א 🔗
לנו אומרים: תשועת ישראל תלויה בהתקדמות האנושית; ישראל ומצבו בעמים הוא המודד את מעלות ההתקדמות של האנושות. עולה ישראל – סימן טוב להתקדמות. יורד ישראל – סימן רע להתקדמות.
וראה זה פלא. הקצוות נוגעים זה בזה, ואין ביניהם אפילו כמלוא נימה. כשלומי אמוני ישראל, כמאמיני ההתקדמות – עיניהם נשואות אל החוץ: לחסד לאומים. ואם אלה אומרים: “יתן ה' בלב השרים והיועצים לעשות טובות עמנו ועם כל ישראל” – אומרים אלה: תתן ההתקדמות בלב העמים והמפלגות לעשות טובות עם שרידי עם עני ודל. הצד השווה שבהם – שאלה ואלה נואשים כלפי פנים, ומלאים תקוות מזהירות כלפי חוץ,
מי יודע, אם עליית ישראל וירידתו הן המודדות באמת את מעלות ההתקדמות של האנושות? אבל מי האיש, אשר לא ידע מה היא תקוות עם ואדם אשר נואשו מכוחותיהם המה, ותמכו את יתדותיהם בכוחות אחרים חיצוניים?
האמונה האמיתית באלוהי העולם ובהתקדמות המין האנושי – בתוך הלב היא שוכנת. “ושכנתי בתוכם” – ממש. מי אשר אלה לו בתוך לבו, במעמקי נפשו, הוא לא ידבר, כי אם עשה יעשה וגם יכול יוכל. הוא מלא עוז ועצמה, בוער באש אמונתו, הולך הכוח האש הגדולה הזאת מחיל אל חיל ומתגבר כארי על כל המכשולים והמעצורים אשר סביב שתו לו. הוא מנצח בעולם, כי ניצח את העצלות והעמידה שבלבו פנימה.
אולם, מי האיש אשר שבת מכל עבודה עצמית ואמר בשפתיו: השלכתי את יהבי על ה' והוא יכלכלני, או: הנה ההתקדמות הולכת וקרבה, והיא תמלא את כל משאלותי – תמיה אני, אם לבו עמו ואם יש אמונה בלבו. מה דמות נערוך לאמונה, אשר לא תצית בלבבות מוקדי אש, אשר לא תפיח באדם רוח כבירה לעבוד ולפעול בעולם, לגלות את עצמותו לכל מלואה, לכל שיעור קומתה?
באו מילים חדשות לעולם. אפס ישן הוא התוכן. קול דברים אנחנו שומעים. אין מאומה זולתי קול, – קול דברים עתיקים. כבר יצאו השוטרים מבתי-מדרשות – והפיות עודם פתוחים לתפילה תפלה, והקהל, החל מסטרא דימינא שבימינא וכלה בסטרא דשמאלא שבשמאלה, עונה ואומר: “יתן ה'” או “תתן ההתקדמות”.
ב 🔗
ויש אשר יבוא אדם, שגברה עליו מרתו השחורה ותקף אותו ייאושו המר, והגה ברוחו הקשה: הוי, מי יודע, אם לא משפט אחד לשרים וליועצים מעבר מזה ולעניים ולנמושות (“פרולטאריאט” ו“לומפנפרולטריאט” בלע"ז) מעבר מזה? – מה נאמר ומה נדבר לאיש אשר ככה יהגה ברוחו הקשה: הדחה נדחה אותו באמת הבניין או בקנה רצוץ?
