יְכַלְכֵּל

תולדות בני האדם והעתים אשר עברו על כל ממלכות תבל מִימוֹת עולם, תולדות החכמות והמדעים וחרֹשת המעשה, תולדות בני ישראל מימי החשמונאים עד היום הזה, תולדות גדולי ישרא אנשי השֵׁם בכל דור ודור, ותולדות ההשכלה בישראל מימי הרב ר' משה בן מנחם ז"ל עד ימינו אלה.

מאֻסף: מבחירי החכמים והסופרים יודעי העתים

מבוא

מה רב טוב צָפוּן בידיעת תולדות בני האדם, מוּדַעָת זאת לכל יודעי דעת, ודבר שפתים בזה אך למותר הוא, ואם יאמר איש להוכיח בדברים כי הידיעה הזאת מקור חיים היא לרוח האדם, הלא יֵחָשֵב כמוכיח לרואי השמש כי השמש מקור חיים היא לחיי בשָרים –. אפס כי לא רבים יחכמו וישכילו זאת, ולעצבון לבנו ימָצאו עוד בתוכנו המון רב אשר מבלי דעת יקרת הידיעה הזאת, יתעבוּה ודעת דרכיה לא יחפצו, על כן לא אוכל להתעלם מֵהַטֵף בזה דברים קצרים ולערוך לעיני ההמון ההוא מה רב ומה יקר הלמוד הזה עד כי גם ה' אלהינו דורש אותו מידנו כאשר גִלה זאת ביד עבדיו הנביאים:

הַנִּגְלוֹת לנו ולבנינו מדברי תורתנו הקדושה – כי הנסתרות לה' אֵל מִסְתַּתֵּר – הנגלות ההן מרביתן רק תולדות בני האדם וקרות הדורות מראש. פֵּתַח דבריה יאיר נָתִיב בתולדות השמים וכל צבאם – תולדות אבינו הראשון אֲבִי כל היקום – תולדות עשרה דורות מאבינו זה עד נֹח אֲבִי היקום השני – תולדות עשרה דורות אשר מִנֹחַ עד אברהם אֲבִי כל בני עֵבר – תולדות שלשת האבות ובניהם אחריהם עד רדתם מצרימה – תולדות בני ישראל בהיותם בארץ מצרים – ותולדות צאצאיהם מיום אשר הוציא אותם ה' מתחת סבלות מצרים עד אשר הביאם וַיִטָעֵם בהר קדשו – גם תולדות עמים רבים זולתם מראש מקדמי תבל, הִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ בדברי תורתנו הקדושה אשר הם נר לרגלי כל סופרי דברי ימות עולם ואור לנתיבתם כל ימי עולם. גם ספר יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, עזרא, נחמיה, דברי הימים, רות ואסתר, הם רק תולדות הימים וקורות שנות דור ודור, וסופרי הספרים היקרים ההם היו נביאי אמת וצדק אשר רוח ה' דובר בם ומלתו על לשונם. וזולת ספרי תולדה ההם אשר באו בסוד ספרי הקֹדש וַיְקָדֵשׁוּ, היו עוד רבים כמוהם בימי קדם בסוד אֱלוֹהַּ על מקדשנו ותרועת מלך ונביא בנו, כמו ספר הַיָּשָׁר (יהושע י‘; יג. ש"ב א’, י"ח), ספר מִלְחֲמוֹת יְיָ (במדבר כ“א, י”ד), דִּבְרֵי הַיָּמִים לַמֶּלֶךְ דָּוִד (דה“י א, כ”ז, כ"ד), דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה, דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא, דִּבְרֵי גָד הַחֹזֶה (דה“י א', כ”ט, כ"ט), דִּבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה (דה“י ב', יב”, ט"ו), דִּבְרֵי יֵהוּא בֶן חֲנָנִי, ספר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (שם כ', ל"ד), דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה (מ“א י”א, מ"א) דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ אשר כתב יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא (דה“י ב', כ”ו, כ"ב). [ולא רק דברי הימים למלכי יהודה וישראל כתבו נביאינו הקדושים, אך גם דברי הימים לכל ממלכות הארצות, כמש“כ בדהי”א, כ“ט, כ”ט, ל' ודברי דוד המלך וגו' הנם כתובים על דברי שמואל הרואה וגו' עם כל מלכותו וגבורתו והעתים אשר עברו עליו על כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת] –. ודעת לנבון נקל כי עוד ספרים רבים כאלה כתבו נביאינו הקדושים על אדמת הקדש להורותנו את תולדות בני האדם תחת השמש, אך כֻּלם יחד ספו תמו בימי ענינו ומרודנו, יאבדו מתוך קְהַל עֲדַת עד היום הזה.

רבות פעמים צוו אותנו הנביאים להטות לבנו אל דברי ימי עולם וחקר תולדות שנות קדם: משה איש האלהים בְּאַוָתוֹ כי יחדרו דברי קדשו בחדרי לבב שומעיהם, יקרא בעזוז רוח אלהיו: “שאַל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ למקצה השמים ועד קצה השמים” (דברים ד', ל"ג), ובשירתו הנאדרת בקודש ומעולם ועד עולם יפעת עולם לה, יקרא בלהט אש מליצתו הרוממה, זְכֹר ימות עולם! בינו שנות דֹר-וָדֹר (שם ל"ב ז') –. בלדד השוחי בהוכיחו את איוב על צדקוֹ נפשו מאלהים, יעירהו ויעוררהו לשאת דֵעו מרחוק אל קורות דורות עולמים ואז יתן לפועלו צדק: “כי שאל נא לדור רישון וכונן לחקר אבותם”! (איוב ח‘, ה’) –. ישעיה הנביא אשר רעם גבורות אֵל בגרונו ושופר שדי אל חִכּוֹ, ירים קולו אל החרדים לדבר ה' ויקרא: “זכרו ראשונות מעולם (למען תדעו) כי אנכי אֵל ואין עוד אלֹהים ואפס כמוני, מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו” (ישעיהו מ“ו ט' – י”א) –. ירמיה הנביא אשר דבריו כאש וכפטיש יפוצצו לבב סלע, יקרא בראש הומיות לאמר: "כה אמר ה' עמדו על דרכים ושאלו לנתיבות עולם אי זה דרך הטוב לכו בה (ירמיה ו', ט"ז) –. בני יששכר היו מצֻיָנים בידיעת תולדות בני האדם וקורות שנות עולמים, ועל כן ידעו גם את המעשה אשר יעשה ישראל ואת הדרך אשר ילך בה בהליכות התבל, כי התולדה הנאמנה תורנו ותלמדנו במה נְזַכֶּה ארחנו ונשיג דרך החיים, וכל אלה יספר לנו בעל ספר דברי הימים בדברים המעטים לאמר: “מבני יששכר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה-יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל " (דהי“א י”ב, ל"ב), כי עִתִּים נקראו תולדות כל העמים והלשונות; כמ”ש (שם כ"ט ל') וְהָעִתִּים אשר עברו עָלָיו וְעַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת, במגלת אסתר וכֻנו יודעי קורות התבל ויושביה בשם חכמים יוֹדְעֵי הָעִתִּים (אסתר א' י"ג), וכן בירך עִתֹּתָי (תהלים ל“א ט”ז) הן הקורות ותולדות העתים המוצאות את האדם בתבל –. יוסף בן מתתיהו הכהן המשיח יעיד (בספרו נגד אפיון) כי כותבי דברי הימים בבני ישראל היו רק החוזים, הרואים והנביאים אשר ה' אֵל אמת גלה להם סודו, או הכהנים הגדולים אשר גם עליהם נחה רוח ה', כי קדושה ורוממה היא הידיעה הזאת, ואיש זר אשר לא מלהקת הנביאים ואנשי הרוח, לא נועז לגשת אליה פן יְחַלְלֶהָ –.

אתה הראית לדעת יקר תפארת הידיעה הזאת וחין עֶרכה בעיני אלהים ובעיני עבדיו הנביאים, ואם אמרתי לספח בזה גם דברי חכמי העמים אשר העבירו את כל טוּבָהּ על פנינו וחשפו שפוני טמוני סגֻלותיה נגד עינינו, יאריכו הדברים ורחבו ונסבו עד כי יהיו לספר גדול ורחב ידים, ורק בדברים קצרים אגלה את אזנך כי כל חכמי העמים יעידו עדים נאמנים כי נחוצה היא מאד הידיעה הזאת לכל אדם, יען כי עִמָהּ מקור חיים, עִמָהּ חכמה ובינה, לה עצה ותושיה, בה מלכים ימלֹכו, וצופניה צפן רוח ממרום. היא תַראנו עין בעין כי יֵּשׁ אֱלֹהִים שַׁלִיט וּמֶלֶךְ עֶלְיוֹן המנַהג עולמו בחכמה נפלאה עד אין חקר, בריותיו בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, עיניו חֹדְרוֹת כל גנזי נסתרות, עפעפיו יבחנו קרב איש ולב עמוק, ובתבונתו יטה קָו על גוי ועל אדם יחד לתת להם בדרכיהם וכמעלליהם, אחרית ותקוה לטובים ולישרים בלבותם, וְנֶכֶר וּמוֹט המטים עקלקלותם. בדעתו ימַלא ידי אלפי שנים עבודה רבה מבלי אשר ידעו למה זה ועל מה זה, לבעבור ישלימו חפצו באלפי שנים הבאות, ובתבונתו יוציא לאור פעלים נשגבים בירכתי מזרח, ולעת מצוא ידין בם עמים באפסי מערב – ועוד פלאים ונצורות כאלה תציג התולדה נכח פנינו עד כי תִתְפָעֵם רוחנו חרדת-קֹדש תאחזנו מפני הוד אֵל עולם ומהדר גאון עֻזוֹ –.

ולנו זרע אברהם יאתה להוקיר את הידיעה הזאת ביתר שאת עוד, יען כי היא תוֹרֵנוּ וְהַרְאֵנוּ איך עין ה' פקוחה על בית ישראל לבל יֵעָשֶׂה בו כָלָה, כאשר הבטיחנו בתורתו (ויקרא כ“ו, מ”ד) ועל ידי עבדיו הנביאים (ירמיה ד' כ“ו. ה‘, י’, י”ח. ל', י“א. מ”ו, כ“ח. ל”א, ל“ה – ל”ז. ישעיה ט“ו, ל”ב) ועוד רבות כאלה. וכל איש אשר עינים לו לראות ולב להבין, הוא יראה ויבין כי הנס הגדול מכל הנסים, הלא הוא כי בכל אלפי שנות ראינו רעה לא תַמְנוּ ולא נִשְׁמַדְנוּ מגוי עד כֹּה, ובכל דור ודור אשר עמדו עלינו צוררינו לכלותנו, לא כָלִינוּ, לא נכחד קִימָנוּ ולא נִגְזַרְנוּ מתחת שְמֵי ה‘. כל חכמי העמים התפלאו פליאה נשגבה מאד איך לא נִסְחַף יעקב כי קטן ודל הוא בתגרת יד הַשֵׁטֶף העז השוטף תחת השמש, אשר מִדֵי עברו שטוף גוים גדולים ולאֻמים עצומים וִיכַס עליהם בהמון גליו! חכמת חכמים תתבלע, ובינת נבונים תסתתר למצוא את פתרון החידה הזאת באֹרח הטבע! –. הוי כל יושבי תבל ושוכני ארץ! הביטו נא וראו את המראה הגדול הזה! הביטו נא וראו אֳנִיָה סֹעֲרה בלב ים סֹעֵר – אניה סֹערה אשר נִטְשׁוּ חֲבָלֶיהָ, אין מחזיק כן תָּרְנָהּ, אין פֹּרֵש נס, אין חֹבֵל וּמַלָח, אֵין מָשׁוֹט ומנהל לה, ורבבות גַלֵי שחת וּמִשְׁבְּרֵי מות דלקו אחריה גם פָּעֲרוּ פיהם בְּרֶצַח לבַלעה ולהשחיתה, סופות וסערות וכל צבאות בלע הדפוה וַיְקַלְעוּהָ וַיְטַלְטְלוּהָ אל תהום מאבדון לאבדון, ואלפי אניות גדולות עם מַלָחֵיהֶן וְחֹבְלֵיהֶן, מחזיקי בִדקן וכל אנשי מלחמתן צללו מִצִדָהּ כעֹפרת בלב ימים וְעָלֵימוֹ יִתְעַלֵם צלמות, והיא – הפלא ופלא! – היא עלתה שמים – ירדה תהומות – אף חִשׁבה לְהִשָבֵר לרגעים, ובכל זאת היא עוד בעצם תֻּמַהּ! בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה היא מְדַלֶגֶת מִגַל אֶל גַל, מְקַפֶּצֶת מִמִשְׁבָּר אֶל מִשְׁבָּר, ובכל יום ובכל עת ובכל שעה היא חֹתֶרֶת וּמְמַהֶרֶת להגיע אל מְחוז חֵפץ ה’ ואל המטרה אשר הציב לה! כי רוח ה' תְּנִיחֶנָה וימינו תַנְחֶנָה….

ואם נחפשה דרכינו ונחקרה הלחנם שמר אלהי הצבאות את עם בני ישראל מכליון חרוץ? הלחנם נמנע מֵעֲשׂוֹת כָּלָה את גוי נדח וְאֹבֵד כזה? ובעת אשר רֶשַׁע כֶּסֶל הפך את כל רחבי תבל למזבח אש ועצים, וּבַת יַעֲקֹב היתה הַשֶׂה לְעֹלָה, הלחנם שלח אלהים את ידו להציל את שֵׂה מֹרִיָה מיד להבה? הלחנם שמר ה' הבטחתו לישראל “כי יעבור בנהרות אִתּוֹ הוא, כי ילך בְּמוֹ אש לא יִכָּוֶה” (ישעיה מ "ג, ב') “וכל כְּלִי יוּצֵר עליו לא יִצְלָח” (שם נ“ד. י”ז)? אין זאת כי אם בעבור שמו הגדול אשר קִדשוהו בני ישראל לראשונה לעיני כל העמים המתהללים באלילים, ובעבור תורתו הקדושה אשר שָׂמוּהָ כחֹתם על לבבם וישׂאוה שנות מאות רבות בְּמִדְבַּר העמים, והארץ האירה מכבודה ¹) אין זאת כי אם בעבור המטרה הרוממה אשר עוד הם ערוכים ושמורים להגיע אליה בקץ הימין! ואך שוא ידַבר פי מנַדינו כי כבר בִּצַע ישראל את מַלְאֲכוֹתָיו על פי ה' בתבל ארצו, ומשפט מֻעקל הוציא אחד מגדולי המליצים בהמשילו את העם הזה “לִתְעָלָה אשר סִתְּמָה אוֹתה החכמה העליונה אחרי כַלוֹתָהּ את פעולתה להביא את האמת תחת השמש”…. ועלינו לשבח לאדון הצבאות אשר ברחמיו וברוב חסדיו קץ שָׂם לימי החשך, “תַּמָה חֲמַת הַמֵצִיק, נקם ורצח חָדֵלוּ, אין אכזר יִתַּמָם עוד לשפוך דמי אדם לאלהו, אין קורא “חרב” לכל הנוטים מדרכו, מלכי צדק לאמונה גברו בארץ, שבט מישור שבט מלכותם, צדקה וחסד משען ממשלתם, על נחלי עדנים ינהלו כל משפחות גוים, פְּעֻלַּת אדם ישפטו, וּלְהֶגְיוֹנוֹ קראו דרור. השמים שמים לה' ומורשי לבב בידו, והארץ לבני האדם וגמול ידיהם חלקם בארץ” –.

פנינים יקרים כאלה ועוד רבים כאלה יִדְלֶה איש תבונות מבני ישראל בפרט, מהידיעה הנכבדה הזאת, זולת התועלת הכללית אשר תצא ממנה לכל עַם וָעָם, ואשרי המשכילים שכל טוב לה' הצופנים את דבריה בלבם, כי צופניהם צָפְנו רוח חכמה ודעת עליון בהליכות השגחתו הקדושה בתבל ארצו, לפניהם יִגָלו המון נסתרות שמבראשית….

והנה מעת אשר האיר משה בן מנחם את עיני בני ישראל באור חכמתו, נָגה אור חדש על חכמת סופרים בשפת קדשנו: ידי משוררים נכבדים כוננו קוי כנורם וישירו לנו משירי ציון, שירים אשר לא נשמעו כמוהם לְמִן היום אשר תָּלוּ הלוים את כנורותיהם על ערבי נהרות בבל; חכמי לב נטעו בתבונות כפם עץ הדעת ועץ החיים בכרם ה' צבאות, כרם שפת קדשו, ועל פִּלְאֵי מעללי אל בצבאות רום ושֶׁפֶל, הביעו אמרי בינה, ורק מהידיעה הנחוצה הזאת, ידיעת תולדות בני אדם, העלימו את עיניהם, ותחת אשר בכל לשונות איירופא יתחדשו ספרים רבים בידיעה הזאת חדשים לבקרים, לא ימצא עוד בלשוננו אף ספר אחד המכלכל את הידיעה הזאת במשפט, כי הספרים המעטים והקצרים אשר חֻברו עד כֹּה על הענין הנכבד הזה, דלים ורזים הם, והקורא בם לא ישא מאומה בעמלו, כנודע לכל מבין. אמנם לא מֵחֹסֶר חכמים יודעי העתים, נהיה הדבר הזה, כי לא אלמן ישראל מאנשי דעת אשר ידם רב להם לכתוב דברי נגידים גם בידיעה הזאת, רק כי לא התעוררו עוד בָּנוּ נדיבי לב לתמוך בידיהם להוציא ספר נחוץ כזה לאור הדורש כסף רב. נער הייתי בין סופרי ישראל, גם הגעתי לעת זקנה, ולא ראיתי מְחַבֵּר נֶעֱזָר, וְסִפְרוֹ – אם ברכה בו – יצא לאור בעזרת נדיבי בני עמנו, אשר מהֻלל שם ה' לא מעטים הם בתוכנו בכל דור ודור.

הַדּוֹר אתם ראו עתה דבר חדש אשר נהיה בימינו לעינינו, כי הנה עדת גבירים מפֹארים, אצילי בני ישראל, אשר חננם ה' גם בחכמה ודעת, נועדו יחדו בקרית מלך רב פעטערסבורג המעטירה, ויכוננו חֶבְרָה נכבדה לְהַרְבּוֹת הַשְׂכָּלָה בְּיִשְׂרָאֵל ולתמוך בידי חוברי חבורים מועילים להשכיל להיטיב לבני עמנו יושבי ארצנו הברוכה, והם כִּבדוני וימלאו את ידי לכתוב ספר תולדות בני האדם, גם זָלוּ זהב מכיסם לשלם לי בעד עמלי ועבודתי הכבדה, והחכם הגדול הפראָפעסאָר הנעלה דר' חוואָלזאָהן שָׂם לפני את מערכת הספר הזה ומתכונתו, ועל פיו שמתי את מחברת הפראָפעסאָר המהֻלל והסופר הנודע וועבער לְקָו, ואת הגות רוחו גם על תולדות החכמות והמדעים למשקלת, וּבָרֹתִי ממנו את כל הענינים הנחוצים לבני עמנו לדעת אותם. אך פעמים רבות נטיתי מדרכיו ותמכתי אֲשֻׁרַי במעגלות יתר החכמים הסופרים יודעי בינה לעתים אשר דבריהם ישרו בעיני מדבריו. [ומה גם מחלק השלישי עד החלק השביעי כי בהם יצאתי בעקבות ספרי דברי הימים זולתו אשר דבריהם ישרו בעיני מדבריו ופעמים רבות חִוִיתִי רֵעִי גם אני בהליכות דברי הימים וקורות הדורות ועלילותיהם באשר תראינה עיני הקוראים בספר הזה. גם הוספתי בזה דברים אשר לא באו בספרי הסופרים והחכמים ההם הלא המה]: 1) מחקרי הארצות (געאָגראַפיע) בדברים קצרים על פי הידיעות החדשות אשר התחדשו בזמננו. 2) תולדות בני עמנו, מימי מלכי בית החשמונאים עד היום הזה. 3) תולדות גדולי ישראל אנשי השם אשר האירו לארץ בתורתם וחכמתם. 4) תולדות ההשכלה בישראל מימי הרב החוקר האלהי ר' משה בן מנחם ז"ל עד ימינו אלה, ועוד דברים רבים כאלה הנחוצים לבני עמנו לדעת אותם.

ואתם קוראים יקרים! תנו תודה וברכה לאלופי חברת מַרְבֵּי הַהַשְׂכָּלָה בְּיִשְׂרָאֵל גם בגלל ספר דִּבְרֵי יְמֵי עוֹלָם הזה אשר אני נותן לפניכם, ובכל מקום ובכל עת אשר יהיו דברי הספר הזה נקראים, יהי שמם מְבֹרָך וזכרם לתהלה על התועלת אשר הועילו לבני עמנו, כי מהם הַכֹּל, ומידם נתתי את הספר הזה לכם.

עוד דבר לי אל הקוראים לבל יִבָּהֲלוּ ברוחם לטפול עלי חטאת על אשר ספחתי אל הספר הזה גם את למודי משלי העמים הקדמונים והגדותיהם (מיטהאָלאָגיע), הליכות דתיהם וּמִסְתְּרֵיהֶם (מיסטעריען) ודרכי עבודת אלהיהם, כי לא יכולתי מַלֵט נפשי מענינים האלה משתי סבות: האחת, כי גם מהידיעה הזאת תצמח תועלת להקורא, כי היא רְאִי מלֻטש לראות בתוכה את תכונות העמים ההם אשר ידבר בם בספר הזה, מחשבותיהם ומזמותיהם וכל עלילותיהם בימים הראשונים. והשנית, לדעת ולהבין על ידם איך נוֹאֲלוּ כל ממלכות הָאֱלִיל אשר לא הופיע עליהן אור התורה והנבואה, איך התהללו באלילים אלמים ובאימים התהוללו וַיִשְׁתַּגְעוּ וישתובבו משובה נצחת, ולולי זרח אֵל אמת על סיני בקֹדש ומימינו אש דת יפעת עולם, כי עתה נָעוּ גם נָדוּ עוד כל יושבי תבל כעורים, וכאין עינים תעו ארחות עקלקלות מבלי דעת כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וכי הוא אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, עוד היו רבבות עם כורעים ומשתחוים לשקוצים משוממים, כאשר תראינה עינינו עד היום כי העמים הפראים הרחוקים מאתנו ומתבודדים בערבות אזיא ואפריקא ולא נָגה עוד עליהם נגֹהוֹת התורה, עוד נצמדים לגלוליהם ואליליהם, ודמי אדם רב ינהרו עוד כנהרים על מזבחות תועבותיהם – וגם חכמי הודו וכהניהם הבראַמאַנים נקובי ראשית חכמ ימי הקדם, וגם חכמי יון אשר היו קרובים לאורחא דמהימנותא²), גם הם התהוללו התגוללו באלפי דרכי שונים ויחתרו בכל עֹז להגיע אל דרך המלך ולהשיג סוד אחדות ה‘, וכל אשר הוסיפו לְגַבֵּר חילים ללכת קדימה, כן נָעוּ מעגלותיהם וכן תָּעוּ מִנִי אֹרח ויהיו לאחור ולא לפנים – רק על פי תורתנו הנֶאדרת בקדושת האמת, נפקחו עיני חכמי העמים לֵאוֹר באור אֵל נָאוֹר, אֵל אחד, אֵל אמת, ואז השליכו את אליליהם ועצביהם לחפר פרות ולעטלפים –. ואם תבליגו קוראים על גֹעַל נפשכם ותעברו בנבכי ים הַתֹּהוּ ותהום עיפתה אשר בממלכות האליל (היידענטהום) ותראו את שקוציהם ואת תועבותיהם, אז יבָּקע לפניכם שבעתים אור שבעת הימים המֵאיר בתורתנו לארץ ולדָרים עליה, וזָהרי נגֹהוֹת אֲמִתָּהּ יצאו כברק בהוד הדרת קדשם, ואז תִּנהרוּ וְרָחַב לבבכם, תשאו ידיכם קֹדש ותברכו את ה’ אשר הבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו –.

ועתה הא לכם את ספר דברי ימי עולם ושימו נא עליו את עיניכם, ואם תמצאו בו חפץ, אז אדע כי לא לתֹהוּ יגעתי, כי יש שכר לפעולתי ושכרי הרבה מאד.

1. § האנשים הראשונים.

1. תולדות השמים והארץ בְּהִבָּרְאָם, נעלמו מעיני כל חי ומראשי חכמי הרזים נסתרו, ורק תורת ה' התמימה, מקור כל הידיעות וראשית דעת אלֹהים בארץ, רק היא תוֹרֵנוּ וּתְלַמְדֵנוּ סוד היצירה ותעלומות סתרי מעשה בראשית גם תולדות אדם הראשון והדורות הראשונים בראשית אֲבִיב התבל. בספר הראשון הנקוב בשם ספר יצירה (גענעזיס) תודיע אותנו התורה הנאמנה כי אחרי אשר ברא אלֹהים את השמים וַיַעַד אותם בַּעֲדִי השמש, הירח והכוכבים ואת הארץ, וַיַעַט אותה רק עשב וכל שיח וצמח ופרי עץ גם הוציא ממנה כל חיה ובהמה ורמש, צפור שמים וכל בעלי החיים. אחרי ברוא כל אלה, יָצר אלהים את האדם עפר מן האדמה, ומנשמתו – נשמת שדי – נפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חַיָה ³). זך וטהור כעצם השמים לָטֹהַר יצא האדם מֵעַל הָאָבְנָיִם מתחת ידי האָמן הגדול צוּר כל העולמים, וּמעט מאלהים חִסרו, וימשילהו בכל מעשי ידיו תחת כל השמים, ויניחהו בגן עֵדן אשר נָטעֹה יְמִינוֹ, ימין עליון, ושם ישב האדם ורעיתו אֵם כל חי מושב אלהים, כילדים תמימים התרפקו על אהבת אביהם, אֲבִי עד קונה שמים וארץ וַיִחיו חיי ישרים ומאֻשרים נֹכח פני ה‘. אך האדם בִּיקָר לא לָן, כי הנחש הקדמוני הוא הסית את האשה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע לַמְרוֹת מצות ה’, ותקח מִפִּרְיוֹ ותאכל ותתן גם לאישה עִמה ויאכל. אז ירד האדם מִמְרוֹם מַצָבוֹ וַיִפֹּל פלאים, השבית מטהרו ויתנצל עֲדִי קדשו, את הַתֹּם וצדק עולמים, ויבקש חשבונות רבים – ויחר בו אף האלֹהים ויגרש אותו ואת אשתו מגן עדן לעבוֹד את האדמה ולאכל לחם בזעת אפו עד שובו אל האדמה אשר ממנה לֻקח, גם על כל הדורות אשר יצאו מחלציו עד דור האחרון חָרץ ה' את משפט: חָרוּץ הזה, שרירות לב, חמֻדות נְמִבְזוֹת ותשוקות רעות התעוררו בלבות בני האדם גם רגשי חֵמה, קנאה, נקם וְרֶצַח. קַיִן קם על הבל אחיו וּרְצָחוֹ נפשו ויהי הראשון לכל שופכי דְמֵי אחיהם, דמי בני אדם. האחוה הופרה, שָבת השלום ונִתקה אֲגֻדַת הידידות ובני אדם כבני לביא התפרדו לְשַׁחֵר טרף לנפשם. קַיִן ויוצאי חלציו ישבו מאז והלאה בארץ נוֹד קִדמת עדן ויעזבו את דרכי הָרֹעִים והאכרים ויבנו להם ערים לשִׁבתם ויחיו חיי בני הערים מהם היו אֲבוֹת כל תופשי כנור ועוגב ויוצרי כלי יוּצַר וכלי נשק נח­ֹשת וברזל. אך בני שֵת לא הניחו את מקום שבתם הראשון ויחיו חיי רֹעי צאן ועובדי אדמה וישמרו ארחות תֹּם ויתמכו אֲשֻׁריהם במעגלי צדק. אפס כאשר פָרו וירבו ויעצמו מאד התערבו בבני קין ויקחו להם מבנותיהם לנשים וילמדו מעשיהם ויבחרו בתעלוליהם עד כי כֻלם יחד השחיתו התעיבו עלילה וַתִּשָחֵת הארץ לפני האלֹהים, כי מלאה הארץ חמס, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. וירא ה' כי רַבָּה רעת האדם וכל-יֵצֶר מחשבות לבו רק רע כל היום וַיָצֶף עליהם את מי המבול וַיִמַח כל היקום וַיְשַחֵת כל בשר מפני רֹעַ מעלליהם, ורק נֹחַ, איש צדיק תמים בדורותיו, מצא חן בעיני ה' וַיְמַלֵט אותו ואת בניו וביתו מִמֵי המבול –. ובני נֹחַ פָּרצו אחרי המבול וירבו ויעצמו במאד מאד עד כי נפוצו על פני כל הארצות, כי לא נשאה אותם ארץ מולדתם לָשֶבֶת יחדו. אז נועצו לב יחדו ושפה אחת דברים אחדים היו לכֻלם לבל יוסיפו עוד לָפוּץ על פני כל הארץ לַמְרוֹת רצון ה' אשר רצה להפיצם לבעבור יְמַלְאוּ פני הארץ תנובה בפֹעל מפיהם ויהפכו ארצות נְשמוֹת למושב בני האדם. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שֵׁם – וירא ה' את מעשיהם וירע בעיניו וַיְבַלַע וַיְפַלֵג לשונם אשר לא שמעו איש את שפת רעהו וַיָפֶץ אותם משם על פני כל הארץ, והמגדל ההוא אשר בנו אז בני האדם הוא מגדל בבל אשר שרידי חרבתיו נודעים עד היום הזה. משם נסעו בוני העיר והמגדל לכל רוחות השמים וְיִשְׁבוּ את שלשת חלקי התבל הנודעים בשמות: אזיא, אפריקא ואיירופא, ולפי מספר לשונותיהם השונות היה מספר העמים השונים בארצות ההן. בני שם, אשר אליהם יֵחָשְׁבוּ העברים, הכשדים, הארמים, הערביאים, לא הניחו מקום מושבם הראשון בארץ אזיא וַיֵאָחזו בה כל הימים, בני חם ישבו בארץ מצרים ובאפריקא, ובני יפת אווּ את ארץ אזיא הקטנה למושב למו גם נפוצו חלקי ארץ איירופא.

2. § ראשי שבטי העמים, פְּלַגוֹת לשונותיהם ודרכי חייהם.

2. כי נִשָׂא עינינו על כל העמים היושבים על חוּג הארץ ונתבונן איך הַבְדֵל נבדלו עם מעם וּלאֹם מִלאֹם יִפָּרֵדוּ, אז מישרים נשפוט כי כל יושבי תבל ושוכני ארץ יִפָּרֵדוּ והיו לשלשה או חמשה ראשים (Racen) שונים זה מזה בהלך נפשם, בכח ידיהם, בְּהַכְשֵׁר יתרון דעת, במבנה גויתם, בתבנית ראשם ובמראה פניהם. הראשים ההם הלא המה: 1) שבט הקִויקאַזי אשר באַוַת נפשו שואף רוח החֹפש והדרור, רוח המשרה והשלטון. אל השבט הזה יחשבו כל העמים המדברים שפת הודו גערמאנית (Идно-германское) והם העמים היושבים באיירופא (זולת הלַאַפִּים וְהַפִינִים), והעמים היושבים בקדמת אזיא, בארץ הודו ובאפריקא הצפונית), גם כל משפחות בני איירופא אשר נושבו בארץ החדשה (אמעריקא) ויאחזו בה. השבט הראשי הזה הציב לו יָד ושׁם בספר תולדות בני האדם בגלל אשר שאר רוח לו בכשרון החכמה והמדע, גם בגלל יפי תארו ויפי מראהו, כל כל יוצאי חלציו מגֻדלים הם בנטיעים, בַּדֵי עורם מחֻטבים תבנית ישָׁרה, וגזרת גויתם וחזוֹת פניהם מחמדי בת עַין הם. מראה עור בשרם צח ולבן כעור בני איירופא היושבים בארץ הצפון, שערות ראשיהם צהובות (בלאָנד). אמנם לא לְכֻלָהַם נִתּנה מראה הלֹבן למורשה, כי מָצאו בתוכם גם משפחות רבות אשר מראה עור בשרם הָלֹך יֵלך וכָהֹה עד כי יִדְמֶה למראה עוֹר יושבי הנגב אשר עורם כהה ושערות ראשיהם שחורות, או למראה עור העמים היושבים בארץ הוֹדוּ.

2) ראש שבט הכּושי, ובו כלולים כל ילידי אפריקא אשר גֻנבוּ מארץ מולדתם ונמכרו לעבדי עולם באמעריקא ובהודו המערבית. עוֹר בשרם שחור, גם שערות ראשיהם שחורות, תּלתּלוֹת וסבוכות יחד כצמר.

3) ראש שבט המאָנגאָלי, היושב בארץ הצפון בחלקי עולם הישן והחָדש (והם מאָנגאָלים: הוּנְנִים; הוֹדִיִם יַלדי הוֹדוּ הפנימית: חינעזים; יאפּאנים; קאַלמיקים; פינים; לאַפִּים; עסקימאָסים ועוד רבים עמים). כל העמים ההם נדמוּ זה אל זה, שערות ראשיהם שחורות ובלתי תלתלות, חוטמם שָׂרוּעַ, עיניהם לְנֹכַח יביטו ופתוחים לָרְוָחָה, ועור בשרם ירקרק כמראה הזית, גם שחרחר כֵּהָה –.

לשלשת ראשי שבטים ההם (אשר מוֹצָאֹתֵיהֶם מִימֵי עולם בחֶלקי עולם נושן), יְסֻפְּחוּ עוד שני ראשי שבטים הנופלים מהראשונים ועד שלשה לא יצאו, הלא הם:

4) ראש עַמֵי המאַלאַיִם (אויסטראַלים), ואליו יֵחָשְׁבוּ יושבי האָלאַנד החדשה ויושבי האיים אשר בּיַם הַשֹׁקֵט, שערות ראשיהם ישָרות (שליכט) או תלתלות מעט ושחורות, ועור בשרם חוּם שחרחר (שוואַרצברוין) או שחרחר כהה.

5) שבט האַמעריקאַני אשר עור בשרו כעין נחֹשת קלל ושערות ראשו דקות וסבוכות. בני השבט הזה הם אזרחי אמעריקא מיום הִוָסְדָה, ומקום מושבם במעקסיקא, פּערו ועוד נפות אחרות, והם אנשי הַבֵּינַיִם בין שבט הקויקאזי ובין שבט המאָנגאָלי –.

על פי השנוים הרבים ההם אשר לראשי שבטי העמים, חשבו חכמים רבים למשפט כי כל חלק מחלקי התבל הוליד בראש ימי עולם אנשים שונים ומשונים במראיהם ובצלם דמות תבניתם כפי תכונות החלקים השונים ההם (Autochthonen) ולא מִצוּר אחד חֻצָבוּ, ולא ממקבת בור אחת נֻקרו כל יצורי עולמים – אך חכמים אחרים יכזיבו את משפטם על פי עֵדִים נאמנים, ויוכיחו במישור כי רק אב אחד (אדם הראשון) ואֵם אחת (חוה) לכל-העמים אשר תחת כל השמים. וְעֵדֵיהֶם המה כי כל שבטי העמים השונים נִשְׁתַּווּ באָרחות חייהם, ומבנה גְוִיָתָם במערכת תבנית עצמותיהם, ואם יתחתנו זה בזה יולידו כצלמם וכדמותם ( כאשר ידענו כי באמעריקא יבואו בני איירופא אל בנות הכושים או האמעריקאַנים ויולידו את בני התערובות הנקובים בשם מוּלאַטים ומעסטיצים), וכל אלה עדים נאמנים הם כי אב אחד לכֻלם וָאֵם אחת חִבלתם, ותוצאות השנוים אשר להם, יסודם רק בטבע הארצות השונות אשר נפוצו שם בני האדם, בשנוי המדות והתנהגות אשר לכל שבט ושבט, ועוד סבות רבות באלה אשר בנקל ימצא אותן החוקר –.

והנה כאשר יקר לאיש תכונות להתחקות על שרשי העמים השונים הנפוצים על פני כל הארץ, לחַלק אותם למחלקות ולדעת מוֹצָאָם וְצוּרָם הראשון אשר ממנו חֻצְבוּ, כן יקר בעיניו להחקות גם על שרשי הלשונות השונות המתהלכות בארץ החיים ( אשר מספרן יותר מִשנֵי אלפים) לחַלק גם אותן לראשי פְּלַגוֹת ולשפוט על פי התדמות אשר לְכֻלָנָה כי בראשית אֲבִיב התבל היתה רק שפה אחת לכל בני האדם, עד אשר נפרדו ונפוצו על פני כל רחבי תבל והתרחקו ממקור שפתם, אז נפרדו גם בלשונותיהם לגוייהם בארצותיהם –. אנחנו נְנַסֶה לערוך בזה את מערכת ראשי הלשונות אשר מהם התפשטו כל הלשונות הנודעות לנו:

1) בני שבט הקויקאזי נחלו להם את ראשי שלש לשונות אלה: a) לשון אינדאָגערמאנית, היא אֵם כל לשונות בני איירופא (זולת לשון אוּנגאַרית, באַסקית, פיניש ועסטהית). (b לשון בני שֵם (זעמיטיש) והיא לשון כל העמים יוצאי ירך שֵם בן נֹחַ, גם לשון שבטי אביסינים, הכנענים וְהַפּוּנִים, ובנותה רבות הן מאד. (c לשון בני אפריקה הצפונית, היא לשון המצרים הקדמונים, לשון הקאָפטים ומרבית עמי אפריקא בימים הראשונים.

2) לשון פיניש-טאַטאַרית או לשון טוּראַנית. הלשון הזאת רחבה ונסבה בארץ אזיא בפאת דרומית מזרחית ותשלח קציריה גם בין עמי איירופא ובין שבט הקויקאַזי המאָנגאָלים, גם עמים רבים בארץ הפינים ( ואליהם יחשבו המאַגיאַרים באונגאַרן ועמי עסטלאַנד ופינלאנד) ועמים רבים בארץ הטאַטאַרים (ומהם הישמעאלים, החשמנים, הגרגזים, הבאַשקירים ועוד רבים עמים) ובארץ המאָנגאָלים (טונגעזים, קאַמטשאַדאַלים ועוד שבטים רבים) כי כלם מדברים בלשונות אשר מוצאן מגזע לשון פיניש-טאַטאַרית או טוראַנית. אפס כי כל הלשונות ההן נופלות הן מלשון בני שֵם בצחות המליצה, בניבים נאוים ונאֻמים נעימים, גם ביחוסי השמות והפעלים עוד דברים רבים.

3) לשון חינעזית-הודִית (הוֹדוּ הפנימית). הלשון הזאת תשלח שריגיה בין העמים היושבים בארץ אזיא בפאת דרומית מזרחית בארץ הוֹדוּ הפנימית ועוד נפות ומדינות רבות, והיא אחֻזת עמי המאָנגאָלים ונחלתם מימי קדם. אך ביאַפען ובאיי הים הגדול באזיא המזרחית תִּהֲלֵךְ לשון יאַפאַניש – קוֹרִיּלִישׁ.

4) לשון מאַלאַיש-פאָלינעזית, שרשה באיי ים הַשׂקֵט ונטישותיה נטשו עברו ים. 5) העמים אשר עור בשרם כמראה הנחשת, ידברו חמש מאות לשונות שונות, והאיש החכם יבין לדעת כי כלן אך מגזע שפה אחת יצאו, ויסוד אחד עתיק ימים לכֻלנה, ויתכן כי לשון אמעריקאנית היא המוסדה לכל הלשונות ההנה. 6) גם על שרשי הלשונות הרבות אין מספר באפריקא, התחקו חכמי איירופא החוקרים לכל תכלית למצוא את המקור הראשון אשר ממנו נפוצו הלשונות ההן, אך עוד לא באו אל תכלית חקר לבבם, יען כי ארץ אפריקא חֹסמת היא את הנוסעים מִבֹּא אל מדינותיה הפנימיות לחשף את שפוני סגלותיהן, והחקירה ההיא עודנה בֹסר –.

3. §

בני האדם הַזְרוּעִים בארצות שונות, בָחרו להם דרכים שונים בדרכי חייהם ומשלח ידיהם כפי טבע הארצות ההנה. היושבים במדבר בערבה אשר לא ימצאו בהם מעיני מים ונאות דשא כי אם זעיר שם זעיר שם, בחרו להם דרך חיי הרֹעים וַיהיו נודדים תמיד, עם אהליהם ומקניהם, כי החליפו בכל עת את מקומות מושבותיהם לפי חליפות תקופות השנה. להם יקראו “נֹסְעֵי בָעֵדֶר” (נאָמאַדען) וראשית מעְבָּדָם היא מִרְעֶה העדרים. האנשים אשר התבודדו להם לשכון על חוֹף יַמִים, ראו ויתבוננו עד מהרה כי חבלים נפלו להם בנעימים ושפע יַמים יינקו על פי שִׁפְעַת עַמִים שונים העוברים ארחות יַמִים וַיִנְהרו אליהם מכל עֲבָרִים, על כן שִׂכְּלוּ את ידיהם לִבְנוֹת אֳנִיוֹת סֹחֵר ולאחוז במסחר לעשות מקנה וקנין עם העמים ההם. ובראותם כי מיום ליום ינוב חילם וְעָשְׁרָם ילך מחיל אל חיל, הֵעִיר אותם רוח בינתם לבנות להם להם בָּתֵּי מוֹשָׁב לכונן ערים לָשֶׁבֶת. אך האנשים אשר ישבו על חֻפִּים שוממים מבלי מְבֹאוֹת יָם ומָעמד אניות ומבלי בתים ויערים, כִֹלוּ ימיהם בְּהַשְׁלִיךְ בים חכה ובפרוש מכמורת על פני מים רבים ולא ראו טובה בעיניהם. היושבים בארץ מישור על פני שדמות ובקעות גדולות ורחבות ידים, בחרו להם את עבודת האדמה לִמְקוֹר חייהם, וכל ישעם וחפצם לשֶׁבת אך במנוחות שאננות ומשכנות מבטחים נְאוֹת השלום וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט. אך העמים העזים ואבירי הלב היושבים על תועפות הרים וראשי הסלעים, נשאו את כּליהם את תֶלְיָם ואת קשתם ויצאו לצוד צֵיד בהמה חיה ועוף, ויהיו גבורי ציד, ורוח עריצותם הַסֹעֵר בחֻבם, הִמְרִיצָם לערוך קְרָב ולעשות מלחמה, ויהי להם הַלָחֶם לחם חקם וְהַקְרָב משוש דרכם כל הימים –. המסחור הֵרִים את קרן ההשכלה בכבוד, כי העמים אשר התאספו תמיד לרגלי מסחרם, היו בתומכי ידה –. היושבים בארצות פֹּרִיוֹת אשר שדותיהן יעשו אֹכל למַכביר ודגנם ותירושם רבו, הובילו לארצות אחרות את הנותר להם מתבואות השדה ויבול הגפנים ויחליפו אותם שם בעד החפצים אשר ימָצאו בארצות ההן בשפע רב ואשר יחסרו להם בארץ מושבותיהם. המסחר ההוא יִקָרֵא בשם “סחר היבשה” או “סחר הַבֵּינַיִם” (לאַנד אדער ביננענהאַנדעל). סְחַר גוים כזה פָרַץ מאד באזיא גם באפריקא ונקרא בשם “סחר האֹרחות” (קאַראַוואַנעהאַנדעל), כי ארחות סוחרים מילדי הארצות ההן סחרו תמיד לארצות רחוקות וגמליהם נושאים נְכאת וצְרִי וָלוֹט וכל ראשי בשָׂמים וסגולות יקרות ויעשירו עמים רבים בשפעת חֶמדת ארצותיהם, ועל ידיהם נבנו ערים רבות, בתי מסכנות ובתי אוצרות וּשְׁוָקִים גדולים וטובים בכל אפסי תבל. התלאות הרבות אשר מצאו את ארחות סוחרים ההם במדבר וערבה על ידי עמים פראים ושודדים וחיתו טרף ובני שחץ, נתנו בלבות בני האדם בינה עוד בימי קדם להתגודד גדודים גדודים לְהִקָהֵל קהל גדול באָחזם בדרך רחוקה דרך המדבר לבעבור יעזרו איש את רעהו, ואיש את אחיו יחַזק. על כתף עיָרים ועל דַבֶּשֶׁת גמלים הֶעמיסו את מרכולותיהם וכִנעתם וכל משָאם. ובצדק יְכַנוּ הערביאים את הגמל בשם “אֳנִיַת המדבר”, כי כָאָניַת סֹחר בלב יַמִים, כן הוא הגמל במדבר בערבה לשאת את בני האדם ואת כל חפציהם על גבו עד הגיעם למחוז חפצם. בשנים קדמוניות בחרו להם הסוחרים מִגְרְשֵׁי היכלי אלהיהם והמסלות הקדושות אשר להם, ויחנו שם עם אהליהם ומרכולותיהם, וכל הבאים להשתחות ולהתפלל בהיכלים ההם, סרו גם אליהם ויעשו אתם מקנה וקנין. ועל פי הדבר הזה פרשה הדת והאמונה את כנפיה על המסחור להיות עליו לסִתְרָה לבל יאֻנה אליו כל רע מאת רָעֵי כפים ואנשי חמס. כי הסוחרים העניקו מטובם את הכהנים האדירים אשר כִּהֲנוּ בהיכלי אליליהם ההם, הכהנים היו על הסוחרים לחומה בצורה לבל תגע בהם יד מְעַוֵל וחֹמֵס –. שנים רבות מאד החליפו הסוחרים את סחורות ידם וימירו את מותרותיהם בעד הדברים הרבים אשר יחסרו ליושבי ארצותיהם, ועל כן נקרא המסחור ההוא בשם “סחר חליפות” (טוישהאַנדעל), אך ברבות הימים חשבו הסוחרים מזמה להקל מעליהם את טֹרח המסחור הזה, וַיִוָעֲצוּ לב יחדו לתת קֶצֶב ומחיר לכל מיני המתכות היקרות ולהטביע מהן מטבעות עוברות לסוחר, ובעד המטבעות ההן יִקָנו כל תבואות השדה וכל פרי העץ גם כל המחסורים אשר חסר לאיש ואיש, ובדבר הזה הקלו את כֹּבֶד משא המסחור גם הושיבוהו על גַפֵּי מרומי קרת. –. העמים אשר אִווּ את ארץ המישור למושב למו ורחוקים הם מִקְהַל עמים רבים ומלאכת ידם רק עבודת האדמה, העמים ההם הכניעו תחת ידיהם את החיות ואת הבהמות ויכבשו אותן לעבדי עולם, לשאת אותם ואת כל משאם, לחרוש חרישם, לפתח ולשדד שדמותיהם ולעשות עוד עבודות רבות בבית ובשדה. ולבעבור ישבו שאננים ושלוים רחוקים מֵעֹשֶׁק וגזל, חקקו להם העמים ההם חקים ישרים בדרכי החיים לבל יסיג איש את גבול רעהו, ולבל ישלחו בעולָתה ידיהם,וכל העם יתענגו על רוב שלום –. ואם אמנם כי הם היו הראשונים אשר גדרו גדר ויבנו חיץ לבל יעוז אנוש לנגוע בנחלת אחיהו, בצאנו ובבקרו ובכל אשר לו, ויתנו חקי ישר ומשפטי צדק בהליכות עולם, בכל זאת יתר שאת ליושבי הערים אנשי הלב אשר כוננו מחשבותיהם לחֵקֶר כל מלאכת מחשבת וחרֹשת המעשה, להמציא המצאות חדשות ומועילות, ואשר הקדישו עִתּוֹתֵיהֶם לגלות תעלומות חכמה, להתבונן ולדעת חקות צבא השמים וסתרי פליאות הטבע, אשר על פיהם הופיע אור יקרות על הוד נשמת האדם ועל סגלותיה הנפלאות והנשגבות, ועוד רבים כאלה –.

3. תורת התולדה, מְקוֹרָהּ וּפְלַגּוֹתֶיהָ.

Онредѣленіе, источники и раздѣленіе Исторіи.

4 §

התולדה הנאמנה תשא דעה למרחוק וּתְסַפֵּר לנו איך נוסדו כל ממלכות הארץ תחת השמים, איך גדלו הממלכות ההן, הצליחו גם עשו פרי, ואיך אבד נִירָם וספו תמו מארץ החיים בבוא עתן. גם תסַפר לנו ראשית כל עם ולשון בימי קדם, ימי אשרם וְחֹסֶן ישועתם, וימי מַפַּלְתָּם והריסותם בבוא קצם. כי “לַכֹּל חליפה, לַכֹּל תמורה, ואין כל עֶמְדָה תחת השמש” והעמים בכלל כהאדם בפרט תחת שׁוֹאַת החליפות והתמורות יתגלגלו. שלש עִתּוֹת לכל עם ועם בארץ: עת ילדות, אשר אז יציץ ופרח הגוי כלו, כֹחוֹ ואוֹנוֹ יִתְפַּתְּחוּ ממסגרותיהם וכל רגשי עֹז יצמחו וישגשגו; עת גבורת גָבֶר, אשר אז יְבֻכְּרוּ עֱזוּזוּ וֶאֱיָלוּתוֹ, ובכֹחו וגבורתו יעשה גדולות ונצורות בחוץ וסדָרים ישרים ומאֻשרים בארצו פנימה, ועת זקנה אשר אז ינוס לֵחֹה וְיִתֹּם כֹחו עד כי לאחרונה יִפֹּל בידי עם אחר, עם עָז ומלא כח עלומים. על שרשי שלש עתות האלה תתחקה התולדה גם תודיע לבני האדם מה פָעַל כל לאֹם וּלְאֹם בשלש תקופות ההנה, וביחוד תסַפר את המלחמות והגבורות אשר עשו בתקופת עת הילדות: את משפטיהם וחֻקותיהם בהליכות המלוכה ואת דרכיהם בחכמה ודעת וכשרון המעשה במלאכת מחשבת בימי גבורתם ואילותם; ואת חלוקי הדעות וּפְלַגוֹת הַכִּתּוֹת אשר להם בימי זקנתם, את דברי הריבות אשר בשעריהם, ואת הסכסוכים אשר ביניהם אֹדות דת ודין, אֹדות משפטי האזרחים והנהגת המדינה ועוד רבות כאלה –. וממוצא הדברים ההם יצא לנו גם הדבר הגדול הזה לאור: כי אהבת ארץ מולדת, ישרת לבב, תֹם דרך וְהָלֹך במעגלי צדק, ירוממו גוים ולאמים ויושיבום על גפי מרומי ההצלחה, אך אהבת בצע וּרְדוֹף אחרי תענוגות בשָרים, פְּלַגוֹת הדֵעוֹת, חִבֻּק ידים וְהִתְמַכְּרוּת לשרירות הלב, יורידו גוים עצומים מִמְרוֹם מושבם ויפילו אותם למשואות נצח – .

5 §

התולדה העתיקה כִּסְתָה פניה בצעיף ותתעלף, ובעינים עצומות היא מתהלכת וּמְשָׂרֶכֶת דרָכיה, בחידות ומשלים תְּדַבֵּר עִמָנוּ וּתְמַלֵא קדים בטנה לא לִזְרוֹת ולא לְהָבֵר, יען כי בדורות עולמים ההם לא ידעו עוד יושבי תבל את מלאכת הכתב ולא למדו עוד את ידיהם למשוך בשבט סופר ולכתוב בספר זכרון את העתים אשר עברו על בני האדם, את החקים והמשפטים אשר היו להם, את מלחמותיהם וּדְבַר גבורתם וכל דרכיהם ומעלליהם, וגם מעט מים קָרִים אשר דָלֹה דָלוּ לנו חכמי ימי הקדם, לא יַשְׂפִּיקוּ לִשְׁבּוֹר את צמאון נפשנו, כי הם שאבו את המים ההם מבורות נשברים אשר מֵימֵיהֶם לא נֶאמנו, כי מרבית דברי חכמים ההם מיֻסדים על שירי המשוררים ושירי בני העם אשר מיטב דבריהם הוא כזביהם, רבים סתם כוננו על מַסורות עתיקות המסורות מפה לפה, ודור לדור סָפחו עליהן דברים זרים וְטָחוּ אותן תפל, ורבים מהם הָטְבעו על עדות ציונים עתיקים, מצבות ישנות, גלי קברים, שרידי חרבות עולם ופליטי שממות קדומים, כְּתֹבוֹת (אינשריפטען), מטבעות, כלי בית וכלי נשק, ועוד רבים כאלה אשר הַדִבֵּר אין בהם לבאר באר היטב חידות מני קדם ולסַפר בשפה ברורה תעלומות ימות עולם ומצפוני שנים קדמוניות, וכל רואיהם יכירום כי לא זרע ברך האמת הם, רק ילידי המשל והחידה, תוצאות ההגדה (זאגען, מיטהען) וסִפורי בַדים (מאֶהרכען) אשר יצלחו יותר לקחת מהם אבני פִנָה למוסדות שירי גבורים מאשר יצלחו להציל מפיהם דְבר אמת על תולדות הדורות הקדמונים ההם –. אך מיום אשר נפרץ חֲזוֹן הכתב והמכתב בתבל וחכמי לב הֵחֵלוּ לכתוב בספרי זכרונות את כל המעשים הגדולים תחת השמש אשר ראו בעינים ואשר שמעו מפי מגידי אמת, מאז והלאה הֵסִירָה התולדה את צְעִיף חֶשכתה מעל פניה, הֵחֵלָה לצעוד מצעדי גבר ודעת שפתה ברור מִלֵלוּ וכאשר הוסיפו עוד חכמי כל דור ודור לשקול את דבריה במאזני השֵכל, אִזְנוּ, חקרו, דרשו ויעשו ספרים רבים המכלכלים את דרכיה במשפט, כן יָספה גם היא עֲשׂוֹת תושיה, קָרן אור פניה, וכל דבריה כדבר מלך שלטון.

6 §

בימים הראשונים בטרם נִפרץ חֲזוֹן הדפוס בתבל, היו כל ספרי הזכרונות דברי הימים וכל ספרי החכמה והמדע, בִּכְּתוּבִים (מאַנוסקריפטע) ויהיו נכתבים על עוֹר חַיָה ובהמה (פערגאַמענט) או על עלי פאַפירוס, ושנים רבות התגוללו בבתי מקלט הכהנים (קלאָסטער) והיו מעֻפרים בעפר בבתי הספרים (ביבליאָטהעקען), רק לעתים רחוקות היו נקראים מאת דורשי חכמה, ופעמים רבות נמחו דברים רבים בהם, והסופרים המשכילים חִדְשׁוּ את הדברים הה ויכתבום שנית וישיבום על כנם (פאַלימפזעסטע). הספרים ההם היו יקרים מאד, וכל איש אשר נכספה נפשו אליהם קנה אותם בכסף מלא ומחיר רב מאד, וְיַעַן כי לא לחכמים כסף, על כן קצרה ידם לאסוף את הספרים ההם אל ביתם, ועל כן תפוג חכמה ותהי ההשכלה נעדרת. והנה פתאֹם הופיע אור חדש על ספרי חכמה ההם החבושים בחשך, בהִגָלות נגלות מלאכת הדפוס, מלאכה יקרה אין עֲרוֹך אליה, כי הספרים ההם נדפסו במספר רב ועצום, וכעל כנפי נשרים עָפוּ ממזרח איירופא עד מערבה ויאורו אור יקרות על תולדות בני האדם ועל כל דְבַר חכמת בינה, וקוניהם לא הִרְבּוּ במחיריהם, ויאספום חמרים חמרים ככל אַוַת נפשם, ובכל זאת נשארו עוד ספרי דברי הימים בכתובים עד היום הזה, ויודעי העתים וחוקרי מחקרי ארץ למעין ישיתום וישאבו מהם מים עמוקים להשקות עם רב הצמאים לדברים עתיקים. כתבי יד ההם יכלכלו דברי חכמה, משפטים וחֻקים אשר יצאו מתחת ידי שופטי צדק וחוקקי יֹשר, דברי נגידים אשר הִטִיפוּ המליצים האדירים בדורות הראשונים, ספרי זכרונות מני קדם ועוד דברים רבים כאלה, ומה גם ספרי חכמי המדינות ומלאכי המלכים והרוזנים אשר התוכּחוּ יחד בהליכות המלוכה ומשפטי המדינה איש איש כפי רוח בינתו (דיפלאָמאַטען). כל ספרי כתבי יד ההם גנוזים בגנזי אוצרות הספרים בהיכלי מלכים (ארכיווען), ופתוחים הם לכל יבוא בשערי בתי אוצרות ההם –.

7 §

ספרי התולדה (געשיכטע) יִפָּרְדוּ והיו לשני ראשים: הראש האחד יסַפר לנו את כל הנעשה תחת השמש לכל יושבי תבל יחד (אללגעמיינע וועלטגשיכטע), או לְעַם אחד מֵעַמֵי הארצות (פאָלקסגיעשיכטע), או לאיש פרטי (מאָנאָגראַפיע), וכל אלה יסַפר רק בדרך סִפור כי כן היה וכן נעשה, אך לא יתחקה על שרשי הסבות והשתלשלות המקרים ועל הרוח המתהלכת באופני המעשים ההם – וכל הספרים הכתוּבים בדרך הזה נקראים “ספרי דברי הימים” (קראָניקען). והראש השני יעביר רוח בקרת על כל המעשים אשר נעשו תחת השמים, יחקור וידרוש אחרי סבותיהם ואחרי הַמְקוֹרוֹת אשר מהם הֵקֵרוּ כל המקרים ההם, ויחתור על דרכי כל העמים והלשונות להוציא לאור משפט מדוע לעת מן העתים עָלוּ גוים ומלכות מעלה מעלה, הצליחו גם הִשגו חיל, ולעת אחרת מָטוּ הגוים והממלכות ההן, ירדו מטה מטה וילכו לאחור ולא לפָנים, נָשתה גבורתם, נסכלה חכמתם עד כי אבד זכרם מן הארץ ובגוים לא יתחשבו. והספרים המחֻברים בדרך הזה יִקְראו בשם “ספרי תולדות בני אדם” (פראַגמאַטישע געשיכטע) –.

8 §

האיש החפץ לאסוף בחָפניו ידיעת תולדות בני האדם, לא די לו אם ידע כל העתים אשר עָברו עליהם וכל המוצאות אותם בכל ארצות תבל, רק עליו לדעת גם את המקומות והארצות אשר נעשו בהן כל המעשים ההם, גם את הזמנים והעתים אשר יצאו בהן המעשים ההם לאור. והנה כל אשר יחפוץ לדעת את המקומות והארצות, אליו ללמוד את ידיעת מחקרי הארץ בכלל (לאָנדער קונדע, געאָגראפיע) גם ידיעת המקומות בפרט (אָרטסקונדע, טאָפאָגראַפיע) והחפץ לדעת את הזמנים והעתים, עליו לחקור ולחשוב חשבון יְמוֹת עולם וכל דורות עולמים מני שים אדם על הארץ עד היום הזה (צייט קונדע, כראָנאָלאָגיע). אמנם בחשבון הדורות והעתים לא נִשְׁתַּווּ כל העמים יחד; כל עַם וָעָם בקשו להם חשבונות שונים: העברים חָשְׁבוּ שְׁנוֹת העולם ליציאת מצרים או לשנות המלכים, ועתה הם מונים לבריאת עולם. הנוצרים מונים ללדת משיחם אשר נולד בימי הקיסר אויגוסטוס בערך שבעים שנה לפני חרבן בית שני. הישמעאלים מונים מעת אשר ברח מוחמד נביאם ממעקא (Mekka) עיר מולדתו בתגרת ידי רודפיו, הלא היא משנת ד“א שפ”ב 622 לספירת הנוצרים בששה עשר לחֹדש יולי, והספירה ההיא נקראת בשם העדזראַ (Hedschra ), היוָנים נפרדו במספר שנותיהם שבט משבט ומדינה ממדינה, זמן רב מָנו לראשי שריהם ונגידיהם או לשנות כהניהם הגדולים, ובימים והאחרונים (בערך ג“א ת”ס 300 לפני ספירת הנוצרים) החלו למנות למשחקי האָלימפוס (Olympiaden) אשר ראשיתם היתה בערך ב“א תתקפ”ד 776 לפני ספהנ"ו. הרומאים חשבו לשנות יועציהם (Consulen) או לבנין רומה (בערך נ“א ז' 733 לפני ספהנ”ו) ועוד עמים רבים מנו למנינים אחרים מספָרים שונים. אמנם אנחנו בספר הזה נחשוב שנות כל דור ודור למספר השנים אשר לפני ספירת הנוצרים ואשר לאחריה, למען השׁווֹת את חשבון הספר הזה לחשבון כל ספרי התולדה אשר לכל עַמֵי איירופא. גם ידיעת סדר הדורות והמשפחות (געשלעכטסקונדע), רבת התועלת היא לידיעת תולדות אדם אם היא מסֻדרת בסדר ישר לפי השתלשלות משפחות המלכים משנות דורות קדומים עד הדור הזה.

9 §

החכמים יודעי העתים חָלְקוּ את התולדה הכללית לשלש תקופות גדולות, לְהָקֵל בזה על קורא הדורות מראש: התקופה הראשונה תקָרא בשם “עולם הַיָשָׁן” (דיא אלטע וועלט), ובה היו העמים והלשונות כנסיות חפשיות (רעפובליקען) או עבדי עולם למושלים עריצים אשר מָשלו בהם בממשלה בלתי מגבלה (דעספאָטען) ודתיהם דתי האלילים (היידנישע רעליגיאָנען). התקופה הזאת נמשכה מראש מקדמי ימי הארץ עד ימי תנודת העמים (פאָלקער וואַנדערונג) אשר ראשיהם במאה החמישית לספירת הנוצרים. התקופה השניה תקָרא בשם ימי הַבֵּינַיִם (מיטטעל אַלטער), ובמֶשך הימים ההם שָׁכַן עֲנַן צלמות על ארצות איירופא, איש זרוע לו הארץ, עֲדַת אבירים (ריטטער) עָשׁקו עשק, כי בָטחו בְקַשְׁתָּם וחרבם הושיעה למו לגזור על יָמִין ולגזול על שמאל ולעשות כטוב וכישר בעיניהם באין מפריע. וכל ההמון נפלו בחֶזקת היד לשלש פלגות: לאפרתים (אַדעל), לאנשי רוח (גייסטליכע), ולאזרחים וְאִכָּרִים (בירגער אונד בויער). והפלגות ההן היו נכנעות תחת ממשלת הפאַפסט אביר דת נצרת ברומה, ותחת ממשלת אנשי סודו חָבר כֹּהנים הָרֹדִים על ידו. ממשלת כהנים ההיא, רדתה באף גוים עד אשר סָפָה תַּמָה בשנת ה“א רע”ג 1517 על ידי מתקני דת הנוצרית (רעפאָרמאַטאָרען) אשר הוציאו לאור את משלחתם אחרי גלות אמעריקא (בשנת ה“א רנ”ב 1492 ) בִּפְרוֹץ שמש החכמה ותפיץ את ערפלי הסכלות מאיירופא, ומלאכת מחשבת וחרֹשת המעשה הרימו ראש, והחכמות והמדעים אשר פרצו אז בארץ, הביאו את התקופה השלישית, הלא היא עת החדשה אשר הִתִּירָה אגֻדות מוטה מבני האזרחים וענתה גְאוֹן העריצים וממשלתם העזה הנשענת על כח ידי אנשי החיל, אנשי הצבא. ומאז והלאה החלו בני האדם לְגַבֵּר חיָלים לְנַתֵּק מוסרות האכזריות ולשבור מֹטוֹת הברזל אשר שָׂמוּ האכזרים על צוארם, להרים את תורת האדם בכבוד וללחום מלחמות האמת והצדק. העת ההיא הרתה וילדה את עת החיה (דיא נייעסטע צייט) אשר כל ישעה וכל חפצה לתת חֻקה אחת ומשפט אחד לכל בעלי הדתות השונות, ולהביא צדק עולמים תחת כל השמים –.

A. עַמֵי ארצות הקדם.

Βосточные народы

10 §

מחקרי ארץ אזיא ותועפות הָרֶיהָ. בתוך אזיא, ראש עפרות תבל, תִּשְׂתָּרֵעַ ארץ גדולה ורחבת ידים במאד מאֹד מִקְצֵה שפת ים השחור עד קצה קאָרעאַ (Korea )⁴), ארץ גבוהה מכל הארצות אשר סביבותיה, ובתוכה רְכָסִים ובקעות רבות. בין הארץ הגבוהה הזאת ובין הארצות השפלות הרובצות לרגלה, יפרידו אָלטאַי (Altai) ועוד רכסי הרים לפאת צפונית, ולפאת דרומית יפרידו ביניהן תועפות הר הימאַליאַיאַ (Himalaya) הר נפלא, מעֻלף בספורי פלאות והגדות וחידות מני קדם –. הארץ הגבוהה ההיא תִפָּרֵד לשתי מחלקות על ידי הרי הינדוקו (Hindukhu ): המחלקה האחת הגדולה תתפשט לפאת מזרח, והמחלקה השניה הקטנה תִּסֹב לפאת מערב, וסביב להן רֹבֶצֶת ארץ השפֵלה אשר תִּפָּרֵד והיתה לחמשה ראשים וביניהם עוד ארצות גבוהות גדולות וקטנות אשר הרים וגבעות מפרידות ביניהן ומרביתן חציי איים רָמֵי הקומה אשר הגדולים והטובים בהם הם: חצי אִי עֲרָב וַחֲצִי אי הוֹדוּ הקיצונה (פאָרדעראינדיען) –. הררי ארץ אזיא יִשְׂתָּרְעוּ על פי הַמִשְׁטָר הראשי הזה:

1) הרי וטירות (Taurus ) עוברים בתוך אזיא הקטנה בשתי מסלות עם הרי אררט הנודעים למשגב על פי הספורים הנפלאים עתיקי הימים הַמְשֻׁלָבִים בהם מימי עולם.

2) הר אִימַאוּס (Imaus ), הר אשר מְמַדָיו נעלמו מעיני החוקרים הראשונים ויגדילום ללא אמת. להֶמשך (פאָרטזעטצונג) ולחלֵק ההר הזה בפאת מזרחית, יחשב הר הימאַלאַיאַ (עמאָדי בערגע) אשר על צַלְעוֹתָיו ישבו בני האדם בראשית אֲבִיב ימי הארץ, כי אדמת ההר ההוא טובה, ברוכה וּפֹרִיָה במאד מאד. מֶגֶד תבואות שמש ומגד גרש ירחים יעטרוה, גַנֵי עדנים עם עֲצֵי פרי חמד ומבחר כל פרי הלולים יכתירוה, ועדרי בקר ועשתרות צאן וכל חַיְתוֹ בַיִת ירעו שם בְּמִרְעֶה טוב וְדָשֵן. להמשך ההר ההוא בפאת מערב, יֵחשב הר פאַראָפאַמיזוס (Paropamisus ), הר אשר מִימֵי אלכסנדר המוקדני נודע הוא בשם קויקאַזאָם הַהוֹדִי.

3) הר אַלטאַי, הר גבוה עם רֻכְסֵי גבעותיו לפאת מזרח (דוירישע בערגע) ולפאת מערב (מוצטאג, טהיאנ-שאָן געבירגע).

4) הרי היפערבאָרים (היפערבאָרעאישע בערגע) המתפשטים על פָּרָשַׁת גבול אזיא ואיירופא בפאת דרומית מזרחית לים הכספי, ונודעים בשם הרי אוראל.

5) הר הקויקאזוס (Кавказъ), הר רם ונשא המכֻסה בשלג עולמים ותכונתו בין ים הכספי ובין ים השחור.

6) הרי קהינגקאַן המפרידים בין ארץ סינים (חינע) הגדולה והגבוהה ובין אדץ השפֵלה אשר שם –. היפאקראטס החכם ובעל הנסיון יחרוץ על ארץ אזיא את המשפט הזה: “אזיא היא ארץ ברוכה, בה יצלחו כל צאצאי האדמה וכל מעללי איש יתר הרבה מבשאר ארצות. הטבע פָּתֹחַ תְּפְתַּח שם את ידה הנדיבה להשביע לכל חי רצון, וּכאֵם עדינה תופיע של וּתְחַבֵּק את בניה בזרועות אהבה ביתר שאת מביתר ארצות תבל. העמים היושבים בה עַנְוֵי ארץ הם וגבורי כֹח. החיות והבהמות דשֵׁנות וּפֹרִיוֹת שם, ובני האדם בריאים וּמְסֻבָּלִים בשר, יפי מראה ורמי קומה ואין הַבְדֵל רב לְחָזוּת פניהם. מדותיהם טובות וישרות, אנשי שלום הם, אוהבי אדם ולא יחפצו קְרָבות כבני איירופא; כי השמים אשר מעל ראשיהם צחים וטהורים הם ולא יחסר להם המזג; אפס כי לרגלי חליפות האויר אשר שם תמיד, חליפות גם לתכונות יושבי הארץ, כי יתחלפו מתכונה לתכונה תמיד כל הימים –.” אמנם לא כל ארצות אזיא זַכּוּ בעיני התולדה לאצור את תולדותיהן בבית אוצרה, כי רק אזיא הדרומית והמערבית אשר החכמה מצאה קֵן לה בתוכן ומלכים אדירים מלכו שם, כמו ארץ הודו, מדי, פרס, ארם נהרים וארם צובה, מדינות אזיא הקטנה ועוד ארצות נאורות כאלה, רק הן נחשבו בעיני התולדה להציב להן יָד וְשֵׁם עולם במקדשה, אך ארץ סינים המזרחית הנצבת כמו נֵד על מַצָבָה הראשון אשר נצבה לפני אלפי שנים ולא תֵרוֹם לעלות מעלה מעלה כל ימי עולם, גם העמים הַנֹסְעִים בעֵדר בארץ הצפון ולא עליהם נָגַהּ אור ההשכלה מאז היותם לגוי ועד היום הזה, הם הם לא זכו לְהֵאָצֵר וּלְהֵחָסֵן באוצר כלי חמדה הזאת, בסוד תולדות בני האדם לא יבואו, וּבִכְתָב כל משפחות גוים לא יִכָּתֵבוּ, ובקהלם לא יֵחָדוּ. ארץ מצרים אף כי היא חֵלק מארץ אפריקא, בכל זאת תחשב לארץ אזיא בנוגע לחכמתה ודעתה, יען כי תוצאות חכמתה והשכָּלתה מאזיא הן, או למצער אָחוֹת היא לה בדברי החכמות והמדעים וחרֹשת המעשה.

I.

בחצי הָאִי הנקרא בשם אזיא הקטנה, שבו לפָנים עמים שונים: טראַצים (Thrazier), ארמים (Syrier), כנענים (Phӧnizier) ועוד עמים רבים אשר לא נדע מֵאֵיזֶה צוּר חֻצָבוּ. היונים ישבו על מְבֹאוֹת הים בארץ ההיא ויכוננו שם מוצאות (קאָלאָניען) בתכונות כפיהם וימשלו שם ממשל רב ויפחו חכמה באף יושבי הארץ מעולם וַיְלַמְדוּם לאחוז במלאכת מחשבת וללכת במסִלות ישרים. בארץ חמדה ההיא גָדלו יערים גדולים, והרים רבים בתוכה, נהרות איתן ומעינות נכבדי מים יְרַווּהָ, ואוירה טוב לנשמת אפים ולא יחסר המזג בו. הארץ ההיא מסֻגלת למסחור ולמעבר אניות סֹחֵר, וּמְבֹרֶכֶת בעדרי עִזים ועשתרות צאן, אדמתה דשֵנה ופֹרִיָה מאד ומלֵאה כל טוב. בה עָשׂוּ שדֵמות אֹכֶל למכביר. הגפן נתן חֵילו, הַזַיִת לא חָדַל את דִשְׁנוֹ, קטֹרֶת הסמים נתנו ריחם, גם נמצא בה צמר לרוב, אבני שַׁיִשׁ ומיני מתכות ועוד דברים רבים יקרי ערך כאלה. ההר הראשי בארץ חמדה הלזו, הוא הר טוירות (Taurus) המסתעף לסעיפים רבים ושונים, ושתי זְרֹעות לו לפאת צפון, האחת תשתרע לחוף דרומית מזרחית לים השחור עד ירכתי ארץ קאָלכיס (Kolehis), והשניה מתפשטת דרך ארץ ארמיניא לאורך החוף הדרומי אשר לְיַם הכספי, ועוד זְרוֹעַ שְׁלִישִׁיָה לההר ההוא בפאת דרומית אשר תִּסֹב דרך קליקיה (Cilicien), וְתִפְגַע בנהר פרת, וָתֵלך ותשתרע עד מעבר לנהר חדקל ומשם תעבור דרך ארצות מדי, פרתיה (Parthien), גידרוסיון ((Gedrosien ועוד ארצות אחרות, ובכל מקום תִּקָרא בשמות שונים. ההרים הנכבדים בכל רֻכְסֵי הרי טוירות אשר בארץ הזאת, הלא הם: הר אִידַא (Ida), אָלימפוס (Olympus), הר סיפילוס (Sipylus ), הר טמאָלוס (Tmolus ), הר מעסאָגיס (Messogis) ועוד רבים כאלה. ראשי ההרים ההם מכֻסים בשלג, ויערי אלונים וְלִבְנֶה ופלאַטאַנים וכל עִשְׂבוֹת מִרְעֶה וירקרק דשא יגדלו בראשיהם ומתפשטים עד העמקים אשר לרגליהם, עמקים העוטפים תבואות שמש, מגד ירחים וכל פרי חמד –. ראשי הגבהות בארץ הזאת:

1) נהר פאזיס (Phasis), נהר האַליס (Halys), הר פאַרטעניוס (Parthenius) ונהר סאַנגאריוס (Sangarius), וכלם משתפכים אל ים השחור (Pontus Euxinus). 2) נהר רהינדאַקוס (Rhyndacus), (הנודע בספרי התולדה על ידי הנצחון אשר נָצַח שם לוקוללוס (Лукулъ) שר צבא רומה את מתרדת (Митридать) בשנת (ג“א ת”ר פ“ז 73 לפני ספהנ”ו), ונהר גראניקוס, שניהם משתפכים אל תוך יַם מאַרמאָרי, ובדרך מרוצתם ילפתו ארחות דרכם צפונה, ינהרו בתוך אזיא הקטנה ויעברו דרך מקומות גבוהים ומלאים סלעים, גם דרך ארצות ישרות נְשַמוֹת וחשופות מכל עץ ומכל שיח השדה, ובמקומות רבים ימָצאו שם עמקים עמוקים, רֻכְסֵי הָרֵי שרֵפה, יַמִים ותהומות, ולאחרונה יפגשו בעמקי ברכה עטופים בר וַעֲצֵי פרי חמד, עמקים אשר מהם יֵצֵא לחם לָאֹכֶל ותחתיהם נהפך כמו אש (וואוּלקאַניש).

3) נהר סקאַמאנדער, נהר הערמוס עם פלגים יבלי מים רבים (נעבענפליסטע), ונהר קייסתרום מאָאַנדרוס, המשתפכים לים אֶגאֶאִי.

4) נהר גלויקוס (Главкъ), נהר קסאַנטוס (Ксанфъ), נהר קעסטרוס, נהר איירימעדאָן, נהר קרַליקאַדנוס (הנודע על ידי המקרה אשר קרה בו להקיסר פרידריך באַרבאַראָסאַ בשנת ד“א תתק”ג 1190 לספהנ"ו), נהר קידנוס, ונהר סאַרוס, וכל הנהרות האלה משתפכים לים ליקיה (Ликійское море) –.

מדינות אזיא הקטנה: 1) מיסיה (Мизія) ובתוכה גם מחוז טרויה (Троя) הנקרא גם בשם אִיליוּס, אף מצאו שם שרידי החרבות מעיר אִיליוּם החדשה אשר בָּנו אותה המוקדנים בפאת דרומית לאיליוס הישָנה. המדינה העדינה ההיא שְׁמֵנָה וּדְשֵׁנָה, יאֹרים ונחלים יַשקוה, שדמותיה תעטופנה בר, אַחֶיהָ (וויזען) מעֻלפים ירקרק דשא, ולרגלי הרריה מתנוססים יערים גדולים וטובים, גם נְאוֹת דשא מִרעה לעדרים. הערים המהֻללות בתוכה, נבנו בימי קדם על ידי היונים וחֻברו יחדו על פי בעלי ברית אֶאָלִי מושלי הארץ ההיא –.

2) לידיה (Лидія), ארץ אשר שמֵנה לחמה ותחתיה נהפך כמו אש וְתִפָּקֵד פעמים רבות ברעש וּזְוָעָה (ערדבעבען), בה תפרח הגפן ותוציא תירוש ויין לשמח לבב אנוש, גם יתר פרי הלולים יפרו וירבו בתוכה. בימי קדם ישב בה עַם עִזוּז וְגִבור מלחמה אשר נתנו חִתִּיתָם על כל שכניהם. אך מעת אשר שפך המלך כורש את רוח ממשלתו עליה, נָשתה גבורתם ותרפינה ידיהם, כי מני אז הִסְכִּינוּ לחַבק חֵיק התענוגים עד כי נהפכו לרבים וענוגים אשר לא יצלחו לגבורה ביום קְרָב ומלחמה. כי הם היו עשירים ובעלי נכסים רבים על ידי מסחרם הגדול ועל ידי מלאכת חָרָשׁ וְחֹשֵב, ומימי כורש והלאה שקעו ביון מצולת התענוגים, והיה כנור ונבל תֹּף וחליל ומשחקי תעלולים מעשיהם כל הימים, וילכו אחור ולא לפָנים. הם אֲבִי המבַשלות (גאַרקיכע) ובתי מלונות אֹרחים (ווירטהסהייזער) –. הערים אשר נבנו על חוף הים בארץ הזאת, היו תחת ממשלת בעלי ברית יאָניה (יאָנישער בונד), והמהֻללות בהן, הלא הן: עיר זאַרדיס עם מצודתה (בורג) הבנויה על ראש סלע כבד וגבוה מאד, מקום מושב מלכי לידיה לפנים ואחרי כן מושב אחשדרפני פרס (Сатрапы). עיר טיאַטיראַ (ϴіатира) אשר יושביה עשו את הארגמן (פורפור), עיר אַפאָללאָניה (Аполлонія). ועיר מאַגנעזיה. בימי הקיסר טיבעריוס רגזה ותחל הארץ הזאת ומרבית עריה נהרסו וַתְּכַס עליהן הארץ. כל הנפות אשר על חוף ים אֶגאֶאִי, היו מקום משכן החכמה והמדע ביתר שאת מביתר נפות אזיה הקטנה. מפרצי יָם (האַפענבוכטען) הרבים אשר בין החֻפִּים הזקופים ובין האיים הקרובים אליה, ישימו מקומות רחבי ידים למעמד אניות (Рейда).

3) קאַריען (Карія), לפנים ישבו בה עַם פרא חפץ קרבוֹת אשר רֻבָּם שטו עברו באניות איבה ארחות ימים לשלול שלל ולבוז בז, גם נשכרו בכסף לעבוד עבודת הצבא בחצרות מלכים ורוזנים בארצות נכריות, ללחום את מלחמותיהם ולשמור ארצותיהם. העם הזה התאספו מימים ימימה ביום מועד אצל היכל הברית אשר להם בעיר סטראַטאָניקיאַ להמתיק סוד ולהתיעץ על טובת ארץ מולדתם. עריהם הגדולות, הלא הן: מילאַזאַ הבנויה מאבני שיש על שֵׁן סלע גדול, ולפנים ישבו בה מלאכי קאַריע, גם עיר מאַגנעזיה הבנויה אצל מאֶאַנדער, עיר טראַללעם, עיר אַללאַבאַנדע ועוד ערים כאלה –.

4) ליקיה (Ликія) ארץ הררי אשר על חוף יַמה כוננו היונים מוצאות (קאֶלאָניען) הנקראות בשמותיהן: פאַטאַראַ, מירא, ופאַזעליס (ΦазелисЪ). יושבי הארץ הזאת היו כנסיה חפשית (רעפובליק), אוהבי דרור, אנשי מלחמה וגבורי חיל, אך שודדי ים כשכניהם. העיר הגדולה בכל ערי הארץ ההיא, היתה עיר קסאַנטוס (КсанфЪ) הבנויה בעמק יפה אף נעים הנקרא גם כן בשם קסאַנטוס כשם העיר ההיא. יושבי הארץ הלזו עבדו לפנים את האליל ליקעיאָס קירילית) אליל האור אֲבִי כל רֹבֵי קשת, והיונים יקראו לו אַפאָללאָן. הנשים היו כבודות בעיניהם עד כי משפחותיהם ובתי אבותיהם התיחשו אחרי האם –. ערי מבצריהם נבנו בתפארת גדולה ותהיינה בצורות מאד מאד וסביבותיהן היו מקומות מנוחה למתיהם ובתי קבריהם, אשר לְשֵׁם כבודם ולזִכרם שלחו בחלמיש צוּרִים ידיהם ויחצבו בהם קבריהם –. 5) פאַמפיליה (Памфилія) ארץ אשר הרים רבים לה ונחלים ונהרים שוטפים מההרים ההם ועוברים בתוכה. יושביה היו עמים שונים עזי נפש ושודדי ים, ומוצאות רבות היו בה לבני היונים –. 6) קיליקיה (קירילית), ארץ אשר עמקים ובקעות ישָרות במספר רב משתרעות בה וברוכות בשדמות דגן למכביר, ובמקומות רבים ימָצאו בה יערי ארזים (צעדערן) וברושים (טאַגנען) אשר יצלחו לבנין אניות. יושביה היו עַזים, עריצים ושודדי ים, ולהם מצדות בצורות למחסה ולמסחור בעת צר ומלחמה, עריה הנכבדות נבנו על חוף הים, ויושביהן יוצאי חלצי היונים, ואלה שמות הערים ההנה: סעלינוס (СелинЪ) (אשר בה מת הקיסר טראַיאַנוס), סלייקיה (Селевкя), תרשיש (ТарсЪ), איססוס (ИссЪ) ( הנודעת על פי המלחמה אשר היתה בה בשנת ד“א צ”ג 333 לספהנ"ו), סאָלאֶ (Соле) אשר אחרי כן הוסב שמה לשם פומפעיאָפאָליס –. 7.8) בפאת צפונית לארץ ההיא השתרעה קאפאדאציה (Каппадокія) וארמיניה הקטנה (קליין ארמעניע), היא ארץ הררי ועשירה בסוסים ובצינאָבער ויושביה ארמים, ומימי קדם היו בתוכה מצודות וכפרים רבים, אך מעת אשר לכדו אותה הרומאים בנו בתוכה ערים בצורות, ומהן עיר צאֶזאַרעאַ (Цезарея) (ולפנים (Мазака), עיר טיאַנאַ, עיר מיליטינה (Мелитене) הבנויה במישור יפה דָשֵׁן וְשָׁמֵן, נאזיאנס (Назіансъ) (גרעגאָריוס), ניקופוליס (Николҍ) (אשר בנה אותה פומפעיוס שר צבא הרומאים) ועוד ערים רבות כאלה. לפאת מערבית הארץ הזאת השתרעה, 9) ארץ ליקאַאָניה (Ликаоія) ובתוכה עיר הבירה הנקראת בשם איקאָניום אשר היתה עשירה בעדרי צאן, ועיר איוויריה. בארץ הזאת אִוָה עַם גבורים למושב לו, עם נקשה (אבגעהארטעט), עַם שודד וחומס, עַם אשר יתרון הבשר להם לרכוב על סוסים אבירים, והם אבירי לב, מהירים בכל משלח ידים ומלֻמדי מלחמה לירות חצים כגבורים משכילים. הם הִרְהִיבו בנפשם עֹז לעשות מלחמה בצבאות רומאים אַילֵי התבל וְרֹדְדֵי כל עמי הארצות תחתיהם, גם יכלו להם ויגרשום, וּלְפָנִים בהצותם את פערדיקָאַס שרפו עליהם את איזוירא עיר הבירה באש, וכאיש אחד חבַרים נשרפו כלם עם העיר יחד –. 10) פיזידיען (Писидія) אשר ישב בה עַם קטן וחפשי, גבורים ושודדי ים, ושם עירם אנטיוכיא, ולפי המסורה ישבו בארץ ההיא בני לאקידימון (לאַצעדאֶמאָניער) בעיר זעלגע ובעיר זאגאלסוס –. 11) ארץ הפריגים (фригія), ארץ הררי ותחתיה נֶהפך כמו אש אך פֹּרִיָה מאד, ואבני שַׁיִשׁ רבים יֵחָצְבוּ מהרריה ובפרט על יד סינאדא (Синпода). עריה הגדולות, הן: קעלאֶנאֶ (Келене), אפאַמיא (Апамея), קאָלאָסא, לודקיא (Лаодикел), עיר רוכֶלֶת העמים ורבת העֹשר נהרסה בתקרת יד הַזְוָעָה כאשר זכרנו כבר, דאָרילעאוס, (Дарлеонъ) ועוד ערים רבות. 12) גאַלאַטיען (Галатія), בארץ הזאת ישבו לפנים (במאה השלישית לפני ספירת הנוצרים) בני הקעלטים אחרי אשר נסעו שנים רבות בְּתוֹר גדודי שודדים, והם נפלו לשלשה שבטים, ושנים עשר נשיאים עליהם אשר לא נכנעו תחת ידי המלכים העריצים המולכים באזיא, ובימים ידועים התאספו בעלי ברית ההם (כי ברית שלום היתה ביניהם) להמתיק עצמה לעשות פלילה בדברי ארץ מולדתם, עד אשר הכניעם פומפיוס שר צבא הרומאים והרכיב מלך לראשם את דעיאטאַרוּס (Дейіотаръ). הם היו גבורים אנשי חיל, ונשכרו לאנשי צבא למלכי ארץ ורוזנים. עריהם, הלא הן: פעסינוס (Песинъ) (ובתוכה היכל מהֻלל לעבודת האלילה קיבילי, “אם ההרים”), עיר גאָרדיום (Гордіонъ) אשר בדורות קדומים ישבו בה מלכי פיריגען, אַנקיראַ (Анкира) אשר יושביה היו ארחות סוחרים. עֹשֶר הארץ הזאת היה עדרי צאן ועשתרות רחלים במספר רב מאד. 13) ביטיניה (Биеинія) ארץ פֹּרִיָה עטופה במגד תבואות שמש, וברוכה בעדרי רחלים אשר יושביה טִפְּחוּם בתבונות ידם. על חֻפָּהּ נמצאו ערי מסחור מלאות על טוב אשר כוננו אותן ידי היונים, כמו עיר קיוס (Кій), אסטאקוס (Астакъ) (אשר שם מת האניבעל הגבור), ובימים האחרונים נבנתה אצלה העיר הגדולה והמהֻללה ניקומידיא (Никомедія), חלקידון (Халкидонъ) היראַקליא (Гераклея) ועוד ערים אחרות. בתוך הארץ ההיא פנימה היו הערים המהֻללות פְּרוּזאַ הבנויה לרגל הר אלימפּוס, ניקיאַ הבנויה בתבנית מרובע בסדר נאוה, ביטינה ועוד ערים כאלה. 14) פאַפלאַגאָניען (Пафлагонія) ובתוכה התנוססה העיר הגדולה אמאסטריס הבנויה בטוב טעם ודעת, ועיר סינופה (Сеноно) אשר סוחריה היוָנים מלאוה עֹשר וכבוד. 15) פונטוס (Понтъ) היושבת על חבל ים השחור בפאת צפונית מזרחית ויושביה תערובות עמים שונים, פראים ובעלי מלחמה ( ובתוכם היו גם בני חאליב חרשי ברזל קלל (שטאַהלאַרבייטער). הארץ הזאת ברוכה בפרי עץ, בדבש וצמר ומיני מתכות רבים, בתוכה כוננו חיונים את מוצאיהם הנקראים בשם קיראַזוס (Керезъ), וטראפעזוס (Трапезъ), ועריה הראויות להתבונן בהן נקראו בשמותיהן: פאַרנאַקיא (фарнакія), אַמזיא (Амазія) (היא עיר מולדת החכם שטראַבאָ), קאָמאַנאַ פאָנטיקאַ אשר בתוכה התנוסס היכל מהֻלל עם תרפים, וכל רועי רוח המשתגעים ומתנבאים נָהרו אל ההיכל ההוא, וגם נערות בתולות היו שם תמיד אשר כִּהֲנוּ לאלילים בְּהָמִיר כְּבוֹדָן כאשר עשו גם בנות בבל –.; נעאָקעסאריא (Неокессарія), צילה (Зела) (עיר נודעת על ידי הנצחון אשר נָצַח שם צאָזאַר את פאַראַנאַקעס, (фаранкЪ), סעבאסטיא (Севастія) ועוד ערים רבות. באזיא הקטנה התהוללו תמיד עובדי האלילים בעבודות זרות ונתעבות, בזנונים ונאפופים וכל תאוות נמבזות ותשוקות בשרים (עבודת פְּרִיאַפּוּס, קיבילה, ועוד רבות כאלה) –. עובדי האלילה מאַ (Ma) אלילת המלחמה, אשר ישבו בקרבת חפּי ים השחור, התאספו תמיד לעבוד אותה בזִמת תועבותיהם, כי תחת אשר באו שם הבתולות והנשים לבושות בכלי מלחמת גבר לשמור את בתוליהן ואת כבודן כל הימים, תחת זאת הקריבו שם הגברים את כבודם על מזבח האלילה ההיא –. העבודה הזאת, אשר מצאה קן לה גם בארצות ארם ופיניקיא, היתה לפי הנראה נְסבה לההגדה הקדומה אֹדות הבתולות הנקובות בשם אַמאַצאָנען אשר שמרו את בתוליהן כל ימי חייהן ותהיינה מלֻמדות מלחמה ונוראות על כל סביבותיהן.

II.

ארצות הקויקאַזוס (קויקאזוסלאֶנדער), סרמטיה, סציטיה (Скиеія).

1) קאָלכים לפי דברי הסופרים הקדמונים היתה הארץ הזאת אחת המוצאות (Колонія) אשר כוננו שם לפנים ידי המצרים שרידי חַיל המלך זעזאָסטריס, ועל כן הם נִמולים וְיִמֹלוּ להם כל זכר. הארץ הזאת ארץ ברוכה היא בקנבוס ופשתים, ביערים גדולים למבנה אניות, בדבש ודונג, עריה הן: דיאָסקוּריאַס (ואחרי כן הוּסַב שְׁמָה לְשֵׁם סעבאַסטאָפאָליס), ארכאֶאָפאָליס, ועוד ערים רבות.

2) איבעריען. ארץ ברוכה ופֹרִיָה, נהר קירוס יעבור בתוכה, ויושביה מתיחשים לבני מָדַי-אַשׁוּרים ונפלגו לארבע פְּלַגוֹת (קאַסטען).

3) אַלבאַניען, אשר יָשַׁב בה עַם שְלֵיו אשר ידיו רב לו לירות חִצִים למטרה ולרכוב על סוסים במהירות גדולה (והם אֲבוֹת הָאַלאַנים (АланЫ); הם נפלגו לשנים עשר גדודים (האָרדען), ובְמוֹת אחד מהם קָברו אִתּוֹ יחד את כל הון ביתו, עד כי במותו לָקַח הַכֹּל וירד אחריו כבודו –.

4) ארץ הסאַרמאַטים בת אזיא (אַזיאַטישע סאַרמאַטיען) היתה מכוננת בין נהר דָן (ДонЪ) ובין נהר וואָלגאַ (Волга) ויושביה תערובות עמים שונים נבערי דעת, וכלם יחד יִקָרְאו בשם סאַרמאַטים או סויראָמרטים (СарматЫ) ועושים סְחַר חֲלִיפוֹת (טוישהאַנדעל) עִם ערי היוָנים הבנויות על חֻפֵּי הים ונקראות בשם פיטיוס, סינדאַ, פאַנאַגאָריאַ (фанагорі) טאַנאַיס, ועוד ערים רבות, כי הם החליפו עורות חיות ובהמות, עבדים ושפחות ביין וכל מיני בגדים בערי היונים ההנה. הם נחלקו לשבטים רבים, ומרביתם חיו חיי רֹעִים הנוסעים עם עדריהם תמיד ממרעה למרעה (נאָמאַדען), גם היו צַיָדִים, ויצודו את הצבאים וחזירי היער במקומות הַבִּצה אשר בארצם, ואת האָילים והחמורים הפראים בבקעות הגדולות אשר שמה. ויותר מכל שכניהם היו עשירים בסוסים טובים לְרִכְבָּה ולמלחמה –. 5) הארצות המשתרעות קדמה מחוף ים הכספי הן נִפְלָגוֹת לפלגות שונות, לארץ הררי, לארץ מדבר וערבה, ולארץ נאות דשא ומרעה לעדרים, ונהר אָקסוס (Аmu, OkсЪ) ואַקסאַטעם שוטפים ועוברים בתוכה, ויושביהן היו עמים פראים יושבי אֹהל ומקנה, הנקראים בשם סציטען (СhИеЫ), פרשים רוכבי סוסים, רֹבֵי קשת ואנשי מלחמה, ומעורות אויביהם אשר נפלו בחרבם עשו כלי סוסיהם, ומעצמות גֻלְגְלוֹתֵיהֶם עשו הם גביעים וכוסות לשתות מהם יין ושכר. הם היו תחת ממשלת ראשי שבטיהם, ועל כל ראשי השבים היה מלך המולך בממשלה בלתי מגבלה. את שבויי החרב במלחמה עִנוּ באכזריות גדולות בִּנְקוֹר להם את עיניהם ובְתִתָּם אותם לעבוד כל עבודה בשדה, לְהַתִּיך את חֲלֵב הפרות והצאן, לרעות את עדריהם. כל איש אשר לא הרג מימיו איש אחר מאויביהם בחרב, לא נכבד בעיניהם לשתות במשתה היין מן כּוֹס הכבוד אשר תִּסֹב על כל המסֻבים הנכבדים. המאַסאַניטים (МассагетЫ), הסאַקים (Сакй) ועוד עמים פראים וחפֵצֵי קְרָבות כאלה, נחשבו להסציטים. נהר אָקסוס וים הכספי חִבְּרוּ את אזיא המזרחית עם אזיא המערבית. דרך ים הכספי הביאו הסוחרים חמדות כל הגוים על נהר קירוס, משם הובילו אותם בעגלות מהלך ארבעה ימים דרך רֻכסי הרים עד המקום אשר יתפשט שם נהר פאַזוס ואניות בו הלכון, ואז טענו את רכולתם באניות סֹחֵר ויוליכום דרך הנהר ההוא אל העיר הנקראת בשם הנהר.

III .

סעריקאַ והודו (Индія).

