רבי יעקב הוא שריד מבעלי העבודה שבחסידים. במוחין דקטנות או בשעה שהוא טרוד, הוא מתפלל מתוך סידורו של האר"י אך על-פי-רוב הוא מתפלל שלא מתוך איזה סידור, כי אם בדביקות, פשוט, ובכוונות כפי מידת השגתו. הוא עובד את בוראו מתוך שמחה. בסיגופים ותעניות לא ינהג, אדרבה, הוא מרבה בסעודות. ומובן, כי הארוחות שבסעודה הן אצלו טפל לגבי הברכות שהוא מברך עליהן. בחבלי העולם הזה ודרך-ארץ אינו עוסק, הוא חי בבטחונו בהשם-יתברך, וכלום ראית שועל חנווני או צדיק נעזב? לעת עתה כבר השיא בנים ובנות, ובהיות לו צרכים, בטוח הוא שימציא לו השם-יתברך את צרכיו על-ידי שליחים טובים. פעם ישלחו לו קרוביו, פעם מכיריו. בקיצור, השם-יתברך לא יעזבהו.
אמנם עתה הנה הוא בא במבוכה. פלונית שלו מנקרת במוחו, חובות באטליז, חובות בחנויות; מזכירה לו את החורף המשמש לבוא, בעוד שבני הבית הולכים ערומים ויחפים; אומרת, כי זה שני שבועות לא בישלה כל בשר בנזיד חוץ מימי השבת. אמנם נזכר גם הוא כי אמת הדבר, אבל מאי נפקא-מינה לשטיא זו אם בישלה בשר או מזון אחר?
ופה נצנצה לפניו גם בתו הצעירה ותגבה למעלה משכמו. הלא היא גורמת שעל ידה הוא נכשל בחטא עיגון-בנות. ומשתומם הוא לדעת, איך גדלה בתו זו מהרה כל כך? הוא הסכין לדעת כי יש לו בת קטנה, ומתי נעשה הדבר הזה שהיתה פתאום לגדולה?
אבל הן היא כבר גדלה. העת כבר הגיעה לחשוב על אודות זיווג ונדוניה.
ועל הכול – הנה ימי הסוכות קרובים לבוא.
פלונית שלו אומרת, כי יסע לקרובו העשיר ר' ניסן-הירש. הוא שולח לו מדי שנה סכום קצוב בסוף ירח תמוז, שאז הוא יום הזכרון למות אביו. בשנה הזאת לא שלח לו.
בעיקר הדבר, מה איכפת לו אם יסע? הוא אמנם לא נסע זה שנים רבות בדרך. הנסיעה לא היתה מעולם כבדה עליו. אדרבה, הוא מצא תמיד בנסיעותיו מעין אותו תענוג של הקמצן, האוכל את ארוחתו לאור האש שעל האח. בשבתו בעגלה הוא מתפלל ולומד שעות משניות בעל-פה. מטריח לחזר כמה פסיעות לנטילת-ידים ומקיים כמה מצוות התלויות בדרך. אך הימים האלה, ימי אלול, אינם מסוגלים כלל לנסיעה גופנית כזאת.
אבל באמת הלא צדקה האשה במקצת. הנסיעה כמעט מוכרחת, אם כי שלא בעתה. לכאורה הוא רואה בזה כעין עלבון לההשגחה. וכי בדרך אחרת אינה יכולה, חס-ושלום, ההשגחה לתת ליהודים שלה את מחסורם, אלא אם יסעו בימי ה“התעוררות”? אבל מה יעשה, והנשמות הגסות האלה אינן מבינות את הדבר לעמקו.
והוא מסכים בדיעבד לעצת אשתו ונוסע.
ונסיעתו בפעם הזאת לא השביעתהו רצון. רבים ממכיריו, אשר היה מתאכסן אצלם בנסיעותיו, כבר מתו, רבים זקנו. בשבתו בביתו הוא זוכר בכל יום, בכל שעה, את עולם-האמת, את מדורי-הגיהנום, את חיבוט-הקבר ונהר-דינור, ואולם את המוות בעצמו לא יזכור, במוות ובזקנה לא יחשוב דבר. הוא מבדיל בין יום מחר ליום אתמול רק בזה, שאחד יותר קרוב או רחוק לימי חגים ושבתות מרעהו. ופה הוא רואה ונוכח בפעם אחת, שהעולם אינו עומד כלל במקום אחד. כמדומה לו, שמאתמול ועד היום עברו עשרות שנים.
