רקע
קלמן שולמן
ספר דִבְרֵי יְמֵי עוֹלָם: חלק שני
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ווילנא: בדפוס והוצאות האלמנה והאחים ראם; תרע"א 1911

 

הקדמה

בחלק הזה יִכְלוּ דברי ימי הקדם וְיָחֵלוּ דברי ימי הַבֵּינַיִם, ימים נפלאים נוראים אשר כמוהם לא נהיו מן העולם ואחריהם לו יוסיפו עד שְׁנֵי דור ודור. בהם נוסדו לראשונה בתי מדרש החכמה באיירופא אשר מהם יצא אור ההשכלה להאיר את חשכת הלילה הָרֹבֶצֶת על פני הארץ. בהם נגלה סוד מַחַט הַצְפוֹנִי (קאָמפאס) אשר נתן בים דרך ובמים עזים נתיבה. בהם יצאה לאור מלאכת הדפוס אשר עשתה להחכמה כנפים לָעוּף מקצה השמים עד קצותם ולמלאות פני תבל אור יְקָרוֹת. בהם נתגלתה הדרך להודו מזרחית אשר הרחיבה את גבולות המסחור להחיות עמים רבים, בהם מצא הַתַּיָר הגדול קאָלוּמבּאָס את הארץ החדשה אמעריקא. בהם פרחה מלאכת המליצה והשיר וכל מלאכת מחשבת וחרשת המעשה. וּמָרוֹם ונשגב מכל אלה, הוא: כי כְלִיל כל מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל (היידענטהום) כָּלִיל כעשן כָּלָה בימים ההם, וכמעט נושעה התבל תשועת עולמים, אך העמים אשר הַסְכֵּן הִסְכִּנוּ ללכת בחֹשך שָׁנִים אין מספר, הֻכּוּ בַסַנְוֵרִים מִנֹגַהּ אוֹר יְקָרוֹת אשר הופיע עליהם פתאֹם, וישאפו הלילה – אז התרוממה עיר רומא שנית וַתְּעַנֵן את זֹהַר הרקיע בַּעֲנַן צלמות, וַתְּכַבֶּה את כל שביבי אור החכמה אשר פרצו בימים ההם. הפאפסט התאזר עֹז וַיַעַד גאה וגאון, וַיַעַט כמעיל קנאת הדת (פאַנאַטיזמוס), וַיְנַשֵׁל ממשלת המושלים, וַיְנַצֵל הודם והדרם. כסאות המלכים היו הֲדוֹם לרגלי גאוָתוֹ, וכִתְרֵי הקיסרים כְּכַדוּרִים בידו לְשַׂחֵק בהם, והוא מְהַעְדֵה מַלְכִין וּמְחָקֵם מלכין, ואיירופא כֻלה רגזה וַתָּמוֹג… הפאפסט והפאַנאַטיזמוס מלכו בגוים, ומלכותם בַּכֹּל מָשָׁלָה! ורק עַם קטן וָדַל, עַם נודד וגולה, עַם בני ישראל, רק הוא לא כָפַף נפשו תחת עול ברזל ההוא אשר תחתיו שָׁחֲחוּ על אילי הארץ, רק הוא לא הִתְרַפֵּס תחת רגל גאוה אשר כל אבירי איירופא עֲפָרָהּ לִחֵכוּ! רק העם הזה לא שָׁמַר את מצוֹת הפאַפּסט בכל עת אשר צִוָה להרים יד במלך וּלְמַגֵר לארץ כבא הודו, רק הוא לא הפר את שבועת אֱמוּנָתוֹ לְמַלְכּוֹ כיתר העמים הדבֵקים בהפאַפסט… וירא הפאַפסט וירגז, ויפתח את אוצרו הנורא, ויוצא את כְּלֵי זַעמו על שארית יהודה, וכֹהניו וכל קדושיו עזרו לרעה, ומהם יצאה אש הפאַנאַטיזמוס ותאכל את כל נְאוֹת יעקב בימי הבינים – ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו התולדות הימים ההם, לא יכולנו להתעלם גם מתולדות היהודים בעת רעה ההיא, מהתלאות הנוראות אשר הִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ אז על צואריהם בעברת כֹּהֲנֵי הקאַטהאָלים מְזֵי אש קנאת הדת, וּבִזְדוֹן הֲמוֹן החשֻכִּים לְחֻמֵי רֶשֶׁף הפאַנאַטיזמוס, אשר כֻּלם נוסדו יחד להכחיד את ישראל מגוי ולהשבית מאנוש זִכְרָם. ואם שָׁאֹל ישאל הקורא: “מה-בֶּצַע לנו בדברי עצבים כאלה? הלא טוב טוב לנו לְהַשְׁכִּיחָם ולהשליכם במצולות ים הַנְשִׁיָה”, אף אני אשיב אמרי לו: כי כפלים להתועלת היוצרת מדברים כאלה:

א) בזכרנו את אשר עָשְׂתָה לנו מְשׁוּבָה הפאַנאַטיזמוס, ואשר גָזרה עלינו בימי הבינים, נוֹדֶה לֵאלֹהֵינוּ על חסדו ועל אֲמִתּוֹ אשר הֶעביר רוח החכמה על מַחֲשַׁכֵּי מֵי המבול ההוא וַיָשֹׁכּוּ המים הזידונים, ועין בעין נראה כי עץ חיים היא החכמה למחזיקים בה ותומכיה מאֻשרים, תחת אשר הפאַנאַטיזמוּס מַטֵה זעם היא בידי זְעוּמֵי אֵל לְשַׁחֵת כל בשר וּלְהַכּוֹת התבל חרם –.

ב) נברך את שֵׁם אלהי מָעֻזֵנו אשר נתן עֻזוֹ בשחקים למלכי איירופא בדורות האחרונים האלה לתת חֶחָם באף מורדי אור ההשכלה, וּמִתְגָם בשפתי הַקַנָאִים הרעים לבל יָרֵעוּ ולבל ישחיתו את אחיהם אשר לא כמחשבותם מחשבותיהם, תחת אשר בימי הבינים קָצֹר קצרו ידי המלכים מהשיב את ידי מַרגיזי אֵל ההם מִבַּלֵעַ ומהשחית –. ואנחנו החוסים בצל מלכי רוסיא האדירים, נוסיף עוד אהבה על אהבתם אם נתבונן כי גם בימי הבינים, ימי שִׁלְטוֹן מגפת הפאַנאַטיזמוס בכל רחבי איירופא, גם אז ישבו אבותינו שאננים מפחד רעה בחסדי מלכי חסד ההם, ובתוך מִדְבַּר העמים אשר התנודדה אז גלות ירושלים, היתה ארץ רוסיא נְאוֹת השלום (אָאַזע) לשרידי רֶצַח ההם, כי מפני אור פּני המלכים הנאורים ההם, נָמַסָה מִפְלֶצֶת הפאַנאַטיזמוס כְּהִמֵס דונג מפני אש, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, עֵדוּת בספר התולדה כי מעולם לא הניחו מלכי רוסיא לכֹהניהם ולקנאי בני עַמָם להתקומם על היהודים בחרב נוקמת להכריעם לטבח ולהכות אֵם על בנים כאשר היתה כזאת ביתר הארצות פעמים אין מספר – מעולם לא קם כהן רוסי להסית את ההמון להתנפל על היהודים ולהורידם דוּמָה למאות ולאלפים כאשר עשו כן כֹהני הקאַטהאָלים בכל עת מְצוֹא – האינקוויזיציה הארורה לא תָקעה יְתֵדָהּ בארץ רוסיא הברוכה להפוך אותה לְמִזְבַּח אש ועצים ולהעלות עליו את בת יעקב לעולה כליל – השמות הארורים Aufe da fe, אינקוויזיטאָר, טאָרטוּר, לא נשמעו בכל רחבי ארץ המעטירה הזאת –. כי ידין ה' עמים בְּקֵץ הַיָמִין וּדְמֵי היהודים עליהם יִטוֹשׁ, תִּשָׂא רוסיא את ידיה הטהורות אֶל כֵּס יָהּ ותאמר: “יָדַי לא שפכו את הדם הזה! –”. אַשְׁרֵיךְ ארץ אשר אליך חָרדה יוֹנַת מֹרִיָה וַתִּמְצָא קֵן לה, וְאֶפְרֹחֶיהָ מחסה ומסתור! אשרי העם אשר הסתיר בסתר כנפיו את נִינֵי אברהם העברי וְעֶדְרֵי משה איש האלהים! –.

והנה להוכיח ולערוך לעיני הקוראים דְמוּת ימי הבינים ונַאקת בת יהודה בימי רעה ההם, נציגה בזה את הֶחָזוֹן הזה: נדַמה בא בנפשנו כי באחרית הימים עת יֵעָרֶה רוח מִמָרוֹם על כל יושבי תבל וְתִמָלֵא הארץ דֵעָה את ה' כמים לַיָם מְכַסִים, יסופו יִתַּמוּ כל ספרי הזכרונות דברי הימים, והתּוֹלדה (געשיכטע) הָעַקֻבָּה מִדָם, תִּשָׁכַח כַּמֵת מלב, לבלתי הַכָאוֹת לִבּוֹת הצדיקים בזכר ימי חֹשֶׁךְ ההם. אך איש אחד חֲכַם הרזים יִתְאַוֶה תאוה להתחקות על ימות עולם וקורות הדורות מראש מקדמי ארץ, ותשוקתו הַנִמְרָצָה תַּמְרִיצֵהוּ להתהלך בארץ לארכה ולרחבה לְחַפֵּש כמטמונים ספרים נסתרים אשר רזי עולם ההם בהם נאצרים. ימים על שנה יָנוּעַ מִקְצֵה הארץ עד קָצָהּ, עד כי פתאֹם לפתע יִגָלֶה לעיניו בַּיִת גדול ורחב ידים מָלֵא מפה אל פה המון ספרי דברי הימים לכל העמים והלשונות…. כנשר יָטוּש עֲלֵי אֹכֶל, כן יַעַט על הספרים ההם, בלב דוֹפֵק ושמחה נצחת יאחז אחד הספרים, ובנפש רעֵבה ישאף כל אֹמֶר, יְעַלע כל מִלָה וִיגַמא כל הֶגה…. אך כרגע יִרְגָז, יִתְפַּלֵץ וְיִתַּר ממקומו כמו נְשָכוֹ נָחָשׁ… “שֹׁמוּ שמים וְשַׁעֲרוּ שערי שְׁאוֹל!”, ישאג מנהמת לבו, “הֲיִתָּכֵן כי לפָנים התהלכו בָאָרֶץ יְצוּרִים נוראים אשר דמות אדם וחמת פריצי חַיוֹת לָמוֹ! – היתכן כי יושבי ספרד, ראשיה וכהניה וכל עם הארץ לבשו אכזריות נמרים וְקָטָב מְרִירִי ויטרפו שֶׂה פזורה ישראל ועצמותיה פִּצֵחוּ! – הה, לאלפי אלפים טרפו, שרפו, הרגו, טבחו וַיְרַצְחוּ בקול המון חוגג נֹכח פני ה' ולעיני השמש! – הוי, נַעויתי משמוע עלילות רֶשַׁע כאלה, נבהלתי מֵרְאוֹת מַרְאוֹת רֶצַח כמוהם! ! –”. וכאשר יוסיף לקרוא בספר ההוא אשר אֻנָה לידו, ויוסיף לראות את אשר עוללו בני ספרד לגולי ירושלים בימי הבינים, כן יוסיף לְהִתְרַגֵז וּלְהִתְפַּלֵץ, פניו יַעָווּ, גידי רקוֹתיו יְשׂרָגוּ, שביב זעם מעיניו יִתְמַלָטוּ, יִרְקַע ברגל וְיַשְׁלֵךְ את הספר מידו… כְּשֹׁךְ מעט סערת נפשו, יחשוב למשפט וְעִם לבבו יָשׂיחַ: “אולי רק בארץ רפאים כספרד, התהלכו מרגיזי אֵל כאלה, לא כן יתר העמים ביתר הארצות, הם לא השחיתו את צלם האלהים, בכנפיהם לא נמצאו דם נפשות אביונים נקיים, וַהֲמוֹן מֵעֵיהֶם ורחמיהם נִכְמְרוּ על עַם אֹבֵד וּנדח, עַם שרידי חרב, עַם בני ישראל –”. ובכן יחקור וידרוש תולדות היהודים ביתר הארצות, ומה ישתומם לבו בקרבו בראותו כי גם בארץ צרפת, אשכנז, איטאליא ובריטאניא רֻדְפוּ היהודים עד חרמה, כל מוצאיהם אֲכָלוּם, בְּלָעוּם כתנינים, רמסום ברגלים, שרפום חיים, הוֹקיעוּם לעיני השמים, נגזרום לגזרים בְּמַגְזֵרוֹת הברזל, ויעשו בהם שפטים נוראים אשר אך לְזִכְרָם יִתְעַלֵף רוח כל בְּשַׂר איש… "הה, יוסיף האיש לקרוא, הה, נפשי מִתְעַטֶפֶת גם מִתְעַלֶפֶת! – אוי מה היה לעמי איירופא בימי הבינים ההם! – ". אך פתאֹם יַבְלִיג על שֶׁצֶף קִצְפּןֹ, ישקיע אש זעמו, ורוח מבינתו יענהו: "אולי יָצָא העם הזה מִמָקוֹר מָשְׁחָת ומַעין נרפש, אבותיו היו אֲבוֹת כל רֶשַׁע אשר לא יָדְעוּ אֵל, וַיִצָמְדוּ להבלי האלילים, ויעשו כל תועבות ה' אשר שָנֵא, ועל כן פָּקד ה' עוֹן אָבוֹת על בנים, ויתנם ביד אילי גוים –. אולם עד מהרה יִוָדַע לו אמונה אֹמֶן כי העם הזה חֻצב מִצוּרֵי-שַׁדַי, וּמִמְקור קֹדש קדשים יְהַלֵכון, אבותיו בני אלהים הם ובני עליון כֻּלָם, והם הם היו הראשונים אשר קראו בשֵׁם ה' והודיעו עלילותיו לכל העמים המתהללים באלילים, ויביאו צדק עולמים לכל יצורי עולמים…. ובכל זאת יתאמץ האיש להשקיט רגשי רוחו וְיִגְזֹר אֹמֶר “כי הבנים סרו מדרכי אבותיהם, וּכְרֻבָּם כן הִרְבּוּ הָרֵעַ, עד כי מאסם ה' וישליכם מעל פניו לָמוּג ביד פִּשְׁעָם –”. אך עד ארגיעה יתבונן כי חָטָא בלשונו, כי בָּעָם הזה בָּחַר ה' מכל העמים מאז ומקדם וַיְקַדְשֵׁהוּ לו לְעַם סגֻלה, ורק עליו הופיע בהוד הדרת קדשו ויתן לו תורת אמת אשר לאורה הלכו גם ילכו כל העמים הנאורים תחת כל השמים, רק מבניהם הֵקים לנביאי אמת וצדק, וּמִבַּחוּרֵיהֶם לאנשי קֹדש ומחוקקים אשר כמוהם לא נהיו מן העולם ואחריהם לא יוסיפו עד קץ הימים…. אפס כי בכל זאת יוסיף האיש לחפש עַולות על היהודים וְיִטְפֹּל עליהם עֲון אשמה כי השליכו את תורת אלהיהם אחרי גום, המירו כבודה בהבלי נכר ומעשה תעתועים, עד כי נִתְּכָה עליהם חמת ה' עד להשחית –. והנה כרגע יודָע לו כי כל התלאות הנוראות אשר באו עליהם מיום היותם לגוי, היו רק בגלל תורתם, רק למענה באו באש ובמים, רק למענה חרפו נפשם למות, ורק למענה היו צְפוּיִם אֱלֵי חֶרֶב, הֶרֶג, רֶצַח וְאַבְּדָן…. אז יִשֹׁם האיש שִׁמְמוֹן נצח, ילך שולל בלחץ תִּמְהוֹן לבבו עד כי יהי משֻׁגע ממראה עיניו…. אך בכל אלה יחפש עוד תואנה וסִבה אחרונה לצרות היהודים, וְיַחליט כי עַם מרי הם, מֹרְדִים וקושרים ומתערבים עם שׁוֹנִים, ובכל ארצות מגוריהם הִצִיתוּ שלהבת אש המרד, הרימו יד במלכי הארץ, וכל ישעם וחפצם למגר לארץ כסאם, ועל כן נשפטו משפט מוֹרְדִים וקושרים ודמיהם בראשיהם –. אך גם הסִבה האחרונה הזאת כעוף תתעופף ברגע בְּהִוָכְחוֹ כי ישראל גוי אחד בתבל אשר רוחו נאמנת למלכי ארץ אשר הם חוסים בצלם, ובכל השנוים (רעוואָלוּציאָנען) אשר התחוללו בארץ, לא הִתְעָרְבוּ, ולא נתנו יד לפושעים, כי מצות אלהיהם ומצות מלכם החכם מכל אדם, כַּחוֹתם על לבבם “לְיִרְאָה אלהים וָמֶלֶךְ”. ומיום אשר הגלו מעל אדמתם, ה' אלהים עמם ותרועת מלך בם –. אחרי הדברים והאמת האלה ילך האיש שולל ונפעם, עָשׁוּק וְרָצוּץ בַּחֲמַת רוחו, ויחתור בכל עוז למצוא תוצאות ממצוקותיו ומבוכותיו, ולא ימצא כל נָתִיב ודרך כי אם לְכַחֵשׁ בַּכֹּל – ובכן יכחש בתולדות בני האדם בכלל, ובתולדות היהודים בפרט, ויחליט כי כל הנמצא כתוב בספר אורות היהודים ומצוקותיהם האיומות בימי הבינים, לא היו ולא נבראו, רק מליצים אדירים ובעלי דמיון עַז הציגו אותם לְמָשָׁל, למען תְּפוֹשׂ את הקוראים בלבם, כאשר יעשו כן כל חוֹזֵי תוּגָה (טראַגעדיען), וְיִתְפַּלֵא הפלא ופלא על מִפְלְאוֹת המליצים ההם אשר הפליאו לברוא מלבם חזיונות מבהילים ונפלאים כמוהם –. אמנם האמת היא חָזקה מִכֹּל ותחתיה יִשַחו כל מצוקי תבל והאדירים באדירים, והיא תמריצהו להאמין אמונה אֹמֶן בכל קֹשט אמרי אמת אשר קרא בספר התולדה הנאמנה אף כי בינת אדם תִּתְיַצֵב לפניהם בַּעבִי גַבֵּי מָגִנָהּ לבלתי תת להם מהלכים בחדרי לבבו –. אז תִּתְפָּעֵם רוחו בלי הפוגה, מורשי לבבו יתגעשו, ומרוב שיחו וכעסו יִנָחֵם על תשוקתו לחקור ראשונות ולהתבונן קַדְמוֹנִיוֹת, וְהִתְקַצֵף וְקִלֵל את יום חִשְׁקוֹ וְחֵשָׁק לבו יחד –. ובשובו לביתו, בשבתו סוד חכמים ונבונים, יקרע סגוֹר לבו, וברגשי אש יספר את אשר מצא בספרים עתיקים אֹדות היהודים בימי הבינים, את אשר נעשה בם ואשר נגזר עליהם… והנה בתחלה יהיה כמצחק בעיניהם, ויאמינו כי יִשְׂחַק אליהם וִינַסֵם בחידות.. .אך כאשר יָחֵל לְהַאֲלוֹת וּלְהִשָׁבֵעַ להם שְׁבֻעי שׁבֻעוֹת כי אך אמרי אמת תָּהגה לשונו, יָחֵלוּ להאמין כי סר רוח אלהים מעליו וּבִעֲתַתּוּ רוח עִוְעִים, ובאהבתם אותו ובחמלתם עליו יתאמצו להוכיח לו משוגתו ולהשיב אליו רוח בינתו, אך כאשר יוסיפו הם לרפאות משובתו, כן יוסיף הוא להחזיק בצדקת דברתו, יתקצף על בנים כֶּחָשִׁים כמוהם ויריב אתם בחזקה את ריב האמת… עד כי לאחרונה יעזבוהו בִמְנוֹד ראש וְיָנוּדוּ לו בהאמינם כי רוח רעה מְבַעְתּוֹ… ובהִוָדע זאת לאבותיו יתאבלו על מחמד עינם כי הֻכָּה בַשִׁגָעוֹן, וידרשׁו ברופאים – ואשת נעוריו ובניו ובנותיו וכל קרוביו ומיודעיו, יבכו בכי תמרורים על מחמל נפשם הַמִתְנַבֵּא וּמִשְׁתַּגֵעַ.. .. ואנחנו – הה! מה נאמר ומה נדבר? –. בנפש דֹלֶפֶת מתוגה ועינים כָּלוֹת בַּדְמָעוֹת נזכירה את ימי חשך וצלמות ההם, ובנפש צהֶלֶת מתוגה ועינים מפיקות אורה ושמחה נביט על הימים המאֻשרים האלה אשר אנחנו חיים כֻּלנו בדור הזה, נְגַדְלָה את ה' וּנְרוֹמְמָה שמו יחדו אשר בִּדְבָרוֹ הוא מֵאִיר לארץ ולדרים עליה, בחכמה פֹּתֵחַ שערי החכמה, ובתבונה משנה עתים, גולל חשך מפני אור, מעביר לילה ומביא יום, וברצונו רָצָה את פליטת נפוצות יהודה וַיָרֶם כִּרְאֵים קִרְנָהּ… האח, מי מִלֵל לבת יעקב בעת אשר עָקְדָה אותה איירופא וַתְּשִׂמֶהָ על מִזְבַּח הָרֶצַח לְהַעֲלוֹתָה עֹלָה כָלִיל, מי מִלֵל לה אז כי ימים יבואו וְיִתְפַּתְּחוּ מוסרותיה, יֵהָרֵס המזבח וְתִכְבֶּה האש, והיא תעדה כַכַּלָה כֵלֶיהָ, תְּכַהֵן פְּאֵר בהיכל הדרור ככל בנות הארץ, ומלכי ארץ ורוזנים ילכו לפניה בעמוד אור ההשכלה להאיר לה את הדרך בהליכות עולם! – מי מלל לה אז כי ימים יבואו ותורתה התמימה תָרוּם על כל העולם בִּכְבוֹדָהּ, וְתִנָשֵׂא בכל הארץ בִּיקָרָהּ, ותופיע בהדרת קדשה בין כל יושבי תבל ארצנו, מלכים אדירים עֲטָרוֹת לראשם יַעַנְדוּהָ, יזולו זהב מאוצרותיהם להעתיק אִמְרוֹתֶיהָ הצרופות לכל לשונות העמים תחת השמש, וצירים בגוים ישלחו להפיץ שביבי אוֹרָהּ וַאֲמִתָּהּ בקצוי ארץ וְאִיִים רחוקים! –. הֶאָח, כְּעֵת יֵאָמר ליעקב ולישראל כי יש יום אשר בו יֵאָמֵן נְאֻם אֱלֹהֵי אָמֵן וַחֲזוֹן כל חוֹזָיו – חֹזֵי אמונה אֹמֶן – אשר חָזוּ על יהודה וירושלים, כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כּמים יכסוּ על-ים! –.

קלמן שולמאן.


 

1: רומא השחיתה דרכה על הארץ: Равϲтвенньй Үпадокъ РимаH


 

1. נוּמאַנטיאַ. טיבעריוּס, וקאַיוּס גראַקכוס.

195 §

כּוֹס זהב רוֹמא ביד ה‘, כוס זהב מְלֵאָה יין תרעלה, מיינה שתו כל הגוים ויתהוללו ויתגעשו ויפלו ולא יָספו לקום. אך אחרי עֲלוֹתָהּ על הררי עֹז והגיעה עד מְרוֹם קץ הגבורה והתפארת וההוד, השחיתה את דרכה על הארץ, השחיתה התעיבה עלילה, הלכה שובב ארחות עקלקלות וַתִּצָמֵד לכל תועבות ה’ אשר שנא: גבוריה השביתו מטהרם, נפחו רוח אמונתם לאחיהם אנשי גאולתם וַיֵהָפכו לאריות שואגים משַחרים לטרף; אזרחיה עזבו ארחות ישֶׁר ויתיצבו על דרך לא טוב לבצוע בצע ולמלאות בתיהם כסף; מגניה הִזניחו אהבתם לארץ מולדתם ויתמכרו לאהבת נפשם ותענוגות בשָׂרים; עשיריה ואציליה מצוקי הארץ, נִערו כפיהם מתמוך בידי עם הארץ, בחֶזקתם לקחו להם קרנים ויסבו אליהם את כל הליכות הַמִשְׂרָה, את עֹשֶר כבודה ואת כל חָסנה ויקרה, ויכוננו להם חברה חדשה הנקובה בשם “חברת האפרתים”, חברה אשר בלעדה לא ירים איש את ידיו ואת רגליו בכל הארץ. להגדיל את כבודם אשר נָחלו מאבותיהם, בִּקשו להם גם כבוד גבורים ומנַצחים, ויעוררו קְרָבוֹת וישאו אל גוים עצומים חרב, ויהיו נגידי החילים ושרי הצבאות. למלאות אוצרותיהם זהב, הֶעמיסו מסים כבדים על האזרחים, יָנְקוּ את חֲלֵב הארצות הסָרות למשמעתם, העמידו את העמים החוסים בצלם ככלי ריק וינַצלום, ובאכזריות לבבם שָׁתוּ וַיָמֹצוּ את דמיהם עד כי בימים לא כבירים נֶהפכו נָפות יפות ומדינות עדינות כמהפכת סדום ועמורה, ויושביהן לבשו כלי גולה ויהיו נודדים בארצות נכריות לבקש לחם להשיב נפש. ואף כי על פי משפט הרומאים יכלו העשוקים והרצוצים להגיש את שריהם עושקיהם ורוצציהם למשפט לפני שופטי רומא אחרי כְלוֹת ימי ממשלתם, אך שופטי רומא היו גם הם מבני האפרתים ויעלימו תמיד עיניהם מֵעֲוֹנוֹת השרים ההם, וּבְהִשָׁפְטָם יצאו צדיקים, או שָׂמוּ עליהם עֹנֶש קטן להתראות כשופטי צדק, ולפעמים גזרו עליהם עֹנש גלות ואחרי ימים מעטים השיבום העירה אל כבודם הראשון. ונפות אחדות אשר ראו כי אין אמת ואין משפט ברומא, התנערו מעפר ויגַבּרו חיָלים וינסו את כֹחם לְחַבֵּל את עֹל הברזל ההוא בכלי מלחמה, ויצאו בחרב לקראת הרומאים. הראשונים אשר עוררו גבורתם להלחם בעריצי גוים ההם, היו יושבי חצי האי פירענאֶאי, ובראשם הפאָרטוגיזים תחת דגל פירריאַטהוס גבור החיל, והספרדים הגבורים אשר קרית עזם היתה אז עיר נוּמאַנטיא הבירה. אך פירריאַטהוס הגבור התמים נפל בחרב מְרַצְחִים אשר קשרו עליו קשר, וּבְהִכָּשֵׁל עוֹזֵר נפל גם עָזוּר ותקות הפאָרטוגיזים אבדה, ורק הספרדים התיצבו חמש שנים בעבי גבי מגנם לפני הרומאים, ובמלחמות תנופה נלחמו בהם. כי נוּמאַנטיא עיר עָז להם וּמִמְרוֹם חוֹמָתָהּ שָׂרוּ את הרומאים גם יכלו להם, ולאחרונה הסגירו את יועץ רומא המפַקד צבא המלחמה, בין גיא הרים, וישיגוהו בין המצָרים, וילחצוהו לכרות עִמָם ברית שלום ולהשיב להם את חֵרותם וחפשם כבראשונה. אך שרי הסענאַט שָׂמוּ לְאַל את ברית השלום ההוא, גם הורידו את היועץ הגבור מגדולתו, כבודו מעליו הפשיטו, ויעקדו את ידיו על גַבּוֹ ויסגירוהו בידי האויבים, ויוסיפו להלחם עם הספרדים. ובכל זאת לא אבדו הספרדים נצחם, לא פנו עֹרף לפני לֹחֲמֵיהֶם, אף השיבו עוד את צור חרבם ויגברו מהם. אבל גם נוֹמאַנטיא האדירה נפלה לאחרונה בידי רומא פטיש כל הארץ, כי סציפיא הצעיר אשר לכד את קארתאגה, התיצב בראש גדודי הרומאים וישפוך את רוחו על הנחשלים ביום קְרָב, ונומאַמטיא חגרה לריק את שארית גבורתה, כי סציפיא רזה את העיר במצור, עד כי התמוגגה בזלעפות רעב וַתִּכָּנַע תחת ידו. אולם אזרחי העיר בחרו בַמָוֶת מחיי עבדים, ויפלו על חרביהם וימותו מוֹת גבורים. וסציפיא (אשר מאז והלאה נקרא גם בשם נוּמאַנטיני) הָרַס את נומאנטיא ויזרעה מלח, ושרידי חרבותיה עֵדִים נאמָנים הם על גבורת יושביה לפָנים ועל אהבתם העזה לארץ מולדתם, ומוסר תוכחה הם גם לנכדיהם לאחוז דרכיהם: למות מות גבורים כמוהם וּלְהִקָבֵר תחת משואות עיר הורתם.

196 §

חברת האצילים והאפרתים החדשים אשר הסבו אליהם את כל חֹסֶן רומא ויתנשאו על גפי מרומי קרת, הסבו אליהם גם את כל השדות והאדמות כבימים הראשונים, כי בכספם, בתרמיתם, גם בנשך ומשאות לקחו מידי האכרים את שדותיהם, כפריהם, וחצריהם, ופעמים רבות עשקו גם בחזקת היד את נחלותיהם ויגרשום מאחזתם. מצב האכרים החפשים אשר עליו נוסדה גבורת רומא מימי קדם, היה כלֹא היה, ולהאפרתים העשירים היתה כל הארץ, ועבדיהם הרבים עבדו את האדמה, והאכרים העניים אשר גֹרְשׁוּ מנחלתם, היו נודדים בכל נפות רומא בְחֹסֶר כֹּל לבקש אֹכֶל למו להחיות את נפשם, ונשותיהם ובניהם וטפּם שָׁקדו על פִּתחי נדיבים וישתחוו לאגורת נחשׁת ופת לחם, ותהי צעקת האֹבדים ההם רבה מאד, ותעל שועתם אל השמים – אז התעורר טיבעריוס גראַקכוס (ג“א תרכ”ו 133) נְשִׂיא העם (פאָלקסטריבון) ויצא לישע את האכרים האומללים. הוא טיבעריוס גראַקבוס בן האשה הגדולה קאָרנעליא בת סציפיאָ אַפריקאַנוס הזקן, איש חי, רב פעלים, יקר רוח והולך צדקות אשר כל ישעו וכל חפצו לפדות את עַמו מכף כל העריצים ולהרכיבם על במתי ארץ. ובשִׁבתו על כסא הנשיאות חָתַר באמונת רוחו לְחַלֵק את כל שדות המדינה לעניי העם, ולחַדש את הַחֹק הישן לבל יקח לו כל איש אפרתי כי אם חמש מאות צִמדי שדה, ויתר הארץ תֵּחָלֵק לעניי העם לבעבור ישבעו לחם ויהיו טובים. על אֹדות הדבר הזה הֵעִירוּ האפרתים סער גדול, כי מֵאנו להשיב את הגזֵלה ולהשליך מִשִׁנֵיהָם טרף, ויתאמצו להפיר את מחשבות טיבעריוס גראַקבוס, ויקימו לו לשטן את אָקטאַפיוס העשיר נשיא עָם כמוהו, והוא לא אבה ולא שמע אל כל דבריו, ולפי משפטי רומא לא יקום כל דְבַר חֹק ומשפט בארץ עד אשר יֵאוֹתוּ לו כל הנשיאים פה אחד. וכראות טיבעריוס גראקכוס כי הנשיא ההוא נצב לו לשטנה בדרך, דִבר על לב העם להעביר אותו מנשיאותו אף כי לא לפי חֻקי המדינה הוא לחַלל כֹּה את כבוד הנשיאות –. המעשה הזה נתן פתחון פה לאויביו לטפול עליו עֲוֹן אַשמה כי חושב הוא מחשבות להפיר את כל דָתֵי הכנסיה החפשית ולהסב אליו עֹז מלך למלוך בעֻזו על כל הרומאים. והעם אשר יָנוּד לכל רוח כְּנוֹד קנה במים, הטוּ אֹזֶן לדברי המלשינים ההם, ומעט מעט רָפתה רוח אהבתם אל אוהבם הנאמן הזה; וככלות שנת נשיאותו ויחַתר לחדש את מִשְׂרָתוֹ גם על השנה הבאה, נָסַבּוּ עליו עֲדַת אבירים אֵילֵי המדינה (אָפטימאַטען) ויהרגו אותו ושלש מאות אנשי שלומו בארמון הקאַפיטאָל, וישליכו את נבלתו בנחל טיבער, אך עד מהרה נפקחו עיני העם לראות כי אויבי האיש הצדיק הזה טָפלו עליו שקר, ויתאבלו על מוֹת מָגִנָם ומעוז חייהם, ויציבו לו מַצֶבֶת כבוד ברומא, וזִכרו היה לברכה כל הימים בפי עם הארץ.

197 §

הַכּוֹס אשר עָברה על טיבעריוס גראַקכוס, לא הִפחידה את קאַיוס גראַקכוס אחיו הצעיר, ומקץ עשר שנים (ג“א תרל”ז 123) התמכר לצאת בעקבותיו ולחדש את חֹק מדת הקרקע לטובת עניי העם. ואחרי אשר צלחה בידו להמשיך את ימי נשיאותו שתי שנים רצופות, הוציא את החֹק ההוא למענהו, גם פתח את אסמי רומא ויחַלק בר ולחם ומזון לדַלת העם ויעש עוד טובות רבות לעַם הארץ לַמְרוֹת עיני כבוד האפרתים והאבירים, שפתו הברורה, ודבריו הנאמנים, ואהבתו העזה לכל בני האדם, סלו לו מסלות ללבות המון העם, וידברו בו בכל נפשם, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים. אך בשָמעו לעצת פולוויס פלאַקוס אוהבו לשאול מאת הסענאַט לתת משפט אזרחי רומא לכל ערי איטליא בעלי בריתם, חרה בו אף הסענאַט והאפרתים, בידעם כי על פי החפץ הזה יעל כֹחם בתהו ויאבד בשפע העם אשר ינהרו המונים המונים מקצוי איטרליא לבטל את דעתם ברוב דעותיהם וכֹח ידיהם. וכאשר עשו האפרתים לאחיו, כן עשו גם לו, ויקימו עליו את אחד הנשיאים לשטן לבל יפיק זממו, גם הסבו ממנו את לבב העם המאמינים בנקל לכל דבר שקר. ויהי היום בהתאסף ראשי עם להמתיק סוד, התחולה מלחמה נוראה בין מפלגת האפרתים אשר היועץ אפָימִיוס בראשה, ובין אוהבי קאַיוס גראַקכוס ופוּלְוויוס, וַתָּעָז יד האפרתים ויכו בחרב את פולוויוס ואת שלשת אלפים איש אשר ברגליו, וישליכו את נבלתם אל נחל טיבער. כראות גראַקכוס כי סר אליו מר המות, נמלט אל יער הקדוש בעיני העם אשר מעבר לנהר טיבער, וימלא את יד אחד מעבדיו הנאמנים ויפגע בו וימיתהו, וראשו הוּבָא לפני אפימיוס היועץ אויבו, וישקול זהב משקלו, אף כי הֶערים מוצאו לנקר את המוח ממנו ולצקת עֹפרת בחללו למען הַכְבֵּד את משקלו. והאפרתים מִהרוּ וַיָפֵרוּ את כל החֻקים והמשפטים אשר שָׂם האיש הישר ההוא לפני הרומאים, ואת כל האנשים אשר לא כמחשבותיו מחשבותיהם העתיקו כצאן לטבחה, צמתו בבור חייהם, הֶחרימום והֶגלום לארץ גזֵרה, ואת שֵׁם גראקכוס נתנו לשמצה וזִכרו לגדופים לאָלה ולקללה בארץ, אך המון העם התאבלו על מוֹת מעוזם ומעודדם ויתנו כבוד לשמו, וזכרו היה מרום וקדוש בעיניהם, ומהיום ההוא והלאה הכבידו האפרתים את ידם על עם הארץ וַיִרְדו בהם בשבט ברזל.


 

2: ריב האזרחים בימי מאריוס וזוללא.

198 § מלחמת יוּגוּרטאַ (ג“א תרמ”ח – תרנ"ד 112–106).

האפרתים המירוּ את כבוד ממשלתם בקלון, נטו אחרי הבצע, לקחו שחד, מכרו בכסף צדק, וישׁר בעבוד נעלים, עשקו דלים, רצצו אביונים ויתמכרו לעשות הרע בעיני אלֹהים ואדם. בעת ההיא מת מלך נומידיא בעל ברית רומא ויחַלק את ממלכתו לפני מותו לבניו יוצאי ירכו גם ליוּגוּרטאַ בן אחיו אשר לקח לו לבן. “ויוגורטא היה בעל מזמות וערום כנחש וידע את משפט הרומאים כי נקל לכל איש להטותם בשחד לכל אשר יחפוץ”, על שָׂם זהב כסלו ויקם על בני דודו ויהרגם, וישלח כסף רב ביד מלאכיו אל שרי רומא האוהבים שֹׁחד ורודפים שלמונים, והם ראו און ולא התבוננו, והסענאַט חִזקו את ידו, עד כי ירש את כסא המלוכה וישב באיתן עליו. “אז עבר רוח משפט על מעמיוס הנשיא ויקרב את משפטו לפני עם רומא עד כי העיר את לבבם לקדש על המרצח הזה מלחמה, ויוגורטא שָׂם שנית זהב מבטחו ויפת את פיזא בעסטיא שר צבא הרומאים בשֹׁחד להקל את ידו מעליו, והוא מִהר וילך רומאה וַיִקֶן את לבב בעביוס הנשיא בכסף מלא להפריע את הבקרת אשר כונן מעמיוס עליו, ותקטן בעיניו לכפר ברומא את חטאתו אשר חטא בארצו, ויוסף לתת עון על עונו גם בשערי רומא, כי שכר מרצחים להמית את שארו את מאסיפה נכד מעסיניסה המסתתר בעיר ההיא, ויעור בשחד את עיני השופטים מראות את הדם אשר שפך לעיניהם, ואחרי עשותו כל אלה וישב לביתו וימלא פיו שחוק ולעג על העיר ההיא אשר למשפטה עמים יְיַחֵלוּ, ויפרוש רשתו על אלבינוס פקיד רומא אשר חדש את המלחמה עליו, ויטהו אותו ואת כל העם אשר ברגליו במקום צר אשר אין מפלט ממנו, שמה שפך עליהם חרפה בנחל שוטף, כי הכניעם לעבור תחת העֹל אשר הוא להרומאים חרפה לא יוכלו כַפרה. אז התאוששו שרי הסענאַט לריב את ריב חרפתם את המלך הזה באמת, וישלחו את מעטעללוס השר הישר בראש גדודים גבורי חיל לאפריקא, ויבוא מעטעללוס ויט את ידו הנאמנה על יוגורטא ויכהו מכות רבות וגדולות ויכניעהו לבקש שלום, אולם עד מהרה שב אל קיאו ויחדש את המלחמה, ויציקהו מעטעללוס שנית ויבריחהו להלאה מגבול המלחמה. אך בכל זאת לבב העם הולך וְסֹעֵר על האפרתים הָרֹדִים בם בחזקת היד, ויועצו לב יחדו לקחת את הממשלה מידם לבל יהי להם שבט עֹז מטה מושלים, ולא חסר להם כי אם איש גבור חיל אשר יתיצב בראשם ואשר יוציאם ויביאם למחוז חפצם. והנה מהרה קל מצאו את האיש אשר הם מבקשים, הלא הוא מאַריוס איש רודף אחרי הכבוד, בן בוז משפחות אשר קנה בגבורתו את יחש האפרתים החדשים, ויבז לכל חכמת האצילים וילעג לכל תהלוכותיהם, חרבו החַדה היא חכמתו, וחִציו השנוים הם הם כל כבוד תפארתו, והעם אהבוהו מאד בגלל שנאתו העזה להאפרתים ובגלל גבורתו הנפלאה. והאיש מאַריוס הזה היה בעת ההיא שר צבא שֵׁנִי במלחמת יוגורטא תחת פקודת מעטעללוס, ויהי כאשר נלאה נְשׂוֹא את גְאוֹן מעטעללוס האפרתי, עזב את המערכה ויבוא רומאה וראשי העם הרימוהו למעלה היועצים וישימוהו לשר צבא תחת מעטעללוס. וישב מאריוס לאפריקא בכתר היועצים ובלוית צבא חדש אשר הצביא מדַלת עַם הארץ, ויהי הנצחון נר לרגליו, ואת לבבו הקשיח מאהבת השחד אשר יצק יוגורטא לרגליו, כי היה מאריוס על פי מולדתו הדלה והקלה איש בלתי נפתה אחרי הבצע והמותרות אשר גדולי רומא זונים אחריהם. ותעז ידו ויד זוללאַ שלישו במלחמה הכבדה ורבת הדמים אשר נלחמו שלשה ימים רצופים את יוגורטא. וכראות יוגורטא כי אבד נִצחוֹ ותוחלתו, חָשׁ מפלט לו אל בּאָקכוס מלך מויריטאניא, אך המלך הזה בָגַד בו וַיַסְגִירוֹ אל זוּללאַ גבור רומא, ואז השיב ה' על ראש יוגורטא את דמי אחיו ובית אביו! וילך הוא ושני בניו אסורים לפני מרכבות כבוד מאַריוס בשערי רומא, ואחרי כן הָשְׁלַךְ ערום ועריה אל אשמני בית האסורים למות שם ברעב”.

199 § מלחמת הצימבערים והטיטאנים.

בטרם כִּלה עוד מאַריוס את מלחמתו באפריקא עם יוגורטא, הניף ה' את ידו אל קרואיו אשר הִקְדִישׁ לעשות את נקמת כל הארץ ברומא, וקל מהרה פרצו כפרץ מים שלש מאות אלף צימבערים ויתחברו עם הטייטאָנים וירגיזו את מחוזי רומא הנשענים לגבול איטליא. העמים הפראים ההם היו צאצאי הגערמאַנים היושבים בצפון ארץ גרמאניא, עַמִים עַזֵי נפש וגבורים עריצים, רָמֵי קומה כבני ענקים, שאגה להם כלביא, מכף רגל ועד ראש מלֻבשים בעורות חַיְתו טרף, בשריון ברזל, בצִנה וסוחרה, על ירֵכם מצֻמדת חרב גדולה, ובידיהם חניתות ארוכות וּמְחִי קָבָל, העמים הפראים והנוראים ההם עָזבו את ארצם ואת מולדתם עם נשיהם וטפס וכל קנינם ללכת למרחבי ארץ לָרֶשֶּׁת משכנות לא להם, ותהי ראשית גבורתם בקאֶרנטהען, כי שם הִכּוּ את הרומאים במערכה בשדה קטל, וישחקום בעפר על פני רוח, ואחרי כן שטפו ועברו ארץ גאַלליא וישללו שללה ויציגוה ככלי ריק, ובמשך ארבע שנים הִכְרִיעוּ לַטֶבַח רבבות אלפי רומאים תחת דֶגֶל חמשה יועצי רומא גבורי החיל ואנשי המלחמה. “ותתחלחל איטאליא מפחד טייטאַבאַך ובאַיאַריך נגידי הפראים האלה כאשר חלה מחרב האַניבאַל ראשית גבורת קארתאגה” אז התיצב מאַריוס בעֻזו וגבורתו להושיע לבני עַמו אשר באו עד מַשְׁבֵּר וְכֹח אַיִן לְלֵדָה, והסענאַט נלחץ לבחור אותו ליועץ וּנְגִיד עָם חמש פעמים רצופות “נגד חֻקי ממשלת רומא ונגד רצון האפרתים אשר לא נֶעתרו להאריך את השלטון בידי ידיד העם לולא היתה השעה נחוצה לזאת” והוא עִם גדודיו הנִקשים הִכָּה את הטייטאָנים בגאלליא הדרומית אצל אַקואַה זעקסטיא (ג“א תרנ”ה 102). (Aqha Sextia) "מאה אלף איש הוּצְעוּ חללים ארצה, ושמונים אלף וטייטאבאך מלכם בראשם נשבו חיים. עד כה וכה עשו הצי מבערים את דרכם אשר תרו להם ויבקעו בגבול איטאליא העליונה. אך בארץ הברוכה ההיא הִתְמַכְּרוּ לתענוגות בני האדם, אכלו משמנים, שׁתו יין לשכרה ויפושו כעגלי מרבק, ולוּטאַטיוס קאַטוּללוּס חָבֵר מאַריוס וגבר עמיתו לא נועז להרגיזם עד אשר הגיח מאריוס אליו עִם בני צבאו למודי הנצחון ויתגר בם מלחמה רבה על ווערצעללאֶ, ויעבר עליהם את כוס אחיהם הטייטאָנים, ויכרת מהם מאת אלף איש בחרב ובשבי, ושאריתם שרדו אל בקעת האלפען עיפים ונכשלים ולא יספו לנסות דבר את הרומאים עוד. אפס כי בכל זאת השאירו הפראים ההם לב רגז להרומאים, כי בראותם איך שחטו בידיהם את נשיהם וטפם, ולאחרונה נפלו גם הם על חרביהם וימותו לבל יפלו בידי אויביהם, חָלוּ ורגזוּ מפני עַם עִזוּז ונערץ כזה פן יבואו אחיהם לנקום את נקמתם ויוסיפו לערוץ את ארצות רומא. ולא לשוא פחדו פחד, כי אף כי לא היתה תקומה לגבורת הגארמאנים השובבה נגד קשרי מלחמת רומא וטכסיסי צבאיה, בכל זאת היו שוט שוטף להרומאים כל הימים, ומאת בני שבטיהם עִתַּד הזמן את כלי מַפָּצוֹ אחרי המון מאות שנים לעשות נקמתו ברומא. והתשועה הגדולה הבאה על ידי מאריוס, הרימה את קרנו בכבוד, ותתן עֹז ותעצומות בידו לרומם את ממשלת העם, אך האפרתים חרקו שׁן על הממשלה הזאת, גם החליטו כי לא למאַריוס רק לקאַטוּללוּס יאות כבוד הנצחון ההוא, כי רק ידיו עָשׂוּ תושיה במלחמה הנוראה ההיא –.

200 § מלחמת בעלי הברית.

וכל הארץ צהלה לקראת מאַריוס “מָגֵן רומא ומקוה מִפְלֶגֶת העם” וינשאוהו בפעם הששית (ג“א תר”ס 100) לנשיא, ובגבורת ישע ימינו רָמה יד העם על האפרתים ויהיו שליטים בארץ, וירע הדבר מאד בעיני האפרתים ויתלקטו אל זוּללאַ וישימוהו עליהם לראש לעזור להם לשוב אל כבודם הראשון. וזוּללאַ היה חכם מחֻכּם בחכמת המדינה, שר צבא וגבור חיל, אוהב כבוד וידיו רב לו בכל מדע ככל משכילי האפרתים, וכמוהם התמכר לחמדת השעשועים ותענוגות בשרים, גם היה עַז כנמר וגבור כארי, רוחו כנחל שוטף ונפשו תלהט זיקות עֹז ותעצומות. מהיום ההוא והלאה נִצבו שתי המפלגות האדירות ההן ערוכות לַקְרָב ומלחמה, מפלגת העם תחת דגל מאַריוס, ומפלגת האפרתים תחת פקודת זוּללאַ. לפני התגלע הריב והמלחמה האיומה בין האזרחים, עשה מאַריוס דברים רבים נגד חֻקי המדינה להכעיס את לבב זוללאַ, וזאַטוּרנינוּס הנשיא תמך ידו בסתר, גם עשה מעשה שודד וְרֹצֵחַ לבעבור הַאריך את ימי נשיאותו ולבעבור הַעלות את גלויציאַ. רע איש הבליעל על גֶרֶם מעלת היועצים, ועל פי מאַריוס ומרעיו הרעים באו העם עד תכלית גאותם, והאפרתים עד תכלית מֹרַת רוחם. ויהי כי מלאה הארץ מוטה, צלמות ולא סדרים, ותפרץ מלחמה בין שתי המפלגות ההן, וילחמו ברחובות קריה מלחמת מָרֵי נפש, וַתָּעָז יד האפרתים, ויכו את מפלגת העם חֵרם. אך בכל זאת לא שקטה הארץ, והמנוחה לא שָבה לקדמתה. כי בני איטאליא בעלי ברית רומא, חָתרו בכל עֹז אל משפט אזרחי הרומאים, ויעירו ויעוררו מהומות רבות ומבוכות בארץ, גם דַלַת העם אשר באשמת האפרתים נשבר להם כל מַטה לחם, הָמוּ ויתגעשו ויטילו סער גדול על ראש מציריהם. לשוא התאמץ ליוויוס דרוּזוּס הצעיר להשביח את שְׁאוֹן גַלֵי יַם סֹעֵר ההוא! לשוא שִׁחת את דבריו הנעימים לבקש את האפרתים לתת נַחלות שדה וכרם לְדַלַת העם ומשפט האזרחים לבעלי ברית איטאליא! כי האפרתים אבירי הלב הקשו את רוחם ולא אָבוּ ולא שמעו לדבריו הנאמנים, ולאחרונה נרצח האיש היקר הזה בתוך אוּלָם ביתו ביד רוצח חֶרש, ולא נודע מי רְצָחוֹ, וכל מערכי לבבו ומשפטי פיהו כָלִיל חָלפו. וכראות בני האיטאליא כי נכזבה תחולתם, נועצו לב יחדו לחבל את עֹל הרומאים מעליהם בחֶזקת היד ובחרב ומלחמה אם לא יאבו עוד לתת להם את משפט האזרחים. כל העמים בני שבט הסאַבעללים ובראשם הזאַמיניטים והמאַרזים אנשי המלחמה, היו הראשונים אשר השליכו עבותות הרומאים מהם, ויכרתו עליהם ברית, וישימו את קאָרפיניוס לעיר הבירה הממלכות בעלי הרית החדשה ההיא. צבאות אנשי חיל מלֻמדי מלחמה יצאו להלָחם ברומא ויעופפו את להט חרבותיהם על פניה (ג“א תר”ע – תרע"ב 90–88). ותתחלחל רומא העדינה ותלבש שק וַתִּתְפַּלֵשׁ באפר, ותמהר וַתָּרֶק את עבדיה המשוחררים לצאת לקראת נשק, גם נתנה משפט האזרחים להלאַטינים, להעטרוסקים, וּלהאוּמברים אשר לא בָגדו בה בעת רעתה, לבל יתחברו אל בעלי ברית איטאליא. אחרי מלחמות כבֵדות ואחרי שֶׁפך נהרי נחלי דמים, צָלחה רומא לגרש מעט מעט את אויביה מפניה וְלָשׂוּם מִתְגָהּ בשפתותיהם להשיבם אליה ולשלטו בם כבראשונה. אך בכל זאת רָאוּ הרומאים כי רעה נגד פניהם אם לא יחישו להשקיט את סערת לבב בני איטאליא אשר עודם חושבים מחשבות מרד ומלחמה, ועל כן התבוננו כי טוב טוב להם לְקַדֵם את הרעה, ויתנו משפטי אזרחי רומא לכל עמי איטאליא. אפס כי התחכם הזענאַט להבדיל בין האזרחים החדשים ובין הישנים ולהגביל את יכלתם לבל יכריעו אותם ברובם, והדבר הזה היה פורה רוש ולענה להרומאים, כי ממנו התפרצו סערות חדשות על ראש רומא בימים הבאים –.

201 § מלחמת מתרדת הראשונה

כמעט אשר שקטה רומא ממלחמת בני איטאליא, והנה רעה חדשה נשקפה עליה מארץ המזרח בתגרת ידי מתרדת (מיטרידאַטעס) מלך פאָנטוס, מלך עזוז וגבור אשר הִתְמַכֵּר לְמַגֵר לארץ את כסא כבוד רומא, כי הוא שנא את רומא תכלית שנאה כהאַניבאַל, וברוב עֻזו וחכמתו התאמץ להביא את ארצות אזיא ויון במָסורת הברית לנתק את מוסרות הרומאים מעליהם ולהשליך מהם עֲבוֹת העריצים ההם. בין כל אויבי רומא לא קם אויב ומתנקם כמוהו! הוא הערה את גבורתו הנוראה ואת נקמתו האיומה על ראש אוֹיַבְתּוֹ זאת להחרימה ולהשבית מאנוש זכרה, על פיו קמו כל יושבי קדמת אזיא בחרב על אזרחי רומא הנפוצים בעריהם וַיְרַצְחוּ מהם יותר משמונים אלף ביום אחד, הוא קָרַע ארָצות רבות מיד הרומאים וַיְנַשֵׁל את כל גבורי רומא מתוכן, הוא פרץ בארץ יון בחיל כבד ויהי לסתרה עליה ועל יתר הנפות אשר מרדו ברומא, ויהי בכל דרכיו משכיל לְשַׁכֵּל את הרומאים בחרב מַשׁכלת “עד כי דִמוּ כל יודעי מלחמה כי מלאך שלוח הוא מאת האלהים להשיב אל חיק רומא את חרפת העבדות אשר מדדה לכל הגוים” אז יֵחָלֵק לבב הרומאים אֹדות שר הצבא אשר יבחרו להם במלחמה הגדולה ההיא, בני העם בחרו במאַריוס מָגִנָם המציל את כבוד רומא מחרפת הצימבערים והטיטאנים, והאפרתים בחרו בזוללא גבר עמיתם אשר הִפליא עֲשׂוֹת במלחמת ערי ברית איטליא, וַיִקֶשׁ דבר האפרתים ותהי המשרה לזוללאַ, ויַקנא בו מאַריוס קנאה גדולה מאד, וַיָעַר את רוח זולפיציוס הנשיא לעמוד לימינו ולעזור לו להדיח את זוללא משאתו. וזולפיציוס הנמהר ואיש הבליעל מהר ויקהל את העם לשבטיהם, ובישע האזרחים החדשים הכביד את ידו על הזענאַט להעביר את זוללא מפקודתו אשר הָפקד עליה ולהקים את מאַריוס תחתיו. שני שרי גדודים הביאו את הפקודה ההיא לזוללאַ בַחנותו על יד נאָלאַ, אך אנשי החיל התנפלו עליהם בחמה שפוכה וַיִסְקְלוּם באבנים וימותו, וזוללא מִהר וישב אל רומא ויפת את אויביו ויכניעם, ועל מאריוס שפך את קובעת כוס חמתו, וישפטהו משפט בֹגֵד בארץ מולדתו, ויגרשהו ויחרימהו, וינס מאַריוס בגפו, ואחרי תלאות נוראות מאד בא בשערי ארץ אפריקא “ויהי בודד ונודד על חרבות קרתאגה בלי משען ומשענה, נמוג ברעב וסמר בקרח ואין איש מאסף אותו בצל קורתו מפני פחד החרם אשר עליו, וזוללא מתחזק ברומא, וישב את האפרתים על כנם, ואת המנוחה לאיתנה, וישב אל בית מלחמתו להצות את מתרדת”.

202 § מלחמת האזרחים הראשונה.

וזוללא בא (ג“א תרע”נ 87) בְצִים להחריד את ארץ יון ולגדע את קרנות מתרדת, ויסתער בסערת מלחמה על אטהען, וילכדה, ויתנה לשלל, ואת יושביה הִגִיר על ידי חרב, וישלול את אוצרות היכל דעלפי, ואחרי כן הִכָּה את שרי צבאות מתרדת בשתי מלחמות ויכריעם. ומשם נסע דרך ארץ מוקדון וטראַציא לאזיא הקטנה, ובחרבו הקשה והגדולה אכף את מתרדת לעשות שלום עם רומא, ובמחיר השלום ההוא השיב מתרדת את כל הארצות אשר קרע מאת הרומאים, גם את צִייָו האדירים אשר בים השחור הִסגיר ביד שליטי רומא; וכסף רב מאד שקל לאוצר רומא על הנזק אשר עשה לה. כל הנפות והארצות אשר שבו להתענות תחת הרומאים, נשאו את עונם, כי העמיס עליהם זוללא מס כבד מאד, ואת נכסי העשירים החרים לאוצר רומא. אך בין כֹּה וכֹה שב מאריוס מחרבות קרתאגה לאיטליא, ויתלקטו אליו אנשים פוחזים אבירי לב ומרי נפש ויהי עליהם לשר, ויתחבר עם ציננאַ וזעטאָריוס נשיאי העם ונגידיהם. ויבואו עד שערי רומא ויביאו אותה במצור. ויהי כי כבד הרעב בעיר, פתחו הזענאַט את שעריה וימסרוה ביד מאַריוס ומרעיו הצמאים לנקם, "ומאריוס בשָׂם אהבת העם מעוזו, וימאן לבוא העירה על דברת הזענאַט טרם יתירו העם את חרמו, אבל כמעט התאספו העם לשבטיהם, ורוח הנקמה בִעתה את מאריוס עד כי לא יכול למשול ברוחו עוד, ויפרוץ בעיר בעינים מפיצות רֶצַח וָדָם, ויכן מטבח באוהבי זוללא באכזריות חמה ובשטף אף. גדודיו הפראים והמרצחים פרצו כפרץ מים זידונים בתוך העיר, ובמצותו הרגו את ראשי האפרתים והאצילים פִּנוֹת רומא, ובתוכם גם את שרי הזענאַט אנשי הַשֵׁם ותהלת כל הארץ, ונבלותיהם היו מֻשלכות בחוצות למאכל הכלבים עזי הנפש ועוף השמים. בתיהם נשסו, וכל הונם ורכושם הָחרמו לאוצר המדינה “והעיר השלטת הזאת אשר לשמעה יחילו עמים היתה מלאה חללים, ונבלת האדם היתה כסוחה בקרב חוצות”. אחרי אשר השביע מאַריוס את חרבו הזוללה בבשר אבירים, ואת נפשו הזעומה בדמי אצילים ואפרתים, פקד על הרומאים להרימו על גרם מעלת היועצים בפעם השביעית, ואז באה עליו הבטחת כֹהני האָראַקעל בימי עלומיו אשר הבטיחוהו כי בימים יֻצָרוּ יִנָשֵׂא לָשֶׁבֶת בראש נגידי עַמוֹ על גפי מרומי רומא, ואל ההבטחה ההיא נכפה גם כלתה נפשו כל הימים עד כי ברה לו כתֻמה בעת ההיא. אולם בשִבתו על מְרום כסא כבודו, נדדה מנוחה מלבבו ותנומה מעפעפיו, כי סערת חמתו ושלהבת אש נקמת רֶצַח היוקדת בחֻבו תמיד, גם קנאתו העזה כמות אשר קִנא בהצלחת זוּללא, ויראתו ופחדו מפני נקמת הגבור העריץ הזה ותגרת אפו, הִרְתִּיחוּ כסיר את דְמֵי עורקיו, ורוחו נָעה ונָדה כנוד הקנה במים, ובלהות צלמות בעתוהו בחלום ובהקיץ. וינסה להטביע את מבוכותיו ואת דאגותיו באשישי ענבים, וַיֵשְׁתָּ וישכר כל הימים, עד אשר בערה בו חמת היין, וקדחת עִם אש מתלקחת נִשׂקה בעצמותיו. עיניו ראו זרות ופיו דִבר תהפוכות, ומחלתו הנמרצה הצעידתהו אל שערי המות. מקץ שנתים ימים מת גם ציננאַ, כי אנשי המלחמה המיתוהו בסער ביום מהומה.

203 § בשנת שמונים ושלש לפני ספהנ"ו, אחרי מלחמת מתרדת הראשונה, שב

זוללא ארצה איטליא, וכל האפרתים חרדו לקראתו ויהיו זְרֹעוֹ לבקרים. באיטליא התחתונה הִכּה במלחמות רבות את יועצי העם עם גדודיהם הרבים והעצומים, ואת מאריוס הצעיר הסגיר בעיר פראֶנעסטה הבצורה ויצר לו ויציקהו מאד עד אשר שלח יד בנפשו, ואז נקם את נקמת כבודו באנשי העיר ויכן מטבח באזרחיה שנים עשר אלף איש. אחרי כן ערך מלחמה כבֵדה לפני שערי רומא על אנשי מאַריוס ועל הזאַמעניטים המורדים בו, ויכם ויכתם ויחרימם לפי חרב ושאריתם לקח בשביה, ויבוא בתרועת רעם העירה, שם פָתַח את אוצרו הרע ויוציא את כלי זעמו בסערת רֶצַח, וישביע את חרבו הארורה דם אנשים נשים וטף מאת העם אשר נטו אחרי מאַריוס. שמונת אלפים שבויי מלחמה, מרביתם מבני הזאַמעניטים, נִשחטו כצאן טִבחה במקום אחד לעיני שרי הזענאַט הנמוגים בפחדי מות, ובכל אלה לא שככה עוד נִקמתו וישלח חרב מְשַכלת אל כל הערים אשר אוהבי מאריוס מסתתרים בהן, ויכן להם מטבח. יותר ממאה אלפים איש נפלו חללי חרב במלחמת אזרחים ההיא, לבד ממותי תחלואים וחללי רעב וְדֶבר אשר אין מספר להמה, להגדיל עוד את תפארת עֻזוֹ וְנִצחו, שלח זוללא ספרים בכל הארץ להודיע את שמות בעלי ברית מאַריוס אשר הִתְעַתְּדו למות ושללם לבז, ויצו כי כל מוצאיהם יהרגום ושכר דמים יקחו להם מהשלל והמלקוח, אך האיש אשר יחוס וִיכַסֶה עליהם, תהי נפשו תחת נפשם. על פי הפקודה האכזרית הזאת, רבו שערוריות בארץ, חמס על חמס וְרֶצַח על רֶצַח פָּרָצוּ, ודמים בדמים נָגָעוּ, עד כי נהפכה כל הארץ לגיא הרֵגה, ורחבי אדמת רומא לִשְׂדֵה קֶטֶל. ואחרי אשר שָׂבעה נפש זוללא דֵי נקם, הֵשִׁיב את חֻקי קאָרנעליוס על כנס, ועל פיהם באה הממשלה אל ידי האפרתים לבדם, וּלַעם הארץ אין חֵלק ונחלה בה, והוא התרומם להיות נגיד וּמְצַוֶה (דיקטאַטאֶר) כל ימי חייו (ג“א תרע”ח 82), ויהי אדון לראשי כל בני הארץ, איננו גדול ממנו בכל אפסי תבל, ותשבענה עיניו יְקָר וגדולה חמדת שלטון עד אשר קָצָה נפשו בהם ויהיו לו לזרא וַיִנָזֵר מתשואות מִשְׂרָתוֹ וְהֶמְיַת החלד, ויתבודד בהיכל חמדתו אשר ברומה (ג“א תרפ”א 79), אך לא ארכו שם הימים וַתִּתְקְפֵהוּ מחלה נוראה מאד לרגלי שִפעת התענוגים ותאוות החושים אשר הִתְמַכֵּר אליהם, וימת בצירים וחבלים איומים (ג“א תרפ”ב 78). גְוִיָתוֹ הובאה לרומא, ורבבות אדם הָלכו אחרי מִטָתוֹ, ובכבוד מלכים והדרת תפאה שרפו גדולי רומא את נִבלתו באש על שְׂדֵה מאַרס. האיש הנורא הזה לא האמין כי עֵין ה' צוֹפִיָה על הֲלִיכוֹת התבל וצאצאיה, רק בטח בהצלחתו וַיִשָׁעֵן בגבורתו וברוחו הכביר, ולמען הַרְגִיעַ את מוסר כליותיו ואת רִגְשֵׁי הַנֹחַם אשר כנחשים צִפעונים יפרישו, הִרְבָּה לְהִתְחַסֵד במנהגי דָתוֹ ואמונתו, שמר הבלי שוא, הִשְׂפִּיק במשאות תהו ומדוחים, ולא הִפֵּיל מעבודת אלֹהיו גם צרור קטן ארצה –.


 

3: ימי קנעיוס פאמפעיוס וטולליוס ציצערא.


204: § אחרי מוֹת זוללא לא שָׁבָה עוד רומא למנוחתה, כי בעלי ברית

מאַריוס המָחרמים והנִרדפים, התלקטו לאחד אחד תחת דֶגֶל זערטאָריוס הגבור נְשִׂיא העם ואיש דעת, וילחמו בארץ ספרד (ג“א תרפ”ה-תרפ"ח 75–72) עם צבאות רומא הצובאים שם בחרב שלופה, ויכו אותם אחור ויכריעום תחת ידיהם. וכל בני ספרד ולוּזיטאַניא נִמשכו אחרי זערטאָריוס בחַבלי אהבה ויחזקו ידיו לעשות חיל נגד הרומאים, ויחשבו מחשבות לפרוק מעליהם עֹל רומא ולכונן להם כנסיה חפשית, אך הזענאַט שלחו על זערטאָריוס את צבאיהם תחת יד פאָמפעיוּס מופת דורו אשר קנה לו שֵׁם גבורה באפריקא ובזיציליא. ופאָמפעיוס שָׂם את גבורת האַניבאַל נזר לראשו ויפרוץ גם הוא דרך בהררי האַלפען עד בואו אל קצה גבול ספרד, והנה לשוא שקד! כי שקד זערטאָריוס על משמרתו ולא נְתָנוֹ לבקוע אל לב הארץ פנימה, עד כי נשתה גבורת פאָמפעיוס בפעם ההיא וישב בפחי נפש גאַליענה לנוח בה את מנוחת החרף ולהחליף כח במחנה אשר התעתדה לעזרתו תחת יד מעטעללוס. אבל גם בתקופת השנה לא הצליח, כי שִׂכל זערטאריוס לפרוע את פאמפעיוס ימים רבים מהתחבר עם מעטעללוס תומך ידו, וגם אחרי אשר התחברו שתי המחנות האלה לאחדים, לא הִשגו חיל וַיְמַלְאוּ את ידיהם על הגבור המשכיל הזה שתי שנים רצופות וכל פרי לא ראו בעמלם, עד אשר קם פרפענה הנוכל על זערטאָריוס במשתה היין וירצחהו, כי קִנא בו ויעגב על השלטון בלוזיטאניה. ורק אז מצא פאָמפעיוס אוֹן לו להשקיט את סערת המֶרד בספרד (ג“א תרפ”ח 72). ואף כי בצע פאָמפעיוס את מלחמת ספרד באפס יד, עִטרוּ אותו הרומאים בעטרת הנצחון, כי הוא עשה לו שֵׁם עוד בימי זוללא אשר דָבק בו לאהבה, גם היה גבור חַיל, בעל פנים מאירים, נוח לרצות ונוח לבני העם, וְחֶפְצו בידו הצליח לעשות שלום בין האפרתים (אשר עָמַד בראשם) ובין העם, וכפלגי מים היו לבות הרומאים בידו להטותם לכל אשר יחפוץ –.

205.§

ויהי בשוב פאָמפעיוס מספרד לאיטליא, פָגע במלחמה חדשה – מלחמת העבדים. כי שבעים עבדים אשר התעתדו לְשַׂמַח את לבות הרומאים בשחוק המלחמה אשר ישחקו לפניהם ביום הַכֶּסֶא עד אם יפלו איש בחרב אחיו, מצאו מקום לְהִמָלֵט מבית משמרתם אשר בקאַפּוּאַ, ויתלקטו עליהם אנשי מצוק ומרי נפש ועבדים נענים ואסירי עֹנִי המונים המונים מכל קצוי איטליא, ויפתחו את בתי הכלאים בחָזקה ויוציאו מאתם את האסירים עד כי היתה הקהלה נפרצה מאד בשבעים אלף איש יודעי מלחמה ומרי נפש כדֻבּים שכולים, אשר בעָנים ומרודם לא בקשו דבר בלתי אם להשביע את רוח נקמתם ולהשיב עֹשק שבעתים אל חיק עושקיהם ולוחציהם; ובראשם היה שפאַרטיקוס יליד טהראַציע איש חיל וכביר כֹח אשר לא יֵחַת מפני כֹל, ותתחלחל איטליא מפניהם, כי התגודדו גדודים גדודים ויציפו את הארץ. את הערים נתנו לשלל, את הכפרים החריבו, ואת מחנה הרומאים הצובאים עליה הִכּו מכות חדרי בטן, עד אשר עברו את גבול איטליא ויגיחו עד הררי האַלפען, כי חשב שפאַרטיקוס מחשבה לעזוב את איטליא ולכונן ארץ מושב מעבר להררי אלפען, “אבל לא כמחשבתו הטובה היתה מחשבת העם אשר ברגליו”, כי אחרי הכותם את שתי מחנות הרומאים הנצבות להם לשטנה בדרך, רם לבבם וישיאו בנפשותיהם להשבית את ממשלת הרומאים ולקחת מהם נקמות על כל הרעות אשר עשו להם “ויאכפו את שפארטיקוס לשוב אחור להיטליא העליונה וגם עד התחתונה ולפרוש רשתם על רומא”. רעה נוראה נשקפה אז על הרומאים. אך חֹסֶר טכסיסי מלחמה וריב וּמַצָה, היו אבני נגף לרגלי העבדים המתפרצים, חָלַק לבם וַיֵחָלְקוּ למחלקות, ובלי מערכה ומשטר שוטטו בארץ לשלול שלל, (ג“א תרפ”ט 71) ואז יצא קראַסוס היועץ לקראתם ביד חזקה וַיַרְאֵם את נַחת זְרֹעוֹ, “ואף כי נִגף מומיוס בעל פקודת הֶחָלוּץ (פאָרטראַב) אשר לקראסוס לפני הקושרים, בכל זאת לא בטח שפאַרטיקוס בחרבו וַיִנָזֵר אחור הלוך וְנָזוֹר עד קרוב לאי סיציליא להרבות חילו בהמון העבדים המתענים על האי ההוא, כי נמג לבו בשמעו כי נקם קראסוס נקמת כבוד רומא מאת חיל מומיוס הנגפים לפניו בהעבירו אותם תחת השבט ויכריע העשירי בכל המחנה למות. וקראסוס בראותו אנה פני פארטיקוס מועדות, מִהר לסגור עליו את הדרך ויכריחהו להתראות אתו פנים, ותהי המלחמה כבֵדה מאד, ושפרטיקוס עשה חיל להלל מאד עד אשר נפל שדוד ארצה, אז פנו גדודיו עֹרֶף וינוסו מנוסת חרב, ששת אלפים נשבו חיים ויוקעו כאיש אחד, וחמשת אלפים נפלו שבי בידי פאָמפעיוס אשר בא באניות על חוץ איטליא ויכריעם לטבח”. וזקני רומא מִלאו את ידי שניהם לכַהן בכהונת היועצים בשנה הבאה בגלל גבורתם ונִצחם במלחמת עבדים ההיא. וירע מאד בעיני קראַסוס בראותו כי כבוד הנצחון ההוא אשר לא יאות רק לו לבדו נִתַּן בלי משפט גם לפאָמפעיוס אשר לא עמל בו ולא עשה מאומה בלתי אם לעולל אחרי בְצִירוֹ. ועל כן פָּתַח קראַסוס את ידו הנדיבה להַעניק את העם שפע נְדָבוֹת לְהַטוֹת בזה את לבבם אחריו לְהַכִּיר את עֶרְכּוֹ וּלְהַעֲלוֹתוֹ על גֶרֶם המעלות, אך גם פאָמפעיוס לא טמן את ידו בצלחת וַיִבְזוֹר מְלֹא חפנים מַתָּת ורב כסף לְעַם הארץ לבעבור תְּפוֹשׂ את לבבם גם הוא.

.206 §

אולם במלחמת שודד הים (ג“א תרצ”ג 671), גם במלחמת מתרדת השניה (ג“א תקפ”ו-תרצ"ה 74–65) עשה לו פאמפעיוס שֵׁם גדול בצדק. שודדי ים ההם היו בני אזיא הקטנה אשר ראו עֳנִי בשבט עברת זוללאַ אשר לא השאיר להם כל מחיה עד אשר נלחצו לשלוח בעולתה ידיהם. ובהיות בעת ההיא כל דברי צבא הים יגיעים, כי היו עיני הרומאים ולבם אל המבוכות אשר ביבשה, על כן היו להשודדים האלה ידים לבצע את מחשבות אוֹנָם, וימצאו קֵן להם בזיציליא, ומשם כִּסוּ בהמון אניותיהם את כל פני יַם התיכון, וירגיזו את כל יושבי חבל הים ועד ספרד נתנו חִתִּתָם. ארבע מאות ערים נתנו לשלל, אנשים רבים מבני מְרוֹם הרומאים, לקחו בשביה, וביד חזקה הֶחזיקו בם ומֵאֲנו שַׁלחם עד אשר נתנו להם רב כֹּפֶר פדיון נפשם, הִשביתו את סְחַר העמים, הֵשַׁמוּ נתיבות, ועד מרחקי ארץ חֲמַס ידיהם פִּלסוּ, “ויהיו לשִכים בעיני הרומאים ימים רבים. ורבים מאויבי רומא חִזקו עוד את ידיהם בעצה ובפעל כפים, עד אשר נעתר הזענאַט על אפו ועל חמתו לעצת גאבינוס הנשיא אשר יעץ לתת לפאָמפעיוס ממשלה בלתי מגבלה על כל הימים והאיים ועל כל ארצות החוף על משך שלש שנים (ג“א תרצ”ג 67). אז שנס פאמפעיוס מתניו להראות כי יאות לו נזר הכבוד הזה, ויאסוף חמש מאות אניות מלחמה ומאת אלף אנשי חיל ויפיצם בכל פאתי מבואות הים להקיף את השודדים מסביב ולהשתער עליהם מכל עבר ופנה כאחד, ותהי ההצלחה בעזרו לשבר את זרוע השודדים”, ובמשך שלשה חדשים בִּער אותם מכל ארחות יַם התיכון, גם לכד את ערי מבצריהם בארץ מולדתם, "ובפעם הזאת כלכל את מעשהו בהשכל ובישרת לבב, כי לא הֵרַע את בני השבי אשר הסגיר הנצחון בידו, כי אם הרחיקם ממקום רגזם מאת הים ויתן להם מקום מנוחה בעיר סאָלי אשר בקיליקיא המדינה, והעיר ההיא נקרא מני אז והלאה בשם פאָמפעיאָפאָליס. ויהי אך בִצע פאָמפעיוס את מלחמת שודדי הים, והנה מלחמה חדשה התחוללה על רומא, היא מלחמת מתרדת השניה, והזענאַט מלא את ידו להיות שר צבא ונגיד ומצַוה גם במלחמה ההיא.

207 §

“כי מתרדת יריב רומא שמר את עת מבוכתה לחפצו, ובעת אשר היתה חרב הרומאים איש באחיו, רפא את פצעיו אשר חלה חרב זוּללאַ בו, ויאסוף חיל חדש תחת החיל הנופל במלחמה הראשונה”. אפס כי בעת אשר צר על קיציקוס העיר העשירה בעלת ברית רומא, הגיח עליו לוּקוּללוּס שר צבא רומא ויט את ידו עליו ויבריחהו לפאָנטוס ארץ מלכותו, ובלכוד לוּקוּללוּס גם את פאָנטוס, ברח אל טיגראַנעס חתנו מלך ארמיניא (ג“א תרצ”א 69), וטיגראנעס עמד לימינו, וימאן למסור אותו ביד הרומאים. ויאסוף את חילו הגדול ויעמוד הָכֵן למלחמה, אך לוקוללוס השתער על טִיגְרַנְהקַרְתָּא בירת טִיגראַנעס וילכדה בסערת מלחמה, ואת חיל גבוריו הרבים והעצומים החליש לפי חרב וידו היתה נטויה לרד לפניו את כל אַרמיניא ולתגר מלחמה חדשה את אַרזאַצעס מלך הפרתים. אך בני חילו התרגזו עליו בשמעם את מערכי לבבו, כי קצרה נפשם בעמל המלחמה ונלאו נשוא עוד את כֹּבד משאה, וישלחו את רסן שלטונו מעל פניהם. אז שב לוקוללוס אל ארצו ואל נכסיו וגני חמדתו לבַלות בטוב ימיו ולהתרפק על חיק התענוגים, ומתרדת שב לאיתנו ויוסף עֲשׂוֹת חיל וְהַרְבּות לו עָצמה, בעת ההיא הוסיף הזענאַט לפּאָמפעיוס שאת על שאתו וירחיבו עוד את גבול ממשלתו אשר לו על הים גם באזיא קטנה וישימוהו לשר צבא במלחמת מתרדת, ובכח הממשלה הנמרצה הזאת אשר היה לו בים וביבשה, סגר בהמון אניותיו את כל ארצות חוף אזיא מערי כנען עד הבאָספאַרוס, ויחרד את מחנה המלך באישון לילה על יד נהר פרת ויכהו מכה נצחת. ומתרדת נס עם שלשה פרשים מנוסת חרב לקאָלכים ותהי לו נפשו לשלל, וכל חילו העצום נפלו חללים לפי חרב הרומאים, והנמלטים והנסים מחרב רעה נִרמסו תחת פרסות הסוסים ותחת גלגלי רִכבי הברזל בעת מהומה ומבוסה ההיא. אחרי כן לבד פאָמפעיוס את ארמיניא בלי תנופת חרב ובאפס יד, ויאכוף את טיגראַנעס להכנע ולהתרפס לפניו. והמלך האומלל ההוא נפל לרגלי שר צבא הרומאים ויסגר בידו את עטרת ראשו ונֵזר מלכותו. וישמח פאָמפעיוס על הנצחון אשר הביא הזמן לידו בלי עמל ויגיעה, וישב את העטרה והנֵזר אל טיגראנעס ויתן לו את השלום אשר הוא מבקש במחיר הארצות אשר לקח ממנו במלחמה, גם נָטַל עליו לשקול כסף רב מאד אל אוצר רומא ולאנשי חילה. אחרי כן עבר פאָמפעיוס ברחבי ארץ הקוּקאָזוס ויכניע את הָאִבֶּרִים (אִיבעריער), ואת שבטי הָאַלְבַּנִים (אַלבאַנער, אַלאַנען). ומתרדת הנִגרש מארצו וממולדתו ומבית מלכותו, לא נכנע עוד בלבבו, גם לא שָׂם לבו אל ימי זקנתו (כי בעת ההיא נמלאו לו ששים ושמנה שנה), ויעש חַיִל חָדש ויחשוב מחשבות לפרוץ דרך ארצות הדאָנוי אל ארץ איטליא לחַדש את המלחמה, אך ה' הקים עליו רעה מתוך ביתו! כי פאַראַנאַקעס בנו הקדיש עליו מלחמה, וכל אנשי חילו עזבוהו, גם בני עמו בגדו בו, ובראותו כי נכונים לו ימי שביה ומאַסר לפני מרכבות כבוד פאָמפעיוס, מאס בחיים ויצו את אחד מעבדיו ויפע בו וימת לשמחת לבב פאָמפעיוס וּצבאוֹ אשר חנוּ אז ביריחו. אחרי כן הביא פאָמפעיוס גם את ארץ ארם תחת ממשלת רומא, וַיַשְׁבֵּת את ממלכות מלכי בית סילייקיא (סעלייקידען), ובכן הרחיב את גבולות רומא בשלש ארצות חדשות: ביטיניא, קיליקיא, וארם, ואת מלכי ארמיניא הגדולה, פאָנטוס, פאפלאַגאָניא, גאַלאַטיא, קפודקדיא (קאַפאַדאָקיען) ועוד מלכים אחרים שָׂם למס עובד להרומאים, כגורל הארצות ההן היה גם גורל ארץ יהודה, כי בעת ההיא רָבו הורקנוס וארסטאָבּוּלאָס אחיו על דְבַר המלוכה ביהודה, וישימו את פאָמפעיוס לשופט ומוכיח ביניהם, אך הוא הִשְׂתָּעֵר ביהודה כאויב ומתנקם וילכוד את כל מבצריה, ויביא את מקדש ה' במָצוֹר, ובסופה וסערת מלחמה הוריד עֹז מִבטחו ויבקעהו אליו. אין מספר לחללי היהודים אשר נפלו אז לפי חרב העריץ הזה! ואין קץ לכל הרעות אשר עולל לכל זרע ישראל בעת רעה ההיא! ואחרי אשר בא עִם צבאוֹת פריציו במקדש אלֹהי ישראל וַיְחַלֵל את צְפוּנוֹ, אָסַר את המלך אריסטאָבּוּלאָס החשמונאי ואת בניו הנחֻשתים ויביאם אתו רומאה לִרְתוֹם אותם במרכבות כבודו לְאוֹת נִצְחוֹ וְעֻזוֹ, (ג“א תרצ”ג 63) ואת הורקנוס שָׂם לנשיא ביהודה, הביא בְעֹל רומא, ולא יכלו לְהָמִישׁ את צוארם מֵעֹל ברזל ההוא כל הימים –.

208 §

אחרי עֲשׂוֹת פאָמפעיוס את כל הגדולות האלה, בא בשערי רומא ויחג את חג נצחונו בהדרת תפארה ובצבי עדיים אשר לא התפארו בו שרי צבאות רומא מיום היותם אדונים לראשי כל בני הארץ עד היום ההוא. שני מלכים נִדחים מכסאותם, אריסטאבּוּלאס החשמונאי מלך יהודה וטיגראַנעס הצעיר מלך ארמיניא, עם בני ביתם ועם כל נפשות בית מתרדת הגדול עטרו את מרכבות כבודו, ולפניו היו לוחות מצוירים עליהם כל הדברים הגדולים אשר עשה, שמות חמש עשרה ממלכות אשר לכד, שמנה מאות ערים ואלף מבצרים אשר נבקעו לפניו, שמנה מאות אניות מלחמה משלל אויבי רומא, ארבע מאות ערים אשר הקים על תִּלָן, ויותר ממאתים רבבות בני שביה אשר נפלו בידו. ובאוצר המדינה הניח עשרים אלף ככר כסף, מבלעדי הכסף הרב אשר חלק לאנשי הצבא אשר הגיע לחלק איש ואיש שלש מאות סלע. ומאספי מרכבות כבודו היו מאתים וחמשים עגלות צָב נושאות מעשי אומנות נפלאות חמדת ארץ יון ואזיא אשר עולל אחרי שרי צבאות רומא ההולכים לפניו לעשוק את כל הארץ.

209 §

בעת ההיא פָּרַץ בארץ שֵׁם האיש הנעלה טוּללוּס ציצערה ידיד פאמפעיוס וגבר עמיתו במערכי לבבו, ועם הארץ קראו לו בשֵׁם הכָּבוֹד “אֲבִי ארץ מולדתו”. ציצערה היה בן אחד האזרחים, ומשפחתו הצעירה בכל משפחות גדולי רומא, ורק בגלל חכמתו ותבונתו, בגלל חריצות מִפְעלותיו וְלֶכְתּוֹ במעגלי צדק, הִתְעַלה מִשְׁפַל מַצָבוֹ ויעל על גרם מעלת היועצים. הוא שָׁקַד בעיר אַטהען וראָדוס על דלתות החכמה בשקידה נפלאה מאד, עד כי היה חכם מחֻכָּם בחכמות היונים כאחד חכמי יון בימי קדם, וביחוד בחכמת הַלָשׁוֹן (בערעדזאַמקייט) ובידיעות הפילוסופיא, עד כי היתה לאֵל ידו להתחרות את דעמאָסטהענעס חֲכַם המדיני וראש המדַברים, גם כתב ספרים יקרים על חכמת הלשון ועל הפילוסופיא הנאמנה, וספריו מהֻללים מאד עד היום הזה. ואף כי היה רודף אחר הכבוד, תְּהִלָתו ידַבר פיו ורוממותו על לשונו תמיד, גם לא היה אמיץ לב וכביר כֹּחַ; בכל זאת נֹכַח האמת דרכו, צדקת האזרחים היתר לו לְקָו ורגשי ישֶׁר למשקלת, ואהבת ארץ מולדתו כאש עצורה בעצמותי. בהיותו יועץ ברומא, הִתְמַכֵּר קאטילינאַּ אחד האפרתים להפוך את סדרי הממשלה מִשֹׁרֶשׁ, ולְמַגֵר את כסא הזענאַט ולהתנשא לכל לראש להיות שליט יחידי ברומא. האיש קאַטילינא הזה חלל את כבוד אבותיו בְּהִנָזְרוֹ לַבּשֶׁת, את הוֹנוֹ ורכושו פזר ביין, בשחוק ובחיק נשים עד אשר התרושש ויצא נקי מנכסיו וְנוֹשָׁיו רַבו מאד ולא נתנו לו מָנוח, ואז התחבר אל קהל מרעים כמוהו ויקשרו קשר להמית את היועצים, לעקור את הזענאט, ולשרוף את רומא באש ולהרוס את כל משפטיה וחקיה (ג“א תרצ”ח 62), ובעת המהומה והמבוכה ההיא יהרגו את היועץ ציצערה פאֵר עַמוֹ, ובעזרת אנשי החיל בעלי ברית זוּללאַ והמון העם יסבו אליהם את הממשלה על כל ארצות הרומאים. אך ציצערה היועץ והמליץ הגדול גלה את מצפוני קאטילינא ומרעיו, וישת לפני הזענאַט את מִסָתְּרֵי הקשר ההוא לעיני קאַטילינא היושב אִתם במועצה ההיא. ובארבע דִבְּרוֹת עֻזוֹ בִּלַע את פני הַלוֹט הַלוֹט על קאַטילינא, וימטר על ראשו פחים ואבני אש בשטף לשונו המהירה והשנונה עד כי נכוה הַבֹּגֵד בגחלים הבוערות אשר חתה על ראשו ויעזוב את רומא שִׂבַע קלון ובוז, ובכל זאת לא רפתה רוח הַמֶרֶד, כי מרעי קאטילינא אשר נשארו ברומא, עשו במחשך מעשיהם, אך עיני ציצערה היו פקוחות על כל מעשיהם אשר הם עושים בחדרי משכיתם, עד כי היתה לאֵל ידו לבאר לכל העם את דברי הקשר ברוּר כשמש, ועל פי השופטים נדמו הקושרים תחת קרדומי ההורגים בבית משמרתם, וציצערה נלוה מאת העם לביתו מכֻבד מאת הזענאט בשם הכבוד “אֲבִי הארץ” לחוג את חג הַתּוֹדָה אשר קדש הזעאנט לכבודו ביום ההוא הנכבד בכל ימי חלדו, וקאטילינא אֲבִי הקשר ההוא הסיר את המסוה מעל פניו וישם חרב מעוזו ויאסוף חיל להביא מלחמה בשערי רומא, והנה השיב לו ה' כגמול ידיו כי נִגף לפני אַנטאָניוס ומעטעללוס היועצים וַיִסָפֶה גַם הוא על חללי בני חברתו".


 

4: ימי קאיוס יוליוס צאֶזאר.


210. § ברית שָׁלִשִׁים (Tріүмиратъ) הראשונה

הצלחת זוללאַה הִצִיתָה אש התשוקה בלבות אנשים רבים אוהבי כבוד ללכת בדרכיו ולעשות כמעשהו. כל אחד התאמץ להיות ראשון ומְרוֹם על כֹּל ולהטות את הנהגת המדינה כחפץ לבבו. והנה בעת אשר ישב פאָמפעיוס במשכנות מבטחים נהדר בכבוד ובעטרת גאות נצחו ועֻזו, ויהי בעיניו הראשון בכל הכנסיה, עלה קאַיוס יוליוס צאֶזאר מעלה מעלה, ומבלי מֵשִׂים הגדיל כבודו והֶאדיר ממשלתו על העם יתר הרבה מפאָמפעיוס, כי היה צאֶזאַר מופת הדור, אחד מאנשי הסגֻלה היוצאים מתחת אבני הטבע לעתים רחוקות, מליץ מפֹאר ודובר צחות, סופר מהֻלל מאד, גבור חיל ואיש מלחמה, חכם מְחֻכָּם בהליכות המדינה ובכל דבר חכמת בינה, וכל רואהו הִכִּירו כי אותו עִתְּדָה הטבע להיות רב ושליט ומושל באדם. במעלליו הטובים אשר עולל בהיותו שופט יועץ, קנה את אהבת האפרתים, ובנִדבות ידו ומתנותיו הרבות משך אליו את לבות בני העם, ובראותו כי לא הגיע עוד היום אשר ישתרר לבדו על כל הארץ, כרת ברית שלום עם פאָמפעיוס הגדול ועם קראסוס האיש העשיר מכל הרומאים (ג“א ת”ש 60). הברית ההיא נקראה בשם “ברית שָלִשִים” (טריומפיראט), ושלשתם נדרו נדר להיות איש לזרוע אחיו להוציא לאור את מַאֲוַיֵי לבבם בדבר השלטון והמשרה. מעת ההיא והלאה היו שלשתם רוח הַחַיָה באופני הממשלה המדינית, ולא שתו עוד לבם אל הזענאט ואל משפטי פיהו. אחרי הדברים האלה הורַם צאֶזאַר לְנָגִיד ומצַוה בגאליא, ויעש שם מלחמות רבות עם יושבי הארץ, ואחרי ימים לא כבירים חִדש את ברית הַשָׁלִשִׁים בעיר לוּקאה על אדמת איטליא, כי שמה נועדו שלשת בעלי הברית ויחדשו את בריתם על האפנים האלה: לצאֶזאַר הניחו את ממשלתו בגאליא עוד חמש שנים אחרות, פאָמפעיוס בחר את ספרד ואת אפריקה לחלקו, וקראַסוס איש אשר לא ישבע כסף בחר לו את אזיא העשירה ורבת אוצרות, ותהי לו ארץ ארם למנה. אך פאָמפעיוס לא הלך בכבודו אל ארצות ממשלתו, וישלח את שריו (לעגאַטען) למלאות את מקומו בארצות ההן, והוא היה לנָגיד (דיקטאַטאָר) ברומא. ורק קראַסוס אשר לא שָׂבעה עינו עשׁר, ונפש הרעֵבה לזהב עָרגה אל שלל ארם, פרתיה, בקטריה, והודו סגֻלות ימי הקדם, דָאָה כעל כנפי רוח ארצה ארם ויעט אל שלל הערים הסרות למשמעת רומא. וישלח יד חֹמֶסֶת גם באוצר מִקדש ה' אשר בירושלים וַיְנַצְלֵהו, וַיֶרֶב בבת יהודה תאניה ואניה. משם נסב אל ארם נהרים ויקרא מלחמה על הפרתים הגוי המר והנמהר, ובאולתו נמשך כשור אל טבח אחרי אנשי מלחמתו בארץ ערבה ומלחה במדבר חול, ופרשי הפרתים הקלים כנשרים וְלִמוּדֵי מדבר כִּתְרוּהוּ מנוחה הִדריכוהו ויכו את אנשי חילו מכה נצחת, גם חיל פובליוס בנו הגבור ספו תמו בחרב, ורק פליטים וקראסוס בראשם נמלטו ויבואו לארץ ארמיניא עיפים ונכשלים. שמה בא הקץ על קראַסוס, כי בגשתו להתראות פנים את שר צבא הפרתים הֻכָּה וימת, ואראדיס הראשון מלך הפרתים יצק זהב רותח לתוך פיו ויאמר שְׁתֵה זהב לרויה אשר צמאת לו כל ימי חייך! נשרי הרומאים וכלי נשקם נפלו בידי הפרתים, בחורי גבורי רומא כִסוּ את פני המדבר, ונבלותיהם היו לְבָרות למלתעות פריצי חַיוֹת, ורק שרידי חרב שרדו לרגלי קאַסיוס שר החילים לארץ ארם וַיִמָלֵטוּ.

 

211 § מלחמת צאֶזאַר בגאליא (ג“א תש”ב-תש"י 58–50).

בימי קדם ישבו הקעלטים (קעלטען) בארץ גאַליא (צרפת) ובארץ העלוועציא (שווייץ), וַיִפָּרְדוּ לממשלות קטנות ושבטים שונים. ארץ גאַליא בפאת דרומית מזרחית היתה כבר בידי הרומאים, וכאשר נסו שבטי העלוועציא לעזוב את ארץ מולדתם המלחה ולרשת משכנות לא להם בגאליא, הִכביד צאֶזאַר את ידו עליהם להכותם אחור, ובמלחמה אחת נָצח אותם וילחצם לשוב אל כפריהם השרופים ואַל שדותיהם השוממים. אחר כן עשה מלחמה את אַריאָפיסט נְגִיד הגערמאַנים אשר פרץ בגאליא המזרחית וילחץ בחזקה את יושביה, ואף כי היו הגערמאַנים עַם עִזוּז ונורא כהררי טרף הִכָּה אותם צאֶזאַר ויכניעם, ויאכוף אותם ואת נגידם לשוב אחור אל ארצם אשר מעֵבר לנחל רהיין (ג“א תש”ד 56), אחרי כן לחם צאֶזאַר עם הבעלגים (בעליגיער), עם הנערפים (נערפיער) גבורי החיל ועוד עמים אחרים מבני גאַליא, ויכריעם תחתיו ויביאם בעל רומא, אולם בכל עת אשר שב צאֶזאַר לאיטליא להחליף כֹח בימי החֹרף, שבו הגערמאנים וימלאו את גאליא מהומות ופרצים, עד אשר הרהיב צאֶזאַר בנפשו עֹז לעבור פעמים את נהר רהיין ולתת חתִּתו על פני הגערמאנים (ג“א תש”ה-תש"ז 55–53). הוא היה הרומי הראשון אשר דרכה כף רגלו בארץ גערמאניא (אשכנז), וכן גם הסופר הראשון אשר כתב זִכָּרון בספר את תכונות הארץ ההיא ודרכי יושביה בדורות קדומים ההם. אפס כי לא אֵחַר בה יותר מעשרים יום, כי לא היה את לבבו ללכוד את ארץ נוראה ההיא כי אם לתת מוראו על יושביה ולהראותם כי יד רומא לא קצרה מֵעשות נוראות גם מעבר לנהר רהיין. מהארץ ההיא ירד באניות ארצה בריטאניא לְיַסֵר את גויי הארץ ההיא על אשר חזִקו את ידי בני גאליא בהצותם עליו, אך גם שם לא התמהמה ימים רבים, כי אחרי מלחמות אחדות עם הקעלטים הפראים, שב לגאליא להכניע כָּלִיל את יושביה המתפרצים מפניו כל הימים. ויהיה כאשר קָמוּ כל הגאַלים כאיש אחד על יד אַלעזיאַ בנָפת בורגונד ויעשו מלחמה את צאֶזאַר (ג“א תש”ח 52), אז הצליח צאֶזאַר לגדע את זרועם. ומעט מעט הכניע את עזי נפש ההם עד נחל רהיין, ויהפוך את גאַליא לאחת מנפות רומא גברת ממלכות. שר צבא גאליא האחרון, ושמו ווערצינגעטאָרי, איש אשר לו זרוע רמה עם גבורת רעם, נִתפש בכף צאֶזאַר והובא רומאה, שם הובל בתרועת נִצָחוֹן דרך רחובות העיר עד היכל הקאפיטאָל ושם הוּסַר ראשו בחרב. דת הדרואִידים אשר החזיקו בה בני גאַליא, כָּרעה נָפלה לפני דת הרומאים, ומהיום ההוא והלאה לא יָספה להרים את ראשה.

 

212 § מלחמת אזרחים השניה (ג“א תשי”א-תשי"ב 49–48).

בין כה וכה התחוללה מריבה עזה בין נשיאי רומא, חמס על חמס, וְרֶצַח על רֶצַח פָּרָצוּ ורחבי העיר העליזה נהפכו לשדה קטל וגיא הרֵגה, שרי חיָלים כבירי כֹחַ עִם המון אנשי חילם, נלחמו איש ברעהו בראש כל חוצות, והנשיא העז קלאָדיוס נרצח ברחוב העיר על ידי מילאָ ידיד ציצערה. בראות הזעאַנט וזקני הכנסיה את השערוריות האכזריות אשר נהיו ברומא, נועצו לב יחדו להקים את פאָמפעיוס בראש העם ולמַלאות ידיו להיות גם יועץ גם נָגִיד ומצַוה (דיקטאַטאָר) ברומא. הכח הגדול הזה היה כלי נשק ביד פאָמפעיוס לְהִלָחֵם עם צאֶזאַר ולהדיח אותו משאֵתו, כי הוא קִנא קנאה גדולה בגבורת צאֶזאַר והצלחתו הגדולה בגאליא. ויהי כמלאות לצאֶזאַר שנות ממשלות בגאליא, הִטה פאָמפעיוס את לבב הזענאַט להסיר את צאֶזאַר ממשמרתו אשר הָפקד עליה, ולשלח מעליו את אנשי הצבא אשר ברגליו. אך שני נשיאי העם ושמותם קוּרְיָא ואנטאָניוס, צעקו חמס על המשפט המעֻקל הזה, ויגזרו אֹמר למֹד גם לפאמפעיוס במדת המשפט ההיא אשר המה מודדים לצאֶזאַר ולקחת גם מאתו את ארץ ממשלתו, את ספרד. ויחר בם אף הזענאַט ויגרשום בחֵמה שפוכה מרומא, והם ברחו אל מחנה צאֶזאַר לגאַליא, ויעוררו את גבורתו ואת נִקמתו לשַלם לפאמפעיוס ולהזענאַט כמעשה ידיהם על אשר חִללו את קדושת נשיאי העם בזדונם וְרֹעַ לבבם. גם כל אנשי הצבא אָצוּ בצאֶזאַר לעשות את משפט הנשיאים הנִגרשים ודינם. “ולא אֵחַר צאֶזאַר לצרוף את הברזל בעודו חם, ויולך את חילו עד נחל רוביקאַן אשר בין איטליא ובין גאליא קצה גבול ארץ ממשלתו, שמה פָסח מספר רגעים על שתי השעפים אם לעבור את הנחל או לחדל, כי חק עולם הוא לרומא אשר כל פקיד אשר יעוז לעזוב בראש החיל את מקומו אשר הָפקד עליו בלי רשיון הזענאַט, יֵחָשֵׁב לעוכר ארץ מולדתו. אך קל מהרה השליך את פלס המשפט מידו ויקם ויעבור את הנחל ההוא!” וישם פעמיו לדרך רומא, ופאמפעיוס הֶעביר המועד להכין הַכֹּל למלחמה, כי בגאות לבו האמין “כי אם יִרְקַע ברגלו על הארץ יציצו ממנה כעשב השדה חיָלים וצבאות להכות את אויבו שוק על ירך” ובטרם הכין עצה וגבורה למלחמה, עזב כבר צאֶזאַר ככפיר סֻכּוֹ, וכשמוע פאמפעיוס את נחרת סוסיו בשערי רומא, נמג לבבו ולבב כל העם אשר אתו, ויקם הוא וחילו והמון שרים ואפרתים רבים ןעצומים ויחפזו לברוח מרומא לעיר ברוּנדוּזיוּם, ובקרוב צאֶזאַר גם אל העיר ההיא, נסו מנוסת הרב דרך ים יאָניא לעפירוּס, “וירף צאֶזאַר מהם בפעם ההיא וישב לרומא אחרי אשר נלכדה כל איטליא, זיציליא, וזרדיניא לפניו במשך ששים יום, וילכוד את השלטון ברומא ואת אוצר המדינה אשר שכח פאמפעיוס בחפזו, ואחר נסב ספרדה” ויכבד אכפו על צבאות פאמפעיוס אשר בארץ ההיא לבוא אתו בברית השלום ולְהִסְתַּפֵּחַ אל אנשי חילו, ובשובו לרומא לכד בדרך מַסָעוֹ את מאַסיליטה עיר המסחור אשר אזרחיה היו בעלי ברית פאמפעיוס ויסגרו לפניו את שערי עירם הבצורה, ואז שב בתפארת עֻזוֹ רומאה וְשָם שָׂם לראשו את עטרת הנגידות והיועצים, ויהי נָגִיד ויועץ כאחד, ויעש משפט וצדקה בארץ, וסדרים ישרים ברומא הבירה. אחר כן עבר ארחות יַם יאָניא ויבוא ארצה יון להתראות פנים את פאמפעיוס. אך בין כה וכה התנער פאָמפעיוס מפחד לבבו ויקבוץ בארץ יון ובארץ אזיא ומצרים אנשי חיל לרוב וכסף וצידה למכביר, “ויהי לו אחד עשר לגיונים רַגְלִים ועשרת אלפים רוכבים, וחמש מאות אניות מלחמה על החוף ועל כל מבואות הים, ויתן את משכנו בטהעסאַלאַניך וסביבותיו מאתים מזקני הזענאט ושבעת אלפי אזרחי רומא גבורי חיל ואנשי מלחמה”. אך צאֶזאַר לא חת מפני המון הגבורים ההם אשר הם פי שנים ממספר אנשי חילו, ופתאֹם קרא אל החרב (ג“א תשי”ב 48), ועל יד פאַרזאַלוּס אשר מצפון ארץ יון התלקחה מלחמה איומה מאד, וצבאות צאֶזאַר התגברו על חיל פאמפעיוס הגדול והנורא ויחרימום לפי חרב, “ותהי המגפה במחנה פאָמפעיוס רבה מאד, חמשה עשר אלף שולפי חרב הוצעו חללים ארצה, וארבעה ועשרים אלף נפלו חיים ביד צאֶזאַר שבויי חרב”, ויברח פאָמפעיוס דרך אזיא הקטנה מצרימה לחסות בצל תלמי וקלעאָפאַטרה בני תלמי אוילעטוס מלך מצרים אשר הִטה לו פּאָמפעיוס חסד בעוד ידו רמה. אבל יועצי און יעצו לתלמי לבל יעיר את חמת צאֶזאַר עליו אם יָגֵן על איש מלחמתו ואיש חֶרמו, וַיַטוּ את לבב המלך הצעיר ההוא לקנות את אהבת צאֶזאַר בדמי פאָמפיוס, וימַלא המלך את ידי מלאכי מָוֶת להמית את פאָמפעיוס אשר ירד בֶּטַח אל האניה אשר שלח המלך להביאהו אל עיר מלכותו, ובכן נרצח הגבור הנערץ הזה ביד מרצחי חֶרש, וגם קבורה לא היתה לו, כי את נִבלתו הִשליכו המרצחים על שפת היאֹר במצות המלך.

213 § הצלחת צאֶזאַר ותארת עֻזוֹ.

מקץ ימים אחדים בא גם צאֶזאַר ארצה מצרים, וכשמעו את אחרית פאָמפעיוס, הוריד כנחל דמעה, ומתלמי מָנע את שכר הדָמים אשר קִוה לקחת מידו, כי כאשר בחר בו תלמי להיות לשופט וְדַיָן בינו ובין קלעאָפאַטרה אחותו היפה אשר רָב אִתה על אֹדות המלוכה, הִצְדִיק את קלעאָפאַטרה ויחרוץ משפטו כי רק לה משפט המלוכה במצרים, ולתלמי אין כל חלק ונחלה בה. אך בגלל הדבר הזה הֵעִיר עליו רוח משחית, כי המלך תלמי ובני עַמו נלחמו בו במלחמות תנופה. תשעה חדשים רצופים נִסגר צאֶזאַר באלכסנדריא וַיִלָחֵם כגבור משכיל באויביו הרבים והעצומים, פעמים רבות היה כפשׂע בינו ובין המות. אחרי אשר נִשרפה מצודת המלך מְקוֹם מבצר צאֶזאַר גם חלק גדול מבית עקד הספרים (אשר נִקבצו בו חמדת כל החכמות והמדעים)עָזַב את אלכסנדריא וַיְבַצֵר את אִי פרעה ומשם הרעים על אויביו ברעם גבורותיו, אך בכל מועצותיו וגבורותיו למלחמה, היה עדי אֹבֵד לולא חָשׁ לעזרתו אַנטיפאַטער אֲבִי הורדוס הגדול מִשְׁנֶה למלך הורקנוס החשמונאי, וַיעצימוהו מִצָרָיו, כי הוא בא (על פי הורקנוס) עִם שלשת אלפים יהודים גבורי חיל וַיִלָוֶה אל מתרדת מלך פירגמוס ויעזור לו לבקוע במחנה המצרים ולבוא אל צאֶזאַר ללחום לו, גם הטה (אנטיפאַטער) את לבות כל נסיכי עֲרָב וארם לָרֶדֶת עִמוֹ מצרימה לעמוד למין צאֶזאַר, והוא עִם חיל היהודים אשר ברגליו השליכו את נפשם מנגד יתר הרבה מכל עוזרי צאֶזאַר, עד כי הצליח לְרַד לפניו את כל גבורי מצרים, ותלמי אשר הֻכּה במערכה בשדה, נָס ברגליו ויצלול כעֹפרת במצולות יְאֹר מצרים, ואז נתן צאֶזאַר את המלוכה ביד קלעאפאַטרה היפה בבנות (אשר בכל גבורתו לא יכול להתגבר על יִצְרוֹ וַיִלָכֵד בפח אהבתה תשעה ירחים). מארץ מצרים נסע יצא לארץ ארם, ומשם לפאַנטוס, וַיַפֵּל אימתו על פאַראַנאַסעס בן מתרדת הגדול אשר שב והחזיק במלוכת אביו, ובמלחמה אחת נָצַח את חֵילו וַיֵז לארץ נצחם, הנצחון הנפלא ההוא, נודע למשגב על פי המכתב היקר אשר כתב צאֶזאַר על אֹדותיו בשלש תיבות לאמר: באתי, ראיתי, נָצחתי (VENI. VIDI, VICI) –. אחרי כן נסע לרומא והזענאַט והעם חרדו לקראתו וְצָקוּ לרגליו את מעלת הנגידות על משך שנה אחת, את מעלת היועצים על חמש שנים, ואת הנשיאות על משך כל ימי חייו, גם עוד כח וגבורה וממשל רב נתנו בידו לשמחת לבבו. ובכח המעלות האלה וכיד הגבורה הטובה עליו, הֵרִים פעמיו לאפריקא, אשר שם התקבצו אוהבי סדרי הכנסיה החפשית גם אוהבי פאָמפעיוס עם גדודים ואנשי חיל רבים מאד, ויקדש עליהם מלחמה, ויט חרבו הנוראה עליהם ויכם מכות נפלאות אצל עיר טאַפסוֹס (ג“א תשי”ד.46), ותוחלת אוהבי הכנסיה החפשית עלתה אז בתֹהו ואבדה, אלפי איש הוצעו חללים על מרומי שדה המלחמה, ואשר לא נפלו בחרב, טרפו נפשם בכפם, ובתוכם היה גם קאַטאָ הגבור והישר. וכל יושבי רומא חגו את חג הנצחון ההוא ארבעה ימים רצופים לכבוד צאֶזאַר בשובו רומאה, אבל הנצחון הזה לא הכרית את כל אוהבי פאָמפעיוס מעל פני האדמה, כי בארץ ספרד התלקטו רבבות עָם תחת דגל קנעיוס וזעקטוס בני פאָמפעיוס ויעמדו הכן להלחם עִם צאֶזאַר. וצאֶזאַר הוּרַם וְהוּנַף אז בעצת שרי רומא וכל עם הארץ על מְרוֹם גַפֵּי הַמִשְׂרָה, “כי האריכו לו את מעלת הנגידות על עשר שנים, נתנו לו את שֵׁם הכבוד אימפעראַטאָר, הקימו לו מצבה בהקאַפיטאָל אל ימין מצבת יופיטער ראש אליליהם ותחתיה חקוקים בחרט אנוש “לצאֶזאַר בן אלֹהים”, גם מלאו את ידיו להיות מבַקר (צענזאָר) על המדות הטובות, ועוד מעלות רמות ונשאות כאלה. ובשמעו כי נשתה גבורת שרי גדודיו בספרד וַיִנָגְפוּ לפני בני פאָמפעיוס המתחזקים בארץ ההיא, שִׁנֵס את מתניו ויעבור ספרדה לשום קץ לבעלי פרצים ההם. ותהי המלחמה ההיא אחרונה לצאֶזאַר וקשה מכל ההולכות לפניה, ויצר כחו וַיִוָאֵשׁ מישועה עד כי אבה לשלוח יד בנפשו, אך פתאם שבה אליו הצלחתו ושלשים אלף מִצִבְאוֹת אויביו כִּסוּ את שדה המערכה חללי חרב על יד מוּנְדַא (ג“א תשט”ו 45), קנעיוס נס מן המלחמה ויפֹל בחרב הרודפים”, ולזעקטוס היתה נפשו לשלל ויחי עשר שנים חיי שֹׁדְדֵי ים, ומקץ השנים הומת גם הוא. ובכן ספו תמו כל בעלי ברית פאָמפעיוס וכל לוחמי מלחמת הכנסיה החפשית.

214 §

אז שָׁב צאֶזאַר לרומא שְׂבַע נצחון ושלטון, וה' הניח לו מכל צריו ומקנאיו מסביב, וכל העם חרדו לקראתו ויקראו לו בשם “אבי הארץ” וירוממוהו להיות נגיד ומצוה כל ימי חייו. “והוא מסך על העם רוח חיים נעימים, ויצק להם מלא חפנים לחם אבירים ויין אדירים, משתה שׂמָנים ושחוק ותענוגות בני אדם עד למרבה, כי כרה לעם רומא כֵרה גדולה על שנים ועשרים אלף שֻׁלחנות מלאים מַשְׁמַנִים וּמַמְתַּקִים, יין הָרֶקַח ועסיס רמונים, ויחלק להם לאיש עשר איפה דגן ועשרה הין שמן ושלש מאות שקלי כסף (זעסטעריצען), ולאנשי הצבא הטיב כיד המלך, למקצתם נתן נכסים רבים ולמקצתם ארבעה ועשרים אלף שקלים לכל אחד ואחד”, את האפרתים משך אחריו בעבותות אהבה וישימם לשרים ולשליטים בארץ, “את זקני הזענאַט הִכְבִּיד עד תשע מאות איש, אף השיב את שבות נדחי זוללאַ יקם את בני המָחרמים על נחלת אבותיהם, ויתן מתנות לאבות משפחות רבות בנים”, פָּתֹח פָּתַח את ידו הנדיבה וישביע לכל החכמים רצון, ולבני הנכר המרביצים חכמה וחרֹשת המעשה ברומא, נתן את משפט האזרחים, וביחוד העניק מטובו את מלמדי חכמת הרפואה. גם על לוח השנה (קאַלענדער) פָּקַח עיניו ויתקן אותו כיד חכמת התכונה הטובה עליו. את עבודת האדמה הֶעלה מעלה מעלה, המסחור פָּרַח בימיו ויעש פרי, מַעבר האניות פָּרַץ בים, וכל מקנה וקנין הצליחו ונשאו ראש. את עיר רומא פֵּאַר בבנינים מפאֹרים, בהיכלי שַׁיִשׁ וטירות אבני גזית, בארמונות ועמודים ומצבות, במקדשי דתו ובבתי משחק ועוד רבים כאלה. השליט המרומם הזה אהב מאד את הורקנוס החשמונאי מלך יהודה, וכל אשר שָֹׁאַל לא אָצַל ממנו. בימיו ישבו היהודים שלוים ושאננים בארץ יהודה ובכל הארצות, כי הוא צִוָה לכל מלכי ארץ ורוזנים לבל יִגְעוּ באיש יהודי לרעה ולבל יפריעום מעבודת אלהיהם, וברית שלום ואהבה היה בינו ובין היהודים כל ימי חייו –. ולא לחנם התאבלו עליו היהודים בנפלו לפני בני עולה וימאנו להתנחם. ולפי דברי סוּעטאָן בספרו (יוליוס צאֶזאַר 84) התאבלו היהודים לילות רבים על קִבְרוֹ. אבל באשמת נִמהרי לב וְחֹזֵי תפל רַד שמש רומא בעוד יומם! כי חבר אנשים קִצְרֵי רְאוֹת שָׂמוּ עליו עלילות דברים “כי הפך לו הזמן לב אחר זונה אחרי החנופה, ויאמינו כי הֵמִיר את ענוָתו בגאוה ואת חסדו לְעֹז אדונים קשה, ובכל אַות נפשו שֹׁאֵף הוא רק להיות שליט יחידי בתבל, וכל העמים והלשונות יתֻכו תחת הדום רגלי גאונו”, וביום חו כאשר הושיט לו מאַרקס אנטאָניוס כתר מלוכה, יספו הפֹחזים ההם להתמרמר עליו, ואף כי בתם לבב לא קִבל את הַכֶתֶר, בכל זאת דִמוּ בנפשם כי אך בערמה עשה כן ועינו צֹפִיָה אליו לעת מְצוֹא –. האנשים הפֹחזים ההם נועדו יחדו ויקשרו על צאֶזאַר קשר להכריתו מארץ החיים. בראש הקושרים ההם היה השר יוניס ברוּטוּס אשר אהבת הדרור כאש עצורה בעצמותיו ואשר היה גם ידיד צאֶזאַר ואוהבו מִנֹעַר, והשר קאַיוס קאַסיוּס אשר נפשו דבקה מאד בסדרי הכנסיה החפשית ובכל משפטיה, גם דעצימוס ברוטוס טרעבאָניוס, וצימבער ועוד אפרתים ושרים כמוהם. רבים מאוהבי צאֶזאַר אשר חייו יקרו מאד בעיניהם, הִזהירוהו לְהִזָהֵר מפני הקושרים עזי נפש ההם, אך הוא לא שת לבו אל כל דבריהם. והנה לא ארכו הימים ויבוא היום הנורא אשר בו שָׁקַע כֹּכב רומא מופת כל דור ודור! הוא יום חמשה עשר בירח מאֶרץ שנת ארבעים וארבע לפני ספהנ"ו! כי ביום ההוא קראו זקני הזענאַט לצאֶזאַר לָשֶׁבֶת אִתם באולם פאָמפעיוס להמתיק סוד, ויהי בבואו אל האולם וישב על מְרוֹם כסא כבודו, חגרו הקושרים חמות ויתרגזו עליו מכל פאה בחרבות שלופות, וידחקו איש את רעהו עד שפך דם עליהם, וקם שָׁאוֹן ומהומה והמולה נוראה מאד, "וזקני הזענאַט עמדו מרעידים ושוממים למראה עיניהם ולא מצאו ידים לחוש לעזרתו, ורק צאֶזאַר לבדו עמד על נפשו כפי אשר היה בכֹחו עד אשר ראה את ברוטוס והנה גם הוא מתרגז עליו בלהב חרבו, אז יצא רוחו ויקרא מנהמת לבו: “גם אתה בני”! “ויתעלף במעילו” והקושרים דקרוהו בחרבותיהם עד אשר נפל שׁדוּד מתבוסס בדמו וּפָצוּעַ בשלשה ועשרים פצעי מות, ויז נצחו על מצבת פאָמפעיוס איש מלחמתו לפָנים (ג“א תשט”ז 46) הנה כי כן נפל צאֶזאַר לפני בני עולה בשנת החמשים וחמש לימי חייו! וזאת היתה אחרית האיש המרומם נזר הרוזנים ותפארת המושלים! זאת היתה אחרית גבר הֻקם עָל להיות מושל צדיק, גבור משכיל ושר צבא נעלה מאין כמוהו אשר נָצַח את יריביו בחמש מאות מלחמות ואשר לכד אלף ערים בחרבו הגדולה! זאת היתה אחרית תֹּר אדם המַעלה אשר קִדשהו אביר הטבע להיות חֹתם תָכנית החכמה בחכמת המדינה, פלא יועץ, שופט, מחוקק וּמְהִיר צדק, דובר צחות, מליץ מפֹאר וסופר מהיר, שָׁלֵם וּמְשֻלָם בכל דְבַר חכמת בינה והליכות עולם! מִימוֹת עולם לא קָם כמוהו בכל מלכי קדם, ועד אחרית הימים יהיה מופת לכל רב ושליט חֲכַם לבב וגבור מלחמה. סופרים רבים ונכבדים כתבו בספרי זִכָּרוֹן את תולדות האיש הנשגב הזה, ובימינו אלה התעורר גם הקיסר נאַפּאָלעאָן השלישי ויכתוב בספר את תולדות ימי חייו, דְבַר גבורותיו וְחִין עָרְכּוֹ.


 

5: ימי כנסית רומא האחרונים.

