רקע
קלמן שולמן
דִּבְרֵי יְמֵי עוֹלָם: כרך א
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ווילנא: בדפוס והוצאות האלמנה והאחים ראפ; תרע"ב 1911

יְכַלְכֵּל

תולדות בני האדם והעתים אשר עברו על כל ממלכות תבל מִימוֹת עולם, תולדות החכמות והמדעים וחרֹשת המעשה, תולדות בני ישראל מימי החשמונאים עד היום הזה, תולדות גדולי ישרא אנשי השֵׁם בכל דור ודור, ותולדות ההשכלה בישראל מימי הרב ר' משה בן מנחם ז"ל עד ימינו אלה.


מאֻסף: מבחירי החכמים והסופרים יודעי העתים


 

מבוא


מה רב טוב צָפוּן בידיעת תולדות בני האדם, מוּדַעָת זאת לכל יודעי דעת, ודבר שפתים בזה אך למותר הוא, ואם יאמר איש להוכיח בדברים כי הידיעה הזאת מקור חיים היא לרוח האדם, הלא יֵחָשֵב כמוכיח לרואי השמש כי השמש מקור חיים היא לחיי בשָרים –. אפס כי לא רבים יחכמו וישכילו זאת, ולעצבון לבנו ימָצאו עוד בתוכנו המון רב אשר מבלי דעת יקרת הידיעה הזאת, יתעבוּה ודעת דרכיה לא יחפצו, על כן לא אוכל להתעלם מֵהַטֵף בזה דברים קצרים ולערוך לעיני ההמון ההוא מה רב ומה יקר הלמוד הזה עד כי גם ה' אלהינו דורש אותו מידנו כאשר גִלה זאת ביד עבדיו הנביאים:


הַנִּגְלוֹת לנו ולבנינו מדברי תורתנו הקדושה – כי הנסתרות לה' אֵל מִסְתַּתֵּר – הנגלות ההן מרביתן רק תולדות בני האדם וקרות הדורות מראש. פֵּתַח דבריה יאיר נָתִיב בתולדות השמים וכל צבאם – תולדות אבינו הראשון אֲבִי כל היקום – תולדות עשרה דורות מאבינו זה עד נֹח אֲבִי היקום השני – תולדות עשרה דורות אשר מִנֹחַ עד אברהם אֲבִי כל בני עֵבר – תולדות שלשת האבות ובניהם אחריהם עד רדתם מצרימה – תולדות בני ישראל בהיותם בארץ מצרים – ותולדות צאצאיהם מיום אשר הוציא אותם ה' מתחת סבלות מצרים עד אשר הביאם וַיִטָעֵם בהר קדשו – גם תולדות עמים רבים זולתם מראש מקדמי תבל, הִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ בדברי תורתנו הקדושה אשר הם נר לרגלי כל סופרי דברי ימות עולם ואור לנתיבתם כל ימי עולם. גם ספר יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, עזרא, נחמיה, דברי הימים, רות ואסתר, הם רק תולדות הימים וקורות שנות דור ודור, וסופרי הספרים היקרים ההם היו נביאי אמת וצדק אשר רוח ה' דובר בם ומלתו על לשונם. וזולת ספרי תולדה ההם אשר באו בסוד ספרי הקֹדש וַיְקָדֵשׁוּ, היו עוד רבים כמוהם בימי קדם בסוד אֱלוֹהַּ על מקדשנו ותרועת מלך ונביא בנו, כמו ספר הַיָּשָׁר (יהושע י‘; יג. ש"ב א’, י"ח), ספר מִלְחֲמוֹת יְיָ (במדבר כ“א, י”ד), דִּבְרֵי הַיָּמִים לַמֶּלֶךְ דָּוִד (דה“י א, כ”ז, כ"ד), דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה, דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא, דִּבְרֵי גָד הַחֹזֶה (דה“י א', כ”ט, כ"ט), דִּבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה (דה“י ב', יב”, ט"ו), דִּבְרֵי יֵהוּא בֶן חֲנָנִי, ספר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (שם כ', ל"ד), דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה (מ“א י”א, מ"א) דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ אשר כתב יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא (דה“י ב', כ”ו, כ"ב). [ולא רק דברי הימים למלכי יהודה וישראל כתבו נביאינו הקדושים, אך גם דברי הימים לכל ממלכות הארצות, כמש“כ בדהי”א, כ“ט, כ”ט, ל' ודברי דוד המלך וגו' הנם כתובים על דברי שמואל הרואה וגו' עם כל מלכותו וגבורתו והעתים אשר עברו עליו על כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת] –. ודעת לנבון נקל כי עוד ספרים רבים כאלה כתבו נביאינו הקדושים על אדמת הקדש להורותנו את תולדות בני האדם תחת השמש, אך כֻּלם יחד ספו תמו בימי ענינו ומרודנו, יאבדו מתוך קְהַל עֲדַת עד היום הזה.

רבות פעמים צוו אותנו הנביאים להטות לבנו אל דברי ימי עולם וחקר תולדות שנות קדם: משה איש האלהים בְּאַוָתוֹ כי יחדרו דברי קדשו בחדרי לבב שומעיהם, יקרא בעזוז רוח אלהיו: “שאַל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ למקצה השמים ועד קצה השמים” (דברים ד', ל"ג), ובשירתו הנאדרת בקודש ומעולם ועד עולם יפעת עולם לה, יקרא בלהט אש מליצתו הרוממה, זְכֹר ימות עולם! בינו שנות דֹר-וָדֹר (שם ל"ב ז') –. בלדד השוחי בהוכיחו את איוב על צדקוֹ נפשו מאלהים, יעירהו ויעוררהו לשאת דֵעו מרחוק אל קורות דורות עולמים ואז יתן לפועלו צדק: “כי שאל נא לדור רישון וכונן לחקר אבותם”! (איוב ח‘, ה’) –. ישעיה הנביא אשר רעם גבורות אֵל בגרונו ושופר שדי אל חִכּוֹ, ירים קולו אל החרדים לדבר ה' ויקרא: “זכרו ראשונות מעולם (למען תדעו) כי אנכי אֵל ואין עוד אלֹהים ואפס כמוני, מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו” (ישעיהו מ“ו ט' – י”א) –. ירמיה הנביא אשר דבריו כאש וכפטיש יפוצצו לבב סלע, יקרא בראש הומיות לאמר: "כה אמר ה' עמדו על דרכים ושאלו לנתיבות עולם אי זה דרך הטוב לכו בה (ירמיה ו', ט"ז) –. בני יששכר היו מצֻיָנים בידיעת תולדות בני האדם וקורות שנות עולמים, ועל כן ידעו גם את המעשה אשר יעשה ישראל ואת הדרך אשר ילך בה בהליכות התבל, כי התולדה הנאמנה תורנו ותלמדנו במה נְזַכֶּה ארחנו ונשיג דרך החיים, וכל אלה יספר לנו בעל ספר דברי הימים בדברים המעטים לאמר: “מבני יששכר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה-יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל " (דהי“א י”ב, ל"ב), כי עִתִּים נקראו תולדות כל העמים והלשונות; כמ”ש (שם כ"ט ל') וְהָעִתִּים אשר עברו עָלָיו וְעַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת, במגלת אסתר וכֻנו יודעי קורות התבל ויושביה בשם חכמים יוֹדְעֵי הָעִתִּים (אסתר א' י"ג), וכן בירך עִתֹּתָי (תהלים ל“א ט”ז) הן הקורות ותולדות העתים המוצאות את האדם בתבל –. יוסף בן מתתיהו הכהן המשיח יעיד (בספרו נגד אפיון) כי כותבי דברי הימים בבני ישראל היו רק החוזים, הרואים והנביאים אשר ה' אֵל אמת גלה להם סודו, או הכהנים הגדולים אשר גם עליהם נחה רוח ה', כי קדושה ורוממה היא הידיעה הזאת, ואיש זר אשר לא מלהקת הנביאים ואנשי הרוח, לא נועז לגשת אליה פן יְחַלְלֶהָ –.


אתה הראית לדעת יקר תפארת הידיעה הזאת וחין עֶרכה בעיני אלהים ובעיני עבדיו הנביאים, ואם אמרתי לספח בזה גם דברי חכמי העמים אשר העבירו את כל טוּבָהּ על פנינו וחשפו שפוני טמוני סגֻלותיה נגד עינינו, יאריכו הדברים ורחבו ונסבו עד כי יהיו לספר גדול ורחב ידים, ורק בדברים קצרים אגלה את אזנך כי כל חכמי העמים יעידו עדים נאמנים כי נחוצה היא מאד הידיעה הזאת לכל אדם, יען כי עִמָהּ מקור חיים, עִמָהּ חכמה ובינה, לה עצה ותושיה, בה מלכים ימלֹכו, וצופניה צפן רוח ממרום. היא תַראנו עין בעין כי יֵּשׁ אֱלֹהִים שַׁלִיט וּמֶלֶךְ עֶלְיוֹן המנַהג עולמו בחכמה נפלאה עד אין חקר, בריותיו בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, עיניו חֹדְרוֹת כל גנזי נסתרות, עפעפיו יבחנו קרב איש ולב עמוק, ובתבונתו יטה קָו על גוי ועל אדם יחד לתת להם בדרכיהם וכמעלליהם, אחרית ותקוה לטובים ולישרים בלבותם, וְנֶכֶר וּמוֹט המטים עקלקלותם. בדעתו ימַלא ידי אלפי שנים עבודה רבה מבלי אשר ידעו למה זה ועל מה זה, לבעבור ישלימו חפצו באלפי שנים הבאות, ובתבונתו יוציא לאור פעלים נשגבים בירכתי מזרח, ולעת מצוא ידין בם עמים באפסי מערב – ועוד פלאים ונצורות כאלה תציג התולדה נכח פנינו עד כי תִתְפָעֵם רוחנו חרדת-קֹדש תאחזנו מפני הוד אֵל עולם ומהדר גאון עֻזוֹ –.


ולנו זרע אברהם יאתה להוקיר את הידיעה הזאת ביתר שאת עוד, יען כי היא תוֹרֵנוּ וְהַרְאֵנוּ איך עין ה' פקוחה על בית ישראל לבל יֵעָשֶׂה בו כָלָה, כאשר הבטיחנו בתורתו (ויקרא כ“ו, מ”ד) ועל ידי עבדיו הנביאים (ירמיה ד' כ“ו. ה‘, י’, י”ח. ל', י“א. מ”ו, כ“ח. ל”א, ל“ה – ל”ז. ישעיה ט“ו, ל”ב) ועוד רבות כאלה. וכל איש אשר עינים לו לראות ולב להבין, הוא יראה ויבין כי הנס הגדול מכל הנסים, הלא הוא כי בכל אלפי שנות ראינו רעה לא תַמְנוּ ולא נִשְׁמַדְנוּ מגוי עד כֹּה, ובכל דור ודור אשר עמדו עלינו צוררינו לכלותנו, לא כָלִינוּ, לא נכחד קִימָנוּ ולא נִגְזַרְנוּ מתחת שְמֵי ה‘. כל חכמי העמים התפלאו פליאה נשגבה מאד איך לא נִסְחַף יעקב כי קטן ודל הוא בתגרת יד הַשֵׁטֶף העז השוטף תחת השמש, אשר מִדֵי עברו שטוף גוים גדולים ולאֻמים עצומים וִיכַס עליהם בהמון גליו! חכמת חכמים תתבלע, ובינת נבונים תסתתר למצוא את פתרון החידה הזאת באֹרח הטבע! –. הוי כל יושבי תבל ושוכני ארץ! הביטו נא וראו את המראה הגדול הזה! הביטו נא וראו אֳנִיָה סֹעֲרה בלב ים סֹעֵר – אניה סֹערה אשר נִטְשׁוּ חֲבָלֶיהָ, אין מחזיק כן תָּרְנָהּ, אין פֹּרֵש נס, אין חֹבֵל וּמַלָח, אֵין מָשׁוֹט ומנהל לה, ורבבות גַלֵי שחת וּמִשְׁבְּרֵי מות דלקו אחריה גם פָּעֲרוּ פיהם בְּרֶצַח לבַלעה ולהשחיתה, סופות וסערות וכל צבאות בלע הדפוה וַיְקַלְעוּהָ וַיְטַלְטְלוּהָ אל תהום מאבדון לאבדון, ואלפי אניות גדולות עם מַלָחֵיהֶן וְחֹבְלֵיהֶן, מחזיקי בִדקן וכל אנשי מלחמתן צללו מִצִדָהּ כעֹפרת בלב ימים וְעָלֵימוֹ יִתְעַלֵם צלמות, והיא – הפלא ופלא! – היא עלתה שמים – ירדה תהומות – אף חִשׁבה לְהִשָבֵר לרגעים, ובכל זאת היא עוד בעצם תֻּמַהּ! בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה היא מְדַלֶגֶת מִגַל אֶל גַל, מְקַפֶּצֶת מִמִשְׁבָּר אֶל מִשְׁבָּר, ובכל יום ובכל עת ובכל שעה היא חֹתֶרֶת וּמְמַהֶרֶת להגיע אל מְחוז חֵפץ ה’ ואל המטרה אשר הציב לה! כי רוח ה' תְּנִיחֶנָה וימינו תַנְחֶנָה….


ואם נחפשה דרכינו ונחקרה הלחנם שמר אלהי הצבאות את עם בני ישראל מכליון חרוץ? הלחנם נמנע מֵעֲשׂוֹת כָּלָה את גוי נדח וְאֹבֵד כזה? ובעת אשר רֶשַׁע כֶּסֶל הפך את כל רחבי תבל למזבח אש ועצים, וּבַת יַעֲקֹב היתה הַשֶׂה לְעֹלָה, הלחנם שלח אלהים את ידו להציל את שֵׂה מֹרִיָה מיד להבה? הלחנם שמר ה' הבטחתו לישראל “כי יעבור בנהרות אִתּוֹ הוא, כי ילך בְּמוֹ אש לא יִכָּוֶה” (ישעיה מ "ג, ב') “וכל כְּלִי יוּצֵר עליו לא יִצְלָח” (שם נ“ד. י”ז)? אין זאת כי אם בעבור שמו הגדול אשר קִדשוהו בני ישראל לראשונה לעיני כל העמים המתהללים באלילים, ובעבור תורתו הקדושה אשר שָׂמוּהָ כחֹתם על לבבם וישׂאוה שנות מאות רבות בְּמִדְבַּר העמים, והארץ האירה מכבודה 1) אין זאת כי אם בעבור המטרה הרוממה אשר עוד הם ערוכים ושמורים להגיע אליה בקץ הימין! ואך שוא ידַבר פי מנַדינו כי כבר בִּצַע ישראל את מַלְאֲכוֹתָיו על פי ה' בתבל ארצו, ומשפט מֻעקל הוציא אחד מגדולי המליצים בהמשילו את העם הזה “לִתְעָלָה אשר סִתְּמָה אוֹתה החכמה העליונה אחרי כַלוֹתָהּ את פעולתה להביא את האמת תחת השמש”…. ועלינו לשבח לאדון הצבאות אשר ברחמיו וברוב חסדיו קץ שָׂם לימי החשך, “תַּמָה חֲמַת הַמֵצִיק, נקם ורצח חָדֵלוּ, אין אכזר יִתַּמָם עוד לשפוך דמי אדם לאלהו, אין קורא “חרב” לכל הנוטים מדרכו, מלכי צדק לאמונה גברו בארץ, שבט מישור שבט מלכותם, צדקה וחסד משען ממשלתם, על נחלי עדנים ינהלו כל משפחות גוים, פְּעֻלַּת אדם ישפטו, וּלְהֶגְיוֹנוֹ קראו דרור. השמים שמים לה' ומורשי לבב בידו, והארץ לבני האדם וגמול ידיהם חלקם בארץ” –.


פנינים יקרים כאלה ועוד רבים כאלה יִדְלֶה איש תבונות מבני ישראל בפרט, מהידיעה הנכבדה הזאת, זולת התועלת הכללית אשר תצא ממנה לכל עַם וָעָם, ואשרי המשכילים שכל טוב לה' הצופנים את דבריה בלבם, כי צופניהם צָפְנו רוח חכמה ודעת עליון בהליכות השגחתו הקדושה בתבל ארצו, לפניהם יִגָלו המון נסתרות שמבראשית….

והנה מעת אשר האיר משה בן מנחם את עיני בני ישראל באור חכמתו, נָגה אור חדש על חכמת סופרים בשפת קדשנו: ידי משוררים נכבדים כוננו קוי כנורם וישירו לנו משירי ציון, שירים אשר לא נשמעו כמוהם לְמִן היום אשר תָּלוּ הלוים את כנורותיהם על ערבי נהרות בבל; חכמי לב נטעו בתבונות כפם עץ הדעת ועץ החיים בכרם ה' צבאות, כרם שפת קדשו, ועל פִּלְאֵי מעללי אל בצבאות רום ושֶׁפֶל, הביעו אמרי בינה, ורק מהידיעה הנחוצה הזאת, ידיעת תולדות בני אדם, העלימו את עיניהם, ותחת אשר בכל לשונות איירופא יתחדשו ספרים רבים בידיעה הזאת חדשים לבקרים, לא ימצא עוד בלשוננו אף ספר אחד המכלכל את הידיעה הזאת במשפט, כי הספרים המעטים והקצרים אשר חֻברו עד כֹּה על הענין הנכבד הזה, דלים ורזים הם, והקורא בם לא ישא מאומה בעמלו, כנודע לכל מבין. אמנם לא מֵחֹסֶר חכמים יודעי העתים, נהיה הדבר הזה, כי לא אלמן ישראל מאנשי דעת אשר ידם רב להם לכתוב דברי נגידים גם בידיעה הזאת, רק כי לא התעוררו עוד בָּנוּ נדיבי לב לתמוך בידיהם להוציא ספר נחוץ כזה לאור הדורש כסף רב. נער הייתי בין סופרי ישראל, גם הגעתי לעת זקנה, ולא ראיתי מְחַבֵּר נֶעֱזָר, וְסִפְרוֹ – אם ברכה בו – יצא לאור בעזרת נדיבי בני עמנו, אשר מהֻלל שם ה' לא מעטים הם בתוכנו בכל דור ודור.

הַדּוֹר אתם ראו עתה דבר חדש אשר נהיה בימינו לעינינו, כי הנה עדת גבירים מפֹארים, אצילי בני ישראל, אשר חננם ה' גם בחכמה ודעת, נועדו יחדו בקרית מלך רב פעטערסבורג המעטירה, ויכוננו חֶבְרָה נכבדה לְהַרְבּוֹת הַשְׂכָּלָה בְּיִשְׂרָאֵל ולתמוך בידי חוברי חבורים מועילים להשכיל להיטיב לבני עמנו יושבי ארצנו הברוכה, והם כִּבדוני וימלאו את ידי לכתוב ספר תולדות בני האדם, גם זָלוּ זהב מכיסם לשלם לי בעד עמלי ועבודתי הכבדה, והחכם הגדול הפראָפעסאָר הנעלה דר' חוואָלזאָהן שָׂם לפני את מערכת הספר הזה ומתכונתו, ועל פיו שמתי את מחברת הפראָפעסאָר המהֻלל והסופר הנודע וועבער לְקָו, ואת הגות רוחו גם על תולדות החכמות והמדעים למשקלת, וּבָרֹתִי ממנו את כל הענינים הנחוצים לבני עמנו לדעת אותם. אך פעמים רבות נטיתי מדרכיו ותמכתי אֲשֻׁרַי במעגלות יתר החכמים הסופרים יודעי בינה לעתים אשר דבריהם ישרו בעיני מדבריו. [ומה גם מחלק השלישי עד החלק השביעי כי בהם יצאתי בעקבות ספרי דברי הימים זולתו אשר דבריהם ישרו בעיני מדבריו ופעמים רבות חִוִיתִי רֵעִי גם אני בהליכות דברי הימים וקורות הדורות ועלילותיהם באשר תראינה עיני הקוראים בספר הזה. גם הוספתי בזה דברים אשר לא באו בספרי הסופרים והחכמים ההם הלא המה]: 1) מחקרי הארצות (געאָגראַפיע) בדברים קצרים על פי הידיעות החדשות אשר התחדשו בזמננו. 2) תולדות בני עמנו, מימי מלכי בית החשמונאים עד היום הזה. 3) תולדות גדולי ישראל אנשי השם אשר האירו לארץ בתורתם וחכמתם. 4) תולדות ההשכלה בישראל מימי הרב החוקר האלהי ר' משה בן מנחם ז"ל עד ימינו אלה, ועוד דברים רבים כאלה הנחוצים לבני עמנו לדעת אותם.

ואתם קוראים יקרים! תנו תודה וברכה לאלופי חברת מַרְבֵּי הַהַשְׂכָּלָה בְּיִשְׂרָאֵל גם בגלל ספר דִּבְרֵי יְמֵי עוֹלָם הזה אשר אני נותן לפניכם, ובכל מקום ובכל עת אשר יהיו דברי הספר הזה נקראים, יהי שמם מְבֹרָך וזכרם לתהלה על התועלת אשר הועילו לבני עמנו, כי מהם הַכֹּל, ומידם נתתי את הספר הזה לכם.

עוד דבר לי אל הקוראים לבל יִבָּהֲלוּ ברוחם לטפול עלי חטאת על אשר ספחתי אל הספר הזה גם את למודי משלי העמים הקדמונים והגדותיהם (מיטהאָלאָגיע), הליכות דתיהם וּמִסְתְּרֵיהֶם (מיסטעריען) ודרכי עבודת אלהיהם, כי לא יכולתי מַלֵט נפשי מענינים האלה משתי סבות: האחת, כי גם מהידיעה הזאת תצמח תועלת להקורא, כי היא רְאִי מלֻטש לראות בתוכה את תכונות העמים ההם אשר ידבר בם בספר הזה, מחשבותיהם ומזמותיהם וכל עלילותיהם בימים הראשונים. והשנית, לדעת ולהבין על ידם איך נוֹאֲלוּ כל ממלכות הָאֱלִיל אשר לא הופיע עליהן אור התורה והנבואה, איך התהללו באלילים אלמים ובאימים התהוללו וַיִשְׁתַּגְעוּ וישתובבו משובה נצחת, ולולי זרח אֵל אמת על סיני בקֹדש ומימינו אש דת יפעת עולם, כי עתה נָעוּ גם נָדוּ עוד כל יושבי תבל כעורים, וכאין עינים תעו ארחות עקלקלות מבלי דעת כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וכי הוא אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, עוד היו רבבות עם כורעים ומשתחוים לשקוצים משוממים, כאשר תראינה עינינו עד היום כי העמים הפראים הרחוקים מאתנו ומתבודדים בערבות אזיא ואפריקא ולא נָגה עוד עליהם נגֹהוֹת התורה, עוד נצמדים לגלוליהם ואליליהם, ודמי אדם רב ינהרו עוד כנהרים על מזבחות תועבותיהם – וגם חכמי הודו וכהניהם הבראַמאַנים נקובי ראשית חכמ ימי הקדם, וגם חכמי יון אשר היו קרובים לאורחא דמהימנותא2), גם הם התהוללו התגוללו באלפי דרכי שונים ויחתרו בכל עֹז להגיע אל דרך המלך ולהשיג סוד אחדות ה‘, וכל אשר הוסיפו לְגַבֵּר חילים ללכת קדימה, כן נָעוּ מעגלותיהם וכן תָּעוּ מִנִי אֹרח ויהיו לאחור ולא לפנים – רק על פי תורתנו הנֶאדרת בקדושת האמת, נפקחו עיני חכמי העמים לֵאוֹר באור אֵל נָאוֹר, אֵל אחד, אֵל אמת, ואז השליכו את אליליהם ועצביהם לחפר פרות ולעטלפים –. ואם תבליגו קוראים על גֹעַל נפשכם ותעברו בנבכי ים הַתֹּהוּ ותהום עיפתה אשר בממלכות האליל (היידענטהום) ותראו את שקוציהם ואת תועבותיהם, אז יבָּקע לפניכם שבעתים אור שבעת הימים המֵאיר בתורתנו לארץ ולדָרים עליה, וזָהרי נגֹהוֹת אֲמִתָּהּ יצאו כברק בהוד הדרת קדשם, ואז תִּנהרוּ וְרָחַב לבבכם, תשאו ידיכם קֹדש ותברכו את ה’ אשר הבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו –.

ועתה הא לכם את ספר דברי ימי עולם ושימו נא עליו את עיניכם, ואם תמצאו בו חפץ, אז אדע כי לא לתֹהוּ יגעתי, כי יש שכר לפעולתי ושכרי הרבה מאד.

 

1. § האנשים הראשונים.


1. תולדות השמים והארץ בְּהִבָּרְאָם, נעלמו מעיני כל חי ומראשי חכמי הרזים נסתרו, ורק תורת ה' התמימה, מקור כל הידיעות וראשית דעת אלֹהים בארץ, רק היא תוֹרֵנוּ וּתְלַמְדֵנוּ סוד היצירה ותעלומות סתרי מעשה בראשית גם תולדות אדם הראשון והדורות הראשונים בראשית אֲבִיב התבל. בספר הראשון הנקוב בשם ספר יצירה (גענעזיס) תודיע אותנו התורה הנאמנה כי אחרי אשר ברא אלֹהים את השמים וַיַעַד אותם בַּעֲדִי השמש, הירח והכוכבים ואת הארץ, וַיַעַט אותה רק עשב וכל שיח וצמח ופרי עץ גם הוציא ממנה כל חיה ובהמה ורמש, צפור שמים וכל בעלי החיים. אחרי ברוא כל אלה, יָצר אלהים את האדם עפר מן האדמה, ומנשמתו – נשמת שדי – נפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חַיָה 3). זך וטהור כעצם השמים לָטֹהַר יצא האדם מֵעַל הָאָבְנָיִם מתחת ידי האָמן הגדול צוּר כל העולמים, וּמעט מאלהים חִסרו, וימשילהו בכל מעשי ידיו תחת כל השמים, ויניחהו בגן עֵדן אשר נָטעֹה יְמִינוֹ, ימין עליון, ושם ישב האדם ורעיתו אֵם כל חי מושב אלהים, כילדים תמימים התרפקו על אהבת אביהם, אֲבִי עד קונה שמים וארץ וַיִחיו חיי ישרים ומאֻשרים נֹכח פני ה‘. אך האדם בִּיקָר לא לָן, כי הנחש הקדמוני הוא הסית את האשה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע לַמְרוֹת מצות ה’, ותקח מִפִּרְיוֹ ותאכל ותתן גם לאישה עִמה ויאכל. אז ירד האדם מִמְרוֹם מַצָבוֹ וַיִפֹּל פלאים, השבית מטהרו ויתנצל עֲדִי קדשו, את הַתֹּם וצדק עולמים, ויבקש חשבונות רבים – ויחר בו אף האלֹהים ויגרש אותו ואת אשתו מגן עדן לעבוֹד את האדמה ולאכל לחם בזעת אפו עד שובו אל האדמה אשר ממנה לֻקח, גם על כל הדורות אשר יצאו מחלציו עד דור האחרון חָרץ ה' את משפט: חָרוּץ הזה, שרירות לב, חמֻדות נְמִבְזוֹת ותשוקות רעות התעוררו בלבות בני האדם גם רגשי חֵמה, קנאה, נקם וְרֶצַח. קַיִן קם על הבל אחיו וּרְצָחוֹ נפשו ויהי הראשון לכל שופכי דְמֵי אחיהם, דמי בני אדם. האחוה הופרה, שָבת השלום ונִתקה אֲגֻדַת הידידות ובני אדם כבני לביא התפרדו לְשַׁחֵר טרף לנפשם. קַיִן ויוצאי חלציו ישבו מאז והלאה בארץ נוֹד קִדמת עדן ויעזבו את דרכי הָרֹעִים והאכרים ויבנו להם ערים לשִׁבתם ויחיו חיי בני הערים מהם היו אֲבוֹת כל תופשי כנור ועוגב ויוצרי כלי יוּצַר וכלי נשק נח­ֹשת וברזל. אך בני שֵת לא הניחו את מקום שבתם הראשון ויחיו חיי רֹעי צאן ועובדי אדמה וישמרו ארחות תֹּם ויתמכו אֲשֻׁריהם במעגלי צדק. אפס כאשר פָרו וירבו ויעצמו מאד התערבו בבני קין ויקחו להם מבנותיהם לנשים וילמדו מעשיהם ויבחרו בתעלוליהם עד כי כֻלם יחד השחיתו התעיבו עלילה וַתִּשָחֵת הארץ לפני האלֹהים, כי מלאה הארץ חמס, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. וירא ה' כי רַבָּה רעת האדם וכל-יֵצֶר מחשבות לבו רק רע כל היום וַיָצֶף עליהם את מי המבול וַיִמַח כל היקום וַיְשַחֵת כל בשר מפני רֹעַ מעלליהם, ורק נֹחַ, איש צדיק תמים בדורותיו, מצא חן בעיני ה' וַיְמַלֵט אותו ואת בניו וביתו מִמֵי המבול –. ובני נֹחַ פָּרצו אחרי המבול וירבו ויעצמו במאד מאד עד כי נפוצו על פני כל הארצות, כי לא נשאה אותם ארץ מולדתם לָשֶבֶת יחדו. אז נועצו לב יחדו ושפה אחת דברים אחדים היו לכֻלם לבל יוסיפו עוד לָפוּץ על פני כל הארץ לַמְרוֹת רצון ה' אשר רצה להפיצם לבעבור יְמַלְאוּ פני הארץ תנובה בפֹעל מפיהם ויהפכו ארצות נְשמוֹת למושב בני האדם. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שֵׁם – וירא ה' את מעשיהם וירע בעיניו וַיְבַלַע וַיְפַלֵג לשונם אשר לא שמעו איש את שפת רעהו וַיָפֶץ אותם משם על פני כל הארץ, והמגדל ההוא אשר בנו אז בני האדם הוא מגדל בבל אשר שרידי חרבתיו נודעים עד היום הזה. משם נסעו בוני העיר והמגדל לכל רוחות השמים וְיִשְׁבוּ את שלשת חלקי התבל הנודעים בשמות: אזיא, אפריקא ואיירופא, ולפי מספר לשונותיהם השונות היה מספר העמים השונים בארצות ההן. בני שם, אשר אליהם יֵחָשְׁבוּ העברים, הכשדים, הארמים, הערביאים, לא הניחו מקום מושבם הראשון בארץ אזיא וַיֵאָחזו בה כל הימים, בני חם ישבו בארץ מצרים ובאפריקא, ובני יפת אווּ את ארץ אזיא הקטנה למושב למו גם נפוצו חלקי ארץ איירופא.


 

2. § ראשי שבטי העמים, פְּלַגוֹת לשונותיהם ודרכי חייהם.


2. כי נִשָׂא עינינו על כל העמים היושבים על חוּג הארץ ונתבונן איך הַבְדֵל נבדלו עם מעם וּלאֹם מִלאֹם יִפָּרֵדוּ, אז מישרים נשפוט כי כל יושבי תבל ושוכני ארץ יִפָּרֵדוּ והיו לשלשה או חמשה ראשים (Racen) שונים זה מזה בהלך נפשם, בכח ידיהם, בְּהַכְשֵׁר יתרון דעת, במבנה גויתם, בתבנית ראשם ובמראה פניהם. הראשים ההם הלא המה: 1) שבט הקִויקאַזי אשר באַוַת נפשו שואף רוח החֹפש והדרור, רוח המשרה והשלטון. אל השבט הזה יחשבו כל העמים המדברים שפת הודו גערמאנית (Идно-германское) והם העמים היושבים באיירופא (זולת הלַאַפִּים וְהַפִינִים), והעמים היושבים בקדמת אזיא, בארץ הודו ובאפריקא הצפונית), גם כל משפחות בני איירופא אשר נושבו בארץ החדשה (אמעריקא) ויאחזו בה. השבט הראשי הזה הציב לו יָד ושׁם בספר תולדות בני האדם בגלל אשר שאר רוח לו בכשרון החכמה והמדע, גם בגלל יפי תארו ויפי מראהו, כל כל יוצאי חלציו מגֻדלים הם בנטיעים, בַּדֵי עורם מחֻטבים תבנית ישָׁרה, וגזרת גויתם וחזוֹת פניהם מחמדי בת עַין הם. מראה עור בשרם צח ולבן כעור בני איירופא היושבים בארץ הצפון, שערות ראשיהם צהובות (בלאָנד). אמנם לא לְכֻלָהַם נִתּנה מראה הלֹבן למורשה, כי מָצאו בתוכם גם משפחות רבות אשר מראה עור בשרם הָלֹך יֵלך וכָהֹה עד כי יִדְמֶה למראה עוֹר יושבי הנגב אשר עורם כהה ושערות ראשיהם שחורות, או למראה עור העמים היושבים בארץ הוֹדוּ.

2) ראש שבט הכּושי, ובו כלולים כל ילידי אפריקא אשר גֻנבוּ מארץ מולדתם ונמכרו לעבדי עולם באמעריקא ובהודו המערבית. עוֹר בשרם שחור, גם שערות ראשיהם שחורות, תּלתּלוֹת וסבוכות יחד כצמר.

3) ראש שבט המאָנגאָלי, היושב בארץ הצפון בחלקי עולם הישן והחָדש (והם מאָנגאָלים: הוּנְנִים; הוֹדִיִם יַלדי הוֹדוּ הפנימית: חינעזים; יאפּאנים; קאַלמיקים; פינים; לאַפִּים; עסקימאָסים ועוד רבים עמים). כל העמים ההם נדמוּ זה אל זה, שערות ראשיהם שחורות ובלתי תלתלות, חוטמם שָׂרוּעַ, עיניהם לְנֹכַח יביטו ופתוחים לָרְוָחָה, ועור בשרם ירקרק כמראה הזית, גם שחרחר כֵּהָה –.

לשלשת ראשי שבטים ההם (אשר מוֹצָאֹתֵיהֶם מִימֵי עולם בחֶלקי עולם נושן), יְסֻפְּחוּ עוד שני ראשי שבטים הנופלים מהראשונים ועד שלשה לא יצאו, הלא הם:

4) ראש עַמֵי המאַלאַיִם (אויסטראַלים), ואליו יֵחָשְׁבוּ יושבי האָלאַנד החדשה ויושבי האיים אשר בּיַם הַשֹׁקֵט, שערות ראשיהם ישָרות (שליכט) או תלתלות מעט ושחורות, ועור בשרם חוּם שחרחר (שוואַרצברוין) או שחרחר כהה.

5) שבט האַמעריקאַני אשר עור בשרו כעין נחֹשת קלל ושערות ראשו דקות וסבוכות. בני השבט הזה הם אזרחי אמעריקא מיום הִוָסְדָה, ומקום מושבם במעקסיקא, פּערו ועוד נפות אחרות, והם אנשי הַבֵּינַיִם בין שבט הקויקאזי ובין שבט המאָנגאָלי –.

על פי השנוים הרבים ההם אשר לראשי שבטי העמים, חשבו חכמים רבים למשפט כי כל חלק מחלקי התבל הוליד בראש ימי עולם אנשים שונים ומשונים במראיהם ובצלם דמות תבניתם כפי תכונות החלקים השונים ההם (Autochthonen) ולא מִצוּר אחד חֻצָבוּ, ולא ממקבת בור אחת נֻקרו כל יצורי עולמים – אך חכמים אחרים יכזיבו את משפטם על פי עֵדִים נאמנים, ויוכיחו במישור כי רק אב אחד (אדם הראשון) ואֵם אחת (חוה) לכל-העמים אשר תחת כל השמים. וְעֵדֵיהֶם המה כי כל שבטי העמים השונים נִשְׁתַּווּ באָרחות חייהם, ומבנה גְוִיָתָם במערכת תבנית עצמותיהם, ואם יתחתנו זה בזה יולידו כצלמם וכדמותם ( כאשר ידענו כי באמעריקא יבואו בני איירופא אל בנות הכושים או האמעריקאַנים ויולידו את בני התערובות הנקובים בשם מוּלאַטים ומעסטיצים), וכל אלה עדים נאמנים הם כי אב אחד לכֻלם וָאֵם אחת חִבלתם, ותוצאות השנוים אשר להם, יסודם רק בטבע הארצות השונות אשר נפוצו שם בני האדם, בשנוי המדות והתנהגות אשר לכל שבט ושבט, ועוד סבות רבות באלה אשר בנקל ימצא אותן החוקר –.

והנה כאשר יקר לאיש תכונות להתחקות על שרשי העמים השונים הנפוצים על פני כל הארץ, לחַלק אותם למחלקות ולדעת מוֹצָאָם וְצוּרָם הראשון אשר ממנו חֻצְבוּ, כן יקר בעיניו להחקות גם על שרשי הלשונות השונות המתהלכות בארץ החיים ( אשר מספרן יותר מִשנֵי אלפים) לחַלק גם אותן לראשי פְּלַגוֹת ולשפוט על פי התדמות אשר לְכֻלָנָה כי בראשית אֲבִיב התבל היתה רק שפה אחת לכל בני האדם, עד אשר נפרדו ונפוצו על פני כל רחבי תבל והתרחקו ממקור שפתם, אז נפרדו גם בלשונותיהם לגוייהם בארצותיהם –. אנחנו נְנַסֶה לערוך בזה את מערכת ראשי הלשונות אשר מהם התפשטו כל הלשונות הנודעות לנו:

1) בני שבט הקויקאזי נחלו להם את ראשי שלש לשונות אלה: a) לשון אינדאָגערמאנית, היא אֵם כל לשונות בני איירופא (זולת לשון אוּנגאַרית, באַסקית, פיניש ועסטהית). (b לשון בני שֵם (זעמיטיש) והיא לשון כל העמים יוצאי ירך שֵם בן נֹחַ, גם לשון שבטי אביסינים, הכנענים וְהַפּוּנִים, ובנותה רבות הן מאד. (c לשון בני אפריקה הצפונית, היא לשון המצרים הקדמונים, לשון הקאָפטים ומרבית עמי אפריקא בימים הראשונים.

2) לשון פיניש-טאַטאַרית או לשון טוּראַנית. הלשון הזאת רחבה ונסבה בארץ אזיא בפאת דרומית מזרחית ותשלח קציריה גם בין עמי איירופא ובין שבט הקויקאַזי המאָנגאָלים, גם עמים רבים בארץ הפינים ( ואליהם יחשבו המאַגיאַרים באונגאַרן ועמי עסטלאַנד ופינלאנד) ועמים רבים בארץ הטאַטאַרים (ומהם הישמעאלים, החשמנים, הגרגזים, הבאַשקירים ועוד רבים עמים) ובארץ המאָנגאָלים (טונגעזים, קאַמטשאַדאַלים ועוד שבטים רבים) כי כלם מדברים בלשונות אשר מוצאן מגזע לשון פיניש-טאַטאַרית או טוראַנית. אפס כי כל הלשונות ההן נופלות הן מלשון בני שֵם בצחות המליצה, בניבים נאוים ונאֻמים נעימים, גם ביחוסי השמות והפעלים עוד דברים רבים.

3) לשון חינעזית-הודִית (הוֹדוּ הפנימית). הלשון הזאת תשלח שריגיה בין העמים היושבים בארץ אזיא בפאת דרומית מזרחית בארץ הוֹדוּ הפנימית ועוד נפות ומדינות רבות, והיא אחֻזת עמי המאָנגאָלים ונחלתם מימי קדם. אך ביאַפען ובאיי הים הגדול באזיא המזרחית תִּהֲלֵךְ לשון יאַפאַניש – קוֹרִיּלִישׁ.

4) לשון מאַלאַיש-פאָלינעזית, שרשה באיי ים הַשׂקֵט ונטישותיה נטשו עברו ים. 5) העמים אשר עור בשרם כמראה הנחשת, ידברו חמש מאות לשונות שונות, והאיש החכם יבין לדעת כי כלן אך מגזע שפה אחת יצאו, ויסוד אחד עתיק ימים לכֻלנה, ויתכן כי לשון אמעריקאנית היא המוסדה לכל הלשונות ההנה. 6) גם על שרשי הלשונות הרבות אין מספר באפריקא, התחקו חכמי איירופא החוקרים לכל תכלית למצוא את המקור הראשון אשר ממנו נפוצו הלשונות ההן, אך עוד לא באו אל תכלית חקר לבבם, יען כי ארץ אפריקא חֹסמת היא את הנוסעים מִבֹּא אל מדינותיה הפנימיות לחשף את שפוני סגלותיהן, והחקירה ההיא עודנה בֹסר –.


3. §

בני האדם הַזְרוּעִים בארצות שונות, בָחרו להם דרכים שונים בדרכי חייהם ומשלח ידיהם כפי טבע הארצות ההנה. היושבים במדבר בערבה אשר לא ימצאו בהם מעיני מים ונאות דשא כי אם זעיר שם זעיר שם, בחרו להם דרך חיי הרֹעים וַיהיו נודדים תמיד, עם אהליהם ומקניהם, כי החליפו בכל עת את מקומות מושבותיהם לפי חליפות תקופות השנה. להם יקראו “נֹסְעֵי בָעֵדֶר” (נאָמאַדען) וראשית מעְבָּדָם היא מִרְעֶה העדרים. האנשים אשר התבודדו להם לשכון על חוֹף יַמִים, ראו ויתבוננו עד מהרה כי חבלים נפלו להם בנעימים ושפע יַמים יינקו על פי שִׁפְעַת עַמִים שונים העוברים ארחות יַמִים וַיִנְהרו אליהם מכל עֲבָרִים, על כן שִׂכְּלוּ את ידיהם לִבְנוֹת אֳנִיוֹת סֹחֵר ולאחוז במסחר לעשות מקנה וקנין עם העמים ההם. ובראותם כי מיום ליום ינוב חילם וְעָשְׁרָם ילך מחיל אל חיל, הֵעִיר אותם רוח בינתם לבנות להם להם בָּתֵּי מוֹשָׁב לכונן ערים לָשֶׁבֶת. אך האנשים אשר ישבו על חֻפִּים שוממים מבלי מְבֹאוֹת יָם ומָעמד אניות ומבלי בתים ויערים, כִֹלוּ ימיהם בְּהַשְׁלִיךְ בים חכה ובפרוש מכמורת על פני מים רבים ולא ראו טובה בעיניהם. היושבים בארץ מישור על פני שדמות ובקעות גדולות ורחבות ידים, בחרו להם את עבודת האדמה לִמְקוֹר חייהם, וכל ישעם וחפצם לשֶׁבת אך במנוחות שאננות ומשכנות מבטחים נְאוֹת השלום וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט. אך העמים העזים ואבירי הלב היושבים על תועפות הרים וראשי הסלעים, נשאו את כּליהם את תֶלְיָם ואת קשתם ויצאו לצוד צֵיד בהמה חיה ועוף, ויהיו גבורי ציד, ורוח עריצותם הַסֹעֵר בחֻבם, הִמְרִיצָם לערוך קְרָב ולעשות מלחמה, ויהי להם הַלָחֶם לחם חקם וְהַקְרָב משוש דרכם כל הימים –. המסחור הֵרִים את קרן ההשכלה בכבוד, כי העמים אשר התאספו תמיד לרגלי מסחרם, היו בתומכי ידה –. היושבים בארצות פֹּרִיוֹת אשר שדותיהן יעשו אֹכל למַכביר ודגנם ותירושם רבו, הובילו לארצות אחרות את הנותר להם מתבואות השדה ויבול הגפנים ויחליפו אותם שם בעד החפצים אשר ימָצאו בארצות ההן בשפע רב ואשר יחסרו להם בארץ מושבותיהם. המסחר ההוא יִקָרֵא בשם “סחר היבשה” או “סחר הַבֵּינַיִם” (לאַנד אדער ביננענהאַנדעל). סְחַר גוים כזה פָרַץ מאד באזיא גם באפריקא ונקרא בשם “סחר האֹרחות” (קאַראַוואַנעהאַנדעל), כי ארחות סוחרים מילדי הארצות ההן סחרו תמיד לארצות רחוקות וגמליהם נושאים נְכאת וצְרִי וָלוֹט וכל ראשי בשָׂמים וסגולות יקרות ויעשירו עמים רבים בשפעת חֶמדת ארצותיהם, ועל ידיהם נבנו ערים רבות, בתי מסכנות ובתי אוצרות וּשְׁוָקִים גדולים וטובים בכל אפסי תבל. התלאות הרבות אשר מצאו את ארחות סוחרים ההם במדבר וערבה על ידי עמים פראים ושודדים וחיתו טרף ובני שחץ, נתנו בלבות בני האדם בינה עוד בימי קדם להתגודד גדודים גדודים לְהִקָהֵל קהל גדול באָחזם בדרך רחוקה דרך המדבר לבעבור יעזרו איש את רעהו, ואיש את אחיו יחַזק. על כתף עיָרים ועל דַבֶּשֶׁת גמלים הֶעמיסו את מרכולותיהם וכִנעתם וכל משָאם. ובצדק יְכַנוּ הערביאים את הגמל בשם “אֳנִיַת המדבר”, כי כָאָניַת סֹחר בלב יַמִים, כן הוא הגמל במדבר בערבה לשאת את בני האדם ואת כל חפציהם על גבו עד הגיעם למחוז חפצם. בשנים קדמוניות בחרו להם הסוחרים מִגְרְשֵׁי היכלי אלהיהם והמסלות הקדושות אשר להם, ויחנו שם עם אהליהם ומרכולותיהם, וכל הבאים להשתחות ולהתפלל בהיכלים ההם, סרו גם אליהם ויעשו אתם מקנה וקנין. ועל פי הדבר הזה פרשה הדת והאמונה את כנפיה על המסחור להיות עליו לסִתְרָה לבל יאֻנה אליו כל רע מאת רָעֵי כפים ואנשי חמס. כי הסוחרים העניקו מטובם את הכהנים האדירים אשר כִּהֲנוּ בהיכלי אליליהם ההם, הכהנים היו על הסוחרים לחומה בצורה לבל תגע בהם יד מְעַוֵל וחֹמֵס –. שנים רבות מאד החליפו הסוחרים את סחורות ידם וימירו את מותרותיהם בעד הדברים הרבים אשר יחסרו ליושבי ארצותיהם, ועל כן נקרא המסחור ההוא בשם “סחר חליפות” (טוישהאַנדעל), אך ברבות הימים חשבו הסוחרים מזמה להקל מעליהם את טֹרח המסחור הזה, וַיִוָעֲצוּ לב יחדו לתת קֶצֶב ומחיר לכל מיני המתכות היקרות ולהטביע מהן מטבעות עוברות לסוחר, ובעד המטבעות ההן יִקָנו כל תבואות השדה וכל פרי העץ גם כל המחסורים אשר חסר לאיש ואיש, ובדבר הזה הקלו את כֹּבֶד משא המסחור גם הושיבוהו על גַפֵּי מרומי קרת. –. העמים אשר אִווּ את ארץ המישור למושב למו ורחוקים הם מִקְהַל עמים רבים ומלאכת ידם רק עבודת האדמה, העמים ההם הכניעו תחת ידיהם את החיות ואת הבהמות ויכבשו אותן לעבדי עולם, לשאת אותם ואת כל משאם, לחרוש חרישם, לפתח ולשדד שדמותיהם ולעשות עוד עבודות רבות בבית ובשדה. ולבעבור ישבו שאננים ושלוים רחוקים מֵעֹשֶׁק וגזל, חקקו להם העמים ההם חקים ישרים בדרכי החיים לבל יסיג איש את גבול רעהו, ולבל ישלחו בעולָתה ידיהם,וכל העם יתענגו על רוב שלום –. ואם אמנם כי הם היו הראשונים אשר גדרו גדר ויבנו חיץ לבל יעוז אנוש לנגוע בנחלת אחיהו, בצאנו ובבקרו ובכל אשר לו, ויתנו חקי ישר ומשפטי צדק בהליכות עולם, בכל זאת יתר שאת ליושבי הערים אנשי הלב אשר כוננו מחשבותיהם לחֵקֶר כל מלאכת מחשבת וחרֹשת המעשה, להמציא המצאות חדשות ומועילות, ואשר הקדישו עִתּוֹתֵיהֶם לגלות תעלומות חכמה, להתבונן ולדעת חקות צבא השמים וסתרי פליאות הטבע, אשר על פיהם הופיע אור יקרות על הוד נשמת האדם ועל סגלותיה הנפלאות והנשגבות, ועוד רבים כאלה –.


 

3. תורת התולדה, מְקוֹרָהּ וּפְלַגּוֹתֶיהָ.

Онредѣленіе, источники и раздѣленіе Исторіи.


4 §

התולדה הנאמנה תשא דעה למרחוק וּתְסַפֵּר לנו איך נוסדו כל ממלכות הארץ תחת השמים, איך גדלו הממלכות ההן, הצליחו גם עשו פרי, ואיך אבד נִירָם וספו תמו מארץ החיים בבוא עתן. גם תסַפר לנו ראשית כל עם ולשון בימי קדם, ימי אשרם וְחֹסֶן ישועתם, וימי מַפַּלְתָּם והריסותם בבוא קצם. כי “לַכֹּל חליפה, לַכֹּל תמורה, ואין כל עֶמְדָה תחת השמש” והעמים בכלל כהאדם בפרט תחת שׁוֹאַת החליפות והתמורות יתגלגלו. שלש עִתּוֹת לכל עם ועם בארץ: עת ילדות, אשר אז יציץ ופרח הגוי כלו, כֹחוֹ ואוֹנוֹ יִתְפַּתְּחוּ ממסגרותיהם וכל רגשי עֹז יצמחו וישגשגו; עת גבורת גָבֶר, אשר אז יְבֻכְּרוּ עֱזוּזוּ וֶאֱיָלוּתוֹ, ובכֹחו וגבורתו יעשה גדולות ונצורות בחוץ וסדָרים ישרים ומאֻשרים בארצו פנימה, ועת זקנה אשר אז ינוס לֵחֹה וְיִתֹּם כֹחו עד כי לאחרונה יִפֹּל בידי עם אחר, עם עָז ומלא כח עלומים. על שרשי שלש עתות האלה תתחקה התולדה גם תודיע לבני האדם מה פָעַל כל לאֹם וּלְאֹם בשלש תקופות ההנה, וביחוד תסַפר את המלחמות והגבורות אשר עשו בתקופת עת הילדות: את משפטיהם וחֻקותיהם בהליכות המלוכה ואת דרכיהם בחכמה ודעת וכשרון המעשה במלאכת מחשבת בימי גבורתם ואילותם; ואת חלוקי הדעות וּפְלַגוֹת הַכִּתּוֹת אשר להם בימי זקנתם, את דברי הריבות אשר בשעריהם, ואת הסכסוכים אשר ביניהם אֹדות דת ודין, אֹדות משפטי האזרחים והנהגת המדינה ועוד רבות כאלה –. וממוצא הדברים ההם יצא לנו גם הדבר הגדול הזה לאור: כי אהבת ארץ מולדת, ישרת לבב, תֹם דרך וְהָלֹך במעגלי צדק, ירוממו גוים ולאמים ויושיבום על גפי מרומי ההצלחה, אך אהבת בצע וּרְדוֹף אחרי תענוגות בשָרים, פְּלַגוֹת הדֵעוֹת, חִבֻּק ידים וְהִתְמַכְּרוּת לשרירות הלב, יורידו גוים עצומים מִמְרוֹם מושבם ויפילו אותם למשואות נצח – .

5 §

התולדה העתיקה כִּסְתָה פניה בצעיף ותתעלף, ובעינים עצומות היא מתהלכת וּמְשָׂרֶכֶת דרָכיה, בחידות ומשלים תְּדַבֵּר עִמָנוּ וּתְמַלֵא קדים בטנה לא לִזְרוֹת ולא לְהָבֵר, יען כי בדורות עולמים ההם לא ידעו עוד יושבי תבל את מלאכת הכתב ולא למדו עוד את ידיהם למשוך בשבט סופר ולכתוב בספר זכרון את העתים אשר עברו על בני האדם, את החקים והמשפטים אשר היו להם, את מלחמותיהם וּדְבַר גבורתם וכל דרכיהם ומעלליהם, וגם מעט מים קָרִים אשר דָלֹה דָלוּ לנו חכמי ימי הקדם, לא יַשְׂפִּיקוּ לִשְׁבּוֹר את צמאון נפשנו, כי הם שאבו את המים ההם מבורות נשברים אשר מֵימֵיהֶם לא נֶאמנו, כי מרבית דברי חכמים ההם מיֻסדים על שירי המשוררים ושירי בני העם אשר מיטב דבריהם הוא כזביהם, רבים סתם כוננו על מַסורות עתיקות המסורות מפה לפה, ודור לדור סָפחו עליהן דברים זרים וְטָחוּ אותן תפל, ורבים מהם הָטְבעו על עדות ציונים עתיקים, מצבות ישנות, גלי קברים, שרידי חרבות עולם ופליטי שממות קדומים, כְּתֹבוֹת (אינשריפטען), מטבעות, כלי בית וכלי נשק, ועוד רבים כאלה אשר הַדִבֵּר אין בהם לבאר באר היטב חידות מני קדם ולסַפר בשפה ברורה תעלומות ימות עולם ומצפוני שנים קדמוניות, וכל רואיהם יכירום כי לא זרע ברך האמת הם, רק ילידי המשל והחידה, תוצאות ההגדה (זאגען, מיטהען) וסִפורי בַדים (מאֶהרכען) אשר יצלחו יותר לקחת מהם אבני פִנָה למוסדות שירי גבורים מאשר יצלחו להציל מפיהם דְבר אמת על תולדות הדורות הקדמונים ההם –. אך מיום אשר נפרץ חֲזוֹן הכתב והמכתב בתבל וחכמי לב הֵחֵלוּ לכתוב בספרי זכרונות את כל המעשים הגדולים תחת השמש אשר ראו בעינים ואשר שמעו מפי מגידי אמת, מאז והלאה הֵסִירָה התולדה את צְעִיף חֶשכתה מעל פניה, הֵחֵלָה לצעוד מצעדי גבר ודעת שפתה ברור מִלֵלוּ וכאשר הוסיפו עוד חכמי כל דור ודור לשקול את דבריה במאזני השֵכל, אִזְנוּ, חקרו, דרשו ויעשו ספרים רבים המכלכלים את דרכיה במשפט, כן יָספה גם היא עֲשׂוֹת תושיה, קָרן אור פניה, וכל דבריה כדבר מלך שלטון.

6 §

בימים הראשונים בטרם נִפרץ חֲזוֹן הדפוס בתבל, היו כל ספרי הזכרונות דברי הימים וכל ספרי החכמה והמדע, בִּכְּתוּבִים (מאַנוסקריפטע) ויהיו נכתבים על עוֹר חַיָה ובהמה (פערגאַמענט) או על עלי פאַפירוס, ושנים רבות התגוללו בבתי מקלט הכהנים (קלאָסטער) והיו מעֻפרים בעפר בבתי הספרים (ביבליאָטהעקען), רק לעתים רחוקות היו נקראים מאת דורשי חכמה, ופעמים רבות נמחו דברים רבים בהם, והסופרים המשכילים חִדְשׁוּ את הדברים הה ויכתבום שנית וישיבום על כנם (פאַלימפזעסטע). הספרים ההם היו יקרים מאד, וכל איש אשר נכספה נפשו אליהם קנה אותם בכסף מלא ומחיר רב מאד, וְיַעַן כי לא לחכמים כסף, על כן קצרה ידם לאסוף את הספרים ההם אל ביתם, ועל כן תפוג חכמה ותהי ההשכלה נעדרת. והנה פתאֹם הופיע אור חדש על ספרי חכמה ההם החבושים בחשך, בהִגָלות נגלות מלאכת הדפוס, מלאכה יקרה אין עֲרוֹך אליה, כי הספרים ההם נדפסו במספר רב ועצום, וכעל כנפי נשרים עָפוּ ממזרח איירופא עד מערבה ויאורו אור יקרות על תולדות בני האדם ועל כל דְבַר חכמת בינה, וקוניהם לא הִרְבּוּ במחיריהם, ויאספום חמרים חמרים ככל אַוַת נפשם, ובכל זאת נשארו עוד ספרי דברי הימים בכתובים עד היום הזה, ויודעי העתים וחוקרי מחקרי ארץ למעין ישיתום וישאבו מהם מים עמוקים להשקות עם רב הצמאים לדברים עתיקים. כתבי יד ההם יכלכלו דברי חכמה, משפטים וחֻקים אשר יצאו מתחת ידי שופטי צדק וחוקקי יֹשר, דברי נגידים אשר הִטִיפוּ המליצים האדירים בדורות הראשונים, ספרי זכרונות מני קדם ועוד דברים רבים כאלה, ומה גם ספרי חכמי המדינות ומלאכי המלכים והרוזנים אשר התוכּחוּ יחד בהליכות המלוכה ומשפטי המדינה איש איש כפי רוח בינתו (דיפלאָמאַטען). כל ספרי כתבי יד ההם גנוזים בגנזי אוצרות הספרים בהיכלי מלכים (ארכיווען), ופתוחים הם לכל יבוא בשערי בתי אוצרות ההם –.

7 §

ספרי התולדה (געשיכטע) יִפָּרְדוּ והיו לשני ראשים: הראש האחד יסַפר לנו את כל הנעשה תחת השמש לכל יושבי תבל יחד (אללגעמיינע וועלטגשיכטע), או לְעַם אחד מֵעַמֵי הארצות (פאָלקסגיעשיכטע), או לאיש פרטי (מאָנאָגראַפיע), וכל אלה יסַפר רק בדרך סִפור כי כן היה וכן נעשה, אך לא יתחקה על שרשי הסבות והשתלשלות המקרים ועל הרוח המתהלכת באופני המעשים ההם – וכל הספרים הכתוּבים בדרך הזה נקראים “ספרי דברי הימים” (קראָניקען). והראש השני יעביר רוח בקרת על כל המעשים אשר נעשו תחת השמים, יחקור וידרוש אחרי סבותיהם ואחרי הַמְקוֹרוֹת אשר מהם הֵקֵרוּ כל המקרים ההם, ויחתור על דרכי כל העמים והלשונות להוציא לאור משפט מדוע לעת מן העתים עָלוּ גוים ומלכות מעלה מעלה, הצליחו גם הִשגו חיל, ולעת אחרת מָטוּ הגוים והממלכות ההן, ירדו מטה מטה וילכו לאחור ולא לפָנים, נָשתה גבורתם, נסכלה חכמתם עד כי אבד זכרם מן הארץ ובגוים לא יתחשבו. והספרים המחֻברים בדרך הזה יִקְראו בשם “ספרי תולדות בני אדם” (פראַגמאַטישע געשיכטע) –.

8 §

האיש החפץ לאסוף בחָפניו ידיעת תולדות בני האדם, לא די לו אם ידע כל העתים אשר עָברו עליהם וכל המוצאות אותם בכל ארצות תבל, רק עליו לדעת גם את המקומות והארצות אשר נעשו בהן כל המעשים ההם, גם את הזמנים והעתים אשר יצאו בהן המעשים ההם לאור. והנה כל אשר יחפוץ לדעת את המקומות והארצות, אליו ללמוד את ידיעת מחקרי הארץ בכלל (לאָנדער קונדע, געאָגראפיע) גם ידיעת המקומות בפרט (אָרטסקונדע, טאָפאָגראַפיע) והחפץ לדעת את הזמנים והעתים, עליו לחקור ולחשוב חשבון יְמוֹת עולם וכל דורות עולמים מני שים אדם על הארץ עד היום הזה (צייט קונדע, כראָנאָלאָגיע). אמנם בחשבון הדורות והעתים לא נִשְׁתַּווּ כל העמים יחד; כל עַם וָעָם בקשו להם חשבונות שונים: העברים חָשְׁבוּ שְׁנוֹת העולם ליציאת מצרים או לשנות המלכים, ועתה הם מונים לבריאת עולם. הנוצרים מונים ללדת משיחם אשר נולד בימי הקיסר אויגוסטוס בערך שבעים שנה לפני חרבן בית שני. הישמעאלים מונים מעת אשר ברח מוחמד נביאם ממעקא (Mekka) עיר מולדתו בתגרת ידי רודפיו, הלא היא משנת ד“א שפ”ב 622 לספירת הנוצרים בששה עשר לחֹדש יולי, והספירה ההיא נקראת בשם העדזראַ (Hedschra ), היוָנים נפרדו במספר שנותיהם שבט משבט ומדינה ממדינה, זמן רב מָנו לראשי שריהם ונגידיהם או לשנות כהניהם הגדולים, ובימים והאחרונים (בערך ג“א ת”ס 300 לפני ספירת הנוצרים) החלו למנות למשחקי האָלימפוס (Olympiaden) אשר ראשיתם היתה בערך ב“א תתקפ”ד 776 לפני ספהנ"ו. הרומאים חשבו לשנות יועציהם (Consulen) או לבנין רומה (בערך נ“א ז' 733 לפני ספהנ”ו) ועוד עמים רבים מנו למנינים אחרים מספָרים שונים. אמנם אנחנו בספר הזה נחשוב שנות כל דור ודור למספר השנים אשר לפני ספירת הנוצרים ואשר לאחריה, למען השׁווֹת את חשבון הספר הזה לחשבון כל ספרי התולדה אשר לכל עַמֵי איירופא. גם ידיעת סדר הדורות והמשפחות (געשלעכטסקונדע), רבת התועלת היא לידיעת תולדות אדם אם היא מסֻדרת בסדר ישר לפי השתלשלות משפחות המלכים משנות דורות קדומים עד הדור הזה.

9 §

החכמים יודעי העתים חָלְקוּ את התולדה הכללית לשלש תקופות גדולות, לְהָקֵל בזה על קורא הדורות מראש: התקופה הראשונה תקָרא בשם “עולם הַיָשָׁן” (דיא אלטע וועלט), ובה היו העמים והלשונות כנסיות חפשיות (רעפובליקען) או עבדי עולם למושלים עריצים אשר מָשלו בהם בממשלה בלתי מגבלה (דעספאָטען) ודתיהם דתי האלילים (היידנישע רעליגיאָנען). התקופה הזאת נמשכה מראש מקדמי ימי הארץ עד ימי תנודת העמים (פאָלקער וואַנדערונג) אשר ראשיהם במאה החמישית לספירת הנוצרים. התקופה השניה תקָרא בשם ימי הַבֵּינַיִם (מיטטעל אַלטער), ובמֶשך הימים ההם שָׁכַן עֲנַן צלמות על ארצות איירופא, איש זרוע לו הארץ, עֲדַת אבירים (ריטטער) עָשׁקו עשק, כי בָטחו בְקַשְׁתָּם וחרבם הושיעה למו לגזור על יָמִין ולגזול על שמאל ולעשות כטוב וכישר בעיניהם באין מפריע. וכל ההמון נפלו בחֶזקת היד לשלש פלגות: לאפרתים (אַדעל), לאנשי רוח (גייסטליכע), ולאזרחים וְאִכָּרִים (בירגער אונד בויער). והפלגות ההן היו נכנעות תחת ממשלת הפאַפסט אביר דת נצרת ברומה, ותחת ממשלת אנשי סודו חָבר כֹּהנים הָרֹדִים על ידו. ממשלת כהנים ההיא, רדתה באף גוים עד אשר סָפָה תַּמָה בשנת ה“א רע”ג 1517 על ידי מתקני דת הנוצרית (רעפאָרמאַטאָרען) אשר הוציאו לאור את משלחתם אחרי גלות אמעריקא (בשנת ה“א רנ”ב 1492 ) בִּפְרוֹץ שמש החכמה ותפיץ את ערפלי הסכלות מאיירופא, ומלאכת מחשבת וחרֹשת המעשה הרימו ראש, והחכמות והמדעים אשר פרצו אז בארץ, הביאו את התקופה השלישית, הלא היא עת החדשה אשר הִתִּירָה אגֻדות מוטה מבני האזרחים וענתה גְאוֹן העריצים וממשלתם העזה הנשענת על כח ידי אנשי החיל, אנשי הצבא. ומאז והלאה החלו בני האדם לְגַבֵּר חיָלים לְנַתֵּק מוסרות האכזריות ולשבור מֹטוֹת הברזל אשר שָׂמוּ האכזרים על צוארם, להרים את תורת האדם בכבוד וללחום מלחמות האמת והצדק. העת ההיא הרתה וילדה את עת החיה (דיא נייעסטע צייט) אשר כל ישעה וכל חפצה לתת חֻקה אחת ומשפט אחד לכל בעלי הדתות השונות, ולהביא צדק עולמים תחת כל השמים –.


 

A. עַמֵי ארצות הקדם.

Βосточные народы


10 §

מחקרי ארץ אזיא ותועפות הָרֶיהָ. בתוך אזיא, ראש עפרות תבל, תִּשְׂתָּרֵעַ ארץ גדולה ורחבת ידים במאד מאֹד מִקְצֵה שפת ים השחור עד קצה קאָרעאַ (Korea )4), ארץ גבוהה מכל הארצות אשר סביבותיה, ובתוכה רְכָסִים ובקעות רבות. בין הארץ הגבוהה הזאת ובין הארצות השפלות הרובצות לרגלה, יפרידו אָלטאַי (Altai) ועוד רכסי הרים לפאת צפונית, ולפאת דרומית יפרידו ביניהן תועפות הר הימאַליאַיאַ (Himalaya) הר נפלא, מעֻלף בספורי פלאות והגדות וחידות מני קדם –. הארץ הגבוהה ההיא תִפָּרֵד לשתי מחלקות על ידי הרי הינדוקו (Hindukhu ): המחלקה האחת הגדולה תתפשט לפאת מזרח, והמחלקה השניה הקטנה תִּסֹב לפאת מערב, וסביב להן רֹבֶצֶת ארץ השפֵלה אשר תִּפָּרֵד והיתה לחמשה ראשים וביניהם עוד ארצות גבוהות גדולות וקטנות אשר הרים וגבעות מפרידות ביניהן ומרביתן חציי איים רָמֵי הקומה אשר הגדולים והטובים בהם הם: חצי אִי עֲרָב וַחֲצִי אי הוֹדוּ הקיצונה (פאָרדעראינדיען) –. הררי ארץ אזיא יִשְׂתָּרְעוּ על פי הַמִשְׁטָר הראשי הזה:

1) הרי וטירות (Taurus ) עוברים בתוך אזיא הקטנה בשתי מסלות עם הרי אררט הנודעים למשגב על פי הספורים הנפלאים עתיקי הימים הַמְשֻׁלָבִים בהם מימי עולם.

2) הר אִימַאוּס (Imaus ), הר אשר מְמַדָיו נעלמו מעיני החוקרים הראשונים ויגדילום ללא אמת. להֶמשך (פאָרטזעטצונג) ולחלֵק ההר הזה בפאת מזרחית, יחשב הר הימאַלאַיאַ (עמאָדי בערגע) אשר על צַלְעוֹתָיו ישבו בני האדם בראשית אֲבִיב ימי הארץ, כי אדמת ההר ההוא טובה, ברוכה וּפֹרִיָה במאד מאד. מֶגֶד תבואות שמש ומגד גרש ירחים יעטרוה, גַנֵי עדנים עם עֲצֵי פרי חמד ומבחר כל פרי הלולים יכתירוה, ועדרי בקר ועשתרות צאן וכל חַיְתוֹ בַיִת ירעו שם בְּמִרְעֶה טוב וְדָשֵן. להמשך ההר ההוא בפאת מערב, יֵחשב הר פאַראָפאַמיזוס (Paropamisus ), הר אשר מִימֵי אלכסנדר המוקדני נודע הוא בשם קויקאַזאָם הַהוֹדִי.

3) הר אַלטאַי, הר גבוה עם רֻכְסֵי גבעותיו לפאת מזרח (דוירישע בערגע) ולפאת מערב (מוצטאג, טהיאנ-שאָן געבירגע).

4) הרי היפערבאָרים (היפערבאָרעאישע בערגע) המתפשטים על פָּרָשַׁת גבול אזיא ואיירופא בפאת דרומית מזרחית לים הכספי, ונודעים בשם הרי אוראל.

5) הר הקויקאזוס (Кавказъ), הר רם ונשא המכֻסה בשלג עולמים ותכונתו בין ים הכספי ובין ים השחור.

6) הרי קהינגקאַן המפרידים בין ארץ סינים (חינע) הגדולה והגבוהה ובין אדץ השפֵלה אשר שם –. היפאקראטס החכם ובעל הנסיון יחרוץ על ארץ אזיא את המשפט הזה: “אזיא היא ארץ ברוכה, בה יצלחו כל צאצאי האדמה וכל מעללי איש יתר הרבה מבשאר ארצות. הטבע פָּתֹחַ תְּפְתַּח שם את ידה הנדיבה להשביע לכל חי רצון, וּכאֵם עדינה תופיע של וּתְחַבֵּק את בניה בזרועות אהבה ביתר שאת מביתר ארצות תבל. העמים היושבים בה עַנְוֵי ארץ הם וגבורי כֹח. החיות והבהמות דשֵׁנות וּפֹרִיוֹת שם, ובני האדם בריאים וּמְסֻבָּלִים בשר, יפי מראה ורמי קומה ואין הַבְדֵל רב לְחָזוּת פניהם. מדותיהם טובות וישרות, אנשי שלום הם, אוהבי אדם ולא יחפצו קְרָבות כבני איירופא; כי השמים אשר מעל ראשיהם צחים וטהורים הם ולא יחסר להם המזג; אפס כי לרגלי חליפות האויר אשר שם תמיד, חליפות גם לתכונות יושבי הארץ, כי יתחלפו מתכונה לתכונה תמיד כל הימים –.” אמנם לא כל ארצות אזיא זַכּוּ בעיני התולדה לאצור את תולדותיהן בבית אוצרה, כי רק אזיא הדרומית והמערבית אשר החכמה מצאה קֵן לה בתוכן ומלכים אדירים מלכו שם, כמו ארץ הודו, מדי, פרס, ארם נהרים וארם צובה, מדינות אזיא הקטנה ועוד ארצות נאורות כאלה, רק הן נחשבו בעיני התולדה להציב להן יָד וְשֵׁם עולם במקדשה, אך ארץ סינים המזרחית הנצבת כמו נֵד על מַצָבָה הראשון אשר נצבה לפני אלפי שנים ולא תֵרוֹם לעלות מעלה מעלה כל ימי עולם, גם העמים הַנֹסְעִים בעֵדר בארץ הצפון ולא עליהם נָגַהּ אור ההשכלה מאז היותם לגוי ועד היום הזה, הם הם לא זכו לְהֵאָצֵר וּלְהֵחָסֵן באוצר כלי חמדה הזאת, בסוד תולדות בני האדם לא יבואו, וּבִכְתָב כל משפחות גוים לא יִכָּתֵבוּ, ובקהלם לא יֵחָדוּ. ארץ מצרים אף כי היא חֵלק מארץ אפריקא, בכל זאת תחשב לארץ אזיא בנוגע לחכמתה ודעתה, יען כי תוצאות חכמתה והשכָּלתה מאזיא הן, או למצער אָחוֹת היא לה בדברי החכמות והמדעים וחרֹשת המעשה.


I.

בחצי הָאִי הנקרא בשם אזיא הקטנה, שבו לפָנים עמים שונים: טראַצים (Thrazier), ארמים (Syrier), כנענים (Phӧnizier) ועוד עמים רבים אשר לא נדע מֵאֵיזֶה צוּר חֻצָבוּ. היונים ישבו על מְבֹאוֹת הים בארץ ההיא ויכוננו שם מוצאות (קאָלאָניען) בתכונות כפיהם וימשלו שם ממשל רב ויפחו חכמה באף יושבי הארץ מעולם וַיְלַמְדוּם לאחוז במלאכת מחשבת וללכת במסִלות ישרים. בארץ חמדה ההיא גָדלו יערים גדולים, והרים רבים בתוכה, נהרות איתן ומעינות נכבדי מים יְרַווּהָ, ואוירה טוב לנשמת אפים ולא יחסר המזג בו. הארץ ההיא מסֻגלת למסחור ולמעבר אניות סֹחֵר, וּמְבֹרֶכֶת בעדרי עִזים ועשתרות צאן, אדמתה דשֵנה ופֹרִיָה מאד ומלֵאה כל טוב. בה עָשׂוּ שדֵמות אֹכֶל למכביר. הגפן נתן חֵילו, הַזַיִת לא חָדַל את דִשְׁנוֹ, קטֹרֶת הסמים נתנו ריחם, גם נמצא בה צמר לרוב, אבני שַׁיִשׁ ומיני מתכות ועוד דברים רבים יקרי ערך כאלה. ההר הראשי בארץ חמדה הלזו, הוא הר טוירות (Taurus) המסתעף לסעיפים רבים ושונים, ושתי זְרֹעות לו לפאת צפון, האחת תשתרע לחוף דרומית מזרחית לים השחור עד ירכתי ארץ קאָלכיס (Kolehis), והשניה מתפשטת דרך ארץ ארמיניא לאורך החוף הדרומי אשר לְיַם הכספי, ועוד זְרוֹעַ שְׁלִישִׁיָה לההר ההוא בפאת דרומית אשר תִּסֹב דרך קליקיה (Cilicien), וְתִפְגַע בנהר פרת, וָתֵלך ותשתרע עד מעבר לנהר חדקל ומשם תעבור דרך ארצות מדי, פרתיה (Parthien), גידרוסיון ((Gedrosien ועוד ארצות אחרות, ובכל מקום תִּקָרא בשמות שונים. ההרים הנכבדים בכל רֻכְסֵי הרי טוירות אשר בארץ הזאת, הלא הם: הר אִידַא (Ida), אָלימפוס (Olympus), הר סיפילוס (Sipylus ), הר טמאָלוס (Tmolus ), הר מעסאָגיס (Messogis) ועוד רבים כאלה. ראשי ההרים ההם מכֻסים בשלג, ויערי אלונים וְלִבְנֶה ופלאַטאַנים וכל עִשְׂבוֹת מִרְעֶה וירקרק דשא יגדלו בראשיהם ומתפשטים עד העמקים אשר לרגליהם, עמקים העוטפים תבואות שמש, מגד ירחים וכל פרי חמד –. ראשי הגבהות בארץ הזאת:

1) נהר פאזיס (Phasis), נהר האַליס (Halys), הר פאַרטעניוס (Parthenius) ונהר סאַנגאריוס (Sangarius), וכלם משתפכים אל ים השחור (Pontus Euxinus). 2) נהר רהינדאַקוס (Rhyndacus), (הנודע בספרי התולדה על ידי הנצחון אשר נָצַח שם לוקוללוס (Лукулъ) שר צבא רומה את מתרדת (Митридать) בשנת (ג“א ת”ר פ“ז 73 לפני ספהנ”ו), ונהר גראניקוס, שניהם משתפכים אל תוך יַם מאַרמאָרי, ובדרך מרוצתם ילפתו ארחות דרכם צפונה, ינהרו בתוך אזיא הקטנה ויעברו דרך מקומות גבוהים ומלאים סלעים, גם דרך ארצות ישרות נְשַמוֹת וחשופות מכל עץ ומכל שיח השדה, ובמקומות רבים ימָצאו שם עמקים עמוקים, רֻכְסֵי הָרֵי שרֵפה, יַמִים ותהומות, ולאחרונה יפגשו בעמקי ברכה עטופים בר וַעֲצֵי פרי חמד, עמקים אשר מהם יֵצֵא לחם לָאֹכֶל ותחתיהם נהפך כמו אש (וואוּלקאַניש).

3) נהר סקאַמאנדער, נהר הערמוס עם פלגים יבלי מים רבים (נעבענפליסטע), ונהר קייסתרום מאָאַנדרוס, המשתפכים לים אֶגאֶאִי.

4) נהר גלויקוס (Главкъ), נהר קסאַנטוס (Ксанфъ), נהר קעסטרוס, נהר איירימעדאָן, נהר קרַליקאַדנוס (הנודע על ידי המקרה אשר קרה בו להקיסר פרידריך באַרבאַראָסאַ בשנת ד“א תתק”ג 1190 לספהנ"ו), נהר קידנוס, ונהר סאַרוס, וכל הנהרות האלה משתפכים לים ליקיה (Ликійское море) –.


מדינות אזיא הקטנה: 1) מיסיה (Мизія) ובתוכה גם מחוז טרויה (Троя) הנקרא גם בשם אִיליוּס, אף מצאו שם שרידי החרבות מעיר אִיליוּם החדשה אשר בָּנו אותה המוקדנים בפאת דרומית לאיליוס הישָנה. המדינה העדינה ההיא שְׁמֵנָה וּדְשֵׁנָה, יאֹרים ונחלים יַשקוה, שדמותיה תעטופנה בר, אַחֶיהָ (וויזען) מעֻלפים ירקרק דשא, ולרגלי הרריה מתנוססים יערים גדולים וטובים, גם נְאוֹת דשא מִרעה לעדרים. הערים המהֻללות בתוכה, נבנו בימי קדם על ידי היונים וחֻברו יחדו על פי בעלי ברית אֶאָלִי מושלי הארץ ההיא –.

2) לידיה (Лидія), ארץ אשר שמֵנה לחמה ותחתיה נהפך כמו אש וְתִפָּקֵד פעמים רבות ברעש וּזְוָעָה (ערדבעבען), בה תפרח הגפן ותוציא תירוש ויין לשמח לבב אנוש, גם יתר פרי הלולים יפרו וירבו בתוכה. בימי קדם ישב בה עַם עִזוּז וְגִבור מלחמה אשר נתנו חִתִּיתָם על כל שכניהם. אך מעת אשר שפך המלך כורש את רוח ממשלתו עליה, נָשתה גבורתם ותרפינה ידיהם, כי מני אז הִסְכִּינוּ לחַבק חֵיק התענוגים עד כי נהפכו לרבים וענוגים אשר לא יצלחו לגבורה ביום קְרָב ומלחמה. כי הם היו עשירים ובעלי נכסים רבים על ידי מסחרם הגדול ועל ידי מלאכת חָרָשׁ וְחֹשֵב, ומימי כורש והלאה שקעו ביון מצולת התענוגים, והיה כנור ונבל תֹּף וחליל ומשחקי תעלולים מעשיהם כל הימים, וילכו אחור ולא לפָנים. הם אֲבִי המבַשלות (גאַרקיכע) ובתי מלונות אֹרחים (ווירטהסהייזער) –. הערים אשר נבנו על חוף הים בארץ הזאת, היו תחת ממשלת בעלי ברית יאָניה (יאָנישער בונד), והמהֻללות בהן, הלא הן: עיר זאַרדיס עם מצודתה (בורג) הבנויה על ראש סלע כבד וגבוה מאד, מקום מושב מלכי לידיה לפנים ואחרי כן מושב אחשדרפני פרס (Сатрапы). עיר טיאַטיראַ (ϴіатира) אשר יושביה עשו את הארגמן (פורפור), עיר אַפאָללאָניה (Аполлонія). ועיר מאַגנעזיה. בימי הקיסר טיבעריוס רגזה ותחל הארץ הזאת ומרבית עריה נהרסו וַתְּכַס עליהן הארץ. כל הנפות אשר על חוף ים אֶגאֶאִי, היו מקום משכן החכמה והמדע ביתר שאת מביתר נפות אזיה הקטנה. מפרצי יָם (האַפענבוכטען) הרבים אשר בין החֻפִּים הזקופים ובין האיים הקרובים אליה, ישימו מקומות רחבי ידים למעמד אניות (Рейда).

3) קאַריען (Карія), לפנים ישבו בה עַם פרא חפץ קרבוֹת אשר רֻבָּם שטו עברו באניות איבה ארחות ימים לשלול שלל ולבוז בז, גם נשכרו בכסף לעבוד עבודת הצבא בחצרות מלכים ורוזנים בארצות נכריות, ללחום את מלחמותיהם ולשמור ארצותיהם. העם הזה התאספו מימים ימימה ביום מועד אצל היכל הברית אשר להם בעיר סטראַטאָניקיאַ להמתיק סוד ולהתיעץ על טובת ארץ מולדתם. עריהם הגדולות, הלא הן: מילאַזאַ הבנויה מאבני שיש על שֵׁן סלע גדול, ולפנים ישבו בה מלאכי קאַריע, גם עיר מאַגנעזיה הבנויה אצל מאֶאַנדער, עיר טראַללעם, עיר אַללאַבאַנדע ועוד ערים כאלה –.

4) ליקיה (Ликія) ארץ הררי אשר על חוף יַמה כוננו היונים מוצאות (קאֶלאָניען) הנקראות בשמותיהן: פאַטאַראַ, מירא, ופאַזעליס (ΦазелисЪ). יושבי הארץ הזאת היו כנסיה חפשית (רעפובליק), אוהבי דרור, אנשי מלחמה וגבורי חיל, אך שודדי ים כשכניהם. העיר הגדולה בכל ערי הארץ ההיא, היתה עיר קסאַנטוס (КсанфЪ) הבנויה בעמק יפה אף נעים הנקרא גם כן בשם קסאַנטוס כשם העיר ההיא. יושבי הארץ הלזו עבדו לפנים את האליל ליקעיאָס קירילית) אליל האור אֲבִי כל רֹבֵי קשת, והיונים יקראו לו אַפאָללאָן. הנשים היו כבודות בעיניהם עד כי משפחותיהם ובתי אבותיהם התיחשו אחרי האם –. ערי מבצריהם נבנו בתפארת גדולה ותהיינה בצורות מאד מאד וסביבותיהן היו מקומות מנוחה למתיהם ובתי קבריהם, אשר לְשֵׁם כבודם ולזִכרם שלחו בחלמיש צוּרִים ידיהם ויחצבו בהם קבריהם –. 5) פאַמפיליה (Памфилія) ארץ אשר הרים רבים לה ונחלים ונהרים שוטפים מההרים ההם ועוברים בתוכה. יושביה היו עמים שונים עזי נפש ושודדי ים, ומוצאות רבות היו בה לבני היונים –. 6) קיליקיה (קירילית), ארץ אשר עמקים ובקעות ישָרות במספר רב משתרעות בה וברוכות בשדמות דגן למכביר, ובמקומות רבים ימָצאו בה יערי ארזים (צעדערן) וברושים (טאַגנען) אשר יצלחו לבנין אניות. יושביה היו עַזים, עריצים ושודדי ים, ולהם מצדות בצורות למחסה ולמסחור בעת צר ומלחמה, עריה הנכבדות נבנו על חוף הים, ויושביהן יוצאי חלצי היונים, ואלה שמות הערים ההנה: סעלינוס (СелинЪ) (אשר בה מת הקיסר טראַיאַנוס), סלייקיה (Селевкя), תרשיש (ТарсЪ), איססוס (ИссЪ) ( הנודעת על פי המלחמה אשר היתה בה בשנת ד“א צ”ג 333 לספהנ"ו), סאָלאֶ (Соле) אשר אחרי כן הוסב שמה לשם פומפעיאָפאָליס –. 7.8) בפאת צפונית לארץ ההיא השתרעה קאפאדאציה (Каппадокія) וארמיניה הקטנה (קליין ארמעניע), היא ארץ הררי ועשירה בסוסים ובצינאָבער ויושביה ארמים, ומימי קדם היו בתוכה מצודות וכפרים רבים, אך מעת אשר לכדו אותה הרומאים בנו בתוכה ערים בצורות, ומהן עיר צאֶזאַרעאַ (Цезарея) (ולפנים (Мазака), עיר טיאַנאַ, עיר מיליטינה (Мелитене) הבנויה במישור יפה דָשֵׁן וְשָׁמֵן, נאזיאנס (Назіансъ) (גרעגאָריוס), ניקופוליס (Николҍ) (אשר בנה אותה פומפעיוס שר צבא הרומאים) ועוד ערים רבות כאלה. לפאת מערבית הארץ הזאת השתרעה, 9) ארץ ליקאַאָניה (Ликаоія) ובתוכה עיר הבירה הנקראת בשם איקאָניום אשר היתה עשירה בעדרי צאן, ועיר איוויריה. בארץ הזאת אִוָה עַם גבורים למושב לו, עם נקשה (אבגעהארטעט), עַם שודד וחומס, עַם אשר יתרון הבשר להם לרכוב על סוסים אבירים, והם אבירי לב, מהירים בכל משלח ידים ומלֻמדי מלחמה לירות חצים כגבורים משכילים. הם הִרְהִיבו בנפשם עֹז לעשות מלחמה בצבאות רומאים אַילֵי התבל וְרֹדְדֵי כל עמי הארצות תחתיהם, גם יכלו להם ויגרשום, וּלְפָנִים בהצותם את פערדיקָאַס שרפו עליהם את איזוירא עיר הבירה באש, וכאיש אחד חבַרים נשרפו כלם עם העיר יחד –. 10) פיזידיען (Писидія) אשר ישב בה עַם קטן וחפשי, גבורים ושודדי ים, ושם עירם אנטיוכיא, ולפי המסורה ישבו בארץ ההיא בני לאקידימון (לאַצעדאֶמאָניער) בעיר זעלגע ובעיר זאגאלסוס –. 11) ארץ הפריגים (фригія), ארץ הררי ותחתיה נֶהפך כמו אש אך פֹּרִיָה מאד, ואבני שַׁיִשׁ רבים יֵחָצְבוּ מהרריה ובפרט על יד סינאדא (Синпода). עריה הגדולות, הן: קעלאֶנאֶ (Келене), אפאַמיא (Апамея), קאָלאָסא, לודקיא (Лаодикел), עיר רוכֶלֶת העמים ורבת העֹשר נהרסה בתקרת יד הַזְוָעָה כאשר זכרנו כבר, דאָרילעאוס, (Дарлеонъ) ועוד ערים רבות. 12) גאַלאַטיען (Галатія), בארץ הזאת ישבו לפנים (במאה השלישית לפני ספירת הנוצרים) בני הקעלטים אחרי אשר נסעו שנים רבות בְּתוֹר גדודי שודדים, והם נפלו לשלשה שבטים, ושנים עשר נשיאים עליהם אשר לא נכנעו תחת ידי המלכים העריצים המולכים באזיא, ובימים ידועים התאספו בעלי ברית ההם (כי ברית שלום היתה ביניהם) להמתיק עצמה לעשות פלילה בדברי ארץ מולדתם, עד אשר הכניעם פומפיוס שר צבא הרומאים והרכיב מלך לראשם את דעיאטאַרוּס (Дейіотаръ). הם היו גבורים אנשי חיל, ונשכרו לאנשי צבא למלכי ארץ ורוזנים. עריהם, הלא הן: פעסינוס (Песинъ) (ובתוכה היכל מהֻלל לעבודת האלילה קיבילי, “אם ההרים”), עיר גאָרדיום (Гордіонъ) אשר בדורות קדומים ישבו בה מלכי פיריגען, אַנקיראַ (Анкира) אשר יושביה היו ארחות סוחרים. עֹשֶר הארץ הזאת היה עדרי צאן ועשתרות רחלים במספר רב מאד. 13) ביטיניה (Биеинія) ארץ פֹּרִיָה עטופה במגד תבואות שמש, וברוכה בעדרי רחלים אשר יושביה טִפְּחוּם בתבונות ידם. על חֻפָּהּ נמצאו ערי מסחור מלאות על טוב אשר כוננו אותן ידי היונים, כמו עיר קיוס (Кій), אסטאקוס (Астакъ) (אשר שם מת האניבעל הגבור), ובימים האחרונים נבנתה אצלה העיר הגדולה והמהֻללה ניקומידיא (Никомедія), חלקידון (Халкидонъ) היראַקליא (Гераклея) ועוד ערים אחרות. בתוך הארץ ההיא פנימה היו הערים המהֻללות פְּרוּזאַ הבנויה לרגל הר אלימפּוס, ניקיאַ הבנויה בתבנית מרובע בסדר נאוה, ביטינה ועוד ערים כאלה. 14) פאַפלאַגאָניען (Пафлагонія) ובתוכה התנוססה העיר הגדולה אמאסטריס הבנויה בטוב טעם ודעת, ועיר סינופה (Сеноно) אשר סוחריה היוָנים מלאוה עֹשר וכבוד. 15) פונטוס (Понтъ) היושבת על חבל ים השחור בפאת צפונית מזרחית ויושביה תערובות עמים שונים, פראים ובעלי מלחמה ( ובתוכם היו גם בני חאליב חרשי ברזל קלל (שטאַהלאַרבייטער). הארץ הזאת ברוכה בפרי עץ, בדבש וצמר ומיני מתכות רבים, בתוכה כוננו חיונים את מוצאיהם הנקראים בשם קיראַזוס (Керезъ), וטראפעזוס (Трапезъ), ועריה הראויות להתבונן בהן נקראו בשמותיהן: פאַרנאַקיא (фарнакія), אַמזיא (Амазія) (היא עיר מולדת החכם שטראַבאָ), קאָמאַנאַ פאָנטיקאַ אשר בתוכה התנוסס היכל מהֻלל עם תרפים, וכל רועי רוח המשתגעים ומתנבאים נָהרו אל ההיכל ההוא, וגם נערות בתולות היו שם תמיד אשר כִּהֲנוּ לאלילים בְּהָמִיר כְּבוֹדָן כאשר עשו גם בנות בבל –.; נעאָקעסאריא (Неокессарія), צילה (Зела) (עיר נודעת על ידי הנצחון אשר נָצַח שם צאָזאַר את פאַראַנאַקעס, (фаранкЪ), סעבאסטיא (Севастія) ועוד ערים רבות. באזיא הקטנה התהוללו תמיד עובדי האלילים בעבודות זרות ונתעבות, בזנונים ונאפופים וכל תאוות נמבזות ותשוקות בשרים (עבודת פְּרִיאַפּוּס, קיבילה, ועוד רבות כאלה) –. עובדי האלילה מאַ (Ma) אלילת המלחמה, אשר ישבו בקרבת חפּי ים השחור, התאספו תמיד לעבוד אותה בזִמת תועבותיהם, כי תחת אשר באו שם הבתולות והנשים לבושות בכלי מלחמת גבר לשמור את בתוליהן ואת כבודן כל הימים, תחת זאת הקריבו שם הגברים את כבודם על מזבח האלילה ההיא –. העבודה הזאת, אשר מצאה קן לה גם בארצות ארם ופיניקיא, היתה לפי הנראה נְסבה לההגדה הקדומה אֹדות הבתולות הנקובות בשם אַמאַצאָנען אשר שמרו את בתוליהן כל ימי חייהן ותהיינה מלֻמדות מלחמה ונוראות על כל סביבותיהן.

II.

ארצות הקויקאַזוס (קויקאזוסלאֶנדער), סרמטיה, סציטיה (Скиеія).

1) קאָלכים לפי דברי הסופרים הקדמונים היתה הארץ הזאת אחת המוצאות (Колонія) אשר כוננו שם לפנים ידי המצרים שרידי חַיל המלך זעזאָסטריס, ועל כן הם נִמולים וְיִמֹלוּ להם כל זכר. הארץ הזאת ארץ ברוכה היא בקנבוס ופשתים, ביערים גדולים למבנה אניות, בדבש ודונג, עריה הן: דיאָסקוּריאַס (ואחרי כן הוּסַב שְׁמָה לְשֵׁם סעבאַסטאָפאָליס), ארכאֶאָפאָליס, ועוד ערים רבות.

2) איבעריען. ארץ ברוכה ופֹרִיָה, נהר קירוס יעבור בתוכה, ויושביה מתיחשים לבני מָדַי-אַשׁוּרים ונפלגו לארבע פְּלַגוֹת (קאַסטען).

3) אַלבאַניען, אשר יָשַׁב בה עַם שְלֵיו אשר ידיו רב לו לירות חִצִים למטרה ולרכוב על סוסים במהירות גדולה (והם אֲבוֹת הָאַלאַנים (АланЫ); הם נפלגו לשנים עשר גדודים (האָרדען), ובְמוֹת אחד מהם קָברו אִתּוֹ יחד את כל הון ביתו, עד כי במותו לָקַח הַכֹּל וירד אחריו כבודו –.

4) ארץ הסאַרמאַטים בת אזיא (אַזיאַטישע סאַרמאַטיען) היתה מכוננת בין נהר דָן (ДонЪ) ובין נהר וואָלגאַ (Волга) ויושביה תערובות עמים שונים נבערי דעת, וכלם יחד יִקָרְאו בשם סאַרמאַטים או סויראָמרטים (СарматЫ) ועושים סְחַר חֲלִיפוֹת (טוישהאַנדעל) עִם ערי היוָנים הבנויות על חֻפֵּי הים ונקראות בשם פיטיוס, סינדאַ, פאַנאַגאָריאַ (фанагорі) טאַנאַיס, ועוד ערים רבות, כי הם החליפו עורות חיות ובהמות, עבדים ושפחות ביין וכל מיני בגדים בערי היונים ההנה. הם נחלקו לשבטים רבים, ומרביתם חיו חיי רֹעִים הנוסעים עם עדריהם תמיד ממרעה למרעה (נאָמאַדען), גם היו צַיָדִים, ויצודו את הצבאים וחזירי היער במקומות הַבִּצה אשר בארצם, ואת האָילים והחמורים הפראים בבקעות הגדולות אשר שמה. ויותר מכל שכניהם היו עשירים בסוסים טובים לְרִכְבָּה ולמלחמה –. 5) הארצות המשתרעות קדמה מחוף ים הכספי הן נִפְלָגוֹת לפלגות שונות, לארץ הררי, לארץ מדבר וערבה, ולארץ נאות דשא ומרעה לעדרים, ונהר אָקסוס (Аmu, OkсЪ) ואַקסאַטעם שוטפים ועוברים בתוכה, ויושביהן היו עמים פראים יושבי אֹהל ומקנה, הנקראים בשם סציטען (СhИеЫ), פרשים רוכבי סוסים, רֹבֵי קשת ואנשי מלחמה, ומעורות אויביהם אשר נפלו בחרבם עשו כלי סוסיהם, ומעצמות גֻלְגְלוֹתֵיהֶם עשו הם גביעים וכוסות לשתות מהם יין ושכר. הם היו תחת ממשלת ראשי שבטיהם, ועל כל ראשי השבים היה מלך המולך בממשלה בלתי מגבלה. את שבויי החרב במלחמה עִנוּ באכזריות גדולות בִּנְקוֹר להם את עיניהם ובְתִתָּם אותם לעבוד כל עבודה בשדה, לְהַתִּיך את חֲלֵב הפרות והצאן, לרעות את עדריהם. כל איש אשר לא הרג מימיו איש אחר מאויביהם בחרב, לא נכבד בעיניהם לשתות במשתה היין מן כּוֹס הכבוד אשר תִּסֹב על כל המסֻבים הנכבדים. המאַסאַניטים (МассагетЫ), הסאַקים (Сакй) ועוד עמים פראים וחפֵצֵי קְרָבות כאלה, נחשבו להסציטים. נהר אָקסוס וים הכספי חִבְּרוּ את אזיא המזרחית עם אזיא המערבית. דרך ים הכספי הביאו הסוחרים חמדות כל הגוים על נהר קירוס, משם הובילו אותם בעגלות מהלך ארבעה ימים דרך רֻכסי הרים עד המקום אשר יתפשט שם נהר פאַזוס ואניות בו הלכון, ואז טענו את רכולתם באניות סֹחֵר ויוליכום דרך הנהר ההוא אל העיר הנקראת בשם הנהר.


III .

סעריקאַ והודו (Индія).

סעריקא (ארץ המשי) נודעה להקדמונים בשם ארץ הקדם (ВостокЪ) והיא כוללת בתוכה גם חלק אחד מבוכאַריע הקטנה וחבל ארץ סינים (Киай) המָפנה צפונית מערבית. העם היושב בה עם שוקט הוא, אוהב שלום ומנוחות שאננות, סוחרי סחַר הארחות עם העמים היושבים בארץ הצפון והמערב, אך עִם יתר העמים דבר אין להם, והם מהירים מאד לעשות ממטוה המשי בגדים יקרים מאד. עריהם גדולות רחבות ידים ומלאות עֹשֶר וכל טוב –. ארץ הודו נודעת לְשֵם ולתהלה כימות עולם, מלֵאה ברכות ה' ולא יֶחסר כּל בה. ובגלל שפעת טוּבָה וצאצאי אדמתה, היתה סְחַר גוים ונָהרו אליה כל אֹרחוֹת הסוחרים וכל אניות סוחר לעשות אִתָּה מִקנה וקנין. ארצות רבות ושונות בתוכה: ארץ חוף הים, ארץ הַבֵּינַים (ביננענלאנד) ארץ הררי וארץ השפֵלה, וחליפות הארצות ההן נְסִבּוֹת הן לחליפות מזג האויר, לחליפות צאצאי האדמה ולחליפות חיי בני האדם היושבים בהן –. בפאת צפונית מזרחית ומערבית יגבילו אותה הרים רמים ונשאים אשר שִיאם לעב יגיע, בתוכם הר הימאַלאַיאַ אשר ארכו ארבעים פרסאות, והר דאַוואַלאַגירי (Dhawalagiri) ולפאת דרומית יגבילו אותה יַמִים גדולים ורחבי ידים, ויעשו אותה לארץ נפרדת מכל ארצות תבל ומיוחדת בהליכותיה, כאלו הַבְדֵל יַבדילנה אֲבִיר הטבע מכל יתר הארצות אשר תחת כל השמים לבעבור יִוָלֶד בה עם שוכן לבדד, רחוק מיתר כל העמים וְנִבְדַל מהם בְחַיֵי הָרוּחַ ובחיי בשרים ובכל הליכות דרכו –. על ידי המורָדוֹת (זענקונגען) הַמָפְנוֹת תימנה, כּוֹנְנָה יד הטבע בין ההרים הגבוהים הנָחפים בשלג עולמים ובין בִּקְעַת הוֹדוּ, מַדְרֵגוֹת (שטופען) אשר בהן יורדים הנהרים הגדולים השוטפים מראש הר הימאלאִיאַ: מצד צפונית ההר יוצא נהר אינדוס (Indus) ונהר זוטלעטש (Sutletsch) ומצד דרום נהר יאַמונאַ גוזן (גאַנגעס) ובראַהמאַפוטרה (Брамафутра) וקִצָם בשטף אל הים בפאת מערבית דרומית מזרחית. גבול הארץ לרוח ים הוא הר בראַה עִם מְרוֹם ארץ קעלאַט, וגבולה המזרחית אדמת אַסאַם ((Assam הברוכה מידי אביר הטבע –. שפלת ארץ הודו תֵחָץ לשתי ארצות: ארץ הידאוסטאן (ИндостанЪ) או גבול אינדוס וגוזן, ולארץ המישור דעקהאַן –. הינדאוסטאן המערבית היא גבול אינדוס עם ארץ חמשת הנהרות5 ) וכעת מרבית יושביה בעלי דת מחמד יוצאי חלצי ההודים הקדמונים; והינדאוסטאן התיכונה הפֹריה מאד ובה נהר גוזן, היתה לפָנים מקום מושב הראשי לחכמת בני הודו לדתם ואמונתם, לכֹהנים ולחרשים ולאמנים. בתוכה הו ערים מהֻללות מאוד על נהר גוזן ערי המלוכה אשר ישבו בהן מלכי הודו בימי קדם, ושמותיהן האַסטינאפורא (Hastinapura) ופאַריסטאַנא (Paristhana) והן היו ערי חמד כלילות יֹפִי ומלֵאות יקר ותפארת עד להפליא, גם עיר בענאַריס (БенаресЪ) התנוססה שם ובה שכנה חכמת הודו, כי יושביה היו חוקרים לכל תכלית בממלכות הטבע והעולם, ועל נהר יאַמונאַ נבנתה בשנים קדמוניות מאד העיר העתיקה העליזה אינדראַפראַסטה (Индрапраста) מאטורה (Mathura) ועיר המלוכה והיפה אגרא (Agra) אשר כעת היא עיר נֶחרבת והרוסה. ועל פי נהר גוזן ונהר יאַמוּנאַ נבנתה לפָנים עיר המהֻללה אַללאַהאַבאַד, אליו נהרו המונים המונים להתפלל וְלָצֶקֶת לחש (כאשר עשו כזאת גם בערים אחרות). הינדאוסטאן המזרחית כוללת בתוכה את הארץ הפֹריה והמלֵאה אדם, הנקראת בשם ביהאַר, ובתוכה נשארו עוד דברים עתיקים אשר נמלטו מִשִׁנֵי הזמן, גם שרידי חרבות העיר העתיקה פאַליבאָטרא אשר לפנים פרחה כחבצלת והיתה עיר הרֹאשה, הארץ הזאת כוננה במקום אשר יתאחד שם נהר קאָנאַ עם נהר גוזן נֹכח עיר פאַטארא הבנויה בימים האחרונים ובחלקה הדרומית ארץ בענגאַלען) (БенгалЪ) אשר כֻלה משקה ופֹריה אך מלאה בִצוֹת גם חֻמָהּ רב מאד ומחלשת את יושביה, ועיר קאלקוטא (КалЬкутЪ) היא העיר הבירה בתוכה. במקום אשר יתאחד נהר גאנגעס עם נהר בראַהמאַפוטראַ ואשר משם יפָּרדו והיו לראשים רבים, שם ימָצאו בצות חַמות, ובתוכן צמחים רבים מאד ושיח השדה עד בלי די, וענפי יער הבאמבוס עבים שם מאד ואיש באחיו יתלכדו ולא יתפרדו, עד כי הארץ הרחבה ההיא נשכחה מרגל אדם ותהי לִמְשוֹש פראים ומִרְבץ לחיתו טרף ובני שחץ, שם ישכון קרן האף (רענאצעראס), השנהב העשוי לבלי חָת, ושם ארץ מולדת הנמר האכזרי. חֲצִי הַאִי דעקהאַן יֵחַץ לשני ראשים: הראש האחד הוא ארץ גבוהה עִם עמקים עמוקים ועֲרוּץ נחלים אשר חוללו אותו הנהרות העזים השוטפים בתוכה, והראש השני הוא ארץ טפלה המתפשטת לאֹרך הים, והיא ארץ דגן ותירוש אף שמיה יערפו טל. הארץ הגבוהה כלול בתוכה את הנָפות האלה: 1) פאַנדיא, אדמתה שמנה מד ונהר קאַווערי (Kavery) עובר בתוכה, גם בה מצד הר קומארי (Komorin,/Kumari) הנודע לתהִלה על ידי צֵידַת הפנינים אשר אצלו, גם חרבות ערים עתיקות והיכלי אלילים (ПогодЫ) ועיר המלוכה הישנה הנקראת טאָניאָרע, 2) מיזאָרע (Mysore) ובתוכה יערים ונהרים רבים עם העיר הבירה והמהֻללה טיפאָ סאהיבס (Tippo Sahibs), עיר הידער אַליס (Hyder Alis) וסערינגאַפאַטאַם (Serungapatam),

3) קיסטנא (Krischna, / Kistna) עם עיר הבירה העתיקה באַרנאַטאַ, אשר על ידה תתנוסס כעת עיר מושב הרוזנים (ראַיאַ רעזידענץ) הנקראת הידראבאַד (Hyderabad) ואצלה הבורות המהֻללים, בורות אבי השמיר (דיאמענטען גרובען) אשר בגאָלקאָנדע (Golkonda) והמערות אשר באי עללאָרא, 4) נפת נהר גאָדאַווערי (Codavari, Codawery) הנהר הצפוני הארוך בכל גבול דעקהאַן, ובה עיר בעראַן אשר לפנים ישבו בה הבראַהמינים וישלטו שלטת, ובגבול אָריסאַ על מאַהאַראַדאַ ימצאו עוד שארית היכלות ומקדשי הודים במספר רב –. על חוף המזרחי אשר לְנָפַת דעקהאַן (Coromandel), במקום אשר תתנוססנה כעת ערי המסחור לבני איירופא (Madras, / Pondichery u A.) שם היו בדורות קדומים שלש ממלכות לאנשי הודו, ממלכות נהדרות מאד ומפֹארות כאשר יתנו עֵדיהם חרבות שִבְעַת הפאַגאָדים אשר ימָצאו עד היום על החוף המערבי אצל הכפר מאהאמאלאיאפורא (Mahamalajapura), ועל חוף דעקהאַן המערבית היו לפָנים ארבע ממלכות לאנשי הודו, ובתוכן היתה קאַנקאַראַ ארץ החוף עם ההיכלות המהֻללים מכל היכלי הודו; אשר נחצבו בצורי החלמיש על אִיֵי עלפאנטינע וסאַלזעטע בקִרבת עיר באָמביי (Бомбй) ובקרבת מאַלאַבאַר וקאַלקוטאַ ( Kalikodu). הודו הדרומית עם אי הציממעט, אי ציילאָן (ЦейлонЪ,Taprobane) היתה עוד בדורות עולמים סְחַר גוים בגלל מזג אוירה הטוב והנעים ובגלל שפעת פרי אדמתה ותנובות שדמותיה ורוב עָשרה, ואליה נהרו סוחרי העמים מאי הקטן הנקרא ראַמעסוואַרא (Pamecвара) (אשר שם ימָצאו אלמוגים לרוב ושם ירעם הים תמיד בהמון גלים סֹעֲרִים) עד האי ציילאָן. המסורה העתיקה והקדושה בעיני ההודים תסַפר לנו כי בארץ ההיא מתנוססים עוד שרידי גֶשֶׁר אבני הַשֹׁהַם (דיאַמאַנטבריקע) אשר עברו עליו אדם ראשון ואשתו אשר גֹרְשוּ מגן העֵדן, כי לפי אמונתם היה עֵדן גן האלהים בארץ המאֻשרה והיקרה הזאת –.


IV.

ארץ אַריאן.

הארצות אשר בין הודו ופרס, והארצות המתפשטות מִיַם הָעֲרְבִי (אראבישעס מעער) עד הררי פאַראָפאַמיזוס (Гиндуку ПараПомисЪ), הנקראת כָּעֵת בעלודשיסטאַן ואפגעהאַניסטאן, גם הארצות אשר מעבר להרים הנזכרים עד חֻפֵּי ים הכספי, מרביתן היו סָרוֹת לְמִשְׁמַעַת מלכי מדי בימי קדם, ולא נודעו לבני איירופא עד אשר לְכָדָן אלכסנדר הגדול וַיִבן בתוכן ערים אשר קרא שְׁמוֹ עליהן (אלכסנדריא). שמות הארצות ההנה (אשר מרביתן ארצות הרים וְעַרבות חול גם מַסלול ודרך לארחות סוחרים), הלא הם:

1) גידרוזיא. 2)דראַנגיאנא.

3)אַראַכאָזיאַ. 4)ארץ אנשי הדרור אשר לא סרה למשמעת מלך ושרים ונוסדה על צַלְעוֹת הר פאַראָפאִמיזוס בפאת דרומית ואלכסנדר הראשון היה הראשון אשר הרכיב מלך לראשה. 5) ארץ אֵריאַ, ארץ הררי וּפֹריָה.

6) פַּרְתִּיָה (Парөія) ארץ הרים אשר ממנה יצאו מלכות הפרתים בדורות קדומים והתעודדה שָנים כבירות.

7) קאַרמאַניא (Карманія) ארץ אשר בפאת דרומית היא מכוננת על ראשי הרים ומיני מתכות רבים נמצאים בה. בתוכה תתנוסס קערמאן עיר הבירה המלאה הון עתק, גם בה האי הקטן אָרמוס אשר שמו נקרא על לשון הים אשר שם – צפונית להרי פאַראָפאַמיזוס עד ים הכספי, נוסדו על נהרות אָקסוס ויאַקסאַרטעם הארצות האלה:

1) בקטריה (Бктрія) ארץ הררי ופֹרִיָה אשר היא הרתה וילדה את תורת אָרמוצד. בתוכה נבנתה עיר בקטרא (БалкЪ) לפָנים היתה רבתי עָם ועתה היא עיר מצער ואנשים בה מעט, וחָרבותיה וּמַשׂוּאוֹתיה וְעִיֵי מַפַּלְתָה יודיען לנו את מְמַדֶיהָ וגָדלה בימי קדם בהיותה בנויה על תִּלָהּ העיר ההיא נבנתה במישור רָחַב ידים וסביבותיה שדות וגנים חצרים וכפרים רבים איש על יד אחיהו. שמֹנה עשרה תעָלות גדולות תובלנה עד היום את מי ההרים אל השדות הנֶעבדים הזרועים בידים חרוצות להשקותם ולהפרותם ועל דרכי העיר הזאת גם על גבולות שדותיה שתולים עצים רעננים וַעֲבֻתִּים אשר יתלכדו איש באחיהו, ובכל מקום ישָמַע שם קול שְאון המים הנוזלים בתעלות ההן. חמש או שש פרסה מהעיר תֶחדל הארץ תֵּת כֹּחָה עוד וְתִתְהַפך לְמִדְבַּר שמָמה. ילידי באקטרא היו לפָנים אנשי מלחמה, ושלשים אלף חלוצי צבא יצאו ממנה בכל עת אשר קרה מלחמה, ללחום את לֹחמיה.

2) סאָנדיאָגא (ובתוכה בוקהאַראַ וחלק גדול מטורקעסטאַן) והיא ארץ הרים אך נֶעבדת ונִזרעת וערים רבות בתוכה, ובהן העיר היפה והעליזה סַמַרְקַנְיה (СамарКандЪ).

3) מַרְגְיאַנָה (חלק מטורקמאניה) ובתוכה עיר אנטיוכוס מַרְנְיאַנָה (הנקראת כעת בשם מערף), רִיזאֶאַ היראַט (ГератЬ) ועוד ערים אחרות.

4) הירקאַניען על ים הכספי לרוח דרומית מזרחית, והיא ארץ ברוכה ופֹּריה ויערים רבים בתוכה.


V.

מדי (Медія) וּפרס (Персія).

ארץ מדי תֵּחָלֵק לשתים:

1) לְמָדַי הצפונית (מדי הקטנה) הנוסדת על ים הכספי לרוח מערבית, וּנְהַר אַראַקסעם (פֶּלֶג מִנְהַר כּוֹרֶש (קירוס) יעבור בתוכה, והיא ארץ הררי, אוירה עז ויושביה היו שודדים. 2) ולמדי הדרומית (הגדולה) ובתוכה נְאוֹת דשא וְכָרִים נִרְחָבִים למראה הצאן, עסקיה יעטפו בָר ושדמותיה יעשו אֹכֶל למכביר ועציה ישאו פרי הלולים, ציראָנים ותפוחי זהב (פאָמעראַנצען) ועוד פרי חמד כאלה, הארץ הזאת מוּסַבָּה מידי אביר הטבע בְּתַלְפִּיוֹת הרים ותועפות סלעים וחֹסֶמֶת היא את העריצים השואפים לרשת משכנות לא להם. והיא ברוכה במעינות נֵפְטְ, בהררי מִרעה, באַחים (וויזען) מעֻלפים ירקרק דשא, גם נוראה היא על ידי הרריה הערומים והחשופים מכל עשב ושיח, ועל ידי ההרים המכֻסים תמיד בשלג וקרח נורא וְקִפָּאוֹן. במקומות רבים אשר יִסְפּוֹן אביר הטבע את הרריה בְשִׁכְבַת השלג וקרח עז תשעה חדשים בשנה, בעת ההיא ישלח את האביב בעמקים רבים עם כל חמדות יפעתו לְשַמֵחַ שם לב אנוש מראשית השנה ועד אחרית השנה, ובגאיות בקעות עמוקות יִרֶב חֹם השמש בימי הקיץ. יושביה היו לפנים אנשי מלחמה גבורי כח ומלֻמדי קשת ויתנו חתיתם על כל סביבותיהם, אך אחרי שתותם לרויה מכוס התענוגים נָשהה גבורתם ויהיו רכים וענוּגים. בירת הארץ היתה העיר העליזה והעתיקה הנודעת בשם אחמתא (Екбатана) (ועתה הוסב שְמה לשם האמאדאן), בה היה מקום משכן מלכי מדי, שלש מצודות נשגבות ובנויות לתלפיות התנוססו בתוכה, ושבע חומות בצורות סַבּוּהָ ויקיפוה ויכללו את עֻזָה ואת הודה והדרה. פִּנוֹת החומות ומגדליהן היו לפי עֵדוּת העראדאט צבועים בצבעים שונים. מערבית דרומית מעיר הבירה הזאת, תתפשט הבקעה הגדולה והרחבה הנקראת בשם סוּזיאַנאַ (Susiana או КузистанЪ) המתלכדת עם בקעת שנער ובבל, אך מיתר הארצות השוכנות על ידה נפרדת היא על ידי הרים גדולים ורמים. חֹם השמש עז בבקעה הזאת, על שפת הים היא הולכת למישרים ואדמתה בִּצָה וְכָבוּל, פלגים ואפיקים רבים היוצאים מנהר חדקל ישטפו ויעברו בתוכה, ובין הפלגים ההם מהֻלל שם הפלג באָאַזפעס בגלל מימיו המצהירים כעין הבדולח וטובים ומתוקים לחֵך שׁוֹתֵיהֶם. יושבי הבקעה הזאת היו לפנים אכרים עובדי האדמה ואנשי שלום, לא כן יושבי ההרים, כי הם היו עזי נפש חפצי קרבות שודדים וחומסים ולא נכנעו למשמעת כל מלך ממלכי הארץ. שׁוּשַׁן (Cyca) הבירה מושב מלכי מדי בימי החֹרף ובנויה מאבני לבֵנה וְזֶפֶת-אדמה (ערדפעך) –. פרזיס (фарсЪ) או (фарсистанЪ) בין מדבר קאַרמאַני ולשון ים פרס, בפאת צפונית היא ארץ הררי מלֵאה צוּקים ותלפיות סלעים, מערות צורים, גיא הרי ומחלות עפר, וביניהם ימָצאוּ גם מקומות מרעה לעדרים ומה גם לגמלים, על יד נַהרות גיחון (איאקעס) וכורש (КросЪ) תתהפך הארץ הזאת לבקעה רחבת ידים מעֻלפת ירקרק דשא וּמבֹרכת בגפני הוד ובשדמות עטופות בר ודגן למכביר, ולפאת דרומית היא ארץ מישור אשר יבער שם להט השמש וזולת עֲצֵי תמרים לא תשא עצי פרי כי אם זעיר שם זעיר שם. העמקים הַצְפוֹנִים אשר על חֻפֵּי הנהרות הנזכרת (גיחון וכורש), טובים הם ונעימים לָשֶׁבֶת, כי לא יחסר שם מֶזֶג האויר על פי הרוחות הנושבות מן הים, וַאֲבִיב עולמים יִנְוֶה שם בהדרת קדשו, ויערי מֹר גם יערי ברושים ועצי פרי הִלוּלִים עם גפני אדרת ושושנים ופרחים ונצנים ישגשגו שם איש על יש אחיהו לחמדת עיני הרואים, ולפי עדות סופרים נאמנים תפרח שָׁמָה השושנה ביפעת הֲדַר יפיה וְעִנְבֵי חֶמֶר בהוד תפארה מאין כמוהם בכל הארץ –. ערי תהלה אשר התנוססו בתוכה, הלא הן: עיר פרס (ПерсинолисЪ) על הנהר גיחון, ופאַזאָגַדֶה אשר בה מצבת קבורת כורש מלך פרס. הפרסים נפלגו לשלש פלגות: לנוסעים בעדר, לעובדי אדמה, ולאנשי מלחמה.


VI.

הארצות אשר על שפת נהר פרת וחדקל:


1) ארץ אררט (גראָס ארמעניען).


ארץ הזאת טובה היא וּפֹרִיָה גם מבֹרָכָה בדגן ויין בעשתרות צאן.

הרים רבים עם ההר הנודע הר אררט אשר מִבִּטְנוֹ יפוצו מַעינות הנהר הגדול נהר פרת. עריה הלא הנם: אַרטאַקסאַטאֶ עיר בצורה מאד על נהר גיחון, וטיגראַנאָקרתא (קִרְיַת טיגראַנעס) אשר יסד אותה המלך טיגראנעס וַיוֹשֶב בתוכה את בני היוָנים הנודדים מארץ מולדתם בתגרת ידו.

2) ארץ בבל (Вавилонія) היא בקעה גדולה מאד אשר חומת מדי גבולה בצד צפון ואדמתה שחרחורת וּשְׁמֵנָה ומתפשטת בין נהר פרת אשר גַלָיו יתגלגלו בנחת ובהמיה נעימה, ובין נהר חדקל הסואן ברעש ושוטף במרוצה נמהרה בהמולה גדולה, ובתוכה היו תְעָלות וְצִנורות רבות (קאַנאֶלע) עם דלתים ובריח (דאֶממען). הארץ הזאת היתה פֹרִיָה מאד וַאֲגַמִים רבים כָּרוּ בתוכה נדיבי העם ברוב הון ובהדרת חן. זולת עיר בבל הבירה האדירה והמעטירה התנוססו בה עוד ערים רבות גדולות וטובות ומלֵאות עֶֹשֶר וכבוד; כמו עיר סילייקיא (Селевкія) הבנויה על נהר חדקל, פאָלאָגעזיא (Vologesia), אפמיא (Apamea), טערעדאָן (בה מסחור לבונה ומרכולת עֲרָב), כאַראקס, ספאַזינו, קונאַקסאַ הקרובה לחומת מָרִי ונודעת על ידי המלחמה אשר היתה אצלה בשנת ד“א ק”ס 400 לספה"נ.

3) אשור (Ассирія) “היא הממלכה הגדולה והעצומה במאד מאד אשר התפשטה בימי קדם בין נהר חדקל לארץ מדי, והיא היתה אחת הממלכות הראשונות אשר נוסדו בחבל ארצה; גם נינוה העיר הגדולה והמפוֹארה אשר היתה ראש הממלכה הזאת, אף היא תחשב בין הערים הראשונות אשר נבנו עלי אדמות”. וזולת העיר נינוה המהֻללת והמפארת מאד, היו בארץ אשור עוד ערים גדולות וטובות, הלא הן: סטעזיפון (Stesiphon) הבנויה גם היא כעיר נינוה על שפת נהר חדקל, ובימי מלכי פַּרְתִּיָה היתה עוד עיר רבתי עָם ומלאה כל טוב, ארבל (Arbele) (אשר במלחמת גויגאַמעלאַ היה בתוכה המושב הראשי לדריוש המלך), אַפאָללאָניא, ארטעמיטה (Artemita), זיטאַקה (Sittace) ועוד ערים רבות כאלה. בצפונית הארץ ובמזרחה יתנשאו רֻכסי הרים גבוהים אשר צללי עצי אלונים ועצי לוז יכַסוּ את ראשיהם, ובתוך עמקי ההרים ההם וגאיותיהם יצלחו פרי הגפן, תאנים, רמונים, זיתים ושדמות עטופות בר ודגן למכביר –.

4) אֲרַם נַהֲרַיִם או פַדָן אֲרָם (Meconotamia).

