רקע
איתמר בן-אב"י
פתח אופיר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

– אם רוצה אתה להבין ולדעת מהי עדם לעמים כולם, וליהודים גם הם, עליך לבקש תחילה ב“סטימר־פוינט” וב“שייח’־עותמן”.

כה דיבר אלי מאכסני העדני, ולעצתו זאת נשמעתי.

הראשון – כף־הספינות – הוא היום כעין הרובע האנגלי לנמל עדן עצמו. לפני כשמונים שנה, עם בוא האנגלים למקום הזה, הם הסתפקו בנמל הקדמון, שהוא מעגן טבעי ממדרגה ראשונה, אחד היותר טובים והיותר עמוקים בכל רחבי האוקינוס ההודי. מכאן חשיבותו הקדמונית לכל ערב הדרומית עוד מלפני אלפיים שנה, ושררת ביזנטיה בו לפני אלף וחמש מאות שנה, בערך. גם ההולנדים והפורטוגזים השתררו בסביבותיו חליפות והצרפתים לכדוהו לאחרונה, אלא שמפקד החיל הצרפתי לא ידע שהאנגלים אורבים לו מקרוב, ובאחד הלילות, כעם בלשאצר הבבלי, ערך הלה משתה גדול לראשי הסביבה וישתכרו הוא וכל אנשיו. בשעת־כושר זו השתמשו האנגלים ויכבשו את המקום מידי הצרפתים, בלי מלחמה כמעט.

אבל כדרכם של האנגלים, בכל מושבותיהם המאוכלסות ילידי הארץ, נטייתם היא להיבדל מהם, ולאחר שעזרו הרבה ליישב בעיר עדן עצמה הודים וסמאלים לרוב, בחרו לעצמם את חבל ההרים היותר יפה שבמקום, ויקראו לו “סטימר־פוינט”. באחד הימים ניתנה פקודה להעביר לרובע הזה את רוב משרדי הממשלה, את סוכנויות האוניות, את משרד הטלגרף ועל הכל – את בתי הפקידים האנגלים. עוד זאת – לכל סוחר עדני חשוב, אשר הסכים לעבור ל“סטימר פוינט”, ניתנו מחסנים נהדרים במחיר מועט, ואילו להמון העם לא הרשו בכלל לחדור אל הרובע הלז זולת כסבלים, משרתים ודומיהם. הנה־כי־כן, התפתחה עדן מערבית זאת לאחת היותר יפות ומסודרות שבערי האנגלים במזרח. רחובות וכיכרות נרחבים נקבעו לפי תכנית, ובסביבה צחיחה זאת, שאין בה שיח ועשב אף בימי החורף, יצרו האנגלים גנים רעננים המחבבים את המקום על כל יושביו. בית־מלון גדול מכריז את שמו ואת חדישותו באותיות חשמל מזהירות ומיספר בארות, אשר נקדחו לפני כשנה, מעניקות מים מתוקים במידה מספיקה – תחת אשר לפני־כך היתה עדן סובלת מאוד מבצורת ומרווה צמאונה לרוב במטר־שטפון שהיה מתפרץ למעין “בריכות שלמה”, בקרבת עדן העתיקה, פעם לארבע שנים, ולפעמים גם פעם לעשר שנים.

אלא שלסטימר־פוינט זה אין גוון מזרחי מיוחד. המקום יכול להימצא גם באפסי אפריקה או אוסטרליה, ואלמלא הספינות העוגנות בו והמקיאות לקרבו את נוסעי אסיה, ביחוד, כי עתה לא הרגשנו באסיאתיותו המיוחדת. זאת עוד: “סטימר־פוינט”, כעדן גם היא, היא “נמל חופשי”, לאמור, שכל הסחורות המובאות אליה, חוץ מאלכוהול ומכלי־זין, אינן חייבות במיסים. דבר זה גרם להתפתחות מסחרית בין־לאומית ממדרגה ראשונה, ו“סטימר־פוינט” עשירה יותר בסחורות כל העמים וכל המדינות מפורט־סעיד, עם כל תפארתה המזרחית.

