כי מעורפלים הם היום בעננים אפורים וגדולים. הנה שפת־האוקינוס וגליו הקוצפים בשאון מחריד, מעידים כי היטבתי לעשות בהמירי את אונייתי ברכבת הזאת. המפרצים המרובים חודרים עמוק־עמוק לתוך היבשה וסירות יאפאניות זעירות, גם מפרשיות ממוצעות בגודלן, מציירות במימיהם שובלי־מים לכל כנפי הסביבה. פתאום, מעם מדרון צר בערך, תוך חורשת ברושים ואשוחים, מופיע לעינינו שער אדום קטן, בנוי מעץ כולו, שהיאפאנים מביטים עליו ביראת־כבוד, בהיותו המבוא לבנין העיקרי אשר מאחוריו, אשר הוקם לזכרו של שינטוֹ, אבי האמונה המקומית הנפוצה ביותר בכל האיים האלה; ובאמת, מעבר לשער האדום הלזה אנו מגלים עוד מעט־קט את עצם הבנין, את בית־היראה, הבנוי בהנדסיות־המיוחדת, ואשר היאפאנים רואים בה מעין “ארון” במובנו העברי מימי משה, יהושע והשופטים.

עוד אני מסתכל במחזות המתחלפים הללו, ולקרוני נכנסה יאפאנית עטופה “קימונו” צודד־עינים ממש, ותסרוקתה הענקית מגלה לנו את עמדתה במיוחדת בחברה היאפאנית. זוהי “גיישה”, אותה “גיישה” מהוללת בפיות כל משוררי יאפאן עצמה, וגם בפי מעריציה מחוץ, ושסוליבן האנגלי העבירה לנו בצלילי מנגינתו המפורסמת. זוהי היאפאנית האמיתית הראשונה שאני נפגש בה, ולמרבית מזלי ישבה במושב אשר למולי וכל חיציה נטויים לקראתי. אודה ולא אבוש, כי בלעתיה בעיני ובגלל הסתכלותי ביצור הנפלא הלזה שכחתי לגמרי כי נוסע אני ברכבת החוצה את מיטב אזוריה של יאפאן ובהם – את הר־ההרים אשר ל“ממלכת השמש העולה”, הלא הוא פּוּז’י בפסגתו המכוסה שלג. לאושרי דאגה לכך שכנתי בתסרוקתה הידועה לקוראותי ולקוראי מציורי היאפאנים על כל מחיצותיהם, מניפותיהם וכוסותיהם, ויחד התבוננו אז אלמי־לשון אל חרמון זה בגירסתו היאפאנית. באשר אמנם, בדבר אחד – ורק אחד לדעתי – מובדל הוא לטובה מן החרמון שלנו, בזה שעומד הנהו מבודד כתבור בעמק־יזרעאל. לרגעים מספר רצתה שמש יאפאן להקסימנו כנראה עד היסוד, בהקרינה את ראש ההר המושלכ במיטב קרניה הוורודות, והמחזה היה אז מרהיב באמת.

*

אך ה“גיישה” שלי ירדה, לצערי הגדול, בתחנה הרביעית מאז עלותה לקרוני. החושך המתחיל בעונה זאת בשעה מוקדמת כיסה את פני הכל במעטהו השחור. רק מפעם לפעם ניגלו לעינינו, מתוך אורותיהם למאות, כפרים יאפאנים זעירים, ובינותיהם מבצבצת בכל חצי שעה או קצת יותר עיר יאפאנית ברחובותיה ההומים ובסמטאותיה המוארות בעששיות יאפאניות מנומרות־הגוונים. אני מתייחד בפינתי לבלתי ראות את העמיתים אשר בקרוני, אף לא את העלמות הלבושות כולן שמלות אירופיות ופרוות אמריקניות, לפי האופנה היותר אחרונה. הן לא לאלה תשוקתי, וכל מגמתי מתרכזת בחצות־הלילה, שבו אגיע סוף־סוף לבירה, אשר בה אראה, לדברי תורגמני, את יאפאן בכל יפעתה.

הנרדמתי? האם רק בהקיץ חלמתי?

בין כה וכה לא עבר זמן רב, וכבר הכריז הנהג בקול רונן את שם טוקיו הקרובה.