ועל הכול, הדור הפרוץ הזה, רחמנא-ליצלן. לכאורה אתה רואה לפניך יהודים, אבל כשתדקדק בם, במה הם יהודים? בלא פיאות, באין זקן, הולכים בגילוי-ראש, לבושים ממש כגויים גמורים, מזלזלים במצוות. וי להאי דרא 1, ואוי לזקנתו שהגיעה לכך.
הנה למשל, ר' מרדכי בנצ’יס – ירא חטא וחרד על מעשיו, והעיקר הוא שהוא מאנשי-שלומנו. אבל משעה שהעשיר נחמצו בניו. העושר, העושר הוא בעוכרנו.
והעושר? וכי ניסן-הירש שלי אינו עשיר? ניסן-הירש שלי יחייב את כל העשירים. תכשיט גדול הוא. גם בניו כולם תכשיטים. עוד לפני שש או שבע שנים, כשהתאכסנתי אצלו, כבר הכרתי בנחומ’קה הקטן, שיש בו נשמה גבוהה.
לא העושר, ההשכלה הארורה אשמה. מעת שרבו הליטאים אצלנו, נתרבו האפיקורסים, רחמנא-ליצלן. אוי לעוונותינו הרבים, ממש עיקבא דמשיחא.
אך הנה הוא גומר נסיעתו. הוא נכנס בחפזון לבית ניסן-הירש, אשר רץ לקראתו לקבל ממנו שלום. אך רבי יעקב גם הבט לא הביט בו, ויחזור אחר מים לטהר ידיו, ואחרי כן פנה אל קרובו בשאילת-שלום ויברך ברכת שהחיינו בלא שם ומלכות.
“מה שלומך, ניסן הירש? ברוך המקום שאני רואה אותך. אכן זקנת מעט.”
“אמנם כן,” ענה ניסן-הירש באנחה קלה, “הזמן לא יעמוד תחתיו אבל גם אתה, דודי, זקנת.”
“אני? חלילה,” ענה רבי יעקב ויעבר את ידו על זקנו, כמו חפץ לראות ולהוכיח בו, כי לא זכה עוד להדרת שיבה, “אני הנני כמו שהייתי. ואולם שטותים, ניסן-הירש, דברים של מה בכך. ועל אודות פרנסה?”
“תהילה לאל. אין לי משלוות הרשעים, אבל גם לא מיסורי הצדיקים.”
“תהילה לאל. בטח בשמו הקדוש, הירשל. העיקר הוא הבטחון. ושלום פלונית שלך? ובניך איים?”
“בני…” גמגם ניסן-הירש, “בני הם בחוץ או בבית המדרש… בלי ספק חיש יבואו הביתה.”
ניסן-הירש היה מאלה אשר ייאמר עליהם שהם “עם אלהים ואנשים.” הוא היה בן לאחד הלמדנים החריפים, אשר יצא טבעם בעולם ואשר ייקראו ממרחקים לענייני ברירות והשלשות במקום שאחד מן הצדדים ימצא לטוב לו, שלא יבוא סכסוכם לעולם לידי גמר. חזיון מצוי הוא, שבני הלמדנים החריפים יותר מדי, הם הדיוטים יותר מדי. גם ניסן-הירש לא עבר את המידה הזאת, ואולם אביו השפיע עליו מכבודו ומשמו, ובכל מקום בואו הרבה להלל את בנו, ויצא לו שם עילוי במרחקים, בעוד שבעיר מולדתו ידעוהו להדיוט גמור, עד שחמד אותו שלא בפניו אחד הגבירים, ויקנהו בכסף מלא לחתן לבתו היחידה.
