“אשה מן הים” היא הנשמה, שואפת למרחקים, נכספת למעמקים. בכוח השאיפה הזאת עברה את הדרך הגדול והנורא מן האדם הקדמון ועד האדם המודרני. בכוח הזה היא בונה את ממלכות-ההווה ואת ממלכות-העתיד, מגדלי-חוסן ומגדלים פורחים באוויר. האהבה למרחקים היא הכוח המניע את הנשמה, בין בשעה שהיא שואפת אל העתיד הרחוק, בין בשעה שהיא שואפת אל העבר הרחוק.

אחרי שנתרחק האדם מרחק רב מן הטבע ומן החיים בחיק-הטבע של בני-האדם הראשונים ונעשה בונה ערים ומבצרים, התעוררה בקרבו האהבה אל הדר-הטבע ואל נועם חיי-הטבע. התחילה הנשמה של האדם העירוני להתגעגע אל ריח השדה, אשר ברכו ה', על מראה העשבים והאילנות, על זמרת הציפרים, על קשקוש האיתים והמזמרות. אז יצאה בת-קול והכריזה: “לכו ונשובה אל הטבע!”

הנשמה הישראלית, שנעקרה זה ימים רבים משרשה והיתה תועה ונודדת בערי-הנכר תחת שמים זרים, סובבת יומם בחברה, אשר לא שמעה דבריה, לא הבינה מחשבותיה, וכלואה ברחובות-צחנה, חסרי-אוויר, חדלי-אור, – נשמה זו היתה ניעורה פעם בפעם בהגיע יום-השבת, פושטת את הבגדים הצואים, מעבירה את החלודה שעלתה עליה, ומשוררת בהתלהבות ובהדבקות את שיר-השירית של האהבה הטבעית, אשר רשפיה רשפי-אש, שלהבת-יה, את שיר-השירים של הטבע כולו, המלא הוד והדר והעוטה אור כשלמה.

אבל רחוק יותר מדי היה הטבע הריאלי מן הנשמה הישראלית, מסתתר בחביונם של שמים רחוקים. אדם מישראל שהיה אומר שירה על האשה ועל השדה – שכינה נוגה וענוגה, מטיילת ב“חקל תפוחין קדישין” היה רואה לפניו. לפני שכינה זו היה שופך את שיחו, בחיקה היה מבקש את המנוחה ואת המרגוע.שם במרומים, בטבע-של-מעלה, היתה שבה השלהבת אל הגחלת, היו מתאחים קרעי-הנשמה “למיהווי אחד ברזא דאחד”.

קשה היתה הירידה במוצאי-יום-מנוחה מן העולמות העליונים, וקשה ממנה העליה אחרי ימות-החול, ימות-הטלטול והנדידה, פיזור-הנפש וגסות-החיים. ופעמים שהנשמה טבעה ביוון-מצולה, והרפש חדר ונכנס לתוך-תוכה – והיא מתנפלת לפני כיסא-הכבוד, מתכפשת, מתפלשת באפר וצועקת צעקה גדולה ומרה, צועקת ואינה נענית. ננעלו שערי-שמים, נסתלקה השכינה, ופניה לא ייראו גם ברגעי-הקודש המועטים….

קשה העליה ולא כל אדם זוכה לה – והגעגועים כל כך גדולים, כל כך נוראים – הגעגועים אל הטבע, הגעגועים אל חיי-הטבע…

אבל איפה הוא הטבע, איפה הם חיי- הטבע של הנשמה הישראלית – זו ה“נשמה דאזלא ערטילאית”, שאין לה גוף ואין לה דמות-הגוף, הנשמה הנידחת, ההולכת מארץ אל ארץ, הגולה מלשון אל לשון, הנשמה הנדכאה, הנכנעת, שאינה יכולה לאהוב, שאינה מעזה חשנוא?

אז תחלום הנשמה על העבר הרחוק, ובחלומה היא רואה את נקרות-הצורים ואת סעיפי-הסלעים, את מדבר-יהודה ואת יער-הלבנון, את הררי-ציון ואת גדות-הירדן, את הנביאים ואת שפת-הנביאים, את היפה בנשים ואת דודה הצח והאדום.

טהורים היו חיי-המשפחה ובשעת-טומאה היו באים במי-המקווה וטהרו. אבל מחיי-המשפחה וממי-המקווה היה נודף ועולה ריח קשה של אגמי-רפש, והאיסטניסים היו נחנקים, נחנקים אחד אחד וכלים.

טהרה היתה במשפחה, – אבל איפה היתה הלהבה, להבה-האש, הבוערת עד לב-השמים, היוקדת עד שאול-תחתית? איפה היתה הסערה, סערת הגלים, העולים שמים, היורדים תהומות? האהבה העזה ממוות, הקנאה הקשה משאול, – איפה היו?

הבנים היו יושבים ומבכים את טהרת-המשפחה, ותמהים היו ואומרים: וכי אפשר לו לצדיק בלא נפילה וקימה? ולא פעם אחת ולא שתי פעמים, אלא שבע יפול צדיק וקם!

הלאה מן הגזירות המלאכותיות, מן החומרות הבלתי-טבעיות, אל הטבע, אל חיי-הטבע! – צעקה הנשמה הנחנקת בשארית כוחותיה, ומנבכי העננים הרחוקים אשר במזרח הרחוק תמונה עולה לקראתה, תמונת שולמית, סובבת ברחובות-ירושלים, והיא מדברת שפת-הנביאים, ואת שאהבה נפשה היא מבקשת. נהדרה התמונה ומושכת, מושכת בחבלי-קסם, בעבותות אהבה.

זעקה, צעקה הנשמה – ואין מושיע, ואין גואל….

אז באה המאה השבע-עשרה, המאה של הדת הטבעית והמשפט הטבעי, המאה של ההתקוממות נגד הנצרות ונגד הפאודליות, ותבוא הרוח ותגע בכל המקומות שבני-ישראל נחיתים שם, ויחי העם ויעמוד על רגליו ויאמר להשליך מעל צווארו את העול הקשה, עול הרבנות ועול הגלות, לשוב אל ארץ-האבות ואל תורת-האבות. שם ביקש העם את הטבע, את חיי-הטבע של הנשמה הישראלית.

ארץ-ישראל, תורת-הנביאים, הדר-הטבע, קסם-האהבה – אלה הביאו, אלה הניעו את התנועה הזרה, שהיא כל כך קרובה וכל כך רחוקה, שכולה סודית, שכולה אגדית, היא ונשמות מנהיגיה – שבתי צבי, נתן העזתי, חוה – נשמות פשוטות ונפלאות, עוגבות ושואפות, מטמאות וטהורות, נשמות “דכסיפין למחזי זיו דזעיר-אנפין”.

גדולה היתה התנועה, כבירה ונוראה, יותר משתי-מאות וחמשים שנה עברו מן הימים ההם, והגלים, שהכתה התנועה ההיא, עודם הומים, עודם רועשים, פה – בשצף-קצף של גלים מכלים שרידי-ספינה מיטרפת בים, ושם – בהמולה נעימה של גלים נושאים אניה אל מחוז חפצה, אל החוף המקווה.

אצו, רצו הגלים, ובמרוצתם עזבו גל אחד מאחוריהם. או נועז בגל הנחשל להשתיק בקול-המונו את המיית כל הגלים, את קולות כל המישברים. “כל מקום שהצדיק שורה, שם ראץ-ישראל, שם השכינה שרויה” – הכריז הגל הנחשל. אבל לא עברו שני דורות והגל התחיל שואף אל הים. שממנו נפרש. בדור השלישי של החסידות תפשו למלכות את הראשון לפושעים המדיניים של יהודי-רוסיה והושיבו אותו במצודה שבפטרבורג. הפושע היה – הרב מלאדי, ופשעו – שהיו אומרים עליו: “מאסף ממון הוא להקים את סוכת דויד הנופלת”.

בת הגלים, שהכתה התנועה המשיחית במאה השבע-עשרה, היא גם הספרות העברית החדשה. יוצריה: משה חיים לוצאטו ואברהם מאפו – הן שתי נשמות, שהיו יונקות מן הש"ציות, האחת ישר והשניה דרך החסידות.

ובכל אחת ואחת מן הנשמות האלה שתי נשמות היו מתרוצצות: חוקר ו מקובל בנשמת הראשון, משכיל ופייטן בנשמת השני. טועים הם אלו החושבים, שייחוסם של המשכילים הראשונים אל ההשכלה “בת-השמים” היה ייחוס-של-פייטנים. המשכילים בישראל – כמו בכל שאר העמים – היו בעיקרם בני-אדם, שההרגשה הפיוטית זרה היתה לרוחם, בני-אדם שנתרחקו מעולם-ההרגשות בכלל. אבל לפי שחותרים היו האנשים האלה חתירות תמידיות מתחת מתחת לנשמה, נמסה נשמתם שלהם והיתה לנאד-של-מים, מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה להוריד דמעות. אותה הרגשנות, אותה הבכיינות, שבהן הצטיינו בני-האדם הללו, חלושי-הנשמה וקהי-הרגש, ושבהן התייחסו8 אל האלה-האלילה “השכלה”, הביאו את הבלתי-בקיאים-בדבר לידי הטעות האמורה, כלומר: לחשוד את עובדי-ההשכלה בהרגש/ה דקה או – אף בפייטנות. בעיקר הדבר אין החוקר והמקובל, המשכיל והפייטן, אלא שני הפכים. הפייטן איננו ניזון אלא מעולם-ההרגשות, בשעה שהמשכיל אינו עוסק אלא בהריסת אותו העולם עצמו.

אבל משה-חיים לוצאטו ואברהם מאפו ניצחו שניהם את האורב, שישב בחדרי-נשמתם. הראשון – את החוקר, השני – את המשכיל. הראשון – ביודעים, השני – בלא-יודעים.

אראלים ומצוקים אחזו בארון-הקודש. ניצחו אראלים את המצוקים – וניצח ארון-הקודש.

אז שר משה חיים לוצאטו את שירת “מחקר מתבודד” (" לישרים תהילה"). משעה שניתנה תהילת “ברכי נפשי” לא היתה לשירה העברית שירת-טבע כשירת-הטבע של רמח"ל.

משה חיים לוצאטו היה לא רק הראשון למשוררי הספרות העברית החדשה. הוא נתן לנו גם את שירת-הטבע הראשונה בספרותנו זו. הוא שם פה לאילם, ניתק את העבותים, שנאסרה בהם הנשמה הישראלית, הנחנקת באי-טבעיות, הצמאה לטבע.

בימים ההם פתחה הנשמה הישראלית, אשר נאנקה דום זה רבות בשנים, עוד הפעם את פיה ולא נאלמה עוד. אבל מן הגלות לא נגאלה, מן הפיזור לא ניצלה.

ומשה חיים לוצאטו ידע פתאום, ידע בכל נימי נשמתו, בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו שהוא, הגומר והמתחיל בספרות, הוא גם הגומר והמתחיל בחיים – הוא הגואל, הוא המשיח. הוא ידע, כי בו נתגלתה, בו נתרכזה רוחה של כל האומה, רוחם של כל הדורות אשר היו ואשר יחיו, רוחם של כל הקרבנות אשר נשחטו ואשר יישחטו – והרוח קורא באזניו קול גדול לאמור: " לכה והוצא את עמי בני ישראל מן הגולה!".

על אדמת-צפת דרכו עוד הפעם רגלי משורר חולם חלומות-החירות, גומר ומתחיל. שם חיו, שם פעלו בתקופות שונות משוררים חולמים, גומרים ומתחילים כמוהו: רבי שמעון בן יוחאי. האר"י וגוריו. שם נשבה הרוח בחזקה בימות התנועה הגדולה של המאה השבע עשרה. שם ניסו האודים המוצלים מן האש במאה שלאחריה להדליק עוד הפעם את המדורה. שם – קיווה לוצאטו – עוד עוממות בסתר הגחלים. אך יצא הניצוץ – תוצת האש, תתפרץ הלהבה.

לא היתה השעה ראויה ולא באה הגאולה. כבה הניצוץ והגחלים נשארו עוממות כשהיו. משה חיים לוצאטו לא היה לגומר ולמתחיל בחיים. הוא לא היה אלא גומר ומתחיל בספרות. הוא גמר את הספרות הרבנית והתחיל את הספרות הלאומית.

עברו הימים – ודבר נפל בעולם הנשמות. נשמה רכה ודקה של חסיד-משורר ירדה לעולם. ימים רבים היתה נשמה זו חבויה מתחת לנשמה תורנית ועקשנית של מתנגד, – זו הנשמה, שהיתה אחר כך ספקנית ומקשנית בחברת המשכילים – אז התחילה הנשמה מתבגרת, מתנערת, ובהתנערה פגעה בעולם-הרזים של הקבלה והחסידות. נפקחו עיני הנער – ומבעד הערפל ראה עולם חדש לפניו. התורה הנגלית ביחד עם העולם הנגלה מתקטנים, מתכווצים, לעומת התורה הנסתרת והעולם הנסתר, תורה עמוקה מני ים ועולם אין-סוף. הספרים הארוכים, הספרים העבים, הלומדים המתמידים, הלומדים הבטלנים – כצללים חולפים עוברים לפניו, והם דוממים ואינם מגידים מאומה, ומדי עברם יחרד הנער חרדה גדולה… הנער הרגיש, כי הוא רואה ואינו נראה, כי זר הוא אל הסביבה, פורש מן הציבור ומשכינת-הצבור.

יחידית היא נשמת-המשורר בעולם. היא רואה ואינה נראית, ומה שהיא רואה בעיניה שלה, רואה העולם בעינים אחרות לגמרי. ופעמים שהיא רואה המקום שהעולם אינו רואה, ואינה רואה במקום שהעולם רואה.

בעינים הללו, בעיניו של המשורר, השכיל הנער להסתכל בעולם, ושבילי הרקיע התחילו להיות נהירין לו משבילי קובנה עם בתי-מדרשיה ובתי-כנסיותיה, ישיבותיה ו“מנייניה”.

אבלה, אפלה האדמה, אין קרן-אור, אין טל-של-תחיה. בעננים שחורים מקופל ההווה, בתהום אפל שוקע העתיד. חורבות מסביב, ומן החורבות בת-קול יוצאת והיא מנהמת כיונה:

צר לי עליך, המשורר, בן אוני!…

נרדך יבאש פה מצחנה ורפש,

ומרחב-יה אין לך להלך-הנפש¹.

אז יתהלך הנער-המורד בשמי-השמים והוא חולם חלומותיו על השמש ועל הירח ועל הכוכבים. ויש אשר רעיון יתנוצץ במוחו – והוא את ז’נווה לא ידע ואת שמע “האזרח מז’נווה” לא שמע – כי טוב הטבע, יפה הוא ונהדר במקום לא עבר בו איש ולא ישב אדם שם, וכי בא האדם ויטמא את נחלת-אלוהים וישם אותה לתועבה.

מתלכדת, מתדבקת נשמת-המשורר בנשמת-העולם, והיא יונקת מן המקור, יונקת ומתמלאה, מתמלאה על כל גדותיה ומשתפכת בשירה, נעות השפתיים והן דובבות את השירה: “ברכי נפשי”.

בימים ההם התחילה התמונה, תמונת שולמית, להתגלות לפניו, בראשונה לפרקים, ואחר כך לא משה מנגד עיניו. אל כל אשר יפנה היה רואה את שולמית סובבת ברחובות-ירושלים, והיא מדברת שפת-הנביאים, ואת שאהבה נפשי נפשה היא מבקשת, והיא כולה תובעת ומשכת.

הנשמה הדקה של החסיד-המשורר חוזה חזיונות, מקבלת רשמים, והנשמה הגסה של המתנגד-המשכיל, שנשתעבדה אל הראשונה, תופסת הרשמים, תופסת בחזקה, בעקשנות, ואינה נותנת להם להימחות, להתמזמז, אז ידע אברהם מאפו, שהגיעה שעתו לומר שירה, שירתו שלו.

הדר-הטבע, נועם חיי-הטבע, קסם-האהבה, ארץ-ישראל, שפת-הנביאים – הקולות האלה משתפכים למנגינה אחת, מנגינת המשורר על “אהבת-ציון ועל " אשמת-שומרון”.

ב“עיט-צבוע” יצאה נשמת-המשורר לחוץ לארץ, ומיד פנה הודה, נחלש כוחה. פה לא יכירנה מקומה, מעפר אחר היא צומחת, מתפרנסת, מעפר-ארץ-ישראל. החוש הטבעי של המשורר כאילו מרגיש את זרות-הסביבה, ומבלי דעת הוא מוביל את גיבורי-המחזה “מהכא להתם”, אף על פי שאין צורך מיוחד לזה. ויש אשר נשמת-המשורר מתעוררת, והיא שוברת את מוטות-עולה והולכת קוממיות אל מקור מחצבתה. באחד מרגעי-ההתעוררות נחרזו הפנינים, שהן מפוזרות במכתבים שכתב עזריאל בארץ-ישראל.

תקופת חזקיהו המלך וישעיהו הנביא – תקופת-התחיה של עם-ישראל בארץ-ישראל – זוהי התקופה החביבה על אברהם מאפו. אליה הוא שואף וממנה שירתו חיה.הציפה לתחיית האומה, הקיווה לגאולת הארץ? אברהם מאפו לא היה משורר ההווה, לא היה חולם חלומות-העתיד; הוא היה משורר-העבר, חולם את חלומות-העבר.

מן הנפילה הזמנית ב“עיט צבוע” קמה נשמת המשורר עוד הפעם ותשיר את שירתה האחרונה, את השירה על תקופת-התחיה בימי שבתי צבי.

לא זכה העולם לשמוע את “שירת-הברבור” של אברהם מאפו. החסידות – זו הבת הקמה באמה – נקמה הפעם אכזריה ביולדתה. היא שלחה את אנשי שלומה, והם עשו כלה בשירת-המשורר ולא נותר ממנה כי אם שריד ופליט.

אכזריה היתה הנקמה ואכזרי ממנה כאב-המשורר, אשר נטרפה בת-זקוניו, אשר אבדה, מבלי שוב עוד, שירתו האחרונה, אבלה נסתלקה נשמת-המשורר מן העולם, לנצח נסגרו עיני חוזה חזיונות-העבר.

אז באו ימים אחרים וגלים אחרים נישאו על פני-הים. חלומות חדשים באו, חלומות ותקוות לימים יוצרו, לימים-של-חירות, לימים-של-שויון. אז תכלה כעשן ממשלת זדון, אז תפרח כחבצלת מלכות שדי ושלטונו על כל המעשים, על כל הברואים.

רבים, ניצים, גלים בגלים. נלחמים חלומות בחלומות, חלומות העבר הרחוק בחלומות בעתיד הרחוק. נלחמים בזעף, נלחמים בעברה.

אבל הגלים השבים טרם ייבלעו, חלומות-העבר טרם ייכחדו. רותחים, רועשים הגלים השבים, חיים קיימים חלומות-העבר.

(1907, “השילוח”).

קיבוץ גלויות / בר טוביה

א

משעה שנפקחו עיני האדם להסתכל בסודו-של עולם נגלה לו הכוח הנסתר של הספירות, היחס הנעלם שבין הכמות והאיכות, עיתים נראו לו השנים טובים מן האחד: האויב, אשר לא יכול לו האחד, נכנע לפני השנים; התפילה אשר קפאה על שפת האחד, בקעה שערי-שמים במצאה לה הד בפי השני. ועיתים נראו לו השנים רעים מן האחד: מעשה ה אכזריות, שהוא למעלה מכוח האחד, הלך ונעשה על ידי השנים: ההוללות והשובבות גברו ורבו כרבות מספר האנשים, שנכנסה בהם הרוח הרעה. בין כך ובין כך ראתה עינו של אדם את הכמות והאיכות קשורות אשה אל אחותה, וכלעומת שתשתנה הכמות במספר החלקים או בסדרם כן תשתנה האיכות של אותו הדבר שבו חל השינוי. הגיעו הדברים לידי כך, שרבים באו ואמרו, שהאיכות אינה כל עיקרה אלא תולדת הכמות, ואחרים החליטו מהם, שהגשמי הכמותי הוא הבורא את הרוחני האיכותי. אבל סוד הלידה של הכמות והאיכות טרם נתגלה, ואין אדם יודע מה טיבו של היחס שביניהן, חוץ לזה: הכמות עצמה אינה עניין גשמי לחוד, והספירות כלולות בהאין-סוף.

לכאורה באה תורת משה ללמדנו, שהכמות היא דבר טפל, שנאמר: “לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם”. אבל כשאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:" הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול“, אמר לו משה:” מחני מספרך אשר כתבת“. יודע היה משה רבנו, ששכינת האומה אי אפשר לה להתגלות בכל צדדיה ובכל צבעיה, בכל תמימותה ושלמותה, אלא בכל האומה כולה, לרבות הפושעים והריקנים שבה, שגם בהם יש צורך לכלל האומה.: תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב”. אפילו אחד חסר מן המניין “גורם לשכינה שתסתלק מישראל”. משל למה הדבר דומה? לכינור, שמכיוון שניתק אחד ממיתריו ניטל ממנו כוח-נגינתו.

אף על פי שהמימרא המפורסמת על ביטול כוח-היצירה בישראל אחרי חורבן הבית השני אינה אלא בדותא שבדו אותה שונאי ישראל והאמינו בה קצתם מן הסופרים ומן המגידים בעלטה; מעולם לא בטל כוח היצירה הלאומית ולא נסתתמו צינורות ההשפעה לגמרי, “כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם”. אף על פי אינה דומה שכינתא בגלותא בקרב נידחי ישראל מפוזרים ומפורדים בכל העמים, לשכינה בת-חורין על אדמתה ובתוך עמה היא. שכינת הגלות היא בבחינת הנוגה השב משכינת הארץ, משל לירח המאיר האורה הנופלת עליו מן השמש. שכינת הגלות היא, כביכול, עניה סוערה, מתכווצת ומצטמקת, אינה מתעוררת אלא בשעת הסכנה, כשחרב חדה מונחת על הצוואר, וכנסת ישראל הולכת בעצמה או מובלה בידי אחרים אל הכליון. לא כן היתה שכינת הארץ בשעה שכל שבטי ישראל היו חונים סביב להב, סוככים לראשה ונושאים את דגלה ביד רמה: שאננה היתה ובוטחת, ישנה ולבה ער, אומרת שירה לא מן הסערה ותחת להלמות כשיל וכילפות, כי אם מרוחב הנפש וממלואה. אבל משהתחילו השבטים גולים מן הארץ זה אחר זה, התחילו פני השכינה מתקדרות: גלות ישראל מלמטה וגלות השכינה מלמעלה, פיזור האומה מזה ופיזור הנפש מזה. לא מזמן החורבן של הבית השני התחילה תשישת כוחה של היצירה הישראלית, אלא מזמן מריבה קודם לזה – מזמן הגלות של עשרת השבטים, מאותה שעה ירדה חולשה לעולמו של ישראל, פסקה ההתפתחות השלמה, החפשית והטבעית של האומה.

ב

מי שהפסיק באמצע העניין אומרים לו: חזור לעניין הראשון!