הארץ הזאת היא בקעה גדולה ורחבת ידים מאד, אדמתה שמֵנה ופֹרִיָה ומקומות רבים בתוכה למרעה עדרים. עריה הלא הן:

1) בפלך המערבי הנקרא אסרהאָאֶנע (Osrhoene) התנוססה עיר עדעסאַ (Едесса) הבירה, באַטנא (Bathna) (אשר היתה שוּק לסחורת ארץ הוֹדוּ). קאַרראָ (בה נגף קראַסוס שר צבא הרומאים לפני חיל הפרתים בשנת ג“א תרי”ז 53 לפני ספירת הנוצרים), ניקעפאָריום (Nicephorium), כרכמיש (Circesium) ועוד ערים רבות. 2) בפלך המזרחי הנקרא מיגדוניה (Mygdonia) נבנו הערים האלה: נציבין (Nisibis) עיר הבירה, רבתי עם ורבת המסחור. “דאַראַ עיר בצורה מאד, סינגאַראַ, האַטראֶ (Hatra) ועוד ערים רבות כאלה, נהר פרת ונהר חדקל אשר תוצאותיהם מֵרֶחֶם הררי אררט, יפרצו להם מסלול ודרך בתוך הרי ארמיניה ההם, ומשם לפתו מרוצתם דרך ארץ מִדְבָּר וְצִיָה השוכנת בִּדְרוֹם גְבָעוֹת, וּפה וְשָׁם ימָצאו בה צוּקִים וְתַלְפִיוֹת סלעים, רֻכְסֵי הררים וְאַגְמֵי מים גם כִּבְרוֹת אדָמות פֹּריוֹת, וְחֻפֵּי הנהרות ההם נֶחפים שם ביערות פלאַטינים וברותים, וסגורים במסגרות אַחִים וכָרִים עטופים בירק דשא. וכאשר תוסיף ארץ מִדְבַּר הרים ההיא להשפיל ראש ולהתהלך במישרים (פלאך), כן יוסיפו הבקעות אשר על גְדוֹת הנהרים ההם להשתרע ולהתפשט ולהוציא תבואה ויבול שְׁדֵמוֹת, אפס הארץ אשר בין הנהרים ההם בַּתָּוֶךְ ורחוקה מֵחֻפֵּיהֶם, היא ארץ צִיָה וערבה ולא תצלח רק למסע הָרֹעִים הנוסעים בעדר, חמורים פראים ואיים ובנות יענה תרבצנה שם”. כיאור מצרים (נילוס) העולה ומשקה מדי שנה בשנה את אדמת חָם הַצְמֵאָה לִמְטַר שמים, כן יעלו גם נהרות פרת וחדקל וְיַשְׁקוּ שָנה שָנה את הארצות ההן אשר לא יֵרד עליהן הגשם, אך ימי שוֹב המים למקומם לא ישמרו את תפקידם תמיד בימי שֵיבַת מי נילוס אשר ישמרו את עת שׁוּבָם שנה בשנה בימים חרוצים וקצובים. פעמים רבות ישתובבו מֵי חדקל משובה נצחת, תחת זִרְמֵי ברכה יזרמו גַלֵי זעף וּמֵשְׁבְּרֵי קצף על פני הבקעה אשר על ידיהם, עד כי יהפכו אותה לים גדול ורחב ידים עד בִּצוֹת הדלתא בִשִׁפְלַת מצרים אשר שם קִצָם בשטף.


VII.

ארם (Сирія) צוֹר (финикія), וארץ ישראל (Паестнна).

תחת אשר ארץ ארם נהרים הולכת במישרים ואין חליפות לצלם דמות תבניתה, תחליף ארץ ההרים אשר לפאת יָם את דמותה ותבניתה עשרת מונים, פֹּה היא מלֵאה רֻכסי הרים ושרשרת גבעות, ושם עמקים נחלים וגאיות, פּה יָמִים אֲגַמִים ונהרות ושם שיח השדה, עֲצֵי פרי וסִבְכֵי יערות, ועוד חליפות רבות כאלה. ארץ צור (פיניקיא) קִצְרַת הידים, לָחצה את יושביה לעבור ארחות יָם, וְחֻפֶּיהָ וּמְבֹאוֹת יַמָה ומקום מעמד אניותיה, הרהיבו עוד בנפשם עֹז לדרוך על בָּמתי ים באניות למצוא חַיַת יָדָם. שִפעת עֲצֵי בִנְיָן ושפעת כסף וזהב אשר בארץ היא, נתנו ידים ליושביה לאחוז במסחר ולעשות מקנה וקנין, ועל כן נִגְלֹה נִגְלָה בה המסחור בכל תפארת גדולתו עוד בראשית ימי הקדם, וַתְּהִי הֲרַת הַמַשָׂא והמתן בתבל, שְדות חמד ועמקים עוטפים בָּר וכל פרי מגדים, הפיחו שם בקרב לב האדם רוח תשוקה לעבוד את האדמה, לְשַדֵד עמקים לנטוע גפני אַדֶרֶת וְכָל עֲצֵי פרי הַמְשַׂמְחִים בְּמָתְקָם וְתִירוֹשָׁם אֱלֹהים ואנשים. הבקעות, הגבעות וְגַבֵּי ההרים, הֵעִירוּ את לִבּוֹת יושביהם לְגַדֵל עדרי בקר ועשתרות צאן, גם לזרוע שדות ולנטוע גנים, כי במקומות ההם מצאו כַר נִרְחָב לְמִרְעֶה העדרים גם שְדֵמות רְחָבוֹת להוציא מהן לחם, ובכן חִבְּרוּ את חַיֵי הרֹעִים עם חַיֵי הָאִכָּרִים יחד, ובלי יגיעה רבה מָצאו חַיַת יָדָם בשפע רב. הרוחות הנושבות תמיד משרשי הים ומתועפות ההרים, מַסְעוֹת הים ותנועות חיי יושבי ההרים, נתנו עֹז ותעצומות לבני הארץ ההיא, ויהיו בריאי אוּלם ואמיצי כֹח חֵרף לַהַט השמש הבוער שם בגבורתו וּמַרְפּה את ידי האדם –. עוברי ארחות יַמִים אשר בארץ ההיא, חָיוּ חיי תנודה אך חיי שמחה תמיד, וכל ישעם וחפצם לעשות מעשים גדולים חדָשים לבקרים להוציא כל יָשָׁן מפני חָדָשׁ, לעומת זה קָפְאוּ יוֹשבי ההרים והעמקים על שִמְרֵי מנהגיהם הישָנים ולא נוֹעֲזוּ לְשַׁנוֹת מאומה ממעשי אבותיהם, מהנהגת הַדָת וּמֵהַמַסוֹרוֹת העתיקות אשר בידיהם. ואנשי שני הַמַצָבִים המתנגדים האלה, ישבו יחד בארץ חמדה ההיא, וכל מַצָב התאמץ לפעול ברעהו פעולה המתנגדת לו, עד כי מבין שניהם יצאה תולדה חדָשה אשר נֹכַח האמת דרכה לטובת מין האדם –. ארץ ארם וארץ החוף תִּפָּרֵד והיתה לראשים האלה:

1) ארם (Снрія).

בפאת מזרחית לנהר פרת, תשתרע ארץ ארם במֶרחב גדול מאד, וחליפות רבות מאד לתכונותיה: לרוח צפונית היא ארץ הֲרָרִי עם עמקים עטְפִים דגן וכל פרי תבואה, ולרוח דרומית יִכְבַּד חֻמָהּ על יושביה אוירה לֹהֵט ויבש; ובכללה היא נעבדת ונזרעת בידי אִכָּרִים חרוצים. ערים רבות ומלאות אדם תתנוססנה בתוכה, ויבול אדמתה ומגד פרי עציה ישביעו את יושביה רצון. הנהר הראשי בכל נהרותיה הוא נהר אָראנטעס הנוזל מן לבנון. והארץ כֻּלָה תֵּחָלֵק לשני חלקים: לארם הצפונית, ולארם דמשק הנקראת בפי העמים בשם חלל-סוריא (האָהלע סיריען, חאָליסיריען), והיא עמק ארוך מאד המתפשט בין הר הלבנון ובין עמית הלבנון (אַנטליבאַנאַן). הערים המהֻללות בתוכה, הלא הן: סאַמאָזאַטאָ הבנויה על שפת נהר פרת; היראָפָאליס ובתוכה היכל מפֹאר; סיליקייא היא בצורה מאד בנויה על שֶׁן סלע כָּבֵד אשר משלש צלעותיו יחסום את העוברים מגשׁת אליו; עיר טהאַפזאַקום הבנויה בדורות קדומים על נהר פרת ותהי סחר גוים. תדמור (Пальмира) עיר עתיקה הנודעת לשם ולתהלה ולתפארת והיא בנויה בבקעה יפה-פיה מְעֻלֶפֶת ירקרק דשא ומלאה עֲצֵי תמרים, מתנוססת בהדרה בתוך ערבות החול אשר בארץ ארם. אפמיא עיר יפה על נהר אָראָנטעס וסביב לה כרים נחמדים ומקומות מִרעה לסוסים ושנהבים. לודיקא עיר חמודה אשר בנו אותה מלכי בית סילייקוס (Селевкиды), ועוד ערים רבות כאלה אשר כוננו ידי המלכים האדירים ההם. עמעזאַ (Emecca) עיר תהלה על ידי ההיכל המהֻלל אשר נבנה בתוכה לעבודת השמש (גם מודעת היא על פי המלחמה אשר היתה בה בשנת ד“א ל”ג 273 לספירת הנוצרים). אנטיוכיא (Антіохія) עיר הבירה אשר יְסָדָהּ המלך סילייקוס ניקאַטאָר בְּכַר נרחב ונחמד מאד על נהר אָראָנטעס לרוח דרומית, והקיפה 1/2 2 פרסה. דפנה (Дафне) עיר מפֹארה וּמוּסַבָּה ביערי ברושים ויערי הדסים ובכל מחמדי בת עין ומשכיות לבב, ומלכי ארם התאספו שם תמיד לרדוף רוח התענוגים ולעשות עגבים ומעשים אשר לא יעָשׁוּ –. בארם דמשק תתנוסס כאבן נֵזֶר העיר הבירה והמעטירה דמשק, עיר עתיקה לימים הבנויה בבקעה נחמדה מאד מלאה חן והדרת כבוד עד להפליא (ועוד בימי הרומאים יָצא שְׁמָהּ בגוים בגלל בתי מלאכת כלי נשק אשר היו בתוכה). עיר השמש (Helipolis) או בקעת בַּעַל (באַלבעק) עיר נֶאדרת בְּיֹפִי הנקראת על שֵם עבודת השמש (בַּעַל) אשר היתה בה בדורות הקדמונים. בתוכה יתגאה היכל גדול ונפלא עד מאד אשר בו יתהללו עובדי האלילים ויעבדו שם את השמש, אין קץ ליפִי ההיכל ההוא, וכל עֵט סופר ילא לתאר אף אפס קְצֵה הדרת תפראתו, ועד היום ישתוממו עוד כל הנוסעים גם על חרבותיו וְעִיֵי מפלתו. לפי דברי סופרים רבים בנה אנטוניוס פיוס את ההיכל ההוא –.


2) צוֹר (פיניקיא) (финикія) ארץ התמרים.

בפאת מערבית דרומית לארץ ארם עד הר הכרמל, התפשטה ארץ החוף הנקראת פיניקיא, ועל ידה יתנשא שיא תועפות הר הלבנון עם יער ארזיו, ולרוח מזרחית יתנשא לעומתו גבר עמיתו הנקרא עמית הלבנון (АнтнливанонЪ) עם ההר הגבוה מכל ראשי הרריו, הוא הר חרמון. על הרי לבנון ההם מרחף תמיד רוח צח אשר יָקֵל את חֹם השמש, ועל גַבֵּיהֶם שתולים בְּנָוה עצי תאנים ועצי בְכָאִים (מוילבעער) גם גפני אדרת, וגבוהים עליהם ישאו הארזים המהֻללים את ראשיהם עד לב השמים, ועל צלעות מְרוֹמֵי ההרים נְאוֹת דשא מרעה לעדרים, שם ירעו עדרי עזים שחורים במספר רב, ותנים (שאַקאַלען) גם דֻבִּים ואריות הרֹבצים שם בחגוי הסלעים ובמחלות הצוּרִים יחרידו אותם תמיד. ארץ פיניקיא היתה כנסיה חפשית (רעפובליק), ועריה המהֻללות, הלא הן: אַרְוָד (Aradis), טריפליס, ביבלוס, בארות, והעיר המפֹארה צידון (СидонЪ), ועיר הבירה המהֻללה מאד צוֹר (ТирЪ), עכו (Akko), ועוד ערים רבות. על יד הפיניקים ישבו בהרי הלבנון שבטים אחדים חפֵצי קרבות ושודדים, הלא הם שבט בני יטור, סִיקַרִים (והם אנשיםמזֻיָנִים בסכינים קצרים מתחת לְמַדֵיהֶם), גם אֲבוֹת האסאסיאַנִים ישבו שם ויתנו חתיתם בארץ בימי נוסעי הצלב, ועוד שבטים אחרים פראים ושודדים.

3) ארץ ישראל (פאלעסטינא).

ארץ הקדושה הזאת תשתרע לפאת דרומית לארץ ארם (סוריא) ולארץ פיניקיא והיא ארץ הרים אך פֹּרִיָה מאד. בהרריה מערות ומנהרות רבות, הירדן שוטף בתוכה, וּסְעִיפֵּי סלעי הלבנון וַעֲמִית לבנון (אַנטיליבאַנאָן) עוברים בה, ובמקומות שונים יולידו הרים רמים, וּמִמִבִחריהם הם:

הר הכרמל המכֻסה בירק דשא ומעֻלף בכרמי חמד וגני עדן, ובתוכו מערות רבות אין מספר

הר תבור, הר בודד לו ותבניתו כְאַגַן הסהר ועליו יערים גדולים.

הר גרזים אשר לפנים נבנה עליו היכל הכותים, ועוד הרים נחמדים ילדי הרי הלבנון, משוררי הערביאים הפליאו לתָאר את הר הלבנון באמרם: כי ההר הזה יעמיס על ראשו את החֹרף (כי ראשו סָפוּן בקרח ושלג עולמים) ובחיקו יִשָׂא את הבציר (כי בחיקו ישגשגו פרי תבואה למכביר) לרגליו יָנום הקיץ בִּצְבִי עֶדְיו (כי לרגלי ההר ישנו עשבות אָחוּ ופרחי נֹעם) –.

בין יַמֵי ארץ ישראל נפלא מאד יַם הערבה, הוא ים המלח הנקרא גם ים המֵת (דאם טאָדטע מעער) אשר לא יִדגה כל דג בתוכו ולא ישרץ בו שרץ כל נפש חיה, אשר קללת אלהים רֹבצת בו ובכל הכִּכָּר מסביב. האדמה תֵשַׁם וּתְשַׁכֵּל כל שיח וכל צמח, וּשְׁאִיָה יֻכַּת כל עץ וכל נטע, וכל העובר שם יקרא: אין זה כי אם בית השחת וזה שער האבדון! –.

ולעֻמתו ברוך וּמְבֹרָך הוא ים כִּנֶרֶת, הנקרא גם יַם טבריה, כי בו ידגו דגים רבים וטובים, ועל שפתו יעלה כל עץ פרי ומגד תבואות שמש וגרש ירחים, וכל הככר מסביב בעֵדן גן אלהים ארץ הקדושה, ארץ זבת חלב ודבש היא, לא תחסר כּל בה, וּצְבִי היא לכל הארצות, והיא תֵּחָלֵק לארבע ארצות:

1) ארץ הגליל (גאַלילאֶאַ)

ארץ טובה וברוכה, בה הרים מעטים ומהם הר תבור, בה עיר דן אשר העמיד בה ירבעם את עגלי הזהב חטֹאת מצרים) –. וכפר נֹעם (КанернаумЪ) על שפת ים כנרת; בה התנוססה עיר טבריה עם היכל הורדוס ועֹשר כבוד מלכותו; בה היתה עיר חמת (ЕмаусЪ) עם בתי רחצה חַמִים ומבריאים; בה עיר נצרת (НазаретЪ) על ראש הגבעה; בה עיר מגדו (Мегиддо ) עיר מושב מלכי כנען בדורות קדומים.

2) ארץ שומרון (Самарія)

ארץ פֹּרִיָה וחמודה, ראשי עריה הלא הן:

עיר שומרון הבירה אשר החריבה שלמנאסר מלך אשור, והורדוס הגדול שב וַיִבֶן אותה ביתר שאת מבראשונה ויסב את שְׁמָהּ לשֵם סַבֶּסְטָה (Себаста) ;

סקיטאָפאָליס אשר מרבית יושביה היו עובדי אלילים;

יזרעאל עיר יפה אשר ישבו בה מלכים אחדים ממלכי ישראל ובנויה בעמק נחמד ונעים;

שכם (НаблусЪ) עיר קרובה להר גרזים ומושב הכותים.

3) ארץ יהודה,

ארץ הראשה, אשר בפאת דרומית גרו בתוכה בני אדום אשר נאספו אליה מארצות שונות, והיא יפה נוף ומבוֹרכת ה', ובתוכה ערים גדולות ומהֻללות מאד, הלא הנה:

קיסריה (צאֶזאַרעאַ) עיר בנויה לחוף אניות על שפת הים, המלך הורדוס כלל את יפיה והֵרים קרנה בכבוד עד כי היתה לעיר תהלה בכל הארץ, ובימים האחרונים ישבו בה נציבי הרומאים; יפו, עיר נושנת ויפה הבנויה על חוף הים; לידאַ (ДіоснолисЪ);

יריחו עיר עתיקה מאד אשר ישבו בה בני כנען, והיא בנויה בנוף יפה אשר גדלו והצליחו שם עצי התמרים, צרי הטוב ועצי הדר, ואשר עשרה חדשים בשנה ישגו ויצלחו שם ענבים, תאנים וכל מגד פרי תימן;

חברון, עיר הכֹהנים ועיר מקלט משנות קדם;

בית אֵל, נוסדה על ראש ההר ועיר מולדת דוד מלך ישראל.

ירושלים, הבנויה על ארבע גבעות רמות אשר עמקים עמוקים יפרידו אותן אשה מרעותה, והיא נפלגה לשתי פלגות: לעיר הישָנה ולעיר החדשה אשר בנה אותה הורדוס אגריפוס. עיר הישָנה נחלקה לשלש מחלקות:

א) לעיר העליונה הבנויה על הר ציון וחומה נשגבה לה עם ששים מגדלים גבוהים ובצורים, ב) לעיר התחתונה הבנויה על גבעת אקרא ותבניתה כתבנית חֲצִי אַגַן הסהר, וגם לה חומה בצורה סביב סביב,

ג) להר הַמֹרִיָה ואשר עליו התנוסס מקדש ה' בתפארת הוד קדשו. מספר יושבי ירושלים היה בערך 150,000 נפש אדם;

4) ארץ עֵבר הירדן (פעראֶאַ) ובה נבנו ערי חמד, הלא הן:

קיסריה פאַנעאַם, גאַדאַראַ, רבת בני עמון (פילאַדעלפיאַ), ערים אשר ישבו בהן העמונים. רבת מואב (עיר המואבים), פעללאַ, ועוד ערים רבות. לפאת דרומית מערבית לארץ עֵבר הירדן, ישבו לפָנים הפלשתים, עם קדומים בעלי מלחמה ועזי נפש, ולהם ראשי מטות, סרנים או מלכים אשר יצאו ואשר באו לפניהם, וראשי עריהם היו חמש: עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון. מלאכת ידם היתה מקנה וקנין, גם שטו באניות איבה לשלול שלל מאת יורדי הים באניות סוחר. הם עבדו את כֹח המוליד אשר בטבע, ואליו הקדישו את המים ואת הדגים. בעיר אשקלון היה היכל לאליל דגון, אליל הראשי לכל העם, ולו היה ראש אדם וּגְוִיָתוֹ גְוִיָת דג. לפאת דרומית מארץ ישראל וארץ ארם, ישתרע חֲצִי אִי גדול ורחב ידים והוא ארץ ערב (Аравія ), ארץ אשר דמתה בתכונתה לארץ אפריקא, ארץ הרים וכֵפים וסלעים, ארץ חול וערבה, ארץ עיפה וצמאה למים, ארץ אשר שָׁמֶיהָ כאש לוהט ומענים ונחלים מעטים בתוכה.


10. § תהלוכות עַמֵי הקדם.

כל החפץ לחקור את דרכי עַמֵי בני הקדם וְלִנְטוֹת קַו משפטו על עלילותיהם, הוא יתבונן תחלה על שלשה דברים אלה אשר יהיו נֵר לרגלי מחקרו: על יסוד הדת להעמים ההם, על הנהגות מדינותיהם והליכות מלכיהם, ועל דרכי החיים אשר לכל איש ואיש מהמון העמים ההם.

1) יסוד דתם. עמי ארץ הקדם העמיקו לחקור ולדרוש בשום שֶכֶל על היחס אשר בין האדם ובין האלהים, ובדבר הזה הצליחו מאד להוציא לאור קֹשְט דברי אמת אשר קָצֹר קָצְרָה בִינַת כָּל עַם ולשון זולתם לעשות כֹה. ארץ הקדם היא הֲרַת כל הדתות וּמַקֶבֶת בור נֻקרו, מן הדת העתיקה הנשענת על מַסורות קדומות הַמְסוּרוֹת מִפֶּה אל פה (Преданіе) או על גִלוּי שְכִינָה (ткровеніе) ומלמדת את המחזיקים בה להאמין בְּאֵל אחד קונה שמים וארץ (МонотеизмЪ), עד הדתות המתהללות באלילים רבים ושונים (ПолитеизмЪ) ועד הדת הפילוסופית המלמדת לבני בריתה כי עצם העולם הוא עצם האלהים (ПантеизмЪ), והנה דת האלילית ודת הפילוסופים אשר דברנו בהן בזה, נוסדו לראשונה על עבודת השמש והירח, הכוכבים והמזלות, או על עבודת כחות הטבע המעֻלפת בסודות ומסתרים רבים, כי יען אשר קצרה תבונת כל אדם להשיג חֵקר העצם הקדמון סִבת כל הסִבות ממציא כל הנמצאים ומנהיג עולמו בחכמה ובתבונה עד אין חֵקר, על כן השכילו לְצַיֵר לְדַמוֹת ולהשוות את הוד העצם הקדמון לדברים רבים וגדולים ונפלאים אשר תשורם עין ראי בשמים ממעל, וַיַמְשִילוּהוּ להשמש מְלֶכֶת השמים הנותנת אור וחיים לכל אשר נשמה באפו, וַיְדַמוּהוּ לכוכבי אֵל המַפליאים את עיני הרואים בְּזִיו זהרם, או שִׁווּ אותו לְכֹחוֹת הטבע הנעלמים והנסתרים מעיני כל חי ופועלים את פעולותיהם הנפלאות כל ימי עולם במסתרי ממלכות הבריאה. ואף כי שתי הדתות ההן נִשְׁתַּווּ בראשיתן אשה לִרְעוּתָהּ, בכל זאת נִשְׁתַּנוּ לשנוים רבים מאד בכל גוי ובכל ממלכה, יען כי המֻשגים האלהיים יֻשָגו לפי שֵכל מַשיגיהם, וכל עם ולשון הִשִיג את עצמות העצם הקדמון במֻשג אחר – וההמונים הַחֲשֻכִּים אשר טח עיניהם מראות את המֻשג האחד הנחבא בתוך המון המֻשגים והדמיונות והמשלים הרבים ההם, ולבם צפון מהשכיל אל האור הכללי הצפון במצפוני הפרטים העצומים ההמה, נואֲלו לְדַמות כל אחד מצבא המרום במרום וכל כֹּחַ מֵכּחוֹת הטבע אשר הם רק משלים ודמיונות להוד אור האלהים, כל אחד ואחד מהם הוא אֵל מיוחד, וכמספר צִבְאוֹת השמים וכחות הטבע כן היה מספר אלוֹהיהם, ויפרו אלילים רבים וישרצו ויעצמו במאד מאד וַתִּמָלֵא הארץ אותם –. והנה דתות כאלה המסתעפות לסעיפים רבים מאד, לא יִמָלְטוּ משתים אלה:

מעבודת אלֹהים רַבָּתִי במנהגים והליכות ומשלים ורמזים רבים, גם מחבר כֹהנים אשר עֹז בידם לְבָאֵר לפרש לְלַבֵּן ולצרף את המשלים והרמזים ההם ולהוציא מהם את אור הרעיון החבוש במטמוניהם כיד ידיעת הסודות ומסתרים הטובה עליהם –. ושתים אלה נמצאו בארץ הקדם במדרגה עליונה מאד: דת מלאה משלים, דמיונות, חזיונות ומֻשגים רבים אשר יצפינו בחֻבם דעות אמתיות בענינים אלֹהיים, גם כֹהנים רבים ועצומים היודעים המון נסתרות וסודות ותעלומות רבות, ואשר משלו בָעָם ממשל רב שנים רבות, ואף אחרי אשר נלחצו לתת את שרביט הַמִשְרָה במשפטי המדינה לידי משפחות הגבורים אנשי המלחמה ולמלכיהם אשר למדו אותם אלופים לראש, בכל זאת השכילו לשפוך בעָרמתם את ממשלתם על המדינות וחיי העם והיתה במַחשך מִשְרָתָם העזה – התשוקה להתבונן בינה בענינים רוחנים ודתים, והאמונה להשיג קִרְבַת אלֹהים להפיק ממנו רצון בצומות ועִנוּיי נפש בתפלות וטבילות, הן הן היו נסבות להמון הנזירים בארץ הקדם אשר נָזוֹרו מתשואות קִרְיָה וְהָמְיַת עיר ויתבודדו ביערים ובמדברות כל ימיהם וַיְבַלוּ חייהם בִּשְאֵת רִנָה ותפלה, בֶּעֱנוּת נפש וּבְחַבֵּל יצורי הַגֵו ומורשי הַלֵב – המסחור אשר הֵרים את קרן הַצִיוִוילִיזאַצְיוֹן בכבוד, כרת ברית אהבה בארץ הקדם עם הַדָת והליכות הכֹהנים, כי אצל היכלות רבים ומפֹארים אשר עָבדו בם עַמֵי הקדם לאלילהם, גם אצל מקומות רבים אשר היו בהם תְּרָפים (אָראַקעל) מהֻללים, הָיֹה הָיוּ גם מקומות מיוחדים לְמִשְכַּן ארחות הסוחרים, שְוָקִים מְרֻוָחִים למרכולותיהם ועִזבוניהם, ומקום אֲסֵפַת הכנענים וסוחרי הארץ לעשות שם מקנה וקנין בימי החגים והמועדים –.

2) הנהגת המדינה והליכות המלכים בארץ הקדם.

משפטי הממשלה בארץ הקדם, נפרדו והיו לשלשה ראשים:

1) לממשלת נשיאי בתי האבות בין העמים הנוסעים בעדר (נאָמאַדען) אשר כל אב ואב שורר בביתו ככל אַוַת נפשו.

2) לממשלת הכֹהנים האפרתים בארצות אשר יושביהן נִפלגו לְכִתּוֹת (КастЫ). 3) ולממשלה בלתי מֻגְבָּלָה אשר בידי המלכים העזים הנשענים על כֹּחַ ידי אנשי החיל אשר להם.

ממשלת המלכים העזים ההם יצאה לאט לאט מחלצי שתי הממשלות הראשונות, כי ברבות הימים נקבצו באו אל המלכים ההם ממשלת נשיאי בתי האבות, גם ממשלת הכֹהנים האפרתים ותהיינה לממשלה אחת בידיהם, עד כי היו הם לבדם הָרֹדִים בְּעָם בֶּעֱזוּז וְחַיִל ואין לאיש אחר חֵלק ונחלה במלוכה. ומה נקל היה למלכים ההם לעשות כן לעמי ארץ הקדם אשר כל ישעם וכל חפצם וכל מגמת פניהם רק לָשֶׁבֶת בעשתונות שאננות ולהתחקות על שרשי הליכות עולם הרוחני וחקר אֱלוֹהָּ ותכלית שדי, ומן העולם הגשמי הזה יָסור לבם –. ועל כן צָלחה עוד ביד המלכים ההם גם להתרומם מֵעַל לגבולות אדם ולתת לבם בלב אלֹהים וּלְהַכְבִּיד יָדָם על הַסָרִים למשמעתם לתת להם גם כְּבוֹד אֵל –. וזה משפט המלך בארץ הקדם: כל שרי המדינות נחשבו לו לעבדי עולם, וכל הונם ורכושם גם חייהם נתונים הם בידו לצמיתות. כל הרואה את פני המלך יכרע אף ישתחווה שלש פעמים ארצה. הוא מושל על רכוש עבדיו ועל כל אשר להם וגם על חיי רוחם, הוא יחיה חַיֵי אֹשֶר פֹּה בארץ כבני אלֹהים שם בשמים, סביבותיו נערים, עבדים ומשרתים וסריסים העושים רצונו וממלאים את פקודיו וכל משאלות לבבו. היכלו הוא מקדש קֹדש וכֻלו אומר כבוד, אוצרותיו מלאים כסף וזהב, אבני חפץ וכל סגֻלות המדינה. על ראשו יציץ נֵזר הקֹדש ועטרת תפארה, לבושו מִשְׁבְּצוֹת זהב ואין קצֶה למרכבות כבודו. כל תענוגות בני האדם לוֹ לְמוֹרָשָה, וכל מחשבות לבו כל היום רק להמציא לו תענוגים שונים וכל חֵשֶק לבב ותאות נפש –. ודעת לנבון נקל כי בארץ כזאת אשר כסא מלכותה נוסד על עריצות ועבדות, ואין משפט אדם בתוכה, בארץ כזאת לא תקום החכמה ולא תתעורר לאֹרך ימים, גם רוח הגבורה תפוג בתוכה, ועל כן היו ארצות הקדם לבז ולמשסה תמיד מלכים אחרים, וחכמת חכמיהן הלכה בתהו ואבדה, או עמדה מִלֶדֶת ומהוציא פרי חמד –.

3) דרכי חיי כל איש ואיש מֵעַמֵי בני קדם.

טבע בן ארץ הקדם נוטה יותר לָשֶׁבֶת בַּיִת בעשתות שאנן ולחשוב מחשבות בענינים רוחנים או להענג בתענוגות בשרים, מעשות חיל ומחגור בעוז מתניו לעולל גדולות ונצורות. ואחרית הדבר הזה היתה כי עַמֵי הקדם לא השיגו מעולם את דרכי החֹפש וחיי הדרור, רק היו נִגשים ונענים תחת ידי מלכיהם העריצים אשר למדו אותם אלופים לראשיהם, או נֶאנחו תחת עֹל הברזל אשר שָׂמוּ עליהם מלכים זרים אשר לכדו להם את ארצם בתגרת ידם החזקה. על פי יתרון הַכְשֵׁר דעת וּשְאָר רוח אשר לבני הקדם, עָלוּ פעמים רבות על מְרוֹמֵי גַפֵּי החכמה והדעת, אך עד מהרה הִשְפִּילוּ רדת וישובו לָשֶבֶת במנוחה שאננה לשתות לרויה מכוס התענוגים, עד כי לאט לאט רפתה רוח חכמתם נָשְתָה תבונתם ויהיו רכים וענֻגים אשר לא צלחו למאומה. גם המנהג הרע אשר שֹׁרֵש בקרבם להרבות להם נשים (Многоженство), היה בעוכרם להכשיל כֹּחָם ולהרפות כנפי רוח בינתם, כי היו כַנָשים –. ואף כי הם הפליאו לעשות בחכמת הבנין, ובניניהם הגדולים הבנוים לתלפיות עם מַצְבוֹת עֻזָם ועמודי עולם אשר חצבו מחלמיש צור במלאכה נשגבה מאד, מתנוססים לנס עמים עד היום הזה, בכל זאת לא הצליחו מעולם להשיג את מטרת היֹפי וְהַנֹעַם וחין ערך הַמִשְׁטָר והשלמות בכל מעשה ידיהם כאשר צלחו כל אלה בידי העמים החפשים אשר ביתר הארצות. גם במלאכת השיר לא באו עד תכליתה, ואם כי שיריהם יפים ונעימים, מלאי רוח רגש, כבירי כח הדמיון ונאדרים בציורים ותמונות נחמדות, לא יפעמם רוח משוררי עַם חפשי אשר נפשם תדרוך עֹז ותעצומות, תלהט גחלים, ותהגה הגיונים נמרצים במועצות ודעת על גוי ועל אדם יחד, כאשר הצליחו בכל אלה חכמי משוררי יָוָן העומדים בדברים האלה למשֹׁל עמים –. גם בידיעות החכמות – אשר היו תמיד סגֻלות הכהנים לבדם – לא השגו בני הקדם חיל, ולא התיצבוּ מעולם רק על מפתן היכלן, אך אל ההיכל פנימה לא נִסו מעודם הַצֵג כף רגלם – ורק בחכמת התכונה עָשו גדולות, יען כי מְשֻלֶבֶת היא עם לִמודי דתם ותורתם –. גם החריצות הנפלאה והשקידה הנמרצה אשר להם בכל מלאכת עבודה ובכל חרושת מעשה ידי אמן, תעידינה יותר על כשרון המעשה אשר הוציאו לאור על ידי לִמוד רב ובתגרת ידי נוגשיהם וְרֹדֵיהֶם העריצים, מאשר תעידינה על המצאות רוח חכמתם וחשק לבבם וְאַוַת נפשם לעשות גדולות ונצורות כּעַם חפשי ובעל דרור –. סוף דבר כי עֹל העבדות שׂם בסד רגליהם ופלח רֶכֶב עַל צואריהם ויניא אותם מִצְעוד מצעדי גבר במסלות החכמה ומעשות תושיה בכל חרושת המעשה.


 

1. סִינִים (Китайцъі): דַת הַסִּינִים 6

11.§ דת הסינים.

מימי עולם החזיקו הסינים בשלש דתות שונות השוררות בארצם עד היום הזה, הלא הן:

1) דת המלכות (שטאאטסרעליגאָן) אשר אִזֵן וְתִקֵן החכם קאָנפֿוּטזאָ (קאָנפוּציוס) בערך ג“א ר”ה 555 לפני ספהנ"ו, ואף כי היא מעֻלפת לֶקַח טוב ומוסר השכל, נופלת היא מדתות העמים הנאורים (קוּלטוּווירטע) בימי הקדם, יען כי היא תתן כבוד אלֹהים לילוד אשה: לקיסר הסינים, אשר על כן יתלכדו משפטי המדינה (פאָליטיק) ומשפטי הדת (רעליגיאָ) בארץ ההיא והיו לאחדים. אמנם כן כי ימָצאו בספרי דתם (רעליגיאָנסאוּרקונדען) דברי נגידים המלַמדים דעת כי יש עצם נצחי, יסוד כל היסודות, בלי סוף ותכלית, המכונה בשם טיען (טיאֶן) או שמים, אך לא הוא הנותן חֻקים ומשפטים לבני האדם, לא הוא השליט בכל הטבע והעולם כי אם הקיסר הממלא מקומו תחת השמש, כי הקיסר הוא שפע אור אלֹהי מעצם נֹגַה טיען, הוא בנו יחידו, ורק בידו מלכות השמים גם המשפט לתת חֻקים ומשפטים בתבל ארצו, הוא רק מרכז העולם ויסודו, ובו יִקָבצו קרני אור החיים כקרני השמש בנקודת חוּג הזכוכית הבוערת. ולא על בני האדם לבדם ישלוט הקיסר כי אם גם על בני האלֹהים (אונטערגאֶטטער), כי הוא אל בני אלים ונערץ בסוד כל מלאכי שחק, הוא יפקיד מלאכים ורוחות (געניען) להיות פקידים ומושלים וְרֹדִים במדינות ונפות, בערים ויערים, בנהרות ומעינות ותהומות, והם שומרים את פּקודותיו ומצותיו חֻקיו ומשפטי פיהו כבני האדם עבדיו ומשרתיו ושרי המדינות הָרֹדִים על ידו בכל מקומות ממשלתו, ושמותיהם יִכָּתְבוּ בספר הזכרונות (אדרעסבוּך) ככל השרים והפקידים. רעה כי תהיה על כל הארץ, יעמיס הקיסר את האשמה על נפשו ויאמין כי בְשֶׁלוֹ התחוללה הרעה, על כן יחַפש דרכיו ויחקור וישוב אל ה' ויתפלל אליו להעביר הרעה מארצו וְעַמוֹ ונחלתו. אך אם רק מדינה אחת או עיר אחת לבדה תִּפָּקֵד רָע וִיהִי אָסוֹן, אז יסיר מפקודתו את המלאך אשר הפקיד על המדינה או על העיר ההיא כאשר יסיר את השרים והפקידים ילודי אשה ממשמרת פקודתם בעשותם רעה ליושבי המקום אשר הפקידם שם. צלמי המלאכים ההם ודמות תבניתם נבזים ונתעבים הם מאד וּמְעוֹנָתָם בהיכלות ובתי מקלט (קלאָסטער) וכֹהנים רבים (באָנצען) יכהנו להם ויעבדום, אך הכֹהנים ההם אינם אנשי הבינים בין העם ובין אלֹהים, רק קוסמים ומכשפים, נזירים ובעלי תשובה (אַסקעטען), כי אין מִפְלֶגֶת כֹהנים לדת המלכות בסינים בכל שנה יקריב הקיסר קרבנות בהיכל טיען אשר בפעקניג הבירה, גם יחרוש יחרוש פעם אחת בשנה צמד שדה ויתפלל אל טיען לברך את האדמה. ראשית הלמודים אשר להסינים, היא ליראה ולכבד את אנשי המעלה, על כן ייראו ויכבדו האזרחים את הקיסר וכל דבריו קדושים הם בעיניהם כדברי אלֹהים חיים, הבנים יראים ומכבדים את אבותיהם, והחיים את המתים, וזאת היא אבן הראשה בדת ההיא –.

2) דת לאַאָ־טזע (Laokiün) הנקראת בשם “דת התבונה” (פֿערנונפֿטרעליגיאָן), והיא שטה פלוסופית המיוסדת על סודות ועבודות אלילים רבים, וגם ראשיתה במאה הששית לפני ספהנ"ו, ותכליתה להכניע את יצר לב האדם, לבָער את התאוות והתשוקות הרעות המתנוססות בבתי הנפש. היא תלַמד דעת כי נפש האדם היא שִפעת רוח צח וטהור (אֶטהער) שהופעת מעצם אֵל עליון הקדמון ובלי סוף אשר תשוב אליו לאחרונה אם תִּשְׁתַּמֵר מעון כל ימי צבאה על הארץ. אך לפי הנראה לא היתה הדת ההיא רק בידי מפלגה אחת ולא התפשטה בכל ארץ סינים. אך לעֻמת זאת התפשטה בארץ סינים גם מעל לגבולה.

3. דת הבּוּדדאַאִית או דת פֿאָהי (פֿאָ) וממנה הסתעפה דת הלאַמאַיִת, ועד היום היא הדת השוררת אשר מחזיקיה רבים הם ועצומים מכל מחזיקי יתר הדתות בתבל. הדת ההיא שררה בארץ הודו (בין שנת ב“א תש”ס 1000 ובין שנת ג“א ס' 700 לפני ספהנ”ו), ובמאה הראשונה לספהנ“ו באה לארץ סינים, והמונים המונים נָהרו אליה ויחזיקו בה. ומשם התפשטה גם בארץ המאָנגאָלים, בארץ בירמאַ, באִי ציילאָן, בארץ קאַשמיר, בנפות אַפֿגהאַניסטאַן ובאיי ים הודו, ובאמה השביעית עד המאה הט”ו לספהנ“ו קמו עליה הבראַמאַנים להשמידה ולהכרית מארץ זִכרה. פֿאָהי המכונה בשם בודדאַה (החכם), נותן הדת ההיא, יכַחש לאמונת עצם רוחני נעלה מכל רעיון ומחשבה, גם יְכַחש בטיען הממלא בכבודו את כל רחבי השמים, רק יורה דעה למאמיניו כי ראשית הַכֹּל ומקור כל הנמצאים הוא האפס (דאַס לעערע). האפס הוא ראשית ומקור הַכֹּל, ינוח לנצח ואין חליפות לו: כי עצם הויתו הוא מנוח בלי כל פעַל ובלי כל רצון. האדם החפץ להיות מאֻשר, עליו החובה ללחום את יצר לבו הרע ולהכניעו תחת ידו לבעבור יתקרב אל מֻשג האפס. על פי מדרגות שונות יעלה האדם וכל בעלי החיים (אחרי התגלגלם בגופים רבים) אל מלכות האור מקום המלאכים והרוחות ובני האלֹהים. באחרית הימים יתבררו ויצרפו ויתלבנו כל בני האדם גם כל נפש חַיָה עד כי יעלו מעלה מעלה אל מלכות האור ויהיו רוחות קדושים (בודדהאַס), ואז יתלכדו כל הרוחות ההם ויהיו לעצם אחד, והעצם ההוא ישוב אל מקורו הראשון, אל האפס והריקות –. בודדאַה הוא אחד הרוחות ממלכות האור אשר הופיע על הארץ להצליח את בני האדם בדתו וחקיו ומשפטיו, אחרי כן שב אל מלכות האור ומאז הוא אלֹהי הבודדאַאִיסטים. משפטי דתו הם: לא תגנוב, לא תרצח, לא תשקר, לא תמית נפש כל חיה, ועל כֻלם לתת צדקה לעניים. אמנות הגלגול היא אחת מאבני הַפִּנָה בדת בודדאַה –. לפי אמונת הבודדאַאִסטים יחי בודדאַה לעד ולעולם באחד האדם, הלא הוא הלאַמאַ אשר כעת הוא בטיבעט ומאָנגאָל, בודדאַה לא כתב בעצם ידו את דברי דתו ותורתו, רק תלמידיו אספו אחרי שנים רבות את דבריו ויכתבו אותם בספר, על כן לא נוכל להבדיל בין הדברים אשר יצאו מפיו ובין הדברים אשר הוסיפו תלמידיו בימים האחרונים. בידי בעלי דת בודדאַה ימָצא כָעֵת ספר דת מחוקקם המכיל מאה ושמונה כרכים (באֶנדע). והם מבטיחים כי יש בידם עוד ספרים קדושים אשר מספרם יעלה עד ארבעה ושמונים אלף. הדת ההיא שִנתה את טעמה בידי העמים השונים המחזיקים בה. ביאַפאַן וחינע וביחוד באיי ים הודו עמד עוד טעמה ויסודה הראשון, אשר מוצאו מהוֹדו, ותחת אשר בעלי הדת הזאת אשר באזיא התיכונה לא יֵדעו מעצם אלֹהי בודדאַה, תמָצא בספרי בעלי הדת הזאת אשר בחינע האמונה באל עליון עצם אין סוף, גבור, חכם וצדיק, ובאי ציילאָן נקרא עוד שֵם האלֹהים בשם מאַהאַבראַהמאַ, גם יאמינו בשאול ושחת אשר ירדו בו המכחישים באלֹהים. דבר ברור הוא כי אלֹהי בודדאַה הוא כח מָפשט מכל רעיון ומחשבות אדם עד כי לא יכלו תלמידיו להשיג משג עמוק עמוק, נעלה ונשגב כזה, ועל כן נתנו כבוד אלֹהים לבודדאַה מחוקקם באשר יש בהם כֹח להשיגו, ואח”כ שָׂמוּ את הלאַמאַ לאלֹהים, באשר יראוהו בעיניהם וישיגוהו ברעיוניהם –


12 §. תּוֹלְדוֹת הַסִּינִים

הסינים לא יִכָּתְבוּ בִכְתָב דברי הימים אשר לכל יושבי תבל, יען כי הֲלִיכוֹת דרכם ועלילותיהם מְעֻטים מעולם במַעטה ענני חשך, וערפלי הבלי שוא ומדוחים חתולתם, עד כי לא תוכל התולדה הנאמנה להוציא מאוצרותיה רוח צַח לְטַהֵר את העננים ולהפיץ את ערפלי שואָה ההם, אמנם בכל זאת יֵאוֹת לְעַם קדומים הזה להעמיד אותם על סַף היכל התולדה, כי הַשֵׂיבָה ההדורה החופפת על העם העתיק הזה ראשית נויי הקדם, תְּחוֹבְבֵנוּ לְהָעִיף עליהם עַיִן מעט קט, ואחרי כן נעזוב אותם לנצח, ולא נוסיף להביטם עוד.

הממלכה הגדולה והעצומה במאד מאד, ממלכת ארץ סינים, כַּבִּירָה היא לימים מכל ממלכות עַמֵי בני הקדם אשר ידענו, ועוד בראשית ימות עולם ישב בה עם גדול ורב אשר יצאו ממי המאָנגאָלים, ומימי עולם ועד הדור האחרון הזה לא שִנוּ ממנהגיהם עד מְלא השערה, ועודם מחזיקים בידיעותיהם וחכמותיהם ובמעשי ידי אמניהם אשר היו להם בדורות עולמים.

והנה מספרי דברי הימים אשר בידי הסינים לא נוכל להציל קֹשט דברי אמת רק מעט מזער, יען כי הם מרבים לההביל על אֹדות מלכיהם אשר לפי דבריהם מלכוּ לפני החשבון הנהוג בינינו שׂנים רבות אין חקר, וכל דברי תולדותיהם יְפָארו בכָבוד ותהִלה ככל אַוַת נפשם, ובלשון מדברת גדולות ירוממו את קרן בני עַמם כטוב וכישר בעיניהם. ואך את הידיעות אשר הביאו לנו נוסעי איירופא החוקרים לכל תכלית, ואת אשר יְסַפְּרוּ הם לנו על אֹדות העם העתיק הזה ותולדותיהם, נוכל לְקַבֵּל בְּתוֹר אִמרי אמת ולאצור אותם באוצר התולדה הנאמנה. אחרי תקופת עת כַּבִּירָה מאד אשר בְּמָשָל יסודה ואשר הָיוּ אז המחוקקים והרוזנים הנקובים בשמות פֿאָר-הִי, יאַאָ, שׁוּן וְאִין; אחרי תקופת העת ההיא ישב הקיסר ואֻוואַנג (Вyвангъ) על כס המלוכה בארץ סינים, וממנו השתלשלה שלשלת קיסרי טשענאו עד המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים. אבל ברבות הימים השחיתו מלכי בית הקיסר הזה את דרכם על הארץ, ורעה נוראה נשקפה על פני כל הממלכה הזאת (אשר פי הסינים יקבנה בשם “ממלכת השמים”), אז התגבר כארי הגבור העזוז ובעל זרוע רמה שִי־האָאַנג־טִי שיהאָאַנג־טִי בשנת ג“א תק”ל 230 לפני ספירת הנוצרים וישב העטרה לישנה, ויכונן את כֹח ממשלת הקיסריות על משפטו הראשון; ויצו במפגיע לְבָעֵר אחרי ספרי קדשם אשר אסף קונפֿוציוס (Конфyцій) המחוקק מספרי דת ודין עתיקי ימים וממסורות שנות קדומים, ומאז והלאה ספו תמו הספרים ההם מן בלהות ואבד זכרם מן כל המון העם, עד ימי מלכי בית האַן7) אשר התנערו אז מעפרות הנשיה ויקומו לתחיה, כי המלכים ההם צווּ לאסוף את שארית הפליטה הנשארת מהם בסתר בידי חכמי לב, גם את כל הדברים הנשארים מהם עוד בזכרון אנשים רבים בכל ארץ מלכותם ולחדש ימיהם כקדם, עד כי בשנים רבות וביגיעה רבה אֻספו הדברים היקרים ההם אשר התמלטו משִני הזמן, ונכתבו בספר למשמרת עולם. בימי מלכי בית האַן ההם עלתה ממלכת סינים עד מְרוֹם קץ ההצלחה והגבורה, עד כי נתנה חִתִּיתָהּ על כל שכניה ותהי נוראה למלכי ארץ. במאה השביעית לספירת הנוצרים זרחה שמש צדקה בפעם האחרונה על ארץ סינים בחכמת הקיסר טאַי־טזאָנג (Tай-тшонгъ) אשר היה אהוב ונכבד מאד בעיני כל העם בגלל צדקת נפשו וחכמת לבבו וגבורת ימינו. ואחרי אשר כבר נר בית מלכותו וְאָבַד נִירוֹ, החלה הממלכה במאה העשירית לספהנ"ו לָרֶדֶת מטה מטה ותלך מדחי אל דחי ולא שבה עוד לכבודה הראשון. מן העת ההיא והלאה לא תושיט לנו התולדה הסינית רק דברים אשר אין חפץ בהם, ספורים וקורות הכתובים בשפה רפה ותֹכן אחד לכֻלם, להג הרבה על אֹדות המרידות והפרצים אשר נהיו בארץ חליפות בתי מלכיהם והתועבות והשערוריות אשר עָשֹוּ, וכל אלה יסֻפרו בלי טוב טעם המליצה, ודִמיונם כגל עצמות יבֵשות מבלי רוח חיים, וכל הקורא לא ימצא בהם דברי חֵפץ ותועלת, גם ישרטו בנפשו שָרָטֶת, וְתָקוּץ בלחם הקלוקל וְתָפֵל מבלי מלח אשר בכל התולדה ההיא –. “אם נשקיף בבחינה נמהרה על המון אוצרות הספרים אשר בארץ סינים, מצפה הכוכבים, השקפתם וחזותם את צבא השמים תמיד בעינים פקוחות, גם אם נשמעה כי רק שמה יגביהו הלמודים והמושכלות את בעליהן על מרומי ההצלחה להושיבם עם נדיבי עַם ורגעי הארץ, והמשרה ממחוזות וקריות נשגבות הושמה על שכמם, ועוד רבות באלה; אז נחשוב כי גם ביתרון הכשר דעת אלף ידות להם מכל יושבי חלד, וכי נגדם יחשבו כל יצורי תבל אך כנמלים אשר בנקיקי ארץ ירחשו, אולם אם בבחינת חודרת נחדור תוך מנהגיהם ואמונותיהם, חכמתם וידיעותיהם, לשונם ומעלליהם, אז חיש קל כעוף יתעופף כבודם ויקרותיהם, וּכְעַם סכל ואין לב, עַם עני ודל בָּזוּז ושסוי יתראו לעיני אוריהם”. כי כל חכמתם ודעתם לא הוציאו מקרב לב ורוח, לא הולידון בחריצות שכלם והגות נפשם, כי אם על פי סִבּות רבות אשר בַּחֹמֶר יסודן, ועל פי נסיונות שָׁנִים כבירות אשר הורישו האבות לבנים, עד כי היתה כל חכמתם רק חכמת אנשים מְלֻמָדָה, ולא התאמצו לצעוד הלאה במסִלוֹת דעת ככל עמי הארצות, ועל עמדתם לפני דורות עולמים, יעמדו גם עד הדור האחרון הזה –. אמנם הסִבות הנבונות אשר עָצֹר עצרו את הגוי הגדול הזה מהעפיל עֲלוֹת מעלה מעלה על הררי החכמה והדעת, שלש הֵנה, ואנחנו נציגם פֹה לעיני הקורא בדברים קצרים:

הסבה הראשונה היא תכונת עַם הסינים וערפם הקשה וכֹֹבד לבבם להקדיש ולהעריץ כל מנהג ישן נושן אשר נָחלו מאבותיהם, וכל חֹק ומשפט אשר מוצאותיהם מימי קדם אף כי בהבל ורעות רוח יסודם.

הסבה השניה היא כי רחוקים הם ונפרדים מכל לאֻמי תבל על ידי הרים גבוהים וְיַמִים רחבי ידים ועל ידי החומה הגדולה והארוכה כְּמִדַת ארץ מולדתם אשר בָּנה אותה שִׁי־האָאַנג־טִי באמצע המאה השלישית לספירת הנוצרים לעצור בעד העמים הנוסעים בעֵדר מֵהִתְפָרץ בארץ ממלכתו לשלול שלל ולבוז בז, וכל אלה הם קירות ברזל בין הסינים ובין כל גויי הארצות לבל יתערבו בגוים המשכילים ולבל ילמדו את מעשיהם הטובים ואת דרכי חכמתם ובינתם בהליכות עולם.

ועוד בה סבה שלישיה, הלא היא: כי הקיסר המושל בארץ סינים בממשלה בְלִי־מְצָרִים, ונותן את לבו בלב אלֹהים, גם חכמי הארץ מבני האפרתים אשר נפלגו לתשע פלגות גבוהות זו מזו (Мандариньі) מכבידים את אַכְפָם על העם הנבזה בעיניהם והמתענה תחת ידיהם וְיִלְחצום בזרוע עֻזם להחזיק רק במנהגים הישָנים אשר מרוב ימים קָדֵשׁוּ, ולבלתי תֵת יד לכל דבר חָדָשׁ שנעשה תחת השמש בכל ממלכות גוים זולתם.

ובגלל הדברים האלה לא יוכלו הסינים לקחת לֶקַח מפי עמי התבל אשר נֹכַח החכמה דרכם, וערומים מכל דְבַר חכמת בינה ילכו כל יְמֵי חייהם מדורות קדומים ועד ימי הדור האחרון הזה. ואף אמנם כי הם היו הראשונים לכל גויי הארצות אשר הִמְצִיאו את הַצְפוֹנִי (Компасъ) הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, הם ידעו עוד בימים קדמונים מאד חֻקות השמים וּמַסְלוּלֵי כוכבי אוֹרָם (Астрономія), גם את אֲבַק השרֵפה (Перохъ) ואת מלאכת דפוס הספרים ידעו ימים רבים מאד בטרם נודעו אל יושבי איירופא; בכל זאת לא השכילו לִכְלוֹל את הדברים היקרים ההם בכליל תפארת החכמה, ולא הצליחו גם לא עשו פרי בידיהם כבידי עַמֵי איירופא ההולכים מחיל אל חיל בדרכי תבונות ומסלות דעת. גם חריצותם המהֻללה ושקידתם הָרַבָּה בכל מלאכת עבודה, לא הֶעלו אותם אל גרם המעלות אשר עלו יתר העמים עליהן. וגם פעולתם בחרֹשת זכוכית הלבָנה (Фаянъс) בְּמַטְוֵה הַמֶשִׁי וּבְפִתֻּחֵי עץ, במעשה הַנְיָרוֹת (שרייבפאַפיר) ועוד מעשים רבים כאלה אשר הקדימו בהם את כל גויי הארצות, גם במעשים ההם לא יִדְמוֹ ולא יִשְווּ אל עַמֵי הַמַערב העולים מעלה מעלה בִּמְרוֹם הָרֵי הכמה ומוסיפים אֹמֶץ בכל מעשי ידי אמן. העבודה הכבודה והמפֹארת בכל עבודות הסינים, היא עבודת האדמה, יען כי עין הקיסר צֹפִיָה הֲלִיכוֹתֶיהָ וכל מַעְיָניו בה, עד כי גם הוא בְהוֹדוֹ ובכבודו יַחרוש בכל שנה כִבְרַת שדה, וִישַׂדֵד את האדמה. ועובדי האדמה הם האנשים הישרים והתמימים בכל רבבות אלפי משפחות הסינים. העמים אשר לכדו להם קיסרי ארץ סינים, הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ עִם לוֹכְדֵיהֶם ותוקפיהם וְהָשְׁלמוּ להם על ידי עבודת האדמה אשר היא מַעשרת ומכבדת את בעליה, ואת אשר עשתה העבודה הזאת לא יכלה החרב לעשות, בחרב ובחנית לא יָכְלוּ שליטי סינים לעצור בעמים העזים ההם –. ובגלל אשר עבודת האדמה כְּבוּדה מאד בארץ הזאת, על כן מְבֹרֶכֶת היא בשדמות בר, דגן ואֹרז, בגנים רבים מאד המלאים מֶגֶד כל פרי הלולים ומגד תבואות שמש וגרש ירחים וכל פרי מגדים. וכאשר יקרה עבודת האדמה בעיני הסינים, כן יקרה בעיניהם גם עבודת הטהעע ומלאכת מַטְוֶה הַמֶשִׁי, הן תהלתם ותפארתם ומהן פִּרְיָם נִמצא וּמָקוֹר נִפתח להון ועֹשר ורכוש גדול. וכאשר עיני הקיסר פקוחות להגדיל תפארת עבודת האדמה ולהאדירה, כן עיני הקיסרית צֹפִיוֹת לרומם את קרן עבודת מַטוה המשי בכבוד וְלָשׂוּם אוֹתה תהלה בארץ. אפס כי בכל כְּבוֹד הציוויליזאציון החיצוני ויתרון הכשר דעת בכל חרושת המעשה אשר בארץ הזאת, יֶחָשֵׁב עַם הסינים לַעֲנַף עֵץ יָבֵש בעץ החיים אשר בעדן גן הַתּוֹלָדָה, וְדִמְיוֹנוֹ כִגְוִיָת מֵת חֲנוּטָה, מְפֹאֶרֶת בַּעֲדִי חֶרֶט אֳנושׁ (Іероґлифьі) וּמְעֻלֶפֶת בִּגְלוֹמֵי מֶשִׁי וּשְׁלַל צֶבַע רקמתים –. בתורת חִנוֹך הבנים ילכו הסינים לאחור ולא לפנים, כי לא ישכילו להעיר ולעורר בקרב לב בניהם רִשְפֵּי רֶגֶש, רעיוני עֹז ומחשבות עמוקות, ולא יחַכמו לָטַעַת בחֻבם שרש חכמה פֹּרִים חדשות ונצורות, וכל עמָלם הוא רק להודיע לַבָּנִים את אשר ידעו אֲבות אֲבות אבותיהם הראשונים בשנים קדמֹניות – ועל כן לא יתעורר בלִבות הסינים רק כֹּח השכל, ולא יֵדעו בדרכי החיים מאומה בלתי אם על פי נסיונות קדומים, אך כֹּחַ הדמיון, רוח השיר והמליצה ורוח רֶגֶש וכל מחשבה רָמָה וְהָגוּת נִשָׂאָה, לא יתעוררו בקרבם לנצח ולא יקיצו עד בלתי שמים. מַרבית לִמוּדֵי הנערים הם רק על פה, ורק את הלמודים האצורים בספרי בתי הלִמוּד המחֻברים על פי הממשלה, וזולת הלמודים ההכרחים אשר בִּלְתָּם מוֹתר האדם מן הבהמה אָיִן, לא יכלכלו הספרים ההם כל דבר חכמה ודעת בלתי אם דרכי מוסר ומדות טובות, חובות הבנים לאבותיהם וחובות העבדים למלכיהם, ועוד דברים כאלה. השרים, השופטים והפקידים לא יסֻפּחו לפקודותיהם כי אם אחרי כַלוֹתָם את חֻקֵי הלמודים הכתובים בספר מיוחד לתכלית הזאת, החכמים יְנַסוּ אותם בנסיון עָז אם לא נעלם מהם דבר מכל הלמודים ההם, ולפעמים יופיע גם הוד הקיסר בעת הנסיון ההוא. כל שרי המדינות אשר בארץ רבה הלזו, נצבים איש איש תחת פקודת המושל הגבוה מהם, והגבוהים עליהם תחת פקודת הגבוה מעל גבוה, הוא הקיסר, וכן כל הערים הרבות העצומות וכל הפרזים והכפרים והחצרים כפופים תחת הגדולים מהם, עד כי כל הממלכה דמתה למכונה (מאַשינע) אחת גדולה במאד מאד המשֻלבת מאופנים וגלגלים אין סְפֹרוֹת והקיסר הוא רוח החיה בהמכונה היא –. ואף כי הסינים הם רכי לב כשפנים, עבדים מרודים אשר שחה לעפר נפשם ודבקה לארץ בטנם, בכל זאת יתהוללו ויתהללו במתת שקר ויאתמרו כי הם הסגֻלה מכל העמים אשר תחת כל השמים, ובגַאות לבם וְרוּם עיניהם לא יאבו להטות אֹזֶן אל כל לֶקַח טוב אשר הביאו להם העמים הנאורים –. לשונם נפלגה מכל הלשונות המהלכות בארצות החיים, כי אין לה אותות נפרדות אשר מהן ירכיבו מִלות המורות על מושגים שונים, רק כל מושג יש לו תמונה מיוחדת, ועל כן יכבד מאד על האדם ללמוד את הלשון ההיא, ושנים רבות תחלופנה עד אשר יצלח איש לקרוא את כתב החרטומים אשר לה. למיסד הליטעראטור אשר בידם גם לַאֲבִי דתם, יֵחשבו הסינים את החכם הקדמון הנודע לתהִלה בשֵם קונפֿוציוס8, ובהברה הסינית קאָנג־פֿוּ־טזע, אשר אסף וקבץ את הלמודים הישָנים, את תולדות ימי קדומים והגדות וּמַסוֹרוֹת ותיקות ויכתבם בספר גם הוסיף עליהם דברים רבים כיד חכמתו הטובה עליו.

תורת קונפֿוציות כתובה בארבעה ספרים קדושים בעיני הסינים הנקראים [???]9. הספרים ההם הנכבדים ומאד נעלים בעיני הסינים, הם קְבֻצות ענינים שונים, קצתם תוצאות לבב קונפֿוציות והגות רוח חכמתו, וקצתם נאספו מספרים ישנים, ממסורות עתיקות והגדות ומנהגים ישנים. הספר הראשון מארבעת ספרים ההם: אִי־קינג, הוא חקירות ועיונים פילוסופיים בדרכי הטבע. הספר השני לִי־קינג יכלכל מנהגים רבים והליכות דרך ארץ, הספר השלישי שִי־קינג הוא קובץ שירים ומזמורים אשר חִברום משוררי הסינים בדורות קדומים, והם מלאים חן ונֹעם ומפיקים הוד והדר. הספר הרביעי שׁוּ־קינג הוא יסוד משפטי המדינה ותהלוכות המלוכה גם מוסר השכל ולקח טוב. בספרים ההם ובפרט בספר הרביעי יבואו ספורי הקורות ודברי ימי עולם אשר אין אֹמֶן בם בגלל אשר הם יעבירו את החשבון הנהוג בכל ארצות התבל, ועתיקי ימים ממספר ימות עולם אשר לנו. גם יבואו בהם דברים רבים טובים ומועילים מאד לחיי האדם ולהנהגתו, משלי מוסר ואִמרי יֹשֶר ועוד ענינים נכבדים כאלה. תורת הסינים תביע אֹמֶר כי כל איש פרטי הוא רק טבעת אחת בשרשרת הגוי כֻּלוֹ, היא מלֵאה המון מנהגים רבים וחֻקים כבירים אשר בהבל יסודם, גם משֻלבים בה מוסר השכל ותורות חכמי ומשפטי דעת. בכל תורת הסינים לא יִמָצֵא מושג ברור אֹדות רוח האלֹהים מָפשט מכל חֹמֶר וצורה ומכל צלם ודמות, גם אין בפי הסינים מלה מיוחדת וכל תמונה ואות לְצַיֵר בה את הענין הנכבד הזה. תורתם היא רק תורת מוסר ומדות ישרות (מאָראַל) וכל דברי פקודיה ומצותיה נשענים על החוב המוטל על הבנים לְכַבֵּד את אבותיהם תכלית כבוד על הנשים לתת יְקָר וכבוד לבעליהן, ועל העבדים לכבד ולהעריץ ולהקדיש את מלכיהם. אֹדות לשון הסינים נודיע בזה כי אין לה חֻקי הדקדוק כבכל הלשונות המתהלכות בארץ החיים, כי משקלי השמות והפעלים ויחוסיהם ונטיותיהם נעלמו מהסינים ולא יֵדעו מהם מאומה, ורק על ידי הרמת הקול או על ידי שְׁפַל קול המדַבר ועל ידי תנועות ידיו וּמְנוֹד ראשו, יבין איש סיני את שפת רעהו –. בכל אוצר השרשים אשר ללשון ההיא, לא ימָצאו בלתי אם ארבע מאות וחמשים תיבות בְּנוֹת הבָרה אחת (איינזילביגע), אשר באמצעות ארבעת אופני הדִבור אשר להם ואשר על פיהם יבַטאו כל תיבה ותיבה, יסתעפו מהתיבות המעטות ההן עוד אלף ומאתים ושלשה קולות דברים (וואָרטלויטע). והנה בלשון מדֻברת כזאת אשר דבריה ותיבותיה מעטות מאד, לא יִמָלֵט מהיות לכל תיבה ותיבה הוראות שונות המורות על ענינים רבים ושונים, ולפי מנהג הלשון הזאת יש לכל תיבה משלשים עד ארבעים מושגים שונים אשר יובנו רק על פי ארבעת אופני הדבור אשר להם, כאשר הודענו בזה –


 

2. הוֹדִים (Индійців)

13. § דָתָם.

דת ההודית תביע אֹמר כי עולם הנעלם (עולם המלאכים) ועולם הנגלה (מקום משכן האדם) אצולים הם מעצם האלֹהים, ואחרי עִדן ועדנין ותקופות שנים ידועות, ישובו ויתאחדו עם האלֹהים אשר אֲצָלָם ויתלכדו ולא יתפרדו עוד לָעַד. אחד מראשי יסודי הדת הזאת, הוא האמונה בגלגול הנפש (Мазохиспмете), כי האלֹהים השליך משמים ארץ את נפש האדם להתגלגל מִגְוִיָה לִגְוִיָה לְהָתֵם חטאתיה וּלְכַלֵא פשעיה אשר חָטְאָה ואשר פָשעה לפני רִדְתָּהּ פלאים בעולם השפל הזה, ותכלית עמָלהּ שתעמול תחת השמש, היא רק לצרוף כַּבֹּר סיגיה ולהסיר כל בדיליה עד כי תצא מְזֻקָקָה וּמְטֹהָרה ותשוב אל האלהים נפש העולם ונשמת כל הנשמה –. ובגלל הדבר הזה יאמין ההוֹדִי כי ימי חַיָיו על הארץ עֹנשׁ וּמוּסַר תּוֹכֵחָה המה על חטאת נפשו אשר חטאה לפָנים בטרם התגלגלה בבית חָמרה, גם הם ימי נִסָיוֹן אשר יְנַסֶה אותו האלֹהים אם ייטיב שְׂאֵת או ישוב עוד לְכִסְלָה, ועל האדם איפוא החובה להתאמץ בכל מאמצי כֹחו להנזר מכל עון ופשע וחטאה לבל ידיחוהו למדחפות להתגלגל עוד הפעם בבית חֹמֶר ולבל יעצרוהו מֵעלות השמים לשוב אל מקוֹר חייו וחיי כל החיים –. אך במה יזַכה האדם את אָרחו תחת השמש? במה ימצא חן ויפיק רצון מאת האלֹהים? אין לו דרך אחרת כי אם בהַרבות תפלה, בִּטְבוֹל את בשָרו במים פעמים רבות בכל יום, בענות נפשו בצום, בתשובה וחרטה, בזבח ומנחה, וביחוד בהעמיקו מחשבותיו בסוד הֲלִיכוֹת אלֹהים, בְּרָז מעשה בראשית וחֵקר פליאות נתיבות החכמה, חכמָת אֵל כביר, גם בהנָזר אחור מהמון קריה ותשואות תבל ומכל תענוגות בני האדם וחמדת החיים –. כי איש איש אשר לא יְטַהֵר את חדרי לבבו וִיקַדֵשׁ את בתי נפשו, אך יתרחק עוד מאלֹהים בַּעֲשׂוֹת מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ וּבִצְלוֹל במצולות החטאים וחֵשק הַחוּשִׁים, האיש ההוא עוכר נפשו וגומל לה רעה נוראה מאד, כי הנפש החוטאת ההיא, אחרי הַפְשִׁיטָה מעליה את אדרת גְוִיָתָהּ הַבָּלָה, תעמוד למשפט לתת דין וחשבון לפני שופטי צדק השופטים את נפשות המתים, והם יחרצו משפטה לשוב אל עולם השפל הזה ולהתגלגל עוד הפעם בגוית אדם, או (עוד רע ומר מזה) בגוית בהמה חיה ועוף ורמש האדמה ושרץ המים, וימי גלגוליה הראשונים יפלו ולא יֵחָשְׁבוּ במספר הימים אשר נטלו השופטים עליה לשאת את עונה –. לא כאלה חלק נפשות החכמים הגבורים וְשָׁבֵי פשע! כי הנפשות הטהורות ההן בצאתן לחפשי מבתי חמרן – בתי הַכֶּלֶא – תעופינה בשמחות וגיל דרך נתיבות אור וכוכבי זֹהַר אל מרומי השמים ותשובנה אל האלֹהים מקור החיים ונשמת כל הנשמה –. לפני אלפי דורות בשֶׁבת עוד עַם הוֹדוּ בארצם הברוכה המכוננת על חמשה נהרות, עָבדו אז את הכֹּחות העליונים הנותנים רוח חיים בְּגָלְמֵי הטבע: את אינדראַ אשר האמינו בו כי הוא אדוֹן השמים ומלך אוֹר השמש, הנותן מטר על פני ארץ ומוריד הטל להַרְווֹת השדֵמות והגנים, את אגני יסוד האש ועצם האור, ואת פֿאַרונאַ המושל ברחבי הרקיע ואפסי עולם, גם על מִפְרְשֵׂי הים הגדול ותהום רבה. את שלשת הכֹחות העליונים ההם עבדו ההודים בזבח ומנחה וַיְחֲשְׁבוּם לְסֵמֶל דמות הטבע בשלש תכונותיו: תכונת מְחולֵל כֹּל, תכונת מֵקִים כל היקום ותכונת מַשְׁבִּית וּמְכַלֶה כֹל –. אמנם זולת שלשת אֵלִים ההם צלמי דמות הטבע, כִּבְּדוּ ההודים עוד כֹּחַ אֱלֹהִי רם ונשא הַמסְתַּתֵּר בחביון הפליאה, אשר יַשְׂגִיב הוֹדוֹ על כל בני אֵלִים ומושל בם בע10 ) להטותם לכל אשר יחפוץ. את הכֹּח המרומם והנעלם ההוא יכַנו בשם בראַהמאַ גם פאַראַבראַמאַ (אין סוף); וברבות הימים היה הוא לראש פִּנָה בתורת ההודים, כי הכֹּהנים הנקובים בְשֵם בראַהמאַנים הקדישו אותו ויעריצוהו בְתור נשמת העולם ומקור חיי כל הנבראים וכל הנמצאים בשמים ובארץ, ואת אִינדראַ, אַגְנִי וּפֿאַרונאַ הורידו מכסא כבודם וידיחום ממושב אלהים וישימום לנוטרי העולם ושומרי מזוזות פתחיו. לפי מסורה עתיקה המעֻלפת במסתרי היצירה (קאָסמאָגאָניע), ברא בראַהמאַ (בהיות הַכֹּל שקוע עוד בתהום החשֹך) את המים, והצפין בתוכם את זרע האור, ואור קדומים ההוא הִתְכַּנֵס ויתגולל ככדור ויהי לביצה מזהרת כזֹהר הזהב ונוצצת כשביבי אש נְגֹהות, ובתוך הביצה ההיא צִמצם בראַהמאַ את עצמותו וישכון בתוכה, ואחרי כן יצא מהביצה (חֹמֶר הקדמון –) ויחַלק אותה לחלקים, ומהם יצר את השמים ואת הארץ, וביניהם את אויר הנשימה והרוח הספירי, את שמֹנת גלילות השמים ואת אוצרות המים, את האדם ואת המלאכים והרוחות, ואחרי כן שָׁב אל עצמותו ויהי עצם אין סוף כבראשונה –. הנה כי כן היתה תורת ההודים הבראַהמאַנים עד אשר קם המחוקק בוּדאַ (Бyдда) ויתן תודה חדשה בארץ הודו. המחוקק הזה היה מזרע המלוכה, חֲכַם לבב ואמיץ כֹּחַ, ולפי דברת תלמידיו היֹה היה חֹתם תָּבנית הצדק, כליל תפארת האמת וסגֻלת כל המדות הישרות והנשגבות, והוא היה הנסבה אשר כֹהני הודו שִׁנוֹּ את טעמם בִּדְבַר בראַהמאַ אלֹהיהם ויחזיקו בתורת בעלי ההגשמה (Воплощеніе) ועל פיה הורו לעמם כי בּראַהמאַ, הסבה הראשונה והרוח הקדמון והיחיד, הופיע לראשונה בתמונה מְשֻׁלֶשֶׁת (Тримурти): בתמונת בראַהמאַ (בורא), בתמונה ווישנו (ישׁנוֹ) (Вишнy) ובתמונת סיוואַ (סוֹף) (Сива), ואחרי אשר השחית האדם את דרכו על הארץ ויתהלך באשמיו, הִתְגַשֵׁם רוח ווישנו ויתחפש בדמות אדם ויעבור בארץ לארכה ולרחבה להעביר ממנה רוח הטומאה להשיב צדק ומשפט ומישרים על כַּנָם, ולתקן עולם במלכות בראַהמאַ –. בראשונה היו שלשת בני אלים ההם (בראַהמאַ, ווישנו, וסיוואַא) שלשה עצמים נפרדים, ובארצות שונות בארץ הודו בָחרו להם שבטים שונים את אחד מהם להיות להם לאלֹהים, וכל שבט ושבט האמין כי רק אלֹהו הוא האל העליון על כל אלֹהים, אך הפילוסופים אשר היו בימים האחרונים הִדבּיקו את שלשתם יחד, ויאמרו לַדֶבֶק טוב הוא –. לפי תורת הכֹהנים הבראַהמאַנים, הוראת שֵם בראַהמאַ היא כהוראת שֵׁם גדול, ועל כן יכבדוֹהו ההודים בְּתֹר עצם גדול ונעלה, ראשון לראשונים אשר ממנו הַכֹּל ואשר אליו ישוב כֹּל, מִסְתַּתֵּר ביחודו ונעלם באחדותו, לא יתֹאר בכל תֹאר ולא ישיגהו כל רעיון והגיון לבב אנוש, והוא האציל מהודו עוד עצם נשגב כצלמו וכדמותו הנקרא גם הוא בראַהמאַ כשמו, ובראַהמאַ השני הזה, הוא נַחַל נובע חכמה מעולם, מעין הדעת והתבונה מני עד, יוצר כל יצורי תבל ובורא כל ברואי עולם, והוא נתן לבני האדם את ספרי הדת הנקובים בשם וועדאס (Ведъса), את ספר החֻקים אשר שֵׁם מאַנוּ נקרא עליו, ועוד ספרים רבים כאלה. את בראַהמאַ הזה יעבדו ההודים בזבח ומנחה, לכבודו יבנו היכלות, לו יכרעו ברך ואליו יתפללו, אך אל בראַהמאַ הראשון לא יהרסו לָגֶשֶׁת ולא יעוזו לָצֶקֶת לפניו לחש ולשאת לו רנה ותפלה, באמרם: כי הוא מרומם על כל אֹמר ומִלה ונשגב על כל מחשבה ורעיון, ואיך יעוז ילוד אשה לגשת אליו? מי ירהיב בנפשו עֹז לחַלל קדושתו ונקה? –. ווישנו הוא אצילות השניה מהוד בראַהמאַ הראשון, והוא בחינת התגלות אור הנעלם, הוראת שֵׁם ווישנו היא “חֹדר הַכֹּל” או “עוזר ומושיע, מֵקים ומעודד”, כי הוא חֹדֵר כל גִנזי נסתרות, מֵקים כל אפסי ארץ, עוזר ומושיע ומגן לכל התומכים אֲשֻׁרֵיהֶם במעגלי צדק, ופעמים רבות הוא מתחפש בגוית אדם ומתהלך ברחבי תבל לְרַד לפניו חמס וְרֶשַׁע כסל ולהשיב צדק עולמים תחת השמש. עובדיו ומכַבדיו יאמינו כי הוא הבורא והמחַיה כֹל, גם הוא המשבית ומכלה כֹל, אמנם לא אל חפץ הרס ואבדן הוא, רק להרוס ישָנות לבעבור ברוֹא מהן בריאה חדשה –. ראשית עבודת ווישׁנו היתה בבענגאָלען ובשפלת ארץ גוזן, ארץ אשר הנהר ההוא יַשְׁקֶהָ וימוגננה בשפעת מימיו וְיַעֲשֶׂהָ ארץ מְבֹרֶכֶת וּפֹרִיָה כמעשה נהר נילוס בארץ מצרים. מַרבית ספרי החכמה בליטעראַטור ההודית, הם רק מבעלי דת ווישנו. בעלי דת הזאת הם גם טובי לבב ונדיבי רוח, לא ימיתו כל בהמה חיה ועוף וכל אשר נשמת חיים בקרבו, ומהם יצאה גם תורת בּוּדְאַ (בודדאַאִיסמוס), והם הֵרִמוּ נִסָהּ בקרב הארץ. עבודת סיוואַ יסודתה בהררי ארץ הודו הצפונית ומשם התפשטה בכל גלילות הגוים בני הודו. לראשונה שָׁכַן סיוואַ על ההרים והגבעות, וביחוד על הר נִשְׁפֶּה הנודע למשגב בשם הימאַלאַיאַ (Гималай), ועל כן הוא אלֹהי הרים לפי אמונתם, וגם פאַרוואַטי (Парвати) אשת חיקו ילידת ההרים היא, ובפי רבים תכונה גם בשם דוּרנאַ אשר הוראתו “יושבת במדרגה עליונה על תועפות הררי עולם”. תמונת סיוואַ בְהֵרָאוֹתוֹ, היא אש אוכלה, ותאומים בחיק התמונה הזאת: תמונת יסוד המַשבית ומכַלה כָל דָבָר העומד לו לשטנה בדרך, ותמונת יסוד הַמְחַיֶה ומחולל כֹּל כסגֻלות יסוד האש האוכל ומכַלה כּל, גם מחיה ומוליד כּל בחֻמוֹ. ועל כן יתֹאר סיוואַ בתֹאר מהרס ומשבית גם בתֹאר מְחַיֶה ובורא, ושני הכחות האלה יתלכדו בו ולא יתפרדו לנצח ולא יחדלו מעשות פעולתם חליפות כמו הקיץ והחֹרף –. עבודת סיוואַ היא השלטת בין המון עם הודו וכל האזרחים יחזיקו במעֻזה, ותכונתה עזה, הומיה ומוערת ורוחה כנחל שוטף ובסופה וסערה דרכה –. ההודים הקדישו עוד כֹּח גדול מכֹחות הטבע אשר פיהם יקבנו בשם בהאַראני (הוא אחד מכנויי שֵם סיוואַ) אשר בהתחברו אל האש הוא מחולל ובורא כֹּל ואליו הקריבו קרבנות מן הבהמה והחיה ובפרט זִבְחֵי אדם. חסידי ההודים הקריבו את נפשם ברצונם הטוב אל סיוואַ ויתנפלו תוך מעינות נְהַר גוזן על יד הר הימאלאיא לבעבור תדבק נפשם בנפש סיוואַ אלֹהיהם –. סמל דמות סיוואַ בפרט, הלא הוא מִפְלֶצֶת (אֵבר הזכרות) ובלשון הודו פֿאַללוס או לינגאַם, ולפי הנראה עשו לו המפלצת הזאת רק עַמֵי הנגב בימים האחרונים. גם השור הוא סמל דמות האליל הזה. שֵׁם סיוואַ (בתמונת תֹאר השֵם) בשפת סאַנסקריט הוא “מאֻשר” (גליקליך) אך בראשיתו היתה הוראתו “מַזהיר ומופיע” –. לפי השִטה הפילוסופית אשר הורה המחוקק בוּדדהאַ בתורתו החדשה הרה חֹמֶר הַבֹּהוּ (Нирвана) (הוא המֶרחב הנִצחי אשר ממנו הַכֹּל ואליו ישוב הַכֹּל) וַיֵלד עולם משֻלש: עולם האצילות, עולם הרוחני ועולם הגשמי. ממוצא דבר תורתו ישכיל האדם וידע כי כל העתים (שיקזאַלע) העוברות עליו בימי חיי הבלו, נחרצו עליו לפי המעשים אשר עשה כבר בטרם נולד בארץ, על כל מעשה טוב ישֻלם לו טובה, ועל כל מעשה רע יוּשב לו גמולו כדֵי רעתו. האדם לא יוכל מַלֵט נפשו מהגזֵרה הקדומה אשר נגזרה עליו בעולם הגלגולים תחת הירח, כי אם בכוננו כל חפצי לבבו ובשומו כל ישעו וכל מגמתו בתבל רק אל הרעיון היחיד הזה: לצאת לחפשי מגבולות עולם השפל, ולאזור כגבר חלציו לעשות אך טוב וחסד כל ימי צבאו על הארץ, ואז אחרי הַשְׁלִיכו מעליו את כל תאוות בשרים (אשר כבלי ברזל הם בסֹהר התבל הלזו), אז יציל את נפשו מרעתה ויוציאה לחפשי לבל תשוב להתגלגל עוד מִגְוִיָה לִגְוִיָה בעולם הגלגולים הזה “עולם הַתֹּהוּ” –. והנה על פי הדברים האלה ידענו כי תכלית תורת בודדהאַ היא כי יָקֵל האדם מעליו את תלאות החלד בַּעֲשׂוֹת מעשים טובים וּבֶאֱהוֹב את כל האדם, כי רק על ידיהם יציל את נפשו מהתגלגל עוד הפעם פֹּה בארץ הַנְשַׁמָה מְעוֹן הָעֹנֶשׁ וְרֵבֶץ המצוקות –

 

תּוֹלְדוֹת הַהוֹדִים


14. § האריים.

בִּמְרום ארץ טיבעט, אשר ממנה יפוצו מעינות נְהַר גיחון (Дзихyнъ) ונהר זייחון (Сьірь Жейхунъ Яксарта) ישבו עַם עולם יְפֵי תֹאַר ובעלי הַכְשֵר דעת וַיִחְיוּ חיי רועִים הנוסעים בעדר, ובגלל יתר הַשְׁאֵת אשר להם על שכניהם, כִּנו את בנים עַמָם בשם “עַם נִבְחַר” (דיא טרעפֿפֿליכֿען) ובלשונם “אריה” (Αрья) בני העם ההוא נסעו בארץ מולדתם מִמִרְעֶה למרעה לִרְעוֹת את סוסיהם ואת עדרי בקריהם להם. אך ברבות הימים נכספה גם כלתה נפשם להרחיק נְדוֹד ולהתהלך מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה כאשר עשו כן כל העמים הנוסעים בעדר בימים ההם, ויעזבו את ארצם ואת מולדתם וירחיקו נדוד על אדמת נֵכר. רבים מהם ישבו במדינות ונָפוֹת אשר בפאת צפונית להררי הִינְדוּקוּ ואשר נקראו בפי העמים הקדמונים בְּשֵׁם סאָגדיאַנאַ, באַקטעריען, הירקאַניען (Гиркамія) וואַראַכֿאָזען ( (Αрахозія ורבים מהם נסעו עוד הלאה ויעברו את מעברות הררי הינדוקו בפאת מערבית דרומית וילכדו להם את הארץ הטובה והברוכה, ארץ פֹריה ורַבּת אוצרות אשר על חֻפֵי נהר אינדוס ( (Индъ הנוסעים אשר ישבו להם במדינות ונפות ההן אשר בפאת צפונית להינדוקו, נקראו גם בשם איראָנים או בשם עַם הצענד (Цендъ) וברבות הימים הוציאו לאור את הדת אשר נוסדה על האמונה בשתי רשויות, פועל טוב ופועל רע, וַיְכוֹנְנוּ אֲשֻׁרֵיהם על אדני פז, על אדני החכמה והדעת, ואחרי אשר נצחו אותם המָדים והפרסים בני שבטם, לקחו להם המנצחים גם את דתם ואת חכמתם למורשה. והנוסעים אשר ישבו על חֻפֵּי נהר אינדוס, נקראו בפי העמים הקדמונים בשֵם אינדים או הינדוס, על שֵם הנהר הראשי אשר בארץ מושבותיהם, הוא נהר אינדוס, והם הכינו גם חקרו ויסדו את הדת העתיקה במאד הנודעת בשם דת ההודים, את חֻקי המדינה ומשפטי תורת האדם המיוחדים רק להם לבדם, ואת ספרי החכמה הכתובים בשפת סאַנסקריטית (Санскритъ), ספרים מלאים כל טוב אשר עד היום הזה יתפלאו כל חכמי לב על שארית הפליטה הנשארת מהם. שבטי העמים אשר ישבו מעולם בארץ הודו מיום הִוסְדָהּ, היו פרועים במדותיהם ופראים בדרכי חייהם וְעוֹר בשרם כִּהָה, והאריים (אריער) לחמו בם גם יָכְלו לָמוֹ, רבים מהם הֶחרימו לפי חרב, ורבים מהם גרשו מן הארץ וילחצום לְהִסְתַּתֵּר בסבכי היערים, ועוד רבים מהם הכניעו תחת ידם ויכבשום לעבדי עולם –. באלף השלישי לפני ספירת הנוצרים באו האריים ההם ארצה הודו, ועד מאה חמש עשרה אחרי הספירה ההיא, ישבו להם בארץ חמשת הנהרות ההיא וישתרעו עד הנהר הקדוש בעיניהם, הוא נהר סאַראַספֿאָטי (Сарасвати) והם נפלגו לשבטים רבים ויחיו חיי רועים יושבי אהל ומקנה וחיי אכרים המוציאים לחם מן הארץ. זקני עדתם, נשיאי בתי האבות ונשיאי המטות, גם רוזנים ומלכים משלו בהם בתבונות כפם ובשבט מישור. הם עבדו את אליל השמש (Индра) ואת האליל השליט במרחבי הרקיע וּמֵשִׂים מִשְׁטָרוֹ עד אפסי שמים (Варунусъ ) ועוד כֹּחוֹת רבים מִכֹּחוֹת הַטֶבַע, ויעבדום בשירי זמרה ובקרבנות. לחַזק ידיהם ולאַמץ את זרועותיהם, קָמוּ הנערים ושיחקו ויעשו מלחמה בשלום וַיֵאָבְקו איש באחיו ואיש ברעהו. מהשירים העתיקים אשר שָרוּ בימי חַגֵי אליליהם ובמשתה אשר עשו בְמוֹת עליהם קרוביהם, נשארו עוד שירים אחדים בספרי קדשיהם הנקראים בשם וועדען, והנם נֹכַח פנינו עד היום הזה. בימים ההם לא נֶחלקו עוד יושבי ארץ הודו לְכִתּוֹת (Касты) כי כֻלָם ישבו אז שֶׁבֶת אחים. אבי המשפחה מלא את ידו גם בעבודת הכהונה ויכהן לאלֹהיו בתפלה ובזבח ונחה וקרבן, ורק הקרבנות אשר הקריבו המלכים בעד בני שבטם ומשפחתם, נעשו על ידי חֶבר כֹהנים אשר מצאו חן בעיני האלֹהים (לפי אמונתם) וַיִהְיוּ נכבדים ויקרים גם בעיני המלכים. מעט מעט הרחיבו האריים את מקומות אהליהם לפאת דרומית. ויתכן כי במאה הארבע עשרה או השלש עשרה הגיעו כבר עד תוצאות (מינדונג) נהר אינדוס ויבואו במסורת ברית המסחור עם הפֿיניקים והמצרים, כי נָפַת אוֹפיר (Офирь) אשר הביאו משם הפֿיניקים אבני חפץ וזהב, קוֹפִים וְתֻכִּיִים, עֲצֵי זאַנדעל ושנהבים (עלפֿענביין), היתה בארץ הודו על יד אינדוס התחתון. [וגם בספרי קדשנו יְסֻפּר כי חירם מלך צוֹר שלח בָּאֳנִי את עבדיו אנשי אֳניות יודעי הַיָם עם עבדי שלמה, וַיָבֹאוּ אוֹפִירָה ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים כִּכָּר ויביאו אל המלך שלמה (מלכים א‘, ט’, כ“ז, כ”ח)].

תהלוכות הגוי הקדמון ההוא בדרכי האבות הראשונים (פאַטריאַרכֿאַליש), ומנהגי דתם הפשוטה11 הנוסדת על עבודת כֹּחוֹת הטבע, נכרו ונודעו עד היום על פי שירי תהלה (Гимны) האצורים בחלק העתיק ימים בכל חֶלקי ספרי קדשם (וועדען) הנקרא בשם ריגוועדאָ, ובו נקבצו באו שירי קדשם אשר שרו “אבות ההודים לאלֹהיהם בשבתם בארץ חמשת הנהרות ויחלו פניהם להביא ברכה והצלחה עליהם ועל עדריהם, גם שירים אשר שרו לאילת השחר בהופיעה משערי מזרח, ושירי תהלה אשר שרו בם תהלת אינדראַ אלהיהם הנושא את להט הברק בכפו, וגבורותיו במלחמותיו אשר נלחם עם שרי החֹשך, גם שירי תוֹדָה לבני אֵילִים, אֵילֵי השמים, על התשועות אשר הושיעו למו בְהִלָחמם עם אויביהם ביוםקרב”. השירים ההם סדורים לפי סדר דורות המשוררים אשר חברו אותם ברוח אמונתם (לפי דברי המסורה אשר בידי ההודים). אך לא שירי דת בלבד אצורים בַּאֲסֵפַת חלק השירים ההם, כי גם שירי חול ומצאו בם אשר לפעמים מרחפת עליהם גם רוח שְחוֹק וְהִתּוּל (שערץ). ספר השירים העתיקים ההם (ריגוועדאַ) גם שלשה ספרים האחרים אשר חֻברו אליו ברבות הימים, רָחבו ונסבו מאד לאט לאט בחריצות ידי הכֹהנים ורוחם הכביר, עד כי אֻספו לַאֲסֵפָה בשלשה חלקים גדולים. החלק הראשון נקרא בשם סאַמהיטאַ, והוא קְבֻצַת שירים הנוסדים על אדני הדת, גם שירי תפלה. החלק השני נקרא בשם בראהמאנא, וִיכַלְכֵּל בתוכו המנהגים העתיקים בעניני הדת והאמונה, באורי השפה המדֻברת בארצם, ספורי פלאות והגדות (לעגענדען) ועוד דברים רבים כאלה. והחלק השלישי נקרא בשם זוטרה (Сyтра) ובו כתובים הדינים הנחוצים בעניני האמונה, והליכות הקרבנות וחֻקי אלֹהיהם ומשפטיהם. הן כל אלה חֻברו יחד אל הספר הנקרא בשם ריגעוועדאַ ויהיו לספר אחד, ועוד שני ספרים עתיקי ימים היו בידיהם, הספר האחד (והשני לספר הראשון) נקרא סאַמאַוועדאַ, והספר השני (והשלישי לספר הראשון) נקרא בשם יאַנשורוועדאַ (Jandshur Jaiur Yeda), והם כוללים שירים בחרוזים, וזמירות ותפלות לעבודת אלֹהיהם, ובימים האחרונים נאספה אליהם עוד אסֵפה חדשה הנקראת בשם אַטהאַרפֿאַוועדאַ, ולפי הנראה היא תשלום (ערגאֶנצונג) לספר ריגוועדאַ –. האספה החדשה הזאת בפרט תכלכל לְחָשִׁים וְהַשְׁבָּעוֹת למחסה ולמסתור ממלאכים רעים אשר דרכם ללכת ולהזיק, השבעות לרַפאות חליים רעים ונאמנים, לִבְלוֹם מלתעות כפירים ואריות וכל חַיְתוֹ טרף ובני שחץ לבל יָרֵעוּ ולבל ישחיתו, קללות וְאָלוֹת לקלל את אויביהם ודורשי רעתם, גם תפלות ותחִנות להכֹּחות הממונים לְרַפאות חלי כל בשר, ועוד דברים רבים כאלה –. ספרי הדת ההם כתובים בשפת קדשם (אשר חָדלה כבר מהיות שפה מדֻברת), שפת סאַנסקריטית. השפה הזאת ברורה היא ורבתי בשמות פעלים ומלות, נעימה בצלצלי נִיבָהּ, וּנאֻמָהּ נָאוה, ועוד בראשית דורות עולמים הורו הבראמינים את הליכותיה לתלמידי בתי הספר אשר כוננו ידיהם בארץ מושבותיהם. משקלי השמות ובניני הפעלים אשר להשפה היפה הזאת, מיוסדים על אדני פז, על אדני החכמה והתבונה, ויתר שאת להם גם על משקלי השמות ובניני הפעלים אשר לשפת יפת. תפארת ניב השפה הזאת, תמונות מלותיה וקשורי דבוריה גם יתר סגולותיה, יפליאו את חכמי לב גם בְיָמֵינוּ אלה, וכל בעלי לְשוֹן למודים יִתְמְהוּ על עומק חכמת מְיַסְדֶיהָ ועל רֹחַב בינתם ודעתם –. נפלאת היא בעינינו כי תיבות רבות ובניני השמות אשר בשפה העתיקה הזאת, יִדְמוּ מאד להתיבות והבנינים אשר בשפת יוָנית, רומית ויתר הלשונות. הדמיון הזה יִמָצֵא כמעט בכל שרשי התיבות ובכל דרכי הדקדוק אשר בשפת סאנסקריטית –.


15. § האריים היושבים על נהר גוזן

.a) זמן הגבורים (вђкъ Героическій) במאה ארבע עשרה לפני ספירת הנוצרים חשפוּ האריים את זרוע עֻזם, ובכֹחם וגבורתם לכדו להם את ארץ השפֵלה אשר על יד נהר יאמונא ועל נהר גאנגא. הזמן ההוא היה זמן מְצֻיָן ונכבד על פי הגבורות והמלחמות הגדולות והנוראות אשר נלחמו האריים עם העמים הפראים יושבי ארץ השפֵלה ההיא מעולם. זִכרון העת ההיא נשאר עוד בהגדות הישנות אשר בשירי הגבורים, שירי עם הודו, הנקובים בשם מאהאַבּהאראַטה וראַמאַיאָנא. גם בשמות משפחות אחדות מנשיאי הארץ ובתי המושלים. בארץ הקצרה אשר בקצה הישימון, במקום אשר יפריד שם הנהר הנכבד סאַראַספֿאַטי בין הארץ אשר על נהר אינדוס ובין הארץ אשר על נהר גוזן, שם התלקחו מלחמות נוראות ועצומות שָנים רבות מאד בטרם הצליחו האריים לרשת להם את ארץ הודו הברוכה ולשבת בה במנוחות שאננות. כי העמים השחורים ילדי הארץ מיום הִוָסְדָהּ, התיצבו ביד חזקה ובזרוע חשופה לפניהם, ובמלחמות תנופה נלחמו בהם כל הימים, עד כי לאחרונה גָברה יד האריים על העמים השחורים ההם וירשו את ארצם, רבים מהם החרימו לפי חרב, רבים כבשו להם לעבדים ורבים מהם לחצו בתגרת ידם לנוס על ההרים או להסתתר בסבכי היערים, אמנם גם אחרי אשר הצליחו גבורי חיל ההם לגרש מפניהם את העמים השחורים ההם, לא חדלו מעשות עוד מלחמות רבות, כי אז התפרצו נוסעים חדשים משבט האריים, וילחצום לעזוב את הארץ אשר לקחו בחרבם ובקשתם, ולנדוד הלאה לארץ מזרח השמש. המלחמות האלה הָפכו מִשֹׁרֶשׁ את מִדוֹת האריים ואת דרכי חייהם הראשונים אשר החזיקו בם עד הימים ההם. כי תחת אשר הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ לפָנים לעבור בגדודים קטנים ולעשות קְרָב עם הָרֹעִים שכניהם לבעבור קַחַת מהם את עדרי צאנם או את מקומות המִרעה אשר להם, תחת זאת עברו כָעֵת בחיל גדול ובמחנה כבד מאד ללחום מלחמות גדולות ועצומות בעמים מרי נפש וכבירי כֹח השואפים לרשת ארצות לא להם, ויעשו מעשים גדולים מאד וגבורות נוראות על מרומי שְׂדֵה קָטֶל. תחת נשיאי המטות וראשי בתי אָבוֹת אשר היו להם עד הימים ההם, הקימו להם מַלְכֵי צבאוֹת (העערקאֶניגע). תחת שירי הדת האצורים בספרי הוועדען, יצאו שירי מלחמה ושירי גבורים לאור, כי נפשם דרכה עֹז וַתְּלַהֵט גחלים, וברשפי שלהבת רגשותיה הֵרִיעָה שירים נשגבים מאד אשר ברבות הימים נולדו מהם שני שירי הגבורים אשר בידי ההודים עד היום הזה. אחרי אשר הכניעו תחת ידם את יושבי הארץ מעולם, הניחו את היסוד הראשון למחלקות הכתות אשר בארץ הודו עד היום, וכאשר נכבשה כל הארץ לפניהם, יסדו להם ממלכות שונות. על נהר יאמונא התכוננה ממלכה חדשה על ידי משפחות המתתיה, הקוראזענא והיאַדאַפֿאַ עַם רֹעִי מלֻמד חֲנִית מַסָע וְשִרְיָה, ויבנו להם את עיר אינדראַפראַסטה ואת עיר מאַטורה. בין נהר יאמונא ונהר גוזן ישבו בני משפחת פאַנטשאַלאַ, ואנשי גאולתם בני קוּרוּ גבורי החיל, ויבנו להם את עיר המלוכה הנודעת בשם האַסטינאַפוראַ. הלאה משם לפאת מזרח ישבו בני קאָקאַלאַ סביבות העיר המפֹארה והבירה הנקראת אַיאָידאַ. בני משפחת קאַצי (Кація) ישבו להם בפֿאַראַנאַזי (Фараназія), בארץ השפלה על נהר גוזן ישבו להם בני המאַגאַדא ובני הפֿידעהאַ. עיר פאַטאַליפוטראַ (Паталипутра), במקום אשר יתשפך נהר קאנא בנהר גוזן, היתה ברבות הימים לעיר מהֻללה מאד אשר פרחה בה חכמת ההודים הקדמונים ואשר משלו בם ממשל רב.

תקופת העת ההיא היתה הרת שירי הגבורים ושירי המלחמה אשר היו אחרי כן אבני פנה ואבני מוֹסדוֹת שני שירי גבורי ההודים הנקובים בשם מאַהאָבּהאַראַטה12 וראמיאנא. השירים ההם היו מסורים שנים רבות מפה אל פה, ואנשים רבים שמו עליהם נוספות רבות, עד כי לאחרונה אֻספו על ידי איש משכיל וחרוץ לאספה אחת. ההודים יאמינו כי המאסף והמסַדר את שיר מאַהאַבּהאַראַטה היה גבר חכם אשר ידיו רב לו במלאכת השירה והמליצה ושמו פֿיאַזאַ, והמחבר שיר ראַמאַיאָנא היה לפי אמונתם איש חכם לבב ואמיץ כח בשיר ומליצה הנקרא בשם פֿאַלמיקי, אשר אמנם גם שניהם לא היו ולא נבראו רק למשל היו כמו האָמער המשורר היוני. והנה בגלל הנוספות הרבות אשר נוספו על השירים ההם בכל דור ודור לפי תכונת מצב רוח השיר, רוח החכמה ורוח הדת והאמונה אשר בכל דור ודור, גם על ידי הספורים הצדדים (Эпизоды) אשר נספחו עליהם במֶשך שְׁנוֹת מאות רבות, גדלו השירים ההם ורחבו ונסבו לבלי חק ויהיו לספרים בלי סדרים המלאים דברים רבים ועצומים בלי־מְצָרִים13 – (כי השיר מאַהאַבּהאַראַטה לבדו יכלכל 100,000 חרוזים מכֻפלים (דאָפפעלפֿערזען או סלאָקאַס) – ובלעדי כל אלה נשתנה גם הלשון גם תכונת רוח השירה ותמונותיה וצורותיה תכלית שנוי, ופעמים רבות נשחתו השירים הישָנים ההם על ידי המוסיפים החדשים עד כי לא תֹאר ולא הדר עוד לָהֵמָה. הבראַמִינִים גרשו מהשירים ההם את רוח הגבורה המרחפת על פניהם, את רוח זְמִיר עריצים ושירי גבורי מלחמה, ויביאו תחתיה רוח הדת והאמונה, רוח פילוסופיא ורוח חקירה, רוח מוסר וּמִדות וְלֶקַח טוב ורבות כאלה –. הלא תראה כי בשיר מאַהאַבּהאַראַטה, בספור “המלחמה הגדולה”, נוספה שיחה גדולה ורחבת ידים אשר לא תחֻחבר אל הספור ההוא לא לפניו ולא לאחריו, והשיחה ההיא מהֻללת מאד ונודעת בשם בּהגאַפֿאַד־גיטא (שיר אֱלֹהִי) וכוללת שמֹנה עשר שירים נשגבים אשר שָׁר קרישנא אל ארדשונא בפני קהל כל צְבא הַלֹחמים, ועל פיהם יתבררו ויצרפו שאֵלות עמוקות בפילוסופיא הדָתית ולמודים נכבדים בעניני האמונות והדֵעות. וזולת השיחה הצדדית ההיא, יבואו שם עוד ספורים צדדים והגדות בודדות, כמו הספור הנודע בשם נאַלאַ ודאַמאַיאַנטי, והספור הנקרא סאפֿיטרי, ועוד ספורים כאלה נספחוּ אל השיר מאַהאַבּהאַראַטה אשר יסודו ומגמתו ותכליתו רק לספר את ההגדה העתיקה על אֹדות המלחמה אשר היתה בין שני ראשי משפחות גבורים אנשי השם מעולם, הלא הם בני קוּרוּ ובני פאַנדאַפֿאַ. וזה תֹכן השיר ההוא: דוּריְאָדְהאַנאַ מלך האַסטינא־פוראַ, ראש משפחת בני קוּרוּ (Кyрy), חָלַק בראשונה את ממלכתו עם בני משפחת פאָנדאַפֿא קרוביו ושאֵרי בשרו אשר הנכבדים בהם היו יודהישטירא וארדשונא. ויהי היום וַיְשַחֵק המלך דוריאַדהאנא עם יודהישטירא בשחוק הקוביא, ויוּדהישטירא לא הצליח בשחוק ההוא ועל ידי זה נָסַבָּה ממלכתו גם כל אוצרותיו לדוריאָדהאַנא, ובכן נלחצו בני פאַנדאַפֿא לעזוב את ארצם ולהתבודד בסבכי היערים, ויבטיחו גם נשבעו להמלך לָשֶבֶת ביערים שלש עשרה שנה. אך קרישנא הערום הסית את בני פאנדאפֿא להפר את שבועתם אשר נשבעו להמלך, ולעשות בו מלחמה. והם נִפְתּוּ לדבריו ויתפרצו ביד חזקה ממקום מַחבואם ויעשו מלחמה את בני קוּרוּ, והמלחמה התלקחה מקצה הארץ ועד קצה, ועד מהרה התערבו כל שבטי האריים במלחמה ההיא. והנה בראשית המלחמה היתה יד בני קוּרוּ על העליונה, כי היו גבורי כֹח מאד, ועל כֻלם הפליא הגבור הישיש בישמאַ לעשת גבורות נפלאות בשדה קטל, גם הגבור הנערץ קאַרנאַ היה זרוע לבני קורו להדוף את אויביהם ואנשי מלחמתם מפניהם. אך לאחרונה התאוששו בני פאנדאפֿא ויתאזרו עֹז ויחלישו את צבאות בני קוּרוֹּ לפי חרב, וזאת היתה על פי ערמת קרישנא הַבֹּגֵד אשר נָהג את מרכבת ארדשונא במלחמה. והנה כל דברי השירה הגדולה הזאת, מלאים רוח גבורה וורח מלחמה, גבורים עליזי גאוה ונאדרים בְכֹחַ, יִתְחרו אלה עם אלה להראות את גבורת ימינם וזרוע עֻזם אשר לא יֵחַתוּ ולא ישובו מפני כל. אך השיר ראַמאַיאַנאַ יַצֵב נֹכח פנינו גבורים שונים מגבורי השיר מאַהאַבהאַראַטה, גבורים להשכיל להיטיב, גבורים הַשָׁשים לעשות צדק, בעלי מדות ישרות, אנשי אמונה אשר רוחם נאמנת עם אלֹהים ואנשים, אשר יַטוּ לבבם לתורת חסד, לכבד את הוריהם ומוריהם תכלית כָּבוד ולעשות אך הטוב והישר בעיני אלֹהים ואדם. בשיר הזה יופיע ראַמאַ כצלם דמות הצדק, וכל בני הוֹדוּ יַצִיגוּ אותו לִמְשֹׁל עמים, לִכְלִיל כל המדות הישרות, אשר רוח הגבורה התהפכה לרוח קדושה בחֻבו, וכלי המלחמה התקדשו בידו על פי צדקתו ואמונתו וישרת לבבו עד להפליא. הוא היה בן המלך ראַמאַיאַנאַ, וכל צדקותיו לא עמדו לו לפני עָרמת אשת אביו אוֹיַבְתּוֹ אשר באֵיבה הדפתהו מכסא אביו, וּקְשֵׁה יומו הכביד עליו אַכפו לברוח מארץ מלכותו ולהתבודד בתוך היער, וזיטה (Сита) רעיתו הנאמנה לא עזבתהו גם בנודדו הגולה, ותלך אתו היערה, ותהי נחמתו בימי עני ומרודו. שם ביער נִלְחַם מלחמות עצומות עם רוחות הענקים (Ракшаса) ועם השבטים הפראים היושבים בארץ תימן, ובזה הֵעיר עליו את חמת מלך הענקים הנקרא בשם ראַפֿאַנאַ ומושבו בְאִי לאַנקאָ הוא הָאִי ציילון (Цейлонъ), והמלך הזה ברוח נקמתו שדד את זיטה אשת ראַמאַ ויביאנה אל האי לאַנקאָ מקום מושבו, וראַמאַ התעבר בו מאד על הדבר הזה, ויתחבר עם הקופים או אנשי היער (הם השבטים הפראים היושבים בארץ דעקהאַן מעולם –), ובעזרת מַלְכָּם הנקרא בשם האַנומאן, עבר ראַמאַ את הגשר הבנוי מסלעי אלמוגים ויבוא אל ציילאָן וילחם שם עם ראַפֿיאַנאַ מלך הענקים, ואחרי מלמה עזה ונוראה הפיל אותו לפי חרב, ויקח את זיטה רעיתו הנאמנת באהבתו, וילך לו. בין כה וכה חלפו ארבע עשרה השנים אשר נטלה עליו אשת אביו להיות נָע ונָד בארצות נכריות, וַיָשָב אל אַיאָדהיאַ ארץ ממלכתו, וַיֵשֶׁב על כסא המלוכה, וימלוך בצד ובמשפט, בחסד וברחמים, בחכמה ודעת, עד כי נֶחשבה עת מלכותו לעת אֹשֶׁר והצלחה, ונקראה בשֵם תֹּר זָהָב (גאָלדענעס צייט אלטער) –. והנה כל הקורא את שני שירי גבורים ההם בשוּם שכל ישכיל ויבין כי בְמַשְׂכִּיוֹת שיר מאַהאַבהאראַטה ספוּנות תולדת המלחמה אשר נלחמו האריים עם העמים הפראים היושבים על חוֹף נהר גוזן עד אשר הכריעו אותם תחתיהם, וּבְמִשְבְּצוֹת מִשְׁלֵי שיר ראַמאַיאַנאַ סְפוּנָה תולדת האריים ותפוצתם אל חֲצִי הָאִי אשר בפאת דרומית בארץ הודו –. וכל יודעי בינה לעתים יַכירו וידעו כי בדברי שיר ראַמאַיאַנאַ ההוא אֻספו הגדות עתיקות לימים וזכרונות דורות עולמים על אֹדות המלחמות הגדולות אשר נלחמו האריים, עִם העמים הפראים יושבי ארץ הודו מעולם, ועל אֹדות המסות הראשונות אשר נִסוּ לכוֹנן להם מוצָאות (קאָלאָניען) ומוֹשבות בארץ דעקהאַן הברוכה, והאנשים החכמים והצדיקים אשר עזרו את ראַמאַ ויהיו בתומכי ידו בכל מַסעותָיו ומלחמותיו, הם היו הראשונים אשר מהם יצאה דת האריים ודרכי חייהם בארץ הודו, גם הם היו הראשונים אשר יָרו אבני פִנָה להממלכות אשר נוסדו אחרי כן ולהערים הגדולות אשר נבנו בימים הבאים בארץ ההיא –. שֵם זיטה רעית ראַמאַ, הוא רמז “לעבודת אדמה”, וְשֵׁם ראַמאַ ירמוז “לנושא כלי המחרֵשה”, ועל פי זה תתברר וְתִתְלַבֵּן כל החידה הצפונה בשיר גבורים ועתיק ימים הזה, וכל משכיל ימצא את פתרונה בנקל –.


האריים תחת ממשלת הבראמאנים:

המלחמות הרבות והעצומות אשר לחמו האריים ימים כבירים, הכשילו את כֹחָם עד מאד, וכעבד ישאף צֵל, כן שָאפו רוח המנוחה והמרגוע, וישיבו את חרבם אל תערה לשבת במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים אחרי אשר בִּצעוּ את כל מעשיהם בארץ הודו, ואז מצאו להם הבראמאנים אוֹן לַהדוף את אנשי המלחמה מִמְרוֹם מַצָבָם אשר נצבו עליו עד העת ההיא, ולהתרומם תחתיהם למשול על העם מִמְשל רב, ותכונת ארץ הודו המַחלשת את כֹּחַ יושביה, גם שִפעת טוּבָהּ, מֶגֶד יְבוּל אדמתה ונחלי עֲדָניה, אף חֵפץ הטבע אשר להאריים לחמוד צל מנוחה והשלוה, כל אלה הוסיפו עוד למשוך את לִבות הגבורים היגעים והעיֵפים ההם לָשֶבֶת מֵרִיב ומלחמה ולָשֶׁבֶת בִּנְוֵה השלום וּנְאות המנוחה בארץ ירושתם ולחזות רק בנֹעַם הדת והאמונה, וכל אלה הוסיפו עוד אֹמֶץ להבראַמאַנים לבַצֵע את מזמתם הרַבָּה לשפוך את ממשלתם בעוז ותעצומות על בני העם תחת מפלֶגֶת אנשי המלחמה הַנִלְאִים והנִרפים. ותהי ראשית מעשה הבראמאנים לנתוש ולנתוץ את הדת הישנה המיוסדת על עבודת השמש והירח, הכוכבים והמזלות וכל כֹחות הטבע ולהרים תחתיה את דת בראהאמא, דת הפילוסופית אשר יסודתה בהרי חֹשך, ואשר תּוֹרֶה כי עצם העולם הוא עצם האלֹהים, הַכֹּל בּוֹ והוא בַכֹּל, ובראַהמאַ הוא האלֹהים ונשמת העולם –. גם חלקו את כל העם לכִתּוֹת נפדרות ושונות (קאַסטען), והם התנשאו להיות הַכִּתָּה הראשונה והעליונה, קֹדֶש לבראהמא, ראשית תבואתו, וכל הנוגע בהם נוגע בְּבָבות עיניו –. וחלוקת הכִּתּוֹת היתה נְסִבּה לְהרְפּוֹת את כנפי רוח החכמה ותעופת כֹח השֵכל וַהֲלִיכוֹת חרֹשת המעשה בשבטי בני הוֹדוּ, גם הוסיפו לְהַלְאוֹת את בני עַמם בהמון מנהגים שונים אשר אין להם שחר, העמיסו עליהם דִינִים וחֻקים עקשים ונפתלים, הכבידו נחָשתם באלפי הֲלִיכות הבל, ויוֹשִׁיבוּם במַחשכי גזֵרות לגזֵרות וסיָגים לסיָגים אין מספר, הוֹגִיעוּם בתפלות וצומות וטבילות, וַיַעבידום בעבודות קרבנות, עולות וזבחים בהמון. ועל פי התורה אשר הורו אותם כי נפש האדם תתגלגל תחת שׁוֹאַת גלגולים רבים, וכי עָרוּך מאתמול תָּפתה עם מוקדי עולם לְלַהֵט את הנפש החוטאת לבראַהמאַ ולכֹהניו הקדושים, על פי התורה ההיא הֵלִיטוּ את חַיֵי הָעָם במַעטה אֹפל ועלטה, הובִישׁוּ שָׂשׂוֹן מקרב לבבם וַיְקַצְצוּ את כנפי רוח עֻזם מהגביה עוּף. ועוד הוסיפו להכניע ולהשפיל את רוח בני העם בהורותם אותם כי מטרת האדם בתבל ותעודתו היא רק לִחְיוֹת חַיֵי צער, לענות בצום נפשו ולהמית את כל תאווֹת הבשר וחמדות החושים, וכל יִשְׁעוֹ וכל חפצו וכל מעיָניו יהיו רק להתבונן בעצם הוֹד בראַהמאַ, לחַפש דרכיו ולחקור נתיבותיו, כי זה כל האדם, ורק בזה ימצא האדם מסלול ודרך לְשַלַח את נפשו לחפשי מבית חָמרה אשר היא כלואה בו כצפור דרור בכלוב ולהשיב אותה מגיא צלמות ועֵמק הבכי הזה אל בית אָבִיהָ אשר בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קדם –. ואת תורתם החדשה הזאת אִמְצוּ הבראַמאַנים במשפטים מעֻקלים אך חַדִים כחרב פיפיות, בְּעֵדִים פילוסופיים עֵדֵי שקר אך חרוצים כמורג חרוץ, ובדברי רוח אין קץ אשר בהבל יסודם אך מַעטיהם דברי נגידים ושפתי נאמנים, עִוְרוּ את עיני קִצְרֵי רְאוֹת, וַיַתְעוּ את כל שִבטי הַהוֹדִים –.

על פי ספרי הקֹדש אשר לבני הוֹדוּ (וועדאַס), נפלגו ההודים לשלש פלגות:

1) למפלגת הבראמאנים, הם הכֹהנים אשר הוליד אותם בראהמאַ מפיו [ע"ד כי שפתי כֹהֵן ישמרו דעת וְתוֹרָה יבקשו מִפִּיהוּ],

2) למפלגת הקשאַטריאַס, הם אנשי המלחמה אשר הוליד אותם בראהמא מִזְרֹעֵי ידיו [מקום מושב הגבורה],

3 ) ולמפלגת הוואַיסיאַס, הם עובדי האדמה, הסוחרים ובעלי המלאכות אשר הוליד אותם בראהמא מִבִּטְנוֹ וּמשׁוֹקיו [מקום המזון וכֹח העמידה]. שלש פְּלַגוֹת האלה נכבדו בעיני בראַהמאַ ויתן להם רִשְׁיוֹן להגות בספרי הקֹדש (וועדאַס) ולהקריב לו מנחה וזבח, והם נולדו פעמַיִם [אחרי אשר הוליד אותם בראַהמאַ –].

וזולת שלש פלגות ההן, יש עוד פלגה רביעית הנקראת בְּשֵׁם סודראַ, אליה יסֻפחו שבטי העמים השחורים יושבי הארץ מעולם אשר נכבשו תחת ידי מְנַצְחֵיהֶם ומדַברים בשפה אחרת המיוחדת להם. הם חֹסִים בצֵל כנפי דת בראַהמאַ, אך עם הפלגות העליונות לא יבואו בקהל, רק הם עבדים שפלים ונבזים, אֶל הקֹדֶש לא יבואו ובסוד עבודת הקרבנות לא תבוא נפשם, ולא התקדשו בקדושת הַלֵדָה השניה –. עבדים ושליחים לֻקחו מהם בימים הראשונים, אך בימים האלה הם עובדי אדמה וסוחרים. הבראמאנים נחשבו לאנשי קֹדש ולא תגע בהם יד; על כל דבר פֶּשַׁע לא יִוָסְרו ולא יֵעָנְשׁוּ בעֹנש הַגוּף, כי איש איש אשר יָעוז לָגַעַת בם לרעה לא יכֻפר לו העון לָעַד ולעולם, הִכָּרֵת תִּכָּרֵת נפשו מֵחַיֵי הזמן ומחיי הנצח, ועד בלתי שמים תֵּעָנֵש בעֹנש איום ונורא. “הבראַמאַני הוא נוצר הדת, הוא ההוגה והמבאר את ספרי קדשם, הוא המקריב את קרבנות העם, הוא הנושא רנה ותפלה לבראַהמאַ, הוא תופש התורה, הוא הסֹכֵן על אוצר החכמה ועל מלאכת מחשבת, הוא היועץ למלך בהליכות המלוכה, והוא עומד לִמְשֹׁל עמים בחכמות ודעת, בצד ובמשפט ובכל מעגל טוב. ובגלל הדברים האלה. יתנו לו כל בני העם למגדול ועד קטן כבוד והדר ככבוד אלֹהים והדר” –.

הקשאַטריאס (אנשי המלחמה) הם נכבדי העם וראשיהם אחרי הבראַמאַנים, ומהם יבֻחרו המלכים, הם תופשי כלי מלחמה ומגני הארץ, להם עֹשֶר ורכוש גדול ובתיהם מלאים כל טוב, כי המלך פָתֹחַ יפתח להם את אוצרָו וישביעם רָצון, והם מבלים שנותיהם בטוב ובנעימים, בְּלַמֵד ידיהם לַקְרָב, בְּצוּד צַיִד ובשירי גבורה ושירי לָחֶם. צאצאי הפלגות ההן נחשבו לזרע אמת, וממקור טָהוֹר יְהַלֵכון, אך גם פלגות בלתי טהורות ימָצאו בארץ הוֹדו, והם בני התַּערובות (געמישטע) אשר לא נולדו בקדושת הַנשואִים כי אם בחֶמדת מִשְכַב לא־טָהוֹר, ולהם יֵחָשְׁבו כל השבטים הפראים יושבי הוֹדוּ מעולם וכל הַיִלוֹדִים אשר נולדוּ מֵאָבות אשר חִללוּ את יְצוּעֵיהֶם לַמְרוֹת חֻקי הדת – והם נבדלו מכל הפלגות הטהורות בתגרת ידי הבראמאנים, בסוד חכמת בעלי דת בראַהמאַ לא תבוא נפשם ובקהלם לא יֵחָדוּ. ברבות הימים פָּרוּ ויעצמו מאד בני התערובות ובנים לא־טהורים ההם עד כי היו לעַם עָצוּם ונפלגו לארבעים פלגות, ויותר מכלן נצבת הפלגה הנקובה בשם טשאַנדאַלאַ במדרגה שפָלה מאד. אנשי הפלגה הזאת הם הנודעים לנו בשֵם פּאַריאַס (Парія), והם שפלים ונבזים בעיני כל הפלגות תכלית שפלות ובזיון, כי “יעבדו בהם עבודות היותר נְמִבְזוֹת ונתעבות, כמו לְפַשֵׁט פִּגרי הבהמות ונִבלותיהן, לעבד את העוֹרות ולִנְקות את בתי המָחראות”, גם להמית את האנשים החטאים אשר נחרץ עליהם משפט מָוֶת. “הם גֹרְשׁוּ מן גֵו ואין להם רשיון לָגור בערים וכפרים, רק להתרחק מכל מושבות בני אדם מֶרחק רב. כל דָבָר אשר יגע בו איש ממפלגת הפאַריאַס, טמא הוא, גם המים אשר יַעבור עליהם צֵל הפאַריאַס, טמאים הם, וכל איש אשר יראה פני הפאַריאַס, יטמא עד הערב וְרָחַץ בשרו במים. בכל עת אשר ילכו הבראמאנים בדרך, או רק משרתיהם, לא יָעוֹז איש מבני הפאַריאַס להתראות בדרך ההיא הרחק כמטחוי קשת, ואוי להם להאומללים ההם אם יֶהדפם קְשֵׁה יוֹמָם ללכת אז בדרך הקֹדש ההיא, כי אז יֻכּוּ במַקלות מַכּוֹת אכזריות, גם הָרוֹג יֵהָרְגוּ כחיות רעות וטורפות, לבל ישאפו הבראַמאַנים את הרוח אשר הם שואפים לאפם וְיִטְמָאוּ” –. רבים אומרים כי בני אספסוף ודַלַת עַם החשֻכים הנודדים באיירופא מעיר לעיר ונודעים בשם ציגיינער (Циганъ) הם חֹטֶר מגזע כַּת הפאַריאַס אשר הִפְלִיטָה אותם ארץ הודו וַתְּפִיצֵם בכל ארצות איירופא.14) הנסִבה הנכונה מדוע הָדפו ההודים את הפאַריאַס באיבה ובחרפה נִצַחַת כזאת? "מדוע נָקֵלו אחיהם לעיניהם? ומדוע הוּרַד מעליםה עֲדֵי תפארת מין האנושי? נעלמה מאתנו, גם כותבי ארחות עולם לא יְרַווּ צמאון השוֹאל בתשובה נכונה, וקצור קצרה ידם לתת סִבה ברורה ונכוחה להדבר הזה. כי מעולם לא עָשׂוּ כזאת המנצחים להעמים אשר נצחו בחרבם וְיָרְשו את ארצם–.