ובראש כל סוחרי המקום נמנה יהודי בן ששים, ר' מנחם, הדור למאוד בזקנו הלבן ובשלמתו הצחורה לבטנו הרחבה, אב לחמישה בנים מאורפים כבר ברובם, והאחד מהם מתעקש להיות תלמיד־חכם ולומד בישיבה. לחנותו של זה, המדבר עברית צחה, נכנסנו בחיבה יתירה ולתענוג היה לנו לראות כיצד אין כמותו לצוד “תיירים” ולמכור להם סחורות ב“זיל־הזול”, ובכל זאת אין ערוך לעושר אשר צבר בדרך זאת ולטובות אשר עשה עם אחיו, יהודי־עדן.

*

אחר לגמרי, ושונה מן הקצה אל הקצה, הוא “שייח' עותמן”, מזרחית לעדן הקדמונית. מתוך לובן־המלח למלחות המשתרעות לאורך הדרך הזפותה, חודרת פתאום המכונית לתוך גן־עדן אמיתי של אילנות ענפים, גנים נובעי־מים, פרדסים נותני פרי. לאור הירח המעורפל קשה היה לזהות את העצים, אך לתמרים ולמוזים (בנאנות) היתרון, כנראה. עוד אנחנו מתפלאים על העושר הירוק הלזה, והנה ניצבת לפנינו קבוצה של סומאלים מחוללים, ומסביב לה מעגל של ערב־רב המכּפכּף להם יד־אל־יד. המנגינה האפריקית מסתלסלת באויר הרה־ניחוחות מזרחיים להפליא. הנגינה מרנינה את הלבבות ומגעגעת אותם למרחקים, עד שגם אנחנו התקרבנו אל הקבוצה לרגעים מספר. לא רחוק ממנה ישב כושי עיוור ולרגליו ילדה נרדמת, ומשפתיו השמנות בוקעים קולות ערבים של שירה חבשית עגומה ומונוטונית. אנו ניגשים אליו, תוחבים פרוטות נחושת לידו המושטה בתודה עמוקה, ושירתו הנוגה מלווה אותנו.

אפס, אם לשני מקרים צדדיים אלה ערך רחיף וחולף, מה ייאמר ומה יוגד על המתהווה אחר־כך בקביעות בולטת ומפתיעה? לאורך חוף טבעי, בראשוניותו הקדמונית כל־כך, אל פמוטי־ברזל מודלקים בעשן־זפת דולח, מצטופפים זה בצד זה מעין שולחנות עץ מקועקעים וצולעים ברובם, ועליהם כל טוב המזרח, למן הפירות היותר לביבים ועד לסחורות היותר מוזרות. מוזים ירוקים ובשריים, שקדים ברזיליים שחורים, צנובר מהררי הלבנון, רימונים מפרדסי צנעא, כרוב וגזר, קשואים ומלפפונים, אבטיחים וגם תפוזים, אגסים ותפוחים, ענבי־זוהר לכל גווניהם, מאנגו הודי וצבר עיראקי, גרעיני קהוה מחבש הרחוקה וממוקה הקרובה – זו מוקה, שממנה השם לטוב שבקהוויי התבל – איזה פזמון נהדר לעושר השוק הזה, איזו חדווה נסוכה על כל אלה בשלל־גווניהם של המציגים והמוצגים גם יחד!

באשר אמנם לא בקהיר המצרית ולא בדמשק הסורית, לא בטנג’יר המרוקנית ולא בקושטא התורכית, לא ראיתי מימי ערבוביה כה הרמונית, כה חיה וכה רתחנית של מוכרים וקונים לאלפים ממש. אילו היה הירח יותר בוהק, ובמקום פמוטי־הברזל אילו הזהירו מנורות לוקס וחשמל, כי עתה לא היה גבול לדעתי ליפי־המקום הזה למרות עניותו הבניינית. הערבים הדשנים, הסומאלים השחורים והרזים, ההודים בצניפיהם לראשם, החבשים בצמרות שערותיהם, תורכים אחדים מימי שלטונם כאן בתרבושיהם האדומים, יהודים־תימנים בפיאות ללחייהם, חיג’אזים ועומאנים בעבאיותיהם ובעגאליהם, כושים מפנים אפריקה במערומיהם ושוטרים מקומיים במכנסיהם הקצרים ובנוצה הבולטת לכובעיהם – הן יכול היה כל זה לשמש רקע מאין כמוהו למחזה תיאטרוני משגע ומשכר. אם תוסיפו לכל אלה את בבל הלשונות, את קטעי הצחוק והקללות, ההכרזות והברכות, גם קשקוש הכסף בקערות הנחושת ובתיבות־הפח, וזכיתם לחינגא והילולא, שאין להשוות להם את העשיר והנהדר ב“טמטמי” השווקים של בומביי הסוערה, כלכולתא הרוקחה ושנגהאי הצורחה.

