כשאדם מישראל אין לו פרנסה, רחמנא-ליצלן, מוכן הוא לאחוז גם בשבולת של קש. אתמול עם עלית השחר, כשדמדומי הבוקר היו רובצים עוד על פני חוץ, באופן שקשה היה קצת להכיר בין זבוב לתרנגולת, העירותי את אשתי שתחי משנתה ואמרתי: קומי! התדעי את אשר גמרתי? היום אנו הולכים, את ואני, ו“נתבולל”. פרנסה אין לנו; כל הלילה לא יכולתי לישון; “נתבולל” – אפשר שעל-ידי כך תבוא לנו איזו ישועה פורתא. מובן מעצמו, כי אעיר גם את הילדים, שילכו גם הם ו“יתבוללו” עמנו.
אשתי היא אשה כשרה, העושה תמיד את רצון בעלה, וילדי ילדים מקשיבים, הנזהרים מאד בכבוד-אב – תיכף ומיד התעוררו ויקומו. בין כך נטלתי את ידי שלש פעמים כדין, ברכתי ברכת השחר והנחתי טלית ותפלין. מפני העבודה הרבה אשר לפני ותרתי הפעם על תפלה בצבור.
אך כיצד אדם מישראל מתבולל? דבר זה לא ידעתי. לא ידעתי, איזו מלאכה עלי לעשות בנידון זה ואל מי עלי לפנות. אדם להוט תמיד אחרי פרנסה, אין לבו פנוי לדברים בטלים. עתים קראתי ועתים שמעתי אותה מלה, אבל האמת אגיד לכם, כי לא ידעתי מה היא. התבולל – פטור, יהא נא התבולל. מה עסק זה נוגע אלי ומה ליהודי לחקור במופלא ממנו? לא ידעתי, פשוט, אם עלי ללכת תחלה אל האוטשאסטוק או, להבדיל, אל הרב. בכל אופן לקחתי עמי את הפספורט שלי, כמו כן לקחתי עמי את התעודה שלי, שזה יותר משלשים שנה אני פטור מעבודת-הצבא. לעולם יהא אדם זהיר. שמא יארך הדבר קצת יותר מדי, לקחתי עמי גם את “חק לישראל” שלי ואת ה“תהלים” במהדורא קטנה, דפוס האלמנה והאחים ראָם. אשתי לבשה את צניף-השבת שלה וילדי את ארבע-הכנפות החדשות – והלכנו, הלכנו ל “התבולל”…
אחרי טלטולים שונים ונדודים רבים הוברר לי לבסוף, כי אותו יום בערב תהיה אספה של מתבוללים. אדם מישראל, הרוצה לבוא לאספה זו, עליו להמציא לעצמו תחלה כרטיס של כניסה; המתבוללים נזהרים מאד בזרים, ובפרט באנשים מישראל, בכדי שלא לצער אותם, חלילה. והם קוראים לאספותיהם רק משלהם. בקרב שלהם אין המלאכה קשה כל-כך, שיתבררו ויתלבנו הדברים – הלא אין פוצה פה ומתנגד להם. טקטיקה זו בכלל מוצאת חן בעיני מאד. אלמלי היו נוהגים כך גם העמים בשעת המלחמות שלהם, למשל רוסיה ויפוניה, שהיו הרוסים עושים את המלחמה ביחידות בפני עצמם והיפונים גם כן בפני עצמם, ולא היו מתערבים כלל אלו באלו, היו דמים רבים נשפכים פחות הרבה מאד. אבל איך שיהיה – העיקר הוא כרטיס לכניסה. ומכיון שיש לי שכן, גלב שיש לו חנות של גלבים, מין גוי, ספק יהודי ספק אינו-יהודי, ומכיון שגלב זה נותן תמיד את חתימת-ידו בשעה שהמתבוללים מוכרחים להרבות בחתימות מתחת לאיזה כתב-הצטינות שהם נותנים לאחד משלהם, או מתחת לאיזו מחאה, שהם מוחים כנגד מי שאינו משלהם, ומכיון שאותו גלב קבל בתור חבר נאמן כרטיס לכניסה לאותה אספה, ומכיון שהגלב היה עסוק אותו ערב בפרטיה של “ווינט” ולא היה לו פנאי לדברים בטלים כאותם הדברים שבאספה של יהודים, – נתן לי את הכרטיס, שאהיה לו לממלא את מקומו. את אשתי ובני – כך הרהרתי בלבי – כבר אכניס עמי יחד, בהיתר או בחשאי, בכחה של זכותי אני. הלא יהודי אני. דודי, שהיה נוסע למוסקבה בהיתר, היה מכניס עמו תמיד גם איזה יהודי קטן…
באתי עד השער של האולם אשר שם האספה.
– הפה הוא המקום, אשר שם יכול אדם ל“התבולל”?
השוער ענה איזה דבר, ואולם אני לא הבינותי.
– האם זכרים מתבוללים בפני עצמם ונקבות בפני עצמן, כל אחד בחדר מיוחד, או האם יחדו בכנופיה אחת?
השוער ענה. אני לא הבינותי.
– ההולכים אל ההתבוללות איש איש לפי הנומר שלו, כפי שיכריזו, או בבת-אחת? וכמה רגעים תמשך המלאכה, למן ההתחלה ועד עצם הגמר, שיהא אדם נעשה מתבולל לגמרי מכף רגלו עד קדקדו?
השוער לא ענה דבר עוד.