ההתפתחות השלמה, החפשית והטבעית, של האומה נפסקה באמצע, בזמן הגלות של עשרת השבטים, ואל הנקודה הזאת היא צריכה לחזור. כאן היא צריכה להתחיל מחדש למרות כל המעצורים והמכשולים, למרות כל המונעים והמעכבים, למרות חוסר-הרצון וחוסר היכולת!

כיצד?! התולדה אינה שבה אחורנית, התולדה לא תישנה פעמיים, ומה שהיה לא יהיה עוד לעולמים, ומה שנפסק לפני אלפיים שנה וחצי האלף שוב לא יתחיל מחדש!

אבל מי היא התולדה, אשר תשוב או לא תשוב אחורנית, אשר תישנה או לא תישנה פעמיים? – אחת משתי אלה: או שהתולדה היא השם המפשט של התוכן הממשי הנעשה בידי אדם, ואז כל אשר יעשה האדם לו תולדה ייקרא. ילך פרידריך הגדול ולא יכבוש את זאכסן – שמע מינה שאחרת גזרה התולדה. לא ילך פרידריך הגדול ולא יכבוש את זאכסן – שמע מינה שאחרת גזרה התולדה. ואם כן הדבר, אם הכול בידי אדם – רוצה אדם ושב אחורנית ושבה גם התולדה עמו, חוזר על הישן ומחדש אותו ומתחדשת גם התולדה הישנה עמו פעמיים ושלוש ויותר. או שהתולדה היא דבר שיש בו ממש, חי הנושא את עצמו ומושך אחרים עמו – ואז מה שיהיה תלוי במה שהיה, ומה שייעשה קשור במה שנעשה. אז אמת אמרה קוהלת: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה; ואמת אומרים גם הבריות: זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי! אז הלכה כמאקיאווילי ותלמידיו שהורו: התולדה חוזרת חלילה!

באמת! אם נכון הדבר, כי הכול נעשה בהכרח התולדה ובמאמרה – הנה אין לך הכרח היסטורי גדול מן ההכרח לחזור ולהתחיל את תולדות ישראל מאותה הנקודה ששם נפסקה. פנימי וחיצוני הוא ההכרח הזה, נובע מתולדותיו של ישראל ומתולדותיהם של כל העמים. צא ולמד את תולדות ישראל מזמן הגלות של עשרת השבטים ואילך – תולדות של גירושים וטלטולים, של גזירות ורדיפות, של אלפי הריסות מבית ורבבות אלפי חורבנות מחוץ, של פיזור הגוף והנפש על שבעים ושבעה ימים! וכי מה באו כל המאורעות הללו ללמדנו? האם זה, שהפיזור נאה לישראל – כמו שאומרים קצת חקרנים? או זה, ששר-התולדה מכה בכל מיני השוטים והעקרבים, בכל פולסי-דנורא הגנוזים באוצרותיו על גופם של נדחי ישראל וצועק להם: התכנסו, נידחים, התאחדו, התארגנו וחיו? האין הכול רואים, שההכרח ההיסטורי כפה על ישראל הר כגיגית ואמר להם: אם אתם חוזרים אל שרשכם – מוטב, ואם לאו – קללת-קין תהא רובצת עליכם עד סוף כל הדורות, עד שיחזור כל העולם לתוהו ובוהו! בני-ישראל “אינדיווידואליסטים” המה – אבל ההיסטוריה אינה “אינדיווידואליסטית”. תורה זו היא מלמדת אותנו זה אלפי שנים, מכה אותה בקורנס לתוך ראשנו, חורתת אותה בחניתות וברמחים על לוח לבנו – ועוד ידה נטויה.

גדול כוחו של ההכרח החיצוני: כל מקום שפזורי ישראל מתכנסים לשם, אומות צווחות ככרוכיא: אי אפשר בכם! ועד שהפיות צועקים, הידיים ידי עשו מכות מכות רצח, מכות ונחות כדי לחזור ולהכות ביתר שאת וביתר עוז.

וגדול מן ההכרח החיצוני ההכרח הפנימי: משעה שנסגרה הדרך היחידה והמיוחדה להתפתחותה של האומה – דרכה היא, נפתחו לפניה הרבה דרכים וכולן מובילות לתהום האבדון. באה הפילוסופיה – והוליכה אל השמד, באה הקבלה – והוליכה אל השמד, באו ההומאניות, הליבראליות והסוציאליות – והוליכו אל השמד, באה היהדות החנוטה – וחנקה את שארית-הנשמה… רק בכוח הכינוס הכללי של כל נדחי ישראל, או, למצער, של רובם הגדול והמכריע, לחרוג את כנסת ישראל ממסגרותיה, לשבר את כבליה הגשמיים והרוחניים, לפתוח את צינורות ההשפעה, לגאול את השכינה, כביכול, גאולה שלימה ולהחזיר לכוח היצירה הלאומית ליצור על דעת עצמו ברצונו השלם ובחירותו הגמורה, מבלי התבטלות כלפי פנים או כלפי חוץ, מבלי אימה גלויה או מוסתרה, מבלי פחד הכליון או מורא השמירה – כאשר יצר בימי שבת יהודה וישראל על אדמתם, בימי דויד ושלמה, אחאב וירבעם בן יואש, בימי אליהו ועמוס, הושע וישעיה.

ג

בנוהג שבעולם, כל אורגאניסמוס יחידי או ציבורי, שההכרח הטבעי פיתח בו צורך זה או אחר, הוא הולך ובורא לו את האברים או את הכלים, שהם נחוצים למילוי אותו הצורך. במה דברים אמורים? כשהאורגאניסמוס בריא ושלם בגופו ובנשמתו. אבל האורגאניסמוס הלקוי והפגום של אומתנו העלובה היה נחסר כוח ואין אונים למלא את הצורך, שפיתח בקרבו ההכרח הטבעי והתולדי – את הצורך לקיבוץ גלויות. אבל הצורך, לא די שלא בטל בהמשך בהמשך הזמן, אלא שכלעומת שנתרחקנו מעל אדמתנו ריחוק מקום וריחוק זמן, כלעומת שנתפזרנו יותר ויותר פיזור הגוף ופיזור הנפש, כך נתגדל ונתעמק הצורך אל ההתכנסות ואל ההתקרבות לאדמת מטענו. על אותו הצורך, שמילויו הוא תנאי החיים, זימזם פעם בקול ענות חלושה, פעם בקול ענות גבורה. על אותו הצורך צעק ההכרח החיצוני, צעק הקולי קולות – שמעו החרשים וירעדו והאלמים פתחו פה ויצעקו…

סובלים את צער הצורך הגדול, שלא יכולנו למלאותו, סובלים את עינויי הכרת החולשה, השפלות והאפסות, סובלים את משא החטא הקשה, אשר חטאנו לשכינתנו, לנשמת אומתנו, עברנו את מאות השנים הרבות והנוראות, עברנו על פני נהרי נחלי דמנו עד אשר הגענו אל מצבנו עתה, עד אשר באנו אל השחיטה האחרונה, אל החורבן האחרון.

ועתה מה?

עתה, אומרים, זמן המשבר. לא ולא! זה כבר החל המשבר! והמשבר, האיום והנורא, הלך ונמשך עד עתה – ועתה הוא הולך ומתקרב אל הגמר.

עתה, כאשר קרבנו אל גדות התהום, כאשר חשכו לנו כל המאורות המאירים והמתעים, כאשר נקרעו חתיכות חתיכות מגופה של כנסת ישראל והשלכו הלאה הלאה מי אל מי ההרגה, מי אל מצולות המהפּיכה, מי אל הדוד האינטרנאציונלי הרותח מעבר לים, עתה בעמדנו בין גל לגל – נגלה פתאום מעבר המזרח פס אורה עולה ככף איש, ופס האורה הולך וגדול והוא רומז וקורא,,, היעמוד כוח בקרבנו, אם תחזקנה ידינו לקום כולנו כאיש אחד לעזרת עמנו וערי-אלוהינו? האפסה כל תקווה מן האבות ומן הבנים, מן המהלכים ומן העומדים, והלך איש איש אל עברו, ודאג איש איש אל צרכו, והשתחווה המשתחווה אל אלילי-כספו ואלילי-זהבו, והתפלל המתפלל אל אלוהיו, ולא ידע כל העם מן הקצה אל הקצה, כי הגיעה השעה הנוראה והגדולה? או אולי תבער עוד הפעם גחלת ישראל האחרונה, ויצא הגץ האחרון מתחת הפטיש האיום והיה ללהב בוער, לשריפה מאכולת אש, אשר תקיף את שארית ישראל, תחמם את הדם הנקרש, את העצמות הנקפאות, ותאיר את הדרך להעם ההולכים בחושך? היקומו לנו עוד הפעם גיבורים מסיימים ומתחילים, מסיימים את הגלות ומתחילים את הגאולה, או רק גמדים גומרים יהיו לנו, נחלשים ונמושות, עקרים וסריסים, אשר יכלו את הנטיעות האחרונות, יכבו את הזיקים הנשארים!

לא! לא יכבה הזיק האחרון! לא תכבה גחלת ישראל האחרונה! מארבע קצות הארץ סוערות הסערות על עם עני ודל, מנפחות את הזיקים, מדליקות את המדורה, ורוחות כל הדורות, נשמות כל הנשרפים והנשחטים, לבה תלבינה זאת הגחלת בלב שומריה ובלב מכביה גם יחד, לבה תלבינה זאת הגחלת בלב כל יורשיה על אפם ועל חמתם, ובערו כולם מאפס כוח לכבות, מאין אונים להשקיע שלהבת אבות – כי אכן " נורא הדבר היות האדם יורש".

[1909, “העולם”].

א

סובבת הולכת רוח האדם מן הגשמיות אל הרוחניות ומן הרוחניות אל הגשמיות, ועל סביבותיה שבה הרוח. סובבת הולכת רוח האדם שלא בטובתה, כי חזקה עליה יד היאוש הקשה והיא הודפת, דוחפת אותה תמיד הלאה, הלאה, שואפת, שוקקת הרוח אל היופי הנעלם המרחף לפניה בתהום המרחק; היא מבקשת להסתכל בו פנים אל פנים ולהתאחד עמו ייחוד שלם, והיא חופרת, חותרת בקרבה פנימה, חוקרת דורשת ואיננה מוצאת את החזיון אשר חזתה לה. נואשת, נרגזת, רעבה ותאבה היא קופצת אל נבכי העולם אשר מחוצה לה, החומר הדומם היא מדמה לגלות את משאת נפשה, למצוא את האותות הקדושים הפורחים לפניה, והיא טובלת במצולות הגשמיות; יורדת, טובעת, שוקעת – עד אדר תנחת עליה עוד הפעם יד הייאוש, להעיר ולעורר אותה, להוציאנה מטיט היוון ולהעלותה אל שמי-על. הרוח הנואשת מן היופי הנעלם מבקשת שם, בתחומי מרומיה, את האמת הערומה, היא רוצה להסתכל באמת העולם, לראות אותה כולה כמות שהיא, והיא מתחננת: הראיני נא את כבודך! דופקת על כל השערים – והם נעולים, סגורים על מסגר, אבלה וחפוית ראש היא שבה על עקביה אל העולם הגשמי, בוחנת, בודקת את כל הנגלה, מרגלת, מנתחת את כל הנראה – ונחת רוח איננה מוצאה בעמלה הרב. הנגלה והנראה צולל במעמקי הנעלם והנסתר, האמת הערומה מלובשת בגדים על גבי בגדים, אין אדם בעולם מכיר מה יש שם תחת הבגדים, ואם יש שם דבר-מה מחוץ לבגדים. חלשה הרגשת-היופי, חלשה הכרת-האמת – התקצר גם יד הרצון מהשיג את מטרתו? הרצון הולך ישר ואי-ישר אל המטרה אשר הציב לו, כל האמצעים כשרים לו והכול נעשה כלי שרת בידיו – אפס כי המטרה היא ממנו והלאה. מי מעכב? איה המכשולים? בחומר הנחשל המפגר ללכת אחרי הרוח? ברוח הטס מעבר למטרה? – וחזר הדין.

ב

אבל עד שרוח ספקנית ונקרנית סובבת הולכת סביב סוד ההוויה סחור סחור, ועל סביבותיה שבה – מהולכת לה ההוויה לפני עין האדם ועוברת בדרך אחת ממנה לא תזוע. גלויה אותה הדרך לאדם ונראית לו מראשית הימים, ובוודאי כך תהא נראית לו עד אחרית הימים. מה ההוויה? רוחנית או גשמית? זו וזו בבת אחת או לא זו ולא זו? מה לפניה ומה לאחריה? מה דרכיה כי נדע? נעלמה היא ונעלמות דרכיה בסתרי אין סוף. רק משעול אחד צר פתוח לפנינו ודרך המשעול הזה אנו רואים את ההוויה עוברת ממדריגת הדומם אל הצומח, ובשתי המדריגות אין עינו של אדם תופסת אלא גשמיות לחוד, גשמיות בלא רוחניות. אז הולכת ההוויה ומתרוממת אל מדריגות החי והמדבר, ובשתי המדריגות הללו היא מתגלית לפנינו בשתי צורות קשורות זו בזו – בצורה גשמית ובצורה רוחנית. פה, בממשלת החי והמדבר, אין גשמיות בלא רוחניות ואין רוחניות בלא גשמיות, גוף ונשמה מורכבים זה בזה. אמת, האדם רואה בעיני רוחו עוד מדריגה עליונה, שההוויה מגעת אליה ונעשית שם רוחניות טהורה מבלי שיהיה לה גוף ודמות-הגוף. אבל מדריגה זו נמצאת כבר למעלה מן האדם ומעבר לאדם, אותה יראה, אליה תכלה נפשו ועדיה לא יקרב. כללו של דבר: למטה מן האדם רואה האדם בחוש גשמיות בלא רוחניות, למעלה ממנו הוא רואה ברוח רוחניות בלא גשמיות, אבל בממשלת החי והמדבר – על הכול בממשלת המדבר – הוא רואה גשמיות ורוחניות מלוות זו את זו, מתאימות זו לזו, מדובקות זו בזו.

ג

לנו אומרים: צא ולמד ספר דברי הימ ים לבני האדם וראית מה גדול כוח הרוחני וממשלתו בעולם! בוא וראה מה שנעשה לפניך ולעיניך! הנה אותיות כתובות בדם אדום על גבי דם שחור פורחות באווירך, מעורבות בקרעי ספרי תורתך, בפיאות זקן אחיך ואחיותיך, בראשי חוטמיהם ובפטמי דדיהם. מן המזרח הקרוב נושא את כולם הרוח, משדה המהפיכה. עדות המה לכל באי עולם כי אין מהפיכה באה בחיי האומות על ידי הכח הגשמי, כי רק הכוח הרוחני לבדו הוא המהפך של החיים, המפשט את עקמומיותיהם ומתקן ומעלה אותם. משל למה הדבר דומה, למהפיכה התורכית שנעשית בכוח רוחני והצליחה הצלחה גמורה.

אבל עדיין מקום יש לבעל דין לטעון ולומר, שכל אותה הרוחניות, שנתגלתה במעשי האדם בין במלחמה ובין בשלום, בין במהפיכה ובין בהתפתחות, היתה בשעת התגלותה בהכרח גם גשמית, וקודם התגלותה מותנית מכמה וכמה גורמים גשמיים ורוחניים כאחד. ואותה המהפיכה התורכית תוכיח. לכאורה היתה כל עיקרה רוחנית, וכך נראתה לרבים מבני האדם בחדשיה הראשונים, אבל חצי השנה טרם נמלא לה, והיא כבר גילתה לנו את צורתה השניה ולימדה אותנו לדעת מה גדול הוא כוחה החמרי. ולא זו בלבד: דומה, שדווקא זה הכוח החמרי הגדול, הנמצא מאחורי המהפיכה התורכית, הוא שעמד לה שתהיה רוחנית, נזהרת מהוצאת כוח לבטלה, מהריגות ומרציחות אכזריות שכיחות בשעת מהפיכה. מחוללי המהפיכה התורכית היו כל כך בטוחים בכוחם הגשמי, כל כך מכירים אותו, עד שלא מצאו כל צורך להשתמש בו קודם שהכריחו אותם מתנגדיהם לכך.

ד

המהפיכה התורכית הצליחה לפי שהיו לה גם כוח רוחני גם כוח גשמי. משום מה לא הצליחה המהפיכה במזרח הקרוב?2 משום שלא היה לה אלא כוח גשמי? מסופקני. מסופקני, אם היה לה כוח בכלל, וכוח גשמי בפרט. היו לה הרבה בעלי-אגרופין. היו לה גם הרבה דרשנים ולמדנים, אבל להיוצרים הרוחניים של המהפיכה – לא לכולם ולא לרוב מכריע בהם – לא היתה תכנית קבועה ומסוימה, שעל פיה היו רוצים לתת לארצם צורה חדשה. בלל ה' את שפת האנשים האלה ועל הכול את רצונם. הללו אמרו: אין כוחנו גדול אלא לפסוע פסיעה קטנה, והללו פתחו את פיהם בחכמה וצעקו: כולנו נטולי טחורים וחקוקי-כפות-רגלים, ומרוצתנו כמרוצת-הנשר בשמים. ושוב אחרים כסבורים היו: פסיעות ומרוצות הללו למה הן באות? מוטב שנעמוד במקומנו, והארץ תקפוץ לנו ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. והיו גם מתלמידיהם של הרוצים בפסיעות ובמרוצות או בקפיצת הארץ שאמרו: באמת אין אנו נזקקין כלל לא לפסיעות ולא למרוצות, ואפילו לא לקפיצת-הארץ, אלא אם כן יחזירו אותנו מעט אחורנית, לפחות לזמנם של הקומוניסטים הראשונים שקדמו לבריאת העולם התרבותי. היו אמנם פה ושם יחידים, שגם בשעת הפלגה ובלבול לשונות כזו שמרו עדיין את שכלם הבריא, או חלק ממנו, וידעו מה יש לרצות. אבל מועט זה בטל ברוב הגדול והמכריע. וכשיצא רוב זה אל מערכת המהפיכה להגשים את תורת רבותיו במעשה, קיים זה מה שכתוב בזו – כלומר: גזר על ימין ועל שמאל וקצץ בידו האחת מה שנטע בידו השנית. הגשמיות והרוחניות מתאימות היו זו לזו. כאן ערבוביה של מחשבות ושם ערבוביה של מעשים. מה נשתומם איפוא, כי הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום?

ה

בעיקר הדבר, אין ערבוביה זו יונקת אלא מן הערבוביה הגזעית שבמזרח הקרוב. השאיפה אל סדרי המערב פוגשת מכשולים ומעצורים לא רק במוסדות הטאטאריים שנשארו בארץ, אלא קודם כול – בחלק הנשמה הטאטארית של האומה הסלאווית, אשר גידל את המוסדות האלה, טיפח וריבה אותם עד אדר היכו שורש למקה ועשו פרי למעלה. גדולה מזו: כל אותה השאיפה אל המערב ואל סדרי המערב היא כל כך פגומה בתכנה ובצורתה, עד שעיתים קרובות אינה נראית כל עיקרה אלא מלאכותית

ומזויפת מראשית צמיחתה ועד עתה – כלומר: מן הנסיונות הראשונים של פטר הגדול להכניס את ההשכלה בלבות נתיניו בשוט וברצועה, ועד הנסיונות האחרונים של רבים מאנשי המהפיכה להוריד את מלכות השמים אל ארצם בפצצה ובאקדח. כל אלו הנסיונות יותר משהועילו להכניס אל הגוף הקיבוצי שעליו נעשו את החדש, הועילו להוציא את הישן ולא היה מחובר אליו חיבור אורגני, ועל כן לא יכול להיקלט ולהיעכל. היו אמנם מי שחשבו לחבר את הקומונה, שעלתה במחשבתם של המערביים להיבראות לעתיד לבוא, אל שרידי הקומונה שנשמרו בארצות מזרחיות מתקופת הפראים הקדמונים. אבל יותר משאי אפשר לו לאדם לקרב את המזרח את המערב, אי אפשר לו לקרב את העבר הרחוק אל העתיד הרחוק ולקפוץ קפיצה אחת על סדר זמנים.

ו

בוא וראה, שלא רק הסדר הקומוניסטי, שגם במערב אינו אלא הלכתא למשיחא, אלא אפילו המשטר הקונסטיטוציוני, שהוא שורר במערב זה עידן ועידנים, אי אפשר לו עד עתה להיקלט במזרח הקרוב. זה יותר משני יובלות שנים הולכת ונמשכת “המהפיכה”, נחנקת ומתעוררת, מתעוררת ונחנקת בערבות השלג אשר במזרח הרחוק, בערפילי המבצרים אשר מרחוק ומקרוב, באדי עליות ומרתפות, יריות ותליות. נוראים חבלי הלידה – וכוח אין ללדת. האך מקרה הוא הדבר ולא תוצאה מוכרחת מנשמת העמים היושבים במזרח הקרוב ומכל תולדותיהם? – המשטר הקונסטיטוציוני הוא חלק מסדר העולם החדש, הוא המבטא המדיני של סדר עולם זה. היש לנו עובדות מוכיחות, כי האומה ה“סלאווית” יכולה לעבור מסדר עולמה היא אל סדר-העולם המערבי ולצאת מן המעבר בשלום? להפך. בקשו שבטי הסלאווים היושבים בבהמן לעבור מהשקפת עולמם אל השקפת העולם החדש, והיתה תבוסתם כמעט שלימה: מזמנם של הוס ותלמידיו מתחלת הגסיסה המדינית של השבטים האלה, שוב בקשו שבטי הסלאווים היושבים בפולניה לצאת מעולמם אל העולם המערבי, ויצאה נשמתם המדינית. עכשיו מבקשים גם הסלאווים האחרים את הדרך אל המערב, והם מתחבטים ומתלבטים זה זמן רב ואינם מוצאים את אשר הם מבקשים. משעה ששיחררו את האיכרים שרפו את האניות המובילות אחורנית, – אבל איה האניות אשר בנו כדי להובילם לפנים? – " האומה הפולנית לא נתנה לנו אפילו אות אחד, שהיא מוכשרת לצאת מן המצב הפיאודלי הנוסד על השתעבדותם של עובדי-אדמה" – כה אמר לא אשכנזי שוֹויני, כי אם קארל מארכס. יאמרו: עכשיו נשתנו כבר הדברים. כן! נשתנו הדברים, אבל על ידי מי? הפולנים והצ’כים לא יצאו מעולמם, הם הוצאו ממנו ביד חזקה. ומה יהיה הלאה? ימים יגידו.

