ידוע לכול, שהצדיק, הר"ר משה-ליב מסוסוב, היה עסוק תמיד בהמתקת-דינים, בהמלצה על החוטאים אצל בית-דין-של-מעלה, ובפדיון-שבויים למטה.
פעם אחת הלך לפדות שבויים. נטפל אליו השטן בדמות זקן תלמיד-חכם, שהולך, כביכול, להיות ראש-ישיבה באיזו מן הקהילות.
שמח בו הצדיק ואמר: “אני הולך לעשות רצון קוני, ואתה הולך לעשות רצון קונך. נלך יחד ושמא יצטרף לנו עוד שלישי, נסעד ונברך בזימון.”
התאנח אותו הזקן ואמר: “ספק בדבר אם אתה הולך לעשות רצון קונך. הדור מקולקל, רוב שבויים גנבים, ורובם של ישראל שבויים.” והתחיל מדבר לשון-הרע על ישראל.
נענה לו הצדיק ואמר: “האי מאי? אל תדין את חברך. לפעמים שגם אני גונב. גונב חלת-לחם אצל זוגתי לאיזה רעב.”
“אבל יש גנבים סתם שגונבים ממון לעצמם.”
“כלום הנחת לפני אותו הגנב ממונא דהיתרא והוא שביק ושקיל ממונא דאיסורא?”
“אבל כתוב בתורה: לא תגנוב.”
“זה נאמר קודם החטא.”
“ומאחר שחטא?”
“אחר שחטא הרי יש כבר לפניך לא רק חטא, אלא גם חוטא.”
התחיל השטן מלמד חובה על ה“נתפסים באותו דבר,” רחמנא-ליצלן.
נאנח הצדיק ואמר: “רבונו-של-עולם, העינים שפתחת באדם, שלך הן; היופי שנתת ב’חמת המלאה'1, לך הוא. כלום לעבירה גופה חומד האדם? הווי אומר, ליופי, לניצוץ הקדוש, שנשבה כביכול בגוף העכור.”
“הרי אתה עושה את התורה הקדושה פלסתר.”
“חלילה,” הזדעזע הצדיק, “התורה קדושה, קדושה, מאד. אדרבה, קדושה יותר מדי. נאצלת, נשגבה. והנשמות גבוהות-גבוהות. אלא שהחומר עכור, גס יותר מדי. צריך לזככו, להכניס בו הרבה ניצוצות. העולם צריך לתיקון, צריך לקרב את התורה אל האדם ואת האדם אל התורה.”
התקדרו פתאום השמים בעבים, עבים שחורים, מן העבים הידועים. ורוח סערה קמה, וגשם ירד, גשמי זעף.
נרטב התיק של טלית-ותפילין לאותו צדיק.
“הגע בעצמך,” מנסה השטן שוב לפתות אותו, “התפילין נרטבו. צריך להגיהם. ודאי שהתקלקלו האותיות בפרשיות. כלום כדאי הדבר בשביל איזה חוטא שיושב בשביה?”
“האי מאי?” עונה הצדיק, “בני ישראל הם אותיות של פרשיות תפילין של הקדוש-ברוך-הוא וגם הם מתקלקלים, מתטשטשים בשבי.”
תעה אותו צדיק בדרך והלך כל היום. אין הוא מכיר את ההרים, את העמקים, הנהרות. ההרים הם גבוהים ועקובים יותר מדי, העמקים הם עמוקים יותר מדי, הנהרות הם רחבים, עכורים, מכים גלים. מעלים קצף – הכול זר ואינו על מקומו. עד שבאו לעיר אחת גדולה, שלא היה שם הצדיק מעולם, ונכנסו לבית-מלון.
לאורתא כששכב כבר אותו צדיק במיטתו, שמע פתאום איזה קול צעקה מן החוץ.
תיתי לו, שלא בירך עדיין ברכת “המפיל;” הרים ראשו והסתכל בחלון.
נראה לעיניו בית גדול, מרווח, הרבה אור שופע מתוך חלונותיו, יהודים עומדים בצד מזרח ומתנועעים. והקולות הולכים ומתחזקים.
“לך אדני הצדקה.”
“אל מלך יושב על כסא רחמים.”
וחשב אותו צדיק, שזהו “מקום קדוש,” והיהודים של רבונו-של-עולם עומדים ואומרים סליחות.