מתוך התוהו ובוהו של חלומות במריקים, של תורות מזהירות, של דרישות יפות והבטחות טובות, בוקעת ועולה דרישה אחת, אשר טעם לה וכוח בה. זאת היא דרישת הפועלים: להוציא את כלי העבודה מרשות הפרט ולמסרם לידי הציבור. ואם יש יום אשר הדרישה הזאת תימלא – מה תהיינה תוצאותיה? האם לא אלה: ראשית, תעבורנה אדמת אומה ואומה וחרושת המעשה שלה לידי האומה כולה; ושנית, הלאומיות תצא מרשות השרים והיועצים וכל כוונתהון ותיכנס לרשותה של האומה כולה? דומה, שהאומה המושלת על כלי עבודתה, על רכושה הלאומי, תהיה מלאה רגש לאומי אמיתי חזק וחסון אלפי פעמים מן הרגש הלאומי המזויף, שבעלי השלטון מגדלים עתה בלב העם להנאתם ולתועלתם שלהם. אם כן הדבר, מהי התועלת, אשר תצא לנו מכל זה? לנו, אשר כלי העבודה הכי גדול, הכי נכבד, – האדמה – איננו בידינו; לנו, אשר חלקנו בחרושת המעשה הוא כאין וכאפס; לנו, אשר מספר פועלינו קטן ודל לעומת המספר הגדול של בטלנינו; לנו, אשר על אדמת נעבדה בידי זרים, ועבודת בתי-החרושת המעטים אשר לאחינו נעשתה בידי גויים; לנו, אשר רכוש לאומי אין לנו, – לנו מה תועלת תצא מן הדבר, אשר יהיה ואשר יבוא באחרית הימים, עת תמשול אומה ברכושה הלאומי לטוב לה? האם לא נשלך ביום הגדול ההוא כנצר נתעב מכרמי הגויים עם כל חנוונינו, סרסורינו, מלווים-בריביתנו, מלחכי-פנכותינו, מגידי-בעלטתנו, מאמינינו, כופרינו וכל המון עניינו ואביונינו ודלינו וקבצנינו למיניהם? תמיה אני: מה יושיענו ביום הדין הגדול והנורא ההוא “הפרולטאריאט” עם ה“לומפען”, הנגררים אחריו או ההולכים לפניו, ואפילו עם האלה האדירה – ההתקדמות, כביכול, בכבודה ובעצמה? כאשר עבר מסחר היין מידי היחידים לידי הממשלה – מה עלתה לנו? הרחיקו אותנו מענף המסחר הזה. כאשר עברו בתי-הדואר ומסילות הברזל מידי הפרטים לידי הכלל – כמה יהודים זכו להתמנות פקידים עליונים, או אפילו פקידים תחתונים לדואר ולמסילות? וכאשר יעברו כל בתי החרושת המעשה לידי הציבור – התהיה לנו דריסת רגל בהם? היתנו לנו חלק ברכוש האומות האחרות?
ואם תאמר: היש לדמות לממשלה ולציבור של עכשיו את הציבור ואת הממשלה לעתיד לבוא – של אותו העתיד, המזהיר כנוגה הקשת בענן בשלל צבעי תקוותיו המבריקות והבטחותיו המרנינות לב ומדשנות עצם?
ויש לומר: אוי ואבוי לעצומי-העינים ולאטומי-לבב, המשלים את נפשם בתקוות ובהבטחות. ואם שבעתים כאור החמה תאורנה התקוות וההבטחות – את עיני מי יאירו ואת רעאבון מי ישברו? טובות התקוות וטובות מהנה ההבטחות, אבל רעות העובדות וקשות מלחמות החיים. מי הוא אשר יפרע לנו שטר חוב זה, שתקוות והבטחות חתומות עליו? מה נעשה בנייר מחוק זה, שאיננו ראוי אפילו לצור על פי צלוחית? אי הדין ואי בעל הדין?
ג 🔗
אתם אומרים: כל צעד הלאה הוא צעד של התקדמות. אבל האם הצעד אל הכליון ואל תהומות האבדון איננו גם הוא צעד הלאה? אתם אומרים כל השתנות היא השתלמות, כל התפתחות היא התקדמות. ועכבר שנשתנה לעטלף, ולבו של אדם שנעשה נחש – מה דינם?
אתם אומרים: הנה יחדל הרכוש מהיות קניין הפרט והיה לקניין הכלל, וניעורו אז כל הכוחות הנרדמים לעבודה, וגדלה ורבתה אלף אלפי פעמים על עבודת האדם בזמננו, והיה פריה די כלכל אוכלוסין העולים אף אלפי פעמים על האוכלוסין בזמננו, ושבתה מלחמת החיים ונימת כל זכר לקנאה ולשנאה, לתחרות ולצרות עין, – וכן הלאה עד גמירא.
אבל יש אשר תעלה מחשבה בלב איש ספקן: מי יודע, אם יחדל הרכוש מהיות קניין הפרט והיה לקניין הכלל? ואם גם יחדל, מי יודע, אם יביא הדבר הזה רק לידי התרבות העבודה ולא גם לידי התרבות האוכלוסין במידה אשר לא פילל האדם מראש, ובאופן אשר אם ייאספו כל דגי הים וכל חיות היער ותבואות המישור והעמק והגבע וההר, והמידבר אשר ייהפך לארץ ברכה וכאלה וכאלה, ולא יימצא לפיות הרעבים והצמאים? ומי יודע, אם יביא הדבר הזה לידי התרבות העבודה כל עיקר ולא להפך – לידי התרבות הבטלה והעצלות ורפיון הידים וכל הקללות התלויות בהם? מי הוא היודע ומי הוא אשר יערוב לנו ערבותו?… אפס כי לו גם יאכל כל האדם, אשר יהיה בימים ההם, די שבעו וישתה די רווחו, וכל רעב וכל צמא וכל עני ואביון יחדל בימים ההם מקרב הארץ – מי יודע אם יחדל האדם לקנא בחברו ותחדל אומה להתגרות בחברתה? הן לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ולא על פת לחם לבדו יפשע גבר, צא ומנה: מלחמות התאוות המיניות ותאוות השלטון, מלחמות הדתות והדעות, מלחמות הגזעים, העמים והאומות, וכולי וכולי. ואם יש יום ותעבורנה המלחמות האלה מן העולם, הן לא תעבורנה מבלעדי סיעתא דשמיא, ואפשר שאפילו מלחמת המעמדות לא תעבור מבלעדי סיעתא דשמיא. כאשר תימלא דרישת הפועלים העובדים בבתי החרושת וימסרו לידיהם את כלי העבודה – אז אין ספק, כי יוטב מצב הפועלים העובדים. אבל יש ויש ספק, אם ייהנו מן הטובה הזאת כל בני האדם. ולא ספק אחד, אלא הרבה והרבה ספקות יש בדבר, ואדם אין אשר ידע ואשר יפתור.