ז

אלה הן העובדות ופירושיהן בתורכיה ובמזרח הקרוב. ואנחנו מה? מה הן עובדותינו אנו ומה טעם יש להן? הללו אומרים באמונה ובתום לבב: ישראל עם עולם הוא, הולך הוא ומתקיים בכל התנאים החמריים שבהם הוא נתון, ולא נזקק להם ואינו תלוי מהם, בכוח הרוח היה חי וקיים עד הזמן הזה ובכוח הרוח יחיה ויקום לעולמים. לכאורה אמירה נאה זו כולה אמת וצדק, וישראל הוא מחאה היה כלפי כל בעלי החומר למיניהם. אלא שבאו הקנטרנים ושדו בה נרגא. הקנטרנים אומרים: היה היה גם לישראל חומר, שבו ובזכותו נפלה מעל כל העמים במשך כמה מאות שנים.החומר, שבו הכתוב מדבר, זהו סדר הכלכלה המיוחד שהיה לו לישראל בגולה, ושהיה ממלא את תפקידו של החומר העיקרי נושא תולדותיה של כל אומה ואומה – של ארץ המולדת. כל זמן שישראל בגולה היה “המעמד השלישי” המיוחד בתוך שאר האומות שאליהן גלה. נבדל מעל אומות העולם הבדלה מעמדית והבדלה לאומית וחי במידה ידועה חיים עצמיים. כך היה בימות-הבינים במערב אירופה, וכך היה במאות האחרונות הארצות פולניה וליטה, ולאחרונה גם ברוסיה. משעה שהתחילו הגויים “מתייהדים” והעמידו להם “מעמד שלישי” מקרבם, נשתנה מצבה של כנסת ישראל באירופה תכלית שינוי – קודם כול נעשה פתח פתוח כפתחו של אולם לטמיעת ישראל בעמים.

ח

אמת הדבר, מי שבא ותורתו בידו, שהיהודים לא נתקיימו בגולה אלא בזכותו של סדר הכלכלה שלהם, – הוא טועה טעות רבכתי. אותו הדבר, שהיהודים הביאו עמהם מארץ-מולדתם אל ארצות הגולה ושמרוהו מכל משמר, – לא היה סדר הכלכלה שלהם, שאין מדרכו להיטלטל ממקום למקום, אלא מה היה? צורתם הלאומית, שמרוב בליטתה קשה היה לה להימחק זמן מרובה בכל המים הזידונים אשר עברו עליה. אילמלא היו ישראל בעלי צורה בולטת זו, היו נבלעים זה כבר במצולות הערבוביה שהביאו לעולם אלכסנדר מוקדון ומלכות רומי בשעתם, ולא היה נשאר לשונאיהם של ישראל שריד ופליט זמן רב קודם שנעשו רוכלים מחזירים בעיירות אירופה. אילמלא היה ישראל “מין אנושי שני” (genus alterum) – כמו שקראו אותם בעולם העתיק בניגוד להיוונים, הרומיים והבארבארים – כבר באסיה, לא היה נעשה מעולם ל“מעמד שלישי באירופה. ראשו ורובו של ההמון היהודי ירד למערב לא באניות סוחר, אלא בשלשלאות של ברזל. רק אחרי הרבה גלגולים שונים נתגלגלו זרע אברהם, יצחק ויעקב בגופות של רוכלים וסוחרים, אומנים ופועלים, והיו לעם אשר לו משק של ממון. יצחק שיפר אומר: “הלחץ, אשר לחצו העמים תמיד את הגרים, הוא היה הכוח, אשר הניע א5ת היהודי הנרדף לבקש בכל כוחו את “אבן החכמים”. היהודי למד לדעת את הכוח הגדול של הממון. הממון נתן לו כבוד וחשיבות. הממון היה כלי-זינו המיוחד במלחמתו עם העמים החמסנים”. מן הדברים האלה אין לגרוע, ועליהם יש להוסיף: הממון היה כלי- זינו של היהודי לא רק במלחמתו על קיומו הפרטי, כי אם גם במלחמתו על קיומו הלאומי. בדרכים שונים נלחם היהודי על קיומו בעזרת ממונו – ישר: ע”י תשלומין מרובים בעבור פירורים על זכויות לאומיות; אי-ישר: ע"י המשק הממוני, אשר הבדילו זמן רב מעל אומות בעלות המשק הטבעי, ונתן לחייו צורה מיוחדת.

ט

אולם החומר העיקרי, שבו נתגלה ועל ידו נשתמרה הרוח הישראלית בגולה כמה מאות שנים, היה – הגוף של התורה: המצוות המעשיות, בין אלו שהן בקום ועשה ובין אלו שהן בלא-תעשה. הרוח הישראלית לא היתה רוח מרחפת בחללו של עולם, ואף לא מצומצמת בארבע אמות של בתי-כנסיות ובתי-מדרשות – אלא רוח פועלת וחיה בכל המעשה אשר עשה היהודי, בשתי מאות ושמונה וארבעים מצוות-עשה ובשלוש מאות וחמש וששים מצוות לא תעשה, בהמון חומרות וחומרי חומרות, שכל אלו שנזהרו אפילו בקצתן – “אפילו ריקנין שבישראל” – היו עומדים כבר פרושים ומובדלים מכל העולם כולו ואי-אפשר היה להם להתערב ולהתבטל אפילו באלפי אלפים. צא ולמד מה עלתה להם לשומרונים, שלא רצו להכניס את ראשם בעול הפרושים? כמה מהם ניצולו משן הזמן? איזו עשרות דלות, שהן עומדות לעבור מן העולם בעוד זמן מועט! והקראים שפרקו מעליהם את עול הפרושים איה הם? כמה מהם נשארו לפליטה וכמה יארכו עוד ימי השרידים הפליטים? ומה הוא עתידם של נושאי היהדות “המתוקנת” במערב אירופה? האינם הולכים לפנינו ולעינינו בעקבות אחיהם הגדולים, השומרונים והקראים, לתהום האבדון הרובצת סביבם? ומי ימנה מספר לשמות אשר עשתה הטמיעה אפילו המרכז ההמון היהודי, במזרח אירופה, משעה שהתחילה היהדות העתיקה מתרופפת, והתריס העיקרי מפני פורענויות השמד מתפוצץ? גורל השומרונים בימות קדם, הקראים בימות-הבינים, והיהודים המתוקנים בימותינו – הוא אזהרה נוראה לשארית ישראל, הוא מחאה נמרצה כלפי השאננים, המתברכים בלבם: אך עם עולם הוא ישראל, ושן הזמן לא תיגע בו לרעה.

י

אתם אומרים: אנחנו מאמינים בנצחיות האומה הישראלית. אבל ילמדונו רבותינו: במה יתגלו החיים הנצחיים של האומה הישראלית בעולם הזה, שאינו אלא עולם של התגלות והתלבשות? כיצד תחיה האומה הישראלית לבדה בלא גוף בעולם הזה, שכל החיים בתוכו כולם מעוטפים בגופות? המשק הממוני, שהיה מיוחד לישראל בגולה, נעשה זה כבר משותף לכל באי העולם התרבותי ועל ידו עוד לא יתנכר ישראל במעלליו, והתעשיה הלאומית, שנגלתה לו לאחד הסופרים בחזיון לילה, אין אדם בעולם יודע מהי וכיצד תבוא לעולמנו. תרי"ג המצוות המעשיות, שהיו מיוחדות לישראל, מתרופפות בידיו של ההמון הגדול, ומתוות לאומיות אחרות אין מי שיתנן ואין מי שיקבלן עליו. שפת ישראל, אפילו בבחינת שפה ספרותית, ואין צריך לומר מדוברת, היא לאו דווקא, וארץ-ישראל בבחינת נושאת תולדותינו לעתיד לבוא היא דבר שאין בו צורך ושאין בו תועלת! למדונו, איפוא, רבותינו: מה החלום הזה אשר חלמתם על נצחיות אומתנו העלובה, ומה פתרונו?!

יא

אחד אני יודע: אחד הוא הפתרון לחלום החיים הנצחיים של אומה ישראלית רוחנית, מרחפת ברוח בלא מצוות לאומיות, שפה לאומית, כלכלה לאומית וארץ לאומית. חלום חיים נצחיים אשר כאלה איננו כי אם חלום-המוות, ופתרונו: השארת הנפש הלאומית בעולם אחר, אשר ליהודים לא יהיה עוד חלק בו, השארת היהדות באוצר הנשמות העולמי לאחר שהיהודים עצמם יעברו מן העולם. בה במידה שהחומר הישראלי מתרחק יותר ויותר מלבנו באותה מידה עצמה מתקרבים הגויים אל החומר שלנו ובולעים אותו באופן זה או באופן אחר, ובאותה מידה עצמה הרוח הישראלית עוזבת אותנו ופורחת לתוך התרבות הגויים. לא רק הכרת-תודותינו העתיקות, חקירת כתבי-קדשנו עברו זה כבר לידיהם של הגויים, לא רק ההתעמקות בספרותנו המאוחרת, תלמוד תורתנו ותולדתנו לאחר החורבן הולכים ועוברים לפנינו ולעינינו לידי הגויים. לא זו בלבד! רבים מזכירים את העובדה, שאל הכרוז שיצא מעיר הבירה לייסד אגודות חובבי שפת עבר וספרותה נענו רבים מערי השדה, בשעה שאל הכרוז שיצא משם לייסד אגודות מסדרי אמיגרציה כמעט נשלא שמו לב. אחד מגדולינו שמח גם על זה וראה בזה נצחון הרוחניות על הגשמיות. אבל לשמחה מה זו עושה? יש לשמוח על מה שנעשה אם רב או מעט הוא, אבל כיצד יש לשמוח על מה שלא נעשה? אדרבה, הרבה יש לנו להצטער על חוסר-המעשה. בשעה שיעקב אינו דואג לאוכלוסיו, עשו בא ודואג להם. ביאתו של עשו מהי? – אם יבוא עשו אל המחנה והיכהו; אמת! בזמן שישראל זוכין מלאכתם נעשית על ידי אחרים! אבל אוי ואבוי לזכות אשר כזאת!

יב

בעיקר הדבר כל אותה התורה של ישראל הרוחני היא הקאריקאטורה העתיקה של חלום הנביאים הגדולים. הנביאים הגדולים חזו בעיני רוחם את ישראל יושב על אדמתו, מתקדש ומיטהר בעבודת אלוהי-ישראל, הולך ומתעלה בדרך הקודש העולה למעלה, מוריד את השפע האלוהי מלמעלה למטה – אל הררי ציון ואל גבעת חרושלים. והשפע מתגבר ומאיר באורו הגדול לכל העמים כולם: " והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו – כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!“. זה היה חלום הנביאים ומשאת נפשם: לא ישראל רוחני טס באווירו של עולם, אלא ישראל " מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”, משל לסולם שראה יעקב אבינו בחלומו. באו העניים והאביונים, אשר קצרה נפשם מיחל אל היום הגדול, ואמרו כמוחמד בשעתו: לא רצה ההר ללכת אל מוחמד – וילך מוחמד אליו, והתחילו משתמטים מקרקעם, מתפשטים מגשמיות, ומתפזרים בכל ארבע כנפות הארץ, ומצודדים נפשות, וסוחרים בפירורים שנפלו מעל השולחן אשר לפני ה'. מעל “ישראל הגשמי” נקרעו, אבל אל מדריגת “ישראל הרוחני” לא הגיעו, כי אחד אחד נבלעו בגויים. לא רצו היהודים הנוצרים לקבל עליהם עול מלכות ישראל, נמנעו להשתתף במלחמת-הרוחות לעמם ולערי אלוהיהם – וקיבלו עליהם את מרותו של הקיסר הרומי! – כך היה וכך יהיה, והדברים עתיקים.

יג

קשת עורף היא הרוח הישראלית. אינה רוצה להתגלות בלא גוף, והיא הולכת ומתעלמת הלאה הלאה, בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות, בספרות העברית והיהודית לא נותר לה רק שריד כמעט. גם ב“מרכז הרוחני” – אם יהיה בזמן מן הזמנים בארץ-ישראל – לא תתגלה הרוח הישראלית בכל עוצמה ועוזה כל זמן שלא תצמח מתחתה, מ“מרכז גשמי”. הרוח הישראלית – ככל רוחות העולם – היא רוצה ותובעת חומר מוצק – עם חי וקיים, מכה שורש באדמתו ומדבר בשפתו. דומה שכל החרטומים והמכשפים לא יעבירוה על רצונה זה ולא יכבשוה להתגלות ערטילאית. ואפילו אותו הנביא, אשר הודיע לעולם את דבר ה' אלוהיו, “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי” – לא על גדות הרונה והוולגה נפקחו עיניו לראות את קדוש-ישראל ולדעת במה כוחו גדול, כי אם על גדות-הירדן, על אדמת-הקודש. שם, תחת השמים המורידים את טל-חרמון על הררי ציון, בצל ארזי הלבנון, בין רועי עדר העיזים שגלשו מן הגלעד, בין הבוקרים ובולסי השקמים, הבוצרים והיוגבים, החורשים והקוצרים, דורכי הענבים ומושכי הזרע על אדמת-ישראל, בין בנות ירושלים המחוללות בכרמים בתוך עלמות תופפות, שרים ונוגנים – שם שרתה רוח הקודש על נביאי ישראל, שם “נגלו אלוהים לחוזיך וציריך”.

[1909, “העולם”].

א

הקיבוץ הלאומי, שהוא הולך וגדל כהלכה, הוא מגיע לידי יצירת גזעו ואמונתו. הגזע והאמונה אינם ההתחלה, נקודת-המוצא של הקיבוץ הלאומי, אלא הם הנקודה הראשית, שאליה יכולה האומה להתרומם כשיש לה הכוחות הכבירים הראויים לכך. אדמת- האומה, סדר כלכלתה, משטרה המדיני, חוקיה ומשפטיה, לשונה, שירתה, ספרותה ועל הכול – החומר האנושי, שממנו נוצרה האומה – בוראים את האפשרות להתהוות הגזע וליצירת האומה. האומה מתחילתה לא תמיד היא בת משפחה אחת, נקיה מתערובות. על פי רוב היא “קונגלומראט” של משפחות שונות, הרכבה של חטרים היוצאים מגזע אחד, או גם משנים שלושה גזעים. עיתים הרכבה זו, שנעשית בילדותה של האומה ושלא מדעתה, פוסלת את האומה למפרע ועושה אותה בלתי-מוכשרת ליצירה גדולה, או לחיים טובים וארוכים. ועיתים ההרכבה עולה יפה, החלקים מתאחדים באחדות שלמה והארמונית, מלאת-חיים ושמחת-החיים, או, לפחות, מתמזגים באותה המידה הנעלמה, שבו תלויה האפשרות של היצירה הלאומית. בשעה שההרכבה היתה מוצלחת, הולכת האומה ועולה ממדריגה למדריגה: מתערה כאזרח רענן בתוך אדמתה, מתארגנת אורגאניזציה כלכלית ומדינית, בוראת תורת חוקיה ומשפטיה, משכללת את לשונה, מעמדת משוררים וסופרים, נביאים ואנשי-רוח. ואם זכתה – היא הולכת אחרי כל אלה ובאה עד הראש: היא נעשית לגזע, ל“ראסה אריסטוקראטית”, ויוצרת את אמונתה שלה, את השקפתה המיוחדת על העולם ועל האדם. אבל הגזע והאמונה, אף-על-פי שהם ההתגלויות העליונות של הקיבוץ הלאומי, אי-אפשר להם להתגדל ולהתפתח בלא אותו הקיבוץ, שבו הם מתגלים, ואין צורך לומר, שאי-אפשר להם למלא את מקומו של זה. אין התגלותו של דבר שלמה אלא אם כן אותו הדבר עצמו הוא שלם, ואין ההתגלות, אפילו היותר עליונה, של דבר, יכולה לבוא במקומו של כל הדבר כולו.

האומה הישראלית, כשישבה על אדמתה, לא היתה מן העומדים, אלא מן המהלכים. מטפסת ועולה, עולה ומטפסת היתה כל ימיה. כמה פעמים נכשלה ונפלה, אבל אחר כל נפילה קמה שוב, וטיפסה ביתר שאת וביתר עוז מעלה מעלה. בדרכה הקשה, הארוכה והתלולה, המלאה מכשולים, מעצורים ופגעים רעים, איבדה חלקים קטנים וגדולים מן הנחשלים, שלא עצרו כוח ללכת עמה. מבני בנימין נותרה רק “שארית פליטה”, “אפרים בעמים התבולל”, “בני משה הלכו מעבר לנהר סמבטיון”. כאלה וכאלה בלעה הדרך, בלעה על מנת לפלוט ושלא על מנת לפלוט. אבל לב המהלכים והמטפסים לא נפל, רוחם היה איתן, בטחונם בכוחם ובתכליתם רב ועצום. והביטחון לא נכזב. העבודה הקשה עשתה פרי. באו נביאי יהודה ואפרים, וכאש מצרף טיהרו את רוח האומה מילדי נכרים ומעבודה זרה, ומלהבות אש הוציאו את האמונה הישראלית מזוקקה ומצורפה, מיוחדת במינה. באו תלמידים אחריהם ועברו כרוח סערה מטהרת על פני העם; הוציאו מן הקהל את הערב-רב, שעלה עמו ממצרים ומאשור, מעמון וממואב, מאדום ומן הממזר היושב באשדוד. כך נוצר הגזע הישראלי, נושא האמונה הישראלית בעולם.

אבל בה בשעה שנוצרה יצירה זו – הגזע הישראלי, הנושא את האמונה הישראלית – כבר עמד האויב מאחריה, וחרב שלופה בידו לגדע ולהשחית את שרשה, לנסוח את הגזע מאדמתו, ולגזול ממנו את האור והאויר המחיים אותו. האויב החריב את האומה, ביטל את החיים הלאומיים, שהולידו, גידלו וריבו אותו הגזע ואמונתו. ישראל היה ללא-אומה – לפי שניטלו ממנו כל תנאי החיים הלאומיים: ניטלו ממנו אדמתו, סדר-כלכלתו ומשטרו המדיני, נקרעו אברים חיים מן הגוף הלאומי, אבדו חלקים חלקים משירתו ומספרותו, נכרת מפיו הדבור העברי, ומלשונו הלאומית לא נשאר אלא שריד ופליט בשרידי ספרים מוצלים מאש. אמת, כנסת ישראל הצילה מן הכליון את שני קנייניה העליונים – את האמונה ואת הגזע, נצרה אותם בכל ארצות פזוריה כבבת-עינה, באה עליהם באש והמים, נידונה בשבילם בכל מיני מיתות משונות, אבל באין קיבוץ לאומי וחיים לאומיים ייפרע עם. כי לא על האמונה ועל הגזע בלבד תחיה האומה. כי אם על כל הקניינים הלאומיים.

ולא זו בלבד: אפילו שני הקניינים שניצלו אי-אפשר היה להם להישמר בטהרתם. הקניינים העליונים של היהודים באו במגע תמידי לא רק עם הקניינים העליונים, אלא – ובמידה יותר מרובה – עם הקניינים התחתונים של הנכרים. הקיבוץ הלאומי, שהיהודים נמצאו בו, היה כולו נכרי. ואם במרכז עמד הגזע בעינו, הנה מסביב דבקה ספחת ההתבוללות הגזעית לבית יעקב. בני השפחות כיתרו את בני האימהות. ולדות של כותים ועבדים, שבאו על בנות ישראל, באו בקהל ה'. ויותר משנטמא הגזע נטמאה האמונה. “דת משה” היתה ל“דת יהודית”. “דרכי האמורי” נכנסו אל “דרך הקודש”, מנהגים זרים נטפלו על עיקרי האמונה. ולעומת זה בטלו כל המצוות התלויות בארץ, קודם-כול דיני לקט, שכחה ופאה, שמיטה ויובל, – כלומר: החלק העיקרי מתורת המוסר החברתי של היהדות.

והרע והנורא מכול: האמונה הישראלית והגזע הישראלי עוברים מעט מעט מרשותה של שארית ישראל לרשות מעניה ומנדיה. פליטי ישראל שוכחים את תורתםואת לשונם מיום ליום, עוזבים את אמונתם לגמרי, או משאירים ממנה שרידים מדולדלים, שאין להם לא טעם ולא תכלית – בשעה שאומות העולם יושבות ודורשות בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות על כל חזיונות היהדות מראשית התהוותה, הולכת וקריבה השעה הנוראה, שבה תישאר היהדות בלא יהודים, שבה ייקלט החלק האחד של היהדות לתוך המחשבה הכללית, וכל הנותר זרה ייזרה כמוץ אשר תדפנו הרוח. ומה שעולה לה לאמונת ישראל עולה גם לגזעו. המרכז של הגזע הישראלי הולך ונעלם, המשפחות האציליות של כנסת-ישראל עוזבות אותה אחת אחת, והן הולכות ונבלעות בעמים האחרים. כך היה בימי-הבינים בספרד ובפורטוגל. כך הוא עכשיו באשכנז ובאנגליה, בצרפת ובפולניה וכו' וכו'.

רק על ידי החזרת הקניינים התחתונים לישראל אפשר יהיה להציל את הקניינים העליונים. רק בתוך קיבוץ לאומי ישראלי, באטמוספירה לאומית ישראלית, תפרח עוד הפעם אמונת ישראל ויצא חוטר מגזע ישראל.

ב

ואולם, אם אי-אפשר להחיות את היהדות בלי להחיות את היהודים בתור אומה, עוד פחות מזה אפשר להבדיל את היהדות מעל היהודים של עכשיו. רעיון ה“סקולאריזציה” של הלאומיות הישראלית הוא רעיון מופרך מעיקרו – ומן הטעם הפשוט, שאין עכשיו לאומיות ישראלית בעולם. מי שרוצה באמת להבדיל לאומיות זו מעל הדת הישראלית ולעשותה חולין, הרי הוא צריך ליצור קודם את הלאומיות הישראלית – להחיות את עם ישראל על אדמת ישראל. כדי להחריב מקדש צריך לבנות מקדש.

כי הנה זה כבר הגיעה השעה לדעת ולהבין, כי כנסת ישראל חדלה זה זמן מרובה להיות אומה. עובדה היא, עובדת-החיים, וכל המאמרים והדרשות, הפלפולים והסברות, אין בכוחם לשנות אותה. כנסת-ישראל היא כנסיה דתית משעה שחדלה לחיות חיים לאומיים בכל מלוא היקפם. אפילו בשעה שבית-המקדש השני היה קיים עדיין – היו כבר העומדים בראש הממשלה כוהנים גדולים. נסיונו של הורדוס ליצור ממשלה חילונית בישראל לא די שלא עלה יפה, אלא שמכמה וכמה צדדים עוד קירב את הקץ. הורדוס רצה לברוא ממשלה לאומית בישראל בכוחה של האומה הרומית. הוא רצה ל“שחרר” את הלאומיות הישראלית, בשעה ששרידי החיים הלאומיים של ישראל התחילו נמחקים, בשעה שצללי החירות הלאומית עמדו להיבלע בים הצללים הנופלים מנשר רומי, הורדוס המושל האדיר נשאר באגדות העם בתור “עבדא בישא”.

כל האורגאניזציה של היהודים משעה שחדלו לחיות חיים לאומיים היתה דתית. במרכזה עמד בית-הכנסת. ראשי-הגולה וראשי הקהל היו רודים בעם בכוח הדת. אשכנזי קאתולי, רוסי או צרפתי פרוטסטנטי, נשארים בתוך אומתם; אבל מי שיצא מדת ישראל היה בעיני עצמו ובעיני אחרים יוצא מכלל ישראל. קבלת הדת האחרת היתה כל כך שנואה על היהודים בכל הזמנים ובכל הארצות לפי שראו בה “שמד”, אבדן כנסת-ישראל. רובם של המומרים-מדעת לא היו מתכוונים אלא ל“השמיד” את שארית ישראל, לכבות את גחלת-ישראל האחרונה. מן המומרים יצאו שונאי ישראל היותר נוראים. היהודים הנשארים ביהדותם הכזיבו את תקוות המומרים ואת אדיר כל חפצם לגמור את חשבונו של עולם היהדות. היהודים הנשארים ביהדותם, והנושאים לשמה את כלימות הגויים, הכזיבו את נשמות המומרים, גילו את ערוותן, שפלותן ונבלותן. המומרים לא יכלו לסלוח ליהודים את הדבר הזה, ועל כן עשו נקמות בהם, רדפום בעברת חייתו-טרף בחמת פתנים.