סעריקא (ארץ המשי) נודעה להקדמונים בשם ארץ הקדם (ВостокЪ) והיא כוללת בתוכה גם חלק אחד מבוכאַריע הקטנה וחבל ארץ סינים (Киай) המָפנה צפונית מערבית. העם היושב בה עם שוקט הוא, אוהב שלום ומנוחות שאננות, סוחרי סחַר הארחות עם העמים היושבים בארץ הצפון והמערב, אך עִם יתר העמים דבר אין להם, והם מהירים מאד לעשות ממטוה המשי בגדים יקרים מאד. עריהם גדולות רחבות ידים ומלאות עֹשֶר וכל טוב –. ארץ הודו נודעת לְשֵם ולתהלה כימות עולם, מלֵאה ברכות ה' ולא יֶחסר כּל בה. ובגלל שפעת טוּבָה וצאצאי אדמתה, היתה סְחַר גוים ונָהרו אליה כל אֹרחוֹת הסוחרים וכל אניות סוחר לעשות אִתָּה מִקנה וקנין. ארצות רבות ושונות בתוכה: ארץ חוף הים, ארץ הַבֵּינַים (ביננענלאנד) ארץ הררי וארץ השפֵלה, וחליפות הארצות ההן נְסִבּוֹת הן לחליפות מזג האויר, לחליפות צאצאי האדמה ולחליפות חיי בני האדם היושבים בהן –. בפאת צפונית מזרחית ומערבית יגבילו אותה הרים רמים ונשאים אשר שִיאם לעב יגיע, בתוכם הר הימאַלאַיאַ אשר ארכו ארבעים פרסאות, והר דאַוואַלאַגירי (Dhawalagiri) ולפאת דרומית יגבילו אותה יַמִים גדולים ורחבי ידים, ויעשו אותה לארץ נפרדת מכל ארצות תבל ומיוחדת בהליכותיה, כאלו הַבְדֵל יַבדילנה אֲבִיר הטבע מכל יתר הארצות אשר תחת כל השמים לבעבור יִוָלֶד בה עם שוכן לבדד, רחוק מיתר כל העמים וְנִבְדַל מהם בְחַיֵי הָרוּחַ ובחיי בשרים ובכל הליכות דרכו –. על ידי המורָדוֹת (זענקונגען) הַמָפְנוֹת תימנה, כּוֹנְנָה יד הטבע בין ההרים הגבוהים הנָחפים בשלג עולמים ובין בִּקְעַת הוֹדוּ, מַדְרֵגוֹת (שטופען) אשר בהן יורדים הנהרים הגדולים השוטפים מראש הר הימאלאִיאַ: מצד צפונית ההר יוצא נהר אינדוס (Indus) ונהר זוטלעטש (Sutletsch) ומצד דרום נהר יאַמונאַ גוזן (גאַנגעס) ובראַהמאַפוטרה (Брамафутра) וקִצָם בשטף אל הים בפאת מערבית דרומית מזרחית. גבול הארץ לרוח ים הוא הר בראַה עִם מְרוֹם ארץ קעלאַט, וגבולה המזרחית אדמת אַסאַם ((Assam הברוכה מידי אביר הטבע –. שפלת ארץ הודו תֵחָץ לשתי ארצות: ארץ הידאוסטאן (ИндостанЪ) או גבול אינדוס וגוזן, ולארץ המישור דעקהאַן –. הינדאוסטאן המערבית היא גבול אינדוס עם ארץ חמשת הנהרות⁵ ) וכעת מרבית יושביה בעלי דת מחמד יוצאי חלצי ההודים הקדמונים; והינדאוסטאן התיכונה הפֹריה מאד ובה נהר גוזן, היתה לפָנים מקום מושב הראשי לחכמת בני הודו לדתם ואמונתם, לכֹהנים ולחרשים ולאמנים. בתוכה הו ערים מהֻללות מאוד על נהר גוזן ערי המלוכה אשר ישבו בהן מלכי הודו בימי קדם, ושמותיהן האַסטינאפורא (Hastinapura) ופאַריסטאַנא (Paristhana) והן היו ערי חמד כלילות יֹפִי ומלֵאות יקר ותפארת עד להפליא, גם עיר בענאַריס (БенаресЪ) התנוססה שם ובה שכנה חכמת הודו, כי יושביה היו חוקרים לכל תכלית בממלכות הטבע והעולם, ועל נהר יאַמונאַ נבנתה בשנים קדמוניות מאד העיר העתיקה העליזה אינדראַפראַסטה (Индрапраста) מאטורה (Mathura) ועיר המלוכה והיפה אגרא (Agra) אשר כעת היא עיר נֶחרבת והרוסה. ועל פי נהר גוזן ונהר יאַמוּנאַ נבנתה לפָנים עיר המהֻללה אַללאַהאַבאַד, אליו נהרו המונים המונים להתפלל וְלָצֶקֶת לחש (כאשר עשו כזאת גם בערים אחרות). הינדאוסטאן המזרחית כוללת בתוכה את הארץ הפֹריה והמלֵאה אדם, הנקראת בשם ביהאַר, ובתוכה נשארו עוד דברים עתיקים אשר נמלטו מִשִׁנֵי הזמן, גם שרידי חרבות העיר העתיקה פאַליבאָטרא אשר לפנים פרחה כחבצלת והיתה עיר הרֹאשה, הארץ הזאת כוננה במקום אשר יתאחד שם נהר קאָנאַ עם נהר גוזן נֹכח עיר פאַטארא הבנויה בימים האחרונים ובחלקה הדרומית ארץ בענגאַלען) (БенгалЪ) אשר כֻלה משקה ופֹריה אך מלאה בִצוֹת גם חֻמָהּ רב מאד ומחלשת את יושביה, ועיר קאלקוטא (КалЬкутЪ) היא העיר הבירה בתוכה. במקום אשר יתאחד נהר גאנגעס עם נהר בראַהמאַפוטראַ ואשר משם יפָּרדו והיו לראשים רבים, שם ימָצאו בצות חַמות, ובתוכן צמחים רבים מאד ושיח השדה עד בלי די, וענפי יער הבאמבוס עבים שם מאד ואיש באחיו יתלכדו ולא יתפרדו, עד כי הארץ הרחבה ההיא נשכחה מרגל אדם ותהי לִמְשוֹש פראים ומִרְבץ לחיתו טרף ובני שחץ, שם ישכון קרן האף (רענאצעראס), השנהב העשוי לבלי חָת, ושם ארץ מולדת הנמר האכזרי. חֲצִי הַאִי דעקהאַן יֵחַץ לשני ראשים: הראש האחד הוא ארץ גבוהה עִם עמקים עמוקים ועֲרוּץ נחלים אשר חוללו אותו הנהרות העזים השוטפים בתוכה, והראש השני הוא ארץ טפלה המתפשטת לאֹרך הים, והיא ארץ דגן ותירוש אף שמיה יערפו טל. הארץ הגבוהה כלול בתוכה את הנָפות האלה: 1) פאַנדיא, אדמתה שמנה מד ונהר קאַווערי (Kavery) עובר בתוכה, גם בה מצד הר קומארי (Komorin,/Kumari) הנודע לתהִלה על ידי צֵידַת הפנינים אשר אצלו, גם חרבות ערים עתיקות והיכלי אלילים (ПогодЫ) ועיר המלוכה הישנה הנקראת טאָניאָרע, 2) מיזאָרע (Mysore) ובתוכה יערים ונהרים רבים עם העיר הבירה והמהֻללה טיפאָ סאהיבס (Tippo Sahibs), עיר הידער אַליס (Hyder Alis) וסערינגאַפאַטאַם (Serungapatam),

3) קיסטנא (Krischna, / Kistna) עם עיר הבירה העתיקה באַרנאַטאַ, אשר על ידה תתנוסס כעת עיר מושב הרוזנים (ראַיאַ רעזידענץ) הנקראת הידראבאַד (Hyderabad) ואצלה הבורות המהֻללים, בורות אבי השמיר (דיאמענטען גרובען) אשר בגאָלקאָנדע (Golkonda) והמערות אשר באי עללאָרא, 4) נפת נהר גאָדאַווערי (Codavari, Codawery) הנהר הצפוני הארוך בכל גבול דעקהאַן, ובה עיר בעראַן אשר לפנים ישבו בה הבראַהמינים וישלטו שלטת, ובגבול אָריסאַ על מאַהאַראַדאַ ימצאו עוד שארית היכלות ומקדשי הודים במספר רב –. על חוף המזרחי אשר לְנָפַת דעקהאַן (Coromandel), במקום אשר תתנוססנה כעת ערי המסחור לבני איירופא (Madras, / Pondichery u A.) שם היו בדורות קדומים שלש ממלכות לאנשי הודו, ממלכות נהדרות מאד ומפֹארות כאשר יתנו עֵדיהם חרבות שִבְעַת הפאַגאָדים אשר ימָצאו עד היום על החוף המערבי אצל הכפר מאהאמאלאיאפורא (Mahamalajapura), ועל חוף דעקהאַן המערבית היו לפָנים ארבע ממלכות לאנשי הודו, ובתוכן היתה קאַנקאַראַ ארץ החוף עם ההיכלות המהֻללים מכל היכלי הודו; אשר נחצבו בצורי החלמיש על אִיֵי עלפאנטינע וסאַלזעטע בקִרבת עיר באָמביי (Бомбй) ובקרבת מאַלאַבאַר וקאַלקוטאַ ( Kalikodu). הודו הדרומית עם אי הציממעט, אי ציילאָן (ЦейлонЪ,Taprobane) היתה עוד בדורות עולמים סְחַר גוים בגלל מזג אוירה הטוב והנעים ובגלל שפעת פרי אדמתה ותנובות שדמותיה ורוב עָשרה, ואליה נהרו סוחרי העמים מאי הקטן הנקרא ראַמעסוואַרא (Pamecвара) (אשר שם ימָצאו אלמוגים לרוב ושם ירעם הים תמיד בהמון גלים סֹעֲרִים) עד האי ציילאָן. המסורה העתיקה והקדושה בעיני ההודים תסַפר לנו כי בארץ ההיא מתנוססים עוד שרידי גֶשֶׁר אבני הַשֹׁהַם (דיאַמאַנטבריקע) אשר עברו עליו אדם ראשון ואשתו אשר גֹרְשוּ מגן העֵדן, כי לפי אמונתם היה עֵדן גן האלהים בארץ המאֻשרה והיקרה הזאת –.

IV.

ארץ אַריאן.

הארצות אשר בין הודו ופרס, והארצות המתפשטות מִיַם הָעֲרְבִי (אראבישעס מעער) עד הררי פאַראָפאַמיזוס (Гиндуку ПараПомисЪ), הנקראת כָּעֵת בעלודשיסטאַן ואפגעהאַניסטאן, גם הארצות אשר מעבר להרים הנזכרים עד חֻפֵּי ים הכספי, מרביתן היו סָרוֹת לְמִשְׁמַעַת מלכי מדי בימי קדם, ולא נודעו לבני איירופא עד אשר לְכָדָן אלכסנדר הגדול וַיִבן בתוכן ערים אשר קרא שְׁמוֹ עליהן (אלכסנדריא). שמות הארצות ההנה (אשר מרביתן ארצות הרים וְעַרבות חול גם מַסלול ודרך לארחות סוחרים), הלא הם:

1) גידרוזיא. 2)דראַנגיאנא.

3)אַראַכאָזיאַ. 4)ארץ אנשי הדרור אשר לא סרה למשמעת מלך ושרים ונוסדה על צַלְעוֹת הר פאַראָפאִמיזוס בפאת דרומית ואלכסנדר הראשון היה הראשון אשר הרכיב מלך לראשה. 5) ארץ אֵריאַ, ארץ הררי וּפֹריָה.

6) פַּרְתִּיָה (Парөія) ארץ הרים אשר ממנה יצאו מלכות הפרתים בדורות קדומים והתעודדה שָנים כבירות.

7) קאַרמאַניא (Карманія) ארץ אשר בפאת דרומית היא מכוננת על ראשי הרים ומיני מתכות רבים נמצאים בה. בתוכה תתנוסס קערמאן עיר הבירה המלאה הון עתק, גם בה האי הקטן אָרמוס אשר שמו נקרא על לשון הים אשר שם – צפונית להרי פאַראָפאַמיזוס עד ים הכספי, נוסדו על נהרות אָקסוס ויאַקסאַרטעם הארצות האלה:

1) בקטריה (Бктрія) ארץ הררי ופֹרִיָה אשר היא הרתה וילדה את תורת אָרמוצד. בתוכה נבנתה עיר בקטרא (БалкЪ) לפָנים היתה רבתי עָם ועתה היא עיר מצער ואנשים בה מעט, וחָרבותיה וּמַשׂוּאוֹתיה וְעִיֵי מַפַּלְתָה יודיען לנו את מְמַדֶיהָ וגָדלה בימי קדם בהיותה בנויה על תִּלָהּ העיר ההיא נבנתה במישור רָחַב ידים וסביבותיה שדות וגנים חצרים וכפרים רבים איש על יד אחיהו. שמֹנה עשרה תעָלות גדולות תובלנה עד היום את מי ההרים אל השדות הנֶעבדים הזרועים בידים חרוצות להשקותם ולהפרותם ועל דרכי העיר הזאת גם על גבולות שדותיה שתולים עצים רעננים וַעֲבֻתִּים אשר יתלכדו איש באחיהו, ובכל מקום ישָמַע שם קול שְאון המים הנוזלים בתעלות ההן. חמש או שש פרסה מהעיר תֶחדל הארץ תֵּת כֹּחָה עוד וְתִתְהַפך לְמִדְבַּר שמָמה. ילידי באקטרא היו לפָנים אנשי מלחמה, ושלשים אלף חלוצי צבא יצאו ממנה בכל עת אשר קרה מלחמה, ללחום את לֹחמיה.

2) סאָנדיאָגא (ובתוכה בוקהאַראַ וחלק גדול מטורקעסטאַן) והיא ארץ הרים אך נֶעבדת ונִזרעת וערים רבות בתוכה, ובהן העיר היפה והעליזה סַמַרְקַנְיה (СамарКандЪ).

3) מַרְגְיאַנָה (חלק מטורקמאניה) ובתוכה עיר אנטיוכוס מַרְנְיאַנָה (הנקראת כעת בשם מערף), רִיזאֶאַ היראַט (ГератЬ) ועוד ערים אחרות.

4) הירקאַניען על ים הכספי לרוח דרומית מזרחית, והיא ארץ ברוכה ופֹּריה ויערים רבים בתוכה.

V.

מדי (Медія) וּפרס (Персія).

ארץ מדי תֵּחָלֵק לשתים:

1) לְמָדַי הצפונית (מדי הקטנה) הנוסדת על ים הכספי לרוח מערבית, וּנְהַר אַראַקסעם (פֶּלֶג מִנְהַר כּוֹרֶש (קירוס) יעבור בתוכה, והיא ארץ הררי, אוירה עז ויושביה היו שודדים. 2) ולמדי הדרומית (הגדולה) ובתוכה נְאוֹת דשא וְכָרִים נִרְחָבִים למראה הצאן, עסקיה יעטפו בָר ושדמותיה יעשו אֹכֶל למכביר ועציה ישאו פרי הלולים, ציראָנים ותפוחי זהב (פאָמעראַנצען) ועוד פרי חמד כאלה, הארץ הזאת מוּסַבָּה מידי אביר הטבע בְּתַלְפִּיוֹת הרים ותועפות סלעים וחֹסֶמֶת היא את העריצים השואפים לרשת משכנות לא להם. והיא ברוכה במעינות נֵפְטְ, בהררי מִרעה, באַחים (וויזען) מעֻלפים ירקרק דשא, גם נוראה היא על ידי הרריה הערומים והחשופים מכל עשב ושיח, ועל ידי ההרים המכֻסים תמיד בשלג וקרח נורא וְקִפָּאוֹן. במקומות רבים אשר יִסְפּוֹן אביר הטבע את הרריה בְשִׁכְבַת השלג וקרח עז תשעה חדשים בשנה, בעת ההיא ישלח את האביב בעמקים רבים עם כל חמדות יפעתו לְשַמֵחַ שם לב אנוש מראשית השנה ועד אחרית השנה, ובגאיות בקעות עמוקות יִרֶב חֹם השמש בימי הקיץ. יושביה היו לפנים אנשי מלחמה גבורי כח ומלֻמדי קשת ויתנו חתיתם על כל סביבותיהם, אך אחרי שתותם לרויה מכוס התענוגים נָשהה גבורתם ויהיו רכים וענוּגים. בירת הארץ היתה העיר העליזה והעתיקה הנודעת בשם אחמתא (Екбатана) (ועתה הוסב שְמה לשם האמאדאן), בה היה מקום משכן מלכי מדי, שלש מצודות נשגבות ובנויות לתלפיות התנוססו בתוכה, ושבע חומות בצורות סַבּוּהָ ויקיפוה ויכללו את עֻזָה ואת הודה והדרה. פִּנוֹת החומות ומגדליהן היו לפי עֵדוּת העראדאט צבועים בצבעים שונים. מערבית דרומית מעיר הבירה הזאת, תתפשט הבקעה הגדולה והרחבה הנקראת בשם סוּזיאַנאַ (Susiana או КузистанЪ) המתלכדת עם בקעת שנער ובבל, אך מיתר הארצות השוכנות על ידה נפרדת היא על ידי הרים גדולים ורמים. חֹם השמש עז בבקעה הזאת, על שפת הים היא הולכת למישרים ואדמתה בִּצָה וְכָבוּל, פלגים ואפיקים רבים היוצאים מנהר חדקל ישטפו ויעברו בתוכה, ובין הפלגים ההם מהֻלל שם הפלג באָאַזפעס בגלל מימיו המצהירים כעין הבדולח וטובים ומתוקים לחֵך שׁוֹתֵיהֶם. יושבי הבקעה הזאת היו לפנים אכרים עובדי האדמה ואנשי שלום, לא כן יושבי ההרים, כי הם היו עזי נפש חפצי קרבות שודדים וחומסים ולא נכנעו למשמעת כל מלך ממלכי הארץ. שׁוּשַׁן (Cyca) הבירה מושב מלכי מדי בימי החֹרף ובנויה מאבני לבֵנה וְזֶפֶת-אדמה (ערדפעך) –. פרזיס (фарсЪ) או (фарсистанЪ) בין מדבר קאַרמאַני ולשון ים פרס, בפאת צפונית היא ארץ הררי מלֵאה צוּקים ותלפיות סלעים, מערות צורים, גיא הרי ומחלות עפר, וביניהם ימָצאוּ גם מקומות מרעה לעדרים ומה גם לגמלים, על יד נַהרות גיחון (איאקעס) וכורש (КросЪ) תתהפך הארץ הזאת לבקעה רחבת ידים מעֻלפת ירקרק דשא וּמבֹרכת בגפני הוד ובשדמות עטופות בר ודגן למכביר, ולפאת דרומית היא ארץ מישור אשר יבער שם להט השמש וזולת עֲצֵי תמרים לא תשא עצי פרי כי אם זעיר שם זעיר שם. העמקים הַצְפוֹנִים אשר על חֻפֵּי הנהרות הנזכרת (גיחון וכורש), טובים הם ונעימים לָשֶׁבֶת, כי לא יחסר שם מֶזֶג האויר על פי הרוחות הנושבות מן הים, וַאֲבִיב עולמים יִנְוֶה שם בהדרת קדשו, ויערי מֹר גם יערי ברושים ועצי פרי הִלוּלִים עם גפני אדרת ושושנים ופרחים ונצנים ישגשגו שם איש על יש אחיהו לחמדת עיני הרואים, ולפי עדות סופרים נאמנים תפרח שָׁמָה השושנה ביפעת הֲדַר יפיה וְעִנְבֵי חֶמֶר בהוד תפארה מאין כמוהם בכל הארץ –. ערי תהלה אשר התנוססו בתוכה, הלא הן: עיר פרס (ПерсинолисЪ) על הנהר גיחון, ופאַזאָגַדֶה אשר בה מצבת קבורת כורש מלך פרס. הפרסים נפלגו לשלש פלגות: לנוסעים בעדר, לעובדי אדמה, ולאנשי מלחמה.

VI.

הארצות אשר על שפת נהר פרת וחדקל:

1) ארץ אררט (גראָס ארמעניען).

ארץ הזאת טובה היא וּפֹרִיָה גם מבֹרָכָה בדגן ויין בעשתרות צאן.

הרים רבים עם ההר הנודע הר אררט אשר מִבִּטְנוֹ יפוצו מַעינות הנהר הגדול נהר פרת. עריה הלא הנם: אַרטאַקסאַטאֶ עיר בצורה מאד על נהר גיחון, וטיגראַנאָקרתא (קִרְיַת טיגראַנעס) אשר יסד אותה המלך טיגראנעס וַיוֹשֶב בתוכה את בני היוָנים הנודדים מארץ מולדתם בתגרת ידו.

2) ארץ בבל (Вавилонія) היא בקעה גדולה מאד אשר חומת מדי גבולה בצד צפון ואדמתה שחרחורת וּשְׁמֵנָה ומתפשטת בין נהר פרת אשר גַלָיו יתגלגלו בנחת ובהמיה נעימה, ובין נהר חדקל הסואן ברעש ושוטף במרוצה נמהרה בהמולה גדולה, ובתוכה היו תְעָלות וְצִנורות רבות (קאַנאֶלע) עם דלתים ובריח (דאֶממען). הארץ הזאת היתה פֹרִיָה מאד וַאֲגַמִים רבים כָּרוּ בתוכה נדיבי העם ברוב הון ובהדרת חן. זולת עיר בבל הבירה האדירה והמעטירה התנוססו בה עוד ערים רבות גדולות וטובות ומלֵאות עֶֹשֶר וכבוד; כמו עיר סילייקיא (Селевкія) הבנויה על נהר חדקל, פאָלאָגעזיא (Vologesia), אפמיא (Apamea), טערעדאָן (בה מסחור לבונה ומרכולת עֲרָב), כאַראקס, ספאַזינו, קונאַקסאַ הקרובה לחומת מָרִי ונודעת על ידי המלחמה אשר היתה אצלה בשנת ד“א ק”ס 400 לספה"נ.

3) אשור (Ассирія) “היא הממלכה הגדולה והעצומה במאד מאד אשר התפשטה בימי קדם בין נהר חדקל לארץ מדי, והיא היתה אחת הממלכות הראשונות אשר נוסדו בחבל ארצה; גם נינוה העיר הגדולה והמפוֹארה אשר היתה ראש הממלכה הזאת, אף היא תחשב בין הערים הראשונות אשר נבנו עלי אדמות”. וזולת העיר נינוה המהֻללת והמפארת מאד, היו בארץ אשור עוד ערים גדולות וטובות, הלא הן: סטעזיפון (Stesiphon) הבנויה גם היא כעיר נינוה על שפת נהר חדקל, ובימי מלכי פַּרְתִּיָה היתה עוד עיר רבתי עָם ומלאה כל טוב, ארבל (Arbele) (אשר במלחמת גויגאַמעלאַ היה בתוכה המושב הראשי לדריוש המלך), אַפאָללאָניא, ארטעמיטה (Artemita), זיטאַקה (Sittace) ועוד ערים רבות כאלה. בצפונית הארץ ובמזרחה יתנשאו רֻכסי הרים גבוהים אשר צללי עצי אלונים ועצי לוז יכַסוּ את ראשיהם, ובתוך עמקי ההרים ההם וגאיותיהם יצלחו פרי הגפן, תאנים, רמונים, זיתים ושדמות עטופות בר ודגן למכביר –.

4) אֲרַם נַהֲרַיִם או פַדָן אֲרָם (Meconotamia).

הארץ הזאת היא בקעה גדולה ורחבת ידים מאד, אדמתה שמֵנה ופֹרִיָה ומקומות רבים בתוכה למרעה עדרים. עריה הלא הן:

1) בפלך המערבי הנקרא אסרהאָאֶנע (Osrhoene) התנוססה עיר עדעסאַ (Едесса) הבירה, באַטנא (Bathna) (אשר היתה שוּק לסחורת ארץ הוֹדוּ). קאַרראָ (בה נגף קראַסוס שר צבא הרומאים לפני חיל הפרתים בשנת ג“א תרי”ז 53 לפני ספירת הנוצרים), ניקעפאָריום (Nicephorium), כרכמיש (Circesium) ועוד ערים רבות. 2) בפלך המזרחי הנקרא מיגדוניה (Mygdonia) נבנו הערים האלה: נציבין (Nisibis) עיר הבירה, רבתי עם ורבת המסחור. “דאַראַ עיר בצורה מאד, סינגאַראַ, האַטראֶ (Hatra) ועוד ערים רבות כאלה, נהר פרת ונהר חדקל אשר תוצאותיהם מֵרֶחֶם הררי אררט, יפרצו להם מסלול ודרך בתוך הרי ארמיניה ההם, ומשם לפתו מרוצתם דרך ארץ מִדְבָּר וְצִיָה השוכנת בִּדְרוֹם גְבָעוֹת, וּפה וְשָׁם ימָצאו בה צוּקִים וְתַלְפִיוֹת סלעים, רֻכְסֵי הררים וְאַגְמֵי מים גם כִּבְרוֹת אדָמות פֹּריוֹת, וְחֻפֵּי הנהרות ההם נֶחפים שם ביערות פלאַטינים וברותים, וסגורים במסגרות אַחִים וכָרִים עטופים בירק דשא. וכאשר תוסיף ארץ מִדְבַּר הרים ההיא להשפיל ראש ולהתהלך במישרים (פלאך), כן יוסיפו הבקעות אשר על גְדוֹת הנהרים ההם להשתרע ולהתפשט ולהוציא תבואה ויבול שְׁדֵמוֹת, אפס הארץ אשר בין הנהרים ההם בַּתָּוֶךְ ורחוקה מֵחֻפֵּיהֶם, היא ארץ צִיָה וערבה ולא תצלח רק למסע הָרֹעִים הנוסעים בעדר, חמורים פראים ואיים ובנות יענה תרבצנה שם”. כיאור מצרים (נילוס) העולה ומשקה מדי שנה בשנה את אדמת חָם הַצְמֵאָה לִמְטַר שמים, כן יעלו גם נהרות פרת וחדקל וְיַשְׁקוּ שָנה שָנה את הארצות ההן אשר לא יֵרד עליהן הגשם, אך ימי שוֹב המים למקומם לא ישמרו את תפקידם תמיד בימי שֵיבַת מי נילוס אשר ישמרו את עת שׁוּבָם שנה בשנה בימים חרוצים וקצובים. פעמים רבות ישתובבו מֵי חדקל משובה נצחת, תחת זִרְמֵי ברכה יזרמו גַלֵי זעף וּמֵשְׁבְּרֵי קצף על פני הבקעה אשר על ידיהם, עד כי יהפכו אותה לים גדול ורחב ידים עד בִּצוֹת הדלתא בִשִׁפְלַת מצרים אשר שם קִצָם בשטף.

VII.

ארם (Сирія) צוֹר (финикія), וארץ ישראל (Паестнна).

תחת אשר ארץ ארם נהרים הולכת במישרים ואין חליפות לצלם דמות תבניתה, תחליף ארץ ההרים אשר לפאת יָם את דמותה ותבניתה עשרת מונים, פֹּה היא מלֵאה רֻכסי הרים ושרשרת גבעות, ושם עמקים נחלים וגאיות, פּה יָמִים אֲגַמִים ונהרות ושם שיח השדה, עֲצֵי פרי וסִבְכֵי יערות, ועוד חליפות רבות כאלה. ארץ צור (פיניקיא) קִצְרַת הידים, לָחצה את יושביה לעבור ארחות יָם, וְחֻפֶּיהָ וּמְבֹאוֹת יַמָה ומקום מעמד אניותיה, הרהיבו עוד בנפשם עֹז לדרוך על בָּמתי ים באניות למצוא חַיַת יָדָם. שִפעת עֲצֵי בִנְיָן ושפעת כסף וזהב אשר בארץ היא, נתנו ידים ליושביה לאחוז במסחר ולעשות מקנה וקנין, ועל כן נִגְלֹה נִגְלָה בה המסחור בכל תפארת גדולתו עוד בראשית ימי הקדם, וַתְּהִי הֲרַת הַמַשָׂא והמתן בתבל, שְדות חמד ועמקים עוטפים בָּר וכל פרי מגדים, הפיחו שם בקרב לב האדם רוח תשוקה לעבוד את האדמה, לְשַדֵד עמקים לנטוע גפני אַדֶרֶת וְכָל עֲצֵי פרי הַמְשַׂמְחִים בְּמָתְקָם וְתִירוֹשָׁם אֱלֹהים ואנשים. הבקעות, הגבעות וְגַבֵּי ההרים, הֵעִירוּ את לִבּוֹת יושביהם לְגַדֵל עדרי בקר ועשתרות צאן, גם לזרוע שדות ולנטוע גנים, כי במקומות ההם מצאו כַר נִרְחָב לְמִרְעֶה העדרים גם שְדֵמות רְחָבוֹת להוציא מהן לחם, ובכן חִבְּרוּ את חַיֵי הרֹעִים עם חַיֵי הָאִכָּרִים יחד, ובלי יגיעה רבה מָצאו חַיַת יָדָם בשפע רב. הרוחות הנושבות תמיד משרשי הים ומתועפות ההרים, מַסְעוֹת הים ותנועות חיי יושבי ההרים, נתנו עֹז ותעצומות לבני הארץ ההיא, ויהיו בריאי אוּלם ואמיצי כֹח חֵרף לַהַט השמש הבוער שם בגבורתו וּמַרְפּה את ידי האדם –. עוברי ארחות יַמִים אשר בארץ ההיא, חָיוּ חיי תנודה אך חיי שמחה תמיד, וכל ישעם וחפצם לעשות מעשים גדולים חדָשים לבקרים להוציא כל יָשָׁן מפני חָדָשׁ, לעומת זה קָפְאוּ יוֹשבי ההרים והעמקים על שִמְרֵי מנהגיהם הישָנים ולא נוֹעֲזוּ לְשַׁנוֹת מאומה ממעשי אבותיהם, מהנהגת הַדָת וּמֵהַמַסוֹרוֹת העתיקות אשר בידיהם. ואנשי שני הַמַצָבִים המתנגדים האלה, ישבו יחד בארץ חמדה ההיא, וכל מַצָב התאמץ לפעול ברעהו פעולה המתנגדת לו, עד כי מבין שניהם יצאה תולדה חדָשה אשר נֹכַח האמת דרכה לטובת מין האדם –. ארץ ארם וארץ החוף תִּפָּרֵד והיתה לראשים האלה:

1) ארם (Снрія).

בפאת מזרחית לנהר פרת, תשתרע ארץ ארם במֶרחב גדול מאד, וחליפות רבות מאד לתכונותיה: לרוח צפונית היא ארץ הֲרָרִי עם עמקים עטְפִים דגן וכל פרי תבואה, ולרוח דרומית יִכְבַּד חֻמָהּ על יושביה אוירה לֹהֵט ויבש; ובכללה היא נעבדת ונזרעת בידי אִכָּרִים חרוצים. ערים רבות ומלאות אדם תתנוססנה בתוכה, ויבול אדמתה ומגד פרי עציה ישביעו את יושביה רצון. הנהר הראשי בכל נהרותיה הוא נהר אָראנטעס הנוזל מן לבנון. והארץ כֻּלָה תֵּחָלֵק לשני חלקים: לארם הצפונית, ולארם דמשק הנקראת בפי העמים בשם חלל-סוריא (האָהלע סיריען, חאָליסיריען), והיא עמק ארוך מאד המתפשט בין הר הלבנון ובין עמית הלבנון (אַנטליבאַנאַן). הערים המהֻללות בתוכה, הלא הן: סאַמאָזאַטאָ הבנויה על שפת נהר פרת; היראָפָאליס ובתוכה היכל מפֹאר; סיליקייא היא בצורה מאד בנויה על שֶׁן סלע כָּבֵד אשר משלש צלעותיו יחסום את העוברים מגשׁת אליו; עיר טהאַפזאַקום הבנויה בדורות קדומים על נהר פרת ותהי סחר גוים. תדמור (Пальмира) עיר עתיקה הנודעת לשם ולתהלה ולתפארת והיא בנויה בבקעה יפה-פיה מְעֻלֶפֶת ירקרק דשא ומלאה עֲצֵי תמרים, מתנוססת בהדרה בתוך ערבות החול אשר בארץ ארם. אפמיא עיר יפה על נהר אָראָנטעס וסביב לה כרים נחמדים ומקומות מִרעה לסוסים ושנהבים. לודיקא עיר חמודה אשר בנו אותה מלכי בית סילייקוס (Селевкиды), ועוד ערים רבות כאלה אשר כוננו ידי המלכים האדירים ההם. עמעזאַ (Emecca) עיר תהלה על ידי ההיכל המהֻלל אשר נבנה בתוכה לעבודת השמש (גם מודעת היא על פי המלחמה אשר היתה בה בשנת ד“א ל”ג 273 לספירת הנוצרים). אנטיוכיא (Антіохія) עיר הבירה אשר יְסָדָהּ המלך סילייקוס ניקאַטאָר בְּכַר נרחב ונחמד מאד על נהר אָראָנטעס לרוח דרומית, והקיפה 1/2 2 פרסה. דפנה (Дафне) עיר מפֹארה וּמוּסַבָּה ביערי ברושים ויערי הדסים ובכל מחמדי בת עין ומשכיות לבב, ומלכי ארם התאספו שם תמיד לרדוף רוח התענוגים ולעשות עגבים ומעשים אשר לא יעָשׁוּ –. בארם דמשק תתנוסס כאבן נֵזֶר העיר הבירה והמעטירה דמשק, עיר עתיקה לימים הבנויה בבקעה נחמדה מאד מלאה חן והדרת כבוד עד להפליא (ועוד בימי הרומאים יָצא שְׁמָהּ בגוים בגלל בתי מלאכת כלי נשק אשר היו בתוכה). עיר השמש (Helipolis) או בקעת בַּעַל (באַלבעק) עיר נֶאדרת בְּיֹפִי הנקראת על שֵם עבודת השמש (בַּעַל) אשר היתה בה בדורות הקדמונים. בתוכה יתגאה היכל גדול ונפלא עד מאד אשר בו יתהללו עובדי האלילים ויעבדו שם את השמש, אין קץ ליפִי ההיכל ההוא, וכל עֵט סופר ילא לתאר אף אפס קְצֵה הדרת תפראתו, ועד היום ישתוממו עוד כל הנוסעים גם על חרבותיו וְעִיֵי מפלתו. לפי דברי סופרים רבים בנה אנטוניוס פיוס את ההיכל ההוא –.

2) צוֹר (פיניקיא) (финикія) ארץ התמרים.

בפאת מערבית דרומית לארץ ארם עד הר הכרמל, התפשטה ארץ החוף הנקראת פיניקיא, ועל ידה יתנשא שיא תועפות הר הלבנון עם יער ארזיו, ולרוח מזרחית יתנשא לעומתו גבר עמיתו הנקרא עמית הלבנון (АнтнливанонЪ) עם ההר הגבוה מכל ראשי הרריו, הוא הר חרמון. על הרי לבנון ההם מרחף תמיד רוח צח אשר יָקֵל את חֹם השמש, ועל גַבֵּיהֶם שתולים בְּנָוה עצי תאנים ועצי בְכָאִים (מוילבעער) גם גפני אדרת, וגבוהים עליהם ישאו הארזים המהֻללים את ראשיהם עד לב השמים, ועל צלעות מְרוֹמֵי ההרים נְאוֹת דשא מרעה לעדרים, שם ירעו עדרי עזים שחורים במספר רב, ותנים (שאַקאַלען) גם דֻבִּים ואריות הרֹבצים שם בחגוי הסלעים ובמחלות הצוּרִים יחרידו אותם תמיד. ארץ פיניקיא היתה כנסיה חפשית (רעפובליק), ועריה המהֻללות, הלא הן: אַרְוָד (Aradis), טריפליס, ביבלוס, בארות, והעיר המפֹארה צידון (СидонЪ), ועיר הבירה המהֻללה מאד צוֹר (ТирЪ), עכו (Akko), ועוד ערים רבות. על יד הפיניקים ישבו בהרי הלבנון שבטים אחדים חפֵצי קרבות ושודדים, הלא הם שבט בני יטור, סִיקַרִים (והם אנשיםמזֻיָנִים בסכינים קצרים מתחת לְמַדֵיהֶם), גם אֲבוֹת האסאסיאַנִים ישבו שם ויתנו חתיתם בארץ בימי נוסעי הצלב, ועוד שבטים אחרים פראים ושודדים.

3) ארץ ישראל (פאלעסטינא).

ארץ הקדושה הזאת תשתרע לפאת דרומית לארץ ארם (סוריא) ולארץ פיניקיא והיא ארץ הרים אך פֹּרִיָה מאד. בהרריה מערות ומנהרות רבות, הירדן שוטף בתוכה, וּסְעִיפֵּי סלעי הלבנון וַעֲמִית לבנון (אַנטיליבאַנאָן) עוברים בה, ובמקומות שונים יולידו הרים רמים, וּמִמִבִחריהם הם:

הר הכרמל המכֻסה בירק דשא ומעֻלף בכרמי חמד וגני עדן, ובתוכו מערות רבות אין מספר

הר תבור, הר בודד לו ותבניתו כְאַגַן הסהר ועליו יערים גדולים.

הר גרזים אשר לפנים נבנה עליו היכל הכותים, ועוד הרים נחמדים ילדי הרי הלבנון, משוררי הערביאים הפליאו לתָאר את הר הלבנון באמרם: כי ההר הזה יעמיס על ראשו את החֹרף (כי ראשו סָפוּן בקרח ושלג עולמים) ובחיקו יִשָׂא את הבציר (כי בחיקו ישגשגו פרי תבואה למכביר) לרגליו יָנום הקיץ בִּצְבִי עֶדְיו (כי לרגלי ההר ישנו עשבות אָחוּ ופרחי נֹעם) –.

בין יַמֵי ארץ ישראל נפלא מאד יַם הערבה, הוא ים המלח הנקרא גם ים המֵת (דאם טאָדטע מעער) אשר לא יִדגה כל דג בתוכו ולא ישרץ בו שרץ כל נפש חיה, אשר קללת אלהים רֹבצת בו ובכל הכִּכָּר מסביב. האדמה תֵשַׁם וּתְשַׁכֵּל כל שיח וכל צמח, וּשְׁאִיָה יֻכַּת כל עץ וכל נטע, וכל העובר שם יקרא: אין זה כי אם בית השחת וזה שער האבדון! –.

ולעֻמתו ברוך וּמְבֹרָך הוא ים כִּנֶרֶת, הנקרא גם יַם טבריה, כי בו ידגו דגים רבים וטובים, ועל שפתו יעלה כל עץ פרי ומגד תבואות שמש וגרש ירחים, וכל הככר מסביב בעֵדן גן אלהים ארץ הקדושה, ארץ זבת חלב ודבש היא, לא תחסר כּל בה, וּצְבִי היא לכל הארצות, והיא תֵּחָלֵק לארבע ארצות:

1) ארץ הגליל (גאַלילאֶאַ)

ארץ טובה וברוכה, בה הרים מעטים ומהם הר תבור, בה עיר דן אשר העמיד בה ירבעם את עגלי הזהב חטֹאת מצרים) –. וכפר נֹעם (КанернаумЪ) על שפת ים כנרת; בה התנוססה עיר טבריה עם היכל הורדוס ועֹשר כבוד מלכותו; בה היתה עיר חמת (ЕмаусЪ) עם בתי רחצה חַמִים ומבריאים; בה עיר נצרת (НазаретЪ) על ראש הגבעה; בה עיר מגדו (Мегиддо ) עיר מושב מלכי כנען בדורות קדומים.

2) ארץ שומרון (Самарія)

ארץ פֹּרִיָה וחמודה, ראשי עריה הלא הן:

עיר שומרון הבירה אשר החריבה שלמנאסר מלך אשור, והורדוס הגדול שב וַיִבֶן אותה ביתר שאת מבראשונה ויסב את שְׁמָהּ לשֵם סַבֶּסְטָה (Себаста) ;

סקיטאָפאָליס אשר מרבית יושביה היו עובדי אלילים;

יזרעאל עיר יפה אשר ישבו בה מלכים אחדים ממלכי ישראל ובנויה בעמק נחמד ונעים;

שכם (НаблусЪ) עיר קרובה להר גרזים ומושב הכותים.

3) ארץ יהודה,

ארץ הראשה, אשר בפאת דרומית גרו בתוכה בני אדום אשר נאספו אליה מארצות שונות, והיא יפה נוף ומבוֹרכת ה', ובתוכה ערים גדולות ומהֻללות מאד, הלא הנה:

קיסריה (צאֶזאַרעאַ) עיר בנויה לחוף אניות על שפת הים, המלך הורדוס כלל את יפיה והֵרים קרנה בכבוד עד כי היתה לעיר תהלה בכל הארץ, ובימים האחרונים ישבו בה נציבי הרומאים; יפו, עיר נושנת ויפה הבנויה על חוף הים; לידאַ (ДіоснолисЪ);

יריחו עיר עתיקה מאד אשר ישבו בה בני כנען, והיא בנויה בנוף יפה אשר גדלו והצליחו שם עצי התמרים, צרי הטוב ועצי הדר, ואשר עשרה חדשים בשנה ישגו ויצלחו שם ענבים, תאנים וכל מגד פרי תימן;

חברון, עיר הכֹהנים ועיר מקלט משנות קדם;

בית אֵל, נוסדה על ראש ההר ועיר מולדת דוד מלך ישראל.

ירושלים, הבנויה על ארבע גבעות רמות אשר עמקים עמוקים יפרידו אותן אשה מרעותה, והיא נפלגה לשתי פלגות: לעיר הישָנה ולעיר החדשה אשר בנה אותה הורדוס אגריפוס. עיר הישָנה נחלקה לשלש מחלקות:

א) לעיר העליונה הבנויה על הר ציון וחומה נשגבה לה עם ששים מגדלים גבוהים ובצורים, ב) לעיר התחתונה הבנויה על גבעת אקרא ותבניתה כתבנית חֲצִי אַגַן הסהר, וגם לה חומה בצורה סביב סביב,

ג) להר הַמֹרִיָה ואשר עליו התנוסס מקדש ה' בתפארת הוד קדשו. מספר יושבי ירושלים היה בערך 150,000 נפש אדם;

4) ארץ עֵבר הירדן (פעראֶאַ) ובה נבנו ערי חמד, הלא הן:

קיסריה פאַנעאַם, גאַדאַראַ, רבת בני עמון (פילאַדעלפיאַ), ערים אשר ישבו בהן העמונים. רבת מואב (עיר המואבים), פעללאַ, ועוד ערים רבות. לפאת דרומית מערבית לארץ עֵבר הירדן, ישבו לפָנים הפלשתים, עם קדומים בעלי מלחמה ועזי נפש, ולהם ראשי מטות, סרנים או מלכים אשר יצאו ואשר באו לפניהם, וראשי עריהם היו חמש: עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון. מלאכת ידם היתה מקנה וקנין, גם שטו באניות איבה לשלול שלל מאת יורדי הים באניות סוחר. הם עבדו את כֹח המוליד אשר בטבע, ואליו הקדישו את המים ואת הדגים. בעיר אשקלון היה היכל לאליל דגון, אליל הראשי לכל העם, ולו היה ראש אדם וּגְוִיָתוֹ גְוִיָת דג. לפאת דרומית מארץ ישראל וארץ ארם, ישתרע חֲצִי אִי גדול ורחב ידים והוא ארץ ערב (Аравія ), ארץ אשר דמתה בתכונתה לארץ אפריקא, ארץ הרים וכֵפים וסלעים, ארץ חול וערבה, ארץ עיפה וצמאה למים, ארץ אשר שָׁמֶיהָ כאש לוהט ומענים ונחלים מעטים בתוכה.

10. § תהלוכות עַמֵי הקדם.

כל החפץ לחקור את דרכי עַמֵי בני הקדם וְלִנְטוֹת קַו משפטו על עלילותיהם, הוא יתבונן תחלה על שלשה דברים אלה אשר יהיו נֵר לרגלי מחקרו: על יסוד הדת להעמים ההם, על הנהגות מדינותיהם והליכות מלכיהם, ועל דרכי החיים אשר לכל איש ואיש מהמון העמים ההם.

1) יסוד דתם. עמי ארץ הקדם העמיקו לחקור ולדרוש בשום שֶכֶל על היחס אשר בין האדם ובין האלהים, ובדבר הזה הצליחו מאד להוציא לאור קֹשְט דברי אמת אשר קָצֹר קָצְרָה בִינַת כָּל עַם ולשון זולתם לעשות כֹה. ארץ הקדם היא הֲרַת כל הדתות וּמַקֶבֶת בור נֻקרו, מן הדת העתיקה הנשענת על מַסורות קדומות הַמְסוּרוֹת מִפֶּה אל פה (Преданіе) או על גִלוּי שְכִינָה (ткровеніе) ומלמדת את המחזיקים בה להאמין בְּאֵל אחד קונה שמים וארץ (МонотеизмЪ), עד הדתות המתהללות באלילים רבים ושונים (ПолитеизмЪ) ועד הדת הפילוסופית המלמדת לבני בריתה כי עצם העולם הוא עצם האלהים (ПантеизмЪ), והנה דת האלילית ודת הפילוסופים אשר דברנו בהן בזה, נוסדו לראשונה על עבודת השמש והירח, הכוכבים והמזלות, או על עבודת כחות הטבע המעֻלפת בסודות ומסתרים רבים, כי יען אשר קצרה תבונת כל אדם להשיג חֵקר העצם הקדמון סִבת כל הסִבות ממציא כל הנמצאים ומנהיג עולמו בחכמה ובתבונה עד אין חֵקר, על כן השכילו לְצַיֵר לְדַמוֹת ולהשוות את הוד העצם הקדמון לדברים רבים וגדולים ונפלאים אשר תשורם עין ראי בשמים ממעל, וַיַמְשִילוּהוּ להשמש מְלֶכֶת השמים הנותנת אור וחיים לכל אשר נשמה באפו, וַיְדַמוּהוּ לכוכבי אֵל המַפליאים את עיני הרואים בְּזִיו זהרם, או שִׁווּ אותו לְכֹחוֹת הטבע הנעלמים והנסתרים מעיני כל חי ופועלים את פעולותיהם הנפלאות כל ימי עולם במסתרי ממלכות הבריאה. ואף כי שתי הדתות ההן נִשְׁתַּווּ בראשיתן אשה לִרְעוּתָהּ, בכל זאת נִשְׁתַּנוּ לשנוים רבים מאד בכל גוי ובכל ממלכה, יען כי המֻשגים האלהיים יֻשָגו לפי שֵכל מַשיגיהם, וכל עם ולשון הִשִיג את עצמות העצם הקדמון במֻשג אחר – וההמונים הַחֲשֻכִּים אשר טח עיניהם מראות את המֻשג האחד הנחבא בתוך המון המֻשגים והדמיונות והמשלים הרבים ההם, ולבם צפון מהשכיל אל האור הכללי הצפון במצפוני הפרטים העצומים ההמה, נואֲלו לְדַמות כל אחד מצבא המרום במרום וכל כֹּחַ מֵכּחוֹת הטבע אשר הם רק משלים ודמיונות להוד אור האלהים, כל אחד ואחד מהם הוא אֵל מיוחד, וכמספר צִבְאוֹת השמים וכחות הטבע כן היה מספר אלוֹהיהם, ויפרו אלילים רבים וישרצו ויעצמו במאד מאד וַתִּמָלֵא הארץ אותם –. והנה דתות כאלה המסתעפות לסעיפים רבים מאד, לא יִמָלְטוּ משתים אלה:

מעבודת אלֹהים רַבָּתִי במנהגים והליכות ומשלים ורמזים רבים, גם מחבר כֹהנים אשר עֹז בידם לְבָאֵר לפרש לְלַבֵּן ולצרף את המשלים והרמזים ההם ולהוציא מהם את אור הרעיון החבוש במטמוניהם כיד ידיעת הסודות ומסתרים הטובה עליהם –. ושתים אלה נמצאו בארץ הקדם במדרגה עליונה מאד: דת מלאה משלים, דמיונות, חזיונות ומֻשגים רבים אשר יצפינו בחֻבם דעות אמתיות בענינים אלֹהיים, גם כֹהנים רבים ועצומים היודעים המון נסתרות וסודות ותעלומות רבות, ואשר משלו בָעָם ממשל רב שנים רבות, ואף אחרי אשר נלחצו לתת את שרביט הַמִשְרָה במשפטי המדינה לידי משפחות הגבורים אנשי המלחמה ולמלכיהם אשר למדו אותם אלופים לראש, בכל זאת השכילו לשפוך בעָרמתם את ממשלתם על המדינות וחיי העם והיתה במַחשך מִשְרָתָם העזה – התשוקה להתבונן בינה בענינים רוחנים ודתים, והאמונה להשיג קִרְבַת אלֹהים להפיק ממנו רצון בצומות ועִנוּיי נפש בתפלות וטבילות, הן הן היו נסבות להמון הנזירים בארץ הקדם אשר נָזוֹרו מתשואות קִרְיָה וְהָמְיַת עיר ויתבודדו ביערים ובמדברות כל ימיהם וַיְבַלוּ חייהם בִּשְאֵת רִנָה ותפלה, בֶּעֱנוּת נפש וּבְחַבֵּל יצורי הַגֵו ומורשי הַלֵב – המסחור אשר הֵרים את קרן הַצִיוִוילִיזאַצְיוֹן בכבוד, כרת ברית אהבה בארץ הקדם עם הַדָת והליכות הכֹהנים, כי אצל היכלות רבים ומפֹארים אשר עָבדו בם עַמֵי הקדם לאלילהם, גם אצל מקומות רבים אשר היו בהם תְּרָפים (אָראַקעל) מהֻללים, הָיֹה הָיוּ גם מקומות מיוחדים לְמִשְכַּן ארחות הסוחרים, שְוָקִים מְרֻוָחִים למרכולותיהם ועִזבוניהם, ומקום אֲסֵפַת הכנענים וסוחרי הארץ לעשות שם מקנה וקנין בימי החגים והמועדים –.

2) הנהגת המדינה והליכות המלכים בארץ הקדם.

משפטי הממשלה בארץ הקדם, נפרדו והיו לשלשה ראשים:

1) לממשלת נשיאי בתי האבות בין העמים הנוסעים בעדר (נאָמאַדען) אשר כל אב ואב שורר בביתו ככל אַוַת נפשו.

2) לממשלת הכֹהנים האפרתים בארצות אשר יושביהן נִפלגו לְכִתּוֹת (КастЫ). 3) ולממשלה בלתי מֻגְבָּלָה אשר בידי המלכים העזים הנשענים על כֹּחַ ידי אנשי החיל אשר להם.

ממשלת המלכים העזים ההם יצאה לאט לאט מחלצי שתי הממשלות הראשונות, כי ברבות הימים נקבצו באו אל המלכים ההם ממשלת נשיאי בתי האבות, גם ממשלת הכֹהנים האפרתים ותהיינה לממשלה אחת בידיהם, עד כי היו הם לבדם הָרֹדִים בְּעָם בֶּעֱזוּז וְחַיִל ואין לאיש אחר חֵלק ונחלה במלוכה. ומה נקל היה למלכים ההם לעשות כן לעמי ארץ הקדם אשר כל ישעם וכל חפצם וכל מגמת פניהם רק לָשֶׁבֶת בעשתונות שאננות ולהתחקות על שרשי הליכות עולם הרוחני וחקר אֱלוֹהָּ ותכלית שדי, ומן העולם הגשמי הזה יָסור לבם –. ועל כן צָלחה עוד ביד המלכים ההם גם להתרומם מֵעַל לגבולות אדם ולתת לבם בלב אלֹהים וּלְהַכְבִּיד יָדָם על הַסָרִים למשמעתם לתת להם גם כְּבוֹד אֵל –. וזה משפט המלך בארץ הקדם: כל שרי המדינות נחשבו לו לעבדי עולם, וכל הונם ורכושם גם חייהם נתונים הם בידו לצמיתות. כל הרואה את פני המלך יכרע אף ישתחווה שלש פעמים ארצה. הוא מושל על רכוש עבדיו ועל כל אשר להם וגם על חיי רוחם, הוא יחיה חַיֵי אֹשֶר פֹּה בארץ כבני אלֹהים שם בשמים, סביבותיו נערים, עבדים ומשרתים וסריסים העושים רצונו וממלאים את פקודיו וכל משאלות לבבו. היכלו הוא מקדש קֹדש וכֻלו אומר כבוד, אוצרותיו מלאים כסף וזהב, אבני חפץ וכל סגֻלות המדינה. על ראשו יציץ נֵזר הקֹדש ועטרת תפארה, לבושו מִשְׁבְּצוֹת זהב ואין קצֶה למרכבות כבודו. כל תענוגות בני האדם לוֹ לְמוֹרָשָה, וכל מחשבות לבו כל היום רק להמציא לו תענוגים שונים וכל חֵשֶק לבב ותאות נפש –. ודעת לנבון נקל כי בארץ כזאת אשר כסא מלכותה נוסד על עריצות ועבדות, ואין משפט אדם בתוכה, בארץ כזאת לא תקום החכמה ולא תתעורר לאֹרך ימים, גם רוח הגבורה תפוג בתוכה, ועל כן היו ארצות הקדם לבז ולמשסה תמיד מלכים אחרים, וחכמת חכמיהן הלכה בתהו ואבדה, או עמדה מִלֶדֶת ומהוציא פרי חמד –.

3) דרכי חיי כל איש ואיש מֵעַמֵי בני קדם.

טבע בן ארץ הקדם נוטה יותר לָשֶׁבֶת בַּיִת בעשתות שאנן ולחשוב מחשבות בענינים רוחנים או להענג בתענוגות בשרים, מעשות חיל ומחגור בעוז מתניו לעולל גדולות ונצורות. ואחרית הדבר הזה היתה כי עַמֵי הקדם לא השיגו מעולם את דרכי החֹפש וחיי הדרור, רק היו נִגשים ונענים תחת ידי מלכיהם העריצים אשר למדו אותם אלופים לראשיהם, או נֶאנחו תחת עֹל הברזל אשר שָׂמוּ עליהם מלכים זרים אשר לכדו להם את ארצם בתגרת ידם החזקה. על פי יתרון הַכְשֵׁר דעת וּשְאָר רוח אשר לבני הקדם, עָלוּ פעמים רבות על מְרוֹמֵי גַפֵּי החכמה והדעת, אך עד מהרה הִשְפִּילוּ רדת וישובו לָשֶבֶת במנוחה שאננה לשתות לרויה מכוס התענוגים, עד כי לאט לאט רפתה רוח חכמתם נָשְתָה תבונתם ויהיו רכים וענֻגים אשר לא צלחו למאומה. גם המנהג הרע אשר שֹׁרֵש בקרבם להרבות להם נשים (Многоженство), היה בעוכרם להכשיל כֹּחָם ולהרפות כנפי רוח בינתם, כי היו כַנָשים –. ואף כי הם הפליאו לעשות בחכמת הבנין, ובניניהם הגדולים הבנוים לתלפיות עם מַצְבוֹת עֻזָם ועמודי עולם אשר חצבו מחלמיש צור במלאכה נשגבה מאד, מתנוססים לנס עמים עד היום הזה, בכל זאת לא הצליחו מעולם להשיג את מטרת היֹפי וְהַנֹעַם וחין ערך הַמִשְׁטָר והשלמות בכל מעשה ידיהם כאשר צלחו כל אלה בידי העמים החפשים אשר ביתר הארצות. גם במלאכת השיר לא באו עד תכליתה, ואם כי שיריהם יפים ונעימים, מלאי רוח רגש, כבירי כח הדמיון ונאדרים בציורים ותמונות נחמדות, לא יפעמם רוח משוררי עַם חפשי אשר נפשם תדרוך עֹז ותעצומות, תלהט גחלים, ותהגה הגיונים נמרצים במועצות ודעת על גוי ועל אדם יחד, כאשר הצליחו בכל אלה חכמי משוררי יָוָן העומדים בדברים האלה למשֹׁל עמים –. גם בידיעות החכמות – אשר היו תמיד סגֻלות הכהנים לבדם – לא השגו בני הקדם חיל, ולא התיצבוּ מעולם רק על מפתן היכלן, אך אל ההיכל פנימה לא נִסו מעודם הַצֵג כף רגלם – ורק בחכמת התכונה עָשו גדולות, יען כי מְשֻלֶבֶת היא עם לִמודי דתם ותורתם –. גם החריצות הנפלאה והשקידה הנמרצה אשר להם בכל מלאכת עבודה ובכל חרושת מעשה ידי אמן, תעידינה יותר על כשרון המעשה אשר הוציאו לאור על ידי לִמוד רב ובתגרת ידי נוגשיהם וְרֹדֵיהֶם העריצים, מאשר תעידינה על המצאות רוח חכמתם וחשק לבבם וְאַוַת נפשם לעשות גדולות ונצורות כּעַם חפשי ובעל דרור –. סוף דבר כי עֹל העבדות שׂם בסד רגליהם ופלח רֶכֶב עַל צואריהם ויניא אותם מִצְעוד מצעדי גבר במסלות החכמה ומעשות תושיה בכל חרושת המעשה.

1. סִינִים (Китайцъі): דַת הַסִּינִים ⁶

11.§ דת הסינים.

מימי עולם החזיקו הסינים בשלש דתות שונות השוררות בארצם עד היום הזה, הלא הן:

1) דת המלכות (שטאאטסרעליגאָן) אשר אִזֵן וְתִקֵן החכם קאָנפֿוּטזאָ (קאָנפוּציוס) בערך ג“א ר”ה 555 לפני ספהנ"ו, ואף כי היא מעֻלפת לֶקַח טוב ומוסר השכל, נופלת היא מדתות העמים הנאורים (קוּלטוּווירטע) בימי הקדם, יען כי היא תתן כבוד אלֹהים לילוד אשה: לקיסר הסינים, אשר על כן יתלכדו משפטי המדינה (פאָליטיק) ומשפטי הדת (רעליגיאָ) בארץ ההיא והיו לאחדים. אמנם כן כי ימָצאו בספרי דתם (רעליגיאָנסאוּרקונדען) דברי נגידים המלַמדים דעת כי יש עצם נצחי, יסוד כל היסודות, בלי סוף ותכלית, המכונה בשם טיען (טיאֶן) או שמים, אך לא הוא הנותן חֻקים ומשפטים לבני האדם, לא הוא השליט בכל הטבע והעולם כי אם הקיסר הממלא מקומו תחת השמש, כי הקיסר הוא שפע אור אלֹהי מעצם נֹגַה טיען, הוא בנו יחידו, ורק בידו מלכות השמים גם המשפט לתת חֻקים ומשפטים בתבל ארצו, הוא רק מרכז העולם ויסודו, ובו יִקָבצו קרני אור החיים כקרני השמש בנקודת חוּג הזכוכית הבוערת. ולא על בני האדם לבדם ישלוט הקיסר כי אם גם על בני האלֹהים (אונטערגאֶטטער), כי הוא אל בני אלים ונערץ בסוד כל מלאכי שחק, הוא יפקיד מלאכים ורוחות (געניען) להיות פקידים ומושלים וְרֹדִים במדינות ונפות, בערים ויערים, בנהרות ומעינות ותהומות, והם שומרים את פּקודותיו ומצותיו חֻקיו ומשפטי פיהו כבני האדם עבדיו ומשרתיו ושרי המדינות הָרֹדִים על ידו בכל מקומות ממשלתו, ושמותיהם יִכָּתְבוּ בספר הזכרונות (אדרעסבוּך) ככל השרים והפקידים. רעה כי תהיה על כל הארץ, יעמיס הקיסר את האשמה על נפשו ויאמין כי בְשֶׁלוֹ התחוללה הרעה, על כן יחַפש דרכיו ויחקור וישוב אל ה' ויתפלל אליו להעביר הרעה מארצו וְעַמוֹ ונחלתו. אך אם רק מדינה אחת או עיר אחת לבדה תִּפָּקֵד רָע וִיהִי אָסוֹן, אז יסיר מפקודתו את המלאך אשר הפקיד על המדינה או על העיר ההיא כאשר יסיר את השרים והפקידים ילודי אשה ממשמרת פקודתם בעשותם רעה ליושבי המקום אשר הפקידם שם. צלמי המלאכים ההם ודמות תבניתם נבזים ונתעבים הם מאד וּמְעוֹנָתָם בהיכלות ובתי מקלט (קלאָסטער) וכֹהנים רבים (באָנצען) יכהנו להם ויעבדום, אך הכֹהנים ההם אינם אנשי הבינים בין העם ובין אלֹהים, רק קוסמים ומכשפים, נזירים ובעלי תשובה (אַסקעטען), כי אין מִפְלֶגֶת כֹהנים לדת המלכות בסינים בכל שנה יקריב הקיסר קרבנות בהיכל טיען אשר בפעקניג הבירה, גם יחרוש יחרוש פעם אחת בשנה צמד שדה ויתפלל אל טיען לברך את האדמה. ראשית הלמודים אשר להסינים, היא ליראה ולכבד את אנשי המעלה, על כן ייראו ויכבדו האזרחים את הקיסר וכל דבריו קדושים הם בעיניהם כדברי אלֹהים חיים, הבנים יראים ומכבדים את אבותיהם, והחיים את המתים, וזאת היא אבן הראשה בדת ההיא –.

2) דת לאַאָ־טזע (Laokiün) הנקראת בשם “דת התבונה” (פֿערנונפֿטרעליגיאָן), והיא שטה פלוסופית המיוסדת על סודות ועבודות אלילים רבים, וגם ראשיתה במאה הששית לפני ספהנ"ו, ותכליתה להכניע את יצר לב האדם, לבָער את התאוות והתשוקות הרעות המתנוססות בבתי הנפש. היא תלַמד דעת כי נפש האדם היא שִפעת רוח צח וטהור (אֶטהער) שהופעת מעצם אֵל עליון הקדמון ובלי סוף אשר תשוב אליו לאחרונה אם תִּשְׁתַּמֵר מעון כל ימי צבאה על הארץ. אך לפי הנראה לא היתה הדת ההיא רק בידי מפלגה אחת ולא התפשטה בכל ארץ סינים. אך לעֻמת זאת התפשטה בארץ סינים גם מעל לגבולה.

3. דת הבּוּדדאַאִית או דת פֿאָהי (פֿאָ) וממנה הסתעפה דת הלאַמאַיִת, ועד היום היא הדת השוררת אשר מחזיקיה רבים הם ועצומים מכל מחזיקי יתר הדתות בתבל. הדת ההיא שררה בארץ הודו (בין שנת ב“א תש”ס 1000 ובין שנת ג“א ס' 700 לפני ספהנ”ו), ובמאה הראשונה לספהנ“ו באה לארץ סינים, והמונים המונים נָהרו אליה ויחזיקו בה. ומשם התפשטה גם בארץ המאָנגאָלים, בארץ בירמאַ, באִי ציילאָן, בארץ קאַשמיר, בנפות אַפֿגהאַניסטאַן ובאיי ים הודו, ובאמה השביעית עד המאה הט”ו לספהנ“ו קמו עליה הבראַמאַנים להשמידה ולהכרית מארץ זִכרה. פֿאָהי המכונה בשם בודדאַה (החכם), נותן הדת ההיא, יכַחש לאמונת עצם רוחני נעלה מכל רעיון ומחשבה, גם יְכַחש בטיען הממלא בכבודו את כל רחבי השמים, רק יורה דעה למאמיניו כי ראשית הַכֹּל ומקור כל הנמצאים הוא האפס (דאַס לעערע). האפס הוא ראשית ומקור הַכֹּל, ינוח לנצח ואין חליפות לו: כי עצם הויתו הוא מנוח בלי כל פעַל ובלי כל רצון. האדם החפץ להיות מאֻשר, עליו החובה ללחום את יצר לבו הרע ולהכניעו תחת ידו לבעבור יתקרב אל מֻשג האפס. על פי מדרגות שונות יעלה האדם וכל בעלי החיים (אחרי התגלגלם בגופים רבים) אל מלכות האור מקום המלאכים והרוחות ובני האלֹהים. באחרית הימים יתבררו ויצרפו ויתלבנו כל בני האדם גם כל נפש חַיָה עד כי יעלו מעלה מעלה אל מלכות האור ויהיו רוחות קדושים (בודדהאַס), ואז יתלכדו כל הרוחות ההם ויהיו לעצם אחד, והעצם ההוא ישוב אל מקורו הראשון, אל האפס והריקות –. בודדאַה הוא אחד הרוחות ממלכות האור אשר הופיע על הארץ להצליח את בני האדם בדתו וחקיו ומשפטיו, אחרי כן שב אל מלכות האור ומאז הוא אלֹהי הבודדאַאִיסטים. משפטי דתו הם: לא תגנוב, לא תרצח, לא תשקר, לא תמית נפש כל חיה, ועל כֻלם לתת צדקה לעניים. אמנות הגלגול היא אחת מאבני הַפִּנָה בדת בודדאַה –. לפי אמונת הבודדאַאִסטים יחי בודדאַה לעד ולעולם באחד האדם, הלא הוא הלאַמאַ אשר כעת הוא בטיבעט ומאָנגאָל, בודדאַה לא כתב בעצם ידו את דברי דתו ותורתו, רק תלמידיו אספו אחרי שנים רבות את דבריו ויכתבו אותם בספר, על כן לא נוכל להבדיל בין הדברים אשר יצאו מפיו ובין הדברים אשר הוסיפו תלמידיו בימים האחרונים. בידי בעלי דת בודדאַה ימָצא כָעֵת ספר דת מחוקקם המכיל מאה ושמונה כרכים (באֶנדע). והם מבטיחים כי יש בידם עוד ספרים קדושים אשר מספרם יעלה עד ארבעה ושמונים אלף. הדת ההיא שִנתה את טעמה בידי העמים השונים המחזיקים בה. ביאַפאַן וחינע וביחוד באיי ים הודו עמד עוד טעמה ויסודה הראשון, אשר מוצאו מהוֹדו, ותחת אשר בעלי הדת הזאת אשר באזיא התיכונה לא יֵדעו מעצם אלֹהי בודדאַה, תמָצא בספרי בעלי הדת הזאת אשר בחינע האמונה באל עליון עצם אין סוף, גבור, חכם וצדיק, ובאי ציילאָן נקרא עוד שֵם האלֹהים בשם מאַהאַבראַהמאַ, גם יאמינו בשאול ושחת אשר ירדו בו המכחישים באלֹהים. דבר ברור הוא כי אלֹהי בודדאַה הוא כח מָפשט מכל רעיון ומחשבות אדם עד כי לא יכלו תלמידיו להשיג משג עמוק עמוק, נעלה ונשגב כזה, ועל כן נתנו כבוד אלֹהים לבודדאַה מחוקקם באשר יש בהם כֹח להשיגו, ואח”כ שָׂמוּ את הלאַמאַ לאלֹהים, באשר יראוהו בעיניהם וישיגוהו ברעיוניהם –

12 §. תּוֹלְדוֹת הַסִּינִים

הסינים לא יִכָּתְבוּ בִכְתָב דברי הימים אשר לכל יושבי תבל, יען כי הֲלִיכוֹת דרכם ועלילותיהם מְעֻטים מעולם במַעטה ענני חשך, וערפלי הבלי שוא ומדוחים חתולתם, עד כי לא תוכל התולדה הנאמנה להוציא מאוצרותיה רוח צַח לְטַהֵר את העננים ולהפיץ את ערפלי שואָה ההם, אמנם בכל זאת יֵאוֹת לְעַם קדומים הזה להעמיד אותם על סַף היכל התולדה, כי הַשֵׂיבָה ההדורה החופפת על העם העתיק הזה ראשית נויי הקדם, תְּחוֹבְבֵנוּ לְהָעִיף עליהם עַיִן מעט קט, ואחרי כן נעזוב אותם לנצח, ולא נוסיף להביטם עוד.

הממלכה הגדולה והעצומה במאד מאד, ממלכת ארץ סינים, כַּבִּירָה היא לימים מכל ממלכות עַמֵי בני הקדם אשר ידענו, ועוד בראשית ימות עולם ישב בה עם גדול ורב אשר יצאו ממי המאָנגאָלים, ומימי עולם ועד הדור האחרון הזה לא שִנוּ ממנהגיהם עד מְלא השערה, ועודם מחזיקים בידיעותיהם וחכמותיהם ובמעשי ידי אמניהם אשר היו להם בדורות עולמים.

והנה מספרי דברי הימים אשר בידי הסינים לא נוכל להציל קֹשט דברי אמת רק מעט מזער, יען כי הם מרבים לההביל על אֹדות מלכיהם אשר לפי דבריהם מלכוּ לפני החשבון הנהוג בינינו שׂנים רבות אין חקר, וכל דברי תולדותיהם יְפָארו בכָבוד ותהִלה ככל אַוַת נפשם, ובלשון מדברת גדולות ירוממו את קרן בני עַמם כטוב וכישר בעיניהם. ואך את הידיעות אשר הביאו לנו נוסעי איירופא החוקרים לכל תכלית, ואת אשר יְסַפְּרוּ הם לנו על אֹדות העם העתיק הזה ותולדותיהם, נוכל לְקַבֵּל בְּתוֹר אִמרי אמת ולאצור אותם באוצר התולדה הנאמנה. אחרי תקופת עת כַּבִּירָה מאד אשר בְּמָשָל יסודה ואשר הָיוּ אז המחוקקים והרוזנים הנקובים בשמות פֿאָר-הִי, יאַאָ, שׁוּן וְאִין; אחרי תקופת העת ההיא ישב הקיסר ואֻוואַנג (Вyвангъ) על כס המלוכה בארץ סינים, וממנו השתלשלה שלשלת קיסרי טשענאו עד המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים. אבל ברבות הימים השחיתו מלכי בית הקיסר הזה את דרכם על הארץ, ורעה נוראה נשקפה על פני כל הממלכה הזאת (אשר פי הסינים יקבנה בשם “ממלכת השמים”), אז התגבר כארי הגבור העזוז ובעל זרוע רמה שִי־האָאַנג־טִי שיהאָאַנג־טִי בשנת ג“א תק”ל 230 לפני ספירת הנוצרים וישב העטרה לישנה, ויכונן את כֹח ממשלת הקיסריות על משפטו הראשון; ויצו במפגיע לְבָעֵר אחרי ספרי קדשם אשר אסף קונפֿוציוס (Конфyцій) המחוקק מספרי דת ודין עתיקי ימים וממסורות שנות קדומים, ומאז והלאה ספו תמו הספרים ההם מן בלהות ואבד זכרם מן כל המון העם, עד ימי מלכי בית האַן⁷) אשר התנערו אז מעפרות הנשיה ויקומו לתחיה, כי המלכים ההם צווּ לאסוף את שארית הפליטה הנשארת מהם בסתר בידי חכמי לב, גם את כל הדברים הנשארים מהם עוד בזכרון אנשים רבים בכל ארץ מלכותם ולחדש ימיהם כקדם, עד כי בשנים רבות וביגיעה רבה אֻספו הדברים היקרים ההם אשר התמלטו משִני הזמן, ונכתבו בספר למשמרת עולם. בימי מלכי בית האַן ההם עלתה ממלכת סינים עד מְרוֹם קץ ההצלחה והגבורה, עד כי נתנה חִתִּיתָהּ על כל שכניה ותהי נוראה למלכי ארץ. במאה השביעית לספירת הנוצרים זרחה שמש צדקה בפעם האחרונה על ארץ סינים בחכמת הקיסר טאַי־טזאָנג (Tай-тшонгъ) אשר היה אהוב ונכבד מאד בעיני כל העם בגלל צדקת נפשו וחכמת לבבו וגבורת ימינו. ואחרי אשר כבר נר בית מלכותו וְאָבַד נִירוֹ, החלה הממלכה במאה העשירית לספהנ"ו לָרֶדֶת מטה מטה ותלך מדחי אל דחי ולא שבה עוד לכבודה הראשון. מן העת ההיא והלאה לא תושיט לנו התולדה הסינית רק דברים אשר אין חפץ בהם, ספורים וקורות הכתובים בשפה רפה ותֹכן אחד לכֻלם, להג הרבה על אֹדות המרידות והפרצים אשר נהיו בארץ חליפות בתי מלכיהם והתועבות והשערוריות אשר עָשֹוּ, וכל אלה יסֻפרו בלי טוב טעם המליצה, ודִמיונם כגל עצמות יבֵשות מבלי רוח חיים, וכל הקורא לא ימצא בהם דברי חֵפץ ותועלת, גם ישרטו בנפשו שָרָטֶת, וְתָקוּץ בלחם הקלוקל וְתָפֵל מבלי מלח אשר בכל התולדה ההיא –. “אם נשקיף בבחינה נמהרה על המון אוצרות הספרים אשר בארץ סינים, מצפה הכוכבים, השקפתם וחזותם את צבא השמים תמיד בעינים פקוחות, גם אם נשמעה כי רק שמה יגביהו הלמודים והמושכלות את בעליהן על מרומי ההצלחה להושיבם עם נדיבי עַם ורגעי הארץ, והמשרה ממחוזות וקריות נשגבות הושמה על שכמם, ועוד רבות באלה; אז נחשוב כי גם ביתרון הכשר דעת אלף ידות להם מכל יושבי חלד, וכי נגדם יחשבו כל יצורי תבל אך כנמלים אשר בנקיקי ארץ ירחשו, אולם אם בבחינת חודרת נחדור תוך מנהגיהם ואמונותיהם, חכמתם וידיעותיהם, לשונם ומעלליהם, אז חיש קל כעוף יתעופף כבודם ויקרותיהם, וּכְעַם סכל ואין לב, עַם עני ודל בָּזוּז ושסוי יתראו לעיני אוריהם”. כי כל חכמתם ודעתם לא הוציאו מקרב לב ורוח, לא הולידון בחריצות שכלם והגות נפשם, כי אם על פי סִבּות רבות אשר בַּחֹמֶר יסודן, ועל פי נסיונות שָׁנִים כבירות אשר הורישו האבות לבנים, עד כי היתה כל חכמתם רק חכמת אנשים מְלֻמָדָה, ולא התאמצו לצעוד הלאה במסִלוֹת דעת ככל עמי הארצות, ועל עמדתם לפני דורות עולמים, יעמדו גם עד הדור האחרון הזה –. אמנם הסִבות הנבונות אשר עָצֹר עצרו את הגוי הגדול הזה מהעפיל עֲלוֹת מעלה מעלה על הררי החכמה והדעת, שלש הֵנה, ואנחנו נציגם פֹה לעיני הקורא בדברים קצרים:

הסבה הראשונה היא תכונת עַם הסינים וערפם הקשה וכֹֹבד לבבם להקדיש ולהעריץ כל מנהג ישן נושן אשר נָחלו מאבותיהם, וכל חֹק ומשפט אשר מוצאותיהם מימי קדם אף כי בהבל ורעות רוח יסודם.

הסבה השניה היא כי רחוקים הם ונפרדים מכל לאֻמי תבל על ידי הרים גבוהים וְיַמִים רחבי ידים ועל ידי החומה הגדולה והארוכה כְּמִדַת ארץ מולדתם אשר בָּנה אותה שִׁי־האָאַנג־טִי באמצע המאה השלישית לספירת הנוצרים לעצור בעד העמים הנוסעים בעֵדר מֵהִתְפָרץ בארץ ממלכתו לשלול שלל ולבוז בז, וכל אלה הם קירות ברזל בין הסינים ובין כל גויי הארצות לבל יתערבו בגוים המשכילים ולבל ילמדו את מעשיהם הטובים ואת דרכי חכמתם ובינתם בהליכות עולם.

ועוד בה סבה שלישיה, הלא היא: כי הקיסר המושל בארץ סינים בממשלה בְלִי־מְצָרִים, ונותן את לבו בלב אלֹהים, גם חכמי הארץ מבני האפרתים אשר נפלגו לתשע פלגות גבוהות זו מזו (Мандариньі) מכבידים את אַכְפָם על העם הנבזה בעיניהם והמתענה תחת ידיהם וְיִלְחצום בזרוע עֻזם להחזיק רק במנהגים הישָנים אשר מרוב ימים קָדֵשׁוּ, ולבלתי תֵת יד לכל דבר חָדָשׁ שנעשה תחת השמש בכל ממלכות גוים זולתם.

ובגלל הדברים האלה לא יוכלו הסינים לקחת לֶקַח מפי עמי התבל אשר נֹכַח החכמה דרכם, וערומים מכל דְבַר חכמת בינה ילכו כל יְמֵי חייהם מדורות קדומים ועד ימי הדור האחרון הזה. ואף אמנם כי הם היו הראשונים לכל גויי הארצות אשר הִמְצִיאו את הַצְפוֹנִי (Компасъ) הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, הם ידעו עוד בימים קדמונים מאד חֻקות השמים וּמַסְלוּלֵי כוכבי אוֹרָם (Астрономія), גם את אֲבַק השרֵפה (Перохъ) ואת מלאכת דפוס הספרים ידעו ימים רבים מאד בטרם נודעו אל יושבי איירופא; בכל זאת לא השכילו לִכְלוֹל את הדברים היקרים ההם בכליל תפארת החכמה, ולא הצליחו גם לא עשו פרי בידיהם כבידי עַמֵי איירופא ההולכים מחיל אל חיל בדרכי תבונות ומסלות דעת. גם חריצותם המהֻללה ושקידתם הָרַבָּה בכל מלאכת עבודה, לא הֶעלו אותם אל גרם המעלות אשר עלו יתר העמים עליהן. וגם פעולתם בחרֹשת זכוכית הלבָנה (Фаянъс) בְּמַטְוֵה הַמֶשִׁי וּבְפִתֻּחֵי עץ, במעשה הַנְיָרוֹת (שרייבפאַפיר) ועוד מעשים רבים כאלה אשר הקדימו בהם את כל גויי הארצות, גם במעשים ההם לא יִדְמוֹ ולא יִשְווּ אל עַמֵי הַמַערב העולים מעלה מעלה בִּמְרוֹם הָרֵי הכמה ומוסיפים אֹמֶץ בכל מעשי ידי אמן. העבודה הכבודה והמפֹארת בכל עבודות הסינים, היא עבודת האדמה, יען כי עין הקיסר צֹפִיָה הֲלִיכוֹתֶיהָ וכל מַעְיָניו בה, עד כי גם הוא בְהוֹדוֹ ובכבודו יַחרוש בכל שנה כִבְרַת שדה, וִישַׂדֵד את האדמה. ועובדי האדמה הם האנשים הישרים והתמימים בכל רבבות אלפי משפחות הסינים. העמים אשר לכדו להם קיסרי ארץ סינים, הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ עִם לוֹכְדֵיהֶם ותוקפיהם וְהָשְׁלמוּ להם על ידי עבודת האדמה אשר היא מַעשרת ומכבדת את בעליה, ואת אשר עשתה העבודה הזאת לא יכלה החרב לעשות, בחרב ובחנית לא יָכְלוּ שליטי סינים לעצור בעמים העזים ההם –. ובגלל אשר עבודת האדמה כְּבוּדה מאד בארץ הזאת, על כן מְבֹרֶכֶת היא בשדמות בר, דגן ואֹרז, בגנים רבים מאד המלאים מֶגֶד כל פרי הלולים ומגד תבואות שמש וגרש ירחים וכל פרי מגדים. וכאשר יקרה עבודת האדמה בעיני הסינים, כן יקרה בעיניהם גם עבודת הטהעע ומלאכת מַטְוֶה הַמֶשִׁי, הן תהלתם ותפארתם ומהן פִּרְיָם נִמצא וּמָקוֹר נִפתח להון ועֹשר ורכוש גדול. וכאשר עיני הקיסר פקוחות להגדיל תפארת עבודת האדמה ולהאדירה, כן עיני הקיסרית צֹפִיוֹת לרומם את קרן עבודת מַטוה המשי בכבוד וְלָשׂוּם אוֹתה תהלה בארץ. אפס כי בכל כְּבוֹד הציוויליזאציון החיצוני ויתרון הכשר דעת בכל חרושת המעשה אשר בארץ הזאת, יֶחָשֵׁב עַם הסינים לַעֲנַף עֵץ יָבֵש בעץ החיים אשר בעדן גן הַתּוֹלָדָה, וְדִמְיוֹנוֹ כִגְוִיָת מֵת חֲנוּטָה, מְפֹאֶרֶת בַּעֲדִי חֶרֶט אֳנושׁ (Іероґлифьі) וּמְעֻלֶפֶת בִּגְלוֹמֵי מֶשִׁי וּשְׁלַל צֶבַע רקמתים –. בתורת חִנוֹך הבנים ילכו הסינים לאחור ולא לפנים, כי לא ישכילו להעיר ולעורר בקרב לב בניהם רִשְפֵּי רֶגֶש, רעיוני עֹז ומחשבות עמוקות, ולא יחַכמו לָטַעַת בחֻבם שרש חכמה פֹּרִים חדשות ונצורות, וכל עמָלם הוא רק להודיע לַבָּנִים את אשר ידעו אֲבות אֲבות אבותיהם הראשונים בשנים קדמֹניות – ועל כן לא יתעורר בלִבות הסינים רק כֹּח השכל, ולא יֵדעו בדרכי החיים מאומה בלתי אם על פי נסיונות קדומים, אך כֹּחַ הדמיון, רוח השיר והמליצה ורוח רֶגֶש וכל מחשבה רָמָה וְהָגוּת נִשָׂאָה, לא יתעוררו בקרבם לנצח ולא יקיצו עד בלתי שמים. מַרבית לִמוּדֵי הנערים הם רק על פה, ורק את הלמודים האצורים בספרי בתי הלִמוּד המחֻברים על פי הממשלה, וזולת הלמודים ההכרחים אשר בִּלְתָּם מוֹתר האדם מן הבהמה אָיִן, לא יכלכלו הספרים ההם כל דבר חכמה ודעת בלתי אם דרכי מוסר ומדות טובות, חובות הבנים לאבותיהם וחובות העבדים למלכיהם, ועוד דברים כאלה. השרים, השופטים והפקידים לא יסֻפּחו לפקודותיהם כי אם אחרי כַלוֹתָם את חֻקֵי הלמודים הכתובים בספר מיוחד לתכלית הזאת, החכמים יְנַסוּ אותם בנסיון עָז אם לא נעלם מהם דבר מכל הלמודים ההם, ולפעמים יופיע גם הוד הקיסר בעת הנסיון ההוא. כל שרי המדינות אשר בארץ רבה הלזו, נצבים איש איש תחת פקודת המושל הגבוה מהם, והגבוהים עליהם תחת פקודת הגבוה מעל גבוה, הוא הקיסר, וכן כל הערים הרבות העצומות וכל הפרזים והכפרים והחצרים כפופים תחת הגדולים מהם, עד כי כל הממלכה דמתה למכונה (מאַשינע) אחת גדולה במאד מאד המשֻלבת מאופנים וגלגלים אין סְפֹרוֹת והקיסר הוא רוח החיה בהמכונה היא –. ואף כי הסינים הם רכי לב כשפנים, עבדים מרודים אשר שחה לעפר נפשם ודבקה לארץ בטנם, בכל זאת יתהוללו ויתהללו במתת שקר ויאתמרו כי הם הסגֻלה מכל העמים אשר תחת כל השמים, ובגַאות לבם וְרוּם עיניהם לא יאבו להטות אֹזֶן אל כל לֶקַח טוב אשר הביאו להם העמים הנאורים –. לשונם נפלגה מכל הלשונות המהלכות בארצות החיים, כי אין לה אותות נפרדות אשר מהן ירכיבו מִלות המורות על מושגים שונים, רק כל מושג יש לו תמונה מיוחדת, ועל כן יכבד מאד על האדם ללמוד את הלשון ההיא, ושנים רבות תחלופנה עד אשר יצלח איש לקרוא את כתב החרטומים אשר לה. למיסד הליטעראטור אשר בידם גם לַאֲבִי דתם, יֵחשבו הסינים את החכם הקדמון הנודע לתהִלה בשֵם קונפֿוציוס⁸, ובהברה הסינית קאָנג־פֿוּ־טזע, אשר אסף וקבץ את הלמודים הישָנים, את תולדות ימי קדומים והגדות וּמַסוֹרוֹת ותיקות ויכתבם בספר גם הוסיף עליהם דברים רבים כיד חכמתו הטובה עליו.

תורת קונפֿוציות כתובה בארבעה ספרים קדושים בעיני הסינים הנקראים [???]⁹. הספרים ההם הנכבדים ומאד נעלים בעיני הסינים, הם קְבֻצות ענינים שונים, קצתם תוצאות לבב קונפֿוציות והגות רוח חכמתו, וקצתם נאספו מספרים ישנים, ממסורות עתיקות והגדות ומנהגים ישנים. הספר הראשון מארבעת ספרים ההם: אִי־קינג, הוא חקירות ועיונים פילוסופיים בדרכי הטבע. הספר השני לִי־קינג יכלכל מנהגים רבים והליכות דרך ארץ, הספר השלישי שִי־קינג הוא קובץ שירים ומזמורים אשר חִברום משוררי הסינים בדורות קדומים, והם מלאים חן ונֹעם ומפיקים הוד והדר. הספר הרביעי שׁוּ־קינג הוא יסוד משפטי המדינה ותהלוכות המלוכה גם מוסר השכל ולקח טוב. בספרים ההם ובפרט בספר הרביעי יבואו ספורי הקורות ודברי ימי עולם אשר אין אֹמֶן בם בגלל אשר הם יעבירו את החשבון הנהוג בכל ארצות התבל, ועתיקי ימים ממספר ימות עולם אשר לנו. גם יבואו בהם דברים רבים טובים ומועילים מאד לחיי האדם ולהנהגתו, משלי מוסר ואִמרי יֹשֶר ועוד ענינים נכבדים כאלה. תורת הסינים תביע אֹמֶר כי כל איש פרטי הוא רק טבעת אחת בשרשרת הגוי כֻּלוֹ, היא מלֵאה המון מנהגים רבים וחֻקים כבירים אשר בהבל יסודם, גם משֻלבים בה מוסר השכל ותורות חכמי ומשפטי דעת. בכל תורת הסינים לא יִמָצֵא מושג ברור אֹדות רוח האלֹהים מָפשט מכל חֹמֶר וצורה ומכל צלם ודמות, גם אין בפי הסינים מלה מיוחדת וכל תמונה ואות לְצַיֵר בה את הענין הנכבד הזה. תורתם היא רק תורת מוסר ומדות ישרות (מאָראַל) וכל דברי פקודיה ומצותיה נשענים על החוב המוטל על הבנים לְכַבֵּד את אבותיהם תכלית כבוד על הנשים לתת יְקָר וכבוד לבעליהן, ועל העבדים לכבד ולהעריץ ולהקדיש את מלכיהם. אֹדות לשון הסינים נודיע בזה כי אין לה חֻקי הדקדוק כבכל הלשונות המתהלכות בארץ החיים, כי משקלי השמות והפעלים ויחוסיהם ונטיותיהם נעלמו מהסינים ולא יֵדעו מהם מאומה, ורק על ידי הרמת הקול או על ידי שְׁפַל קול המדַבר ועל ידי תנועות ידיו וּמְנוֹד ראשו, יבין איש סיני את שפת רעהו –. בכל אוצר השרשים אשר ללשון ההיא, לא ימָצאו בלתי אם ארבע מאות וחמשים תיבות בְּנוֹת הבָרה אחת (איינזילביגע), אשר באמצעות ארבעת אופני הדִבור אשר להם ואשר על פיהם יבַטאו כל תיבה ותיבה, יסתעפו מהתיבות המעטות ההן עוד אלף ומאתים ושלשה קולות דברים (וואָרטלויטע). והנה בלשון מדֻברת כזאת אשר דבריה ותיבותיה מעטות מאד, לא יִמָלֵט מהיות לכל תיבה ותיבה הוראות שונות המורות על ענינים רבים ושונים, ולפי מנהג הלשון הזאת יש לכל תיבה משלשים עד ארבעים מושגים שונים אשר יובנו רק על פי ארבעת אופני הדבור אשר להם, כאשר הודענו בזה –

2. הוֹדִים (Индійців)

13. § דָתָם.

דת ההודית תביע אֹמר כי עולם הנעלם (עולם המלאכים) ועולם הנגלה (מקום משכן האדם) אצולים הם מעצם האלֹהים, ואחרי עִדן ועדנין ותקופות שנים ידועות, ישובו ויתאחדו עם האלֹהים אשר אֲצָלָם ויתלכדו ולא יתפרדו עוד לָעַד. אחד מראשי יסודי הדת הזאת, הוא האמונה בגלגול הנפש (Мазохиспмете), כי האלֹהים השליך משמים ארץ את נפש האדם להתגלגל מִגְוִיָה לִגְוִיָה לְהָתֵם חטאתיה וּלְכַלֵא פשעיה אשר חָטְאָה ואשר פָשעה לפני רִדְתָּהּ פלאים בעולם השפל הזה, ותכלית עמָלהּ שתעמול תחת השמש, היא רק לצרוף כַּבֹּר סיגיה ולהסיר כל בדיליה עד כי תצא מְזֻקָקָה וּמְטֹהָרה ותשוב אל האלהים נפש העולם ונשמת כל הנשמה –. ובגלל הדבר הזה יאמין ההוֹדִי כי ימי חַיָיו על הארץ עֹנשׁ וּמוּסַר תּוֹכֵחָה המה על חטאת נפשו אשר חטאה לפָנים בטרם התגלגלה בבית חָמרה, גם הם ימי נִסָיוֹן אשר יְנַסֶה אותו האלֹהים אם ייטיב שְׂאֵת או ישוב עוד לְכִסְלָה, ועל האדם איפוא החובה להתאמץ בכל מאמצי כֹחו להנזר מכל עון ופשע וחטאה לבל ידיחוהו למדחפות להתגלגל עוד הפעם בבית חֹמֶר ולבל יעצרוהו מֵעלות השמים לשוב אל מקוֹר חייו וחיי כל החיים –. אך במה יזַכה האדם את אָרחו תחת השמש? במה ימצא חן ויפיק רצון מאת האלֹהים? אין לו דרך אחרת כי אם בהַרבות תפלה, בִּטְבוֹל את בשָרו במים פעמים רבות בכל יום, בענות נפשו בצום, בתשובה וחרטה, בזבח ומנחה, וביחוד בהעמיקו מחשבותיו בסוד הֲלִיכוֹת אלֹהים, בְּרָז מעשה בראשית וחֵקר פליאות נתיבות החכמה, חכמָת אֵל כביר, גם בהנָזר אחור מהמון קריה ותשואות תבל ומכל תענוגות בני האדם וחמדת החיים –. כי איש איש אשר לא יְטַהֵר את חדרי לבבו וִיקַדֵשׁ את בתי נפשו, אך יתרחק עוד מאלֹהים בַּעֲשׂוֹת מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ וּבִצְלוֹל במצולות החטאים וחֵשק הַחוּשִׁים, האיש ההוא עוכר נפשו וגומל לה רעה נוראה מאד, כי הנפש החוטאת ההיא, אחרי הַפְשִׁיטָה מעליה את אדרת גְוִיָתָהּ הַבָּלָה, תעמוד למשפט לתת דין וחשבון לפני שופטי צדק השופטים את נפשות המתים, והם יחרצו משפטה לשוב אל עולם השפל הזה ולהתגלגל עוד הפעם בגוית אדם, או (עוד רע ומר מזה) בגוית בהמה חיה ועוף ורמש האדמה ושרץ המים, וימי גלגוליה הראשונים יפלו ולא יֵחָשְׁבוּ במספר הימים אשר נטלו השופטים עליה לשאת את עונה –. לא כאלה חלק נפשות החכמים הגבורים וְשָׁבֵי פשע! כי הנפשות הטהורות ההן בצאתן לחפשי מבתי חמרן – בתי הַכֶּלֶא – תעופינה בשמחות וגיל דרך נתיבות אור וכוכבי זֹהַר אל מרומי השמים ותשובנה אל האלֹהים מקור החיים ונשמת כל הנשמה –. לפני אלפי דורות בשֶׁבת עוד עַם הוֹדוּ בארצם הברוכה המכוננת על חמשה נהרות, עָבדו אז את הכֹּחות העליונים הנותנים רוח חיים בְּגָלְמֵי הטבע: את אינדראַ אשר האמינו בו כי הוא אדוֹן השמים ומלך אוֹר השמש, הנותן מטר על פני ארץ ומוריד הטל להַרְווֹת השדֵמות והגנים, את אגני יסוד האש ועצם האור, ואת פֿאַרונאַ המושל ברחבי הרקיע ואפסי עולם, גם על מִפְרְשֵׂי הים הגדול ותהום רבה. את שלשת הכֹחות העליונים ההם עבדו ההודים בזבח ומנחה וַיְחֲשְׁבוּם לְסֵמֶל דמות הטבע בשלש תכונותיו: תכונת מְחולֵל כֹּל, תכונת מֵקִים כל היקום ותכונת מַשְׁבִּית וּמְכַלֶה כֹל –. אמנם זולת שלשת אֵלִים ההם צלמי דמות הטבע, כִּבְּדוּ ההודים עוד כֹּחַ אֱלֹהִי רם ונשא הַמסְתַּתֵּר בחביון הפליאה, אשר יַשְׂגִיב הוֹדוֹ על כל בני אֵלִים ומושל בם בע¹⁰ ) להטותם לכל אשר יחפוץ. את הכֹּח המרומם והנעלם ההוא יכַנו בשם בראַהמאַ גם פאַראַבראַמאַ (אין סוף); וברבות הימים היה הוא לראש פִּנָה בתורת ההודים, כי הכֹּהנים הנקובים בְשֵם בראַהמאַנים הקדישו אותו ויעריצוהו בְתור נשמת העולם ומקור חיי כל הנבראים וכל הנמצאים בשמים ובארץ, ואת אִינדראַ, אַגְנִי וּפֿאַרונאַ הורידו מכסא כבודם וידיחום ממושב אלהים וישימום לנוטרי העולם ושומרי מזוזות פתחיו. לפי מסורה עתיקה המעֻלפת במסתרי היצירה (קאָסמאָגאָניע), ברא בראַהמאַ (בהיות הַכֹּל שקוע עוד בתהום החשֹך) את המים, והצפין בתוכם את זרע האור, ואור קדומים ההוא הִתְכַּנֵס ויתגולל ככדור ויהי לביצה מזהרת כזֹהר הזהב ונוצצת כשביבי אש נְגֹהות, ובתוך הביצה ההיא צִמצם בראַהמאַ את עצמותו וישכון בתוכה, ואחרי כן יצא מהביצה (חֹמֶר הקדמון –) ויחַלק אותה לחלקים, ומהם יצר את השמים ואת הארץ, וביניהם את אויר הנשימה והרוח הספירי, את שמֹנת גלילות השמים ואת אוצרות המים, את האדם ואת המלאכים והרוחות, ואחרי כן שָׁב אל עצמותו ויהי עצם אין סוף כבראשונה –. הנה כי כן היתה תורת ההודים הבראַהמאַנים עד אשר קם המחוקק בוּדאַ (Бyдда) ויתן תודה חדשה בארץ הודו. המחוקק הזה היה מזרע המלוכה, חֲכַם לבב ואמיץ כֹּחַ, ולפי דברת תלמידיו היֹה היה חֹתם תָּבנית הצדק, כליל תפארת האמת וסגֻלת כל המדות הישרות והנשגבות, והוא היה הנסבה אשר כֹהני הודו שִׁנוֹּ את טעמם בִּדְבַר בראַהמאַ אלֹהיהם ויחזיקו בתורת בעלי ההגשמה (Воплощеніе) ועל פיה הורו לעמם כי בּראַהמאַ, הסבה הראשונה והרוח הקדמון והיחיד, הופיע לראשונה בתמונה מְשֻׁלֶשֶׁת (Тримурти): בתמונת בראַהמאַ (בורא), בתמונה ווישנו (ישׁנוֹ) (Вишнy) ובתמונת סיוואַ (סוֹף) (Сива), ואחרי אשר השחית האדם את דרכו על הארץ ויתהלך באשמיו, הִתְגַשֵׁם רוח ווישנו ויתחפש בדמות אדם ויעבור בארץ לארכה ולרחבה להעביר ממנה רוח הטומאה להשיב צדק ומשפט ומישרים על כַּנָם, ולתקן עולם במלכות בראַהמאַ –. בראשונה היו שלשת בני אלים ההם (בראַהמאַ, ווישנו, וסיוואַא) שלשה עצמים נפרדים, ובארצות שונות בארץ הודו בָחרו להם שבטים שונים את אחד מהם להיות להם לאלֹהים, וכל שבט ושבט האמין כי רק אלֹהו הוא האל העליון על כל אלֹהים, אך הפילוסופים אשר היו בימים האחרונים הִדבּיקו את שלשתם יחד, ויאמרו לַדֶבֶק טוב הוא –. לפי תורת הכֹהנים הבראַהמאַנים, הוראת שֵם בראַהמאַ היא כהוראת שֵׁם גדול, ועל כן יכבדוֹהו ההודים בְּתֹר עצם גדול ונעלה, ראשון לראשונים אשר ממנו הַכֹּל ואשר אליו ישוב כֹּל, מִסְתַּתֵּר ביחודו ונעלם באחדותו, לא יתֹאר בכל תֹאר ולא ישיגהו כל רעיון והגיון לבב אנוש, והוא האציל מהודו עוד עצם נשגב כצלמו וכדמותו הנקרא גם הוא בראַהמאַ כשמו, ובראַהמאַ השני הזה, הוא נַחַל נובע חכמה מעולם, מעין הדעת והתבונה מני עד, יוצר כל יצורי תבל ובורא כל ברואי עולם, והוא נתן לבני האדם את ספרי הדת הנקובים בשם וועדאס (Ведъса), את ספר החֻקים אשר שֵׁם מאַנוּ נקרא עליו, ועוד ספרים רבים כאלה. את בראַהמאַ הזה יעבדו ההודים בזבח ומנחה, לכבודו יבנו היכלות, לו יכרעו ברך ואליו יתפללו, אך אל בראַהמאַ הראשון לא יהרסו לָגֶשֶׁת ולא יעוזו לָצֶקֶת לפניו לחש ולשאת לו רנה ותפלה, באמרם: כי הוא מרומם על כל אֹמר ומִלה ונשגב על כל מחשבה ורעיון, ואיך יעוז ילוד אשה לגשת אליו? מי ירהיב בנפשו עֹז לחַלל קדושתו ונקה? –. ווישנו הוא אצילות השניה מהוד בראַהמאַ הראשון, והוא בחינת התגלות אור הנעלם, הוראת שֵׁם ווישנו היא “חֹדר הַכֹּל” או “עוזר ומושיע, מֵקים ומעודד”, כי הוא חֹדֵר כל גִנזי נסתרות, מֵקים כל אפסי ארץ, עוזר ומושיע ומגן לכל התומכים אֲשֻׁרֵיהֶם במעגלי צדק, ופעמים רבות הוא מתחפש בגוית אדם ומתהלך ברחבי תבל לְרַד לפניו חמס וְרֶשַׁע כסל ולהשיב צדק עולמים תחת השמש. עובדיו ומכַבדיו יאמינו כי הוא הבורא והמחַיה כֹל, גם הוא המשבית ומכלה כֹל, אמנם לא אל חפץ הרס ואבדן הוא, רק להרוס ישָנות לבעבור ברוֹא מהן בריאה חדשה –. ראשית עבודת ווישׁנו היתה בבענגאָלען ובשפלת ארץ גוזן, ארץ אשר הנהר ההוא יַשְׁקֶהָ וימוגננה בשפעת מימיו וְיַעֲשֶׂהָ ארץ מְבֹרֶכֶת וּפֹרִיָה כמעשה נהר נילוס בארץ מצרים. מַרבית ספרי החכמה בליטעראַטור ההודית, הם רק מבעלי דת ווישנו. בעלי דת הזאת הם גם טובי לבב ונדיבי רוח, לא ימיתו כל בהמה חיה ועוף וכל אשר נשמת חיים בקרבו, ומהם יצאה גם תורת בּוּדְאַ (בודדאַאִיסמוס), והם הֵרִמוּ נִסָהּ בקרב הארץ. עבודת סיוואַ יסודתה בהררי ארץ הודו הצפונית ומשם התפשטה בכל גלילות הגוים בני הודו. לראשונה שָׁכַן סיוואַ על ההרים והגבעות, וביחוד על הר נִשְׁפֶּה הנודע למשגב בשם הימאַלאַיאַ (Гималай), ועל כן הוא אלֹהי הרים לפי אמונתם, וגם פאַרוואַטי (Парвати) אשת חיקו ילידת ההרים היא, ובפי רבים תכונה גם בשם דוּרנאַ אשר הוראתו “יושבת במדרגה עליונה על תועפות הררי עולם”. תמונת סיוואַ בְהֵרָאוֹתוֹ, היא אש אוכלה, ותאומים בחיק התמונה הזאת: תמונת יסוד המַשבית ומכַלה כָל דָבָר העומד לו לשטנה בדרך, ותמונת יסוד הַמְחַיֶה ומחולל כֹּל כסגֻלות יסוד האש האוכל ומכַלה כּל, גם מחיה ומוליד כּל בחֻמוֹ. ועל כן יתֹאר סיוואַ בתֹאר מהרס ומשבית גם בתֹאר מְחַיֶה ובורא, ושני הכחות האלה יתלכדו בו ולא יתפרדו לנצח ולא יחדלו מעשות פעולתם חליפות כמו הקיץ והחֹרף –. עבודת סיוואַ היא השלטת בין המון עם הודו וכל האזרחים יחזיקו במעֻזה, ותכונתה עזה, הומיה ומוערת ורוחה כנחל שוטף ובסופה וסערה דרכה –. ההודים הקדישו עוד כֹּח גדול מכֹחות הטבע אשר פיהם יקבנו בשם בהאַראני (הוא אחד מכנויי שֵם סיוואַ) אשר בהתחברו אל האש הוא מחולל ובורא כֹּל ואליו הקריבו קרבנות מן הבהמה והחיה ובפרט זִבְחֵי אדם. חסידי ההודים הקריבו את נפשם ברצונם הטוב אל סיוואַ ויתנפלו תוך מעינות נְהַר גוזן על יד הר הימאלאיא לבעבור תדבק נפשם בנפש סיוואַ אלֹהיהם –. סמל דמות סיוואַ בפרט, הלא הוא מִפְלֶצֶת (אֵבר הזכרות) ובלשון הודו פֿאַללוס או לינגאַם, ולפי הנראה עשו לו המפלצת הזאת רק עַמֵי הנגב בימים האחרונים. גם השור הוא סמל דמות האליל הזה. שֵׁם סיוואַ (בתמונת תֹאר השֵם) בשפת סאַנסקריט הוא “מאֻשר” (גליקליך) אך בראשיתו היתה הוראתו “מַזהיר ומופיע” –. לפי השִטה הפילוסופית אשר הורה המחוקק בוּדדהאַ בתורתו החדשה הרה חֹמֶר הַבֹּהוּ (Нирвана) (הוא המֶרחב הנִצחי אשר ממנו הַכֹּל ואליו ישוב הַכֹּל) וַיֵלד עולם משֻלש: עולם האצילות, עולם הרוחני ועולם הגשמי. ממוצא דבר תורתו ישכיל האדם וידע כי כל העתים (שיקזאַלע) העוברות עליו בימי חיי הבלו, נחרצו עליו לפי המעשים אשר עשה כבר בטרם נולד בארץ, על כל מעשה טוב ישֻלם לו טובה, ועל כל מעשה רע יוּשב לו גמולו כדֵי רעתו. האדם לא יוכל מַלֵט נפשו מהגזֵרה הקדומה אשר נגזרה עליו בעולם הגלגולים תחת הירח, כי אם בכוננו כל חפצי לבבו ובשומו כל ישעו וכל מגמתו בתבל רק אל הרעיון היחיד הזה: לצאת לחפשי מגבולות עולם השפל, ולאזור כגבר חלציו לעשות אך טוב וחסד כל ימי צבאו על הארץ, ואז אחרי הַשְׁלִיכו מעליו את כל תאוות בשרים (אשר כבלי ברזל הם בסֹהר התבל הלזו), אז יציל את נפשו מרעתה ויוציאה לחפשי לבל תשוב להתגלגל עוד מִגְוִיָה לִגְוִיָה בעולם הגלגולים הזה “עולם הַתֹּהוּ” –. והנה על פי הדברים האלה ידענו כי תכלית תורת בודדהאַ היא כי יָקֵל האדם מעליו את תלאות החלד בַּעֲשׂוֹת מעשים טובים וּבֶאֱהוֹב את כל האדם, כי רק על ידיהם יציל את נפשו מהתגלגל עוד הפעם פֹּה בארץ הַנְשַׁמָה מְעוֹן הָעֹנֶשׁ וְרֵבֶץ המצוקות –

תּוֹלְדוֹת הַהוֹדִים

14. § האריים.