משפטי המדינה וחיי האדם בארץ הודו.

הבראַמאַנים הִרְחִיבו את גבול ממשלתם על העם וַיִרְדוּ בִגְוִיָתָם ובנפשם בתגרת ידם ובפרך, וַתְּהִי הנקלה בעיניהם לשלוט בְּחַיֵי רוח העם וַהֲלָך נפשם על פי התורה והדת אשר הֶעמיסו עליהם משא לעיפה, כי התאמצו עוד לִרְדות גם על חַיֵי בְשָׂרָם ועל כל מִשְלַח ידם, לתת חֹק לְשִׁבְתָּם וקומם אָרחם ורִבְעָם, אף התאזרו עֹז להביא את כל משפטי המדינה תחת ידיהם–. ולמען הוציא את מזמות לבבם לאור, הִכּוּ את העם בסנוֵרים ויוליכום שולל וַיִבְדְאוּ מלבם כי האלֹהים נתן להמחוקק מאַנוּ (Ману) חֻקים ומשפטים בהנהגת המדינה ותהלוכת בני העם, וְהִנָם כתוּבים על הספר הנקרא בשם “ספר חֻקֵי מאַנוּ” (דאָס געזעטצבוך דעס מאַנוּ), ובמצות הבראַמאַנים שֻלח הספר ההוא בכל ערי המדינות לעשות ככל הכתוב בו, ומטעם המלך הובה על כל שרי המדינות ופקידי כל עיר ועיר לפקוח עיניהם על בני העם לבל יָפֵרו כל חֹק מחֻקי הספר ההוא ולבל יַטוּ אֲשֻׁרֵיהֶם מִנִי ארחותיו, ולענוש קָשָׁה את האיש אשר יֶערב את לבו לנטות כִּמְלֹא השערה מכל החֻקים ההם. הבראַמאַנים עָשׂוּ להמלך חֹנֶף וישימו לְחָק עולם בספר החֻקים ההוא כי כל העם יתנו לוֹ עֹז כְעֹז לאלֹהים ולא יחַסרו מכבודו אף מעט מכבוד האלֹהים, ובגלל החוק הזה נתנו להם המלכים חֵרות וחֹפש ככל אַוַת נפשם: נכסיהם יהיו נקיים מכל מס ותרומה, והם יהיו יועצי המלך ומתי סוֹדוֹ, ועל פיהם ישק כל דבר חֹק ומשפט במדינה –. עַם הודו לא חֻברו מעולם להיות בְּחֹבֶרֶת אחת, וכאשר נפרדו הַכִּתּוֹת אשה מרעותה תכלית פֵּרוּד, כן נפרדה כל ארץ הוֹדוּ לממלכות רבות גדולות וקטנות מבלי היות כל חבור וקִשור ביניהן בעניניהן החיצונים, וכל ממלכה וממלכה מהממלכות הנפרדות ההן, נפרדו עוד לערים וכפרים רבים ועצומים אשר גם להם אין כל קִשור וחִבור זה אל זה, ורק בִדְבַר שׁלֻמַת הַמִסִים ושמירת המדינה נקשרו הערים בקשר לא־אמיץ וחֻברו למַחברת אחת–. המִסים היו רבים מאד על עם הארץ, וּכְכֹבֶד אבן וְנֵטֶל הַחול רָבְצוּ עליהם עד כי נלאו נְשׂוֹא, כי לא לבד אשר הושם מס כבד מאד על כל תבואות השדות וּזְרוֹעֵי הגנים ופרי העץ וכל צאצאי האדמה, כי גם על כל מַרְכֹּלֶת ועל כל סחורה ועל כל מקנה וקנין, נָטְלו המלכים מִסים רבים משא לעיפה, ובעלי המלאכות ושכירי יום עבדו יום אחד בחֹדש עבודת עבד להמלך חנם אין כסף. ומבלעדי כל אלה הוּשְׂמוּ עוד מסים וכסף גֻלגֹלת גם כסף נדבות על בני הארץ. כל הדברים האלה מררו את חיי ההודים ולא קם עוד רוח בהם, ולא התעורר בקרבם החֵפץ להכניס ראשם בדברי המדינה ולהתערב בעניניה, ויסבו את לבבם ואת עינם מחיי הארץ, חיים מרים כלענה המלאים להם חֲמַת אכזריות נוגשיהם, זְדוֹן מעללי מְעַנֵיהֶם ותגרת ידי שליטיהם, אבירי הלב וְעַזֵי הנפש, ויבקשו מפלט למו בהיכל הדת, וַיְחַפְּשוֹ למצוא אָשְׁרָם והצלחתם בממלכות האמונה, בעולם הדמיונות ובעולם החזיונות והחלומות, אשר אין שם כל רַב ושליט, מֵץ עריץ ואכזרי–

ספר חֻקי מאַנו. זה האיש מאַנו היה לפי דברת רבים אדם הראשון, ראש עפרות תבל, ולפי דברי אחרים היה המלך הראשון בתבל, ועוד רבים אומרים: כי הוא היה החכם הראשון והכֹהן הקדוש בארץ. ספר החֻקים אשר כתבו הבראַמאַנים על שֵׁם מאַנוּ הזה, יכלכל בתוכו את העניים האלה:

1) חֻקי ספרי הקֹדש אשר לההודים (וועדען);

2) הדברים הטובים והישרים אשר הַסכֶּן הִסְכִּינוּ לעשות חכרמי הודו הקדמונים והקדושים אשר היו בכל ארצות ההודים, ומה גם הקדושים אשר יָשבו לפָנים בארץ הקדושה אשר על נהר יאַמונא, והדברים ההם נמסרו מפה אֶל פה מִימוֹת עולם עד ימי המחוקק מאַנוּ.

3) משלי מוסר ולמודי מישרים אשר הביעו הכֹהנים והחכמים בימים הראשונים. “הספר הזה יָחֵל בדברי הגדה על מעשה בראשית, ובמרוצת הדברים יבואו בו דברים רבים על תורת חִנוך הבנים, ואחרי כן חֻקים ומשפטים אֹדות הַנְשׂוּאִים, החובות אשר על כל איש ואיש לעשות בקרב ביתו, ודיני ימי הצומות והטהרה והטבילות במים, גם ישא מדַברותיו על דְבַר יראת האלֹהים, על הליכות המלוכה ועל דרכי המחוקקים והשופטים, ואחרי כן ידבר על התורה ועל העבודה, על המסחור ועל מקנה וקנין, על בני התערובות, בני הכִּתּוֹת השפלות, על החרטה והתשובה, ויחתום דבריו בענין גלגול הנפש וחיי האדם אחרי המות”.

כל הספר יֵחָלק לשתים עשרה חֹברוֹת, והחֻקים הבודדים והנפרדים נכתבו בחרוזים וְשִווי ההברות בסוף כל שורה ושורה. ולפי תכונת הספר הזה כאשר הוא היום בידנו, חֻבר במאה השביעית לפני ספירת הנוצרים–. על פי חֻקי הספר הזה יִדְמוּ המלכים לאלֹהים בכל דרכיהם, “בראַהמאַ יָצַר את המלך מֵחֶלְקֵי אוֹר יְקָרוֹת אשר צָבַר משמנה שָׂרֵי קֹדש השומרים את העולם, ועל כן נקבצו באו בנפש המלך כל הסגֻלות הקדושות אשר לשרי קֹדש ההם: כאינדרא (Индра) אשר הוא עצם הדרת השמים והוֹדוֹ, כן גם המלך עוֹטֶה הוד והדר ויתר זֹהַר לו ויתר יִפְעָה על כל בני תמותה; וכאשר יַמְטִיר אינדרא גשמי בְרָכָה מהשמים ארבעה חדשים בשנה, כן ישפיע גם המלך שפעת טוב ורוב שלום לבני עמוֹ. כסוריה (Сурья) שר השמש כן ישלח גם המלך קרני הוד ושביבי נֹגַהּ להאיר עיני עבדיו ומשכיות לבבם, וכל איש יסתיר פניו מהביט אור פניו וְעֹז הִלוֹ. וכאשר ישלח סוריה את קרני אורו לְמֹץ את לֵחַ הארץ וּלְשַׁד השדות שמונה חדשים בשנה, כן יש לאֵל יד המלך לְשׂוּם מַס על הארץ ולקחת תרומה בפי חֻקי המדינה. כמו פֿאָיו (Вайу) שר הרוח המרחף על פני האדמה וצאצאיה וְחֹדר בחדרי מסתריהם; כן יַחדור גם המלך בבל ארץ ממשלתו ועיניו תצפטינה כל מַצפוני מסתרים. כמו יאמא (яма) שר ושופט על נפשות המתים בארץ תחתיה; כן גם המלך שר ושופט על נפשות החיים בכל מקומות ממשלתו, והוא אָדון הצדק ומלך המשפט. וכאשר ישלם יאַמאַ לכל איש כמעשהו בבוא חליפתו, ולא יַפלה בין אוהב לאויב, בין מכַבדיו ובין בּוֹזָיו, כן יוציא גם המלך משפטו וּשְאֵתוֹ על כל עבדיו ולא יבדיל בין אוהביו ושומרי מצותיו ובין משַנאיו אשר הִמרו ועִצבו את רוח קדשו. כמו פֿארונאַ (Варуна) השר המציב גבולות העולם, ולאחרונה ילכוד את הפושעים והחטאים בחבלי עונתם וְיִכְלָאֵם עד קץ הימין; כן יציב המלך גבולות עַמָיו וילכוד את החטאים בנפשותיהם וישימם בבתי כלאים עד כי יֵרָצֶה עונם. כמו אַגני (Агни) שר האש, כן גם המלך אש אֹכֶלֶת, אש קֹדש, ובאש עֶברתו יְלַהֵט סביב כל המורדים בַּהֲדַר הוד מלכותו, גם יצמית לַבקרים כל רשעי ארץ, יהרוס בתי משפחות וְיַשְׁמֵד את כל הַיקום אשר בתוכם, ולא ישא גם לפשעי שָׂרֵי הַמִשְׁנִים אנשי עצתו וּמְתֵי סודו. כאשר ישמחו בני האדם בנֹגה אורטשאַנדראַ שר הירח, כן ישַמח אותם אור פני מושל באדם צדיק. כמו רופֿעראַ מקור הטוב המשפיע טובה ומשביע לכל ח רצון, כן ישפיע גם זֹהַר עיני המלך טוב ורצון לכל איש אשר רָצתה נפשו בו ויעשרנו עֹשר רב”.


דת בראַהמאַ ודת בוּדדהאַ.

בשֶבת הבראמאנים ימים רבים בנאות השלום ומשכן המנוחה בארץ הברוכה אשר על נהר גוזן, וַיְבַלוּ ימיהם בטוב ובנעימים מבלי כל חֲלִיפוֹת ותמורות, אז הֶעמיקו יום יום חֲקוֹר וּדְרוֹשׁ על דְבַר היַחש אשר בין העולם ובין האלֹהים. בחֵקר לבבם הבדילו בין הָרוּחַ ובין הַחֹמֶר, בין הַגֵו ובין הנפש. וברוח אמונתם הוציאו משפטים מעֻקלים לאור, משפטים אשר יסודתם בדמיון תֹּהוּ, בחזון שוא ותפל ובחלומות והבלים, ויחליטו כי הֶבֶל כל התבל וכל צאצאיה, גם פֶּלֶג אלֹהים, פלג החיים, מאפס ואפע הוא, רק כל דָבָר נעלה מעל לגבול הטבע וברוח יסודו, רק הוא נמצא באמת וְקַיָם לעד, ומטרת האדם בתבל היא רק לְהַדְבִּיק מַחשבתו בבראהמא, וַיִתְּנוּ יתר שאֵת לחיי מנוחה והתבוננות בִּדְבַר בראהמא ומעשה ידיו, על חיי הארץ וחכמת אדם ועל כל עֲמַל נפשו לעזור וּלְהוֹעִיל לבני האדם ולהצליחם תחת השמש בענינים אשר בחֹמר יסודתם. וברוח גאונם וגאותם נָזוֹרוּ הבראמאנים מכל הכתות הנופלות מהם, וכל ישעם וחפצם וכל מעינם היו רק קרבת אלֹהים על ידי מצות אנשים מלֻמדה אשר לא יריחו ברוח יראת אלֹהים ואהבת אדם, על ידי הַעמיס על נפשם הליכות ודינים, מנהגים וגזֵרות, גדרים וסיָגים אשר משערות ראש עָצֵמוּ, על ידי חרטה ווידוי, על ידי תשובה תפלה וטבילה, על ידי צומות וענויי נפש וְהִנָזֵר גם מדברים המֻתָּרִים, לבלתי אֳכוֹל בָּשָׂר וכל דבר מן החי (בְּשַׁגָם כי לפי תורת גלגול הנפש, תתגלגלנה נפשות בני האדם בבהמה חיה ועוף –), להמית כל תאוות החושים וכל חמדות הבשר, ולהתקדש וּלְהִטַהֵר כל הימים, ועל פי הדברים האלה ועוד רבים כאלה התאמצו הבראמאנים להגיע אל המטרה ואל תכלית חייהם בארץ, ולמצוא מנוחת עולם גם שובע שמחות ונעימות נצח בחיק בראַהמאַ אֲבִי כל הנמצאים. וזאת היא הַנְסִבָּה הברורה אשר רָחקו ההודים היושבים על נהר גוזן מכל חֶפצי התבל, ורוחם זָרָה לכל פעולות אדם ולכל עניני הארץ (אשר לא לדמיונות תֹהוּ נבראה רק לָשֶׁבֶת נוֹצְרָה), ובגלל תורת הבראמאנים היה להם עולם הדמיון לארץ מולדתם, והשמים לבתי מושבותיהם–. ולאחרונה נִתעו ההודים במאד מאד ויגביהו עוּף על כנפי רוח דמיונם עד כי הגיעו לִמְרוֹם קץ עולם הַתֹּהוּ, ועוד מעט בָּעטו בכל חיי התבל ובכל דרכי הארץ והשתובבו משובה נצחת ושגעון עולם, לולי קם בוּדדהאַ איש חי ורב פעלים וכביר כֹּחַ לב וישם בריח ודלתים לשׁטף רוח משוגתם ושגעונם–. בוּדדהא (Будда) “המֵעיר” והמֵאיר לארץ הודו, היה בן מלכים, יְלִיד קאַפּילאַפֿאַסטו (Капилавату ) על מִצְרֵי הר הימאַלאַיא, ויתן תורה חדָשה לבני הודו, ותורתו עופפה מעיר לעיר וממדינה למדינה כעל כנפי נשרים, ורבבות עָם נהָרו אליה ויענדוה עטרה לראשם, ופעולתה עזה מאד בכל ארצות הקדם. בודדהאַ חָשַף את זרוע עֻזוֹ וַיַך לבקיעים ולרסיסים את מִגדל הָעֹז אשר בָנו הבראַמאַנים בעניני הדת והליכות העולם, כי הוא כחֵש לכל אלילי השמים גם לבראַהמאַ ויאמר “לא הם”, גם הִפְשִׁיט מעל ספרי קדשם (וועדען) את כְּבוֹד קדושתם וַיְחַלְלַם, ותחת אשר הורו הבראַמאַנים כי תעודת האדם בחיים היא עַנוֹת נפש, הָביא קרבנות ומנחה לאלֹהים וּשְׁמוֹר את חֻקי הטבילה והטהרה, תחת זאת הורה בודדהא כי תכלית האדם תחת השמש היא רק אהבת חסד, עֲשׂוֹת צדק ומישרים, לרחם על כל בני אדם גם בני איש ולאהוב את כל אשר נְשָׁמָה באפּו, גם הרס את קיר הברזל אשר בין הַכִּתּוֹת השונת לבל יוסיפו בני הכתות העליונות לְדַכֵּא תחת רגליהם ולערוץ את הכתות השפָלות והתחתונות מהם, וזאת פָּעַל ועשה על פי תורתו אשר הורה כי כל בני אדם אחים הם, חֻקה אחת לכֻלם ולא נִכר שׁוֹעַ לפני דל –. אך בכל זאת בהיותו אמון על ברכי אמונת ההודים והגיונם, לא יכול גם הוא להיות חפשי מכל דעותיהם ומחשבותיהם ויגזֹר אֹמֶר כי תכלית תורתו היא כי כל איש ואיש יַחרים את חֵשק הַחוּשִׁים ואת חֶמדות הַבָּשָׂר ויתקדש גם בְּמֻתָּר לו, וְינזר מתשואות תבל לָשֶׁבֶת במנוחה מבלי עֲשׂוֹת כל רע –. הגבר הנעלה הזה עזב את כסא כבודו וּפָשַׁט את בגדיו החמודות, וילבש בגדי עניים נודדים ויתבודד ביערים ימים רבים. שם עִנָה בצום נפשו ויתקדש מאד לבעבור תוֹפַע עליו נְהָרָה מֵאוֹר פני אֵל נָאוֹר לגלות לו את מְקור האמת ומַעין האמונה. ואחרי אשר הופיעה עליו יפעת אור האמת ערומה כיום הִוָלְדָהּ, יצא מחֶביון היערים ויתראה בתוך קהל ועדה וַיוֹרֵם את תורתו החדשה, תורת חסד, ויהי בהודו מחוקק ומורה תורה. ומהיום ההוא והלאה לא התבּודד עוד ביערים ובמדברות כהכֹּהנים הבראַמאַנים, רק נסע בחֶברת תלמידים אחדים מתלמידיו ויעבור בכל רחבי הארץ אשר על נהר גוזן וילַמד את תורתו בראש הֹמִיוֹת ועל גַפֵּי מרומי קרת. אך הוא לא פָנה אל בני מרום עם הארץ לבד, כאשר עשו כן עדת הבראַמאַנים, עדת חנֶף, כי אם שָׂם פניו אל כל בני האם בלי הַבְדֵל, לא הפלה בין הכתות העליונות והנכבדות ובין בני הסודרא והטשאַנדאַלים–. ואבן פנה תורתו היא: “חֻקה אחת לכל בני האדם, ותורת אחת, תורת חסד, לכל אשר נשמת שדי תחיהו”, ובדבר הזה מָשַׁך אחריו את דַלַת בני העם הנגשים והנענים, כי הם קִווּ לו כי הוא יְחַלְצֵם מֵעָנְיָם ויוציאם מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול. והנה תורתו הַמְבַשֶׂרֶת שלום לכל אדם וּמַבְטחת מנוחת עולם והצלחה נצחת לכל ההולך במסלות ישרים וארחות צדיקים, גם נותנת חֹפֶש ודרור מֵעַבדות הבראַמאַנים לחרות, מתורתם והגיונם וכל הליכותיהם המיוסדים על משאות שוא והבלי תעתועים וּמְיַגְעִים נפש ורוח, גֵו וָלֵב; התורה הזאת מצאה קֵן לה בלבות עמים רבים וַתִּתְחקה על שרשי נפשם. תלמידים רבים המקשיבים לתורת בודדהא, לבשו בִגדי עִדִים וּבְלוֹיֵי סְחָבוֹת כבודדהא מוֹרָם, ויתהלכו בכל רחבי ארץ הודו וַיְלַמְדוּ את עַמֵי הארץ את התורה החדשה הזאת ויכתבו את דבריה על לוח לבם לבל יִזחוּ משם כל הימים. ועל פי התלמידים ההם נבנו בכל ערי המדינות אוּלמים רבים זכר לבודדהא (Ступы) וישבו שם כל ימי חייהם לַחזות בְּנֹעם הַלֶקַח הטוב אשר נתן להם בודדהא וללמד אותו לכל יבוא באולמים ההם לקחת מפיהם תורה. והבראַמאַנים רָגזוּ וְחָלוּ בראותם איך הרימה תורת בודדהא את דִגְלָהּ מִקְצֵה הודו ועד קָצה, ונפשם ירעה להם כי קצֹר קצרה ידם לעצור בעד הרעה הנשקפת עליהם, ולבער את התורה החדשה מן הארץ ולהצמית את כל המחזיקים בה. אמנם אף כי לא היה בהם כֹחַ לְשָׁרֵשׁ את התורה ההיא אחרי אשר הִכְּתָה שרשיה עמוק עמוק בלבות רבים עמים, בכל זאת לא טמנו ידם בצלחת, וַיְחַבְּלוּ תחבולות וימתיקו סוד ויתיעצו עצות עמוקות בְּדָת מה לעשות, ויגמרו אֹמֶר לְשַׁנוֹת את פני תורת בראַהמאַ עד כי יֵאוֹתוּ לה בני העם להחזיק בְּמָעֻזָהּ ולחיות מפיה, ולא יִנָהוּ עוד אחרי תורת בודדהא אשר חדָשה היא ומקרוב באה –. ותהי ראשית מעשיהם להורות את העם תורת ההגשמה וסוד הַצִמְצוּם והאצילות – ותחת אשר הֵרִימוּ לפָנים את כבוד האדם אֶל האלֹהים, השפילו כעת את כְּבוֹד האלֹהים אל האדם, ובזה הורידו את בני העם מִמְרוֹם עולם הרוחני, לשוב אל עולם הגשמי, גם קרבוּם אל חיי הישוב, אל הליכות המסחור ועבודת האדמה, ויודיעום כי הארץ נִתְּנָה לבני אדם לעָבדה ולשָמרה –. גם את שירי הגבורים אשר לְהַהוֹדִים, שִׁנו במקומות רבים על פי הרוח החדשה המתנוססת בנפשות העם בדור ההוא, וישימו על השירים ההם נוספות רבות, גם סָפחו אליהם את השיחה המהֻללה המלֵאה לה מחשָבות עמוקות ונודעת בשֵם באַגאַפֿאד־גיטאַ. אמנם לא על תורת הבראַמאַנים לבדה פָעלה תורת בודדהא פעולה רַבָּה, כי אם גם על מלאכת הבנין ועל חרֹשת המעשה וכל מעשי ידי אֳמָן. אוּלמי הַזִכָּרוֹן אשר בָּנוּ תלמידי בודדהא בתבונות כפיהם, ואשר פי אנשי איירופא יקבם בשם: פאַגאָדען, הן הם הֵעִירוּ רוח חֵשק בלבות בעלי דת בראַהמאַ לִבְנוֹת גם לאלֹהיהם מִשְׁכָּנוֹת, היכלות ומקדשים וּלְיַפּוֹתָם בכלילי יֹפי, בצלמי אליליהם ופסילי כל קדושיהם ותמונות כל סמל. מבעלי דת בראַהמאַ ההם יָצאו לאור בנינים גדולים ונפלאים במאד מאד, הלא המה: ההיכלות החצובים בהררי סלע, והמעָרות החקוקות בחלמיש צוּרִים במלאכה נשגבה עד למאד, המתנוססות לְנֵס עמים בְּאִי עללאָראַ, כאַלסעטא, עלעפֿאַנטע ועוד מקומות רבים, אשר ישתוממו עליהן כל רואיהן עד היום הזה –. אפס כי בכל השנוים אשר שִׁנוּ הבראַמאַנים בתורתם ודתם, לא אָבוּ לְשַׁנוֹת עד מָה בִּדְבַר מִפְלֶגֶת הַכִּתּוֹת, בדברי הצוּמות, התפלות וְהַטְבִילות, בהליכות הקרבנות וְעִנויי הנפש, במנהגי עבודת אלהיהם, ובדרכי בתי מקדשיהם, ועל כן לא הצליחו לְשָׁרֵשׁ את דת בודדהא, כל יגיעם היה לריק, ועמלם נשאר מָעַל. כי לא רק עַמֵי הארץ לבדם החזיקו בתורת בודדהא, כי גם מלכים אדירים נשבעו לְדִגְלָהּ, ובראשם המלך אסאָקאַ אשר הֶחרה הֶחזיק בכל מאמצי כֹחַ להרים את קרן התורה ההיא בכבוד, להגדילה ולהאדירה ולהשליטה בכל הארץ. ימים רבים יָגעו הבראַמאַנים בְּדֵי ריק לְמַשְׂאות את תורת בודדהא משרשיה, עד כי לאחרונה הפיקוּ זממם לבער ברוח משחית וברוח בער את התורה ההיא אשר היא כקוץ מֻנָד וְסִלוֹן מַמְאִיר בעיניהם, ולהשמיד ולהרוג וּלְאַבֵּד את כל המחזיקים בה וכל תומכיה, עד כי לא נשארו מהם כי אם פליטי חרב זעיר שם זעיר שם. עֵדות נאמנה על הַהֶרֶג הרב והנורא ההוא (אשר לפי הנראה הגיע עד מרוֹם קִצוֹ במאה הששית לספהנ"ו), הלא היא הפקודה האיומה אשר פקד מלך הוֹדוּ בעת ההיא לאמר: “כל איש ואיש אשר לא יַהרוג וְיַשְׁמִיד את כל בעלי דת בודדהא מִקְצֵה הַגֶשֶׁר עד קַצְוֵי הרי השלג, האיש ההוא יֵהָרֵג וְיִשָׁמֵד ולא יועיל לו כל כֹּפֶר” –. והנה הגשר הנזכר בזה, הוא לשון ים ציילאָן ודעקהאַן, והרי השלג הם תועפות הרי הימאַלאַיא, ובכל הוֹיָה יד הָרֶצַח ההוא מִקְצֵה ארץ הודו ועד קָצה –. אמנם כאשר מעטו וַיִצְערו מאמיני דת בודדהא בארץ הודו, כן רבו ויעצמו המאמינים בה בארצות אחרות, בציילאן, בטיבעט, בארץ סינים ועוד ארצות רבות. אבל בארצות ההן נִסְפחו על דברי התורה ההיא דברים זרים על ידי אֱוִילֵי אדם ועדת נבערים, והכהנים המתהללים באלילים טָפלו עוד עליה דֵעוֹת מוּזָרוֹת וּמַשְׂאוֹת שוא ותעתועים, עד כי שִׁנְתָה את טַעמהּ וְנֶהפכה לְדַת שׁוֹבֵבָה כהיום הזה. כי על פי כֹהני אֱלִיל ההם פָּרוֹּ גם בה וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ ויעצמו אלילים שונים ופסילים אין מספר. הַלֶקַח הטוב והדֵעות הישרות אשר היו בה, השתובבו משובה נצחת ויתהפכו ללמודים נסתרים, לסודות זרים, לרזים ותעלומות אשר יסודתן בהרי נשף ורוח שִׁגָעוֹן נוססה בהן. ספרי דת ודין רבו כחול הים, וכֻלם מלאים הבל הבלים, שגעונות וחלומות. עבודת אלֹהיהם וכל הֲליכות דתם, נהפכו להלָכות נֶאלָחות, לדינים כִּצְנִינִים, למשפטים וחֻקים בּוּקִים וּמְבֻלָקִים, לחגים ולמועדים ולימים טובים המרבים הבל ורעיון רוח ומוליכים את העם שׁוֹלָל –. האמונה אשר האמינו בעלי הדת הזאת כי יש חֵפץ לאלֹהים בחֶבר כֹהנים נְזִירֵי עולם אשר יִנָזְרוּ מכל דרכי הארץ ומכל פעולות אדם וְיַדְבִּיקוּ מחשבותיהם רק בענינים רוחנים; האמונה הזאת היתה נְסִבָּה כי רבו ויעצמו כֹהנים ונזירים עד אין מספר אשר התבודדו כל ימי חייהם בבתי מקלט ובבתי הַוַעַד אשר נִבְנוֹ על יד בתי התפלות, ואחרית הדבר כי הכֹהנים ההם התנשאו על העם וימשלו בהם ככל אַות נפשם –.

כֹהני דת בודדהא התהוללו כהבראַמאַנים גם הם ויאמינו כי האלֹהים ברא את הארץ הזאת לְתֹהו ולא לָשֶׁבֶת, ותכלית האדם היא רק להתבודד וּלְהִנָזֵר מכל החיים ולחשוב מחשבות בדברי אלֹהים, כי רק בזאת יחפוץ ה' ובעבור זאת ברא את האדם בחכמה. ועל כן נָזוֹרוּ הכֹהנים ההם מכל תשואות החלד ויתבודדו בבתי מקלטם אשר כוננו ידיהם, ויתאמצו בכל מאמצי כֹחָם להתקדש ולהתחסד, אשה עצורה להם כל הימים, ולא הִתְגָאלוּ בחמדת נשים ולא הולידו בנים ובנות, גם לא רָכְשׁוּ להם רכוש ולא דָאגו לְמִחְיָתָם, וכל מעשיהם היו רק לְהַרְבּוֹת תפלה וְצָקון לחש, לענות בצום נפשם, לנסוע אל קברי הקדושים אשר בארץ, ועוד מעשים רבים כאלה. אמנם ברבות הימים התרוממו הנזירים ההם ויתאוו תאוה להיות גם מושלים ובעלי פקודות, ויכוננו להם מִשְׁרוֹת ופקודות גדולות וקטנות אשר חָלקוּ לבעלי עדתם, לאיש איש כפי מעלתו ומדרגתו, עד כי מבתי מקלטם יצאו לשפוך ממשלתם על כל בני העם הסָרים למשמעתם. בארץ טיבעט רב מאד מספר הכהנים ההם מיתר הארצות בעלי דת בודדהא. כי מַחצית יושבי הארץ יֵחָשְׁבוּ לְמִפְלֶגֶת הכהנים, גם הכֹהן הגדול מֵאֶחָיו, אשר בידו תוֹעֲפוֹת מֶמְשֶׁלֶת הַדָת וממשלת המדינה, הנקרא בשם דאַלאי־לאַמאַ, גם הוא יֵצֵא מעדת הכֹהנים ההם –. לאחת הַמִצְוֹת הגדולות אשר לבעלי הדת ההיא, נֶחשבה לעשות זֵכֶר עולם לכל הדברים הקדושים אשר הִשְאִיר בודדהא אחריו בארץ הלזו, לְהַצְפִּין אותם בתיבות עֵץ או ברזל וְלִבְנוֹת עליהם בתי מועד אשר תמונתם כתמונת עַמוּד עגוּל וְכִפָּה על ראשיהם. המלך אסאקא (בערך ג“א תק”י 250 לפני ספהנ"ו) אשר הֶחרה הֶחזיק בתורת בודדהא בכל עֹז, צורה (לפי דברת בני העם) לפתוח את שבעה האולמים (Ступы) אשר היו ספונים בהם מימי קדם שרידי קֹדש (Реликвія) מבודדהא, ולהוציא אותם ממַחבואיהם וּלְחַלֵק את כל שָרִיד משבעה השרידים ההם לאלף ומאתים חלקים, עד כי היה מספר כל החלקים שמונים אלף וארבעת אלפים, ואז שָׂם כל חלק וחלק לבדו בתיבת זהב וכסף, בדולח ואבני ספיר (לאַזור), ואת התיבות ההן שלח לשמונים אלף וארבעת אלפים הכפרים והערים והמדינות אשר בארץ מלכותו, וַיְצַו לבנות על כל תיבה ותיבה בית מקלט ובית תפלה זכר לבודדהא. בתים והיכלים כאלה נִבְנוֹ גם על כל המקומות אשר דרכו כַפּות רגלי בודדהא בעָברו את ארץ הוֹדוּ לאָרכה ולרָחבה, על כל המקומות אשר הִבִּיעַ לִקְחוֹ הטוב, אשר הורה את תורתו החדשה, ואשר הפליא לעשות שם פְּלָאוֹת גדולות ונצורות. ולפי עֵדות סופרים נאמנים בנה המלך אסאקא היכלים וּבָתֵּי מועד כאלה גם על קִבְרוֹת תלמידי בודדהא הגדולים בחיריו אשר רצתה נפשו בם ואשר אֲהֵבָם שכם אחד על כל תלמידיו. וכל מכבדי בודדהא ומקדישיו ומעריציו נָהרו מכל הערים ומכל עֲבָרִים אֶל בתי מועד וההיכלים ההם לשאת רנה ותפלה ולשַלם נֶדֶר, וזאת היתה הנסִבה כי הִרְחִיבָה עבודת צַלְמֵי בודדהא וקדושיו, את ממשלתה בארצות בעלי דת ההיא. על קירות בתי מועד ההם חרותה תמונת בודדהא בְתוֹר איש הרוח היושב על כסא כבודו וחושב מחשבות עמוקות, או בְּתוֹר מורה ומלמד אשר יַערוף לֶקַח ויורה דעת את תלמידיו המקישיבם לקולו. והנה כאשר הוסיפו בּעלי הדת ההיא לבנות היכלים נפלאים וְלִפְסוֹל את תמונת בודדהא והמון תלמידיו וכל קדושיו הרבים והעצומים מאבני שַׁיִשׁ וכל אבני חֵפץ, כן הוסיפה מלאכת הבנין ומלאכת הפסילים (Пластикъ) להתרומם ולהתנשא עד להפליא, והבראמאנים התחרו לעשות גם הם נפלאות גדולות כמוהם, ויבנו גם הם היכלות ומקדשים לבּראַהמאַ בחכמה ובתבונה ובמועצות ודעת. וכל אלה היו נְסִבּוֹת לבנין המקדשים אשר בהררי סלע המתנוססים עד היום לְנֵס עַמִים בקאַרלי (Карли), אָגאָנטאַ (Аганта), עללאָראַ (Еллора) ועוד, במקומות רבים. חכמי איירופא הנוסעים לחשוף מצפוני מסתרים בארץ הודו, ישתוממו במאד מאד בהתבוננם את המקדשים החצובים בסלע עמוק עמוק במחוז עללאָראַ (בהודו החיצונה בַּתְּוֶךְ), סאַלזעטע (הקרובה לעיר באָמביי), ובאי עלעפֿאַנטע (על לשון ים באָמביי). כי בהררי סלע ההם חצובים מקדשים, היכלות, מִשְׁכָּנוֹת, בתים לָשֶׁבֶת, תהלוכות ארוכות, תָּאִים וּלְשָׁכוֹת, וכֻלם נֶחפים בְפִתֻחִים וציורים, פסילי אבן וּכְתֹבוֹת, ועוד דברים רבים כאלה מעשי ידי אמנים נפלאים. והבנינים הנשגבים ההם רָמֵי קומה מאד ורחבי ידים מַהלך שעות אחדות, וכלם חצובים בסלע –. וכאשר יתפלאו כל הנוסעים על תפארת הבנינים ההם, כן יתפלאו על הממשלה העזה אשר היתה בידי הכהנים בימים ההם עד כי על פיהם נעשו הגדולות והנפלאות ההן, ועל האמונה העזה אשר היתה לבני הוֹדוּ עד כי חֵרפו נפשם לעבוד עבודות כבֵדות כאלה לכבוד דתם ותורתם –. והנה אף כי כל הבנינים ההם נַעלים ונשגבים עד מאד, נעלים עוד עליהם ונשגבים מכֻלם הם הבנינים אשר בעללאָראַ, והמצֵבות והשדֵרות אשר שם. הנוסעים החדשים יעידו ויגידו פה אחד כי הבנינים ההם עוברים את גְבוּל הַיְכֹלֶת אשר גָבְלָה יד הטבע לבני האדם, וּבוֹניהם קֹרצו מחֹמר אחר מאשר קֹרַצְנוּ אנחנו בני הדורות האחרונים האלה. אין קֵץ לְחֹסֶן תפארת הבנינים ההם, ואין חֵקר לחכמת בּוֹנֵיהֶם וּמִפְלְאוֹת תבונות כפיהם בחרושת מעשה הַפִּתֻּחִים, הציורים, פסילי האבן וכל שְׁכִיוֹת החמדה ומשכיות לבב. וכל הבנינים הגדולים, הנפלאים והנשגבים ההם אשר אין עֲרוֹך אליהם, נחצבו ברִכסי הררי סלע בתבנית חֲצִי אַגַן הסהר, וְיִתנו עֵדיהם כי הם נעשו בעת עתיקה מאד ובידי רבבות בני אדם אשר כֹח ידיהם ותעצומות עֻזם וֱאֶיָלוּתָם וּמַבְלִיגִיתָם רוממים על כל רעיון רוחנו ונשגבים על כל הגיון לבנו, ואין ביכלתנו לדמות ולשער איך יצאו הדברים הנוראים ההם לאור –.


15§ דרכי ההודים בדורות האחרונים.

בעת אשר נסע אלכסנדר הגדול ארצה הודו להַרגיזה ברעם גבורותיו ולשפוך את ממשלתו עליה, בעת ההיא נָבקה כבר רוח החכמה בקרב לִבּוֹת ההודים, ורוח החקירה אשר בראה שִׁטות עמוקות בסתרי הטבע ותעלומות הליכות עולם, נלאתה כבר מִבְּרוֹא עוד חדשות ונצורות, עָמדה מִכֹּחַ וַתִּנָפש מעמָלה ויגיעה. ואלכסנדר הגדול הֶעביר רוח חדשה על הארץ הלזו, כי על ידו התקרבו ההודים אל חכמות בני הקדם היושבים בְּקִדְמַת אזיה ואל חכמות היוָנים אנשי הַשֵׁם. אמנם אף אם על ידי הרוח החדשה הזאת התאוששו ההודים לאחוז בחכמה ובכל חרושת המעשה, ויבואו במָסורת ברית השלום עם חכמי העמים אשר היו בדור אלכסנדר, גם התרוממו מִשְׁפַל מַצָבם על פי המסחור והמשא והמתן אשר עשו עם העמים החכמים, בכל זאת לא שבה רוח חכמתם לקדמתה לחולל ולהוליד חדשות בעניני העולם והטבע ומסתריהם כאשר עשו כן בדורות הראשונים. שָתות תורתם ודתם ואָשְיוֹת מנהגיהם הישָנים נצבו על תִּלָם מבלי כל חֲלִיפה ותמורה, ומשפטי המלוכה ותהלוכותיה יָשבוּ על כַּנָם כבשנים קדמוניות, כי בא בקרבם רוח עִוְעִים ההוא אשר סוף סוף יבוא בקרב כל עַמֵי הקדם בתגרת ידי מושליהם העריצים ומפלגת הכִּתּוֹת, והרוח ההוא יעצור את כֹּחַ העם וְיִגְדוֹר דרכיו בְּגָזִית מִצְעוֹד צעד אחד הלאה בדרך החיים לֵאוֹר באור החכמה והדרור –. וכל החדשות אשר נעשו מני אז בדרכי הליטעראַטור והפילוסופיא, הם רק הֵד חכמת חכמיהם הראשונים ופרי מחשבות לבבות, והם רק השלימו את אשר החלו כבר חכמי ימי הקדם לעשות, והרחיבו את דבריהם, אך לא הולידו כל דבר חדש –. מנהגי דתם והליכות תורתם, רָחבו וְנָסבוּ מדור לדור, חלוקי הדֵעות ופרוד הלבבות וְהַמִפְלַגוֹת פָּשׁוּ בעם, ומשאות הריב והמדון עלו יום יום, ואלילים מאלילים שונים פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד וַתִּמָלֵא הארץ אותם, עד כי לא נשאר עוד שְׁאָר וְזֵכֶר להדת הקדומה אשר ראשית פִּנָתָהּ היתה להאמין באֵל אחד קונה שמים וארץ –. בימי הַחֹשֶׁך ההם, ימי ריב ומצה, ימי צלמות ולא־סדרים, נולדו הלמודים הדתים אשר עודם בידי ההודים, הליכות התפלות והטבילות, הצומות וְעַנוֹת הנפש, הספורים וההגדות על אֹדות כהניהם, נזיריהם וקדושיהם. הכָּרת פני הלמודים, ההליכות והספורים ההם עָנתה בם (כפי תכונתם ותבניתם בימים ההם) כי יצאו לאור במאה הי“א או הי”ב לספירת הנוצרים, ואינם עתיקי ימים מאד כאשר יתהללו ההודים, אך זאת לא נוכל כַּחֵד כי לקוחים הם מספרים ישָנים ועתיקים אשר חֻבְּרוּ בדורות רבים לפניהם. אמנם אף כי נָשְתָה רוח חכמת ההודים בכלל בימי רעה ההם, בכל זאת הֵרִימוּ בכבוד את קרני חכמות אחדות: חכמת הדקדוק היתה אצלם אמון בטרם נודעה עוד לעמים אחרים, גם הִרחיבו מְקום אהלה בהוֹרוֹתם את דרכיה לתלמידים רבים בבתי הספר אשר הקימו בארץ הוֹדו. חכמת התכונה פרחה כחבצלת בידי ההודים, הצליחה גם עתה פרי. חכמת הרפואה מצאה קֵן לה בלבות אנשים רבים אשר דעת דרכיה חפצו ויחפרוה ממטמונים. חכמת האלגעברא וְשִׁטַת מִסְפַּר העשרה (דעקאַדישע צעהלענזיסטעס) נולדו בארץ הודו לראשונה ומשם הובאו על ידי הערביאים לארצות איירופא. ספרי הזכרונות דברי הימים אשר כתבו בעלי דת בודדהא, הם לנו לעינים לחשוף על ידיהם שפוני טמוני תולדות ימי הקדם. גם במלאכת המליצה והשיר, הפליאו ההודים לעשות בדורות האחרונים ההם. שירי הַחִזָיוֹן (Драма) בְּלִוְיַת הַמָחול והזמרה, נודעו כבר לההודים, ועל פי הַלֶקַח אשר לקחו עוד מפי היוָנים על אֹדותיהם, העלו אותם עוד מעלה מעלה. המשל הנחמד והנעים הנודע בשם סאקונטאַלאַ, מלאכת מחשבת המשורר קאַלידאַזאַ, בְּהִגָלות בפעם הראשונה בהעתקה בריטאנית, התפלאו עליו כל חכמי איירופא ועד מהרה נעתק לכל הלשונות המתהלכות בארצות תבל הנאורות. כל שרי המליצה והשיר המה ראו כן תמהו על מעשה ידי המשורר ההוא, אשר חי במאה השנית לספירת הנוצרים. גם מִשְׁלֵי הַחַיוֹת (טהיערפֿאַבעל) ושיר גבורי החיות (טהיערעפאָס) נודעו כבר לההודים עוד בימי המקדונים. אֲספוֹת משלים וספורי הַבַּדִים (Сказка) תוצאות לבב ההודים, באו לראשונה מארץ הודו לידי היונים, הפרסים והערביאים, והם הביאו אותם לאיירופא. משלים רבים אשר נודעו לנו ולבנינו, וספורים בדואים רבים אשר בידי הערביאים ובספר “אֶלף לֵילוֹת וְאֶחָד”, מוצאותיהם מארץ הודו. הַמָחוֹל אשר הוא (לפי דִבְרַת ההודים) צלם דמות חיינו עֲלֵי ארץ – כי כמוהו יתגלגלו גם הם ויחלפו במרוצה נמהרה ובחפזון נמרץ – המחול נֶחשב בעיני ההודים לחכמה ככל המון החכמות הרבות, ובימי החגים והמועדים עבדו את אלהיהם במחולות, כי נשים מחוללות הנקראות באַיאַדערן (Баядеры) הלכו בהיכלי אלהיהם במחולות המחנים, וזאת היתה אחת מהעבודות הנכבדות לפי משפטי אמונתם. חרושת המעשה, מלאכת מחשבת ומעשה המסחור, אשר היו נקלים בעיני הבראמאנים ויעזבום בידי כַּת הַפֿאַיְסְיאַ, הִתְעַלו ברבות הימים על גַפֵּי מְרוֹמֵי קרת, ורק זה הוא הדבר הטוב האחד אשר יצא מִמַחְלְקוֹת הַכִּתּוֹת. כי בהיות כַּת הַפֿאַיְסְיאַ נִגְרָשׁים מכל הֲלִיכוֹת חַיֵי הַדָת ונבדלים מכל פקודות המדינה, הקדישו את כל עִתּוֹתֵיהֶם למלאכת מחשבת, לחרושת המעשה ולכל מעשי ידי אמן, גם הורישו את כשרון מעשיהם לבניהם אחריהם. הם המציאו חדשות רבות ומועילות: להקשות את הברזל לברזל מוּצָק (Сталь), ולעשות בכסף, בזהב ובכל מיני מתכות להוציא מהם כלים יקרים ומפֹארים עד מאד, עד כי גם חכמי חרשי היונים התפלאו על מעשיהם ההם. הם שִׂכְּלוּ את ידיהם במעשה אֶרֶג, והבגדים אשר אָרְגוּ מצמר, צמר גפן ומשי, היו נכבדים ויקרים בארצות הקדם עוד בדורות קדומים. גם ללטוש כל אבן יקרה למען היות להן בָּרָק, ידם רב להם. ולא חרושת המעשה לבדה כי אם גם מעשה המסחור הֵרִים קַרְנוֹ בכבוד על ידי חריצות בת הפֿאַיסיאַ, והמלכים העריצים הוסיפו עוד להעלות את מסחר הארחות גם מסחר הים על גֶרֶם המעלות, לבעבור הַרְבּוֹת על ידו את תפארת גְאוֹן היכלי חמדתם, בקחתם מראשית כל חמדות בעלי המסחור לְפָאֵר בהם את היכליהם, גם לבעבור מַלְאוֹת אוצרותיהם כל הון יקר, ובקחתם מַס וּמֶכֶס וְכֹפֶר מכל הסחורות אשר הובאו אל ארצם ואשר הובלו ממנה לארצות אחרות. הסוחרים ההם סללו מְסִלות רחבות ידים לארחותיהם אשר יִסְחרו לארצות רחוקות, בנו להם בתי אֹסֶף למרכולותיהם ועזבוניהם, גם עשו חֻפִּים ומבואות יָם לבוא שם אניות סֹחֵר מכל ארצות הגוים. סֹחרי הודו ההם נשאו את צאצאי ארצם: זהב ואבני חֵפץ, עֲצֵי סאַנדעל וכרכום, ראשי בשָׂמים וראשית שמָנים ופנינים יקרים, רְקָמוֹת, קוּרֵי מֶשִי, גלומי ארגמן, כלי חרשים ואמנים העשוים מכל מיני מתכות, ועוד דברים רבים כאלה ויוליכום אל ערים רחוקות ביבשה, גם הביאום אל חֻפּי הים ומשם שֻלחו עוד הלאה לארץ מרחקים. סַחרם הגדול והתחברותם לכל סֹחרי העמים וכנעניהם, השפיעו להם עֹשֶר רב ורכוש גדול וַיְמַלְאוּ אוצרותיהם כסף וזהב עד בלי די, “אך פעמים רבות היה הָעֹשֶׁר שְׁמוּר לבעליו לרעתו, כי המלכים והשרים לָטְשׁוּ את עיניהם פעמים רבות על הָעֹשֶׁר ההוא עד כי לקחו את נפש בעליו לראשונה, ואותו לאחורנה –”. אמנם מה הועילו כל מַתְּנוֹת הטבע וכל בִּרְכוֹת וְשִׁפְעוֹת עָשרו ואָשרו לההודים? גם מה ידיהם בחרֹשת המעשה ותבונות כַּפֵּיהֶם וחכמת לבבם בכל מקנה וקנין מה הועילו למו? רוח הדרור וְהַחֹפֶש לא התעוררה בחֻבם. רגשי עֹז וחדוה כמו זָר נחשבו להם, כי עבדים מרודים הם, משֻעבדים ונדכאים לצמיתות בתגרת יד מִפְלֶגֶת הַכִּתּוֹת ההוֹיָה בם, נִגָשים ונענים עד דַכָּא בעברת זְדוֹן מושליהם העריצים אשר הרחיבו כשאול נפשם לִבְלוֹעַ חֵילם ולָמֹץ חֲלָבָם ודמיהם כעלוקה, יראים וחרדים כל הימים מאימת גלגול הנפשות ומוקדי עולם, מוקדי הַתָּפְתֶּה, שָחה לעפר נפשם על ידי הצומות והסגופים, ועל ידי ההתקדשות וההתחסדות אשר העמיסו כהניהם עליהם משא לעיפה, וגם מפֻזרים הם ומפֹרדים בארץ מולדתם הנקרעת לגזרים רבים מבלי כל חֶבֶר והתאחדות כללית – הן כל אלה היו נסִבה כי נָבְקָה רוח הדרור בקרבם, רוח הדרור המחַיה את נפש האדם והמעוררת בה אהבה עזה לארץ מולדתו, וכל אלה הֵרַכּוּ את נפשם וַיְמַלְאוּהָ פחָדים וָרֹגֶז, עד כי לא הצליחו לדַבּר את אויביהם בשער, הָפכו ביום קְרָב, הֵשִׁיבוּ צור חרבם בשדה מלחמה, ויהיו לבז וְלִמְשִסָה לכל מרגיזי ארצות ההולכים לרשת משכָנות לא להם, ויתנו צוארם אל עֹל הברזל אשר שָׂמו עליהם, וּבְדוּמִיָה וְרָגְזָה התרפסו וירהבו ויעבדו את אדונים הקשים והעריצים ההם. וְהָעַבְדוּת הנוראה הזאת הָרֹבֶצֶת עליהם כל ימי עולם ולא תִתְּנֵם הָשֵׁב רוחם וּבְלוֹעַ רֻקָם, היא היתה בעוכרם להקשיח גם לבבם ולהקשות ערפם לבל יאבו ולבל ישמעו לקול חכמי עמים אחרים מְלַמְדֵיהֶם להועיל וַחֲפֵצֵי טובתם, כי בהיותם שדודים מכל נעימות הדרור והחֹפש, הֵחִישו מפלט למו בהיכל הדת והאמונה – דת אלילית ואמונת הבל – כל מנהג ישן נושן קדוש הוא בעיניהם, כל הלכה נֶאלָחה כמצֻוה מפי אלֹהים נחשבה בעיניהם, וכל הדברים הנבערים אשר הורישו להם אבותיהם הראשונים,כדברי אֵל חָי קדושים הם להם, וכל החפץ להשיבם מהבליהם ומשוגותיהם לטוב להם כל הימים, נחשב בעיניהם לאויב עריץ אשר ישלח את ידו לחלל את תורתם ולהעבירם מֵעַל דתם – – וכֹה גָברה מְשׁוּבָתָם עד כי לא מצאו כל אנשי החכמה את ידיהם לבער מקרבם גם את המנהג האכזרי והנורא אשר נחלו מאבותיהם לשרוף באש את האשה במות אִישָׁהּ, ועד היום יעשו הבראַהמאַנים תחבולות להושיב את המנהג הארור הזה על כַּנוֹ. “האלמנה ההולכת אל המדורה להשָׂרף, לא תבכה ולא תריד בשיחה אף לא תאנח במרירות, רק בשמחת לבב תלבש רקמה ותעד עֶדְיָהּ וְחָלְיָתָהּ, וכהולך בחליל תלך הלוך ורנן להיות לשרֵפה מאכולת אש, ובאֹמֶץ לב ורוח כביר כגבור מתרונן משדה קָטֶל, תעל על מוקדה –”. הנה כי כן גָברה משובת ההודים ונשותיהם! –. והנה בגלל אשר הארץ הזאת צבי היא לכל הארצות, מפֹארה בכל עֲדִי תפארת מידי אביר הטבע, פֹריה במאד מאד וברוכה בזהב ואבנים יקרות וכל שכיות החמדה, על כן נחשבה לארץ פְּלָאוֹת מימי עולם, לִסְגֻלַת כל ממלכות גוים ולחמדת כל הארצות, ועל כן שאָפו כל הגבורים העריצים לָרֶשֶׁת אותה, וכל מרגיזי ארצות ומרעישי ממלכות עלו כַשׁוֹאָה עליה בעזוז וָחַיִל ללכדה ולהבקיעה אליהם, עד כי היתה ככַדוּר בידי המון עריצי גוים, ופעמים אין מספר תחת שׁוֹאַת רשעי ארץ הִתְגַלְגלה והיתה למס –.


*

 

3. בבלים ואשורים. Бавилоняие и Ассирійцьі


16. §

בארצות הפֹריות, אשר נְהַר פרת וחדקל ישקו אותן בשפעת מֵימֵיהֶם, גם בארץ המעֻלפת ירקרק דשא ועשבות כָּרִים אשר בין שני הנהרים ההם בּתָּוֶךְ (ארם נהרים), ישבו מעולם חמשפחות גוים יוצאי חלצי שֵׁם בן נח, אשר אחרי יְבֹשֶׁת מֵי המבול היו רֹעי צאן ועובדי אדמה, ובתוכם היו גם הבבלים והאשורים. ומשפחות גוים ההם נכנעו לפי הנראה תחת ידי עַם עָז היושב על הרי ארמיניא, הוא עַם הכשדים (Халдеи), כי לפי ראות עינינו ירדו מתועפות סלעי הרי ארמיניא המונים המונים מהכשדים ההם וילכו לארך שפת פרת וחדקל הָלוֹך ונסוע עד בואם אל ארץ ארם נהרים, ומשם נסעו עוד אנשים רבים מבני עדתם הלוך ונסוע הלאה לפאת דרומית ויבואו אל ארץ שנער וישבו בה, ובזרוע עֻזָם הכניעו תחתיהם את יושבי הארץ ההיא מעולם, וּבַבִּקְעָה הַפֹּרִיָה והברוכה אשר בה, כוננו את הממלכה הגדולה ממלכת בבל עם עיר הבירה הנקראת בשם בבל גם היא, ומושליה נקראו מלכי הכשדים –. הראשון אשר יָסַד את ממלכת בבל ואשר בָּנָה את עיר בבל היה נמרד15 “גבור ציד לפני ה'”. וַתְּהִי ראשית ממלכתו בבל וְאֶרֶך וְאַכַּד וְכַלְנֵה בארץ שנער. מאה שנים אחרי מותו בנה נינוּס 16 מלך אשור (העתיקה) את נינוה העיר הבירה והמהֻללה על שפת נהר חדקל,17 ובעצם ידו לכד את ארץ בבל (הישנה), את ארץ מדי וארץ ארמיניא ועוד ארצות רבות. אחרי אשר נרצח המלך הזה ביד מרצחים חרש, מָלכה אשתו הנקראת בשם שמירמית (Самирамида), היא המלכה המפוארה בַעֲדִי ספורי פלאות והגדות עתיקות, ומהֻללת מאד בפי כל הסופרים הקדומנים לאשת חַיִל נֶאדרת בכח ונֶאזרת בגבורת רעם, הָרֹדֶדֶת עמים בתעצומות עֻזָהּ וְלֹכֶדֶת ממלכות בעים רוח גבורתה, וכל ארצות הגוים עד ארץ הודו תֻּכּוּ לממשלתה וישאו עֹל מלכותה עליהם. היא הגדילה את תפארת עיר נינוה ועיר בבל בבנינים גדולים ונפלאים עד מאד. היא סללה מְסִלוֹת יְשָרוֹת בכל מקומות ממשלתה, חָפרה תעלות וצנורות להוליך בהן מים חיים להשקות ארץ צִיָה ואדמת שואה ומשואה, גם בָנתה בנינים נשגבים, היכלי כבוד וטירות עצומות בכל ערי מדינותיה. ואחרי אשר נעלמה המלכה המפוארה הזאת מארצות החיים ואיש לא ידע מְקום מותָה וקבורתה, ישב ניניאס בְּנָהּ על כסא המלוכה, אך הוא לא הצליח למלוכה, כי הוא היה רְפֵה ידים ואוהב תענוגות בשרים. ובימיו גם בימי המלכים אשר מלכו אחיו ואשר לא צָלחו גם הם למלוכה, התמוטטה ממלכת אשור לאט לאט עד כי ירדה פלאים. ובמאה התשיעית לפני ספהנ“ר קם ביליטראַס (Белетаръ) שומר גַנֵי המלך וַיַשְמֵד את כל זרע המלוכה צאצאי שמירמית אשר השחיתו התעיבו עלילה, ומלחמות עצומות התחוללו אז בארץ, עד כי התרוממו אנשים גבורי חַיִל ויושיבו מלכים חדָשים על כסא המלוכה. מלכים אשר כח בהם לִרְדות בעם ולעשות סדָרים בארץ. בימי המלכים החדשים ההם, התנערה ממלכת אשור משפלותה ותשב אל כבודה הראשון. והם הסבו את כלי מלחמתם לארצות המערב וילכדו את ארץ ארם אשר לרגלי הלבנון ועל חוף ים התיכון. פוּל18 מלך אשור לכד את ארץ ישראל, ארץ “עשרת השבטים” וישם את יושביה למס עֹבֵד, גם לקח משם שבי ושלל רב, מלקוח וכל הון יקר ונעים ויביאם אשוּרה. תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר19. המולך אחריו לכד את דמשק צבי ממלכות, ועל מלך יהודה שָׂם מַס כָּבֵד מאד. אחריו ישב על כסא המלוכה המלך העִזוז והגבור, מלך יָרֵב, מרגיז ארצות ומרעיש ממלכות הנודע בשם שַלְמַנְאֶסֶר20, וילכוד בחברו הקשה את כל ממלכות הארץ מפיניקיא עד גבול מצרים, גם עלה על שׁוֹמְרוֹן וַיָצַר עליה שלש שנים. בשנה התשיעית להוֹשֵׁעַ בן אֵלָה מלך ישראל, לכד המלך הזה את שֹׁמרון ויָגֶל את ישראל אשורה, וַיוֹשֶׁב אותם בַּחֲלַח ובחָבור נהר גוזן וערי מָדַי. אחרי המלך העז הזה מָלַך סַנְחֵרִיב21 מלך נורא למלכי ארץ. אשר הָפַך כסא ממלכות, “הֵסִיר גבולות עמים, הוריד כַּבִּיר שבים, אשר ידו מָצְאָה כַקֵן לְחֵיל כל העמים, וכֶאֱסוֹף ביצים עזובות אָסַף את כל הארץ, ולא היה נֹדֵד כנף וּפֹצֶה פה ומצפצף” –. “המלך האיום והנורא הזה, הֵנִיף ידו גם על הר בת ציון, גבעת ירושלים, וצר עליה בחיל רב ועצום במאד מאד, וביד עבדיו חֵרף את ה' אלהי הצבאות, אך פתאם לפתע בא שִׁבְרוֹ, כי שָלַח ה' מלאך וַיַכְחֵד כל גבור חַיִל וְנָגִיד ושר במחנה מלך אשור, וַיָשָב בְּבֹשֶׁת פנים לארצו, וַיָבא וַיֵשֶב בנינוה, ויהי הוא משתחוה בית נסרך אֱלֹהָיו וַאַדְרַמֶלֶך וְשַרְאֶצֵר בניו הִכֻּהוּ בחרב”. אך אֵסַר־חַדן22 בנו, נקם את נקמת דם אביו השפוך, ויחתור בכל עֹז לשַלם לאֶחָיו המרצחים כמעשיהם, אך הם ברחו מפניו “ונמלטו לארץ אֲרָרָט, ואֵסַר־חַדןֹ מלך תחת סנחריב אביו”. אחרי מות אסר־חדן מוֹט התמוטטה ממלכת אשור וַתֵּרֶד פלאים, ועל כן הִמְתִֹיק קיַאקסאַרעס (Кіаксаръ) מלך מָדַי סוֹד עם נְבוֹ־פִלְאֶסֶר (Набополассаъ) נְגִיד הכשדים, ושניהם נועצו לב יחדו לעלות באשור לצור אותה ולהבקיעה אליהם ולמלוך בתוכה ככל אות נפשם. ויאספו חיל גדול במאד מאד, וברעם גבורותיהם הִשְׂתָּעֲרוּ על נינוה בירַת ממלכת אשור. אך סַרְדַנַפַּל (Сарданапалъ) מלך אשור האחרון, אשר עד הימים ההם היה רך וענוג וַיְבַל ימיו בחֵיק נשים ובתענוגות בשרים, התאושש ויתאזר עֹז בראותו כי צר לו מאד, ובגבורה נפלאה הִכָּה צָרָיו אחור פעמַיִם ושלש, וַיִגֹף את מחניהם מגפה גדולה מאד, וַיַכֵֹּם וַיַכְּתֵם עד חרמה. אמנם ה' אלהי הצבאות גָזַר אֹמֶר להשמיד את הממלכה החטָאה הזאת, וַיָצֶף על נינוה את מי חדקל הרבים והעצומים, והמים פרצו בחומת העיר פֶּרֶץ רָחָב וַיָסֹלו מְסִלָה להצרים והאויבים (נחום א‘, ה’. ב‘, ז’ - י') ויבואו בתוכה כמבואי עיר מְבֻקָעָה. וכראות סרדנפל כי אבד נִצחוֹ ותוחלתו, שרף עליו באש את היכל מלכותו, עליו ועל נָשָיו ואוצרותיו וכל מחמדיו וּמִכְמַנֵי זהבו, וכֻלם יחד היו לשרֵפה מאכֹלת אש (נחום ג', ט"ו). אחרי הדברים האלה הָרסו המנַצחים את נינוה וְעֵרוּהָ עד היסוד בה וַיְחַלְקוּ ביניהם את ממלכת אשור. על הֲרִיסות נינוה23 ועל שממותיה ומַשואותיה בעת ההיא, נָשא נַחוּם הנָביא את הַמַשָא האיום והנורא הכתוב בסֵפר חֶזְיוֹנוֹ, ומכל דברי הנבואה ההיא לא נפל צרור ארץ, כי דְבַר ה' אשר דבר ביד עבדיו הנביאים, אמת וְקַיָם לעד, וְדָבָר אחד מדברי קדשו, אחור לא ישוב ריקם. גם צפניה הנביא נִבא על עיר היונה הזאת נבואה נוראה, אשר כתֻמה באה עליה: “זאת אחרית העיר העליזה היושבת לָ[]24 הָאֹמְרָה בלבבה: “אֲנִי וְאַפְסִי עוד” איך היתה לְשַׁמָה! מַרְבֵּץ לַחַיָה, כל עת עליה ישרוק יניע ידו –”. שָדְדָה נינוה מי יָנוּד לה? – נמוּ רֹעֶיך מלך אשור יִשְכְּנוּ אדיריך, נָפשׁוּ עַמך על ההרים ואין מקבץ, אין כֵּהָה לשִברך נַחְלָה מַכָּתך, כל שומעי שִמעך תָּקעו כף עליך, כי על מי לא עָברָה רע[]25 תמיד”? –. הסופרים הקדומים הִפליאו מאד לְסַפֵּר את גודל העיר נינוה ו[]26 יְקַר תפארת הודה וְשִיא חָסנה, עֱזוּז נוראותיה ורוממותיה אשר לא נראו ולא נמצאו בכל ערי ארצות הקדם אף שמץ דבר מכל הגדולות והנפלאות ההן, עד כי רבים וכן שלמים מהסופרים האחרונים החליטו כי רוח השיר דוברת בפי הסופרים הקדמונים ההם27, רוח השירה אשר מיטב דבריה הם כְזָבֶיהָ –. אמנם בדור האחרון הזה נִגְלֹה נִגְלָה לעיני כֹל כי כל דברי הסופרים ההם אמת צדקו יחדו. כי החכמים הגדולים רִיך באָטטאַ ראַוולינזאָן ובפרט החוקר המפֹאר לאַיאַרד, חפרו על שפת נהר חדקל וימצאו בארץ מתחת שארית בניני נינוה העיר הגדולה לאלהים, שרידי היכלי חמדתה, ומשואות ארמנות עֻזָה וטירותיה אשר קורותיהן נחפים בפסילי אבן מעשי ידי אמן, בְּפִתֻּחִים מעשה צַעֲצֻעִים (Скульптура), בִּכתֹבוֹת עתיקות החרותות בְּחֶרֶט אנוש, בתמונות אנשים רמי קומה אשר שערות זקנם תלתלות ואשר הם מלֻבשים, בבגדי נשים ונוסעים להקריב קרבנות לאלהיהם, ובציורים נפלאים אשר דמות בני אדם בעלי כנפים להמה, ועוד דברים רבים כאלה. שרידי החרבות ההם, נודע לכל חכמי לב כי צָדקו דברי הסופרים הראשונים אֹדוֹת גֹדֶל העיר נינוה ורחבת ידיה, תפארת היכלי מְלָכֶיהָ, הֲדַר כְבוֹד ארמנות עֻזָה וטירותיה, שִיא חָסנה וִיקַר פּאר חמדתה וכל מַשכיותיה וּשְכִיוֹת יִקְרוֹתֶיהָ. החכמים ההם מצאו על שפת חדקל עמוק עמוק בארץ ארבעה היכלים הנקובים כעת בשמות הכפרים הבנוים אצלם, הלא הם: קייונדשוק (Куюнджукъ) נמרוד (Нимрудъ), קאַראַמלעס (Карамлесъ) וקהאָרזאָבאָד (Хорсабадъ), והם נמצאים נֹכַח עיר הערביאים מאזוּל (Мосулъ). המרחב אשר בין ההיכלים ההם נושא בד בבד עם המרחב אשר היה לעיר הזאת לפי עדות דיאָדאָר, גם עם מהלך שלשה ימים אשר היה לה בימי יונה הנביא. לפי דעת החכם לאַיארד היו ההיכלים ההם היכלי מלכי אשור, וכל אחד נבנה בעתים שונות, וסביב לו היה רֶבַע אחד ומיוחד מארבעת רִבְעֵי העיר אשר שם מיוחד לכל אחד. "כל רבע היה בתקופה מיוחדת עיר מלוכה ומקדש מלך, עיר הבירה אשר חומה נשגבה סביב לה ובתוכה היו בתי מושב גם מקומות לצוד ציד וגני חמד בתבנית הגנים והפרדסים אשר היו אחרי כן למלכי פרס. בתוך המרחב אשר לכל היכלי מלך ההם, נבנו בתי האזרחים בֵּינוֹת גנים, עצי פרי ושדמות בר ודגן. הָרֶבַע העתיק מארבעת רבעי העיר היה לפי הנראה המקום אשר על יד שֶפֶך נהר צב (Забъ) לנהר חדקל, אשר כעת ימָצא שם כפר נמרוד, והמלכים אשר מלכו אחרי הימים ההם הרחיבו את העיר בהיכלים חדשים, ומהם היו היכלי קאָהרזאַבאַד וקייונדשוק. החכם לאַיאַרד אשר מצא את היכל נמרוד בתחתיות ארץ, השתומם במאד מאד בהתבוננו על תפארת גָאוֹן ההיכל העתיק ההוא, על חֹסֶן עמודיו הנפלאים, על חדרי משכיתו הנשגבים, על שעריו הגדולים ועל כל שכיות חמדתו. על קירות ההיכל ההוא מחֻקים במלאכה נפלאה מאד תמונות מלכי אשור, הליכות מלחמותיהם ונצחוונותיהם, כלי מלחמתם וכלי נשקם וכל כלי מָצוֹר. אך מכל הדברים היקרים ההם, יָקרו עוד בעיני כל יודעי העתים הַכְּתֹבוֹת העתיקות אשר מצא החכם ההוא על קירות ההיכל. בכתֹבוֹת ההן שפונים דברי ימֵי מלכי אשור, דברים עתיקים הנושאים בד בבד עם ספורי כתבי הקֹדש אֹדות המלכים ההם, ומפיצי שביבי נֹגַהּ על דברי יְמוֹת עולם וּשְנוֹת דורות קדומים, גם יוֹרוּנוּ לדעת גבורות מלכי אשור ומלחמותיהם העצומות, חכמת לבב האשורים במלאכת הבנינים והפסילים, הַפִּתֻּחִים והציורים, עָשרם הרב והונם העצום וכל עלילותיהם. רבבות בתי האזרחים אשר מלאו את המרחב הגדול אשר בין ההיכלים ההם, היו קטנים ובנויים מאבני לבנה, ולא התעודדו ימים רבים, ויהיו לעיי מפלה, ויתבוללו ויתאחדו עם עפר הארץ, עד כי אחרי שנים מעטות לא נכרו עוד עקבותיהם לעיני עוברי דרך העיר הַנְשַׁמָה הזאת, ורק האכרים המעמיקים בארץ את כלי המחרשה, ימצאו שם על כל מדרך כף רגל עיים וחרבות שארית בתים נְשַׁמִים אשר נִבלעו בארץ. ועל דבר הַגֹדֶל העצום אשר היה לנינוה בימי שַׁלְוָתָהּ, לא נתפלא עוד אם נתבונן על תכונות ערי ארץ הקדם ועל יושביהן. כי כל בני הקדם הִרְבּוּ להם נשים ככל אַוַת נפשם, וכל אשה ישבה בבית מיוחד לה, האנשים ישבו בבתים אחרים המיוחדים אך להם לבדם, ועל כן רבו מאד בתי המושב בכל עיר ועיר, ומה גם בערי המלוכה אשר אליהן נהרו רבבות [מה]ם28 לָשֶׁבֶת בהן ולהתענג מזיו כבודן ושפעת תענוגות בני אדם אשר בתוכן. אף גם זאת כי על יד כל בית ובית היו גַנֵי ירק וְגִנוֹת עֲצֵי פרי וּשְדֵמוֹת []טפות בר ודגן וכל יבוּל. הסופרים הנאמנים דיאָדאָר וקורטיוס יעידו כי בתוך חומת עיר בבל היה כר נרחב מאד ובו שָׂדוֹת אשר נֶעבְדוּ וְנִזְרְעוּ וַיִשְאוּ די תבואה למכביר לכלכל את יושבי העיר הגדולה ההיא בימי צָר ומלחמה אשר כל שעריה סגורים אז על מסגר,29 גם גנים רבים ועצי פרי במספר רב מאד היו בתוכה. וכן היו בכל עיר ועיר, ומה גם בעיר מלוכה ומקדש מלך נוה תפארת כל ערי התבל ומשוש כל ארצות גוים. על פי יונה הנביא נודע לנו "כי בהמה רבה ועדרי בקר ועשתרות צאן במספר רב מאד היו בעיר [ה] "30, ולא נציל מפינו דבר אמת אם נחליט כי גם בתוכה היו מקומות מִרְעֶה גדולים ורחבים למרעה הבקר והצאן. על ידי פִתֻּחֵי האבן אשר נמצאו בהיכל נינוה נודע לנו כי חלק גדול מיושבי העיר ישבו באהלים בתוך החומה אשר לה – כאשר יעשו כן עד היום העמים היושבים בְּבַגְדֵד, מאזול ויתר הערים השכֵנות31) – ומקום אהלים רחב הוא יתר הרבה מהמקום אשר בנוים בו בתים קטנים ומלונות. כי על כל אלה לא נתפלא עוד על המֶרחב הרב והעצום אשר היה לעיר נינוה בימי הצלחתה, עיר גדולה לאלהים “אשר היו בה הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹא אָדָם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהֵמה רַבָּה” –.


17. §

מעת אשר לכב נבו־פלאסר נְגִיד הכשדים ומלך מדי את נינוה הבירה, הרימו בני בבל החדשה (הם הכשרים) את קרני עֻזָם על כל לאומי תבל ויהיו נוראים לכל מלכי ארץ, ויותר עוד מזה אחרי מות נבו־פלאסר ונבוכדנאצר בְּנוֹ ישב על כסא המלוכה בבל. כי נבוכדנאצר היה מלך עז וגבור מלחמה, לפניו הָלַך נֵצַח, וַיֵצֵא רֶשֶף לרגליו. הוא התאזר עֹז וַיַך את חיל פַּרְעֹה נְכוֹ מלך מצרים על נהר פרת בכרכמיש בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה (ירמיה מ"ו), הוא לכד בחרבו הקשה את צֹר המעטירה דלתות העמים (יחזקאל כ“ו כ”ז), הוא הכניע את כל עם הפֿיניקים והארמים תחתיו וישימם למס עֹבֵד, והוא דאה כנשר ויפרוש כנפיו גם על ארץ יהודה ויעל גם על ירושלים הבירה ויבקיענה, ויהרוס את כל מבצריה, את בית האלהים שרף באש, ואת כל חוֹרֵי יהודה וּמְרוֹם עַם הארץ הָגְלָה בבל (מלכים ב‘, כ“ד כ”ה. ירמיה ל“ט. דה”י ב’ ל"ו). אחרי אשר רָדַד כל העמים תחתיו מנהר חדקל עד ים התיכון, הרחיב עוד את תפארת עיר בבל ה[]32 בתוכה היכלי חֹסֶן ומצדות נשגבות מאד אשר יכלו להתחרות עם הי []33 מצרים וטירות עֻזה. הוא בנה את החומה הגדולה והנוראה סביב עיר בבל אשר ארכה שתים עשרה פרסאות אשכנזיות לכל פֵּאָה, גבהה שלש מאות וחמשים רגל, וְעָבְיָהּ שמֹנים ושבע רגל, עד כי יכלו שש מרכבות לעבור ברחבה על עֲבִי החומה הנשגבה ההיא הבנויה מלבנים רחָבות מאד. מרוֹם החומה הזאת העשויה לבלי חָת, התנוססו מאתים וחמשים מגדלים מגדלי עֹז הקורעים לב השמים בְּחֹסֶן תַּלְפִּיוֹתֵיהֶם, וחפּירות רחבות ועומקות אשר נקווּ לתוכן בִּצוֹת נהר פרת, סַבּוּ אותה והקיפוה, עד כי לא האמינו כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשעריה כל ימי עולם. בכל עֵבר מארבעה רבעי העיר היו עשרים וחמשה שערי ברזל גבוהים אשר דלתותיהם הנחושת סֻגרו בכל לילה. מהשערים ההם השתרעו חוצות ורחובות ישרות עד השער אשר נכחם בעבר השני, ויחלקו את העיר לשש מאות ועשרים וחמשה חלקים מְרֻבָּעִים. נהר פרת שָׁטַף וְעָבַר בתוך העיר וַיַחַץ אותה לשתים, וגשר אבן גדול מאד חִבֵּר את שני חלקיה ויהיו לעיר אחת. על שני קַצְוֵי הגשר נ[]34 היכלים גדולים ונשגבים עד מאד. על קצהו המָפנה מזרחה התנוסס היכל עתיק לימים אשר ישבו בו מלכי בבל הקדמונים, ולעומתו בקצהו השנית בנה נבוכדנאצר היכל חָדש לְשִבְתּוֹ, היכל גדול ורחב ידים מהלך שתי פרסאות, אשר היה כעיר גדולה בתוך העיר הגדולה ההיא. מאה שערי ברזל לההיכל ההוא, ושלש חומות בצורות עם מגדלים ובחונים וצריחים סבוהו גם סבבוהו. שני היכלים ההם התאחדו על ידי תהלוכה ארוכה אשר היתה מתחת לנהר פרת וּמֵימֶיהָ הרבים והעמוקים. על ההיכל הנשגב ההוא, מִשְכַּן כְּבוֹד נבוכדנאצר, היו הגנים הנפלאים הַתְּלוּיִם על בְּלִי־מָה אשר נחשבו לאחד מִשִׁבְעַ פִּלְאֵי התבל בדורות קדומים. הגנים ההם נעשו במלאכה גדולה ונפלאה במאד מאד, וגבהם אלף ושש מאות רגל, ובהם שתולים יערים גדולים,,חרשי מֵצל, ועצים רעננים מחמדי בת עין, גם תעָלה רחבת ידים הֹעֲלָה ממעמקי נהר פרת על מרומי הגנים ההם להשקותם וּלְהַרְווֹתָם. לפי עדות הסופרים הראשונים נטע נבוכדנאצר את הגנים ההם לכבוד אֲמִתִּית אשת חיקו אשר נולדה בארץ פרס בתוך צללי עצי יעריה הרבים והרעננים –. לפי הנראה עמד נבוכדנאצר במרומי הגנים ההם הנשקפים על פני כל העיר, בְּקָרְאוֹ בגאוה וּבגֹדל לבב ובצואר עתק את הדברים האלה: הֲלָא דָא־הִיא בָּבֵל רַבְּתָא דִי־אֲנָה בְנַיְתָהּ לְבֵית מִלְכוּ בִּתְקֹף חִסְנִי וְלִיקַר הַדְרִי (דניאל ד', כ"ז), ושם שמעה אזנו קול אלֹהים, קול רעם שדי אשר הרעים באזנו לאמר: “לָךְ אָמְרִין נְבוּכַדְנֶצַר מַלְכָּא מַלְכוֹתָא עֲדָת מִנָךְ וגו'” (שם כ"ח - ל'). זולת הבנינים האדירים ההם, בנה נבוכדנאצר עוד בנין רם ונשא מאד אשר אין על עָפר מָשְלוֹ, הלא הוא היכל האליל בַּל (הוא בַּעַל אליל הַשׁמשׁ). לפי הנראה יִמְצְאוּ שרידי חָרבות ההיכל הזה בתוך החרבות הנודעות כעת בשֵם בִּירַת נמרוד (Біратъ Нимрутъ), על יד יתר חרבות בבל. יסוד ההיכל ההוא (לפי דִבְרַת כל חכמי הקדם) היה שארית הַמִגְדָל אשר בנה נמְרֹד ודור הפלגה (בראשית י"א, ד'). עד היום תראינה עוד עינינו את שתי המכפֵלות (שטאָקווערקע) אשר נשארו מההיכל ההוא, גֹבַהּ המכפלה השניה הוא מאתים רגל, ועליה שרידי המכפלה השלישית שלשים ושבע רגל גבהם. החכם ראַוולינזאָן חקר ודרש וַיִתחקה על שרידי ההיכל הזה, וימצא שם בְּמִסְתְּרֵי בית גִנְזֵי ספרי הזכרונות דברי הימים, שתי כְתֹבוֹת עתיקות מאד לימים אשר תעידינה ותגֵדנה כי נבוכדנאצר צוה לשוב וְלִבְנוֹת את המגדל אשר בָּנָה נִמְרֹד ואשר נהרס מרוֹב ימים. ועוד כְּתֹבָה אחרת מצא שם ראַוולינזאָן בימים האחרונים האלה, וכתוב בה כי ההיכל הזה נקרא בשם “מִקְדַש שִׁבְעַת כֹּכְבֵי לֶכֶת”. ושבע מַכְפֵּלוֹת היו לו, אשר כל מכפלה נקדשה לְכֹכָב אחד מהם ונקראה על שְמו, גם צִבְעָה היה כצבע הכוכב ההוא: המכפלה התחתונה נקראה שַבְּתָאִי (Сатурнъ) וְצִבְעָה שחור,

השניה נקראה צדק (Юпитеръ) וצבעה ירקרק צָהוּב (אָראַנגגעלב), השלישית נקראה מאדים (Марсъ) וצבעה אדום, הרביעית נקראה שֶׁמֶשׁ (Солнце) וצבעה בזֹהר הזהב, החמישית נקראה נֹגה (Венера) וצבעה לָבָן, הששית נקראה כֹכָב (Меркуръ) וצבעה כמראה התכלת, והשביעית נקראה לְבָנָה (Луна) וצבעה ירוק (גרין) עם מראה הכסף –. הצבעים השונים ההם גָבְלוּ עֹשֶי הלבֵנים עם חֹמר הלבֵנים יחדו גם נִצְרְבוּ יחד בכבשן האש, עד כי התלכדו הצבעים עם הלבנים ולא התפרדו כל הימים. לבֵנים כאלה מתגוללות עד היום לאלפים סביבות חָרבות ההיכל ההוא, ועליהן כְּתֹבוֹת עתיקות מאד הנושאות תמיד בד בבד עם ספורי ספרי הַקֹדֶש. גם הספור הנפלא המסֻפר בדניאל (ד' כ"ט, ל') כי רוח האדם סָר שֶבע שָנים מאת נבוכדנאצר וּבִעֲתַתּוּ רוח הבהֵמה, עד כי נמשל כבהֵמה נדמה – גם הספור הזה, אשר היה לְזָרא בעיני מתחכמים רבים, גם הוא נמצא כָּתוּב על אחת האבנים מאבני ההיכל ההוא, ובלי שפק נכתב בעת ההיא אשר נגרש נבוכדנאצר מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלת בני אדם וְעִם חַיַת השדה היה מְדוֹרוֹ –. לפי עדות סופרים אחרים היה להיכל בֵּל ההוא עוד שני חדרים מְרֻוָחִים וּמְלֵאֵי כל סגלות יקרות מאין כמוהן, והחדר האחד מהם היה בית אוֹצַר בֵּל (דניאל א‘, ב’), בו התּנוסס צלם הזהב אשר עשה נבוכדנאצר, צלם דמות בֵּל אלהיו, אשר נוֹצַק מזהב טהור, גם היה שם כסא האליל הזה, שֻׁלְחָנוֹ וְכֵלָיו, אשר גם הם נעשו מזהב טהוֹר. בבית אוצר אלהיו ההוא הֵבִיא נבוכדנאצר את כלי הקֹדש אשר שָדַד מִמִקְדַש אלהים אשר בירושלים וַיַקְדִישֵם לְבֵל –. ועל הדבר הזה הִרְעִים ירמיהו הנביא בשֵׁם ה' ויקרא: “ופקדתי על בֵּל בבבל והוצאתי את בִּלְעוֹ מפיו;” (ירמיה נ“א, מ”ד) –. ההיכל הזה היה גבוה במאד מאד יותר משמנה מאות וחמשים וחמש רגל, וַיִתְרָאֶה כְהַר גבה ונשא, ועליו חזה ירמיהו את החזות הקשה הזאת: "הנני אליך הַר המשחית, נאֻם ה‘, המשחית את כל הארץ, ונטיתי את ידי עליך וגלגלתיך מן הסלעים ונתתיך להר שֵרפה, ולא יקחו ממך אבן לפנה ואבן לְמוֹסָדוֹת כי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תהיה, נאֻם ה’. (ירמיה נ“א, כ”ה, כ"ו). סביבות עיר בבל חפר נבוכדנאצר תעָלות רבות, אפיקים, יַמים וּנְהָרוֹת – ועל נהרות בבל ההם ישבו שבויי ירושלים גם בָּכוּ בזָכרם את צִיוֹן, על ערבים אשר על חֻפֵּי הנהרות תָּלוּ הלוים את כנורותיהם, וַיִשָׁבְעוּ במרירות נפשם את השבועה הנשגבה והקדושה הזאת: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לְחִכִּי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי!” –. גם גשרים, שערי נהרוֹת (דאֶממען) עשה נבכדנאצר לבל ישטוף נהר פרת בשטף עֻזוֹ את העיר, ועוד בנינים גדולים כאלה בנה המלך האדיר הזה בבבל. אזרחי העיר התגאו מאד בגאון עיר מעוזם ובעֹשר כבוד ארץ ממלכתם ויקרותיה ואוצרותיה וכל סגֻלותיה אשר אין תחת כל השמים מָשְלָן, על כן התפארו ויתהללו וַיְכַנוּ את בבל בשם: “תְּהִלַת כָּל הארץ” (ירמיה נ“א, מ”א) “צבי ממלכוֹת תפארת גאון כשדים (ישעיה י“ג, י”ט), “גְבֶרֶת ממלכות” (ישעיה מ"ז, ה') והעיר הזאת אמרה בגאונה: “אני ואפסי עוד” “לעולם אהיה גְבֶרֶת”, אך לא, לא! ה' אלהים דִבּר “רְדִי וּשׁבִי על עפר בתולת בת בבל שבי לארץ אין כסא בת כשדים! שְׁבִי דוּמָם וּבֹאִי בחֹשך בת כשדים וגו'” (ישעיה מ"ז). “והיתה בבל לְגַלִים מעוֹן תַּנִים שַׁמָה וּשְׁרֵקָה מאין יושב” (ירמיה נ“א, ל”ז). כורש מלך פרס עלה על בבל עִם עֵילָם וּמָדַי (הם הפרסים והמדים) ויצר עליה (ישעיה כ"א, ב') שְׁנָתַיִם ימים, “וילכוד אותה בעת אשר חַגוּ יושביה חג גדול לאלי ליהם, וכל שָׂרֶיהָ וַחֲכָמֶיהָ, פַּחוֹתֶיהָ וּסְגָנֶיהָ וְגִבּוֹרֶיהָ שָׁתוּ לְשָׁכְרָה ויהיו הֲלוּמֵי יָיִן” (ירמיה נ“א, נ”ז. דניאל ה‘, א’ - ג‘. חבקוק ב’, ט“ז. ישעיה כ”א, ג‘-ו’). כי אז צוָה כורש לפרוץ את דלתו השֶׂכֶר העוצרות את מֵי נְהַר פרת ולהוליך את מימיו הרבים והעצומים אל הַיָם אשר עשה נבוכדנאצר לאצור בו את מֵימֵי הנהר בעת השטף, עד כי יָכֹל להגיע אל שערי העיר אשר נכֹח הנהר ואשר היו פתוחים אז לכבוד החג. כי “ה' אָמַר לַצוּלָה: חֳרְבִי! ונהרותיך אוֹבִישׁ” (ישעיה מ“ד, כ”ז) ולכורש משיחו נתן אֹמֶר “לפניך אֶפְתַּח דלתים וּשְׁעָרִים לא יִסָגֵרוּ” (ישעיה מ"ה, א'), ובכל הדברים אשר נבאו ישעיה וירמיה נביאי ה' על מַפֶּלֶת בבל, באו עליה על ידי כורש ויתר מלכי פרס, לא נפל מהם אף צרור קטן ארצה, כי דְבַר אלהינו יקום לעולם! אפס כי כורש לא אָץ לערות את בבל עד היסוד בה, יען כי היה את לבבו להמליך את דריוש המדי בתוכה. אך אחרי כן הָרַס דריוש את חומות העיר, כאשר נִבא ירמיה לאמר: " חומות בבל הרחבה עַרְעַר תִּתְעַרְעַר ושעריה הגבוהים באש יצַתּוּ” (ירמיה נ“א, נ”), גם הרג אנשים רבים מאזרחי העיר באכזריות חמה עזה מאד, ורק היהודים נמלטו מחרב רעה וּמַשׂכֶּלֶת ההיא בשמעם לנבואת ירמיהו הנביא (ירמיה נ"א, ו'). קסערקסעס הָרַס את היכל בֵּל ויכהו לרסיסים ובקיעים וכל פסילי בבל שִׁבַּר לָאָרֶץ (ישעיה כ“א, ט'. מ”ו, א' - ג'). אלכסנדר הגדול גָזר אֹמר לשוב ולבנות את חרבות בבל, ויעמד מאה אלפים איש לעשות במלאכה ולהשיב את העיר לכבודה הראשון, אך בפתע פתאֹם מת המלך העזוז והגבור הזה ולא בִּצַע את אשר הֵחל לעשות. הוא חפץ לְרַפְּאוֹת את בבל, אך היא לא נִרְפּתָה (ירמיה נ"א, ט'). סילייקוס המלך צִוה לִבְנוֹת מחָרבות עיר בבל את עיר סילייקיא (Селевкія) על שפת נהר חדקל (בשנת ג“א ת”ל 330 לפני ספהנ"ו). בימי קאָנסטאַנטין הגדול יצאה לאור נבואת ירמיהו אשר נבא על בבל לאמר: “לכן יֵשבו צִיִים את אִיִים וישבו בה בנות יענה ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור” (ירמיה נ', ל"ט); כי בתוך חומות העיר רָבתה חַיַת השׁדה וצפרים פּראים, ומלכי פרס באו שם בקשת ובחצים לצוד ציד. ועד היום הזה נמלאה נבואת ישעיה הנביא אשר נבא על בבל, לאמר: “והיתה בבל וגו' כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה. לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור, ולא יַהַל שם עֲרָבִי, וְרֹעִים לא יַרביצו שם, ורבצו שם צִיִים ומלאו בתיהם אחים, ושכנו שם בנות יענה, וּשְׂעִירִים ירַקדו שם. וענה איים באלמנותיו ותנים בהיכלי עֹנֶג” (ישעיה י“ג, י”ט עד סוף הפרשה). עד היום הזה יחרד גם הָעֲרָבִי פֶּרא לִמוּד מִדבר מִגֶשֶׁת אֶל מַשוּאוֹת בכל אשר בִּעוּתֵי יָהּ רֹבְצִים עליהם מדור לדור, והרואה את חרבות עולם ההם גם מרחוק, יאחז בְּשָׂרוּ פלצות, ובמתנים מלאות חלחלה ינוס ממקום הַתֹּפֶת ההוּא –. ארץ כשדים, ארץ פסילים היא מיום הִוָסְדָהּ, ובאימים התהוללה, יושביה עבדו את האליל בֵּל, אשר היה בעיניהם אלֹהי הַשֶׁמֶשׁ והאור, אלֹהי השמים והארץ וכל צבאם, והוא האליל בַּעַל. גם נתנו כבוד אלהים להאלילה הנקרא מְלִיטָה, אלילת האהבה גְבֶרֶת התענוגים וּמְבָרֶכֶת את עובדיה בפרי בטן. עבודתה היתה נתעבה מאד, כי הכשדים עבדו אותה בְּזִמָה וְתַזְנונִים וְנַאֲפוּפִים –. כל בנות הארץ קִדשו את בתולי נעוריהן לכבוד האלילה הזאת, וכל הנשים הִרחיבו מִשְׁכָּבָן למשכב דוֹדִים בהיכלה הנתעב, ותחשב להם זאת עוד לצדקה –. כי הכשדים היו רודפי זמה, עגבו על חמדת נשים ויעשו כל תועבה לכבוד האלילה ההיא ובהיכלה. יפעת טוב ארצם, רוב רכולתם, הונם העצום ועשרם הכביר, הטוּ את לבותיהם אל תעתועי בני האדם, וישחיתו את דרכם על הארץ, וכל מזמותיהם היו רק אשישי עגָבים, שירי עגָבים, איֶלת אהָבים, הבלי שוא וכזָבים. הם שתו במזרקי יין, תָּעוּ בשֵכר וראשית שמָנים מָשחו, לבשו בגדים חמודות ומעילים לבָנים, חגרו אֶזור במתניהם, סְרוחי טבולים בראשיהם, מראה שָׁלִישִׁים כֻּלָם (יחזקאל כ“ג, ט”ו). וזולת עבודתם אשר עבדו לַבֵּל ולהאלילה מליטה, עבדו עוד לכל צבא השמים, וזאת היתה נסִבה כי כֹהני בבל (הכשדים) התחקו על שרשי חֻקות השמים ומשטרי הכוכבים והמזלות (אַסטראָנאָמיע), וַיְחַשְׁבוּ את מרוצת השמש ותקופתו, וַיְחַלְקוּ את השנה לשנים עשר חֹדש, גם הִתְווּ את מַסלולי כוכבי הלֶכת (וואַנדעלשטערנע) ויקדישו להם את שבעת ימי השבוע. אך ברבות הימים התהוללו חֶבר הכֹהנים ההם וַיִסְפְּחוּ אל חכמת התכונה את חכמת הַחִזָיוֹן (אַסטראָלאָגיע), חכמה כֹזֵבה אשר תִּתְהַלֵל בְּמַתַּת שקר לדעת על פי מַצב הכוכבים דעת אל עליון ומשפטי פיהו אשר יחרוץ בסוד קדושים על יושבי הארץ, להגיד על פי השעה אשר נולד בה האדם את אשר יקרה אותו כל ימי חייו, ולהחליט על פי חליפות מעמד כוכבי השמים את העתים והזמנים אשר בהם יצליח האדם בכל משלח ידו ובכל דרכיו ועלילותיו –. וּבהעִזָם את פניהם לשום את לבבם כלבב אלֹהים, תָּעוּ בישימון, שָׁגוּ ברואה, פקו פליליה, חָזוּ מַשְׂאות שוא ומדוחים, וַיוֹלִיכוּ את בני עַמָם אחרי ההבל ויהבילום, ועונם גדול מִנְשוא בְכַזְבָם לֲעם שומעי כָזָב –. בדורות האחרונים אָכַף עליהם פיהם לָנוּעַ מעיר לעיר וממדינה למדינה לחזות לְעִוְרֵי לב מחזות הבל, לקסום קסמים ולפתור חלומות בעד פתותי לחם ושעלי שעורים–. אחרי אשר בִּצַע ה' את כל מַעשהו בבבל עיר הַיוֹנָה אשר אָכלה את יעקב ואת נָוֵהוּ הֵשַׁמָה, הֵעִיר את רוח כורש מְשִיחוֹ להשיב את גָלוּת בני יהודה אֶל נְאוֹת קדשם וְלִבְנוֹת להם את בית מקדשם בירושלים עיר הקֹדש. ובשנה הראשונה למלך כורש (ג“א רכ”ד לב“ע, 536 לפני ספהנ”ו) הֶעביר קול בכל מלכותו גם שלח מכתבים ביד הרצים לאמר: “כֹּה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלֹהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עַמוֹ יהי אלֹהיו עִמוֹ ויעל לירושלים אשר ביהודה וְיִבֶן את בית ה' אלהי ישראל הוא האלֹהים אשר בירושלים” (עזרא א‘, ב’ - ד‘. דה"י ב’ ל“ו, כ”ב). לפי עֵדות יוסף בן מתתיהו (פֿלאַוויוס יאָזעפֿוס) בספר קַדְמֹנִיות היהודים (ספר י"א, פרק א‘, סימן א’) קרא המלך כורש את ספר חֲזוֹן ישעיהו הנביא בשום שכל, ובהתבוננו כי עוד לפני מאתים ועשר שנה הִזְכִּיר הנביא המרומם הזה את שְׁמוֹ וַיְנַבֵּא עליו בשם ה' כי הוא ילכוד את בבל בזרוֹע עזו ובתחבלותיו, כי בו בחר ה' לשלח את גלות יהודה, ואותו הקדיש לבנות לו בית מקדשו בירושלים; השתומם לבבו בתוכו, ונפשו נמלאה תמהון ורגשי קֹדֶש, וַיְמַהֵר וָיָחֶשׁ מעשהו לעשות ככל אשר פקד עליו אלֹהי ישראל –. וכל דברי הימים ההם, ישיבת ציון ובנין ירושלים ובית המקדש, הלא הם כתובים בספר עזרא ונחמיה וספר הקדמֹניות ליוסף בן מתתיהו הכהן, וכבר הם גלוים וידועים לכל אחינו בני יהודה.


*

 

4. הַמִּצְרִים.


18. § דתם.

מודעת זאת לכל יודעי מחקרי ארץ כי חיי המצרים תלואים על תכונת ארץ מולדתם וחליפות עתותיה ופעולות כֹחות הטבע אשר לה, ועל כן הטביעו גם את אדני דתם על מוסדות טבע ארצם ומולדתם. המצרים אשר ישבו לראשונה בנחל היאור (נילטהאל), נשאו עיניהם על השמש אשר במרוצת תקופתו נותן חיים לארצם וְיַפְרֶהָ וְיַרְבֶּהָ, ויחשבוהו לאלֹהים ויעבדוהו. ואף כי עבדו עוד אלילים רבים ושונים, עד כי כמעט בכל מדינה ובכל עיר היו להם אלילים שונים בשמותיהם ובעבודותיהם, בכל זאת הרעיון הפנימי המסתתר בתוך העבודות השונות ההן, היה רק מושג עבודת השמש, כי העבודה הזאת היתה אבן הַפִּנָה בדת המצרים, וברבות הימים שלחה שריגים רבים אשר השׂתָּרגו בכל העבודות אשר לאליליהם הרבים והשונים. הלא תראה כי המצרים האמינו כי כל אליליהם הם צאצאי השמש ויוצאי חלציו, גם נתנו להם צלם ודמות השמש, ואת כל פועלותיהם שָׁווּ וַיְדַמוּ לפעולות השמש. כל עיר ועיר באוָתה לרומם את תפארת גְאון אֱלִיל הֵיכָלָהּ (לאָקאַלגאָטט), הִתְאַמְרָה כי הוא עצם השמש מלך השמים והארץ, או הוסיפה על שמו העצמי את שֵׁם רַע (Pa) אשר הוא שֵׁם השמש מדורות קדומים. אליל אָמוֹן (Аммонъ) אשר בהיכל עיר נֹא אָמוֹן (טהעבען), לא התנשא לראש האלילים בעיני כל העם כי אם אחרי אשר נוסף שם “רַע” על שמו וַיִקָרֵא בשם אמון־רע (Ра-Аммонъ), וכן נִספח השם הזה גם על האליל מאַטוּ, אַטְמוּ, טְהוֹט (Тотъ) ועוד רבים כמוהם, ורק אז התרוממו ויסתפחו בנחלת עבודת השמש –. האליל רע או פרע (ומזה שֵׁם פרעה) היה בעיני המצרים מעולם אֲבִי כל אלֹהים ומלך כל שרי השמים, אשר שָׂם כִּסְאוֹ בתוך כַּדְכוֹד השמש וּמִשְׁטָרוֹ על כל אפסי שחקים ממעל, ויהי גדול מאד ומהֻלל בעיר מֹף (Мемфисъ) ובעיר און או עיר השמש (זאָננענשטאַדט,Геліополисъ) יתר מבכל ערי מצרים. בעיר השמש התנוסס לפָנים היכל מפֹאר מאד אשר לפי הגדת המצרים הופיע בתוכו אחת לתוקפת חֲמֵשׁ מאות שנה הצפור הנפלא חוֹל (Феениксъ) ויתנפל על מוקד עֲצֵי לבונה וַיִשָׂרֵף לאֵפר, ואחרי כן שב ויתנער מאפר מוקדו ויחַדש נעוריו, וביום השלישי פרש כנפיו לארץ הקדם וישב לארץ מולדתו, ככה יעשה בכל פעם לתקופת חמש מאות שנה –. הספֿינקס (Сфинксъ) שומר שערי השמים, היה סמל אליל השמש, ודמות אריה לו עם דמות פני השמש –. במדרגה תחתונה מהשמש נְשִׂיא בני האלֹהים המקרא בשם רע, כִבדו המצרים את פְּטא (Пта) ואז אָזיריס, נקובי ראשית אֵילֵי המָרום במָרום. אצל היכל פטא “אֲבִי האור” אשר בעיר מֹף הבירה, נבנה חצר מפֹאר מאד אשר בו רָעוּ כֹהני מצרים את השור הקדוש להם הנקרא בשם אַפּיס (Аписъ) אשר היה בעיניהם דמות השמש המַפרה את יבול השׁדמות ורב תבואות בכֹחו –. השור ההוא היה נכבד מאד במצרים ועובדיו הֶעריצוהו ויקדישוהו ויהי להם לאלוה תעתועים. במותו היה אֵבל כבד למצרים, בכל רחובות מספד ובכל חוצות קָרחה ומחגורת שק, עד אשר מצאו הכֹהנים שור אחר תמורתו, ואז נהפך מִסְפְּדָם למָחול ואֶבלם לששון, בכל בית והיכן יְרֻנָן, ובכל אֹהֶל ומלונם יְרֹעָע, ויעשו חג שבעת ימים, מבַשרים סבבו בשוקים וברחובות לבשר לכל העם את ההצלחה הגדולה הזאת למען יעלזו ויתערבו בשמחת גוֹיֵיהֶם. השור ההוא לא נרצה להמצרים להיות להם לאלֹהים כי אם בהיותו שחור מכף רגל ועד ראש, על מְרוֹם מִצְחוֹ בַהֶרֶת הַצְלָצַל (קאֶפֿער). אמנם מכל האלילים ההם נבחר רק אָזיריס להיות אלֹהי כל הארץ לכל שבטי מצרים, כי רק אותו עבדו כל המצרים שכם אחד, אותו גם את איזיס אחותו ואשת חיקו, ואת האָרוס בְּנוֹ. כֹהני המצרים טפלו על אָזיריס הבלים הרבה ויעטפוהו במשלים ורמזים וחידות אשר תכליתן לצַיֵר את הליכות הטבע וכל מעגליו בארץ מצרים שנה שנה –. אליל טיפון (Тифонъ) (הוא בעל צפון) היה אֲחִי אָזיריס, והוא אליל נרגן, חֹרֵש רע ושואף לבַלע ולהשחית הַכֹּל בזעם אפו, והמצרים כִּפרו פניו בזבח ומנחה –. בדורות האחרונים עבדו המצרים־היוָנים את האליל סַרְאַפִּיס, ומלכי בית תלמי בָנוּ לכבודו היכלים גדולים ומפֹארים בארץ מצרים, וגם הוא נחשב לאחד מֵאֵילֵי שחק אשר כסא כבודו בתוך חוג אליל השמש –. זולת האלילים ההם, עבדו המצרים גם את האלילה נייטה, והיא לדעתם סוד הגשמת הטבע אשר תחַבל ותוליד כל יצורי עולם ותסתיר את כל היקום בסתר חביון עֻזה, והיא היא התמונה הנשגבה המעֻלפת בצעיף (בחינת ההסתר וההעלם) אשר מַצַבְתָּהּ נִצבה בעיר זַיִת בשִפלת מצרים, ותהי רוממה וכבודה בעיני הַמִצְרִים לכבוד פאַללאַס אטענא אשר בסגֻלות רבות שתיהן נִשְׁתָּווּ –. עוד עבודה נכריה ומוזרה היתה להמצרים, הלא היא עבודת החיות והבהמות (פֿעטישיסמוס). כי זולת השור אפיס, עבדו המצרים גם את הפרות, אתה חחתולים, את צפרי איביס (הוא מין ממיני החסידה), את הנֵץ, את הכלב, את הנחש ואת התנין ועוד רבים כאלה, ויבנו להם מקדשים, ויקריבו להם כעס קרבנם, ויחנטו אותם אחרי מותם, ועוון פלילי וחטא משפט מות להאיש אשר המית אחד מן האלילים האלה, “ויהי לשחוק מכאיב לב לראות את בעלי החיים ההם בגליל אחד יושבים במושב אלֹהים, ובגליל השני חובקים אשפתות. פה נגשים ונענים תחת ידי עובדי האדמה, ופה נוראים למלכי ארץ”. הסופר הקדמון העראָדאָט יספר כי בכל עת אשר יצא אש בבתי מצרים, שמו המצרים את נפשם בכפם להציל את החתולים מיד להבה יתר הרבה מאשר התאמצו לכבות את הבערה, כי יקר בעיניהם פדיון נפש החתול מכל הון ביתם, ואם נשרף אחד מן החתולים באש, בכו בכי תמרורים ויעשו מספד מר, וימאנו להתנחם –. פליאה דעת ממנו איך התהוללו כֹה המצרים וישתגעו לתת כבוד אלֹהים לחיתו ארץ ובהמות שדה ושרץ המים, איך השתוללו חכמי לב כמוהם להשפיל לארץ כבוד האדם ולהשתחות אל חיה ורמש, גם לבני שחץ טורפי טרף וזוחלי ארץ הנושכים וטורפים אותם בחמתם! –. המצרים האמינו כי נפש אדם בת אַל־מָוֶת היא ולא תִגְוַע בִּגְוַע הַגְוִיָה. גם האמינו בשכר ועֹנש אחר המות, ולפי דמיונם תפֹאר נפש הצדיק בצאתה מבית חמרה בזֵר נוצות החסידה, ובששון ושמחה תעלה ותבוא אל מקדש צדק עולמים לפני כסא אזיריס, ואחרי אשר שָׁקֹל יִשָׁקְלוּ מעשיה במאזני האמת, תשב לה במנוחה שאננה בִּנְאוֹת אלֹהי השמש לשבוע שמחת עולם. אך הנפש החוטאת תרד דוֹמה אל ארץ תחתית אשר חֹשך רפידתה וצלמות חתולתה ושם תרבץ בערפלי עלטה על סף עולם הַתֹּהוּ והאֹפל. גם בגלגול הנפש האמינו מאד המצרים, כי אחרי צאת הנפש האדם מגויתה, תעמוד למשפט לפני שופטי צדק, ואם נכתם עֲוֹנָהּ לפניהם, יחרצו מפשטה לשוב שנית אל הארץ, ולפי ערך חטאותיה תתגלגל אם בגוית אדם או בהמה וחיה עד כי תִתֹּם טמאתה ותופיע לפני כֵס השופטים זַכָּה וטהורה כעצם השמים, ואז תעלה ותבוא ותגיע וְתַרְאֶה לפני אזיריס ותשבע נעימות נצח אין קץ.

 

מצרים וכוש

19. § מרה (Mapoe) ובעל הָמוֹן (Aмoʜъ).

בארץ נוב (Hyбiя) – אשר מהרריה יוצאים שני נהרים, נהר הלבן ונהר התכלת המשתפכים ליאור מצרים – בארץ ההיא התנוססה ממלכה אדירה ונאורה אשר ראשית ימי הִוָסְדָהּ נעלמה מעיני כל החכמים יודעי העתים, וְכוֹנְנָה בתוך עמים שונים, כּוּשִׁים וְלוּבִים, אשר רבים מהם היו צַיָדִים עַזֵי נפש, רבים היו דיָגים פראים, ורבים מהם רָבצו במערות צורים ובסעיפי סלעים וילכו שוגג בדרכי לבם ככל העמים הקדמונים אשר לא נָגַהּ עוד עליהם אור ההשכלה. הממלכה ההיא נקראה בשם “מרה” (Mepoe) ויושביה נִפלגו לְכִתּוֹת שונות. חבר כֹּהנים היו מושליהם, והם בָּחרו מבני עדתם את המלך אשר יִשָא הוֹד מלכות ויהי תומך שבט. אפס כי הם נָטְלוּ על המלך ההוא לבל ירים את ידיו ואת רגליו מבלי שָאוֹל את פיהם, ואם הִרהיב בנפשו עֹז לנתק את מוסרותימו, אז התאזרו גם הם עֹז לְמַגֵר לארץ כִּסְאו, וּלְהַגִיר אותו על ידי חרב, וַיְחַבְּלוּ תחבולות להוכיח לעיני העם כי כֹה נֶחרץ משפטו על פי משפט הָאוּרִים (Opaкyӆъ) –. ממלכת כֹהנים ההיא היתה סְחַר עמים ורֹכֶלֶת אל גוים רבים בימי קדם ההם, וגם בארץ מצרים היו מַמְלְכות כהנים כאלה אשר נֶחשבו ימים רבים לְבְנוֹת לממלכת “מרה” ההיא, והן נודעות בשמותיהן אלה: ממלכת אַמוֹנְיוּם, ממלכה מהֻללה בפי העמים המתהללים באלילים בגלל הָאָראַקעל אשר היה בתוכה להאליל צעאוס אָמוֹן אשר קרני אַיל קרניו ואשר יְגַלֶה סודו על פי האראקעל ההוא לכֹהניו הנאמנים. הממלכה ההיא נוסדה בֲנְאוֹת מִדְבְּר בְּמִדְבַּר לוּב, בִּנְאוֹת השלום אשר יִגְדְלוּ שם יערי עֲצֵי תמרים ועצי זיתים ודקלים. עוד ממלכה כזאת היתה לכֹהנים על הר בארקאל (бapкaлъ): מקדם לנהר נילוס. ועל ידה הִתְגָאוּ בחָסנם פַּאֲרֵי העמודים (IIиpaмиды), אשר בקרבת הכפר מעראַווע. הגדולה מהממלכות ההן היתה ממלכת נֹא אָמוֹן (Өивы), היא העיר הגדולה והמפֹארה בִּירַת כל יושבי נחל היאור (נילטהאַל). בכל הממלכות ההן מָלַךְ מֶלֶךְ אשר בָחרו הכֹהנים ואשר יכונה בשם פּרְעֹה (מלֶךְ בלשון מצרית העתיקה) א –. המלך ההוא היה מְמַלֵא מְקוֹם אליל הַשׁמשׁ והולך נְכחוֹ בדרכי הוֹדוֹ ומסִלות צדקתו –.

ממלכת הכושים הנקראת “מרה”, היתה ממלכה אדירה מאד, ובתוכה התנוססה עיר הבירה הנקראת גם היא בשם “מרה”, ויושביה עשו מסחר רב ועצום עם אפריקא הצפונית, עם הערביאים, ועם הבבלים וההודים. שארית חָרבות היכליה הגדולים, שְׂרִידֵי עמודי טירותיה הבצורות, פליטת מַצְבוֹת עֻזה, מַשוּאוֹת פַּארי עַמודיה ופסילי אבני משכיותיה אשר נמלטו מתגרת יד הַכִּלָיוֹן, הנם עוד נֹכַח עינינו במספר רב מאד בנחל סעננאַאַר (Зeʜaapъ) ובמקומות אחרים, וְיִתנו עֵדיהם מה רַבָּה תפארתה בִּשְנוֹת קדם ומה יָקְרוּ הַדְרֵי כבודה וחֹסֶן עָשרה וחכמות לִבּוֹת יושביה במלאכת בנינים נפלאים ובכל חרֹשת מעשי ידי אמן –. על פי ההתדמות אשר לממלכת “מרה”, עם ממלכת מצרים בהנהגת הדת והנהגת המדינה גם בהליכות הבנינים וכל מלאכת מחשבת, ידענו נאמנה כי שתי הממלכות ההן חֻברו יחדו בַּחֹבֶרֶת בדורות עולמים, וַתָּבֹאנָה במסורת ברית ההתחברות אשה עם רְעוּתָהּ, אך על זאת נִפלגו חוקרים רבים בְּדֵעותיהם: אם המצרים למדו את חכמתם מבני הכושים יַלְדֵי “מרה”, או נַהפוך הוא כי הכושים לקחו להם את חכמת מצרים לקָו ותבונתה למשקלת. אמנם אם נחפשה את תכונת ארץ מצרים וִיאוֹרָהּ, אז נַצדיק את דברי הַתָּרִים והחוקרים החדשים אשר הֶחליטו כי הַמִצְרִים הם הַמַמְצִיאִים את חכמתם ודעתם, ומה לַמְדוּ הכושים לֶקַח בדרכי החכמה והמדע. וממוצא דָבר נַשכיל וְנֵדַע כי ממלכת הכושים אשר במרה היתה לְנֹא אָמוֹן בִּירַת מצרים לְבַת, ממנה פִריה נמצא, והיא היתה לה לעינים –.


20. § מחקרי ארץ מצרים ופלגותיה.

עוד בימים הקדמונים נחלקה ארץ מצרים לשלשה חלקים: I) למצרים העליונה (Өивы) ובתוכה אַשְׁדוֹת הַיְאֹר (Hильcкie Boдoпaды) אצל אִי פֿילאֶ (Филe) ואצל אִי עלעפֿאַנטינע ועוד מקומות רבים. ועד היום נמצאו בה החרבות הגדולות והנפלאות עד אין חֵקר אשר בעיר נאֹ אָמוֹן (Өивы) על שני חֻפֵּי היאור. בין חרבות עולם ההם יתנוסס בגאון עֻזוֹ היכל המקדש. (טעמפעלפאַללאַסט) הנקרא כעת בשם היכל קאָרנאַק (Kapʜaкъ) על שֵם הכפר אשר נִבנה בתוכו. בהיכל קדומים ההוא נשארו עוד עמודים רמים ונשאים, מצבות גדולות ומוצקות, ופסילים גבוהים ורמי קומה מאד החצובים מאבני חוֹל משוחות בששר מאבני שַיִש ואבני גראַניט שחורות ואדומות, וכלם נעשו במלאכה נשגבה מאד אין עֲרוך אליה. מחרבות ההיכל הנשגב והנאור הזה, נבוא אל חרבות היכל שני אשר לא נופל גם הוא ממנו ואשר יִקָרֵא כעת בשם היכל לוּקְסאָר (Лyкcopъ) על שם הכפר הבנוי בתוכו, ובין שני ההיכלים ההם (היכלי מלכי בית פרעה) היתה מְסִלָה נפלאה מאד מאין כמוה תחת כל השמים, ארכה שש אלף רגל, ומשני עבריה רָבְצו פסילי ספינקסים (Cфиʜкcы) גדולים ורמים כענקים החצובים מאבן אחת במלאכה רוממה מאד, ועד היום יִמָצאו עוד שרידים מהספֿינקסים הנוראים ההם. זולת כל הדברים הנפלאים ההמה, נמצאו עוד במצרים העליונה הדברים הנעלים האלה: 1) מצבת מעמנון (Meмʜoʜъ) אשר הֵקִים פרעה אַמענאפֿיס ואשר הוֹצִיאָה לפָנים מקירות לבבה קול זִמְרָה וְצִלְצְלֵי שִירָה נעימה בכל יום לִפְנוֹת בֹקֶר בצאת השמש משערי מזרח להאיר על הארץ –. 2) קִבְרֵי המלכים החצובים ברֻכסי הררי סלע חֲשׂוּפֵי ירק דשא וערומים מכל עשבות הרים. הקברים ההם נוראים הם ומרעידים נפש כל חי, כי מקומם במדבר תֹּהוּ וִילֵל ישימון. מספרם ארבעים, ובתוכם כִּפּוֹת גבוהות מאד ועליות מְרֻוָחִים וָאוּלָמִים גדולים ורחבי ידים –. 3) עיר הקברות אשר בארץ מתחת (Kaтaкoмбы) עם חדריהם ודרכיהם הנבוכות, עם אוצרותיהם האוצרים בתוכם תמונות כלים מכלים שונים, עתיקים וּמְלֵאֵי ימים מאד, פִּתֻּחִים, פטורי ציצים מעשי צַעֲצֻעִים, חנוטים, מְגִלות עָפות וארוכות מֵעֲלֵי פאפירוס, פסילי אבן ועוד דברים רבים כאלה. מָקוֹם עיר הקברות ההיא, הוא מָקוֹם נורא על כל סביביו, שם יֵלֵך הטבע שובב, שם רֵבץ פַּלָצוּת ושם בית המות ושערי שְאוֹל ואבדון, ועל כן לא מצאו מלכי מצרים מָקוֹם נִבְחָר מִזֶה לבתי קברותיהם –. II) מצרים התיכונה (מיטטעל = עגיפטען), ובתוכה היתה מֹף (Meмфисъ) עיר הבירה, גם ההיכל הנפלא הנודע בכל הארץ בשֵם היכל המַתְעֶה (Лaбиpиʜтъ) אשר היו בו דרכים רבים אין מספר הַמַטִים עקלקלותיהם וּמַתְעִים את ההולכים מבלי מְצוֹא את תּוֹצְאוֹת ההיכל ההוא –. בחלק מצרים הזה יתגאו פַּאֲרֵי הָעַמוּדִים בְּשִׂיא חֹסֶן תַּלְפִּיוֹתֵיהֶם עד לב השמים, ומדורות עולמים עד ימי הדור הזה ועד אחרית הימים יפליאו את נפשות כל רואיהם. הגבוה מכל פארי עמודים ההם, הוא העמוד אשר בנה פרעה כֿעאָפס (Xeoпсъ) וגבהו יותר מארבע מאות וחמשים רגל צרפתיות, ובגָדלו וחָסנו ועזוז נוראותיו יטיל רגשי תִמָהוֹן בלבות כל רואיו –. בחלק הזה היה גם הים הנפלא אשר עשה המלך מאֶריס ושמו נקרא עליו, ולפי הנראה היתה תכליתו לְהַקְווֹת בתוכו את שפעת מֵי היאור לבל ישטפו את השדות בעת רְבוֹת שִטְפָם, גם לשוב ולהציף את המים ההם על השדות והגנים בעת אשר יֶחסרו המים ביאור ולא ישפיקו להשקות את אדמת מצרים –. III) מצרים התחתונה הנקראת בשם דֶלְתָּא (Дeльтa) על שם תמונתה הדומה לדלתא יְוָנִית (A), ובתוכה העיר הביר אוֹן, או בית שמש, גם עיר הַחֶרֶס (זאָננענשטאדט, Гeліопоӆисъ), אשר ברבות הימים היתה עיר נחרבת ואלכסנדריא נמלאה מחרבותיה. גם היו בתוכה הערים המהֻללות הנודעות בשם זַיִת (Caисъ), מויקראַטיס (Mayкратисъ) ובוּזיריס (Бузирисъ). העיר האחרונה הזאת היתה לפי דִבְרַת הֶהָמוֹן עיר מושב המלך אשר שְמוֹ כשֵם העיר ואשר היה עריץ ואכזר ושופך דמי כל בני הנכר היורדים מצרימה –. הַיְאֹר (Hиль) הוּא אחד מִמִפְעלות אלהים הגדולות תחת השמים, עליו השתוממו קדמונים, ואחרונים יִתַּמְהוּ תָּמֹהַּ על הֲלִיכוֹתָיו ושֶפע בִּרכותיו להחיות עם רב. המקום אשר ממנו יפוצו מַעינות היאור הנפלא הזה, נֶעלם מעיני כל חי. אלכסנדר הגדול גם נירון קיסר ועוד מלכים אדירים שלחו את צעיריהם לְחַפֵּש ולמצוא את תּוֹצְאוֹתָיו ומַעינותיו, אך כֻּלָם שבו ריקם ולא מצאו את אשר בִּקְשׁוּ, וגם בדור הזה החוקר לכל תכלית ותעלומות רזי עולם יוציא לאור, לא נודע עוד אֶל נָכוֹן מוֹצָאוֹ ומקום ראשית דרכו. ועל כן נוֹאֲלוּ בני מצרים בימי קדם ויאמינו כי הנהר הזה יִמָשֵׁךְ מִצִנוֹרוֹת שמים ארצה, וכן האמינו גם חכמים רבים מעמים אחרים (כאשר יָעִידוּ שירי האָמער היוָני), ורבים מהם אשר לא נִתעו שוא והבל כזה, הֶחליטו כי הנהר הזה יֵחַד בַּקְהַל כל סִתרי הטבע אשר נֶעלמו מעיני כל חָי כל הימים. שֶטֶף היאור הזה, הוא המחזה היותר נפלא וְיָקָר הנראה שנה בשנה בארץ מצרים, כי היאור עולה שנה בשנה ומשקה את הארץ וְיַעֲשֶׂהָ פֹרִיָה, ובלעדו היתה ארץ נגב וצמאה למוצאי מים, כי גם בגשם נדָבות לא תִּפָּקֵד בכל עת, כנודע, ולכן המקום אשר שֶׁטֶף היאור אליו לא יגיע, מִדְבָּר וְצִיָה הוא לנצח נצחים. ויפה העיר החכם ליווער הצרפתי לאמר: “אף כי כמעט כל נהרות איתן ישטפו ארצות בעתים שונות אחרי כי יִמָלְאוּ מגשם מטרות וזרם עבות, ומה גם לעת סופה וסערה יסערו להפיץ אוצרות שלג מראשי ההרים וגבעות נשאות, או כי חַם השמש וְתֶמֶס יהלוכו; בכל זאת הן כל אלה רק פעולת הַמִקרה לבד אשר בשגעון ינהג ואין סדרים לכל תהלוכותיו ומועדים ידועים לעלילותיו – כי על פי רוב יחד יתמלאון בפתע פתאֹם, וגם במלואותם חוק וגבול אין להם, ולפעמים ישטפו בשטף אף ויעשו כָלה נֶחרצה, כי יִמָצאו ללא ישאלו ולא לעת יבֻקשו. לא כן יְאוֹר מצרים, כי בין כל אפיקי התבל בודד הוא בסגֻלה מיוחדה אשר למימיו הרבים והעצומים, אשר לאט לאט מהלכם בבואם ובצאתם, גם לא יקדמו ולא יאחרו את המועד המיועד להם לעלות על גִדוֹתֵיהֶם ולעבור את חֻקם ולא יעברו חוק וזמן אשר נִתַּן להם ללכת הלוך וחסור עדי ישובו לגבולם, ולא לבד כי לא ירעו ולא ישחיתו מעולם ועד עולם בשטף מרוצתם, כי אם גם יִשְׁקוּ וְיַרְווּ את ארץ מצרים, ארץ חמדה ומָשוֹש לכל ארצות הקדם, ולולי שטף מימיו הנאמנים היתה ארץ תלאובות, ארץ לא זְרוּעָה ולא נושבה”. בכל שנה ושנה בעת אשר יִמַס השלג על תועפות הרי כוּש, ובעת אשר יזרמו העבים מִטְרוֹת עֹז בארָצות אשר באֵזור החם וְיַגדילו וְיַאדירו את כל הפלגים והנהרות וְאַשְדוֹת הנהלים, בעת ההיא ירבו ויעצמו גם מֵימֵי יאור מצרים שלשה חדשים רצופים, מחֹדש סִיוָן (יוּנִי) עד אמצע חֹדש אלול (סעפטעמבער). והנה עוד בחֹדש תמוז (יוּלִי) יעבור היאור על גדותיו, ובחֹדש אָב (אויגוסט) אם יגיע שטף המים קרוב לִמְרוֹם עשרים רגל, אז יִפָתַח הַשֶכֶר וְדַלתוֹת היאור (דאֶממע) להוליך את מֵימָיו אל הַתְּעָלות (קאַנאֶלע) הרבות אשר חָפרו המצרים בדורות עולמים במקומות הגבוהים אשר שטף המים אליהם לא יגיע, לבעבור יַשְקוּ גם את השדות והגנים אשר במקומות שוֹאִים וּמְשוֹאִים ההם. בעת ההיא תֵהָפֵךְ ארץ מצרים לִבְרֵכַת מים, וְעָרֶיהָ וּכְפָרֶיהָ המתנשאים מִמַעַל לְשִפְעַת המים, יִדְמוּ לְאִיִים מחמדי בת עין אשר נטע ה' בתוך נִבְכֵי יָם. וכאשר יִכָּלַא הגשם בהררי ארץ כּוּש, יָשֹׁכּוּ גם מֵי היאור, וְיֵלְכוּ הָלֹךְ וְחָסֹר עד אחרית ימי חֹדש השביעי (אָקטאָבער) וישובו למקומם הראשון וְתֵרָאֶה היבשה. אולם אז ישאירו אחריהם ברכה: מי בִּצָה (שלאַס) אשר יְדַשְׁנוּ את שַׁדְמוֹת מצרים וישימו מִדְבָּרָהּ כעֵדן וערבתה כגן ה'. הָאִכָּרִים יפתחו מעט את חיק האדמה וְיִזרעוה, ובימים מעטים ישירישו בארץ גזעיהם, יציצו ויפרחו, ושִבליהם הַמְלַאוֹת מאד והטובות תִּשְׁתֶּינָה אֶגלי טַל לָרְוָיָה אשר יערפו שְׁמֵי מצרים תחת גשם נדבות בכל עתות השנה.