ולא רק המומרים, כל יהודי, שיצא מנקודת-השקפה מתנגדת תכלית ניגוד לאמונה בכלל, או לאמונה הישראלית בפרט, ראו את עצמו כאילו הוא אינו יהודי. כך ראה את עצמו מארכס, כך ראו את עצמם הרבה יהודים אחרים, שקיבלו את תורתו של מארכס או תורות אחרות מיוסדות על יסוד הכפירה כיוצא בה. ולא משום שאי אפשר לצייר לנו יהודי מארכסי בכלל – אלא משום שאי אפשר לו לבנה של כנסת-ישראל בגולה להאמין בכפירה המארכסית מבלי שיוותר על האמונה הישראלית, ועל-כן גם – על שייכותו אל היהודים של עכשיו, או מבלי שיישא שני הפכים בנפשו ביודעים או שלא ביודעים. הכיתה הסוציאליסטית האחת, שהיתה יכולה במידה ידועה להכות שרשים בתוך הכנסיה הדתית של ישראל, היא כיתה סוציאליסטית-דתית, מעין הכיתה הסוציאל-קאתולית וכיוצא בה, – כיתה, שהיתה בונה את שיטתה הסוציאליסטית לא על יסודות הכפירה, אלא על יסודותיה של תורת הנביאים ותלמידיהם. כך עושה, למשל, הרמאן כוהן, המייסד את תביעות הצדק החברתי לא על יסוד גשמי-כלכלי, אלא על יסודה של השקפת-העולם המוסרית, שעליה נבנתה היהדות העתיקה ועליה ניבאו הנביאים. את הצורך לקשר את התורה הסוציאליסטית בתורה הישראלית הרגיש אפילו אדם מישראל מטיפוסו של אהרון ליברמן. הוא הרגיש, כי התורה הסוציאליסטית, שהוא מאמין בה, מוציאה אותו לא רק מדת ישראל, אלא גם מכלל ישראל, ועל-כן היה עמל להוכיח לעצמו ולאחרים, שהתביעות הסוציאליסטיות מתאימות לעיקרי המוסר הישראלי ויוצאות מהן. מובן מאליו, שאהרון ליברמאן וחבריו לא הוציאו ולא יכלו להוציא את כל התוצאות מהנחה זו.

אמת הדבר, כנסת-ישראל אינה כנסיה דתית בלבד. מלבד הקניין העליון האחד – האמונה – הציל ישראל, כמו שנאמר, גם את הקניין העליון השני – את הגזע – מן הכיליון. כנסת-ישראל אינה ערב-רב, אספסוף מבני לאומים וגזעים שונים. אחדות-הגזע מאחדת, לפחות, את הרוב הגדול של נדחי ישראל. אבל מה כוחה של אחדות-הגזע באין חיים לאומיים? אחדות הגזע הועילה רק לגדל ולחדד את כעב-הכפילות בלב כל אלה מן היהודים שיצאו מדת היהדות באופן זה או אחר, ולצאת מכלל ישראל לא רצו, או לא יכלו. אילמלא היה ישראל רק כנסיה דתית בלבד, ובין הבאים בבריתה לא היה אלא קשר דת, לא היה כאב היציאה גדול כל כך, ופצע הקרע לא היה נעשה למכה טריה, זבת מוגלא, מעלה סרחון ורקבון. אבל הקשר הוא יותר מהודק, יותר עצום – הקשר הוא קשר של דם. הדם הוא אות-הברית בין היהודי ואלוהיו ובין היהודי ואחיו. תהום של דם מפרדת בין היהודי ובין העולם הנכרי. קשה המעבר, נוראה הקפיצה – קפיצת-המוות. מתבוסס בדמו עובר היהודי את התהום, מקפץ אל העבר השני.

ואף-על-פי-כן – הפצע פתוח, והיוצאים יוצאים…יוצאים הרודפים אחרי התאווה והכבוד, ויוצאים השואפים אל הנעלם, אל תעלומות סתרי העולם שמעבר לתהום. אין דורש הכשר, אין מבקש “סקולאריזציה”. זה כבר נעשה הכול חולין, גם הקדשים וגם-קדשי-הקדשים…

כללו של דבר:

כנסת ישראל היא כנסיה דתית משעה שפסקה לחיות חיים לאומיים על אדמתה ורק בשעה שתחזור לחיות חיים לאומיים על אדמתה תחדל להיות כנסיה דתית.

באותה שעה תהיה לאומיות ישראלית בעולם וה“סקולאריזציה” של הלאומיות הישראלית תהיה לדבר שהוא אפשר, ולדבר שיש בו צורך לרבים או למעטים. באותה שעה תשוב האמונה הישראלית להיות מה שהיא צריכה להיות מפאת טבעה – התגלות עליונה של חיי האומה, התגלות עליונה ובת-חורין.

[1909, “השילוח”]

א

אחרי אלפי שנים של תוהו-תורה ותוהו-של-גלות, יישוב וגלות, אנחנו עומדים שוב באותו מקום עצמו שבו עמדו אבותינו מתחילת תולדותינו טרם יצאו ממצרים. עוד הפעם אותו השיעבוד החיצוני ואותה העבדות הפנימית, אותו מחסור התשוקה הכבירה אל החירות, ואותה הממשלה של סיר הבשר עם הקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים, אותו המצב המשונה של גוי בקרב גוי עם כל אותן תרי"ג התוצאות הזרות והמרות היוצאות ממנו. עוד הפעם אנו עומדים בעולם כקבוצת אטומים מפוזרים ומפורדים, אשר הלמות הפטיש הנורא דוחקת אותם איש אל רעהו לחברם חד אל אחד להיות אחד, אבל אין כוח בכוח הדוחף אל המרכז להתגבר על בכוח הדוחה מן המרכז, ולנצחו ניצחון גמור. ועוד הפעם עינינו תלויות לאיתערותא דלעילא אשר תאציל מרוחה על עם עני ודל, ותעוררהו ותעודדהו למעשה רב, מחיה את כל החלקים ומאחדם מסביב לנקודה התיכונה.

כי אכן חי בקרבנו הכוח הדוחף אל המרכז, ואיננו זקוק אלא להתעוררות ולהצטמצמות לשם יצירה כבירה. ויונק הוא אותו הכוח לא רק מן הסביבה החיצונית הדוחקת עליו, כי גם מן המסורת הפנימית, מאחדות הגזע והתולדה ומתורת אבות. זהו אותו הכוח הדוחף עצמו, אשר חי ופעל בלבות יוצאי מצרים כובשי הארץ ובוני בית ישראל. אמת, בימים ההם מצא לו הכוח הזה אישיות יחדה ומיוחדת, שבה הצטמצם כולו כמו שהוא עד שהגיע למדריגת היצירה, ועתה הוא מפוזר ומפורר ואין מכניס אותו אל מקום אחד, ומשעבד אותו כולו אל תכלית אחת. אבל הכוח עודנו חי, ועוד טרם יחרב מעיינו. אחדות הגזע והתולדה עודנה פועלת בתוכנו ביודעים ובלא יודעים, למרות ההתנכרות הנוראה לעמנו ולתולדותינו, אשר פשתה בקרבנו כספחת ממאירה ומכאיבה בזמן הזה. וכוחה של תורת אבות גם הוא עודנו איתן, למרות הכפירה של שטות אשר נתפשטה בקרבנו במקום האמונה של שטות שקדמה לה. ואם יש יום אשר עם הארץ כלה גרש יגרש את התלמיד חכם מישראל, ועתידה תורה שתשתכח כולה מישראל – כי אז ישוב ישראל ללמוד מן הגויים את ערכם הנצחי של קדשי בני ישראל: של יסודות התורה וכל מצוות עשה ולא תעשה הבנויות עליהם, של מוסדות ישראל, החל בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכלה בקלויזל’ך ובשטיבל’ך של חסידים, של ארץ ישראל בימי בניינה ובימי חורבנה עד ימי החלוקה והיישוב החדש.

ב

אם גלגלי תנועת התחיה מתגלגלים בכבדות כאופני מרכבות מצרים בביצת ים סוף, אם התנועה החברתית לשם תיקון העולם ופתרון שאלת העניים והאביונים היא חסרת אונים ללכת ולהתפתח לידי כוח עצום חי ופועל בקרבנו, אם כל מוסדות ישראל מתרקבים ונכמשים מאפס כוח החיים – אם כל הנעשה בקרבנו הוא חסר כוח מתחילת ברייתו, הינה מלבד האשמות התלויות בגורמים שונים פנימיים וחיצוניים, האשם העיקרי תלוי בממשלתו של עם הארץ, אשר התנשא למשול בכל מקצועות החיים הישראליים בכוח הבורות וההדיוטות. עינינו הרואות את השמה הנוראה שעשו ושעושים בקרבנו כל אותם הפרנסים עמי הארץ, המושלים בקהילות ישראל על גדות השפריי והדונאי, הסינה והתימזה ועד גדות הוויסלה וכל אותם המקומות הסמוכים להן. אבל אנחנו עוד טרם נלמד מוסר, לדעת ולהבין כי כל המעשה הנעשה בתוכנו אין בו ולא יהיה בו רוח חיים כל זמן שלא יינק ממקורות חיינו, ורוח תורת ישראל לא תחייהו. אפילו תנועה חברתית כתנועה הסוציאליסטית תהיה ותחיה בישראל רק בשעה שתשאב את כוחה מתורת הנביאים, הפרושים והחסידים, ותקבל אל תוך תוכה השפעה של מעלה זו. כי הנה הדת הנוצרית לקחה את מלכות השמים כדי לזכות בה את כל באי עולם ושכחה את מלכות הארץ, ולעומת זה באה התורה הסוציאליסטית שבזמננו בבחינת ריאקציה להדת הנוצרית ונתנה לעולם את מלכות הארץ ושכחה את מלכות השמים. אבל אין האנושות עולה מעלה מעלה אלא על גבי “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”. זהו הסולם שראה יעקב אבינו בחלום, וזהו הסולם שאותו ביקשה תורת היהדות לבנות בעולם העשיה והמציאות. תורת היהדות – זאת תורת האחדות בשלושת אופני התגלותה: תורת האחדות האלוהית שנתגלתה באחדות הטבע לכל חזיונותיו, באחדות האנושית לכל אומותיה, ובאחדות החברתית לכל הכאים בבריתה. הדת הנוצרית חסרה יסוד, אין לה לא ארץ ולא חברה והיא פורחת באוויר. התורה הסוציאליסטית שבזמננו לא די שאין בכוחה לבנות עלייה, שאליה יעלה רוח האדם, אלא אפילו בית לבני אדם איננה יכולה לבנות. מה שהיא יכולה ומה שהיא חפצה לתת למאמיניה אינו אלא “דיר לחזירים מעדרו של אפיקור”. רק תורת היהדות לבדה היא שבנתה את הבית והעלייה, וממנה ילמדו וככה יעשו כל הבונים. ואם הבונים בתים לאומות העולם עדיין הם נזקקים אל היהדות – הבונים בית ישראל על אחת כמה וכמה שאין לבניינם תקומה, אם לא ייבנה כולו מן המסד ועד הטפחות מחומר היהדות ומאבניה ומלבניה ועל פי רוחה.

ג

אפס, כי העלובה מכל התנועות שבקרבנו היא אותה תנועת התחייה של אומתנו, אשר היא פוסעת פסיעה גסה על כל היצירה הלאומית שלנו, ומעמדת את כל קיומנו אך ורק על הארץ. אם יש אשר יחרה אפנו ברבן יוחנן בן זכאי אשר ביקש להציל את יבנה וחכמיה ולא ביקש גם הצלה פורתא מן הקיום הארצי של עם ישראל, אם יש אשר יתקוממו נגדו אנשים די נור כרבי עקיבא או כרב יוסף ויקראו בשצף קצפם: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל – מה נאמר לאלה המדמים להעמיד את כל קיומיו הלאומי רק על הארץ, ועוד גם זאת: על הארץ אשר טרם תינתן לנו וטרם נדע במה כוחנו גדול לקחת אותה? הולכים ותועים אנחנו מן הרוחניות אל הגשמיות ומן הגשמיות אל הרוחניות, ועל כן לא יעלה בידינו לא הא ולא הא. כי כגחלת אש מן הרוח והחומר, ולא ייכון האחד מבלעדי השני. כל עבודת רוחנו תיזרה לארבע רוחות הארץ כל זמן שלא תהיה ארץ מוצקה מתחת לרגלינו. כל תורת היהדות הרוחנית תינדף כעור מן אדרי קיט אפילו מפני רוח קלילה ומצויה, אם לא יקומו כל בני ישראל, למקטניהם ועד גדוליהם, למקציניהם עד אביוניהם, לבנות בית נאמן ליהודים וליהדות. כל העבודות הרוחניות הטהורות, אפילו אם תעשינה בנוסח האיתן והמוצק של הקדמונים, ואין צורך לומר אם תעשינה בנוסח הרפוי והקלוש של האחרונים מבעלי תעודת היהדות או עוד מבעלי הדמוקראטיה הפרולטארית כביכול – כל מיני העבודות האלה לא יעשו תושיה ולא יוסיפו אפילו חוליה אחת לשלשלת תולדותינו הארוכה. כל זמן שהיסוד הארצי יחסר לנו, כל זמן שעבודתנו הלאומית תהיה חסרה עבודה גשמית וכלכלית ישראלית – אין לנו תרופה ואין לנו תקווה להיחלץ מן המיצר. אחת היא לנו אם הגויים רוצים בעבודתנו ורואים ברכה בפריה או לא – אבל עבודתנו ופרי עבודתנו נמסרים לידיהם שלהם, לא לנו, לא רק גדולי הרוח אשר עזבו את עמם בפרהסיה עבדו עבודה זרה – אחת היא אם העבודה הביאה טובה או רעה להם ולזרים – כי גם כל עבודת ישראל הרוחנית נמכרת לעקר: מאחר שאין לישראל צורך בה, באים הגויים ועושים בה כבתוך שלהם, החל מכתבי הקודש וכלה בספרותנו המאוחרת. לא רק בעלי הרכוש המסירים את דתם מוסרים את רכושם לאוצרן של אומות העולם – כי גם הרוטשילדים וכיוצא בהם, בין רוצים ובין אינם רוצים, הונם מתגלגל והולך לידי שונאיהם של ישראל. מעשה שבאו כשדיים ונטלו מטמוניות של ישראל, התגלגלו המטמוניות מידיים לידיים: באו פרסיים ונטלום מכשדיים, באו יוונים ונטלום מפרסיים, באו רומיים ונטלום מידי יוונים, באו בארבאריים ונטלום מידי רומיים; אבל לידי ישראל שוב לא חזרו המטמוניות, ןאם הם התנפלו עליהן אנשים מישראל וזכו בהן בזכות הגונב מן הגנב, הם היו אולי פטורים מן העונש, אבל כל ישראל לא די שלא נהנו כלום מאותו דבר, אלא שעדיין יצא עליהם הקצף ונידונו בכל מיני עונשים. דין היא בעולם, והדין נוקב את ההר ואין רחמים לפניו: כל מה שקנה עבד קנה רבו. ואין ישראל יכול להפטיר עצמו מן הדין הזה כל זמן שלא ייעשה בן חורין. אז רק אז יפקע שיעבודו לרבו, ועבודת ישראל פרי תשווה לישראל: כרוב העבודה וכטובה, כן ורבה וכן ייטיב פריה.

ד

אבל אחרי כל אלה אין די מילים בפה להדגיש ולחזור ולהדגיש, כי עבודת התחייה הלאומית איננה גשמית וארצית לחוד. אלה אשר לא מצאו מאומה בכל אוצרות העבודה הרוחנית של עמנו בעבר, אלה אשר יחשבו, כי תולדות ישראל מתחילות מזמן האספה הראשונה של הסתדרות זו או אחרת, או באופן היותר טוב – מזמן אספת קאטוביץ, וכי ספרות ישראל מתחלת מזמנם של המשוררים שעמדו להם לישראל אחרי שנות השמונים למאה שעברה או באופן היותר טוב – אחרי שנות הששים למאה ההיא – כל אלה, תמיה אני עליהם אם לא בטעות המה נמצאים במחנה ישראל. כי הינה הדברים הפשוטים, ומה לנו לשקר לעצמנו? – הרי אין בזה אלא שני מיני אפשרויות. הראשונה היא זו – כי כל מה שיצרנו בארבעת אלפי שנות קיומנו איננו שווה כלום, ואז חסל! איש לאוהליך, ישראל! כי מי הוא זה אשר יוואל להאמין, שאומה עקרה כזאת, אשר באלפי שנות קיומה לא הספיקה אלא ליצור לעצמה תעודה של עניות שאין העולם יודע דוגמתה, ואשר מעולם לא נתפרנסה אלא מן הפירורים והעצמות שנפלו מעל שולחנות אחרים – מי הוא זה אשר יוואל להאמין, שאומה מדולדלת כזאת עודנה מוכשרת בימי זקנתה ושיבתה לבנות לה ארץ מולדת ולכלכל את נפשה בעבודתה שלה ולספק בידיה היא את צרכיה הגשמיים והרוחניים? דומה שאפילו בטלן, רובץ כל ימיו מאחורי התנור והכיריים שבבתי מדרשות, לא יאמין לדבר אשר כזה. ואם כן הדבר, נשארה לנו רק האפשרות השניה – שיוצרים היינו כל חיינו על פי דרכנו ולפי כוחותינו ותנאי חיינו בכל דור ודור: בשחר טל ילדותנו אמרנו דברי שירה, בימי הבגרות והעמידה העמדנו נביאים מורי העולם ומאוריו ומחוקקי חוקים גדולים אשר יחיה בהם האדם ויעבוד על פיהם – חוקים לזרעים ולנטיעות, למועדי השנה, לדיני ממונות ולדיני נפשות ולכל יחסי האנשים והנשים, להלכות קדשים ולטהרות – אפילו בבואנו בימים אשר אין חפץ בהם, לא חסרנו מחוקקים גדולי עולם, בעלי אגדה נפלאים, הוגי דעות נישאות על העולם ועל האדם בדרך הנגלה ובדרך הנסתר, ואפילו משוררים נשגבים אשר שוררו על מעמקי הים ועל מסתרי רוח האדם, על מכאובי אהבה ועל חבליו של משיח, על שכרון היין ועל שכרון צערו של עולם. מי חסר-לב וישליך אחרי גוו את האוצר הגדול והנפלא הזה אשר הנחילוהו אבותיו ויאמר אני אתחיל מבראשית? ואיככה זה יהיה כדבר הזה, כי יקום עם בבוקר לא עבות אחד וימחוק את עברו – המזהיר או המחפיר – ויתיימר בלבבו להתחיל הכול מחדש? כי לא ימחוק האדם את עברו אם טוב הוא אם רע, ולא תשנה האומה את תכונתה, אם מאושרה היא או אומללה, כאשר לא יהפוך כושי את עורו ונמר חברבורותיו. לכל יצור פרטי או קיבוצי נקבע מסלולו שלו בעולם, אשר בו ילך וממנו לא יזוע, ובת קול יוצאת מדברי ימי עולם ומכרות לעם ועם כלשונו: דע מאין אתה בא ולאן אתה הולך, השומע ישמע, והחדל יחדל ויאבד דרך.

[1910, “הצפירה”].

א

לנו אומרים: תשועת ישראל תלויה בהתקדמות האנושית; ישראל ומצבו בעמים הוא המודד את מעלות ההתקדמות של האנושות. עולה ישראל – סימן טוב להתקדמות. יורד ישראל – סימן רע להתקדמות.

וראה זה פלא. הקצוות נוגעים זה בזה, ואין ביניהם אפילו כמלוא נימה. כשלומי אמוני ישראל, כמאמיני ההתקדמות – עיניהם נשואות אל החוץ: לחסד לאומים. ואם אלה אומרים: “יתן ה' בלב השרים והיועצים לעשות טובות עמנו ועם כל ישראל” – אומרים אלה: תתן ההתקדמות בלב העמים והמפלגות לעשות טובות עם שרידי עם עני ודל. הצד השווה שבהם – שאלה ואלה נואשים כלפי פנים, ומלאים תקוות מזהירות כלפי חוץ,

מי יודע, אם עליית ישראל וירידתו הן המודדות באמת את מעלות ההתקדמות של האנושות? אבל מי האיש, אשר לא ידע מה היא תקוות עם ואדם אשר נואשו מכוחותיהם המה, ותמכו את יתדותיהם בכוחות אחרים חיצוניים?

האמונה האמיתית באלוהי העולם ובהתקדמות המין האנושי – בתוך הלב היא שוכנת. “ושכנתי בתוכם” – ממש. מי אשר אלה לו בתוך לבו, במעמקי נפשו, הוא לא ידבר, כי אם עשה יעשה וגם יכול יוכל. הוא מלא עוז ועצמה, בוער באש אמונתו, הולך הכוח האש הגדולה הזאת מחיל אל חיל ומתגבר כארי על כל המכשולים והמעצורים אשר סביב שתו לו. הוא מנצח בעולם, כי ניצח את העצלות והעמידה שבלבו פנימה.

אולם, מי האיש אשר שבת מכל עבודה עצמית ואמר בשפתיו: השלכתי את יהבי על ה' והוא יכלכלני, או: הנה ההתקדמות הולכת וקרבה, והיא תמלא את כל משאלותי – תמיה אני, אם לבו עמו ואם יש אמונה בלבו. מה דמות נערוך לאמונה, אשר לא תצית בלבבות מוקדי אש, אשר לא תפיח באדם רוח כבירה לעבוד ולפעול בעולם, לגלות את עצמותו לכל מלואה, לכל שיעור קומתה?

באו מילים חדשות לעולם. אפס ישן הוא התוכן. קול דברים אנחנו שומעים. אין מאומה זולתי קול, – קול דברים עתיקים. כבר יצאו השוטרים מבתי-מדרשות – והפיות עודם פתוחים לתפילה תפלה, והקהל, החל מסטרא דימינא שבימינא וכלה בסטרא דשמאלא שבשמאלה, עונה ואומר: “יתן ה'” או “תתן ההתקדמות”.

ב

ויש אשר יבוא אדם, שגברה עליו מרתו השחורה ותקף אותו ייאושו המר, והגה ברוחו הקשה: הוי, מי יודע, אם לא משפט אחד לשרים וליועצים מעבר מזה ולעניים ולנמושות (“פרולטאריאט” ו“לומפנפרולטריאט” בלע"ז) מעבר מזה? – מה נאמר ומה נדבר לאיש אשר ככה יהגה ברוחו הקשה: הדחה נדחה אותו באמת הבניין או בקנה רצוץ?