215 § כמעט אשר התבוסס צאֶזאַר בדמו, נוֹכחוּ כל חכמי המדינה כי רק

בלבות מְתֵי מעט קִננה מחשבת החֵרות והדרור, אך בלבות כל המון העם אין שֵׁם לה וזֵכר עוד. הן אמנם כי בתחלה שמחו בני העם בשָמעם מפי מְרַצְחֵי צאֶזאַר כי קָנו בדמיו את חֵרות רומא אשר חָשה להאביד לה שריר כמעט, אך עד מהרה שבו ויתמרמרו מאד על המרצחים ההם בשמעם את דברי אַנטאָניוס אשר דִבר בהשכל ודעת על גוּפַת צאֶזאַר ברחוב העיר. כי הוא הִפליא מאד לְתָאֵר בלשון למודים את פָּרָשַׁת גדולת צאֶזאַר, את התשועות הגדולות אשר עשה לעם הרומאים, את רוב חכמתו וצדקתו ואת כל עלילותיו אשר אין בכל מעללי דורות עולמים מָשְׁלָם, גם קרא באזניהם את אשר צוה צאֶזאַר בספר מִצְוָתוֹ (טעסטאַמענט) לחַלק אחרי מותו את כספו וזהבו לאזרחי רומא ולהורישם את גנותיו ואת כרמי חמדתו אשר על יד נהר טיבער. ואחרי דַברו את דבריו המחֻכמים, חָלַק כסף רב לכל קְהַל העם בשם צאֶזאַר, וכל העם למקטן ועד גדול בָכוּ בכי תמרורים על מות נגידם, תפארת עזמוֹ וחרב גאותם, ובסופה וסערה השתערו על המרצחים לכַפר בדמיהם את דמי צאֶזאַר. אך רוב זקני הזענאַט היה מחסה עֹז להקושרים, גם נתנו להם הַמְשֵׁל וּמִשְׂרָה, לקאַסיוס וברוטוס נתנו את ארם ואת מוקדון, לדעצימוס ברוטוס את גאַליא ציסאַ לפינה, ולטרעבאָניוס ולצימבער נתנו את אזיא ואת ביטיניא. וכאשר חתר אנטאניוס לבקש לו את גאַליא ציסאלפינה, ואת מוקדון לאחיו לקאַיוֹ, עלתה עליו חמת ציצערה וימטר על ראשו אש וגפרית כיד הלשון הטובה עליו, ועל פיו שתו זקני הזענאַט עֲוֹן “עוכר הארץ” על אַנטאָניוּס. אך אנטאָניוּס לא נִחת מפניהם ויחזק את לבבו לעשות ממשלה בגאַליא ציסאַלפינה ביד חזקה, אז יצא דעצימוס ברוטוס וצבאות הזענאַט בחרב לקראתו וילחמו בו אצל עיר מוּטינא (מאָדענא), וַיִנָגֵף אנטאָניוּס לפניהם מגפה גדולה ויברח אל לפידות השליט מעבר לארץ גאַליא. ואז הֶראו זקני הזענאַט לעין כֹּל כי בוחרים הם באנשי הדרור אוהבי הכנסיה החפשית אשר קשרו על צאֶזאַר קשר וַיְרַצְחוּהוּ, ויחזירו ידיהם לעיני השמש, גם הִכְלִמוּ את אָקטרִפיוס נכד אֲחוֹת צאֶזאַר בחור בן תשע עשרה שנה יורש צאֶזאַר אשר גם שְׁמוֹ בקרבו (צאֶזאַר אָקטאַפיוס, ואחרי כן נקרא בשם אויגוסטוס) ואשר קנה את לב אנשי צבא צאֶזאַר להיות סָרִים למשמעתו, ואָקטאַפיוס התקצף על זקני הזענאַט כי הכלימוהו ויקשר עליהם קשר ויקרא לחרב לנקום את דְמֵי צאֶזאַר מאת שופכיהם, כי הוא גואל הדם באמת, ועל אי קטן על יד באָלאָגנה כרת ברית עם אַנטאָניוס ולפידות, (ג“א תשי”ז 43) היא ברית שָׁלִשִׁים השניה (דאַס צווייטע טריומפיראַט), ויעשו קשר אמיץ ביניהם על האפנים האלה: לתת את אפריקא, את זיציליא ואת סרדיניא לממשלת אקטאַפיוס, את גאַליא לאַנטאָניוס, ואת ספרד לממשלת לפידות, גם כתבו בספר את שמות האפרתים והאבירים וזקני הזענאַט אשר יגירום על ידי חרב וישללו את נכסיהם ואת הוֹנם ורכושם, וישבעו איש לאחיו לבל יחמלו ולבל יכסו איש על קרובו ואיש על אחיו אם יבקש השני את נפשו מידו. “אז הוציאו המרעים האלה רוח זדון ובהלה מאוצרם, וינהגו על ראשי בני רומא סער מתחולל מפרק הרים ומשבר גבעות. פחדם ובפר המתים הלך לפניהם כמלאך מבשר רעה, והמה רָעשו אחריו העירה משלש פאות שונות בלוית שומרי ראשם וחיל צבאם הצמאים לדמי אדם, ותהי עת צרה לרומא אשר כמוֹה לא נהיתה, כי ירקו מות ואבדון מפיהם על ראשי אנשי חרמם, לא הבדילו בין זקנים לנערים, בין נכבדים לנקלים, בין טובים לרעים, ואף לא בין אוהבים לאויבים, כי קסם על שפתי מושלי אדם הרשעים האלה לאמר הרס על מבקשי הדרור. כי פרשו שחת רשתם על עשירי העם כעל אויבי נפשם וכעל אוהבי הדרור. שלש מאות מזקני הזענאַט ועשרת אלפים מבני האבירים זָבוּ מדֻקרים לפני חרבותיהם בימים אחדים, ויכסו את רצפת כל חוצות העיר בדם חללים, ובכסף בני המות האלה עשו להם אוצרות לשלם לידי המרצחים בעד ראשי הנרצחים עשרת אלפים כסף (זעסטערציען) לְגֻלְגֹלֶת”. בין חללי אנטאָניוס היה גם המליץ הנפלא ציצערה אשר נִרְצַח בדרך מנוסתו, והמרצח כרת את ראשו ואת יד ימינו ויביאם אל אַנטאָניוס, וּפוּלְפְיאַ אשת אנטאָניוס התעללה בראש הנרצח ותדקור במחטים את לשונו – לשון מדברת נפלאות! – ואחרי כן לקח אנטאָניוס את הראש ואת הזרוע ויצו להוקיעם על הבָּמה אשר עליה דִבר ציצערה דברי נגידים וכל דבריו היו כדבר מלך שלטון.

216 § אחרי אשר השקיעו שלשת מרעים ההם את שלהבת אש חמתם ונקמתם בנהרי

נחלי דמי אויביהם, נסעו יצאו למלחמה על אוהבי הכנסיה החפשית אשר התגודדו תחת דגל ברוטוס וקאַסיוס בארץ מוּקדון. שם התחוללה מלחמה גדולה מאד בבקעת פיליפיא (ג“א תשי”ח 42) וינָגף קאַסיוס לפני אנטאָניוס, אך ברוטוס התגבר על לגיוני אָקטאַפיוס ויגרשם מהמערכה. אולם אחרי אשר הבהילו שמועות שוא את קאַסיוס ובחָפזו נפל על חרבו וימת, אז היתה גם תבוסת ברוטוס שלמה, כי אחרי אשר מלאה להמלחמה הראשונה עשרים יום, התאחדו שלשת בעלי הברית עם גדודיהם וישתערו בסערת גבורה על ברוטוס וינצחוהו. “ולפנות בקר כאשר הביט ברוטוס על שדה המערכה וירא כי אבד נצחו ואבד מָנוֹס ממנו, אז הלך לבו וַיִפֹּל בחרב סטראַבה אוהבו, וימת גם הגבור הזה אשר אין עֲרוֹךְ לו בכל גבורי בעלי הברית”, גם פאָרציא אשתו (בת קאַטאָ) טָרפה נפשה בכפה, ורבים מלוחמי מלחמת הדרור שלחו גם הם יד בנפשם ויפלו על הרבותיהם וימותו, עד כי נֶהפכה בקעת פיליפיא לקבר הכנסיה החפשית (רעפובליק). מהיום ההוא לא נלחמו עוד שליטי רומא מלחמת הדרור כי אם מלחמת הַמִשְׂרָה והשלטון, ואז לקחו המנַצחים איש איש את חֶלְקוֹ בארצות הרומאים לשפוך את ממשלתם העזה עליהם, אנטאָניוס לקח לו את הממשלה על ארץ הקדם (מאָרגענלאַנד), אָקטאַפיוס את ממשלת ארץ המערב, ולפידות את נָפוֹת אפריקא. אך עד מהרה דָחוּ שני מרעיו אותו משאתו ויקרעו את ממשלתו מידו –.

217 § והנה בעת אשר הִתְמַכֵּר אנטאָניוס לאהבת התענוגים בארץ הקדם,

ונפשו נקשרה בעבותות אהבה לנפש קלעאָפאַטרה מְלֶכֶת מצרים היפה בנשים והמלֵאה מְזִמוֹת רֶשַׁע וּרְמִיָה, בעת ההיא הִתְאַמֵץ אקטאַפיוס הערום וְהֶחָרוּץ קנוּת את לִבות בני הרומאים, ואַגריפאַ שר צבא אניות המלחמה עָזַר לו בדבר הגדול הזה, עד כי דָבקו בו כל המון הרומאים וכל אנשי הצבא ויעמדו הכן להשליך בעבורו את נפשם מנגד ביום קרב ומלחמה, ולאחרונה בהצות אנטאָניוס את הפרתים וַיִנָגֵף לפניהם מגפה גדולה לִקְלוֹן רומא וּלְשִׁבְרָהּ הגדול, ובבואו עוד במָסורת החתונה עם קלעאפאטרה בת הַנֵכָר וַיַמְלֵךְ את בניה בנָפות רוֹמָאִים, אז חָצַב אָקטאַפיוס בזקני הזענאַט וַיַמְרִיצֵם לקחת מיד אנטאָניוס את כל הוֹדוֹ וכבוד מִשְׂרָתוֹ, ויקדישו עליו ועל קלעאָפאטרה אהובתו מלחמה. עד מהרה נִצבו בני הקדם ובני המַערב אלה מול אלה בחרב מלֵאה דָם, ובמלחמת הים אשר הִתְלַקְחָה על יד מָחוֹז אַקטיוּס (ג“א תשכ”ט 31) הִתְגַבֵּר אָקטאַפיוס על אנטאָניוס וינַצחהו, וינס אנטאָניוס וקלעאָפאטרה מהמערכה אל ארץ מצרים, אך אָקטאַפיוס רדף אחריו בגדודי גבוריו עליזי גאותו, ויהי כשמוע אנטאָניוס קול נחרת סוסי המנַצח בשערי אלכסנדריא, התנפל על חרבו וימת. גם קלעאָפאטרה שלחה יד בנפשה, בהתבוננה כי שרידי יפיה ואור פניה אך מִקסם שוא הם בעיני אָקטאַפיוס, ומגמת פניו לְפָאֵר בה את מרכבות כבודו בשערי רומא, וַתְּקַדֵם את פניו וַתּוֹשַׁע ידה לה להביא עליה את המָות על ידי שני נחשים צפעונים אשר שָׁתה על שני שדיה וחמָתם שתתה רוחה, וממלכתה נסבה להרוֹמאים ונספחה אל בְּנוֹת רומא מן הוא והלאה.

 

6 קיסרי רומא.


 

1: צאֶזאַר (קיסר) אָקטאַפיוס אויגוסטוס. ϲтъвгүА ктавіанъО езаръЦ

218 § מלחמות האזרחים אכלו את ראשי העם ומגני הארץ אשר רוח הדרור חיי

רוחם, והמון עם הרומאים אשר נשארו עוד בארץ לא בִקְשוּ דָבר כי אם לחם לאכול וּשְׂחוֹק לשמח לבבם, ובמָצאם את אשר בִּקֵשוּ, שכחו את הדרור ואת כל משפטי האזרחים אשר היו להם עד הימים ההם. על כן הצליח אקטאפיוס להפוך בנקל את הכנסיה החפשית (רעפובליק) לממלכה ומקדש מלך (מאָנאַרכיע). אמנם אף אם כִּבדוהו הזענאַט והעם גם בשם הכָּבוד “אויגוסטוס” (דער געווייהטע) וַיִנָהוּ אחרי ממשלתו, בכל זאת לא נועז לקרוא שֵׁם “מלך” עליו רק “צאֶזאַר” (ומזה שֵׁם “קיסר”), כי הוא ידע נאמנה כי רק בגלל השם הנכבד הזה אשר חפץ צאֶזאַר דודו כי יִקָרֵא עליו, התמרמרו עליו ראשי הכנסיה החפשית עד כי הורידו אותו דוּמָה. אפס כי מעט מעט לקח אליו את כל כבוד השלטון והממשלה וכל פקודות המדינות. עד כי היה רב ושליט עליון ובלעדו לא הרים כל שר ושופט את ידיו ואת רגליו בכל ממלכות הרומאים. הוא היה חכם מחֻכם ובעל תחבולות מאין כמוהו, עֹז מלך ורוח מושל אדיר נוססה בו, ידיו רב לו להִתחפש חפש מחֻפש ולהתהפך כחֹמר חֹתם לעיני הרואים עד כי לא ירדו גם מטיבי רְּאות לסוף דעתו, גם היה איש ישר וּנְדִיב רוח, לא רדף אחרי הַמוֹתָרוֹת, לא פָנה אל רהָבים ותעתועי חמדת התבל, וכל אלה עָמדו לו להגיע עד מְּרוֹם הַמִשְׂרָה והשלטון בלי כל אסון וּמִפְגָע. בימיו עָלתה רומא עד תכלית הגדולה והגבורה והנצח וההוד, כי היא הִתְפַּשְׁטָה אז מים האַטלאַנטי עד נהר פרת, ומנהר דאָנוי ונהר רהיין עד הר אַטלאַס ועד אַשְׁדוֹת יְאֹר מצרים. גם חרֹשת המעשה וכל דְבַר חכמה ומדע הִתְעַלוּ במאד מאד בימיו עד כי בצדק קראו הרומאים את ממלכות אויגוסטוס בשם “תֹר הזהב”. מסלות ודרכים, תעָלות ואפיקים, מַעְבָּרוֹת וגשרים, ועוד רבים כאלה נעשו בימי המושל האדיר הזה בארח פלא, עד כי נשתומם על שאריתם גם בימינו אלה. את עיר רומא הָדַר וַיְפָאֵר ביהיכָלות, בתי שעשועים, בתי רַחצה ועוד בנינים גדולים מַחמדי בת עין, עד כי בצדק הִתְפָּאֵר כי בראשית ימי ממשלתו מצא את עיר רומא בנויה לְבֵנִים, ובאחריתם עזָבָהּ בהיותה בנויה בתי שַׁיִשׁ והיכלי גזית. ההיכל אשר בנה אַגריפאַ על פיהו לכבוד כל אֵילֵי המרום (פאנטהעאָן), הוא אחד הבנינים הנפלאים הַמְיַפִּים את עיר רומא עד היום הזה. אויגוסטוס וידידיו ידידי החכמה, בָּנוּ ברומא בַּיִת נאמן לההשכלה, לחכמת סופרים ולחרשׁת המעשה, ויתמכו את ידי המליצים והמשוררים וכל מושכים בשבט סופר. על הר פלאַטין כונן אויגוסטוס בית עקד ספרים (ביבליאָטהעק) אשר שעריו היו פתוחים תמיד לכל יבוא לקרוא ולהגות בספרי חכמה. האזרחים אשר לא יצאו עוד לעבודת הצבא גם לא התערבו בהנהגת המדינה (כי רק בידי אויגוסטוס ושריו היו כל פקודות המשׂרה ועבודת המלוכה), ישבו שאננים בנָוֵיהם והֶאצילו עִתִּים וזמנים לשקוד על דלתות ההשכלה לקרוא בספרים, למשוך בעט סופר ולהתרפק על המדעים, ומעיר רומא יצאה חכמה ותושיה לכל הנָפות והמדינות ולכל ערי הארץ (אוּרְבּאניטאֶט).

 

תֹּר הזהב לחכמת סופרים בעיר רומא.

219 §

עיר רומא מָלאה בימי אויגוסטוס דֵעָה בינה וְהַשְׂכֵּל כמים לים מכַסים. שרים רבים ונכבדים שָׁקדו על מלאכת המליצה והשיר, גם בנות נדיבים הריצו כפיהן אל המלאכה המפֹארה ההיא, אפרתים ורוזנים הָגוּ בספרי חכמה לילה ויום בחדרי משכיתם, ראשי העם קריאי מועד ונשואי פנים הִתְרַפְּקוּ באהבים על כל דְבַר חכמת בינה בהתאספם יחד להתעלס בידידות, גם בשִבתם על שֻלחנם לאכול לחם, היתה חכמת סופרים ראשית שיחתם, ויקראו בספרי משוררי יון וחכמיהם אנשי השֵם. בתי מוכרי הספרים היו בתי ועד ללהקת המשכילים והחכמים, ובתי עקד הספרים אשר לעשירי העיר היו בתי מקלט לכל יבוא לשאוב מים בששון ממעיני החכמה, ומה גם בית ספר הגדול אשר כוננו ידי הקיסר אויגוסטוס בהר פלאַטין, כי בו נאספו בכל יום המונים המונים למאות ולאלפים לשבור צמאם על ספרי החכמה האצורים בתוכו במספר רב מאד. גדולי העיר ואציליה היו מְצֻיָנִים בשפתם הברורה, בְּנִיבָם הנאוה, בדרכי חייהם וברוח חכמתם ודעתם, וכל רואיהם הכירום כי הם זֶרַע בֵּרַךְ ההשכלה. רוח הַחַיָה המתהלכת בכל אופני החכמה, היה הקיסר בכבודו ובהודו, כי הוא שִגה תמיד באהבת החכמה ותהי שעשועיו יום יום, גם אוהביו ואנשי סודו הֶחזיקו במעֻזה, ויענדוה עטרות לראשם, ומנכבדיהם היו מאֶצענאַס, פּאָלליאָ, אַגריפאַ, מעסעללאַ, ועוד אנשי כבוד כמוהם. חמדות כל החכמות וסגֻלה כל המדעים מכל עם ולשון, נקבצו באו בעיר רומא ויתקעו יתדם במקום נאמן, כי חכמי הרומאים היו רחבי לב וגדולי נפש לאצור בקרבם את כל אוצרות חכמי העמים מבלי אשר יבֻלע גם לתכונות בני עַמָם ולהליכותיהם ומנהיגיהם העתיקים–. אחד מראשי חכמי הדור ההוא היה המליץ האדיר טוּלוּס ציצערה1), הוא היה מופת החכמים וְנֵס המשכילים, בעל לשון מדברת נפלאות, סופר מהיר, פלוסוף גדול, חכם מחֻכם בחכמת המדינה, יועץ פלא ונבון לחש. האָרטענזיוס המליץ המהֻלל בימים ההם, היה כביר מציצערה לימים, ובראשונה היה כביר ממנו גם בחכמת הַדִבֵּר והמליצה, אך אחרי כְלוֹת ציצערה את חק למודו בבית מִדרש המדַברים (רעדנערשוּלע) בראָדוס, היה מָרום ונשא ממנו גם בחכמה הזאת, ורבים מאותו הדור אמרו כי קֶסֶם על שפתי ציצערה, דבש וחלב תחת לשונו, נִבוֹ צִלְצְלֵי תרועה, מִדְבָּרוֹ כדבר מלך שלטון בחכמת הַדִבֵּר, חִכּוֹ מַמְתַקִים וכל הֶגה פיהו הפלא ופלא. ובנשאו מדברותיו על אנשי און, לשונו כאש אֹכָלֶת, קולו כקול רעם בגלגל, רוחו כנחל שוטף, חֲזִיזֵי זעם מִמִפְתְּחֵי שפתיו הִתְמַלָטוּ, ויצא כברק חִצוֹ וַיְלַהֵט סביב צָריו. דבריו אשר דִבר במקהלות בבית שרי המועצה, אבני חֵפץ הם גם בימי הדור האחרון הזה, כי ברכה בם ושכל טוב צָפוּן בחֻבּם. גם מכתביו (בריעפע) יקרים הם בעיני כל מוקירי חכמה עד היום הזה, כי המכתבים ההמה מַראות צובאות הם אשר נראה בהם עַיִן בעין את תשואות עיר הערים רומא הבירה, את רִגשות שריה, אפרתיה ורוזניה, והמון עלילותיהם הגדולות אשר עוללו לעיני השמש ואשר רקמו בסתר בחדרי משכיתם, גם את דרכי שָׂרֵי מנוחה היושבים במנוחות שאננות על שדותיהם בטירותיהם ובחצריהם. בם נחזה את האיש הנפלא בעל המכתבים ההם ואת דרכיו ומעלליו בתוך ביתו ואנשי סודו הנאמנים. עינינו תראינה את עשֶׁר כבוד ביתו וִיַקר תפארת גדולתו אסָמיו מלאים בָּר, ותירוש יְקָביו יפרוצו, חדריו מפֹארים בכלי חמדה, ואוצרו מלא זהב וכסף, ובכל זאת יִנָזֵר נְזִיר הרוזנים הזה מתענוגות בני האדם, לא יתגאל בחמדת בשרים כיתר השרים העשירים בדור ההוא, יומם ולילה הָכֹה יהגה בספרי חכמי לב, לא ינוח ולא ישקוט משקוד על דלתות התושיה והמדע, מִכּתוֹב ספרים יקרים מפז לפקוח עיני עורים, ולהאיר לארץ ולדרים עליה בחכמתו ובתבונתו. אך גם מִגְרָעוֹת וּפְחֶתֶת תִּגָלֶינָה לעינינו באיש הגדול הזה על פי מכתביו ההם; בם נחזה כי הוא היה גם מְהִיר חֵמָה, רודף אחרי הכבוד בלי חָשׂך, לאהבת נפשו ולאהבת בִּצְעוֹ אין קֵצה, פיהו מָלֵא תהלותיו תמיד, עז אפו ועברתו על מקנאיו ומשנאיו יטרוף לעד, ולא יציב גבולות לחמתו ונקמתו –.

220 § משוררי רומא.

המשוררים הגדולים אשר עָשו להם שֵׁם עולם בליטעראטור הרומאית, הואילו הלוך אחרי משוררי יון ויתמכו אֲשֻׁרֵיהֶם במעגלותם, ובכל זאת רוח בני רומא מתהלכת בם, והגיונם מרחף על פניהם, עד כי בִמְעוּף עַיִן נכירם כי מִמַקֶבֶת בור הרומאים נֻקָרוּ. לוקרעטיוּס קאַרוּס2) בשיר הגדול אשר שר “על טבע יצורי עולמים” נצמד לְלֶקַח עפיקור היוני ולחזיונות עמפעדאָקלעס החבם הטבעי, ובכל זאת כל רואיו יַכִּירוֹ כי מחלצי איש רומי יצא בן פורת זה, ואביהו משורר גדול ומפליא לעשות בחכמת המליצה והשיר, עד כי נִצדק בשָפטנו אם נכַנהו בשֵם “מָאוֹר ושמש ב=שְׁמֵי הליטעראַטור הרומאית”. טערענטיוס פאַרראָ3) החוקר הגדול בקדמוניות הֶחזיק בספריו הרבים בכנפות חכמי יון, ובכל זאת לא נטה כמלוא השעל מארחות הרומאים, דרכי חייהם היו נֵר לרגלוו, והנהגותיהם העתיקות אור לנתיבתו, וכאשר הֵתַל ברומאים המַטים עקלקלותם ונלוזים בהליכתם, כן לא חָשך שוֹט לשונו להתל גם בחכמי היוָנים המתאמרים למצוא חֵקֶר אֱלוֹהַּ ותכלית שדי –. שלשה משוררי רומא אשר הגדילו לעשות בשירי נהי הלא הם: קאַטוּלוּס4), טיבוּלוּס5), פראָפערטיוס6), שָאֲלו עֲדִי השיר, נִזְמו וחֶלְיָתו, מאת היונים האלכסנדרונים ויותר הרבה מאת קאַללימאַכאָס היוני, ובכל זאת רוח הרומאים מרחפת על פני שיריהם גם במצפוני משכיתם, וכל חוקר נאמן אשר עֵין משפט לו לחַפש סִתְרֵי חדרי לבב איש, לא ימצא בשירים ההם כי אם גולם חֹמֶר אשר יָצרו משורריהם בצלם דמות שירי היונים, אך נִשמת רוח הרומאים תחיים וְתִתֵּן עֹז ותעצומות למו –. ווירגיליוס מאַראָ7) המשורר המשֻּבּח והמפֹאר בפי כל בעלי השיר, יצא גם הוא בעקבות המשוררים היונים, הלא הם האָמער וטהעאָקריט, בכל זאת כל קורא שירתו הנשגבה הנודעת בשם “ענעאִידע” ושירי הָרֹעִים אשר הֹרוּ וְהֹגוּ מלבו הרָחב, יכירו וידעו כרגע כי חֹתם תכנית איש רומי הָטבע על פניהם וּמִצוּר הרומאים חֻצָבוּ, גם יתר שיריו המסֻלאים בפז, יעידו ויגידו כי מְחוֹלְלָם וּמוֹלִידָם בן רומי הוא, ורוחו נוססה בחֻבם –. האָראציוס8) המשורר המהֻלל והנעלה הואיל גם הוא להִצָמֵד לדרכי משוררי יון להתחקות על שרשי רגליהם, אך בשיאי התוליו (זאַטירען, זערמאָנען) ובאגרות מליצותיו (פאָעטישע בריעפע), ברא חדָשות ברוח בינתו,ומלבו הוציא מִלים אשר לא שערום חכמי היונים מעולם. ישמח לב כל קורא בם, נפת תטופנה בהם שפתי המשורר הנפלא הזה, רוח חן וששון שפוכה בכל חזיונותיו, ואִמרי בינה ומוסר השכל צְפוּנִים בְּמִשְׁבְּצוֹת מליצותיו –. אֵווידיוּס נאַזאַ9 נודע לשם תפארת על פי סִפוריו המושכים לבב אנוש. הוא לָקַט חלֻקי אבָנים מִמִשְלֵי היוָנים (מיטהען) וַיִבֶן מהם את שיריו הנודעים בשם “מעטאַמארפאָזען” ובשם “העראָדיען” “ושירי נהי על האהבה” ובהם שִכֵּל את ידיו כאמן משכיל מאין כמוהו לְפָאֵר את גָלְמֵי המשָלים ההם בזֵר תפארה וְלָפַחַת בהם רוח חיים –. גם מִשלי החַיות (טהירפאַבעל) מצאו להם גואל בין חכמי הרומאים, הלא הוא החכם פהאֶדראָס אשר יצא בעקבות עזאָפ היוני וַיְמַשֵׁל משלים רבים בשפה צחה וברורה ויעלף בהם למודים יקרים ולֶקח טוב.

221 § סופרי רומא הפרזים. הסופרים הפרזים לא החזיקו במעוז סופרי היונים

ולא הלכו אחרי רוחם, ורק מִמַעיני שִכלם שָאבו מים חיים להשקות את כל הצמאים לדברי ימי הרומאים ולתולדות דורותיהם. רבים ושלמים עשו אז חַיִל בספרי תולדות הרומאים ויעברו את ספרי קאַטוּללוּס, סקוירוס, זוּללאַ ועוד סופרים רבים אשר היו לפניהם, אך הנכבדים והעולים על כֻּלם היו שלשה צַנְתְּרוֹת זהב אשר עמדו ויעמדו לְנֵס עמים, הלא המה: טיטוס ליוויוּס10, קריספוס זאללוסטיוּס, ויוליוס צאֶזאַר. טיטוס ליוויוס יצק רוח חיים בספוריו היקרים והנאמנים, נְאֻמוֹ נעים וּמִדְבָּרוֹ נאוה, אמָריו מעֻלפים זֵר זהב, ואור המליצה נָגַה עליהם. קסם על שפתיו ומָשך כבירים אחריו, וגם אנחנו בני הדור האחרון הזה נריץ אליו כַּפֵּנוּ בחֵפץ לבב, ובעבותות אהבה נִמָשֵך אחרי ספריו וסִפוריו היקרים –. קריספוּס זאַללוּסטיוּס11) החכם בחכמת המדינה ובחכמת הַדִבֵּר, הִצִיג נֹכַח פנינו מעשה דורות קדומים וכל הליכות דרכם, מחשבות לבם ותחבולותיהם ועלילות מצעדי איש ואיש מאנשי השֵֹם, עד כי נאמין אמונה א-מֶן כי עַיִן בעין נראם. כי רוח בינתו שוטטה מקצה הארץ עד קצה, וְחָשְׂפָה המון נִסתרות, ועטו, עט סופר מהיר, כתב בספר את כל אשר עברו במשכיות לבבו –. יוליוס צאֶזאַר אשר כֶּעֱזוּז נוראותיו ורעם גבורותיו היתה גם תועפות רוח חכמתו ובינתו, כתב זִכָּרון בַּספר דרכי מלחמותיו בגאַלליא ודרכי מלחמות האזרחים ברומא.12 שפתו צחה וטהורה, לשונו זָבַת חלב ודבש, רוח חן שפוכה על כל אִמרי פיהו, ויחבר במחברת את הַיֹפִי והנֹעם עִם מִפְלְאוֹת נֻאמים רמים מעשה ידי אמן נעלה בחכמת המליצה וְנִיב שפתים –. אם נשים לבנו אל הספרים ההם ואל רב טובם ויקרותיהם, אז נשכיל ונדע כי חכמי רומא הגדילו לעשות בספרי תולדות בני האדם יתר הרבה מסופרי היונים אשר היו בדור ההוא, הלא הם דיאָדאָר הזיציליאַני ודיאניזיאָס ההאַליקאַרנאַסי. הן אמנם כי פנינים יקרים רבים ספונים בספרי דיאָדאָר אשר כתב על דרכי העמים והלשונות ותולדותיהם והעתים אשר עברו עליהם (פאֶלקערגעשיכטע), וידיעות רבות ומועילות מאד מתנוססות בספר דיאָניזאָס אשר כתב על קדמוניות הרומאים (ראֶמישע אַרכאֶאָלאָגיע), אך חֹסֶר הַמִשְטָר וחֹסר רוח הבקֹרת אשר בדברי דיאָדאָר, וַעֲדִי המליצה לבלי חק ורוח בעלי הלשון ואנשי שפתים אשר בספרי דיאָניזיאָס, ישפילו את כבוד מעשה ידיהם, ויורידו את מחירם –. לא כאלה חלק הסופר המפֹאר שטראַבאָ יליד אַמאַזיא במדינת פאָנטוס אשר חי בדור ההוא, כי הוא האחד מחכמי יון בימים ההם אשר עשה גדולות ונצורות בספריו המפֹארים האוצרים בתוכם מחקרי ארצות תבל, קורות העתים ותולדות העמים והלשונות (עטנהאָגראַפיע) ועוד ידיעות מועילות כאלה. אמנם יותר מכל הידיעות היקרות ההן היו הרומאים מצֻינים בידיעת הדינים והמשפטים (רעכטסוויססענשאַפט), כי הם העמיקו חֲקוֹר בידיעה הזאת, והם היו אבותיה בימי קדם, ומהם למדו כל יושבי תבל עשוֹת משפט, ועד היום הזה ישתוממו כל יודעי דְבַר חֹק ומשפט על עומק מחשבותיהם ועל ידם הגדולה והחזקה בידיעה הנשגבה הזאת.

 

2. הקיסרים מבית אויגוסטוס. Мператорьі Авгүϲтова домаИ

222 § כרוב הצלחת אויגוסטוס בכל אויבי ארץ ותבל, כן רָבתה הרעה אשר קמה

עליו מתוך ביתו. נכדיו היקרים אשר ילדה יוליא בִתּוֹ לאגירפא בעל נעוריה, נקטפו בעודם באבם, ויוליא נטתה מדרך הישרה ותלך בשרירות לבה ותהי לו לְמֹרַת רוח וְלִמְגִנַת לֵב, עד כי השליך אותה מעל פניו אל ארץ אחרת, ובכן נָסַבָּה ממלכתו האדירה לטיבעריוס 13) בן ליפיא אשתו השלישית אשה רעה ובעלת מזמות אשר בערמתה ובמזמתה הָרַבָּה פִּנְתָה את כִסא מלוכת רומא לִבְנָהּ אהובה זה. וימת אויגוסטוס בן שבעים ושש שנה, ועל כסאו ישב טיבעריוס “איש אשר רוח כֶֹּחָשִׁים וערמת נחָשים נוססה בו, איש חֲסַר לב רודף אחר כְּבוֹד הממשלה, בז לכל אדם, אוהב דמים ומלא חֶשֶׁד”. בראשית ממלכתו הִתְחַפֵּשׁ בַּאֲפֵר הענוה, וַיַעַט כמעיל צדקה כמושל ביראת אלהים, אך עד מהרה הסיר את הָאֲפֵר מֵעַל עיניו, וּבִלַע את פני הֲלוֹט, הֲלוֹט על רעתו, וַיְגַל את זְדוֹן לבו ואת רשעתו לעיני השמש. גם הוסיף עון על עונו בהטותו אֹזֶן קַשֶׁבֶת לעצת סעיאַנוס הערום מכל חַיַת השדה וְחָבֵר לאיש משחית, אשר יעצהו לתת עֹז ותעצומות לאנשי החיל שומרי ראשו הנקובים בשֵם פראֶטאָריאַניס, והם חָנו תמיד על שערי רומא, ויהיו לְשִׁבְטֵי אנשים וְנִגְעֵי בני האדם, הֵסִירוּ מלכים וְהֵקִמו מלכים, ויתנו עֹל ברזל על צוארי הרומאים ככל אות נפשם השובבה. גם על היהודים עָברה רָעת סעיאַנוס הרע הזה, כי הוא יעץ לטיבעריוס לשלוח ארבעת אלפים יהודים מתושבי רומא לסארדיניאַ להלחם שם עם המורדים והפושעים במלכות, גם הסית אותו לגרש את יתר היהודים מרומא, אך המְגֹרָשִׁים נקראו אחרי ימים לא כבירים לשוֹב רומאה אל מעונותיהם ונחלותיהם כבראשונה. וטיבעריוס שונא האדם אשר רוח החשד מבעתו, שכר מרגלים חֶרש, מְלָשני בסֵתר ומוציאי דִבָּה, לרגל מחשבות בני העם והגיון לבם על אֹדותיו, וכל איש אשר נבאש בעיניו על פי עֲדַת המרגלים והמלשינים ההם, או על ידי עֹשֶר כבוד ביתו וצדקת נפשו, הובא לפני הבקֹרת אשר הושיב בעיר רומא לפקוד את עֲוֹן מְחַלְלֵי כבודו, וּפִלְלוֹ הבקֹרת לעבור בַּשֶׁלַח, או לצאת כמוצאי גולה בערום ובחֹסר כֹּל, או לתת את כל הון ביתו לאוצר הקיסר. ועל ידי הבקֹרת האכזריה ההיא, ירדו אצילי בני רומא ואפרתיה לַטֶבַח יום יום במספר רב ועצום מאד רבים הָגְלוּ הָגְלַת שלמים, ורבים ירדו מנכסיהם ויהיו נודדים ללחם העצבים, וּמְדֵי שנה בשנה השתובב העריץ הזה משובה נצחת, עד כי לאחרונה היה אֲרִי מַשחית וְנָמֵר שוקד –. עת צרה היא לרומא! מאין כמוה! –. באחרית השנים עזב טיבעריוס את עיר רומא – אשר מִלא אותה דמי נקיים מִפֶּה אֶל פֶּה – ובנפש חרֵדה חָמַק עָבַר אל אִי קאַפרעאֶ באיטאליא התחתונה על חוף נעאַפעל, ושם חי חיים שובבים, חיי פרעות והוללות גם חיי פחדים עד בוא חליפתו, וסעיאנוס ידידו רָדָה בגאון עֻזוֹ בעַם הרומאים בְּשֵׁם הקיסר העריץ הזה, ויעש נאצות גדולות ואכזריות רֶצַח מַרְבֶּה להכיל בעזרת אנשי הצָבא אבּירי הלב וְעַזֵי הנפש כפראים במדבר. ובראותו כי זְרֹעוֹ משְׁלָה לו וּמִי יאמר אליו מה תעשה, גָבַהּ לבו וַיִנָשׂאוּ עפעפיו ויחתור לְהָסֵב אליו גם את כסא המלוכה, אך בהוָדע הדבר לטיבעריוס צִוה את שָׂרֵי בית המועצה לשפטו אותו משפט מָוֶת, והם מִהרו ויעשו את מִצְוַת הקיסר ויוציאו את סעיאַנוס אֶל הֹרֵג. ויהי לעת זקנת הקיסר בלֶכתו קֹדֵר וּשְׁחוֹחַ בלַחץ יד מַחלתו וזקנתו, שָׂם על לבו לשוב לרומא, אך בהגיע אל קאַמפאַניא, גָברה עליו מַחלתו וַיִפֹּל ויתעלף, וכל שריו ועבדיו הֶאמינו כי אפפוהו חבלי מָות וְנָפַח נפשו, ורבים מהם בֵּרְכוּ את קאַיוּס קאַליגולא בברכת המלוכה. אך לחֶרדת נפשם שְׁב טיבעריוס לֵאוֹר באור החיים, והאנשים אשר נָתנו הוד המלוכה לקאַיוס קאַליגולאַ, יָרְאו מפני חמת טיבעריוס, ויתמכרו לעמוד לימין המות, ויכבירו עליו בגדים וכסתות לְהָחֵם לו למראה עין, ובאמת שָׂמוּ מַחנק לנפשו, ויחנקוהו, וימת בן שבעים ושמונה שנה. בימיו היה רעש גדול בארץ אזיא הקטנה,14 ) ויהפוך ערים רבות ממבחר עריה לִמְעִי מפלה.

223 §

והמלוכה נָסַבָּה לקאַיוב קאַליגולאַ15 , בן גערמניקוס ואגריפא הוא היה מאֵרַת ה' ברומא, שֵׁבֶט אנשים וְנֶגַע בני אדם תחת השמש, איש דמים ואכזר מהררי טרף, איש אשר רוח שִׁגָעוֹן נוססה בו לָשׂוּם את לבו כלֵב אל-הים ולָשׂוּם את כל רַחבי תבל הֲדוֹם לרגלי גאוָתו ומשובתו ורשעתו. והנה בראשית מלכותו הִתְחַפֵּשׁ הַנָמֵר הזה בְּעוֹר שֶׂה תמים, ויעביר רוח צֶדֶק על הארץ וַיָשֹׁכּוּ המים הזידונים, עד כי נמשכו אחריו לִבּוֹת כל הרומאים בחַבלי אהבה, ובנָפלו פתאֹם למשכב אחרי שִׁבְתּוֹ שמונה ירחים על כסאו וכמעט שָכנה דומה נפשו, התאבלו עליו כל עם הארץ וידרו נדרים לאלֹהיהם. אך בקומו ממשכבו לשמחת לבב כל המתאבלים עליו, והנה הוא נֶהפך לאיש אחר מן הקצה אל הקצה, ואין אנחנו יודעים אם שִׁנְתָה מַחלתו העזה את טַעמו ואת רוחו, או אם עָצֹר עָצַר את רוח משובתו מספר ירחים אחדים ההם בראשית ממלכתו עד אשר ראה כי כוננה המלוכה בידו ואז העביר את מסוה הצדק מעל פניו ויתגל לעיני כל –. והנה עד מהרה שָׁבוּ לרומא ימי רעתה ביתר עָז עוד מבראשונה, כי הוא הוציא אל הֹרֵג מִבְחַר בחוריה, הִתִּיְקם מצאן לְטִבְחָה וְהִקְדִישָׁם ליום הרֵגה יום יום, ובעיניו ראה את חבלי המָות ואת מְצָרֵי הַשְׁאוֹל אשר אפפו את הַמָטִים לַהֶרֶג, וַיַעלוץ לבו ונפשו צָהלה וְשָׂמֵחָה על המראה הנורא ההוא, וכאשר הוסיף לרחוץ פעָמיו בדמי נקיים, כן צָמאה עוד נפשו האכזריה לדמים, דמי אדם רב, דמי נפשות נקיות מאצילי בני רומא ואפרתיה. בתגרת ידו נלחמו שרים רבים מעדת אבירים איש באיש במקום רואים עד כי נפל איש בחרב אחיהו, והוא מחא כף ויריע תרועת ששון בראותו את נהרי דמי השרים היקרים ההם מוּגָרִים כמים במורד. פעם אחת צִוָה להביא את החטאים בנפשותם הכלואים בבתי כלאים ביד פשעם ולהשליכם לפני חיות רעות ובני שחץ לעיני כל הקהל בתוך בית המשחק, אך ביום ההוא תמו החטאים מבתי הכלאים, כי לקחו כבר ככל חטאותם ויעברו בַשֶׁלַח, אז צוה הקיסר לחטוף אנשים רבים מִקְהַל עֲדַת הָרֹאִים אשר נקהלו לראות בשחוק האכזר ההוא בבית המשחק, ולהשליך אותם לפני החיות הטורפות, ולבל יתחננו אליו האנשים הנקיים ההם, צִוָה לכרות תחלה את לשונותיהם מפיהם, וכרגע פָּרצו עֲגת עריציו ויחטפו אנשים מכל הבא בידם וישליכום לפני פריצי החיות אחרי הַכְרִיתָם את לשונם –. פעמים רבות התאונן העריץ הזה על אשר לא פָּרצה מגֵפה בימי ממשלתו להוריד דומה אלפי אנשים בפעם אחת יום יום. ופעם אחת קרא מלב עמוק לאמר: “מי יתן והיו כל ראשי הרומאים לראש אחד ואני יכלתי להסיר את הראש ההוא פעם אחת בגרזן! –”. אחרי עשותו נאצות נמרצות וישפוך נהרי נחלי דמי נקיים ויתגאל בזמה ובכל תועבת ה', הוסיף עוד עָוֹן על עונותיו ויתן את לבו כלב אלֹהים, וַיְצַו לכל עַמו לתת לו כבוד אלהים ותהלתו, לבנות לו היכלות ומקדשים, ולהציב את צלם תבניתו בההיכלות והמקדשים ההם, ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמו ולזכרו. ויוסיף עוד להתהולל ויקרא את שמו כשמות כל האלילים אשר נזדעו לו, וַיַעַד את עֲדִי תפארתם, וַיַעַט כמעיל את הֲדר גאון יפעתם אשר נתנו להם העמים הקדמונים המתהללים באלילים; פעם הִתְרָאֶה בצלם דמות יופיטער ובבגדי הודוֹ, ופעם התחפש כּאַפּאָללאָ אליל השמש, פעם הִתְנַכֵּר בלבוש מאַרס אליל המלחמה ובכלי נשקו, ופעם בדמות מערקור, ובכל צלמי האלילים ומחלצותיהם וצבי עַדְיָם. גם בתמונות הָאֱלִילוֹת (גאֶטטינען) התחפש ההולל הזה, פעם בתמונת מינערפה, ופעם בדמות ווענוס, פעם בצלם יוּנָה, ופעם בתבנית טהעמיס ויתר צלמי האלילות. במקדשו אשר בָנה לו בעיר רומא, נתן את מצבת צלמו יצוקה מזהב מזֻקק, ואת הכהונה לֶאֱלוהַ תעתועים זה מָכַר במחיר רב ועצום מאד לעשירי העם עד כי דלוּ במחירה, וּלְהָתֵם אִוֶלֶת וְשִׁגָעוֹן נתן את נְזִיר כהונת אלהותו בראשו ובראש אשתו ובראש סוסו אשר אהב, הוא האלהים הוא הכֹהן והנותן כהונתו לאחרים. ויהי המעט בעיניו לְכַהֵן את הסוס בכהונה גדולה, ויאמר לתת לו גם את מעלת היועצים, ויבן לו היכל נחמד מאד ושלחן מיוחד ויקרא את גדולי רומא לאכול מן הזבח אשר כֵּרָה להם הסוס, וישקם יין הרקח בגביעי זהב בשם הסוס ובחֶברתו. ובכל זאת היה האלוה הגדול הזה איש יָרֵא ורך לבב עד כי בשמעו את קול הרעם בגלגל, התפלצו כל עצמותיו ולבו נמס כדונג ויברח להחָבא במטָתו תחת הַכְּסָתוֹת.

224 § וכל העמים והלשונות חָרדו ויציבו את מִצֶבֶת אלֹהים החָדש הזה

בתוך היכלי אליליהם, וַיִכְרְעוּ וישתחוו ויתפללו אליו, וישימו קטורה באפו וְכָלִיל על מזבחו, כי נָקל להם לָשׂוּם על אליליהם הרבים נוֹסָפוֹת וּלְסַפֵּחַ עוד אֱלִיל חָדש אֶל הישָנים. אך היהודים אשר רק אֵל אחד להם, אֵל אמת, אֵל עולם, הם הם לא אָבו ולא שמעו לאלוה תעתועים זה, ולא נתנו את פיטרוניוס שר צבא הרומאים להציב את מַצֶבֶת צלם הקיסר הזה בבית המקדש. ויתאנף הקיסר מאד וחמתו בערה בו על היהודים, עַם קטן וַחֲדַל אוֹנִים בעיניו, אשר נועזו להַבזות את צַלְמוֹ, וַיְצַו את פיטרוניוס השר בחזקת היד להרוג להשמיד וּלְאַבֵּד את כל היהודים אם יקשו עוד את ערפם ולא יציבו את מצבתו בבית מקדשם. אך פיטרוניוס היה יְשַׁר לבב ואיש חסד, ובראותו איך נקהלו כל היהודים עם נשיהם ובניהם טפם ויקראו כֻלם פה אחד כי יקר בעיניהם המותה מֵחַלֵל את מקדש ה' ובצלם דמות ילוד אשה, נכמרו נחומיו, והמון רחמיו התעוררו על גוי צדיק שומר אמונים כזה, וישם נפשו בכפו וישלח ספר אל הקיסר ויגל את אזנו כי תקצר ידו להציב את מצבתו בבית מקדש היהודים בטרם יהרוג אותם ואת נשיהם ובניהם ועולליהם וטפס, ועל כן ישיב את פקודתו מהיהודים לבל יבֻלע לו עם רב כזה אשר יעשירו את אוצר רומא שנה שנה בכסף וזהב והון עצום –. ובעת ההיא נעצר עוד אגריפס המלך בעיר רומא, וּבְהִוָדַע לו את אשר עולל הקיסר להיהודים, התעצב מאד אל לבו עד כי נפל למשכב. אך עד מהרה התאושש המלך הצדיק ההוא, וישלך את נפשו מנגד לכבוד ה' אלהי ישראל ולכבוד תורתו ומקדשו, ויגמר אֹמר לחלות את פני הקיסר כי יחוס על עַמו ונחלתו וְהָשֵׁב ישיב את פקודתו בִדְבַר מַצַבְתּוֹ אשר פָקד להציבה במקדש ה' אשר בירושלים. וימהר ויעש משתה להקיסר, משתה גדול אשר כמוהו לא עשה עוד גם הקיסר עד היום ההוא. ויהי כטוב לב הקיסר ביין, אמר המלך אל אגריפוס: “אתה ידעת איך יָקַרְתָּ בעיני וְנִכְבַֹּדת ואיך אהבתיך כל הימים, ועתה שְאַל מה אתן לך כעל כל תגמוליך עלי, כי עוד לא שלמתי לך טובה בעד הרעה אשר באה עליך למעני בתגרת ידי טיבעריוס16) – שְאַל נא ידידי! מה אתן לך, ואני אמלא כל משאלותיך! –”. כה דִבר קאַיוס בהאמינו כי אַגריפוס שיאל ממנו להמליכהו על ארץ רבה ולהנחילו סגֻלות המדינות וחמדת הגוים. אך אגריפוס לא שאל ממנו דבר, באָמרו כי לא בעבור אהבת בֶּצַע אוהב הוא אותו אהבת נפש מיום אשר עָמַד לפניו, וכבר שִלם לו שבעתים בעד עבודתו הקלה והדלה אשר עָבַד אותו –. אפס כי הקיסר הֵאִיץ בו מאד לעיני המון השרים אשר אתו, לשאול ממנו דָבר, ויבטיחהו נאמנה כי עשׂה יעשה את שאֵלתו. אז נשא אגריפוס מָרוֹם עיניו וַיְחַנֵן קולו ויאמר: “אם מצאתי חן בעיניך, מלך עליון! ואם על הקיסר טוב תִּנָתֵן לי תוֹרָתִי בשאֵלתי וְעַמִי בְבַקָשָׁתִי, כי על ידי פקודתך להציב את מצבתך במקדש ה' אשר בירושלים, תּוּפַר תורתי וְיֵהָרֵג עַמִי ונחלתי! תורתי תְצַוֶה בחזקת היד לבל יֵרָאֶה ולבל יִמָצֵא כל צלם ותמונה בתוך בני עַמִי, ובני עַמִי יבחרו במות מהציב מצבה בבית מקדשם – הה מלך על כל הארץ, צו נא כגֹדל חסדך להשיב את פקודתך בדבר המצבה אשר ביד פיטרוניוס! –”. כֹּה דִבר אגריפוס ברגש ובחרדה, והקיסר נלחץ לעשות את שאֵלתו, כי כלמה כסתה פניו לְהָפֵר את הבטחתו אשר הבטיח באזני כל השרים לתת לאגריפוס ככל אשר ישאל ממנו. וימהר וישלח ספר אל פיטרוניוס ויצוהו לבל יציב את מצבתו במקדש היהודים אשר בירושלים, וישוב לרומא עם כל החיל אשר ברגליו. אחרי הדברים האלה הגיע ליד הקיסר מכתב פיטרוניוס אשר שלח אליו מארץ יהודה, ויהי בקראו את דברי המכתב ההוא, התקצף קצף גדול, וַיִנָחֵם על הטובה אשר עשה לאגריפוס אֹגות מצבתו, וכתוב שנית לפיטרוניוס מכתב מָלֵא מרורות וזעף אף לאמר: “יען כי לָקַחְתָּ שֹּחַד מאת היהודים עַם עֶברתי וְעָבַרְתָּ את מִצְוָתִי, על כן אני שולח בך חֲרוֹן אפי, עֶבְרָה וזעם, משלחת מַלאכי מָוֶת, כי חָפצתי להציג אותך לִמְשֹׁל עַמִים אשר ישמעו את המות הנורא אשר הפגעתי בך, וייראו מֵעֲבוֹר עוד את מצות שפתי”. את המכתב הזה שלח ביד מלאכים קלים, אך הם חנו וינועו שלשה חדשים על מִשְׁבָּרֵי יַם סֹעֵר, ובין כֹּה וָכֹה הומת הקיסר העריץ הזה ברומא, והמלאכים אשר הביאו את הבשוֹרה הזאת אל פיטרוניוס, עָברו שָׁלוֹם אָרחות יָם, וַיַקְדִימו את מלאכי מָות ההם, ולתקופת עשרים ושבעה יום אחרי כן, באו מלאכי קאַיוס אל פיטרוניוס עם מכתבו הנורא –. בימי הקיסר הזה בא ידידיה (פילון) האלכסנדרוני חֲכַם היהודים, חֲכַם לבב וַחֲכַם הרזים, לדַבר טובות על בני עַמוֹ ולהצילם מידי היוָנים צורריהם ואויבי נפשם, אך העריץ המשוגע הזה הֵתל בו כְּהָתֵל באנוש נבזה, וישפוך עליו בוז ולעג כמים, כאשר הִרבה לספר זאת החכם הנפלא ההוא במחברתו הנקובה בשם “מַלְאֲכות פילון היהודי”. אך לאחרונה נָחַל כְּבוֹד חכמים מאת הַשַׁלִיט אשר שָׁלַט אחרי העריץ ההוא, אשר יָדע לתת יְקָר וגדולה להחכם הזה וַיְמַלֵא משאלות לבו לטובת בני עַמוֹ. ובטרם נעזוב את הקיסר הזה, נְסַפֵּר עוד דברים אחדים מעלילותיו וּמשׁוּבוֹתָיו אשר לא נראו ולא נשמעו עוד כמוהם מימוֹת עולם: בשנה הראשונה למָלכו, פִּזַר יותר מתשעים מילליאָן שִקלי כסף על מעשה תעתועים, וַיְנַצֵל את כל אוצרות טיבעריוס בשנה אחת. פעם אחת הִתְהוֹלֵל וַיַעַש משתה גדול מאד וַיְאַבֵּד עליו הון רב ועצום יותר מן 350,000 שקלים. עוד פעם אחת הרבה לפַזֵר כסף אין קֵצה על הבל וריק. כי בנה צִי אדיר מעצי ארזים, צִי אדיר אשר חֻבר מאניות רבות יְקָרוֹת וּמְפֹאָרוֹת וּמְשֻׁבָּצוֹת באבני חֵפץ בירכתים, ועליהן עשה בתי רַחצה (באֶדער), תהלוכות ארוכות מְכֻסות ביריעות ארגמן וָשֵׁשׁ, בתי אֹכֶל (שפייזעזאֶלער) וגני חמד וכרמים, והוא ירד בצי אדיר ההוא לשוח על הים, ואחרי כן צִוָה להרוס את הַצִי וּלְנַפֵּץ את אניותיו. בראותו הר גבוה ותלול, צוה על אחד השרים במפגיע לחפור את ההר בימים אחדים עד כי יהיה לעֵמק שוה, ואם לא בִצע השר ההוא את מעשהו ליום המיועד, אז צוה הקיסר להוריד אותו לַטֶבַח. הקיסר הזה שָׁמַע את שֵׁמַע אחד העמודים הרמים והנשאים אשר במצרים, וַיְצַו לַהֲבִיאוֹ רומאה ולהציבו בראש הומיות, והוא נצב עד היום על כַּר נרחב ברומא הנקרא בשֵם כַּר פעטער (פעטערספלאץ). למלאות את אוֹצָרוֹ זהב, הֶעמיס על העם מס כבד מאד, עד כי דלוּ מאנוש, ויהיו נודדים ללחם. גם עשה מקנה וקנין בחפצים רבים ושונים, וַיָשֶׁת עליהם מְחִיר גדול במאד מאד אשר לא נשמע עוד כמוהו, ואוי לו להאיש העשיר אשר מֵאֵו לְשַׁלֵם את המחיר ההוא! רבים מעשירי העם נִלחצו לתת את חֲצִי כספם בעד חֵפץ קטן אשר קנו מאת הקיסר להציל בזה את שארית הונם. אך רבים לא הועילו גם בזה, כי הקיסר לקח מהם גם את יתר כספם, ורבים טרפו נפשם בכפם ממצוקות לבבם וְשֶבֶר רוחם. ובכל פעם אשר נמלא בית אוצרו זהב על כל גדותיו, אז התגולל על מְטִילֵי זהב ההם בשמחות וגיל ולבבו הָמָה כמו יין –. אחד ממתי סודו סִפר לו פעם אחת את דבר המעבָּרה אשר בנָה קסערקסעס מלך פרס על פני מצר ההעלעספאָנט, ועד מהרה צִוה הקיסר לבנות מעבָּרה כזאת על פני מֵצַר הים אשר על יד נעאפעל. אניות רבות הובאו שם מהרה קל לכונן עליהן את המעברה ההיא, וכראות הקיסר כי אין די אניות עוד, צוה לבנות עוד אניות חדשות במספר רב מאד, ועל האניות ההן שפך עפר רב, ועל עֲפָרָן בנה בתי משתה ובתי משוש, וְרֶוַח הושם בין בית לבית במִדָה אחת, ובכל בית היתה באר מים חיים אשר תזרוק מימיה השמימה. כְּתֹם מעשה המעברה, לבש הקיסר את שריון אלכסנדר המוקדני, וישם כובע ישועות בראשו, וירכב על סוס אביר על פני המעברה כְּתוֹר איש מלחמה הָרֹדֵד עַמִים תחתיו. ביום השני רכב במרכבת הנצחון וישׁב אל אנשי צבאותיו דרך המעברה ההיא, וַחֲזוּת פניו הפיקו גאוה וָעז כגבור מְנַצֵחַ השָׁב משׂדה מלחמה מלחמה, וישם פניו אל אנשי הצבא, וידבר אליהם דברים רבים ונמרצים, וַיְהַלֵל את נפשו כי הִפליא לְהֵעָזר במלחמה. לעת ערב עשה משתה גדול לכל שריו ולכל החיל אשר ברגליו, המשתה ההוא היה על המעברה גם על האניות, ורבבות אלפי לפידים הֵאִירוּ את כל פני הים עד למרחוק. ויהי כטוב לב הקיסר ביין, ויקם לְצַחֵק, וַיְצַו להשליך שרים רבים אל תוך מצולות הים, ובעת אשר צָלְלוּ האֹבדים ההם כְּעוֹפֶרֶת במים הזידונים, מָחא כף ויעלוץ ויריע בשמחת לבב. גם צוה לנקוב חֹר בקרקע אניות רבות המלאות אנשי צָבָא ואזרחים רבים, ועד מהרה טֻבעו האניות וכל אשר מהן בתוך מֵי הים, והאנשים אשר התאמצו לְמַלֵט את נפשם, דֹחוּ בְמוֹטוֹת עֵץ אל מצולות הים בפקודות הקיסר. ביום השלישי צוה להרוס את המעברה ההיא אשר פִּזר עליה את כל הכסף והזהב אשר נמצא באוצרו.

גם על כבוד גבורים עָגַב העריץ הזה, ולמען יֵאָמֵר עליו כי גם הוא חֵרֵף נפשו על מרומי שדה קטל, נסע יצא למלחמה על האשכנזים ועל הברוטאנים אשר לא עשו לו מאומה, ובהגיעו אל שפת נהר רהיין צוה לאנשים אחדים מילדי אשכנז אשר היו בין שומרי ראשו, לעבור את הנהר ולהסתתר שם בסבכי אחד היערים. אחרי כן הוגד לו כי האויב יצא לקראתו בחרב, וכרגע קָפַץ וַיִתַּר ממקומו בעינים נוצצאות ובערוֹת באש זעם, וילבש את שריונו וישם את כלי מלחמתו עליו, ויצא בסער ובשאון בראש גדוד קטן, ויצלח את הנהר, ויתנפל על היער אשר הסתתרו שם האשכנזים, ויקח אותם בשביה. אחרי כן הציב לו יד ומצבה לזכר הגבורות הגדולות אשר עשה במלחמה ההיא –. ובהלחמו את הבריטונים עשה לנו עוד שחוק גדול מזה. כי הוא לא עבר אל ארץ בריטאניא, רק הציב את אנשי חילו לארך חוף הים, ואחרי כן ירד באניה, ויעבור מעט בתוך הים, וימהר וישב אחור אל אנשי חילו ויצו להריע בכל החצוצרות תרועת מלחמה, והוא נתן קולו לפני חילו, ויצו לכל איש ואיש מאנשי החיל לאסוף קליפות צָב (מושעל) על חוף הים. “ראו נא!” הוסיף עוד דַבר, “ראו נא, זה הוא מס יקר אשר יתן לנו הים מהיום הזה והלאה, והמס הזה יובא אֶל אוצר הקפיטאליוס לגדל ערכו –”. הן אלה קצות דרכי העריץ ההולל הזה, ומי יודע עד מתי דִכָּא לארץ חַיַת כל גויי הארצות לולי קשרו עליו שרים רבים בעיר רומא ויורידוהו בדם שאולה לפני מלאות לו ארבע שנות רצח והוללות על כסאו, ואז התאוששו גם שרי המועצה ויהרסו את מצבותיו, ויתצו את מזבחותיו, ויתיכו את מטבעותיו, ויפרו את כל חקיו ומשפטיו, ויכריתו לו שֵם וזכר במלכות רומא. גם נועצו לב יחדו לבלתי הַמליך עוד אליהם מלך, רק להשיב את משפטי הכנסיה החפשית על כַּנָם כבימים הראשונים.

225 §

אך הפראָטאָריאַנים התיצבו לשטן לעצת שרי המועצה, כי יִראו פן יבֻלע להם בשׁוּב הכנסיה החפשית אל כבודה הראשון, על כן הוציאו את קלוידיוס דוֹד קאַיוס קאַליגולאַ17) ממחבואו אשר נֶחבא אז מפני עֲדַת מְרַצְחֵי הקיסר לבל יפגעו גם בו, וישאוהו על זרעותיהם אל המחנה, וישימו כתר מלכות בראשו. וימליכוהו על הרומאים. וירע הדבר הזה בעיני שרי המועצה וזקני רומא ויתאספו יחדיו במצודת הקאַפיטאָל ויגמרו אֹמֶר לְהִלָחֵם בקלוידיוס ובאנשי חילו עד רִדְתּוֹ מכסא המלוכה. ובעת ההיא נעצר אגריפוס המלך בעיר רומא, ויקראו לו שר המועצה להמתיק אתו סוד ולהתיעץ על צפונותיהם, אך גם קלוידיוס קְרָאוֹ אליו לעזור לו בעת צרתו ולהוציאו ממבוכתו, ואגריפוס אשר כְּגֹדֶל צדקתו כן חכמתו ראה את הנולד וְיָדַע נאמנה כי לאחרונה תָּעֹז יד קלוידיוס וְתרום ימינו בגבורת ישע יְמִין הפראֶטאָריאַנים גבורי החיל ואנשי המלחמה מעודם, על כן עזב את מלאכי שרי המועצה וילך עם מלאכי קלוידיוס אל המחנה. וקלוידיוס בחר בו להיות מלאך מליץ עליו, ומלאך שלום בינו ובין שרי המועצה והעם, וילך אגריפוס וידבר באזני השרים את הדברים אשר שם קלוידיוס בפיו, גם הוסיף עליהם עוד דברים רבים כיד חכמתו הטובה עליו. אך השרים האטימו אזניהם משמוע ויענו עזות ויקראו חרב על קלוידיוס. ויהי כאשר הגיד אגריפוס את דברי השרים לקלוידיוס, שלח אותו שנית עליהם להגיד להם “כי מכבד הוא אותם ודורש שלומם וטובתם בכל לבבו ובכל נפשו, ואין את נפשו לְהִלָחֵם בם! אך הפראֶטאָריאַנים אשר הִכְבִּידוּ את אַכְפָּם עליו לָשׂוּם כתר הקיסרויות בראשו למרות רוחו, הם הם יציקוהו לשלוף גם חרבו מתערה בפעם הזאת – ואחרי אשר נחלץ לעשות בהם מלחמה על אפו ועל חמתו, שְׁאֵלָה אחת הוא שואל מאתם לָבֹר להם את שְדֵה המלחמה מִחוּץ לָעִיר, כי לחטאה גדולה תֵּחָשֵב לו אִם יִשָפְכוּ דמי אזרחי רומא בתוך העיר וְיֵז נִצְחָם על היכליה ומקדשיה ומצבות עֻזה –”.

226 §

וילך המלך אגריפוס וידבר את הדברים ההם באזני כל השרים והזקנים בארמון הקאַפיטאָל, ואז נדברו השרים איש אל רעהו וַיִתְוַכְּחוּ זמן רב כדת מה לעשות, ולאחרונה החליטו לצאת בחרב לקראת קלוידיוס מחוץ לעיר, וישימו שרי צבאות בראש אנשי חילם. והנה אחד מאנשי הצבא אשר עָמַד עד כֹּה דוּמָם וּבְלִי-נוֹעַ על יד השרים, שלף פתאֹם את חרבו מתערה, ויקרא אל כל אנשי הצבא הצובאים שם בקול עֹז, לאמר: רֵעִים אהובים! למה זה ועל מה זה נֵצֵא למלחמה על אַחֵינו אשר במחנה קלוידיוס? מדוע נרצח את שאֵרינו וקרובינו ההם חִנָם? הגידו נא מה שֶמֶץ דֹפִי מצאנו על כסא רומא? הבו נא אחי! לכו ונלכה אל מחנה קלוידיוס!! –". ככלותו לדבר קפץ ויתּר ממקומו, ויצא בחרב שלופה מבית אספת השרים, וכל אנשי הצבא התפרצו בפרץ מים ויצאו גם הם אחריו בחרבות שלופות. אז נבהלו נחפזו כל השרים והזקנים, ורעדה אֲחָזָתם על החליפה הנמהרה והמרה ההיא, ויחרדו וילכו גם הם אחרי אנשי הצבא לבוא אל מחנה קלוידיוס, כי ראו כי אבד מנוס מנהם, ומפלט אחר אין למו. ויהי אך יצא יצאו השרים והזקנים ההם משערי העיר, ויפגשום צבאות קלוידיוס כדֻבים שַכֻּלים, ויריקו עליהם את חרבותיהם. אז האיץ אגריפוס בקלוידיוס ויעצהו לשלוח מלאכים קלים אל אנשי חילו להשיב ידם מִבַּלֵעַ, באמרו כי אם יפלו השרים הנכבדים ההם בחרב, הלא אז מָלֹך ימלוך רק על המון חשֻכים ובני אספסוף נִקְלִים ופֹחֲזִים.

227 §

וישמע קלוידיוס לעצת אגריפוס וישלח רצים ממהרים אל עֲדַת גבוריו ויצום להשיב את חרבם אל תערה, ובכן הציל אגריפוס את שרי רומא ואציליה מחרב רעה, והם באו כאיש אחד אל קלוידיוס וישתחוו לפניו אפים ארצה ויתנו לו הוד מלוכה, והוא קִבלם בכל אותו אהבה וידידות. ולאגריפוס הטיב קלוידיוס בגלל אשר עָזַר לו לָשֶבֶת על כסא המלוכה ובגלל אשר הציל את שרי רומא מעבור בשלח, ויתן לו את כל ממלכת הורדוס אבי אביו גם הודיע בכתב גלוי לכל העמים כי הוא ממליך את אגריפוס נכד הורדוס על כל הארצות ההן, ויצו את שרי בית המועצה לחצוב את כל דברי כתב הדת ההוא בעט ברזל ועֹפרת על לוח נחֹשת ולהניח אותו בהקאַפיטאָל למשמרת ולמזכרת עולם. וגם להורדוס אֲחִי אגריפוס המלך ועל בירניקה בתו הטיב קלוידיוס וימליכהו על ארץ קאלקיס.

228 §

ראשית ממלכת קלוידיוס היתה טובה ורצויה לכל הרומאים, כי הוא היה טוב לבב מטבעו, בעל נפש חֻבלה ורך כקנה להטותו לכל רוח איש ואיש. ובטובת לבבו הסיר המסים הקשים מן הארץ, החרים את מלשני בסתר רעיהם, השיב גולים רבים לארץ מולדתם, השלים את בניני תעלת המים להביא מים חיים העירה, אף גבר על מֹרך לבבו ויעמוד בראש אנשי חילו לְהִלָחֵם בהבריטאנים. אך סריסיו ונשיו הטו את לבבו לעולל עלילות ברשע לַמְרות רוחו הטובה. ביד שני עבדיו אשר שלח לחפשי, הנקובים בשם גארציסוס ופאַללאַס, נתן ראשי פקודות כל הארץ, וישליטם שַלֶטֶת בְּלִי-מְצָרִים, והם רָדוּ בְעַם הרומאים בשֵבט ברזל וַיְמַלְאוּ בתיהם כסף ענושים וּזְהַב חמסים. ומַעסאלינה אשת חֵיקוֹ משלה בו בחָזקה, פרצה גֶדֶר הַצְנֵעַ לֶכֶת, הָלכה בשרירות לבה הרע, רדפה אחרי מאהביה ועוגביה וַתַּשְׁחַת את כל הארץ בזמת תזנותיה ובמצהלותיה, כי ממנה ראו וכן עשו בנות הארץ – וביד אשה זונה שלטת הזאת מכר קלוידיוס את עשירי רומא לחרב וּלְחַרֶם ולענש נכסים למלאות נפשה הרעֵבה לזמה ולכסף. אך לאחרונה נלאה עוד הקיסר שאת את כל רעותיה ויצו להמית אותה מות נבָלה קבל עָם. אחרי כן נמכר קלוידיוס בידי אגירפינה בת אחיו אשר גם היא לא טובה מהאשה הראשונה בזמה ובחמדת בצע ובאהבת המשרה והשלטון, ובזדון נפשה השקתה אותו לאחרונה סף רעל וימת. ואת כסא המלוכה הֵסַבָּהּ לקלוידיוס נעראָ אשר ילדה לאישה הראשון.

229 §

קלוידיוס החלש והנרפה נגזר מארץ החיים בלי יומו, ותחתיו ישב על כסא נערא18) (Hеронъ) האכזר והעריץ אשר למולו נחשב גם טיבעריוס לאיש ישר. בן שש עשרה שנה היה נעראָ במלכו, אך בעלילות רֶשַע ובכל אכזריות רצח, היה כאיש זקן ואיש דמים למוד הָרֵעַ. והנה בראשית ממלכתו התראה לרודף צדק ומבקש ענוה וכל מעגל טוב. כבוד גדול חָלַק לאגריפינה אִמוֹ, דברי נגידים דִבר באזני שרי המועצה ביום הקהל, פִּזֵר נתן לאביונים, הִטָה חסד לכל איש נקשה וּנְכֵה רוח, ופעם אחת בחתמו את שמו על משפט המות אשר חרצו השופטים על אחד הפושעים, נאנח בשברון מתניס, ובמגנת לב קרא: "הה! מי יתן ולא יכֹלתי לתפוש עט סופר בידי! –. אך כל אלה דִבר רק בערמה ומרמה, כי היתה לאֵל ידו להתחפש במעיל צדקה לעיני הרואים למען כִּחֵש, גם דברי נגידים אשר דבר באזני שרי המועצה, לא מלבו יצאו, רק סענעקה מוֹרוֹ וּמְלַמְדוֹ שָׂם אותם בפיו. ולא ארכו הימים והעריץ הזה פתח את אוצרו הרע ויוציא את כלי מַשְחֵתוֹ לְשַחַת כל הארץ –. יום רָדַף בְּאַף את האזרחים הנכבדים אשר רוח נדיבה ורוח צדק נוססה בהם, וישמידם וַיַכְרֵת מארץ זִכרם, ואת בתיהם והונם הֶחרים לאוצר הקיסר. את בריטאַניקוס אָחִיו המית בסף רעל על שֻלחנו במשתה היין. את אגריפינה אמוֹ הוריד הים באניה ויצו להשליך אותה במצולות ים, ואחרי אשר הצילה את נפשה מלב הים באֹרח פלא, שלח בה עדת מרצחים להכותה נפש, והם מִהרו ויורידו אותה בדם שאולה. את אָקטאַפיה הישרה אשת חיקו בת קלוידיוס השליך מעל פניו בְּאִי בוֹדֵד ושם המיתוה בנות בליעל בבית הרחצה על פי פקודת נעראָ. את סענעקה מוֹרוֹ הנודע לשֵם ולתהִלה בחכמתו הגדולה, המית באכזריות נוראות בהכבידו עליו את אכפו כי יקרע הוא בידו את סְגור גידיו ועורקיו עד אשר נזלו כל דמיהם ארצה וימת. בגֹבה אפּו ובזדון לבו הִצִית אש בשערי רומא, והאש הִתלקחה וַתְלַהֵט את העיר העליזה ההיא עד היסוד בה, כי נכספה נפשו השובבה לראות בעיניו את תבנית דמות שרֵפת טרויא ההֻללה, ולבל יחרה בו אף הרומאים התגולל על הנוצרים וַיַשִׁיא עליהם את אשמת התבערה הנוראה ההיא, וישפטם בחרב ובאש ובכל שפטים רעים ונוראים, אחרי כן צוה לשוב ולבנות את העיר ביתרון תפארת מבתחלה, וַיִגשׁ מאד את עם הארץ לתת כסף רב ועצום למבנה העיר גם למבנה “בית הזהב” אשר בנה לו על הר פאַלאַטין. מתי סודו אשר בחצֵרו ואִשות הזִמה אשר אהב, הִטוּ את לבבו לשפוך דמים לרוב ולעשות מעשים רעים ונוראים מאד אשר לא יֵאָמנו כי יסֻפרו ואשר לא נעשו עוד כמוהם למיום הִוָסְדָה התבל ועד הימים הרעים ההם. הון עתק ואוצרות זהב אין קֵצֶה פִזר להבל ולריק, וַיְחַלֵל את הוד נֵזר המלוכה במסעותיו אשא נסע ארצה יון בְּלִוְיַת להקת משוררים, אחֻזות מנגנים ועדת משחקים, ויתחפש בבגדים כאחד מהם להשתבח בקול זמרתו, להתהלל במנגינותיו, ולהתפאר בקלות מרוצתו כאחד המשחקים הרקים, והיונים הערומים והנבונים אָצְלוּ לו בשפתי רמיה שפעת תהִלה ותפארת על יתרון הכשר דעתו לשיר שירי נֹעם בהוד קולו, להיטיב נגן עלי עשור ועלי נבל וּלְנֵצַח על כל המשַחקים אנשי השֵם מעולם –.


 

3. מלחמת היהודים עם הרומאים.

230 §

מעת אשר לכד פאָמפעיוס את ארץ יהודה בגזל ורצח, באה החזות הקשה אשר חזה דניאל על יהודה וירושלים, כי “הַחַיָה הנוראה, האיומה וְהַתְּקִיפָה אשר שִנֶיהָ שני ברזל, פרסותיה נחושה ולבה לב אבן, הָאֹכֶלֶת וּמְכַלֶה כל, והנותר תרמוס ברגליה”19^)^; החיה הטֹרפת ההיא התנפלה בחמת רֶשֶף על בת יהודה לאכול את בשרה ולשתות את דמה, לָמֹץ את לְשַדָהּ וּלְגָרֵם את עצמותיה, לְבַלוֹת קדושי עליון וּלְשַנוֹת מועדיהם ודתם20). כל הַפַּחוֹת אשר השליטו הרומאים בארץ יהודה, היו זדים ארורים, רשעים עריצים ואנשי דמים אשר אכלו את יעקב בכל פה ואת ארץ חמדתו שמו לשממה. אך הפחות אשר הִפְקִיד הקיסר נעראָ בארץ ההיא, הוסיפו עוד סרה, הֶעמיקו שִחתו מכל אשר היו לפניהם, עשו שערוריות אכזריות ונאצות נמרצות אשר לא נעשו כמוהן תחת כל השמים, חִללו את המִקדש המָעוז וַיָשֹׁסוּ את אוצר בית ה‘, ולא השיבו ידם מִבַּלֵעַ עד כי נתנו יעקב לְחֵרֶם וכל קדשי בית ישראל לבז ולשלל. ויותר עוד מכל שָׂרֵי שַחת ההם, הֵרַע פעליקס בַּקֹדֶש! כי בתשע השנים אשר היה פֶחָה ביהודה (ג“א תתי”ב-תת"כ 52–60), הִרְבָּה לִנְתוֹשׁ וְלִנתוֹץ להאביד וְלַהֲרוֹס מאשר יָכלו מושלים רבים יִשְרֵי לב ואנשי צדק לִבנות ולנטוע בְּיוֹבֵל שָנִים. לְהַנָמֵר הטורף הזה היה אָח בהיכל הקיסר נעראָ, ודבריו היו נשמעים וּבָאִים בלבב המושל ההוא המקשיב על דברי בָלַע, ועל כן הִתִּיר את ידו לערוץ את ארץ יהודה בעריצותו לעיני השמש, לשלול שללה מבלי כל פחד ומגור, ולשפוך את דמי היהודים כמים ככל אַוַת נפשו הזעומה. במעללי רֶצַח ההם הִכְבִּיד את אכפו על היהודים להתפרץ ולמרוד ברומאים אוכלי שאֵרם ומחריבי ארצם, וחֶפצו בידו הצליח, כי בימיו שמוּ אנשים רבים את כלי מלחמותיהם עליהם ויעמדו הָכֵן לְהִלָחֵם במרצחיהם וקובעי נפשם ולגרש אותם מקרב ארצם. אמנם רק דלת העם אשר קִווּ למצוא חפץ בהמיר ממשלת הארץ וּבְמוֹט מִשְטָרָהּ, וסוד בחורים פוחזים הבוטחים בגבורתם ונפשם תְּלַהֵט אש קנאת עָם, רק הם נִלְווּ אל הקושרים ההם ויתנו להם יד לחַבל עֹל הרומאים מעליהם בחֹזק יד, אך כל שועֵי יהודה, ראשי הכֹּהנים וראשי הסופרים והפרושים, נִחרו בם ויתקוטטו ויריבו אתם בחזקה על עזותם ופחזותם, ויעידו בם כי אם לא ישובו ממחשבות אונס, יציתו אש בערי ארצם ובבית מקדשם וישיאו על כל עם ה’ מות ואבדן. כי שלומי אמוני ישראל רחוקים מאד מכל קֶשֶר וָמֶרֶד, יראים הם אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ, ועם שונִים לא יתערבו, “ואף אם שנים רבות יָמכּוֹּ וְיָשֹׁחוּ תחת עֹל חמת מֵצִיק אשר יכונן להשחית ארצם ולמחות זִכרם, ישענו ברוח נכון בשֵם אלֹהים אלֹהי אבותיהם, ובנפש שחה ונבהלה יכפו כאגמון ראשם מול כל גֵלֵי רֶשַע וּמִשְׁבְּרֵי רֶצַח, וּבְצִפִּיָתָם יְצַפּוּ עד כי יעברו המים הזידונים, יֵאָפֵס הַמץ, יִכְלֶה שֹׁד וְיִתֹּם רֹמֵס מן הארץ, ורוח ממרום יֵעָרֶה על מושל צדיק אשר בכנפי חמלתו תהיה פליטה, ועל רוב שלום יתענגו כל החוסים בצלו –”. ויהי בהריח פעליקס מרחוק את הקשר ההוא אשר קשרו הפוחזים ההם, ויוסיף עוד לְדַכֵֹּא את כל היהודים תחת רגליו, ורִשעתו בָערה כאש ביתר עָז מבתחלה, וַתִּצַת בכל ערי יהודה באין מציל. וכאשר הוסיף להגיר את היהודים על ידי חרב, כן נוספו אנשים מָרֵי נפש על עדת הקושרים ויתמכרו לעשות מלחמה ונקמה ברומאים, וְיַעבוֹר עליהם מָה! גם העֵדה הרעה הנקובה בשם סיקרים21) נספחה אל בעלי פרצים ההם בירושלים, ויהי הקשר אמיץ מאד. והסיקרים העירו כל חמתם על אצילי העם היועצים עצת שלום לָשֶבֶת מריב ומלחמה, ובכל יום התבולָלוּ בתוך אנשי העיר וחרב קטנה מֻצמדת מתחת לְמַדֵיהֶם, וידקרו בסתר את אנשי השלום, וכרגע התחפשו במעטה הצדק ויצעקו חמס על הדם הנקי אשר שֻפך בעיר האלהים, ואיש לא האמין כי אנשים כמוהם השופכים תמיד כמים לבם בבית המקדש יהיו שופכי דמים ומרַצחי חֶרש. גם מַתעים רבים קמו אז בבני יהודה ויתאמרו כי נביאים הם. וידיחו את העם למרוד במלכות רומא, ופעליקס מצא אז תואנה חדשה להכריע בחורי יהודה וּלְהֶרֶב הרוגיה יום יום. ומספר המורדים הָלַך הָלֹך וגדול בירושלים וחרבם נטויה על אנשי השלום ולאחרונה נפרדו לראשים רבים ויתהלכו מעיר לעיר ומכפר לכפר ויהרגו את העשירים והאפרתים היועצים עצת שלום בארץ.

231 § אחרי הדברים האלה נִדח פעליקס משאתו, ונעראָ הִפקיד תחתיו את

פעסטוּס לְפֶחה ביהודה (ג“א תת”כ – תתכ"ב 60–62) אך גם אז לא הונַח ליהוּדים מרעתם וצרתם, כי גם הוא שתה וימץ את דמיהם, ויתעולל עלילות ברשע כל הימים, אפס כי הוא לא האריך ימים על ממשלתו, כי מקץ שנתים ימים הלך בדרך כל הארץ, ונעראָ הֵקים תחתיו את אלבינוס (ג“א תתכ”ב-תתכ"ד 62–64) לנגיד ומצַוה בארץ יהודה. אך גם הוא היה איש חמסים, אוהב בצע מעשקות ואיש דמים ומרמה. הוא העמיס על היהודים מס כבד מנשוא גם הגיר אלפי איש על ידי חרב על לא חמס בכפיהם. בימיו הרימו הקושרים ראש, כי הוא לקח מהם שחד ויהי עליהם לראש, ועל אנשי השלום שלח את גדודיו לקחת את הונם ורכושם, ואם יפצו פה יקחו גם את נפשם, עד כי נמוגו כל יושבי הארץ מפניו ויתנו בעפר פיהם – אך הפחה הרשע הזה היה עוד מושל צדיק מול געסיוס פלאָרוס אשר הפקיד הקיסר תחתיו! כי תחת אשר אלבינוס היה כְדֶבֶר באֹפל יהלוך והיה במַחשך מעשהו, היה געסיוס פלארוס כקטב ישוד צהרים וַיְפַלֵס לעיני השמש חֲמַס ידיו בארץ. תחת כל השמים לא היה שודד ורוצח עריץ כמוהו! הוא התמכר לנַפּץ עַם קֹדש ולהכרית מארץ זכרם, ערים רבות הפך לתֹהו, נפות רבות הרס בעברת זדונו, כל ארץ יהודה הציג ככלי ריק וינַצל אותה, ואת היהודים הנגשים והנענים הציק עד דכא וימריצם למרוד כאיש אחד בקיסר רומא ביד רמה לבעבור תהי לו זאת לכסות עינים על עריצותו מעללי רשעתו, ואם הפקיד הקיסר את עונו, אז יצטדק כי לא מצא דרך אחרת לעצור בּעַם מרי ועם סורר ומורה כזה כי אם בשבט ברזל –. אך בראותו כי בכל זאת לא הניפו עוד היהודים חרב ולא התקוממו ברומאים עַם חֶרְמָם, הוסיף עוד להצר להם בכל מְצָרֵי שְׁאול ויאמר הַשְמֵד! ולאחרונה שלח משלחת מלאכי רעים אל מקדש ה' לגזול את הכסף והזהב אשר באוצר הקֹדש –. אז התפלצו היהודים פלצות נצחת, ונפשם בקרבם התמוגגה בראותם כי פָרצו פריצים במקדש ה' וחללו את צפונו וַיָשֹׁסוּ את אוצר קדשו, ואנשים אחדים לא משלו ברוחם מרוב שיחם וכעסם ויקללו את פלאָרוס אשר שלח יד גם בכֵס יה –. ויהי בהִוָדע הדבר לפלאָרוס, וינאץ בזעם אפו, וימהר וַיֵרֶא כנשר אל עיר הקֹדש לשפוך כל חמתו ונקמתו על היהודים שנואי נפשו. אך שועי ירושלים וראשיה חשבו מחשבה להפֵר כעסו מעליהם, ויאספו את כל יושבי העיר וכֻלם יחד יצאו לְקַדֵם את פני העריץ ואת פני אנשי החיל אשר ברגליו, ולברך אותו ואת אנשיו בברכות שלום. ויהי כקרבתם אליו ויריעו תרועת ברכה לו ולאנשי החיל, שלח הצורר גדודי פרשים עליהם להפיצם ולהֻמם, וכרגע השתערו הפרשים על המונם הרב ויכום מכות חדרי בטן וירמסום בפרסות סוסיהם, והשרידים נסו במהומת מות וישיבו העירה מ\כּים ופצועים ונמוגים מפחג הרעה הנשקפת עוד עליהם. ופלאָרוס בא בשערי ירושלים ויתּר את ידי אנשי חילו להתנפל בחרב ובדם ואש על עיר העליונה. ואנשי חיל ההם הצמאים לדמי היהודים ולכספם וזהבם, פרצו כשפעת מלאכי שחת בתוך העיר וירצחו זקנים עם נערים, בחורים ובתולות, טף ונשים, וישללו שלל ויבז בז וימלאו אמתחותיהם זהב וכל שכיות החמדה, גם סחבו יהודים רבים מאנשי השלום אל פלאָרוס, והוא מבלי חֲקור ודרוש צִוה לדוש את בשרם בקוצים ולהוקיעם אחרי כן, ויהי מספר הנרצחים ביום ההוא כשלשת אלפים איש. ולהגדיל עוד מדורת אש הזעם בלבות היהודים הִכָּה מכות מות גם את האבירים (ריטטער) אשר מטעם הקיסר לא תדע בהם יד, ואחרי אשר זבו דמיהם מרוב מכותיהם, צוה לתלות אותם על עצים לעיני כל יושבי ירושלים. ובעת ההיא היתה ביריניקה אֲחות המלך אגריפוס השני במקדש ה' לשַלם נדר, ובשָמעה את ההרג הרב אשר חִלה פלאָרוס ביהודים, מִהרה וַתָּרָץ אליו יחֵפה וַתִּפֹּל לרגליו וַתֵּבְךְ, ותתחנן אליו בעד עַמָהּ, אך הוא מִלֵא את הוד מלכותה קָלון, בז לה, לָעַג לה ויגרש אותה מעל פניו, וכפשע היה בינה ובין המות.

232 § אז האמין פלארוס כי כל היהודים יחגרו חֵמות וישלפו חרב מתערה

למרוד ביד רמה, אך לא כאשר האמין כן היתה! כי ראשי הכהנים וכל תופשי התורה ואצילי העיר, התנפלו לרגלי העם אשר אמרו לְהִלָחֵם בו, ויקרעו את בגדיהם ויבכו ויתחננו אליהם לָשֶבֶת מריב ומלחמה לבל יעוררו את חמת המרצח הזה להֶרב את חלליהם ולהעצים את הרוגיהם. והעם שמעו בקולם בפעם ההיא, וַיִרְפּוּ מֵאַף ויעזבו חֵמה, ורבים מהם האמינו כי לא יוסיף עוד העריץ לערוץ אותם אחרי אשר כִּלָה בם כל חִצֵי זַעמו. וירא פלארוס כי נשקעה אש המֶרֶד בלבות היהודים, וַיִנְאָץ, וירע לו רעה גדולה מאד, ויתנכל לשוב ולהעלות את השלהבת ההיא ברב כח מבתחלה, ויאסוף אליו את ראשי הכהנים ואת נכבדי ירושלים ויאמר אליהם: “בזאת תִּבָּרֵש כי כֵנִים אתם, אם יַצֹא תֵצְאוּ לְקַדֵם בקול המון חוגג את צבאות הרומאים ההולכים מקיסריה ירושלימה –”. וכאשר הבטיחו אותו לעשות כן, שלח אל אנשי החיל ההם דברי פקודתו לבל יענו את היהודים שלום אם יקדמו את פניהם בשלום, ואם יעיזו להוציא תלונה מפיהם, אז יתנפלו עליהם בחרב ויעשו בהם הֶרֶג וְאַבְדָן. וכל הכֹהנים משרתי ה' הופיעו לעיני העם בלבוש השרד ובכלי הקדש אשר ישרתו בבית ה‘, ואחריהם יצאו כל הלוים וכל המשוררים והמזַמרים בכלי זִמְרָתָם, ויפלו על פניהם לפני כל המון עם ירושלים ויתחננו אליהם לעשות את מצות פלאורס ולצאת לקראת צבאות רומא בברכת שלום, וגם הכֹהן הגדול יצא בבגדים קרועים ואדמה על ראשו וְהַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ את ראשי העדה ואת כל בני העם להקים את מצות פלארוס, ואחרי עמל ויגיעה רבה, אחרי בכי ותחנונים ואחרי דברים רבים ונמרצים, הִטוּ את לִבּוֹת העם לעשות כן. ויהי כראות צבאות הרומאים את היהודים נוסעים לקראתם בהדרת כָּבוד לברך את בואם בשלום, לא פָנו אליהם וַיִבְזוּם, גם לא עָנו שלום ולא עמדו רגע קטן. אז לא יכלו אנשים אחדים לעצור באש עֶברתם היוקדת בחֻבם, ויוציאו עָתָק מפיהם על פלאָרוס הבֹּגֵד אשר הֵתַל בם, והנה פתאֹם לפתע הִשְׂתָּעֲרוּ הרומאים עליהם בִשְׂעָרָה וסופה וַיְרַצְחו בהם המונים המונים, והפרשים רדפו אחרי הנסים והנמלטים וירמסום בשעטות פרסות סוסיהם, ואשר הִתמלטו בְּעור שִׁנֵיהֶם ויגיעו עד שערי ירושלים, דחקו איש את אחיו לבוא ראשונה העירה, והחזקים הפילו את החלשים ארצה ויעברו עליהם וירמסום ברגליהם, וַיִפֹּל מהם עם רב ביום עברות ההוא. ויתר הפליטה באו העירה כסויי פצעים וחבורות ומכות אנושות; וצבאות רומא ההם רדפו אחריהם בחרבות שלופות לגרש אותם אל העיר החדשה לבל יתיצבו לפניהם בדרך הליכתם אל מצודת אנטוניא ללכוד משם את בית המקדש, ופלאָרוס התפרץ גם הוא עם אנשי חילו לעזור להם לתפוש את בית ה’, אך היהודים קדמו את פניהם ויסגרו עליהם את הַמְבֹאוֹת הַמוֹליכוֹת אל המצודה, וילחמו בהם בגבורה נפלאה, ורבים עלו על הגגות וימטירו עליהם חצים ואבני קלע, וַיִנָגְפוּ צבאות רומא לפני היהודים, וישובו בבשׁת פנים.

233 §

ופלאָרוס כָּתַב שׂטנה על היהודים אל קעסטויס גאַללוס שר צבא הרומאים בארץ ארם, ויטפול עליהם שקרים, וירשיעם כי הם שלחו ידיהם תחלה ברומאים, וכל אשר עוללו הרומאים ליהודים, העמיס הוא על ראשי היהודים, ויתנם לקושרים ומורדים ואנשי דמים ובני מָוֶת. אך גם שוֹעֵי ירושלים וביריניקה אחות אגריפוס המלך לא טמנו ידם בצלחת וישלחו גם הם ספר אל קעסיוס ויתאוננו על פלאָרוס ויספרו לו את כל אשר עולל ליהודים על לא חמס בכפם. וישלח קעסטיוס את נעאַפאָליטאַנוס שר החיָלים ירושלימה לחקור ולדרוש את דרכי היהודים ולהתחקות על שרשי הליכותיהם. ויהי בהיות השר ההוא בדרך, פָּגַש את אגריפוס המלך אשר נסע אז מאלכסנדריה, ויספר לו כי קעסטיוס שלח אותו לירושלים לדרוש ולחקור אֹדות הריב אשר בין היהודים ובין פלאָרוס, לראות מי הצדיק, וראשי הכהנים וכל אצילי בני ירושלים יצאו לְקַדם את פני אגריפוס המלך, וישפכו לפני מְרִי שיחם על מעשה הרצח אשר עשה פלאָרוּס בזדונו ואכזריות נפשו, ויחר לאגריפוס מאד, וחמתו בערה בו על עריצות פלאָרוס, ובכל זאת הִשְקִיעַ אֶת אש זעמו בסתר לבבו, ולעיני נעאַפאָליטאַנוס הוכיח אותם תוכחת מְגֻלה (מאהבה מְסֻתֶּרֶת) על אשר לא התאמצו בכל לבבם ובכל נפשם להחזיק במעוז השלום – ומזמתו היתה לשַׁבֵּר בזה את גאון היהודים לבל יתגרו מלחמה ברומאים אילי הארץ ואדירי התבל. אך בין כה וכה באו גם כל יושבי ירושלים לקבל את פני אגריפוס ונעאַפאָליטאַנוס, והאלמנות הרבות אשר רָצַח פלאָרוס את אנשיהן, נפלו ארצה לרגלי אגריפוס ותצעקנה ותבכינה וַתְּיַלֵלְנָה על מעללי פלאָרוס הרוצח, ולקול יללתן נשאו כל היהודים את קולם ויבכו גם הם בכי תמרורים מנהמת לבם. אחרי כן בא אגריפוס ונעאַפאָליטאַנוס ירושלימה, ובעיניהם ראו את הַשַׁמוֹת אשר שָׂם פלאָרוס בעיר, ואת כל עלילות רֶצח אשר עולל ליהודים אנשי השלום. ונעאַפאָליטאַנוס נוֹכָח וידע נאמנה כי היהוּדים לא יחפצו למרוד ברומאים, ורק על פלאָרוס חרה אפם, וישב אל קעסטיוס וישיבהו דבר באמת ובתמים כי רק פלאָרוס חָטָא ואשם, והיהודים חַפִֹים מפשע.

234 §

וראשי הכהנים גם קהל גדול מאזרחי ירושלים, נִקהלו בהיכל המלך ויחלו את פני אגריפוס לתת להם רשיון לשלוח מלאכים אל הקיסר נעראָ להרשיע את פלאָרוס בטרם יְקַדֵם הוא את פניהם וִיהִי צדיק בריבו –. אולם אגריפוס ידע מאד את נפש נעראָ כי יִבְעַר כמעט אַפּו על עַם היהודים באהבתו את פלארוס ובשנאתו אותם מכבר וְיעש להם רעה לא יוכלו כַפרה – ועל כן הִקְהִיל (אגריפוס) את כל יושבי ירושלים אל הָאוּלָם הגדול אשר במקדש ה', והוא עם ביריניקה אחותו התיצבו על מקום גבוה וישא מְשָלו וידבר באזני העם דברים רבים במועצות ודעת ובלשון למודים ושפה ברורה. דבריו היו כאש פלדות וכפטיש יפוצץ סלע, הוֹכֵחַ הוֹכִיחַ אותם על אשר ירהיבו בנפשם עֹז לעשות מלחמה עם רומא האדירה אשר כל חוג הארץ יכרע וישתחוה לה. הָעֵד הֵעִיד בם כי אם לא ישובו מחשבות אוֹנָם אָבֹד יאבדון, ארצם תהיה לְשַׁמָה ובית מקדשם לשרפה מאכלת אש, גם הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אותם לָשֶבֶת מריב עד אשר יֵאָפֵס הַמֵץ, יִכְלֶה שֹׁד וְיִתֹּם רֹמֵס מן הארץ –. ובדַברו את דבריו הנמרצים מתוך לַבַת אש רגשותיו, לא יכל להתאפק וַיֵבְךְּ בכי גדול מנהמת נפשו העצובה, גם ביריניקה אחותו העדינה בכתה בכי תמרורים. אז התעוררו כל יושבי ירושלים כאיש אחד לשמוע לעצת אגריפוס, וילכו אחריו ואחרי ביריניקה אחותו אל אוּלַמֵי בית המקדש אשר הָרְסו בידיהם לבל יתנפל פלאָרוס על המקדש, וַיָחֵלוּ לבנות האולמים ההם כעצת אגריפוס, ושרי המועצה מהרו וילכו לאסוף את כסף המס לאוצר הקיסר, וישמח אגריפוס מאד בראותו כי חפצו הצליח בידו להשקיע את אש המרד אשר נשקה זה מעט בבית יהודה. אפס כי בדברים מעטים שִחֵת את דבריו הרבים ואת כל עמָלו ויגִיעוֹ, כי כאשר חִלה את פני העם לבל יבעטו גם בפלאָרוס עד אשר ישלח להם הקיסר פֶּחָה אחר תחתיו, התמרמרו עליו כל בני העם, ורבים מֵעַזֵי הנפש נועזו לחרף ולגדף אותו קול רם, ואנשים אחדים הוסיפו עוד סרה לְסַקֵל באבנים לעֻמָתו וּלְעַפֵּר בֶּעָפָר, ומלאכים באו אליו להגיד לו בשֵׁם כל העם כי ימהר לצאת מתוך העיר –. וירע הדבר מאד בעיני אגריפוס, וישב אל ארץ ממלכתו, וירושלים נותרה באין שר ומושל, כי פלאָרוס נסע כבר מהעיר וישב לקיסריה.

235 §

אז מצאו פריצי ירושלים את ידיהם להוציא את מזִמות לבבם לאוֹר. רבים מהם התגודדו וילכדו את המצודה הנקראת בְּשֵׁם מַסַדָה, ויהרגו את הרומאים אשר בתוכה, ויציגו בה אנשי מלחמה מקרב אחיהם. ורבים מהם נקהלו בירושלים ויבואו אל מקדש ה', ובראשם אליעזר בן חנניה (ענני) הכֹהן הגדול פְּקִיד בית המקדש, ויגזרו אֹמר לבל יקריבו עוד הכהנים קרבנות בעד שלום הקיסר ולבל יקבלו עוד מתנות וזבחי נדבה מכל בני הנכר, וימרדו במלכות ביד רמה, ויריעו תרועה גדולה, ויקראו: “חרב על הרומאים! –”. אז נבהלו אלופי יהודה וכל שריה וכהניה, בידעם כי הקיסר יפקוד עליהם את עֲוֹן המֶרד ביתר עז באשר כי ראשי העם המה, וימהרו וישלחו מלאכים אל פלאָרוס ואל אגריפוס לחלות את פניהם כי ימהרו לשלוח אליהם אנשי מלחמה להשביח את שְׁאוֹן הַקֶשֶׁר והמרד בעיר, אך פלאָרוס שמח מאד על המרד ההוא, וַיְעַט במלאכים ההם ויגרשם מעל פניו, ורק אגריפוס שלח שלשת אלפים אנשי חיל, ובראשם דרויש שר צבאו הראשון ופיליפוס בן יהויקים שר צבאו השני, לעמוד לימין שועֵי ירושלים ואציליה לכַבּוֹת את שלהבת אש המרד.

236 §

ויהי כבוא חיל אגריפוס בשערי ירושלים, וַיִלָווּ אליהם כל ראשי העיר וראשי הכהנים ויתפשו להם את העיר העליונה. ואליעזר בן חנניה עם חיל הפריצים תפשו להם את עיר התחתונה ואת בית המקדש וילחמו עם חיל אגריפוס שבעה ימים רצופים, אך ידיהם לא עשו תושיה עד אשר נספחו אליהם הַסִּיקַרִים וּזְרֹעָם הושיעה למו להחליש את אנשי מלחמתם וללחוץ אותם לנוס אל ארמון המלך הורדוס בעיר העליונה. אחרי כן השתערו הפריצים על מצודת ציון (אנטוניא) וילכדוה וישרפוה ויהרגו את הרומאים אנשי המצב, וישובו אל ארמון הורדוס להוריד גם עז מבטחו, אך אנשי אגריפוס המטירו עליהם זיקים חצים ומות וישחיתו בהם עםד רב, והנה לשמחת לבבם בא מנחם בן יהודה הגלילי22) בשערי העיר נֶאזר בגבורה וַיִלָוֶה אליהם עם כל אנשי חילו, וכֻלם יחד הִרעישו את חומות הארמון עד כי אמרו הנצורים נואש. ואנשי אגריפוס שלחו דברי שלום אל מנחם ושרי הפריצים ויתחננו אליהם לתת להם ידים לצאת מתוך הארמון בשלום ולשוב אל עריהם. וַיֵעָתֵר להם מנחם ושרי הפריצים ויתנו אותם לצאת ממסגרותיהם, הם וכל היהודים אשר ברגלם, אך הרומאים לא עשו את החסד הזה, כי הקדישו אותם ליום הרגה. אחרי צאת צבאות אגריפוס מהארמון, נסו הרומאים מתוכו וַיִשָגְבו בתוך המגדלים הבצורים אשר כוננו ידי הורדוס, הלא הם: מגדל היפיקוס, מגדל פיזיאל ומגדל מרים. כי הם בגבה אפם וברוב גאונם לא אבו לבקש חנינה מאת היהודים השפלים והנבזים בעיניהם. והפריצים צרו על המגדלים ההם לכל ימלט איש מכל גדודי הרומאים הסגורים בתוכם, ומנחם הגלילי ראה כי הגדיל לעשות, ויעד גאה באון ויתנשא ויאמר: “אני אמלוך כי לי יאתה המלוכה”. וירע הדבר בעיני אליעזר בן חנניה הכהן הגדול ובעיני כל הפריצים וילחמו במנחם ויהרגו אותו ואת כל שריו וסריסיו ומתי סודו. והרומאים המסֻגרים בתוך המגדלים, ראו כי בא קצם ואבד מנוס מנהם וישפילו את גאות לבם ויכניעו את רוח עריצותם, ובעצת מיטיליוס שר צבאם שלחו מלאכי שלום אל אליעזר להתחנן בעד נפשם לתת אותם לצאת ממסגרותיהם אחרי הסגירם בידו את אֲזֵנֵיהֶם ואת כל רכושם, ואליעזר קבל את המלאכים ההם בשמחה ויכרות עִמָם ברית שלום, וַיִשָבַע להם כי לא תגע בהם יד, וגם כל הפריצים נשבעו כן, אפס כי אחרי אשר הסירו הרומאים את כלי מלחמתם מעליהם, התנפלו עליהם הפריצים בחרבותיהם ויהרגום, והרומאים לא עמדו על נפשם, רק הוכיחו אותם על אשר הפרו את בריתם ושבועתם, ומיטיליוס שר הצבא התחנן אליהם על נפשו וַיִשָׁבַע כי יִמול את בשר ערלתו ויתיהד, וישמעו הפריצים בקול תחנוניו ולא המיתוהו.

237 §

וכל שוֹעי ירושלים אוהבי השלום שערו שער על השערוריה ההיא אשר עשו הפריצים ביום השבת, ובמסתרים בכתה נפשם על הרעה הנשקפת על בת יהודה על ידי הרג ההרוגים ההם. והנה בעצם יום השבת ההוא ובעצם השעה ההיא, התנפלו היונים והארמים בעיר קיסריה על היהודים הגרים בה וַיְרַצְחוּם, ובמשך שעה אחת רָצחו יותר מעשרים אלף איש, ופלאָרוס עם גדודיו תפשו את הנסים והנמלטים ויאסרום בזִקים וישלחום אל אניות הרומאים לעבוד שם עבודת עבד. הרצח הנורא ההוא הִצית אש נקם ושלם בלבות כל היהודים, ויקומו כאיש אחד לנקום את דמי אחיהם וישתערו על כפרי הארמים וישחיתום, ויתנפלו על רבת בני עמון, על חשבון, על גזרה ועל בית שאן ויהרגו בשונאיהם המונים המונים, ומשם עלו על גדרה, על היפוּס ועל גולון ועוד ערים רבות וישרפו אותן באש ויעשו נקמות ביושביהן. אחרי כן עלו על קֶדֶש ארם, על עכו, על גבע, ועל קיסריה וישימו בהן שַׁמוֹת בחרב ובאש דם, גם שומרון ואשקלון לא שגבו מהם, וגם את אנטידון ואת עזה ערו עד היסוד ויעשו הרג רב ביושביהן.

238 §

אז קמו כל הארמים על היהודים הגרים בתוכם להשמידם ולכלותם, והיהודים התיצבו לפניהם וילחמו בם. כל ארץ ארם נהפכה אז לשדה מלחמה, בכל עיר ועיר אחת חרב ואנקת חלל, ויכַלו ימיהם בהרג וקטל, ולילותיהם בחרדות ואימת מות, אך הארמים יושבי סקיטופליס לא שלחו ידם ביהודים, כי שלמים הם אתם, והיהודים הוכיחו לעיניהם את אמונתם בצאתם בחרב על אחיהם אשר באו להכות גם את סקיטופליס, וילחמו בהם ויגרשום ויצילו את הארמים יושבי העיר מידם. אפס כי אזרחי העיר יראו פן ינחמו היהודים על הרעה אשר עשו לבני עַמם וְיִתְרַצוּ אליהם בראשי הארמים, ועל כן התנכלו הסקיטופלים וידברו בערמה אל ראשי היהודים יושבי עירם לאמר: “תנו לנו אות אמת כי שלמים אתם אתנו באמת! וזה לנו האות אם יצֹא תצאו כלכם מתוך העיר, אתם ונשיכם ובניכם וטפכם ותשבו ביער הקרוב אל העיר עד אשר יעלו אחיכם היהודים מעלינו וישובו לארצם –”. ויעשו כן היהודים בתם לבבם, ויצאו מתוך העיר עם נפשות כל אנשי ביתם וישבו ביער הקרוב אל העיר. שני ימים נחו שקטו הארמים למען תפוש את היהודים בלבם להאמין באמונתם ולא יזהרו מפניהם. אך בלילה השלישי התנפלו פתאם על היהודים אשר מַרְבִּיתָם יָשנו ביער ואשר כֻּלם היו בלי כלי קרב ומלחמה, וכאריות משחיתים טָרְפו אותם וַיְרַצְחו אנשים ונשים וטף ולא חִיו כל נשמה. מספר הנרצחים היה יותר משלשה עשר אלף נפש, והמרצחים לקחו להם את כספם וזהבם, את הונם ורכושם וכל אשר להם.

239 §

וכל הארמים שמעו את אשר עשו הסקיטופולים להיהודים, וישמחו וימחאו כף, ויעשו כֻלָם כאשר עשו הם. אזרחי אשקלון הרגו ביהודים היושבים בתוכם אַלְפַּיִם וחמש מאות איש. אזרחי עכו הרגו יותר משני אלפים איש, ואשר לא הרגו בחרב השליכו בבתי כלאים אסורים בכבלי ברזל. יושבי צֹר רצחו המון יהודים רבים בעירם, ורבים מהם סגרו על מַסגר בְּאַשְמַנֵי בוֹר שחת. יושבי גדרה והיפוס הכריעו לטבח את כל בחורי היהודים אשר כֹּחַ בהם לתפוש חרב בכף ואת כל אנשי החיל אשר יש לאל ידם לעמוד על נפשם, אך את הזקנים והחלשים וְרַכֵּי הלבב צָמְתוּ בבית האסורים. וכן עשו גם כל הארמים בערי ארצם. גם בארץ ממלכת אגריפוס שֻפכו דְמי יהודים רבים על ידי איש דמים וּשְׁמוֹ נוֹאַרוּס אשר הִקִימוֹ אגריפוס להיות נָגיד ומצַוה בממלכתו עד שוּבוֹ מדרכו, כי הוא הלך אז לאנטיוכיא לֵרָאות את פני קעסטיוס גאללוס השליט העליון בארם ע"פ קיסר רומא. גם בעיר אלכסנדריא אשר במצרים היה אז הֶרֶג נורא ואיום, כי קמו עליהם היונים להשחיתם ולכַלותם, גם אלכסנדר טיבעריוס הַשַלִיט באלכסנדריא, שלח בם את צִבאת הרומאים אשר אתו, וַיַתֵּר את ידם להשמיד את כל היהודים הרבים והעצומים אשר בעיר ההיא ושללם לבז. אין מספר לחללי היהודים אשר נפלו לפי חרב הרומאים והיונים ביום חֲרוֹן אף ה' ההוא, ואין קֵצה להנרצחים אשר התגוללו בראשי כל חוצות, גם הנסים והנמלטים אל בתיהם, לא מִלטו חַיָתם, כי הרומאים שרפו עליהם את בתיהם באש ולא נמלט מהם איש, ובאש נקמתם הוסיפו עוד לילות ברצח: הָרוֹת בִּקֵעוּ, עוללים ויונקים נפצו על הסלע, אֵם על בנים רָטָשו, הֶעמיקו שִחֵתוּ! שְאוֹל חטאו!! ומי ייודע אם היה ביום עברות ההוא שריד ופליט לכל היהודים אשר באלכסנדריא לוּלֵי התנפלו שרידי הֶרֶג ופליטי רֶצַח אל אלכסנדר טיבעריוס ויבכו ויתחננו אליו לחוס ולרחם על שארית צאם ההרֵגה, ויצו להרומאים להשיב ידם מִבַּלֵעַ ולהשיב חרבם המלאה דם אל תערה.

240 §

וקעסטיוס גאַללוס השליט בארץ ארם, שמע את כל השערוריות אשר נעשו בכל מושבות היהודים ויעורר את כל חמתו רק על היהודים האומללים, באָמרו כי עם קשֵה עורף הם, עם סורר ומורה, ואם לא יְמַהֵר לעשות בהם שפטים בחרב ובדם, אז ירגיזו את כל הארץ וְיַרְעִישוּהָ בזדונם ובפחזותם. וימהר ויסע מאנטיוכיא ארצה יהודה להחרימה, וְאִתּוֹ כל אנשי צבאותיו וכל הגבורים המלֻמדים במלחמה, גם פרשים רוכבי סוסים אבירים, חַיִל רב ועצום עד מאד. ועל ההמון הנורא ההוא נוספו עוד צִבאוֹת כל מלכי הברית אשר באו לעזור לו להשקיט את מרד היהודים, המלך אנטיוכוס שלח אליו אלפים רוכבים ושלשת אלפים רגלים, אגריפוס המלך שלח אליו גם הוא שלשת אלפים אנשי חיל רגלִי גם פרשים רבים, המלך שוהם שלח יותר משלשת אלפים אנשי חיל, פרשים ורגלי, ועוד נסיכים רבים ורוזנים עם צבאות אנשי חילם נִלְווּ אל קעסטיוס וחילו הגדול, וכלם נסעו הלכו ארצה יהודה, לפניהם הלך הֶרֶג וָרֶצַח, וַיֵצֵא רֶשֶף וְקֶטֶב לרגלם, ובכל עיר וכפר אשר באו, הַרְגוּ את היהודים, שָמו את הבתים וַיַפְלִיאוּ להרשיע וּלְבַלֵעַ, עד בואם אל גֶבַע העיר הקרובה לירושלים מהלך חמשים שטאַדיען.

241 §

וירושלים היתה אז מלֵאה רבבות עם, כי כל היהודים נָהרו אז אליה לַחֹג בתוכה את חג הסֻכּוֹת, ויהי בְּהִוָדַע להם כי קעסטיוס גאַללום קרוב אל עיר ה' ומזמתו להשחיתה, שכחו את קדושת החג וישימו את כלי מלחמתם עליהם, ויתגעשו ויצאו משערי העיר, ובתרועת גבורה הִשְׂתָעֲרוּ על צִבאות הרומאים ועוזריהם, ויפילו עליהם חִתַּת אֱלֹהִים וּבִעוּתֵי יָהּ, וכאריות ונמֵרִים עָבְרוּ וְרָמְסוּ וְטָרְפוּ ואין מציל. והרומאים פָּנוּ להם עֹרֶף וינוסו במבומות מָוֶת, והיהודים רודפים אחריהם וּמַכִּים אותם מַכּוֹת חֶרֶב וְאַבְדָן, ולולי חָשוּ אז פרשים חדשים וְחֵיל רַגְלִי לעזור להם, כי אז עָשׂוּ היהודים כָּלָה בכל חיל קעסטיוס הגדול והנורא. אחרי הַנִצָחוֹן הגדול ההוא, שָבוּ היהודים ברול רִנה וישועה ובחצוצרות התרועה אל שערי ירושלים, ושמעון בן גיורה אחד מראשי גבורי היהודים רדף אחרי הרומאים הנסים וַיְזַנֵב בהם את כל הנֶחשלים אחריהם, וַיָפֶץ את מְאַסֵף מחנותיהם, וַיִשְבְּ מהם סוסים וחמורים גמלים ואתונות. כלי נשק וכלי חמדה לרוב, וישב עם כל השלל אל שערי ירושלים. והיהודים הֶעמידו צֹפִים על ראשי ההרים גם הֶחביאו אֹרבים בכל הגאיות ובכל הדרכים אשר יעבור בהם קעסטיוס דרך שלשת ימים ואין לפניו דרך אחרת לנטות על ימין או על שמאל. ויחרדו הרומאים חרדה גדולה בראותם את הרעה הנוראה הנשקפת אליהם ואין מידה מציל –. ואגריפוס אשר כל ישעו וכל חפצו כי ישלימו היהודים עם הרומאים לטוב להם, שלח מלאכים אל יושבי ירושלים לחלות את פניהם בשם קעסטיוס גאללוס ובשם כל הרומאים לכרות אתם ברית שלום, אך פריצי בני ירושלים המיתו את אחד מהמלאכים ההם, והשני ברח מהעיר כסוי פצעים ויתמלט בְּעוֹר שִׁנָיו. וַיִלוֹנוּ רבים מנכבדי ירושלים ומֵעַם הארץ על הפריצים אשר שפכו דמי מלחמה בשלום, אך הפריצים גרשו את המתלוננים במַקלות וּבְשַלֶכֶת אבנים על פניהם, ותהי מהומה גדולה בעיר וַתִּפְרָץ מריבה עזה בין הפריצים ובין אנשי השלום.

242 §

וקעסטיוס גאַללוס שמע מפי מרגליו כי פרצה מריבה בירושלים ומהומות רבות בתוכה, ויאמר: “עת לעשות מלחמה היא!” וימהר וישתער על עדת הפריצים אשר סביב שתו עליו ויפיצם לכל רוח, ויסע עם חילו הגדול ירושלימה לְהִלָחֵם בה, וַיִחַן בהר צֹפִים, שבע שטאדיען לפני ירושלים. שלשה ימים שָׁבַת וַיִנְפַש, וביום הרביעי הִצִיב את צבאותיו במערכות מלחמה לפני שערי ירושלים, והפריצים הציבו שומרים על כל שערי העיר לבל יפתחו אותם אנשי השלום לפני האויבים, אך בראותם את חֹסן הרומאים ואת מספרם העצום והנורא, עזבו את עיר החדשה ויחנו בעיר הישָנה, החזקה והבצורה מאד, גם התחבאו בתוך חומות בית המקדש. אז בא קעסטיוס בתוך עיר החדשה וישרוף אותה באש, ויבוא אחרי כן לְהִלָחֵם בעיר העליונה. אך הפריצים המטירו על צבאותיו חצים וחניתות ואבני קלע ולא נתנם להעפיל עֲלות על החומה. חמשה ימים רצופים התאמצו הרומאים לעלות בסערה על החומה, ובכל פעם הֲדְפוּם היהודים ויפיצום. ביום הששי צִוה קעסטיוס לראשי גבוריו לָשׂים כְּרִי ואילי ברזל על חומות בית המקדש צפונה, אך גם בפני הזאת לא עשו ידי גבורי רומא חָיִל, כי היהודים לחמו בהם מִמְרוֹמֵי הָאוּלַמִים וַיַכּוּם וַיַכְּתוּם ויגרשום כפעם בפעם. אז עלה חמת קעסטיוס עד להשחית וַיְצַו לאנשי חילו לעשות סֻכַּת מָגִנִים גדולה, ומבחר גבוריו נצבו תחת הסֻכָּה ההיא בלי כל פחד ומגור, כי כל החצים אשר ירו היהודים מעל החומה, התמוללו וישובו ריקם מפני חֶלקת נְחשׁת הַמָגִנִים, וחתרו הגבורים ההם וחפרו את חומות המקדש מתחת עד כי הגיעו אל פתחי שעריו ותהי לאֵל ידם להצית אש בשערים ההם ולתפוש את המקדש והעיר. אז חרדו הפריצים חרדה גדולה מאד, ורבים מהם נסו מהעיר לְמַלֵט את נפשם, ואנשי השלום שמחו מאד בראותם את מנוסתם וימתיקו סוד לפתוח את שערי העיר לפני הרומאים בשלום ולשום קץ להמלחמה ההיא –. אך לתמהון לבב כל אנשי השלום, נפלה אימתה ופחד פתאֹם על קעסטיוס גאַללוס, ויהי כאיש אשר חרב המות מונחת על צוארו, וַיְצַו לכל צִבאות גבוריו לנוס מהרה קל מירושלים –. ומאז ועד עתה אין מי יודע למה זה ועל מה זה חַת וַיִרְגָז גבור מלחמה ההוא בעת אשר ראה כי רָמָה ידו וַיַרְדְּ, את אנשי מלחמתו תחתיו? ומה ראה על ככה לנוס מנוסת חרב באין רודף? –.

243 §

והפריצים ראו כי נסו כל גבורי רומא במהומת מָוֶת, וַתְּחִי רוחָם, ויחליפו כֹח, ויאזרו חלציהם וירדפו בקול שָׁאוֹן נורא אחרי חֵילִ הרומאים, ויחרידו את כל צבאותיהם, ויתנפלו על המאסף ויהרגו בו עַם רב, פרשים ורגלים, כֻלם גבורים, ויריעו אף הצריחו וידיהם בעֹרף אנשי הֶרמס. מֻכִּים ועיפים באו הרומאים בלילה ההוא אל הר צֹפִים אשר חָנוּ שם בתחלה. ביום המחרת הִסִיעַ קעסטיוס את צבאותיו לנוס מאדמת יהודה אשר היתה לו לְחָגָא וְלִמְחִתָּה. אך היהודים הוסיפו לרדוף אחריו, וברוח גבורתם השתערו שנית על המאסף וישחיתו בו אנשים רבים, גם על הֶחָלוּץ יָרוּ זיקים חצים ומות ויהרגו עַם רב מאד. ובכל הדרך ההיא הִרְבו היהודים את חללי גבורי הרומאים והעצימו את הרוגיהם, גם שָׂרֵי אלפים רבים נפלו אז לפי חרב. ואחרי אשר נִגפו מגֵפה גדולה מאד ואָבדו את הוֹנָם ואת הַכְּבוּדָה אשר להם, באו עיֵפים ויגעים פצועים ונאנחים אל עיר גבע. בעיר ההיא חנה קעסטיוס שני ימים, ורוחו מרחפת על פני תהום פחדים ואימים מבלי מְצוֹא עצה ותחבולה איכה יִמָלֵט מיד היהודים. ביום השלישי ראה כי מספר היהודים האֹרבים לו הולךְ הלוך וגדול מיום ליום, וידע כי אך לרעתו התמהמה בעיר ההיא, ויצו לאנשי חילו לשום לדרך פעמיהם בלי התמהמה עוד רגע קטן. ולמען הָקֵל את מנוסתו, צִוָה לְאַבֵּד את כל הדברים הַמְיַגְעִים את אנשי החיל ומכבידים עליהם בכֹבד משאם. ואנשי החיל הרגו את הפרדים ואת כל בהמות משא ולא הותירו רק את הבהמות הנושאות את הכרים ואת אילי הברזל, את כלי המפצים ואת כל כלי נשק הכבדים. אחרי כן נסעו הרומאים לדרכם ומגמת פניהם לבוא אל בית חורון ללון שם, והיהודים לא נועזו להרגיזם בלכתם בדרך המלך, אך ברדתם במורד בית חורון, התנפלו עליהם ברבבותם וישיאו על כל צבאם מָות ואבדון, יען כי הרומאים נלחצו אז בין המצָרים וגיא הרים אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, איש את רעהו לחצו, ואיש באחיו התלכדו וַיְדֻבָּקוּ מבלתי יכֹלת להרים יד למשוך בקשת וּלְיַדוֹת חֵץ, והיהודים הִמטירו עליהם מִצַלעות ההרים פחים, חצים וחניתות ומות, אבני קלע ואבני שַלֶכֶת, ויפילו בהם עם רב וַיָהֹמוּ את כל גבוריהם. רבים מהם נפלו למַשואות נצח במעמקי השוחות והתהומות הנוראות אשר בגיא צלמות ההיא ורבים נִרמסו בפרסות הסוסים אשר השתובבו אז בעת שלטון המות. אז ראו הרומאים כי אבד נצחם ותוחלתם, ואבד כל מנוס ומפלט מִנהם ואין מִקְוֶה להנצל מֵרֶדת שחת, וירימו במָרום קול יללת שבר, קול נאקת מות, קול זעקת שֹׁד ואנקת חלל, קול נהי נורא מפָרק הרים ומשבר סלעים, ולעֻמתם הריעו היהודים תרועה גדולה, תרועת ששון ושמחה, קול רנה וצהלה, קול עֲנות גבורה וקול נקמה. קץ הרומאים (צִבאות קעסטיוס גאַללוס) בא בא ולולי בא הלילה וַיְכַס את עֵין הארץ בְּמַשָׁאוֹן וְצַלְמוֹן, כי אז לא נותר מהם שריד ופליט. בֶּאֱשוּן חֹשֶׁךְ ואפלה התגנבו גבורי רומא ויבאו אל בית חורון עיפים, מֻכּים ופצועים. והיהודים התיצבו לאלפי אלפים על כל הדרכים לסגור עליהם את הדרך ולהסגיר לַמָוֶת חַיָתם.