בִּמְרום ארץ טיבעט, אשר ממנה יפוצו מעינות נְהַר גיחון (Дзихyнъ) ונהר זייחון (Сьірь Жейхунъ Яксарта) ישבו עַם עולם יְפֵי תֹאַר ובעלי הַכְשֵר דעת וַיִחְיוּ חיי רועִים הנוסעים בעדר, ובגלל יתר הַשְׁאֵת אשר להם על שכניהם, כִּנו את בנים עַמָם בשם “עַם נִבְחַר” (דיא טרעפֿפֿליכֿען) ובלשונם “אריה” (Αрья) בני העם ההוא נסעו בארץ מולדתם מִמִרְעֶה למרעה לִרְעוֹת את סוסיהם ואת עדרי בקריהם להם. אך ברבות הימים נכספה גם כלתה נפשם להרחיק נְדוֹד ולהתהלך מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה כאשר עשו כן כל העמים הנוסעים בעדר בימים ההם, ויעזבו את ארצם ואת מולדתם וירחיקו נדוד על אדמת נֵכר. רבים מהם ישבו במדינות ונָפוֹת אשר בפאת צפונית להררי הִינְדוּקוּ ואשר נקראו בפי העמים הקדמונים בְּשֵׁם סאָגדיאַנאַ, באַקטעריען, הירקאַניען (Гиркамія) וואַראַכֿאָזען ( (Αрахозія ורבים מהם נסעו עוד הלאה ויעברו את מעברות הררי הינדוקו בפאת מערבית דרומית וילכדו להם את הארץ הטובה והברוכה, ארץ פֹריה ורַבּת אוצרות אשר על חֻפֵי נהר אינדוס ( (Индъ הנוסעים אשר ישבו להם במדינות ונפות ההן אשר בפאת צפונית להינדוקו, נקראו גם בשם איראָנים או בשם עַם הצענד (Цендъ) וברבות הימים הוציאו לאור את הדת אשר נוסדה על האמונה בשתי רשויות, פועל טוב ופועל רע, וַיְכוֹנְנוּ אֲשֻׁרֵיהם על אדני פז, על אדני החכמה והדעת, ואחרי אשר נצחו אותם המָדים והפרסים בני שבטם, לקחו להם המנצחים גם את דתם ואת חכמתם למורשה. והנוסעים אשר ישבו על חֻפֵּי נהר אינדוס, נקראו בפי העמים הקדמונים בשֵם אינדים או הינדוס, על שֵם הנהר הראשי אשר בארץ מושבותיהם, הוא נהר אינדוס, והם הכינו גם חקרו ויסדו את הדת העתיקה במאד הנודעת בשם דת ההודים, את חֻקי המדינה ומשפטי תורת האדם המיוחדים רק להם לבדם, ואת ספרי החכמה הכתובים בשפת סאַנסקריטית (Санскритъ), ספרים מלאים כל טוב אשר עד היום הזה יתפלאו כל חכמי לב על שארית הפליטה הנשארת מהם. שבטי העמים אשר ישבו מעולם בארץ הודו מיום הִוסְדָהּ, היו פרועים במדותיהם ופראים בדרכי חייהם וְעוֹר בשרם כִּהָה, והאריים (אריער) לחמו בם גם יָכְלו לָמוֹ, רבים מהם הֶחרימו לפי חרב, ורבים מהם גרשו מן הארץ וילחצום לְהִסְתַּתֵּר בסבכי היערים, ועוד רבים מהם הכניעו תחת ידם ויכבשום לעבדי עולם –. באלף השלישי לפני ספירת הנוצרים באו האריים ההם ארצה הודו, ועד מאה חמש עשרה אחרי הספירה ההיא, ישבו להם בארץ חמשת הנהרות ההיא וישתרעו עד הנהר הקדוש בעיניהם, הוא נהר סאַראַספֿאָטי (Сарасвати) והם נפלגו לשבטים רבים ויחיו חיי רועים יושבי אהל ומקנה וחיי אכרים המוציאים לחם מן הארץ. זקני עדתם, נשיאי בתי האבות ונשיאי המטות, גם רוזנים ומלכים משלו בהם בתבונות כפם ובשבט מישור. הם עבדו את אליל השמש (Индра) ואת האליל השליט במרחבי הרקיע וּמֵשִׂים מִשְׁטָרוֹ עד אפסי שמים (Варунусъ ) ועוד כֹּחוֹת רבים מִכֹּחוֹת הַטֶבַע, ויעבדום בשירי זמרה ובקרבנות. לחַזק ידיהם ולאַמץ את זרועותיהם, קָמוּ הנערים ושיחקו ויעשו מלחמה בשלום וַיֵאָבְקו איש באחיו ואיש ברעהו. מהשירים העתיקים אשר שָרוּ בימי חַגֵי אליליהם ובמשתה אשר עשו בְמוֹת עליהם קרוביהם, נשארו עוד שירים אחדים בספרי קדשיהם הנקראים בשם וועדען, והנם נֹכַח פנינו עד היום הזה. בימים ההם לא נֶחלקו עוד יושבי ארץ הודו לְכִתּוֹת (Касты) כי כֻלָם ישבו אז שֶׁבֶת אחים. אבי המשפחה מלא את ידו גם בעבודת הכהונה ויכהן לאלֹהיו בתפלה ובזבח ונחה וקרבן, ורק הקרבנות אשר הקריבו המלכים בעד בני שבטם ומשפחתם, נעשו על ידי חֶבר כֹהנים אשר מצאו חן בעיני האלֹהים (לפי אמונתם) וַיִהְיוּ נכבדים ויקרים גם בעיני המלכים. מעט מעט הרחיבו האריים את מקומות אהליהם לפאת דרומית. ויתכן כי במאה הארבע עשרה או השלש עשרה הגיעו כבר עד תוצאות (מינדונג) נהר אינדוס ויבואו במסורת ברית המסחור עם הפֿיניקים והמצרים, כי נָפַת אוֹפיר (Офирь) אשר הביאו משם הפֿיניקים אבני חפץ וזהב, קוֹפִים וְתֻכִּיִים, עֲצֵי זאַנדעל ושנהבים (עלפֿענביין), היתה בארץ הודו על יד אינדוס התחתון. [וגם בספרי קדשנו יְסֻפּר כי חירם מלך צוֹר שלח בָּאֳנִי את עבדיו אנשי אֳניות יודעי הַיָם עם עבדי שלמה, וַיָבֹאוּ אוֹפִירָה ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים כִּכָּר ויביאו אל המלך שלמה (מלכים א‘, ט’, כ“ז, כ”ח)].

תהלוכות הגוי הקדמון ההוא בדרכי האבות הראשונים (פאַטריאַרכֿאַליש), ומנהגי דתם הפשוטה¹¹ הנוסדת על עבודת כֹּחוֹת הטבע, נכרו ונודעו עד היום על פי שירי תהלה (Гимны) האצורים בחלק העתיק ימים בכל חֶלקי ספרי קדשם (וועדען) הנקרא בשם ריגוועדאָ, ובו נקבצו באו שירי קדשם אשר שרו “אבות ההודים לאלֹהיהם בשבתם בארץ חמשת הנהרות ויחלו פניהם להביא ברכה והצלחה עליהם ועל עדריהם, גם שירים אשר שרו לאילת השחר בהופיעה משערי מזרח, ושירי תהלה אשר שרו בם תהלת אינדראַ אלהיהם הנושא את להט הברק בכפו, וגבורותיו במלחמותיו אשר נלחם עם שרי החֹשך, גם שירי תוֹדָה לבני אֵילִים, אֵילֵי השמים, על התשועות אשר הושיעו למו בְהִלָחמם עם אויביהם ביוםקרב”. השירים ההם סדורים לפי סדר דורות המשוררים אשר חברו אותם ברוח אמונתם (לפי דברי המסורה אשר בידי ההודים). אך לא שירי דת בלבד אצורים בַּאֲסֵפַת חלק השירים ההם, כי גם שירי חול ומצאו בם אשר לפעמים מרחפת עליהם גם רוח שְחוֹק וְהִתּוּל (שערץ). ספר השירים העתיקים ההם (ריגוועדאַ) גם שלשה ספרים האחרים אשר חֻברו אליו ברבות הימים, רָחבו ונסבו מאד לאט לאט בחריצות ידי הכֹהנים ורוחם הכביר, עד כי אֻספו לַאֲסֵפָה בשלשה חלקים גדולים. החלק הראשון נקרא בשם סאַמהיטאַ, והוא קְבֻצַת שירים הנוסדים על אדני הדת, גם שירי תפלה. החלק השני נקרא בשם בראהמאנא, וִיכַלְכֵּל בתוכו המנהגים העתיקים בעניני הדת והאמונה, באורי השפה המדֻברת בארצם, ספורי פלאות והגדות (לעגענדען) ועוד דברים רבים כאלה. והחלק השלישי נקרא בשם זוטרה (Сyтра) ובו כתובים הדינים הנחוצים בעניני האמונה, והליכות הקרבנות וחֻקי אלֹהיהם ומשפטיהם. הן כל אלה חֻברו יחד אל הספר הנקרא בשם ריגעוועדאַ ויהיו לספר אחד, ועוד שני ספרים עתיקי ימים היו בידיהם, הספר האחד (והשני לספר הראשון) נקרא סאַמאַוועדאַ, והספר השני (והשלישי לספר הראשון) נקרא בשם יאַנשורוועדאַ (Jandshur Jaiur Yeda), והם כוללים שירים בחרוזים, וזמירות ותפלות לעבודת אלֹהיהם, ובימים האחרונים נאספה אליהם עוד אסֵפה חדשה הנקראת בשם אַטהאַרפֿאַוועדאַ, ולפי הנראה היא תשלום (ערגאֶנצונג) לספר ריגוועדאַ –. האספה החדשה הזאת בפרט תכלכל לְחָשִׁים וְהַשְׁבָּעוֹת למחסה ולמסתור ממלאכים רעים אשר דרכם ללכת ולהזיק, השבעות לרַפאות חליים רעים ונאמנים, לִבְלוֹם מלתעות כפירים ואריות וכל חַיְתוֹ טרף ובני שחץ לבל יָרֵעוּ ולבל ישחיתו, קללות וְאָלוֹת לקלל את אויביהם ודורשי רעתם, גם תפלות ותחִנות להכֹּחות הממונים לְרַפאות חלי כל בשר, ועוד דברים רבים כאלה –. ספרי הדת ההם כתובים בשפת קדשם (אשר חָדלה כבר מהיות שפה מדֻברת), שפת סאַנסקריטית. השפה הזאת ברורה היא ורבתי בשמות פעלים ומלות, נעימה בצלצלי נִיבָהּ, וּנאֻמָהּ נָאוה, ועוד בראשית דורות עולמים הורו הבראמינים את הליכותיה לתלמידי בתי הספר אשר כוננו ידיהם בארץ מושבותיהם. משקלי השמות ובניני הפעלים אשר להשפה היפה הזאת, מיוסדים על אדני פז, על אדני החכמה והתבונה, ויתר שאת להם גם על משקלי השמות ובניני הפעלים אשר לשפת יפת. תפארת ניב השפה הזאת, תמונות מלותיה וקשורי דבוריה גם יתר סגולותיה, יפליאו את חכמי לב גם בְיָמֵינוּ אלה, וכל בעלי לְשוֹן למודים יִתְמְהוּ על עומק חכמת מְיַסְדֶיהָ ועל רֹחַב בינתם ודעתם –. נפלאת היא בעינינו כי תיבות רבות ובניני השמות אשר בשפה העתיקה הזאת, יִדְמוּ מאד להתיבות והבנינים אשר בשפת יוָנית, רומית ויתר הלשונות. הדמיון הזה יִמָצֵא כמעט בכל שרשי התיבות ובכל דרכי הדקדוק אשר בשפת סאנסקריטית –.

15. § האריים היושבים על נהר גוזן

.a) זמן הגבורים (вђкъ Героическій) במאה ארבע עשרה לפני ספירת הנוצרים חשפוּ האריים את זרוע עֻזם, ובכֹחם וגבורתם לכדו להם את ארץ השפֵלה אשר על יד נהר יאמונא ועל נהר גאנגא. הזמן ההוא היה זמן מְצֻיָן ונכבד על פי הגבורות והמלחמות הגדולות והנוראות אשר נלחמו האריים עם העמים הפראים יושבי ארץ השפֵלה ההיא מעולם. זִכרון העת ההיא נשאר עוד בהגדות הישנות אשר בשירי הגבורים, שירי עם הודו, הנקובים בשם מאהאַבּהאראַטה וראַמאַיאָנא. גם בשמות משפחות אחדות מנשיאי הארץ ובתי המושלים. בארץ הקצרה אשר בקצה הישימון, במקום אשר יפריד שם הנהר הנכבד סאַראַספֿאַטי בין הארץ אשר על נהר אינדוס ובין הארץ אשר על נהר גוזן, שם התלקחו מלחמות נוראות ועצומות שָנים רבות מאד בטרם הצליחו האריים לרשת להם את ארץ הודו הברוכה ולשבת בה במנוחות שאננות. כי העמים השחורים ילדי הארץ מיום הִוָסְדָהּ, התיצבו ביד חזקה ובזרוע חשופה לפניהם, ובמלחמות תנופה נלחמו בהם כל הימים, עד כי לאחרונה גָברה יד האריים על העמים השחורים ההם וירשו את ארצם, רבים מהם החרימו לפי חרב, רבים כבשו להם לעבדים ורבים מהם לחצו בתגרת ידם לנוס על ההרים או להסתתר בסבכי היערים, אמנם גם אחרי אשר הצליחו גבורי חיל ההם לגרש מפניהם את העמים השחורים ההם, לא חדלו מעשות עוד מלחמות רבות, כי אז התפרצו נוסעים חדשים משבט האריים, וילחצום לעזוב את הארץ אשר לקחו בחרבם ובקשתם, ולנדוד הלאה לארץ מזרח השמש. המלחמות האלה הָפכו מִשֹׁרֶשׁ את מִדוֹת האריים ואת דרכי חייהם הראשונים אשר החזיקו בם עד הימים ההם. כי תחת אשר הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ לפָנים לעבור בגדודים קטנים ולעשות קְרָב עם הָרֹעִים שכניהם לבעבור קַחַת מהם את עדרי צאנם או את מקומות המִרעה אשר להם, תחת זאת עברו כָעֵת בחיל גדול ובמחנה כבד מאד ללחום מלחמות גדולות ועצומות בעמים מרי נפש וכבירי כֹח השואפים לרשת ארצות לא להם, ויעשו מעשים גדולים מאד וגבורות נוראות על מרומי שְׂדֵה קָטֶל. תחת נשיאי המטות וראשי בתי אָבוֹת אשר היו להם עד הימים ההם, הקימו להם מַלְכֵי צבאוֹת (העערקאֶניגע). תחת שירי הדת האצורים בספרי הוועדען, יצאו שירי מלחמה ושירי גבורים לאור, כי נפשם דרכה עֹז וַתְּלַהֵט גחלים, וברשפי שלהבת רגשותיה הֵרִיעָה שירים נשגבים מאד אשר ברבות הימים נולדו מהם שני שירי הגבורים אשר בידי ההודים עד היום הזה. אחרי אשר הכניעו תחת ידם את יושבי הארץ מעולם, הניחו את היסוד הראשון למחלקות הכתות אשר בארץ הודו עד היום, וכאשר נכבשה כל הארץ לפניהם, יסדו להם ממלכות שונות. על נהר יאמונא התכוננה ממלכה חדשה על ידי משפחות המתתיה, הקוראזענא והיאַדאַפֿאַ עַם רֹעִי מלֻמד חֲנִית מַסָע וְשִרְיָה, ויבנו להם את עיר אינדראַפראַסטה ואת עיר מאַטורה. בין נהר יאמונא ונהר גוזן ישבו בני משפחת פאַנטשאַלאַ, ואנשי גאולתם בני קוּרוּ גבורי החיל, ויבנו להם את עיר המלוכה הנודעת בשם האַסטינאַפוראַ. הלאה משם לפאת מזרח ישבו בני קאָקאַלאַ סביבות העיר המפֹארה והבירה הנקראת אַיאָידאַ. בני משפחת קאַצי (Кація) ישבו להם בפֿאַראַנאַזי (Фараназія), בארץ השפלה על נהר גוזן ישבו להם בני המאַגאַדא ובני הפֿידעהאַ. עיר פאַטאַליפוטראַ (Паталипутра), במקום אשר יתשפך נהר קאנא בנהר גוזן, היתה ברבות הימים לעיר מהֻללה מאד אשר פרחה בה חכמת ההודים הקדמונים ואשר משלו בם ממשל רב.

תקופת העת ההיא היתה הרת שירי הגבורים ושירי המלחמה אשר היו אחרי כן אבני פנה ואבני מוֹסדוֹת שני שירי גבורי ההודים הנקובים בשם מאַהאָבּהאַראַטה¹² וראמיאנא. השירים ההם היו מסורים שנים רבות מפה אל פה, ואנשים רבים שמו עליהם נוספות רבות, עד כי לאחרונה אֻספו על ידי איש משכיל וחרוץ לאספה אחת. ההודים יאמינו כי המאסף והמסַדר את שיר מאַהאַבּהאַראַטה היה גבר חכם אשר ידיו רב לו במלאכת השירה והמליצה ושמו פֿיאַזאַ, והמחבר שיר ראַמאַיאָנא היה לפי אמונתם איש חכם לבב ואמיץ כח בשיר ומליצה הנקרא בשם פֿאַלמיקי, אשר אמנם גם שניהם לא היו ולא נבראו רק למשל היו כמו האָמער המשורר היוני. והנה בגלל הנוספות הרבות אשר נוספו על השירים ההם בכל דור ודור לפי תכונת מצב רוח השיר, רוח החכמה ורוח הדת והאמונה אשר בכל דור ודור, גם על ידי הספורים הצדדים (Эпизоды) אשר נספחו עליהם במֶשך שְׁנוֹת מאות רבות, גדלו השירים ההם ורחבו ונסבו לבלי חק ויהיו לספרים בלי סדרים המלאים דברים רבים ועצומים בלי־מְצָרִים¹³ – (כי השיר מאַהאַבּהאַראַטה לבדו יכלכל 100,000 חרוזים מכֻפלים (דאָפפעלפֿערזען או סלאָקאַס) – ובלעדי כל אלה נשתנה גם הלשון גם תכונת רוח השירה ותמונותיה וצורותיה תכלית שנוי, ופעמים רבות נשחתו השירים הישָנים ההם על ידי המוסיפים החדשים עד כי לא תֹאר ולא הדר עוד לָהֵמָה. הבראַמִינִים גרשו מהשירים ההם את רוח הגבורה המרחפת על פניהם, את רוח זְמִיר עריצים ושירי גבורי מלחמה, ויביאו תחתיה רוח הדת והאמונה, רוח פילוסופיא ורוח חקירה, רוח מוסר וּמִדות וְלֶקַח טוב ורבות כאלה –. הלא תראה כי בשיר מאַהאַבּהאַראַטה, בספור “המלחמה הגדולה”, נוספה שיחה גדולה ורחבת ידים אשר לא תחֻחבר אל הספור ההוא לא לפניו ולא לאחריו, והשיחה ההיא מהֻללת מאד ונודעת בשם בּהגאַפֿאַד־גיטא (שיר אֱלֹהִי) וכוללת שמֹנה עשר שירים נשגבים אשר שָׁר קרישנא אל ארדשונא בפני קהל כל צְבא הַלֹחמים, ועל פיהם יתבררו ויצרפו שאֵלות עמוקות בפילוסופיא הדָתית ולמודים נכבדים בעניני האמונות והדֵעות. וזולת השיחה הצדדית ההיא, יבואו שם עוד ספורים צדדים והגדות בודדות, כמו הספור הנודע בשם נאַלאַ ודאַמאַיאַנטי, והספור הנקרא סאפֿיטרי, ועוד ספורים כאלה נספחוּ אל השיר מאַהאַבּהאַראַטה אשר יסודו ומגמתו ותכליתו רק לספר את ההגדה העתיקה על אֹדות המלחמה אשר היתה בין שני ראשי משפחות גבורים אנשי השם מעולם, הלא הם בני קוּרוּ ובני פאַנדאַפֿאַ. וזה תֹכן השיר ההוא: דוּריְאָדְהאַנאַ מלך האַסטינא־פוראַ, ראש משפחת בני קוּרוּ (Кyрy), חָלַק בראשונה את ממלכתו עם בני משפחת פאָנדאַפֿא קרוביו ושאֵרי בשרו אשר הנכבדים בהם היו יודהישטירא וארדשונא. ויהי היום וַיְשַחֵק המלך דוריאַדהאנא עם יודהישטירא בשחוק הקוביא, ויוּדהישטירא לא הצליח בשחוק ההוא ועל ידי זה נָסַבָּה ממלכתו גם כל אוצרותיו לדוריאָדהאַנא, ובכן נלחצו בני פאַנדאַפֿא לעזוב את ארצם ולהתבודד בסבכי היערים, ויבטיחו גם נשבעו להמלך לָשֶבֶת ביערים שלש עשרה שנה. אך קרישנא הערום הסית את בני פאנדאפֿא להפר את שבועתם אשר נשבעו להמלך, ולעשות בו מלחמה. והם נִפְתּוּ לדבריו ויתפרצו ביד חזקה ממקום מַחבואם ויעשו מלחמה את בני קוּרוּ, והמלחמה התלקחה מקצה הארץ ועד קצה, ועד מהרה התערבו כל שבטי האריים במלחמה ההיא. והנה בראשית המלחמה היתה יד בני קוּרוּ על העליונה, כי היו גבורי כֹח מאד, ועל כֻלם הפליא הגבור הישיש בישמאַ לעשת גבורות נפלאות בשדה קטל, גם הגבור הנערץ קאַרנאַ היה זרוע לבני קורו להדוף את אויביהם ואנשי מלחמתם מפניהם. אך לאחרונה התאוששו בני פאנדאפֿא ויתאזרו עֹז ויחלישו את צבאות בני קוּרוֹּ לפי חרב, וזאת היתה על פי ערמת קרישנא הַבֹּגֵד אשר נָהג את מרכבת ארדשונא במלחמה. והנה כל דברי השירה הגדולה הזאת, מלאים רוח גבורה וורח מלחמה, גבורים עליזי גאוה ונאדרים בְכֹחַ, יִתְחרו אלה עם אלה להראות את גבורת ימינם וזרוע עֻזם אשר לא יֵחַתוּ ולא ישובו מפני כל. אך השיר ראַמאַיאַנאַ יַצֵב נֹכח פנינו גבורים שונים מגבורי השיר מאַהאַבהאַראַטה, גבורים להשכיל להיטיב, גבורים הַשָׁשים לעשות צדק, בעלי מדות ישרות, אנשי אמונה אשר רוחם נאמנת עם אלֹהים ואנשים, אשר יַטוּ לבבם לתורת חסד, לכבד את הוריהם ומוריהם תכלית כָּבוד ולעשות אך הטוב והישר בעיני אלֹהים ואדם. בשיר הזה יופיע ראַמאַ כצלם דמות הצדק, וכל בני הוֹדוּ יַצִיגוּ אותו לִמְשֹׁל עמים, לִכְלִיל כל המדות הישרות, אשר רוח הגבורה התהפכה לרוח קדושה בחֻבו, וכלי המלחמה התקדשו בידו על פי צדקתו ואמונתו וישרת לבבו עד להפליא. הוא היה בן המלך ראַמאַיאַנאַ, וכל צדקותיו לא עמדו לו לפני עָרמת אשת אביו אוֹיַבְתּוֹ אשר באֵיבה הדפתהו מכסא אביו, וּקְשֵׁה יומו הכביד עליו אַכפו לברוח מארץ מלכותו ולהתבודד בתוך היער, וזיטה (Сита) רעיתו הנאמנה לא עזבתהו גם בנודדו הגולה, ותלך אתו היערה, ותהי נחמתו בימי עני ומרודו. שם ביער נִלְחַם מלחמות עצומות עם רוחות הענקים (Ракшаса) ועם השבטים הפראים היושבים בארץ תימן, ובזה הֵעיר עליו את חמת מלך הענקים הנקרא בשם ראַפֿאַנאַ ומושבו בְאִי לאַנקאָ הוא הָאִי ציילון (Цейлонъ), והמלך הזה ברוח נקמתו שדד את זיטה אשת ראַמאַ ויביאנה אל האי לאַנקאָ מקום מושבו, וראַמאַ התעבר בו מאד על הדבר הזה, ויתחבר עם הקופים או אנשי היער (הם השבטים הפראים היושבים בארץ דעקהאַן מעולם –), ובעזרת מַלְכָּם הנקרא בשם האַנומאן, עבר ראַמאַ את הגשר הבנוי מסלעי אלמוגים ויבוא אל ציילאָן וילחם שם עם ראַפֿיאַנאַ מלך הענקים, ואחרי מלמה עזה ונוראה הפיל אותו לפי חרב, ויקח את זיטה רעיתו הנאמנת באהבתו, וילך לו. בין כה וכה חלפו ארבע עשרה השנים אשר נטלה עליו אשת אביו להיות נָע ונָד בארצות נכריות, וַיָשָב אל אַיאָדהיאַ ארץ ממלכתו, וַיֵשֶׁב על כסא המלוכה, וימלוך בצד ובמשפט, בחסד וברחמים, בחכמה ודעת, עד כי נֶחשבה עת מלכותו לעת אֹשֶׁר והצלחה, ונקראה בשֵם תֹּר זָהָב (גאָלדענעס צייט אלטער) –. והנה כל הקורא את שני שירי גבורים ההם בשוּם שכל ישכיל ויבין כי בְמַשְׂכִּיוֹת שיר מאַהאַבהאראַטה ספוּנות תולדת המלחמה אשר נלחמו האריים עם העמים הפראים היושבים על חוֹף נהר גוזן עד אשר הכריעו אותם תחתיהם, וּבְמִשְבְּצוֹת מִשְׁלֵי שיר ראַמאַיאַנאַ סְפוּנָה תולדת האריים ותפוצתם אל חֲצִי הָאִי אשר בפאת דרומית בארץ הודו –. וכל יודעי בינה לעתים יַכירו וידעו כי בדברי שיר ראַמאַיאַנאַ ההוא אֻספו הגדות עתיקות לימים וזכרונות דורות עולמים על אֹדות המלחמות הגדולות אשר נלחמו האריים, עִם העמים הפראים יושבי ארץ הודו מעולם, ועל אֹדות המסות הראשונות אשר נִסוּ לכוֹנן להם מוצָאות (קאָלאָניען) ומוֹשבות בארץ דעקהאַן הברוכה, והאנשים החכמים והצדיקים אשר עזרו את ראַמאַ ויהיו בתומכי ידו בכל מַסעותָיו ומלחמותיו, הם היו הראשונים אשר מהם יצאה דת האריים ודרכי חייהם בארץ הודו, גם הם היו הראשונים אשר יָרו אבני פִנָה להממלכות אשר נוסדו אחרי כן ולהערים הגדולות אשר נבנו בימים הבאים בארץ ההיא –. שֵם זיטה רעית ראַמאַ, הוא רמז “לעבודת אדמה”, וְשֵׁם ראַמאַ ירמוז “לנושא כלי המחרֵשה”, ועל פי זה תתברר וְתִתְלַבֵּן כל החידה הצפונה בשיר גבורים ועתיק ימים הזה, וכל משכיל ימצא את פתרונה בנקל –.

האריים תחת ממשלת הבראמאנים:

המלחמות הרבות והעצומות אשר לחמו האריים ימים כבירים, הכשילו את כֹחָם עד מאד, וכעבד ישאף צֵל, כן שָאפו רוח המנוחה והמרגוע, וישיבו את חרבם אל תערה לשבת במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים אחרי אשר בִּצעוּ את כל מעשיהם בארץ הודו, ואז מצאו להם הבראמאנים אוֹן לַהדוף את אנשי המלחמה מִמְרוֹם מַצָבָם אשר נצבו עליו עד העת ההיא, ולהתרומם תחתיהם למשול על העם מִמְשל רב, ותכונת ארץ הודו המַחלשת את כֹּחַ יושביה, גם שִפעת טוּבָהּ, מֶגֶד יְבוּל אדמתה ונחלי עֲדָניה, אף חֵפץ הטבע אשר להאריים לחמוד צל מנוחה והשלוה, כל אלה הוסיפו עוד למשוך את לִבות הגבורים היגעים והעיֵפים ההם לָשֶבֶת מֵרִיב ומלחמה ולָשֶׁבֶת בִּנְוֵה השלום וּנְאות המנוחה בארץ ירושתם ולחזות רק בנֹעַם הדת והאמונה, וכל אלה הוסיפו עוד אֹמֶץ להבראַמאַנים לבַצֵע את מזמתם הרַבָּה לשפוך את ממשלתם בעוז ותעצומות על בני העם תחת מפלֶגֶת אנשי המלחמה הַנִלְאִים והנִרפים. ותהי ראשית מעשה הבראמאנים לנתוש ולנתוץ את הדת הישנה המיוסדת על עבודת השמש והירח, הכוכבים והמזלות וכל כֹחות הטבע ולהרים תחתיה את דת בראהאמא, דת הפילוסופית אשר יסודתה בהרי חֹשך, ואשר תּוֹרֶה כי עצם העולם הוא עצם האלֹהים, הַכֹּל בּוֹ והוא בַכֹּל, ובראַהמאַ הוא האלֹהים ונשמת העולם –. גם חלקו את כל העם לכִתּוֹת נפדרות ושונות (קאַסטען), והם התנשאו להיות הַכִּתָּה הראשונה והעליונה, קֹדֶש לבראהמא, ראשית תבואתו, וכל הנוגע בהם נוגע בְּבָבות עיניו –. וחלוקת הכִּתּוֹת היתה נְסִבּה לְהרְפּוֹת את כנפי רוח החכמה ותעופת כֹח השֵכל וַהֲלִיכוֹת חרֹשת המעשה בשבטי בני הוֹדוּ, גם הוסיפו לְהַלְאוֹת את בני עַמם בהמון מנהגים שונים אשר אין להם שחר, העמיסו עליהם דִינִים וחֻקים עקשים ונפתלים, הכבידו נחָשתם באלפי הֲלִיכות הבל, ויוֹשִׁיבוּם במַחשכי גזֵרות לגזֵרות וסיָגים לסיָגים אין מספר, הוֹגִיעוּם בתפלות וצומות וטבילות, וַיַעבידום בעבודות קרבנות, עולות וזבחים בהמון. ועל פי התורה אשר הורו אותם כי נפש האדם תתגלגל תחת שׁוֹאַת גלגולים רבים, וכי עָרוּך מאתמול תָּפתה עם מוקדי עולם לְלַהֵט את הנפש החוטאת לבראַהמאַ ולכֹהניו הקדושים, על פי התורה ההיא הֵלִיטוּ את חַיֵי הָעָם במַעטה אֹפל ועלטה, הובִישׁוּ שָׂשׂוֹן מקרב לבבם וַיְקַצְצוּ את כנפי רוח עֻזם מהגביה עוּף. ועוד הוסיפו להכניע ולהשפיל את רוח בני העם בהורותם אותם כי מטרת האדם בתבל ותעודתו היא רק לִחְיוֹת חַיֵי צער, לענות בצום נפשו ולהמית את כל תאווֹת הבשר וחמדות החושים, וכל יִשְׁעוֹ וכל חפצו וכל מעיָניו יהיו רק להתבונן בעצם הוֹד בראַהמאַ, לחַפש דרכיו ולחקור נתיבותיו, כי זה כל האדם, ורק בזה ימצא האדם מסלול ודרך לְשַלַח את נפשו לחפשי מבית חָמרה אשר היא כלואה בו כצפור דרור בכלוב ולהשיב אותה מגיא צלמות ועֵמק הבכי הזה אל בית אָבִיהָ אשר בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קדם –. ואת תורתם החדשה הזאת אִמְצוּ הבראַמאַנים במשפטים מעֻקלים אך חַדִים כחרב פיפיות, בְּעֵדִים פילוסופיים עֵדֵי שקר אך חרוצים כמורג חרוץ, ובדברי רוח אין קץ אשר בהבל יסודם אך מַעטיהם דברי נגידים ושפתי נאמנים, עִוְרוּ את עיני קִצְרֵי רְאוֹת, וַיַתְעוּ את כל שִבטי הַהוֹדִים –.

על פי ספרי הקֹדש אשר לבני הוֹדוּ (וועדאַס), נפלגו ההודים לשלש פלגות:

1) למפלגת הבראמאנים, הם הכֹהנים אשר הוליד אותם בראהמאַ מפיו [ע"ד כי שפתי כֹהֵן ישמרו דעת וְתוֹרָה יבקשו מִפִּיהוּ],

2) למפלגת הקשאַטריאַס, הם אנשי המלחמה אשר הוליד אותם בראהמא מִזְרֹעֵי ידיו [מקום מושב הגבורה],

3 ) ולמפלגת הוואַיסיאַס, הם עובדי האדמה, הסוחרים ובעלי המלאכות אשר הוליד אותם בראהמא מִבִּטְנוֹ וּמשׁוֹקיו [מקום המזון וכֹח העמידה]. שלש פְּלַגוֹת האלה נכבדו בעיני בראַהמאַ ויתן להם רִשְׁיוֹן להגות בספרי הקֹדש (וועדאַס) ולהקריב לו מנחה וזבח, והם נולדו פעמַיִם [אחרי אשר הוליד אותם בראַהמאַ –].

וזולת שלש פלגות ההן, יש עוד פלגה רביעית הנקראת בְּשֵׁם סודראַ, אליה יסֻפחו שבטי העמים השחורים יושבי הארץ מעולם אשר נכבשו תחת ידי מְנַצְחֵיהֶם ומדַברים בשפה אחרת המיוחדת להם. הם חֹסִים בצֵל כנפי דת בראַהמאַ, אך עם הפלגות העליונות לא יבואו בקהל, רק הם עבדים שפלים ונבזים, אֶל הקֹדֶש לא יבואו ובסוד עבודת הקרבנות לא תבוא נפשם, ולא התקדשו בקדושת הַלֵדָה השניה –. עבדים ושליחים לֻקחו מהם בימים הראשונים, אך בימים האלה הם עובדי אדמה וסוחרים. הבראמאנים נחשבו לאנשי קֹדש ולא תגע בהם יד; על כל דבר פֶּשַׁע לא יִוָסְרו ולא יֵעָנְשׁוּ בעֹנש הַגוּף, כי איש איש אשר יָעוז לָגַעַת בם לרעה לא יכֻפר לו העון לָעַד ולעולם, הִכָּרֵת תִּכָּרֵת נפשו מֵחַיֵי הזמן ומחיי הנצח, ועד בלתי שמים תֵּעָנֵש בעֹנש איום ונורא. “הבראַמאַני הוא נוצר הדת, הוא ההוגה והמבאר את ספרי קדשם, הוא המקריב את קרבנות העם, הוא הנושא רנה ותפלה לבראַהמאַ, הוא תופש התורה, הוא הסֹכֵן על אוצר החכמה ועל מלאכת מחשבת, הוא היועץ למלך בהליכות המלוכה, והוא עומד לִמְשֹׁל עמים בחכמות ודעת, בצד ובמשפט ובכל מעגל טוב. ובגלל הדברים האלה. יתנו לו כל בני העם למגדול ועד קטן כבוד והדר ככבוד אלֹהים והדר” –.

הקשאַטריאס (אנשי המלחמה) הם נכבדי העם וראשיהם אחרי הבראַמאַנים, ומהם יבֻחרו המלכים, הם תופשי כלי מלחמה ומגני הארץ, להם עֹשֶר ורכוש גדול ובתיהם מלאים כל טוב, כי המלך פָתֹחַ יפתח להם את אוצרָו וישביעם רָצון, והם מבלים שנותיהם בטוב ובנעימים, בְּלַמֵד ידיהם לַקְרָב, בְּצוּד צַיִד ובשירי גבורה ושירי לָחֶם. צאצאי הפלגות ההן נחשבו לזרע אמת, וממקור טָהוֹר יְהַלֵכון, אך גם פלגות בלתי טהורות ימָצאו בארץ הוֹדו, והם בני התַּערובות (געמישטע) אשר לא נולדו בקדושת הַנשואִים כי אם בחֶמדת מִשְכַב לא־טָהוֹר, ולהם יֵחָשְׁבו כל השבטים הפראים יושבי הוֹדוּ מעולם וכל הַיִלוֹדִים אשר נולדוּ מֵאָבות אשר חִללוּ את יְצוּעֵיהֶם לַמְרוֹת חֻקי הדת – והם נבדלו מכל הפלגות הטהורות בתגרת ידי הבראמאנים, בסוד חכמת בעלי דת בראַהמאַ לא תבוא נפשם ובקהלם לא יֵחָדוּ. ברבות הימים פָּרוּ ויעצמו מאד בני התערובות ובנים לא־טהורים ההם עד כי היו לעַם עָצוּם ונפלגו לארבעים פלגות, ויותר מכלן נצבת הפלגה הנקובה בשם טשאַנדאַלאַ במדרגה שפָלה מאד. אנשי הפלגה הזאת הם הנודעים לנו בשֵם פּאַריאַס (Парія), והם שפלים ונבזים בעיני כל הפלגות תכלית שפלות ובזיון, כי “יעבדו בהם עבודות היותר נְמִבְזוֹת ונתעבות, כמו לְפַשֵׁט פִּגרי הבהמות ונִבלותיהן, לעבד את העוֹרות ולִנְקות את בתי המָחראות”, גם להמית את האנשים החטאים אשר נחרץ עליהם משפט מָוֶת. “הם גֹרְשׁוּ מן גֵו ואין להם רשיון לָגור בערים וכפרים, רק להתרחק מכל מושבות בני אדם מֶרחק רב. כל דָבָר אשר יגע בו איש ממפלגת הפאַריאַס, טמא הוא, גם המים אשר יַעבור עליהם צֵל הפאַריאַס, טמאים הם, וכל איש אשר יראה פני הפאַריאַס, יטמא עד הערב וְרָחַץ בשרו במים. בכל עת אשר ילכו הבראמאנים בדרך, או רק משרתיהם, לא יָעוֹז איש מבני הפאַריאַס להתראות בדרך ההיא הרחק כמטחוי קשת, ואוי להם להאומללים ההם אם יֶהדפם קְשֵׁה יוֹמָם ללכת אז בדרך הקֹדש ההיא, כי אז יֻכּוּ במַקלות מַכּוֹת אכזריות, גם הָרוֹג יֵהָרְגוּ כחיות רעות וטורפות, לבל ישאפו הבראַמאַנים את הרוח אשר הם שואפים לאפם וְיִטְמָאוּ” –. רבים אומרים כי בני אספסוף ודַלַת עַם החשֻכים הנודדים באיירופא מעיר לעיר ונודעים בשם ציגיינער (Циганъ) הם חֹטֶר מגזע כַּת הפאַריאַס אשר הִפְלִיטָה אותם ארץ הודו וַתְּפִיצֵם בכל ארצות איירופא.¹⁴) הנסִבה הנכונה מדוע הָדפו ההודים את הפאַריאַס באיבה ובחרפה נִצַחַת כזאת? "מדוע נָקֵלו אחיהם לעיניהם? ומדוע הוּרַד מעליםה עֲדֵי תפארת מין האנושי? נעלמה מאתנו, גם כותבי ארחות עולם לא יְרַווּ צמאון השוֹאל בתשובה נכונה, וקצור קצרה ידם לתת סִבה ברורה ונכוחה להדבר הזה. כי מעולם לא עָשׂוּ כזאת המנצחים להעמים אשר נצחו בחרבם וְיָרְשו את ארצם–.

משפטי המדינה וחיי האדם בארץ הודו.

הבראַמאַנים הִרְחִיבו את גבול ממשלתם על העם וַיִרְדוּ בִגְוִיָתָם ובנפשם בתגרת ידם ובפרך, וַתְּהִי הנקלה בעיניהם לשלוט בְּחַיֵי רוח העם וַהֲלָך נפשם על פי התורה והדת אשר הֶעמיסו עליהם משא לעיפה, כי התאמצו עוד לִרְדות גם על חַיֵי בְשָׂרָם ועל כל מִשְלַח ידם, לתת חֹק לְשִׁבְתָּם וקומם אָרחם ורִבְעָם, אף התאזרו עֹז להביא את כל משפטי המדינה תחת ידיהם–. ולמען הוציא את מזמות לבבם לאור, הִכּוּ את העם בסנוֵרים ויוליכום שולל וַיִבְדְאוּ מלבם כי האלֹהים נתן להמחוקק מאַנוּ (Ману) חֻקים ומשפטים בהנהגת המדינה ותהלוכת בני העם, וְהִנָם כתוּבים על הספר הנקרא בשם “ספר חֻקֵי מאַנוּ” (דאָס געזעטצבוך דעס מאַנוּ), ובמצות הבראַמאַנים שֻלח הספר ההוא בכל ערי המדינות לעשות ככל הכתוב בו, ומטעם המלך הובה על כל שרי המדינות ופקידי כל עיר ועיר לפקוח עיניהם על בני העם לבל יָפֵרו כל חֹק מחֻקי הספר ההוא ולבל יַטוּ אֲשֻׁרֵיהֶם מִנִי ארחותיו, ולענוש קָשָׁה את האיש אשר יֶערב את לבו לנטות כִּמְלֹא השערה מכל החֻקים ההם. הבראַמאַנים עָשׂוּ להמלך חֹנֶף וישימו לְחָק עולם בספר החֻקים ההוא כי כל העם יתנו לוֹ עֹז כְעֹז לאלֹהים ולא יחַסרו מכבודו אף מעט מכבוד האלֹהים, ובגלל החוק הזה נתנו להם המלכים חֵרות וחֹפש ככל אַוַת נפשם: נכסיהם יהיו נקיים מכל מס ותרומה, והם יהיו יועצי המלך ומתי סוֹדוֹ, ועל פיהם ישק כל דבר חֹק ומשפט במדינה –. עַם הודו לא חֻברו מעולם להיות בְּחֹבֶרֶת אחת, וכאשר נפרדו הַכִּתּוֹת אשה מרעותה תכלית פֵּרוּד, כן נפרדה כל ארץ הוֹדוּ לממלכות רבות גדולות וקטנות מבלי היות כל חבור וקִשור ביניהן בעניניהן החיצונים, וכל ממלכה וממלכה מהממלכות הנפרדות ההן, נפרדו עוד לערים וכפרים רבים ועצומים אשר גם להם אין כל קִשור וחִבור זה אל זה, ורק בִדְבַר שׁלֻמַת הַמִסִים ושמירת המדינה נקשרו הערים בקשר לא־אמיץ וחֻברו למַחברת אחת–. המִסים היו רבים מאד על עם הארץ, וּכְכֹבֶד אבן וְנֵטֶל הַחול רָבְצוּ עליהם עד כי נלאו נְשׂוֹא, כי לא לבד אשר הושם מס כבד מאד על כל תבואות השדות וּזְרוֹעֵי הגנים ופרי העץ וכל צאצאי האדמה, כי גם על כל מַרְכֹּלֶת ועל כל סחורה ועל כל מקנה וקנין, נָטְלו המלכים מִסים רבים משא לעיפה, ובעלי המלאכות ושכירי יום עבדו יום אחד בחֹדש עבודת עבד להמלך חנם אין כסף. ומבלעדי כל אלה הוּשְׂמוּ עוד מסים וכסף גֻלגֹלת גם כסף נדבות על בני הארץ. כל הדברים האלה מררו את חיי ההודים ולא קם עוד רוח בהם, ולא התעורר בקרבם החֵפץ להכניס ראשם בדברי המדינה ולהתערב בעניניה, ויסבו את לבבם ואת עינם מחיי הארץ, חיים מרים כלענה המלאים להם חֲמַת אכזריות נוגשיהם, זְדוֹן מעללי מְעַנֵיהֶם ותגרת ידי שליטיהם, אבירי הלב וְעַזֵי הנפש, ויבקשו מפלט למו בהיכל הדת, וַיְחַפְּשוֹ למצוא אָשְׁרָם והצלחתם בממלכות האמונה, בעולם הדמיונות ובעולם החזיונות והחלומות, אשר אין שם כל רַב ושליט, מֵץ עריץ ואכזרי–

ספר חֻקי מאַנו. זה האיש מאַנו היה לפי דברת רבים אדם הראשון, ראש עפרות תבל, ולפי דברי אחרים היה המלך הראשון בתבל, ועוד רבים אומרים: כי הוא היה החכם הראשון והכֹהן הקדוש בארץ. ספר החֻקים אשר כתבו הבראַמאַנים על שֵׁם מאַנוּ הזה, יכלכל בתוכו את העניים האלה:

1) חֻקי ספרי הקֹדש אשר לההודים (וועדען);

2) הדברים הטובים והישרים אשר הַסכֶּן הִסְכִּינוּ לעשות חכרמי הודו הקדמונים והקדושים אשר היו בכל ארצות ההודים, ומה גם הקדושים אשר יָשבו לפָנים בארץ הקדושה אשר על נהר יאַמונא, והדברים ההם נמסרו מפה אֶל פה מִימוֹת עולם עד ימי המחוקק מאַנוּ.

3) משלי מוסר ולמודי מישרים אשר הביעו הכֹהנים והחכמים בימים הראשונים. “הספר הזה יָחֵל בדברי הגדה על מעשה בראשית, ובמרוצת הדברים יבואו בו דברים רבים על תורת חִנוך הבנים, ואחרי כן חֻקים ומשפטים אֹדות הַנְשׂוּאִים, החובות אשר על כל איש ואיש לעשות בקרב ביתו, ודיני ימי הצומות והטהרה והטבילות במים, גם ישא מדַברותיו על דְבַר יראת האלֹהים, על הליכות המלוכה ועל דרכי המחוקקים והשופטים, ואחרי כן ידבר על התורה ועל העבודה, על המסחור ועל מקנה וקנין, על בני התערובות, בני הכִּתּוֹת השפלות, על החרטה והתשובה, ויחתום דבריו בענין גלגול הנפש וחיי האדם אחרי המות”.

כל הספר יֵחָלק לשתים עשרה חֹברוֹת, והחֻקים הבודדים והנפרדים נכתבו בחרוזים וְשִווי ההברות בסוף כל שורה ושורה. ולפי תכונת הספר הזה כאשר הוא היום בידנו, חֻבר במאה השביעית לפני ספירת הנוצרים–. על פי חֻקי הספר הזה יִדְמוּ המלכים לאלֹהים בכל דרכיהם, “בראַהמאַ יָצַר את המלך מֵחֶלְקֵי אוֹר יְקָרוֹת אשר צָבַר משמנה שָׂרֵי קֹדש השומרים את העולם, ועל כן נקבצו באו בנפש המלך כל הסגֻלות הקדושות אשר לשרי קֹדש ההם: כאינדרא (Индра) אשר הוא עצם הדרת השמים והוֹדוֹ, כן גם המלך עוֹטֶה הוד והדר ויתר זֹהַר לו ויתר יִפְעָה על כל בני תמותה; וכאשר יַמְטִיר אינדרא גשמי בְרָכָה מהשמים ארבעה חדשים בשנה, כן ישפיע גם המלך שפעת טוב ורוב שלום לבני עמוֹ. כסוריה (Сурья) שר השמש כן ישלח גם המלך קרני הוד ושביבי נֹגַהּ להאיר עיני עבדיו ומשכיות לבבם, וכל איש יסתיר פניו מהביט אור פניו וְעֹז הִלוֹ. וכאשר ישלח סוריה את קרני אורו לְמֹץ את לֵחַ הארץ וּלְשַׁד השדות שמונה חדשים בשנה, כן יש לאֵל יד המלך לְשׂוּם מַס על הארץ ולקחת תרומה בפי חֻקי המדינה. כמו פֿאָיו (Вайу) שר הרוח המרחף על פני האדמה וצאצאיה וְחֹדר בחדרי מסתריהם; כן יַחדור גם המלך בבל ארץ ממשלתו ועיניו תצפטינה כל מַצפוני מסתרים. כמו יאמא (яма) שר ושופט על נפשות המתים בארץ תחתיה; כן גם המלך שר ושופט על נפשות החיים בכל מקומות ממשלתו, והוא אָדון הצדק ומלך המשפט. וכאשר ישלם יאַמאַ לכל איש כמעשהו בבוא חליפתו, ולא יַפלה בין אוהב לאויב, בין מכַבדיו ובין בּוֹזָיו, כן יוציא גם המלך משפטו וּשְאֵתוֹ על כל עבדיו ולא יבדיל בין אוהביו ושומרי מצותיו ובין משַנאיו אשר הִמרו ועִצבו את רוח קדשו. כמו פֿארונאַ (Варуна) השר המציב גבולות העולם, ולאחרונה ילכוד את הפושעים והחטאים בחבלי עונתם וְיִכְלָאֵם עד קץ הימין; כן יציב המלך גבולות עַמָיו וילכוד את החטאים בנפשותיהם וישימם בבתי כלאים עד כי יֵרָצֶה עונם. כמו אַגני (Агни) שר האש, כן גם המלך אש אֹכֶלֶת, אש קֹדש, ובאש עֶברתו יְלַהֵט סביב כל המורדים בַּהֲדַר הוד מלכותו, גם יצמית לַבקרים כל רשעי ארץ, יהרוס בתי משפחות וְיַשְׁמֵד את כל הַיקום אשר בתוכם, ולא ישא גם לפשעי שָׂרֵי הַמִשְׁנִים אנשי עצתו וּמְתֵי סודו. כאשר ישמחו בני האדם בנֹגה אורטשאַנדראַ שר הירח, כן ישַמח אותם אור פני מושל באדם צדיק. כמו רופֿעראַ מקור הטוב המשפיע טובה ומשביע לכל ח רצון, כן ישפיע גם זֹהַר עיני המלך טוב ורצון לכל איש אשר רָצתה נפשו בו ויעשרנו עֹשר רב”.

דת בראַהמאַ ודת בוּדדהאַ.

בשֶבת הבראמאנים ימים רבים בנאות השלום ומשכן המנוחה בארץ הברוכה אשר על נהר גוזן, וַיְבַלוּ ימיהם בטוב ובנעימים מבלי כל חֲלִיפוֹת ותמורות, אז הֶעמיקו יום יום חֲקוֹר וּדְרוֹשׁ על דְבַר היַחש אשר בין העולם ובין האלֹהים. בחֵקר לבבם הבדילו בין הָרוּחַ ובין הַחֹמֶר, בין הַגֵו ובין הנפש. וברוח אמונתם הוציאו משפטים מעֻקלים לאור, משפטים אשר יסודתם בדמיון תֹּהוּ, בחזון שוא ותפל ובחלומות והבלים, ויחליטו כי הֶבֶל כל התבל וכל צאצאיה, גם פֶּלֶג אלֹהים, פלג החיים, מאפס ואפע הוא, רק כל דָבָר נעלה מעל לגבול הטבע וברוח יסודו, רק הוא נמצא באמת וְקַיָם לעד, ומטרת האדם בתבל היא רק לְהַדְבִּיק מַחשבתו בבראהמא, וַיִתְּנוּ יתר שאֵת לחיי מנוחה והתבוננות בִּדְבַר בראהמא ומעשה ידיו, על חיי הארץ וחכמת אדם ועל כל עֲמַל נפשו לעזור וּלְהוֹעִיל לבני האדם ולהצליחם תחת השמש בענינים אשר בחֹמר יסודתם. וברוח גאונם וגאותם נָזוֹרוּ הבראמאנים מכל הכתות הנופלות מהם, וכל ישעם וחפצם וכל מעינם היו רק קרבת אלֹהים על ידי מצות אנשים מלֻמדה אשר לא יריחו ברוח יראת אלֹהים ואהבת אדם, על ידי הַעמיס על נפשם הליכות ודינים, מנהגים וגזֵרות, גדרים וסיָגים אשר משערות ראש עָצֵמוּ, על ידי חרטה ווידוי, על ידי תשובה תפלה וטבילה, על ידי צומות וענויי נפש וְהִנָזֵר גם מדברים המֻתָּרִים, לבלתי אֳכוֹל בָּשָׂר וכל דבר מן החי (בְּשַׁגָם כי לפי תורת גלגול הנפש, תתגלגלנה נפשות בני האדם בבהמה חיה ועוף –), להמית כל תאוות החושים וכל חמדות הבשר, ולהתקדש וּלְהִטַהֵר כל הימים, ועל פי הדברים האלה ועוד רבים כאלה התאמצו הבראמאנים להגיע אל המטרה ואל תכלית חייהם בארץ, ולמצוא מנוחת עולם גם שובע שמחות ונעימות נצח בחיק בראַהמאַ אֲבִי כל הנמצאים. וזאת היא הַנְסִבָּה הברורה אשר רָחקו ההודים היושבים על נהר גוזן מכל חֶפצי התבל, ורוחם זָרָה לכל פעולות אדם ולכל עניני הארץ (אשר לא לדמיונות תֹהוּ נבראה רק לָשֶׁבֶת נוֹצְרָה), ובגלל תורת הבראמאנים היה להם עולם הדמיון לארץ מולדתם, והשמים לבתי מושבותיהם–. ולאחרונה נִתעו ההודים במאד מאד ויגביהו עוּף על כנפי רוח דמיונם עד כי הגיעו לִמְרוֹם קץ עולם הַתֹּהוּ, ועוד מעט בָּעטו בכל חיי התבל ובכל דרכי הארץ והשתובבו משובה נצחת ושגעון עולם, לולי קם בוּדדהאַ איש חי ורב פעלים וכביר כֹּחַ לב וישם בריח ודלתים לשׁטף רוח משוגתם ושגעונם–. בוּדדהא (Будда) “המֵעיר” והמֵאיר לארץ הודו, היה בן מלכים, יְלִיד קאַפּילאַפֿאַסטו (Капилавату ) על מִצְרֵי הר הימאַלאַיא, ויתן תורה חדָשה לבני הודו, ותורתו עופפה מעיר לעיר וממדינה למדינה כעל כנפי נשרים, ורבבות עָם נהָרו אליה ויענדוה עטרה לראשם, ופעולתה עזה מאד בכל ארצות הקדם. בודדהאַ חָשַף את זרוע עֻזוֹ וַיַך לבקיעים ולרסיסים את מִגדל הָעֹז אשר בָנו הבראַמאַנים בעניני הדת והליכות העולם, כי הוא כחֵש לכל אלילי השמים גם לבראַהמאַ ויאמר “לא הם”, גם הִפְשִׁיט מעל ספרי קדשם (וועדען) את כְּבוֹד קדושתם וַיְחַלְלַם, ותחת אשר הורו הבראַמאַנים כי תעודת האדם בחיים היא עַנוֹת נפש, הָביא קרבנות ומנחה לאלֹהים וּשְׁמוֹר את חֻקי הטבילה והטהרה, תחת זאת הורה בודדהא כי תכלית האדם תחת השמש היא רק אהבת חסד, עֲשׂוֹת צדק ומישרים, לרחם על כל בני אדם גם בני איש ולאהוב את כל אשר נְשָׁמָה באפּו, גם הרס את קיר הברזל אשר בין הַכִּתּוֹת השונת לבל יוסיפו בני הכתות העליונות לְדַכֵּא תחת רגליהם ולערוץ את הכתות השפָלות והתחתונות מהם, וזאת פָּעַל ועשה על פי תורתו אשר הורה כי כל בני אדם אחים הם, חֻקה אחת לכֻלם ולא נִכר שׁוֹעַ לפני דל –. אך בכל זאת בהיותו אמון על ברכי אמונת ההודים והגיונם, לא יכול גם הוא להיות חפשי מכל דעותיהם ומחשבותיהם ויגזֹר אֹמֶר כי תכלית תורתו היא כי כל איש ואיש יַחרים את חֵשק הַחוּשִׁים ואת חֶמדות הַבָּשָׂר ויתקדש גם בְּמֻתָּר לו, וְינזר מתשואות תבל לָשֶׁבֶת במנוחה מבלי עֲשׂוֹת כל רע –. הגבר הנעלה הזה עזב את כסא כבודו וּפָשַׁט את בגדיו החמודות, וילבש בגדי עניים נודדים ויתבודד ביערים ימים רבים. שם עִנָה בצום נפשו ויתקדש מאד לבעבור תוֹפַע עליו נְהָרָה מֵאוֹר פני אֵל נָאוֹר לגלות לו את מְקור האמת ומַעין האמונה. ואחרי אשר הופיעה עליו יפעת אור האמת ערומה כיום הִוָלְדָהּ, יצא מחֶביון היערים ויתראה בתוך קהל ועדה וַיוֹרֵם את תורתו החדשה, תורת חסד, ויהי בהודו מחוקק ומורה תורה. ומהיום ההוא והלאה לא התבּודד עוד ביערים ובמדברות כהכֹּהנים הבראַמאַנים, רק נסע בחֶברת תלמידים אחדים מתלמידיו ויעבור בכל רחבי הארץ אשר על נהר גוזן וילַמד את תורתו בראש הֹמִיוֹת ועל גַפֵּי מרומי קרת. אך הוא לא פָנה אל בני מרום עם הארץ לבד, כאשר עשו כן עדת הבראַמאַנים, עדת חנֶף, כי אם שָׂם פניו אל כל בני האם בלי הַבְדֵל, לא הפלה בין הכתות העליונות והנכבדות ובין בני הסודרא והטשאַנדאַלים–. ואבן פנה תורתו היא: “חֻקה אחת לכל בני האדם, ותורת אחת, תורת חסד, לכל אשר נשמת שדי תחיהו”, ובדבר הזה מָשַׁך אחריו את דַלַת בני העם הנגשים והנענים, כי הם קִווּ לו כי הוא יְחַלְצֵם מֵעָנְיָם ויוציאם מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול. והנה תורתו הַמְבַשֶׂרֶת שלום לכל אדם וּמַבְטחת מנוחת עולם והצלחה נצחת לכל ההולך במסלות ישרים וארחות צדיקים, גם נותנת חֹפֶש ודרור מֵעַבדות הבראַמאַנים לחרות, מתורתם והגיונם וכל הליכותיהם המיוסדים על משאות שוא והבלי תעתועים וּמְיַגְעִים נפש ורוח, גֵו וָלֵב; התורה הזאת מצאה קֵן לה בלבות עמים רבים וַתִּתְחקה על שרשי נפשם. תלמידים רבים המקשיבים לתורת בודדהא, לבשו בִגדי עִדִים וּבְלוֹיֵי סְחָבוֹת כבודדהא מוֹרָם, ויתהלכו בכל רחבי ארץ הודו וַיְלַמְדוּ את עַמֵי הארץ את התורה החדשה הזאת ויכתבו את דבריה על לוח לבם לבל יִזחוּ משם כל הימים. ועל פי התלמידים ההם נבנו בכל ערי המדינות אוּלמים רבים זכר לבודדהא (Ступы) וישבו שם כל ימי חייהם לַחזות בְּנֹעם הַלֶקַח הטוב אשר נתן להם בודדהא וללמד אותו לכל יבוא באולמים ההם לקחת מפיהם תורה. והבראַמאַנים רָגזוּ וְחָלוּ בראותם איך הרימה תורת בודדהא את דִגְלָהּ מִקְצֵה הודו ועד קָצה, ונפשם ירעה להם כי קצֹר קצרה ידם לעצור בעד הרעה הנשקפת עליהם, ולבער את התורה החדשה מן הארץ ולהצמית את כל המחזיקים בה. אמנם אף כי לא היה בהם כֹחַ לְשָׁרֵשׁ את התורה ההיא אחרי אשר הִכְּתָה שרשיה עמוק עמוק בלבות רבים עמים, בכל זאת לא טמנו ידם בצלחת, וַיְחַבְּלוּ תחבולות וימתיקו סוד ויתיעצו עצות עמוקות בְּדָת מה לעשות, ויגמרו אֹמֶר לְשַׁנוֹת את פני תורת בראַהמאַ עד כי יֵאוֹתוּ לה בני העם להחזיק בְּמָעֻזָהּ ולחיות מפיה, ולא יִנָהוּ עוד אחרי תורת בודדהא אשר חדָשה היא ומקרוב באה –. ותהי ראשית מעשיהם להורות את העם תורת ההגשמה וסוד הַצִמְצוּם והאצילות – ותחת אשר הֵרִימוּ לפָנים את כבוד האדם אֶל האלֹהים, השפילו כעת את כְּבוֹד האלֹהים אל האדם, ובזה הורידו את בני העם מִמְרוֹם עולם הרוחני, לשוב אל עולם הגשמי, גם קרבוּם אל חיי הישוב, אל הליכות המסחור ועבודת האדמה, ויודיעום כי הארץ נִתְּנָה לבני אדם לעָבדה ולשָמרה –. גם את שירי הגבורים אשר לְהַהוֹדִים, שִׁנו במקומות רבים על פי הרוח החדשה המתנוססת בנפשות העם בדור ההוא, וישימו על השירים ההם נוספות רבות, גם סָפחו אליהם את השיחה המהֻללה המלֵאה לה מחשָבות עמוקות ונודעת בשֵם באַגאַפֿאד־גיטאַ. אמנם לא על תורת הבראַמאַנים לבדה פָעלה תורת בודדהא פעולה רַבָּה, כי אם גם על מלאכת הבנין ועל חרֹשת המעשה וכל מעשי ידי אֳמָן. אוּלמי הַזִכָּרוֹן אשר בָּנוּ תלמידי בודדהא בתבונות כפיהם, ואשר פי אנשי איירופא יקבם בשם: פאַגאָדען, הן הם הֵעִירוּ רוח חֵשק בלבות בעלי דת בראַהמאַ לִבְנוֹת גם לאלֹהיהם מִשְׁכָּנוֹת, היכלות ומקדשים וּלְיַפּוֹתָם בכלילי יֹפי, בצלמי אליליהם ופסילי כל קדושיהם ותמונות כל סמל. מבעלי דת בראַהמאַ ההם יָצאו לאור בנינים גדולים ונפלאים במאד מאד, הלא המה: ההיכלות החצובים בהררי סלע, והמעָרות החקוקות בחלמיש צוּרִים במלאכה נשגבה עד למאד, המתנוססות לְנֵס עמים בְּאִי עללאָראַ, כאַלסעטא, עלעפֿאַנטע ועוד מקומות רבים, אשר ישתוממו עליהן כל רואיהן עד היום הזה –. אפס כי בכל השנוים אשר שִׁנוּ הבראַמאַנים בתורתם ודתם, לא אָבוּ לְשַׁנוֹת עד מָה בִּדְבַר מִפְלֶגֶת הַכִּתּוֹת, בדברי הצוּמות, התפלות וְהַטְבִילות, בהליכות הקרבנות וְעִנויי הנפש, במנהגי עבודת אלהיהם, ובדרכי בתי מקדשיהם, ועל כן לא הצליחו לְשָׁרֵשׁ את דת בודדהא, כל יגיעם היה לריק, ועמלם נשאר מָעַל. כי לא רק עַמֵי הארץ לבדם החזיקו בתורת בודדהא, כי גם מלכים אדירים נשבעו לְדִגְלָהּ, ובראשם המלך אסאָקאַ אשר הֶחרה הֶחזיק בכל מאמצי כֹחַ להרים את קרן התורה ההיא בכבוד, להגדילה ולהאדירה ולהשליטה בכל הארץ. ימים רבים יָגעו הבראַמאַנים בְּדֵי ריק לְמַשְׂאות את תורת בודדהא משרשיה, עד כי לאחרונה הפיקוּ זממם לבער ברוח משחית וברוח בער את התורה ההיא אשר היא כקוץ מֻנָד וְסִלוֹן מַמְאִיר בעיניהם, ולהשמיד ולהרוג וּלְאַבֵּד את כל המחזיקים בה וכל תומכיה, עד כי לא נשארו מהם כי אם פליטי חרב זעיר שם זעיר שם. עֵדות נאמנה על הַהֶרֶג הרב והנורא ההוא (אשר לפי הנראה הגיע עד מרוֹם קִצוֹ במאה הששית לספהנ"ו), הלא היא הפקודה האיומה אשר פקד מלך הוֹדוּ בעת ההיא לאמר: “כל איש ואיש אשר לא יַהרוג וְיַשְׁמִיד את כל בעלי דת בודדהא מִקְצֵה הַגֶשֶׁר עד קַצְוֵי הרי השלג, האיש ההוא יֵהָרֵג וְיִשָׁמֵד ולא יועיל לו כל כֹּפֶר” –. והנה הגשר הנזכר בזה, הוא לשון ים ציילאָן ודעקהאַן, והרי השלג הם תועפות הרי הימאַלאַיא, ובכל הוֹיָה יד הָרֶצַח ההוא מִקְצֵה ארץ הודו ועד קָצה –. אמנם כאשר מעטו וַיִצְערו מאמיני דת בודדהא בארץ הודו, כן רבו ויעצמו המאמינים בה בארצות אחרות, בציילאן, בטיבעט, בארץ סינים ועוד ארצות רבות. אבל בארצות ההן נִסְפחו על דברי התורה ההיא דברים זרים על ידי אֱוִילֵי אדם ועדת נבערים, והכהנים המתהללים באלילים טָפלו עוד עליה דֵעוֹת מוּזָרוֹת וּמַשְׂאוֹת שוא ותעתועים, עד כי שִׁנְתָה את טַעמהּ וְנֶהפכה לְדַת שׁוֹבֵבָה כהיום הזה. כי על פי כֹהני אֱלִיל ההם פָּרוֹּ גם בה וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ ויעצמו אלילים שונים ופסילים אין מספר. הַלֶקַח הטוב והדֵעות הישרות אשר היו בה, השתובבו משובה נצחת ויתהפכו ללמודים נסתרים, לסודות זרים, לרזים ותעלומות אשר יסודתן בהרי נשף ורוח שִׁגָעוֹן נוססה בהן. ספרי דת ודין רבו כחול הים, וכֻלם מלאים הבל הבלים, שגעונות וחלומות. עבודת אלֹהיהם וכל הֲליכות דתם, נהפכו להלָכות נֶאלָחות, לדינים כִּצְנִינִים, למשפטים וחֻקים בּוּקִים וּמְבֻלָקִים, לחגים ולמועדים ולימים טובים המרבים הבל ורעיון רוח ומוליכים את העם שׁוֹלָל –. האמונה אשר האמינו בעלי הדת הזאת כי יש חֵפץ לאלֹהים בחֶבר כֹהנים נְזִירֵי עולם אשר יִנָזְרוּ מכל דרכי הארץ ומכל פעולות אדם וְיַדְבִּיקוּ מחשבותיהם רק בענינים רוחנים; האמונה הזאת היתה נְסִבָּה כי רבו ויעצמו כֹהנים ונזירים עד אין מספר אשר התבודדו כל ימי חייהם בבתי מקלט ובבתי הַוַעַד אשר נִבְנוֹ על יד בתי התפלות, ואחרית הדבר כי הכֹהנים ההם התנשאו על העם וימשלו בהם ככל אַות נפשם –.

כֹהני דת בודדהא התהוללו כהבראַמאַנים גם הם ויאמינו כי האלֹהים ברא את הארץ הזאת לְתֹהו ולא לָשֶׁבֶת, ותכלית האדם היא רק להתבודד וּלְהִנָזֵר מכל החיים ולחשוב מחשבות בדברי אלֹהים, כי רק בזאת יחפוץ ה' ובעבור זאת ברא את האדם בחכמה. ועל כן נָזוֹרוּ הכֹהנים ההם מכל תשואות החלד ויתבודדו בבתי מקלטם אשר כוננו ידיהם, ויתאמצו בכל מאמצי כֹחָם להתקדש ולהתחסד, אשה עצורה להם כל הימים, ולא הִתְגָאלוּ בחמדת נשים ולא הולידו בנים ובנות, גם לא רָכְשׁוּ להם רכוש ולא דָאגו לְמִחְיָתָם, וכל מעשיהם היו רק לְהַרְבּוֹת תפלה וְצָקון לחש, לענות בצום נפשם, לנסוע אל קברי הקדושים אשר בארץ, ועוד מעשים רבים כאלה. אמנם ברבות הימים התרוממו הנזירים ההם ויתאוו תאוה להיות גם מושלים ובעלי פקודות, ויכוננו להם מִשְׁרוֹת ופקודות גדולות וקטנות אשר חָלקוּ לבעלי עדתם, לאיש איש כפי מעלתו ומדרגתו, עד כי מבתי מקלטם יצאו לשפוך ממשלתם על כל בני העם הסָרים למשמעתם. בארץ טיבעט רב מאד מספר הכהנים ההם מיתר הארצות בעלי דת בודדהא. כי מַחצית יושבי הארץ יֵחָשְׁבוּ לְמִפְלֶגֶת הכהנים, גם הכֹהן הגדול מֵאֶחָיו, אשר בידו תוֹעֲפוֹת מֶמְשֶׁלֶת הַדָת וממשלת המדינה, הנקרא בשם דאַלאי־לאַמאַ, גם הוא יֵצֵא מעדת הכֹהנים ההם –. לאחת הַמִצְוֹת הגדולות אשר לבעלי הדת ההיא, נֶחשבה לעשות זֵכֶר עולם לכל הדברים הקדושים אשר הִשְאִיר בודדהא אחריו בארץ הלזו, לְהַצְפִּין אותם בתיבות עֵץ או ברזל וְלִבְנוֹת עליהם בתי מועד אשר תמונתם כתמונת עַמוּד עגוּל וְכִפָּה על ראשיהם. המלך אסאקא (בערך ג“א תק”י 250 לפני ספהנ"ו) אשר הֶחרה הֶחזיק בתורת בודדהא בכל עֹז, צורה (לפי דברת בני העם) לפתוח את שבעה האולמים (Ступы) אשר היו ספונים בהם מימי קדם שרידי קֹדש (Реликвія) מבודדהא, ולהוציא אותם ממַחבואיהם וּלְחַלֵק את כל שָרִיד משבעה השרידים ההם לאלף ומאתים חלקים, עד כי היה מספר כל החלקים שמונים אלף וארבעת אלפים, ואז שָׂם כל חלק וחלק לבדו בתיבת זהב וכסף, בדולח ואבני ספיר (לאַזור), ואת התיבות ההן שלח לשמונים אלף וארבעת אלפים הכפרים והערים והמדינות אשר בארץ מלכותו, וַיְצַו לבנות על כל תיבה ותיבה בית מקלט ובית תפלה זכר לבודדהא. בתים והיכלים כאלה נִבְנוֹ גם על כל המקומות אשר דרכו כַפּות רגלי בודדהא בעָברו את ארץ הוֹדוּ לאָרכה ולרָחבה, על כל המקומות אשר הִבִּיעַ לִקְחוֹ הטוב, אשר הורה את תורתו החדשה, ואשר הפליא לעשות שם פְּלָאוֹת גדולות ונצורות. ולפי עֵדות סופרים נאמנים בנה המלך אסאקא היכלים וּבָתֵּי מועד כאלה גם על קִבְרוֹת תלמידי בודדהא הגדולים בחיריו אשר רצתה נפשו בם ואשר אֲהֵבָם שכם אחד על כל תלמידיו. וכל מכבדי בודדהא ומקדישיו ומעריציו נָהרו מכל הערים ומכל עֲבָרִים אֶל בתי מועד וההיכלים ההם לשאת רנה ותפלה ולשַלם נֶדֶר, וזאת היתה הנסִבה כי הִרְחִיבָה עבודת צַלְמֵי בודדהא וקדושיו, את ממשלתה בארצות בעלי דת ההיא. על קירות בתי מועד ההם חרותה תמונת בודדהא בְתוֹר איש הרוח היושב על כסא כבודו וחושב מחשבות עמוקות, או בְּתוֹר מורה ומלמד אשר יַערוף לֶקַח ויורה דעת את תלמידיו המקישיבם לקולו. והנה כאשר הוסיפו בּעלי הדת ההיא לבנות היכלים נפלאים וְלִפְסוֹל את תמונת בודדהא והמון תלמידיו וכל קדושיו הרבים והעצומים מאבני שַׁיִשׁ וכל אבני חֵפץ, כן הוסיפה מלאכת הבנין ומלאכת הפסילים (Пластикъ) להתרומם ולהתנשא עד להפליא, והבראמאנים התחרו לעשות גם הם נפלאות גדולות כמוהם, ויבנו גם הם היכלות ומקדשים לבּראַהמאַ בחכמה ובתבונה ובמועצות ודעת. וכל אלה היו נְסִבּוֹת לבנין המקדשים אשר בהררי סלע המתנוססים עד היום לְנֵס עַמִים בקאַרלי (Карли), אָגאָנטאַ (Аганта), עללאָראַ (Еллора) ועוד, במקומות רבים. חכמי איירופא הנוסעים לחשוף מצפוני מסתרים בארץ הודו, ישתוממו במאד מאד בהתבוננם את המקדשים החצובים בסלע עמוק עמוק במחוז עללאָראַ (בהודו החיצונה בַּתְּוֶךְ), סאַלזעטע (הקרובה לעיר באָמביי), ובאי עלעפֿאַנטע (על לשון ים באָמביי). כי בהררי סלע ההם חצובים מקדשים, היכלות, מִשְׁכָּנוֹת, בתים לָשֶׁבֶת, תהלוכות ארוכות, תָּאִים וּלְשָׁכוֹת, וכֻלם נֶחפים בְפִתֻחִים וציורים, פסילי אבן וּכְתֹבוֹת, ועוד דברים רבים כאלה מעשי ידי אמנים נפלאים. והבנינים הנשגבים ההם רָמֵי קומה מאד ורחבי ידים מַהלך שעות אחדות, וכלם חצובים בסלע –. וכאשר יתפלאו כל הנוסעים על תפארת הבנינים ההם, כן יתפלאו על הממשלה העזה אשר היתה בידי הכהנים בימים ההם עד כי על פיהם נעשו הגדולות והנפלאות ההן, ועל האמונה העזה אשר היתה לבני הוֹדוּ עד כי חֵרפו נפשם לעבוד עבודות כבֵדות כאלה לכבוד דתם ותורתם –. והנה אף כי כל הבנינים ההם נַעלים ונשגבים עד מאד, נעלים עוד עליהם ונשגבים מכֻלם הם הבנינים אשר בעללאָראַ, והמצֵבות והשדֵרות אשר שם. הנוסעים החדשים יעידו ויגידו פה אחד כי הבנינים ההם עוברים את גְבוּל הַיְכֹלֶת אשר גָבְלָה יד הטבע לבני האדם, וּבוֹניהם קֹרצו מחֹמר אחר מאשר קֹרַצְנוּ אנחנו בני הדורות האחרונים האלה. אין קֵץ לְחֹסֶן תפארת הבנינים ההם, ואין חֵקר לחכמת בּוֹנֵיהֶם וּמִפְלְאוֹת תבונות כפיהם בחרושת מעשה הַפִּתֻּחִים, הציורים, פסילי האבן וכל שְׁכִיוֹת החמדה ומשכיות לבב. וכל הבנינים הגדולים, הנפלאים והנשגבים ההם אשר אין עֲרוֹך אליהם, נחצבו ברִכסי הררי סלע בתבנית חֲצִי אַגַן הסהר, וְיִתנו עֵדיהם כי הם נעשו בעת עתיקה מאד ובידי רבבות בני אדם אשר כֹח ידיהם ותעצומות עֻזם וֱאֶיָלוּתָם וּמַבְלִיגִיתָם רוממים על כל רעיון רוחנו ונשגבים על כל הגיון לבנו, ואין ביכלתנו לדמות ולשער איך יצאו הדברים הנוראים ההם לאור –.

15§ דרכי ההודים בדורות האחרונים.

בעת אשר נסע אלכסנדר הגדול ארצה הודו להַרגיזה ברעם גבורותיו ולשפוך את ממשלתו עליה, בעת ההיא נָבקה כבר רוח החכמה בקרב לִבּוֹת ההודים, ורוח החקירה אשר בראה שִׁטות עמוקות בסתרי הטבע ותעלומות הליכות עולם, נלאתה כבר מִבְּרוֹא עוד חדשות ונצורות, עָמדה מִכֹּחַ וַתִּנָפש מעמָלה ויגיעה. ואלכסנדר הגדול הֶעביר רוח חדשה על הארץ הלזו, כי על ידו התקרבו ההודים אל חכמות בני הקדם היושבים בְּקִדְמַת אזיה ואל חכמות היוָנים אנשי הַשֵׁם. אמנם אף אם על ידי הרוח החדשה הזאת התאוששו ההודים לאחוז בחכמה ובכל חרושת המעשה, ויבואו במָסורת ברית השלום עם חכמי העמים אשר היו בדור אלכסנדר, גם התרוממו מִשְׁפַל מַצָבם על פי המסחור והמשא והמתן אשר עשו עם העמים החכמים, בכל זאת לא שבה רוח חכמתם לקדמתה לחולל ולהוליד חדשות בעניני העולם והטבע ומסתריהם כאשר עשו כן בדורות הראשונים. שָתות תורתם ודתם ואָשְיוֹת מנהגיהם הישָנים נצבו על תִּלָם מבלי כל חֲלִיפה ותמורה, ומשפטי המלוכה ותהלוכותיה יָשבוּ על כַּנָם כבשנים קדמוניות, כי בא בקרבם רוח עִוְעִים ההוא אשר סוף סוף יבוא בקרב כל עַמֵי הקדם בתגרת ידי מושליהם העריצים ומפלגת הכִּתּוֹת, והרוח ההוא יעצור את כֹּחַ העם וְיִגְדוֹר דרכיו בְּגָזִית מִצְעוֹד צעד אחד הלאה בדרך החיים לֵאוֹר באור החכמה והדרור –. וכל החדשות אשר נעשו מני אז בדרכי הליטעראַטור והפילוסופיא, הם רק הֵד חכמת חכמיהם הראשונים ופרי מחשבות לבבות, והם רק השלימו את אשר החלו כבר חכמי ימי הקדם לעשות, והרחיבו את דבריהם, אך לא הולידו כל דבר חדש –. מנהגי דתם והליכות תורתם, רָחבו וְנָסבוּ מדור לדור, חלוקי הדֵעות ופרוד הלבבות וְהַמִפְלַגוֹת פָּשׁוּ בעם, ומשאות הריב והמדון עלו יום יום, ואלילים מאלילים שונים פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד וַתִּמָלֵא הארץ אותם, עד כי לא נשאר עוד שְׁאָר וְזֵכֶר להדת הקדומה אשר ראשית פִּנָתָהּ היתה להאמין באֵל אחד קונה שמים וארץ –. בימי הַחֹשֶׁך ההם, ימי ריב ומצה, ימי צלמות ולא־סדרים, נולדו הלמודים הדתים אשר עודם בידי ההודים, הליכות התפלות והטבילות, הצומות וְעַנוֹת הנפש, הספורים וההגדות על אֹדות כהניהם, נזיריהם וקדושיהם. הכָּרת פני הלמודים, ההליכות והספורים ההם עָנתה בם (כפי תכונתם ותבניתם בימים ההם) כי יצאו לאור במאה הי“א או הי”ב לספירת הנוצרים, ואינם עתיקי ימים מאד כאשר יתהללו ההודים, אך זאת לא נוכל כַּחֵד כי לקוחים הם מספרים ישָנים ועתיקים אשר חֻבְּרוּ בדורות רבים לפניהם. אמנם אף כי נָשְתָה רוח חכמת ההודים בכלל בימי רעה ההם, בכל זאת הֵרִימוּ בכבוד את קרני חכמות אחדות: חכמת הדקדוק היתה אצלם אמון בטרם נודעה עוד לעמים אחרים, גם הִרחיבו מְקום אהלה בהוֹרוֹתם את דרכיה לתלמידים רבים בבתי הספר אשר הקימו בארץ הוֹדו. חכמת התכונה פרחה כחבצלת בידי ההודים, הצליחה גם עתה פרי. חכמת הרפואה מצאה קֵן לה בלבות אנשים רבים אשר דעת דרכיה חפצו ויחפרוה ממטמונים. חכמת האלגעברא וְשִׁטַת מִסְפַּר העשרה (דעקאַדישע צעהלענזיסטעס) נולדו בארץ הודו לראשונה ומשם הובאו על ידי הערביאים לארצות איירופא. ספרי הזכרונות דברי הימים אשר כתבו בעלי דת בודדהא, הם לנו לעינים לחשוף על ידיהם שפוני טמוני תולדות ימי הקדם. גם במלאכת המליצה והשיר, הפליאו ההודים לעשות בדורות האחרונים ההם. שירי הַחִזָיוֹן (Драма) בְּלִוְיַת הַמָחול והזמרה, נודעו כבר לההודים, ועל פי הַלֶקַח אשר לקחו עוד מפי היוָנים על אֹדותיהם, העלו אותם עוד מעלה מעלה. המשל הנחמד והנעים הנודע בשם סאקונטאַלאַ, מלאכת מחשבת המשורר קאַלידאַזאַ, בְּהִגָלות בפעם הראשונה בהעתקה בריטאנית, התפלאו עליו כל חכמי איירופא ועד מהרה נעתק לכל הלשונות המתהלכות בארצות תבל הנאורות. כל שרי המליצה והשיר המה ראו כן תמהו על מעשה ידי המשורר ההוא, אשר חי במאה השנית לספירת הנוצרים. גם מִשְׁלֵי הַחַיוֹת (טהיערפֿאַבעל) ושיר גבורי החיות (טהיערעפאָס) נודעו כבר לההודים עוד בימי המקדונים. אֲספוֹת משלים וספורי הַבַּדִים (Сказка) תוצאות לבב ההודים, באו לראשונה מארץ הודו לידי היונים, הפרסים והערביאים, והם הביאו אותם לאיירופא. משלים רבים אשר נודעו לנו ולבנינו, וספורים בדואים רבים אשר בידי הערביאים ובספר “אֶלף לֵילוֹת וְאֶחָד”, מוצאותיהם מארץ הודו. הַמָחוֹל אשר הוא (לפי דִבְרַת ההודים) צלם דמות חיינו עֲלֵי ארץ – כי כמוהו יתגלגלו גם הם ויחלפו במרוצה נמהרה ובחפזון נמרץ – המחול נֶחשב בעיני ההודים לחכמה ככל המון החכמות הרבות, ובימי החגים והמועדים עבדו את אלהיהם במחולות, כי נשים מחוללות הנקראות באַיאַדערן (Баядеры) הלכו בהיכלי אלהיהם במחולות המחנים, וזאת היתה אחת מהעבודות הנכבדות לפי משפטי אמונתם. חרושת המעשה, מלאכת מחשבת ומעשה המסחור, אשר היו נקלים בעיני הבראמאנים ויעזבום בידי כַּת הַפֿאַיְסְיאַ, הִתְעַלו ברבות הימים על גַפֵּי מְרוֹמֵי קרת, ורק זה הוא הדבר הטוב האחד אשר יצא מִמַחְלְקוֹת הַכִּתּוֹת. כי בהיות כַּת הַפֿאַיְסְיאַ נִגְרָשׁים מכל הֲלִיכוֹת חַיֵי הַדָת ונבדלים מכל פקודות המדינה, הקדישו את כל עִתּוֹתֵיהֶם למלאכת מחשבת, לחרושת המעשה ולכל מעשי ידי אמן, גם הורישו את כשרון מעשיהם לבניהם אחריהם. הם המציאו חדשות רבות ומועילות: להקשות את הברזל לברזל מוּצָק (Сталь), ולעשות בכסף, בזהב ובכל מיני מתכות להוציא מהם כלים יקרים ומפֹארים עד מאד, עד כי גם חכמי חרשי היונים התפלאו על מעשיהם ההם. הם שִׂכְּלוּ את ידיהם במעשה אֶרֶג, והבגדים אשר אָרְגוּ מצמר, צמר גפן ומשי, היו נכבדים ויקרים בארצות הקדם עוד בדורות קדומים. גם ללטוש כל אבן יקרה למען היות להן בָּרָק, ידם רב להם. ולא חרושת המעשה לבדה כי אם גם מעשה המסחור הֵרִים קַרְנוֹ בכבוד על ידי חריצות בת הפֿאַיסיאַ, והמלכים העריצים הוסיפו עוד להעלות את מסחר הארחות גם מסחר הים על גֶרֶם המעלות, לבעבור הַרְבּוֹת על ידו את תפארת גְאוֹן היכלי חמדתם, בקחתם מראשית כל חמדות בעלי המסחור לְפָאֵר בהם את היכליהם, גם לבעבור מַלְאוֹת אוצרותיהם כל הון יקר, ובקחתם מַס וּמֶכֶס וְכֹפֶר מכל הסחורות אשר הובאו אל ארצם ואשר הובלו ממנה לארצות אחרות. הסוחרים ההם סללו מְסִלות רחבות ידים לארחותיהם אשר יִסְחרו לארצות רחוקות, בנו להם בתי אֹסֶף למרכולותיהם ועזבוניהם, גם עשו חֻפִּים ומבואות יָם לבוא שם אניות סֹחֵר מכל ארצות הגוים. סֹחרי הודו ההם נשאו את צאצאי ארצם: זהב ואבני חֵפץ, עֲצֵי סאַנדעל וכרכום, ראשי בשָׂמים וראשית שמָנים ופנינים יקרים, רְקָמוֹת, קוּרֵי מֶשִי, גלומי ארגמן, כלי חרשים ואמנים העשוים מכל מיני מתכות, ועוד דברים רבים כאלה ויוליכום אל ערים רחוקות ביבשה, גם הביאום אל חֻפּי הים ומשם שֻלחו עוד הלאה לארץ מרחקים. סַחרם הגדול והתחברותם לכל סֹחרי העמים וכנעניהם, השפיעו להם עֹשֶר רב ורכוש גדול וַיְמַלְאוּ אוצרותיהם כסף וזהב עד בלי די, “אך פעמים רבות היה הָעֹשֶׁר שְׁמוּר לבעליו לרעתו, כי המלכים והשרים לָטְשׁוּ את עיניהם פעמים רבות על הָעֹשֶׁר ההוא עד כי לקחו את נפש בעליו לראשונה, ואותו לאחורנה –”. אמנם מה הועילו כל מַתְּנוֹת הטבע וכל בִּרְכוֹת וְשִׁפְעוֹת עָשרו ואָשרו לההודים? גם מה ידיהם בחרֹשת המעשה ותבונות כַּפֵּיהֶם וחכמת לבבם בכל מקנה וקנין מה הועילו למו? רוח הדרור וְהַחֹפֶש לא התעוררה בחֻבם. רגשי עֹז וחדוה כמו זָר נחשבו להם, כי עבדים מרודים הם, משֻעבדים ונדכאים לצמיתות בתגרת יד מִפְלֶגֶת הַכִּתּוֹת ההוֹיָה בם, נִגָשים ונענים עד דַכָּא בעברת זְדוֹן מושליהם העריצים אשר הרחיבו כשאול נפשם לִבְלוֹעַ חֵילם ולָמֹץ חֲלָבָם ודמיהם כעלוקה, יראים וחרדים כל הימים מאימת גלגול הנפשות ומוקדי עולם, מוקדי הַתָּפְתֶּה, שָחה לעפר נפשם על ידי הצומות והסגופים, ועל ידי ההתקדשות וההתחסדות אשר העמיסו כהניהם עליהם משא לעיפה, וגם מפֻזרים הם ומפֹרדים בארץ מולדתם הנקרעת לגזרים רבים מבלי כל חֶבֶר והתאחדות כללית – הן כל אלה היו נסִבה כי נָבְקָה רוח הדרור בקרבם, רוח הדרור המחַיה את נפש האדם והמעוררת בה אהבה עזה לארץ מולדתו, וכל אלה הֵרַכּוּ את נפשם וַיְמַלְאוּהָ פחָדים וָרֹגֶז, עד כי לא הצליחו לדַבּר את אויביהם בשער, הָפכו ביום קְרָב, הֵשִׁיבוּ צור חרבם בשדה מלחמה, ויהיו לבז וְלִמְשִסָה לכל מרגיזי ארצות ההולכים לרשת משכָנות לא להם, ויתנו צוארם אל עֹל הברזל אשר שָׂמו עליהם, וּבְדוּמִיָה וְרָגְזָה התרפסו וירהבו ויעבדו את אדונים הקשים והעריצים ההם. וְהָעַבְדוּת הנוראה הזאת הָרֹבֶצֶת עליהם כל ימי עולם ולא תִתְּנֵם הָשֵׁב רוחם וּבְלוֹעַ רֻקָם, היא היתה בעוכרם להקשיח גם לבבם ולהקשות ערפם לבל יאבו ולבל ישמעו לקול חכמי עמים אחרים מְלַמְדֵיהֶם להועיל וַחֲפֵצֵי טובתם, כי בהיותם שדודים מכל נעימות הדרור והחֹפש, הֵחִישו מפלט למו בהיכל הדת והאמונה – דת אלילית ואמונת הבל – כל מנהג ישן נושן קדוש הוא בעיניהם, כל הלכה נֶאלָחה כמצֻוה מפי אלֹהים נחשבה בעיניהם, וכל הדברים הנבערים אשר הורישו להם אבותיהם הראשונים,כדברי אֵל חָי קדושים הם להם, וכל החפץ להשיבם מהבליהם ומשוגותיהם לטוב להם כל הימים, נחשב בעיניהם לאויב עריץ אשר ישלח את ידו לחלל את תורתם ולהעבירם מֵעַל דתם – – וכֹה גָברה מְשׁוּבָתָם עד כי לא מצאו כל אנשי החכמה את ידיהם לבער מקרבם גם את המנהג האכזרי והנורא אשר נחלו מאבותיהם לשרוף באש את האשה במות אִישָׁהּ, ועד היום יעשו הבראַהמאַנים תחבולות להושיב את המנהג הארור הזה על כַּנוֹ. “האלמנה ההולכת אל המדורה להשָׂרף, לא תבכה ולא תריד בשיחה אף לא תאנח במרירות, רק בשמחת לבב תלבש רקמה ותעד עֶדְיָהּ וְחָלְיָתָהּ, וכהולך בחליל תלך הלוך ורנן להיות לשרֵפה מאכולת אש, ובאֹמֶץ לב ורוח כביר כגבור מתרונן משדה קָטֶל, תעל על מוקדה –”. הנה כי כן גָברה משובת ההודים ונשותיהם! –. והנה בגלל אשר הארץ הזאת צבי היא לכל הארצות, מפֹארה בכל עֲדִי תפארת מידי אביר הטבע, פֹריה במאד מאד וברוכה בזהב ואבנים יקרות וכל שכיות החמדה, על כן נחשבה לארץ פְּלָאוֹת מימי עולם, לִסְגֻלַת כל ממלכות גוים ולחמדת כל הארצות, ועל כן שאָפו כל הגבורים העריצים לָרֶשֶׁת אותה, וכל מרגיזי ארצות ומרעישי ממלכות עלו כַשׁוֹאָה עליה בעזוז וָחַיִל ללכדה ולהבקיעה אליהם, עד כי היתה ככַדוּר בידי המון עריצי גוים, ופעמים אין מספר תחת שׁוֹאַת רשעי ארץ הִתְגַלְגלה והיתה למס –.