מתוך התוהו ובוהו של חלומות במריקים, של תורות מזהירות, של דרישות יפות והבטחות טובות, בוקעת ועולה דרישה אחת, אשר טעם לה וכוח בה. זאת היא דרישת הפועלים: להוציא את כלי העבודה מרשות הפרט ולמסרם לידי הציבור. ואם יש יום אשר הדרישה הזאת תימלא – מה תהיינה תוצאותיה? האם לא אלה: ראשית, תעבורנה אדמת אומה ואומה וחרושת המעשה שלה לידי האומה כולה; ושנית, הלאומיות תצא מרשות השרים והיועצים וכל כוונתהון ותיכנס לרשותה של האומה כולה? דומה, שהאומה המושלת על כלי עבודתה, על רכושה הלאומי, תהיה מלאה רגש לאומי אמיתי חזק וחסון אלפי פעמים מן הרגש הלאומי המזויף, שבעלי השלטון מגדלים עתה בלב העם להנאתם ולתועלתם שלהם. אם כן הדבר, מהי התועלת, אשר תצא לנו מכל זה? לנו, אשר כלי העבודה הכי גדול, הכי נכבד, – האדמה – איננו בידינו; לנו, אשר חלקנו בחרושת המעשה הוא כאין וכאפס; לנו, אשר מספר פועלינו קטן ודל לעומת המספר הגדול של בטלנינו; לנו, אשר על אדמת נעבדה בידי זרים, ועבודת בתי-החרושת המעטים אשר לאחינו נעשתה בידי גויים; לנו, אשר רכוש לאומי אין לנו, – לנו מה תועלת תצא מן הדבר, אשר יהיה ואשר יבוא באחרית הימים, עת תמשול אומה ברכושה הלאומי לטוב לה? האם לא נשלך ביום הגדול ההוא כנצר נתעב מכרמי הגויים עם כל חנוונינו, סרסורינו, מלווים-בריביתנו, מלחכי-פנכותינו, מגידי-בעלטתנו, מאמינינו, כופרינו וכל המון עניינו ואביונינו ודלינו וקבצנינו למיניהם? תמיה אני: מה יושיענו ביום הדין הגדול והנורא ההוא “הפרולטאריאט” עם ה“לומפען”, הנגררים אחריו או ההולכים לפניו, ואפילו עם האלה האדירה – ההתקדמות, כביכול, בכבודה ובעצמה? כאשר עבר מסחר היין מידי היחידים לידי הממשלה – מה עלתה לנו? הרחיקו אותנו מענף המסחר הזה. כאשר עברו בתי-הדואר ומסילות הברזל מידי הפרטים לידי הכלל – כמה יהודים זכו להתמנות פקידים עליונים, או אפילו פקידים תחתונים לדואר ולמסילות? וכאשר יעברו כל בתי החרושת המעשה לידי הציבור – התהיה לנו דריסת רגל בהם? היתנו לנו חלק ברכוש האומות האחרות?

ואם תאמר: היש לדמות לממשלה ולציבור של עכשיו את הציבור ואת הממשלה לעתיד לבוא – של אותו העתיד, המזהיר כנוגה הקשת בענן בשלל צבעי תקוותיו המבריקות והבטחותיו המרנינות לב ומדשנות עצם?

ויש לומר: אוי ואבוי לעצומי-העינים ולאטומי-לבב, המשלים את נפשם בתקוות ובהבטחות. ואם שבעתים כאור החמה תאורנה התקוות וההבטחות – את עיני מי יאירו ואת רעאבון מי ישברו? טובות התקוות וטובות מהנה ההבטחות, אבל רעות העובדות וקשות מלחמות החיים. מי הוא אשר יפרע לנו שטר חוב זה, שתקוות והבטחות חתומות עליו? מה נעשה בנייר מחוק זה, שאיננו ראוי אפילו לצור על פי צלוחית? אי הדין ואי בעל הדין?

ג

אתם אומרים: כל צעד הלאה הוא צעד של התקדמות. אבל האם הצעד אל הכליון ואל תהומות האבדון איננו גם הוא צעד הלאה? אתם אומרים כל השתנות היא השתלמות, כל התפתחות היא התקדמות. ועכבר שנשתנה לעטלף, ולבו של אדם שנעשה נחש – מה דינם?

אתם אומרים: הנה יחדל הרכוש מהיות קניין הפרט והיה לקניין הכלל, וניעורו אז כל הכוחות הנרדמים לעבודה, וגדלה ורבתה אלף אלפי פעמים על עבודת האדם בזמננו, והיה פריה די כלכל אוכלוסין העולים אף אלפי פעמים על האוכלוסין בזמננו, ושבתה מלחמת החיים ונימת כל זכר לקנאה ולשנאה, לתחרות ולצרות עין, – וכן הלאה עד גמירא.

אבל יש אשר תעלה מחשבה בלב איש ספקן: מי יודע, אם יחדל הרכוש מהיות קניין הפרט והיה לקניין הכלל? ואם גם יחדל, מי יודע, אם יביא הדבר הזה רק לידי התרבות העבודה ולא גם לידי התרבות האוכלוסין במידה אשר לא פילל האדם מראש, ובאופן אשר אם ייאספו כל דגי הים וכל חיות היער ותבואות המישור והעמק והגבע וההר, והמידבר אשר ייהפך לארץ ברכה וכאלה וכאלה, ולא יימצא לפיות הרעבים והצמאים? ומי יודע, אם יביא הדבר הזה לידי התרבות העבודה כל עיקר ולא להפך – לידי התרבות הבטלה והעצלות ורפיון הידים וכל הקללות התלויות בהם? מי הוא היודע ומי הוא אשר יערוב לנו ערבותו?… אפס כי לו גם יאכל כל האדם, אשר יהיה בימים ההם, די שבעו וישתה די רווחו, וכל רעב וכל צמא וכל עני ואביון יחדל בימים ההם מקרב הארץ – מי יודע אם יחדל האדם לקנא בחברו ותחדל אומה להתגרות בחברתה? הן לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ולא על פת לחם לבדו יפשע גבר, צא ומנה: מלחמות התאוות המיניות ותאוות השלטון, מלחמות הדתות והדעות, מלחמות הגזעים, העמים והאומות, וכולי וכולי. ואם יש יום ותעבורנה המלחמות האלה מן העולם, הן לא תעבורנה מבלעדי סיעתא דשמיא, ואפשר שאפילו מלחמת המעמדות לא תעבור מבלעדי סיעתא דשמיא. כאשר תימלא דרישת הפועלים העובדים בבתי החרושת וימסרו לידיהם את כלי העבודה – אז אין ספק, כי יוטב מצב הפועלים העובדים. אבל יש ויש ספק, אם ייהנו מן הטובה הזאת כל בני האדם. ולא ספק אחד, אלא הרבה והרבה ספקות יש בדבר, ואדם אין אשר ידע ואשר יפתור.

אתם אומרים: תבוא “המדינה שלעתיד לבוא” ותביא חירות גמורה. וספנסר אומר: גורו לכם מפני “המדינה שלעתיד לבוא”, כי זאת היא " העבדות שלעתיד לבוא".

אתם אומרים – וספנסר אומר: אם אזלת ידכם לבטל את הצורה הקומוניסטית, שהמדינה הולכת ולובשת, עבדו בכל כוחכם, שצורה זו תמהר לעבור ושהמדינה שלעתיד לבוא תפשוט את הצורה הקומוניסטית פגומה ותלבש צורת חיים מתוקנת.

אתם אומרים – וספנסר אומר. ואנחנו מה נאמר? האם לא ככה ייאמר היום לבית ישראל: אוי לכם, אם “המדינה שלעתיד לבוא” תקבל צורה טובה לשעה, ואז תפשוט צורתה זו ותלבש שוב צורה אחרת. ואוי ואבוי לכם, אם " המדינה שלעתיד לבוא" היא “העבדות שלעתיד לבוא”, ואין תקוות ואין תוחלת אפילו לשעה אחת של קורת רוח בעולם. גורו לכם מפני המדינה של עכשיו וגורו לכרם מפני המדינה שלעתיד לבוא ואשר תהיה אחריה בימים הרחוקים ההם!

ד

ועל-כן – ארץ ישראל, ודווקא ארץ ישראל? וראה: הנה באו כל המקשנים מסיטרא דימינא שבימינא ומסיטרא דשמאלה שבשמאלה, ויאתיו כל המפולפלים מעבר מזה ומעבר מזה, ואחריהם המון רב יימשך מבעלי השכל הישר ומבעלי השכל הבריא, ובידיהם חבילות חבילות של קושיות, סברות וראיות, של שאלות שאין עליהן תשובה, של אותות ומופתים וניסים ונפלאות, ובפיהם המון מילים, מילים, מילים. הוי, מי האיש אשר יעמוד בפני המחנה הגדול הזה ובפני החבילות שבידיהם ובפני המילים שבפיהם?

ושוטפות המילים וזורמות בשאון גדול ובהמולה רבה: עם ישראל וארץ-ישראל? אין עם ואין ארץ! יש עם ישראל של מעלה, עם ישראל הרוחני, הנבחר מכל העמים; יש ארץ-ישראל של מעלה, ארץ-ישראל הרוחנית והקדושה מכל הארצות! או בנוסח אחר; יש עם ישראל בבחינת החלוץ העובר לפני מחנה ה“פרולטאריאט” וההתקדמות, ויש ארץ-ישראל, שהיא עתידה ל“התפרלטר” ולהתקדם! אבל איה אתם רואים את עם ישראל, ואת ארץ-ישראל איה אתם מוצאים? יש כנסת ישראל בבחינת כנסיה דתית, ויש כנסת ישראל בבחינת כנסיה של כופרים! או: יש ארץ-ישראל בידי התורכים הזקנים או הצעירים, ויש ארץ-ישראל שתיכבש לפני הבריטים! יש עם ישראל של בורגנים; או: יש עם ישראל של פועלים! ויש ארץ-ישראל חריבה ושממה; או: יש ארץ-ישראל, שהיא עתידה להיבנות ולהתנער! אבל איה עם ישראל ואיה ארץ-ישראל?! – וכך הלאה עד גמירא.

ה

הוי על המולחים את המלח ומפלפלים את הפלפל, הטפשים מרוב התחכמות והשוטים מרוב פקחות! וכי לשאלותיכם ולסברותיכם ולפלפוליכם ולראיותיכם נזקק אדם מישראל? האין הדברים פשוטים וברורים גם מבלעדיכם? האין אנחנו יודעים כי היינו אנחנו וארצנו לעניינים אשר ברוח יסודם, כי אנחנו החלוץ והמאסף לכרל המחנות שבעולם רק לא למחנה ישראל, כי את כל הכרמים נוטרים אנחנו, רק לא את כרמנו שלנו? או: מי עיוור ולא יראה את החורבן ואת השממה אשר על פני העמקים והגיאיות, ההרים והגבעות של ארץ-ישראל? מי חרש ולא ישמע את קול יללת התנים ואת נהמת היענים על משואות הר ציון, את אנחות האבות ואת אנקות הבנים, הבוקעות ועולות מכל עבר ומכל פינה, מכל גל ומכל מפולת? אי לב האבן, אשר לא יזוב דם למראה ההרס והשיממון, ואי נפש הברזל, אשר לא תתפרץ למשמע הבכיה הכבושה והחנוקה? ואי המוח המטומטם, אשר לא יבין ואשר לא ידע כי נמכרנו אנחנו וארצנו לביזה ולכליה, לקלון ולחרפה, ואין גואל ומושיע, ואין גודר גדר ועומד בפרץ לבנות את הנהרסות ולהחיות את הנשמות ולהדליק את המשואות על חרבות בית ישראל?

ואולם אתם, המקשים, מי גילה לכם רז זה, כי השכל המקשן הוא הכובש את העולם והוא המושל בעולם בגבורת קושיותיו? כבר נודע הדבר ונשמע בין החיים ורק עדיכם טרם הגיע, כי לא נמסר העולם בידי הפקחים, ולא נפתחו שערי חכמה ונבואה לאלה אשר ויתרו על תמימותם והפקירו את שלימותם. רב לכם, אתם הידענים והמקשנים! כבר נמסרה הנבואה לשוטים ולתינוקות, ואימסר עלמא בידי דטפשאי! האי-ראציונליות היא המושלת בעולם, היא גם המושלת בראציונליות, והיא המשחררת והמשעבדת אותה ככל אשר יהיה רוחה לשחרר ולשעבד. רק מתוך תמימות הלב ושלימות הנפש ופטותה תבוא גאולה לעולם. ואף גאולת ישראל לא תצמח ולא תפרח כי אם ממעמקי הלב התמים והפשוט, המאמין והחי והפועל. כי במעשה רב תיפתר השאלה – שאלת החיים, שאלת הגאולה. ומי האיש, או העם, אשר יבלה את זמנו בהרהורים ובמחשבות, ויפנה את לבו לבטלה – את כוחותיו הוא מכלה ועתיד הוא ליתן את הדין. כי האיש או העם, אשר לא יגאל את עצמו, לא ייגאל.

ו

וממשלת הצדק המוחלט והמוסר הנאצל – מה תהא עליה?

חוקות הצדק והמוסר חוקות עולם הן, והשינוי לא יחול בהן. חזקות הצדק והמוסר מלמדות: כי לי כל הארץ, גרים ותושבים אתם עמדי.

אבל מה ייאמר לאיש המוסר והצדק, אשר יבוא אל בית רעהו, ובאדמת רעהו יחזיק ויאמר: הבה לי את ביתך ואת אדמתך, כי ככה ציווה אלוהי הצדק והמוסר?

האם לא ככה ייאמר לו: נאה דרשת, היה איפוא גם נאה מקיים. רוצה אתה ללמדנו ארחות חיים חדשים, למדנו נא על חשבונך אתה. אם ככה אתה עושה – וידענו, כי לא השטן השיאך, וכי דבר ה' אמת בפיך.

כי תבנה בית חדש, וארץ חדשה כי תעבד, וכתבת לך אתה על מזוזות ביתך ובשעריך: חוקה אחת ומשפט אחד לגר ולאזרח הארץ, והיה כגר כאזרח. ובא הגר אל ביתך שלך ואל ארצך שלך. ועשית לו כדבר הכתוב על מזוזת ביתך ובשעריך ועל לוח לבך.

או אז יוודע הדבר, כי אכן יש צדק ומוסר בארץ, וכוח יש בגוי ובאדם להשכין צדק ומוסר בעולם.

כי זאת הדרך – דרך אחרת אין. זאת הדרך – דרך ארוכה קצרה – ואין בלעדה. איזהו חסיד? האומר: שלך – שלך, ושלי – שלך!

אם ישראל עודנו נושא בלבו חלומות הנביאים, והצדק והמוסר הם כוחות חיים ופועלים בלבו – ילך ויפתור את חלומותיו, ויגלה את כוחותיו בתוך חברתו שלו ועל אדמתו שלו. או אז יראו וידעו כל באי עולם ויאמרו: אך זרע ברך ה' הוא. ונהרו עמים רבים ואמרו: לכו ונלכה בארחותיו, כי אלה הם ארחות החיים וזה הדרך לעולם העליון, אשר אותו קנה לו ישראל בדם תמציתו ובמוח עצמותיו.

[1911, “העולם”].

א

פור התפורר עם ישראל לפירורים בין הסדן ובין הפטיש. לפנינו ולעינינו נפוצו שרידי נקודת המרכז של חיי העם לכל קצות הארץ. התכנסות פירורי העם בדודים הרותחים אשר מעבר לים לא תביא לידי יצירת מרכז לחיי העם. בדודים הרותחים ההם, שבהם מתבשלים פירורי כל האומות והלשונות להיות לאחדות חדשה, רעה או טובה, אין מקום למרכז ישראלי. באופן היותר מוצלח יווסד מעבר לים מין רחוב היהודים כרחוב היהודים אשר היה באלכסנדריה של מצרים. אבל רחוב היהודים באלכסנדריה של מצרים לא היה מעולם למרכז ישראלי. הוא נתקיים רק כל זמן שהיה בית המקדש קיים בארץ ישראל, וכל ניצוצי המחשבות שיצאו ממוחות החושבים של הרחוב ההוא התלכדו לתוך הנקודה הבוערת, המרכזית, שבארץ ישראל. עכשיו אין נקודה בוערת מרכזית כזאת, אין ארץ ישראל. יצירת הנקודה הבוערת, המרכזית – היא עכשיו שאלת שאלותינו, שאלת חיינו. אבל מה כוחנו, אשר בעזרתו נוכל לגשת ליצירה זו? היש בנו עוד די כוח למעשה רב, ליצירה כבירה, אשר בה נישגב ובעזרתה נתכונן עלי אדמות?

כוח העם אשר בו יהיה – הוא הרוח הדובר בו. אם רוח חיים הוא הרוחו הזה – יברא לו נקודה מרכזית, שבה יצטמצם ושממנה יפיץ אורה מסביב לו. ואם הרוח הזה איננו בר קיימא והוא יצא או יוצא מן העולם – שוב אין לו צורך ואין לו כוח ליצור לעצמו נקודה אשר כזאת.

האנרגיה העולמית איננה מצטמצמת אלא כל הזמן שהיא אנרגיה חיה ופועלת.

רוח ישראל נתרכז ביהדות. היהדות היא האנרגיה הרוחנית של עם ישראל. השאלה היא, איפוא, זו: היש עוד די כוח ביהדות לחיות ולפעול בעולם, או אולי נקלט כבר תוכה בתרבות העולמית הכללית, ורק קליפתו החיצונית עוד נשארה?

שאלה חמורה זו מבקשת את פתרונה.

לנו אומרים: זה אלפיים שנה מוצץ עם ישראל את קליפת היהדות, אשר תוכה נאכל ונתעכל כבר בתוך הנצרות. כל דת שבאה לעולם היא הרת השקפת עולם ידועה, שהיא הולכת ומתבדלת ומתגדלת עד שמגיעה שעתה להיוולד ולהתגלות בכל שיעור קומתה, ואז היא משליכה מעליה את מוסרות הדת ויצאת לאויר העולם ערומה מבלי כל לבוש ומסכה. אף דת ישראל היתה נושאת בתוכה השקפת-עולמה, עד שזו נתבכרה ונתגברה ופשטה מעליה את השמלות הרבות, שהיתה עטופה ופרופה בהן, ותצא על הבמה בצורת הנצרות.

זוהי השקפת התאולוגים הנצרים, השקפה ישנה ונושנה שנתחדשה בזמננו בצורות שונות ומשונות. אבל כל ההשקפה הזאת היא מוטעית מכל צדדיה. אמת, בעלי ההשקפה הזאת צודקים הם מנקודתם הם. מן המקום אשר עליו עומדות רגליהם אי אפשר לעיניהם לראות אחרת. אבל הרשות בידינו, וגם החובה מוטלת עלינו, לצאת מן הנקודה ההיא, שעליו עומדים התאולוגים הנוצרים, ולהתרומם לנקודה אחרת, אשר בעמדנו עליה יקבלו הדברים צורה חדשה לגמרי.

אנחנו חיים אמנם בתוך תרבות שכולה נוצרית, שאפילו הכפירה שבה היא נוצרית. אבל עדיין יכולים אנחנו להתגבר על התרבות הזאת, ולהסתכל בעולם מתוך השפופרת של תרבותנו אנו. בלבנו ובקרבנו הן חיה עודנה תרבותנו שלנו. בעלי דת הנצרות דבר אין להם אל התרבות הלאומית היהודית, ועל כן אינם רואים ביהדות אלא את צדה הדתי לבד. אבל אנחנו צריכים ויכולים לראות ביהדות את כל צדדיה. כי אם אמנם אמת נכון הדבר, נקדשה היהדות בקרבנו כמעט כולה קדושה דתית, אבל בעיקרו של דבר – לא נקדשה דת היהדות בישראל לפי שהיא דת, אלא להפך: לפי שהיהדות נקדשה ונתחבבה עלינו בתור עצם מעצמנו ורוח מרוחנו, לפיכך קידשנוה כמעט כולה קדושה דתית. באמת היהדות היא התרבות הלאומית היהודית לכל מקצועותיה השונים, החל ממעשי יום ויום וכלה בדת, שהיא תופסת אמנם מקום גדול ביהדות, אבל בשום אופן לא את כל המקום. באמת היהדות כוללת בתוכה את כל היצירות היהודיות, שנוצרו באלפי שנות קיומה של האומה, ואפילו אותן היצירות היהודיות, שהיו בבחינת יוצאי דופן ושנעשו בזמנים ובמקומות שונים צרות צרורות ליהדות, עדיין הן נכנסות לתחום היהדות שממנה הן יונקות – אם גם בתור סיטרא אחרא דילה.

ב

ולהנחה זו – שהיהדות היא התרבות היהודית בכלל ולא הדת היהודית לחוד, כמה וכמה תוצאות חשובות. וקודם כול התוצאה, שכל דת אחרת, הנצרות למשל או איזו דת שתהיה, אינה יכולה לרשת את היהדות, היינו לקלוט את רוחה של זו ולעשות אותה מיותרת, לפי שאין דת יכולה למלא את הצרכים שתרבות כללית ממלאה. תפקידה של בדת הוא – למלא את הצורך הדתי של האדם לחוד, ותפקידה של התרבות הוא – למלא את כל צרכי האדם הרוחניים כולם. אמת הדבר, דת הנצרות ביקשה מתחילתה לבטל את כל הצרכים התרבותיים של האדם, ואפילו – מה שנראה לכאורה פאראדוכס – את הצורך הדתי. היא ביקשה להעמיד את הכול על האמונה הפנימית שבלב לחוד. אבל צדיק ויחיד הדור אפשר שבאמונתו לבד יחיה. לא כן כל פינות העם. להתגלות האמונה הפנימית שבלב בכל מקצועות החוגים של העם צריכים לשמש כל הקניינים התרבותיים וכל המוסדות התרבותיים. באין קניינים תרבותיים ומוסדות תרבותיים אין אחיזה להתגלות האמונה הפנימית שבלב, והיא נשארת בעל כרחה רוחנית לבד, היינו: מעבר לחיים, ובלי כל השפעה על החיים. בעולם האנושי, שהוא פנימי וחיצון, רוחני וגשמי, כל אנרגיה רוחנית מתגשמת ומתגלה לעין רואים. מובן מאליו, שדת הנצרות, משבאה לתקופת התפשטותה בעולם, הרגישה גם היא צורך לעבור מן האמונה אל הדת, ומן הדת לשאר צרכי האנושות.

לשאר צרכי האנושות. אבל משעה שהתחילה דת זו להתגלות ולהתגשם “נפלה” בהתגשמות גסה יותר מדי, וכאן אנחנו באים לידי תוצאה שניה חשובה מאוד.