ובפינת־קסמים זאת, רק צעדים־מה ממנה, שתי סימטאות ארוכות – האחת ערבית־סומאלית והשניה יהודית־תימנית. אל בתי טיט קטנים, מעל לחצרות ממוחצלות, כורעים על ברכיהם בעלי־מלאכה, אומנים בחרושת ברזל וכסף, ברצענות ובסנדלרות, כשהם עובדים וטורחים עדיין לאור הירח הדהה. לידם כובסות הנשים את כבסיהן והילדים נרדמים כבר על מיטות־לוח ועל מצעי־בד צרים ועלובים. עייפות נוראה מורגשת בהם, עניות נוראה, געגועים לאין־גבול. לאן מביטות עיניהם המתפללות? לאלף לילה ולילה של בגדאד הרחוקה? ל“ציון” המחכה והקוראת של יהודי תימן?

“שלום” רוצים אנו לקרוא לאלה האחרונים, אך בצדק העיר באוזנינו מארחנו, כי עוד טרם נשכחו הפרעות ביהודי עדן מצפני שנתיים! הנה־כן־כי ויתרנו על התענוג לשוחח עם אחינו אלה האומללים ונחזור למרכז השוק ההומה.

כאן ניגשה אלינו אשה וילד מרותק לשכמה. היא הציעה לנו לקנות כד חיג’אזי עתיק, בן מאות שנים, לדבריה. ילד ערום כולו הגיש לנו מים למכירה, כי הם מוכרים מים לשתיה באגורה אחת לכל כד. בושמני מדרום־אפריקה הציג לראווה חרב מעוגלת ומשובצת בכסף ובזהב – “רק רופיה אחת!” (שבעה גרוש) – הוא קורא לנו באנגלית משובשת. בקהוואה היחידה המוארת במנורת “לוקס” קטנה מוזמינים אותנו לשתות קהווה מרה בספל יאפאני קטן וזוג יאפאנים מהללים לפנינו את סחורות ארצם – “קימונו” נהדרים ופיז’אמות משי, הנמכרות בפרוטות ממש.

ובכל־זאת, אילו היה לנו כל כספו של קורח לא היה מספיר לרכוש במקום הזה את כל הראוי לקניה – כה מרובים המוצגים למיניהם, ומארחנו מציע לנו להתמתן בסקרנותנו ולעלות על מכוניתנו שוב. אך בטרם המשכנו בנסיעה נתקלנו בקבוצת ערבים המוכרים מין צמח הדומה כל־כך לערבה של סוכות בארצנו, והדרישה לצמח הלז עצומה. זהו – מעיר לנו ידידנו – מה שקוראים לו כאן בשם “קאט”, צמח משונה, קצת מריר בטעמו, שבני־המקום לועסים אותו להנאתם, לועסים ומועכים בין שיניהם שעות שלימות, בלילות על־פי הרוב. “קאט” זה משכר כיין או כשרף ולועסיו רואים בו את ה“כיף” הערבי היותר גדול שלהם בגמר עבודתם היום־יומית. ב“שיח’־עותמן” ובעדן מוציאים עליו התושבים כארבע מאות לירות כל לילה…

*

השעה כבר עשר, ורוב הבתים בעדן העיר שרויים בחשכה. אף פנסי הרחובות מעטים, כי עדן הולכת לישון בשעה מוקדמת מאוד. אין בה תענוגות, אין בה תיאטרונים, והראינוע האחד אשר לה, הנמצא ב“סטימר פוינט”, מציג רק פעמיים בשבוע.

הרושם הראשון, למרות הירח הכהה, ואולי דוקא מפני־כך, הוא כי כל עדן ישנה ברחובות. ליד כל בית וכל חנות – מחצלות, מרבדים, מיטות־בד, ועליהם גופות שטוחים או מקופלים. אין איש נם בחדרו. אנשים, נשים וטף, עטופי סדינים, נמלטים ערב־ערב הרחובה לשאוף אויר צח, ולרגעים דומה הדבר כאילו הוכתה העיר ברעש ואוכלוסיה מצאו מפלט בחוצות. אנו נתקלים בהם בעברנו על ידם ואין הם זזים, כי אמנם מרדים מאוד אויר הסביבה ועד לאשמורת הבוקר אין איש פוקח את עיניו גם לרגע קל.