הסירותי את מגבעתי מפני הכבוד ועליתי. מובן מאליו כי את אשתי וילדי גרשו תיכף ומיד, עוד קודם שנגשו אל הדלת, ולא נתנו להם כלל דריסה של רגל. ואולם אני לעצמי הייתי זהיר: החזקתי בידי האחת את הכרטיס שלי ואת הפספורט, ובידי השנית את התעודה, שאני פטור מעבודת הצבא, ונגשתי. מובן, כי שומרי הסף חפצו לבדוק בפּספּורט שלי, אם לא עשיתי איזו אונאה, כי סוף-סוף הלא רק יהודי אני, ואולם נעשה לי נס ולא בדקו, מאחרי שאמרתי, כי נכון אני לתת להם את חתימת-ידי בכל עת שיהיה להם צורך בחתימות, וכך נכנסתי בשלום. בכל אופן יכול אני להבטיחכם, כי נקל לאיש יהודי להכנס לעליס-אילאנד ולבוא בשלום לאמריקה, מהכנס לאספה של מתבוללים, ואין צריך לומר כי נקל לאיש יהודי להכנס למוסקבה.
מאליו מובן, כי הנהיגו בתוך האולם גם “תחום מושב”: מושב מיוחד בשביל המתבוללים, ובשביל אותו האספסוף של יהודים גם-כן מושב מיוחד. מי מן האספסוף של היהודים רוצה, שתהיה לו זכות-ישיבה בקרב המתבוללים, עליו להיות מבני הגילדיה הראשונה או השניה, ולכל-הפחות עליו להביא תעודת “יפוי-כח” ותעודת “הנהגה טובה”. מה שהגדולים עושים, מחקים הקטנים.
וההתבוללות החלה. דבר האחד, אחרי כן דבר השני ואחרי כן השלישי וכן עוד ועוד – וזה כל הדבר. לא הייתי מאמין תחלה: אלהים יודע, מה עושים פה. אכן כלום אין עושים פה, אלא מדברים קצת. אמת, כי כפעם בפעם כשאמר האחד: “הנני פולני, הנני פולני אמתי, הנה הארץ הזאת שלי היא!” וכששמעו הפולנים, שהיו גם הם באותו האולם, את הדברים האלה, הפנו מעט את ראשם הצדה, והיו מכסים את פניהם בידיהם, בכדי שלא יראה איש את השחוק אשר על פיהם; ולא עוד, אלא שאחד מן השומעים האלה אמר בפרוש::חוצפה יהודית! רק יהודים מחוצפים יכולים לומר, כי ארצנו זו להם היא!" – ואולם לא הבינותי כלל, למה אלה דוברים כך, ולמה אלה מלעיגים כך או מתמרמרים. אין זאת כי זוהי דרכה של התבוללות. אלה מחויבים להתבולל כך, ואלה מחויבים להתיחס אליהם כך. סוף-סוף חדש אני, טירון, ובמופלא ממני אין לי לחקור.
ופתאום שמעתי והנה האחד מעל גבי הבמה דובר: “כשאני רואה את אחד הרבנים, מתאדמים פּני מחרפה. רב יהודי – זהו הבריאה היותר נמאסה, שיש בעולמו של הקדוש ברוך הוא. לא אוכל לציר לי נפש העומדת על מדרגה מוסרית יותר שפלה. הכוהנים העומדים בראש כל עם ועם הם תמיד תפארת כל האומה. מדותיהם נעלות תמיד. אבל לא כן הרב היהודי – ולכן עלינו להתבולל!”
באותה שעה שמעתי שני אנשים, שהיו יושבים מאחורי ולא נתנו כלל את לבם לכל המשא-ומתן הזה, כי היו מסיחים ומספרים איש לרעהו חדשות, ואגב ספר ברגע הזה האחד לרעהו אותו מעשה באותו אדם, שהרג את הנפּש וחלל את מקדשו וגנב מעל צלם קדשו מרגליות ואבנים טובות ושם בכליו ועוד.
ופתאום שמעתי והנה האחד מעל הבמה דובר:
“מעיד אני עלי שמים וארץ ונגדה לכל העם הפולני ולכל משפּחות האדמה, כי עדה זו של הלאומיים היהודים אין לה תכלית אחרת, אלא לקעקע את הבירה ולכונן מלוכה יהודית על אדמת פולין!”
לא אדע אם הוסיף הדובר הזה גם-כן, כי יכול הוא להעיד עליו שמים וארץ, שהיהודים למקטנם ועד גדולם שוחטים ילדים נוצרים קטנים תמיד לפני הפּסח ואוכלים את דמם בלול במצה בלילי הפּסחים. בעצם אין בזה שום נפקא מינה. מי שיכול להעיד עדות זו, יכול להעיד גם זו, ואולם אני לא שמעתי. ברגע שיצאו אותם הדברים מפי הדובר, קמתי להמלט על נפשי ולנוס – הן גם אני שלמתי פעם איזה “שקל”, ומי יודע אם אחרי עדות זו, לא יבואו אלה, שהדבר נוגע להם קצת, וישלחו איזו אלפי אנשים לאיזו ארץ גזרה.
ואולם ההתבוללות, שאני מחכה לה, איה? האם זה כבר כל הדבר?…
בדרך, כשיצאתי, נתקלתי באיש אחד, פולני, ואמרתי לו עוד בחפזון: סלח נא, רוצה אני להתבולל בך! פולני אני כמוך, ארצך ארצי וחטמי חטמך וכו'. ואולם האיש ענה אותי: יהודי, ראש-כלב, לך לשלש מאות אלף שדים!
ומה תהיה אחריתנו? האם אנחנו התבולל נתבולל – והם יענו כך?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.