דת הנצרות קיבלה מן היהדות את האמונה הפנימית, וזרקה את כל הקניינים התרבותיים של היהדות. אבל מחוסר אפשרויות לחיות באמונה פנימית בלבד התחילה זו מקבלת קניינים תרבותיים מכל עבר ופינה. מכל המינים של התרבויות שפגשה בדרך התפשטותה בעולם קלטה אל תוכה מה שיכלה לעכל ומה שנשאר תחוב כעצם בגרונה. ולפיכך התחילו סתירות פנימיות השוללות זו את זו בעיקר שרשן מתרוצצות בקרבה. יכול אדם להסכים, שדווקא הסתירות הללו עוררו את המחשבה בלבות בעלי הדת ההיא, ושימשו בתור כוח דוחף בדרך ההתפתחות שלהם, אבל צריך כל בר דעת להסכים גם לזה, שכל צעד וצעד של אותה התפתחות נקנה על חשבונה של דת הנצרות, שכל צעד וצעד של התפתחות התרבות האירופאית הוא צעד של השתחררות מעולה של דת הנצרות. עמוקות הן הסתירות שבדת זו יותר מדי, ואי אפשר להן לבוא לידי סינתזה. היסוד של האנארכיה החברתית והרוחנית, שהוא מונח בטבעה של כל דת הבנויה על אמונת היחיד, הוביל את דת הנצרות בהכרח לידי קליטה מן האוויר כל מה שהיה צריך לבעליה באותה שעה ובאותו מקום. האם לא אחת היא באיזו שפה נדבר או באיזה משפט נשתמש או אפילו באיזה סימבולים דתיים נשתמש? – ככה משך וככה עשה האנארכיסט הנוצרי במשך תקופות ובמקומות רבים ושונים. מה הפלא איפוא, כי הסתירות שבו הלכו הלוך והערם זו על גבי זו באופן שאפילו יד חרוצים איננה יכולה עוד להכניס בהן הארמוניה פנימית ולהשכין את השלום והסינתזה ביניהן? הגיעו הדברים לידי כך, שביסודות הדת השואפת למונותיאיסמוס הניחו את אמונת השילוש במקומה של אמונת הייחוד, ואצל יסודות הדת של אמונה ואהבה הניחו את יסודות המשפט הרומאי במקומם של יסודות המשפט העברי. דומה, שאחרי כל זאת יש להטיל ספק בדבר, אם אמנם שואף האדם אל ההארמוניה ולא, להפך, את הסתירות.

מכל מה שנאמר למעלה נמצאנו למדים, שההנחה, כי דת הנצרות גילתה את המאור שביהדות, טעונה עקירה מן השורש, הנצרות בתור דת נפלה למטה מן היהדות, חזרה מן הייחוד אל השילוש, וקלטה סימבולים אליליים. אמת, בדת המתוקנת של הנוצרים נעשה ניסיון חשוב לחזור אל הייחוד ולזרוק את הסימבולים האליליים. אבל ניסיון זה הרי הוא בעיקרו ניסיון לשוב אל היהדות, וכל עיקרו לא נעשה אלא באמצעות ההשפעה של היהדות, ועל כן הוא נמצא למד ולא בא ללמד אותנו כלום. חוץ לזה: תשובה זו עדיין רחוקה היא מהיות תשובה שלמה. לשוב אל דת היהדות אפשר רק על ידי תשובה את כל תרבות היהדות. בתוך היהדות משולבים כל הקניינים התרבותיים ואחוזים ודבוקים הם זה בזה. לא זאת השאלה: אם היתה היהדות מתחילתה מושפעת מתרבויות אחרות, או קיבלה במשך זמן התפתחותה השפעות שונות מתרבויות אחרות. שאלה זו איננה גם חשובה כל כך. אין בעולם חזיון בודד בהחלט. הכול משפיע והכול מקבל השפעה, ולא סגי בלאו הכי. השאלה היא זו: אם יש אחדות ושלימות ביסודות התרבות היהודית, או היא חסרה מתחילתה את האחדות ואת השלימות? ועל השאלה הזאת עלינו להשיב בחיוה גמור. כשם שהתרבות היוונית, למשל, הגיעה לידי אחדותה ושלימותה שלה. יסודות התרבות התחברו בתוך היהדות חיבור אורגני. הדת והאמונה מתאימות זו לזו. המשפט והמוסר – או הדין ולפנים משורת הדין – משלימים זה את זה. אין הניגוד ההכרחי שבין האמונה הפנימית והדת החיצונית מגיע לידי סתירה. וכמו כן אין הניגוד ההכרחי שבין המוסר העליון והמשפט השווה לכל אדם מגיע לידי דבר והיפוכו. התרבות היהודית נוצרה מחומר אחד, ורוח אחד דובר בה. על כל קנייניה ועל כל מוסדותיה טבוע חותם אחד, חותם של אישיות לאומית אמיצה ומוצקה. מתחתה – ארץ האומה, ובתוכה – דם האומה, ועליה – שכינת האומה. ואפילו בגלותה הרי היא בבחינת עץ שנעקר מאדמתו, ואל אדמתו הוא שואף לשוב, ולהכות בה שורש למטה ולעשות פרי למעלה.

ג

אולם לא רק דת הנצרות, עם סתירותיה הפנימיות ועם נפילתה אל ההגשמה, לא גילתה את המאור שביהדות. אפילו תורותיהם של היהודים ברוך שפינוזה וקארל מארכס, אחת אחת לבדה או אפילו שתיהן יחד, עדיין לא אכלו את התוך של היהדות, באופן שנוכל להאמין, כי מעתה הגיעה כבר השעה לזרוק את קליפתה.

יש מן החוקרים המחליטים, כי בתוך היהדות ישנה מחשבה מטאפיסית עמוקה, הקרובה ברוחה למטאפיסיקה האיליאטית, והמחשבה הזאת היא שניעורה ובאה לידי גילוי בשיטתו של הגאון האחרון מזרע היהודים, ברוך שפינוזה. הוא שפתר לאחרונה את החלום הכי -נשגב של היהדות, והוא שהביא את היהדות לידי גמר בישולה, ויחד עם זה גם לידי סיומה של תורת היהדות.

אבל מי הוא אשר יאמין במימרא זו? אם ברוך שפינוזה היה הגאון האחרון מזרע היהודים (ולו גם מזרע היהודים הספרדים בלבד) או לא – הרי דבר זה עוד מוטל בספק גדול אפילו ביחס לעבר, ביחס לזמן שבין הפילוסוף הזה ועד עכשיו, ואין צריך לומר ביחס לעתיד, העתיד הקרוב והרחוק. אבל אם גם נחליט כי הוא היה באמת הגאון האחרון שלנו – מה יצא לנו מזה? הלוא רק זאת, כי הגזע היהודי נתדלדל במאתיים שנה האחרונות, ואין בכוחו להעמיד גאונים. באופן אחר היה הגזע היהודי, מכיוון שהוא חי, מעמיד בהכרח גאונים במקצועות אחרים של מחשבה. או אולי היהודי תקיף רק במקצוע המטאפיסיקה האליאטית וכל שאר מקצועות המחשבה האנושית סתומים וחתומים לפניו? אבל הלוא כבר הראנו היהודי את כוחו הגדול והגאוני גם בשירה, גם במשפט ובשאר מקצועות? שמע מינה. שהדברים אינם פשוטים כל כך, כמו שרואים אחדים בסקירה שטחית שלהם.

זאת ועוד אחרת: נניח גם זה, שברוך שפינוזה הביא באמת את היסוד המטאפיסי של היהדות לידי גילוי – כלום יוצא לנו מזה ביטול היהדות ולא, להיפך, וקיומה? אם אמת הדבר, כי היסוד המטאפיסי של היהדות ביקש לו רבות בשנים את גילויו ואת ביטויו הנכון, עד שמצא אותו בשיטתו של הפילוסוף הגאוני ההוא, אז הלוא ברור הדבר ונכון כנכון היום כי היהדות מצאה לה בימי שיבתה עמוד חדש, חסין ואמיץ, להישען עליו במלחמתה על נפשה, שעליה להמשיכה גם לעתיד. כי הינה אין ספק בדבר, שאותו הפילוסוף הגדול נפל ברשת אשר טמנה לו הראציונליות המופשטת, כשם שנפלו מייסדי הנצרות ברשת זו מטמנה להם החסידות המופשטת. כזה כן אלה שגו לחשוב, כי האדם היא בריה מופשטת, בודדת בעלייתה, וחיה בעולמה השכלי וההרגשי לבדה.

עכשיו הן הכול יודעים, כי האמונה הפנימית שבלב וההכרה העליונה שבראש אינן פוטרות את האדם מכל החיים התרבותיים, אלא, אדרבה, מחייבות אותו להביא את אמונתו והכרתו לידי גילוי: האמונה בלי הדת, והמטאפיסיקה מבלעדי התרבות הכללית, הן פורחות גם שתיהן באווירו של עולם. כדי שתהיה האמונה לכוח פועל בעולם היא זקוקה אל הדת, שבה תתגלה ותתגלם. כדי שתשפיע על ההכרה המטאפיסית העליונה על חיי האדם היא צריכה להזדווג אל שאר קנייני התרבות. ברוך שפינוזה קרא את שיטתו המטאפיסית בשם “אתיקה”, לפי שכך לימד אותו חושו היהודי. היהודי הוא שזיווג את המטאפיסיקה והאתיקה. היהדות היא שלימדה את האדם להתרומם על ידי המעשה המוסרי אל האלוהות שבעולם, שהיא רוצה במוסר ושהיא עצמה איננה אלא הכוח המוסרי אל האלוהות שבעולם. ותורת היהדות העתיקה עולה בבחינה זו על שיטתו המטאפיסית של ברוך שפינוזה. שיטה זו הרי היא חסרה בעיקרה אותו הגשר שהיא מבקשת לבנות – הגשר המעביר מן המטאפיסיקה אל האתיקה. בשיטה זו קופץ האדם קפיצה גסה דרך היסוד המטאפיסי שבעולם, שאין בו לא טוב (מוסרי) ולא רע (מוסרי), אל היסוד נמוסרי התהום רובצת כאן בין היסודות, ויראת התהום מביעה את האדם לידי ייאוש טמיר ועמוק, שהוא שובר אמנם את יצרו הרע של האדם ועושה את המעשה המוסרי האפשרי – אפשרי, אבל בלי שמחה ובלי תקווה. האתיקה תומכת יתידותיה במנוחת הנפש הבאה על ידי המעשה הטוב, על פי הכלל: שמור לי ואשמור לך. אבל איה היסוד המטאפיסי של האתיקה? איה היסוד המוסרי בכוח המאטפיסי? המוסר אינו נעשה קטגוריה מטאפיסית, אלא נשאר קטגוריה אנושית וחברתית.

היהדות העתיקה הרימה את המוסר למדריגה מטאפיסית וריליגיוזית. המוסר הוא התואר (האטריבוט) העיקרי של האלוהות: " ה' ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת“. האתיקה כלולה במטאפיסיקה, שבעיקרן אינן אלא שתיים שהן אחת. אם ברוך שפינוזה קרא את שיטתו המטאפיסית בשם “אתיקה” היה בזה יהודי נאמן. אבל השתיקה שלו אינה מטאפיסית, לפי שהכוח המטאפיסי שלו, ה”סובסטאנץ" שלו, משולל בעיקר האטריבוט מוסרי. ולפיכך טעות גדולה הוא להחליט, שברוך שפינוזה הביא את המחשבה המטאפיסית של היהדות לידי גילויה ומצא לה את הביטוי הנכון. כרבים מפילוסופי ישראל לפניו ולאחריו לא פתר גם הוא את הסתירות המסתתרות בתוך ההכרה האלוהית, ואת השאלות הקשות שיש בשאלת השאלות הזאת. הסובסטאנץ שלו הוא אמנם יודע ומכיר, אבל הידיעה וההכרה הינן כוח מוסרי כשהן לעצמן רק רק בשיטתו של סוקראטס, ששכח – כמאמרו של אריסטוטלס – את התאווה וההרגל. ההכרח “מנקודת ההשקפה הנצחית” קרה יותר מדי, וקרה עוד יותר ממנה " האהבה השכלית אל האלוהות". שתי אלה גם יחד אין בכוחן להצית את האש בלבבות ולהדליק את המאורות בחשכת התוהו ובוהו שבעולם ושבאדם…

השיטה המטאפיסית של ברוך שפינוזה היא אמנם צעד גדול ונשגב במהלך התפתחותה של ההכרה המטאפיסית היהודית. אבל ראשית, היא נוגעת רק בצד האחד של היהדות: בהכרת האחדות המטאפיסית של העולם והתאמת (פאראלליות) החזיונות הגשמיים והרוחניים זה אל זה, ושנית – איננה חדשה בהחלט, אלא ביחס ידוע. אפילו הנטיה הפאנתיאיסטית של השיטה הזאת לא נתחדשה בבית מדרשה חידוש של יש מאין. בשכבר הימים היתה אמונת הייחוד של היהדות סובבת והולכת מן המונותיאיסמוס אל הפאנתיאיסמוס ומן הפאנתיאיסמוס אל המונותיאיסמוס. הראשון הוא – התורה הנגלית של היהדות, והשני הוא – התורה הנסתרת של היהדות. הפאנתיאיסמוס, ההכרה שהכול אלוהול, היא השאיפה הראשונה והעליונה של היהדות, שהיא כמוסה בה מיום היותה ועד עתה. אלא שהפאנתיאיסמוס של היהדות רחוק הוא מהיות הכרה שכלית לבד, הוא – עבודת האדם ותעודתו בעולם. לגלות את האלוהות שבכולם, לתקן את כל הפגימות שבעולם ולהרים את העולם למדריגה אלוהית ומוסרית – זאת חובת האדם בעולם. פעם בפעם תתפרץ המחשבה הפאנתיאיסטית הכמוסה בחביון היהדות לצאת אל העולם הנגלה, אבל הסכנה המוסרית הכרוכה בעקבה דוחפת אותה שוב למטה עד שתהיה השעה ראויה לה לחזור ולהתגלות. כי ההכרה שהכול צריך להיעשות אלוהות עלולה ליפול ברשת התאוות השפלות הלחשות לו לאדם: הכול הוא אלוהות ולרבות כל השפל וכל הבהמי שבלב האדם.ולפיכך, בכל שעה שהסיטרא-אחרא של הפאנתיאיסמוס מתחלת להתגבר, מתנערת הנשמה הישראלית, מוחית בכל תקפה נגד המעשה, ומבקשת לה מפלט בחיק ההכרה המונותיאיסטית, ומתקדשת ומיטהרת בהרת גדולתה וקדושתה של האלוהות. מצורפה ומזוקקה, או נדכאת מהכרת חולשתה, היא חוזרת שוב ומתחזקת בהכרה הפאנתיאיסטית וחוזרת חלילה. ככה עוברת תקופת התלמוד לתקופת הזוהר, תקופת הפילוסופיה לתקופת הקבלה, תקופת הרבנות לתקופת החסידות, ועוד ועוד. מובן מאליו, שעל פי הכלל הידוע: אין הטבע עושה קפיצות, גם כאן אין המעבר נעשה לפתע פתאום. שני הזרמים נמצאים תמיד ופועלים תמיד, ואפילו מזדווגים לפעמים ונעשים לאחד, אלא שפעם מתגבר הזרם המונותיאיסטי ומשעבד את חברו אליו, ופעם מתגבר הזרם הפאנתיאיסטי ומשעבד את הראשון לצרכיו הוא. פאנתיאיסטי היה כבר חלק מן האגדה. פאנתיאיסטית במידה מרובה היתה הקבלה שלפני ברוך שפינוזה. פאנתיאיסטית בהחלט היתה שיטתו של רבי ישראל בעל שם טוב, אשר חי אמנם אחרי שפינוזה, אבל בלי ספק לא ידע כלל ממציאותו.

ד

ודבר שאיננו צריך להיאמר הוא, כי השקפת העולם של קארל מארכס איננה יכולה לתפוס את מקומה של היהדות.

השקפת-עולם זו קלטה אל תוכה יסודות שונים ומגוונים: יסודות מטאפיסיים משיטותיהם של האשכנזים הגל ופויארבאך וכל הנספחים עליהם; יסודת 'דמיוניים מחלומותיהם של הקומוניסטים הצרפתיים והאנארכיסטים הצרפתיים מסיעתו של פרודון והעברים מסיעתם של משה הס וקארל גרין; יסודות מסופקים מסברותיהם של המאטריאליסטים האשכנזיים ויסודות מדעיים מתורת הכלכלה המדינית של השוטלנדי אדם סמית והיהודי דויד ריקארדו. אבל למרות כל אלה יש בהשקפת-עולם זו גם אחדות ידועה, וגם מקום ידוע יש לה לזו בהשתלשלות המחשבה הישראלית אשר מעבר לגבול היהדות. ופה יש לסמן את השקפת העולם של קארל מארכס בתור המשך מתורתו של ברוך שפינוזה בין מצדה המטאפיסי, בין מצדה החברתי. מצדה המטאפיסי קרובה היא מאוד השקפת-עולם זו לשיטת האחדות של הפילוסוף הגדול – קרובה לה רב יתר מאשר לשיטותיהם של הגל ובני “האגף השמאלי” של תלמידיו, אלא שהיא מרחיקה ללכת בנידון זה, עד שמתעלמים ממנה כל התחומין שבין הטבע והדומם מעבר מזה ובין הטבע החי בכלל והאדם בפרט מעבר מזה, באופן שהאחדות המטאפיסית נעשית לאחדות טבעית וגלויה. ומן הצד החברתי – תורת החברה של קארל מארכס, עם חלוקת האינטרסים שלה והמוסר הנובע מתוך אותה החלוקה, חוזרת שוב לתורתו של הפילוסוף הגדול, אלא שגם כאן היא מרחיקה ללכת ואיננה מניחה מקום לשום תנועה מוסרית בעצם ועושה את הכול הכרח גמור במובן גשמי יותר מדי. אבל יחד עם זה היא מרימה את המוסר החברתי – מבלי אשר תקרא אותו בשם הנכון – למדריגה גבוהה מאוד, וכלעומת שהיא משפילה את שרשו למטה היא מרימה את פריו למעלה. תביעות המעמד הרביעי, הנוסדות על פי השקפת-עולם זו על האינטרסים הגשמיים, הכלכליים, של אותו המעמד, הרי הן בעיקרן תביעותיו המוסריות של קארל מארכס עצמו. תובע או איננו תובע המעמד הרביעי את ממשלת הצדק – זוהי עוד שאלה לעתיד לבוא וחקירה למומחים. מה שאיננו טעון שאלה וחקירה הוא זה: שאותו היהודי, אשר כל ימיו התנכר לעמו גם באשמתו שלו, גם באשמת אבותיו, גם באשמת דורו, לא נלחם כל ימי חייו אלא לשם הצדק החברתי לא היה אלא יהודי נאמן ברוחו ובלבבו, אם גם שלא מדעת, ועשה מה שעשה על דעת המקום ועל דעת הקהל הקדוש, אשר העמיד מתוכו את נביאי האמת והצדק – לא על דעת המעמד הרביעי או החמישי, אשר לא היה בינו וביניהם שום קשר חברתי.

אולם אם נשאל: המכוּונת היא הצורה של תורת קארל מארכס אל התוכן המוסרי שלה? הנתגלה בצורה זו המאור הגדול של תורת הנביאים הגדולה? – אז התשובה על השאלה הזאת יכולה להיות רק שלילית.

בעולמו של קארל מארכס כמו נכבו כל המאורות. הכל נוּגה, אפל וקר. בקרת האפלה רוחשים-גועשים גלגלי המכונות ואצים-רצים המה מבלי חשבון ומבלי דעת, ובמרוצתם המה נושאים את כל האדם אשר על פני האדמה, האדמה הלאה, תמיד הלאה. האדם חורק את שיניו, נושך את שפתיו, והוא מקלל את הכול, מקלל בשנאה עזה וכבושה, מקלל ונישא הלאה הלאה. חושך ואפלה מסביב, ורק במחשכי מרחקים יראה אור קטן וחיוור. מי היודע ומי המאמין כי גלגלי המכונה יינשאו לעומת האור הקטן והחיוור ולא אל עבר אחר? ואם יגיעו ויבואו עדיו – היאיר האור הקטן והחיוור את החשיכה הנוראה? הירומם את הקרה האיומה וימוגג את הקרח הנורא הנטוי על פני כל האדם אשר על האדמה?…

ה

ועוד דברים אחדים על ה“פשרה”. רבים בקרבנו ומחוצה לנו מדברים על ה“פשרה” ש“נתפשרה” היהדות בזמנים שונים עם שיטות אחרות, ומוציאים מזה את התוצאה, שגם עכשיו צריכה היהדות ל“התפשר” עם השיטות, או גם עם הדתות השולטות בעולם. אבל כל המדברים את הדברים האלה אינם חפצים להבדיל בין הפשרה ובין הסיגול. היהדות סיגלה אמנם לעצמה בזמנים ידועים קניינים תרבותיים, שנוצרו על ידי אחרים ושהתאימו לרוח הכללי של היהדות, אבל היהדות לא נתפשרה מעולם עם שיטות אחרות המתנגדות לרוחה. בודאי היו בכל הזמנים בקרב עם ישראל יחידים שנתפשרו מרצון או מאונס עם שיטות ודתות מתנגדות ליהדות. אבל אלה, או שעשו את הדבר בלי הכרה ולא ידעו מה שעשו, או שעשו זה בהכרה לשעה עד יעבור זעם, או גם לדורות – אבל אז יצאו מן היהדות, אבל היהדות כשהיא לעצמה לא ידעה כל פשרות, וזה כל כוחה לאלוהיה, שמעולם לא נתפשרה עם השיטות השוררות בעולם, ועמדה בייחודה ובשלימותה בכל הגלגולים הרבים שעברו עליה מיום היותה ועד עתה. כל גדולי ישראל, שנשארו עומדים בתחום היהדות – בין אלה שהיו מאמינים תמימים, בין אלה שהיו חוקרים ודורשים במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ושאר רזי עולם – לא נבדלו במאומה איש מעל אחיו בכל מה שנוגע לשאלות החיים והמעשה, כל גדולי החוקרים שבישראל, מן הימים הרחוקים מאתנו – מימות רבי ידידיה האלכסנדרוני – ועד הזמנים הקרובים אלינו – עד רבי נחמן קרוכמל והרמן כהן, – הורו פה אחד בערכם הגדול של הקניינים התרבותיים הישראליים, והכירו כולם כאחד את החשיבות המיוחדת שיש להן למצוות המעשיות, שהן כוללות בתוכן אל כל החובות הדתיות והמוסריות של אדם מישראל. מעולם לא נחלקו המיימוני וסיעתו עם חכמי צרפת וסיעתם על מצווה מן המצוות או על שאלה מוסרית. בזה היו לכולם שפה אחת ודברים אחדים. כשנחלקו לא נחלקו אלא בפרטים. ואפילו בשאלות מטאפיסיות, ששם המחלוקת מצויה יותר, לא נחלקו אלא באופני ההכרה של האלוהות, אבל לא במציאותה ובמהותה. כולם לדוגמה, החזיקו באמונת הייחוד, אלא שלא כולם יכלו לבוא לידי ציור אחד של יחידו של עולם. אילמלי היה הדבר כמו שאומרים מתנגדי היהדות, שהיהדות היתה “מתפשרת” עם השיטות הסובבות אותה – כי אז היה “היד החזקה” של המימוני, “המתפשר” עם התרבות היוונית והערבית, שונה תכלית שינוי מן “הקונטרס” ו“התוספות” של חכמי צרפת ואשכנז, “המתפשרים” עם תרבות הארצות האלה, ובאמת הרי הכול יודעים, ש" היד החזקה" היה לספר הספרים גם בשביל חכמי צרפת ואשכנז. ומי שיבוא ויאמר: הרי “מורה הנבוכים” – אף אנחנו נאמר לו: אין מביאין ראיה מספרים מטאפיסיים. ספרים כאלה מדרכם להעיר שאון ומהומה קודם שהספיקו המוחות של הקוראים והחושבים לעכל מה שראוי לעכל מהם, ולזרוק מה שראוי לזרוק מהם…