– עוד מעט וראינו מחזה דומה לזה גם על הגגות – מעיר מארחנו החביב.

המכונית דוממת, והוא יוצא מתוכה הראשון, כשקולו הפוקד קורא:

– נעמה! נעמה!

והוא מקיש במוטלת־ברזל פעם אחר פעם בשער בית גדול ורם, בן שלוש קומות, דוגמת ארמון ונציאני מימי הבינים. זהו ביתו של מארחנו, במבוא “רחוב היהודים”, לא רחוק מבתי־הספר היהודים לבנים ולבנות – ארמונות אמיתיים שנבנו בנדבותיהם של עדנים עשירים. הדלת נפתחה ולקראתנו יוצאת אשה חמודה, עטופת סודר לבן ועיניה יורות בנו מבט־אש. “נעמה” היא זאת, המשרתת הנאמנה, ובלווייתה “מסעוד” המשרת, – שניהם חרדים לפקודת אדונם.

אנו נכנסים לפרוזדור הריק והאפל וממנו מטפסים במדרגות לולייניות – שלושים, ארבעים, לא ידענו מספרם, ולכשסוף־סוף הגענו לקומה השניה ונסוב מערבה, נפתח לפנינו אולם עצום מואר בחשמל כולו, וחלונותיו הגבוהים פתוחים כולם למען ייכנס אליו כל האויר האפשרי. בפינה האחת שתי נדנדות אירופיות, בשניה ספה מזרחית עשירה, על הרצפה מרבדים ושטיחים אחדים ובפינה שליד הדלת – ראדיו, המשמיע את מנגינות לונדון ואת חדשות פאריז… על השולחן המרובע, במפתו המצוירת, קערון גדול עמוס פירות הדורים ובעל־הבית, אביו הנפלא של מארחנו, בזקנו הלבן והקצר כעטרה ללחייו השחומות, ובתרבושו התורכי לראשו, מברכנו עברית:

– ה' עמכם, רבותי!

והנה נכנסת נעמה עם מגש בידיה וזוג כוסות מוארכות – כוסות של בירה גרמניות – המכילות מי־ורדים לכבודנו, קרים יותר מגליד ומכפור גם יחד. להבעת אפתעתנו מעיר האב רתת: “יש לנו מקרר אמריקני גדול המגליד את הכל כרצוננו”…

אכן, לא כל העדנים זוכים לכך, אף לא העשירים שבהם, וזאת יען עוד רובם ככולם קשורים למסורת־אבות ולצירצור המים המתקררים בדרך הטבע. אבל לנו היה זה תענוג שמימי, וגשת לרווייה. אחרי מי־הורדים הוגש לנו “וויסקי וסודה” מהמין היותר משובח, אחריו קוניאק ראשון־לציון, שמהלתיו במים קרים כנהוג בארצנו היום, גם “ערק” ויין לא חסרו, ודגים מטגנים יפה־יפה בתורת “מאזה” מזרחי. לסוף נתכבדנו בצימוקים, באפונים קלויים, בבטנים ואחרון־אחרון חביב – בקערת גרעיני־רימונים. זה היה מסמר־הערב, וכף אחר כף העברנום לגרונותינו השוקקים. תחי אמנם צנעא התימנית על מבחר־פירותיה זה ומה מאוד הבינונו ברגעים ההם את חיבת אבותינו הקדמונים לעסיס־הרימונים בימיהם…

נעמה נכנסה בשלישית והודעתה בפיה, כי המיטות מוכנות – על הגג! כבטבריה שלנו בימי הקיץ, עלינו שוב עשרות מדרגות ולעינינו נגלתה כל עדן כולה כשהיא מוקפה הרים נישאים וערומים. מעל לכל הגגות אנו נתקלים באותו מחזה, שראינוהו לפני־כך ברחובות. מיטות ברזל לרוב, מתחת לשמים המכוכבים – ולחוששים פן יצטננו בטל המרטיב – מתחת לסככות רעפים או מחצלות, ומאות אלפי מוטלים על כרים וכסתות במנוחת־מעדנים. גם שתי מיטותינו אנו היו מוכנות, “התפז’מנו” לאור הירח בקסמי ענניו הרועדים, השתטחנו ככל הישנים בקרבנו ונשכח את הספינה, את גלי־הסער, את חום הים־האדום, ואף את המקום אשר ממנו יצאנו.