244 §

וקעסטיוס נוֹאָש ולא מצא נתיב ודרך לצאת מבית חורון ביד רמה, וישם אל הערמה פניו, ויבחר ארבע מאות איש מבחירי אנשי חילו, אַבירי לב ואמיצי רוח אשר לא ישובו מפני כל, ויציגום על הסוללות אשר סביבות בית חורון, וַיְצַוֵם להציב על הסוללות את הדגלים ואת הנשרים עם כל אותות המלחמה, למען יאמינו היהודים כי כל אנשי צבאותיו נְחִתִּים עוד שמה, והוא עם יתר אנשיו השליכו את כלי נשקם הכבדים וינוסו מהרה קל בחשכת הליל, וילכו מהלך שלשים שטאַדיען בלילה ההוא, ויהי באשמורת הבקר וַיִוָדַע ליהודים ערמת קעסטיוס, ויחר להם ויתנפלו על ארבע מאות איש ההם אשר הניחם שר צבאם ויהרגו אותם עד אחד, וימהרו וירדפו אחרי קעסטיוס. אך הוא חָמַק כבר ויעבור מהלך רב בלילה ההוא, ולמחרת דָפַק את צבאותיו לנוס במרוצה נמהרה עד כי מרוב פחדם השליכו ארצה את כל כלי התּוֹתָח ואת הכרים ואת אילי הברזל וכל כלי המפצים אשר להם. והיהודים לקחוּ להם את כלי משחית ההם, וַיְפַשטוּ על החללים, ויקחו את כל החֹסן וכל היקר אשר הניחו הרומאים אחריהם, ובקול רנה ותודה, בשירי הללויה ושירי עֹז שבו לשערי ירושלים. התשועה הגדולה ההיא היתה בשמיני לחֹדש חשון, בשתים עשרה שנה להקיסר נעראָ (ג“א תתכ”ו 66 לספהנ"ו).

245 §

וקעסטיוס גאללוס שלח מלאכים אל נעראָ (אשר שָכַן אז באַכאַיאַ) לְסַפֵּר לו את מגֵפת הרומאים ולהעמיס את עֲוֹן מֶרֶד היהודים על ראש פלארוס, באמרו כי בגלל אשר הציק להם עד דַכָּא, נִלחצו לעמוד על נפשם בחרב נוקמת. אך הארמים גם אזרחי דמשק בשמעם את המגפה אשר הפגיעו היהודים ברומאים, נמלאוּ חֵמָה ויתנפלו על היהודים הגרים בתוכם וַיְרַצִחוּם, ומספר הנרצחים מאה אלף איש. והיהודים אשר שבו מהכות את חיל קעסטיוס גאַללוס, לא שמו לבם אל הרֶצח ההוא, רק התאמצו להפנות אליהם את לבות אנשי השלום אשר רוחם נאמנה את מלכות רומא, וּלְפתּוֹתָם להָריק חרב על הרומאים, ויקהילו את כל נכבדי ירושלים ואציליה אל בית המקדש, וימתיקו סוד על אֹדות המלחמה, גם בחרו להם שרי חיָלים ושרי צבָאות. וכל ראשי האספה ההיא שָׂמו את יוסף בן גוריון ואת חנניה (ענני) הכהן הגדול לשליטים עליונים בירושלים, את יהושע בן סאַפיאַ אחד מראשי אדום (אשר יושביה שמרו את משמרת תורת משה וישראל מימי הורקנוס הראשון). את יוסף בן שמעון הִפקידו לשר צבא על יריחו ובנותיה; את מנשה בעבר הירדן, את יוחנן הנזיר (ממפלגת האיסים) על גליל תמנה, על עיר לִידָה, עיר יפו ועיר חמת; את יוסף בן חנניה על גלילות עפני ועקרבים, ואת יוסף בן מתתיהו מגזע הכֹהנים החשמונאים, שָׂמוּ לשליט ושר צבא בגליל העליון וגליל התחתון, וגם את מבצר גמלא נתנו בידו בעת ההיא.

246 §

והאיש יוסף בן מתתיהו, הגדיל לעשות בארץ הגליל, ותהי ראשית מעשהו להפיק רצון מאת ראשי הארץ ההיא, בידעו נאמנה כי רק אז יחילו דרכיו בכל עת, ויבחר מאצילי בני הגליל שבעים זקנים וימַלא את ידיהם הַמְשֵׁל ושלטון להיות שופטים בכל הארץ כהסנהדרין הגדולים אשר בירושלים, ובכל עיר ועיר הקים שבעה שבעה שופטים לשפוט את העם בכל עת, וכל הדבר הגדול אשר יִפָּלֵא מהם יביאו אל שבעים הזקנים ההם, וכל הדבר הקטן ישפטו הם. ואחרי אשר שם משפטי צדק וחקי חיים בארץ הגליל בלב תאֻנה אליה רעה מִבַּיִת, חָשַב מחשבות להָגן בעדה לבל תִּפָּקֵד רע גם מִחוּץ. ובידעו כי הרומאים יתנפלו לראשונה בארץ הגליל, מִהר לְבַצֵר אותה בידים חרוצות, ויחַזק את יודפת (Jotapato), את באר שבע (Bersaba), את שלֵם (Selamin), את יפו ואת שגוב (Sigoph), את הר תבור, את טאַריכיא (Tarichea) ואת טבריא. את המערות אשר על חוף ים כנרת בגליל התחתון, ואת המבצר הנקרא בשם סלע עכבר, את זיף (Seph), את יבנה ואת מירוט (Meroth) בגליל העליון, ובארץ גולון (Gaulanitis) בצר את עיר סילייקיא (Seleukeia), סוגנה (Sogane) גמלא (Gamala). ואת גוש חלב (Gishala) חִזק יוחנן בן לוי ויבן לה חומה נשגבה בפקודת יוסף ומצותו. ויוסף היה המנצח על עושי המלאכה. וככלותו את מעשה המבצרים, הֵרִים מארץ הגליל כמאת אלף איש לצבא, וַיְלַמֵד ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה.

247 §

ויהי כשמוע הקיסר נעראָ את המגפה אשר נִגְפו צבאות גבוריו לפני היהודים, התעצב מאד אל לבו ונפשו ידעה לו רעה גדולה, ויהי כמתעתע. אך ברוב גאונו הִבְלִיג על חרדת לבבו ויתחפש לעיני הרואים כאיש אשר מנוחה שאננה בחֻבו, ויתראה כמתקצף על שרי חיליו, ויקרא בזעם אפו: “לא גבורת היהודים רק רפיון ידי שרי חֲיָלַי היו נְסִבָּה להמגפה ההיא”!. ואף כי התאמץ להסתיר את מבוכתו וחרדתו, בכל זאת עָנתה בו הָעֲנָנָה החשֵכה הָרֹבֶצֶת על מִצְחוֹ כי סער גדול יִסֹב בקִרבו וְנִתְּקוּ מורשי לבבו –. רבות מחשבות חשב נערא את מי ישלח לְהִלָחֵם ביהודים, עד כי לאחרונה החליט לשלוח את אספסינוס23) (еϲпаϲіанъB) שר הצבא, יען כי מלֻמד מלחמה הוא מנעוריו, ובגבורתו הכניע את הגירמאַנים ואת הבריטונים ועד רבים עמים. ויסע אספסינוס עם צבא גבורים ארצה יהודה למלחמה, ואת טיטוס בנו שלח לאלכסנדיא להביא משם את הלגיון החמישי והעשירי, ותהי ראשית דרכו לעבור את ההעלעספאָנט, ומשם בא ארצה ארם ויאסוף אליו את כל אנשי החיל אשר שם, ומשם נסע לעיר אנטיוכיא, ושם חִכָּה עליו אגריפוס המלך עם אנשי חילו. מאנטיוכיא נסע לעיר עכו, ומשם באו אליו מלאכים מאת היהודים היושבים בצפורי לברכו בשלום ולחלות פניו לתת להם אנשי מלחמה לשמור את עיר מולדתם מפני יתר היהודים המתפרצים, ואספסינוס קִבֵּל אותם בשלום ויתן להם את שאלתם וישלח אליהם ביד פלאקידוס (Placidus) שר החילים אלף פרשים וששת אלפים רַגְלִים. אך אנשי חיל ההם הִרְבּוּ הרע, שטו עברו בארץ לשלול שלל ולבז בז, גזלו, חמסו גם שפכו דמים לרוב. לשוא התאזר יוסף הכֹהן עֹז לְהִלָחֵם בגדודי השודדים ההם ולקחת את עיר צפורי מידם, כי העיר ההיא היתה בצורה מאד ושגבה ממנו, והיהודים היושבים בה לא אבו להשלים עִמוֹ ולהסגיר את עירם בידו. והנה תחת אשר התאמץ יוסף הכהן להיטיב לבני ארץ הגליל, הֵרַע עוד להם כי הכעיס את לב הרומאים על ידי המלחמה אשר נלחם בחיל פלאַקידוס, ומהיום ההוא והלאה פרצו הרומאים כשפעת מלאכי שחת בארץ הגליל, רצחו הרגו, טבחו אנשים ונשים גם עוללים ויונקים. והנסים והנמלטים לא מצא מָנוֹס וּמִפְלָט רק בערי המצור אשר בנה יוסף.

248 §

ובין כֹה וכֹה דָאָה טיטוס כנשר ויבוא מֵאַכאַיאַ לאלכסנדריא, ויקח מתוכה את הרומאים אנשי המלחמה, וַיַסִיעַם אִתּוֹ אל עכו אשר ישב בה אז אספסינוס עם אנשי חילו. ומכל הארצות נָהרו אל אספסינוס אנשי חֵיל חדשים לבקרים, ועליהם נוספו עוד גם צבאות המלך אגריפוס, חיל המלך אנטיוכוס וחיל המלך שוהם, גם חיל מלכות (Malchos) מלך עֲרָב. ופלאקידוס חשב מזמה ללכוד את עיר יודפת לעשות לו שֵׁם בגבורים וּלְהִכָּבֵד בעיני אספסינוס וטיטוס בפָתחו לפניהם את שערי כל ארץ הגליל, כי אם ישמעו יושבי הגליל כי נלכדה יודפת הבצורה בכל מבצרי ארצם, יפתחו לפני שרי הצבאות ההם את שערי כל עריהם בלי שאון ובלי רעש מלחמה. כן חָשַׁב פלאקידוס וכן האמין בלבבו, אך שגה מְשֻׁגָה רבה מאד! כי גבורי יודפת יצאו לקראתו ביד חזקה ובזרוע נטויה ויגרשוהו במכות חדרי בטן, עד כי נָס הוא וחילו הגדול מנֻסת חרב ויתמלטו בעור שִׁנֵיהֶם. ואספסינוס נסע בעת ההיא עם צבאות גבוריו הרבים והעצומים מעיר עכו להשתער על ארץ הגליל בסערת מלחמה, ויגיע עד קְצֵה גבול הארץ ההיא. אימתה ופחד, מְחִתָּה ופלצות נפלו על כל היהודים יושבי הגליל בראותם את מסע רבבות גבורים ההם, את עֱזוּז נוראותיהם ואת מערכות צבאותיהם וּמִשְׁטָרֵיהֶם. גם אנשי יוסף הכֹהן החונים בקרבת עיר צפורי על יד עיר גאריס, חרדו חרדה גדולה מא וינוסו בשבעה דרכים בטרם הניף עוד אספסינוס עליהם חרב ובטרם ראיתם עוד את פניו, וַיִוָתֵר רק יוסף עם מְתֵי מעט וַתִּקְצָר ידו להתיצב לפני אספסינוס, ומה גם בראותו כי נמוגו כל יושבי הגליל מפני הגבור הנורא ההוא ונפשם אִוְתָה להתרפס תחת רגליו. אמנם אף כי ראה יוסף מראשית אחרית דבר המלחמה ההיא כי רעה תבוא על כל היהודים לרגלה, בכל זאת אזר כגבר חלציו לעמוד בפרץ בעת רעה ההיא, וינס עם האנשים המעטים אשר אתו לעיר טבריא לַמְתִּיק עצה ולהתיעץ איכה יעשה?.

249 §

ואספסינוס לכד את עיר גברא ויך כל זכורה לפי חרב וישלל שללה וישרוף אותה באש. אחרי כן גמר אֹמר להשתער עם רבבות גבוריו על יודפת ולהבקיע אותה אליו, (ג“א תתכ”ז 67 לספהנ"ו). כשמוע יוסף הכֹהן את מזמתו, מהר ויעזוב את טבריא ויבוא בשערי יודפת לעזרת לֹחמי מלחמות ה' אשר בתוכה. ואיש יהודי אשר נפל אל אספסינוס, בִּשר לו כי נסגר יוסף במבצר יודפת, גם יָעַץ לו למַהר ולהרעיש את העיר ברעש מלחמה, כי אם ילכוד את העיר הבצורה ההיא ואת יוסף הכֹהן, אז ימוגו כל יושבי ארץ יהודה מפניו וְיִכָּנְעוּ תחת ידו.

250 §

עיר יודפת היתה בנויה על ראש הר סלע מצוק וגבוה מאד, וסביב לה משלש רוחותיה תהומות רבות ונוראות אשר אין חקר לעמקן ואשר תחרד רוח כל בשר איש הצופה ומביט מראש ההר אל עִמְקֵי שְׁאוֹל ההם, ורק לפאת צפונית לא היה ההר ההוא זקוף ורם קומה עד כי משם יכל האויב להעפיל עֲלוֹת אל העיר, ועל כן בנה שם יוסף חומה נשגבה אשר שִׂיאָהּ לָעָב הִגִיעַ וְחֹסֶמֶת היא את האויב מִקְרוֹב אליה. וזולת ההר הרם והנשא אשר נבנתה העיר עליו, סַבּוּ את עיר המבצר עוד הרים רמים וגבעות נשאות עד כי לא שְׁזָפַּתְּה עֵין רֹאִי כי אם בגשתו אל החומה אשר סביב לה. הנה זאת תורת עיר יודפת.

251 §

אך אספסינוס אִמץ את לבו לְהִלָחֵם עליה מבלי פְנוֹת אל חסנה ותעצומותיה ואל הגוי העז ומר הנפש היושב בה. במלחמה הגדולה והנוראה ההיא, חשפו יושבי יודפת את זרוע עֻזם והוכיחו לעיני רבים עמים כי היהודים אשר נֶחשבו לְעַם לֹא-עָז, עֹז בידם לָעוֹז על עַם עָז, וגבורה בימינם להתגבר על רבבות גבורים עריצים המרעישים תבל ומלואה ברעם גבורותיהם, עד כי גם אספסינוס הֶעָשוי לבלי חָת, חַת וירעד מפני מְתֵי מעט יושבי יודפת, וְנֶשֶׁר רומא שַׁח ויתפלץ מקול נַהמת גור אריה יהודה! –. ימים רבים חָגרו כל צבאות הרומאים עֹז ותעצומות ובמלחמות תנופה לחמו את יושבי יודפת, אך היהודים שָׂמו בהם שֵׁמוֹת יום יום, השיאו מָות על אגפי גבוריהם, הרסו את מבצרי תחנותיהם, שרפו באש את כלי המצור ואת כלי המפצים וימחצו רגליהם בדמי צורריהם, עד כי נבהלה נפש אספסינוס, וַיְצַו לכל עַמוֹ להשיב את חרבם אל תערה. רק ישימו על העיר מָצוֹר לבעבור יִשָׁבֵר כל מטה לחם בתוכה ויושביה יתמוגגו ברעב וצמא עד כי יתנו להם יד לעשות בהם כטוב וכישר בעיניהם –. אך גם בדבר הזה לא הֵפִיק זְמָמוֹ, כי היהודים וְיוֹסֵף הכֹהן שר צבאם, התנפלו עליו יום יום בחרב ובאש, וַיַרְבּוּ חללים בצבאותיו, עד כי חשב אספסינוס בלבו כי לא הוא שָׂם על היהודים מָצוֹר רק הם צָרִים אותו. ובראותו כי אָזלת ידו לתפוש את העיר דם בתגרת יד המָצור, שָׁב שנית לְהִלָחֵם בה בחזקת היד, ויצו להעלות את הַכָּרִים ואת אֵילֵי הברזל על מְרום הסוללה אשר שפכו אנשי חילו, וּלְנַגח את חומת העיר לילה ויום עד רִדְתָּהּ.

252 §

אֵיל הברזל העֲלָה על הסוללה וְהוּכַן הסוכך למחסה ולמסתור על המנַגחים מפני החצים אשר יַמטירו עליהם היהודים מראש החומה. במדחֵפה הראשונה, נִרעשה החומה, והיהודים רָגזו וירימו קול זעקת שבר, אך יוסף הִמציא תחבולה להחליש את עָצמת הָאַיִל, וַיְצַו לקחת שקים ולמלאות אותם מוֹץ וּמַפַּל בָּר ולהורידם מהחומה בכל עת אשר ישא האיל את קרני הברזל לנַגח את החומה למען יִנְעַץ את קרניו בשקים הָרַכִּים ההם וְיַתֵּם לריק כֹּחוֹ –. אך הרומאים לקחו בַדִים ארוכים ויקשרו בראשיהם מַגָלִים ולהבות חרבוֹת וַיְנַתְקו את החבלים אשר השקים תלוים עליהם, ויוסיפו לנגח את החומה אשר נבנתה לפני ימים מעטים ולא יָכלה כַּלְכֵּל את מדחפות האיל הגדול והנורא ההוא. בעת צרה ההיא הִגְדִיל איש יהודי לעשות גבורות נפלאות אשר ראויות הן לְהִכָּתֵב בספר דברי הימים. שֵׁם האיש ההוא אליעזר בן שַׁמָי יליד עיר סאב (Saad) בארץ הגליל. כי בראותו איך תחוג תנוע החומה ממהלומות אֵיל הברזל, הרים אבן גדולה מאד וַיַשְׁלֵךְ אותה מראש החומה בכֹח גדול על הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר את ראשו ויפוצץ את קרניו, וכרגע קפץ מִמְרום החומה על קֹוַרת האיל וישא את ראש האיל בידו מבלי פנות אל רבבות גבורי רומא, ויעל על החומה וראש המשחית האיום ההוא בכפו. אך הרומאים יָרוּ עליו חצים מכל עברים, והוא לא לבש אז שִרּיוֹן וצִנה או תַחְרָא וחמשה חִצֵי מות נִחתו בכליותיו ולבו, אך הוא נִצב קוממיות על ראש החומה ועיני כל היהודים והרומאים ראו ויתפלאו מאד על גבורתו ועזוזו, וכן נִצב קֳבָל עָם עד אשר נפל שָׁדוּד מִמַכּוֹת החצים, וַיִצְנַח מראש החומה ויפול אחור עם ראש האיל אשר לא עזב מידו. כמוהו הגדילו לעשות גם שני בחורי חמד, אחים מבטן, אשר שֵׁם האחד ניטיראַס ושם השני פיליפוס ילידי כפר רוּמאַ בארץ הגליל. כי הם השתערו בסערות גבורתם על לגיון העשירי מלגיוני הרומאים הנצבים כחֹמת נחשת, וישחיתו בהם עַם רָב, סִלוּ וַיָרֹעו כבירים אין חֵקר, והנמלטים מחרבם הקשה נסו בשבעה דרכים אחרי השליכו את אֲזֵנֵיהֶם מעליהם. אחרי כן השתער גם יוסף הכהן שר הצבא עם גבורי צבאיו ויתנפל על לגיון החמישי והעשירי ויך בהם מכה גדולה, ויניסם ויפיצם וישרוף את כלי מַשְׁחֵתָם ואת כל כלי המצור אשר להם, ויהרוס את הַדָיֵק והצריחים אשר בָּנוּ ימים רבים ביגיעת בשר אין קץ. אך בכל זאת התאוששו הרומאים, ולעת ערב הגישו עוד הפעם את אֵיל הברזל ויוסיפו לנַגח את החומה מבלי הפוגות. והנה איש יהודי מָשַך בקשת וַיוֹר חֵץ שָׁנוּן מֵאֵיתָן קשתו על אספסינוס, ועד מהרה חדלו הרומאים מנַגח את החומה וירוצו בחרדה גדולה אל שר צבאם המתבוסס בדמיו – אך עד ארגיעה הִרְגִיעַ אספסינוס את לבבם בהראותו להם כי רק בְּכַף רגלו נִחַת הַחֵץ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ יֵרָפֵא על נקלה. אפס כי הצית בנפשם שלהבת אש נקמה לְהִנָקֵם ביהודים ולעשות אִתָּם כָּלָה –. והרומאים חגרו אז את כל כֹחם וְאוֹנָם וישתערו על החומה בשערה וסופה וברעם ורעש, גם ההצלחה עמדה אז לימינם ויהרגו ביהודים המון רב, וישימו בעיר יודפת שַמוֹת נוראות, גם פָּרְצוּ פרץ רחב בחומתה הנשגבה –.

253 §

והיהודים לא הִתְרַפּוּ גם הם ביום צרה, וילחמו כגבורים משכילים, ויעשו נוראות אשר לא נראו ולא נשמעו עוד כמוהן עד הימים ההם, מקץ ארבעים ושבעה יום לימי המָצור, ברח איש יהודי מיודפת ויבוא אל אספסינוס ויגד לו כי גבורי העיר נשארו רק מְתֵי מספר, וגם הם חדלי אונים ואין בהם כֹח לעשות עוד מלחמה, ואם יתנפלו עליהם כל צבאות רומא לילה באשמורה האחרונה, אז תִּפֹל העיר בידם, יען כי אז יתנו הלֹחמים העיפים לעפעפיהם תנומה. ויאמן אספסינוס לדברי הַבֹּגֵד ההוא, ויעש כאשר יעץ לו, ובאשמורה האחרונה בלילה ההוא קרבו כל חיל אספסינוס בלאט ובדממה אל חומת העיר, וטיטוס עם דוֹמִיטְיוּס סַבִּינוּס שר החיָלים ואנשים מעטים מלגיון החמשה עשר, עלו לראשונה על החומה ויהרגו את השומרים, וירדו ויבואו בתוך העיר, ואחריהם עלו גם סיקטוס קיריאַליס וּפלאַקידוס שרי האלפים עם אלפיהם על החומה וירדו העירה, ויתפשו את המצודה, השחר עלה והיהודים לא ידעו עוד כי בא קִצָם, כי מַרביתם ישנו אז שנת תרדמה מעבודתם הכבֵדה והנוראה אשר עבדו כל היום, גם האנשים המעטים אשר קמו משנתם לא ראו עוד את הרעה אשר בעיר, כי עֲנְנָה הֲרַת אֹפֶל שָׁכנה על העיר ולא ראו מאומה עד אשר באו כל הרומאים העירה, ואז התעוררו ויראו את – מותָם. כי אספסינוס וטיטוס הִתִּירו את ידי הרומאים לעשות נקמות ביושבי העיר, והרומאים לא הִצֵיבוּ גבולות לאכזריות נפשם, בעברת אַפם לחצו את היהודים לרדת מִמְרוֹם המצודה העירה וַיְרַצְחוּ בהם המון רב מאד, והיהודים הנלחצים בין המצָרים לא מצאו את ידיהם לְהִלָחֵם במרצחיהם. אחרי כן פרצו הרומאים בתוך העיר ויהרגו את אזרחיה, זקן ומלא ימים רצחו, עוללים ויונקים נִפצו על הסלע, הָרות רטשו, ויעשו מעשים נוראים אשר תצלנה אזנים לשמוע, ואז צוה אספסינוס להרוס את חומת העיר, ולשרוף את כל בתיה ומבצריה באש. עשתי עשרה אלף איש לֻקחו בשביה, וארבעים אלף איש נפלו בחרב. (ג“א תתכ”ז 67 לספהנ"ו).

254 §

בנפול העיר ביד צר, נמלט יוסף הכֹהן מחרב רעה באֹרח פלא וינס מתוך ההפכה הנוראה ויקפץ בתוך בור עמוק אשר בירכָתו מעָרה נסתרה גדולה ורחבת ידים בתחתיות ארץ. במערה ההיא מצא יוסף עוד ארבעים איש מגדולי יודפת אשר הִתְמַלְטוּ גם הם שמה ביום עבָרות ההוא. שני ימים הִסְתַּתֵּר יוסף במערה מפני אספסינוס אשר צוה לחַפש אותו בכל המחבואים. אך ביום השלישי בָגדה בו אשה עבריה אשר התחבאה גם היא בתוך המערה, ותעל משם וַתִּפֹל אל הרומאים וַתְּגַל להם את המערה ההיא אשר התחבא בה יוסף שר הצבא. ויהי בהוָדע זאת לאספסינוס וימהר וישלח שרים גדולים ונכבדים לְפַתּוֹת את יוסף לצאת מהמערה ולכרות אתם ברית, אך היהודים היושבים אתו במערה, קצפו עליו קצץ גדול על ככה וירוצו אליו בחרבות שלופות להכותו נפש. ולאחרונה התיעצו האֹבדים ההם להרוג איש את אחיו בחרב על פי גורל. ויפילו גורלות ביניהם ויהרגו איש את רעהו עד כי לא נותר מהם רק יוסף הכהן ועוד איש אחד אתו, והם עלו מהמערה ויסגירו את נפשם בידי הרומאים. ויהי כאשר הובא יוסף אל מחנה הרומאים, וימחאו כל אנשי החיל כף ויריעו תרועת שמחה וגיל על שֶׁבֶר יוסף ועל מַפֶּלֶת היהודים, אך שרי החילים חמלו על שר צבא היהודים הצעיר לימים וּשְׂבַע רֹגֶז, ויותר מכֻּלם חמל עליו טיטוס ויחל את פני אספסינוס אביו לבל יַסְגִירוֹ לַמָוֶת כאשר אִוְתָה נפש אנשי המלחמה, וַיֵעָתֵר אליו אספסינוס ולא עשה לו מאומה, רק צִוָה לָשוּם עליו משמר עד אשר ישלח אותו לרומא אל אל הקיסר נעראָ לעשות בו כטוב וכישר בעיניו. ויהי כשמוע יוסף את הדבר הזה, התחנן אל שרי החילים להביאו אל אספסינוס, וכאשר הובא אליו חִלה את פניו להוציא כל איש מעליו כי דְבַר אלהים לו אליו, ויעש אספסינוס כן ולא עמד איש בְּדַבֵּר יוסף אתו בלתי אם טיטוס ועוד שני שרים גדולים מבחירי השרים. ויגש אליו יוסף ויאמר: “לבבך יחשוב כי רק שְּבוּי מלחמה אנכי, ועתה דע לך כי גם כֹהֵן וְנָבִיא נִצָב עִמְכָה בזה, וּבְמַלְאֲכוּת ה' באתי אליך להגיד לך חדשות ונצורות – ולולי זאת כי עתה לא נתתי לַשְׁבִי עֻזִי לַמְרוֹת חֻקֵי היהודים, רק מַתִּי מוֹת גבורים כיֵאות לשר צבא וכהן משוח מלחמה כמוני. והנה אתה תחפוץ לשַלח אותי אל הקיסר נעראָ, אך למה זה לך? ומדוע? הן קץ ימי חייו בא בא, ועוד מעט יִסָפֶה מארץ החיים, וגם המלכים אשר יֵשבו על כסאו אחריו, לא יאריכו ימים על ממלכתם, רק אתה תשב על כסא רומא וּמָלַכְתָּ ככל אַות נפשך, אתה וגם טיטוס בנך. ועתה צַו להוסיף עוד נחֻשתים על נחֻשתי, ואם נבאתי בשם ה' לשקר, כי אז תמיתני מות נבל ובליעל –”. והנה אף כי האמין אספסינוס כי רק ערום יערים יוסף למצוא תואנה להמָלט ממות, בכל זאת לא שלח אותו אל נערא, רק צִוָה לָשוּם אותו בבית האסורים לראות מה תהי אחרית נבואתו –.

255 §

אחרי הדברים האלה נסע אספסינוס לקיסריא, ושם הוגד לו כי יהודים רבים נִקהלו בעיר יפו לְהִשָׂגֵב בתוכה, ורבים מהם משוטטים באניות אֵיבָה על פני הים לשלול את אניות הרומאים, וישלח עליהם צָבָא רב מגבורי חיָליו, וילכדו את העיר בסערת מלחמה, וה' הֵטִיל סער גדול בים ויתפוצצו כל אניות היהודים ויצללו כעֹפרת במצולות הים, והנמלטים אל החוף, נפלו בחרב הרומאים, ורבים מהם טרפו נפשם בכפם עד אשר ספו תמו עד אחד. מקץ ימים מעטים באה גם עיר טבריא בידי הרומאים, ואחרי כן נלכדה גם עיר טאַריכיא, ואנשי מלחמתה נפלו לפי חרב עד אחד. מקץ שנה אחת היו מרבית ערי הגליל לשרפה מאכלת אש, ויושביהן ספו תמו בחרב, ברעב ובדבר או נמכרו לעבדי עולם, ולא נותרו מהן כי אם עיר גמלא, גוש חלב והמבצר אשר על ראש הר תבור.

256 §

עיר גמלא נוסדה על הר סלע רם ונשא אשר תבניתו כתבנית דַבֶּשֶׁת הַגָמָל ועל כן נקראה העיר בשם גמלא. ידי אביר הטבע בצִרו מאד את העיר ההיא במבצרים רבים, ויוסף הכֹהן הוסיף עוד לבַצר אותה במאד מאד, עד כי לא האמינו יושביה כי יבוא צר ואויב בשעריה. שני יהודים מלֻמדי מלחמה וגבורים משכילים, היו שרי הצבאות בעיר הבצורה הזאת, שם האחד יוסף בן גמלא, ושם השני חאַרעס. ויהי כבוא אספסינוס וכל צבאות גבוריו להלחם על העיר, המטירו עליהם היהודים חצים וחניתות ואבני קלע ולא נתנום זמן רב לגשת אל החומה. אך אחרי עמל ותלאה נוראה הצליחו הרומאים לשפוך עליה סוללה ולהגיש את הכרים ואת אילי הברזל אל החומה. ימים רבים נגחו את החומה עד אשר פרצו בה פרץ, ודרך הפרץ ההוא פרצו גדודים רבים מגבורי הרומאים ויבואו העירה. אז נסו היהודים מפני המונם הרב והעצום ויהינו לעלות ההרה, והרומאים רדפו אחריהם. והנה בפתע פתאום הפכו היהודים הנרדפים את פניהם מול רודפיהם וילחצום לרדת במורד ההר ויסגירום שם בין המצָרים אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, ויהרגו בהם עם רב. וכראות הרומאים כי אבד מָנוֹס מִנְהם, חָשׁוּ מפלט למו על גַגוֹת הבתים אשר שם במורד ההר, אך שם היתה תבוסתם שלמה, כי הם הִכבידו בְכֹבֶד מַשָׂאָם ובהמונם הגדול על הגגות עד כי פוץ התפוצצו הגגות תחתיהם ויתגלגלו אתם יחד במורד ההר על גגות הבתים התחתים אשר במורד המלאים גם הם רומאים רבים, וכֻלם כאחד נֶהרגו ונקברו תחת מַפֶּלֶת הבתים או נֶחנקו בְעַב עֲנַן האָבק אשר עלה השמימה, וגם מְתֵי מעט אשר נמלטו בְעוֹר שִׁנֵיהֶם, היו מֻכִּים ופצועים מכף רגל ועד ראש, כי זה הִתמלט בשֶבר יד או בשֶבר רגל, זה בִנְקוֹר לו עֵין יְמִין או שמאל או שתיהם יחדו, ולא אחד מהם יצא משם בשלום. ועל יתר הרומאים אשר פרצו בעיר עם אספסינוס, השליכו היהודים אבנים גדולות ויהרגו בהם המון רב, עד כי לא האמין עוד אספסינוס בחייו ובחיי כל הגבורים אשר אתו, ורק בדרך פלא נמלטו ויברחו מן העיר וישובו אל המחנה בְּבֹשֶׁת פַנים עיֵפים ויגעים נאנקים ומיללים. והיום ההוא היה יום נקמה ליהודים יושבי גמלא, ויום נצחון (באחד מימֵי חג הסֻכּוֹת), ולא שָׂמוּ על לב כי גם רבים מאחיהם מֵתו ביום ההוא ואין להם תמורה תחתיהם, גם חאַרעס אחד מִשָׂרֵי צבאותם, נפצע ביום ההוא והגיע עד שערי מות. ביום השני נסַבּוּ הרומאים על מִגְדַל העיר התלוי על בלימה, כי כבר הסיעו את אבני מַסָדוֹ עד כי התעתד לִנְפֹּל אם אך יכבידו עליו המון אנשים בכֹבד משאם, והיהודים אשר לא ידעו מזה מאומה, מִהרו ויעל על המגדל לְהִלָחֵם באויביהם, ועד מהרה נפל המגדל בקול רעש גדול אדיר וחזק ויתפוצץ מהמסד ועד הטפחות, וכל היהודים אשר בתוכו נהרגו עד אחד, וגם יוסף בן גמלא שר צבאם האחרון נהרג ביום המר ההוא, וכל אנשי העיר בראותם כי נפל המגדל, נואשו עוד מכל תוכלת ותקוה, והרומאים פרצו ויבואו בתוך העיר ויתנפלו על היהודים בחרב נוקמת ויעשו בהם רֶצַח נורא, יותר מארבעה אלפים איש הכריעו לטבח, גם על עוללים ויונקים לא חסה עינם, כי נִפצו אותם אל הסלע או שָמְטוּם מראש הֵצוּר אל עמק תחתית, הָרוֹת בִּקֵעוּ, אֵם על בנים רָטָשׁוּ. ואין קץ ואין תכלה לכל האכזריות אשר עשו בעיר הַהֶרֶס ההיא! ויותר מחמשה אלפים איש טרפו נפשם בכפם, כי בראותם את להט החרב המעופפת על פניהם, עלו על תועפות המצודה ויתרפקו על נשיהם ובניהם ובנותיהם ויתנפלו אתם יחד אל עמקי תהום רבה, ועצמותיהם נשברו ונפזרו לפי שׁאוֹל. ומכל יושבי גמלא לא נמלטו ממות רק שתי נערות בנות אחות פיליפוס בן יהויקים שר צבא אגריפוס המלך. אבדן עיר גמלא והריסותיה היתה בעשרים ושלשה לירח האיתנים (תשרי).

257 §

ובין כֹה וכֹה לכד פלאקידוס את העיר ואת המצודה אשר על ראש ההר תבור. כי הוא עשה מזמה ויתראה לעיני היהודים הלוחמים בו כנִגף לפניהם במלחמה, וינס מנוסת חרב עד הַתִּיקוֹ אותם מִמְרוֹם המצודה אל בקעה רחבת ידים, ופתאֹם צוה לחיל הפרשים להפוך את פניהם, ועד מהרה התנפלו אנשי המלחמה על היהודים כאריות וישחיתום ויטרפום וירמסום בפרסות סוסיהם, ושאריתם נסו ויבואו ירושלימה. והעם אשר בתוך העיר והמצודה היו קִצרי יד לעשות מלחמה, וגם המים אָזלו מכליהם ויתעלפו בצמא, עד כי נלחצו לכרות ברית שלום עם לוחמיהם ולהסגיר בידם את העיר והמצודה.

258 §

גם גוש חלב לא עָצרה כֹח להתיצב לפני הרומאים. ויהי בקרוב טיטוס עם חילו הגדול לפני שערי העיר ויקרא לאנשי המלחמה לשלום, חִלה יוחנן בן לוי נְגִיד העיר את פניו ויאמר: “הֶרֶף נא ממנו היום, כי שבת היום לנו, ולמהר נצא אליך ועשית לנו כטוב וכישר בעיניך! –”. ויעתר אליו טיטוס וירף ממנו ביום ההוא, אך הוא ועוד אלפי איש מצאו אז עת רצון, ויברחו מן העיר וימהרו ויחישו מצעדיהם לבוא בשערי ירושלים. ביום המחרת שב טיטוס וחילו אל גוש חלב, ויושבי העיר פתחו לפניו את שערי עירם, ויבוא בתוכה ייצו להרוס את חומתה, גם שלח גדודי פרשים לרדוף אחרי יוחנן והאנשים אשר אתו, אך הוא הגיע כבר לשערי ירושלים וַיִנָצֵל, והרודפים תפשו את האנשים אשר לא הצליחו עוד לבוא אל מחוז חפצם וירצחו אותם עד אחר. המלחמה הזאת היתה האחרונה בארץ הגליל, כי אז נפלה כל הארץ ביד אספסינוס ולא יספה לָקוּם עוד.


4: הריסות ירושלים וחורבן בית המקדש.


259 §

  1. בעת ההיא היתה ירושלים עיר מקלט לכל הנסים והפליטים מארץ הגליל. גם כל אוהבי הדרור, כל חובבי ארץ מולדתם, כל הרודפים אחרי הכבוד והבצע, כל השֹׁאפים לקחת נקמה מאת הרומאים, וכל האנשים הנואשים מחייהם, כלם יחד נקבצו בשערי ירושלים –. הקנאים ילדי ארץ הגליל סִפרו באזני ירושלים את הגבורות אשר עשו אנשי ארצם במלחמה אף כי אחיהם כל זרע יהודה לא חָשׁוּ לעזרתם, ולהגדיל חמתם על הרומאים, סִפרו להם כי העריצים והם רצחו את החלשים ואת הנשים והטף אשר אין בהם כֹח לתפוש חרב בכף, ובדבריהם הנמרצים הִרְתִּיחוּ את דמי יושבי ירושלים לעשות מלחמות ונקמות בעם שובב וזרע מרצחים כאלה. המונים המונים אשר כל ישעם וחפצם ללחום מלחמות ארץ מולדתם ואשר כבר הֶראו את ידם ואת גבורתם במלחמה, נהרו יום יום בשערח ירושלים, וידַמו בנפשם כי ימינם נאדרת בַּכֹּחַ וזרועם תרעץ אויב, וכאשר נשאו הקנאים את עיניהם על מבצרי ירושלים ועל כל חָסנה ועוזה, האמינו כי לא יוכל כל צר ואויב לבוא בשעריה. „הלא עיר עז לנו!“ קראו הקנאים אל בני העם, „ואם לא יעשו להם הרומאים כנפים כנשרי שמים לא יוכלו להעפיל עֲלוֹת על תועפות חומות העיר ועל תַּלְפִּיוֹת מגדליהן אשר שִׂיאָם לעב מגיע. הן כלכם חזיתם את התלאות אשר מצאו את הרומאים בְּהִלָחֲמָם במבצרי ארץ הגליל אשר כמוהם כאין הם מול מבצרי הבת ירושלים, ואיך יעצרו כֹח לָגַעַת בעיר בצורה כזאת אשר אין על עפר מָשלה ואשר רבבות גבורים משכילים עומדים הָכֵן להלחם לה עד אחרית רוח אפם! –“. כֹּה דברו הקנאים על לב יושבי ירושלים ויעירו ויעוררו בם רוח גבורה להלחם ברומאים מחרפי אֵל אלהי ישראל, שֹׁסֵי נחלתו ומחריבי ארצו, ומַרבית בני הנעורים נמהרי לב פֹּחֲזִים נִפְתּוּ לדבריהם, אך זקני העדה וכל חכמי לב הרואים את הנולד, התאבלו במר רוחם על ירושלים המתנוססת עוד כאבן נֵזר כעל עיר הַהֶרֶס אשר הרסוה כבר אויביה ועֵרוה עד היסוד בה, כי הם ראו מראשית אחרית הרעה הנוראה אשר תבוא על שארית יהודה לרגלי המלחמה ההיא. ובאמת היו רק הקנאים נְסִבָּה להריסות ירושלים ולשממות מקדש ה', כי בטחו ברוב חילם ובגבורות ימינם ומבצרי ירושלים, וישכחו את גבורת הרומאים אילי הארץ ואדירי התבל, גם לא השכילו לעשות שְׁלום אמת בין מפלגות היהודים, לבעבור יעשו כֻלם אגֻדה אחת לעדור כאיש אחד חברים במלחמה. כי רק אז יכלו להתיצב לפני אויביהם ורק אז הצליחו לגרש אותם מפניהם –.

260 §

  1. מספר יושבי ירושלים ומבצריה. למן היום אשר נוסדה ירושלים לא היתה רבתי עָם ומלאה רבבות אדם כבעת ההיא אשר הִתְעַתְּדָה לגלים ולקרית תֹּהוּ, גם לא היתה עוד מלאה מבצרים ומגדלי עֹז וגבורי חיל ואנשי מלחמה כבימים ההם, להוכיח ולהראות לעיני כֹל, כי אם ה' לא ישמור עיר שוא שקדו הבונים לבנות בה מגדלי תלפיות ומצדות סלעים, וכל עמל נוטריה וגבורת גבוריה יעלו בתֹהו ויאבדו –. חוג ירושלים מחומותיה ולפנים היה כמהלך פרסה אשכנזית, גם רבות בנוֹת (פֿאָרשטאֶדטע) היו לה לרגלי הר הזיתים, כמו בית היני (Bethanie) ובית פגי (Bethphage) ועוד רבות כאלה אשר היו בתי מלון ובתי מחסה לעולי רגלים. מספר יושבי ירושלים בעת ההיא לא נודע לנו אל נכון. לפי עדות טאַציטוּס בספרו דברי הימים (13.5) היה מספרם כשש מאות אלף איש. אך למספר הזה יחשבו גם האנשים אשר נָהרו אליה תמיד מערים אחרות. פעם אחת חפץ אגריפוס המלך לדעת מספר היהודים אשר בירושלים בימי חג הפסח, ויצו לספור את הקרבנות, ויודע לו כי מספרם הוא 2,000,000. ירושלים חֻברה מארבע ערים: עיר העליונה היא עיר ציון, בה התנוססו היכלי הורדוס ואגריפס ועוד היכלי כבוד וטירות נשגבות. העיר הזאת חֻברה אל בית המקדש על ידי גשר אבנים הבנוי על פני עמק עמוק הנקרא בשֵם „עמק החרוץ“ (קאֶזעמאַכֿערטהאַל, Tyropoeon). בפאת צפונית לעמק ההוא, השתרעה העיר התחתונה (Akra) הבנויה בתבנית חֲצִי אֲגַן הסהר, בו היה היכל החשמונאים, היכל הורדוס (נוסף על היכלו אשר בעיר העליונה), בית משחק (טהעאַטער), היכל הילני המלכה, בית המועצה (ראַטה הויז), בית גנזי ספרי המדינה (אַרכֿיף) ועוד בתים גדולים וארמנות נשגבים. צפונית לעיר התחתונה היתה העיר החדשה, גם העיר הנקראת בשם בעצעטהע אשר אגריפוס הראשון החל לבנות לה חומה נשגבה ושרי רומא לא נתנוהו לבצע את מעשהו. בשתי ערים האלה ישבו האזרחים הצעירים ובעלי המלאכות, ובהן שוָקים גדולים ורחבי ידים למוכרי צמר ופשתים, כלי מתכות, בגדים, עצים, גם צאן ובהמה. בית המקדש עם מצודת ציון (אשר בנה המלך הורדוס ויקרא לה בשם אנטוניא (Antonia) על שם אנטוניוס ידידו), היו מפלגה אחת ממפלגת עיר הבירה, המצודה נבנתה בפאת צפונית מערבית לבית המקדש, ועמק עמוק לצד צפונית הפריד בינה ובין עיר בעצעטהא. חלק העיר הנקרא בשם עֹפֶל, היה לפאת דרומית לבית המקדש, ובו התנוסס ההיכל המפֹאר אשר בָנתה גראַפֿטה בת מלך ממלכי בית מונבז. חוצות ירושלים ושוקיה היו מרוצפים במרצפת אבני שיש בשנים האחרונות לפני מלחמות היהודים ברומאים. גבעת ירושלים היתה מוקפת בעמקים עמוקים בפאת תימן, קדם וצפון, גם סלעים גבוהים וזקופים היו לה בשלש פאות ההן, וחומתה בצורה ונשגבה במאד מאד. בפאת צפונת אשר שם לא יִמָצְאוּ מבצרים חזקים מעשה ידי אביר הטבע כביתר פאותיה, שם בנו היהודים שלש חומות נשגבות, חומה לפנים מחומה, חומת עיר בעצעטהא היתה גבוהה חמש ועשרים אמה, ועשר אמות עָבְיָהּ, ועל ראשה תשעים מגדלים גבוהים מאד וחזקים עד אין חֵקר, והגבוה גם החזק מכלם נקרא בשם פזעפֿינאָס (Psephinos). החומה השניה אשר הקיפה את העיר התחתונה, היתה גם כן חזקה ובצורה מאד, ועליה ארבעה עשר מגדלים, ועל החומה הפנימית, היתה החומה הישָנה, הבצורה והגבוהה מכלן, התנוססו ששים מגדלים, ומהם שלשה מהֻללים ונעלים מאד אשר בנה אותם הורדוס הראשון, הלא המה: מגדל היפיקוס (Hippicos) לפאת צפונית, מגדל מרים (Mariamne) בַּתָּוֶךְ, ומגדל פֿאַזאַעל (Phasael) צופה אל מול פני המקדש. בית המקדש לבדו היה מבצר חזק מאד עד כי גם הגבור העריץ פאָמפעיוס וגם סאָסיוס עָמלו במאד מאד בטרם לכדו אותו בסערת מלחמה. הן אלה קְצוֹת דרכי העיר הבצורה ירושלים אשר עמדה לפני רבבות גבורי רומא ולפני כל הכרים ואילי הברזל וכל כלי המפצים חמשה חדשים רצופים. ולולי היתה חרב איש ברעהו בתוך העיר, לולי סִלוּ אביריהם בקרבם בתגרת ידי השנאה העזה אשר שנאו איש את אחיהו, ולולי הרעב האיום והנורא אשר פרץ בעיר וַיַךְ ברבבותיה, לולי כל אלה מי יודע אם לא נלאו לאחרונה גבורי רומא במלחמה הנוראה ההיא, ואם לא כרתו ברית שלום עם היהודים –.

261 §

  1. בעת אשר נלחם עוד אספסינוס בארץ הגליל, קמו שלשה שרי חילים משרי היהודים הלא הם: יוחנן הנזיר, סילאַס מעֵבר הירדן, וניגער הבבלי, ויאספו אליהם עשרת אלפים איש מגבורי הקנאים ויצאו למלחמה על עיר אשקלון, כי בלָכדם את העיר ההיא תהי לאֵל ידם לסגור על אספסינוס את דרך חוף הים מִבּוֹא אל ירושלים. אך אנטוניוס נְגִיד גדודי הרומאים באשקלון, קִדם את פניהם ויצא לקראתם ביד חזקה וַיַכֵּם לפי חרב ויחרימם, גם יוחנן וסילאַס נפלו חללים במלחמה ההיא, ורק ניגער נמלט מחרב באֹרח פלא ותהי לו נפשו לשלל. בעת ההיא לכדו הרומאים גם את יבנה ועזה, ומכל מבצרי בת יהודה לא נותרו עוֹד בלתי אם ירושלים ומסדה. וְשׁוֹעֵי יהודה וכל עשיריה ואפרתיה התאמצו אז ביתר עז לעשות שלום עם הרומאים, כי ראו כי אזלת יד ואפס תקוה, אך בני הנעורים וְדַלַת עַם הארץ לא אבו ולא שָעו אליהם וַיִשָׁבְעוּ בשֵם ה' לבל יניחו חרבם מידם עד מַפַּח נפשם, ובראותם כי בערי הפרזות גברה עליהם יד העשירים והאצילים, נָהרו אל יהושלים הבצורה וַיִסָפחו אל הקנאים אשר בתוכה ויהיו אתם לַאֲגֻדָה אחת, גם במסדה נקהלו כל חֲפֵצֵי קְרָבוֹת התחבר אל עֲדַת הסיקרים תחת דגל אליעזר בן יאיר שר צבאם. אחרי כן נִלְוָה אל הסיקרים גם שמעון בן גיורה ואנשי חילו, כי ראשי ירושלים רדפו אותו ואת כל המונו ולא נתנו לו ידים בארץ בגלל מעלליו הרעים וַחֲמַס ידיו, ועל כן בא בשערי מסדה להיות זרוע לעדת הסיקרים. ממבצר מסדה פרצו הסיקרים בארץ אדום לשלול שלל וְלָבֹז בו להיות טרף לאנשי המבצר, אנשי חילם, אך האדומים הקדישו עליהם מלחמה וישיבו ידיהם מִבַּלע ומהשחית. בראש צבאותיהם היו ארבעה שרי צבאות גבורי חיל, הלא המה: יוחנן ויעקב בן שושן, שמעון בן קטלה ופנחס בן קלוּזאָט. האדומים שמרו משמרת תורת משה וישראל מעת אשר הביאם הורקנוס הראשון במָסורת ברית אלֹהי ישראל, גם אָהבו את ארץ יהודה ואת בית המקדש בכל לבבם ובכל נפשם. אך בכל זאת לא עזבו את זדונם משובתם ופחזותם, ויהיו פֹחזים ונמהרי לב, אכזרים מאד ופראים –. והנה כאשר התאמצו עשירי העם ואפרתיהם להשלים עם הרומאים, כן הוסיפו הקנאים לְהֵחָלֵץ חושים למלחמה, וַיִשָׁבְעוּ בשֵם ה' אלהי צבאות לְהִלָחֵם ברומאים עד אחרית נשימתם ולהצמית את כל החושבים מחשבות שלום מעיר ה' ומכל ארץ יהודה. בראשונה קנאו הקנאים ההם קנאת ה' באמת ובתמים, וכצדיקים וגבורים משכילים התאזרו עֹז ללחום מלחמות מִקְדָשׁוֹ, כאש מתלקחת בָּערה חמָתם בם בזָכרם כי פאמפעיוס העריץ עבר תורת כל האדם, הֵפֵר ברית כל העמים, ותחת היות שופט ודַיָן בין הורקנוס ואריסטובולוס מי ישב על כסא יהודה, קרא את הממלכה מידי שניהם וַיִסְפָּחֶהָ לממשלת רומא, והרומאים לא שָׂמוּ זאת על לבם ויעבידו את היהודים בני הַחוֹרִים עבודת עבד, עורם מעליהם הפשיטו ואת עצמותיהם פִּצֵחוּ, את קדושיהם הָרָגוּ וחסידיהם רִצֵחוּ, את מקדשם חִלֵלוּ ואת תורתם רמסו ברגלי זדונם, וכאשר נלאו עוד העשוקים והרצוצים נְשׂוֹא את הָעֹשֶׁק והמרוצה, באו עליהם בחרב כעל עבדים המתפרצים מפני אדוניהם, ועל כן הִתְלַקְחָה שלהבת הנקמה בנפשות הקנאים וישָבעו בְכֵס יה לעשות מלחמה עם שׁוֹסֵי נחלתם וּבוֹסְסֵי מקדשם ותורתם, ובראותם כי הסנהדרים וראשי הסופרים והפרושים גם כל בני משפחת הורדוס חֹתְּרִים לעשות שלום עם הרומאים, חרה להם עד מָוֶת, ומה גם בהשיבם על לבם כי אנשי השלום ההם יִתְרַצוּ בראשיהם אל הרומאים, התמכרו לְקַדֵם את פניהם להכריעם ולהשמידם מתחת השמים. ועל כן התחברו אליהם בראשונה גם אנשים צדיקים, אזרחים נכבדים גם צאצאי כֹהנים גדולים, כמו אליעזר בן שמעון וזכריה בם אבקולוס חברו, יחזקאל בן חבור, יהודה בן חלקיה ושמעון בן עזרא, כֻּלם אצילי בני יהודה ואנשי השם. אפס כי לאחרונה נִספחו עליהם גם עדת מרעים ובנים משחיתים, שודדים ופריצים, והם משכו אותם אחריהם בחֹזק יד לתת יד אל מעשיהם הרעים ותועבותיהם הגדולות, עד כי לאחרונה שובבו משובה נצחת, מלאו את נְאוֹת אלֹהים חמס וָשֹׁד, גָזֵל וָרֶצַח עד אפס מקום, ראשית דרכם הרעה היתה להצמית בבור השבי את חיי אנטיפס השר הישר מזרע המלך הורדוס וּפָקיד נָגִיד על אוצר בית המקדש. אחריו השליכו בבית האסורים עוד שני שרים ישרים עשירי עָם, עיני העדה ומזרע המלוכה, ושמותם לוי וְסוֹפַֿס (Sohpas) בן רעואל, ועוד עשירים גדולים, אפרתים, אצילים ואנשי צדק מעודם, וימַלאו את ידי עשרה מרצחים לפגוע בם ולהמיתם, וַיְבַדוּ מלבם כי הנרצחים ההם היו בני מָוֶת על אשר בָּגדו בעַמם וישלחו מלאכים אל אספסינוס וטיטוס לכרות עמהם ברית שלום, ולאחרונה הסירו את מתתיהו בן תּוֹאֹפִיל מכהונתו הגדולה, ויבחרו על פי הגורל כֹהֵן אחר תחתיו ושמו שמואל, בן בלי שם, איש לא לִמוּד וחוצב אבנים. אז חרה בהם אף הסנהדרים עד מאד ויאמרו להשמידם, וחנניה ויהושע בן גמלא (אשר היו לפָנים כֹהנים גדולים) עָברו בתוך העיר ויעירו ויעוררו את רוח האזרחים לשאת את אֲזֵנֵיהֶם וּלְהִלָחֵם בעדת מְרַצְחִים ההם. והנה עד מהרה התעוררו האזרחים ויצאו בחרב לקראת הקנאים, וחננניה היה להם לשר צָבָא במלחמת מצוה ההוא, ויתגברו על הפריצים וילחצום אל הר הבית עד כי נסתרו בחצרות בית המקדש, ואז חדלו האזרחים מִהִלָחֵם בהם עוד, כי לא אבו לשפוך את דמי אדם בבית האלֹהים, רק שָׂמוּ עליהם מצור עד אשר ישליכו את כלי מלחמתם מידיהם ויצאו מבית המקדש. בין כֹּה וכֹה יצא קול בירושלים כי חנניה ואנשיו חושבים מחשבה לקרוא להרומאים ולפתוח לפניהם את שערי ירושלים בשלום. ויהי בְהִשָׁמַע זאת להקנאים בני ארץ הגליל אשר תחת ממשלת יוחנן בן לוי מגוש חלב, התקצפו קצף גדול מאד. וכאיש אחד חבֵרים התעוררו לעזור להקנאים הנצורים בבית המקדש, ולהיות אתם לאגֻדה אחת להפיר את מחשבת חנניה ואחֻזת מרעיו, ובראותם כי קצרה ידם לעמוד לפני חיל חנניה הצרים על בית המקדש, שלחו מכתבים אל האדומים ויקראו להם לבוא מהרה קל ירושלימה להושיע לה מידי חנניה ואנשיו החפצים להסגיר אותה בידי הרומאים, והאדומים הפראים אשר בהריחם מלחמה יצהלו כאבירים וישישו לקראת נשק מִהרו וַיִקָהלו יותר מעשרים אלף איש, ושרי צבאותם היו יוחנן, שמעון, פנחס ויעקב, וידאו כנשרים ויגיעו עד שערי ירושלים. אך חנניה סגר לפניהם את שערי העיר, ויהושע בן גמלא דבר אתם מראש המגדל אשר על חומות העיר וַיַשְׁבַּע אותם בשֵם ה' לבל יָאיצו לבוא העירה ולהוסיף עוד מהומה על המהומות הרבות אשר בתוכה. אך שמעון בן קטלה אחד משרי צבאות האדומים ענהו קשות, ובאפו נשבע כי האדומים לא ימושו ממקומם, ולא יניחו להרומאים לגשת אל שערי ירושלים לַמְרוֹת רצון הַבֹּגְדִים אשר קראו להם לבוא בשלום –.

262 §

  1. בלילה השני הטיל ה' סער גדול ונורא על הארץ, ענני זעם נערמו כתועפות הרים ברקיע השמים, מטרות עֹז וגשם סֹחֵף זֹרְמוּ עָבוֹת כמַבול מים, ברקים נוראים התרוצצו מִגִזְרֵי שחקים, ורעמים אדירים מרגיזי תבל התגוללו בִּשְׁאוֹן פחדים תחת כל השמים, וַתִּתְגָעֵשׁ ותרעש הארץ ועמודיה התפלצו. חִתַּת אלהים, בִֹעוּתֵי יָהּ וְשֹׁד מִשַׁדַי פערו פיהם לִבְלִי־חֹק לבלע ולהשחית את כל היקום! –. אך האדומים אשר הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ מנעוריהם לשאת ולסבול כל תלאה וּזְוָעָה, התנגשו ויתיצבו כמו נד, ויסוככו לראשם בְּשִׁלְטֵיהֶם. לא כן אנשי חנניה הכהן, כי הם היו מבני ציון היקרים אשר לא נִסוּ לעמוד לפני סערת האיתנים ומלחמותיהם הנוראות, ובהתפרץ הסער הנורא בכל מאמצי כֹחו וילך הָלוך וחזק עד מאֹד. נָסוּ רבים משומרי החומות והשערים למצוא מפלו וּמָנוֹס בבתי העיר, גם שומרי בית המקדש לא שקדו אז על משמרתם כבכל לילה ולילה, כי תרדמת אלהים נפלה עליהם ויישנו כְּמֵתֵי עולם, גם חנניה הכֹּהן לא פקח עיניו בלילה ההוא על אנשי המשמר, לא מאשר הִתְרַפה במלאכתו אז, כי אם בגלל אשר נֶחרץ עליו ועל אנשיו כִּלָיוֹן חָרוּץ מאת ה' מן השמים. ואז נועצו הקנאים לב יחדו ויקחו את הַמְגֵרות אשר בבית המקדש ויגררו בהן את אחד השערים משערי העיר, וקולות הרעמים האדירים גם סערת קול רעש הרוח הנורא לא נתנו לָאֹזֶן שומעת לשמוע את קול הַמְגֵרות ההנה, ויפתחו את השער לפני האדומים, והאדומים באו העירה, ויבואו אל בית האלהים להוציא משם את הקנאים הסגורים בתוכו, ועד מהרה פרצה מלחמה נוראה בין אזרחי ירושלים ובין האדומים והקנאים. אך יד האדומים היתה על העליונה, ויתפרצו ויעברו בתוך העיר וַיְרַצְחוּ המונים המונים, זקנים עם נערים, בחורים גם בתולות, ובצאת השמש נמצאו יותר מִשְמוֹנַת אלפים איש אשר נִרְצְחוּ בלילה ההוא בידי האדומים והקנאים. אך המרצחים ההם לא שבעו עוד נקם, ויתפשו את חנניה ואת יהושע בן גמלא הכֹהנים הגדולים ויהרגום וידרכו על גויותיהם וישחקו וילעגו וישפכו עליהם בוּז וקלסה, ואת בְּשַׂר קדשם השליכו לכלבים –. מות חנניה נָטה קָו להריסות ירושלים ושִממות מקדש ה‘, כי לוּ לא נִרצח הצדיק והגבור המשכיל ההוא, כי אז עשה שלום בין היהודים ובין הרומאים, ואם הִקְשִׁיחוּ הרומאים את לבבם אז הכביד את ידו עליהם בכֹבד מלחמה עד אשר נֶעתרו לו לעשות שלום –. גם יהושע בן גמלא, אף כי היה נופל מחנניה בחכמת המדינה, היה מרומם על כל היהודים בחכמת התורה ובדעת קדושים, וידיו רב לו להושיע לבני ציון ולהיות מעוזם ומגנם. אך כבר חָרַץ אֵל נערץ כִּלְיוֹן חָרוּץ על העיר הקדושה אשר טִמאוה הזֵדים הארורים ההם במעלליהם. ויגזר אֹמֶר לְטַהֵר את בית מקדשו בָאֵשׁ, ועל כן נאספו הצדיקים ומצוקי ארץ ההם מפני הרעה –. אחרי כן הובאו לפני עדת האדומים והקנאים כל שׁוֹעֵי ירושלים וכל בני ציון היקרים אשר משכו עליהם קַו חֶשֶׂד כי יש את נפשם לכרות ברית שלום עם הרומאים, גם כל האנשים הנכבדים אשר התיצבו לפניהם בחרב, ואת כֻּלם רָצְחוּ ביום עֲבָרות ההוא מבלי חֲקוֹר וּדְרוֹשׁ ומבלי עֵדִים נאמנים רק באָותם לנקום נקם ולשפוך דמים –. אך אחרי כן נִחמו האדומים על מַסָעָם לירושלים ועל ההרג הרב אשר עשו בעיר ה’ ובמקדשו, וַיְמַהרו ויוציאו מבית האסורים את כל העשירים והאפרתים אשר אסרו בזיקים על לא חמס בכפם, ויסעו ויצאו מירושלים וישובו אל ארצם. ואזרחי העיר גם הקנאים שמחו על תשובת האדומים; האזרחים בְּהִנָצְלָם מידי אכזרים ופראי אשם כמוהם, והקנאים על אשר שָׁבוּ להיות שליטים לבדם בירושלים, ולעולל עלילות ברשע ככל אַות נפשם.

263 §

  1. ממשלת הקנאים. ויהי אך יצא יצאו האדומים מירושלים, עפו הקנאים לעשות את מזמתם הרבה, וראשית מַבָּטָם היתה להצמית מעיר ה' את כל שׁוֹעֶיהָ וגבוריה, כי קנאו בשׁוֹעים קנאה גדולה, ומפני הגבורים פָחַד לבם פן יקומו עליהם בחרב. בין החללים הרבים אשר הפילו אז, היה גם האיש בן גוריון (לפי הנראה הוא יוסף בן גוריון הנָגיד והמצַוה בירושלים), איש רם היחש, עשיר נכבד, נשוא פנים ואוהב עַמוֹ תכלית אהבה. גם את ניגער גבור החיל הִתִּיקוּ כצאן לטבחה, ולא זָכרו לו את הגבורות ואת התשועות אשר עשה לבני יהודה כל הימים. ויוחנן בן לוי מגוש חלב התנשא אז על מַשואות שלטון הסנהדרין להיות לראש ולקצין על כל שארית יהודה, ובני הגליל אשר הֵחִישוּ מפלט למו בירושלים עָזרו לו להוציא לאור את מזמת לבבו. ואחרי אשר הצליח חֶפצוֹ בידו, שָׂם מִשְׁכָּנוֹ בחלק העיר הנקרא בשם עֹפֶל בהיכל גראַפטה בת מלך ממלכי בית מונבז. והנה בתחלה היה שלום בין הקנאים יַלדי הגליל אנשי יוחנן ובין הקנאים ילדי ירושלים, וכֻלם יחד הֵרעו מאד לעשות. הרגו בחרב אנשים רבים יראי אלהים תופשי תורה ועושי צדקה בכל עת בהתגוללם עליהם כי הם חושבים מחשבות לכרות ברית שלום עם הרומאים. גם הציבו שומרים על כל שערי ירושלים להרוג ולהשמיד את כל האנשים אשר יחפצו לברוח מן העיר. ויהי כאשר ראו אזרחי העיר כי כָלתה אליהם הרעה מאת הקנאים, הקדישו עליהם שנית מלחמה עזה מאד, ויתגברו עליהם גם בפעם הזאת, ויגרשום מפניהם, והם חשו מפלט להם בחצרות בית ה' כבראשונה. אך בכל זאת ידעו האזרחים בנפשם כי קָצֹר קצרה ידם לעמוד לפני הקנאים מָרי הנפש אשר החיים והמות במאזנים ישאו יחד בעיניהם. ועל כן קראו אליהם את שמעון בן גיורה ואת ארבעים אלף איש אשר ברגלו, וישימוהו עליהם לראש ולקצין ללחום את יוחנן בן לוי ואת הקנאים הפראים. (ניסן ג“א תתכ”ח 68 לספהנ"ו)

264 §

  1. שמעון בן גיורה. כבר ספרנו כי שמעון בן גיורה התחבר אל הסיקרים אשר במסדה, ומשם עבר בארץ בפלך עקרבים וערי אדום ויאסוף אליו אנשי חיל רבים מעדת הסיקרים ויבן לו עיר מבצר הנקראת בשם נַאִין, והאדומים אשר יצאו בחרב לקראתו, הֻכּוּ מַכּוֹת חדרי בטן בתגרת חרבו הקשה, ורבים מהם התחברו אליו וַיִסָפְחוֹ אל צִבְאוֹת גדודיו. ובעזרתם לכד את עיר חברון ואת מבצר הִירוֹדְיוּם. ימים רבים חשב מזמה להתנפל על הרומאים החונים לבטח באהליהם, אך הסיקרים לא אָבוּ לעזור לו במלחמה ההיא, כי לא יכלו לעזוב את מסדה מבצרם. הַשַׁמוֹת אשר שָׂמוֹ גדודי שמעון בארץ עד קרבת עיר ירושלים, העירו חמת הקנאים עליו עד אשר יצאוּ בחרב לקראתו, אך הוא הִכָּם כפעם בפעם ויפיצם. פעם אחת ארבו לו בדרך וַיִשְׁבּוּ את אשתו האהובה ויביאוה ירושלימה, וַיְקַווּ כי אז יָסוּר למשמעתם ולא יוסיף עוד לערוץ הארץ. אך הוא התקצף עליהם ביתר עז וַיִשָׁבַע כי אם לא ישיבו לו את אשתו מהרה קל אז יַשֵׁם את ירושלים בחרב ובאש, וייראו הקנאים מפני שבועתו הנוראה, וימַהרו וישיבו לו את אשתו, ובכל זאת לא שָׁב אפו ועוד ידו נטויה לעשות נקמות בקנאים, וַיִחַן על שערי ירושלים עד עת מְצוֹא לְכַלוֹת נקמתו בהם, ואת עת מצוא ההיא הִמְצִיאוּ לו אזרחי ירושלים בפָתחם לפניו את שערי העיר ובתתם בידו חרב נוקמת להנקם בעדת המקנאים. אך בדבר הזה הוסיפו עוד רעה על רָעַת ירושלים, כי כבוא שמעון העירה, התחוללו מלחמות חדשות בתוכה בינו ובין הקנאים ואזרחי העיר, ותחת הַרבות חַיִל ועָצמה לעמוד לפני הרומאים בעת צר ומלחמה, סִלוּ כל אביריהם בקרבם, הוציאו אל הֹרֵג את מבחר גבוריהם, ויתנו יד להרומאים ללכוד את מִבְצְרֵי בת ירושלים באפס יד ולהשאות אותם גלים נִצִים –.

265 §

  1. והנה כל הימים אשר נִלחמו אזרחי ירושלים איש באיש ואיש ברעהו, נָחוּ שקטו הרומאים ולא הניפו חרב על העיר. כי אספסינוס לא עָרב את לבבו להרגיז את גוּרֵי האריות במקום רִבְצָם, ולא הִטה אזנו לדברי היהודים אשר נפלו אליו וַיָאִיצוּ בו לעלות בסערת מלחמה על העיר, באמרם כי בנָקל יתפשנה ויבקיענה אליו, ויבחר לשֶבת תחתיו במשכנות מבטחים כל ימי החֹרף בעוד אשר אזרחי העיר מְכַלִים את יתר כֹּחָם ואונם במלחמותיהם אשר הם לֹחמים איש באחיהו. ואחרי אשר שָׁבְתוּ אנשי חילו וינָפשו ויחליפו כֹח כל החֹרף, הִסִיעָם בראשית ימי האביב לעשות מלחמה ביהודים, אך גם אז לא נועז עוד לעלות על ירושלים, וישם פניו אל ארץ עֵבר הירדן, כי היהודים היושבים שם מָרְדוּ גם הם לפני ימים מעטים ברומאים. ותהי ראשית דרכו לעיר גדרה אשר בעבר הירדן, עיר הנודעת לתהִלה בגלל המעינות החמים אשר בתוכה, ובטרם מצאו הקנאים ראשי העיר את ידיהם להכין הַכֹּל למלחמה, מהרו האזרחים וַיקַדמו את פני אספסינוס בשלום ויכרתו עִמוֹ ברית ויעזרו לו ללכוד את העיר, והקנאים נבהלו נחפזו וינוסו מתוכה למלט את נפשם. ברביעי לחֹדש אדר (ג“א תתכ”ח 68 לספהנ"ו) בא אספסינוס וחילו בשערי העיר, והיהודים הרסו בידם את חומת עירם לאות ולעד כי שלמים הם עם הרומאים. ובין כֹה וכֹה רדף פלאקידוס אחרי הקנאים הנסים וישיגם. חמשה עשר אלף איש נפלו אז בחרב, ואנשים אין מספר טֻבעו בירדן וְשִׁבּלֶת מימיו גְרָפָתַם אל מצולות ים המלח, ויותר מֵאַלְפַּיִם איש נִמכרו לעבדי עולם. אחרי כן לכד פלאקידוס את עיר אבל (adiba), את עיר ליוויאַס ואת בית הישימון. ואַניוס פְּקִיד חֵיל הרומאים שָׂם פניו אל עיר גזרה (Gasara) וישפוך עליה כֹּבֶד מלחמה ויתפשה וישרפה באש ויהרוג ארבעת אלפים איש בתוכה. משם הלך כקֶטב ישור צהרים ויעבור בחרב ובדם ואש בכל הפלך ההוא וַיַשֶׁם את כל הערים והכפרים ויהרוג את ישוביהם או מְכָרָם לעבדים. מקץ שלשה ירחים קמה סערת המֶרד אשר הֵעִירוּ הקנאים לדממה בכל נָפוֹת עֵבר הירדן, ואז עבר אספסינוס בכל ארץ יהודה, וישתער צפונה ונגבה וימה, הֵשַׁם ערים וכפרים, הָרַס כל המבצרים ויהרוג את כל אנשי המלחמה ואת האזרחים אשר אין בהם כֹח לתפוש חרב בכף מכר לעבדים.

266 §

  1. אחרי הדברים האלה נסע אספסינוס עם חילו הגדול למלחמה על ירושלים. והנה מלאכים קלים לקראתו ובשורה בפיהם כי לגיוני רומא אשר בצרפת וספרד מרדו בקיסר נעראָ, וישימו כתר מלכות בראש גאַלבאַ שר הצבא. ונעראָ טרף נפשו בכפו. בעת מהומה ומבוכה ההיא אשר עֲנָנָה הֲרַת רעם וָמָוֶת שֹׁכֶנֶת על רומא, רפו ידי אספסינוס ויחדל ממלחמת ירושלים, וישלח את טיטוס בְּנוֹ ואת אגריפוס המלך לרומא לברך את הקיסר החדש בברכת המלוכה ולשאול את דֵעוֹ אֹדות מלחמת היהודים. אך בטרם הגיעו המלאכים ההם רומאה, התנשא כבר אָטהאָ שר הצבא ויאמר לי יאתה המלוכה, וצבאות גבוריו לחמו עם צבאות גאַלבאַ וינַצחום. ואחרי ימים מעטים נִרצח גאלבא בראש הֹמִיות קריה, ותהי המלוכה לאָטהאָ. אפס כי מקץ תשעים יום התקוממו בני צבאות אשכנז ויחנו הוד מלכות על וויטעליוס נגידם, ותהי מהומת אלהים בעיר רומא, ושערוריות ומבוכות נוראות בכל ארצות הרומאים – ולוּ לא נשבר עז עֹז היהודים, לוּ התנערו אז גבורי יהודה ויעשו כֻלָם אֲגֻדָה אחת להסתער על רומא בסערת מלחמה, וְלוּ התיצב אז גם אגריפוס המלך בראש צִבאות הגבורים ההם אחרי כָרְתוֹ ברית עִם כל עמי אזיא, מי יודע אם לא נפלה אז רומא למשואות וַתְּהִי לִמְעִי מַפָּלָה וְנֵס דגל יהודה התנוסס על משואות עיר היונה ההיא… אבל כבר נֶחרץ על עַם יהודה לבל ישא עוד הוד מלוכה. ורומא תהי עוד גברת ממלכות ארבע מאות שנה לערוץ הארץ!.

267 §

  1. וגבורי ירושלים אשר נמלטו מחרב רעה לא הֶחליפו כֹחַ בימי טובה ההם אשר חָדַל אספסינוס מֵהִלָחֵם בם, ולא רִפאו את זְרוֹעותיהם להיות חזָקות בימים יֻצָרוּ אם ישובו הרומאים לעשות מלחמה רק השתובבו משובה נִצחת וילחמו איש באיש ואיש ברעהו, וכראות אספסינוס את המלחמות והמהומות אשר בעיר הבירה, הוסיף עוד להַשחית את יתר ערי יהודה. כי בחֹדש סיון לכד גם את הערים אשר ישבו עוד בטח (ג“א תתכ”ט 69 לספה"נ) את ערי גְלִיל עפני וגליל עקרבים ואת בית אֵל בארץ אפרים, ויהרוג את יושביהן או מכר אותם לעבדים, וקערעאליס שר החילים פרץ אז בארץ אדום וילכוד את חברון העיר העתיקה בכל ערי יהודה וישלח אותה באש, ולא נשארו עוד בידי היהודים רק שלש ערי מבצר, (זולת ירושלים), הלא הן: מסדה, מאַכֿאֶרוּס, והירודיוּם. ובכל זאת לא נועז עוד אספסינוס להלחם בירושלים, כי ירא מפני שארית גבוריה הנוראים. אך הגבורים ההם לא חַדלו מעשות מלחמה איש באחיו, ושמעון בן גיורה הוסיף עוד לפרוע פרעות בעיר וְלָסֹל אביריה בקרבה.

268 §

  1. בעת ההיא נפלגה ירושלים לארבע פלגות: א) לְמִפְלֶגֶת הקנאים בני ציון וירושלים, מספרם שלשת אלפים איש, ושרי צבאם אליעזר בן שמעון ושמעון בן יאיר. ב) למפלגת הקנאים בני ארץ הגליל, מספרם ששת אלפים איש גבורי מלחמה, ושר צבאם יוחנן בן לוי מגוש חלב. ג) למפלגת הסיקרים וְדַלַת עַם הארץ, מספרם עשרת אלפים איש, ושר צבאם שמעון בן גיורה. ד) וּלְמִפְלֶגֶת האדומים עזי הנפש ואבירי הלב, מספרם חמשת אלפים איש, ושרי צבאם יעקב בן שושן ושמעון בן קטלה, הפלגות ההן שנאו אשה את רעותה ולא התחברו יחד להלחם ברומאים כאיש אחד חבֵרים, וכל אחת חָתרה בכל עֹז להיות שלטת לבדה בארץ, ומכל שרי הצבאות לא השתער אף אחד על הרומאים מחוץ לשערי ירושלים, מיראתו פן יסבו אליהם השרים הנשארים בעיר את המשרה והשלטון וְְידיחו אותו משאתו, כל מפלגה בנתה לה מבצר בחלק העיר אשר לָכדה בחרבה להשתמר מיתר הפלגות, ובכל יום התנפלו שרי הצבא איש על אחיו לגרש אותו מחלקו אשר תפש לו בעיר, בימים הרעים ההם נֶהרסו בתים רבים גדולים וטובים בירושלים, וכל אוצרות התבואות היו לשרפה מאכֹלת אש, כה חלפו שתי שנים במלחמות הפלגות ההן, בחמס וָשֹׁד וּבְהֶרֶג וָרֶצַח ומהומות מָוֶת אין קץ.

269 §

  1. בימים ההם, נראו אותות ומופתים גדולים ונוראים בעיר האלהים, הלא הם: א) כוכב מַזהיר בדמות חרב חַדָה דָרַךְ על פני הרקיע, וכוכב שבט (קאָמעט) קָם בלב השמים נֹכַח פני העיר שנה תמימה –. ב) אור גדול כאור השמש בגבורתו הֵאיר באישון לילה ואפלה על פני בית המקדש והמזבח –. ג) רִכְבֵי אש ופרשים עִם דמות אנשי צבא מזֻינים, כֻּלם אש לֹהֵט, עופפו בין ענני שמים ויבואו וַיָסֹבּוּ את ירושלים וישימו עליה מָצוֹר24, הֶחָזוֹן הנורא הזה נִפרץ אחר חג המַצות בעשרים ושנים לחֹדש זיו –. ד) בחג השבועות – אחרי חג המַצות ההוא – באו הכֹּהנים אל חצר בית ה' הפנימית בלילה לעבוד שם את עבודת הקדש כמשפטם, והנה פתאֹם לפתע שמעו קול המולה כקול מחנה אך בלי אֹמר ודברים, ואחרי כן הקשיבו רב קשב וקולות רבים אדירים הקוראים: „נִסעה ונלכה מזה“! –. ה) שער המזרח אשר בבית המקדש, נפתח פתאֹם בחצי הלילה באפס יָד ומבלי מַגע איש, והשער ההוא היה גדול וכבד מאד עד כי רק עשרים איש יכלו לפתוח אותו בְּרָב כֹּחַ25 –. ז) ונורא מכל החזיונות האלה היה חֲזוֹן איש יהודי עובד אדמה ושמו יהושע בן חנן, כי ארבע שנים בטרם התגלע הריב והמלחמה בין היהודים והרומאים, בעוד ירושלים יושבת בהשקט ובטחה, שלום בחילה ושלוה בארמונותיה, עלה האיש יהושע הָאִכָּר ירושלימה לֵרָאוֹת את פני האדון ה' צבאות בחג הַסֻכּוֹת, ובתוך המון חוגג ומצהלות עִלזי לב, קרא פתאֹם בקול בכי ונהי תמרורים לאמר: „קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות השמים: קול נהי על חתן ועל כלה, וקול נהי על כל עַם יהודה“! –, ומהיום ההוא והלאה סבב יהושע וישוטט בחוצות ירושלים לילה ויום ויקרא את הקריאה ההיא בלי הפוגה, רבים מעשירי העיר רָעמו פנים, וַיִמָלאוּ חֵמָה על האיש ההוא המנַבא רעות כאלה על העיר והמקדש ועל כל היהודים, ויכוהו מַכות חדרי בטן בלי חמלה, אך הוא לא הצטדק גם לא התחנן אליהם ויוסיף לקרוא את הקריאה הנוראה ההיא ולא נתן דֳמי לו, גם אַלבינוס הרומי פחת יהודה, הִכָּהוּ מַכות נוראות ואנושות וַיָדָש את בשרו בקוצים וברקנים עד כי בֻלַע בשרו וְשֻפוּ כל עצמותיו, אך הוא לא חִנֵן קולו, לא בקש רחמים ולא הוריד דמעה, ועל כל מַכָּה וּמַכָּה אשר הֻכָּה, קרא:„אוי אוי ירושלים!“ ויוסף לקרוא את הקריאה ההיא כבראשונה, וכאשר שאלהו אלבינוס מי הוא? ומאין הוא בא? ולמה הוא קורא את הדברים הרעים ההם? לא ענהו דָבר רק הוסיף לספוד ולקונן על העיר והמקדש ועל היהודים, ויחשבהו אלבינוס למשֻגע ויגרשהו וילך. שבע שנים וחמשה חדשים קרא בגרון בלי חָשך את הקריאה ההיא יומם ולילה, ובכל זאת לא נחר גרונו, וקול יללתו הָלך עוד הלֹך וחזק מיום ליום –, וכל השנים ההן לא דִבר עם כל ילוד אשה דָבר, לא התקצף ולא זָעַם את האנשים אשר הִפליאו את מַכּוֹתיו באכזריות נפשם, גם לא נתן תּוֹדָה וברכה אל האנשים אשר חמלו עליו וַיָטוּ אליו אֹכִיל. על כל השאלות אשר שאלוהו יושבי ירושלים, לא השיב דבר רק קרא בקול יללה איומה: „אוי, אוי, ירושלים!,“ ובימי החגים והמועדים הֵרִים קול יללתו ביתר עז, וַיַעַש אֵבל יחיד, נהי ומספד תמרורים על בית ה' ועל עיר קדשו וְעַמוֹ, ובעת אשר באה ירושלים במָצור, סבב יהושע פעם אחת את חומת העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה:„אוי לך ירושלים! אוי לך מקדש ה‘! אוי לך עַם יהודה!,“ אך פתאם צעק מנהמת לבו: „אוי נא גם לי!“ וברגע ההוא פָּגְעָה בו אבן מאבני הקלע אשר יָרוּ הרומאים בעיר ותשליכהו ארצה ותמיתהו בעודנו צועק וּמְיַלֵל „אויה, אויה ירושלים! אויה מקדש ה’! אוי אוי בני יהודה! –,“ וכל הפרושים והסופרים רָאו וַיִוָכְחוּ כי רוח ה' נוססה ביהושע, יללת ירמיהו הנביא מְיַלֶלֶת בנפשו הקדושה על שֹׁד בת עַמו. אך הקנאים והפריצים לא האמינו בו כבכל האותות והמופתים אשר שלח ה' בימים ההם להעיד בהם כי רעה נגד פניהם –.

270 §

  1. אספסינוס וטיטוס. בעת ההיא התנשא אספסינוס ויאמר: „אני אֵשב על כִּסֵא רומא. כי לי יאתה המלוכה! –.“ אך בכל זאת לא הרהיב עוד בנפשו עֹז להעביר על דַל שפתיו את המזמתה הרבה הזאת הצפונה בחֻבו, והנה אנשי הצבא הצובאים על יהודה נועצו לב יחדו ויתנו עליו הוד מלוכה ויקראו: „יחי קיסר רומא לעולם!“ ואז גָלה אספסינוס את אזני שריו ואוהביו הנאמנים כי כבר נִבָּא לו לבו כי מָלֹך ימלוך ברומא, גם חזיונות רבות הודיעו לו הדבר הגדול הזה –. אז גָבה לב ביריניקה אֲחות אגריפוס המלך, ותחלום בהקיץ כי היא גברת מְלָכוֹת, יען כי היא אָהֲבָה כבר את טיטוס, והוא גם הוא אֲהֵבָה אהבה עזה ונאמנה, ועתה כאשר הורַם וְהוּנַף להיות יורש עֶצֶר וְלָשֶבֶת על כסא המלוכה ברומא אחרי אספסינוס אביו הזקן, נשבע לה לקחת אותה לו לאשה – “. גם אגריפוס המלך קִוָה אז כי טיטוס ישים כתר מלכות בראשו וימליכהו על ארץ יהודה אחרי הַצְמִיתוֹ את גדודי הקנאים והפריצים מתוכה –. ואספסינוס הקיסר החדש עזב את מְצור ירושלים ואת כל ארץ יהודה, וירם פעמיו לעיר רומא בעת אשר נִרצח גם וויטעליוס הקיסר השלישי בשנה ההיא. וטיטוס יצא אז מאלכסנדריה וילך ארצה יהודה לצור על ירושלים וּלְהִלָחֵם בה עד רִדְתָּהּ, כי חרפה היא להרומאים לבלתי לְכוֹד את העיר אחרי מלחמת ארבע שנים רצופות ביהודים. גם להקיסר החָדש וְלִבְנוֹ יורש העצר אי־כָבוֹד הוא לעזוב את העיר ההיא מבלתי יְכֹלֶת להוריד ממנה עֻזָהּ בכל גבורת גבורי רומא –, והנה אף כי נכסף נכסף טיטוס לְבַצֵע את כל מעשהו בהר ציון וירושלים לפני בוא האביב, בכל זאת קָצֹר קצרה ידו גם לְהָחֵל את המלחמה עד עת האביב, כי לא הֵכין עוד הַכֹל לעבודת הַמָצור, על כן מִהר ויאסוף אליו גבורי חיל יותר משמונים אלף איש. גם הביא כלי מָצוֹר, כלי תותח וכלי מַפָּצִים, כָּרִים וְאֵילֵי ברזל וכל כלי מצב ומַשחית במספר רב ועצום מאד, אשר לא עשו כן הרומאים לכל עיר מבצר בכל רחבי תבל.

271 §

  1. ויושבי ירושלים ראו את הרעה הנוראה הנשקפת עליהם, וירגזו וַיְחַתּוּ, וימהרו ויעשו שלום ביניהם וַיִשָבְעוּ ללחום את מלחמות ה' עד נטף דמם האחרון, הקנאים בני ירושלים כרתו ברית שלום עם הקנאים בני הגליל ויתנו יד לשמעון בן גיורה לעדור אתם יחד במלחמה, וכל בעלי הפלגות התלכדו ולא התפרדו ויבַצרו את החומות ויציבו אנשי חיל על חומות העיר ועל המגדלים ועל כל השערים, אך אהה כבר הֶעבירו את המועד וכל עמָלם הנורא נשאר מָעַל! כי בימי הרעה אשר נלחמו הפלגות אשה ברעותה, נשרפו כל האסמים וכל בתי אוצר הצבורים בם בָּר וצידה לשָנים רבות, עד כי נשבר להם כל מטה לחם, ורעב איום ונורא פרץ בעיר, רעב אשר לא היה כמוהו בכל עיר נצורה תחת כל השמים, רעב אשר תחתיו שחחו כל הגבורים, אשר סִלָה כל האבירים, וַיַך את כל אנשי החיל חֵרם. ולולי הרעב הארור ההוא, כי אז לא נפלה ירושלים ביד צר, לריק היה כל עמל גבורי רומא במלחמה וְגור אריה יהודה הֵנִיס בקול רַעמו את נֶשֶר רומא – –.

272 §

  1. מְצור ירושלים. בחֹדש ניסן בשנת שבעים לספהנ"ו, חָנה טיטוס עִם צִבאות גבוריו על הר צפים (סקאָפאָס) רחוק מירושלים שבע כברות ארץ (שטאדיען). שם בָחר טיטוס גדוד פרשים מִמבחר גבוריו, וירכב ויעבור בראשם והגיע עד חומות ירושלים, ובראותו כי היהודים אינם שומרים את החומות, ובכל מְסִבֵּי העיר לא יֵרָאֶה ולא יִמָצֵא איש יהודי, האמין כי נמוגו כל יושבי ירושלים מפניו ובנקל יתפוש את העיר. אך פתע פתאֹם התפרצו המון יהודים רבים בקול רעש גדול מאחד השערים אשר התחבאו שם, ויפרידו בין טיטוס ובין אנשי חילו וכפשׂע היה בינו ובין השביה, כי אף אם היתה אז לאל ידם להמיתו כרגע, לא אָבוּ לקחת ממנו נְקַם מָוֶת רק לקחת אותו בשביה עד אשר יתרצה אליהם אספסינוס לעלות מעליהם. אך טיטוס הֵרִיק חרבו וילחם בעד נפשו, גם אנשיו חֵרפו נפשם עד אשר עשו לו ידים לנוס. ביום המחרת שפכו גבורי הלגיון העשירי סוללה על הר הזיתים, אך בפתע פתאֹם התנפלו עליהם היהודים ויפילו בהם עם רב ושאריתם נמוגו מפחד פתאֹם, ולולי עמד אז טיטוס ומבחר גבוריו בפרץ, לא היתה פליטה ללגיון ההוא. אחרי עמל ותלאות אין קֵץ הצליחו הרומאים לתקוע אהליהם בשלשה מקומות סביבות ירושלים ולהציב את אֵילֵי הברזל מוּל החומה החיצונה, אמנם מהרה קל התפרצו היהודים ויהרסו את כלי המשחית ההם ואת כל כלי המפצים ויפיצו על הרומאים פלצות, וישובו העירה כגבורים משכילים. ולא רק הקנאים כי אם גם כל היהודים השליכו נפשם מנגד במלחמה ההיא, גם הנשים התאזרו עֹז וַתִּלָחמנה מלחמות ה' בגבורה נפלאה. אך בכל זאת התגברו הרומאים בהיותם מלֻמדי מלחמה מנעוריהם ובידיהם כל כלי יוצר וכל כלי משחית. בשבעה עשר לחדש אייר גרשו את היהודים מהחומה החיצונה, אך היהודים קִדשו עליהם מלחמה נוראה בין החומה ההיא ובין החומה החדשה אשר בָנוּ בעת המָצור, ויגרשו את הרומאים, ארבעה ימים רצופים התעודדה המלחמה ההיא עד כי לאחרונה רמה יד הרומאים וילכדו את החומה גם את עיר החדשה הנקובה בשם בעצעטהא, אחרי כן חִדשו היהודים את מלחמתם, ושבעה עשר יום רצופים המִיטוּ על אויביהם בהלות וימיתו בהם המונים המונים, אפס כי בכל זאת בִצְעוּ אז הרומאים את מעשה ארבע הסוללות אשר עשו לְנַגַח את מצודת ציון ואת חומת העיר השניה. כראות יוחנן את הרעה הגדולה ההיא, מִהר הוא ואנשיו וַיִשְׂתָּעֲרוּ דרך המערות אשר מתחת לארץ על הסוללות ההן וישרפו באש את כלי המצור ואת כלי המפצים אשר עליהן. וביום השלישי עשו כן גם שלשה גבורים מאנשי שמעון, ויתנפלו על הרומאים ויציתו אש גם ביתר כלי המָצור והמשחית אשר בידיהם. מיום ליום התגברו הרומאים ויחליפו כֹחַ וגבורה למלחמה, ומיום ליום הוסיפו גם היהודים אֹמֶץ וָאֱיָל לְהִלָחֵם באויביהם, ולא הִטוּ אזנם לדברי השלום אשר שלח אליהם טיטוס ביד יוסף הכֹהן, בידעם את תרמית הרומאים ורוּח עריצותם, ומה גם בראותם את אשר עולל טיטוס להיהודים אשר נפלו בידו אשר הוֹקִיעָם נֹכַח שער העיר, וידעו כי גם להם יעשה ככה אם יפלו אליו, ולא היתה אז לפניהם דרך אחרת רק דרך הנצחון או דרך המות –.

273 §

  1. כראות טיטוס כּי אזלת ידו ללכוד את ירושלים בכֹבד מלחמה, השיב חרבו אל תערה וַיְצַו להחזיק את המצור ולהקיף את העיר בחומה נשגבה לבל יצא איש מתוכה להביא אֹכֶל נפש בדרכים נסתרים כאשר עשו עד הימים ההם. והנה עד מהרה תם הלחם מתוך העיר המלאה רבבות אדם והרעב שר השחת פרש שחת רשתו על העיר הנצורה. לראשונה שלח חִצָיו בדַלת העם וַיְשִימֵם, ואחרי ימים מעטים גם בעשירי עָם, ומיום ליום גָבַר המשחית הנורא ההוא ויאחז בכנפות העיר לנָעֵר יושביה ממנה ולהורידם דוּמָה. חללי רעב התגוללו בבתים, בחצרות, בשוָקים וברחובות ואין מְקַבֵּר, כי גם החיים מְזֵי רעב ולחֻמי כָפָן התנודדו בחוצות עד נפלם חללים גם הם –. רבים שָׂמוּ נפשם בכפם וינוסו אל מחנה הרומאים, אך מהמָות בָּרָחוּ ובחבלי המות נִתְמָכוּ! כי בטרם בָּרְחָם מהעיר בָּלְעוּ אגורות זהב ובהגיעם למחוז חפצם הוציאו את האגורות ההן מִבִּטְנָם בְּשִבְתָם חוץ כדרך כל האדם, ובהודע זאת להרומאים בִּקְעוּ את בִּטְנֵיהֶם להוציא משם את הזהב – וכן עשו מִדֵי לילה בלילה, וַיְרַצְחוּ למאות ולאלפים באין מציל! והקנאים אשר בעיר החזיקו עוד את המשמר על כל השערים לבל ינוס איש אל מחנה הרומאים, וכל הנמצא יִדָקֵר, ואף כי גם הקנאים התמוגגו ברעב, בכל זאת התגברו פעמים רבות על הרומאים, אך מקץ עשרים יום הצליחו הרומאים לשפוך סוללה חדשה על מצודת ציון ויגרשו את יוחנן ואנשיו מקרוב אל הסוללה, וינגחו את חומת המצודה עד רִדְתָּהּ (בשלישי לחֹדש תמוז), גם את החומה החדשה אשר בָּנוּ הקנאים בימי המצור, הרסו הרומאים ואת המצודה נָצָתו. בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד, הָכְרַת מנחה ומסך מבית ה', ועבודת הקדש נשבתה. וטיטוס הוסיף עוד לשלוח דברי שלום אל היהודים וישבע להם כי לא ישלח ידו אל בית המקדש אם יכרתו עמו ברית שלום. אך דברי שלום ההם שלח תמיד ביד יוסף הכֹֹהן זְעוּם הקנאים וּשְׂנּוא נפשם ולא אבו ולא שמעו לו ולא הקשיבו אל כל דבריו.

274 §

  1. אחרי הריסות מצודת ציון, השליכו היהודים את נפשם מנגד ללחום בעד בית המקדש לילה ויום, ופעם אחת בהשתער עליהם גדוד רומאים פתאֹם בנשף בערב יום, הִכּוּ אותם מִבְחַר גבורי היהודים אחור ויפילו בהם חללים רבים. ואלה שמות הגבורים הגדולים ההם: יהודה בן מירטוּן, שמעון בן יוסי, יעקב, ושמעון בן קטלה, יעקב בן שושן, גיפטה, אַליקסאַס ושמעון בן יאיר. בעת ההיא שָׂמוּ הרומאים את הַכָּרִים ואת אֵילֵי הברזל על חומת בית המקדש, והיהודים מִהרו ויהרסו את האולמים (זיילענגאֶנגע) המחַברים את מצודת ציון אל בית המקדש, לבל יהרסו הרומאים אל המקדש, ויעשו תחבולות רבות וגבורות נוראות להשיב את ידי אויביהם אחור מִבַּלֵעַ וּמֵהַשְחִית את בית ה‘. אחת מהתחבולות ההן היתה כי הִצפינו אש ובגפרית בתוך אולם בית המקדש המערבי, ובטרם פרצה האש, יצאו מהאולם ויתראו כִּירֵאִים וּנְמוֹגִים מפני הרומאים וינוסו מפניהם, ורומאים רבים עָלוּ על תועפות האולם וירדו לתוכו וישבו בו, ופתע פתאם התפרצה שלהבת אש מתלקחת וַתְּלַהטם. והיהודים הנסים הפכו פניהם מוּל האויב ויהרגו את כל הנמלטים מיד להבה, ויהי מספר הנשרפים והנופלים בחרב, רב מאד, לדאבון נפש טיטוס וכל שריו אשר קצרה ידם להציל את אחיהם הגבורים. אך אין מוֹת הרומאים שֹׁוֶה בנֵזק האולם ההוא ובנזק יתר האולמים אשר נשרפו אז (בשבעה ועשרים לחדש הרביעי), כי ביום המחרת שׂרפו הרומאים את כל האולמים ואת כל הבנינים הנפלאים אשר לבית ה’ בפאת מערבית, והרעב יִצְעַד בזעם בקרב ירושלים הסגירה ומסֻגרה, כמלאך משחית ישלח חִצָיו הנוראים ויפיצם בכל בַּיִת ובכל אֹהֶל והיכל, יַך למאות ולאלפים יום יום, יך אֵם על בנים, יַך כל העיר חֵרם ואין מידו מציל. בני ציון היקרים האוכלים למעדנים, נִלחמו איש באחיו על נִבְלַת השקץ והעכבר המתגוללת באשפתות, בעד מְלֹא כַף חָצִיר יָבֵש ברפתים וּבְאֻרְוֹת הסוסים, חציר יבש אשר עָלה בָאשוֹ וְצַחֲנָתוֹ, ולאחרונה אכלו את אֵזור מתניהם וּשְׂרוֹך נעָליהם וכל דְבַר תועבה אשר שַׁקֵץ תְּשַׁקְצֵם נפש האדם. בעת הנוראה ההיא נִתְּכָה על שארית יהודה כל האָלות הכתובות בספר התורה. גם הרעה אשר לא נהייתה כמוה תחת כל השמים באה אז על היהודים האומללים, הלא היא כתובה במשנה התורה (תבא כח, לג) – –. צַחֲנַת רבבות חללים, חללי הרעב, עלתה בכל פִּנוֹת העיר, וַתִּפְרָץ מגפה נוראה במאד מאד, ותשם על חללי הרעב ועל חללי החרב נוֹסָפוֹת –. אך בכל אלה לָחמו גבורי יהודה וירושלים בירושלים וחוצה לה בצבאות גבורי רומא, ואף כי היו רעֵבים ועיֵפים ונפשם ברעה תתמוגג, בכל זאת התגברו על אויביהם כפעם בפעם –.

 

שרֵפת בית האלהים


275 §

  1. הרומאים הציבו את הכרים ואת אילי הברזל על האולם המערבי אשר לחצר בית ה' הפנימית. ששה ימים רצופים נגחו את חומת האולם ההיא בלי הפוגה, אך לריק היה יגיעם, כי אבני החומה היו גדולות מאד ואשה באחותה התלכדו כסלע איתן. כֹה יגעו לריק מיום השני עד יום השמיני לחֹדש אב, ואז הֶעפילו עֲלות בסֻלמים ובסערת מלחמה על תועפות חומת האולם, אך היהודים דחפו אותם אחֹרנית בחֹזק יד מִמְרוֹמֵי החומה אל עִמקי התהומות הנוראות אשר סביבותיה. אז נִחם טיטוס על מחשבתו הטובה אשר חָשַב לבלתי שְׁלוֹחַ יד אֶל בית המקדש, וַיְצַו לְהַצִית אש בבנינים החיצונים, והאש הִתְלַקְחָה סביב סביב כל היום ההוא וכל הלילה. אך למחרת נִחַם טיטוס על הרעה אשר עשה, ויצו לְכַבּוֹת את התבערה, כי חמל על הבית הגדול ההוא אשר אין כמוהו תחת כל השמים, גם חפץ להפיק בזה רצון מאת ביריניקה אהובתו, ומאת אגריפוס אחיה אשר עָזַר לו במלחמה ההיא, גם מאת טיבעריוס אלכסנדר אשר היה איש יהודי מִלֵדָה –. ביום השני אחרי כְבוֹת האש, התנפלו היהודים עוד הפעם על הרומאים (בתשעה באב), אך לא הצליחו כי הרומאים הרבים והעצומים מהם התגברו עליהם ויגרשום. ואז בא הקֵץ על שארית יהודה, על ממשלתהּ וּשְאֵתָהּ, על הוֹדהּ והדרהּ, וכל שְכִיות קדשהּ. כי בעשירי לחדש אב, נִסוּ היהודים להתנפל עוד הפעם על צורריהם, אך גם בפעם הזאת הֻכּוּ אחור במַכות אנושות מאד. והנה בתוך השאון והרעש ההוא, לקח איש רומי לַפִּיד אש בידו, וַיְחַל את פני רעהו להרים אותו במָרום, וישלך את הלפיד דרך אחד החלונות הנקרא בשם חלון הזהב, אל תוך בית המקדש. והנה מהרה קל אָחזה האש בבגדי הכהנים גם בַּעֲצֵי הַתָּאִים וַתִּתְלַקַח סביב סביב וַתַּעַל עד תֹּועֲפֹות סִפּוּן הבנינים הגדולים אשר בבית המקדש –. והיהודים בראותם את השלהבת הנוראה המתלקחת במקדש ה‘, צעקו צעקה גדולה ומרה במאד מאד, ובקול יללת מָוֶת קפצו אל נהרי נחלי האש לְכַבּוֹתָם בדמיהם! –. וְרָץ מְמַהֵר שֻלַח להגיד לטיטוס את אשר נהיתה, ויחרד טיטוס וַיִלָפֵת, ויחפוז וירץ אל מקום השרֵפה, וכל שרי החילים וגבורי צבאותיו אצים רצים אחריו בלי סדרים ובהמולה גדולה – ובתוך הרעש הגדול והנורא ההוא, רץ טיטוס הֵנָה וָהֵנָה ויצעק בכל מאמצי כֹחו לשריו ולגדודיו לכַבות את האש. אך הם לא שמעו קול צעקתו, לא שָעוּ אל תנופות ידיו, כי כֻלם היו שִכּוֹרֵי יֵין החֵמה, ויתהוללו מרוב תשוקתם לנקום נקם מאת היהודים, אלה לאלה קוראים:„שימו אש!“ ואלה לאלה ישמיעו קולם:„הַגדילו המדורה!“, ומרגע לרגע גברה משובתם ואכזריות נקמתם עד כי השתגעו ויתנפלו לאלפים על שערי המקדש וירמסו איש את רעהו ברגליהם ועל נִבְלוֹת החללים דלגו ויעברו קדימה, ורבים התנפלו על האולמים הבֹערים עוד באש ויהיו לשרֵפה מאכֹלת אש עם המון יהודים רבים. ובהגיעם אל היכל ה’, התהללו עוד ביתר עז וידחקו וידחפו איש את רעהו וישליכו לפידי אש בתוך המקדש פנימה, והקנאים הגבורים לא עצרו כֹחַ לְכַבּוֹת את האש ולגרש מהמקדש את הרומאים הפורצים כפרץ מים זידונים ומגדילים עוד את המדורה, כי הם נרצחו בחרב הרומאים או נסו מפני חרבם. סביבות המזבח נפלו חללי היהודים כעמיר מאחרי הקוצר ועל מַדְרֵגָתוֹ רָעֲשוּ דמיהם כנהרות איתן, כי הרומאים עשו שם הרג רב מאד ולא הבדילו בין אנשי המלחמה ובין אנשי השלום, גם בכל חוצות ירושלים עברו והרגו ורצחו ורמסו וטרפו מאין הפוגות –. וטיטוס ראה כי קצור קצרה ידו לכבות את האש המתלקחת בבית המקדש, וימהר ויבוא עם ראשי שרי חיליו אל בית קֹדש הקדשים, וישתומם במאד מאד על הודו הנורא ועל יפעת קדשו, ולא יכל להבליג על תמהון לבבו וּלְהִפָּרד מהבית הקדוש והנורא ההוא עד אשר פרצה האש גם בתוכו ותאחז בארבע קירותיו, והנה עד מהרה השתָּערו שנית גבורי היהודים בחרב נוקמת על הרומאים, ובהר הבית גם בחצרות המקדש חִדשו עוד הפעם מלחמה איומה ונוראה מאד. קול תרועת הרומאים ושאון מצהלות עֻזם, יללת היהודים על שרֵפת בית מקדשם, רעש האש המקרקרת קירות וקורות, כֻּלם יחד הִרְעִישוּ הארץ ממקומה, הִרגיזו מוסדות הרים ועמודי שמים תמהו והתפלצו. מַבּוּל אש ותְהוֹם שלהבת סַבּוּ את הר הבית, וכל העיר נִראתה מרחוק כבֹעֶרֶת באש פלדות והרריה מסביב יעשנו. רבים מבני ציון היקרים נפלו בְאַוַת נפשם אל שלהבת בית ה' לְהִשָׂרֵף אתו יחד, ורבים עוד מהם, אנשים נשים וטף, התפרצו דרך צבאות הרומאים ושלהבת האש ויבואו אל אֵילַמֵי בית המקדש הדרומים וישבו שם, כי האמינו בדברי נביאי השקר אשר נִבאו להם כי ברגע ההוא אשר יבער בית המקדש באש, יעשה להם ה' נפלאות אשר לא נבראו ולא נראו עוד בארץ –. אך הרומאים התנפלו גם על האומללים ההם וירצחום באכזריות נוראה מאד. ובעת אשר בָּעַר בית המקדש באש, שללו הרומאים את כל כלי חמדתו, את אוצר זהבו וסגֻלות הוֹנוֹ וכל שכיות קדשיו, ואת כל היהודים אשר התיצבו לפניהם הרָגו, גם את אנשי השלום טָבָחוּ, הרות בִּקֵעוּ, עוללים ויונקים נִפצוּ אל הסלע, ואין קץ ואין קצב לכל מעללי הרֶצח אשר עוללו אז ביום אף ה' –. המקדש עם כל חצרותיו וְאֵילַמָיו ותָאָיו נשרפו באש, ולא נותרו רק יסודות המקדש ושריד מעט מִכָּתְלוֹ המערבי. והרומאים באו בתרועה ובקול חצוצרות אל המקום אשר היה שם משכן כבוד ה', ויתלו את נשריהם ואת פסילי אליליהם נֹכַח השער המזרחי, ויקריבו שם כעס קרבנם, וַיְחָרְפוּ את אֱלֹהֵי ישראל וַיְנַבְּלו את כֵּס קדשו. כהנים רבים הִסְתַּתְּרוּ אז על חומת המקדש אשר נשארה עוד, ויהיו שם ימים אחדים עד אשר אָכף עליהם הרעב והצמא להתנפל אל טיטוס ולהתחנן אליו בעד נפשם, אך העריץ ההוא הֵשיב להם אמרים:„לכהנים ישרים יאתה לְהִסָפוֹת עִם בית מקדשם יחד“, וַיְצַו לִפְגוֹעַ בם ולהמית אותם עד אחד –.

276 §

  1. אך בכל זאת לא היה עוד קץ להמלחמה הנוראה. ראשי הפריצים נָסוּ עם פליטי אנשי חילם אל העיר העליונה, ושם נדברו עם טיטוס. יוחנן ושמעון שאלו ממנו לתת להם רשיון לצאת מהעיר עם כלי מלחמתם, כי הם נשבעו לבל יתפשטו את כלי נשקם כל עוד נשמת רוח חיים באפם. אך טיטוס לא אבה לתת להם את שאלתם, רק גָזַר עליהם להשליך את כלי מלחמתם מידיהם ולהסגיר את נפשם בידו אם לשבט אם לחסד. ועל כן התלקחה המלחמה עוד הפעם אחרי אשר נשרפה כל עיר התחתונה עד עין השלוח וחלק העיר הנקרא בשם עֹפֶל. בעשרים לחֹדש אב החלו הרומאים לשפוך סוללות על חומת העיר העליונה, ומקץ שמונה עשר יום (בשביעי לחדש אלול) כִּלוּ את מלאכת הסוללות, והקנאים לא התרפו גם אז ויתיצבו כגבורים עריצים לפני צורריהם ולוחמיהם, ואת האדומים אשר אבו לכרות ברית עם טיטוס, הרגו בחרב או כלאו אותם בבתי כלאים. אך לאחרונה מטה יד הגבורים ההם מִכֹּבֶד יד הרעב אשר הוֹיָה בם ומרוב עמלם וצרות נפשם. והרומאים עלו בסערה על החומה ותפשו את המגדלים ואת המבצרים, ויתפרצו בתוך העיר בחרבות שלופות וירצחו את כל היהודים אשר פגשו בשוקים וברחובות, ואת הנסים והנמלטים בבתים שרפו באש עם בתיהם יחד. בבתים רבים מצאו חללי רעב. גם על הגגות ראו משפחות משפחות אשר נמוגו מזלעפות רעב, ובנפשם הנחושה לא התעורר רֶגֶש חֶמלה, אך שחקו עוד ויריעו על מִשְׁבַּתֵּי הבת יהודה וישללו את הבתים ואת החיים הרגו, רמסו, טָרְפוּ, רצחו, גם על עוללים ויונקים לא חסה עינם, ולא הציבו גבולות למעשה ההרֶג והרצח כל היום ההוא. במקומות רבים כִּבּוּ נהרי דְמֵי היהודים את התבערה הנוראה המתלקחת בתוך העיר, והרומאים הלכו עד השוקים ועד הברכים בנחלי דם ההם, ובכל זאת לא השיבו חרבם אל תערה עד אשר יָגעה ידם וְעָיְפָה נפשם מקטל ואז חדלו משפוך עוד דם. אך האש לא שקעה עוד עד אשר אכלה וַתְּלַהֵט את כל העיר עד היסוד בה. ביום המחר (הוא יום השמיני בחדש אלול) שרפו הרומאים גם את יתר הפליטה אשר נשאר עוד בתוך העיר, גם הרסו את חומת העיר ולא הותירו ממנה רק חלק קטן בפאת מערבית, אפס כי את שלשת המגדלים הנפלאים הנקובים בשם: היפיקוש, מרים, ופיזיאל הניחו ולא שלחו בם יד, כי טיטוס צִוה להניחם להיות עדים נאמנים על גבורתו ונצחונו הגדול –. הנה כי כן נפלה העיר רבתי עם, רבתי בגוים, שרתי במדינות, כלילת יֹפי משוש כל הארץ! כן היתה לְשַׁמָה ירושלים כִּסֵא ה' ומקדש קדשו! כן נפלו בני ציון היקרים בידי עריצי גוים, ושארית בני יהודה המקדישים את שם ה' אל אמת, סֻגרו בידי בני אֵל זָר המכעיסים את קדוש ישראל על פניו תמיד!! –.

277 §

  1. וטיטוס לא הרוה עוד את צמאונו מדמי רבבות אלפי היהודים, ונפשו האכזריה לא שבעה עוד נקם בכל ההֶרג האיום והרֶצח הנורא אשר עשה בירושלים ואשר לא נעשה כמוהו תחת כל השמים, וַיְצַו להרוג ולהשמיד גם את השארית הנמצאה עוד בירושלים וביהודה, ואין קץ ואין קצבה לכל האכזריות והשערוריות אשר עולל אז ליהודים גם אחרי הָרסו את ארצם ואת מקדשם! ובשובו במרכבות עֻזוֹ מירושלים רומאה, הוסיף עוד סרה וּשְׁאוֹל חטא, כי בכל פעם אשר עשה משתה לשריו ועבדיו, צִוָה להשליך המונים המונים מאצילי בני ירושלים ערומים לפני אריות ונמֵרים, ובראותו איך תִּטרֹפְנָה החיות הטורפות את האֹבדים ההם ועצמותיהם תְּפַצַחְנָה, מָחָא כף וימַלא שחוק פיהו, ופעים רבות צִוָה להשליך המון אָבות ובנים יחדו לפני פריצי חַיוֹת, ואחרי אָכלן את חֲצִי בשרם ועוד בהם רוח חיים, צִוָה להצילם מִשִׁנֵיהֶן ביום ההוא ולהשליכם ביום מחר להיות טרף להחיות הטורפות ההן, ככה יעשה טיטוס כל הימים! גם הוסיף עוד עשות עלילות רֶצַח כאלה בלי הפוגה אשר לשִמעם יֵעָוֶה כל השומע, תסמר שערת בשרו ונפשו תתפלץ בתוכו. קאַיוֹס, נעראָ וכל עריצי רומא לא עשו אף חֲצִי עריצותו, כי הוא נורא מהררי טרף ואין חֵקר לרשעתו וזדונו ואכזריות נפשו הזעומה! וזה הוא האיש אשר כל סופרי דברי הימים יהללוהו וִישַׁבְּחוּהוּ ויאמרו כי היה תפארת מין האדם ומשוש כל ילודי אשה! זה הוא האיש אשר כל כותבי תולדות האדם יעידו עליו כי אם עבר עליו יום אחד אשר לא עשה צדקה וחסד בכה מנהמת לבו ויקרא:„יום אחד מימי חלדי עלה בתֹהו ואבד! – “ . אחרי אשר כִּלָה טיטוס את כל חצי זדונו בארץ יהודה, ואחרי מַלאוֹ תַאֲוַת נפשו השובבה עד בלי די, שב לרומא, ויסע במרכבות עֻזוֹ בשערי העיר, ויוחנן ושמעון שרי צבאות ירושלים אשר לָקַח בשביה, אֻסרו אל אחורי המרכבה עם עוד שבעים איש מנכבדי ירושלים וְשׁוֹעֶיהָ, ולפני המרכבה נשאו שרי רומא את שְלַל יהודה ואת חֵיל ירושלים וּבִזַת בית האלהים, גם את מנורת הזהב ואת שֻלחן הזהב ואת כל כלי שָׁרֵת היקרים, את בגדי הכהן הגדול הממֻלאים באבני חפץ, ואת כל הכסף וכל הזהב וכל כלי החמדה אשר הביא טיטוס מערי יהודה, ומאת אלף איש מבני ציון וירושלים עברו בזיקים אחרי מַסַע הנצחון ההוא. והם האפרתים והאצילים וכל איש חיל והבחורים גבורי כֹח והבתולות היפות אשר הביא טיטוס רומאה. אחרי כן הביאו את שמעון אל שערי בית המשפט וידושו את בשרו בברקנים ובעקרבים עד כי לא נותר מְתום בבשרו ואז הסירו את ראשו מעליו בגרזן, ואת גְוִיָתוֹ תָלוּ על העץ. ואת יוחנן שָׂמוּ בבור צלמות ושם ישב במחשכים כמֵתי עולם עד אשר מת ברעב ובצמא. את שארית בני יהודה מכר טיטוס לעבדי עולם ואת הנשים העדינות לשפחות נחרפות, ואת כלי הקדש שָׂם בהיכל השלום אשר בנה אספסינוס אביו בעיר רומא. מני אז נפלה ארץ הקדושה, נָשַמוּ מסלותיה, אָבלו דרכיה ומעגלותיה נָעוּ, ושארית יהודה, שרידי חרב ורצח גָלוּ וַיִזָרוּ בכל ארצות תבל ויהיו נודדים בגוים. קצף ה' על עמו ויתשם מעל אדמתם, אך גם באֹרח משפטו טוב ומיטיב הוא וכל מעשהו בחכמה, וחכמתו וטובו הֵפיץ את היהודים לבעבור בַּצֵעַ את תעודתם. לְלַמֵד דעת אלהים לכל העמים והלשונות. כי בארץ כנען קצרה ידם למַלאות את התעודה הקדושה ההיא, הארץ ההיא היתה להם רק בית ספר ובית חִנוך להיות למודי ה' וכֹהנים ומורים לאפסי ארץ, ואחרי אשר נמלאו דֵעָה את ה' כמים לים מכַסים, הפיצם ה' על פני כל התבל לבעבור יאירו אור הדעת ההיא לכל העמים וְיָסֹלו לפניהם הדרך לאמונת אֵל אחד קונה שמים וארץ. בִּלַע ה' את פני הַזָג הַלוֹט על פני פרי העץ, לבעבור יָפוּץ הזֶרע אשר בתוכו וְיִנָשֵׂא לכל רוחות השמים להחיות עמים רבים.„כי נפזרתם בגוים“ יאמר טוביה, „אשר לא ידעו את ה' למען תספרו להם את נפלאותיו ולמען תודיעום כי אין אלֹהים זולתו“, „ושִלחתי מהם פליטים“, יאמר ה' „אל הגוים וגו' אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי והגידו את כבודי בגוים". וזאת התעודה מִלאו היהודים בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מְאֹדָם. בכל הארצות אשר היו נדחיהם, קִדשו את שֵׁם אֵל אחד לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את כבודו, דברי תורתו נעתקו אל כל לשונות העמים הנאורים, ואור קדשה נָגַהּ גם עליהם, עד כי ממזרח שמש עד מבואו מהֻלל שֵׁם ה' אֵל אחד, ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמו.

278 §

ואספסינוס ישב על כסא הקיסריות ברומא וייטיב להרומאים את הרעה אשר הִפְגִיעוּ בהם הקיסרים אשר היו לפניו. הוא הֵשִׁיב אחור את ידי אנשי הצבא מִבַּלֵעַ וּמֵהַשְׁחִית את האזרחים, הוא הֵסִיר את המוסר האכזרי אשר הִרְבִּיצוּ קיסרי רומא על כל איש הנוגע בהוד המלוכה בשגגה, הוא מִלא את אוצר המדינה כסף וזהב בְּכַלְכְּלוֹ את הוצאת ביתו במשפט ולא פִזר הון רב על משתה שמָנים ומשחקי תעתועים כההולכים לפניו, הוא הוסיף לְפָאֵר את עיר רומא בהיכל המְפֹאָר אשר בָּנה בתוכה ויקרא לו בשֵם „היכל השלום“, ובית הנַהלול הגדול (אַמפֿהיטעאַטער) אשר יצא שְׁמוֹ בכל הארץ ואשר על שארית פליטתו ישתוממו עד היום כל הנוסעים המשכילים, הוא השיב את הבאַטאַפֿים (באטאפער) הישובים בשפלת רהיין אל רומא להיות לה לעבדים אחרי אשר התפרצו מםניה בעזרת ציפֿיליס שר צבאם, והוא הרחיב את גבולות רומא בסָפחו אליה את ארץ בריטאניא אשר לכד אגריקאָלא אחד משרי צבאיו. הוא אגריקאָלא הנלבב והנודע לשֵם ולתהלה חותן טאַציטוס המזכיר הגדול וכותב תולדות ימי חייו. הגבור הזה לכד את ארץ בריטאניא עד קאַלאַדאָניה (שאָטטלאַנד הגבוהה) וַיִטַע בתוכה את שפת הרומאים ואת מנהגיהם והליכותיהם, וכארבע מאות שנים רצופות מָשְׁלוּ הרומאים בה. דת הדרואידים אשר החזיקו בה הבריטאנים, הָלכה הלוך וחסור מעט עד כי נִבְלְעָה כָלִיל בדת הרומאים. אך אחרי אשר הִכּוּ מנהגי הרומאים שרשיהם בלבות הבריטאנים, ואור הציוויליזאַציאָן נָגַהּ עליהם, רפו ידיהם, נָשתה גבורתם, עד כי לא יכלו לעמוד לפני תנופת חרב הקאַלאדאָנים הפראים אשר הניפו עליהם, ולא עצרו כֹח לעצור בעדם מִפְּרוֹץ בארצם.