ומדברים על דבר “פשרה” עם הנצרות בזמננו. היש לנו להתפשר עם דת הנצרות בזמן הזה? כמדומני, שכשם שלא היה כל צורך ליהדות להתפשר עם דת הנצרות בימים עברו, כך אין לה ואי אפשר שיהיה לה גם עכשיו צורך זה. ומי שבא ותורת הפשרה הזו בידו שואלין אותו: עם איזו “דת נצרות” להתפשר? עם זו הנצרות הקדומה, שהעמידה את האמונה הפנימית שבלב במרכזה, עם זו ששללה את כל הקניינים התרבותיים של היהדות, או עם זו שהתחילה מכנסת לתוכה קניינים תרבותיים מכל עבר ומכל פינה? הלוא ברור הדבר, כי במידה שדת זו סובבת על עיקר האמונה הפנימית שבלב – אין בה כל חדש לנו, שהרי זאת היא מצוות המצוות ועיקר העיקרים של היהדות: " ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ובמידה שהיא מכנסת אל תוכה קניינים תרבותיים מן החוץ – שוב אין לנו במה להתפשר עמה, שהרי אנחנו יכולים להכניס אותם הקניינים ממקור ישראל עצמו, ובאמת הרי כך היינו עושים בכל הזמנים לפני הנצרות ואחריה. משל, הנצרות העיקרית, הקדומה, למה היא דומה? לבית שהחריבוהו ובקשו להשאיר את גגו. ומשל, השקפת-העולם של קארל מארכס למה היא דומה? לבית שנטלו ממנו את גגו והשאירו אותו פתוח לכל מיני רוחות רעות שבעולם. הכול יודעים ששני הבתים האלה אינם עשויים לדירת בני אדם. מה עשו ומה עושים כל אלה המבקשים לעשות אותם לדירת בני אדם? בונים את הבית תחת הגג של הראשונה ועושים גג על השניה. אבל בה במידה שבעלי דת הנצרות משתדלים לכוון את הבית שהם בונים אל הגג העתיק, ורוצים באמת שהקניינים התרבותיים שלהם יצאו מן האמונה הפנימית שבלב ויוליכו אליה – באותה מידה עצמה הרי הם חוזרים אל היהדות. וכמו כן, בה במידה שבעלי השקפת העולם של קארל מארכס עמלים להשלים את החסר בה ולהכניס לתוכה זרם של אמונה חיה במוסרו של עולם, שממנו יוצא ועליו ייבנה מוסרה של החברה האנושית – הרי הם שוב חוזרים אל היהדות. אל תאמרו: סוציאליות נוצרית. זה דבר והיפוכו. הנצרות האמיתית הקדומה כופרת בחברה ובאורגאניזציה שלה, ואי אפשר לה שתהיה לתורת החברה. היא יודעת את היחיד המאמין, ואיננה יודעת את החברה המסתדרת. היא כופרת בכל מוסדות החברה, ואיככה זה תהיה לתורת החברה? כל אלה המדברים בשם “הסוציאליות הנוצרית” באמת ובלב תמים, לא לשם פוליטיקה מגונה, נשענים על תורתו של משה רבנו ועל תורתם של הנביאים. ועל כן אין “סוציאליות נוצרית” בעולם, אלא – סוציאליות יהודית יש! תורת היהדות היא תורת החברה הבנויה על יסודות המוסר הסוציאלי, ותורה אחרת אין בילתה לחברה הרוצה להיבנות על יסודות המוסר הסוציאלי!

ו

הרבה זרמים יש בעולם התרבותי של עכשיו, המבקשים לסחוף את היהדות ולעקרה מן השרש, יש זרם של תאווה עזה אל ממשלת האדם באדם וניצול האדם באדם. יש זרם של תאוות החזרה אל התקופה האלילית שממנה יצאה התרבות האירופאית, ויש זרם של שוֹוניסמוס, של לאומיות קיצונית וחקנאית, שהיא רוצה להשליך מעליה את כל הקניינים התרבותיים שסיגלה לה מאחרים. הזרמים האלה, ואחרים כיוצא בהם, משתפכים כולם לים אחד של שנאה ואיבה אכזריה אל כל אשר בשם היהודים והיהדות ייקרא. גלי הים השחור הזה הינם מתנשאים ברעש ובהמולה גדולה, והם משתובבים, מתהוללים ומבקשים להתפרץ מגדותיהם ולעבור בעולם, הלוך ושטוף, הלוך וסחוף את כל המעצורים אשר יפגשו בדרכם. ועדיין אין בן אדם בעולם אשר ידע ואשר יחוש עתידות: צמה יקרה ומה יאתה באחרית הימים. הדבר אשר נגעהו לעת כזאת, הוא רק זה: בה במידה שזרם התרבות הכללית מפלס לו נתיב בין שאר הזרמים, ועובר לאט לאט אל עבר הכרת האחדות האלוהית והמוסרית של כל חזיונות העולם והכרת האחדות החברתית של כל הבאים בברית החברה – במידה זו הולכת התרבות האנושית ומתקרבת אל היהדות, במידה זו הולכת ומתגברת הרגשת נצחונה של היהדות העתיקה בעולם החדש, נצחונה של האלוהות הישראלית בחיי האדם ובמעשים אשר יעשה האדם וחי בהם.

אפס – אל נא יתהולל חוגר כמפתח! נצחונה של היהדות איננו דבר אשר יבוא מאליו וכלאחר יד. נצחונה של היהדות איננו גם דבר אשר סוכנים-נוסעים ושליחים מצודדי-נפשות יוכלו להוציא אל הפועל. תמיה אני, אם כל אלה הסוכנים והשליחים, שקמו לנו בשעת המפלה הלאומית והחורבן המדיני, לא הזיקו ליהודים וליהדות רב יתר מאשר הועילו להם. כי הינה הניצחון של הדעות בכלל, ושל התרבות היהודית בפרט, הוא פרוצס היסטורי קשה וממושך, אשר בכבדות רבה ובהדרגה הוא כובש לו את דרכו בעולם, ובעמל שנים וכוחות אין מספר הוא עושה לו נפשות באדם. נצחונה של היהדות הוא נצחון אשר בוא יבוא רק אחרי המלחמה ורק על ידי המלחמה.

אולם המלחמה דורשת התאמצות כל הכוחות והתרכזות כל הכוחות. והיהדות אי אפשר לה לעמוד בקשרי המלחמה עם האויבים הרבים והעצומים אשר סביב שתו לה, בלתי אם תאמץ את כל כוחותיה ותרכזם במקום אחד. היהדות צריכה לצאת ממצב הפאסיביות והרשלנות אל מערכות המלחמה האקטיבית, מלאה עוז ועצמה והכרה עצמית. לא רק בעולם העתיק, בשעת חורבנה של האלילות, היה להיהדות דבר מה להגיד לעולם. גם עתה בעולם החדש, בשעת ההריסה והמבוכה השוררת עתה, בשעת התגוששותם של כל האלים והאלילים, של כל אותם החדשים שנתישנו והישנים שנתחדשו, בשעת התפרצותן של כל התאוות הכמוסות בחביון הנפשות והתעוררותה של החיה הנוראה, השובבה והאכזרית שבאדם, בשעת הניצול האיום שעושה עם בעם, גזע בגזע, מעמד במעמד ואדם באדם, בשעת ההשתערות הגלויה והחצופה של “המצוקים” על “האראלים”, של הכוחות התחתונים על הכוחות העליונים, של התאוות השפלות והמאוויים נקלים על געגועי הנפש המתרוממים אל על – גם עתה, בשעה כזאת ובעולם כזה, עוד יש ליהדות דבר מה להגיד לעולם ומלואו, עוד יש ליהדות דבר מה להילחם בשבילו ולהביאו לידי נצחון ולידי התגלות. גם עתה טרם נגמרה עבודת היהדות, טרם נסתיימה התרבות היהודית. עוד העבודה רבה לפניה על שדה מלחמת האמונות והדעות, וזה דבר המלחמה: היד האחת מחזקת בשלח, והיד האחת עושה במלאכה. זאת מלאכת הבניין אשר ראה יעקב אבינו בחלומו – סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. על היהדות לפתור את חלום נעוריה. על היהדות לבנות ולכונן את סולם התרבות הזה, אשר בו יעלו בני האדם ושבו ויתעלו מתחתית הסולם והיו למלאכי אלוהים. כי זהו חלום היהדות, חזון העתיד שלה, וזה שברו.

היהדות תפתור את חלומות נעוריה ותבנה את סולם חזיונותיה על אדמת ישראל תחת שמי ישראל. שם נגלה אליה האלוהים מלפנים בחלום הלילה, ושם הוא עתיד להתגלות אליה באור היום. כל זמן שהיהדות מפוזרת ומפורדת בין העמים אי אפשר לה להגיע לידי התרכזות הכוחות, ולהתגלות בעולם בכל שיעור קומתה, בגולה הולכת היהדות ומצטמקת, השרשים שלה אינם מקבלים יניקה ומתנוונים, והענפים שלה נוטים לרשות הרבים ומתכסים אבק רב, וכפעם בפעם הם נקצצים ונשחתים בידי זרים אכזרים. מה תקוות העץ אשר נעקר מאדמתו, ורוח רעה תצנפהו צנפה ככדור משחק בארץ רחבת ידיים? פיזור היהדות הציל אותה אולי מכליה גמורה, אבל פיזור היהדות הביא אותה בהרבה מקומות אל מצב מסוכן של התנוונות, הזדקנות והסתרסות. פיזור היהדות הביא לידי ביטול הרבה חלקים עיקריים של היהדות, חלקים, אשר עליהם גאונה, ועליהם עוזה ופארה. פיזור היהדות הביא לידי צמצום היהדות, לידי התכנסות שלה כולה בתוך מסגרת הדת – באותה שעה ובאותו מקום, שהדת ירדה מטה מטה ואיבדה את השפעתה על רוחות בני האדם. כלום לפיזור זה נשאף גם לעתיד ובו נשים מבטחנו? ומי יודע אם יציל עכשיו הפיזור של היהודים והיהדות אפילו מה שעלתה לו להציל עד עתה?

כי על כן, ככה ייאמר היום לבית ישראל: בשעת פיזור כנס! כנס בעוד מועד, בעוד יש תקווה!

ההתכנסות וההתרכזות תשיבינה ליהדות את כוח נעוריה. בארץ מולדתה מרוח אווירה, תשוב היהדות ותפריח ועשתה קציר כימי נעוריה. רעננה ועליזה תצא אז על במת החיים ואל מערכות המלחמה, ומלאת-חיים תשוב ותהיה לתורת-חיים. כי מי אשר יחובר אל החיים – לו יש רק בטחון ולו תקוות הניצחון.

[1912, “העתיד”].

¹

“בחודש פלוני, ביום פלוני, ייקרא הקונגרס הציוני בפעם הראשונה אחרי שש שנות המלחמה והחירום”

שש שנות המלחמה והחירום! לכאורה ארבע מילים, והתוכן כה עצום, כה נורא! אם יאמר איש להאמין עוד כיום הזה כי יש יחס כל שהוא בין הכמות ובין האיכות, תבואנה ארבע המילים האלו ותכינה אותו על פניו מכה גדולה אשר ממנה לא יירפא עוד. ארבע מילים – והן מלאות דם ואש ותמרות עשן! מה היא מלחמת שלושים השנה ומה גם מלחמת מאת השנה, מה הן מלחמת טרויה בעולם העתיק או מלחמות נאפוליאון בעולם החדש כנגד מלחמת האווירונים, התותחים, האדים המחניקים וכל כלי המשחית למיניהם, שלא נודעו ושלא נמצאו עד ימי הדור האחרון הזה, שלא נוצרו ושלא נשתכללו אלא על ידי המדע החדש, שאיבדו ושהשמידו חיים ונכסים ברגע אחד מה שלא איבדו ולא השמידו כלי המלחמה הישנים בשנה או גם בעשר שנים? ולנו בני ישראל במה נחשבו מסעות הצלב, גזירת גונטה ואפילו חמלניצקי, כנגד שש השנים האלה, כנגד ההרג האיום והנורא שעשו בנו המלחמה, המהפיכות, ועל הכול הפרעות, שלזכרן יחרד לב כל אדם אם יש עדיין לב אדם בעולם? במה נחשבו כל הרעות והתלאות אשר מצאונו,כל החורבנות שעשו בנו מיום היותנו לגוי לעומת החורבן השלישי, חורבן החיים, הכלכלה, הדת, המוסר, חורבן כל יסודות הווייתנו?

ובעצם הימים האלה, בעוד ימי הדמים תוססים מסביב בגולה, הולך ומשתפך דם ישראל גם בארץ אבותינו, גם בפינה הקטנה אשר אמרנו:

בצלה נחיה בגויים, ובזכותה נמשיך את קיומנו. גם על אחרית תקוותנו עבר הרס. גם באלה מקרבנו המרווים את הררי ישראל בלשדם ובדמם נגעה יד המשחיתים. – ומה לנו עוד ומי לנו עוד פה בעולם הדמים הזה?

העיניים מלאות דמע, הלבבות מתכווצים מכאב, והפיות קוראים – לקונגרס.

קונגרס ציוני! האמנם יש עוד בנו כוח לקום ממפלתנו הרעה והקשה הזאת, להתעורר מעצמת המכאובים והחבלים והמפחידים- המחרידים האלה? האמנם אין כל המכאובים והחבלים האלה כי אם חבלי לידה, חבלו של משיח? האמנם נולד המשיח ביום הרג רב, בהיחרב אשיות קיומנו?

קונגרס ציוני! אלה אומרים: הבה נתאספה יחד, נבקש תחבולות דיפלומאטיות להציל את עמנו ואת ארצנו מידי המחריבים, ניתנה לנו ראשים אשר כוח בהם לעמוד בהיכלי מלכים ושרים ולבטל גזירותם בדעת ובמזימה, ואז עשה נעשה וגם יכול נוכל. קרובים למלכות, ראשים בעלי דעת ומזימה, בעלי תכסיסים דיפלומאטיים – כלום היה מי שנחלק על דבר זה? ברם הכוח איה הוא? ואם אלף פעמים נחבל תחבולות ונטכס תכסיסים, מי ישים לבו אלינו כל זמן שכוח אין לנו לעמוד על נפשותינו, כל שעה שחיינו וכבודנו תלויים ברצון כל מרצה כל מעוול, כל שודד ליל?

ואלה אומרים: נביאים נקימה לנו, אשר ילכו לפנינו להורות את הדרך לפנינו, בתי מדרשות נייסדה לנו על מרומי הררי ציון, שמהם תצא תורה ואורה לעמים ההולכים בחושך, וראה כל בשר כי עודנה חיה הרוח הגדולה, רוח נביאי יהודה וישראל, ועוד כוחה חדש כבימי נעוריה ביום צאתה מארץ מצרים… בתי מדרשות, חכמים, נביאים! הוי, מה קרובים הדברים האלה ללב ישראל שעוד ניצוץ ישראלי אחד תוסס בו מתחת לערמות החיקוי, ההתקטנות וההתבטלות! ואולם במה נגן על חכמינו ובתי מדרשותינו, על נביאינו וחוזינו מפני חרב האוייב הלטושה, הנטושה עלינו לכלותנו ולהשמידנו? אבותינו ידעו כי “הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים” ועל כן " נעצו חרב בבית המדרש" – ואנחנו איה חרבנו אנו? זה רבות בשנים גזלו אויבינו מנדינו את חרבנו מידינו ויאסרוה עלינו במשא ובמגע, ועל כן גדלו הם, נושאי החרבות, והצליחו, ואנחנו הולכים ודלים.

נביא כי יקום היום מקרב אחינו לא יצווה לכתות חרבות לאיתים ורמחים לאיתים, אף לא ישים פיו כחרב חדה. דומם יגן על אחיו המובלים לטבח, ודבר לא ידבר מאומה, כי גדול הכאב מרבה להכיל, ואין מלה אשר תביענו, אין ביטוי אשר יבטאנו.

נביא האמת הזה יעבור על כל המקומות ששם פליטי ישראל נחיתים, יומם ולילה ילך הלוך ובקש עד אשר ימצא, עד אשר יגלה את עקבותיהם של ניני שלושים הגיבורים אשר עמדו מימין דויד מלך ישראל בצאתו להקים ניר לבית ישראל, נביא האמת יבדיל יקדיש לו ולעבודתו הקדושה, עבודת ההצלה התקומה והתחיה, את “גיבורי החיל, אנשי צבא למלחמה, עורכי צינה ורומח, ופני אריה פניהם, וכצבאים על ההרים למהר”. הוי, מה ערב לאוזן איש ישראל, מה נעים הצלצול הקשה העולה מתוך שמות החיילים האלה! הוי, מה ידעו הנביאים מה שעשו, כשעמדו וכתבו את השמות הגסים האלה לזכרון בספריהם לא פעם כי אם פעמיים, להיות למזכרת עוון למוגים ולנרפים, ולמזכרת התעוררות לאנשי הלבב! שמות קשים, שמות כעורים לכאורה, שמות מבהילים: פערי, חצרי, נחרי, רדי, אליפלט בן אחסבי, חלץ, צלק, צלמון, עלבון. אין אלה שמות אצילי בני ישראל, שמות רכים, ענוגים ומפונקים, כי אם שמות אנשי מצוק ומרי נפש ממעמקי העם. אוי למי שפגע בבעליהם של השמות הללו! פניהם פני אריות, רגליהם רגלי איילות, ידיהם מטילי ברזל קולעות אל השערה ולא תחטאנה, וקולם כקול הרעם בגלגל, כקול אשר לשמותיהם, כצלצול חרבות, כשקשוק קשתות!

יש אשר יתעורר אדם מישראל מערוּת לילות נדודים, לילות כאב ועמל אין קץ, ופתח את כתבי הקודש לבקש מנוח רגע לנפשו הנהלאה, ועיניו יאורו למראה השמות הגסים-החביבים האלה, ושפתיו תחזורנה על השמות הנידחים-הנשכחים האלה מתוך געגועים עזים, ולבבו הסוער ישתוק כמעט מזעפו, מעצבו ומרגזו, ואף רוחו הרעה, הקשה, תסור מעליו כהרף עין, והגה ואמר: מי יודע, אולי עוד לא אבדה תקוותנו…

הוי, מי נתן לנו גדודים אחרים מבחורי ישראל שדם זקן-צעיר גס-אציל זה תוסס בעורקיהם כיין המשומר מימי עולם – ושבתם וראיתם אם לא ייטיבו לדבר את אויבים בשער, ואת השרים בחצרות, מכל הדיפלומאטים שבעולם, אם לא תבחנו בקולם את קול חכמי האמת ונביאי האמת שעמדו להם לישראל מאז ומעולם. והיה כי ישאלך בנך היום: איזו תקופה היום? וענית ואמרת לו: תקופת הגיבורים! כי הינה עם כי יחרב, ועמד להחיות את נפשו ואת מולדתו, אחת דתו להתחיל מבראשית, מה היה בראשית עם ועם כי יולד? הווה אומר: תקופת הגיבורים!

דיפלומאטים, בתי מדרשות, חכמים, תלמידי חכמים, נביאים – כל אלה יהיו לנו, יהיו אפילו יותר מדי, כל אלה ישנם כבר אתנו, מי בכוח ומי בפועל. הוי, מי יתן לנו את המגינים עליהם, את המגינים על חיינו, על קיומנו!

“רוח יש לי די והותר – הבו לי את הגוף!” את הגוף הבו לה לכנסת ישראל הנמקה מעוצר רעה ויגון! הבו לה כוח ועוז!

כי כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל:

ללמד בני יהודה קשת, להיקהל ולעמוד על נפשם!

[1921, “העולם”].

“במסתרים תבכה נפשי מפני גווה, ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ה'”.

במסתרים תבכה הנפש מפני גווה וקלקולי גווה, מכאוביו וחורבנו, משלקח גו החיים פורשת הנפש אל סתרי החיים, ובוכה בסתרי תורה על מר גורלה.

במסתרים תבכה נשמת ישראל “כי נשבה עדר ה'”, כי היתה כנסת ישראל מרמס לחיות פרא, ודמה נעשה הפקר, וכל שותיו לא ייחנקו בו, לא יבוא הדם כרעל בעצמותיהם לצבות בטן ולנפיל ירך.

כל שעה שיד עשו הרשע ניטתה על ישראל, כל שעה שחרבו של אדום לטושה-נטושה על עדר ה'. פורשת כנסת ישראל לסתרי תורה לתנות ענותה הרחק מרשות החיים שבגדו בה גם בגדו. סתרי תורה הם הנאד לדעת ישראל, והם גם הנרתיק לנשמת ישראל.

קשים החיים, נוראים החיים, ומה גם לבניהם החורגים. ואולם סתרי החיים הם המנוס מן החיים, המקלט והמשגב מפני תעלולי החיים ואכזריותם. מהו כל השטח העליון שעל גבי ים החיים, שעינו של אדם קצרת רואי ומעוטת תפיסה מקפת אותו. כלפי הגודל והעומק שמתחת לשטח, כלפי מצולות הים, תהומותיו ומסתריו?

קשים המכאובים, נוראים המכאובים, והכואב האומלל הרובץ תחת סבלם בורח מפניהם, קופץ לסתרי תורה ורואה את העולם כולו ואת המכאובים כולם ראיה חדשה “מחוג השקפת הנצח”. בנבכי המסתרים תטהר הנפש הפצועה. בים הנצח תבקש להשקיע את מכאוביה, תבקש לטבול את נגעיה.

אין ריפוי לנגע, אין תיקון לקלקול הנגע, וגם כי יירפא – חריץ יישאר ממנו למזכרת שלא תימחה. הקלקול גם כי יתוקן – לא יעברו סימניו. עמוקים סימני הנגעים והפצעים, ועמוקים מהם סימני הפגעים והקלקולים. בצפורן שמיר חרותים המה על לוח לבב, חרותים באש ובדם על דפי הנשמה.

בנגע היחיד, בפצע הרגע, נאמרו הדברים. על אחת כמה וכמה בנגע העם, בפצע העולמי, במכאובה של כנסת ישראל. היש מכאוב כמכאוב ישראל? היש פצע כפצע ישראל? הנשפכה בעולם דמעה מרה וממאירה, דמעה בוערת צורבת, כדעת ישראל שיורדת בכל דור ודור, ונשפכת מעיני כל אדם מישראל?

ואף על פי כן! בכוח נטיה טבעית עזה, יסודית, קופצת כנסת ישראל לעיתות קשות ביותר לתוך ים הרזים, למעמקי מסתרים ותעלומות עולם וחידותיו. וראה זה פלא! במסתרים תבכה נשמת ישראל, ומן המסתרים תצא מלובנת, מאוששת, אל מלחמת החיים, אל המלחמה כנגד טומאת החיים בעד טהרת החיים. זה הכוח אשר לסתרי תורה, הכוח הנסתר והנעלם כסתרי-התורה עצמם, ואפילו יותר מהם.