*

3. בבלים ואשורים. Бавилоняие и Ассирійцьі

16. §

בארצות הפֹריות, אשר נְהַר פרת וחדקל ישקו אותן בשפעת מֵימֵיהֶם, גם בארץ המעֻלפת ירקרק דשא ועשבות כָּרִים אשר בין שני הנהרים ההם בּתָּוֶךְ (ארם נהרים), ישבו מעולם חמשפחות גוים יוצאי חלצי שֵׁם בן נח, אשר אחרי יְבֹשֶׁת מֵי המבול היו רֹעי צאן ועובדי אדמה, ובתוכם היו גם הבבלים והאשורים. ומשפחות גוים ההם נכנעו לפי הנראה תחת ידי עַם עָז היושב על הרי ארמיניא, הוא עַם הכשדים (Халдеи), כי לפי ראות עינינו ירדו מתועפות סלעי הרי ארמיניא המונים המונים מהכשדים ההם וילכו לארך שפת פרת וחדקל הָלוֹך ונסוע עד בואם אל ארץ ארם נהרים, ומשם נסעו עוד אנשים רבים מבני עדתם הלוך ונסוע הלאה לפאת דרומית ויבואו אל ארץ שנער וישבו בה, ובזרוע עֻזָם הכניעו תחתיהם את יושבי הארץ ההיא מעולם, וּבַבִּקְעָה הַפֹּרִיָה והברוכה אשר בה, כוננו את הממלכה הגדולה ממלכת בבל עם עיר הבירה הנקראת בשם בבל גם היא, ומושליה נקראו מלכי הכשדים –. הראשון אשר יָסַד את ממלכת בבל ואשר בָּנָה את עיר בבל היה נמרד¹⁵ “גבור ציד לפני ה'”. וַתְּהִי ראשית ממלכתו בבל וְאֶרֶך וְאַכַּד וְכַלְנֵה בארץ שנער. מאה שנים אחרי מותו בנה נינוּס ¹⁶ מלך אשור (העתיקה) את נינוה העיר הבירה והמהֻללה על שפת נהר חדקל,¹⁷ ובעצם ידו לכד את ארץ בבל (הישנה), את ארץ מדי וארץ ארמיניא ועוד ארצות רבות. אחרי אשר נרצח המלך הזה ביד מרצחים חרש, מָלכה אשתו הנקראת בשם שמירמית (Самирамида), היא המלכה המפוארה בַעֲדִי ספורי פלאות והגדות עתיקות, ומהֻללת מאד בפי כל הסופרים הקדומנים לאשת חַיִל נֶאדרת בכח ונֶאזרת בגבורת רעם, הָרֹדֶדֶת עמים בתעצומות עֻזָהּ וְלֹכֶדֶת ממלכות בעים רוח גבורתה, וכל ארצות הגוים עד ארץ הודו תֻּכּוּ לממשלתה וישאו עֹל מלכותה עליהם. היא הגדילה את תפארת עיר נינוה ועיר בבל בבנינים גדולים ונפלאים עד מאד. היא סללה מְסִלוֹת יְשָרוֹת בכל מקומות ממשלתה, חָפרה תעלות וצנורות להוליך בהן מים חיים להשקות ארץ צִיָה ואדמת שואה ומשואה, גם בָנתה בנינים נשגבים, היכלי כבוד וטירות עצומות בכל ערי מדינותיה. ואחרי אשר נעלמה המלכה המפוארה הזאת מארצות החיים ואיש לא ידע מְקום מותָה וקבורתה, ישב ניניאס בְּנָהּ על כסא המלוכה, אך הוא לא הצליח למלוכה, כי הוא היה רְפֵה ידים ואוהב תענוגות בשרים. ובימיו גם בימי המלכים אשר מלכו אחיו ואשר לא צָלחו גם הם למלוכה, התמוטטה ממלכת אשור לאט לאט עד כי ירדה פלאים. ובמאה התשיעית לפני ספהנ“ר קם ביליטראַס (Белетаръ) שומר גַנֵי המלך וַיַשְמֵד את כל זרע המלוכה צאצאי שמירמית אשר השחיתו התעיבו עלילה, ומלחמות עצומות התחוללו אז בארץ, עד כי התרוממו אנשים גבורי חַיִל ויושיבו מלכים חדָשים על כסא המלוכה. מלכים אשר כח בהם לִרְדות בעם ולעשות סדָרים בארץ. בימי המלכים החדשים ההם, התנערה ממלכת אשור משפלותה ותשב אל כבודה הראשון. והם הסבו את כלי מלחמתם לארצות המערב וילכדו את ארץ ארם אשר לרגלי הלבנון ועל חוף ים התיכון. פוּל¹⁸ מלך אשור לכד את ארץ ישראל, ארץ “עשרת השבטים” וישם את יושביה למס עֹבֵד, גם לקח משם שבי ושלל רב, מלקוח וכל הון יקר ונעים ויביאם אשוּרה. תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר¹⁹. המולך אחריו לכד את דמשק צבי ממלכות, ועל מלך יהודה שָׂם מַס כָּבֵד מאד. אחריו ישב על כסא המלוכה המלך העִזוז והגבור, מלך יָרֵב, מרגיז ארצות ומרעיש ממלכות הנודע בשם שַלְמַנְאֶסֶר²⁰, וילכוד בחברו הקשה את כל ממלכות הארץ מפיניקיא עד גבול מצרים, גם עלה על שׁוֹמְרוֹן וַיָצַר עליה שלש שנים. בשנה התשיעית להוֹשֵׁעַ בן אֵלָה מלך ישראל, לכד המלך הזה את שֹׁמרון ויָגֶל את ישראל אשורה, וַיוֹשֶׁב אותם בַּחֲלַח ובחָבור נהר גוזן וערי מָדַי. אחרי המלך העז הזה מָלַך סַנְחֵרִיב²¹ מלך נורא למלכי ארץ. אשר הָפַך כסא ממלכות, “הֵסִיר גבולות עמים, הוריד כַּבִּיר שבים, אשר ידו מָצְאָה כַקֵן לְחֵיל כל העמים, וכֶאֱסוֹף ביצים עזובות אָסַף את כל הארץ, ולא היה נֹדֵד כנף וּפֹצֶה פה ומצפצף” –. “המלך האיום והנורא הזה, הֵנִיף ידו גם על הר בת ציון, גבעת ירושלים, וצר עליה בחיל רב ועצום במאד מאד, וביד עבדיו חֵרף את ה' אלהי הצבאות, אך פתאם לפתע בא שִׁבְרוֹ, כי שָלַח ה' מלאך וַיַכְחֵד כל גבור חַיִל וְנָגִיד ושר במחנה מלך אשור, וַיָשָב בְּבֹשֶׁת פנים לארצו, וַיָבא וַיֵשֶב בנינוה, ויהי הוא משתחוה בית נסרך אֱלֹהָיו וַאַדְרַמֶלֶך וְשַרְאֶצֵר בניו הִכֻּהוּ בחרב”. אך אֵסַר־חַדן²² בנו, נקם את נקמת דם אביו השפוך, ויחתור בכל עֹז לשַלם לאֶחָיו המרצחים כמעשיהם, אך הם ברחו מפניו “ונמלטו לארץ אֲרָרָט, ואֵסַר־חַדןֹ מלך תחת סנחריב אביו”. אחרי מות אסר־חדן מוֹט התמוטטה ממלכת אשור וַתֵּרֶד פלאים, ועל כן הִמְתִֹיק קיַאקסאַרעס (Кіаксаръ) מלך מָדַי סוֹד עם נְבוֹ־פִלְאֶסֶר (Набополассаъ) נְגִיד הכשדים, ושניהם נועצו לב יחדו לעלות באשור לצור אותה ולהבקיעה אליהם ולמלוך בתוכה ככל אות נפשם. ויאספו חיל גדול במאד מאד, וברעם גבורותיהם הִשְׂתָּעֲרוּ על נינוה בירַת ממלכת אשור. אך סַרְדַנַפַּל (Сарданапалъ) מלך אשור האחרון, אשר עד הימים ההם היה רך וענוג וַיְבַל ימיו בחֵיק נשים ובתענוגות בשרים, התאושש ויתאזר עֹז בראותו כי צר לו מאד, ובגבורה נפלאה הִכָּה צָרָיו אחור פעמַיִם ושלש, וַיִגֹף את מחניהם מגפה גדולה מאד, וַיַכֵֹּם וַיַכְּתֵם עד חרמה. אמנם ה' אלהי הצבאות גָזַר אֹמֶר להשמיד את הממלכה החטָאה הזאת, וַיָצֶף על נינוה את מי חדקל הרבים והעצומים, והמים פרצו בחומת העיר פֶּרֶץ רָחָב וַיָסֹלו מְסִלָה להצרים והאויבים (נחום א‘, ה’. ב‘, ז’ - י') ויבואו בתוכה כמבואי עיר מְבֻקָעָה. וכראות סרדנפל כי אבד נִצחוֹ ותוחלתו, שרף עליו באש את היכל מלכותו, עליו ועל נָשָיו ואוצרותיו וכל מחמדיו וּמִכְמַנֵי זהבו, וכֻלם יחד היו לשרֵפה מאכֹלת אש (נחום ג', ט"ו). אחרי הדברים האלה הָרסו המנַצחים את נינוה וְעֵרוּהָ עד היסוד בה וַיְחַלְקוּ ביניהם את ממלכת אשור. על הֲרִיסות נינוה²³ ועל שממותיה ומַשואותיה בעת ההיא, נָשא נַחוּם הנָביא את הַמַשָא האיום והנורא הכתוב בסֵפר חֶזְיוֹנוֹ, ומכל דברי הנבואה ההיא לא נפל צרור ארץ, כי דְבַר ה' אשר דבר ביד עבדיו הנביאים, אמת וְקַיָם לעד, וְדָבָר אחד מדברי קדשו, אחור לא ישוב ריקם. גם צפניה הנביא נִבא על עיר היונה הזאת נבואה נוראה, אשר כתֻמה באה עליה: “זאת אחרית העיר העליזה היושבת לָ[]²⁴ הָאֹמְרָה בלבבה: “אֲנִי וְאַפְסִי עוד” איך היתה לְשַׁמָה! מַרְבֵּץ לַחַיָה, כל עת עליה ישרוק יניע ידו –”. שָדְדָה נינוה מי יָנוּד לה? – נמוּ רֹעֶיך מלך אשור יִשְכְּנוּ אדיריך, נָפשׁוּ עַמך על ההרים ואין מקבץ, אין כֵּהָה לשִברך נַחְלָה מַכָּתך, כל שומעי שִמעך תָּקעו כף עליך, כי על מי לא עָברָה רע[]²⁵ תמיד”? –. הסופרים הקדומים הִפליאו מאד לְסַפֵּר את גודל העיר נינוה ו[]²⁶ יְקַר תפארת הודה וְשִיא חָסנה, עֱזוּז נוראותיה ורוממותיה אשר לא נראו ולא נמצאו בכל ערי ארצות הקדם אף שמץ דבר מכל הגדולות והנפלאות ההן, עד כי רבים וכן שלמים מהסופרים האחרונים החליטו כי רוח השיר דוברת בפי הסופרים הקדמונים ההם²⁷, רוח השירה אשר מיטב דבריה הם כְזָבֶיהָ –. אמנם בדור האחרון הזה נִגְלֹה נִגְלָה לעיני כֹל כי כל דברי הסופרים ההם אמת צדקו יחדו. כי החכמים הגדולים רִיך באָטטאַ ראַוולינזאָן ובפרט החוקר המפֹאר לאַיאַרד, חפרו על שפת נהר חדקל וימצאו בארץ מתחת שארית בניני נינוה העיר הגדולה לאלהים, שרידי היכלי חמדתה, ומשואות ארמנות עֻזָה וטירותיה אשר קורותיהן נחפים בפסילי אבן מעשי ידי אמן, בְּפִתֻּחִים מעשה צַעֲצֻעִים (Скульптура), בִּכתֹבוֹת עתיקות החרותות בְּחֶרֶט אנוש, בתמונות אנשים רמי קומה אשר שערות זקנם תלתלות ואשר הם מלֻבשים, בבגדי נשים ונוסעים להקריב קרבנות לאלהיהם, ובציורים נפלאים אשר דמות בני אדם בעלי כנפים להמה, ועוד דברים רבים כאלה. שרידי החרבות ההם, נודע לכל חכמי לב כי צָדקו דברי הסופרים הראשונים אֹדוֹת גֹדֶל העיר נינוה ורחבת ידיה, תפארת היכלי מְלָכֶיהָ, הֲדַר כְבוֹד ארמנות עֻזָה וטירותיה, שִיא חָסנה וִיקַר פּאר חמדתה וכל מַשכיותיה וּשְכִיוֹת יִקְרוֹתֶיהָ. החכמים ההם מצאו על שפת חדקל עמוק עמוק בארץ ארבעה היכלים הנקובים כעת בשמות הכפרים הבנוים אצלם, הלא הם: קייונדשוק (Куюнджукъ) נמרוד (Нимрудъ), קאַראַמלעס (Карамлесъ) וקהאָרזאָבאָד (Хорсабадъ), והם נמצאים נֹכַח עיר הערביאים מאזוּל (Мосулъ). המרחב אשר בין ההיכלים ההם נושא בד בבד עם המרחב אשר היה לעיר הזאת לפי עדות דיאָדאָר, גם עם מהלך שלשה ימים אשר היה לה בימי יונה הנביא. לפי דעת החכם לאַיארד היו ההיכלים ההם היכלי מלכי אשור, וכל אחד נבנה בעתים שונות, וסביב לו היה רֶבַע אחד ומיוחד מארבעת רִבְעֵי העיר אשר שם מיוחד לכל אחד. "כל רבע היה בתקופה מיוחדת עיר מלוכה ומקדש מלך, עיר הבירה אשר חומה נשגבה סביב לה ובתוכה היו בתי מושב גם מקומות לצוד ציד וגני חמד בתבנית הגנים והפרדסים אשר היו אחרי כן למלכי פרס. בתוך המרחב אשר לכל היכלי מלך ההם, נבנו בתי האזרחים בֵּינוֹת גנים, עצי פרי ושדמות בר ודגן. הָרֶבַע העתיק מארבעת רבעי העיר היה לפי הנראה המקום אשר על יד שֶפֶך נהר צב (Забъ) לנהר חדקל, אשר כעת ימָצא שם כפר נמרוד, והמלכים אשר מלכו אחרי הימים ההם הרחיבו את העיר בהיכלים חדשים, ומהם היו היכלי קאָהרזאַבאַד וקייונדשוק. החכם לאַיאַרד אשר מצא את היכל נמרוד בתחתיות ארץ, השתומם במאד מאד בהתבוננו על תפארת גָאוֹן ההיכל העתיק ההוא, על חֹסֶן עמודיו הנפלאים, על חדרי משכיתו הנשגבים, על שעריו הגדולים ועל כל שכיות חמדתו. על קירות ההיכל ההוא מחֻקים במלאכה נפלאה מאד תמונות מלכי אשור, הליכות מלחמותיהם ונצחוונותיהם, כלי מלחמתם וכלי נשקם וכל כלי מָצוֹר. אך מכל הדברים היקרים ההם, יָקרו עוד בעיני כל יודעי העתים הַכְּתֹבוֹת העתיקות אשר מצא החכם ההוא על קירות ההיכל. בכתֹבוֹת ההן שפונים דברי ימֵי מלכי אשור, דברים עתיקים הנושאים בד בבד עם ספורי כתבי הקֹדש אֹדות המלכים ההם, ומפיצי שביבי נֹגַהּ על דברי יְמוֹת עולם וּשְנוֹת דורות קדומים, גם יוֹרוּנוּ לדעת גבורות מלכי אשור ומלחמותיהם העצומות, חכמת לבב האשורים במלאכת הבנינים והפסילים, הַפִּתֻּחִים והציורים, עָשרם הרב והונם העצום וכל עלילותיהם. רבבות בתי האזרחים אשר מלאו את המרחב הגדול אשר בין ההיכלים ההם, היו קטנים ובנויים מאבני לבנה, ולא התעודדו ימים רבים, ויהיו לעיי מפלה, ויתבוללו ויתאחדו עם עפר הארץ, עד כי אחרי שנים מעטות לא נכרו עוד עקבותיהם לעיני עוברי דרך העיר הַנְשַׁמָה הזאת, ורק האכרים המעמיקים בארץ את כלי המחרשה, ימצאו שם על כל מדרך כף רגל עיים וחרבות שארית בתים נְשַׁמִים אשר נִבלעו בארץ. ועל דבר הַגֹדֶל העצום אשר היה לנינוה בימי שַׁלְוָתָהּ, לא נתפלא עוד אם נתבונן על תכונות ערי ארץ הקדם ועל יושביהן. כי כל בני הקדם הִרְבּוּ להם נשים ככל אַוַת נפשם, וכל אשה ישבה בבית מיוחד לה, האנשים ישבו בבתים אחרים המיוחדים אך להם לבדם, ועל כן רבו מאד בתי המושב בכל עיר ועיר, ומה גם בערי המלוכה אשר אליהן נהרו רבבות [מה]ם²⁸ לָשֶׁבֶת בהן ולהתענג מזיו כבודן ושפעת תענוגות בני אדם אשר בתוכן. אף גם זאת כי על יד כל בית ובית היו גַנֵי ירק וְגִנוֹת עֲצֵי פרי וּשְדֵמוֹת []טפות בר ודגן וכל יבוּל. הסופרים הנאמנים דיאָדאָר וקורטיוס יעידו כי בתוך חומת עיר בבל היה כר נרחב מאד ובו שָׂדוֹת אשר נֶעבְדוּ וְנִזְרְעוּ וַיִשְאוּ די תבואה למכביר לכלכל את יושבי העיר הגדולה ההיא בימי צָר ומלחמה אשר כל שעריה סגורים אז על מסגר,²⁹ גם גנים רבים ועצי פרי במספר רב מאד היו בתוכה. וכן היו בכל עיר ועיר, ומה גם בעיר מלוכה ומקדש מלך נוה תפארת כל ערי התבל ומשוש כל ארצות גוים. על פי יונה הנביא נודע לנו "כי בהמה רבה ועדרי בקר ועשתרות צאן במספר רב מאד היו בעיר [ה] "³⁰, ולא נציל מפינו דבר אמת אם נחליט כי גם בתוכה היו מקומות מִרְעֶה גדולים ורחבים למרעה הבקר והצאן. על ידי פִתֻּחֵי האבן אשר נמצאו בהיכל נינוה נודע לנו כי חלק גדול מיושבי העיר ישבו באהלים בתוך החומה אשר לה – כאשר יעשו כן עד היום העמים היושבים בְּבַגְדֵד, מאזול ויתר הערים השכֵנות³¹) – ומקום אהלים רחב הוא יתר הרבה מהמקום אשר בנוים בו בתים קטנים ומלונות. כי על כל אלה לא נתפלא עוד על המֶרחב הרב והעצום אשר היה לעיר נינוה בימי הצלחתה, עיר גדולה לאלהים “אשר היו בה הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹא אָדָם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהֵמה רַבָּה” –.

17. §

מעת אשר לכב נבו־פלאסר נְגִיד הכשדים ומלך מדי את נינוה הבירה, הרימו בני בבל החדשה (הם הכשרים) את קרני עֻזָם על כל לאומי תבל ויהיו נוראים לכל מלכי ארץ, ויותר עוד מזה אחרי מות נבו־פלאסר ונבוכדנאצר בְּנוֹ ישב על כסא המלוכה בבל. כי נבוכדנאצר היה מלך עז וגבור מלחמה, לפניו הָלַך נֵצַח, וַיֵצֵא רֶשֶף לרגליו. הוא התאזר עֹז וַיַך את חיל פַּרְעֹה נְכוֹ מלך מצרים על נהר פרת בכרכמיש בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה (ירמיה מ"ו), הוא לכד בחרבו הקשה את צֹר המעטירה דלתות העמים (יחזקאל כ“ו כ”ז), הוא הכניע את כל עם הפֿיניקים והארמים תחתיו וישימם למס עֹבֵד, והוא דאה כנשר ויפרוש כנפיו גם על ארץ יהודה ויעל גם על ירושלים הבירה ויבקיענה, ויהרוס את כל מבצריה, את בית האלהים שרף באש, ואת כל חוֹרֵי יהודה וּמְרוֹם עַם הארץ הָגְלָה בבל (מלכים ב‘, כ“ד כ”ה. ירמיה ל“ט. דה”י ב’ ל"ו). אחרי אשר רָדַד כל העמים תחתיו מנהר חדקל עד ים התיכון, הרחיב עוד את תפארת עיר בבל ה[]³² בתוכה היכלי חֹסֶן ומצדות נשגבות מאד אשר יכלו להתחרות עם הי []³³ מצרים וטירות עֻזה. הוא בנה את החומה הגדולה והנוראה סביב עיר בבל אשר ארכה שתים עשרה פרסאות אשכנזיות לכל פֵּאָה, גבהה שלש מאות וחמשים רגל, וְעָבְיָהּ שמֹנים ושבע רגל, עד כי יכלו שש מרכבות לעבור ברחבה על עֲבִי החומה הנשגבה ההיא הבנויה מלבנים רחָבות מאד. מרוֹם החומה הזאת העשויה לבלי חָת, התנוססו מאתים וחמשים מגדלים מגדלי עֹז הקורעים לב השמים בְּחֹסֶן תַּלְפִּיוֹתֵיהֶם, וחפּירות רחבות ועומקות אשר נקווּ לתוכן בִּצוֹת נהר פרת, סַבּוּ אותה והקיפוה, עד כי לא האמינו כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשעריה כל ימי עולם. בכל עֵבר מארבעה רבעי העיר היו עשרים וחמשה שערי ברזל גבוהים אשר דלתותיהם הנחושת סֻגרו בכל לילה. מהשערים ההם השתרעו חוצות ורחובות ישרות עד השער אשר נכחם בעבר השני, ויחלקו את העיר לשש מאות ועשרים וחמשה חלקים מְרֻבָּעִים. נהר פרת שָׁטַף וְעָבַר בתוך העיר וַיַחַץ אותה לשתים, וגשר אבן גדול מאד חִבֵּר את שני חלקיה ויהיו לעיר אחת. על שני קַצְוֵי הגשר נ[]³⁴ היכלים גדולים ונשגבים עד מאד. על קצהו המָפנה מזרחה התנוסס היכל עתיק לימים אשר ישבו בו מלכי בבל הקדמונים, ולעומתו בקצהו השנית בנה נבוכדנאצר היכל חָדש לְשִבְתּוֹ, היכל גדול ורחב ידים מהלך שתי פרסאות, אשר היה כעיר גדולה בתוך העיר הגדולה ההיא. מאה שערי ברזל לההיכל ההוא, ושלש חומות בצורות עם מגדלים ובחונים וצריחים סבוהו גם סבבוהו. שני היכלים ההם התאחדו על ידי תהלוכה ארוכה אשר היתה מתחת לנהר פרת וּמֵימֶיהָ הרבים והעמוקים. על ההיכל הנשגב ההוא, מִשְכַּן כְּבוֹד נבוכדנאצר, היו הגנים הנפלאים הַתְּלוּיִם על בְּלִי־מָה אשר נחשבו לאחד מִשִׁבְעַ פִּלְאֵי התבל בדורות קדומים. הגנים ההם נעשו במלאכה גדולה ונפלאה במאד מאד, וגבהם אלף ושש מאות רגל, ובהם שתולים יערים גדולים,,חרשי מֵצל, ועצים רעננים מחמדי בת עין, גם תעָלה רחבת ידים הֹעֲלָה ממעמקי נהר פרת על מרומי הגנים ההם להשקותם וּלְהַרְווֹתָם. לפי עדות הסופרים הראשונים נטע נבוכדנאצר את הגנים ההם לכבוד אֲמִתִּית אשת חיקו אשר נולדה בארץ פרס בתוך צללי עצי יעריה הרבים והרעננים –. לפי הנראה עמד נבוכדנאצר במרומי הגנים ההם הנשקפים על פני כל העיר, בְּקָרְאוֹ בגאוה וּבגֹדל לבב ובצואר עתק את הדברים האלה: הֲלָא דָא־הִיא בָּבֵל רַבְּתָא דִי־אֲנָה בְנַיְתָהּ לְבֵית מִלְכוּ בִּתְקֹף חִסְנִי וְלִיקַר הַדְרִי (דניאל ד', כ"ז), ושם שמעה אזנו קול אלֹהים, קול רעם שדי אשר הרעים באזנו לאמר: “לָךְ אָמְרִין נְבוּכַדְנֶצַר מַלְכָּא מַלְכוֹתָא עֲדָת מִנָךְ וגו'” (שם כ"ח - ל'). זולת הבנינים האדירים ההם, בנה נבוכדנאצר עוד בנין רם ונשא מאד אשר אין על עָפר מָשְלוֹ, הלא הוא היכל האליל בַּל (הוא בַּעַל אליל הַשׁמשׁ). לפי הנראה יִמְצְאוּ שרידי חָרבות ההיכל הזה בתוך החרבות הנודעות כעת בשֵם בִּירַת נמרוד (Біратъ Нимрутъ), על יד יתר חרבות בבל. יסוד ההיכל ההוא (לפי דִבְרַת כל חכמי הקדם) היה שארית הַמִגְדָל אשר בנה נמְרֹד ודור הפלגה (בראשית י"א, ד'). עד היום תראינה עוד עינינו את שתי המכפֵלות (שטאָקווערקע) אשר נשארו מההיכל ההוא, גֹבַהּ המכפלה השניה הוא מאתים רגל, ועליה שרידי המכפלה השלישית שלשים ושבע רגל גבהם. החכם ראַוולינזאָן חקר ודרש וַיִתחקה על שרידי ההיכל הזה, וימצא שם בְּמִסְתְּרֵי בית גִנְזֵי ספרי הזכרונות דברי הימים, שתי כְתֹבוֹת עתיקות מאד לימים אשר תעידינה ותגֵדנה כי נבוכדנאצר צוה לשוב וְלִבְנוֹת את המגדל אשר בָּנָה נִמְרֹד ואשר נהרס מרוֹב ימים. ועוד כְּתֹבָה אחרת מצא שם ראַוולינזאָן בימים האחרונים האלה, וכתוב בה כי ההיכל הזה נקרא בשם “מִקְדַש שִׁבְעַת כֹּכְבֵי לֶכֶת”. ושבע מַכְפֵּלוֹת היו לו, אשר כל מכפלה נקדשה לְכֹכָב אחד מהם ונקראה על שְמו, גם צִבְעָה היה כצבע הכוכב ההוא: המכפלה התחתונה נקראה שַבְּתָאִי (Сатурнъ) וְצִבְעָה שחור,

השניה נקראה צדק (Юпитеръ) וצבעה ירקרק צָהוּב (אָראַנגגעלב), השלישית נקראה מאדים (Марсъ) וצבעה אדום, הרביעית נקראה שֶׁמֶשׁ (Солнце) וצבעה בזֹהר הזהב, החמישית נקראה נֹגה (Венера) וצבעה לָבָן, הששית נקראה כֹכָב (Меркуръ) וצבעה כמראה התכלת, והשביעית נקראה לְבָנָה (Луна) וצבעה ירוק (גרין) עם מראה הכסף –. הצבעים השונים ההם גָבְלוּ עֹשֶי הלבֵנים עם חֹמר הלבֵנים יחדו גם נִצְרְבוּ יחד בכבשן האש, עד כי התלכדו הצבעים עם הלבנים ולא התפרדו כל הימים. לבֵנים כאלה מתגוללות עד היום לאלפים סביבות חָרבות ההיכל ההוא, ועליהן כְּתֹבוֹת עתיקות מאד הנושאות תמיד בד בבד עם ספורי ספרי הַקֹדֶש. גם הספור הנפלא המסֻפר בדניאל (ד' כ"ט, ל') כי רוח האדם סָר שֶבע שָנים מאת נבוכדנאצר וּבִעֲתַתּוּ רוח הבהֵמה, עד כי נמשל כבהֵמה נדמה – גם הספור הזה, אשר היה לְזָרא בעיני מתחכמים רבים, גם הוא נמצא כָּתוּב על אחת האבנים מאבני ההיכל ההוא, ובלי שפק נכתב בעת ההיא אשר נגרש נבוכדנאצר מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלת בני אדם וְעִם חַיַת השדה היה מְדוֹרוֹ –. לפי עדות סופרים אחרים היה להיכל בֵּל ההוא עוד שני חדרים מְרֻוָחִים וּמְלֵאֵי כל סגלות יקרות מאין כמוהן, והחדר האחד מהם היה בית אוֹצַר בֵּל (דניאל א‘, ב’), בו התּנוסס צלם הזהב אשר עשה נבוכדנאצר, צלם דמות בֵּל אלהיו, אשר נוֹצַק מזהב טהור, גם היה שם כסא האליל הזה, שֻׁלְחָנוֹ וְכֵלָיו, אשר גם הם נעשו מזהב טהוֹר. בבית אוצר אלהיו ההוא הֵבִיא נבוכדנאצר את כלי הקֹדש אשר שָדַד מִמִקְדַש אלהים אשר בירושלים וַיַקְדִישֵם לְבֵל –. ועל הדבר הזה הִרְעִים ירמיהו הנביא בשֵׁם ה' ויקרא: “ופקדתי על בֵּל בבבל והוצאתי את בִּלְעוֹ מפיו;” (ירמיה נ“א, מ”ד) –. ההיכל הזה היה גבוה במאד מאד יותר משמנה מאות וחמשים וחמש רגל, וַיִתְרָאֶה כְהַר גבה ונשא, ועליו חזה ירמיהו את החזות הקשה הזאת: "הנני אליך הַר המשחית, נאֻם ה‘, המשחית את כל הארץ, ונטיתי את ידי עליך וגלגלתיך מן הסלעים ונתתיך להר שֵרפה, ולא יקחו ממך אבן לפנה ואבן לְמוֹסָדוֹת כי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תהיה, נאֻם ה’. (ירמיה נ“א, כ”ה, כ"ו). סביבות עיר בבל חפר נבוכדנאצר תעָלות רבות, אפיקים, יַמים וּנְהָרוֹת – ועל נהרות בבל ההם ישבו שבויי ירושלים גם בָּכוּ בזָכרם את צִיוֹן, על ערבים אשר על חֻפֵּי הנהרות תָּלוּ הלוים את כנורותיהם, וַיִשָׁבְעוּ במרירות נפשם את השבועה הנשגבה והקדושה הזאת: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לְחִכִּי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי!” –. גם גשרים, שערי נהרוֹת (דאֶממען) עשה נבכדנאצר לבל ישטוף נהר פרת בשטף עֻזוֹ את העיר, ועוד בנינים גדולים כאלה בנה המלך האדיר הזה בבבל. אזרחי העיר התגאו מאד בגאון עיר מעוזם ובעֹשר כבוד ארץ ממלכתם ויקרותיה ואוצרותיה וכל סגֻלותיה אשר אין תחת כל השמים מָשְלָן, על כן התפארו ויתהללו וַיְכַנוּ את בבל בשם: “תְּהִלַת כָּל הארץ” (ירמיה נ“א, מ”א) “צבי ממלכוֹת תפארת גאון כשדים (ישעיה י“ג, י”ט), “גְבֶרֶת ממלכות” (ישעיה מ"ז, ה') והעיר הזאת אמרה בגאונה: “אני ואפסי עוד” “לעולם אהיה גְבֶרֶת”, אך לא, לא! ה' אלהים דִבּר “רְדִי וּשׁבִי על עפר בתולת בת בבל שבי לארץ אין כסא בת כשדים! שְׁבִי דוּמָם וּבֹאִי בחֹשך בת כשדים וגו'” (ישעיה מ"ז). “והיתה בבל לְגַלִים מעוֹן תַּנִים שַׁמָה וּשְׁרֵקָה מאין יושב” (ירמיה נ“א, ל”ז). כורש מלך פרס עלה על בבל עִם עֵילָם וּמָדַי (הם הפרסים והמדים) ויצר עליה (ישעיה כ"א, ב') שְׁנָתַיִם ימים, “וילכוד אותה בעת אשר חַגוּ יושביה חג גדול לאלי ליהם, וכל שָׂרֶיהָ וַחֲכָמֶיהָ, פַּחוֹתֶיהָ וּסְגָנֶיהָ וְגִבּוֹרֶיהָ שָׁתוּ לְשָׁכְרָה ויהיו הֲלוּמֵי יָיִן” (ירמיה נ“א, נ”ז. דניאל ה‘, א’ - ג‘. חבקוק ב’, ט“ז. ישעיה כ”א, ג‘-ו’). כי אז צוָה כורש לפרוץ את דלתו השֶׂכֶר העוצרות את מֵי נְהַר פרת ולהוליך את מימיו הרבים והעצומים אל הַיָם אשר עשה נבוכדנאצר לאצור בו את מֵימֵי הנהר בעת השטף, עד כי יָכֹל להגיע אל שערי העיר אשר נכֹח הנהר ואשר היו פתוחים אז לכבוד החג. כי “ה' אָמַר לַצוּלָה: חֳרְבִי! ונהרותיך אוֹבִישׁ” (ישעיה מ“ד, כ”ז) ולכורש משיחו נתן אֹמֶר “לפניך אֶפְתַּח דלתים וּשְׁעָרִים לא יִסָגֵרוּ” (ישעיה מ"ה, א'), ובכל הדברים אשר נבאו ישעיה וירמיה נביאי ה' על מַפֶּלֶת בבל, באו עליה על ידי כורש ויתר מלכי פרס, לא נפל מהם אף צרור קטן ארצה, כי דְבַר אלהינו יקום לעולם! אפס כי כורש לא אָץ לערות את בבל עד היסוד בה, יען כי היה את לבבו להמליך את דריוש המדי בתוכה. אך אחרי כן הָרַס דריוש את חומות העיר, כאשר נִבא ירמיה לאמר: " חומות בבל הרחבה עַרְעַר תִּתְעַרְעַר ושעריה הגבוהים באש יצַתּוּ” (ירמיה נ“א, נ”), גם הרג אנשים רבים מאזרחי העיר באכזריות חמה עזה מאד, ורק היהודים נמלטו מחרב רעה וּמַשׂכֶּלֶת ההיא בשמעם לנבואת ירמיהו הנביא (ירמיה נ"א, ו'). קסערקסעס הָרַס את היכל בֵּל ויכהו לרסיסים ובקיעים וכל פסילי בבל שִׁבַּר לָאָרֶץ (ישעיה כ“א, ט'. מ”ו, א' - ג'). אלכסנדר הגדול גָזר אֹמר לשוב ולבנות את חרבות בבל, ויעמד מאה אלפים איש לעשות במלאכה ולהשיב את העיר לכבודה הראשון, אך בפתע פתאֹם מת המלך העזוז והגבור הזה ולא בִּצַע את אשר הֵחל לעשות. הוא חפץ לְרַפְּאוֹת את בבל, אך היא לא נִרְפּתָה (ירמיה נ"א, ט'). סילייקוס המלך צִוה לִבְנוֹת מחָרבות עיר בבל את עיר סילייקיא (Селевкія) על שפת נהר חדקל (בשנת ג“א ת”ל 330 לפני ספהנ"ו). בימי קאָנסטאַנטין הגדול יצאה לאור נבואת ירמיהו אשר נבא על בבל לאמר: “לכן יֵשבו צִיִים את אִיִים וישבו בה בנות יענה ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור” (ירמיה נ', ל"ט); כי בתוך חומות העיר רָבתה חַיַת השׁדה וצפרים פּראים, ומלכי פרס באו שם בקשת ובחצים לצוד ציד. ועד היום הזה נמלאה נבואת ישעיה הנביא אשר נבא על בבל, לאמר: “והיתה בבל וגו' כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה. לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור, ולא יַהַל שם עֲרָבִי, וְרֹעִים לא יַרביצו שם, ורבצו שם צִיִים ומלאו בתיהם אחים, ושכנו שם בנות יענה, וּשְׂעִירִים ירַקדו שם. וענה איים באלמנותיו ותנים בהיכלי עֹנֶג” (ישעיה י“ג, י”ט עד סוף הפרשה). עד היום הזה יחרד גם הָעֲרָבִי פֶּרא לִמוּד מִדבר מִגֶשֶׁת אֶל מַשוּאוֹת בכל אשר בִּעוּתֵי יָהּ רֹבְצִים עליהם מדור לדור, והרואה את חרבות עולם ההם גם מרחוק, יאחז בְּשָׂרוּ פלצות, ובמתנים מלאות חלחלה ינוס ממקום הַתֹּפֶת ההוּא –. ארץ כשדים, ארץ פסילים היא מיום הִוָסְדָהּ, ובאימים התהוללה, יושביה עבדו את האליל בֵּל, אשר היה בעיניהם אלֹהי הַשֶׁמֶשׁ והאור, אלֹהי השמים והארץ וכל צבאם, והוא האליל בַּעַל. גם נתנו כבוד אלהים להאלילה הנקרא מְלִיטָה, אלילת האהבה גְבֶרֶת התענוגים וּמְבָרֶכֶת את עובדיה בפרי בטן. עבודתה היתה נתעבה מאד, כי הכשדים עבדו אותה בְּזִמָה וְתַזְנונִים וְנַאֲפוּפִים –. כל בנות הארץ קִדשו את בתולי נעוריהן לכבוד האלילה הזאת, וכל הנשים הִרחיבו מִשְׁכָּבָן למשכב דוֹדִים בהיכלה הנתעב, ותחשב להם זאת עוד לצדקה –. כי הכשדים היו רודפי זמה, עגבו על חמדת נשים ויעשו כל תועבה לכבוד האלילה ההיא ובהיכלה. יפעת טוב ארצם, רוב רכולתם, הונם העצום ועשרם הכביר, הטוּ את לבותיהם אל תעתועי בני האדם, וישחיתו את דרכם על הארץ, וכל מזמותיהם היו רק אשישי עגָבים, שירי עגָבים, איֶלת אהָבים, הבלי שוא וכזָבים. הם שתו במזרקי יין, תָּעוּ בשֵכר וראשית שמָנים מָשחו, לבשו בגדים חמודות ומעילים לבָנים, חגרו אֶזור במתניהם, סְרוחי טבולים בראשיהם, מראה שָׁלִישִׁים כֻּלָם (יחזקאל כ“ג, ט”ו). וזולת עבודתם אשר עבדו לַבֵּל ולהאלילה מליטה, עבדו עוד לכל צבא השמים, וזאת היתה נסִבה כי כֹהני בבל (הכשדים) התחקו על שרשי חֻקות השמים ומשטרי הכוכבים והמזלות (אַסטראָנאָמיע), וַיְחַשְׁבוּ את מרוצת השמש ותקופתו, וַיְחַלְקוּ את השנה לשנים עשר חֹדש, גם הִתְווּ את מַסלולי כוכבי הלֶכת (וואַנדעלשטערנע) ויקדישו להם את שבעת ימי השבוע. אך ברבות הימים התהוללו חֶבר הכֹהנים ההם וַיִסְפְּחוּ אל חכמת התכונה את חכמת הַחִזָיוֹן (אַסטראָלאָגיע), חכמה כֹזֵבה אשר תִּתְהַלֵל בְּמַתַּת שקר לדעת על פי מַצב הכוכבים דעת אל עליון ומשפטי פיהו אשר יחרוץ בסוד קדושים על יושבי הארץ, להגיד על פי השעה אשר נולד בה האדם את אשר יקרה אותו כל ימי חייו, ולהחליט על פי חליפות מעמד כוכבי השמים את העתים והזמנים אשר בהם יצליח האדם בכל משלח ידו ובכל דרכיו ועלילותיו –. וּבהעִזָם את פניהם לשום את לבבם כלבב אלֹהים, תָּעוּ בישימון, שָׁגוּ ברואה, פקו פליליה, חָזוּ מַשְׂאות שוא ומדוחים, וַיוֹלִיכוּ את בני עַמָם אחרי ההבל ויהבילום, ועונם גדול מִנְשוא בְכַזְבָם לֲעם שומעי כָזָב –. בדורות האחרונים אָכַף עליהם פיהם לָנוּעַ מעיר לעיר וממדינה למדינה לחזות לְעִוְרֵי לב מחזות הבל, לקסום קסמים ולפתור חלומות בעד פתותי לחם ושעלי שעורים–. אחרי אשר בִּצַע ה' את כל מַעשהו בבבל עיר הַיוֹנָה אשר אָכלה את יעקב ואת נָוֵהוּ הֵשַׁמָה, הֵעִיר את רוח כורש מְשִיחוֹ להשיב את גָלוּת בני יהודה אֶל נְאוֹת קדשם וְלִבְנוֹת להם את בית מקדשם בירושלים עיר הקֹדש. ובשנה הראשונה למלך כורש (ג“א רכ”ד לב“ע, 536 לפני ספהנ”ו) הֶעביר קול בכל מלכותו גם שלח מכתבים ביד הרצים לאמר: “כֹּה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלֹהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עַמוֹ יהי אלֹהיו עִמוֹ ויעל לירושלים אשר ביהודה וְיִבֶן את בית ה' אלהי ישראל הוא האלֹהים אשר בירושלים” (עזרא א‘, ב’ - ד‘. דה"י ב’ ל“ו, כ”ב). לפי עֵדות יוסף בן מתתיהו (פֿלאַוויוס יאָזעפֿוס) בספר קַדְמֹנִיות היהודים (ספר י"א, פרק א‘, סימן א’) קרא המלך כורש את ספר חֲזוֹן ישעיהו הנביא בשום שכל, ובהתבוננו כי עוד לפני מאתים ועשר שנה הִזְכִּיר הנביא המרומם הזה את שְׁמוֹ וַיְנַבֵּא עליו בשם ה' כי הוא ילכוד את בבל בזרוֹע עזו ובתחבלותיו, כי בו בחר ה' לשלח את גלות יהודה, ואותו הקדיש לבנות לו בית מקדשו בירושלים; השתומם לבבו בתוכו, ונפשו נמלאה תמהון ורגשי קֹדֶש, וַיְמַהֵר וָיָחֶשׁ מעשהו לעשות ככל אשר פקד עליו אלֹהי ישראל –. וכל דברי הימים ההם, ישיבת ציון ובנין ירושלים ובית המקדש, הלא הם כתובים בספר עזרא ונחמיה וספר הקדמֹניות ליוסף בן מתתיהו הכהן, וכבר הם גלוים וידועים לכל אחינו בני יהודה.

*

4. הַמִּצְרִים.

18. § דתם.

מודעת זאת לכל יודעי מחקרי ארץ כי חיי המצרים תלואים על תכונת ארץ מולדתם וחליפות עתותיה ופעולות כֹחות הטבע אשר לה, ועל כן הטביעו גם את אדני דתם על מוסדות טבע ארצם ומולדתם. המצרים אשר ישבו לראשונה בנחל היאור (נילטהאל), נשאו עיניהם על השמש אשר במרוצת תקופתו נותן חיים לארצם וְיַפְרֶהָ וְיַרְבֶּהָ, ויחשבוהו לאלֹהים ויעבדוהו. ואף כי עבדו עוד אלילים רבים ושונים, עד כי כמעט בכל מדינה ובכל עיר היו להם אלילים שונים בשמותיהם ובעבודותיהם, בכל זאת הרעיון הפנימי המסתתר בתוך העבודות השונות ההן, היה רק מושג עבודת השמש, כי העבודה הזאת היתה אבן הַפִּנָה בדת המצרים, וברבות הימים שלחה שריגים רבים אשר השׂתָּרגו בכל העבודות אשר לאליליהם הרבים והשונים. הלא תראה כי המצרים האמינו כי כל אליליהם הם צאצאי השמש ויוצאי חלציו, גם נתנו להם צלם ודמות השמש, ואת כל פועלותיהם שָׁווּ וַיְדַמוּ לפעולות השמש. כל עיר ועיר באוָתה לרומם את תפארת גְאון אֱלִיל הֵיכָלָהּ (לאָקאַלגאָטט), הִתְאַמְרָה כי הוא עצם השמש מלך השמים והארץ, או הוסיפה על שמו העצמי את שֵׁם רַע (Pa) אשר הוא שֵׁם השמש מדורות קדומים. אליל אָמוֹן (Аммонъ) אשר בהיכל עיר נֹא אָמוֹן (טהעבען), לא התנשא לראש האלילים בעיני כל העם כי אם אחרי אשר נוסף שם “רַע” על שמו וַיִקָרֵא בשם אמון־רע (Ра-Аммонъ), וכן נִספח השם הזה גם על האליל מאַטוּ, אַטְמוּ, טְהוֹט (Тотъ) ועוד רבים כמוהם, ורק אז התרוממו ויסתפחו בנחלת עבודת השמש –. האליל רע או פרע (ומזה שֵׁם פרעה) היה בעיני המצרים מעולם אֲבִי כל אלֹהים ומלך כל שרי השמים, אשר שָׂם כִּסְאוֹ בתוך כַּדְכוֹד השמש וּמִשְׁטָרוֹ על כל אפסי שחקים ממעל, ויהי גדול מאד ומהֻלל בעיר מֹף (Мемфисъ) ובעיר און או עיר השמש (זאָננענשטאַדט,Геліополисъ) יתר מבכל ערי מצרים. בעיר השמש התנוסס לפָנים היכל מפֹאר מאד אשר לפי הגדת המצרים הופיע בתוכו אחת לתוקפת חֲמֵשׁ מאות שנה הצפור הנפלא חוֹל (Феениксъ) ויתנפל על מוקד עֲצֵי לבונה וַיִשָׂרֵף לאֵפר, ואחרי כן שב ויתנער מאפר מוקדו ויחַדש נעוריו, וביום השלישי פרש כנפיו לארץ הקדם וישב לארץ מולדתו, ככה יעשה בכל פעם לתקופת חמש מאות שנה –. הספֿינקס (Сфинксъ) שומר שערי השמים, היה סמל אליל השמש, ודמות אריה לו עם דמות פני השמש –. במדרגה תחתונה מהשמש נְשִׂיא בני האלֹהים המקרא בשם רע, כִבדו המצרים את פְּטא (Пта) ואז אָזיריס, נקובי ראשית אֵילֵי המָרום במָרום. אצל היכל פטא “אֲבִי האור” אשר בעיר מֹף הבירה, נבנה חצר מפֹאר מאד אשר בו רָעוּ כֹהני מצרים את השור הקדוש להם הנקרא בשם אַפּיס (Аписъ) אשר היה בעיניהם דמות השמש המַפרה את יבול השׁדמות ורב תבואות בכֹחו –. השור ההוא היה נכבד מאד במצרים ועובדיו הֶעריצוהו ויקדישוהו ויהי להם לאלוה תעתועים. במותו היה אֵבל כבד למצרים, בכל רחובות מספד ובכל חוצות קָרחה ומחגורת שק, עד אשר מצאו הכֹהנים שור אחר תמורתו, ואז נהפך מִסְפְּדָם למָחול ואֶבלם לששון, בכל בית והיכן יְרֻנָן, ובכל אֹהֶל ומלונם יְרֹעָע, ויעשו חג שבעת ימים, מבַשרים סבבו בשוקים וברחובות לבשר לכל העם את ההצלחה הגדולה הזאת למען יעלזו ויתערבו בשמחת גוֹיֵיהֶם. השור ההוא לא נרצה להמצרים להיות להם לאלֹהים כי אם בהיותו שחור מכף רגל ועד ראש, על מְרוֹם מִצְחוֹ בַהֶרֶת הַצְלָצַל (קאֶפֿער). אמנם מכל האלילים ההם נבחר רק אָזיריס להיות אלֹהי כל הארץ לכל שבטי מצרים, כי רק אותו עבדו כל המצרים שכם אחד, אותו גם את איזיס אחותו ואשת חיקו, ואת האָרוס בְּנוֹ. כֹהני המצרים טפלו על אָזיריס הבלים הרבה ויעטפוהו במשלים ורמזים וחידות אשר תכליתן לצַיֵר את הליכות הטבע וכל מעגליו בארץ מצרים שנה שנה –. אליל טיפון (Тифонъ) (הוא בעל צפון) היה אֲחִי אָזיריס, והוא אליל נרגן, חֹרֵש רע ושואף לבַלע ולהשחית הַכֹּל בזעם אפו, והמצרים כִּפרו פניו בזבח ומנחה –. בדורות האחרונים עבדו המצרים־היוָנים את האליל סַרְאַפִּיס, ומלכי בית תלמי בָנוּ לכבודו היכלים גדולים ומפֹארים בארץ מצרים, וגם הוא נחשב לאחד מֵאֵילֵי שחק אשר כסא כבודו בתוך חוג אליל השמש –. זולת האלילים ההם, עבדו המצרים גם את האלילה נייטה, והיא לדעתם סוד הגשמת הטבע אשר תחַבל ותוליד כל יצורי עולם ותסתיר את כל היקום בסתר חביון עֻזה, והיא היא התמונה הנשגבה המעֻלפת בצעיף (בחינת ההסתר וההעלם) אשר מַצַבְתָּהּ נִצבה בעיר זַיִת בשִפלת מצרים, ותהי רוממה וכבודה בעיני הַמִצְרִים לכבוד פאַללאַס אטענא אשר בסגֻלות רבות שתיהן נִשְׁתָּווּ –. עוד עבודה נכריה ומוזרה היתה להמצרים, הלא היא עבודת החיות והבהמות (פֿעטישיסמוס). כי זולת השור אפיס, עבדו המצרים גם את הפרות, אתה חחתולים, את צפרי איביס (הוא מין ממיני החסידה), את הנֵץ, את הכלב, את הנחש ואת התנין ועוד רבים כאלה, ויבנו להם מקדשים, ויקריבו להם כעס קרבנם, ויחנטו אותם אחרי מותם, ועוון פלילי וחטא משפט מות להאיש אשר המית אחד מן האלילים האלה, “ויהי לשחוק מכאיב לב לראות את בעלי החיים ההם בגליל אחד יושבים במושב אלֹהים, ובגליל השני חובקים אשפתות. פה נגשים ונענים תחת ידי עובדי האדמה, ופה נוראים למלכי ארץ”. הסופר הקדמון העראָדאָט יספר כי בכל עת אשר יצא אש בבתי מצרים, שמו המצרים את נפשם בכפם להציל את החתולים מיד להבה יתר הרבה מאשר התאמצו לכבות את הבערה, כי יקר בעיניהם פדיון נפש החתול מכל הון ביתם, ואם נשרף אחד מן החתולים באש, בכו בכי תמרורים ויעשו מספד מר, וימאנו להתנחם –. פליאה דעת ממנו איך התהוללו כֹה המצרים וישתגעו לתת כבוד אלֹהים לחיתו ארץ ובהמות שדה ושרץ המים, איך השתוללו חכמי לב כמוהם להשפיל לארץ כבוד האדם ולהשתחות אל חיה ורמש, גם לבני שחץ טורפי טרף וזוחלי ארץ הנושכים וטורפים אותם בחמתם! –. המצרים האמינו כי נפש אדם בת אַל־מָוֶת היא ולא תִגְוַע בִּגְוַע הַגְוִיָה. גם האמינו בשכר ועֹנש אחר המות, ולפי דמיונם תפֹאר נפש הצדיק בצאתה מבית חמרה בזֵר נוצות החסידה, ובששון ושמחה תעלה ותבוא אל מקדש צדק עולמים לפני כסא אזיריס, ואחרי אשר שָׁקֹל יִשָׁקְלוּ מעשיה במאזני האמת, תשב לה במנוחה שאננה בִּנְאוֹת אלֹהי השמש לשבוע שמחת עולם. אך הנפש החוטאת תרד דוֹמה אל ארץ תחתית אשר חֹשך רפידתה וצלמות חתולתה ושם תרבץ בערפלי עלטה על סף עולם הַתֹּהוּ והאֹפל. גם בגלגול הנפש האמינו מאד המצרים, כי אחרי צאת הנפש האדם מגויתה, תעמוד למשפט לפני שופטי צדק, ואם נכתם עֲוֹנָהּ לפניהם, יחרצו מפשטה לשוב שנית אל הארץ, ולפי ערך חטאותיה תתגלגל אם בגוית אדם או בהמה וחיה עד כי תִתֹּם טמאתה ותופיע לפני כֵס השופטים זַכָּה וטהורה כעצם השמים, ואז תעלה ותבוא ותגיע וְתַרְאֶה לפני אזיריס ותשבע נעימות נצח אין קץ.

מצרים וכוש

19. § מרה (Mapoe) ובעל הָמוֹן (Aмoʜъ).

בארץ נוב (Hyбiя) – אשר מהרריה יוצאים שני נהרים, נהר הלבן ונהר התכלת המשתפכים ליאור מצרים – בארץ ההיא התנוססה ממלכה אדירה ונאורה אשר ראשית ימי הִוָסְדָהּ נעלמה מעיני כל החכמים יודעי העתים, וְכוֹנְנָה בתוך עמים שונים, כּוּשִׁים וְלוּבִים, אשר רבים מהם היו צַיָדִים עַזֵי נפש, רבים היו דיָגים פראים, ורבים מהם רָבצו במערות צורים ובסעיפי סלעים וילכו שוגג בדרכי לבם ככל העמים הקדמונים אשר לא נָגַהּ עוד עליהם אור ההשכלה. הממלכה ההיא נקראה בשם “מרה” (Mepoe) ויושביה נִפלגו לְכִתּוֹת שונות. חבר כֹּהנים היו מושליהם, והם בָּחרו מבני עדתם את המלך אשר יִשָא הוֹד מלכות ויהי תומך שבט. אפס כי הם נָטְלוּ על המלך ההוא לבל ירים את ידיו ואת רגליו מבלי שָאוֹל את פיהם, ואם הִרהיב בנפשו עֹז לנתק את מוסרותימו, אז התאזרו גם הם עֹז לְמַגֵר לארץ כִּסְאו, וּלְהַגִיר אותו על ידי חרב, וַיְחַבְּלוּ תחבולות להוכיח לעיני העם כי כֹה נֶחרץ משפטו על פי משפט הָאוּרִים (Opaкyӆъ) –. ממלכת כֹהנים ההיא היתה סְחַר עמים ורֹכֶלֶת אל גוים רבים בימי קדם ההם, וגם בארץ מצרים היו מַמְלְכות כהנים כאלה אשר נֶחשבו ימים רבים לְבְנוֹת לממלכת “מרה” ההיא, והן נודעות בשמותיהן אלה: ממלכת אַמוֹנְיוּם, ממלכה מהֻללה בפי העמים המתהללים באלילים בגלל הָאָראַקעל אשר היה בתוכה להאליל צעאוס אָמוֹן אשר קרני אַיל קרניו ואשר יְגַלֶה סודו על פי האראקעל ההוא לכֹהניו הנאמנים. הממלכה ההיא נוסדה בֲנְאוֹת מִדְבְּר בְּמִדְבַּר לוּב, בִּנְאוֹת השלום אשר יִגְדְלוּ שם יערי עֲצֵי תמרים ועצי זיתים ודקלים. עוד ממלכה כזאת היתה לכֹהנים על הר בארקאל (бapкaлъ): מקדם לנהר נילוס. ועל ידה הִתְגָאוּ בחָסנם פַּאֲרֵי העמודים (IIиpaмиды), אשר בקרבת הכפר מעראַווע. הגדולה מהממלכות ההן היתה ממלכת נֹא אָמוֹן (Өивы), היא העיר הגדולה והמפֹארה בִּירַת כל יושבי נחל היאור (נילטהאַל). בכל הממלכות ההן מָלַךְ מֶלֶךְ אשר בָחרו הכֹהנים ואשר יכונה בשם פּרְעֹה (מלֶךְ בלשון מצרית העתיקה) א –. המלך ההוא היה מְמַלֵא מְקוֹם אליל הַשׁמשׁ והולך נְכחוֹ בדרכי הוֹדוֹ ומסִלות צדקתו –.

ממלכת הכושים הנקראת “מרה”, היתה ממלכה אדירה מאד, ובתוכה התנוססה עיר הבירה הנקראת גם היא בשם “מרה”, ויושביה עשו מסחר רב ועצום עם אפריקא הצפונית, עם הערביאים, ועם הבבלים וההודים. שארית חָרבות היכליה הגדולים, שְׂרִידֵי עמודי טירותיה הבצורות, פליטת מַצְבוֹת עֻזה, מַשוּאוֹת פַּארי עַמודיה ופסילי אבני משכיותיה אשר נמלטו מתגרת יד הַכִּלָיוֹן, הנם עוד נֹכַח עינינו במספר רב מאד בנחל סעננאַאַר (Зeʜaapъ) ובמקומות אחרים, וְיִתנו עֵדיהם מה רַבָּה תפארתה בִּשְנוֹת קדם ומה יָקְרוּ הַדְרֵי כבודה וחֹסֶן עָשרה וחכמות לִבּוֹת יושביה במלאכת בנינים נפלאים ובכל חרֹשת מעשי ידי אמן –. על פי ההתדמות אשר לממלכת “מרה”, עם ממלכת מצרים בהנהגת הדת והנהגת המדינה גם בהליכות הבנינים וכל מלאכת מחשבת, ידענו נאמנה כי שתי הממלכות ההן חֻברו יחדו בַּחֹבֶרֶת בדורות עולמים, וַתָּבֹאנָה במסורת ברית ההתחברות אשה עם רְעוּתָהּ, אך על זאת נִפלגו חוקרים רבים בְּדֵעותיהם: אם המצרים למדו את חכמתם מבני הכושים יַלְדֵי “מרה”, או נַהפוך הוא כי הכושים לקחו להם את חכמת מצרים לקָו ותבונתה למשקלת. אמנם אם נחפשה את תכונת ארץ מצרים וִיאוֹרָהּ, אז נַצדיק את דברי הַתָּרִים והחוקרים החדשים אשר הֶחליטו כי הַמִצְרִים הם הַמַמְצִיאִים את חכמתם ודעתם, ומה לַמְדוּ הכושים לֶקַח בדרכי החכמה והמדע. וממוצא דָבר נַשכיל וְנֵדַע כי ממלכת הכושים אשר במרה היתה לְנֹא אָמוֹן בִּירַת מצרים לְבַת, ממנה פִריה נמצא, והיא היתה לה לעינים –.

20. § מחקרי ארץ מצרים ופלגותיה.

עוד בימים הקדמונים נחלקה ארץ מצרים לשלשה חלקים: I) למצרים העליונה (Өивы) ובתוכה אַשְׁדוֹת הַיְאֹר (Hильcкie Boдoпaды) אצל אִי פֿילאֶ (Филe) ואצל אִי עלעפֿאַנטינע ועוד מקומות רבים. ועד היום נמצאו בה החרבות הגדולות והנפלאות עד אין חֵקר אשר בעיר נאֹ אָמוֹן (Өивы) על שני חֻפֵּי היאור. בין חרבות עולם ההם יתנוסס בגאון עֻזוֹ היכל המקדש. (טעמפעלפאַללאַסט) הנקרא כעת בשם היכל קאָרנאַק (Kapʜaкъ) על שֵם הכפר אשר נִבנה בתוכו. בהיכל קדומים ההוא נשארו עוד עמודים רמים ונשאים, מצבות גדולות ומוצקות, ופסילים גבוהים ורמי קומה מאד החצובים מאבני חוֹל משוחות בששר מאבני שַיִש ואבני גראַניט שחורות ואדומות, וכלם נעשו במלאכה נשגבה מאד אין עֲרוך אליה. מחרבות ההיכל הנשגב והנאור הזה, נבוא אל חרבות היכל שני אשר לא נופל גם הוא ממנו ואשר יִקָרֵא כעת בשם היכל לוּקְסאָר (Лyкcopъ) על שם הכפר הבנוי בתוכו, ובין שני ההיכלים ההם (היכלי מלכי בית פרעה) היתה מְסִלָה נפלאה מאד מאין כמוה תחת כל השמים, ארכה שש אלף רגל, ומשני עבריה רָבְצו פסילי ספינקסים (Cфиʜкcы) גדולים ורמים כענקים החצובים מאבן אחת במלאכה רוממה מאד, ועד היום יִמָצאו עוד שרידים מהספֿינקסים הנוראים ההם. זולת כל הדברים הנפלאים ההמה, נמצאו עוד במצרים העליונה הדברים הנעלים האלה: 1) מצבת מעמנון (Meмʜoʜъ) אשר הֵקִים פרעה אַמענאפֿיס ואשר הוֹצִיאָה לפָנים מקירות לבבה קול זִמְרָה וְצִלְצְלֵי שִירָה נעימה בכל יום לִפְנוֹת בֹקֶר בצאת השמש משערי מזרח להאיר על הארץ –. 2) קִבְרֵי המלכים החצובים ברֻכסי הררי סלע חֲשׂוּפֵי ירק דשא וערומים מכל עשבות הרים. הקברים ההם נוראים הם ומרעידים נפש כל חי, כי מקומם במדבר תֹּהוּ וִילֵל ישימון. מספרם ארבעים, ובתוכם כִּפּוֹת גבוהות מאד ועליות מְרֻוָחִים וָאוּלָמִים גדולים ורחבי ידים –. 3) עיר הקברות אשר בארץ מתחת (Kaтaкoмбы) עם חדריהם ודרכיהם הנבוכות, עם אוצרותיהם האוצרים בתוכם תמונות כלים מכלים שונים, עתיקים וּמְלֵאֵי ימים מאד, פִּתֻּחִים, פטורי ציצים מעשי צַעֲצֻעִים, חנוטים, מְגִלות עָפות וארוכות מֵעֲלֵי פאפירוס, פסילי אבן ועוד דברים רבים כאלה. מָקוֹם עיר הקברות ההיא, הוא מָקוֹם נורא על כל סביביו, שם יֵלֵך הטבע שובב, שם רֵבץ פַּלָצוּת ושם בית המות ושערי שְאוֹל ואבדון, ועל כן לא מצאו מלכי מצרים מָקוֹם נִבְחָר מִזֶה לבתי קברותיהם –. II) מצרים התיכונה (מיטטעל = עגיפטען), ובתוכה היתה מֹף (Meмфисъ) עיר הבירה, גם ההיכל הנפלא הנודע בכל הארץ בשֵם היכל המַתְעֶה (Лaбиpиʜтъ) אשר היו בו דרכים רבים אין מספר הַמַטִים עקלקלותיהם וּמַתְעִים את ההולכים מבלי מְצוֹא את תּוֹצְאוֹת ההיכל ההוא –. בחלק מצרים הזה יתגאו פַּאֲרֵי הָעַמוּדִים בְּשִׂיא חֹסֶן תַּלְפִּיוֹתֵיהֶם עד לב השמים, ומדורות עולמים עד ימי הדור הזה ועד אחרית הימים יפליאו את נפשות כל רואיהם. הגבוה מכל פארי עמודים ההם, הוא העמוד אשר בנה פרעה כֿעאָפס (Xeoпсъ) וגבהו יותר מארבע מאות וחמשים רגל צרפתיות, ובגָדלו וחָסנו ועזוז נוראותיו יטיל רגשי תִמָהוֹן בלבות כל רואיו –. בחלק הזה היה גם הים הנפלא אשר עשה המלך מאֶריס ושמו נקרא עליו, ולפי הנראה היתה תכליתו לְהַקְווֹת בתוכו את שפעת מֵי היאור לבל ישטפו את השדות בעת רְבוֹת שִטְפָם, גם לשוב ולהציף את המים ההם על השדות והגנים בעת אשר יֶחסרו המים ביאור ולא ישפיקו להשקות את אדמת מצרים –. III) מצרים התחתונה הנקראת בשם דֶלְתָּא (Дeльтa) על שם תמונתה הדומה לדלתא יְוָנִית (A), ובתוכה העיר הביר אוֹן, או בית שמש, גם עיר הַחֶרֶס (זאָננענשטאדט, Гeліопоӆисъ), אשר ברבות הימים היתה עיר נחרבת ואלכסנדריא נמלאה מחרבותיה. גם היו בתוכה הערים המהֻללות הנודעות בשם זַיִת (Caисъ), מויקראַטיס (Mayкратисъ) ובוּזיריס (Бузирисъ). העיר האחרונה הזאת היתה לפי דִבְרַת הֶהָמוֹן עיר מושב המלך אשר שְמוֹ כשֵם העיר ואשר היה עריץ ואכזר ושופך דמי כל בני הנכר היורדים מצרימה –. הַיְאֹר (Hиль) הוּא אחד מִמִפְעלות אלהים הגדולות תחת השמים, עליו השתוממו קדמונים, ואחרונים יִתַּמְהוּ תָּמֹהַּ על הֲלִיכוֹתָיו ושֶפע בִּרכותיו להחיות עם רב. המקום אשר ממנו יפוצו מַעינות היאור הנפלא הזה, נֶעלם מעיני כל חי. אלכסנדר הגדול גם נירון קיסר ועוד מלכים אדירים שלחו את צעיריהם לְחַפֵּש ולמצוא את תּוֹצְאוֹתָיו ומַעינותיו, אך כֻּלָם שבו ריקם ולא מצאו את אשר בִּקְשׁוּ, וגם בדור הזה החוקר לכל תכלית ותעלומות רזי עולם יוציא לאור, לא נודע עוד אֶל נָכוֹן מוֹצָאוֹ ומקום ראשית דרכו. ועל כן נוֹאֲלוּ בני מצרים בימי קדם ויאמינו כי הנהר הזה יִמָשֵׁךְ מִצִנוֹרוֹת שמים ארצה, וכן האמינו גם חכמים רבים מעמים אחרים (כאשר יָעִידוּ שירי האָמער היוָני), ורבים מהם אשר לא נִתעו שוא והבל כזה, הֶחליטו כי הנהר הזה יֵחַד בַּקְהַל כל סִתרי הטבע אשר נֶעלמו מעיני כל חָי כל הימים. שֶטֶף היאור הזה, הוא המחזה היותר נפלא וְיָקָר הנראה שנה בשנה בארץ מצרים, כי היאור עולה שנה בשנה ומשקה את הארץ וְיַעֲשֶׂהָ פֹרִיָה, ובלעדו היתה ארץ נגב וצמאה למוצאי מים, כי גם בגשם נדָבות לא תִּפָּקֵד בכל עת, כנודע, ולכן המקום אשר שֶׁטֶף היאור אליו לא יגיע, מִדְבָּר וְצִיָה הוא לנצח נצחים. ויפה העיר החכם ליווער הצרפתי לאמר: “אף כי כמעט כל נהרות איתן ישטפו ארצות בעתים שונות אחרי כי יִמָלְאוּ מגשם מטרות וזרם עבות, ומה גם לעת סופה וסערה יסערו להפיץ אוצרות שלג מראשי ההרים וגבעות נשאות, או כי חַם השמש וְתֶמֶס יהלוכו; בכל זאת הן כל אלה רק פעולת הַמִקרה לבד אשר בשגעון ינהג ואין סדרים לכל תהלוכותיו ומועדים ידועים לעלילותיו – כי על פי רוב יחד יתמלאון בפתע פתאֹם, וגם במלואותם חוק וגבול אין להם, ולפעמים ישטפו בשטף אף ויעשו כָלה נֶחרצה, כי יִמָצאו ללא ישאלו ולא לעת יבֻקשו. לא כן יְאוֹר מצרים, כי בין כל אפיקי התבל בודד הוא בסגֻלה מיוחדה אשר למימיו הרבים והעצומים, אשר לאט לאט מהלכם בבואם ובצאתם, גם לא יקדמו ולא יאחרו את המועד המיועד להם לעלות על גִדוֹתֵיהֶם ולעבור את חֻקם ולא יעברו חוק וזמן אשר נִתַּן להם ללכת הלוך וחסור עדי ישובו לגבולם, ולא לבד כי לא ירעו ולא ישחיתו מעולם ועד עולם בשטף מרוצתם, כי אם גם יִשְׁקוּ וְיַרְווּ את ארץ מצרים, ארץ חמדה ומָשוֹש לכל ארצות הקדם, ולולי שטף מימיו הנאמנים היתה ארץ תלאובות, ארץ לא זְרוּעָה ולא נושבה”. בכל שנה ושנה בעת אשר יִמַס השלג על תועפות הרי כוּש, ובעת אשר יזרמו העבים מִטְרוֹת עֹז בארָצות אשר באֵזור החם וְיַגדילו וְיַאדירו את כל הפלגים והנהרות וְאַשְדוֹת הנהלים, בעת ההיא ירבו ויעצמו גם מֵימֵי יאור מצרים שלשה חדשים רצופים, מחֹדש סִיוָן (יוּנִי) עד אמצע חֹדש אלול (סעפטעמבער). והנה עוד בחֹדש תמוז (יוּלִי) יעבור היאור על גדותיו, ובחֹדש אָב (אויגוסט) אם יגיע שטף המים קרוב לִמְרוֹם עשרים רגל, אז יִפָתַח הַשֶכֶר וְדַלתוֹת היאור (דאֶממע) להוליך את מֵימָיו אל הַתְּעָלות (קאַנאֶלע) הרבות אשר חָפרו המצרים בדורות עולמים במקומות הגבוהים אשר שטף המים אליהם לא יגיע, לבעבור יַשְקוּ גם את השדות והגנים אשר במקומות שוֹאִים וּמְשוֹאִים ההם. בעת ההיא תֵהָפֵךְ ארץ מצרים לִבְרֵכַת מים, וְעָרֶיהָ וּכְפָרֶיהָ המתנשאים מִמַעַל לְשִפְעַת המים, יִדְמוּ לְאִיִים מחמדי בת עין אשר נטע ה' בתוך נִבְכֵי יָם. וכאשר יִכָּלַא הגשם בהררי ארץ כּוּש, יָשֹׁכּוּ גם מֵי היאור, וְיֵלְכוּ הָלֹךְ וְחָסֹר עד אחרית ימי חֹדש השביעי (אָקטאָבער) וישובו למקומם הראשון וְתֵרָאֶה היבשה. אולם אז ישאירו אחריהם ברכה: מי בִּצָה (שלאַס) אשר יְדַשְׁנוּ את שַׁדְמוֹת מצרים וישימו מִדְבָּרָהּ כעֵדן וערבתה כגן ה'. הָאִכָּרִים יפתחו מעט את חיק האדמה וְיִזרעוה, ובימים מעטים ישירישו בארץ גזעיהם, יציצו ויפרחו, ושִבליהם הַמְלַאוֹת מאד והטובות תִּשְׁתֶּינָה אֶגלי טַל לָרְוָיָה אשר יערפו שְׁמֵי מצרים תחת גשם נדבות בכל עתות השנה.

המצרים נִפלגו לפלגות וכתות אשר נבדלו אשה מרעותה הבדל רב, וקיר ברזל ביניהן כל ימי עולם. כת העליונה והנכבדה מכל הכתות, היתה כת הכהנים ואליהם נֶחשבו גם החרטֻמים והחכמים (בראשית מ“א, ח‘. שמות ז’, י”א. ח‘, י“א. י”ג, ז’). ויתר הכתות היו אנשי המלחמה, הסוחרים, המליצים, הספנים וְהָרֹעִים. ומכל אנשי הכתות ההן, הִתְעִיבו המצרים את הרֹעִים, וכקוץ מֻגר היו בעיני כל ילדי הארץ (בראשית מ“ג, ל”ג. מ“ו, ל”ד). בארץ גושן בחלק הצפוני אשר במצרים, היה מושב בני ישראל אשר ישבו שם שלשים שנה וארבע מאות שנה (שמות י"ב, מ'). בתחלה לא הֵרֵעוּ המצרים לבני ישראל ויחשבום כאזרחי הארץ, אך אחרי מות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ויקם מלך חָדָש על מצרים אשר לא יָדַע (לא אָהַב) את יוסף, אז הָפַךְ לב המצרים לשנוא את בני ישראל תכלית שנאה, ויעבידו אותם בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה מאד, ומלך מצרים צוה להמית את כל הַבֵּן הַיִלוֹד להם, ואחרי כן גזר אֹמֶר להשליך את כל ילדי העִברים היאורה – עד אשר פָּקַד ה' את עַמוֹ וַיַך את המצרים בעשר מַכּוֹת, וביד חזקה וזרוע נטויה ובמוראים גדולים הוציא את בני ישראל מתחת סבלות מצרים –. מעת צאת ישראל ממצרים, לא היתה עוד כל הִתְחַבּרוּת וקרבה בין שני העמים האלה עד מְלוֹך המלך שְלֹמה (מלכים א‘, ג’, א'). אחרי כן היו המצרים לצרים ואויבים לבני ישראל (מלכים א‘, י“ד, כ”ה. מלכים ב’, כ“ג, כ”ט, ל"ג), גם באו לפעמים במָסורת ברית השלום אתם (ישעיה ל‘, ב’ ג‘; ל"א, א’). אחרי הריסות ירושלים בתגרת ידי הכשרים, בָרחו יהודים רבים לארץ מצרים (ירמיה מ"ב) ובימי הבית השני נָהרו אליה לאלפי אלפים מארץ יהודה ומכל הארצות ויהיו שם מאֻשרים תכלית אֹשֶר, ויפרו וירבו שם ויעצמו במאד מאד. מערי מצרים העתיקות, יִזָכרו בספרי הקֹדש שמות הערים האלה: אוֹן רַעַמְסֵס, פּתֹם, צוֹעַן, נֹף, (או מֹף), סין, פִּיבֶסת וְנֹא אָמוֹן. לְהַכִּתּוֹת העליונות אשר בנחל היאור (נילטהאַל), היה שְאָר רוח ויתר שְׂאֵת על הַכִּתּוֹת התחתונות, גם בהדר מִבְנֵה גְוִיָתָם ובתפארת תֹאר פניהם נַעֲלוּ על יתר בני שבטי הקויקאוזוס אשר התערבו עִם בני הכושים וירדו לשפל מדרגתם ומצבם –. בדברים רבים הנוגעים אל דתי האמונה, גם בחכמות המדידה והתכונה, במשפטי המדינה ובהנהגות רבות נִשְׁתַּווּ המצרים לעמים אחדים היושבים בארץ אזיא, להעמים היוצאים מֵחלצי שֵׁם בן נֹחַ ולהעמים השוכנים בארץ הודו, ועל כן לא נִשְגֶה בשפטנו כי עַמֵי ארץ אזיא היו לבני מצרים לעינים בדברים הנזכרים בטרם מצאה לה החכמה קן בלבות חכמי מצרים ובטרם הביאו יושביה לבב חכמה, כי מני אז והלאה לא קבלו עוד המצרים כל דְבַר חכמת בינה מֵעַמֵי ארץ אזיא – כי תכונת ארץ מצרים, ארץ אשר הרים ומדבָּרים יַמִים ונהרים יסגירוה מכל עברים, גם תכונת יושביה השונאים את כל בני ארצות אחרות ומתרחקים מהם תכלית רִחוּק, מָנעוּ מֵהַבְקִיעַ אליהם קַרְנֵי אור החכמה מֵעַמִים אחרים, ורק בדורות קדומים מאד אשר המצרים הלכו עוד ערומים מכל חכמה ודעת, רק אז יכלו עַמֵי אזיא לִפְעוֹל בהם פעולה עזה ולהודיעם דרכי תבונות –.

ראשית דִבְרֵי יְמֵי המצרים וקורותיה העתיקות, לקחו להם הסופרים מיתר ופליטה אשר נשאר מִסֵפר התולדה והדת אשר כתב מאַנעטהאָ (Maнеөитъ) כֹהֵן מִצְרִי על פי ספרי הזכרונות הנמצאים בהיכלי אלילי מצרים במאה השלישית לפני ספירת הנוצרים, אך בספר ההוא נִספחו שגיאות רבות וְכִסו פניו חרולים במקומות רבים, עד כי כבד הדבר להוציא ממנו קשְׁט אִמרי אמת. וזולת זה ישאבו כל הסופרים את תולדות ימי מצרים העתיקים גם מִסִפְרֵי חכמי היוָנים ויתר הסופרים הקדמונים, מֵהַכְּתֹבוֹת והציורים וְהַפִתֻּחִים אשר שָרְדו על חָרבות היכלי מצרים ועל מצבות עֻזָהּ ועמודי חָסְנָהּ עד היום הזה, גם מספרי הַמַסָעוֹת אשר כתבו נוסעים רבים וגדולי חִקרי לב.

מלכי בית פַּרְעֹה.

בִּמְבוֹא הַדֶלְתַּא, בַּמָקוֹם אשר שם יִפָּרֵד היאור (נילוס) והיה לראשים הרבה, שם התנוססה בשנים קדמֹניוֹת ממלכה עתיקה מאד לימים אשר העיר הליזה מֹף (Meмфисъ) היתה העיר הבירה בתוכה ומושב המלך. מימי המלך פרעה מענעס (Meнесъ) אשר לפי עדות המצרים יָסַד את העיר מף, עד הימים אשר התנפלו הָרֹעים הנקובים בשם היקסאָס בארץ מצרים וישלטו בה שלטת, מלכו מלכים רבים בארץ הזאת אשר הִגְדִילוּ את תפארת ממלכת מף המעטירה וַיִבְנוּ בתוכה בנינים רבים גדולים ונפלאים עד מאד, וּלְאֹרֶךְ הר הסלע המָפנה יָמה הִגְדִילוּ עוד את מעשיהם, ויחצבו בתוך ההר ההוא חדרי הַמָוֶת עִם מַצבותיהם הנשגבות וקברי המלכים עִם פארי עמודיהם התומכים לב השמים בְּשִׂיא חָסנם. מכל מלכי בית פרעה ההם, עשו להם שם עולם פרעה כֿעפֿראַן (Xeфренъ) פרעה כֹֿעאָפס (Xeoпсъ) אשר בָּנוּ את פארי העמודים הגדולים והנשגבים מכל יתר העמודים אשר בארץ ההיא. ואחריהם עשה להם שם עולם פרעה זעזאָרטאָזיס, הוא המלך הראשון אשר יצא למלחמה על יושבי ארץ תימן וישם את בני נוב (נוביער) לְמַס עֹבֵד, כאשר תעיר הכְּתֹבה העתיקה הנמצאת על עמוד גדול אצל אשדות היאור. אחריו היה מהֻלל שֵׁם פרעה מאֶריס המלך השלישי במלכי בית אַמענעהמאַ (Aменмпа), הוא עשה את הים הגדול והנפלא אשר שְׁמוֹ נקרא עליו לְהַקְווֹת אליו את שִפעת מֵי היאור. הים ההוא היה על יד עיר מֹף הבירה, בנחל פֿאַיוּס. גם הוא בנה (לפי עֵדות המצרים) את היכל המַתעה, היכל מלך גדול ונורא מאד מאין כמוהו תחת כל השמים, עִם חצֵרות ואולמים וחדרים אין מספר על הארץ ומתחת לארץ, ובו נאספו כל שרי המדינות וכל חכמי יועצי פרעה להמתיק סוד ולהתיעץ בדברי הליכות המלוכה גם להקריב קרבנות וזבחים. אחרי מוֹת המלך מאֶריס (יספרו המצרים) התנפלו שבטים עַזִים רֹעֵי בקר וצאן מארץ ארם ומארץ עֲרָב הצפונית אל ארץ מצרים אשר בנחל היאור וילכדו אותה בחֹזק יד, את מבצריהם הרסו, את היכל אלהיהם שרפו באש, ואת עם הארץ כבשו לעבדים ויעבידו בם בפרך ובאכזריות גדולה מאד. הָרֹעִים ההם יוצאי ירך שֵם בן נֹח, נִקראו בשפה מצרית בשֵם היקסאָס, וימשלו במצרים יותר מחמש מאות שנה, עד אשר התאוששו מלכי מצרים העליונה (נֹא אָמוֹן) ויצילו את בני עמם מיד הָרֹעִים, אך הָרֹעִים התחזקו ימים רבים בְּמִבְצָר חָזָק אשר מים רבים וִיוֵן מצולה סביב לו על פי יאור המזרחי, ולא חַתּוּ ולא יָרְאוּ מפני תנופת יד גבורי מצרים, עד אשר התאזר המלך טוּטְמאָזיס (ϴутмозисъ) עֹז וגבורה וילחץ אותם לצאת ממבצרם ולעזוב את ארץ מצרים. מבצר הרֹעים ההוא נקרא לראשונה בשם אַבּאַריס (מבצר הָעברים). ואחרי כן נקרא בשם פעלוזיס (Пелузія) (עיר פִּלָשֶׁת). מני אז והלאה היתה נֹא אָמוֹן עיר מושב מלכי בית פַּרִעֹה. טומאזיס בנה את היכל המלך אשר בקראַנאַק, ושרידי עמודיו השבורים ושארית אבני שיִש המנֻפצות יעירו ויעוררו עד היום רגשי תמהון בנפשות כל רואיהם. אחד מהמלכים אשר מלכו אחריו ושמו אמענאָפֿיס (Aменофъ) עשה לו שֵׁם גדול על ידי המלחמות הגדולות אשר עשה בארץ הנגב ובארץ הקדם, ועל ידי בנין ההיכל והמקדש הגדול אשר בנה כמו רמים בלוקסאָר בפאת מערבית דרומית להיכל קאַרנאַק על ראש גבעה תלולה על שפת היאור. המלך השני אשר מָלך אחריו נקרא בשם סעטאָס (Ceфъ), והוא בִּצַע את מעשה המלחמות אשר עשה המלך הַמֵת, כאשר יעידו הציורים אשר נמצאו על קירות אחד ההיכלים אשר בנה בארץ נוב. רעמסס בְּנוֹ הנקרא בשם הכבוד רעמסס הגדול ואשר פי היונים יקבנו בשם זעזאָסטריס (Ceзострисъ), היה הגבור המהֻלל והמפֹאר בכל מלכי ארץ מצרים מיום הִוָסדָהּ. הוא החריד את כּוּשׁ וַיְשִׂימֶהָ למס, ובמרכבת עֻזוֹ ובחילו הגדול פָּרַץ בארץ ארם, באזיא הקטנה ובארם נהרים, ובחרבו הקשה ורעם גבורותיו הכניעם תחת ידו. הוא בנה במצרים בנינים רבים רמים ונשאים, היכלי מלך ומקדשים רבים ומפוארים במאד מאד, אשר שארית חרבותיהם ופליטת משֻׁאוֹתֵיהֶם יעידו על רוממותיהם ועל תפארת הודם וחָסנם. גם בארצות נכריות אשר לכד, הֵקִים בנינים רבים, מַצְבוֹת עֹז ועמודי חֹסֶן, אשר גם שנים רבות מאד אחרי מותו, הודיעו לכל רואיהם מעשה תקפו וגבורתו, הדר כבודו ועזוז נוראותיו –. המלך הרביעי אשר ישב על כסא מלכותו אחריו, נקרא בשם רעמסס או רהאַמזיניט (Paмсинитъ), והוא בנה את בית האוצר הגדול אשר לא יִזַח זִכְרוֹ עד ימי הדור האחרון הזה מלבות המון עם מצרים –. ארבע מאות שנה מלכו מלכי בית פרעה בארץ מצרים וּמוֹשׁב כבודם היה בעיר נֹא אָמון, וארבע מאות שנה³⁵ ההן, היו הַשָׁנִים הטובות והמאֻשרות אשר נָחלו בהן המצרים עשֶׁר וכבוד, גדֻלה וגבורה נצח והוד, מכל השנים אשר מלכו בארץ ההיא מלכים רבים אשר היו גם הם גבורי חיל ואנשי הַשֵׁם. “מלכי בית פרעה נשאו פעמים רבות חרב גאוָתם ורעם גבורתם מֵהָלְאָה לגבול מצרים הישָנה, אל ארץ נוב ודונגולא (Донголa) עד ארץ בני הכושים, אל ארץ לוב וארץ ארם. פעמים ושלש הִרְעִישׁוּ המלכים האדירים ההם את חֻפֵּי נהר פרת ברעש כלי נשקם, ופעם אחת הרגיזו גם את חוף אזיא הקטנה בפאת ים. שלל כל הארצות אשר לכדו וחמדת כל הגוים אשר הכניעו, הֵבִיאוּ המלכים הגבורים והמנַצחים ההם אל היכל אלֹהיהם אשר בְּנֹא אָמוֹן הבירה עד כי הִרְבּוּ את כבודו וַיְמַלְאוּהוּ כל הוֹן יָקָר ונעים וכל סגֻלות המדינות ואין קֵצֶה לאוצרותיו. גם התאמצו בכל מאמצי כֹּחָם לְפָאֵר את נֹא אָמוֹן עיר מושב כבודם בהיכלי כבוד ובנינים נפלאים ונשגבים מאד”. עיר הבירה “נֹא אָמוֹן” אשר מאה שערים לה ובנויה על שני חֻפי היאור, נִפְלָאת היא בעינינו עד היום הזה, וכל הנוסעים והחוקרים לכל תכלית: ישתוממו במאד מאד על שארית חרבותיה, שרידי עִיֶיהָ, ופליטת מַשוּאוֹתֶיהָ והריסותיה, כי אין עֲרוֹך אליהם בכל חרבות עולם וְשִמְמוֹת דור ודור אשר תחת כל השמים מקצה הארץ ועד קצה. אפס כי כאשר ישתומם לבבנו בקרבנו על תפארת הוד הבנינים הנוראים ההם אשר בעיר מֹף וְנֹא אָמוֹן, כן תשתומם נפשנו גם על עריצות המלכים העריצים ההם אשר הִתְעַמְרוּ בבני עַמָם לעבוד עבודת פרך כזאת, ואשר הִקשיחו את לבבם באכזריות גדולות מאד לִרְדוֹת בעבדיהם וּלְרוֹעָם בשבט ברזל להוציא לאור מעשים נוראים כאלה אשר הם מֵעַל לגבול כֹּחַ אדם, ואשר יְסוֹדָם רק בְּכֹחַ הדמיון הַכֹּזֵב –. וזולת כל אלה הוסיפו עוד המלכים להשפיל לֶעָפר את נפשות בני עַמָם ודתם: כי כל איש ואיש לא יכול לִרְאוֹת את פני המלך בלתי אם כָּרַע וַיִקֹד וישתחו אפים ארצה, גם שרי הצבאות, הַפַּחוֹת, הסגָנים וְהַכֹּהנים התפלשו בעפר בגִשתם אל כסא המלך אשר חייהם ומותם תלואים בכל רגע ברמיזת³⁶ עיניו ותעופת עפעפיו, כי המצרים הֵרימו את כבוד מלכיהם יתר הרבה מכל גויי הארצות בְּתֵת להם כְּבוֹד אלהים והוד בני אֵל עליון. וזאת היתה להם על פי תורת הכהנים אשר הוֹרוּ אותם “כי בראשית הימים מָלכו האלהים בארץ מצרים, ואחרי כן הוֹשִיבוּ תחתיהם על כסא מלכותם את מלכי בית פרעה, ועל העם איפוא לתת להמלכים ההם כְּבוֹד אלהים, ומה גם כי מלכי בית פרעה צֶאֱצָאֵי האלהים הם וְיוֹצְאֵי חלציהם” –. והמלכים ההם אשר מָשלו בעם ממשלה בְלִי-מְצָרִים, היו גם תופשי דת האלהים ודתי המדינה, חיי רוח עבדיהם ונשמת כל עם הארץ, אדוניהם מחוקקיהם, מלכיהם ואלהיהם.

אך לא לעולם חֹסֶן ישועות, כי גם קֵץ מלכי בית פרעה בא בא! כי מלכי ארץ כּוּשׁ יָרשו בחרבם החזקה את ארץ מצרים וימלכו בה שנים, מות אחד ממלכי כוש ההם אשר שמו תִּרְהָקָה (Tиргaкa), יצא תרהקה למלחמה על ארץ ארם וארץ יהודה, גם עם מלך אשור, מלך יָרֵב ס' 700 לפני ספהנ"ו ואיש מלחמה, לחם המלך הכושי הזה על נהר חדקל ונהר פרת.

“והנה תרהקה היה איש אשר יֵאוֹת לו נֵזר המלוכה, וטובות רבות עשה להמצרים בתעָלות וצנורות אשר כָּרָה להביא את שפעת מֵי היאור אל שדמותיהם ובמסגרות אשר כונן לעצור בעד שטף מי היאור. אך בכל זאת לא עמדה לו חכמתו לקנות את לבב בני מצרים בגלל אשר היה ככלי מעשה בידי כמָריו” –. אחרי מותו התאוששו בני מצרים ויפרקו את עֹל הכושים מעל צואריהם, וזיטון הכֹהן הגדול במקדש האליל וואולקאַן התנשא וישם כתר מלכות בראשו ויהי מלך וכֹהן כאחד. אך עד מהרה נבאש בעיני חֶברת בעלי המלחמה על אשר גרע את חוק מִחְיָתָם בקחתו את נכסיהם מידם. “ובימיו היתה מצרים כמעט ירושה לסנחריב מלך אשור לולא מלאה סאת העריץ הזה על שערי ירושלים, כי בעלי המלחמה לא שלחו ידם אל החרב בחרות אפם במלכם, ולא ארכה המלוכה בידי זיטון כאשר סר מעליו צֵל אנשי המלחמה הנותנים עֹז למלכם”. וַתֵּחָלֵק ארץ מצרים לשתים עשרה ממלכות, ושנים עשר מלכים מלכו בה. והממלכות ההן ספו תמו בידי הגבור העריץ פזאַמעטיך ג“א ס”ה. 195 (Псaмитиxъ) נְגִיד זית, כי בגבורות יֵשע יְמִין היוָנים והקאַרים פזאמעטיך ג“א אשר שכר לו למעוז, הכניע תחת ידו את אחד עשר המלכים מרעיו ויעבר את כל הארץ תחת שבטו וימלוֹך לבדו בכל ארץ ס'-קמ”ד 670–616 מצרים.³⁷ והוא גם המלכים אשר היו אחריו, כוננו כסא מלכותם במצרים התחתונה, ויבואו במָסורת הברית עִם היוָנים והפֿיניקים. פזאַמעטיך הביא אנשי חיל מלֻמדי מלחמה מארץ יון אל ארץ מלכותו ללחום את מלחמותיו, ויתן להם מקום לָשֶׁבֶת במצרים התחתונה (Haвкрaтисъ), ויוצא כסף רב מאוצרותיו לְלַמֵד את המצרים חכמת היונים והליכות טכסיסי מלחמתם. והמצרים השונאים את כל בני הנכר ואת כל החדשות אשר יתחדשו בארצות נכריות, התמרמרו מאד על פזאַמעטיך אֹדות המעשים ההם אשר עשה על אפם ועל חמתם, ויותר ממאתים אלף איש מִמִפְלֶגֶת הכהנים ובעלי המלחמה עזבו את ארץ מולדתם וינועו אל ארץ נוב ויכוננו שם ממלכה חדשה הלאה לְאִי עלעפֿאַנטינא תחת ממשלת מלך הכושים אשר במרה, מני אז הֶחליפו המצרים את דרכיהם ומנהגיהם הישנים ויאלפו את ארחות היונים ויאחזו בדרכיהם, גם הוסיפו אז על מספר הכתות אשר היו להם מעולם, עוד שלש כתות, הלא הן: כת רועים, כת דַיָגִים וכת מליצים –. פרעה [פרעה נבו ג“א קמ”ד-ק“ס 616–600] נכוֹ (Hexo) בן פזאַמעטיך יצא בעקבות אביו ועל שרשי רגליו בהחקה. הוא הִשְגִיא את הליכות המסחור בארצו, הִרְבָּה את מספר אניות המלחמה מכל אשר היו לפניו, גם התאמץ לבַצע את מלאכת התעלה אשר הֵחלו המלכים הראשונים לעשות, לחַבֵּר על ידה את ים התיכון עם ים סוף, להגביר בזה את המסחר ולהרימו בכבוד על גַפֵּי מרומי תבל,³⁸ על פיו סבבו הצוֹרִים באניות את קרן אפריקא הדרומית. הוא חִדש את מלחמות המלכים הראשונים אשר לחמו באזיא, ויעל עם חילו העצום ועם רכבי הברזל אשר לו וילחם עם הצורים ויכניעם, וילכוד גם את ירושלים הבצורה, וידא על כנפי רוח הנצחון עד נהר פרת, אך שם נָשְׁתָה גבורתו, חִתְּתָה קַשְתּוֹ ונִגדעה דְעו, כי נבוכדנאצר מלך בבל הִכָּהוּ מַכה נצחת על נהר פרת בְּכַרְכְּמִישׁ, כאשר נִבא עליו ירמיהו הנביא (ירמיהו מ“ו, א'-י”ג). ואז אבדו המצרים את כל ירושתם באזיא, וגם מצרים ארץ מכורתם באה במצור. אחרי מות פרעה נבו, ישב פרעה פזאמית בנו על כסא מלכותו, אך לא האריך ימים וימת אחרי שש שנים למלכו, ולא הניח אחריו שֵׁם בספרי התולדה בלתי אם במסעו אשר נסע אל ארץ כוש. אחרי מוֹת המלך הזה, מלך פרעה חָפְרַע [פרעה הפרע ג”א ק“צ.570] או הָפְרָע (Гофра) והיונים יקראו לו בשם אפריעס (Aпріесъ), הוא היה גבור מלחמה וירד באניות עִם צְבָא הַיָם ויבוא ארצה כנען וילכוד את צידוֹן. “אך האלֹהים הֵקִים עליו הרעה מביתו, כי כאשר לא עשו ידיו תשיה במלחמה אשר קרא על צירענה עיר מסחור היונים, התנערה איבת עם הארץ על המלכים המתחזקים בכֹח ידי בני היונים, ועל בני הנכר מעוז מלכי מצרים, ויקשרו עליו קשר, וַיִנָגְפוּ בני הנכר לפני ילידי הארץ, ופרעה הפרע גם הוא נספה בחרב בעיר המלוכה וינָדח בית פזאמעטיך מכסא המלוכה. המצרים הושיבו את אַמאַזיס (Aмазисъ) על כסא המלוכה [אמאזיס ג”א ק”צ – ר“ו 570–526] במצרים.³⁹ אפס כי גם אַמאַזיס לא עשה את רצון המצרים וגרש את בני הנכר מארצו, כי גם הוא יצא בעקבות המלכים אשר היו לפניו, וכמוהם האיר פניו אל סוחרי היונים ואל אנשי חילם ויתן להם רשיון לְהֵאָחֵז במצרים, ויאהב את חכמת היונים ואת מרותיהם והליכות דתם ואמונתם. בימיו פרח המסחור כחבצלת, עשֶׁר והון וכל תענוגות בני אדם פרצו מאד במצרים התחתונה, ועיר הבירה זַיִת התנוססה בהדר תפארת בנינים והיכלים, ארמנות עֹז וטירות נשגבות, מצבות הוד, עמודי חֹסֶן וכל שכיות החמדה, עד כי יכלה העיר הצעירה הזאת להתחרות עם עיר מֹף ועיר נֹא אמון העתיקות ממנה והמהֻללוֹת משנות קדם. אך ימי הצלחת מצרים וְעשֶׁר כבוד מלכותה, לא נמשכו לאֹרך ימים, כי כמעט אשר נפקד על אמאזיס פקודת כל הארץ וַיִקָבר בקברות המלכים בחצר היכל זַיִת, עלה כשׁוֹאָה קאמביזעס (Kaмбизъ) מלך פרס על מצרים ההֻללה ויכס אותה בצלמות ואפֵלה נצחת, פזאמעניט (Псамминитъ) בן אַמאַזיס נגף לפני קאַמביזעס [פזאמעניט ג”א רג“ה.525] הפרסי במלחמה הנוראה אשר היתה על יד סין (Пелyзй, Суесъ) מעוז מצרים, ומֹף עיר המלוכה באה במצור עשרת ימים וַתִּבָּקַע לפני הפרסים, ואז בא הקץ גם על חֶבֶר הכֹהנים בעברת האדונים החדשים והקשים האלה אשר שנאו את הכֹהנים על דבר הַכֹּחַ אשר בידם להטות את לב העם לחפצם, כי ידעו הפרסים כי כל הימים אשר יד הכֹהנים שלטת, לא תכון ממשלה נכריה בארץ”. מאתים שנה מָלכו הפרסים במצרים, ובמשך השנים הרבות ההן לא עצרו כֹח לשרש מלבות הַמִצְרִים את הנהגותיהם העתיקות ודתי אמונתם השובבה ואת איבת העולם הנטועה בלבבם לכל בני הנכר. פעמים רבות חגרו המצרים יתר כֹּחָם ואונם לעשות מלחמה בהפרסים ולגרשם מארצם, אך בכל פעם לא הִצליח חֶפצם בידם, וּבְדֵּי רִיק הוציאו את מִבְחַר בחוריהם לַהוֹרֵג. ובראותם כי אָזְלַת ידם להתגבר על מושליהם הנכרים, הִתְחַבְּרוּ באמצע המאה החמישית לאזרחי ארץ לוּב, גם בני אַטען (Aфинъ) היו זְרוֹעָם בעת ההיא, וַיְנַסוּ לְחַדֵש את המלחמה עם הפרסים, ואף אם גם בפעם האחרונה ההיא לא יכלו לעמוד לפני אויביהם הרבים והעצומים מהם מאד, בכל זאת נֶחשב להם לכבוד גם הנסיון אשר נִסו לחרף נפשם על מְרוֹמֵי שְׂדֵה קָטֶל בעד חֵרותם ובעד ארץ מולדתם. “כי הָעָם הַשֹׁאֵף רוח הדרור והחֹפש, ואהבת ארצם וְעַמָם נוססה בחֻבם תמיד, עַם נִכבד הוא ויקר יתר הרבה מֵעַם אשר יעשה גבורות ונצורות בימי אָשרו והצלחתו”. והנה את אשר קצור קצרה יד המצרים לעשות, עשו זאת אחרי כן היונים והמקדונים, כי הם גרשו את הפרסים מאדמת מצרים וישפכו את ממשלתם עליה תחתיהם. אחרי כן הכניעו הרומאים את היונים והמקדונים וַיַכְבִּידוּ אַכפם עליהם לעזוב את ארץ מצרים וישלטו בה שַׁלֶטֶת ככל אַוַת נפשם. אך המצרים לא שִׁנוּ את דתם ותורתם ואת כל מנהגיהם הישנים גם תחת ממשלת היונים והמקדונים, גם תחת ממשלת הרומאים. גֵוָם נתנו למנצחיהם לרדות בהם בפרך, ואת שכמם הטו לסבול את הסבלות והעבדות אשר העמיסו עליהם, אך את דתם לא קבלו עליהם, בחֻקותיהם לא הלכו, ולא התערבו בהם כל הימים. ועד היום יעשו כן הקאָפטים אשר לשונם ומעלליהם יעידו כי מִמֵי המצרים הקדמונים יצאו. את הישמעאלים יעבדו עבודת עבד, אך לא יתחתנו בהם ולא ילכו בארחותיהם.