279 §

אחרי מות אספסינוס, ישב טיטוס בנו על כסא המלוכה אחריו [טיטוס ג“א תתל”ט–תחמ"א 81–79]. ועל רוב עונותיו שפט ה' את ארץ רומא בשלשה שפטים נוראים. בעיר רומא פָרצה אש מתלקחת וַתְּלַהֵט את כל העיר עד אשר נֶהפכה לְעִיִין וִעֲרֵמוֹת אֵפר. גם דֶבֶר הַווֹת וְקֶטֶב יָשׁוּד הוֹיָה בעיר הבירה ההיא וירד אלפי אלפים איש שְׁאוֹלָה. ונורא משניהם היה הַשִׁמָמוֹן הגדול אשר הֵשֵׁם הר שרפה וועזוף (Везувія) את תפארת איטאליא, צְבִי עֲדִי הרומאים, כי ההר ההוא פָעַר את פיהו לבלי חֹק וַיִזְרוֹם מַבּוּל אש ותהום שלהבת על כל סביביו, ומתגרת ידו רגזה ותרעש הארץ עד כי נהפך כל כִּכּר נעאַפעל למדבר שממה, ושלש ערים מהֻללות נִבְלְעוּ בבטן הארץ ונשמדו מעל פני האדמה, הלא הן: הערקולאַנוּם (Геркуланумъ), פאָמפעאי (Помпеій) וסטאַביאָ (Стабій). הַהֶרֶס הנורא ההוא, האש הגדולה והמגֵפה האיומה אשר חִלָה אֵל זוֹעֵם ברומאים מחריבי בית מקדשו, דִכְּאוּ לארץ חַיַת טיטוס וַיַכֵּר וַיֵדַע כי נקמת ה' היא נקמת היכלו, וַיָקֶל את ידו משארית יהודה –. בעת אשר ירק הר וועזוף גלי אש ופלגי להבה (לאַווה), נִכְסֹף נִכְסף פליניוס (Плиній) הבכור הנודע לחוקר גדול בחקרי הטבע, להתחקות על שרשי החזון האיום והנורא ההוא ולדעת את מוֹצָאוֹ וּמוֹבָאוֹ, אך תמרות עשן וגלגלי קִיטוֹר לֹהֵט שָׂמוֹ מַחנק לנפשו וימת, כאשר יספר לנו בן אחיו פליניוס הצעיר ידיד קיסר טראַיאַן בשני מכתביו אשר שלח אל טאַציטוס סופר דברי הימים לבני רומא, שלש ערים ההן אשר נִבְלְעוּ בבטן שְׁאוֹל, היו צרורות טמונות בבטן האדמה עד ימי הדור שלפנינו אשר אז פקד ה' על האדמה להשיב את הפקדון אשר הָפקד אתה אלף ושמונה מאות שנה. כי באֹרח פֶלא נגלו הערים ההן לעיני החופרים, ומן העת ההיא החלו מלכי האדמה לחפור אחריהן ויוציאו לאור אוצרות חֹשך ושפוני טמוני דברים יקרים עתיקי ימים, כלים מכלים שונים, היכלי חמד, כתבי יד ישָנים ועוד דברים נפלאים אשר היו לעינים לחוקרי קדמֹניות ביבי הדור הזה.

280 §

והנה לפי עדות סופרי הרומאים, נהפך טיטוס לאיש אחר בשבתו על כסא המלוכה, עָזב את רשעתו ומשובתו, וישלך את עריצותו ואכזריות זדונו עד כי קנה את אהבת הרומאים במשפט, אך במותו שָׁב החֹשך וַיִכַס את עין הארץ, כי על כסאו ישב דאָמיציאנוס (Домціанъ) אחיו [דאָמיציאנוס ג“א תתמ”א–תתנ“ו 96–81], איש חֵמות, בעל נפש חֻבלה, שונא אנשים, אכזר ועריץ, רודף אחרי חמדת הבצע ותאוות נתעבות. „ועל כל אלה נועז לתת את לבו כלב אלֹהים, ויכתוב בפקודיו דברי גדופה ועזות לאמר: אדוניכם ואלֹהיכם מצוה –”. גם דמי נקיים שפך בלי חָשך, ואת היהודים האֹבדים רָדַף באף ויגירם על ידי חרב, ויתר הרבה עוד רדף את כל הנוטים אחרי דת הנוצרים, ויעלוז לבו בראותו את חבלי המות ואת מְצָרֵי הַשְׁאוֹל אשר הִפְגִיעַ בְּהַלְקוּחִים לַמָוֶת. „הים היה מלא מאנשים מְגֹרָשִׁים וּמָחרמים“, יאמר טאַציטוס, „וּסְלָעָיו וְכֵפָיו היו אדֻמים מִדְמֵי הנִרצחים, ובעיר רומא היתה חלחלה ואימת מות כל ימי הקיסר העז הזה. כֹּה הִתהלך העריץ הזה באשָמיו עד אשר רָצְחוּ אותו עבדיו בהיכלו על פי דומיציה (Домиція) אשתו היפה וְהַשֹׁוֵבָבה, ואחד מזקני שרי המועצה וּשְׁמוֹ נערפֿא (Нерва) הוּרַם על כסא המלוכה [נערפֿא ג“א תתנ”ו–נ“ח 98–96], ויתאמץ בכל מאמצי כחו לְרַפְּאוֹת את הפצעים אשר חִלָה דאָמיציאַנוס ברומאים: פָּתַח דלתות בתי האסורים ויוצאי את האסירים לחפשי, גם הֵשִׁיב את הגולים אל ארצם ואל מולדתם, ואף על היהודים האומללים שָׁם עינו לטובה, הוציא אסירי, השיב גולים וַיְצַו לכל עמו לבל יפריעום מעבודת אלהיהם. הקיסר הצדיק הזה לקח לו לבן וליורש עֶצֶר את שר צְבָאוֹ הגבור המשכיל וַחֲכַם הלבב אֻלְפִיוּס טראַיאַנוס (Траянъ) הספרדי, אשר ישב על כסאו אחריו וימלוך בצֶדק ובמשפט [טראיאנוס ג”א תתנ“ה–תתע”ז 117–93], והרומאים קראו לו בשם „הטוב והמיטיב“, ובכל קיסרי רומא מבלעדי יוליוס צאֶזאַר ואנטונינוס הראשון אין עֲרוֹךְ אליו בתפארת גדולה ובנדיבות לב בכֹח וגבורה למלחמה ומועצות ודעת בהליכות המלוכה. הוא השיב לשרי המועצה את תקפם ואת מִשְרָתָם, הִרבה להשכיל להיטיב ויכונן בתי ספר ובתי מִדְָרָשׁ לְלַמֵד בם את בני הנעורים חכמה ודעת, וביחוד את היתומים בני עניים אשר אין עוזר להם, הֵקֵל את המסחור בעשותו דרכים ומסִלות חדָשות, גשרים, אפיקים וְחֻפּים, וַיֶרֶב את תפארת רומא בהיכלות ומקדשים, טירות וארמונות ובית אֹסֶף ספרים (ביבליאָטהעק) וְשׁוּק חדש (Forum) אשר הציבו שם זקני שרי המועצה וראשי בני העם מצבת כבוד לשמו ולזכרו, והיא נִצֶבֶת שם עד היום הזה ונקראת בשם „מצבת טראַיאנוס". הוא אהב חכמה ותופשיה ויתהלך עם חכמים תמיד ומה גם עם טאַציטוס הסופר החכם. הוא שבר במלחמה את גְאוֹן הדאַציער אנשי המלחמה היושבים על נהר דאָנוי (Donau), ויקח מידם את מאלדויא, את וואַלאַכֿאַי ואת זיבענבירגען ויספחן לגבול רומא ויושב בתוכם אנשי חיל מילדי הרומאים. בארץ הקדם לָחַם את הפרתים וילכוד את בבל ואת סעלייקיא ועוד ערים רבות, גם ספח את ארמעניא ואת ארם נהרים לגבול רומא. גם בארץ עֲרָב חָלה חַרבו הגדולה, כי יושבי סלע ערב, בגדו ברומאים וינַתקו את מוסרותימו, וטראַיאַנוס הכביד את ידו עליהם וישיבם למשמעת הרומאים כבראשונה. הקיסר הזה אהב את ר' יהושע בן חנניה בעבור חכמתו וצדקתו, וַיְמַלֵא את ידיו לשוב ולבנות את בית המקדש בירושלים. והיהודים האמינו כי פָקַד ה' את עַמוֹ וּבָחַר עוד בירושלים לבנות לו בית זְבוּל בתוכה על ידי המלך הזה כאשר פקד את אבותיהם לפָנים לבנות לו הבית על ידי כורש מלך פרס. אך הכותים (הם השמרונים צוררי יהודה מעולם) הלשינו את היהודים לפני הקיסר באמרם כי אם יִבָּנֶה וְיִכּוֹנֵן הבית הזה, ישובו היהודים וימרדו במלכות רומא כאשר עשו כן בימי נערא. דברי מְלָשְׁנֵי בסתר ההם ירדו חדרי לבב הקיסר, ויהפך לבו לשנוא את היהודים, ויתעצב על דבר הפקודה אשר פקד לבנות את המקדש ואשר אין להשיב –. אז יעצו לו הכותים כי יחֹק ליהודים את תבנית מלאכת המקדש שלא כדת תורתם, ובדבר הזה לא יַחֵל את דְבַר פקודתו, גם הבית לא יִבָּנֶה עוד, כי היהודים לא יאבו לְשַׁנוֹת מאומה מתבנית המקדש לַמְרוֹת דתם ותורתם –. וייטבו דבריהם בעיני הקיסר, ויעש כן, ויהי בהתאסף קְהַל עדת היהודים בבקעת בית מרון לשמוע את פקודת הקיסר האחרונה, התקצפו קצף גדול בראותם כי אך הָתֵל הֵתֵל בם הקיסר וַיֵשֶׁל את נפשם בתוחלת שוא, ובחום לבבם נוסדו יחד למרוד במלכות רומא, אך ר' יהושע בן חנניה הִרְגִיעַ את לבבם בְּנָשְׂאוֹ באזניהם את מְשָׁלוֹ על החסידה אשר בִּקשה שְכָרָהּ מאת אֲרִי טורף על דְבַר העצם אשר הוציאה מגרונו – ובזה הֵשַךְ את חמתם, וישימו יד לפה. מני אז היתה רוח אחרת את הקיסר טראיאנוס וישם על היהודים עֹל ברזל, גם גזר עליהם לבל ילכו בחֻקות תורתם. ואז נִסו היהודים שנית לחַבל עֹל רומא מעליהם. כי היהודים אשר בקירענע התאספו תחת דגל אַנדרעאַס ולוקאַס גבוריהם וימרדו במלכות, ויקומו על היונים צורריהם ויהרגו בהם 220,000 איש, ושרידיהם נָסוּ לאלכסנדריה אשר במצרים, ושם קמו על היהודים בחרב נוקמת ויהרגו בהם עם רב, אך היהודים אשר בקירענע נקמו את נקמת דמי אחיהם ההם ויתנפלו בחרב על יושבי ליביען ויעשו בהם הֶרג רב. אז שלח טראיאנוס את מאַריוּס טוּרבּאָ שר צבאו לליביען, והוא לָחַם עם יהודי קירענע ויהודי מצרים אשר חָשוּ לעזרתם, וינצחם ויכריעם לטבח. לתקופת השנה התפרצו גם היהודים היושבים באי ציפערן, ויהרגו ביושבי האי המונים המונים ואת עיר זאַלאַמין הָרָסוּ, וישלח טראיאנוס גדודי גבורים לציפערן תחת פקודת האדריאנוס, ואחרי מלחמה נוראה גָבַר האדריאנוס ויך ביהודים מכה גדולה ויגרשם מהאי ההוא. מני אז לא חדלו היהודים לעשות תחבולות ולהכין הכֹּל למלחמה. שלש עשרה שנים רצופות רקמו בסתר עצה וגבורה למלחמה גדולה וארוכה, וכלם נאספו תחת דגל איש יהודי גבור נורא אשר נתעה בשוא ויאמין כי משיח אלהי יעקב הוא, וַיַתְעֶה גם רבבות אלפי יהודים להאמין בו ולהרים יד בקיסר רומא. שֵׁם הגבור ההוא בֶּן כּוֹכָב (בר כוכבא בלשון ארמית, וגם סופרי הרומאים קראו לו תמיד בְּשֵם כּוֹכָב), ואליו נָהרו כל גבורי היהודים וכל בחורי חמד וַיְלַמֵד ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, ובגבורתו הנפלאה והנשגבה לָכַד בימים מעטים חמשים ערי מבצר, ותשע מאות וחמש ערי פרזות וכפרים בארץ יהודה, ויעש הֶרֶג רב ונורא בצבאות גבורי רומא המפֻזרים בכל ערי יהודה. אז נבהלו אלופי רומא, אשתוללו כל גבוריה ולא יכלו לעמוד לפניו, והוא עלה כשואה על ירושלים וילכדנה ויהרוג את כל הרומאים אנשי המלחמה אשר בתוכה. ואחרי עשותו את כל הגבורות הנוראות האלה, גָבַהּ לבו וְרָמוּ עיניו, וישם כתר מלכות בראשו, וימלוך בארץ יהודה ככל אַות נפשו, גם הטביע מטבעות על שמו. אך אם ה' לא יֵצא בצבא מלחמה, שוא זרוע עם גבורת אדם! אם ה' לא יְשַוֶה נזר על גבור, נִזְרוֹ כחלום גז חִיש וְיָעוף –. ואף כי כל ימי הקיסר טראַיאַנוס התגבר הגבור הנערץ ההוא על הרומאים, וגם האדריאנוס שר צבאו לא עָצַר כֹּח לעשות לו מאומה, אך אחרי ות טראַיאַנוס ואדריאנוס ישב על כסאו. אז בא הקֵץ על מלכות בן־כוכב ונגדעה קרן יהודה, כאשר נספר במרוצת דברינו.


281 §

האדריאנוס (Адріанъ) [אדריאנוס ג“א תתע”ז–תתצ"ח 138–117] לא היה נבהל ללכוד ארצות רחוקות ולרשת משכנות לא לו כטראַיאנוס, רק שָׂם עינו ולבו לְחַזֵק את ארצות הרומאים לבל יָעוֹז כל מלך רב שליט לנגוע בהן לרעה, גם בָּחַר בחכמה ובחרֹשת המעשה מבקרב ומלחמה, כי הוא היה איש תבונות, ידיו רב לו בחכמה ומדע, לשונו דִברה צַחות בשפת יון, גם עטו עט סופר מהיר, אך אהב מאד את החנופה, ועדת חנֵפיו הֵרִימו את תהלתו עד שחקים, מאהבתו העזה לחכמה ולחרשת המעשה, נסע בארצות רחוקות ימים רבים לָקַחַת לֶקַח טוב מחכמי כל עַם וָעָם, לראשונה הֵרִים פעָמיו לארץ יון, לארץ אזיא ולארץ מצרים ויתמהמה שם ימים כבירים, אחרי כן עָבַר בארץ מבוא השמש וַיְבַקֵר את צרפת, ספרד, בריטאניא וארצות נהר רהיין, בהיכל מלכותו מצאו קֵן להם סופרים מהירים, חכמי לב, חכמי חרשים ובעלי לשון למודים, והגדול מכֻלם היה פלוּטארך היוני אשר כתב ספרים הרבה מלאים חכמה ודעת, על אהבתו העזה לבנינים גדולים ולכל מעשה ידי חרש וחושב, יעידו שרידי חרבות ביתו אשר בנה על פני השדה עלי יד טיפֿאָלי, מצבת קבורתו אשר הכין בחייו, מצודתו הנשגבה (האַדריאַנסבורג) אשר ברומא, ועוד שרידים אין מספר אשר שרדו מיתר בניניו ומצבותיו –.


282 §

בשנה השנית למלכו, העיר כל חמתו על בן־כוכב, ויקרא את יוליוס סעפֿערוס שר צבאו הגדול מארץ בריטאניא, ויצוהו לשפוך כֹּבד מלחמה על הגבור ההוא, גם להרוג ולהשמיד ולאַבּד את כל היהודים וְלִמְחוֹת שמם וזכרם מתחת השמים. בבוא יוליוס סעפֿערוס עם רבבות גבוריו ארצה יהודה, היתה ראשית מעשהו לעלות על ירושלים להלחם עליה עד רדתה, כי בעת ההיא בִצר אותה בן־כוכב בחומה נשגבה גם בָּנָה את בית המקדש בתוכה. ימים רבים לָחַם יוליוס סעפֿערוס על ירושלים, ובן־כוכב הִפִּיל בחילו חללים אין מספר לפני שער העיר, אך לאחרונה גָבר שר צבא הרומאים, ובן־כוכב עם חילו הגדול נמלטו אל עיר ביתר הבצורה מאד. אז גִבּר יוליוס סעפֿערוס חיָלים וישתער בתעצומות עֻזו על העיר הבצורה ההיא וילכוד לראשונה את המבצרים אשר סביב לה, ואחרי כן התאזר עֹז, ובסופה וסערה ברעם ורעש לָחַם על העיר עד אשר נפלה בידו בתשעה באב – יום מבוכה ומבוסה, יום חֹשך וצלמות לבני ישראל מאז, יום אשר בו שרף נבוכדנצר את מקדש ה' בפעם הראשונה וטיטוס בפעם השניה –. והרומאים התפרצו כפרץ מלאכי מות בתוך העיר ויעשו ביהודים הרג רב ורצח נורא עד מאד! חמש מאות אלף ושמונים אלף איש הִגִירוּ על ידי חרב, גם בן־כוכב נפל אז על חללי בת עַמו אחרי מַלְכוֹ שלש שנים ומחצה, וזולת מֵתֵי מלחמה הרבים והעצומים ההם, מתו עוד לאלפים ולרבבות ברעב ובצמא, בדֶבר ובאש, ולאלפי אלפים נמכרו לעבדים בעד אגורת כסף ושעלי שעורים, והעיר הגדולה ביתר נהרסה עד היסוד בה, גם כל הערים אשר נותרו עוד בארץ יהודה, והחמשים מבצרים ותשע מאות ושמונים וחמש ערי הפרזות והכפרים אשר לכד בן־כוכב במלחמה, היו לשרפה מאכֹלת אש ולא נותר בהן אבן על אבן, ואז נהרגו גדולי ישראל תופשי התורה, ומהם רבי עקיבא, רבי חנינא בן תרדיון, רבי אלעזר בן שמוע ורעיהם הנודעים בשֵם הרוגי מלכות, וחמת האדריאנוס עוד לא שככה, ויגזור על הרוגי ביתר לבל יֵאָסְפוּ ולבל יִקָבֵרוּ, להיות מאכל לעוף השמים ולחיתו טרף, וגם בזאת לא שב עוד אפו מהיהודים, ויעש שפטים רעים ונקמות נוראות בעַם שריד חרב, שפטים אשר לא נעשו כמוהם מימי טיטוס צורר היהודים עד היום ההוא, וגם בכל אלה לא שָׂבַע עוד נקם וַיִבֶן על מְקוֹם ירושלים ההרוסה עיר חדשה ויקרא לה בשם: „איילא קאַפיטאָלינה“ כשֵם משפחתו „איילא“ וכשם היכל האליל יופיטער קאַפיטאָלינוס אשר בנה על מקום מקדש ה' השמם, על מקום בית קֹדש הקדשים הִצִיב את סֵמל נֹגַה (ווענוס) ואת צלם כֹּכָב (יופיטער), ועל שער העיר המָפנה לבית לחם, הִציג תבנית חֲזִיר מיער להכעיס את לבב היהודים ולהרעימם. ויגזור אֹמֶר כי כל איש יהודי אשר יָעוֹז לבוא בשערי העיר החדשה ההיא, מות יומת, וגם מרחוק לא יביט עליה. ושקוציו השוממים עמדו על האריאל וההראל מאה ושמונים שנה, ושֵׁם הקֹדש „ירושלים“ נשכח עד מהרה, עד כי לא ידע עוד איש רומי כי היתה מעולם עיר אשר שְׁמָהּ ירושלים. וגם בכל אלה לא הֵשִיב עוד האדריאנוס אַפּוֹ מעל היהודים ויגזור עליהם לבל ישמרו את השבת, לבל ימולו את בניהם ולבל יֶהגו עוד בתורה, וכל העובר את מצותו אחת דתו למות. ומי יודע אם לא עשה כָּלה את כל היהודים תופשי התורה לולי נְגָפוֹ אלֹהי המשפט וַיִשַׁלַח בו חֲרוֹן אפו וימיתהו מות איום ונורא מאד –, ואחרי מותו הלכו גזֵרותיו הלוך וחסור עד אשר ספו תמו מן הארץ. כי אחרי מלחמת בן־כוכב הטו היהודים את שכמם לשאת ולסבול את אשר נָטַל ה' עליהם ויהיו עבדים נאמנים להרומאים, וקיסרי רומא לא מנעו את הטוב מהם. מאתים שנה נחשבו ככל אזרחי רומא, וישבּעו לחם ויהיו טובים וישבו בטח ושאנן באין מחריד. כי הרומאים לא צררו את בני דתות אחרות בגלל דתיהם השונות מִדָתָם, ואם אך הִטו שכמם לעבוד אותם באמונה, לא הרגיזום ולא מנעו את טוב ארצם מהם. והיהודים לא כלוּ את הימים הטובים ההם בתענוגים וחפצי חֹמר, רק התאזרו עֹז להקים את עמודי דתם ותורתם וליַסד את בתי הישיבות אשר מהם תצא תורה ודבר ה' לכל היהודים. וה' הִטָה חסדו אליהם ויתנם לרחמים לקיסרי רומא האדירים, הלא הם: אנטונינוס החסיד (פיוס), מאַרקוס אוירעליוס, קאָממאָדוס, סעפטימיוס סעפֿערוס, העליאָגאַבאַלוס ואלכסנדר סעפֿערוס ויתר הקיסרים.


283 §

אחרי מוֹת אדריאנוס ישב על כסאו אנטונינוס החסיד (Антонинъ Пій) [אנטונינוס פיוס ג“א תתצ”ח–תתקכ"א 161–138] הוא היה מלך צדיק וחסיד, צפירת תפארה לבני האדם וּמְשוֹש כל התבל, הוא הניח לימוד מוסד כי טוב טוב לְקַיֵם נפש אחת מהאזרחים מֵהָמִית אלפי אויבים, ועל כן לא הֵנִיף על גוי וממלכה חרב ולא עשה מלחמה בארצות נכריות, וכל ישעו וכל חֶפצו היה רק לעשות שלום ולהכין אותו ולסעדו לבל יִמוֹט לאֹרך ימים. בימיו פָּרַח הצֶדק ורוב שלום, החכמה הֵרִימָה קַרנה בכבוד, חרֹשת המעשה נתנה פִרְיָהּ, וכל מעללי יֹשֶׁר ותושיה ישבו על גַפֵּי מרומי קרת. גם היהודים הנגשים והנענים שאפו רוח חיים בימי מושל צדיק הזה, ולפי הנראה הוא היה המלך אשר צִוָה לְקַבֵּר את הרוגי ביתר. בימיו צָץ צִיץ נֵזר הקֹדש, הלא הוא רבינו יהודה הנשיא אשר קָדוֹש יֵאַמר לו ואשר הֵאִיר עיני כל ישראל במשנה תורתו ובצדקתו הנפלאה. סופרי הרומאים יקראו את ימי ממשלת הקיסר הזה „בשם תֹּר הזהב“ (דאַס גאָלדנע צייטאַלטער), ויש בפיהם נכונה.


284 §

אחרי מוֹת הקיסר הזה מוֹת ישרים, מלך מאַרקוס אוירעליוס (Маркъ Аврелій) הנקרא גם בשם אנטונינוס הפילוסוף [מארקוס אוירעליוס ג“א תתקכ”א–תתק"מ 180–161], וגם הוא היה מלך צדיק וישר. גִבּוֹר חיל במלחמה וטוב לבב בעת השלום. בהיותו עוד נער בן שתים עשרה שנה, הואיל הלך אחרי תורת הפילוסופיא השטאית ופקודתה שמרה רוחו להעביד את בשרו אל רוחו ואת תאות לבו אל שִכלו, לכַבד ארחות צדיקים ולהבזות דרך רשעים בכל שאט בנפש. הוא הקים בתי ספר טובים ומועילים בכל מקומות ממשלתו ללמד בהם דעת ותבונה. הוא חִבר ספרים רבים מלאים דעה בינה והשכל, מוסר ולֶקח טוב וכל מעגלי צדק. הוא הכניע את המארקאָמאנים העם העז בהלחמו בם על נהר דאָנוי בעת היותו סְפון בשכבת הקרח והקפאון, והוא לחץ את הנערמאנים מהלאה לגבול ארץ הרומאים. בימיו שבו היהודים שקֵטים ושלֵוים כבימי אנטונינוס החסיד, כי גם הוא האיר פניו אליהם וישם להם שלום.


 

5: קורות החכמה באחרית ימי ממלכות האליל.


285 §

גורל החכמה בארץ הרומאים היה כגורלה לפנים בארץ ההעלענים, כי כל המחזיקים בה הֶחזיקו גם במִדות רעות, תָּרוּ אחרי לבבם ואחרי עיניהם אשר הם זונים אחריהם, וישחיתו ויתעיבו עלילה. יען כי החכמה היתה קרובה רק בפיהם ושפתם, ורחוקה מכליותיהם ולבם. ויתעמרו בה להפוך אותה לקרדום לחפור בו, וכלי חפץ למצוא על ידו לַכֶּסֶף מוֹצָא, לנחול כבוד ותהלה ולהתהדר קבל עם – . החכמה וחרֹשת המעשה מצאו קֵן להם בהיכלי הקיסרים, בארמנות העשירים גם בבתי דלת בני האזרחים. המסחור פָרח כשושנה, וכל מלאכת מחשבת ומעשי ידי אמן הרימו קרנם בכבוד. בעיר רומא ובכל ערי המדינות הוקמו בתי ספר גדולים וטובים ללמד בהם דרך תבונות וארחות מדע לבני הנעורים ולכל מבקשי חכמה. שרידי בניני הרומאים באיטאליא ובערי מדינות אחרות, יפליאו עד היום את לבב רואיהם. המצֵבות, ארונות המתים, המזבחות הנֶחפים בכֹתבות וציורים מפֹארים ובפטורי ציצים מחמדי בת עין, כלי חמדה וכלי מתכות מעשי ידי אמן אשר יוציאו החופרים מבטן הארץ, יעידו על חכמת חכמי החרשים אשר היו בימי קדם ההם, ימי ממשלת קיסרי רומא. מכל ערי ארץ הקדם, ארץ מצרים וארץ יון, נדו נעו כל החכמות והמדעים רומאה בירת התבל ויתקעו שם יתדן ומשם נפוצו לכל נפות הרומאים גם לכל ארצות המערב. הערים אשר כוננו ידי הרומאים בספרד, בצרפת, בבריטאניא, בנָפות רהיין ומחוזות נהר דאָנוי היו לעינים לכל העמים הסָרים אל משמעת רומא, כי מהן יצאה חכמה ותושיה להעמים ההם, עד כי מעט מעט הֵמִירוּ לשונם בלשון הרומאים, הוציאו את דתיהם ומנהגיהם אשר הנחילום אבותיהם, מפני דתי הרומאים ומנהגיהם, וברבות הימים התלכדו ויהיו אתם לעם אחד –. אולם יען כי חכמת הרומאים לא היתה מולדת ארץ מולדתם רק מולדת חוץ, ונִטעי נַעמניה היו רק זְמוֹרוֹת זרות מארצות נכריות, על כן לא הִכְּתָה החכמה שרשיה בלבותם ולא שֹׁרֶשׁ בנפשם גִזְעָהּ. לא הצליחה ולא עשתה פרי על אדמת נכר –. רגשי צדק, אהבת אדם, אהבת האמת ואהבת חסד, כמוזר נֶחשבו בעיניהם, בָּזוֹ לרודפי צדקה, ובתמימי דרך וישרי לב התקלסו, גם לָעגו לכל אנשי רוח אשר בראו חדשות ונצורות ברוחם הכביר, וכל ישעם וכל חפצם היה רק תענוגות בני האדם, לאכול מעדני מלך ולשתות במִזרקי זָהָב עֲסִיס רמונים ומבחר יַיִן הטוב, לשבת ספונים בהיכלי תפארה, ללבוש שָׁנִי עם עֲדָנִים ולהעלות עדי זהב על לבושם. האזרחים אשר לא עָבדו את עבודת הצבא ועבודת האדמה, נֶהפכו לרכים וענֻגים וַיְבַלוּ ימיהם בבתי המשחק ושנותיהם בבתי שעשועים, הִתענגו על מראה מלחמות האנשים והחַיות במקום רואים, גם התעלסו באהבים בבתי הרחצה –. כי כל תענוגות בשרים ההם הֵכינו להם קיסרי רומא להוליך אותם הולל ושולל לבעבור הָסב עינם ולבם מהליכות המלוכה –. רחשי הכבוד ואהבת המלאכה, תמו מכרתו מקרבם עד כי לקחו אנשים רבים לחם חֻקם יום יום מידי הקיסר ולא התבוששו, ומבקשי לחם עֹני מה רבו מיום ליום. הַצנע לֶכת וְנֹעם חיי הבית והמשפחה, נשכחו מלבות ההמון. עֹשֶר ותענוגים היו אלֹהיהם, להם כרעו בֶרֶךְ, אליהם התפללו, ועל מזבחם הקריבו את כבוד האדם, את תֻּמתם ואת יָשרם. לשוא הֵניף עליהם החכם פרעזיוס את שֵׁבט עֶברתו ובמר רוחו שלח בהם את חִצֵי התוליו היורדים חדרי בטן! לשואה הִתְעַבֵּר בם יופֿענאַליס ויהתל בהתוליהם וַיְתַעתע בתעתועיהם ועל נַבלותם לעיני השמש! לשוא שפך עליהם החכם לוציאן בוּז ולעג כמים וְרָגַז וְשָחַק להבלי דתם ותועבותיהם הגדולות! כל תוכחות מוסר וכלאמרי בינה וְשוֹט לשון ורִשפי מַהתלות לא עצרו כֹח לְשָׁרֵשׁ מקרבם את מדותיהם הרעות ואת הבלי דתם ומנהגיהם הנתעבים והנאלחים –.


286 §

בדורות תהפוכות ההם נִבדלו חכמי לב מְתֵי מעט מִרגשת התבל ופעולות אדם, וַיִנָזרו לחכמה ומדעים, ויסבו עיניהם מעת הַחַיָה המלֵאה הבלים ומעשה תעתועים, וישאו דֵעם למרחוק לאסוף בחָפניהם חִקרי לב פרי חכמי ימי הקדם. ובראותם כי נָבקה רוח חכמי הדורות הראשונים מקרבם, ואין בהם כֹּחַ לברוא חדשות ונצורות כמוהם, התאמצו להשלים את החסרון הזה על ידי חכמת הַדִבֵּר (רהעטאָריק), וילמדו לשונם לנאֹם נאֻמים נעימים, לדובב שפתי נאמנים, נִיבים נָאוים ואשרת שפתים צחה ונמלצה. בבתי מִדרשיהם הַטֵף הִטיפו צוּף נֹפֶת מליצותיהם כיד חכמת הלשון הטובה עליהם, וכל העם מקצה נהרו לשמוע אמרי פיהם כי נעמו. במקהלות עשירי עָם, ישבו חכמי לשון ההם ראש, וישאו משליהם ויביעו רוח חכמתם לשמחת לבב השומעים. וְכה רבה תפארתם עד כי גם בהיכלי הקיסרים נִרדם נתן ריחו, ומראשי נכבדיהם היה דיאָ חריזאָסטאָמוס, הורדוס אַטיקוס, פֿאַפֿאָרינוס ועוד רבים כמוהם. ראש המדַברים בין הרומאים היה החכם קווינקטיליאַנוס אשר נָטַע את חכמת הַדבּר בעיר רומא, וירחיב מאד את גבולה בין הרומאים, ומהם התפשטה בכל ארצות המערב. ספרי החכם הזה אשר כתב לְלַמֵד את החכמה ההיא, נכבדים הם מכל המון הספרים אשר כתבו הרומאים בעת ההיא הנקובה בשם „עת הכסף". אמנם חכמי הדִבּר ההם (רהעטאָרען) הֶעתירו דִבריהם על כל דִברי חכמה ומדע, ויטפלו עליהם לַהַג הרבה מאד עד כי עִווּ את פניהם וישחיתו את הודם. ועל חכמת המליצה טפלו לַהגם הרב יותר הרבה מֵעַל יתר המדעים, ויחַללו את יפעתה יותר מכלם, כי שִׂפְּחוּ עליה את הַשַׁחֶפֶת הנקראת בשם שַׁחֶפֶת בעלי הלשון (דיא רהעטאָרישע שוואוּלסט) ויאסרוה בכבלי ברזל, כבלי הכללים הרבים אשר בָּראו מלבם לְשַׁחֵת את יפעת הוֹדָהּ –. עדים נאמנים על משפט אמת הזה, הם שירי החזון אשר שֵׁם אַנאֶנוס סענעקה נקרא עליהם, ושירי גבורים אשר שָׁרוּ בעת ההיא לוקאַנוס, סיליוס איטאליקוס, פֿעלעריוס פֿלאַקוס וסאָסטיוס, כי הם משלי אֵפר לגבי חמר גביהם, מלאים מלים ולהג הרבה, ולא ירוממו את נפש קוראיהם, וכל רוח חיים אין בקרבם –. אך תחת אשר השחיתו החכמים ההם את הוד המליצה, חָגרו חכמים רבים בעוז מתניהם לְפָרֵש וּלְבָאֵר את שירי המשוררים הקדמונים ומליצות המליצים העתיקים, גם קִבצו כעמיר גורנה את בחירי השירים הקדמונים ההם ומבחר המליצות העתיקות ויכתבום בספרים לבל יאבדו מתוך הקהל –. והנה אך כי הִרבו חכמי הלשון להשחית את המליצה הַשִירִית, לא הֵרעו ולא הִשחיתו את המליצה הַפְּרָזִית, כי היא התנוססה גם אז כאבן נֵזר אם כי נופלת היא מהמליצות הקדמוניות, ולא באה עד תֹּקֶף רעיונותיהן ועזוז גבורות הגיונותיהן –. בעת ההיא הֵרימה חכמת הדינים והמשפטים את קרנה בכבוד, כי הרומאים הפליאו מאד לעשות בחכמה הזאת ויעפילו עֲלוֹת עד מְרוֹם קִצָהּ ויעשוה שלטת בארץ. בשאר המדעים היו עוד הרומאים תלמידי היוָנים כבימי הראשונים, כי היוָנים היו גם בעת ההיא חכמים מחֻכמים ויודעי בינה, ועל כֻּלָם הִגדילו לעשות בידיעת מֶחקרי ארץ (געאָגראפֿיע) ותולדות בני האדם (געשיכֿטע) בשתי מאות שנה הראשונות לספירת הנוצרים. פלוּטאַרך החכם היוני כתב ספרים יקרים רבים על תולדות ימי עולם אשר עד היום כל סופרי התולדה לְמַעְיָן ישיתום, כי מהם ישאבו מֶחקרי ימי קדם וקורות העמים והלשונות והליכות ארצות הקדם –. אַרריאָן איש יְוָנִי יליד אזיא הקטנה, פלוסוף נִכבד, חכם מְדִינִי ושר צבא כהאיש קסענאָפֿאָן לפָנים, מצא חן בעיני הקיסר אדריאנוס, ויכתוב בספר את מלחמות אלכסנדר הגדול, ואת תולדות ארץ הוֹדוּ ומשפטי העמים היושבים בה –. אַפְּיאַן, דְיאָ קאַסיוס, העראָדיאָן, ועוד חכמים רבים מחכמי היונים, כתבו ספרי דברי הימים לקיסרי רומא גם נטו קו על כל דרכיהם ועלילותיהם. פאָליאֶן (Poliyan) גם עליאַן (Aelian) העלו אור בהיר על טכסיסי המלחמה אשר היו בידי ההעללאנים בדורות הראשונים. איש יְוָנִי בימי הקיסר האדיראנוס ושמו עליאן (השני) כתב שני ספרים יקרים המאספים המון ידיעות רבות שונות מחכמי דורות קדומים, גם הגָדוֹת עתיקות מְשַמְחות לב על אודות הטובות הגדולות אשר יעשה האלהים בממלכות הטבע ולבני האדם. אנטהענאֶאוס (Athenaeus) יליד אלכסנדריא, נעצר בעיר רומא בימי הקיסר קאָמאָדוס, ויהי חכם לבב ונבון דבר מדקדק עצום ובעל לשון למודים עד להפליא, והא אָסף דברי חכמה וְאִמְרֵי בינה מספרים רבים מאד, (יותר מאלף וחמש מאות ספרים) אשר נאבדו ממנו, ויכתבם בַּסֵפֶר זִכָּרוֹן לדור אחרון, והספר הזה אוצר יקר הוא מאד לחכמי כל דור ודור, כי בו אֻסְפוּ לאסֵפה תולדות ימי קדם, מליצות ושירים עתיקים, ידיעות רבות ושונות בחכמת הטבע והעולם וכל דבר חכמת בינה ודעת. קלוידיוס תלמי (Claudius Ptolomaus) איש משכיל וחכם גדול אסף בספריו היקרים דעות חכמי הקדם על אודות מחקרי ארץ (געאָגראַפֿיע), תולדות השמים (אסטראָנאָמיע) וחשבון העתים (צייטרעכֿנונג) וישם עליהם נוספות בהשכל ודעת, וַיְחַו דֵעוֹ על כל הידיעות הנכבדות ההן כיד חכמתו הטובה עליו. ספריו היקרים היו לעינים בכל ימי הַבֵּינַיִם (מיטטעלאַלטער) לחכמי הנוצרים והישמעאלים. גם חכמי ישראל הלכו לאורם בספריהם הנכבדים על דבר הידיעות ההן. פויזאַניאַס (Pausanias) איש חכם אשר לא ידענו את תולדות ימי חייו רק כי היה יליד אזיא הקטנה (קפוטקיא או לידיען), הֵרִים פְּעָמיו שנים רבות לעבור ארצות רחוקות, ובשובו ממסעותיו ישב בעיר רומא בימי הקיסר אדריאנוס או אנטונינוס, ויכתוב ספר יקר ונעלה אשר הוא מָקוֹר נִפתח לידיעות תולדות ימי הקדם ומחקרי ארץ ותבל, לידיעות דָתֵי העמים הראשונים ומשליהם הקדמונים ועוד דברים רבים כאלה, עד כי בצדק נוכל לְהַשְׁווֹת את ספרו לספרי החכם הנודע שטראַבּאָ (Strabo) ולספרי החכם הגדול תלמי, כי שלשת אנשי שֵם האלה יחד גִלו חדשות ונצורות בתולדות הימים ומחקרי הארץ וידיעות רבות תוצאות לבב חכמי ימי הקדם –. גם חכמת הרפואה מָצְאָה קֵן לה בעת ההיא על ידי חכמי היונים: גאלענוס (Галенъ) יליד פערגאַמוס כתב ספרים רבים מאד, אשר יותר ממאה נשארו עוד בידינו עד היום הזה, וברוחב לבבו אסף את כל ידיעות חכמת הרפואה וכל הנסיונות אדותיה אשר הרו והגו הרופאים הקדמונים, כהיפאָקראַטעס (Ипократъ) וחבריו, גם הוסיף עוד עליהם כהנה וכהנה כיד חכמתו הגדולה בחכמת הרפואה –. החכם דיאָגענעס לאַערטיוס (Diogénes Laertius) אשר חי במאה השלישית לספירת הנוצרים, חִבר ספר יקר על תולדות הפילוסופיא היונית, ואף כי נמצאו בו שגיאות רבות וחסרונות למכביר, בכל זאת יקר הוא בעיני כל חכמי לב בגלל הידיעות הרבות אשר יודיענו על אודות תורת הפילוסופים ועל אודות תולדות ימי חייהם, ועוד דברים רבים כאלה, דברים טובים ומועילים ליודעיהם. וגם את סִפוּרי אהָבים (ראָמאַנען), הִמציאו חכמי היונים לראשונה, ואחרי כן יצאו ספרים רבים בארצות המערב בעִקבותיהם ויעשו כמעשיהם, ובמאה הרביעית והחמישית לספירת הנוצרים רחבה ונסבה מלאכת ספורי האהָבים עד כי היתה לענף אחד מענפי הליטעראטור, אך לא היתה עוד נכבדה אז כבדורות החדשים אשר התחרו סופרים רבים במלאכה הזאת ויפליאו לעשות –.

1. חכמת הַדִבֵּר (רהעטאָריק). בחכמה הזאת היו הרומאים תלמידי היונים יותר מבכל יתר החכמות, ועל המשוגות וְהַלַהג הרב אשר סָפרו היונים ועל החכמה הזאת, שָׂמוּ עוד הרומאים נוספות, עד אשר קמו בהם מורים יִשְׁרֵי שֶׂכֶל וְטוּבֵי טַעַם ודעת וַיְפַנוּ דַרכה מכל אבני תֹהוּ וַיְסַקְלוּהָ מכל צוּרֵי מִכְשוֹל וַתְּהִי לחכמה יקרה ומפאֹרה. בראשונה הִשְפִּיקוּ הרומאים בספרי בעלי אסופות אשר אָספו אִמְרֵי שֶׁפֶר מספרי חכמי היונים בעלי שְפַת נֶאמנים ויעתיקום לשפת רומא וַיַצִיגוּם לִמְשֹׁל בני עַמם לִנְאֹם נְאֻם כמוהם ולצאת בנתיבותיהם. אך בימי חיי הקיסרים כאשר החלו בני הנעורים לשקוד על דלתות בתי המורים, המורים חכמת הַדִבֵּר, גם שָׁנְנוּ לשונם וישאו מדברותיהם בתוך קָהל ועֵדה, וַיִנַסוּ גם את כֹּחָם בשירים שקולים, אז התעוררו חכמי הרומאים להוציא אִמרי שֶׁפר ממקור לבבם ולחַבֵּר ספרים על הליכות חכמת הַדִבֵּר כאשר עָשו היונים לפָנים, וירחיבו את גבולה ויגדילו את תפארתה עד מאד. מ' פֿאביוס קווינטיליאַנוס הספרדי [קווינטיליאַנוס ג“א תת”נ–תתע"ח 118–42], היה ראש המורים בחכמה הזאת, לפניו לא היה בכל הרומאים כמוהו, ואחריו לא קם עוד בעל לשון למודים כזה. החכם היקר הזה, למד את חכמת הַדִבֵּר בבתי הספר אשר ברומא, גדולי חכמי העיר נתנו לו מהלכים בביתם. בימי אספסיאנוס הקיסר היה ראש לכל המורים בחכמת הדִבּר, גם הקיסר דאָמיציאנוס לְקָחוֹ למורה וְלִמְנַהֵל בהיכלו, והוא חִבר שנים עשר ספרים נכבדים מאד הנקובים בשם „מורֵי דרך בחכמת הַדִבֵּר“, ובהַשכל ודעת נלחם את בני דורו על הַבְאִישָם את ריח החכמה ההיא בדרכיהם הנלוזים, וַיָסֹל לפני חכמי לב מסִלה ישרה על פי משלים רבים מספרי המליץ הגדול ציצערא ויתר ספרי המליצים הקדמונים. הוא היה חֲכַם לבב ונבון לחש, טוב טעם ודעת לו במליצה ושיר, בעל נפש יקרה ורוח נדיבה, ובאחרית שְנוֹתָיו היה שְׂבַע רֹגֶז ותלאה, כי מֵתה עליו אשתו הצעירה ושני בניו, וכל הליכות ביתו היו מלֵאות עֶצָב בתגרת קְשִׁי יומו. כל ימי הַבֵּינַים (מיטטעלאלטער), נֶחשב החכם הזה למורה דרך ומלמד להועיל בחכמת הַדִבֵּר –. גם סִפרו הקטן המכונה בשם „שיחה על אודות המדברים“, או „הסִיבָּה אשר ירדה חכמת הדִבּר בִּשְפַל המדרֵגה“, יקר הוא ורב התועלת ליודעי דעת. סופרים רבים העתירו דברים הרבה על אודות הספר הזה, ורבים הֶחליטו כי בן נעורים הוא להחכם הגדול טאַציטוס, אך אין בפיהם נכונה. הספר הנחמד הזה חֻבר בארח שיחה אשר ישיחו אנשים רבים במועצות ודעת על דְבַר חכמת הדִבּר –. החכם קאָרנעליוס פֿראָנטאָן יליד קירטאַ, היה בעל לשון למודים ודובר צחות, וקיסרי רומא אָצְלוּ לו כבוד והדר בגלל חכמתו הגדולה. מכל ספריו לא נודע לפָנים רק ספר הדקדוק אשר חִבר ברֹחב לבַבו, וזה רק כארבעים שנה אשר נִגלו ספריו ואגרותיו אשר שלח להקיסר אנטונינוס פיוס ולהקיסר מארקוס אוירעל חניכו, גם עוד שרידים אחדים מספריו היקרים אשר הוציאו חכמי הדור הזה לאור. ומני אז נודע לנו כי לא לשוא הִללו אותו הקדמונים מאד על אודות לשונו המדַברת נפלאות וניב שפתו הברורה ורוממות הגיוני לבבו.

2. חכמת השיר. בחכמת השיר (זולתי שירי התולים) לא עשו ידי הרומאים תושיה בעת הכסף אשר נדבר בה כעת. כי הם לא התאמצו לברוא חדשות בחכמה הזאת רק הֶחזיקו בישָנות וַיָהִינוּ לֵחקות את שירי ווירגיל ויתמכרו לו מִמְכֶּרֶת עבד –. הגדול בכל משוררי הרומאים בימי ממשלת הקיסרים, היה אַננאוס לוקאַנוס (ג“א תשע”ה–תתכ"ה 65–38) אשר הֹ­רַג בימי הקיסר נעראָ. הוא הֵחל ולא כִלה את שירתו היקרה הנקובה בשם פֿאַרזאַליאַ, ואף כי לא חלוּ בה סגלות המתיצה הנשגבה, נָאוה לה תהִלה בגלל נעימות אמָריה ובגלל רוח האהבה לארץ מולדת ולהכנסיה החפשיה המרחפת על פניה. המשורר הזה הלך בתורת הפילוסופיא הַשְׁטָאִית וַיִבָּדֶל מכל פשעי בני דורו ומשפעות תענוגי בשרים אשר הם זונים אחריהם, וַיְשַלַח בהם חרון אפו בְצִלְצְלֵי שיריו ובזעם לשונו –. סיליוס איטאַליקוס, הֶחזיק בְּשוּלֵי כְנַף המשורר הנערץ ווירגיל, אך לא הִצליח לעוּף על כנף רננים כמוהו, ולא הִשִיג את תְּעופַת שירתו הנשגבה –. פאַפיניוס שטאטיוס הצליח יותר ממנו במלאכת השיר, וישר שני שירי גבורים על מעללי אכילל הגבור הנודע ועל בני עדיפוס, גם עוד שירים רבים ושונים, ובכל שיריו יצא בעקבות משוררי יון ודרכו היתה צלחה. הקיסר דאָמיציאַנוס נתן לו מַהלכים בחצרו, כי החליק אליו המשורר הזה בלשונו, ובכל שיריו לא הִזכיר שֶׁמֶץ דבר מכל תועבותיו ועריצותו. בּמוֹת הקיסר ההוא, שָׁב המשורר בערום ובחֹסר כֹל לעיר מולדתו וימת שם.

3. מדקדקים ומבארים. בתוך עֲדַת המדקדקים והמבארים עשו להם אנשים אחדים שֵׁם עולם בהאירם אור חדש על ספרי חכמי ימי הקדם. יוליוס הגיניוֹס אָסַף בספריו המון משָלים קדמונים אשר על פיהם יתבררו וְיִוָדְעוּ מִשְׁלֵי העמים הקדמונים בספרי דתם ואמונתם (מיטהאָלאָגיע), גם דברי חכמים על חקות השמים וכוכביהם אשר על ידם נשכיל ונדע מצב חכמת התכונה בדורות עולמים –. בימי הקיסרים המכונים בשם אנטונינים, התנוסס האיש החכם אי געליוס אשר אָסַף בספרו היקר אִמרי בינה, מחקרי לשון, ידיעת דברי הימים ועוד ענינים נכבדים ממבחר ספרי החכמים הקדמונים, גם צָבַר תּוֹצָאות רבו (פֿראַגמענטע) מספרים נכבדים אשר עלו כבר בתֹהו ואָבדו –. החכם נאַניוס מאַרצעליוס המדקדק כתב ספר יקר לְלַמֵד בו את דרכי לשון הרומאים, ויתאמץ לָטַעַת את הלשון הנמרצה ההיא בלבות בני דורו אשר שכחוה, וְלָפַחַת בם את רוחה על פי אֲסֵפַת אִמרי שֶפֶר וניבים נָאוים והמון מִלִים נוֹשָנוֹת אשר אָסַף בסִפרו –. בראשית מאה החמישית לספהנ"ו כתב מאַרקאָביוס (אחד מחכמי האפלטונים החדשים) באור רָחָב על חֲלוֹם סציפיא מעשה ידי ציצעראָ, גם ספר נכבד על קורות העתים ועל משלי הדת ועוד דברים עתיקים ומועילים כאלה.

4. סופרי דברי הימים. בין סופרי דברי הימים אשר חיו בימי הקיסרים, עשו להם הסופרים האלה שֵׁם עולם: קורטיוס רופוס בסִפרו אשר כתב אודות אלכסנדר מוקדון ומלחמותיו וגבורותיו אפס אף כי שפתו ברורה בספר ההוא גם רעיוניו נִשָאִים וציוריו נשגבים, בכל זאת לא יֵחד כבודו בקהל ספרי דברי הימים, יען כי הֶעתיר תהִלות והכִביר תשבחות על אלכסנדר, וירוממהו מֵעַל לכוכבי אֵל, עד כי כל דבריו הם רק כדברי מְמַשֵׁל משָלים ומסַפר סִפורי הבַּדים ואין להציל מהם דבר אמת –. פֿעלעיוס פאַטערקולוס נודע לְשֵם על ידי תולדות הרומאים ותולדות ימי הקיסרים אשר כתב בדברים קצרים, אולם בקוצר לשונו השחית את הוד המליצה הפשוטה כאשר שִׁחֵת לה קורטיוס בלַהג לשונו, לַהַג הרבה אין קץ. אַננאוס פֿלאָרוּס (בימי הקיסר טראיאַן או האַדריאן) נודע הוא על ידי ספר דברי ימי הרומאים אר כתב בשפה קצרה, אך הוא בִזר בסִפרו מלא חפנים תהלה להרומאים ללא־אמת, גם לא היה לו יתרון הכשר דעת מספורי דברי הימים –. סוּעטאָניוס טראַנקווילוס (ג“א תתכ”ח–תתצ"ח 138–98) מזכיר הקיסר האדריאנוס, כתב תולדות שנים עשר קיסרי רומא הראשונים ודרכי חייהם וכל עלילותיהם. מרבית ספוריו היקרים והמועילים, הֶעתיק מספרי דברי הימים האצורים בבית גנזי הקיסרים, ומקצתם שמע מפי אנשי אמת –. החכם ריסטינוס קנה לו שם גדול על פי ספריו הטובים אשר כתב, אך מכֻּלם לא נשאר בידינו רק ספר אחד מאֻסף מדברי הספר הנכבד מעשה ידי טראָגוּס פאָמפעיוס יליד גאליה, חכם וסופר ומהיר מאד בימי הקיסר אויגוסטוס, אשר שאב ממעינים נאמנים את תולדות ארץ יון וארץ אזיא ומשפטי העמים היושבים בתוכן. הסופר אייטראָפיוס השאיר אחריו ברכה בספרו האהוב והנחמד המכלכל בדברים קצרים את דברי ימי הרומאים וכל העתים אשר עברו עליהם מיום היותם לגוי עד ימי דורו –. חותם סופרי תולדות הרומאים בשפת רומאית, היה האיש החכם אַמיאַנוס מאַרצעללינוס (בערך ד“א ק”ע 410 לספהנ"ו) אשר חי בדור הסופר אייטראָפיוס ויאסוף את רֻבי תולדות קיסרי רומא האחרונים בסדרים ישרים גם העביר עליהם את רוח הבּקֹרת כאיש משכיל ודורש אמת, פיהו מלא תוכחות מוסר על בני דורו אשר הֶעֱוו דרכם וַיִנָזְרו לַבּשֶׁת, ועל פני מחברתו מרחפת רוח חן ואהבת אמת וצדק, ועִקבות חבלי שוא ומדוחים לא יֵרָאוּ בה, וזאת לנו לְעֵדָה כי המחבר לא התגאל בדת בני עַמוֹ, דת הַכֹּזֵבָה המלאה לה מוסר הבלים ומעשה תעתועים. אפס כי לשונו המתנַהגת בכבֵדות, ניבי שפתיו סָרֵי הטעם ומליצותיו המסֻבָּלות להג הרבה, יתנו עֵדיהם על אָבדן טוב טעם בי דורו בהליכות שפתם ובידיעת הליטעראטור וחכמת סופרים –.

5. ידיעת החֻקים והמשפטים. הידיעה הנכבדה הזאת התנשאה במשך שתי מאות שנים הראשונות לקיסרי רומא וַתַּעַל עד מְרוֹם קִצָהּ, ויתר הרבה רָחבה עוד ונסבה בימי הקיסר האדריאנוס עד הקיסר אלכסנדר סעפֿערוס משך מאה שנה. מראשי החכמים בחכמה הזאת יֵחָשבו שלשה אנשים מילדי הסאַבינים, הלא הם: סאַלפֿיוס יוליאַנוס, סעקסטיוס פאָמפאָניוס, וגאַיוס, ויותר עוד מהמה ראשי השופטים (פראָפֿעקטען דאס פראֶטאָריוּמס) הנודעים לתהלה בכל הארץ, ושמותם: עמיליוס פּאַפינְיאַנוּס (בימי הקיסר סעפטימיוס סעפֿערוס, דאָמיציאַן אַלפיאַנוס ויוליוס פוילוס (בימי הקיסר אלכסנדר סעפֿערוס). החכמים ההם הִטביעו את אדני חכמתם על ספרי החֻקים והמשפטים העתיקים מעשה ידי יודעי דת ודין בדורות הראשונים, אך על פי רוב יסדו את הידיעה הזאת על מוסדות הנסיון, כי הנסיון הוא המורה הגדול בכל ארחות החיים ומה גם באֹרח משפט –. החכמים הגדולים ההם אהבו מאד את הפילוסופיא הַשְטָאִית עד כי יָרוּ אותה לאבן פִּנָה בידיעת החֻקים והמשפטים כאשר עשו כן האשכנזים בדורות האחרונים להפילוסופיא ההעגעלית בְּשׂוּמָם אותה לאבן הראשה בידיעה הנכבדה הזאת –.

6. חכמת סופרי היונים חכמים וסופרים רבים מבני היונים כתבו בימי קיסרי רומא ספרי דברי הימים להרומאים, וכל הקורא בם בשום לב יכיר וידע בנקל את תכונת העת ההיא, עת שלטון העריצות והאמונה בהבלים ומשאות שוא. על פני כל ספריהם נָשְׁבָה רוח עבדות ורוח חנופה, ומכל המונם נָבקה רוח הדרור, סר רוח המשפט ורוח הבקֹרת, אך שוא היה יגיעם לְיַפּוֹת את החסרונות ההם בחלקת לשון, במליצה צחה וְאִמְרֵי שֶׁפֶר, כי בעד עֲדִי עֲדָיִים האלה נשקפים החסרונות ההם אשר לא יוכלו לתקון. בין חכמי יון וסופריהם היותר מהֻללים והיותר נכבדים בדורות ההם היו אנשי שם האלה: א) פלוּטאַרך יליד חאֶראָניא בארץ באֶאָטיען, איש מדיני בימי הקיסר טראיאנוס ונציב ארץ יון בימי הקיסר אדריאנוס ידידו ותלמידו. הוא היה סופר מהיר ופילוסוף חרוץ מאד, קרא הרבה וכתב ספרים הרבה במועצות ודעת. ספריו יִפָּרדו והיו לשני ראשים: א) לספרי מוסר הַשְׂכֵּל (עטישע, מאָראַלישע), בהם יברר ויפרש את תורת פלאַטאָ ומחשבותיו הרמות, יערוך קְרָב ומלחמה נגד דעות בעלי הפילוסופיא השטאית ודעות האפיקורסים (עפיקוראֶר), גם יִשָׂא מְשָלו על דברים יִקְרֵי ערך בהליכות האדם תחת השמש, ב) ולספרי תולדות שֵם (ביאָגראפֿיען) בהם יסַפר תולדות מלכי ארץ ורוזנים, גבורים משכילים, חכמי לב וחכמי חרשים. הוא הוקיר מאד את תפארת ארץ יון העתיקה, גם נתן כבוד והוד למשפטי ארץ רומא הישנה, וַיַצֵג את גבורת גבורי היונים והרומאים ומפעלות חכמיהם וחסידיהם במליצה צחה ובלשון למודים (רהעטאָריש). הוא מצא חן גם בעיני בני דורו גדולי רומא ואציליה, ויפק מאתם רצון בדברי היקרים והמסֻלאים בפז המיוסדים על אדני החכמה והצדק. הוא שָׂם עיניו ולבו להתחקות על תכונות (קאַראַקטער) האנשים אשר יסַפר את תולדותיהם ועל הֲלָךְ רוחם יותר מאשר התבונן על תולדות ימי חייהם ומעלליהם. לפי דבריו יעיד פעמים רבות סִפור קטן, דִבוּר אחד, שיחה קלה ושחוק אחד, על תכונת האדם יתר הרבה מאשר יעידו מלחמותיו הגדולות אשר עשה וארצות רבות אשר לכָד בחרבו ובקשתו – ועל כן מִלא את ספריו גם בספורים קטנים, שיחות נאות, קורות קטנות ותכונות רוח בני האדם, ועוד רבות כאלה. ואף אמנם כי הוא קרא ספרים רבים מאד, בכל זאת לא נוססה בו רוח הַבִּקֹרֶת ולא הִשכיל לבחור תמיד במקורים נאמנים וטובים –. אך בכל זאת יקרים הם בעינינו ספרי תולדות אנשי שֵם אשר השאיר אחריו ברכה, והם לנו לעינים בידיעות דברי הימים העתיקים, יען כי הוא אסף בהם דברים רבים מספרים הרבה אשר נַחַל הזמן גְרָפָם ועקבותיהם לא נודעו עוד בתבל –. ב) עפיקטעט (Epiktet) הפילוסיף הַשְׁטָאִי, הוא הגבר הֻקם עָל בחכמה ובמעללים טובים אשר היה יָקָר מאד בדור תהפוכות ההוא, וְחָזון כזה לא נפרץ בימים ההם ימי שלטון המדות הרעות. הוא היה עֶבד יליד בַּיִת, נולד בשנת החמשים לספהנ“ו, ובימי הקיסר נעראָ יצא מעבדות לחֵרות, ועל פי צִדקת נפשו וישרת לבבו הוכיח לעיני כֹל כי החכמה הָאֲמִתִּית והמדות הטובות יש בהן כֹּחַ לרומם את האדם גם משפל מצבו ולהושיבו בין נגידים ואפרתים. את למודיו היקרים אשר לִמד לידידיו ותלמידיו המעטים בהיותו בעיר רומא, גם אחרי כם בעיר ניקאָפאָליס בארץ עפעריאָן אשר הָחרם לבלות בה טפָחות ימיו, אסף ולקט לְאַחַד אֶחד האיש החכם אַדריאַן תלמידו (נולד בשנת ג“א תת”ס 100) איש יוני מילדי אזיא הקטנה, וספרו המכלכל במשפט את למודי החכם הנכבד ההוא, היה נעים ונחמד בעיני חכמי הרומאים, ומספר קוראיו רבים ועצומים. וכעפיקטעט הוכיכח גם אדריאַן מה רב טוב צָפוּן באוצר הפילוסופיא הַשְטָאִית, כי גם הוא הלך על פיה במעגלי צדק כל ימי חייו וַיֶרֶב להשכיל להיטיב וּלְלַמֵד תועים בינה, אף הוכיח במישור לכל בני האדם כי הפילוסוף הָאֲמִתִּי יִצְלַח גם בהליכות התבל ודרך הארץ; כי הוא הי גם שַר צָבָא מהֻלל ואיש מְדִינִי, ובכל אשר פָּנָה הצליח וַיַעַש פרי חמד. ספרי הסופר המפֹאר הזה אשר כתב על אֹדות טכסיסי מלחמה, ומה גם ספרו אשר עשה בצלם ובדמות הספר הנודע אַנאַבאזיס מעשה ידי החכם קסענאָפאָן, אשר יספר בו דְבַר גבורות אלכסנדר הגדול וְחִין עֶרכו ומלחמותיו הגדולות, ונקרא גם כן בשם אַנאַבאַזִיס, הם מהספרים היקרים והכבדים אשר יצאו לאור בדור ההוא. בכל ספריו הואיל הלוך אחרי הסופרים הנאמנים אשר דבריהם מיוסדים על אדני האמת, ודעת שפתם ברור מִלֵלוּ, בספרו אשר חבר על הליכות ארץ הודו, ישלים ספרו אַנאַבּאַזִיס הנזכר בזה –. ג) אַפִּיאַן מילדי עיר אלגסנדריא, הוא הסופר המהיר אשר כתב תולדות הרומאים בעשרים וארבעה ספרים. הוא התאמץ להַראות לכל העמים את תפארת גאוֹן רומא, עזוּזה וכל מעשיה הגדולים במדינותיה הרבות והעצומות, וספריו מלאים רוח דעת כאחד הספרים אשר כתבו חכמי ימי הקדם –.ד) דְיאָ קאַסיוס, הוא הסופר הגדול אשר כתב דברי ימי הרומאים מיום הִוָסֵד עיר רומא עד הימים אשר הֻקַם עָל להיות יועץ ברומא (בשנת ג“א תתקפ”ט 229 לספהנ"ו). דברי הימים ההם כתב בשמֹנים ספרים, שלשה וששים מהם סָפו תַמו מן הארץ ועקבותיהם לא נודעו, וגם משארית הפליטה אשר בידנו, וחסרו דברים רבים. בספרים ההם אָחַז הסופר דרך בעלי הלשון ואנשי שפתים המַכבירים מִלים ומַעתירים דברים ללא תועלת, ורעיוניו אינם מזֻקקים בְּכוּר הַיושר, בכל זאת – יקרים הם מאד בעיני כל יודעי בינה לעתים בגלל חכמתו ודעתו, בגלל חקרי לבבו והשקפותיו העמוקות בהליכות המלוכה כיד איש חכם ונבון ואיש מְדִינִי כמוהו, כי הוא היה חֲכַם לבב בהליכות החֻקים והמשפטים הַמְדִינִים, בטכסיסי מלחמה ובתולדות הימים –. ה) הסופר העראָדיען כתב את תולדות הרומאים ביצי הקיסר מאַרק אוירעל עד ימי הקיסר גאָרדיאַן, וספרו נופל הוא מספרי דיאָ קאסיוס, כי הוא טָפַל עליו שְׂפַת יֶתֶר וְלַהַג הרבה וכל רוח חיים אין בקרבו, גם דבריו אינם מיוסדים על אדני האמת תמיד –. ו) הסופר צאָזימוס כתב תולדות קיסרי רומא מימי הקיסר אויגוסטוס עד שנת ד”א ת“ע 410. הוא היה בדור הקיסר טהעדאָזיוס השני, וספרו יוכל להתחשב בין הספרים הטובים והמועילים אשר יצאו לאור בדורות קדומים –. ז) הסופר פאָליאָן בעל לשון למודים (רהעטאָר) יליד ארץ מוקדון כתב שמנה ספרים לְשֵם כבוד הקיסר מאַרק אוירעל ופֿערוס בְּנוֹ, והם אסֵפות ספורים קצרים וספורי מלחמות מימי קדם, וגם הם יחשבו בין הספרים הטובים והמועילים –. ח) יוסף בן מתתיהו איש ירושלים המכונה בשֵם פֿלאַוויוס יאָזעפוס חֹטֶר מגזע הכהנים הגדולים ונֵצר ממלכי בית החשמונאים, הוא היה חכם לבב וסופר מהיר וכל ימי התגוררו בעיר רומא הִקְדִיש עתותיו לחכמת סופרים ויכתוב בשפת יָוָן צחה ונמרצה תולדות היהודים בני עַמוֹ, הליכות דתם ותורתם וכל העתים והתלאות אשר השתרגו עלו על צוארם עד הריסות בית מקדשם ביד טיטוס. שבעה ספרים כתב על המלחמות הגדולות והנוראות אשר נִלחמו היהודים עם אספסינוס וטיטוס עד חרבן הבית, והם נקובים בשם „**מִלְחֲמוֹת הַיְהוּדִים”**. עשרים ספרים כתב על קַדְמֹנִיוֹת הַיְהוּדִים, ושני ספרים נֶגֶד אַפְּיוֹן ויוכיח בהם במועצות ודעת וְקשְׁטְ אִמרי אמת כי אך שקר וְדִבְרֵי בָלַע טָפְלוּ היונים על היהודים אֹדות תורתם וקדמתם. ועוד ספרים רבים כתב הסופר הגדול הזה, אך הם אבדו מן הארץ ושטף הזמן גרפם –.


287 §

מהסופרים הנכבדים אשר הופיעו בימי קיסרי רומא „בעת הכסף“ ירום ונשא כבוד הסופר המרומם אַננאֶיס סענעקה (Seneca) [סענעקה ג“א תתכ”ה 65] גם כבוד הסופר המפֹאר פליניוס (Plinius) הבכור ופליניוס הצעיר. סענעקה בן הבלשן (רהעטאָר) הנודע בעיר קורדובה בארץ ספרד, הציב לו מצבת כבוד על ידי תולדות ימי חייו והעתים אשר עברו עליו, ועל פי ספריו הרבים והיקרים אשר הוציא לאור, לאור רבים עמים. בימי הקיסר קלוידיוס נגרש החכם הזה מעיר רומא אל אִי קאָרסיקא לשֶׁבת שם כל הימים, אך אגריפינה השיבה אותו אל נָוֵהוּ ותשימהו למורה חכמה ומוסר מלכים לנעראָ בנה אשר רְצָחוֹ אחרי כן בשבתו על כסא המלוכה כאשר ספרנו כבר. מכל הספרים הרבים אשר כתב הסופר הגדול הזה, לא נשארו בידנו בלתי אם הספרים האלה: 1) ספר יקר המכלכל מאה ועשרים וארבעה מכתבים אשר כתב משנת (תתכ“ב–נ”ה 65–62), והם מלאים מוסר השכל, ארחות יֹשֶר והתבוננות מחֻכמות על תכונות אנשים רבים וענינים שונים. 2) ספרים נכבדים הנושאים משליהם על דברי חכמה (פֿילאָזאָפֿיע) ומוסר (מאָראל), מדות טובות (זיטטען) ודברי נגידים על ענינים גדולים ורמים, כמו „על החסד“, „על הכעס“, „על מעשה הצדקה“, „על השגחת האלֹהים“, על דוּמִיַת הנפש“ (זעעלענרוהע), „על קֹצֶר חיי האדם“, ועוד ענינים נשגבים כאלה. 3) שלשה מכתבי תנחומים (טראָסטשריפֿטען), האחד אל העלפֿיה (Helvia) הורתו, השני אל מאַרציה (Marcia) בת קרעמוטיוס קָארדוס הנודע למזכיר ימות עולם (היסטאָריקער), והשלישי אל פאָליביוס (Polybius) אשר הקיסר קלוידיוס הוציא אותו מעבדות לחֵרות ואשר אהבו ויהי נושא חן וחסד בעיניו. 4) חִקרי לב על תולדות הטבע (נאַטורוויססענשַאפֿטען) והם ספרים מלאים כל טוב ואוצרים ידיעות רמות ונשאות, וכל חוקרי הטבע בימי הבינים (מיטטעלאַלטער) שאבו מהם את ידיעותיהם בתולדות הטבע, גם מעֻלפים הם במוסר השכל ומדות ישרות. 5) ועוד ספר אחד נמצא בידנו אשר שֵם החכם הזה נקרא עליו, והיא ספר התולים בדברים נמרצים היורדים חדרי בטן, ושמו בשפת רומאית: (Apokolokyntosis) (פֿערקירביסורג), ובו יבואו מליצות פרזות גם חרוזים ושירים חליפות, ועוד ימָצאו בידנו תשעה או עשרה ספרי חזיוני עצב (טראַגאֶדיען) אשר נקראו על שֵׁם הסופר הזה, והם עשוים בצלם דמות ספרי החכמים הקדמונים סאָפֿאָקלעס ואייריפידעס. החכם הנעלה הזה עשה טובות גדולות לבני דורו גם לדורות הבאים אחריו בלמודיו הנשגבים, כי העמים הקדמונים אשר היו לפניו וכל חכמיהם וסופריהם נוֹאֲלוּ לְדַמות כי האדם איננו אזרח רק בארץ מולדתו, וכל מעשה צִדקתו וְיָשְׁרו יאציל רק לבני עַמוֹ וְדָתוֹ, והחכם הזה היה הראשון אשר התרומם על הדמיון הַכֹּזֵב הזה והוכיח בצדק לעיני כל העמים כי כל איש ואיש אזרח רענן הוא בכל מְלוֹא רוחב התבל, ועליו הַחוֹבָה להקדיש את מעשה צִדקתו לכל בני האדם אף כי דתיהם שונות מדתו, וארצותיהם רחוקות מאד. הוא היה חֲכַם לבב וכביר שכל ובעל דמיון עז וישר, ידיו רב לו בכל מדע ודעת ועיניו צוֹפִיוֹת הליכות החכמה והתושיה; אך היה גבר אין אֱיָל להחזיק בכל מאמצי כֹח ביד האמת והטוב בדור עקש כדורו אשר כֻּלוֹ סָג יחדו, ולהתגבר על הנסיון היומי העומד לשטנה על דרכי הצדק, כי רוחו נעה ונדה בלי מעמד –. הסופר ק. פליניוס הזקן (סעקונדוס) יליד קאָמאָ באיטליא העליונה [פליניוס הזקן ג“א תשפ”ג–תתל“ט 79–23], היה גבר חכם בעוז, משכיל וחוקר לכל תכלית וברֹחב לבבו ובתבונות כַּפיו פעל ועשה רב טוב לחכמי כל דוֹר וָדוֹר. בספריו הנעלים אָסף כָל חִקרי חכמי הקדם בתולדות הטבע וישם עליהם נוספות כיד החכמה הטובה עליו. ואף כי היה שר חֲיָלִים ושר מְדִינִי ועיניו משוטטות על תהלוכות אנשי החיל גם על תהלוכות חֻקי המדינה, בכל זאת לָקַח לו מוֹעֵד לחקור ולדרוש וְלָתוֹר אחרי כל דְבַר חכמת בינה ודעת ולכתוב ספרים רבים עד אשר בא קִצוֹ בְּלַבַּת אש חַי שרֵיפה פֿעזוף כאשר סִפרנו כבר. הוא הניח אחריו ברכה ספר גדול עת תולדות הטבע או אֲסֵפַת לִמוּדֵי הטבע וידיעותיו (ענציקלאָפאֶדיע דער נאַטורוויססענשאַפֿטען) ובו יבואו גם ענינים רבים על מִשְׁטְרֵי כוכבי השמים (אַסטראָנאָמיע), על מֶחקרי הארץ (געאָגראַפֿיע) ותולדות חרשׁת המעשה (קונסטוויססענשאַפֿט), וכל הידיעות הרמות ההן אָסף וְקִבץ מספרים רבים ושונים, ומספרם יותר משני אלפים, אשר חִבְּרוּם חכמים וסופרים מהֻללים בדורות הראשונים. ואם אמנם כי במקומות רבים לא יָסַד את דבריו על אדני האמת וְהַבִּקֹרֶת הנאמנה, גם שפתו איננה הולכת למישרים במסלה אחת, כי פעם תַּגְבִּיהַּ עוּף וְתַכְבִּיר מִלִים ללא־יועיל, פעם תתרומם ותתנשא על כנפי המליצה וְתָשֶׁת חֹשֶׁך סתרה, ופעם תשפיל רֶדת בסתר המדרגה וכל רוח רֶגֶש אין בה, בכל זאת צָפַן רב טוב בספרו הגדול והנכבד לכל בני האדם הַמִתְחַקִים על שרשי רגלי הטבע וחכמת העולם ויתר הידיעות הרמות –. בן אחותו (אשר לקח לו לבן) הנודע בשם פליניוס הצעיר [פליניוס הצעיר ג”א תתכ“ב–תת”ס 100–62], היה תלמיד מקשיב להחכם המהֻלל קווינקטיליאנוס וידיד אָהוּב להקיסר טראַיאַנוס אשר מאהבתו אותו הֱקִימוֹ עָל להיות אחד מִשָׂרֵי בית המועצה וּנְצִיב ארץ ביטיניען, והוא נודע לאיש יקר אשר נִקבצו בָאו אליו כל ידיעות החכמה וכל הַצְלָחוֹת האדם וְאָשְרו. בימים אשר שָבָת וַיִנָפֵשׁ מעבודתו, עָרַך מכתבים להקיסר טראַיאַנוס ולאוהביו ורֵעיו הנכבדים, והם ערוכים בשפה צחה וברורה וּמְשֻׁבָּצִים ברעיונות יפים ונעימים אשר יתנו עֵדיהם על טוב טעם ודעת בני הדור ההוא. אך עֲמָלוֹ לְיַפּוֹת את הגיוני לבבו בְּנִיבִים נָאוִים מעשה ידי אמן, ולהעלות על כל הגות רוחו עֲדִי עֲדָיֵי בעל הלשון, יעיד כי בדור ההוא היה כָבֵד מאד על הסופר לְחוֹלֵל ולהוליד ספר מפֹאר אשר רק רוח האמת מרחפת עליו בלי כל מַעטה פאֵר המליצה ועָרמות מזִמותיה, וכן יעיד גם ספרו השני אשר קרא בבית אספת שרי המועצה (סענאַט) ואשר יְכַלְכֵּל דברי תהלה על הקיסר טראַיאנוס, כי גם שם יבחר תמיד לשון ערומים, נִיב שָפה צחה מיוסדת על אדני המליצה, ורעיונות מעופפים על כנפי רוח הדמיון אשר ינידו את רוח הקורא מן הדרך הישרה אשר מגמתו להוליך אותו שם –. ספרי תהִלה כאלה חֻברו במספר רב מאד במאה השלישית לספהנ"ו. הספרים ההם היו נקראים בימי החגים והמועדים מפי אחד בעלי הלשון (רהעטאָרען) נֹכַח פני הקיסר או אחד משריו הגדולים היושב ראשונה במלכות. כל דברי חנופה אשר יכול הפה לדַבר והלב לחשוב, סָפְחוּ הַמְהַלְלִים ההם (Panegyriker) על הוד הקיסר. שני ספרים כאלה אשר חִבר קלוידיוס מאַמערטינוס יליד גאליה על הקיסר מאַקסימיאַנוס ועל הקיסר דיאָקלעטיאַנוס, גם ספר כזה מעשה ידי איימעניוס הבלשן על קאָסטאַנטינוס חלאָרוס, הִתְחָרוּ להתגבר איש על רעהו בדבר תהלות המושלים וּלְדַמוֹת את דרכיהם ומעלליהם אל דרכי האלהים ואל דרכי הגבורים בני אֵלִים (העראָען) אנשי השֵׁם מעולם.

288 §

הפילוסופיא והאמונה. בשתי מאות שנים הראשונות למספר הנוצרים, מָשְׁלוּ למודי הפילוסוף אפיקורוס (Epikyros) והפילוסוף צענאָן (Cenon) על רוח בני האדם יושבי ממלכת רומא גברת התבל. בני הנעורים גם המון רב מבני העם קלי הדעת ורודפי זִמָה, בחרו בלֶקח אפיקורוס אשר הֶחליט כי תעודת האדם בחלד ותכליתו היא רק לאכול בשמחה את לחמו, לשתות בלב טוב את יינו, לראות חיים עם האשה אשר אָהב ולהתרפק על חיק התענוגים, והאיש אשר לא יעשה זאת, הוא חוטא נפשו ויחטיא את המטרה אשר הֻצְבָה לכל ילוד אשה תחת השמש –. אך האנשים הישרים בלבותם אשר לא זָנוּ אחרי תעתועי הדמיון הַכֹּזֵב והבלי התבל, אשר מְשׁוּבַת בני העם רעה בעיניהם והליכות מושלי העם הרומסים ברגליהם את עבדיהם מֹרת רוחם, חָגרו בָעֹז מתניהם לעקור וּלְשָׁרֵש את למודי אפיקורוס המשחיתים לֵב וָגֵו ולנטוע תחתיהם למודי הפילוסוף צענאָן אֲבִי התורה הַשְטָאִית אשר תְּצַוֶה לכל המחזיקים בה להכניע את יֵצֶר לבבם תחת ידי הַשֵכֶל, ולבער אחרי כל תענוגות בשרים כאשר יְבַעֵר הגלל עד תֻּמוֹ – והנה בתוך מבוּל המים הזידונים אשר כִּסו אז את כל הארץ, היתה התורה הַשְטָאִית הַתֵּבָה אשר הִתְמַלְטוּ בה המִדות הטובות והדֵעות הישרות. אך מְלַמְדֵי התורה ההיא סָבְלוּ רבות פעמים צרות ותלאות עצומות בתגרת ידי השליטים והחורים אשר החזיקו בלמודי האפיקורסים (עפיקוראָער) ורק בימי הקיסר האדריאנוס וקיסרי בית אנטונינוס, מצאו מנוח לכף רגלם ויהיו יקרים ונשואי פנים, יען כי הקיסרים ההם רָצוּ את התורה השטאית ויתנו לה מַהְלָכִים בהיכלי כבודם וגם כל הפילוסופים הוקירו אותה וַיְסַלְסְלוּהָ. ואף אמנם כי יתר שאת לבעלי התורה השטאית על תלמידי אפיקורוס, בכל זאת באחת נבערו ונסכלו בְּשַׁלחם את זַעם לשונם בכל הנוטים מדרכיהם ולא כמחשבותיהם מחשבותם, ובזה הפיחו קִריה, הֵעִירוּ מָדוֹן, והועילו לא הועיל להשיב פושעים אל הדרך הישרה, כי לא בזעף אף ובגערת חֵמה יִוָסֵר לֵץ, ולא בחרפות וגדופים יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, כי אם בדברים טובים הנוזלים כטל, בלֶקח נעים ובשפתים נוטפות אהבה וָחֵן. ואף גם זאת כי לפעמים סָרוּ גם המורים ההם מדרך צדיקים, ותחת אדרת שֵער, בֶּגד הפילוסופים, הִסתירו בגד בֹּגדים, וערוַת מעלליהם כִסו במכסה צדק וענוה רמיה ומצות אנשים מלֻמדה. זולת שתי שִׁטוֹת פילוסופיות ההן, החזיקו רבים וכן שלמים גם בשטת פיטאַגאָראָס פלאַטאָ ואַריסטו, ורבים נערו כפיהם מכל שִׁטוֹת הפילוסופים הראשונים ויריצו ידיהם אל הפילוסופיא הפֹסחת על שתי הסעיפים (סקעפטישע), או בררו להם מכל הלמודים ודעות הפילוסופים את הלמודים הנחוצים רק לפעולות אדם תחת השמש ולהליכות התבל, ומכל השטות בחרו את הענינים הטובים והישרים בעיניהם ויבנו עליהם שִׁטָה חדשה (עקלעקטיציזמוס או סינקרעטיזמוס). החכם סעקסטוס עמפיריקוס הֶעמיק הִרחיב את שִטת הפילוסופיא הפֹסחת על שתי הסעיפים ויתן לה מהלכים בין חכמי הימים ההם. השטה הזאת שָׂמָה שַׁמוֹת בכל שִׁטוֹת הפילוסופיות אשר מעולם, ובטרם הִתְפַּשְׁטוּ הדֵעות הצרופות וְהָאֲמִתִּיוֹת אשר בתורת משה וישראל, בין עַמֵי הארָצות למלאות את חרבות הפילוסופיא, קמו אנשים עַזֵי כֹח הדמיון וחוזי שוא ומדוחים וַיַרְכִּיבוּ את הלמודים היקרים אשר לראשי חכמי התבל על מִפְלְשֵי עָבֵי הדִמיון ויספחו אליהם רזים וסודות המעֻלפים בערפל גם טָפלו עליהם המון דעות כוזבות והבלי שוא, ומכֻלם יחד יָצקו במַעבה שִכלם תורה אחת, תורה חדשה, שובבה וסוררת –. מורי שקר ומלַמדי הבל ההם, גָברו מאד בארץ, ותורתם החדשה קבֻצת כל הדתות המתהללות באלילים וכל הסודות והרזים ילדי הדמיון הכוזב פָרצה בכל ממלכת הרומאים. כי הרומאים אשר התאוו תאוה להשליך מעליהם את דת בני עמם אשר אָבלה נָבלה מִזֹקֶן, גם לנַתק את מוסרות למודי הפילוסופיא המעיקים תחתיהם, קִבלו באַות נפשם את התורה החדשה ההיא, ובעינים עצומות הלכו בנתיבותיה, ובתקותם כי היא תתן מנוחה ללבבם, נֹחַם לרוחם ותצרור את נפשם בצרור חיי הנצח אחרי מְבוא שמש חיי הזמן, תופשי התורה ההיא התאמרו כי על פיה נִגלו להם סתרי כֹחות הטבע, תעלומות רזי עולם והמון נסתרות שמבראשית, ויחליטו כי כל יודעי תורתם יעבידו תחת ידיהם את כל ממלכות הטבע, וכל צבא המרום במרום גם כל צבאות השֵדים והרוחות הרעות יסורו אל משמעתם, וכל אשר יצוו אותם יעשו –. ועל כן פרו וישרצו בימים ההם קוסמים ומכשפים, בעלי השבעות אנשי מופת, מַתעים ומַשגים, נביאי שקר וחוזי שוא, וכל העם זָנוּ אחריהם וישחיתו דרכם על הארץ –. לא כאלה חֵלק היהודים! כי גם בפרוע פרעות בכל חכמי הגוים, לא נָטוּ מדרך האמת והתושיה, ובלֶכת כל עַמֵי התבל שובב בשרירות הבליהם ותועבות תעתועיהם, לא סָרוּ הם מאֹרח החכמה ומעגלי צדק, כי תורתם התמימה נֵר לרגלם, ואִמרותיה אִמְרוֹת אֱלוֹהַּ, אור לנתיבתם, ועוד בימי הקיסר קאיוס קאַליגולא התנוסס באלכסנדריא איש יהודי חֲכַם הרזים הנודע בשֵם ידידיה האלכסנדרוני (פֿהילאָ) [ידידיה האלכסנדרוני היה בשנת ג“א ת”ת], אשר ברוחב לבבו נגלו לפניו כל שִטות הפילוסופיא היוָנית, ומראשית יונקותיהן קָטַף וַיִשְׁתְּלֵם בחצרות בית ה' – כי בָחַר את מבחר הלמודים היקרים אשר בדברי גדולי פילוסופי היונים, ומה גם את למודי הפילוסופיא הפלאַטאָנית והשטאית, ויחבר אותן במחברת עם תורת משה וישראל, ויוכיח ויערוך לעיני כל העמים כי כל התורות אשר הוֹרוּ בחירי הפילוסופים על פי מופתים רבים והקשים עמוקים ונשגבים, ימָצאו בתורת משה ביתר שאת עוד וביתר עז, גם הלמודים הָאֱלֹהִיִים אשר לא נודעו לאבירי כל חכמי התבל כי אם אחרי עֲמַל ימים רבים אין מספר, נודעים הם על פי התורה ההיא גם לילד קטן מילדי העברים בלי עמל ויגיעה. את חֻקות התורה ומשפטיה וכל דבריה, בֵּאר החכם הזה בַּאֵר היטב על פי למודי פלאַטאָ אֲבִי הפילוסופים, ודעותיו והשקפותיו הנפלאות עשו פרי במאה השלישית לספהנ“ו ויתחקו על לוח לבב החכמים בימים ההם. כל ישעו וכל חפצו בספריו הרבים אשר כתב, היה רק להראות לעיני כל העמים קשְׁטְ דברי תורת היהודים, להעריצה ולהקדישה, ולהפיץ את יפעת נְגֹהוֹת קדשה בכל רחבי ארץ ותבל לפקוח עינים עִורות ולהחיות רוח בני האדם ברוח האלהים המרחפת בתוכה –. האיש אַפאָללאָניוס יליד טיאַנאַ [אפאללאניוס יליד טיאנא ג”א תשס“ג–תתנ”ו 96–3] הנודע לעושה נפלאות, אסף בחפניו את כל הדעות הפיטאַגאָרִיוֹת (אשר בדורות האחרונים נספחו עליהן מָסוֹרוֹת זרות, משלים, חידות ורמזים וַיְשַׁנוּ את פניהן עד כי היו לְמֹרַת רוח להחכמים האמתים), ויתאמץ לְזַקֵק אותן ולעשות מהן אמונה שלטת בארץ, אך אין אנחנו יודעים אל נכון אם קִבלו בני דורו את דעתו ואם לקחו את הַלֶקַח אשר נתן להם, כי תולדות ימי חייו ועלילותיו, נכתבו בדורות רבים אחריו, במאה השלישית לספירת הנוצרים, בעת אשר דת הנוצרים והפילוסופיא הפלאַטאָנית החדָשה הִטוּ כבר את עיני הרומאים אל הליכות ארץ המזרח, והאמונה בסתרי כֹחות הטבע, בלמודי הסודות וְרָזֵי עולם ובכֹח הגדול אשר בהם לעשות נפלאות גדולות, פָּרצו כבר בין כל בני האדם כקטן כגדול. רק זאת נודע נאמנה כי אלכסנדר הָאַבאָנאָטייכֿי, המַהגה ונביא השקר (אשר החכם לוציאן הִרבה לְהָתֵל במעשה נפלאותיו ולהתלוצץ על עָרמתו ותרמית עלילותיו וּלְהָטָיו), היה תלמיד מַקשיב לאַפאָללאָניוס ויאחז דרכו ובאשורו הָלך כל חייו, וזאת לנו לְעֵדה כי גם אַפאָללאָניוס מורו ומלמדו היה נביא ומורה שקר איש מזמות ובעל תחבולות עָרמה ככל המון הַמַהגים ונביאי השקר אשר היו בארץ הקדם, ואשר מִמְשׁוּבַת הפתאים נֶָחלו כבוד והדר, וּמֵאִוֶלֶת הָאֳוִילִים צָברו הון וָעשֶׁר. בימי מלכי אנטונינוס וגם בדורות הבאים אחריהם, האמינו מְתֵי חלד בלמודים נסתרים, בסודות ורזים, בפעולות היוצאות מגבול הטבע ובכל הבלי שוא ותעתועי הדמיון. עֵד נאמן על הדבר הזה, הלא הוא האיש הנפלא הנודע בשם אַפּוּלעיוּס (נולד בשנת ג“א תתפ”ו 126 או בשנת תתצ"ב 132) בן ארץ אפֿריקא מעיר מעדוּראַ. האיש הזה למד בעיר רומא את השפה הרומאית ואת ספרי חכמיה וסופריה, גם נסע בארצות רבות ויאסוף כעמיר גורנה את חכמות כל חכמי הדור ההוא ואחרי כן ישב בעיר קרתאגה וַיְלַמֵד שם את חכמת הַדִבֵּר (רהעטאָריק) ויעש לו שֵׁם גדול, ויפץ את אור הליטעראטור בארץ על ידי ספריו הרבים אשר הוציא לאור. הספר המהֻלל מכל ספריו, הוא הספר הגדול בשֵם „חמור הזהב“, אשר בו נראה עין בעין את ראשית דרכי הליטעראטור בעת ההיא: שפה צחה ותמונות המליצה, אמונה טפלה המיוסדת על הבל הדמיון, על ספורי שקר, על הבלי שוא ומדוחים, ועל דמיונות תֹהו וְצַלְמֵי אָפע, גם נֶחזה בו את שלטון הַמִדוֹת הרעות וְהַנִתְעָבות בדור עִקש ההוא, אשר למראית עַיִן יתאמץ הסופר לְהַתְעִיבָן וּלְהַבְזוֹתָן –. והאיש אפולעיוס הזה יָסַד על פי למודי האַפאַלטונים החדשים, אמונה חדשה ברוחות ושדים, בנבואה וקסמים ובחוזי עתידות על ידי סודות נסתרים בחכמת הטבע ועל ידי קדושה וטהרה ופעולות זרות והליכות רבות ונסתרות. מושלי העם ואדיריהם רצו את למודי הסודות בכל חפצם בם, ועל כן התמכרו אנשים רבים, אנשי רוח וחסרי לב, להחזיק בסודי הסודות והרזים ומעשה להטים, ובגללם חָיתה נפשם בכבוד, כי ההמון סתום העין וַעֲרֵל הלב, נתן להם כבוד והדר גם הזיל להם דֵי זהב מכיסם. בכל בתי הספר, ומה גם בעיר אטהען ובאזיא הקטנה, היו מורים חכמי לב, בעלי לשון למודים ופילוסופים אשר התהללו בלמודי הסודות וַיִשְׁתַּבְּחוּ כי ידם רב להם לעשות על פיהם נפלאות ונצורות היוצאות מגבול הטבע, וַיְנַשְאוּ את הלמודים ההם על כל חכמה ודעת תחת השמש.

והנה בעת אשר התגברה הפילוסופוא הפוסחת על שתי הסעיפים (סקעפטעציסמוס) וַתַּךְ את למודי פלאַטאַ חֵרם, הָלכה הפילוסופיא הדַתִית (די דאָגמאַטישע פֿהילאָזפֿהיע) מחיל אל חיל. ראשית דרכה היתה להתחקות על הֲלִיכוֹת אֵל עליון ועל היחש אשר בינו ובין האדם והעולם, גם נתנה יד להאמין בדברים נפלאים וענינים נשגבים היוצאים מגדר הטבע. הפילוסופיא הדתית הניחה ליסוד מוסד את דֵעוֹת פלאַטאָ ואת הגיוני לבבו ודמיונות רוחו בשם האמונה והדת, ועל אבני פִּנה ההן בָנתה כמו רָמים דת חדשה אשר נקבצו בה כל דֵעות הדתות הרבות והשונות, מחשבות כל מחוקקי עַם וָעָם, ומשם כל חכמי הקדם וחכמי ארצות המערב, והדת המוזרה ההיא המעֻלפת סודות ורזים, נָסכה רוח עִוְעִים על כל בני האדם, ויאמינו בה ובכל נפלאותיה, בעלי הדת ההיא, אבירי הפילוסופים בדורות ההם, התאמצו לָפַחַת רוח פילוסופיא במשלי הדת המתהללת באלילים, לרומם את פסיליה ועצביה על פי הבאורים הפילוסופיים אשר טפלו עליהם, ולתת למחזיקיה מוסר הבלים, מוסר בעלי תורת השטאה, לענות את נפשם בצום, לְהִנָזֵר מכל מַחמדי התבל ולחיות חיי נזירים וחיי צער ותלאה כל ימי צבָאם על הארץ. האמונה במלאכים, בשדים ורוחות ועוד רבות כאלה אשר החלה לצמוח בימי החכם פלוטאַרך, ואפולעיוס הנביא השקר, הרחיב את גבולה מאד, האמונה ההיא נשאה ראש וַתָּרִיעַ על גַפֵּי מרומי קרת על ידי הדת החדשה בת הפילוסופים הדתיים ההם, ולמודי הסודות פָּרצו ויעברו שער, וכל חסרי לב הַשֹׁאֲפִים נפלאות הריצו ידם להם והתרפקו עליהם באהבים. הדת ההיא היתה לאבן נגף ולצור מכשול לכל העמים הקדמונים, היא הֲרַת כל אמונות זרות, כל דמיונות מַתְעִים וכל מחשבות נִפְתָּלוֹת, ועד היום הִכְּתָה שרשיה בלבות בני ההמון וְדַלַת הָעָם –. [פילוסופיא פלאטונית החדשה] ראשית דעת הפילוסופיא אשר בְדַת המקֻבצת ההיא (סינקרעטיזמוס), היתה בארץ מצרים בעיר אלכסנדריא בירת התבל, אשר בה אֻספו יחד דֵעוֹת פילוסופי היוָנים (העללענים), השקפות הדתות בנות ארץ הקדם, מחשבות פילוסופי היהודים ואמונת בעלי דת נצרת, כי האפלאלטונים החדשים אספו את כל הדעות השונות ההן לאסֵפה אחת והניחו את האבן הראשה אל מבנה הדת המקֻבצת ההיא. הַמְיַסֵד את שטת פילוסופיא אפאלטונית החדשה היה לפי דברת הסופרים הקדמונים האיש החכם אַמאָניוס סאַקאַס יליד אלכסנדריא [אמאניוס סאקאס ד“א ג' 242], אשר אבותיו היו נוצרים ויגדלוהו על ברכי דתם, ובהיותו לאיש וילמוד חכמה ודעת עזב את אבותיו ואת דתם וַיִנָזר אל הפילוסופיא היוָנית. הוא אסף את מזמות פלאטא, את מחשבות פיטאַגארוס את דעות אַריסטאָטעלעס וכל חכמי בני הקדם, ומכֻּלם יחד הוציא לאור שִטה חדשה בפילוסופיא אשר ימים רבים היתה גן נעול, מַעין חתום, בהסתירו אותה מעיני כל חכמי התבל ולא גִלה את כְּבודָהּ בלתי אם לבניה עֲלִיָה מעטים אשר צָרַף כליותם ולבם וימצא אותם נכונים וראוים לגלות להם את סודו, ועל כן לא כתב את דברי חכמתו על ספר לבעבור יהיו סתומים וחתומים כל הימים. אך פלאָטינוס תלמידו הגדול [פלאטינוס ג”א תתקס“ה–ד”א ל' 270–205], יליד עיר ליקאָפאָליס בארץ מצרים, גִלה את גל נעול ההוא ויודיע לכל חכמי לב את חכמת מורו (כאשר עשה כן גם פלאַטאָ לסאָקראַטעס מורו). אפס כי בעזוז רוח דמיונו שִׁנה את פני שִׁטַת מורהו הגדול, עד כי נהפכה לשטה אחרת וחדשה. עשר שָׁנִים רצופות לָקַח לֶקַח טוב ותורת החכמה מפי מלמדו להועיל ההוא. ואחרי כן בהיותו בן שלשים ושמונה שנה (בשנת ד"א ב' 242) נלוה אל צבאות הקיסר גאָרדיאַנוס אשר התעתדו ללכת ארצה פרס למלחמה, כי נכספה נפשו לנסוע מפרס אל ארץ הודו ללמוד שם את חכמת חכמיה. אך במות הקיסר ההוא על ידי מרצחים חרש, לא יצאו עוד צבאותיו למלחמה על הפרסים, ונבצרה מזמתו, וישב באנטיוכיא שנתים ימים, ואחרי כן הלך רומאה (בשנת ד"א ד' 244) וישב בה כל ימי חייו. בעיר ההיא נהרו אליו תלמידים רבים מכל עֲבָרִים לשמוע את חכמתו, וכל גדולי העיר נתנו לו כבוד וִיקָר. הֲדַר תפארת מַראהו, מחשבותיו העמוקות בחִקרי אֱלוֹהַּ כאחד מראשי חכמי הקדם, רוח נדיבתו וצהלת אור פניו כאחד מנדיבי ההעללענים, דרכי חיָתו בחיי בני הנזירים, וְהִנָזְרוֹ מכל מאכלי בשר ומכל תענוגות בשרים, כל אלה שִׁווּ עליו הוֹד ויראת הכָּבוד עד כי נֶחשב בעיני כל יודעי שְׁמוֹ לְנָבִיא ואיש קדוש ולעושה נפלאות, וכל העמים הקדמונים העריצוהו ויקדישוהו וירימו את שִׂיאֹו עד לשמים. ככבוד הזה נָחַל עשרים ושש שנים, מֶשׁך ימי שִׁבתו בעיר רומא. הקיסר גאַליענוס ורעיתו, גם כל השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות, וכל השרות ובנות נדיבים, הלכו לאור חכמתו, ויאמינו כי הוא מלאך שלוח מִמָרוֹם להורות את העם תורה ולהודיעם דרך תבונות. באחרית שנותיו אפפוהו חליים רעים ונאמנים, וימת בן ששים ושש שנה בזרועות אייסטאָכֿיוס תלמידו. ופראָפֿיריוס תלמידו [פראפיריוס ג“א תתקצ”ג–ד“א ס”ה 305–233] הגדול כתב על ספר את תולדות ימי חייו, גם התאמץ להפיץ את למודי האפלאטונים החדשים בארצות המערב על פי מדברותיו אשר נשא במקהלות ועל ידי ספריו הרבים אשר הוציא לאור. הוא אסף לאחד אחד את ספרי מורו ויערכם ויסדרם ויחברם בחוברת אחת, אפס כי מקוצר יד פלאטינוס בדרכי לשון יון, לא שת לבו על חֹמֶר הלשון וארחות מליצתה כי אם על צוּרַת הענינים, ועל כן תשכון עֲנָנָה על פני ספריו, ובמקומות רבים קשים הם להבין ולבוא עד תכונת רעיוני לבבו. החכם יאמבליכֿוס יליד כֿאלקיס [יאמבליכוס ד“א צ”ד 333], העמיק הרחיב את הפילוסופיא המקֻבצת (סינקרעטיזמוס) יתר הרבה מאד מהחכם פלאָטינוס, עד כי נוכל להחליט כי הוא היה אֲבִי הפילוסופיא ההיא. והנה פלאָטינוס ופראָפֿירוס החליטו ויגזרו משפטם כי החכם באמת ההולך במעגלי צדק ונפשו זַכָּה מִשֶׁמֶץ דֹפִי, ימצא את תכלית הפילוסופיא וּמַטְרַת כל החכמות והחקירות בְּרִגְעֵי אֹשֶר ההם אשר תָּנַח עליו מִמָרום לחזות מַחזה שדי בְּעֵין שִכְלוֹ על ידי התפשטות הגשמיות (Ekstase) ועל ידי התבוננות העמוקה בסתרי רָזֵי אֵל. אך יאַמבליכֿוס נשא דֵעוֹת מרחוק וַיְקַבֵּץ את הדמיונות המוחשיות אשר ישפיקו בהם בני ארץ הקדם, ואת האמונה ברוחות ושדים אשר פָרצה בימים ההם, ויחַברם יחד אל דֵעוֹת תלמידי פלאַטאָ ואל סוד הספירות (צאַהלענמיסטיק) אשר בידי תלמידי פיטאַגאָראָס, ומכֻּלם יחד יָסד את האמונה המחלטת כי על פי תעלומות חכמה ופעולות נפלאות ונסתרות יש לאל ידנו לשלוט על צבא מלאכי המרום במרום ולהורידם ארצה, לכבוש אותם לסור אל משמעתנו ולעשות ככל אשר נְצַוֵם. כי הוא עָרַךְ במַערכה וּמִשְׁטָר את אֵלֵי המָרום (גאָטטער), את המלאכים, השדים וכל הרוחות, וילמד איך יוכל האדם להכביד עליהם את ידו ולהורידם אליו על ידי תחבולות הכשָפים והקסָמים, מעשים נסתרים, תְפִלות, השבעות, קמיעות, קדושה וטהרה ומנהגים (צערמאָניען) רבים מעֻלפים בסודות ורזים, ולהכניע אותם תחת ידו להיות לו לעבדים ולשמור את פקודתו להפוך את מערכות הטבע ולברוא חדשות ונפלאות –. החכם המפֹאר לאָנגינוס [לאנגינוס ג“א תתקע”ג–ד“א ל”ג 273–213], היה תלמיד אַמאָניוס סאַקאַס, ויגדל עוד מהחכם פלאָטינוס בחכמתו ודעתו וידו החזקה בלמודים רבים ושונים גם בְּיִשְׁרַת לבבו ובְתֹם דרכיו ובֹר ידיו בכל עלילותיו, הוא היה בעל שֵכל זך וחוקר לכל תכלית על פי למודי הפילוסופיא הָאֲמִתִּית, ועל כן לא הלך בדרכי האפאַלטונים החדשים אשר בחר בם בראשונה, גם לא דָבַק בכל שטות הפילוסופים אשר משלו אז בארץ וַיַתְעוּ את מחזיקיהם מדרך הישרה. ואחרי אשר מִלא את חדרי לבבו דֵעוֹת פלאַטאָ הישרות אשר לא חָלוּ בהן ידי מְזַיְפִים, ודעות יתר הפילוסופים אשר נֹכח האמת דרכם, הֵרִים פעָמיו לארצות רחוקות ללמוד את חכמות חכמי הארצות ההן. ואחרי כן יָשַׁב ימים לא כבירים בעיר אַטהען ויהי שם מורה דרך בלשון למודים ובפילוסופיא, לאחרונה אָזר כגבר חלציו ויהי רב פעָלים בדרך ארץ והליכות משפטי המדינה מבלי עֲזוֹב גם את החכמה והלמודים. הוא עשה ספרים הרבה, אך הם עָלו בתהו ויאבדו ברבות הימים ולא נשאר מהם רק ספר אחד אשר כתב במועצות הדעת „על הַנִשְׂגָב“ (איבער דאַס ערהאַבענע), והספר ההוא יקר עד מאד בגלל שפתו הברורה, הגיוניו הרוממים ולמודיו הנשגבים –. קורות ימי חייו האחרונים אשר היו אז משנה ויועץ להמלכה צענאָביא בעיר פאלמירה עד אשר חלה בו חרב עריצים וימת ברוח שקטה ובמנוחת נפש כאחד הגבורים והחכמים הגדולים. הקורות ההם יבואו בספר הזה במקום שידֻבר בו שנית. במאה החמישית למספר הנוצרים מצאה לה הפילוסופיא האפאלטונית החדשה בית מקלטה האחרון בעיר אטהען, כי שם היה לה החכם פראָקלאָס לְמָעוֹז ולמחסה, ובכל כֹחו הֶחזיק בידה [פראקלאס ד“א קע”ב–רמ"ה 485–412]. החכם הזה היא המשענת האחרונה גם לדת האלילית (היידענטהום) אשר הִתְּעַתְּדָה כבר לגלים, וַיִשָׂא למענה גדופים וחרפות ורדיפות, ויהי כי ירא מִלֶכֶת בדרכיה לעיני השמש, היה במַחשך מעשהו, ובמסתרים עָבַד את עבודתה הנָכריה והנתעבה, האיש הזה יהיה לנו לעד עד מה יתעה גם חֲכַם לבב להאמין בהבלי שוא ולהחזיק בקסם ואליל תרמית, כי הוא היה איש חכם ונבון וידיו רב לו בלמודים רבים ושונים (כאשר העידו ספריו אשר כתב על אֹדות למודי פלאטא), גם יתרון הַכְשֵׁר דעת לו במליצה ושיר, ובכל זאת התמכר ללכת אחרי התֹהו, לאחוז בהבלי הבלים במשאות מדוחים, במשלים קדמונים, במנהגים ישנים ובמוסר עצַבים אשר בראו מלבם המתהללים באלילים בשנות קדם. תלמידי החכם הנתעה הזה, <?> אִיזִידאָרוּס, דאַמאַסציוס, וסימפליקוס, והם המורים האחרונים אשר הורו את העם חכמות עובדי האלילים. בימי יוסטינוס סֻגרו דלתות בתי ספריהם אשר למדו שם לתלמידיהם את הפילוסופיא האלילית, ובראותם כי צר להם המקום בארצם ומולדתם, הלכו לנוע על אדמת נֵכָר, ויבואו ארצה פרס, וַיְקַווּ למצוא שם ארץ מִקְלָט לדמיונותיהם וחלומותיהם והבלי למודיהם, אך תוחלתם נכזבה, כי גם שם לא מצאו מנוח לכף רגלם וּמִקְלָט להבליהם, וישובו אל ארץ מולדתם, וילכו חשֵכים כל ימי חייהם, ויסופו ויתמו לִגְוֹעַ באפס תקוה, אמנם למודי האפאלטונים החדשים היו קרובים בדברים רבים ללמודי דת הנוצרית, ועל כן נודעו מהר עקבותיהם בספרי חכמי הנוצרים, ומעט מעט פעלו פעולה עזה על כל דרכי הדת הנוצרית, גם אֲבוֹת הַכְּנֵסִיָה הנוצרית (קירכֿענפֿאֶטער) אש היו בימים ההם, לקחו מהם למודים רבים וַיִטָעוּם בספריהם –. [דת העם ודת הממשלה בממלכת הרומאים.] התשוקה לדעת נסתרות ותעלומות רזי עולם אשר שררה בפילוסופיא אפאלטונית החדשה, שררה גם בכל האמונות והדתות המתהללות באלילים –. כי עֲדַת החכמים אשר בממלכת רומא, העמיקו מחשבותיהם במצולות הפילוסופיא, ויחתרו בכל עֹז למצוא בה מַסלול ודרך ישרה בהליכות עולמם, מַטָרָה לתאוַת לבם, מָעוֹז ומחסה מֵהַלְמות התלאות המתרגשות ובאות בתבל, נֹחם יֶשַׁע ותקוה לחיי העולם אחרי מְבוֹא שמשם בעמק הבכא הזה, אך בידי המון בני העם אשר לבם צָפוּן מחכמה, לא היתה בלתי אם דת נוֹשָׁנָה המתנודדת במלונה מִזֹקֶן, דת אשר אין עזרתה בה ותושיה נדחה ממנה, אשר קָצֹר קצרה ידה לְרַפֵּא לשבורי לב וּלְחַבֵּשׁ לעצבותם, ואין בה כל כח לְנַהֵג את מַחזיקיה דרך נתיבות אַל־מָוֶת, דת אשר המשכילים נָזוֹרוּ מעליה כי ראו עֶרְוָתָהּ, וכל גדולי חִקקי לב נתנו לה כתף סוררת ויזילוה, וגם המַחזיקים בה עוד, לא יכַבדוה באמת, וַתְּהִי יראתם אותה מִצְוֹת אנשים מלֻמדה, וכל מנהגיה, כל חַגיה ומועדיה, קרבנותיה ותפלותיה וכל הליכותיה, נפחה נפשם ויהיו פגרים מֵתִים אשר כל רואיהם יתגודדו ויסוגו אחור. והעם ההולכים בחשך בראותם כי אבד נצחם ותוחלתם מִדָתָם ואמונתם הגלויה, בקשו נֹחַם וישע, תוחלת ותקוה בְּמִסְתְּרֵי הדת וסודות האמונה, ויריצו ידיהם אל סתרי הדת אשר בידי בני ארץ הקדם, גם בחרו להם את הָרָזִים והתעלומות אשר בכל הדתות הרבות והשונות –. דת הארמים עובדי הַבַּעַל אֱלִיל השֶמש, יָשׁבה על גַפֵּי מְרוֹמֵי רומא, כי הקיסר העליאָנאַבעלוס הִסִיע את גפן סדום זאת מארץ ארם וַיִשְׁתְּלָהּ על אדמת רומא, והרומאים נָהרו אל הדת ההיא ויתמכרו להיות לה לעבדים. על ידה התנוססה הדת השובבה הנקובה בשם „עבודת הָאֵם הגדולה“, וצלמי שקוציה ומנהגיה הנתעבים היו קדושים בעיני הרומאים. אך עוד ביתר עז דבקו הרומאים בדת הפרסים עובדי האליל „מיטרא“, אליל השמש, גם בעבודת האליל איזיס והאליל סעראַפיס, אלילי המצרים הקדמונים. בכל הבלי הדתות השונות ההן התהוללו הרומאים, ויחזיקו בילדי נֵכר, בסודות ורזים, בתעלומות חכמה ובלמודים נסתרים אשר בָּדאוּ מלבם כֹהני הדָתות ההן להַכות את עיני מתי חלד בַּסַנְוֵרִים, את לבם בַּשִׁגָעוֹן ואת שִׂכְלָם בְתִמָהון וּבְעִוָרוֹן. חֶבְרַה נִסְתָּרָה הִתְמַכְּרָה לְכַהֵן לעבודת האליל מיטרא ולעבודת האֵם הגדולה, והאנשים הַנִסְפָּחִים אל החֶברה ההיא, היו נזירים ואנשי רוח אשר התקדשו בקדושות רבות ואשר נתנו גֵוָם למַהלומות אכזריות מאד, לְמַכּוֹת שוטים ועקרבים עד כי לא נותר מְתוֹם בבשרם. כֹהני אליל מיטרא היו רבים ועצומים מאד וְנָפוֹצוּ בכל רחבי ממלכת הרומאים, כאשר יתנו עֵדיהם סְעִפי הסלעים, נִקְרוֹת הַצֻרִים והמערות הרבות מאד מעשה ידי הַטֶבַע או מעשה ידי אדם אשר גָרוּ בתוכן חֶבֶר כֹהני אֱלִיל ההם ואשר בהם מזבחות, פסילי אבן תמונות וצלמים לרוב, והן נמצאות עד היום בעיר רומא, בעיר אלכסנדריא אשר במצרים ובמקומות רבים מִצְפוֹן לְהָרֵי אַלְפֶּען וּנְהַר דאָנוי. גֻלְגֹלות הכֹהנים ההם הנמצאות עוד במערות ההנה, תְּעִידֶינָה כי רבים מהם מֵתוּ תחת שֵׁבֶט מַכֵּיהֶם אשר הֻכּוּ בְאַוַת נפשם לכבוד האליל מיטרא –. הנה כי כן עָתקה גם גָברה חַיִל האמונה האלילית ההיא עד כי אנשים רבים מֵתוּ עליה ברצונם הטוב בכל חֶבְלֵי הַמָוֶת!! ועל ידי התועבות ההן ותעלומות סתרי הבליהן, קִוו בני האדם בעת ההיא למצוא חן בעיני אלהים ולהפיק מאתו רצון! –.

והנה אף כי ידאב לב כל משכיל בהתבוננו על תהלוכות העמים בעת סבובה ההיא, בכל זאת יִנָחֵם עד מהרה בראותו כי מַרבית העמים ההם התאמצו בכל מאמצי כֹחָם למצוא את הדרך העולה בית אֵל, את דרך נתיבות אַל־מָוֶת, לגאול את נפשם מִשַׁחַת בְּלִי, ולפדותה מכליון חרוץ ושממות נצח, אך יען כי לא חֻננו בדת אמת לדעת את סוד אחדות ה' וסוד השארת הנפש והמעשים אשר על ידם ישיג בן האדם את חיי העולם, על כן הלכו ארחות עקלקלות ודרכי צלמות ויבראו ברוח דמיונם אלילים, מלאכים טובים ורעים, שדים ורוחות, סודות, רזים, תעלומות, למודים נסתרים, כשפים, קסמים, נחשים ולחשים והשבעות ועוד רבות כאלה, ויאמינו כי על ידי הדברים האלה יצילו את נפשם ממָות לֵאוֹר באור ה' בצרור חיי עולמים מְעוֹן הרוחות והנשמים.


 

6: רומא בימי שלטון אנשי הצבא.


289 §

  1. אחרי מות הקיסר מאַרק אוירעל, ישב קאָמאָדוס (Коммодоѕ) בנו על כסא המלוכה [קאמאדוס ד“א תתק”מ–תתקנ“ה 192–180]. בימיו החלה ממלכת רומא להתנודד, כי הוא במשובתו נטה עליה קו תֹהו עד כי נפלה אחרונה למשואות נצח. הוא היה אביר לב ועריץ, מלחמת האנשים והחיות היתה תאות נפשו כל הימים, ואת העם לחץ בחָזקה ויעצרם בעצם עד כי קמו עליו שומרים ראשו וַיְרַצְחוּהוּ. גם על הקיסר פערטינאַקס (Пертинаксъ) [פערטינאקס ג”א תתקנ“ג 193] עברה הכוס הזאת, כי גם על גבור החיל הזה קמו שומרי ראשו ויהרגוהו. ואחרי מותו הֵרִימו אנשי הצבא הנקובים בשם פראֶטאָריאַנים את ראשיהם, ובעזותם ועריצות גאונם מָכְרו את כסא המלוכה לכל איש אשר הִרבה במחירו. העריצים הגאיונים ההם עשו ככל אשר אִוְתָה נפשם, עד אשר ישב הקיסר סעפטימיוס סעפֿערוס על כסא המלוכה וַיְשַׁבֵּר את גאון עֻזם [סעפטימיוס סעפערוס ד”א תתקנ“ג–תתקע”א 211–193], ויכונן את כסא רומא כבראשונה. הקיסר הזה היה איש מלחמה וגבור חיל ובעזוזו הכניע תחת ידו את שני שרי הצבאות אשר לטשו את עיניהם על נֵזר המלוכה, את אַלבינוס נָצַח בארץ גאליה, ואת פאסקענינוס ניגער בארץ אזיא, גם הִרחיב את ממלכתו בְקָרְעו מיד הפרתים את ארץ ארם נהרים וַיִסְפְחֶהָ לגבול רומא, ובארץ בריטאניא בנה ערי מבצר חדשות לעצור את עַמֵי הפיקטים והסקאָטים מהתנפל בתוכה. הקיסר הזה שדד מיד שרי המועצה את שארית כֹּחָם ואחרית עֻזם וַיִשָׁען רק על גבורת אנשי צבאותיו, ועל חרבותיהם הֵכִין את כסא מלכותו, ובְפֹעַל כַּפָיו יסד את שלטון אנשי הצבא ביתר עז מבתחלה. הקיסר הזה אהב מאד את היהודים בגלל רוח אמונתם, כי בעת אשר מָרַד בו פעסקענינוס ניגער, עזרו לו בכל לבבם ובכל מאֹדם ויתמכוהו בכסף רב ועצום מאד, ועל כן גמלם טוב כל ימי חייו, ויצו לכל עמו לבל יפריעום מתורתם ועבודת אלהיהם, גם נתן להם כל משפטי אזרחי רומא, וימלא את ידיהם לכַהן בכל כהונת המדינה ולהיות פקידים ישרים ככל הרומאים.

290 §

  1. אחרי מות סעפטימיוס סעפֿערוס בעיר עבאָראַצום (היא עיר יאָרק בארץ בריטאניה), ישב קאראקאללא [קאראקאללא ג“א תתקע”א–ע“ז 217–211], בנו האכזר על כסאו ויתן כבוד ועֹז לאנשי הצבא כאביהו, אך את בני העם לא חָשַׁב ויהדפם באיבה ובוז. הוא רָצַח את געטאַ (Geta) אחיו בזרֹעות הורתו, כי צַר עינו לְחַלֵק אִתּוֹ את המלוכה כפי אשר צוה אביהם לפני מותו, וכאשר מֵאֵן פאַפיניאַן מורו (חכם מהֻלל בידיעות החֻקים והמשפטים) להצדיק את מעשה הרצח ההוא, צוה להמית גם אותו. ויהי בנסוע הקיסר הזה לעשות מלחמה עם הפרתים, ויקומו עליו אנשי חילו וימיתוהו, ואחרי ימים לא כבירים התנשא העליאָגאַבּאַלוס [העליאגאבאלוס ג”א תתקע“ח–פ”ב 222–218] שארו הקרוב (כֹהן הַבַּעַל אֱלִיל הארמים), וישב על כסא המלוכה, גם הוא היה אכזר ורודף תענוגים. הוא הביא לעיר רומא את עבודת הבעל, ועל ידה האביד שָׂרִיד בעיר מכל המדות הטובות אשר נשארו עוד בידי הרומאים מימי קדם. מַצֶבֶת הבעל היתה אבן שחורה בתמונה כדורית מעֻלפת ספירים ואבני חֵפץ, ולכבודו בנה הקיסר היכל בעיר רומא על גבעת פאַלאַטין, ונשים שובבות מבנות הארמים הלכו שם במחולת המחנים לכבוד האליל, ושרי המועצה מְלֻבָּשִׁים בגדי בני ארץ הקדם עשו את עבודת הבעל בְּתוֹר כֹּהנים. כֹּה התהולל הקיסר הזה על כסאו עד אשר קמו עליו הפראֶטאָריאַנים וימיתוהו ויושיבו לכסא את אלכסנדר סעפֿערוס (Александръ Северъ) דודו [אלכסנדר סעפערוס ג“א תתקפ”ב–תתקצ"ה 235–222]. הוא היה איש ישר ויעש טובות רבות לבני עַמוֹ, אך קָצֹר קצרה ידו להחזיק ברסן השלטון בכל עֹז ותעצומות בדור תהפוכות ודור שובב כהדור ההוא. הפראֶטאָריאַנים רָצְחו לעיניו את אֻלְפְּיאַן אדוניהם המשֻבח והמפֹאר בחכמת המשפטים על אשר לא הצדיק את מעלליהם הרעים, והקיסר לא עצר כֹּח לשַלם להם כפעלם לכַפר בדמיהם את דם החכם הישר ההוא. בימיו הִשְׁבִּית ארדשיר (Ardschir) הוא ארתחששתא (Artaxerxes) את ממשלת הפרתמים בְּקִדְמַת גבול רומא, ויכונן את ממלכת פרס החדשה, ממלכת הסאַסאַנידים (Sassaniden), ועד מהרה התפרץ ויתנפל בנָפות הרומאים בחרב ובדם. והסאַסאַנידים התאמצו לָפַחַת רוח אהבה בלב בני עַמָם לאהבה את מִדוֹת אבותיהם הראשונים וכל ארחותיהם בחַדשם כנשר את קדמות דת צאָראָאַסטער לעבוד את השמש ואת האש כבימים הקדמונים.