בסתרי תורה תדבר הנפש ישר אל הנפש בלשון הנפש. מי יבין סוד שיח הרוחות המספרות, והנפשות המדברות? אי היודע את לשון הנפש הנעלמה מכל נעלם?

סתרי התורה הם הנאד לדמעת ישראל הגדולה מני ים, העמוקה כמכאוב ישראל; סתרי תורה הם הנרתיק לשמור על נשמת ישראל מפני מלתעות החיים; סתרי תורה הם נהר די נור המפרנס את כוח ישראל, הנותן לו חום ועוז לחזור ולהתחדש, ולהתנער כפעם בפעם מן הקרח הנורא הנטוי מעליו.

[1922, “שאר ישוב”].

על הר געש יושב ישראל בעולם. בכל מקום, מבלי יוצא מן הכלל,מוכנת הלהבה להתפרץ מתחתיו ולהתרומם בסערת כליון. האומות החיות, האומות המנומסות, העמים השחורים, האדומים והלבנים, הכתות השחורות והאדומות – כולם מוכנים ומזומנים למעשה ההרס, ואין הדבר תלוי אלא בשעת הכושר.

על הר געש יושב ישראל בעולם. הלוע פתוח תמיד, מעלה עשן מלמעלה, ומתחת לעשן – גחלים עוממות, ומתחת לגחלים – להבות אש רובצות למטה ושואפות בכל כוח אל על – ואין הדבר חסר אלא תנועה קלה, תואנה כל שהיא.

אחת היא: תהיה התנועה מימין או משמאל, לפנים או לאחור, תהיה התואנה שחורה או אדומה. אין המקום ואין הצבע גורמים, ואין הזמן גורם. ככה היה לפני אלפי שנים, ואולי גם לפני רבבות שנים. ככה יהיה בעוד אלפי שנים ובעוד רבבות שנים.

היה מי שאמר: “שאלת היהודים תימשך כל זמן שיהיה יהודי אחד בעולם” – ואמת פשוטה ועמוקה כחיים אמר.

וישראל לא ידע! עמי לא התבונן! – ומה היה עושה אילו היה יודע?

מלמטה – להבות אש, ומלמעלה – חרבו של שר העולם. וישראל בינתים.

הלוא ישתגע הרואה והיודע: הרואה בכל ראות עצביו – לא בראות-עיניים שטחית; היודע בכל יצירי גוו – לא בשכל קר, שאחת היא לו. והחיים נמשכים והולכים – כאילו אין מאומה, כאילו אין זרמי-הדמים, דמי ישראל, לפנינו ולעינינו. כאילו קול שאונם מחריש אזנינו לדכאותנו ולהומנו. ובת קול מכרזת ואומרת: “אוי לך! רזי לי! רזי לי!”

[1922, “שאר ישוב”].

ספרותנו ומשבריה / בר טוביה

א

הרבה סבות לספרותנו החדשה ואימא לה אחת – והשכלה שמה. מרידת השכל במסורת הדורות חוללה וגידלה ספרות זו, שכל כוחה היה בניגודה אל בית המדרש הישן ואל סדר החיים המקובל ברחוב היהודים. חלש היה ה“הן” שלה, וחזק ורענן ה“לאו” שלה. היא הכירה רק מעט מאד באותם הכחות התולדיים, שיסדו את הרחוב על אורותיו ועל צלליו. היא היתה כופרת בתולדה, מהפכנית, שונאה לעבר וליורשו – ההווה. היא התקוממה כנגד ההסגר מפני התרבות החיצונית; כנגד אי-הטבעיות שבחינוך הישן וחד הצדדיות שבו; כנגד חתונות-הבוסר שנעשו בחשבון ובהעלם מן הנטיות הנפשיות, ולפעמים אפילו בבלי דעת הנכנסים בברית בנישואין; כנגד הרדיפה אחרי פרנסות של רוח והביזוי למלאכת יד. על הניגוד היה עזוזה, היתה גבורתה. שני כלי זין מסוכנים עד למאוד יצרה לה ספרותנו במלחמתה על השכלה, ואלו הם: הפובליציסטיקה והשירה. אמנם לא היו אלו בריאות חדשות בעצם, כי הראשונה היתה בת לדרשה, והשניה – אחות צעירה לפיוט.ואולם בצורותיהן המחודשות שניתנו להן, היו כחדשות ממש, ובייחוד נחשבו כך בעיניהם של חובשי בית המדרש, שלא למדו להשתמש באמצעי הספרות של הדורות האחרונים. וחולשה זו של בעלי הסדר הישן הגדילה עוד יותר את כוח מתנגדיהם ואיילותם. הנקל הוא להוכיח כי המתנגדים האלה זייפו את דברי-הימים, ולפעמים גם את השכל האנושי הבריא. ואולם אין להכחיד, כי במבחר כתביהם נושבת רוח חיים כבירה. תאוות החיים הטבעית שכבשוה וכבלוה, התקוממה כנגד כבליה. היא לא ידעה מי שם את הכבלים עליה. היא כוננה את חיציה לא אל המקום הראוי. פראית היתה ככל תאווה טבעית, ואף כי כלואה וחסומה. ובפראיותה היה תקפה.

ואולם לא ארכו הימים, והחיים האכזריים גילו את חולשתה של תנועת ההשכלה, את הקטנות אשר ב“הן” שלה. נודע הדבר, כי הדרך אל התרבות החיצונית זרועה סילון ממאיר וקוץ מכאיב, וככל אשר הוסיפו ללכת גברו המצוקות והתמוטטה האמונה באמיתת הדרך החדשה. הוברר כמו-כן, כי אל החינוך היהודי הישן שררו וגם יכלו, ובשביל חינוך יהודי חדש קשה להשיג חומר נאות, וקשה עוד יותר למצוא דורשים לו. נגלה הדבר, כי אנשי המעשה החדשים אינם עולים בשום אופן במוסריותם על הסוחר הישן, ואפילו על הנושך שמלפנים. וכאשר נראו לאחרונה היחסים החדשים שבין איש לאשתו, התפרצה לא מפי משכיל אחד קריאה מלאתי מכאובים אנושים וגעגועים עזים " מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל!" מה נאוו מה טהרו חיי משפחתך, ישראל-סבא!

וספרות ההשכלה, שגידלה כשרונות לא מעטים, וביניהם גם אחדים כבירי-כוח, נזדקנה עד שלא הגיעה אל יובלה. נזדקנה וחלשה והגיעה עד משבר. ספרותנו החדשה נשארה בלי “אידיאה פורס”, בלי מחשבה חיה, מנהיגה.

ואולם לשוא מיהרו שונאיה מימין ומשמאל להכריז על מפלתה המדומה, ולהתריע על נצחונם העלוב. לתמהונם, וכמו להכעיסם, חשפה ספרותנו שוב את כוחותיה והעמידה שורה חדשה של כשרונות, מהם גם גדולים ועצומים, ומחשבה רבה נתנה להם להנחותם, – זאת המחשבה על התחיה החברתית והלאומית של העם הישראלי.

ב

השאיפה אל התחיה הלאומית היתה מהר לשוררת בספרותנו העברית החדשה. ואילו השאיפה החברתית, הסוציאליסטית, לא הצליחה עד כה לפרוץ מסילה רחבה בספרות זו, ואחרי נסיונות אחדים, – ומהם גם למעלה מבינוניים, – שלא עלו יפה, כבשה לה דרך בטוחה בספרות היידית, ותחי שם גם ימים רבים לראש. לפני כחמישים שנה היה הדבר. המשבר הקשה בספרותנו הגיע עד מרום גבהו. המילים הישנות היו לזרא, והמלה החדשה טרם נוצרה, והינה זה התחוללה התנועה הסוציאליסטית בקרב משכילי ישראל, ומיד יצרה לה שני עיתונים עברים מ(זה אחר זה), שרובי וטבי סופרינו בימים ההם נטלו חלק בהם. ואולם כמעט שניעורה תנועת התחיה הלאומית, וקולה של חיבת ציון נשמע ברחוב היהודים, נפרדו הבחירים שבבעלי הכשרונות מעל המאספים הסוציאליסטיים, מעל “האמת” ו“אסיפת חכמים”, ויהיו לנושאי דגלו של הרעיון החדש. הרגש הרגישו, עוד טרם הכירו, כי פה דופק לבב האומה, כי פה נמצאה הנקודה היחידה שממנה אפשר להגיע אל פינות העם העברי.

הרעיון הלאומי והציוני הפיח רוח חיים חדשים בספרות העברית, שנבלה וצמקה, והכניס ליח וכיח רעננים לתוך שני עצביה החיוניים, לתוך הפובליציסטיקה והשירה. כשמש-מרפא השליך את קרני אורו אל הימין ואל השמאל – ועד שונאיו הכי קשים, הכי מרים.

הינה כי ככה נגלה המרכז, שסביבו יכולים ומוכרחים להתגבש כל כוחות העם, ונשמע קול הפייטן הלאומי הקורא ברמה לפלגות ישראל: היו אשר תהיו, רק יהודים היו! יהודים היו – זאת אומרת: זכרו ואל תשכחו, כי באין ארץ יתהלך היהודי כצל עלי אדמות, ואף אמנם כצל מטיל אימה לא רק על הנכרים כי גם, וראשית כול, על ישראל עצמו, כצל אשר לעולם לא יכה שרשים תחתיו ושביתה בל יקנה.

ג

אפס כי מחשבת התחיה, שתשמש עוד זמן רב כוכב אורה בחיים ובמעשה, הספיקה זה כבר להתגשם בספרותנו, לחדור אל תוך תוכה ולהיות לעצם עצמותה. אין היא זקוקה שוב לביאורים ולהוכחות, ומקום לחדש בה אין. כי על כן גם חדלה מהיות “אידיאה של כוח” בספרות, באין לה צורך בבעלי כוח שבאנשי העט להילחם עליה. ועוד הפעם הורגש משבר בספרותנו העבריה.

מלחמת העולם לא היתה אלא הסיבה החיצונית למשבר חדש זה; הסיבה החיצונית שבטלה בשעת האפשרות הראשונה, ולא עוד אלא שעוררה פעולה-חוזרת עצומה כנגדה. ראשית כול – המפעל האדיר של הוצאת שטיבל, ואז יתר ההוצאות הקטנות עם הגדולות שבאו אחרי כן.

ואז יתר ההוצאות הקטנות עם הגדולות שבאו אחרי כן, נתפרסם המון ספרים למקרא ולעיון, מהם מתורגמים ומהם מקוריים. סופרים ומלומדים, שנתרחקו מעמם ומשפתו, שבו אל הספרות העברית מי שלא שכח את תלמודו כותב את דבריו עברית, ומי ששכח, א5ו שלא למד, חוזר ולומד, או נותן את ספריו למתרגם שיתרגמם עברית. עובדה היא שאין להכחישה, כי מזמן שביתת המלחמה הלכה ספרותנו וגדלה לרוחב ולעומק – ועדיין היא במצב הגידול.

ואף על פי כן מורגשת חולשה בשני המרכזים הראשיים של ספרותנו: בפובליציסטיקה ובשירה. יש מעשה רב, יש כשרונות במדריגות שונות, ואולם רעיון כביר ואין כוח-גברא.

האין המשבר כי אם פרי הגידול עצמו? או אולי עברה תקופת הגיבורים של ספרותנו, והגיעו לה ימים של פועלים ואנשי עבודה?

או: האי אפשר לה לספרות להתקיים וגם להתפתח בלי רעיון ראשי? כלום יש להן לספרויותיהן של אומות העולם, מהזמן שלאחר המלחמה, רעיון מדריך שכוחו בו להלהיב את הלבבות עד לידי מסירות נפש בעדו או כנגדו?

ודאי שאין לספרויות הנכריות הנכריות של עכשיו רעיון אשר כזה, שכולן תועות בלי מורה-דרך, בין כשהן מבקשות אותו בין כשאינן מרגישות לכאורה אפילו בהעדר. ודאי גם כן שכל ספרות, ואפילו חזקה, או דווקא חזקה, אנוסה להגיע מזמן לזמן לידי משבר פנימי ולחכות עד בוא עת גאולתה על ידי החיים עצמם, או על ידי היוצר. ואין ספק כמו-כן, שיש משבר שבא מתוך גידול ומשמש כסימן לגידול.

ואולם אם כה או כה, המשבר – משבר, ומי בעל נפש ולא יחוש בו? הנה זה ים הדמים הנורא המאיים ומחניק ותובע דין וחשבון. ספרותנו כותבת ומזמרת לא-מעט, ואף גם לעיתים קרובות ברצינות וביופי, על עניינים שונים ומשונים – ובכל אלה עוד לא מצאה בקרבה די-אונים, די רוח-הקודש, לצעוק צעקה גדולה ומרה עד כי יתמוגגו הלבבות הנקשים, יחרדו מוסדי עולם האיתנים, הקרים, האכזרים.

בעצם אין הספרות והחיים הולכים בד בבד. נחפזה הרוח לפניה והחומר נחשל אחריה. רץ הסער הספרותי ומבשר את סער החיים ההולך ובא בכבדות, בעמל וביגיעה רבה. וכי יחלש השאון בספרות והיה הדבר לא פעם לאות כי עצם החיים דופק במקום אחר, כי השאלות שנפתרו להלכה זה כבר, הולכות ונפתרות עתה למעשה. עייפה הלשון, השפתיים נלאו גם נלאו, הגיעה שעתן של הידיים העמלות לאמור שירה בסגנון שלהן.

[1924, “העולם”].

אתה אומר: מחלוקת – והיא כבר מלחמה, מלחמה נטושה על פני כל החזית של תולדות האדם. עיתים היא נעשית בחרב לטושה ובקשת דרוכה, ועיתים היא נערכת בחשאי, לאכול עני במסתר, ולגרם עצמות חלכאים במו אופל. אפס כי לעולם אין היא נפסקת ושביתה לא תהיה לה.

זאת מלחמת המעמדות, שהללו מעריצים אותה ומרקדים לפניה קדוש! קדוש! והללו מגדפים אותה כאחת הנבלות, ושוב אחרים מבטלים אותה ואומרים: לא היא! אין היא בעצם לא דבר שבקדושה או להבדיל, שבטומאה, מכל שכן איננה דבר שלא בא לעולם, אלא מהי? חוקה היא, חוקת הברזל היא של חברת האדם. והיא רק מין מכמה מינים שבחוקת הטבע: כל דאלים גבר.

ואם תאמר: הואיל ומלחמת המעמדות דין חוקת טבע לה, הרי עליך לכוף את ראשך ולשאת את עולה דומם? ויש לאמור: אדרבה, היא הנותנת, שעליך להתקומם נגדה ולהילחם בה עד רדתה, שהרי כל מעשי אנוש ותחבולותיו מכוונים נגד חוקות הטבע להכניען ולשעבדן לרצונו. ואף אמנם אין הוא בן-חורין להינזר מן המלחמה, אלא אנוס על פי הנטיה הטבעית להגן על עצמו מפני מזיקין. הללו, אבות נזיקין שבטבע ושבחברה, “דרכן להזיק” ואתה – “שמירתן עליך”.

אכן, מרובות הן דרכי ההגנה, ואולם אחת היא תעודתן – להינצל מן המחבלים. ואף אלו שאמרו: “יתן למכתו לחי” – עדיין לשם הגנה נתכוונו. כסבורים היו, שאין לך עצה טובה להביא את חברך לידי פריקת נשקו שלו. אלא אם כן אתה מקדים לפרוק את נשקך שלך. ברם, אין דברי-הימים מורים כן, לא בעבר וגם לא בהווה, אף חכמת אדם פשוט החליטה זה כבר: לא עכברא גנב, אלא חורא גנב. ובכן, בין רוצים בין לא רוצים, הרי עליכם לסתום את החורין לפני הני עכברי רשיעי וכל מיני חיות רעות אשר יארובו לחטוף עני, ועיניהם לחלכה יצפונו.

ואיש האלוהים נאנח ונאנק על “נביאי מלבם”: “לא עליתם בפרצות ותגדרו גדר על בית ישראל לעמוד במלחמה” ואף קלל יקללם קללה נמרצת: “יען וביען הטעו את עמי לאמור שלום – ואין שלום”. שלום-שלום – יאמרו נביאי השקר, והשלום – רחוק גם רחוק. והוא גם לא ייעשה במאמר ובאפס יד, כי בהתאזרות כל הכוחות יצא לפעולות – אם יצא לפעולות.

וכל האומר: הנבואה באה להשכין שלום בעולם – אין הוא רשאי לשכוח שהיא עצמה במלחמה נולדה, ובמלחמה גדלה. ועדיין היא עומדת בקשרי מלחמה עם הרשעה הטבעית והחברתית, ובזה כל כוחה ושאר רוחה.

כי הנה מי הוא נביא אמת? הלוא “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ”. הוא המורד הגדול והנערץ בחוקת הטבע והאדם, כל דאלים גבר, והוא גם התם הנעלה והנפלא, שלא הכיר בה בחוקה זו מעולם. הנה הוא מרעיש עולמות על “חוקקים חקקי אוון”, “להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי” – כאילו “חקקי אוון” הללו אינם אבן השתיה שעליה הושתתה “תרבות אנשים חטאים”. כאילו גזל עניים ודכיון חלשים לא היו ואינם עד עתה מקור העושר והגדולה. או כי ירגז ויתקצף ויאיים על שומעיו בענשים נוראים – על שום מה? על שום “וישתמר חוקות עמרי” – כאילו “חוקות עמרי” גרועות היו ואכזריות מחוקות צור וצידון או ארם ואשור, ואנחנו שמענו את הארמים מעידים על מלכי ישראל מבית עמרי זה “כי מלכי חסד הם”. והינה הוא קובל עד לידי ייאוש על דור חכם בעיניו, “אכן לשקר עשה עט, שקר סופרים” – כאילו אותו הדור וסופריו היו היחידים בעולם שעשו עט לשקר, כאילו לא היה כבר מי שאמר, כי תפקיד הלשון, והוא הדין של העט, הוא “להעלים על המחשבה”. וזה האומר, לא מלבו בדה את הדבר, אלא גילה מה שהכול יודעים אותו ומחפים עליו.

הכול, לרבות החכמה שמדברת בפי הקוהלת: “אם עושק רש וגזל משפט תראה במדינה אל תתמה על החפץ” – כי אכן מה מקום יש כאן לתמוה “על החפץ” – שחוזר ונשנה בעקשנות כה מתמדת, כאילו הוא סדרו של העולם ואין אחר זולתו.

אחת היא הנבואה שלא ידעה סדר זה, שלא הכירה בזכות קיומו, שלא הודתה אפילו במציאותו. גיתה מעיד על עצמו בתום לבב, או מתוך התגנדרת: “אנוכי מבכר מטבעי את אי-הצדק על אי-הסדרים”. ובבית-מדרשה של הנבואה לא היו מבינים כל עיקר ניגוד זה. לדידהו, אין לך אי-סדרים גדול מאי-הצדק, ואין לך סדר אחא בנצחון הצדק ושלטונו.

הנבואה בהתלהבות תמימותה וחכמתה העליונה – אכן שתי אלה תמימות וחכמה עליונה, אך אחת מהן – ביקשה לברוא עולם הפוך, לתת עליונים למטה ותחתונים למעלה, לגרש את השקר ואת הרשעה מחברת האדם ולהושיב את האמת ואת הצדק בראש. והיא גם ביקשה את הדבר לא במילים בלבד. הנה משה, רבן של נביאים, משתמט משליחותו באמרו: לא איש דברים אנוכי. והוא דווקא על ככה נבחר ונשלח, יען כי לא היה איש דברים, יען וביען איש המעשה היה. הוא שחולל גוי מכת של עבדים, ולא עוד אלא שעשה אותו לעם סגולה. מי שמע כזאת? מי ראה כאלה? ובאי-כוחו – ממנו ראו וכן עשו. זכור אל אשר עשו אליהו ואלישע הנביאים, שהורידו מלכים מכסאותם בישראל ובגויים. גם בגויים. ואף נביאי הדיבור, שבאו אחרי נביאי המעשה, הלא כה דבריהם “כאש” “וכפטיש יפוצץ סלע”. כעמודי ברזל נצבו בני הנביאים מול ים אדירים החותרים מסביבם להדיחם משאתם, מבלי אשר יוכלו לנגוע בהם לרעה. כסלעי מגור וכמיגדלי אור.

וגם בשעה שקולות הנבואה נידמו לכאורה, וחיי הרוח של האומה נצטמצמו בבתי-מדרשות, לא פסקה המחאה הכבירה נגד הלחץ הפנימי והחיצוני. הרי מחאה, והרי מחלוקת והרי גם מלחמה. כי אכן יש גם אשר “נעצו חרב בבית-המדרש”.

זאת מחלוקת המעמדות שברחוב עוברת גם את סף בית-המדרש ומפלסת לה נתיבה לפני ולפנים. הללו אומרים: יד בעל-הבית על העליונה, והללו אומרים יד הפועל על העליונה – עד שבאה סתם משנה והעלתה הלכה: יד השוכר את הפועלים על התחתונה. הלכה ועדיין אין מורים כן – לא בגויים ולא בישראל. אף לא בישראל.

אמנם לא אחד מאלו שעמדו בערבי מהפיכות התחננו לאמור: ייתי ולא אחמיניה", ולא מעטים מן היראים ורכי הלב שהוסיפו גם ואמרו “לא ייתי ולא אחמיניה”. ואיש מאנשי הביניים, והוא חוקר בדרכי התולדה, יודה ויאמר: אילו נשאלתי אם לעשות את המהפיכה הצרפתית הגדולה, הייתי משיב לא! ואותו המשיב, יפה היה כוחו בהיגיון. כי למעשה, אין בעלי דבריו, והם אנשי המהפיכה, יודעים לשאול כל עיקר. הללו גוזרים את הקשר הגרדי בסיף, ואשר יצדיק את פעלם הוא שלטון הרשעה והאכזריות. בין כה וכה גדול הכאב מאוד, כאב הגוף והנפש גם יחד.

ואף אתם אל תעשו את המילים אלילים. כי המילים, וגם מילי דקדושה בכלל, ואפילו בייחוד, מתמעכות מחמת תשמיש מרובה, והאידיאלים שהלשון דשה בהם נעשים אלילים שכל רוח אין בהם, וגם הנפש לא תימלא מהם.

ואם לחקירה – אל תצמצמו אותה בין כתלי בית-המדרש. ועוד גם זאת: אל תתחילו תמיד מחדש – מי שבא לדרוש ביחסי היהדות הכתובה אל שאלות החיים, שומה עליו להתבונן אל יחסי החיים היהודיים בפועל, אל גלגוליהם של ניגודי המעמדות בישראל בתקופות-קיומו השונות. וגם אל לו להסיח דעתו ממה שהעלו הקודמים במצודות שכלם. שאם אתה מעלים את עיניך מן החיים, כיצד אתה מבין בתורה, והיא או ראי של חיים או מחאה נגדם. ואם אתה מתחיל תמיד מחדש, כיצד אתה זז מן האלפא-ביתא? אף אלו “שערי החקירה” אינם נפתחים כי אם בעמל ובשקידה, ועל הכול – ביושר לבב וביושר הגיון.

[1928, “הדואר”].