תבל ומלואה היו כאן, במרום הבנין העדני.

*

בשלוש אחר חצות העירוני קולות ידועים לי ממקום מגורי בירושלים:

– סליחות! סליחות!

ומיד אחרי הקריאה הזאת:

– ר' נחמן! סניור רפאל! אדון משה! יחיא! יוסף!

אלה היו שמות הנקראים לקום ולהתפלל בבית־הכנסת המרכזי, שתפילותיו הגיעו אז לאזנינו בהלם תימני מדוד וחד־גווני.

ניסינו להירדם, אך לשוא. על הגגות תנועה רבה. הגברים מתלבשים ויורדים הרחובה. הנשים משקיטות את ילדיהן. בחורים הולכים בעקבות הוריהם. רק “נעמה” ישנה עדיין ולא זזה ממקומה על גגנו אנו ומארחנו לוחש באזנינו, כי בגלל היותנו “אורחים” אין דורשים מאתנו ל“הסתלח” הפעם. כשנבקר בעיר שבוע ימים, בימי ה“סליחות” לשנה הבאה, אם ירצה השם, יעירו גם אותי משנתי.

ותיעצמנה עינינו בחלום־שאננים.

מי זה אמר, אבל, כי בעדן חסרת־הירקרק אין ציפורים? מהיכן הן באות לא ידעתי, מ“שייח’־עותמן” הרחוקה אולי. בכל־אופן, לא הספיקה השמש לשלוח את קרניה על פני העיר, וכבר נשמעו צפצופיהן הדומים כל־כך לאותם של ציפורי ארצנו. והצפצופים גברו עדי היותם ל“סימפוניית־בוקר”, הולכת ומתגברת. רצינו או לא רצינו – קמנו בכל־זאת ולעינינו נתגלה אז עדן בכל יופיה המרהיב: כחגורה ענקית חוגרים ההרים הרמים את העיר מכל עבריה ואין מוצא מהם כלל ועיקר. הם מחליפים צבעים מרגע עד רגע ממש. הנה היו שחורים, ועכשיו הם סגולים, ובעוד שניה הם תפוזיים, וכבר נהפכו ויהיו לאפורים, והנה מוורידים הם בלאט, ולפתע נדמה כי הם ירוקים, תכולים – כל גווני הקשת־בענן. ולכשסוף־סוף בוקעת החמה מאחוריהם, וזהבה משתפך על־פני כל, נעשית עדן לעיר־קסמים במלוא משמעות מלים אלו – ההרים עצמם, הבנינים כולם, הרחובות למטה, הגגות למעלה, הים במפרציו, הכל מזדהב ומתנחש, תבערה ענקית של מתכת יקרה המותכת בחיפזון מבהיל, ולשעה קלה דומה כי אין יפה כעדן בערים, כי עיר־העדן היא באמת, כי כאן דוקא כאן ישבו לפנים־לפנים אדם וחוה שניהם ישיבת־קבע מאות בשנים. כבתעלת־סואץ כן גם בעדן משחק השרב את מישחקיו המשגעים. אותה “פאטה מורגאנה” פועלת בה ביתר כוח וביתר עוז, שהרי נהפך כל בית קטן לארמון גדול וכל ארמון לעיר שלימה. עמודים מוזהבים, כותרות משויישות, חצרות רצופות בשלל־צבעים, כתלים מצוירים בציורי משכית, פרחי־אבן לכל הגדלים והמידות, פנסי־ענק וזרקורים המחשמלים את הכל בתנועת כוכבי רום בליל־מדבר, ועל כל אלה – חורשות, גנים, יערות לאין־ספור, דקלים המגיעים השמימה, אורנים המסתעפים לכל צד, זהביות העמוסות סנסנים, תאנים האומרות “בואו וקטפונו”, אף עץ־החיים בכבודו ובעצמו, גדול ורם מכולם, עם נחשו מפותל לגזעו ולשונו דוברת לחוה דברי־צוף.

לעד, לנצח, יכולים היינו להתנעץ כאן ולחבוק במבטנו את מחזה הפלאים, אלמלא השמש באכזריותה. בין־רגע נהפכת היא לכבשן קודח, לתנור רותח, לדוד קולח, ההרים מסתלעים, מתברזלים. הבתים מתחממים. הרחובות מתאבקים ומתאבנים. חלף הלך הירק, נעלמו הציפורים, נמלטו לנקיקיהם אף העורבים וטירחת היום מתחילה מחדש, עם גמליה העייפים, עם חמוריה הנוערים, עם הכושים הרצים לכל עבר גלויי־ראש וחזה, עם האויר המתחנק ומחניק כאחת.