המצרים נִפלגו לפלגות וכתות אשר נבדלו אשה מרעותה הבדל רב, וקיר ברזל ביניהן כל ימי עולם. כת העליונה והנכבדה מכל הכתות, היתה כת הכהנים ואליהם נֶחשבו גם החרטֻמים והחכמים (בראשית מ“א, ח‘. שמות ז’, י”א. ח‘, י“א. י”ג, ז’). ויתר הכתות היו אנשי המלחמה, הסוחרים, המליצים, הספנים וְהָרֹעִים. ומכל אנשי הכתות ההן, הִתְעִיבו המצרים את הרֹעִים, וכקוץ מֻגר היו בעיני כל ילדי הארץ (בראשית מ“ג, ל”ג. מ“ו, ל”ד). בארץ גושן בחלק הצפוני אשר במצרים, היה מושב בני ישראל אשר ישבו שם שלשים שנה וארבע מאות שנה (שמות י"ב, מ'). בתחלה לא הֵרֵעוּ המצרים לבני ישראל ויחשבום כאזרחי הארץ, אך אחרי מות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ויקם מלך חָדָש על מצרים אשר לא יָדַע (לא אָהַב) את יוסף, אז הָפַךְ לב המצרים לשנוא את בני ישראל תכלית שנאה, ויעבידו אותם בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה מאד, ומלך מצרים צוה להמית את כל הַבֵּן הַיִלוֹד להם, ואחרי כן גזר אֹמֶר להשליך את כל ילדי העִברים היאורה – עד אשר פָּקַד ה' את עַמוֹ וַיַך את המצרים בעשר מַכּוֹת, וביד חזקה וזרוע נטויה ובמוראים גדולים הוציא את בני ישראל מתחת סבלות מצרים –. מעת צאת ישראל ממצרים, לא היתה עוד כל הִתְחַבּרוּת וקרבה בין שני העמים האלה עד מְלוֹך המלך שְלֹמה (מלכים א‘, ג’, א'). אחרי כן היו המצרים לצרים ואויבים לבני ישראל (מלכים א‘, י“ד, כ”ה. מלכים ב’, כ“ג, כ”ט, ל"ג), גם באו לפעמים במָסורת ברית השלום אתם (ישעיה ל‘, ב’ ג‘; ל"א, א’). אחרי הריסות ירושלים בתגרת ידי הכשרים, בָרחו יהודים רבים לארץ מצרים (ירמיה מ"ב) ובימי הבית השני נָהרו אליה לאלפי אלפים מארץ יהודה ומכל הארצות ויהיו שם מאֻשרים תכלית אֹשֶר, ויפרו וירבו שם ויעצמו במאד מאד. מערי מצרים העתיקות, יִזָכרו בספרי הקֹדש שמות הערים האלה: אוֹן רַעַמְסֵס, פּתֹם, צוֹעַן, נֹף, (או מֹף), סין, פִּיבֶסת וְנֹא אָמוֹן. לְהַכִּתּוֹת העליונות אשר בנחל היאור (נילטהאַל), היה שְאָר רוח ויתר שְׂאֵת על הַכִּתּוֹת התחתונות, גם בהדר מִבְנֵה גְוִיָתָם ובתפארת תֹאר פניהם נַעֲלוּ על יתר בני שבטי הקויקאוזוס אשר התערבו עִם בני הכושים וירדו לשפל מדרגתם ומצבם –. בדברים רבים הנוגעים אל דתי האמונה, גם בחכמות המדידה והתכונה, במשפטי המדינה ובהנהגות רבות נִשְׁתַּווּ המצרים לעמים אחדים היושבים בארץ אזיא, להעמים היוצאים מֵחלצי שֵׁם בן נֹחַ ולהעמים השוכנים בארץ הודו, ועל כן לא נִשְגֶה בשפטנו כי עַמֵי ארץ אזיא היו לבני מצרים לעינים בדברים הנזכרים בטרם מצאה לה החכמה קן בלבות חכמי מצרים ובטרם הביאו יושביה לבב חכמה, כי מני אז והלאה לא קבלו עוד המצרים כל דְבַר חכמת בינה מֵעַמֵי ארץ אזיא – כי תכונת ארץ מצרים, ארץ אשר הרים ומדבָּרים יַמִים ונהרים יסגירוה מכל עברים, גם תכונת יושביה השונאים את כל בני ארצות אחרות ומתרחקים מהם תכלית רִחוּק, מָנעוּ מֵהַבְקִיעַ אליהם קַרְנֵי אור החכמה מֵעַמִים אחרים, ורק בדורות קדומים מאד אשר המצרים הלכו עוד ערומים מכל חכמה ודעת, רק אז יכלו עַמֵי אזיא לִפְעוֹל בהם פעולה עזה ולהודיעם דרכי תבונות –.

ראשית דִבְרֵי יְמֵי המצרים וקורותיה העתיקות, לקחו להם הסופרים מיתר ופליטה אשר נשאר מִסֵפר התולדה והדת אשר כתב מאַנעטהאָ (Maнеөитъ) כֹהֵן מִצְרִי על פי ספרי הזכרונות הנמצאים בהיכלי אלילי מצרים במאה השלישית לפני ספירת הנוצרים, אך בספר ההוא נִספחו שגיאות רבות וְכִסו פניו חרולים במקומות רבים, עד כי כבד הדבר להוציא ממנו קשְׁט אִמרי אמת. וזולת זה ישאבו כל הסופרים את תולדות ימי מצרים העתיקים גם מִסִפְרֵי חכמי היוָנים ויתר הסופרים הקדמונים, מֵהַכְּתֹבוֹת והציורים וְהַפִתֻּחִים אשר שָרְדו על חָרבות היכלי מצרים ועל מצבות עֻזָהּ ועמודי חָסְנָהּ עד היום הזה, גם מספרי הַמַסָעוֹת אשר כתבו נוסעים רבים וגדולי חִקרי לב.


 

מלכי בית פַּרְעֹה.

בִּמְבוֹא הַדֶלְתַּא, בַּמָקוֹם אשר שם יִפָּרֵד היאור (נילוס) והיה לראשים הרבה, שם התנוססה בשנים קדמֹניוֹת ממלכה עתיקה מאד לימים אשר העיר הליזה מֹף (Meмфисъ) היתה העיר הבירה בתוכה ומושב המלך. מימי המלך פרעה מענעס (Meнесъ) אשר לפי עדות המצרים יָסַד את העיר מף, עד הימים אשר התנפלו הָרֹעים הנקובים בשם היקסאָס בארץ מצרים וישלטו בה שלטת, מלכו מלכים רבים בארץ הזאת אשר הִגְדִילוּ את תפארת ממלכת מף המעטירה וַיִבְנוּ בתוכה בנינים רבים גדולים ונפלאים עד מאד, וּלְאֹרֶךְ הר הסלע המָפנה יָמה הִגְדִילוּ עוד את מעשיהם, ויחצבו בתוך ההר ההוא חדרי הַמָוֶת עִם מַצבותיהם הנשגבות וקברי המלכים עִם פארי עמודיהם התומכים לב השמים בְּשִׂיא חָסנם. מכל מלכי בית פרעה ההם, עשו להם שם עולם פרעה כֿעפֿראַן (Xeфренъ) פרעה כֹֿעאָפס (Xeoпсъ) אשר בָּנוּ את פארי העמודים הגדולים והנשגבים מכל יתר העמודים אשר בארץ ההיא. ואחריהם עשה להם שם עולם פרעה זעזאָרטאָזיס, הוא המלך הראשון אשר יצא למלחמה על יושבי ארץ תימן וישם את בני נוב (נוביער) לְמַס עֹבֵד, כאשר תעיר הכְּתֹבה העתיקה הנמצאת על עמוד גדול אצל אשדות היאור. אחריו היה מהֻלל שֵׁם פרעה מאֶריס המלך השלישי במלכי בית אַמענעהמאַ (Aменмпа), הוא עשה את הים הגדול והנפלא אשר שְׁמוֹ נקרא עליו לְהַקְווֹת אליו את שִפעת מֵי היאור. הים ההוא היה על יד עיר מֹף הבירה, בנחל פֿאַיוּס. גם הוא בנה (לפי עֵדות המצרים) את היכל המַתעה, היכל מלך גדול ונורא מאד מאין כמוהו תחת כל השמים, עִם חצֵרות ואולמים וחדרים אין מספר על הארץ ומתחת לארץ, ובו נאספו כל שרי המדינות וכל חכמי יועצי פרעה להמתיק סוד ולהתיעץ בדברי הליכות המלוכה גם להקריב קרבנות וזבחים. אחרי מוֹת המלך מאֶריס (יספרו המצרים) התנפלו שבטים עַזִים רֹעֵי בקר וצאן מארץ ארם ומארץ עֲרָב הצפונית אל ארץ מצרים אשר בנחל היאור וילכדו אותה בחֹזק יד, את מבצריהם הרסו, את היכל אלהיהם שרפו באש, ואת עם הארץ כבשו לעבדים ויעבידו בם בפרך ובאכזריות גדולה מאד. הָרֹעִים ההם יוצאי ירך שֵם בן נֹח, נִקראו בשפה מצרית בשֵם היקסאָס, וימשלו במצרים יותר מחמש מאות שנה, עד אשר התאוששו מלכי מצרים העליונה (נֹא אָמוֹן) ויצילו את בני עמם מיד הָרֹעִים, אך הָרֹעִים התחזקו ימים רבים בְּמִבְצָר חָזָק אשר מים רבים וִיוֵן מצולה סביב לו על פי יאור המזרחי, ולא חַתּוּ ולא יָרְאוּ מפני תנופת יד גבורי מצרים, עד אשר התאזר המלך טוּטְמאָזיס (ϴутмозисъ) עֹז וגבורה וילחץ אותם לצאת ממבצרם ולעזוב את ארץ מצרים. מבצר הרֹעים ההוא נקרא לראשונה בשם אַבּאַריס (מבצר הָעברים). ואחרי כן נקרא בשם פעלוזיס (Пелузія) (עיר פִּלָשֶׁת). מני אז והלאה היתה נֹא אָמוֹן עיר מושב מלכי בית פַּרִעֹה. טומאזיס בנה את היכל המלך אשר בקראַנאַק, ושרידי עמודיו השבורים ושארית אבני שיִש המנֻפצות יעירו ויעוררו עד היום רגשי תמהון בנפשות כל רואיהם. אחד מהמלכים אשר מלכו אחריו ושמו אמענאָפֿיס (Aменофъ) עשה לו שֵׁם גדול על ידי המלחמות הגדולות אשר עשה בארץ הנגב ובארץ הקדם, ועל ידי בנין ההיכל והמקדש הגדול אשר בנה כמו רמים בלוקסאָר בפאת מערבית דרומית להיכל קאַרנאַק על ראש גבעה תלולה על שפת היאור. המלך השני אשר מָלך אחריו נקרא בשם סעטאָס (Ceфъ), והוא בִּצַע את מעשה המלחמות אשר עשה המלך הַמֵת, כאשר יעידו הציורים אשר נמצאו על קירות אחד ההיכלים אשר בנה בארץ נוב. רעמסס בְּנוֹ הנקרא בשם הכבוד רעמסס הגדול ואשר פי היונים יקבנו בשם זעזאָסטריס (Ceзострисъ), היה הגבור המהֻלל והמפֹאר בכל מלכי ארץ מצרים מיום הִוָסדָהּ. הוא החריד את כּוּשׁ וַיְשִׂימֶהָ למס, ובמרכבת עֻזוֹ ובחילו הגדול פָּרַץ בארץ ארם, באזיא הקטנה ובארם נהרים, ובחרבו הקשה ורעם גבורותיו הכניעם תחת ידו. הוא בנה במצרים בנינים רבים רמים ונשאים, היכלי מלך ומקדשים רבים ומפוארים במאד מאד, אשר שארית חרבותיהם ופליטת משֻׁאוֹתֵיהֶם יעידו על רוממותיהם ועל תפארת הודם וחָסנם. גם בארצות נכריות אשר לכד, הֵקִים בנינים רבים, מַצְבוֹת עֹז ועמודי חֹסֶן, אשר גם שנים רבות מאד אחרי מותו, הודיעו לכל רואיהם מעשה תקפו וגבורתו, הדר כבודו ועזוז נוראותיו –. המלך הרביעי אשר ישב על כסא מלכותו אחריו, נקרא בשם רעמסס או רהאַמזיניט (Paмсинитъ), והוא בנה את בית האוצר הגדול אשר לא יִזַח זִכְרוֹ עד ימי הדור האחרון הזה מלבות המון עם מצרים –. ארבע מאות שנה מלכו מלכי בית פרעה בארץ מצרים וּמוֹשׁב כבודם היה בעיר נֹא אָמון, וארבע מאות שנה35 ההן, היו הַשָׁנִים הטובות והמאֻשרות אשר נָחלו בהן המצרים עשֶׁר וכבוד, גדֻלה וגבורה נצח והוד, מכל השנים אשר מלכו בארץ ההיא מלכים רבים אשר היו גם הם גבורי חיל ואנשי הַשֵׁם. “מלכי בית פרעה נשאו פעמים רבות חרב גאוָתם ורעם גבורתם מֵהָלְאָה לגבול מצרים הישָנה, אל ארץ נוב ודונגולא (Донголa) עד ארץ בני הכושים, אל ארץ לוב וארץ ארם. פעמים ושלש הִרְעִישׁוּ המלכים האדירים ההם את חֻפֵּי נהר פרת ברעש כלי נשקם, ופעם אחת הרגיזו גם את חוף אזיא הקטנה בפאת ים. שלל כל הארצות אשר לכדו וחמדת כל הגוים אשר הכניעו, הֵבִיאוּ המלכים הגבורים והמנַצחים ההם אל היכל אלֹהיהם אשר בְּנֹא אָמוֹן הבירה עד כי הִרְבּוּ את כבודו וַיְמַלְאוּהוּ כל הוֹן יָקָר ונעים וכל סגֻלות המדינות ואין קֵצֶה לאוצרותיו. גם התאמצו בכל מאמצי כֹּחָם לְפָאֵר את נֹא אָמוֹן עיר מושב כבודם בהיכלי כבוד ובנינים נפלאים ונשגבים מאד”. עיר הבירה “נֹא אָמוֹן” אשר מאה שערים לה ובנויה על שני חֻפי היאור, נִפְלָאת היא בעינינו עד היום הזה, וכל הנוסעים והחוקרים לכל תכלית: ישתוממו במאד מאד על שארית חרבותיה, שרידי עִיֶיהָ, ופליטת מַשוּאוֹתֶיהָ והריסותיה, כי אין עֲרוֹך אליהם בכל חרבות עולם וְשִמְמוֹת דור ודור אשר תחת כל השמים מקצה הארץ ועד קצה. אפס כי כאשר ישתומם לבבנו בקרבנו על תפארת הוד הבנינים הנוראים ההם אשר בעיר מֹף וְנֹא אָמוֹן, כן תשתומם נפשנו גם על עריצות המלכים העריצים ההם אשר הִתְעַמְרוּ בבני עַמָם לעבוד עבודת פרך כזאת, ואשר הִקשיחו את לבבם באכזריות גדולות מאד לִרְדוֹת בעבדיהם וּלְרוֹעָם בשבט ברזל להוציא לאור מעשים נוראים כאלה אשר הם מֵעַל לגבול כֹּחַ אדם, ואשר יְסוֹדָם רק בְּכֹחַ הדמיון הַכֹּזֵב –. וזולת כל אלה הוסיפו עוד המלכים להשפיל לֶעָפר את נפשות בני עַמָם ודתם: כי כל איש ואיש לא יכול לִרְאוֹת את פני המלך בלתי אם כָּרַע וַיִקֹד וישתחו אפים ארצה, גם שרי הצבאות, הַפַּחוֹת, הסגָנים וְהַכֹּהנים התפלשו בעפר בגִשתם אל כסא המלך אשר חייהם ומותם תלואים בכל רגע ברמיזת36 עיניו ותעופת עפעפיו, כי המצרים הֵרימו את כבוד מלכיהם יתר הרבה מכל גויי הארצות בְּתֵת להם כְּבוֹד אלהים והוד בני אֵל עליון. וזאת היתה להם על פי תורת הכהנים אשר הוֹרוּ אותם “כי בראשית הימים מָלכו האלהים בארץ מצרים, ואחרי כן הוֹשִיבוּ תחתיהם על כסא מלכותם את מלכי בית פרעה, ועל העם איפוא לתת להמלכים ההם כְּבוֹד אלהים, ומה גם כי מלכי בית פרעה צֶאֱצָאֵי האלהים הם וְיוֹצְאֵי חלציהם” –. והמלכים ההם אשר מָשלו בעם ממשלה בְלִי-מְצָרִים, היו גם תופשי דת האלהים ודתי המדינה, חיי רוח עבדיהם ונשמת כל עם הארץ, אדוניהם מחוקקיהם, מלכיהם ואלהיהם.

אך לא לעולם חֹסֶן ישועות, כי גם קֵץ מלכי בית פרעה בא בא! כי מלכי ארץ כּוּשׁ יָרשו בחרבם החזקה את ארץ מצרים וימלכו בה שנים, מות אחד ממלכי כוש ההם אשר שמו תִּרְהָקָה (Tиргaкa), יצא תרהקה למלחמה על ארץ ארם וארץ יהודה, גם עם מלך אשור, מלך יָרֵב ס' 700 לפני ספהנ"ו ואיש מלחמה, לחם המלך הכושי הזה על נהר חדקל ונהר פרת.

“והנה תרהקה היה איש אשר יֵאוֹת לו נֵזר המלוכה, וטובות רבות עשה להמצרים בתעָלות וצנורות אשר כָּרָה להביא את שפעת מֵי היאור אל שדמותיהם ובמסגרות אשר כונן לעצור בעד שטף מי היאור. אך בכל זאת לא עמדה לו חכמתו לקנות את לבב בני מצרים בגלל אשר היה ככלי מעשה בידי כמָריו” –. אחרי מותו התאוששו בני מצרים ויפרקו את עֹל הכושים מעל צואריהם, וזיטון הכֹהן הגדול במקדש האליל וואולקאַן התנשא וישם כתר מלכות בראשו ויהי מלך וכֹהן כאחד. אך עד מהרה נבאש בעיני חֶברת בעלי המלחמה על אשר גרע את חוק מִחְיָתָם בקחתו את נכסיהם מידם. “ובימיו היתה מצרים כמעט ירושה לסנחריב מלך אשור לולא מלאה סאת העריץ הזה על שערי ירושלים, כי בעלי המלחמה לא שלחו ידם אל החרב בחרות אפם במלכם, ולא ארכה המלוכה בידי זיטון כאשר סר מעליו צֵל אנשי המלחמה הנותנים עֹז למלכם”. וַתֵּחָלֵק ארץ מצרים לשתים עשרה ממלכות, ושנים עשר מלכים מלכו בה. והממלכות ההן ספו תמו בידי הגבור העריץ פזאַמעטיך ג“א ס”ה. 195 (Псaмитиxъ) נְגִיד זית, כי בגבורות יֵשע יְמִין היוָנים והקאַרים פזאמעטיך ג“א אשר שכר לו למעוז, הכניע תחת ידו את אחד עשר המלכים מרעיו ויעבר את כל הארץ תחת שבטו וימלוֹך לבדו בכל ארץ ס'-קמ”ד 670–616 מצרים.37 והוא גם המלכים אשר היו אחריו, כוננו כסא מלכותם במצרים התחתונה, ויבואו במָסורת הברית עִם היוָנים והפֿיניקים. פזאַמעטיך הביא אנשי חיל מלֻמדי מלחמה מארץ יון אל ארץ מלכותו ללחום את מלחמותיו, ויתן להם מקום לָשֶׁבֶת במצרים התחתונה (Haвкрaтисъ), ויוצא כסף רב מאוצרותיו לְלַמֵד את המצרים חכמת היונים והליכות טכסיסי מלחמתם. והמצרים השונאים את כל בני הנכר ואת כל החדשות אשר יתחדשו בארצות נכריות, התמרמרו מאד על פזאַמעטיך אֹדות המעשים ההם אשר עשה על אפם ועל חמתם, ויותר ממאתים אלף איש מִמִפְלֶגֶת הכהנים ובעלי המלחמה עזבו את ארץ מולדתם וינועו אל ארץ נוב ויכוננו שם ממלכה חדשה הלאה לְאִי עלעפֿאַנטינא תחת ממשלת מלך הכושים אשר במרה, מני אז הֶחליפו המצרים את דרכיהם ומנהגיהם הישנים ויאלפו את ארחות היונים ויאחזו בדרכיהם, גם הוסיפו אז על מספר הכתות אשר היו להם מעולם, עוד שלש כתות, הלא הן: כת רועים, כת דַיָגִים וכת מליצים –. פרעה [פרעה נבו ג“א קמ”ד-ק“ס 616–600] נכוֹ (Hexo) בן פזאַמעטיך יצא בעקבות אביו ועל שרשי רגליו בהחקה. הוא הִשְגִיא את הליכות המסחור בארצו, הִרְבָּה את מספר אניות המלחמה מכל אשר היו לפניו, גם התאמץ לבַצע את מלאכת התעלה אשר הֵחלו המלכים הראשונים לעשות, לחַבֵּר על ידה את ים התיכון עם ים סוף, להגביר בזה את המסחר ולהרימו בכבוד על גַפֵּי מרומי תבל,38 על פיו סבבו הצוֹרִים באניות את קרן אפריקא הדרומית. הוא חִדש את מלחמות המלכים הראשונים אשר לחמו באזיא, ויעל עם חילו העצום ועם רכבי הברזל אשר לו וילחם עם הצורים ויכניעם, וילכוד גם את ירושלים הבצורה, וידא על כנפי רוח הנצחון עד נהר פרת, אך שם נָשְׁתָה גבורתו, חִתְּתָה קַשְתּוֹ ונִגדעה דְעו, כי נבוכדנאצר מלך בבל הִכָּהוּ מַכה נצחת על נהר פרת בְּכַרְכְּמִישׁ, כאשר נִבא עליו ירמיהו הנביא (ירמיהו מ“ו, א'-י”ג). ואז אבדו המצרים את כל ירושתם באזיא, וגם מצרים ארץ מכורתם באה במצור. אחרי מות פרעה נבו, ישב פרעה פזאמית בנו על כסא מלכותו, אך לא האריך ימים וימת אחרי שש שנים למלכו, ולא הניח אחריו שֵׁם בספרי התולדה בלתי אם במסעו אשר נסע אל ארץ כוש. אחרי מוֹת המלך הזה, מלך פרעה חָפְרַע [פרעה הפרע ג”א ק“צ.570] או הָפְרָע (Гофра) והיונים יקראו לו בשם אפריעס (Aпріесъ), הוא היה גבור מלחמה וירד באניות עִם צְבָא הַיָם ויבוא ארצה כנען וילכוד את צידוֹן. “אך האלֹהים הֵקִים עליו הרעה מביתו, כי כאשר לא עשו ידיו תשיה במלחמה אשר קרא על צירענה עיר מסחור היונים, התנערה איבת עם הארץ על המלכים המתחזקים בכֹח ידי בני היונים, ועל בני הנכר מעוז מלכי מצרים, ויקשרו עליו קשר, וַיִנָגְפוּ בני הנכר לפני ילידי הארץ, ופרעה הפרע גם הוא נספה בחרב בעיר המלוכה וינָדח בית פזאמעטיך מכסא המלוכה. המצרים הושיבו את אַמאַזיס (Aмазисъ) על כסא המלוכה [אמאזיס ג”א ק”צ – ר“ו 570–526] במצרים.39 אפס כי גם אַמאַזיס לא עשה את רצון המצרים וגרש את בני הנכר מארצו, כי גם הוא יצא בעקבות המלכים אשר היו לפניו, וכמוהם האיר פניו אל סוחרי היונים ואל אנשי חילם ויתן להם רשיון לְהֵאָחֵז במצרים, ויאהב את חכמת היונים ואת מרותיהם והליכות דתם ואמונתם. בימיו פרח המסחור כחבצלת, עשֶׁר והון וכל תענוגות בני אדם פרצו מאד במצרים התחתונה, ועיר הבירה זַיִת התנוססה בהדר תפארת בנינים והיכלים, ארמנות עֹז וטירות נשגבות, מצבות הוד, עמודי חֹסֶן וכל שכיות החמדה, עד כי יכלה העיר הצעירה הזאת להתחרות עם עיר מֹף ועיר נֹא אמון העתיקות ממנה והמהֻללוֹת משנות קדם. אך ימי הצלחת מצרים וְעשֶׁר כבוד מלכותה, לא נמשכו לאֹרך ימים, כי כמעט אשר נפקד על אמאזיס פקודת כל הארץ וַיִקָבר בקברות המלכים בחצר היכל זַיִת, עלה כשׁוֹאָה קאמביזעס (Kaмбизъ) מלך פרס על מצרים ההֻללה ויכס אותה בצלמות ואפֵלה נצחת, פזאמעניט (Псамминитъ) בן אַמאַזיס נגף לפני קאַמביזעס [פזאמעניט ג”א רג“ה.525] הפרסי במלחמה הנוראה אשר היתה על יד סין (Пелyзй, Суесъ) מעוז מצרים, ומֹף עיר המלוכה באה במצור עשרת ימים וַתִּבָּקַע לפני הפרסים, ואז בא הקץ גם על חֶבֶר הכֹהנים בעברת האדונים החדשים והקשים האלה אשר שנאו את הכֹהנים על דבר הַכֹּחַ אשר בידם להטות את לב העם לחפצם, כי ידעו הפרסים כי כל הימים אשר יד הכֹהנים שלטת, לא תכון ממשלה נכריה בארץ”. מאתים שנה מָלכו הפרסים במצרים, ובמשך השנים הרבות ההן לא עצרו כֹח לשרש מלבות הַמִצְרִים את הנהגותיהם העתיקות ודתי אמונתם השובבה ואת איבת העולם הנטועה בלבבם לכל בני הנכר. פעמים רבות חגרו המצרים יתר כֹּחָם ואונם לעשות מלחמה בהפרסים ולגרשם מארצם, אך בכל פעם לא הִצליח חֶפצם בידם, וּבְדֵּי רִיק הוציאו את מִבְחַר בחוריהם לַהוֹרֵג. ובראותם כי אָזְלַת ידם להתגבר על מושליהם הנכרים, הִתְחַבְּרוּ באמצע המאה החמישית לאזרחי ארץ לוּב, גם בני אַטען (Aфинъ) היו זְרוֹעָם בעת ההיא, וַיְנַסוּ לְחַדֵש את המלחמה עם הפרסים, ואף אם גם בפעם האחרונה ההיא לא יכלו לעמוד לפני אויביהם הרבים והעצומים מהם מאד, בכל זאת נֶחשב להם לכבוד גם הנסיון אשר נִסו לחרף נפשם על מְרוֹמֵי שְׂדֵה קָטֶל בעד חֵרותם ובעד ארץ מולדתם. “כי הָעָם הַשֹׁאֵף רוח הדרור והחֹפש, ואהבת ארצם וְעַמָם נוססה בחֻבם תמיד, עַם נִכבד הוא ויקר יתר הרבה מֵעַם אשר יעשה גבורות ונצורות בימי אָשרו והצלחתו”. והנה את אשר קצור קצרה יד המצרים לעשות, עשו זאת אחרי כן היונים והמקדונים, כי הם גרשו את הפרסים מאדמת מצרים וישפכו את ממשלתם עליה תחתיהם. אחרי כן הכניעו הרומאים את היונים והמקדונים וַיַכְבִּידוּ אַכפם עליהם לעזוב את ארץ מצרים וישלטו בה שַׁלֶטֶת ככל אַוַת נפשם. אך המצרים לא שִׁנוּ את דתם ותורתם ואת כל מנהגיהם הישנים גם תחת ממשלת היונים והמקדונים, גם תחת ממשלת הרומאים. גֵוָם נתנו למנצחיהם לרדות בהם בפרך, ואת שכמם הטו לסבול את הסבלות והעבדות אשר העמיסו עליהם, אך את דתם לא קבלו עליהם, בחֻקותיהם לא הלכו, ולא התערבו בהם כל הימים. ועד היום יעשו כן הקאָפטים אשר לשונם ומעלליהם יעידו כי מִמֵי המצרים הקדמונים יצאו. את הישמעאלים יעבדו עבודת עבד, אך לא יתחתנו בהם ולא ילכו בארחותיהם.


21. § מַצֵבוֹת,

חרֹשת המעשה והליכות המצרים בימים קדומים, בראשית הימים בעת אשר שוטטה עוד הסכלות והפרעות בקרב כל הארצות, ובכל נוף ובכל פֶלֶך צלמות ולא סדרים, היתה כבר מצרים ארץ מלֵאה חכמה ודעת, ערים וכפרים אין מספר התנוססו בה אשר יושביהן היו אנשי תבונות, יודעי בינה לעתים, יודעים חֻקוֹת שמים, ידיהם רב להם בחרֹשת המעשה, ובכל מלאכת מחשׁבת מעשׂה ידי אמן, עד כי עוד בשָׁנים קדמניות מאד נחשׁבה הארץ הזאת לְמַקֶבֶת בוא החכמה וְסֵתֶר משׁכן המדע.40 בחכמת המדידה, בחשׁבון מַהלך הכוכבים ובחלוקת חדשׁי השׁנה, עשׂו להם המצרים שׁם גדול עוד בדורות קדומים. אפס כי הם התעמרו בחכמת התכונה ויהפכוה לחכמה רמיה, חכמת החזיון (שטערנדייטערייא), לנבואות הבל, מקסם שׁוא, חלומות ודמיונות מַתְעִים, והנה לפי יתרון הכשׁר דעת אשׁר להמצרים, היתה לאֵל ידם לעלות מעלה מעלה על הררי החכמה, ולהעפיל עֲלות על שְׁלַבֵּי סֻלם התבונה עד היותם לעינים לכל יושׁבי תבל, אך קללת חלוקת הַכִּתּוֹת, מְאֵרַת האמונה בהבּלי שוא וּמַשְאוֹת אָפַע ומדוחים, עריצות מושליהם ואכזריות נוגשיהם, גם שנאתם לכל בני הנכר וחטאות כֹהניהם המוליכים אותם שולל בהבלים ואלילים וגלולים ופסילים, הן כל אלה קצצו את כנפי רוח העם מֵהַגְבִּיהַּ עוּף, ועל מדרגת החכמה אשר עלו עליה בימי קדם, שם עמדו ולא יספו לעלות עוד הלאה, ועמים אחרים השלימו את מעשה החכמות אשר החלו הם לעשות –. במלאכת פסילי האבן היו הם הראשונים אשר הִפליאו עֲשׂוֹת, אך בהיות כל ישעם וכל חֶפצם במלאכה הזאת רק לעשות להם אלילים ופסילים מבהילים, על כן לא הצליחו במעשי ידיהם, לא חכמו ולא השׁכילו לְיַפּוֹתָם בתפארת דמות אדם וחמדת מִבְנֵה גְוִיָתוֹ, ורק היוָנים השלימו את המלאכה הזאת בתכלית השלֵמות ותהי לנס –. גם חכמת הרפואה וחכמת המדינה ויתר החכמות והמדעים אשר היו רק בידי הכֹהנים, לא הצליחו לעלות מחיל אל חיל ולבוא עד מְרוֹם קץ תכליתם, ורק ההעלענים עשו כן בימים האחרונים, וירימו את קרנות החכמות והמדעים ההם בכבוד, עד כי היו נֵר לרגלי כל עַמֵי הארץ ואור לנתיבתם –. דת המצרית נתנה בלבות המצרים אמונה אֹמֶן כי נפש האדם חָיֹה תִחְיֶה לעולם אם אך בְּשָׂרוֹ ישכון לבטח ולא תשלוט בו יד הַכִּלָיוֹן. ועל כן הִמְצִיאוּ המצרים חכמה נפלאה מאד לחנוט את גְוִיַת הַמֵת וּלְהַקְשׁוֹת אותה כאבן עד כי לא יבוא בה רָקָב וְתִתְעוֹדֵד לנצח. ואת גְוִיוֹת החנוטים שָׂמוּ בארון ויניחו אותן בחדרי מות במקומות אשר לא תגע בהן יד אדם, ואיש לא יגיע אותן כל ימי עולם –. את קברי המלכים פֵּארוּ בכל פאר, ועליהם בָּנוּ פארי עמודים אשר ראשם לעב יגיע. בטרם החלו את מעשה פאר העמוד, חצבו תחלה בסלע את הקבר אשר בו ינוח המלך בבוא יומו ללכת בדרך כל הארץ, ועל הקבר ההוא נוֹסַד עַמוּד מרֻבע מאבנים גדולות וסלעים כבדים, והעמוד ההוא יֵלך הָלֹך וְקָצֹר עד מְרוֹם קִצוֹ. כל מלך ומלך בשבתו על כסא המלוכה, הֵחֵל לבנות על קברו אשר חָצַב לו, פאר עמוד כזה, והיה ראשיתו מצער, אך כרבות ימי מלכותו כן יִשְׂגָה אחריתו, והמלך אשר מָלַך שנים רבות, בָּנָה כמו רָמִים את פאר עַמוּדוֹ, עד כי היה גבוה גֹבַהּ רב ונורא מאד. אם מת המלך בטרם בִּצַע את מעשהו, אז לא הִשְׁלִימוּ המצרים את בנין העמוד כפי אשר היה את רצון המלך לעשות, רק צפוהו מבחוץ באבני שַׁיִשׁ או אבנים אחרות נחמדות למראה. אחרי אשר הוּשַׂם גֵו המלך בקברו, אז סֻגר פתח העמוד במטילי סלע, גם תּוֹכוֹ סִתְּמוּ באבנים גדולות וסלעים כבדים לבל יוכל איש לבוא שם ולנגוע בגוית המת. סביבות כל פאר עמוד כזה, היו חצובים בסלע קברי נשי המלך, וקברי בניו ובנותיו, שריו וסריסיו, אוהביו וְרֵעָיו. לפי מסורה קדומה מאד בנו מאה אלפים איש את פאר העמוד אשר לפרעה כֿעאָפס, וימי בִּנְיָנוֹ נמשכו ארבעים שנה, ובמשך השנים ההנה עָבְדוּ האנשים הרבים והעצומים ההם את עבודת פרך הזאת יומם ולילה. באופן הזה הֵחֵלוּ מלכי נֹא אָמוֹן לחצוב קבריהם גם בתוך סלעי ההרים איש איש בשבתו על כסא מלכותו, וכל אחד ואחד פֵּאר את קִבְרוֹ בחדרים מרֻוחים, במדרגות ותהלוכות ועוד דברים רבים כאלה, ולא חדל את מעשהו עד אשר נפקדה עליו פקודת כל הארץ, ואז הוּשְׂמָה גְוִיָתוֹ בארון בתוך “חדר הזהב” ומלאכת עבודת הקבר נִשְׁבָּתָה. ובאופן הזה נהיתה גם “עיר הקברים” כְּנֹא אָמוֹן, כי בעיר ההיא חֻצְבוּ קברים אין מספר בתוך הר הסלע אשר שם, ובכל קבר מדרגות ושלבים ישרים או מַטִים עקלקלותם, חדרים וְאוּלמים, עֲלִיוֹת ותהלוכות –. הכֹהנים הצליחו למשול ברוח המצרים מִמְשָׁל רב ועצום, כי המצרים היו מִטִבְעָם קַלֵי דעת להאמין לכל דבר, להתהולל באלִילים ופסילים רבים מאד ושונים, לתת אמונה אֹמֶן בכל מַשאות שוא ומדוחים, וללכת אחרי הבל הבלים ושקרים וכזבים, גם נָטו מאד אחרי מנהגים ישָנים, לענות בַּצום נפשם ולהתפלל תפלות רבות, להתקדש ולהתחטא, לרחוץ את בשרם במים, לָחֹג חגים רבים, להקריב קרבנות וזבחים במספר רב, ולשמור חֻקים ומשפטים חדלי ספורות בעניני הדת גם בהיכלי אליליהם, וכל אלה נתנו כֹח וְהִרבו עָצְמָה להכֹהנים למשול בהם ממשלה בלתי מגבלה. הם היו תופשי הדת וכל הליכותיה, הם נָחוּ את העם בהליכות המנהגים הקדושים להם, מנהגים רבים עד אין מספר אשר הִקִיפוּ את כל ימי חייהם על הארץ מיום אשר נִמוֹל בשר ערלתם עד יום שובם לאדמתם. הכֹהנים היו המחוקקים והשופטים בארץ, שרי המדינות ובעלי הפקודות, גם הסֹכְנִים על אוצרות החכמות וחרֹשת המעשה וכל מלאכת מחשבת, ולא הניחו לאיש זר אשר לא מבני עדתם הוא, להסתפח בנחלתם זאת אשר נָחלו להם לבדם. וכל חכמתם ובינתם הִסְתִּירו במסתרי מכתב החרטמים (Iepoглифы), מכתב אשר לא יְדָעוֹ איש אחר זולתם. כי שלשה מיני מכתבים היו בידי המצרים: מכתב החרטֻמים, מכתב הכֹהנים, ומכתב העם. שני מכתבים הראשונים יִמָצְאוּ לָרוֹב על האבעליסקען (Oболиски) – הם עַמוּדִים מְרֻבָּעִים וְחַדִים למעלה החצובים רק מאבן גראַניט אחת וְחֻצבוּ לפני אוּלמי המקדשים – גם המצֵבות הנשגבות וקירות ההיכלים והמקדשים, גם כתלי חדרי בתי הקברים נֶחפים בטוטפות שני המכתבים ההם. אולם מכתב העם לא נחשב בעיני הכֹהנים לחצוב אותו בעט ברזל על גַפֵּי מרומי מקדשי אלֹהיהם ומצבות עֻזם, ורק המון העם כתבו בו כל עניניהם, גם נכתבו בו המגלות העשויות מצמחי היאור הנקראים בשם פאַפירוס והנמצאות עד היום בקברי החנוטים. סוף דבר כי רק בידי הכֹהנים היה כל הָעֹז והתעצומות, וגם גבורות המלכים נשענת על כֹח ידיהם, אך בני העם היו נִגָשים ונעַנים, נבזים ושפלים, עבדים מרודים וחִדְלֵי אנשים, והכֹהנים והמלכים הכניעו בַעֲמַל העבדות את רוחם וַיְמררו את חייהם בעבודת פרך, ועל כן לא ראו אור השמחה בעיניהם, לא הצליחו לְדַבֵּר את אויביהם בשער, ולא ידעו דרכי הצדק וְהַיוֹשֶׁר, החסד והרחמים, גם לא הִכירו את רִגשי הכבוד המתנוססים בלבות כל בני אדם, ויהיו בעלי נפש שְפָלָה, נבזים גם בעיניהם ושפלים נגד פניהם, ורק בשבתם בביתם מצאו מרגוע לנפשם, שם מצאו את הצלחתם, ושם הוציאו לאור את רגשי רוחם ואת כל הגות לבם.

האבעליסקען הֻצבוּ לפני אוּלמי המקדשים לגאון ולצבי תפארה. המקדשים ההם היו גדולים ורחבי ידים במאד מאד ונהדרים בכל הוד והדר, בכל שְׂכִיוֹת החמדה ומַשְׁכִּיות לבב: בשדֵרות ועמודים, בּאוּלמים בנוים לתלפיות, בַּעֲזָרוֹת וּלְשָׁכוֹת רָמוֹת ונשגבות מאד, בפסילי ספֿינקסים גדולים כענקים, בְּפִתֻּחִים מעשה צַעֲצֻעִים, בציורים נפלאים מעשי ידי אמן, ובכל פאר והדר אשר תֵּלֶא כל לשון להביע באֹמר ודברים. והאבעליסקען אשר הֻצבו לפני אולמיהם, נֶחפו בטוטפות מכתב החרטֻמים, וְכָתוּב בהם שמות מְיַסְדֵיהֶם ובוניהם וכל דברי ימי הימים אשר נשלבוּ אל מעשה בניניהם. אחדים מהאבעליסקען ההם הִסִיעוּ הרומאים ממצרים וַיַצִיגוּם על גַפֵּי מרומי עיר רומה, וְהִנָם נצבים שם עד היום הזה. גם הצרפתים הביאו אבעליסק גדול (מכפר לוקסאָר) ויציבוהו בראש חֹמִיוֹת עיר פאריז. חכמי מצרים הפליאו מאד לעשות במלאכת פסילי אבן כאשר הפליאו מאד עֲשׂוֹת במלאכת הבנין. ואף כי יד הַבְלֵי דתם קשתה עליהם ולא נָתנה אותם לפסול את פסילי מצבותיהם כאשר אִוְתָה החכמה המפארה הזאת, כי אם כאשר גזָרה הדת השובבה ההיא: בכל זאת הִגדילו מאד לעשות ואין עֲרוך אליהם בכל המעשים האלה אשר נעשו בימיהם, בימי קדם ההם. ואשר יִפָּלֵא עוד יותר בעיני כל חכמי חרשים, הלא הוא כִשְׁרוֹנָם הנפלא לחצוב מאבנים היותר קשות וחזקות, מאבני פראָפֿיר וגראַניט, תמונות שונות וצלמי דמות אנשים וכל בעלי חיים במלאכה נשגבה ובחכמה נפלאה עד מאד, והעולה על כֻּלָם הוא מעשה הספֿינקסים הָרָמִים וְהַנִשָׂאִים –. התמונות הרבות הנעשות במלאכה נשגבה, והציורים הנפלאים המשוחים בצבָעים יפים עד להפליא, אשר יִמָצְאוּ לרבבות על קירות המקדשים, על כתלי חדרי החנוטים, על ארונות המתים, המצבות והעמודים ועוד רבים כאלה, יְשַׁווּ לנגדנו את מַעְבָּדֵיהֶם, עלילותיהם ומלאכת ידם בבית ובשדה, בעיר ובהנהגת המדינה. אמנם בכל זאת היתה מלאכת הבנין המלאכה הָרֹאשָׁה בעיני חכמי מצרים, ומלאכת הַפִּתֻּחִים והפסילים והציורים רק טפֵלים לה. גם מלאכת הזמרה (מוּזִיק), המָחוֹל (טאַנץ) והשיר (דיכֿטקונסט) מצאו קֵן להם בארץ מצרים –. החכם הגדול שאַמפּאָליוֹן הצרפתי (Шамполліонъ), היה הראשון אשר הצליח למצוא את החידה מני קדם השפונה במכתב החרטֻמים, ובחכמתו וחריצותו מצא כי המכתב ההוא יתאר בחרט אנוש את הַמֻשָׂגִים העצמים בתמונות וצורות מֻחָשִׁיוֹת המתיחשות להם, אך את המֻשגים המִקרים אשר אין להם תמונה ודמות, יתאר בסמנים חִדוֹתִים אשר על ידם יובנו המֻשגים ההם, כמו את מקרה הגבורה וְגֹדֶל הַנֶפֶשׁ בדמות אריה, את העָרמה בדמות שועל. גם יתאר את המֻשגים בראשי מִלִים ובהברה הראשונה אשר להמֻשג ההוא, כמו את הָאַלוּף (רינד) בדמות א, את הבית (הויז) בדמות בּ, את הגמל (קאַמעעל) בדמות ג. מכתב הכֹהנים הוא קִצוּר ממכתב החרטֻמים והתמונות (בילדערשריפֿט), ומכתב העם הוא מכתב אותיות (בוכֿשטאַבענשריפֿט), אשר השתמשו בו המצרים בכל ענין וקנין ובכל הדברים אשר בין איש לאחיו –. המצרים לא התאמצו להשאיר את ידיעותיהם וחכמות סופריהם על ידי ספרים כתובים בהם חקרי לבבם זִכָּרוֹן לדור אחרון; רֶגֶשׁ פנימי (געפֿיהל) ודמיון עז (פעאַנטאַזיע), אֲבוֹת המליצה (פאָעזיע), לא התנוססו בנפשותם, רק שכל ובינה ועָרמה ומזמה שלטו בעֻזם על כל יתר התכונות הנפשיות – ולעֻמת זאת שׁכלו מאד את ידיהם בכל מלאכת עבודה, בעבודת השדה ובעבודת הגנים, ובמלאכת המדידה אשר למדו עוד בראשית ימי הקדם על פי תכונת ארץ מולדתם –. בחרשׁת המעשה לעשות בעץ, בחֹמר, באבן ובכל מיני מתכות, היה להם יתר שאת על רוב העמים. גם השכילו מאד במעשה הזכוכית ועִבוד הָעוֹרוֹת, ומכל תוצאות ארץ מולדתם הוציאו תועלת גדולה, ובפרט מצמח המים הנקרא פאַפירוס, כי ממנו עשו ניר, חבלים, נֵס אניות ועוד רבות כאלה. הם היו אֹרְגִים מהֻללים מאין כמוהם,41 ומעשה הָאֶרֶג אשר עָשׂוּ מֵחוּטֵי צמר וּבַד (ליינען), גם גְלֹמֵי שֵׁשׁ (ביסוּס) אשר הפליאו עֲשׂוֹת, היו נודעים לתהלה בכל ארצות בני הקדם. בבתיהם היו כל כלי חמדה במספר רב, וכלים מכלים שונים העשוים מכסף וזהב42, והם יתנו עַדיהם כי לא זרה להמצרים גם חמדת המוֹתָרוֹת (לוקסוס) –. אפס כי כל מעשיהם ועלילותיהם יעידו עֵדוּת נאמנה כי חכמתם היתה רק חכמה מלֻמדה, וְנִדְמוּ כגלגלי כלי מוכנה (מאַשינע) אשר יעשו פעולתם רק במדה ההיא אשר מַדָה להם יד האמן – ואחרי אשר עלו המצרים אל המעלה אשר העלו אותם חכמיהם הראשונים, שם עָמְדוּ ולא הֵרִימוּ פעֲמיהם לעלות עוד מעלה אחת, ורק אל הדברים המלֻמדים מכבר, שבו בכל פעם ולא השכילו לברוא עוד חדשות ומועילות –. נפלאת היא בעינינו החרדה הגדולה אשר חרדו המצרים בדבר קבורת מתיהם ושמירתם. “קברי המצרים היו רחוקים ממושב בני אדם, במקומות שוממים אשר דממת-מות מרחפת שם כל הימים. והקברים היו חזקים ומוצקים במאד מאד עד כי תקצר גם יד הטבע להרוס אותם. וגופות המתים אשר נחנטו והושמו בקברים ההם, היו נסתרים וצפונים מאד לבל תָּעֹז יד האדם לגעת בהם ולהגיד את עצמותיהם כל ימי עולם. כל איש ואיש מבני המצרים, עָמל ויְגָע כל ימי חייו לחצוב לו ולכל אנשי ביתו וקרוביו קְבָרִים בהרי סלע ולפאר אותם בכל פאר ככל אשר השיגה ידם –. הכֹהנים (אשר היו גם הרופאים) חָנְטוּ את גְוִיוֹת המתים בְּכֹפֶר הָרִים (בערגאַספֿאַלט) ובדברים רבים הַמִקְשׁים את הַבָּשָׂר עד כי נהפך והיה לאבן ולא שלטה בו יד הַכִּלָיוֹן לנצח. לפי עשֶׁר הנחנט ולפי ערך גדולתו וּמִשְׂרָתוֹ, היתה גם תפארת חניטתו והדר כבודה –. אחרי אשר חנטו הרופאים את המת, עָטְפוּ במַעטפות יקרות מאד את כל אבר ואבר פעמים רבות, ועליהן מלמעלה מכסה יקרת ערך. על לב החנוט הניחו הכֹהנים אלילי כסף ואלילי זהב, ובפרט צלמי דמות אָזירים. העשירים אשר נחנטו בתפארת גדֻלה ועשֶׁר רב, כֻּסו במכסה יקרה המחֻברת מקאַטטון ואבן קלל (גיפס) על ידי חֹמֶר וָכֹפֶר, ועליה ממעל צלם דמות פני המת מעשי ידי אמן, וכל חלקי גוף החנוט מצוירים בטוטפות מכתב החרטֻמים, ולפעמים תלו על צוארי המת שהרונים וענקים וכל עֲדִי עדיים. החנוט הוּשַׂם בַּאֲרוֹן עֲצֵי שקמים, והארון ההוא הוּשַׂם לפעמים עוד בארון אחד אשר חֻצב מאבן גראַניט ועליו פִּתֻּחִים וציורים יפים, והחנוט הוּצַב אז בְּקוֹמָה זקופה בחדר קברו”. חדרי הקברים ההם (Kaтакомбы) ימָצְאוּ סְבִיב כל עיר ועיר מערי ארץ מצרים וָנחצבו בתוך הררי הסלע אשר לרוח מערבית ליאור הנילוס.


 

5. צוֹר. Финикія


22. § מעבר אניות. מסחר. מלאכת עבודה.

בין חוף ים התיכון ובין הר הארזים, הר הלבנון, ישבו בימי קדם עַם כנען עוברי ארחות יַמִים באניות סֹחֵר, הנודעים בשֵם בני צוֹר (פֿאֶניציער). עריהם הנכבדות היו צִידוֹן “שׁוּק העמים”, צֹר (Tиръ) העשירה והאדירה, והעיר העתיקה אשר התנוססה על חוף ים התיכון, גם אִי צֹר, אִי סלע ועליו מִבְנֵה עיר מפֹארה הנקראת גם כן בשֵׁם צֹר, עיר אשר לה חֻפִּים וּתְעָלוֹת וְצִנוֹרוֹת והיכל עתיק מאד לימים אשר עבדו בו הַצֹרִים את האליל מֶלְקָרְתְּ (מֶלֶך קָרֶת –). בתבונות כפיהם ובחריצות ידיהם ושקידתם הנפלאה על כל מלאכת חרש וחושב, הִמְצִיאוּ הַמְצָאוֹת חדשות, כמו מעשה הזכוכית, צבע הארגמן ואותיות הכתב. גם ידיהם רב להם לָצֶקֶת כלים מכלים שונים מכל מיני מתכות, לִטְווֹת ולארוג ולבנות בָּתֵּי מִדוֹת והיכלי כבוד וטירות נשגבות, ובמלאכת חפירת ההרים ויציקת כל כלי מתכות היה להם יתר שאת על כל גויי הארצות. תכונת ארץ מולדתם נתנה קטורה באפם לעבור ארחות יַמִים באני שַיִט וְצִי אדיר, ובאניותיהם היפות והקלות על פני המים שטו עברו ויבואו אל הארצות השוכנות לחוף ים התיכון ואל האיים הרבים אשר בתוכו, וימכרו שם את מעשי ידיהם ותוצאות ארצם גם את פָּעלי בני ארצות הקדם ותבואות יְבול אדמתם. ותהי הנקלה זאת בעיניהם וירהיבו עוד בנפשם עֹז לרדת באניות שַיִט עד מרחקי ים עד מהלאה לעמודי הירקולוס (Гибралътаръ), וימירו את סחורות ידיהם בִּבְדִיל הטוב אשר בְּאִיֵי בריטאניא ובאבני הָאֶקְדָח (בערנשטיין) אשר בארצות חוף ים המזרחי, ויערבו את לבם לעבור עוד הלאה עד עֲרָב הדרומית ועד ארץ הודו (אוֹפִיר –). “הַצֹרִים עָשׂוּ מסחור וְקִנְיָן עִם עַמִים רבים בכל קַצְוֵי תבל, וימכרו להם את זְהַב ארץ הקדם ומבחר פְּנִינֶיהָ (פערלען), את ארגמן הַצֹרִי, את קַרְנוֹת הַשֵׁן וְעֹרֹת הארָיות מארץ אפריקא הפנימית, את הַלְבוֹנָה וראשי הַבְּשָׂמִים תוצאות ארץ עֲרָב, את גלומי שֵׁש וּבַד תוצאות ארץ מצרים, את כלי הַחֹמֶר ואת היין הטוב אשר בארץ בני יָוָן, את הנחשׁת אשר באי כַפְתֹּר, את הכסף הטהור אשר בארץ ספרד (שפאַניען), את בדיל איי ענגלאַנד ואת הברזל הטוב אשר באי עלבא”. לפי עדות הסופרים הקדמונים עברו אנשי צֹר יודעי הים גם את קרן אפריקא הדרומית במֶשך שלש שנים על פי פרעה נְכוֹ מלך מצרים. גם הגדילו עוד לעשות בכוננם מוֹצָאוֹת (קאָלאָניען) בארצות רבות, על אִי כרתי (קרעטאַן) וכפתר (ציפערין), על אִיֵי יַם אֶגאֶאִי, בארץ ספרד (שפאַניען) הדרומית (טאַרטעסוס, תַּרְשִׁישׁ), היזפאַליס, וגאַדיס העשירה הנקראת היום בשֵם קאַדיקס), וגם באפריקא הצפונית. וכאשר הֵרִימוּ את קרן המסחור בַּיָם, כן הרימו את קַרְנוֹ גם ביבשה, כי ארחות צֹרִים אָרחו לחֶברה לארצות רחוקות, ויעברו ברגל מַהלך ימים רבים ויגיעו אל המדינות הישָנות והנאורות אשר על שפת נהר פרת לעשות מסחור וקנין עם יושביהן, גם סחרו אל עֲרָב המאֻשרת ואל ארץ מצרים. ככל אשר תשיג יד עַם עָז, עַם חכם ונבון אשר רוח רֶגֶש מְפַעמו, השיגה יד הַצֹרִים ביתר שאת עוד. הם היו אֲבוֹת המשא והמתן הם היו הראשונים אשר חֵרְפו את נפשם לעבור ארחות יַמִים רחוקים, הם היו המנצחים בכל מלאכת עבודה וחרשׁת המעשה, והם היו ראשית הגוים אשר השכילו לְחַבֵּר את קַצְוֵי המזרח עם אפסי המערב" –. בימי חִירָם מלך צֹר, אשר היה בימי שלמה המלך (אלף שנים לפני ספהנ"ו), עלתה הצלחת צֹר עד מְרוֹם קִצָהּ. בימיו התנוססו היכלי כבוד, מגדלי עֹז, טירות נשגבות מקדשים רמים ונשאים, מבצרים וּמְצָדוֹת סלעים וכל שְכִיוֹת החמדה ומשכיות לבב, ויפארו בכבוד את עיר צֹר המעטירה וַיְמַלְאוּהָ הוד והדר, עֹז ותפארת. גם המסחור פרץ מאד בימיו יתר הרבה מאשר היה לפניו, על פי העזר הגדול אשר עֲזָרוֹ שלמה המלך איש שלומו ובעל בריתו. אך בכל זאת לא הוציאו הַצֹרִים את כשרון מעשיהם ורוח בינתם בלתי אם בהליכות המסחור והמשא והמתן, ולא התאזרו חַיִל לְהָרִים ימינם גם בשלטון וממשלה הַמְדִינִית, כי הם הִטוּ יותר את חֵפץ נפשם וְחֵשֶׁק לבבם לאסוף זהב והון עצום מִלִנְחוֹל להם כְּבוֹד גבורים משכילים לוכדי ארצות. על כן נָטוּ תמיד את שִכְמָם לסבול את עֹל העבדות אשר שָׂמוּ עליהם מרגיזי ארצות, ויהיו לְמַס עֹבֵד בארץ מולדתם, וגם בארצות רחוקות נשאו עליהם נֵטל המס אשר העמיסו עליהם זרים, כי תכלית רצונם בְּמוֹצָאֵיהֶם אשר כוננו בארצות אחרות, היתה רק לצבור כּחוֹל כסף ולמלאות אוצרותיהם זהב וכל סגֻלות המדינות,43 ורק לעתים רחוקות מאד בבוא כנהר צר ויבואו מים עד נפש, רק אז ערבו את לבם להתיצב בחרב לקראת אויביהם על מרומי שדה מלחמה. אמנם גם הַכִּנְעָה ההיא אשר נִכנעו עַם כנען זה לפני תוקפיהם, לא היתה בכלל מֹרֶךְ לבבם ורפיון רוחם, כי אנשים כמוהם אשר הערו נפשם לעבור בְּמִדְבַּר יָם, בתהומות נוראות לא עָברו עליהן אניות שַיִט מעולם, ואשר היו חמֻשים ומזֻינים תמיד להתיצב לפני כל שודדי יָם; אנשים כאלה היו אֶל-נָכוֹן גם אמיצי לב וכבירי רוח, ופעמים רבות הֶראו באמת את עֹצֶם ידם ורוח גבורתם. אך סִבת דְבַר כִּנעתם היתה חֹסֶר האהבה אֶל החֵרות והדרור, כי בכל אהבתם אשר אָהבו את ארץ מולדתם, לא רדפו אחרי אהבת החֹפש והחֵרות, אך היו “עַם יושב לָבֶטַח שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ” (שופטים י"ח, ז') – ורק זאת היתה בעוכרם לְהִכָּנַע תחת ידי תוקפיהם ועושקיהם –. אמנם בְּקוּם הכֹּהן הראש אשר בהיכל אליל עשתרות וַיַשְׁמֵד את כל זרע המלוכה צאצאי המלך חירם, ויתנשא ויהי מלך וכהן כאחד, אז התלקחה שלהבת מלחמה בין אזרחי צֹר וילחמו איש באחיו ואיש ברעהו, ודמים בדמים נגעו. המלך פִּגְמַלְיוֹן (Пигмаліонъ) חֹטֶר מגזע הכהן הראש ההוא, קם בחרב על דודו בעל עליזה אחותו הנודעת בשם דִידָה, ויהרגהו, ובזה הִרְגִיז את לב אחותו ואת לבות אזרחים רבים, ויעזבו את צֹר עיר מולדתם ויכוננו להם על חוף אפריקא לפאת צפונית, נֹכַח אִי זיציליא, את הקריה החדשה “קַרְתַּגָה” (Kapөагенъ, קרתא חדתא) –. והעיר הזאת גברה חיל וַתַּעַשׂ גבורות עצומות ותהי סחר גוים וגברת כל אניות סֹחַר, עד כי גָדַל כבודה מכבוד צֹר העיר ההֻללה.

ארץ צוֹר – אשר יושביה היו תערובות עמים שונים – היא קטנה וקצרת ידים בערך כל ארצות בני הקדם, כי מדת ארכה לא השתרעה יותר מעשרים ושמנה פרסאות, ורחבה עד הר הלבנון הוא רק מארבע עד חמש פרסאות, אך בכל זאת היתה רבתי בגוים וְשָׁרָתִי במדינות, יען כי היתה מלֵאה ערים גדולות אשר תהימינה מרוב אדם. כי זולת עיר צידון ועיר צֹר המהֻללות, התנוססו בה עוד ערים רבות אשר הגדולות והנכבדות בהן היו עיר אראדוס (אָרְוָד), טריפוליס, ביבלוס וביריטוס, עד כי כל חבל הארץ ההיא נדמה לעיר אחת גדולה מאד אשר לה חֻפִּים רבים בים, אניות שיט וציים אדירים, רבת אוצרות, מלאה רוח גבורה, חֹתם תכנית, כלילת יֹפי ומשוש לכל הארץ. יושביה החרוצים ורבי הפעלים, הסירו מעל פניהם את חלֻקת הכתות המשגת גבול החֵרות ומלאכת מחשבת, גם לא הביאו את צוארם בעֹל המלכים העריצים המושלים בממשלה בלתי מגבלה ככל מלכי בני הקדם, ויהיו לעם אחד אשר לא נִכַּר בו שׁוֹעַ לפני דל בכל הליכות המסחור ודרך הארץ. כל עריהם היו ערי חֹפש, והמלך אשר הקימו עליהם מבני האפרתים והכהנים, משל בממשלה מגבלה, ושבט מישור היה שבט מלכותו. ברית שלום כרותה בכל הערים אשר בארץ מולדתם. ובעריהם אשר כוננו להם בארצות נכריות, מָשלו שרים ויועצים ממשפחות בני האצילים ובני מְרוֹם העם אשר לְצֶדֶק יָשֹׁרוּ וכל מעשיהם באמונה –. בכל חרשת המעשה ובכל מלאכת מחשבת יד וָשֵׁם אך לאנשי צֹר, מלאכת הַמַטְוֶה וְהָאֶרֶג (בגדי הצִידוֹנִים), מלאכת שלל צבעים (צבע הארגמן) ומלאכת הזכוכית, נכבדות ועולות על כֻּלָנָה. ידם היתה רב להם גם במלאכת כלים מכלים שונים אשר עשו מקרנות שן, כסף וזהב ויתר כל מיני מתכות. בין כל מיני מרכולותיהם היו גם סמים למרפא, ראשי בשמים, קטרת ולבונה, שמן, יין, דגן וחטים, גם עבדים, כי הם היו רֹכְלִים בנפש אדם, גם גנבו נפשות מעמים שׁוֹנִים וימכרום לעבדי עולם –. מוֹצָאֵיהֶם (קאָלאָניען) אשר כוננו בארצות נכריות, בגלל אשר לא נשאה אותם מארץ מולדתם מרוב אדם, גם בגלל הַרְחִיב גְבוּל מסחרם עד קצוי תבל וּצְבוֹר הון רב ורכוש גדול (מהמאה הארבע עשרה עד המאה העשתי עשרה), המוֹצָאוֹת ההן כוננו על חֻפֵּי יַמִים ועל איים רחוקים אשר לפי תכונותיהם טובים הם מאד להליכות המסחור ולכל מקנה וקנין –. על אי כַּפְתֹּר (ציפערין), כרתי (קרעטאַ), רהודוס (Poдосъ), טהאַסאָס, (Өазосъ), לימונוס (Лемносъ), סאַמאָטראָקי (Caмотракъ) ועוד מקומות רבים, היו להצֹרים מוֹצָאוֹת גדולות אשר מוצאותיהן משנים קדמֹניות. אחרי כן ישבו להם הצֹרים בסיציליא, סאַרדיניא, מאַלטאַ ואיי אַלעאַרען, אך המוצאות הגדולות מכֻלן כוננו על חוף אפריקא הצפונית (היפאָ, אוּטיקאַ וְקַרְתַּגָה), ובארץ ספרד (שפאַניען) אשר שם הזהב והכסף, ושם ישבו להם הצֹרים בחלקים הדרומים אשר באנדאלוסיא, על רצועת הים מִפֹּה וּמִפֹּה ממקום שֶפֶך נהר אַנאַס (גואדיאַנא), בשני עברי נהר באָטיס (גוּאַדאַלקוויוויר) עם גבול גראַנאַדאַ ועד גבול מוּרְציאַ. ובכל המקומות ההם חפרו בהרים להוציא מהם כסף וזהב, גם עשו מסחר רב בתוצאות הארץ ההיא (יין, דבש, שמן, צמר ועוד רבים כאלה). הסופרים הקדמונים סִפְּרוּ ספורים נפלאים אֹדות הכסף והזהב הרב והעצום וההון הכביר וכל סגֻלות יקרות אשר הביאו הַצֹרִים מארץ ספרד אל ארץ מוֹלדתם. אבני אקדח הביאו מהמדינות אשר על ים הקדמוני (אָסטזעע) בעברם עליהן, ויעשו מהם כלי חמדה, ענקים וַעֲדָיֵי פאֵר יקרי הערך –. אֹדות הֲלִיכוֹת דתם וּמֻשָׂגֶיהָ, לא הרבו אנשי צֹר לחקור ולדרוש כיתר גויי ארצות הקדם, כי אין עיניהם ולבם כל הימים כי אם על המסחור וחרשׁת המעשה, והדת נתנה בידי הכהנים לבדם –. דת הַצֹרִית חֻברה לה מִמְשְׁפְּטֵי רֶצַח וָדָם וממעשי זִמָה וְחֶמְדַת נשים, ועל כן העירה הדת השובבה ההיא רגשי חֵשק ותאוה ורגשי אכזריות בנפשות הַצֹרִים תחת הִשְבִּיחַ שְאוֹן גַלֵי זָדוֹן וּמִשְׁבְּרֵי עגָבים ההם –. הסוחרים העשירים הלכו שובב בדרכי לבם וַיְפַנְקוּ נפשם בחיק תענוגות בשרים. ועל כן עבדו גם את אליליהם בעבודות נְמִבְזוֹת, בזמה ובחמדות נִתעבות, עבודת הַבַּעַל, אליל הַשֶׁמֶשׁ מימים קדמוֹנים, ועבודת הָאֲשֵׁרָה, אֱלִילַת פְּרִי האדמה ופרי הבטן, היו סרות ונאֶלחות. כי כאשר הקריבו בנות הכשדים את כבוד בתולי נעוריהן לכבוד האלילה מְלִיטָה, כן עשו גם בנות צֹר וְכַפְתֹּר לכבוד האשׁרה המברכת את פרי הבטן וּמְחוֹלֶדֶת וּמוֹלֶדֶת כֹּל (לפי דמיונם הכוזב). והנה כאשר תתעב נפש האדם את העבודה הנתעבה ההיא, כן תחרר כל נפש ותתפלץ על העבודה האכזריה וזבת דם אשר עבדו הַצֹרִים את האליל מֹלֶךְ או מִלְכֹּם, אליל האש וַאֲבִי כל הרעות והמלחמות המתרגשות בעולם, ואת האלילה עַשְׁתֹּרֶת הַמְזֻיֶנֶת בחנית וכידון, ולפי אמונת ההמון אחת היא עִם אֲשֵׁרָה, גם עדה אחת לשתיהן. מֹלֶךְ הנערץ (אשר שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אֹכֶלֶת ורוחו כנחל גפרית בוערה, "היה אליל בני עמון (מלכים א‘, י“א, ל”ז. מלכים ב’ כ“ג, י”ג) ואליל המואבים (מ“ב, ג', כ”ז), ומהם בא אל הַצֹרִים והארמים. האליל הזה היה מִנְחשֶׁת קלל ותוכו חלול להבעיר אש למען יֵחַס. קומתו גבוהה מאד, ראשו ראש עֵגֶל, זרֹעותיו נטויות כזרֹעות אדם, ועליהן הניחו האבות את ילדיהם, והילדים האֹבדים נצרבו ונשרפו לאט לאט על זרועות האליל הלֹהטות באש עד אשר מתו באכזריות נוראה מאד, וכהני האליל וכמריו תופפו בתֻפים גם הריעו בחצוצרות ויתקעו בשופרות לבל ישמעו האבות את קול יללת ילדיהם ואנקת מותם. כל איש ואיש אשר חפץ להעלות את בנו לעולה כליל על זרֹעות האליל הארור הזה, נגש אליו תחלה וְנָשַק לו מנשיקות פיהו (מ“א, י”ט, י“ח. הושע י”ג, ב') –. הַסְפַרְוַיִם קראו את שם מֹלֶךְ אַדַרְמֶלֶךְ, אשר פירושו הוא מֶלֶךְ הָאֵשׁ (כי אדר בלשון פרסית הוא אֵשׁ), גם עֲנַמֶלֶךְ אשר תרגומו מֶלֶךְ הַכְּאֵב, וְעֹבְדָיו הקריבו לו בני אדם לקרבן (מ“ב, י”ז, ל"א) –. לְעַשְׁתֹּרֶת אלילת הַצִידֹנים, הקריבו הַצֹרִים נערות בתולות אשר לא ידעו איש, כי האבות הגישו את בנותיהם להקטירן עוֹלָה כָּלִיל על מזבח האלילה ההיא אשר (לפי שגעון עובדיה) היתה נערה בתולה כל ימי עולם –. בימי החגים אשר חגו הַצֹרִים להאלילים הנזכרים הִתְגֹדְדוּ הכמרים גם כל מְכַבְּדֵי האלילים ההם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עד שְפָךְ דָם עליהם, ולפעמים עָשׂוּ מוּמִים רבים בגופם לכבוד אליליהם ההמה. עבודת הצֹרים המחֻברת מתענוגות בשרים ותאות נפש ומנהגי רֶצַח ואכזריות איומה, “נושאת היא בד בבד עם תכונת בני הקדם בני שָׁאוֹן וְעִם הֲלֶךְ נפשם אשר ינוד לכל רוח כְּנוֹד הקנה במים: פעם יִמַס לבכם לעגבים ולחמדת בשרים, ופעם תְּבַעתם רוח הפֿאנאטיזמוס וישפכו דמים רבים על מזבחה – פעם יִכָּנְעוּ תחת ידי מנצחיהם ועפר רגליהם יְלַחֵכוּ, ופעם יקשה ערפם ויכבידו את לבם ויתנו כתף סוררת לַמְרוֹת עיני נגידיהם וּמְצַוֵיהֶם – פעם יחבקו את חיק נשותיהם בְּהַרְמוֹנָם ויהיו כנשים, ופעם יאזרו זיקות וגבורת רעם וְיַרעישו הארץ במלחמותיהם” –. האליל הראשי בכל אלילי הַצֹרִים, היה האליל מִלְקַרְתְּ הדומה בכל דרכיו לְהִירַקְלוּס, והוא היה לראשונה בן אדם ככל ילודי אשה, ואחרי כן נֶהפך לאליל הַשֶׁמֶשׁ, והצֹרים הקימו לו בעיר צֹר ובעיר גאַדיס עמודי חֹסֶן רָמֵי קומה ונהדרים מאד והספנים (שיפֿפֿער) הקריבו לו קרבנות ברוב כבוד ותפארת. גם עליו טפלו בני העם ספורים רבים וגבורות עצומות ופעלים גדולים וּמִבְנֵה ערים כאשר טפלו כן היונים על הירקלוס גבורם, גם כִּבְּדוּ את האלילים הנודעים בימי ממלכות האליל בשם “כַּבִּירִים” (קאַבּירען) ומנהגי דתם הארורה היו לוּטִים בסודות וּמִסְתָּרִים (מיסטעריען) אשר בָּדוּ כֹּהניהם. הצֹרים חגו חג גדול לכבוד אַדוֹנִיס כאשר חגו לו גם הארמים. אַדוֹנִיס היה צלם דמות הטבע בְשַׁלֶכֶת וּבִנְבֹל כֹּחָהּ בימי הסתיו, וצלם דמותה בשובה לֵאוֹר באור החיים וְתוֹסִיף תֵּת כֹּחָהּ וְאוֹנָה בימי האביב –. על מוֹת אדוניס העלם היפה (אשר היה טֶרֶף לְשֵׁן חֲזִיר מִיַעַר בימי הבציר, ימי גשמים ורוח סערה) בָּכוּ הַצֹרִים בכי תמרורים ויספדו מספד מר שבעת ימים רצופים, ועל יום קוּמוֹ מֵעִם המתים לתחיה בראשית ימי האביב, שָשוּ ויעלצו בכל לב ויעשו הִלולים וחג גדול, וישירו וירננו, ויתגעשו וירעשו מִשְׂמָחוֹת וגיל, ויצהלו כאבירים (32.§) –. סופרים רבים יעידו כי בימים קדומים מאד היה בארץ צֹר איש חכם וסופר דברי הימים וּשְׁמוֹ סַנְכוּנְיאַטהאָן, גם העידו עוד כי בימיהם היה עוד שארית הפליטה מדברי הימים אשר כתב הסופר העתיק ההוא, אך לפי הנראה אין בפיהם נכונה ואין לנו לְהִשָׁעֵן על עדותם בדבר הזה –. ארץ ארם עם עיר משושה דמשק העתיקה מאד לימים, עם שִפעת ברכותיה וכל צאצאי אדמתה המעשירים את בעליהן, לא היתה רק ארץ הַבֵּינַיִם לסחר צֹר דלתות העמים, וכל עריה ומדינותיה היו רק שוָקים ומקום שעשועים ליושבי ארץ צֹר.


23. § דברי ימי צֹר.

בכל המלחמות אשר לחמו אנשי צֹר את העמים הגבורים היושבים בקִדמת אזיא, הראו את רוח גבורתם ואהבתם לארצם ולמולדתם כמשפט כל המדינות החפשיות בימי קדם ההם. בלכור שלמנאסר מלך אשור את כל ערי החוף אשר להצֹרים, התיצבו אזרחי אי צֹר ג“א תשל”ח.722 לקראתו בעבי גבי מגנם ובמלחמות תנופה נלחמו בו, ויכו אותו אחור כגבורים משכילים, ושבע שנים רצופות העיפו את להבות חרבותיהם על פניו ולא נתנוהו לגשת אל עיר משגבם. ואף כי במשך השנים ההן היתה עיר מולדתם סֹגרת ומסֻגרת מפני חיל האשורים הצָרים עליה, וכל הנהרות והאגמים, התעלות והברֵכות היו בידי האויבים, ורק מבארות כרויות בעמל נפש ויגיעת בשר שתו מי מצור ומים לחץ במשורה; בכל זאת לא רפתה רוחם ולא נשתה גבורתם עד אשר הצליחו לגרש מפניהם את אויביהם וצורריהם, ואניותיהם הרבות והעצומות שבו לעבור ארחות ימים כבראשונה. גם נבוכדנאצר מלך מלכים אשר הכניע תחתיו את כל הַצֹרִים יושבי חבל חוף הים ויגלם בבלה (ג“א ק”ע 590), כאשר הגלה גם את בני יהודה שכניהם, גם הוא לא עצר כֹּחַ להכניע את גְאוֹן עֹז אִי צֹר! לשוא בנה מגדלים רמים וצריחים וּבִחוּנִים על החוף לְיַדות משם זִקים חִצים ומות על האִי הזה! לשוא “הֶעביד את חילו עבודה גדולה אֶל-צֹר (עד כי היה) כל-ראש מֻקְרָח וכל-כָּתֵף מרוטה!” (יחזקאל כ“ט, י”ח), כי הצֹרים נשענו על מִבצר משגב עיר מעוזם וילחמו בו שלש עשרה שנה, וגם לאחרונה לא נתנו לַשְׁבִי עֻזם וחרותם למשסה ביד הגבור העריץ ההוא, אך הִשלימו עִמוֹ על אפנים ידועים לטובתם עד כי “לא היה לו ולחילו כל שָׂכָר מִצֹר על העבודה אשר עָבַד עליה”. אך המַכות אשר הֻכּוּ הַצֹרִים פעם אחר פעם, הכשילו לאחרונה את כֹּחָם, עד כי בעת אשר לכדו הפרסים את כל העמים היושבים בקדמת אזיא (ג“א ר”כ 540), אבדה גם צֹר את חֵרוּתָהּ וּתהי לארץ פרס לְבַת וּלְמַס. אולם מרבית אציליה ובני מְרוֹם העיר נדדו הלכו אל קרתגה בת צֹר היושבת לבטח ופורחת כגפן ויביאו אתם את רוח חכמתם ובינתם ואת רוח עֻזם וגבורתם, את כספם ואת זהבם, את דתם ואמונתם ומסורות אבותיהם העתיקות. אך גם בהיות צֹר תחת ממשלת מלכי פרס, היתה גם אז גברת המסחור בים וביבשה, ויתר שאת לה על כל ערי המסחור אשר היו בימים ההם. מסחר, מלאכת עבודה ויגיע כפים היו להם לְצִנָה וְסֹחֵרָה לבל תרפינה ידיהם, ולבל יתרוששו ויפלו פלאים כיתר ארצות בני הקדם אשר רֵיש ורפיון ידים היו בעוכרם עד כי היו לְשַׁמָה. בעיר המשֻלשת (טריפאָליס) ישבו מחוקקים אשר שפטו את העם משפט צדק בכל הדברים אשר בין איש לרעהו, והפרסים לא הֵנִיאוּ אותם מעשות כדבר הזה. אמנם באמצע המאה הרביעית לפני ספהנ"ו, נִלאו הַצֹרִים לנשוא את עֹל הברזל אשר שָׂמוּ עליהם הפחות האכזרים, ויאמרו קשר, ויתפרצו מפני הפרסים, וראשי הקושרים היו אזרחי צידון. אפס כי לא הצליחו בכל גבורתם! כי צידון נפלה ביד אָחוּש מלך פרס, ובחרות אפו צִוָה להרוג את ראשי העיר ואציליה. אך יושבי העיר קדמו את פני המות וַיִשְׂרְפוּ עליהם את בתיהם באש, וַיִשָׂרְפוּ הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם עם עיר מולדתם יחד, ולא נותר מהם איש. אחרי משואות צידוֹן, עמדה עוד צֹר זמן לא כביר על תִּלָהּ. אך בהפוך אלכסנדר המוקדוני את כסא ממלכת פרס אז בא הקץ גם על צֹר, כי היא זכרה עוד את ימי גבורתה והצלחתה לפנים, ותתן כתף סוררת לאביר הגבורים המשכילים ההוא, והוא מהר וידא כנשר עליה ויביאה במצור שבעה חדשים וילכדה ויהרוס את מבצר משגב חומתה. מהמכה האנושה הזאת לא נרפאה עוד צֹר לעולם, ואף כי אחרי ימים לא כבירים נאספו אליה פליטים ושרידי חרב ויתאמצו בכל מאמצי כחם לרפאות את עיר מעוזם ההרוסה והנשמה, לא הצליחו וידיהם לא עשו תושיה, כי לא היה בהם עוד כח לְחַיוֹתָהּ מֵעֲרֵמַת עֲפַר שממותיה, וסַחרה ואֶתננה וכל חֵילה בַיָם נעו הלכו לעיר אלכסנדריא. זאת אחרית העיר המעטירה והעליזה הזאת אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ! (ישעיה כ"ג, ח'), ואת אחרית גברת הים אשר בָּנתה מָצוֹר לה וַתִּצבר כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות! (זכריה ט‘, ג’), זאת אחרית העיר המפֹארה והמהֻללה כלילת היֹפי ומשוש כל הארץ אשר הנביא הגדול יחזקאל הִפליא מאד לְצַיֵר את עֹצֶם רכולתה, את כבוד עָשרה ואת תפארת גדולתה! (יחזקאל כ"ז). כל הנבואות הנוראות והחזיונות האיוּמות אשר נִבאו ואשר חָזוּ עליה נביאינו וְחֹזֵינו (ישעיה כ“ג. יחזקאל כ”ו, כ“ז כ”ח. עמוס א‘. זכריה י’), כלן יחד באו עליה ולא נפל מהן צרור ארצה עד היום הזה, גם עד קץ הימים יֵאָמְנו כל דבריהם, כי דבר אלהינו ביד נביאיו יקום לעולם!

____________

 

.6 מדי ופרס. Mидяне и Персы


24. § דת מדי ופרס היא דת הצענדים.

הצענדים ישבו לפני דורות אין מספר בארץ אִיראַן (היא באַקטריע), ודתם עתיקה לימים ומושכת את עיני החוקרים להתבונן בה. עוד לפני אלפי שנים עבדו העמים היושבים בארץ איראַן את הכֹּחוֹת העליונים הנותנים רוח חיים בכל ממלכות הטבע, כאשר עשו כן גם האַריים בני שִבטם ושכניהם על נהר אינדוס. כי כמוהם עבדו את השמש אשר בחֻמו ובכֹחוֹ הגדול יַמְסֶה את הכפור בחֹרף ואת רִגְבֵי הקרח וְשִׁכְבַת השלג על ראשי ההרים, את הֵילל בן שחר אשר בזֹהר עפעפיו ינדוף את ערפלי הלילה וחשכתו, את האש נֹגה הארץ, צלם דמות הנֹגה המשחקת בממלכת השמים, אשר שביבי זָהרה העולים למעלה יִשְׁווּ אל עֲלות נפש האדם לשוב אל מקורה הנצחי אחרי הִתְפַּתְּחָה מוסרות בית חמרה – את הכֹּחוֹת הטבעים האלה עבדו העמים (אנשי מקנה) ההם היושבים בארץ אִיראַן קדמה, ויתנו להם כבוד אלהים. אולם כאשר אהבו את הכֹּחות הטובים ההם המשפיעים להם כל טוב, כן שנאו את הכּחות הרעים, את הרוחות המיַבשות כֹּל, את פחדי המִדבר ואת האימים הרובצים בסבכי היערים מעונות שעירי הליל וצִבאות בָלע, וייראו מפניהם וַיְחַתּוּ מאד כמפני בלהות המות ויחשבום לשונאי מין האדם ולחושבי רעתו ____ 44. והנה בשנים קדמוניות ההן אשר המציאו ההודים היושבים תחת שְמֵי טֹהַר והטבע יעביר כל טובו על פניהם, את האמונה בעצם טוב ומטיב נשמת העולם אֲבִי כל היקום הַפֹּתֵחַ את ידו ומשביע לכל חי שפע רצון מלֹא חפנים אֹשֶר וברכה, בשנים ההן הִמציאו להם יושבי אִראַן השוכנים תחת שמים שוממים והטבע הִקְשִיחַ לבו מהם מִתֵּת להם ברכותיו, את האמונה במלאכים ורוחות טובים ורעים, בכֹחות אור העושים אך טוב וחסד, ובכֹחות חֹשך הפועלים רק רע כל הימים, והאמונה הזאת היתה ברבות הימים לראש ____ 45 להאמונה בשתי רשויות, האחד פועל טוב והשני פועל רע, האחד יוצר אור והשני בורא חֹשך –. אך בכל זאת האמינו המון בני עַם אִראַן תמיד כי מיטראַס אליל השמש הוא גדול על כל אלהים, כאשר האמינו המון עַם הורו בני שבט האַריים כי אינדרא הוא ראשון ועליון לכל בני אלים. את עבודת האִיראַנים ההם, הביא חכם קדמון במָסורת שיטה חדשה, וישימה שָלֶטֶת בארצות רבות. שֵׁם החכם ההוא צאָראָאַסטער, ושם ספר דתו “צענד-אַוועסטאַ”. המחוקק הזה הניח בספר דתו ליסוד מוסד כי בנפש הטבע כבנפש האדם יתערב רע בטוב, ואור עם חֹשך יתבולל, גם קֵרַב את דעת הָשׁוֹנִים המאמינים באלים שנים, ועל פי הדברים האלה פִלג את עולם המציאות ואת כל הנמצאים לשתי פלגות: לעולם האור מְעוֹן הטוֹב, ולעולם החֹשך מקור הרע. על עולם האור ימלוך מלך בני אלים הנקרא בשם אָרמוצר אשר עִמו- מקוֹר אור וחיים, נחל נובע כל טוב ומַעין כל קדושה וטהרה; ועל עולם החשך ימשול אהרימון אֲבִי כל הרעות, מקור כל עון ופשע וחטאה, כל תועבה וכל טומאה.
46 אָרמוצד הֶאציל מֵאוֹר פניו שבעה שרי אורה הנקובים בשם אַמשאַספאַנדים, ותחתיהם במעלה המה המלאכים בני אור הנקראים בשם פֿערפֿערס או פֿאַרפֿאַשי, איצעדס או אִיצאַטאַ העומדים על משמרתם להשפיע טוב איש איש כפי פקודתו אשר הפקידו ארמוצד. גם אהרימון נתן את כסאו במחשך על האופן הזה ויקיפו בשבעה שרי זעם, מלאכים רעים וצבאות מחַבלים הנקראים בשם דעווס או דרודשאַ, וגם הם נחלקו למחלקות איש איש לפי מדרגתו ומצבו. שני אלים אדירים ההם היו מן העולם, אך אָרמוצד היה כביר כֹחַ מאהרימון וידו על העליונה, ועל כן לא עָצַר אהרימון כֹּחַ להתיצב לארמוצד לשִטנה בְּבָרְאוֹ את העולם 47 מאמר הבריאה (האָנאָווער), ובכֹחו ובגבורתו הוציא לאור עולם של טוב, מלא אור יקרות, נְאוֹת השלום והאֹשר ומשכן הקדושה והטהרה, אחרי אשר כִּלָה ארמוצד את בריאת העולם וַיָכֻלוּ השמים והארץ וכל צבאם אז שב אל מושב יקרו וכסא כבודו כבראשונה. ויהי כראות אהרימון כי עשה ארמוצד את הארץ, התחפש בדמות נחש ויתהלך ברחבי התבל החדש וַיַשְׁכֵּן בתוכה את הרוחות הרעות, ואת השדים ומלאכי שחת, גם מִלא אז חיות רעות טורפות טרף, ויטע בתוכה חמדות נמִבזות, תאות נתעבת חטאים, עונות ופשעים וכל תועבה וטומאה. מהיום ההוא והלאה התעלה בעולם רע בטוב, אור וחשך, קדושה וטומאה, חיים ומות. כי תחת אז ברא ארמוצד את האור, את היום ואת החיים, ברא אהרימון את החשך את הלילה ואת המות. תחת אשר ארמוצד את השור אשר רב 48 בכֹחו, את הכלב השומר הנאמן להאדם, ואת התרנגול אשר בבינתו יכל חליפות הזמנים, באר אהרימון את הנחשים השרפים, את החיות הטורפות, את פריצי בני שחץ, ואת השרצים והרמשים אשר ירעו וישחיתו לבני האדם תחת אשר כל ישע ארמוצד וכל חֶפצו לַנְחוֹת על ידי מלאכיו הטובים (פֿערפֿערס) את האדם במסלות ישירים ודרכי החיים, יארוב אהרימון עם להקת מלאכי הרעים על מעונות בני אדם, ובסור מהם מלאכי ארמוצד הטובים, יתן בחרי לבב האדם וידיחהו ויטהו מאֹרח החיים אל דרכי חשך, אל 49 צלמות רבֵץ החטאים והפשעים וּמְעוֹן הטומאה וכל תועבה. כה פרצה מלחמה נִצחת בין שני אלים אדירים ההם, וכל ימי עולם הם נלחמים אֹדות המלך והשלטון בעולם ובבני האדם. אך באחרית הימים תָּעוֹז יד ארמוצד 50 ימינו על צוררו, ואז ימָלא כל העולם אור נְגֹהות כאור הקדמוני בראשית ימי עולם, צדק עולמים והצלחה אין-קֵצֶה ישימו משכנם בארץ, וכל בני האדם הטובים והישרים בלבותם יאֻשרו לעדי עד, כי אז ילביש אותם ארמצד גוף זך ובהיר כעצם השמים אשר לא יחשיך אותו כל צֵל, ויושיבם לימינו של כסא כבודו לשבוע נעימות נצח את הוד הדרת תמונתו –. כי על כן המה על כל עבדי ארמוצד הנאמנים לְהִשְׁתַּמֵר כל ימי חייהם מן הרוחות הרעות ולהרחיקן מעל גבולם בתחבולות שונות: אם לכַפר פניהם בזבח ומנחה ולהשיב מעליו חרון אַפָּן בכרוע להם ברך ובקִדה והשתחויה, או 51 עמהן על מרומי שְדֵה הטבע ברוח בער לבער מן הארץ את החיות הטורפות וכל בני שחץ אשר ירעו וישחיתו את גָרֵי התבל, גם לזרוע שדות ולשתול גנים וכרמים וכל עֲצֵי פרי אשר ברכה בהם למין האדם, לשמור לעשות וּלְקַיֵם את כל הכתוב בספר צענד-אוועסטא, לעבוד את האש צלם האל ארמוצד, להרבות תפִלה, לדבר דברי אמת וצדק, לעשות אך טוב וזך ולהעלות עֹלות לאלהי האור מן השורים ומן הסוסים, ואחרי כן (בְּהִשְׁתּנות בעלי הדת ההיא) היתה עליהם המצוה לזבוח גם זבחי אדם על מזבח ארמוצד. כי אם עָשׂה יעשה האדם כל חקי ארמוצד אשר נתן על יד צאָראָאַסטער נְבִיאוֹ, יהי בו כֹח לעמוד לפני הָרוחות הרעות (דעווס) האֹרבות לנפשו. הרוחות ההן שוכנות בארץ טוּראַן, ארץ מִדְבָּר וארץ גזֵרה ומַאפליה בירכתי צפון, אשר ממנה הִתפרצו תמיד קְהַל רֹעִים מֲרעִים בארץ איראן ממלכת האור לשלול שלל וְלָבֹז בז. הכהנים המַהגים (מאַגיער) תופשי דת צאָראָאַסטער, שִׁנוּ את טעם צענד-אַוועסטאַ כטוב וכישר בעיניהם למען בְּצֹעַ בצע, ויוסיפו עליו חקים ומשפטים רבים אשר תחת כֹּבֶד מַשָאָם ידכו ישוחו האיראַנים ולא יכלו להרים ראש. תחת אשר צאָראָאַסטער נתן חֹק לבני דתו לטַהר את מחשבותיהם ואת שִיחַ שפתם וּלְהִנָצֵל על ידי הטהרה ההיא בכף הרוחות הרעות, טפלו הכהנים ההם על החוק הזה כזבים והבלים אשר לא עלוּ על לב המחוקק מעולם, בָּדאוּ מלבם דִינים רבים על הטהרה ההיא ומנהגים פתלים והליכות עקלקלות, גם הֶעבידו את בני עַמָם בקרבנות, הוגיעום בתפִילות טפֵלות בחֻקי הבל ועבודות נכריות, עד אשר הִשחיתו הִתעיבו את דת צאָראָאַסטער וישליכו עליה שקוצים ויעמיסו אבן מעמסה ונטל החול על המחזיקים בה.


25. § מדי.

שש מאות שנה נשאו בני מדי עליהם את עֹל מלכי אשור כהפרסים בני שִבטם עַם הצענדי וצאצאי הָאַרְיִים או הָאִיראַנִים הקדומים. מקץ השנים ההן התאוששו בני מָדַי ויפרקו מעליהם את עֹל מלכי אשור וישבו לבטח בארצם הברוכה, הַפֹּרִיָה והמהֻללת ברוב סוסיה האבירים. אך לא היתה ארכה לשלותָם, כי ארצם מלאה אָשם, צלמות ולא-סדרים, יושביה עָברו תורת האדם, השחיתו התעיבו עלילה, ואיש כל הישר בעיניו עשה, עד כי נשקפה עליהם הרעה לִנְפֹּל שֵנית בידי האשורים שכניהם העריצים. ואז הִמתיקו בְּנֵי מְרוֹם עַם הארץ סוד, ויתיעצו להעביר את הרעה הנשקפת עליהם, ולא מצאו תחבולה אחרת כי אם לָשׂוּם עליהם מלך ישר וגבור מלחמה. וימליכו את דֶיוֹקיס (Дейіока) אשר עשה לו שֵׁם בשִבתו עוד על כִּסא המשפט כאחד השופטים וַיְהִי מְהִיר צדק וישר הולך וכל מעשהו באמונה. המלך החָדש הזה עשה חיל, ויאסוף אליו אנשי לב נושקי רומח וכידון וישימם שומרים לראשו כל הימים, גם בָּנה לו עיר מלוכה ומִקדש מלך לִמְכוֹן שִבְתּוֹ באחד המקומות היפים והנעימים, ויקרא לה בשם אחמתא (Экбатана) וַיַקֵף אותה בשבע חומות בצורות, חומה לפנים מהומה, והחומה האחרונה הקיפה את מצודת המלך ואת בית אוצרו. המלך הזה היה הראשון אשר יסד ממלכה אדירה בארץ מדי, ממלכה הנשענת על כֹּחַ ידי אנשי המלחמה וּמוּסַבָּה מאבות לבנים, גם הפקיד פקידים בכל הארץ להיות מְרַגְלִים חֶרֶש לְרַגֵל את מזִמות בני העם וכל מחשבותם אֹדות המלך, ולכל מנְהגי הכבוד אשר בכל ממלכות ארצות הקדם, נתן מַהלכים גם בהיכל מלכותו לחֻקת עולם. אחריו ישב על כסא המלוכה המלך העִזוז פֿראַאָטיס (Фраортъ) [פראאטיס ג“א ק”ה-52633-53], והוא היה הראשון אשר נוֹעַז להתגָרות מלחמה את מלך אשור, וַיִנָגֶף לפניו וַיִסְפֶה במלחמה הוא וכל אנשי חילו. בימי קיאַקסאַרעס בְּנוֹ (Kiaксаръ) [קיאקסארעס ג“א קב”ד-54 593-55], היתה ארץ מדי לבז ולמשסה בידי עדת רֹעִים שודדים משֵבט הסקיטים ילידי ארץ אררט אשר התנפלו בתוכה וישללו שללה ויציגוה ככלי ריק. עשרים ושמנה שנים היתה ארץ חמדה הזאת למרמס לרגלי 56 הָרָעִים ההם אשר רָעוּ את כל יושביה בשבט ברזל, ואשר פרשו שחת רשת גם על ארץ ארם וַיָשֹׁסוּ את כל עריה עד גבול ארץ מצרים, אך לאחת התנער מלך מדי כגבור משכיל וַיַך את הָרֹעִים מכה נצחת ויצל את ארצו מידם. ונקל עוד זאת בעיניו ויתחבר עִם נְבוֹ פלאסר מלך בבל ג“א קנ”ה 57 וילכוד את נינוה ויהרסנה עד היסוד בה, ובזה הרחיב את גבול ארץ מלכותו ויגדל את עֻזה ויאדר את תפארתה וְחֹסֶן ישועתה עד כי יכלה ארץ מדי 58 את בבל גְבֶרֶת ממלכות תפארת גְאון כשדים. וגם אז לא נח ולא שקט 59 עד אשר הכריע תחתיו גם את הבאַקטרים בני שבטו, ואת הפרסים היושבים סביבות עיר פּזַרְגַדָה וּסְבִיב פֶּרְזִיפוֹלִיס, וישימם לְמַס עֹבֵד כל הימים וארצו רָחבה ונָסבה לפאת יָם עד האַליס נְהַר הגבול. אחרי מותו מלך אַסטיאַגיס בְּנוֹ (Acтіагъ) [אסטיאגיס ג“א קצ”ה -60 לפני ספהנ"ו], אך הוא לא היה אמיץ לב בגבורים כאביו, רק הואיל הלוך אחרי תענוגות בשרים וחמדת החיים, עד כי נֶהפך לאיש רך וענוג אשר לא יצלח למלוכה, ובימיו נְסַבָּה מלוכת מדי ותהי להפרסים אשר היו עד הימים ההם עבדי מָדָי. 61 דברי הימים יספרו כי להמלך אסטייס היתה בת וּשְׁמָהּ מאַנדאַנה, אשר פרשני החלומות אמרו עליה כי הבן הילוד לה ידיח בְּכֹחַ ידו את אביו זְקֵנוֹ מכס המלוכה וימלוך על כל ארצות אזיא. הדברים ההם ירדו חדרי לבב המלך כי הוא האמין מאד בדברי חלומות. ויוָעץ עם חכמיו ויתן את בתו לאשה לאחד השרים הקטנים אשר בארץ פרס, לבל יתנשא עוד הבן אשר תלד בתו לרשת את כסאו. ואחרי כי הִמליטה מאַנדאנה בן, צִוה המלך את האַרפאַגוס שלישו להמית את הילד ההוא. אך הארפאגוס היה בר לבב וְהיה תמים וימאן לשפוך דמי ילד נקי על דברת פותרי חלומות שוא, וַיַסְגֵר את הילד ביד אחד הָרֹעִים להשליך אותו באחד היערים או המדברים אם למות או לחיים. אולם כאשר לא עשה האַרפאַגוס את מצות המלך, כן לא עשה גם הָרֹעֶה את מצות הארפאגוס, כי חמל על הילד מאד ויביאהו אל ביתו ויקח לו לבן. ואחרית הדבר כי הילד הזה אשר נקרא בשם כּוֹרֶשׁ, [כורש, 62] גָדַל ויהי בחור כארזים ונאזר בגבורה ויתגר מלחמה באסטיאגיס אֲבִי אִמוֹ וַיְנַצְחֵהוּ וידיחהו מכסא המלוכה, ויכונן מלוכה חדשה בארץ, הלא היא מלוכת פרס האדירה. לשוא חגרו אחרי כן בני מדי את שארית כֹּחָם להשאיר אליהם את המלוכה, כי כורש הכריע אותם תחתיו עד כי לא יכלו להרים עוד ראש, ויקבלו עליהם את עֹל מלכותו כל הימים.

יושבי ארץ מדי שִׁכלו את ידיהם לעשות בגדי חֹפש יפים ומפֹארים מאד בשלל צבעים, ובגדיהם היו לשֵׁם ולתהִלה בימי הקדם בכל ארצות אזיא. לפי רְאוֹת עַיִן היתה עיר באקטרה עיר הבירה לראשונה בטרם נוסדה אחמתא לעיר מלוכה ומִקדש מלך. מכל יְקַר תפארת אחמתא העיר ההֻללה ושכיות חמדתה, לא נשארו כעת כי אם חרבות עולם ועיי מפלה על יד עיר האַמאַדאן. בני מדי ופרס הֶאמינו ככל הָאִרַנִים בתורת צַרַטְהוּסְטְרַאַ (צאָראָאַסטער), תורת הָאוֹר האצורה בספרי דתם הנקראים בשם צענדאַוועסטא (Зендъ-Авеста), אשר נִתְּנוּ ליד המחוקק ההוא על פי אהוראַמאַסדה (Aгурамазды) או אָרמוצד (Opмуздъ) מקור הָאוֹר, לבעבור הַצליח בהם (לפי דֵעָם) את בני האדם ולהאיר עיניהם באור האמת. לפי דברת מסורה עתיקה שרף אלכסנדר מוקדון את ספרי התורה ההם ולא השאיר מהם כי אם את הענינים הנכבדים אֹדות חכמת הרפואה וחכמת התכונה אשר צוה להעתיקם ללשון יונית. אך אחרי כן שָׁבוּ כל הספרים ההם לקדמתם על ידי אנשים חכמים אשר דברי הספרים היו חרותים על לוח זכרונם. אמנם עוד מסורה אחת הנאמנת מהראשונה תספר לנו כי הספרים האֹבדים ההם אֻספו לַאֲסֵפָה בימי ממשלת הסאַסאַנידים (במאה השנית לספהנ"ו), והמאספים רשמו בכל ספר וספר את המקומות החסרים אשר עָלוּ בתֹהוּ ואבדו. לפי עֵדות המסורה ההיא היו ספרי צענדאַוועסטא אחד ועשרים במספר: הספר הראשון היה אֹסֶף שירי תהִלה ושירי תְפִילָה, השני הורה את העם את המעשים אשר יעשו לטוב להם כל הימים, השלישי אָצַר בתוכו משלי מוסר וְאִמְרֵי ישֶׁר, הרביעי נשא מדַברותיו על תכונות האלהים, החמישי ידבר על הארץ, על המים, על העצים, על החיות ועל עוד דברים רבים כאלה. הששי יִשָׂא מְשָׁלוֹ על השמים ועל כוכביהם, השביעי יַביע אֹמר על קדושת החגים הגדולים, השמיני יְלַמֵד בינה להַבחין בין החיות הטהורות ובין החיות אשר אינן טהורות, התשיעי יורה דֵעה למלכי ארץ ורוזנים ולכל האדם איש איש לפי מַצָבוֹ. הספר העשירי יבין לכל יְלוּד אשה במה יְזַכֶּה את אָרחו, איך יאחז בדרכי ישׁר ומעגלי צדק וּנְתִיבוֹת פליאות החכמה. ספר עשתי עשר יְדַבר על דְבַר המלך הישר באדם הנקרא בשם פֿיסטַסְפאַ (Bистшпъ) היא היסטאַספיס (Гистасспъ), ועל דבר החֻקים והמשפטים אשר יעשה אותם האדם וָחַי בהם. ספר שתים עשרה יְכַלְכֵּל את משפטי זֵרוּעֵי השדות והגנים וכל עבודת האדמה ומַטַע העצים, גם הדברים אשר יעשו הכהנים הנִגשים לעבוד את אלהיהם. ספר שלשה עשר ידבר על קדושת המדע והתבונה, על דרכי המורים והתלמידים ועל הנפלאות הגדולות אשר עשה צַרַטְהוּסְטְראַ. ספר חמשה עשר כולל שירי תהִלה כהספר הראשון. הששה עשר יביע חידות על דבר מחשבות לב האדם ורוב שרעפיו הכמוסים בקרבו. ספר שבעה עשר ילַמד את דרכי הקדושה והטהרה, את המעשים אשר יעשה אותם האדם ואשר יֶחדל מעשותם, ואת הדברים הרבים אשר יֵאוֹת לכל אדם לָשׂוּם את לבו עליהם בעת אשר יולד לו בן או בת. ספר שמנה עשר ידבר על הגנֵבה והרמיה וכל המדות הרעות. והספרים הנותרים כללו עוד דברים רבים כאלה. ומכל הספרים ההם לא נשארו לפליטה בלתי אם הספר העשרים הנקרא בשֵם פֿענדידאַד (Вендидадъ), כי הוא נִמלט מיד הַכִּלָיוֹן בגלל הליכות הטהרה והטבילות האצורות בתוכו וקדושות הן בעיני הפרסים כקדושת הספר, ועל כן שמרו אותו כאישון בת עין לבל יעלה בתֹהו ויֹאבד מתוך הקהל. גם עוד ספר אחד נשאר בידינו מהספרים ההם, והוא נקרא בשם יאַסנא, וכולל שירי תהִלה ותפלה לאלהים, ואולי היה הוא לפָנים הספר הראשון והחמשה עשר מספרי צענד אַפֿעסטאַ, ובגלל השירים הותפִלות אשר בו היה לְמִשְׁמֶרֶת ביד בני העם וישמרוהו יתר הרבה מיתר הספרים. החכם הצרפתי אַנקעטיל דעפערראָן, אשר חי באמצע המאה העוברת, הביא מארץ הודו שארית ספרי צענד אַפֿעסטאַ בהעתקה צרפתית, ועל ידו נשאר בידינו עֶצֶם הדת העתיקה ההיא הנשענת על מסורות קדמֹניות ועתיקות ימים מאד, אך במקומות רבים נוספו עליה דברים רבים ומשפטים וחֻקים על פי חבר כהנים אדירי עָם השֹאפים לשפוך ממשלתם על עַם הארץ. וספר הדת ההוא נדמה לספר החֻקים אשר כָּתַב מענוּ, וִיכַלְכֵּל הליכות חיי העם בעניני הדת והאמונה גם בעניני המלוכה והנהגת המדינה ודרך הארץ ובכל תהלוכות האדם תחת השמש.


26. § פרס.

I. כורש. (Kиpъ) הפרסים היו אנשי מלחמה מנעוריהם, פָּרשים רוכבי סוסים ונושקי רוֹמֵי קשת, וַיֵשְׁבוּ שאננים ובטוחים בארץ טובה וברוכה, ארץ פַֿרְזִיסְטאַן (Фарсистанъ) המגַדלת סוסים אבירים ומיֻזנים, ויאחזו בדרכי אבותיהם ובכל תהלוכותיהם, וַיִרְעו את עדריהם במִרעה דשן ושמן, וישאו את כליהם את תּלְיָם ואת קשתם ויצאו השדה לצוד צַיִד או לְהִלָחם באויביהם, ככה יעשו כל הימים. והנה מתוך העם הזה התנשא במאה הששית לפני ספהנ"ו איש עזוּז וגבור אשר יתר שאֵת לו ויתר עָז על כל בני דורו ושמו כּוֹרֶשׁ.63 “הוא עשה גדולות ונצורות את אשר לא עשה כל רב ושליט לפניו מיום אשר הֵחֵל האדם לשלוט באדם, כי מִגֵן את הנצחון עטרת לראשו, וישם את התבל הדום לרגליו עד קַצְוֵי ים התיכון ועד ארץ מצרים”. ותהי ראשית גבורתו להסיר את עֹל מרי מעל צואר הפרסים, ויתגר מלחמה באסטיאגיס אֲבִי אִמוֹ וַיְנַצחהו, וַיֵשֶב על כסא מלכותו, ויכונן ממלכה חדשה בארץ, הלא היא ממלכת פרס האדירה. במֶשך שלשים שְׁנוֹת מלכותו גָברה ידו על כל ממלכות תבל, וברעם גבורותיו לכד גם את בבל ואת לידיא, הממלכות התקיפות והאדירות בכל הארץ, ולא עמד איש לפניו בלתי אם קראֶזאָס מלך אזיא הקטנה היושב בעיר זאַרדעס הבירה, אך לאחרונה נפל גם הוא בידו. המלך קראֶזאָס היה מלך אדיר ושמו נודע בכל אפסי תבל בגלל עָשְׁרוֹ הרב והעצום, כי אין קץ לאוצרות כספו וזהבו ולכל סגֻלות המדינות אשר לו. והוא היה אוהב נאמן לאַסטיאַגיס המֻדח מכסאו, ויתאזר עֹז להשיב אותו על כסא המלוכה, ולעשות שפטים בכורש. ויאסוף את כל אנשי חילו לצאת בחרב לקראת כורש. אך בטרם שׂוּמוֹ לדרך פעמיו, שלח ביד סריסיו מתנות גדולות להכֹהנים לבעבור ישאלו בתרפים (אָראַקעל) אם יצליח בדרך אשר הוא הולך בה ואם יִתְגַבֵּר על כורש אויבו. והכֹהנים ההם השיבו לו אמרים לאמר: “כֹּה דִבְּרוּ התרפים: אם יעבור קראֶזאָס את נהר האַליס אז יהרוס ממלכה גדולה” –. קראֶזאָס התברך בלבבו כי התשובה ההיא הבטיחה לו כי יתגבר על כורש אם יעבור את נהר האַליס וְיִלָחם בגבול ארץ כורש. ויעבור את נהר האַליס וַיִלָחֵם בכורש מלחמה עזה מאד, אפס כי לאחרונה נִגף הוא וכל מחנהו הרב והעצום לפני כורש, וינס מפניו וַיִמַלט אל זאַרדעס עיר הבירה. אך כורש רדף אחריו ויהרוס את זארדעס, ויצו לאנשי חילו להגיר את כל יושבי העיר על ידי חרב ורק את קראֶזאָס יְחַיוּ וְיָבִיאוּ אותו אליו לעשות בו משפט חרוץ. ויעשו אנשי החיל ככל אשר צוה אותם המלך, ויכו את יושבי העיר לפי חרב ואת קראֶזאָס תָּפְשׂוּ חי וַיַסְגִירוּהוּ בידי כורש, אז צִוה כורש לאנשי חילו להשיב את ידיהם מֵהֶרֶג וָרֶצָח, ואת קראֶזאָס עִתֵּר לְהִשָׂרֵף חיים על מְדוּרַת אש ועצים. ועבדי כורש מִהרו ויערכו את העצים ואת האש ויעקדו את המלך קראֶזאָס וישימו אותו על העצים ויציתו בם אש, ויהי בעלות הלהב, ויצעק קראֶזאָס צעקה גדולה מנהמת נפשו, ויקרא: “הה זאָלאָן! זאָלאָן! זאָלאָן”! –. ויתפלא כורש על הקריאה הזאת, ויכסוף לדעת את שֵׁם האיש אשר הוא קורא לפני מותו, ויצו לכַבּוֹת את האש ולהביא אליו את קראֶזאָס. אנשי החיל התאמצו בכל מאמצי כֹחָם להשקיע את האש הגדולה ההיא ולא יָכֹלו, אך ברגע ההוא זרמו מים עָבוֹת, ויהי גשם שוטף ויעזור לכבות את האש ולהציל את נפש המלך מיד להבה. ויהי כראות כורש את קראֶזאָס, שאל ממנו להגיד לו פֵשׁר דְבַר קריאתו אשר קרא זה מעט. ויען קראֶזאָס ויאמר: "הה כורש! האיש ההוא אשר קראתי את שמו מתוך להבות אש, מוסר תוכחה הוא לכל המאֻשרים אשר בארץ! האיש הזה הוא איש חֲכַם לבב יליד ארץ יון. פעם אחת בא האיש זאָלאָן הזה לבקר אותי בהיכלי, ואני צויתי לְסֹכְנִי להראות לו את כל עשֶׁר כבוד מלכותי וִיקָר תפארת אוצרות כספי וזהבי וכל סגֻלות התבל אשר צָברתי. אחרי כן שאלתי את פיו: מי הוא לפי דֶעו האיש המאֻשר בארץ? ובלבי דמיתי כי הוא יענה ויאמר: “אתה האיש”! אך לא כאשר דמיתי כן היתה, כי הוא ענה אמריו: “האיש המאֻשר בארץ, הוא אחד מאזרחי עיר אטהען ושמו טעללוס. האיש ההוא מצא חַיַת ידו ברחָבה, בניו הרבים היו ישרי לב, תמימי דרך ומהירי צדק. פעם אחת נועזו מרגיזי ארצות ללכוד את עיר אטהען, וַיִלָוֶה טעללוס אל אנשי המלחמה אזרחי עיר מולדתו ויצא בחרב לקראת האויבים, ולא הניח חרבו מידו עד כי נספה במלחמת מצור ההיא, ואנשי עירו הציבו לו מראשותיו מצבת כבוד זֵכר לצדקתו וגבורתו”. וכאשר הוספתי לשאול את פיהו: ומי הוא האיש השני לו בְאשֶׁר ובהצלחה? השיבני דבר: “שני בחורי חמד מִיַלְדֵי ארץ יון, אשר שֵׁם האחד קלעאָביס ושֵֶׁם השני ביטאָן, בני אֵם אחת אשר כִּהֲנָה להערא במקדשה אשר בעיר אַרגאָס. פעם אחת חפצה אֵם הבנים ההם לנסוע אל מקדשה להקריב שם קרבן, אך לא היו לה שְׁוָרִים לרתום אל העגלה, אז רָתְמוּ הנערים את נפשם אל העגלה וַיְנהַגו את אִמם אל המקדש. הָאֵם הַצְלֵחָה ההיא חִלְתָה את פני האלֹהים להצליח את בניה תכלית הצלחה עֵקב צִדקת נפשם וְיִשְׁרַת מַעלליהם, וַיֵעָתר לה האלֹהים, וּבָנֶיהָ כאשר שָׁכְבוֹּ במקדש ההוא לִישׁוֹן לא הוֹסִפוּ עוד לָקוּם”64 –. ככלות זאָלאָן לדבר, רָעמו פני והיטב חרה לי על דבריו, ואמרתי: האם נְקַלוֹתִי כה בעיניך עד כי לא תְדַמְיֵנִי גם אל אחד מבני העם ההם? ויענני זאָלאָן ויאמר: “הה קראֶזאָס! איככה אוכל לְאַשֵׁר אותך ולקרוא לך בשֵם איש מצליח בטרם ראיתי את אחריתך? – הה! התבל הזאת דָמתה לְיָם סֹער, ומי זה יתברך בלבבו כי אֳנִיָתוֹ לא תִּשָׁבֵר בטרם תגיע אל החוף”? –. כֹּה דִבר החכם ההוא, אך אנכי בָזיתי לו ולדבריו ולא נתתיו לראות עוד פני. אבל מהיום ההוא והלאה קִדְמוּנִי ימי חֹשך וצלמות: בני בכורי נֶאלם פתאֹם וְהַדִּבֵּר אין בו; בני השני אטיס אשר נפשי קשורה בנפשו נפל לפי להט חנית בידי אחד מאוהבי; ערי מלכותי וכל ארצותי וחילי הגדול ואוצרות זהבי וכל שְכִיוֹת חֶמדתי אָבדתי בענין רע מאד, וגם אני אֲסִיר עני וברזל בידך, הה כורש! –. הנה הגדתי לך למה זה קראתי את שם זאלאן, ועתה אתה עשֵה עמדי כטוב וכישר בעיניך – קשְׁטְ אִמְרֵי אמת האלה ירדו חדרי לבב כורש, ויזכור כי גם ימי הצלחתו התעתדו לחליפות ותמורות, ויחמול על קראֶזאָס וַיְפַתַּח לְמוֹסֵרָיו, ומי אז היה לו קראֶזאָס לאוהב וָרֵעַ, ופעמים רבות הִנְחָהוּ בעצתו ויהי לו לעינים –; וקראֶזאָס בַחרות אפו על כֹהני האליל אשר חָזוּ לו משאות שוא, הוכיח את זדונם על פניהם, וישלח להם את האזיקים והנחֻשתים אשר אֻסר בהם, ויצו לשאול את פיהם: מדוע שלמו לו רעה נוראה כזאת תחת כל הטובות אשר הגדיל לעשות עמהם? אך הכֹהנים ההם השיבו לו אמרים: “אנחנו קצרי יד לְשַׁנוֹת את אשר יחרץ המזל (שיקזאל). אך חלילה לנו לְנַבְּאוֹת בַּשֶׁקֶר בשם האלהים! הלא כה היו דברינו: “ממלכה גדולה תהרוס”, מבלי החליט מי היא הממלכה ההיא, אם ממלכות האויב או ממלכתך. ואתה אשר עָרַבְתָּ את לבבך לפתור את פתגם האלֹהים כפי אַוַת נפשך, אתה הבאת עליך בפֹעל כפיך את הרעה הזאת” –.


27. §

וכורש הלך מחיל אל חיל לְרַד לפניו כל ממלכות גוים, ויעל בחילו הגדול גם על בבל גברת התבל תפארת גאון כשדים, ויצר עליה.