*

בטרם ידעתי מה נזדרקתי לתוך מכונית של אחד מבתי־המלון היותר גדולים לעיר הבירה – מלון “הקיסר”, בשמו המטרטר – ובמטר הסוחף, שירד ללא הפוגה, לא יכולתי כמובן לחשוב על טיול בעצם הלילה. השעה היתה מאוחרת, ורוב האורחים היו נתונים כולם בזרועות אלילת־התנומה. עשיתי כמותם, ואצלול בכרי מיטתי החמה.

התתואר דהימתי למחרת, כשדפק המשרת על דלת חדרי להגיש לי את תה־הבוקר – מים חמים ובלתי מסוּכּרים! – והוא אמר לי, בצרפתית פחות או יותר מובנה, כי שלג מכסה את הרחובות עד לברכים?

אינני יודע מדוע, אבל בעיני היה בדבר זה מעין עלבון לכל היקר לי. בשום אופן לא יכולתי להשלים עם מציאות טבעית זאת: שלג בטוקיו! אכן ידעתי, כי העיר הזאת נמצאת במעלה רומא האיטלקית, בערך, כי קרבתה לסיביריה המזרחית הטילה עליה אקלים חריף למדי. אף־על־פי־כן נהרס בי מיד דבר־מה, וחלומי היאפאני, אשר בו דיברתי לפני־כן, התמוטט עד תכלית. לא ככה שערתי את מרכזה של מדינת ה“מיקאדו”, ולבי הצטמק מאוד.

על צד האמת הגזים המשרת במקצת. השלג לא היה עמוק כל־כך, ובשעה שהחלטתי לצאת החוצה נימסו פתיתי השלג ומכונות העיריה טיהרו את הרחובות במידה מספיקה.

אפס, חד וחריף היה הרוח ורוב האנשים אשר נתקלתי בהם, מעטים במספרם, היו עטופים אדרות חמות, כברוסיה החורפית, ועל פניהם מסכות שחורות להגנה מפני הקור המגליד. פה ושם הופיעו מגררות וסוסיהן והצלו את אזני בצלילי פעמוניהם הזעירים. בקיצור – מחזה מוסקובי בכל משמעותו.

מאין לי ערדלים חדר הקור עד לשד עצמות רגלי, אך אני לא שעיתי לכך. החלטתי להמשיך את טיולי ויהי־מה. אמרתי לנסות ולמצוא משהו יאפאני בכל הרחובות אשר בהם עברתי. לשוא! אלמלא ידעתי כי בבירת יאפאן אנוכי הייתי נשבע, כי בפטרוגרד שמלפני המלחמה צועד הנני.אותה חד־גוניות בכל אשר תפנה. אותם הרחובות הארוכים והרחבים, אותם הבנינים הדומים לארמונות אף כשהם בסימטאות, אותן חשמליות אפילו בצלצולן הטורד. הנה ארמון אדום – עטור עמודים חומים, כארמונים של הצארים בימי זהרם – ואילו כאן זהו המשרד הראשי למשטרת היאפאנית, והנה גם גשר רחב, פשוט, רגיל, ללא כל צורה מיוחדה, על־פני נהר רחב־ידים המזכיר את ה“ניבה” הפטרוגראדית בחלקיה הצרים ביותר. רק השלטים מעל המחסנים באותיותיהם הסיניות לרוב אומרים לי, כי לא בבירה הרוסית הקודמת אני נמצא כיום הזה…