לאחר חתונתו ראה ניסן-הירש, שיש בלב אשתו נטייה רבה לדור הצעיר, ודעתה נוחה ממשכילי העיר. על כן אחז את החבל בשני ראשיו. לפייס דעת אשתו, התרועע לפעמים עם משכילים, ולצאת ידי חובת נחת-רוח לחותנו, התאבק בעפר רגלי החסידים והתהלך עמם בנדיבות ויד פתוחה, כי ידע על-פי הנסיון, אשר אין דבר מקרב דעת החסידים כנדיבות ויד פתוחה. במנהגו זה החזיק גם אחר שמת חותנו, ויהי עומד ברשות עצמו. ויהי לו משנה תועלת ממנהגו זה, כי למד מאת החסידים כל הני “מילי-דבדיחותא” ו“היינו דאמרי אינשי” השגורות על פיהם, ומאת המשכילים – פרזות יפות מכל השפות ומנהגי דרך-ארץ: עד שאמרו עליו החסידים, כי הוא בקי בכל הלשונות ושבע החכמות, והמשכילים האמינו בו כי יכול הוא להיות רב גדול בכרך גדול, ורק נטייתו להשכלה איננה נותנת לו להיטפל לדברים קלי-ערך.
ככה היה ניסן-הירש חציו לאדם וחציו לאדוני. וגם במלבושיו השכיל לצאת ידי חובת שתי הדעות. לפיאותיו נתן תבנית ממוצעה בין בלורית ובין פיאות כשרות ואת מעילו קיצר רק בתבנית קפוטה. בביתו לא שם מצנפת עלראשו, ואולם גם גלוי-ראש לא היה, כי אם חבש מגבעת היפה לרב וגם לאיש נאור, ויהי כמתווך בין מבקרי ביתו החסידים, אשר לבשו ירמולקה מתחת למצנפתם, ובין מבקרי ביתו המשכילים, אשר ישבו שם בגילוי-הראש וכאלה כן אלה הביטו אליו ברצון. “מעורב הוא,” הצדיקוהו תמיד, “זהו שאומרים עם אלהים ואנשים.”
“לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל אל תהא דוחה,” היה אומר ניסן-הירש, בלי אשר ידע בעצמו, איזו היא הימין ואיזו היא השמאל.
כאשר גדלו בניו הכניסם אל הגימנסיה, ומצא בכל זה לנחוץ להתאונן כפעם בפעם באזני החסידים על הצעירים, שאינם מקבלים מרות ועושים מה שלבם חפץ.
ועל-כן כאשר שאל אותו קרובו רבי יעקב לבניו, לא שקט לבו, כי ירא פן יראה אותם גלויי-ראש ועוסקים בספרים חיצוניים, ולכן השתמט ממנו באמתלות שונות להינצל מפגישה לא-רצויה זאת.
אך מאשר פחד לא יכול להינצל. וכמו להגדיל מבוכתו, בשוב הבנים מן הגימנסיה לא סרו הפעם אל חדרם, כי אם באו ישר אל חדר-האורחים ויסירו את מצנפותיהם מעל ראשיהם, כמנהגם.
על פי כפתורי מעיליהם המבהיקים והציונים שעל גבי מצנפותיהם דן רבי יעקב, כי הם שוטרים או פריצים, ויסר בחרדה את מצנפתו מעל ראשו, ובזכרו כי אין בידו תעודת-מסע, נבהל ופניו חוורו כסיד.
ניסן-הירש בא בין המצרים. הוא ראה לו בכל זה לחובה להוציא את קרובו מן המבוכה ולהרגיעו:
“בני הם, דודי. לחינם פחדת, בני הם, ברוך ונחומ’קה.”
מעל פני רבי יעקב אזיל חיוורא ואתי סומקא.
“בניך? בגילוי-ראש? במלבושי גויים? בני ניסן-הירש?”
ניסן-הירש התחיל מגמגם: “הדור הצעיר… דור מרי…”
“לטיא” 2, נתן עליו רבי יעקב בקול, “חלא בר חמרא, עודך מצטדק? בני ניסן-הירש? בני בניו של רבי גדליה חריף הם גויים גמורים? צריכים לבדוק אצלו את המזוזות, את התפילין שלו, את ספריו.”
הוא רץ מתוך כעסו אל ארגז הספרים, וכמו למלאות הסאה באו לידו ספרים רוסים. הסאה נמלאה ונגדשה.