291 §

אחרי אשר התקוממו אנשי החיל על הקיסר הזה [ג“א תתקצ”א 235] וימיתו אותו ואת אמו בארץ מאַינץ, רבו הפרעות והמבוכות בעיר רומא עד כי במשך עשרים שנה הֻקמו שנים עשר קיסרים גם הורדו מכסאותם. פיליפוס אַראַבּס [פיליפוס אראבס ד“א ג’–ט' 249–243] הגדיל את כבוד מלכותו ויאדירה בחג הגדול אשר עשה לכל הרומאים במלאות אלף שנים מיום הוסדה עיר רומא. הקיסר דעציוס [דעציוס ד”א ט’–י“א 251–249] אשר ישב על כסאו אחריו, רדף באף את כל מחזיקי דת הנוצרים וימת בלי יומו בְהִלָחֲמוֹ עם הגאָטהים (Gothen), שבט מעמי אשכנז, אשר פרצו בים וביבשה להחריד את עיר רומא ולהכותה חרם. אחרי מות הקיסר הזה התחוללו רעות רבות על ממלכת רומא עד כי רָגְזָה כל הממלכה וְחִשְבָה לִנְפּוֹל למשואות, כי בנפות שונות התנשאו שרי הצבאות וישימו כתר הקיסרות בראשם, וכֹה רבתה הרעה אז עד כי סופרי הדור ההוא קראו את השנים ההן אשר מלך גאַלליאנוס ברומא [גאלליענוס ד”א י“ט–כ”ח 268–259] ופאַלעריאנוס אביו אֻסר בידי הפרתים, בשֵם „עת שלטון שלשים העריצים“. גם הפרסים החדשים החרידו אז את נָפוֹת רומא אשר בארץ המזרח, כי התנפלו עליהן בחרב ובראשם הגבור הנודע בשם שאַפּוּר (Sapores), וְעַמֵי אשכנז הרגיזו את יתר הנפות גבולות הרומאים. אחרי מות הקיסר גאַלליענוס, מָלַך קלוידיוס השני [קלוידיוס גאטהיקוס ד”א כ"ה–ל' 270–268], והוא הִכָּה מַכָּה נִצַחַת את הגאָטהים על יד סירמיום בארץ פאַננאָניה, כי היה איש מלחמה וגבור חיל, אך ימים מעטים אחרי הנצחון ההוא מת במגפה.


292 §

אז ישב אורעליאַנוס על כסא רומא [אורעליאנוס ד“א ל’–ל”ה 275–270], והוא היה איש חיל כאחד גבורי רומא בימים הראשונים ובעל מוסר מלחמה, וישב ויכונן את המלוכה בכל תֹּקֶף כבראשונה. הוא נָצַח במלחמה את שרי הצבאות הסוררים והמורים, וביחוד את טעטריקוס שר הצבא בארץ גאליה, והוא יצא למלחמה על ממלכת פאַלמירה (Palmyre) אשר יסדהּ המלך אָדענאַטוס בִנְאוֹת מִדְבָּר (אָאַזע) בארץ אֲרָם, ואחרי מותו מָלכה צענאָביא26 רעיתו הַיְפֵה־פִיָה וגברת החיל. תדמור (פאַלמירה) בִּירַת הממלכה ההיא, פָרחה בהוד והדר והיתה מלאה חכמי לב וחכמי חרשים וסוחרים רבים נכבדי ארץ, והקיסר אוריעליאַנוס הרס אותה במלחמה ואת צענאָביה המלכה הוליך בשביה לעיר רומא לְפָאֵר בה את כּבוד מרכבת עֻזוֹ. הפילוסוף הגדול והסופר המפֹאר לאָנגינוס היה מורה ויועץ להמלכה צענאביה, וימת בידי עריצים. הוא התרפק בתחלה על חכמת האפאלטונים החדשים אשר ספחו את חכמת בני הקדם והבלי אמונתם בנפלאות ונסתרות אל למודי פלאַטאָ הישרים והנכוחים, ובמקום השכל הישר מורשת הרומאים בימי קדם, הושיבו את החכמה ההיא המיוסדת על רוח הדמיון ואשר בָּנתה בשמים מַעלותיה אף כי אגֻדתה על הארץ לא נוֹסָדָהּ, אך אחרי כן עזב לאָנגינוס את החכמה הרמיה ההיא וישלחה מעל פניו. על שרידי חרבות עיר תדמור ועל פליטת משואותיה, יתפלאו כל הנוסעים עד היום הזה, כי נפלאים הם מאד. הקיסר הזה משך את ידו מדאַציה הרחוקה מרומא ויעבר את הרומאים הגרים בה למעזיה אשר מעבר לנהר דאָנויא, גם בָּנה חומה נשגבה סביבות עיר רומא לשמרה מהמון אויביה לבל יתנפלו עליה פתאֹם.


293 §

אחרי אשר הומת גם אוירעליאנוס בידי אנשי צבאותיו, ישב על כסא רומא האיש העשיר טאַציטוס [טאציטוס ד“א ל”ה–ל“ו 276–275] נצר משרשי הסופר הגדול הנקרא בשֵם זה, אך הוא לא האריך ימים על ממלכתו וַיִסָפֶה במלחמה אשר עשה עם הגאָטהים, וימלוך תחתיו איש גבור חיל וישר לב ושמו פראָבוס [פראבוס ד”א ל“ו–מ”ב 282–276] הוא הרחיב גם בִּצַע את בנין החומה אשר השתרעה מהדאָנוי אשר בבייערן עד נהר טאַנוס, וַיַצֵב אנשי צבא על גבולות ממלכתו, הוא נטע כרמים בארצות רהיין ובארץ אונגארן, גם הוא שׂם סדרים ישרים בהליכות הצבא וטכסיסי המלחמה. אך גם הוא נרצח בידי אנשי חילו, וקאַרוס ישב אחריו על כסא רומא [קארוס ד“א מ”ב–מ"ד 284–282], ויהי בנסעו למלחמה על הפרסים, המיתהו לַהַט הברק, או הומת בידי מרצחים, ודיאָקלעטיאן יליד ארץ דאַלמאַציא ה|קם עָל לשבת על כסא המלוכה ברומא. הוא היה חכם ומשכיל בכל דרכיו, ובחכמתו הגדולה הוּרַם מן העפר לָשֶׁבֶת על גַבֵּי מרומי התבל, כי אביו היה עבד עולם, והוא ברוב תבונתו התנער מֵעֲפַר הָעַבְדוּת להיות מושל על כל הארץ.


294 §

דיאָקלעטיאַן (Діоклеціанъ) [דיאקלעטיאן ד“א מ”ד–ס“ה 305–284] הרים את כבוד המלוכה ועֻזה וַיַשְׁפֵּל את כבוד שרי המועצה, ובראותו כי אזלת ידו לעצור לבדו ביד אויבי רומא מהתפרץ בגבולותיה, התחכם וַיַחַץ את ממלכתו עִם גאַלעריוס אוהבו, לבעבור יְגַברו שניהם יחדו חיָלים לעמוד לפני אויביהם. דיאָקלעטיאן לקח לו את שֵׁם הכבוד „אוגוסטוס“ וירד על ארץ המזרח וטהראַציא, ולגאַלעריוס נתן את שֵׁם הכבוד „צאֶזאַר“ וישליטהו על נָפוֹת אילליריען, אולם כאשר רבו אויבי רומא מיום ליום ומזמתם להגיח אליה מכל פאה, בחרו להם שני המלכים ההם עוד שני שליטים אחרים, שֵׁם האחד מאַקסימיאַנוס אשר עטרוהו בשם „אויגוסטוס“ וימשילוהו בארצות איטליא, אפֿריקא וְאִיֵי ים התיכון, ושֵׁם השני קאָנסטאַנטינוס כֿלאָרוס חתנו אשר כִנוהו בשם הכבוד „צאֶזאַר“ ויתנו בידו את ספרד, גאליא ובריטאניא. עשרים שנה שלט דיאָקלעטיאַן ברוח גבורה וברוח חכמה, ורומא שבה להיות ממלכה אדירה ונוראה לכל מלכי ארץ כבימים הראשונים. הקיסר הזה רדף את הנוצרים בלי חשך ויאמר להשמידם, אך בטרם בִּצע את מזמתו זאת, ירד מכסא מלכותו וַיִבָּדל מכל הליכות המלוכה לְבַלות את טְפָחוֹת שנותיו במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים בעיר סַלָנָה (Salona) בארץ דאַלמאַציא [ד”א ס“ה 305], ארץ מולדתו, וַיִבֶן שם היכל גדול ורחב ידים במאד מאד, היכל כבוד ונעלה אשר חָרבותיו הנשארות עד היום, יכילו בקרבם את ספאַלאַטרה העיר כאשר היא כָעֵת. אך הסערות אשר התחוללו בממלכתו, הִרְגִיזוּ אותו גם ממנוחתו האחרונה. אשתו ובתו נִרְצְחו בידי מרצחים [ד”א ע"ג 311], וְיִתָּכֵן כי גם הוא הִקְצִיר את שארית ימי חייו מפחד לבבו פן יִפֹּל ביד מְשַׂנְאָיו ויתעללו בו –.


295 §

מעת אשר ירד דיאָקלעטיאַן מכסא ממלכתו, רבו הפרעות והמבוכות בכל הממלכה, ומלחמת האזרחים אכלה את הרומאים בלי הפוגה עד אשר התעודד קאָנסטאַנטינוס גבור החיל וישב על כסא המלוכה. הקיסר הגבור והחכם הזה, היה בן קאָנסטאַנטינוס כֿלאָרוס אשר שָׁלַט לְפָנִים בספרד, גאליא ובריטאניא על פי דיאָקלעטיאַן, ובעזוזו ותבונתו רָדָה בכל ארצות המערב וַיֵצֵא למלחמה על בן מאַקסימיאַנוס הוא מאַקסענטיוס האכזר והעריץ. הקיסר הזה הִטה אזנו לעצת הילני (Helena) הורתו וַיִנָזר מִדַת אבותיו המתהוללת באלילים וַיִדָבֵק בדת הנוצרים ויך את מאַקסענטיוס (בשנת ד“א ע”ב 312), וילכוד את רומא, ומני אז שלט על כל ארצות המערב, וליציניוס גיסו משל בארצות המזרח. אך תאות נפשו להיות שורר לבדו בכל ממלכת הרומאים, הציקתהו עד מהרה לצאת בחרב גם על ליציניוס, ובמלחמה אחת קרע ממנו את ממשלתו וגם את נפשו לָקָח, וימלוך לבדו על כל ארצות המערב ועל כל ארצות המזרח [ד“א פ”ה 325]. והנה אף כי היה הקיסר הזה איש חֲכַם לבב וינעור כפיו מעבודת האלילים, בכל זאת הִרְבָּה הָרֵעַ ובאכזריות לבבו צִוה להשליך את אנשי החיל אשר נשבו במלחמה לפני חיות טורפות להיות טרף לְשִׁנֵיהֶן, את אשת חֵיקוֹ הִתִּיק כַּצֹאן לְטִבְחָה ואת קריספוס בְּנוֹ היקר והישר הִקְדִיש ליום הרֵגה, גם את קרוביו ושאֵריו הִגיר על ידי חרב, וַיְהִי אכזר כיענים במדבר, שִׁחֵת רחמיו, ויטרוף לָעַד אַפּוֹ.

 

296 §

הקיסר האדיר הזה העביר את כסא המלוכה מעיר רומא הבירה אל ביצאַנץ קרית ארץ יון וַיֶרֶב את תפארתה בהיכלי מלך ובכל שְכִיוֹת החמדה ויַסב את שְמָהּ לְשֵׁם „קאָנסטאַנטינאָפעל“ על שְׁמוֹ.

סוף דבר. אם נָעִיף עינינו עוד הפעם על התולדה העתיקה בטרם נפרד מעליה, אז נתבונן בְּנָקֵל כי הֲלִיכות חיינו בתבל הָטבעו על מוסדות ימי הקדם ההם: ארץ המזרח הָרתה גם יָלדה את הליכות הדת והאמונה לאור רבים עַמִים, ארץ יָוָן נתנה לנו חֻקֵי נֶצַח בחרֹשת המעשה ובדעת היֹפי והנשגב, וארץ הרומאים שָׂמָה לפנינו משפטים ישרים בהליכות המדינה, בחיי החברה וחיי כל איש ואיש עד כי הִכּוּ שֹׁרֶש בכל משפטי המדינות וחֻקי הארצות הנאורות עד היום הזה.


תַּמּוּ דִבְרֵי יְמֶי הַקֶדֶם

 

דִּבְרֵי יְמֵי הַבֵּינַיִם:

 

I. מַסְעֵי הָעַמִּים, (Великое переселеніе Народовъ)


 

1. דת נצרת בשנות מאות הראשונות למספר הנוצרים:


297 § קִנאת הדת, הָאֹכֶלֶת אדם וּמְשַׁכֶּלֶת גוים, לא הִרחיבה בימים

ההם את ממשלת זדונה בארץ רומא, כי הרומאים לא הֵרִיקוּ חרבם על העמים והלשונות בגלל דתיהם השונות מִדָתָם, ונהפוך הוא כי הם קִבלו עוד עליהם את דתי עמים אחרים בחֵשק לבב: את אלילי היונים חִבקו בזרועות אהבה, בצִלם חָמדו וְיָשָבוּ ובחֻקותיהם הלכו כל הימים, וברבות השנים התרפקו באהבים גם על אלילי הכשדים, הפרסים, המצרים והארמים, התהוללו באליליהם ויעבדו את עצביהם, יָראו את מוֹראָם ויעריצו את הליכות דתיהם וכל משפטי הבליהם, ובכל המלחמות אשר עשו הרומאים עם כל יושבי תבל לא נָגעה בהם יד קִנאת הדת כי אם תשוקת נפשם לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לא להם ולמשול על כל העמים מִמְשָׁל רב בְּלִי־מְצָרִים. אפס כי על הנוצרים לבדם עוררו את חֲמַת קנאת הדת, רק אותם רדפו באף ויתנכלו להשמידם רק על אֹדות דתם החדשה, ובכל הרעות אשר הֵרעו להם לא היתה סִבָּה אחרת בלתי אם קנאת הדת. כי בראותם אותם נסוגים מהם ומהמונם ושאונם, את אלהיהם אינם עובדים, את חניתם לא יחגוּ, בצבאות אנשי חילם לא יצאו, ולא יקחו מידם כל פקודה ומשרה בהנהגות המדינה, כי דתם תְּצַוֶה אותם לשנוא את כל בעלי דת אחרת, לְשַׁקְצָם וּלְתַעֲבָם ולהיות טמאים בעיניהם, והקיסרים הֶחליטו עוד כי גם פושעים ומורדים הם במלכות, וכל מגמתם להרוס את כסא כבודם לעת תהי לאל ידם, ובגלל כל אלה שנאו אותם גם הקיסרים תכלית שנאה, רדפו אותם בלי חָשׂך, ויריקו עליהם חרב נוקמת לכלותם ולמחות את שְׁמָם מתחת השמים. הסופרים הקדמונים יעידו כי מימי הקיסר נעראָ נרדפו הנוצרים עשר פעמים בתגרת ידי קיסרי רומא, ובעשר שנים האחרונות במאה הרביעית למספרם, הריעו להם הקיסרים ביתר עז, כי דיאָקלעטיאַן וגאַלערוס שפכו עליהם כל חמתם, נתצו את בתי תפלותיהם, שרפו את ספרי דתם, וישיאו על כל המונם הֶרֶג רב וְכִלָיוֹן חרוץ להשבית מאנוש זכרם. גם מאַרקוס אוירעליוס, הקיסר הטוב והישר, שנא אותם ויתאמץ להכניעם ולהשפילם עד עפר, ולהשבית מפניהם את דתם ותורתם החדשה, כי חָשַׁב אותם לְעַם קְשֵׁה עֹרף, רודפי הבל, מחזיקים בתרמית ומֵאנים לשוב ממנה. והקיסר דעציוס לא עשה לו שֵׁם בימי מלכותו המעטים כי אם בְּרָדְפוֹ אותם בחרב ובדם ויתמכר להֻמם ולאַבדם ולכַלותם מעל פני האדמה –. וכֹהני האלילים אשר בכל ערי ארץ הרומאים, הוסיפו עוד אש ועצים הרבה על השנאה ההיא הבוערת על הנוצרים, כי הם פחדו פחד פן יבֻלע להם אם ברבות הימים תָּעז דת הנוצרים את ידה ותרים ימינה על הדתות המתהללות באלילים, ועל כן הִבְאִישׁוּ את ריח הנוצרים ודתם החדשה בעיני הקיסרים והעם ויטפלו עליהם עוֹנוֹת חרב. ובשמעם עוד כי כֹהני הנוצרים אומרים לבני עמם בעת אכלם את הלחם ושתותם את היין בבית תפלתם לאמר: „זה בשר הנוצרי וזה דמו“ והעם מאמינים כי כבוא הלחם והיין אל קרבם יתהפכו ויהיו לבשר ודם, אז מצאה השנאה הַמֵעֲקֶשֶׁת את הישרה מָקוֹם נאמן להוציא עליהם דבה כי אֹכלי בְשַׂר אדם הם ושותים דמו על פי דתם –. ועלילת דם הזאת היתה חרב רעה בידי כֹהני האלילים ובידי קיסרי רומא להכות את הנוצרים חרם. לרגלי הנוצרים מצאו אז גם את היהודים צרות רבות ורעות נוראות, כי הרומאים חָשְבו גם את הנוצרים לְמִפְלְגָה אחת מִפְּלַגות היהודים, ולא שָׂמוּ פדות ביניהם, ועל כֻלם יחד עברה רעתם בעת רעה ההיא –. אמנם כאשר הוסיפו קיסרי רומא וכֹהניה ועם הארץ לרדוף את הנוצרים בעברה וּבְדָם ואש, כן הוסיפו הנרדפים להחזיק בדתם החדשה וְלָעוֹז בְּמָעֻזָהּ, ורבים מהם הֶערוּ לַמָוֶת נפשם, וברצונם הִסגירו חַיָתָם בידי מרַצחיהם בעבור אמונתם ודתם (מאֶרטירער). אך מַרביתם התחבאו במחִלות עפר, בנקרות הצורים, ובסעיפי הסלעים ובִמְעָרות ומִנְהָרוֹת אשר בהרים מפני עָקַת רודפיהם וצורריהם. הֵבֹגְדִים אשר מסרו את ספרי דתם למאכלת אש בידי הרומאים, או אשר קטרו לצלמי הקיסרים בהיכלי האלילים, היו אך מתי מספר מול ההמון הרב אשר נתנו את גֵוָם למהלומות רֶצַח וְחַיָתָם לַמְמִיתִים ולא נָתנו תִפְלָה לדתם ותורתם, כל נגש ונענה, כל קשה יום ומר נפש וכל מֻכֶּה ונדכא, הֵרִיצוּ כפיהם אל הלקח החָדש ההוא אשר נתן להם משפט אדם, אהבת אחים ותנחומות נפש בתבל, ואשר הבטיח אותם לפדותם גם מיד שְׁאוֹל –. בשנות קדם ההן, שנות ראו הנוצרים רעה, פשטה דת הנוצרית בארבע רוחות השמים, ועוד במאה השלישית, בטרם הסתיר אותה הקיסר קאָנסטאַנטין הגדול בסתר כנפיו, פָרצה כבר ימה וקדמה צפונה ונגבה וַתְּמַלֵא הארץ בהמון עמים רבים המחזיקים בבריתה.


 

2. קאָנסטאַנטין הגדול (ד“א פ”ד–צ"ז 337–324) ויוליאַנוס הַנָלוֹז (ד“א קכ”א–קכ"ג 363–361)


298 §

קאָנסטאַנטין הגדול [קאנסטאנטין הגדול ד“א פ”ד–צ"ז 337–324] הֶעביר את כסא המלוכה מעיר רומא אל עיר ביצאַנץ קרית ארץ יון, ויקרא לה קאָנסטאַנטינאָפעל על שְמוֹ, יען כי העיר ההיא קרובה לגבול הגאָטהים והפרסים המרגיזים את ארץ רומא, ויֲעַן כי בה לא רבּוּ יריבי דת הנוצרית (אשר בא הקיסר במסרות בריתה) כבעיר רומא אשר רבים שונאיה ועצומים רודפיה וּמְנַדֶיהָ. ואת קאָנסטאַנטינאָפעל הקיף הקיסר בחומה נשגבה וַיִבֶן בתוכה היכלי מלך, טירות וארמונות, בתי תפלות רָמֵי קומה, בתי מִדוֹת מחמדי בת עין, בתי מָשוש כלילי יפִי, בתי ענֶג מעשה ידי אמן, מסלות רחָבות לקלי המרוץ (רעננבאַהנען), בּמוֹת ישחק (טהעאַטער) ועוד בנינים רבים גדולים וטובים עם כל שכיות החמדה וּמַשְׂכִּיוֹת לבב. ויהי בשבתו בעיר ההיא וַיִצַו בחזקת היד להסיר מן הארץ את שרידי משפטי הרומאים ופליטת הליכותיהם בהליכות המדינה אשר כבר כהתה עֵינם וְסָר טַעמם מִזֹקֶן, וישם תחתיהם חֻקים חדשים ומשפטים נאותים לפי רוח העת ההיא, גם הִרבה את כבודו והודו על ידי שרים רבים ונכבדים אשר מִנָה על חֲצַר מלכותו והיכל תפארתו, שרי חצר, שרי משנים, המון סריסים ושפעת עבדים ומשרתים. ולטובת ממלכתו הגדולה והאדירה, חָלַק אותה לארבעה ראשים, הראש הראשון ארץ מזרח, המקיף את כל ארצות אזיא, מצרים, לוב וטהראַציא; הראש השני אילליריא ובתוכה גם דאציא (היא מעזיא), מוקדון, יון וקרעטא; הראש השלישי איטליא, כולל את איטליא ואת דרום נהר דאָנוי עד גבוּל מעזיא, את אפריקא, סיציליא, סרדיניא ואת קאָרזיקאַ, והראש הרביעי הוא גאַליא, כולל את גאליא ואת בריטאניא, את ספרד, את איי באַלעאַרען27 ואת העלוועציא. את הראשים ההם שב ויחַלק למחוזים, והמחוזים לְנָפות, והנפות לגלילים, ובכלם נתן נציבים ושרים ושופטים לעשות משפט עַמם בשם הקיסר, גם הפקיד פקידים מיוחדים לְפַקֵד את צבא המלחמה, וברוחו הַכַּבִּיר הִכְבִּיר את המסים ואת התרומות והמעשרות בכל אַות נפשו הרחָבה –. באחרית שנותיו דָבק בדת הנוצרית ביתר עָז מבראשונה, ובכל זאת לא נתן את הכהנים לזרוק עליו מֵי ברית החדשה עד קרוב לפני מותו. הוא בנה בתי תפלות רבים לבני הנוצרים ויתן להם אחוזות שדות וַאֲדָמות לצמיתות, את חֶבר הכהנים (קלערוס) פָּטַר מכל מס ומשא מלך ושרים וַיְנַטְלֵם וַיְנַשְׂאֵם. מימי הקיסר הזה והלאה שֻׁנוּ משפטי דת הנוצרית מאשר היו עד הימים ההם, כי תחת אשר לפָנים נבחרו הזקנים (פרעזביטער) והמשגיחים (בישאֶפֿע) על פי כל קהל עדת הנוצרים, וכל העדה נחשבו לאחים ומשפט אחד גם כיס אחד לכלם, תחת זאת נפרד מימי קאָנסטאַנטין והלאה מצב הכֹהנים (קלערוס) ממצב המון העם (לאיען), והכֹהנים לבדם נתנו לאנשי עדתם משרה ושלטון לאיש איש כפי מעלתו ומדרגתו (ראַנגשטופֿען), עד כי המשגיחים אשר בערי בירות הִתְעַלוּ בשם ראשי הכהנים (מעטראָפאָליטאַנע) וישלטו בהמשגיחים הַתַּחְתִּיִם אשר ביתר הערים, והמשגיחים התחתים שלטו גם הם בכֹהני הערים הקרובות אליהם. גם בבתי תפלותיהם נעשו מני אז שנוים רבים, כי תחת אשר לפָנים עבדו עבודת אלהיהם רק בִנְשׂוֹא רִנה ותפלה, בצָקון לחש וּבִקְרוֹא ספרי דתם, החלו מעת ההיא לְזַמֵר בבתי התפלות בכלי זמרה, במגים ועוגב, גם החלו לפאר את הבתים ההם בכלי כסף וכלי זהב ובכל עֲדִי עֲדָיִים להרחיב את עיני האנשים הבאים להתפלל בתוכם. הקיסר קאָנסטאַנטין בכל עריצותו ואכזריות לבו, לא הִטָה אזנו אל מְלָשְׁנֵי בסתר אשר הִכוּ את היהודים בְּשׁוֹט זעם לשונם, ולא גָזַר עליהם גזרות רעות ככל אשר הסיתו אותו צוררי היהודים, רק צוה עליהם במפגיע לכל ירדפו את אחיהם אשר המירו דתם בדת הנוצרים. גם אָסַר אִסָר על הנוצרים לבל יתיהדו, כי עושה זאת ישא את ענשו ולא יועיל לו כל כֹפר, אחרי כן הוציא דבר מלכות מלפניו לבל ימולו היהודים את עבדיהם הנוצרים מקנת כספם, וימים מעטים לפני מותו גָזַר לכל יקנו עבדי עולם מבני הנוצרים ולא יִתְחַתְֹנוּ את בנות הנוצרים28.


299 §

ויהי לעת זקנת קאָנסטאַנטין ותרפינה ידיו מעשות מלוכה בארצו הגדולה וַיְחַלֵק את ממלכתו לפני מותו לקאָנסטאַנטין, לקאָנסטאַנאַס ולקאנסטאנטיוס בניו הקרובים איש לאחיו ברשעת לבבם כבשמותם. אך האחים ההם פנו איש לבצעו ויבקשו להרחיב את גבולם איש בנחלת אחיו, ואחרי מלחמות רבות הצליח קאָנסטאַנטיוס להסב אליו מלוכת כל ארץ רומא, ואת אחיו הוריד מכסאותיהם. בימי הקיסר העריץ הזה נשקפה רעה גדולה על היהודים, כי גאַללוּס גיסו אשר חָלַק אתו את המלוכה, היה צורר היהודים ויסת את הקיסר לחַדש עליהם את גזֵרת האדריאנוס, ויהודים רבים חָלו ורגזו מפני הרעה ההיא וילבשו כלי גולה וירחיקו נדוד אל ארץ פרס. אך בחמלת ה' לא יצאו הגזרות ההן לפָעלן ולא אֻנה כל רע גם להיהודים אשר נשארו בארצות הקיסר הזה. ויהי כאשר היו ידי קאָנסטאַנטיוס מלאות עבודה בארץ המזרח, וַיִמָלך עליו לבבו לשלוח את יוליאַנוס דודו לארץ גאליא לשמור את גבולות ארץ רומא לכל יפרצו בהם עַמֵי הגערמאַנים. הוא יוליאנוס אשר הִתְעַתֵּד להיות כֹּהן נוצרי, אך בהיות הפילוסופיא אהובת נפשו וישקוד בעיר אַטהען על דלתותיה ויהגה בחכמת האפאַלטונים החדשים ובכל ספרי חכמי יון ומשורריהם אנשי הַשֵם, על כן נָטַשׁ את דת הנוצרית וישליכה אחרי גווֹ, גם לא נטה אחרי הגבורה ואחרי אהבת הממשלה, רק באהבת החכמה שָנה תמיד. „אפס כי אך הָמֵר הֵמִיר בחֵפץ הקיסר את ספרי החכמה בחרב מלחמה ויצא לרגלי בני הצבא על יד נהר רהיין לקראת האַלאָמאַנים והפֿראַנקים, והנה יצק עליו הזמן רוח גבורה ותחבולות מלחמה אשר לא ידע הקיסר שערה: את הפֿראַנקים הכניע בקחתו את קעלען עיר מעוזם ויאכפם לקנות מידו את השלום במחיר אשר שָׂם עליהם, ואת האַלאַמאַנים רדף על צוארם על יד שטראַסבורג ויפרוק עֻלם מעל צואר בני גאליא, ויוסיף עוד אֹמץ ויעבור פעמַיִם את נהר רהיין ויפרוץ בארץ אשכנז ביד חזקה, עד כי קִנא בו הקיסר ויצו עליו לקרוע מעל מחנהו את מבחר בני צבאו ולספוח אותם אל המחנה ההולכת לצבא על הפרסים תחת פקודת הקיסר.“ לשוא נסה יוליאנוס לחלות את פני הקיסר לבל יעשה כדבר הזה! לשוא הוכיח בדברים נכוחים כי בעשותו זאת יבֻלע לנצחונו הגדול ויתן יד להגערמאנים אויבי רומא להשתער בגבולת ארץ ממלכתו! כי הקיסר לא אבה ולא שמע לכל דבריו הישרים. ועל כן התקצפו הלגיונות אשר ברגלי יוליאנוס על הקיסר וימרדו בו וישימו כתר מלכות בראש יוליאנוס שר צבאם בעיר פאריז חמדת לבבו ויקראו: „יחי הקיסר יוליאנוס לעולם!“ ויוליאנוס קִבל ברצון את נזר המלוכה ויצא בראש צבאותיו לעשות מלחמה בהקיסר, והנה מְנָעו ה' מבֹּא בדמים! כי הגיעה אליו השמועה אל מוֹת הקיסר בארץ אזיא בעיר תרשיש, והמלוכה נָסַבָּה אליו על פי משפט הירושה, ויהי שליט לבדו בכל מלכות רומא האדירה, ויבוא בהוד והדרת מלך בשערי קאָנסטאַנטינאָפעל הבירה אל היכל הקיסר וישב על כסאו. „והוא איש אשר יאתה לו המלוכה בצדק, כי היה איש חיל בשדה מלחמה, רב פעלים על הכסא, חכם לבב, אוהב משפט, מהיר צדק ואיש חסד“. הוא הֵסיר את שרי החצר הרבים אשר לא לעזר ולא להועיל הם לטובת העם, ובישרת לבבו נסוגוּ אחור מכל תענוגות בני האדם וּמַנְעמי החלד המרפים את ידי הדבֵקים בהם, לא אכל משמנים ולא שתה ממתקים, לא העלה עדי זהב על לבושו ולא הזיל זהב על שכיות החמדה וסגלות מלכים אשר אין בהם תועלת לבני העם, ויחי חיי איש פרטי על כסא המלוכה וכל ישעו וחפצו היה רק להשיב את רוח גבורת הרומאים הקדמונים אל אנשי המלחמה, להושיב שופטים ישרים אנשי אמת ושונאי בצע בכל הערים והמדינות, ולהצליח את כל העמים החוסים בצלו הצלחה נצחת. גם הִטָה חסדו על היהודים ויאר פניו אליהם וישם להם רוב שלום, וישלח ספרים ביד הרצים אל כל קהלות היהודים בכלל ואל ר' הִלֵל הנשיא בפרט. וינחמם ויבטיחם להיות עזרם ומגנם, גם התנדב לבנות את חרבות ירושלים ואת בית המקדש כבראשונה, וכל הכסף והזהב עם כל המחסורים אשר יחסרו להם ינתנו מבית אוצר הקיסר. אחרי כן מלא את ידי ר' הלל הנשיא בעבודת בנין בית המקדש, גם שלח את אַלְפִּיוּס פקידו לירושלים לְנַצֵחַ על מלאכת בית ה' ופַחות יהודה תמכו בידו. ובתחלה לא התערבו היהודים בעבודת בית המקדש, אך אחרי אשר העיר ר' הלל רוח תשוקה בקרבם לעבודת הקדש הזאת, האמינו אמונה אֹמֶן כי נחה רוח כורש על הקיסר הישר הזה29, ועד מהרה נהרו בשערי ירושלים בקול המון חוגג וַיָחֵלוּ לעבוד עבודת בית האלהים. הגברים לבשו בגדי שבת לכבוד העבודה הקדושה הזאת, הנשים שָתוּ עֶדְיָן עליהן כביום מועד וחג לה‘, הבחורים לבשו כתנות פסים, והבתולות הופיעו בַּעֲדִי זהב ובהדרת הנטיפות והשֵרות, וכלם יחד פִנוּ את ערֵמוֹת העפר מהר הבית וישאו חמר ולבֵנִים בתרועה ובקול זמרה, ורבים מעשירי העם עָדרו את האדמה במַעדרי כסף, ובכנפי בגדי רִקמתם נשאו את החמר ואת הלבֵנים. בימים מעטים הֵקימו את מוסדות ההיכל והדביר, ועינו כֹל שִׂבּרו כי לא יארכו הימים ומקדש ה’ יתנוסס בהדרי קֹדש כבימי קדם. אך אם ה' לא יבנה בית זבול לו, שוא עמלו בוניו בו! כי אבני אש ולפידי שלהבת התפרצו ממוסדות החומה וישרפו אנשים רבים מהיהודים גם מבני הנֵכר אשר בָּנוּ עמהם את המקדש במצות הקיסר, והנשארים נסוגו אחור וייראו מגשת עוד אל המקום הנורא ההוא, גם הקיסר יוּלְיאַנוּס נרצח בימים ההם בהצותו את הפרסים, ועבודת בית ה' נִשְׁבָּתָה. ואנחנו לא נדע אם ידי צוררי היהודים הציתו את האש ההיא, או האויר העצור בבטן האדמה היה לִבְעֵרָה באפס יד. אך היהודים האמינו אז כי הנוצרים הִצִיתוּ את האש ההיא, ורבים מִדַלַת העם התנַפלו באש חמתם ונקמתם על בתי תפלות הנוצרים אשר בדמשק, עזה, אשקלון, ובארות ויאבו לשלח אותם באש, אך אחריתם היתה מָרָה, גם על כל היהודים יצא הקצף וַיִרְדָפוּ באף ובחֵמה עד להשחית –. והקיסר יוליאַנוס הישר והטוב נִספה בלי יומו במלחמת הפרסים לשמחת לבב הנוצרים. אמנם גם הנוצרים לא מצאו שֶׁמֶץ דֹפִי בהקיסר הזה רק כי נער כַּפָּיו מדת הנוצרית ויתאמץ להשיב את דת האלילית על כַּנהּ, ועל כן כּנוהו הסופרים הנוצרים בשם הקלון אפּאָסטאַט (Отступникъ) אמנם כֹּהני דת הנוצרית אשר הציקו לו מאד בימי ילדותו, גם אהבתו העזה להליטעראַטור היוָנית והרומאית, היו נסִבה כי בָזה את דת הנוצרית ויבחר בדת האלילית, אך בכל זאת לא רדף את הנוצרים כהקיסרים אשר היו לפניו, רק הִרְחִיקָם מכל מִשְׂרָה ופקודה בהליכות המדינה, גם לא נתן אותם להיות מורים ומלמדים בבתי הספר. ובספריו אשר כָתַב, לָחַם נגד דֵעוֹת הנוצרים, וַיְצַו לְחַדֵשׁ את חַגֵי דת האלילית וכל מועדיה וקרבנותיה, והוא בכבודו והודו הֶעלה לפעמים עֹלות לאליל השמש, וְעֹלָתוֹ היתה מאה פרים בפעם אחת. ויהי בְהִלָחמו את הפרסים בגבורה נפלאה כאחד מִגבורי רומא הקדמונים, נִסגר לבוא בין הרים צרים אשר אין דרך לִנְטוֹת ימין ושמאל, וכאשר צָלחה לו לצאת מתוך ההפֵכה, ירה עליו אחד מאנשי מלחמתו חֵץ פתאם וַיְפַלֵח כליותיו ולבו, וכל מַחשבותיו הטובות סָפוּ אִתּוֹ יחד –. אחריו מלך יאָפֿיאַן (Іовіанъ) החלש והענוג, והוא השיב בשלום את כל הארצות אשר לכד יוליאנוס בגבורתו, ואת דת הנוצרית עשה שלטת בארץ כבימי קאָנסטאַנטין הגדול. הוא הִטָה חסד ליהודים כיוליאנוס, אל לא היה חֲכַם לבב ואמיץ כח כמוהו לְנַשְׂאָם וּלְנַטְלָם רק להגן עליהם לבל יעשקום אויביהם –. במותו חֻלקה ממלכתו לשתי מַחלקות: לארץ המזרח ולארץ המערב. וואַלענס הָאַרְיאַנִי [וואלענס ד”א קכ“ד–קכ”ח 368–364] מלך בארצות המזרח, ואָחִיו וואַלענטיניאן [וואלענטין ג“א קכ”ח–קל"ד 374–364] מָלַך בארצות המערב. הקיסר וואַלענטיניאן הזה אהב את היהודים כיוליאנוס, ובשנה העשירית למלכו צוה לבנות את חומת ירושלים וַיִדֹר נֶדֶר להוציא דֵי זהב מאוצרו על מבנה החומה ההיא, אך אחרי ימים מעטים הלך בדרך כל הארץ בטרם בִצע את מעשהו.

 

II מסעי העמים (דיא פאֶלקער וואַנדערונג)


300 §

בימים ההם כְּשֶׁבֶת הקיסר וואַלענס על כסא מלכותו בארץ המזרח, פרץ באייראפא גוי מר ונמהר אשר מוצָאָם מֵעַרְבות אזיא התיכונה ונודעים בשם הוּנְנים (הוננען). כְּגַלֵי יָם סֹעֵר הִשְׂתָּעֲרוּ הפראים ההם וַיְשַנוּ את פני אייראפא וַיָשִׂימוּ בה שַמות וּפְרָעות נוראות. ראשית מעשיהם היתה להכניע תחת ידיהם את הָאַלאַנים וּלְהַשְבִּיתָם מִגוֹי, אחרי כן שפכו את רוח ממשלתם השובבה על הגאָטהים המזרחים (אָסטגאָטהען), והערמאַניך מַלכם הזקן טָרַף נפשו בכפו, כי בחר בַּמָוֶת מחיים מרודים בידי פראים כמוהם. אחרי כך הריקו חרבם גם על הגאָטהים המערבים, אך הם פִּנוּ לפניהם את ארצם ויעברו עם נשיהם ובניהם את נהר דאָנוי וישבו בארץ הרומאים ברשיון הקיסר וואַלענס, כי הם באו כבר במָסורת דת הנוצרית על פי דרכי הָאַרְיאַנִים, ועל כן פתח הקיסר הָארְיאַנִי ההוא את שער ארצו לפניהם, אך הִתְנָה עמהם לבל יחגרו כלי מלחמתם עליהם כל הימים אשר יֵשׁבוּ בארצו. אפס כי פקידי צבא הרומאים לקחו שֹׁחַד מידם ויתנו להם רשיון לחגור כלי נֶשֶק לַמְרוֹת רְצוֹן הקיסר, ויהי כאשר הקשו אחרי כן שָׂרֵי המלוכה את ידם עליהם ויכריתו מפיהם אֹכֶל, שלפו חרבם מתערה וילכדו בסערת מלחמת את עיר באַרציאַנאָפעל, ויעברו בכל ארץ הרומאים בחרב נוקמת וישללו שלל וישיתו את ארץ חמדה ההיא לְשַׁמָה. כראות הקיסר וואַלענס את החרב הַחֹדֶרֶת בלב ארץ מלכותו, שנס את מתניו וימהר ויצא בחרב לקראת הגאָטהים הבוגדים ההם, ומלחמה עזה התלקחה ביניהם בעיר אנדריאַנאָפעל, אך הקיסר אָבַד נִצְחוֹ במלחמה ההיא, וינס מנוסת מות, ויחש מפלט לו באחד ממלונות הָאִכָּרִים ושם נִשרף באש. אז רמה יד הגאטהים ויוסיפו לעבור בְּרֶצַח וָדָם בכל ערי ארץ הרומאים, וכמִשְׁלַחַת מלאכי שחת פרצו ועברו ויגיעו עד הרי הָאַלְפֶּען (יורישע אלפען), וַיַטוּ ידם ויחרידו גם את גבולות ארץ איטליא. בעת צרה ההיא הורם טהעאָדאָזיוס הספרדי, איש מלחמות מנעוריו, לשֶבת על כסא המלוכה בארץ המזרח, והוא בגבורתו וחכמתו שָׂם קֵץ למלחמת הגאָטהים, רבים מהם הושיב בארצות הדאָנוי לפאת דרומית, ורבים מהם סָפַח בְּתוֹר שכירי מלחמה (Söldner) אל צבאות חילו, ואחרי מלחמות רבות ועצומות הצליח למלוך גם על ארצות המערב, וַיְחַבֵּר את ממלכת רומא אשר חֻלקה לשתי ממלכות, לממלכה אחת תחת ממשלתו, ומני אז נקרא בפי כל בשם „טהעאדאזיוס הגדול“. הקיסר הזה אהב את היהודים ויצו לכל עמו לבל יָרֵעוּ להם ולבל יפריעום מעבודת אלהיהם. הוא היה מלך עזוז וגבור אך גם מהיר חֵמה, ובחרות אפו על אזרחי טהעסאַלאָניך (Thessalonich) אשר הרגו את נְצִיבוֹ בעיר ההיא, הכריע לטבח שבעת אלפים איש בתוכה. ואמבראָזיוס הבישאָף הרהיב בנפשו עֹז וישם עליו ענש על ההרג ההוא, והקיסר הִטָה שִכמו לשאת ולסבול את העונש ההוא. ופעם אחת עבר רוח קנאת הדת על הבישאף קלליניקוס וְחֶבֶר כהניו וישרפו באש את בית תפילת היהודים אשר בעיר אזרענע, ויחר בם אף הקיסר ויצו עליהם לשלם ליהודים במיטב כספם בעד נזקם הגדול, אך אמבראזיוס גער בו וַיכבד עליו אכפו להשיב את פקודתו אשר פקד לטובת היהודים, והקיסר שמע בקולו וישב את דברו הטוב למגנת לב היהודים ודאבון נפשם. אך בשנה האחרונה למלכו (בשנת ד“א קנ”ה 395) צוה הקיסר הישר הזה לכל עמו לבל יעוזו לשלוח עוד ידם בבתי תפלות היהודים ולגרוע דבר ממשפטי חרותם –. הוא דבק מאד בדת הנוצרית (הקאַטהאָלית) וילחם את מלחמתה ככל אשר השיגו ידו, ורק את כל הנוטים אחרי לקח האַריאנים הדף באיבה וירדפם באף להשמידם מתחת השמים. הוא צוה לבטל את מנהג הקרבנות, הוא הסיר את הקוסמים ואת החוזים מן הארץ, גם התיר את ידי הנוצרים לנתוץ ולהרוס ולאבד את היכלי האלילים, ומהיום ההוא והלאה כבתה אש התמיד אשר יקדה על מזבח האלילה וועסטאַ (Vesta) ודמה נדמוּ התרפים (Orakel), חדלו הקוסמים הסיבילים (Sibylen), ודת האלילית נָמוֹגָה מפני הדת הנוצרית –. לפני מותו חצה טהעראזיוס את ממלכתו המעטירה לבניו, את ארץ המזרח עם אילליריא נתן לאַרקאַדיוס בנו בן שמנה עשרה שנה, ולימינו נצב רופֿינוס הגאַללי להיות זְרֹעוֹ ומעוזו, ואת ארץ המערב נתן להאָנאָריוס בנו, בן עשתי עשרה שנה, ולימינו סטיליכֿא הוואַנדאַלי איש מלֻמד מלחמה ורב פעלים בחכמת הנהגת המדינה, ובכן נֶחצתה ממלכת רומא ולא שבה עוד להיות ממלכה אחת תחת שבט קיסר אחד כבימים הראשונים. שני הקיסרים האלה הִטו חסד אל היהודים כהקיסרים אשר היו לפניהם, הרימו בכבוד את קרן שופטיהם (Primaten) וַיַתִּירוּ את ידיהם לשפוט את בני עמם על פי תורתם, נשאו את פני הנשיא (פאַטריאַרך) אשר הקימו עליהם והיהודים, ויקראו לו בשם „נָאור“ (illustris) שֵׁם כבוד והדר בימים ההם, וַיְצַווּ לְהַדֵר את פניו כפי חִין ערכו. גם חדשו את החקים הראשונים אשר לפיהם יהיה כל תופש תורה וכל תלמיד חכם נקי מִמַס וָמֶכֶס ומכל תרומת מלך ושרים. ועל כהני דת הנוצרית צִווּ לבל יביאו כל איש יהודי במסורת ברית דתם בטרם יחקרו וידרשו אם כֵּנִים הם, כי פעמים רבים באו פריצים ופושעים בדת ההיא רק לבעבור יִנָצְלוּ מֵהָעֹנֶש אשר שָׂמוּ עליהם השופטים, ופעמים רבות נִטבלוּ אנשי מרמה חמש או שש פעמים לבעבור קחת בצע כסף ותשורות בכל פעם –. אך האָנאָריוס שב אחרי כן ממחשבתו הטובה אשר חשב על היהודים וַיֵהָפך להם לאויב וילחצום בחוזק יד כל הימים.


 

2. הגאָטהים המערבים. בּוּרגוּנדים. וואַנדאַלים.


301 §

ורופֿינוס הרֹדה על יד אַרקאַדיוס בארץ המזרח, קִנא קִנאה גדולה מאד בסטיליכֿא הנצב לימין האנאריוס בארץ המערב, ובקנאתו העזה כַמָוֶת קרא (בשנת ד“א קנ”ו 396) את אַלאַריך מלך הגאָטהים המערבים, מלך עז וגבור, לעלות בנָפות ממלכות רומא המערבית וּלְהַבְקִיעָן אליו בחרבו הקשה. ואלאריך דָאָה כנשר עם חֵיל גבוריו ומגמת פניו רומאה, ובְרֶצַח וָדָם שָטַף וְעָבַר בטהעסאַליא, בארץ יון התיכונה ובמחוזות פעלאָפאָנעז, וירמוס ברגליו את יתר הפליטה אשר נותר עוד מחכמות היוָנים ומחרֹשת מעשה ידי אמניהם, אך צבאות סטיליכֿא סַבּוּ את גדודיו וילחצו אותם בחֶזקת היד לשוב אחור. ובכל זאת התנפל אלאריך אחרי ימים מעטים באיטליא העליונה, ובחרבו הזוללה השתער על הנפות אשר על נהר פא, אך סטיליכֿא הכהו פעם אחר פעם מַכּוֹת חדרי בטן על יד פאָללענטיא ועל יד וועראָנע [ד“א קס”ג 403], וילחץ לשוב לאילליריא להתרפאות שם מן המכות אשר חִלה בו הגבור ההוא –. אך כמעט אשר נגרש האויב ההוא מארץ רומא, התפרצו גדודים חדשים בארץ להרגיזה, הלא הם שבטי האשכנזים הנקובים בשם וואַנדאַלים, בוּרגוּנדים, סוּעפען ועוד שבטים רבים כאלה, ושר צבאם היה עז נפש ואיש מלחמה ושמו ראדאגאיס. הפראים ועובדי אלילים ההם עלו כשואה על איטליא, החריבו ערים רבות וימַלאו את הארץ שֹׁד וָרֶצַח באכזריות חמה ועריצות זָדוֹן. אך גם הם נִגפו לפני סטיליכֿא גבור הרומאים על יד פֿאֶזולאֶ (Fäsulä) או פֿלארענץ, וגראַדאַגאיס נגידם נספה במלחמה, והם נפלו לאלפים לפי חרב גבורי רומא, ורבים מהם ספו תמו בזלעפות רעב ובתחלואים נוראים, רבים נשכרו בלחם לעבוד עבודת הצבא בין חיל הרומאים, ושאריתם באו אל ארץ גאליא ויחריבו את עריה, ואחרי ימים רבים ישבו גדודי הבורגונדים על נהרות רהאָנע וְיוּראַ ויכוננו שם מלוכה, היא מלוכת הבורגונדים אשר פָשטה מִיַם התיכון עד פֿאָגעזען או וואַסגוי (wasgau)30 וגדודי הוואַנדאַלים והסוּעפים עברו את הררי הפירינאֶען ובחרבם השנונה ירשו להם מקום לָשֶבֶת בארץ ספרד ופרטוגאַל, אך מקץ עשרים שנה לחצום אויביהם לעזוב את מושבותיהם, ויסעו ויבואו אל ארץ אפֿריקאָ, וגייזעריך מלך הוואַנדאַלים בראשם.


302 §

ויהי כי הוסיפו אויבי רומא להציק את סטיליכֿא, כרת ברית שלום עם אלאריך מלך הגאטהים המערבים וַיֵאוֹת לתת לו מכסת כסף שנה בשנה לבל יוסיף עוד להרגיזו במלחמה. ואויבי סטיליכֿא הִכּוּ אותו בלשון לפני הקיסר וישיאו עליו עון אשמה על אֹדות הברית אשר כרת עם אלאריך, ויתנוהו לפני בן בליעל ובן מות הבוגֵד במַלכו ובארצו ועַמוֹ, ועל פי הדברים האלה נפתה הקיסר ויצו להמית את סטיליכֿא הגבור המשכיל מִקְוֵה רומא ומגן ישעה בכל עת צרה וצוקה, ואלאריך קצף על הרומאים קצף גדול על מָנעם ממנו את הכסף הראוי לו כפי הברית אשר כרת עם סטיליכֿא, ואוהבי סטיליכֿא יצקו עוד שמן על אש חמתוֹ ויעוררוהו לנקום את דמי הגבור הישר ההוא מידי הרומאים, ויתנפל אלאריך באיטליא ויבוא עד שערי רומא הבירה וישם עליה מָצוֹר [ד“א קס”ח 408]. וַתִּפּוֹל חרדה גדולה על יושבי העיר, ורעב נורא פָרץ בָּעָם, וימהרו וַיִתְרַצוּ אל אלאריך בכסף וזהב רב ושמלות יקרות, וַיֶרֶף מהם וישב ידו מִבַּלֵעַ, אך כאשר מֵאנוּ שרי הקיסר לבוא אתו במָסורת ברית השלום, עלה עוד הפעם על רומא ויצר עליה, ולאחרונה הרעיש את חומתה וַתִּבָּקַע העיר [ד“א ק”ע 410], ואלאריך הִתִּיר את ידי אנשי חילו לשלול את שללה שלשה ימים רצופים, אך אחרי ימים מעטים מת אלאריך הגבור העריץ באיטליא התחתונה בצהרים חלדו, ולפי המסורה העתיקה הוּשַׂם ארונו ואוצרותיו בנהר בּוּזענטא כי אנשי חילו הסבּוּ את מימיו אחורנית, ואחרי שׂוּמם את ארונו ואוצרותיו בתוכו, השיבו את המים למקומם כבתחלה. אחרי הדברים האלה כרת אטהוילף (Adolf, Athauf) גיסו ברית שלום עם הקיסר האָנאָריוס, והקיסר נתן לו את פלאַקידיא אחותו היפה לאשה, והגאָטהים המערבים שבו אז מרומא לגאלליא הדרומית, ויכוננו שם ממלכה חדשה, הוא ממלכת גאָטהית המערבית אשר התפשטה בראשיתה מן נהר גאַראָננע עד נהר עברה, ועירהּ הבירה היתה טולוזה, ואחרי שנים מעטות בנסוע הוואַנדאַלים לאפריקא, לכדו הגאָטהים המערבים לאט לאט את כל ארץ ספרד, אפס כי נלחצו אז לעזוב את חֶבֶל הארץ אשר בין הפירענאֶען ובין נהר גאַראָננע31 בידי הפֿראנקים אנשי הזרוע.


303 §

אחרי ימות האָנאָריוס, ישב וואַלענטיניאַן השלישי על כס המלוכה [וואלענטיניאן השלישי ד“א קפ”ה–רמ“ז 455–45], ומשנהו ושר צבאו היה עיטיוס (Aëtius) איש גבור חיל ואיש ישר אשר על פיהו יִשַק כל בית הקיסר, ודבריו נשמעים בכל הארץ כדבר מלך שלטון. וַיְקַנֵא בו באָניפֿאַציוס נציב אפריקא הצפונית, וישנאהו תכלית שנאה, ויהי לו לשטן בכל דרכיו, ומיראתו אשר יָרֵא מפניו פן יעיר עליו כל חמתו וידיחהו משאתו כי מרד בוואַלענטיניאַן אדוניו, ויקרא את הוואַנדאלים ואת גייזעריך מלכם הגבור והערום לעזור לו במלחמה. וגייזעריך מִהר ויבא מארץ ספרד עִם אנשי חילו ארצה אפריקא הצפונית, אך באָניפֿאַציוס נִחַם על הקריאה אשר קרא לו, ויתיצב לפניו בְּחַיִל כָּבֵד ובזרוע נטויה להשיבו אחור, אפס כי גייזעריך התגבר עליו, ויקרע את אפריקא הצפונית מידי הרומאים, ויכונן שם את מלוכת הוואַנדאַלים [ד”א ק"ץ 430], ואת קרתאגה אשר התנערה אז מֵעֲפַר הריסותה שָׂם לעיר הבירה בממלכה החדשה ההיא, ואחרי כן לכדו הוואנדאלים את סיציליא ואת באלעארען, וישוטטו באניות לשלול שלל מאת כל עוברי ארחות ים, ויהיו נוראים לכל האיים ולכל ארצות החוף. ובאָניפֿאַציוס השלים עִם בית הקיסר ויתרצה אל אדוניו, אך בהלָחמו אחרי ימים מעטים עִם עיטיוס, נספה במלחמה. ממלכת הוואנדאלים באפריקא הצפונית, נמשכה מאה שנים, ומלחמות רבות התחוללו בתוכה בין הוואנדאלים ההולכים אחרי תורת אריוס ובין הרומאים נוצרי דת נַצָרֶת על פי שִטַת אטהאַנאַזיוס. וגייזעריך הגבור מת בשנת ארבע מאות ושבעים ושבע לספירת הנוצרים.


 

.3 אטטילא מלך ההוננים (ד“א ר”י 450)


304 § כחצות המאה החמישית לספירת הנוצרים, עָזַב אַטטילאַ המכונה בשם

„שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ“ גאָדעסגייסעל (גאטטעס גייסעל) את עיר ממלכתו הבנויה מעצים על יד טהייס באוּנגאַרן, וילך בראש אנשי צבאותיו להחריד את ארץ רומא המערבית ולהבקיעה אליו. חילו הנורא, היה יותר מחצי מילליאן, כלם עזי נפש, קבוצת עמים שונים: הוננים, גערמאנים שבויי מלחמה גם בעלי ברית, ויסעו דרך עסטרייך, באייערן ואללאמאניען, אל ארצות הרהיין, ובדרך מסעם האבידו את בית מלך הבורגונדים אשר בעיר ואָרמס32 ואת ערי הרומאים אשר שם החריבו וערו עד היסוד, ואחרי כן שטפו ועברו בכל ארץ גאלליא וישיאו עליה רצח ושאיה. אך עיטיוס הגבור יצא בחרב לקראתו עִם צָבָא רב, רומאים, בורגונדים, גאטהים מערבים ופֿראַנקים, ויט ידו על אטטילא ויכהו מכה נצחת במלחמה נוראה מאד [ד“א רי”א 451], היא מלחמת הגוים (פֿאֶלקערשלאַכֿט) בבקעת קאַטאַלויני (קאַטאלוינישע עבענע) רחבת הידים. 162,000 חללי חרב נפלו במלחמה האיומה ההיא, ובתוכם גם מלך הגאטהים המערבים. האמונה אשר האמינו אז עמי הקדם שנים רבות כי רוחות אנשי המלחמה ההם לא סלחו זה לזה גם אחרי נפלם בחרב ויוסיפו עוד להלחם ברום רקיע השמים, האמונה ההיא תתן עדיה על העברה והחמה העזה אשר התלקחה אז בין העמים ההם בהלחמם ביום קרב על שדה קטל –. [452] אך בכל זאת לא נשברה עוד זרוע אטטילא, כי הוא הסתתר במצודתו הבצורה וישחק ללהט החרב המתהפכת אשר בידי גבורי הרומאים, ויתאזר עז ויסע אחרי כן ארצה אונגארין (פאננאניע) ומגמת פניו היתה להתנפל בשנה הבאה באיטאליא העליונה, ובשנה הבאה הרס בעברתו את מבצרי בת אקווילעיא33, וילכוד בסופה ובסערת מלחמה את מאַילאנד, את פאַוויאַ34 ואת וועראָנאָ ואת פּאדוּא ואת הארץ הפֹריה על נהר פָּא שָׂם לְשַמָה. אזרחי אקווילעיא השדודים חשו מפלט למו על איי הסלע ואיי החול הנקובים בשם איי לאנגוען, וְיָרוּ שם את אבני הַפִּנָה לעיר ווענעדיג. ואטטילא דאה כנשר על עיר רומא ויט ידו עליה ללכדה ולהבקיעה, ומי יודע אם לא בצע את מזמתו להשחיתה לולא הציל אותה לעאָ (eoЛ) הבישוף הרומי בחכמתו, כי הוא יצא לקראתו בלבושי השרד ויחל את פניו לבל יבלע ולבל ישחית את העיר צבי תפארת כל ערי המשוש, גם הצליח להטות את לבב הגבור הנערץ ההוא לכרות ברית שלום עם הקיסר וואלענטיניאן ולשוב אל ארצו בשלום. אחרי הדברים האלה מת אטטילא פתאום על יד פרץ דם (בלוט שטורץ) או כדברי סופרים אחרים על ידי נקמת אשתו החדשה מבנות הבורגונדים אשר אֲהֵבָהּ, ומני אז החלה ממלכת ההוננים לרדת מטה מטה. והגאטהים המזרחים, גם הגעפידים והלאנגאבארדים לחמו מלחמות גדולות וכבדות עִם ההוננים עד אשר צלחה להם לפרוק עֻלם מעליהם ולחיות חיי דרור כבימי קדם, ובין כה וכה נסעו שארית ההוננים אל ערבות רוסיא הדרומית אשר שם מצאו מקומות מרעה לעדריהם וירבצו שם ימים רבים. ממלכתם האדירה הלכה הלוך וחסור עד כי אבדה מארץ החיים ועקבותיה לא נודעו, אך שֵם אטטילא מלכם נשאר לתהלה ולתפארת בפי המשוררים ובאוצרות ההגדה והמסורה מדוֹר לדור.


 

.4 אָבְדַן ממלכת רומא המערבית (בשנת ד“א רל”ו 476) Паденіе Занадной

Римской имнеріи.


305 §

אחרי הדברים האלה מִהרה ממלכת רומא לרוץ לבאר שחת וּלְהִכָּחֵד מן הארץ. וואלענטיניאן הביא את להב חרבו בלב עיטיוס וימיתהו בעצם ידו מיראתו אשר יָרֵא מפניו ומפני עזוז נוראותיו ורוחו הכביר והחפשי, ולא זכר כי בפעל כפיו גדע כל קרן רומא ומשענתה האחרונה! אחרי ימים מעטים בא יומו עת פקודתו, כי פעטראניוס מאקסימוס קם עליו בחרב וימיתהו על אשר עשה זמה עם אשת חיקו, ויתחזק וישב על כסא מלכותו תחתיו [ד“א רט”ו 455], אך בחזקתו גבה לבו ויחפוץ לקחת את אלמנת הקיסר הנרצח לו לאשה, והיא בחרות אפה בו עד להשחית, קראה את הוואנדאלים לעזור לה לקחת נקם ממנו על שָפְכוֹ דמי הקיסר בעל נעוריה. וגייזעריך מלך הוואנדאלים בא בחילו הכביר וילכוד את עיר רומא, וַיַתֵר את ידי גבוריו לשלול את העיר ארבעה עשר יום, והם הִצִיגוּ את העיר ככלי ריק וַיְנַצְלוּ אותה, ועינם לא חָסָה גם על מעשי חכמי חרשים ועל כל מִפְלְאוֹת צִיוּנֵי חמד אשר התנוססו בתוך העיר, וַיְשַׁבְּרוּם וַיְנַתְּצוּם כשֵבר נֵבל יוצרים35. ואחרי אשר שללו הוואנדאלים זהב וכסף אין קֵץ, ויקחו את אצילי בני העיר בשביה, ובתוכם גם את אשת הקיסר הנרצח ושתי בנותיה, שָבוּ אל ארץ אפריקא ויוסיפו לשדוד את כל יורדי הים באניות ביתר עז עוד מבראשונה. ובימים ההם הוציא גייזעריך מאוצר היכל השלום אשר ברומא את כלי הקֹדש אשר בזז טיטוס במקדש ה' אשר בירושלים, ויתן אותם באניה ויביאם לקרתאגה עיר הבירה –. כמעט אשר סר שבט גייזעריך מרומא, התנשא ריצימער הסועפֿי, איש גבור חיל אך גם איש מרמה ואיש דמים וַיֵרְדְ בחזק יד על כסא רומא ועל ממלכתה ככל אַוַת נפשו עד יום מותו (ד“א רל”ב 472), אך בכל זאת לא קרא עליו שֵׁם קיסר כי אם שליט רומא. שלש שנים אחרי מות ריצימער העריץ, לקח לו אָרעסטעס שר הצבא בחָזקה קרנים וישם את כתר הקיסרית על ראש ראָמולוס אויגוסטולוס בְּנוֹ [ד“א רל”ה 475]. והגערמאנים שכירי המלחמה בחיל רומא, שאלו מהם לתת להם בשכרם שליש מאדמות איטליא ומשמני ארצה, ויהי כאשר מֵאֵן אָרעסטעס וראָמולוס בנו לתת להם את שאלתם, נתנו הגערמאנים את אָדאָאַקער גבור החיל בראשם, והוא לקח את אָרעסטעס בשביה וימיתהו, ואת ראָמולוס הגלה הגלת שלומים לאיטאליא החתונה לאכול שם את לחם חסד אשר קצב לו דבר שנה בשנה, וישם קץ לממלכת רומא המערבית [ד“א רל”ז 476], ויהי אָדאָקער למלך באיטאליא מהיום ההוא והלאה –. מקץ עשר שנים נפל נציב רומא האחרון אשר בגאלליא לפי חרב כֿלאָדוויג נגיד הפֿראנקים [ד“א רמ”ז 486], ומעת ההיא נהיתה חדָשה באיירופא על ידי הליכות הנוצרים והליכות הגערמאנים, כי הם שִׁנוּ את פני איירופא תכלית שנוי מאשר היה עד הימים ההם. כי במשך השנים ההן אשר השתובבו הרומאים משובה נצחת, החליפו הגערמאנים כח, הלכו מחיל אל חיל, האירו באור הדרור ויתאמצו להחזיק במדות טובות וללכת במסלות ישרים.


 

5. טהעאדאריך הגאטהי המזרחי (ϴеодорихъ остготскій) (ד“א ר”ס 500)


306 §

שתים עשרה שנה שלט אָדאָאַקער ברומאים ויעש לו שם כשם הגדולים אשר היו מושלי הארץ בימי קדם, אך פתאום קדר עליו היום על ידי טהעאָדאָריך מלך הגאָטהים המזרחים אשר בא אל ארץ איטאליא ברשיון הקיסר הביצאנטי השוכן בקאנסטאנטינאפעל. 200,000 גבורי מלחמה עם נשיהם ובניהם ועם כל רכושם באו לרגלי המלך ההוא ויתקעו יתדם באיטאליאַ, ואָדאָאקער לא עצר כח להתיצב מול ההמון הנורא ההוא, וינגף לפני טהעאָדאָריך במערכה בשדה על יד וועראָנאַ [ד“א רמ”ט 489], וינס מפניו ויסתתר במבצר ראַפעננאַ, ואחרי אשר נלחם בעד המבצר שלש שנים רצופות כגבור משכיל, הסגיר אותו ביד אויב על פי אפנים נכבדים. אך אחרי ימים מעטים המיתו אותו הגאטהים במשתה היין [ד“א רנ”ב 492], וטהעאדאריך היה למלך תחת אָדאָאַקער, וימלוך בצדק ובישרת לבב בממלכתו, היא ממלכת הגאטהים המזרחים המשתרעת מקרן דרומית בארץ איטאליא עד נהר דאָנוי. הוא בחכמתו וישרו נתן כבוד להחקים העתיקים וההנהגות הישנות אשר היו בארץ איטאליא. אזרחי הארץ ההיא ישבו שאננים בעריהם, עשו מסחור בים וביבשה, עבדו את האדמה וישלחו ידם בכל חרשת המעשה ובכל מלאכת מחשבת. בידי הגאטהים נתן את כלי הנשק ללמד ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה ולגרש מפניהם את אויביהם ואנשי מלחמתם, ומאציליהם בחר אנשי אמת יודעי דת ודין לשפוט את כל דברי הריבות אשר בין הרומאים ובין הגאטהים, וברוח בינתו עצר בעד שנאת הדת, ולא הניח לאיש לקנא את קנאת דתו מיד בעל דת אחרת. גם ההשכלה והמדעים פרחו בימיו, כי הוא היה עליהם לסתרה ויסתירם בסתר כנפיו, ולגדולי החכמים והנבונים מיַלדי הרומאים אָצל מהוֹדוֹ וישימם לשרים גדולים בארץ, כאשר ידענו איך הרים בכבוד את קרן קאסיאָדאָרוס סופר דברי הימים, וירוממהו להיות שר ושופט בארץ וישם את כסאו מעל לכל השרים הגדולים, ושם טהעאָדאָריך יצא בכל ממלכות הארץ, עד כי מלכים רבים הגישו לפניו עצומותיהם להוכיח ביניהם מי הצדיק בריבו. אך ימים מעטים לפני מותו השבית מטהרו וימת את השר הנכבד (סענאַטאָר) הנודע למשגב בשם באָאֶטהיוס ואת סימאכֿוס חותנו, יען כי משך עליו קַו חֶשֶׂד כי הם שָאלו מאת קיסר ביצאנץ לגרש את הגאָטהים מארץ איטאליא. במֶשך הימים אשר היה באָאֶטהיוס אָסור בבית האסורים, חבר את ספרו המהולל הנקרא בשם „תנחומות הפילוסופיא“. ספר יקר מאד אשר יטיף תנחומות חכמה לכל קשי יום, ירפא לשבורי לב ויחבש לעצבותם. והרומאים התקצפו על טהעאָדאָריך קצף גדול על אשר יְחַשֵׂד את כל שריו ועבדיו וישם באמונתם תָּהלה, ועל כן עָשׂוּ בו נקמות אחרי מותו ויוציאו את אפר שרפת גויתו מקברו הבנוי לתלפיות ויזרו אותו לארבע רוחות השמים ויטפלו עליו חרפות וגדופים –. אך השירים והספורים הרבים אשר חברו גדולי החכמים אֹדות המלך הגדול ההוא ואשר הנחילום לבניהם עד דור אחרון, הם הם יתנו עדיהם כי מלך נכבד מאד היה המלך טהעאָדאָריך מלך השלום. גם היהודים ישבו שאננים בימי המלך הישר הזה, כי לא הניח לאיש לעשוק את חרותם ואת זכויות האזרחים אשר להם, ואף כי התאוה תאוה להכניסם בברית דתו, בכל זאת לא לחץ אותם ולא אֲכָפָם להמיר את דתם, גם צִוה לכל עַמוֹ לבלתי נְגוֹעַ בהם לרעה בכלל דתם ואמונתם. בימיו גָרוּ היהודים בגענויא, מאַילאַנד, רומא, נעאַפעל ובכל ערי איטאליא הגדולות באין מִפְגָע ומַכלים דָבר, וַיִחיו חיי מנוחה בצֵל המלך הזה וישבעו לחם ויהיו טובים. גם טהעאָדאט נשיא הגאטהים הטה חסד את היהודים, והיהודים עָבדו אותו באמונה, ובעיר נעאַפעל השליכו את נפשם מנגד ללחום את מלחמותיו עם בעליזאַר הגבור בהצותו על העיר ההיא ויביאה במָצור (537), ואף אחרי אשר לכד בעליזאר את העיר, נִלחמו בו היהודים בגבורה נפלאה, ולא הניחו חרבם מידם עד אשר ראו כי שוא כל עמלם וחרף נפשם.


 

6. כֿלאָדוויג (Хлодвигъ ) מלך הפֿראנקים, והמערווינגים (Меровинги)


307. §

הפֿראנקים, שבט משבטי הגערמאַנים, עזבו את מושבותיהם הראשונים אשר בשפלת הרהיין ויסעו ויבאו אל הארצות אשר על נהרות מאאס וסאַנגבאַר (Sambre) וישבו בתוכן. הם היו גוי איתן, גבורי כח, חמושים בחניתות וּמְחִי קָבל (שטרייטקאָלבען), עָרמה וגבורה שָכנו בקרבם אשה על יד אחותה, ועמים רבים משבטי הגערמאַנים באו אתם במסורת ברית השלום אשר כרתו על חֻפּי נהר רהיין. ויהי באחוז כֿלאָדוויג גבור החיל את רסן המשרה על הפֿראנקים (ד“א רמ”ט 489), יצק עליהם רוח גבורה ויאזרם עֹז לעשות מלחמות רבות באויביהם ולעשות להם שֵׁם גדול בגבורים, ראשית גבורת כֿלאָדוויג היתה בהצותו את סיגאַריו נְצִיב רומא האחרון ובהכותו אותו ואת כל אגפיו חרם, ופרי הנצחון ההוא היו כל הארצות אשר בין נהר זיינע36 ונהר לאָירע37. אחרי כן יצא בחרב על האַלאַמאַנים (אשר ממלכתם התפשטה על שני עברי רהיין) וַיַכֵּם במלחמה על יד צילפיך בין עיר באָן ובין עיר אַאכען ויירש את ארצם ואת ממלכתם על נהר מאָזעל38 ועל נהר לאַהן39. במלחמה הגדולה ההיא נָדַר כֿלאָדוויג נֶדֶר כי אם יחילו דרכיו לְרַד אויביו לפניו, ישליך את אלילי דתם וְיִכָּנֵס בדת הנוצרית אשר דבקה בה נפש קלאָטילדה אשתו הבּוּרְגוּנְדִית. ואחרי הַחֲרִימוֹ את האלאמאנים בשדה קטל, הֵקִים את נִדְרוֹ וַיִטָבל בעיר רהיימס כדת הנוצרית, ואתו יחד נִטבלו גם שלשת אלפים איש מאצילי בני הפֿראנקים. אפס כי רק את דָתוֹ המיר אך לא את משובתו ועריצותו, ויהי עז נפש וקשה לב, אכזרי ועריץ עד יום מותו. אחרי הַרְחִיבוֹ את ממלכתו הפֿראַנקית קֵדמה עד נהר רהאָנע40 ונֶגְבָּה עד נהר גאַראָננע41, קם על נשיאי הפֿראַנקים בחרב וישמידם לבל יהיו לו לאבני נגף על כסא מלכותו ולבעבור תהי לאל ידו להנחיל את כסאו גם לזרעו אחריו. המלך העז הזה חגר בּעז מתניו לעשות את דת נוצרית הקאטאָלית שַלֶטֶת בארץ ולהביא בעֻלָהּ את כל עַמֵי הגערמאַנים המחזיקים בדת ההיא על פי לֶקַח הָאַרְיאַנִים, ועל כן כִּבדוהו הכֹּהנים הקאַטאָלים וַיְרוֹמְמוהו על גַפֵּי מרומי התהִלה, אך פיהם דִבר שוא ותהִלתם תהִלת שקר, כי באמת היה עריץ ואכזר, איש דמים ומרמה כל ימי חייו. המלך הזה ובניו אחריו נִקראו בשם מעראָווינגים על שם מעראָוואֶאוּס אֲבִי משפחתם.


308 §

כֿלאָדוויג הוריש את כסאו גם את מחשבות אוֹנוֹ ועריצותו לבניו אחריו, והם חלקו ביניהם את המלוכה: הבכור לקח לו את הנפות המזרחיות הנקובות בשם אויסטראָזיען42 ועיר הבירה מעץ, ושלשה אחיו הצעירים חלקו ביניהם את הנפות המערביות הנקובות בשם נייסטריען43 ואת בורגונדיא המחֻברת אליה. אך פעמים רבות שָׁבוּ הממלכות הנפרדות ההן ותהיינה לממלכה אחת ומלך אחד מָלַךְ עליה כבתחִלה. מלכי בית כֿלאָדוויג השחיתו התעיבו עלילה, וכל ספרי הזכרונות בימים ההם יספּרו את העשק והמרוצה ומעללי הָרֶצַח אשר פָרצו בימיהם: האח קם על אחיו ורצחו נפש, שארי בשר הרגו זה את זה לעיני השמש, האזרחים שפכו איש את דמי רעהו, תַּאוות נִתעבו וחמדות נְמִבְזוֹת מִלאו את הממלכה החטאה ההיא כל הימים. ויותר מכֻלם הִרשיעו נְשֵׁי המלכים לעשות, ושתים מהן נודעות בשמותיהן, הלא הן: ברונהילדע ופֿריידעגוּנדא אשר עוללו עלילות רֶצַח לחרדת מין האדם. כל התועבות ההן הֶחלישו את ידי המלכים מבית כֿלאָדוויג וּשְׁמָם נכתם בספר התולדה לדראון עולם. בעת רעה ההיא הִתְגַבֵּר שַׂר נִכְסֵי המלך (маіордомусъ) וַיַסֵב אליו את כל כבוד המלוכה ויהי השליט בכל ממלכת הפֿראַנקים. בראשונה היו לשלש הממלכות הנפרדות ההן שלשה שליטים עד אשר הצליח פיפין איש חכם גבור ועשיר יליד העריסטאַלל44 ויהי שליט אחד על נכסי שלש הממלכות יחד. ומעת ההיא היתה המשרה רק בידו ובידי בניו אשר הנחיל להם את משרתו ונקראו בשם הערצאָגים ורק שֵׁם כְּבוֹד „מלך“ נקרא על מלכי בית כֿלאָדוויג. והפֿראַנקים הגערמאַנים אשר כל ישעם וכל חפצם היה רק לעשות מלחמות וללכוד ארצות, הלכו בדרכי הרומאים אנשי המלחמה ולוכדי ארצות מעולם, עד כי בחרו להם גם את לשונם גם את דתיהם והליכותיהם בהנהגת המדינה –.


 

7. הזאַקסען האַנגלים (Англосаксы)


309. §

באמצע המאה החמישית לספהנ“ו עזבו הרומאים את בריטאניא בראותם כי אזלת ידם לעצור ביושביה, ויהי אך נתקו כפות רגליהם מגבול בריטאניא, התנפלו עליה עַמֵי הפֿיקטים והסקאָטים, עמים עריצים ופראים, והבריטאנים לא יכלו לעמוד לפניהם, וישלחו ויקראו את האַנגלים ואת הזאַקסים היושבים בשפלת נהר עלבע45 לעזור להם לגרש את העמים הפראים ההם מפניהם, כי האנגלים והזאקסים היו גבורים עריצים ונוראים לכל העמים בימים ההם ויעברו ארחות ימים באניות קלות לשלול שלל ולָבז בז. והנה עד מהרה דָאוּ הגבורים ההם כנשרים להושיע את הבריטאַנים מיד לוחציהם ויגרשו את הפיקטים ואת הסקאטים מהארץ ההיא. אך אחרי כן הֵשִיבוּ צוּר חרבם על הבריטאַנים לָרֶשֶׁת את ארצם, ותהי מלחמה נוראה ביניהם, והאַנגלים הזאַקסים נָצחו את הבריטאנים ויירשו את ארצם, ומני אז נקראה הארץ ההיא בשם ענגלאנד. אפס כי מעת אשר לכדו עריצי גוים ההם את הארץ, הלכה הארץ הטובה ההיא הלוך וחסור באשמת המנצחים השודדים ועובדי אלילים ההם, כי הם השביתו מפניהם את משפטי הרומאים הנוצרים, את חקותיהם והנהגותיהם, גם את שפתם הברורה, הערים אשר בנו שם הרומאים נהרסו, וחרשת המעשה נרמסו ברגלים, ורק מלחמה וציד, עבודת אדמה ומרעה עדרים לקחו שם עֶמְדָתָם, ומעט מעט הִכּוּ שֹׁרֶש גם בין אזרחי הארץ מעולם. הקעלטים יושבי בריטאניא מדורות קדומים, נפלו מרביתם לפי חרב המנצחים הפראים ההם, ושרידיהם נסו לארץ גאלליה (Bretagne), ורק בערי ההרים במחוז וואלעס וקאָרנוואליס, שקטו הקעלטים על שמריהם ולא נשאו עליהם את עֹל העריצים ההם וילכו במשפטי בני עמם ובחקות אבותיהם עד המאה השלש עשרה לספירת הנוצרים, גם עוד שנים רבות אחרי כן. אך יתר ארץ בריטאניא היתה בידי הזאקסים האנגלים, והם כוננו בתוכה שבע ממלכות קטנות ונפרדות אשר לחמו אשה באחותה כל הימים עד אחרי המאה התשיעית לספהנ”ו, כי אז קם איש גבור חיל ושמו עגבערט ויחבר את הממלכות הנפרדות ההן לממלכה אחת ויהי עליהן למלך, והוא היה מלך ענגלאנד הראשון. עבודת האלילים אשר החזיקו בה הגערמאנים, נפלה לפני דת הנוצרית עוד במאה השביעית בעת אשר בא אויגוסטינוס הכהן הבענעדיקטי עִם חֶבר שלוחי הדת (מיסיאָנארען) אל שערי קענט ויבא בברית דת הנוצרית את המלך ואת שריו, גם ירה שם אבן הַפִּנָה למושב הכהן הראש מקאנטערבורי (ערצבישאֶפֿליכֿט זיטץ פֿאָן קאנטערבורי).


 

8. ממלכת ביצאַנץ והלאַנגאָבאַרדים.


310. §

ממלכת ביצאנץ שובבה משובה נצחת והשחיתה את דרכה על הארץ. חצר המלך התנוסס כאבן נזר, התגאה בעדי עדיים, בכליל תפארת, בשכיות החמדה ובכל משכיות לבב כמשפט בני הקדם. נשים סָרוֹת טעם וסריסים משחיתים נשאו חן וחסד בעיני המלכים, והנשים והסריסים ההם הושיבו בתחבולות ערמתם ומזמתם ומעללי רשעתם את הקיסרים על כסאותיהם או הורידם משאתם ככל אַוַת נפשם. אנשי החיל שומרי ראש הקיסר היו בוגדים והוללים אשר עטרת המלוכה היתה כַּדוּר בידם לשַׂחק בה כאשר עשו כן לפנים הפראֶטאָריאַנים בעיר רומא. המון העם אזרחי עיר הממלכה, נעו ונדו לכל רוח באין מעמד, וכל ישעם וחפצם גם כל מעינם היה רק להעמיק שׁאֵלות בהליכות דתם ואמונתם ולהתעשק תמיד על ענינים אשר ברוח יסודם, להשתעשע ולהתעלס בשחוק הפרוע והמוזר אשר במסלות המֵרוֹץ (Hipodromos). הנה זאת תורת חֲצַר בית המלך ואלה מעללי שריו ועבדיו וכל עם הארץ בעיר המלוכה. ראשי העיר הבאים תמיד לְשַחֵק במסִלת המרוץ, נִפלגו לשתי פלגות גדולות, האחת נקרא בשם „תכלת“ (דיא בלויע) והשנית בשם „ירוקה“ (דיא גרינע), יען כי כן היה צבע הרַכָּבִים מנהיגי מרכבותיהם, אלה לבשו בגדי תכלת, ואלה בגדים ירוקים, ומלחמה עזה היתה בין שתי הפלגות ההן כל הימים על אֹדות הנהגות המדינה ועל אֹדות הליכות הדת, ושתיהן פעלו פעולה רבה על ההנהגה המדינית גם על תהלוכות האמונה –. בפרוע פרעות כאלה בממלכת ביצאנץ, התנשא האיש יוּסְטִינְיאַן46 וישב על כס המלוכה בקאָנסטאנטינאפעל הבירה [יוסטיניא ד“א רפ”ז–שכ"ח 565–527]. יוסיטניאן לא היה מזרע המלוכה, כי אם מבני דַלַת עַם הארץ, בן אחד הָאִכָּרִים, אך בחכמתו ובגבורתו הלך מחיל אל חיל עד אשר הִתְעֲלה לָשֶבֶת על כסא הקיסרים ולעשות לו שֵם גדול כשֵם אחד ממלכי הקדם הגדולים. הוא הִכְנִיעַ את עֹז המפלגה הגדולה הנקראת בשם „ירוקה“ על אשר הֵרִימָה בו יד ועל אשר הִמְרתה את רוח טהעאָדאָרא אשת חיקו אשר אביה היה שומר הכסף בבית המרוץ (Circus), וַיַשְׁבֵּת את השחוק מהבית ההוא, ויסגור את שעריו לבל יִפָּתְחוּ עוד. הוא מלא את ידי טריבאָניאן מִשְׁנֵהוּ לחבר את ספר החקים והמשפטים הנודע בשם „קארפוס יוריס“ (Corpus iuris). הוא חִבל תחבולות ויבא את תולעת המשי (זיידענרויפען) מארץ חינא לארצו, ומשם נפוצו בכל ארצות איירופא. הוא בנה בית תפלה לתלפיות בעיר קאנסטאנטינאפעל הנודע בשֵם „בית תפלת סאָפֿיא“, והוא בִצר את ארץ ממשלתו במבצרים ומגדלי עֹז אשר בנה על יד הדאָנוי, וירדוף באף את עובדי האלילים ואת הנוצרים האריאנים, כי יָצָא דְבַר מלכות מלפניו לאמר: תורה אחת, חק אחד וְרָצון אחד יהיו בכל רַחבי ארץ ממלכתי! –.


311 §

בימים ההם השליכו גם הוואַנדאַלים והגאטהים את דתיהם ויבואו במָסורת דת הנוצרית על פי לֶקַח אריוס, ויהיו נוצרים אַרְיאַנִים. אמנם מהומות רבות ופרעות היו אז בשתי הממלכות ההן, ועל כן מצא אז יוסטיניאַן עת רָצון לקרוע את שתיהן יחד מידי בעליהן ולהרחיב בהן את גבולות ארץ ממלכתו כאשר היו לפנים בימי קאָנסטאַנטין הגדול. וישלח את בעליזאַר ראש הגבורים בדור ההוא עִם צָבָא רב לעלות בארץ הוואַנדאלים ולהבקיעה אליו, ובעליזאַר לָכַד בימים מעטים את הארץ ההיא הַנִרְעשה והפרועה בתגרת ידי מלחמות הדת המתחוללת בשעריה, ויולך את געלימער מַלְכָּהּ האחרון שְׁבוּי חרב אל קאָנסטאַנטינאָפעל47. ויוסטיניאן הפקיד על ארץ הוואַנדאַלים נציב מלך מילדי רומא המזרחית, והוא בְעֹצֶם ידו שֹׁרשׁ את דת האריאנים מן הארץ, ואת בני הנעורים אשר בארץ הוואנדאלים העביד עבודת הצבא בחיל קיסר הביצאַנטי, וכל אוצרות הוואנדאלים נָבוֹזוּ והובא אל היכל הקיסר בעיר מלכותו –. [ד“א רצ”ד 534] בעת ההיא רָצַח טהעאָדאָט נְשִיא הגאָטהים את אַמאַלאַזוּנטאַ בת טהעאָדאָריך היפה והמעֻנגה בַבָּנוֹת אשר קראה לו לקחת אתה חלק ונחלה בממשלת ידה, ויחר אף יוסטיניאַן בַּמְרַצֵחַ ההוא, ויתעורר לנקום ממנו את נקמת דם בת מלך ההיא מיד שופכו, וישלח את בעליזאַר ארצה איטליא לשׁלם לְהָרֹצֵחַ ההוא כמעשהו. ובעליזאַר הגבור הנערץ דָאָה כנשר וילכוד את רומא הבירה בעזוזו ובגבורתו, וישב בה שנה תמימה, ולא נתן את וויטיגעס המלך החדש אשר הקימו הגאָטהים תחת טהעאָדאָט אשר הרגו אותו באפם, לָגֶשֶׁת אל שערי רומא ולקחת אותה מידו. ויהי כאשר ראו הגאָטהים את גבורת בעליזאַר ואת עֹצם ידו החזקה וזרועו הנטויה, השתומם לבם בתוכם, ויתפלצו וַיֵחַתּוּ מפניו, ויתנו לו את השלטון ואת המשרה, גם הסגירו בידו את ראַפֿעננאַ הבירה48, ובעליזאַר לקח את העיר בשם הקיסר [ד“א ש' 540]. ובכל זאת לא נקה מקנאת שרי הקיסר וּמִדִבָּתָם הרעה אשר הביאו אל הקיסר, ובעודנו הולך מחיל אל חיל ועושה נפלאות גדולות בגבורתו ובחכמתו, קרא לו הקיסר לשוב לאחור לשמור את גבול ממלכת ביצאַנץ המזרחי מפני חיל מלך פרס. והנה אך יָצֹא יָצָא הגבור המשכיל ההוא מארץ הגאָטהים, החליפו הגאָטהים כח וימליכו עליהם את טאָטילאַס (Totilas) הגבור (בשנת ד“א ש”ד 544), והוא לקח בימים מעטים את כל ארץ איטליא מיד אנשי יוסטיניאן, ותהי איטליא בידי הגאטהים כבראשונה, אז בא בעליזאר שנית ארצה איטליא, אך בפעם ההיא לא נתן הקיסר בידו כי אם מתי מספר מגבורי חילו, גם כסף מעט אָצַל לו, בגלל אשר חִסְדוֹ ולא האמין עוד באמונתו כבימים הראשונים, ועל כן לא הגדיל בעליזאַר לעשות בפעם ההיא גם בְּחָגְרוֹ שארית גבורתו וילחם באויביו כגבור משכיל מאד. אז חרה בו אף יוסטיניאן ויקרא לו לשוב מאיטליא לעיר המלוכה, ויהדפהו באיבה, ויגרשהו מפניו. לפי עדות סופרים רבים היה הגבור הנפלא ההוא משֻׁלָח ונעזב לעת זִקנה כִּכְלוֹת כּחֹוֹ ואור עיניו אין אתו, וישקוד על פתחי נדיבים להשתחות לאגורת כסף ופת לחם להחיות ברעב נפשו. ויוסטיניאן מלא את ידי אחד השרים מִשָׂרֵי חצֵרו ושמו נאַרזעס (Narses) למלאות את מְקוֹם בעליזאר, ונארזעס היה איש מרמה ובעל מזמות אך גבור חיל ורב פעלים כבעליזאַר. הוא הכּה את הגאָטהים על יד טאַגינאַ בקרבת סענטינום הישנה [ד”א ש“יב 552], ושם נָפַל טאָטילאַס מלך הגאָטהים עם כל גבורי חיָליו האצילים, לפי חרבו הקשה, גם טעיאַס אשר המליכוהו פליטי חיל הגאָטהים עליהם למלך [ד”א שי"ד 554], גם הוא עם כל אֲגַפָּיו נספו בחרב אחרי אשר עשׂוּ מלחמות רבות ועצומות על יד סַארנום ועל יד קומאֶ הישָנה, ורק פליטי חרב מְתֵי מְעָט הִתְמַלְטוּ מכליון חרוּץ ויהיו נודדים לבקש מנוח לכף רגלם מעֵבר לְהָרֵי אלפּען, במקומות אשר לא ידעו המה ואבותיהם.


312. §

אחרי המלחמות והנצחונות ההם, יָשַב נאַרזעס בעיר ראפֿעננאַ, וישלוט על כל הארץ אשר לכד בגבורתו בְתור נְצִיב הקיסר, ויהי נורא על כל סביביו. אך אחרי מות יוסטיניאן הִדִיחַ הקיסר היושב על כסאו אחריו את נארזעס הגבור המשכיל משאתו, וַיֵרַע הדבר מאד בעיני נאַרזעס ויחתור בכל עז לקחת נקם מאת הקיסר ההוא, וקרוב לפני מותו קרא את הלאנגאָבארדים לבוא ארצה איטליא לָרֶשֶת אותה, והם מִהרו וַיֵחָלְצוּ חוּשים ויסעו מארץ פאנאָניא (אונגאַרן) ארץ מושבותיהם, ויבואו בשערי איטליה [ד“א שנ”ז 568], ובראשם הגבור הנודע בשם אלביאָן (Albion), ויתנפלו על מחוזות נְהַר פאָ וילכדו אותם בחרבם ובקשתם ויקראו להם שׁם חדש „לאָמבאַרדיי“ (Lombardie) אחרי כן עלו כשואה על פאַוויאַ ויצורו עליה שלש שנים ויבקיעו אותה אליהם וַתְּהִי להם לעיר הבירה (בִּירַת ממלכות הלאַנגאָבאַרדים). אך אלביאָן הגבור לא האריך ימים בממשלתו, כי ראָזאַמוּנדאַ אשתו היפה הֵמִיתָה אותו לנקום ממנו את נקמת דְמֵי אביה אשר שָפַך, כי לפני שָנִים אחדות הֵמִית אלביאָן את אֲבִי ראָזאַמוּנדא מלך הגעפידים במלחמה, ומֵעֶצֶם גֻלגלתו עשה גביע (Pokal) לשתות ממנו יין בעת משתה ושמחה כמשפט העמים הפראים בימים ההם. פעם אחת כטוב לבו במשתה היין, הִכְבִּיד את אַכְפּוֹ על ראָזאַמונדאַ אשת חֵיקוֹ לשתות יין מהגביע ההוא הֶעָשוי מגֻלגלת אביה הנִרְצַח על ידו, וַיִחר בו אַף ראָזאַמונדאַ עד להשחית, ולא נָחה ולא שָקטה עד אשר הִשִיאָה עליו מָוֶת ותורידהו בדם שאולה –. [ד“א של”ג 573] והלאַנגאָבּארדים לחצו מאד את אזרחי הארץ אשר הכניעו תחת ידם, וישדדו את רִבְצָם וּמַרבית מקומות מושבותיהם, אך בכל זאת נתנה הארץ את יבולה והשדֵמות עָשׂוּ אֹכֶל למַכביר בַּעֲמַל ידי הגערמאַנים עובדי האדמה. החקים והמשפטים אשר עָלוּ בתהו בכל עָרֵי הרומאים מפני כֹּבֶד המלחמות הגדולות אשר התחוללו בהן, שָׁבוּ לקדמתם כבימי קדם, ימי ממשלת הרומאים הקדמונים, כי חכמי הלאנגאָבאַרדים הגערמאַנים עָזְרוּ לְעַם הארץ לְחַדֵש כנשר את נעורי חקי הרומאים ומשפטיהם העתיקים ולתת להם עֹז ותעצומות כבראשונה. בראש הלאנגאָבארדים אנשי המלחמה היו שרים נכבדים הנקובים בשֵם הערצאָגען וּגְראַפֿען, והם בחרו עליהם מלכים בעת אשר התאספו ראשי העם ביום מועד. חכמת הרומאים העתיקים קננה בלבות הלאנגאָבאַרדים, ומה גם אחרי אשר הֵמירו את דת נוצרית האִיראַנית בדת נוצרית הרומאית. מאתים שנה התעודדה ממלכת הלאַנגאָבארדים ולא סרה לְמִשְמַעַת אחד ממלכי בני הנֵכר, אך מקץ השנים ההן נפלה בידי הפֿראנקים ולא יספה עוד לקום.


313 §

הכבוד וההוד אשר שִוָה יוסטיניאן על ממלכת ביצאַנץ כל ימי חייו, ספו תמו מהרה קל אחרי מותו באשמת הקיסרים אשר ישבו על כסאו אחריו. על פי עלילות רצח התנשאו עריצי אדם על כסא המלוכה הַמְגֹאָל בדמים, ואחרי שִבתם עליו ימים מעטים ברָגזה וּבְשִׁמָמוֹן, באו עריצים אחרים כי אָמצוּ מהם ויורידום מכסאם וישבו תחתיהם. בחצר הקיסר עִוְרוּ התקיפים את עיני החלשים יום יום, או הסירו את אפם ואזניהם, ועוד עלילות רֶשַע כאלה נעשו דבר יום ביומו בחצר ההוא המלא שֹׁד ושבר וכל תועבות ה' אשר שנא. אך בכל זאת היתה קאָנסטאַנטינאָפעל עיר מושב ההשכלה כל ימי הבינים! וזאת לנו לְעֵדָה כי צָדַק מאד הנסיון הַיוֹמִי אשר יוֹרנו כי ההשכלה אשר איננה יורדת וְחֹדֶרֶת בלב האדם ונפשו פנימה, ואשר היא רק כלי חפץ בידי בעָליה לאסוף כסף, לחיות חיי תענוגים וְלָשֶׁבֶת על גַפֵּי מרומי קרת; השכלה כזאת אין בה כח לצרף את הלב מִסִיגָיו, לְהָתֵם חֶלְאָתוֹ, ולעורר רגשי אמת, רגשי חסד וצדקה בנפש דורשיה –. ראשית פעולות ההשכלה ההיא היתה לְהִתְוַכֵּחַ בעניני הדעת, לדעת דרכיה ולמצוא נתיבותיה, וכאשר ראו כי המון העם והאספסוף אשר בקרבו כורעים ומשתחוים ומתפללים אל צלמי דמות קדושיהם אשר בבתי התפלות, פחדו פחד פן ישובו לעבודת אלילים כאבותיהם הראשונים, ויחתרו בכל עז להסיר את התמונות ההן מכל בתי התפלה, ובראשם התאושש הקיסר העז לעאָ האיזוירי (דער איזוירער) [לעא האיזוירי ד“א תע”ז–תק“א 741–717] וַיְצַו בחזקת היד לבל יֵרָאֶה ולבל ימָצא סמל כל תמונה ודמות בכל בתי התפלות אשר בארץ מלכותו. הפקודה ההיא העירה רעש גדול ושאון נורא בכל ממלכות ביצאנץ, ומלחמה נוראה התחוללה וַתִּמָשַך יותר ממאה שנה, כי כל הארץ נפלגה אז לשתי פלגות: האחת הקדישה את צלמי הקדושים ויסגדו להם ויצקו לפניהם לחש ויעבדום (ikonudulen), והשנית החרימה אותם ויאבדום (ikonoklasten), ושתיהן נלחמו יחד במלחמות תנופה ובחמה שפוכה וישיתו את ארץ חמדה ההיא לשמה ואת כסא ממלכתה לארץ מגרו. גם על היהודים עברה אז כוס התרעלה, כי הם היו הראשונים אשר הראו את הקיסר לדעת כי מטעם אֵל אמת לא ימָצא כל פסל וכל תמונה על פניו, והוא שמע בקולם, כי לא היה שונא אותם, גם נתן כבוד לתורתם ודתם, הכהנים הקנאים החרדים לכבוד תמונות קדושיהם הוציאו עליו דבה באזני ההמון כי יהודי הוא ואיש לא אמון בו בדת הנוצרית, אז הוכיח הקיסר לעיני כל כי שקר ענו בו הכהנים וירדוף את היהודים באף ובתוכחות חמה, עד כי רבים מהם המירו דתם בחזק יד ורבים ברחו מביצאַנץ למדינת קרים ויכוננו של קהלות בטהעדאָזיא (קאפֿפֿאַ), בקארעאָנפאָליס (סוּלכֿאט, סאָלגאט), בפֿאנעגאָריאַ (טאַמאַן), בבאָספֿאָרוס (קערטש) אשר קראו לה בשם ספרד. וממדינת קְרִים נפוצו היהודים בקויקאז, בארצות הכוזרים על ים הכספי ועל נהר וואָלגאַ, ויכוננו קהלות בבערדאא (דערבאַנד), בסעמאַנדער (טאַקי) על הים הכספי, ואחרי כן בבאַלאַנגיאַר הבירה בארץ הכוזרים –. קאָנסטאַנטין בן לעאָ [קאנסססטאנטין קאפראנימוס ד”א תק“א–תקל”ה 775–741] איש החיל ורב פעלים יצא בעקבות אביו לבער אחרי עבודת צלמי הקדושים, ויאסוף את כהני הדת ויוכיחם בדברים נמרצים על אשר יחטיאו את העם לעבוד סמל ותמונה למרות חקי הדת, ויגזור אומר כי „מבטן השטן יצאה העבודה ההיא“ וישפוט את כל הנוהים אחריה במשפט מות או חרם וגלות. בגלל זאת שנאו אותו כל הדבקים בעבודה ההיא, ויטפלו עליו שם הקלון „בן אשפה“ (Kopronymos). והוא גם בּנוֹ הנקרא בשם לעאָ הרביעי [לעא הרביעי ד“א תקל”ה–תק“מ 780–775] יחשבו בין הקיסרים אשר בערו את עבודת הצלמים מן הארץ. אך אחרי מות הקיסר לעא הזה בפתע פתאום אָספה אירענע אשתו [אירענע ד”א תק“ס 800] את ראשי הכהנים הקנאים ותוציא דבר מלכות מלפניה לבטל את גזרת הקיסרים אשר גזרו להשבית את עבודת הצלמים, ותצו להשיב את עדי צלמי קדושיהם אל בתי התפלות. האשה ההיא אשר נכספה גם כלתה נפשה להיות שלטת לבדה בארץ, עִוְרָה את עיני בנה לבל יצלח למלוכה, ולבעבור תת מוראה על פני כל, התאמצה להתחבר אל קארל הגדול, אך לא הפיקה זממה, ומזמתה לא קמה, כי עבדיה מרדו בה ביד רמה וידיחוה מכסא המלוכה, ותמת בענין רע במחוז לעסבאָס. מקץ שנים אחדות הצליח לעאָ החמישי המכונה בשם „ארמעני“ (דער אַרמעניער) [לעא הארמעני (ארמעניער) ד”א תקע“ג–תק”פ 820–813] לשבת על כסא המלוכה, ויתן חתיתו על עובדי הצלמים ויפחידם באימים ובעוּתי מות, גם הקיסר מיכאל אשר הורם על כסא המלוכה אחריו, וגם טהעאָפֿילאָס בְּנוֹ צִווּ במַפגיע לאַבד את עבודת הצלמים ואת עובדיהם, אך הם לא העירו בזה שאון ורעש מלחמות בשערי הארץ כבימי הקיסרים הראשונים, ולעומת זה לא הצליחו גם בכל עמלם להשבית את העבודה ההיא מקרב הארץ, כי טהעאָדאָראַ הקיסרית הִקדישה את עבודת הצלמים והעריצה אותה, וממנה ראו וכן עשו גם כל עם הארץ. אחרי זמן לא כביר באה ממלכת ביצאַנץ אל באַזיליוס המקדוני [בשנת ד“א תרכ”ז 867], והוא ובניו אחריו ישבו על כסא המלוכה כמאתים שנה וירפאו מעט את מכות הממלכה הנהלאה ההיא ואת תחלואיה אשר חלו בה המלכים אשר היו לפניו –. בארץ המערב לא נשמעו דברי הקיסרים אשר צוו בחזקת היד להשבית את עבודת הצלמים, כי הכהן הראש (פאַפסט) היושב ברומא, העביר קול בכל הארץ לאמר: „ארור האיש אשר יפריע את העם מהשתחות אל תמונת הקדושים אשר בבתי התפלות ומהתפלל אליהם! האיש ההוא ישא את עונו, ולא יאבה ה' סלוח לו על זדונו –.“ ודבריו הכו שרש בלב כל העמים היושבים בארץ המערב.


 

9. עַמֵי הסלאַווים (Славянскіе народы)


314 § הסלאַווים אשר פי האשכנזים יקבם בשם ווענדים (Wenden) ישבו שנים

רבות מאד במרומי הרי הקאַרפאַטען49 המְכֻסִים בְּסִבְכֵי יערים עבתים, עד אשר לחצו אותם העמים העזים ההולכים למרחבי ארץ איירופא לרשת משכנות לא להם ויגרשו אותם ממקומות מושבותיהם, ויכבידו את ידם עליהם להיות נודדים בארצות אשר לא ידעו המה ואבותיהם מעולם, ואז התחברו הסלאווים אל גדודי בני הקדם המשוטטים באיירופא לבקש מנוח לכף רגלם, וילבשו כלי גולה ויתהלכו באשר התהלכו. המונים המונים פנו צפונה וישבו להם בתוך הבקעות הרחבות והמדברים הגדולים אשר התנודדו שם הסקיטים (Scythen) והסאַראַמאַטים עם עדרי צאנם ובקרם מדורות כבירים אין חקר. ועוד המונים רבים מהסלאווים שמו את פניהם תימנה וימה, וישבו בארץ הנגב ובארץ מבוא השמש אשר נשמו בתגרת ידי עמים פראים בימי מסעי העמים (פֿעֶלקערוואַנדערונג). עַמֵי הסלאַווים הם הרוסים והפאָלען אשר על נהר ווייכסעל (Weichsel)50, העמים היושבים על נהר אָדער51 ועל נהר וואַרטהע (Warthe)52 וְעַמֵי הווענדים יושבי ארץ מאֶהרען, באֶהמען (Czechen, Bohmen), לויזיטץ (Lausitz) ושלעזיען, (אך מַרבית העמים ההם (זולתי הרוסים והפאָלען) גם שִבְטֵי הסלאווים אשר במעקלענבורג, בראַנדענבורג ופאָממערין, התערבו בגויי הגערמאנים וילמדו את דרכיהם ואת עלילותיהם עד כי היו אתם לעם אחד, ורק מתי מספר החזיקו בדרכי הסלאווים ולא סרו מהם גם בהתבוללם בין הגערמאנים). מבלעדי המון הסלאווים ההם ישבו עוד המונים המונים מהם בארצות אשר בין הדאָנוי (Donau)53 ובין ים האדריאַטי, הלא הן: שטייערמאַרק, קאֶרנטהען, אילליריען, דאַלמאַציען, באָסניען, סלאָפֿאָניען, קראָאַטיען ועוד ארצות רבות, גם עוד המון רב ישבו בארץ מוקדון, בארץ יון ובערי הפעלאָפאָנעז. לכל עַמֵי הסלאַווים ההם שָׂפָה אחת ומִדוֹת אחדות, כי מִצוּר אחד חֻצָבוּ וממקבת בור אחד נֻקָרוּ, ובכל זאת נפרדו לעמים רבים ושבטים שונים, ורק לעתים רחוקות חֻברו יחד ויהיו לעם אחד. הם בעלי רגש עז ונוחים להתפעל יותר מהגערמאנים, טובי לב, שמחים, אוהבי שיר ומכניסי אורחים, ויש להם סגלה מיוחדת להתחקות על שרשי עמים אחרים ולקנות להם בנקל את הליכותיהם ואת כל תכונותיהם –. הם נשתוו בדרכים רבים אל דרכי בני ארץ המזרח, ועל כן לא חָשְׁבוּ את נשיהם כְּעַמֵי הגערמאַנים היושבים בארץ המערב. בטרם ידעו הסלאווים את דת הנוצרית, היו עובדי גלולים והקריבו קרבנות אדם על מזבח אליליהם. יסוד דתם האלילית היתה עבודת כחות הטבע הטובים והרעים, להם השתחוו, להם התפללו ויעבדו אותם –. ראש אליליהם היה אליל הרעם והברק אשר פיהם יקבנו בשם פערון (Perun) אשר עבדוהו בזבח ובמנחה וידרו לו נדרים. לפני צלם דמות תבניתו העשוי מעץ, יקדה אש תמיד לילה ויום, ובכל עת אשר העתירו אליו הסלאווים להפליא חסדו להם, גם בכל עת אשר התאמצו להשיב מעליהם אפו ולבל יעיר כל חמתו, זבחו לו זבחי אדם או בהמה וחיה. הסלאַווים היושבים בארץ המערב, כִּבדו את האליל סוויאַטאָוויט בְּתוֹר אֲדוֹן כל האלילים. צַלְמוֹ בעל ארבעה ראשים היה בתוך ההיכל הבנוי בעיר אַרקאָן על אי ריגען (Rugen), ואליו נהרו כל הסלאווים היושבים על נהרות אָדער ועלבע. הסלאווים קִבּלו עליהם את דת נַצֶרֶת שָׁנִים רבות אחרי אשר קִבְּלוּהָ הגערמאנים, ובגלל זאת רָבתה עוד השנאה העזה בימים הראשונים ההם בין שני העמים האלה.


 

III אֶרֶץ עֲרָב.


315. §

ארץ עֲרָב היא חֲצי אִי גדול ורחב ידים, ובתוכה מדבר גדול ונורא אשר הַהֵלֶך העיף לא ימצא צֵל מִלַהַט השמש, ומַעין וָנָחַל להשיב את נפשו המתעלפת בזלעפות צמא, ורק במקומות מעטים יִלְפּוֹת מַעין או נחל את ארחות דרכו בערבות החול וסביב לו נְאוֹת מדבר (אָאַזע) עם עֲצֵי תמרים וירקרק דשא, ולולי הם כי אז לא דָרכה רגל אנוש בתֹהו יְלֵל צלמות ההוא. וכאשר נָטַע אביר הטבע את אִיֵי חֶמֶד ההם במדבר ים ההוא להחיות עַם רָב, כן שלח שם למחיה גם את הגמל „אֳנִיַת המדבר“, כי גם בִּלְתוֹ לא עָבַר שם אדם מעולם ולא יכול עמוֹד שם גם יום אחד, כי הגמל ישא ויסבול רעב וצמא ימים רבים, גם לא יתן שֵׁנָה לעיניו ומָנוֹחַ לְגֵווֹ, דַבֶּשְׁתּוֹ לְרִכְבָּה ולמשא, בְּשָֹרוֹ יֵאָכֵל, חֲלָבוֹ יִשָׁתֶה, שערותיו תהיינה לבגד וְעוֹרוֹ לְמִכְסֶה עתיק, גם פִּרְשוֹ יצלח להנודדים במדבר. הגמל גם הסוס הָעֲרָבִי, הם כל רכוש הבעדוּאינים או הסאַראַצאַנים (הישמעאלים) המשוטטים במדבר ההוא עִם מקניהם ואהליהם, ומבלעדיהם לא יכלו לחיות יום או יומים בארץ רפאים ההיא. אמנם בתוך הארץ הַנְשַׁמָה ההיא, רֵבץ פלצות ומשכן המות, יִשְׂתָּרֵעַ גם חֶבל ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ ברוכה ופֹריה, דשֵנה ושמֵנה, הנקובה בשם עֵדֶן עֲרָב (דאס גליקליכֿע אַראַביען), כי כגן עֵדֶן הארץ ההיא, עמָקיה יַעטפו בָר ויעשו אֹכֶל למכביר, עֵצֶיהָ ישאו פרי חמד, פרי הלולים מחמדי בת עין ומשיבי נפש, וְשַׁדְמוֹתֶיהָ יַפְרוּ תבואות שמש וְיַרְבּוּ מֶגֶד גֶרֶש יְרָחִים וכל פרי מְגָדִים, הארץ ההיא ארץ מולדת הַלְבוֹנָה היא, ארץ מולדת יערת הדבש (צוקקערראָהר), שיח הקאַפֿפֿעה, הרמוֹנים, התאנים גם התמרים המלאים נופת צופים, והעם היושב בה יתרון הַכְשֵׁר לו להביא לבב חכמה ולקנות דעת ומזמה, וכל ישעו וכל חפצו בחיים רק לֵאוֹר באור הדרור וּלְבַלוֹת ימיו ושנותיו בתענוגים מבלי קצין שוטר ומושל. בארץ ההיא על יד ים האדום (ים סוף) יתנוסס נוף יפה ונעים הנקרא בשֵם העדיאס, ובתוכו הערים המהֻללות מעקקא ומעדינה, בעיר מעקקא נולד מחמד מחוקק הערביאים ונביאם, ובעיר מעדינה מת וַיִקָבר, ושתיהן קדושות הן מאד בעיני בעלי דת מחמד וְלִשְׁמָן וְזִכְרָן תַאות נפשם. בארץ צְבִי ההיא לא פרצו הרומאים מעולם, ובכל תעצומות עֻזם ורעם גבורתם לא עצרו כח לפרוץ כי אם בסֶלַע עֲרָב (פעטראֶאישע אראביען), אך בעֵדן ערב לא דָרכה כף רגלם מעולם. סֶלַע עֲרָב היא הארץ אשר בירכתי צָפון המלֵאה סַלְעֵי גראַניט, ועל שֵׁם הסלעים ההם גם על שֵם העיר הבירה הנקובה בשם פעטראַ (סֶלַע) תִּקָרֵא בשם סלע ערב –. הערביאים היושבים בעֵדן ערב היו עשירים מאד בגלל מסחרם הגדול אשר עָשׂוּ בַּיַבָּשָׁה וּבַיָם (קאַראַוואַנען אונד זעעהאַנדעל). כי הם נסעו אֹרחות אֹרחות ממדינה למדינה לעשות מִקנה וקנין, גם ירדו באניות סוחר בלב ים למכור את תבואות ארצם ושִפעת טוּבָהּ לָעַמִים רחוקים. ועל ידי מסחרם גדלו ויעשירו. מִלאו בתיהם כסף וחדרי משכיתם כל הון יקר ונעים, וַיְבַלוּ ימיהם בטוב ושנותיהם בשעשועים ותענוגות בני האדם. אך אנשי המִקנה הנוסעים בָּעֵדר בְּמִדבר עֲרָב, לא ראו טובה בעיניהם, רק שָכנו באהלי קדר, בַיוֹם חָרָה עצמם מִנִי חֹרֶב, ובלילה אֲכָלָם הַקֹר, ובנדדם תמיד מִמִרְעֶה למרעה בלהב השמש יומם וְקֶרַח בלילות, הִקְשׁוּ את גֵוָם גם הקשׁיחו את לבבם ויהיו חזקים וּמוּצָקִים. הם לא הִמליכו עליהם מלך מעולם, ראשי בתי האבות ונשיאי המַטות המכונים בשם „עמירס“, „שייקס“ הם היו ראשיהם ושריהם ואליהם שמעו כל העם למקטן ועד גדול, הם שפטו בין דין לדין, לִמְדוּ את ידי בני הנעורים לַקְרָב ואצבעותיהם מלחמה וינַהֲגום במדבר לשלול שלל וְלָבֹז בז וּלְהַגִיר את אנשי מלחמתם על ידי חרב. בבֹקר אָכלו עַד ולערב חִלקו שלל. הבעדואינים גָרֵי המדבר, עַם נקשה הם (אַבגעהאֶרטעט), שמחים בחלקם, לבם בֹּער תמיד באש אהבה לאהובי נפשם, ובשלהבת אש השנאה לשנואי נפשם. הם שומרי אמונים, מוצא שפתם לא יְחַלֵלוּ, מכַבדים ונותנים יקר לראשי בתי אבותיהם ונשיאי מַטותיהם, ינַהלו עניים מרודים בלחם ומים, וכל נפש נענה ישביעו רצון, אך כי יבער כמעט אפם, אכזרים הם ולא יְרַחֵמוּ, יִצְמְאוּ לִדְמֵי אדם ולא ינוחו ולא ישקטו עד עשותם ועד הקימם את נקמתם ועֶברתם וימחצו רגליהם בדמי משַנאיהם, גם תשוקה עזה סֹעֶרֶת בם לעשוק הולכי ארחות ולגזול עוברי דרך, אך עז מכל אלה הוא חרון אפם על שופכי דמי קרוביהם, מלחמה להם מדור לדור בגלל הדבר הזה, שבט בשבט ילחמו בלי הפוגה, ומשפחה במשפחה יגורו מלחמות כל הימים ולא ישובו חרבם אל תערה עד אשר יכַפרו את הדם בדמי שופכיהם. כֹח דמיונם חזק מאד, סִפורי הבַּדִים (מאֶרכֿען) תאוַת נפשם, את דְבַר גבורות אבותיהם וחין עֶרכם ישירו ויהללו בְמוֹ פיהם. דתם העתיקה היתה דת אלילית, מיוסדת על עבודת כֹּחות הטבע וּצְבָא השמים (נאַטור רעליגיעָן אונד שטערנדינסט). אך ברבות הימים נוספו עליה דברים רבים מתורת היהודים גם מנהגים רבים מדת הנוצרים, עד כי היתה לדת מוּזרה מקֻבּצת מענינים רבים הנצבים לשִטנה איש לרעהו –. בעיר מעקקאַ היה להם משָנים קדמוניות היכל עתיק הנקרא בשם קאַבּאַ, ובתוכו אבן שחורה מְרֻבַּעַת אשר טפלו עליה שקר כי גבריאל המלאך נתן אותה לישמעאל אביהם אשר בָּנה את ההיכל ההוא. מימי קדם היה היכל הקאַבּאַ תֵּל שֶׁכָּל פִּיוֹת הערביאים פונים אליו, אליו נהרו המונים המונים מכל קַצְוֵי ארץ ערב להשתחוות ולהתפלל אֶל אֵל עליון אשר פיהם יקבנו בשם אַללאַה (אֱלוֹהַּ), אפס כי הם לא הִשְפּיקוּ באֵל אחד ההוא, אך כל שבט ושבט עָבדו את האלֹהים אשר בחרו להם כפי רצונם, גם השתחוו ויעבדו את המלאכים הטובים לבעבור ייטיבו עמהם, ואת המלאכים הרעים לבל יָרֵעוּ להם. בימי חגיהם ומועדיהם נועדו יחד בהיכל הקאבא מִדֵי שנה בשנה, ואז לא שָׁלְפוּ חרבם מתער ולא עשו מלחמה בארץ מולדתם גם בארצות נכריות, גואלי הדם לא נקמו את נקמת דמי קרוביהם מידי שופכיהם, אוהבים ואויבים נפגשו וישבו שֶׁבֶת אחים גם יחד. סוחרי ארץ עשו בימי החגים ההם מקנה וקנין רב ועצום וימלאו אמתחותיהם כסף וזהב, גם מליצים ומשוררים הִתְחרו אז להראות את גדלם ואת ידם החזקה במלאכת המליצה והשיר, ולפי דִברת סופרים רבים שׂמוּ ראשי העם את בחירי ספרי המשוררים בהיכל הקאבא למַזכרת כָבוֹד לבעליהם וּלְמִקְרָא לכל אנשי הרוח המתאוים להשתעשע בשירי המשוררים המפֹארים ההם. ההיכל ההוא הביא רב טוב ושלום רב להערביאים, כי בו נקבצו שנה שנה כל שבטיהם המפֻזרים בארבע רוחות השמים והמפֹרדים בדעותיהם, ושם התאמצו אנשי השלום לקרב את הרחוקים, להשקיע אש המריבה ולעשות שלום בין האחים הנפשעים והנלחמים תמיד.

 

תולדות היהודים בארץ עֲרָב.