אף בלילה שלאחר היום הקר הלזה, עם רוחות יותר נוחות וחשמל המודעות הגדולות, בגווניהן השונים, מבצבץ מכל צד לבלי־הרף, הרושם הוא שטוקיו זאת יכלה להיעתק לארצות־הברית, לפרוסיה, לאוסטרליה הדרומית מבלי כל קושי מיותר. בתי־קולנוע לרוב, ותמונות הידועות לך מימים ימימה מרתיעות אותך לבלי היכנס אליהם: טרזן הקוף, צ’רלי צ’פלין, קינג־קונג, מחזות מכסיקאניים, דוגלאס פיירבנקס ומרי פיקפורד, נורמה שירר וגריטה גארבו. הקהל מצטופף לראות את התמונות האלו, והאולמים מלאים עד אפס מקום, ואחר־כך, שעה לפני חצות־הליל – מרוצה, מבוקה ומבולקה אל בתי הקפה והמסעדות, בנוסח אמריקני רובם. הנה למשל בית־אוכל אחד המכיל כאלפיים מקומות, והקהל שותה, מגרגר גזוז מכל המינים וגלידות בכל הצורות, וזולל עוגות ופרפראות, שוקולדים וסוכריות, ממתקים גם לחמניות. אי סימן, אי אות, אי שמץ למשהו יאפאני, לשמלה מקומית, לכובע או לחרב מימי־הביניים? העלמה המגישה לך עתונים, הנער המביא לך גביע שמפניה, הילד המנער מעליך את מעילך – כ“פיקולו” האיטלקי או כ“מסנג’ר־בוי” האנגלי הם כולם. ראש המלצרים לבוש שחורים והמבקרים מהחברה הגבוהה תוקעים את המונוקל בעינם השמאלית. הגבירות מתגנדרות בשמלותיהן אשר הובאו מפאריז, והמניפה האחת, בצורתה היאפאנית, אר גליתי באחת הפינות, מעל פני מטרונית מסורבלת ומגושמת, לא פעלה את פעולתה.

באויר מתמר עשן סיגארים וסיגריות והתזמורות מנגנות את ה“ג’אזים” הארגנטינים היותר אחרונים. הגברים דורשים “ויסקי עם סודה”, או בירה, הגברות טועמות “קואנטרו” או “קורסאו”, ול“סאקה” היאפאני – זו ה“וודקה” המקומית – אין שואל, אין לוקח.

וכשמחזירות המכוניות את הרבבות הללו לבתיהם אשר בסביבה או למלונותיהם אשר במרכז, דומה כאילו בלונדון או בניו־יורק, בפאריז או בברלין הם יושבים. ההשוואה הזאת חיה עוד יותר ובולטת עד לנקעה אמנם, בתוך הרכבות המרובות המלאות אדם.

אלילת האכזבה, הוי למה זה הממתיני?

*

לא, אין זו יאפאן!

בכל־אופן לא מה שראיתי עד כה, בשני הימים הראשונים לביקורי בארץ זאת – חלום־חלומותי מימי ילדותי.

אין זו יאפאן, כפי שקיויתיה ורציתיה.

אכן, אכזב אם אגיד כי אף בשני ימים אלה לא קלטתי פה ושם גם חיים יאפאניים, לא, אין זו יאפאן!

בכל־אופן לא מה שראיתי עד כה, בשני הימים הראשונים לביקורי בארץ זאת – חלום־חלומותי מימי ילדותי.

אין זו יאפאן, כפי שקיויתיה ורציתיה.

אכן, אכזב אם אגיד כי אף בשני ימים אלה לא קלטתי פה ושם גם חיים יאפאניים, בסימטאות הצדדיות ביוחד, ומחר יובילני אחד העתונאים היפאניים היותר מפורסמים למסעדה יאפאנית עתיקה שבה יהיה עלי לחלוץ את נעלי, לנעול קבקבים, לנוח על כרים ומחצלות, לקפל את רגלי ליד שולחן נמוך מאוד, לטעום עשרים ירקות גם אורז תפל בעזרת זוג קיסמים ארוכים, תחת המזלג האירופי.

אכזב אם אגיד, כי אין נסיונות לשמור על העבר, להילחם למסורת האבות, עד כמה שאפשר. הנה רואה אני בצידי הכתובות הסיניות גם כתובות יאפאניות, שצורתן דומה כל־כך לכתב הארמי שלנו, ואחד הסופרים אמר לי, כי אלו הן האותיות אשר הביאו אתם לכאן עשרת השבטים לפני אלפיים וחמש מאות שנה, היות ולדעתו, גם לדעת רבים אחרים, צאצאי השבטים האלה הם היאפאנים האמיתיים!

אבל, הנטיה בדרך־כלל היא התבוללות, טישטוש הצבע המקומי, הרצון להשתוות לאירופים ולאמריקנים, ככל האפשר.