קללת־אלוהים על הכל, “חצר־מוות” אמיתי, ולא ייפלא כי אגדה מסופרת בקרב בני עדן, שלכאן הגיע קין אחר שהרג את הבל אחיו. עיר קבורתו עד היום הזה…

ואף־על פי כן, לעדנים אין הקלחת הזאת מבשרת זוועות. הם רגילים בכך. המוני העם מסתפקים בחגורות למערומיהם. האמידים יותר מתעטפים בסדינים לבנים, והעשירים מסתפקים בחגורות למערומיהם. האמידים יותר מתעטפים בסדינים לבנים, והעשירים בוחרים בלבוש אירופי. מגבעות־שעם לראשיהם, משקפיים כהים לעיניהם ומתוך כך מקבלת העיר צורה יותר מותאמת לשאיפותיהם. הנשים העדינות עוטפות ראשיהן ב“יזמות” הודיות, אם הן בנות העיר ו“פנאמות” אמריקניות, אם הן נוכריות. הם יודעים את כל פינות־הצל ואת כל מקומות משב־הרוח. הם עובדים רק עד הצהרים, ישנים עד לשעה ארבע ומסיימים בחמש או שש, והתקוה האחת, נקודת־המישאף לכולם – החורף, שבו אין רוחות ואין גשמים, אין רעמים ואין קור, אין מחלות ואין מגפות – זולת הדֶבֶר ההודי מפעם לפעם, ואז בורחים כל התושבים אל ההרים לתקוע בהם אוהלים.

אנו יורדים הרחובה. השעה עדיין שש וחצי בבוקר, ונכנסים הננו לבית־התפילה. איזה בנין גטויי נהדר. איזו חצר נרחבה בפנים, ובמוחי מחזה מאות המתפללים, בטליותיהם ובתרבושיהם, ב“תפילין” שלמצחיהם, בסידוריהם שבידיהם. זוהי דרכם של כל היהודים העדנים. בראשונה ולפני כל – תפילה. בראשונה ולפני כל התייחדות עם אלוהים. העסק אחר־כך. הלחם רק במדרגה שניה. משמאל לחצר אגף למתפללים המהדרים ביותר ומעל לאגף ישיבה, שבה יושבים לומדי־תורה כל היום ולומדים, לומדים לבלי־סוף. אלו טיפוסים, אלוהים! מדוע לצייר לא למדתי, מדוע אין המכחול בידי, מדוע לפחות לא המצלמה לקלוט כל זקן ארוך, כל חוטם נשרי, כל שפתים דקות, כל ידים מהוקצעות, ובעיקר – אותן העינים הנפלאות אשר לרובם ואותם קמטי־המצח וחיוורון הלחיים… מה הם התימנים בארצנו לעומתם? דומה, כי כאן נשתמרה היהדות בטהרתה, במקוריותה, בעדנתה. ואף אחרי כן, ברחוב הגטו שדרכו אנו עוברים כעשרה דקים – מה נפלאים כל המוכרים ירקות, כל האופים סופגניות ופיתות, כל המתקנים סנדלים, כל המכינים אורז למאכל וחלב־עזים למשתה; מה יפה הנערה בת־העשר, אשר כמעט בסודרה למצחה, כשהיא מגישה לנו ספל קהווה, ועיניה עיני־רחל, ובת־צחוקה מזכירה את רבקה – “שתה אדוני, שתה, וגם את חברתך אשקה!”

והילדים, והבחורים, ישרי־גב רובם, עדיני־הצואר, גאי־הכתפים, קודחי־העינים ונבונים, חכמים כל־כך במבטיהם. אולי לא אכלו זה ימים, אולי אין בגד להם בלתי־אם סחבותיהם. אבל מוכנים הם לכל, להרפתקאות ולמוות אפילו בשל יהדותם־אהובתם, וכאראלים נלחמו אלה, במקלות ובסכינים, נגד המתנפלים עליהם פתאום – שכניהם, ידידיהם מלפני־כך.

רק תופעה אחת מרגיזה בכל המחזה המעורר – פשיטת היד לקראת האורחים. כבקרבת הכותל־המערבי וקבר־רחל בארצנו.