ובעת ההיא התאבלו עוד בני ציון וגלות ירושלים בארץ בבל, ועיניהם מיחלות אל נבואת ירמיהו הנביא. והנה פתאֹם לפתע צר כורש על בבל, וידעו כל היהודים כי עד מהרה תֵאָמֵן הנבואה הנפלאה אשר דבר ישעיהו הנביא בשם ה‘, לאמר: "כֹה אמר ה’ למשיחו לכורש אשר הֶחזקתי בִימִינוֹ לְרַד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו. אני לפניך אלך והדורים אֲיַשֵׁר וגו‘. למען עבדי יעקב וישראל בחירי וגו’. אנכי העירוֹתיהוּ בצדק וכל דרכיו אישר, הוא יבנה עירי וְגָלוּתִי ישלח, לא במחיר ולא בָשֹׁחַד אמר ה' צבאות (ישעיה מ“ה, א' – י”ד). וְנַבָּנֶטוֹס מלך בבל הִשְׂתָּעֵר בעֻזו ללחום את כורש על מרומי שדה, אך מגפה גדולה היתה בחילו, וינס מהמערכה הוא וכל חילו ויבואו אל עיר בבל להשגב בה, והיא היתה עיר בצורה מאד ומלאה לה בר ודגן וכל מִחיה להחיות עַם רב שָנים רבות, ולא שתו לבם אל כורש, וילעגו לו ולכל עזוזו. ויהי היום וַיָחֹגוּ אנשי בבל חג גדול לאלהיהם, וישתו וַיִשְׁכְּרוּ וַיִצְהלו כאבירים, אז הוליך כורש את מֵי הנהר הרבים והעצומים דרך תְּעָלוֹת וצנורות אֶל הים הגדול אשר חָפר נבוכדנאצר לפָנים, ובנשף בערב יום התפרצו הפרסים ויבואו העירה דרך הנהר אשר הָפכו לְיַבָּשָׁה, ויהרגו את המלך בהיכלו וילכדו את העיר ואת כל ארץ בבל. וארץ ארם וכנען אשר ידעו בסתר לבבם כי נָשְתָה גבורתם ואין בהם כֹחַ לעמוד לפני מַרגיזי ארצות, נִכנעו תחת שלטון כורש ויקבלו עליהם עֹל מלכותו ויהיו לו לעבדים בטוב לבב. על מלך בבל ההוא נשא הנביא את מְשָׁלוֹ, ויקרא: “אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה! שָׁבַר ה' מַטֵה רְשָׁעִים שֵׁבֶט משְׁלִים, מַכֶּה עַמִים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה, רֹדֶה בְאַף גוֹיִם מֻרְדָף בְּלִי חָשָׂך” (ישעיה י"ד, ד' – ז'). והפרסים רוֹצְצו כברקים ברחובות בבל, ובחרב מלאה דָם הָרְגו הֶרֶג רב ונורא ויכריעו רבבות עָם לטבח בפקודת כורש, אך אל היהודים גולי בבל הִטָה כורש חסד, ויתן להם את כלי הקֹדש אשר שדד נבוכדנאצר במקדש ה', וינשאם בכסף ובזהב לשוב אל ארץ הקדושה לִבְנוֹת את חָרבותיה, לכונן את ירושלים עיר הַקֹדֶש ואת מקדש האלֹהים כבראשונה. אז היה את לבב כורש לרדת מצרימה וללכוד גם אותה בחרבו הקשה, אפס כי בטרם הֵנִיף את ידו על מצרים, בא יומו וַיִכָּחד מארץ החיים על ידי עַם לֹא-עָז וקטן בגוים, הלא הוא עַם המאַסאַגעטים, בני שֵבט הסקיטים, היושב על חוף ים הכספי. כי הנה כורש השתער בגבורתו הנפלאה על העם ההוא, וראשית דרכו היתה צלֵחָה, כי בעָרמתו הֵבִיא תחת ידו גדודים רבים ממחנות האויבים וגם את שר צבאם בן טאָמיריס מְלֶכֶת המאַסאַגעטים תפש בכפו, והשר הזה התעצב מאד אל לבו על אשר נפל שבי ביד צר, ואף כי שלח אותו כורש לחפשי, טָרַף את נפשו בכפו לכַפר בדמו את חֶרפתו, והמלכה טאָמיריס התמרמרה מאד על מוֹת בְּנָהּ, ובמר נפשה ובשלהבת נקמתה אָספה את כל בני עַמָהּ אליה וַתִּלָחֶם את הפרסים על נהר יאַקסאַרטעס, וַתִּתְגַבֵּר עליהם וַתְּנַצְחֵם, ובמלחמה ההיא נִספה גם כורש, וַיִפֹּל חלל בתוך כל חללי גבוריו (ג“א רל”א 529). והמלך העִזוז והגבור הזה אשר עוֹרֵר את שרביט מלכותו על כל העמים היושבים בארץ מִיָם התיכון עד נהר אינדוס, המלך הזה היה במותו ללעג ולקלס בידי אשה, כי טאָמיריס כָרְתָה את ראשו בחרב, ובלעג וָבוּז טָבְלָה אותו בְנֹאד מָלֵא דְמֵי אדם ותאמר: “עתה שְׁתֵה נא דְמֵי אדם לָרְוָיָה! שְׁתֵה דְמֵי אדם בְּמוֹתך אחרי אשר לא שָבעת מהם בחייך”65! –.


28. § קאַמביזעס (Kaмбизъ) [קאמביזעס ג“א רל”א – רל"ט 529–521].

אחרי מות כורש, ישב קאמביזעס בנו על כסא מלכותו, הוא היה מלך יָרֵב וגבור חיל, אך גם אכזר ועריץ. בגבורת ימינו לָחַם בארץ מצרים וילכדה, אך ימי מלכותו לא נִמְשָׁכוּ, כי לא מָלַך רק שֶׁבַע שָׁנִים, והן היו שְׁנוֹת רעה ותלאה גם לבני מצרים גם להפרסים. פזאַמעניט מלך מצרים נִגַף לפניו בְהִלָחמו בו על יד סין מָעוז מצרים, ואחרי כן נלכדה גם מֹף הבירה ותהי לבז ולמשסה בידי הפרסים, וקאמביזעס לבש אכזריות כְּמַדוֹ ויעש שפטים נוראים מאד ביושבי מצרים, ולעיני המלך האומלל אשר אָבד נִירוֹ ונפל שבי בידו, התעמר בשריו וסריסיו ואוהביו, ויעולל בעפר גם את קרני בניו וישימם כעפר לָדוּשׁ. כי קאמביזעס נָטַר שנאה עזה על מלך מצרים על אשר רִמָהוּ לפָנים, ותחת תת לו את בתו לאשה, נתן לו את בת המלך אשר היה לפניו, ועתה בהכניעו תחתיו את ארץ מצרים, הכביד את אכפו על בת המלך ועל כל בָּנות בוטחות ללבוש בגדי שְׁפָחות ולשאוב מים לו ולכל שריו ועבדיו, גם צוה להכין מַטְבֵּחַ במקום רֹאִים ולהכריע שם לָטֶבַח את בן המלך עם עוד אַלְפַּיִם בחורי חמד מבני מְרוֹם עם הארץ. וכל הרואים את הַהֶרֶג וְהָרֶצַח ההוא נָשאו בַמָרום קול בְּכִי תמורורים ויבכו ויספדו במאד מאד, ורק המלך לבדו ראה כל זאת מבלי הוריד דִמעה ומבלי נָשׂוֹא קול בֹּכִים, אבל בראותו את אחד מאוכלי שֻלחנו, מתנודד לעת זקנתו בבגדים קרועים ומבקש פת לחם מאנשי הצבא להשיב את נפשו, נתן את קולו בבכי וַיֵבָךְּ מנהמת לבו. ויהי כאשר שאל קאַמביזעס את פיהו מדוע הוא בֹכֶה? ענהו: “שִׁבְרִי וְשֶׁבֶר בית מלכותי גדול הוא לבלי חק עד כי אין דֵי דְמָעוֹת לבכות עליו, אך על שֶבר ידידַי ואוהבַי אמצא עוד דמעות בְֹגֻלוֹת עֵינָי”. המַענה הנמרצה הזאת הקורעת גם לב אבן, יָרדה גם בנפש קאמביזעס, נפש נחושה, ויחמול על המלך האֹבד והאומלל ההוא, ומהיום ההוא והלאה שָׂם עליו את עיניו לטובה, אך בהוָדע לו כי המלך הֵעיר את רוח הַמִצְרִים למרוד בו ולגרשו ממצרים, אז הֵעִיר עליו כל חמתו וילחצהו בחֹזק יד לשתות דְמֵי פָרִים, וכרגע מת המלך מהשתיה ההיא אשר לא כַדָת. והנה כאשר הֵרַע קאמביזעס להמצרים עַם עֶברתו, כן הֵרַע גם להפרסים בני עַמוֹ ושבט נחלתו, כי הוא הרחיב כִּשְׁאוֹל נפשו לבַלע את ממלכות התבל, ותהי הנקלה בעיניו כי לכד את כל ארץ מצרים, וילטוש עיניו גם על ארץ כּוּשׁ ועל מדינת אַמוֹנְיוּם העתיקה מאד לימים ומכוננת על ידי חֶבר כהנים בנאות מִדְבָּר הנקראת סיוואַ, ושם היכל צעאוס אמון בעל קרני האיל. וַיַחַץ קַאַמביזעס את אנשי חילו הרבים והעצומים לשתי מחנות גדולות, את המחנה האחת שלח ארצה כּוּש המלַאה לה מִכְמַנֵי זהב וסגֻלות המדינות, ואת המחנה השניה שלח לְאַמוֹנְיוּם. אך שתי המחנות ההן ספו ותמו מן בלהות במדבר לוב. האחת מתה ברעב ובצמא בְשָׁרָב וָשֶׁמֶשׁ וברוב תלאות הדרך, והשניה ספה תמה כרגע על ידי הַחוֹל הנורא אשר נשא רוח סער על כנפיו וַיְכַסֵם ויקברם עד כי לא נותר מהם איש. וקאמביזעס בחמת רוחו ובקצפו על הרעה הנוראה אשר הוֹיָה בו, שָׁב לעיר מֹף, וירא והנה העיר צָהלה וְשָׂמֵחָה, בכל רחובות יְרֻנָן ובכל חוצות יְרֹעָע, כי חג גדול להם אז במָצאם זה מעט שׁוֹר אַפִּיס אֱלֹהֵי התעתועים אשר להמצרים –. וקאמביזעס האמין בלבו כי הם שמֵחים לאידו וְשָׂשִׂים על מַפַּלְתּוֹ הגדולה, ותבער כאש חמתו, וישפוך כמים עֶבְרַת אַפּו על המצרים, ויותר הרבה מאד על הכהנים. וירץ בזעם אל השור אפיס וידקרהו בחניתו וימיתהו, ואחרי עשותו משפט מָוֶת באלהיהם זה, צִוה ליסר את המצרים ואת הכֹהנים במוסר אכזרי מאד, וַיְרַצְחֵם אחרי כן ברֶצח איום ונורא, ויעש אכזריות גדולות עד אין קץ, אכזריות אשר לא נעשו כמוהן מעולם תחת כל השמים. אך אחרי ימים מעטים קרהו אסון, כי בלי-צדיה נפצע בלהב חרבו, והפצע ההוא הביא עליו את המות. והמצרים האמינו כי אלֹהיהם נקמו בו את נקמתם, את נקמת מקדשיהם אשר הָרַס, ואת נקמת כהניהם אשר הכריע אותם לטבח וישפוך דמם כמים.66


29. § דריוש (Дарій).

אחרי מות קאמביזעס האכזר ורודף תענוגות בשר, מרדו יושבי שושן במלכות פרס, כי חֶבר הכהנים ממפלגת הַמַהגים (מאַגיער) הֵעִירוּ את לבות בני העם להתפרץ מפני הפרסים, ומגמת פניהם היתה לפי הנראה לקרוע את המלוכה מִפָּרַס ולהשיבה אֶל מָדַי כבראשונה, גם לבער את תורת הפרסים ודתם מן הארץ, ולהשיב את תורת בני מדי על כַּנָהּ כבשנים קדמֹניות. אחרית המֶרד הזה היתה כי אחד מן הכהנים המַהגים הִתְחַפֵּש ויאמר כי הוא זמערדיס אֲחִי המלך אשר הֲרָגו קאמביזעס לפני ימים רבים לבל יהיה לו לאבן נגף במלכותו. והכהן ההוא בעָרמתו ומזמתו הרבה הוליך את ראשי עם הארץ שולל להאמין כי הוא זמערדיס וכי הוא נמלט מיד קאמביזעס, ולוֹ המלוכה. וישימו עם הארץ כתר מלכות בראשו, וימלוך בשֵם זמערדיס בן כורש. אך מקץ שבעה חדשים למלכו, נגלתה תרמיתו, ויקומו עליו שבעת שרי פרס היושבים ראשונה במלכות ויהרגוהו על אשר הוליכם תועה. ואחרי כן ישב דריוש בן הִסְטַסְפִיס על כסא המלוכה. לפי מסורה קדומה נָסַבָּה אל דריוש המלוכה באֹרח פלא: כי אחרי אשר הוּמַת הכהן ההוא ומלך אין בפרס, נועצו שבעת שרי פרס לב יחדו ויתקעו כף איש לרעהו להמליך עליהם את אחד מהם באופן הזה: כי כל אחד מהם ירכב על סוסו ביום מועד ובמקום פלוני אלמוני בעת עֲלוֹת השמש, והסוס אשר ישמיע קול נַחרו בראשונה, הרוכב ההוא יהיה למלך. וַיִקָר כי הסוס אשר רכב עליו דריוש השמיע לראשונה קול נַחרה, וימליכוהו שרי פרס וישימו כתר מלכות בראשו. והנה הפרסים האמינו כי האליל מיטרת חָרַץ כן בסוד קדושיו כי סוס דריוש יצהיל קול נַחרו בראשונה לפני יתר הסוסים, אך באמת נהיה הדבר הזה על ידי תחבולת אעבאַריס עבד דריוש השומר את אֻרְוַת סוסיו. כי העבד הנאמן הזה ידע את אשר נועצו שרי פרס יחדו, ויקח סוּסָה אחת מאֻרוַת אדוניו ויאסור אותה במקום סֵתֶר אל אחד העצים אשר יִקָבצו שם שבעת שרים הנזכרים, ובערב לפני יום המועד לקח את הסוס אשר ירכב עליו דריוש וינהגהו אל המקום אשר הסוסה ההיא אסורה שם לְיַחמוֹ אֵליה. הבֹקר אור והשרים ההם עוברים עם סוסיהם על פני המקום ההוא, ויחס סוס דריוש כתמול ויצהל קול נַחרו אל הסוסה –. ודריוש היה איש אשר לו תֵאוּת המלוכה באמת, כי הוא היה ממשפחה רמה, וה' נתן לו לב חכם ונבון, ויהי בעל שכל חרוץ מאד, רוח עצה וגבורה התנוססה בבתי נפשו, ואף כי דָבַק מאד בתורת צאָראָאַסטער, בכל זאת לא הלך אחרי ההבל ולא שנא את בעלי דתות אחרות כקאמביזעס העריץ והאכזר, ובהיותו גם בעל אַטאָסה בת כורש, היה יקר מאד ונכבד בעיני כל הפרסים. שלשים ושש שנה מָלַך החכמה ובגבורה, ויחלק את ממלכתו הגדולה והכבירה לעשרִים פַּחֲווֹת (סאַטראַפיען) להקל מעליו את עֹל הממשלה, אך עיני חכמתו שוטטו בכל הארץ על כל מעשי הַפַּחוֹת והאחשדרפנים אשר הֵקִים בארצו. “עשרים פַּחֲווֹת”, יאמר דריוש בּכתֹבוֹת הקוים (קיילשריפֿטען) אשר בבאַהיסטאַן, “עשרים פַּחֲווֹת נתנו לי מַס מִדֵי שנה בשנה, וכל אשר צִוִיתִי להם מִהרו לעשות ביום ובלילה”. הוא עשה מלחמות גדולות כהמלכים אשר היו לפניו, ויעל על ארץ עֲרָב וילכדה וישם את יושביה למַס עֹבֵד, וירחב את גבול ארץ ממשלתו בארץ הודו, באפריקא הצפונית ובארץ הסקיטים. אפס כי לא לעולם חֹסֶן ישועות! כי גם הוא נִגף פעם אחת לפני אויביו מגפה גדולה. כי בצאתו למלחמה על הָרֹעִים הנוסעים בעדר בארץ סקיטען בְּשִׁפְלַת נְהַר דאָנוי, נָזוֹרו הסקיטים אחור הם ומקניהם ואהלהים וכל אשר להם, ולא הניחו להפרסים בלתי אם שדות שוממים וּבְקָעוֹת חשופות אשר לא יצמח בהן כל עץ, ובדבר הזה רָזוּ את הפרסים עד כי התעטפו ברעב, וגם אחרי אשר שבו הפרסים לאחור ויתהלכו בנקיון שׁניִם ובחֹסר לחם על שפת הדאָנוי, גם אז היה כפשׂע ביניהם ובין המות, כי הסקיטים רדפו אחריהם ברוח גבורה ויאמרו להשמידם, וְלוּ נועצו אז נסיכי יון לב יחדו להרוס את הגשרים אשר על הדאָנוי, כי אז עשו הסקיטים את הפרסים כָּלָה –. והנה ההצלחה אשר הִסתירה רגע קטן את פניה מדריוש בארץ נכריה, שָׁבָה וַתָּאֶר פניה אליו בארץ ממשלתו, ותעמוד לימינו להכניע תחתיו את כל הַמֹרְדִים והפושעים בו בארצו. לפי דברי כְתֹבוֹת הַקַוִים אשר בבאַהיסטאַן התגבר דריוש תשע עשרה פעמים על אויביו בתשע עשרה מלחמות שונות, וַיִשְׁבְּ תשעה מלכים אשר התפרצו מפניו בארץ פרס בנפות שונות וישימו כתר מלכות בראשיהם. אחד ממשפחת מלכי הכשדים, מָרַד בדריוש, ויתאמץ לקרוע מידו את מלוכת בבל, אך חפצו לא הצליח בידו, כי איש אחד מאצילי בני פרס ושמו צאָפיראָס, התנכל וַיְחַבֵּל תחבולות לבעבור יאמינו בו הכשדים כי הוא אוהב נאמן להם ודורש טובתם באמת, ועל פי ערמתו נלכדה בבל שנית, ודריוש שפט את יושביה כמשפטי מֹרדים המתפרצים מפני מלכם, גם עיר מילעט וערי היונים אשר באזיא הקטנה, נשפטו בשפָטים רעים מאד על אשר נועזו לפרוק את עֹל דריוש מעליהם. ודריוש עשה זֵכר עולם לנפלאותיו ולגבורותיו וַיִבֶן את עיר הבירה, עיר החדשה הנקראת פערזאָפאָליס, העיר ההיא נבנתה ביקר ותפארת וְחֹסֶן חכמות ודעת אשר גם על שארית חרבותיה ישתוממו כל חכמי לב עד היום הזה.67


ארחות הפרסים והליכות מלכותם, שבטיהם ומשפחותיהם.

ארץ פרס ארץ טובה וברוכה היא אשר כוננה אביר הטבע להוציא אֹכל למכביר ומגד כל פרי הלולים מחיקה, להצמיח חציר רב למרעה הבקר והצאן, ולגַדל בחורי חמד גבורי כח ואנשי חיל מלֻמדי מלחמה. ויושבי הארץ ההיא הלכו נכוחות בהליכות עולמם לפי תכונת ארץ מולדתם, כי הם נפלגי לעשרה שבטים אשר מקצתם היו עובדי אדמה להוציא לחם מן הארץ, מקצתם היו אנשי מקנה ויסעו עם עדרי בקרם ועשתרות צאנם ממרעה למרעה, ומקצתם היו שולפי חרב ונושקי רומי קשת אשר למדו ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה, והנה אנשי מלחמה ההם היו שלשה שבטים מעשרת השבטים ההם, ומשפחותיהם היו המשפחות הרמות והנכבדות מאד מכל משפחות יתר השבטים, ועל כן היו הם מושלי העם ושריו כל הימים, ומשלשה שבטים ההם הכי נכבד שבט הפאַזאַרגאַדים, והמשפחה הנכבדת מכל משפחות השבט ההוא היתה משפחת האַכֿאֶמענידים, ממנה היו המלכים אשר מלכו בארץ פרס, ממנה היו שרי המדינות ושרי הצבא, השרים היושבים ראשונה במלכות, הרואים את פני המלך והאוכלים תמיד על שלחנו, אנשי סודו ואנשי עצתו. הפרסים היו רומֵמים על כל יתר עמי הארץ, חפשים מכל מס ותרומת המדינה וראשי כל שבטי העם. בכל עת אשר הופיע המלך בארץ מכורתם, פִּזֵר נתן כסף ומתנות יקרות לכל הפרסים להראותם כי הם בחיריו רָצתה נפשו בם –. דַת הַפַּרְסִים וְתוֹרָתָם. הפרסים החזיקו בתורת צאָראָאַסטער, תורת אָרמוצד, אך הם הוסיפו עליה גם גָרעו ממנה דברים רבים. האש הקדושה והשמש היו להם סמל דמות אֱלֹהֵי הָּאוֹר (אָרמוצר), גם הִקדישו סוּסִים לְבָנִים לַשֶׁמֶשׁ, וִיסוֹד דתם היה עבודת כֹחות הטבע ועבודת השמש והכוכבים. את האליל מיטרת עבדו בעבודה המלֵאה לה סודות וסתרים ורזים, והאליל הזה היה בצלם דמות נער יפה שׁוֹחט שׁוֹר פָּר. הכהנים המהגים (מאַגיער) הִתבוללו בין הפרסים וְכָעוֹף הִתְעוֹפֵף כבודם ועֻזם הראשון בתגרת ידי מלכי פרס העריצים –. הֲלִיכוֹת חֲצר הַמלךְ. מלכי פרס היו מלכים עריצים. כל העם היו להם לעבדים אשר חייהם תלואים רק בידם, בְּאַוָתָם הובילו אותם לָטֶבַח ואת בתיהם הֵשִׁמוּ, וברצונם הִנחילו כִסא כָבוד לְבוּז משפחות וּבְזוּי עָם, ואין קֵץ ואין חֹק לממשלתם! כל איש אשר יראה את פני המלך, יתנפל כרגע אפים ארץ וִינַשֵק את האדמה, ואשר לא ימַהר לעשות כן כרגע, אחת דתו להמית. המלך הוא מְמַלֵא את מְקום אָרמוצד בארץ, וכאשר יסבו את כסא כְבוֹד אָרמוצד שבעה כוכבי אור והמון משרתים רבים, כן יסבו גם את כסא המלך שִבעה שָרים גדולים והמון סריסים ועבדים רבים מאד, וכֻלם מַזהירים בבגדי זָהָב כזֹהר כוכבי שמים, גם ראשי כהנים גדולים יעטרוהו כצנה, והם היו שופטי העם, חוֹזֵי המלך, נביאים וקוסמים, הוברי שמים ופותרי חלומות. אצילי הפרסים ושריהם היו שרי המשקים למלך, שֹׁעֲרים ושמרי הסף, נושאי קשתו וּמַטֵהו, ועוד עבודות רבות כאלה אשר נחשבו למשמרות נכבדות מאד ובעליהן נחלו כבוד מאת המלך ויאכלו מפת בג שלחנו וישתו מיין מִשְׁתָּיו. שני אלפי פרשים מִמִבְחַר פרשי הארץ, היו שומרי ראש המלך, גם שני אלפים רַגְלִי נושקי רומח וכידון היו משומרי ראשו, וכידוניהם וְרָמְחֵיהֶם מְפֹאָרִים בְרִמוֹני כסף וזהב. על שֻׁלחן המלך הוּבְאוּ מַעדני מלכים וּמִבְחַר כל זְנֵי מַשְמַנִים וּמַמְתַּקִים מארצות רחוקות, ויין מִשְׁתָּיו היו מִמֶגֶד פרי הגפן המשַמח אלהים ואנשים. בימי הַחֹרֶף ישב המלך ונשיו עם שריו וסריסיו בבבל אשר בתקופת השנה הזאת תזרח שם השמש בִּנְעִים חֻמָהּ לְהַצהיל פנים וּלְשַׂמַח לבב אנוש. בימי האביב ישב בשושן הבירה אשר בה תופיע חמדת העתות הזאת בהדרת חן ויפעת הוד, ובימי הקיץ אִוָה למושב לו את עיר אחמתא (עקבאַטאנא) אשר רוח קָרה מרחפת בה בימי התקופה ההיא להשיב נפש. גַנֵי עֵדן ופרדסים רבים מלאים כל עֲצי פרי הִלולִים, גם גנים אשר תִּרְמֹשְׂנָה בהם חַיְתוֹ יער ובני שחץ, הָיֹה הָיוּ בכל מַעבר המלך בנסעו לְמַסָעָיו להשתעשע ולהתענג, כי מצא בהם מֶגֶד כל פרי חמד המתוקים לחֵך, וכל חַיְתוֹ גוֹי לָצוּד צַיִד. בכל ארץ פרס ומדי היו מַסְלוּלִים ודרָכים רַחבי ידים לעוברי אֹרַח, ובכל כִּבְרַת ארץ היו רוכבי הָרֶכֶש וסוסים מְיֻזָנִים אשר הִתְעַתְּדוּ להביא את מכתבי דָתֵי המלך מעיר לעיר וממדינה למדינה, וכברקים רוֹצְצוּ הָרֹכבִים ההם ביום ובלילה, בקיץ ובַחֹרֶף. שומרים נושקי קשת ושולפי חרב נִצבו על הגשרים והמַעברות וגיא הרים אשר חפשו בנרות את כל המכתבים אשר בידי כל עוברי דרך ואשר חָקרו וְדָרשו את העוברים והשָבים מה מלאכתם ואנה פניהם מוּעָדוֹת, לבל יקשרו קשר על המלך ולבל יַחמסו מְזִמוֹת על הֲלִיכות מלכותו ועל כל מעלליו. במסִלה הָעֹלָה מזאַרדיס לְשוּשַן הבירה אשר ארכה שלש מאות ושלשים ושבע פרסה, היו מאה ועשתי עשר מִשְׁמָרוֹת כאלה. בית הנשים אשר למלכי פרס, היה מְפֹאָר בכל פְּאֵר ובכל חמדת עינים ומשכיות לבב, ואין קֵצֶה לְמִכְמַנֵי הזהב ולכל סגֻלות המדינות אשר בתוכו. בבית הגדול והנחמד ההוא היו חדרים מרֻוחים והיכלי כָבוֹד לְמִשְׁכַּן נְשַׁי המלך, הַמְלָכוֹת, הפילגשים, העלָמות וְהָאֲמָהוֹת והשפָחות והסריסים (איינוכֿען) שומרי הנשים. הנשים ההן היו בָּנוֹת שׁוֹבָבוֹת אשר אין עיניהן ולבבן כי אם על עֲדִי הזהב ועל בגדי שְׁלַל צֶבַע רִקמתים ועל כל שְכָיוֹת החמדה ותענוגות בְּנוֹת אֵם כל חי. הן הִרחיבו כִשְׁאול נפשן לבוא בַעֲדִי עֲדָיִים, וְכַמָוֶת לא אמרו הון לכל מחמדי בת עין וראשית כל מכלולי הוד אשר יקר מפנינים מִכְרָם. עֲמַל רִבבות אדם ויגיעת מדינות רבות פִּזְרוּ הנשים ההן על תעתועי תענוגות בְּשָׂרָן, ואין קץ לעלילות עָרמתן ותרמיתן ומזִמתן הרבות אשר עוללו בהיכל המלך, וכֻלן כאחת התאמצו בכל מאמצי כֹח יָפְיָן לָצוּד את נפש המלך בְּשַׁחַת רִשְׁתָּן – הן הן הֶחלישו את אוֹנוֹ ואת עֲצָבָיו עד כי היה רְפֵה ידים ואין אוֹנִים ולא הצליח למלוכה, והן היו נְסִבָּה לרעות רבות אשר התחוללו בכל ארץ פרס –. אֲחַשְׁדַרְפְּנֵי הַמֶלֶךְ וְשָׂרֵי הַמְדִינוֹת. כל הארץ היתה נַחלת המלך לבדו, וכל אשר בה אך לו המה, ועל כן הוּבְאוּ כל כסף המס וכל כסף תרומה וּנדָבה מכל עַמֵי פרס, רק לבית אוצר המלך. הכסף הדָרוּש לחֵפץ שָׂרי החצר, לְמִחְיַת אנשי החיל, ולשרי הערים והמדינות, הוּרַם מאת כל אזרחי הארץ, כי כל איש ואיש נתן מס כָּבֵד, כסף וזהב, תבואות השדה ופרי העץ לכלכל את כל הקהל הגדול ההוא ולהַשׂביעם רצון עד בלי די. כל הנָפות והמדינות היו תחת ידי האחשדרפנים והפחות אשר מרביתם היו קרובי המלך ושארי בשרו, וכל אחד מהם ישב בהיכל מפֹאר כהיכל מלך וסביביו שרים רבים וסריסים ועבדים במספר רב ועצום, כֻלם מלֻבשים הוד והדר, עֲדִי זהב על לבושיהם, רוכבים על סוסים אבירים ואוכלים על שֻלחן האחשדרפן תמיד. וההוצאות הרבות והעצומות אשר הוציאו האחשדרפנים ההם על הֲלִיכות חייהם השובבים, נגשו מאת בני העם אשר בכל מקומות ממשלתם, כעלוקה מצצו את דמיהם וְעוֹרָם מעליהם הִפשיטו, והאומללים ההם לא נועזו לפצות פה על שליטיהם העריצים, יען כי האחשדרפנים היו נאזרים בגבורת אנשי מלחמה ועל כל הגה ותלונה היוצא מפי האזרחים חרצו שפטים רעים ונוראים, גם אל המלך לא יכלו לצעוק חמס על אדונים אכזרים ההם הרודים בהם בשבט ברזל, יען כי מרביתם היו שאר בשרו, ויען כי המלך לא פקד עליהם את עונם אם אך הביאו שנה בשנה אל בית אוֹצָרו את המס אשר עליהם לתת לו –. אפס כי ברבות הימים נחמו המלכים על אשר נתנו בידי האחשדרפנים והפחות ממשלה בלי-מצָרים, כי הם לבשו עַזוּת נִמרצה בְהִשָׁענם על תעצומות עֻזם ולא שמרו עוד את פי המלך, וישליכו את מצותיו אחרי גֵום, ואם שָׂם המלך את מכשול עונם נכח פניהם, אז יצאו האחשדרפנים בחרב לקראתו, ובמלחמות תנופה נלחמו בו. ויהי כאשר גברו המלכים על עַזֵי נפש ההם, נתנו חתָם באפם ומִתְגָם בשפתם לבל יוסיפו עוד להתפרץ מפניהם דְבַר מלכות יָצא ברעם וברעש כי כל איש ואיש אשר לא ישמור את מצות המלך, אחת דָתו להמית, גם כל שר ומושל, כל אחשדרפן וּפֶחה לא ימלט ממות אם יעוֹז לעבור חק או פקודת המלך. חִתַּת מות ובלהות שאול יעצרו בעד סערת לב פשׁעים – כן גזרו מלכי פרס אֹמֶר – ופעמים רבות הוּמְתוּ גם ראשי השרים הגדולים באכזריות נוראה מאד על לא שמרו פקודי המלך. מְרַגְלִים חֶרֶש אשר רוחם נאמנה את המלך שֻלחו בכל הערים והמדינות לְרַגֵל את עלילות האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות. המרַגלים ההם נִקראו בשם: “עיני המלך ואזניו”, והמלך נתן להם שָׂכָר טוב בעד עבודתם הנאמנה, ויהיו נכבדים ויקרים בעיניו –. הממלכה הגדולה והרחבה הזאת, ממלכת פרס ומדי, דָמתה לִמְכוֹנָה (מאַשינע) גדולה ורחבת ידים מאד, בַעלת אופנים רבים ושונים אשר הפחד וְהַמְחִתָּה הוא הרוח בכל האופנים ההם ועל ידו יִסַבּוּ בלכתם, וּבִלְתּוֹ אין כל רוח בהם אשר יְנִיעֵם ויסובב אותם לפעול את פעולותיהם –. סוף דבר כי מלכי פרס ומדי לא השכילו לָפַחַת רוח חיים בקרב לֵב ממלכתם הגדולה ולחַבר עיר בעיר ומדינה במדינה בחוברת אחת, רק היתה אֲסֵפַת ארצות ועַמים מפְזרים ומְפֹרָדִים אשר כל ארץ וכל עַם במדה אשר היו רחוקים מעיר הממלכה, במדה ההיא היו גם בלתי מחֻברים אליה ובאין מֵזַח עוד –. אמנם גם דברים טובים נמצאו במלכי פרס, כי הם לא שנאו את בני דתות אחרות ולא הכבידו את ידם על העמים אשר דתיהם שונות מדתם. ואם אך שלמו את המס אשר נטלו עליהם המלכים ורוחם היתה נאמנת אִתם, אז הניחו לכל עם ועם אשר הכניעו תחתיהם לשמור את דתו וללכת בתורתו ככל אשר עשו אבותיו מעולם, ולפעמים עוד יִתְרָה עָשוּ להעמים הנכנעים ההם, כי נתנו להם רשיון להקים עליהם נשיאים ומושלים בקרב בני עַמָם –. אפס כי בכל אלה לא הונח להם, כי המלכים לא נשנו משפטים חרוצים להאחשדרפנים והפחות בִּדְבַר המסים ותרומות העם, והשרים האכזרים ההם נָגְשו את העמים אשר בערי מדינתם וַיְנַצְלוּ את בתיהם ויציגום ככלי ריק ואין מי יאמר להם מה תעשו – עד כי לאט לאט ירדו העמים האומללים ההם פלאים וימעטו וַיָשֹׁחו מֵעֹצֶר רעה ואכזריות –. אנשי הצבא. מספר אנשי הצבא אשר למלכי פרס, היה רב ועצום, יען כי כל יושבי הארץ אשר כֹּחַ בהם לתפוש חרב בכף, עבדו את עבודת הצבא, אִי נקי, ואנשי הצבא בעת עבודתם היו מפֻזרים בכל המבצרים והמצודות אשר בארץ, והיה כאשר תִּקראנה מלחמה, אז נִקראו כֻלָם לְהִקָבֵץ אל מקום אחד לְהִלָחֵם באויבי ארצם. ראשי החיל ונכבדיהם היו עשרת אלפים איש רַגְלִי אשר נקראו בשֵם “בני אַל-מָוֶת”, יען כי מהמספר הזה לא נעדר איש כל הימים, ותחת המתים או הנופלים במלחמה באו אחרים תמיד. אנשי הצבא היו תערובות עַמים שונים אשר גם מַלבושיהם שונים וכלי נִשקם שונים וטכסיסי מלחמותיהם שונים איש איש לפי מנהגי עַמָם ודרכי אבותיהם, ובעת אשר נאספו כֻלם למלחמה, נסעו גדודים גדודים בבגדיהם השונים עִם עבדיהם וסריסיהם ונשיהם ואהליהם, סוסיהם וחמוריהם וּמַשָׂאֵיהֶם, עד כי נדמו לעיני הרואים כמראה עמים רבים ושונים הנוסעים לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לא להם. המלך היה תמיד בתוך אנשי החיל חֲגוּר חרב וכתר מלכות בראשו ויושב במרכבת הכבוד הרתומה לסוסים אבירים, וסביבותיו שרי פרס הגדולים וראשי המַטות אצילי העם, ושומרי ראשו סוככים בחרבותיהם עליו, גם היה נֶאזר בגבורת בִּנות אנשי הצבא ההם אשר מספרם עשרת אלפים איש תמיד. על יד המלך נשא אחד השרים את דגל המלוכה אשר עליו נשר זהב ארך האֵבר הפורש כנפיו עד למרחוק, ולפני המלך נָסעה מרכבת השמש, מרכבת זהב טהור הרתומה לסוסים לבנים כשלג. בהחִלם לְהִלָחֵם היתה ראשית מעשיהם להמטיר על האויבים חִצִים בקול רעש גדול, ואחרי כן לָחמו בחרב ובחנית. הפרסים שִׂכְּלוּ את ידיהם לנטות אֹהָלִים לְחַזֵק יתדֹתֵיהֶם ולהטות יריעותיהם במהירות ובחכמה –. בחכמת סופרים ובידיעות העולם והטבע לא הגדילו הפרסים לעשות, אך במלאכת הבנין ופסילי האבן עָשוּ ידיהם תושיה ככל עמי אזיא אשר אור החכמה נָגַהּ עליהם, כאשר יעידו לנו חרבות עיר פערזעפאָליס, והן שארית מצודות מלכים והיכלי חמד עם אולמים ושדרות עמודים, מדרגות אבני שַיִש וקירות נֶחפים בִּכְתֹבוֹת ופסילי אבן, קברי מלכים ושרידי מצבות רבות חדלי ספורות, פִּתֻּחִים ומעשה צַעצועים, תמונות אלילים וצַלמי חַיות פלאות, דמות עַמים אשר נכנעו תחת ידי הפרסים, מלאכים המביאים שַׁי מנחה ושרי חצר המלך לבושי שָני עם עדנים, ועוד רבים כאלה.

_______


 

7. ממלכות ארץ יון.


1) מחקרי הארץ הזאת


30. §

ארץ יון נוֹסְדָה על חֲצִי אִי גדול בְּחֶלְקוֹ הדרומי, והיא רחָבה לפאת צפונית וקצרה לפאת דרומית וחֻפּים וּמְבֹאוֹת יָם שמה. רֻכְסֵי הרים רבים מתנוססים בתוכה ומפרידים אותה לחלקים רבים בודדים ונפרדים, ועל כן התכוננו בה ממלכות רבות בודדות ונפרדות אשה מרעותה בהליכותיהן –. ארץ יון תִּפָּרֵד לשלשה ראשים: לארץ יון הצפונית, ולהתיכונה הנקראת גם בשם העלאַס, ולארץ הפעלאָפאָנעז. ארץ יון הצפונית כוללת בקרבה את ארץ עפירוס, ארץ מְלֵאָה רְכָסִים והרים תְּלוּלִים, וארץ טהעסאַליה. בין שתי ארצות ההן יִשְׂתָּרֵעַ מצפון לדרום הר גבוה, הר סלע בעל פִּיפִיוֹת הנקרא בשם פִּינְדוּס אשר בכל עתות השנה מכֻסה הוא בְּשִׁכְבַת השלג. ארץ טהעסאָליה סגורה היא בין זְרֹעוֹת שונות היוצאות מֵהַר פינדוס, עמָקיה יַעטפו בָר וכל פרי תבואה, ובקעותיה דשֵנות ושמֵנות ומסֻגלות לגדל סוסים אבירים. עמק טעמפע הקרוב לההר המהֻלל בעל פיפיות, הר מועד הנודע למשגב בשם אָלימפוס, העמק ההוא נודע לתהִלה בדורות הקדמונים בגלל יפעת הטבע וזָהרי חמדתו אשר יופיעו שם תמיד. מהערים הנכבדות אשר נבנו לתלפיות בארץ טהעסאַליה, היתה עיר לאַריסא על נהר פענעאוס, ועיר פאַרזאַלוּס עם שְׂדֵה המלחמה אשר בקרבתה, ועוד ערים נכבדות כאלה. רֻכסי ההרים אשר לפאת תֵּימנה, יִקָראו בשם הרי עטאַ; בין רגלי ההרים ההם ובין לשון הים, יתפשט גַיא צַר אשר הוא המַעבר הטבעי לעבור בו מארץ טהעסאַליה אל ארץ יון התיכונה; המעבר ההוא נודע מאד לתהִלה בשֵׁם טערמאָפילאֶ או “שער החם”, ונקרא כן על שם המעין הנוזל שם מצלע ההר אשר מֵימָיו חַמים וריח גפרית להם –. II. ארץ יון התיכונה או ארץ העלאַס, זרעי הר עטאַ עוברים בתוכה, ונִפרדה לשמנה מדינות קטנות אשר אשה מרעותה נִפרדת ואין כל מֵזַח וְחִבּוּר ביניהן בהליכות המשרה והממשלה. המדינות הנכבדות בהן, הלא הֵנה: 1) אַטטיקאַ, ארץ גבעות וברוכה אשר יִפְרוּ בה עֲצֵי זַיִת ותאנה וְזָבַת דְבָשׁ, בה העיר הבירה אַטהען, ועיר החוף פיראֶוּס, גם שְׂדֵה המלחמה הנודע בשם מאַראַטהאָן. נֹכַח אַטהען עיר הבירה נִטעו האיים הנעימים עגינאַ וסאַלאָמיס. אי עגינא נודע לתהלה בגלל אשר בו אִוְתָה החכמה לְמוֹשָׁב לה עוד בימות עולם, ואי סאַלאַמיס מהֻלל בגלל הנֵצח אשר נצחו בו היונים את הפרסים. 2) באֶאָטיע מדינה נודעת לְשֵׁם בגלל הר הַזִמְרָה (מוּזענבערג) אשר בתוכה הנקרא בשֵׁם העליקאָן, והיא מכוננת על מעינות ותהומות היוצאים מֵרֶחֶם ההרים אשר סביב לה, שדמותיה דשֵׁנות מאד וּפֹרִיוֹת, וטהעבען היא העיר הבירה בתוכה. 3) פאָציס ובה הר מוֹשָׁב בְּנוֹת השיר (מוזען), הר גבוה וְתָלוּל, הנודע לתפארת בשם פאַרנאַסוּס וסביבותיו מַראות נפלאים מחמדי בת עין מעשי ידי אביר הטבע. לרגלי ההר הזה, במקום אשר לפי אמונת היוָנים הוא טַבּוּר הארץ, שם היתה עיר דעלפהי המפֹארה מאד על פי היכל אפאללא אשר היה בתוכה, וכמכל אפסי ארצות היוָנים נָהרו אליו המונים המונים לשאול בתרפיס ולהתיעץ על צפונותיהם. וזולת ההיכל ההוא היו בעיר דעלפהי עוד היכלים רבים זמירות נשגבות מעשי ידי אמנים. הר פאַרנאַסוס נִפלא הוא בגלל סלָעיו, יעריו, מְעָרוֹתָיו הרבות ונהרותיו היוצאים ממנו, ובגלל העמקים הברוכים הפרים אשר סביבותיו, וכל הדברים הנשגבים ההם יָעירו וִיעוֹרְרוּ רגשי עֹז ורחשי תמהון בנפש רואיהם –. III. פעלאָפאָנעז (ועתה תִקָרֵא בשם סרְעא ומחֻברת היא עם ארץ העללאָס על ידי רצועת ארץ קִצרת ידים). הארץ הזאת כוננה על חֲצִי אִי גדול, והים גבולה על ארבעת רבעיה, היא מלֵאה הרים וגבעות. 1) בארץ הזאת בַּתָּוֶךְ היתה העיר היָפה “אַרקאַדיען”, היא מוֹסַבָּה בעמקים נחמדים עוטפים דגן, בנאות דשא ומקומות מִרעה השתרות צאן, ויושביה היו בעלי זרוע וגבורי כֹח למלחמה. מהערים הגדולות אשר בארץ ההיא נזכיר רק את עיר מאַנטינעאָ, טעגעא ומעגאַלאָפאָליס. בפאת צפונית אשר בחצי האי הזה היתה: 2) אָחאֶיאַ על לשון יַם קאָרינט, בה שתים עשרה ערים אשר במאה השלישית באו יחדו בְּמָסוֹרֶת הברית הנודעת בשם ברית אַחאַיאַ. לערי הבּרית ההיא תֵחָשֵב גם עיר סיציאָן ועיר???ינטה העיר העשירה והמלאה חכמי לב בעלי מלאכת מחשבת. לפאת מזרחית היתה: 3) ארץ אַרגאָליס, ארץ סלעים מבאוֹת ים ובתוכה אַרגאָס עיר הבירה, גם עיר מיצענאֶ ועיר טורינט אשר בקִרבתן יִמָצאו חָרבות בנינים נשגבים הנקראים בשם חָרבוֹת הענקים (ציקלאָפענמויערן). משם והלאה לפאת דרומית השתרע: 4) ארץ לאַקאָניען או לאַצעדאֶמאָן ובתוכה הר טאַיגעטוס ובקעות מעטות בתוכה, וקרוב אליה נבנתה העיר העליזה, עיר תהִלת כל הארץ ונודעת בשם שפאַרטאַ ויושביה היו בערך 60,000. 5) לפאת מערבית בארץ לאַצעדאֶמאָן תִּשְׂתָּרֵעַ עיר מעסעניה עד שפת הים, ובתוכה יַערי עֲצֵי זית וכל פרי חמד. גם נמצאה שם מצודת ההר הנקראת איטאָמע ועיר פילאָס הבנויה על חוף הים; ולפאת צפונית משם התפשטה: 6) מדינת עליס הברוכה והעשירה, ובתוכה הבקעה הקדושה להיונים הנודעת בשם אָלימפיא, בבקעה ההיא שחקו היונים את משחקי האָלימפיס (אָלימפישען שפיעלע), גם התנוססו שם היכלות בנוים בשיא חֹסֶן תפארה ובכל הוד והדרת כבוד. בגלל משחקי אלימפוס היתה מדינת עליס נכבדה מאד בעיני היונים, וכל עַמֵי הארץ לא העזו לנופף עליה חרב, וּשְנוֹת מאות רבות היה שלום בחילה שׁלְוָה בארמנותיה לא נשמע בה קול שופר ותרועת מלחמה.


אִיֵי אֶרֶץ יָוָן.


31. §

לפאת מזרחית ולפאת מערבית לארץ יָוָן, נָטַע אָבִּיר הטבע לב הים איים רבים גדולים וקטנים, ורֻבם ככֻלם ברוכים במגד פרי הגפן, בעצי זית ובכל פרי הלולים, ויושביהם היו סוחרים גדולים ואנשי חכמה ודעת מעולם. האיים הגדולים אשר בתוכם, הלא הם: 1) בפאת מערבית האי קאָרקירא או קערקירא אשר יִקָרֵא כעת בשם קאָרפו. האי הזה עשה לו שֵם עוד בדורות קדומים על פי רוב עָשרו וחכמת לבב אֶזרחיו, ובימים האחרונים כוננו שם אנשי קאָרינט ערי מושב להם. והאי השני הנודע לתהִלה בשם אי אִיטָהאַקאַ על ידי מַלְכּוֹ הגבור המשכיל אָדיסעאוס. 2) בים הדרומי יתנוסס האי הגדול קרעטא, אשר בימי האָמער היו בו מאה ערים ויהי נורא על כל סביביו בגלל שודדי הים אשר רָבצו בו תמיד. אי ציפערן ואי ציטערא, אשר אנשי צֹר כוננו בהם מוֹשָבוֹת עוד בימי קדם, ויעשו שם מלאכת מחשבת וכלי מַסֵכָה אשר הפליאו לעשות עוד בימים ההם, גם עבדו בהם את האלילה אשר פי היונים יקבנה בשם אַפראָדיטא והרומאים יקראו לה ווענוס, ועבודתה היתה בזמה וחמדת נשים ותַאות בשר –. אִי רהאָדוס, אי אשר מאבניו יָצוק נחושה, ואשר הציבו שם יושביה מַצבה גדולה מאד, מצבת אליל השמש, הצלם ההוא היה מנחֹשת קלל, גבהו שבעים אמה והֻצב על מְבוֹא הים. 3) בְּיַם הקדמוני, יַם אֶגאֶאִי, שם יִמָצְאוּ אִיִים גדולים וקטנים במספר רב יותר מכל אִיֵי יון. שֵׁם הים ההוא: יַם האיים, וְהַשֵׁם היה נִקרא אחרי כן על כל ים וים אשר בו איים רבים. נֹכַח חוף העללאס המזרחי, יפריד לְשוֹן הים הנִקרא אייריפוס בֵּינוֹ ובין האיים הנטועים בתוך הים. שמות האיים ההם, הלא המה: אי אֵייבאֶאַ אשר בו עיר המסחור הנקובה בשם ערעטריאַ ועיר חאַלקיס. משם והלאה לרוח מזרחית יִשְׂתָּרֵעַ אִי לעמאָנס, טהאַזאָס, אימבראָס וזאַמאָטאק אשר שם ישבו עמים רבים אשר הֲליכות דָתֵי אלהיהם מעֻלפות בסודות ורזים – קְבֻצוֹת האיים הקרובים לחוף פעלאָפאָנעז המזרחי, יִקָראו בשֵם ציקלאַדען או אִיֵי הַגָלִיל (קרייז אינזעלן). בין האיים ההם בַּתָּוֶך, יתנוסס אִי הסלע הנקרא בשם דעלאָס אשר בו נולד אַפאָללאָן וְאַרְטֶמִיס אלילי הַמָאוֹר וְהַשֶׁמֶשׁ. בין יתר האיים העוטרים את אי דעלאָס הזה, הם האיים האלה: אי פאַראָס אשר יתר שאת לו על אחיו בגלל אבני השיש אשר לו ובגלל עיר נאַקסאָס הברוכה במגד פרי הגפן הבנויה בתוכו; ומשם והלאה לפאת מזרחית נִפגע באיים רבים המפֻזרים ומפֹרדים בים ההוא. אמנם האיים הנכבדים מכֻלם בגלל גָדלם וְרַחבת ידיהם ובגלל פרי אדמתם וחכמת יושביהם ועשרם הרב וגבורת ימינם ותעצומות עֻזָם, הם האיים השוכנים על חוף אזיא הקטנה ונקובים בשֵם: לעסבאָס (עִם עיר היפה וְהַפֹּרִיָה מיטֻלילענע), חיאָס, סאַמאָס, קאָס, ועוד איים רבים.


32. § דת היונים.

ככל דתות עַמֵי הקדם, הִתְהַלְלָה גם דת היונים באלילים רבים ושונים, וברבות הימים לקחו הרומאים את רֻבֵּי מְשָלֶיהָ והבלי אגדותיה ויספחום אל תעתועי דתם ואמונתם. הדת הַכֹּזֵבָה הזאת הֶחליטה כי אילי המרום נֶחלקו לשתי מחלקות: לאילי הטבע אשר בכֹחם וגבורתם בראו את העולם ומלואו, ולאילים אדירים המושלים בעולם ובכל צבאיו בְּרוּם ובשָׁפֶל כי לפי דֵעָהּ היה לראשונה מלוא רחַב העולם אך בֹּהוּ, הלא הוא חֹמֶר קדמון בלי כל צלם ותמונה (כאַאָס). החֹמר ההוא הָרָה ויָלַד את הארץ (Гea, Гe) את הַשְׁאוֹל (ТартарЪ), את הָעֶרֶב (ЭpecЪ) ואת אֹפל הלילה (СтиксЪ) אשר הוא אֲבִי הָאוֹר והאהבה (ЭpocЪ) –. אז הָרְתָה הארץ וילדה את השמים (УpaнЪ) ואת הים, את הנפילים ואת הענקים הנוראים הנקובים בשם טיטאַנים. הענקים ההם היו השליטים הראשונים אשר שלטו בעולם ככל אות נפשם, עד אשר קם דור חכם אשר שְׁאָר רוח לו, וכל בניהם גבורים משכילים, ויתחברו אל צעאוּס (ЗeвcЪ, ЮпитepЪ) וילחמו בם ויקחו את שבט הממשלה מידם, וישליכו אותם ואת הגיגאַנטים (בני ענק המרעישים אפסי שמים בעזוז כלי נשקם) לתחתיות ארץ נְשִׁיָה ויקברום בתהום רבה. ובהשקיט התבל ממלחמה, ישב צעאוס על כסא מלכותו בִמְרוֹם הר מועד, הר אָלימפוס, ופלוטא אחיו (ПлyтoнЪ) מָלַך בארץ רפאים (ГaдecЪ, TapTapЪ, OpkЪ), ופאָזיידאָן אחיו השלישי מָשַׁל בגֵאות הים וּבְשׂוֹא גליו בשלש הקלשון אשר בידו. זולת ראשי אלילים ההם, היו להיונים עוד אלילים רבים במדרגה תחתונה אשר משלו ביערים והרים, שדות ואחים, נהרות ויאורים, ולכלם בשמות קראו. גם להגבורים אנשי הַשֵׁם (העראָען) נתנו כבוד אלהים, וישתגעו ויחלטו כי הם צאצאי צעאוס וְשַׁרְשֶׁרֶת הבֵּינַיִם בין בני האלהים ובין בני האדם, ולעומתם היו הפוינען (אלילים ממשפחה צעירה) שְׁרְשֶׁרֶת הַתָּוֶךְ בין האדם ובין הבהמה, כי בהם נקבצו תכונות נפש האדם ונפש הבהמה יחד –. היונים האמינו כי אילי השמים נתנו רשיון לבני האדם להעיף עַיִן על המקרים הצפונים בחיק העתיד לדעת מראשית אחרית, וזה על פי תרפים (אָראַקעל) וקוסמים המכַהנים בהיכלי אלילים. תכלית האדם (לפי אמונת היונים ההוללים) היא רק להיות שמח וטוב לב תמיד, להתענג על רוב שעשועי התבל וּלְהִצָמֵד לתענוגות בשָרים תחת השמש, כי אין בשאול תענוג, והמתים אינם יודעים מאומה. ובכל זאת האמינו חכמי היונים בְּאַל-מוֹת הנפש ובשכר ועֹנש אחרי המות, כי נפשות המתים תעמודנה למשפט לפני שלשה שופטי צדק והם יחרצו משפטן אם לנוח בשלום בִּנְוֵה הצדיקים (עליזיאָן) או להתענות בשאול מתחת (טאַרטאַראס) מרבץ הרשעים. גם האמינו כי בְדַם הזבחים אשר ישפכו על קברי המתים, יעירו את הישנים שנת עולם משנתם להגיד להם תעלומות ואֹתיות לאחור –.


היצירה לפי דעת היונים.

הארץ ילדה את השמים ואת הים, ואז חִבֵּק השמים את חיק הארץ ותהר ותלד את הקיקלאָפים, הם הענקים חרשי משחית יוצרי הברקים ועושי חזיזים, את האימים בעלי מאה זְרֹעוֹת ואדירי הטבע הנקובים בשם העקאַטאָנכיירים (Гeкaтoнxeйpы) ואת הטיטאָנים, הם הנפילים האדירים אשר רבים מהם שוכנים מתחת לארץ גם ממעל לה, כמו שר הים (אקינוס, okeaнЪ) עם בניו ובנותיו (המעינים, הנהרות והתהומות) ורבים מהם שוכנים בְּרוּם גלגלי השמים וּמִפְרְשֵי הרקיע, כמו היפעריאָן (אור היסודי), טהעיא (אור היום), העליאָס (השמש),זעלענה (הירח), עאָס (השחר), והרוחות הנקראות בשם צעפירוס, בּארעאַס, נאָטאָס, אייראָס. ממשפחת הטיטאָנים ההם היו בני אילים האלה: 1) אַטלאַס הענק הנורא התומך בִּזְֹרעֵי ידיו את כִּפַּת השמים וכל צבאם. 2) פראָמעטעאוּס אשר גָנַב בערמתו את האש הקדושה מאת אֵילֵי השמים ויתן אותה אל האדם, וצעאוּס אָסַר אותו ברתוקות ברזל אל סלעי הרי קויקאַזוס לשאת את עֲוֹן גנֵבתו, ועוף הַדַיָה (גייער) אָכַל את כבֵדו אשר הִתְחַדֵשׁ בכל יום תמיד, עד אשר חמל עליו העראַקלעס (ציר בני השמים) וַיְפַתְּחֵהוּ מן האזיקים ויחל את פני צעאוס בעדו ויסלח לעונו. 3) עפימעטעאוּס אשר אסף אל ביתו את פאַנדאָראַ העלמה היפה בבנות אילים עם כלי מַשְׁחֵתָהּ. בכלי ההוא היו אצורות כל התלאות והרעות, כל נִגְעֵי האדם ופגעיו הרבים והשונים, ויהי כאשר פָתח עפימעטעאוס את הצמיד הפתיל אשר לכלי זעם ההוא, תצאנה כל צבאות המצוקות והרעות והתלאות ההן ותעופינה ותפוצינה במלוא רוחב התבל, ורק הַתִּקְוָה נשארה עוד בַּכֶּלִי, והיא תִגְהֶה מָזוֹר מִמְתֵי חלד מְזֵי הרעות ולחֻמי רֶשֶׁף התלאות, 4) מנעמאָזינה אֵם תשע בנות השיר (מוזען), 5) העקאַטאַ מְלֶכֶת הלילה, אֵם בלהות, הֲרַת הקסמים, הַמִסְתַּתֵּרָה בַעֲנַן הסודות וערפלי הרזים ותהי נוראה ורוממה בעיני היוָנים. 6) קראָנאָס (KpoнЪ) הוא הצעיר במשפחת הטיטאָנים והוא לחם באוּראַנוּס אביו ויורידהו מכסאו וימלוך תחתיו. מִנִטְפֵי הדם אשר נטפו מאוראנוס במלחמה ההיא, נולדו בנות השחת הנקובות בשם עריניען או איימענידען, והרומאים יקראו להן פוריען, והן רובצות בשאול תחתיה ומלאות חמת תנינים וראש פתנים, שערות ראשיהן נחשים שרפים, ובידיהן שׁוֹט צפעונים ושבטי אש, ובחֵמה שפוכה ונקמה אכזריה רודפות הן את כל הזֵדים וכל עושי רשעה, ואין מידן מציל. בעת ההיא הָרָה הַקֶצֶף אשר על פני הים וילד את אַפראָדיטי68 אשר פי הרומאים יקבנה בשם ווענוס (Beнepa), היא גְבֶרֶת האהבה וּמְלֶכֶת הַיֹפִי, אשר בראשית הימים שָכנה בַמָרוֹם בִּנְאוֹת אוּראנוּס (השמים), משחקת לפניו בכל עת ושעשועיו יום יום, ועל כן נקראה בשם “אַפראָדיטי אוּראַניה” (אהבה אלהית), אך אחרי כן הורידוה בני האדם לשכון בתוך טומאתם, וְהוּסָב שְׁמָהּ לשם “אַפראָדיטי פאַנדעמאָס” (אהבה חמרית) –. בהתחבר הארץ עם הים, ילדה רבות בנות, ואחת מהנה היא מעדוּזאַ (Meдy3a) אשר קְוֻצוֹתֶיהָ נחשים ומחלפות צַמָתָהּ שׂרפים מעופפים וכל הרואה אותה יֵהָפֵך לאבן דומם. מעדוזע ילדה בן בצלמה כדמותה, והוא הוליד שלשה שֵׁדִים איומים מאד: האחד הוא קערבערוס (КepϬepЪ) הכלב הנורא בעל שלשה ראשים הרובץ על שערי שְׁאוֹל מתחת, השני הוא הידראַ (Гидрa)69 הנחש הקדמוני אשר שבעה ראשים לו, והשלישי הוא שומאֶראַ (Xимepa) אשר יַתעה את האדם במשאות שוא ומדוחים מפיצי פלצות ומרגיזי נפש –. בעת ההיא התחבר הלילה עם החשֵכה וילדו בנות רבות הרוקמות בסתר את מעשיהן המעֻלפים בפליאות ונצורות, ומהן השֵׁנה עם חלומותיה והמון חזיונותיה, שלש המאֶרען אשר הרומאים יקראו להן בשם פאַרצען (Пapkи), שֵׁם האחת קלאָטאָ אשר ידיה טָווּ את תִּקְוַת חוט חיי האדם, שֵׁם השנית לאַכעזיס הַשָׂמָה קֶצֶב לאֹרך חוט החיים, וְשֵׁם השלישית טראָפאָס אשר תְּקַפֵּד את חוּט החיים ואז ימות האדם –. מהתחברות הלילה והחשֵכה נולד מקרה בני האדם (kepЪ, פערהאֶנגניס) גם מלאך המות – אחרי אשר הֻדַח אוראנוס מכסאו, מָלך קראנוס, אשר פי הרומאים יקבנו בשם זאַטוּרנוּס (CaтypнЪ), וימי מלכותו היו תֹר הזהב (דאַס גאָלדנע צייט אלטער) לכל יושבי תבל. המשל הקדמוני יאמר: כי קראָנוּס בָּלַע את בניו אשר ילדה לו רהעאַ אשתו (Pea, Ϭедaци), ורק צעאוס הצעיר, נמלט בערמת אִמוֹ ויובא לאי קרעטאַ. ויהי כי גדל צעאוס, מִלא ימינו גבורת רעם ויורד את אביו מכסאו ויאכפהו להוציא מפיו את הילדים אשר בלע, ואחרי מלחמה גדולה עם האיתנים מוסדי הטבע, ישב במנוחה על כסאו בהר אָלימפוס, אך אז מרדו בו הנפילים והענקים הנקראים בשם גיגאַנטים וטיטאָנים, וירעישו את פני השמים ברעש כלי מלחמותיהם, וילחם בם צעאוס וישלח חִצֵי רְעָמָיו הפיצם וחזיזי ברקיו ויהמם. ויטל אותם אל תחתיות אבדון, ורק טהעמיס כיאַנוס והיפעריען נמלטו אז, כי הושיט להם צעאוס את שרביט הזהב וסלח לעונם.


בני אילים מושלי העולם (לפי אמונת הבלי דת היונים).

צאוס (יופיטער בפי הרומאים) היה לפי דתם מלך כל אֵילֵי השמים והארץ השוכנים בהר אָלימפוס, ואף כי גם הוא סר אל מִשְׁמַעַת הגזֵרה הקדומה (פאטוּם) אשר אין חליפות לה מן העולם ועד העולם. בכל זאת הוא אֲדוֹן עולם, רב ושליט עליון, מקור הנבואה ומַעין החזיון, ובידו כל צבאות רוּם ושפל. אחותו ורעיתו העראַ (Гepa) אשר הרומאים יקראו לה יוּנאָ (Юнонa) היתה לפי אמונתם מלכת השמים אשר עיניה פקוחות על דרכי בנות האדם לבל תפרוצנה גדר הצניעות ולבל יִמְתְּקוּ להן מים גנובים ולחם סתרים –. המושלים המשוררים היונים יסַפרו כי צעאוס בָּלע את מעטיס (רוח הדעת) אהובת בנו, ופתאֹם הָרָה ראשו לָלֵת וַיֵלַד את פּאַללאַס (החכמה) אשר רומאים יקראו לה מינערוואַ – והיא בגיחה מראש אַיל אילים, היתה חמושה כלי נשק וכובע ישועה בראשה –. דוֹדָהּ וְרֵעָה היה העפאֶסטאָס, והרומאים קראו לו וואוּלקאַן (Bулkaнь), בן צעאוס והעראַ, הוא היה נְכֵה רגלים, כי עם הִוָלְדוֹ הָשלך משמים ארץ על אִי לעמנאָס, וַיִפּוֹל וַיִפָסֵחַ. הוא היה שר אש וַאָבִי לֹטֵשׁ כל חֹרֵשׁ נחֹשת וברזל. מקום מלאכת עבודתו היה בהר עטנאַ וביתר הרי(5) שרֵפה, עוזריו ומשרתיו היו הקיקלאָפים יוצרי כלי יוּצר וברקים לבית נשק צעאוס –. אחד מבני אילים הראשונים היה אַפּאָללאָ (Aполонь) בן צעאוס, ולפי אמונת עובדיו היה אליל האש (פהאֶבאָס), ולפעמים החליפו אותו בהעליאָס אליל השמש. הוא היה בעיני היונים מקור האור הָרֹדֵד כל חשך תחתיו, מבער כל טומאה ותועבה, עושה סדרים בעולם הרוחני והמוסרי גם בעולם הגשמי, רודף באף כל עושה רשעה, ונוקם על עלילותם, אך גם נושא עון לכל שָׁבֵי פשע, וגם לנפש עשוקה בדם אדם יסלח בהנָחמה על רעתה, ויצילנה מיד בנות השאול (פוריען) השואפות לעשות בה נקמות הוא חת בחציו הדולקים את הנחש פיטאָ, ועל כן הוּחַן להיות לו היכל ותרפים בעיר דעלפי. אמנם פעם אחת השבית מטהרו ויעש עָוֶל וַיָחרם מהר מועד אָלימפוס לעבוד עבודה בארץ בבית המלך אַדמענט, ואחרי כי נרצה עונו הוּשׁב לו קרני אורו וְהֹעֲלָה אל מְכוֹן שבתו כבראשונה. הוא היה אבי עסקוּלאַפיוס הרופא הראשון, גם שר תשע בנות השיר, הלא הן: a) קאַלליאַפע (שיר גבורים), B) קְלִיָה (דברי הימים). c) עראַטאָס (שיר אהבים. d) מעלפאָמענע (של נהי). e) אייטערפה (שירי שמחה בנבל וכנור). f) טהאַליא (שחוק שעשועים. g) טערפזיבאָר (מחול). h) אוראניה (חכמת התכונה). i) פאָלהימניה (שיר הלולים). ומקום שבתן הרי העליקון ופאַרנאַסוּס, הרי אימה במסבי עיר דעלפי –. פאָזיידאן (אשר הרומאים יקראו לו נעפטון), הוא אליל ישן נושן אשר עובדיו האמינו כי הוא מושל בגאות הים בשלש הקלשון אשר בידו. הוא יוצר הסוסים ורְדֵד אותם תחתיו, והוא גם אֲבִי סוס המשוררים הנקרא בשם פעגאַזאָס אשר ילדה לו מעדוֹזאַ. הסוס הזה כביר ונאור הוא וכנפים לו ככנפי הנשר, ובשעטת פרסות רגליו יבַקע צורים ויזובו מים –. אַרעס הוא אליל המלחמה והגבורה, ואפראָדיטי (האהבה והיֹפי) היא אשת נעוריו, וּבִתָם היתה האַרמאָניאַ אשת קדמות אשר בנה את צֹר המעטירה –. המשל הקדמוני יאמר, כי אפראָדיטי אָהבה את אָדוֹנִיס העלם היפה בבנים, ופעם אחת בצאת אדוניס לָצוּד צַיִד שִׁלַח בו חֲזִיר מיער את שִׁנוֹ ויטרפהו. ותתאבל עליו אפראָדיטא ותמאן להתנחם עד אשר חמל עליה צעאוס וישב את נפש אדוניס אל קרבו. על מותו התאבלו היוָנים, הַצֹרִים, הארמים והבבלים אֵבל כָּבֵד שבעת ימים וביחוד ישבו הנשים וַיְבַכּוּ אותו בכי תמרורים70, וביום קומו לתחיה עשו חג גדול, וישמחו וירננו, התגעשו וירעשו משמחות וגיל, ויצהלו כאבירים המושלים והמשוררים האחרונים יאמרו כי בן אַפראָדיטאַ היה עראָס (קֻפּידן אֶמאָר) אֵל האהבה, והוא ילד סְתוּם עינים ובעל כנפים נושא קשר וחִצים ופזיכאָ (הנפש) היפה בבנות השמים, היתה אהובת נפשו –.

אילי ארץ רפאים.

בקהל הסודות והרזים אשר בהגדות היוָנים הקדמונים, יֵחַד גם כבוד דעמעטער (צערעס) בת קראָנאָס אֵם האדמה, כי גם עליה טָפלו היונים המון נסתרות ותעלומות אשר בענן וערפל יסודם, ולפי דעס היא פורשת כנפיה על נפשות המתים להיות עליהן לסתרה בארץ רפאים. הגדה קדומה תסַפר כי מלך בלהות (האַדעס) שדד את פערזעפאָנע (או פראָזערפינע) בת דעמעטער ויבֵא אותה אל עמק רפאים ארץ מלכותו. ותתאבל עליה דעמעטער, וַתֵּתַע בכל רחבי תבל לבקש את בִּתָּה האובדת, וכל ימי נוֹדָהּ כָּלאה הארץ את יבולה ושדֵמות לא עשו אֹכֶל, לאחרונה נכמרו עליה רחמי צעאוס ויבטח לה כי הָשֵׁב ישיב אליה את בִּתָּה ביד הערמעס מלאכו אם אך לא טָעמה עוד מִפַּת בַּג האַדעס ומיין משתיו בשאול תחתיה. אך בין כֹּה וָכֹה אָכלה השדודה מפרי עץ הרמון, ומלך השחת לא הִפְלִיט את בִּלְעוֹ, וַיַכְבֵּד ידו על דעמעטער לתת לו את בתה היפה לאשה, אך בזאת נֵאוֹת לה כי ששה חדשים בכל שנה תשב הבת עם אִמָהּ בארץ ממעל, וששׂה חדשים תשב אצלו חבושה בטמון בארץ ממלכתו במשל הזה הליטו המושלים רעיון עמוק על אֹדות סוד גרעיני הזרעים החבושים ששה חדשים בשחת בְּלִי, ואחרי בְלוֹתָם יציצו מארץ ויראו אור השמש ששה חדשים אחרים –. האַדעס (פּלוּטאָ) הוא אֵיל ארץ רפאים (אָרקוּס), וארץ מלכותו תִפָּרד מארץ החיים על ידי נהרות גדולים הנקראים סטיקס, אַחעראָן, קאָקיטוס ולעטהע (אשר כל שותי מֵימָיו ישכיחו ראשונות, וקדמוניות לא יזכרו עוד). האליל הנִרגן אשר שמו חָרוֹן (Xapoнь) הוא הַסַפָּן אשר יעביר באניתו את נפשות המתים על פני נחלי בליעל ההם, נפש הצדיק תובל בשמחות וגיל אל עליזיאָן (גן עדן), ונפש הרשע תִּסָחֵב לטאַרטאַרס (גי הנם), אך את נפש האיש אשר לא מצא קבר תחת השמש, לא יאסוף הספן ההוא אל ספינתו, והיא נעה ונדה כל הימים עד אשר תִּקָבֵר גְוִיָתָהּ פה בארץ –. הערמעס (הנקרא גם מערקור), היה ציר בני אילים ומלאך פניהם. עוד בדורות קדומים מאד עבדוהו עם הפעלאַסגים בתֹר אליל עבודת האדמה, ועבודתו היתה לצבור לכבודו גַלֵי אבנים על פָּרָשַׁת הדרכים, כי כל איש אשר עֲבָדו זרק אבן מאבני הַשָׂדֶה אל מקום אחד עד כי נצברו האבנים ותהיינה לגל גדול.71 לפי משלי היונים היה האליל הזה בן צעאוס ומאַיאַ (אֵם האדמה) חָבֵר וְרֵעַ להאַדעס, מוליך ומביא את נפשות המתים לארץ רפאים, שר העָרמה וכל מזמות מרמה, אליל הסוחרים והגנבים וכל בעלי תחבולות רְמִיָה ומעשה תעתועים, אֲבִי הכתב והמכתב ואביר כל הלשונות הדרושות לחפצי האדם –. דיאָניזאָס הוא אליל ישן נושן מִסְתַּתֵּר בערפלי תעלומות וסודות, והכֹהנים שָגו בחֵקר מִסְתָּרָיו והעמיקו חֲקוֹר בתכונות רָזָיו וסודותיו. ראשית עבודתו היתה בנָפת באֶאָטיה אשר שם חבלתהו זעמעלע הורתו, היא זעמעלע בת אחד ממלכי יון אשר חָשקה בה נפש צעאוס לאהבה, ופעם אחת הציקתהו בדברים להופיע נֹכַח פניה בַחֲזִיזֵי בְרָקָיו ולהבות רעָמיו, ותהי אחריתה להכרית, כי לִהֲטָה אותה האש הגדולה ההיא, ואז מִהר צעאוס וַיֶצֵל את דיאָניזאָס מבטנה בטרם אָחזה האש את הָאֵם וַתְּלַהטנה –. עבודת האליל הזה פָשתה בארץ הפעלאַסגים, ומשם באה אל איטליא התחתונה, אל אִיֵי יַם אָגאֶאִי, אל ארץ אזיא ועוד ארצות רבות. הוא היה סמל הַכֹּחַ הנפלא אשר בפרי הגפן, ורוח השמחה אשר בַּיַיִן, ועל כן יאמרו המושלים כי הוא אליל היין ואֲבִי נוטעי הכרמים –. עובדיו חגו לכבודו חגים רבים בְּשִׁכָּרוֹן ובקול המולה גדולה מאד (באַקכאַנאַליען), ויושבי גלילות דעלפי חגו לו בימי החֹרף, והנשים התאספו אז על הר פאַרנאַסאָס וּכְמֻכּוֹת בְּשִׁגָעוֹן וְתִמָהון התהוללו שם ותרעשנה וַתְּשׁוֹטֵטְנָה בקול רעש נורא על ראש ההר.

הגבורים (העראָען).

היוָנים נתנו כבוד אלהים להגבורים אשר פעלו ישועות בקרב הארץ, אשר מִלטו את בני עמם בגבורתם, אשר בָּנוּ ערים ואשר כוננו תוֹצָאוֹת ועוד רבות כאלה. הגבורים ההם התיחשו לבני אילים, ולכל שבט ושבט גם לכל פלך ונוף היה אחד מהם לראש, ולכבודו חַגוּ חַגֵי ששון, הקריבו קרבנות ויסיכו נסכים. ראש כל הגבורים אשר אין בכל התבל מָשְׁלו, היה היראַקלעס (או הערקולעס). עליו הֶעמיסו היונים ספורים רבים, הגדות ומשלים אין מספר. בני האלהים נִסוהו ויבחנוהו לדעת אם לבבו נאמן לפניהם, וַיְדַכְּאוּהוּ במקום תנים וַיַלְאוּהוּ ברבבות תלאות נוראות, והוא לא הִטה אֲשֻרָיו מני ארחותם, לא נָסוג אחור לבו ולא נתן להם תִּפְלָה, ועל כן הֶעלוהו לאחרונה אליהם בהר מועד להיות כאחד מהם –. הוא היה בן צעאוּס אשר ילדה לו אַלקמענע מעיר טהעבען, גם היה ראש בית אב למלכי הדאָרים, הטהעסאַלים והמוקדונים. העראַ (יוּנה) אשר צעאוּס עוררה קִנאתה ותקנא בגבור הגבורים הזה, ועל פיה הָחרם לעבוד עבודה ולהתענות תחת תגרת יד המלך אייריסטעאוס, והמלך העז ההוא הֵטיל עליו שתים עשרה עבודות קשות אשר קצרה יד כל אֵיל גבור לעשותם. ואנחנו לא נזכיר בזה רק שלש מהנה: העבודה הראשונה היתה להרוג את הארי הנורא הרובץ ביערי נעמעאַ וטורף באפו את כל היקום אשר בפלך ההוא. הארי המשחית לא חת מכל חנית מַסָע וְשִׁרְיָה, וכל כלי יוצר וכלי בלע עליו לא יצלחו. והיראַקלעס נִסה להכותו בכלי מלחמתו, אך הם נחשבו כקש וַחֲשַש לפריץ חיות ההוא, ואז הֵרִים עליו את מטה הברזל אשר בידו וַיִרְעַץ וַיְרוֹצֵץ את גֻלְגַלְתּוֹ, אחרי כן שִׁבּר את מַפרקתו, וילפות אותו בִזְרֹעֵי ידיו וַיְחַנקהו וַיְשַסעהו, ויפשט את עוֹרוֹ וילבשהו לאות נִצתו ועזוּזוֹ –. העבודה השניה להרוג את הנחש האיום נְחַש לערנאַ אשר מאה ראשים לו, וסגֻלה נפלאה להם כי אם יעלה הכורת עליהם וִיסְעֵף אותם במערצה, ישובו ברגע ההוא וְיִוָלְדו כִפְלַיִם מבראשונה, וראש אחד מהם היה בן אל-מותּ. ויהי כאשר הֵחֵל היראַקלעס לְהִלָחֵם בו, הִתְפַּתֵּל הנחש וישופהו עקב, וכאשר הוסיף לכרות את ראשיו, כן הוסיפו לצמוח חדשים לרגעים פי שנים מבתחלה. אז לקח לפיד אש בידו וַיְלַהֵט את שרשי הראשים ולא שבו לצמוח עוד, ובדרך הזה הֵמִית את הנחש, ואת ראשו האחד אשר לא יירא ולא יראה מָוֶת, קָבַר עמוק עמוק בארץ וישם עליו אבן גדולה. אחרי כן נתח את גְוִיָת הנחש לנתחים ויטבול בדָמו את חִציו ויהי לְחִצֵי רעל המוחצים באין מרפא –. העבודה האחרונה והכבֵדה מכֻּלן היתה להביא בידו את קערבעראָס הכלב הנורא בעל שלשה ראשים הרֹבֵץ על פתחי שְׁאוֹל. ובטרם ירד שאולה למד את חכמת המסתרים מפי איימאָלפעס חֲכַם הרזים, גם עשה עוד תחבולות רבות והשבעות שונות וירד דוּמָה. כל גרי שְׁאוֹל נבהלו מפניו, הרפאים חוללו וָיִחַתּוּ וינוסו מפניו, וכל שֵׁדֶי השחת נמוגו מפחדו, ובכן הגיע אל מכון מלך בלהות וישאל ממנו את קערבעראָס, ויאוֹת לו המלך אם אך יתפשנו בכפו בלי כל כלי נשק. אז התאזר היראַקלעס בעֻזו ויתפוש את הַשֵׁד המבהיל ההוא בְעצֶם ידו, וישם את שלשת ראשיו בין ברכיו ויאסרהו בנחֻשתים ויעלהו מתחתיות שאול ויביאהו אל המלך אייריסטעאוס, אולם המלך נבהל מאד מפני קערבעראָס וישלחהו וישב לשאולה. אך לא לעולם חֹסֶן! כי גם גבור הגבורים הזה אָבד עֻזו, סר כֹּחוֹ מעליו וַיִלָחֵץ לעבוד עבודת נשים בבית אָמְפַלֶה מלכת לידא. ולאחרונה הִתְנַעֵר וַיִנָעֵר מֵרִפְיוֹנוֹ, ורוח גבורתו שבה ותפעמהו כמקדם, ויוסף לעבור עוד ארצות רחוקות לעשות נוראות ונצורות, עד אשר בגדה בו דֵינַיִרָה אשתו ותושט לו בגד טָבול ברעל וַיָחֵל וַיֵאָנֵשׁ, ומרוב מכאוביו העצומים בָּחַר בַּמָוֶת, ויעל על מוקד אש אשר הכין לו בהר עטאַ וַיִשָׂרֵף, ובני אלים העלוהו אל איתן מושבם בהר אָלימפוס, ושם בא במָסורת אהבה נצחת עם מְלֶכֶת היַלדות (העבע) –. ויתר דברי היראַקלעס וגבורותיו הרבות והעתים אשר עברו עליו, הלא הם כתובים על ספרי אגדות היונים ומשליהם הקדמונים. ראש גבורי עיר טהעבען היה איש כנעני ושמו קַדמות, אשר הלך למרחבי ארץ לבקש את איירופא אחותו אשר גְזָלָהּ צעאוּס באהבתו אותה, וילך למסעיו עד בוא לבאֶאָטיה. מיוצאי חלציו היה לאַיאָס מלך טהעבען, הוא לאַיאָס אשר סֻפר עליו כי בעת אשר הרתה יאָקאַסטה אשתו לָלֵת, שאל בתרפים מה יהיה משפט הילד אשר תלד לו אשתו, והתרפים ענוהו: “הבן היולד לך יקום עליך וירצח את נפשך!” ויהי בהִוָלד לו הבן ההוא, אשר קרא לו בשם עדיפוס, צוה לרצוע את עקביו ביתד ברזל ולהשליכהו באחת הגאיות אשר בהר קיטהאֶראָן. אך פאָליבאָס מלך קאָרינטה ההולך ערירי, מצא את הילד ויחמול עליו ויאספהו אל ביתו ויהי לו לבן. ויגדל עדיפוס ויהי בחור כארז רב אונים ואמיץ כֹּחַ, ובהִוָדע לו כי פאָליבאָס לא אביו הוא, שאל את פיהו בן מי הוּא, אך גם הוא לא ידע זאת, וישלח אותו לשאול בתרפים בעיר דעלפי, והתרפים השיבו לו אמָרים: “ברח לך מעיר מולדתך אם אין את נפשך להרוג את אביך ולבעול את אמך!” אז מִהר עדיפוס, ויעזוב את קאָרינטה בהאמינו כי עיר מולדתו היא, וישא את רגליו וילך לעיר טהעבען. בהיותו בדרך פָּגש את לאַיאָס (אשר הלך אז לדרוש בתרפים אֹדות עדיפוס בנו), ובהיות הדרך ההוא משעל צר, צִוה הָרַכָּב הַמְנַהֵג את מרכבת לאַיאָס את עדיפוס להטות מני דרך לתת להמרכבה ידים לעבור. אך עדיפוס מאן לשמוע בקול הָרַכָּב, גם הרג סוס אחד בחרב. ויחר בו אף הרכב ואף המלך וילחמו בו, והוא התגבר עליהם וימיתם בחרבו הקשה – ולא ידע כי המלך לאַיאָס הַנִרְצָח אביהו הוא. אחרי כן אחז דרכו ויגיע עד שערי טהעבען. ובעת ההיא נהיתה רעה גדולה בעיר, כי על יד השער רבצה חיה נוראה הנקראת בשם ספינקס, ממתניה ולמעלה היתה עלמה יפה-פיה, וממתניה ולמטה אריה משחית בעל כנפים עם זְנַב שרף מעופף. והיא באה לְנַסוֹת את כל באי שער העיר בחידות, והאיש אשר לא מצא את חידתה היה לה טרף לְשִׁנֶיהָ, עד כי נַשַׁמוּ מסִלות ודרכי טהעבען אבֵלות מבלי עובר ושב. וזאת היא החידה אשר שאלה הספינקס: “מי זה הוא ההולך בַּבֹּקֶר על ארבע, בצהרים על שתים, ובערב על שלש רגלים”. והדת נִתנה אז בטהעבען כי האיש אשר ימצא את החידה ההיא, ימלוך תחת לאַיאָס, ויאָקאַסטה המלכה תהי לו לאשה. כשמוע עדיפוס את כל אלה, נגש בלי מָגור אל הספינקס ויגד לה את פשר דבר חידתה, לאמר: “פתרון חידתך הוא האדם, אשר בימי יַלדותו הוא זוֹחֵל על ידיו ועל רגליו, בהיותו לאיש ילך על שתי רגליו, ובזקנתו הוא הולך על משענתו –”. והנה פתאם התפלה הספינקס תוך מצולות תהום רבה ועצמותיה נפזרו לכל רוח, ועדיפוס לקח לו את יאָקאַסטה אִמוֹ לאשה, ויהי בטהעבען מלך. לעת זקנתו פקד האלהים את ארצו ברעב ובדֶבר וחליים רעים ונאמנים, ואיש לא ידע על מה חרי אף הגדול הזה? אז גלה אחד מזִקני הכהנים את תעלומות דברי ימי עדיפוס אשר הרג את אביו, ואת אמו לקח לאשה, ותשמע זאת יאָקאַסטה המלכה וַתִּתְחַלְחַל וַתִּתְפַּלץ ותטרוף נפשה בכפה, ועדיפוס נִקר את עיניו בְּוָוֵי הזהב אשר בבגדי מלכותו, ויעזוב את ארצו ויתנודד עִוֵר וזקן על אדמת נכר עד יום מותו. ושני בניו עטעאָקלעס ופאָליניקעס הרגו איש את אחיו בחרב, ואנטיגאָנאַ בתו הומתה ביד קרעאָן נְגִיד טהעבען על אשר עברה את מצות וַתִּקַבֵּר את אַחֶיהָ. זאת היתה אחרית בית לאַיאָס! –. ויתר דברי ימי הגבורים אילי ארץ יון, הלא הם כתובים על ספרי משלי היונים והגדותיהם העתיקות.


ארץ יון לפני מלחמות פרס. BoйнЪ Гpeцiя Дo Пepcкиx


 

.1 ימי מלחמת טרויא. Tpoянckaя Войнa.


33. §

הסופרים הקדמונים יספרו לנו כי הפּעלאַסגים היו היושבים הראשונים אשר ישבו בארץ יון, והם היו עובדי אדמה ואוהבי השלום והמרגעה. דתם נוֹסדה על עבודת כּחוֹת הטבע, וראשי אליליהם היו: צעאוס אליל הטבע אשר גִלה סודו לעבדיו הכהנים על פי האורים אשר במִקדשו הבנוי בין צללי עצי יער בעיר דאָנדאָנאַ (דוֹדָנִים) במדינת עפירוס. האלילה ועמעטער, היא צערעס אֵם האדמה, וּדיאָניזאָס הוא באַקכוס אֱלִיל שִׂיחַ השדה ואליל היין. וזולת ראשי האלילים ההם, עָבדו עוד לאלילים רבים הנופלים מהם וסרים אל משמעתם. דתם הטבעית, גם חָרבות בניניהם העתיקים ועריהם הישנות בתי מסכנותיהם ומצודות מלכיהם, ומה גם החומות הבצורות הנודעות בשם חומות הענקים אשר נִבנו מאבני סלע גדולות מאד בלי כל טִיחַ וָטִיט, כל אלה יתנו עדיהם כי הפעלאַסגים היו עַם בִּנוֹת ונשתוו אֶל עַמֵי בני הקדם בהליכות דתם ואֹרח חכמתם, וכי עוד בדורות עולמים היתה ברית שלום והתחברות בין יושבי ארץ יון ובין יושבי ארץ אזיא וארץ מצרים. ואשר יְחַזֵק עוד את העדות ההיא, הלא הן ההגדות העתיקות אשר יגידו כי בראשית הימים ירדו משפחות רבות מעמי ארץ אזיא ארצה יון ויכוננו בה מוצאות (קאָלאָניען) ויפיצו עֲנַן אוֹר החכמה בתוכה. גם הוּגַד עוד לנו כי קעקראָפס המצרי בא לארץ יון וישב בעיר אַטטיקאָ הי אַטהען. האיש קַדְמות הַצֹרִי אִוָה עיר באָאָטיען היא טהעבען למושב לו. פעלאָפס הפריגי ישב באי הנקרא על שמו “פעלאָ פאָנעז” (אִי פעלאָפס).


34. §

הפעלאַסגים נִכנעו תחת ידי ההעללענים בני שבטם גבורי חיל ואנשי המלחמה, אשר מעט מעט לכדו בחרבם הקשה את כל ערי ארצות יון. ההעללענים נפלגו לשלשה שבטים: לשבט הדאָרי (בפעלאָפאָנעז); לשבט היאָני (בעיר אַטטיקאַ ובאיי הים), ולשבט הָאֶאָלי (בעיר באֶאָטיען ובערים אחרות), ויעשו להם שֵם גדול בארץ על פי רוח גבורתם ועל ידי הערים אשר בָּנוּ לְשִׁבְתָּם. רמזים אחדים על אֹדות תולדות ההעללענים בדורות העתיקים ההם, נשארו עוד בהגדות המשוררים אשר יסַפרו לנו על דְבַר הגבור הנַערץ הערקולעס הוא העראַקלעס וּשְׁתֵּים עשרה העבודות אשר נָטַל עליו אחד ממלכי הארץ, ועל דבר המסע אשר נסע טהעזעאוס אֲבִי גבורי האתינים אל אִי קרעטא מָעוֹז היום, גם על דבר מסע הָאַרגאָנויטים (ApгонaвтoвЪ ПoxдЪ). אפס כי הרמזים האחדים ההם לא יהלוּ אור בהיר על תולדות הימים העתיקים ההמה כי הם ספונים בחֶשכת המשלים והחידות. את מסע האַרגאָנויטים נטל עליו יאַזאָן יליד טהעסאַליען עם הגבורים המהֻללים אשר היו בימיו, הלא הם: הערקוּלעס, טהעזעאוס, קאַסטאָר ופאָלידייקעס (פּאָללוקס) מארץ לאַצעדאֶמאָ-ניען, וְנִלְוָה אליהם המשורר הנודע בשם אָרפעאוס יליד טהראַציען, ועוד אנשי שֵם וגבורי כֹח כאלה. וכלם נסעו באניה הנקראת אַרגאָ, ומגמת פניהם היתה לבוא אל ‘ארץ השמש’ (קאָלכיס) אשר על חוף המזרחי לים השחור. לקחת משם את עור אֵל הזהב, אשר לפי ההגדה הישָנה תָלָה אותו שם פריקסוס בן אחד המלכים ממלכי טהעסאַליען, וְנָחָשׁ בָּרִיחַ אשר לא יָנוּם ולא יישן שומר אותו לילה ויום. כי פריקסוס והעללע אחותו התענו תחת ידי אֵם חורגתם אשר היתה עויֶנת אותם תמיד ולקחת נפשם זממה. אז הופיעה אליהם נעפעלע אמם, אלילת העננים, ותתן להם אֵיל זהב נפלא מאד אשר יִשָׂא אותם מארץ מולדתם דרך הים אל ארץ השמש. והנה בעת אשר נשא אותם הָאַיִל מֵעַל לְמֵי הים, נִשְׁמְטָה העללע מֵהָאַיִל וַתִּפֹּל בתוך הים ותצלול כעֹפרת במצולות התהום בַּמָקוֹם אשר נִקרא על שְׁמָהּ, “העללעספאנט” (ים העללע), אך פריקסוס הִגיע בשלום אל חוף הים וַיַעַל את האיל ההוא לְעוֹלָה וַיְבַל כל ימיו בארץ השמש (קאָלכיס). להביא את עוֹר הזהב ההוא אל טהעסאַליען, נסעו הגבורים ההם אל “ארץ השמש”, ואחרי תלאות עצומות הגיע יאַזאָן וחבֵריו למחוז חפצם. ובעזרת מעדעאָ הקוסמת בת מלך הארץ ההיא, הצליחו לקחת בידם את עור הזהב ההוא ולשוב אל ארצם ומולדתם. אפס כי בדרך הרחוקה ההיא השתרגו עָלוּ על צוארם תלאות שונות וקורות נפלאות בים אוקינוס ובנהר העז הנקרא ערידאנוס, ומשוררים רבים שָׁרוּ אחרי שָנִים רבות שירי גבורים על אֹדות כל התלאות והקורות הנפלאות ההנה. והנה יתָּכֵן מאד כי ההגדה הזאת על דְבַר מסע הארגאנויטים, תִּצְפּוֹן בְּמִשְׁבְּצוֹת חִידָתה קשְׁטְ דְבַר אמת: כי עוד בימי קדם ההם באו היוָנים בני שֵבט הָאֶאָלִי במָסורת ברית המסחור עִם בני אזיא הרחוקים אשר לחוף יַמִים ישכונו –. וברבות הימים כאשר הוסיפו היוָנים לעבור אָרחות יַמִים, כן הִרחיבו את דברי האגדה ההיא באופנים שונים, וכן הוסיפו לעטות על מסע הארגאנויטים מעטה ערפל עד כי נעלמה מעינינו המטרה הנכונה אשר היו להנוסעים ההם –.


35.§

המלחמה המהֻללה מכל מלחמות היונים בדורות הקדמונים,היא מלחמת טְרוֹיָא.

וזה דבר המלחמה הגדולה והמהֻללה ההיא: בעיר אִילִיאוּס או טרויא הבנויה על חוף אזיא הקטנה לפאת צפונית מערבית מָלַך אז המלך פְּרִיאָמוּס על עַם גבורים, חכמים ועשירים. ויהי היום ויעבור פּאַרִיז בְּנו הצעיר בארץ יון, ויט אל היכל המלך מענעללעאוס המֹלך בארץ לאצעדאֶמאָן, והמלך הזה קבלהו בכבוד והדר בהיכל כבודו המלא זהב וכסף וכל סגֻלות המדינות וישביעהו מדשן שֻלחנו ומנחל עדניו הִרְוָהו אך פאריז עבר חק עולם, גם חִלל ברית כל העמים, ויט את לבב העלענאַ היפה בנשים, ואשת מענעלעאוס המלך לאהבה אותו ולברוח אתו אל ארצו ואל מולדתו, והיא שמעה בקולו וַתְנַצֵל את אוצר בעלה, אוצר כל כלי חמדה והון יקר, ותברח אתו אל טרויא הבצורה, אז עלתה חמת המלך מענעלעאוס עד לאין מרפּא, ויסת את כל מלכי יון לְהֵחָלֵץ ולעלות על עיר טרויא בסערת מלחמה לנקום את נקמת חרפתו בפאריז הבליעל והבוגד באדם. וַיֵאוֹתו לו כל מלכי יון ורוזניה ויאספו את כל צבאות אנשי חילם לעלות על טרויא למלחמה, ועליון לכל מלכי ארץ ההם היה המלך אַגאָמעמנאָן אֲחִי המלך מענעלעאוס. ואלה המלכים אשר נועדו יחדו לצאת למלחמה ההיא: אַחִיללעס ופאַטראָקלוס ידידו; אָדיסעאוס הוא אוּליזאס הערום ובעל התחבולות מלך אִי הסלע הנודע בשם אִיטְאַקאָ; דיאָמעדעס מלך אתאָס; ונלוה אליהם נעסטאָר השב והישיש מלך פילאָס, אַיאַס נשיא זאַלאַמיס, אידאָמענעאוס נְשִׂיא קרעטאַ נכד מינאָס, ועוד רוזנים ונסיכים רבים. וכל המלכים ההם עם חילם הגדול נקבצו באו יחדיו בעיר אויליס (Aulis) השוכנת לחוף הים, ובעיר ההיא הקדיש אַגאַמעמנאַן המלך את איפיגעניא בִּתּוֹ להעלות אותה לעוֹלה על מזבח אַרטעמיס, היא האלילה דיאַנאַ. מהעיר ההיא ירדו כל צבאות היונים בְּצִיִים אדירים אל חוף אזיא, וישתערו בסערת מלחמה על עיר טרויא. אך בהיות טרויא עיר בצורה וגדולה לאלהים, ויושביה מרי נפש מלמדי מלחמה מנעוריהם, על כן נשתה גבורת כל גבורי יון ולא יכלו להוריד את מבצר משגב עיר גבורים הזאת. ראש כל גבורי טרויא היה העקטאָר בן המלך פריאָמוס, והגבור העריץ מענעאַס. עשר שנים צרו היונים על טרויא ולא יכלו לה, לשוא הוציאו אל הורג את מבחר בחוריהם, בדי ריק כִּלוּ כֹּחָם ואונם ראשית גבורתם. ואף אם הרבו היונים את חללי בני טרויא ויעצימו את הרוגיהם וגם העקטאָר ראש גבוריהם נפל חלל בתגרת ידי אחיללעס הגבור, וכל זאת לא עשו תושיה, וטרויא עמדה עוד על תִּלָה בְּשִׂיא חֹסֶן עֻזָהּ. אז אמרו היונים נוֹאָשׁ ללכוד עוד את העיר ברוח גבורה ומלחמת תנופה, וישימו אל הָעָרְמָה פניהם, ויערימו סוד וַיְחַבְּלוּ תחבולה ויעשו סוס גדול מאד מעצי אלה, ובבטן הסוס חֻבְּאוּ למו יחד שלשים ראשי הגבורים, ויתר כל אנשי המלחמה נסוגו אחור ויעזבו את טרויא למראה עין, ויסָתרו במסתרי האי טענעדעס הקרוב אל החוף. ואנשי טרויא בראותם כי היונים עלו מעל עירם, האמינו כי הם יָרדו באניותיהם וישובו אל ארצם בראותם כי אָזלת ידם ואין בהם כֹּחַ עוד לעשות מלחמה. בשמָחות וגיל פתחו גבורי טרויא את שערי העיר ויצאו להשתעשע ולשוח בשדה, ויראו את הסוס הגדול המתנוסס בגֹבה קומתו, ויפלאו עליו ולא ידעו מה הוא ועל מה זה בָּנוּ אותו בני היונים. והנה בעת אשר הִתְוַכְּחוּ הטרוֹיאָנים על אֹדות הסוס ומה לעשות בו, הובא אליהם עלם יפה עינים מבני היונים, ושמו צינון, אשר עזבוהו היונים בערמה להוציא על ידו לאור את מְזִמָתָם הרבה בדבר הסוס. והעלם ההוא בחֶלקת לשונו ונכָליו הרבים פִּתָּה את גבורי טרויא וגם יכֹל להם להביא את הסוס ההוא אל עיר???72 והם פָּרְצוּ פֶרץ רָחב בחומת העיר ויביאו את המשחית ההוא העירה. ויהי בחצות הלילה בנפול תרדמה על אנשי העיר עליזי הלב והלומי היין, התחמק העלם היוני צינון ויפתח בלט את סְגור בטן הסוס, ויתפרצו כל הגבורים החוצה ויתקעו בשופרות ויריעו בחצוצרות לתת אות לכל צבאות היונים הנחבאים באי טענעדעס לבוא ולרשת את עיר חרמס, ועד מהרה התרוצצו במקום כל גבורי היונים ויבואו העירה וילכדוה, ויתצו את חומותיה וישרפו את ארמנותיה וטירותיה, ובסערת חֵמה עֵרוּהָ עד היסוד בה, ויגירו על ידי חרב את פריאמוס מלכה ואת מבחר בחוריה, ומַרבית אזרחי העיר נפלו חללים בליל בלהות ההוא, ויתרם לֻקחו בשביה לעבדי עולם –. וכל המזמתה הרבה הזאת עשה אָדיסעאוס הערום ובעל התחבולות. אפס כי גם הגבורים ההם לא נכו מזעם האלהים, כי בשובם לארצם ויעברו ארחות ים, מצאו אותם תלאות נוראות וצרות רבות ורעות, עד כי קנאו באחיללעס ופאַטראָקלוס ויתר הגבורים אשר נפלו לפי חרב במלחמה לפני חומות טרויא. אַגאַמעמנאָן אחרי שנות נדודים וְסָבְלוֹ מְצָרֵי שְׁאוֹל בעברו ארחות יָם, שָׁב אמנם לביתו וַיִתְמַלֵט בעור שִׁנָיו, אך מביתו הֵקִים לו האלהים את המות, כי קליטאֶמנעסטרה אשת חקו רְצָחתו נפש בְּבָגְדָהּ בו ותעגב על איש שובב וְחָבר לאיש משחית. ואָדיסעאוס תעה במדבר ים בישימון תהום רבה עשר שנים ורוח סעה טִלְטְלָה אותו טַלְטֵלָה גֶבֶר מים אל ים וּמֵאִי לְאִי עד כי קָץ בחייו, אך לאחרונה היתה דרכו צָלֵחָה ומקץ עשר שנים הגיע אל אִיטְאַקאַ מְחוֹז חֶפצו, וַיִחַר מאד בשובו לראות את פני פענעלאָפע אשר נעוריו, ואת פני טעלעמאַך בנו יקירו, וַיְבַעֵר מביתו את עצרת בוגדים ועדת מרעים אשר התאמצו להטות את לב פענעלאָפע לאהבתם ואשר אכלו מטוב ביתו וכל ימי הִתְנוֹדְדוֹ בארצות נכריות וים רחוקים.


36.§ האָמער.

מלחמת טרויא תצלח יותר למלאכת שירי זמרה ושירי גבורים מאשר תצלח לידיעת תולדות ימי הקדם וקורות שנות עולמים. יען מלחמות הגבורים ההם וספורי הפלאות וכל העתים אשר עברו עליהם בשובם לארצם, יכילו שתי הגדות גדולות אשר הן אבני פִּנָה ואבני מוֹסָדוֹת לְמִנֵי שירי עֹז ושירי גבורים למשוררי כל דור ודור, ומיטב שירים כאלה הלא הם כּזבֵיהֶם, ולא כאלה חלק תולדות בני האדם ודברי יְמוֹת עולם אשר רק האמת נֵר לרגלם והאמונה אור לנתיבתם –. ראש המשוררים ואביר המליצים אשר אסף את ההגדות ההן ואת המשלים הקדמונים והמסורות העתיקות על אודות מלחמת טרויא, היה האָמער73 היוני אשר ממזרח שמש עד מבואו נשא מהֻלל שְׁמו בגוים, וְזִכְרוֹ לא יָסוּף עד בלי ירח. לפי מסורה קדומה היה האָמער איש עני עִוֵר וּנְעים זמירות להפליא מאד, ותולדות ימי חייו לוּטוֹת בערפל עד כי עוד בדורות קדומים רָבוּ שֶׁבַע ערים בארץ יון אֹדות מקום מולדתו, וכל אחת התאמצה להוכיח כי בה נולד גדול המשוררים הזה. שני שירי גבורים, שירים נפלאים מאד, נקראו על ידי המשורר הזה, הלא הם: השיר האחד נקרא בשם אִילְיאַס או אִילִיאַדה ויסֻפר בו “חרון אף אחיללעס” או מלחמת טרויא במשך חמשים ואחד יום חמשים ושלשה ימים בשנה האחרונה לשנות המלחמה היא. והשיר השני נקרא בשם אָדיסעע, ובו יסֻפרו התלאות והמקרים הנפלאים אשר קרו לאָדיסאוס ולמרעיו בעָברם ארחות ים המערבי לשוב לארצם ואשר קָרוּם גם סביב זיציליא בעת ההיא. מבלעדי שני השירים הגדולים ההם, יחסו הקדמונים להאָמער גם שיר התולים אשר הוּשר בו מלחמות העכברים והצפרדעים בני דמות שני השירים ההם על אֹדות מלחמת טרויא. אך באמת חֻבר שיר התולים ההוא ארבע מאות שנה אחרי האָמער. והנה יען כי בימי האָמער לא ידעו עוד היונים את מלאכת הכתב והמכתב, על כן היו שיריו מסורים רק מפה לפה, ומשוררים רבים נסעו מעיר לעיר וממדינה למדינה וישירו בפיהם את השירים ההם בעד בצע כסף. אמנם גם אחרי אשר למדו היונים את ידיהם לאחוז עט סופר, והשירים ההם נכתבו בספר, למדו עוד המורים לתלמידיהם את השירים ההם על פה, וַיְשַׁנְנוּ אותם להם להיות חרותים על לוח לבבם לזכרון כל הימים, לבעבור תתנוסס בחֻבם אהבת ארץ מולדתם, ולבעבור תהי יראת כבוד הדת על פניהם תמיד, גם לעורר בלבבם רגשי עֹז ורעיונות יפים ונעימים. משוררים רבים הנוסעים מעיר לעיר, הנקראים בשם האָמערידען, שרו משירי האָמער במקהלות עָם בימי החגים והמועדים בארץ היונים (העללענען), אך לפני השירים ההם, הקדימו לָשִׁיר שירי תפלה לאלהיהם ושירי הִלוּלִים בְּלִוְיַת כלי זמרה, למען תְּפוֹשׂ את השומעים בלבם להקשיב אל השירים אשר ישירו אחרי כן. וכאשר היה האָמער אבי כל המשוררים בארץ אזיא הקטנה, וכל משוררי הדורות הבאים יצאו בעקבי שיריו ויעשו כמתכונתם, כן היה אחריו בערך מאה שנה גם המשורר הגדול העזיאָד74 יליד אסקרא אצל העליקאָן אֲבִי כל משוררי בני שבט אֶאָלִי בחכמת השיר (אשר ראשי משורריהם היו בעיר באֶאָטיען). מהמשורר העזיאָד הזה נשאר עוד בידינו שיר נשגב על אֹדות בריאת העולם ועל אֹדות מוֹצְאוֹת אלילי היונים והעתים אשר עברו עליהם, גם שיר לִמוּדִי (לעהרגעדיכט) המכונה בשם “פְּעָלִים וְיָמִים”, והוא כלי פז וחלי כתם לכל איש נלבב העובד אדמתו, ולכל איש אזרח באדם, כי הוא מלא למודים טובים על דבר עבודת האדמה ומעבר אניות, על אֹדות חיי הבית וחיי המדינה. דרכי החרוז בעל שש רגלים אשר היו למשוררי יון הקדמונים, נשארו עוד גם בידי משורריהם האחרונים בכל שירי גבוריהם –.


37.§

ימים מעטים אחרי מלחמת טרויא, התחולל סער גדול בארץ יון.

מֶרֶד על מֶרֶד נקרא, וּפֶרֶץ על פני פֶּרֶץ פָּרַץ בארץ ההיא וְעִוָה פניה והֵפיץ יושביה. עמים אחדים מֵעַמֵי העללאַס לחצו את יושבי הארץ הקדמונים, ובתגרת ידם ובחרבם הקשה גרשו אותם מארץ מושבותיהם מעולם, והנלחצים וְהַנִגְרָשִׁים ההם התנפלו גם המה על עוד עמים אחרים לָרֶשֶׁת את ארצם, ואחרית המהומה ההיא היתה כי הנֶחשלים והנכשלים אשר לא אבו להיות לעבדים בידי עושקיהם, לבשו כלי גולה ויתהלכו מגוי אל גוי עד כי עברו יָם ויכוננו להם מושבות באשר מצאו. ומכל העמים העריצים ההם אשר בחרבם ירשו ארצות לא להם, הגדילו לעשות הדאָרים עַם עָז ואמיץ לב בגבורים, כי הם בראש נגידיהם, צאצאי הגבור הנערץ העראַקלעס, הִשְתָּעֲרוּ בעזוזם על ארץ פעלאָפאָנעז וילכדוה וַיְשַׁנוּ את כל הליכותיה, ובחזקתם לקחו להם קרנים וישלטו בארץ ההיא ככל אַוַת נפשם תחת עַמֵי יאָניא ואַכאַיאַ מושלי הארץ עד הימים ההם. ורק במדינה הצפונית הנקראת עַכאַיאַ, ובארץ הרָרֵי התיכונה הלא היא אַרקאָדיא, רק בהן נשארו עוד יושביהן הראשונים, כי הדאָרים לא הרגיזום ולא גרשו אותם מהסתפח בנחלות אבותיהם. והדאָרים התאזרו עוד עֹז וילכדו מעט מעט גם את אָרגאָליס, את לאַקאָניא, את מעסעניא, את סיציאָן, את קאָרינט ואת מעגארא, ויאמרו להגיח גם אל אטטיקא, אך שם נוקשה גבורתם בגֹדל לבב המלך קאָדרוס מלך אטהען אשר הערה למָות נפשו לאהבת ארץ מולדתו ויכפר אדמתו בדמו. כי הָאָראַקעל גָזַר אֹמר כי הדאָרים יתגברו על אנשי מלחמתם אם אך ישמרו את נפש המלך קאָדרוס רצוי האלהים. אז צִווּ שרי צבאות הדאָרים לאנשי צבאם להשתמר מאד מֵהַכּוֹת את נפש קאָדרוס בשדה המלחמה, וכל הנוגע בו דמו בראשו. אך קאדרוס בְּהִוָדַע לו כי אבדן עַמוֹ תלוי בחייו, פשט את בגדי מלכותו וילבש בגדי רֹעים ויתחמק ויבוא בלט אל מחנה הדאָרים ויחרף את מערכותיהם, ויתגר בם מלחמה עד כי הכוהו נפש בחרות אפם בו. ויהי אך נודע להדאָרים כי הרֹעה המֻכה הוא המלך, זכרו את דבר האראקעל וימס לבבם ותרפינה ידיהם וַיִוָאֲשׁוּ מן הנצחון ויעזבו את אטהען ולא יספו עוד להלחם בה. ואצילי בני אטהען נועצו לב יחדו להעביר את המלוכה מאטהען אחרי אשר אין עוד איש צדיק וחסיד כקאָדרוס אשר יאות לו כתר מלוכה –. ויושבי פעלאָפאָנעז מעולם שהו לפני הדאָרים תוקפיהם עד כי נלחצו לעשות אחת משלש אלה: הגבורים ועזי הלב לבשו כלי גולה ויעזבו את ארצם ומולדתם ויתהלכו באשר התהלכו, ואחרי כן כוננו להם את מוֹצְאוֹת יאָניא (דיא יאָנישען קאָלאָניען) על חוף אזיא הקטנה אשר לרוח מערבית ועל אִיֵי לעסבאָס, חִיאָס, סאַמאָס ועוד איים אחרים. והמוצאות ההן פָרחו עד מהרה כַגֶפֶן בגלל אדמתם הדשֵנה והפֹריה ובגלל המסחור הגדול ומַעבר האניות וחריצות ידי יושביהם בכל מלאכת עבודה ובכל הידיעות אשר תפארת הן ליודעיהן, עד כי עָמְמוּ את זֹהַר ארץ מולדתם באור הצלחתם וחכמתם. הנשארים בארץ מולדתם נִכְנְעוּ תחת ידי הדאָרים ברצון, ויהיו להם לָמַס, וכל חלק ונחלה לא היה להם בהליכות המשרה והממשלה, אך הדאָרים שלחו אותם לחפשי ולא העבידום עבודת עבד, גם לא לקחו מהם את הונם ורכושם וכל אשר להם (והם נקראו מני אז בשם פעריאֶקען אשר באורו “יושבי הארץ” גם בשם לאַצעדאֶמאָנים) אפס כי האנשים אשר הקשו את ערפם וימאנו לקבל עליהם את עֹל הדאָרים, נכנעו בחֹזק יד ובחרב מלאה דם, ויהיו עבדי עולם להדאָרים, ויקראו בשם העלאָטען. אמנם רק בלאַצעדאֶמאָניען נהיה כדבר הרע הזה, אך ביתר המדינות, בְּאָרגאָס, קאָרינט וסיציאן הִטוּ הדאָרים חסד להמנֻצחים, ויספחו את אצילי בני המשפחות הרמות אל כל כהונות ואל כל פקודות המדינות.


38. § מוֹצָאוֹת.

ברבות הימים התחברו מוֹצְאוֹת היאָנים ויבואו במָסורת ברית שלום יחד, ושתים עשרה ערים נבחרו לָשֶׁבֶת בהן ראשי היועצים ושרי המדינות. מהערים ההנה היתה נִכְבֶּדֶת עיר מילעט, עיר עפעזיס (אשר התנוסס בתוכה ההיכל המפֹאר היכל אַרטעמיס (דיאַנאַ), גם עיר שמירנא. שרי הערים ההן ויועציהן התאספו להמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם על יד היכל גאָזיידאָן אשר על הר מיקאָלע. כַּבְּרִית הזאת היתה גם לשתים עשרה ערי בּני הָאֶאָלִים (אֶאָליער) לפאת צפונית ליאָניא ולשש עשרה ערי הדאָרים לפאת דרומית ליאָניא עם אי רהאָדוס. על האי הזה התנוססה עיר האַליקאַרנאַסוס, עיר מולדת העראָדאָט אֲבִי כל סופרי דברי הימים, והיא הנכבדה מכל ערי האי ההוא. ברבות הימים נעו הלכו אנשים רבים מהמוצאות ההן גם מערי יאָניא ויבנו להם ערים על חוף ההעללעספאָנט, על חוף ים מאָרמאָראַ ועל חוף ים השחור. הנכבדות בערים ההן היתה עיר ביצאנץ, היא הנקראת כעת בשם קאָנסטאַנטינאָפעל, עיר סינאָפע, קעראַזונט, ועיר טראַפעצונט. מוצאות כאלה נמצאו גם על חוף טהראֵקיא ומאַצעדאָניא, כמו אַבדעראָ, אמפהיפאָליס, אָלינט, נְאָדיראֶאָ ועוד רבות כאלה. ובארץ איטאליא התחתונה היו ערי היונים רבות מאד עד כי כל יושבי ארץ הַבֵּיִנַים דִברו בשפת יונית, וכל הארץ ההיא נקראה בשם ארץ יון הגדולה. הערים הגדולות והנכבדות מערי היונים הבנויות שם באיטאליא התחתונה, הלא הן: טאַרענט, סיבאַריס העיר העשירה והמלאה כל תענוגות בני אדם, קראָטאָן, והעיר העתיקה קומאֶ עיר וְאֵם בנעאַפעל. האי הנחמד סיציליא היה כמעט בידי היונים לבדם אשר בנו שם ערים רבות נחמדות בת עין ומלאות עֹשֶר ונכסים רבים, והעיר הגדולה והעשירה מכֻלן היתה עיר סיראַקוס אשר כוננו אותה בני קאָרינט. על חוף אפריקא הצפונית התחרה עיר קירענע בעָשרה ובסחרה את העיר המהֻללה קרתאגה; ובארץ גאלליא הדרומית היתה מאַסילליא לעינים להעמים הפראים שכֵניה וילמדו ממנה דרכי החכמה וסדרי הישוב והליכות המדינה. כל הערים ההן אשר כוננו ידי היונים, היו ערי מסחור ויושביהן עָשו מקנה וקנין בפרי האדמה ובמעשי ידיהם אשר הפליאו לעשות. מגרשי כל הערים ההן היו מפֹארים מאד בשדי חמד וגני עדנים ובבתים יפים ונחמדים אשר השתרעו עד למרחוק. אפס כי כאשר עלו בתהלה ידי היונים ההם תושיה בערי מושבותיהם ההנה, כן ירדו ברבות הימים עשר מעלות אחֹרנית, כי כספם וזהבם ונכסיהם הרבים והעצומים הִשִיאוּם לחבק חיק תענוגות החיים עד כי נהפכו לרכי לב ורפויי ידים ולא הצליחו עוד לכל מלאכה –. הם שמרו את הדת ואת כל המנהגים אשר בעיר מולדתם בארץ יון, אך לא שלמו לה מס ולא שמעו בקולה בכל משפטי המדינה.


2. ימי החכמים והמחוקקים.


a) דרכי היונים.


39. §

ארץ יון לא התחברה מעודה לממלכה אחת, ויושביה נפלגו תמיד בכנסיות בודדות ונפרדות אשה מרעותה. אך בכל זאת התנשאה כפעם בפעם כנסיה אחת מהנה ותהי גברת לכל אחיותיה, וכל דבריה היו כדבר מלך שלטון בכל הכנסיות הנפרדות ההן. ככה התנשאה לפעמים כנסית שפארטה, או אטהע וטהעבען, וכל אחת שלטה על כל ארץ יון בחזקת היד. אפס כי רק בהליכות המשרה והנהגת המדינה נפרדו יושבי הארץ הזאת, אך לא בלשונם, במדותיהם ובדתי אלהיהם, כי לשון אחת התהלכה בכל הארץ, ודת אחת והנהגות אחדות לכלם יחד. היונים התהללו בשם הכבוד “העללענים”, ואת כל גויי הארצות זולתם קראו בשם “בּאַרבארען” (אכזרים, לא-אדם). הם היו יפי תאר ויפי מראה, ושאר רוח להם ויתרון הכשר דעת, עד כי היו חכמים מחֻכמים מאין כמוהם תחת השמש. אהבו מאד את חיי הדרור, והדרור היה חיי רוחם וכל ישעם וכל חפצם, גם היו גבורי חיל רַבֵּי פעלים וחרוצים מאד בכל מעשיהם, ועל כן כוננו להם ערים ומדינות וכנסיות חפשיות בכל חשק לבבם. ואהבת ארץ מולדתם היתה בראשונה עזה כמות, ובכל עת מְצוֹא הֶערו למות נפשם בגללה, עד כי התהוללה בהם רוח רעה וְחָלַק לבם ויהי ריב וּמַצָה בין מפלגותיהם, ואז נדעכו בקרבם רגשי אש האהבה ההיא לארצם ומולדתם בכל רגשי טֹהַר אשר היו שפונים בבתי נפשם. הם היו שוקדים תמיד על כל מלאכת מחשבת ועל כל מלאכת עבודה, על כן גדלו ויעשירו וישבו על גַפֵּי מרומי הָאֹשֶר. ארץ מולדתם הטובה והברוכה אשר שָׁמֶיהָ טהורים ובהירים כל הימים כעין הספיר, ואוירה טוב מאד לְהַבריא את האדם, עשתה אותם חזקים ובריאים עליזי לב ועליזי גאוה. שדמותיהם עשו אֹכל למכביר בכל זעת אפים, ועת הגנים נתנו להם פריהם בלי יגיע כפים, ועל כן לא לָחצה הדאָגה את לבותיהם ודרך עֹצֶב לא ידעו, ומה גם כי הם שמחו בחלקם ולא רדפו אחרי המותרות ותענוגות בני האדם. והנה בהיותם בריאי אולם, שִׂמְחֵי לב, בני חורין וּשְׂבֵעֵי רצון, נשאו את עיניהם אל תענוגות הנפש, ויקדישו ימיהם למלאכת השיר, לכל מעשי ידי אמן ומעשה חשֵׁב, ולהתחקות על שרשי הליכות החכמה והדעת. לאט לאט רָפתה בחֻבם רוח גאותם אשר השיאה אותם להבזות את כל בני הנכר, ותחתיה נוססה בהם רוח האהבה לכל בני האדם, וַיַטוּ חסד לכל מבקשי יֶשַׁע ולא הִפְלוּ בין בני עַמם ובין בני עמים אחרים, מלאכי??? היו קדושים בעיניהם ואיש לא נועז לגעת בם גם בעת קְרָב ומלחמה,??? דברים יקרים רבים כאלה מצאו קֵן להם בארץ הברוכה הזאת.