“אוי לי שנכשלתי בך,” צעק האומלל, “מרק פיגולים אכלתי פה. ארור אתה! מסית, מדיח, עבודה זרה, מחטיא הרבים. הוי לעוונותינו הרבים, רבונו-של-עולם. כולו חייב ומשיח עדיין מתעכב.”
רבי יעקב עבר מתוך כעס להשתפכות הנפש ויטיח דברים כלפי מעלה, ומתוך טענותיו עם אלהיו פנה אל קרובו העלוב:
“ניסן-הירש, שמעני. לך והמר דת. לך אתה ושרציך עם הקליפה שלך והמר דתך, והיתה לך זאת לזכות, כי תסיר הערבות מעל כנסת-ישראל, ולא תעוכב הגאולה על ידך.”
[שיבוש בטקסט] מפני רוך לשונו של קרובו ומפני הנעימות אשר בה נתן את עצתו הזרה. הוא כמעט התחנן אליו. הוא ידע את קרובו, כי לשון-ערומים לא ידע, ובכל דבריו ולבו תמים הוא. “האומנם הרחקתי עד כה בדרכי?” – שאל את לבו ויחל לבדוק במעשיו.
“לא,” השמיע רבי יעקב את החלטתו, “לא אוכל עוד להישאר פה. עוד היום אסע הביתה, והגומל לחייבים יגמול גם לרשע זה שהקדיח תבשילו ברבים.”
ועוד ביום ההוא לקח רבי יעקב בתורת הלוואה רובל אחד אצל השוחט להיות לו להוצאות הדרך, ויהי נכון לנסוע.
ניסן-הירש גם נסה לא ניסה לפייסו ולעכבו, כי ידע אשר לשוא כל עמלו. הוא ידע כי בעיני קרובו, אשר ידעו לפני חמש שנים, הרי הוא חוטא ורשע שנתפקר ביום אחד ויסר מעליו עול תורה ומצוות בפעם אחת, בעוד שחסידי עירו הסכינו אל הדבר קימעא-קימעא. אך כאשר עמדה העגלה לפני הבית, ורבי יעקב אסף את חפציו, את תיק הטלית ואת ה“תיקונים” ואת ה“חק,” אז התעורר ניסן-הירש והתאזר בגבורה, ויוצא מכיסו שטר בן עשרים וחמש, ויקרב אל דודו במעט חרדת-נפש.
“זה לך, דודי, להוצאות הדרך והחג…”
“רשע!” צעק רבי יעקב כנשוך נחש, “הלשחדני אתה אומר? מפוקר כמוך, המעלה עשן מקברות אבותיו, אהיה נהנה? אין שלום, אמר אלהי, לרשעים,” צעק כמעט בנוסח תפילה ויך בדלת ויצא, ומתוך כעסו לא נשק גם את המזוזה, וישב על העגלה ויסע לדרכו.
זמן רב לא יכול רבי יעקב לשכך את כעסו ולשכוח את קרובו, ובשבתו בעגלה נאנח פעם בפעם על גלות השכינה ועל השאור שבעיסה המעכב את הגאולה. מסיבת חוסר הכסף היה אנוס להתעכב בדרך ולהישאר ל“ימים הנוראים” באיזו עיר בבית אחד ממכיריו, ויקבל את ה“מכשול” הזה כעונש לנפשו על חשבון עוונות קרובו. “מטרידים אותי מן השמים מביתי,” אמר אל לבו, “וטורפים לי תפילתי בפני, כעבד שמוזג כוס לרבו, ושופכים לו קיתון על פניו.”
אך מעט מעט החל לשכוח את ניסן-הירש ודאגות ביתו התחילו לנקר במוחו. מה אענה לה? האספר לה? התבין אשה זו, כי ניסן-הירש איננו ניסן-הירש?
בנוגע לחובות הבית הנה היא צודקת במקצת. בעצם הדבר רוצה אני מאד לשלם, ורק אין לי. אבל מה תעשה עניה זו, והם אינם מאמינים לה?