– צדקה! צדקה!

וכל פרוטה הניתנת להם נחטפת מתוך מלחמה נוראה בין גדולים וקטנים.

המזרח בכל מוראותו הכאובה…

ואחרון־אחרון מופלא באמת, לא עדן בת חמישים וששת אלפי התושבים לעמיהם ולדתותיהם – הפארסים, למשל, שהנם רק ארבע מאות, בנו בה בית־תפילה נהדר ואת מתיהם הם נועצים על מוטות בבנין ענקי שעל ההר למאכל הכלבים והעורבים…

כן, אחרון־אחרון נהדר: ה“טאנקים”.

זהו שמם האנגלי של הבריכות הענקיות אשר לעיר הזאת מימי הנוצרים הקדמונים והפרסים שלפניהם, ואולי הכנענים והזבולונים אשר הקדימום. תארו־נא לעצמכם חומה פתאומית של חלק מההרים המקיפים את העיר לצד צפון – חומה המורכבת מזוג כתלים טבעיים, המתגלגלים כסלעי מגור מפסגה רמה ומסמררת ממש, בת מאות מטרים בגובהה, עד לקערה תחתונה ושקערורית. בשני כתלים מסולעים אלה חצבו ידים אמונות בימים קדומים – אולי כבר לפני ארבעת אלפי שנים – בורות עמוקים הצמודים אלה אל אלה בקו אלכסוני מתמיד. רק מהנדסים גאוניים, רק בנאים בחסד־עליון, יכולים ליזום ולתכנן שלשלת־בורות שכזו, עם מחסומי־אבן הנתונים מעליהם למען יזרמו המים לתוכם ברדת המבול במקום הזה ארבע שעות לכל היותר, פעם לארבע שנים. ברגע זה, שאנו נמצאים באזור הבורות האלה – הגדול בכולם יוכל להכיל ארבעה מיליוני גאלון מים לפחות – הם ריקים ויבשים, וקופים אפריקנים לרוב מטיילים בגביהם. אין בהם אגל מים להרטיבם, אך שומרים חרוצים מטאטאים אותם לבל יתמלאו בלכלוך והכל מוכן לקראת הפרץ לקראת הפרץ הגדול – כל מימי הגשם מוזרמים אליהם מתוך תכנית של צנורות־אבנים וחריצי־סלעים. ואומרים כי בפרוץ הזרמים למקווי־מים אלה דומה המקום לאשד גדול כזמבזי באפריקה וכניאגרה באמריקה.

אם מוגזם הדבר ואם לאו – אין ערוך ליפי העבודה הזאת. בריכות שלמה שלנו, בדרך לחברון, משחק ילדים הן לעומת ה“טאנקים” האלה, שהאנגלים גילום במקרה מתוך חפירה אשר חפרו במדרוניהם. ומה שנותן לכל המקום חן מיוחד הוא, שאנגלים גילום במקרה מתוך חפירה אשר חפרו במדרוניהם. ומה שנותן לכל המקום חן מיוחד הוא, שאנגלים אלה ידעו להקיפם בגן קטן וירוק, וקצת מהאילנות היכו שרשים אפילו בין נקיקי הסלעים עצמם.

לא עוד אלה, שקולונל סיימס, מושל חיפה לפנים, ומושל עדן אחר־כך, יצר בתוך גן זה בית־נכאת קטן, אשר בו נאספו כל עתיקות המקום. הנה ציון לקבר יהודי קדמון מלפני שמונה מאות שנה, שנמצא על הפסגה והמוכיח כי היושב העברי כאן היה תחילה על ההר ולא במורדהו הצחיח, הנה גם שני תניני־ים גדולים, המורים על עבר ימי אגדי בסביבות האלה. ואמנם אין כעושרה של עדן בדגים גדולים וקטנים, וכל דג ממוצע נמכר בשוק המרכזי בארבע אגורות לכל היותר.

זוהי איפוא עדן רבתי־בימים, פיתחה של אופיר הקדמונית, ומי יודע אם לא יגלו לנו פרופיסור נחום סלושץ וד"ר אליעזר ליפא סוקניק במחקריהם, כי גם פתח־אופיר זה היה ביום מן הימים אחד הנמלים הכנענים־העברים בסולם החוף האדומי המוביל לאופיר הרחוקה והמסתורית?


ד“ה, ב' בחשוון תרצ”ה – 11.10.1934

המלצות קוראים
תגיות