תמה בעצמו ואמר:
שמא כבר הגיעו ימי ההתעוררות, ואני כל-כך טרוד בפדיון-שבויים עד ששכחתי את חשבון הימים?
והקול כל-כך מושך, כל-כך מעורר, מביא להרהור תשובה. נדמה לו לאותו צדיק, שקהילת ישראל טובעת בים של דמעות עד פיהם, ומתגמעים ומתגמעים – גם-גם-גם: “לא כרעתם תגמול עלינו.”
בא אותו צדיק לידי הרהור: כל אותה הטרדה למה? סוף-סוף הרי שבוי זה עשה מה שעה, בודאי אינו שלם במעשיו. כלום כדאי הוא זה, שאשכח בשבילו את הסליחות, שאתגולל על המיטה, בשעה שיהודים עומדים ומתחטאים לפני המקום?
ומה אם חוטא זה ישב תפוס? יתענה קצת ברעב? אדרבה, יעלה לו סיגוף זה על חשבון מירוק עוונות.
והעלה מסקנה בלבו לעשות תשובה מהיום. ישגיח לו הקדוש-ברוך-הוא על עולמו שלו, יפרנס רעבים, יפדה שבויים, ואני אעסוק בתורה ותפילה.
וקם והאיר את הנר, והכין את עצמו ללכת לקלויז, לעמוד בסליחות.
קם גם הזקן והכין את עצמו ללכת עם אותו צדיק.
ובחדר השני, שאצל חדר הצדיק, לן רוזן אחד עם בתו היחידה, והיא היתה חולה מסוכנה, בר-מינן. והרופא ציווה שישקו אתה מעט יין, אבל היא נדרה נדר למרקוליס, שלא תשתה יין, ולא חפצה לחלל נדרה.
רמז לו הזקן לאותו צדיק: “רואה אתה? כגון זו היא עבודה שלמה. שמירת המצוות עד לכדי מסירות-נפש.”
חייך אותו צדיק ואמר: “כגון זו היא עבודה-זרה! ואתה צא וראה, כמה מעלות טובות לנו עליהם. אצלם יש חוקים בלי נשמה, בלי תוך, עובדים הם את הגשמיות שבדבר, שאינו משתנה, אבל אצלנו אין קביעות, הכול לפי התוך, ‘לא תוכל להתעלם, ופעמים שאתה מתעלם,’ שס”ה לאוין – ופיקוח-נפש דוחה את כולם."
ומכיון שבא לידי כך, הרגיש בדבר, שגם הוא בעצמו כמעט שנלכד בכעין זו, בחינת עבודה זרה. וכלום מה הן סליחות נגד נפש אחת מישראל? וכלום מה כל התורה כולה, אם לא חמדה גנוזה, שנבראה בשביל ישראל? והרגיש בדבר, שזה מעשה שטן.
“מסית,” נתן עליו בקול, “צא מזה, שמא אזכיר עליך שם שמים.”
מיד כבו הנרות שבאותו הקלויז, נסתתמו הקולות, נעלם הזקן, נבלע המלון באדמה, זרחה השמש, והצדיק עומד באמצע הדרך, במקום שנטפל אליו הזקן.
הצטער אותו צדיק, שלא עמד בנסיון והרהר בגנותם של ישראל רגע אחד.
ומה עשה? שתי קופות של צדקה היו אצלו, אחת משל פדיון שבויים ואחת משל פרנסת עניים, עמד וגנב משל זו ונתן לזו ומשל זו ונתן לזו.
ונזכר, שדיבר אותו הזקן בגנותם של“נתפסים באותו דבר.” מה עשה? עמד וגרש את הרבנית במחשבה ושוב חזר והרהר בה.
ועמד וטען כלפי מעלה: “רבונו-של-עולם, אפילו צדיקים אינם יכולים לעמוד בתורתך הקדושה. תיקון, תיקון העולם! העולם שלך צריך לתיקון. הוסף בו ניצוצים קדושים.”
באותה שעה נפתחו פתחי גיהנום מאליהם, ויצאו משם כל החייבים. הרבה ממלאכי החבלה, שומרי הגיהנום, נספחו אליהם ועלו, ומלאך דומה ישב שלושה ימים בנידוי.
-
כינוי של גנאי לאשה – בפי החכמים ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.