316. §

(משנת ד“א שס”ב עד ד“א תפ”ב לב"ע). מֵעֵינֵי התולדה הנאמנה נעלמה העת אשר באו בה בני ישראל לארץ ערב, אך קרוב לשמוע כי עוד בימי המלך שלמה נהרו אנשים סוחרים מבני ישראל אל הארץ ההיא ויכוננו להם מוֹצאוֹת (קאָלאָיען) בתימן (יעמען) הימיארה, אופיר (היא שבא) ועוד מחוזות כאלה, לבעבור עשׂוֹת מסחור וקנין עם הערביאים ועם סוחרי הודו. גם יש נכונה בפי יהודי ערב בדורות האחרונים הַמִתְיַמְרִים בקבלת אבותיהם כי הם צאצאי היהודים פליטי חרב נבוכדנאצר אשר חשו מפלט להם אל הערביאים שכניהם וישימו על אחיהם היושבים שם מכבר, נוֹסָפוֹת. ואחרי הָרַס טיטוס את הבית השני, ברחו עוד יהודים רבים מעדת הקנאים אל הערביאים וַיֵאָחזוּ בתוכם. גם זאת ידענו נאמנה כי עוד בדורות קדומים מאד היו בארץ עֲרָב שלשה שבטים מזרע היהודים, הלא הם בני־נַדְהִיר ובני קוּרַאִיץ אשר התיחשו לזרע אהרן וַיִקָראו בשם אל־קאַהינגי (כהנים), ובני בכדאל. ואליהם נִספח עוד שבט אחד הנקרא בשם בני־קאַינאָקי54 ומנהגיו שוֹנים ממנהגי יתר אחיהם. השבטים ההם ועוד שבטים קטנים מהם, כמו בני־אקרה, בני־קאַצראַדי ובני־קאָריידאַ, ישבו בעיר יאַטהריב, עיר תהלה בנויה על מבולי מים בבקעה חמודה, פֹּרִיָה וּמְבֹרֶכֶת בעצי תמרים ושְדֵי אֹרֶז. בראשית הימים הרגיזום הבעדואינים הפראים בחמת ידיהם, השחיתו את יְבול אדמתם ולא השאירו להם מִחְיָה, עד אשר בָּנוּ להם מבצרים ומצדות, צריחים ומצורים, ומני אז לא נועזו עוד עַזֵי נפש ההם לבוא בגבולם וישבו שאננים ושלוים כל הימים. גם אחרי אשר לחצום שני שבטי ערביאים, בני־אוש, ובני־חורג, לתת להם אֲחֻזָה בנחלתם, גם אז לא אָבַד נִירָם, כי בגבורתם ועזוזם הכניעו תחתיהם את הערביאים ההם וישימום למס עובד. בּנפת חאַיְבּאַר מצפון ליאטהריב, היו רוב התושבים יהודים, אך דבר לא היה להם עם יתר אחיהם היהודים, יען כי הם צאצאי יונדב בן רֵכָב וישמרו מכל משמר את אשר צוה להם יונדב אביהם להנזר מתשואות חלד ולהיות נזירים כל ימי חייהם (ירמיה לה), והם נודעים בשם בני הָרֵכָבִים. אך מפני חֲמַס ידי הבעדואינים, בָּנו להם גם הם עָרֵי מבצר וּמְצָדוֹת נשגבות וַיִשָגְבוּ בהן, והערים ההן היו גם ערי מקלט לכל מֻרדף ונגש ולכל איש מָצוֹק וּקְשֵה יוֹם. גם בבקעת וואַדיל־קורא (בקעת הכפרים) ישבו יהודים רבים. אך לא נדע אם נחשבה הבקעה ההיא לְנָפת חאַיְבַּאר או לנוף אחר. מעקקאַ מקום מקדש הישמעאלים, לא נמצאו יהודים רק מעט מזער, אך לעומת זה היה מספרם רב ועצום בנגב ערב (יעמען) ארץ אשר כגן עדן היא ואשר לה יֵאָמר כי עפרות זהב לה, אנשיה כֻלם גִבורים, וְנָשֶיהָ חָיות הן ובטרם יבוא חבל להן והמליטו. אפס כי היהודים ההם היו מפֻזרים ומפֹרדים, נודדים ובודדים בגוים מבלי קצין שוטר ומושל, ורק מעט מעט התאזרו עֹז, השגו חיל, ויעלו מעלה מעלה, עד כי לאחרונה עתקו גם גברו במאד מאד עד כי הם לבדם עָצְרו כֹח לעצור בעד מרוצת זרם דת הנוצרית משטוף בגבולם.


317. §

אמנם ראש הפנה לתולדות היהודים בארץ ערב, הוא הִתְיַהדות מלך אחד ממלכי יעמען על פי הדברים האלה: אַבּוּ־קְרִיבַּא אחד ממלכי בית הַהִימְיאַרִים, היה חֲכַם לבב וכביר כֹח, מליץ ומשורר וגבור מלחמה, ורוח גבורה צָלחה עליו תמיד וַיַעַש לו שֵם גדול בארץ כְשֵׁם אַחד הגבורים המשכילים בימי קדם. ויהי היום ויעבור דרך עיר יאטהריב ללכת ארצה פרס לבית מלחמתו, ויעזוב את בנו בעיר ההיא בְתֹר פֶּחָה, כי אנשי העיר נחשבו בעיניו לנאמני רוח ואנשי שלומו. אך כמעט אשר יצא את פני העיר, והנה קְפָדָה! כי הוגד לו כי אנשי יאטהריב קָמוּ על בְּנו ויהרגוהו. בִּמְגִנַת לב ורוח נשברה בכה בכי תמרורים על בנו מחמל נפשו, ויקונן עליו שיר נהי בחרוזים, ואחרי כן עלה על העיר בסופה ובשערה לעשות בה נקמות ולשפוך עליה כל חמתו, ובלבו נשבע להכרית את כל עצי התמרים לבעבור הַכְרֵת אֹכֶל מפי יושבי העיר, להכות את כל זכורה לפי חרב, ולמכור את הנשים והטף לשפחות ולעבדי עולם. ובעיר ההיא ישבו אז שתי משפחות מבני הערביאים, בני־אוש ובני־כאַצראג, ושתי משפחות מבני היהודים, בני־קוראיץ ובני־נַדהיר. ואבו־קריבא שלח בערמה לקרוא אליו את ראשי המטות נשיאי העם לכלכל אתם דברי שלום, אך בְּסוּרָם אליו האֹהלה, הכריע אותם לטבח, ולא נמלט מכל המונם כי אם איש אחד גבור נעלה ומשורר מהֻלל, ויבוא העירה וַיְצַו להכין הַכֹּל למלחמת מָגֵן. אז השתער אבו־קריבא על העיר בסערתו ובסופתו וישם עליה מָצוֹר ויצו להשחית את עֲצֵי התמרים סביבות העיר לבלתי השאיר מחיה ליושביה. על התמרים הַגְדוּעִים ההם, נשא אז משורר אחד מהיהודים אֵבֶל וְקִינָה, כי כבני האדם נחשבו עצי התמרים בעיני אנשי העיר, ויספדו עליהם מספד מר כמספד על היחיד. והמלחמה הָלכה הָלֹך וְגָבוֹר, אך היהודים והערביאים הֶראו אֹמץ ידם וזרֹע עֻזם עד כי הצליחו להחליש את אבו־קריבא ואת צבאות גבורי חיליו. והנה במשך ימי המצור, חלה אבו־קריבא, ואש קדחת קדחה בעצמותיו, ויבקשו לו עבדיו מעט מים לכבות את תַּבערת צִמאונו, ולא מצאו. אז נכנע אבו־קריבא המלך העזוז והגבור וַיֵעָתר למלאכי השלום אשר שלחו אליו יושבי העיר. מלאכי שלום ההם, היו שני יהודים חכמים משבט קוראיץ, שם האחד קאאב והשם השני אסד. והם רָדוּ דבש מִמַפֶּלֶת הארי, כי הם כרתו עם המלך ברית שלום וישבע להם לסלוח לכל יושבי העיר ולעלות מעליהם, ואַחרי כן נדברו עם המלך על אֹדות תורת היהודים, וּבְנֹפֶת צוּף לִקְחָם וחכמתם הוכיחו לעיניו כי ה' אלהי ישראל, הוא אל אמת, ותורתו אשר נתן ביד משה, תורת אמת היא. ודברי החכמים ההם הִכּוּ שרש עמוק עמוק בלבבו, ויעוררו תשוקה נמרצה בקרבו לְהִדָבֵק בתורת משה וישראל, עד כי נשבע לבוא במסורת התורה הזאת, גם להטות את לבב בני עמו לעשות כאשר עשה הוא.


318 §

המלך אבו־קריבא חִלה את פני שני היהודים ההם ללכת עִמוֹ מיאטהריב ליעמן להורות אותו את הליכות תורת היהודים, גם לעזור לו לדַבר על לב בּני עַמוֹ לעזוב את דתם המתהללת באלילים וּלְהִכָּנֵס תחת כנפי תורת משה וישראל. אפס כי כנֵטל חוֹל יַמִים יכבד לְשָׁרֵשׁ מקרב גוי ואדם את דתו אשר נָחַל מאבותיו הראשונים! הערביאים נתנו כתף סוררת לאבו־קריבא ולא אבו ולא שמעו לו להמיר את דתם, ורק אחרי עמל ויגיעה רבה ועצומה הצליח להטות לאט לאט את לִבות עבדיו לחֶפצו, ומעט מעט עזבו את חֻקות דתם וַיְקַבלו עליהם עֹל מלכות שמים ללכת בתורת משה. והנה אף כי הצליח אבו־קריבא, להעביר גלולים מארצו ולנטוע בה דת אמת, בכל זאת לא הֶאריך ימים על כסא ממלכתו, כי רוח הגבורה הסֹערת בו, הציקתהו לבקש לו גדולות, ויעביד את חיל גבוריו עבודה כבדה מנשוא, עִנָה בדרך כֹּחָם וַיֵרְדְ בהם בפרך עד כי הֵעִירוּ עליו חמתם ויהרגוהו –. וַיַשְאֵר אחריו שלשה בנים קטנים ושמותם: האַסאַן, עַמְרוּ וצאַרה, אך הם לא צלחו עוד למלוכה בהיותם עוד עוּלֵי ימים, ועד אשר יגדלו מָלַך בשמם איש גבור משכיל ושמו רבי־בן־נאַססר אשר קבל עליו גם הוא את דת היהודים. ויהי כאשר גדל האַסאַן בן אבו־קריבא, וישם רבי בן־נאססר את כתר המלוכה בראשו וימליכהו תחת אביו. אך גם הוא לא האריך ימים על ממלכתו, כי היה מְהִיר חֵמה, איש תככים, ורוחו סֹעֵר תמיד בלי חָשך, ועל כן יעצו פקידי החיל את עַמרו אחיו להמית אותו, ועמרו שמע לעצתם ויקם על אחיו המלך וַיְרַצְחֵהוּ וישב על כסאו. אך גם הוא לא האריך ימים ולא ראה טוב במלכו, כי רוח הַנֹחַם כמסוס נוסס התנוסס במשכיות לבבו וכליותיו, וילך תָּמֶס בתגרת יד עצבתו על דם הנקי אשר שפך, גם רוח עִוְעִים הוליכהו שולל, ויהי עשוק ורצוץ כל הימים עד כי נפל למשכב וַיִמַק בעונו. במשך ימי מלכותו גם אחרי מותו, נפלה ממלכת הימיארה פלאים, כי התעוררה בתוכה רוח משטמה, ויהי ריב ומדון בכל הארץ, השליטים ושרי המדינות התפרצו ויסבו להם את המלוכה במחוזות אשר הפקדו עליהם, ואחד מהם ושמו לאַקאניא־טאנוף עשה מלוכה על ערי צאַפאַר וסאַננע, ולאחרונה על כל ערי המלוכה, וַיִצָמד לתענוגות נמבזות וַיְנַבֵּל את כֵּס המלוכה בתעלוליו ובשקוציו (ובלי ספק לא קבל עליו הנִבזה הזה את תורת היהודים). הבליעל הזה טִמֵא את זרע המלוכה בזִמתו הנתעבה והנאלחה, אך בְּאַוָתוֹ למלאות תאותו ולעשות תועבה וָתֶבֶל גם עם צאַרה הצעיר בבני אבו־קריבא, אז בא קִצו, כי צאַרה קם עליו ברוח גבורה ויתקע את לַהֶבֶת המאכלת בלבו וימיתהו. וישמחו כל בני העם על מַפֶּלֶת הנבל ההוא, ויברכו את צאַרה ויקראו לו בשם „מציל הארץ“ ויושיבהו על כסא המלוכה.


319. §

המלך צאַרה הזה אשר בשם דוּ־נַאוּס (בעל התלתלות) יכֻנה, בגלל יְפִי תלתלות ראשו, היה דָבֵק בתורת היהודים בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאֹדו, ובאהבתו העזה לבית ישראל, הֵסב את שמו לשֵׁם „יוסף“, שֵׁם יהודי. אבל כאשר חַטַאת קסם מֶרִי וּמֶרֶד בַּדָת, כן הוא גם הַפְצֵר וְקַנֵא קִנאת הדת עד בלי דָי! והמלך יוסף דוּ־נַאוּס הזה הִפְצִיר ויקנא מאד לְדָתוֹ ולא הִצִיב גבולות לְעֹצֶם קִנאתו, ובגלל הדבר הזה הביא עליו ועל כל עַמו צרות רבות ותלאות עצומות, כאלו נֶחרץ בשמים בסוד קדושים רבה להסיר מעל היהודים גם צֵל מלוכה עד קֵץ הימין! – המלך החסיד הזה שמע יום יום את צרות היהודים המתגוררים במלכות ביצאנץ, ואת הלחץ הנורא אשר הנוצרים לוחצים אותם בגלל דתם ואמונתם, וַיֵצֶר לו מאד ויתעצב אל לבו, ובעברתו ואש קנאתו ונקמתו גמר אֹמר להשיב להנוצרים כגמול ידיהם ולהכביד בזה את ידו על מלך ביצאַנץ עַד אשר יצַוה את בני עמו לחדול מֵהָרע וּמֵהָציק את היהודים ולא יוסיפו עוד לענותם ולכַלותם. ויהי היום ויעברו אנשים סוחרים מביצאנץ דרך הימיארה, וַיֵחַם לב המלך ויצו לתפשם ולהמיתם. ואחד המלכים ושמו אַדוג (אשר היה עֶבֶד ליוסף ויתפרץ מפניו ויעש מלוכה), הוכיח את יוסף על מעשהו, באמרו כי בדבר הזה הִפִּיל חֲתַת על סוחרי איירופה וַיֶחְדלו מעשות עוד מקנה וקנין בארץ עֲרָב. לשוא הצטדק יוסף באמרו כי דמי אחיו צועקים אליו מאדמת ביצאנץ, לשוא הוכיח את צדקתו לעיני אַדוג, כי אדוג קִדש עליו מלחמה וינצחהו. ובכל זאת לא אבד יוסף נצחו, כי התעורר ויתנער מעפר וישב מכה אל חיק מכהו, אך הנה מַתְּלָאָה! כי הקים עליו ה' רעה אחרת מתוך ממלכתו וישב אחור ימינו. כי האַריט פקיד עיר נאַגאַרם אשר רוב תושביה נוצרים, מָרַד במלכו ביוסף בעת אשר נלחם את אדוג, גם שני נערים יהודים נרצחו בעיר נאַגאַרם בידיעת האַריט המורד. לדברים האלה חרה אף המלך יוסף וישפוט את האַריט עבדו המורד והפריץ, במשפט מות, ועל אזרחי נאַגאַרם הנוצרים הֵטיל מסים כבדים לקחת מהם נקם על אשר ירדפו אחיהם את היהודים בארצות הנוצרים –. והנה כל יודעי דת ודין יצדיקו את המלך על אשר המית את עבדו הפושע והמורד בו ועל אשר שָׂם מס על אזרחי העיר ההיא אשר מרדו בו גם הם ובמלחמות תנופה נלחמו בו. אך קַנָאֵי הנוצרים העבירו קול כי המלך היהודי הזה הָרַג נוצרים רבים מאד בגלל אשר לא אבו להמיר דתם בדת היהודים, ויטפלו על המלך הצדיק הזה דברי בָלַע ויתארוהו בְתֹר עריץ נורא ואיש דמים, ויעוררו את רוח הנוצרים בכל מקומות ממשלתם לנקום את נקמת דמי אחיהם אשר שפך היהודי הזה, וּלְקַדֵשׁ עליו מלחמה. – ואיש אחד ושמו דוס בן־טאַליב אשר עָבַר דרך ארץ עֲרָב לביצאנץ, הוסיף עוד לְדַבֵּר כזבים, ויתאר את המלך היהודי בכל צלמי פחד ובלהות, להרבות בזה אש הנקמה ולהגדיל מדורתה עד להשחית, ובדברים עזים ונמרצים הֵעִיר את לבות הנוצרים לחוס ולרחם על אחיהם המפרפרים בין מות לחיים בידי היהודים. גם כהן הראש בארץ ארם (סוריא) ושמו שמעון מבית ארשו אשר נסע אז למסעיו דרך עֲרַב הדרומית, שמע את אשר טָפלו זדים שקר על היהודים, ויאמין לכל דבריהם, ויחליט להצית את אש חמת הנוצרים במלך יוסף ובכל היהודים בני עמו ודתו, וישלח ספר אל אחד הכהנים הראשים אשר בסביבות עֲרָב, וַיַשביעהו שבועי שבועות לבל ינוח ולבל ישקוט עד אשר יעיר ויעורר את רוח הנוצרים, ומה גם את מלך כוש, לעשות מלחמות ונקמות ביוסף דוּ־נאַוּס ובכל היהודים. גם יעץ להנוצרים אשר תחת ממשלת ביצאנץ לְהַכביד את אַכפם על הסנהדרים אשר בעיר טבריא ולהמריצם לכתוב אל יוסף המלך להשיב ידו מִבַּלֵעַ ומהשחית את הנוצרים אשר בארץ ממשלתו. ודוס בן־טאַליב נשא את רגליו ויבוא אל הקיסר יוסטין הראשון ויסַפר לו את מעללי יוסף דו־נאוס ואת אכזריות לבבו וכל הרעות הנוראות אשר הוא עושה להנוצרים בלי הפוגה, וגם הֶראה לו יריעה אחת מספר ברית חדשה שרופה משתי קצותיה, ויאמר כי הציל אותה מאת שרפת כל הספר אשר שָרף יוסף בשאט בנפש, וישביע את הקיסר בשם דתו לְהִנָקֵם מאת מחללי כבודה. אך הקיסר יוסטין היה אז זקן וּנְכֵה־רוח, ואנשי חילו לא היו אז בארצו, כי שלח אותם לְהִלָחֵם עם הפרסים, ועל כן השיב אמריו לו לאמר: „הן ארץ הימיארה רחוקה היא מארצי והדרך מלֵאה ערבות חול ומַעקשים וחתחתים, ואיככה אשלח את אנשי חילי שמה? אך זאת אעשה כי אשלח ספר אל מלך כוש אשר הוא משלומי אמוני דתנו ואשר קרוב הוא לארץ ערב, ואבקשהו לצאת בחרב על יוסף דו־נאוס, וגם ידי תכון עִמו וּזרֹעי תאמצנוּ ככל אשר יהי בכחי לעשות“. בפיו דִבר ובידו מלא וישלח מכתב אל המלך על־עצבאַ (El-Etspah) המולך בארץ כוש ויחל את פניו לעלות עם כל חילו למלחמה על יוסף דו־נאוס מלך הימיארה.


320 §

כן רעשו אילי גוים וכן סָערו אבירי ארץ לבלע ולהשחית את המלך יוסף אשר בצרת נפשו ובְחום לבבו על צָרַת אחיו ועל עֲמַל עַמוֹ נִסה לנקום את נקמתם! והנה בכל שונאיו הרבים והעצומים, לא נמצא שונא בנפש ואויב ומתנקם כעל־עצבאַ מלך כוש, איש אשר קנאת הדת כאש מתלקחת בחֻבּוֹ ואשר רעה עינו לראות נֵזר מלוכה בראש איש יהודי, ובטרם העירוהו צוררי היהודים לעשות נקמה ביוסף ועַמוֹ, חשב כבר מזמה להשחיתם ולהשמידם מתחת השמים. המלך הכושי הזה מִהר וישלח צי־אדיר עם צבא גבורים והקיסר יוסטין הֶחרה החזיק על ידו וישלח אתו עוד אניות מלחמה מארץ מצרים עם אנשי חיל במספר רב מאד, ויעברו את לשון ים סוף, ונוצרים רבים נלוו עוד אליהם מסביב, ויבואו ויקדשו מלחמה על יוסף דו־נאוס. אך גם יוסף לא טמן ידו בצלחת, כי במועצות ודעת ובתחבולות מלחמה הֵכִין הַכּל להתיצב לפניהם ויסגור עליהם את מבואות הים ולא נתנם הַצֵג כף רגלם על היבשה, גם אסף אנשי חיל מכל עברים ויעמוד הָכֵן למלחמה בזרוע חשופה וחרב שלופה. אפס כל אנשי חילו היו כמר מדלי מוּל חיל אויביו הרבים והעצומים ואין להם מספר, גם המלכים הקטנים אשר ביעמען אשר קרא להם להתאזר עז ולהציל את ארץ מולדתם מכף כל העריצים, לא באו לעזרתו, יען כי לא נָגעה המלחמה ההיא אל לבם, גם לקחו שֹׁחד מיד מלך כוש, וַיִוָתר המלך יוסף לבדו באין עוזר ותומך ידו וַיִשָׁען רק על אֹמץ לבבו ועל גבורת גבוריו המעטים. אך כמעט אשר נפלה עיר טהאפאר אשר בה המלכה ואוצר המדינה בידי הנוצרים אנשי המלחמה, אבד המלך דו־נאוס נִצחו ותוחלתו, וגבוריו אבדו גם הם את אֹמץ רוחם, נָשתה גבורתם וחִתתה קשתותם. וכראות המלך יוסף כי אין עוד מקוה, ויירא פן יפֹל ביד אויביו עליזי הנצחון וְיִתְעללו בו, ויעל על שֵן סלע גבוה וינתפל מסוסו אל תוך גלי הים, ויצלול כעֹפרת במים אדירים. והכושים שִכורי יין החֵמה והנָקם וְנֶאזרים רוח גבוה ונצח, עָשוּ שפטים רעים באויביהם וישפטום בחרב ובאש, חמסו, גזלו, שדדו, רָצחו, שבו שבי וימכרו שבוייהם לעבדי עולם, ועל כֻלם שפכו כאש עברתם על היהודים האומללים, הִתִּיקוּם כצאן לטבחה, הקדישום ליום הרֵגה, הִכּוּ אֵם על בנים וישפכו דמיהם כמים עד כי נִלאו ידיהם מֵהֶרֶג וָרֶצַח. כֹה ספה תמה ממלכת היהודים בארץ ערב, וכֹה היתה אחרית גבוריהם ותפארת עזמו! –.


321. §

אחרי מפלת היהודים בהימיאַרה, רגזו ויתפלצו עמודי בית יהודה גם ביאטהריב, כי עד הימים ההם נפל פחדם על הערביאים בגלל יהודי הימיארה אנשי גאולתם אשר בידם עז מלך ושבט מושלים, אך אחרי אשר נפלו יהודי הימיארה ביד צר ואבד נִירָם גם כבה נֵרם, פרקו שבטי הערביאים את עֹל יהודי יאטהריב מעליהם ויהפכו להם לאויבים ויכניעום תחת ידיהם. אנחנו לא נדע את כל דברי הריבות אשר היו אז בין יהודי יאטהריב ובין שבטי הערביאים, רק זאת ידענו אל נכון כי אחד מראשי שבטי הערביאים ושמו מאליק בן אנעגלס הלך לבקש לו עזרה לפרוק את עֹל יהודי יאטהריב מעל צוארי בני שבטו, ואחד מנשיאי הערביאים ושמו האַריט בן אבו שאממיר נעתר לו ברצונו הטוב לבוא עם גבוריו לעיר יאטהריב להכניע את גְאוֹן היהודים. ויעש בערמה להתעות את היהודים לבל יבינו כי מגמת פניו לְגַדֵעַ את קרנם, ויוציא קול כי אל הימיארה פניו מועדות. ויהי בבואו במגרש עיר יאַטהריב, ויתקע אהלו שם, וישלח מלאכים אל ראשי היהודים ויבקש פניהם לכַבד אותו וּלְקַדֵם פניו בשלום, כי איש שלומם הוא, ורבים מנכבדי היהודים בתקותם לשאת משאות מאת פניו, נִתעו בשוא ונלכדו בפח ויסורו אליו האהלה, והנה מהרה קל התנפלו עליהם עבדי האַריט וַיְרַצְחוּם אחד אחד עד אשר לא נותר מהם אחד. אז קרא האריט אל הערביאים ויאמר: „ראו נא, הנה אנכי הכרעתי לטבח את מרבית אויביכם, ועתה חִזקו והיו לאנשים, ואל תהי לאל ידכם להכרית גם את פליטת היהודים שונאים ומנַדיכם –“. אחרי עשותו את מעשה רֶצַח הזה, הלך לדרכו. אפס כי עוד לא ערבו הערביאים את לבבם להרים יד ביהודים לעיני השמש, כי היתה עוד יראתם על פניהם, ויסתירו את שנאתם וערמתם במשאון. גם מאַליק לא נועז להריק חרבו עליהם ביד רמה, ויצודד את נפשותם בחלקת לשונו, וַיִשָבע להם כי הוא לא ידע מאומה מהתועבה הגדולה אשר עשה האַריט העריץ, ולא בעצתו ורצונו רָצַח הַמְרַצֵחַ ההוא את נפשות היהודים הנכבדים ועיני העֵדה, וַיְחַל את פני היהודים להסיר כל משטמה ושנאה מקרב לבבם, וּבא יבואו אליו לכרות עִמו ברית שלום, ברית מלח. סוף דבר כי הרוצח הנוכל הזה קרא מועד לברית השלום, הקדיש את היהודים קרואיו לבוא אל המשתה אשר הֵכִין להם. וראשי היהודים הטובים והישרים בלבותם, לא ידעו לְהִזָהֵר, ולא ראו את הנולד, ויבואו אל המשתה לכרות ברית שלום עִם מאליק, והנה עודם אוכלים ושותים (מאשר הביאו אִתָּם) ומיטיבים את לבם, הריק מאליק את חרבו עליהם ויהרוג אותם עד אחד, ובתוך החללים היה גם אלגוטין נשיאם, איש יקר ונכבד.


322 § מהיום ההוא והלאה נִשארו היהודים באין קצין שוטר ומושל.

והערביאים לחצו אותם לעזוב את מבחר מושבותיהם בידם, להיות סרים למשמעתם ולשאת עֻלם על צוארם. בראשונה לא יכלו היהודים האֻמללים ההם להבליג על יגונם העז ולהתהפך פתאם מאדונים לעבדים, ומרוב שיחם וכעסם תלו את תמונת מאַליק עוכרם בבית תפלתם, וערב ובקר וצהרים בבואם לשפוך לפני ה' מְרִי שיחם, קללו את שֵם הרוצח ההוא ואת זִכרו. אך בראותם כי רעה נוראה נִשקפה עליהם בגלל הדבר הזה, התאוששו ויקברו את יגונם הנמרץ במעמקי לבבם, ויהיו נודדים בין שבטי הערביאים לקנות מהם ברית שלום לבל יוסיפו עוד להרגיזם ולענותם. אך בכל זאת לא חדלוּ מִיַחֵל לאלהי מעֻזם, וַיְקַווּ לו כי עוד ישלח להם גואל ומושיע וָרָב אשר יכניע אויביהם לפניהם ועל במותיהם ידריכם כבשנים קדמוניות.

 

מחמד ומלחמותיו עם היהודים.


323 §

מחמד. מחמד [מחמד ד“א של”א–שצ“ב 632–571] נולד בשנת ד”א של"א 571 בעיר מעקקאַ, שם אביו עבדאַללה ושׁם אמוֹ אמינא, ומשפחתו הקוּריישיטית היא הכבודה בכל משפחות הישמעאלים, אשר על כן היתה המשרה על שכמה לשמור את האבן השחורה אשר בהיכל קאַבאַ בעיר מעקקאַ. אחרי מות עבדאללה אביו לְקָחוֹ אַבּוּ טאַלעב דודו הסוחר, לו לבן. ויהי אוֹמֵן אותו, וילמדהו ארחות המסחור ותחבולותיו, ויקחהו אתּו בכל מסעותיו הגדולים אשר נסע לרגלי מסחרו. ויגדל מחמד ויהי בחור כארז, קומתו דָמתה לְתָמָר וּגְוִיָתוֹ מְחֻטָבָה תבנית היכל, וישא חן וחסד בעיני רואיו. בְּעָבְרוֹ בארָצות רחוקות הִתְוַדַע אל חכמי היהודים ויקח מפיהם לֶקַח בהליכות תורת משה וישראל, וַתִּפָּקחנה עיניו פתאם וירא כי יתרון האמונה באֵל אחד על אמונתו המתהללת באלילים, כיתרון האור מן החשך, ומני אז חשב מחשבות להעביר גלולים מארץ מולדתו, להשאות את דת בני עַמוֹ משרשיה ולנטוע תחתיהם את האמונה הטהורה באֵל אחד קונה שמים וארץ. אחרי הדברים האלה נָשאה אשה אלמנה עשירה ושמה חדידיה (Chadidia) את עיניה אל יפעת מחמד ואל גובה קומתו, ותחשוק יפיו בלבה, ותהי לו לאשה, ומאז והלאה לא יסף לעבור עוד אורח עִם אורחות ישמעאלים, ויקח מועד לחשוב מחשבות איככה יוכל להושיע לבני עַמוֹ הנִצמדים לאלילים ובאימים יתהוללו. חֹדש אחד בשנה נָטַש את ביתו וַיִנָזר מתשואות החלד וַיֵשב בדד בירכתי המערה הקרובה לעיר מעקקאַ ויעמיק מחשבותיו בדברים העומדים ברום עולם –. והנה בידעו נאמנה כי היהודים מצַפים בכליון עינים למשיח אֱלֹהֵי יעקב ומושיע וָרָב, וגם הנוצרים מְיַחלים להבטחת מחוקקם אשר הבטיחם לשלוח לאוהביו ולנוצרי בריתו מְנַחֵם (paraktel) אשר ינַחמם וְיַנְחֵם במעגלי אמת וצדק55 השיאהו כח דמיונו הנערץ להאמין על נפשו כי הוא הוא המשיח המושיע והוא המנַחם ומורה דרך האמת וצדק עולמים אשר עיני רבבות עָם אליו יְשַׂבֵּרוּ ולתורתו אפסי ארץ יְיַחֵלוּ –. ובהיות דָמו בקרבו אש, רוחו נלהבת, גם תשוקות עזות ונמרצות סָערו וְרֻתְּחוּ בחֻבו לילה ויום, הֶחזיקתהו מחלת הַכִּפִיָה (Epileptik) ויהי נָגוּעַ תמיד בתגרת ידה. אך בעָרמתו ומזמתו הסב את המחלה הרעה ההיא לטובתו לְבַצַע על ידה את מערכי לבבו, וכיד הלשון הטובה עליו הוליך את יודעיו ומיודעיו שולל ויבטיחם כי הוא נופל וגלוי עינים, עִם מלאכי שמים סודו, ורוחו מתהלכת עם קדושי עליונים, מראות אלהים תראינה עיניו מחזה שדי יחזה, ומפחדם הנורא ושאתם הוא מתנפל מלא קומתו ארצה, יְצוּרֵי גֵווֹ יָזוּעוּ וְיָנוּעוּ וּבַדֵי עוֹרוֹ יִתְעַוְתוּ וְיִתְפַּתָלוּ –. בהיותו בן ארבעים שנה, יצא ממחבואו ויקרא בתוך קהל ועדה את הקריאה הזאת: „אין אלהים מבלעדי אֱלוֹהַּ, ומחמד נביאו הוא!“ אך זולת חדידיה אשתו ואַבּוּ בעקער חותנו, וזולת עַלִי חתנו ודודו, ועוד מְתֵי מִסְפָּר מִמְתֵי סודו ושאֵרי בשרו, לא אבו בני העם ולא שמעו לו, ויהיו מלעיבים בו ובנבואתו. וכאשר הוסיף עוד להתנבאות ולקרוא את הקריאה ההיא בַּשְׁוָקִים וברחובות, הִתמרמרו בני העם עליו ועל האנשים המחזיקים בו ומאמינים בדברו, ולאחרונה גֵרְשו את בעלי בריתו ואת עדת מאמיניו מן הארץ וילכו לנוּע בארץ כּוּש (אַביסיניה), ואחרי כן הציקו גם למחמד בדבר שפתים גם בפֹעל ידים, עד כי נִלחץ לברוח מעירו ממעקקא אל יאטהריב (מעדינה) בשנת 622 בששה עשר יום לחֹדש יולי, הוא יום הַמְנוּסָה הנקרא בפי הערביאים בשם „העדשרא“ אשר היה לכל בעלי דת מחמד לראשית חשבון השָנים על פי מהלך הירח. בהגיע מחמד לעיר יאַטהריב היתה ראשית מעשהו למשוך אחריו את היהודים בעבותות אהבה, יען כי הם היו עוד בני חוֹרִים, גבורי חיל ואנשי מלחמה, וערים בצורות רבות תחת ידיהם. והנה ביום בואו ליאַטהריב היה אז יוֹם צוֹם כִּפּוּר ויאמר לבני עמו המחזיקים בו: „בשֵם אֵל עליון אני מְצַוֶה אתכם לָצוּם בכל שנה ביום הזה ככל היהודים, (הוא צוֹם אַשוּרַא בפי הערביאים ובאורו צום העשור). ובזה החליק אל היהודים ויחניפם, גם כרת ברית עִם כל שבטי היהודים ויבטיחם לעזור להם ככל אשר תשיג ידו, והם גם הם יעזרו לו בכל עת. ומאהבתו אותם צִוָה לבני עַמו לִפְנות בעת תפִלתם מוּל ירושלים וַיַבְטַח את היהודים כי כל ישעו וכל עמָלו הוא רק להטות את לבות כל הערביאים לקבל עליהם את תורת משה וישראל. בכל עת אשר באו לפניו יהודים וערביאים למשפט, הֶראה פנים מאירים אל היהודים. ועל כן בחרו הערביאים להגיש דברי ריבותם לפני שופט ישראל בידעם כי הוא לא יכיר פנים במשפט כמחמד. ימים רבים היה איש יהודי סופר ומזכיר בבית מחמד, ומחמד גִלָה לו את כל תעלומות לבבו, כי הוא (מחמד) לא ידע כְּתוֹב וּקְרוֹא, ורק סוֹפְרוֹ וּמַזְכִּירוֹ היהודי, כתב על סֵפר את הָגות רוחו ומערכי לבבו. בעיני היהודים היושבים ביאַטהריב, נחשב מחמד לְגֵר צדק אשר בא לחסות תחת צֵל כנפי השכינה, ויאמינו כי על ידו תהיה דת משה וישראל דת שלטת בכל ארץ עֲרָב. אנשים אחדים משלֻמי אמוני ישראל, התחברו וַיִצָמדו אליו ויהיו עוזריו ותומכי ידו (הילפֿסגעגאָסען, אַנזאַר) ובתוכם היה איש חכם ונבון ושמו עבדאַללה אִבן־סאַלאַם משבט קאַיְנאָקי (מבני הקֵינִים), והוא ועוד יהודים רבים למודי ה' היו לו לעינים וילמדוהו דברים רבים אשר יסד עליהם את ספר דתו (אַל קאָראַן), ומרבית הערביאים אשר לא האמינו עוד בו, שָׂמוּ בו תָהלה בגלל הדבר הזה ויאמרו „כי הוא אֹזֶן הַכֹּל (שומע כֹּל ומאמין בַּכֹּל) ולא גבריאל המלאך רק אנשים מלַמדים אותו, וכל מִצְוֹת שפתיו רק מצות אנשים מלֻמדים – “. אמנם אף כי עבדאַללה אבן־סאַלאַם ועוד יהודים רבים דָבקו בו ויעזרו לו בכח ידיהם ובחכמת לבבם, בכל זאת לא סרו בגללו מתורת היהודים כמלוא השערה, ויהיו שלֵמים עִם דתם ואמונתם כבתחלה, וגם בעיני מחמד ישרו דרכיהם ומעלליהם. גם האנשים המעטים אשר האמינו במחמד ככל עדת מאמיניו, מִהֲרוּ ויסוגו מאחריו, ומה גם אחרי ראותם את גאוַת לבו ורוחב נפשו ואהבתו הגדולה לנשים רבות, כי הם ידעו נאמנה כי איש כמחמד החומד כל אשה יפה ולבו ימס לעגבים, לא יִתָּכֵן להיות נביא אמת. „ראו נא“ אמרו היהודים, „ראו נא את דרכי האיש הזה! בִּטְנוֹ תּחסר תמיד גם באָכלו מעדני מלך וכל מעיָניו רק לבקש אהבת נשים יפות, ואם נביא הוא, יאות לו לְהִנָזֵר מכל חמדות התבל, להתקדש ולהיות קדוש ולְהִבָּדֵל גם מאשת חיקו ולא לשפוך את נפשו בחיק נשים רבות“…. ועוד רבים אמרו עליו: „אם נביא הוא, ילך לארץ ישראל, כי רק שם יֵרָאֶה כבוד ה' על עבדיו הנביאים לגלות אליהם סודו“, גם רבים הקשו לשאול את פיהו לאמר: „איך תתפאר כי דת אברהם אביך דתך, הלא אברהם לא אכל בשר הגמל וגבינתו כמוך! – “. מראשי היהודים אשר הִמְרו אִמרי מחמד ועצתו נִאֵצוּ, היה פנחס אבן אַצוראַ משבט הקאַינאקי, איש אשר שכלו חד כמורג חרוץ בעל פיפיות לָדוּש כל הלובשים אדרת שער למען כַּחֵש וכל עַיִט צָבוּעַ ואנשי מרמה, והוא הֵתֵל תמיד במחמד וַיְנַבֵּל כבודו לעיני כל, ושני לו היה האיש קאב אבן־אַשאַראַף אשר אביו היה ישמעאלי ואִמוֹ יהודית, והשלישי גבר חֲכַם לבב, מליץ ומשורר, ושמו אַבּוּ־אַפֿאַק, זקן מאד יותר ממאה שנים, והוא התאמץ להשניאו ולהבאיש את ריחו בעיני הערביאים הנבערים מדעת ומאמינים לכל דבר, והרביעי עבדאַללה בן זויראם ממשפחת אַלגהיטיום איש חכם ומלֻמד מכל היהודים אשר בהעגאַ, אשר הלעיב תמיד במחמד וַיְנַבלהו. גם זולת האנשים ההם בָּזוּ לו כל חכמי היהודים ויהיו משחקים ומתעתעים בנבואותיו וחזיונותיו. והם לא ידעו אז כי זה האיש מחמד הנִגרשׁ והנִדח ממעקקאַ ומתנפל אל בני יאטהריב לעזור לו בעת צרתו, הָיֹה יהיה בימים מעטים לשבט ברזל אשר ירוע וירוצץ את זרע אברהם, ירום ונשא וגבה מאד להיות מחוקק ונביא לגוים, ולתורתו איים יְיַחֵלוּ, והיהודים הנפוצים בארצות רבות יהיו נכנעים ונרמסים תחת רגלי בעלי דתו! כי היהודים נִסמכו אז על רוח גברותם ויבטחו בחרבם וזרוע עֻזם, וישכחו כי האויב הנורא והרע מכל האויבים הוא האיש אשר בּוֹז נבוז לו יתר הרבה מִדָּי –. והנה בתחלה התחפש מחמד בערמתו ויתראה כאיש אשר לא שומע חרפת מחרפיו, ויאמר אל עדת מאמיניו לאמר: אַל תריבו עם היהודים, אך דַברו אִתם נכוחות, אִמרו אליהם: אנחנו מאמינים בדברי נביאיכם אשר הם גם נביאינו, אלֹהיכם הוא אלֹהינו ואותו נעבוד שכם אחד באמת ובתמים (קאָראַן שורה 29, 46–29). אך דברי הריבות ההם לא יכלו להיות חבושים בטמון לארך ימים, כי היהודים פרצו גבול ויחתרו בכל עֹז להוכיח לעיני הערביאים כי נביא שקר הוא האיש מחמד, גם יָגְעוּ לְהָסֵב ממנו אחורנית את לבות אָמאַר, הודזייפֿא וּמאַאַד אשר היו אוהביו הנאמנים ומכַבדיו הגדולים. ועוד הוסיפו להכעיס את מחמד ויקימו לו לְשָׂטָן את עבדאַללה אבן־אוּבעיי, האיש הגדול בכל יושבי יאַטהריב (מעדינה), אשר הוּרַם וְהוּנַף לָשֶבֶת על כסא המלוכה ורק על ידי מחמד הֻדַח משאתו, ועל כן רדף את מחמד באש עברתו כל ימי חייו. ועד סִבה אחרת היתה אז להתגלות המשטמה העזה אשר בלב מחמד על היהודים, כי הערביאים בעלי דתו האיצו בו להגיד להם מְפֹרָש אם הוא מחזיק במעוז דת היהודים באמת ובאמונה, ויאמרו אליו: „אם תורת היהודים מאת ה' היא, לכה ונלכה בְּאוֹרָהּ, ואם שקר בימינה, הוֹרנו את התורה הטהורה והנאמנה ונלכה באורחותיה לטוב לנו כל הימים“. אז גמר מחמד אֹמר לנעור חָצנו מתורת היהודים עַם עֶבְרָתוֹ וְעַם חֶרְמוֹ, ומה גם כי נפשו ידעה מאד כי הערביאים השובבים לא יטו שכמם לשאת עֹל התורה הזאת ומצותיה וחקיה הרבים, ובשאט נפש יבעטו בה גם בו – על כן חזה לבני עַמו חֲזוֹן שוא (חֲזוֹן־הפרה) וידבר סרה על היהודים וישפוך עליהם חרפות וגדופים, שִׁנָה את מִצְוָתו אשר צִוה לפָנים לִפְנות בעת התפילה מוּל ירושלים, וַיְצַו לכל עַמו לְהָסֵב פניהם נכח מעקקא והיכל הקאַבאַ אשר בתוכה (ד“א שפ”ג 623), ויאמר כי על פי גבריאל המלאך היתה שומה לבעבור הַבְדֵל בין המאמינים בנבואתו ובין המכַחשים בה, גם בִּטל צום יום כפור ותחתיו צִוה לָצוּם בחֹדש ראַמאַדהאַן, חֹדש קדוש בעיני הערביאים משנים קדמוניות, ויוציא עתק על היהודים באָמרו כי הם מָחקו מתורתם את הדברים הכתובים בה על אודותיו ועל מַלְאֲכוֹתָיו ונבואותיו, גם טָפל עליהם שקר ויאשימם כי הם נותנים כבוד אלֹהים לעזרא הסופר, ובגלל זאת יֵחָשְׁבו לבנים כֶּחָשִים המכחשים לאל ממעל (קאָראַן שורה 31, 9). אפס כי בכל זאת לא נועז עוד להניף על היהודים שבט עברתו, כי ירא מפני גבורותיהם וערי מבצריהם ומפני המונם הרב והעצום, ויטמון את שנאתו ונקמתו עמוק עמוק בלבו, ועברתו שָׁמַר לעת מצוא.


324 §

אחרי אשר קבלו הערביאים יושבי יאַטהריב את תורת מחמד נביאם, הוּסַב שֵׁם העיר ההיא לְשֵׁם מעדינה (עיר הנביא), ומחמד נִלחם בכל שבטי הערביאים אשר מֵאנו הָלוֹך בתורתו החדשה, ויעש גבורות נפלאות בכל מלחמותיו, וגם את הקוּריישים הרבים והעצומים ממנו עשרת מונים, הִכָּה חרם על יד עיר בעדר (Bedr) [בחרף שנת ד“א שפ”ד 624], וביד חזקה ובזרוע נטויה השתער על מעקקאַ וילכדה בסערתו ובגבורתו, ובחמת רוחו אִבֵּד וְשִׁבֵּר את עצביה ואת פסילי אליליה (כי בעת ההיא היו עוד יותר משלש מאות אלילים בהיכל קאַבאַ), ויטהר את עיר מולדתו מכל תועבותיה ושקוציה, ואזרחי העיר חָרקו שֵׁן ויתמרמרו עליו מאד, אך נשאו את בשרם בְּשִׁנֵיהֶם ויטמנו זעמם בחֻבם מפני פחד הגבור העריץ ההוא ומפני להט בְרַק חרבו המתהפכת על כל הַמַמְרִים את פיהו, ומבלי פְצוֹת פה הִטוּ שכמם לשאת את עֹל דתו ותורתו, גם האמינו כי לולי שֻׁלח על פי האלהים לבצע את מזמות לבבו, כי אז לא הצליח בכל דרכיו ולא היתה לאֵל ידו להצמית את כל אויביו ואנשי מלחמתו כי אָמצו ממנו. אחרי ימים מעטים האמינו כל יושבי מעקקא בו ובנבואתו ותורתו, גם כל שבטי הערביאים השליכו את אליליהם וישתחוו ויתפללו לאֵל אחד עושה שמים וארץ וכל צבאם, ויאמינו בנבואת מחמד ובדָתו החדשה. בעת ההיא גִלה מחמד את שנאתו העזה ליהודים, כי מני אז הֵסיר את אֲפֵר הענָוה מעל פניו, וילבש גֵאות וַיַעַט כַּמעיל בִּגדי נָקם ועריצות לבער אחרי היהודים עד תֻּמָם מכל ערי ארץ עֲרָב, וַיִשָען על גבורת ימינו, ויבטח בקשתו ובחרבו הנוראה ועל אנשי חילו אשר רבו ועצמו מיום ליום. אך בכל זאת לא הרהיב עוד בנפשו עז לְהִתְגָרוֹת את שִבטי היהודים אנשי החיל וגבורי מלחמה הרבים והעצומים עוד ממנו, וַיָחֶל לְקַצוֹת בִּקְצוֹת העם החלשים אשר אין בידם גם כלי נשק ואינם יודעים מלחמה. אשה יהודית אשר נחה עליה הרוח וַתָּשַר שירים רבים בלשון ערביאית, ושמה אַסמאַ, נִרצחה בלילה על מטתה בידי איש עֲרָבִי בגלל אשר כתבה שיר התולים לְהָתֵל במחמד הנביא השקר. וביום המחרת אמר מחמד לבני עַמו: „מי האיש החפץ לראות את האיש אשר עשה רְצון האלהים ורצון נביאו, יבוא ויראה את פני אָמייר (Omeir) (הוא שֵׁם הרוצח אשר רָצַח את אַסמאַ).“ מקץ ימים אחדים נרצח גם אַבּוּ אַפֿאַק, היהודי הַשָׂב והישיש, על ידי בן אָמייר הורג אַסמאַ, ואחרי כן נִרצח גם קאַאב אבן־אַשאַראַף על אשר נשא שיר נהי על הקוריישים הנופלים במלחמת בעדר, ואז שָׂם מחמד פניו להלחם בשבט הקאַינאקי, השבט הצעיר והחלש מכל שבטי היהודים בארץ עֲרָב, וישלח אליהם דברים לאמר: „בואו וַחֲסוּ בצל תורתי, ואם תמָאנוּ ומריתם, חרב תְּאֻכְּלוּ! ועתה בַחרו לכם! – “. וישיבו לו היהודים ההם דבר: „אנחנו אין את נפשנו להפיר את ברית שלומך אשר כרתנו יחדו, אך אם נפשך אִוְתָה להפיר ברית, לכה ונתראה פנים, למען תדע כי גם לנו עצה וגבורה למלחמה –.“ כי הם בטחו באחיהם בני שבט נאַדהיר ושבט קוּראַיצאַ, וישענו עליהם כי יבואו לעזור להם במלחמה ההיא. ויאסוף מחמד את אנשי חילו ויעל על מבצרי שבט הקאַינאקי אשר על יד עיר מעדינה, וישם עליהם מָצוֹר. והנה לוּ ראו כל שבטי היהודים אשר בַּעֲרָב את הנולד ויָדעו כי על כֻּלָהַם שלופה חרב מחמד וְהוּחַדָה לטבח, לוּ ראו וידעו זאת ויעשו כֻלם אגֻדה אחת, גם כרתו ברית עם שבטי הערביאים שונאי מחמד ומבקשי נפשו, וכאיש אחד חברים יצאו בחרב על מחמד, כי אז הכריעו אותו ואתכ כל אֲגַפָּיו ויעשו אתם כלה. אך שבטי היהודים כשבטי הערביאים היו אז מפֻזרים ומפֹרדים, וכל שבט לא דָאַג כי אם לנפשו, על כן היו לבז ולמשסה בידי מחמד. חמשה עשר יום לחמו בני קאינאקי כגבורים, וּבִצפִּיָתָם צִפּוּ אל עזרת אחיהם, ובראותם כי אין עוזר להם, פתחו את שערי מבצריהם לפני מחמד ואנשי חילו, ומחמד אסר אותם באזיקים למגדול ועד קטן, ויצו לפגוע בהם ולהגירם על ידי חרב. אך עבדאַללה ההאַרצגי אחד מגדולי הערביאים, תפש אותו בכנף שריונו ויאמר: „לא ארף ממך עד כי תבטיחני לשַלח את היהודים האסורים לחפשי, כי בעלי בריתי הם וַיַצִילוּני לפָנים מידי צָרַי ואנשי מלחמתי“. וַיָגָר מחמד מפני עבדאללה ויאמר אליו: „לך ושלח את היהודים לחפשי, וה' ישלח בך ובהם את חרון אפו!“. אז עזבו בני קאינאקי את בתיהם ואת הונם ורכושם בידי בעלי דת מחמד ויסעו בחֹסר כֹּל ויבואו לארץ ישראל (ד“א שפ”ד פֿעברואַר 624), וילכו וישבו להם בארץ הבשן (באַטאַנאֶאַ) ובאדרעי (אַדראַאט) עיר הבירה, ומאז לא ידענו עוד מה היה להם.


325 §

אחרי הנֵצח אשר נָצח מחמד את בני קאַינאָקי, חזה לבעלי דתו את החזון האכזר הזה: „אתם המאמינים בנבואתי ודתי! אל תכרתו ברית עם היהודים והנוצרים ואל תדרשו שלומם וטובתם כל הימים, וכל המתחבר להם הלא הוא כמוהם. אלֹהים לא יָחֹן כל גוי חוטא וְעַם כֶּבֶד עון – “. (קאָראַן שורה 5, 59, 60). אז הֵפֵרוּ הערביאים את ברית שלומם עם היהודים, ובמצות מחמד הערימו סוד ויתיעצו לעשות בהם נקמה בחרב ובדם. ומיום ליום גדלה השנאה בין מחמד ובין היהודים, ולאחרונה הֵעִיר מחמד כל חמתו על היהודים בני שבט נאַדהיר, ויטל עליהם אחת משתי אלה: אם לעזוב את ארץ מולדתם ואת כל אשר להם במשך עשרה ימים, או לעבור בַּשֶׁלַח עד אחד. הנה בתחלה בָחרו היהודים לעזוב את ארצם ולהיות נודדים בגוים, כי יראו לְהִלָחֵם עם מחמד וצבאותיו הגבורים העריצים, אך אחרי כן התאוששו וישימו כלי מלחמתם עליהם לעשות מלחמה באויביהם העריצים. וישמע מחמד כי בני נאדהיר עומדים הכן למלחמה, ויסע עם כל גבוריו ויעל על מבצריהם ויצר עליהם, וראשית מעשהו היתה לעקור את עצי התמרים אשר מהם מִחְיַת היהודים ולשרוף אותם באש. על הדבר הרע הזה נִחרוּ בו גם בעלי דתו, כי נקל היה להם להכות נפש אדם מלכרות עץ תמר56. ימים רבים נלחמו בני נאַדהיר עם מחמד הצר הצורר אותם, אך לאחרונה נָשתה גבורתם ואָזלת ידם ויסגירו את מבצרם בידי אויביהם, ומחמד גזר עליהם כי יצאו כמוצאי גולה בלי כלי נשק ובלי כל חֹסֶן וִיקָר ולא יקחו מכל אשר להם כי אם משא גמל אחד, ויצאו האומללים ממבצרם וילכו להם לבקש עזרה בצר, מקצתם ישבו בהיבר (Chaibar) בתוך אחיהם היהודים, ומקצתם נושבו ביריה ואדרעי (ד“א שפ”ה יוני–יולי 625). אך פליטת בני נאַדהיר אשר נשארו עוד בארץ ערב, חתרו בכל מאמצי כח לקחת נקם מאת מחמד אשר אָכַל את יעקב ויירש את מבצריהם. שלשה אנשים נשואי פנים וראשי בני נאַדהיר, הלא הם הוּיעיי אִבן־אַכטאַב (אשר היה נשיא ראש לפָנים), קינאַן אִבן־ראַביאַ וסאַללאַם אבן־מישקאַם, הֵעירו ויעוררו רוח נקמה בלבות הערביאים בני שבט הקוריישים אשר במעקקא שונאי מחמד ומבקשי נפשו, גם את שבט הגאַטאַפֿי ועוד שבטים רבים, הביאו במסורת הברית לצאת בחרב נוקמת על מחמד ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו וּלְדַכֵּא כל שַלְוֵי עולם תחת רגליו. והנה חפצם בידם הצליח ויביאו את שבטי הערביאים בברית יחדו להלחם במחמד, אך היהודים בני קוּראַיְצא לא אבו ולא שמעו להם בדבר הזה, וקאַאב־אִבן־אַסאַד נשיא הקוראיצים לא פתח דלתות ביתו להוּיעיי הנודד אשר בא לבקש ממנו עזרה ואנשי חיל למלחמה, כי הוא ככל הקוראַיצים בני שבטו היו בעלי ברית מחמד ויאמינו בדברי נכליו, אפס כי הוּיעיי נשבע לו ולהם בשם ה' כי מחמד חושב רעה גם עליהם, כי הוא צר ואויב ומתנקם לכל היהודים, אך אם יֵצאו כֻלם חצֵץ ויתחברו אל שבטי הערביאים להלחם בו, אז יכריעוהו תחתיהם במספרם הרב והעצום. לדברים האלה נאוֹתוּ לו קאַאב וכל הקוראיצים וַיִלָווּ אל הערביאים בעלי הברית –. בסופה ובשערה השתערו בעלי הברית על עיר מעדינה לְנַתֵּק את מחמד וַאֲגַפָּיו מן העיר ולהתראות אתם פנים על מרומי שדה. אך הוא לא עָרַב את לבו להלחם עִם עַם רב ועצום ממנו במערכה בשדה, רק חפר חפירות גדולות ועמוקות סביבות מעדינה, ועל מְבוֹאָהּ בנה צריחים ומגדלים (ד“א שפ”ז פֿעברואר 627). והערביאים אשר הסכינו להלחם פנים בפנים עם אויביהם, כִלוּ לשוא את חִציהם על הצריחים והמגדלים ההם, וידיהם לא עָשׂוּ תושיה. ובכל זאת נשקפה רעה נוראה על מחמד לולי הצליח לאחרונה לסכסך את אנשי מלחמתו איש באיש ושבט בשבט עד כי התפרדה אגֻדתם וחדלו מהלחם על מעדינה, גם מבלעדי זאת נָשבה רוח קטב בתקופת השנה ההיא, ובעלי הברית נלחצו לעזוב את מְצוֹר העיר. כראות מחמד כי סר מר המות, הגיד לבני עַמו כי ביום אשר עָלוּ מעליו בעלי הברית נִגלה אליו האלהים ויצוהו לעלות על שבט הקוראיצא למלחמה ולהחרימם. והקוראיצים ידעו כי אין בהם כח להתראות פנים עם מחמד וגבוריו העריצים על שדה מלחמה, וַיֵאָספוּ אל ערי מבצריהם ויסגרו בעדם, ומחמד עם שלשת אלפים גבורי חֲיָלָיו שָׂמוּ עליהם מָצוֹר, ויצורו אותם חמשה ועשרים יום (שפ"ז פֿעברואר – מאֶרץ 627). והנה אף כי לא נשתה עוד גבורת היהודים, אך הַלֶחֶם אָזַל מכליהם ויחזק הרעב בערי מבצריהם, ועל כן חִלוּ את פני מחמד לתת אותם לצאת ממבצריהם עם נשיהם ובניהם וחלק קטן מרכושם כאשר עשה כן לאחיהם בני נאדהיר. אך מחמד הנוקם ובעל חֵמה לא עשה את שאלתם, רק פקד עליהם להסגיר את נפשם בידו אם לשבט ואם לחסד. אז המתיקו היהודים סוד, וישאלו את פי קאַאב אבן־אַסאַד נגידם איכה יעשו, והוא נתן לפניהם שלשה דרכים: או להמיר את דתם בדת מחמד, או לשחוט בידיהם את נשיהם ובניהם, כאשר עשו הקנאים לפנים בארץ יהודה, ואחרי כן ילכו על אויביהם בחרב נוקמת, או להתנפל פתאֹם על מחמד וחילו בלילה ההוא לֵיל השבת, כי האויבים לא יאמינו כי יחללו היהודים את שַׁבַּתָּם לעשות מלחמה ועל כן לא הֵכִינו הכל למלחמה, ובנקל יְנֻצָחוּ –. אך הקראיצים לא מצאו עז לעשות אחת משלש אלה, כי יקר בעיניהם המותה מהמיר את דתם, גם מאנו לחלל את השבת, והמון רחמיהם נכמרו על נשיהם ובניהם להכריעם כצאן לטבח בפעל כַּפיהם. „עתה“ קרא קאאב ברגש, „עתה הַסגירו את נפשכם בידי מחמד אם לבכם כלֵב אשה מצֵרה“! ואחרית הרעה היתה כי היהודים פתחו את שערי מבצריהם לפני מחמד ויפלו בידו לעשות בהם כטוב בעיניו, והוא צִוה לאסור אותם בנחֻשתים ויקדישם ליום הֵרגה, אך הערביאים בני שבט האויזיטי חִלוּ פניו לבל ימיתם. אז בא מחמד בין המצָרים, כי לא אבה לַמְרות את חֵפץ האויזיטים, גם לא אבה לעשות חיים וחסד עם היהודים שנואי נפשו, ויחבל תחבולה כיד ערמתו, ויאמר כי שָׁאֹל ישאל את פי סאַאד נשיא ראש האויזיטים כדת מה לעשות ביהודים, כאשר יחרוץ הוא את משפטם כן יעשה. והאיש סאַאד שכב אז על ערש דְוָי להתרפאות מהפצעים אשר חלוּ בו בעלי ברית היהודים בּצוּרם על חומות מעדינה, ומחמד ידע כי מרה נפשו על היהודים וְיַחרוץ עליהם משפט מות. וכאשר דִמה כן היתה, כי סאַאד האכזר והעריץ ענה ואמר: „זה יהיה משפט היהודים: הגבָרים יֵהָרֵגוּ, הנשים והטף יֻקחו בשבי, והונם ורכושם יירשו בעלי דת מחמד“. ומחמד הבטיח לבני עַמו כי כמשפט הזה חרץ גם האלהים וגִלה לו סודו בחָזוֹן. כשבע מאות יהודים ובתוכם גם קאַאב והויעיי נשיאיהם נִשחטו בעיר מעדינה לעיני השמש במקום רואים, ונבלותיהם הֻשלכו בבור אחד, נשיהם היו לבז, והמושלמים (בעלי דת מחמד) הֵמירוּ אותן בסוסים וכלי נשק, ומחמד לקח מן השביה בתולה יפה מאד ושמה ריהאַנאַ ותהי לו לסכֶנֶת, אך היא מָאסה בו ונפשה נקעה ממנו. מכל שבט הקוראיצים נמלט רק איש אחד מחרב רעה, ושמו צאַביר אבן־באַטאַ. כי אחד משבט החאַרצאַגי ושמו טהאַביט הפגיע במחמד לבל ימית את היהודי ההוא אשר הציל לפנים את נפשו ממות ביום קְרָב ומלחמה, וַיֵעָתֶר לו מחמד וַיְחַיֶה את צאַביר ואת כל משפחתו, גם השיב לו את ביתו ונחלתו. בשמחת לבב רץ טהאַביט אל היהודי הזקן ההוא אשר היה אסור עוד באזיקים לבַשר לו את הצלחתו הגדולה. „אוֹדְךָ ידידי על חסדך ועל אֲמִתֶּךָ“, אמר היהודי אליו, „אך הגידה לי מה היה לקאַאב נגידנו? העודנו חי? – “. „מֵת הוא“ ענהו טהאַביט, „והוּיעיי אבן אַכֿטאַב נשיא היהודים? – “. „מת גם הוא –“. „ואַצצעל אבן־שבמואל הגבור העשוי לבלי חת? – “. „גם הוא מת –“. „אם כן אבחר בַּמָוֶת גם אני“, ענהו צאַביר היהודי הצדיק, „ואתה ידידי עֲשֵׂה עמדי החסד האחרון הזה והמיתני בידך“. ובדברו הושיט לו את צוארו בלב חזק וטהאַביט שָחַט אותו בלהב חרבו.


326 §

לתקופת השנה באה הצפירה גם על מדינת חבור, מדינה עדינה אשר יושביה היו יהודים בני חוֹרִים ובעלי כנסיה חפשית. ואחנו לא נדע איזה תואנה מצא מחמד להָפר את בריתו עם יושבי חבור ולעלות עליהם למלחמה, אך מה למחמד וּלְתֹאֲנָה או כְסות עינים? נפשו אִוְתָה לְהִנָקֵם ביהודים ולשלול שללם, ויהודי חבור היו עשירים גדולים ובתיהם מלאים כל טוב וכל הון יקר, ומה לו עוד? –. אמנם לא ככל המדינות אשר לכד מחמד מבני היהודים היתה מדינת חבור, כי היא היתה בצורה מאד ויושביה גבורי חיל ומלֻמדי מלחמה, גם בני נאַדהיר המגורשים מארצם באו בשעריה לעשות מלחמות ונקמות במחמד אשר שדד את רִבצם וירש כל רכושם, וגם הערביאים בני שבט גאַטאַפֿאן ושבט פֿעצאַראַ הבטיחום לעזור להם בְּהִלָחֲמָם ביום קְרָב, אך רוח הַחַיָה בכל אופני המלחמה הכבֵדה ההיא, היה איש יהודי יליד חבור ושמו קינאַנאַה אבן־אול־ראַביאַ, עז כנמר וגבור כארי אשר לא יֵחת ולא יִסג מפני כל, וְשֵׁם הכבוד „מלך היהודים“ נקרא עליו, וְשֵׁנִי לו היה עוד גבור חיל רב ורם הקומה כענק מילדי עיר הימיאַרי ושמו מאַרהאַב אשר לא הבריחהו בן קשת וכקש נחשב לו חרב חנית וכידון, ומחמד עם ארבעה עשר אלף גבורים מִמִבְחַר גבוריו נִלחם בחבור כשני חדשים עד אשר יכל לה, וְלוּ שמעו היהודים בקול שלם אבן־מישקאַס אחד מגבוריהם אשר יעץ להם, בטרם החלה עוד המלחמה, לקדם את פני מחמד ולהתנפל עליו בכלם יחד בעים רוחם, כי אז לא עמד מחמד לפניהם, אך הם לא שמעו לעצתו ויחַלקו את אנשי חילם וישלחום למבצריהם הרבים, ועל כן הצליח מחמד להכניעם, וכל מבצריהם נפלו אחד אחד בידו באיש אחר אחיהו. המבצרים הקטנים נבקעו מַהר ולא בזרוע גדולה ובעם רב, ורק המצודה הנקראת בשם קאַמוס קמה והתעודדה זמן רב, כי היא נוסדה על שֵׁן סלע כבד וחומות נשגבות לה. פעמים רבות הִכּוּ אנשי המצודה את אויביהם אחור, גם אַבּוּ בעקער ןאָמאַר ראשית גבורת מחמד ואבירי שרי חֲיָלָיו לא יכלו לעלות על המצודה בסערת מלחמה, וכל גבורתם היתה מאָפַע. מארהאב גבור היהודים עשה נפלאות במלחמה וחרבו התרוצצה כברק וַתִּרְעַץ אויב. ובשלוח מחמד את עַלִי שר צבאו השלישי להרעיש את חומת המצודה, קרא אליו מאַרהאַב לאמר: „אני מארהאב גִבור חבור וחרב נקמתה, ועתה לכה ונלחמה איש באיש אם אמיץ לב בגבורים אתה“! אך אחד מאנשי בליעל קם עליו וּרְצָחוֹ בסתר בטרם התראה אל עלי פנים על שדה קְרָב (צווייקאַמפף). אחרי מלחמות עצומות רמה יד מחמד וַתִּבָּקַע המצודה, ואנחנו לא נדע מה היה גורל היהודים האומללים אשר נפלו שבי בידי העריצים ההם, רק זאת ידענו כי קינאַנאַה נשבה וַיְעֻנֶה ברצח להגיד איפה הם אוצרות הזהב אשר ליהודים, אך הוא לא ענה דבר לִמְעַנָיו עד צאת נפשו. אחרי נפול המצודה ההיא, רפו ידי כל היהודים וַיַחְרְגוּ מִמִסְגְרוֹתֵיהֶם ויסגירו את מבצריהם בידי מחמד ויתחננו אליו לתת אותם לצאת מעריהם אל אשר יהיה רוחם לכת. אחרי ימים רבים השיבו להם בעלי דת מחמד את שדותיהם וישימו עליהם מס כבד. מהמלחמה ההיא שבו המחמדים כסף וזהב רב ועצום משלל היהודים וילכדו גם את פֿאַדאַק וואַדיל־קאָראַ וּטאַימאַ יתר מבצרי היהודים, ויקחו את כל הונם ורכושם אך לא הֶגְלוּם מנחלותיהם. ומחמד הביא משבי חבור שתי נשים עבריות יפות תאר ויפות מראה, שֵׁם האחרת זַיְפָֿה בת הוּיעיי אשר שנא אותו שנאת מות ואשר רצחוֹ במעדינה, ושם השנית צַיְנַבּ אֲחוֹת מאַרהאַב הגבור. והאשה צַיְנַבּ היפה ואמיצת הלב חִבּלָה מזִמת נקם לְהִנָקֵם במחמד מַחריב ארץ היהודים ושופך דמי אַחֶיהָ וקרוביה ובני עַמָהּ, ותתחפש ותתראה כאוהבת אותו, וַתַּעַשׂ לו משתה וַתַּבְטִיחֵהוּ כי תמַלא גם את תאוַת נפשו – לעת האכל שָׂמָה לפניו בָּשָׂר צָלִי מָשוּחַ ברעל וסם המות, אחד מהמסֻבים מת כרגע אחרי אָכְלוֹ, אך מחמד הִפליט את בְּשר המות בעודנו בְשִנָיו ויצל את נפשו, אפס כי כל ימי חייו הוּכַח במכאובים רבים על ידי הרעל ההוא, וגם לפני מותו הרגיש כי יד הרעל היתה נסִבה להביא עליו את המות. ויהי כאשר שאל את פי צַיְנַבּ למה עשתה כדבר הזה? ענתה במַר רוחה: „אתה הבאת על עַמִי רעה נוראה אין חקר, ועל כן אמרתי אם רק גבור עריץ ואכזר אתה, אז אתן מנוחה לְעמִי אם אמיתך ברעל, ואם נביא אתה, אז יזהירך האלהים לְהִזָהֵר ממוקשי המות, ולא תאֻנה אליך רעה“. ויצו מחמד להרוג אותה, ואחרי כן צוה לאנשי חילו לבל יבשלו ולבל ישתו ולא יעשו כל מלאכה בכלי המבשלות וכלי השתיה אשר שָׁבו מהיהודים עד אשר יעבירו אותם באש וישטפום במים רותחים.


327 §

בעשתי עשרה שנה להעדשראַ (ד“א שצ”ב 632) בא הקץ על מחמד וימת וַיִקָבֵר בעיר מעדינה, ושארית היהודים בארץ עֲרָב האמינו כי במותו יֵרָפְאוּ הערביאים ממשובת אמונתם אשר האמינו במחמד כי יָתֵר מאדם הוא ולא יראה מָוֶת לעולם, אך האמונה בהבלי שוא הִכְּתָה כבר שרשיה עמוק עמוק בלבם, גם התשוקה הנִמרצה לָרֶשֶת מִשְכָּנוֹת לא להם הִמְרִיצָה אותם להחזיק במָעוז דת מחמד אשר מידה היתה להם הַנֵצַח וְהָעֹז, ובכן הֻכּוּ בסנוֵרים ולא ראו אור האמת ויאמינו גם במוסר הבלים ודברי בלע אשר בהקאָראַן כאשר האמינו במוסר השכל ודברי אמת וצדק אש גֻנֹב גֻנְבוּ אליו מתורת משה וישראל על ידי מחמד והיהודים אשר היו בעוזריו. ועד מהרה פָשט הקאָראַן, וַיָעוֹף כעל כנפי נשרים בכל ארצותא אזיא, אפריקא ואיירופא, ורבבות עַם האמינו בדבריו כדברי אלהים חיים, ומכל עֵבר וּפִנָה ינהרו המונים המונים להתפלל על קברו ולהעלות עֹלוֹת וזבחים לכבוד שמו עד היום הזה.


328 §

אחרי מות מחמד, קִוָה עלִי חתנו בעל פֿאַטימאַ בתו היחידה לָשֶׁבֶת על כסאו וְלָרֶשֶת כבודו והודו, אך בעוד הוא ספֵד ומקונן על חותנו, הִתְנַכְּלָה אַיְשָׁה אשת מחמד וַתַּעַשׂ תחבולות שונות להושיב את אַבּוּ בעקער אביה על כסא כבוד מחמד בעלה, ויהי הוא השליט הראשון הממלא את מקום המחוקק העז ההוא (כַלִיף). מקץ שנתים ימים מת אַבּוּ בעקער והמשרה עברה אל אָמאר גבור החיל, ובימיו עתקו הערביאים גם גברו חיל וילכו ברחבי ארץ בחרב שלופה לְרַד לפניהם גוים רבים ולאֻמים עצומים ולהכביד ידם עליהם לבוא במָסורת דת מחמד נביאם. בסערת מלחמה אחת לכדו את ארץ ישראל ואת ארץ ארם, ובתרועת נֵצח והוד באו בשערי ירושלים ובשערי אנטיוכיא ודמשק, ובחרבם הקשה אכפו את יושביהם לקבל עליהם את תורתם החדשה. אז בנה אָמאר בית תפלה (מאָשעע) על הר הבית על המקום אשר התנוסס לפָנים מִקדש אלהי ישראל בהדרת קֹדֶש, והבית ההוא יקום ויתעודד עד היום הזה וכל הזר הקרב אליו יומת. שרי צִבְאוֹת הכליף ההוא היו קהאליד (חרב לה') וְעַמְרוּ הערום ובעל התחבולות. אחרי מלחמות גדולות לכדו הערביאים את ממלכות פרס, וכאשר נָס לפָנים דריוש מלך פרס מפני חרב אלכסנדר הגדול, כן נָס יעזדעגערד (Jezdegerd) מלך פרס האחרון מפני חרב הערביאים ובידו אֵשׁ דָתוֹ (כי הפרסים עָבְדו ליסוד האש), אך בנוסו קָמוּ עליו מְרַצְחִים חֶרֶשׁ וירצחוהו, ואז פרצו הערביאים בכל ארצות אזיא העליונות אשר לפאת קדם וישטפו שָׁטֹף וְעָבוֹר עד הוֹדוּ העליונה, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלם בו קראו: „חרב חרב או דת מחמד"!, ומהיום ההוא והלאה הֵרִימָה תורת מחמד את נִסָהּ על כל ארצות המזרח. הערביאים בָּנו ערים חדשות רבות, והמהֻללות ביותר הן: עיר בצרה (Basra), קוּפֿה (Kufa), וּבגדד (Bagdad), אשר התנוססו כאבני נזר לחמדת עינים, ותהיינה למקום מִקְוֵה הסוחרים והרוכלים מכל אפסי ארץ ויושביהן התענגו על רוב טוב בבתים ספונים והיכלי חמר כמשפט בני הקדם אוהבי תפארת גדולה ורודפי תענוגות בני אדם. והנה הכליף אַמאַר דבק מאד בתורת מחמד וישטום את היהודים וירדפם בסערת הפֿאַנאַטיזמוס בלי חָשך, וברוב קִנאתו לְדָתוֹ הפיר גם את הברית אשר כרת מחמד עם שארית היהודים אשר נשארו במדינת חבור ועם פליטתם אשר בוואַדיל־קאָראַ, ויגרש אותם מארצם ומנחלת אבותיהם, וגם את הנוצרים גָרֵש גֵרַש מנאַגאַראן ומכל הערים באָמרו כי עֲרַב אדמת קֹדֶש היא והיהודים והנוצרים טמֵאים הם ויטַמְאוּ את הארץ הקדושה ההיא. ארץ היהודים ושדותיהם נתן הכליף העז הזה לבעלי דתו אנשי המלחמה, ואת היהודים המגורשים בזרוע הושיב בארץ לא זרועה הקרובה לעיר קוּפֿאַ על נהר פרת (בערך שנת ד"א ת' 640). אמנם עוד לא שב מהיהודים, וַיוֹסֶף לעורר עליהם כל חמתו, ויכרות עליהם ברית להשפילם עד לעפר, היא הברית הנקובה בשם „ברית אָמאַר“, ועל פיה לא יכלו היהודים לִבְנוֹת להם בתי תפִלות ובתי מִדרש, גם לא לְחַזֵק את בֶּדֶק בתי תפלה הישָנִים. בחֶזקת היד צִוָה עליהם לבל יניאו את אחיהם היהודים מֵהָמִיר את דתם בדת מחמד, כי בנפשם הוא! גם עליהם הַחוֹבָה לתת כבוד והדר לכל בעלי דת מחמד. לכל איש יהודי אין חלק ונחלה בפקודות המדינה וּמִשְרוֹתֵיהָ, ולא יְחַווּ דֵעַ בכל החֻקים והמשפטים ודברי הריבות אשר בין איש לאיש מבעלי דת מחמד. לא ירכבו על סוסים כבני חוֹרִים, לא ילבשו בגדי ערביאים, רק בגדים אחרים אשר כל רואיהם יכירום כי לא זרע בֵּרֶך מחמד הם, ותחת אשר הערביאים המחזיקים במעוֹז תורת מחמד היו חפשים מכל מס ומכס ומכל תרומה וכֹפר, היו היהודים עמוסים לתת מס גֻלְגֹלֶת (קאָפפֿשטייער) ומס השדות (כֿאַראָגא), אך דברי הברית ההיא לא יצאו לפָעלם גם בחיי אָמאַר, כי קַנָאֵי הערביאים עַזֵי האמונה אף כי היו עוֹיְנִים את היהודים על מָאנם לבוא ולחסות בצל כנפי דת מחמד, בכל זאת לא בָזוּ ולא שִקצו אותם, ונהפוך הוא כי עוד האצילו עליהם כבוד ויחשבום לאנשים כערכם בני אברהם וצאצאי הנביאים ולאזרחים במשפטי המדינה ככל הערביאים ולחכמי היהודים נתנו עוד יְקָר וגדולה וַיְנַטְלוּם וַיְנַשְׂאוּם. היהודים אשר באזיא ומצרים שמחו שמחה גדולה על הנצחון אשר נָצחו בעלי דת מחמד את העמים העריצים אשר הִכבידו את עֻלם עליהם, ויחשבום כמרימי עֹל מעל לחיהם. בנפת בבל הקדומה (אשר הערביאים יקראוּ לה בשם אִיראַק) היתה ליהודים תשועה גדולה על ידי הנצחון אשר נָצחו הערביאים את מלכי פרס האחרונים והיהודים עָזרו להם לְשַבֵּר את זרוע הפרסים מְעַנֵיהֶם ומציקיהם בכל שאט בנפש, ולפי ראות עינינו הביאו תועלת גדולה להערביאים במלחמה ההיא עד כי גם אָמאַר הקנאי העז לא יכול להתאפק מִשלם להם שָׂכָר טוב וְעֵקֶב רָב. ואחד מראשי הגולה חֹטֶר מגזע ישי ושמו בוסתנאי, מצא חן בעיני הכליף הזה על עבודתו הנאמנה אשר עָבד אותו, ויתן לו את דאַראַ בת כֿאָזרוּ מלך פרס לאשה (בערך ד“א ת”ב 642). אחרי כן נסע עמרו שר צבא הַכַּליף מארץ ארם ארצה מצרים וילכוד את אלכסנדריא הבירה (ד"א ת' 640), ולפִי דברת סופרים רבים שרף את כל הספרים הנשארים עוד שם בבית אֹסֶף הספרים (ביבליאָטהעק) אחרי השרֵפה אשר חִלוּ בו הרומאים בימי יוליוס קיסר בהצותו את מצרים. אחרי לָכְדוֹ את אלכסנדריא, הרס את עיר מֹף (Memphis) וישרפה באש ויציגיה על גחליה ריקה, וּבְקִרְבָתָה בנה את קאַהירא (Kahira) או קאירה (Cairo) הבירה, ויגרש ממצרים את דת הנוצרים וישם תחתיה את דת מחמד לשלטת בארץ.


329 §

אחרי ימים לא כבירים הביא איש פרסי את להבת חניתו בלב אמאר וימיתהו, ויהי אָטהמאַן לכליף על הערביאים [הכליף אטאמאן ד“א ת”ד–תט"ז 656–644], הוא אָטהמאן אשר אסף ואשר ערך את ספר הקאָראַן בצלם דמות תבניתו כאשר הוא עד היום הזה. מקץ שתים עשרה שנה, נפל גם אָטהמאן לפי חרב בתגרת ידי קושרים אשר קשרו עליו על אשר נשא פנים לשארי בשרו וקרוביו. ואחרי מותו באה המשרה לידי אַלִי, אשר יאתה לו מכבר, אך בני משפחהת אָמיאַה (Omeijahden) התקוממו לו, ויעוררו מלחמת אזרחים בארץ (ד“א ת”כ 660), ובמלחמה ההיא הוּמַת אַלִי, גם כל בני ביתו ספו תמו מן בלהות, והמשרה נָסַבָּה למשפחת אָמיאַה, והכליפים בני המשפחה הזאת שָׂמו את משכן תפארתם בעיר דמשק –. בימי ממשלת בית האָמעייאַדען הוסיפו עוד הערביאים לעורר גבורתם, ויעברו דרך היבשה גם ירדו הים באניות ויירשו להם ארצות וממלכות בחרבם ובקשתם. אי ציפערן וְאִי רהאָדוס (Rhodus) גם ארץ אזיא הקטנה התחלחלו מפני גבורתם וַיֵחַתּוּ מלהבות צוּר חרבם הקשה. גם בִּירַת ממלכת ביצאַנץ חרדה ורגזה מפניהם, כי רבות פעמים שָׂמוּ עליה מָצוֹר, ורבות פעמים הרעישו את חומותיה ברעש מלחמה, ולא יכלו יושבי העיר לעמוד לפניהם עד אשר המציאו את האש הנודעת בשם אש היוָנים (גריכֿישעס פֿייער) ועל ידה גרשו את עריצי גוים ההם מפניהם – בימים ההם לכדו הערביאים גם ארץ אפריקא הצפונית, ובמלחמה ארוכה הכריתו את הדת הנוצרית מקרב הארץ ההיא. במחוז טוניס על יד שדות חמד ואחים מעֻלפים כל מחמדי בת עין, כוננו להם עיר כלילת יֹפִי הנודעת בשם קאַייראַוואַן, אשר היתה עיר רוכלת כל העמים וְטַבּוּר סחר הארחות. ומני אז והלאה לא תֵחַד עוד אפריקא הצפונית במספר הארצות הנאורות (ציוויליזירטע לאֶנדער) תחת אשר לפנים בימי שלטון הרומאים היתה מלאה חכמה ומדעים. שבטי בעדואינים רוכבי סוסים מהירים, כוננו להם מדינות מקלט לְשֹׁד וּלְחָמָס על המקומות אשר התנוססו לפני ימים רבים בכל הוד והדר. גם באי סיציליע שמוּ הערביאים את מעונותיהם, ומשם פשטו בארץ איטאליא תמיד לשלול שלל ולעשוק איש וביתו גבר ונחלתו.


330 §

בראשית המאה השמינית למספר הנוצרים, הוריד ראָדריגאָ שליט הגאָטהים המערבים את המלך וויטיצא (Witiza) מכסא מלכותו בארץ ספרד (שפאַניע), ובני המלך המודח קראו את הערביאים אשר באפריקא לעזור להם להלחם בראָדריגאָ ובחילו. וטאַריק (Tarik) שר צבא הערביאים שמע בקולם וימהר ויעבור את מצר הים (מעערענגע) וַיור אבן הַפִּנָה למוסדות העיר הבצורה גיבראַלטאר (Gebel al Tarik) ויבוא וילחם עם רָדריגאָ הגאָטהי, ויך את כל מחנהו ויניסם מפניו במערכה בשדה, במלחמה ההיא הנודעת בשם מלחמת כֿערעס דה לאַ פֿראָנטערא (Xeres de la Frontera) נפלו מבחר פרשי הגאָטהים בחרב וגם ראָדריגאַ נגידם נפל על חלליהם, (ד“א תע”א 711) והערביאים (המויערן) המנצחים עברו מהרה קל את מלא רוחב ארץ ספרד ויגיעו עד אויסטריע אשר הרים סביב לה ואשר שם חשׁוּ מבחר גבורי הגאָטהים מפלט למו תחת פקודת פאַלאַיאָן שר החילים. והערביאים (הסאַראַצענען) למודי הנצחון עשו חיל גם הם כאחיהם בספרד ויעברו את הררי הפירענאֶן וילכדו את ארץ צרפת הדרומית עד נהר רהאָנע, ועוד ידם נטויה לכבוש את כל ארץ צרפת ולהשאות את דת הנוצרית משרשיה בארץ ההיא. אך קאַרל מאַרטעלל57 בן פיפין הגבור הנודע יליד העריסטאַל, יצא לקראתם עם חרב שלופה וילחם בם שבעה ימים רצופים בין טורס (Tours) ובין פאָאטיע (Poitiers)58 (ד“א תצ”ב 732) ויחלישם לפי חרב ויכבד עליהם אכפו לשוב אחור ארצה ספרד.


331 §

הכליף האַרון אַל ראַשיד (Harun al Raschid) גם הכליפים אשר ישבו על כסאו אחריו (הלא המה: עמין, מאַמוּן, מוּטאַסים, מוטאַוואַקיל, מוּנטאַסִיר ועוד רבים כמוהם) לא רדפו אחרי קְרָב וְלָחֶם, ולא הלכו למרחבי תבל לָרֶשֶת מִשְׁכָּנוֹת לא להם, אך שָׂמוּ כל מַעְיָנָם להגדיל חכמה ותושיה לְהַפְרוֹת מדעים ומלאכת מחשבת וכל חרֹשת המעשה בארץ ממשלתם. בתי תפלות (Moscheen), היכלי כבוד, ארמנות וטירות נשגבות, גני חמד וכרמי תפארה, בתי ספרים, מצפה כוכבים (שטערנווארטע) ועוד דברים יקרים כאלה התנוססו בכל עיר ועיר מערי הערביאים; על ידי מלאכת עבודה ומסחור רב גדלו ויעשירו, והעֹשר היה מָקוֹר נִפתח לאהבת התענוגים, לִיקַר תפארת גדולה, ולכל שְכִיות החמדה ולכל משכיות לבב. זאָביידה (Sobeide) אשת האַרון אל ראַשיד היתה הראשונה אשר לַמְרוֹת פי מחמד לָבשה רְקָמות עם מִשְבְּצוֹת זהב וַעֲדִי אבני חֵפץ, את בית הנשים (Harem) קִטרה מֹר ולבנה וכל אבקת רוכל לריח ניחוח, ואת העלמות המשרתות אותה הלבישה שמלות נערים –. מליצה ושיר, מלאכת הבנין (ארכֿיטעקטור), מלאכת הזמרה (מוּזיק) ומלאכת הַצִיוּר (אָרנאַמענטענמאַלעריי), (אַראַבעסקען) פרחו כחבצלת בערי הבירות אשר להערביאים; חכמות ומדעים ישבו על גפי מרומי קרת בערי קורדובא (Cordova), קאַהיראַ, באַגדד, סאַלערנָה ועוד ערים רבות כמוהן, וביחוד הגדילו הערביאים לעשות בחכמת הדקדוק (גראממאטיק), בדברי יְמות עולם, בידיעת החֻקים והמשפטים (רעכֿטסוויססענשאפֿט), בפילוסופיא, בחכמת החשבון (מאַטהעמאַטיק, אַלגעבראַ) בחכמת התכונה (אַסטראָנאָמיע) ובחכמת החזיון (אַסטראָלאָגיע), בחכמת הכעמיע והבאָטאַניק ובחכמת הרפואה. מאת ההודים נחלו את מִשְׁלֵי הַחַיוֹת (Tierefabel)59 ומדעים שונים, גם העתיקו ללשונם את מבחר ספרי היונים וביחוד את ספרי אריסטאָטעלעס, אייקלידעס, תלמי, גאַלענאָס, היפאָקראטעס ועוד ספרים יקרים כאלה תוצאות לבב חכמי היונים הנודעים לשם ולתהלה כל ימי עולם. והעתקות הספרים ההם בלשון ערב, התפשטו אחרי כן בכל ארצות המערב ויהיו נר לרגלי החכמים ואור לנתיבתם. בכל ימי הַבֵּינַיִם היו הערביאים מוֹרֵי הנוצרים ומלמדים בכל דְבָר חכמת בינה, ורבות פעלו להגדיל החכמה ביניהם ולהאדירה בימי עָנָן חשך וערפל ההם –. ממשוררי עֲרָב למדו העמים הנאורים (קולטורפֿאֶלקער) אשר בימי הַבֵּינַים את מלאכת החרוזים בדברי שיר (ריימען) ואת תבנית בתי השיר למחלקותם למיניהם ולמשפחותם. הערביאים הביאו מארץ הודו את המִסְפָּרִים (ציפֿערן) הנודעים בשם מִסְפְּרֵי עֲרָב (דיא אַראַבישע ציפֿערן), ומהם קִבְּלוּם חכמי ארץ המערב ויקחום לאבני פִּנָה ולאבני מוֹסָדוֹת בכל החשבונות הנשגבים. הם הרחיבו את גבול מחקרי הארץ על פי מַסְעֵיהֶם ברחבי תבל ועל ידי בחינותיהם לִמְדוֹד את אֹרך ורֹחב כל כַּדוּר. הם העשירו את ארצות המערב במרכולותיהם החדשות אשר הביאו אליהן לעשות מסחור וקנין, ועל ידי תולעת הַמֶשִׁי, על ידי האִינדיגאָ, הזאַפֿראַן, קני הדבש (צוקקערראָהר) ועוד צמחים ונטעים אחרים אשר הביאו לספרד ולסיציליא, החזיקו את ידי עושי המלאכה ועובדי עבודה עד כי עָלו על מְרוֹמֵי ההצלחה. וכאשר היו הכנענים (Phönizier) סוחרי התבל בימי קדם, כן היו הערביאים בימים ההם, וכמוהם חברו על פי מסחרם את ארץ הקדם עם ארץ המערב יחד –.


332 §

בימי הכליפים ממשפחת האָמעייאַדען היתה ארץ ספרד ארץ חפץ וארץ צבי לכל הארצות. ערים רבות גדולות וטובות ומלאות רבבות אדם התנוססו כאבני נזר על אדמת ספרד. כל מלאכת מחשבת, עבודת האדמה ותרבות מקנה צאן ומקנה בקר (פֿיהצוכֿט) פרצו בארץ. החוצבים בהרים הוציאו כסף וזהב, נחשת וברזל מֵחֵיק האדמה. כפריהם המלאים עֹשר, חצריהם כלילי היֹפִי והיכליהם המפוארים (Alhambra) נתנו עֵדיהם על חיל יושבי הארץ כי יָנוב, וכי כביר מצאה ידם ובתיהם מלאים כל הון יקר ונעים. חכמה ודעת וכל חרֹשת המעשה ומעשי ידי אמן נשאו ראש לכבוד ולתפארת. אך אחרי כְבות נר ממשלת הכליפים מבית האָמעייאַדען, ירדה שמש ספרד עשר מעלות אחרנית, וממשלת הערביאים אשר בארץ ההיא נפלגה לממלכות קטנות ושונות אשר נפלו מעט מעט בידי הנוצרים היושבים בפאת צפון. כי הנוצרים אשר באויסטריע הרחיבו את גבולות ארצם על ידי מלחמות עצומות אשר עשו עם הערביאים ויצליחו לקרוע מהם ערים ומדינות רבות בחֹזק יד, וכן הלכו הנוצרים הלוך ולכוד את ערי הערביאים עד כי ברבות השנים יסדו להם בארץ ספרד שלש ממלכות גדולות ורחבות ידים, הלא הן: קאַסטיליען (Castilien), אַראַגאָניען, ופורטוגאַל. הממלכות ההן ישבו אשה על יד אחותה ולא סרו למשמעת כל רב ושליט מֵעַם אחר, ותמיד כל הימים נלחמו בהערביאים יושבי הנגב ובכל אשר פנו הצליחו. על ידי המלחמות הגדולות ההן נהיו הנוצרים יושבי ספרד לגבורי חיל, למקנאי קנאת דתם ולאוהבי חיי הדרור והחֹפש. משוררי הדורות ההם שָׁרוּ את מעללי הנוצרים במלחמותיהם ובכל הליכותיהם, ומה גם את מעללי האיש המהֻלל הנודע בשֵׁם „ציד קאַמפעאדאָר“ (Cid Campeador), ושירי גבוריהם, ד“א תתנ”ט 1099 (העלדענליעדער, ראָמאַנצען) הרהיבו עוד עז ותעצומות בנפשות הנוצרים לעשות גדולות ולעשות להם שם כשם הגבורים הגדולים בארץ. גם חֵרות האזרחים (בירגערגלייכֿע פֿרייהייט) נשאה ראש בכל ערי ספרד אשר ירשו הנוצרים. ובמלחמה הגדולה אשר נלחמו כל הנוצרים בעלי הברית עם הערביאים (המויערען) על יד טאָלוּזאָ במחוז סיערראַ מאָרענאַ, (ד“א תתקע”ב 1212) נצחו הנוצרים את הערביאים וַיְשַׁבְּרוּם תכלית שִׁבָּרוֹן ויקחו מידם מטה עֻזָם ושבט הממשלה לנצח. לתקופת השנים לכד פֿערדינאַנד מלך קאַסטיליען גם את קורדובא ואת עיר גראַנאַדאַ ערי הערביאים, אשר נשארו עוד בארץ ספרד והערביאים היו עבדים להנוצרים מן הוא והלאה (ה"א ח' 1248).


333 §

חכמות המחמדים (מאַהאָמעדאַנער) וידיעותיהם.

A מלאכת השיר (דיכֿטקונסט).1 ערביאים. הערביאים הוקירו מעולם את מלאכת השיר וירוממוה וינשאוה על כל המדעים והחכמות הרמות והנשאות, בהאמינם כי רוח אלהים מתנוססת בחדר לבב המשוררים הגדולים. על כן פנו גם נשיאי הערביאים ואציליהם אל מלאכת השיר, ופעמים רבות היה המשורר המהֻלָל בפי כֹל, גם גבור חיל ואיש מלחמה, גם שר ושופט רם אשר נבחר להיות שופט ומוכיח בין משפחות הערביאים ושבטיהם הַנִצִים, ועוד אנשי תרומות וְשוֹעֵי העם כאלה. הגבורות והנפלאות אשר הִפליאו גבורי הערביאים ההם לעשות על מרומי שדה מלחמה, רגשי הידידות ורגשי השנאה, רגשי האהבה ורגשי החמלה אשר הָטְבְּעוּ בנפשות בני עֲרָב בכל עז ותעצומות, הָיֹה הָיוּ בידי המשוררים לאבני פנה ויבנו עליהם את שיריהם הנמרצים בטרם לֶדֶת עוד חֹק דת מחמד, והם היו שירי הגבורים אשר בידי הערביאים מדורות עולמים. המשוררים אשר לִשְׁמָם ולזכרם תאות נפש הערביאים מימי קדם, הלא המה: מוּהאַלהאַלל (Muhalhal), טראַבאַטאַ שאַרראַן (Trabbata Scharan) ושאַנפאַראַ (Schanafra), הם הם המשוררים היותר עתיקים ומפארים בפי כל הערביאים. והנה בימי קדם ההם התאספו הסוחרים והרוכלים וכל המון עם מימים ימימה בעיר אָקהאַד לעשות מסחור וקנין, וגם המליצים והמשוררים אנשי השם נקבצו באו שם וַיִתְחרו איש את רעהו במלאכת שיריהם ומליצותיהם, ועל פי הַתַּחרה ההיא גברה עוד התשוקה למלאכת השירה בנפשות המשוררים, כי כל איש ואיש התאמץ להוכיח לעיני כל העם את שְׁאָר רוחו ויתרון הַכְשֵׁר דעתו במלאכה הרוממה ההיא, והיה השיר אשר מצא חן בעיני כל בני העם ויכירהו לְבַכֵּר אותו על כל יתר השירים, השיר ההוא נכתב באותיות זהב על מטפחת מֶשׁי וַיִתָּלֶה על פתח היכל הקאַבאַ לְזִכָּרוֹן כבוד והדר כל הימים, על כן יִקָראו שירי כבוד ההם בשם מאָאַללאַקאַט (Moallakat), ופתרונו „שירים נִתְלִים“. ואלה הם שמות המשוררים אשר נָחלו את הכבוד הגדול הזה: עמרו האַרעט, וטאַראפֿא אשר חיו במאה הששית לספירת הנוצרים; סוהייר (Suheir) או צאָהיר (Zohair) אַנטאַראַ, משורר ומליץ וגבור מלחמה כאחד, לעביד ואמרילקיס (Amrilkais) או אמריאָלקיס (Jmriolkais) אשר חיו במאה הששית והשביעית לספהנ“ו. והמשורר אמרילקיס הזה אהב את בת אחד הנשיאים מנשיאי קאָנסטאַנטינאָפעל, ובגלל הדבר הזה היה נע ונד בארץ, כי אֲבוֹת אהובתו גרשוהו וירדפוהו בחמתם, ויתנודד בארצות רבות עד בואו לאַנגאָרה ושם מת על ידי כְתֹנֶת משוחה ברעל אשר שלח לו יוסטיניאן למנחה ­–. לפני מחמד נפרדו הערביאים לשבטים רבים ולכל שבט ושבט היו דרכים שונים בדרכי חייהם, בדרכי שיריהם ובכל תהלוכות התבל, ולא התערבו אלה באלה כל ימי חייהם. שיריהם היו לנחלה רק בידי שבטים אחדים, ולכל יתר השבטים לא היה חלק ונחלה בהם: תולדות בני עַמָם וכל העתים והקורות אשר עברו עליהם מעולם, היו בלולים במשלים והגדות וספורים בדוים בפי אשר קבל כל שבט ושבט מאבותיו הראשונים, חקיהם ומשפטיהם וכל דברי דתיהם ודיניהם בין איש ובין רעהו, גם במשפטי המדינה, נשענו רק על מסורות קדומות ודברים שבעל פה אשר הסכן הסכינו מעולם לחרוץ על פיהם כל דת ודין –. וכל אלה היו עד ימי מחמד, אך הוא בִמְזִמָתוֹ ובגבורתו הוציא אותם מהמצב הצר הזה וּמֵהַפְּלַגוֹת והמחלקות ההן, ויחבר את כל משפחות הערביאים ואת כל שבטיהם הנפרדים לְעַם אחד עד כי התלכדו ולא התפרדו עוד לנצח, ומני אז שֻׁנוּ כל הליכות חייהם, גם על המליצה והשיר עברו שנוים רבים מאד. הליטעראטור פשטה בכל תפוצות הערביאים ותהי רבת אונים ורבת הוד מאשר היתה עד הימים ההם. אך לעֻמת זה אבדה את כֹּחָה הטבעי אשר היה לה מקדם קדמתה, גם חותם תכנית ארץ מולדתה (אָריגינאַליטאֶט) לא היה לה עוד. הסגֻלות היקרות אשר היו לפנים רק נחלת שבטים פרטים, שָׁבוּ ותהיינה אחֻזת נחלה לכל הגוי כֻּלוֹ, וכל החפץ ימלא ידו בהן ויקרא שמו עליהם, ועל כן קמו ויתעוררו אנשי רוח, חכמי לב ויאספו לאחד אחד את השירים, ההגדות ומשלי המוסר והחכמה אשר הרו ואשר הגו שבטים שונים בדורות רבים, וישימו להם סדרים ישנים ויחברום במחברת אחת. אָסֵפַת שירים כאלה נקראה בלשון ערב בשם דיוואן (Anthologie Divan, בלומענלעזע). האספה הנועדת לשם ולתהלה מכל אחיותיה, אסֻפה בחצי המאה התשיעית לספירת הנוצרים, וּמְאַסְפָהּ היה איש לִמוּד ואיש חכם ושמו אבו טעמאם (חי משנת ד“א תקס”ה–תר"ו 846–805 אחרי הנוצרי). החכם ההוא אסף את השירים המסורים מפה אל פה מאבות לבנים ויכתבם בספר אשר פיו יקבנו בשם האָמאַזאַ פתרונו „גבורה, עז ותעצומות”, על שם הכתֹבת (איבערשריפֿט) אשר להחלק הראשון מן הספר ההוא. המשוררים אשר היו אחרי מחמד, קבעו על שיריהם את חותם השירים המוּשרים לכבוד מלכי ארץ ורוזנים בשפת חלקות לעשות חֹנף –. שלהבת אש האהבה לבנות החן אשר התלקחה עד העת ההיא בשירי הערביאים, כבתה לאט לאט, יען כי בעלי דת מחמד הורידו לארץ את מצב האשה, כבודה מעליה הפשיטו ועם האמהות והשפחות שָׂמוּ חֶלקה, ותחת אש האהבה ההיא, יקדה בחֻבּם אש אהבה לדתם ואמונתם בכל תֹּקף, ואש אהבה ההיא גם קנאת הדת מתלקחת מני אז במרבית שיריהם –. גם עוד חֲלִיפָה חדשה עָברה על שירי הערביאים וַתְּשַנֶה את טוב טעמם, כי הערביאים שמו להם לחק לשקול בפלס את מספר ההברות בכל שורה ושורה בשיריהם, לעשות בתים לשיריהם וחרוזים שקולים וקצובים, לבחור מלות ותֵבות אשר צלצל נעים להנה, ועוד דברים רבים כאלה, אשר אמנם יתנו נעימות להשמעות אזנים, אך ישחיתו את הוד המליצה, יחלישו את עזוז הרעיון ויקצצו את כנפי רוח הדמיון מהגביה עוף ככל אַוָתוֹ. סוף דבר כי הערבי אשר הַסכן הִסכין לפָנים להיות חפשי כפרא למוד מדבר, אשר שנאתו העזה לאיש חרמו יצקה עליו רוח השיר לשורר שירי קצף, אשר נפשו צָהלה ושמחה בְדֵי שופר ותרועת מלחמה, וּבְדֵי רֶצַח יאמר: „האח!“ ואשר עָלַץ לבו בשוטטו בערבות ציה ביום בֹּעֵר ככבשן וּבְנוּחוֹ תחת רקיע השמים בִּדְמִי הליל! הוא הוא נתן עליו עבותים וַיַכְבֵּד נחשתּו, ויאסור את תעופת רוח דמיונו וּמָעוף להט שירתו בחקים ומשפטים אשר לא נסה בהם מעודו ואשר לא לעזר ולא להועיל המה להמליצה האמתית כי אם להחליש את עזוזה ואת תעצומותיה –. ספר הקאראן (תורת מחמד), חבר בשפת ערבית צחה וברורה. יכלכל מאה וארבעה עשר חלקים (Suren), לשונו לשון פרזית (פראָזאַ), אך מספר ההברות שוה בכל שורה ושורה, גם במקומות אחדים ירבה דברים ויעתיר מלים כדרך בעלי הלשון (רהעטאָרען), אולם במקומות רביםהוּצַק לַהַב אש בספוריו, ושלהבת כֹּחַ הַדִמְיוֹן בֹּעֶרֶת בם, גם רוח המליצה הנמרצה יוקדת בְּחֻבָּם, ומה גם בחלקים ההם אשר יספר בהם את פחד יום ה' הגדול והנורא אשר בוא יבוא אלהי המשפט לשפוט כל הארץ ולשלם לאיש כמעשהו, ואת השפטים הרעים והנוראים אשר ישָׁפטו החטאים בנפשותם בשאול תחתיה –. בין בחירי המשוררים אשר היו אחרי דור מחמד, יתנוססו אנשי שֵם האלה: האַבּיבּ אַמוּ עמאַם (Habib Amu Aemmam) יליד ארץ ארם (סוריא), בן עֲנִיֵי עָם, שואב מים בעיר קאַיראָ להביא לחם חֻקוֹ, והוא אהב מאד לשיר שירים על קרב ומלחמה אשר יכנה בשם „זמרת כלי הנשק“, ועל אודות המות „אשר הוא מָתוֹק מתאנים וְדוֹדָיו טוֹבִים מִיָיִן“: מוטאַנאַבּי Mutanabbi או Monenebbi, נולד בשנת (ד“א תרע”ה 915) ונספה במלחמה בשנת (ד“א תשכ”ה 965), טאָגראַי (Toghrai), נרצח בשנת (ד“א תתפ”א 1121), ואַסְמאַי (Asmai), והם שעו להם שֵׁם בשירי זמרה אשר רוח רֶגֶש נוססה בם (Lyrik) –. מיידאַני (Meidani) (מת בשנת ד“א תתפ”ה 1125) היה מצוין בשירי גבורים, ועוד משוררים רבים הנודעים על פי שיריהם אשר הניחו אחריהם, אך נעלה מכלם היה המשורר הגדול הארירי, אשר ידיו רב לו בשירים המספרים ספורים יפים ערבים לנפש ומתוקים לחֵך קוראיהם (מאָקאַמענדיכֿטער). בשיריו ההם יספר המשורר בשם הארעט בן העמאַם את המסעות והקורות הנפלאות אשר יצאו לאור על ידי אַבוּ סייד יליד סערוג. שיריו בלולים בחרוזים (פֿערזען) ושפת פרזית (פראָזאַ), בדברים נמרצים יורדים חדרי בטן ובדברי התולים מעוררים שחוק, במבטאים וניבים וחידות חַדוֹת וּבַעֲתַר דברים הרבה כדרך בעלי הלשון (רפעטאַריקער), בדברים נשגבים המגביהים עוף על כנפי רוח המליצה ובדברי נֶהִי וָהִי גם באמרים קצרים המכלכלים רעיון נכבד כאֹרח מְמַשְׁלֵי משלים –. הספור הנפלא הנודע בשם „אלף לילות ואחד“ (טויזענד אונד איינע נאכֿט), הוא גם הוא יליד ארץ ערב, מליצי הערביאים הרו גם ילדו אותו, וברבות הימים נעתק רבות פעמים בלשונות שונות המתהלכות בארצות איירופא, גם המשלים היקרים המיוחסים להחכם הקדמון לאָקמאַן (Lokman), תוצאות לבב הערביאים הם, אך נעלם ממנו ולא נדע את הזמן אשר יצאו בו המשלים ההם לאור, וגם הם נעתקו פעמים רבות ללשונות הערביות ויהיו לנס. גם משלי בידאַפי (Bidapi) נודעו לנו על ידי הערביאים, כי אַלמאָקאַפֿא (Almokaffa) הערבי העתיק אותם מלשון הודית או פרסית (Pehlwi) או (Zendsprache) בימי הכליף אַלמאַנזור (Almansur), ומלשון ערב נעתקו אחרי כן בכל לשונות איירופא. המשורר דישאַפֿאַר אבן טאַפֿאַעל (Dschiafar iwn Tafa) מילדי הערביאים הספרדים, חבר את השיר המהֻלל הנקרא בשם „אדם הטבעי“ (נאטור מענש) ובו נסה המשורר להוכיח על פי תולדות בני האדם כי יש לאֵל ידנו לְחַנֵך את הנער אשר עַיִר פרא יִוָלֵד עד כי נרוממהו עד מרום תֹר האדם המעלה.