40. §

מנהגים אחדים המשֻלבים עם הליכות הדת, היו קדושים בעיני כל שבטי היונים מיום אשר נָגה עליהם אור ההשכלה. המנהגים הראשים מהם הלא המה: 1) מנהג הברית הישנה אשר להם מדורות עולמים הנקראת בשם ברית ההיכל (אַמפיקט-יאָנענ-בונד, אדער טעמפעלפעראיין). הברית ההיא היתה בין שתים עשרה ערים מעריהם לשלוח מלאכים בעתים מזֻמנים להמתיק סוד ולהתיעץ על אֹדות היכלם הכללי אשר להם בעיר דעלפהי לבל יחסר לו, גם לפקוח עין על דרכי אנשי החיל בעת קרב ומלחמה אשר תלחם כנסיה בכנסיה לבל יפרצו הלוחמים חק עולם ולבל ישיתו את ארץ אויביהם ואת מלחמתם לשממה בהתלקח בהם שלהבת אש הנקמה. 2) התרפים (אָראַקעל) וההיכל המפֹאר אשר בדעלפהי היו קדושים בעיני כל כנסיות היונים יחד. תכלית התרפים וההיכל ההוא היתה להכניע את סערת לב הפושעים, להחרים מבתי נפשם את רוח האכזריות ורוח העריצות, לטעת בקרבם את רוח האהבה לכל בני האדם, ולהביא את כל יושבי הארץ במסורת הדת והמדות הטובות והישרות אשר עליהם תכון תבל בל תמוט. בטרם יצאו היונים למלחמה על אויביהם, גם בטרם החִלם לעשות כל דבר גדול, ומה גם בטרם שלחו את אנשי ארצם לכונן מוצאות (גאָלאָניען) חדשות בארצות אחרות, שאלו תחלה את פי האראקעל אשר בדעלפהי, בהאמינם כי רוח אַפּאָללאָ דֹבֵר בו ומלתו על לשונו. והשואלים בתרפים ההם הקריבו תחלה את קרבנותיהם על מזבח אלהיהם ויתפללו אליהם תפלות רבות, ואחרי כן ישבה הכהנת הנקראת פִּיטְיאַ על כסא זהב בעל שלש רגלים אשר היה בְפִנָה חֲשֵׁכָה באחד מחדרי ההיכל, ותחתיו תהום עמוקה מאד. וּבְשֶׁבֶת הכהנת על הכסא ההוא, עלה רוח עִוְעִים מעמקי התהום בקרב לבה, וכרגע התגעשה ותתפלץ ותפול ארצה כמשתגעה, או התרוצצה כַּחֲזִיז זְוָעָה הֵנָה וָהֵנָה בתוך חדר ההיכל ותתנבא – והדברים אשר התמלטו מִפִּתְחֵי פיה בעת ההיא בְּנוֹחַ עליה הרוח, רָשמו הכֹהנים וסופרי התרפים על מגלת ספר, וישימו אותם לפני האנשים השואלים בתרפים לפתור אותם. כי דבריה היו כדברי הספר החתום, או כחידות ורמזים אשר יִפָּתרו באופנים שונים. ההיכל ההוא אשר בדעלפהי היה מלא כסף וזהב וכל סגֻלות המדינות ואין קצה לתכונה, כי שדות וגנים ונכסים רבים גם עבדי עולם היו לו, וכל היונים הביאו לו את נדריהם ואת נדבותיהם ואת מתנות ידיהם איש איש כפי נדבת לבבו וכפי מסת ידו, גם מלכים רבים מארצות אחרות אָצלו לו כסף רב וְדֵי זהב. 3) המשחקים אשר שחקו היונים בימי חגיהם ומועדיהם אצל היכלות ומקדשים מהֻללים בימים ההם, והמשחקים ההמה נחשבו לאחת העבודות אשר עבדו לאלהיהם. להמשחקים ההם יחשבו משחקי פיטיא (דיא פיטישען שפיעלע) אשר שחקו היונים בדעלפהי לכבוד האליל אפאָללאָ, משחקי איסטמיס לכבוד האליל פאָזיידאָן ביער הברושים אשר נקדש לו במַצר הארץ (לאָנדענגע), משחקי הנעמעאי (דיא נעמעאישען) לכבוד צעאוס בעיר נעמעא אצל קלעאָנע עיר הפעלאָפאָנעזי. אמנם הנכבדים מִכֻּלָם היו משחקי האלימפוס אשר חגו אותם היונים לתקופות כל ארבע שנים בבקעת אָלִימפיא במחוז עליס, ובמֶשך ימי החֹדש ההוא (אשר נמשכו בכל פעם ימי החג ההוא), היה שלום בכל הארץ ותרועת מלחמה לא נשמעה בכל שערי עריה. המשחקים ההם היו: משחקי המֵרוץ (וועטטלויף), אשר התחרו האנשים המשחקים לעבור איש את רעהו במרוצתו להגיע לראשונה אל המטרה אשר הֻצבה לתכלית הזאת; מלחמת האגרוף (פויסטקאַמפף), אשר נלחמו איש באיש ואיש ברעהו במהלומות אגרוף להראות את עֹז ידם ואת גבורת ימינם; מלחמת ההתאבקות (רינגען), אשר נֶאבקו המשחקים איש עם רעהו להוכיח את גבורתם ואת תקפם וידם החזקה; מרוצת המרכבות (וואַגענרעננען), אשר התהוללו ברכבי ברזל והתרוצצו כברקים אל המטרה. גם קלעו בחצים וְיָרו בחניתות וכידונים לשלח למטרה. המנצח במלחמות שלום ההן, היה נכבד ויקר ונעלה מאד בעיני כל העם, זֵר עלי זית הושם על ראשו לאות כבוד והדר, ויהי לגאון ולתפארת לכל בני משפחתו ולכל בני שבטו גם לארץ מולדתו. אך זולת המשחקים ההם, נשאו אז גם בעלי לשון למודים את מדברותיהם, המשוררים קראו באזני העם את דברי שיריהם, וסופרי קורות העתים קראו לפני קְהַל עדת השומעים את ספריהם, ולפי דברת ההגדה קרא גם העראָדאָט אֲבִי כל סופרי דברי הימים את רֻבֵּי ספריו בימי החגים ההם, ובדבריו המסֻלאים בפז הֵעִיר את רוח החכם טיהוּצִידִידעס לצאת בעקבותיו ולעשות כמתכונת ספריו, עד כי היה ראש וראשון לכל סופרי תולדות בני האדם. היכל צעאוס מלך האלילים ומצבת דמות תבניתו, מצבת זהב מעֻלפת בעשת שן מעשה ידי פידיאַס, היו מהמעשים הגדולים והנפלאים אשר הפליאו חכמי חרשי יון לעשות בימי קדם. האיש אשר התנוסס בגבורתו על כל הנערים המשחקים במשחקי האלימפוס, נחשב בתֹר האדם המעלה בכל ארץ יון והובל אל אֹהל ביתו בשמחות וגיל, בהמון חוגג ובשירי עֹז ושירי הִלוּלִים, שירי פינדאַר וסימאָנידעס המשוררים הגדולים, ובקול רנה וישועה הובא אל היכל האליל הגדול בכל אליליהם, ושם זבחו העם זבחי תודה וזבחי תרועה. ברבות הימים החלו היונים למנות את השנים לשנות משחקי האלימפוס, והשנה הראשונה להשחוק הראשון היתה שנת ב“א תתקפ”ו 776 לפני ספירת הנוצרים.


.b) ליקורגוס (ЛикургЪ) מחוקק השפארטאנים (ב“א תרע”ו 884 לפני ספהנ"ו).


41. §

הדאָרים אשר ישבו שאננים במשכנותיהם החדשים אשר ירשו בחרבם, שָמְנוּ עָשְתוּ ויבעטו, השחיתו דרכם והתעיבו עלילותיהם, ורוח רעה, רוח משטמה התעוררה ביניהם ובין יושבי הארץ אשר הכניעו תחתיהם, ורעה גדולה נשקפה עליהם לרגלי הסכסוכים והפרעות ולא-סדרים ההם. אז קם והתעודד גבר חֲכַם לבב ואמיץ כֹּח האוהב את עיר מולדתו אהבת נפש, ושמו ליקורגוס מזרע המלוכה, וישם אל לבו לרפאות את שברי עיר מולדתו ואת כל תחלואיה על ידי חֻקים ומשפטים צדיקים, עד כי תהי עיר שפארטה עיר תהלה ועיר עז גם גברת כל ערי כנסיות יון. ועל כן היתה ראשית דרכו להרים פעָמיו אל אִי קרעטא אשר לו חֻקי צדק ומשפטי ישֶׁר, לקחת תורה מפי המחוקקים והשופטים אשר שם, ואחרי כן שָׁב לשפארטה עיר מולדתו ויתן לה משפטים נפלאים אשר ברבות הימים הִכּוּ שֹׁרֶשׁ ויעשו פרי הִלוּלים. ואלה המשפטים אשר שָׂם לבני עירו:

.(a משפטי המדינה. המשרה והממשלה בדברי המדינה, היתה בידי הדאָרים, אשר לא חָרשו ולא זָרעו ולא קָצרו את השדות, גם לא שלחו בכל מלאכת עבודה את ידיהם, רק לִמְדוּ את ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, ובכל עת צר ומלחמה היו הם הַלֹחֲמִים עם האויבים, וּבְעִתוֹת השלום היו הם מושלי העם וכל משרת המדינה על שכמם. בהתאסף ראשי עָם, ישבו הדאָרים ראש ויבחרו את הסענאַטאָרים או את הזקנים והיועצים אשר ישפטו את העם משפט צדק, גם בחרו את חמשת השרים הנקובים בשם עפאָרען. בידי השרים ההם היתה בתחלה הממשלה לעשות סדרים בעיר ולשקוד על שלום יושביה, אך לאחרונה לקחו להם בחזקתם קרנים להשתרר גם על שרי המדינה ולהביאם במשפט על כל דרכיהם ומעלליהם, וכה עתקו גם גברו חיל עד כי רבות פעמים הֶעמידו גם את המלכים לפני כס משפטם לתת דין וחשבון על הליכותיהם. זקני העם היו שמנה ועשרים איש בני ששים שנה או יותר אך לא מצער מזה. בראש הזקנים ההם ישבו בבית המועצה שני המלכים אשר מלכו תמיד בשפארטה ואשר הם מצאצאי הערקולעס גבור ימי הקדם, והמלוכה ירֵשה להם. בעתות השלום היתה ממשלת המלכים ההם מֻגבלה, אך בעת מלחמה היו הם שרי הצבא ואוסרי המלחמה ואין קצה לִיְכֹלֶת ממשלתם. כל חֻקי ליקורגוס נוסדו על אבן פנה הזאת: כי כל יושבי הארץ יְחַלְקוּ להם את נכסי המדינה חלק בחלק, העשיר לא ירבה לו נכסים על הדל, לבל ידרוך עליו ברגל גאוה, ולא יהיה נִכר שׁוֹעַ לפני מך ורש. ועל כן חלק ליקורגוס את כל אדמת ארץ לאָקאָניה באופן הזה אשר תשע אלפי משפחות השפאָרטאָנים יְחַלקו את נחלותיהם ושדמותיהם חֵלק כחלק לכל משפחה ומשפחה, ולשלשים אלף משפחות מאזרחי הארץ מעולם נתן גם כן אחֻזות שדות וגנים, אך במדה קטנה ממדת השפאַרטאַנים, ולכל משפחה ומשפחה חָלַק כמו כן חֵלק כחלק, אפס כי להאנשים הנכבשים בזרוע וביד חזקה לעבדים אין כל חלק ונחלה בארץ, רק יעבדו בתור עבדי עולם או שכירי יום את שדות הדאָרים, ולאדוניהם ההם יתנו מס ידוע מתבואות השדה ופרי העץ. והעבדים המרודים ההם שנאו מאד את אדוניהם ונוגשיהם ויעמדו הָכֵן כל הימים להתפרץ מפניהם ביד רמה ולעשות בהם מלחמה, ועל כן התירו השפארטאנים את ידי בני הנעורים להכות על השל ולרצוח את נפשות העבדים המרודים ההם, ללמד בזה את ידיהם תחבולות מלחמה, גם להמעיט את מספר המתפרצים ההם לבל ירבו ויעצמו מאזרחי שפארטה ואציליה ויתגרו בהם מלחמה. אבל לעתות בצרה, כי יבוא בנהר צר ורוח משחית גוססה בו, אז נספחו גם העבדים ההם לעזרת עיר מולדתם להלחם באויביה, ואיש איש מהם אשר עדר במלחמה באמונה וברוח גבורה, הורם משפל מדרגתו ולא יסף עוד לעבוד עבודת עבד.

.b) דרכי החיים. ליקורגוס המחוקק אָוה כי הדאָרים אשר נחלו להם את הממשלה מלדַה, ינחלו אותה גם במשפט צדק על פי יתרון הכשר דעת ועל פי רוח עצה וגבורה למלחמה. ועל כן נתן חק עולם כי כל הילדים אשר יוָלדו להדאָרים יהיו מגֻדלים על ברכי שרי המדינה, והם יחנכו אותם על פי דרכם להיות מהירים ובריאים, חזקים ומוצקים, גבורים ומלֻמדי מלחמה מימי נעוריהם. הילדים החלשים מלֵדה או בעלי מומים, עֻזבו בידי אבותיהם לגדלם ולחנכם, אך הילדים הבריאים מטבעם ואשר אין בהם כל מום, לֻקחו מבתי אבותיהם בהיותם בני שש שנים והובאו אל ידי שרי המדינה לחנוך אותם במועצות ודעת ולעשותם לאנשי חיל וגבורי כֹח למלחמה. אבן הַפִּנָה בחנוך הילדים היתה ללמדם את מלאכת הגימנאַסטיק: לְדַלֵג וֹלְקַפֵּץ לְפַזֵז וּלְכַרְכֵּר וּלְהָנִיעַ אֶת גְוִיוֹתֵיהֶם בתנועות רבות ושונות, לבעבור יהיו מהירים גם בריאים אוּלָם וְנִקְשִׁים לשאת ולסבול כל עמל ותלאה. המלאכה ההיא למדו הילדים בהארמונות אשר נבנו לתכלית הדבר הזה. אמנם כי לא רק את גֵו הילדים חנכו השרים ההם להיות בריא אוּלם, כי גם את רוחם הדריכו בדרך תבונות, כאשר יעידו תחבולות השפארטאנים וערמתם ומזמתם בהליכות התבל, גם אפני דבוריהם הקצרים והנמרצים, אשר על כן יִקָרא כל ניב שפתים אשר יָנוּב פי חכם בְּקֹצֶר מלים וברוח כַּבִּיר בְּשֵׁם “לאַקאָניש”, על שֵׁם יַלדי לאַקאָניען ההם –. אך רגשי הַיֹפִי ורוח הדמיון העז היו מוּזָרִים להשפארטאנים ורק מתי מספר הוּחנוּ ביתרונות ההם ידיעת חכמת הטבע ושאר הידיעות, גם לשון למודים ושפתי נאמנים, לא נחשבו בעיניהם מאומה, דעת דרכיהן לא חפצו ולא לִמְדוּ אותם גם לחניכיהם. שירי הדאָרים אשר הושרו בְלִוְיָת כלי זמרה וּמָחוֹל, היו רק תחבולה לעורר על ידם את האהבה לארץ מולדתם, את רוח הגבורה למלחמה ואת רגשות האמונה לְדָתָם ולבני עַמָם וְנַחלתם. גם במלאכת מחשבת ומה גם במלאכת הבנין, לא היו הדאָרים מצֻינים, כי כל בניניהם יעידו רק על כֹּחַ ידי בוניהם ותעצומות עֻזם, אך לא נבנו בחמדת הַיֹפִי ובהדרת חן והדר כבניני היאָנים (יאָניער). כל אזרחי שפארטה לא אכלו בבתיהם עם נשיהם ובניהם יחד, רק הגבָרים אכלו באסֵפה אחת בחדרים רחבי ידים אשר נבנו לתכלית הזאת, וכל אחד הביא בידו בשר, ירק ולחם כפי אָכלו, ועל פי רוב אכלו חמשה עשר איש על שֻלחן אחד, וכל אחד ישב על מושבו לפי זקנתו וחכמתו. מאכל שלחנם היה במדה ובמשקל, וראשית מאכלם היה מָרק שחור וכוס יין. המלכים ישבו בראש השֻלחן בעת הָאֹכֶל וְהַטַבָּח הֵרִים להם מָנה אפים (דאָפפעלטע פאָרציאָן)75 לבעבור יוכלו כַּבֵּד בְּמָנה אחת את האיש אשר הם חפצים ביקרו. תכלית כל החֻקים ההם לָשׂוּם בריח ודלתים בעד שטף הַמוֹתָרוֹת ותענוגות בשָרים לבל יגיעו בגבול שפארטה להרפות את יְדֵי יושביה ולהחליש את כֹּחָם וְאוֹנָם. ועל כן לא יכלו השפארטאנים לָשֶׁבֶת בבתים ספונים, גדולים ורחבי ידים, כי אם בְּמָעוֹן צַר, בְּבַיִת שְׁפַל קוֹמָה אשר בְּהִבָּנוֹתוֹ לא נראו בו רק קרדום ומַשוֹר, ובתוכו לא יֵרָאֶה ולא יִמָצֵא כל כלי כסף וזהב וכל כלי יקר. גם מטבעות כסף וזהב לא היו להשפארטאנים לבל תשיג ידם לקנות בהם חפצים יקרים ושכיות החמדה. והמטבעות אשר עָברו לסוחר היו מטבעות ברזל אשר לא תֹאַר ולא הדר להם, וּבהם קנו בארצם את אֹכֶל נפשם ואת כל המחסורים אשר יחסרו להם ואשר בלעדם לא יחיה האדם. הם לא יכלו לנסוע לארצות אחרות לבל יִלְמְדוּ את מעשי יושביהן לרדוף אחרי התענוגים כמוהם, גם לבני ארצות אחרות לא נִתַּן הַרִשְׁיוֹן לָשֶׁבֶת בשפארטה כי אם ימים מעטים לבל יְלַמְדוּ את דרכיהם ליושבי העיר. ראשית מעשה השפארטאנים היתה לָצוּד צַיִד וּלְלַמֵד ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה. עבודת השדה היתה רק בידי העבדים (העליאָטען), והמסחור וכל מלאכת מחשבת היו בידי תושבי הארץ הראשונים (פעריעקען). כל חיי השפארטאנים היו מְשֻלָבִים בהליכות המלחמה. הם חָיוּ בעיר כאשר יחיו אנשי החיל במחנה בעת מלחמה, ועת המלחמה היתה עת ששונם ושמחת גילם. בטרם יצאו למלחמה, לבשו בגדי ארגמן וְשָׁתוּ עֶדְיָם עליהם כביום חג ומועד, וּמְתֻלָעִים ונֶהדרים בכָבוד הלכו לקול תֹּף וחליל אל שְׂדֵה קָטֶל כהולכים לָחול במחולות המחנים. במערכה בַשָׂדֶה נִצְבוּ כמו נֵד וכעַמוד ברזל, ולא מָשׁוּ ממקומם עד אשר הכריעו את אויביהם תחתיהם או עד אשר נפלו חללים ויזובו מדֻקרים. כאשר ישאל איש בדבר האלהים, כן שאלו בני הנעורים את עֲצַת הזקנים, ובלעדי עצתם לא הֵרִימוּ את ידיהם ואת רגליהם, ועל כן הצליחו כל הימים, ויהיו לכל דרכיהם משכילים.


42. §

אחרי תֵת ליקורגוס את כל החֻקים והמשפטים ההם, שָׁאַל את פי הָאָראַקעל אשר בדעלפהי אם ישרים הם גם בעיני בני אלהים כבעיני בני אדם, ודבר האראקעל יָצא מלפניו כי כל החֻקים ההם מצאו חן בעיני האלהים, וכל איש אשר יחזיק בם ימצא חיים לנפשו וְיָפיק רצון מֵאֵילֵי המרום בַּמָרוֹם. ואז ידע ליקורגוס כי דרכו צלֵחָה וכל חֻקיו ומשפטיו קדושים יהיו בעיני השפארטאנים, ועל כן הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ את העם לבל יוסיפו על החֻקים ההם ולבל יגרעו מהם עד אשר ישוב מדרכו אשר יש את נפשו לעשות. לפי דברת רבים הלך אז ליקורגוס לאִי קרעטא, אך בדרך לא ישוב הלך, כי שם הבהילהו המות, וַיִגְוַע וימת באִי ההוא –. ולא ארכו הימים והחֻקים הטובים ההם הצליחו ויעשו פרי. כי הם נָפְחוּ רוח גבורה בלבות השפארטאנים, וַיִתְּנוּ להם עֹז ותעצומות, ובגבורתם ועזוזם הִשְׂגו חיל ויכניעו תחת ידם את המעסענים שכניהם ובני שבטם אחרי אשר עשו אִתם שתי מלחמות גדולות וארוכות, ובימים לא כבירים רָמָה קַרְנָם וְתָּעֶז ידם עד כי היו רֹדִים גם בכל ערי ארץ פעלאָפאָנעז. עוד במלחמה הראשונה אשר לחמו את המעסענים76, לכדו להם את אִיטאָמע, מבצר משגב ערי מעוזם, וראש גבורי המעסענים הנקרא בשם אריסטאָדעמוס טרף נפשו בכפו על קבר בתו אשר הקריב אותה לְעֹלָה על פי דברי האראקעל אשר בדעלפהי, וכל המעסענים היו לָמַס לבּני שפארטה מן הוא והלאה. אפס כי השפארטאנים הכעיסו אותם גם כעס לבעבור הרעימם, ויעבידו אותם בפרך, וירמסום ברגל גאוה מרבה להכיל, עד כי נלאו האומללים ההם נשוא ויתפרצו מפני האדונים החדשים והקשים ההם, וַתִּתְלַקַח ביניהם מלחמה בפעם השנית. במלחמה השניה77 ההיא גברו המעסענים וילכו מחיל אל חיל בגבורת ישע יְמְין אַריסטאָמענעס גבור החיל ובעל התחבולות. והשפארטאנים בראותם כי אזלת ידם ונשתה גבורתם,נוֹאֲשׁוּ ויהיו נפעמי רוח, עד כי חִלוּ את פני המעסענים לכרות להם ברית שלום. אמנם בהביאם אליהם מעיר אַטהען את טירטאֶאוּס המשורר הדאָרי, שָׁבה רוח גבורתם וַתְּחַיֵם. כי המשורר ההוא הֵעִיר בשירי עֻזוֹ את רִגְשֵׁי הַכָּבוֹד הנִרדמים בבתי נפש השפארטאנים, וַיִפַּח בְּחֻבָּם אהבת המלחמה וחֵשק הַנֵצַח וההוד, והחֵפץ הנמרץ לעשות להם שֵׁם בגבורים, שֵׁם עולם לא יִכָּרֵת, ואז נֵעוֹרו השפארטאנים ויתאזרו עֹז וברעם גבורותיהם הִשְׂתָּעֲרוּ על אנשי מלחמתם ויפרצו בהם פרץ על פני פרץ, ויכום מכה נפלאה ונצחת, וַיִשְׁבּוּ את אַריסטאָמענעס חיים. אנשים רבם מהמעסענים נדדו הלכו לאי סיציליא ויכוננו שם את מעסאַנאַ והנשארים בעריהם לֻקחו בשביה בתגרת ידי השפארטאנים מנצחיהם ויהיו להם לעבדים ויסְפחו אל עדת ההעלאָטען.


זאָלאן (Солон) מחוקק בני אַטהען (ג“א ק”ס 600 לפני ספהנ"ו).


43. §

שנות מאות רבות החזיקו הדאָרים אזרחי שפארטה בחקי ליקורגוס ולא נטו מהם ימין ושמאל, ובמשך השנים הרבות ההן עשו ידי בני אטהען תושיה, עתקו גם גברו חיל, ויכוננו להם סדרים חדשים בהליכות המדינה כפי רוח הזמן החדש וכפי יד המהירות והחריצות הטובה עליהם. אחרי מות קאָדרוס מלכם (ב“א תרצ”ב 1068), גזרו אֹמר כי אדם אַיִן עוד בארץ אשר יֵאוֹת לו כבוד המלוכה לשבת על כסא המלך הצדיק ההוא אשר הערה למות נפשו לאהבת ארץ מולדתו (37§). ובכן לא שָׂמוּ עוד עליהם מלך, וּבְכוֹר קאָדרוס הנקרא בשֵׁם מעדאָן הֻקַם עָל להיות נָגִיד וּמְצָוֶה לכל העם בְּתוֹר ראש כל השרים אשר פי היוָנים יקבנו בשם אַרחאָן. והמשרה הזאת היתה על שִׁכְמוֹ כל הימים וַיַנְחֵל אותה גם לבניו אחריו, ובניו לבניהם ולבני בניהם כל הימים. לתקופת שלש מאות שנה, בִּמְשׁוֹל הָאַרְחאָן השלשה עשר מצאצאי המלך קאָדרוס וּשְׁמוֹ אַלקמעאָן, נתנו בני אַטהען חֹק לבל ימשול עוד הָאַרְחאָן כל ימי חייו, כי אם עשר שנים (ג"א ח' 752). אך בכל זאת בָחרו להם תמיד את המושל ההוא ממשפחת קאָדרוס, ולא נתנו את הממשלה הרוממה ההיא ביד איש אחר מבני מְרוֹם עם הארץ. אבל ברבות הימים חדל גם הכבוד הזה ממשפחת קאָדרוס. כי בהתאסף ראשי עם להמתיק סוד, נועצו השרים לב יחדו להקים עליהם תשעה אַרחאָנטים78 וימי ממשלתם לא ימשכו כי אם שנה אחת (ג“א ע”ח 582), ומני אז והלאה היה לכל בני האפרתים חלק ונחלה במשרה הגדולה ההיא. ואחרית הדבר היתה כי האפרתים הסבו להם את כל ממשלת העם, ויהיו שליטים ורֹדים כאַות נפשם, מחוקקים ושופטים גם תופשי הדת ושרי הצבא, ואת העם גרשו מהסתפח בנחלת הממשלה. והאפרתים ההם הכירו פנים במשפט, עִוְתוּ צדק, פקו פליליה ויעשו נאצות גדולות. וכל משפטי הארץ וחֻקיה היו אך בידם, כי החֻקים והמשפטים ההם לא היו עוד כתובים בספר רק מְסוּרִים על פֶה אל האפרתים, וכל האזרחים לא ידעו מהם מאומה, ולא יכלו להוכיח את האפרתים על פניהם על הטותם משפטם, משפטים בל ידעו –. ועל כן האיצו האזרחים בהאפרתים ההם בהתאספם בבית המועצה, ויפצרו בם לכתוב את חֻקי הארץ ואת משפטיה בספר, למען דעת אותם כל יושבי הארץ למגדול ועד קטן. ימים רבים מאנו האפרתים לעשות את שאלת האזרחים, אך לאחרונה בראותם כי לא יוכלו עוד לעמוד לפני האזרחים המאיצים בהם בלי הפוגה, התנכלו ויחבלו תחבולה חדשה לדכא את העם תחת רגליהם בדרך אחרת, וַיְמַלְאוּ את ידי אחד האפרתים מבני עדתם ושמו דראַקאָ79 לכתוב בספר את החֻקים והמשפטים אשר יֵעָשׂוּ בארץ. והוא היה אביר לב ויכתוב חֻקים כבדים מאד ומשפטים אשר לא יוכלו העם לחיות בַהם, עד כי יֵאָמֵר עליהם כי הם נכתבו בדמי אדם. על כל דְבַר פשע חָרַץ המחוקק העַריץ ההוא משפט מות, וכאשר נשאל מאת האזרחים מדוע לא יַפלה בין דין לדין כי אם אחת דתו להמית, הֵשִׁיב אמָריו לאמר: “גם העושה עָוֹן קַל בן מָוֶת הוא, ולהעושה עון גדול אין משפט קשה ממשפט המות, על כן אני מודד לכֻלם במדה אחת”–. כי השופט העז ההוא לא מצא לפניו דרך אחרת להשיב את העם מעָון כי אם בהפיצו עליהם פַּלָצוּת ואימות מות. והאפרתים קִווּ כי על ידי המשפטים הנמרצים ההם יאטרו את פי העם המתאוננים וישובו להתענות תחת ידיהם כבראשונה. אך לא כאשר קִווּ כן היתה! כי האזרחים התקוממו להם ביד רמה ובמלחמות תנופה נלחמו בם, ועל ידי המלחמות הכבדות ההן, באה אַטהען עד שערי שאול וכפשׂע בינה ובין האבדון. בעת צרה ההיא הופיע זאָלאָן80 כמלאך מושיע ויושע את ארץ מולדתו מֵרֶדֶת שחת. האיש זאָלאָן הזה היה אחד משבעת חכמי יון, גם מליץ ומשורר מפֹאר, ושמו מהֻלל מאד בפי כל בני עַמוֹ. הוא הֵסִיר את סֵבל האפרתים מעל שכם בני העם, ויכונן כְּנֵסִיָה חפשית באָטהען בדרך אחרת מאשר היתה בתחלה. כי נתן את הממשלה העליונה בידי העם, והם הֶחליטו כל דבר חֹק ומשפט, הם בחרו את שר המדינה ואת שופטיה, והם הקימו את ארבע מאות היועצים אשר על פי עצתם תִּשַׁק כל הארץ. אמנם לבל יתאוננו האפרתים על כבודם כי גָלה מהם, נתן להם זאָלאָן משפטים אחדים אשר אין לכל העם חלק ונחלה בהם. כי רק להם לבדם משפט האַרחאָנטים, וכל איש מבני העם לא יְרוֹמֵם אל המשרה הרוממה ההיא, ואם ישלימו האַרחאָנטים ההם את חֹק מִשְׂרָתָם בצדק וּבְיִשְׁרַת לבב, אז יֵרוֹמוּ לָשֶׁבֶת בסוד ראשי היועצים הנקובים בְּשֵׁם אַרעאָפאַג אשר הֵקִים אותם זאָלאָן לפקידי הדת ותופשי התורה, גם להשגיח על הליכות העם ועל מדותיהם והנהגותיהם. ראשי היועצים הרמים ההם, חֻברו מֵחֶבֶר אזרחים נכבדי עָם ונשואי פנים, ועליהם הַחוֹבָה לפקוח עיניהם על חִנוּךְ בני הנעורים, גם על כל דרכי יושבי הארץ כי ילכו במסלות ישרים וארחות צדיקים, ולבל יתגאלו בתענוגות בני אדם, ולגרש מגבולם את כל המותרות ואת כל הדברים אשר יוכל האדם לחיות גם בלעדיהם. עוד הפליא זאָלאָן להושיע לבני עַמוֹ בְּתִתּוֹ אֹמר כי העשירים יַשמיטו חֵלק אחד מִנִשְׁיָם אשר הם נוֹשִׁים בְּדַלַת האזרחים, והעניים אשר נמכרו בעד נִשְׁיָם לא יעבדו עוד עבודת עבד כבתחלה, והשדות החבולים בידי עשירי העם ישובו לבעליהם הראשונים בלי מחיר ובלי כסף. ועל פי החֻקים האלה חָיְתָה רוח העם ותהי הרוָחה בכל אַטהען –. ככלות זאָלאָן לכתוב את החֻקים ההם, השבע השביע את יושבי אַטהען לבל יפילו מכל הדברים אשר שָׂם לפניהם צרור ארץ עד תקופת עשר שנים, ואחרי כן הֵרִים פעָמיו ויסע ארצה מצרים ואזיא, ובדרך מסעיו בא לעיר זאַרדעס ויבקר שם את היכל המלך קראֶזאָס וידבר אתו את הדברים הנזכרים בדברי ימי כורש מלך פרס (25§). אך לעת זקנה שב זאָלאָן לארצו ולמולדתו וישב בעיר עטהען עד יום מותו. וגם בהיותו זקן וּשְׂבַע ימים לא כָהתה עינו ולא נס לֵחֹה ולא רפתה רוח חכמתו ובינתו, ויעמול לילה ויום לַנְחוֹת את בני עמו במעגלי צדק, ויחבר שירים יקרים מלֵאים מוסר הַשְׂכֵּל וְאָרְחוֹת יֹשר אשר היו לבני ארצו לעינים

­­­­­­­­­­­­_____________


44. § ממשלת העריצים (Тиранны)

שנים רבות מאד מלכו מלכים אדירים בכל מדינות ארץ יון, ובידיהם היה גם כֹּחַ הכהונה הגדולה, כֹּחַ השופטים והמחוקקים וכֹח שרי הצבא. אך לאט לאט התרוממו בני מְרוֹם עם הארץ ואציליה, אשר עד הימים ההם היו רק יועצי המלך ואנשי סודו, ויתאמצו להסב אליהם את כל כבוד הממשלה והשלטון, וימצאו תנואות להוריד את המלכים מכסאותיהם, ויחזיקו ברסן המשרה וימשלו על העם ממשל רב, ויהפכו את הוד המלוכה לממשלת כנסיה חפשית אשר האפרתים הם השליטים הגדולים ועל פיהם תִּשַׁק כל הארץ. הממשלה החדשה הזאת היתה ברבות הימים לאבן מעמסה על שכם בני העם וירבצו תחת כֹּבד מַשְׂאָה, וְקְצֹר קצרה ידם להסיר עֹל סֻבלה מעל שכמם, יען כי רק בידי האפרתים היו כלי הנשק, ורק הם היו מלֻמדי מלחמה. אפס כי ברבות המשטֵמה בין האפרתים ורוח מִדְיָנִים התחוללה ביניהם, אז נפרדו אחדים מבני עדתם הגאיונים ויתחברו אל בני העם להיות זרועם לבקרים לְשַׁבֵּר זרוע האפרתים, ובני העם התאמצו אז בכל מאמצי כֹחם לְהַסֵב אליהם את המשרה ולכונן בארצם ממשלת עָם. ואף כי עזה מאד יד בני האפרתים וּזְרֹעָם משׁלה להם בכל עֹז ותעצומות, בכל זאת הצליחו מְנַהלי הָעָם לקרוע בגבורת ישע ימין האפרתים העומדים לימינם את הַמִשְׂרָה מידי המושלים הכבירים מעדת האפרתים, ולמשול ממשל רב במדינות רבות. מושלי העם ההם נקראו בשם “עריצים”, שֵׁם אשר הוּנַח לראשונה לְסַמֵן בו את הַמֹשְׁלִים וְהַנְגִידִים אשר בחֶזקתם לקחו להם קרנים לא במשפט צדק הֵפֶךְ האפרתים אשר להם יאתה המשרה בצדק. והנה בעת צרה וצוקה נתנו היועצים והעם בידם שלטון בְּלִי-מְצָרִים, אך בעת אשר לָמְדוּ הָעָם דרך תבונות ונתיבות חכמה, וּמשְׁלִים כאלה היו זֻלות לבני האדם אשר נֹכַח התבונה דרכם, אז נֶהפך שֵׁם המשׁלים ההם לְשֵׁם נְאָצָה וְקָלוֹן, המורה על אכזריות ועריצות לב. רבים מהעריצים ההם היו גבורי חיל ואנשי סגֻלה, חכמי לב ואמיצי כֹח, ולבעבור הָסֵב מהם את עיני העם מֵהִתְחַקוֹת על שרשי רגלם, מִלאו את ידיהם מלאכת עבודה לבנות בנינים גדולים ורחבי ידים, לעבור ארחות ימים באניות סֹחֵר לעשות מקנה וקנין, ולכונן מוצאות וערים במקומות שונים. העריצים ההם היו עשירים גדולים ואוצרותיהם מלאים כסף וזהב וכל הון יקר, ועל כן השיגה ידם לְשַלֵם שכר טוב לִקְהַל חכמי חרשים (קינסטלער) אשר הביאו אליהם לפאר את ערי ממשלתם בכבוד, גם הֵזִילוּ זהב מִכִּיס להמשוררים המהֻללים אשר היו בימים ההם, ואת חגי אלֹהיהם חַגוּ בתפארת גדולה וּבְעֹשֶר כְּבוֹד מלכים, ומשפעת תענוגות היכליהם השפיעו טובה גם לבני העם. אך ימי ממשלת העריצים ההם לא נמשכו, כי האפרתים התאזרו עֹז להדיח אותם משאתם ולהפילם לְמַשואות נצח, והשפארטנים עָזְרוּ להם לְבַצֵע את מְזִמָתָם ולהכחיד את המשׁלים החדשים ההם מן הארץ. ויהי כאשר השתובבו בני העריצים ההם, אשר לא ידעו עֲשׂוֹת נְכֹחָה ואשר לא שָׂמוּ על לב כי רק מאת העם באה להם הממשלה, ויעבידו את העם בפרך, אז נִלְווּ גם בני העם אל עֲדַת האפרתים והשפארטאנים עוזריהם, וכֻלם יחד שברו את זְרוֹעַ העריצים ההם ויבערו אחריהם באשר יבער הגלל עד תֻּמוֹ.

>

45. §

המהֻללים בכל המושלים העריצים ההם היה פעריאַנדער81 מעיר קאָרינט, פאָליקראַטעס מעיר סאַמאָס גם פיזיסטראַטוס82 מעיר אַטהען. המשוררים הקדמונים יסַפרו לנו הגדות נפלאות על אֹדות פעריאַנדער ופאָליקראַטעס. על אֹדות פעריאָנדער יספרו כי היה לו רֵעַ אָהוּב הנודע לְמִשְׂגָב בשם אַריאָן, נְעִים זמירות וּמֵיטִיב נַגֵן, אשר שירי זמרתו הֵרִיעוּ בהיכל איסטמוס בימי החגים והמועדים. המשורר הזה אָסף לו הוֹן עצום בעיר טאַרענט אשר באיטאליא, וירד באניה לשוב לעיר קאָרינט, אך אנשי האניה היו רעים וחטאים מאד ונועצו לב יחדו להטילו אל הים וְלָרֶשֶׁת את הונו הכביר. לשוא נתן להם אַריאָן את כל אשר לו כֹפר נפשו, לשוא התחנן אליהם לבל יעשו את הרצח הנורא ההוא, כי הם כפתנים חרשים אטמו אזניהם משמוע צעקת דמו. ובראותו כי אָבַד מָנוֹס ממנו וכפשׂע בינו ובין המות, השמיע את הוד קול שירתו וזמרת קַוי כנורו, ואחרי כן קָפַץ אל תוך נִבְכֵי מצולות הים, אך חֶבֶר דעלפינים חָברו אליו, ואחד מהם נשא אותו על עֲבִי גַבּוֹ ויביאהו עד חוף הים. וימהר אַריאָן ויבוא לעיר קאָרינט אל היכל פעריאַנדער אוהבו ויספר לו את כל התלאה אשר מְצָאתהו ואיך הצילוּ האלֹהים באֹרח פלא. אחרי כן צוה פעריאַנדער להביא אליו את הַמַלָחִים הראשונים אשר באו ביום ההוא אל חוף קאָרינט, וישאל את פיהם לספר לו את אשר שמעו על אֹדות אַריאָן. והם השיבו לו אמָרים כי הם ראו אותו בעיר טאַרענט בטרם יָרדו הים באניה, והוא מְרוֹמֶם על גַפֵּי מרומי קרת בעיר ההיא. ופתע לפתאֹם התיצב אַריאָן לפניהם בבגדים ההם אשר קָפַץ אל הים, והמלחים נבהלו נחפזו בראותם אותו ויתנו תוֹדָה וַיִתְוָדוּ את עונם, ויאמרו: “אמנם אשֵמים אנחנו”!. ופעריאַנדער עשה להם כאשר זממו לעשות לאריאן –. ועל אֹדות פאָליקראַטעס יספרו המשוררים והמושלים את ההגדה הזאת: פאָליקראַטעס83 נְגִיד סאַמאָס רב האוצרות והמושל הכביר, היה לכל דרכיו משכיל, ויהי ילד שעשועים בחיק ההצלחה. בכל מלחמותיו (יאמר העראָדאָט) היה הוא הַמְנַצֵחַ וַיַך את אנשי מלחמתו מַכה נצחת, ויהי היום ויָסַר פרעה אמאַזיס מלך מצרים אל היכל המושל העריץ הזה, ובראותו איך ההצלחה מְשַׂחֶקֶת לפניו בכל עת, וּמִדֵי יום ביום יבוא רָץ אחר רץ ומגיד אחר מגיד לְבַשֵׂר לו בשורות טובות וְנִצְחוֹנוֹת חדָשים לַבְּקָרִים, זָעפו פני מלך מצרים וַיֵרַע לו מאד וַיֵצָר לו על פאָליקראטעס אוהבו ביָדעו כי אֵלֵי שחק לא יִשְׂאוּ נפש איש משכיל בכל דרכיו בקנאתם בו. וַיָעַד בו לְהִשְׁתַּמֵר מההצלחה קַלַת הדעת המתהפכת לרגעים כקשת רמיה, וּלְהִזָהֵר מקנאת אֵלֵי הַמָרוֹם אשר קשה כשאול קנאתם באיש מצליח דרכו, וייעצהו להקריב להם קרבן מראשית סגֻלות אוצרותיו, וּלְכַפֵּר פניהם בְּתִתּוֹ להם את מחמד עיניו ומַחמל נפשו –. וישמע פאָליקראַטעס בקול עצתו ויסר מעל אצבעו את טבעתו היקרה המעֻלפת ספירים יקרים במשבצות זהב סגור מעשי ידי האמן הגדול טהעאָדאָרוּס יְלִיד סאַמאָס, וישלך את הטבעת ההיא מִבְחָר סגֻלת אוצרותיו אל תוך מצולות גלי הים. אך בני האלהים לא שָׁעוּ אל מִנְחָתוֹ וַיִבְזוּ את קרבנו. כי מקץ ימים אחדים הביא אחד הַדַיָגִים דג גדול אל היכל המושל ההוא למנחה, ויהי כאשר נִתָּח הַטַבָּח את הדג ההוא, מצא בְּמֵעָיו את הטבעת היקרה ההיא וישיבנה אל פאָליקראַטעס בשמחת לבב. ויהי בהִוָדע הדבר לפרעה אָמאַזיס יָדע נאמנה כי אֵיד נָכון לצלע פאָליקראַטעס ידידו, ורעה נוראה נשקפת עליו, וַיְמַהֵר וַיִפָּרֵד מעליו סר וזעף לבל יִסָפֶה גם הוא ברעתו. והנה אחרי ימים מעטים פִּתָּה פַחַת מלך פרס את פאָליקראַטעס לָרֶדֶת אליו וַיִפָּת בתקותו כי הַפֵּחָה ההוא יקים את הבטחָתו אשר הבטיח לו להגדיל עוד את ממשלתו הגדולה ולהאדירה. אך בבוא פאָליקראַטעס אל הפחה, אָסַר אותו בנחֻשתים וַיִתְלֵהוּ על עֵץ ג“א רל”ח 522 –.

מכל המושלים העריצים ההם הכי נכבד פיזיסטראַטוס נְגִיד אַטהען, הוא הצליח עוד בחיי זאָלאָן להיות שַׁלִיט לבדו ולתת חִתִּיתוֹ בארץ עד כי היה נורא על כל סביביו. ואף כי התגברו עליו אנשי מצותו פעמַיִם ויגרשוהו מן העיר בחֶרפה ובוז, בכל זאת שב כפעם בפעם העירה עד כי לאחרונה הִצְמִית כל אויביו וַתֵּשֶׁב באיתן קשתו וימשול ממשל רב ככל אַות נפשו, ולפני מותו נתן את ממשלתו בידי בניו אשר שֵׁם האחד היפְּיאַס84 ושם השני היפאַרך. והנה בתחלה משל פיזיסטראַטוס ואחריו גם הִפְּיאַס בְּנוֹ בצדק ובמשפט. עבודת האדמה פָּרחה בימיהם, גם מלאכת מחשבת וכל מעשי ידי חכמי חרשים והמסחור הרימו קרנם בכבוד. שירי האָמער אֲבִי כל משוררי יָוָן נכתבו בימים ההם על ספר, תחת אשר עד העת ההיא היו מסורים רק מפה אל פה, והשירים הנפלאים ההם הִנָם עוד בידינו בצלמם ובדמותם כאשר נכתבו אז בספר. הִיפְּיאַס היה אוהב נאמן לכל חכמי חרשים, וינשאם וינטלם לעיני כל העם, ויגדל את תפארת עיר אטהען בהיכלים ומקדשים ובכל בנינים גדולים ונשגבים, והמשורר הנעים אַנאַקרעאָן ישב בהיכלו ויהי לו לְרֵעַ כל הימים. ויהי היום והיפאַרך השובב והרודף תענוגות בשָרים, שָפך בוז על שני נדיבי עָם אשר שֵׁם האחד האַרמאָדיוס ושם השני אַריסטאָגיטאָן, והם ארבו לדמו ויהרגוהו ביום החג לכפר בדמו את נקמת חרפתם. ומהיום ההוא והלאה הֵסיר הִפיאַס את הָאֲפֵר מעל פניו, וילך שובב בשרירות נפשו האכזריה, ויהי מֵץ עריץ וירעץ וירוצץ את העם עד כי נֶהפכו לו לאויבים ויתנו לו כתף סוררת, ואז התקוממו לו משפחות האפרתים אשר הָחרמו מארץ מולדתם, ובעזרת השפארטאנים שונאי נפש העריץ ההוא, הצליחו להדיח אותו משאתו. ובנְפֹל בניו ביד אויביו ואנשי מלחמתו, הסגיר את מצודת אטהען בידי האזרחים ויברח לאזיא הקטנה לבקש את פני מלך פרס לעזור לו לשוב אל ממשלתו. ואז קמו אזרחי אטהען ויבצעו את מעשה הַכְּנֵסִיָה החפשית אשר מושליה הם מבני העם (דעמאָקראַטישע רעפובליק), וַתִּכּוֹן הכנסיה ההיא מאד, לשמחת לבב האַטהענים.


46.§

שבעת חכמי יון. בארץ יון היו שבעה חכמים מחֻכמים אשר עשר ידות להם בכל דבר חכמת בינה ובכל הליכות המדינה, ואלה שמותם: א) פיטאַגאָראַס, ב) פעריאָנדער, ג) זאָלאָן, ד) טהאַלעס, ה) פיטטאַקוס, ו) ביאָס, ז) קלעאָבולוס. ורבים יוציאו את פעריאַנדער ממספר החכמים ההם וימנו במקומו את החכם הילאָן. הם למדו את תמצית חכמתם במשלים קצרים (קורצע דענקשפריכע), כמו: “פַּלֵס כָּל מַעְגָלֶיךָ”! (מְשַׁל החכם פעריאַנדער). “תְּמוֹך אֲשֻרֶיךָ בדרך הַבֵּינַיִם”! (משל החכם זאָלאָן). “דַע את נפשך”! (משל החכם טהאַלעס). “הִכּוֹן דרכיך לפי הזמן, וּסְכוֹן המועד הנכון”! (משל החכם פיטטאַקוס) ועוד משלים רבים כאלה. הנכבד בכל חכמי הזמן ההוא, היה החכם פיטאַגאָראַס אַשר מֵאֵן לְהִקָרא בשם חכם (סאָפאָס) כי אם בשם אוהב חכמה (פהילאָזאָכאָס), והוא היה הַמְיַסֵד את הברית הנקראת בשם “ברית פיטאָגאָרית”, ובעיר קראָטאָן ועוד ערים אחרות בארץ איטאליא התחתונה באו אנשים רבים גדולים חקרי לב במָסורת הברית ההיא, והם פִּילְסוּ נָתִיב לכל מעלליהם, ויהיו אנשי מִדוֹת (געזיטטעטע) וּמְיַשְׁרֵי לֶכֶת, כִּיס אחד היה לכֻלם, ועל שֻלחן אחד אכלו תמיד יחדו, ושֵׁם פיטאַגאָראַס מוֹרָם היה מְרוֹמָם ונעלה מאד בפיהם ובלבבם. הם הֶעמיקו לחקור בחכמת החשבון, בחכמת המדידה ובחכמת הזמרה.


חכמות ההעללענים וידיעותיהם.


1. שִׁירי הַנֵבֶל (דיא לירישע דיכטונג).

47.§

בנָפות היפות אשר באזיא הקטנה, ישבו ההעללענים במנוחות שאננות, חֹסֶן וִיקָר התנוססו בחדרי משכיתם, חיי דרור, חכמות ודעת היו שעשועיהם יום יום, ומֶזֶג ארצם ושפעת ברכותיה העירו את רוחם לשמוח אֶלֵי גיל ולהיות טובי לב תמיד. בארץ הברוכה ההיא הוציאו ההעללענים ידיעות רבות ושונות לאור, והיא גם ארץ מולדת השירה הנקובה בשם שִׁירַת הנבל (לירישע דיכטונג), כי המשוררים שָׁרוּ אותה בְּלִוְיַת קול הַנֵבֶל (ליראַ). בראשונה היו כל שירי הנֵבל רק שירי ששון ושמחה המעירים ומעוררים את נפש האדם לשמָחות וָגיל וְלַחזות בנֹעם חיי התבל, יען כי האדם קְצַר ימים וְחֶלְדוֹ כצֵל עובר, ואין טוב לו כי אם לשמוח ולראות בטובה בימי חייו הקצרים, וזה חלקו מכל עמָלו שיעמול תחת השמש – גם על חמדת היין ועל האהבה בתענוגיה נשאו השירים ההם את מְשָׁלָם, יען כי הן מַצהילות רוח ומשַמחות לבב אנוש מאין כמוהן. ראש משוררי שירים כאלה היה האיש החכם אַנאַקרעאָן יליד עיר טעאָס (ג“א רכ”ז 533 c.) אשר ישב ימים רבים בחצרות מלכים שונים והאריך ימים עד שמונים וחמש שנה וימת בערך שנת 474 לפני ספהנ"ו, ובהיותו ראש וראשון לכל משוררי שירי נֵבל, על כן נקראו השירים ההם גם בשם אַנאַקרעאָנים –. והנה קֹצֶר ימי האדם וְהַחֲלִיפָה השוררת על כל יצורי עולמים, היו נסִבה כי אַנאַקרעאָן וחבֵריו שָרו שירי שמחה ושירי חֶדוה להַנעים את המרירות ההנה ולהַשכיחן מלבב האדם, אך לאנשים אחרים היו נסִבה לעורר קול נֶהִי וְהִי, ויקראו קַוֵי כגורם אל אֵבֶל על קֹצֶר ימינו עֲלִי ארץ, וישאו תאניה ואניה על הַחֲלִיפָה המָרה והנמהרה אשר תחת שׁוֹאָתָה כל שמחתנו וכל תקותנו תתגלגלנה. השירים אשר שרו המשוררים על אֹדות הדברים האלה, נקראו שירי נֶהִי (עלעגיען). המשוררים הנודעים לנו אשר עשו להם שֵׁם בשירים כאלה, הם מימנערמוּס יליד קאָלאָפאָן (ג“א ק”ס 600 C.) וסימאָנידעס יליד קעאָס (ג“א ר”א – רצ"א 559–469) –. זולת שירי ששון ושירי נהי, נמצאה עוד פְלַגָה אחת בשירי הנֵבל, הלא היא אם המשוררים יתנשאו על כנפי רוח השיר ביתר שאֵת, ובשָפה רוממה ורגשי עֹז ישירו ויהללו כבוד בני אלים או בני אדם, עֶזוּזָם ודבר גבורותיהם וּמִפְלָאוֹת פעליהם, או אם ישאו כנפי שירתם על רוממות כל חֶזְיוֹן רָם וכל דָבָר נִשא בממלכות העולם והטבע, ושירים כאלה נקראוּ בשם שירי הִלוּלִים (אָדען), והם הנכבדים בכל פלַגות שירי הנבל בשירים כאלה עשתה לה שֵׁם המשוררת הנודעת בשם סאַפאָס ילידת לעסבּאָס (ג“א ק”נ 610 C.), גם המשוררת המהֻללה קאָריגאַ (ג“א ר”ס 500 C.) ילידת טאַנגאַראָ בנָפת באֶאָטיען, ועוד משוררים ומשוררות רבות כאלה. אך האיש אשר הֶעלה את מלאכת השירים האלה עד מָרוֹם קֵץ השלמות וכמוהו לא קָם עוד בכל המשוררים, הוא המשורר המרומם הנודע למשגב בשם פּינדאַר (ג“א רל”ט-שי"ט 521–441). הוא גָבר באחיו והִפליא עֲשׂוֹת חַיִל בכל השירים למַחלקותיהם, אך בשירי הִלוּלִים הגדיל לעשות ביתר עָז עד כי בצֶדק נכַנהו בשם אֲבִי המשוררים בשירים כאלה מאז ועד עתה. על כְּנַף רנָנים הִגביה עוּף כנשׁר יָעוף בשמים לְנֹגַהּ בְּרַק השמש ויורד עֹז השיר ארצה. הגיוניו ירוצצו כברקים, ודמיונותיו נִדְמוּ כַחֲזִיזֵי זֹהַר, לשונו כסף נבחר ונִיבו נָאוה וְיָנוּב תבונה. בכל חַגֵי היוָנים ומועדי שמחתם שרו להקות משוררים את שירי הִלוּלָיו בהיכלי אלהיהם, גם ברחובות עיר וְגַפֵּי מרומי קֶרֶת. בכל נפות ארץ יָוָן נשגב שְׁמוֹ, וזכרו לתפארה גם עד שְׁני דור אחרון –. ברבות הימים נחשבו כל השירים הקצרים אף אם לא הושרו בלוית קול הנבל, למפלגת שירי נבל, כן נחשבו אליה גם שירי התולים (יאַמבענדירכטונג, סאַטירע) אשר תכליתם לְיַסֵר את הנצמדים לְחמדות נתעבות ותעלולי התבל, בשׁוֹט לָשׁוֹן מהתלות וּלְשׂוּמַם לקלסה ולעג, לבעבור ייטיבו דרכיהם ומעלליהם ולא ישובו עוד לְכִסְלָה. אֲבִי שירים כאלה הוא לפי עֵדות סופרי יָוָן האיש אַרכילאָכוס יליד פאַראָס (ג"א ס' 700C. ), אשר בידו וביד המשורר היפאָנאַקס אשר היה אחריו (ג“א ר”כ 540 C.), היו שירי התולים ההם לחצים שנונים לירות בלבות אויביהם אנשי מַצוּתָם. ויותר משניהם עשה לו שֵׁם תהלה ותפארת המשורר וגבור מלחמה הנודע בשם אלקאֶאוּס יליד מיטילענע (ג“א ק”נ 610C. ), כי שירי התוליו נִחתו כברקים בלבות האנשים אשר אליהם כּוֹנֶנוּ, והם עשוים בחריצות וְהַשְׂכֵּל וברוח משורר נאמן. גם משלי החַיות (דיא טהיערפאֻבעל) נחשבו לפלגה אחת משירי הנֵבל, והם ספורים קצרים אשר החַיות ישיחו וִידַברו, ומהם יֵצא מוסר תוכחה ולמודי מישרים לבני האדם, לבחור בטוב ולמאוס ברע וּלְאַשֵׁר במַעגלי צדק. במשלים כאלה התנוסס האיש עזאָפוס אֲבִי כל מְמַשְׁלֵי משָׁלים בדורות הראשונים (ג“א ק”פ 580C. ), לפי עֵדות סופרים רבים היה עֶבֶד (שקלאַפע) יליד פיריניען, אך תולדות ימי חייו לוּטוֹת בערפלי עלטה וסבוכות בסבך משָלים והגדות עד כי לא נוכל להוציא מהם קשְׁטְ דְבַר אמת. קרובים אל השירים האלה הם משלי מוסר (גנאָמישע פאָעזיע אדער שפרוך דיכטונג), והם אֲסֵפַת מאמרים קצרים באֹרח שיר אוצר כל אחד מהם אוצר בתוכו ענין רב במוסר וחכמה. במשלי מוסר כאלה התעלה האיש טהעאָגניס יליד מעגאַראַ (ג“א ר”ב 540C. ), אשר שנא את מושלי העם (דעמאָקר טען) תכלית שנאה, והם גרשו אותו מארץ מולדתו להיות נודד בארצות נכריות.


2. הפילוסופיא העתיקה בארץ יון


48. §

“בְּהִנָעֵר האדם מתרדֵמת ימי הַנֹעַר וַתִּפָּקַחְנָה עיניו, או תָּחֵל נפשו לְהִתְנַעֵר ממבוכות רגשותיה ומהמון הדמיונות הסבוכות ומתרוצצות בתוכה, וַתִדְרוֹךְ עֹז לְהָכִּיר אֶת עַצְמוּתָהּ, וַהָהַכָּרָה ההיא, היא ראשית דרכי הפילוסופיא אשר על ידה יתאמץ האדם לדעת ולהבין אל-נָכון שֹׁרֶשׁ כל החזיונות אשר מִחוּצָה לו ושרש הסגֻלות והפעולות השפונות בנפשו פנימה”, ואז יָחֵל לפרוש את כנפי רוח מֶחקרו לראשונה על המראות הקרובות אליו והמַפליאות את עיניו בְּנֹגַה ברַק יפעתם, ובכן יְנַסֶה את כֹח עלומיו להתחקות על הליכות הטבע וּמִפְלָאוֹת פעולותיה –. והנה תחת אשר בן ארץ הקדם בעל המחשבות העמוקות יַטְבִּיעַ את כל מחשבות לבו במצולות יַם הטבע ובחֵקר תהומה, אשר גם עצם דתו מֻדבק בה ורוחו לא יוכל לְהִפָּרֵד מעליה באהבתו אותה אהבה נצחת, תחת זאת יתרומם הַיְוָנִי המָהיר מֵעַל לגבול הטבע לחדור בעין חֹדֶרֶת את כל חדרי מָשכיתה ולמשול בה בעים רוחו הכביר, ועל כן היתה הפילוסופיא בידי קדמוני חכמי יון רק פילוסופיא טבעית (נאטור פהילאָזאָפיע), וכל עֲמַל נפשם היה לרדוף אחרי רבבות חזיונות הטבע לבעבור הַשֵׂג את הָאֶחָד אשר הוא אֲבִי כל החזיונות השונות ההנה, ולחפש דרכי הַחֲלִיפָה וְהַתְּמוּרָה הַנִצַחַת הַמשֶׁלֶת בכל ממלכות הטבע, לבעבור מְצוֹא את היְקוּם (דאַס בעשטאֶנדיגע, סטאַבילע) אשר הוא הַמְסַבֵּב את החליפה והתמורה ההיא לנצח –. הפילוסופיא הטבעית ההיא תִפָּרֵד והיתה לשני ראשים. לפילוסופיא טבעית תוצאות לבב חכמי יאָניה (דיא פהיזישע פהילאָזאָפיע דער יאָניער) אשר זה דרכה לחקור ולדרוש את החֶזיונות החמריות והמראות המוחשיות אשר בממלכות הטבע, למען לדעת את מְקוֹרָן הראשון וְשֹׁרֶשׁ סִבָּתָן הַקדמונית. ולפילוסופיא מוסרית מולדת בית פיטאַגאָרוס ותלמידיו אשר באיטאליא התחתונה, והיא תפרוש כנפיה על סוד מעשה בראשית, על הרוח הפנימית והמוסרית אשר בהאיתנים מוסדות העולם, ועל ערך השִווי (העַרמאָניע) אשר בכל צאצאי היקום בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. זולת שתי הדרכים ההן אשר להפילוסופיא הטבעית, עוד בה שלישיה, הלא היא דרך הפילוסופיא אשר בידי העָלעאַטען (בעיר עלעא באיטאליא התחתונה), אשר לפי דֵעָם יהיה מֻשג ההויה (דעס זיינס) והאחדות (איינהייט) היסוד הראשון והמרומם בכל ממלכות הטבע, והאלֹהים והעולם הם מתלכדים לנצח ולא יתפרדו – והנה כאשר היו שתי שִטוֹת הפילוסופיא הראשונות, אבן מוסדה להפילוסופיא הטבעית, כן היתה שִטַת הפילוסופיא השלישית, (עלעאַטישע) אבן הַפִּנָה להפילוסופיא ההגיונית (לאָגישע) וּלְבַעלת הדִבור (דיאַלעקטישע) –. ארץ יאָניה היא הרת הפילוסופיא הקדומה כאשר היא גם אֵם שירי הגבורים (עפישע) ושירי הזמרה (לירישע), והיא הָרתה לָלֵת את הפילוסופיא ההיא ברדת שמש הצלחתה, ורוח החֹפש והדרור הֵחֵל לְהִסָפות, כי חכמי הטבע (נאַטורוויזען) ההם אשר לא מצאו מנוח לכף רגלם בהליכות ארץ מולדתם הַנְבוּכָה וְהַצְפוּיָה אֱלֵי עַבְדוּת הפרסים, חָשו מִפלט להם בעולם המחשבות, ובהעמיקם מחשבותיהם בחֵקר צְבָא החליפות והתמורות המתחוללות בכל צאצאי הטבע, התנחמו מעט על אֲסוֹן ארץ מולדתם המתגלגלת תחת שוֹאת התמורה גם היא.

1) הפילוסופיא הַיאָנית (דיא יאָנישע פהילאָזאָפיע, זה דרכה לחַפש ולחקור את סִבּות חזיונות הטבע בחֹמר העצמי אשר להטבע, ובסגֻלות כל הכחות והפעולות אשר לְהַחֹמֶר ההוא, כי במָצאה את המָקוֹר יִגָלו לה גם כל הנחלים אשר יָפוּצוּ ממנו –. ולהגיע אל מְחוֹז חֶפצה, סָללה לה שתי מסלות: האחת תִּקָרֵא בשֵם לִמודי הכֹּחות (דינאָמית), והיא תניח ליסוד מוסד כי הִמָצֵא יִמָצֵא חֹמֶר קַדְמון אחד ומיוחד, אשר ממנו יצא כל עולם המציאות באמצעות כֹּחַ הִתְעַבות (פערדיכטונג) וכח הִתְדַקות (פערדינונג), ולפי הדֵעה הזאת יתהוו כל יצורי עולמים רק על פי השִנויים אשר יהיו בהַחֹמֶר הקדמון ההוא –. והשנית תִּקָרֵא בשֶם מכוֹנִית (מעכאַניש) והיא גם היא תגזר אֹמר כי כל מעשי בראשית יָצאו לאור על ידי חֹמֶר קדמון (אורמאַטעריע), אך באמצעות הַהִתְדַבְּקוּת וְהַהִתְרַחקות אשר חלו בחֹמר העולם ההוא –. ולפי הדֵּעה הזאת אין כל הויה והפסד בפֹעל, אך ההויה היא קִבוּץ חלקי החֹמר ההוא, וההפסד הוא פֵּרוּד החלקים ההם –. במסלה הראשונה (הלא היא מסלת הפילוסופיא הדינאַמית), הלכו החכמים האלה: טהעאַלעס אשר חָשַב כי יסוד המים הוא החֹמר הקדמון אשר ממנו נוֹצְרוּ כל יצורי עולם, אַנאַקסימענעס אשר חשב את יסוד הרוּח (לופט) להחֹמר הקדמון ההוא, וכמוהו חשב גם דיאָגע. ועם מעיר אַפּאָלאָניאַ העראַקלייטאָס אשר חשב את יסוד האש, ופהערעקידעס אשר חשב את האויר הצח ליסוד החֹמר הקדמוני ההוא. ובמסלה השניה (הלא היא מסלת הפילוסופיא המעכאַנית) הלכו החכמים האלה: דעמאָקריטאָס, ליקיפאָס ואַנאַקִסאַגאַראַס, והם החליטו כי כל מעשי בראשית וכל היקום אשר בשמים ובארץ התהוו מחלקים דקים ופשוטים אשר כל חלק מהם לא יוכל לקבל כל חלוקה לדקותם, ומהתחברות החלקים ההם יצאו לאור כל צאצאי העולם. את החלקים ההם יקראו החכמים דעמאָקריטאָס ולייקיפאָס בשם עצמים פרדים (אַטאָמע), והחכם אַנאַקסאַגאָראַס יקרא להם בשם האָמאֶאָריען.

  1. חוקרי הטבע הדינאַמית (דינאַמישע פהיזיקער) הם: 1) החכם טהאַלעס85, יְלִיד מילעט אשר היה איש חכם בחכמת המדינה, בחכמת התכונה (אַסטראָנאָמיע) ובכל דבר חכמת בינה, ויהי נכבד ומהֻלל מאד בפי כל, ואנשי הדורות הקדמונים מָנוּ אותו בין שִבְעַת חכמי יָוָן, והוא היה לפי דברי הסופרים הראשונים אֲבִי הפילוסופיא היאָנית על פי החלטה אשר החליט כי יסוד העולם הוא חֹמֶר קדמון אשר מִטִבְעוֹ הוא נוזליי או מֵימיי ומהחֹמר ההוא יצאו כל יצורי עולם בצלם דמות תבניתם כאשר הם עתה נֹכח עינינו –. החכם הזה ידע את חכמת הַחִזָיוֹן וחֻקות השמים וכוכביהם כפי אשר הורו אותה הכשדים והמצרים אֲבוֹת החכמה הזאת, ועל כן היה הוא הראשון אשר הגיד לההעללענים מראש את היום את השעה והרגע אשר בו יתקרר השמש ויאסוף אורו (זאָננענפינטטערנים), והדבר הזה היה לפי דברי רבים בשנת ג“א קע”ה בשמֹנה ועשרים לחֹדש מאַיי בשנת 585 לפני ספירת הנוצרים ולפי דברי אחרים בשלשים לחדש סעפטעמבער בשנת ג“א ק”נ 610. והנה לפי זאת ידע החכם הזה כי הירח מְקַבֵּל אורו מהשמש, ובמרוצתו אשר יָרוץ סְבִיב השמש, יִכָּנֵס במסִלתה וְיַלְבֵּשׁ אותה קַדרות – גם ידע לחלק את השנה לשס ימים, את אֵילֵי השמים והארץ אשר המשוררים הִרבו לסַפר עליהם נוראות ונפלאות, ואשר כל בני העם השתחוו להם ויעבדום, חשב החכם הזה לדברי הבל אשר רק בכח הדמיון יסודם, ורוח ממשלי משלים הרתה וילדה אותם. הכֹּח האלֹהי אשר בעולם המציאות הוא לפי דֵעוֹ רק הכח המניע את סוד היצוּר, והוא נשמת החֹמר הקדמוני, אך בלי כל חפץ ובחירה חפשית ולפי זה האמין כי הכֹּחַ החיוני בלי כל תֹאר וּמֻשג הוא עצם האלהים –. 2) החכם אַגאַקסימענעס86 בן ארץ מולדתו התבונן יותר ממנו על נשמת רוח האלהים המרחפת בתוך החֹמר הקדמון, ויחלט כי האויר (לופט) הוא נשמת העולם, הוא נותן נשמה לכל בעלי החיים, והוא הַמְחַיֶה וְהַמְקַיֵם את כל היקום. עם הדעה הזאת יסכים החכם דיאָגענעס87 מֵאַפּאָלאָניא, וַיְדַמֶה גם הוא כי האויר אשר ישאפו כל בעלי החיים, הוא הרוח האלֹהי בכל רחבי העולם –. 3) החכם פערעקידעס88 יליד סיראָס החליט כי האויר הזך הוא יסוד הפּוֹעֵל (טהאֶטיגער) והארץ יסוד הפָּעוּל, ושני היסודות ההם מחֻברים הם עִם הַזְמָן (צייט), אשר בו יִבָּרְאוּ כל ברואי עולם. 4) החכם העראַקלייטאָס89 מעיר עפעזאָס איש נכבד ונשוא פנים אשר כבוד האפרתים יקר בעיניו ואשר היה מטבעו סר וזעף ובעל מרה שחורה וְעוֹיֵן את כל האדם בְּעֵין בּוּז, האיש החכם הזה כתב ספר עמוק על מעשה בראשית ויכונן לו שִטָה חדשה אשר איננה מיוסדת על בחינה ונסיונות מדויקות כי אם על השקפות שִכליות לבד, ולפי דֵעוֹ יסוד הראשון וּמְקוֹר החיים הטבעים והרוחנים הוא הָאֵש, גם יְחַוֶה דֵעַ כי כל האיתנים מוסדות העולם נתונים נתונים הם תחת תגרת יד תמורה וחליפה נִצחית אשר עליה תמשול גזֵרה קדומה אשר אין כל חליפות לה –. ועל כן יתאמץ האדם לבל יתעצב על כל הבא עליו, נפשו במנוחה שאננה תלין, ובלבו יִנְוֶה תמיד שָלום וְשַלְוַת הַשְקֵט. החכם הזה יצא בעקבות טהאלעס גם הוא לבלתי האמין בהבלי האלילים, וַיִבָּדֵל מִדַת היוָנים המתהללת באלילים.

d) הפילוסופיא המעכאַנית. החכם אַנאַקסימאֶנדער90 מעיר מילעט, תלמיד החכם טהאַלעס וידידו, חָשַב למשפט כי העולם נוצר מחֹמר קדמון טהור אשר אין לו תֹאר ותמונה וקץ ותכלית, ובו כח התנועה והבריאה, ועל ידי קבוץ ופרוד החלקים העצמים והיסודות הראשונים אשר בכח ההוא, יצאו לאור כל יצורי עולמים –. החכם ההוא היה הראשון אשר לִמֵד דעת את העם כי הארץ היא בתמונה כדורית, הוא המציא את מורה השעות על פי צֵל מעלות השמש (זאָננענאוּהר), גם המציא את מלאכת מַפּת הארץ (לאַנדקאָרט) וַיְפַתַח אותה על לוח נחשת, גם הוא היה הראשון אשר חשב בדיוק נפלא את גֹדֶל כוכבי השמים והמרחק אשר ביניהם. והנה החכם הזה לא גלה לנו את הסִבָּה אשר לתנועת העולם, על כן קמו שני חכמים גדולים: ליייקיפאָס ודעמאָקריטאָס91 מעיר אבדערא (כליל המדעים ובעל מסעות גדולות) ויחליטו כי המצא ימצא חלל ריק ברחבי העולם, וחמרים קדומים פשוטים וקטנים מאד אשר לא יקבלו חלוקה עוד מפני קטנותם, מתנועעים לנצח בחלל הריק ההוא על פי חֻקות הטבע, ומהרכבתם ופרודם יתהוו כל ההויות –. וממוצא דבר נשכיל ונדע כי שני חכמים ההם היו אבות העצמים הפרדים, ולפי דֵעָם יש מהם כדורים אשיים אשר הם נשמת העולם, ויתרם הם ממציאי כל הנמצאים הגשמים והמוחשים אשר בעולם הגשמי, ועל כן כל ברואי התבל הבל הם, וכל חזיונותיה אָפע ואפס המה. והאדם לא יתעצב ולא יזעף על כל החליפות והתמורות והרעות הרבת המתרגשות ובאות בעולם, כי הרעות גם הטובות ככל יצורי עולם הכֹּל הבל –.

והנה דעמאָקריטאָס אבי הדעה הזאת, היה תמיד שָׂמֵחַ וטוב לב, פניו צָהלו כל הימים וימלא שחוק פיו ולשונו תרועה. גם יעץ לכל בני האדם לבלות בשמָחות ימיהם, ושנותיהם בחדוה וגיל. גם החכם העראַקליט אשר בָּכה ויתאונן תמיד על שֹׁד בני האדם ועל קְשִׁי יומם וְאִוַלְתָּם כי רַבָּה היא, גם הוא יעץ לכל שומעי דבריו לבל ישימו לבם אל תהפוכות עולם הַתֹּהוּ הזה, ולא יתפלצו מפני מהלומות יד האסון הַהוֹיָה בם, רק ישאו במנוחת לבב ובנפש שקטה גם את הטובות וגם את הרעות –. את הלִמוד הזה אשר למדו שני החכמים ההם על אֹדות העצמים הפרדים, הֵבִיא אַנאַקסאַגאָראַס ג“א ר”ס-של"ב 500–428, מקלאַצאַָמענאֶ לעיר אַטהען, אשר בעיר ההיא ישב הפילוסוף ובעל הנסיון הזה מַרבית ימי חייו ויהי רֵעַ אָהוּב לפעריקלעס, עד אשר קָמו עליו אויבי פעריקלעס וישימו עליו עלילות דברים כי מכַחש הוא באלֹהים, ויירא מפניהם ויברח מאַטהען לארץ אזיא הקטנה. והוא שִנה את פֱּנֵי הדֵעה הזאת על דְבַר העצמים הפרדים, בהחליטו כי יש מִשְׁטָר וסגֻלות מוחלטות (בעשטיממטע אייגענשאפטען) להעצמים הפרדים ההם, והתנועה הראשונה אשר להם, לא מידם היא ולא מאתם היתה נְסִבָּה, כי אם מאת סבה עליונה, אשר נִפרדת מֵחֹמֶר העולם, ובכל זאת היא נֹפַחַת חיים בתוכו ונותנת לו תנועה וסדרים, והיא יודעת כֹּל ובעלת כֹּחַ וגבורה לעשות כל המעשים בבחירה חפשית –.


2. פילוסופיא (דאָרית) הָאיטַלִית.


a) תלמידי פיטאַגאָראַס. רוח הפילוסופיא הפיטאַגאָרית סובבת את כל חוג השמים והארץ, תְּחַבֵּק זְרֹעוֹת עולם גם תַּטֶּה קַו על גוֹי ועל אדם יחד בכל הליכות הַבַּיִת ובהליכות המדינה. הפילוסופיא ההיא מיוסדת על אדני פז, על חכמת חֲכַם הרזים הנודע למשגב בשֵׁם פיטאגאָראָס, הוא פיטאגאראס אשר עַנְוָתוֹ מֵאֲנָה בְּתֹאַר שֵׁם חָכָם (Cофос) וַתִּבְחַר רק בשֵם אוהב חכמה (філософос)92, הוא הביא קְהַל חכמי לב ורודפי צדק במָסורת הברית הנודעת בשם “ברית הפיטאַגאָרים”, הוא אֲבִי המשפט ההנדסי (מאַטהעמאַטישער לעהר-זאַטץ) הנקרא על שמו, והוא מהֻלל מאד בפי כל חכמי הקדם בגלל חכמתו הגדולה והנשגבה בכל ממלכות הטבע ובחכמת הנהגת המדינה. אפס כי הוא יָרה רק אבן הַפִּנָה בהיכל הפילוסופיא אשר שְׁמוֹ נקרא עליה, ותלמידיו הרבים בָּנוּ על אבן הפִּנה ההיא כמו רָמִים את ההיכל המפֹאר ההוא, ורוח מוֹרם היה להם לעינים. התלמידים ההם גִלוּ עמוקות במקדש הטבע והעולם על פי סוד מִסְפָּרִים (צאַהלען) ותמונות וציורים (פיגורען), ובכל למודי חכמתם אָרְחוּ באֹרח לִמודי ההנדסה והמדידה (מאטהעמאטיק). לפי דֵעם נערך בנין העולם במערכת הַשִווי (האַרמאָניע) כמערכת קולות קַוֵי הנבל וכנור, וִיסוֹדוֹ הן עשר ספירות (ספאֶרען) המתנועעות בתנועה סדורית סביב המרכז (צענטרום) או הָאַחדות (דיא איינהייט), הלא הוא האלהים יסוד כל השלֵמות (פאָללקאָממענהייט). האלהים הוא האחד האמִתִּי, הוא מְקוֹר האור וְהַחֹם, הוא נשמת כל הנשמה, ורוחו מרחפת בתוך כל יצורי עולם וְחֹדֶרֶת בכל חדרי הבריאה. נפש האדם היא שְׁבִיב אור מִנֹגַהּ האלהים, ואחרי הפְשיטה מעליה את אדרת גְוִיָתָהּ, תתגלגל בגופות בעלי חיים שׁוֹנים עד כי תִתְבָּרֵר ותתלבן ותשוב לשכון בִּגְוִיָת אדם. תכלית האדם היא השלֵמות וההתאמצות לְהִדָבֵק באלהים חיים, יסוד השלֵמות וְהָאַחדות האמתית. לבוא אל מְחוז התכלית הזאת, יעמול האדם בחכמה, יִשָׂא רִנה ותפִלה לאֵל חָי, וכל מַעיניו יהיו אך לאסוף בחפניו ידיעות חכמה (ובפרט חכמת ההנדסה), יברח מכל תענוגות התבל ותעתועי חמדת הדמיון, מֵאכלו יהיה אך דֵי הַחזיק חיָתו, וכל מַעגליו יְפַלֵס במאזני צדק. ראשית דרכי הצדק הלא היא: “אַל תעשה לְרֵעך את אשר לא תאבה כי יעשה הוא לך!” כי זאת היא תורת האדם אשר נֹכַח ה' דרכו ותומך אֲשֻׁרָיו במַעגלותיו –. על פי רוח המליצה אשר פִּעֲמָה את הפילוסופים ההם, גָזְרוּ אֹמֶר כי גלגלי השמים ואופני מֵרכבות כְּבוד הטבע, על פי תנועת מרוצתם הנערכת במערכת השווי, מְזַמרים זמירות נעימות ומריעים תרועת קֹדֶש כל ימי עולם (כאשר הביע גם נעים זמירות ישראל: השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע (תהלים י"ט, ב') ) –.

פיטאַגאָראָס (Питагор) נולד בשנת ג“א קע”ו 584 לפני ספהנ"ו באי סאַמאָס, ויהי יְפֵה תֹאַר ויפה מראה, וכיפעת גְוִיָתוֹ כן היתה גם יפעת נפשו העדינה, ומרבית תולדות ימי חייו לוּטוֹת בערפלי המשלים ובעבי החידות והסודות. עוד בימי ילדותו למד חכמת ההנדסה וחכמת המדידה והזמרה (מוזיקא), ובהיותו לאיש שִנס את מָתניו וירם פעמיו לעבור בארצות רחוקות, ויסע בכל ערי מדינות יון, באי קרעטא ובארץ מצרים (וּבְהִתְוַדְעוֹ אל כהני מצרים הִכניסוהו בבריתם וילַמדוהו חכמתם וַיְגַלוּ לו רָזיהם ותעלומות סודות הטבע) –. בכל הארצות אשר עבר, למד את משפטי העמים המשכילים היושבים בהן, ובשובו אל סאַמאָס ארץ מולדתו, לא נְתָנו המושל העריץ פאָליקראַטעס להרחיב את גבולות החכמה בין עַם הארץ, על כן עזב את ארצו, נָטַש את מולדתו, וילך אל עיר קראָטאָן, עיר החדשה אשר כוננו ידי היונים באיטליא התחתונה, ואזרחיה היו עַם בִּינות מלֻמדי מלחמה ובעלי כבוד, ושֶׁטף הַמוֹתרוֹת והתענוגים אליהם לא הגיע. בעיר ההיא התהלך את אציליה אשר יתרון הַכְשֵׁר להם לדעת חכמה ומוסר, ורבים נָהרו אליו בהתבוננם תֻּמת לבבו וצדקת נפשו, ובראותם כי הוא יִנָזֵר מכל לחם תאוה, ומאכלו הוא רק זרעונים, דבש ופת חרבה, ומה גם בשָמעם את צוּף אִמרי נֹעם אשר תבענה שפתותיו בתוך קהל ועדה, וידעו כל העם כי נחל נובע מקור חכמה בקרב לבו, ורוח ממרום תפעמהו כל הימים. תלמידים רבים נאספו אליו לקחת לֶקַח מפיהו, ומספר מכבדיו ואוהביו הָלַך הָלֹך וגדול, ואת תלמידיו ואוהביו ומכבדיו ההם הביא במָסורת הברית הנודעת בשם “ברית הפיטאגארית”, והם פרשו ידיהם על כל הליכות השלטון, ויהיו מושלי העם כיד חכמת מוֹרָם הטובה עליהם, ועד כי בימים לא כבירים ישבו שלש מאות איש מבעלי הברית ההיא בבית המועצה בעיר קראָטאָן ועל פיהם יִשַק כל העם. גם בעיר לאָקרי, בעיר מעטאַפּאָנט ובעיר טאַרענט ועוד ערים אחרות משלו בעלי ברית ההיא, וכל ישעם וכל חפצם היה להעביר ממשלת בני העם מן הארץ ולתת שבט המשרה בידי האפרתים והאצילים, יען כי בני העם מרביתם בני בלי בינה, הולכי חשכים ואין נֹגַהּ להם, תחת אשר האפרתים ואצילי העם מרביתם חכמי לב, ורוח דעת נוססה בם, עֹז בידם לְאַשֵׁר את ההמון בדרך טובים, וגבורה בימינם לְפַחֵת בהם רוח גבורה ולהרים קרנם בכבוד על פי חֻקי החכמה והדעת. כי אחד מיסודי הפילוסופיא הפיטאַגאָרית היה לרומם את רוח החכמה להיות שלטת על כל בני ההמון סְתוּמֵי העינים וערלי הלבב, על פיה יסבו כל אופני הנהגת המדינה, ורוחה תהי רוח הַחַיָה בגָלמי האופנים ההם – –. עשרים שנה נמשכה ממשלת האפרתים החכמים ההם (מן ג“א ר”ל-ר"נ 510–530), והערים אשר משלו בהן היו מאֻשרות מאֹד, יושביהן הלכו במעגלי צדק וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט להם מסביב, החכמה ישבה על גפי מרומי קרת, והמסחור וכל מלאכת מחשבת פרחו כחבצלת ויהי כזית הודם –. בָּאֵי בְרית הפיטאַגאָרית נפלגו לשתי פְלַגוֹת: לאנשים הַמְקֻדָשִׁים בְּמִסְתְרֵי הברית ההיא (עסאָטעריקער), אשר יָדעו את תכליתה ואת המטרה הנשגבה אשר הֵצִיבָה לכל מעלליה, ולאנשים אשר יִלְמְדו עוד את דרכיה ואשר אינם יודעים עוד את מְגַמַת פניה ותעלומותיה (עקסאָטעריקער), רק נִספחו אל בעלי הברית ההיא מקָרוֹב לשָׁרת אותם ולעֲבדם עד אשר יתבררו וְיִבְּחנו וְיִצָרפו אם יש בהם כֹּחַ להסתפח בנחלת המקֻדשים ולבוא בִקְהָל להם להיות כאחד מהם. ימים רבים נִצרפו התלמידים ההם ונִבחנו אם יש לאֵל ידם לִבְלוֹם במֶתג ורסן החסידות ואת תַּאֲוַת לבם וּלְהִנָזֵר מכל הבלי חמדות ותענוגות בשרים. במשך ימי הנסיון ההם נָטְלוּ עליהם מוריהם להיות כאִלמים ולבלתי הוציא הגה מפיהם וְדַבֵּר דָבָר, לעבוד את עבודתם בידים חרוצות, להקשיב ולשמוע בקול מוריהם כבקול נָגִיד ומצַוֶה, לאכול פת במלח ולשתות מים במשורה ולחיות חַיֵי צער, ואם עָמדו בכל הנסיונות ההם, אז לְקָחוּם מוריהם ויספחום בנחלתם, וַיְגַלוּ להם כל תעלומותיהם, וישבו שֶבֶת אחים כל הימים93 –. בעלי הברית ההיא שָׂמו להם משפט לְקָו וצדקה לְמִשְׁקֶלֶת, וַיְפַלְסוּ נָתיב לכל עלילותם. כֻּלָם יחד למדו ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, כֻּלָם יחד התחקו על שרשי רגלי החכמה, כֻּלָם יחד אכלו את לחמם על שלחן אחד, בְּשַׂר כל בעלי חי לא בא אל פיהם, וּמֶגֶד פרי הגפן לא עלה על שֻלחנם כל ימי חייהם, כֻּלם לָבשו בגדים נִבדלים מבגדי כל העם, וכֻלם התאספו יחד במקום סתר לעבוד את האלהים בעבודה מיוחדת אשר נסתרה מעיני הֶהָמון, לכֻלם היתה שָפה אחת מלֵאה רמזים ומשָׁלים וחידות, ולכֻלם היו סִמנים מיוחדים אשר על פיהם הִכִּירוּ את בעלי בריתם בכל מקומות מושבותיהם, אך אם גם כיס אחד היה לכֻלם, זאת לא ידענו אל נכון. בעלי הברית ההיא כִבדו מאד את פיטאַגאָראָס מוֹרָם וּמְלַמְדָם להועיל, כי בּמְשָׁלָיו המסֻלאים בפז היו סְפוּנִים כל סגֻלות החכמה ותורת החסד אשר היו נֵר לרגלם ואור לנתיבתם, ואם הַבְטֵחַ הִבטיח אחד מהם לאמר: “הוא (פיטאַגאָראָס) אמר כן!”, היתה זאת לעֵדה בעיניהם כי האיש ההוא דִבר קשְׁטְ דְבַר אמת. החכמה הַכְּבוּדָה בעיניהם מכל החכמות היתה חכמת ההנדסה והמדידה גם חכמת הזמרה (מוזיקא), יען כי על פיהן הִתְחַקוּ על שרשי תעלומות הטבע וסתרי רָזֵי עולם –. אפס כי ברבות הימים קִנאו המושלים מבני עם הארץ (דעמאָקראַטען) בהמושלים האפרתים (אַריסטאָקראַטען) ההם מבעלי ברית הפיטאַגאָרית, וישנאו אותם תכלית שנאה, וַיַחְתְּרוּ בכל עֹז לְהַפִּיל אותם למשואות נצח לבל יוסיפו עוד לָקוּם. כי המושלים האפרתים תלמידי פיטאגאראס שָפכו בוז על המושלים ההם מבני עם הארץ, ולא נְתָנוּם להחזיק ברסן הַמִשְׂרָה, יען כי הם שָׁמרו את תורת פיטאַגאראס מוֹרָם אשר הוֹרָה אותם לאמר: "עֲשֵׂה בכל הטוב והישר בעיני אלהים, וְאַל תִּשְׁעֶה אל דברי הֶהָמון (עם הארץ) עֲרֵל הלב וּסְתוּם העין אף אם יְגוֹרְךָ בְּחֶרְמוֹ, יריע עליך כגנב ומתבל יְנָדֶךָ! כי ביד ההמון אין פלס ומאזנים לְפַלֵס בהם נְתִיב האפרתים חכמי הלבב אשר נֹכַח הדעת דרכם – על כן בּוֹז תָּבוּזוּ לרבבות החשֻכִּים יַלדי ההמון, אל תשמחו אם ימַלאו פיהם תהלתכם, וְאַל יִפֹּל לבכם אם יקללו אתכם קללות נמרצות וישליכו עליכם שקוצים, כי גם תהלתם גם קללתם הבל הבלים! אולם את אחיכם בעלי בריתכם תכַבדו כבני אלהים, כי אנשי אמת המה, ושלומי אמוני החכמה, וזולתם נבערים מדעת הם ומותר להם מן הבהמה אָיִן! חֻקת עולם תהיה לכם לצרור את המושלים מבני הֶהָמוֹן וְדַלַת העם ההולכים בחשך, ומלחמת עולם תהיה ביניכם עד כי תכריעו אותם תחת רגליכם! –. ויהי היום ואזרחי העיר קראָטאָן, אשר מושליהם היו בעלי ברית פיטאַגאָראָס שנואי נפש המושלים העריצים מֵעַם הארץ, עָשׂוּ מלחמה את הסיבאַריטים הָרַכִּים והאמונים על חיק התענוגים וינַצחום. ואחרי אשר לכדו האזרחים ההם את עיר אויביהם בגבורת ישע ימין תלמידי פיטאַגאָראָס שריהם, היתה מריבה בין קילאָן הבליעל וְחָבֵר לאיש משחית אשר שר צְבָא מפלגת מושלי העם, ובין בעלי ברית הפיטאגארית על אֹדות השלל והמלקוח אשר לקחו מאנשי מלחמתם ועל אֹדות חֶלְקַת הַשׁוּק אשר לכדו, ובני העם בחרות אפם על בעלי הברית, הִשְׂתָּעֲרוּ בְשֵׂערת מלחמה על בית מילאָן נְגִיד בעלי הברית ויהרסוהו עד היסוד בו, ואת מַרבית בעלי הברית הִגִירוּ על ידי חרב וַיְרַצְחוּם, את שאריתם גרשו מן הארץ, וכל אשר להם בָּזְזוּ ומני אז שובבו אזרחי קראָטאָן משובה נצחת, איש כל הישר בעיניו עשו, וילכו בשרירות לבם וישחיתו דרכם על הארץ, כי כמוהם היו גם מושליהם אשר הקימו עליהם מקרבם, ויטו משפט וַיְעַוְתוּ צדק ויעשו הרע בעיני אלהים ואדם. ואף כי יושבי אַחאֶאַ התאמצו ויעשו פשר בין אזרחי קראטאן ובין תלמידי פיטאגאראס ויביאום במסורת ברית שלום, בכל זאת לא היתה ארכה לְשַלְוַת תלמידי החכם המרומם הוא, כי הברית החדשה ההיא נוסדה על בלי-מה, ועד מהרה עלתה בתֹהו, והעם לא שבו מדרכיהם הרעים, וילכו שובב בהליכות חיי הבית ובהליכות חיי המדינה כבראשונה. גם פיטאגאראס מֵת בעת רעה ההיא (לפי דברת רבים) בעיר מעטאַפאָנט בן שמונים שנה, ולא ראה פרי בכל עמלו אשר עמל תחת השמש. אמנם בכל התלאות הרבות אשר השתרגו עלו על צוארי הפיטאגאריים בתגרת ידי שונאיהם מנַדיהם ורודפיהם העצומים, לא נִתְּקָה אֲגֻדָתָם ולא הִתפרדה חֶבְרָתָם שׁנוֹת מאות רבות, וּבְעַמוּד אש חכמתם הֵאירו חֶשכת התבל. המורים הנודעים בשֵם אשר היו אלופיהם ומאַלפיהם בדורות האחרונים, הלא הם: פהילאָלאַאָס ואַרחיטֵס, היו בני דור סאָקראַטאָס בְּחִיר כל חכמי יון. תשוקת האדם לנפלאות וְרָזֵי עולם, היתה נסבה כי נהרו אליהם אנשים רבים לשמוע תורתם המעֻלפת נפלאות וחבושה בטמון ותעלומות חכמה, ולקחה לֶקַח טוב מפיהם בהליכות עולם.

b) בית מִדְרַש הפילוסופיא הָעֶלעאַטית, (דיא עלעאַטישע שוּלע). הפילוסופיא העלעאטית הָלכה מִנֶגֶד להפילוסופיא היאנית והפיטאַגאָרית, כי תחת אשר החליטו חכמי יאָניא ופיטאַגאָראָס כי העולם ומלואו וכל חֶזיונותיו אצולים הם מִסִבָּה הראשונה מְקוֹר כל הנאֶצלים, הנבראים והנַעשים, תחת זאת הֶחליט קסענאָפהאַנעס יְלִיד קאָלאָפהאָן אֲבִי הפילוסופיא העלעאַטית כי העולם בעצמו הוא נצחי וְקַיָם לָעַד ואין כל חליפות לו, גם אין מָקוֹר אַחֵר לו מבלעדי עצמותו לבדו, ועל פי הדֵעה הזאת המציא הפילוסוף ההוא את שִטַת הפּאַנטעאיזמוס, הלא היא הְשִטָה אשר תחליט כי האלהים הוא העולם, והעולם הוא האלהים, ושניהם יחד הם אחד, יתלכדו ולא יתפרדו מן העולם ועד העולם. והנה תכלית הדֵעה הזאת בראשיתה היתה טובה להעביר עבודת אלילים מן הארץ, ולהוכיח כי לא יִמָצֵא רק עצם אחד אשר הוא חי וקים לעולמי עד והוא הַכֹּל (דאַס אַלל), ואך שקר נחָלו להם הגוים והקדמונים בהאמינם באלהים רבים, אך אחריתה רעה מאד כי לפִיהָ אין אלהים, ורק כללית העולם הוא האלהים, ותחת אשר חשב הפילוסוף ההוא להכחיד את אמונת אלהים רבים מן הארץ, כִחש גם באֵל אחד, אֵל אמת –. הפילוסוף קסענאָפהאַנעס הזה ותלמידיו הגדולים: פּאַרמענידעס, עמפעדאָקלעס, צענאָן ועוד רבים כמוהם, היו מליצים ומשוררים אשר הפליאו לעשות שירים מפֹארים ומליצות נמלצות, והם החליטו כי האדם לא יִשָׁעֵן כי אם על בִּינָתוֹ, יַען כי הבינה היא מקור האמת, וזולתה הַכֹּל מַשאות שוא ומדוחים, ובכל זאת התאוננו במר רוחם על קֹצֶר יד התבונה ועל חֹסֶר אוֹנָה –. הפילוסופים העלעאַטים היו הראשונים אשר הניחו ליסוד מוסד כי מוסדות העולם הם ארבע: אש, רוח, מים ועפר, אך לא יושגו כי אם בתמונת האחדות –. הפילוסופים ההם בָּנוּ כמו רָמִים את היכל הפילוסופיא אשר עד ימיהם היה קטן וּשְפַל קומה עוד, ויסוד ההיכל ההוא היה חכמת הַדִבּוּר (Діалектика) אשר הִמציאו ברוח בינתם, ועל פי החכמה ההיא הרימו את קרן הפילוסופיא בכבוד ויושיבוּה על גפי מרומי קרת להיות שלטת בארץ. החכם עמפעדאָקלעס אשר טָרַף נפשו בכפו, ואשר יושבי אַטהען יסַפרו ספורים שונים על אֹדות הדבר הזה, השאיר אחריו שיר יקר על הטבע, ובו יִשָׁעֵן על הדֵעה אשר תחליט: כי ארבעה היסודות ארמ"ע הם מצוקי ארץ ועליהם הוּשת כל צבא העולם, גם יקונן בשיר ההוא ויתאונן במרירות על אשר קָצֹר קצרה בינת האדם להתחקות על שרשי סודות העולם וּלְהִנָצֵל מתגרת יד התמורה הנצחית המתחוללת על כל עלילות בני האדם –. הוא לא החזיק בשטת הפילוסופיא העלעאָטית לבדה, רק הרכיב את דעת העראַקליטעס אֹדות סוד ההויה (דאָס ווערדען) עם דעת חכמי הפילוסופיא העלעאַטית אֹדות סוד הַהֹוֶה (דאס זיין) –.


הליטעראַטור הפרזית להיונים.


a). פילוסופיא. סאקראטעס (Сократ) פלאטאָן (ПлатонЪ) אריסטאטעללעס (Аристотель).


49. §

סאָקראַטעס וַעֲדַת המדַברים (סאָפיסטען). במלחמת פעלעפאָנעז נגדעה קרן היוָנים, פָּנה הודם וְרַד יוֹמָם, שערוריה ופרעות הֵרִמוּ יד בארץ, איש לדרכו פנו, רדפו אחרי הבצע, חבקו חיק התענוגים והשחיתו כל חֶלקה טובה בנפשם פנימה. עָרמה ומרמה, מזמה וַעֲשות עֹשֶר לא במשפט, גברו בכל עיר ועיר, ותחת דת ואמונה, תחת רגשי כבוד וחכמה ומוסר, בחרו להם חכמה רְמִיָה אשר בהבל יסודה ואשר היא מתחפשת רק באדרת החכמה לְעַוֵר עיני חסרי לב. המתחכמים ההם היו חכמים בעיניהם, וחכמת מֶה להם? ונגד פניהם נבונים, ולא בינת אדם להם, והחכמה הרמיה ההיא, הוסיפה עוד לשחת את לבם המָשחת ולהכביד את רוחם הקשה עד כי למראה עינים עָטו אור ההשכלה כשלמה, ובמסתרים כל הישרה עִקשׁוּ, ויעשו שערוריות ונאָצות גדולות לעשוק איש וביתו, גבר ונחלתו. וכל הרעה הגדולה ההיא נהיתה מאת חֶבר מתחכמים הנקובים בשם סאָפיסטים (Софисты), כי הם למדו את העם חכמה עמוקה אשר הָרתה הַקְדָמוֹת כוֹזבוֹת ויָלדה תולדות שקר, וכל ישעה וכל חפצה להמיר אמת בשקר ולשום אור לחשך ומתוק למר, ובשפת נאמנים ולשון מדברת גדולות התאמצו החכמים (להרע) ההם להוכיח צדקת החכמה ההיא בדברים חדים והמצאות נמרצות, בפלפולים נפתלים ובחֻקים בוקים ומבולקים. מראשי עדת המתחכמים ההם, היו גאָרגיאָס (Γоргій), פראָטאַגאָראַס (Протагор), היפפיאַס (Гиппій) ועוד רבים כמוהם, וכֻלם יחד מָשכו אחריהם בחבלי השוא ובמשאות הבל ומדוחים את מרבית בני הנעורים, בני מְרוֹם עם הארץ ואציליה, ותחת למודי רהָבים וכזָבים ההם, הביאו כסף וזהב וימַלאו בתיהם כל הון יקר, וּמִדֵי יום ביום הוסיפו חכמי חרשי משחית ההם להטיף לבני העם שומעי אמריהם, מוסר הבלים, ולהוכיח ולערוך לפניהם בשפה ברורה ובלשון ערומים כי זַך לִקְחָם וכל אמרי פיהם בצדק, ועל פִי צַחות לשונם וחריצות הגיונם, הֶחשיכו את זֹהַר החכמה ויביאו תחתיו חכמה כֹזֵבָה אשר תְּנַתֵּק את מוֹסְרוֹת מוּסַר השכל, ורסן המדות הישרות מפניה תשלח, ותורה את העם כי תכלית האדם תחת השמש היא רק אֱכוֹל משמנים וּשְׁתוֹת מַמְתַּקִים, להתענג על שירי עֲגָבִים ואשישי עֲנָבִים, להתעלס בחיק אַיֶלת אֲהָבִים וְלִפְנוֹת אל שָׁטֵי כזב וּרְהָבִים –. בעת רעה ההיא קם סאָקראַטעס אזרח עיר אטהען לְבַלֵע את פני הלוט, הלוט על מִרְמַת עֲדַת הסאָפיסטים, ומסֵכת ההשכלה הרמיה הנסוכה על פני כל עַמֵי הארץ, ויאסוף אליו תלמידים רבים מבני הנעורים, וַיִפַּח בקרבם נשמת חיים, נשמת החכמה הטהורה וההשכלה הַזַכָּה וְהַבָּרָה, וַיוֹרֵם לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה את האלֹהים, אֵל אחד, אֵל אמת נוטה שמים לבדו ורוקע ארץ בחכמתו החכם הנעלה הזה לא נשא מדברותיו על מְרוֹם כִּסֵא כָבוד בלשון ערומים וחידות חדות ושפה עמוקה, רק ברחובות קריה הביע אֹמֶר, בַּשְׁוָקִים ובחוצות חִוָה דעת, גם בבתי בעלי מלאכות הטיף לִקְחוֹ הטוב, בשפה ברורה פשוטה וקלה, וכל למודיו היו בדרך שאֵלה ותשובה, כאיש אשר לא יַחליט את דֵעותיו בחזק יד חכמתו, רק ישאל את פי אנשים אם כֵּנִים דבריו –. תכלית למודיו היתה, “דע את עצמך”!, כי זאת היא הדעת האמתית –. לפני שִכְלו הבהיר וְלִקְחוֹ הזך, לפני הליכות חייו הישרים והפשוטים ולפני מעלליו הטובים והנכֹחים, לא עָמדו הסאָפיסטים, עָצרו במלים וישימו יד לפה, והנערים העשירים אשר שְׁאָר רוח להם ויתרון הכשר דעת באַלקיביאַדעס (AлкибіадЪ), וקריטיאַס (Крітий), נלוו אליו ויצקו מים על ידיו. חכמתו הרחבה ודעתו הטהורה, אמונתו ואהבתו העזה לעיר מולדתו בימי קְרָב וְלֶחֶם ובימי שלום ומנוחה, למודיו היקרים והרמים אשר לִמד במקהלות “כי רק נפש טהורה תוכל להשיג את הוד האמת, ורק מעגל הצדק יוביל את האדם אל הָאשֶׁר וההצלחה האמתית, וכי בנפש האדם שְׂפוּנוֹת כל המדות הישרות וכל המעללים הטובים ואינם חסרים כי אם מֵעיר להעיר אותם מתרדמתם ולהוציאם מִמִסְגְרוֹתֵיהֶם לאור”, כל הדברים הנכבדים והיקרים ההם משכו אחריו את בני הנעורים בעבותות אהבה, גם כל אנשי לב אשר רוח רֶגֶש נוססה בם, כבדוהו ויאהבוהו מאד94, אפס כי בכל אלה רבו צורריו ומשַנאיו, יען כי פעמים רבות יָרָה את חִצֵי הֲתֻוּלָיו (איראָניע) בלבות נְלוֹזֵי דרך וְנַעֲוֵי לב, וְיַעַן כי תלמידים רבים מתלמידיו, ומה גם קריטיאס, הוכיחו לעיני כֹל את שנאתם אשר הם שונאים את ממשלת העם (דעמאָקראַטיע). והאנשים ההם אשר הציגם סאקראטעס מטרה לרשפי הֲתֻליו, גם האנשים אשר דבקה נפשם בממשלת העם שנואת נפש סאקראטעס, הלשינו אותו בשער, וישיאו עליו עֲוֹן אשמה כי משנה הוא את בני הנעורים ומוליכם בְּתֹהוּ לא דרך להאמין בְּלֹא אלהים (הוא קול האלהים המתהלך בקרב לב כל אדם וּמְיָסְרוֹ על רָעתו, אשר לפי דעת סאקראטעס הוא האלהים) ולהסיר את לבם מאחרי האלהים אשר השתחוו להם כל העמים ואשר עבדום מימות עולם ושנים קדמוניות, והשופטים הדבקים בתורת הסאפיסטים וְעוֹיְנִים את סאקראטעס כל הימים, הִטוּ אזנם לקול מְלָשְׁנֵי בסתר ההם, ויעידו את סאקראטעס למשפט לתת דין וחשבון על כל דרכיו ומעלליו. וסאקראטעס לא מרה את פיהם, ויבוא ליום המועד אל בית המשפט ויעמוד לפני השופטים והעם להצדיק את נפשו, אך לא הֵשַׁח את רוחו לפני שופטיו ככל המון האנשים הנגשים אל כסא המשפט, לא חִנֵן קולו, לא בכה ולא בקש על נפשו, רק הופיע בפנים צֹהלים וברוממות הכָּבוֹד, וברוח נכון ובדברים ברורים ופשוטים הוכיח לעיני השופטים והעם את צדקתו ותֻמתו, ולאחרונה עוד אֹמֶר כי לאיש אשר כמוֹהו יֵאוּת יְקָר וגדולה להיות כאחד השרים (פריטַאנען) אשר לַחמם נִתֵּן מאוצר המדינה ומתנוססים בהדר תפארת על גַפֵּי מרומי קרת. הדברים האלה אשר דבר קבל עָם בלב שקט ובנפש דֹרכת עֹז, והכבוד הגדול אשר בִקש לו, הֵעִירוּ עוד יותר את חמת השופטים ומושלי העם, ויתקצפו עליו קצף גדול, ויחתרו בכל מאמצי כֹחם לְהַרְשִׁיעוֹ בהִשָׁפטו. וחפצם בידם הצליח, כי נועדו עליהם אנשי דמים ומרמה כמוהם, וַיָגוֹדוּ על נפש הצדיק הַכַּבִּיר הזה, ויחרצו עליו משפט מָוֶת. אך לא הוּמַת ביום ההוא, כי אז נסעו אזרחי אטהען לדעלאָס לחוג שם את החג הגדול אשר יחוגו שם מִדֵי שנה בשנה לאליליהם, ובמשך ימי החג לא יומת איש על פי דת הארץ. שלשים יום עָברו עד שׁוֹב העם לאַטהען, וכל הימים ההם אֻסר סאקראטעס בבית האסורים, ותלמידיו שקדו על דלתותיו יום יום לְבַקֵר את מוֹרָם הגדול ולקחת לֶקַח טוב מפיהו בטרם יִלָקַח מֵעַל ראשם. אחדים מאוהביו, ומה גם קריטאָן תלמידו האזרח הנכבד ורב אוצרות, פִּתּוּ אותו לברוח ולמלט את נפשו, אך הוא לא נפתה לדבריהם. כי לא אבה לְהַכְזִיב בזה את לִמודֵי החכמה אשר לִמד כל ימיו וּלְכַסוֹת בּוּשָׁה על כל הליכות עולמו. וכל הימים אשר היה כלוא בבית כלאו, דִבר נגידים באזני תלמידיו, הַטֵף הִטִיף להם אִמרי בינה ומוסר השכל, וישא מְשָלו על הוד נפש האדם ועל חַיֵי העולם אשר נָטַע אֵל חי בתוכה, ודבריו הנפלאים והנשגבים הלא הם כתובים בספר פאֶדאָן (Федон) על ידי פלאַטאָן תלמידו הגדול. ובהטיפו נפלאות על תורת אַל-מוֹת הנפש, שָׁתָה את כוס התרעלה וְסַף הרעל אשר הגיש אליו ציר בית המשפט בפקודת השופטים, וַיִגְוַע וימת בלב שָׂמֵחַ ובנפש צֹהֶלֶת כְּיָאוֹת לחכם נעלה ופילוסוף אלֹהי כמוהו, והנה החכם הנשגב הזה לא הניח אחריו ספרים, אך פלאַטאָן תלמידו שָׂם את חכמתו אשר לִמֵד לתלמידיו בדרך שִׂיחָה (דיאַלאָג), בפי סאָקראַטעס מורו ומלַמדו להועיל ויכתבם בספרי זכרון בשמו –.


50. § פּלאַטאָן (ПлатонЪ.)

מכל הֲמון תלמידי סאָקראֶטעס,???? רק פלאַטאָן וקסענאָפאָן אנשי השם מעולם, כי הם דָחקו מוֹרָם וַיְשִׂימוּ כחותם על לבבם, ויענדוהָ עטָרות לראשם. לא כן יתר תלמידיו, ומהם אַרסיטיפאָס (AристипЪ) מקירענע, אַנטיסטהענס (AнтисеенЪ) מאַטהען ועוד רבים כמוהם, אשר שִנוּ את תורת מוֹרָם וַיְפַתְּלוּהָ וַיְעַוְתוּהָ על ידי הקַשים עִקשים וְתוֹלָדוֹת (פאָלגערונגען) זָרוֹת אשר לא עלו על לב סאָקראַטעס מעולם ורק פלאַטאָן התנוסס כאבן נֵזר, ויהי נְזִיר חכמי דורו וּבְחִיר כל הפילוסופים אשר היו עד ימיו. רוח דעת הֵחֵל לְפַעמו בהיותו עוד בְּטַל ילדותו, רוח המליצה והשיר רחפה במַשכיות לבבו, ולשונו מִהרה לדַבר צחות, נֹפֶת תטפנה שִפתותיו, ומחשבותיו רָמו מאד ויתהלכו על חוג שמים, ועל אֵל אֵלִים הכיר נפלאות, ועל כן כִּנוּהוּ חכמי דורו בשֵם “איש האלֹהים”. הוא היה הראשון אשר ברוחב לבבו וברוח חכמתו כונן שטה חדשה בפילוסופיא אשר תעודתה לעשות שלום בין הליכות הטבע ובין הליכות הרוח (גייסט), בין העולם ובין האדם על פי השטה הזאת הורה כי נפש האדם חֻצְבָה מתחת כסא כְּבוֹד האלהים, מעולם האצילות מִשְׁכַּן הרוחנים והמֻשגים האלֹהיים, ועל כן גם אחרי רִדְתָּה פְּלָאִים בעולם העשיה, עולם השפל הזה, מִתְאַמֶצֶת היא לִרְכּוֹב על???? הגיוני קֹדֶש וְלָעוּף ביעף אל מְרוֹם עולם האצילות מְקום מולדתה מעולם – וממוצא דבר נשכיל כי רק הנפש הטהורה אשר כל ימי כִלְאָה בית חֹמֶר תתאמץ להתנער מֵעָפָר ולעופף על כנפי רעיונות נשגבות אֶל שְׁמֵי עָל מושב קָדשה לפָנים לְהִדָבֵק באלֹהים חיים מְקוֹר חַיָתָהּ, רק הנפש ההיא תשוב אל מְעוֹן אלהי ??? אחרי אשר תתגלגל בִּגְוִיַת אדם וְתִתְלַבֵּן וְתִתְבָּרֵר וְתִצָרֵף כזהב מזֻקק –. לְהָעִיר וּלְעוֹרֵר את הנפש מתרדֵמתה בעולם השפל הזה עד כי תתעורר לֵאוֹר??? הדעת, דעת עצמותה, לא יוכל האדם כי אם כְּגַבְּרוֹ חֲיָלִים כל הימים להתב??? לחפש ולחקור דרכי הַיֹפִי והאהבה וערך השווי (שאֶנע, ליעבע אונד האַרמאָניע) – כי רק הם יעירו את הנפש להתאמץ להגות הגיונים נשגבים כאשר הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ בעולם האצילות. להתבונן ולהתחקות על שרשי הדברים הנזכרים, היא עצם הפילוסופיא לפי דעת פלאטאן, והיא המסלה האחת אשר תוביל את האדם לדעת את הוד האלֹהים, את תכונת נפשו המשכלת, ולהשיג את הצלחתו ותעודתו בחיים. המֻשגים הרוחנים, הם רק הם חיים וקימים לעדי עד ואין כל חליפות למו, אך כל החזיונות אשר בעולם הגשמי, הם הוֹים ונפסדים ומתגלגלים תחת שוֹאַת התמורה הנצחית, ונדמו בערך המֻשגים הרוחנים כערך הצֵל אל האור, וכערך משאות שוא ומדוחים אל קשְׁטְ דברי אמת. סבת כל הרוחנים ומקור חייהם הוא האלֹהים אשר לית מחשבה תפישא ביה כלל, ואשר הוא נשמת כל הנשמה וכל בינת נבונים תִּסְתַּתֶּר ואין בה כֹח להשיג את עצם הוֹד האלהים על טהרת קדשו כי אם על ידי מִדוֹתָיו הנשגבות, הלא הן: מִדַת האמת, מִדַת הטוב וְהַיֹפִי, ועל כן ידבק האדם במדותיו הקדושות ההן כל ימי חייו והם יעשו לנפשו כנפים לָעוּף אחרי צאתה מבית חָמרה ולבוא אל השמים ???95 אלֹהי קדם –. אך הנפש אשר תִּנָזֵר מהאלֹהים וּמִדוֹתָיו הקדושות ההן עד אחרי הַתֹּהוּ, אחרי תענוגות בשָׂרים והבלי תעתועי יֵצר לב האדם הרע מנעוריו, וּבְאִוַלְתָּה תִּשְׁגֶה תמיד לְהָמִיר את הדברים החיים וְקַיָמִים לָעַד ולעולם???רים אשר יחלפו ויברחו כַצֵל, את המֻשגים הרוחנים בגַשמים, ואת החזיון??? עקר וְשֹׁרש כל החיים בחזיונות הרבות ונפסדות אשר בתבל הלזו;??? החוטאת ההיא הִכָּרֵת תִּכָּרֵת מִמְקוֹר חייה, עֲנָנָה חשֵכה רֹבֶצֶת עליה??מת עִוְעִים תְּשׁוּפֶנָה כל ימי כלאה בבית חָמרה תחת השמש, ואחרי הִפָּרְדָהּ??? חמרה ירע לה עוד שבעתים, כי בהיותה מְסֻבֶּלֶת במֻשגים גשמים וכבS היה פִּשְׁעָה כְּכֹבֶד אבנים ונֵטל הַחוֹל, תצלול עוד עמוק עמוק בנִבכי תהום הַתֹּהוּ???ות יַם הַבֹּהוּ באין מָעמד, עד כי תִלָחֵץ להתגלגל תמיד בגופות בעלי חיים??? הערך אשר הִשָׁם אֱלוֹהַּ חכמה ולא חָלַק להם בבינה, תחת אשר נִאצה היא חכמה ולא שלחה את ידה לאכול מפרי עץ הדעת והתבונה – –.

והנה על פי הדברים האלה נוכל לְחַלֵק את לִמוּדֵי פלאַטאָן לשלש מחלקות: לעולם האצילות, עולם הרוחני, אשר לא ישיגהו כל בעל חֹמר ואשר הוא מקדש הקֹדש להמלאכים והרוחות הטהורות ונפשות בני האדם –. לעולם העשיה, עולם אשר יֵרָאֶה לעיני בשר ואשר נברא בצלם עולם??לות ודמותו. עולם אשר מִשְׁטָר וסדרים ישרים בכל פרטיו, ואשר נערך לפי ערך השווי, ותמונה כדורית לו, ובתוכו מרחפת רוח אלֹהים נשמת העולם אשר ממנה תוצאות סדָריו, הליכותיו וכל תנועותיו –. 3) האדם הוא הממוצע בין שני עולמות ההם, בבחינת נפשו האצולה ממקום גבוה מעל גבוה הוא והנכבד בעולם האצילות ובבחינת גופו אשר בעפר יסודו הוא בן??? העשיה. האדם הזה הַמֻצָב ארצה וראשו מגיע השמימה, מְחוֹנָן??? בדֵעה בינה וְהַשְׂכֵּל, ורוח חכמה ומוסר תפעמהו ותעוררהו לאחוז במסלות??? ומעגלי צדק להיות כאחד מבני האלהים, אך גם מְסֻבָּל הוא ביֵצר רע??? נְמִבְזוֹת אשר ידיחו פעָמָיו ויהדפוהו לָרֶדֶת מטה מטה כבהמה כבבקעה???. הבחירה החפשית היא ביד האדם לתמוך אֲשֻׁרָיו באֹרח החיים כפי אשר??? נשמת שדי נְוַת בית חָמרו הַחַיָה וְהַקַיְמָה לעולם, או לְסַלֵף אָרחותיו??? בדרך הַמָוֶת כפי אשר יְפַתֵּהוּ יצר לבו הרע אֲחִי הַגֵו הבָּלה ויורד שחת. אנשים הטובים והישרים בלבותם ההולכים נכוחה באורחות צדיקים ודבֵקים אלֹהים אֲבִי התולדה ומקור כל החיים, הם הם הפילוסופים האמתים, והם רמים ונַעלים על כל המון העם ההולכים בחֹשך, ורק להם יאתה המשרה הממשלה לפי דעת פלאטאן. כי כאשר הם נשענים תמיד על ארבעה עמודי חכמה, גבורה, דעת מיושֶבת וצדק עולמים, ועל בָמותיהם הם??? עד מְרוֹם קֵץ ההצלחה; ככה תִשָׁעֵן גם הממשלה המדינית על ארבעה מצוקי ארץ ההם על ידי הפילוסופים הָאֲמִתִּים, לבעבור הַרְבּוֹת שָׁלוֹם בכל יושבי תבל, ולהצליח את יושביה תכלית הצלחה –.