וגם בנוגע לבתי, צודקת היא קצת. הלא כבר הגיעה לפרקה וכי דרכן של בנות ישראל לשבת בבגרותן? רבונו של עולם וכי מה איכפת לך אילו לא הייתי בעל-חוב ואילו הייתי משיא את בתי בזמנה? הלא מלתא זוטרתא היא. ולא עוד אלא שאתה בעצמך, כביכול, מפסיד על ידי זה. כמה פעמים אני מתבלבל בתפילתי, בשיעורי לימודי, באמירת “חק” ו“תיקונים.” בבשי דרחמנא!
הנה חג הסוכות ממשמש ובא. בדיעבד אני יכול לברך על אתרוג במתנה על מנת להחזיר. אבל מיום שעמדתי על דעתי, אני נוהג לקנות אתרוג מכספי. עתה משום חשש נוגע בדבר…
ככה עבר את דרכו ביסורים, שלא היו הפעם חביבים עליו, ובבואו הביתה נכנס שלא מתוך שמחה. אבל מה השתומם בשמעו, כי קרובו הנדוי בלבו שלח לו עשרים וחמישה רובל על ידי אחד העוברים ושבים, והכסף כבר בא לידי אשתו.
“את קיבלת כסף מאת רשע זה?” כעס רבי יעקב על אשתו.
“ניסן-הירש… רשע?” גמגמה האשה נבהלה.
“את שטיא גמורה. אינך יודעת כלום. אני אומר לך שהוא רשע ובניו גויים גמורים. ואת הכסף תני על ידי.”
לאשרו עוד מצא את סכום הכסף מלא. לא הספיקה עוד העניה לחלקו בין נושיה, ובהיותה אשה כשרה העושה רצון בעלה מסרה על ידו את כל הכסף.
“אני אחזיר לו את הכסף,” גמר בדעתו.
“עוד היום אחזיר לו את הכסף על ידי הפוסטה,” שנה את מחשבתו בעל-פה, בכדי לחזק דעתו, ויהי שמח ושבע רצון, ויסלסל בעצמו, כי עשה דבר שיש בו מעין מסירות-נפש.
וכשהתפלל בערב וקרא קריאת-שמע של ערבית והגיע ל“בכל מאדך,” נהנה כמעט ואמר בלבו: כגון זו של החזרת הכסף לאותו רשע. ואולם תיכף גער בעצמו בנזיפה, שלא יבוא חס-ושלום לידי גאווה.
ואולם הוא לא החזיר ביום ההוא את הכסף, כי לא ידע איך עליו להתנהג בדבר הזה. הוא לא שלח עוד מעולם כסף על-ידי הפוסטה, ויחכה לראות את פני מוטיל ברדיטשבר היודע לכתוב כל מיני אדריסות שבעולם והוא בקי גדול בהבלי העולם.
ביום השני הצטער מאד על כי לא עלתה בידו לפגוש במוטיל ברדיטשבר. ממש מעשה שטן. ועל-כן גמר בדעתו להתפלל היום בבית המדרש, שמוטיל ברדיטשבר מתפלל שם. “שינוי מקום לתפילה לאו מילתא זוטרתא,” אמר בלבו, “ואולם ‘עת לעשות לאדני הפרו תורתך,’ ואני רואה בזה ממש מעשה שטן.”
“העיקר הוא הגמירה בדעת,” ניחם את נפשו בלכתו לבית-המדרש, “ואני כבר גמרתי בדעתי. הכסף כאילו אינו תחת ידי.”
ובהיותו מתהלך בבית-המדרש על חשבון שהות שעה אחת קודם התפילה, ראה את אפרים-זלמן הנקרא “מצה שמורה” או “לולב-אתרוג,” והוא גם אותו אפרים-זלמן הסוחר בטליתות של ברשד. ואפרים-זלמן זה עומד עתה על ארגזו ומפליא את האתרוג, שנקנה לכבוד הקדוש שליט"א, ואת אחיו בן-מינו, שנפל בגורלו בתוך ארגז אתרוגיו.
רבי יעקב קרב עד הארגז. “קנה בודאי לא אקנה,” אמר אל לבו, “כי אין לי כסף, ואולם לבדוק איזה אתרוג הרי אני יכול לשם הילכתא גרידא.”