21. § מַצֵבוֹת,

חרֹשת המעשה והליכות המצרים בימים קדומים, בראשית הימים בעת אשר שוטטה עוד הסכלות והפרעות בקרב כל הארצות, ובכל נוף ובכל פֶלֶך צלמות ולא סדרים, היתה כבר מצרים ארץ מלֵאה חכמה ודעת, ערים וכפרים אין מספר התנוססו בה אשר יושביהן היו אנשי תבונות, יודעי בינה לעתים, יודעים חֻקוֹת שמים, ידיהם רב להם בחרֹשת המעשה, ובכל מלאכת מחשׁבת מעשׂה ידי אמן, עד כי עוד בשָׁנים קדמניות מאד נחשׁבה הארץ הזאת לְמַקֶבֶת בוא החכמה וְסֵתֶר משׁכן המדע.⁴⁰ בחכמת המדידה, בחשׁבון מַהלך הכוכבים ובחלוקת חדשׁי השׁנה, עשׂו להם המצרים שׁם גדול עוד בדורות קדומים. אפס כי הם התעמרו בחכמת התכונה ויהפכוה לחכמה רמיה, חכמת החזיון (שטערנדייטערייא), לנבואות הבל, מקסם שׁוא, חלומות ודמיונות מַתְעִים, והנה לפי יתרון הכשׁר דעת אשׁר להמצרים, היתה לאֵל ידם לעלות מעלה מעלה על הררי החכמה, ולהעפיל עֲלות על שְׁלַבֵּי סֻלם התבונה עד היותם לעינים לכל יושׁבי תבל, אך קללת חלוקת הַכִּתּוֹת, מְאֵרַת האמונה בהבּלי שוא וּמַשְאוֹת אָפַע ומדוחים, עריצות מושליהם ואכזריות נוגשיהם, גם שנאתם לכל בני הנכר וחטאות כֹהניהם המוליכים אותם שולל בהבלים ואלילים וגלולים ופסילים, הן כל אלה קצצו את כנפי רוח העם מֵהַגְבִּיהַּ עוּף, ועל מדרגת החכמה אשר עלו עליה בימי קדם, שם עמדו ולא יספו לעלות עוד הלאה, ועמים אחרים השלימו את מעשה החכמות אשר החלו הם לעשות –. במלאכת פסילי האבן היו הם הראשונים אשר הִפליאו עֲשׂוֹת, אך בהיות כל ישעם וכל חֶפצם במלאכה הזאת רק לעשות להם אלילים ופסילים מבהילים, על כן לא הצליחו במעשי ידיהם, לא חכמו ולא השׁכילו לְיַפּוֹתָם בתפארת דמות אדם וחמדת מִבְנֵה גְוִיָתוֹ, ורק היוָנים השלימו את המלאכה הזאת בתכלית השלֵמות ותהי לנס –. גם חכמת הרפואה וחכמת המדינה ויתר החכמות והמדעים אשר היו רק בידי הכֹהנים, לא הצליחו לעלות מחיל אל חיל ולבוא עד מְרוֹם קץ תכליתם, ורק ההעלענים עשו כן בימים האחרונים, וירימו את קרנות החכמות והמדעים ההם בכבוד, עד כי היו נֵר לרגלי כל עַמֵי הארץ ואור לנתיבתם –. דת המצרית נתנה בלבות המצרים אמונה אֹמֶן כי נפש האדם חָיֹה תִחְיֶה לעולם אם אך בְּשָׂרוֹ ישכון לבטח ולא תשלוט בו יד הַכִּלָיוֹן. ועל כן הִמְצִיאוּ המצרים חכמה נפלאה מאד לחנוט את גְוִיַת הַמֵת וּלְהַקְשׁוֹת אותה כאבן עד כי לא יבוא בה רָקָב וְתִתְעוֹדֵד לנצח. ואת גְוִיוֹת החנוטים שָׂמוּ בארון ויניחו אותן בחדרי מות במקומות אשר לא תגע בהן יד אדם, ואיש לא יגיע אותן כל ימי עולם –. את קברי המלכים פֵּארוּ בכל פאר, ועליהם בָּנוּ פארי עמודים אשר ראשם לעב יגיע. בטרם החלו את מעשה פאר העמוד, חצבו תחלה בסלע את הקבר אשר בו ינוח המלך בבוא יומו ללכת בדרך כל הארץ, ועל הקבר ההוא נוֹסַד עַמוּד מרֻבע מאבנים גדולות וסלעים כבדים, והעמוד ההוא יֵלך הָלֹך וְקָצֹר עד מְרוֹם קִצוֹ. כל מלך ומלך בשבתו על כסא המלוכה, הֵחֵל לבנות על קברו אשר חָצַב לו, פאר עמוד כזה, והיה ראשיתו מצער, אך כרבות ימי מלכותו כן יִשְׂגָה אחריתו, והמלך אשר מָלַך שנים רבות, בָּנָה כמו רָמִים את פאר עַמוּדוֹ, עד כי היה גבוה גֹבַהּ רב ונורא מאד. אם מת המלך בטרם בִּצַע את מעשהו, אז לא הִשְׁלִימוּ המצרים את בנין העמוד כפי אשר היה את רצון המלך לעשות, רק צפוהו מבחוץ באבני שַׁיִשׁ או אבנים אחרות נחמדות למראה. אחרי אשר הוּשַׂם גֵו המלך בקברו, אז סֻגר פתח העמוד במטילי סלע, גם תּוֹכוֹ סִתְּמוּ באבנים גדולות וסלעים כבדים לבל יוכל איש לבוא שם ולנגוע בגוית המת. סביבות כל פאר עמוד כזה, היו חצובים בסלע קברי נשי המלך, וקברי בניו ובנותיו, שריו וסריסיו, אוהביו וְרֵעָיו. לפי מסורה קדומה מאד בנו מאה אלפים איש את פאר העמוד אשר לפרעה כֿעאָפס, וימי בִּנְיָנוֹ נמשכו ארבעים שנה, ובמשך השנים ההנה עָבְדוּ האנשים הרבים והעצומים ההם את עבודת פרך הזאת יומם ולילה. באופן הזה הֵחֵלוּ מלכי נֹא אָמוֹן לחצוב קבריהם גם בתוך סלעי ההרים איש איש בשבתו על כסא מלכותו, וכל אחד ואחד פֵּאר את קִבְרוֹ בחדרים מרֻוחים, במדרגות ותהלוכות ועוד דברים רבים כאלה, ולא חדל את מעשהו עד אשר נפקדה עליו פקודת כל הארץ, ואז הוּשְׂמָה גְוִיָתוֹ בארון בתוך “חדר הזהב” ומלאכת עבודת הקבר נִשְׁבָּתָה. ובאופן הזה נהיתה גם “עיר הקברים” כְּנֹא אָמוֹן, כי בעיר ההיא חֻצְבוּ קברים אין מספר בתוך הר הסלע אשר שם, ובכל קבר מדרגות ושלבים ישרים או מַטִים עקלקלותם, חדרים וְאוּלמים, עֲלִיוֹת ותהלוכות –. הכֹהנים הצליחו למשול ברוח המצרים מִמְשָׁל רב ועצום, כי המצרים היו מִטִבְעָם קַלֵי דעת להאמין לכל דבר, להתהולל באלִילים ופסילים רבים מאד ושונים, לתת אמונה אֹמֶן בכל מַשאות שוא ומדוחים, וללכת אחרי הבל הבלים ושקרים וכזבים, גם נָטו מאד אחרי מנהגים ישָנים, לענות בַּצום נפשם ולהתפלל תפלות רבות, להתקדש ולהתחטא, לרחוץ את בשרם במים, לָחֹג חגים רבים, להקריב קרבנות וזבחים במספר רב, ולשמור חֻקים ומשפטים חדלי ספורות בעניני הדת גם בהיכלי אליליהם, וכל אלה נתנו כֹח וְהִרבו עָצְמָה להכֹהנים למשול בהם ממשלה בלתי מגבלה. הם היו תופשי הדת וכל הליכותיה, הם נָחוּ את העם בהליכות המנהגים הקדושים להם, מנהגים רבים עד אין מספר אשר הִקִיפוּ את כל ימי חייהם על הארץ מיום אשר נִמוֹל בשר ערלתם עד יום שובם לאדמתם. הכֹהנים היו המחוקקים והשופטים בארץ, שרי המדינות ובעלי הפקודות, גם הסֹכְנִים על אוצרות החכמות וחרֹשת המעשה וכל מלאכת מחשבת, ולא הניחו לאיש זר אשר לא מבני עדתם הוא, להסתפח בנחלתם זאת אשר נָחלו להם לבדם. וכל חכמתם ובינתם הִסְתִּירו במסתרי מכתב החרטמים (Iepoглифы), מכתב אשר לא יְדָעוֹ איש אחר זולתם. כי שלשה מיני מכתבים היו בידי המצרים: מכתב החרטֻמים, מכתב הכֹהנים, ומכתב העם. שני מכתבים הראשונים יִמָצְאוּ לָרוֹב על האבעליסקען (Oболиски) – הם עַמוּדִים מְרֻבָּעִים וְחַדִים למעלה החצובים רק מאבן גראַניט אחת וְחֻצבוּ לפני אוּלמי המקדשים – גם המצֵבות הנשגבות וקירות ההיכלים והמקדשים, גם כתלי חדרי בתי הקברים נֶחפים בטוטפות שני המכתבים ההם. אולם מכתב העם לא נחשב בעיני הכֹהנים לחצוב אותו בעט ברזל על גַפֵּי מרומי מקדשי אלֹהיהם ומצבות עֻזם, ורק המון העם כתבו בו כל עניניהם, גם נכתבו בו המגלות העשויות מצמחי היאור הנקראים בשם פאַפירוס והנמצאות עד היום בקברי החנוטים. סוף דבר כי רק בידי הכֹהנים היה כל הָעֹז והתעצומות, וגם גבורות המלכים נשענת על כֹח ידיהם, אך בני העם היו נִגָשים ונעַנים, נבזים ושפלים, עבדים מרודים וחִדְלֵי אנשים, והכֹהנים והמלכים הכניעו בַעֲמַל העבדות את רוחם וַיְמררו את חייהם בעבודת פרך, ועל כן לא ראו אור השמחה בעיניהם, לא הצליחו לְדַבֵּר את אויביהם בשער, ולא ידעו דרכי הצדק וְהַיוֹשֶׁר, החסד והרחמים, גם לא הִכירו את רִגשי הכבוד המתנוססים בלבות כל בני אדם, ויהיו בעלי נפש שְפָלָה, נבזים גם בעיניהם ושפלים נגד פניהם, ורק בשבתם בביתם מצאו מרגוע לנפשם, שם מצאו את הצלחתם, ושם הוציאו לאור את רגשי רוחם ואת כל הגות לבם.

האבעליסקען הֻצבוּ לפני אוּלמי המקדשים לגאון ולצבי תפארה. המקדשים ההם היו גדולים ורחבי ידים במאד מאד ונהדרים בכל הוד והדר, בכל שְׂכִיוֹת החמדה ומַשְׁכִּיות לבב: בשדֵרות ועמודים, בּאוּלמים בנוים לתלפיות, בַּעֲזָרוֹת וּלְשָׁכוֹת רָמוֹת ונשגבות מאד, בפסילי ספֿינקסים גדולים כענקים, בְּפִתֻּחִים מעשה צַעֲצֻעִים, בציורים נפלאים מעשי ידי אמן, ובכל פאר והדר אשר תֵּלֶא כל לשון להביע באֹמר ודברים. והאבעליסקען אשר הֻצבו לפני אולמיהם, נֶחפו בטוטפות מכתב החרטֻמים, וְכָתוּב בהם שמות מְיַסְדֵיהֶם ובוניהם וכל דברי ימי הימים אשר נשלבוּ אל מעשה בניניהם. אחדים מהאבעליסקען ההם הִסִיעוּ הרומאים ממצרים וַיַצִיגוּם על גַפֵּי מרומי עיר רומה, וְהִנָם נצבים שם עד היום הזה. גם הצרפתים הביאו אבעליסק גדול (מכפר לוקסאָר) ויציבוהו בראש חֹמִיוֹת עיר פאריז. חכמי מצרים הפליאו מאד לעשות במלאכת פסילי אבן כאשר הפליאו מאד עֲשׂוֹת במלאכת הבנין. ואף כי יד הַבְלֵי דתם קשתה עליהם ולא נָתנה אותם לפסול את פסילי מצבותיהם כאשר אִוְתָה החכמה המפארה הזאת, כי אם כאשר גזָרה הדת השובבה ההיא: בכל זאת הִגדילו מאד לעשות ואין עֲרוך אליהם בכל המעשים האלה אשר נעשו בימיהם, בימי קדם ההם. ואשר יִפָּלֵא עוד יותר בעיני כל חכמי חרשים, הלא הוא כִשְׁרוֹנָם הנפלא לחצוב מאבנים היותר קשות וחזקות, מאבני פראָפֿיר וגראַניט, תמונות שונות וצלמי דמות אנשים וכל בעלי חיים במלאכה נשגבה ובחכמה נפלאה עד מאד, והעולה על כֻּלָם הוא מעשה הספֿינקסים הָרָמִים וְהַנִשָׂאִים –. התמונות הרבות הנעשות במלאכה נשגבה, והציורים הנפלאים המשוחים בצבָעים יפים עד להפליא, אשר יִמָצְאוּ לרבבות על קירות המקדשים, על כתלי חדרי החנוטים, על ארונות המתים, המצבות והעמודים ועוד רבים כאלה, יְשַׁווּ לנגדנו את מַעְבָּדֵיהֶם, עלילותיהם ומלאכת ידם בבית ובשדה, בעיר ובהנהגת המדינה. אמנם בכל זאת היתה מלאכת הבנין המלאכה הָרֹאשָׁה בעיני חכמי מצרים, ומלאכת הַפִּתֻּחִים והפסילים והציורים רק טפֵלים לה. גם מלאכת הזמרה (מוּזִיק), המָחוֹל (טאַנץ) והשיר (דיכֿטקונסט) מצאו קֵן להם בארץ מצרים –. החכם הגדול שאַמפּאָליוֹן הצרפתי (Шамполліонъ), היה הראשון אשר הצליח למצוא את החידה מני קדם השפונה במכתב החרטֻמים, ובחכמתו וחריצותו מצא כי המכתב ההוא יתאר בחרט אנוש את הַמֻשָׂגִים העצמים בתמונות וצורות מֻחָשִׁיוֹת המתיחשות להם, אך את המֻשגים המִקרים אשר אין להם תמונה ודמות, יתאר בסמנים חִדוֹתִים אשר על ידם יובנו המֻשגים ההם, כמו את מקרה הגבורה וְגֹדֶל הַנֶפֶשׁ בדמות אריה, את העָרמה בדמות שועל. גם יתאר את המֻשגים בראשי מִלִים ובהברה הראשונה אשר להמֻשג ההוא, כמו את הָאַלוּף (רינד) בדמות א, את הבית (הויז) בדמות בּ, את הגמל (קאַמעעל) בדמות ג. מכתב הכֹהנים הוא קִצוּר ממכתב החרטֻמים והתמונות (בילדערשריפֿט), ומכתב העם הוא מכתב אותיות (בוכֿשטאַבענשריפֿט), אשר השתמשו בו המצרים בכל ענין וקנין ובכל הדברים אשר בין איש לאחיו –. המצרים לא התאמצו להשאיר את ידיעותיהם וחכמות סופריהם על ידי ספרים כתובים בהם חקרי לבבם זִכָּרוֹן לדור אחרון; רֶגֶשׁ פנימי (געפֿיהל) ודמיון עז (פעאַנטאַזיע), אֲבוֹת המליצה (פאָעזיע), לא התנוססו בנפשותם, רק שכל ובינה ועָרמה ומזמה שלטו בעֻזם על כל יתר התכונות הנפשיות – ולעֻמת זאת שׁכלו מאד את ידיהם בכל מלאכת עבודה, בעבודת השדה ובעבודת הגנים, ובמלאכת המדידה אשר למדו עוד בראשית ימי הקדם על פי תכונת ארץ מולדתם –. בחרשׁת המעשה לעשות בעץ, בחֹמר, באבן ובכל מיני מתכות, היה להם יתר שאת על רוב העמים. גם השכילו מאד במעשה הזכוכית ועִבוד הָעוֹרוֹת, ומכל תוצאות ארץ מולדתם הוציאו תועלת גדולה, ובפרט מצמח המים הנקרא פאַפירוס, כי ממנו עשו ניר, חבלים, נֵס אניות ועוד רבות כאלה. הם היו אֹרְגִים מהֻללים מאין כמוהם,⁴¹ ומעשה הָאֶרֶג אשר עָשׂוּ מֵחוּטֵי צמר וּבַד (ליינען), גם גְלֹמֵי שֵׁשׁ (ביסוּס) אשר הפליאו עֲשׂוֹת, היו נודעים לתהלה בכל ארצות בני הקדם. בבתיהם היו כל כלי חמדה במספר רב, וכלים מכלים שונים העשוים מכסף וזהב⁴², והם יתנו עַדיהם כי לא זרה להמצרים גם חמדת המוֹתָרוֹת (לוקסוס) –. אפס כי כל מעשיהם ועלילותיהם יעידו עֵדוּת נאמנה כי חכמתם היתה רק חכמה מלֻמדה, וְנִדְמוּ כגלגלי כלי מוכנה (מאַשינע) אשר יעשו פעולתם רק במדה ההיא אשר מַדָה להם יד האמן – ואחרי אשר עלו המצרים אל המעלה אשר העלו אותם חכמיהם הראשונים, שם עָמְדוּ ולא הֵרִימוּ פעֲמיהם לעלות עוד מעלה אחת, ורק אל הדברים המלֻמדים מכבר, שבו בכל פעם ולא השכילו לברוא עוד חדשות ומועילות –. נפלאת היא בעינינו החרדה הגדולה אשר חרדו המצרים בדבר קבורת מתיהם ושמירתם. “קברי המצרים היו רחוקים ממושב בני אדם, במקומות שוממים אשר דממת-מות מרחפת שם כל הימים. והקברים היו חזקים ומוצקים במאד מאד עד כי תקצר גם יד הטבע להרוס אותם. וגופות המתים אשר נחנטו והושמו בקברים ההם, היו נסתרים וצפונים מאד לבל תָּעֹז יד האדם לגעת בהם ולהגיד את עצמותיהם כל ימי עולם. כל איש ואיש מבני המצרים, עָמל ויְגָע כל ימי חייו לחצוב לו ולכל אנשי ביתו וקרוביו קְבָרִים בהרי סלע ולפאר אותם בכל פאר ככל אשר השיגה ידם –. הכֹהנים (אשר היו גם הרופאים) חָנְטוּ את גְוִיוֹת המתים בְּכֹפֶר הָרִים (בערגאַספֿאַלט) ובדברים רבים הַמִקְשׁים את הַבָּשָׂר עד כי נהפך והיה לאבן ולא שלטה בו יד הַכִּלָיוֹן לנצח. לפי עשֶׁר הנחנט ולפי ערך גדולתו וּמִשְׂרָתוֹ, היתה גם תפארת חניטתו והדר כבודה –. אחרי אשר חנטו הרופאים את המת, עָטְפוּ במַעטפות יקרות מאד את כל אבר ואבר פעמים רבות, ועליהן מלמעלה מכסה יקרת ערך. על לב החנוט הניחו הכֹהנים אלילי כסף ואלילי זהב, ובפרט צלמי דמות אָזירים. העשירים אשר נחנטו בתפארת גדֻלה ועשֶׁר רב, כֻּסו במכסה יקרה המחֻברת מקאַטטון ואבן קלל (גיפס) על ידי חֹמֶר וָכֹפֶר, ועליה ממעל צלם דמות פני המת מעשי ידי אמן, וכל חלקי גוף החנוט מצוירים בטוטפות מכתב החרטֻמים, ולפעמים תלו על צוארי המת שהרונים וענקים וכל עֲדִי עדיים. החנוט הוּשַׂם בַּאֲרוֹן עֲצֵי שקמים, והארון ההוא הוּשַׂם לפעמים עוד בארון אחד אשר חֻצב מאבן גראַניט ועליו פִּתֻּחִים וציורים יפים, והחנוט הוּצַב אז בְּקוֹמָה זקופה בחדר קברו”. חדרי הקברים ההם (Kaтакомбы) ימָצְאוּ סְבִיב כל עיר ועיר מערי ארץ מצרים וָנחצבו בתוך הררי הסלע אשר לרוח מערבית ליאור הנילוס.

5. צוֹר. Финикія

22. § מעבר אניות. מסחר. מלאכת עבודה.

בין חוף ים התיכון ובין הר הארזים, הר הלבנון, ישבו בימי קדם עַם כנען עוברי ארחות יַמִים באניות סֹחֵר, הנודעים בשֵם בני צוֹר (פֿאֶניציער). עריהם הנכבדות היו צִידוֹן “שׁוּק העמים”, צֹר (Tиръ) העשירה והאדירה, והעיר העתיקה אשר התנוססה על חוף ים התיכון, גם אִי צֹר, אִי סלע ועליו מִבְנֵה עיר מפֹארה הנקראת גם כן בשֵׁם צֹר, עיר אשר לה חֻפִּים וּתְעָלוֹת וְצִנוֹרוֹת והיכל עתיק מאד לימים אשר עבדו בו הַצֹרִים את האליל מֶלְקָרְתְּ (מֶלֶך קָרֶת –). בתבונות כפיהם ובחריצות ידיהם ושקידתם הנפלאה על כל מלאכת חרש וחושב, הִמְצִיאוּ הַמְצָאוֹת חדשות, כמו מעשה הזכוכית, צבע הארגמן ואותיות הכתב. גם ידיהם רב להם לָצֶקֶת כלים מכלים שונים מכל מיני מתכות, לִטְווֹת ולארוג ולבנות בָּתֵּי מִדוֹת והיכלי כבוד וטירות נשגבות, ובמלאכת חפירת ההרים ויציקת כל כלי מתכות היה להם יתר שאת על כל גויי הארצות. תכונת ארץ מולדתם נתנה קטורה באפם לעבור ארחות יַמִים באני שַיִט וְצִי אדיר, ובאניותיהם היפות והקלות על פני המים שטו עברו ויבואו אל הארצות השוכנות לחוף ים התיכון ואל האיים הרבים אשר בתוכו, וימכרו שם את מעשי ידיהם ותוצאות ארצם גם את פָּעלי בני ארצות הקדם ותבואות יְבול אדמתם. ותהי הנקלה זאת בעיניהם וירהיבו עוד בנפשם עֹז לרדת באניות שַיִט עד מרחקי ים עד מהלאה לעמודי הירקולוס (Гибралътаръ), וימירו את סחורות ידיהם בִּבְדִיל הטוב אשר בְּאִיֵי בריטאניא ובאבני הָאֶקְדָח (בערנשטיין) אשר בארצות חוף ים המזרחי, ויערבו את לבם לעבור עוד הלאה עד עֲרָב הדרומית ועד ארץ הודו (אוֹפִיר –). “הַצֹרִים עָשׂוּ מסחור וְקִנְיָן עִם עַמִים רבים בכל קַצְוֵי תבל, וימכרו להם את זְהַב ארץ הקדם ומבחר פְּנִינֶיהָ (פערלען), את ארגמן הַצֹרִי, את קַרְנוֹת הַשֵׁן וְעֹרֹת הארָיות מארץ אפריקא הפנימית, את הַלְבוֹנָה וראשי הַבְּשָׂמִים תוצאות ארץ עֲרָב, את גלומי שֵׁש וּבַד תוצאות ארץ מצרים, את כלי הַחֹמֶר ואת היין הטוב אשר בארץ בני יָוָן, את הנחשׁת אשר באי כַפְתֹּר, את הכסף הטהור אשר בארץ ספרד (שפאַניען), את בדיל איי ענגלאַנד ואת הברזל הטוב אשר באי עלבא”. לפי עדות הסופרים הקדמונים עברו אנשי צֹר יודעי הים גם את קרן אפריקא הדרומית במֶשך שלש שנים על פי פרעה נְכוֹ מלך מצרים. גם הגדילו עוד לעשות בכוננם מוֹצָאוֹת (קאָלאָניען) בארצות רבות, על אִי כרתי (קרעטאַן) וכפתר (ציפערין), על אִיֵי יַם אֶגאֶאִי, בארץ ספרד (שפאַניען) הדרומית (טאַרטעסוס, תַּרְשִׁישׁ), היזפאַליס, וגאַדיס העשירה הנקראת היום בשֵם קאַדיקס), וגם באפריקא הצפונית. וכאשר הֵרִימוּ את קרן המסחור בַּיָם, כן הרימו את קַרְנוֹ גם ביבשה, כי ארחות צֹרִים אָרחו לחֶברה לארצות רחוקות, ויעברו ברגל מַהלך ימים רבים ויגיעו אל המדינות הישָנות והנאורות אשר על שפת נהר פרת לעשות מסחור וקנין עם יושביהן, גם סחרו אל עֲרָב המאֻשרת ואל ארץ מצרים. ככל אשר תשיג יד עַם עָז, עַם חכם ונבון אשר רוח רֶגֶש מְפַעמו, השיגה יד הַצֹרִים ביתר שאת עוד. הם היו אֲבוֹת המשא והמתן הם היו הראשונים אשר חֵרְפו את נפשם לעבור ארחות יַמִים רחוקים, הם היו המנצחים בכל מלאכת עבודה וחרשׁת המעשה, והם היו ראשית הגוים אשר השכילו לְחַבֵּר את קַצְוֵי המזרח עם אפסי המערב" –. בימי חִירָם מלך צֹר, אשר היה בימי שלמה המלך (אלף שנים לפני ספהנ"ו), עלתה הצלחת צֹר עד מְרוֹם קִצָהּ. בימיו התנוססו היכלי כבוד, מגדלי עֹז, טירות נשגבות מקדשים רמים ונשאים, מבצרים וּמְצָדוֹת סלעים וכל שְכִיוֹת החמדה ומשכיות לבב, ויפארו בכבוד את עיר צֹר המעטירה וַיְמַלְאוּהָ הוד והדר, עֹז ותפארת. גם המסחור פרץ מאד בימיו יתר הרבה מאשר היה לפניו, על פי העזר הגדול אשר עֲזָרוֹ שלמה המלך איש שלומו ובעל בריתו. אך בכל זאת לא הוציאו הַצֹרִים את כשרון מעשיהם ורוח בינתם בלתי אם בהליכות המסחור והמשא והמתן, ולא התאזרו חַיִל לְהָרִים ימינם גם בשלטון וממשלה הַמְדִינִית, כי הם הִטוּ יותר את חֵפץ נפשם וְחֵשֶׁק לבבם לאסוף זהב והון עצום מִלִנְחוֹל להם כְּבוֹד גבורים משכילים לוכדי ארצות. על כן נָטוּ תמיד את שִכְמָם לסבול את עֹל העבדות אשר שָׂמוּ עליהם מרגיזי ארצות, ויהיו לְמַס עֹבֵד בארץ מולדתם, וגם בארצות רחוקות נשאו עליהם נֵטל המס אשר העמיסו עליהם זרים, כי תכלית רצונם בְּמוֹצָאֵיהֶם אשר כוננו בארצות אחרות, היתה רק לצבור כּחוֹל כסף ולמלאות אוצרותיהם זהב וכל סגֻלות המדינות,⁴³ ורק לעתים רחוקות מאד בבוא כנהר צר ויבואו מים עד נפש, רק אז ערבו את לבם להתיצב בחרב לקראת אויביהם על מרומי שדה מלחמה. אמנם גם הַכִּנְעָה ההיא אשר נִכנעו עַם כנען זה לפני תוקפיהם, לא היתה בכלל מֹרֶךְ לבבם ורפיון רוחם, כי אנשים כמוהם אשר הערו נפשם לעבור בְּמִדְבַּר יָם, בתהומות נוראות לא עָברו עליהן אניות שַיִט מעולם, ואשר היו חמֻשים ומזֻינים תמיד להתיצב לפני כל שודדי יָם; אנשים כאלה היו אֶל-נָכוֹן גם אמיצי לב וכבירי רוח, ופעמים רבות הֶראו באמת את עֹצֶם ידם ורוח גבורתם. אך סִבת דְבַר כִּנעתם היתה חֹסֶר האהבה אֶל החֵרות והדרור, כי בכל אהבתם אשר אָהבו את ארץ מולדתם, לא רדפו אחרי אהבת החֹפש והחֵרות, אך היו “עַם יושב לָבֶטַח שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ” (שופטים י"ח, ז') – ורק זאת היתה בעוכרם לְהִכָּנַע תחת ידי תוקפיהם ועושקיהם –. אמנם בְּקוּם הכֹּהן הראש אשר בהיכל אליל עשתרות וַיַשְׁמֵד את כל זרע המלוכה צאצאי המלך חירם, ויתנשא ויהי מלך וכהן כאחד, אז התלקחה שלהבת מלחמה בין אזרחי צֹר וילחמו איש באחיו ואיש ברעהו, ודמים בדמים נגעו. המלך פִּגְמַלְיוֹן (Пигмаліонъ) חֹטֶר מגזע הכהן הראש ההוא, קם בחרב על דודו בעל עליזה אחותו הנודעת בשם דִידָה, ויהרגהו, ובזה הִרְגִיז את לב אחותו ואת לבות אזרחים רבים, ויעזבו את צֹר עיר מולדתם ויכוננו להם על חוף אפריקא לפאת צפונית, נֹכַח אִי זיציליא, את הקריה החדשה “קַרְתַּגָה” (Kapөагенъ, קרתא חדתא) –. והעיר הזאת גברה חיל וַתַּעַשׂ גבורות עצומות ותהי סחר גוים וגברת כל אניות סֹחַר, עד כי גָדַל כבודה מכבוד צֹר העיר ההֻללה.

ארץ צוֹר – אשר יושביה היו תערובות עמים שונים – היא קטנה וקצרת ידים בערך כל ארצות בני הקדם, כי מדת ארכה לא השתרעה יותר מעשרים ושמנה פרסאות, ורחבה עד הר הלבנון הוא רק מארבע עד חמש פרסאות, אך בכל זאת היתה רבתי בגוים וְשָׁרָתִי במדינות, יען כי היתה מלֵאה ערים גדולות אשר תהימינה מרוב אדם. כי זולת עיר צידון ועיר צֹר המהֻללות, התנוססו בה עוד ערים רבות אשר הגדולות והנכבדות בהן היו עיר אראדוס (אָרְוָד), טריפוליס, ביבלוס וביריטוס, עד כי כל חבל הארץ ההיא נדמה לעיר אחת גדולה מאד אשר לה חֻפִּים רבים בים, אניות שיט וציים אדירים, רבת אוצרות, מלאה רוח גבורה, חֹתם תכנית, כלילת יֹפי ומשוש לכל הארץ. יושביה החרוצים ורבי הפעלים, הסירו מעל פניהם את חלֻקת הכתות המשגת גבול החֵרות ומלאכת מחשבת, גם לא הביאו את צוארם בעֹל המלכים העריצים המושלים בממשלה בלתי מגבלה ככל מלכי בני הקדם, ויהיו לעם אחד אשר לא נִכַּר בו שׁוֹעַ לפני דל בכל הליכות המסחור ודרך הארץ. כל עריהם היו ערי חֹפש, והמלך אשר הקימו עליהם מבני האפרתים והכהנים, משל בממשלה מגבלה, ושבט מישור היה שבט מלכותו. ברית שלום כרותה בכל הערים אשר בארץ מולדתם. ובעריהם אשר כוננו להם בארצות נכריות, מָשלו שרים ויועצים ממשפחות בני האצילים ובני מְרוֹם העם אשר לְצֶדֶק יָשֹׁרוּ וכל מעשיהם באמונה –. בכל חרשת המעשה ובכל מלאכת מחשבת יד וָשֵׁם אך לאנשי צֹר, מלאכת הַמַטְוֶה וְהָאֶרֶג (בגדי הצִידוֹנִים), מלאכת שלל צבעים (צבע הארגמן) ומלאכת הזכוכית, נכבדות ועולות על כֻּלָנָה. ידם היתה רב להם גם במלאכת כלים מכלים שונים אשר עשו מקרנות שן, כסף וזהב ויתר כל מיני מתכות. בין כל מיני מרכולותיהם היו גם סמים למרפא, ראשי בשמים, קטרת ולבונה, שמן, יין, דגן וחטים, גם עבדים, כי הם היו רֹכְלִים בנפש אדם, גם גנבו נפשות מעמים שׁוֹנִים וימכרום לעבדי עולם –. מוֹצָאֵיהֶם (קאָלאָניען) אשר כוננו בארצות נכריות, בגלל אשר לא נשאה אותם מארץ מולדתם מרוב אדם, גם בגלל הַרְחִיב גְבוּל מסחרם עד קצוי תבל וּצְבוֹר הון רב ורכוש גדול (מהמאה הארבע עשרה עד המאה העשתי עשרה), המוֹצָאוֹת ההן כוננו על חֻפֵּי יַמִים ועל איים רחוקים אשר לפי תכונותיהם טובים הם מאד להליכות המסחור ולכל מקנה וקנין –. על אי כַּפְתֹּר (ציפערין), כרתי (קרעטאַ), רהודוס (Poдосъ), טהאַסאָס, (Өазосъ), לימונוס (Лемносъ), סאַמאָטראָקי (Caмотракъ) ועוד מקומות רבים, היו להצֹרים מוֹצָאוֹת גדולות אשר מוצאותיהן משנים קדמֹניות. אחרי כן ישבו להם הצֹרים בסיציליא, סאַרדיניא, מאַלטאַ ואיי אַלעאַרען, אך המוצאות הגדולות מכֻלן כוננו על חוף אפריקא הצפונית (היפאָ, אוּטיקאַ וְקַרְתַּגָה), ובארץ ספרד (שפאַניען) אשר שם הזהב והכסף, ושם ישבו להם הצֹרים בחלקים הדרומים אשר באנדאלוסיא, על רצועת הים מִפֹּה וּמִפֹּה ממקום שֶפֶך נהר אַנאַס (גואדיאַנא), בשני עברי נהר באָטיס (גוּאַדאַלקוויוויר) עם גבול גראַנאַדאַ ועד גבול מוּרְציאַ. ובכל המקומות ההם חפרו בהרים להוציא מהם כסף וזהב, גם עשו מסחר רב בתוצאות הארץ ההיא (יין, דבש, שמן, צמר ועוד רבים כאלה). הסופרים הקדמונים סִפְּרוּ ספורים נפלאים אֹדות הכסף והזהב הרב והעצום וההון הכביר וכל סגֻלות יקרות אשר הביאו הַצֹרִים מארץ ספרד אל ארץ מוֹלדתם. אבני אקדח הביאו מהמדינות אשר על ים הקדמוני (אָסטזעע) בעברם עליהן, ויעשו מהם כלי חמדה, ענקים וַעֲדָיֵי פאֵר יקרי הערך –. אֹדות הֲלִיכוֹת דתם וּמֻשָׂגֶיהָ, לא הרבו אנשי צֹר לחקור ולדרוש כיתר גויי ארצות הקדם, כי אין עיניהם ולבם כל הימים כי אם על המסחור וחרשׁת המעשה, והדת נתנה בידי הכהנים לבדם –. דת הַצֹרִית חֻברה לה מִמְשְׁפְּטֵי רֶצַח וָדָם וממעשי זִמָה וְחֶמְדַת נשים, ועל כן העירה הדת השובבה ההיא רגשי חֵשק ותאוה ורגשי אכזריות בנפשות הַצֹרִים תחת הִשְבִּיחַ שְאוֹן גַלֵי זָדוֹן וּמִשְׁבְּרֵי עגָבים ההם –. הסוחרים העשירים הלכו שובב בדרכי לבם וַיְפַנְקוּ נפשם בחיק תענוגות בשרים. ועל כן עבדו גם את אליליהם בעבודות נְמִבְזוֹת, בזמה ובחמדות נִתעבות, עבודת הַבַּעַל, אליל הַשֶׁמֶשׁ מימים קדמוֹנים, ועבודת הָאֲשֵׁרָה, אֱלִילַת פְּרִי האדמה ופרי הבטן, היו סרות ונאֶלחות. כי כאשר הקריבו בנות הכשדים את כבוד בתולי נעוריהן לכבוד האלילה מְלִיטָה, כן עשו גם בנות צֹר וְכַפְתֹּר לכבוד האשׁרה המברכת את פרי הבטן וּמְחוֹלֶדֶת וּמוֹלֶדֶת כֹּל (לפי דמיונם הכוזב). והנה כאשר תתעב נפש האדם את העבודה הנתעבה ההיא, כן תחרר כל נפש ותתפלץ על העבודה האכזריה וזבת דם אשר עבדו הַצֹרִים את האליל מֹלֶךְ או מִלְכֹּם, אליל האש וַאֲבִי כל הרעות והמלחמות המתרגשות בעולם, ואת האלילה עַשְׁתֹּרֶת הַמְזֻיֶנֶת בחנית וכידון, ולפי אמונת ההמון אחת היא עִם אֲשֵׁרָה, גם עדה אחת לשתיהן. מֹלֶךְ הנערץ (אשר שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אֹכֶלֶת ורוחו כנחל גפרית בוערה, "היה אליל בני עמון (מלכים א‘, י“א, ל”ז. מלכים ב’ כ“ג, י”ג) ואליל המואבים (מ“ב, ג', כ”ז), ומהם בא אל הַצֹרִים והארמים. האליל הזה היה מִנְחשֶׁת קלל ותוכו חלול להבעיר אש למען יֵחַס. קומתו גבוהה מאד, ראשו ראש עֵגֶל, זרֹעותיו נטויות כזרֹעות אדם, ועליהן הניחו האבות את ילדיהם, והילדים האֹבדים נצרבו ונשרפו לאט לאט על זרועות האליל הלֹהטות באש עד אשר מתו באכזריות נוראה מאד, וכהני האליל וכמריו תופפו בתֻפים גם הריעו בחצוצרות ויתקעו בשופרות לבל ישמעו האבות את קול יללת ילדיהם ואנקת מותם. כל איש ואיש אשר חפץ להעלות את בנו לעולה כליל על זרֹעות האליל הארור הזה, נגש אליו תחלה וְנָשַק לו מנשיקות פיהו (מ“א, י”ט, י“ח. הושע י”ג, ב') –. הַסְפַרְוַיִם קראו את שם מֹלֶךְ אַדַרְמֶלֶךְ, אשר פירושו הוא מֶלֶךְ הָאֵשׁ (כי אדר בלשון פרסית הוא אֵשׁ), גם עֲנַמֶלֶךְ אשר תרגומו מֶלֶךְ הַכְּאֵב, וְעֹבְדָיו הקריבו לו בני אדם לקרבן (מ“ב, י”ז, ל"א) –. לְעַשְׁתֹּרֶת אלילת הַצִידֹנים, הקריבו הַצֹרִים נערות בתולות אשר לא ידעו איש, כי האבות הגישו את בנותיהם להקטירן עוֹלָה כָּלִיל על מזבח האלילה ההיא אשר (לפי שגעון עובדיה) היתה נערה בתולה כל ימי עולם –. בימי החגים אשר חגו הַצֹרִים להאלילים הנזכרים הִתְגֹדְדוּ הכמרים גם כל מְכַבְּדֵי האלילים ההם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עד שְפָךְ דָם עליהם, ולפעמים עָשׂוּ מוּמִים רבים בגופם לכבוד אליליהם ההמה. עבודת הצֹרים המחֻברת מתענוגות בשרים ותאות נפש ומנהגי רֶצַח ואכזריות איומה, “נושאת היא בד בבד עם תכונת בני הקדם בני שָׁאוֹן וְעִם הֲלֶךְ נפשם אשר ינוד לכל רוח כְּנוֹד הקנה במים: פעם יִמַס לבכם לעגבים ולחמדת בשרים, ופעם תְּבַעתם רוח הפֿאנאטיזמוס וישפכו דמים רבים על מזבחה – פעם יִכָּנְעוּ תחת ידי מנצחיהם ועפר רגליהם יְלַחֵכוּ, ופעם יקשה ערפם ויכבידו את לבם ויתנו כתף סוררת לַמְרוֹת עיני נגידיהם וּמְצַוֵיהֶם – פעם יחבקו את חיק נשותיהם בְּהַרְמוֹנָם ויהיו כנשים, ופעם יאזרו זיקות וגבורת רעם וְיַרעישו הארץ במלחמותיהם” –. האליל הראשי בכל אלילי הַצֹרִים, היה האליל מִלְקַרְתְּ הדומה בכל דרכיו לְהִירַקְלוּס, והוא היה לראשונה בן אדם ככל ילודי אשה, ואחרי כן נֶהפך לאליל הַשֶׁמֶשׁ, והצֹרים הקימו לו בעיר צֹר ובעיר גאַדיס עמודי חֹסֶן רָמֵי קומה ונהדרים מאד והספנים (שיפֿפֿער) הקריבו לו קרבנות ברוב כבוד ותפארת. גם עליו טפלו בני העם ספורים רבים וגבורות עצומות ופעלים גדולים וּמִבְנֵה ערים כאשר טפלו כן היונים על הירקלוס גבורם, גם כִּבְּדוּ את האלילים הנודעים בימי ממלכות האליל בשם “כַּבִּירִים” (קאַבּירען) ומנהגי דתם הארורה היו לוּטִים בסודות וּמִסְתָּרִים (מיסטעריען) אשר בָּדוּ כֹּהניהם. הצֹרים חגו חג גדול לכבוד אַדוֹנִיס כאשר חגו לו גם הארמים. אַדוֹנִיס היה צלם דמות הטבע בְשַׁלֶכֶת וּבִנְבֹל כֹּחָהּ בימי הסתיו, וצלם דמותה בשובה לֵאוֹר באור החיים וְתוֹסִיף תֵּת כֹּחָהּ וְאוֹנָה בימי האביב –. על מוֹת אדוניס העלם היפה (אשר היה טֶרֶף לְשֵׁן חֲזִיר מִיַעַר בימי הבציר, ימי גשמים ורוח סערה) בָּכוּ הַצֹרִים בכי תמרורים ויספדו מספד מר שבעת ימים רצופים, ועל יום קוּמוֹ מֵעִם המתים לתחיה בראשית ימי האביב, שָשוּ ויעלצו בכל לב ויעשו הִלולים וחג גדול, וישירו וירננו, ויתגעשו וירעשו מִשְׂמָחוֹת וגיל, ויצהלו כאבירים (32.§) –. סופרים רבים יעידו כי בימים קדומים מאד היה בארץ צֹר איש חכם וסופר דברי הימים וּשְׁמוֹ סַנְכוּנְיאַטהאָן, גם העידו עוד כי בימיהם היה עוד שארית הפליטה מדברי הימים אשר כתב הסופר העתיק ההוא, אך לפי הנראה אין בפיהם נכונה ואין לנו לְהִשָׁעֵן על עדותם בדבר הזה –. ארץ ארם עם עיר משושה דמשק העתיקה מאד לימים, עם שִפעת ברכותיה וכל צאצאי אדמתה המעשירים את בעליהן, לא היתה רק ארץ הַבֵּינַיִם לסחר צֹר דלתות העמים, וכל עריה ומדינותיה היו רק שוָקים ומקום שעשועים ליושבי ארץ צֹר.

23. § דברי ימי צֹר.

בכל המלחמות אשר לחמו אנשי צֹר את העמים הגבורים היושבים בקִדמת אזיא, הראו את רוח גבורתם ואהבתם לארצם ולמולדתם כמשפט כל המדינות החפשיות בימי קדם ההם. בלכור שלמנאסר מלך אשור את כל ערי החוף אשר להצֹרים, התיצבו אזרחי אי צֹר ג“א תשל”ח.722 לקראתו בעבי גבי מגנם ובמלחמות תנופה נלחמו בו, ויכו אותו אחור כגבורים משכילים, ושבע שנים רצופות העיפו את להבות חרבותיהם על פניו ולא נתנוהו לגשת אל עיר משגבם. ואף כי במשך השנים ההן היתה עיר מולדתם סֹגרת ומסֻגרת מפני חיל האשורים הצָרים עליה, וכל הנהרות והאגמים, התעלות והברֵכות היו בידי האויבים, ורק מבארות כרויות בעמל נפש ויגיעת בשר שתו מי מצור ומים לחץ במשורה; בכל זאת לא רפתה רוחם ולא נשתה גבורתם עד אשר הצליחו לגרש מפניהם את אויביהם וצורריהם, ואניותיהם הרבות והעצומות שבו לעבור ארחות ימים כבראשונה. גם נבוכדנאצר מלך מלכים אשר הכניע תחתיו את כל הַצֹרִים יושבי חבל חוף הים ויגלם בבלה (ג“א ק”ע 590), כאשר הגלה גם את בני יהודה שכניהם, גם הוא לא עצר כֹּחַ להכניע את גְאוֹן עֹז אִי צֹר! לשוא בנה מגדלים רמים וצריחים וּבִחוּנִים על החוף לְיַדות משם זִקים חִצים ומות על האִי הזה! לשוא “הֶעביד את חילו עבודה גדולה אֶל-צֹר (עד כי היה) כל-ראש מֻקְרָח וכל-כָּתֵף מרוטה!” (יחזקאל כ“ט, י”ח), כי הצֹרים נשענו על מִבצר משגב עיר מעוזם וילחמו בו שלש עשרה שנה, וגם לאחרונה לא נתנו לַשְׁבִי עֻזם וחרותם למשסה ביד הגבור העריץ ההוא, אך הִשלימו עִמוֹ על אפנים ידועים לטובתם עד כי “לא היה לו ולחילו כל שָׂכָר מִצֹר על העבודה אשר עָבַד עליה”. אך המַכות אשר הֻכּוּ הַצֹרִים פעם אחר פעם, הכשילו לאחרונה את כֹּחָם, עד כי בעת אשר לכדו הפרסים את כל העמים היושבים בקדמת אזיא (ג“א ר”כ 540), אבדה גם צֹר את חֵרוּתָהּ וּתהי לארץ פרס לְבַת וּלְמַס. אולם מרבית אציליה ובני מְרוֹם העיר נדדו הלכו אל קרתגה בת צֹר היושבת לבטח ופורחת כגפן ויביאו אתם את רוח חכמתם ובינתם ואת רוח עֻזם וגבורתם, את כספם ואת זהבם, את דתם ואמונתם ומסורות אבותיהם העתיקות. אך גם בהיות צֹר תחת ממשלת מלכי פרס, היתה גם אז גברת המסחור בים וביבשה, ויתר שאת לה על כל ערי המסחור אשר היו בימים ההם. מסחר, מלאכת עבודה ויגיע כפים היו להם לְצִנָה וְסֹחֵרָה לבל תרפינה ידיהם, ולבל יתרוששו ויפלו פלאים כיתר ארצות בני הקדם אשר רֵיש ורפיון ידים היו בעוכרם עד כי היו לְשַׁמָה. בעיר המשֻלשת (טריפאָליס) ישבו מחוקקים אשר שפטו את העם משפט צדק בכל הדברים אשר בין איש לרעהו, והפרסים לא הֵנִיאוּ אותם מעשות כדבר הזה. אמנם באמצע המאה הרביעית לפני ספהנ"ו, נִלאו הַצֹרִים לנשוא את עֹל הברזל אשר שָׂמוּ עליהם הפחות האכזרים, ויאמרו קשר, ויתפרצו מפני הפרסים, וראשי הקושרים היו אזרחי צידון. אפס כי לא הצליחו בכל גבורתם! כי צידון נפלה ביד אָחוּש מלך פרס, ובחרות אפו צִוָה להרוג את ראשי העיר ואציליה. אך יושבי העיר קדמו את פני המות וַיִשְׂרְפוּ עליהם את בתיהם באש, וַיִשָׂרְפוּ הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם עם עיר מולדתם יחד, ולא נותר מהם איש. אחרי משואות צידוֹן, עמדה עוד צֹר זמן לא כביר על תִּלָהּ. אך בהפוך אלכסנדר המוקדוני את כסא ממלכת פרס אז בא הקץ גם על צֹר, כי היא זכרה עוד את ימי גבורתה והצלחתה לפנים, ותתן כתף סוררת לאביר הגבורים המשכילים ההוא, והוא מהר וידא כנשר עליה ויביאה במצור שבעה חדשים וילכדה ויהרוס את מבצר משגב חומתה. מהמכה האנושה הזאת לא נרפאה עוד צֹר לעולם, ואף כי אחרי ימים לא כבירים נאספו אליה פליטים ושרידי חרב ויתאמצו בכל מאמצי כחם לרפאות את עיר מעוזם ההרוסה והנשמה, לא הצליחו וידיהם לא עשו תושיה, כי לא היה בהם עוד כח לְחַיוֹתָהּ מֵעֲרֵמַת עֲפַר שממותיה, וסַחרה ואֶתננה וכל חֵילה בַיָם נעו הלכו לעיר אלכסנדריא. זאת אחרית העיר המעטירה והעליזה הזאת אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ! (ישעיה כ"ג, ח'), ואת אחרית גברת הים אשר בָּנתה מָצוֹר לה וַתִּצבר כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות! (זכריה ט‘, ג’), זאת אחרית העיר המפֹארה והמהֻללה כלילת היֹפי ומשוש כל הארץ אשר הנביא הגדול יחזקאל הִפליא מאד לְצַיֵר את עֹצֶם רכולתה, את כבוד עָשרה ואת תפארת גדולתה! (יחזקאל כ"ז). כל הנבואות הנוראות והחזיונות האיוּמות אשר נִבאו ואשר חָזוּ עליה נביאינו וְחֹזֵינו (ישעיה כ“ג. יחזקאל כ”ו, כ“ז כ”ח. עמוס א‘. זכריה י’), כלן יחד באו עליה ולא נפל מהן צרור ארצה עד היום הזה, גם עד קץ הימים יֵאָמְנו כל דבריהם, כי דבר אלהינו ביד נביאיו יקום לעולם!

____________

.6 מדי ופרס. Mидяне и Персы

24. § דת מדי ופרס היא דת הצענדים.

הצענדים ישבו לפני דורות אין מספר בארץ אִיראַן (היא באַקטריע), ודתם עתיקה לימים ומושכת את עיני החוקרים להתבונן בה. עוד לפני אלפי שנים עבדו העמים היושבים בארץ איראַן את הכֹּחוֹת העליונים הנותנים רוח חיים בכל ממלכות הטבע, כאשר עשו כן גם האַריים בני שִבטם ושכניהם על נהר אינדוס. כי כמוהם עבדו את השמש אשר בחֻמו ובכֹחוֹ הגדול יַמְסֶה את הכפור בחֹרף ואת רִגְבֵי הקרח וְשִׁכְבַת השלג על ראשי ההרים, את הֵילל בן שחר אשר בזֹהר עפעפיו ינדוף את ערפלי הלילה וחשכתו, את האש נֹגה הארץ, צלם דמות הנֹגה המשחקת בממלכת השמים, אשר שביבי זָהרה העולים למעלה יִשְׁווּ אל עֲלות נפש האדם לשוב אל מקורה הנצחי אחרי הִתְפַּתְּחָה מוסרות בית חמרה – את הכֹּחוֹת הטבעים האלה עבדו העמים (אנשי מקנה) ההם היושבים בארץ אִיראַן קדמה, ויתנו להם כבוד אלהים. אולם כאשר אהבו את הכֹּחות הטובים ההם המשפיעים להם כל טוב, כן שנאו את הכּחות הרעים, את הרוחות המיַבשות כֹּל, את פחדי המִדבר ואת האימים הרובצים בסבכי היערים מעונות שעירי הליל וצִבאות בָלע, וייראו מפניהם וַיְחַתּוּ מאד כמפני בלהות המות ויחשבום לשונאי מין האדם ולחושבי רעתו ____ ⁴⁴. והנה בשנים קדמוניות ההן אשר המציאו ההודים היושבים תחת שְמֵי טֹהַר והטבע יעביר כל טובו על פניהם, את האמונה בעצם טוב ומטיב נשמת העולם אֲבִי כל היקום הַפֹּתֵחַ את ידו ומשביע לכל חי שפע רצון מלֹא חפנים אֹשֶר וברכה, בשנים ההן הִמציאו להם יושבי אִראַן השוכנים תחת שמים שוממים והטבע הִקְשִיחַ לבו מהם מִתֵּת להם ברכותיו, את האמונה במלאכים ורוחות טובים ורעים, בכֹחות אור העושים אך טוב וחסד, ובכֹחות חֹשך הפועלים רק רע כל הימים, והאמונה הזאת היתה ברבות הימים לראש ____ ⁴⁵ להאמונה בשתי רשויות, האחד פועל טוב והשני פועל רע, האחד יוצר אור והשני בורא חֹשך –. אך בכל זאת האמינו המון בני עַם אִראַן תמיד כי מיטראַס אליל השמש הוא גדול על כל אלהים, כאשר האמינו המון עַם הורו בני שבט האַריים כי אינדרא הוא ראשון ועליון לכל בני אלים. את עבודת האִיראַנים ההם, הביא חכם קדמון במָסורת שיטה חדשה, וישימה שָלֶטֶת בארצות רבות. שֵׁם החכם ההוא צאָראָאַסטער, ושם ספר דתו “צענד-אַוועסטאַ”. המחוקק הזה הניח בספר דתו ליסוד מוסד כי בנפש הטבע כבנפש האדם יתערב רע בטוב, ואור עם חֹשך יתבולל, גם קֵרַב את דעת הָשׁוֹנִים המאמינים באלים שנים, ועל פי הדברים האלה פִלג את עולם המציאות ואת כל הנמצאים לשתי פלגות: לעולם האור מְעוֹן הטוֹב, ולעולם החֹשך מקור הרע. על עולם האור ימלוך מלך בני אלים הנקרא בשם אָרמוצר אשר עִמו- מקוֹר אור וחיים, נחל נובע כל טוב ומַעין כל קדושה וטהרה; ועל עולם החשך ימשול אהרימון אֲבִי כל הרעות, מקור כל עון ופשע וחטאה, כל תועבה וכל טומאה.
⁴⁶ אָרמוצד הֶאציל מֵאוֹר פניו שבעה שרי אורה הנקובים בשם אַמשאַספאַנדים, ותחתיהם במעלה המה המלאכים בני אור הנקראים בשם פֿערפֿערס או פֿאַרפֿאַשי, איצעדס או אִיצאַטאַ העומדים על משמרתם להשפיע טוב איש איש כפי פקודתו אשר הפקידו ארמוצד. גם אהרימון נתן את כסאו במחשך על האופן הזה ויקיפו בשבעה שרי זעם, מלאכים רעים וצבאות מחַבלים הנקראים בשם דעווס או דרודשאַ, וגם הם נחלקו למחלקות איש איש לפי מדרגתו ומצבו. שני אלים אדירים ההם היו מן העולם, אך אָרמוצד היה כביר כֹחַ מאהרימון וידו על העליונה, ועל כן לא עָצַר אהרימון כֹּחַ להתיצב לארמוצד לשִטנה בְּבָרְאוֹ את העולם ⁴⁷ מאמר הבריאה (האָנאָווער), ובכֹחו ובגבורתו הוציא לאור עולם של טוב, מלא אור יקרות, נְאוֹת השלום והאֹשר ומשכן הקדושה והטהרה, אחרי אשר כִּלָה ארמוצד את בריאת העולם וַיָכֻלוּ השמים והארץ וכל צבאם אז שב אל מושב יקרו וכסא כבודו כבראשונה. ויהי כראות אהרימון כי עשה ארמוצד את הארץ, התחפש בדמות נחש ויתהלך ברחבי התבל החדש וַיַשְׁכֵּן בתוכה את הרוחות הרעות, ואת השדים ומלאכי שחת, גם מִלא אז חיות רעות טורפות טרף, ויטע בתוכה חמדות נמִבזות, תאות נתעבת חטאים, עונות ופשעים וכל תועבה וטומאה. מהיום ההוא והלאה התעלה בעולם רע בטוב, אור וחשך, קדושה וטומאה, חיים ומות. כי תחת אז ברא ארמוצד את האור, את היום ואת החיים, ברא אהרימון את החשך את הלילה ואת המות. תחת אשר ארמוצד את השור אשר רב ⁴⁸ בכֹחו, את הכלב השומר הנאמן להאדם, ואת התרנגול אשר בבינתו יכל חליפות הזמנים, באר אהרימון את הנחשים השרפים, את החיות הטורפות, את פריצי בני שחץ, ואת השרצים והרמשים אשר ירעו וישחיתו לבני האדם תחת אשר כל ישע ארמוצד וכל חֶפצו לַנְחוֹת על ידי מלאכיו הטובים (פֿערפֿערס) את האדם במסלות ישירים ודרכי החיים, יארוב אהרימון עם להקת מלאכי הרעים על מעונות בני אדם, ובסור מהם מלאכי ארמוצד הטובים, יתן בחרי לבב האדם וידיחהו ויטהו מאֹרח החיים אל דרכי חשך, אל ⁴⁹ צלמות רבֵץ החטאים והפשעים וּמְעוֹן הטומאה וכל תועבה. כה פרצה מלחמה נִצחת בין שני אלים אדירים ההם, וכל ימי עולם הם נלחמים אֹדות המלך והשלטון בעולם ובבני האדם. אך באחרית הימים תָּעוֹז יד ארמוצד ⁵⁰ ימינו על צוררו, ואז ימָלא כל העולם אור נְגֹהות כאור הקדמוני בראשית ימי עולם, צדק עולמים והצלחה אין-קֵצֶה ישימו משכנם בארץ, וכל בני האדם הטובים והישרים בלבותם יאֻשרו לעדי עד, כי אז ילביש אותם ארמצד גוף זך ובהיר כעצם השמים אשר לא יחשיך אותו כל צֵל, ויושיבם לימינו של כסא כבודו לשבוע נעימות נצח את הוד הדרת תמונתו –. כי על כן המה על כל עבדי ארמוצד הנאמנים לְהִשְׁתַּמֵר כל ימי חייהם מן הרוחות הרעות ולהרחיקן מעל גבולם בתחבולות שונות: אם לכַפר פניהם בזבח ומנחה ולהשיב מעליו חרון אַפָּן בכרוע להם ברך ובקִדה והשתחויה, או ⁵¹ עמהן על מרומי שְדֵה הטבע ברוח בער לבער מן הארץ את החיות הטורפות וכל בני שחץ אשר ירעו וישחיתו את גָרֵי התבל, גם לזרוע שדות ולשתול גנים וכרמים וכל עֲצֵי פרי אשר ברכה בהם למין האדם, לשמור לעשות וּלְקַיֵם את כל הכתוב בספר צענד-אוועסטא, לעבוד את האש צלם האל ארמוצד, להרבות תפִלה, לדבר דברי אמת וצדק, לעשות אך טוב וזך ולהעלות עֹלות לאלהי האור מן השורים ומן הסוסים, ואחרי כן (בְּהִשְׁתּנות בעלי הדת ההיא) היתה עליהם המצוה לזבוח גם זבחי אדם על מזבח ארמוצד. כי אם עָשׂה יעשה האדם כל חקי ארמוצד אשר נתן על יד צאָראָאַסטער נְבִיאוֹ, יהי בו כֹח לעמוד לפני הָרוחות הרעות (דעווס) האֹרבות לנפשו. הרוחות ההן שוכנות בארץ טוּראַן, ארץ מִדְבָּר וארץ גזֵרה ומַאפליה בירכתי צפון, אשר ממנה הִתפרצו תמיד קְהַל רֹעִים מֲרעִים בארץ איראן ממלכת האור לשלול שלל וְלָבֹז בז. הכהנים המַהגים (מאַגיער) תופשי דת צאָראָאַסטער, שִׁנוּ את טעם צענד-אַוועסטאַ כטוב וכישר בעיניהם למען בְּצֹעַ בצע, ויוסיפו עליו חקים ומשפטים רבים אשר תחת כֹּבֶד מַשָאָם ידכו ישוחו האיראַנים ולא יכלו להרים ראש. תחת אשר צאָראָאַסטער נתן חֹק לבני דתו לטַהר את מחשבותיהם ואת שִיחַ שפתם וּלְהִנָצֵל על ידי הטהרה ההיא בכף הרוחות הרעות, טפלו הכהנים ההם על החוק הזה כזבים והבלים אשר לא עלוּ על לב המחוקק מעולם, בָּדאוּ מלבם דִינים רבים על הטהרה ההיא ומנהגים פתלים והליכות עקלקלות, גם הֶעבידו את בני עַמָם בקרבנות, הוגיעום בתפִילות טפֵלות בחֻקי הבל ועבודות נכריות, עד אשר הִשחיתו הִתעיבו את דת צאָראָאַסטער וישליכו עליה שקוצים ויעמיסו אבן מעמסה ונטל החול על המחזיקים בה.

25. § מדי.

שש מאות שנה נשאו בני מדי עליהם את עֹל מלכי אשור כהפרסים בני שִבטם עַם הצענדי וצאצאי הָאַרְיִים או הָאִיראַנִים הקדומים. מקץ השנים ההן התאוששו בני מָדַי ויפרקו מעליהם את עֹל מלכי אשור וישבו לבטח בארצם הברוכה, הַפֹּרִיָה והמהֻללת ברוב סוסיה האבירים. אך לא היתה ארכה לשלותָם, כי ארצם מלאה אָשם, צלמות ולא-סדרים, יושביה עָברו תורת האדם, השחיתו התעיבו עלילה, ואיש כל הישר בעיניו עשה, עד כי נשקפה עליהם הרעה לִנְפֹּל שֵנית בידי האשורים שכניהם העריצים. ואז הִמתיקו בְּנֵי מְרוֹם עַם הארץ סוד, ויתיעצו להעביר את הרעה הנשקפת עליהם, ולא מצאו תחבולה אחרת כי אם לָשׂוּם עליהם מלך ישר וגבור מלחמה. וימליכו את דֶיוֹקיס (Дейіока) אשר עשה לו שֵׁם בשִבתו עוד על כִּסא המשפט כאחד השופטים וַיְהִי מְהִיר צדק וישר הולך וכל מעשהו באמונה. המלך החָדש הזה עשה חיל, ויאסוף אליו אנשי לב נושקי רומח וכידון וישימם שומרים לראשו כל הימים, גם בָּנה לו עיר מלוכה ומִקדש מלך לִמְכוֹן שִבְתּוֹ באחד המקומות היפים והנעימים, ויקרא לה בשם אחמתא (Экбатана) וַיַקֵף אותה בשבע חומות בצורות, חומה לפנים מהומה, והחומה האחרונה הקיפה את מצודת המלך ואת בית אוצרו. המלך הזה היה הראשון אשר יסד ממלכה אדירה בארץ מדי, ממלכה הנשענת על כֹּחַ ידי אנשי המלחמה וּמוּסַבָּה מאבות לבנים, גם הפקיד פקידים בכל הארץ להיות מְרַגְלִים חֶרֶש לְרַגֵל את מזִמות בני העם וכל מחשבותם אֹדות המלך, ולכל מנְהגי הכבוד אשר בכל ממלכות ארצות הקדם, נתן מַהלכים גם בהיכל מלכותו לחֻקת עולם. אחריו ישב על כסא המלוכה המלך העִזוז פֿראַאָטיס (Фраортъ) [פראאטיס ג“א ק”ה-⁵²633-⁵³], והוא היה הראשון אשר נוֹעַז להתגָרות מלחמה את מלך אשור, וַיִנָגֶף לפניו וַיִסְפֶה במלחמה הוא וכל אנשי חילו. בימי קיאַקסאַרעס בְּנוֹ (Kiaксаръ) [קיאקסארעס ג“א קב”ד-⁵⁴ 593-⁵⁵], היתה ארץ מדי לבז ולמשסה בידי עדת רֹעִים שודדים משֵבט הסקיטים ילידי ארץ אררט אשר התנפלו בתוכה וישללו שללה ויציגוה ככלי ריק. עשרים ושמנה שנים היתה ארץ חמדה הזאת למרמס לרגלי ⁵⁶ הָרָעִים ההם אשר רָעוּ את כל יושביה בשבט ברזל, ואשר פרשו שחת רשת גם על ארץ ארם וַיָשֹׁסוּ את כל עריה עד גבול ארץ מצרים, אך לאחת התנער מלך מדי כגבור משכיל וַיַך את הָרֹעִים מכה נצחת ויצל את ארצו מידם. ונקל עוד זאת בעיניו ויתחבר עִם נְבוֹ פלאסר מלך בבל ג“א קנ”ה ⁵⁷ וילכוד את נינוה ויהרסנה עד היסוד בה, ובזה הרחיב את גבול ארץ מלכותו ויגדל את עֻזה ויאדר את תפארתה וְחֹסֶן ישועתה עד כי יכלה ארץ מדי ⁵⁸ את בבל גְבֶרֶת ממלכות תפארת גְאון כשדים. וגם אז לא נח ולא שקט ⁵⁹ עד אשר הכריע תחתיו גם את הבאַקטרים בני שבטו, ואת הפרסים היושבים סביבות עיר פּזַרְגַדָה וּסְבִיב פֶּרְזִיפוֹלִיס, וישימם לְמַס עֹבֵד כל הימים וארצו רָחבה ונָסבה לפאת יָם עד האַליס נְהַר הגבול. אחרי מותו מלך אַסטיאַגיס בְּנוֹ (Acтіагъ) [אסטיאגיס ג“א קצ”ה -⁶⁰ לפני ספהנ"ו], אך הוא לא היה אמיץ לב בגבורים כאביו, רק הואיל הלוך אחרי תענוגות בשרים וחמדת החיים, עד כי נֶהפך לאיש רך וענוג אשר לא יצלח למלוכה, ובימיו נְסַבָּה מלוכת מדי ותהי להפרסים אשר היו עד הימים ההם עבדי מָדָי. ⁶¹ דברי הימים יספרו כי להמלך אסטייס היתה בת וּשְׁמָהּ מאַנדאַנה, אשר פרשני החלומות אמרו עליה כי הבן הילוד לה ידיח בְּכֹחַ ידו את אביו זְקֵנוֹ מכס המלוכה וימלוך על כל ארצות אזיא. הדברים ההם ירדו חדרי לבב המלך כי הוא האמין מאד בדברי חלומות. ויוָעץ עם חכמיו ויתן את בתו לאשה לאחד השרים הקטנים אשר בארץ פרס, לבל יתנשא עוד הבן אשר תלד בתו לרשת את כסאו. ואחרי כי הִמליטה מאַנדאנה בן, צִוה המלך את האַרפאַגוס שלישו להמית את הילד ההוא. אך הארפאגוס היה בר לבב וְהיה תמים וימאן לשפוך דמי ילד נקי על דברת פותרי חלומות שוא, וַיַסְגֵר את הילד ביד אחד הָרֹעִים להשליך אותו באחד היערים או המדברים אם למות או לחיים. אולם כאשר לא עשה האַרפאַגוס את מצות המלך, כן לא עשה גם הָרֹעֶה את מצות הארפאגוס, כי חמל על הילד מאד ויביאהו אל ביתו ויקח לו לבן. ואחרית הדבר כי הילד הזה אשר נקרא בשם כּוֹרֶשׁ, [כורש, ⁶²] גָדַל ויהי בחור כארזים ונאזר בגבורה ויתגר מלחמה באסטיאגיס אֲבִי אִמוֹ וַיְנַצְחֵהוּ וידיחהו מכסא המלוכה, ויכונן מלוכה חדשה בארץ, הלא היא מלוכת פרס האדירה. לשוא חגרו אחרי כן בני מדי את שארית כֹּחָם להשאיר אליהם את המלוכה, כי כורש הכריע אותם תחתיו עד כי לא יכלו להרים עוד ראש, ויקבלו עליהם את עֹל מלכותו כל הימים.

יושבי ארץ מדי שִׁכלו את ידיהם לעשות בגדי חֹפש יפים ומפֹארים מאד בשלל צבעים, ובגדיהם היו לשֵׁם ולתהִלה בימי הקדם בכל ארצות אזיא. לפי רְאוֹת עַיִן היתה עיר באקטרה עיר הבירה לראשונה בטרם נוסדה אחמתא לעיר מלוכה ומִקדש מלך. מכל יְקַר תפארת אחמתא העיר ההֻללה ושכיות חמדתה, לא נשארו כעת כי אם חרבות עולם ועיי מפלה על יד עיר האַמאַדאן. בני מדי ופרס הֶאמינו ככל הָאִרַנִים בתורת צַרַטְהוּסְטְרַאַ (צאָראָאַסטער), תורת הָאוֹר האצורה בספרי דתם הנקראים בשם צענדאַוועסטא (Зендъ-Авеста), אשר נִתְּנוּ ליד המחוקק ההוא על פי אהוראַמאַסדה (Aгурамазды) או אָרמוצד (Opмуздъ) מקור הָאוֹר, לבעבור הַצליח בהם (לפי דֵעָם) את בני האדם ולהאיר עיניהם באור האמת. לפי דברת מסורה עתיקה שרף אלכסנדר מוקדון את ספרי התורה ההם ולא השאיר מהם כי אם את הענינים הנכבדים אֹדות חכמת הרפואה וחכמת התכונה אשר צוה להעתיקם ללשון יונית. אך אחרי כן שָׁבוּ כל הספרים ההם לקדמתם על ידי אנשים חכמים אשר דברי הספרים היו חרותים על לוח זכרונם. אמנם עוד מסורה אחת הנאמנת מהראשונה תספר לנו כי הספרים האֹבדים ההם אֻספו לַאֲסֵפָה בימי ממשלת הסאַסאַנידים (במאה השנית לספהנ"ו), והמאספים רשמו בכל ספר וספר את המקומות החסרים אשר עָלוּ בתֹהוּ ואבדו. לפי עֵדות המסורה ההיא היו ספרי צענדאַוועסטא אחד ועשרים במספר: הספר הראשון היה אֹסֶף שירי תהִלה ושירי תְפִילָה, השני הורה את העם את המעשים אשר יעשו לטוב להם כל הימים, השלישי אָצַר בתוכו משלי מוסר וְאִמְרֵי ישֶׁר, הרביעי נשא מדַברותיו על תכונות האלהים, החמישי ידבר על הארץ, על המים, על העצים, על החיות ועל עוד דברים רבים כאלה. הששי יִשָׂא מְשָׁלוֹ על השמים ועל כוכביהם, השביעי יַביע אֹמר על קדושת החגים הגדולים, השמיני יְלַמֵד בינה להַבחין בין החיות הטהורות ובין החיות אשר אינן טהורות, התשיעי יורה דֵעה למלכי ארץ ורוזנים ולכל האדם איש איש לפי מַצָבוֹ. הספר העשירי יבין לכל יְלוּד אשה במה יְזַכֶּה את אָרחו, איך יאחז בדרכי ישׁר ומעגלי צדק וּנְתִיבוֹת פליאות החכמה. ספר עשתי עשר יְדַבר על דְבַר המלך הישר באדם הנקרא בשם פֿיסטַסְפאַ (Bистшпъ) היא היסטאַספיס (Гистасспъ), ועל דבר החֻקים והמשפטים אשר יעשה אותם האדם וָחַי בהם. ספר שתים עשרה יְכַלְכֵּל את משפטי זֵרוּעֵי השדות והגנים וכל עבודת האדמה ומַטַע העצים, גם הדברים אשר יעשו הכהנים הנִגשים לעבוד את אלהיהם. ספר שלשה עשר ידבר על קדושת המדע והתבונה, על דרכי המורים והתלמידים ועל הנפלאות הגדולות אשר עשה צַרַטְהוּסְטְראַ. ספר חמשה עשר כולל שירי תהִלה כהספר הראשון. הששה עשר יביע חידות על דבר מחשבות לב האדם ורוב שרעפיו הכמוסים בקרבו. ספר שבעה עשר ילַמד את דרכי הקדושה והטהרה, את המעשים אשר יעשה אותם האדם ואשר יֶחדל מעשותם, ואת הדברים הרבים אשר יֵאוֹת לכל אדם לָשׂוּם את לבו עליהם בעת אשר יולד לו בן או בת. ספר שמנה עשר ידבר על הגנֵבה והרמיה וכל המדות הרעות. והספרים הנותרים כללו עוד דברים רבים כאלה. ומכל הספרים ההם לא נשארו לפליטה בלתי אם הספר העשרים הנקרא בשֵם פֿענדידאַד (Вендидадъ), כי הוא נִמלט מיד הַכִּלָיוֹן בגלל הליכות הטהרה והטבילות האצורות בתוכו וקדושות הן בעיני הפרסים כקדושת הספר, ועל כן שמרו אותו כאישון בת עין לבל יעלה בתֹהו ויֹאבד מתוך הקהל. גם עוד ספר אחד נשאר בידינו מהספרים ההם, והוא נקרא בשם יאַסנא, וכולל שירי תהִלה ותפלה לאלהים, ואולי היה הוא לפָנים הספר הראשון והחמשה עשר מספרי צענד אַפֿעסטאַ, ובגלל השירים הותפִלות אשר בו היה לְמִשְׁמֶרֶת ביד בני העם וישמרוהו יתר הרבה מיתר הספרים. החכם הצרפתי אַנקעטיל דעפערראָן, אשר חי באמצע המאה העוברת, הביא מארץ הודו שארית ספרי צענד אַפֿעסטאַ בהעתקה צרפתית, ועל ידו נשאר בידינו עֶצֶם הדת העתיקה ההיא הנשענת על מסורות קדמֹניות ועתיקות ימים מאד, אך במקומות רבים נוספו עליה דברים רבים ומשפטים וחֻקים על פי חבר כהנים אדירי עָם השֹאפים לשפוך ממשלתם על עַם הארץ. וספר הדת ההוא נדמה לספר החֻקים אשר כָּתַב מענוּ, וִיכַלְכֵּל הליכות חיי העם בעניני הדת והאמונה גם בעניני המלוכה והנהגת המדינה ודרך הארץ ובכל תהלוכות האדם תחת השמש.

26. § פרס.

I. כורש. (Kиpъ) הפרסים היו אנשי מלחמה מנעוריהם, פָּרשים רוכבי סוסים ונושקי רוֹמֵי קשת, וַיֵשְׁבוּ שאננים ובטוחים בארץ טובה וברוכה, ארץ פַֿרְזִיסְטאַן (Фарсистанъ) המגַדלת סוסים אבירים ומיֻזנים, ויאחזו בדרכי אבותיהם ובכל תהלוכותיהם, וַיִרְעו את עדריהם במִרעה דשן ושמן, וישאו את כליהם את תּלְיָם ואת קשתם ויצאו השדה לצוד צַיִד או לְהִלָחם באויביהם, ככה יעשו כל הימים. והנה מתוך העם הזה התנשא במאה הששית לפני ספהנ"ו איש עזוּז וגבור אשר יתר שאֵת לו ויתר עָז על כל בני דורו ושמו כּוֹרֶשׁ.⁶³ “הוא עשה גדולות ונצורות את אשר לא עשה כל רב ושליט לפניו מיום אשר הֵחֵל האדם לשלוט באדם, כי מִגֵן את הנצחון עטרת לראשו, וישם את התבל הדום לרגליו עד קַצְוֵי ים התיכון ועד ארץ מצרים”. ותהי ראשית גבורתו להסיר את עֹל מרי מעל צואר הפרסים, ויתגר מלחמה באסטיאגיס אֲבִי אִמוֹ וַיְנַצחהו, וַיֵשֶב על כסא מלכותו, ויכונן ממלכה חדשה בארץ, הלא היא ממלכת פרס האדירה. במֶשך שלשים שְׁנוֹת מלכותו גָברה ידו על כל ממלכות תבל, וברעם גבורותיו לכד גם את בבל ואת לידיא, הממלכות התקיפות והאדירות בכל הארץ, ולא עמד איש לפניו בלתי אם קראֶזאָס מלך אזיא הקטנה היושב בעיר זאַרדעס הבירה, אך לאחרונה נפל גם הוא בידו. המלך קראֶזאָס היה מלך אדיר ושמו נודע בכל אפסי תבל בגלל עָשְׁרוֹ הרב והעצום, כי אין קץ לאוצרות כספו וזהבו ולכל סגֻלות המדינות אשר לו. והוא היה אוהב נאמן לאַסטיאַגיס המֻדח מכסאו, ויתאזר עֹז להשיב אותו על כסא המלוכה, ולעשות שפטים בכורש. ויאסוף את כל אנשי חילו לצאת בחרב לקראת כורש. אך בטרם שׂוּמוֹ לדרך פעמיו, שלח ביד סריסיו מתנות גדולות להכֹהנים לבעבור ישאלו בתרפים (אָראַקעל) אם יצליח בדרך אשר הוא הולך בה ואם יִתְגַבֵּר על כורש אויבו. והכֹהנים ההם השיבו לו אמרים לאמר: “כֹּה דִבְּרוּ התרפים: אם יעבור קראֶזאָס את נהר האַליס אז יהרוס ממלכה גדולה” –. קראֶזאָס התברך בלבבו כי התשובה ההיא הבטיחה לו כי יתגבר על כורש אם יעבור את נהר האַליס וְיִלָחם בגבול ארץ כורש. ויעבור את נהר האַליס וַיִלָחֵם בכורש מלחמה עזה מאד, אפס כי לאחרונה נִגף הוא וכל מחנהו הרב והעצום לפני כורש, וינס מפניו וַיִמַלט אל זאַרדעס עיר הבירה. אך כורש רדף אחריו ויהרוס את זארדעס, ויצו לאנשי חילו להגיר את כל יושבי העיר על ידי חרב ורק את קראֶזאָס יְחַיוּ וְיָבִיאוּ אותו אליו לעשות בו משפט חרוץ. ויעשו אנשי החיל ככל אשר צוה אותם המלך, ויכו את יושבי העיר לפי חרב ואת קראֶזאָס תָּפְשׂוּ חי וַיַסְגִירוּהוּ בידי כורש, אז צִוה כורש לאנשי חילו להשיב את ידיהם מֵהֶרֶג וָרֶצָח, ואת קראֶזאָס עִתֵּר לְהִשָׂרֵף חיים על מְדוּרַת אש ועצים. ועבדי כורש מִהרו ויערכו את העצים ואת האש ויעקדו את המלך קראֶזאָס וישימו אותו על העצים ויציתו בם אש, ויהי בעלות הלהב, ויצעק קראֶזאָס צעקה גדולה מנהמת נפשו, ויקרא: “הה זאָלאָן! זאָלאָן! זאָלאָן”! –. ויתפלא כורש על הקריאה הזאת, ויכסוף לדעת את שֵׁם האיש אשר הוא קורא לפני מותו, ויצו לכַבּוֹת את האש ולהביא אליו את קראֶזאָס. אנשי החיל התאמצו בכל מאמצי כֹחָם להשקיע את האש הגדולה ההיא ולא יָכֹלו, אך ברגע ההוא זרמו מים עָבוֹת, ויהי גשם שוטף ויעזור לכבות את האש ולהציל את נפש המלך מיד להבה. ויהי כראות כורש את קראֶזאָס, שאל ממנו להגיד לו פֵשׁר דְבַר קריאתו אשר קרא זה מעט. ויען קראֶזאָס ויאמר: "הה כורש! האיש ההוא אשר קראתי את שמו מתוך להבות אש, מוסר תוכחה הוא לכל המאֻשרים אשר בארץ! האיש הזה הוא איש חֲכַם לבב יליד ארץ יון. פעם אחת בא האיש זאָלאָן הזה לבקר אותי בהיכלי, ואני צויתי לְסֹכְנִי להראות לו את כל עשֶׁר כבוד מלכותי וִיקָר תפארת אוצרות כספי וזהבי וכל סגֻלות התבל אשר צָברתי. אחרי כן שאלתי את פיו: מי הוא לפי דֶעו האיש המאֻשר בארץ? ובלבי דמיתי כי הוא יענה ויאמר: “אתה האיש”! אך לא כאשר דמיתי כן היתה, כי הוא ענה אמריו: “האיש המאֻשר בארץ, הוא אחד מאזרחי עיר אטהען ושמו טעללוס. האיש ההוא מצא חַיַת ידו ברחָבה, בניו הרבים היו ישרי לב, תמימי דרך ומהירי צדק. פעם אחת נועזו מרגיזי ארצות ללכוד את עיר אטהען, וַיִלָוֶה טעללוס אל אנשי המלחמה אזרחי עיר מולדתו ויצא בחרב לקראת האויבים, ולא הניח חרבו מידו עד כי נספה במלחמת מצור ההיא, ואנשי עירו הציבו לו מראשותיו מצבת כבוד זֵכר לצדקתו וגבורתו”. וכאשר הוספתי לשאול את פיהו: ומי הוא האיש השני לו בְאשֶׁר ובהצלחה? השיבני דבר: “שני בחורי חמד מִיַלְדֵי ארץ יון, אשר שֵׁם האחד קלעאָביס ושֵֶׁם השני ביטאָן, בני אֵם אחת אשר כִּהֲנָה להערא במקדשה אשר בעיר אַרגאָס. פעם אחת חפצה אֵם הבנים ההם לנסוע אל מקדשה להקריב שם קרבן, אך לא היו לה שְׁוָרִים לרתום אל העגלה, אז רָתְמוּ הנערים את נפשם אל העגלה וַיְנהַגו את אִמם אל המקדש. הָאֵם הַצְלֵחָה ההיא חִלְתָה את פני האלֹהים להצליח את בניה תכלית הצלחה עֵקב צִדקת נפשם וְיִשְׁרַת מַעלליהם, וַיֵעָתר לה האלֹהים, וּבָנֶיהָ כאשר שָׁכְבוֹּ במקדש ההוא לִישׁוֹן לא הוֹסִפוּ עוד לָקוּם”⁶⁴ –. ככלות זאָלאָן לדבר, רָעמו פני והיטב חרה לי על דבריו, ואמרתי: האם נְקַלוֹתִי כה בעיניך עד כי לא תְדַמְיֵנִי גם אל אחד מבני העם ההם? ויענני זאָלאָן ויאמר: “הה קראֶזאָס! איככה אוכל לְאַשֵׁר אותך ולקרוא לך בשֵם איש מצליח בטרם ראיתי את אחריתך? – הה! התבל הזאת דָמתה לְיָם סֹער, ומי זה יתברך בלבבו כי אֳנִיָתוֹ לא תִּשָׁבֵר בטרם תגיע אל החוף”? –. כֹּה דִבר החכם ההוא, אך אנכי בָזיתי לו ולדבריו ולא נתתיו לראות עוד פני. אבל מהיום ההוא והלאה קִדְמוּנִי ימי חֹשך וצלמות: בני בכורי נֶאלם פתאֹם וְהַדִּבֵּר אין בו; בני השני אטיס אשר נפשי קשורה בנפשו נפל לפי להט חנית בידי אחד מאוהבי; ערי מלכותי וכל ארצותי וחילי הגדול ואוצרות זהבי וכל שְכִיוֹת חֶמדתי אָבדתי בענין רע מאד, וגם אני אֲסִיר עני וברזל בידך, הה כורש! –. הנה הגדתי לך למה זה קראתי את שם זאלאן, ועתה אתה עשֵה עמדי כטוב וכישר בעיניך – קשְׁטְ אִמְרֵי אמת האלה ירדו חדרי לבב כורש, ויזכור כי גם ימי הצלחתו התעתדו לחליפות ותמורות, ויחמול על קראֶזאָס וַיְפַתַּח לְמוֹסֵרָיו, ומי אז היה לו קראֶזאָס לאוהב וָרֵעַ, ופעמים רבות הִנְחָהוּ בעצתו ויהי לו לעינים –; וקראֶזאָס בַחרות אפו על כֹהני האליל אשר חָזוּ לו משאות שוא, הוכיח את זדונם על פניהם, וישלח להם את האזיקים והנחֻשתים אשר אֻסר בהם, ויצו לשאול את פיהם: מדוע שלמו לו רעה נוראה כזאת תחת כל הטובות אשר הגדיל לעשות עמהם? אך הכֹהנים ההם השיבו לו אמרים: “אנחנו קצרי יד לְשַׁנוֹת את אשר יחרץ המזל (שיקזאל). אך חלילה לנו לְנַבְּאוֹת בַּשֶׁקֶר בשם האלהים! הלא כה היו דברינו: “ממלכה גדולה תהרוס”, מבלי החליט מי היא הממלכה ההיא, אם ממלכות האויב או ממלכתך. ואתה אשר עָרַבְתָּ את לבבך לפתור את פתגם האלֹהים כפי אַוַת נפשך, אתה הבאת עליך בפֹעל כפיך את הרעה הזאת” –.

27. §

וכורש הלך מחיל אל חיל לְרַד לפניו כל ממלכות גוים, ויעל בחילו הגדול גם על בבל גברת התבל תפארת גאון כשדים, ויצר עליה.

ובעת ההיא התאבלו עוד בני ציון וגלות ירושלים בארץ בבל, ועיניהם מיחלות אל נבואת ירמיהו הנביא. והנה פתאֹם לפתע צר כורש על בבל, וידעו כל היהודים כי עד מהרה תֵאָמֵן הנבואה הנפלאה אשר דבר ישעיהו הנביא בשם ה‘, לאמר: "כֹה אמר ה’ למשיחו לכורש אשר הֶחזקתי בִימִינוֹ לְרַד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו. אני לפניך אלך והדורים אֲיַשֵׁר וגו‘. למען עבדי יעקב וישראל בחירי וגו’. אנכי העירוֹתיהוּ בצדק וכל דרכיו אישר, הוא יבנה עירי וְגָלוּתִי ישלח, לא במחיר ולא בָשֹׁחַד אמר ה' צבאות (ישעיה מ“ה, א' – י”ד). וְנַבָּנֶטוֹס מלך בבל הִשְׂתָּעֵר בעֻזו ללחום את כורש על מרומי שדה, אך מגפה גדולה היתה בחילו, וינס מהמערכה הוא וכל חילו ויבואו אל עיר בבל להשגב בה, והיא היתה עיר בצורה מאד ומלאה לה בר ודגן וכל מִחיה להחיות עַם רב שָנים רבות, ולא שתו לבם אל כורש, וילעגו לו ולכל עזוזו. ויהי היום וַיָחֹגוּ אנשי בבל חג גדול לאלהיהם, וישתו וַיִשְׁכְּרוּ וַיִצְהלו כאבירים, אז הוליך כורש את מֵי הנהר הרבים והעצומים דרך תְּעָלוֹת וצנורות אֶל הים הגדול אשר חָפר נבוכדנאצר לפָנים, ובנשף בערב יום התפרצו הפרסים ויבואו העירה דרך הנהר אשר הָפכו לְיַבָּשָׁה, ויהרגו את המלך בהיכלו וילכדו את העיר ואת כל ארץ בבל. וארץ ארם וכנען אשר ידעו בסתר לבבם כי נָשְתָה גבורתם ואין בהם כֹחַ לעמוד לפני מַרגיזי ארצות, נִכנעו תחת שלטון כורש ויקבלו עליהם עֹל מלכותו ויהיו לו לעבדים בטוב לבב. על מלך בבל ההוא נשא הנביא את מְשָׁלוֹ, ויקרא: “אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה! שָׁבַר ה' מַטֵה רְשָׁעִים שֵׁבֶט משְׁלִים, מַכֶּה עַמִים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה, רֹדֶה בְאַף גוֹיִם מֻרְדָף בְּלִי חָשָׂך” (ישעיה י"ד, ד' – ז'). והפרסים רוֹצְצו כברקים ברחובות בבל, ובחרב מלאה דָם הָרְגו הֶרֶג רב ונורא ויכריעו רבבות עָם לטבח בפקודת כורש, אך אל היהודים גולי בבל הִטָה כורש חסד, ויתן להם את כלי הקֹדש אשר שדד נבוכדנאצר במקדש ה', וינשאם בכסף ובזהב לשוב אל ארץ הקדושה לִבְנוֹת את חָרבותיה, לכונן את ירושלים עיר הַקֹדֶש ואת מקדש האלֹהים כבראשונה. אז היה את לבב כורש לרדת מצרימה וללכוד גם אותה בחרבו הקשה, אפס כי בטרם הֵנִיף את ידו על מצרים, בא יומו וַיִכָּחד מארץ החיים על ידי עַם לֹא-עָז וקטן בגוים, הלא הוא עַם המאַסאַגעטים, בני שֵבט הסקיטים, היושב על חוף ים הכספי. כי הנה כורש השתער בגבורתו הנפלאה על העם ההוא, וראשית דרכו היתה צלֵחָה, כי בעָרמתו הֵבִיא תחת ידו גדודים רבים ממחנות האויבים וגם את שר צבאם בן טאָמיריס מְלֶכֶת המאַסאַגעטים תפש בכפו, והשר הזה התעצב מאד אל לבו על אשר נפל שבי ביד צר, ואף כי שלח אותו כורש לחפשי, טָרַף את נפשו בכפו לכַפר בדמו את חֶרפתו, והמלכה טאָמיריס התמרמרה מאד על מוֹת בְּנָהּ, ובמר נפשה ובשלהבת נקמתה אָספה את כל בני עַמָהּ אליה וַתִּלָחֶם את הפרסים על נהר יאַקסאַרטעס, וַתִּתְגַבֵּר עליהם וַתְּנַצְחֵם, ובמלחמה ההיא נִספה גם כורש, וַיִפֹּל חלל בתוך כל חללי גבוריו (ג“א רל”א 529). והמלך העִזוז והגבור הזה אשר עוֹרֵר את שרביט מלכותו על כל העמים היושבים בארץ מִיָם התיכון עד נהר אינדוס, המלך הזה היה במותו ללעג ולקלס בידי אשה, כי טאָמיריס כָרְתָה את ראשו בחרב, ובלעג וָבוּז טָבְלָה אותו בְנֹאד מָלֵא דְמֵי אדם ותאמר: “עתה שְׁתֵה נא דְמֵי אדם לָרְוָיָה! שְׁתֵה דְמֵי אדם בְּמוֹתך אחרי אשר לא שָבעת מהם בחייך”⁶⁵! –.

28. § קאַמביזעס (Kaмбизъ) [קאמביזעס ג“א רל”א – רל"ט 529–521].

אחרי מות כורש, ישב קאמביזעס בנו על כסא מלכותו, הוא היה מלך יָרֵב וגבור חיל, אך גם אכזר ועריץ. בגבורת ימינו לָחַם בארץ מצרים וילכדה, אך ימי מלכותו לא נִמְשָׁכוּ, כי לא מָלַך רק שֶׁבַע שָׁנִים, והן היו שְׁנוֹת רעה ותלאה גם לבני מצרים גם להפרסים. פזאַמעניט מלך מצרים נִגַף לפניו בְהִלָחמו בו על יד סין מָעוז מצרים, ואחרי כן נלכדה גם מֹף הבירה ותהי לבז ולמשסה בידי הפרסים, וקאמביזעס לבש אכזריות כְּמַדוֹ ויעש שפטים נוראים מאד ביושבי מצרים, ולעיני המלך האומלל אשר אָבד נִירוֹ ונפל שבי בידו, התעמר בשריו וסריסיו ואוהביו, ויעולל בעפר גם את קרני בניו וישימם כעפר לָדוּשׁ. כי קאמביזעס נָטַר שנאה עזה על מלך מצרים על אשר רִמָהוּ לפָנים, ותחת תת לו את בתו לאשה, נתן לו את בת המלך אשר היה לפניו, ועתה בהכניעו תחתיו את ארץ מצרים, הכביד את אכפו על בת המלך ועל כל בָּנות בוטחות ללבוש בגדי שְׁפָחות ולשאוב מים לו ולכל שריו ועבדיו, גם צוה להכין מַטְבֵּחַ במקום רֹאִים ולהכריע שם לָטֶבַח את בן המלך עם עוד אַלְפַּיִם בחורי חמד מבני מְרוֹם עם הארץ. וכל הרואים את הַהֶרֶג וְהָרֶצַח ההוא נָשאו בַמָרום קול בְּכִי תמורורים ויבכו ויספדו במאד מאד, ורק המלך לבדו ראה כל זאת מבלי הוריד דִמעה ומבלי נָשׂוֹא קול בֹּכִים, אבל בראותו את אחד מאוכלי שֻלחנו, מתנודד לעת זקנתו בבגדים קרועים ומבקש פת לחם מאנשי הצבא להשיב את נפשו, נתן את קולו בבכי וַיֵבָךְּ מנהמת לבו. ויהי כאשר שאל קאַמביזעס את פיהו מדוע הוא בֹכֶה? ענהו: “שִׁבְרִי וְשֶׁבֶר בית מלכותי גדול הוא לבלי חק עד כי אין דֵי דְמָעוֹת לבכות עליו, אך על שֶבר ידידַי ואוהבַי אמצא עוד דמעות בְֹגֻלוֹת עֵינָי”. המַענה הנמרצה הזאת הקורעת גם לב אבן, יָרדה גם בנפש קאמביזעס, נפש נחושה, ויחמול על המלך האֹבד והאומלל ההוא, ומהיום ההוא והלאה שָׂם עליו את עיניו לטובה, אך בהוָדע לו כי המלך הֵעיר את רוח הַמִצְרִים למרוד בו ולגרשו ממצרים, אז הֵעִיר עליו כל חמתו וילחצהו בחֹזק יד לשתות דְמֵי פָרִים, וכרגע מת המלך מהשתיה ההיא אשר לא כַדָת. והנה כאשר הֵרַע קאמביזעס להמצרים עַם עֶברתו, כן הֵרַע גם להפרסים בני עַמוֹ ושבט נחלתו, כי הוא הרחיב כִּשְׁאוֹל נפשו לבַלע את ממלכות התבל, ותהי הנקלה בעיניו כי לכד את כל ארץ מצרים, וילטוש עיניו גם על ארץ כּוּשׁ ועל מדינת אַמוֹנְיוּם העתיקה מאד לימים ומכוננת על ידי חֶבר כהנים בנאות מִדְבָּר הנקראת סיוואַ, ושם היכל צעאוס אמון בעל קרני האיל. וַיַחַץ קַאַמביזעס את אנשי חילו הרבים והעצומים לשתי מחנות גדולות, את המחנה האחת שלח ארצה כּוּש המלַאה לה מִכְמַנֵי זהב וסגֻלות המדינות, ואת המחנה השניה שלח לְאַמוֹנְיוּם. אך שתי המחנות ההן ספו ותמו מן בלהות במדבר לוב. האחת מתה ברעב ובצמא בְשָׁרָב וָשֶׁמֶשׁ וברוב תלאות הדרך, והשניה ספה תמה כרגע על ידי הַחוֹל הנורא אשר נשא רוח סער על כנפיו וַיְכַסֵם ויקברם עד כי לא נותר מהם איש. וקאמביזעס בחמת רוחו ובקצפו על הרעה הנוראה אשר הוֹיָה בו, שָׁב לעיר מֹף, וירא והנה העיר צָהלה וְשָׂמֵחָה, בכל רחובות יְרֻנָן ובכל חוצות יְרֹעָע, כי חג גדול להם אז במָצאם זה מעט שׁוֹר אַפִּיס אֱלֹהֵי התעתועים אשר להמצרים –. וקאמביזעס האמין בלבו כי הם שמֵחים לאידו וְשָׂשִׂים על מַפַּלְתּוֹ הגדולה, ותבער כאש חמתו, וישפוך כמים עֶבְרַת אַפּו על המצרים, ויותר הרבה מאד על הכהנים. וירץ בזעם אל השור אפיס וידקרהו בחניתו וימיתהו, ואחרי עשותו משפט מָוֶת באלהיהם זה, צִוה ליסר את המצרים ואת הכֹהנים במוסר אכזרי מאד, וַיְרַצְחֵם אחרי כן ברֶצח איום ונורא, ויעש אכזריות גדולות עד אין קץ, אכזריות אשר לא נעשו כמוהן מעולם תחת כל השמים. אך אחרי ימים מעטים קרהו אסון, כי בלי-צדיה נפצע בלהב חרבו, והפצע ההוא הביא עליו את המות. והמצרים האמינו כי אלֹהיהם נקמו בו את נקמתם, את נקמת מקדשיהם אשר הָרַס, ואת נקמת כהניהם אשר הכריע אותם לטבח וישפוך דמם כמים.⁶⁶

29. § דריוש (Дарій).