2). הפרסים. בעלי דת מחמד הגדילו לעשות חדשות ונצורות בליטעראטור הפרסית יותר מאשר עשו הערביאים בליטעראטור הערבית. מלאכת השיר אשר שתה כסאה בארץ פרס עוד בידי הסאַסאַנידים (Sassaniden), גדלה עוד והצליחה ביתר שאת וביתר עז על ידי בעלי דת מחמד, עד כי במשך ימי המאה העשירית עד המאה הארבע עשרה לספירת הנוצרים, עלתה המלאכה הזאת מעלה מעלה וַתַּעַשׂ פרי הלולים. החכם הגדול האַממער־פורגשטאַלל (Hammer Purgstall) אשר לו זרוע עם גבורה בחכמת ארץ הקדם (אָריענטאַליסט), חָלק את תולדות הליטעראטור הפרסית לשבע תקופות וכל תקופה משֻלבת בשמות המשוררים הגדולים אשר עָשׂוּ להם שֵׁם בימי התקופה ההיא יתר הרבה מיתר המשוררים. התקופה הראשונה משנת ד“א תרע”ג–תתס“ו (913–1106). בימי התקופה ההיא הִתְעַלָה על כל המשוררים גבר חכם לבב ורב פעלים ושמו אַבּוּל קאַזים מאַזור אשר יכונה בשם פערדוזי (דער פאַראַדיזישע). הוא כתב ספר נכבד מאד אשר פיו יקבנו בשם שאהנאַמע (Schahname, ספר מלכים). הספר הזה יפרד והיה לשני ראשים: הראש האחד יאסוף המון משלים קדמונים, הגדות ומסורות עתיקות, שירי גבורים כבירי ימים המספרים דְבַר גבורות גבורי ארץ אִיראַן בימי קדם, והמשורר נפח בהם נשמת רוח חיים, רוח מליצה נשגבה, עד כי התלכדו ויהיו לבריאה חדשה משמחת לב ומאירת עינים. כל אמרות המשורר בחלק הזה מרחפות על כנפי רוח השיר והדמיון, ומעט מזער הם דברי הימים המיוסדים על אדני האמת. העמוד הַתָּוֶך אשר כל ספוריו נשענים עליו, הלא הוא הגבור הנערץ רוסטעם אשר האריך ימים מאד ויעש גבורות עצומות בימי מלכים רבים אשר מלכו באיראן. אמנם המשורר הנעלה הזה לא מלא ספקו בנשאו מדברותיו על אנשים פרטים ועל קורות דורות אחדים, וישא דעו למרחוק ויאסוף בחפניו הליכות כל יצורי תבל ומעללי כל בני האדם תחת כל השמים, ועל כֻלם נטה קָו, על כֻּלם הִטִיף לֶקח כפי ראות עיניו ובינת לבבו –. מדור לדור ירעש שירו בשאון נחל איתן, נחל קדומים, ועל פני גליו מתגלגלים המון מעשים שמבראשית, גבורות גבורי קדם ומעללי אנשי הֵַשֵם אשר מעולם, הֲדַר כבודם, דברי נפלאותיהם ועזוז נוראותיהם –. הציר אשר עליו יסבו כל דלתות השיר הזה, הוא הרעיון השורר בתורת הפרסים, רעיון מלחמת האור עם החשך, הטוב עם הרע, איראן (משכן האור והטוב) עם טוראַן (מקור החשך והרע) –. הראש השני מספרו היקר הזה, יכלכל בתוכו דברי ימי מלכי פרס וכל העתים אשר עברו עליהם ועל בני עמם בדורות הראשונים והאחרונים עד כְּבוֹת נֵר הסאַסאַנידים בתגרת ידי הערביאים. והנה כאשר הציג המשורר הזה בחלק הראשון את הגבור רוסטעם לנס כל הגבורים ולאבן הראשה לכל ספוריו, כן הציג בחלקו השני את אלכסנדר המוקדני לעמוד הימיני אשר כל ספורי החלק ההוא נשענים עליו. כי לפי דברי הפרסים לא לקח אלכסנדר את מלוכת פרס בעֹשק ונלוז כי אם במשפט וצדק, יען כי אחד ממלכי פרס לקח לו לאשה את בת אחד המלכים ממלכי מוקדון, וכאשר לא מצאה חן בעיניו, שלח אותה מעל פניו, אך פרי ליל כלולותיהם היה – אלכסנדר, ולו יאתה מלוכת פרס על פי משפט הירושה, הוא מלכם, הוא תהלתם ותפארת גְאוֹן עֻזָמוֹ –. הפרסים יְדַמוּ וְיַשְווּ את המשורר הזה אל האָמער ראש משוררי יון, אך אין בפיהם נכונה, כי כל איש אשר לו חֵך לטעום את שירי המשוררים הקדמונים, יתן עדיו כי נופל המשורר הזה מהאָמער במלאכת שירי גבורים, לא יִנְאַם נאום נעים כמוהו, לא יחליק לשונו, לא יטיף צוּף אמרים כמוהו, ואין לו קסם שפתיו ומדברו הנאוה המושך לבבות ולוקח נפשות –. ספר מלכים ההוא, כליל תפארת הנהו לכל שירי המשורר פערדוזי, ויכיל ששים אלף חרוזים כפולים (דאָפפעלפֿערזען) – . התקופה השניה משנת ד”א תתס“ו–תתקס”ג.1203–1106 בימי התקופה הזאת הגדילו שני משוררים לעשות, שם האחד ענוועדי (אשר מת בעיר באַלק בשנת ד“א תתקי”ב .1152), ושם השני ניזאַמי (אשר מת בעיר הנעדשע, עיר מולדתו), הראשון הערה על פני שיריו רוח חֵן לבעבור הָפֵק רצון מאת הרוזנים והנשיאים, והשני יגדל ממנו בכוננו קַוֵי כנורו לכבוד הגבורים אנשי המופת אשר השליכו נפשם מנגד להושיע לבני עמם ולארץ מולדתם. ועל פני כל שיריו הרבים והעצומים יתחולל רוח משורר כביר, רוח מליצה רוממה ורוח צח וחזק מאד –. בחירי שירי המשורר הנעלה הזה, הם השירים הנקובים בשֵם מחֻמשים (Chamsee) יען כי הם מספרים דְבַר גבורות חמשת גבורי חיל וחין ערכם ועלילותיהם הגדולות ­– התקופה השלישית משנת ד“א תתקס”ג–ה“א ס' 1203 עד 1300. ימי התקופה הזאת מעלפים הם בצעיף הסודות ותעלומות רָזֵי עולם, כי חכמי הימים ההם התחקו על שרשי הליכות אֵל עולם ותעלומות חכמתו בּרוּם ובשפל, וכל דבריהם בנוים על סודות נעלמים, רמזים ורזים ומסתרים –. מחכמי הרזים ההם נודע למשגב החכם פֿערידעדדין אַטטאַר (אשר הומת בשנת ד“א תתקפ”ו 1226). הוא חִבר ספר מהֻלל הנקרא בשם שיחות עופות (Mantikettiar פֿאֶגעלגעשפראֶכֿע), ורבים מחכמי פרס שתו בצמא את דבריו. אולם גדול ונעלה ממנו הוא החכם החרוץ ובעל מזמות נשגבות דשעלאַלעדדין רוּמי (Dschelaleddin Rumi) (אשר מת בשנת ה“א כ”ב.1262 בעיר קאָניאַ). הוא עטרת תפארת לכל המשוררים בעלי הסודות החוקרים לכל תכלית ויודעי הרזים, הוא אֲבִי כל מנעימי זמירות על יקרת חיי ההתבוננות (דאס בעשויליכֿע לעבען), הוא פעל ועשה את הספר המהֻלל ברוב התשבחות הנקרא בשם מעסנעווי, בו ישיר בחרוזים כפולים את רוממות יקר חיי הנזירים אשר ינזרו מתשואות התבל ויענו את נפשם בצום ובתפלה לזַכותה ולטַהרה מֵחֶלאת בית חמרה, והוא יסד גם את חברת הנזירים (Mewlewi), חברה נודעת לתהלה בימי קדם אשר כל המחזיקים בה נזורו משאון חלד וְרֻכסי איש לחקור חֵקר אלוֹהּ ותכלית שדי על פי חכמת הרזים והסודות –. „המשורר המרומם הזה ירכב על כרוב חכמתו ויעוף, ידא על כנפי רוח דעת ואהבת אלהים, יתנשא מעל לכל חֻקי הדעת ומַראיה החיצונים, ישלוף מאת אל עליון כל ציור וכל דמות, יעבור מעליו כל רעיון אנוש וכל מחשבות חקרי לב, וירחיק ממנו כל דמיון ודמות אשר ישערו בו כל למודי ה', וירום ונשא וגבה מאד לעוף ביעף ממעל לכוכבי אל, מעל לכל צבא השמים ושמי השמים, יעלה ויבוא ויגיע עד מקור החיים, עד מאורי אור אין סוף – ושם – שם תתחבר נשמתו עם נשמת כל הנשמה, נשמת אֱלוֹהַּ ממעל, תתפלל אליו לעולמי עולמים, תשתפך בחיקו ותחי לנצח חיי אהבה עם מקור האהבה – “. בדור המשורר הזה היה המשורר הנודע בשם מאָסליכֿעדדין סאַדי (נולד בשנת ד“א תתקמ”ט.1189 בעיר שיראַס גם מת בתוכה בשנת ה“א נ”א 1291). הוא נפל שבי בידי הנוצרים נוסעי הצלב (קרייצפֿאַהרער) והובא לארצות המערב, ובגלל הדבר הזה נודע שמו באיירופא יותר מכל משוררי ארץ הקדם. הוא שר שירי זמרה ושירי גבורים הנקובים בשם „יער שושנים“ (Gulistan, ראָזענהאַין) ובשם עֲצֵי גן פרי (Bustan, פֿרוכֿוגאַרטען), והם מלאים חכמות ארץ הקדם ומשֻבּצים במוסר השכל והליכות דרך ארץ. בראשית המאה השלש עשרה לספהנ”ו, לֻקח המשורר הזה בשביה בידי הצרפתים נוסעי הצלב אשר היו אז בארץ יהודה, ויעבידו אותו עבודת עֶבד וַיִרְדוּ בו בפרך לְבַצֵר את חומת טריפאָליס עיר מִשְׂגַבָּם. בספרו המכונה בשם „יער שושנים“, יסַפר את התלאה הזאת אשר מצאתהו, לאמר: „אחרי אשר שָׂבְעָה לה נפשי לָשֶבֶת בסוד מרֵעים וידידים, תקעתי אהלי בערבות ירושלים וישבתי שם לבדד רחוק מהמית בני האדם, אח הייתי לְתַנִים וְרֵעַ לחיתו יער, עד אשר נפלתי שׁבי בידי הנוצרים הצרפתים, והם התעמרו בי ויכבידו עלי אכפם לְבַצֵר את חומת טריפאָליס בחֶברת היהודים האומללים אשר נפלו גם הם שְׁבִי בידם – “. ויהי היום ויעבור אחד מידידיו ואוהביו היושב בעיר אחלב (האַלעב) דרך טריפאָליס, ויכירהו ויחמול עליו ויקנהו מידי הצרפתים בעשרים שקלי זהב, והאיש ההוא עשיר גדול ובעל נכסים רבים, ויקחהו ויביאהו לעיר אחלב ויתן לו את בתו לאשה, אך הוא לא ראה עִמה חיי נֹעַם, כי רוחה זרה לו –. התקופה הרביעית משנת ה“א ס’–קנ”ז 1300–1397. בימי התקופה הזאת פָרצה מלאכת שירי זמרה בארץ פרס, גָדלה והִצליחה גם עשתה פרי הלולים וַתְּמַלֵא פני ארץ תנובה. בימים ההם התנוסס לנס המשוררים, המשורר הנודע בשם שעמזעדדין מחמד האַפֿיס, המשֻׁבּח ומפֹאר בפי כל יודעי שמו. המשורר הזה מת בעיר שיראס עיר מולדתו בשנת ה“א קמ”ט 1389. אֲסֵפוֹת שיריו וכל ספריו נאסרו לבוא בַקָהָל מטעם מושלי העם ושריו, יען כי הם מלאים תהלות הוד מֶגֶד הגפן וחמדת היין, ותוכם רצוף גם אהבת נשים ותענוגות בשָרים, ועל חֻקי הדת ומשפטיה החיצונים ישפכו בוּז ולעג כמים, גם הָתֵל יהתלו במוסר הנזירים ובכל דרכיהם וְצָקוּן לחַשם בבתי התפלות. ואף כי באמת היה הוא כאחד מבני חברת הנזירים כי כמוהם נדמה במלבושיו ובגדיו, בִּנְזוֹר מכל תענוגות החלד וּמַנְעַמֵי החיים וּבְהַשְׁלֵך כל קניני התבל אחרי גוו, בכל זאת שָׁר שירים ההולכים מִנֶגֶד להליכות דרכו וַיְהַלֵל את נעימות חיי התבל, וַיְפָאֵר את יְפִי נֹעַם האהבה גְבֶרֶת התענוגים ולוקחת נפשות, ואת דרכי הנזירים הֵשַׁח הִשְׁפִּיל וַיְהַתֵּל בהם בכל שאט בנפש –. אחרי המשורר הזה נאוה תהלה להמשורר המהלל וואַסאַף אשר הלל את השליט אבּוּסאַייד ממשפחת דשענגיסכֿאַן. שירי המשורר הזה יביעו ידברו בחידות ומשלים אשר במקומות רבים לא נדע פתרונם, אך רוח השיר והמליצה מרחפות על פני כלם –. התקופה החמישית משנת ה“א קנ”ז–רנ“ד 1494–1397. בתקופה הזאת נִדְמה נִדְמוּ להקת המשוררים, ורק אחד מבני הדור ההוא הֵרִים קולו בשיר, הוא דשאַמי (Dschami) המשורר האחרון בזמן והראשון במעלת המשוררים הגדולים (מת בשנת ה“א רנ”ב 1492), ובכל זאת לא השכיל לברוא חדשות ונצורות בשיריו היקרים רק יצא בעקבות המשוררים אשר היו לפניו, ורק לעתים רחוקות עשו ידיו תושיה לברוא בריאה חדשה ברוח מליצתו המתנוססת בחֻבו, אמנם בחֶלקת הלשון וּבְצַח שפתים הגדיל לעשות ויהי לנס. הוא התחקה על הליכות המשורר הנשגב ניזאַמי וכמוהו עשה גם הוא שיר גבורים ויקרא לו בשם „מחֻמשׁ“ (Chamsee), בו יספר באֹרח השיר את עלילות אלכסנדר הגדול וקורות ימי חייו, את תולדות מעדשנון (Medschnun) וליילאַ (Leila) (כאשר הקדימה בזה ניזאַמי), גם שָׁר על אודות יוסף הצדיק וזליכה (Suleicha) אשת פוטיפר אדוניו כפי אשר יסֻפר בספר התורה, והספור ההוא נעים ונחמד ותוכו רצוף אהבה כארח כותבי שירי אהבים. וזולת השירים ההם, שר עוד שירי נעַם כדרך המשורר סאַדי אשר היה לפניו, ויקרא את שמם בעהאריסטאַן (Beharistan), הלא הוא „גן האביב“ (פֿריהלינגסגאַרטען) ­–. התקופה הששית משנת ה”א רנ“ד–שנ”א 1591–1494. בימי התקופה ההיא הלכה מלאכת המליצה והשיר הלוֹך וחסוֹר, ובין משורריה המעטים יאות כבוד רק להמשורר האַטיפי (Hatifi) בן אחות המשורר הגדול דשאַמי, אשר גם הוא עשה שיר „מחֻמש“ ויספר בו את הספורים וההגדות אשר היו מסורות מפה אל פה על אֹדות כאָסרו (Chozru) ושירין (Schirin), על אודות ליילאַ ומעדשנון ועוד אנשי שֵם כאלה. אחריו נאוה תהלה להמשורר פֿייזי (Feisi) מחבר השירים הפלוסופים המעלפים ברזים וסודות אשר פיו יִקְבם בשם „אַבְקַת השמש“ (זאָננענשטייבכֿען) (Serre), ובהם הציג נכח עיני הקורא את תורת דת פרסית הקדומה, דת האור. בתקופה הזאת ובתקופה הבאה אחריה, התעוררו אנשים רבים לאסוף את שירי כל המשוררים הראשונים בספרים שונים, את שירי זמרה, שירי גבורים, משלים, ספורים, הגדות וספורי הבדים (מאֶרכען) ועוד שירים רבים ממינים שונים, אֲסֵפוֹת השירים (דיוואַנע), נפרדו תמיד לשני ראשים (הויפטאַבטהיילונגען), וראשית שיריהם הם: בחלק הראשון שירי נהי (קאסידען אדאר עלעגיען), ובחלק השני שירי עגבים או שירים אשר יסודתם בלמודי הסודות ותעלומות חכמה, וזולתם יבואו בו גם כל מיני שירים אשר יצאו מתחת ידי משוררי הימים ההם.60

B. מדעים וחרֹשת המעשה. אחרי אשר פרצה ממשלת הערביאים קדמה וימה ומושליהם הכליפים שָתו את כסאם בעיר דמשק, נָגַהּ אור חָדש על חכמתם ועל מדעיהם ועל פי כל הליטעראַטור אשר בידם, וזאת היתה להם על ידי חכמי ביצאנץ יוצאי חלצי היונים והרומאים תופשי החכמה והמדע בימים ההם. כי הערביאים אשר יתרון הכשר דעת למו ולבם פתוח תמיד להביא חכמה בתוכו, הם הם לקחו את חכמות היונים והרומאים ואת מלאכת המליצה והשיר וישימו אותם למטרת חקרי לבבם בבתי הספר החדשים אשר הקימו להם בעריהם. הכליפים קראו אל ערי מושבותיהם חרשי עץ, אנשי מִדות, בונים וגודרים מבני יון ראשית חכמי התבל, לבנות להם בתי חמד והיכלי כבוד, טירות וארמונות, ועל ידיהם נהיתה חדשה בארץ, הלא היא מלאכת הבנינים (אַרכיטעקטור) הנקובה בשם „מלאכת בניני היונים הערביאים“, בנינים מחטבים תבנית היכל, נשענים על עמודים רמי קומה, וקירותיהם מפֹארים בעדי עדיים מחמדי בת עין וכלילי יפי. הכליפים ההם הוסיפו עוד לקרוא אליהם גם חושבי חשבונות (מאַטהעמאַטיקער), חוקרי הטבע (נאַטורפֿאָרשער) ורופאי חולים (אֶרצטע) מבני היונים יושבי ביצאַנץ, וישימו על שכמם את המשרה לָמֹד את השדות, לחשוב את מכסת כסף המס ותבואות המדינות ולרפאות את החולים. החכמים היונים ההם ירו את אבני הפנה בבתי מדרש הגדולים אשר בערי הערביאים ללמוד בהם את חכמת החשבון, את ידיעות הטבע ואת חכמת הרפואה, גם הם הרהיבו בנפשות הערביאים עז להעתיק את החכמות והידיעות ההן מספרי חכמי היונים אל לשון ערבית. בתי מדרש הערביאים אשר בערי הבירות, נדמו מעט מעט לבתי המדרש אשר התנוססו לפנים כאבני חפץ על אדמת היונים והרומאים, וראשי החכמות אשר למדו בהם היו הידיעות אשר תפארת הן ליודעיהן ותפארת להם מן האדם (רעאַלע וויססענשאַפֿטען), גם פילוסופיא עיונית ודקדוק הלשון וצחותה (כי לשון ערבית כבדה היא מאד, ועל כן התעוררו חכמי לב עוד בימי נעורי הליטעראַטור הערביאית לחבר ספרי דקדוק ומדרשי מלים (וואֶרטערקלאֶרונגען) אשר על ידיהם ירוץ הקורא בספרים המחֻברים בלשון ההיא); וּלְהִדָמוֹת עוד יותר אל הקולטור הרומאית היונית, יסדו להם גם חכמי הערביאים למודים דתיים (מאַהאָממעדאַנישע טהעאָלאָגיע) על אדני השקפות אשר לא יחקרו (אונערגרינדליכֿע שפעקולאַטיאָנען), והלמודים ההם היו נסבה כי נפלגו הערביאים בהליכות דתם לפלגות שונות ולמחלקות וכתות רבות כאשר היתה כזאת גם בין הנוצרים; אך בזאת נפרדו הנוצרים מהם, כי הם לא ערבו את לבם להשיב את חורפי דתם דַָבָר בשירי לָצוֹן ושירי התולים כאשר עשו כן הערביאים למחרפי דתם, כי הנוצרים נערו חצנם מהביא בגבול דתם דברי לצון והתול. בחכמת התכונה ובחכמת החשבון והכֿימיע עברו הערביאים את היונים מוריהם ומלמדיהם, אפס כי מתשוקתם העזה לדברים נפלאים היוצאים מחק הטבע כדרך כל בני הקדם, הִתְעַמְרוּ לפעמים בחכמות הכֿימיע ויעווּ פניה וישנוּה לחכמת האַלכֿימיע (Alchymie), הלא היא חכמה רמיה אשר תתהלל במתת שקר כי עז בידה להפוך את כל הדוממים לזהב מזקק. על פי השקפותיהם הנכונות וחזותם את כוכבי השמים מראשי מִצְפה הכוכבים אשר להם בערים רבות, גם על ידי חכמת הגעאָמעטריע הטובה עליהם, הצליחו להוציא לאור את החכמה היקרה הנודעת בשם „מאטהעמאטישע געאגראפֿיע“. החכם אבּוּ ריהאן אחד מגדולי החכמים אשר הופיעו בממלכות הגהאַסנאַפֿידים, היה לעינים לכל חכמי ימי הבינים בחכמת התכונה, המדידה, החשבון ומחקרי ארץ, ונחשב בעיניהם לראש כל חכמי תבל בחכמות ההן. גם בימי ממשלת הזעלדשוקים הפראים, פָּרחה חכמת המאַטהעמאַטיק והתכונה במרחבי ארץ הקדם, ובערי בגדד, זאַמאַרקאַנד, באַכאַראַ (Bochara), העראַט ועוד ערים אחרות, היו מגדלי צופים (שטערנוואַרטען), חברות חכמים (קאָללעגיען) ובתי עקד ספרים (ביבלאָטהעקען) עד שנים רבות מאד בימי הבינים. החכם אָמאַר חעיאַן (Omar Ceian) היה הראשון אשר מצא בשנת ד“א תת”מ 1080 את חשבון הַשְׁנָתִי מבלי חֲטוֹא עד מְלוֹא השערה, ומעיר זאַמאַרקאַנד הופיעו לֻחוֹת התכונה הנודעים לשם ולתהלה וכתובה בלשון פרסית אשר גם בימי הדור האחרון הזה ימצאו בהם התוכנים דברי חפץ לתועלת חכמת התכונה. והלוחות הָאִילעקאַנים (אילעקאַנישע טאַפֿעלן) יוֹרוּנוּ וילמדונו את מְרוּצַת הַמַזָרות (פלאַנעטען) ורשימת כוכבי השֶבת (פֿיקסשטערנען) –. גם המויערן (הערביאים) אשר בארץ ספרד (שפאניע) הֶחזיקו ביד החכמות והמדעים. ויותר מכלן בחכמת התכונה. הלוחות הנודעות בשם לוחות טאָלעדאָ (טאָלעדאַנישע טאפֿעלן), חֻברו בימי ממשלת המויערן בספרד, וּשׁנות מאות רבות נחשבו לבחירי המורים, המורים דרכי חכמת התכונה, גם לוחות אַלפֿאָנס (די אָלפֿאָנזינישען טאַפֿעלן61 אשר חֻברו במאה השלש עשרה לספירת הנוצרים, ראשית מוצאם מידי חכמי המויערן.62 את ספר אַלמאַגעסט אשר חבר תלמי (Ptolemäos) המצרי אשר היה מורה דרך בחכמת התכונה כל ימי הבינים, תקנו חכמי המויערן הספרדים, ועם התקונים ההם בא הספר ההוא לידי הנוצרים היושבים בארץ המערב. אחרי אשר נפלגה ממשלת המויערן בספרד לממלכות קטנות במספר רב, הוסיפה עוד החכמה להרים קרנה בכבוד, יען כי מושלי עיר גראַנאַדאַ, סעווילאַ, טאָלעדאַ ופֿאַלענציאַ הִתאמצו לְהִתְחָרוֹת בלִמוד החכמות והמדעים את עיר קאָרדאָוואַ, עד כי ברבות הימים הוקמו בארץ ספרד במשך המאה העשתי עשרה והשתים עשרה שבעים בתי עקד ספרים גדולים וטובים, גם שבעה עשר בתי מדרש לחכמה ומדעים אשר בהם התנוססו החכמות והיו למאורות גדולים להאיר עיני כל דורשי תושיה, ומהם למדו חכמי ארצות המערב את ידיעות מחקרי הטבע (ובפרט את חכמת הראות Optik), תכונה, חכמת המוזיקא ועוד ידיעות אחרות. המאור הגדול אשר אָצל מקרני הודו על חכמי עֲרָב וקרנים מידם נָגְהוּ אחרי כן על השכלת ארץ המערב, היה הפילוסוף היוני וראש המדברים הנודע למשגב בשם אריסטאָטעלעס, אפס כי חכמי הערביאים ברוח מחקרם וחריצות מחשבותיהם העמוקות, יָצְקוּ על ספרי הפילוסוף האדיר ההוא רוח חדָשה עד כי שִנוּ את טעמם וְעִווּ את פניהם, ובפנים משונים כאלה קבלום בעלי דת מחמד גם חכמי הנוצרים ומשכילי היהודים, וישימו אותם לאבני פנה ולאבני מַסָדוֹת לחקרי לבבם ולכל השקפותיהם בהליכות דרכי הדת והחכמה. למודי הדת אשר בידי הערביאים עם כל עקלקלותיהם והבדלותיהם, גם בעלי המדברים אשר היו בין הנוצרים עם כל עמקי המצאותיהם וחידותיהם בהליכות למודי הדת, כלם נשענו על ספרי אריסטאָטעלעס כפי העתקם בלשון ערבית וכפי הבאורים אשר בארו אותם חכמי הערביאים –. גם חכמת הרפואה (מעדיצין) אשר רחבה וְנָסְבָה על ידי הערביאים לַמְרוֹת הַמִצְוָה אשר צוה אותם מחוקקם לבל יְנַתְּחוּ את גְוִיַת האדם ללמוד דרכי הרופאים מבני דתות אחרות, גם החכמה ההיא חִברו הערביאים במחברת אחת עם חכמת אריסטאָטעלעס והגיוני פילוסופותו. מחמד אבן זאַקאַריאַ (Mohammed iben Zaccaria) פקיד בית החולים בעיר בגדד, חבר ספרים רבים בחכמת הרפואה על פי פילוסופיא, גם ספר כולל חכמת הרפואה המעשית (פראקטישע אַרצענייא קונדע) אשר עוד במאה השש עשרה למדו אותם חכמי ארץ איטאליא. אבו אלי האזיאן בן עבדאללאה אבן סינא (Abu Ali Hosian ben Abdalla iben Sina) הנקרא בשם הכוזב אפֿיצענאָ (Avicena),63 נחשב בעיני הנוצרים והמחמדים לראש הפילוסופים מימי אריסטאטעלעס והלאה, גם לראש המורים והמלמדים הגדולים בחכמת הרפואה. החכם המהֻלל הזה לָמַד חכמה ודעת בעיר באָכּאַראַ, ואחרי כן לִמֵד חכמתו ודעתו בערים רבות בארץ פרס העתיקה, ועל אבני הפנה אשר ירה החכם גאַלענוס והחכם מחמד אבן זאַקאַיראַ, בָנה כמו רמים היכל חדש אשר ראשו מגיע השמימה, ויפח בחכמת הרפואה רוח חדשה להחיות רוח כל בשר איש. שיטתו החדשה בחכמה ההיא יסד ויכונן על עמודי הפילוסופיא, עמודים חזקים ומוצקים אשר לא רופפו שנים רבות מאד, וכל חכמי הדורות הרבים אשר היו אחריו, שאלו את פיו כאשר ישאל איש בדבר אלהים, וכל הֶגֶה אשר יצא מפיו נקדש בתוך כל חכמי לב כקדשי שמים. בכל ארצות המערב וארצות המזרח נחשבו דברי חכמתו בחכמת הפילוסופיא כדברי האוּרים (אראקעל). ושיטתו העמוקה בחכמת ההגיון (לאגיק) ובחכמת מה שאחר הטבע (מעטאַפֿהיזיק), נחשבה בארץ אזיא לראש כל ספרי הליטעראַטור. אחריו היה הרופא והפילוסוף המהֻלל ברוב התשבחות אבן ראָשְד (Ebn Roschd), כי גם הוא היה מרומם ומאד נעלה בפי חכמי בני דורו גם בפי הדורות אשר היו אחריו. האיש הנעלה ההוא נקרא תמיד בפי הקדמונים בשם אפֿערראָס יליד קאָרדאָבאַ, אפס כי מחשבות לבו אודות הִתְחַבְּרות הנפש אל הגוף, גם באורו לספרי אריסטאָטעלעס ופלאַטאָ, היו שונים ממחשבות החכם אבן סינא (הוא אפֿיצענאַ בפי כל) ומבאוריו על ספרי ראשי חכמי היונים ההם, ועל כן נפלגו חכמי הערביאים לשתי פלגות: למפלגת אפֿיצענים (Avicenisten) (ההולכים בדרכי החכם אפֿיצענאַ), ולמפלגת האפֿערראאים (Averroisten) ההולכים בשטת אַפֿערראָעס כאשר נפלגו כמו כן המבארים והחוקרים הנוצרים הַנְקוּבִים בשם שאָלאַסטיקים (Scholastiker) לשתי פלגות: האחת הלכה בדרכי טהאָמאס ונקראה בשם טהאָמיסטים, והשנית יצאה בעקבות סקאָטוס ונקראה בשם סקאַטיסטים (Thomisten und Scotisten) כאשר נרחיב עליהם דברים במקום שידֻבר בם – גם החוקר הגדול בחכמת הטבע הנודע בשם אבן באַיטהאַר מיסד חכמת הבאָטאַניק, נולד בארץ ספרד, אך בשנת ה"א ח' 1248 הרים פעמיו לעיר דמשק –. אך מלאכת פסילי אבן (בילדהויערקונסט) ומלאכת צִיורי אנשים ותבנית בני אדם (מענשענמאַלערייא), לא מצאו קן למו בממלכות הערביאים. כי על פי חֻקי דתם נאסר להם לחצוב באבן צלם ודמות, סמל ותבנית כל בעלי חיים וּמְדַבְּרִים, או לצייר אותם בחרט אנוש על הגליון או על כתלי הבתים, פן יפֻתה ההמון אחריהם באחרית הימים להאמין בהם כי צלמי דמות אלהים הם – ועל כן לא מצאו החכמות ההן משׁכּן בארץ הערביאים.


 

2. יְמֵי הַבֵּינַיִם. (Средневѣковая Эпоха)

 

I. ממלכת בני קאַרל. Время карлинговъ


1. פיפין הקטן Пипинъ Малорослый (משנת ד“א תקי”ב–תקכ"ח 768–752) וקאַרל הגדול (מן ד“א תקכ”ח–תקע"ד 814–768).


334. §

ההערצאָגים אשר באויסטריא, הנודעים בשם פיפין מהעריסטאַלל וקאַרל מאַרטעל, הצליחו בכל דרכיהם, ובכל אשר פָּנוּ עָשׂוּ ידיהם תושיה, וימצאו חן בעיני העם בגלל הגבורות אשר עָשׂוּ בְהִלָחמם באויביהם, ובעיני הכהנים ואנשי הרוח בגלל קנאתם אשר קנאו לדתם להרחיבה, להגדילה ולהאדירה ככל אשר היתה לאל ידם לעשות. ועל פי הכהנים והעם הֻקם פיפין הקטן עָל לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בארץ הפֿראַנקים ולהנחיל את כסא כבוד מלכותו גם לבניו אחריו. כי בהתאסף ראשי העם להמתיק סוד ולהתיעץ על צְפוּנֵיהֶם, גָמרו אֹמֶר פֶּה אחד להוריד מכסא המלוכה את כֿלאָדוויג השלישי, הנֵצר האחרון ממלכי בית המערווינגים, ולהושיב לַכִּסֵא את פיפין הקטן גבור החיל ומלֻמד מלחמה ורב פעלים מנעוריו. גם הכהנים עזרו לו לעלות על כסא המלוכה, והכהן הגדול מֵאֶחָיו (פאפסט) אשר היה בימים ההם, הלא הוא סטעפֿהאַן השלישי, יצק על ראשו שֶׁמֶן הַמִשְׁחָה, וימשחהו לעיני כל קְהַל הפֿראַנקים למלך, גם נתן לו הוד מלוכה על פי הליכות דָתוֹ –. אמנם לא מאהבת פיפין עשה הפאַפסט את הדבר הזה, כי אם מאהבת בֶּצַע, כי מגמת פניו היתה לקנות בזה את לב מלך הפֿראנקים גבור החיל ואיש מלחמות ההוא לאוהב וְרֵעַ נאמן, לבעבור יהי עוזר לו לעמוד לפני הלאָנגאָבאַרדים אנשי ריבו אשר באיטאליה העליונה, ולפני מלכי ביצאנץ, אשר החליטו להעביר את עבודת התמונות מבתי התפלות, וַיִרְדוּ בחֶזקת היד על עיר רומא. ופיפין חֲכַם הלבב שִׁלֵם להפאַפסט שָכָר טוב על הטובה אשר עשה עִמוֹ, ויקרע את ממלכת רומא מידי מלכי ביצאנץ ויתן אותה בידי הפאַפסט למלוך עליה ככל אַוַת נפשו, גם נתן לו את כל חֶבֶל יַם האַדריאַטי אשר בפאת נגב לראַפֿענאַ. הַמַתָּנות אשר נתן המלך פיפין להפאַפסט, נודעו מני אז והלאה בשֵם מַתְּנוֹת פיפין (דיא פיפנישע שענקונג) והמלך הזה היה הראשון אשר ירה אבן הפנה לממשלת הפאַפסט גם בהנהגות המדינה ובשלטון הארץ תחת אשר עד הימים ההם לא היתה לאל ידו להתערב בהליכות המלוכה בארץ מתחת –. בימים ההם היה האיש המהולל בפי הנוצרים, הנודע בשם באניפֿאציוס (אולם שמו האמתי היה ווינפֿריד), והוא היה אחד משלוחי הדת (מיסיאָנאֶרע) אשר התאמץ בכל מאמצי כחו להפיץ את דת נצרת בין עובדי האלילים. האיש הזה נולד בענגלאַנד, וִידֵי מלכי בית קאַרל הראשונים תמכו אותו להתהלך בארץ אשכנז לארכה ולרחבה לְלַמֵד את האשכנזים את דת הנוצרית. ויעבור בכל ערי ארץ אשכנז, ויטיף אמָריו בנפת העסען, וישא מדברותיו באזני הטהירינגים, הפֿראקנים והבייערים, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, כונן בתי תפלות לנוצרים ובתי ספר לחכמה ומדע. ויעש לו שם גדול בין הנוצרים עד כי קראו לו בשם „שליח האשכנזים“ (אַפאָסטעל דער דייטשען). גם אחרי אשר הֻקם לכהן הראש (ערצבישאָף) בעיר מאַיינץ, הרים פעמיו לעת זקנתו אל הפֿריזים (Friesen) הנצמדים לעצביהם לטעת בתוכם את דת הנוצרים, אך שם סבוהו עובדי האלילים וירצחוּהוּ [ד“א תקט”ו 755]. כל בתי התפלות וכל בתי הכהנים ובתי הלמוד אשר יָסְדו ידי באָניפֿאַציוס, חָסוּ תחת צל הפאַפסט ויהי עזרם ומגנם, גם מלכי בית קאַרל תמכו בידו ויתנו לו עז ותעצומות להקים את מזמת לבבו לִרדות בבתים ההם ככל אַוַת נפשו, עד כי עוד בשנת ד“א תק”ס 800 היה הפאַפסט לראש על כל הליכות דת נצרת ועל בתי תפלותיה וכהניה בכל ממלכות הפֿראנקים –.


335 §

שֵש עשרה שנה מלך פיפין על כל ארץ הפֿראַנקים ויעש לו שֵׁם בגבורים, גם עשה משפט וצדקה בארץ. ויהי כאשר קרבו ימיו למות, חָלַק את ממלכתו הגדולה לשני בניו, אשר שֵׁם הבכור קאַרל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ קאַרלמאַן. קאַרל מָלַך באויסטראַזיען, וקאַרלמאַן בנייסטריען. אך קאַרלמאַן מֵת מקץ שלש שנים למלכו, ובעצת ראשי העם אשר התאספו לְהִתְיָעֵץ על צפונותיהם הֻקם קאַרל הגדול עָל להיות שליט לבדו על כל ארץ הפֿראַנקים, וימלוך שנים רבות בתעצומות עֻזו כגבור משכיל ואיש מלחמה, ויעש משפט וצדקה בארץ, עד כי יֵאוֹת לו הַשֵם הנכבד אשר קראו לו הסופרים הגדולים, הלא הוא „כוֹכב מַזְהִיר בֶּאֱשׁוּן לָיִל“, כי באמת הֵאִיר המלך הגדול הזה לארץ ולדרים עליה ההולכים חשֵכים ואין נֹגַּהּ למו –. שלש עשרה שנה עשה מלחמות עם העמים העריצים המתהללים באלילים, הלא הם הזאקסען ובעלי בריתם היושבים על נהר וועזער ועל נהר עלבע, עמים פראים וגבורי מלחמה אשר לא בָנוּ להם ערים לָשֶׁבֶת ולא שָׂמוּ עליהם מלך, רק סָרו למשמעת ראשי שבטיהם, וכל הימים נלחמו את מלחמות החֹפש והדרור את מלחמות דתם אשר הנחילום אבותיהם. ויהי בהצותו את הזאקסען ובעלי בריתם בשנת ד“א תקל”ב 772, לכד לראשונה את מצודת ערעס בפאת צפונית ליער טייטאָבורג, ויהרוס את מקדשם, את אִירמינזויל (Irminzaul) העץ הרם והנשא אשר לפי אמונתם הַכֹּזֶבֶת כל העולם נָכון עליו, ועל שריהם ואציליהם הִכְבִּיד את תגרת ידו עד אשר בקשו מידו לשפות להם שלום ולכרות עמהם ברית. אחרי כן קרא אותו הפאַפסט אַדריאן ללחום לו את דעזידעריוס מלך הלאַנגאָבאַרדים אשר הֵצִיק לו מסביב, וימהר קארל ויאסוף אנשי חיל בעיר גענף ויעבור את תועפות הר בערנהאַרד, וילכוד את מעברות האַלפען ואת פאַוויאַ, וַיִשְׁבְּ את דעזידעריוס מלך הלאָנגאָבאַרדים, ויסגירהו על מַסְגֵר באחד מבתי מקלט הכהנים הנוצרים לְבַלוֹת שם ימיו ושנותיו עד בוֹא חליפתו, ולהפאַפסט נתן הַמְשֵׁל וְשִׁלְטוֹן וְעֹז מֶלֶך לִרְדוֹת ברומא ובכל הערים אשר נתן לו פיפין לפנים, בממשלה בלתי מגבלה. אחרי הדברים האלה שָׂם קארל במאַילאַנד בשנת ד“א תקל”ד 774 את כתר מלוכת הלאַנגאָבאַרדים בראשו, וַיִסְפַּח את ארץ איטאליא העליונה לארץ הפֿראנקים וימלוך על שתי הארצות ההן יחד.


336 §

בעת אשר עשה קארל הגדול מלחמה עם הלאנגאבאַרדים, הִרְהִיבוּ הזאַקסען בנפשם עז ויגרשו את אנשי המצב אשר הציב קארל בארצם, גם התנפלו על ערי הפֿראנקים הקרובות אליהם בחרב ובדם ואש, וישיבו את גבולות ארצם כבראשונה. ויהי כשמוע קארל את הדבר הזה, וימהר ויעל עליהם שנית למלחמה ויכניעם גם בפעם הזאת כגֹדל זְרועו וגבורת ימינו, ובהתאסף ראשי העם בפֿאָדערבאָרען (Poderborn)64 הציקם להכָּנע תחתיו ולהיות סרים למשמעתו כל הימים, ויאוֹתו לו כל ראשי העם וַיִכָּנעו תחת ידו, בשנת ד“א תקל”ז, ורק ההערצאג הגבור הנודע בשם וויטוקינד (וויטעקינד) לא אבה לְהֵעָנוֹת מפניו, ויברח אל ארץ הדאֶנים ומחשבת נקם בלבו –. אחרי הדברים האלה עשה קארל מלחמה שתי שנים רצופות בארץ ספרד עם הערביאים (המויערן), ובחֹזק יד לכד את פאַמפעלונאַ ואת סאַראַגאָזאַ, את כל חֶבֶל הארץ אשר לקח בחרבו ובקשתו עד נהר עברה, סָפַח אל ארץ הפראַנקים. אך בשובו מהמלחמה ההיא, היתה מגפה גדולה מאד במחנהו בשנת ד“א תקל”ח 778, כי הַמְאַסֵף (נאַכהוט) את אנשי החיל תחת פקודת הגבור ראָלאַנד (רוּטְלאַנד), נִגַף בּנחל ראָנצעפֿאלל לפני הבאָסקים (Bosken), עַם גבורים היושבים בהרים, אשר התנפלו עליהם בגבורה נפלאה ויכו את מבחר גבורי הפראנקים לפי חרב. על אֹדות המלחמה ההיא אשר נלחם ראָלאנד בנחל ראָנצעפֿאַל, שָׁרוּ משוררים רבים בימי הבינים (מיטטעלאַלטער), הם השירים הידועים בשם „שירי ראָלאַנד“ –. והזאַקסען ראו כי הרחיק קארל נְדוד בארץ רחוקה, וישובו ויתפרצו מפניו עוד הפעם, ויעברו בחרב נוקמת עד נהר רהיין, ובכֹל מקום אשר דרכה כף רגליהם בו, השאירו אחריהם מדבר שממה. וישמע קארל את הרעה הגדולה אשר הפגיעו בו הזאַקסען עַם מְרִי וְעַם כֶּבֶד עָוֹן, וַיִנְאָץ, וימהר ויעל עליהם בחרב מְלֵאָה דָם וַיַכֵּם וַיַכְּתם פעמים רבות על מְרוֹמֵי שְׂדֵה מלחמה, וילכוד עוד הפעם את ארצם וישם בה שרים ושופטים מבני הפראַנקים ומאצילי הזאַקסען אשר נשבעו להיות לו לעבדים נאמנים. אפס כי בִנְתֹן קארל אֹמֶר לְהָרִים מהם אנשי חיל לעשות מלחמה את עַמֵי הסלאַווים אשר בארץ המזרח, התקצפו עליו קצף גדול, ועל יד סוּנְטאַל (בין האַנאָווער ובין האַמלען) התנפלו על הפראנקים ההולכים עמהם לְהִלָחֵם עם הסלאַווים, ויהרגום לפי חרב, וַיְרַצְחוּ בהם עם רב. הרֶצַח הזה העיר רוח נקמה בקרב לב השליט הפֿראַנקי אשר הִשְׁלִיט קארל בארץ הזאקסען, וירק את חרבו מתערה ויעבור בכל הארץ ויעש ביושביה נְקָמוֹת באף ובתוכחות חמה, אחרי כן שָת כסא משפטו בווערדען ויביא את הזאקסען במשפט. ארבעת אלפים וחמש מאות איש מעדת המורדים והפושעים אשר נפלו שְׁבִי בידו, הִכְרִיעַ לטבח ויכפר בדמיהם את דמי הפראַנקים הנקיים אשר הגירו על ידי חרב בשנת ד“א תקמ”ג 783 אך המשפט העז ההוא העיר את חמת הזאקסען עד להשחית, ומלחמה חדשה התלקחה בין הזאקסען ובין הפראנקים, מלחמה כבדה וגדולה מאד. ימים רבים נמשכה המלחמה ההיא עד אשר רמה יד הפראנקים ויכו את הזאקסען מכה נצחת על יד האַזע ויכניעום עד כי לא יכלו לשאת עוד את ראשם. אז נבהלו אלופי בני הזאקסען, וכל עַם הארץ נמוגו מפני גבורת הפראנקים, ההערצאָג וויטוקינד גם ההערצאָג אַלביאַן ויתר ראשי העם נשבעו לעבוד את קארל הגדול באמונה, ללחום את מלחמותיו גם להשליך אחרי גום את דת אבותיהם ולבוא במסורת דת הנוצרים, וכמוהם עשו גם כל בני העם וַיִכָּנְעוּ תחת ידי קאַרל הגדול בשנת ד“א תקמ”ה 785. שמנה מושבות נוסדו אז בזאקסען לראשי כהני הנוצרים (ביסטהימער) אשר נטלו עליהם לעשות את דת הנוצרית שַלֶטֶת בכל עמי הארץ, ושמנה מושבות ההם רחבו עד מהרה ונסבו ויהיו לשמנה ערים גדולות, הלא הן: אָסאַנבריק, מינדען, ווערדען, פאַדעבאָרן, מינסטער, האַלבערשטאַדט והילדעסהיים. מקץ שנים אחדות נלאו הזאַקסים נְשׂוֹא את עֹל הפראַנקים, ויתמכרו לפרוק עֻלם מעל צוארם, ויערכו מלחמה עליהם. אפס כי מרה היתה אחרית המלחמה ההיא, כי הם כרעו ונפלו, והפראנקים דָרכו על בָמותיהם, את מבחר בחוריהם הרגו בחרב, ועשרת אלפים איש לקחו בשביה, ומשפחות רבות בארץ הפֿראנקים באו וַיֵאָחזו בזאַקסען ויתנו חִתִּיתם בארץ. מאז והלאה ירדה זאקסען מטה מָטה, נגדעה קַרנה ולא יָספה להרים ראש וַתֵּט שכמה לשאת ולסבול את עֹל הפֿראנקים אדוניהם החדשים והקשים כאשר עשו כן גם הפֿריזים בני שבטם ואנשי גאולתם. וקארל הגדול יסד את מבצר בראַנדענבורג לעצור בעד הסלאַווים היושבים קדמת נהר עלבע לבל יתנפלו בארץ הפֿראנקים להרגיזה כבראשונה.


337 §

אחרי הדברים האלה התחבר ההערצאָג טהאַסילאָ נְשִׂיא באַייערן אל האַפֿאַרים היושבים קדמת ארצו, וַיְנַס לְשַׁבֵּר בעזרתם את עֹל קארל ולמלוך בכל אַות נפשו על בני עמו בשנת (ד“א תקמ”ח.788) אך קארל יצא בחרב לקראתו וַיִגְפֵהוּ מגֵפה גדולה מאד במערכה בשדה, ויתפשהו ויאסרהו באחד מבתי המקלט אשר על רהיין וַיַחרימהו לָשֶׁבֶת שם כל ימי חייו. גם את אשתו הלאַנגאָבּאַרְדִית אָסַר בבית האסורים על אשר הֵסִיתָה את אִישָׁהּ לבגוד בו, וַיְצַו לסגור אותה על מַסגר עד יום מותה. אז נספחה גם באייערן לארץ הפֿראנקים ולא נועזה עוד להתפרץ מפני קארל הגדול. ולבל יוסיפו גם האפֿארים עוזרי באייערן להרגיז את הפֿראנקים, בנה קארל מבצרים חזקים בגבול ארצם המזרחית (עסטרייך) ולא נתן להם מדרך כף רגל בגבול ארץ ממלכתו. אז הניח ה' לקארל מכל אויביו מסביב ויהי רוֹדֶה בכל הארצות אשר מנהר עברה והררי אַפענינען עד נהר איידער, ומים האַטלאַנטי עד נהר רַאַבְּ ועלבע, ואז הרים פעמיו לעיר רומא ושָׁם שָׂם עליו הפאפסט לעאָ השלישי את עטרת מלוכת הרומאים, ויתן לו עז קיסרי רומא וְהוֹדָם בשנת תקנ"ט 799, ובזה הֵשִיב לו גמול על אשר הִצִיל אותו מכף גדודי אויביו אשר התנפלו עליו בחֵמה עזה ובחרב נוקמת. מעת ההיא והלאה חֻברו כל הנוצרים המערבים תחת ידי שני שליטים עליונים, הלא הם הקיסר והפאפסט. הפאפסט שָלַט בּעֻזו על הליכות הדת והאמונה, והקיסר על הליכות המלוכה. הפאפסט יצק את שמן המשחה על ראש הקיסר בַּעֲלוֹתוֹ על כסא המלוכה, והקיסר נתן אֱיָל ועֹז להפאפסט לָשֶׁבֶת על כסא פעטרוס ברומא ולהיות מחוקק וְשַׁלִיט עליון בדרכי הדת והאמונה ושניהם משלו בממשלה בלתי מֻגבלה. ואיש את רעהו עזרו לבל יאֻנה לממשלתם כל רע –. ומעת ההיא נפרדו הנוצרים המערבים מהנוצרים המזרחים (אשר התעשקו כל הימים בהליכות דתם) ויהיו לשתי מַחלקות עד היום הזה: הנוצרים המערבים יִקָראו בשם קאַטאָלִים־רוֹמָאִים (ראֶמיש־קאַטהאָלישע), והמזרחים בשם קאטאָלים יְוָנִים (גריכֿישע קאַטהאָלישע קריסטען).


338 §

קאַרל הגדול הגדיל לעשות מכל המלכים אשר היו לפניו, וְכִשְׁמוֹ כן הוא, „גדול“ שמו וגדולים מעשיו. הוא היה עזוּז וגבור מלחמה מאין כמוהו, הוא הרחיב את גבול ממלכתו וַיַרכב את בני עמו על במתי תבל, הוא נתן חֻקים ישרים ומשפטים צדיקים בארצו הגדולה, והוא שָפַט בצדק דלים, הושיע לבני אביון וַיְדַכֵּא עושֵק, הוא הגדיל את עבודת האדמה, על פיו נֶהפכו נחָלות שוממות לְשְׂדוֹת זֶרַע, מִדְבָּר לָעֵדֶן וַעֲרָבָה לגן חמד. הוא הקים בתי ספר בערי ממלכתו לְלַמֵד את בני הנעורים חכמה ודעת, ואת ההשכלה הושיב על גַפֵּי מרומי הכבוד. הוא מלא את ידי סופרים מהירים לכתוב את ספרי החכמה אשר הרו והגו חכמי הרומאים בימי קדם, וַיְצַו להפיצם בכל ערי המדינות לבעבור יִמָצאו בידי האנשים השוקדים על דלתות החכמה, גם פקד על חכמי הדור לאסוף לַאֲסֵפָה את שירי הגערמאנים אשר שָרוּ לכבוד גבוריהם בימים הראשונים. הוא הרבה לְהֵיטִיב להחכמים אשר ידם רב להם להשכיל להיטיב לבני עמם, פִּזֵר להם מְלוֹא חפנים כבוד ותהלה, גם הזיל להם די זהב מאוצרו וְַירַוֵם מִדֶשֶן ביתו ומנחל עֲדָנָיו הִשקם, ויותר מכֻּלם הֵאִיר פניו אל הכהן הבריטאַני בּאַלקוּאִין חֲכַם הלבב ורב המדעים, ואל החכם עגינהארד יליד אָדענוואַלד אשר ידע בינה לָעִתִים ויכתוב בַספר את תולדות בני האדם.65 גם לְדָתוֹ הנוצרית פָּעל ועשה רב טוב, בָּנה בתי תפלות רבים, הֵיטִיב את כלי הזמרה אשר בבתי התפלות, תָּמך בידי שלוחי הדת (מיסיאָנאֶרע) ויעזור להם לנטוע את הדת ההיא בתוך הגוים המתהללים באלילים, והנָחות רבות עשה לכהני הדת וַיְנַטלם וינשאם כל ימי חייו. עיר אינגעלהיים66 ועיר אַאכען67 היו ערי מְשׂוֹשׂוֹ ובהן אִוָה לָשֶבֶת בכל עת אשר פָנה מעבודתו העצומה לִשְׁבּוֹת וּלְהִנָפֵש. שם כבודו יצא בכל הגוים, מלכים ורוזנים הללוהו וַיְאַשרוהו, וכל אֵילֵי הָאָרֶץ כבדוהו וירוממוהו, גם בארצות הקדם פָּרַץ שְׁמוֹ הנכבד עד כי גם הכליף האַרוּן אַל ראַשיד שלח לו מתנות יקרות ויתן לו פְאֵר וְהוֹד מלוכה. וכאשר היה לפנים אלכסנדר המוקדני מלך עליון לכל מלכי ארץ וְתֵל שֶכָּל פִּיוֹת המליצים והמשוררים פּוֹנִים אליו לשיר עֻזוֹ ונפלאותיו הרבות, כן היה גם קארל הגדול עליון לכל מלכי ארץ ותלפיות לכל המשוררים והמליצים בדורו גם בדורות הבאים. סופרים רבים יספרו ספורים נמלצים על אודותיו, והגדות רבות נפוצו בתבל על דרכי המלך הגדול הזה מופת התבל ורב העליליה. גם היהודים ראו אור גדול בימי המלך הכביר והנאור הזה, ישבו במשכנות מבטחים וישבעו לחם ויהיו טובים, ומסחרם רָחַב מאוד בגאַלליא הדרומית, כי המלך שָׂם עיניו עליו להגדילו ולהאדירו. באהבתו את חכמי היהודים, בחר באיש יהודי הנודע בשם יצחק וישלחהו אל הכליף האַרוּן אַל ראַשׁיד (בשנת ד“א תקס”א 801) לברכו על התשובה אשר שלח אליו לדבר עמו דברי נְגִידִים בענינים מדינים (פאָליטיק), והיהודי מלא את מַלְאֲכותו בהשכל ודעת לשמחת לבב המלך. אמנם לא רק בגלל המסחור אשר הֵרִימוּ היהודים את קַרְנוֹ בכבוד, אהב המלך הגדול הזה את היהודים, כי אם גם בגלל חכמתם ותבונתם, כי בעת ההיא התהלכו הפֿראנקים בחשכה, ואור החכמה לא נגה עליהם, גם עֲדַת האבירים (ריטטער) והאפרתים (אַדעל) היו בני בלי בינה וּשְׁבִיב זֹהַר ההשכָּלה לא הֵאִיר את מחשכיהם, וגם הכהנים היו נבערים מדעת ודרך תבונות לא ידעו, ורק בין היהודים האומללים נמצאו אז (כבכל דור ודור) אנשים משכילים, חכמים ונבונים, כי אור תורתם וַחֲזוֹן נביאיהם הביאו חכמה בלבבם, ועל כן אהב אותם המלך הגבור והמשכיל הזה, נטה אליהם חסד וישם להם שלום רב.


 

.2 ממלכת הפראנקים נחצתה לשתי ממלכות. 68


Распаденіе Франкской державы.


339 § לודויג החסיד (דער פֿראָממע) והיהודים. אחרי מות קאַרל הגדול,

ישב לודוויג בְּנוֹ על כסא מלכותו [לודויג החסיד ד“א תקע”ד–ת"ר 840–814]. לודוויג היה איש תם וישר, אוהב חסד ורודף צדק, גם דָבַק באמונתו בכל לבבו ובכל נפשו, וכל אשר שאלו הכהנים תופשי הדת ממנו, לא אָצַל מהם. ועל כן כנוהו בשם „חסיד“, אמנם אף כי היה משלֻמי אמוני דת הנוצרים וּמְקַנֵא את קנאתה בכל עז, בכל זאת אָהב מאד את היהודים וְהִרְבָּה להיטיב עמהם כל ימי חייו, לא נתן לכל רב ושליט לנגוע בהם לרעה, לא הניח לכל נָגִיד וּמְצַוֶה (באַראָן) לְעָשְׁקָם, וַיוֹכַח עליהם ראשי הכהנים והגמונים לבל יָרֵעוּ להם ולבל יחמסו עליהם מחשבות נקם, גם נתן להם חֹפש לסחור את כל רחבי ארצו הגדולה בלי כל מַפריע, לאסוף בבתי מלאכתם אנשים נוצרים לעבוד עבודה ולעשות כל מלאכה, להיות סוחרים בנפש אדם (שקלאַפֿעהאֶנדלער) ולקנות להם עבדי עולם (לייבאייגענע) מחוץ לארץ ולמכרם בצרפת. את ימי הַשוּק אשר היו בימי שבתות היהודים, חָשַׂךְ למחרת השבת לבעבור יוכלו היהודים לשלוח במסחור וקנין ידיהם, פָטַר את היהודים ממשפט שְׁבָטִים ומקל חובלים (גייסעלשטראַפֿע) וּמִמִבְחַן האש והמים69. הִתִּיר את ידם לאחוז בכל חרשת המעשה וּמִשְלַח יָד בלי כל שטן וּמִפְגָע ולהיות מוכסים ושרי מסים, וְלַמְרות עיני הכהנים הנוצרים נתן יתרון ליהודים על הנוצרים בדברים רבים. ועוד יִתְרָה עשה המלך החסיד הזה וַיַפְקֵד את אחד משרי המלוכה להעיד על היהודים ולשמור אותם מכל אויביהם לבל יעשקו את משפטי חרותם וחֻפשם אשר להם מטעם המלך. השר ההוא יכֻנה בשם (Magister Judaeorum) (יודענמייסטער). אמנם לא בגלל המסחור לבד אשר היהודים היו הָרוּחַ בכל אוֹפַנָיו, הֵרִים לודויג את קרנם בכבוד וַיִנַטְלֵם וַיְנַשְׂאַם כל ימי חייו, אי אם גם בגלל תורתם הטהורה אשר קבלו מסיני על פי ה' ביד משה. יהודית אשת הקיסר החסיד הזה השניה, המושלת על מורשי לבבו באהבתו העזה אליה, אָהבה מאד את היהודים וַתְּכַבְּדֵם. הקיסרית הזאת יְפַת העין וחכמת הלב, אשר מכַבדיה התפלאו על סגֻלות נפשה העדינה, ומְשַׂנְאֶיה הוציאו עליה דִבָּה וגדופים, כִּבדה מאד את אבותינו ונביאינו הקדושים, את תופשי התורה ואת כל אנשי הרוח ואנשי קדש אשר היו לנו בדורות הראשונים. החכם רהאַבּאַנוּס מיירוּס כֹּהֵן פֿולראַ, לא מצא דרך אחרת למצוא חן בעיניה כי אם בהגישו לכבודה עת פֹּעֵל ידיו על דְבר מגלת אסתר ומגלת יהודית ובְהַשְׁוֹתוֹ אותה לשתי הנשים העבריות ההן אשר עשו תשועה גדולה בישראל. גם השר בערנהאַרד ידידה אשר על פיו ישק כל הליכות המלוכה בצרפת, הטה חסד ליהודים כהקיסרית הנאורה הזאת, וכמוה כבד אותם בגלל אשר הם ניני אברהם יצחק ויעקב וצאצאי נביאי האמת והצדק, גם עוד שרים רבים היושבים ראשונה במלכות, חשבו זאת למשפט, וגם הקיסר חשב כזאת. נוצרים משכילים ראו אור חדש בשָקדם על ספרי ידידיה האלכסנדרוני חֲכַם הרזים, ועל ספרי יוסף בן מתתיהו הכהן המשיח והמזכיר הגדול. אפרתים רבים מרואי פני הקיסר, וגם שָׂרות נכבדות ומשכילות, הוֹקִירוּ מאד את תורת משה וספרי הנביאים ויבקשו את היהודים לברך אותם ולהתפלל בעדם. ובגלל הדבר הזה היה ליהודים מִדְרך רגל ומַהְלָכִים בחצר הקיסר, ובאור פניו ושריו ראו חיים וישע. בימי טובה ההם שמרו היהודים את משמרת תורתם בשמחה ובטוב לבב באין פוצה פה נגדם, וישבעו לחם ויהיו טובים, והכהנים הקאַטאָלים אבדו כחָם להרע להם וּלְעַנוֹתָם כבתחלה. בתי כנסיות ובתי תְפִלוֹת בָּנוּ להם היהודים ככל אַוַת נפשם, ומטעם הקיסר ושריו יכלו לדבר טובות על תורתם ודתם באזני שר הנוצרים, ולהגיד בתוך קהל ועדה „כי צאצאי האבות הקדושים הם, זרע בֵּרך ה', חֹטֶר מגזע הנביאים וְעַם סגֻלה מכל עַמֵי הקדם“. רבים וכן שלמים מבני הנוצרים באו וַיְבַקְרוּ בתי תפלות היהודים, וְאִתָּם נשאו רִנָה ותפלה לְאֵל חָי, גם הִטוּ לבבם אל הדרשות אשר דרשו היהודים בבתי כנסיותיהם, וייטבו בעיניהם, ואף כי לפי הנראה לא השכילו אז הדרשנים ההם אל עמקי סֻגלת תורתנו ולא חדרו בחדרי משכיותיה, בכל זאת הכו דבריהם שֹׁרֶשׁ בלבות שומעיהם, כי מן המקדש יוצאים המים החיים ההם וממקום קדוש יהלכו –. כהנים גדולים מכהני הנוצרים לא בוֹשוּ ללמוד את באורי ספרי הקֹדש מפי היהודים ולקחת לֶקַח טוב מפיהם בהליכות תורת משה והנביאים. ימים מאֻשרים וְתֹרֵי זהב היו ליהודים כל ימי הקיסר החסיד הזה, וכמוהם לא ראו בעיניהם באיירופא גם ביתר הארצות.


340 §

אמנם מיום היות ישראל לְעָם, רבו צורריהם, וּמְשַׁנְאֵיהֶם קָמוּ עליהם להכחידם מגוי ולהצמיתם, וגם בימי הקיסר לודוויג החסיד הָמוּ אויביהם ויחמסו עליהם מזמות לדַכאם ולהשפילם עד לעפר. המקנאים קנאת הדת הקאַטאָלית קנאו בם בראותם כי הקיסר והקיסרית ושרי המלוכה גם עַם הארץ אוהבים ומכבדים אותם, ויחרקו שֵׁן ויתגעשו מדאגה בדבר פן יוּעַם זֹהר דתם מפני דת היהודים בימים יֻצָרוּ. אמנם לא קנאת דתם אכָלתם, כי אם קנאת הצלחת היהודים ורוב אָשרם, והקנאה ההיא העזה כמות הולידה שנאה קשה משאול. גם הכהנים הקנאים אשר התאמצו תמיד להטות לב הקיסר לחֶפצם וְלָשׂוּם מִשְטָרָם על משכיות לבבו, הוסיפו עוד שְׂנוֹא את היהודים מבתחלה, וחמתם בערה בם על הקיסר וביחוד על הקיסרית ועל שרי המלוכה אוהבי היהודים על מָנעם מהם את חֶפצם לְדַכֵּא את היהודים תחת רגליהם. אך בהיותם קצרי יד לעשות נקמות בהקיסר והקיסרית ושרי המלוכה אוהבי היהודים, הֵעִירוּ כל חמתם ונקמתם על היהודים עַם חֶרמם, וקנאת הדת היתה להם למסוה וכסות עינים –. ובימים ההם היה ההגמון אַגאָבערט נְשִׂיא ראש הדת הקאטאלית בעיר ליאָן, וכהניו החנֵפים טפלו עליו שֵׁם „קדוש“ ויקדשוהו, והוא שנא את היהודים תכלית שנאה וכל מחשבותיו עליהם להשחיתם. הוא היה איש נמהר לב ופֹחז כמים, שפתיו מלאו זעם ולשונו כתער מלֻטש, ושרירות לבו וְתִפְּלַצְתּוֹ הִשִיאוּהוּ לְהַשִׂיא עֲוֹן אשמה על יהודית הקיסרית העדינה והמשכלת, לחזר ידי המורדים והפושעים בקיסר, ולמלאות את ידי בני הקיסר, ומה גם את ידי לאָטהאַר, להרים יד באביהם ולהדיחו למשואות. על כן יאמרו המושלים כי אחיתפל־אַגאָבערט יָעַץ לאבשלום־לאָטהאַר למרוֹד במלך דוד־לודוויג אביהו. ההגמון העז הזה חגר בעוז מתניו לשדוד מהיהודים את משפטי הדרור והחֹפש אשר להם מטעם הקיסר ויועציו, ולהשפילם שנית עד שְׁפַל המדרגה אשר היו לפנים בימי מלכי בית המעראווינגים. ומקרה קטן נתן יד להצורר הזה להעיר חמת קנאתו על היהודים: שפחת איש יהודי עשיר בעיר ליאָן (בערך ד“א תקפ”ז 827) בָרחה מפניו ותבוא אל ההגמון אַגאָבערט להביאה במָסורת דת הנוצרים בעבור תצא לחפשי מתחת יד היהודי אדוניה, ולא אֵחַר ההגמון לעשות כדבר הזה לַמְרות פי הקיסר אשר צוה לבל תהי כזאת בכל ארץ מלכותו. וירע הדבר בעיני היהודים, כי ידעו כי בדבר קטן כזה החל ההגמון ובדבר גדול יְכַלֶה לשדוד מהם את חרותם –. וַאֲדוֹן השפחה, נשען על פקודת הקיסר, דָרשׁ דָרַש את שפחתו מיד ההגמון, אך הוא הֵתל בו ויגרשהו מביתו מבלי פְנות אל כל דבריו. אז פָנוּ היהודים אל עבערהאַרד פקידם אשר הפקיד הקיסר לשמור אותם לבל תאֻנה אליהם רעה, והוא מהר להוציא משפטם ודינם לאור, ויעד בההגמון כי אם לא יסגיר את השפחה אל אדוניה, ישַלח בו הקיסר את חרון אפו וימריצהו לעשות כן. זאת היתה ראשית המדון בים אגאָבאַרד ובין היהודים, והמדון ההוא נמשך שנים רבות ולרגלו פרצו על היהודים רעות רבות וצרות –. כראות אַגאָראַרד כי שומע אין לו מאת הקיסר ושריו, וסער גדול מתחולל על ראשו, פנה לעזרה אל שרי הכהנים הקרובים אל הקיסר ומקנאים קנאה גדולה לדתם, הלא הם וואַלאַ כהן קאָרפֿיי והילדוּאין כהן ס“ט דעניס ומזכיר הקיסר (ערצקאַנצלער), כי ידע כי הם שונאים את יהודית הקיסרית ואת ידידיה השרים היושבים ראשונה במלכות ואוהבים את היהודים, ויאץ בהם מאד להטות את לב הקיסר לחפצם לקחת מידי היהודים את חרותם. במכתבו אשר שלח אליהם אֹדות הדבר הזה, התחפש באדרת האמונה, ובאש קנאתו לדתו המטיר על היהודים אבני אלגביש ורשפי שלהבת, ויתנם לפני בני בליעל השומרים הבלי שוא ומַחשיכים את אור דת הנוצרית, וישיא עליהם עֲוֹן אשמה כי שונאים הם ומחרפים ומקללים ומנאצים את כל המחזיקים בדת ההיא ואת מחוקקה, ועל כן הוא שואל את פיהם אם מאת הקיסר החסיד יצא הדבר להצליח את שונאי דתו וּלְאַשֵר את המחרפים עקבות משיחו, כי לבו לא יתנהו להאמין כי הוא יעשה דבר כזה לַמְרוֹת עיני כבוד הדת וּלְנָאֵץ את שֵׁם אביר דת הנוצרית ומחוקקה. אולם אם יצאה השגגה הזאת מאת הקיסר החסיד הזה, אזי יחלו את פניו לתקן את שגגתו ולהשפיל את היהודים הגאים והזדים כבראשונה, ולבו נכון ובטוח כי הקיסר ישמע אליהם, יען כי הם תופשי הדת ויועציו בכל הליכות הכנסיה הנוצרית. בדברים האלה ועוד רבים כאלה כתב אל שרי הכהנים ההם, והם מהרו וימלאו את שאֵלתו ויגישו את מכתבו ואת עצֻמותיו וריבות שפתיו לפני כס הקיסר, והקיסר צוה לאסוף את שריו ויועציו, ואַגאָבאַרד יערוך את דברי משפטו לפניהם, והם יוכיחו מי הצדיק. אך כבוא אגאבארד לפני השרים והשופטים ההם, נמלא חֵמה עזה וקצף גדול עד כי נלעגה לשונו וינהק וַיֵהום עד כי לא שמע איש את שפתו, אחרי כי הובא לפני הקיסר. אך הקיסר הבריק עליו עֵין כַּעס וְחָרוֹן, ויבט בו בפנים נזעמים עד כי נבהל אגאבארד מפניו ולא יכול להוציא הֶגה מפיו, וכאשר התאושש ויחפוץ לפצות פה, צוהו הקיסר לצאת כרגע מהיכלו. בבשׁת פנים במבוכה גדולה שב צורר היהודים הזה אל מקומו, אך עד מהרה חִזק ויאמץ את לבבו ויוסף לכתוב עוד מרורות ושטנה על היהודים עם עברתו ולרדוף אותם באפו ובחמתו וקנאתו, גם בבתי התפלות דבר עליהם סרה, ויצת אש השנאה והנקמה בלבות הנוצרים לצרור אותם ולהדפם ולרדפם עד חרמה. רעה גדולה נשקפה אז על היהודים בעֶברת הצר הצורר הזה, ומי יודע אם לא נפתוּ אז המון עַם הנוצרים להתגולל ולהתנפל עליהם בחרב לולי עמדו שרי המלך אוהבי היהודים בפרץ ויתחזקו להפר את עצת ההגמון ולעצור בעד רעתו ונקמתו. כי בשמעם את מעללי ההגמון ואת עצתו הרעה אשר יעץ על היהודים, חלו את פני הקיסר לשלוח ספרים כתובים בשמו וחתומים בטבעתו לכל יעוז אנוש לנגוע ביהודים לרעה, ומה גם ביהודים אשר בליאָן. והקיסר החסיד שלח ספר אחד אל ההגמון ויעד בו לבל יוסיף עוד דַבּר עשׁק וסרה על היהודים במקהלות, כי עָנשׁ יֵעָנֵשׁ, וספר אחד שלח אל נְצִיב גלילת ליאָן (בערך ד“א תקפ”ח 828) ויצוהו להיות מחסה ומגן על היהודים. אך ההגמון לא שת לבו אל דברי הספר אשר שֻלח אליו, באָמרו כי לא יתכן כי מאת הקיסר חֲסִיד הנוצרים יֵצֵא מכתב כזה. אז בא עבערהארד שר היהודים (יודענמייסטער) אליו ויגד לו כי חמת המלך נתכה כאש עליו על אשר הוא עובר את מצותו, אך גם לזאת לא שָׂם לבו ויקשה את ערפו ויוסף סרה. ויחר בו אף הקיסר וישלח אליו שני שרים נכבדים (גערריק ופֿרידריך) וימלא את ידיהם כח לענוש את ההגמון קשה אם לא יחדל מִמְרוֹד ומעבור את מצותו. אולם בבוא השרים ההם בליאן, לא היה אַגאָבאַרד בביתו, ולא שמע את פקודת המלך ביד השרים, אך כהנים אחדים מאנשי סודו, חרדו מאד ויברחו להחבא, וגם המון הנוצרים לא דברו רעה על היהודים ולא נטו אחרי ההגמון. וְהָמָן־אגאָבארד צורר היהודים, לבש עזות כמַדו, וַיַעַט כמעיל נקם, ויפן אל ראשי ההגמונים היושבים ראשונה במלכות וַיְחַל את פניהם להוכיח להקיסר עוָתתו באהבתו את היהודים, ולהאיץ בו לעשות קיר ברזל בין היהודים ובין הנוצרים כבימי קדם. ספרי שטנה ההם אשר שלח אל ההגמונים, מלאים הם מרורות רעל ודברי שנאה על היהודים, כי טפל עליהם שקרים ויתנם לפני מַרְגִיזֵי אֵל וזְעוּמֵי ה' אשר כל השפָטים הרעים קצרי יד הם לְשַׁלֵם להם כפעלם, וגם מהפכת סדום ועמורה נקלה היא מוּל כֹבֶד עֲוֹנָם. ונשיאי הדת הצדיקו את דברי המלשין ההוא, ויתאספו יחד בעיר ליאָן ויתיעצו איכה יעשה לְשַׁבֵר את היהודים משנה שִׁבָּרוֹן ולהטות את לב הקיסר לעשות בהם שפטים נוראים, ובשנת תקפ”ט 829 שלחו להקיסר מגלה עָפה כתובה משני עבריה, והיא מלאה דברים רעים ושטנה עזה מאד על היהודים, גם על אוהביהם השרים היושבים בחצר הקיסר שפכו כמים חמתם ויתנום למורדי אור הדת ומחרפים עקבות משיחם. בין יתר עלילות דברים אשר העמיסו על היהודים, הרשיעו אותם כי הם מגשימים את ה' וטופלים עליו צלם ודמות הגוף, גם ימֹדוּ רוּם קומתו, יתנו קצב לכל יצוריו ואבריו, ימנו מספר פֵּאוֹת זקנו ויעשו את שְׂפָמוֹ, יאמינו כי אותות התורה היו עוד לפני בריאת שמים וארץ, כי יש ארצות רבות זולת תבל ארצנו, גם שמים ורקיעים ושאול וגיהנם רבים. את דברי התורה ימשכו בחבלי הבלי שוא ומשלי תֹהו ואמונות זרות ויחליטו כי ההבלים והכזבים ההם ספונים בספרי הקדש, ויום יום יוסיפו לתלות שקרים, חרפות וגדופים חדשים בספרי התורה והנביאים –. את דברי השטנה ההם חזקו נשיאי הדת הקאטאלית במסמרות על פי ספרי דתם וכל קדושיה, ולא עלה על לבם כי הקיסר החסיד וְעַז האמונה לא ישעה אל דבריהם המיוסרים על אדני הדת – אך הם שָגוּ ברואה! כי הקיסר החסיד והישר הֵיטִיב לראות כי רק רוח השנאה והקנאה היא רוח הַחַיָה בכל אפני דבריהם, ונשמת הנקמה יצאה מפיהם להוציא עתק על היהודים החפים מכל פשע, ולא אבה ולא שמע להם להרשיע צדיקים ולהכות נדיבים על ישֶׁר. אך ההגמון אַגאָבאַרד עשה נקמות בשנת ד“א תק”צ 830 בהקיסר וביתו בגלל הדבר הזה, כי לתקופת השנה נתן יד להפושעים והקושרים אשר קשרו על יהודית הקיסרית ועל שרי המלך אוהבי היהודים. גם נספח אל בני הקיסר אשר הֵרִימו יד באביהם ויורידוהו מכסא מלכותו. אמנם בשוב הקיסר אל הוד מלכותו כבתחלה, גרש את אגאָבארד מפקודתו וכהונתו הגדולה, ואַגאָבאַרד ברח מצרפת לאיטליא ויחי שם חיי נדודים. אחרי כן סלח הקיסר לעונו כגֹדל חסדו וישיבהו על כַּנוֹ, ומני אז לא הוציא עוד עתק על היהודים ויכס את שנאתו בְמַשָאוֹן. והקיסר החסיד עשה חסד ליהודים כל ימי חייו, ויהי עליהם לסתרה, וַיְצַו בחזקת היד לבל יזיד כל נוצרי לָגַעַת באיש יהודי לרעה, וידבר קבל עָם דִברי צדק כיאות למושל באדם צדיק, לאמר: „אף כי לפי משפטי דתי (דת הקאטאלית) עלי החובה להשגיח רק על הנוצרים ולשמור רק אותם לבל יאֻנה אליהם כל רע, בכל זאת לא יפריעוני המשפטים ההם מעשות משפטי צדיק וחֻקי יֹשֶר גם ליתר עָבַדי הנאמנים החוסים בצלי אף אם דתם שונה מדתי“. והנה למושל צדיק כזה אשר שלום עבדיו וְטוּבָם כל ישעו וכל חפצו בחיים, נאוה בצדק שם הכבוד „לודוויג הגדול“, כי הגדיל לעשות מיתר המלכים הנאדרים בשם הזה אשר כל ישעם וכל חפצם היה רק לעשות מלחמות ויביאו רעות רבות על עבדיהם, אך בכל זאת לא עטרה אותו התולדה בשם הנכבד הזה, גם צרות רבות ורעות כתרוהו, הרדיפוהו, מנוחה הדריכוהו, וירד אָבל אל בית מועד לכל חי, כאשר נסַפר במרוצת הדברים.


341 §

הקיסר התמים הזה לא ידע לְהִזָהֵר וַיְחַלֵק את ממלכתו בעודנו מָלֵא כֹחַ עלומים לשלשת בניו, הלא הם: לאָטהאַר, פיפין ולודוויג, ובזאת הביא על נפשו תלָאוֹת וּזְוָעוֹת, ועל ממלכתו מהומות ומלחמות עצומות. כי אחרי עשותו את המַחלקה ההיא, קָרַע נָפות ומדינות מחֶבל נחלת בניו ההם ויתן אותן לקארל (הַקֵרֵחַ) בְּנוֹ הרביעי אשר ילדה לו יהוּדית אשתו השניה, ויקצפו עליו שלשת בניו הגדולים בשנת ד“א תקצ”ג 833 וישלפו חרבם מתערם ויקדישו עליו מלחמת תנופה. ואחרי כֹבד מלחמה ושפך נהרי נחלי דם, בָּגְדוּ אנשי החיל במלכם החסיד הזה ויסגירוהו אל ידי בניו לעשות בו כטוב בעיניהם, לאָטהאַר בנו הבכור הֵסִיר עטרת ראשו, וְהוֹדוֹ וכבודו מעליו הפשיט, גם הִצמית בבית הַסֹהַר חייו, ואחרי כן הִסְגִירוֹ על מַסְגֵר באחד בתי המקלט לָשֶבֶת שם כל ימי חייו. אך לודוויג בנו נִחם על הרעה ויתאמץ להוציא את אביו מִמַסְגֵר ולהשיבו אל כסא מלכותו, ואחרי עמל רב ויגיעת נפש הצליח חפצו בידו, וַיָשֵב את הקיסר אל הוד מלכותו כבראשונה. אפס כי גם בפעם הזאת לא היתה ארכה לשלוָתו, כי אחרי מות פיפין בנו, חָלַק עוד הפעם את ממלכתו לבניו, ולמלאות את רצון לאָטהאַר וקארל בניו, נתן להם שכם אחד על לודוויג בנו (הנקרא בשם אשכנזי), ויחר בו אף לודוויג וירק חרבו וַיִלָחֵם באביהו, וַיֶרֶב בצרפת פרץ על פני פרץ ודרמים בדמים נגעו. אז נשבר לב הקיסר החסיד משנה שברון ויעזוב את היכלו ואת כסאו וַיְכַל בעצב ורגזה את טפחות ימיו על אחד האיים מֵאִיֵי רהיין על יד אינגעלהיים, ואז נלחמו האחים בני הקיסר איש באחיו על אודות המלוכה, נהרי דמי האזרחים נהרו בכל אפסי ארץ צרפת, ערי חמד היו לְשַׁמָה, מדינות עדינות ספו תמו מן בלהות, אין קץ לכל הרעות הנוראות אשר התחוללו בארץ באשמת האחים הנפשעים העריצים ההם. אחרי המלחמה האחרונה אשר נלחמו שלשה ימים רצופים אצל פֿאָנטענעל במדינת בורגונדיאַ נועצו האפרתים ואצילי הפֿראַנקען לבל יתנו עוד אנשי חיל להאחים ההם ולבל יעזרו להם עוד להפוך את ארץ חמדתם לקבר עולם ולשפוך את דמי אחיהם האזרחים כמים המֻגרים במורד אשר לא יֵאָסֵפוּ. אז חדלו האחים מעשות עוד מלחמה, ויחַלקו את ממלכת הפֿראַנקים ביניהם, היא המחלקה הנודעת בשם מחלקת ווערדון. במחלקה ההיא נפלה איטליא, בורגונדי ולאָטהרינגען ללאָטהאַר, וַיִכָּבֵד עוד גם בשם „קיסר“. פֿראנקיא המערבית (היא צרפת) נפלה לקארל הַקֵרֵחַ, ובגורל לודוויג האשכנזי נפלו כל הארצות אשר מִימִין לִנְהַר רהיין, גם שפייער, וואָרמס ומאַינץ. ועל פי המחלקה ההיא נפרדו האשכנזים מהצרפתים וַיֵחָצוֹ לשתי ממלכות עד היום זה.


342 §

במות הקיסר לודוויג החסיד, מֵתה עִמוֹ גם הצלחת היהודים וחרותם בצרפת, הן אמת כי גם קאַרל הַקֵרֵחַ לא שָנֵא את היהודים, ונהפוך הוא כי לפי הנראה יָרַש עוד מיהודית אִמו הכבודה גם את האהבה לעם ישראל השומר אמונים לאלהים ומלך, כאשר ידענו כי רוֹפְאוֹ היה איש יהודי ושמו צדקיהו ויאהבהו אהבה רבה, ומעת אשר ישב על כסא המלוכה בצרפת היה בחצרו עוד יהודי אחד ושמו יהודה אשר דָבַק בו עד מאד ואשר היה כלי חפץ שמעשהו בהליכות המדינה עד אשר קרא לו בשם „עבדי הנאמן“. ולפי משפט המלוכה היו ליהודים גם בימיו משפטי החרות ושווי הזכיות עם הנוצרים בד בבד. אך ראשי הכהנים שנאו אותם תכלית שנאה ויחפצו רעתם והוָתם. השונא הגדול מכלם היה ההגמון אמאָלאַ מעיר ליאָן תלמיד אַגאָבארד צורר היהודים וממלא מקומו. הוא נָחל מִמוֹרוֹ ומלמדו שנאה עזה לכל זרע ישראל, גם ירש ממנו את העצות והתחבולות איך ובמה להדפם ולרדפם ולהפילם במשואות ומהמורות בל יקומו. ואליו נלוה ההגמון הינקמאַר נשיא הדת בגלילות רהיימס וידיד הקיסר קארל, גם רודאלף כהן הראש (ערצבישאָף) בגלילת בורגעס, ועוד כהנים רבים שונאי היהודים. וכל הכהנים ההם נוסדו יחד וימתיקו סוד ויתיעצו על צפונותיהם להקטין את יְכֹלֶת הקיסר ולהגדיל את כֹּחַ הכהנים, לָשׂוּם מתג ורסן באף אנשי הרוח אשר פרצו גדר ללכת בשרירות לבם וראש דבר לְשַׁבֵּר את זרוע היהודים, לשדוד את חרותם ולהשפילם עד עפר. ויאיצו בהקיסר לתת עז ותעצומות להמשפטים ההם אשר חָרָצו, ויאמינו כי הוא לא יַמְרֶה את פיהם בעת רעה ההיא אשר גבורי הנאָרמאַנים פרצו בארצו וישללו שללה, ומה גם כי הם החליטו עוד כי רק בגלל אהבת הקיסר את היהודים היתה הרעה הגדולה ההיא. אך לא כאשר דִמו כן היתה! כי עוד לא נפל קארל בעיניו לשמוע בקול כהנים קנאים (פֿאַנאַטיקער) ורודפי בצע, ולא שעָה אליהם וַיַשְלֵךְ את כל דבריהם אחרי גוו, וַיְצַוֵם לנתק אגֻדתם ולשוב איש איש למקומו לשקוד על משמרת עבודתו. וגם אחרי כן בהתאספם שנית על פי מצותו בעיר פאַריז (בשנת ד“א תר”ו 826), לא הניח להם לעשוק את חֵרות היהודים וְלָשׂוּם עליהם עֹל ברזל כאשר אִוְתָה נפשם. אך אַמאָלאָ ומרעיו לא נחו ולא שקטו ויעירו ויעוררו את ראשי הכהנים ונשיאי הדת להחזיק דבריהם על הקיסר וּלְהַמְרִיצוֹ לקחת מהיהודים את משפטי החֵרות ולהכניעם כבימים הראשונים. ספרי השטנה אשר כתב אַמאָלאָ, מלאים הם חֵמה עזה ומרורות רעל על היהודים, כי דבר עליהם סרה ויתנם לפני עַם כבד עון, זרע מרעים ובנים משחיתים, זְעוּמֵי אֵל ומרגיזי ה‘. והנה אף כי בעת ההיא שָבוּ דבריו וספריו ריקם, אך מעט מעט פָּשה הרעל ההוא על ידי הכהנים ויתפשט בין הנשיאים והמון העם. וכאשר קרעו הנציבים מאת הקיסר את המדינות אשר הָפקדו עליהן, וישלטו שלטת בלי־מצרים ככל אַוַת נפשם, אז מצאו את היהודים תלאות נוראות ורעות עצומות, כי הכהנים רדפו אותם באף להשמידם מתחת שְׁמֵי ה’, והנשיאים העריצים התעמרו בהם באין מַפריע בסוּר יראת הקיסר מעל פניהם, והנה כה גָברה נקמת הכהנים וחמת אפם על היהודים עד כי כל כהן ראש אשר היה בעיר בעציערס הצית שלהבת שנאה בלבות ההמון בחג פסחם לְהִנָקִֵם ביהודים נקמת משיחם ונקמת דתם ואמונתם, וּמִדֵי שנה בשנה התנפלו אז הנוצרים על היהודים וַיַדוּ אבנים בם ויכום ויפצעום ועָשקו איש וביתו, גבר ורכושו. בעיר טוּלוּזע שָׂמוּ שרי העיר לְחק כי ביום חגם הגדול יבא ראש עֲדַת היהודים עד פתח בית תפלתם והשר יתן לו מַכַּת לֶחִי להשביעהו בחרפה נגד כל קְהַל הנוצרים. וכהן נוצרי אחד ושמו הוּגא חלה פעם אחת את פני שר העיר כי יתן אותו לתת מַכַּת לֶחִי ההיא ליהודי, וַיֵעָתר לו השר, ומִנִי אז הִכָּה הכהן בכל פעם את ראש קהל היהודים על הלחי עד כי במכה אחת נפל הַמֻכֶה מֵת ארצה –. אחרי שנים רבות בּוֹשׁוּ השרים ממעשה רצח הזה, ויקלו את ידם מעל היהודים וישימו עליהם מס תחת מַכּוֹת לֶחִי.

343 §

בימים ההם רגזה ותרעש איירופא ועמודיה התפלצו, כי מכל עבָרים הרגיזוה גוים עריצים, מָרֵי נפש ויודעי מלחמה. מפאתי תימן השתערו עליה הערביאים הפראים, מאפסי קדם הרעישוה הסלאַווים, וּמִצָפוֹן וְיָם התנפלו עליה הנאָרמאַנים העזים, ואחרי כן חָברו כֻלם יחד ויגיחו על הפראַנקים וישללו ארצותיהם וינַצלו עֹשֶר כבודם וכל חָסְנָם וִיקָרָם, ויהי כראות מלכי בית קארל כי קָצֹר קצרה ידם לגרש מפניהם צבאות בלע ההם, השיבו אל הנשיאים (ההערצאָגים והגראַפֿים) את כבודם הראשון ואת עזם ותעצומותיהם לבעבור יגַברו חיָלים לצאת בחרב לקראת האויבים העזים ההם להכותם אחור ולבָער אותם מן הארץ. והדבר הזה היה נסִבה כי הנשיאים ההם לקחו להם קרני ברזל ויהיו רֹדִים ושליטים במדינות אשר הָפקדו עליהן מטעם הקיסר, ולא שעו עוד אל הקיסר ולא עָבדו אותו כבימי קדם –. וכל מרבית בני לודוויג החסיד מתו פתאֹם, ואז נָסַבָּה כמעט כל מלכות קארל הגדול אל קארל הבריא (דער דיקע) [קארל הבריא ד“א תרל”ז–תרמ“ז 887–877], אך הוא היה חלש ורפה ידים וגם עצל וחסר לב, ובראותו כי אין בו כח לעמוד לפני הנאָרמאַנים במלחמה, התרפס ברצי כסף וַיִקֶן מידם שלום חרפה. ועל כן חרה בו אף הנשיאים והאפרתים ויתאספו יחד בעיר טריבוּר הסמוכה לנהר רהיין, ובחֶזקת היד העבירו הֶדֶר המלכות מעל הקיסר הזה, וישימו כתר מלוכה על ראש אַרְנוּלף גבור החיל בן אֲחִי קאַרל הבריא [ארנולף ד”א תרמ“ז–תרנ”ח 898–887]. אחרי הדברים האלה עזב קארל את היכל מלכותו וַיְכַל את שארית ימיו בבית מקלט רייכֿענוי על אִי נחמד בברֵכת באָדענזעע70. וארנולף ישב על כסא המלוכה ויעצור בעמו ברוח חכמה וברוח גבורה ויך את הנאָרמאַנים מכה נצחת ויכניעם עד כי לא יכלו לשאת עוד ראש. אפס כי מוּל גבורת הסלאַווים והאַפֿאַרים נשתה גבורתו, ועל כן קרא לעזרה את המאַגיאַרים או האונגאַרים מרי הנפש, פראים, רוכבי סוסים מהירים ונושקי רומי קשת, אשר ראשית מושבם היתה על הררי אוּראַל, ובימי ארנוּלף ישבו בארץ המישור על נהר דאָנוי בארץ הנקראת אוּנגאַרן על שמם. בגבורת ישע ימין האונגארים ההם וְאַרְפַּד נגידם, נשברה קרן האַפֿאַרים ויעזבו את ממלכות ארנולף או היו לו לעבדים. אך לא ארכו הימים והאונגרים נהפכו לארץ אשכנז לאויבים, ויהיו נראים למלכיה ושריה ולעם הארץ יתר הרבה מהאַפֿאַרים והסלאַווים. עוד בימי לודוויג הילד בן ארנולף [לודוויג הילד ד“א תרנ”ח–תרע“א 911–898] (אשר מלך בהיותו עוד ילד קטן ונקטף באבו בנסעו למלחמה על איטאליא) התנפלו האונגארים בארץ מלכותו וישימו מס על עם הארץ, גם חֲמַס ידיהם בארץ פּלסוּ עד מוֹת המלך האחרון הזה מבית קארל ולא הניח אחריו בן. ואז נועדו יחד גדולי אשכנז ובראשם נשיאי זאַקסען, פֿראנקען, לאָטהרינגען, שוואבען ובאייערען, ובעצת כֻּלם נבחר ההערצאָג קאָנראַד מפֿראַנקען לשֶבת על כסא המלוכה [קאנראד מפראנקען ד”א תרע“א–תרע”ט 919–911], והוא חדל מִשַלֵם מס להאונגארים. מימי הוַעד ההוא נבחרו המלכים בארץ אשכנז על פי אצילי העם ואפרתיהם, ובכל זאת בָחרו תמיד מזרע המלוכה, ורק לעתים רחוקות מאד נועצו כל האצילים והאפרתים לב יחד לבחור עליהם למלך איש זר אשר לא מזר המלוכה הוא.


344 §

בארץ צרפת (פֿראנקרייך) האריכו מלכי בית קארל ימים על ממלכתם יותר ממלכי הבית ההוא בארץ אשכנז, אפס כי סר עֻזָם מעליהם ולא עצרו כחַ לשׂום חחָם באף אצילי צרפת וּמִתְגָם בִּלְחָיֵי אפרתיה אנשי הזרוע ועזי הנפש. בימי קארל התם (דער איינפֿעלטיגע) [קארל התם ד“א תרנ”ח–תרפ“ט 929–898] אשר הורם על כסא המלוכה אחרי קארל הבריא, נשאו ההערצאגים והגראפֿים ראש, ותעז ידם על המלך התם והחלש ההוא ולא סרו עוד אל משמעתו, והתקיף מכלם הלא הוא הוּגא מפאריז, שם משטרו על המלך ההוא ויהי בידו כחֹמר ביד היוצר וכגרזן ביד החוצב, עד כי לאחרונה הִצְמִית בבית האסורים את חייו וישם עליו משמר כעל אחד מִדַלַת בני העם, אך בכל זאת לא הרהיב הוּגא בנפשו עז לָשׂוּם כתר מלכות בראשו כי ירא פן יחטא בזה לחֻקי תורתו ומשפטי דתו. והנה אף כי קצרה יד המלך קארל לעצור בבני עמו בעז מלך וגבורת שלטון, בכל זאת הרגיע ליושבי ארץ ממלכתו ולא נתן את הנאָרמאַנים השודדים לבוא ולשחת את הארץ בחמס ידיהם, כי הוא בתמתו וישרת לבבו נתן לראָללאָ ההערצאָג אלוף הנאָרמאַנים ארץ רחבת ידים, (הנקראת מני אז והלאה נאָרמאַנדיא על שם הנראמאנים) לְהֵאַחֵז בה הוא ובני עמו ולסחור אותה ככל אַוַת נפשם, רק אם יֵאוֹתוּ כי מלך צרפת יהי אלוף לראשם ונגידם, גם יעזבו את דתם המתהללת באלילים ויבואו במסורת דת הנוצרים, ובכל עת אשר תקראנה מלחמה יעזרו לצרפת להלחם באויביה –. והנאָרמאנים אשר יתרון הכשר להם להביא לבב חכמה ולקנות דעת ומזמה, מהרו וימירו את שפתם בשפת צרפת, ואת מנהגיהם ודרכי חייהם במנהגי בני צרפת והליכות דרכיהם, בחריצות ידם חִדְשׁוּ ערי חֹרב בארץ אחֻזתם ההיא, שֹׁמְמוֹת ראשונים קוֹמֵמוּ, וַיְשׁוֹבְבוּ נתיבות לָשָׁבֶת, גם הצליחו את ארצם על ידי עבודת האדמה ועל פי חֻקים ישרים ומשפטים צדיקים אשר יעשה אותם האדם וָחַי בהם –. אחרי קארל התם, מלכו עוד שני מלכים בצרפת ממלכי בית קארל, אך סר צִלם מעליהם, נָשְׁתָה גבורתם וילכו הלוך וָדַל מיום ליום, עד כי לאחרונה לא נשאר בידם כי אם השלטון על עיר ליאָן ובנותיה, ויתר ערי הארץ נפלו בידי אלופי הצרפתים ואציליהם בעלי האגרוף ואנשי הזרוע. אחרי מות המלך לודוויג החמישי [לודוויג החמישי ד”א תשמ“ו–מ”ז 987–986] אשר לא הניח אחריו בן יורש העצר, התחזק אחד מאלופי צרפת ושמו הוּגָא קאַפעט בן הוּגָא מפאַריז ויורשו [הוגא קאפעט ד“א תשמ”ז – תשנ"ו 996 – 987], וַיַסֵב אליו את המלוכה. לשוא התאמץ קאַרל מלאָטהרינגען לְהִלָחֵם בו על דבר המלוכה אשר יאתה רק לו על פי משפט הירושה, כי הוּגא קאפעט תפש אותו בכפו ויצמות בבור השבי חייו, גם הפגיע בו וימיתהו, וַיֵשֶב על כסא צרפת באין מפריע עוד.


 

II. נאָרמאַנים ודאֶנים (Норманнъ и Датчане)


345 §

יושבי חֲצִי הָאִי סקאַנדיאַנאפֿיע (Скандинавія)71 הם חטֶר מגזע הגערמאנים, שָׂפָה אחת, דת אחת, וַהֲלִיכָה אחת להם. כמוהם שאפו תמיד רוח החֹפש והדרור, כמוהם נכספה גם כלתה נפשם לעשות גדולות ונפלאות, וכמוהם התאוו תאוה להתהלך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר. הם נפרדו לשבטים רבים ולמשפחות שונות, גם למדו ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, וכל ישעם וכל חֶפצם לעשות מלחמות ונקמות באויביהם, לצוד ציד חיה ועוף, גם לשלול שלל ולבוז בז בארצות נכריות, ואת עבודת האדמה ותרבות מקנה הצאן והבקר עזבו בידי עבדיהם. הם אהבו משתה תמיד, בשיר שתו יין, וישמחו אלי גיל בכל עת אשר שבתו מעבודת המלחמה והציד. אך כגֹדל חשק לבבם לחיות חיי שעשועים וחיי שמחות וגיל, כן גָדלה אַוַת נפשם גם לָמות מוֹת גבורים על מרומי שדה מלחמה. אמונה אֹמן (טרייע) היתה ראשית צדקתם, ואהבה טהורה למלאכת השיר והמליצה היתה ההרגשה היקרה האחת אשר נוססה בלבות האנשים העזים ההם אשר לא ידעו כל רגש יקר ונעים זולתה. בשירי גבורים מלאים רוח עצבת, והגדות מלאות רגשי עֹז ותעצומות, הללו את אבותיהם הראשונים ואת עלילותיהם וגבורותיהם. הם התגודדו גדודים גדודים וירחיקו נדוד לכל ארבע רוחות השמים, ואת חיי רוחם וכל חפציהם הפקידו באניות קלות העוברות ארחות ימים סֹערים על פני גלי זעם ומשברי קצף. בְּתֹר נאָרמאנים באו על חֻפי ים הצפוני לפלס חמס ידיהם בארץ, וּבְתֹר דאֶנים התנפלו במאה התשיעית והעשירית בענגלאנד וישללו בה שלל רב, גם שָׂמוּ עליה מס כָּבֵד הנקרא דאַנעגעלד, בגלל הַחֹק אשר היה בחצי אי סקאנדינאפֿיען כי רק הבן הבכור ירש את כל נחלות אבותיו ואת כל נכסיהם, וליתר הבנים אין חלק ונחלה בכל אשר לאבותיהם, גם בגלל ארצם אשר איננה פֹרִיָה וּבְמִסְכֵּנוּת יאכלו המון יושביה לחם עצָבים, עזבו הבנים הצעירים את ארץ מולדתם ויהיו נודדים בארצות אחרות לאסוף הון ולצבור כסף בעשק וחמס, או ירדו הים באניות איבה לשלול שלל. ומיום ליום גברה התשוקה בלבות יושבי חצי האי ההוא לעבור בארצות רחוקות למלאות בתיהם כל הון יקר ונעים. גם אַוָתָם העזה לעשות גבורות ונפלאות כאחד הגבורים אשר שְׁמָם מְרוֹמָם על כל תהלה, הִרְהִיבָה בלבבם עֹז להרים פעמיהם לארצות רחוקות ולהשליך נפשם מנגד לעשות להם עשֶׁר, יְקָר וגדולה ותפארת. כל איש אשר שָׁב לביתו בהון וָעשֶׁר ובכסף וזהב, היה נכבד מאד בעיני כל עַם הארץ, וכל המשוררים שָׁרוּ לו שירי כבוד ותהלה. גדודי הסקאַנדינאפֿים ההם אשר התמכרו לעבור ארחות יַמִים, נקראו בשֵם „וויקינגער“ והגדודים אשר נשאו את רגליהם ללכת אל ארצות רחוקות ביבשה, נקראו בשֵם „וואַרינגער“ (Wäringer או Varinger).


346 §

במאה התשיעית לספירת הנוצרים, מצאו הסקאַנדינאפֿים (הנאָרוועגים) את אִי איסלאַנד וישבו שם. האִי ההוא מכֻסה בשלג ורגבי קֶרח במַרבית ימי השנה, הָרֵי שרֵפה (פֿייערשפייענדע בערגע) ירגיזוהו פעמים רבות במבול אש אשר יריקו מקרבם, מַעיני מַיִם חַמִים יִמָצְאוּ שם במספר רב, והטבע הרבה לְפָאֵר את הָאִי ההוא במַחזות יקרות מחמדי בת עין. ולא ארכו הימים עד אשר פָּרַח אִי אִיסלאנד וַיְהִי יְפֵה נוֹף בחריצות ידי הסקאנדינאפֿים. דת אבותיהם ושפתם וכל חֻקיהם ומנהגיהם מצאו קן להם באי ההוא, ועוד במאה העשתי עשרה כאשר באו הנוצרים לגור שם, מצאו שמה הַשְכָּלָה וסדרי ישוב טובים וישרים, ועל כן נמשכו שם ימי דת האלילית יותר מבשאר ארצות גוים. גם המליצה והשיר המיוסדים על אדני עבודת אלילים בימי קדם ההם, האריכו ימים על האי ההוא יתר הרבה מיתר גויי הארצות עובדי אלילים. את לֵילוֹת החֹרף הארוכים מאד, הקצירו יושבי האי ההוא בספורים והגדות אשר נחלו מאבותיהם, ובשירי גבורים עתיקי ימים ומלאים פלאות נשגבות, הצהילו את רוחם וישמחו את לבבם על האדמה ההיא הלוטה בערפלי עלטה וספונה בשכבת הקרח והרי שלג כל ימי החֹרף. מילדי האי ההוא היו מרבית המשוררים (Skalden) אשר גם בהיכלי מלכי הנוצרים אשר מלכו בסקאַנדינאפֿיע, סִפרו את דְבר גבורות גבורי בני עַמָם בימים הראשונים וְחִין ערכם ועזוז נוראותיהם, ועל האי ההוא נאספו ההגדות העתיקות ומשלי הדת הסקאנדינאַפֿית בשני ספרים הנקובים בשם ספרי עדדא (ספרי חכמה) –. הנאָרמאַנים יושבי אִיסלאַנד מצאו באחרית המאה העשירית לספירת הנוצרים את גראֶנלאַנד (Гренландія) ויכוננו שם מושב. ולפי עֵדות סופרים רבים ונאמנים ידעו הנאָרמאַנים גם את ארץ החדשה אַמעריקאַ אשר פיהם יקבנה בשם ווינלאַנד על שם זמורות גפן היין אשר גדלו שם פרע, אך ברבות הימים נשכח שם הארץ ההיא וזכרה עד אשר מצא אותה הספן הגדול קאלומבוס –. בעת ההיא לחמו הנארמאנים הנקראים וואַראֶגער (וואֶרינגֶער) עִם עַמֵי הפֿינים והסלאַווים היושבים על חוף ים הקדמוני (אָסטזעע), ואז שלחו הסלאווים הפראים והפרועים במדותיהם מלאכים אל הרוסים, שבט אחד משבטי הווארַאגֶער, ויחלו את פניהם לבוא ולרשת את ארצם גם לשלוט בהם כְּאַוַת נפשם. „ארצנו טובה היא וּפֹרִיָה“, אמרו הסלאווים אליהם, „אך צלמות ולא סדרים בה, ואפס עָצוּר וְעָזוֹב בתוכה, על כן בואו נא אלינו ומשלו בנו ואנחנו נסור אל משמעתכם כעבדים נאמנים אל אדוניהם! – “. הרוסים שמעו בקולם ויבואו ויירשו להם את ארץ הסלאווים, והנשיא הגבור אשר מָשָׁל אז על הרוסים, הלא הוא רוריק, אִוָה את עיר נאָווגאָראָד למושב לו, ומשם משל ממשל רב בשנת ד“א תרכ”ב.862 על רבבות אלפי הסלאווים ועל בני עמו ושבט נחלתו, ומחלציו יצאו נשיאים גדולים אשר נמשכה ממשלתם עד אחרית המאה השש עשרה לספירת הנוצרים, אך הם החליפו את שפתם ואת דרכי חייהם בשפת אזרחי הארץ ההיא מעולם ובדרכי חייהם, וברבות הימים נבלעו בתוך המון הסלאווים הרבים והעצומים עד כי שכחו את ראשית מוצאם ואת הנארמאנים צור מחצבתם גם את סקאַנדינאַפֿיע מַקֶבֶת בּוֹר נֻקרו. בני רוּרִיק הֶעתיקו את כסא כבודם מנאָווגאָראָד אל עיר קיעוו, ובחֶזקתם ועזוזם עברו ארחות הנהר הגדול נְהַר דניעפער ויחרידו את ממלכת ביצאַנץ, ומלך קאָנסטאַנטינאָפעל היה להם למס עֹבֵד ימים רבים. גם את מלכי (Хазары) הכוזרים הכניעו תחת ידם, ותחת אשר עד הימים ההן לקחו הכוזרים מס מכל שבטי העמים היושבים בארץ המערב, היו להם למס לבני הרוסים. ויתר דברי ימי נשיאי רוסיא ההם, נספר במקום שידֻבר בהם, ועתה נשובה נא אל הנאָרמאַנים והדאֶנים. רֻבֵּי עַמֵי הנארמאנים התמכרו לדת אבותיהם וַיִצָמְדוּ לעבודת אליליהם וימאנו לשוב, ואף כי עוד בימי לודוויג החסיד הֵרִים אַנסגאַר הבישאף הראשון בעיר האמבורג את פעמיו אל הנארמאנים הסקאנדינאפֿים ויוכיחם בדברים נמרצים להשליך את דתם המתהללת באלילים ולהמיר אותה בדת הנוצרים, וגם אחרי כן שֻלחו עוד שליחי הדת (מיסיאָנאֶרע) אליהם מעיר באעמען, בכל זאת עברו עוד מאתים שנה עד אשר עזבו הסקאנדינאפֿים את דתם, דת אדין, וימירוה בדת הנוצרית. כי הם היו דבקים מאד בדת אבותיהם ובמשלי אליליהם אשר בהם משֻלבים דברי ימיהם ותולדות גבוריהם ודרכי חייהם מימים קדמונים, ועל כן הקשו את ערפם ויאטימו את אזניהם ולא שמעו ולא האזינו אל כל דברי השלוחים הנוצרים אשר דברו אליהם יום יום לנטוש את דתם ואת אליליהם, ובחרות אפם בם גם בהאמינם למצוא חן בעיני אליליהם ולהפיק מאתם רצון, הרסו את בתי תפלות הנוצרים, ערו ערו עד היסוד את כל בתי מקלט נזיריהם, ואת כהניהם רצחו וישפכו את דמם כמים סביבות מזבחותיהם בבתי תפלותיהם.


347 §

הנה נא ידענו כי הדאֶנים הִשְׂתָּעֲרוּ על ארצות רבות וַיָשֹׁסוּ את יושביהן, אך יותר מכלן נאנחה ארץ ענגלאנד תחת ידי השודדים ההם. כי בימי מלכי בית עגבערט החלשים וחסרי חיל, התנפלו הדאֶנים בענגלאַנד וּכְשֹׁד מִשַׁדַי שדדו את כל מחמדיה ולא השאירו מחיה בכל עריה הבנויות על חוף הים, גם את לאָנדאָן עיר הבירה שללו וַיָבוֹזוּ וַיְנַצְלוּ אותה, ועוד הוסיפו להרע ולהשחית את הארץ ההיא ויהרסו את בתי תפלותיה אשר נבנו בימים ההם, ויחריבו את בתי מקלטה, ויחתרו בכל עֹז לשרש את דת הנוצרית מתוך יושבי הארץ. גם אַלפֿרעד הגדול לא יכול לעמוד לפניהם, ובתגרת ידם הורַד מכסא מלכותו ויהי נע ונד בארץ ימים רבים, עד אשר חבל תחבולות רבות ויעש גבורות עצומות בשקידה נפלאה מאד, ועל ידיהן הצליח להכות את הדאֶנים אחור ולשוב על כסא מלכותו, ומני אז לא נועזו עוד הדאנים לבוא בגבול ענגלאַנד לשלול שלל כבראשונה. גדודים אחרים מבני הדאֶנים נכנעו תחת יד אַלפֿרעד ויקבלו את דת הנוצרית, ועל כן הניח להם אַלפֿרעד לשבת בנאָרטהומבערלאַנד72. ואחרי אשר גרש אלפֿרעד את אויביו מפניו התנדב להשכיל להיטיב לבני עמו, להדריכם בדרכי יֹשֶר ומעגלי צדק. כהמלך קארל הגדול, הגדיל גם הוא לעשות בארץ מלכותו, הושיב שרים ושופטים ישרי לב בכל ערי המדינות, הקים בתי ספר ללמד בהם את בני הנעורים ארחות חכמה ודרך תבונות, בנה בתי תפלות לבני דתו וְעַמוֹ, חִיָה את עבודת האדמה ויאדירה, אסף את שירי הגבורים אשר שרו הזאקסען האנגלים בדורות קדומים, והוא בהודי וכבודו ובעצם ידו העתיק לשפת ארצו את ספרי החכם באָאֶטהיוס, את ספרי אויגוסטינוס (אויגוסטינס בעקעננטניסע) ואת ספרי דברי הימים אשר כתב אָראָזיוס הכהן הספרדי ועוד ספרי חכמה רבים כאלה, גם קרא אליו חכמי לב מילדי בני ארצו ומארצות אחרות וישם המשרה על שכמם להפיץ את ידיעת דברי הימים, את ידיעת מֶחקרי ארץ (געאָגראַפֿיע) ואת חכמת החשבון והמדידה בתוך ארץ ממשלתו. סוף דבר כי כגֹדל המלך הגדול הזה בשדה מלחמה, כן גָדַל גם בממלכתו פנימה בהשכילו את בני עַמו וּבְהַפְרוֹתוֹ יֶשַע בכל ערי ארצו ובכל נוֹף ופלך. בענינים גדולים הנוגעים לטובת העם, המתיק עצה עם אצילי הארץ ואפרתיה, ויט אֹזֶן קשבת לעצתם. הוא היה לִמְשֹל בני העם לבל יפזרו הון ולבל יאכלו מעדנים וישתו ממתקים ולא יפיקו נפשם לתענוגות בשרים, כי גם הוא לא פזר הון ולא הֶעלה על שֻלחנו מעדני מלך, רק חָיָה כְּחַיי אחד העם בביתו וגם בלכתו בדרך, וכל מעשיו היו במשטר וסדרים. אך בימי יוצאי חלציו הוסיפו עוד הדאֶנים להרגיז את ענגלאנד ולפרוץ בה פרץ, כי הם התחברו אל עַמֵי השאָטטים והקעלטים וכלם כאחד הריקו חרבותיהם על הזאקסען האנגלים לשבר את זרועם ולהשאות את כסא מלכותם גלים נצים. אפס כי אַטהעלסטאַן מלך ענגלאנד, איש גבור מלחמה, חשף את זרוע עזו ויך את המתקוממים ההם מכת בלתי סרה על יד ברוּנאַבורג. רבבות חללים הפיל על מרומי שדה קטל, שבעה נסיכים מבני הדאנים גם חמשה מלכים ממלכי הקעלטים הכריע לטבח ביום קרב ומלחמה, ביום הרג רב ההוא. על אודות הנצחון הנפלא ההוא שרו משוררים רבים מילדי האנגלים, גם משוררים מהֻללים מבני הסקאַנדינאפֿים בשם בארדען. ואחרי מות אטהעלסטאן ישב עדמונד בנו על כסאו אחריו, וגם הוא היה גבור משכיל ובעל מלחמות, ויפל אימתו ופחדו על המתקוממים עד כי לא יכלו להרים עוד ראש. אמנם המלכים אשר מלכו בארץ אחרי עדמונד, היו חסרי לב וחדלי כח, ולא קרעו את סְגור עיניהם לראות את הנולד, ועל כן הביאו על ממלכתם תלאות נוראות ומצוקות איומות. בימי המלך עטהעלרעד השני, הוסיפו הדאנים היושבים בנארטהומבערלאנד להרים קרן ולהעיז פניהם נגד הזאקסען האנגלים, גם שאפו תמיד לאכול עוד ולחלק שלל אדוני הארץ ההיא כאשר הסכינו לעשות כן בימים הראשונים, עד כי חרה בהם אף הזאקסען האנגלים ויקומו עליהם בחרב, ובלילה אחד רצחו אותם לאלפי אלפים. הרצח הנורא ההוא עשה לו כנפים ויעף עד דענעמארק, ויהי בהשמע הדבר למלך הדאנים, הלא הוא סיענאָ המכונה בשם „איש מצליח“ (דער גליקליכֿע) אשר לכד לפני ימים מעטים את נאָרוועגען ויספחה אל דענעמאַרק ארץ ממלכתו, רָגַז מאד על הרצח ההוא, גם שמח במצאו את התואנה אשר הוא מבקש מימים רבים להתנפל בארץ ענגלאנד בחרב ולשלול שללה וּלְנַצֵל אותה כבימי קדם, וחפצו בידו הצליח כי שׂם שׁמוֹת בארץ ההיא וַיְמַלֵא את אוצרותיו זהב וחמדת כל סגלה מהשלל הרב אשר שלל שם, ולא נח ולא שקט עד אשר שָׂם את ממלכת ענגלאנד הדום לרגליו, והמלך עטהערלאנד נס מנוסת חרב את נאָרמאַנדיאַ, ועל כסא מלכותו ישב בן סוּענאָ הלא הוא קאוינט הגדול [קאוינט הגדול ד“א תשע”ז–תשצ“ה 1035–1017], ויחבר את ענגלאנד אל דענעמאַרק ואל נאָרוועגען וימלוך על שלשתן יחד. אחרי מות קאוינט הגדול ובניו, צלח עדוּאַרד [עדוארד ד”א תשע“ד–תתכ”ו 1066–1014], נצר מגזע מלכי ענגלאנד, לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה אחרי עשות תחבולות נפלאות ומזמות רבות ומלחמות עצומות. האיש עדוארד הזה נעצר בנארמאנדיא כל הימים אשר מלכו הדאֶנים בני הנֵכר בענגלאנד, ויאהב מאד את הנארמאַנים הצרפתים, ויבחר בדרכיהם ובמנהגיהם וַיִצַמֵד לכל הליכותיהם, וגם אחרי כן בשבתו על כסא המלוכה בענגלאַנד, היה כל ישעו וכל חֶפצו לטעת את הליכות הנאָרמאַנים וכל דרכיהם ומנהגיהם על אדמת ענגלאַנד, ובלכתו ערירי ולא היה לו בן יורש עצר, צוה לפני מותו להושיב על כסאו אחריו את ווילהעלם בן ראָבערט נשיא (הערצאָג) נאָרמאַנדיאַ. אך בני ענגלאנד לא אבו ולא שמעו לו להמליך עליהם מלך מעם אחר, ומה גם כי עוד לא נכרת איש מבית מלכיהם הראשונים, ובעצת כולם שמו כתר מלכות בראש האַראַלד איש החיל. אך ווילהעלם מנאָרמאַנדיאַ היה כביר כּחַ ואיש מלחמות, ויגמור אֹמֶר לקחת את נזר מלוכת ענגלאנד ביד חזקה ובזרוע נטויה, ויבחר לו ששים אלף גבורים מגבורי הנאָרמאַנים ויבוא בשערי ענגלאנד ויתגר מלחמה בהאַראַלד, במלחמה ההיא נפל האַראַלד שדוד, כי חֲלָפוֹ חֵץ שָׁנוּן מאיתן קשת הנארמאנים, גם מבחר בחורי ענגלאנד ואצילי בני עמה נפלו לפי חרב ביום עֲבָרוֹת ההוא, והמלוכה נָסַבָּה לווילהעלם, ומן הוא הלאה נקרא בשם „לוכד ארצות“ (דער עראָבערער), ויקשה מאד את ידו על האנגלים וירועם בשבט ברזל. את שפת הצרפתים (שפת ארץ מולדתו) שָׂם לשלטת בענגלאַנד, את נכסי עשירי העם לקח בזרוע ויתן אותם לְפָרָשָיו בני הנאָרמאַנים אשר עזרו לו במלחמותיו, את אנשי צבאותיו הֶעשיר עֹשֶר גדול מכסף ענושים וזהב חמסים אשר לקח מאת אצילי בני האנגלים, ואת פקודות הכהנים ומשרותיהם (אשר על פיהן יש לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָהָב יָזֹקוּ), שׂם על שכם אוהביו ורעיו הנאמנים, ואת חקי ענגלאנד וכל משפטיה הישנים, הָפַךְ מִשׁרֶשׁ בְּעצֶם ידו, ועל מְעִי מַפַּלְתָּם נָטַע את חֻקֵי נאָרמאַנדיא וכל משפטיה –.


348 §

ימים מעטים בטרם נקרו ויאתיו כל הקורות ההן לכד ראָבֶּערט גואיסקאַרד („בעל מזמות“) את מרבית ארץ איטליא התחתונה, והאיש ראָבערט היה יפה תאר ויפה מראה, גבור חיל ובעל מזמות, וגבורתו ומזמותיו הרבות עמדו לו ללכת מחיל אל חיל ולעשות לו שֵׁם בגבורים. אחרי לכדו את ארץ רבה ההיא, לקח לו שֵם הכבוד נשיא אַפוליען וקאַלאַבריען, ובאַות נפשו הִרְכִּיב את הפאַפסט להיות אַלוּף לראשו ולסור אל משמעתו –. ובאָעמוד בְּנוֹ הגבור, הרחיב עוד את גבול איטאליא אשר לכד אביו, כי תפש עוד ערים חדשות ויספחן אל איטאליא, ובעת ההיא לכד גם ראָגער אֲחִי ראָבערט [ראגער השני ד“א תת”צ–תתק"ד 1154–1130] ערים בצורות מידי הערביאים, הלא הן פאלערמה ומעסינה המתנוססות על אי סיציליא, גם את כל הָאִי ההוא ויתר עריה לכד בחרבו הקשה. אך עד מהרה כָּבָה נֵר ראָבערט וְאָבַד נִירוֹ וְאָפֵס עוד עָצוּר וְעָזוּב בָּאֲרָצוֹת אשר לכד, ואז קם בן אחיו הלא הוא ראגער השני, ויחבר את אי סיציליא אל איטליא התחתונה, ועל פי מצות הפאַפסט מָלַך על שתיהן יחד, וַיְיַסֶד את מלוכת נעאַפעל וסיציליא. לרגלי החֻקים והמשפטים הישרים, ורגלי ההשכלה והמדעים אשר פרחו בעיר זאַלערנה ואַמאַלפֿי, ולרגלי עבודת השדות והגנים, המסחור וכל מלאכת עבודה, רָמָה קֶרן נעאַפעל בכבוד, והממלכה החדשה הזאת פרחה כגפן ויהי כזית הוֹדָהּ, אך יפעת הארץ ההיא, ארץ התימן, אֲבִיב עולמים השורר בה בַּהֲדַר חמדתו, אדמתה המאֻשרת הנותנת מעדני מלך וכל פרי הלולים המשמחים אלהים ואנשים, הִשְׁחִיתוּ את דרכי הנאָרמאנים היושבים בתוכה, כי שָׁמְנוּ ויבעטו, עָשׂוּ פִימָה עֲלֵי כָסֶל, ויבערו ויכסלו ללכת ארחות עקלקלות –. חמשים ושש שנה מלך ראגער ויוצאי חלציו אחריו בארצות החמודות והיקרות ההן, אך מקץ הַשָׁנִים ההנה נָסַבּוּ ותהיינה למלכי בית האָהענשטויפֿען למורשה כאשר נספר במקום שידֻבּר בהם.


 

1. מלכי אשכנז הזאַקסים (ד“א תרע”ט–תשפ"ד 1024–919 )

Саксонскій императорскій Домъ


349 §

אחרי מות המלך האחרון ממלכי הקאַראָלינגים בארץ אשכנז (ד“א תרע”א 911), התאספו נשיאי האשכנזים למתּיק סוֹד וּלְהִתְיָעֵץ את מי יבחרו עליהם למלך מקרב אחיהם, ואחרי הִתְוַכְּחָם ימים אחדים אודות הדבר הגדול הזה, נועצו לב יחדו להמליך עליהם את קאָנראַד נְשִיא פֿראַנקען, איש משֻבּח וּמְפֹאָר, גבור חיל, הולך במעגלי צדק וכל מעשהו באמונה, אך בְשֶׁבֶת המלך הזה על כסא מלכותו, בגדו בו נשיאים אחדים ויתנו לו כתף סוררת, כי גַאֲוַת לבם לא נתנה אותם לְלַמֵד עליהם אַלוּף לראש את האיש אשר זה מעט היה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכָּם, ועל כן נלחץ המלך החדש לשלוף חרבו מתערה ולעשות מלחמה בסוררים ההם, ומה גם בהיינריך נשיא זאקסען אשר היה אויבו בנפש ובמלחמות תנופה נלחם בו בלי הפוגה. ולמען תֵּת פחדו על השרים הסוררים ההם, צוה המלך להמית בחרב את הגראַף ערכאַנגער ואת הגראף בערטהאָלד ראשי המורדים. אחרי הַכְנִיעוֹ את אויביו תחתיו, ואחרי הַרְגִיעוֹ את ארץ אשכנז וישם בה סדרים ישרים וחֻקֵי חיים, נפל למשכב וַיַחַל את חָליו אשר מת בו. ולפני מותו עשה מעשה צדיק וחסיד, כי הסיר את עטרת ראשו ברצונו הטוב ויתן אותה אל איש מלחמתו ואויבו בנפש, הלא הוא היינריך נשיא זאקסען, בְּיָדְעוֹ כי הוא יצלח למלוכה יתר הרבה מבערהארד אָחִיו (אשר לו משפט הירושה לָשֶׁבֶת על כסא מלכותו אחריו), כי עז בידו לְרַד לפני אויבי אשכנז, וגבורה וחסד בימינו להצליח את האשכנזים לאורך ימים. ויקרא אליו את עבערהאַרד אָחִיו ויאמר אליו: „הנה נא ידעתי כי אנחנו בני הפֿראַנקים כבירי כחַ ובידנו עָרֵי מבצר וגבורי מלחמה רבים ועצומים, אך בכל זאת יתר שאת להיינריך נְשִׂיא זאקסען עָלֵינוּ בחכמה, בְּעֵצָה, בתחבולות ובהליכות המלוכה, על כן קח נא את עטרת המלוכה, את הנזר ואת העדות והביאה אותם להיינריך וְהַמְלִיכֵהוּ על ארץ אשכנז תַּחְתָּי, וּשְׁלוֹם אמת יהיה בינך ובינו כל הימים, ואל כל נשיאי ארצנו תאמר כי קאָנראַד ההולך למות מחלה את פניהם לתת הוד מלכות להיינריך נשיא זאקסען לטוב להם – “. אחרי הדברים האלה גוע קאָנראַד וימת בשנת ד“א תרע”ח 918, וזכרו לברכה בפי כל האשכנזים. ועבערהאַרד אָחִיו שָׁמַר את מִצְוָתוֹ ויקח את הנֵזר והעטרה וכל עֲדִי המלוכה וילך אל היינריך נשיא זאקסען להמליכו על האשכנזים. ויהי בבואו אל היכל הנשיא ההוא, לא מצא אותו בביתו, כי היה אז בשדה לָצוּד צפרים, ועל כן כִּנוּהוּ סופרי דברי הימים ההם בשם „צוֹדֶה צפרים“ (פֿאָגעל־שטעללער, Цтицелевъ), ובשובו לביתו הָכְתַר בכֶתר המלוכה, וכל האשכנזים שמחו לקראתו, כי היה איש־מופת, אמיץ לב בגבורים, חכם מחֻכּם, אוהב צדקה ומשפט ויראת אלהים היא אוצרו.


350 §

כשׁבת המלך היינריך על כסא מלכותו [היינריך הראשון ד“א תרע”ט–תרצ"ו 996–919], חשף את זרוע עֻזו ויעש ישועות בקרב הארץ. את ממלכתו הגדיל וַיַאְדִיר, גם הרחיב את גבולה קֵדמה, צָפוֹנָה וָיָמָה. בפאת קדמה בנה את המבצר הנקרא בשם ווייסען לעצור בעד הסלאַווים מֵהִתְפָּרֵץ בארץ ממלכתו, בפאת צפונית יָסד את שלעזוויג לָשוּם בריח ודלתים להדאֶנים השוללים אשר שטפו עברו בכל שנה בארץ אשכנז לשלול שלל, ובפאת הים סָפַח את לאטהרינגען לארץ אשכנז כבראשונה. גם על הווענדים המתבודדים בגבול ארצו קדמה, פַָּקַח את עיניו וַיַמְרִיצֵם לעזוב את אליליהם ופסילי עֲצַבֵּיהֶם וַיַדְרִיכֵם בדרכי האשכנזים הישרים עד כי נהפכו לאנשים אחרים, נפלאים מעשי הקיסר הזה, אך נפלא מכֻלם הוא דְבר גבורתו להכניע את המאַגיאַרים (האוּנגאַרים) תחת ידו. כי המגיארים הפראים והשודדים פרצו בכל שנה באשכנז וישימו בה שַׁמוֹת ושערוריות: בָּזְזוּ את עשתרות צאן האשכנזים ואת עדרי בקריהם, שָללו את הונם ורכושם, השחיתו את יְבול השדמות בשעטות פרסות סוסיהם ולא השאירו כל מחיה בארץ, אנשים נשים וטף לקחו בשביה, גם דמים רבים שפכו בעברת זדונם ואין מידם מציל, כי מי יעמוד לפני משחיתים נוראים מהררי טרף כמוהם? ולפני גבורתם השובבה והאיומה מי יתיצב?. וכראות היינריך כי אין בו כחַ לְשַׁבֵּר את זְרועות השודדים הנוראים ההם, כרת עמהם ברית שלום על מֶשֶךְ תְּשַׁע שָׁנִים וַיֵט שכמו לשאת את המס הכבד אשר שָׂמוּ עליו במחיר השלום ההוא. אך במשך השנים ההן עשה היינריך חיל, הרים מבני האשכנזים גבורי כחַ ואנשי חיל וַיְלַמְדֵם מלחמה, בנה מבצרים רבים חזקים ובצורים מאד וישם בהם כלי מלחמה לרוב, וברבות הימים רחבו המבצרים ההם ונסבו ויהיו לערים גדולות, ועל כן קראו חכמי הדורות את היינריך בשם „בּוֹנֶה ערים“. ויהי כי הקיפו תשע שְׁנוֹת הַשָׁלוֹם, בָּטַח היינריך ברוב מִבְצָרָיו וּבְפָרָשָיו ואנשי חילו הגבורים, וַיְמָאֵן לתת עוד להמאַגיאַרים את המס אשר נטלו עליו, וַיְהָתֵל במלאכיהם שרי המס וַיָעַט בהם. לדבר הזה חרה אף המאַגיאַרים עד להשחית ויזעיקו את בחירי גבוריהם ויעלו כשואה בארץ אשכנז ויערכו על היינריך מלחמה, אך היינריך התגבר עליהם ויך במשמניהם מכה נוראה מאד, וישחקם כעפר על פני רוח, וַיַרְקִיעֵם וידיקם אצל מחוז מערזעבורג, ותשקוט הארץ כל ימי היינריך, והמגיארים לא נועזו עוד להציג כף רגלם בארץ אשכנז. והיינריך הִשְכִּיל מאד לעשות וַיְחַבֵּר את כל ארצות אשכנז הנפרדות, לממלכה אחת תחת שבט מלכותו, אך אל החקים והמשפטים אשר לכל שבט ושבט, לא שלח את ידו. אחרי הדברים האלה גוע הקיסר היקר הזה וימת.


351 §

אחרי מות היינריך הראשון, מלך אָטטאַ בְּנו, והאשכנזים כִּבדוהו בשם אָטטאַ הגדול [אטטא הגדול ד“א תרצ”ו–תשל"ג 973–936]ֹ. הקיסר הזה יצא בעקבות אביו ולא הטה אֲשֻׁרָיו מִנִי ארחותיו במשפטי המלוכה, אך היה גדול ממנו במאד מאד! הוא הִתְעַתֵּד מֵרֶחֶם מאת אביר הטבע להיות שַׁלִיט ומושל באדם, הוד מלוכה הוּצַק על מְרוֹם מִצְחוֹ, יראת הכָּבוד רָחפה על הדרת פניו, וּמִבָּבוֹת עיניו שביבי עֹז וזיקי גבורה הִתְמַלָטוּ. הוא היה מלך אביר, מלך עזוז וגבור, מלך חכם ונבון, וּמַפליא לעשות. בְּגֹדֶל זְרועו הִשְׁפִּיל גַאֲוַת עריצים, וזרוע רָמָה גָדַע, אך לֵעֲנָוִים וישרי לב נתן יְקָר וגדולה וישביעם רצון. הוא שָׂם כל מַעינָיו לעשות משפט וצדקה בארץ, וַיְצַו את השופטים בחזקת היד לשפוט כל אדם בצדק ולשלם לאיש כמעשהו בלי כל משוא פנים –. כהיינריך אביו הרחיב את גבולות ארצו גם הוא, כי קרע נפות ומחוזות מארצות הסלאַווים והדאֶנים וַיְחַברם לארץ אשכנז, ויתאמץ להעביר גלולים מן הנפות והמחוזים ההם וּלְשָׁרֵשׁ מתוכם את זבחי האדם אשר זבחו הפראים ההם לעצביהם, גם לְהַשְׁרִישׁ בתוכם מִדות טובות ומעשה צדק אשר יעשה אותם האדם וָחַי בהם. הערמאַן הביללונגי נשיא זאקסען בעת ההיא, ונעראָ המושל בלויזיטץ, היו עוזריו וּזְרוֹעָיו ויתמכו בידו להוציא את מעללי צדקתו לאור. הוא הִכָּה את האונגארים אשר הוסיפו להתנפל בארץ אשכנז לשלול שלל, ויכריעם בחרבו הגדולה אצל לעכפֿעלד הקרוב לעיר אויגסבורג, ורק פליטים נָסוּ מהמערכה וַיִמָלֵטוּ, ומאז לא יָספו עוד האונגארים לבוא בארץ אשכנז. במלחמה הגדולה ההיא אשר לָחַם אָטטא עִם האונגארים, נלוו אליו כל בחור וכל איש חיל משבטי עמים שונים: באַייערים, פֿראַנקים, שוואַבים, באֶהמים, זאַקסים ויתר העמים היושבים על נהר רהיין, וכֻלם כאיש אחד חברים היו זרוע להמלך הגבור הזה וַיָסֹכּוּ לראשו ביום קרב ומלחמה. אך דת הנוצרית לא מצאה קן לה בארץ אונגארן עד אחרית שנת המאה ההיא בימי המלך שטעפֿהאַן אשר נתן חֻקים טובים ומשפטים ישרים בימים ההם, ולמן היום אשר השליכו האונגארים את שקוצי עיניהם והאלילים כּליל חלפו, עזבו מעט את משובותיהם ואת זדונם וחמס ידיהם, ויתנו את לבבם להתהלך הליכות עולם ולהיות אנשים –. והמלך אטטא לא נח ולא שקט עד עשותו ועד הקימו את מזמות לבבו להעלות לשמים שִׂיאֹו ולשום לראשו עטרת קיסרי רומא, את הדר כבוד השם הזה הנחיל גם לכל מלכי אשכנז אשר ישבו על כסאו אחריו. ואחרי בואו במסורת החתונה עִם אַדעלהיידע היפה בבנות והישרה בנשים אשר קראה לו לעזור לה מֵאָרְבוֹת ידי בערענגאַר הָאִיפְרעאי, אשר היתה מְלֶכֶת בורגונד ואיטאליא התחתונה, האמין כי יאתה לו המלוכה גם על איטאליא באשר הוא בעל המלכה המולכת בארץ ההיא, ומה גם כי הוא נשאר הנצר האחרון ממלכי בית קארל הגדול אשר מָלַך גם על איטאליא –. אמנם יותר מהזכות אשר לו בגלל אשתו, גם יותר ממשפט הירושה אשר לו בגלל היותו יורש עצר, הושיעה לו יְמִינֹו וחרבו הקשה, כי בחרבו יָרַשׁ את ארץ איטאליא ובכח הזרוע שׂם בראשו את כתר המלוכה ויחבר את ארץ איטאליא לארץ אשכנז להיות ממלכה אחת ומלך אחד ימלוך על שתיהן. אחרי כן הֵרִים פעמיו לעיר רומא ושם הוּרַם וְהוּנַף לקיסר רומא, גם הֵבִיא את הרומאים באָלה ובשבועה לבל יבחרו עליהם פאַפסט מבלי ידיעתו או מבלי ידיעת מלכי אשכנז אשר ישבו על כסאו אחריו, ויעש זאת לחק עולם. אך ברבות הימים הֵפרו הפאַפסטים את האָלה ואת השבועה ההיא, ומבלי שָׁאוֹל את פי מלכי אשכנז שָׂמוּ לראשם את עטרת גאות הפאַפסטים –. והנה מעת אשר חֻברה ארץ איטאליא לארץ אשכנז, נָגַהּ אור ההשכלה גם על האשכנזים, כי יושבי איטאליא הוֹרוּ אותם דרך תבונות, מדות ישרות וידיעות שונות, אך לעומת זאת באו גם צרות רבות ורעות ותלאות נוראות על האשכנזים לרגלי ההתחברות הזאת –.