והוא מוצא אתרוג אחד, שלכאורה אין לו כל הידור, ושבשביל זה לא דרש אפרים-זלמן בעדו יותר משני רובל. אך רבי יעקב מוצא בו מטמון יקר ורואה בו סגולת האתרוגים. יש בו הכול לפי שיעור ההלכה. אילו היה ירוק קצת יותר, כי אז היה פסול; אילו היה קטן במשהו משהוא עתה, כי אז לא היה בו כשיעור; חזזיותיו המדומות, קמטיו הדומים לסדקים ונקבים, הכול כהלכה, לא פחות ולא יותר. כמעט כל הלכות אתרוג תלויות בפרי הקטן הזה. והעיקר הוא, שהוא כשר לכתחילה.
בלב רבי יעקב עלה רעיון לקנות את האתרוג, אך כנכווה מרעיונו קפץ ממקומו ויברח אל הכותל המערבי, ויסב פניו אל ארון-הספרים ויעיין באיזה ספר לשם היסח-הדעת.
“קנה לא אקנה את האתרוג,” גזר על עצמו, "ואולם בעצמו של דבר האם לא חוסר-בטחון הוא מצדי? בטחון למצוא היום או מחר שני רובל ולמלאות את החסר? הלא סוף-כל-סוף אחזיר את הכסף. אם לא עכשיו, אחזיר לו אחר החג. העיקר הוא כי אחזיר לו.
אמת כי הוא רשע, אבל הכי רשע הוא דבר שאסור בהנאה? אמת, כי לקבל טובה ממנו אסור משום חשש קרבת-דעת, אבל לשאול, ללוות לזמן קטן ממנו ושלא מדעתו – וכי איזו קרבת-דעת יש בה?
וכי אין זה חוסר-בטחון, אני שואל?"
והוא הולך וחוכך בדבר ופוסק פעם לקולא ופעם לחומרא, ולאחרונה הוא קופץ ממקומו ורץ אל מוטיל ברדיטשבר, היושב בקיר הצפוני ומניח תפילין דרבנו תם.
“מרדכי, יש לי לשלוח איזה כסף לקרובי… לניסן-הירש, על-ידי הפוסטה שלהם אני חפץ לשלוח. הלא אתה ידען בדבר הא לך הכסף ושלחהו.”
“מ… מ…?” שאל מוטיל ברמיזה בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש.
“המעות שלו.”
“ומה כל החרדה?” שאל עתה מוטיל בשפה ברורה אחרי נשקו את תפיליו, “הלא תוכל לשלוח גם מחר.”
“שלח מתי תשלח, שלח במוקדם. היום עוד תשלח. הא לך את הכסף.”
הוא מונה את הכסף ומוסרו לידי מוטיל, וכמו להכעיס ובכדי להביאו לידי נסיון נמצאו בסכום הכסף שני שטרות בני עשרה ואחד בן שלושה רובלים ושני רובלים פרוטות.
הוא מוסר הכסף לידי מוטיל. “עשרה, עשרים… ושלושה.”
כמו רעד בא בעצמותיו.
“מוטיל, עוד שני רובל עלי למסור לך. אל תשלח עד אם אמלאם היום או מחר.”
רבי יעקב מסר את שני הרובלים ליד אפרים-זלמן “מצה שמורה” ויקח לו את האתרוג. אך לבו נקף אותו במקצת.
מוטיל ברדיטשבר לא שלח את הכסף גם אחרי החג, כי נודע לאשתו של רבי יעקב, כי הכסף שמור בידו, וכפעם בפעם לקחה אצלו רובל ושנים, בתנאי שלא ישלח את הכסף עד אם תשיב אשר לקחה. ורבי יעקב ידע ולא היה רוחו נוחה מזה, ואולם לא מיחה בידה, כי חשש לחוסר-בטחון. “היד ה' תקצר? כאשר יזמין לי להשיב שני הרובלים, כן יזמין לי בטובו להשיב את השאר.”
עברו ימי החג ויבואו ימי החורף בתביעותיהם המרובות. ביד מוטיל עוד נשאר הרובל האחרון, אשר לא נועזה עוד אשתו של רבי יעקב לשלוח אליו יד.