אחרי מות קאמביזעס האכזר ורודף תענוגות בשר, מרדו יושבי שושן במלכות פרס, כי חֶבר הכהנים ממפלגת הַמַהגים (מאַגיער) הֵעִירוּ את לבות בני העם להתפרץ מפני הפרסים, ומגמת פניהם היתה לפי הנראה לקרוע את המלוכה מִפָּרַס ולהשיבה אֶל מָדַי כבראשונה, גם לבער את תורת הפרסים ודתם מן הארץ, ולהשיב את תורת בני מדי על כַּנָהּ כבשנים קדמֹניות. אחרית המֶרד הזה היתה כי אחד מן הכהנים המַהגים הִתְחַפֵּש ויאמר כי הוא זמערדיס אֲחִי המלך אשר הֲרָגו קאמביזעס לפני ימים רבים לבל יהיה לו לאבן נגף במלכותו. והכהן ההוא בעָרמתו ומזמתו הרבה הוליך את ראשי עם הארץ שולל להאמין כי הוא זמערדיס וכי הוא נמלט מיד קאמביזעס, ולוֹ המלוכה. וישימו עם הארץ כתר מלכות בראשו, וימלוך בשֵם זמערדיס בן כורש. אך מקץ שבעה חדשים למלכו, נגלתה תרמיתו, ויקומו עליו שבעת שרי פרס היושבים ראשונה במלכות ויהרגוהו על אשר הוליכם תועה. ואחרי כן ישב דריוש בן הִסְטַסְפִיס על כסא המלוכה. לפי מסורה קדומה נָסַבָּה אל דריוש המלוכה באֹרח פלא: כי אחרי אשר הוּמַת הכהן ההוא ומלך אין בפרס, נועצו שבעת שרי פרס לב יחדו ויתקעו כף איש לרעהו להמליך עליהם את אחד מהם באופן הזה: כי כל אחד מהם ירכב על סוסו ביום מועד ובמקום פלוני אלמוני בעת עֲלוֹת השמש, והסוס אשר ישמיע קול נַחרו בראשונה, הרוכב ההוא יהיה למלך. וַיִקָר כי הסוס אשר רכב עליו דריוש השמיע לראשונה קול נַחרה, וימליכוהו שרי פרס וישימו כתר מלכות בראשו. והנה הפרסים האמינו כי האליל מיטרת חָרַץ כן בסוד קדושיו כי סוס דריוש יצהיל קול נַחרו בראשונה לפני יתר הסוסים, אך באמת נהיה הדבר הזה על ידי תחבולת אעבאַריס עבד דריוש השומר את אֻרְוַת סוסיו. כי העבד הנאמן הזה ידע את אשר נועצו שרי פרס יחדו, ויקח סוּסָה אחת מאֻרוַת אדוניו ויאסור אותה במקום סֵתֶר אל אחד העצים אשר יִקָבצו שם שבעת שרים הנזכרים, ובערב לפני יום המועד לקח את הסוס אשר ירכב עליו דריוש וינהגהו אל המקום אשר הסוסה ההיא אסורה שם לְיַחמוֹ אֵליה. הבֹקר אור והשרים ההם עוברים עם סוסיהם על פני המקום ההוא, ויחס סוס דריוש כתמול ויצהל קול נַחרו אל הסוסה –. ודריוש היה איש אשר לו תֵאוּת המלוכה באמת, כי הוא היה ממשפחה רמה, וה' נתן לו לב חכם ונבון, ויהי בעל שכל חרוץ מאד, רוח עצה וגבורה התנוססה בבתי נפשו, ואף כי דָבַק מאד בתורת צאָראָאַסטער, בכל זאת לא הלך אחרי ההבל ולא שנא את בעלי דתות אחרות כקאמביזעס העריץ והאכזר, ובהיותו גם בעל אַטאָסה בת כורש, היה יקר מאד ונכבד בעיני כל הפרסים. שלשים ושש שנה מָלַך החכמה ובגבורה, ויחלק את ממלכתו הגדולה והכבירה לעשרִים פַּחֲווֹת (סאַטראַפיען) להקל מעליו את עֹל הממשלה, אך עיני חכמתו שוטטו בכל הארץ על כל מעשי הַפַּחוֹת והאחשדרפנים אשר הֵקִים בארצו. “עשרים פַּחֲווֹת”, יאמר דריוש בּכתֹבוֹת הקוים (קיילשריפֿטען) אשר בבאַהיסטאַן, “עשרים פַּחֲווֹת נתנו לי מַס מִדֵי שנה בשנה, וכל אשר צִוִיתִי להם מִהרו לעשות ביום ובלילה”. הוא עשה מלחמות גדולות כהמלכים אשר היו לפניו, ויעל על ארץ עֲרָב וילכדה וישם את יושביה למַס עֹבֵד, וירחב את גבול ארץ ממשלתו בארץ הודו, באפריקא הצפונית ובארץ הסקיטים. אפס כי לא לעולם חֹסֶן ישועות! כי גם הוא נִגף פעם אחת לפני אויביו מגפה גדולה. כי בצאתו למלחמה על הָרֹעִים הנוסעים בעדר בארץ סקיטען בְּשִׁפְלַת נְהַר דאָנוי, נָזוֹרו הסקיטים אחור הם ומקניהם ואהלהים וכל אשר להם, ולא הניחו להפרסים בלתי אם שדות שוממים וּבְקָעוֹת חשופות אשר לא יצמח בהן כל עץ, ובדבר הזה רָזוּ את הפרסים עד כי התעטפו ברעב, וגם אחרי אשר שבו הפרסים לאחור ויתהלכו בנקיון שׁניִם ובחֹסר לחם על שפת הדאָנוי, גם אז היה כפשׂע ביניהם ובין המות, כי הסקיטים רדפו אחריהם ברוח גבורה ויאמרו להשמידם, וְלוּ נועצו אז נסיכי יון לב יחדו להרוס את הגשרים אשר על הדאָנוי, כי אז עשו הסקיטים את הפרסים כָּלָה –. והנה ההצלחה אשר הִסתירה רגע קטן את פניה מדריוש בארץ נכריה, שָׁבָה וַתָּאֶר פניה אליו בארץ ממשלתו, ותעמוד לימינו להכניע תחתיו את כל הַמֹרְדִים והפושעים בו בארצו. לפי דברי כְתֹבוֹת הַקַוִים אשר בבאַהיסטאַן התגבר דריוש תשע עשרה פעמים על אויביו בתשע עשרה מלחמות שונות, וַיִשְׁבְּ תשעה מלכים אשר התפרצו מפניו בארץ פרס בנפות שונות וישימו כתר מלכות בראשיהם. אחד ממשפחת מלכי הכשדים, מָרַד בדריוש, ויתאמץ לקרוע מידו את מלוכת בבל, אך חפצו לא הצליח בידו, כי איש אחד מאצילי בני פרס ושמו צאָפיראָס, התנכל וַיְחַבֵּל תחבולות לבעבור יאמינו בו הכשדים כי הוא אוהב נאמן להם ודורש טובתם באמת, ועל פי ערמתו נלכדה בבל שנית, ודריוש שפט את יושביה כמשפטי מֹרדים המתפרצים מפני מלכם, גם עיר מילעט וערי היונים אשר באזיא הקטנה, נשפטו בשפָטים רעים מאד על אשר נועזו לפרוק את עֹל דריוש מעליהם. ודריוש עשה זֵכר עולם לנפלאותיו ולגבורותיו וַיִבֶן את עיר הבירה, עיר החדשה הנקראת פערזאָפאָליס, העיר ההיא נבנתה ביקר ותפארת וְחֹסֶן חכמות ודעת אשר גם על שארית חרבותיה ישתוממו כל חכמי לב עד היום הזה.⁶⁷

ארחות הפרסים והליכות מלכותם, שבטיהם ומשפחותיהם.

ארץ פרס ארץ טובה וברוכה היא אשר כוננה אביר הטבע להוציא אֹכל למכביר ומגד כל פרי הלולים מחיקה, להצמיח חציר רב למרעה הבקר והצאן, ולגַדל בחורי חמד גבורי כח ואנשי חיל מלֻמדי מלחמה. ויושבי הארץ ההיא הלכו נכוחות בהליכות עולמם לפי תכונת ארץ מולדתם, כי הם נפלגי לעשרה שבטים אשר מקצתם היו עובדי אדמה להוציא לחם מן הארץ, מקצתם היו אנשי מקנה ויסעו עם עדרי בקרם ועשתרות צאנם ממרעה למרעה, ומקצתם היו שולפי חרב ונושקי רומי קשת אשר למדו ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה, והנה אנשי מלחמה ההם היו שלשה שבטים מעשרת השבטים ההם, ומשפחותיהם היו המשפחות הרמות והנכבדות מאד מכל משפחות יתר השבטים, ועל כן היו הם מושלי העם ושריו כל הימים, ומשלשה שבטים ההם הכי נכבד שבט הפאַזאַרגאַדים, והמשפחה הנכבדת מכל משפחות השבט ההוא היתה משפחת האַכֿאֶמענידים, ממנה היו המלכים אשר מלכו בארץ פרס, ממנה היו שרי המדינות ושרי הצבא, השרים היושבים ראשונה במלכות, הרואים את פני המלך והאוכלים תמיד על שלחנו, אנשי סודו ואנשי עצתו. הפרסים היו רומֵמים על כל יתר עמי הארץ, חפשים מכל מס ותרומת המדינה וראשי כל שבטי העם. בכל עת אשר הופיע המלך בארץ מכורתם, פִּזֵר נתן כסף ומתנות יקרות לכל הפרסים להראותם כי הם בחיריו רָצתה נפשו בם –. דַת הַפַּרְסִים וְתוֹרָתָם. הפרסים החזיקו בתורת צאָראָאַסטער, תורת אָרמוצד, אך הם הוסיפו עליה גם גָרעו ממנה דברים רבים. האש הקדושה והשמש היו להם סמל דמות אֱלֹהֵי הָּאוֹר (אָרמוצר), גם הִקדישו סוּסִים לְבָנִים לַשֶׁמֶשׁ, וִיסוֹד דתם היה עבודת כֹחות הטבע ועבודת השמש והכוכבים. את האליל מיטרת עבדו בעבודה המלֵאה לה סודות וסתרים ורזים, והאליל הזה היה בצלם דמות נער יפה שׁוֹחט שׁוֹר פָּר. הכהנים המהגים (מאַגיער) הִתבוללו בין הפרסים וְכָעוֹף הִתְעוֹפֵף כבודם ועֻזם הראשון בתגרת ידי מלכי פרס העריצים –. הֲלִיכוֹת חֲצר הַמלךְ. מלכי פרס היו מלכים עריצים. כל העם היו להם לעבדים אשר חייהם תלואים רק בידם, בְּאַוָתָם הובילו אותם לָטֶבַח ואת בתיהם הֵשִׁמוּ, וברצונם הִנחילו כִסא כָבוד לְבוּז משפחות וּבְזוּי עָם, ואין קֵץ ואין חֹק לממשלתם! כל איש אשר יראה את פני המלך, יתנפל כרגע אפים ארץ וִינַשֵק את האדמה, ואשר לא ימַהר לעשות כן כרגע, אחת דתו להמית. המלך הוא מְמַלֵא את מְקום אָרמוצד בארץ, וכאשר יסבו את כסא כְבוֹד אָרמוצד שבעה כוכבי אור והמון משרתים רבים, כן יסבו גם את כסא המלך שִבעה שָרים גדולים והמון סריסים ועבדים רבים מאד, וכֻלם מַזהירים בבגדי זָהָב כזֹהר כוכבי שמים, גם ראשי כהנים גדולים יעטרוהו כצנה, והם היו שופטי העם, חוֹזֵי המלך, נביאים וקוסמים, הוברי שמים ופותרי חלומות. אצילי הפרסים ושריהם היו שרי המשקים למלך, שֹׁעֲרים ושמרי הסף, נושאי קשתו וּמַטֵהו, ועוד עבודות רבות כאלה אשר נחשבו למשמרות נכבדות מאד ובעליהן נחלו כבוד מאת המלך ויאכלו מפת בג שלחנו וישתו מיין מִשְׁתָּיו. שני אלפי פרשים מִמִבְחַר פרשי הארץ, היו שומרי ראש המלך, גם שני אלפים רַגְלִי נושקי רומח וכידון היו משומרי ראשו, וכידוניהם וְרָמְחֵיהֶם מְפֹאָרִים בְרִמוֹני כסף וזהב. על שֻׁלחן המלך הוּבְאוּ מַעדני מלכים וּמִבְחַר כל זְנֵי מַשְמַנִים וּמַמְתַּקִים מארצות רחוקות, ויין מִשְׁתָּיו היו מִמֶגֶד פרי הגפן המשַמח אלהים ואנשים. בימי הַחֹרֶף ישב המלך ונשיו עם שריו וסריסיו בבבל אשר בתקופת השנה הזאת תזרח שם השמש בִּנְעִים חֻמָהּ לְהַצהיל פנים וּלְשַׂמַח לבב אנוש. בימי האביב ישב בשושן הבירה אשר בה תופיע חמדת העתות הזאת בהדרת חן ויפעת הוד, ובימי הקיץ אִוָה למושב לו את עיר אחמתא (עקבאַטאנא) אשר רוח קָרה מרחפת בה בימי התקופה ההיא להשיב נפש. גַנֵי עֵדן ופרדסים רבים מלאים כל עֲצי פרי הִלולִים, גם גנים אשר תִּרְמֹשְׂנָה בהם חַיְתוֹ יער ובני שחץ, הָיֹה הָיוּ בכל מַעבר המלך בנסעו לְמַסָעָיו להשתעשע ולהתענג, כי מצא בהם מֶגֶד כל פרי חמד המתוקים לחֵך, וכל חַיְתוֹ גוֹי לָצוּד צַיִד. בכל ארץ פרס ומדי היו מַסְלוּלִים ודרָכים רַחבי ידים לעוברי אֹרַח, ובכל כִּבְרַת ארץ היו רוכבי הָרֶכֶש וסוסים מְיֻזָנִים אשר הִתְעַתְּדוּ להביא את מכתבי דָתֵי המלך מעיר לעיר וממדינה למדינה, וכברקים רוֹצְצוּ הָרֹכבִים ההם ביום ובלילה, בקיץ ובַחֹרֶף. שומרים נושקי קשת ושולפי חרב נִצבו על הגשרים והמַעברות וגיא הרים אשר חפשו בנרות את כל המכתבים אשר בידי כל עוברי דרך ואשר חָקרו וְדָרשו את העוברים והשָבים מה מלאכתם ואנה פניהם מוּעָדוֹת, לבל יקשרו קשר על המלך ולבל יַחמסו מְזִמוֹת על הֲלִיכות מלכותו ועל כל מעלליו. במסִלה הָעֹלָה מזאַרדיס לְשוּשַן הבירה אשר ארכה שלש מאות ושלשים ושבע פרסה, היו מאה ועשתי עשר מִשְׁמָרוֹת כאלה. בית הנשים אשר למלכי פרס, היה מְפֹאָר בכל פְּאֵר ובכל חמדת עינים ומשכיות לבב, ואין קֵצֶה לְמִכְמַנֵי הזהב ולכל סגֻלות המדינות אשר בתוכו. בבית הגדול והנחמד ההוא היו חדרים מרֻוחים והיכלי כָבוֹד לְמִשְׁכַּן נְשַׁי המלך, הַמְלָכוֹת, הפילגשים, העלָמות וְהָאֲמָהוֹת והשפָחות והסריסים (איינוכֿען) שומרי הנשים. הנשים ההן היו בָּנוֹת שׁוֹבָבוֹת אשר אין עיניהן ולבבן כי אם על עֲדִי הזהב ועל בגדי שְׁלַל צֶבַע רִקמתים ועל כל שְכָיוֹת החמדה ותענוגות בְּנוֹת אֵם כל חי. הן הִרחיבו כִשְׁאול נפשן לבוא בַעֲדִי עֲדָיִים, וְכַמָוֶת לא אמרו הון לכל מחמדי בת עין וראשית כל מכלולי הוד אשר יקר מפנינים מִכְרָם. עֲמַל רִבבות אדם ויגיעת מדינות רבות פִּזְרוּ הנשים ההן על תעתועי תענוגות בְּשָׂרָן, ואין קץ לעלילות עָרמתן ותרמיתן ומזִמתן הרבות אשר עוללו בהיכל המלך, וכֻלן כאחת התאמצו בכל מאמצי כֹח יָפְיָן לָצוּד את נפש המלך בְּשַׁחַת רִשְׁתָּן – הן הן הֶחלישו את אוֹנוֹ ואת עֲצָבָיו עד כי היה רְפֵה ידים ואין אוֹנִים ולא הצליח למלוכה, והן היו נְסִבָּה לרעות רבות אשר התחוללו בכל ארץ פרס –. אֲחַשְׁדַרְפְּנֵי הַמֶלֶךְ וְשָׂרֵי הַמְדִינוֹת. כל הארץ היתה נַחלת המלך לבדו, וכל אשר בה אך לו המה, ועל כן הוּבְאוּ כל כסף המס וכל כסף תרומה וּנדָבה מכל עַמֵי פרס, רק לבית אוצר המלך. הכסף הדָרוּש לחֵפץ שָׂרי החצר, לְמִחְיַת אנשי החיל, ולשרי הערים והמדינות, הוּרַם מאת כל אזרחי הארץ, כי כל איש ואיש נתן מס כָּבֵד, כסף וזהב, תבואות השדה ופרי העץ לכלכל את כל הקהל הגדול ההוא ולהַשׂביעם רצון עד בלי די. כל הנָפות והמדינות היו תחת ידי האחשדרפנים והפחות אשר מרביתם היו קרובי המלך ושארי בשרו, וכל אחד מהם ישב בהיכל מפֹאר כהיכל מלך וסביביו שרים רבים וסריסים ועבדים במספר רב ועצום, כֻלם מלֻבשים הוד והדר, עֲדִי זהב על לבושיהם, רוכבים על סוסים אבירים ואוכלים על שֻלחן האחשדרפן תמיד. וההוצאות הרבות והעצומות אשר הוציאו האחשדרפנים ההם על הֲלִיכות חייהם השובבים, נגשו מאת בני העם אשר בכל מקומות ממשלתם, כעלוקה מצצו את דמיהם וְעוֹרָם מעליהם הִפשיטו, והאומללים ההם לא נועזו לפצות פה על שליטיהם העריצים, יען כי האחשדרפנים היו נאזרים בגבורת אנשי מלחמה ועל כל הגה ותלונה היוצא מפי האזרחים חרצו שפטים רעים ונוראים, גם אל המלך לא יכלו לצעוק חמס על אדונים אכזרים ההם הרודים בהם בשבט ברזל, יען כי מרביתם היו שאר בשרו, ויען כי המלך לא פקד עליהם את עונם אם אך הביאו שנה בשנה אל בית אוֹצָרו את המס אשר עליהם לתת לו –. אפס כי ברבות הימים נחמו המלכים על אשר נתנו בידי האחשדרפנים והפחות ממשלה בלי-מצָרים, כי הם לבשו עַזוּת נִמרצה בְהִשָׁענם על תעצומות עֻזם ולא שמרו עוד את פי המלך, וישליכו את מצותיו אחרי גֵום, ואם שָׂם המלך את מכשול עונם נכח פניהם, אז יצאו האחשדרפנים בחרב לקראתו, ובמלחמות תנופה נלחמו בו. ויהי כאשר גברו המלכים על עַזֵי נפש ההם, נתנו חתָם באפם ומִתְגָם בשפתם לבל יוסיפו עוד להתפרץ מפניהם דְבַר מלכות יָצא ברעם וברעש כי כל איש ואיש אשר לא ישמור את מצות המלך, אחת דָתו להמית, גם כל שר ומושל, כל אחשדרפן וּפֶחה לא ימלט ממות אם יעוֹז לעבור חק או פקודת המלך. חִתַּת מות ובלהות שאול יעצרו בעד סערת לב פשׁעים – כן גזרו מלכי פרס אֹמֶר – ופעמים רבות הוּמְתוּ גם ראשי השרים הגדולים באכזריות נוראה מאד על לא שמרו פקודי המלך. מְרַגְלִים חֶרֶש אשר רוחם נאמנה את המלך שֻלחו בכל הערים והמדינות לְרַגֵל את עלילות האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות. המרַגלים ההם נִקראו בשם: “עיני המלך ואזניו”, והמלך נתן להם שָׂכָר טוב בעד עבודתם הנאמנה, ויהיו נכבדים ויקרים בעיניו –. הממלכה הגדולה והרחבה הזאת, ממלכת פרס ומדי, דָמתה לִמְכוֹנָה (מאַשינע) גדולה ורחבת ידים מאד, בַעלת אופנים רבים ושונים אשר הפחד וְהַמְחִתָּה הוא הרוח בכל האופנים ההם ועל ידו יִסַבּוּ בלכתם, וּבִלְתּוֹ אין כל רוח בהם אשר יְנִיעֵם ויסובב אותם לפעול את פעולותיהם –. סוף דבר כי מלכי פרס ומדי לא השכילו לָפַחַת רוח חיים בקרב לֵב ממלכתם הגדולה ולחַבר עיר בעיר ומדינה במדינה בחוברת אחת, רק היתה אֲסֵפַת ארצות ועַמים מפְזרים ומְפֹרָדִים אשר כל ארץ וכל עַם במדה אשר היו רחוקים מעיר הממלכה, במדה ההיא היו גם בלתי מחֻברים אליה ובאין מֵזַח עוד –. אמנם גם דברים טובים נמצאו במלכי פרס, כי הם לא שנאו את בני דתות אחרות ולא הכבידו את ידם על העמים אשר דתיהם שונות מדתם. ואם אך שלמו את המס אשר נטלו עליהם המלכים ורוחם היתה נאמנת אִתם, אז הניחו לכל עם ועם אשר הכניעו תחתיהם לשמור את דתו וללכת בתורתו ככל אשר עשו אבותיו מעולם, ולפעמים עוד יִתְרָה עָשוּ להעמים הנכנעים ההם, כי נתנו להם רשיון להקים עליהם נשיאים ומושלים בקרב בני עַמָם –. אפס כי בכל אלה לא הונח להם, כי המלכים לא נשנו משפטים חרוצים להאחשדרפנים והפחות בִּדְבַר המסים ותרומות העם, והשרים האכזרים ההם נָגְשו את העמים אשר בערי מדינתם וַיְנַצְלוּ את בתיהם ויציגום ככלי ריק ואין מי יאמר להם מה תעשו – עד כי לאט לאט ירדו העמים האומללים ההם פלאים וימעטו וַיָשֹׁחו מֵעֹצֶר רעה ואכזריות –. אנשי הצבא. מספר אנשי הצבא אשר למלכי פרס, היה רב ועצום, יען כי כל יושבי הארץ אשר כֹּחַ בהם לתפוש חרב בכף, עבדו את עבודת הצבא, אִי נקי, ואנשי הצבא בעת עבודתם היו מפֻזרים בכל המבצרים והמצודות אשר בארץ, והיה כאשר תִּקראנה מלחמה, אז נִקראו כֻלָם לְהִקָבֵץ אל מקום אחד לְהִלָחֵם באויבי ארצם. ראשי החיל ונכבדיהם היו עשרת אלפים איש רַגְלִי אשר נקראו בשֵם “בני אַל-מָוֶת”, יען כי מהמספר הזה לא נעדר איש כל הימים, ותחת המתים או הנופלים במלחמה באו אחרים תמיד. אנשי הצבא היו תערובות עַמים שונים אשר גם מַלבושיהם שונים וכלי נִשקם שונים וטכסיסי מלחמותיהם שונים איש איש לפי מנהגי עַמָם ודרכי אבותיהם, ובעת אשר נאספו כֻלם למלחמה, נסעו גדודים גדודים בבגדיהם השונים עִם עבדיהם וסריסיהם ונשיהם ואהליהם, סוסיהם וחמוריהם וּמַשָׂאֵיהֶם, עד כי נדמו לעיני הרואים כמראה עמים רבים ושונים הנוסעים לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לא להם. המלך היה תמיד בתוך אנשי החיל חֲגוּר חרב וכתר מלכות בראשו ויושב במרכבת הכבוד הרתומה לסוסים אבירים, וסביבותיו שרי פרס הגדולים וראשי המַטות אצילי העם, ושומרי ראשו סוככים בחרבותיהם עליו, גם היה נֶאזר בגבורת בִּנות אנשי הצבא ההם אשר מספרם עשרת אלפים איש תמיד. על יד המלך נשא אחד השרים את דגל המלוכה אשר עליו נשר זהב ארך האֵבר הפורש כנפיו עד למרחוק, ולפני המלך נָסעה מרכבת השמש, מרכבת זהב טהור הרתומה לסוסים לבנים כשלג. בהחִלם לְהִלָחֵם היתה ראשית מעשיהם להמטיר על האויבים חִצִים בקול רעש גדול, ואחרי כן לָחמו בחרב ובחנית. הפרסים שִׂכְּלוּ את ידיהם לנטות אֹהָלִים לְחַזֵק יתדֹתֵיהֶם ולהטות יריעותיהם במהירות ובחכמה –. בחכמת סופרים ובידיעות העולם והטבע לא הגדילו הפרסים לעשות, אך במלאכת הבנין ופסילי האבן עָשוּ ידיהם תושיה ככל עמי אזיא אשר אור החכמה נָגַהּ עליהם, כאשר יעידו לנו חרבות עיר פערזעפאָליס, והן שארית מצודות מלכים והיכלי חמד עם אולמים ושדרות עמודים, מדרגות אבני שַיִש וקירות נֶחפים בִּכְתֹבוֹת ופסילי אבן, קברי מלכים ושרידי מצבות רבות חדלי ספורות, פִּתֻּחִים ומעשה צַעצועים, תמונות אלילים וצַלמי חַיות פלאות, דמות עַמים אשר נכנעו תחת ידי הפרסים, מלאכים המביאים שַׁי מנחה ושרי חצר המלך לבושי שָני עם עדנים, ועוד רבים כאלה.

_______

7. ממלכות ארץ יון.

1) מחקרי הארץ הזאת

30. §

ארץ יון נוֹסְדָה על חֲצִי אִי גדול בְּחֶלְקוֹ הדרומי, והיא רחָבה לפאת צפונית וקצרה לפאת דרומית וחֻפּים וּמְבֹאוֹת יָם שמה. רֻכְסֵי הרים רבים מתנוססים בתוכה ומפרידים אותה לחלקים רבים בודדים ונפרדים, ועל כן התכוננו בה ממלכות רבות בודדות ונפרדות אשה מרעותה בהליכותיהן –. ארץ יון תִּפָּרֵד לשלשה ראשים: לארץ יון הצפונית, ולהתיכונה הנקראת גם בשם העלאַס, ולארץ הפעלאָפאָנעז. ארץ יון הצפונית כוללת בקרבה את ארץ עפירוס, ארץ מְלֵאָה רְכָסִים והרים תְּלוּלִים, וארץ טהעסאַליה. בין שתי ארצות ההן יִשְׂתָּרֵעַ מצפון לדרום הר גבוה, הר סלע בעל פִּיפִיוֹת הנקרא בשם פִּינְדוּס אשר בכל עתות השנה מכֻסה הוא בְּשִׁכְבַת השלג. ארץ טהעסאָליה סגורה היא בין זְרֹעוֹת שונות היוצאות מֵהַר פינדוס, עמָקיה יַעטפו בָר וכל פרי תבואה, ובקעותיה דשֵנות ושמֵנות ומסֻגלות לגדל סוסים אבירים. עמק טעמפע הקרוב לההר המהֻלל בעל פיפיות, הר מועד הנודע למשגב בשם אָלימפוס, העמק ההוא נודע לתהִלה בדורות הקדמונים בגלל יפעת הטבע וזָהרי חמדתו אשר יופיעו שם תמיד. מהערים הנכבדות אשר נבנו לתלפיות בארץ טהעסאַליה, היתה עיר לאַריסא על נהר פענעאוס, ועיר פאַרזאַלוּס עם שְׂדֵה המלחמה אשר בקרבתה, ועוד ערים נכבדות כאלה. רֻכסי ההרים אשר לפאת תֵּימנה, יִקָראו בשם הרי עטאַ; בין רגלי ההרים ההם ובין לשון הים, יתפשט גַיא צַר אשר הוא המַעבר הטבעי לעבור בו מארץ טהעסאַליה אל ארץ יון התיכונה; המעבר ההוא נודע מאד לתהִלה בשֵׁם טערמאָפילאֶ או “שער החם”, ונקרא כן על שם המעין הנוזל שם מצלע ההר אשר מֵימָיו חַמים וריח גפרית להם –. II. ארץ יון התיכונה או ארץ העלאַס, זרעי הר עטאַ עוברים בתוכה, ונִפרדה לשמנה מדינות קטנות אשר אשה מרעותה נִפרדת ואין כל מֵזַח וְחִבּוּר ביניהן בהליכות המשרה והממשלה. המדינות הנכבדות בהן, הלא הֵנה: 1) אַטטיקאַ, ארץ גבעות וברוכה אשר יִפְרוּ בה עֲצֵי זַיִת ותאנה וְזָבַת דְבָשׁ, בה העיר הבירה אַטהען, ועיר החוף פיראֶוּס, גם שְׂדֵה המלחמה הנודע בשם מאַראַטהאָן. נֹכַח אַטהען עיר הבירה נִטעו האיים הנעימים עגינאַ וסאַלאָמיס. אי עגינא נודע לתהלה בגלל אשר בו אִוְתָה החכמה לְמוֹשָׁב לה עוד בימות עולם, ואי סאַלאַמיס מהֻלל בגלל הנֵצח אשר נצחו בו היונים את הפרסים. 2) באֶאָטיע מדינה נודעת לְשֵׁם בגלל הר הַזִמְרָה (מוּזענבערג) אשר בתוכה הנקרא בשֵׁם העליקאָן, והיא מכוננת על מעינות ותהומות היוצאים מֵרֶחֶם ההרים אשר סביב לה, שדמותיה דשֵׁנות מאד וּפֹרִיוֹת, וטהעבען היא העיר הבירה בתוכה. 3) פאָציס ובה הר מוֹשָׁב בְּנוֹת השיר (מוזען), הר גבוה וְתָלוּל, הנודע לתפארת בשם פאַרנאַסוּס וסביבותיו מַראות נפלאים מחמדי בת עין מעשי ידי אביר הטבע. לרגלי ההר הזה, במקום אשר לפי אמונת היוָנים הוא טַבּוּר הארץ, שם היתה עיר דעלפהי המפֹארה מאד על פי היכל אפאללא אשר היה בתוכה, וכמכל אפסי ארצות היוָנים נָהרו אליו המונים המונים לשאול בתרפיס ולהתיעץ על צפונותיהם. וזולת ההיכל ההוא היו בעיר דעלפהי עוד היכלים רבים זמירות נשגבות מעשי ידי אמנים. הר פאַרנאַסוס נִפלא הוא בגלל סלָעיו, יעריו, מְעָרוֹתָיו הרבות ונהרותיו היוצאים ממנו, ובגלל העמקים הברוכים הפרים אשר סביבותיו, וכל הדברים הנשגבים ההם יָעירו וִיעוֹרְרוּ רגשי עֹז ורחשי תמהון בנפש רואיהם –. III. פעלאָפאָנעז (ועתה תִקָרֵא בשם סרְעא ומחֻברת היא עם ארץ העללאָס על ידי רצועת ארץ קִצרת ידים). הארץ הזאת כוננה על חֲצִי אִי גדול, והים גבולה על ארבעת רבעיה, היא מלֵאה הרים וגבעות. 1) בארץ הזאת בַּתָּוֶךְ היתה העיר היָפה “אַרקאַדיען”, היא מוֹסַבָּה בעמקים נחמדים עוטפים דגן, בנאות דשא ומקומות מִרעה השתרות צאן, ויושביה היו בעלי זרוע וגבורי כֹח למלחמה. מהערים הגדולות אשר בארץ ההיא נזכיר רק את עיר מאַנטינעאָ, טעגעא ומעגאַלאָפאָליס. בפאת צפונית אשר בחצי האי הזה היתה: 2) אָחאֶיאַ על לשון יַם קאָרינט, בה שתים עשרה ערים אשר במאה השלישית באו יחדו בְּמָסוֹרֶת הברית הנודעת בשם ברית אַחאַיאַ. לערי הבּרית ההיא תֵחָשֵב גם עיר סיציאָן ועיר???ינטה העיר העשירה והמלאה חכמי לב בעלי מלאכת מחשבת. לפאת מזרחית היתה: 3) ארץ אַרגאָליס, ארץ סלעים מבאוֹת ים ובתוכה אַרגאָס עיר הבירה, גם עיר מיצענאֶ ועיר טורינט אשר בקִרבתן יִמָצאו חָרבות בנינים נשגבים הנקראים בשם חָרבוֹת הענקים (ציקלאָפענמויערן). משם והלאה לפאת דרומית השתרע: 4) ארץ לאַקאָניען או לאַצעדאֶמאָן ובתוכה הר טאַיגעטוס ובקעות מעטות בתוכה, וקרוב אליה נבנתה העיר העליזה, עיר תהִלת כל הארץ ונודעת בשם שפאַרטאַ ויושביה היו בערך 60,000. 5) לפאת מערבית בארץ לאַצעדאֶמאָן תִּשְׂתָּרֵעַ עיר מעסעניה עד שפת הים, ובתוכה יַערי עֲצֵי זית וכל פרי חמד. גם נמצאה שם מצודת ההר הנקראת איטאָמע ועיר פילאָס הבנויה על חוף הים; ולפאת צפונית משם התפשטה: 6) מדינת עליס הברוכה והעשירה, ובתוכה הבקעה הקדושה להיונים הנודעת בשם אָלימפיא, בבקעה ההיא שחקו היונים את משחקי האָלימפיס (אָלימפישען שפיעלע), גם התנוססו שם היכלות בנוים בשיא חֹסֶן תפארה ובכל הוד והדרת כבוד. בגלל משחקי אלימפוס היתה מדינת עליס נכבדה מאד בעיני היונים, וכל עַמֵי הארץ לא העזו לנופף עליה חרב, וּשְנוֹת מאות רבות היה שלום בחילה שׁלְוָה בארמנותיה לא נשמע בה קול שופר ותרועת מלחמה.

אִיֵי אֶרֶץ יָוָן.

31. §

לפאת מזרחית ולפאת מערבית לארץ יָוָן, נָטַע אָבִּיר הטבע לב הים איים רבים גדולים וקטנים, ורֻבם ככֻלם ברוכים במגד פרי הגפן, בעצי זית ובכל פרי הלולים, ויושביהם היו סוחרים גדולים ואנשי חכמה ודעת מעולם. האיים הגדולים אשר בתוכם, הלא הם: 1) בפאת מערבית האי קאָרקירא או קערקירא אשר יִקָרֵא כעת בשם קאָרפו. האי הזה עשה לו שֵם עוד בדורות קדומים על פי רוב עָשרו וחכמת לבב אֶזרחיו, ובימים האחרונים כוננו שם אנשי קאָרינט ערי מושב להם. והאי השני הנודע לתהִלה בשם אי אִיטָהאַקאַ על ידי מַלְכּוֹ הגבור המשכיל אָדיסעאוס. 2) בים הדרומי יתנוסס האי הגדול קרעטא, אשר בימי האָמער היו בו מאה ערים ויהי נורא על כל סביביו בגלל שודדי הים אשר רָבצו בו תמיד. אי ציפערן ואי ציטערא, אשר אנשי צֹר כוננו בהם מוֹשָבוֹת עוד בימי קדם, ויעשו שם מלאכת מחשבת וכלי מַסֵכָה אשר הפליאו לעשות עוד בימים ההם, גם עבדו בהם את האלילה אשר פי היונים יקבנה בשם אַפראָדיטא והרומאים יקראו לה ווענוס, ועבודתה היתה בזמה וחמדת נשים ותַאות בשר –. אִי רהאָדוס, אי אשר מאבניו יָצוק נחושה, ואשר הציבו שם יושביה מַצבה גדולה מאד, מצבת אליל השמש, הצלם ההוא היה מנחֹשת קלל, גבהו שבעים אמה והֻצב על מְבוֹא הים. 3) בְּיַם הקדמוני, יַם אֶגאֶאִי, שם יִמָצְאוּ אִיִים גדולים וקטנים במספר רב יותר מכל אִיֵי יון. שֵׁם הים ההוא: יַם האיים, וְהַשֵׁם היה נִקרא אחרי כן על כל ים וים אשר בו איים רבים. נֹכַח חוף העללאס המזרחי, יפריד לְשוֹן הים הנִקרא אייריפוס בֵּינוֹ ובין האיים הנטועים בתוך הים. שמות האיים ההם, הלא המה: אי אֵייבאֶאַ אשר בו עיר המסחור הנקובה בשם ערעטריאַ ועיר חאַלקיס. משם והלאה לרוח מזרחית יִשְׂתָּרֵעַ אִי לעמאָנס, טהאַזאָס, אימבראָס וזאַמאָטאק אשר שם ישבו עמים רבים אשר הֲליכות דָתֵי אלהיהם מעֻלפות בסודות ורזים – קְבֻצוֹת האיים הקרובים לחוף פעלאָפאָנעז המזרחי, יִקָראו בשֵם ציקלאַדען או אִיֵי הַגָלִיל (קרייז אינזעלן). בין האיים ההם בַּתָּוֶך, יתנוסס אִי הסלע הנקרא בשם דעלאָס אשר בו נולד אַפאָללאָן וְאַרְטֶמִיס אלילי הַמָאוֹר וְהַשֶׁמֶשׁ. בין יתר האיים העוטרים את אי דעלאָס הזה, הם האיים האלה: אי פאַראָס אשר יתר שאת לו על אחיו בגלל אבני השיש אשר לו ובגלל עיר נאַקסאָס הברוכה במגד פרי הגפן הבנויה בתוכו; ומשם והלאה לפאת מזרחית נִפגע באיים רבים המפֻזרים ומפֹרדים בים ההוא. אמנם האיים הנכבדים מכֻלם בגלל גָדלם וְרַחבת ידיהם ובגלל פרי אדמתם וחכמת יושביהם ועשרם הרב וגבורת ימינם ותעצומות עֻזָם, הם האיים השוכנים על חוף אזיא הקטנה ונקובים בשֵם: לעסבאָס (עִם עיר היפה וְהַפֹּרִיָה מיטֻלילענע), חיאָס, סאַמאָס, קאָס, ועוד איים רבים.

32. § דת היונים.

ככל דתות עַמֵי הקדם, הִתְהַלְלָה גם דת היונים באלילים רבים ושונים, וברבות הימים לקחו הרומאים את רֻבֵּי מְשָלֶיהָ והבלי אגדותיה ויספחום אל תעתועי דתם ואמונתם. הדת הַכֹּזֵבָה הזאת הֶחליטה כי אילי המרום נֶחלקו לשתי מחלקות: לאילי הטבע אשר בכֹחם וגבורתם בראו את העולם ומלואו, ולאילים אדירים המושלים בעולם ובכל צבאיו בְּרוּם ובשָׁפֶל כי לפי דֵעָהּ היה לראשונה מלוא רחַב העולם אך בֹּהוּ, הלא הוא חֹמֶר קדמון בלי כל צלם ותמונה (כאַאָס). החֹמר ההוא הָרָה ויָלַד את הארץ (Гea, Гe) את הַשְׁאוֹל (ТартарЪ), את הָעֶרֶב (ЭpecЪ) ואת אֹפל הלילה (СтиксЪ) אשר הוא אֲבִי הָאוֹר והאהבה (ЭpocЪ) –. אז הָרְתָה הארץ וילדה את השמים (УpaнЪ) ואת הים, את הנפילים ואת הענקים הנוראים הנקובים בשם טיטאַנים. הענקים ההם היו השליטים הראשונים אשר שלטו בעולם ככל אות נפשם, עד אשר קם דור חכם אשר שְׁאָר רוח לו, וכל בניהם גבורים משכילים, ויתחברו אל צעאוּס (ЗeвcЪ, ЮпитepЪ) וילחמו בם ויקחו את שבט הממשלה מידם, וישליכו אותם ואת הגיגאַנטים (בני ענק המרעישים אפסי שמים בעזוז כלי נשקם) לתחתיות ארץ נְשִׁיָה ויקברום בתהום רבה. ובהשקיט התבל ממלחמה, ישב צעאוס על כסא מלכותו בִמְרוֹם הר מועד, הר אָלימפוס, ופלוטא אחיו (ПлyтoнЪ) מָלַך בארץ רפאים (ГaдecЪ, TapTapЪ, OpkЪ), ופאָזיידאָן אחיו השלישי מָשַׁל בגֵאות הים וּבְשׂוֹא גליו בשלש הקלשון אשר בידו. זולת ראשי אלילים ההם, היו להיונים עוד אלילים רבים במדרגה תחתונה אשר משלו ביערים והרים, שדות ואחים, נהרות ויאורים, ולכלם בשמות קראו. גם להגבורים אנשי הַשֵׁם (העראָען) נתנו כבוד אלהים, וישתגעו ויחלטו כי הם צאצאי צעאוס וְשַׁרְשֶׁרֶת הבֵּינַיִם בין בני האלהים ובין בני האדם, ולעומתם היו הפוינען (אלילים ממשפחה צעירה) שְׁרְשֶׁרֶת הַתָּוֶךְ בין האדם ובין הבהמה, כי בהם נקבצו תכונות נפש האדם ונפש הבהמה יחד –. היונים האמינו כי אילי השמים נתנו רשיון לבני האדם להעיף עַיִן על המקרים הצפונים בחיק העתיד לדעת מראשית אחרית, וזה על פי תרפים (אָראַקעל) וקוסמים המכַהנים בהיכלי אלילים. תכלית האדם (לפי אמונת היונים ההוללים) היא רק להיות שמח וטוב לב תמיד, להתענג על רוב שעשועי התבל וּלְהִצָמֵד לתענוגות בשָרים תחת השמש, כי אין בשאול תענוג, והמתים אינם יודעים מאומה. ובכל זאת האמינו חכמי היונים בְּאַל-מוֹת הנפש ובשכר ועֹנש אחרי המות, כי נפשות המתים תעמודנה למשפט לפני שלשה שופטי צדק והם יחרצו משפטן אם לנוח בשלום בִּנְוֵה הצדיקים (עליזיאָן) או להתענות בשאול מתחת (טאַרטאַראס) מרבץ הרשעים. גם האמינו כי בְדַם הזבחים אשר ישפכו על קברי המתים, יעירו את הישנים שנת עולם משנתם להגיד להם תעלומות ואֹתיות לאחור –.

היצירה לפי דעת היונים.

הארץ ילדה את השמים ואת הים, ואז חִבֵּק השמים את חיק הארץ ותהר ותלד את הקיקלאָפים, הם הענקים חרשי משחית יוצרי הברקים ועושי חזיזים, את האימים בעלי מאה זְרֹעוֹת ואדירי הטבע הנקובים בשם העקאַטאָנכיירים (Гeкaтoнxeйpы) ואת הטיטאָנים, הם הנפילים האדירים אשר רבים מהם שוכנים מתחת לארץ גם ממעל לה, כמו שר הים (אקינוס, okeaнЪ) עם בניו ובנותיו (המעינים, הנהרות והתהומות) ורבים מהם שוכנים בְּרוּם גלגלי השמים וּמִפְרְשֵי הרקיע, כמו היפעריאָן (אור היסודי), טהעיא (אור היום), העליאָס (השמש),זעלענה (הירח), עאָס (השחר), והרוחות הנקראות בשם צעפירוס, בּארעאַס, נאָטאָס, אייראָס. ממשפחת הטיטאָנים ההם היו בני אילים האלה: 1) אַטלאַס הענק הנורא התומך בִּזְֹרעֵי ידיו את כִּפַּת השמים וכל צבאם. 2) פראָמעטעאוּס אשר גָנַב בערמתו את האש הקדושה מאת אֵילֵי השמים ויתן אותה אל האדם, וצעאוּס אָסַר אותו ברתוקות ברזל אל סלעי הרי קויקאַזוס לשאת את עֲוֹן גנֵבתו, ועוף הַדַיָה (גייער) אָכַל את כבֵדו אשר הִתְחַדֵשׁ בכל יום תמיד, עד אשר חמל עליו העראַקלעס (ציר בני השמים) וַיְפַתְּחֵהוּ מן האזיקים ויחל את פני צעאוס בעדו ויסלח לעונו. 3) עפימעטעאוּס אשר אסף אל ביתו את פאַנדאָראַ העלמה היפה בבנות אילים עם כלי מַשְׁחֵתָהּ. בכלי ההוא היו אצורות כל התלאות והרעות, כל נִגְעֵי האדם ופגעיו הרבים והשונים, ויהי כאשר פָתח עפימעטעאוס את הצמיד הפתיל אשר לכלי זעם ההוא, תצאנה כל צבאות המצוקות והרעות והתלאות ההן ותעופינה ותפוצינה במלוא רוחב התבל, ורק הַתִּקְוָה נשארה עוד בַּכֶּלִי, והיא תִגְהֶה מָזוֹר מִמְתֵי חלד מְזֵי הרעות ולחֻמי רֶשֶׁף התלאות, 4) מנעמאָזינה אֵם תשע בנות השיר (מוזען), 5) העקאַטאַ מְלֶכֶת הלילה, אֵם בלהות, הֲרַת הקסמים, הַמִסְתַּתֵּרָה בַעֲנַן הסודות וערפלי הרזים ותהי נוראה ורוממה בעיני היוָנים. 6) קראָנאָס (KpoнЪ) הוא הצעיר במשפחת הטיטאָנים והוא לחם באוּראַנוּס אביו ויורידהו מכסאו וימלוך תחתיו. מִנִטְפֵי הדם אשר נטפו מאוראנוס במלחמה ההיא, נולדו בנות השחת הנקובות בשם עריניען או איימענידען, והרומאים יקראו להן פוריען, והן רובצות בשאול תחתיה ומלאות חמת תנינים וראש פתנים, שערות ראשיהן נחשים שרפים, ובידיהן שׁוֹט צפעונים ושבטי אש, ובחֵמה שפוכה ונקמה אכזריה רודפות הן את כל הזֵדים וכל עושי רשעה, ואין מידן מציל. בעת ההיא הָרָה הַקֶצֶף אשר על פני הים וילד את אַפראָדיטי⁶⁸ אשר פי הרומאים יקבנה בשם ווענוס (Beнepa), היא גְבֶרֶת האהבה וּמְלֶכֶת הַיֹפִי, אשר בראשית הימים שָכנה בַמָרוֹם בִּנְאוֹת אוּראנוּס (השמים), משחקת לפניו בכל עת ושעשועיו יום יום, ועל כן נקראה בשם “אַפראָדיטי אוּראַניה” (אהבה אלהית), אך אחרי כן הורידוה בני האדם לשכון בתוך טומאתם, וְהוּסָב שְׁמָהּ לשם “אַפראָדיטי פאַנדעמאָס” (אהבה חמרית) –. בהתחבר הארץ עם הים, ילדה רבות בנות, ואחת מהנה היא מעדוּזאַ (Meдy3a) אשר קְוֻצוֹתֶיהָ נחשים ומחלפות צַמָתָהּ שׂרפים מעופפים וכל הרואה אותה יֵהָפֵך לאבן דומם. מעדוזע ילדה בן בצלמה כדמותה, והוא הוליד שלשה שֵׁדִים איומים מאד: האחד הוא קערבערוס (КepϬepЪ) הכלב הנורא בעל שלשה ראשים הרובץ על שערי שְׁאוֹל מתחת, השני הוא הידראַ (Гидрa)⁶⁹ הנחש הקדמוני אשר שבעה ראשים לו, והשלישי הוא שומאֶראַ (Xимepa) אשר יַתעה את האדם במשאות שוא ומדוחים מפיצי פלצות ומרגיזי נפש –. בעת ההיא התחבר הלילה עם החשֵכה וילדו בנות רבות הרוקמות בסתר את מעשיהן המעֻלפים בפליאות ונצורות, ומהן השֵׁנה עם חלומותיה והמון חזיונותיה, שלש המאֶרען אשר הרומאים יקראו להן בשם פאַרצען (Пapkи), שֵׁם האחת קלאָטאָ אשר ידיה טָווּ את תִּקְוַת חוט חיי האדם, שֵׁם השנית לאַכעזיס הַשָׂמָה קֶצֶב לאֹרך חוט החיים, וְשֵׁם השלישית טראָפאָס אשר תְּקַפֵּד את חוּט החיים ואז ימות האדם –. מהתחברות הלילה והחשֵכה נולד מקרה בני האדם (kepЪ, פערהאֶנגניס) גם מלאך המות – אחרי אשר הֻדַח אוראנוס מכסאו, מָלך קראנוס, אשר פי הרומאים יקבנו בשם זאַטוּרנוּס (CaтypнЪ), וימי מלכותו היו תֹר הזהב (דאַס גאָלדנע צייט אלטער) לכל יושבי תבל. המשל הקדמוני יאמר: כי קראָנוּס בָּלַע את בניו אשר ילדה לו רהעאַ אשתו (Pea, Ϭедaци), ורק צעאוס הצעיר, נמלט בערמת אִמוֹ ויובא לאי קרעטאַ. ויהי כי גדל צעאוס, מִלא ימינו גבורת רעם ויורד את אביו מכסאו ויאכפהו להוציא מפיו את הילדים אשר בלע, ואחרי מלחמה גדולה עם האיתנים מוסדי הטבע, ישב במנוחה על כסאו בהר אָלימפוס, אך אז מרדו בו הנפילים והענקים הנקראים בשם גיגאַנטים וטיטאָנים, וירעישו את פני השמים ברעש כלי מלחמותיהם, וילחם בם צעאוס וישלח חִצֵי רְעָמָיו הפיצם וחזיזי ברקיו ויהמם. ויטל אותם אל תחתיות אבדון, ורק טהעמיס כיאַנוס והיפעריען נמלטו אז, כי הושיט להם צעאוס את שרביט הזהב וסלח לעונם.

בני אילים מושלי העולם (לפי אמונת הבלי דת היונים).

צאוס (יופיטער בפי הרומאים) היה לפי דתם מלך כל אֵילֵי השמים והארץ השוכנים בהר אָלימפוס, ואף כי גם הוא סר אל מִשְׁמַעַת הגזֵרה הקדומה (פאטוּם) אשר אין חליפות לה מן העולם ועד העולם. בכל זאת הוא אֲדוֹן עולם, רב ושליט עליון, מקור הנבואה ומַעין החזיון, ובידו כל צבאות רוּם ושפל. אחותו ורעיתו העראַ (Гepa) אשר הרומאים יקראו לה יוּנאָ (Юнонa) היתה לפי אמונתם מלכת השמים אשר עיניה פקוחות על דרכי בנות האדם לבל תפרוצנה גדר הצניעות ולבל יִמְתְּקוּ להן מים גנובים ולחם סתרים –. המושלים המשוררים היונים יסַפרו כי צעאוס בָּלע את מעטיס (רוח הדעת) אהובת בנו, ופתאֹם הָרָה ראשו לָלֵת וַיֵלַד את פּאַללאַס (החכמה) אשר רומאים יקראו לה מינערוואַ – והיא בגיחה מראש אַיל אילים, היתה חמושה כלי נשק וכובע ישועה בראשה –. דוֹדָהּ וְרֵעָה היה העפאֶסטאָס, והרומאים קראו לו וואוּלקאַן (Bулkaнь), בן צעאוס והעראַ, הוא היה נְכֵה רגלים, כי עם הִוָלְדוֹ הָשלך משמים ארץ על אִי לעמנאָס, וַיִפּוֹל וַיִפָסֵחַ. הוא היה שר אש וַאָבִי לֹטֵשׁ כל חֹרֵשׁ נחֹשת וברזל. מקום מלאכת עבודתו היה בהר עטנאַ וביתר הרי(5) שרֵפה, עוזריו ומשרתיו היו הקיקלאָפים יוצרי כלי יוּצר וברקים לבית נשק צעאוס –. אחד מבני אילים הראשונים היה אַפּאָללאָ (Aполонь) בן צעאוס, ולפי אמונת עובדיו היה אליל האש (פהאֶבאָס), ולפעמים החליפו אותו בהעליאָס אליל השמש. הוא היה בעיני היונים מקור האור הָרֹדֵד כל חשך תחתיו, מבער כל טומאה ותועבה, עושה סדרים בעולם הרוחני והמוסרי גם בעולם הגשמי, רודף באף כל עושה רשעה, ונוקם על עלילותם, אך גם נושא עון לכל שָׁבֵי פשע, וגם לנפש עשוקה בדם אדם יסלח בהנָחמה על רעתה, ויצילנה מיד בנות השאול (פוריען) השואפות לעשות בה נקמות הוא חת בחציו הדולקים את הנחש פיטאָ, ועל כן הוּחַן להיות לו היכל ותרפים בעיר דעלפי. אמנם פעם אחת השבית מטהרו ויעש עָוֶל וַיָחרם מהר מועד אָלימפוס לעבוד עבודה בארץ בבית המלך אַדמענט, ואחרי כי נרצה עונו הוּשׁב לו קרני אורו וְהֹעֲלָה אל מְכוֹן שבתו כבראשונה. הוא היה אבי עסקוּלאַפיוס הרופא הראשון, גם שר תשע בנות השיר, הלא הן: a) קאַלליאַפע (שיר גבורים), B) קְלִיָה (דברי הימים). c) עראַטאָס (שיר אהבים. d) מעלפאָמענע (של נהי). e) אייטערפה (שירי שמחה בנבל וכנור). f) טהאַליא (שחוק שעשועים. g) טערפזיבאָר (מחול). h) אוראניה (חכמת התכונה). i) פאָלהימניה (שיר הלולים). ומקום שבתן הרי העליקון ופאַרנאַסוּס, הרי אימה במסבי עיר דעלפי –. פאָזיידאן (אשר הרומאים יקראו לו נעפטון), הוא אליל ישן נושן אשר עובדיו האמינו כי הוא מושל בגאות הים בשלש הקלשון אשר בידו. הוא יוצר הסוסים ורְדֵד אותם תחתיו, והוא גם אֲבִי סוס המשוררים הנקרא בשם פעגאַזאָס אשר ילדה לו מעדוֹזאַ. הסוס הזה כביר ונאור הוא וכנפים לו ככנפי הנשר, ובשעטת פרסות רגליו יבַקע צורים ויזובו מים –. אַרעס הוא אליל המלחמה והגבורה, ואפראָדיטי (האהבה והיֹפי) היא אשת נעוריו, וּבִתָם היתה האַרמאָניאַ אשת קדמות אשר בנה את צֹר המעטירה –. המשל הקדמוני יאמר, כי אפראָדיטי אָהבה את אָדוֹנִיס העלם היפה בבנים, ופעם אחת בצאת אדוניס לָצוּד צַיִד שִׁלַח בו חֲזִיר מיער את שִׁנוֹ ויטרפהו. ותתאבל עליו אפראָדיטא ותמאן להתנחם עד אשר חמל עליה צעאוס וישב את נפש אדוניס אל קרבו. על מותו התאבלו היוָנים, הַצֹרִים, הארמים והבבלים אֵבל כָּבֵד שבעת ימים וביחוד ישבו הנשים וַיְבַכּוּ אותו בכי תמרורים⁷⁰, וביום קומו לתחיה עשו חג גדול, וישמחו וירננו, התגעשו וירעשו משמחות וגיל, ויצהלו כאבירים המושלים והמשוררים האחרונים יאמרו כי בן אַפראָדיטאַ היה עראָס (קֻפּידן אֶמאָר) אֵל האהבה, והוא ילד סְתוּם עינים ובעל כנפים נושא קשר וחִצים ופזיכאָ (הנפש) היפה בבנות השמים, היתה אהובת נפשו –.

אילי ארץ רפאים.

בקהל הסודות והרזים אשר בהגדות היוָנים הקדמונים, יֵחַד גם כבוד דעמעטער (צערעס) בת קראָנאָס אֵם האדמה, כי גם עליה טָפלו היונים המון נסתרות ותעלומות אשר בענן וערפל יסודם, ולפי דעס היא פורשת כנפיה על נפשות המתים להיות עליהן לסתרה בארץ רפאים. הגדה קדומה תסַפר כי מלך בלהות (האַדעס) שדד את פערזעפאָנע (או פראָזערפינע) בת דעמעטער ויבֵא אותה אל עמק רפאים ארץ מלכותו. ותתאבל עליה דעמעטער, וַתֵּתַע בכל רחבי תבל לבקש את בִּתָּה האובדת, וכל ימי נוֹדָהּ כָּלאה הארץ את יבולה ושדֵמות לא עשו אֹכֶל, לאחרונה נכמרו עליה רחמי צעאוס ויבטח לה כי הָשֵׁב ישיב אליה את בִּתָּה ביד הערמעס מלאכו אם אך לא טָעמה עוד מִפַּת בַּג האַדעס ומיין משתיו בשאול תחתיה. אך בין כֹּה וָכֹה אָכלה השדודה מפרי עץ הרמון, ומלך השחת לא הִפְלִיט את בִּלְעוֹ, וַיַכְבֵּד ידו על דעמעטער לתת לו את בתה היפה לאשה, אך בזאת נֵאוֹת לה כי ששה חדשים בכל שנה תשב הבת עם אִמָהּ בארץ ממעל, וששׂה חדשים תשב אצלו חבושה בטמון בארץ ממלכתו במשל הזה הליטו המושלים רעיון עמוק על אֹדות סוד גרעיני הזרעים החבושים ששה חדשים בשחת בְּלִי, ואחרי בְלוֹתָם יציצו מארץ ויראו אור השמש ששה חדשים אחרים –. האַדעס (פּלוּטאָ) הוא אֵיל ארץ רפאים (אָרקוּס), וארץ מלכותו תִפָּרד מארץ החיים על ידי נהרות גדולים הנקראים סטיקס, אַחעראָן, קאָקיטוס ולעטהע (אשר כל שותי מֵימָיו ישכיחו ראשונות, וקדמוניות לא יזכרו עוד). האליל הנִרגן אשר שמו חָרוֹן (Xapoнь) הוא הַסַפָּן אשר יעביר באניתו את נפשות המתים על פני נחלי בליעל ההם, נפש הצדיק תובל בשמחות וגיל אל עליזיאָן (גן עדן), ונפש הרשע תִּסָחֵב לטאַרטאַרס (גי הנם), אך את נפש האיש אשר לא מצא קבר תחת השמש, לא יאסוף הספן ההוא אל ספינתו, והיא נעה ונדה כל הימים עד אשר תִּקָבֵר גְוִיָתָהּ פה בארץ –. הערמעס (הנקרא גם מערקור), היה ציר בני אילים ומלאך פניהם. עוד בדורות קדומים מאד עבדוהו עם הפעלאַסגים בתֹר אליל עבודת האדמה, ועבודתו היתה לצבור לכבודו גַלֵי אבנים על פָּרָשַׁת הדרכים, כי כל איש אשר עֲבָדו זרק אבן מאבני הַשָׂדֶה אל מקום אחד עד כי נצברו האבנים ותהיינה לגל גדול.⁷¹ לפי משלי היונים היה האליל הזה בן צעאוס ומאַיאַ (אֵם האדמה) חָבֵר וְרֵעַ להאַדעס, מוליך ומביא את נפשות המתים לארץ רפאים, שר העָרמה וכל מזמות מרמה, אליל הסוחרים והגנבים וכל בעלי תחבולות רְמִיָה ומעשה תעתועים, אֲבִי הכתב והמכתב ואביר כל הלשונות הדרושות לחפצי האדם –. דיאָניזאָס הוא אליל ישן נושן מִסְתַּתֵּר בערפלי תעלומות וסודות, והכֹהנים שָגו בחֵקר מִסְתָּרָיו והעמיקו חֲקוֹר בתכונות רָזָיו וסודותיו. ראשית עבודתו היתה בנָפת באֶאָטיה אשר שם חבלתהו זעמעלע הורתו, היא זעמעלע בת אחד ממלכי יון אשר חָשקה בה נפש צעאוס לאהבה, ופעם אחת הציקתהו בדברים להופיע נֹכַח פניה בַחֲזִיזֵי בְרָקָיו ולהבות רעָמיו, ותהי אחריתה להכרית, כי לִהֲטָה אותה האש הגדולה ההיא, ואז מִהר צעאוס וַיֶצֵל את דיאָניזאָס מבטנה בטרם אָחזה האש את הָאֵם וַתְּלַהטנה –. עבודת האליל הזה פָשתה בארץ הפעלאַסגים, ומשם באה אל איטליא התחתונה, אל אִיֵי יַם אָגאֶאִי, אל ארץ אזיא ועוד ארצות רבות. הוא היה סמל הַכֹּחַ הנפלא אשר בפרי הגפן, ורוח השמחה אשר בַּיַיִן, ועל כן יאמרו המושלים כי הוא אליל היין ואֲבִי נוטעי הכרמים –. עובדיו חגו לכבודו חגים רבים בְּשִׁכָּרוֹן ובקול המולה גדולה מאד (באַקכאַנאַליען), ויושבי גלילות דעלפי חגו לו בימי החֹרף, והנשים התאספו אז על הר פאַרנאַסאָס וּכְמֻכּוֹת בְּשִׁגָעוֹן וְתִמָהון התהוללו שם ותרעשנה וַתְּשׁוֹטֵטְנָה בקול רעש נורא על ראש ההר.

הגבורים (העראָען).

היוָנים נתנו כבוד אלהים להגבורים אשר פעלו ישועות בקרב הארץ, אשר מִלטו את בני עמם בגבורתם, אשר בָּנוּ ערים ואשר כוננו תוֹצָאוֹת ועוד רבות כאלה. הגבורים ההם התיחשו לבני אילים, ולכל שבט ושבט גם לכל פלך ונוף היה אחד מהם לראש, ולכבודו חַגוּ חַגֵי ששון, הקריבו קרבנות ויסיכו נסכים. ראש כל הגבורים אשר אין בכל התבל מָשְׁלו, היה היראַקלעס (או הערקולעס). עליו הֶעמיסו היונים ספורים רבים, הגדות ומשלים אין מספר. בני האלהים נִסוהו ויבחנוהו לדעת אם לבבו נאמן לפניהם, וַיְדַכְּאוּהוּ במקום תנים וַיַלְאוּהוּ ברבבות תלאות נוראות, והוא לא הִטה אֲשֻרָיו מני ארחותם, לא נָסוג אחור לבו ולא נתן להם תִּפְלָה, ועל כן הֶעלוהו לאחרונה אליהם בהר מועד להיות כאחד מהם –. הוא היה בן צעאוּס אשר ילדה לו אַלקמענע מעיר טהעבען, גם היה ראש בית אב למלכי הדאָרים, הטהעסאַלים והמוקדונים. העראַ (יוּנה) אשר צעאוּס עוררה קִנאתה ותקנא בגבור הגבורים הזה, ועל פיה הָחרם לעבוד עבודה ולהתענות תחת תגרת יד המלך אייריסטעאוס, והמלך העז ההוא הֵטיל עליו שתים עשרה עבודות קשות אשר קצרה יד כל אֵיל גבור לעשותם. ואנחנו לא נזכיר בזה רק שלש מהנה: העבודה הראשונה היתה להרוג את הארי הנורא הרובץ ביערי נעמעאַ וטורף באפו את כל היקום אשר בפלך ההוא. הארי המשחית לא חת מכל חנית מַסָע וְשִׁרְיָה, וכל כלי יוצר וכלי בלע עליו לא יצלחו. והיראַקלעס נִסה להכותו בכלי מלחמתו, אך הם נחשבו כקש וַחֲשַש לפריץ חיות ההוא, ואז הֵרִים עליו את מטה הברזל אשר בידו וַיִרְעַץ וַיְרוֹצֵץ את גֻלְגַלְתּוֹ, אחרי כן שִׁבּר את מַפרקתו, וילפות אותו בִזְרֹעֵי ידיו וַיְחַנקהו וַיְשַסעהו, ויפשט את עוֹרוֹ וילבשהו לאות נִצתו ועזוּזוֹ –. העבודה השניה להרוג את הנחש האיום נְחַש לערנאַ אשר מאה ראשים לו, וסגֻלה נפלאה להם כי אם יעלה הכורת עליהם וִיסְעֵף אותם במערצה, ישובו ברגע ההוא וְיִוָלְדו כִפְלַיִם מבראשונה, וראש אחד מהם היה בן אל-מותּ. ויהי כאשר הֵחֵל היראַקלעס לְהִלָחֵם בו, הִתְפַּתֵּל הנחש וישופהו עקב, וכאשר הוסיף לכרות את ראשיו, כן הוסיפו לצמוח חדשים לרגעים פי שנים מבתחלה. אז לקח לפיד אש בידו וַיְלַהֵט את שרשי הראשים ולא שבו לצמוח עוד, ובדרך הזה הֵמִית את הנחש, ואת ראשו האחד אשר לא יירא ולא יראה מָוֶת, קָבַר עמוק עמוק בארץ וישם עליו אבן גדולה. אחרי כן נתח את גְוִיָת הנחש לנתחים ויטבול בדָמו את חִציו ויהי לְחִצֵי רעל המוחצים באין מרפא –. העבודה האחרונה והכבֵדה מכֻּלן היתה להביא בידו את קערבעראָס הכלב הנורא בעל שלשה ראשים הרֹבֵץ על פתחי שְׁאוֹל. ובטרם ירד שאולה למד את חכמת המסתרים מפי איימאָלפעס חֲכַם הרזים, גם עשה עוד תחבולות רבות והשבעות שונות וירד דוּמָה. כל גרי שְׁאוֹל נבהלו מפניו, הרפאים חוללו וָיִחַתּוּ וינוסו מפניו, וכל שֵׁדֶי השחת נמוגו מפחדו, ובכן הגיע אל מכון מלך בלהות וישאל ממנו את קערבעראָס, ויאוֹת לו המלך אם אך יתפשנו בכפו בלי כל כלי נשק. אז התאזר היראַקלעס בעֻזו ויתפוש את הַשֵׁד המבהיל ההוא בְעצֶם ידו, וישם את שלשת ראשיו בין ברכיו ויאסרהו בנחֻשתים ויעלהו מתחתיות שאול ויביאהו אל המלך אייריסטעאוס, אולם המלך נבהל מאד מפני קערבעראָס וישלחהו וישב לשאולה. אך לא לעולם חֹסֶן! כי גם גבור הגבורים הזה אָבד עֻזו, סר כֹּחוֹ מעליו וַיִלָחֵץ לעבוד עבודת נשים בבית אָמְפַלֶה מלכת לידא. ולאחרונה הִתְנַעֵר וַיִנָעֵר מֵרִפְיוֹנוֹ, ורוח גבורתו שבה ותפעמהו כמקדם, ויוסף לעבור עוד ארצות רחוקות לעשות נוראות ונצורות, עד אשר בגדה בו דֵינַיִרָה אשתו ותושט לו בגד טָבול ברעל וַיָחֵל וַיֵאָנֵשׁ, ומרוב מכאוביו העצומים בָּחַר בַּמָוֶת, ויעל על מוקד אש אשר הכין לו בהר עטאַ וַיִשָׂרֵף, ובני אלים העלוהו אל איתן מושבם בהר אָלימפוס, ושם בא במָסורת אהבה נצחת עם מְלֶכֶת היַלדות (העבע) –. ויתר דברי היראַקלעס וגבורותיו הרבות והעתים אשר עברו עליו, הלא הם כתובים על ספרי אגדות היונים ומשליהם הקדמונים. ראש גבורי עיר טהעבען היה איש כנעני ושמו קַדמות, אשר הלך למרחבי ארץ לבקש את איירופא אחותו אשר גְזָלָהּ צעאוּס באהבתו אותה, וילך למסעיו עד בוא לבאֶאָטיה. מיוצאי חלציו היה לאַיאָס מלך טהעבען, הוא לאַיאָס אשר סֻפר עליו כי בעת אשר הרתה יאָקאַסטה אשתו לָלֵת, שאל בתרפים מה יהיה משפט הילד אשר תלד לו אשתו, והתרפים ענוהו: “הבן היולד לך יקום עליך וירצח את נפשך!” ויהי בהִוָלד לו הבן ההוא, אשר קרא לו בשם עדיפוס, צוה לרצוע את עקביו ביתד ברזל ולהשליכהו באחת הגאיות אשר בהר קיטהאֶראָן. אך פאָליבאָס מלך קאָרינטה ההולך ערירי, מצא את הילד ויחמול עליו ויאספהו אל ביתו ויהי לו לבן. ויגדל עדיפוס ויהי בחור כארז רב אונים ואמיץ כֹּחַ, ובהִוָדע לו כי פאָליבאָס לא אביו הוא, שאל את פיהו בן מי הוּא, אך גם הוא לא ידע זאת, וישלח אותו לשאול בתרפים בעיר דעלפי, והתרפים השיבו לו אמָרים: “ברח לך מעיר מולדתך אם אין את נפשך להרוג את אביך ולבעול את אמך!” אז מִהר עדיפוס, ויעזוב את קאָרינטה בהאמינו כי עיר מולדתו היא, וישא את רגליו וילך לעיר טהעבען. בהיותו בדרך פָּגש את לאַיאָס (אשר הלך אז לדרוש בתרפים אֹדות עדיפוס בנו), ובהיות הדרך ההוא משעל צר, צִוה הָרַכָּב הַמְנַהֵג את מרכבת לאַיאָס את עדיפוס להטות מני דרך לתת להמרכבה ידים לעבור. אך עדיפוס מאן לשמוע בקול הָרַכָּב, גם הרג סוס אחד בחרב. ויחר בו אף הרכב ואף המלך וילחמו בו, והוא התגבר עליהם וימיתם בחרבו הקשה – ולא ידע כי המלך לאַיאָס הַנִרְצָח אביהו הוא. אחרי כן אחז דרכו ויגיע עד שערי טהעבען. ובעת ההיא נהיתה רעה גדולה בעיר, כי על יד השער רבצה חיה נוראה הנקראת בשם ספינקס, ממתניה ולמעלה היתה עלמה יפה-פיה, וממתניה ולמטה אריה משחית בעל כנפים עם זְנַב שרף מעופף. והיא באה לְנַסוֹת את כל באי שער העיר בחידות, והאיש אשר לא מצא את חידתה היה לה טרף לְשִׁנֶיהָ, עד כי נַשַׁמוּ מסִלות ודרכי טהעבען אבֵלות מבלי עובר ושב. וזאת היא החידה אשר שאלה הספינקס: “מי זה הוא ההולך בַּבֹּקֶר על ארבע, בצהרים על שתים, ובערב על שלש רגלים”. והדת נִתנה אז בטהעבען כי האיש אשר ימצא את החידה ההיא, ימלוך תחת לאַיאָס, ויאָקאַסטה המלכה תהי לו לאשה. כשמוע עדיפוס את כל אלה, נגש בלי מָגור אל הספינקס ויגד לה את פשר דבר חידתה, לאמר: “פתרון חידתך הוא האדם, אשר בימי יַלדותו הוא זוֹחֵל על ידיו ועל רגליו, בהיותו לאיש ילך על שתי רגליו, ובזקנתו הוא הולך על משענתו –”. והנה פתאם התפלה הספינקס תוך מצולות תהום רבה ועצמותיה נפזרו לכל רוח, ועדיפוס לקח לו את יאָקאַסטה אִמוֹ לאשה, ויהי בטהעבען מלך. לעת זקנתו פקד האלהים את ארצו ברעב ובדֶבר וחליים רעים ונאמנים, ואיש לא ידע על מה חרי אף הגדול הזה? אז גלה אחד מזִקני הכהנים את תעלומות דברי ימי עדיפוס אשר הרג את אביו, ואת אמו לקח לאשה, ותשמע זאת יאָקאַסטה המלכה וַתִּתְחַלְחַל וַתִּתְפַּלץ ותטרוף נפשה בכפה, ועדיפוס נִקר את עיניו בְּוָוֵי הזהב אשר בבגדי מלכותו, ויעזוב את ארצו ויתנודד עִוֵר וזקן על אדמת נכר עד יום מותו. ושני בניו עטעאָקלעס ופאָליניקעס הרגו איש את אחיו בחרב, ואנטיגאָנאַ בתו הומתה ביד קרעאָן נְגִיד טהעבען על אשר עברה את מצות וַתִּקַבֵּר את אַחֶיהָ. זאת היתה אחרית בית לאַיאָס! –. ויתר דברי ימי הגבורים אילי ארץ יון, הלא הם כתובים על ספרי משלי היונים והגדותיהם העתיקות.

ארץ יון לפני מלחמות פרס. BoйнЪ Гpeцiя Дo Пepcкиx

.1 ימי מלחמת טרויא. Tpoянckaя Войнa.

33. §

הסופרים הקדמונים יספרו לנו כי הפּעלאַסגים היו היושבים הראשונים אשר ישבו בארץ יון, והם היו עובדי אדמה ואוהבי השלום והמרגעה. דתם נוֹסדה על עבודת כּחוֹת הטבע, וראשי אליליהם היו: צעאוס אליל הטבע אשר גִלה סודו לעבדיו הכהנים על פי האורים אשר במִקדשו הבנוי בין צללי עצי יער בעיר דאָנדאָנאַ (דוֹדָנִים) במדינת עפירוס. האלילה ועמעטער, היא צערעס אֵם האדמה, וּדיאָניזאָס הוא באַקכוס אֱלִיל שִׂיחַ השדה ואליל היין. וזולת ראשי האלילים ההם, עָבדו עוד לאלילים רבים הנופלים מהם וסרים אל משמעתם. דתם הטבעית, גם חָרבות בניניהם העתיקים ועריהם הישנות בתי מסכנותיהם ומצודות מלכיהם, ומה גם החומות הבצורות הנודעות בשם חומות הענקים אשר נִבנו מאבני סלע גדולות מאד בלי כל טִיחַ וָטִיט, כל אלה יתנו עדיהם כי הפעלאַסגים היו עַם בִּנוֹת ונשתוו אֶל עַמֵי בני הקדם בהליכות דתם ואֹרח חכמתם, וכי עוד בדורות עולמים היתה ברית שלום והתחברות בין יושבי ארץ יון ובין יושבי ארץ אזיא וארץ מצרים. ואשר יְחַזֵק עוד את העדות ההיא, הלא הן ההגדות העתיקות אשר יגידו כי בראשית הימים ירדו משפחות רבות מעמי ארץ אזיא ארצה יון ויכוננו בה מוצאות (קאָלאָניען) ויפיצו עֲנַן אוֹר החכמה בתוכה. גם הוּגַד עוד לנו כי קעקראָפס המצרי בא לארץ יון וישב בעיר אַטטיקאָ הי אַטהען. האיש קַדְמות הַצֹרִי אִוָה עיר באָאָטיען היא טהעבען למושב לו. פעלאָפס הפריגי ישב באי הנקרא על שמו “פעלאָ פאָנעז” (אִי פעלאָפס).

34. §

הפעלאַסגים נִכנעו תחת ידי ההעללענים בני שבטם גבורי חיל ואנשי המלחמה, אשר מעט מעט לכדו בחרבם הקשה את כל ערי ארצות יון. ההעללענים נפלגו לשלשה שבטים: לשבט הדאָרי (בפעלאָפאָנעז); לשבט היאָני (בעיר אַטטיקאַ ובאיי הים), ולשבט הָאֶאָלי (בעיר באֶאָטיען ובערים אחרות), ויעשו להם שֵם גדול בארץ על פי רוח גבורתם ועל ידי הערים אשר בָּנוּ לְשִׁבְתָּם. רמזים אחדים על אֹדות תולדות ההעללענים בדורות העתיקים ההם, נשארו עוד בהגדות המשוררים אשר יסַפרו לנו על דְבַר הגבור הנַערץ הערקולעס הוא העראַקלעס וּשְׁתֵּים עשרה העבודות אשר נָטַל עליו אחד ממלכי הארץ, ועל דבר המסע אשר נסע טהעזעאוס אֲבִי גבורי האתינים אל אִי קרעטא מָעוֹז היום, גם על דבר מסע הָאַרגאָנויטים (ApгонaвтoвЪ ПoxдЪ). אפס כי הרמזים האחדים ההם לא יהלוּ אור בהיר על תולדות הימים העתיקים ההמה כי הם ספונים בחֶשכת המשלים והחידות. את מסע האַרגאָנויטים נטל עליו יאַזאָן יליד טהעסאַליען עם הגבורים המהֻללים אשר היו בימיו, הלא הם: הערקוּלעס, טהעזעאוס, קאַסטאָר ופאָלידייקעס (פּאָללוקס) מארץ לאַצעדאֶמאָ-ניען, וְנִלְוָה אליהם המשורר הנודע בשם אָרפעאוס יליד טהראַציען, ועוד אנשי שֵם וגבורי כֹח כאלה. וכלם נסעו באניה הנקראת אַרגאָ, ומגמת פניהם היתה לבוא אל ‘ארץ השמש’ (קאָלכיס) אשר על חוף המזרחי לים השחור. לקחת משם את עור אֵל הזהב, אשר לפי ההגדה הישָנה תָלָה אותו שם פריקסוס בן אחד המלכים ממלכי טהעסאַליען, וְנָחָשׁ בָּרִיחַ אשר לא יָנוּם ולא יישן שומר אותו לילה ויום. כי פריקסוס והעללע אחותו התענו תחת ידי אֵם חורגתם אשר היתה עויֶנת אותם תמיד ולקחת נפשם זממה. אז הופיעה אליהם נעפעלע אמם, אלילת העננים, ותתן להם אֵיל זהב נפלא מאד אשר יִשָׂא אותם מארץ מולדתם דרך הים אל ארץ השמש. והנה בעת אשר נשא אותם הָאַיִל מֵעַל לְמֵי הים, נִשְׁמְטָה העללע מֵהָאַיִל וַתִּפֹּל בתוך הים ותצלול כעֹפרת במצולות התהום בַּמָקוֹם אשר נִקרא על שְׁמָהּ, “העללעספאנט” (ים העללע), אך פריקסוס הִגיע בשלום אל חוף הים וַיַעַל את האיל ההוא לְעוֹלָה וַיְבַל כל ימיו בארץ השמש (קאָלכיס). להביא את עוֹר הזהב ההוא אל טהעסאַליען, נסעו הגבורים ההם אל “ארץ השמש”, ואחרי תלאות עצומות הגיע יאַזאָן וחבֵריו למחוז חפצם. ובעזרת מעדעאָ הקוסמת בת מלך הארץ ההיא, הצליחו לקחת בידם את עור הזהב ההוא ולשוב אל ארצם ומולדתם. אפס כי בדרך הרחוקה ההיא השתרגו עָלוּ על צוארם תלאות שונות וקורות נפלאות בים אוקינוס ובנהר העז הנקרא ערידאנוס, ומשוררים רבים שָׁרוּ אחרי שָנִים רבות שירי גבורים על אֹדות כל התלאות והקורות הנפלאות ההנה. והנה יתָּכֵן מאד כי ההגדה הזאת על דְבַר מסע הארגאנויטים, תִּצְפּוֹן בְּמִשְׁבְּצוֹת חִידָתה קשְׁטְ דְבַר אמת: כי עוד בימי קדם ההם באו היוָנים בני שֵבט הָאֶאָלִי במָסורת ברית המסחור עִם בני אזיא הרחוקים אשר לחוף יַמִים ישכונו –. וברבות הימים כאשר הוסיפו היוָנים לעבור אָרחות יַמִים, כן הִרחיבו את דברי האגדה ההיא באופנים שונים, וכן הוסיפו לעטות על מסע הארגאנויטים מעטה ערפל עד כי נעלמה מעינינו המטרה הנכונה אשר היו להנוסעים ההם –.

35.§

המלחמה המהֻללה מכל מלחמות היונים בדורות הקדמונים,היא מלחמת טְרוֹיָא.

וזה דבר המלחמה הגדולה והמהֻללה ההיא: בעיר אִילִיאוּס או טרויא הבנויה על חוף אזיא הקטנה לפאת צפונית מערבית מָלַך אז המלך פְּרִיאָמוּס על עַם גבורים, חכמים ועשירים. ויהי היום ויעבור פּאַרִיז בְּנו הצעיר בארץ יון, ויט אל היכל המלך מענעללעאוס המֹלך בארץ לאצעדאֶמאָן, והמלך הזה קבלהו בכבוד והדר בהיכל כבודו המלא זהב וכסף וכל סגֻלות המדינות וישביעהו מדשן שֻלחנו ומנחל עדניו הִרְוָהו אך פאריז עבר חק עולם, גם חִלל ברית כל העמים, ויט את לבב העלענאַ היפה בנשים, ואשת מענעלעאוס המלך לאהבה אותו ולברוח אתו אל ארצו ואל מולדתו, והיא שמעה בקולו וַתְנַצֵל את אוצר בעלה, אוצר כל כלי חמדה והון יקר, ותברח אתו אל טרויא הבצורה, אז עלתה חמת המלך מענעלעאוס עד לאין מרפּא, ויסת את כל מלכי יון לְהֵחָלֵץ ולעלות על עיר טרויא בסערת מלחמה לנקום את נקמת חרפתו בפאריז הבליעל והבוגד באדם. וַיֵאוֹתו לו כל מלכי יון ורוזניה ויאספו את כל צבאות אנשי חילם לעלות על טרויא למלחמה, ועליון לכל מלכי ארץ ההם היה המלך אַגאָמעמנאָן אֲחִי המלך מענעלעאוס. ואלה המלכים אשר נועדו יחדו לצאת למלחמה ההיא: אַחִיללעס ופאַטראָקלוס ידידו; אָדיסעאוס הוא אוּליזאס הערום ובעל התחבולות מלך אִי הסלע הנודע בשם אִיטְאַקאָ; דיאָמעדעס מלך אתאָס; ונלוה אליהם נעסטאָר השב והישיש מלך פילאָס, אַיאַס נשיא זאַלאַמיס, אידאָמענעאוס נְשִׂיא קרעטאַ נכד מינאָס, ועוד רוזנים ונסיכים רבים. וכל המלכים ההם עם חילם הגדול נקבצו באו יחדיו בעיר אויליס (Aulis) השוכנת לחוף הים, ובעיר ההיא הקדיש אַגאַמעמנאַן המלך את איפיגעניא בִּתּוֹ להעלות אותה לעוֹלה על מזבח אַרטעמיס, היא האלילה דיאַנאַ. מהעיר ההיא ירדו כל צבאות היונים בְּצִיִים אדירים אל חוף אזיא, וישתערו בסערת מלחמה על עיר טרויא. אך בהיות טרויא עיר בצורה וגדולה לאלהים, ויושביה מרי נפש מלמדי מלחמה מנעוריהם, על כן נשתה גבורת כל גבורי יון ולא יכלו להוריד את מבצר משגב עיר גבורים הזאת. ראש כל גבורי טרויא היה העקטאָר בן המלך פריאָמוס, והגבור העריץ מענעאַס. עשר שנים צרו היונים על טרויא ולא יכלו לה, לשוא הוציאו אל הורג את מבחר בחוריהם, בדי ריק כִּלוּ כֹּחָם ואונם ראשית גבורתם. ואף אם הרבו היונים את חללי בני טרויא ויעצימו את הרוגיהם וגם העקטאָר ראש גבוריהם נפל חלל בתגרת ידי אחיללעס הגבור, וכל זאת לא עשו תושיה, וטרויא עמדה עוד על תִּלָה בְּשִׂיא חֹסֶן עֻזָהּ. אז אמרו היונים נוֹאָשׁ ללכוד עוד את העיר ברוח גבורה ומלחמת תנופה, וישימו אל הָעָרְמָה פניהם, ויערימו סוד וַיְחַבְּלוּ תחבולה ויעשו סוס גדול מאד מעצי אלה, ובבטן הסוס חֻבְּאוּ למו יחד שלשים ראשי הגבורים, ויתר כל אנשי המלחמה נסוגו אחור ויעזבו את טרויא למראה עין, ויסָתרו במסתרי האי טענעדעס הקרוב אל החוף. ואנשי טרויא בראותם כי היונים עלו מעל עירם, האמינו כי הם יָרדו באניותיהם וישובו אל ארצם בראותם כי אָזלת ידם ואין בהם כֹּחַ עוד לעשות מלחמה. בשמָחות וגיל פתחו גבורי טרויא את שערי העיר ויצאו להשתעשע ולשוח בשדה, ויראו את הסוס הגדול המתנוסס בגֹבה קומתו, ויפלאו עליו ולא ידעו מה הוא ועל מה זה בָּנוּ אותו בני היונים. והנה בעת אשר הִתְוַכְּחוּ הטרוֹיאָנים על אֹדות הסוס ומה לעשות בו, הובא אליהם עלם יפה עינים מבני היונים, ושמו צינון, אשר עזבוהו היונים בערמה להוציא על ידו לאור את מְזִמָתָם הרבה בדבר הסוס. והעלם ההוא בחֶלקת לשונו ונכָליו הרבים פִּתָּה את גבורי טרויא וגם יכֹל להם להביא את הסוס ההוא אל עיר???⁷² והם פָּרְצוּ פֶרץ רָחב בחומת העיר ויביאו את המשחית ההוא העירה. ויהי בחצות הלילה בנפול תרדמה על אנשי העיר עליזי הלב והלומי היין, התחמק העלם היוני צינון ויפתח בלט את סְגור בטן הסוס, ויתפרצו כל הגבורים החוצה ויתקעו בשופרות ויריעו בחצוצרות לתת אות לכל צבאות היונים הנחבאים באי טענעדעס לבוא ולרשת את עיר חרמס, ועד מהרה התרוצצו במקום כל גבורי היונים ויבואו העירה וילכדוה, ויתצו את חומותיה וישרפו את ארמנותיה וטירותיה, ובסערת חֵמה עֵרוּהָ עד היסוד בה, ויגירו על ידי חרב את פריאמוס מלכה ואת מבחר בחוריה, ומַרבית אזרחי העיר נפלו חללים בליל בלהות ההוא, ויתרם לֻקחו בשביה לעבדי עולם –. וכל המזמתה הרבה הזאת עשה אָדיסעאוס הערום ובעל התחבולות. אפס כי גם הגבורים ההם לא נכו מזעם האלהים, כי בשובם לארצם ויעברו ארחות ים, מצאו אותם תלאות נוראות וצרות רבות ורעות, עד כי קנאו באחיללעס ופאַטראָקלוס ויתר הגבורים אשר נפלו לפי חרב במלחמה לפני חומות טרויא. אַגאַמעמנאָן אחרי שנות נדודים וְסָבְלוֹ מְצָרֵי שְׁאוֹל בעברו ארחות יָם, שָׁב אמנם לביתו וַיִתְמַלֵט בעור שִׁנָיו, אך מביתו הֵקִים לו האלהים את המות, כי קליטאֶמנעסטרה אשת חקו רְצָחתו נפש בְּבָגְדָהּ בו ותעגב על איש שובב וְחָבר לאיש משחית. ואָדיסעאוס תעה במדבר ים בישימון תהום רבה עשר שנים ורוח סעה טִלְטְלָה אותו טַלְטֵלָה גֶבֶר מים אל ים וּמֵאִי לְאִי עד כי קָץ בחייו, אך לאחרונה היתה דרכו צָלֵחָה ומקץ עשר שנים הגיע אל אִיטְאַקאַ מְחוֹז חֶפצו, וַיִחַר מאד בשובו לראות את פני פענעלאָפע אשר נעוריו, ואת פני טעלעמאַך בנו יקירו, וַיְבַעֵר מביתו את עצרת בוגדים ועדת מרעים אשר התאמצו להטות את לב פענעלאָפע לאהבתם ואשר אכלו מטוב ביתו וכל ימי הִתְנוֹדְדוֹ בארצות נכריות וים רחוקים.

36.§ האָמער.

מלחמת טרויא תצלח יותר למלאכת שירי זמרה ושירי גבורים מאשר תצלח לידיעת תולדות ימי הקדם וקורות שנות עולמים. יען מלחמות הגבורים ההם וספורי הפלאות וכל העתים אשר עברו עליהם בשובם לארצם, יכילו שתי הגדות גדולות אשר הן אבני פִּנָה ואבני מוֹסָדוֹת לְמִנֵי שירי עֹז ושירי גבורים למשוררי כל דור ודור, ומיטב שירים כאלה הלא הם כּזבֵיהֶם, ולא כאלה חלק תולדות בני האדם ודברי יְמוֹת עולם אשר רק האמת נֵר לרגלם והאמונה אור לנתיבתם –. ראש המשוררים ואביר המליצים אשר אסף את ההגדות ההן ואת המשלים הקדמונים והמסורות העתיקות על אודות מלחמת טרויא, היה האָמער⁷³ היוני אשר ממזרח שמש עד מבואו נשא מהֻלל שְׁמו בגוים, וְזִכְרוֹ לא יָסוּף עד בלי ירח. לפי מסורה קדומה היה האָמער איש עני עִוֵר וּנְעים זמירות להפליא מאד, ותולדות ימי חייו לוּטוֹת בערפל עד כי עוד בדורות קדומים רָבוּ שֶׁבַע ערים בארץ יון אֹדות מקום מולדתו, וכל אחת התאמצה להוכיח כי בה נולד גדול המשוררים הזה. שני שירי גבורים, שירים נפלאים מאד, נקראו על ידי המשורר הזה, הלא הם: השיר האחד נקרא בשם אִילְיאַס או אִילִיאַדה ויסֻפר בו “חרון אף אחיללעס” או מלחמת טרויא במשך חמשים ואחד יום חמשים ושלשה ימים בשנה האחרונה לשנות המלחמה היא. והשיר השני נקרא בשם אָדיסעע, ובו יסֻפרו התלאות והמקרים הנפלאים אשר קרו לאָדיסאוס ולמרעיו בעָברם ארחות ים המערבי לשוב לארצם ואשר קָרוּם גם סביב זיציליא בעת ההיא. מבלעדי שני השירים הגדולים ההם, יחסו הקדמונים להאָמער גם שיר התולים אשר הוּשר בו מלחמות העכברים והצפרדעים בני דמות שני השירים ההם על אֹדות מלחמת טרויא. אך באמת חֻבר שיר התולים ההוא ארבע מאות שנה אחרי האָמער. והנה יען כי בימי האָמער לא ידעו עוד היונים את מלאכת הכתב והמכתב, על כן היו שיריו מסורים רק מפה לפה, ומשוררים רבים נסעו מעיר לעיר וממדינה למדינה וישירו בפיהם את השירים ההם בעד בצע כסף. אמנם גם אחרי אשר למדו היונים את ידיהם לאחוז עט סופר, והשירים ההם נכתבו בספר, למדו עוד המורים לתלמידיהם את השירים ההם על פה, וַיְשַׁנְנוּ אותם להם להיות חרותים על לוח לבבם לזכרון כל הימים, לבעבור תתנוסס בחֻבם אהבת ארץ מולדתם, ולבעבור תהי יראת כבוד הדת על פניהם תמיד, גם לעורר בלבבם רגשי עֹז ורעיונות יפים ונעימים. משוררים רבים הנוסעים מעיר לעיר, הנקראים בשם האָמערידען, שרו משירי האָמער במקהלות עָם בימי החגים והמועדים בארץ היונים (העללענען), אך לפני השירים ההם, הקדימו לָשִׁיר שירי תפלה לאלהיהם ושירי הִלוּלִים בְּלִוְיַת כלי זמרה, למען תְּפוֹשׂ את השומעים בלבם להקשיב אל השירים אשר ישירו אחרי כן. וכאשר היה האָמער אבי כל המשוררים בארץ אזיא הקטנה, וכל משוררי הדורות הבאים יצאו בעקבי שיריו ויעשו כמתכונתם, כן היה אחריו בערך מאה שנה גם המשורר הגדול העזיאָד⁷⁴ יליד אסקרא אצל העליקאָן אֲבִי כל משוררי בני שבט אֶאָלִי בחכמת השיר (אשר ראשי משורריהם היו בעיר באֶאָטיען). מהמשורר העזיאָד הזה נשאר עוד בידינו שיר נשגב על אֹדות בריאת העולם ועל אֹדות מוֹצְאוֹת אלילי היונים והעתים אשר עברו עליהם, גם שיר לִמוּדִי (לעהרגעדיכט) המכונה בשם “פְּעָלִים וְיָמִים”, והוא כלי פז וחלי כתם לכל איש נלבב העובד אדמתו, ולכל איש אזרח באדם, כי הוא מלא למודים טובים על דבר עבודת האדמה ומעבר אניות, על אֹדות חיי הבית וחיי המדינה. דרכי החרוז בעל שש רגלים אשר היו למשוררי יון הקדמונים, נשארו עוד גם בידי משורריהם האחרונים בכל שירי גבוריהם –.

37.§

ימים מעטים אחרי מלחמת טרויא, התחולל סער גדול בארץ יון.

מֶרֶד על מֶרֶד נקרא, וּפֶרֶץ על פני פֶּרֶץ פָּרַץ בארץ ההיא וְעִוָה פניה והֵפיץ יושביה. עמים אחדים מֵעַמֵי העללאַס לחצו את יושבי הארץ הקדמונים, ובתגרת ידם ובחרבם הקשה גרשו אותם מארץ מושבותיהם מעולם, והנלחצים וְהַנִגְרָשִׁים ההם התנפלו גם המה על עוד עמים אחרים לָרֶשֶׁת את ארצם, ואחרית המהומה ההיא היתה כי הנֶחשלים והנכשלים אשר לא אבו להיות לעבדים בידי עושקיהם, לבשו כלי גולה ויתהלכו מגוי אל גוי עד כי עברו יָם ויכוננו להם מושבות באשר מצאו. ומכל העמים העריצים ההם אשר בחרבם ירשו ארצות לא להם, הגדילו לעשות הדאָרים עַם עָז ואמיץ לב בגבורים, כי הם בראש נגידיהם, צאצאי הגבור הנערץ העראַקלעס, הִשְתָּעֲרוּ בעזוזם על ארץ פעלאָפאָנעז וילכדוה וַיְשַׁנוּ את כל הליכותיה, ובחזקתם לקחו להם קרנים וישלטו בארץ ההיא ככל אַוַת נפשם תחת עַמֵי יאָניא ואַכאַיאַ מושלי הארץ עד הימים ההם. ורק במדינה הצפונית הנקראת עַכאַיאַ, ובארץ הרָרֵי התיכונה הלא היא אַרקאָדיא, רק בהן נשארו עוד יושביהן הראשונים, כי הדאָרים לא הרגיזום ולא גרשו אותם מהסתפח בנחלות אבותיהם. והדאָרים התאזרו עוד עֹז וילכדו מעט מעט גם את אָרגאָליס, את לאַקאָניא, את מעסעניא, את סיציאָן, את קאָרינט ואת מעגארא, ויאמרו להגיח גם אל אטטיקא, אך שם נוקשה גבורתם בגֹדל לבב המלך קאָדרוס מלך אטהען אשר הערה למָות נפשו לאהבת ארץ מולדתו ויכפר אדמתו בדמו. כי הָאָראַקעל גָזַר אֹמר כי הדאָרים יתגברו על אנשי מלחמתם אם אך ישמרו את נפש המלך קאָדרוס רצוי האלהים. אז צִווּ שרי צבאות הדאָרים לאנשי צבאם להשתמר מאד מֵהַכּוֹת את נפש קאָדרוס בשדה המלחמה, וכל הנוגע בו דמו בראשו. אך קאדרוס בְּהִוָדַע לו כי אבדן עַמוֹ תלוי בחייו, פשט את בגדי מלכותו וילבש בגדי רֹעים ויתחמק ויבוא בלט אל מחנה הדאָרים ויחרף את מערכותיהם, ויתגר בם מלחמה עד כי הכוהו נפש בחרות אפם בו. ויהי אך נודע להדאָרים כי הרֹעה המֻכה הוא המלך, זכרו את דבר האראקעל וימס לבבם ותרפינה ידיהם וַיִוָאֲשׁוּ מן הנצחון ויעזבו את אטהען ולא יספו עוד להלחם בה. ואצילי בני אטהען נועצו לב יחדו להעביר את המלוכה מאטהען אחרי אשר אין עוד איש צדיק וחסיד כקאָדרוס אשר יאות לו כתר מלוכה –. ויושבי פעלאָפאָנעז מעולם שהו לפני הדאָרים תוקפיהם עד כי נלחצו לעשות אחת משלש אלה: הגבורים ועזי הלב לבשו כלי גולה ויעזבו את ארצם ומולדתם ויתהלכו באשר התהלכו, ואחרי כן כוננו להם את מוֹצְאוֹת יאָניא (דיא יאָנישען קאָלאָניען) על חוף אזיא הקטנה אשר לרוח מערבית ועל אִיֵי לעסבאָס, חִיאָס, סאַמאָס ועוד איים אחרים. והמוצאות ההן פָרחו עד מהרה כַגֶפֶן בגלל אדמתם הדשֵנה והפֹריה ובגלל המסחור הגדול ומַעבר האניות וחריצות ידי יושביהם בכל מלאכת עבודה ובכל הידיעות אשר תפארת הן ליודעיהן, עד כי עָמְמוּ את זֹהַר ארץ מולדתם באור הצלחתם וחכמתם. הנשארים בארץ מולדתם נִכְנְעוּ תחת ידי הדאָרים ברצון, ויהיו להם לָמַס, וכל חלק ונחלה לא היה להם בהליכות המשרה והממשלה, אך הדאָרים שלחו אותם לחפשי ולא העבידום עבודת עבד, גם לא לקחו מהם את הונם ורכושם וכל אשר להם (והם נקראו מני אז בשם פעריאֶקען אשר באורו “יושבי הארץ” גם בשם לאַצעדאֶמאָנים) אפס כי האנשים אשר הקשו את ערפם וימאנו לקבל עליהם את עֹל הדאָרים, נכנעו בחֹזק יד ובחרב מלאה דם, ויהיו עבדי עולם להדאָרים, ויקראו בשם העלאָטען. אמנם רק בלאַצעדאֶמאָניען נהיה כדבר הרע הזה, אך ביתר המדינות, בְּאָרגאָס, קאָרינט וסיציאן הִטוּ הדאָרים חסד להמנֻצחים, ויספחו את אצילי בני המשפחות הרמות אל כל כהונות ואל כל פקודות המדינות.