פלאָטאָן נולד בעיר אטהען בשנת ג“א של”א 429 לפני ספהנ“ו, והיה מגזע אצילים גדולי הַיַחַשׂ, ונֵצר משרשי משפחת בית קאָדראָס המלך??? אבותיו חָנכו את ילד שעשועם זה על ברכי החכמה והמוסר, והוא פָּרָה פֹרִיה בכֶרם התושיה, ויעש עִנְבֵי חֶמֶד אשכלות נֹפֶת, ויהי מופת לכל??? אשר כגילו. עוד בימי יַלדותו הֵחל רוח השיר לפעמו, ויקדיש את שְׁנוֹת??? למלאכת השירה, ויפליא לעשות שירים ונעימים משַמחי לב ונפש. וב??? שֵמע סאָקראַטעס, נכספה וגם כלתה נפשו לקחת חכמה מפיהו, ויבוא אל החכם הנעלה ההוא וילמוד שם את תורת הפילוסופיא הטהורה, עד??? עדת עריצים על מוֹרוֹ וישקוהו סף רעל וימת. אחרי מות הישר באדם??? נפוצו כל תלמידיו ויברחו מפני חמת המֵציק אשר כונן להשחית גם??? ויברח גם פלאַטאָן ויבוא לראשונה לעיר מעגאַראַ לָצֶקֶת מים על ידי??? (ЭвклидЪ) החכם המפֹאר. ואחרי אשר הרחיב את גבול בינתו על ידי הפילוסופיא העתיקה, שָׂם על לבו לרומם את רוח חכמתו ביתר שאֵת??? מַסָעות גדולות בארצות רחוקות, וישא את רגליו ויביא לקירענע אשר באזיא הצפונית, גם ירד מצרימה מקום משכן חכמת בני קדם. משם הֵרִים??? איטאליא התחתונה, ויבוא בעיר טאַרענט ושם התרועע עם אחד הפיטאַגאָרי, ויבוא אִתוֹ במָסוֹרת הברית הפיטאַגאָרית, גם חקר ודרש מֶחקרי הר שרֵפה עטנא אשר בסיציליא. אחרי כן הלך לסיראַקוס וית?? החכם דיאָן, ויהי לו כָאָח, ועל פי אוהבו הנאמן הזה היו לו מַהלכים גם??? המושל העריץ דיאָניזיאָס, ויהי מרואי פניו תמיד. אך כאשר נשא פלאַטאן מְשָׁלוֹ על הֲלִיכות מושל צדיק, חרה בו אף המושל העריץ ההוא אשר לא??? המושלים הצדיקים דרכיו ולא כמחשבותיהם מחשבותיו, ויתנכל להמית בסתר, וַיִוָדַע הדבר לדיאָן ויגד לפלאטאן ידיד נפשו ויעזור לו לברוח אטהען עיר מולדתו. בעיר ההיא קנה לו אֲחֻזַת נַחלה יפה ונעימה מִיָם??? ושם נאספו אליו תלמידים רבים לקחת חכמה מפיהו. מהתלמידים ההם אִזאָקראַטעס (ИсократЪ, כאַבריאַס (Xaврій), פהאָקיאָן (???? ועוד נערים משכילים כמוהם, גם אנשים אשר באו בימים נהרו אל בית??? הנקוב בשֵם אַקאַדעמיע. והוא הִטִיף דברי נְגִידִים וַיִשָׂא מְשָׁלוֹ להוכיח??? לעיני המקשיבים בקולו כי רק המֻשגים הרוחנים הם חיים וקימים לעולם אך כל חזיונות עולם השפל וכל הברואים, היצורים והגעשים בחֹמר יסודם, הם מאורות מַתעים, חזיוני שוא וְיַלְדֵי אָפַע אשר יעלו וְיִכלו, יברחו כצֵל ותחת שׁוֹאַת התמורה יתגלגלו –. תכלית האדם??? בחיים, היא רק להתחקות על שרשי האמת, להבין אל פעולתה ולרדוף חסד, יֹשֶר ונכוחה. הפילוסופיא הפלאַטאָנית כוללת בתוכה ארבעה??? מארבע שִטוֹת הפילוסופים הראשונים: אחדות האלֹהים אשר הוֹרוּ הפילוסופים העלעאַטים, היתה לו לאבן פִּנָה בארמון חקירתו, פֶּלֶג אלֹהים??? הורה העראַקליט, היה לו לתכונת החומר הקדמון, התכונה הקדמוניה??? למד הפילוסוף אַנאַקסאַגאָראַס, היתה בעיניו סִבַּת התנועה בכל יצורי??? ועֶרך השִווי (האַרמאָניע) אשר הוֹרוּ הפיטאַגאָרים, היה לפי דֵעוֹ תכלית הַבְּרִיאָה –. ארבעה ראשים ההם, היו בידו לאחדים, ועליהם בָּנה??? את חִקרי לבבו, גם הֵאִיר עליהם אור חדש, אור יקרות, אור נגוהות אשר לא שָערו ארבעה הפילוסופים הראשונים מעולם –. הסופרים??? נפרדו בדֵעותיהם אֹדות הָעִתִים אשר כתב בהן פאלטאן את ספריו, אֹדות פְּלַגותיהם ומחלקותיהם. ולפי רְאוֹת עַיִן צָדקו רק הסופרים ההם אשר??? את הדברים האלה על אֹדות הספרים ההם: 1) בעוד סאָקראַטעס חי,??? רוח חכמתו הטהורה על פלאַטאָן תלמידו, כתב התלמיד המרומם הזה ספרים??? אשר תעודתם היא לְלַמֵד דעת את העם כי הדעת (דאַס וויססען) היא???? צֶדֶק וכי כל דברי הסאָפיסטים המה מהבל יחד –. בִּקְהַל הספרים ההם??? הספרים אשר כתב בדרך שִיחָה (דיאַלאָג) והנקובים בשמותם: היפיאַס מינאָר, לִיזיס, כאַרמידעס, לאַהעס, אייטידעמאָס, ועוד רבים כאלה. 2) אחרי מות סאקראטעס ישב פלאטאן בעיר קארא ולפי הנראה כתב שם את הספרים הנקראים בשם: גאָרגיאַס, קריטאָן, אייטיפראָן, פראָטאָגאָראַס, העאָטעט, ועוד ספרים רבים כדמותם וכצלמם להוכיח לעיני כל קְהַל הקוראים??? תכלית כל חכמה ודעת הם מעשים טובים וצדק ומשפט ומישרים, גם שפט??? צדק כי המֻשגים הרוחנים הם עצמים קַיָמִים לעד ולעולם, וכן התאמץ בספריו???? בשם קראַטילאָס, סאָפיסטען, פאַרמענידאס להלחם נגד דעות הפילוסופים העלעאַטים ולהחליט כי המֻשגים הרוחנים הם עצמים קַיָמִים באמת, וכי יש הבדל גדול בין העצם (וועזען) ובין החזיון (ערשיינונג), בין האחדות (איינהייט) ובין הרבוי (פילהייט) –. 3) בספרים אשר כתב פלאטאן אחרי מסעיו בארץ איטליא ואחרי הִתְוָדְעוֹ אל תלמידי פיטאַגאָראָס ודרכי חכמתם,???? את זרוע עֻזו וַיְלַמֵד דעת את חכמי לב בענינים העומדים בְּרוּם עולם, הלא הם לִמוּדֵי הַתְּבוּנָה, למודי מוּסַר הַשְׂכֵּל וְלִמוּדֵי חכמת הטֶבַע. בקהל הספרים ההם יחשבו הספרים היקרים והנפלאים מאד הנודעים בשם פהילעבאס, פהאֶדאָן, פהאֶדראָס, והספרים אשר כתב על אֹדות הנהגות המדינות ועל אֹדות החֻקים והמשפטים אשר יעשה אותם האדם וְחַי בהם –. למודי התבונה (Діалектика). לפי דעת פלאַטאָן ראשית הפילוסופיא היא ההתעוררות אשר יתעורר האדם מתרדמת רעיוניו הנבוכים וסבוכים בחֻבו לחפש דרכי המֻשגים האמתים ולחקור ולתור אחרי המשפטים הצודקים, לָבֹר הַסֹלֶת מֵהַפְּסוֹלֶת ולהוציא יקר מזולל, ולשפוט מהמֻשגים הגשמים על המֻשגים הרוחנים, ומהחזיונות אשר יֵרָאוּ לְעַיִן על אשר לא תשורם עֵין רֹאִי –. אחות נאמנה אל הפילוסופיא, היא המאַטהעמאַטיק אשר על ידה ישיג האדם את המֻשגים הרוחנים כפי אשר תלמידי פיטאַגאָראָס –. למודי מוסר השכל את האדם תכלית החיים תחת השמש, הלא היא לְשַׁבֵּר את גְאוֹן??? ולהעביר ממשלתה מן הארץ על ידי דעת אלֹהים ודעת האמת, וּלְהִדָבֵק אל האלֹהים על ידי ידיעת החכמה וַעֲשׂוֹת צדק –. בספר פהאֶדראָס יְהַוֶה??? דעתו כי נפשות בני האדם אחרי הִבָּרְאָן על פי אלֹהי הרוחות, תעופפנה??? בני האלֹהים אל מִקְדְשֵׁי אֵל מִשְׁכַּן האמת וּנְאוֹת המֻשגים האלהיים –??? הנפשות הטהורות ההן מִמְרוֹם שְׁמֵי קדם אֶל עולם השפל הזה לָשֶׁבֶת??? חֹמֶר, תביאינה אִתָּן זכרונות קֹדֶש מהמֻשגים האלהיים אשר השיגו לפָנים??? הזכרונות ההם יתנהלו הגופים אשר תִּנְוֶינָה בהם הנפשות ההנה ויתהלכו??? עולמם פה תחת השמש: יש אשר תאצור עוד הנפש זכרונות רבות מהמֻ?? ההם, ואז יהי האדם בעל נפש ההיא חֲכַם לבב וצדיק כביר, ויש אשר??? נפשו את כל אשר רָאֲתָה במקדש האלֹהים בעולם האצילות וְתִדְבַּק אחרי??? תעתועי התבל מעון ההבל, ואז יהי האדם עֲרֵל לב, רודף קדים ועולל עליו רֶשַׁע –. אחרי אשר תַּפְשֵׁטְנָה הנפשות את שִׂמְלוֹת גְוִיוֹתֵיהֶן מעליהן, אז תבוא אל המקום אשר שם יחֻלק להן בַּקָו שָׂכָר טוב על מעשיהן הטובים, וְעֹנֶשׁ על מעשיהן הרעים, ושם תהיינה אלף שנים עד אשר תִּקָראנה לבחור להן??? חיים חדשים. והנפש אשר תבחר שלש פעמים רצופות לִחְיוֹת חַיֵי פילוסופיא תחת השמש, היא תעלה מִקֵץ שלשת אלפי שנים אֶל מְעוֹנָה אֱלֹהֵי קדם??? בְּנָעֲמוֹ ולשבוע בהקיץ את תמונתו, אך הנפשות אשר לא תִּתְמוֹכְנָה???? במַעגלי הפילוסופיא הטהורה, תִּתְגַלְגֵלְנָה עשרת אלפים שנה בִּגְוִיוֹת בני??? שׁוֹנִים אשר תבחרנה להן, ונפשות רבות אשר הָטְבָּעוּ בבוץ וּבִיוֵן מצרת התאוות הגשמיות, לא תַּשְׂכֵּלְנָה עוד לבחור בִּגְוִיָת אדם למושב לָהֵנָה,??? רק אז תהי בנפש ההיא כֹח לְחַדֵשׁ את המֻשגים הרוחנים בקרבה ולשוב??? ידיהם אל מָקור חייהם, אל האלֹהים, אֲבי כל הרוחנים –. בחכמת הטבע יצא פלאטאן בעקבות פיטאגאראס ויחליט כי החבור והיחש האמתי אשר??? החֹמר (שטאף) ובין התמונה (פאָרם) והרוח (גייסט), ואשר בין המניעים הנעים והמתנועעים, הוא כֹח ערך השִווי (הארמאניע) אשר נָטַע יוצר??? בממלכות העולם הכללי ואשר על ידו יתלכדו כל היצורים ולא יתפרדו כל??? עולם. ערך השווי הזה הוא עצם היֹפִי (שאֶנהייט), ועצם הַיֹפִי ישיג האדם בלבו לדעת את הוד מערכת הזמרה (מוזיק), אשר על כן יְחַוֶה פלאטאן דֵעוֹ כי נשגב תכלית ידיעת הזמרה כתכלית ידיעת הפילוסופיא. ערך השווי ההוא אשר??? משְׁלָה בממלכות העולם הכללי, הוא אבן הַפִּנָה גם בחיי האדם הפרטי ובהליכות הממשלה המדינית (פאָליטיק). כי לפי דעת פלאטאן הָטבעו הֲלִיכות הממשלה המדינית על האדָנים האלה: על חֻקי אמת עולמים, ועל חֻקי ערך השווי וערך השלמות (פאָללקאָממענהייט), ותכליתם להיות להם מַהלכים בממלכות המוסרית החפשית (אים רייך דער זיטטליכען פרייהייט), לפעול את פעולתם פֹה בארץ??? כאשר יתן להם יוצר כֹּל מַהלכים בממלכות ההנהגה הכללית בכל העולם בכל הטבע – אך ממשלה מדינית כזאת לא תוכל לצאת לאור כי אם בהיות המלכים פילוסופים (לפי מֻשגי הפילוסופיא הפלאַטאָנית) או הפילוסופים מלכים,??? כל משכיל ידע וישכיל כי פלאטאן כונן את סדרי הממשלה המדינית על כנפי רוח הדמיון (פאַנטאַזיע) ואין להם יסוד מוסד ומָעמד על פי טבע המציאות (הרקליכקייט). ויתכן כי גם פלאטאן ידע זאת. אך העת היתה דרושה להדֵעה ההיא,כי בעת ההיא אשר הרה והגה החכם הזה מלב את הדעה הזאת, נפלגה ארץ מולדתו לפלגות רבות וְחָלַק לב העם היושב בה למחלקות שונות, ועל כן התאמץ להציל את בני ארצו ועמו מרעתם בהטיפו להם לֶקַח כזה לְחַבֵּר אותם יחד ולהביאם במסורת ערך השווי (הארמאניע) והשלמות הגמורה. והנה בכל רוממות מחשבת החכם המרומם הזה על אֹדות הממשלה המדינית, ובכל חֵרות הדֵעוֹת אשר שָׂם לו לְקָו בתורת הממשלה הזאת, עוד לא רָמָה מחשבתו להשוות את כל אזרחי המדינה להיות לאחדים כאחים ורֵעים. כי הוא גָזַר אֹמר כי רק האפרתים והאצילים בני מְרוֹם עַם הארץ ישתוו יחד ויהיו לאגֻדה אחת, כיס אחד יהיה לכֻלם יחד, גם בנשים ובנים יתאחדו???, וכֻלם יחד יתאמצו לאחוז בדרך החכמה וללכת במעגלי הצדק לבעבור יהיו ראוים להיות מושלי העם ולמשול בחכמה ובצדק בארץ ממשלתם, אך הוא השכיל עוד לבער את העבדות (שקלאַפערייא) מן הארץ, וַיַתֵּר את ידי האפרתים להיות להם עבדים אשר לעולם בהם יעבודו, גם ינחילום לבניהם אחריהם. ולפי ראות עַיִן מֵאֵן פלאטאן לְסַדֵר חֻקי הממשלה המדינית לאנשי קירענע ואַרקאַדיען אשר שאלו ממנו לעשות כן, בגלל אשר גם נפשו ידעה מאד כי סדרי הממשלה המדינית אשר המציא בדעתו לא יוכלו עֲמוֹד בפֹעל –. אחרי מוֹת דיאָניזיאָס העריץ, שמע בקול דיאָן ידידו הנאמן וילך שנית לעיר סיראַקוס. שם הוּרַם וְהוּנַף על גַפֵּי מרומי הַכָּבוֹד, אך תקותו??? דיאָן להדריך את בן דיאָניזיאָס בדרכי החכמה ובאָרחות יֹשֶׁר להיות מושל צדיק ומַקשיב על דְבַר אמת, לא יצאה לאור, כי הבן הצעיר ההוא היה רשע מבטן, הֶחזיק בדרכי אביו האכזר והעריץ, וימאן לשוב מהם, גם שרי החצר השחיתו את נפשו בפה חנף ובחלקלקות. ואחרית הדבר היתה כי דיאָן גורש מסיראקוס בתגרת יד בן העריץ ההוא, ופלאטאן שב לאטהען עיר מולדתו, ושם הוסיף להורות דעת את תלמידיו, וימת בן שמונים ושתים שנה בשנת ג”א תי“ב 348 לפני ספהנ”ו. לפני מותו נתן את כל אשר לו אל בן אחותו הנקרא בשם ספייזיפאָס, גם שָׂמָהוּ למורה ומנהל בבית מדרש חכמתו הנקרא בשם אַקאַדעמיע, וַיְצַוֵהוּ כי יקום אחריו למורה בבית מדרשו את התלמיד אשר ירום ונשא בחכמתו על כל התלמידים חבֵריו, וכן יעשה כל ???.


51. § אַרִיסְטָאֶטֶעלָעס.

בשנת ג“א רע”ז??? ספהנ"ו נולד אריסטאטעלעס בעיר סטאגיידא בארץ מוקדון, ויהי חֲכַם??? כֹּחַ שכל מאין כמוהו, ונרדו נתן ריחו עד היכל פיליפוס מלך מוקדון,??? להיות מורה תורת החכמה לאלכסנדר בְּנוֹ, הוא אלכסנדר מוקדון המלך??? והגבור הנערץ הנודע לתהלה ולתפארת בכל ארצות תבל. אריסטאָטעלעס ??? תלמיד פלאַטאָן, ויקח מפיו לֶקַח ימים רבים, אך הלך מִנֶגֶד לשיטתו בלמוד הפילוסופיא, ותחת אשר פלאטאן היה אֲבִי הפילוסופיא???? אשר בעולם האצילות יסודה (אידעאליזמוס), היה אַריסטאָטעלעס??? הפילוסופיה המעשית אשר יסודתה בעולם העשיה. עולם המציאות??? (רעאַליזמוס). הוא יסד את בתי מדרש ההם הנודעים בשֵׁם מַסָעִים (Перипатетическа), אשר לפי המסורה הקדומה נקראו כן, יען כי אריסטאטעלעס לתלמידיו את הליכות הפילוסופיא בין צללי שדֵרות??? בעיר אטהען בהתהלכו עמהם הֵנָה וָהֵנָה, ובדרך מַסָעוֹ עָרך??? את מדַברותיו אשר יִשָׂא אחרי כן באזני קהל עדת אנשים שונם בשפה ??? ובדברים פשוטים וקלים להבין. אמנם לפי הנראה תחַד המסורה ההיא עם יתר המסורות העתיקות אשר בְּמָשָׁל יסודם. והנה תחת אשר רָכַב פלאַטאן על כנפי רוח חכמתו ויעף ממעל לכוכבי אֵל לחתור בעזוז חקרי לבבו??? האצילות מקום משכן השִכלים הנִבדלים הָעוֹרִים וּפְשׂטִים מכל חֹמֶר??? וְדִמוֹת, והפילוסופיא היא לפי דִעוֹ מַצְרֵף לְחוּשֵׁי האדם וְכוּר למורשי??? לרומם על ידה את הנפש אֶל מְרוֹמֵי מִקְדְשֵׁי אֵל ובני אֵלִים, תחת זאת??? אריסטאָטעלעס את עֵני עִיוּנוֹ וישם כל מעֲיָניו וחִקרי לבבו רק על??? העשיה, עולם המציאות הנראה לעינים והמוחש לחושי האדם, ועל ידיעתו הרחבה בחכמת הטבע, גם על פי נסיונותיו הרבים, מצא חֵקֶר???? גדולים ברחבי התבל, ומהפרטים ההם שפט משפט צדק על הכללים??? נסתרו מעיני בחינתו, ויחשוב את תמצית האמת היוצא לאור על פי??? החכמה, לתכלית הפילוסופיא, והחקירה בעולם האצילות אשר היא??? החכמה לפי דעת פלאטאן, היתה לדעת אריסטאטעלעס מְרוֹם קֵץ??? וגבולה אשר לא תוכל לעבור אותו. פלאטאן התרומם ממעל לגבול הטבע משמים ארצה את תֹּכֶן הפילוסופיא ואת האדנים אשר הטביע עליהם את??? לבבו, ואירסטאָטעלעס הִפְנָה את רוח מחקרו אל מחקרי הארץ ואל הטבע – כל אשר על פניה פונים ובחביון מסתריה, ויערוך את כל חָמְרֵי הידיעות במ??? ומשטר, ועל פי משפטים צודקים ותולדות נאמנות וברורות גִלה את מצפונו ויאיר אור בהיר על כל ארחות הטבע תחת השמים. פלאטאן ואירסטאטעס היו על פי דרכי מחקריהם השונים, שני אנשי רוח מאין כמוהם בכל??? ימי הקדם, שניהם עלו על מְרוֹם קץ בינת אדם, שניהם היו הַצִירִים עליהם יסבו כל חכמות חכמי לב מדורות קדומים עד ימי הדור האחרון הזה, ועד בלתי שמים יסובבו עליהם חִקרי לב כל מבקשי אמת ושוחרי דעת באור השֵכל ותבונות אדם –. בין הציורים הנפלאים מעשה ידי הצַיָר הגדול רפאל האצורים בארמון הוואַטיקאַן בעיר רומא ונקובים בשם: “בית מדרש אטהען”, ימצא ציור נפלא אשר שִׂכֵּל בו הצַיָר הנשגב ההוא את ידו להציב נֹכַח פנינו תכונת פלאַטאָן ואריסטאטעלעס בהליכות מחקריהם, כי פלאֶטאָן ינופף את ידו השמימה לאות ולמופת כי שם חביון עֹז חקרי לבבו ומקום משכן המֻשגים הרוחנים תכלית מבֻקשו כל ימי חייו, ואריסטאטעלעס ירמוז בידו על הארץ מקום מֶחְקָרוֹ ומשכן החכמה אשר התחקה על שרשי רגליה כל ימי צבאו עלי ארץ –. הספרים הרבים אשר עשה אריסטאטעלעס, נופלים הם מספרי פלאטאן בצחות לְשׁוֹן לִמוּדִים וְצִלְצְלֵי נְאוּמִים נָאוִים, אך לעומת זה יתנוססו כאבני נֵזר על ידי שפה ברורה ועומק הרעיון, ויקרים הם במאד מאד כספרי פלאטאן הלוקחים נפשות ברוממות הוד המליצה ותעופת רוח השיר. ספרי אריסטאטעלעס יביעו ידברו נפלאות, על חכמת ההגיון, חכמת הטבע, ולמודי מוסר השכל, והם כוללים כל משפטי הפילוסופיא העיונית והמעשית (טהעאָרעטישע אונד פראַקטישע פהילאָזאָפהיע). ספרים רבים הִשְׁלִים עד תֻּמָם בעצם ידו ויפיצם על פני הארץ בהיותו עוד בחיים חיָתוֹ, וספרים רבים כתב רק בתור ספרי זכרון לזכור את הדברים אשר יְלַמֵד לתלמידיו בבית מדרשו, ובכל עת הוסיף עוד עליהם דברים רבים אשר התחדשו אצלו חדשים לבקרים, ואת הספרים ההם הניח בידי תלמידיו, ואחרי מותו הפיצו התלמידים אותם בתוך עדת החכמים הַשֹׁאֲפִים לשתות בצמא את דברי חֲכַם החכמים ההוא. והנה אריסטאטעלעס עָמַל וְיָגַע כל הימים לְלַמֵד את העם דעת ולתת בינה גם בלב נִבערים מדעת לבעבור תִּמָלֵא כל הארץ דֵעָה, ועל כן התאמץ לכתוב את ספריו בשפה ברורה וקלה אשר ירוץ הקורא בהם, ולא הלך לקראת שפה נשגבה ונאֻמים רמים ומליצות חִידוֹת אשר לא יבינו בני העם ולא יוכלו לָגֶשֶׁת אֶל התכלית אשר כונן את ספריו אליה –.

הספרים אשר כתב אריסטאָטעלעס על חכמת ההגיון או על לִמוּדֵי משפטי הרעיון (איבנער דיא לעהרע פאן דען געזעטצען דעם דענקענס), הם נפלאים מאד עד כי כל חכמי דורות עולמים עד חכמי הדור הזה הלכו לאורם, ובכל חכמותיהם ודעותיהם לא מצאו ידיהם להוסיף עליהם עָצמה ולחַדש דברים חָדשים בחכמה ההיא אשר אִזֵן וְחֲקַר הוא לפני דורות עולמים, עד כי בצדק נוכל להחליט כי הוא היה אֲבִי חכמת ההגיון, הוא עֹשָׂהּ וכוננהּ. אחות חכמת ההגיון היא חכמת המליצה (Реторика), אשר תְּלַמֵד לאדם דעת לבחור לְשׁוֹן לִמוּדִים וְנִיב שפתי נאמנים (בערעדזאמקייט) –. והנה הפילוסופיא העיונית (דיא טהעאָרעטישע פהילאָזאָפהיע) כוללת בתוכה את ההנדסה והחשבון, את חכמת הטבע, וחכמת מה שאחר הטבע (Метафизике), והחכמה הזאת (מה שאחר הטבע) היא החכמה המתאמצת בכל מאמצי כֹחה להתחקות על שרשי הדברים הנַעלים מֵעל לִיכֹלֶת בִּינַת אדם וחושיו, ולשפוט מן החזיונות החמריות על החזיונות הרוחניות, ומן המוחשים על הענינים המָפשטים והשִכלים הנפרדים –. לפי לֶקַח החכמה הזאת יְחַוֶה אריסטאָטעלעס דֵעוֹ כי עצם האלֹהים הוא נשמת כל הנשמות, כֹּחוֹ וגבורתו מלא עולם מן העולם ועד העולם, חַי וְקַיָם לנצח נצחים, מקור הטוב וְהָאֹשֶר האמתי, כל אשר יחפוץ יעשה, ומכל צִבְאוֹת רוּם ותחת לא יאמר לו איש מה תעשה –. חכמת הטבע היא החכמה אשר ביד חֹתֶרֶת תוציא לאור את סִבּוֹת כל המעשים שנעשים תחת השמש בכל ממלכות הטבע, ואריסטאטעלעס יפלג את החכמה הזאת לשלש פְּלַגוֹת: למחקרי חֹמֶר הטבע (שטאָף, מאַטעריע), למחקרי צוּרַת הטבע (פאָרם) ולמחקרי תנועת הטבע (בעוועגונג), ובנשאו מְשַׁלוֹ על התנועה ההיא יחקור גם על סבתה ותכליתה –. הפילוסופיא המעשית (דיא פראַקטישע פהילאָזאָפהיע) כוללת בתוכה: ראש דבר את למודי המוסר (זיטטעגלעהע, עטהיק), את חכמת הנהגת המדינה (פאָליטיק), ואת למודי כללי מלאכת המליצה והשיר (דיכטקונסט, פאָעטיק). בלמוּדי המוסר (מאָראַלפהילאָזאָפהיע, עטהיק) אשר הוריש אריסטאָטעלעס לניקאָמאַחאָס בְּנוֹ, יערוף כמטר לִקְחוֹ ויחליט ברוחב בינתו כי תוצאות הָאֹשר וההצלחה הם המעשים הטובים ופָעלי הצדק אשר יעשה האדם בהשכל ודעת כיד הבחירה החפשית הטובה עליו. הצדקה היא לפי דבריו פעל חכמה אשר תפעל הנפש המשכלת, והפעל ההוא לבדו יַנְחֶה את פֹעלו אל מעגלי ההצלחה, אל תכלית האדם ואל תעודתו בחיים –. אדני הצדק ועמודי חָסְנו הם טובות הכלל ועבודת המדינה (שטאַאַט), והאדם אשר יקדיש כל עִתּוֹתָיו להיטיב להכלל ולעבוד את ארץ מולדתו בכל נפשו ובכל מאֹדוֹ, הוא הִשִיג אָרְחוֹת הצדק ומטרת חלדו בחיים. יסוד הנהגת המדינה (דיא גרונדלאַגע דעם שטאאטעס), הוא לפי דעת אריסטאָטעלעס הֲלִיכות הַבַּיִת (דיא פאַמיליע) אשר חֻברה בשלש לֻלָאות טִבעיות: בחובות הבעל לאשתו, בחובות הבנים לאבותם ובחובות העבדים לאדוניהם. בתי אבות כי יתלכדו לאגֻדה אחת, יהיו לִקְהִלות (נעמיינדען), וּקְהִלות רבות כי תֵאְסַפְנָה יחד, תהיינה למדינות (שטאאטען). תכלית ההצלחה כל איש פרטי, היא הצלחת המדינה הכללית, והצלחת המדינה לא תִכּוֹן כי אם בְּהִשָׁעֲנָה על עמודי הצדק, ועל כן תהי ראשית ההנהגה המדינית מעשה הצדק וְהַיֹשֶר, והאזרחים אשר נָגעה טובת המדינה בלבם ואשר יחפצו בשלום ארצם ומולדתם, יקריבו את הצלחתם הפרטית על מזבח הצלחת המדינה הכללית. ספרי אריסטאטעלעס המכלכלים את משפטי ממשלה המדינית, יקרים הם ונעלים מאד בגלל אשר הָעביר בהם החכם הנכבד הזה תחת שבט הבקורת את כל משפטי הנהגות המדינות אשר לבני היוָנים ולכל עמי התבל, ובמאזני צדק ישקול את הטובות והרעות אשר לכל אחת ואחת מהנה, ואז יוציא כאור משפטו על הסבות אשר על ידיהן תרד המדינה פלאים ותלך מדחי אל דחי, וילמד תועים בינה במה יכינו את אֹשֶר המדינה ויסעדו אותו לבל יִמוֹט לעולם. לאחרונה יחוה דעתו במועצות ודעת על תכונות ממשלה מדינית אשר תִּבָּנֶה ותכונן על “עמודי התבונה והנסיון” ואשר כל האזרחים יבחרו להם את דרך הַבֵּיַנִים בכל תהלוכותיהם ולא ירחיקו לֶכֶת ולאחוז באחת משתי הַקְצַוֹת (עקסטרעמען הרחוקות מדרך התיכונה –. מהספרים היקרים ההם לא נשארו בידנו כי אם מעט מזער, ויתרם נשטפו בשטף הזמן המכַלה כל מחמדי בת עין, אך גם השארית ההיא יקרה מאד בעינינו וכל דבריה ברורים וזכים, ישרים למוצאי דעת ומאירים עיני חכמים. בעקבות החכם המרומם הזה יצא דיקאֶאַרחאָס תלמידו, ועל אדני חכמתו בחכמת המדינה יסד את סדרי הממשלה באַטהען –. את משפטי חכמת המליצה והשיר, יְלַמֵד אריסטאטעלעס בהשכל ודעת, ולמודיו המחֻכמים אֹדות המליצה החזיוֹנית (דראַמאַטישע פאָעזיע), ושלשת יסודותיה אשר יתלכדו בה ולא יתפרדו, מצאו קֵן להם בארץ צרפת עד ימי הדור החדש הזה. חכמי כל ימי הַבֵּינַיִם (מיטטעלאַלטער) החזיקו בשטת הפילוסופיא אשר המציא אריסטאטעלעס ברוחו הכביר, וישאבו מים בששון ממעין הישועה הזה להשקות את כל הצמאים לדברי חכמה, אך רבים מהם לא הבינו את דבריו ולא ירדו לסוף דעתו ויוציאו משפטים מעֻקלים –. ויהי כי קרבו ימי אריסטאטעלעס למות, סמך את ידיו על ראש טהעאָפראַסט (TеофрастЪ) תלמידו, ויקימהו עָל להיות תחתיו למורה חכמה בבית מדרשו, גם הוריש לו את כל ספרי החכמה אשר אסף אל ביתו כל ימי חייו. לפי מסורה עתיקה באו על ידי טהעאָפראָסט חמש מאות ספרי כתבי יד תוצאות לבב אריסטאטעלעס אל יד אזרח אחד מאזרחי עיר אַטהען, ויורשיו קָבְרוּ את הספרים ההם במסתרי הארץ, להצילם מתגרת ידי מלכי פערגאמוס אשר בִּעֲרוּ אחרי כל ספרי חכמה, ויהיו חבושים בטמון עד ימי ממשלת זוּללא, ובימיו נגלו לעיני החכמים ויפיצו אותם אל כל רחבי תבל.


ארץ יון בימי הצלחתה.


 

מלחמת הפרסים.


52. §

נפות היוַנים אשר באזיא הקטנה, נפלו בידי הפרסים בגבורת כורש מלך פרס ויהיו לְמַס עֹבֵד. אך היונים אשר הִסְכִּינוּ מעולם לִחְיות חיי דרור, קָצוּ בחיי העבדות, ויהי להם עֹל הפרסים לִמְגִנַת לב ומֹרַת רוח, ויתאמצו לשבור מֹטות עֻלם מעליהם. אך קָצֹר צרה ידם להפיק את זממם, כי האפרתים אנשי גאולתם אשר הקימו אותם הפרסים לנציבים ונשיאים בארצם, הם הם השיבו אחור ימינם ולא נְתָנוּם לחַבל על פרס מעליהם. אחד מראשי האפרתים ההם, היה היסטיאֶאוּס נשיא מילעט, אביר לב ואוהב בצע אשר עָמַד לימין דריוש מלך פרס בחצותו את הסקיטים וַיַצֵל אותו ואת כל חֵלו מכליון חרוץ, כי הסקיטים הִכּוּ את חֵיל דריוש מכה גדולה במאד מאד. ולא נשאר להם מפלט כי אם לברוח דרך מעברות נהר דאָנוי אל ארץ מולדתם. ויהי כאשר שמעו היונים את מגפת הפרסים, שמחו לאידם ויעלזו על מַפַּלְתָּם, ומילטיאַדעס איש אַטהען יעץ להם להרוס את מעברות דאָנוי ההם לְאַבֵּד כל מָנוֹס מהפרסים לבעבור יסופו יתמו בחרב הסקיטים. אך היסטיאֶאוּס סָכַך בעבי גבו מגנו על המעברות ההן ולא הניח להיונים לגשת אליהן ולהרוס אותן. ובגלל התשועה הגדולה ההיא אשר עשה להפרסים, גִדל אותו דריוש, ויקרא לו לָשֶׁבֶת אִתו בשושן הבירה, ויגמלהו רב טוב כעל כל תגמולוהי עליו, וישם את כסאו מעל כסא כל השרים אשר אתו. אך מעגאַבָּאַצאָס נגיד חֵיל הפרסים הִטָה אליו קו חֶשֶׂד בעיני המלך וייעצהו לפקוח עיניו עליו לבל יבגוד בו ולעצור אותו בשושן הבירה כל הימים. והיסטיאֶאוּס ראה חיים נעימים בשוּשׁן הבירה בהיכל כָּבוֹד ובכל תענוגות בני אדם, אך גם חיי שִביה וחיי מָצוֹר. כי מְרַגְלֵי המלך התחקו תמיד על שרשי רגלו, ועל כל צעד מצעדי אוֹנוֹ שׁוֹטְטוּ שבעה עינים. ברבוֹת הימים קָצָה נפשו בחייו וַיֵלֶא נשוֹא חיי שבי כאלה, גם אהבת ארץ מולדתו התעוררה בחֻבו בכל עֹז, ונפשו נכספה גם כלתה לשוב אליה, אך המלך לא נְתָנוֹ לעזוב את עיר מלכותו, כי לא האמין בו, וַיְגָר מפניו פן יצית רוח המֶרד בלבב היונים בני עַמוֹ וארצו. כראות היסטיאֶאוס כי נלכד כצפור בפח, עשה מזמה וַיָעַר בסתר את רוח אַריסטאַגאָראַס שאֵרו הקרוב אליו היושב במילעט, לעורר רוח קֶשֶׁר וָמֶרֶד בלבות היונים להתפרץ מפני הפרסים נוגשיהם ולוחציהם, וַיְקַו כי בִפְרוץ מלחמה בין היונים ובין הפרסים, אז ימצא תואנה לשוב אל ארץ מולדתו, וחפצו בידו הצליח, כי אחרי ימים לא כבירים התפרצו אזרחי מילעט גם יתר הערים בְּנוֹת ארץ יון מפני אדוניהם מלך פרס ויעמדו הָכֵן למלחמה, ושפארטה וכל מדינות ארץ יון, חשו לעמוד לימין הערים ההן לפרוק את עֹל הפרסים מעליהן. רק אטהען לא הרבתה לעזור להן, כי יָראה מפני מלך פרס לבל ירכב לראשה את היפיאַס העריץ המתגורר באזיא הקטנה מעת אשר נגרש מעיר ממשלתו. גם ערעטריא העיר הקטנה לא הביאה רק עזר מעט, כי שתיהן שלחו רק אניות מלחמה מעטות לעזור להן במלחמה. והנה בתחלה הצליחו המתפרצים וילכו מחיל אל חיל, וברוח גבורתם ונקמתם שרפו באש את זאַרדעס העיר הבירה באזיא הקטנה. ומני אז פָרַץ המרד בכל ערי ארץ יאָניא. אך לא ארכו הימים וההצלחה פנתה להם עֹרֶף, כי התגאו המנצחים ברוח גבורתם, חָלַק לבם וַיְנַתְּקוּ את אֲגֻדַת האהבה אשר היתה ביניהם עד הימים ההם, ואז רמה יד הפרסים עליהם, ויגברו מהם במספרם הרב והעצום, ויכום מכות חדרי בטן במלחמת הים, וילכדו את עיר מילעט ויהרסוה עד היסוד, את מרבית יושביה הגירו על ידי חרב, ושאריתם לקחו בשביה וימכרום לעבדים, אַריסטאַגאָראס נס מנוסת חרב אל הטראקים ושם הוּמת, והיסטיאֶאוס אשר שֻלח ארצה יאָניא ויִתחבר להמתפרצים, נִשבה וַיִתָּלֶה על עץ. יאָניא נפלה שנית בידי הפרסים, ודריוש נשבע לעשות מלחמה ונקמה באטהען וערעטריא על אשר שלחו אניות מלחמה לעזור להקושרים והמורדים.


53. §

ומארדאָניוס חתן דריוש המלך, נסע לראשונה באניות מלחמה ובחיל גדול לאֹרך חוף טהראַקיא להנָקם ביוָנים על אשר מרדו באדוניהם במלך פרס, וְאֶרְאֶלִים (העראָלדען) שוטטו בכל ערי ארץ יון לבקש מאת היונים מים ועפר לְאוֹת כי נִכנעים הם תחת יד מלך פרס ועבדיו הם. אפס כי גם מאַרדאָניוס גם האראלים לא הצליחו בדרכיהם, וידיהם לא עשו תושיה. רוח סֹעָה וסער הֵטיל את אניות מאַרדאָניוס וַיְטַלְטְלֵן טַלְטֵלָה גֶבֶר וַיְנַפְּצֵן על סלעי מֵצַר הר אטהעס וְעַמֵי הטראַקים הִכּוּ לפי חרב חֵלק גדול מצבא הפרסים ביבשה, עד כי נִלחץ מאַרדאָניוס לשוב עִם יתר הפליטה אשר נשארו מחילו, לארץ אזיא, וַיִתְמַלֵט בְּעוֹר שִׁנָיו ובבֹשת פנים וגורל האראלים היה עוד רע ומר מגורל מאַרדאָניוס, כי אף אם הביאה אליהם עגינא מים ועפר, וגם מַרבית יושבי האיים עשו כן לְאוֹת כְּנִעָתָם; בכל זאת היתה אחריתם להכרית, כי בהגיעם לשפארטה ואַטהען ויבקשו גם מהן אות הכנעה ההיא, קמו עליהם היונים וַיְרַצְחוּם לַמְרוֹת חֻקי כל עמי הארץ. וַיְהִי בְּהִשָׁמַע דְבַר הָרֶצַח הזה לדריוש המלך, עלתה חמתו באפו עד להשחית, ויוסף שלוח ציים אדירים וגבורי מלחמה ארצה יון לעשות בה נקמה בחרב ובדם, ואת דאַטיס ואַרטאַפערנעס הִפקיד לשרים על אנשי החיל ההם ולנגידי מלחמה. הצִיים ההם עברו את יַם האיים ויכבידו שם אָכפם על איי הסיקלדאַיים לְהִכָּנַע תחת יד מלך פרס, ומשם הלכו אל אייבאָאַ. אך אזרחי ערערטריא התיצבו לפניהם, וברוח עצה וגבורה נלחמו בהם, עד אשר בגד בהם אחד מאזרחי העיר ההיא ויסגירה ביד אויב, והפרסים ערוה עד היסוד בה, ואת יושביה הֶגלו לארץ אזיא, אחרי כן עברו הפרסים את כל האי ההוא (אייבאֶאַ) באש ובחרב ודם. אז שלחו אנשי אטהען אל אזרחי שפארטה כי ימהרו לבוא אליהם ולעזור להם להלחם עם הפרסים עוכרי הארץ. והנה אַף כי נאותו השפארטאנים לשאלתם, בכל זאת אֶחרו ויתמהמהו לבא עד כי עָבר המועד. יען כי חק עולם להשפאַרטאַנים לבל יצאו למלחמה בטרם ימלא אור הַלְבָנָה. וכראות האטהענים כי אין עוזר להם, חגרו הם לבדם בעוז מתניהם וַיְחַזְקוּ ויְאַמְצוּ את לבבם ויצאו למלחמה על אויביהם, ובראשם עשרה שרי צָבָא גבורי חיל ומלֻמדי מלחמה. הנכבד בכל שרי הצבא ההם, היה מילטיאַדעס, אשר עָבַד לְפָנִים עבודת הצבא בחיל מלך פרס וידע את כל הליכות מלחמת הפרסים ותחבולותיה. ועל פי דבריו השתערו עשרת אלפים איש מבני אטהען ואלף איש מבני פלאַטאֶאַ על חיל הפרסים בַּמָקוּם אשר לא יצלחו שם פרשי הפרסים לעשות מלחמה ואף כי הפרסים היו רבים ועצומים מהם עשרת מונים, בכל זאת התגברו היונים עליהם ויכום ויכתום עד חרמה. והמלחמה ההיא נודעת בספרי דברי הימים בשם מלחמת מאַראָטהאָן. היונים שללו שלל רב מאד, ויאסרו את הפרסים בנחֻשתים ההם אשר הֵכִינּו לאסור אותם בהם. גדול היה כבוד האטהענים בהראותם במלחמה ההיא לראשונה את תעצומות עֻזם ואת רוח גבורתם ובהוכיחם לעיני כּל כי יאוֹת להם להיות עם חפשי בארץ. ואחרי עֲבוֹר שנות מאות רבות, נשאו תמיד מַטִיפֵי העם (דיא פאָלקסרעדנער) את מְשָׁלָם על המלחמה ההיא להעיר ולעורר בלבות שומעיהם רוח גבורה ועוז –. בין חללי פרס נפל גם היפיאַס העריץ לפי חרב היונים. ובעלי אַטהען הציבו מצבת עֹז על בקעת מאַראָטהאָן, זֵכר לנפלאות המלחמה ההיא אשר כמוה לא נהיתה מיום הִוָסֵד ארץ יון, גם לכבוד מילטיאָדעס הציבו מצבה בבקעה ההיא, ושתי המצבות ההן היו מאבני שׁיִש לָבָן.


54. §

מהיום ההוא היה שֵם מילטיאַדעס יקר מאד בארץ יון, כי הוא הִצִיל את עַמוֹ מעבדות הפרסים. אך ימי הודו וכבודו לא נִמְשֶׁכוּ. כי הוא??? את לב אזרחי אטהען לשלוח צי אדיר ואנשי חיל אֶל אִיֵי יַם אֶגאֶאִי בעלי ברית הפרסים ולהכניעם להיות סָרוֹת למשמעת אטהען. אפס כי דרכם לא היתה צלחה, ובחצותם את יושבי אִי פאַראָס, נִגפו לפניהם וינוסו מפניהם מנוסת חרב. אז הרשיעו אזרחי אטהען את מילטיאַדעס לפני אֲסֵפַת ראשי העם ויטפלו עליו אשמה כי הוא הִשְׁלָה את נפשם בתקוה רמיה וישפוך את דמי אחיהם חִנם, גם דָלַל את אוצר המדינה בהוצאות המלחמה ההיא. וראשי העם נתנו צדק לדברי השִטנה ההיא, ויושיבו שופטים בשער לשפוט את מילטיאַדעס ולתת לו כדרכיו וכפרי מעלליו. והשופטים ההם הֵעִידו את מילטיאדעס לבוא ולעמוד לפניהם למשפט, אך הוא לא יכול ללכת אז מפני חמת הַדַלֶקֶת אשר נספחה אל הפצע אשר נפצע במלחמת פאַראָס. ויצוו השופטים להביא אותו אליהם בַּמִטה, ויחרצו עליו משפט לְשַׁלֵם את כל ההוצאות אשר הוציא במלחמה ההיא על לא דבר. אך הוא נָפַח נפשו עד מהרה ויגוע וימת במכאובים רבים, וקימאָן בְּנוֹ גְדָל הנפש וישׁר הלבב שִׁלֵם מכספו את הוצאות המלחמה ההיא אשר הטילו השופטים על אביו, ואחרי כן קבר את אביו בכבוד כיאות לאיש גדול ונכבד כמוהו –. בעת ההיא התנוססו בעיר אטהען שני אנשים יקרי ערך וחכמי לב, הלא הם אַריסטידאס המכונה בשם “צדיק”, וכשמו כן הוא, וטהעמיסטאָקלעס. שניהם התאמצו בכל מאמצי כחם להגדיל את תפארת ארץ מולדתם ולהאדירה, אך שונים היו בדרכיהם ובעלילותיהם, אריסטידעס שקל במאזני צדק את כל פֹעל אשר פָעל לטובת ארצו, ולא עשה כל תחבולה אשר למֹרת רוח האמת היא, אך טהעמיסטאָקלעס עשה כל אשר בכחו לעשות להצליח את ארץ מולדתו, ולא פִלס נָתיב לעלילותיו ותחבולותיו, וישם פניו אל הערמה והמזמה. והמון עם היונים אהבו אותו פי שנים מאשר אהבו את אריסטידעס, ויכבדוהו וירוממוהו על גבי מרומי התהלה. ולבל יהי לו אריסטידעס לשִטנה בכל דרכיו, הִטה את לבות אזרחי אטהען לגרש אותו מארצם, ועל פי משפט שופטי רשע גרשו האזרחים את אריסטידעס הצדיק והישר באדם מעיר אטהען. ומני אז היתה המִשרה רק בידי טהעמיסטאקלעס, ויהי הוא לבדו המוציא והמביא את העם, ועל פיהו ישק כל הארץ, ותהי ראשית מעשהו להרבות את מספר אניות המלחמה באטהען, יען כי רק על פי הדבר הזה תָרוּם ימין אַטהען להיות שַׁלֶטֶת על כל מדינות ארץ יון. והאזרחים נֵאוֹתוּ לעצתו אשר יעץ להוציא על מִבְנֶה האניות את הכסף אשר יחצבו מההרים ואשר חלקו תמיד לאזרחי העיר עד העת ההיא.


55. §

וחמת דריוש עלתה באפו עד לאין מרפא על היונים עַם עֶבְרָתוֹ, ויקבוץ אנשי חיל רבים ועצומים אשר לא ישפוק עֲפר יון לִשְׁעלים אשר ברגליהם, ויאמר להכות את כל ארץ יון חרם. אך בטרם הֵחל את המלחמה קדמהו המות ויאסף אל אבותיו. אמנם אף כי אָבד דריוש מן הארץ, לא אבדו עשתונותיו. כי הוריש את שׂנאתו ונקמתו לאחשורוש בְּנוֹ. ואחשורוש היה גבר יהיר מאד, רום עינים ורחב לבב, ויגזור אֹמר לנתוש ולנתוץ לְאבד ולהרוס את כל ארץ יון, ויאסוף חיל נורא מאד אשר לא נראה כמוהו בכל הארץ, גם עשה אניות מלחמה וציים אדירים גדולים אשר מספרם יותר מאלף ומאתים עד כי הִרְתִיחוּ כסיר מצולת ים וישימו תהום למרקחה –. ובעת ההיא עמדה ההצלחה לימין אחשורוש באופן נפלא מאד, כי באפס יד השקיע את אש המרד במצרים, ואז חלף רוחו ורם לבבו, וַיַסַע את חילו הנורא למסעיהם ארצה יון, פרשים וְרַגְלִים, בֵּהמות מַשא, סוסים, חמורים, גמלים ופרדים, עבדים ועושי מלאכה. ויעבירם על שתי מעברות אשר נטה על פני ההעלעספאנט. שבעה ימים ושבעה לילות רצופים עבר הקהל הגדול והנורא ההוא על המעברות ההן. ומשם הוליכם אחשורוש דרך טהראקיא ומוקדון אל טהעסאליא. ואניות מלחמה שוטטו לאֹרך החוף להביא לאנשי הצבא כל המחסורים אשר יחסרו להם. ולבל תִּנָפַצְנָה האניות על סלעי אַטהאָס כבפעם הראשונה, צוה אחשורוש לחרשי היונים וְהַצֹרִים לחפור תְּעָלָה דרך הר אטהאס ההוא, ודרך התעלה עברו האניות בלי כל מִפְגָע ומכשול. וטהעסאַליא נבהלה נֶחפזה בראותה את החיל הגדול והעצום ההוא, וַתִּתְרַפֵּס וַתִּכָנַע לפני אחשורוש מבלי הָניף חרב ומבלי נַסות אליו דבר, גם באֶאָטיא ומדינות קטנות אחרות חרדו ורגזו מפני רעם גבורות הפרסים ומפני רבבות אלפי גבורי צבאוֹתיהם, ותשלחנה מים ועפר להמלך העזוז והנורא לאות כי עבדים המה להוד הדר מלכותו. והפרסים הלכו מחיל אל חיל הלוֹך וְקָרוֹב למחוז חפצם. בעת ההיא הֶראתה ארץ יון לדעת מה עַז כֹּחַ האחוה ומה עָצמה אהבת ארץ מולדת. כי מרבית ערי היונים מִהרו ותעשינה שְׁלוֹם אמת אשה עִם רְעוּתָה, ותבאנה במָסורת ברית אֲמָנָה להשליך נפשן מנגד בעד ארץ מולדתם, וכֻלן כאחת התישבו תחת דגל שפארטה ותחת ידי שרי צְבָאָה. בחדש הרביעי (יולִי), בעת אשר יָחֹגוּ היונים את מִשחקי האלימפוס, הגיע אחשורוש וכל צבאות גבוריו עד מַעבר (ענגפאָס) הַררי טהערמאָפילה, וינופף בידו על ארץ היונים, וידמה בנפשו כי בתנופת זְרֹעוֹ יאסוף את מְלוֹאָה כאסוֹף ביצים עזובות. אך לא כאשר דמה כן היתה! כי לעאָנידאס מלך שפארטה עם שלש מאות איש מגבורי שפארטה ואלפי איש מבעלי הברית, סגרו לפניו את המעבר ההוא בתעצומות עֻזם. ואחשורוש שלח מלאכים אל לעאָנידאַס וַיְצַו עליו להשליך מידו את כלי נִשקו, אך הוא השיב לו אמריו לאמר: “אם איש גבור חיל אתה, רֵד אלי וקח את כלי מלחמתי מידי!” ויוסף אחשורוש שלוח אליו מלאכים שנית, והמלאכים דברו בגאוה ובגֹדל לבב אל לעאָנידאַס וישאלוהו: “איכה עֻפְּלָה כֹה נפשך להתגרות מלחמה את חיל פרס הרב והעצום אשר יכסו את עין השמש בעופפם את חציהם וחניתותיהם?”, ואחד מבני היונים השיב אמרים במנוּחת לבב: “אם כן איפוא נלחמה את הפרסים בצל” –. וחמת אחשורוש בערה בו על רהב היונים ועזותם, ויצו לאנשי חילו לפרוץ בחזקת היד ולעבור את המעברה ההיא, אך לשוא שקד! אלפי איש מבני חילו נפלו חללים בחרב היונים, אלפי איש זבו מדֻקרים בהציגם כף רגלם על המעברה, עם ראשי גבורי פרס, הם עשרת אלפים הגִבורים הנקובים בשם בני “אַל-מָוֶת”, גם הם כשלו בהליכתם ולא יכלו לעמוד לפני היונים ויסוגו אחור בבֹשת פנים. ולולי הרשיע אחד מבני היונים לבגוד בארצו ומולדתו, כי אז היתה תבוסת הפרסים שלֵמה עוד בעת ההיא. אך הבוגד ההוא הִתמַכֵּר להסגיר לַמות את אֶחיו הגבורים, וַיוֹלֵך מִפְלַגָה אחת מצבאות הפרסים בְּמִשְׁעוֹל ההר אשר נעלם מעיני הפרסים, וַיְנַהלם עד המקום אשר שם גבורי היונים נְחִתִּים להתנפל עליהם מאחוריהם בפתע פתאֹם. וישא המלך לעאָנידאַס את עיניו וירא והנה חיל הפרסים נוסע, וישלח מעליו את חיל בעלי הברית אשר אתו, והוא עם שלש מאות השפארטאנים ועם עוד שבע מאות איש מעיר טהעספיא אשר נלווּ אליו, התיצבו לקראת אויביהם. והפרסים הֵגיחו אליהם גם מִמַעברת טהערמאפילה, ויהיו בַתָּוֶך, והמלחמה היתה להם מפנים ומאחור. אז התגבר לעאָנידאַס וּמְתֵי מִסְפָּר גִבּוֹרָיו, ובגבורת רעם נִלחמו בחיל פרס הרבים והעצומים מהם אלפי מונִים, ולא הניחו חרבם מידם עד אשר הִשְׁכִּירוּהָ מִדְמֵי חללים, ועד אשר עָיְפָה נפשם מֵהֶרֶג, ואז – ככלות כֹּחָם נפלו כֻלם כאחד וימותו מות גבורים משכילים. ואזרחי עיר טהעבען אשר נספחו בחֹזק יד היוָנים לְהִסְתַּפֵּחַ במלחמת הפרסים, בראותם כי יְמִין אחשורוש רוֹמֵמָה, פרשו אליו כפיהם ויתחננו אליו לבל יגירם על ידי חרב, וַיְעָתֵר להם אחשורוש ולא המיתם, אך התוה עליהם תָּו כי עבדים המה לו, וישלחם מעל פניו בקלון ובקלסה. וְשֵׁם המלך לעאָנידאַס וצבא גבוריו אשר הֶערו למות נפשם על אהבת ארצם ומולדתם, היה יקר ומאד נעלה בפי היונים גם דורות רבים אחרי כן, והמשורים שרו תהִלתם שְׁנוֹת מאות רבות, ועל המקום אשר נפל שם המלך המרומם ההוא, הציבו היונים אֲרִי נְחֹשֶת למען דעת כל עַמֵי הארץ כי הוא היה גבור כארי –. והפרסים שטפו ועברו כמבול מים בארץ יון, באפס יד הכניעו תחתיהם את באֶאָטיא ואת פאָקיס, ובסערת מות פרצו בשער אטיקה וישלחו את עיר אַטהען באש. זקני אנשי החיל אשר לחמו בעד קרית מָעֻזָם ההיא, נפלו לפי חרב הפרסים עד אחד, ויתר אנשי החיל נקבצו באו באניותיהם ויעמדו הָכֵן לְהִלָחֵם עם צורריהם ומַחריבי ארצם, וכל הנשים והטף עם כל הרכוש וכל הַכְּבוּדָה הִצִיל טהעמיסטאָקלעס בעצתו אשר יעץ לשלחם לאיי סאָלאַמיס, עגינא וטהאֶצענע, ואחשורוש שלח מלאך לפניו לשושן הבירה לְבַשֵׂר את בני עַמוֹ כי הִכָּה את כל ארץ יון הרס וישימה הדום לרגליו. אפס כי עַב עָנָן הֵעִיב בעת ההיא את אור שמחת אחשורוש והפרסים. כי אחשורוש שלח בעת ההיא מִפְלַגָה גדולה מצבא גבוריו אל מחוז פּאַרגאַס לשלול את אוצרות הזהב אשר בהיכל דעלפהי, ולהרוס אחרי כן את ההיכל ההוא עד היסוד. אך כאשר העפילו אנשי חיל ההם לעלות על מְרוֹם הַמְסִלוֹת הנוראות אשר שם, הָשלכו עליהם אבנים גדולות ומטילי סלעים בתגרת יד מִסְתַּתֶרֶת עד כי התפוצצו אנשים רבים על ידי סלעי מָגוֹר ההם וימותו ברגע, והנשארים הִתמלטו בְעוֹר שִׁנֵיהֶם וינוסו מנוסת מָוֶת לְמַלֵט את נפשם, וכהני היכל דעלפהי הִתהללו כי זו כֹחָם לאלֹהיהם השוכן בהיכל ההוא, וכי הוא הרעים על עַם חֶרְמוֹ וַיְנפצם על אשר חשבו מזִמה להרוס את משכּן כבודו –.


56. §

בעת ההיא הושיע טהעמיסטאָקלעס את ארץ יון, כי הוא היה אז פקיד אניות המלחמה אשר להיונים, ועל פי פקודתו התחברו כל האניות ותלחמנה עם אניות הפרסים ותוכלנה להן על יד מֵצר הר ארטעמיזיום. אחרי כן נסע משם ותבאנה אל לשון ים השרוני (זאראנישער מעערבוזען), ואחריהן באו עד מהרה גם כל אניות הפרסים אל לשון ים ההוא ואז נועצו פקידי אניות היונים לב יחדו לעזוב את אניות קאָרינט ולברוח, כי נבהלו נֶחפזו בראותם כי אניות הפרסים כִּסוּ את כל פני הים ולגדודי אנשי חילם אין מספר. גם השפארטאנים אמיצי הלב ומרי הנפש חשבו מזמה כזאת על פי עצת אייריביאַדעס שר צבא אניותיהם. ויהי בהודע זאת לטהעמיסטאָקלעס וַיְסַכֵּל את עצתם בערמתו, כי הוא מהר וישלח מלאכים אל מלך פרס להגיד לו כי בלילה הבא ינוסו אניות רבות מאניות היונים, ואם יַקֵף את מבוא הים (בוכט) באניותיו, אז יתפוש בנקל את האניות ההן –. ומלך פרס האמין בדברי טהעמיסטאָקלעס, ויסגור את הים על הנסים וְהַמִבְרָחִים ההם. והיונים בראותם כי אבד מנוס מהם וכפשׂע ביניהם ובין המות או השִביה, התאוששו ויתאזרו עוז וילחמו כדֻבים שכולים בעד נפשם וחֻפשם, וטהעמיסטאָקלעס מִהר וידא כנשר עִם אניותיו להושיע לבני עמו הלֹחמים כנואשים, ובכן מָשַׁך את כל אניות הפרסים אל הים הקצר ההוא, וַתִּנָגַפְנָה אניות פרס לפניהם, ותלחצנה אשה את אחותה בְמֵי הים הצר והמוזר להם, וַתִּנְפַצְנָה בְּאִשׁוֹן לֵיל על שִׁנֵי הסלעים והכֵּפים. בעת מהומה ומבוסה ההיא, עזבו היונים בני אזיא הקטנה אשר היו בחֵיל פרס, את הפרסים, וַיִסָפְחוּ אל היונים אחיהם ויעזרו להם להכות את חיל פרס. והפרסים בראותם כי מות ואבדון חומה להם מימינם ומשמאלם, נסו מנוסת חרב, וטהעמיסטאָקלעס רדף אחריהם בחרב מלאה דם ויכם על יד אי סאַלאַמיס מכה רבה ונפלאה וישימם כעפר לדוּש. ואחשורוש בהביטו מראש הצור את מגפת אניותיו ואת תבוסת גבורי חיליו, חרד חרדה גדולה במאד מאד, וינס עם אנשי החיל אשר היו אתו מנוסת מָות, ויברח דרך טהעסאַלליא, מוקדון וטהראַקיא. ואלפים איש מאנשי חילו ספו תמו ברעב ובקרה, ולאלפים טֻבעו בגלי נהר סטרימאָן, כי חם השמש ונמס הקרח המכַסה את פני הנהר ההוא, וצללו כעֹפרת במים עזים. ואחשורוש הגיע עיף ויגע עד ההעללעספאָנט וירא כי המעברות אשר בנה על פני הים ההוא נהרסו בתגרת יד רוח סערה, ויקח לו סירת דוגה ויעבור בה את הים, וכפשׂע היה בינו ובין בטן שאול, ויתמלט בגפו אל ארץ אזיא.


57. §

אחשורוש הניח אחריו שלש מאות אלף איש בטהעסאליא, ולתקופת השנה פשטו שנית בארץ יון להשחיתה, וישרפו את כל הבתים וההיכלים אשר נשארו עוד בעיר אטהען, וידם עוד נטויה להשאות את כל ארץ יון גלים נצים. אך הם חשבו מזמה בל יוכלו, כי גם עליהם עברה כוס התרעלה כעל אחיהם בשנה העוברת. כי היונים חגרו כל חמתם ורעם גבורתם ויכו אותם מכה נחלה מאין כמוה במלחמה הנודעת בשם מלחמת פלאַטאָן, ושרי צבאם היו פויזַניאַס השפאַרטאַני, ועל ידי אריסטידעס שר צבא אטהען. במלחמה הנוראה ההיא החרימו גבורי יון את חיל פרס הרב והעצום מהם במאד מאד, וגם את מאַרדאָניוס שר צבא פרס הִכּוּ לפי חרב. ומכל המחנה הכבד ההוא לא היו פליטי חרב כי אם כארבעים אלף איש אשר נסו במהומת מות עד ההעללעספאָנט ויתמלטו בעור שִׁנֵיהֶם. והיונים מצאו שלל רב אין קץ, וישובו לבתיהם עליזי נצחון וכבדים בכסף וזהב וכל הון יקר ונעים, ויחֹגו חג גדול על גאולתם ועל פדות נפשם –. והיום ההוא יום רעה להפרסים מאין כמוהו! כי ביום אשר נִגְפוּ בני עמם על יד סאַלאַמיס, בעצם היום ההוא היתה בם מגפה גדולה גם על יד מֵצר הר מיקאַלע אשר באזיא הקטנה. כי גם שם הִכּוּ אותם היונים מכה רבה ונפלאה מאד, וישרפו את אניות מלחמותיהם. ואף כי גם במלחמה ההיא היה שר צבא היונים איש גבור חיל מילדי שפארטה, בכל זאת נאה התהלה והכבוד לבני אטהען ומילעזיא, כי הם לחמו כגבורים משכילים וידיהם רעצו אויב, הם שלחו את אניות פרס באש, וחרבם עופפה כברק להט וכחזיז זעם בין מערכות הפרסים הנבוכים והנסים והנמלטים. הַנֵצַח ההוא הוכיח לעיני כל העמים כי אהבת ארץ מולדת, רוח גבורה ורגשי דרור (פרייהייטסגעפיה) ידם רב להם לְרַד לפניהם גוים עריצים רבם ועצומים גם במתי מעט, כי היונים המעטים התגברו על אויביהם הרבים מהם עשרת מונים, וַיְגַדְעוּ רמי הקומה וישפילו גבוהים עד כי גרשו מפניהם אויב ויאמרו: “הַשְׁמֵד”! –. ובעלי אטהען אזרו עוד חיל, ויחגרו חרב גאותם ורוח גבורתם וילכדו להם את זעסטאָס ואת לעמאָנס ואת אִמבראָס, האיים אשר הריצו ידיהם אל מלך פרס. ואחרי כן התחברו בעלי אטהען עם השפארטאנים ועם יתר אנשי שלומם ובעלי בריתם ויביאו תחת ידם את ביצאַנץ היא קאָנסטאַנטינאָפעל, מַפתח ים השחור ומעוזו. לתקופת עשר שנים שִׁבר קימאָן גבור החיל את חיל הפרסים משנה שִׁבָּרוֹן ויך אותם מכה נצחת ביבשה ובים על יד נהר איירימעדאָן באזיא הקטנה, ומני אז נפלו הפרסים מאד בעיניהם ולא יספו לבוא עוד בארץ יון, כי ראו כי כל תעצומות עֻזם התפוצצו על הסלע הכָּבד הזה.

______________


2. שלטון אטהען וימי פעריקלעס.


58. §

מימי מלחמת פלאַטאֶאָ, היתה ראשית גבורת היונים במלחמות הים, ובגלל אשר קָצֹר קצרה יד השפארטאנים להרבות את מספר אניותיהם, והאטהענים עשו להם אניות שַׁיִט וציים אדירים במספר רב מאד, על כן נָסַבּה מעט מעט המשרה העליונה לאטהען עד כי היתה גברת כל מדינות ארץ יון, גם גבורתה וצדקתה אשר הוכיחה לעיני כל במשך ימי המלחמה הארוכה עם הפרסים, היו נְסִבָּה לְהַסֵב אליה את המשרה ולתת את רסן הממשלה בידה, גם הבגד אשר בגד פויזאניאס שר צבא השפארטאנים בעירו ובעמו, היה נסבה לְהָסֵב את המשרה משפארטה לאטהען כי בעת אשר לכדו היונים בעלי הברית את ביצאַנץ, לקח פויזאניאס שרים אחדים מחיל פרס בשביה, ובתוכם היו גם קרובי מלך פרס ושארי בשרו, אך אחרי ימים מעטים נתן להם חֹפש וישלחם אל מלך פרס, ויעבר קול כי הם ברחו בסתר והוא לא ידע מאומה. ואז שלח מלאכי שלום אל מלך פרס להגיד לו כי הוא יעמוד לימינו לרד לפניו את ארץ יון אם יתן לו את בתו לאִשה וישימהו לְפֶחָה בפעלאָפאָנעז. וַיֵעָתֶר לו המלך וישבע לו לעשות שאלתו אחרי כי יבצע את כל מעשהו בארץ יון. ומהיום ההוא והלאה לבש פויזאניאס גֵאוּת, וַיַעַט כמעיל גָאוֹן וְזָדוֹן, ברגל גאוה רָמַס את חֻקי השפארטאנים וכל משפטיהם, וילבש שני עם עדנים, ויעל עֲדִי זהב על לבושו, ויעש משתה תמיד כמשתה המלכים, ובני פרס היו שריו וסריסיו ועבדיו בשבתו בביתו ובצאתו שער עֲלֵי קֶרֶת, עד כי נדמה כמלך בִּמְסִבּוֹ. ועל ידי גֵאוּת ממשלתו והליכות שׁלְטוֹנוֹ הבאיש את ריח הממשלה הלאַקאָדאֶמאָנית בעיני כל עמי הארץ. ויהי בְּהִשָמַע דרכיו ומעלליו בשפארטה, שלחו השפארטאנים מלאכי זעם אליו להפשיט מעליו כבודו ולהסירו מִמֳשְׂרָתוֹ. אך דבריהם לא נשמעו בכל מדינות הים (זעעשטאטען), עד כי נוֹאֲשׁוּ מהיות עוד שליטים בארץ יון. ופויזאניאס בהיותו עוד בשפארטה לא חָדַל משלוח מלאכי שלום אל מלך פרס וּמֵהַבְטִיחַ אותו כי הוא יעזור לו להכניע תחתיו את כל מדינות ארץ יון. אך אחד מעבדי פויזאניאס הודיע את הדברים ההם לבעלי שפארטה וַיְגַל את סוד אדוניו ואת בִּגְדוֹ אשר בָּגַד בארצו ומולדתו, ויחרצו עליו השפארטאנים משפט מות, אך הוא ברח אל אחד מהיכלי האלילים לְמַלֵט את נפשו מחרב המשפט. אבל שרי שפארטה גָזְרוּ אֹמֶר לכלוא אותו בתוך ההיכל ההוא לעולם ולסתום את מבוֹא שעריו באבנים וָשִׁיד עד כי ימות שם ברעב, ולפי המסורה הביאה אֵם פויזאניאס את אבן הראשונה לסתום את מְבוֹא שער ההיכל ההוא, ויד כל העם היתה באחרונה להביא אבנים ושיד לִבְנוֹת מקום קבר להבוגד ההוא.


59. §

ובעת אשר החליש פויזאניאס את בני שפארטה בבגדו בה, חִזְקוּ שלשה שרי צבאות אטהען את עיר מולדתם וַיַרְבּוּ לה עָצְמָה עד כי הצליחה למלוכה. שרי צבאות ההם היו שׁוֹנִים בתכונותיהם וְהַלָךְ נפשם ופֹעל כפיהם, אך בַּעֲשׂוֹת ישועות לעיר מולדתם נשתוו שלשתם יחד איש אל רעהו. טהעמיסטאָלעס הצליח לבנות בחכמתו ובחריצותו חומה נשגבה ובצורה סביבות אטהען וליסד את בניני חוף פיראֶעאוס, החוף המהֻלל מאד מאין כמוהו בכל חֻפֵּי הארץ בימים ההם, וקימאָן ופעריקלעס חִברו אחרי כן את החוף ההוא על ידי חומה לִפְנִים מחומה עם חומת אטהען העיר הבירה. והשפארטאנים שָנאו את טהעמיסטאָקלעס תכלית שנאה בגלל אשר בִּצר את אטהען והֶעלה לשמים שׂיאָה, כי צרה עינה בצרתה זאת הבצורה ומתנוססת כאבן גזר על אדמת יון. ועל כן הרשיעו השפארטאנים אחרי כן את טהעמיסטאָקלעס באמרם כי גם ידו היתה במעל פויזאניאס אשר מָעַל לְפָנִים בארץ יון וּבְבַגְדוֹ אשר בָּגַד בה. והם היו נְסִבָּה כי צָלחה בידי אויבי טהעמיסטאַקלעס אשר באטהען להַטות את לב השופטים להַגלות אותו מארצו להיות נודד על אדמת נֵכר עשר שנים (ג“א רצ”ט 471). אז נרדף טהעמיסטאָקלעס בחיר שרי הצבא על צוארו, וינס מעיר מולדתו אשר הֵרִים את כְּבוֹדָה עד מרוֹם קֵץ ההצלחה, ותלאות רבות ונוראות עד אין מספר רדפוהו על כל מדרך כף רגלו, עד אשר הִתְמַלֵט בְּעוֹר שִׁנָיו ויבוא אל ארץ אזיא, ושם קבלהו מלך פרס בכל אותות אהבה וכבוד, ויתן לו שלש ערים באזיא הקטנה לשלוט בהן כְּאַוַת נפשו. אך כאשר בקש אותו מלך פרס לעזור לו לכבוש את ארץ יון, לא אבה ולא שמע לו, וַיֵשְׁתְּ סף רעל וימת, כי יקר בעיניו המות מִבְגוֹד בארצו וְעַמוֹ אף כי שִלמו לו דעה נוראה תחת כל הטובות אשר הפליא לעשות עמהם. ואוהביו אשר ידעו להוקיר את יקר תפארת גדולתו, אספו את אפר מוֹקֵד גְוִיָתוֹ ויקברוהו בסתר על אדמת ארץ יון –. והנה במדה אשר הֵרים טהעמיסטאַקלעס את הצלחת אטהען בחכמתו וברוב תחבולותיו ומזמותיו, במדה ההיא הרים אריסטידאס את הצלחתה בישרת לבבו ובצדקת נפשו וְזֹך פָּעלו, עד כי הֵסב את לִבּוֹת כל יושבי אִיֵי יון וכל יושבי ערי החוף לבוא במסורת ברית השלום עם אטהען, גם לתת לה כסף וזהב ואניות מלחמה לָשׂוּם קֵץ אל המלחמות הכבדולת אשר הפרסים נלחמים בארץ יון (ג“א רצ”ד 476). ובאי דעלאָס נועצו האזרחים לְיַסֵד בית אֹסֶף כסף אשר כח איש ואיש יביא אליו את נדבת ידו להוצאת המלחמה ההיא. והבית ההוא יצא לאור על פי עצת אריסטידאס, ופקידי הבית ההוא גם פקידי אניות המלחמה, היו אזרחי אטהען אשר בחרו בהם יושבי דעלאָס, אך המדינות הקטנות נִלְאוּ נְשׂוֹא את מעשה מבנה האניות, ויבחרו לתת כסף רב מאד לבעלי אטהען יותר מאשר דרשו מידם, אך להסיר מעליהם את הסֵבל ההוא. והדבר הזה היה דָרוּשׁ אחרי כן לחפץ אזרחי אַטהען, כי על ידי הכסף הרב אשר אספו מהמדינות הקטנות ההן, עשו אניות רבות, גם הביאו תחת ידם את המדינות ההן ועוד איים רבים וישימום לְמַס עֹבֵד. ואריסטידאס הישר באדם, חי כל ימיו בחֹסר כֹּל, כי לא לקח מאומה מאוצר המדינה, ובמותו לא נמצא בביתו אף קשיטה אחת, עד כי קברוהו בעלי אטהען בהוצאות כסף המדינה, וכבוד גדול עשו לו במותו, גם הוציאו כסף מאוצר המדינה לכלכל את נפשות בניו אשר לא הורישם אביהם מאומה בלתי אם את מדותיו הטובות והישרות.


60. §

גם קימאָן בן מילטיאַדעס ופערקילעס הגדילו את תפארת אטהען קרית משושם בפֹעל כפיהם וברוב חכמתם וחריצותם. קימאָן השליך את נפשו מנגד ללחום את מלחמות אטהען עם הפרסים ובזרוע עֻזוֹ הִכָּם מַכּוֹת נפלאות בַּיָם וביבשה וַיְגַדַע את זְרֹעָם. ועל פי צדקת פזרונו ונדבת ידו הפתוחה ואור פניו אשר האיר לכל בני האדם, מצא חן בעיני כל בני עַמוֹ ויאהבוהו מאד ויתנו לו יְקָר וכבוד מְלוֹא חפנים, הוא הרחיב את גבול אטהען, ויוציא מאוצרו כסף רב מאד לְהַאְדִיר את יפעתה בבנינים גדולים ומפֹארים אשר התנוססו לְנֵס עַמִים בדורות קדומים ההם, ובתוכם היה גם בית הַמִדְרָשׁ המהֻלל הנודע בשם אַקאַדעמיא, ואולם העמודים (זיילענהאללע) אשר פי היונים יקבנו בשם סטאָאַ ואשר יצא שמו למרחוק בימיו היה רעש גדול (ערדבעבען) בשפארטה, ובתגרת ידו הנוראה שָׂם בה שֵׁמוֹת (ג“א רצ”ו 464). מרבית בתי עיר הבירה ההיא נהרסו ויהיו מְעִי מפלה, ואנשים רבים נקברו תחת עִיֵי החרבות ויהיו בתיהם קבריהם. ועל הרעה הנוראה ההיא נוספה עוד רעה אחרת, כי המעסענים (מעסעניער) וההעלאטים התפרצו מפני השפארטאנים אדוניהם, ובסערת מלחמה פרצו בשערי שפארטה לְהִלָחֵם עד חפשם. כראות שפארטה כי צר לה מאד ובאו מים עד נפש, נתנה יד לאַטהען להושיע לה בעת צרתה. וקימאָן אשר דָבקה נפשו לאהבה את ממשלת האפרתים אשר בשפארטה, הטה את לב בעלי אטהען לשלוח אנשי מלחמה לשפארטה להושיע לה בצר לה. אך מרבית אפרתי שפארטה לא בָטחו בעזרת אַטהען אוֹיַבְתָּה מאז, וישלחו מעל פניהם את חֵיל העוזר אשר שלחה לה אַטהען. וַיֵרַע הדבר מאד בעיני האטהענים, וישפכו כל חמתם על קימאָן ויגרשוהו מעירם על פי משפט שופטי העיר (אָבטראַציזמוס). ולתקופת עשר שנים אשר לחמו המעסענים עם השפארטאנים, והשפארטאַנים לקחו מידם את מצודות איטהאָמע, שלחו בעלי אטהען מלאכים אל המעסענים להגיד להם כי יאספום אליהם ויתנו להם את עיר נויפאַקטום הבנויה על חוף הים לָשֶׁבֶת בה, וכאשר הבטיחו להם כן עשו, ויתנו להם את העיר ההיא לעיר מושב. וקימאָן מת בנָסעו למלחמה חדשה לקראת הפרסים, וכבוד גדול עשו לו היונים במותו, וכל הארץ ספדו עליו כמספד על היחיד. מקום מותו היה אי ציפערן, ושנת מותו היא שנת ג“א שי”א 449 לפני ספהנ"ו –. ופערקילעס96 חֲכַם הלבב וגבור החיל, משכיל מאד בהליכות המדינה ושר צבא מהֻלל מאד, נשוא פנים ובעל לשון למודים, פעל ועשה ישועות גדולות בקרב הארץ כל ימי חייו, עד כי קראו בעלי אַטהען את הדור אשר חַי בו בּשֵׁם “ימי דור פעריקלעס”, ובשֵם הזה יתארו את ימי הצלחת אטהען אשר היתה גברת כל ארץ יון וצבי תפארתה. כי בימיו ישבה העיר על גפי מרומי ההצלחה מבית, ותהי שלטת גם על ערי המדינות מבחוץ, ואיים רבים היו סרים למשמעתה ויהיו לה למס. הוא הרים את יקר תפארת אטהען בהיכלי כבוד ומקדשים וטירות נשגבות, בתי חמד ומגדלי תלפיות. הוא החיה את רוח החכמה והדעת וכל חרֹשת המעשה ומלאכת מחשבת באטהען האדירה והבירה. ביתו היה בית ועד לחכמים יודעי העתים ומשכילים שכל טוב בכל דבר חכמת בינה, ובראש כל החכמים ההם היה פהידיאס חֲכַם חכמי חרשים הנודע לתהלה בכל קצוי ארץ. הוא פתח מקור חיים לכל איש אשר נְשָׂאוֹ לבו להקדיש עתותיו לחכמה ודעת ולכל מלאכת מחשבת, ובישרת לבבו הנחיל כבוד והדר לכל חכם לב אשר התנוסס בחקרי לבבו ובחכמתו ודעתו, וַיְנַטְלוֹ וַיְנַשְאוֹ כל ימי חייו. הוא האיר אור ההשכלה גם באהלי החשֻכים וְדַלַת בני העם היושבים בשפל המדרגה. ואף כי היה חֹטֶר בגזע אפרתים ונֵצר משרשי אצילים ונדיבי עָם, בכל זאת התרועע עם המון בני העם ויתחשב כאחד מהם, גם אהב מאד את משפטי ממשלת העם ויתן להם יתרון על משפטי ממשלת האפרתים. הוא נתן חֹק באטהען לתת לכל אזרח מאזרחיה דיֵ מִחְיָתוֹ מאוצר המדינה כל ימי שִׁבְתוֹ על כסא המשפט או בתוך אספת ראשי העם, או בעבדו עבודת הצבא בחיל היבשה או בחיל הים. הוא פזר נתן לאביונים נדבות כסף ומתנות יקרות וישביעם רצון. הוא תקן ימי ששון ומועדי שמחה גם משחקי שעשועים לשמח את נפשות הרואים. הוא העלה את כל ילדי עיר אטהען על מְרוֹם גרם מעלות החכמה והדעת עד כי כמעט היה לכל אחד מהם שאר רוח ויתרון הכשר דעת להיות שר ושופט במדינה וְלִנְחוֹת את העם בתבונות לבבו בכל הליכות התבל. ועל כן נבחרו כל שרי המדינה וכל השופטים על פי הגורל, כי בלעדי זאת לא היה לאיש יתר שאת על דעתו בחכמת הממשלה המדינית ובכל דבר חכמת בינה ומדע. סוף דבר כי פעריקלעס הצליח את עיר אטהען תכלית הצלחה וישם אותה לִגְבִירָה לצפירת תפארה בארץ יון, אניותיה נתנו חִיתִּיתָן בים אָגאֶאי, ואיים רבים??? אל משמעתה ויהיו לה למס עד כי גדלה והעשירה וַתְּמַלֵא אוצרותיה כסף??? וזהב אין קַצֶה, וּלהוכיח לעיני כֹל את עָשרה הרב והעצום, הִלְבִּישָׁה את??? האלילה הנקראת בשם פאַללאָס אַטהענע בלבוש זָהָב סָגור מכף רגלה עד ראשה. צבאות חֵיל אַטהען לחמו בגבורה נפלאה עם אנשי מלחמתם ויכלו??? בכל פעם ויכניעום תחתיהם וישימום לעבדים, עד אשר נלאתה הגבורה ??? אותם על זרועותיה, ותשליכם ארצה בהלחמם את המלחמה הנודעת בשם מלחמת קאַראָנעאַ. כי במלחמה ההיא נפלו אנשי אַטהען בחרב אויביהם (ג“א שי”ד 446) ורבים מאד לֻקחו בשביה, עד כי מהר פעריקלעס לכרות ברית עם אויבי ארצו למען הציל אותה מכליון חרוץ, הוא ברית השלום הנודע בשם??? פעריקלעס (ג“א שט”ו 445).

_____________


3. מלחמת פעלאפאנעז (ג“א שכ”ט-שנ"ו) (431–404) lleдolloHHe3cКaЯ BoйHa))


61. §

שלום פעריקלעס לא התעודד לאֹרך ימים, וּבְהֵאָסְפוֹ נאספה אתו גם הצלחת אַטהען וחֹסן ישועתה. שפארטה צרתה לָטשה לה עֵין קנאה??? בשפעת אָשרה, וערי הברית שָנאו אותה שנאה נצחת על אשר הכבידה את ידה עליהן וַתִּתְעַמֵר בהן ותתן עֹל ברזל על צוארן. אך יותר מכֻלן קָצפו??? בעלי אִי אגינאַ אשר נפלו בידה אחרי מלחמה ארוכה והיא הקשתה את??? עליה בעברת זדון. והנה עד מהרה התעוררה רוח מלחמה בין שפארטה לאטהען, וכל הארץ נפלגו לשתי פלגות: לבעלי ברית אטהען, והם מרבית ערי החוף ואיי הים הסרים למשמעת אטהען, וכל המדינות החפצות בממשלת??? (דעמאָקראַטיע), וראשית גבורתם היתה בים (זעעמאַכט); ולבעלי ברית פלאָפאָנעז, והם כל ערי מדינות הדאָרים (דאָריער) ומרבית מדינות הָאֶאָלִים (???שטאאטען), וכל הערים החפצות בממשלת האפרתים (אַריסטאָקראַטיע),??? קוו כי על ידי המלחמה הזאת יִפְרֶה להן יֶשָע ותשוב אליהן ממשלת????, וראשית גבורת בעלי ברית ההם היתה בַיַבָּשָׁה (לאַנדהעער). ימים??? יָראו השפארטאנים לְהַחֵל את המלחמה עם האָטהענים אנשי החיל וגבורי מלחמה ובעלי מעוז הים. אך כאשר צָעקה קאָרינס חמס על אטהען על אשר הפרה את ברית שלומה אִתָּהּ וַתַּעזור לאזרחי קערקירא לשפוך עליה כֹבד??? ולמשאות אותה משרשיה, וכאשר הוסיפה עוד לצעוק עליה חמס ושר??? שָׂמָה מצור על פאָדידאֶאַ בת (קאָלאָניע) קאָרינט ותצק לה במאד מאד??? חמס בכפה, גם מעגאַראַ העיר הקטנה בדאָריען אשר תמצא חַיַת ידה??? את אטהען, צעקה במר נפשה על אטהען על אשר אָסרה עליה אסר מִבּוֹא עם מרכולתה בכל ערי חוף אטטיקה ובכל שְׁוָקֶיהָ, אחרי כל הצעקות??? החלה המלחמה הנוראה הנודעת בשם מלחמת פעלאֶפאָנעז וַתִּתְעוֹדד??? ועשרים שנה וַתּעַשׂ שַׁמוֹת נוראות בכל ארץ יון.


62. §

בראשית ימי המלחמה הארוכה ההיא, הִשְׂתָּעֲרוּ אנשי??? שפארטה בְּשַׂעֲרַת מלחמה בְּשַׁעֲרֵי אטטיקה וישתיקו את ארצה לְשַׁמָה. ופעריקלעס ראה כי כל יושבי הכפרים והחצרים צְפוּיִם הם אֱלֵי חרב השפארטאנים??? הנפש, ויאסוף את כל המונם הרב והעצום אל תוך עיר אטהען הבצורה,??? יָרַד הים בְּצִי אדיר עם אנשי חַיִל גבורי מלחמה לעשות מלחמות ונקמות בשפארטה ולהשיב גמולה בראשה. והנה ימים רבים הִתְגַבֵּר על אויביו??? מכות חדרי בטן, אך שֹׁד מִשַׁדַי פָּרַץ באַטהען הבירה, כי לרגלי רבבות??? אשר התנגשו ויבואו בשעריה, היה דֶבֶר הוות וְקֶטֶב יָשׁוּד בעיר (ג“א של”א 429) ויֶרֶב חלליו ויעצם הרוגיו יום יום, ולאחרונה הוֹיה יד הדֶבֶר גם בפעריקלעס כוכב אטהען, וַיַכְרֵת אותו מארץ החיים אחרי אשר ראו עיניו בְּמוֹת שני??? וּבְמוֹת אוהבים רבים מאוהביו וְרֵעָיו אשר נפשם קשורה בנפשו –. אחרי מות האדם הגדול הזה, ירדה אטהען פלאים, כי אנשים מבני שְׁפַל עם הארץ התנשאו וַיִהיו אלופים לראשה, והם אהבו בצע, רדפו שלמונים, וידיחו את העם בחלקת לשון רמיה לשמוע בקולם ולהאריך את ימי המלחמה הארורה ההיא. מראשי המושלים ההם היה קלעאן מְעַבֵּד עוֹרוֹת ואיש המוני, והוא מָשַׁך אחריו את המון בני אטהען לָסוּר למשמעתו ולשמוע בקול דברו. ואזרחי אטהען נפלגו לפלגות ויריבו בחָזקה כל הימים, עד כי הכשילו כֹחם??? כפיהם, ועיניהם ראו וְכָלוּ בִּנְפוֹל גבורי פלאַטאֶאֶ בעלי בריתם ואוהביהם הנאמנים לפי חרב השפארטאנים אחרי אשר לחמו בם כאריות בגבורה נפלאה מאוד ונפשם יָרעה להם בראותם כי בעלי שפארטה פרצו כפרץ מים זידונ ים??? שערי עיר פלאַטאֶאֶ ויהרגו את כל זכורה אנשי המלחמה לפי חרב, ואת הנשים והטף בזזו להם וימכרום לעבדים ולשפחות, וקצֹר קצרה ידם להושיע לאנשי שלומם ובעלי בריתם ההם. אמנם לעומת הנֵזק הגדול הזה אשר היה???? אטהען, הצליחו להשיב אליהם את לעסבא ואת מיטילענע אשר בָּגדו בהם ויפרקו את עֻלם מעליהם. ובתפשם את הבוגדים ההם בכפם, חרה אפם בם עד להשחית וחשבו מזמה להכות את כל זכוּרם לפי חרב ולמכור את נשיהם ובניהם וטפם לעבדים ולשפחות, אך כְּשֹׁך חמתם נחמו על מזמתם ולא המיתו כי אם את ראשי המורדים, והם כאלף איש, ואת יתר העם הֶחיו וישיבום להיות להם לעבדים כבראשונה –. ואחרי ימים מעטים צָלחה ביד דעמאָסטהענס שר צבא אטהען לתפוש גם את פילאָס אשר בארץ המעסענים (ג“א של”ה 425) ומשם השתער בעֻזו בגבול לאצעדאֶמאָן וַיַך באויביו מכות רבות ונאמנות. לשוא חגרו אז השפארטאנים את כל כֹּחָם וגבורתם לגרש משם את דעמאסטהענס העזוז והגבור! לתֹהו וריק תם אוֹנָם להשיב את חרב שר הצבא ההוא??? ומהשחית! כי דעמאָסטהענעס הִכָּה אותם אחור וַיִשְׁבְּ מהם יותר מארבע מאות איש וַיְשַׁלְחֵם לארץ גזרה אל אִי ספאַקטעריאַ, אִי שָׁמֵם וצחיח סלע. שם סבלו הספרטאנים זלעפות רעב, ואחיהם חמלו עליהם ויבטיחו לעבדיהם (העלאֶטע) לשלח אותם לחפשי אם יחרפו נפשם להביא אל האומללים ההם לחם חֻקם. וּמְתֵי מִסְפָּר מהעבדים שָׂמוּ נפשם בכפם וישוטטו באניות אל האי ההוא להביא מִחְיָה להרעבים ההם ויתר חיל השפארטאנים בראותם כי רעה נוראה נשקפה עליהם ואין מושיע להם, נועצו לב יחדו לתת לַשְׁבִי נפשם ביד קלעאָן אשר בא עם עוד אנשי חַיִל חדשים לְהִלָחֵם בם ובעזרת המעסענים יודעי מחקרי המקומות ההם התנפל על מִבְצְרֵי מחנותיהם, וַיִכָּנְעוּ תחתיו, ויהיו שבויי חרב בידו, וקלעאָן התגאה בנצחונו זה וישם את לבו כלב אחד הגבורים הגדולים אשר היו בארץ, וַיְדַבֵּר על לב בני עַמוֹ להקימו עָל להיות שר צבא על חיל גדול ורב ולצאת למלחמה על בראַזידאַס שר צבא שפארטה בארץ טהראַקיען. ועם אטהען מהרו לעשות את דבריו, ויתנו בידו אנשי חיל רבים ועצומים, וישימוהו לשר צבא עליהם. אך בבואו עד לפני שערי עיר אמפהיפאָליס נִגַף הוא וכל אנשי חילו מגפה גדולה, וינס מנוסת חרב עם שארית אנשי החיל, והאויבים רדפו אחריו וישיגוהו וימיתוהו ובבוא השמועה לעיר אטהען, וַתָּעֵז??? המפלגה הרודפת שלום, ותמהר ותכרות ברית שלום עם שפארטה. היא שלום ניציאַס (ג“א של”ט 421) –. ובין כה וכה התלקחה שלהבת אש המלחמה במרבית ערי היונים בין בעלי ברית מושלי העם ובין בעלי ברית מושלי האפרתים, ויותר מבכל הערים לִהטה אש המלחמה ההיא באִי קאָרקיראַ, מפלגת מושלי העם קמו על כל האפרתים בחרב ויורידום דוּמָה בחרות אפם??? כי בעלי אטהען היו עוזרים להם להשמיד את אויביהם בעלי ברית המושלים האפרתים, ויסגירום בבית גדול ורחב ידים וישליכו עליהם מלמעלה אבנים גדולות ומטילי סלע וימיתום עד אחד אך על ידי הרֶצח הזה עברו לישועת האי ההוא לנצח, כי מהיום ההוא והלאה נָשַׁמוּ כל מחמדי בת עין אשר???, וְנָדַמוּ נְאוֹת השלום עד העולם – ובכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה??? ימין השפארטאנים רוממה, באה הממשלה להאפרתים, ואת בעלי ברית??? העם הכריעו לטבח או הֶגלום לארץ אחרת; אך בכל עיר ומדינה אשר??? בעלי אטהען היתה על העליונה, נתנו את הממשלה ביד ראשי בני העם (זעמאָקראַטען), וימיתו את כל בעלי ברית ממשלת האפרתים או הגלו אותם מארצם.


63. §

אחרי אשר הִשלימו אנשי המלחמה ההם, היתה מריבה בין השפארטאנים והקארינטים וישאו זה אל זה חרב, והקארינטים באו במסורת ברית עם אֶרגאַס, עליס, ועם ערים אחדות מערי אֶרקאַדיען, וכלם נועצו יחדו להסיר את שפארטה מהיות גברת הפעלאָפאַנעז. ואלקיביאדעס בן אחות פעריקלעס אשר היה אז כבן עשרים שנה, היה ידוע להקאָרינטים גם הוא, ובפעם הראשונה הראה לעיני כל את חכמתו ודעתו ואת לשון הלמודים אשר לו להטות כפלג מים את לבות שומעי דבריו אל כל אשר יחפוץ. הוא היה יפה תֹאר ויפה מראה ובעל נפש יקרה ונשגבה, חֲכָם לבב, גבור חיִל ועשיר ובעל שפה ברורה ופה דובר נפלאות, עד כי היה לו ??? למַלאות את מקום פעריקלעס לוּ היה איש מנוחה ובעל דעה מיושבת כמותו. והנה כל יודעי בינה בטכסיסי מלחמה, ראו מראש כי רעה נוראה נשקפת על שפארטה מהמלחמה ההיא אשר היא עושה עם קאָרינט, אך היא התאזרה??? וַתַּךְ בעזוזה את אויביה מכה רבה ונאמנה במלחמה ההיא אשר היתה על??? מאַנטיגעאַ (ג“א שמ”ב 418), ותתן חִתִּיתָה בארץ יתר הרבה מבראשונה.


64. §

מקץ ימים מעטים שלחה אטהען ציים אדירים וגבורים גדולים אשר לא נראו כמוהם בכל חוף פיראֶאוס, לסיציליא לְהִלָחֵם שם בעיר סירקוס עיר הדאָרים. ושרי צִבְאוֹת גבורי החיל ההם (ג“א שמ”ה 415), היו אנשי??? ומלֻמדי מלחמה, הלא המה: אַלקיביאַדעס, ניקיאַס ולאַמאַכוּס. אפס כי אחרי המלחמה ההיא היתה רעה ונוראה במאד מאד, גם התעוררה על ידה השנאה הנושנה אשר בין אטהען ובין שפארטה כל הימים. אויבי אלקיבאדעס ומבקשי רעתו, השיאו עליו עֲוֹן אשמה כי הוא הפר ביד רמה את חקי דת האלֹהים ואת דתי המדינה, וירשיעוהו לפני ראשי השרים אשר באטהען, והם שלחו אליו מלאכי זעם להדיח אותו משאֵתו ולקחת את פקודתו ממנו. ויקצוף אלקיביאדעס קצף גדול על בעלי אטהען, ובאש חמתו ונקמתו ברח אל עיר שפארטה,??? את רוח הלאַצעדאֶמאָנים לעלות באטהען ולהבקיעה אליהם. ואחרי אשר??? לאטהען שר צבא גבור חיל ואיש מלחמה כזה, נפל גם לאמאַכוס שר הצבא לפי חרב בעת אשר צר על חומת סיראַקוס, ואניות אטהען נפלו בידי??? סיראָקוס בחוף העיר ויהרסון וַיְנַפְּצוּן. וַיִוָתֶר ניקיאס לבדו לְנָגִיד על יתר אנשי החיל, ובעלי אטהען שלחו את דעמאָסטהענעס עם אנשי חיל חדשים לעזור לו אך שניהם נִגפו לפני אויביהם, ויפנו עֹרף וינוסו עם שארית הפליטה הנשארה להם מכל אנשי החיל, ומגמת פניהם היתה לְהִמָלֶט אל אחת הערים מבעלי ברית אטהען. אך אנשי חיל סיראָקוס עם אנשי חיל שפארטה אשר באו לעזרתם, רדפו אחרי הנָסים והנמלטים ההם, ויתנפלו עליהם באשון לילה ויערכו אתם מלחמה. ואחרי שתי מלחמות נוראות התגברו גבורי סיראָקוס ושפארטה, ויקחו בשביה את כל חיל אטהען עִם שרי צבאם, רבים מהם הכריעו לטבח, ורבים מהם שלחו לעבוד עבודת עבד בין החוצבים???? ועל ניקיאס ודעמאָסטהענעס שרי הצבא וגבורי החיל, חרצו משפט מות ויהרגום בעיר סיראַקוס לעיני כל העם (ג“א שמ”ז 413).


65 §

ויהי בְּהִשָׁמַע הדבר הנורא ההוא באטהען, וַתֵּהוֹם כל העיר ולא האמינו כי היתה כזאת. אך עד מהרה נודע לַכֹּל כי אמת נכון הדבר,???? אַטהען וַתִּתְפַּלֶץ ותהי תאניה ואניה, כי אין בַּיִת אשר לא נגעה הרעה ??? אליו. וכל בעלי ברית אטהען שמעו את מַפַּלְתָּהּ ויבגדו בה ויעזבוה ויתחברו אל אויביה ואנשי מלחמתה. והשפארטאנים הוסיפו לעלות עליה למלחמה, ובמלחמות תנופה נלחמו בה בים וביבשה, וּפַחַת מלך פרס אשר באזיא הקטנה החזיק בימינם לְרֵד לפניהם את אטהען. ובעלי ברית מושלי האפרתים היושבים באטהען, התאמצו להשבית מפניהם את ממשלת העם, וכבוגדים באדם כרתו בסתר ברית שלום עם השפארטאנים. ובכל זאת התגברה עוד אטהען ותתיצב לפני אויביה הרבים והעצומים משך שמונה שנים, ושתי פעמים נצחה עוד אותם במלחמת הים. אפס כי בכל מאמצי כח האטהענים קצרה ידם להשיב את גדולת אטהען ואת עֻזה כבראשונה. לשוא השיבו אליהם את אלקיביאַדעס וישימוהו לשר צבא אניותיהם ואנשי חילם, ואת המצבה אשר חרותים עליה עונותיו, השליכו במצולות ים! לשוא התגבר גם הוא להשיב לציי אטהען את כבודם הראשון ואת תעצומות עֻזם! מקץ חדשים אחדים הסירו בעלי אטהען שנית את אלקיביאַדעס מפקודתו, בגלל אשר עָזב את אניותיו, ושר הצבא אשר מִנָה תחתיו, הֻכָּה מכה גדולה מאד על יד עיר עפעזוס. וַילך אַלקיביאדעס97 מר בחמת רוחו אל אזיא הקטנה, אך גם שם לא הונח לו, כי לתקופת שלש שנים, רָצְחו הפרסים את נפשו על לא חמס בכפיו, כי פחת מלך פרס הרֹדֶה באזיא הקטנה, צוה לאנשיו להצית אש בבית אלקיביאדעס למען יִשָׂרֵף לאפר, אך הוא קפץ בתוך להבות האש וחרבו שלופה בידו, וינס למַלֵט את נפשו והפרסים יָרוּ עליו בחצים וַיְרַצְחוּהוּ.


66. §

בעת ההיא עָמַד ליזאַנדער הערום ובעל זרוֹע רמה לשר צבא בשפארטה, וימצא חן בעיני הפחה החדש אשר הקים מלך פרס באזיא הקטנה, ושמו כורש הצעיר, והוא נתן לו אנשי חיל להגדיל את אניות המלחמה אשר להלאצעדאֶמאָנים. ובהתבוננו כי רפו ידי שרי צבאות אטהען ואנשי חילם בים 405, התנפל עליהם פתאֹם על יד נהר עגאָספאָטאַמאס ויתפוש בכפו את אניותיהם, עד כי לא נותר להם כי אם תשע אניות. אחרי כן הכניע תחתיו את כל האיים והערים בעלי ברית אטהען. ולאחרונה עלה כשואה גם על אטהען ויצר עליה מפאתי הים והיבשה, ויצק לה לְהִכָּנַע תחת ידו בְּשַׁבְּרוֹ לה כל מטה לחם וְרָזָה את כל יושביה, ויבוא העירה ויצו להרוס את חומתה הנשגבה ואת כל מבצריה 404, ולקול החלילים וכלי הזמרה ערו השפארטאנים את החומה ואת המבצרים עד היסוד בם, ואת האניות הסגיר ביד שפארטה ולא הותיר לאטהען רק שתים עשרה אניות, ואת כל הַמִבְרָחִים וְהַמְגֹרָשִׁים הֵשִׁיב לבתיהם. אחרי כן השבית ליזאַנדער את ממשלת העם, ויתן את המשרה ביד שלשים אפרתים ילידי אטהען בעלי ברית שפארטה. והשליטים האפרתים ההם הנודעים בשם “שלשים העריצים” ובראשם האיש קריטיאַס (החכם ובעל המדינה אך מְהִיר חֵמָה ובעל נקמה), רדו בה בשבט ברזל ובחרב מלאה דם, ויכריעו אזרחים רבים לטבח, ורבים מהם הָגלו מן הארץ על אשר היתה ידם עם בעלי ברית ממשלת העם, גם על אנשי בריתם ממפלגת האפרתים, לא חסה עינם אם אך נטו כמלא השערה מהמעגלה אשר הִתוו להם. וקריטיאס אסר בבית האסורים את טהעראָמענעס אשר היה לפנים ראש בני האפרתים ואשר עשה גדולות בעת מהומה ומבוכה ההיא, ויחרץ עליו משפטו להשקותו סף רעל וכוס המות. אך ממשלת העריצים ההם לא נמשכה ימים רבים, כי טהאראזיבולוס אשר נפשו קשורה באהבת אטהען עיר מולדתו, אסף אליו את כל הנָסים וְהַמְגֹרָשִׁים ויעל עמהם לאטהען לעשות מלחמה עם מציקיה ועוכריה. ואז נפל קריטיאס בחרב על מרומי שְׂדֵה קטל, גם יתר השליטים העריצים נפלו בידי המנצחים ויסירו את ראשיהם מעליהם ויבערו אותם מן הארץ, וישיבו את משפטי ממשלת העם כבראשונה ויועציהם כבתחלה, ויבטיחו לכל הבוגדים והפושעים והמורדים 403 להעביר על פשעיהם ולהשליך במצולות ים כל עונותיהם (אַמנעסטיע), ועל פי הדבר הזה השיבו את המנוחה ואת הסדרים הישרים על כַּנָם בעיר אטהען, אך הליכות העם ודרכי חייהם לא נשאו בד בבד עם החֻקים הישָנים והמשפטים העתיקים והישרים אשר היו לאטהען בימי קדם; אהבת המנוחה גם הִתְעַנֵג וָרֹך לקחו עֶמדתם תחת אהבת המלאכה והיגיעה אשר יעשו את האדם מוצק ורוב עצמותיו אֵיתן; בגדי כבוד, בתי חמד, יין הרקח ומאכל תאוה ועוד דברים רבים כאלה הסירו את לב ראשי העם והמונם בעבודת המלחמה, מיגיעת בשר ומכל מלאכת עבודה; בנות החן הלוקחות נפשות כסילים בעיניהן ומוכרות אוילים בכשפיהן, היו מצודדות נפשות לפורחות ותפרענה את כבוד חיי בתי האבות והליכות הבית אשר היו לאזרחי אטהען בימים הראשונים ובשנים קדמֹנִיות – עד כי רפו ידיהם, חדלו מִכֹּחַ ויהיו כנשים.

_____________


4. שיבת עשרת אלפי היונים (ג“א ש”ס 400). OTcTYuдeHie ДecЯTи TЪicЯЧЪ


67. §

קסענאָפאָן סופר דברי הימים לבני אטהען, יספר בְּמִבְחַר ספריו הנקרא בשם אגאבאזעס את דבַר המסע אשר נסע כורש הצעיר ארצה פרס להלחם בה, ואת תשובת עשרת אלפי היונים אשר שָכר כורש לעזור לו במלחמה ההיא ואשר שבו לארצם אחרי נַפְלוֹ בחרב בשדה קטל, וקסענאָפאָן היה נגידם ומנהלם. כי מעת אשר הקדישו הפרסים על היונים מלחמה, ירדה ממלכת פרס מטה מטה, פג רוח גבורתה וְנָבְקָה עצתה וכל תושיה נדחה ממנה. הפחות ושרי המדינות לבשו עזות וישלטו שלטת בלא מצָרים איש איש במדינותיו אשר הָפקד בהן, ושומע לא היה למלך מאתם, ויכבידו את אכפם ואת תגרת ידם על עמי הארץ עד כי נלאו נשוא ויתפרצו מפני אדוניהם מלך פרס. והמלכים היו דלי כח וחסרי רוח אשר נתנו חילם לנשים בנות בליעל מחרחרות מדינים ומשטמה, ולסריסים בני נבל עושי מזמות וחרשי משחית, ובעת מבוכה ושערוריה ההיא התקומם כּוֹרֶש הצעיר פַּחַת אזיא הקטנה ואחי אַרְתַּחְשַׁסְתָּא השני , ויחתור בכל עֹז להסב אליו את מלוכת פרס. ויאסוף אנשי חיל גבורי כֹח ומלֻמדי מלחמה, וראשית גבורתו היו בני היונים ילידי שפארטה ויתר ערי יון, ועִם החיל הזה נסע לארץ פרס לעשות מלחמה עם אחיו המלך. ויהי בְּהַגִיעוֹ אל בקעת קונאַקסאַ מַהלך פרסאות אחדות מבבל, פגש בחיל פרס, ותתלקח ביניהם מלחמה, ויגברו היונים על הפרסים, אך כורש נפל לפי חרב ביד אחי המלך, ותרפינה ידי אנשי חילו וישיבו חרבם אל תערם. וארתחשסתא פקד על היונים לְהִכָּנע תחת ידו ולקבל עליהם את עֹל מלכותו, אך כאשר מֵאנו היונים להתרפס ולהכנע, הבטיחו להם הפרסים גם נשבעו להם כי לא תאֻנה אליהם רעה אם ישובו לארץ מולדם, ויכרתו להם ברית שלום וישלחום תחת פקודת טיסאָפערנעס שר צבא פרס. ויהי בהיותם בדרך בָּגדו בהם הפרסים ויקראו את קלעאָרחוס נְגִיד חֵיל היונים ואת יתר שרי החילים להמתיק אתם סוד, ובזדון לבבם קמו עליהם וירצחום. אז עמד קסענאָפאָן בראש היונים הנִפעמים והנדכאים ואֹבדי עצות, ויהי להם לְנָגִיד וּמְנַהֵל בדרך, וַיַנְחֵם בתבונות כפיו. אך תלאות נוראות אין מספר מצאו אותם בדרך, כי לא ידעו את מחקרי הארץ אשר הם עוברים בה, ולא שמעו את לשון עם הארץ, ויעברו בדרכם מעקשים ומלאים חתחתים, ויעלו הררי נשף מעֻלפים אימת מות, וירדו בקָעות נוראות וגיא צלמות וַעֲרוץ נחלים, רגליהם התנגפו על רִגְבִי קרח ושכבת שלג, והפרסים רדפו אחריהם בחרב נוקמות להומם ולאבדם, וירגיזום בכל מדרך כף רגל עד אשר הגיעו אל חוף הים השחור ומשם לביצאַנץ. ובהביטם מראש הר נשפה את מִפְרְשֵׂי הים השחור, כרעו כֻלם על ברכיהם ויריעו תרועת השמחה ויצהלו כאבירים בידעם נאמנה כי שלמו ימי ענים ומרודיהם ולא יוסיפו לדאבה עוד עד שובם לגבולם.


5. ימי אגעזילאוס ועפאַמינאָדאַס


68. §

על ידי מלחמת פעלאָפאָנעז התנשאה שפארטה ותהי ראשית גבורת כל ערי היונים וראשית עזוזה; אך ברבות הימים התעמרה בכֹחה וגבורתה ותכבד את תגרת ידה על יתר מדינות ארץ היונים ותשם עליהן עֹל כָּבֵד, ועל כן נֶהפכו לה כל בעלי בריתה לאויבים, ויהיו עוֹיְנִים אותה כאשר היו עוֹיְנִים לאטהען בגלל הגֵאות אשר לבשה לפָנים ובגלל אשר לקחה לה בחֶזקתה קרנים לנגח בהם את אפסי ארץ יון, כי אזרחי שפארטה האדירה השליכו כבר אחרי גֵוָם את כל חֻקי ליקורגוס הנכוחים ואת משפטיו הישרים, ועל ידי המלחמות הרבות אשר נלחמו בבני הנכר, מִלאו את בתיהם כסף וזהב וכל הון יקר ונעים, והעשר ההוא הוליד אהבת הבצע ואהבת השעשועים ותענוגות בשָרים וַיִדָבְקוּ בחמדות נְמִבְזוֹת, וַיִצָמְדוּ לתאות נִתְעָבות, וילכו אחרי הבלי תעתועי ההבל. מלכים ושרי צבאות נְגֹאֲלוּ בַשֹׁחַד ורדפו שַׁלְמוֹנִים וישימו קִיקָלון על הודם וכבודם. משפחות אחדות אָצרו להם אוצרות כסף וזהב ואין קֵצֶה לאוצרותם, וכל מַרבית בני העם התנודדו בנקיון שִׁנַיִם וְחֹסֶר לחם וישאו חֶרפת רעב. עשירי העם שָכנו בהיכלי חמד ויאכלו מעדנים ויפושו כעגלי מרבק, ועניי העם מבלי מחסה חבקו אשפתות וְנָשַׁמוּ בחוצות בחֹסר ובכפן. והרעה הגדולה פָּשְׁתָה בארץ עד כי גם אגעזילאוס98 המלך העזוז ובר הלבב ההולך נכוחה במַעגלי הצדק, לא עצר כֹּחַ לעצור בעד הרעה ההיא –. אמנם כי לא שפארטה לבדה אך גם יתר ערי היונים השחיתו התעיבו עלילה, כי גם יושביהן עזבו כבר את ארחות הישֶׁר, שכחו את אהבת ארץ מולדתם ויתנו כתף סוררת לכל מעשה הצדקה. אנשי החיל חָדְלו מִלַמֵד את יְדֵיהֶם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, עד כי לא הצליחו עוד לתפוש חרב בכף ולדבר את אויביהם בשער, רק שכרו להם אנשי מלחמה ללחום את מלחמותיהם, גם שרי צבאות שכרו להם, ובתוכם היה איפיקראַטעס יליד אטהען אשר עשה לו שֵׁם גדול על פי טכסיסי כלי מלחמה חדשים אשר הִמְצִיא בחכמתו –. ימים אחדים אחרי שוב עשרת אלפי היונים אשר הלכו לעזור לכורש הצעיר במלחמתו, נשאו בעלי שפארטה אל הפרסים חרב ובמלחמות תנופה נלחמו בהם. והמלך אגעזילאוס התפרץ בעֻזו באזיא הקטנה וידמה בנפשו כי חפצו בידו יצלח לרד לפניו את הפרסים ולרשת את ארצם. אך לא כאשר דִמה כן היתה! כי הפרסים חבלו תחבולות ויערימו עָרמה להקים לו את הרעה מתוך ארצו, ארץ יון, ויתנו שֹׁחַד רב להיונים לבגוד בו ולהקדיש עליו מלחמה. יושבי באֶאָטיה, קארינט וארגיפה אשר צרו עיניהם בהצלחת שפארטה ואשר היו נִגָשִׂים ונענים בחזקת יד גאותה וזדונה, התרצו בנקל אל הפרסים לקחת שֹׁחד מידם ולצאת לישועתם להכניע בחרב את שפארטה. גם אטהען הנדכאה והנלאה נשאה ראשה בעת ההיא לקחת מאת שפארטה צרתה נקם. ואז התלקחה מלחמה נמרצת בין היונים, ושדה המלחמה היה לראשונה בארץ באֶאָטיען. ויהי בנפול ליזַאנדער בחרב במלחמת האַליאָרטוס, לא מצאו עוד אנשי חיל שפארטה את ידיהם, וימהרו ויקראו אליהם את אגעזילאוס99 מלכם מארץ אזיא לעזור להם. והמלך דאה כנשר ויבוא לעזרת בני עמו וארצו, ובידו החזקה הכה את צריו מכות חדרי בטן ויגירם על ידי חרב במלחמה הנודעת בשם מלחמת קאָראָנעאַ. אפס כי בעת הושיעה לו זרועו להכות את חיל אויביו ביבשה, הֻכּו אניותו בַּיָם מַכַּת בלתי סרה בחֶזקת ידי קאָנאָן איש אַטהעני אשר היה אז שר צָבא בחיל הפרסים. מלחמת הים ההיא היתה על יד קנידוס. והמלך אגעזילאוס נִלחץ להנזר אחור לפעלאָפאָנעז ללחום עם אויביו הקרובים. והמלחמה ההיא נודעת בשם מלחמת קאָרינט. ובעת אשר לחם המלך את אויביו ההם 389. התאזר קאָנאָן עֹז וַיַקַף את אטהען בחומות חדשות תחת החומות אשר הרסו בני שפארטה ביום זעם, וַיְבַצֵר גם את חוֹף יַמָהּ עד כי היתה לאל ידה לעמוד במלחמה לפני שפארטה צרתה. ואחריה הרעה ההיא היתה כי רפו ידי היונים, חָלַק לבם ונִפלגו לִפְלָגות רבות ויקנאו איש באיש עד כי נוֹאֲלוּ כל מדינות ארץ יון וַיִזְנוּ אחרי אהבת הפרסים, וישלימו אתם שלום חרפה הנודע בשם שלום אַנטאַלקידעס, ויאותו להם להשיב את כל היונים היושבים באזיא הקטנה לעבדות מלך פרס 387, ושפארטה קבלה את ערבות מלך פרס להקים את השלום ההוא –.


69. §

בשלום אַנטאַלקידעס נטל מלך פרס על היונים לעשות כל ערי מדינותיהם לערי מקלט ולהיות כל ארץ יון חפשית, והשפארטאנים אשר קבלו עליהם להוציא לאור את כל דברי ברית שלום אַנטאַלקידעס, מצאו אז עת רצון לְנַתֵּק את כל מוסרות הממשלה המדינית בארץ היונים, ולרומם רק את קרן עֻזם וידם החזקה לתת חִתִּית בכל הארץ. אך בַּעֲקֵב הוֹלְלוּתָם וְגוֹבַה אפם יצא גם עָנשם ומכשול עונם, כי אָלינט עיר היונים בארץ מוקדון, באה במסורת הברית עם ערים אחרות הקרובות אליה, וַיִשָׁבְעוּ להיות נאמנים בבריתם, ולהיות אלינט השלטת עליהן וממנה יצאו משפטיהן ודיניהן. וירע הדבר בעיני השפארטאנים בגלל אשר הוא למורת רוח השלום אשר השלימו את מלך פרס, וכאשר מֵאנו בעלי אָלינט להפר את הברית ההיא, עלו השפארטאנים עליהם למלחמה ויביאו אותם במצור100 ויציקו להם להכנע תחת ידיהם. ויהי בנסוע חיל השפארטאנים דרך באֶאָטיען, נעתר שר צבאם אל בעלי ברית האפרתים (אַריסטאָקראַטענפאַרטייא) אשר בעיר טהעבען, להושיב אנשי חיל במצודת העיר ולהרוס את ממשלת העם (דעמאָקראַטישע פערפאססונג). ודרך שר צבא השפארטאנים צלחה בידו, וילכוד את המצודה, וראשי מִפְלֶגֶת מושלי העם ונגידיהם נִרצחו מקצתם, ומקצתם גֹרשו והָחרמו מן הארץ, גם אֻסרו באזיקים והֻשלחו בבתי כלאים, והאפרתים לקחו את רסן הממשלה בידם וימשלו בזרוע נטויה וביד חזקה על העם בהִשָענם על עזרת השפארטאנים.


70. §

אך הנקמה מִהרה ותשיגם על רֹעַ מעלליהם. בעלי ברית ממשלת העם אשר ברחו מפני חמת המציק אשר כונן להשחיתם, התאספו יחד בעיר אטהען, ומשם שלחו צירים לטהעבען אל אנשי שלומם ובעלי בריתם להיות אתם לאגודה אחת להלחם עם צורריהם ועוכריהם. ואנשי טהעבען קראו להמברחים ההם לשוב העירה, ואחרי ימים לא כבירים שבו בסתר לטהעבען מתחפשים בבגדי אכרים עובדי האדמה, ויקהלו בבית אחד מאוהביהם. ויאחרו שם בנשף עד אחר חצות הלילה, ואחרי כן התנפלו ברעם וברעש מלחמה על ראשי האפרתים אשר ישבו יחד בבית המשתה וייטיבו את לבם ביין. ואחרי אשר הגירו את האפרתים על ידי חרב, קראו דרור וחופש לכל העם, וישיבו את הליכות ממשלת העם כבראשונה, ויכבידו את ידיהם על השפארטאנים אנשי המשמר אשר בטהעבען לעזוב את המצודה ולצאת מן העיר. ובגלל הדבר הזה התחוללה מלחמה כבֵדה בין אנשי טהעבען ובין אנשי לאַקעדעמאָן. ואת ידי טהעבען החזיקו בעת ההיא שני גבורי חיל מלֻמדי מלחמה אשר אהבת ארץ מולדתם כאש עצורה בקרב לבבם ואשר תמכו אֲשֻריהם במעגלי הצדק וְהַישֶׁר, שֵם האחד עפאַמינאָנדאַס ושם השני פעלאָפידאַס , והם היו אוהבים נאמנים ונפש האחד קשורה בנפש רעהו, ושניהם התאמצו בכל מאמצי כֹחם להרים את קרן ארצם ומולדתם בכבוד והדר עד כי תהי לתהלה בכל רחבי תבל, עפאַמינאָנדאַס הִמציא טכסים ומלחמה חדשים לדבר את אויביו בשער, ופעלאָפידאַס הביא נערים גבורי כֹח במסורת הברית, ויקרא להם בשם המַחנה הקדושה (דיא הייליגע שאאר). ובהיות אהבת ארצם נשמת חייהם וכבוד הנצחון חיי רוחם, על כן חָשפו את זרוע עֻזם וילחמו באנשי שפארטה כגבורים משכילים וַיַרְבּוּ את חלליהם תמיד ויעצמו את הרוגיהם כל הימים. בראשית המלחמה היו בני אטהען זְרוֹעַ לבני טהעבען ויעשו מלחמות רבות את הלאַקעדעמאָנים בים וביבשה, ובגבורת ישע ימין שרי צבאם הנודעים בשם אימפיקראַטעס והאבריאס הכו את אויביהם (הלאקעדעמאָנים) מכות רבות ונאמנות. אפס כי כאשר הביאה טהעבען את ערי באֶאָטיען הקטנות תחת ממשלת פקודתה, ואת טהעספיאֶ ואת פלאַטאֶאֶ בעלות ברית אטהען הָרסה בעברתה (אחרי אשר נִבנו מֵחָדָש אחרי שלום אנטאלקידעס), אז התעוררה השנאה והקנאה הישָנה אשר בין אטהען ובין טהעבען ולהכעיס את לב טהעבען כרתה אטהען ברית שלום עם שפארטה, וכאשר מֵאנה טהעבען להביא את צוארה במסורת הברית ההיא, אז שבו הלאַקעדעמאָנים לעלות בחרב על טהעבען, אך עפאַמינאָנדאַס ופעלאָפידאַס לחמו בהם בגבורה נפלאה עד מאד, ויכום ויכתום לפי חרב במערכה בשדה, והמלחמה ההיא נודעת בשם מלחמת לייקטראַ101 (דיא שלאַכט בייא לייקטראַ), ומני אז והלאה תם כחם ולא יספו להרים ראש עוד. ארבע מאות איש מאזרחי שפארטה ושש מאות עבדים עם קלעאָמבראָטוס שר צבאם נפלו חללי חרב על מרומי שדה המלחמה, ואין מספר להנָסים מהמערכה, עד כי נלחמו אז אַגעזילאוס המלך להפר בעת ההיא את החֹק הישן אשר להשפארטאנים???? את כבוד האנשים הנָסים מהמערכה בקלון, כי אנשים חדלי ספורות נסו אז ואם יִשָפְטוּ כֻלם במשפט קשה ההוא, אז ירע מאד לשפארטה כי האנשים ההם ינקמו ממנה על כבודם כי גלה מהם.


71. §

אחרי המלחמה ההיא, נסע עפאַמינאָנדאַס בכל גבול הפעלאָפאָנעס ובחרבו הקשה הקריב אל עיר הבירה אשר בארץ לאַקאָניען, עיר פרזי??? חומה, אשר זה כחמש מאות שנה לא שמעה תרועת מלחמה בכל סביבותיה וינופף ידו החזקה עליה. אפס כי בראותו תחבולות המלחמה אשר עשה המלך אגעזילאוס הזקן להלחם בו, ובהתבוננו כי השפארטאנים מָרֵי הנפש כדֻבים שכולים מתיצבים לפניו ברוח גבורה, גם נשיהם ובניהם עומדים מזֻינים בכלי מלחמה לגרש מפניהם אויב, אז חָדַל הגבור הנערץ ההוא מהוציא חרבו מתערה ולא התגרה באנשים אשר יבחרו לעבור בַשֶׁלַח מִתֵּת מדרך כף רגל בארצם להצר הצורר עליהם. אך תחת אשר לא עשה לו שֵם כבוד בגבורים בפעלאָפאָנעז, ולא חֵרף נפשו על מרומי שדה כפעם בפעם, תחת זה נָחל כָבוד גדול מזה בהיטיבו רעה נושנת אשר הרעו היונים לעשות בימים הראשונים, כי קרא דרור לבני המעסענים, והשיב לבניהם אחריהם השבים מארצות נכריות את נחלות אבותיהם עם מעסענע העיר אשר נוסדה חדָשה מקרוב. מעת ההיא התנשאה טהעבען ותהי גברת ארץ יון, ועפאַמינאָנדאַס עבר כפעם בפעם (ג“א שצ”ב 368) בארץ הפעלאָפאָנעז בתור רב ושליט. אחרי שנים מעטות נוסדו באַרקאַדיען ראשי העם יחדו ויבואו במָסורת הברית לעשות סדרים חדשים בהנהגת המדינה לַמרות עיני כבוד טהעבען, ומעגאַלאָפאָליס עיר הבירה בארץ אַרקאָדיען, שָאפה ברוח גאותה להיות שלטת בארץ, ויהי בהִוָדַע הדבר לעפאַמינאָנדאַס וימהר ויבא בפעם הרביעית לארץ הפעלאָפאָנעז לעשות שפטים בעדת הקושרים והמורדים ההם אשר נועזו לפרוק על שלטון טהעבען מעליהם. אך השפארטאנים ומפלגה אחת מֵחיל ארקאַדיען והמלך אַגעזילאוס בראשם, יצאו בחרב נוקמת לקראתו, ועד מהרה התלקחה מלחמה עזה ביניהם על יד מאַנטינעאַ, ואף כי נִצחו הטהעבענים את אויביהם גם במלחמה ההיא, הִרבו מאד במחיר הנצחון ההוא, כי קנו אותו בדמי עפאָמינאָנדאַס אשר נפל חלל במלחמה. כי אחד מאנשי מלחמתו הביא להבת חניתו עמוק עמוק בחדרי לבו עד כי נפל ארצה מתבוסס בדמיו. אמנם כי הוא לא מת ברגע ההוא, ולא הניח לאיש להוציא את להבת החנית מפצעי לבבו עד אשר הכו הטהעבענים את אויביהם מכה נִצַחַת וַיְנַצְחוּם, ורק אז הוציא את הלהבת מחדרי לבבו ונפחה נפשו וימת מות גבורים. שנתים ימים לפני מות הגבור המשכיל ההוא, מת פעלאָפידאַס הגבור בטהעסאַליען (ג“א שצ”ו 364), ובשנה הבאה (אחרי מות עפאַמינאָנדאַס) מת גם המלך אגעזילאוס בדרך מַסָעוֹ אשר נסע לרדת מצרימה לעשות שם מלחמה אחרי כרתו ברית שלום עם כל מדינות ארץ יון, בן שמונים שנה היה המלך המרומם הזה במותו, ועיניו ראו בעלות שפארטה עד מרום הרי ההצלחה, גם ברדתה פלאים בסתר המדרגה. והנה במות עפאַמינאָנדאַס (ג"א ת' 360) עָברה כעב ישועות טהעבען, כי הוא היה גבר חכם בעוז, בעל נפש נשגבה, שר צבא מהולל וגבור מלחמה, גם צדיק וישר, מואס אהבת בצע וְנוֹעֵר כפיו מכל תענוגות בני אדם. כל ימי חייו היה עני וְדַל כאריסטידאַס, כי בלכתו נְכֹחוֹ במעגלי צדק ומסלות ישרים, ובהיות כל ישעו וכל חפצו רק להצליח את בני האדם ולהצמיח ישועות בקרב הארץ, מָאַס בכל סגֻלות המדינות והבלי תעתוע הָעֹשֶר, והשמיכה האחת אשר היתה לְעוֹרוֹ כל הימים, נתנה לו חן והדר, כבוד ותפארת יתר הרבה מאד מכל בגדי פאר עם משבצות זהב אשר ילבשו עשירי עם נְבוּבֵי הלב ורודפי תענוגות כשרים השוכבים על מִטוֹת שֵׁן וספונים בהיכלי חֹסֶן. אחרי מותו נָשְׁתָה גבורת היונים, ולא קם עוד בהם גבור משכיל וצדיק בכל דרכיו כמוהו לעמוד בפרץ ולהושיע לבני עמו בכל לבבו ובכל נפשו.