רבי יעקב לא יכול למלאות את החסרון, ואולם לא התייאש גם-כן מלמלאות אותו במוקדם. “עשרים וחמישה חסר אחד עלי להשיב תיכף כשיזמינם לי השם-יתברך,” גזר על נפשו. הוא מצא ברובל הנשאר כעין נחמה ולימוד-זכות על עצמו בכל עת שנקפו לבו. הרי הרובל הזה עד, כי לא קיבלתי את הכסף לחלוטין, רק בתור הלוואה לקחתי, הלוואה מאת מוטיל ברדיטשבר.
אחרי ימים מעטים שב אחד החסידים מעיר מושב הקדוש, אשר נסע שמה בימי ה“התעוררות” ושהה שם עד לאחר חנוכה. רבי יעקב ישב בבית המדרש ויגמור את שיעורו בספר ה“חק,” והשב מעיר הקדוש ישב במסיבת אנשי-השלום ויספר על-דבר הקדוש, ובתוך כך גם על דבר האתרוג של הקדוש ששילמו בעדו ששים וחמישה רובל.
“ששים וחמישה רובל,” קראו המסובים בהתפעלות של שמחה, “ומי הוא זה אשר קנה אותו למענו?”
“מי הוא זה אם לא ניסן הירש?” ענה האיש.
רבי יעקב פנה כלפי המסיח ויבט בו בתמהון.
“הכי ניסן-הירש היה שם?”
“לא, ואולם זריזים מקדימים וזוכים. הוא הקדים להודיע במכתב לחיים-ליב הגבאי, כי רוצה הוא לזכות במצווה ולקנות אתרוג לאדוננו, מורנו ורבנו, ועל פי הטלגרמה הודיעוהו את המחיר והוא נאות, כמובן…”
רבי יעקב נאנח על גבי שיעורו בספר ה“חק” וישקע ברעיונות.
אחרי ימים אחדים ישבו עוד הפעם סגל אנשי החבורה בכנופיה וישוחחו בניסן-הירש, ואחד המסיחים נאנח ויאמר:
“אמת, ניסן-הירש הוא ניסן-הירש, ובהא לא פליגי, אבל בניו אינם כלל ניסן-הירש. בניו התפקרו, רחמנא-ליצלן.”
רבי יעקב התעורר ויבוא לכלל כעס;
“התפקרו, אתה אומר? הדיוט, עם-הארץ, אתה מוציא לעז על בניו של תלמיד-חכם, על זה שנאמר עליו ‘אל תהרהר אחריו ביום.’ חלא בר חלא. האתה יודע מה היא התפקרות? הרי יש בזה כמה מדרגות, ועל רובן נאמר: ‘פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון,’ ‘שארית ישראל לא יעשו עוולה’ – ואתה קופץ ופוסק: ‘שהתפקרו’. אתה, אתה ההדיוט, על זרעו של ניסן-הירש.”
המסיח נבהל מפני כעסו של רבי יעקב ויתחבא באחת הפינות. בלילה, כשעלה רבי יעקב על מיטתו, חשב מחשבות בכדי לישון מתוך רעיונות זכים, וישתקע בעולמות העליונים, שאין שם לא חטאים ולא חוטאים, לא כעס ולא קנאה וששם שורש לכל הנשמות של בני ישראל, בלי הבדל ובלי מוקדם ומאוחר. ורק ישר עולה מתחת כסא-הכבוד.
וכשמתלבשות הנשמות בתוך הכלים, אז נשתנה הדבר ויקבל דו-פרצופים, ונתהווה טוב ורע, חמץ ומצה, ענג ונגע.
“אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון,” נאנח יעקב ויישן מתוך שמחה.
וכשהתעורר בבוקר מתוך שנתו עלה בפיו הפסוק: “לא ידח ממנו נדח,” וירא בדבר הזה אות לטובה.
את הרובל האחרון שביד מוטיל ברדיטשב הוציא רבי יעקב קימעא-קימעא ליינות קידוש והבדלה ומחציתו למצה שמורה, ולא נזהר עוד מקנית יין אצל שמואל-נחמן המוזג, שהעולם מרנן אחריו, שנתפס במינות. ובכלל חש איזו נטיית-הדעת ל“צעירים קלי-הדעת,” ועל זה היה כואב ומצטער לפעמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.