38. § מוֹצָאוֹת.

ברבות הימים התחברו מוֹצְאוֹת היאָנים ויבואו במָסורת ברית שלום יחד, ושתים עשרה ערים נבחרו לָשֶׁבֶת בהן ראשי היועצים ושרי המדינות. מהערים ההנה היתה נִכְבֶּדֶת עיר מילעט, עיר עפעזיס (אשר התנוסס בתוכה ההיכל המפֹאר היכל אַרטעמיס (דיאַנאַ), גם עיר שמירנא. שרי הערים ההן ויועציהן התאספו להמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם על יד היכל גאָזיידאָן אשר על הר מיקאָלע. כַּבְּרִית הזאת היתה גם לשתים עשרה ערי בּני הָאֶאָלִים (אֶאָליער) לפאת צפונית ליאָניא ולשש עשרה ערי הדאָרים לפאת דרומית ליאָניא עם אי רהאָדוס. על האי הזה התנוססה עיר האַליקאַרנאַסוס, עיר מולדת העראָדאָט אֲבִי כל סופרי דברי הימים, והיא הנכבדה מכל ערי האי ההוא. ברבות הימים נעו הלכו אנשים רבים מהמוצאות ההן גם מערי יאָניא ויבנו להם ערים על חוף ההעללעספאָנט, על חוף ים מאָרמאָראַ ועל חוף ים השחור. הנכבדות בערים ההן היתה עיר ביצאנץ, היא הנקראת כעת בשם קאָנסטאַנטינאָפעל, עיר סינאָפע, קעראַזונט, ועיר טראַפעצונט. מוצאות כאלה נמצאו גם על חוף טהראֵקיא ומאַצעדאָניא, כמו אַבדעראָ, אמפהיפאָליס, אָלינט, נְאָדיראֶאָ ועוד רבות כאלה. ובארץ איטאליא התחתונה היו ערי היונים רבות מאד עד כי כל יושבי ארץ הַבֵּיִנַים דִברו בשפת יונית, וכל הארץ ההיא נקראה בשם ארץ יון הגדולה. הערים הגדולות והנכבדות מערי היונים הבנויות שם באיטאליא התחתונה, הלא הן: טאַרענט, סיבאַריס העיר העשירה והמלאה כל תענוגות בני אדם, קראָטאָן, והעיר העתיקה קומאֶ עיר וְאֵם בנעאַפעל. האי הנחמד סיציליא היה כמעט בידי היונים לבדם אשר בנו שם ערים רבות נחמדות בת עין ומלאות עֹשֶר ונכסים רבים, והעיר הגדולה והעשירה מכֻלן היתה עיר סיראַקוס אשר כוננו אותה בני קאָרינט. על חוף אפריקא הצפונית התחרה עיר קירענע בעָשרה ובסחרה את העיר המהֻללה קרתאגה; ובארץ גאלליא הדרומית היתה מאַסילליא לעינים להעמים הפראים שכֵניה וילמדו ממנה דרכי החכמה וסדרי הישוב והליכות המדינה. כל הערים ההן אשר כוננו ידי היונים, היו ערי מסחור ויושביהן עָשו מקנה וקנין בפרי האדמה ובמעשי ידיהם אשר הפליאו לעשות. מגרשי כל הערים ההן היו מפֹארים מאד בשדי חמד וגני עדנים ובבתים יפים ונחמדים אשר השתרעו עד למרחוק. אפס כי כאשר עלו בתהלה ידי היונים ההם תושיה בערי מושבותיהם ההנה, כן ירדו ברבות הימים עשר מעלות אחֹרנית, כי כספם וזהבם ונכסיהם הרבים והעצומים הִשִיאוּם לחבק חיק תענוגות החיים עד כי נהפכו לרכי לב ורפויי ידים ולא הצליחו עוד לכל מלאכה –. הם שמרו את הדת ואת כל המנהגים אשר בעיר מולדתם בארץ יון, אך לא שלמו לה מס ולא שמעו בקולה בכל משפטי המדינה.

2. ימי החכמים והמחוקקים.

a) דרכי היונים.

39. §

ארץ יון לא התחברה מעודה לממלכה אחת, ויושביה נפלגו תמיד בכנסיות בודדות ונפרדות אשה מרעותה. אך בכל זאת התנשאה כפעם בפעם כנסיה אחת מהנה ותהי גברת לכל אחיותיה, וכל דבריה היו כדבר מלך שלטון בכל הכנסיות הנפרדות ההן. ככה התנשאה לפעמים כנסית שפארטה, או אטהע וטהעבען, וכל אחת שלטה על כל ארץ יון בחזקת היד. אפס כי רק בהליכות המשרה והנהגת המדינה נפרדו יושבי הארץ הזאת, אך לא בלשונם, במדותיהם ובדתי אלהיהם, כי לשון אחת התהלכה בכל הארץ, ודת אחת והנהגות אחדות לכלם יחד. היונים התהללו בשם הכבוד “העללענים”, ואת כל גויי הארצות זולתם קראו בשם “בּאַרבארען” (אכזרים, לא-אדם). הם היו יפי תאר ויפי מראה, ושאר רוח להם ויתרון הכשר דעת, עד כי היו חכמים מחֻכמים מאין כמוהם תחת השמש. אהבו מאד את חיי הדרור, והדרור היה חיי רוחם וכל ישעם וכל חפצם, גם היו גבורי חיל רַבֵּי פעלים וחרוצים מאד בכל מעשיהם, ועל כן כוננו להם ערים ומדינות וכנסיות חפשיות בכל חשק לבבם. ואהבת ארץ מולדתם היתה בראשונה עזה כמות, ובכל עת מְצוֹא הֶערו למות נפשם בגללה, עד כי התהוללה בהם רוח רעה וְחָלַק לבם ויהי ריב וּמַצָה בין מפלגותיהם, ואז נדעכו בקרבם רגשי אש האהבה ההיא לארצם ומולדתם בכל רגשי טֹהַר אשר היו שפונים בבתי נפשם. הם היו שוקדים תמיד על כל מלאכת מחשבת ועל כל מלאכת עבודה, על כן גדלו ויעשירו וישבו על גַפֵּי מרומי הָאֹשֶר. ארץ מולדתם הטובה והברוכה אשר שָׁמֶיהָ טהורים ובהירים כל הימים כעין הספיר, ואוירה טוב מאד לְהַבריא את האדם, עשתה אותם חזקים ובריאים עליזי לב ועליזי גאוה. שדמותיהם עשו אֹכל למכביר בכל זעת אפים, ועת הגנים נתנו להם פריהם בלי יגיע כפים, ועל כן לא לָחצה הדאָגה את לבותיהם ודרך עֹצֶב לא ידעו, ומה גם כי הם שמחו בחלקם ולא רדפו אחרי המותרות ותענוגות בני האדם. והנה בהיותם בריאי אולם, שִׂמְחֵי לב, בני חורין וּשְׂבֵעֵי רצון, נשאו את עיניהם אל תענוגות הנפש, ויקדישו ימיהם למלאכת השיר, לכל מעשי ידי אמן ומעשה חשֵׁב, ולהתחקות על שרשי הליכות החכמה והדעת. לאט לאט רָפתה בחֻבם רוח גאותם אשר השיאה אותם להבזות את כל בני הנכר, ותחתיה נוססה בהם רוח האהבה לכל בני האדם, וַיַטוּ חסד לכל מבקשי יֶשַׁע ולא הִפְלוּ בין בני עַמם ובין בני עמים אחרים, מלאכי??? היו קדושים בעיניהם ואיש לא נועז לגעת בם גם בעת קְרָב ומלחמה,??? דברים יקרים רבים כאלה מצאו קֵן להם בארץ הברוכה הזאת.

40. §

מנהגים אחדים המשֻלבים עם הליכות הדת, היו קדושים בעיני כל שבטי היונים מיום אשר נָגה עליהם אור ההשכלה. המנהגים הראשים מהם הלא המה: 1) מנהג הברית הישנה אשר להם מדורות עולמים הנקראת בשם ברית ההיכל (אַמפיקט-יאָנענ-בונד, אדער טעמפעלפעראיין). הברית ההיא היתה בין שתים עשרה ערים מעריהם לשלוח מלאכים בעתים מזֻמנים להמתיק סוד ולהתיעץ על אֹדות היכלם הכללי אשר להם בעיר דעלפהי לבל יחסר לו, גם לפקוח עין על דרכי אנשי החיל בעת קרב ומלחמה אשר תלחם כנסיה בכנסיה לבל יפרצו הלוחמים חק עולם ולבל ישיתו את ארץ אויביהם ואת מלחמתם לשממה בהתלקח בהם שלהבת אש הנקמה. 2) התרפים (אָראַקעל) וההיכל המפֹאר אשר בדעלפהי היו קדושים בעיני כל כנסיות היונים יחד. תכלית התרפים וההיכל ההוא היתה להכניע את סערת לב הפושעים, להחרים מבתי נפשם את רוח האכזריות ורוח העריצות, לטעת בקרבם את רוח האהבה לכל בני האדם, ולהביא את כל יושבי הארץ במסורת הדת והמדות הטובות והישרות אשר עליהם תכון תבל בל תמוט. בטרם יצאו היונים למלחמה על אויביהם, גם בטרם החִלם לעשות כל דבר גדול, ומה גם בטרם שלחו את אנשי ארצם לכונן מוצאות (גאָלאָניען) חדשות בארצות אחרות, שאלו תחלה את פי האראקעל אשר בדעלפהי, בהאמינם כי רוח אַפּאָללאָ דֹבֵר בו ומלתו על לשונו. והשואלים בתרפים ההם הקריבו תחלה את קרבנותיהם על מזבח אלהיהם ויתפללו אליהם תפלות רבות, ואחרי כן ישבה הכהנת הנקראת פִּיטְיאַ על כסא זהב בעל שלש רגלים אשר היה בְפִנָה חֲשֵׁכָה באחד מחדרי ההיכל, ותחתיו תהום עמוקה מאד. וּבְשֶׁבֶת הכהנת על הכסא ההוא, עלה רוח עִוְעִים מעמקי התהום בקרב לבה, וכרגע התגעשה ותתפלץ ותפול ארצה כמשתגעה, או התרוצצה כַּחֲזִיז זְוָעָה הֵנָה וָהֵנָה בתוך חדר ההיכל ותתנבא – והדברים אשר התמלטו מִפִּתְחֵי פיה בעת ההיא בְּנוֹחַ עליה הרוח, רָשמו הכֹהנים וסופרי התרפים על מגלת ספר, וישימו אותם לפני האנשים השואלים בתרפים לפתור אותם. כי דבריה היו כדברי הספר החתום, או כחידות ורמזים אשר יִפָּתרו באופנים שונים. ההיכל ההוא אשר בדעלפהי היה מלא כסף וזהב וכל סגֻלות המדינות ואין קצה לתכונה, כי שדות וגנים ונכסים רבים גם עבדי עולם היו לו, וכל היונים הביאו לו את נדריהם ואת נדבותיהם ואת מתנות ידיהם איש איש כפי נדבת לבבו וכפי מסת ידו, גם מלכים רבים מארצות אחרות אָצלו לו כסף רב וְדֵי זהב. 3) המשחקים אשר שחקו היונים בימי חגיהם ומועדיהם אצל היכלות ומקדשים מהֻללים בימים ההם, והמשחקים ההמה נחשבו לאחת העבודות אשר עבדו לאלהיהם. להמשחקים ההם יחשבו משחקי פיטיא (דיא פיטישען שפיעלע) אשר שחקו היונים בדעלפהי לכבוד האליל אפאָללאָ, משחקי איסטמיס לכבוד האליל פאָזיידאָן ביער הברושים אשר נקדש לו במַצר הארץ (לאָנדענגע), משחקי הנעמעאי (דיא נעמעאישען) לכבוד צעאוס בעיר נעמעא אצל קלעאָנע עיר הפעלאָפאָנעזי. אמנם הנכבדים מִכֻּלָם היו משחקי האלימפוס אשר חגו אותם היונים לתקופות כל ארבע שנים בבקעת אָלִימפיא במחוז עליס, ובמֶשך ימי החֹדש ההוא (אשר נמשכו בכל פעם ימי החג ההוא), היה שלום בכל הארץ ותרועת מלחמה לא נשמעה בכל שערי עריה. המשחקים ההם היו: משחקי המֵרוץ (וועטטלויף), אשר התחרו האנשים המשחקים לעבור איש את רעהו במרוצתו להגיע לראשונה אל המטרה אשר הֻצבה לתכלית הזאת; מלחמת האגרוף (פויסטקאַמפף), אשר נלחמו איש באיש ואיש ברעהו במהלומות אגרוף להראות את עֹז ידם ואת גבורת ימינם; מלחמת ההתאבקות (רינגען), אשר נֶאבקו המשחקים איש עם רעהו להוכיח את גבורתם ואת תקפם וידם החזקה; מרוצת המרכבות (וואַגענרעננען), אשר התהוללו ברכבי ברזל והתרוצצו כברקים אל המטרה. גם קלעו בחצים וְיָרו בחניתות וכידונים לשלח למטרה. המנצח במלחמות שלום ההן, היה נכבד ויקר ונעלה מאד בעיני כל העם, זֵר עלי זית הושם על ראשו לאות כבוד והדר, ויהי לגאון ולתפארת לכל בני משפחתו ולכל בני שבטו גם לארץ מולדתו. אך זולת המשחקים ההם, נשאו אז גם בעלי לשון למודים את מדברותיהם, המשוררים קראו באזני העם את דברי שיריהם, וסופרי קורות העתים קראו לפני קְהַל עדת השומעים את ספריהם, ולפי דברת ההגדה קרא גם העראָדאָט אֲבִי כל סופרי דברי הימים את רֻבֵּי ספריו בימי החגים ההם, ובדבריו המסֻלאים בפז הֵעִיר את רוח החכם טיהוּצִידִידעס לצאת בעקבותיו ולעשות כמתכונת ספריו, עד כי היה ראש וראשון לכל סופרי תולדות בני האדם. היכל צעאוס מלך האלילים ומצבת דמות תבניתו, מצבת זהב מעֻלפת בעשת שן מעשה ידי פידיאַס, היו מהמעשים הגדולים והנפלאים אשר הפליאו חכמי חרשי יון לעשות בימי קדם. האיש אשר התנוסס בגבורתו על כל הנערים המשחקים במשחקי האלימפוס, נחשב בתֹר האדם המעלה בכל ארץ יון והובל אל אֹהל ביתו בשמחות וגיל, בהמון חוגג ובשירי עֹז ושירי הִלוּלִים, שירי פינדאַר וסימאָנידעס המשוררים הגדולים, ובקול רנה וישועה הובא אל היכל האליל הגדול בכל אליליהם, ושם זבחו העם זבחי תודה וזבחי תרועה. ברבות הימים החלו היונים למנות את השנים לשנות משחקי האלימפוס, והשנה הראשונה להשחוק הראשון היתה שנת ב“א תתקפ”ו 776 לפני ספירת הנוצרים.

.b) ליקורגוס (ЛикургЪ) מחוקק השפארטאנים (ב“א תרע”ו 884 לפני ספהנ"ו).

41. §

הדאָרים אשר ישבו שאננים במשכנותיהם החדשים אשר ירשו בחרבם, שָמְנוּ עָשְתוּ ויבעטו, השחיתו דרכם והתעיבו עלילותיהם, ורוח רעה, רוח משטמה התעוררה ביניהם ובין יושבי הארץ אשר הכניעו תחתיהם, ורעה גדולה נשקפה עליהם לרגלי הסכסוכים והפרעות ולא-סדרים ההם. אז קם והתעודד גבר חֲכַם לבב ואמיץ כֹּח האוהב את עיר מולדתו אהבת נפש, ושמו ליקורגוס מזרע המלוכה, וישם אל לבו לרפאות את שברי עיר מולדתו ואת כל תחלואיה על ידי חֻקים ומשפטים צדיקים, עד כי תהי עיר שפארטה עיר תהלה ועיר עז גם גברת כל ערי כנסיות יון. ועל כן היתה ראשית דרכו להרים פעָמיו אל אִי קרעטא אשר לו חֻקי צדק ומשפטי ישֶׁר, לקחת תורה מפי המחוקקים והשופטים אשר שם, ואחרי כן שָׁב לשפארטה עיר מולדתו ויתן לה משפטים נפלאים אשר ברבות הימים הִכּוּ שֹׁרֶשׁ ויעשו פרי הִלוּלים. ואלה המשפטים אשר שָׂם לבני עירו:

.(a משפטי המדינה. המשרה והממשלה בדברי המדינה, היתה בידי הדאָרים, אשר לא חָרשו ולא זָרעו ולא קָצרו את השדות, גם לא שלחו בכל מלאכת עבודה את ידיהם, רק לִמְדוּ את ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, ובכל עת צר ומלחמה היו הם הַלֹחֲמִים עם האויבים, וּבְעִתוֹת השלום היו הם מושלי העם וכל משרת המדינה על שכמם. בהתאסף ראשי עָם, ישבו הדאָרים ראש ויבחרו את הסענאַטאָרים או את הזקנים והיועצים אשר ישפטו את העם משפט צדק, גם בחרו את חמשת השרים הנקובים בשם עפאָרען. בידי השרים ההם היתה בתחלה הממשלה לעשות סדרים בעיר ולשקוד על שלום יושביה, אך לאחרונה לקחו להם בחזקתם קרנים להשתרר גם על שרי המדינה ולהביאם במשפט על כל דרכיהם ומעלליהם, וכה עתקו גם גברו חיל עד כי רבות פעמים הֶעמידו גם את המלכים לפני כס משפטם לתת דין וחשבון על הליכותיהם. זקני העם היו שמנה ועשרים איש בני ששים שנה או יותר אך לא מצער מזה. בראש הזקנים ההם ישבו בבית המועצה שני המלכים אשר מלכו תמיד בשפארטה ואשר הם מצאצאי הערקולעס גבור ימי הקדם, והמלוכה ירֵשה להם. בעתות השלום היתה ממשלת המלכים ההם מֻגבלה, אך בעת מלחמה היו הם שרי הצבא ואוסרי המלחמה ואין קצה לִיְכֹלֶת ממשלתם. כל חֻקי ליקורגוס נוסדו על אבן פנה הזאת: כי כל יושבי הארץ יְחַלְקוּ להם את נכסי המדינה חלק בחלק, העשיר לא ירבה לו נכסים על הדל, לבל ידרוך עליו ברגל גאוה, ולא יהיה נִכר שׁוֹעַ לפני מך ורש. ועל כן חלק ליקורגוס את כל אדמת ארץ לאָקאָניה באופן הזה אשר תשע אלפי משפחות השפאָרטאָנים יְחַלקו את נחלותיהם ושדמותיהם חֵלק כחלק לכל משפחה ומשפחה, ולשלשים אלף משפחות מאזרחי הארץ מעולם נתן גם כן אחֻזות שדות וגנים, אך במדה קטנה ממדת השפאַרטאַנים, ולכל משפחה ומשפחה חָלַק כמו כן חֵלק כחלק, אפס כי להאנשים הנכבשים בזרוע וביד חזקה לעבדים אין כל חלק ונחלה בארץ, רק יעבדו בתור עבדי עולם או שכירי יום את שדות הדאָרים, ולאדוניהם ההם יתנו מס ידוע מתבואות השדה ופרי העץ. והעבדים המרודים ההם שנאו מאד את אדוניהם ונוגשיהם ויעמדו הָכֵן כל הימים להתפרץ מפניהם ביד רמה ולעשות בהם מלחמה, ועל כן התירו השפארטאנים את ידי בני הנעורים להכות על השל ולרצוח את נפשות העבדים המרודים ההם, ללמד בזה את ידיהם תחבולות מלחמה, גם להמעיט את מספר המתפרצים ההם לבל ירבו ויעצמו מאזרחי שפארטה ואציליה ויתגרו בהם מלחמה. אבל לעתות בצרה, כי יבוא בנהר צר ורוח משחית גוססה בו, אז נספחו גם העבדים ההם לעזרת עיר מולדתם להלחם באויביה, ואיש איש מהם אשר עדר במלחמה באמונה וברוח גבורה, הורם משפל מדרגתו ולא יסף עוד לעבוד עבודת עבד.

.b) דרכי החיים. ליקורגוס המחוקק אָוה כי הדאָרים אשר נחלו להם את הממשלה מלדַה, ינחלו אותה גם במשפט צדק על פי יתרון הכשר דעת ועל פי רוח עצה וגבורה למלחמה. ועל כן נתן חק עולם כי כל הילדים אשר יוָלדו להדאָרים יהיו מגֻדלים על ברכי שרי המדינה, והם יחנכו אותם על פי דרכם להיות מהירים ובריאים, חזקים ומוצקים, גבורים ומלֻמדי מלחמה מימי נעוריהם. הילדים החלשים מלֵדה או בעלי מומים, עֻזבו בידי אבותיהם לגדלם ולחנכם, אך הילדים הבריאים מטבעם ואשר אין בהם כל מום, לֻקחו מבתי אבותיהם בהיותם בני שש שנים והובאו אל ידי שרי המדינה לחנוך אותם במועצות ודעת ולעשותם לאנשי חיל וגבורי כֹח למלחמה. אבן הַפִּנָה בחנוך הילדים היתה ללמדם את מלאכת הגימנאַסטיק: לְדַלֵג וֹלְקַפֵּץ לְפַזֵז וּלְכַרְכֵּר וּלְהָנִיעַ אֶת גְוִיוֹתֵיהֶם בתנועות רבות ושונות, לבעבור יהיו מהירים גם בריאים אוּלָם וְנִקְשִׁים לשאת ולסבול כל עמל ותלאה. המלאכה ההיא למדו הילדים בהארמונות אשר נבנו לתכלית הדבר הזה. אמנם כי לא רק את גֵו הילדים חנכו השרים ההם להיות בריא אוּלם, כי גם את רוחם הדריכו בדרך תבונות, כאשר יעידו תחבולות השפארטאנים וערמתם ומזמתם בהליכות התבל, גם אפני דבוריהם הקצרים והנמרצים, אשר על כן יִקָרא כל ניב שפתים אשר יָנוּב פי חכם בְּקֹצֶר מלים וברוח כַּבִּיר בְּשֵׁם “לאַקאָניש”, על שֵׁם יַלדי לאַקאָניען ההם –. אך רגשי הַיֹפִי ורוח הדמיון העז היו מוּזָרִים להשפארטאנים ורק מתי מספר הוּחנוּ ביתרונות ההם ידיעת חכמת הטבע ושאר הידיעות, גם לשון למודים ושפתי נאמנים, לא נחשבו בעיניהם מאומה, דעת דרכיהן לא חפצו ולא לִמְדוּ אותם גם לחניכיהם. שירי הדאָרים אשר הושרו בְלִוְיָת כלי זמרה וּמָחוֹל, היו רק תחבולה לעורר על ידם את האהבה לארץ מולדתם, את רוח הגבורה למלחמה ואת רגשות האמונה לְדָתָם ולבני עַמָם וְנַחלתם. גם במלאכת מחשבת ומה גם במלאכת הבנין, לא היו הדאָרים מצֻינים, כי כל בניניהם יעידו רק על כֹּחַ ידי בוניהם ותעצומות עֻזם, אך לא נבנו בחמדת הַיֹפִי ובהדרת חן והדר כבניני היאָנים (יאָניער). כל אזרחי שפארטה לא אכלו בבתיהם עם נשיהם ובניהם יחד, רק הגבָרים אכלו באסֵפה אחת בחדרים רחבי ידים אשר נבנו לתכלית הזאת, וכל אחד הביא בידו בשר, ירק ולחם כפי אָכלו, ועל פי רוב אכלו חמשה עשר איש על שֻלחן אחד, וכל אחד ישב על מושבו לפי זקנתו וחכמתו. מאכל שלחנם היה במדה ובמשקל, וראשית מאכלם היה מָרק שחור וכוס יין. המלכים ישבו בראש השֻלחן בעת הָאֹכֶל וְהַטַבָּח הֵרִים להם מָנה אפים (דאָפפעלטע פאָרציאָן)⁷⁵ לבעבור יוכלו כַּבֵּד בְּמָנה אחת את האיש אשר הם חפצים ביקרו. תכלית כל החֻקים ההם לָשׂוּם בריח ודלתים בעד שטף הַמוֹתָרוֹת ותענוגות בשָרים לבל יגיעו בגבול שפארטה להרפות את יְדֵי יושביה ולהחליש את כֹּחָם וְאוֹנָם. ועל כן לא יכלו השפארטאנים לָשֶׁבֶת בבתים ספונים, גדולים ורחבי ידים, כי אם בְּמָעוֹן צַר, בְּבַיִת שְׁפַל קוֹמָה אשר בְּהִבָּנוֹתוֹ לא נראו בו רק קרדום ומַשוֹר, ובתוכו לא יֵרָאֶה ולא יִמָצֵא כל כלי כסף וזהב וכל כלי יקר. גם מטבעות כסף וזהב לא היו להשפארטאנים לבל תשיג ידם לקנות בהם חפצים יקרים ושכיות החמדה. והמטבעות אשר עָברו לסוחר היו מטבעות ברזל אשר לא תֹאַר ולא הדר להם, וּבהם קנו בארצם את אֹכֶל נפשם ואת כל המחסורים אשר יחסרו להם ואשר בלעדם לא יחיה האדם. הם לא יכלו לנסוע לארצות אחרות לבל יִלְמְדוּ את מעשי יושביהן לרדוף אחרי התענוגים כמוהם, גם לבני ארצות אחרות לא נִתַּן הַרִשְׁיוֹן לָשֶׁבֶת בשפארטה כי אם ימים מעטים לבל יְלַמְדוּ את דרכיהם ליושבי העיר. ראשית מעשה השפארטאנים היתה לָצוּד צַיִד וּלְלַמֵד ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה. עבודת השדה היתה רק בידי העבדים (העליאָטען), והמסחור וכל מלאכת מחשבת היו בידי תושבי הארץ הראשונים (פעריעקען). כל חיי השפארטאנים היו מְשֻלָבִים בהליכות המלחמה. הם חָיוּ בעיר כאשר יחיו אנשי החיל במחנה בעת מלחמה, ועת המלחמה היתה עת ששונם ושמחת גילם. בטרם יצאו למלחמה, לבשו בגדי ארגמן וְשָׁתוּ עֶדְיָם עליהם כביום חג ומועד, וּמְתֻלָעִים ונֶהדרים בכָבוד הלכו לקול תֹּף וחליל אל שְׂדֵה קָטֶל כהולכים לָחול במחולות המחנים. במערכה בַשָׂדֶה נִצְבוּ כמו נֵד וכעַמוד ברזל, ולא מָשׁוּ ממקומם עד אשר הכריעו את אויביהם תחתיהם או עד אשר נפלו חללים ויזובו מדֻקרים. כאשר ישאל איש בדבר האלהים, כן שאלו בני הנעורים את עֲצַת הזקנים, ובלעדי עצתם לא הֵרִימוּ את ידיהם ואת רגליהם, ועל כן הצליחו כל הימים, ויהיו לכל דרכיהם משכילים.

42. §

אחרי תֵת ליקורגוס את כל החֻקים והמשפטים ההם, שָׁאַל את פי הָאָראַקעל אשר בדעלפהי אם ישרים הם גם בעיני בני אלהים כבעיני בני אדם, ודבר האראקעל יָצא מלפניו כי כל החֻקים ההם מצאו חן בעיני האלהים, וכל איש אשר יחזיק בם ימצא חיים לנפשו וְיָפיק רצון מֵאֵילֵי המרום בַּמָרוֹם. ואז ידע ליקורגוס כי דרכו צלֵחָה וכל חֻקיו ומשפטיו קדושים יהיו בעיני השפארטאנים, ועל כן הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ את העם לבל יוסיפו על החֻקים ההם ולבל יגרעו מהם עד אשר ישוב מדרכו אשר יש את נפשו לעשות. לפי דברת רבים הלך אז ליקורגוס לאִי קרעטא, אך בדרך לא ישוב הלך, כי שם הבהילהו המות, וַיִגְוַע וימת באִי ההוא –. ולא ארכו הימים והחֻקים הטובים ההם הצליחו ויעשו פרי. כי הם נָפְחוּ רוח גבורה בלבות השפארטאנים, וַיִתְּנוּ להם עֹז ותעצומות, ובגבורתם ועזוזם הִשְׂגו חיל ויכניעו תחת ידם את המעסענים שכניהם ובני שבטם אחרי אשר עשו אִתם שתי מלחמות גדולות וארוכות, ובימים לא כבירים רָמָה קַרְנָם וְתָּעֶז ידם עד כי היו רֹדִים גם בכל ערי ארץ פעלאָפאָנעז. עוד במלחמה הראשונה אשר לחמו את המעסענים⁷⁶, לכדו להם את אִיטאָמע, מבצר משגב ערי מעוזם, וראש גבורי המעסענים הנקרא בשם אריסטאָדעמוס טרף נפשו בכפו על קבר בתו אשר הקריב אותה לְעֹלָה על פי דברי האראקעל אשר בדעלפהי, וכל המעסענים היו לָמַס לבּני שפארטה מן הוא והלאה. אפס כי השפארטאנים הכעיסו אותם גם כעס לבעבור הרעימם, ויעבידו אותם בפרך, וירמסום ברגל גאוה מרבה להכיל, עד כי נלאו האומללים ההם נשוא ויתפרצו מפני האדונים החדשים והקשים ההם, וַתִּתְלַקַח ביניהם מלחמה בפעם השנית. במלחמה השניה⁷⁷ ההיא גברו המעסענים וילכו מחיל אל חיל בגבורת ישע יְמְין אַריסטאָמענעס גבור החיל ובעל התחבולות. והשפארטאנים בראותם כי אזלת ידם ונשתה גבורתם,נוֹאֲשׁוּ ויהיו נפעמי רוח, עד כי חִלוּ את פני המעסענים לכרות להם ברית שלום. אמנם בהביאם אליהם מעיר אַטהען את טירטאֶאוּס המשורר הדאָרי, שָׁבה רוח גבורתם וַתְּחַיֵם. כי המשורר ההוא הֵעִיר בשירי עֻזוֹ את רִגְשֵׁי הַכָּבוֹד הנִרדמים בבתי נפש השפארטאנים, וַיִפַּח בְּחֻבָּם אהבת המלחמה וחֵשק הַנֵצַח וההוד, והחֵפץ הנמרץ לעשות להם שֵׁם בגבורים, שֵׁם עולם לא יִכָּרֵת, ואז נֵעוֹרו השפארטאנים ויתאזרו עֹז וברעם גבורותיהם הִשְׂתָּעֲרוּ על אנשי מלחמתם ויפרצו בהם פרץ על פני פרץ, ויכום מכה נפלאה ונצחת, וַיִשְׁבּוּ את אַריסטאָמענעס חיים. אנשים רבם מהמעסענים נדדו הלכו לאי סיציליא ויכוננו שם את מעסאַנאַ והנשארים בעריהם לֻקחו בשביה בתגרת ידי השפארטאנים מנצחיהם ויהיו להם לעבדים ויסְפחו אל עדת ההעלאָטען.

זאָלאן (Солон) מחוקק בני אַטהען (ג“א ק”ס 600 לפני ספהנ"ו).

43. §

שנות מאות רבות החזיקו הדאָרים אזרחי שפארטה בחקי ליקורגוס ולא נטו מהם ימין ושמאל, ובמשך השנים הרבות ההן עשו ידי בני אטהען תושיה, עתקו גם גברו חיל, ויכוננו להם סדרים חדשים בהליכות המדינה כפי רוח הזמן החדש וכפי יד המהירות והחריצות הטובה עליהם. אחרי מות קאָדרוס מלכם (ב“א תרצ”ב 1068), גזרו אֹמר כי אדם אַיִן עוד בארץ אשר יֵאוֹת לו כבוד המלוכה לשבת על כסא המלך הצדיק ההוא אשר הערה למות נפשו לאהבת ארץ מולדתו (37§). ובכן לא שָׂמוּ עוד עליהם מלך, וּבְכוֹר קאָדרוס הנקרא בשֵׁם מעדאָן הֻקַם עָל להיות נָגִיד וּמְצָוֶה לכל העם בְּתוֹר ראש כל השרים אשר פי היוָנים יקבנו בשם אַרחאָן. והמשרה הזאת היתה על שִׁכְמוֹ כל הימים וַיַנְחֵל אותה גם לבניו אחריו, ובניו לבניהם ולבני בניהם כל הימים. לתקופת שלש מאות שנה, בִּמְשׁוֹל הָאַרְחאָן השלשה עשר מצאצאי המלך קאָדרוס וּשְׁמוֹ אַלקמעאָן, נתנו בני אַטהען חֹק לבל ימשול עוד הָאַרְחאָן כל ימי חייו, כי אם עשר שנים (ג"א ח' 752). אך בכל זאת בָחרו להם תמיד את המושל ההוא ממשפחת קאָדרוס, ולא נתנו את הממשלה הרוממה ההיא ביד איש אחר מבני מְרוֹם עם הארץ. אבל ברבות הימים חדל גם הכבוד הזה ממשפחת קאָדרוס. כי בהתאסף ראשי עם להמתיק סוד, נועצו השרים לב יחדו להקים עליהם תשעה אַרחאָנטים⁷⁸ וימי ממשלתם לא ימשכו כי אם שנה אחת (ג“א ע”ח 582), ומני אז והלאה היה לכל בני האפרתים חלק ונחלה במשרה הגדולה ההיא. ואחרית הדבר היתה כי האפרתים הסבו להם את כל ממשלת העם, ויהיו שליטים ורֹדים כאַות נפשם, מחוקקים ושופטים גם תופשי הדת ושרי הצבא, ואת העם גרשו מהסתפח בנחלת הממשלה. והאפרתים ההם הכירו פנים במשפט, עִוְתוּ צדק, פקו פליליה ויעשו נאצות גדולות. וכל משפטי הארץ וחֻקיה היו אך בידם, כי החֻקים והמשפטים ההם לא היו עוד כתובים בספר רק מְסוּרִים על פֶה אל האפרתים, וכל האזרחים לא ידעו מהם מאומה, ולא יכלו להוכיח את האפרתים על פניהם על הטותם משפטם, משפטים בל ידעו –. ועל כן האיצו האזרחים בהאפרתים ההם בהתאספם בבית המועצה, ויפצרו בם לכתוב את חֻקי הארץ ואת משפטיה בספר, למען דעת אותם כל יושבי הארץ למגדול ועד קטן. ימים רבים מאנו האפרתים לעשות את שאלת האזרחים, אך לאחרונה בראותם כי לא יוכלו עוד לעמוד לפני האזרחים המאיצים בהם בלי הפוגה, התנכלו ויחבלו תחבולה חדשה לדכא את העם תחת רגליהם בדרך אחרת, וַיְמַלְאוּ את ידי אחד האפרתים מבני עדתם ושמו דראַקאָ⁷⁹ לכתוב בספר את החֻקים והמשפטים אשר יֵעָשׂוּ בארץ. והוא היה אביר לב ויכתוב חֻקים כבדים מאד ומשפטים אשר לא יוכלו העם לחיות בַהם, עד כי יֵאָמֵר עליהם כי הם נכתבו בדמי אדם. על כל דְבַר פשע חָרַץ המחוקק העַריץ ההוא משפט מות, וכאשר נשאל מאת האזרחים מדוע לא יַפלה בין דין לדין כי אם אחת דתו להמית, הֵשִׁיב אמָריו לאמר: “גם העושה עָוֹן קַל בן מָוֶת הוא, ולהעושה עון גדול אין משפט קשה ממשפט המות, על כן אני מודד לכֻלם במדה אחת”–. כי השופט העז ההוא לא מצא לפניו דרך אחרת להשיב את העם מעָון כי אם בהפיצו עליהם פַּלָצוּת ואימות מות. והאפרתים קִווּ כי על ידי המשפטים הנמרצים ההם יאטרו את פי העם המתאוננים וישובו להתענות תחת ידיהם כבראשונה. אך לא כאשר קִווּ כן היתה! כי האזרחים התקוממו להם ביד רמה ובמלחמות תנופה נלחמו בם, ועל ידי המלחמות הכבדות ההן, באה אַטהען עד שערי שאול וכפשׂע בינה ובין האבדון. בעת צרה ההיא הופיע זאָלאָן⁸⁰ כמלאך מושיע ויושע את ארץ מולדתו מֵרֶדֶת שחת. האיש זאָלאָן הזה היה אחד משבעת חכמי יון, גם מליץ ומשורר מפֹאר, ושמו מהֻלל מאד בפי כל בני עַמוֹ. הוא הֵסִיר את סֵבל האפרתים מעל שכם בני העם, ויכונן כְּנֵסִיָה חפשית באָטהען בדרך אחרת מאשר היתה בתחלה. כי נתן את הממשלה העליונה בידי העם, והם הֶחליטו כל דבר חֹק ומשפט, הם בחרו את שר המדינה ואת שופטיה, והם הקימו את ארבע מאות היועצים אשר על פי עצתם תִּשַׁק כל הארץ. אמנם לבל יתאוננו האפרתים על כבודם כי גָלה מהם, נתן להם זאָלאָן משפטים אחדים אשר אין לכל העם חלק ונחלה בהם. כי רק להם לבדם משפט האַרחאָנטים, וכל איש מבני העם לא יְרוֹמֵם אל המשרה הרוממה ההיא, ואם ישלימו האַרחאָנטים ההם את חֹק מִשְׂרָתָם בצדק וּבְיִשְׁרַת לבב, אז יֵרוֹמוּ לָשֶׁבֶת בסוד ראשי היועצים הנקובים בְּשֵׁם אַרעאָפאַג אשר הֵקִים אותם זאָלאָן לפקידי הדת ותופשי התורה, גם להשגיח על הליכות העם ועל מדותיהם והנהגותיהם. ראשי היועצים הרמים ההם, חֻברו מֵחֶבֶר אזרחים נכבדי עָם ונשואי פנים, ועליהם הַחוֹבָה לפקוח עיניהם על חִנוּךְ בני הנעורים, גם על כל דרכי יושבי הארץ כי ילכו במסלות ישרים וארחות צדיקים, ולבל יתגאלו בתענוגות בני אדם, ולגרש מגבולם את כל המותרות ואת כל הדברים אשר יוכל האדם לחיות גם בלעדיהם. עוד הפליא זאָלאָן להושיע לבני עַמוֹ בְּתִתּוֹ אֹמר כי העשירים יַשמיטו חֵלק אחד מִנִשְׁיָם אשר הם נוֹשִׁים בְּדַלַת האזרחים, והעניים אשר נמכרו בעד נִשְׁיָם לא יעבדו עוד עבודת עבד כבתחלה, והשדות החבולים בידי עשירי העם ישובו לבעליהם הראשונים בלי מחיר ובלי כסף. ועל פי החֻקים האלה חָיְתָה רוח העם ותהי הרוָחה בכל אַטהען –. ככלות זאָלאָן לכתוב את החֻקים ההם, השבע השביע את יושבי אַטהען לבל יפילו מכל הדברים אשר שָׂם לפניהם צרור ארץ עד תקופת עשר שנים, ואחרי כן הֵרִים פעָמיו ויסע ארצה מצרים ואזיא, ובדרך מסעיו בא לעיר זאַרדעס ויבקר שם את היכל המלך קראֶזאָס וידבר אתו את הדברים הנזכרים בדברי ימי כורש מלך פרס (25§). אך לעת זקנה שב זאָלאָן לארצו ולמולדתו וישב בעיר עטהען עד יום מותו. וגם בהיותו זקן וּשְׂבַע ימים לא כָהתה עינו ולא נס לֵחֹה ולא רפתה רוח חכמתו ובינתו, ויעמול לילה ויום לַנְחוֹת את בני עמו במעגלי צדק, ויחבר שירים יקרים מלֵאים מוסר הַשְׂכֵּל וְאָרְחוֹת יֹשר אשר היו לבני ארצו לעינים

­­­­­­­­­­­­_____________

44. § ממשלת העריצים (Тиранны)

שנים רבות מאד מלכו מלכים אדירים בכל מדינות ארץ יון, ובידיהם היה גם כֹּחַ הכהונה הגדולה, כֹּחַ השופטים והמחוקקים וכֹח שרי הצבא. אך לאט לאט התרוממו בני מְרוֹם עם הארץ ואציליה, אשר עד הימים ההם היו רק יועצי המלך ואנשי סודו, ויתאמצו להסב אליהם את כל כבוד הממשלה והשלטון, וימצאו תנואות להוריד את המלכים מכסאותיהם, ויחזיקו ברסן המשרה וימשלו על העם ממשל רב, ויהפכו את הוד המלוכה לממשלת כנסיה חפשית אשר האפרתים הם השליטים הגדולים ועל פיהם תִּשַׁק כל הארץ. הממשלה החדשה הזאת היתה ברבות הימים לאבן מעמסה על שכם בני העם וירבצו תחת כֹּבד מַשְׂאָה, וְקְצֹר קצרה ידם להסיר עֹל סֻבלה מעל שכמם, יען כי רק בידי האפרתים היו כלי הנשק, ורק הם היו מלֻמדי מלחמה. אפס כי ברבות המשטֵמה בין האפרתים ורוח מִדְיָנִים התחוללה ביניהם, אז נפרדו אחדים מבני עדתם הגאיונים ויתחברו אל בני העם להיות זרועם לבקרים לְשַׁבֵּר זרוע האפרתים, ובני העם התאמצו אז בכל מאמצי כֹחם לְהַסֵב אליהם את המשרה ולכונן בארצם ממשלת עָם. ואף כי עזה מאד יד בני האפרתים וּזְרֹעָם משׁלה להם בכל עֹז ותעצומות, בכל זאת הצליחו מְנַהלי הָעָם לקרוע בגבורת ישע ימין האפרתים העומדים לימינם את הַמִשְׂרָה מידי המושלים הכבירים מעדת האפרתים, ולמשול ממשל רב במדינות רבות. מושלי העם ההם נקראו בשם “עריצים”, שֵׁם אשר הוּנַח לראשונה לְסַמֵן בו את הַמֹשְׁלִים וְהַנְגִידִים אשר בחֶזקתם לקחו להם קרנים לא במשפט צדק הֵפֶךְ האפרתים אשר להם יאתה המשרה בצדק. והנה בעת צרה וצוקה נתנו היועצים והעם בידם שלטון בְּלִי-מְצָרִים, אך בעת אשר לָמְדוּ הָעָם דרך תבונות ונתיבות חכמה, וּמשְׁלִים כאלה היו זֻלות לבני האדם אשר נֹכַח התבונה דרכם, אז נֶהפך שֵׁם המשׁלים ההם לְשֵׁם נְאָצָה וְקָלוֹן, המורה על אכזריות ועריצות לב. רבים מהעריצים ההם היו גבורי חיל ואנשי סגֻלה, חכמי לב ואמיצי כֹח, ולבעבור הָסֵב מהם את עיני העם מֵהִתְחַקוֹת על שרשי רגלם, מִלאו את ידיהם מלאכת עבודה לבנות בנינים גדולים ורחבי ידים, לעבור ארחות ימים באניות סֹחֵר לעשות מקנה וקנין, ולכונן מוצאות וערים במקומות שונים. העריצים ההם היו עשירים גדולים ואוצרותיהם מלאים כסף וזהב וכל הון יקר, ועל כן השיגה ידם לְשַלֵם שכר טוב לִקְהַל חכמי חרשים (קינסטלער) אשר הביאו אליהם לפאר את ערי ממשלתם בכבוד, גם הֵזִילוּ זהב מִכִּיס להמשוררים המהֻללים אשר היו בימים ההם, ואת חגי אלֹהיהם חַגוּ בתפארת גדולה וּבְעֹשֶר כְּבוֹד מלכים, ומשפעת תענוגות היכליהם השפיעו טובה גם לבני העם. אך ימי ממשלת העריצים ההם לא נמשכו, כי האפרתים התאזרו עֹז להדיח אותם משאתם ולהפילם לְמַשואות נצח, והשפארטנים עָזְרוּ להם לְבַצֵע את מְזִמָתָם ולהכחיד את המשׁלים החדשים ההם מן הארץ. ויהי כאשר השתובבו בני העריצים ההם, אשר לא ידעו עֲשׂוֹת נְכֹחָה ואשר לא שָׂמוּ על לב כי רק מאת העם באה להם הממשלה, ויעבידו את העם בפרך, אז נִלְווּ גם בני העם אל עֲדַת האפרתים והשפארטאנים עוזריהם, וכֻלם יחד שברו את זְרוֹעַ העריצים ההם ויבערו אחריהם באשר יבער הגלל עד תֻּמוֹ.

>

45. §

המהֻללים בכל המושלים העריצים ההם היה פעריאַנדער⁸¹ מעיר קאָרינט, פאָליקראַטעס מעיר סאַמאָס גם פיזיסטראַטוס⁸² מעיר אַטהען. המשוררים הקדמונים יסַפרו לנו הגדות נפלאות על אֹדות פעריאַנדער ופאָליקראַטעס. על אֹדות פעריאָנדער יספרו כי היה לו רֵעַ אָהוּב הנודע לְמִשְׂגָב בשם אַריאָן, נְעִים זמירות וּמֵיטִיב נַגֵן, אשר שירי זמרתו הֵרִיעוּ בהיכל איסטמוס בימי החגים והמועדים. המשורר הזה אָסף לו הוֹן עצום בעיר טאַרענט אשר באיטאליא, וירד באניה לשוב לעיר קאָרינט, אך אנשי האניה היו רעים וחטאים מאד ונועצו לב יחדו להטילו אל הים וְלָרֶשֶׁת את הונו הכביר. לשוא נתן להם אַריאָן את כל אשר לו כֹפר נפשו, לשוא התחנן אליהם לבל יעשו את הרצח הנורא ההוא, כי הם כפתנים חרשים אטמו אזניהם משמוע צעקת דמו. ובראותו כי אָבַד מָנוֹס ממנו וכפשׂע בינו ובין המות, השמיע את הוד קול שירתו וזמרת קַוי כנורו, ואחרי כן קָפַץ אל תוך נִבְכֵי מצולות הים, אך חֶבֶר דעלפינים חָברו אליו, ואחד מהם נשא אותו על עֲבִי גַבּוֹ ויביאהו עד חוף הים. וימהר אַריאָן ויבוא לעיר קאָרינט אל היכל פעריאַנדער אוהבו ויספר לו את כל התלאה אשר מְצָאתהו ואיך הצילוּ האלֹהים באֹרח פלא. אחרי כן צוה פעריאַנדער להביא אליו את הַמַלָחִים הראשונים אשר באו ביום ההוא אל חוף קאָרינט, וישאל את פיהם לספר לו את אשר שמעו על אֹדות אַריאָן. והם השיבו לו אמָרים כי הם ראו אותו בעיר טאַרענט בטרם יָרדו הים באניה, והוא מְרוֹמֶם על גַפֵּי מרומי קרת בעיר ההיא. ופתע לפתאֹם התיצב אַריאָן לפניהם בבגדים ההם אשר קָפַץ אל הים, והמלחים נבהלו נחפזו בראותם אותו ויתנו תוֹדָה וַיִתְוָדוּ את עונם, ויאמרו: “אמנם אשֵמים אנחנו”!. ופעריאַנדער עשה להם כאשר זממו לעשות לאריאן –. ועל אֹדות פאָליקראַטעס יספרו המשוררים והמושלים את ההגדה הזאת: פאָליקראַטעס⁸³ נְגִיד סאַמאָס רב האוצרות והמושל הכביר, היה לכל דרכיו משכיל, ויהי ילד שעשועים בחיק ההצלחה. בכל מלחמותיו (יאמר העראָדאָט) היה הוא הַמְנַצֵחַ וַיַך את אנשי מלחמתו מַכה נצחת, ויהי היום ויָסַר פרעה אמאַזיס מלך מצרים אל היכל המושל העריץ הזה, ובראותו איך ההצלחה מְשַׂחֶקֶת לפניו בכל עת, וּמִדֵי יום ביום יבוא רָץ אחר רץ ומגיד אחר מגיד לְבַשֵׂר לו בשורות טובות וְנִצְחוֹנוֹת חדָשים לַבְּקָרִים, זָעפו פני מלך מצרים וַיֵרַע לו מאד וַיֵצָר לו על פאָליקראטעס אוהבו ביָדעו כי אֵלֵי שחק לא יִשְׂאוּ נפש איש משכיל בכל דרכיו בקנאתם בו. וַיָעַד בו לְהִשְׁתַּמֵר מההצלחה קַלַת הדעת המתהפכת לרגעים כקשת רמיה, וּלְהִזָהֵר מקנאת אֵלֵי הַמָרוֹם אשר קשה כשאול קנאתם באיש מצליח דרכו, וייעצהו להקריב להם קרבן מראשית סגֻלות אוצרותיו, וּלְכַפֵּר פניהם בְּתִתּוֹ להם את מחמד עיניו ומַחמל נפשו –. וישמע פאָליקראַטעס בקול עצתו ויסר מעל אצבעו את טבעתו היקרה המעֻלפת ספירים יקרים במשבצות זהב סגור מעשי ידי האמן הגדול טהעאָדאָרוּס יְלִיד סאַמאָס, וישלך את הטבעת ההיא מִבְחָר סגֻלת אוצרותיו אל תוך מצולות גלי הים. אך בני האלהים לא שָׁעוּ אל מִנְחָתוֹ וַיִבְזוּ את קרבנו. כי מקץ ימים אחדים הביא אחד הַדַיָגִים דג גדול אל היכל המושל ההוא למנחה, ויהי כאשר נִתָּח הַטַבָּח את הדג ההוא, מצא בְּמֵעָיו את הטבעת היקרה ההיא וישיבנה אל פאָליקראַטעס בשמחת לבב. ויהי בהִוָדע הדבר לפרעה אָמאַזיס יָדע נאמנה כי אֵיד נָכון לצלע פאָליקראַטעס ידידו, ורעה נוראה נשקפת עליו, וַיְמַהֵר וַיִפָּרֵד מעליו סר וזעף לבל יִסָפֶה גם הוא ברעתו. והנה אחרי ימים מעטים פִּתָּה פַחַת מלך פרס את פאָליקראַטעס לָרֶדֶת אליו וַיִפָּת בתקותו כי הַפֵּחָה ההוא יקים את הבטחָתו אשר הבטיח לו להגדיל עוד את ממשלתו הגדולה ולהאדירה. אך בבוא פאָליקראַטעס אל הפחה, אָסַר אותו בנחֻשתים וַיִתְלֵהוּ על עֵץ ג“א רל”ח 522 –.

מכל המושלים העריצים ההם הכי נכבד פיזיסטראַטוס נְגִיד אַטהען, הוא הצליח עוד בחיי זאָלאָן להיות שַׁלִיט לבדו ולתת חִתִּיתוֹ בארץ עד כי היה נורא על כל סביביו. ואף כי התגברו עליו אנשי מצותו פעמַיִם ויגרשוהו מן העיר בחֶרפה ובוז, בכל זאת שב כפעם בפעם העירה עד כי לאחרונה הִצְמִית כל אויביו וַתֵּשֶׁב באיתן קשתו וימשול ממשל רב ככל אַות נפשו, ולפני מותו נתן את ממשלתו בידי בניו אשר שֵׁם האחד היפְּיאַס⁸⁴ ושם השני היפאַרך. והנה בתחלה משל פיזיסטראַטוס ואחריו גם הִפְּיאַס בְּנוֹ בצדק ובמשפט. עבודת האדמה פָּרחה בימיהם, גם מלאכת מחשבת וכל מעשי ידי חכמי חרשים והמסחור הרימו קרנם בכבוד. שירי האָמער אֲבִי כל משוררי יָוָן נכתבו בימים ההם על ספר, תחת אשר עד העת ההיא היו מסורים רק מפה אל פה, והשירים הנפלאים ההם הִנָם עוד בידינו בצלמם ובדמותם כאשר נכתבו אז בספר. הִיפְּיאַס היה אוהב נאמן לכל חכמי חרשים, וינשאם וינטלם לעיני כל העם, ויגדל את תפארת עיר אטהען בהיכלים ומקדשים ובכל בנינים גדולים ונשגבים, והמשורר הנעים אַנאַקרעאָן ישב בהיכלו ויהי לו לְרֵעַ כל הימים. ויהי היום והיפאַרך השובב והרודף תענוגות בשָרים, שָפך בוז על שני נדיבי עָם אשר שֵׁם האחד האַרמאָדיוס ושם השני אַריסטאָגיטאָן, והם ארבו לדמו ויהרגוהו ביום החג לכפר בדמו את נקמת חרפתם. ומהיום ההוא והלאה הֵסיר הִפיאַס את הָאֲפֵר מעל פניו, וילך שובב בשרירות נפשו האכזריה, ויהי מֵץ עריץ וירעץ וירוצץ את העם עד כי נֶהפכו לו לאויבים ויתנו לו כתף סוררת, ואז התקוממו לו משפחות האפרתים אשר הָחרמו מארץ מולדתם, ובעזרת השפארטאנים שונאי נפש העריץ ההוא, הצליחו להדיח אותו משאתו. ובנְפֹל בניו ביד אויביו ואנשי מלחמתו, הסגיר את מצודת אטהען בידי האזרחים ויברח לאזיא הקטנה לבקש את פני מלך פרס לעזור לו לשוב אל ממשלתו. ואז קמו אזרחי אטהען ויבצעו את מעשה הַכְּנֵסִיָה החפשית אשר מושליה הם מבני העם (דעמאָקראַטישע רעפובליק), וַתִּכּוֹן הכנסיה ההיא מאד, לשמחת לבב האַטהענים.

46.§

שבעת חכמי יון. בארץ יון היו שבעה חכמים מחֻכמים אשר עשר ידות להם בכל דבר חכמת בינה ובכל הליכות המדינה, ואלה שמותם: א) פיטאַגאָראַס, ב) פעריאָנדער, ג) זאָלאָן, ד) טהאַלעס, ה) פיטטאַקוס, ו) ביאָס, ז) קלעאָבולוס. ורבים יוציאו את פעריאַנדער ממספר החכמים ההם וימנו במקומו את החכם הילאָן. הם למדו את תמצית חכמתם במשלים קצרים (קורצע דענקשפריכע), כמו: “פַּלֵס כָּל מַעְגָלֶיךָ”! (מְשַׁל החכם פעריאַנדער). “תְּמוֹך אֲשֻרֶיךָ בדרך הַבֵּינַיִם”! (משל החכם זאָלאָן). “דַע את נפשך”! (משל החכם טהאַלעס). “הִכּוֹן דרכיך לפי הזמן, וּסְכוֹן המועד הנכון”! (משל החכם פיטטאַקוס) ועוד משלים רבים כאלה. הנכבד בכל חכמי הזמן ההוא, היה החכם פיטאַגאָראַס אַשר מֵאֵן לְהִקָרא בשם חכם (סאָפאָס) כי אם בשם אוהב חכמה (פהילאָזאָכאָס), והוא היה הַמְיַסֵד את הברית הנקראת בשם “ברית פיטאָגאָרית”, ובעיר קראָטאָן ועוד ערים אחרות בארץ איטאליא התחתונה באו אנשים רבים גדולים חקרי לב במָסורת הברית ההיא, והם פִּילְסוּ נָתִיב לכל מעלליהם, ויהיו אנשי מִדוֹת (געזיטטעטע) וּמְיַשְׁרֵי לֶכֶת, כִּיס אחד היה לכֻלם, ועל שֻלחן אחד אכלו תמיד יחדו, ושֵׁם פיטאַגאָראַס מוֹרָם היה מְרוֹמָם ונעלה מאד בפיהם ובלבבם. הם הֶעמיקו לחקור בחכמת החשבון, בחכמת המדידה ובחכמת הזמרה.

חכמות ההעללענים וידיעותיהם.

1. שִׁירי הַנֵבֶל (דיא לירישע דיכטונג).

47.§

בנָפות היפות אשר באזיא הקטנה, ישבו ההעללענים במנוחות שאננות, חֹסֶן וִיקָר התנוססו בחדרי משכיתם, חיי דרור, חכמות ודעת היו שעשועיהם יום יום, ומֶזֶג ארצם ושפעת ברכותיה העירו את רוחם לשמוח אֶלֵי גיל ולהיות טובי לב תמיד. בארץ הברוכה ההיא הוציאו ההעללענים ידיעות רבות ושונות לאור, והיא גם ארץ מולדת השירה הנקובה בשם שִׁירַת הנבל (לירישע דיכטונג), כי המשוררים שָׁרוּ אותה בְּלִוְיַת קול הַנֵבֶל (ליראַ). בראשונה היו כל שירי הנֵבל רק שירי ששון ושמחה המעירים ומעוררים את נפש האדם לשמָחות וָגיל וְלַחזות בנֹעם חיי התבל, יען כי האדם קְצַר ימים וְחֶלְדוֹ כצֵל עובר, ואין טוב לו כי אם לשמוח ולראות בטובה בימי חייו הקצרים, וזה חלקו מכל עמָלו שיעמול תחת השמש – גם על חמדת היין ועל האהבה בתענוגיה נשאו השירים ההם את מְשָׁלָם, יען כי הן מַצהילות רוח ומשַמחות לבב אנוש מאין כמוהן. ראש משוררי שירים כאלה היה האיש החכם אַנאַקרעאָן יליד עיר טעאָס (ג“א רכ”ז 533 c.) אשר ישב ימים רבים בחצרות מלכים שונים והאריך ימים עד שמונים וחמש שנה וימת בערך שנת 474 לפני ספהנ"ו, ובהיותו ראש וראשון לכל משוררי שירי נֵבל, על כן נקראו השירים ההם גם בשם אַנאַקרעאָנים –. והנה קֹצֶר ימי האדם וְהַחֲלִיפָה השוררת על כל יצורי עולמים, היו נסִבה כי אַנאַקרעאָן וחבֵריו שָרו שירי שמחה ושירי חֶדוה להַנעים את המרירות ההנה ולהַשכיחן מלבב האדם, אך לאנשים אחרים היו נסִבה לעורר קול נֶהִי וְהִי, ויקראו קַוֵי כגורם אל אֵבֶל על קֹצֶר ימינו עֲלִי ארץ, וישאו תאניה ואניה על הַחֲלִיפָה המָרה והנמהרה אשר תחת שׁוֹאָתָה כל שמחתנו וכל תקותנו תתגלגלנה. השירים אשר שרו המשוררים על אֹדות הדברים האלה, נקראו שירי נֶהִי (עלעגיען). המשוררים הנודעים לנו אשר עשו להם שֵׁם בשירים כאלה, הם מימנערמוּס יליד קאָלאָפאָן (ג“א ק”ס 600 C.) וסימאָנידעס יליד קעאָס (ג“א ר”א – רצ"א 559–469) –. זולת שירי ששון ושירי נהי, נמצאה עוד פְלַגָה אחת בשירי הנֵבל, הלא היא אם המשוררים יתנשאו על כנפי רוח השיר ביתר שאֵת, ובשָפה רוממה ורגשי עֹז ישירו ויהללו כבוד בני אלים או בני אדם, עֶזוּזָם ודבר גבורותיהם וּמִפְלָאוֹת פעליהם, או אם ישאו כנפי שירתם על רוממות כל חֶזְיוֹן רָם וכל דָבָר נִשא בממלכות העולם והטבע, ושירים כאלה נקראוּ בשם שירי הִלוּלִים (אָדען), והם הנכבדים בכל פלַגות שירי הנבל בשירים כאלה עשתה לה שֵׁם המשוררת הנודעת בשם סאַפאָס ילידת לעסבּאָס (ג“א ק”נ 610 C.), גם המשוררת המהֻללה קאָריגאַ (ג“א ר”ס 500 C.) ילידת טאַנגאַראָ בנָפת באֶאָטיען, ועוד משוררים ומשוררות רבות כאלה. אך האיש אשר הֶעלה את מלאכת השירים האלה עד מָרוֹם קֵץ השלמות וכמוהו לא קָם עוד בכל המשוררים, הוא המשורר המרומם הנודע למשגב בשם פּינדאַר (ג“א רל”ט-שי"ט 521–441). הוא גָבר באחיו והִפליא עֲשׂוֹת חַיִל בכל השירים למַחלקותיהם, אך בשירי הִלוּלִים הגדיל לעשות ביתר עָז עד כי בצֶדק נכַנהו בשם אֲבִי המשוררים בשירים כאלה מאז ועד עתה. על כְּנַף רנָנים הִגביה עוּף כנשׁר יָעוף בשמים לְנֹגַהּ בְּרַק השמש ויורד עֹז השיר ארצה. הגיוניו ירוצצו כברקים, ודמיונותיו נִדְמוּ כַחֲזִיזֵי זֹהַר, לשונו כסף נבחר ונִיבו נָאוה וְיָנוּב תבונה. בכל חַגֵי היוָנים ומועדי שמחתם שרו להקות משוררים את שירי הִלוּלָיו בהיכלי אלהיהם, גם ברחובות עיר וְגַפֵּי מרומי קֶרֶת. בכל נפות ארץ יָוָן נשגב שְׁמוֹ, וזכרו לתפארה גם עד שְׁני דור אחרון –. ברבות הימים נחשבו כל השירים הקצרים אף אם לא הושרו בלוית קול הנבל, למפלגת שירי נבל, כן נחשבו אליה גם שירי התולים (יאַמבענדירכטונג, סאַטירע) אשר תכליתם לְיַסֵר את הנצמדים לְחמדות נתעבות ותעלולי התבל, בשׁוֹט לָשׁוֹן מהתלות וּלְשׂוּמַם לקלסה ולעג, לבעבור ייטיבו דרכיהם ומעלליהם ולא ישובו עוד לְכִסְלָה. אֲבִי שירים כאלה הוא לפי עֵדות סופרי יָוָן האיש אַרכילאָכוס יליד פאַראָס (ג"א ס' 700C. ), אשר בידו וביד המשורר היפאָנאַקס אשר היה אחריו (ג“א ר”כ 540 C.), היו שירי התולים ההם לחצים שנונים לירות בלבות אויביהם אנשי מַצוּתָם. ויותר משניהם עשה לו שֵׁם תהלה ותפארת המשורר וגבור מלחמה הנודע בשם אלקאֶאוּס יליד מיטילענע (ג“א ק”נ 610C. ), כי שירי התוליו נִחתו כברקים בלבות האנשים אשר אליהם כּוֹנֶנוּ, והם עשוים בחריצות וְהַשְׂכֵּל וברוח משורר נאמן. גם משלי החַיות (דיא טהיערפאֻבעל) נחשבו לפלגה אחת משירי הנֵבל, והם ספורים קצרים אשר החַיות ישיחו וִידַברו, ומהם יֵצא מוסר תוכחה ולמודי מישרים לבני האדם, לבחור בטוב ולמאוס ברע וּלְאַשֵׁר במַעגלי צדק. במשלים כאלה התנוסס האיש עזאָפוס אֲבִי כל מְמַשְׁלֵי משָׁלים בדורות הראשונים (ג“א ק”פ 580C. ), לפי עֵדות סופרים רבים היה עֶבֶד (שקלאַפע) יליד פיריניען, אך תולדות ימי חייו לוּטוֹת בערפלי עלטה וסבוכות בסבך משָלים והגדות עד כי לא נוכל להוציא מהם קשְׁטְ דְבַר אמת. קרובים אל השירים האלה הם משלי מוסר (גנאָמישע פאָעזיע אדער שפרוך דיכטונג), והם אֲסֵפַת מאמרים קצרים באֹרח שיר אוצר כל אחד מהם אוצר בתוכו ענין רב במוסר וחכמה. במשלי מוסר כאלה התעלה האיש טהעאָגניס יליד מעגאַראַ (ג“א ר”ב 540C. ), אשר שנא את מושלי העם (דעמאָקר טען) תכלית שנאה, והם גרשו אותו מארץ מולדתו להיות נודד בארצות נכריות.

2. הפילוסופיא העתיקה בארץ יון

48. §

“בְּהִנָעֵר האדם מתרדֵמת ימי הַנֹעַר וַתִּפָּקַחְנָה עיניו, או תָּחֵל נפשו לְהִתְנַעֵר ממבוכות רגשותיה ומהמון הדמיונות הסבוכות ומתרוצצות בתוכה, וַתִדְרוֹךְ עֹז לְהָכִּיר אֶת עַצְמוּתָהּ, וַהָהַכָּרָה ההיא, היא ראשית דרכי הפילוסופיא אשר על ידה יתאמץ האדם לדעת ולהבין אל-נָכון שֹׁרֶשׁ כל החזיונות אשר מִחוּצָה לו ושרש הסגֻלות והפעולות השפונות בנפשו פנימה”, ואז יָחֵל לפרוש את כנפי רוח מֶחקרו לראשונה על המראות הקרובות אליו והמַפליאות את עיניו בְּנֹגַה ברַק יפעתם, ובכן יְנַסֶה את כֹח עלומיו להתחקות על הליכות הטבע וּמִפְלָאוֹת פעולותיה –. והנה תחת אשר בן ארץ הקדם בעל המחשבות העמוקות יַטְבִּיעַ את כל מחשבות לבו במצולות יַם הטבע ובחֵקר תהומה, אשר גם עצם דתו מֻדבק בה ורוחו לא יוכל לְהִפָּרֵד מעליה באהבתו אותה אהבה נצחת, תחת זאת יתרומם הַיְוָנִי המָהיר מֵעַל לגבול הטבע לחדור בעין חֹדֶרֶת את כל חדרי מָשכיתה ולמשול בה בעים רוחו הכביר, ועל כן היתה הפילוסופיא בידי קדמוני חכמי יון רק פילוסופיא טבעית (נאטור פהילאָזאָפיע), וכל עֲמַל נפשם היה לרדוף אחרי רבבות חזיונות הטבע לבעבור הַשֵׂג את הָאֶחָד אשר הוא אֲבִי כל החזיונות השונות ההנה, ולחפש דרכי הַחֲלִיפָה וְהַתְּמוּרָה הַנִצַחַת הַמשֶׁלֶת בכל ממלכות הטבע, לבעבור מְצוֹא את היְקוּם (דאַס בעשטאֶנדיגע, סטאַבילע) אשר הוא הַמְסַבֵּב את החליפה והתמורה ההיא לנצח –. הפילוסופיא הטבעית ההיא תִפָּרֵד והיתה לשני ראשים. לפילוסופיא טבעית תוצאות לבב חכמי יאָניה (דיא פהיזישע פהילאָזאָפיע דער יאָניער) אשר זה דרכה לחקור ולדרוש את החֶזיונות החמריות והמראות המוחשיות אשר בממלכות הטבע, למען לדעת את מְקוֹרָן הראשון וְשֹׁרֶשׁ סִבָּתָן הַקדמונית. ולפילוסופיא מוסרית מולדת בית פיטאַגאָרוס ותלמידיו אשר באיטאליא התחתונה, והיא תפרוש כנפיה על סוד מעשה בראשית, על הרוח הפנימית והמוסרית אשר בהאיתנים מוסדות העולם, ועל ערך השִווי (העַרמאָניע) אשר בכל צאצאי היקום בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. זולת שתי הדרכים ההן אשר להפילוסופיא הטבעית, עוד בה שלישיה, הלא היא דרך הפילוסופיא אשר בידי העָלעאַטען (בעיר עלעא באיטאליא התחתונה), אשר לפי דֵעָם יהיה מֻשג ההויה (דעס זיינס) והאחדות (איינהייט) היסוד הראשון והמרומם בכל ממלכות הטבע, והאלֹהים והעולם הם מתלכדים לנצח ולא יתפרדו – והנה כאשר היו שתי שִטוֹת הפילוסופיא הראשונות, אבן מוסדה להפילוסופיא הטבעית, כן היתה שִטַת הפילוסופיא השלישית, (עלעאַטישע) אבן הַפִּנָה להפילוסופיא ההגיונית (לאָגישע) וּלְבַעלת הדִבור (דיאַלעקטישע) –. ארץ יאָניה היא הרת הפילוסופיא הקדומה כאשר היא גם אֵם שירי הגבורים (עפישע) ושירי הזמרה (לירישע), והיא הָרתה לָלֵת את הפילוסופיא ההיא ברדת שמש הצלחתה, ורוח החֹפש והדרור הֵחֵל לְהִסָפות, כי חכמי הטבע (נאַטורוויזען) ההם אשר לא מצאו מנוח לכף רגלם בהליכות ארץ מולדתם הַנְבוּכָה וְהַצְפוּיָה אֱלֵי עַבְדוּת הפרסים, חָשו מִפלט להם בעולם המחשבות, ובהעמיקם מחשבותיהם בחֵקר צְבָא החליפות והתמורות המתחוללות בכל צאצאי הטבע, התנחמו מעט על אֲסוֹן ארץ מולדתם המתגלגלת תחת שוֹאת התמורה גם היא.

1) הפילוסופיא הַיאָנית (דיא יאָנישע פהילאָזאָפיע, זה דרכה לחַפש ולחקור את סִבּות חזיונות הטבע בחֹמר העצמי אשר להטבע, ובסגֻלות כל הכחות והפעולות אשר לְהַחֹמֶר ההוא, כי במָצאה את המָקוֹר יִגָלו לה גם כל הנחלים אשר יָפוּצוּ ממנו –. ולהגיע אל מְחוֹז חֶפצה, סָללה לה שתי מסלות: האחת תִּקָרֵא בשֵם לִמודי הכֹּחות (דינאָמית), והיא תניח ליסוד מוסד כי הִמָצֵא יִמָצֵא חֹמֶר קַדְמון אחד ומיוחד, אשר ממנו יצא כל עולם המציאות באמצעות כֹּחַ הִתְעַבות (פערדיכטונג) וכח הִתְדַקות (פערדינונג), ולפי הדֵעה הזאת יתהוו כל יצורי עולמים רק על פי השִנויים אשר יהיו בהַחֹמֶר הקדמון ההוא –. והשנית תִּקָרֵא בשֶם מכוֹנִית (מעכאַניש) והיא גם היא תגזר אֹמר כי כל מעשי בראשית יָצאו לאור על ידי חֹמֶר קדמון (אורמאַטעריע), אך באמצעות הַהִתְדַבְּקוּת וְהַהִתְרַחקות אשר חלו בחֹמר העולם ההוא –. ולפי הדֵּעה הזאת אין כל הויה והפסד בפֹעל, אך ההויה היא קִבוּץ חלקי החֹמר ההוא, וההפסד הוא פֵּרוּד החלקים ההם –. במסלה הראשונה (הלא היא מסלת הפילוסופיא הדינאַמית), הלכו החכמים האלה: טהעאַלעס אשר חָשַב כי יסוד המים הוא החֹמר הקדמון אשר ממנו נוֹצְרוּ כל יצורי עולם, אַנאַקסימענעס אשר חשב את יסוד הרוּח (לופט) להחֹמר הקדמון ההוא, וכמוהו חשב גם דיאָגע. ועם מעיר אַפּאָלאָניאַ העראַקלייטאָס אשר חשב את יסוד האש, ופהערעקידעס אשר חשב את האויר הצח ליסוד החֹמר הקדמוני ההוא. ובמסלה השניה (הלא היא מסלת הפילוסופיא המעכאַנית) הלכו החכמים האלה: דעמאָקריטאָס, ליקיפאָס ואַנאַקִסאַגאַראַס, והם החליטו כי כל מעשי בראשית וכל היקום אשר בשמים ובארץ התהוו מחלקים דקים ופשוטים אשר כל חלק מהם לא יוכל לקבל כל חלוקה לדקותם, ומהתחברות החלקים ההם יצאו לאור כל צאצאי העולם. את החלקים ההם יקראו החכמים דעמאָקריטאָס ולייקיפאָס בשם עצמים פרדים (אַטאָמע), והחכם אַנאַקסאַגאָראַס יקרא להם בשם האָמאֶאָריען.

1. חוקרי הטבע הדינאַמית (דינאַמישע פהיזיקער) הם: 1) החכם טהאַלעס⁸⁵, יְלִיד מילעט אשר היה איש חכם בחכמת המדינה, בחכמת התכונה (אַסטראָנאָמיע) ובכל דבר חכמת בינה, ויהי נכבד ומהֻלל מאד בפי כל, ואנשי הדורות הקדמונים מָנוּ אותו בין שִבְעַת חכמי יָוָן, והוא היה לפי דברי הסופרים הראשונים אֲבִי הפילוסופיא היאָנית על פי החלטה אשר החליט כי יסוד העולם הוא חֹמֶר קדמון אשר מִטִבְעוֹ הוא נוזליי או מֵימיי ומהחֹמר ההוא יצאו כל יצורי עולם בצלם דמות תבניתם כאשר הם עתה נֹכח עינינו –. החכם הזה ידע את חכמת הַחִזָיוֹן וחֻקות השמים וכוכביהם כפי אשר הורו אותה הכשדים והמצרים אֲבוֹת החכמה הזאת, ועל כן היה הוא הראשון אשר הגיד לההעללענים מראש את היום את השעה והרגע אשר בו יתקרר השמש ויאסוף אורו (זאָננענפינטטערנים), והדבר הזה היה לפי דברי רבים בשנת ג“א קע”ה בשמֹנה ועשרים לחֹדש מאַיי בשנת 585 לפני ספירת הנוצרים ולפי דברי אחרים בשלשים לחדש סעפטעמבער בשנת ג“א ק”נ 610. והנה לפי זאת ידע החכם הזה כי הירח מְקַבֵּל אורו מהשמש, ובמרוצתו אשר יָרוץ סְבִיב השמש, יִכָּנֵס במסִלתה וְיַלְבֵּשׁ אותה קַדרות – גם ידע לחלק את השנה לשס ימים, את אֵילֵי השמים והארץ אשר המשוררים הִרבו לסַפר עליהם נוראות ונפלאות, ואשר כל בני העם השתחוו להם ויעבדום, חשב החכם הזה לדברי הבל אשר רק בכח הדמיון יסודם, ורוח ממשלי משלים הרתה וילדה אותם. הכֹּח האלֹהי אשר בעולם המציאות הוא לפי דֵעוֹ רק הכח המניע את סוד היצוּר, והוא נשמת החֹמר הקדמוני, אך בלי כל חפץ ובחירה חפשית ולפי זה האמין כי הכֹּחַ החיוני בלי כל תֹאר וּמֻשג הוא עצם האלהים –. 2) החכם אַגאַקסימענעס⁸⁶ בן ארץ מולדתו התבונן יותר ממנו על נשמת רוח האלהים המרחפת בתוך החֹמר הקדמון, ויחלט כי האויר (לופט) הוא נשמת העולם, הוא נותן נשמה לכל בעלי החיים, והוא הַמְחַיֶה וְהַמְקַיֵם את כל היקום. עם הדעה הזאת יסכים החכם דיאָגענעס⁸⁷ מֵאַפּאָלאָניא, וַיְדַמֶה גם הוא כי האויר אשר ישאפו כל בעלי החיים, הוא הרוח האלֹהי בכל רחבי העולם –. 3) החכם פערעקידעס⁸⁸ יליד סיראָס החליט כי האויר הזך הוא יסוד הפּוֹעֵל (טהאֶטיגער) והארץ יסוד הפָּעוּל, ושני היסודות ההם מחֻברים הם עִם הַזְמָן (צייט), אשר בו יִבָּרְאוּ כל ברואי עולם. 4) החכם העראַקלייטאָס⁸⁹ מעיר עפעזאָס איש נכבד ונשוא פנים אשר כבוד האפרתים יקר בעיניו ואשר היה מטבעו סר וזעף ובעל מרה שחורה וְעוֹיֵן את כל האדם בְּעֵין בּוּז, האיש החכם הזה כתב ספר עמוק על מעשה בראשית ויכונן לו שִטָה חדשה אשר איננה מיוסדת על בחינה ונסיונות מדויקות כי אם על השקפות שִכליות לבד, ולפי דֵעוֹ יסוד הראשון וּמְקוֹר החיים הטבעים והרוחנים הוא הָאֵש, גם יְחַוֶה דֵעַ כי כל האיתנים מוסדות העולם נתונים נתונים הם תחת תגרת יד תמורה וחליפה נִצחית אשר עליה תמשול גזֵרה קדומה אשר אין כל חליפות לה –. ועל כן יתאמץ האדם לבל יתעצב על כל הבא עליו, נפשו במנוחה שאננה תלין, ובלבו יִנְוֶה תמיד שָלום וְשַלְוַת הַשְקֵט. החכם הזה יצא בעקבות טהאלעס גם הוא לבלתי האמין בהבלי האלילים, וַיִבָּדֵל מִדַת היוָנים המתהללת באלילים.

d) הפילוסופיא המעכאַנית. החכם אַנאַקסימאֶנדער⁹⁰ מעיר מילעט, תלמיד החכם טהאַלעס וידידו, חָשַב למשפט כי העולם נוצר מחֹמר קדמון טהור אשר אין לו תֹאר ותמונה וקץ ותכלית, ובו כח התנועה והבריאה, ועל ידי קבוץ ופרוד החלקים העצמים והיסודות הראשונים אשר בכח ההוא, יצאו לאור כל יצורי עולמים –. החכם ההוא היה הראשון אשר לִמֵד דעת את העם כי הארץ היא בתמונה כדורית, הוא המציא את מורה השעות על פי צֵל מעלות השמש (זאָננענאוּהר), גם המציא את מלאכת מַפּת הארץ (לאַנדקאָרט) וַיְפַתַח אותה על לוח נחשת, גם הוא היה הראשון אשר חשב בדיוק נפלא את גֹדֶל כוכבי השמים והמרחק אשר ביניהם. והנה החכם הזה לא גלה לנו את הסִבָּה אשר לתנועת העולם, על כן קמו שני חכמים גדולים: ליייקיפאָס ודעמאָקריטאָס⁹¹ מעיר אבדערא (כליל המדעים ובעל מסעות גדולות) ויחליטו כי המצא ימצא חלל ריק ברחבי העולם, וחמרים קדומים פשוטים וקטנים מאד אשר לא יקבלו חלוקה עוד מפני קטנותם, מתנועעים לנצח בחלל הריק ההוא על פי חֻקות הטבע, ומהרכבתם ופרודם יתהוו כל ההויות –. וממוצא דבר נשכיל ונדע כי שני חכמים ההם היו אבות העצמים הפרדים, ולפי דֵעָם יש מהם כדורים אשיים אשר הם נשמת העולם, ויתרם הם ממציאי כל הנמצאים הגשמים והמוחשים אשר בעולם הגשמי, ועל כן כל ברואי התבל הבל הם, וכל חזיונותיה אָפע ואפס המה. והאדם לא יתעצב ולא יזעף על כל החליפות והתמורות והרעות הרבת המתרגשות ובאות בעולם, כי הרעות גם הטובות ככל יצורי עולם הכֹּל הבל –.

והנה דעמאָקריטאָס אבי הדעה הזאת, היה תמיד שָׂמֵחַ וטוב לב, פניו צָהלו כל הימים וימלא שחוק פיו ולשונו תרועה. גם יעץ לכל בני האדם לבלות בשמָחות ימיהם, ושנותיהם בחדוה וגיל. גם החכם העראַקליט אשר בָּכה ויתאונן תמיד על שֹׁד בני האדם ועל קְשִׁי יומם וְאִוַלְתָּם כי רַבָּה היא, גם הוא יעץ לכל שומעי דבריו לבל ישימו לבם אל תהפוכות עולם הַתֹּהוּ הזה, ולא יתפלצו מפני מהלומות יד האסון הַהוֹיָה בם, רק ישאו במנוחת לבב ובנפש שקטה גם את הטובות וגם את הרעות –. את הלִמוד הזה אשר למדו שני החכמים ההם על אֹדות העצמים הפרדים, הֵבִיא אַנאַקסאַגאָראַס ג“א ר”ס-של"ב 500–428, מקלאַצאַָמענאֶ לעיר אַטהען, אשר בעיר ההיא ישב הפילוסוף ובעל הנסיון הזה מַרבית ימי חייו ויהי רֵעַ אָהוּב לפעריקלעס, עד אשר קָמו עליו אויבי פעריקלעס וישימו עליו עלילות דברים כי מכַחש הוא באלֹהים, ויירא מפניהם ויברח מאַטהען לארץ אזיא הקטנה. והוא שִנה את פֱּנֵי הדֵעה הזאת על דְבַר העצמים הפרדים, בהחליטו כי יש מִשְׁטָר וסגֻלות מוחלטות (בעשטיממטע אייגענשאפטען) להעצמים הפרדים ההם, והתנועה הראשונה אשר להם, לא מידם היא ולא מאתם היתה נְסִבָּה, כי אם מאת סבה עליונה, אשר נִפרדת מֵחֹמֶר העולם, ובכל זאת היא נֹפַחַת חיים בתוכו ונותנת לו תנועה וסדרים, והיא יודעת כֹּל ובעלת כֹּחַ וגבורה לעשות כל המעשים בבחירה חפשית –.

2. פילוסופיא (דאָרית) הָאיטַלִית.

a) תלמידי פיטאַגאָראַס. רוח הפילוסופיא הפיטאַגאָרית סובבת את כל חוג השמים והארץ, תְּחַבֵּק זְרֹעוֹת עולם גם תַּטֶּה קַו על גוֹי ועל אדם יחד בכל הליכות הַבַּיִת ובהליכות המדינה. הפילוסופיא ההיא מיוסדת על אדני פז, על חכמת חֲכַם הרזים הנודע למשגב בשֵׁם פיטאגאָראָס, הוא פיטאגאראס אשר עַנְוָתוֹ מֵאֲנָה בְּתֹאַר שֵׁם חָכָם (Cофос) וַתִּבְחַר רק בשֵם אוהב חכמה (філософос)⁹², הוא הביא קְהַל חכמי לב ורודפי צדק במָסורת הברית הנודעת בשם “ברית הפיטאַגאָרים”, הוא אֲבִי המשפט ההנדסי (מאַטהעמאַטישער לעהר-זאַטץ) הנקרא על שמו, והוא מהֻלל מאד בפי כל חכמי הקדם בגלל חכמתו הגדולה והנשגבה בכל ממלכות הטבע ובחכמת הנהגת המדינה. אפס כי הוא יָרה רק אבן הַפִּנָה בהיכל הפילוסופיא אשר שְׁמוֹ נקרא עליה, ותלמידיו הרבים בָּנוּ על אבן הפִּנה ההיא כמו רָמִים את ההיכל המפֹאר ההוא, ורוח מוֹרם היה להם לעינים. התלמידים ההם גִלוּ עמוקות במקדש הטבע והעולם על פי סוד מִסְפָּרִים (צאַהלען) ותמונות וציורים (פיגורען), ובכל למודי חכמתם אָרְחוּ באֹרח לִמודי ההנדסה והמדידה (מאטהעמאטיק). לפי דֵעם נערך בנין העולם במערכת הַשִווי (האַרמאָניע) כמערכת קולות קַוֵי הנבל וכנור, וִיסוֹדוֹ הן עשר ספירות (ספאֶרען) המתנועעות בתנועה סדורית סביב המרכז (צענטרום) או הָאַחדות (דיא איינהייט), הלא הוא האלהים יסוד כל השלֵמות (פאָללקאָממענהייט). האלהים הוא האחד האמִתִּי, הוא מְקוֹר האור וְהַחֹם, הוא נשמת כל הנשמה, ורוחו מרחפת בתוך כל יצורי עולם וְחֹדֶרֶת בכל חדרי הבריאה. נפש האדם היא שְׁבִיב אור מִנֹגַהּ האלהים, ואחרי הפְשיטה מעליה את אדרת גְוִיָתָהּ, תתגלגל בגופות בעלי חיים שׁוֹנים עד כי תִתְבָּרֵר ותתלבן ותשוב לשכון בִּגְוִיָת אדם. תכלית האדם היא השלֵמות וההתאמצות לְהִדָבֵק באלהים חיים, יסוד השלֵמות וְהָאַחדות האמתית. לבוא אל מְחוז התכלית הזאת, יעמול האדם בחכמה, יִשָׂא רִנה ותפִלה לאֵל חָי, וכל מַעיניו יהיו אך לאסוף בחפניו ידיעות חכמה (ובפרט חכמת ההנדסה), יברח מכל תענוגות התבל ותעתועי חמדת הדמיון, מֵאכלו יהיה אך דֵי הַחזיק חיָתו, וכל מַעגליו יְפַלֵס במאזני צדק. ראשית דרכי הצדק הלא היא: “אַל תעשה לְרֵעך את אשר לא תאבה כי יעשה הוא לך!” כי זאת היא תורת האדם אשר נֹכַח ה' דרכו ותומך אֲשֻׁרָיו במַעגלותיו –. על פי רוח המליצה אשר פִּעֲמָה את הפילוסופים ההם, גָזְרוּ אֹמֶר כי גלגלי השמים ואופני מֵרכבות כְּבוד הטבע, על פי תנועת מרוצתם הנערכת במערכת השווי, מְזַמרים זמירות נעימות ומריעים תרועת קֹדֶש כל ימי עולם (כאשר הביע גם נעים זמירות ישראל: השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע (תהלים י"ט, ב') ) –.

פיטאַגאָראָס (Питагор) נולד בשנת ג“א קע”ו 584 לפני ספהנ"ו באי סאַמאָס, ויהי יְפֵה תֹאַר ויפה מראה, וכיפעת גְוִיָתוֹ כן היתה גם יפעת נפשו העדינה, ומרבית תולדות ימי חייו לוּטוֹת בערפלי המשלים ובעבי החידות והסודות. עוד בימי ילדותו למד חכמת ההנדסה וחכמת המדידה והזמרה (מוזיקא), ובהיותו לאיש שִנס את מָתניו וירם פעמיו לעבור בארצות רחוקות, ויסע בכל ערי מדינות יון, באי קרעטא ובארץ מצרים (וּבְהִתְוַדְעוֹ אל כהני מצרים הִכניסוהו בבריתם וילַמדוהו חכמתם וַיְגַלוּ לו רָזיהם ותעלומות סודות הטבע) –. בכל הארצות אשר עבר, למד את משפטי העמים המשכילים היושבים בהן, ובשובו אל סאַמאָס ארץ מולדתו, לא נְתָנו המושל העריץ פאָליקראַטעס להרחיב את גבולות החכמה בין עַם הארץ, על כן עזב את ארצו, נָטַש את מולדתו, וילך אל עיר קראָטאָן, עיר החדשה אשר כוננו ידי היונים באיטליא התחתונה, ואזרחיה היו עַם בִּינות מלֻמדי מלחמה ובעלי כבוד, ושֶׁטף הַמוֹתרוֹת והתענוגים אליהם לא הגיע. בעיר ההיא התהלך את אציליה אשר יתרון הַכְשֵׁר להם לדעת חכמה ומוסר, ורבים נָהרו אליו בהתבוננם תֻּמת לבבו וצדקת נפשו, ובראותם כי הוא יִנָזֵר מכל לחם תאוה, ומאכלו הוא רק זרעונים, דבש ופת חרבה, ומה גם בשָמעם את צוּף אִמרי נֹעם אשר תבענה שפתותיו בתוך קהל ועדה, וידעו כל העם כי נחל נובע מקור חכמה בקרב לבו, ורוח ממרום תפעמהו כל הימים. תלמידים רבים נאספו אליו לקחת לֶקַח מפיהו, ומספר מכבדיו ואוהביו הָלַך הָלֹך וגדול, ואת תלמידיו ואוהביו ומכבדיו ההם הביא במָסורת הברית הנודעת בשם “ברית הפיטאגארית”, והם פרשו ידיהם על כל הליכות השלטון, ויהיו מושלי העם כיד חכמת מוֹרָם הטובה עליהם, ועד כי בימים לא כבירים ישבו שלש מאות איש מבעלי הברית ההיא בבית המועצה בעיר קראָטאָן ועל פיהם יִשַק כל העם. גם בעיר לאָקרי, בעיר מעטאַפּאָנט ובעיר טאַרענט ועוד ערים אחרות משלו בעלי ברית ההיא, וכל ישעם וכל חפצם היה להעביר ממשלת בני העם מן הארץ ולתת שבט המשרה בידי האפרתים והאצילים, יען כי בני העם מרביתם בני בלי בינה, הולכי חשכים ואין נֹגַהּ להם, תחת אשר האפרתים ואצילי העם מרביתם חכמי לב, ורוח דעת נוססה בם, עֹז בידם לְאַשֵׁר את ההמון בדרך טובים, וגבורה בימינם לְפַחֵת בהם רוח גבורה ולהרים קרנם בכבוד על פי חֻקי החכמה והדעת. כי אחד מיסודי הפילוסופיא הפיטאַגאָרית היה לרומם את רוח החכמה להיות שלטת על כל בני ההמון סְתוּמֵי העינים וערלי הלבב, על פיה יסבו כל אופני הנהגת המדינה, ורוחה תהי רוח הַחַיָה בגָלמי האופנים ההם – –. עשרים שנה נמשכה ממשלת האפרתים החכמים ההם (מן ג“א ר”ל-ר"נ 510–530), והערים אשר משלו בהן היו מאֻשרות מאֹד, יושביהן הלכו במעגלי צדק וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט להם מסביב, החכמה ישבה על גפי מרומי קרת, והמסחור וכל מלאכת מחשבת פרחו כחבצלת ויהי כזית הודם –. בָּאֵי בְרית הפיטאַגאָרית נפלגו לשתי פְלַגוֹת: לאנשים הַמְקֻדָשִׁים בְּמִסְתְרֵי הברית ההיא (עסאָטעריקער), אשר יָדעו את תכליתה ואת המטרה הנשגבה אשר הֵצִיבָה לכל מעלליה, ולאנשים אשר יִלְמְדו עוד את דרכיה ואשר אינם יודעים עוד את מְגַמַת פניה ותעלומותיה (עקסאָטעריקער), רק נִספחו אל בעלי הברית ההיא מקָרוֹב לשָׁרת אותם ולעֲבדם עד אשר יתבררו וְיִבְּחנו וְיִצָרפו אם יש בהם כֹּחַ להסתפח בנחלת המקֻדשים ולבוא בִקְהָל להם להיות כאחד מהם. ימים רבים נִצרפו התלמידים ההם ונִבחנו אם יש לאֵל ידם לִבְלוֹם במֶתג ורסן החסידות ואת תַּאֲוַת לבם וּלְהִנָזֵר מכל הבלי חמדות ותענוגות בשרים. במשך ימי הנסיון ההם נָטְלוּ עליהם מוריהם להיות כאִלמים ולבלתי הוציא הגה מפיהם וְדַבֵּר דָבָר, לעבוד את עבודתם בידים חרוצות, להקשיב ולשמוע בקול מוריהם כבקול נָגִיד ומצַוֶה, לאכול פת במלח ולשתות מים במשורה ולחיות חַיֵי צער, ואם עָמדו בכל הנסיונות ההם, אז לְקָחוּם מוריהם ויספחום בנחלתם, וַיְגַלוּ להם כל תעלומותיהם, וישבו שֶבֶת אחים כל הימים⁹³ –. בעלי הברית ההיא שָׂמו להם משפט לְקָו וצדקה לְמִשְׁקֶלֶת, וַיְפַלְסוּ נָתיב לכל עלילותם. כֻּלָם יחד למדו ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, כֻּלָם יחד התחקו על שרשי רגלי החכמה, כֻּלָם יחד אכלו את לחמם על שלחן אחד, בְּשַׂר כל בעלי חי לא בא אל פיהם, וּמֶגֶד פרי הגפן לא עלה על שֻלחנם כל ימי חייהם, כֻּלם לָבשו בגדים נִבדלים מבגדי כל העם, וכֻלם התאספו יחד במקום סתר לעבוד את האלהים בעבודה מיוחדת אשר נסתרה מעיני הֶהָמון, לכֻלם היתה שָפה אחת מלֵאה רמזים ומשָׁלים וחידות, ולכֻלם היו סִמנים מיוחדים אשר על פיהם הִכִּירוּ את בעלי בריתם בכל מקומות מושבותיהם, אך אם גם כיס אחד היה לכֻלם, זאת לא ידענו אל נכון. בעלי הברית ההיא כִבדו מאד את פיטאַגאָראָס מוֹרָם וּמְלַמְדָם להועיל, כי בּמְשָׁלָיו המסֻלאים בפז היו סְפוּנִים כל סגֻלות החכמה ותורת החסד אשר היו נֵר לרגלם ואור לנתיבתם, ואם הַבְטֵחַ הִבטיח אחד מהם לאמר: “הוא (פיטאַגאָראָס) אמר כן!”, היתה זאת לעֵדה בעיניהם כי האיש ההוא דִבר קשְׁטְ דְבַר אמת. החכמה הַכְּבוּדָה בעיניהם מכל החכמות היתה חכמת ההנדסה והמדידה גם חכמת הזמרה (מוזיקא), יען כי על פיהן הִתְחַקוּ על שרשי תעלומות הטבע וסתרי רָזֵי עולם –. אפס כי ברבות הימים קִנאו המושלים מבני עם הארץ (דעמאָקראַטען) בהמושלים האפרתים (אַריסטאָקראַטען) ההם מבעלי ברית הפיטאַגאָרית, וישנאו אותם תכלית שנאה, וַיַחְתְּרוּ בכל עֹז לְהַפִּיל אותם למשואות נצח לבל יוסיפו עוד לָקוּם. כי המושלים האפרתים תלמידי פיטאגאראס שָפכו בוז על המושלים ההם מבני עם הארץ, ולא נְתָנוּם להחזיק ברסן הַמִשְׂרָה, יען כי הם שָׁמרו את תורת פיטאַגאראס מוֹרָם אשר הוֹרָה אותם לאמר: "עֲשֵׂה בכל הטוב והישר בעיני אלהים, וְאַל תִּשְׁעֶה אל דברי הֶהָמון (עם הארץ) עֲרֵל הלב וּסְתוּם העין אף אם יְגוֹרְךָ בְּחֶרְמוֹ, יריע עליך כגנב ומתבל יְנָדֶךָ! כי ביד ההמון אין פלס ומאזנים לְפַלֵס בהם נְתִיב האפרתים חכמי הלבב אשר נֹכַח הדעת דרכם – על כן בּוֹז תָּבוּזוּ לרבבות החשֻכִּים יַלדי ההמון, אל תשמחו אם ימַלאו פיהם תהלתכם, וְאַל יִפֹּל לבכם אם יקללו אתכם קללות נמרצות וישליכו עליכם שקוצים, כי גם תהלתם גם קללתם הבל הבלים! אולם את אחיכם בעלי בריתכם תכַבדו כבני אלהים, כי אנשי אמת המה, ושלומי אמוני החכמה, וזולתם נבערים מדעת הם ומותר להם מן הבהמה אָיִן! חֻקת עולם תהיה לכם לצרור את המושלים מבני הֶהָמוֹן וְדַלַת העם ההולכים בחשך, ומלחמת עולם תהיה ביניכם עד כי תכריעו אותם תחת רגליכם! –. ויהי היום ואזרחי העיר קראָטאָן, אשר מושליהם היו בעלי ברית פיטאַגאָראָס שנואי נפש המושלים העריצים מֵעַם הארץ, עָשׂוּ מלחמה את הסיבאַריטים הָרַכִּים והאמונים על חיק התענוגים וינַצחום. ואחרי אשר לכדו האזרחים ההם את עיר אויביהם בגבורת ישע ימין תלמידי פיטאַגאָראָס שריהם, היתה מריבה בין קילאָן הבליעל וְחָבֵר לאיש משחית אשר שר צְבָא מפלגת מושלי העם, ובין בעלי ברית הפיטאגארית על אֹדות השלל והמלקוח אשר לקחו מאנשי מלחמתם ועל אֹדות חֶלְקַת הַשׁוּק אשר לכדו, ובני העם בחרות אפם על בעלי הברית, הִשְׂתָּעֲרוּ בְשֵׂערת מלחמה על בית מילאָן נְגִיד בעלי הברית ויהרסוהו עד היסוד בו, ואת מַרבית בעלי הברית הִגִירוּ על ידי חרב וַיְרַצְחוּם, את שאריתם גרשו מן הארץ, וכל אשר להם בָּזְזוּ ומני אז שובבו אזרחי קראָטאָן משובה נצחת, איש כל הישר בעיניו עשו, וילכו בשרירות לבם וישחיתו דרכם על הארץ, כי כמוהם היו גם מושליהם אשר הקימו עליהם מקרבם, ויטו משפט וַיְעַוְתוּ צדק ויעשו הרע בעיני אלהים ואדם. ואף כי יושבי אַחאֶאַ התאמצו ויעשו פשר בין אזרחי קראטאן ובין תלמידי פיטאגאראס ויביאום במסורת ברית שלום, בכל זאת לא היתה ארכה לְשַלְוַת תלמידי החכם המרומם הוא, כי הברית החדשה ההיא נוסדה על בלי-מה, ועד מהרה עלתה בתֹהו, והעם לא שבו מדרכיהם הרעים, וילכו שובב בהליכות חיי הבית ובהליכות חיי המדינה כבראשונה. גם פיטאגאראס מֵת בעת רעה ההיא (לפי דברת רבים) בעיר מעטאַפאָנט בן שמונים שנה, ולא ראה פרי בכל עמלו אשר עמל תחת השמש. אמנם בכל התלאות הרבות אשר השתרגו עלו על צוארי הפיטאגאריים בתגרת ידי שונאיהם מנַדיהם ורודפיהם העצומים, לא נִתְּקָה אֲגֻדָתָם ולא הִתפרדה חֶבְרָתָם שׁנוֹת מאות רבות, וּבְעַמוּד אש חכמתם הֵאירו חֶשכת התבל. המורים הנודעים בשֵם אשר היו אלופיהם ומאַלפיהם בדורות האחרונים, הלא הם: פהילאָלאַאָס ואַרחיטֵס, היו בני דור סאָקראַטאָס בְּחִיר כל חכמי יון. תשוקת האדם לנפלאות וְרָזֵי עולם, היתה נסבה כי נהרו אליהם אנשים רבים לשמוע תורתם המעֻלפת נפלאות וחבושה בטמון ותעלומות חכמה, ולקחה לֶקַח טוב מפיהם בהליכות עולם.

b) בית מִדְרַש הפילוסופיא הָעֶלעאַטית, (דיא עלעאַטישע שוּלע). הפילוסופיא העלעאטית הָלכה מִנֶגֶד להפילוסופיא היאנית והפיטאַגאָרית, כי תחת אשר החליטו חכמי יאָניא ופיטאַגאָראָס כי העולם ומלואו וכל חֶזיונותיו אצולים הם מִסִבָּה הראשונה מְקוֹר כל הנאֶצלים, הנבראים והנַעשים, תחת זאת הֶחליט קסענאָפהאַנעס יְלִיד קאָלאָפהאָן אֲבִי הפילוסופיא העלעאַטית כי העולם בעצמו הוא נצחי וְקַיָם לָעַד ואין כל חליפות לו, גם אין מָקוֹר אַחֵר לו מבלעדי עצמותו לבדו, ועל פי הדֵעה הזאת המציא הפילוסוף ההוא את שִטַת הפּאַנטעאיזמוס, הלא היא הְשִטָה אשר תחליט כי האלהים הוא העולם, והעולם הוא האלהים, ושניהם יחד הם אחד, יתלכדו ולא יתפרדו מן העולם ועד העולם. והנה תכלית הדֵעה הזאת בראשיתה היתה טובה להעביר עבודת אלילים מן הארץ, ולהוכיח כי לא יִמָצֵא רק עצם אחד אשר הוא חי וקים לעולמי עד והוא הַכֹּל (דאַס אַלל), ואך שקר נחָלו להם הגוים והקדמונים בהאמינם באלהים רבים, אך אחריתה רעה מאד כי לפִיהָ אין אלהים, ורק כללית העולם הוא האלהים, ותחת אשר חשב הפילוסוף ההוא להכחיד את אמונת אלהים רבים מן הארץ, כִחש גם באֵל אחד, אֵל אמת –. הפילוסוף קסענאָפהאַנעס הזה ותלמידיו הגדולים: פּאַרמענידעס, עמפעדאָקלעס, צענאָן ועוד רבים כמוהם, היו מליצים ומשוררים אשר הפליאו לעשות שירים מפֹארים ומליצות נמלצות, והם החליטו כי האדם לא יִשָׁעֵן כי אם על בִּינָתוֹ, יַען כי הבינה היא מקור האמת, וזולתה הַכֹּל מַשאות שוא ומדוחים, ובכל זאת התאוננו במר רוחם על קֹצֶר יד התבונה ועל חֹסֶר אוֹנָה –. הפילוסופים העלעאַטים היו הראשונים אשר הניחו ליסוד מוסד כי מוסדות העולם הם ארבע: אש, רוח, מים ועפר, אך לא יושגו כי אם בתמונת האחדות –. הפילוסופים ההם בָּנוּ כמו רָמִים את היכל הפילוסופיא אשר עד ימיהם היה קטן וּשְפַל קומה עוד, ויסוד ההיכל ההוא היה חכמת הַדִבּוּר (Діалектика) אשר הִמציאו ברוח בינתם, ועל פי החכמה ההיא הרימו את קרן הפילוסופיא בכבוד ויושיבוּה על גפי מרומי קרת להיות שלטת בארץ. החכם עמפעדאָקלעס אשר טָרַף נפשו בכפו, ואשר יושבי אַטהען יסַפרו ספורים שונים על אֹדות הדבר הזה, השאיר אחריו שיר יקר על הטבע, ובו יִשָׁעֵן על הדֵעה אשר תחליט: כי ארבעה היסודות ארמ"ע הם מצוקי ארץ ועליהם הוּשת כל צבא העולם, גם יקונן בשיר ההוא ויתאונן במרירות על אשר קָצֹר קצרה בינת האדם להתחקות על שרשי סודות העולם וּלְהִנָצֵל מתגרת יד התמורה הנצחית המתחוללת על כל עלילות בני האדם –. הוא לא החזיק בשטת הפילוסופיא העלעאָטית לבדה, רק הרכיב את דעת העראַקליטעס אֹדות סוד ההויה (דאָס ווערדען) עם דעת חכמי הפילוסופיא העלעאַטית אֹדות סוד הַהֹוֶה (דאס זיין) –.