352 §

אחרי מות הקיסר אָטטאָ הראשון, ישב בּנו אָטטאָ השני [אטטא השני ד“ר תשל”ג–תשמ“ג 983–973] על כסאו אחריו, וכל ימי מלכותו סבוהו מלחמות גדולות ועצומות, כי אפרתי האשכנזים מרדו בו, גם אצילי איטאליא פנו לו עֹרֶף ולא פנים עד אשר הריק חרבו וילחם בם במלחמות תנופה, גם הצרפתים התפרצו מפניו ויתאמצו לקחת מידו את לאָטהרינגען, והיוָנים והערביאים אשר באיטאליא התחתונה לחמו בו גם הם על אשר חתר בכל עז למלוך גם בארץ ההיא באמרו כי היא נִתְּנָה שִׁלוּחִים לטהעאָפֿאַניא אשתו וְלוֹ יאתה המלוכה בתוכה, וכבר רמה ידו על אנשי מלחמתו ההם ויקרע מידם את נעאַפעל, ואת זאַלערנא ואת טאַרענט, וַיְקַו כי עוד מעט ימלוך על כל העמים יושבי הארץ עד ים הדרומי, כֻלם יְהוֹדוּהוּ בְתר קיסר רומא וכלם יקבלו עליהם את דת נצרת. אך לא כאשר קוה כן היתה! כי במלחמה הגדולה אשר היתה על יד באַזאַנטעללאָ, נָשתה גבורתו ונגדעה זרועו, מבחר גבוריו נפלו בחרב, ובחורי אנשי חילו גְאוֹן צְבִי האשכנזים למס היו, וגם הוא בהעמיקו את נפשו על מתי מעט בעומק המלחמה, לא עמד על חרבו, ויתן לשבי עֻזוֹ וְהוֹדוֹ ביד צָר, אך עד מהרה נמלט כצבי מִיָד, כי בידעו לשחות, התנפל במים עזים, ויפרוש כפיו וַיַחַץ את הגלים והמשברים, ויעבור שלום, ותהי לו נפשו לשלל73 –. אחרי מות המלך הזה, ישב בְּנו אָטטאָ השלישי על כסא מלכותו [אטטא השלישי ד”א תשמ“ג–תשס”ב 1002–983]. הוא היה חכם לבב ונבון דבר וידיו רב לו בכל המדעים, כי טהעאָפֿאניא אִמו חכמת הנשים, גם אַדעלהיידע אִמו זקנתו, חָנְכוּ אותו מִימֵי יַלדותו ללכת בדרך חכמה ואורח תבונות, ומוריו היו חכמים מחֻכמים עד מאד, הלא הם החכם המהולל גערבערט, והבישאף המשכיל הגדול בערנוואַרד, ויחכם אָטטאָ מכל בני גילו ומכל חכמי דורו, ויהי מופת לרבים, ויקראו לו „פלא! ילד חכם וקיסר משליל מאין כמוהו! –“. אפס כי בכל אלה לא צָלַח למלוכה, כי לא היה בו כחַ לעצור בְּעַם כָּבֵד מרי נפש וגבורי מלחמה כהאשכנזים. הקיסר המרומם הזה ידע ערוך את חִין עֶרְכּוֹ ואת הוד תפארתו, ונפשו מלאה רעיונות נשגבות מִדֵי זָכְרוֹ כי הוא מְמַלֵא מְקוֹם שני בתי המלכים האדירים בארצות הקדם ובארצות המערב, ולמען עורר בקרבו רוח חכמה ורוח הַמְשֵׁל וּמִשְׂרָה ביתר שאת ויתר עָז, הֵרִים פעמיו לעיר אַאַכען אל קבר קארל הגדול, וַיְצַו לפתוח את קבורתו, וירד בתוכה ויתבונן על שארית הפליטה אשר נשארה עוד מהקיסר הנעלה ההוא, וַיִדר נדר לצאת בעקבותיו, לאחוז דרכו ולהפליא עֲשׂוֹת כמוהו – . הגיון רם ונשא כזה הִתְנוֹסֵס תמיד כל הימים בחבו, ונוסף לזה אהב אהבה נצחת את חכמות היונים והאיטלקים, וכל אלה הֵעִירו בקרבו תשוקה עזה לָשׂוּם את רומא „עיר הזהב“ לעיר הבירה בארץ ממלכתו, אך הֵמָוֶת הִקְצִיר את ימי עלומיו וישם לְאַל את כל מערכי לבבו ותאות נפשו הגדולה והעדינה. בחדרי לבב הקיסר הצעיר והנשגב הזה, נוססה גם רוח עצֶבת מעודו, ויתעצב אל לבו תמיד אוּלי לא שָׁמר את משמרת דתו כמצֻוה עליו, ועל כן עִנָה את נפשו רבות פעמים וַיָצוֹם וַיִתְוַדה וילך אט כְּשָׁבֵי פֶשַע, וַיִנָזֵר מכל חמדת החיים, ומה גם במלאת אלף שנים לספירת הנוצרים אשר כל בעלי דת נַצֶרֶת האמינו אז כי בא קֵץ כל בשר וְקֵץ הימין, וֵאלֹהֵי המשפט יכונן אז למשפט כסאו וְיַטֶה קָו על גוי ועל אדם יחד –. הקיסר הנעלה והיקר הזה, נקטף בַּאֲבִיב חלדו בטרם נמלאו לו עשרים ושתים שנה, גם לא אֵרֵשׂ עוד אשה, וַיֵרֶד ערירי ובלי חמדה אל ירכתי בור, וְאִתּוֹ יחד ספו תמו ימי האשֶׁר אשר הנחילו מלכי בית אָטטאָ ליושבי ארץ אשכנז.


353 §

אחרי מות אָטטאָ השלישי, מָלַך היינריך השני [היינריך השני ד“א תשס”ב–תשפ"ד 1024–1002] יליד באייערן וְנֶכֶד אֲחִי אָטטאָ הראשון אחיר עשותו מלחמות רבות עם האשכנזים (הלאָטהרינגים), האיטלקים והסלאַווים. הוא היה גבור מלחמה ואיש מצליח, בגבורתו וֶעֱזוּזוֹ רָדַד תחתיו כל אנשי מלחמתו, ובכל אשר פָּנָה הֵאִירָה ההצלחה את פניה אליו, ובחֶזקתו היה חומת ברזל לארץ ממלכתו ולא הניח לאיש לְעָשְקָהּ, גם הגדיל את תפארתה ויאדירה. רודאלף מלך בוּרגוּנדיא אחי אמו אשר הלך ערירי, הבטיח אותו להנחיל לו את בורגונדיא ארץ ממלכתו ולספח אותה לארץ אשכנז. המלך היינריך הזה דבק מאד בדתו ויתאמץ לתת לה עז ותעצומות בארץ ממשלתו, גם קוּניגוּנְדָה אשת נעוריו התרפקה בכל עז בדת ההיא וכל ישעה וכל חפצה היה לעשות אותה שַׁלֶטֶת בכל הארץ, ובגלל זאת נתנו להם הנוצרים כבוד גדול וַיְכַנוּ אותם בשם „קדושים“. המלך הזה בנה בעיר באַמבערג בית תפלה גדול לנוצרים, גם נתן נוף יפה למושב ראש הכהנים (ביסטהום), ויקרא את הפאפסט בענעדיקט השמיני לבאמבערג לחנוכה בית התפלה ומושב ראש הכהנים אשר כוננו ידיו. אחרי הדברים האלה בא הקיסר האדיר הזה בשערי עיר רומא בפעם הראשונה, והפאפסט חרד לקראתו ויכבדהו מאד גם הכתיר אותו בכתר קיסרי רומא. ובגלל זאת נתן הקיסר כָּבוד להפאפסט כל ימי חייו וַיַשְׁלִיטו על בתי התפלות אשר בנה בארץ ממלכתו. והנה אף כי קנא הקיסר הזה לדתו, ונפשו דבקה בה מאד, בכל זאת הכניע את הכהנים תופשי הדת תחת ידו, ומבלעדיו לא יכלו עשות מאומה, מלפניו יצאו כל משפטי הדת והכהנים, וגם הכהן הגדול מאחיו היושב על כסא פעטרוס ברומא, לא הוּרַם ולא הוּנַף על כסאו כי אם על פי מִצְוָתוֹ, והוא השיב אחור ימינו בכל עת אשר שָּאַף להיות רֹדֶה וְשַלִיט גם בארץ מתחת –. שלש פעמים הרים הקיסר הזה את פעמיו לעיר רומא, ובפעם האחרונה בשובו לארצו, חלה את חָלְיו אשר מֵת בה, וימת במצודתו הנקובה בשם גאָרנאַ אצל גאֶטטינגען. הקיסר הזה היה חכם מחֻכּם בהליכות המלוכה גם חֲכַם לבב בידיעות רבות ושונות, בעל לשון למודים ודובר צחות, וכל הימים אשר ישב על כסא מלכותו, אזר כגבר חלציו להצליח את האשכנזים, הוא היה מחסה עז להחכמות והמדעים, וככל מלכי בית אָטטאָ התאמץ גם הוא להרחיב מקום ההשכלה ולהושיבה על גפי מרומי קרת, כי בכל ימי המלכים האדירים והחכמים ההם, פָּרְחָה החכמה בארץ אשכנז ומה גם בעיר מאגדענבורג, האללע, ברעמען, באַרדעוויק, ועוד ערים רבות. אך אחרי מות הקיסר היינריך השני, ספו תמו החכמות והמדעים מן בַּלְהוֹת המלחמות הרבות אשר התחוללו אז בכל אפסי ארץ אשכנז –. בימי מלכי בית אטטא התנוססו אנשי מופת רבים, ומראשיהם הלא הם: החכם הנכבד והמהולל גערבערט אשר עשר ידות לו בחכמות היונים והערביאים ובכל דבר חכמת בינה אשר נודעו אז תחת השמש. החכם הנעלה בערנוואַרד אשר לא נבצר ממנו כל מזמה בסתרי החכמה והמדע. המשורר הגדול הנודע בשם רהאָסוויטא, ועוד חכמים ונבונים, מליצים ומשוררים, חכמי חרשים ואמנים גדולים במספר רב. ואחרי מות המלך האחרון ממלכי בית אטטא, ירדה החכמה פלאים בארץ אשכנז, פָנָה הוֹדָהּ, פנה זִיוָהּ, פנה הֲדָרָהּ, כי המלכים החדשים לא החזיקו עוד בידה, וְעַם הארץ פָּנו אליה עֹרֶף, ורק מְתֵי מִסְפָר זעיר שם זעיר שם שָׁקְדוּ עוד על דלתותיה וֹבְצִלָהּ חמדו וְיָשָבו, אך קצור קצרה ידם לתת לה מהלכים בארץ כבימים הראשונים ולהפיץ עֲנַן אוֹרָהּ בכל מושבות בני אשכנז, ולולי נצפנו שרשיה בבתי הספר אשר הקימו מלכי בית אטטא לפנים, מי יודע אם נשאר עוד לה שריד בימי רעה ההם. אור ההשכלה אשר האירו מלכי בית אטטא בארץ אשכנז, נָגַהּ גם על דרכי המסחור ועל חרושת המעשה וכל מלאכת מחשבת, ומה גם אחרי אשר נמצאו מוֹצָאֵי הכסף בְּכִלְיוֹת ההר הנודע בשֵם האַרץ, כי מהעת ההיא והלאה רמה קרן המסחור וחרושת המעשה וילכו לאור ההשכלה ההיא הזרועה על ידי המלכים הנאורים ההם בארץ אשכנז –.


 

הקיסרים הפראנקים המכונים בשם זאלִיים (זאליער)

(ד“א תשפ”ד – תתפ"ה 1125 – 1024)

Салійсско-Франконскій императо скій домъ


354 §

קאָנראַד השני [קאנראד השני ד“א תשפ”ד–תשצ“ט 1039–1024]. הקיסר הזה היה גבור חיל, לבו כלב האריה, לא בטל רצונו מפני רצון אחרים כל ימי חייו, גם היה יְשַׁר דרך והולך תמים, אך כל מַעְיָנָיו היו רק להרחיב את גבולות ארץ ממשלתו ולנחול כבוד גבורים מְנַצְחִים, ועל כן לא שָׂם עיניו ולבו לְנַהֵל את צאן מרעיתו על מי מנוחות ולשפות להם שלום. מיום שבתו על כסא מלכותו לא נח ולא שקט עד אשר הֵפִיק זְמָמוֹ לְהַכְתִּיר את ראשו גם בכתר הלאנגאבארדים גם בכתר קיסרי רומא, ואחרי אשר הכתר בשלשה כתרים ההם, סָפַח את ממלכת בּוּרגוּנְדיא אשר על נהר רהאָנע ויוּרא אל ארץ ממלכתו. אפס כי בגלל זאת כִּתְּרוהו מלחמות רבות מכל עֲבָרִים, כי אפרתי בורגונדיא והכהנים הראשים (בישאפֿע) אשר שָלטו בארץ ההיא עד הימים ההם מִמְשָׁל רב בלי-מְצָרִים, הקדישו עליו מלחמה ולא אבו ולא שמעו לו להיות לו לעבדים נושאי מנחה, גם ההערצאָג ערנסט נְשִׂיא שוואַבען בן חורגו, הניף עליו חרב, יען כי לו משפט המלוכה בבורגונדיא יותר ממנו, ויתחבר עם וועלף ידידו הנאמן ועם ווערנער הקיבורגי איש בריתו, וישא נס המרד בדרום ארץ אשכנז. אך אחרי עשותם מלחמות ארוכות עם צבאות הקיסר, אזלת ידם ויכריעו ויפלו ולא יספו לקום, ואחרי ימים רבים התעוררו משוררים רבים וישירו את עלילות ההערצאג ערנסט ואת דְבַר גבורותיו במלחמותיו ההן –. והקיסר קאנראד הלך מחיל אל חיל, וַיֶרֶב את הֲדַר כבוד מלכותו ואת חסן יקר תפארת גדולתו, גם הרחיב את גבולות ארץ אשכנז בפאתי מזרח ומערב, אך לעומת זאת נקרעה שלעזוויג מארצו בפאת צפונית ונספחה אל ממלכת קוינט מלך הדאנים, ויהי נהר איידער גבול ארץ אשכנז מהיום ההוא והלאה. והנה אף כי סבו את הקיסר הזה מלחמות רבות, בכל זאת לא חדל מחשוב מחשבות וּמֵעֲשׂוֹת תחבולות כל הימים להעלות את עֻזוֹ ותקפו מעלה מעלה עד כי לא ירהבו עוד ההערצאָגים וכל אצילי העם בנפשם עז לַמְרות עיני כבודו ולהרים את ידיהם ואת רגליהם בלי מצותו. בשלש תחבולות הוציא את מזמות לבבו לאור: 1) בקחתו מעט מעט את הַיְכלֶת ואת השלטון מידי ההערצאָגים וַיְחַבְּרֵם אל עז המלוכה: 2) בשומו על שכם שריו וסריסיו הסרים למשמעתו את פקודות הכהנים ואת כל מִשְׂרוֹת הדת אשר כחַ בהם לָשׂוּם מִשְׁטָרָן על לבות בני העם ולהטותם אל כל אשר יחפצו: 3) וּבְתִתּוֹ לצמיתות אל עובדי האדמה את כל השדות והאדמות אשר שכרו מידי האפרתים והאצילים על אָפנים ידועים, כי עד הימים ההם עשו האפרתים בעלי השדות בשכיריהם כרצונם, גם לא הנחילו את האדמות לבני השכירים ההם אחריהם –. על פי התחבולה הראשונה נתן את מִשְׂרַת ההערצאגים בארץ באייערן, שוואַבען ופֿראַנקען אֶל בְּנוֹ יורש העצר, ויחשוב לעשות כן גם ביתר המדינות לעת מצוא תואנה ודרך ישרה מבלי אבני נגף וצורי מכשול; על פי התחבולה השנית הֵסֵב לו את הממשלה על כל הליכות הדת ומשפטיה וַיַקְשֶׁה את ידו מאד על הכהנים ויתן חחוֹ באפם ומִתְגוֹ בשפתם לבל תהי לאֵל ידם לעורר עליו מדנים ולסכסך בו את המון העם, ובשובו שנית מעיר רומא נתן חק ומשפט כי כל השדות והאדמות אשר שכרו עובדי האדמה מידי האפרתים, יהיו חבל נחלתם לצמיתות, גם ינחילם לבניהם אחריהם, ועל ידי החק הזה היטיב מאד להאיטלקים ולהאשכזנים, וַיַטו כֻלם שכם אחד לעָבדו בכל לבבם ובכל נפשם ולתת לאוצר את המס ואת תרומות השדות אשר נָטַל עליהם, וַיוֹדוּ לו ויברכו את שמו כעל כל תגמוֹלוהי עליהם –. קאָנראד והמלכים אשר ישבו על כסא אחריו, קֻבְּרוּ בבית תפלה הגדול אשר בעיר שפייער, וראשית הבנין המפֹאר ההוא היתה מעשה ידי הקיסר קאָנראַד –. אחרי מות הקיסר קאנראד, ישב היינריך בנו על כסא המלוכה, הוא היינריך השלישי המכונה בשם היינריך השחור [היינריך השלישי ד”א תשצ“ט–תתט”ו 1056–1039]. הוא היה מלך עזוז וגבור חיל, ובימיו פשטה ארץ אשכנז ורחבה ונסבה מאד יתר הרבה מאשר היתה בימי המלכים אשר היו לפניו, כי גם באֶהמען, פאָלען, ואונגארן סרו אל משמעתו, אחרי דבריו לא שנו ופקודתו שמרה רוחם. להשבית גאון אלופי אשכנז שרים סוררים, ולהשפיל גאות ההערצאגים העריצים והפריצים, אחז היינריך דרך נתיבות קאנראד אביו, ויצא בעקבותיו ליסד בארץ אשכנז ממשלה בלתי מגבלה ושלטון בלי־מצרים אשר המלך ימלוך ככל אות נפשו וכטוב וכישר בעיניו יעשה מבלי מכלים דבר ומפריע, ולאט לאט סָפַח גם את ממשלת האלופים אל ממשלתו, ואת שלטון ההערצאגים חִבֵּר אל עז מלכותו, או הביאם תחת ידו, ויאסור אותם בזיקי מִצְוָתו לבל ירימו עוד את ידם ואת רגלם כי אם על פיהו. בימים ההם התחוללה מריבה גדולה בין הפאַפסטים, והיינריך מצא אז את חפצו ואת התואנה אשר הוא מבקש לשלוט גם על עניני הדת והאמונה, ובזרוע עֻזו הֵסִיר שלשה פאפסטים מכסאותיהם איש אחרי אחיו, ויושב לכסא בישאפֿים אשכנזים אוהביו ורעיו החפֵצים להגדיל את עֱזוּזוֹ להיות הוא רודה גם על הליכות הדת. והמלך הזה הצליח להעז ידו על כל נשיאי אשכנז ולהרים ימינו גם על הכהנים הגדולים היושבים על כסא פעטרוס ברומא ומושלים על כל עניני הדת והאמונה. גאָטפֿריד בעל הזקן (דער באֶרטיגע) מלאָטהרינגען, הִתְרַפֵֹס וַיִכָּנע תחת ידו וישימהו אלוף לראש ומושל על כל מצעדי רגליו, וכל פאַפסט ובישאָף ויתר פקידי הדת הֻקְמוּ עָל משמרת פקודתם רק על פי המלך הזה ומצות שפתיו. את ברית השלום אשר כרתו אפרתי האשכנזים וכל בני העם לבל ישאו חרב ולבל ינקמו נקם ולבל ישלחו ידם איש אל רעהו מיום החמישי בערב ועד יום השני בבקר בכל שבוע ושבוע, את ברית השלום ההיא צוה המלך להקים בכל ערי ארץ אשכנז, ולבל יעוז אנוש להפיר אותו, כי בימים ההם אשר איש זרוע לו המשפט, ובעל אגרוף גָבַר בארץ לעשות ככל אשר אִוְתָה נפשו מבלי מכלים דבר, היתה ברית השלום ההיא בריח ודלתים לעצור בעד זדון העזים והעריצים ההם –. גם הִרְחִיק המלך הזה מהיכל כבודו עָוֶל ולא נתן כל פקודה וכל משרה בעניני הדת בעד בֶּצַע כסף או בעד נָפוֹת וַאֲדָמוֹת, כי רע בעיניו הדבר הזה אשר עשו רבים ושרים גדולים מראשי כהני הדת לפניו ואשר נקרא בפי כל בשֵם סימאָניע.

355 §

אחרי מות היינריך השלישי, מָלַך היינריך בּנוֹ, הוא היינריך הרביעי [היינריך הרביעי ד“א תתט”ז–תתס"ו 1106–1056], אשר היה חכם לבב אך רודף תענוגות בשרים, והולך אחרי רוחו מבלי שְׁמוֹעַ לעצת אחרים יודעי דעת וכבירים ממנו לימים. היירניך הזה היה בן חמש שנים בשבתו על כסא המלוכה, ועל כן יצאו כל דברי המלכות על פי אמו החכמה והישרה הנקראת בשֵם אַגענס, עד אשר הִתְנַכֵּל הבישאָף הגדול האַננאָ מעיר קאֶלן, איש שואף רוח המשרה ואוהב השלטון אהבת נפש, ויגזול את המלך הצעיר הזה מהיכלו אשר באִי קאֶניגסווערט ויביאהו אל היכלו אשר בעיר המלוכה ויהי לו לאב ועל פיו ישק כל הארץ. וכל דבריו היו דבר מלך שלטון בכל ממלכות אשכנז. אפס כי הבישאף הזה לא הפיק רצון מאת המלך הנער הזה, יען כי הוא סך בעדו לבלתי לֶכֶת בדרכי לבו ובמראה עיניו ולבל יַטֶה אֲשֻׁרָיו ממעגלי הצדק, לא כן הבישאָף אַדעלבערט מבאֶהמען, כי הוא הֶחליק אליו בעיניו, ובפה חָנֵף ושפתי חלקות הִצְדִיק את כל מעלליו, ויתנהו לתוּר אחרי לבבו ואחרי עיניו, ויהללהו עוד על תאות נפשו, ועל כן דָבַק בו המלך לאהבה, ויעזוב את עצות האַננאָ הטובות וילך בעצת אדעלבערט ופקודתו שמרה רוחו. בימים ההם התפרצו הזאקסען מפני אדוניהם היינריך קיסר אשכנז, ובראש המתפרצים התיצב אָטטאָ מנאַרדהיים ויאמר קשר, ויחר בם אף היינריך וירם את פעמיו אל עיר גאָסלאַר וישם שם את כסאו לעשות שפטים במתקוממיו. שם עשה משתה תמיד, וְעִם הנערים אשר גָדלו אִתּוֹ הלך שובב בדרכי לבו, וילחץ את אצילי בני הזאקסען בחָזקה, ויעש בהם שפטים רעים וירעצם וירוצצם באכזריות חמה, ולא השיב ידו מבלע עד אשר שָׂם שַׁמוֹת בארץ הזאקסען. על כל הרעות האלה עלה עשן באף אצילי הזאקסען וְעַם הארץ, ויקימו עליהם את אָטטאַ מנאָרדהיים לראש ולקצין וּנְגִיד מלחמה, ויניפו על היינריך חרב נוקמת, בחמת רוחם הרסו מצודות המלך וכל מבצריו, גם את מצודת הארץ עֵרוּ עד היסוד בה, והיינריך נבהל מפני תנופת חרבם וינס מנוסת חרב עם שריו ועבדיו הנאמנים, מהיום ההוא והלאה לא סרה חרב מתוך ארץ אשכנז כל ימי שִבְתּוֹ על כסא המלוכה. אך בפעם ההיא התגבר היינריך על הזאַקסען, ובכחו וגבורתו ותחבולותיו הִכָּה אותם מכה גדולה מאד ויכניעם עד כי לא יכלו לתפוש עוד חרב בכף. ובראותם כי אָזלת ידם וְנָשְתָה גבורתם לְהִלָחֵם עד מרומי שדה, שלחו מלאכים לעיר רומא לחלות את פני הפאפסט להיות שופט ומוכיח וְדַיָן ביניהם ובין היינריך מחריב ארצם ואויבם בנפש –.


356 §

בעת ההיא ישב על כסא הפאפסטים בעיר רומא, גבר חכם בעז וכביר כֹח לב, הלא הוא גרעגאָר השביעי [גרעגאר השביעי ד“א תתל”ג–תתמ"ה 1085–1073] אשר אהבת המשרה היתה חיי רוחו, והוד הממשלה רוח אפו, אשר חָתַר בכל מאמצי כּחוֹ לְהַדְרִיךְ את כהני הדת בדרך ישרה להוליך את אנשי הרוח בארחות ישֶר, להפריד את הליכות הדת מֵעַל הליכות המלוכה ולהרים את ממשלת הפאפסטים על ממשלת הקיסרים וכל רוזני ארץ ונסיכיה. האיש גרעגאָר הזה הֵאִיץ בהפאפסטים אשר היו לפניו להפיר את החק אשר נתנו להרומאים לבחור להם פאפסט כטוב וכישר בעיניהם, ולא נָח ולא שָקַט עד הקימו את מזמות לבבו לְיַסֵד חֶברה חדָשה מכל הקאַרדינאַלים אשר בארצות הנוצרים ועל פיהם יבֻחר הפאפסט אשר יֵשב על כסא פעטרוס בעיר רומא. כל זאת פָּעַל ועשה בטרם הִתְעַלה על גרם המעלה להיות נְשִׂיא דַת נַצָרֶת (פאַפסט), וּבְשִבְתּוֹ על כסאו ויהי עליון לכל הכהנים הראשים, היתה ראשית דרכו לְטַהֵר את דתו מִסִיגֶיהָ ולהסיר חֶלְאַת המנהגים הרעים ממנה, ויוציא דְבַר מלכות מלפניו לבל יָעוֹז עוד כל רב ושליט וכל כהן ראשי למכור אחת מפקודות הַדָת בעד מחיר ובעד בצע כסף (Simonie), ואת כל הבישאָפים אשר קָנוּ להם את פקודתם בַּכֶּסֶף, גרש ויהדפם ממצבם גם הֵרִיק עליהם את לַהַט חרב החרם, ויחרימם מתחת השמים. אחרי כן צוה בחזקת היד על כל הכהנים לתת ספר כריתות לנשיהם, ויאסור אִסָר על נפשם לבל יקחו להם נשים ולא יולידו בנים כל ימי חייהם, ואשר יעבור על מצותו, לא יבוא בקהל הכהנים עוד וְיִבָּדֵל מכל כהונות הדת. ומגמת פניו במצוה הזאת היתה לבל יהי עוד לב הכהנים סחרחר אודות נשיהם ובניהם והליכות ביתם, רק כל ישעם וכל חפצם יהיה רק בעניני דתם ואמונתם –. המצוה הזאת נודעת בשם צאֶליבאַט ופתרונה „הִבָּדֵל מִקַחַת אשה“ (עהעלאָזיגקייט). אחרי הדברים האלה שָׂמוּ אותו הזאקסען לשופט וְדַיָן בדברי הריבות אשר ביניהם ובין הקיסר היינריך. הדבר הזה היה דָבָר בְּעִתּוֹ, כי הביא לידו את התואנה אשר הוא מבקש לחשוף את זרוע עֻזוֹ ולהראות לעיני כל העמים כי הפאפסט מרומם הוא ונשגב על כל מלכי האדמה באדמה, וכל הקיסרים והשליטים יתֻכו לרגליו, ישאו מדברותיו וישמעו בקול דברו. ועל כן מִהר ויכתוב על היינריך מרורות. וישלח אליו את מכתב מרורים ההוא ביד עבדיו, וַיְצַוֵהו בחֹזק יד לְמַהֵר ולבוא אל היכל כבודו לתת לפניו דין וחשבון על עלילותיו, ולקחת מידו את משפטו אשר יחרוץ עליו –. וירע הדבר מאד בעיני היינריך, וחמתו בערה בו על הכהן ההוא אשר הרהיב בנפשו עזות נמרצה כזאת לעולל בעפר קרני הוד מלכותו, ויאסוף את כל כהני הדת מארץ אשכנז בעיר וואָרמס, וכֻלם כאחד גָמרו אמֶר כי בעֹשק וְנָלוֹז עלה גרעגאָר על כסאו, וכי מהיום ההוא והלאה הוּרַד משאֵתו ואין לו חלק ונחלה עוד בכסא פעטרוס בעיר רומא. את משפט חרוץ ההוא כתב הקיסר היינריך בַּסֵפר, וַיִספַּח עוד אליו דברי חרפות וגדופים שחוק ומהתלות, וישלח את הספר ההוא ביד שני כהנים אֶל הפאַפסט רומאה. ויהי בקרוא גרעגאָר את דברי הספר הזה ואת אשר נגזר עליו, שָׁפך כָּאֵשׁ עֶברתו על היינריך ועל כל אנשי שלומו, וַיָטֶל על הקיסר את לֵהֵט החרם הנורא, גם על כל עוזריו ועל כל המחזיקים בידו פָּרַשׂ את חרמו, ויגזר אֹמֶר כי היינריך הורד מכסאו ואין לו עוד חלק ונחלה במלוכה. הגזרה האיומה ההיא נגזרה על היינריך ברגע ההוא אשר כל עבדיו יושבי ארץ אשכנז התלוננו עליו תלונה גדולה מאד על כל הרעות אשר הִפְגִיעַ באצילי בני הזאקסען ובכל עם הארץ ההיא, גם על מזמתו הרעה אשר יָזַם לשַלח מעל פניו את אשתו החכמה והישרה מנשים על לא חמס בכפה ונפשה זַכָּה. מהרה קל נָפוֹצוּ כל העם מעליו, גם שריו ועבדיו אשר רוחם נֶאמנה אִתּוֹ עד כה, עֲזבוּהו ויטשוהו, כי פחד עליהם אֵיד הפאַפסט, ומפני חֶרמוֹ הנורא לא ערבו את לבם להיות לו עוד לעבדים נאמנים. ורעה עוד מזאת כי כל נשיאי העם וראשי אלופיהם נקהלו בעיר טריבור, ויעידו בהיינריך כי אם לא יִתְרַפֵס וְיִרְהַב את הפאַפסט להסיר מעליו את החרם הנורא בטרם תִּכְלֶה השנה ההיא, כי אז יִפְנוּ לו עֹרף גם הם ויבחרו עליהם מלך חדש. אז ראה היינריך כי כלתה אליו הרעה, קדמוהו ימי חשך וצלמות, ואין עוזר לו, וימהר וישא את רגליו ללכת אל הפאפסט ולהתחנן אליו בעד נפשו להסיר מעליו חרון אפו וחרמו הנורא. ואשתו התמימה לא עֲזָבתוֹ ביום אֵידוֹ, וַתֵּלֶךְ אִתּוֹ גם היא, ומכל שריו ועבדיו לא נלוו אליו בדרך כי אם סריס אחד מסריסיו. בימים ההם השליך החורף קרחו כפתים, כפור כאפר פזר ויספון את פני האדמה בקפאון, והיינריך עבר את הררי אלפען בדרך חשך וחלקלקות מלאות מעקשים וחתחתים ומוקשי מות. נקשה ונדכא התמלט בעור שניו מהמסע הנורא ההוא, ויגיע למחוז חפצו אל ארמון קאַנאָסא מקום משכן הפאַפסט בעת ההיא. אך הפאפסט הקשה את רוחו ולא נתנו לבוא ולראות פניו, והיינריך עמד ברגלים יחפות ובבגדי עדים ככל שבי פשע בחצר הארמון ההוא. שלשה ימים רצופים עמד כה הקיסר האומלל הזה יחף ונענה כאחד משפל בני העם, עד כי לאחרונה הֵרך בקול תחנוניו את לב הפאפסט, לב האבן, ויתן לו רשיון לבוא אליו ההרמונה. בבכי ובתחנונים התנפל היינריך לרגליו ויבך ויתחנן אליו להסיר מעליו חרון אפו, ואז הרימו הפאפסט מהארץ, ויתירהו מהחרם הנורא, ויפרוש את כפיו על ראשו ויברכהו, וישב לו את ממלכתו להיות רֹדה ושליט בכל ארץ אשכנז כבראשונה –.


357 §

במשך הימים אשר התמהמה היינריך בלֶכתו רומאה, הָמו אויביו ומשנאיו נשאו ראש, ויושיבו על כסא המלוכה את רודאלף ההערצאָג משוואַבען, ואחרית הדבר היתה כי התלקחה מלחמה גדולה מאד בין היינריך ובין רודואלף, (ד“א תת”מ 1080) אך היינריך בגבורתו ובתחבולותיו גם בעזרת כל ערי אשכנז, התגבר על אנשי מלחמתו ויכם מכה רבה, ובמלחמה אשר התחוללה על יד העלסטער, נגדעה יד אחת מידי רודאלף, ואחרי כן מת במערזענבורג. בראות היינריך כי הושיעה לו ימינו וזרוע עזו להדוך קמיו מפניו ולהצמית את אנשי חָרמו, שָׂם על לבו לקחת נקם מאת הפאפסט על כל הרעות אשר הִפְגִיעַ בו, כי הפאפסט הוסיף עוד להטיל בו את לַהַט החרם הנורא בשמעו שֵׁמַע שוא כי יד רודאלף על העליונה –. ויעזוב היינריך ביד פֿרידריך חתנו מבית האהענשטויפֿען את אחרית המלחמה ההיא להכניע תחת רגליו גם את יתר הפליטה מאנשי מלחמתו, והוא עבר בראש גבוריו את מעבר הָרֵי אלפען (ד“א תתמ”א 1081) ובעיר בריקסען אסף אספות כהנים ויגזר אֹמר להוריד את גרעגאר מכסא הפאפסטים ולהושיב תחתיו את קלעמענס השלישי, והפאפסט החדש הזה הכתיר אחרי כן את היינריך בכתר קיסרי רומא. והנה אף כי החזיק את גרעגאר בקרנות כסא כבודו עוד ימים אחדים כי עֲזָרו ראָבערט גואיסקאַרד בעל בריתו בעת ההיא, בכל זאת נלחץ מִקֵץ הימים לָרֶדֶת מכסאו ולעזוב את מקום מושבו בענגעלסבורג, כי התמרמרו עליו הרומאים בגלל המעשקות והַשַׁמוֹת אשר הִפְגִיעוּ בם האשכנזים לרגלו, וינס גרעגאָר לעיר זאַלערנאָ ובשנה הבאה מת שמה, ובטרם צאת נפשו קרא: „אני אהבתי צדק ושנאתי רשע, על כן באה עלי הצרה הזאת למות מות מחרמים! – “. אהבת הכבוד ואהבת המשרה, היתה ראשית חשק לבבו וראשית כל מפעליו וכל עלילותיו. האהבה הזאת נוססה במשכיות לבבו בכל עז ותעצומות כל ימי חייו, וּמַטרת מאויי נפשו היתה כי מלכים יִדְמוּ לְמוֹ עֲצָתוֹ, קיסרים ישתחוו לפניו, וכל מלכי ארץ ורוזנים יכרעו ויפלו לפני הֲדוֹם כסא כבודו –. אך עוד לא נמלאה להיינריך סְאַת צרותיו, וימי אֶבלו לא שָׁלְמוּ עוד, כי בארץ אשכנז קמו שני קיסרים, ובמלחמות תנופה נלחמו בו להורידו מכסא מלכותו, ובאיטליא התקוממו לו הפאפסטים הישובים על כסא גרעגאָר וְיָזְמוּ מזמות להשחיתו, כי סכסכו בו אויבים רבים, הֵכִינו לו ימי חֹשֶך ויטילו עליו את החרם הגדול עוד הפעם להשבית מאנוש זִכְרוֹ וּלְכַלוֹתוֹ מעל פני האדמה, ולאחרונה מרדו בו גם בניו היוצאים מחלציו, וילחמו בו כאויבים ומתנקמים, ואף כי הצליח לְשַׁבֵּר את זרוע קאָנראַד בְּנוֹ ולהדיחו אל ארץ גזרה עד כי מת שם מות נָבָל. אך לא ארכו הימים והתקומם לו היינריך בְּנוֹ אשר הָכְתַּר כבר בכתר המלוכה ויצא בחרב לקראתו, ובערמתו ומזמתו הָרַבָּה לקח אותו בשביה וַיַצְמֵת בבית הַסֹהַר חייו, וגם אחרי אשר צָלַח לנוס מבית כִּלְאוֹ לְאוֹר באור הדרור, לא הוּנַח לו, כי היינריך בנו הוסיף עוד להלחם בו ביתר עָז ולא השיב ידו מבלע עד אשר נפל הקיסר האומלל הזה למשכב בעיר ליטטיך וימת שם מֵעֹצר רעה ויגון. גם אחרי מותו לא הֵשִיב מעליו קְשֵׁה יומו את תגרת ידו, כי חמש שנים רצופות התגוללה גְוִיָתו בעיר שפייער עד אשר הוּחַנָה לְהִקָבֵר בקברות הקיסרים ולשכוב בכבוד ככל מלכי ארץ –. הקיסר היינריך הרביעי, היה גבר מְזֻיָן בְּעוֹז וְעָצְמָה מִנעַר, בעל נפש גדולה וִיקַר רוחַ, אל לא שָּלַט ברוחו לעצור בעד תאותיו וחֵשק לבבו, גם רוח הזמן ההוא נָשַף בו לרעתו, כי רוח אחרת היתה אז את האשכנזים, ראשיהם ואציליהם לא היו נאמני רוח למלכם כאבותיהם מעולם, גם עם הארץ לא עבדו את הקיסר הזה בלב שלם ונפש חפצה כאשר הסכן הסכינו לעשות כן כל הימים –. המלך הזה חמל על היהודים העשוקים ורצוצי משפט, ובהודע לו את אשר עוללו להם נוסעי הצלב, חרה אפו מאד ויֵצר לו, וביום הוַעד (רייכֿסטאַג) אשר היה בעיר רעגענסבורג, הוציא דבר מלכות מלפניו כי הרשות ביד היהודים האנוסים לשוב אל דת אבותיהם וללכת בתורתם כבראשונה, גם צוה בחזקת היד להשיב להם את הונם ורכושם אשר גזלו נוסעי הצלב מהם וגם הפאפסט גרעגאר השביעי, אשר נתן רוזנים לאין ונשיאים כתֹהו עשה גם הוא לא נגע ביהודים לרעה ולא לקח מהם את זכיותיהם העתיקות, כי בכל עריצותו, היה איש חכם וישר, ובכל ישעו וחפצו היה רק להשפיל גאים אך לא לדכא תחת רגליו עניי אדם –.


358 §

כל הימים אשר לחם היינריך החמישי [היינריך החמישי ד“א תתס”ו–תתפ“ה 1125–1106] עם אביו, היה נאמן בבריתו עם הפאפסט ופקודתו שמרה רוחו, אך כמעט אשר ישב על כסא המלוכה תחת אביהו, הפך לבו לשנוא אותו ובמלחמות תנופה נלחם בו. וזה הדבר אשר הרים עליו חרב נוקמת: מימים רבים היה הָעֹז ביד הקיסר לְכַהֵן את הכהנים הראשים (בישאפֿע) אשר בחרו בהם, ולאות על משמרת כהונתם, נתנו להם מטה וטבעת, והדבר הזה נקרא בשם אינפֿעסטיטור. אפס כי רבות פעמים הקימו הקיסרים גם שְפַל אנשים בעד בצע כסף, וְשׁחַד לכהן בכהונה הגדולה ההיא, ועל כן גזר עוד הפאַפסט גרעגאָר השביעי אֹמֶר לקרוע את המשרה הזאת מיד הקיסר היינריך הרביעי, אך היינריך החמישי שב ויקח לו את הכח הזה אשר היה ביד הקיסרים מאז. וכאשר גער בו הפאפסט פאַשאַליס השני על אֹדות הדבר הזה, חרה בו אף הקיסר ויעל עם מבחר אנשי חילו למלחמה עליו ויקחהו בשביה ויאסרהו בבית האסורים עם כל הקרדינאלים יחד, ולא שת לבו אל החרם אשר הטיל הפאפסט עליו. ואחרית הדבר היתה כי הקיסר אסף את ראשי הכהנים בעיר ווארמס לשפוט בינו ובין הפאפסט, והם עשו שלום בין שני האיתנים ההם, ויחרצו משפטם כי הבישאפֿים ויתר כהני הדת יבֻחרו על פי רצון ראשי העם, והפאפסט יאציל מהודו עליהם וימלא את ידם להיות כהנים כדת, אך את שכרם ואת רכושם וקניניהם יקחו מיד הקיסר, כי בדברים הנוגעים אל קניני התבל וחפָציה, דָבר אין להפאַפסט ולכל סגניו ועדת כהניו –. הקיסר הזה הקשה את ידיו על נשיאי אשכנז וישם חַחוֹ באפם וּמִתְגו בשפתם להטותם אל כל אשר יחפוץ, ואחרי שָׂבְעוֹ נדודים על כסא ממלכתו, הלך בדרך כל הארץ ולא השאיר אחריו בן לרשת את כסאו, כי הלך ערירי וימת באפס תקוה. ונשיאי אשכנז בחרות אפם על הקיסר העז הזה, לא אבו לתת הוד מלכות לפֿרידריך מבית האהענשטויפֿען נכד היינריך הרביעי, אף כי לו יאתה המלוכה על פי משפט הירושה, וישימו כתר מלכות בראש לאָטהאַר ההערצאָג מזאקסען [לאטהאר הזאקסי ד”א תתפ“ה–תתצ”ו 1137–1125] ויורש אָטטאָ מנאָרדהיים. אך בדבר הזה גמלו לארץ אשכנז רעה גדולה מאד, כי חלה חרב האזרחים איש ברעהו וַתִּמָלֵא הארץ דמים שנים רבות מאד, כי פֿרידריך ואחיו מבית האָהענשטויפֿען מאנו לקבל עליהם עֹל מלכות לאָטהאַר הזאַקסי, ולאטהאר הקדיש עליהם מלחמה, ולהרבות עוד עצמה וגבורה, כרת ברית עם היינריך הגֵאה נשִׂיא באַיירען, ויתן את גערטרוד בתו היחידה לאשה ואת ההערצאָגטהום זאקסען למורשה לבעבור יעזור לו לעשות מלחמה עם פֿרידריך. והיינריך הגאה היה נצר מגזע בית הגועלפֿים (או וועלפֿים) באיטליא, ואיש גבור מלחמה, וילחם בפֿרידריך וקאָנראַד אחיו ברוח גבורה ויכניעם בחזקת היד עד כי לא יכלו לשאת ראשיהם כל הימים. ובכן נהיתה השנאה העזה ההיא אשר התחוללה בין בית הגועלפֿים ובין בית הוואַייבלינגים או הגהיבעללינים, הלא הוא בית האָהענשטויפען הנקרא כן על שם ארמונם אשר בשוואַבען הנקרא בשם וואַייבלינגען. אחרי מלחמת תשע שנים, נכנע פֿרידריך מבית האָהענשטויפֿען וַיִוָאֵשׁ מהמלוכה ויתן יד להקיסר לאָטהאַר, וגם קאָנראַד אחיו התרפס ויכנע תחת רגלי הקיסר, ושניהם נלחצו לצאת בצבאותיו בהצותו את איטליא לעזור לו במלחמה ההיא.


מסעי הצלב (Крестовые походы)


359 §

עוד במאה הרביעית לספירת הנוצרים, נהרו שלומי אמוני דת נצרת אל ארץ הקדושה להתנפל על קבר משיחם אשר בירושלים – הוא הקבר אשר העלענע אֵם הקיסר קאָנסטאַנטין בנתה עליו בית תפלה גדול ורחב ידים לבני דתה – בהאמינם כי כל הנוסעים שם נְשׂוּאֵי עון הם וחטאתיהם נסלחוּ74. וברבות הימים בהתגבר דת נצרת בארצות המערב, התגברה גם האמונה ההיא בלבות הנוצרים, והמונים המונים נסעו יום יום לירושלים לשפוך שם שיחם על קבר משיחם. והנה כל הימים אשר שלטו הערביאים בארץ הקדושה, לא אֻנה להנוסעים ההם רע, ולא נפקד מכל אשר להם מאומה, כי הערביאים פתחו לפניהם את שערי הארץ בעד מס קטן אשר שָׂמו עליהם, ולא הכלימום ולא נגעו בהם לרעה. אך בנפול ארץ הקדושה בידי הישמעאלים הזאלדשוקים, מצא את גדודי הנוסעים גם את הנוצרים היושבים בארץ ההיא תמיד, צרות רבות ורעות. כי הישמעאלים הפראים הקשו את ידם עליהם, הטילו עליהם מס כָּבֵד מנשוא, סְחִי ומָאוֹס היו בעיניהם, הדפו אותם באיבה, שדדו את רבצם, גזלו את הונם ורכושם גם קמו עליהם בחרב וַיְרַצְחוּם. שַוְעַת העשוקים והרצוצים ההם, באה באזני הפאַפסט גרעגאָר השביעי, ויחשוב מזמה להעיר ולעורר את רוח הנוצרים בארץ המערב לעלות למלחמה על הישמעאלים בארץ המזרח, אך לא היתה לאֵל ידו לבַצַע את מזמתו מפני המלחמות אשר סבבוהו אז בתגרת ידי הקיסר היינריך הרביעי איש חרמו, ובין כה וכה הלך בדרך כל הארץ וידיו לא עשו תושיה להציל את הנוצרים האומללים ההם מרעתם. והנה בימים ההם שב מארץ הקדושה אחד מהנוסעים ההם ושמו פעטער מעיר אַמיענס מֵחֶבְרַת בני הנזירים וּמֵעַזֵי האמונה בדת נצרת, ויבא אל הפאפסט אוּרְבּאַן השני, ויספר לו בדברים נמרצים יורדים חדרי בטן את התלאות הנוראות אשר השתרגו עָלוּ על צוארי הנוצרים היושבים בארץ הקדושה ובכל עריה, ואת גל הרעות אשר מצאו את להקות הנוסעים אשר נְדָבָם רוחם להתפלל על קבר משיחם, כי הישמעאלים הפראים והעריצים רודפים אותם עד חרמה, שֹׁסים את רכושם, לוקחים את הונם ויגיעם וגם את נפשות בעליהם יקחו –. וירגז הפאפסט בשמעו את השמועה הרעה ההיא, וַיִנְאַץ בזעם אפו, וַיְמַלֵא את ידי הנזיר ההוא לעבור בכל ארצות המערב לעורר את לבות הנוצרים לְהֵחַלֵץ חוּשִים ולעלות למלחמה על הישמעאלים האכזרים ובנים לא אמון בם. וישא פעטער את רגליו ויתהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, קרא בגרון בלי חָשך, כשופר הֵרִים קולו, ובדברים חוצבים להבות אש הֵעִיר את רוח בני עַמו לחגור חרב נוקמת לנקום את דמי אחיהם מידי הישמעאלים. ודבריו פעלו פעולה עזה מאד על נפשות אלופים הנוצרים, ראשיהם, שופטיהם וכהניהם וכל עם הארץ. לאלפי אלפים התגודדו ויתנדבו לעלות אל הארץ הקדושה למלחמה לקחת אותה מיד הישמעאלים בחרבם ובקשתם. אחרי הדברים האלה אסף הפאַפסט אֲסֵפָה גדולה מאד במחוז קלערמאָנט אשר בִּדְרוֹם צרפת, וַיֵאָסְפוּ הגמונים (בישאֶפֿע), אפרתים, אצילים, אלופים ושרים גם עֲדַת אבירים (ריטטער) והמון עָם רב ועצום עד אין מספר, והפאַפסט נָשָׂא מְשָלוֹ וידבר דברים נמרצים נוקבים ויורדים חדרי לבב, ויעורר את רוחם לחגור איש איש חרבו על ירכו לעשות מלחמה את הישמעאלים הזעלדשוקים עַזֵי הנפש אשר ירעצו וירוצצו את הנוצרים ומחרפים את עקבות משיחם. עוד לא כלה הפאפסט את דבריו, ומכל עברים הרעימו רבבות אלפי קולות: „מה' יצא הדבר!“ ואלפי איש כרעו על ברכיהם ויחלו את פני הפאפסט לְסַפֵּח אותם אל גדודי אנשי החיל העתידים ללחום את מלחמת מצוה ההיא, וכל אחד תָּפַר על שכמו הימנית צְלָב אָדוֹם, אשר על כן נקראו הלוחמים ההם בשם „נוסעי הצלב“ (קרייצפֿאַהרער). והפאַפסט בֵּרַךְ אותם, ויבטיחם בשֵם משיחם כי נסְלחוּ כל עונותיהם אשר עשו עד היום ההוא, גם כל עון ופשע וחטאה אשר יעשו עוד כל ימי חייהם יִסָלַח להם, ושערי גן עדן פתוחים לפניהם לשבוע שם שמחות עולם נעימות נצח –. ובכן הֵחל המסע הראשון ממסעי הצלב (משנת ד“א תתנ”ו–נ"ט 1099–1096).


360 §

איירופא כלה רָעֲשָׁה אז וַתרגז ממקומה, כהמון יַמִים סעֲרִים המו עמים רבים הנוהרים מכל הערים והכפרים להסתפח במחנות נוסעי הצלב. עשירי ארץ אשר בתיהם מלאים כל הון יָקָר וְנָעִים וּמְזָוֵיהֶם מפיקים מזן אל זן, ועניים מרודים השוקדים על פתחי נדיבים להשתחות לאגורת נחֹשת ופת לחם, שרים ויועצי ארץ אשר כל הֶגֶה היוצא מפיהם דְבַר מלך שִלְטוֹן הוא, ובני דַלַת העם החובקים אשפתות ורוחם זרה גם לבזויי עָם כמוהם, כֻלם כאיש אחד חברים התגעשו וירעשו וירוצו בכל אַוַת נפשם וחֵשק לבבם וַיִלָווּ אל דִגְלֵי נוסעי הצלב. הָאִכָּר עָזַב את מַחרֵשתו ואת אֵתו, הָרֹעֶה נָטַשׁ את צאן מרעיתו, בעל נעורים נפרד מזרועת אשת נעוריו, אבות השליכו את בניהם, ובנים הִזְנִיחוּ את אבותיהם, נשים עֲדִינוֹת בָרחו מבתי תענוגיהם, גם ילדים וילדות, גם כהנים, נזירים ונזירות אָצוּ רָצוּ אחרי נוסעי הצלב לעלות ביהודה וּלְהַבְקִיעָה אליהם ולהמליך מלך בתוכה מבני דתם ואמונתם –. אמנם אלופי הנוצרים והרוזנים לא אָצוּ לשטוף אל המלחמה גדולה ההיא בטרם יכינו נֶשֶׁק לָרוֹב, צידה לדרך וכל המחסורים אשר יחסרו להם ולאנשי צבאותיהם אשר ברגליהם. אך בעיני ההמון נמהרי הלב והפֹחזים אָרְכָה הָעֵת להתמהמה וּלְחַכּוֹת עד אשר יכינו האלופים והרוזנים הַכּל למלחמה, ויחפזו ללכת בהגיע מועד חֹדֶש האביב. וַיִקָהלו תחת דגל פעטער הנזיר ותחת פקודת אחד מעדת אבירי הצרפתים הנקרא בשם וואַלטער בְּלִי הוֹן (אָהנע האַבע), ובלי מִשְטָר וסדרים גם בלי כלי נשק טובים נסעו למסעיהם דרך אשכנז לקאָנסטאַנטינאָפעל בירת ארץ הרומאים המזרחים, ואחריהם נסעה עוד מחנה כבדה מאד בדרך הזאת תחת פקודת גאָטטשאַלק הכהן הפרעסביטערי.


361 §

והשנה ההיא היתה שנת רעה ליעקב מאין כמוה! כל האָלות והקללות הכתובות בתורת משה ואשר אינן כתובות בספר, מצאו אז את בני ישראל היושבים בארץ אשכנז על נהר רהיין ומאָזול. כי נוסעי הצלב מִדֵי עָברם דרך הארץ ההיא הִתִּיקוּם כצאן לְטִבְחָה וְהִקְדִישום ליום הרֵגה. השנה ההיא כתובה בדם על לוח כל איש יהודי, ובכל שנה ושנה ביום אשר תחגור בת יעקב שׂק וְתִתְפַּלֵש באפר לְתַנוֹת על הריסות ארצה וְשִׁמְמוֹת מִקְדָשָהּ, הָגה תֶהגה גם על הריסות הקהלות הקדושות ההן ועל דְמֵי אַחֶיהָ אשר שֻפְּכוּ אז כמים בתגרת ידי נוסעי הצלב. והנה כבר הודענו קֹשְט דְבַר אמת כי המלכים והרוזנים נקיים הם מדמי היהודים, גם ההגמונים וראשי כהני הנוצרים לא שלחו בְעַוְלָתָה ידיהם, ונהפוך הוא כי הם שערו שער, רָעמו פנים ויזעקו אָח על כל עלילות רֶצַח אשר עוללו נוסעי הצלב לבני היהודים, ורק הֶהָמוֹן סתום העין וַעֲרַל הלב, אֲשֵׁמִים עם דמי אחינו הנקיים, הם רק שלחו בהרג ורצח את ידיהם לַמְרוֹת רְצון כל מלך וכל רב ושליט; – גם פעטער הנזיר ועדת אביריו, וגם גאָטטשאַלק הכהן וגדודי חיליו, גם הם לא צוו לשפוך את דמי היהודים, ולא הִבְדִילוּם לרעה מכל עם הנוצרים, כי הם שָׁסוּ וַיָבזוּ גם את היהודים גם את הנוצרים יתר באין הַבְדֵל, אמנם רק את הרכוש לקחו ולא את נפש בעליהם –. ורק גדודי נוסעי הצלב אשר פרצו בארץ אשכנז ימים רבים אחרי גדודי פעטער וגאָטטשאַלק, הם רק הם היו הראשונים אשר הֵחֵלוּ להרוג להשמיד ולאבד את היהודים, כי הם היו חֶבֶר פריצים אשר קָאָה אותם ארץ צרפת, אנגליא, לאָטהרינגען, פֿלאַנדערען ועוד ארצות רבות, זרע מרעים אשר רחק ה' מכליותיהם, ואין עינם ולבם כי אם לגזול ולחמוס ולשפוך דם. ובראותם כי היהודים עם לא־עָז הם ובתיהם מלאים כל טוב, הִתְחַפְּשוּ באדרת האמונה וישימו מַסְוֵה קנאת דָת על פניהם לבעבור שְׁלוֹל את שְׁלָלָם ולמלאות אמתחותיהם כסף חמסים וּזְהַב עשוקים –. וְלַמְרוֹת רוח המלכים, גם לַמְרוֹת רוח דָתָם ופִי מְחוֹקְקָם75 נועצו לב יחדו להרוג ולהשמיד את היהודים באמרם: „קנאת משיחנו תעשה זאת! וְנִקְמָתוֹ נִנְקם בהם! ובטרם נָרִיק חרבנו על הישמעאלים הרחוקים מאתנו, נַכְחיד את היהודים הקרובים אלינו ואשר גם הם שונאים דתנו כהישמעאלים – ורק בזאת נֵאוֹת להם להחיותם אם ימירו דתם ויהיו אתנו לעם אחד – “. והנה בארץ צרפת לא הרבו נוסעי הצלב לשפוך את דמי היהודים, כי המלך והרוזנים גם הכהנים הראשים היו על היהודים לְסִתְרָה וַיָסֹכּוּ לראשם ביום עברות, רק בערים אחדות אשר דבר מלך צרפת ודתו לא הגיע שם, שם הִגִירוּ את היהודים על ידי חרב. אך ההרג ההוא כְאַיִן וכאפס הוא מול הַהֶרֶג הרב אשר עשו ביהודים היושבים בארץ אשכנז! כי הקיסר היינריך הרביעי היה בעת ההיא באיטליא ותלאות נוראות דכאו אז לארץ חיתו, גם עבדיו התפרצו אז מפניו בכל עריהם, והיהודים היו בלי מחסה ועז ובלי מגן בעדם לעתות בצרה! ואף גם זאת כי הנוצרים אזרחי אשכנז יראו מאד לשלוח יד בנוסעי הצלב ולהשיב ידם מִבַּלֵעַ ומהשחית את היהודים, יען כי הנוסעים ההם נחשבו בעיניהם לאנשי קֹדש המשליכים נפשם מנגד ללחום את מלחמת דתם ואמונתם ולהציל את אחיהם הלקוחים למות –.


362 §

הַנָגִיד ומצוה לגדודי נוסעי הצלב ההם, היה איש צרפתי ושמו ווילהעלם חרש עצים (ציממערמאַן), איש עני אשר גם בהיותו עוד בארץ צרפת לא השיגה ידו לקנות כלי נשק לגדודיו עד אשר נפל על האכרים והיוגבים וַיָבז את יגיעם ואת כל הונם –. והאיש הזה בבואו אל ארץ אשכנז, לָטַש את עיניו על כסף היהודים, ויגזר אמר להשמידם, האבירים אשר נסעו תחת דגלו, הלא הם הגראַף הערמאַן, טהאָמאַס די פֿעריא, וקלאַרענבאַלד די פֿענדיילי, לא עצרו כחַ לעצור ברוחו הקשה השואף בֶּצַע מעשקות, או גם הם לא היו טובים ממנו –. והיהודים האומללים בראותם את הרעה הנוראה הבאה עליהם, נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם, חיל כיולדה, וישאו לבבם אֵל כפים אֶל אֵל בשמים, העלו עפר על ראשם, חגרו שקים ויצומו ויזעקו ויקראו אל אלהים בחזקה, אך אלהי ישראל סך בענן לו מעבור כל תחנה כל תפלה! –.

363 §

ונוסעי הצלב פרצו כפרץ מים זידונים וישתערו על היהודים הישובים בעיר טריער, אך היהודים קדמו את פניהם! רבים וכן שלמים שחטו בידיהם את נשיהם ובניהם ובנותיהם לראשונה, ואת נפשם טרפו לאחרונה נשים רַכוֹת ועדינות גם בתולות יפות וענוגות תָּלוּ אבנים כבדות על צואריהן וַתִּפֹלְנה במצולות נְהַר מאָזל בטרם יבואו האויבים ויתעללו בהן, יְדַי אִמוֹת רחמניות טָבְחו את מחמדי פרי בִטְנָן ואחרי כן השיבו את צוּר המאכלת בחדרי לבבן – ויתר היהודים החישו מפלט להם בהיכל ההגמון ענגילבערט, אך הוא הקשיח את לבבו ויאטם את אזניו משמוע בקול בִּכְיָם, באוָתו להוכיח לעיני הנוצרים כי שקר עָנוּ בו משנאיו כי מקטני אמונה הוא, וַיַרְעֵם על היהודים בקולו ויקרא: „דמכם בראשכם, הוי עזי נפש! השיב אלהים עליכם את רעת רעתכם – נקמת ה' היא! נקמת משיחו! – ועתה אם תאבו ושמעתם להמיר את דתכם, חָיֹה תחיו, ואם תמאנו ומריתם, חרב תאֻכלו! –“. והיהודים האֹבדים בראותם כי חרב חַדָה מונחת על צוארם, בחרו בחיים וימירו דתם ויבואו במסורת דת הקאַטהאָלית, אך אחרי כן שבו לדת אבותיהם על פי הקיסר היינריך הרביעי, כאשר נספר במקום שידֻבּר בו.


364 §

אחרי כן שטפו נוסעי הצלב ויבואו בשערי עיר שפייער76 לְכַלוֹת את נקמתם ביהודים היושבים בתוכה, ואף כי לפני שֵׁשׁ שָנים נתן להם הבישאף רידיגער משפטים ישרים וזכיות רבות, והקיסר היינריך הוסיף עוד עליהם חֻקים טובים וַיְצַו לכל עמו לבל יעוז איש להפיל משערת ראשם ארצה, בכל זאת לא שָׂמוּ נוסעי הצלב לבם לכל הדברים האלה, כי הבישאָף נחשב בעיניהם לעוכר דתם בעשותו טוב ליהודים בעלי הָעֹשֶר, והקיסר היינריך היה כחרס הנשבר בעיניהם, יען כי הפאַפסט פרש עליו חֶרְמוֹ וַיְצַו גם לעבדיו למרוד בו –. וביום השבת בשמנה לחֹדש אייר התנפלו נוסעי הצלב על היהודים הישובים בעיר ההיא, ותהי ראשית מלאכתם להרוג עשרה אנשים מנכבדי העיר ולשלוח בבזה את ידם. ושם היתה אשה יראת ה‘, ותבחר מות מחיים, ותקח את המאכלת ותתקענה בצוארה בחזק יד ותמת, ותהי הראשונה לשוחטים ולנשחטים, ותאמר: „חלקי ה’ על כן אוחיל לו – “. ויתר היהודים נסו אל היכל הבישאף יאָהאַננזען, גם אל מצודת הקיסר אשר בעיר ההיא. והבישאף יאָהאַננזען היה איש ישר וחכם אשר ידע נאמנה כי לא בחרב ובחנית יאמין האדם בדת אחרת אשר לא נולד בה, ויתעבר בנוסעי הצלב ויוכיחם על מעשיהם ועל דמי הנקיים אשר ישפכו להכעיס את ה' ואת משיחם. אך הם בזו לו לעגו לשכל מליו, ויפתחו עליו פה ברצח. אז שלח בהם אנשי מלחמה ויצו להרוג במשמניהם אם יוסיפו להרוג את היהודים, גם היהודים נקהלו ויעמדו על נפשם להלחם באויביהם. וכראות הבישאף כי ככל אלה לא השיבו הפריצים את ידם מבלע, צוה לאנשי חילו לתפש את ראשי המרצחים ההם וַיוֹקִיעֵם לעיני השמש לאות לבני מרי – זכרה לו אֶלוֹהַּ לטובה –.


365 §

ונוסעי הצלב חרקו שן בראותם כי מִשִׁנֵיהֶם השלך טרף, ויחכו עד עת מצוא – ובשמעם כי בשלשה ועשרים יום לחדש פרצו המונים המונים מאחיהם נוסעי הצלב על היהודים היושבים בעיר וואָרמס, מהרו וילכו ויתחברו אליהם לְכַלוֹת חמתם ונקמתם ביהודים ההם. והבישאָף אַללעבראַנדוּם אשר בעיר ההיא היה קְצַר יד להציל את היהודים מיד ההמון הרב והעצום ההוא, ובכל זאת התחזק וַיַסְתֵּר בהיכלו את נכבדי העדה ואצילה, ויתר היהודים הלכו לשחוט איש את רעהו ואיש את בנו בטרם יפלו ביד אויביהם, אך פתאֹם פשטו עליהם גדודי עריצים ההם וַיְרַצְחוּם, ובצאת נפשם קראו: שמע ישראל! –. אחרי כן פרצו נוסעי הצלב בבתי הַנִרְצָחִים וישללו שללם וַיָבזו כל אשר בהם, ותהי זאת עוד הנקלה בעיניהם, ויהרסו ויבואו גם אל בתי התפלות ויוציאו את ספרי התורה ויקרעום לגזרים וירמסום ברגליהם –. מקץ שבעה ימים הרעישו את היכל הבישאף וינהמו כנהמת ים „הוציאו אלינו את היהודים המסתתרים פֹה!“ וירא הבישאף כי אזלת ידו להציל את היהודים אשר החביא בביתו, ויבוא פתאם אליהם ויאמר: „צר לי מאד כי לא אוכל עוד להגן עליכם! ועתה בחרו לכם אם להמיר דתכם או לעבור בשלח – “. והיהודים חלו את פניו לתת להם מועד להתיעץ אודות הדבר הזה, ויתן להם את שאלתם. ויהי כי עבר המועד, סבו נוסעי הצלב את ההיכל, והבישאף הלך אל היהודים לשמוע מה בפיהם, ויהי בפתחו את הדלת, והנה – בַּלָהָה! היהודים שׂחִים בַּדָם, כי הם שחטו איש את אחיו ואשה את רעותה ואת עוּלָהּ – ועל הנשארים עוד בחיים השתערו נוסעי הצלב וירצחום. „ויהיו המתים במגפה בשני ימים ההם שמנה מאות נפש“. אחרי אשר עזבו נוסעי הצלב את עיר וואָרמס, שָׂמוּ היהודים הַנִצָלִים את נפשם בכפם ויבואו אל היכל הבישאף ויוציאו משם את החללים ויוליכום לקברות בבכי ונהי ומספד תמרורים.


366 §

ביום המחרת באו נוסעי הצלב בתרועה נוראה בשערי עיר מאַיינץ, ושר צבאם בעת ההיא היה הגראַף עמעריך או עמיכאָ מליינינגען שְׁאֵר בְּשַׂר הבישאף רוטהארד. השר ההוא היה צורר היהודים, וְכַעֲזוֹז שִנְאָתוֹ אותם כן עַזָה אהבתו לכספם וּזְהָבָם, והבישאף לא הניא אותו מרדוף את היהודים להכעיס בזה את הקיסר היינריך, אולם בכל זאת לא אבה רק לענותם ולשלול שללם אך לא לכלותם –. בשפתי חלקות קרא הבישאף אל היהודים ויאמר אליהם: „מהרו נא והביאו את נשיכם ואת בניכם ובנותיכם וטפכם גם את כל כספכם וזהבכם אל היכלי, ואני אהי עליכם לסתרה מפני החרב הַחֹדֶרֶת לכם –“. ויאספו יותר מאלף ושלש מאות יהודים עם נשיהם ובניהם וכל אוצרותיהם ויתחבאו בהיכלו, כי חדרים רבים גדולים ורחבי ידים עם דלתים ובריחים היו בהיכל ההוא. שם ישבו האובדים ונפשם בפחדי מות התמוגגה, שם ישבו גם בכו ויתפללו אל ה‘, אך שומר ישראל הסתיר פניו מהם בימי רעה ההם! –. כי ביום השלישי לחדש סיון בבקר הביא עמעריך את גדודיו הצמאים לדמי היהודים לפני שערי ההיכל הוא וַיִנְהַם כַּכְּפִיר על הבישאף להסגיר בידו את היהודים המסתתרים שם – וירא הבישאף כי מזמתו להרוג ולהשמיד את כל היהודים הנחבאים תחת צל קורתו, ויצב אנשי חיל מזֻינים להשיב את ידי המשחיתים מהשחית, אך אנשי חיל הבישאף לא אבו לשלוף חרבם על אחיהם אנשי הקדש בעיניהם – ונוסעי הצלב התגעשו וישברו בחמתם את דלתות שערי ההיכל, ויתפרצו בכל חדריו לבקש את טרפם. אז חגרו היהודים בעוז מתניהם וישחטו את נשיהם וטפם, ואיש את אחיהו. החתנים את הכלות, ונשים רחמניות את ילדיהן עוללי טפוחים – ועל הנשארים עוד בחיים התנפלו נוסעי הצלב וירצחום, הכו אבות על בנים ובנים על אבותם. וכלם יחדו פשטו את צוארם אל חרב ההרֹג בקול קורא: שמע ישראל! –. אלף ושלש מאות נפש נפלו אז חללים ביום אף ה’, וכל כספם וזהבם, הונם ורכושם, עֶדְיָם וְחֶלְיָתָם היו לבז ולמשסה ביד הבישאף ובידי עמעריך צורר היהודים –. אולם עוד נשארו ששים יהודים אשר החביאם הבישאף בבית האוצר, ויחמול עליהם ויצו לעבדיו להובילם אל חצרותיו אשר על נהר רהיין למען הצילם מחרב אויביהם, אך נוסעי הצלב רדפו אחריהם וישיגום ויגירו גם אותם על ידי חרב, כי בכל המקומות אשר נסו היהודים, אבן מקיר תזעק אחריהם להומם ולאבדם, וכפיס מעץ יעננה בקול קורא: „השמד! –. שני אנשים נמלטו אז ממות, כי נוסעי הצלב טבלו אותם בחזקת היד, שם האחד אורי ושם השני יצחק בן דוד הפרנס ושתי בנותיו אשר נטבלו בחזקה גם הן. אחרי כן עשו שני האנשים ההם דבר אשר כל שומעו תצילנה שתי אזניו. כי יצחק לקח את המאכלת וישחט את שתי בנותיו בערב חג השבועות ואת ביתו שרף באש, ואז הלך עם אורי רעהו אל בית התפלה ויציתו אותו באש וַיִשָרְפוּ שניהם יחדיו, ומבית התפלה יצאה אש ותאכל בתים רבים בעיר מאַיינץ.


387 §

בין כה וכה נאספו פליטי נוסעי הצלב תחת דגל הערמאן החרש ויחנו סביבות עיר קאֶלן, והיום ההוא היה ערב חג השבועות. וכל היהודים היושבים בעיר ההיא עִתְּדוּ את נפשם לַמָוֶת, אך בכל זאת התחננו אל שכניהם הנוצרים אזרחי העיר, גם חלו את פני הבישאף להסתיר אותם בבתיהם עד יעבר זעם, ועל טוב יזכרו הנוצרים טובי לבב ההם כי חמלו על היהודים ויאספום אל בתיהם ויסגרו בעדם להסתירם מעיני מבקשי נפשם. למחרת בבקר, ביום חג השבועות, פרצו נוסעי הצלב בקול שאון נורא בבתי היהודים, ובראותם כי אין איש, הרסו את הבתים, שברו את כל כלי הבית ובבזה שלחו את ידם. אחרי כן פרצו בבתי התפלות, ויוציאו את ספרי התורה, ויתעללו בהם, ויתנום למרמס חוצות ביום חג ה', ביום אשר בו נִתנה התורה ותרעש תבל ועמודיה הִתְפַּלָצוּ! –. אך בכל זאת נמלטו אז היהודים מחרב רעה בצדקת הבישאָף הערמאַן השלישי, כי הוא היה איש חסיד וִיקַר רוח וּבְאֶבְרָתוֹ הסך בעדם. ובראותו כי כל הימים אשר ישבו בקאֶלן צפויים הם אֱלֵי חרב, צוה לעבדיו הנאמנים להוציאם מן העיר בסתר ולהחביאם בשבע הערים והכפרים אשר לו. במחבואים ההם ישבו שלשה שבועות (משלשה עד עשרים וארבעה לירח יוני), ויצומו דבר יום ביומו, ובשמעם כי האויבים קרובים אליהם, צמו שני ימים רצופים – אך שערי רחמים, שערי תפלה, גם שערי דמעות ננעלו בעת רעה ההיא! – ונוסעי הצלב השתערו עליהם כשער קטב וישמידום, –. לראשונה התנפלו על כפר נושא (Nens) ויהרגו את כל היהודים הנחבאים שם עם נשיהם ובניהם ובנותיהם וַיָבוזו את שללם, וביום המחר עשו כן גם לבני יהודה הנסתרים בוועפֿלינגהאָפֿען, אך רבים שלחו יד בנפשם, ואשה זקנה ושמה רחל היתה למשׂל כֻּלם, כי היא היתה הראשונה אשר הביאה את לַהֶבֶת המאכלת בצוארה, ואחרי כן עשו כזאת גם יתר העם, כי כולם ירדו בתוך אגמי המים וישחטו שם איש את אחיו. ובתוכם היה איש זקן בא בימים, רבנו שמואל בן יחיאל שמו, והיה האיש ההוא תם וישר, ירא אלהים וסר מרע, ולו בן יחיד בחור כארזים, ויפשוט הנער את צוארו, ואביו הזקן לקח את המאכלת ויברך על השחיטה וישחטהו, והנער ענה אמן וימת, וכל העומדים שם קראו בקול גדול: שמע ישראל, ויתנפלו בתוך המים ויצללו כאבן במצולות הנהר. והזקן חלה את פני בחור ירא שמים ושמו מנחם להמיתו, ולא אחר הבחור לעשות כן, ואחרי כן שלח יד בנפשו גם הוא. ומכל היהודים לא נשאר שם שריד ופליט, כי נפלו בחרב אויביהם גם איש בחרב אחיו או טֻבעו במים עזים –.


368 §

ביום המחר באו נוסעי הצלב גם אל עיר אַלדענהאַר ויתנפלו בחמתם על היהודים ויהרגום, ורבים מהיהודים שחטו זה את זה עד כי לא נותר מהם שריד ביום אף ה' –. וביום הששי ברביעי לחדש תמוז, נפלו גם על הכפר הנקרא גם כן בשם אַלדענאַהר, אך היהודים שמעו את השמועה הרעה הזאת בטרם בואם, „ויאספו כולם אל חדר אחד, והנם כשלש מאות איש, ויתנדבו ראשי העם לשחוט את כולם בעת ההיא ואחרי כן את נפשם, ויעשו כן, והאחרון בהם ושמו ר' פטר בן יואש עלה על ראש המגדל ויפול ארצה וימת“. ונוסעי הצלב לא מצאו עוד מלאכת עבודה בכפר ההוא ויחר לבם ויסעו הלאה ויבואו אל זאנטה בהתקדש ליל השבת, ויפלו על היהודים בלילה בעוד ברכת ה' בפיהם לקדש על היין, ויעשו בהם הרג רב, ורבים מהם שלחו יד בנפשם, ואחד מרבני צרפת הורה אותם איך ימותו ויקברו בפעם אחת, ויחפור חפירה בארץ וירד בתוכה „ויברך הזבח וישחט צוארו וימת ויענו כל האם „שמע ישראל“, וכן עשו גם יתר היהודים, „ולא היה ביום אף ה' שריד ופליט כי אם מתי מספר אשר נמצאו מגוללים בין המתים בעת ההיא“.


369 §

והיהודים בני קאֶלן אשר נחבאו בעיר מארס, האמינו כי לא תבוא עליהם רעה וחרב אויביהם לא תשיגם, יען כי מארס עיר בצורה ושר העיר הבטיחם נאמנה להיות עליהם לסתרה אף אם תהי נפשו תחת נפשם. אך פתאֹם באו נוסעי הצלב ויצורו על העיר, והם כחול אשר על שפת הים, ובקול רעש גדול הרעישו את חומת העיר ויקראו: „תְּנוּ בידנו את היהודים“. הרעה הגדולה הזאת נהיתה בשביעי לחדש תמוז (30 ביוני). ושר העיר ראה כי קצֹר קצרה ידו לעמוד לפני החיל הגדול ההוא, וידבר על לב היהודים ועל לב נוסעי הצלב חליפות, את פני הנוסעים חלה לבל ימהרו לשפך דם, ואת היהודים נִסה לְפַתּוֹת בפיו לכל יקשו את ערפם וימירו את דתם למען חייהם, אך היהודים ענו כלם פה אחד ויאמרו „טוב מותנו מהמיר את דתנו“. לשוא הוכיח השר כי נלחץ הוא להסגירם בידי מבקשי נפשם פן יעלו עליו ברבבותיהם ויכוהו אם על בנים. לשוא הפחידם בפחדי מות, ולריק היה כל עמלו להטות את לבבם לחפצו. אז צוה השר לתת אותם במשמר אחד הנה ואחד הנה למען הסגירם חיים בידי נוסעי הצלב, כי הוא ידע כי היהודים שוחטים איש את אחיו בהיותם יחד, וכבר היתה כזאת גם בעיר ההיא, כי שתי נשים ונערה אחת בתולה יפה עד מאד ישבו בבית אחד, ואשה אחת מהן שחטה את נפשה, והשניה אשר זה מעט ילדה בן, שחטה את הנערה היפה, ואחרי כן השליכה את בנה הילד מראש המגדל ארצה, ולאחרונה טרפה גם היא את נפשה בכפה –. אחרי הדברים האלה נסחבו היהודים האסורים בנחֻשתים אל מחוץ לעיר וַיִסָגְרוּ בידי נוסעי הצלב, והם הרגו בהם עם רב ויתרם טבלו בחֹזק יד וַיְחַיוּם.


370 §

ביום ההוא (1 ביוני) עלו נוסעי הצלב כשואה גם על היהודים הנחבאים בקערפען וישקום את קובעת כוס המות ככל אחיהם –. סוף דבר כי במשך שני חדשים (מאי – יולי) נהרגו שני עשר אלף יהודים בידי נוסעי הצלב, ובכל מקום אשר דרכה כף לרגלי הנוסעים ההם אבל גדול ליהודים, שֹׁד ושבר, מָוֶת וְאַבְדָן –. הן כל אלה עוללו נוסעי הצלב לבני עמֵנו בימי רעה ההם, ושמם וזכרם עֲקֻבִּים מִדָם בספר תולדות בני האדם כל הימים, וגם בימי דוֹרָם היו דראון לכל שלומי אמוני הנוצרים, כי המלכים, הרוזנים והנסיכים, וראשי הכהנים – זולת גוטהארד הבישאף ממאיינץ ועגילבערט מטריער – וכל האזרחים קָצְפו עליהם קֶצף גדול ויַחשבום לבנים משחיתים, ומה גם הקיסר היינריך הרביעי, כי בשובו מאיטליא וישמע את השערוריה אשר עשו נוסעי הצלב ביהודים, עלה עשן באפו וירקע ברגלו ויאמר „אָח על כל התועבות הנוראות ההן“, ויעבר קול בכל ארץ מלכותו כי היהודים אשר נטבלו בחזקת היד מפני אימת המות, יש לאֵל ידם לשוב אֶל דתם וְאֶל עַמָם, גם צִוָה להבישאף ממאיינץ להשיב את אוצרות היהודים הנרצחים בהיכלו לידי יורשיהם וקרוביהם. ופעם אחת בהיות הקיסר בעיר מאיינץ וירא את המקום הנורא אשר נשפך שם דם היהודים, הִתְחַמֵץ לבבו בקרבו וַיִדר נֶדֶר לעצור בעד הרעה בימים יֻצָרוּ, כי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ את הנשיאים והאפרתים ואת כל עַמֵי־ארץ אשכנז לשמור את היהודים ולהיות עליהם לְסִתְרָה מֵעָקַת רָשָׁע וְכַף מְעַוֵל וְחֹמֵס.

371 §

ונוסעי הצלב תחת דגל פעטער הנָזיר וגאָטטשאַלק הכהן, הרימו פעמיהם לבוא אל קאָנסטאַנטינאָפעל ומשם ארץ אזיא. אך העמים גבורי החיל היושבים בארצות הדאָנוי, סגרו עליהם את הדרך ולא נְתָנוּם עֲבור בארצם, גם לא מכרו להם אֹכֶל נפש. וַיִחַר בהם אף הנוסעים, ויתפרצו בבעלגראד בחרב מלאה דם וימלאו את הארץ חמס ורצח, אז נפלו עליהם כל עַמֵי הארץ ויהרגו בהם עַם רב, הורידום כַּכָּרִים לטבח וישפכו דמיהם כמים, ורק מתי מספר התמלטו בְּעוֹר שִׁנֵיהֶם ויבואו עיפים ויגיעם מֻכּים ונענים לקאָנסטאַנטינאָפעל. אך גם אחרי כן בבואם אל אזיא הקטנה, לא מצאו מָנוֹחַ, כי יום אֵידם בא, עת פקודתם, כי הישמעאלים (הזעלדשוקים) השתערו עליהם מכל עברים וַיַכּוּם וישחיתום ויעוללום בַּמְסִלות, ורק שרידי חרב שרדי חיתם וינוסו בשבע דרכים. אחריהם נשאו רגליהם גם גדודי הפריצים אשר רָצְחוּ את היהודים בכל ערי ארץ אשכנז, ועליהם פקד ה' אפו ביתר עז, וירדפם בחמתו, ובסערת נקמתו השמידם מתחת השמים. לאלפים ולרבבות ירדו לַטֶבַח בידי הישמעאלים, וְיִתְרָם ספו תמו בזלעפות רעב ורשפי צמא, וְלִהֵט אותם חֲרוֹן אף ה‘, ונבלותיהם היו לְבָרוֹת לְחַיְתוֹ טרף כמוהם – אֵל גמולות ה’. כאשר עשו הם כן שִׁלֵם להם –.


372 §

יותר ממאה אלף איש מנוסעי הצלב נָמַקוּ כבר בעונם ויסופו ויתמו מן בלהות בטרם הרים עוד גאָטטפֿריד הבוילאָני את פעמיו עם חילו הגדול לעשות מלחמה עם הישמעאלים על הָרֵי ישראל –. גאָטטפֿריד הבוילאָני (Готфридъ Буйліонскій) נְשִׂיא לאָטהרינגען, היה איש גבור מלחמה, יְשַׁר לב וּגְדָל נפש, וּבְישֶׁר לבבו התנדב להשליך נפשו מנגד בעד אֶחָיו הַנִגָשִים והנַענים בארץ הקדושה. האיש היקר הזה עם שני אחיו הגבורים, אשר שם האחד באַלדוּאין ושם השני אייסטאַטיוס, נסעו עם רבבות גבריהם בדרך ההיא אשר עברו בה הנוסעים הראשונים, ויגיעו עד שערי קאנסטאנטינאפעל. ובעת אשר עברו הם דרך היבשה, עברו עוד המון רב מנוסעי הצלב ארחות ים, ובראשם הגראַף הוּגָא אֲחִי מלך צרפת, ומשנהו השר באָעמוּנד הערצאָג הנאָרמאֶנים עם טאַנקרעד בין אחיו גבור החיל, ויבואו גם הוא עד שערי קאנסטאנטינאפעל. אך אַלעקסיאָס (Alexios) קיסר ביצאַנץ לא נתן אותם עבור בגבול ארצו עד אשר נשבעו לו גאטטפֿריד וכל שרי צבאותיו להשיב לו את הערים אשר היו תחת ידי קיסרי הרומאים המערבים מימי קדם, ואז נְתָנָם לָרֶדֶת הים באניות אל מְחוֹז חפצם. באחת הבקעות הקרובות לעיר ניצאֶ מָנוּ שרי החילים את מספר אנשי חילם, ויהי מספרם שש מאות אלף איש (ומהם מְאַת אלף אבירים (ריטטער) ושלש מאות אלף רַגְלִי). וזולת שרי הצבאות אשר קראנו בשמותם, היו עוד שרים גדולים ונכבדים, הלא הם: ראָבערט הנאַרמאַנדי בן ווילהעלם הכובש, סטעפֿאַן דע־בּלוּאַ אשר מספר מבצָריו כמספר יְמוֹת השנה, ראַימונד הגראַף העשיר והאדיר מעיר טוּלוּזאַ, ועוד שרים רבים אדירי עם וכבירי חיל. אז צָרוּ נוסעי הצלב על עיר ניצאֶ ויתפשוה, ויסעו למסעיהם דרך גבול ארץ השלטון היושב באִיקאָניום, ויצאו הישמעאלים (הזעלדשוקים) לקראתם בחרב וילחמו בם על יד דוֹריליאוּם (Dorylaum ), וינגפו לפני הנוצרים מגפה גדולה וינוסו מנוסת חרב. אך עד מהרה אָזַל הלחם במחנות נוסעי הצלב עד אשר צָפַד עוֹרָם על בשרם מפני זלעפות רעב, ותהי מהומת ה' רבה ביניהם, רבים נתנו ראש וישובו לארץ מולדתם, ורבים נפרדו מעל אחיהם ויכוננו להם מֶמְשָׁלות בארץ הקדם (וכן עשה גם באַלדוּאין אֲחִי גאָטטפֿריד, ויכונן לו ממלכה חדשה בעיר עדעסאַ על יד נהר פרת, העיר הזאת היא בארץ ארם נהרים (מעזעאָפאָטאַמיע), בירת הממלכה הישנה הנקראת אָסרענע, ולפי הגדה עתיקה בנה אותה נמרוד). ויתר נוסעי הצלב נָדדוּ הלכו במר רוחם עד בואם אל מְסִבֵּי עיר אנטיוכיא וַתְּחִי רוחם, כי כגן עדן הארץ לפניהם. ויצורו על אנטיוכיא, אך העיר בצורה מאד ואנשיה גבורים מָרֵי נפש, ובידי הנוצרים לא היו כלי מצור גם לא ידעו עוד תחבולות מלחמה, על כן מצאו אותם תלאות עצומות מאד. תשעה ירחים נלחמו על העיר עד אשר לכדו אותה בערמת השר בעמונד הערום אשר הטה את לב הַשֹׁעֲרִים לבגוד בעיר מולדתם ולפתוח לפניו שער קטן משערי העיר –. בחֵמה שפוכה פרצו נוסעי הצלב בתוך העיר ויעשו בה הרג רב באכזריות נוראה מאד, וַיַשְׁכִּירוּ חִצֵיהֶם מִדְמֵי זקנים ונערים, נשים וטף, ולא הבדילו בין נקי ואִי־נקי. יותר מעשרת אלפים הרגו בעיר, ועוד לא שככה חמתם ונקמתם, ומי יודע אם השאירו בה נְשָׁמָה לולי נשמע אחרי שלשת ימים קול שעטת פרסות אבירי הישמעאלים הבאים עליהם למלחמה. כי אז עלה עליהם שלטון הישמעאלים מעיר מאָזוּל עם חיל רב ועצום מאד, ויצר אותם בתוך אנטיוכיא –. בעת ההיא היה כפשׂע בין הַנוֹצְרִים הַנְצוּרִים ובין הַכִּלָיוֹן. אך אחד מהכהנים הנוסעים אתם יחד, הציל אותם בערמתו, כי הוא הערים ויעבר קול בכל העיר כי אִנה ה' לידו את רֹמַח הקדוש אשר החביאו הכהנים הראשונים בתוך בית תפלת פעטער בעיר אנטיוכא – ולמראה הרֹמח ההוא התאוששו נוסעי הצלב וירהיבו בנפשם עֹז, ויתנפלו בתרועה נוראה על הישמעאלים, וישחיתו בהם עם רב, ויגרשום מפניהם ויפיצום לכל רוח. ואחרי כן הלכו קוממיות הלוך ונסוע לירושלים מְחוֹז חֶפצם –. אמנם ברבות הימים נודע לנוסעי הצלב כי אך עָרוֹם הֶערִים הכהן ההוא בִדְבַר הרֹמח הקדוש, ויחרצו משפטו להשליכו על מדורת אש, והיה אם יעבור בתוך האש ולא יִכָּוֶה, אוֹת הוא כי אמת בפיהו, אך אם לא יִנָצֵל מיד להבה, שקר תרמיתו. והנה הכהן ההוא נצרב באש וַיִשָרֵף – בשנת ד“א תתנ”ט .1099 אך בכל זאת האמינו עוד רבים ברֹמח ההוא, וְקָדוֹשׁ אמרו לו –.


373 §

אחרי הדברים האלה נסעו נוסעי הצלב דרך עיר ראמלא ועיר חמת (אַמאוּס) ויחנו על הגבעה הנשקפה על פני ירושלים. ויהי בהופיע לנגדם עיר האלהים בפעם הראשונה, מהרו ויכרעו על ברכיהם, ויתנו קולם בבכי מרוב שמחות וגיל, וישירו שירי תהלה. אך בהגיעם אל שערי ירושלים, הָראו לדעת כי בצורה היא מאד, וחומה נשגבה לה עם דלתות נחושה ובריחי ברזל וּמִגְדְלֵי עז, והעם היושב בה מָרֵי נפש הם וגבורי מלחמה. אז נבהלה נפשם מאד וידעו כי קצרי יד הם לְהִלָחֵם בעיר עז כזאת בלי כָרִים וְאֵילֵי ברזל ויתר כלי מָצוֹר. אך בכל זאת חזקו את לבבם ויאמצו את זרועותיהם ויצורו על העיר. והישמעאלים אנשי המלחמה אשר בעיר המטירו עליהם מראש החומה ומראשי המגדלים חִצֵי מָוֶת ואבני קלע וישחיתו בהם המונים המונים יום יום, ויותר עוד אכלה אותם שלהבת השמש ורשפי אִשָׁהּ, וַיִהיו הרוגי מלחמה, מְזֵי אֵשׁ וּלְחֻמֵי רֶשׁף באין מפלט. אפס כי התשוקה הנמרצה המתנוססת בחֻבם אל מְקום קבר משיחם, גברה על כל התלאות האיומות ההן, ויוסיפו לעשות מלחמה באין הפוגות. שלשים ותשעה ימים צָרו על העיר. ואז הרעישו את חומתה שני ימים רצופים בקול קורא: „חֵפץ ה' הוא! חפץ מושיענו!“ עד כי לאחרונה רמה ידם וַתִּבָּקַע העיר –. בחֵמה עזה מאד ובקצף נורא התנפלו נוסעי הצלב על העם היושב בירושלים ויעשו בהם שפטים גדולים ונקמות איומות עד אין חֵקר! את חוצות העיר מִלְאוּ חללים, בכל הרחובות נֶערמו הרוגים כהררים, ואין קֵצה לַגְוִיָה. לשוא התחבאו הישמעאלים בנקרות צורים וּבִמְחִלוֹת עפר, לשוא באו בעבים וּבְכֵּפִים עָלוּ, לשוא עלו על הגגות ועל ראשי המגדלים ובבתי תפלותיהם, כי חרב הנוצרים הִשִיגָה אותם בכל מחבואיהם וַתְּלַהֲטֵם. כי נוסעי הצלב כרתו אז ברית את מָוֶת לבל יסתר איש מפניהם, וְעִם שְׁאוֹל עָשׂוֹ חֹזֶה לבל ינוס נָס ולבל יִמָלֵט פליט –. כעשרת אלפים איש ברחו אל בית תפלת אָמאַר, אך טאנקרעד עם צבאות אביריו רדפו אחריהם ויכום לפי חרב, דמי ההרוגים נָהרו כַּנהרות וההורגים הלכו עד הברכים ועד השוקים בנהרי הדם –. אמנם לא על הישמעאלים אנשי מלחמתם לבד, שפכו נוסעי הצלב כמים עברתם, כי אם גם על היהודים אנשי השלום, על היהודים האומללים „השוכנים לבדד בין רגל הר ציון ומקום מקדש ה' הַשָׁמֵם, ישובים בראש חפוי וְכָתֵף מִקְשה לסבול חרפות חורפיהם ואכזריות צורריהם, הנותנים למכיהם לֶחי וחיתם לֵמְמִיתִים“, גם על האֹבדים והנדכאים ההם שפכו נוסעי הצלב זעם אפם וחמת נקמתם, כי במקלות חובלים ומהלומות אנושות הִרְדִיפוּם על צוארם לבתי התפלות, ובראותם כי נמלאו הבתים אנשים ונשים וטף עד אפס מקום עוד, הִצִיתוּ אש בבתי קֹדֶש ההם, וישרפו את כל היהודים אשר בירושלים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד!! –. אחרי אשר נלאו ידי נוסעי הצלב מרוב הרג וכֹבֶד חלל, אחרי אשר כִּלוּ את כל חִצֵי חמתם ונקמתם ביושבי ירושלים, הסירו מעליהם את שמלותיהם המגואלות בדמי אדם רב, וילבשו בגדי שָׁבֵי פֶשַׁע וַיֵהָפְכוּ לאנשים אחרים – האנשים ההם אשר זה מעט טרפו טרף כחיות טורפות, הלכו בראש פרוע וברגלים יחפות ובשירי תפלה וברגשי אֵש אֶל בית התפלה הבנוי על קבר משיחם, שם שפכו כמים לבם, שם נתנו תודה ותהלה לאלהים על אשר נתן עז למו לרדד עמים תחתיהם ולהוריש את עיר הקדש –. נחה שקטה ירושלים, והנוצרים התאספו יחדו וימתיקו סוד ויתיעצו לבחור עליהם מלך מקרב אחיהם, והנה כֻלם כאיש אחד בחרו בגאָטטפֿריד הבוילאָני, ויקראו בלב שמח: „יחי המלך“. אל גאָטטפֿריד לא אָבָה לָשֶׁבֶת על כִּסֵא המלוכה בעיר הקדושה ירושלים כִּסֵא כְבוֹד ה', ויאמר „מי אנכי לבוא עד הֲלום? – “. כי זה האיש גאָטטפֿריד היה באמת גבר תמים ובעל נפש יקרה, ולא למען בְּצוֹעַ בֶּצע גם לא למען הכבוד נלחם בישמעאלים, כי אם רק להציל את אחיו הנוצרים ולקחת את ירושלים משכן משיחו מיד הישמעאלים – ויהי גאטטפֿריד רק שר ושליט בירושלים, ושם מלך לא נקרא עליו. בעת ההיא אסף שלטון מצרים חיל גדול וישלחם להלחם עם הנוצרים ולכלותם מעל פני האדמה. ויצא גאָטטפֿריד וצבאות גבוריו לקראתם ויכם מכה נִצַחַת על יד אשקלון, ויצא שמו בכל הארץ. אך הוא לא האריך ימים בירושלים, כי לתקופת שנה ושלשה ימים חלה את חליו אשר מת בו. כבוד גדול נעשה לו במותו, ואלפי הנוצרים קברו אותו בבית התפלה אשר על קבר משיחם, ויבכו אותו הצרפתים, הארמים והיונים, ויעשו לו אבל כבד –. אחרי מות הגבור הישר הזה, בחרו הנוצרים בבאלדואין אחיו, אך הוא לא היה עניו כגאָטטפֿריד ובאות נפשו קבל את כתר המלוכה, ויהי בירושלים מלך –.


374 §

הממלכה החדשה אשר כוננו הנוצרים בירושלים, לא שָלְוָה ולא שקטה ולא נחה כל הימים מפני המלחמות הרבות אשר כתרוה תמיד מכל עֲבָרִים, גם מפני דברי הריבות והמדינים אשר היו בין השרים ועדת אבירים, ומפני רעת אנשי המלחמה אשר הקשו את ערפם ולא הטו את אזניהם לקול שריהם ונגידיהם, רק הואילו הלוך בגדולות ובנפלאות מהם ולעשות מעשים זרים היוצאים מגבול הטבע –. גם הנוצרים אשר בארץ המערב לא תמכו את ידיהם להכין את כסא ממלכתם בירושלים ולסעדה בְכֹחַ ידיהם, ועל כן הלכה ממלכת ירושלים החדשה הָלוֹך וחסור. ומה גם אחרי עֲלוֹת השלטון האדיר מעיר מאַזוּל על עדעסא וילכדה ויהרסנה, וזרועו נטויה גם על גבולות ארץ יהודה –. ויהי כשמוע בערנהאַרד77 (קְדוש הנוצרים) את הרעה הגדולה אשר מצאה את אֶחָיו בממלכתם החדשה ההיא, וַיָעַר את רוח קנאת הדת אשר נרדמה בלבות הנוצרים בארץ המערב, וברוח פיו פעל ועשה גדולות עד כי נאספו אנשי חיל במספר רב מאד לעלות שנית למלחמה על הישמעאלים צוררי הנוצרים. [מסע הצלב השני ד“א תתק”ו–ט' 1149–1146] גם לודוויג השביעי מלך צרפת לא המרה את אמרי בערנהאַרד, ויתנדב גם הוא לעלות עם אנשי חילו ביהודה לעשות מלחמה עם בני ישמעאל, וגם קאָנראַד השלישי לא עָרַב את לבו להשליך אחרי גֵווֹ את הדברים הנמרצים אשר אשר דבר בערנהאַרד באזניו בבית התפלה בעיר שפייער לעיני כל הקהל, ויתנדב ללכת גם הוא עם צבאותיו ארצה הקדם –. וגם השנה ההיא היתה שנת רעה לבית יעקב, כי בארץ צרפת ואשכנז התעוררה רוח הפֿאַנאַטיזמוס שנית לדרוך איתן קַשְׁתָּהּ ולהציב את היהודים האֹבדים מטרה לְחִצֵי זעמה כבימי המסע הראשון. וראש מְסִבֵּי הרעה בעת ההיא היה הפּאַפסט אייזען השלישי (Eugen III), כי הוא הוציא דבר פקודה מלפניו כי כל איש מעדת הנוצרים אשר ידברנו לבו לְהִצָמֵד לְמַסַע הצלב, חפשי הוא מִשַׁלֵם ליהודים את הַמַרְבִּית מהכסף אשר לָווּ מהם, כי שָעַר בנפשו כי בגלל הדבר הזה ירבו ויעצמו גדודי הנוסעים, אף לא שבה השערתו ריקם –. אך הכהן הראשי בערנהאַרד, אשר היה באמת איש ישר וחסיד, רָעַם פניו על הפקודה ההיא, כי רע בעיניו לְהַרְבּוֹת הון הנוצרים בעשק וְנָלוֹז, ובכל זאת חזקה עליו יד הפאַפסט, עד כי נלחץ להשמיע את דבר הפקודה ההיא בכל בתי התפלות ולקרוא באזני הנוצרים כי כל המתנדבים למסע הצלב, חפשים הם מִשַׁלֵם את התרבית להיהודים הנושים בם –. אולם הכהן (אַבט) פעטער מקליגני (Peter von Clügny) צורר היהודים, בשמעו את פקודת הפאפסט, מצא אז עת רָצוֹן לִכְרות שוחה עמוקה לנפש היהודים, ויכתוב עליהם מכתב שטנה אל המלך לודוויג, ובזעם לשונו טפל על כל המונם עֲוֹנות חרב, וַיִתְּנֵם לפני מרגיזי אֵל אשר צוּרָם הסגירם בידי הנוצרים לעשות בהם שפטים כפי פעלם –. אך בידעו נאמנה כי המלך מגדל עֹז הוא ליהודים, חָתַם את דברי השטנה ההיא לאמר: „ובכל זאת אל תהרגם, פן ישכחו עמנוּ – אך הֲנִיעֵמוֹ בחֵילך וְהוֹרִידֵמוֹ, קח לך את רכושם ולא את נפשם – כי כל הרכוש אשר רכשו להם, מִשֹד עֲנִיֵי הנוצרים הוא, ומאנקת אביוניהם, ואף גם זאת כי הם נועזו לשלוח יד גם בכלי הַשָרֵת אשר בבתי תפלתנו למען מַלֵא בתיהם כסף ואמתחותיהם אָשָׁם מקדשי דתנו! – ולמצוה גדולה ולצדקה תחשב זאת לנו אם נקח מִידֵי בנים לא אֵמון בם כמוהם את אשר שדדו מידנו, לבעבור תהי לאל ידנו לעלות בהר הקֹדֶש ולעשות מלחמה עם הישמעאלים שֹסֵי נחלת אחינו בארץ הקדושה ומחרפים עקבות משיחנו!! – “. כדברים האלה ועוד רבים כאלה דבר אל המלך, והמלך אף כי הָמָה לבו ונכמרו נחומיו על היהודים, בכל זאת ראה כי רעה נשקפה עליו אם ישליך את כל דברי הפאפסט ודברי פעטער אחרי גֵוֹו, ועל אפו ועל חמתו הוציא דבר מלכות מלפניו: כי כל המתנדבים למסע הצלב, נקיים הם מִשִׁלֻמַת הכסף אשר לָווּ מידי היהודים. אך צוה בחזקת היד לבל יָעוֹזוּ לשלוח את ידם בנפש היהודים, וְלָגַעַת אל עצמם ואל בשרם, כי עבדי המלך הם וכל אוכליהם יאשמו. גם השר החכם זיגער משנה המלך, החזיק את דבריו על הנוצרים לבל ישפכו את דמי היהודים, כי לא יכֻפר להם הדם כי אם בדם שופכם. ויותר עוד מהם הזהיר אותם בערנהארד האיש היקר והישר לבל יחטאו לאלהים לשלוח יד ביהודים, כי מִשְׁמֶרֶת הם בידי הנוצרים עד עת מְצוֹא – זכרה להם אֱלוֹהַּ לטובה, ושמם וזכרם יבֹרך עד דור אחרון –


375 §

לא כאלה חלק היהודים בארץ אשכנז, ומה גם היושבים בנפות רהיין! כי הקיסר קאָנראד השלישי היה קְצַר יד ואין אונים לצַוֹת בחזקת היד את האשכנזים לבל ישלחו ידם אל היהודים כאשר צוה כן לודוויג מלך צרפת, והנוצרים אזרחי הארץ אשר בימי מסע הצלב הראשון היו רֻבָּם למחסה ומסתור ליהודים, נהפכו להם בראשית ימי מסע הצלב השני לאויבים –. וראש צוררי היהודים בעת ההיא היה כהן נוצרי יליד צרפת ושמו רודאלף, כי בשמעו את אשר נגזר עליהם מאת הפאַפסט ויתר אויביהם, ברח מבית מקלטו לַמְרוֹת עיני אדוניו, ויבוא בארץ אשכנז, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, קרא בגרון ובשופר הרים קולו ויעורר את לבות נוסעי הצלב לעשות נקמות ביהודים בטרם ירימו פעמיהם לארץ הקדושה. והיהודים האומללים אשר לא התרפאו עוד מן המכות אשר חלוּ בהם נוסעי הצלב בפעם הראשונה, בשמעם את הרעה החדשה הזאת הנשקפת עליהם, „נמס לבבם ורעדה אחזתם חיל כיולדה, ולא קמה רוח בהם מפני חמת המציק אשר כונן להשחית, ויצעקו אל ה‘, וישמע ה’ את נאקתם, ויזכור להם את בריתו, ויפן עליהם ברחמים, וירחמם ברוב חסדיו“, כי הקיסר קאָנראַד אשר לְמרַת רוחו נצמד לְמַסַע הצלב, התאמץ בכל מאמצי כחו להציל את היהודים מיד עושקיהם כח, ובארצות ירושתו פתח לפניהם את שערי עיר נירנבערג ועוד ערי מבצר כאלה להיות להם לערי מקלט מפני חמת נוסעי הצלב, גם חלה את פני הנשיאים והפראֶלאַטים להסתיר את האומללים ההם בערי מָעֻזָם עד יעבור הוות –. אמנם אף כי לא הרבו הנוסעים לשפוך את דמי היהודים כבימי המסע הראשון, בכל זאת שֻׁפְּכוּ דמי אנשים רבים גם בימי המסע השני, כי בימים הרעים ההם לא היה עוד דבר הקיסר כדבר מלך שלטון בימים האלה, ימי אורה וחכמה, והנשיאים גם רוב עמי אשכנז לא שמעו אל מצות הקיסר –. ובירח אויגוסט בשנת ד“א תתק”ו 1146 נהרגו היהודים הראשונים בידי נוסעי הצלב אשר אמרי רודאלף קדושים בעיניהם ופקודתו שמרה רוחם. איש חסיד מעיר טריבער אשר שב אז מענגלאנד לעיר קאֶלן ושמו שמעון, נפל בידי הנוסעים ויכרתו את ראשו מעליו ויתנוהו על פִּנַת גג, ונבלתו השלכה בדמן על פני האדמה. גם תפשו אשה יהודית ושמה מינה ויכרתו את אזניה, קצצו את בהונות ידיה, ויכוה מכות אכזריות עד צאת נפשה. ויהי בהשמע הדבר ליהודים בארצות רהיין, באו אל הנשיאים וההגמונים ויתנו להם הון רב ועצום לבעבור יתנו להם ערי מבצר להסתר בהן עד יעבר זעם, והנשיאים גם הרוזנים נעתרו אליהם ויעשו את שאלתם בחמלת ה' עליהם, והקאַרדינאַל־בישאָף אַרנאָלד מקאֶלן פתח לפניהם את שערי מצודת וואָלקענבורג ויתן בידם כלי נשק להלחם ולעמוד על נפשם אם יתנפלו עליהם צורריהם. והמבצר ההוא היה מפלט ומנוס לקהלות רבות בארץ אשכנז, גם סטאַלעקאָ הקרובה לעיר בכרך היתה עיר מקלט לנוס שמה היהודים הנרדפים על צואריהם. וכל הימים אשר הסתתרו בערי המבצר ההם, לא מצאו אותם נוסעי הצלב, ויבצר מהם מזמתם אשר יָזְמוּ לעשות להם, אך בְּהֵרָאוֹתָם מחוץ לערי מקלטם, ארבו הנוסעים לנפשם ויסחבו אותם בזרוע נטויה לבתי תפלותיהם להמיר דתם, ובְמַאֲנָם לעשות כזאת, קמו עליהם וירצחום בארזריות נוראה מאד, ואין מידם מציל. וירע הדבר מאד בעיני נשיאי דת הנוצרית, ועל רודאלף חרה אפם ביתר עז על אשר הִשִיא על היהודים הֶרֶג וְאַבְדָן לַמרות רוח דתם. היינריך הראשון ערצבישאָף ממאַיינץ וממלא מקום הקיסר קאָנראַד בעת ההיא, הסתיר בתוך היכלו יהודים אחדים אשר רדפום נוסעי הצלב בחרב, ולא עלה על לבו כי ירהיב אחד מדלת האספסוף ההם לפרוץ בתוך ביתו –. אך הנוסעים הַנִתְעִים ההם, לא נשאו גם את פני נְשִיא דתם, ובשער קטב השתערו בתוך היכלו וירצחו לעיניו את היהודים ההם אשר הסתיר בסתר כנפיו. אז שלח היינריך מגלת ספר אל הכהן החכם והישר, אשר כל הנוצרים כבדוהו ויעריצוהו יתר הרבה גם מהפאַפסט, הלא הוא בערנהאַרד פֿאָן קלאֶרוואַה, וישפוך לפניו מרי שיחו על העושק והמרוצה ועל דם הנקי אשר ישפוך רודאלף בערי נפות הרהיין, ויחל את פניו לִבְלום את פי המסטין ההוא במתג ורסן הדת לבל יוסיף עוד להרגיז בדבריו העזים את לבות הנוצרים על היהודים, גם דָרֹש דָרַש ממנו להגיד לנוסעי הצלב פשעם בשפכם את דמי היהודים חִנָם לַמְרוֹת רוח מחוקקם –. ויהי כקרוא בערנהאַרד את דברי היינריך הכהן הראש, חש ולא התמהמה וישלח אליו מכתב פקודה לקרוא אותו בבתי התפלות באזני הכהנים וכל בני העם. בפקודה ההיא שפך כאש חמתו על רודאלף, ויוכיחהו תוכחה עזה ונמרצה מאד על עלילותיו הרעות, ויקרא לו בשם „בן מֶמֶר לְדָתוּ, מוֹרֵד בְּמַלְכּוֹ וּמַלְעִיב בכל ראשי הכהנים שומרי משמרת הדת, וידיו דמים מַלֵאוּ דמי היהודים הנקיים – “. ומכתב פקודה כזאת שלח בערנהארד החסיד גם להכהנים והעם אשר בארץ צרפת ובאייערן, ויצו עליהם בחזקת יד הדת לבל יָעוֹז אנוש לפגוע באיש יהודי ולהכותו נפש, כי חטא יחטא בזה לאלהים ואדם –.

376 §

אך בכל אלה לא השיבו נוסעי הצלב את ידיהם מבלע ומהשחית את היהודים, כי מתקו להם דמי האֹבדים ההם, ויארבו לנפשם בכל עבר ובכל פנה. ועל כן גמר בערנהאַרד אֹמֶר לבוא בכבודו ובעצמו אל מְקום ההרֵגה למנוע את הנוצרים צאן מרעיתו מִבּוֹא בדמים ולטרוף אדם. ויהי בנסוע האיש היקר הזה לארץ אשכנז, סָר אֶל הנָפות אשר על נהר רהיין להפר את עצת רודאלף ולאסור אסר על נפשות הנוצרים לבל יוסיפו עוד לשפך דם. ובבואו לעיר מאַיינץ, מצא שם את רודאלף. ויועידהו לבוא ולעמוד לפניו במשפט על מעשיו הרעים, ובבואו לפניו מלא פיו תוכחות, ומכשול עונו שָׂם נֹכַח פניו, ויגזור עליו לבל יפער עוד פיו לדבר על היהודים תועה, גם הכביד עליו אכפו לשוב אל בית מקלטו אשר ברח ממנו. אך העם התלוננו על בערנהארד תלונה גדולה מאד אֹדות הדבר הזה, ולולי נחשב לאיש קדוש בעיניהם, כי אז שלחו בו יד –. והנה אף כי לא הוסיף עוד רודאלף לדבר על היהודים דברי בלע, בכל זאת שרשי פוֹרִים ראש ולענה אשר הִשְׁרִישׁ בלבות המון העם, לא חדלו מעשות ענבי רעל אשכולות מרורות להשחית ולחבל את היהודים, וכאשר הוסיפו דברי בערנהארד להעיר את רוחם למסע הצלב, כן הוסיפו לְהִתְמַרְמֵר על היהודים וכן צמאה נפשם לדמיהם. כי פליאה דעת מהם, נשגבה לא יכלו לה מדוע ייטב בעיני ה' להגיר על ידי חרב את הישמעאלים בנים לא אמון בם, וְיֵרע בעיניו לעשות כן גם ליהודים אשר הם לא יאמינו בדת הנוצרית יתר הרבה עוד מהם? ועל כן כאשר מצאו נוסעי הצלב גְוִיַת איש נוצרי אשר נרצח על יד עיר ווירצבורג, שָׂמוּ על היהודים עלילות דברים, ויחליטו כי ידיהם שפכו את הדם ההוא, וּבְתוֹר גואלי הדם קמו על היהודים היושבים לבטח בעיר ההיא תחת צל כנפי הבישאָף עמביכֿאָ, ויתנפלו עליהם בקול המולה נוראה וירצחו בהם יותר מעשרים איש, ובהם גם את האיש הנכבד ונשוא פנים, יקר רוח וחובב אדם, הרב ר' יצחק בן אליקום בעת אשר הָגָה בספר אחד קדוש –. אחדים מהיהודים ההם התעלפו מרוב המכות הנוראות אשר חלוּ בהם גדודי הנוסעים, ויתעטפו כחללים עד כי האמינו מַכֵּיהֶם כי כבר יצאה נפשם וירפו מהם, ואחרי כן חמלו עליהם הנוצרים אזרחי העיר וַיִשָאוּם אל בתיהם, ויחבשו את פצעיהם, וינהלום בְּסַמֵי מרפא ובכל המחסורים אשר חסרו להם עד אשר שָבוּ לֵאוֹר באור החיים. ועמביכֿאָ הבישאָף בווירצבורג, צוה לקבור את המתים בתוך הגן אשר לו, ואת החיים הוביל אל אחד המבצרים אשר על יד ווירצבורג להסתירם שם עד יעבר זעם, כי היה הבישאָף ההוא יְשַׁר לב ואוהב אדם, והמון רחמיו נכמרו על שֹׁד בת יעקב בעת רעה ההיא –.


377 §

והנה כל התלאות ההנה מצאו את היהודים בארץ אשכנז בעת אשר היה עוד הקיסר קאָנראַד בארצו, ובהרימו פעמיו בראש אנשי צבאותיו ויסע בדרך למרחוק ככל אבירי נוסעי הצלב, אז רבתה עוד הרעה על היהודים הָאֹבְדִים. כי הגדודים אשר נשארו עוד בארץ אחרי הקיסר, ידעו אז נאמנה כי יש לאל ידם לעשות ביהודים ככל אַוַת נפשם, כי סָר צִלָם מעליהם, הקיסר חָלף הלך לו וְעִמוֹ כל גדולי המלוכה, ומי יאמר להם מה תעשו? –. והיהודים ילידי בכרך אשר התחבאו במצודת סטאַלעקע, האמינו כי אָפֵס הַמֵץ, כָלה שׁד, תַּם רֹמֵס מן הארץ וגדודי הנוסעים עוד אינם, על כן ערבו את לבם לצאת ממצודתם, אך נוסעי הצלב רדפו אחריהם וישיגום ויסחבום בחזק יד לבתי תפלתם להמיר שם את דתם ואשר מֵאֲנוּ, נרצחו עד אחד (ה' סיון – 6 מאַי). וְזֶרַע השחת אשר זרע רודאלף בארץ אשכנז, צָץ וּפָרַח גם בארץ צרפת, כי בהתאסף שם גדודי נוסעי הצלב בראשית ימי השנה ההיא, נועצו לב יחדו להרוג את היהודים יושבי הארץ אם לא יִתְרַצוּ להמיר את דתם, ובעיר קאַרענטאַן התנפלו לראשונה בחרב נוקמת על קהלת יעקב היושבת לבטח בתוכה. והיהודים התאספו יחד בחצר גדול ורחב ידים ויתאזרו עז לעמוד על נפשם וללחום באויביהם, ומהרה קל פרצה מלחמה כבדה ביניהם, והיהודים לחמו כאנשים נוֹאָשִׁים וַיַכּוּ צורריהם אחור, אך לאחרונה התנכלו נוסעי הצלב ויתנפלו עליהם מאחריהם ויתגברו עליהם ויכריעו אותם לטבח ולא חִיוּ בהם כל נְשָׁמָה. במספר ההרוגים ההם היה גם איש צעיר לימים תופש תורה ולמוד ה' ושמו פטר תלמיד רבנו שמואל בן מאיר (רשב“ם ז”ל) ותלמיד רבנו יעקב איש תם (הנודע בשם רבנו תם). ומיום ליום השתובבו בנים שובבים ההם משובה נצחת עד כי הרהיבו בנפשותם עזות נמרצה להכעיס תמרורים גם את בערנהאַרד קדושם ולרצוח נפשות היהודים בערי ראַמערי הקרובה אל מְקום בית התפלה אשר עיני בערנהאַרד ולבו שם כל הימים – וביום השני לחג השבועות פרצו בבית רבנו תם וַיָשֹׁסוּ את כל הונו וַיָבֹזוּ את כל יגיעו, ותהי זאת עוד הנקלה בעיניהם ויקחו גם את ספר תורת האלהים אשר מצאו בבית יעקב ויקרעוה לקרעים ורמסוה ברגליהם וישליכוה החוצה בלעג וקלסה, ואת רבנו תם סחבו סחוב והשלך עד אשר הביאוהו מחוץ לעיר על פני השדה למען ענותו באכזריות לבם עד צאת נפשו. שם הלמו ומחצו ראשו ויפצעוהו חמשה פצעים בחמשה מקומות שונים, ויקראו בזעם אפם: „אתה הוא הגדול והנכבד כל בית ישראל, על כן ננקום בך את נקמת משיחנו, כאשר עשיתם לו כן עשה לך“ –. הנה כפשׂע היה בינו ובין המות, אך האלהים אִנָה אז שר גדול מאבירי הנוצרים אשר עָבַר על פני המקום ההוא ואשר ידע את רבנו תם, ורבנו תם התחנן אליו להצילו ממות, ויחמול עליו השר, וידבר על לב נוסעי הצלב לאמר: „הניחו נא אותו בידי ואני אדברה על לבו אולי יפֻתֶּה, ואם אַיִן אשיבנו לידכם לעשות בו כטוב וכישר בעיניכם“, ככה נמלט הרב הצדיק הזה ממות ביום השמיני לחֹדש השלישי (ד“א תתק”ז 8 מאי 1147). סוף דבר כי רק בעיר קאַרענטאַן, בעיר ראַמערי ובעיר סיללי שפכו נוסעי הצלב את דמי היהודים בעת ההיא, אך יתר כל היהודים היושבים בארץ צרפת, נמלטו מידם בצדקת בערנהאַרד הישר באדם – יהי שמו מכֻבד וזכרו לברכה לדור דורים! –.


378 §

ובארץ ענגלאנד לא חלה חרב נוסעי הצלב ביהודים היושבים בה מימי ווילהעלם המכונה בשם „לוכד ארצות“, כי המלך ווילהעלם השני הסתיר אותם מסוד מרעים ומרגשת פועלי און. אך על היהודים המתגוררים בארץ באֶהמען, עברה כוס התרעלה כעל היהודים היושבים בארץ אשכנז, כי בעת אשר עברו נוסעי הצלב דרך הארץ ההיא, הרגו ביהודים מאה וחמשים איש, וגם על יתר היהודים הֵמִיטוּ רעות גדולות, שֹׁד ושבר, חָמָס וּבִזָה –. אחרי אשר כלו הנוסעים הצרפתים לעבור בארץ אשכנז וירחיקו לֶכֶת הלאה מגבול הארץ ההיא, הרהיבו היהודים האומללים בנפשם עז לצאת ממסגרותיהם, ויעזבו את המבצרים ואת המצודות אשר התחבאו בהן (בחמשה עשר יום לחדש החמישי – 14 יולי בשנת תתק"ז 1147), וישובו איש איש לעירו ולביתו ולא נרדפו עוד על צואריהם כבראשונה. גם האנוסים אשר הביאום נוסעי הצלב במסורת הברית החדשה בחזק יד, שבו לדתם ולאמונתם כבתחלה, כי נְתָנָם ה' לרחמים בעיני איש חסיד מכהני הנוצרים, והוא הוליך אותם לארץ צרפת וליתר ארצות לא במחיר ולא בכסף, וישבו שם עד שֹׁך חמת הנורים מעליהם ואז שבו לביתם ולדת אבותיהם.


379 §

והנה אם נחשבה את נפשות היהודים אשר טָרפה הפֿאַנאַטיזמוס בימי מסע הצלב השני, נראה כי לא הִרְבְּתָה לשפוך דם כבימי מסע הצלב הראשון, יען כי שרי הדת הנוצרית ושרי המדינות עמדו אז לימין היהודים האֹבדים, גם קאָנראַד קיסר אשכנז ולודוויג מלך צרפת אשר הלכו בראש הנוסעים אף גם מרבית אבירי הנוצרים אשר נסעו אִתָּם בפעם הזאת היו ישרי לב, חכמים וחובבי אדם, וגבהו מחשבותיהם ממחשבות ווילהעלם החרש וגדודי חילו חרשי משחית כמוהו, וממחשבות עמיכֿא מלייניגען וגדודי פריציו אשר נסעו לארץ הקדושה בימי מסע צלב הראשון. ועוד הפעם נודיע בזה קשְׁט אמרי