אתם אומרים: תבוא “המדינה שלעתיד לבוא” ותביא חירות גמורה. וספנסר אומר: גורו לכם מפני “המדינה שלעתיד לבוא”, כי זאת היא " העבדות שלעתיד לבוא".
אתם אומרים – וספנסר אומר: אם אזלת ידכם לבטל את הצורה הקומוניסטית, שהמדינה הולכת ולובשת, עבדו בכל כוחכם, שצורה זו תמהר לעבור ושהמדינה שלעתיד לבוא תפשוט את הצורה הקומוניסטית פגומה ותלבש צורת חיים מתוקנת.
אתם אומרים – וספנסר אומר. ואנחנו מה נאמר? האם לא ככה ייאמר היום לבית ישראל: אוי לכם, אם “המדינה שלעתיד לבוא” תקבל צורה טובה לשעה, ואז תפשוט צורתה זו ותלבש שוב צורה אחרת. ואוי ואבוי לכם, אם " המדינה שלעתיד לבוא" היא “העבדות שלעתיד לבוא”, ואין תקוות ואין תוחלת אפילו לשעה אחת של קורת רוח בעולם. גורו לכם מפני המדינה של עכשיו וגורו לכרם מפני המדינה שלעתיד לבוא ואשר תהיה אחריה בימים הרחוקים ההם!
ד 🔗
ועל-כן – ארץ ישראל, ודווקא ארץ ישראל? וראה: הנה באו כל המקשנים מסיטרא דימינא שבימינא ומסיטרא דשמאלה שבשמאלה, ויאתיו כל המפולפלים מעבר מזה ומעבר מזה, ואחריהם המון רב יימשך מבעלי השכל הישר ומבעלי השכל הבריא, ובידיהם חבילות חבילות של קושיות, סברות וראיות, של שאלות שאין עליהן תשובה, של אותות ומופתים וניסים ונפלאות, ובפיהם המון מילים, מילים, מילים. הוי, מי האיש אשר יעמוד בפני המחנה הגדול הזה ובפני החבילות שבידיהם ובפני המילים שבפיהם?
ושוטפות המילים וזורמות בשאון גדול ובהמולה רבה: עם ישראל וארץ-ישראל? אין עם ואין ארץ! יש עם ישראל של מעלה, עם ישראל הרוחני, הנבחר מכל העמים; יש ארץ-ישראל של מעלה, ארץ-ישראל הרוחנית והקדושה מכל הארצות! או בנוסח אחר; יש עם ישראל בבחינת החלוץ העובר לפני מחנה ה“פרולטאריאט” וההתקדמות, ויש ארץ-ישראל, שהיא עתידה ל“התפרלטר” ולהתקדם! אבל איה אתם רואים את עם ישראל, ואת ארץ-ישראל איה אתם מוצאים? יש כנסת ישראל בבחינת כנסיה דתית, ויש כנסת ישראל בבחינת כנסיה של כופרים! או: יש ארץ-ישראל בידי התורכים הזקנים או הצעירים, ויש ארץ-ישראל שתיכבש לפני הבריטים! יש עם ישראל של בורגנים; או: יש עם ישראל של פועלים! ויש ארץ-ישראל חריבה ושממה; או: יש ארץ-ישראל, שהיא עתידה להיבנות ולהתנער! אבל איה עם ישראל ואיה ארץ-ישראל?! – וכך הלאה עד גמירא.