־אין אנחנו מוכנים – העיר בן־לוויתי העתונאי הנזכר לעיל – להצטמצם בד' אמות של עברנו הדומם. אנו מבינים את צערם של לפקדיו הורן, של פייר לוטי, פו קלודל ודמיהם על מחיקת הכוון המקומי בערים הגדולות, ותדיר אפילו בכפרים הממוצעים. אפס, אין בדעתנו לקיים ביאפאן את מסורת העבר בלבד. היא צריכה ליהפך למדינה חדישה, אין בדעתנו לקיים ביאפאן את מסורת העבר בלבד. היא צריכה ליהפך למדינה חדישה, למעצמה אדירה, לארץ מתחרה בכל עם שאר ארצות העולם.

מדינה חדישה, מעצמה אדירה, ארץ מתחרה. אלו הן הסיסמאות. אלו הן המטרות.

אם נרצה בכך ואם לאו – זוהי יאפאן של ימינו.

ה“קימונו”, ה“גיישה”, ה“מיקאדו” יעבורו, יישארו רק זכרונות על נייר בלבד, רק חומר לתיאטרונים ולמלאכת־מחשבת.

חבל, אמנם.

אבל, הוא אשר אירע ברוסיה של פטר הגדול, בתורכיה של כמאל־פשה – אטאטורק בשמו החדש – ובפרס של ריזה־חאן. הוא אשר אירע לנו עצמנו, אנחנו בני יהודה הקדמונית, אשר אין זכר עוד לתלבושתנו, לעתיקותנו המיוחדת.

רחל ורבקה בעמק־יזרעאל אינן נושאות עוד את הכדים על שכמן ואינן משקות את גמלי רועינו, פועלינו ואיכרינו היום. בפתח־תקוה או בראשון־לציון, בנהלל או בנתניה – החשמל, השח־רחוק, הרדיו הם המכריעים את הכף בחיי יום־יום.

למה תדרוש מיאפאן אחרת? למה נבקש רק בה – כדברי העתונאי היאפאני – את העבר, את שדי־הקברות?

ד“ה, י”ז באדר ב' תרצ"ה – 22.3.1935

איוֹן – אי קטן

אַל־עוֹלוּת – בלי עול, עצמאות

אירעון – אינצידנט

אמיר־הים – אדמירל

בדרך יצרית – אינסטינקטיבית

בריתיה – פדרציה

גמש, התגמש – פועל מן השם גמישות

דהימה – תדהמה

דוֹריי – בעל חשיבות לדורות (מלשון “דור”)

היזדורי – היסטורי

הסתלחות – סלחנות הדדית

השהיד – העיד (“שהדי במרומים”)

התהבנות – הבנה הדדית

התהמנות – התנהגות זולה, וולגארית

התלאֵם – ליהפך ללאום, לנכס לאומי

התלייל – למצוא מקלט לילה

התרעה – בקול תרועה, במחיאות־כפיים סואנות

וזרה – מיניסטריון, ממשלה

וזיר – שר

זהבית (או תפוז) – תפוח־זהב

יהודאי – אזרח יהודה העצמאית

יעורת – חורשה

ישבנות – קולוניזציה

כנסיה – קונגרס

לאוּט – איטי

לחיש – נמוך־קול (מלשון “לחש”)

לעלן – נייטרלי (“לא עם לא נגד”, מחידושי אליעזר בן־יהודה)

מאוֹן – מאה שנה

מאחדה – קואליציה

מגינה – מיליציה

מדחה – דחיה

מואַבת (או אבותיה, או אביה) – מולדת (מלשון “ארץ־אב”)

מורשון – פארלמנט, בית־נבחרים

מלאכות – משלחת

ממוּדן – חדיש, מודרני

ממונוּת – מנדט

מנאם – נאום

מסדרה – הסתדרות, ארגון

מפגעה – פגע, מכשלה

מפוּלד – עשוי פלדה

מקברה – בית־קברות

מרחייל – מצביא

מרעיר – ראש־עיר

נטיינית – חד־צדדית, בעלת משוא־פנים

נמנומת – שינה קלה

עוזמה – עוז־רוח

עמוני – דמוקראט

קהוואה – בית־קפה

קהליי – רפובליקני

רכושן ־ קאפיטליסט