72. §

מימי פעריקלעס עד מות אלכסנדר הגדול, פָּרְחוּ המַדעים וביחוד כל חרֹשֶת הַיֹפִי (שאֶנע קינסטע) בארץ יון. לחרֹשת הַיֹפִי תֵחָשֵׁב חכמת הבנין, מלאכת פסילי אבן (בילדהויערקונסט) ומלאכת הציור (מאַלערייא). שְׁאָר רוח חכמה ויתרון הַכְשֵׁר דעת אשר להיונים על כל יתר לאֻמי תבל, וחשק לבבם לעשות צֶלֶם וּדְמוּת לְרִגְשֵׁי הַיֹפִי הצפונים בחֻבם, היו נסבה להרחיב את גבול חרֹשת המעשה וכל מלאכת מחשבת מעשי ידי אמן בארץ מולדתם, ולהרים את קרנן בכבוד על מָרוֹם קֵץ השלֵמות (פאָללקאָממענהייט), עד כי לא קמו בתבל חכמי חרשים ואמנים נפלאים כמוהם לפניהם גם אחריהם עד ימי הדור האחרון הזה. כל יצר מחשבות לבם וכל ישעם וחפצם תחת השמש, היו רק להוציא לאור מעשים גדולים ונשגבים על פי רוח חכמתם בכל חרֹשת המעשה אשר התנוססה בחֻבם. בכל הבנינים המפֹארים אשר בָּנוּ, היתה ראשית מְגַמָתָם הַמְשְׁטָר וְהַמִדָה הישרה (עבענמאאס, זיממעטריע) וערך השווי בכל חלקי הבנין (האַרמאָניע), עד כי כל הרואה את בניניהם האמין כי יצאו מתחת ידי הַיֹפִי והשלֵמות ולא חלו בם ידי אדם –. אחד מראשי יסודות הַיֹפי בכל היכלי היונים ומקדשיהם, היה מעשה העמודים היפים והנפלאים. העמודים ההם נפלגו לשלש פלגות על פי ראשיהם (קאַפיטאֶלער) השונים במתכונתם ובדמותם א) העמודים הדאָרים (דאֶרישע), והם חזקים ומוצקים מבלי חבוש פאֵר על ראשיהם מלמעלה. ב) העמודים היאָנים (יאָנישע), והם מחֻטבים בקומה ישרה (שלאַנק) וראשיהם מפֹארים בתבנית קְוֻצוֹת תַּלְתַּלוֹת. ג) העמודים הקאָרינטים (קאָרינטישע) אשר ראשיהם נהדרים בפתֻּחים וַעֲדִי עדיים לחמדת עינים. העמודים ההם הֻצבו לפני מבוא ההיכלות והמקדשים והאולמים (זיילענהאָללען) אולם בתי המושב אשר ישבו בהם היונים היו שפלי קומה ובלי כל יֹפִי והדר, וכל חכמתם במלאכת הבנין הֶרְאוּ רק בבנינים אשר תעודתם לטובת הכלל כמו היכלים מקדשים, בָּתֵּי משחק (טהעאַטער), בתי מועצה (ראַטה הייזער), מצבות (דענקמאֶלער) ועוד רבים כאלה –. את מלאכת הפִּתֻּחִים (בילדהויערקונסט) הֵרִימוּ היונים על גפי מרומי ההוד והיֹפי, והפליטים והשרידים אשר נשארו עוד מהם בידינו, הם לנו למופת ולפלא, כי עד היום לא יְשַׂכֵּל עוד כל אֳמָן את ידו לעשות כְּמִפְלָאוֹתֵיהֶם. חכמי חרשי יון הנודעים לנו ביתר שאת, הם פהידיאַס, סקאָפאַס יליד פאַראָס, פראַקסיטעלעס יליד אַטהען וליזיפוס יליד סיציאָן. אך לא את ההיכלים והמקדשים לבדם פארו בפסילים ותמונות בְּפִתֻחִים ומצבות וציורים נפלאים במאד מאד, כי אם גם את הערים ואת המדינות הביאו בעדי עֲדָיִים כאלה לחמדת עינים. כי היונים זה דרכם מעולם להציב מצבות לכל גבורי חַיִל אשר מלטו בגבורתם את ארץ מולדתם, גם לכל חכמי??? אשר הֵאִירו עיני בני עמם באור החכמה והדעת, וזאת נחשבה בעיניהם??? ולתפארת ולכבוד נעלה מאין כמוהו. ומבלעדי המצבות ההן, הציבו גם צלמי דמות הגבורים והחכמים חצובים מאבני שַׁיִשׁ עד לבביהם או עד ידיהם. את המצבות והצלמים ההם, הציבו בראש הומיות, על גַפֵּי מרומי???, בשוָקים וברחובות, וכל עיר אשר מצבות כאלה רבות בתוכה, היתה לתהלה ומשוש לכל הארץ, ולחרשי האבן שלמו שכר טוב בעד פעולתם,??? המרבה להפליא את מעשהו, היה משֻבח ומפֹאר, מהולל ומרומם בפי כל ??? שמו. ועל כן התאמצו החרשים בכל מאמצי כחם לפאר את מעשיהם,??? מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מצאו מלאכת עבודה ועֵקב רב גם כבוד???. גְוִיוֹת היונים הַמְחֻטָבוֹת תבנית היכל, בַּדֵיהֶם ויצוריהם שִׁכֻּלָם מתאימים ???? אין בהם, ושמלותיהם העשויות לְעוֹרָם כְּפִי גִזְרַת גֵוָם, גם הנערים משחקים ערומים וּמִתְפַּתְלִים נַפְתּוּלִים שונים בְּהֵאָבְקָם יחדו. כל אלה היו??? חרשי אבן לעינים לפסול כצלמם וכדמותם צלמי אנשים יְפֵי תֹאר ויפֵי מראה להרהיב את עיני הרואים. על הוד הֲדַר מעשי ידי חכמי חרשי אבן ההם,??? עַדיהם שרידי מעשיהם אשר נמלטו משִׁני הזמן וְהִנָם נֹכַח עינינו עד היום???. מהשרידים ההם תֵּחָשֵׁב: 1) המצֵבה הנפלאה מצבת אפאָללאָ הבעלפעדעריЪeдЪΒepcКiй Alloдo–) ), 2) צלמי לאַאָקאָאָן ובניו עם??? הפתנים הידועים ליודעי הגדת היונים על אֹדות מלחמת טרויא, 3) ווענוס ועדיצעאית, , 4) ווענוס המילאָנית, 5) צלמי זאבידען , ועוד מצבות רבות ופסילים אין מספר במלאכה??? (אין ערהאַבענער ארבייט) –. במלאכת הציור (מאַלערייא) נודעים לתהלה הַצַיָרִים האלה: צייקסיס, פאַררהאַזיוס ואַפעללעס. מהציורים העתיקים לא נשאר בידינו בלתי אם הציורים אשר על קערות (וואַזען) היונים, ועל כתלי הבנינים העתיקים. חכמת הזמרה, מלאכת החזיון (שוישפיעלקונסט) ומחֹלת???? (כאָרטאַנץ), מצאו גם הן קֵן להן בארץ יון, ומה גם כימי החגים והמועדים אשר חגו היונים בכל יקר תפארת בהיכלי אלהיהם.


 

8. המקדונים


1 פיליפּ מלך מוקדון (ג"א שצ"ט 361–336) Фиди—Ъ Makeдoиckiй))


73. §

הָלְאָה מארץ יון לפאת צפונית, תִּשְׂתָּרֵעַ ארץ מוקדון, ארץ ??? רֻכסי הרים ויושביה תערובות עמים רבים ושונים ובתוכם גם שבטים??? צאצאי הפעלאַסגים והיונים. והשבטים ההם יָשבו במדינת עמאַטהיאַ הישָׁנה ובעיר הבירה הנקראת לפנים בשם עדעסאַ ואחרי כן??? עגאֶ , והיא היתה מְקוֹם משכן מלכי מוקדון הקדמונים אשר??? למשפחת ההעראַקלידים היושבים באַרגאס. השבטים ההם יצאו בעקבות ההעלענים וילמדו את טכסיסי מלחמותיהם ומשחקי האָלימפוס. עַם בני??? אָהבו קְרָב וְלֶחֶם, לָצוּד צַיִד ולשמוח אֱלֵי גִיל במשתה היין. ומקץ שנה??? אחרי מוֹת עפאַמינאָנדאַס יָשַׁב בארץ מוקדון על כסא המלוכה איש גדול??? ושמו פיליפּ, איש אשר יאתה לו מלוכה במשפט צדק, כי הוא היה חכַם??? בהליכות המדינה, גבור מלחמה ושר צבא מהֻלל, יְקַר רוח, נדיב לב ובעל נפש עדינה, גם אהב מאֹד את חכמת חכמי היונים, את חרֹשת מעשה???? ואת שירי משורריהם, ובכל זאת הֶחזיק במנהגי ארץ מולדתו, ולא סר??? בני עמו, עד כי גם בַּחֲקוֹר מִמְסָך וּבְתֵת בַּכּוֹס עֶיִן, נָטָה אחרי אצילי בני??? ואפרתיה. הוא עשה לו חיל וצבא רב שולפי חרב ונושקי רומי קשת??? מלחמה מנעוריהם, וידיו רב לו בטכסיסי מלחמה חדשים הנקובים??? פהאַלאַנקס, ועל פי כל הדברים האלה היה נורא על כל סביביו, וַיִתֵּן חִתִּיתוֹ בארצות שכֵניו עד למרחוק.


74. §

והמלך הגבור המשכיל הזה לָטַשׁ עיניו על ארץ יון וַיִתְאַו??? לפרוש ממשלתו עליה, וְנָקֵל היה לו לְהָפִיק את זְמָמוֹ לולי היתה יראת??? אנוש על פניו וַיָגָר להניף חרבו על ארץ היושבת לבטח עמו ולא נְמָלְתֵהוּ ??? מעולם, וּבְצִפִּיָתוֹ היו עיניו צֹפִיות למצוא תואנה (געלעגענהייט) אשר תהיה כסות עינים להריק חרבו עליה במשפט לפי מראה עין. והמלחמות אשר ???? בארץ יון (ג“א ת”ה – תי"ד 355–346) בימים ההם, אַנוּ לידו את התואנה אשר הוא מבקש. וזה דְבַר המלחמות ההן: אזרחי טהעבען התנשאו ויעטו??? גאה וגאון להשתרר ולשום עֻלם על הפאָקיער שכניהם השוכנים לבטח מימי קדם במשכנות מבטחים ומתענגים על מֶתֶק אור החֹפֶש והדרור. ולמען??? את מחשבות אונם לאור, הלשינו את הפאָקיער לפני בעל ברית האַמפיקציאָנים כי הם נועֲזו לקרוע כִּבְרות ארץ אחדות מאדמת ההיכל אשר בעיר דעלפהי ויהפכון לִשְׂדות זרע, ושופטי האמפיקציאָנים הִרְשִׁיעוּ את הפאָקיער ויהיה משפטם לשלם כסף רב מאד על המעל ההוא. אך הפאָקיער לא שמעו בקולם ולא נתנו מִכְסַת הכסף הרב והעצום אשר נטלו עליהם ואשר קָצוֹר קצרה ידם לשלם אף העשירית ממנו, אז נתנו השופטים את הפאָקיער לַחֵרֶם וַיְמַלְאוּ את ידי אזרחי טהעבען להחרים אותם ואת כל אשר להם. כראות הפאָקיער את הרעה הנשקפה עליהם, חגרו בעֹז מתניהם להתיצב לפני אויביהם???? ממבקשי רעתם, ותהי ראשית מעשיהם לעשות נקמות באזרחי דעלפהי אשר הם היו הראשונים להסית בם את השופטים להוציא עליהם את משפט החרם בסופה ובשערה באו בשער דעלפהי ויתפשוה וישימו עליה מס כבד???? וירוצצו אותה בעברת זדון ובתוכחות חמה, ואחרי כן לכדו להם את??? המהלל המתנוסס בה, וישללו וישסו את כל הכסף והזהב אשר אצרו היונים??? משנים קדמוניות, ובזהב המסים ההוא שכרו להם אנשי מלחמה ובכֹחַ ידם עמדו לפני צורריהם ואנשי מלחמתם עשר שנים רצופות, גם השיבו עוד מלחמה בשערי ארץ אויביהם, ויתפשו ערי מבצר אחדות במדינת באָאֶטיען,??? הנוראה עופפה כלהט הברק על פני גבורי היונים וַתְלַהטם סביב סביב, והפאָקיער היו אנשי מלחמה ומרי נפש, גם שכיריהם הלוחמים להם היו עזי???, עריצים ומלֻמדי קְרָב, ושרי צבאם היו גבורי חיל ועריצים כמוהם, הלא??? פהילאָמעלאָס ואָנאָמארחאָס אשר נבחרו??? החילים ואוסרי המלחמה. מְגִנֵי הפאָקִיער ההם וחרב נקמתם, גם חומות??? דעלפהי הבצורות והנשגבות, היו להם לְצוּר מָעוֹז וּלְמִגְדַל עֹז לפני אויביהם. להבת המלחמה העזה והארוכה ההיא התלקחה לבלי-חק ושָׂמָה שֵׁמוֹת נוראות בארץ יון כבימי מלחמות שפארטה ואטהען לפָנים, ואף אחרי אשר התנפל לאָמעלאָס הגבור מראשי הצוקים וְנִפְזְרוּ עצמותיו לפי שְׁאוֹל (בעת אשר נִגפו שרי צבאו לפני אויב על יד נעאן , כי בחר בַּמָוֶת מִנְפֹל בידי אנשי??? ואויבי נפשו) גם אז לא הוּשַׂם עוד קץ להמלחמה האיומה ההיא, והשלום אשר קִווּ כל שלומי אמוני היונים לא הופיע עוד. כי אָנאָמאַרחאָס איש ברית לאָמעלאָס המת וגבר עמיתו בתשוקת המלחמה, התגבר עוד ביתר עז, הוא ואנשי החיל שודדי היכל דעלפהי, ויגרשו מפניהם אויב, וירדפום מהלאה??? ארץ הפאָקיער, גם עברו עוד בחרב ובדם בארצות אנשי מלחמתם וַיָשׁיתו על באָאֶטיען ובנותיה לְשַׁמָה, ובטהעסאַליען עָשו שפטים. הרעות הגדולות??? אשר עשו הפאָקיער, היו נְסִבָּה כי אזרחי טהעבען קראו את פיליפ מלך מוקדון לעזרה, ופיליפ שמח בלבו במצאו את התואנה אשר הוא מבקש, וַיְחָלֵץ??? וַיֵדֶא כנשר ויפרוש כנפיו בארץ יון. ותהי ראשית מעשהו להכניע תחת ידו את טהעסאַליען אשר כרתה ברית שלום עם הפאָקיער102, ואחרי כן???? ויעבור את מעברת טהערמאָפילה ויבוא בארץ הפאָקיער, וברוח??? הִכָּה במערכה בשדה את אָנאָמאַרְחאָס גבור הפאָקיער ושר צבאם, והמקדונים תָּלוּ את נבלתו על העץ, ושלשת אלפים איש משודדי היכל דעלפהי??? שבי בידי המקדונים ויטביעו אותם במצולות המים. ואחרי אשר נלחמו??? הפאָקיער כגבורים זמן רב, נשתה גבורתם וְחִתְּתָה קשתותם וַיִכָּנְעוּ לפני פיליפ מלך מוקדון. והיונים גרשו אותם מִהִסְתָּפֵּחַ בנחלת בעלי ברית???קציאָנען, בהאמינם כי קללת אלהים רֹבֶצֶת בם עקב אשר בָּזְזוּ את היכל דלפהי, ותחתיהם הובא פיליפ במסורת הברית ההיא, יען כי הוא הִתְחַפֵּשׂ??? נוקם נקמת אלֹהים ונקמת היכלו. כל ערי הפאָקיער עַרו היונים והמקדונים עד היסוד, ויושביהן לבשו כלי גולה ויהיו נודדים בארצות נכריות, כי מארת ארס רדפה אותם באף, והנשארים בארצם היו לעבדים מרודים, או למס???. מהיום ההוא והלאה נחשב פיליפ כאחד מבני ההעללענים ויהי אחד מבעלי ברית האמפיקציאָנען ויתערב בין המשחקים במשחקי האולימפוס,??? הנִצִים תמיד בחרו בו להיות לשופט ומוכיח ביניהם בכל דברי הריבות אשר בשעריהם ואחרי דבריו לא ישנו.


75. §

אמנם עוד לפני הימים ההם, הביא כבר פיליפ תחת ידו??? יון אשר נבנו על אדמת מוקדון. הלא הן אמפהיפאָליס ופאָדידאֶאַ,??? עיר אַמפהיפאָליס, במקום אשר משם זהב יָזֹקוּ, בנה את העיר הבצורה אשר קרא לה פיליפ כשמו; אחרי כן לכד את עיר אָלינטה , העיר העליזה??? ויחרם את כל רכושה לבית אוצרו, ואת יושביה שָׂם לָמַס, וַיַכְבֵּד מאד את אַכפו עליהם. אך בכל זאת לא הגיע עוד למחוז חפצו עד אשר פָּרצה מלחמת הלאָקרים103 (דער לאָקרישע קריג), כי כאשר הֵזִידוּ לפָנים הפאָקיער לשלוח יד חומסת בנחלת ההיכל אשר בדעלפהי, כן זָדוּ אחרי כן גם יושבי לאָקרי לקרוע כברות ארץ אחדות מאדמת ההיכל ההוא ויהפכון לשדות זרע, והשופטים בעלי ברית האמפיקציאָנען שמו גם עליה עֹנש כסף. ויהי כאשר הקשו את ערפם גם הם ולא שלמו את כסף ענושים??? אז קָם עשינעס המליץ הנודע בתוך שופטי האמפיקציאָנען ויט את לבם לקרוא לפיליפ מלך מוקדון גם בפעם הזאת לעשות שפטים באנשי??? ההם. ופיליפ מהר ויבוא בחיל כבד מאד וילכוד את ארץ לאָקרי בידו החזקה ומבלי מֵשִׂים הושיב מִפְלֶגֶת גבורים מאנשי חילו במבצר עלאטעא. מעשה חמס הזה אשר עשה פיליפ, הרגיז את אזרחי אַטהען הבוטחים והשאננים וייראו מפני הרעה הנשקפת גם עליהם בתגרת ידי הגבור העריץ ההוא אשר תקע לו יתד נאמן בארץ יון. ואז הִטוּ את אזנם לדברי דעמאָסטהענעס המליץ הנשגב אשר קרא בגרון בלי חשך וכשופר הֵרִים קול לבני היונים כי יתיצבו כאיש אחד חברים לפני פיליפ מלך מוקדון לגרש אותו מארץ יון בחֹזק יד בטרם ישים עליהם עֹל ברזל אשר לא יוכלו לפרוק אותם מעל צוארם כל הימים. והמליץ הנשגב ההוא לא חִכָּה עד אשר יאספו??? היונים אנשי חיל, וימהר ויביא את טהעבען במסורת הברית עם יתר ערי??? ויקבוץ אנשי מלחמה רבים, ועל פּיהו עשו מלחמה את פיליפ מלך מוקדון, אך אנשי החיל ההם אשר נקבצו באו בחפזון ואשר שריהם היו אֹבְדֵי עצות וגבורה למלחמה, לא יכלו לעמוד לפני מערכות חֵיל מוקדון גבורי המלחמה מנעוריהם. לשוא התגברו בני טהעבען המכונים בשם “מחנה קֹדֶש”, לשוא חגרו שארית כֹחם ואונם, כי פיליפ הִכָּה אותם חרם במלחמה הנודעת??? מלחמת שאֶראָנעא, ואז בא הַקֵץ על חֵרות היונים ולא שָבה עוד אליהם. דעמאסטהענעס עשה מספד תמרורים על חללי בת עַמוֹ אשר נפלו במלחמה ההיא, ואיזאקראטעס אשר היה אז כבן מאה שנה טָרַף נפשו בכפו לבל תראינה עיניו את הרעה הנוראה אשר מצאה את בני עַמו וארצו באָבדן חֵרותם??? נֵרֶם –. אך פיליפ לא הִכְבִיד עֻלו על היונים ולא הֶרְאָם קשה, גם הִרבה??? להיטיב עמהם וָיִרְעֵם במקל נֹעַם לבעבור הַסְכֵן אותם עם ממשלת מוקדון ולבעבור הַטות את לבבם להפיק את זְמָמוֹ. כי הוא חשב מזמה להקדיש מלחמה על מלך פרס אשר רפו ידיו מִתְּמוך את שרביט המלוכה, ויאבה כי יעברו היונים חלוצים בראש אנשי המלחמה לְהִלָחֵם בהפרסים אויביהם וחושבי רעתם תמיד. ועל כן קרא פיליפ עצרה ויאסוף את כל ראשי היונים לקאָרינט ויכרות אתם ברית להיות עִם המקדונים לעם אחד בכל הליכות המדינה, ולא הִפליא בין ההעללענים ובין בני מוקדון כי אם בדבר שרי צבאות המלחמה אשר יהיו תמיד ילדי ארץ מוקדון, והיונים נאותו לו וישימוהו עליהם לְרַב ושליט בממשלה בלתי מֻגבלה ולשר שרי הצבא, ומכל ערי היונים נָהרו אליו אנשי חיל מלֻמדי מלחמה להיות סָרִים למשמעתו וללחום את מלחמותיו. אפס כי רִננת לבו מקרוב, וימי הצלחתו לא נמשכו. כי בהַגותו את חתונת בתו בעיר עגאָ, השקהו אחד משומרי הסף, סף רעל וימת. רבים אומרים כי שומר הסף ההוא קָצַף עליו על הרעה אשר הפגיע בו המלך העז הזה, ורבים אומרים כי אָלימפיאַס אשת פיליפ שִחדה אותו לעשות את הָרֶצַח הזה לְהִנָקֵם בפיליפ אִישָׁהּ על אשר הסיר אותה מעל פניו וַיַדִיחָה מִשְאֵתָה.


2. אלכסנדר הגדול (ג“א תכ”ד-תל"ז 336–323)


76. §

אחרי מות פיליפ, ישב אלכסנדר בנו על כסאו אחריו וישא הוד מלכות. כבן עשרים ואחת היה במָלכו, ויהי חֲכַם לב ואמיץ כֹּחַ, גבור משכיל ואיש מלחמה, יקר רוח ונפש עדינה. מורו ומלמדו להועיל היה ראש כל חכמי תבל ואביר כל חקרי לב, הלא הוא אַריסטאָטעלעס הנודע לשם ולתהלה בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם. הוא פָתח לפניו כל תעלומות חכמה, וימסור בידו את מַפתחות אוצר כל כלי חמדה ההיא. ועל כן דָבַק המלך המרומם הזה כל ימי חייו בחכמת יון, ויתמוך את ידי כל חכמי לב וחכמי חרשים אשר התנוססו אז כאבני נֵזר על אדמת ארץ היונים. וכל ערי יון אשר הֵרִימו כמעט רגע את ראשיהן בהגיע השמועה אליהן כי מת פיליפ, שָׁבו ויורידו אותם בֶּאֱחוֹז אלכסנדר בנו את רסן השלטון ביד חזקה ובזרוע נטויה. וַתָּקֵמְנָה אותו לשר צָבָא על כל צבאות היונים תחת אביו לעשות מלחמות ונקמות בעם פרס, עם עברתם. אך בטרם מצאה ידו להחלץ ולצאת למלחמה על הפרסים, התנפלו עמים פראים היושבים בהרים בארץ מלכותו לשלול שלל ולָבז בז. אז חשף אלכסנדר את זרוע עֻזו וַיַך צָריו אחור, ויחרימם לפי חרב גבורתו. אפס כי פתאֹם לפתע עָף שֵׁמַע שוא בכל ארץ יון כי אלכסנדר נִספה במלחמה ההיא, והיונים שמחו מאד על מותו וַיְקַווּ להמיש את עֹל מוקדון מעל צוארם. יושבי פעלאָפאָנעז חגרו כלי נשקם ויעמדו הבן למלחמה, ואזרחי אַטהען הטוּ אזנם לדברי המליץ האדיר דעמאָסטהענעס אשר הִבְעִיר שלהבת אשר נקמה בלבות השומעים לפרוק את עֹל המקדונים מעליהם וְלֵאור באור הדרור כבימים הראשונים, ויושבי טהעבען קמו על המקדונים אנשי המשמר בחרב, ויהרגו בהם עַם רב, ועל יתר אנשי החיל אשר במצודה שָׂמוּ מָצוֹר ויצורו אותם בחֹזק יד. אך אלכסנדר מִהר וַיָעָף כִּמְעוּף הברק ארצה יון להכניע שְׁאוֹן קָמָיו ולהשביח שוא גליהם העזים. בסערת מלחמה השתער לראשונה על טהעבען ויורד עֹז מִבטחה ויבקיענה וַיִתֹּץ את חומתה ויהרוס את בָּתֶּיהָ וַיַתֵּר את ידי אנשי חילו לשלול שלל ככל אַות נפשם, ואת יושביה מָכר לעבדים ונשיהם לשפָחות נחרָפות וטפם לבז ולמשסה. ומספר יושבי העיר כשלשים אלף איש, רק את הכֹהנים ואת המקדונים אשר התגוררו שם, שלח לחפשי, גם לא שלח ידו אל המצודה אשר בעיר, אל בית המשורר הנעלה פינדאַר, ואל ההיכלים והמקדשים, כי חָסָה עינו עליהם ויראת כבודם היתה על פניו גם בעת זעם ההיא. השפטים הנוראים ההם אשר חָלה אלכסנדר ביושבי טהעבען, הפילו אימתה ופחד על כל היונים, וַתהְּיִ חִתַּת המלך הנערץ ההוא על כל ההעללענים ולא יָספו להרים עוד ראש. אחרי הדברים האלה כְּשֹׁך חמת המלך, נחם על הרעה הגדולה אשר עשה לטהעבען, וַיָסַר כַּעַס מלבו ויחמול על היונים המתפרצים מפניו, ויסלח להם על עונם.

77.§

ובשנת ג“א תכ”ו 334 בחֹדש האביב נסע אלכסנדר עם חילו הקטן גבורי החיל ויודעי לֶחֶם לעשות מלחמה את מלך פרס, ושרי חיָליו היו גבורים משכילים ואנשי לב, הלא הם: פערדיקאַס, קלייטאָס , פאַרמעניאָן גבור החיל, העפאֶסטיאָן, קראַטעראָס , פטאָלעמאֶאוּס , (תלמי) אָנטיגאָנאָס , ועוד גבורים גדולים כמוהם. גם חכמים רבים וסופרי דברי הימים נִלְווּ אל אלכסנדר בדרך מַסָעוֹ, הלא המה: אַנאַקסימענעס, קאָלליסטהענעס, אריסטאָבולאָס ועוד חכמים וידועים כאלה אשר נכספו לאסוף חכמה ודעת בחפניהם בארצות רחוקות תחת דגל המלך הזה שמש ומגן להחכמה ולכל אוהביה. בעברם את ההעללספאָנט, נָסַך אלכסנדר יַיִן מלכות מִכּוֹס זהב לכבוד אילי הים, ובהגיע אניתו אל החוף המכֻסה בירקרק דשא, השליך בכֹּח את חניתו ממרום מִכְסֵה האניה על אדמת אזיא, ואחרי כן דָלַג עם כל כלי נִשְׁקוֹ לראשונה על החוף. על המקום אשר התנוססה טרויא לפָנים, הקריב אלכסנדר קרבנות לצעאוּס ולפאַללאַס אטהענע מְלֶכֶת הגבורה והנצח, גם צִוה לגבורי חיָליו לעשות מלחמה בשלום (קאַמפפשפיעלע), להתחרות במֵרוץ ולהתעלס בשעשועי הגבורים לכבוד גבורי היונים אנשי השֵׁם. והוא יָצָא בעקבות אַחילל הגבור הנורא, ויתאמץ לְהִדמוֹת אליו בכל עלילותיו, ועל כן נשא בחיקו תמיד את שירי האָמער המכלכלים את גבורות אַחילל וּמִפְלָאוֹת עזוזו. אחרי הדברים האלה היתה המלחמה הראשונה בין היונים ובין הפרסים על יד נחל גראַניקוּס, ואלכסנדר עשה אז נוראות ויך בחילו הקטן את חיל פרס הרב והעצום, הֵרִיעַ אף הִצְרִיחַ ועל אויביו התגבר וישחקם כעפר על פני רוח. אך בגבורתו ועֹז רוחו הטביע את נפשו בעמק המלחמה ההיא עד כי היה כפשע בינו ובין המות, כי אחד משרי חיל פרס הֵנִיף את חרבו בעֹצם ידו על ראש אלכסנדר, ולולי חָשׁ קלייטאָס וַיְגַדַע את זרוע השר ההוא בחרבו הקשה, כי אז נפל אלכסנדר שדוד וְיָרַד דוּמָה בִדְמִי ימיו. אחרי הנצחון הגדול ההוא, הִציב אלכסנדר מַצבות כָּבוֹד לזֵכר אנשי חילו אשר נפלו במלחמה, ואת בתי אבותיהם עשה חפשי בארץ יון מכל מס ומכל משא מלך ושרים. ופרי הנצחון ההוא היה כל חלק המערבי אשר באזיא הקטנה עד הררי טוירוס אשר נפל בידו מושל ארץ לידיא נכנע תחתיו בלי הָנִיף חרב ויפתח לפניו את שערי זאַרדעס הבירה. האַליקאַרנאַסאָס אשר התיצבה לפניו בזרוע חשופה ובמלחמת תנופה, נלכדה בסערה וסופה, ותהי לאלכסנדר לָמַס, ויתר ערי יון נתנו לו יד, וברצונם הטוב קִבלו עליהן את עֹל מלכותו, ומרביתן שָׂמחו עוד לקראתו וַיוֹדוּ לו ויברכו את שמו על הבטָחתו אשר הבטיח להן להשיב את ממשלת העם הַמוּסָרָה על כַּנָהּ. ואלכסנדר התהלל מאד בכבוד יחושו אשר התיחש לצאצאי ההעללענים, וכאחד המקַנאים קנאת ארץ מולדתו חגר חרב נוקמת להנקם מאת הפרסים אשר זדו להרוס את ערי ההעללענים ולשלוח באש את מקדשי אלהיהם, וְרֻבֵּי היונים הריצו ידיהם אל מלך עליון זה, יען כי הוא לגאון ולתפארת לכל עם יון, בכבוד גבורתו יתימרו, ובתהלות עלילותיו יתהללו. בעיר גאָרדיום אשר בארץ פיריניא, אסף אלכסנדר אליו את כל מפלגות אנשי חילו, ובעיר ההיא היתה המרכבה העתיקה מאד לימים אשר רכב בה המלך מידאס (מלך אשר חי על מוצא פי המשל הקדמוני) ובמרכבה ההיא קֶשֶר פְתַלְתּוֹל מאד אשר קצרה יד כל אדם לְהַתִּירוֹ, ואשר יצא פתגם הָאוּרִים (אָראַקעל) כי האיש אשר יַתֵּר את אֲגֻדָתוֹ מלֹך ימלוך על כל ארץ אזיא, וינף אלכסנדר את חרבו על הקשר ההוא ויגזרהו לגזרים למלאות את נבואת האורים ההיא –. ואחרי כן שָׂם לדרך פעמיו ויעבור בארץ קיליקיה ארץ הרים ומלֵאה מַעקשים ורכָסים וְחַתְחַתִּים ופחדי מות, ובדרך מסָעו רחץ את בשרו בְמֵי נהר קידנוס, והמים הקרים ההם על נפשו העיֵפה נהפכו למים מאררים ויחליאו אותו במחלה עזה מאד, ורק חכמת פיליפוס רופאו היוָני גם עֹצם הבטחון אשר בטח בו לבב אלכסנדר, רק אלה עצרו כֹח להסיר את המחלה מעליו. כי פאַרמעניאן שר הצבא הָעֵד הֵעִיד באלכסנדר על ידי מכתב כי יִשְׁתַּמֵר מפיליפוס הרופא אשר לקח שֹׁחד מאת הפרסים להשקות אותו כוס מות. וכאשר הביא הרופא כוס רפואות לאלכסנדר לקח את הכוס בידו האחת וישׁתּ בעת אשר הושיט בידו השנית את מכתב השטנה להרופא להוכיח את עָצְמַת בטחונו באמונתו.


78. §

אחרי הדברים האלה התיצב דריוש קאָדאָמאננאָס בהודו ובכבודו בראש גבוריו הרבים והעצומים עד מאד לְהִלָחֵם באלכסנדר על יד איסוס, אך אלכסנדר התגבר גם בפעם הזאת על אנשי מלחמתו ויכם מכה נצחת ויחרימם לפי חרב, והנמלטים מחרב רעה נסו בשבעה דרכים, ואשר לא מצאו רגליהם לנוס, נפלו בשביה ויהיו לעבדים בידי שוביהם. גם המלך דריוש עם פליטים מחרב נס מנוסת מות ויחש מפלט לו בלב ארץ ממלכתו בעת אשר התיצב אלכסנדר הכן לכבוש את ארץ יהודה וארץ פיניקיא ולפרוש ממשלתו עליהן, לבל תּשָׁאַרְנָה לשטנה לו בדרך אשר הוא הולך לְרַד לפניו כל ארץ אזיא. אין קֵצה להשלל הרב אשר מצא אלכסנדר במלחמה ההיא, ואין מספר להמון השבוים אשר שׁבה מאויביו ואנשי מלחמתו, ובתוך שבויי חרב ההם היתה אֵם דריוש המלך, אשת חיקו היפה בבנוֹת פרס, ובנותיו הרכות והעדינות, ואלכסנדר הטה חסדו להשבויות הנכבדות ההן וַיְכַבְּדֵן כבוד גדול כיאות לגֹדל מַעלתן. ודריוש התאבל מאד על מפלתו הנוראה, ויכנע מאד וישלח מלאכי שלום אל אלכסנדר להבטיח לו כסף רב וזהב למכביר גם לתת לו את קדמת אזיא גם את בתו העדינה יתן לו לאשה אם אך יאות לו לכרות עמו ברית שלום ולשלח לחפשי את אמו ואת אשתו ובנותיו. אך אלכסנדר בגאון עֻזו השיב את מלאכי שלום ההם ריקם מלפניו, ולא אבה שמוע לתחנוני המלך הטוב והישר באדם ההוא. אז אמר אליו פאַרמעניאָן שר הצבא: “לוּ הייתי אלכסנדר, כי עתה כָרַתִי ברית עם דריוש”. “גם אנכי עשיתי כן לוּ הייתי פארמעניאן”, ענהו אלכסנדר.


79. §

ארץ יהודה ופיניקיא נכנעו תחת ידי אלכסנדר בלי חרב ומלחמה, ורק צֹר העיר הגדולה והבצורה נתנה לו כָתֵף בְּהִשָׁעֲנָהּ על מִבְצָר מִשְׂגַב חומתה, על מְרוֹם שִׁבְתָּהּ בלב יַמִים ועל גבורת אנשי מלחמתה. אז שָׂם אלכסנדר על צֹר מָצוֹר. הוא מְצוֹר צֹר הנודע למשגב ולפלא בפי סופרי ימי הקדם. שבעת חדשים התעודד המָצור ההוא, כי יושבי צֹר הרסו את הסוללות הנשגבות אשר שָׁפַך עליה אלכסנדר בחכמה ובגבורה נפלאה, נָתצו את הצריחים והמגדלים וכל כלי המצור אשר העמיד הגבור הנערץ ההוא. אך לאחרונה גָבַר אלכסנדר, כי הצֹרים לא יכלו לעמוד לפני כלי מַשְׁחֵתוֹ, לפני מטילי הסלע אשר הֵטִיל עליהם ולפני אבני הקלע וכל רִשְפֵי בלע אשר הפגיע בהם, גם צִיָיו האדירים שלחו בהם חרון אפם וימטירו עליהם מות ושחת עד כי כרעו ונפלו באפס יד ובאפס תקוה. ואף אלכסנדר חרה בהם על קְשֵׁי עָרפם וְכֹבֶד לבם ויעש בהם שפטים נוראים (ג“א תכ”ח 332), את מִבְחַר בחוריהם הכריע לטבח, ואשר נמלטו מֵחֶרֶב החָלל הגדול החֹדֶרֶת להם, לבשו כלי גולה ויהיו נודדים בגוים, ושאריתם נמכרו לעבדים בידי היוָנים. חומות צֹר נהרסו ובתיה היו לְשַׁמָה בתגרת ידי אלכסנדר. ולהסב את סְחַר התבל אל עיר אחרת, בָנה אלכסנדר, אחרי לָכְדוֹ את ארץ מצרים, על אחת מזרעות הַיְאֹר (נילוס) את העיר ההֻללה אלכסנדריא, ועד מהרה נִקְווּ אליה כל סוחרי הארץ וימלאוה עֹשֶר וכבוד, גם החכמה והדעת וכל חרֹשת המעשה קננו בה, עד כי היתה יְפֵה נוף, כלילת יֹפי ומשוש לכל ערי ארץ הקדם. ועיר עַזָה אשר כשמה כן היא, ובעזוזה רֹבֶצֶת היא על גבול ארץ פלשתים הישנה, גם היא נפלה ביד המלך אלכסנדר, ותהי אחריתה כאחרית צֹר המעטירה. אך ליושבי מצרים הטה אלכסנדר חסד, בגלל אשר קבלו עליהם ברצונם הטוב את עֹל מלכותו ויחשבוהו לרב ולמושיע אשר הושיעם מכף הפרסים שנואי נפשם, ויתן להם רשיוֹן להחזיק בדתי אלהיהם ובמשפטי הנהגות המדינה ובכל דרכי אבותיהם והליכותיהם, וכל זאת עשה לבעבור יתלכדו המצרים והיונים ולא יתפרדו עד כי ברבות הימים יהיו לְעַם אחד –. כי אלכסנדר חֲנִיך אַריסטאָטעלעס אביר כל חכמי ימי הקדם, ראה בחכמתו כי לא ברעש ובעם יִשְׁרְשׁוּ שָׁרשי הבלי שוא וּמַשְׂאוֹת אֶפע ותעתועים מקרב לבות עַם תועי לבב, כי אם בנחת ובהטות אליהם חסד ובהראותם לדעת חכמה ותבונה עד אשר תפקחנה עיניהם – –. מעיר מֹף הֵרִים אלכסנדר פעמיו אל מקדש האורים (אָראַקעל-טעמפעל) הנקדש לשֵם צעוס אָמוֹן, ויעבור בדרך מלאה חתחתים ומוקשי מות, במדבר תלאובות רֵבֶץ פלצה נצחת, ויבוא שלם אל נְאוֹת המדבר (אָאַזע) אשר יְסֻכֻּהוּ יערי תמרים ואשר יִפְרוּ שם אחים מעֻלפים ירקרק ודשא ושדות עטופים מגד תבוּאות שמש, הוא נְאות המדבר הנודע בשם סיווה אשר שם התנוסס מקדש האורים ההוא. וכהני המקדש החליטו כי אלכסנדר הוא בן צעאוס אָמוֹן, ובגלל הדבר הזה כבדוהו מאד כל העמים המתהללים באלילים בימי קדם ההם, וַיְנַשְאוּ וַיְנַטלוּ אותו כיאות לבן אלהים כמוהו –.


80. §

ואלכסנדר נתן ארכה לדריוש לאסוף את כל אנשי חילו לבעבור יכה אותם במלחמה אחת ולא ישנה להם, וישב במצרים ימים רבים וישם בה סדרים חדשים בחכמה ובהשכל ודעת, ואחרי כן הִסִיעַ ממצרים את אנשי חילו והוא עבר בראשם, ובלי כל שטן ומפגע הגיע למחוז חפצו, ויעבור על יד טהאַפזאֵקאָס את נהר פרס, ועל יד העיר הנקראת כעת בְשֵם מאָזוּל עבר את נהר חדקל, וּבְקִרְבַת מַשוּאוֹת נינוה בִּירַת התבל לפָנים, הִכָּה בחֵילו הקטן את חיל פרס הרב והעצום, עד אין מספר, היא המלחמה הנוראה הנודעת בשם מלחמת “ארבעלאַ” (ג“א ת”ל 330) בארץ אשור הסמוכה לעיר גויגאמעלא. בעת ההיא נפלה בידי אלכסנדר בבל העדינה תהלת כל הארץ, גם שושן הבירה ופערזעפאָליס העיר העתיקה והראשה עם כל אוצרותיהן וסגֻלותיהן וכל מחמדי בת עין ומשכיות לבב אשר בתוכן. חרבות פערזעפאָליס וְעיֵי פאָזאַרגדה ערי קברות כורש ודריוש, יעידו עד היום על חֹסֶן תפארת גדולתן בדורות הראשונים, על הֲדַר כבוד הוֹדָן ועל יפעת גאון עֻזן לפנים בטרם היו לִמְעי מפלה וחרבוֹת עולם בתגרת ידי אלכסנדר המנצח הגדול, כי כטוב לב המלך העזוז הזה ביין, קם מבית המשתה ויעבור בראש כל שריו וסריסיו בהוד תפארתו וכבוד מלכותו ויבוא בשערי פערזעפאָליס, ובעצם ידו השליך לראשונה לפיד אש בהיכלי העיר העליזה ההיא, ואחריו השליכו בו כל שרי חיָליו לפידים ואש מתלקחת לקחת בזה נָקָם מהפרסים על אשר שרפו את אטהען באש ועַל אשר בזזו את מקדשי היונים. וגם על פאַזאַרגדה עברה כוס פערזעפאָליס ותהי לעיין וגלים נצים גם היא –. ויהי כשמוע דריוש כי פרץ אלכסנדר ועָבר מעבָרת הררי הסלע אשר בפרס וילכוד את שושן ואת פערזעפאָליס, וכי נוסע הוא עוד הלאה בלב ארץ מדי, אז נבקה רוחו וימס לבו בקרבו וינס מאחמתא (מקום מושב מלכי פרס בימי הקיץ) אל באקטריה (ארץ ההרים וארץ מולדת האַריאַנים בימי קדם), אך גם שם לא נמלט ממות, כי קם עליו בעסוס הפֶּחה עם עוד שרים בוגדי בגד ובני נבל כמוהו, וַיְרַצְחוּ את המלך הצדיק והישר הזה (ג“א ת”ל 330). ואלכסנדר בשמעו את אחרית דריוש בכה מנהמת לבו על מותו, כי רק לנצֵח אותו היתה מגמת פניו אך לא חפץ במותו. ובעסוס הַמְרַצֵחַ התנשא וישם כתר מלכות בראשו, אך אלכסנדר שלח בו חרון אפו על ידי גבורי חיליו, ויתפשוהו בכפם ויביאוהו בחחים אל אלכסנדר, ויצו לתלותו על עץ כמשפט אנשי דמים בארץ הקדם.


81. §

ונפש אלכסנדר אִותה לעשות עוד נוראות אשר לא נראו ולא נשמעו עוד תחת השמש, ויעפיל עֲלוֹת על הררי הינדיקו (קויקאזוס ההודי) הספונים בשלג עולמים, ויעבור בדרכי צלמות ונתיבות נְשַׁמוֹת מגורת כל צבאות בֶּלע, ואנשי חילו ספו תמו כמעט בזלעפות רעב וביגיעת בשר ורוח, עד אשר הצליח ללכוד בשנת תל“א 329 ובשנת תל”ב 328 את העמים היושבים בארץ הררי ההיא בפאת מזרחית דרומית לים הכספי, וישפוך את רוח ממשלתו על הארצות הנקובות בשם אריה הירקאַניה , באקטריה וזאָגדיאַנאַ אשר יושביהן עמים עזים וגבורי כֹח (צאצאי הָאִירָאנִים המחזיקים בדתי אבותיהם ובכל תהלוכותיהם), ויעש בכל הארצות ההן מסלות ישרות וארחות ודרכים רחבי ידים למען חַבֵּר אותן עם יתר הארצות ולהביא את יושביהן במסורת ברית החכמה והמשא והמתן עם יתר העמים והלשונות. כי אלכסנדר המלך העזוז והחכם לא התאוה תאוה רק ללכוד ארצות לבד לבעבור עֲשׂוֹת לו שֵׁם עולם בגבורים, כי אם גם לָפַחַת רוח חכמה בקרב העמים הפראים אשר לכד, וְלָטַעַת בתוכם חכמות היוָנים ודרכי חייהם לטוב להם כל הימים, ולתכלית הזאת כונן אלכסנדר בארצות ההנה ארבע ערים גדולות אשר קרא להן על שמו (אלכסנדריא), וַיִטַע בתוכן חכמות היונים, חרשת מעשי חרשיהם ושפתם וכל הליכות חייהם, ובהן נאספו כל הסוחרים וכל ארחות הכנענים והרוכלים, ומהן נפוצו המדעים והחכמות וכל מלאכות מחשבות עד אפסי ארץ הקדם. בארץ באקטריה לכד מבצר חזק מאד בסערת מלחמה, והמבצר ההוא היה על ראש הר גבוה ותלול וְחָזָק מכל מבצרי הרי הארץ ההיא, ואליו הֵעיזו כל נסיכי הארץ את נשיהם ובנותיהם ואת כל הונם ורכושם. בנפול המבצר בידי אלכסנדר, ראה בשביה אשת יפת תֹּאר ויפת מראה מאד, בת מלך באקטריה ושמה ראָקסאַנה, ויחשוק בה ויקחה לו לאשה, וַיָחוֹג את חג יום חתונתו עם בת מלך זאת בבאקטריה, ויעש משתה גדול מאד כיד מלך מלכים כמוהו. החג ההוא היה לאות מאת אלכסנדר כי בא הקץ למלחמת היונים עם עמי ארץ אזיא. וכי מני אז והלאה יהיו כל העמים לעם אחד עם היונים, ילכו בארחותיהם יאחזו דרכי חייהם וישבו יחד שבת אחים כל הימים. בעת ההיא התחפש אלכסנדר והתאמץ לְהִדַמוֹת למלכי פרס בכל דרכיו ומעלליו. כמוהם לבש בגדי מדי בכל עת אשר באו בני אזיא לֵרָאות פניו, וכמוהם נשא נזר המלוכה בראשו. הנגשים אל שְֹלָבֵי כֵס מלכותו, כרעו לפניו על ברכיהם ויתנו לו כבוד אלהים ותהלתו. סביבותיו היו שרי פרס ובידיהם מַטות זהב. והמון סריסים רבים הלכו לפניו תמיד. סוף דבר כי אלכסנדר לקח לו את כל הליכות מלכי אזיא העריצים לְקָו, ואת כל עלילותיהם וכל תהלוכותיהם לְמִשְׁקֶלֶת, לבל יֵחָשֵׁב בעיני העמים המנֻצחים כמלך מְנַצֵחַ הָרֹדֶה בהם בלי משפט, כי אם למלך חסד ממלכי הארץ אשר יאתה לו המלוכה באמת ובמשפט צדק. אפס כי בעיני שרי מוקדון רָמֵי העינים לא יָשרו דרכיו ומעלליו, כי הם בגאותם ובגֹדל לבבם התאוו תאוה להשתרר על העמים המנֻצחים ולָשום עליהם על ברזל כמשפט המנצחים, ויתלוננו וַיְרָגְנוּ ויזעפו עליו על מָנעו מהם חֵפֶץ לבבם ותאות נפשם. בראש המתלוננים ההם היה פאַרמעניאָן שר הצבא ופהילאָטאָס בנו גבור החיל ומְהִיר חֵמה נְגיד שומרי ראש המלך, ויעירו ויעוררו בלבות אנשי הצבא רוח חֵשק לשוב לארצם ולמולדתם ולחלק ביניהם את השלל הרב אשר שללו בארצות אזיא. גם בעיר פראָפטאַזיא קשרו אז רבים מאנשי הצבא על אלכסנדר, ויהי הקשר אמיץ מאד. אך מזמתם נגלתה מהרה וַיִתָּפשו ויובאו לפני כסא המשפט, ועל פיהם נודע לאלכסנדר כי גם יד פהילאָטאַס היתה במעל הזה, ויחרץ עליו, על פי השופטים, משפט מות. ואנשי הצבא דקרוהו בחניתותיהם וימיתוהו. ולבל יִוָדַע הדבר לפאַרמעניאָן אֲבִי המומת אשר נֶעצר אז באחמתא לשמור את אוצרותיה, שלח אלכסנדר שני מלאכי מות אליו להוריד גם אותו בדם שאולה בטרם ימרוד בו ביד רמה עם כל אנשי החיל אשר בידו בעיר אחמתא, ובלֶכתו לשוח בְּגִנַת הַבִּיתָן אשר לו, נגשו אליו שני מלאכי מות ההם, ויביאו את צור חרבם בלבו וַיַזוּ לארץ נִצְחוֹ. לתקופת השנה, בְּהֵחָלֵץ אלכסנדר לעלות למלחמה על ארץ הודו, זבחו שרי צבאותיו זבחי תרועה ויעשו חג גדול בעיר מאראקאנדה, והחג ההוא נמשך עד אשמורה האחרונה בלילה. ואלכסנדר ישב גם הוא בין שריו ועבדיו בַּתָּוֶך וייטיב את לבו ביין, ורבים מעדת היונים החנֵפים מִלאו פיהם תהלתו וירוממוהו ממעל לכוכבי אֵל וַיְדַמוהו לעליון, וַיֵרַע הדבר בעיני קלייטאָס שר החילים (אשר הציל לפנים את נפש המלך ביום קְרָב על יד נהר גראַניקוס) וידבר את אלכסנדר קשות על אשר יֵטה אזנו לשפתי חלקות הדוברות שקר ומרוממות אותו על כל שבח ותהלה, ואלכסנדר נלאה נְשוֹא את הוכחותיו ואת נאצותיו, ויקח את החנית מיד שומר ראשו וַיָטֶל עליו וימיתהו, אך עד מהרה נחם המלך על רעתו, ויתנפל בנפש נואשת מְלוֹא קומתה ארצה על ידידו המתבוסס בדמיו, ויספוד עליו כמספד על היחיד, וְהֶמר עליו כְּהָמֵר על הבכור, וגם אחרי אשר הובא בחזקת היד אל אהלו, לא חדל מֵהִתְיַפֵּחַ. שלשה ימים ושלשה לילות לא אכל לחם ולא שתה מים ולא נתן שִׁנָת לעיניו ולעפעפיו תנומה עד אשר הִרְגִיעַ מעט את שְׁאוֹן המית רוחו. גם על קאלליסטהענעס הפילוסוף והמזכיר הגדול נִחֲתָה יד אלכסנדר כעל קלייטאֶס ויוֹרידו דומה. כי הפילוסוף והמזכיר ההוא בן אֲחוֹת אריסטאטעלעס לא שָׂם מעצור לרוחו גם הוא וידבר תּוֹעָה על אלכסנדר בַּחרות אפו בו על עלילותיו, ואלכסנדר אסר אותו בנחֻשתים ויסחבהו אתו אל ארץ הודו, ושם הֶחזיקתהו מַחלה מְשַׁכֶלֶת וימת במכאובים רבים (ג“א תל”ג 327).


82. §

ואלכסנדר לא הִרְוָה עוד את צִמְאוֹנוֹ בכל המלחמות והגבורות הגדולות והנוראות אשר עשה ובכל הארצות הרבות והעצומות אשר לכד, וַיִתְאָו לְרֵד לפניו גם את ארץ הוֹדוּ, ארץ הַפְּלָאוֹת מני עד, ארץ אשר עפרות זָהָב לה ומעֻלפת היא בסַפירים וספורים נפלאים מימות עולם ושָנים קדמוניות. ואף כי הִגִיעָה לאזניו תלונת המקדונים אנשי צְבָאוֹ אשר הלינו עליו על תאוָתו העזה כַמַוֶת לָרֶשֶׁת משכנות לא לו בכל אפסי תבל, בכל זאת לא שָׁעָה אליהם ולא שמע אל תלונתם, ובראש צבאו הרב והעצום אשר נספחו אליו מכל העמים והלשונות, נסע באחרית ימי האביב (בשנת ג“א תל”ג 327) לארץ קדומים ההיא, ארץ הודו. וילך לְמַסָעָיו אל נהר קאַבּול ואל נהר אינדוס, ותלאות רבות מאד הִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ על צוארי אנשי צבאותיו בדרך הארוכה ההיא. האיתנים מוסדות הטבע התקוממו להם, גם עמים עַזֵי נפש ומלֻמדי מלחמה עָמדו להם לשטנה בדרך, ורק אחרי מלחמות רבות הצליחו להגיע למחוז חפצם ולדפוק על דלתות שערי הוֹדוּ הסגורים מעולם לפני כל בני אייראָפא. בארץ נוראה ההיא חָשַׂף אלכסנדר את זרוע עֻזוֹ, וישתער בשערת מלחמה על המבצר הגדול בכל מִבְצְרֵי הוֹדוּ, הבנוי על תּוֹעֲפות הר גבוה וְנִשָׂא וּמְרוֹמָם גם על תְּעוּפַת כל עוף השמים, ובגבורתו הנפלאה והנשגבה הוריד את עֹז מִבְטַח המצודה הנוראה ההיא וַיַבְקִיעֶנָה אליו ויפרוש את נֵס מלכותו עליה. הגבורה הנפלאה ההיא עשתה לאלכסנדר שֵׁם גדול ונורא מאד, וההעללענים אשר ראו את מעשה גבורתו, הללו אותו כי כביר כֹח הוא מהערקולעס אביר כל הגבורים, ויחליטו כי זו כֹחו רק לאלהים אדירים –. אך ההוֹדיִם השוכנים בהודו הצפונית התאזרו גבורת רעם גם הם, ובזרוע חֲשׂוּפָה ובסער וסופה ומלחמות תנופה התיצבו לקראת הגבור הזה??? כל עַמֵי התבל תחתיו, עד כי רבות פעמים עוֹפְפָה חרב המָות על פניו בהרעישו את מבצר משגב מצודותיהם וכפשע היה בינו ובין שערי שאול. אמנם קנאת הנסיכים הרבים אשר בארץ ההיא ושנאתם אשר שנאו איש את רעהו, הן הן היו להמקדונים לישועה, והן עזרו להם ללכוד את ארץ הודו ולשפוך את רוח ממשלתם עליה. כי כמעט אשר עבר אלכסנדר את מעבר נהר אינדוס על יד העיר הנקראת כעת בשם אַטטאָן, נִלוו אליו נסיכים אחדים מנסיכי הארץ ההיא, ויכרתו אתו ברית לְהִלָחֵם יחדו את פּאָרוּס אביר הנסיכים המולך בארץ אשר מעֵבר לנהר הידאַספעס, ואלכסנדר אשר לבו לב אריה ולא יֵחת מפני כֹל, עבר את הנהר ההוא לעיני אויביו אשר אין להם מספר, וברוח גבורתו התנפל על מחנה המלך פּאָרוּס ועל כל השנהבים הגדולים והנוראים אשר לו ועל כל רבבות אלפי גבוריו מלֻמדי מלחמה מנעוריהם, ויך בהם מכה נוראה מאד, עשרים אלף גבורים נפלו חללים על מרומי שדה המלחמה, ולהנפצעים והנסים אין מספר, גם המלך פּאָרוּס נפצע במלחמה ההיא וַיִפּוֹל שְׁבִי בידי אלכסנדר. הגבורה אשר הראה אלכסנדר במלחמה ההיא, היא אחת מראשי הגבורות הגדולות אשר היו בדורות עולמים ההם. אחרי אשר לכד אלכסנדר את ארצות המלך הגדול ההוא, בנה שם שתי ערים גדולות אשר שֵם האחת בּוּקעפאַלא על שֵׁם סוסו הנקרא כן (כי הסוס ההוא נפל אז במלחמה הגדולה ההיא), ושֵׁם השנית ניקאֶאָ ((Hkkeя (עיר עָז, זיגעסשטאַדט), ויכונן אותן למקום משכן חכמת היונים על אדמת הודו אחרי כן הֵרִים את פעמיו וילך עוד הלאה בדרכים מלאים חַתְחַתִּים לפאת קדמה עד היפאַזיס, שם הכין הכֹּל למלחמה להביא תחת ממשלתו גם את הארצות הברוכות והפֹריות אשר על נהר גאַנגעס (גוזן). אך שם התלוננו עליו אנשי צבא מוקדון תלונה עזה, ויאיצו בו להשיבם אל ארצם ואל מולדתם אחרי אשר השלימו כבר את חק עבודתם בארץ אזיא וישימו קץ למלוכת פרס. ואלכסנדר נִלְחָץ לְהֵעָתֵר להם ולשמוע בקולם למֹרַת רוחו לַמְרוֹת רצונו. ובטרם עזב את ארץ הודו, בנה שנים עשר מזבחות אבנים על שפת נהר גאַנגעס לאות כי שם קֵץ מַסְעוֹת עֻזוֹ וְנִצְחוֹ בארץ הקדם. אחרי כן השיב להמלך פּאָרוּס ולכל הנסיכים ורוזני הארץ את ארצותיהם אשר לקח מהם במלחמה, ויכרות עמהם ברית משא ומתן לטובת ממלכתו הרחבה והאדירה, ויצא למלחמה על המִאַליס (מאַללער) עם עז ועצום, ואחרי אשר שָׂם נפשו בכפו רבות פעמים, הביא גם אותם תחת ממשלתו, ויבן עיר גדולה על קְצֵה גבול ארץ חמשת הנהרות, ואז שב לארץ ממלכתו אשר כונן בגבורתו ובחכמתו, וירד בְּצִי אדיר (פלאָטטע) ארחות נְהַר אינדוס, לבעבור מצוא דרך חדָשה לבוא אל ארצות הדרום וּלְחַבֵּר את ארץ המזרח עם ארץ המערב על פי מסורת ברית המסחור, ומקוה הסוחרים יהיה בעיר החוף פאַטטאַלאַ על נהר אינדוס. אחרי כן צִוָה את נעאַרך רב צִי האדיר ההוא לנסוע עם מקצת אנשי החיל לאֹרך החוף עד ים פרס, והוא עִם צְבָא הָרַגְלִי בָּחַר לו דרך אחרת ביבשה, דרך המדבר הגדול והנורא, מדבר געדראזיען. אפס כי הדרך אשר הלך בה, היתה לו לִמְחִתָּה ולפוקה, כי גַלֵי הַחוֹל הַלֹהֵט אשר במדבר ההוא, ורשפי שלהבת השמש הבֹערים שם כתנור, דִכְּאוּ לארץ חַיַת אנשי הצבא וּשְׁאִיָה הִכּוּ את ראשי גבוריהם, ויסופו וַיִתַּמוּ למאות ולאלפים. גם הרעב הנורא הָרֹבֵץ במדבר צלמות ההוא בַּעֲבִי גַבֵּי מָגִנָיו, והצמאון האיום והעמל והיגיעה ותחלואים רעים ונאמנים הורידו לבאר שחת במשך שני חדשים שלשה רִבֵּעִים מאנשי החיל ההם, ואף כי בראשית מסעם מצאו עוד במדבר ההוא עצי תמרים אשר בצלם כמעט נסתרו מֵעֹז להט השמש, גם עצי טאַמאַריסקען ויערים קטנים צומחים בעצי מֹר (מירטהען) וְנַרְדְ (נאַרדען), אשר הפיניקים הרבים הנספחים אל המסע ההוא אספו את לְשַׁדָם (זאַפט) היקר בכליהם וישאום על כֶּתֶף עיָרִים ועל דַבֶּשֶת גמלים, אך אחרי מהלך יום או יומים ספו תמו כל שיח וצמח וכל ירק דשא ומוצאי מים, רק שָׁרָב וקרני השמש אשר חֻמם כְּחֹם תַּנוּר בֹעֵרָה, רק גַלֵי חוֹל אֲדֻמִים וְלֹהֲטִים כזיקי אש, זלעפות רעב, רִשְׁפֵּי צמאון, קֶטֶב מרירי וְדֶבֶר הוות, עד כי גם אמיצי לב בגבורים אשר שחקו לרבבות חִצֵי מָוֶת במלחמה, ואשר כל מבצר מִשְחָק למו, כרעו נפלו חללי רעב ולחֻמי רֶשֶׁף בתֹהו יְלֵל ישימון ההוא, נפלו שדודים בלהבות חוֹל מִדְבַּר יָם, נפלו למאות ולאלפים מִדֵי יום ביום, נפלו ולא יספו קום. רק הפיניקים אשר הִקשיחו את גְוִיוֹתֵיהֶם לסבול כל תלאה וזועה למלאות בתיהם כסף, רק הם לא חַתּוּ ולא נבוכו בעת מבוכה ושלטון המות ההיא, כי הם בטרם שָׁמוּ אל המדבר פעמיהם מלאו את שקיהם אֹכֶל ואת נֹאדיהם מים, ובעד מְלא כף אֹכֶל לקחו מאת אנשי החיל העטופים ברעב כסף וזהב רב, ובעד מעט מים אבנים יקרות ושלל צבעים רקמה וכל כלי חמדה. ואלכסנדר הָראה אז את יקרת נפשו העדינה, חַלק לחם צר אָכַל כאחד מִקְטֹן אנשי חילו, ומים במשורה שתה ככל עבדיו הקטנים, ויתענה בכל אשר התענו הם, ובהגיעו אל עיר פּוּרָה הבנויה בנאות מדבר ומלֵאה כל טוב, נתן מתנות רבות אל אנשי הצבא אשר נמלטו ממות, ויעש להם ימי משתה ושמחה כיד מלך גדול כמוהו, ובמדה ההיא אשר התענו במדבר הגדול והנורא אשר עָברו בו, במדה ההיא התענגו על רב טוב וַיָפוּשׁוּ כְּעגלי מַרְבֵּק בעיר מושב ההיא. ואלכסנדר הֵכין בעיר ההיא צדה לרוב לכל אנשי חילו ויסע דרך קאַרמאַניען המלֵאה אדם רב, ושם בא גם געארך רב צִי האדיר אחרי אשר חרף נפשו במים עַזים וְנָשָׂא תלאות רבות ונוראות, ויתחבר שם הוא ואנשי החיל אשר אתו אל אנשי חֵיל אלכסנדר אשר מצא שם נְחִיתִּים.


83. §

בשוב אלכסנדר ארצה פרס, יִסֵר למשפט את האחשדרפנים וְהַפַּחוֹת הבוגדים אשר במֶשך ימי היותו בדרך הִרבו הָרֵעַ וישימו עֹל ברזל על יושבי הארץ ככל אַות נפשם השובבה, ויתאמץ עוד ביתר עָז להרים את קרן הפרסים המנֻצחים ולהושיבם על גַפי מרומי הָאֹשֶר עם המקדונים והיונים מנַצחיהם, לקרב אותם איש אל אחיו בקרבת האחוה והמשפחה עד אשר יתלכדו ויהיו לְעֲם אחד, עַם חכם ונבון וסגֻלת כל יתר העמים, ויוציא כסף רב מאוצרותיו לשרי חיָליו ולאנשי חילו לבעבור יתחתנו עם הפרסים ויקחו את בנותיהם להם לנשים, והוא גם הוא הִתְחַתֵּן את בת דריוש ויקחה לו לאשה, ויעש חג נהדר חמשה ימים רצופים, חג יום חתונתו ושמחת לבו בשושן הבירה, ויותר מעשרת אלפים מקדונים ובנות פרס שָשו אתו מָשוש בחג ההוא אשר היה לאות כי המקדונים והפרסים נהיו לעם אחד מהיום ההוא והלאה. אך המקדונים אשר התקצפו כבר על אלכסנדר על אֹדות הדבר הזה, יספו עוד להתקצף עליו בהתחתנו את דריוש ובהרימו את קרן הפרסים בכבוד, כי הם חשבו למשפט כי המנַצחים יִשְׁלְטוּ במנֻצחים וְיַכְבִּידוּ את אַכְפָּם עליהם עד כי יִכְבְּשׁוּם לעבדי עולם. והם לא יָדעו ולא הֵבינו את המחשבה הרוממה אשר חשב המלך החכם ההוא: לכונן ממלכה אחת בכל רחבי תבל, ממלכה אשר חכמת היונים תהי לה לעינים, אשר המסחור יפרח בה כחבצלת, ואשר כל העמים והלשונות יִשְּתַּווּ בה בשווי זכיות, חֻקה אחת ומשפט אחד לכֻלם לטוב להם כל הימים. ויהי בראותם כי אלכסנדר בָּחר לו את מבחר בחורי הפרסים וַיְלַמְדֵם הליכות מלחמה וַיִסְפָּחֵם אל אנשי חֵיל מוקדון ויון, וַיֶרֶב את מִסְפָּר צְבָא אצילי בני המקדונים בפרשים רוכבי סוסים אשר הֵרִים תרומה מאת אפרתי הַפַּרְתִּים וְהָאִירַאִנִים, וגם בין שריו היושבים ראשונה במלכות והרואים את פניו תמיד סָפַח את שרי פרס הגדולים, שָערו שער, רָעמו פנים וַיֵרָגְנוּ ויזעפו עליו במאד מאד, ולבם הגיד להם כי ברבות הימים יאסוף לו המלך אנשי צבא חדשים ואותם ישַלח מעל פניו וישליכם ככלי אין חפץ בהם, ועם צבאותיו החדשים מהעמים המנֻצחים יוסיף עוד לעשות גדולות ונוראות תחת השמש. וסערת המֶרד המתחוללת בנפשות הָרוֹגְנִים והמתאוננים ההם, פָּרצה בתעצומות עֻזה החוצה לעיני אלכסנדר, כי באמור אלכסנדר כי יש את נפשו לשַלח את אנשי החיל הזקֵנים אל ארצם ואל מולדתם, אז הֵעֵזוּ כל אנשי הצבא את פניהם, ובמצח נחושה ובקול רעש גדול קראו כלם פה אחד: “שַׁלַח אותנו כֻלנו יחד ונלכה ונשובה לארצנו!” אך המלך האדיר הזה לא חת מקולם ומהמונם לא הֵרַך לבו, ויתפוש בכפו את ראשי מסבי המֶרד ויטביעם במצולות גלי חדקל, ועל אנשי הצבא הִרְעִים בקול גאונו: “סְעוּ וּלְכוּ לכם אל כל אשר רוחכם ללכת”! וָיַסְתֵּר אחרי כן את פניו מהם ולא יסף עוד להביטם. אז נחמו על רעתם וַיִכָּלְמוּ מאד, ויֵאספו סביבות היכל המלך ויקראו קול גדול: “סלח לנו מלכנו! סלח לנו בגדל חסדך, ואנחנו לא נשוב עוד לְכָסְלָה”! אך הוא לא השיבם דָבר ימים אחדים ולא שָעה אל תפלתם ואל תחנתם, עד כי לאחרונה נֶעתר להם ויסלח לעונם ויאר פניו אליהם, ואז נתן מתנות רבות לעשרת אלפים איש מאנשי החיל אשר שֵׂיבָה זָרקה בהם ובאו בימים, וישלחם לארצם בכבוד והדר, ובראשם הלך השר קראַטערוס גבור החיל לשמרם בדרך וְלַנְחוֹתָם אל מְחוֹז חֶפצם, ויתר אנשי הצבא שבו לעבוד את אלכסנדר מלכם בכל לב ובכל נפש כבראשונה –.


84.§

והנה אלכסנדר אשר בתחלה התהלך בדרכי הפרסים רק מפאת חכמת המדינה למען תְּפוֹש את בני פרס בלבם, עשה כן ברבות הימים באהבתו את כבוד מלכי ארץ הקדם ואת יקר תפארת הוד גאונם ושפעת תענוגותיהם. היכל מלכותו אשר בעיר בבל, התנוסס באבני נזר ובזהב סָגוּר וכל עֲדִי עדיים, ואת העיר העליזה ההיא אשר אִוָה למושב לו, פֵּאר בכל פְאֵר ובכל חֹסֶן יקר תפארת (17§). שרים רבים ונכבדים באו אליו במַלאכות אדוניהם מלכי ארצות רבות רחוקות וקרובות ויתנו לו הָדָר מלכות ובפה חנף הֵרִימוּ את גבורותיו וכל עלילותיו עד השמים, ובהיכלו היה יום יום משתה שמָנים עם כל תענוגות בני הקדם. אך בכל זאת לא נסוג לבו אחור ממזמתו הרוממה לכונן ממלכה אחת בכל רחבי התבל אשר רוח חכמת ההעללענים, שפתם, דרכי חייהם וכל הליכותיהם, תהי רוח הַחָיָה כל אופניה. וירם פעמיו לעיר אחמתא, ויעש שם חג גדול מאד עם כל שעשועי החיים ומנעמי החלד לשמח את לבות הקרואים, ויין מלכות רב כיד מלך רב ועליון לכל מלכי ארץ כמוהו אך לב המלך התעצב ויתעטף בתוך המון עִלְזֵי לב ההם. כי העפאָסטיאָן ידיד נעוריו אשר נפשו קשורה בנפשו כל הימים, לא שָׂם מעצור לרוחו במשתה הגדול ההוא, ופתאֹם חלה מחלה אנושה מאד וימת בחצי ימיו. מותו היה חֵץ שנון בלב אלכסנדר, ויתאבל עליו כאבל אֵם על בן יחידה, ונפשו הגידה לו כי ידיד נפשו הלך לפניו לְפַנות לו הדרך, דרך כל הארץ –. בעיר בבל קָבר אלכסנדר את ידידו בכבוד מלכים ובהדרת תפארה, וזאת היתה פעולתו האחרונה. כי בעוד לבו מָלֵא עצב ויגון עז על מות ידיד נעוריו וידיד נפשו, ובעוד אשר חשב מחשבות גדולות ללכוד עוד ארצות רבות, החזיקתהו מחלה נמרצה ואש הקדחת נשקה בו, ויגוע וימת בהיכל נבוכדנצר במבחר ימי חייו ובטרם הִשְׁפִּיק לגלות את מערכות לבבו אֹדות ממלכתו ומי ישב על כסאו אחריו. ולפי דברת רבים שָׁאֹל שאלו שריו את פיהו למי יַנחיל את הוד מלכותו, והוא השיב להם אמָריו: “לאיש אשר תֵּאוֹת לו המלוכה במשפט צדק”. גְוִיָתוֹ הובאה מבבל לאכסנדריא אשר במצרים ושם שָׁבה לאדמתה. מכל מלכי ימי הקדם מהֻלל שֵׁם אלכסנדר בפי כל העמים והלשונות, מליצים ומשוררים רבים ונכבדים הֵעִירוּ קַוֵי כִנורם לפָאר וּלְהַדֵר את שמו וזכרו, גם חכמים גדולים חקרי לב מלאו פיהם תהלתו, ועד אחרית הימים לא יָסוּף שֵׁם כבודו ותהלתו מפי כל באי עולם. דִמְיונו ככוכב מַזְהִיר מָלֵא יפעת נֹגַה ואור פְּלָאוֹת אשר הופיע פתאֹם בִּשְׁמֵי מָרוֹם, ופתאֹם כִּסָה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ, גם פתאֹם עָף וַיֵעָלם מעיני כל חָי, ואחריו יאיר עוד נָתִיב אשר ישתוממו עליו קדמונים ואחרונים יתפלאו הפלא וָפֶלֶא –.


3. השליטים אחרי אלכסנדר. LlpeeMHиkи Aдekcaдpa


85 §

אלכסנדר לא הניח אחריו יורש עֶצֶר אשר עֹז בידו לעצור בממלכתו האדירה, וגבורה בימינו לתת מתג ורסן בפי שרי הצבאות לבל יתפרצו מפניו. כי פיליפ אררהידאֶאָס אחיו היה איש חֲסַר לב וְגֶבֶר לא יצלח למלוכה, ושני בניו היו עוד ילדים קטנים, והאחד מהם נולד אחרי מותו. ועל כן ירדה ממלכתו המעטירה פלאים אחרי מותו כאשר עלתה באֹרח פלא בהיותו בחיים חיתו. שרי צבאותיו נלחמו איש באחיו במלחמות תנופה ובעריצות ואכזריות רֶצַח, וכל אחד התאמץ בכל מאמצי כֹחו לְהַסֵב אליו את השלטון והמשרה העליונה על הממלכה האדירה ההיא. במשך ימי המלחמות הנוראות ההן, ספו תמו כל בני בית אלכסנדר ולא נשאר מהם שֹׁרֶשׁ וענף, עד כי לאחרונה תפשו להם שרי הצבאות ההם איש איש ארצות שונות וישלטו בהן שלטון בְֹלִי מְצָרִים ככל אַות נפשם. והנה בטרם פרצה המלחמה הארוכה ההיא בין שרי הצבא, היתה המשרה העליונה בידי פערדיקאַס אשר בידו הִפְקִיד אלכסנדר את טבעתו, ויהי הוא הרב והשליט העליון, ועל פיו תִּשַׁק כל הממלכה הגדולה אשר כונן אלכסנדר בעזוז נוראותיו. אך בהִלָחמו עם תלמי נְגִיד מצרים, קמו עליו אנשי חילו בחרב ויהרגוהו, וְהַמִשְׂרָה נָסַבָּה אֶל אַנטיגאָנוס שר צבא אלכסנדר, והוא תפש בכפו את איימענעס היוני גבור החיל ושר צבא מהֻלל, וישימהו בבית האסורים וימיתהו, ומני אז התגבר עוד ביתר עָז וילך אל שושן הבירה ויקח את אוצר המלך אשר בה, וַיָרֶב את מספר אנשי חילו עד כי היה בו כֹּח וָאוֹן להתיצב לפני כל שרי הצבאות וּלְהַכְבִּיד את אַכְפוֹ עליהם לָשוּם יד תחתיו וּלְתִתּוֹ עליון על כל שרי המדינות ונָגיד ומצַוה לכל עַמֵי הארצות. אך שרי הצבאות קִנאו בו בראותם כי הוא רב ושליט על כֹּל ועוד לו אך המלוכה בכל ממלכת אלכסנדר, וַיִוָעֲדוּ יחדו וימתיקו סוד ויתיעצו לצאת בחרב לקראתו ולהדיח אותו משאתו. שרי צבאות ההם היו סעלייקוס נְגִיד ארם, תלמי נגיד מצרים, וקאַסאַנדער נגיד ארץ מוקדון, וכֻלם נועצו לב יחדו ויכרתו ברית על אנטיגאָנוס ועל דעמעטריוס בְּנוֹ (אשר אחרי כן כנוהו אנשי החיל בשם פאָליאָרקעטעס (שטאֶדטענבעלאַגערער). ומלחמה עזה וארכה התלקחה בין אנטיגאָנוס ובין יתר שרי צבאות ההם, וילחמו בארץ אזיא גם בארץ יון בעת אחת, ובמֶשך ימי המלחמה ההיא שָׂמו שרי הצבא כתרי מלוכה בראשיהם וינתקו את הרתוקה האחרונה אשר רֻתקה עוד ממלכת אלכסנדר האדירה והיחידה עד הימים ההם – קץ ימי המלחמות הארוכות ההן בא במלחמה האיומה אשר היתה על יד איפסוס, כי במלחמה ההיא נִספה אַנטיגאָנוס הגבור בהיותו בן שמונים שנה, ודעמעטריוס בנו נס מנוסת חרב ארצה יון, ואחרי פלגות רבות ושונות נפלגה לאחרונה ממלכת אלכסנדר לארבע פלגות האלה:

1. לממלכת מוקדון ויון.

2. לממלכת ארם, אשר מָלכו בה מַלכי בית סעלייקוס הנקובים בשם סעלייקידען.

3. לממלכת מצרים. אשר מָלכו בה מַלכי בית תלמי הנקובים בשם פְּטַלמיים.

4. לממלכת פערגאַמוס, ביטיניה ועוד מדינות קטנות באזיא הקטנה.


b. מלחמת יון האחרונה. ברית אַכאַיה.


86 §

מימי מלחמת שאֶראָנעאַ ירדה ארץ יון פלאים ותהי סָרָה למשמעת מלכי מוקדון וכל עֲמַל היונים לפרוק את עֹל המקדונים מעל צוארם, נשארה מעל. לשוא חָגַר אַגיס השני מלך שפארטה את שארית כֹּחוֹ ואוֹנוֹ להלחם על מְרוֹמֵי שָׂדֶה עם אַנטיפּאַטער אשר על פיו תִּשַׁק ארץ מוקדון! כי במלחמה האיומה אשר היתה אצל מעגאַלאָפאָליס נשברה קשת גבורתו, וַיִפּוֹל לפי חרב הוא וחמשת אלפים איש מגבורי יון. ובאַטהען היתה מלחמה ארוכה בין האפרתים ובין עם הארץ כל ימי ממשלת מוקדון בארץ היונים. וכבוא הממשלה בידי האפרתים בעזרת פהאָקיאָן האיש הישר והגבור, ובעזרת צבאות המקדונים, לבשו רבים מעם הארץ כלי גולה ויהיו נודדים בארצות, ובתוכם היה גם דעמאָסטהענעס המליץ הנשגב והשונא הגדול למלכי בית מוקדון. וכראות האיש הדגול מרבבה הזה כי עוד מעט יִסָגֵר בידי המקדונים אויביו ומבקשי נפשו לספותה, שתה סף רעל ויגוע וימת, ולפני מותו קרא אל אַרְחִיאַס המוקדני אשר בא לתפוש אותו בכף, ויאמר: “בית מָנוס טוב ונעים הוא המות, כי הוא מציל את האדם מִשְׁאֵת חרפה ובוז”. את אפר שרפת גְוִיָתוֹ אספו אחרי כן היונים ויקברוהו בארץ מולדתו, ושמו וזכרו נשארו לכבוד ולתפארת. לתקופת שנים אחדות היתה עוד הפעם יד עם הארץ על העליונה, ויעשו נקמות בהאפרתים וגם על האיש הנעלה פהאָקיאָן אשר היה אז בן שמונים שנה, הכבידו את ידם וַיְאַלְצוּהוּ לשתות כוס מָוֶת. ומהיום ההוא והלאה התגברה המלחמה בין האפרתים ובין עם הארץ באַטהען, אך רוח אהבת הדרור והחֹפש, אהבת ארץ מולדת ואהבת צדק ומשפט ומישרים, ספו תמו מלבות בני אטהען.

הִתְעַנֵג וָרֹך וּרְדוֹף אחרי חֶמדת בְּשָׂרִים, לָקְחוּ עֶמְדָתָם תחת רגשי טֹהַר וכל מעגלי צדק ומסלות ישרים; ואף כי המדעים וחרֹשת המעשה פרחו עוד באטהען גם בימים ההם, וְנִרְדָם נתן ריחם עד מֶרחקי ארץ, אך גֹדֶל תפארת הָעָם וּצְבִי עֶדְיָם חלפו כַצֵל ולא שָׁבוּ עוד אליהם. האזרחים עזבו ארחות יֹשֶר וַיִצָמְדוּ לכל דְבַר בליעל ויהיו חנפי לב ובעלי לשון רמיה ושפתי חלקות, ומה גם אחרי אשר שָׁלַט באַטהען האיש דעמעטריוס הפאַלאַרי, איש חכם מאד ואיש מדיני אך אוהב תפארת וגאון וְגֹבַה, גם דעמעטריוס פּאָליאֶרקעטעס בן אַנטיגאָנוס, איש יפה תֹאר וגבור חיל אך רודף תענוגים וכל מחמדי בת עין, כי שני השליטים ההם למדו עוד את אזרחי אטהען לִמוּדֵי התענוגים להתעלס באהָבים, לאהוב אשישי עגָבים, וְלִפְנוֹת אל רהָבים ולעשות כל הרע בעיני אלֹהים ואדם.


87 §

באמצע המאה השלישית שָׁבָה ממשלת ארץ יון לאיתנה הראשון בפעם האחרונה על ידי בעלי ברית אַכאַיה, ואִרטוּס הסיקיאָני (ג“א תק”י 250) מִלא ידיהם חַיל וגבורה עד כי היתה לאֵל ידם לשלוט על כל נפות הפעלאָפאָנעז ועל כל מדינות יון, ומה גם אחרי אשר גם קארינט הבצורה נִלְוְתָה אליהם ותעמוד לימינם. הצלחתם הגדולה הֵעירה רוח קנאה בלב שפארטא עד כי חשבה מזמות לשַבר את גאון עֻזם. ובעת ההיא מלכו בשפארטא שני מלכים אנשי לב, אגיס השלישי104 וקעלאמענעס105, ושניהם חָגרו בעז מתניהם להשיב לה את כֹּחה וגבורתה כבימי קדם. כי מעת אשר הופר חֹק שווי הנכסים בשפארטא, נסבו מעט מעט כל השדות ונכסי המדינה לעשירים מְתֵי מספר אשר היו גם מושלי העם, יען כי בחרו תמיד מקרבם את העפאָרים אשר בידם שלטון כל עם הארץ, ויתר האזרחים היו רצוצי משפט ושדודי דרור ובעלי חובות לעשירים ההם. ושני מלכים ההם התאמצו לבער את הרעה ההיא משפארטא, וישקדו להסיר את העפאָרים מגבירים ושליטים, להשמיט את החובות מעניי העם, לחַדש את חֹק חלוקת הנכסים בד בבד לכל האזרחים ולהשיב את משפטי ליקורגוס על כַּנָם. אך המלך אגיס (ג“א תקכ”ג 237) נרצח ביד אויביו ומבקשי נפשו, וקלעאָמענעס אשר באֹמץ רוחו הוציא את מחשבתו הטובה לאור, ויחפוץ לאכוף את נפות הפעלאָפאָנעז להיות סרות למשמעת שפארטא, נִגף במלחמה (ג“א תקל”ח 222) לפני בעלי ברית אַכאיה בארץ אַרקאַדיען, וינס לאלכסנדריה עם ידידיו הנאמנים, ובראותו כי אבד נצחו ותוחלתו נפל על חרבו וימת (ג“א תק”מ 220), גם כל ידידיו הנאמנים עשו כן. שתים עשרה שנה אחרי מוֹת קלעאָמענעס נלכדה שפארטא בידי פילאָפאָמען הגבור (ג“א תקנ”ב 208), אשר אחרי מוֹת ארטוס בסף רעל, היה לראש לבעלי ברית אַכאיה. ואחרי כן הכביד אכפו על שפארטא להסתפח במסורת הברית ההיא ולבער מקרבה את משפטי ליקורגוס. אז היתה תבוסת שפארטא שלמה, כי מַלכי צְבָאוֹת (זאָלדאַטענקאֶניגע) אכזרים המִיתו את כל אזרחיה הנכבדים והעשירים או הֶגלו אותם מן הארץ, ועיר גבורים העתיקה ההיא נהפכה למערת מרצחים (ג“א תקע”ז 183). אחרי הדברים האלה נפל פילאָפאָמען בידי המעסענים בהלחמו בם, והם שָׂמוהו בבור השבי וישקוהו סף רעל וימת. אחרי מוֹת “היוני האחרון” הזה, רפו ידי בעלי ברית אכאיה עד כי היה נקל להרומאים ללכוד עד מהרה את כל ארץ יון ולספח אותה לגבול רומא.


 

C. ארץ ארם וארץ מצרים.


1) מלכי היונים מבית סילייקוס בארץ ארם (סוריא).


88 §

אחרי מוֹת אלכסנדר מוקדון, נשברה הקרן הגדולה אשר ראה דניאל בחזון, ותעלינה חָזוּת ארבע לארבע רוחות השמים106, כי שרי צבאותיו קרעו את ממלכתו הגדולה לארבעה קרעים וימלכו איש איש בארצו אשר לכד בחרבו ובקשתו. מהמלכים ההם הצליח סילייקוס (Seleukos) המכונה בשם ניקאַטאָר, ותלמי (Ptolemaos) המכונה בשם לאַגי או זאָטער, וירימו קרנם בכבוד ביתר שאת וביתר עז על מרעיהם. סילייקוס התגבר על אנשי מלחמתו במלחמות רבות ועצומות ויעש מלוכה על כל הארצות המתפשטות מים העללעס (העללעספּאנט) וים התיכון עד נהר אינדוס ונהר יאַקסאַרטעס, אך מושב המלך וראשית ממלכתו היתה ארץ ארם (סוריא, זיריען) וארם נהרים (מעזאָפאָטאַמיען), ובארץ הראשה ההיא בנה את עיר המלוכה אנטיוכיה, עיר עליזה ומפֹארה אשר כל ערי משוש לא יכלו להתחרות אִתָּה בפאר וָחֹסֶן בלתי אם עיר סילייקא לבדה אשר בנה המלך הזה על נהר חִדקל. סילייקוס היה איש אשר רוח גבורה ורוח חכמה נוססה בו, מכל משמר שמר את תורת אלכסנדר מלכו, ויחדש את הליכות המסחור לטובת ארצות ממשלתו, ובידו הנדיבה תמך את חרֹשת המעשה וְסָעַד כסא כבוד החכמה והמדע, הֵקים ערים חדשות וְיִיפֶּה את הנושנות, כונן דרכים חדשים ויעורר את בני ארצו לחיים חדשים, ובכל מקום אשר נֵס סילייקוס מתנוסס שם צוה את הברכה בארץ. אולם לעת זקנתו כאשר נטה ידו על ממלכת מוקדון, התקומם עליו ידידו אוכל לחמו תלמי בן מלך מצרים וימיתנו (בשנת ג“א ת”פ 280).


89 §

המלכים אשר יצאו מחלצי סילייקוס (סילייקידען) וישבו על כסאו אחריו, הִטוּ אֲשֻׁרֵיהֶם מני ארחותיו וילכו בדרכי מות, בהיכלי מלכותם הספונים בכל שכיות החמדה ומתנוססים באבני נזר וכל סגֻלות המדינות, קִננו כל ??? רשע כסל, כל תאוה נמבזה וכל תועבות אלהים ואנשים, וכל עמי הארץ יצאו בעקבות המלכים הנֶאלחים ההם, וַיִזְנוּ אחרי התענוגים, ויתמכרו לכל חמדה נמאסה, ויצמדו לכל המדות הרעות המשחיתות שְׁאַר וָגֵו ומחלישות רוח ולב. אין גוי וממלכה בתבל אשר השחיתו התעיבו עלילה כעַמֵי הממלכה החטאה הזאת, ואין עם ולשון תחת השמש אשר התנצלו עֲדִי תפארת האדם מעליהם כמוהם להתרפס וללחוך עֲפַר רגלי מושליהם ולהחניפם תכלית חנופה, ותהי הנקלה בעיניהם לבנות היכלות ומזבחות למלכיהם ולתת להם כבוד אלהים, ויעמיקו עוד חֹנֶף לְכַנוֹת את אנטיוכוס השני גם בשם “אלהים” (טהעאָס). והמלך הזה היה איש נָבוּב וְחֲסַר לב, נשים ופילגשים משלו בו, ובני בליעל חנפי לב הִטוּהוּ לכל אשר חָפָצוּ. על פי בעריניקא אשתו המצרית אשר אֲהֵבָה אהבת נפש, גרש את לאַאָדיקע המלכה עם בְּנָהּ אשר ילדה לו, מהסתפח בהיכל מלכותו, והיא חשבה עליו מחשבת נקם עד אשר הצליח חֶפצה בידה להשקותו סף רעל, ולהורידו דומה (בשנת ג“א תקי”ג 247), ואז הושיבה את סילייקוס בנה על כסא מלכות אביו הנרצח, אך גם אז לא שככה עוד חמתה ותקם על בערינקא ועל בניה ותרצחם בעצם ידה, גם הוסיפה עוד עלילות רצח כאלה בחמת השחת אשר בנפשה האכזריה וַתְּמַלֵא הארץ הֶרג ואבדן –.


90 § אחרי מוֹת אנטיוכוס השני, מלך סילייקוס השני המכונה בשם

קאַלליגיקאָס, ובהלחמו עם אַטטאַלאָס הראשון מלך פּערגאַמוּס, נפל לפי חרבו, וגם אנטיוכוס אחיו אשר רָב עמו ימים רבים אֹדות המלוכה, הוּמַת בידי מרַצחים על פי אלופי הקעלטים –. אחרי מוֹת סילייקוס השני, מָלַך סילייקוס קערוינאָס השלישי, וגם הוא לא האריך ימים על ממלכתו יותר משלש שנים (ג“א תקל”ז 224), ואחריו מלך אנטיוכוס השלישי איש חָרוּץ וּמְהִיר ידים אשר לא קם כמוהו בכל מלכי בית סילייקוס מיום עשותם מלוכה בארם. אך בכל זאת לא יאות לו הַשֵׁם אנטיוכוס הגדול אשר טָפלו עליו בני עַמוֹ ללא אמת. כי אף אם באמת רמה יד, באזיא העליונה להשיב את פרס ואת מדי אשר התפרצו מפניו אל משמעתו עד נהר הודו, בכל זאת נָשתה גבורתו לקחת את המלוכה מידי המלכים אשר יסדו מלכותם בפַרטיא ובאַקטריא בימי ההולכים לפניו, אף הנסיון אשר נסה להדוף את בית תלמי מלך מצרים מאזיא, נהפך לו לאכזב במלחמה אשר עשה אתו על יד ראַפיאַ בשנת ג“א תקמ”ג 217, ורק אחרי מוֹת תלמי פילאָפּאַטאָר הצליח לספוח את ארם דמשק ואת ארץ כנען לגבול ממלכתו בשנת ג“א תקס”ב 198, אך לעומת הטובה אשר עשה לארם בתתו לה יד שלטת עד הודו, הקים עליה את הרעה במָשכו את עיני רומא עליה למוקש, ואחרי אשר מצאו הרומאים תואנה עליו בתתו יד להאַניבל שר צבא קרתאגה המסתתר בצל כנפיו מפחד רומא, באו עליו בחרבם הקשה ויכוהו מכה נצחת על יד מאַגנעזיא בשנת ג“א תקס”ג 197, כי נואל אנטיוכוס לערוך נגד הרומאים את סדרי הקרב אשר היו לו לישועה במלחמותיו את בני הקדם, ולא הקשיב לעצת האַניבל היודע את סדרי מלחמת רומא אל נכונה, ותהי אחריתו רעה, כי נלחץ להסגיר ביד מלך פערגאַמוס בן ברית רומא וצר ואויב ארם את ארצות אזיא העליונה עד הררי טוירוס, ולתת לו עוד ארבע מאות כִּכַּר כסף, ואת פני הרומאים כִפר בחמשה עשר אלף ככר כסף אשר נדר לשקול אל גנזי רומא במשך שתים עשרה שנה, ובהבטחתו אשר הבטיחם למסור בידם את האניבל המסתתר אתו, ואת אנטיוכוס בנו הצעיר נתן בידם לערבון. ומני אז ירדה ארץ ארם מטה מטה ולא שבה עוד לקדמתה ולאיתנה.


91 § אחרי מות אנטיוכוס השלישי ביד הורגים בשנת ג“א תקע”ג 187, מלך

סילייקוס פילאָפאַטאָר בכורו, אך ידיו לא עשו תושיה במלכותו, ויתנודד כַּצֵל על כסאו עד שנת ג“א תקפ”ד 176, וימלוך אחריו אנטיוכוס הרביעי אשר היה בידי הרומאים לערבון. המלך הזה היה אביר לב וגדל כֹּח, בעל זרוע רמה ונפש רחָבה, ובכל זאת לא הצליח בכל דרכיו. הוא שפך כֹבֶד מלחמה על פילאָמעטאָר ועל פיסקון מלכי מצרים להסב אליו את מלוכת ארם דמשק וערי כנען, אך בהיות כְּפֶשַׂע בינו ובין הנצחון, התיצבה לו רומא לשטנה בדרך, כי הִתְעַבְּרָה על ריב לא לה כמשפטה כל הימים, וַתַּפְחִידֵהוּ כי אם לא יסיר ידו מֵעַל מצרים, תעורר עליו גבורתה ונקמתה, והוא אשר נפשו ידעה מאד גבורת הרומאים כי עזה ונקמתם כי קשתה, הֵשׁיב ידו מנצחונו הגדול, וַיָשָׁב לארצו בבשׁת פנים וּבִכְאֵב נֶעכר. אפס כי אז הֶחזיקתהו רוח עִוְעִים, וּזְדוֹנוֹ וְתִפְלַצְתּוֹ השיאוהו להכביד אַכְפּוֹ על כל העמים אשר בארץ ממשלתו לעזוב איש איש את אלהי אבותיו ולעבוד רק את אלֹהי היונים וללכת רק בחֻקות דתם ואמונתם. והנה נָקֵל היה לו להַכריע את העמים המתהוללים באלילים תחת פקודתו האכזריה, כי הם הֵמִירוּ אלילים באלילים ולא אָבוּ לשאת אף ענש קל בגלל הדבר הזה, אך היהודים הדבֵקים בה' אלהיהם, אֵל אחד, אֵל אמת, הם התקוממו להגזֵרה הרעה ההיא, ויתיצבו בכל עֹז לפניה. “ואף כי היתה ארץ יהודה קלה ודלה ויהי כשחוק בעיני אנטיוכוס להפוֹך אותה מִשֹׁרֶשׁ, היה לו השחוק הזה לכאב לב ושֶׁבר רוח, כי רוח גבורה וחכמה הֹעֲרָה אז על החשמונאים אנשי השם אשר מִלְאוּ ידם לאלהים וַיְשַׁבְּרוּ את גאון אנטיוכוס וחילו הנורא במלחמת תנופה עד כי פָדוּ את ארצם משעבוד היונים ויתנו דרור ליהודים. ואנטיוכוס התגולל בחרפתו וימת שְׂבַע יגון וקלון בשנת ג”א תקצ“ו 164”. ועוד נשוב נדַבר על אֹדותיו ועל עלילותיו במרוצת דברינו במָקום שידֻבר בו.


92 §

“אחרי מות אנטיוכוס העריץ הזה, היה עוד דימיטריוס בְּנוֹ בכורו ביד הרומאים לערבון, ועל כן מִלאו שרי המלוכה את ידי הַאֹפָטוֹר (Eopator) הוא אנטיוכוס החמישי לשבת על כסא אבותיו, ויהי שֵׁם המלוכה לו עד שנת ג”א תקצ“ט 161 והשלטון היה להרומאים –. ובעת ההיא הֵחל מתרדת הראשון מלך הפרתים להרחיב את גבולו בערי ממשלת ארם ואיש לא עמד לפניו, ויקנא דימיטריוס לארצו ויברח מרומא אל ארץ אבותיו, וילכוד את המלוכה בחָזקה, ואת אחיו המית בחרב ותכון המלוכה בידו עד שנת ג”א תר“י 150. אפס כי לשוא שקד גם הוא, כי קצרה ידו לעצור בעד יד הזמן המולכת את המלוכה בימיו מדחי אל דחי, ותהי בֶאָרֶץ צלמות ולא סדרים, שרי המלוכה והאצילים הרימו יד במלכם ויגוללו את הנזר ככדור מיד אל יד, ועַם הארץ נפלגו לפלגות רבות ושונות, אנשי המלחמה השתובבו משובה נצָחת ויהיו חֶבר מרצחים, וראשי עם הארץ היו בידם כצאן טבחה, ועם הארץ השחיתו דרכם על הארץ, מחוץ שכלה חרב המלחמה אשר נלחמו עם היהודים ועם המצרים, ומבית התנגפו בהרומאים המתערבים בדברי המלוכה למוקשי העם”, כֹה הָלכה ממלכת בית סילייקוס בארם הלוך וְדַלָה באשמת מְלָכֶיהָ השופכים דמי נקיים ונצמדים לחמדות נתעבות ולכל תועבות אלֹהים ואדם, עד כי לאחרונה עלה עליה כשואה פומפעיוס הגדול שר צבא הרומיים ויספח אותה לגבול רומא בשנת ג“א תרצ”ו 64, וימים מעטים אחרי כן כָבתה גחלת סילייקוס האחרונה.


93 §

בימי צאצאי סילייקוס הראשון, מצאו אנשי חיל אחדים את ידיהם לקרוע מידם נָפות וארצות ולכונן שם ממלכות חדשות אשר מקצתן השגו חיל ברבות הימים למוקש ארץ ארם. כן פָּרקו הפרתים אנשי המלחמה ורוכבי סוסים מהֻללים את עֹל מלכי ארם מעליהם תחת פקודת אַרזאַקעס איש גבור חיל וראש לגדודי הסקיטים הנודדים ממקום למקום, ויעפילו ללכת מחיל אל חיל, ויצליחו בכל מלחמותיהם, ובימים לא כבירים הרחיבו את גבול ממלכתם החדשה עד ים הכספי, ומקץ מאה שנה רָחבה הממלכה ההיא ונָסבה עד כי הֵכִילָה בקרבה את כל הארצות אשר בין נהר פרת ונהר אינדוס, ובני אַרזאַקעס מלכו בה ברוח עצה וגבורה. והפרתים היו אז גבורים אחוזי חרב מלֻמדי מלחמה עד כי הם לבדם בלי עזרת עם אחר עצרו כֹח לעמוד במלחמה לפני הרומאים לוכדי התבל. בארץ הפרתים גם בארץ באַקטריה ובממלכת מדי הנקובה בשם אַטראָפּאַטעגע, החישה דת פרסית העתיקה מִפְלָט לה ותתעודד שם שנות מאות אחדות – מרבית אזיא הקטנה ספח בתחלה ליזימאַכוס שר צבא אלכסנדר אל ארץ ממלכתו הנודעת בשם טהראַקיען, אך בנפול הגבור הזה במלחמה נַסַבּוּ רוב ארצותיו אל המלך סילייקס, ובאזיא הקטנה התעוררו אנשים חכמים וגבורים ויכוננו שם ממלכות קטנות גם גדולות. הגדולות והמהֻללות מכֻלן, הלא הן: 1) ממלכת גאַלאַטיען אשר יסדוה גדודי עַמֵי הגאַללים אשר שוטטו בימים ההם בארץ מוקדון ובארץ יון בחרב וְדָם וָאֵשׁ וישימו בהן שַׁמוֹת. הגדודים ההם נִצחו את סילייקוס במלחמה על יד אַנקיראַ, ויתנו עֹז ותעצומות לממלכתם החדשה. הממלכה ההיא נפלגה לשלש פְּלַגוֹת (גויען) ולשתים עשרה גלילות (בעצירקע, טעטראַרכיען), ובכל גליל וגליל הֻקם רב ושליט (טעטראַרך) אשר בידו מִשְׁטְרֵי אנשי החיל ומשפטי המלחמה, ואיש חכם לשופט וְדַיָן אשר בידו משפטי המדינה וכל דברי הריבות אשר בין איש ובין רעהו בעתותי השלום. לכל הגלילות ההן היו שלש מאות שרי מועצה אשר לעתים מזֻמנים התאספו ביער אלונים (אָייכוואַלד, וריאֶנטוּם) לחרוץ שפָטים על החטאים בנפשותם. ואזרחי הממלכה הזאת נשכרו בכסף לעבוד עבודת הצבא וללחום את מלחמות העמים הרכים והענוגים אשר סביבותיהם, גם יצאו גדודים גדודים בארצות שכניהם לשלול שלל וְלָבֹז בז, וזאת היתה ראשית משלח ידיהם וּמַעְבָּדֵיהֶם. על העזים ההם הקדיש האיש הגבור אַטטאַלאָס מלחמה וַיְנַצְחֵם, והנצחון ההוא הֵרִים אותו לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בפערגאַמוּס –. 2) ממלכת פּערגאַמוּס, ממלכה מהֻללה בגלל מלכיה המשכילים אשר הֶחזיקו בידי החכמים ובעלי חרֹשת המעשה. המלכים ההם מָלכו בה מֵחֲצִי המאה השלישית והלאה, ושמותיהם: איימענעס הראשון (ג“א תצ”ז-תקי"ט 263–241), אַטטאַלאָס ואיימענעס השני. אפס כי המלכים ההם בכל חכמתם ויָשְׁרם התעיבו עלילה בעשותם חֹנף להרומאים וּבְהִתְרַפְּסָם וְהַרְהִיבָם את עליזי גאוה ההם אשר לא חָשבו אנוש. 3) ממלכת ביטיניא (Bithynien), בממלכה ההיא מלכו בעת אחת ניקאָמעדעס, פּרוּזִיאַס בְּנוֹ וניקאָמעדעס השני בן אשה אחרת אשר רָצַח את אביו המלך. גם בממלכה הזאת נבנו ערים חדשות (ליזימאַכיא בטהראַקיען, ניקאָמעדעיאַ בביטיניא ועוד ערים אחרות) אשר הִתְעָלוּ על פי חכמת חכמיהן ותהיינה לעינים להעמים השובבים אשר סביבותיהן –. פּערגאַמוּס (אשר יושביה המציאו את הגויל (פּערגאַמענט) העשוי מֵעוֹר עזים וחמורים) הִתְחַרה את אלכסנדריא אשר במצרים בחכמת יָוָן ובמלאכת מחשבת וכל חרשׁת המעשה, ובית אֹסף הספרים (ביבליאָטהעק) אשר בתוכה, היה גדול ומהֻלל מאד, וזולת אלכסנדריא לא היה בכל ארצות התבל מָשְׁלוֹ. המלך אַטטאַלאָס הראשון (ג“א תקי”ט-תקס"ג 241–197) היה רב אוצרות, וכסף כאֵפר פִּזר לחכמי לב וחכמי חרשים להגדיל חכמה וחרשׁת המעשה בארץ ממשלתו, ובהיות לו יָד במלאכת הציור, הֵרִים את קרן המלאכה המפֹארה הזאת בכבוד עד כי עלתה עד מרום קץ השלֵמוּת. גם איימענעס בְּנוֹ (השני) יצא בעקבותיו בשבתו על כסא המלוכה אחריו (ג“א תקס”ג-תר"א 197–159) וַיִגָדֵל החכמה ויאדירה.


2. מלכי בית תלמי בארץ מצרים.


94 §

בימי שלשה המלכים הראשונים ממלכי בית תלמי היתה מצרים רבתי בגוים שרתי במדינות כבימי מלכי בית פרעה הקדמוֹנים, ואלכסנדריא עיר המלוכה היתה כלילת יֹפִי, רבת אוצָרות, מלאתי חכמה ודעת, מלאכת חרש וחושב וכל בינה דֵעה וְהַשְׂכֵּל יתר הרבה מאד מאשר היתה עיר מוף (מעמפיס) ונֹא אָמוֹן (טהעבען) ערי המלוכה העתיקות במצרים אשר גם הן היו מלאות חכמה וחרשׁת המעשה בשָנים קדמוניות ואין עֲרוֹך אליהן. המסחור פָּרַץ במאד מאד בארץ רבה הלזו ושלוחותיו השתרעו עד ארץ עֲרָב וארץ הודו וימַלא פני תבל תנובה להחיות עמים רבים. הַתְּעָלָה הַמְהֻללה אשר חָפר פרעה נְכוֹ לחַבר על ידה את ים התיכון עם ים האדום ואשר סִתְּמוּהָ אחרי כן המצרים, שָׁבה לקדמתה ולאיתנה בימי המלכים הנאורים ההם, כי שָׁבוּ ויחפרוה להגדיל על ידה את המסחור. מסלות ואָרחות חדָשות התנוססו אז להרחיב את גבולות סְחָר הָאֹרְחוֹת (קאַראַוואַנענהאַנדעל). ברחבי ים התיכון שוטטו אניות סוחר אין מספר, ועל חֻפֵּי ים האדום נבנו ערים חדשות וּשְׁוָקִים ובתי אוצרות רבים לסחורות אנשי המסחור. ארץ צור וארץ יהודה דלתות העמים וּסְחַר התבל, גם נפות אזיא הקטנה אשר על חוף הדרומי ואיים רבים בים, חֻברו אל ארץ מצרים לְהַסֵב אליה כל סוחָרי הארצות וְאִיֵי ים רחוקים. נושאי החכמה וחרשׁת המעשה היו בני היונים אשר היו מפֻזרים ומפֹרדים בארץ מצרים ואשר ישבו בעריה הרבות, ויעירו ויעוררו רוח המצרים מתרדמת עצלותם וסכלותם לשקוד על מלאכת עבודה ולאחוז בדרכי ההשכלה. והמלכים החכמים ההם נזהרו לבלתי הכעיס את לבות המצרים החשֻׁכִּים הנצמדים להבליהם ומסורות אבותיהם הראשונים, לא נגעו במשטרי כהניהם ומסתריהם, לא השביתו מפניהם את פּלַגות בני עמיהם (קאַסטען) ואת מחלוקת ארצם מימי קדם. הדת העתיקה אשר שָררה במצרים התערבה בדת היונים, וראשית עבודת אלהיהם היתה עבודת האליל סעראַפּיס ואיזיס; אלכסנדריא היתה מקום משכן החכמה והליטעראַטור הראשה בתבל, ושפת ההעללענים היתה שָפה מתהלכת בהיכלי המלכים ושרי המדינות, בבתי השופטים והמחוקקים וכל היושבים על מִדִין.


95 § מלכי בית תלמי.

המלך הראשון אשר מחלציו יצאו המלכים הנאורים ההם, היה תלמי לאַגי או זאָטער107 אשר כונן כסא מלכותו בנחל היאור (נילטהאַל) במצרים וַיֵרְדְ גם בקירענע אשר באפריקא הצפונית, בְּצוֹר (פאֶניציען) וארץ יהודה (פאַלאֶסטינאַ) גם בארם דמשק (קאֶלעזיריען) אשר יערי ארזים נשגבים יתגאו שם בְּשִׂיא חָסנם וּגְאוֹן צמרותיהם. המלך הזה ירה את אבן המוסדה לשלשה עמודי הַתָּוֶך אשר כל כבוד הממלכה נשען עליהם: לסדרי אנשי המלחמה אשר ביבשה ובים (מיליטער אונד זעעמאַכט), לסדרי שרי המסים אשר ירימו מס המלך מֵעַם הארץ, ולבית המוּזעאוּס, בית נכון ונשא הנשען על היכל המלך ובו חדרים מרֻוחים לאסֵפת רבבות אלפי ספרי חכמה ומדע תוצאות לבב כל חכמי העמים אשר תחת כל השמים, גם תָּאִים וּלְשָׁכוֹת לִמְעוֹנוֹת החכמים, המליצים והמשוררים אשר נָהרו לאלכסנדריה לֵאוֹר באור פני המלכים המשכילים ההם. אחרי מוֹת המלך הזה ישב בנו על כסא מלכותו, הלא הוא המלך המרומם הנודע למשגב בשם תלמי פילאַדעלפאָס108, והוא הרחיב את גבולות החכמה והעצים את כל המעשים הטובים והיקרים אשר פעל ועשה אביהו, גם נתן להם עֹז ותעצומות לבעבור יעמדו ימים רבים לאור גוים. הוא מִלִא את היכל מלכותו חֹסֶן וִיקָר, פאר והדר עם כל שכיות החמדה ומשכיות לבב אשר לא נראו כמוהם בכל חצרות המלכים ובהיכלי כבודם. הוא העלה עֲדִי עֲדָיִים על עיר מלכותו עד כי התנוססה כאבן נזר על אדמת מצרים ותהי כלילת הוד וּמִכְלַל יֹפִי מאין כמוה בכל ערי התבל, והוא הוסיף עוד לאסוף ספרי חכמה ודעת לבית אוצר הספרים אשר אסף אביהו עד כי לא נמצאה סגֻלה יקרה כזאת תחת השמש. בימי אביו ובימיו נאספו 740,000 כִּכְּרֵי כסף מצרים (בערך 900 מילליאן שקלי כסף פרייסען) אל גנזי המלוכה, ותרומת המס מכל שנה ושנה עלתה עד 14,800 ככרי כסף (הלא הוא יותר משמנה עשר מילליאָן שקלי כסף פרייסען) –. תלמי אייערגעטעס109 (המטיב, דער וואָהלטהאֶטער) היה דוֹד החכמה וחרשׁת המעשה גם הוא, ועוד יתר שאת לו בהיותו גם אמיץ לב בגבורים ומלֻמד מלחמה. ברעם גבורותיו גָדַע את זרוע מלכי בית סילייקוס וירחיב את גבולות ארץ ממלכתו לארבע רוחות השמים, גם סָלַל מסלות חדשות להליכות המסחור ומה גם סְחַר הארחות. בזרוע עֻזו יָסַד מוֹצָאוֹת וערי מושב לבני עַמוֹ בארץ אביסיניען, בארץ עֲרָב הדרומית ובארץ עטיאָפּיען, ואת אי כפתור (ציפערן) הדָרוש מאד לחֵפץ המסחור ומַעבר אניות, סָפח אל ארץ ממלכתו. באזיא הקטנה לקח מידי מלכי בית סיליייקוס את הנָפות הדרומות הנקובות בשם קאַריען, קיליקיא וליקיען, ויכונן שם ערים חדשות הנודעות בשם בערעניקע, אִרזינאָע ופילאַדעלפיא. שלש שנים רצופות פרש המלך האדיר הזה את ידו על ארץ ארם בחרות אפו בה (ג“א תקי”ד-תקי"ז 246–243), ויאסוף שם כחול שֶׁבִי. ארבעים אלף כִּכְּרֵי כסף, שמָלות ובגדים יקרים אין מספר, גם בערך שלשת אלפים וחמש מאות צלמי אלילים עם צִפּוּי כספיהם וַאֲפֻדַת זהבם, ועם השלל הרב והעצום ההוא שָׁב לארץ מלכותו מצרימה. הַכְּתֹובָה הנמצאת באַדולאַ על אֹדות המלחמה ההיא בארץ ארם, תביע אֹמר לאמר: “האדון נסע יצא לארץ אזיא עם צְבָא גבורים רַגְלִי ופרשים, עם אניות מלחמה ועם מחנה שנהבים (עלעפאַנטען) אשר צָד אביהו גם הוא בארץ הרפאים (טראָגלאָדיטען לאַנד) ובארץ כּוּשׁ (עטיאָפּיען) ויביאום מצרימה וַיְלָמְדוּ אותם מלחמה. אחרי לָכְדוֹ את כל הארצות אשר על נהר פרת, קיליקיא פאַמפיליא, יאַניא, את נפות ים העללעס ואת טהראַקיא, ואת מלכיהם כָּבַשׁ לו לעבדים, עבר את נהר פרת ויתפוש את ארם נהרים, בבל, שושן (סוּזיאַנא); פרס, מדי ויתר הארצות עד נֹכח באַקטריא. אחרי כן אסף את כל הדברים הקדושים אשר שללו הפרסים מארץ מצרים וישלח אותם עם יתר השלל והבִזה, השבי והמלקוח אל ארץ מלכותו מצרימה”. בעראעניקאַ היפה בַּבָּנוֹת היתה אֲחוֹת תלמי אייערגעטעס הזה גם אשת חֵיקו (כי המלכים אשר ישבו על כסא אלכסנדר לקחו להם את אחותיהם לנשים) –. אפס כי מעת אשר יָשַׁב תלמי פילאָפּאַטער110 או טריפון על כסא המלוכה במצרים, הֵחֵלָה הצלחת מצרים לָרֶדֶת מטה מָטה. כי המלך הזה היה אביר לב ואכזר גם נצמד לחֶמדות בשָרים ותענוגות בני הקדם ויביא על עַמוֹ שֹׁד ומגערת וישפילם עד שְׁאוֹל. בעשותו מלחמה את המלך אנטיוכוס השלישי, נגדעה קרן עֻזוֹ ונשברה זרֹעו החזקה, ורעה נוראה באה על כל ארץ מצרים. כי אחרי נְפוֹל ארץ יהודה וארץ ארם גם נפות אזיא הקטנה ביד הַמְנַצֵחַ, התערבו הרומאים בדברי הריבות אשר בין תלמי ובין אנטיוכוס על אֹדות הארצות ההן, וְּבְשֶׁבֶת המלך תלמי עפיפאַנוס על כסא המלוכה במצרים (ג“א תקנ”ו-תקע"ט 204–181) והיה עוד עול ימים, היו הרומאים אפוטרופסיו עד אשר יגדל ויצלח למלוכה, ומאז והלאה התערו הרומאים כאזרחים רעננים במצרים עד כי כל המלכים אשר היו מאז והלאה במצרים היו סָרִים למשמעתם ונשאו מִדַברותיהם.


3. היהודים בימי מלכי בית תלמי.


96 §

בימי תלמי זאָטער נאנחה ירושלים תחת עֹל הברזל אשר שָׂם עליה, כי הוא התחפש לעיני יושבי ירושלים כאיש שלום הדורש שלומם וטובתם, ויאמר כי נפשו אִוְתָה לתת כָּבוֹד לאלהי ישראל השוכן בירושלים ולהעלות עֹלות על מזבחו, והיהודים התמימים והישרים בלבותם האמינו בדבריו ויקדמו פניו בכל אותות אהבה וכבוד, והוא נסע עם אנשי חילו ויבוא בשערי ירושלים ביום השבת אשר בו ינוחו היהודים וישבתו מכל מלאכת עבודה גם לא יעשו מלחמה עם אנשי מלחמתם. ויהי אך הַצֵג הִצִיג המלך הערוּם הזה את כף רגלו על אדמת ירושלים, צוה את אנשי חילו ללכוד את העיר בחֹזק יד ושללה לבוז, ואיש מאנשי ירושלים לא עבד בפניהם, כי לא היו חמושים גם לא אָבו לחלל את השבת. אחרי אשר נכבשה ירושלים לפני תלמי, לקח יהודים רבים מיושבי ירושלים ומכל ערי יהודה בשביה וַיַגְלֵם מצרימה וַיִכְבְּשֵׁם לעבדים, אך בהִוָדע לו כי היהודים אנשי אמונה הם, ורוחם נאמנת למלכיהם, הושיב יהודים רבים בערי המבצר אשר בארץ מלכותו לשמרן ולהיות עליהן מחסה עֹז מפני אויב. אחרי כן נָהרו יהודים רבים מארץ יהודה באַות נפשם מצרימה בגלל השׂבע הגדול אשר בה, גם בגלל נדבת לב מלכהּ וידו הפתוחה להשביע כל יושבי ארצו רצון.

97 §

בימי תלמי פילאַדעלפאָס היתה ליהודים האֹבדים בארץ מצרים, אורה וששון ויקר, כי הוא היה חֲכַם לבב ושוחר טוב ותושיה ויצו להעתיק לו את תורת היהודים לשפת יֶפֶת לְפָאֵר בה את בית עקד הספרים אשר אסף לתוכו כמאת אלף ספרי חכמה ומדע מכל לשונות העמים, ולכבוד התורה הזאת קרא דרור לכל היהודים אשר נהג אותם אביהו שבויי חרב מירושלים ומכל ערי יהודה, ומכסף אוֹצָרו שִחד בעדם ויפדם מידי אדוניהם וינטלם וינשאם כל ימי חייו111.


98 §

במשך שלשים ושש שנים אשר מלך תלמי פילאַדעלפאָס במצרים, ישבו היהודים בארץ ההיא שאננים ושלֵוים, עשו עשֶׁר במשפט, גדלו והצליחו גם עשו פרי, הלכו מחיל אל חיל וַיהיו מאֻשרים בארץ, בשמחתם וּבְטוּב לבבם מרוב כֹּל, פנו את לבבם לתור ולדרוש בחכמה ודעת וישימו להם את חכמת היונים לְקָו, ואת דֵעוֹתֵיהֶם ביקר אֱלוֹהַּ למשקלת. רבים מחכמיהם היושבים באלכסנדריא, מקום משכן החכמה היונית בעת ההיא, מלאו את ידיהם בעט סופר מהיר ויכתבו ספרים רבים בשפת יון צחה ונמרצה, והם נפלגו לשתי פלגות, האחת הסיעה גפן אדרת מכרם ה' צבאות, תורת אל חי, ותטעה על אדמת נכר, על שדה הליטעראַטור היונית, ובני הנכר שתו את יינה הטוב ותפקחנה עיניהם, והפלגה השניה קטפה זמורת זר מגפן נכריה, מהפילוסופיא היונית, ותזְרָעֶהָ בכרם בית ישראל על אדמת הקֹדש, תורת ה' התמימה, ותּקו לעשות ענבים ותעש באושים – ובכלל היו רוב הספרים ההם, כהעתקת התורה, עמוד אור להעמים המתהוללים באלילים לנחותם אל דרך עץ החיים, ועמוד ענן וערפלי עלטה לבית ישראל להַתעותם וּלְהַשׂגוֹתם מהדרך העולה בית אל – ורק ספרים מתי מספר כתבו היהודים הפילוסופים ההם בשפת יונית אשר ברכה בם ורב טוב גם לבית ישראל, וממבחריהם הוא ספר חכמת שלמה אשר תוכו רצוף אהבת אלהים, ויראת ה' היא אוצרו.


99 §

אחרי מוֹת תלמי פילאָדעלפאָס, ישב תלמי אייערגעטעס בן אחיו על כסא המלוכה, והוא היה עוֹיֵן את היהודים היושבים במצרים גם את היושבים בארץ יהודה – אשר היתה אז סרה למשמעתו –. ובימים ההם היה חוניו בן שמעון הצדיק כהן גדול במקדש ה' אשר בירושלים, והוא לא היה צדיק וחכם כאביהו, ויאהב כסף אהבה עזה בלי-מְצָרִים, וכל ישעו וכל חפצו היה רק לצבור כעפר כסף, ועל כן לא אבה לשלם לתלמי אייערגעטעס את המס אשר על היהודים להביא אל גנזי המלך. ויחר בו אף המלך, וישלח אליו דברים ביד אחד השרים להעד בו כי אם מאן ימאן לשלם את המס, יתן את ארץ יהודה לבז ולמשסה ביד אנשי חילו, והם יחלקו ביניהם את אדמתה, ואת יושביה ימכרו לעבדים. ויהי בהשמע דבר המלך ופקודתו, ויתאבלו היהודים ויחרדו לרגעים מפני הרעה הנשקפת עליהם, אך חוניו לא שם לבו אל הרעה ההיא, כי יקר בעיניו הכסף אשר אָצרו אבותיו, מבני עמו וארצו, כי היה צר עין וכילי מאד. ובעת ההיא נעצר בירושלים בן אחות חוניו, איש צעיר לימים וחכם לב ושמו יוסף, והוא מִלט את היהודים בחכמתו הגדולה, כי הוא הֵרים פעמיו ארצה מצרים, וישא חן וחסד בעיני המלך, ובמתק שפתיו וצוף לִקחו השיב את חמת המלך מעל היהודים, גם חכר מאת המלך את תרומת המס מארץ יהודה ושומרון, מארץ ארם דמשק ונפות צוֹר, ויאמר לשקול אל גנזי המלך כסף משנה מאשר אמרו כל החוכרים העשירים לשקול בעד המס ההוא, ובכבוד ועֹז שב לארצו ויהי מחסה לעמו כל ימי חייו.


100 §

אחרי הדברים האלה הוּמת תלמי אייערגעטעס בסף רעל על ידי תלמי פילאָפּאַטאָר בְּנוֹ אשר ישב על כסא המלוכה אחרי רצחוֹ גם את נפש אמו הורתו ואת נפש אחיו. על המלך העריץ הזה הקדיש אנטיוכוס השלישי מלחמה, ושדה המלחמה היתה אז ארץ יהודה הרֹבצת בין ארצות המלכים ההם בַּתָּוֶך, ודמתה כאניה סֹערה אשר משני עבריה יסערו עליה גלים נצים להפיצה ולפוצצה. במלחמה ההיא רמה יד תלמי וַתָּעָז על אנטיוכוס, ונשיאים ורוזנים רבים שלחו ביד מלאכיהם עתרת ברכה ושלום אל המלך הַמְנַצֵחַ, וגם היהודים שלחו אליו מלאכים לברכהו בשלום ולתת לו הוד מלכות. והוא קבל את מלאכי היהודים בפנים צֹהלים ובאותות תוֹדה. ובטרם שב לארצו, נסע בתפארת עֻזוֹ ונצחוֹ לשאול את שלום ירושלים, ויתן מתנות כיד המלך לאוצר בית האלֹהים. אך המלך העז הזה התאוה תאוה לבא אל בית קֹדש הקדשים, ויהי בהניא אותו שמעון השני, אשר כִּהֵן אז בכהונה גדולה, מהפיק את זממו, חרה בו אף המלך וחמתו בערה בו ויתפרץ בחזקת היד לבוא אל בית קֹדש הקדשים, והנה פתאֹם לפתע נפלה עליו חרדת אלֹהים ויתפל