ה 🔗
הוי על המולחים את המלח ומפלפלים את הפלפל, הטפשים מרוב התחכמות והשוטים מרוב פקחות! וכי לשאלותיכם ולסברותיכם ולפלפוליכם ולראיותיכם נזקק אדם מישראל? האין הדברים פשוטים וברורים גם מבלעדיכם? האין אנחנו יודעים כי היינו אנחנו וארצנו לעניינים אשר ברוח יסודם, כי אנחנו החלוץ והמאסף לכרל המחנות שבעולם רק לא למחנה ישראל, כי את כל הכרמים נוטרים אנחנו, רק לא את כרמנו שלנו? או: מי עיוור ולא יראה את החורבן ואת השממה אשר על פני העמקים והגיאיות, ההרים והגבעות של ארץ-ישראל? מי חרש ולא ישמע את קול יללת התנים ואת נהמת היענים על משואות הר ציון, את אנחות האבות ואת אנקות הבנים, הבוקעות ועולות מכל עבר ומכל פינה, מכל גל ומכל מפולת? אי לב האבן, אשר לא יזוב דם למראה ההרס והשיממון, ואי נפש הברזל, אשר לא תתפרץ למשמע הבכיה הכבושה והחנוקה? ואי המוח המטומטם, אשר לא יבין ואשר לא ידע כי נמכרנו אנחנו וארצנו לביזה ולכליה, לקלון ולחרפה, ואין גואל ומושיע, ואין גודר גדר ועומד בפרץ לבנות את הנהרסות ולהחיות את הנשמות ולהדליק את המשואות על חרבות בית ישראל?
ואולם אתם, המקשים, מי גילה לכם רז זה, כי השכל המקשן הוא הכובש את העולם והוא המושל בעולם בגבורת קושיותיו? כבר נודע הדבר ונשמע בין החיים ורק עדיכם טרם הגיע, כי לא נמסר העולם בידי הפקחים, ולא נפתחו שערי חכמה ונבואה לאלה אשר ויתרו על תמימותם והפקירו את שלימותם. רב לכם, אתם הידענים והמקשנים! כבר נמסרה הנבואה לשוטים ולתינוקות, ואימסר עלמא בידי דטפשאי! האי-ראציונליות היא המושלת בעולם, היא גם המושלת בראציונליות, והיא המשחררת והמשעבדת אותה ככל אשר יהיה רוחה לשחרר ולשעבד. רק מתוך תמימות הלב ושלימות הנפש ופטותה תבוא גאולה לעולם. ואף גאולת ישראל לא תצמח ולא תפרח כי אם ממעמקי הלב התמים והפשוט, המאמין והחי והפועל. כי במעשה רב תיפתר השאלה – שאלת החיים, שאלת הגאולה. ומי האיש, או העם, אשר יבלה את זמנו בהרהורים ובמחשבות, ויפנה את לבו לבטלה – את כוחותיו הוא מכלה ועתיד הוא ליתן את הדין. כי האיש או העם, אשר לא יגאל את עצמו, לא ייגאל.
ו 🔗
וממשלת הצדק המוחלט והמוסר הנאצל – מה תהא עליה?
חוקות הצדק והמוסר חוקות עולם הן, והשינוי לא יחול בהן. חזקות הצדק והמוסר מלמדות: כי לי כל הארץ, גרים ותושבים אתם עמדי.
אבל מה ייאמר לאיש המוסר והצדק, אשר יבוא אל בית רעהו, ובאדמת רעהו יחזיק ויאמר: הבה לי את ביתך ואת אדמתך, כי ככה ציווה אלוהי הצדק והמוסר?
האם לא ככה ייאמר לו: נאה דרשת, היה איפוא גם נאה מקיים. רוצה אתה ללמדנו ארחות חיים חדשים, למדנו נא על חשבונך אתה. אם ככה אתה עושה – וידענו, כי לא השטן השיאך, וכי דבר ה' אמת בפיך.
כי תבנה בית חדש, וארץ חדשה כי תעבד, וכתבת לך אתה על מזוזות ביתך ובשעריך: חוקה אחת ומשפט אחד לגר ולאזרח הארץ, והיה כגר כאזרח. ובא הגר אל ביתך שלך ואל ארצך שלך. ועשית לו כדבר הכתוב על מזוזת ביתך ובשעריך ועל לוח לבך.
או אז יוודע הדבר, כי אכן יש צדק ומוסר בארץ, וכוח יש בגוי ובאדם להשכין צדק ומוסר בעולם.
כי זאת הדרך – דרך אחרת אין. זאת הדרך – דרך ארוכה קצרה – ואין בלעדה. איזהו חסיד? האומר: שלך – שלך, ושלי – שלך!
אם ישראל עודנו נושא בלבו חלומות הנביאים, והצדק והמוסר הם כוחות חיים ופועלים בלבו – ילך ויפתור את חלומותיו, ויגלה את כוחותיו בתוך חברתו שלו ועל אדמתו שלו. או אז יראו וידעו כל באי עולם ויאמרו: אך זרע ברך ה' הוא. ונהרו עמים רבים ואמרו: לכו ונלכה בארחותיו, כי אלה הם ארחות החיים וזה הדרך לעולם העליון, אשר אותו קנה לו ישראל בדם תמציתו ובמוח עצמותיו.
[1911, “העולם”].
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.