הליטעראַטור הפרזית להיונים.

a). פילוסופיא. סאקראטעס (Сократ) פלאטאָן (ПлатонЪ) אריסטאטעללעס (Аристотель).

49. §

סאָקראַטעס וַעֲדַת המדַברים (סאָפיסטען). במלחמת פעלעפאָנעז נגדעה קרן היוָנים, פָּנה הודם וְרַד יוֹמָם, שערוריה ופרעות הֵרִמוּ יד בארץ, איש לדרכו פנו, רדפו אחרי הבצע, חבקו חיק התענוגים והשחיתו כל חֶלקה טובה בנפשם פנימה. עָרמה ומרמה, מזמה וַעֲשות עֹשֶר לא במשפט, גברו בכל עיר ועיר, ותחת דת ואמונה, תחת רגשי כבוד וחכמה ומוסר, בחרו להם חכמה רְמִיָה אשר בהבל יסודה ואשר היא מתחפשת רק באדרת החכמה לְעַוֵר עיני חסרי לב. המתחכמים ההם היו חכמים בעיניהם, וחכמת מֶה להם? ונגד פניהם נבונים, ולא בינת אדם להם, והחכמה הרמיה ההיא, הוסיפה עוד לשחת את לבם המָשחת ולהכביד את רוחם הקשה עד כי למראה עינים עָטו אור ההשכלה כשלמה, ובמסתרים כל הישרה עִקשׁוּ, ויעשו שערוריות ונאָצות גדולות לעשוק איש וביתו, גבר ונחלתו. וכל הרעה הגדולה ההיא נהיתה מאת חֶבר מתחכמים הנקובים בשם סאָפיסטים (Софисты), כי הם למדו את העם חכמה עמוקה אשר הָרתה הַקְדָמוֹת כוֹזבוֹת ויָלדה תולדות שקר, וכל ישעה וכל חפצה להמיר אמת בשקר ולשום אור לחשך ומתוק למר, ובשפת נאמנים ולשון מדברת גדולות התאמצו החכמים (להרע) ההם להוכיח צדקת החכמה ההיא בדברים חדים והמצאות נמרצות, בפלפולים נפתלים ובחֻקים בוקים ומבולקים. מראשי עדת המתחכמים ההם, היו גאָרגיאָס (Γоргій), פראָטאַגאָראַס (Протагор), היפפיאַס (Гиппій) ועוד רבים כמוהם, וכֻלם יחד מָשכו אחריהם בחבלי השוא ובמשאות הבל ומדוחים את מרבית בני הנעורים, בני מְרוֹם עם הארץ ואציליה, ותחת למודי רהָבים וכזָבים ההם, הביאו כסף וזהב וימַלאו בתיהם כל הון יקר, וּמִדֵי יום ביום הוסיפו חכמי חרשי משחית ההם להטיף לבני העם שומעי אמריהם, מוסר הבלים, ולהוכיח ולערוך לפניהם בשפה ברורה ובלשון ערומים כי זַך לִקְחָם וכל אמרי פיהם בצדק, ועל פִי צַחות לשונם וחריצות הגיונם, הֶחשיכו את זֹהַר החכמה ויביאו תחתיו חכמה כֹזֵבָה אשר תְּנַתֵּק את מוֹסְרוֹת מוּסַר השכל, ורסן המדות הישרות מפניה תשלח, ותורה את העם כי תכלית האדם תחת השמש היא רק אֱכוֹל משמנים וּשְׁתוֹת מַמְתַּקִים, להתענג על שירי עֲגָבִים ואשישי עֲנָבִים, להתעלס בחיק אַיֶלת אֲהָבִים וְלִפְנוֹת אל שָׁטֵי כזב וּרְהָבִים –. בעת רעה ההיא קם סאָקראַטעס אזרח עיר אטהען לְבַלֵע את פני הלוט, הלוט על מִרְמַת עֲדַת הסאָפיסטים, ומסֵכת ההשכלה הרמיה הנסוכה על פני כל עַמֵי הארץ, ויאסוף אליו תלמידים רבים מבני הנעורים, וַיִפַּח בקרבם נשמת חיים, נשמת החכמה הטהורה וההשכלה הַזַכָּה וְהַבָּרָה, וַיוֹרֵם לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה את האלֹהים, אֵל אחד, אֵל אמת נוטה שמים לבדו ורוקע ארץ בחכמתו החכם הנעלה הזה לא נשא מדברותיו על מְרוֹם כִּסֵא כָבוד בלשון ערומים וחידות חדות ושפה עמוקה, רק ברחובות קריה הביע אֹמֶר, בַּשְׁוָקִים ובחוצות חִוָה דעת, גם בבתי בעלי מלאכות הטיף לִקְחוֹ הטוב, בשפה ברורה פשוטה וקלה, וכל למודיו היו בדרך שאֵלה ותשובה, כאיש אשר לא יַחליט את דֵעותיו בחזק יד חכמתו, רק ישאל את פי אנשים אם כֵּנִים דבריו –. תכלית למודיו היתה, “דע את עצמך”!, כי זאת היא הדעת האמתית –. לפני שִכְלו הבהיר וְלִקְחוֹ הזך, לפני הליכות חייו הישרים והפשוטים ולפני מעלליו הטובים והנכֹחים, לא עָמדו הסאָפיסטים, עָצרו במלים וישימו יד לפה, והנערים העשירים אשר שְׁאָר רוח להם ויתרון הכשר דעת באַלקיביאַדעס (AлкибіадЪ), וקריטיאַס (Крітий), נלוו אליו ויצקו מים על ידיו. חכמתו הרחבה ודעתו הטהורה, אמונתו ואהבתו העזה לעיר מולדתו בימי קְרָב וְלֶחֶם ובימי שלום ומנוחה, למודיו היקרים והרמים אשר לִמד במקהלות “כי רק נפש טהורה תוכל להשיג את הוד האמת, ורק מעגל הצדק יוביל את האדם אל הָאשֶׁר וההצלחה האמתית, וכי בנפש האדם שְׂפוּנוֹת כל המדות הישרות וכל המעללים הטובים ואינם חסרים כי אם מֵעיר להעיר אותם מתרדמתם ולהוציאם מִמִסְגְרוֹתֵיהֶם לאור”, כל הדברים הנכבדים והיקרים ההם משכו אחריו את בני הנעורים בעבותות אהבה, גם כל אנשי לב אשר רוח רֶגֶש נוססה בם, כבדוהו ויאהבוהו מאד⁹⁴, אפס כי בכל אלה רבו צורריו ומשַנאיו, יען כי פעמים רבות יָרָה את חִצֵי הֲתֻוּלָיו (איראָניע) בלבות נְלוֹזֵי דרך וְנַעֲוֵי לב, וְיַעַן כי תלמידים רבים מתלמידיו, ומה גם קריטיאס, הוכיחו לעיני כֹל את שנאתם אשר הם שונאים את ממשלת העם (דעמאָקראַטיע). והאנשים ההם אשר הציגם סאקראטעס מטרה לרשפי הֲתֻליו, גם האנשים אשר דבקה נפשם בממשלת העם שנואת נפש סאקראטעס, הלשינו אותו בשער, וישיאו עליו עֲוֹן אשמה כי משנה הוא את בני הנעורים ומוליכם בְּתֹהוּ לא דרך להאמין בְּלֹא אלהים (הוא קול האלהים המתהלך בקרב לב כל אדם וּמְיָסְרוֹ על רָעתו, אשר לפי דעת סאקראטעס הוא האלהים) ולהסיר את לבם מאחרי האלהים אשר השתחוו להם כל העמים ואשר עבדום מימות עולם ושנים קדמוניות, והשופטים הדבקים בתורת הסאפיסטים וְעוֹיְנִים את סאקראטעס כל הימים, הִטוּ אזנם לקול מְלָשְׁנֵי בסתר ההם, ויעידו את סאקראטעס למשפט לתת דין וחשבון על כל דרכיו ומעלליו. וסאקראטעס לא מרה את פיהם, ויבוא ליום המועד אל בית המשפט ויעמוד לפני השופטים והעם להצדיק את נפשו, אך לא הֵשַׁח את רוחו לפני שופטיו ככל המון האנשים הנגשים אל כסא המשפט, לא חִנֵן קולו, לא בכה ולא בקש על נפשו, רק הופיע בפנים צֹהלים וברוממות הכָּבוֹד, וברוח נכון ובדברים ברורים ופשוטים הוכיח לעיני השופטים והעם את צדקתו ותֻמתו, ולאחרונה עוד אֹמֶר כי לאיש אשר כמוֹהו יֵאוּת יְקָר וגדולה להיות כאחד השרים (פריטַאנען) אשר לַחמם נִתֵּן מאוצר המדינה ומתנוססים בהדר תפארת על גַפֵּי מרומי קרת. הדברים האלה אשר דבר קבל עָם בלב שקט ובנפש דֹרכת עֹז, והכבוד הגדול אשר בִקש לו, הֵעִירוּ עוד יותר את חמת השופטים ומושלי העם, ויתקצפו עליו קצף גדול, ויחתרו בכל מאמצי כֹחם לְהַרְשִׁיעוֹ בהִשָׁפטו. וחפצם בידם הצליח, כי נועדו עליהם אנשי דמים ומרמה כמוהם, וַיָגוֹדוּ על נפש הצדיק הַכַּבִּיר הזה, ויחרצו עליו משפט מָוֶת. אך לא הוּמַת ביום ההוא, כי אז נסעו אזרחי אטהען לדעלאָס לחוג שם את החג הגדול אשר יחוגו שם מִדֵי שנה בשנה לאליליהם, ובמשך ימי החג לא יומת איש על פי דת הארץ. שלשים יום עָברו עד שׁוֹב העם לאַטהען, וכל הימים ההם אֻסר סאקראטעס בבית האסורים, ותלמידיו שקדו על דלתותיו יום יום לְבַקֵר את מוֹרָם הגדול ולקחת לֶקַח טוב מפיהו בטרם יִלָקַח מֵעַל ראשם. אחדים מאוהביו, ומה גם קריטאָן תלמידו האזרח הנכבד ורב אוצרות, פִּתּוּ אותו לברוח ולמלט את נפשו, אך הוא לא נפתה לדבריהם. כי לא אבה לְהַכְזִיב בזה את לִמודֵי החכמה אשר לִמד כל ימיו וּלְכַסוֹת בּוּשָׁה על כל הליכות עולמו. וכל הימים אשר היה כלוא בבית כלאו, דִבר נגידים באזני תלמידיו, הַטֵף הִטִיף להם אִמרי בינה ומוסר השכל, וישא מְשָלו על הוד נפש האדם ועל חַיֵי העולם אשר נָטַע אֵל חי בתוכה, ודבריו הנפלאים והנשגבים הלא הם כתובים בספר פאֶדאָן (Федон) על ידי פלאַטאָן תלמידו הגדול. ובהטיפו נפלאות על תורת אַל-מוֹת הנפש, שָׁתָה את כוס התרעלה וְסַף הרעל אשר הגיש אליו ציר בית המשפט בפקודת השופטים, וַיִגְוַע וימת בלב שָׂמֵחַ ובנפש צֹהֶלֶת כְּיָאוֹת לחכם נעלה ופילוסוף אלֹהי כמוהו, והנה החכם הנשגב הזה לא הניח אחריו ספרים, אך פלאַטאָן תלמידו שָׂם את חכמתו אשר לִמֵד לתלמידיו בדרך שִׂיחָה (דיאַלאָג), בפי סאָקראַטעס מורו ומלַמדו להועיל ויכתבם בספרי זכרון בשמו –.

50. § פּלאַטאָן (ПлатонЪ.)

מכל הֲמון תלמידי סאָקראֶטעס,???? רק פלאַטאָן וקסענאָפאָן אנשי השם מעולם, כי הם דָחקו מוֹרָם וַיְשִׂימוּ כחותם על לבבם, ויענדוהָ עטָרות לראשם. לא כן יתר תלמידיו, ומהם אַרסיטיפאָס (AристипЪ) מקירענע, אַנטיסטהענס (AнтисеенЪ) מאַטהען ועוד רבים כמוהם, אשר שִנוּ את תורת מוֹרָם וַיְפַתְּלוּהָ וַיְעַוְתוּהָ על ידי הקַשים עִקשים וְתוֹלָדוֹת (פאָלגערונגען) זָרוֹת אשר לא עלו על לב סאָקראַטעס מעולם ורק פלאַטאָן התנוסס כאבן נֵזר, ויהי נְזִיר חכמי דורו וּבְחִיר כל הפילוסופים אשר היו עד ימיו. רוח דעת הֵחֵל לְפַעמו בהיותו עוד בְּטַל ילדותו, רוח המליצה והשיר רחפה במַשכיות לבבו, ולשונו מִהרה לדַבר צחות, נֹפֶת תטפנה שִפתותיו, ומחשבותיו רָמו מאד ויתהלכו על חוג שמים, ועל אֵל אֵלִים הכיר נפלאות, ועל כן כִּנוּהוּ חכמי דורו בשֵם “איש האלֹהים”. הוא היה הראשון אשר ברוחב לבבו וברוח חכמתו כונן שטה חדשה בפילוסופיא אשר תעודתה לעשות שלום בין הליכות הטבע ובין הליכות הרוח (גייסט), בין העולם ובין האדם על פי השטה הזאת הורה כי נפש האדם חֻצְבָה מתחת כסא כְּבוֹד האלהים, מעולם האצילות מִשְׁכַּן הרוחנים והמֻשגים האלֹהיים, ועל כן גם אחרי רִדְתָּה פְּלָאִים בעולם העשיה, עולם השפל הזה, מִתְאַמֶצֶת היא לִרְכּוֹב על???? הגיוני קֹדֶש וְלָעוּף ביעף אל מְרוֹם עולם האצילות מְקום מולדתה מעולם – וממוצא דבר נשכיל כי רק הנפש הטהורה אשר כל ימי כִלְאָה בית חֹמֶר תתאמץ להתנער מֵעָפָר ולעופף על כנפי רעיונות נשגבות אֶל שְׁמֵי עָל מושב קָדשה לפָנים לְהִדָבֵק באלֹהים חיים מְקוֹר חַיָתָהּ, רק הנפש ההיא תשוב אל מְעוֹן אלהי ??? אחרי אשר תתגלגל בִּגְוִיַת אדם וְתִתְלַבֵּן וְתִתְבָּרֵר וְתִצָרֵף כזהב מזֻקק –. לְהָעִיר וּלְעוֹרֵר את הנפש מתרדֵמתה בעולם השפל הזה עד כי תתעורר לֵאוֹר??? הדעת, דעת עצמותה, לא יוכל האדם כי אם כְּגַבְּרוֹ חֲיָלִים כל הימים להתב??? לחפש ולחקור דרכי הַיֹפִי והאהבה וערך השווי (שאֶנע, ליעבע אונד האַרמאָניע) – כי רק הם יעירו את הנפש להתאמץ להגות הגיונים נשגבים כאשר הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ בעולם האצילות. להתבונן ולהתחקות על שרשי הדברים הנזכרים, היא עצם הפילוסופיא לפי דעת פלאטאן, והיא המסלה האחת אשר תוביל את האדם לדעת את הוד האלֹהים, את תכונת נפשו המשכלת, ולהשיג את הצלחתו ותעודתו בחיים. המֻשגים הרוחנים, הם רק הם חיים וקימים לעדי עד ואין כל חליפות למו, אך כל החזיונות אשר בעולם הגשמי, הם הוֹים ונפסדים ומתגלגלים תחת שוֹאַת התמורה הנצחית, ונדמו בערך המֻשגים הרוחנים כערך הצֵל אל האור, וכערך משאות שוא ומדוחים אל קשְׁטְ דברי אמת. סבת כל הרוחנים ומקור חייהם הוא האלֹהים אשר לית מחשבה תפישא ביה כלל, ואשר הוא נשמת כל הנשמה וכל בינת נבונים תִּסְתַּתֶּר ואין בה כֹח להשיג את עצם הוֹד האלהים על טהרת קדשו כי אם על ידי מִדוֹתָיו הנשגבות, הלא הן: מִדַת האמת, מִדַת הטוב וְהַיֹפִי, ועל כן ידבק האדם במדותיו הקדושות ההן כל ימי חייו והם יעשו לנפשו כנפים לָעוּף אחרי צאתה מבית חָמרה ולבוא אל השמים ???⁹⁵ אלֹהי קדם –. אך הנפש אשר תִּנָזֵר מהאלֹהים וּמִדוֹתָיו הקדושות ההן עד אחרי הַתֹּהוּ, אחרי תענוגות בשָׂרים והבלי תעתועי יֵצר לב האדם הרע מנעוריו, וּבְאִוַלְתָּה תִּשְׁגֶה תמיד לְהָמִיר את הדברים החיים וְקַיָמִים לָעַד ולעולם???רים אשר יחלפו ויברחו כַצֵל, את המֻשגים הרוחנים בגַשמים, ואת החזיון??? עקר וְשֹׁרש כל החיים בחזיונות הרבות ונפסדות אשר בתבל הלזו;??? החוטאת ההיא הִכָּרֵת תִּכָּרֵת מִמְקוֹר חייה, עֲנָנָה חשֵכה רֹבֶצֶת עליה??מת עִוְעִים תְּשׁוּפֶנָה כל ימי כלאה בבית חָמרה תחת השמש, ואחרי הִפָּרְדָהּ??? חמרה ירע לה עוד שבעתים, כי בהיותה מְסֻבֶּלֶת במֻשגים גשמים וכבS היה פִּשְׁעָה כְּכֹבֶד אבנים ונֵטל הַחוֹל, תצלול עוד עמוק עמוק בנִבכי תהום הַתֹּהוּ???ות יַם הַבֹּהוּ באין מָעמד, עד כי תִלָחֵץ להתגלגל תמיד בגופות בעלי חיים??? הערך אשר הִשָׁם אֱלוֹהַּ חכמה ולא חָלַק להם בבינה, תחת אשר נִאצה היא חכמה ולא שלחה את ידה לאכול מפרי עץ הדעת והתבונה – –.

והנה על פי הדברים האלה נוכל לְחַלֵק את לִמוּדֵי פלאַטאָן לשלש מחלקות: לעולם האצילות, עולם הרוחני, אשר לא ישיגהו כל בעל חֹמר ואשר הוא מקדש הקֹדש להמלאכים והרוחות הטהורות ונפשות בני האדם –. לעולם העשיה, עולם אשר יֵרָאֶה לעיני בשר ואשר נברא בצלם עולם??לות ודמותו. עולם אשר מִשְׁטָר וסדרים ישרים בכל פרטיו, ואשר נערך לפי ערך השווי, ותמונה כדורית לו, ובתוכו מרחפת רוח אלֹהים נשמת העולם אשר ממנה תוצאות סדָריו, הליכותיו וכל תנועותיו –. 3) האדם הוא הממוצע בין שני עולמות ההם, בבחינת נפשו האצולה ממקום גבוה מעל גבוה הוא והנכבד בעולם האצילות ובבחינת גופו אשר בעפר יסודו הוא בן??? העשיה. האדם הזה הַמֻצָב ארצה וראשו מגיע השמימה, מְחוֹנָן??? בדֵעה בינה וְהַשְׂכֵּל, ורוח חכמה ומוסר תפעמהו ותעוררהו לאחוז במסלות??? ומעגלי צדק להיות כאחד מבני האלהים, אך גם מְסֻבָּל הוא ביֵצר רע??? נְמִבְזוֹת אשר ידיחו פעָמָיו ויהדפוהו לָרֶדֶת מטה מטה כבהמה כבבקעה???. הבחירה החפשית היא ביד האדם לתמוך אֲשֻׁרָיו באֹרח החיים כפי אשר??? נשמת שדי נְוַת בית חָמרו הַחַיָה וְהַקַיְמָה לעולם, או לְסַלֵף אָרחותיו??? בדרך הַמָוֶת כפי אשר יְפַתֵּהוּ יצר לבו הרע אֲחִי הַגֵו הבָּלה ויורד שחת. אנשים הטובים והישרים בלבותם ההולכים נכוחה באורחות צדיקים ודבֵקים אלֹהים אֲבִי התולדה ומקור כל החיים, הם הם הפילוסופים האמתים, והם רמים ונַעלים על כל המון העם ההולכים בחֹשך, ורק להם יאתה המשרה הממשלה לפי דעת פלאטאן. כי כאשר הם נשענים תמיד על ארבעה עמודי חכמה, גבורה, דעת מיושֶבת וצדק עולמים, ועל בָמותיהם הם??? עד מְרוֹם קֵץ ההצלחה; ככה תִשָׁעֵן גם הממשלה המדינית על ארבעה מצוקי ארץ ההם על ידי הפילוסופים הָאֲמִתִּים, לבעבור הַרְבּוֹת שָׁלוֹם בכל יושבי תבל, ולהצליח את יושביה תכלית הצלחה –.

פלאָטאָן נולד בעיר אטהען בשנת ג“א של”א 429 לפני ספהנ“ו, והיה מגזע אצילים גדולי הַיַחַשׂ, ונֵצר משרשי משפחת בית קאָדראָס המלך??? אבותיו חָנכו את ילד שעשועם זה על ברכי החכמה והמוסר, והוא פָּרָה פֹרִיה בכֶרם התושיה, ויעש עִנְבֵי חֶמֶד אשכלות נֹפֶת, ויהי מופת לכל??? אשר כגילו. עוד בימי יַלדותו הֵחל רוח השיר לפעמו, ויקדיש את שְׁנוֹת??? למלאכת השירה, ויפליא לעשות שירים ונעימים משַמחי לב ונפש. וב??? שֵמע סאָקראַטעס, נכספה וגם כלתה נפשו לקחת חכמה מפיהו, ויבוא אל החכם הנעלה ההוא וילמוד שם את תורת הפילוסופיא הטהורה, עד??? עדת עריצים על מוֹרוֹ וישקוהו סף רעל וימת. אחרי מות הישר באדם??? נפוצו כל תלמידיו ויברחו מפני חמת המֵציק אשר כונן להשחית גם??? ויברח גם פלאַטאָן ויבוא לראשונה לעיר מעגאַראַ לָצֶקֶת מים על ידי??? (ЭвклидЪ) החכם המפֹאר. ואחרי אשר הרחיב את גבול בינתו על ידי הפילוסופיא העתיקה, שָׂם על לבו לרומם את רוח חכמתו ביתר שאֵת??? מַסָעות גדולות בארצות רחוקות, וישא את רגליו ויביא לקירענע אשר באזיא הצפונית, גם ירד מצרימה מקום משכן חכמת בני קדם. משם הֵרִים??? איטאליא התחתונה, ויבוא בעיר טאַרענט ושם התרועע עם אחד הפיטאַגאָרי, ויבוא אִתוֹ במָסוֹרת הברית הפיטאַגאָרית, גם חקר ודרש מֶחקרי הר שרֵפה עטנא אשר בסיציליא. אחרי כן הלך לסיראַקוס וית?? החכם דיאָן, ויהי לו כָאָח, ועל פי אוהבו הנאמן הזה היו לו מַהלכים גם??? המושל העריץ דיאָניזיאָס, ויהי מרואי פניו תמיד. אך כאשר נשא פלאַטאן מְשָׁלוֹ על הֲלִיכות מושל צדיק, חרה בו אף המושל העריץ ההוא אשר לא??? המושלים הצדיקים דרכיו ולא כמחשבותיהם מחשבותיו, ויתנכל להמית בסתר, וַיִוָדַע הדבר לדיאָן ויגד לפלאטאן ידיד נפשו ויעזור לו לברוח אטהען עיר מולדתו. בעיר ההיא קנה לו אֲחֻזַת נַחלה יפה ונעימה מִיָם??? ושם נאספו אליו תלמידים רבים לקחת חכמה מפיהו. מהתלמידים ההם אִזאָקראַטעס (ИсократЪ, כאַבריאַס (Xaврій), פהאָקיאָן (???? ועוד נערים משכילים כמוהם, גם אנשים אשר באו בימים נהרו אל בית??? הנקוב בשֵם אַקאַדעמיע. והוא הִטִיף דברי נְגִידִים וַיִשָׂא מְשָׁלוֹ להוכיח??? לעיני המקשיבים בקולו כי רק המֻשגים הרוחנים הם חיים וקימים לעולם אך כל חזיונות עולם השפל וכל הברואים, היצורים והגעשים בחֹמר יסודם, הם מאורות מַתעים, חזיוני שוא וְיַלְדֵי אָפַע אשר יעלו וְיִכלו, יברחו כצֵל ותחת שׁוֹאַת התמורה יתגלגלו –. תכלית האדם??? בחיים, היא רק להתחקות על שרשי האמת, להבין אל פעולתה ולרדוף חסד, יֹשֶר ונכוחה. הפילוסופיא הפלאַטאָנית כוללת בתוכה ארבעה??? מארבע שִטוֹת הפילוסופים הראשונים: אחדות האלֹהים אשר הוֹרוּ הפילוסופים העלעאַטים, היתה לו לאבן פִּנָה בארמון חקירתו, פֶּלֶג אלֹהים??? הורה העראַקליט, היה לו לתכונת החומר הקדמון, התכונה הקדמוניה??? למד הפילוסוף אַנאַקסאַגאָראַס, היתה בעיניו סִבַּת התנועה בכל יצורי??? ועֶרך השִווי (האַרמאָניע) אשר הוֹרוּ הפיטאַגאָרים, היה לפי דֵעוֹ תכלית הַבְּרִיאָה –. ארבעה ראשים ההם, היו בידו לאחדים, ועליהם בָּנה??? את חִקרי לבבו, גם הֵאִיר עליהם אור חדש, אור יקרות, אור נגוהות אשר לא שָערו ארבעה הפילוסופים הראשונים מעולם –. הסופרים??? נפרדו בדֵעותיהם אֹדות הָעִתִים אשר כתב בהן פאלטאן את ספריו, אֹדות פְּלַגותיהם ומחלקותיהם. ולפי רְאוֹת עַיִן צָדקו רק הסופרים ההם אשר??? את הדברים האלה על אֹדות הספרים ההם: 1) בעוד סאָקראַטעס חי,??? רוח חכמתו הטהורה על פלאַטאָן תלמידו, כתב התלמיד המרומם הזה ספרים??? אשר תעודתם היא לְלַמֵד דעת את העם כי הדעת (דאַס וויססען) היא???? צֶדֶק וכי כל דברי הסאָפיסטים המה מהבל יחד –. בִּקְהַל הספרים ההם??? הספרים אשר כתב בדרך שִיחָה (דיאַלאָג) והנקובים בשמותם: היפיאַס מינאָר, לִיזיס, כאַרמידעס, לאַהעס, אייטידעמאָס, ועוד רבים כאלה. 2) אחרי מות סאקראטעס ישב פלאטאן בעיר קארא ולפי הנראה כתב שם את הספרים הנקראים בשם: גאָרגיאַס, קריטאָן, אייטיפראָן, פראָטאָגאָראַס, העאָטעט, ועוד ספרים רבים כדמותם וכצלמם להוכיח לעיני כל קְהַל הקוראים??? תכלית כל חכמה ודעת הם מעשים טובים וצדק ומשפט ומישרים, גם שפט??? צדק כי המֻשגים הרוחנים הם עצמים קַיָמִים לעד ולעולם, וכן התאמץ בספריו???? בשם קראַטילאָס, סאָפיסטען, פאַרמענידאס להלחם נגד דעות הפילוסופים העלעאַטים ולהחליט כי המֻשגים הרוחנים הם עצמים קַיָמִים באמת, וכי יש הבדל גדול בין העצם (וועזען) ובין החזיון (ערשיינונג), בין האחדות (איינהייט) ובין הרבוי (פילהייט) –. 3) בספרים אשר כתב פלאטאן אחרי מסעיו בארץ איטליא ואחרי הִתְוָדְעוֹ אל תלמידי פיטאַגאָראָס ודרכי חכמתם,???? את זרוע עֻזו וַיְלַמֵד דעת את חכמי לב בענינים העומדים בְּרוּם עולם, הלא הם לִמוּדֵי הַתְּבוּנָה, למודי מוּסַר הַשְׂכֵּל וְלִמוּדֵי חכמת הטֶבַע. בקהל הספרים ההם יחשבו הספרים היקרים והנפלאים מאד הנודעים בשם פהילעבאס, פהאֶדאָן, פהאֶדראָס, והספרים אשר כתב על אֹדות הנהגות המדינות ועל אֹדות החֻקים והמשפטים אשר יעשה אותם האדם וְחַי בהם –. למודי התבונה (Діалектика). לפי דעת פלאַטאָן ראשית הפילוסופיא היא ההתעוררות אשר יתעורר האדם מתרדמת רעיוניו הנבוכים וסבוכים בחֻבו לחפש דרכי המֻשגים האמתים ולחקור ולתור אחרי המשפטים הצודקים, לָבֹר הַסֹלֶת מֵהַפְּסוֹלֶת ולהוציא יקר מזולל, ולשפוט מהמֻשגים הגשמים על המֻשגים הרוחנים, ומהחזיונות אשר יֵרָאוּ לְעַיִן על אשר לא תשורם עֵין רֹאִי –. אחות נאמנה אל הפילוסופיא, היא המאַטהעמאַטיק אשר על ידה ישיג האדם את המֻשגים הרוחנים כפי אשר תלמידי פיטאַגאָראָס –. למודי מוסר השכל את האדם תכלית החיים תחת השמש, הלא היא לְשַׁבֵּר את גְאוֹן??? ולהעביר ממשלתה מן הארץ על ידי דעת אלֹהים ודעת האמת, וּלְהִדָבֵק אל האלֹהים על ידי ידיעת החכמה וַעֲשׂוֹת צדק –. בספר פהאֶדראָס יְהַוֶה??? דעתו כי נפשות בני האדם אחרי הִבָּרְאָן על פי אלֹהי הרוחות, תעופפנה??? בני האלֹהים אל מִקְדְשֵׁי אֵל מִשְׁכַּן האמת וּנְאוֹת המֻשגים האלהיים –??? הנפשות הטהורות ההן מִמְרוֹם שְׁמֵי קדם אֶל עולם השפל הזה לָשֶׁבֶת??? חֹמֶר, תביאינה אִתָּן זכרונות קֹדֶש מהמֻשגים האלהיים אשר השיגו לפָנים??? הזכרונות ההם יתנהלו הגופים אשר תִּנְוֶינָה בהם הנפשות ההנה ויתהלכו??? עולמם פה תחת השמש: יש אשר תאצור עוד הנפש זכרונות רבות מהמֻ?? ההם, ואז יהי האדם בעל נפש ההיא חֲכַם לבב וצדיק כביר, ויש אשר??? נפשו את כל אשר רָאֲתָה במקדש האלֹהים בעולם האצילות וְתִדְבַּק אחרי??? תעתועי התבל מעון ההבל, ואז יהי האדם עֲרֵל לב, רודף קדים ועולל עליו רֶשַׁע –. אחרי אשר תַּפְשֵׁטְנָה הנפשות את שִׂמְלוֹת גְוִיוֹתֵיהֶן מעליהן, אז תבוא אל המקום אשר שם יחֻלק להן בַּקָו שָׂכָר טוב על מעשיהן הטובים, וְעֹנֶשׁ על מעשיהן הרעים, ושם תהיינה אלף שנים עד אשר תִּקָראנה לבחור להן??? חיים חדשים. והנפש אשר תבחר שלש פעמים רצופות לִחְיוֹת חַיֵי פילוסופיא תחת השמש, היא תעלה מִקֵץ שלשת אלפי שנים אֶל מְעוֹנָה אֱלֹהֵי קדם??? בְּנָעֲמוֹ ולשבוע בהקיץ את תמונתו, אך הנפשות אשר לא תִּתְמוֹכְנָה???? במַעגלי הפילוסופיא הטהורה, תִּתְגַלְגֵלְנָה עשרת אלפים שנה בִּגְוִיוֹת בני??? שׁוֹנִים אשר תבחרנה להן, ונפשות רבות אשר הָטְבָּעוּ בבוץ וּבִיוֵן מצרת התאוות הגשמיות, לא תַּשְׂכֵּלְנָה עוד לבחור בִּגְוִיָת אדם למושב לָהֵנָה,??? רק אז תהי בנפש ההיא כֹח לְחַדֵשׁ את המֻשגים הרוחנים בקרבה ולשוב??? ידיהם אל מָקור חייהם, אל האלֹהים, אֲבי כל הרוחנים –. בחכמת הטבע יצא פלאטאן בעקבות פיטאגאראס ויחליט כי החבור והיחש האמתי אשר??? החֹמר (שטאף) ובין התמונה (פאָרם) והרוח (גייסט), ואשר בין המניעים הנעים והמתנועעים, הוא כֹח ערך השִווי (הארמאניע) אשר נָטַע יוצר??? בממלכות העולם הכללי ואשר על ידו יתלכדו כל היצורים ולא יתפרדו כל??? עולם. ערך השווי הזה הוא עצם היֹפִי (שאֶנהייט), ועצם הַיֹפִי ישיג האדם בלבו לדעת את הוד מערכת הזמרה (מוזיק), אשר על כן יְחַוֶה פלאטאן דֵעוֹ כי נשגב תכלית ידיעת הזמרה כתכלית ידיעת הפילוסופיא. ערך השווי ההוא אשר??? משְׁלָה בממלכות העולם הכללי, הוא אבן הַפִּנָה גם בחיי האדם הפרטי ובהליכות הממשלה המדינית (פאָליטיק). כי לפי דעת פלאטאן הָטבעו הֲלִיכות הממשלה המדינית על האדָנים האלה: על חֻקי אמת עולמים, ועל חֻקי ערך השווי וערך השלמות (פאָללקאָממענהייט), ותכליתם להיות להם מַהלכים בממלכות המוסרית החפשית (אים רייך דער זיטטליכען פרייהייט), לפעול את פעולתם פֹה בארץ??? כאשר יתן להם יוצר כֹּל מַהלכים בממלכות ההנהגה הכללית בכל העולם בכל הטבע – אך ממשלה מדינית כזאת לא תוכל לצאת לאור כי אם בהיות המלכים פילוסופים (לפי מֻשגי הפילוסופיא הפלאַטאָנית) או הפילוסופים מלכים,??? כל משכיל ידע וישכיל כי פלאטאן כונן את סדרי הממשלה המדינית על כנפי רוח הדמיון (פאַנטאַזיע) ואין להם יסוד מוסד ומָעמד על פי טבע המציאות (הרקליכקייט). ויתכן כי גם פלאטאן ידע זאת. אך העת היתה דרושה להדֵעה ההיא,כי בעת ההיא אשר הרה והגה החכם הזה מלב את הדעה הזאת, נפלגה ארץ מולדתו לפלגות רבות וְחָלַק לב העם היושב בה למחלקות שונות, ועל כן התאמץ להציל את בני ארצו ועמו מרעתם בהטיפו להם לֶקַח כזה לְחַבֵּר אותם יחד ולהביאם במסורת ערך השווי (הארמאניע) והשלמות הגמורה. והנה בכל רוממות מחשבת החכם המרומם הזה על אֹדות הממשלה המדינית, ובכל חֵרות הדֵעוֹת אשר שָׂם לו לְקָו בתורת הממשלה הזאת, עוד לא רָמָה מחשבתו להשוות את כל אזרחי המדינה להיות לאחדים כאחים ורֵעים. כי הוא גָזַר אֹמר כי רק האפרתים והאצילים בני מְרוֹם עַם הארץ ישתוו יחד ויהיו לאגֻדה אחת, כיס אחד יהיה לכֻלם יחד, גם בנשים ובנים יתאחדו???, וכֻלם יחד יתאמצו לאחוז בדרך החכמה וללכת במעגלי הצדק לבעבור יהיו ראוים להיות מושלי העם ולמשול בחכמה ובצדק בארץ ממשלתם, אך הוא השכיל עוד לבער את העבדות (שקלאַפערייא) מן הארץ, וַיַתֵּר את ידי האפרתים להיות להם עבדים אשר לעולם בהם יעבודו, גם ינחילום לבניהם אחריהם. ולפי ראות עַיִן מֵאֵן פלאטאן לְסַדֵר חֻקי הממשלה המדינית לאנשי קירענע ואַרקאַדיען אשר שאלו ממנו לעשות כן, בגלל אשר גם נפשו ידעה מאד כי סדרי הממשלה המדינית אשר המציא בדעתו לא יוכלו עֲמוֹד בפֹעל –. אחרי מוֹת דיאָניזיאָס העריץ, שמע בקול דיאָן ידידו הנאמן וילך שנית לעיר סיראַקוס. שם הוּרַם וְהוּנַף על גַפֵּי מרומי הַכָּבוֹד, אך תקותו??? דיאָן להדריך את בן דיאָניזיאָס בדרכי החכמה ובאָרחות יֹשֶׁר להיות מושל צדיק ומַקשיב על דְבַר אמת, לא יצאה לאור, כי הבן הצעיר ההוא היה רשע מבטן, הֶחזיק בדרכי אביו האכזר והעריץ, וימאן לשוב מהם, גם שרי החצר השחיתו את נפשו בפה חנף ובחלקלקות. ואחרית הדבר היתה כי דיאָן גורש מסיראקוס בתגרת יד בן העריץ ההוא, ופלאטאן שב לאטהען עיר מולדתו, ושם הוסיף להורות דעת את תלמידיו, וימת בן שמונים ושתים שנה בשנת ג”א תי“ב 348 לפני ספהנ”ו. לפני מותו נתן את כל אשר לו אל בן אחותו הנקרא בשם ספייזיפאָס, גם שָׂמָהוּ למורה ומנהל בבית מדרש חכמתו הנקרא בשם אַקאַדעמיע, וַיְצַוֵהוּ כי יקום אחריו למורה בבית מדרשו את התלמיד אשר ירום ונשא בחכמתו על כל התלמידים חבֵריו, וכן יעשה כל ???.

51. § אַרִיסְטָאֶטֶעלָעס.

בשנת ג“א רע”ז??? ספהנ"ו נולד אריסטאטעלעס בעיר סטאגיידא בארץ מוקדון, ויהי חֲכַם??? כֹּחַ שכל מאין כמוהו, ונרדו נתן ריחו עד היכל פיליפוס מלך מוקדון,??? להיות מורה תורת החכמה לאלכסנדר בְּנוֹ, הוא אלכסנדר מוקדון המלך??? והגבור הנערץ הנודע לתהלה ולתפארת בכל ארצות תבל. אריסטאָטעלעס ??? תלמיד פלאַטאָן, ויקח מפיו לֶקַח ימים רבים, אך הלך מִנֶגֶד לשיטתו בלמוד הפילוסופיא, ותחת אשר פלאטאן היה אֲבִי הפילוסופיא???? אשר בעולם האצילות יסודה (אידעאליזמוס), היה אַריסטאָטעלעס??? הפילוסופיה המעשית אשר יסודתה בעולם העשיה. עולם המציאות??? (רעאַליזמוס). הוא יסד את בתי מדרש ההם הנודעים בשֵׁם מַסָעִים (Перипатетическа), אשר לפי המסורה הקדומה נקראו כן, יען כי אריסטאטעלעס לתלמידיו את הליכות הפילוסופיא בין צללי שדֵרות??? בעיר אטהען בהתהלכו עמהם הֵנָה וָהֵנָה, ובדרך מַסָעוֹ עָרך??? את מדַברותיו אשר יִשָׂא אחרי כן באזני קהל עדת אנשים שונם בשפה ??? ובדברים פשוטים וקלים להבין. אמנם לפי הנראה תחַד המסורה ההיא עם יתר המסורות העתיקות אשר בְּמָשָׁל יסודם. והנה תחת אשר רָכַב פלאַטאן על כנפי רוח חכמתו ויעף ממעל לכוכבי אֵל לחתור בעזוז חקרי לבבו??? האצילות מקום משכן השִכלים הנִבדלים הָעוֹרִים וּפְשׂטִים מכל חֹמֶר??? וְדִמוֹת, והפילוסופיא היא לפי דִעוֹ מַצְרֵף לְחוּשֵׁי האדם וְכוּר למורשי??? לרומם על ידה את הנפש אֶל מְרוֹמֵי מִקְדְשֵׁי אֵל ובני אֵלִים, תחת זאת??? אריסטאָטעלעס את עֵני עִיוּנוֹ וישם כל מעֲיָניו וחִקרי לבבו רק על??? העשיה, עולם המציאות הנראה לעינים והמוחש לחושי האדם, ועל ידיעתו הרחבה בחכמת הטבע, גם על פי נסיונותיו הרבים, מצא חֵקֶר???? גדולים ברחבי התבל, ומהפרטים ההם שפט משפט צדק על הכללים??? נסתרו מעיני בחינתו, ויחשוב את תמצית האמת היוצא לאור על פי??? החכמה, לתכלית הפילוסופיא, והחקירה בעולם האצילות אשר היא??? החכמה לפי דעת פלאטאן, היתה לדעת אריסטאטעלעס מְרוֹם קֵץ??? וגבולה אשר לא תוכל לעבור אותו. פלאטאן התרומם ממעל לגבול הטבע משמים ארצה את תֹּכֶן הפילוסופיא ואת האדנים אשר הטביע עליהם את??? לבבו, ואירסטאָטעלעס הִפְנָה את רוח מחקרו אל מחקרי הארץ ואל הטבע – כל אשר על פניה פונים ובחביון מסתריה, ויערוך את כל חָמְרֵי הידיעות במ??? ומשטר, ועל פי משפטים צודקים ותולדות נאמנות וברורות גִלה את מצפונו ויאיר אור בהיר על כל ארחות הטבע תחת השמים. פלאטאן ואירסטאטעס היו על פי דרכי מחקריהם השונים, שני אנשי רוח מאין כמוהם בכל??? ימי הקדם, שניהם עלו על מְרוֹם קץ בינת אדם, שניהם היו הַצִירִים עליהם יסבו כל חכמות חכמי לב מדורות קדומים עד ימי הדור האחרון הזה, ועד בלתי שמים יסובבו עליהם חִקרי לב כל מבקשי אמת ושוחרי דעת באור השֵכל ותבונות אדם –. בין הציורים הנפלאים מעשה ידי הצַיָר הגדול רפאל האצורים בארמון הוואַטיקאַן בעיר רומא ונקובים בשם: “בית מדרש אטהען”, ימצא ציור נפלא אשר שִׂכֵּל בו הצַיָר הנשגב ההוא את ידו להציב נֹכַח פנינו תכונת פלאַטאָן ואריסטאטעלעס בהליכות מחקריהם, כי פלאֶטאָן ינופף את ידו השמימה לאות ולמופת כי שם חביון עֹז חקרי לבבו ומקום משכן המֻשגים הרוחנים תכלית מבֻקשו כל ימי חייו, ואריסטאטעלעס ירמוז בידו על הארץ מקום מֶחְקָרוֹ ומשכן החכמה אשר התחקה על שרשי רגליה כל ימי צבאו עלי ארץ –. הספרים הרבים אשר עשה אריסטאטעלעס, נופלים הם מספרי פלאטאן בצחות לְשׁוֹן לִמוּדִים וְצִלְצְלֵי נְאוּמִים נָאוִים, אך לעומת זה יתנוססו כאבני נֵזר על ידי שפה ברורה ועומק הרעיון, ויקרים הם במאד מאד כספרי פלאטאן הלוקחים נפשות ברוממות הוד המליצה ותעופת רוח השיר. ספרי אריסטאטעלעס יביעו ידברו נפלאות, על חכמת ההגיון, חכמת הטבע, ולמודי מוסר השכל, והם כוללים כל משפטי הפילוסופיא העיונית והמעשית (טהעאָרעטישע אונד פראַקטישע פהילאָזאָפהיע). ספרים רבים הִשְׁלִים עד תֻּמָם בעצם ידו ויפיצם על פני הארץ בהיותו עוד בחיים חיָתוֹ, וספרים רבים כתב רק בתור ספרי זכרון לזכור את הדברים אשר יְלַמֵד לתלמידיו בבית מדרשו, ובכל עת הוסיף עוד עליהם דברים רבים אשר התחדשו אצלו חדשים לבקרים, ואת הספרים ההם הניח בידי תלמידיו, ואחרי מותו הפיצו התלמידים אותם בתוך עדת החכמים הַשֹׁאֲפִים לשתות בצמא את דברי חֲכַם החכמים ההוא. והנה אריסטאטעלעס עָמַל וְיָגַע כל הימים לְלַמֵד את העם דעת ולתת בינה גם בלב נִבערים מדעת לבעבור תִּמָלֵא כל הארץ דֵעָה, ועל כן התאמץ לכתוב את ספריו בשפה ברורה וקלה אשר ירוץ הקורא בהם, ולא הלך לקראת שפה נשגבה ונאֻמים רמים ומליצות חִידוֹת אשר לא יבינו בני העם ולא יוכלו לָגֶשֶׁת אֶל התכלית אשר כונן את ספריו אליה –.

הספרים אשר כתב אריסטאָטעלעס על חכמת ההגיון או על לִמוּדֵי משפטי הרעיון (איבנער דיא לעהרע פאן דען געזעטצען דעם דענקענס), הם נפלאים מאד עד כי כל חכמי דורות עולמים עד חכמי הדור הזה הלכו לאורם, ובכל חכמותיהם ודעותיהם לא מצאו ידיהם להוסיף עליהם עָצמה ולחַדש דברים חָדשים בחכמה ההיא אשר אִזֵן וְחֲקַר הוא לפני דורות עולמים, עד כי בצדק נוכל להחליט כי הוא היה אֲבִי חכמת ההגיון, הוא עֹשָׂהּ וכוננהּ. אחות חכמת ההגיון היא חכמת המליצה (Реторика), אשר תְּלַמֵד לאדם דעת לבחור לְשׁוֹן לִמוּדִים וְנִיב שפתי נאמנים (בערעדזאמקייט) –. והנה הפילוסופיא העיונית (דיא טהעאָרעטישע פהילאָזאָפהיע) כוללת בתוכה את ההנדסה והחשבון, את חכמת הטבע, וחכמת מה שאחר הטבע (Метафизике), והחכמה הזאת (מה שאחר הטבע) היא החכמה המתאמצת בכל מאמצי כֹחה להתחקות על שרשי הדברים הנַעלים מֵעל לִיכֹלֶת בִּינַת אדם וחושיו, ולשפוט מן החזיונות החמריות על החזיונות הרוחניות, ומן המוחשים על הענינים המָפשטים והשִכלים הנפרדים –. לפי לֶקַח החכמה הזאת יְחַוֶה אריסטאָטעלעס דֵעוֹ כי עצם האלֹהים הוא נשמת כל הנשמות, כֹּחוֹ וגבורתו מלא עולם מן העולם ועד העולם, חַי וְקַיָם לנצח נצחים, מקור הטוב וְהָאֹשֶר האמתי, כל אשר יחפוץ יעשה, ומכל צִבְאוֹת רוּם ותחת לא יאמר לו איש מה תעשה –. חכמת הטבע היא החכמה אשר ביד חֹתֶרֶת תוציא לאור את סִבּוֹת כל המעשים שנעשים תחת השמש בכל ממלכות הטבע, ואריסטאטעלעס יפלג את החכמה הזאת לשלש פְּלַגוֹת: למחקרי חֹמֶר הטבע (שטאָף, מאַטעריע), למחקרי צוּרַת הטבע (פאָרם) ולמחקרי תנועת הטבע (בעוועגונג), ובנשאו מְשַׁלוֹ על התנועה ההיא יחקור גם על סבתה ותכליתה –. הפילוסופיא המעשית (דיא פראַקטישע פהילאָזאָפהיע) כוללת בתוכה: ראש דבר את למודי המוסר (זיטטעגלעהע, עטהיק), את חכמת הנהגת המדינה (פאָליטיק), ואת למודי כללי מלאכת המליצה והשיר (דיכטקונסט, פאָעטיק). בלמוּדי המוסר (מאָראַלפהילאָזאָפהיע, עטהיק) אשר הוריש אריסטאָטעלעס לניקאָמאַחאָס בְּנוֹ, יערוף כמטר לִקְחוֹ ויחליט ברוחב בינתו כי תוצאות הָאֹשר וההצלחה הם המעשים הטובים ופָעלי הצדק אשר יעשה האדם בהשכל ודעת כיד הבחירה החפשית הטובה עליו. הצדקה היא לפי דבריו פעל חכמה אשר תפעל הנפש המשכלת, והפעל ההוא לבדו יַנְחֶה את פֹעלו אל מעגלי ההצלחה, אל תכלית האדם ואל תעודתו בחיים –. אדני הצדק ועמודי חָסְנו הם טובות הכלל ועבודת המדינה (שטאַאַט), והאדם אשר יקדיש כל עִתּוֹתָיו להיטיב להכלל ולעבוד את ארץ מולדתו בכל נפשו ובכל מאֹדוֹ, הוא הִשִיג אָרְחוֹת הצדק ומטרת חלדו בחיים. יסוד הנהגת המדינה (דיא גרונדלאַגע דעם שטאאטעס), הוא לפי דעת אריסטאָטעלעס הֲלִיכות הַבַּיִת (דיא פאַמיליע) אשר חֻברה בשלש לֻלָאות טִבעיות: בחובות הבעל לאשתו, בחובות הבנים לאבותם ובחובות העבדים לאדוניהם. בתי אבות כי יתלכדו לאגֻדה אחת, יהיו לִקְהִלות (נעמיינדען), וּקְהִלות רבות כי תֵאְסַפְנָה יחד, תהיינה למדינות (שטאאטען). תכלית ההצלחה כל איש פרטי, היא הצלחת המדינה הכללית, והצלחת המדינה לא תִכּוֹן כי אם בְּהִשָׁעֲנָה על עמודי הצדק, ועל כן תהי ראשית ההנהגה המדינית מעשה הצדק וְהַיֹשֶר, והאזרחים אשר נָגעה טובת המדינה בלבם ואשר יחפצו בשלום ארצם ומולדתם, יקריבו את הצלחתם הפרטית על מזבח הצלחת המדינה הכללית. ספרי אריסטאטעלעס המכלכלים את משפטי ממשלה המדינית, יקרים הם ונעלים מאד בגלל אשר הָעביר בהם החכם הנכבד הזה תחת שבט הבקורת את כל משפטי הנהגות המדינות אשר לבני היוָנים ולכל עמי התבל, ובמאזני צדק ישקול את הטובות והרעות אשר לכל אחת ואחת מהנה, ואז יוציא כאור משפטו על הסבות אשר על ידיהן תרד המדינה פלאים ותלך מדחי אל דחי, וילמד תועים בינה במה יכינו את אֹשֶר המדינה ויסעדו אותו לבל יִמוֹט לעולם. לאחרונה יחוה דעתו במועצות ודעת על תכונות ממשלה מדינית אשר תִּבָּנֶה ותכונן על “עמודי התבונה והנסיון” ואשר כל האזרחים יבחרו להם את דרך הַבֵּיַנִים בכל תהלוכותיהם ולא ירחיקו לֶכֶת ולאחוז באחת משתי הַקְצַוֹת (עקסטרעמען הרחוקות מדרך התיכונה –. מהספרים היקרים ההם לא נשארו בידנו כי אם מעט מזער, ויתרם נשטפו בשטף הזמן המכַלה כל מחמדי בת עין, אך גם השארית ההיא יקרה מאד בעינינו וכל דבריה ברורים וזכים, ישרים למוצאי דעת ומאירים עיני חכמים. בעקבות החכם המרומם הזה יצא דיקאֶאַרחאָס תלמידו, ועל אדני חכמתו בחכמת המדינה יסד את סדרי הממשלה באַטהען –. את משפטי חכמת המליצה והשיר, יְלַמֵד אריסטאטעלעס בהשכל ודעת, ולמודיו המחֻכמים אֹדות המליצה החזיוֹנית (דראַמאַטישע פאָעזיע), ושלשת יסודותיה אשר יתלכדו בה ולא יתפרדו, מצאו קֵן להם בארץ צרפת עד ימי הדור החדש הזה. חכמי כל ימי הַבֵּינַיִם (מיטטעלאַלטער) החזיקו בשטת הפילוסופיא אשר המציא אריסטאטעלעס ברוחו הכביר, וישאבו מים בששון ממעין הישועה הזה להשקות את כל הצמאים לדברי חכמה, אך רבים מהם לא הבינו את דבריו ולא ירדו לסוף דעתו ויוציאו משפטים מעֻקלים –. ויהי כי קרבו ימי אריסטאטעלעס למות, סמך את ידיו על ראש טהעאָפראַסט (TеофрастЪ) תלמידו, ויקימהו עָל להיות תחתיו למורה חכמה בבית מדרשו, גם הוריש לו את כל ספרי החכמה אשר אסף אל ביתו כל ימי חייו. לפי מסורה עתיקה באו על ידי טהעאָפראָסט חמש מאות ספרי כתבי יד תוצאות לבב אריסטאטעלעס אל יד אזרח אחד מאזרחי עיר אַטהען, ויורשיו קָבְרוּ את הספרים ההם במסתרי הארץ, להצילם מתגרת ידי מלכי פערגאמוס אשר בִּעֲרוּ אחרי כל ספרי חכמה, ויהיו חבושים בטמון עד ימי ממשלת זוּללא, ובימיו נגלו לעיני החכמים ויפיצו אותם אל כל רחבי תבל.

ארץ יון בימי הצלחתה.

מלחמת הפרסים.

52. §

נפות היוַנים אשר באזיא הקטנה, נפלו בידי הפרסים בגבורת כורש מלך פרס ויהיו לְמַס עֹבֵד. אך היונים אשר הִסְכִּינוּ מעולם לִחְיות חיי דרור, קָצוּ בחיי העבדות, ויהי להם עֹל הפרסים לִמְגִנַת לב ומֹרַת רוח, ויתאמצו לשבור מֹטות עֻלם מעליהם. אך קָצֹר צרה ידם להפיק את זממם, כי האפרתים אנשי גאולתם אשר הקימו אותם הפרסים לנציבים ונשיאים בארצם, הם הם השיבו אחור ימינם ולא נְתָנוּם לחַבל על פרס מעליהם. אחד מראשי האפרתים ההם, היה היסטיאֶאוּס נשיא מילעט, אביר לב ואוהב בצע אשר עָמַד לימין דריוש מלך פרס בחצותו את הסקיטים וַיַצֵל אותו ואת כל חֵלו מכליון חרוץ, כי הסקיטים הִכּוּ את חֵיל דריוש מכה גדולה במאד מאד. ולא נשאר להם מפלט כי אם לברוח דרך מעברות נהר דאָנוי אל ארץ מולדתם. ויהי כאשר שמעו היונים את מגפת הפרסים, שמחו לאידם ויעלזו על מַפַּלְתָּם, ומילטיאַדעס איש אַטהען יעץ להם להרוס את מעברות דאָנוי ההם לְאַבֵּד כל מָנוֹס מהפרסים לבעבור יסופו יתמו בחרב הסקיטים. אך היסטיאֶאוּס סָכַך בעבי גבו מגנו על המעברות ההן ולא הניח להיונים לגשת אליהן ולהרוס אותן. ובגלל התשועה הגדולה ההיא אשר עשה להפרסים, גִדל אותו דריוש, ויקרא לו לָשֶׁבֶת אִתו בשושן הבירה, ויגמלהו רב טוב כעל כל תגמולוהי עליו, וישם את כסאו מעל כסא כל השרים אשר אתו. אך מעגאַבָּאַצאָס נגיד חֵיל הפרסים הִטָה אליו קו חֶשֶׂד בעיני המלך וייעצהו לפקוח עיניו עליו לבל יבגוד בו ולעצור אותו בשושן הבירה כל הימים. והיסטיאֶאוּס ראה חיים נעימים בשוּשׁן הבירה בהיכל כָּבוֹד ובכל תענוגות בני אדם, אך גם חיי שִביה וחיי מָצוֹר. כי מְרַגְלֵי המלך התחקו תמיד על שרשי רגלו, ועל כל צעד מצעדי אוֹנוֹ שׁוֹטְטוּ שבעה עינים. ברבוֹת הימים קָצָה נפשו בחייו וַיֵלֶא נשוֹא חיי שבי כאלה, גם אהבת ארץ מולדתו התעוררה בחֻבו בכל עֹז, ונפשו נכספה גם כלתה לשוב אליה, אך המלך לא נְתָנוֹ לעזוב את עיר מלכותו, כי לא האמין בו, וַיְגָר מפניו פן יצית רוח המֶרד בלבב היונים בני עַמוֹ וארצו. כראות היסטיאֶאוס כי נלכד כצפור בפח, עשה מזמה וַיָעַר בסתר את רוח אַריסטאַגאָראַס שאֵרו הקרוב אליו היושב במילעט, לעורר רוח קֶשֶׁר וָמֶרֶד בלבות היונים להתפרץ מפני הפרסים נוגשיהם ולוחציהם, וַיְקַו כי בִפְרוץ מלחמה בין היונים ובין הפרסים, אז ימצא תואנה לשוב אל ארץ מולדתו, וחפצו בידו הצליח, כי אחרי ימים לא כבירים התפרצו אזרחי מילעט גם יתר הערים בְּנוֹת ארץ יון מפני אדוניהם מלך פרס ויעמדו הָכֵן למלחמה, ושפארטה וכל מדינות ארץ יון, חשו לעמוד לימין הערים ההן לפרוק את עֹל הפרסים מעליהן. רק אטהען לא הרבתה לעזור להן, כי יָראה מפני מלך פרס לבל ירכב לראשה את היפיאַס העריץ המתגורר באזיא הקטנה מעת אשר נגרש מעיר ממשלתו. גם ערעטריא העיר הקטנה לא הביאה רק עזר מעט, כי שתיהן שלחו רק אניות מלחמה מעטות לעזור להן במלחמה. והנה בתחלה הצליחו המתפרצים וילכו מחיל אל חיל, וברוח גבורתם ונקמתם שרפו באש את זאַרדעס העיר הבירה באזיא הקטנה. ומני אז פָרַץ המרד בכל ערי ארץ יאָניא. אך לא ארכו הימים וההצלחה פנתה להם עֹרֶף, כי התגאו המנצחים ברוח גבורתם, חָלַק לבם וַיְנַתְּקוּ את אֲגֻדַת האהבה אשר היתה ביניהם עד הימים ההם, ואז רמה יד הפרסים עליהם, ויגברו מהם במספרם הרב והעצום, ויכום מכות חדרי בטן במלחמת הים, וילכדו את עיר מילעט ויהרסוה עד היסוד, את מרבית יושביה הגירו על ידי חרב, ושאריתם לקחו בשביה וימכרום לעבדים, אַריסטאַגאָראס נס מנוסת חרב אל הטראקים ושם הוּמת, והיסטיאֶאוס אשר שֻלח ארצה יאָניא ויִתחבר להמתפרצים, נִשבה וַיִתָּלֶה על עץ. יאָניא נפלה שנית בידי הפרסים, ודריוש נשבע לעשות מלחמה ונקמה באטהען וערעטריא על אשר שלחו אניות מלחמה לעזור להקושרים והמורדים.

53. §

ומארדאָניוס חתן דריוש המלך, נסע לראשונה באניות מלחמה ובחיל גדול לאֹרך חוף טהראַקיא להנָקם ביוָנים על אשר מרדו באדוניהם במלך פרס, וְאֶרְאֶלִים (העראָלדען) שוטטו בכל ערי ארץ יון לבקש מאת היונים מים ועפר לְאוֹת כי נִכנעים הם תחת יד מלך פרס ועבדיו הם. אפס כי גם מאַרדאָניוס גם האראלים לא הצליחו בדרכיהם, וידיהם לא עשו תושיה. רוח סֹעָה וסער הֵטיל את אניות מאַרדאָניוס וַיְטַלְטְלֵן טַלְטֵלָה גֶבֶר וַיְנַפְּצֵן על סלעי מֵצַר הר אטהעס וְעַמֵי הטראַקים הִכּוּ לפי חרב חֵלק גדול מצבא הפרסים ביבשה, עד כי נִלחץ מאַרדאָניוס לשוב עִם יתר הפליטה אשר נשארו מחילו, לארץ אזיא, וַיִתְמַלֵט בְּעוֹר שִׁנָיו ובבֹשת פנים וגורל האראלים היה עוד רע ומר מגורל מאַרדאָניוס, כי אף אם הביאה אליהם עגינא מים ועפר, וגם מַרבית יושבי האיים עשו כן לְאוֹת כְּנִעָתָם; בכל זאת היתה אחריתם להכרית, כי בהגיעם לשפארטה ואַטהען ויבקשו גם מהן אות הכנעה ההיא, קמו עליהם היונים וַיְרַצְחוּם לַמְרוֹת חֻקי כל עמי הארץ. וַיְהִי בְּהִשָׁמַע דְבַר הָרֶצַח הזה לדריוש המלך, עלתה חמתו באפו עד להשחית, ויוסף שלוח ציים אדירים וגבורי מלחמה ארצה יון לעשות בה נקמה בחרב ובדם, ואת דאַטיס ואַרטאַפערנעס הִפקיד לשרים על אנשי החיל ההם ולנגידי מלחמה. הצִיים ההם עברו את יַם האיים ויכבידו שם אָכפם על איי הסיקלדאַיים לְהִכָּנַע תחת יד מלך פרס, ומשם הלכו אל אייבאָאַ. אך אזרחי ערערטריא התיצבו לפניהם, וברוח עצה וגבורה נלחמו בהם, עד אשר בגד בהם אחד מאזרחי העיר ההיא ויסגירה ביד אויב, והפרסים ערוה עד היסוד בה, ואת יושביה הֶגלו לארץ אזיא, אחרי כן עברו הפרסים את כל האי ההוא (אייבאֶאַ) באש ובחרב ודם. אז שלחו אנשי אטהען אל אזרחי שפארטה כי ימהרו לבוא אליהם ולעזור להם להלחם עם הפרסים עוכרי הארץ. והנה אַף כי נאותו השפארטאנים לשאלתם, בכל זאת אֶחרו ויתמהמהו לבא עד כי עָבר המועד. יען כי חק עולם להשפאַרטאַנים לבל יצאו למלחמה בטרם ימלא אור הַלְבָנָה. וכראות האטהענים כי אין עוזר להם, חגרו הם לבדם בעוז מתניהם וַיְחַזְקוּ ויְאַמְצוּ את לבבם ויצאו למלחמה על אויביהם, ובראשם עשרה שרי צָבָא גבורי חיל ומלֻמדי מלחמה. הנכבד בכל שרי הצבא ההם, היה מילטיאַדעס, אשר עָבַד לְפָנִים עבודת הצבא בחיל מלך פרס וידע את כל הליכות מלחמת הפרסים ותחבולותיה. ועל פי דבריו השתערו עשרת אלפים איש מבני אטהען ואלף איש מבני פלאַטאֶאַ על חיל הפרסים בַּמָקוּם אשר לא יצלחו שם פרשי הפרסים לעשות מלחמה ואף כי הפרסים היו רבים ועצומים מהם עשרת מונים, בכל זאת התגברו היונים עליהם ויכום ויכתום עד חרמה. והמלחמה ההיא נודעת בספרי דברי הימים בשם מלחמת מאַראָטהאָן. היונים שללו שלל רב מאד, ויאסרו את הפרסים בנחֻשתים ההם אשר הֵכִינּו לאסור אותם בהם. גדול היה כבוד האטהענים בהראותם במלחמה ההיא לראשונה את תעצומות עֻזם ואת רוח גבורתם ובהוכיחם לעיני כּל כי יאוֹת להם להיות עם חפשי בארץ. ואחרי עֲבוֹר שנות מאות רבות, נשאו תמיד מַטִיפֵי העם (דיא פאָלקסרעדנער) את מְשָׁלָם על המלחמה ההיא להעיר ולעורר בלבות שומעיהם רוח גבורה ועוז –. בין חללי פרס נפל גם היפיאַס העריץ לפי חרב היונים. ובעלי אַטהען הציבו מצבת עֹז על בקעת מאַראָטהאָן, זֵכר לנפלאות המלחמה ההיא אשר כמוה לא נהיתה מיום הִוָסֵד ארץ יון, גם לכבוד מילטיאָדעס הציבו מצבה בבקעה ההיא, ושתי המצבות ההן היו מאבני שׁיִש לָבָן.

54. §

מהיום ההוא היה שֵם מילטיאַדעס יקר מאד בארץ יון, כי הוא הִצִיל את עַמוֹ מעבדות הפרסים. אך ימי הודו וכבודו לא נִמְשֶׁכוּ. כי הוא??? את לב אזרחי אטהען לשלוח צי אדיר ואנשי חיל אֶל אִיֵי יַם אֶגאֶאִי בעלי ברית הפרסים ולהכניעם להיות סָרוֹת למשמעת אטהען. אפס כי דרכם לא היתה צלחה, ובחצותם את יושבי אִי פאַראָס, נִגפו לפניהם וינוסו מפניהם מנוסת חרב. אז הרשיעו אזרחי אטהען את מילטיאַדעס לפני אֲסֵפַת ראשי העם ויטפלו עליו אשמה כי הוא הִשְׁלָה את נפשם בתקוה רמיה וישפוך את דמי אחיהם חִנם, גם דָלַל את אוצר המדינה בהוצאות המלחמה ההיא. וראשי העם נתנו צדק לדברי השִטנה ההיא, ויושיבו שופטים בשער לשפוט את מילטיאַדעס ולתת לו כדרכיו וכפרי מעלליו. והשופטים ההם הֵעִידו את מילטיאדעס לבוא ולעמוד לפניהם למשפט, אך הוא לא יכול ללכת אז מפני חמת הַדַלֶקֶת אשר נספחה אל הפצע אשר נפצע במלחמת פאַראָס. ויצוו השופטים להביא אותו אליהם בַּמִטה, ויחרצו עליו משפט לְשַׁלֵם את כל ההוצאות אשר הוציא במלחמה ההיא על לא דבר. אך הוא נָפַח נפשו עד מהרה ויגוע וימת במכאובים רבים, וקימאָן בְּנוֹ גְדָל הנפש וישׁר הלבב שִׁלֵם מכספו את הוצאות המלחמה ההיא אשר הטילו השופטים על אביו, ואחרי כן קבר את אביו בכבוד כיאות לאיש גדול ונכבד כמוהו –. בעת ההיא התנוססו בעיר אטהען שני אנשים יקרי ערך וחכמי לב, הלא הם אַריסטידאס המכונה בשם “צדיק”, וכשמו כן הוא, וטהעמיסטאָקלעס. שניהם התאמצו בכל מאמצי כחם להגדיל את תפארת ארץ מולדתם ולהאדירה, אך שונים היו בדרכיהם ובעלילותיהם, אריסטידעס שקל במאזני צדק את כל פֹעל אשר פָעל לטובת ארצו, ולא עשה כל תחבולה אשר למֹרת רוח האמת היא, אך טהעמיסטאָקלעס עשה כל אשר בכחו לעשות להצליח את ארץ מולדתו, ולא פִלס נָתיב לעלילותיו ותחבולותיו, וישם פניו אל הערמה והמזמה. והמון עם היונים אהבו אותו פי שנים מאשר אהבו את אריסטידעס, ויכבדוהו וירוממוהו על גבי מרומי התהלה. ולבל יהי לו אריסטידעס לשִטנה בכל דרכיו, הִטה את לבות אזרחי אטהען לגרש אותו מארצם, ועל פי משפט שופטי רשע גרשו האזרחים את אריסטידעס הצדיק והישר באדם מעיר אטהען. ומני אז היתה המִשרה רק בידי טהעמיסטאקלעס, ויהי הוא לבדו המוציא והמביא את העם, ועל פיהו ישק כל הארץ, ותהי ראשית מעשהו להרבות את מספר אניות המלחמה באטהען, יען כי רק על פי הדבר הזה תָרוּם ימין אַטהען להיות שַׁלֶטֶת על כל מדינות ארץ יון. והאזרחים נֵאוֹתוּ לעצתו אשר יעץ להוציא על מִבְנֶה האניות את הכסף אשר יחצבו מההרים ואשר חלקו תמיד לאזרחי העיר עד העת ההיא.

55. §

וחמת דריוש עלתה באפו עד לאין מרפא על היונים עַם עֶבְרָתוֹ, ויקבוץ אנשי חיל רבים ועצומים אשר לא ישפוק עֲפר יון לִשְׁעלים אשר ברגליהם, ויאמר להכות את כל ארץ יון חרם. אך בטרם הֵחל את המלחמה קדמהו המות ויאסף אל אבותיו. אמנם אף כי אָבד דריוש מן הארץ, לא אבדו עשתונותיו. כי הוריש את שׂנאתו ונקמתו לאחשורוש בְּנוֹ. ואחשורוש היה גבר יהיר מאד, רום עינים ורחב לבב, ויגזור אֹמר לנתוש ולנתוץ לְאבד ולהרוס את כל ארץ יון, ויאסוף חיל נורא מאד אשר לא נראה כמוהו בכל הארץ, גם עשה אניות מלחמה וציים אדירים גדולים אשר מספרם יותר מאלף ומאתים עד כי הִרְתִיחוּ כסיר מצולת ים וישימו תהום למרקחה –. ובעת ההיא עמדה ההצלחה לימין אחשורוש באופן נפלא מאד, כי באפס יד השקיע את אש המרד במצרים, ואז חלף רוחו ורם לבבו, וַיַסַע את חילו הנורא למסעיהם ארצה יון, פרשים וְרַגְלִים, בֵּהמות מַשא, סוסים, חמורים, גמלים ופרדים, עבדים ועושי מלאכה. ויעבירם על שתי מעברות אשר נטה על פני ההעלעספאנט. שבעה ימים ושבעה לילות רצופים עבר הקהל הגדול והנורא ההוא על המעברות ההן. ומשם הוליכם אחשורוש דרך טהראקיא ומוקדון אל טהעסאליא. ואניות מלחמה שוטטו לאֹרך החוף להביא לאנשי הצבא כל המחסורים אשר יחסרו להם. ולבל תִּנָפַצְנָה האניות על סלעי אַטהאָס כבפעם הראשונה, צוה אחשורוש לחרשי היונים וְהַצֹרִים לחפור תְּעָלָה דרך הר אטהאס ההוא, ודרך התעלה עברו האניות בלי כל מִפְגָע ומכשול. וטהעסאַליא נבהלה נֶחפזה בראותה את החיל הגדול והעצום ההוא, וַתִּתְרַפֵּס וַתִּכָנַע לפני אחשורוש מבלי הָניף חרב ומבלי נַסות אליו דבר, גם באֶאָטיא ומדינות קטנות אחרות חרדו ורגזו מפני רעם גבורות הפרסים ומפני רבבות אלפי גבורי צבאוֹתיהם, ותשלחנה מים ועפר להמלך העזוז והנורא לאות כי עבדים המה להוד הדר מלכותו. והפרסים הלכו מחיל אל חיל הלוֹך וְקָרוֹב למחוז חפצם. בעת ההיא הֶראתה ארץ יון לדעת מה עַז כֹּחַ האחוה ומה עָצמה אהבת ארץ מולדת. כי מרבית ערי היונים מִהרו ותעשינה שְׁלוֹם אמת אשה עִם רְעוּתָה, ותבאנה במָסורת ברית אֲמָנָה להשליך נפשן מנגד בעד ארץ מולדתם, וכֻלן כאחת התישבו תחת דגל שפארטה ותחת ידי שרי צְבָאָה. בחדש הרביעי (יולִי), בעת אשר יָחֹגוּ היונים את מִשחקי האלימפוס, הגיע אחשורוש וכל צבאות גבוריו עד מַעבר (ענגפאָס) הַררי טהערמאָפילה, וינופף בידו על ארץ היונים, וידמה בנפשו כי בתנופת זְרֹעוֹ יאסוף את מְלוֹאָה כאסוֹף ביצים עזובות. אך לא כאשר דמה כן היתה! כי לעאָנידאס מלך שפארטה עם שלש מאות איש מגבורי שפארטה ואלפי איש מבעלי הברית, סגרו לפניו את המעבר ההוא בתעצומות עֻזם. ואחשורוש שלח מלאכים אל לעאָנידאַס וַיְצַו עליו להשליך מידו את כלי נִשקו, אך הוא השיב לו אמריו לאמר: “אם איש גבור חיל אתה, רֵד אלי וקח את כלי מלחמתי מידי!” ויוסף אחשורוש שלוח אליו מלאכים שנית, והמלאכים דברו בגאוה ובגֹדל לבב אל לעאָנידאַס וישאלוהו: “איכה עֻפְּלָה כֹה נפשך להתגרות מלחמה את חיל פרס הרב והעצום אשר יכסו את עין השמש בעופפם את חציהם וחניתותיהם?”, ואחד מבני היונים השיב אמרים במנוּחת לבב: “אם כן איפוא נלחמה את הפרסים בצל” –. וחמת אחשורוש בערה בו על רהב היונים ועזותם, ויצו לאנשי חילו לפרוץ בחזקת היד ולעבור את המעברה ההיא, אך לשוא שקד! אלפי איש מבני חילו נפלו חללים בחרב היונים, אלפי איש זבו מדֻקרים בהציגם כף רגלם על המעברה, עם ראשי גבורי פרס, הם עשרת אלפים הגִבורים הנקובים בשם בני “אַל-מָוֶת”, גם הם כשלו בהליכתם ולא יכלו לעמוד לפני היונים ויסוגו אחור בבֹשת פנים. ולולי הרשיע אחד מבני היונים לבגוד בארצו ומולדתו, כי אז היתה תבוסת הפרסים שלֵמה עוד בעת ההיא. אך הבוגד ההוא הִתמַכֵּר להסגיר לַמות את אֶחיו הגבורים, וַיוֹלֵך מִפְלַגָה אחת מצבאות הפרסים בְּמִשְׁעוֹל ההר אשר נעלם מעיני הפרסים, וַיְנַהלם עד המקום אשר שם גבורי היונים נְחִתִּים להתנפל עליהם מאחוריהם בפתע פתאֹם. וישא המלך לעאָנידאַס את עיניו וירא והנה חיל הפרסים נוסע, וישלח מעליו את חיל בעלי הברית אשר אתו, והוא עם שלש מאות השפארטאנים ועם עוד שבע מאות איש מעיר טהעספיא אשר נלווּ אליו, התיצבו לקראת אויביהם. והפרסים הֵגיחו אליהם גם מִמַעברת טהערמאפילה, ויהיו בַתָּוֶך, והמלחמה היתה להם מפנים ומאחור. אז התגבר לעאָנידאַס וּמְתֵי מִסְפָּר גִבּוֹרָיו, ובגבורת רעם נִלחמו בחיל פרס הרבים והעצומים מהם אלפי מונִים, ולא הניחו חרבם מידם עד אשר הִשְׁכִּירוּהָ מִדְמֵי חללים, ועד אשר עָיְפָה נפשם מֵהֶרֶג, ואז – ככלות כֹּחָם נפלו כֻלם כאחד וימותו מות גבורים משכילים. ואזרחי עיר טהעבען אשר נספחו בחֹזק יד היוָנים לְהִסְתַּפֵּחַ במלחמת הפרסים, בראותם כי יְמִין אחשורוש רוֹמֵמָה, פרשו אליו כפיהם ויתחננו אליו לבל יגירם על ידי חרב, וַיְעָתֵר להם אחשורוש ולא המיתם, אך התוה עליהם תָּו כי עבדים המה לו, וישלחם מעל פניו בקלון ובקלסה. וְשֵׁם המלך לעאָנידאַס וצבא גבוריו אשר הֶערו למות נפשם על אהבת ארצם ומולדתם, היה יקר ומאד נעלה בפי היונים גם דורות רבים אחרי כן, והמשורים שרו תהִלתם שְׁנוֹת מאות רבות, ועל המקום אשר נפל שם המלך המרומם ההוא, הציבו היונים אֲרִי נְחֹשֶת למען דעת כל עַמֵי הארץ כי הוא היה גבור כארי –. והפרסים שטפו ועברו כמבול מים בארץ יון, באפס יד הכניעו תחתיהם את באֶאָטיא ואת פאָקיס, ובסערת מות פרצו בשער אטיקה וישלחו את עיר אַטהען באש. זקני אנשי החיל אשר לחמו בעד קרית מָעֻזָם ההיא, נפלו לפי חרב הפרסים עד אחד, ויתר אנשי החיל נקבצו באו באניותיהם ויעמדו הָכֵן לְהִלָחֵם עם צורריהם ומַחריבי ארצם, וכל הנשים והטף עם כל הרכוש וכל הַכְּבוּדָה הִצִיל טהעמיסטאָקלעס בעצתו אשר יעץ לשלחם לאיי סאָלאַמיס, עגינא וטהאֶצענע, ואחשורוש שלח מלאך לפניו לשושן הבירה לְבַשֵׂר את בני עַמוֹ כי הִכָּה את כל ארץ יון הרס וישימה הדום לרגליו. אפס כי עַב עָנָן הֵעִיב בעת ההיא את אור שמחת אחשורוש והפרסים. כי אחשורוש שלח בעת ההיא מִפְלַגָה גדולה מצבא גבוריו אל מחוז פּאַרגאַס לשלול את אוצרות הזהב אשר בהיכל דעלפהי, ולהרוס אחרי כן את ההיכל ההוא עד היסוד. אך כאשר העפילו אנשי חיל ההם לעלות על מְרוֹם הַמְסִלוֹת הנוראות אשר שם, הָשלכו עליהם אבנים גדולות ומטילי סלעים בתגרת יד מִסְתַּתֶרֶת עד כי התפוצצו אנשים רבים על ידי סלעי מָגוֹר ההם וימותו ברגע, והנשארים הִתמלטו בְעוֹר שִׁנֵיהֶם וינוסו מנוסת מָוֶת לְמַלֵט את נפשם, וכהני היכל דעלפהי הִתהללו כי זו כֹחָם לאלֹהיהם השוכן בהיכל ההוא, וכי הוא הרעים על עַם חֶרְמוֹ וַיְנפצם על אשר חשבו מזִמה להרוס את משכּן כבודו –.

56. §

בעת ההיא הושיע טהעמיסטאָקלעס את ארץ יון, כי הוא היה אז פקיד אניות המלחמה אשר להיונים, ועל פי פקודתו התחברו כל האניות ותלחמנה עם אניות הפרסים ותוכלנה להן על יד מֵצר הר ארטעמיזיום. אחרי כן נסע משם ותבאנה אל לשון ים השרוני (זאראנישער מעערבוזען), ואחריהן באו עד מהרה גם כל אניות הפרסים אל לשון ים ההוא ואז נועצו פקידי אניות היונים לב יחדו לעזוב את אניות קאָרינט ולברוח, כי נבהלו נֶחפזו בראותם כי אניות הפרסים כִּסוּ את כל פני הים ולגדודי אנשי חילם אין מספר. גם השפארטאנים אמיצי הלב ומרי הנפש חשבו מזמה כזאת על פי עצת אייריביאַדעס שר צבא אניותיהם. ויהי בהודע זאת לטהעמיסטאָקלעס וַיְסַכֵּל את עצתם בערמתו, כי הוא מהר וישלח מלאכים אל מלך פרס להגיד לו כי בלילה הבא ינוסו אניות רבות מאניות היונים, ואם יַקֵף את מבוא הים (בוכט) באניותיו, אז יתפוש בנקל את האניות ההן –. ומלך פרס האמין בדברי טהעמיסטאָקלעס, ויסגור את הים על הנסים וְהַמִבְרָחִים ההם. והיונים בראותם כי אבד מנוס מהם וכפשׂע ביניהם ובין המות או השִביה, התאוששו ויתאזרו עוז וילחמו כדֻבים שכולים בעד נפשם וחֻפשם, וטהעמיסטאָקלעס מִהר וידא כנשר עִם אניותיו להושיע לבני עמו הלֹחמים כנואשים, ובכן מָשַׁך את כל אניות הפרסים אל הים הקצר ההוא, וַתִּנָגַפְנָה אניות פרס לפניהם, ותלחצנה אשה את אחותה בְמֵי הים הצר והמוזר להם, וַתִּנְפַצְנָה בְּאִשׁוֹן לֵיל על שִׁנֵי הסלעים והכֵּפים. בעת מהומה ומבוסה ההיא, עזבו היונים בני אזיא הקטנה אשר היו בחֵיל פרס, את הפרסים, וַיִסָפְחוּ אל היונים אחיהם ויעזרו להם להכות את חיל פרס. והפרסים בראותם כי מות ואבדון חומה להם מימינם ומשמאלם, נסו מנוסת חרב, וטהעמיסטאָקלעס רדף אחריהם בחרב מלאה דם ויכם על יד אי סאַלאַמיס מכה רבה ונפלאה וישימם כעפר לדוּש. ואחשורוש בהביטו מראש הצור את מגפת אניותיו ואת תבוסת גבורי חיליו, חרד חרדה גדולה במאד מאד, וינס עם אנשי החיל אשר היו אתו מנוסת מָות, ויברח דרך טהעסאַלליא, מוקדון וטהראַקיא. ואלפים איש מאנשי חילו ספו תמו ברעב ובקרה, ולאלפים טֻבעו בגלי נהר סטרימאָן, כי חם השמש ונמס הקרח המכַסה את פני הנהר ההוא, וצללו כעֹפרת במים עזים. ואחשורוש הגיע עיף ויגע עד ההעללעספאָנט וירא כי המעברות אשר בנה על פני הים ההוא נהרסו בתגרת יד רוח סערה, ויקח לו סירת דוגה ויעבור בה את הים, וכפשׂע היה בינו ובין בטן שאול, ויתמלט בגפו אל ארץ אזיא.

57. §

אחשורוש הניח אחריו שלש מאות אלף איש בטהעסאליא, ולתקופת השנה פשטו שנית בארץ יון להשחיתה, וישרפו את כל הבתים וההיכלים אשר נשארו עוד בעיר אטהען, וידם עוד נטויה להשאות את כל ארץ יון גלים נצים. אך הם חשבו מזמה בל יוכלו, כי גם עליהם עברה כוס התרעלה כעל אחיהם בשנה העוברת. כי היונים חגרו כל חמתם ורעם גבורתם ויכו אותם מכה נחלה מאין כמוה במלחמה הנודעת בשם מלחמת פלאַטאָן, ושרי צבאם היו פויזַניאַס השפאַרטאַני, ועל ידי אריסטידעס שר צבא אטהען. במלחמה הנוראה ההיא החרימו גבורי יון את חיל פרס הרב והעצום מהם במאד מאד, וגם את מאַרדאָניוס שר צבא פרס הִכּוּ לפי חרב. ומכל המחנה הכבד ההוא לא היו פליטי חרב כי אם כארבעים אלף איש אשר נסו במהומת מות עד ההעללעספאָנט ויתמלטו בעור שִׁנֵיהֶם. והיונים מצאו שלל רב אין קץ, וישובו לבתיהם עליזי נצחון וכבדים בכסף וזהב וכל הון יקר ונעים, ויחֹגו חג גדול על גאולתם ועל פדות נפשם –. והיום ההוא יום רעה להפרסים מאין כמוהו! כי ביום אשר נִגְפוּ בני עמם על יד סאַלאַמיס, בעצם היום ההוא היתה בם מגפה גדולה גם על יד מֵצר הר מיקאַלע אשר באזיא הקטנה. כי גם שם הִכּוּ אותם היונים מכה רבה ונפלאה מאד, וישרפו את אניות מלחמותיהם. ואף כי גם במלחמה ההיא היה שר צבא היונים איש גבור חיל מילדי שפארטה, בכל זאת נאה התהלה והכבוד לבני אטהען ומילעזיא, כי הם לחמו כגבורים משכילים וידיהם רעצו אויב, הם שלחו את אניות פרס באש, וחרבם עופפה כברק להט וכחזיז זעם בין מערכות הפרסים הנבוכים והנסים והנמלטים. הַנֵצַח ההוא הוכיח לעיני כל העמים כי אהבת ארץ מולדת, רוח גבורה ורגשי דרור (פרייהייטסגעפיה) ידם רב להם לְרַד לפניהם גוים עריצים רבם ועצומים גם במתי מעט, כי היונים המעטים התגברו על אויביהם הרבים מהם עשרת מונים, וַיְגַדְעוּ רמי הקומה וישפילו גבוהים עד כי גרשו מפניהם אויב ויאמרו: “הַשְׁמֵד”! –. ובעלי אטהען אזרו עוד חיל, ויחגרו חרב גאותם ורוח גבורתם וילכדו להם את זעסטאָס ואת לעמאָנס ואת אִמבראָס, האיים אשר הריצו ידיהם אל מלך פרס. ואחרי כן התחברו בעלי אטהען עם השפארטאנים ועם יתר אנשי שלומם ובעלי בריתם ויביאו תחת ידם את ביצאַנץ היא קאָנסטאַנטינאָפעל, מַפתח ים השחור ומעוזו. לתקופת עשר שנים שִׁבר קימאָן גבור החיל את חיל הפרסים משנה שִׁבָּרוֹן ויך אותם מכה נצחת ביבשה ובים על יד נהר איירימעדאָן באזיא הקטנה, ומני אז נפלו הפרסים מאד בעיניהם ולא יספו לבוא עוד בארץ יון, כי ראו כי כל תעצומות עֻזם התפוצצו על הסלע הכָּבד הזה.

______________

2. שלטון אטהען וימי פעריקלעס.

58. §

מימי מלחמת פלאַטאֶאָ, היתה ראשית גבורת היונים במלחמות הים, ובגלל אשר קָצֹר קצרה יד השפארטאנים להרבות את מספר אניותיהם, והאטהענים עשו להם אניות שַׁיִט וציים אדירים במספר רב מאד, על כן נָסַבּה מעט מעט המשרה העליונה לאטהען עד כי היתה גברת כל מדינות ארץ יון, גם גבורתה וצדקתה אשר הוכיחה לעיני כל במשך ימי המלחמה הארוכה עם הפרסים, היו נְסִבָּה לְהַסֵב אליה את המשרה ולתת את רסן הממשלה בידה, גם הבגד אשר בגד פויזאניאס שר צבא השפארטאנים בעירו ובעמו, היה נסבה לְהָסֵב את המשרה משפארטה לאטהען כי בעת אשר לכדו היונים בעלי הברית את ביצאַנץ, לקח פויזאניאס שרים אחדים מחיל פרס בשביה, ובתוכם היו גם קרובי מלך פרס ושארי בשרו, אך אחרי ימים מעטים נתן להם חֹפש וישלחם אל מלך פרס, ויעבר קול כי הם ברחו בסתר והוא לא ידע מאומה. ואז שלח מלאכי שלום אל מלך פרס להגיד לו כי הוא יעמוד לימינו לרד לפניו את ארץ יון אם יתן לו את בתו לאִשה וישימהו לְפֶחָה בפעלאָפאָנעז. וַיֵעָתֶר לו המלך וישבע לו לעשות שאלתו אחרי כי יבצע את כל מעשהו בארץ יון. ומהיום ההוא והלאה לבש פויזאניאס גֵאוּת, וַיַעַט כמעיל גָאוֹן וְזָדוֹן, ברגל גאוה רָמַס את חֻקי השפארטאנים וכל משפטיהם, וילבש שני עם עדנים, ויעל עֲדִי זהב על לבושו, ויעש משתה תמיד כמשתה המלכים, ובני פרס היו שריו וסריסיו ועבדיו בשבתו בביתו ובצאתו שער עֲלֵי קֶרֶת, עד כי נדמה כמלך בִּמְסִבּוֹ. ועל ידי גֵאוּת ממשלתו והליכות שׁלְטוֹנוֹ הבאיש את ריח הממשלה הלאַקאָדאֶמאָנית בעיני כל עמי הארץ. ויהי בְּהִשָמַע דרכיו ומעלליו בשפארטה, שלחו השפארטאנים מלאכי זעם אליו להפשיט מעליו כבודו ולהסירו מִמֳשְׂרָתוֹ. אך דבריהם לא נשמעו בכל מדינות הים (זעעשטאטען), עד כי נוֹאֲשׁוּ מהיות עוד שליטים בארץ יון. ופויזאניאס בהיותו עוד בשפארטה לא חָדַל משלוח מלאכי שלום אל מלך פרס וּמֵהַבְטִיחַ אותו כי הוא יעזור לו להכניע תחתיו את כל מדינות ארץ יון. אך אחד מעבדי פויזאניאס הודיע את הדברים ההם לבעלי שפארטה וַיְגַל את סוד אדוניו ואת בִּגְדוֹ אשר בָּגַד בארצו ומולדתו, ויחרצו עליו השפארטאנים משפט מות, אך הוא ברח אל אחד מהיכלי האלילים לְמַלֵט את נפשו מחרב המשפט. אבל שרי שפארטה גָזְרוּ אֹמֶר לכלוא אותו בתוך ההיכל ההוא לעולם ולסתום את מבוֹא שעריו באבנים וָשִׁיד עד כי ימות שם ברעב, ולפי המסורה הביאה אֵם פויזאניאס את אבן הראשונה לסתום את מְבוֹא שער ההיכל ההוא, ויד כל העם היתה באחרונה להביא אבנים ושיד לִבְנוֹת מקום קבר להבוגד ההוא.

59. §

ובעת אשר החליש פויזאניאס את בני שפארטה בבגדו בה, חִזְקוּ שלשה שרי צבאות אטהען את עיר מולדתם וַיַרְבּוּ לה עָצְמָה עד כי הצליחה למלוכה. שרי צבאות ההם היו שׁוֹנִים בתכונותיהם וְהַלָךְ נפשם ופֹעל כפיהם, אך בַּעֲשׂוֹת ישועות לעיר מולדתם נשתוו שלשתם יחד איש אל רעהו. טהעמיסטאָלעס הצליח לבנות בחכמתו ובחריצותו חומה נשגבה ובצורה סביבות אטהען וליסד את בניני חוף פיראֶעאוס, החוף המהֻלל מאד מאין כמוהו בכל חֻפֵּי הארץ בימים ההם, וקימאָן ופעריקלעס חִברו אחרי כן את החוף ההוא על ידי חומה לִפְנִים מחומה עם חומת אטהען העיר הבירה. והשפארטאנים שָנאו את טהעמיסטאָקלעס תכלית שנאה בגלל אשר בִּצר את אטהען והֶעלה לשמים שׂיאָה, כי צרה עינה בצרתה זאת הבצורה ומתנוססת כאבן גזר על אדמת יון. ועל כן הרשיעו השפארטאנים אחרי כן את טהעמיסטאָקלעס באמרם כי גם ידו היתה במעל פויזאניאס אשר מָעַל לְפָנִים בארץ יון וּבְבַגְדוֹ אשר בָּגַד בה. והם היו נְסִבָּה כי צָלחה בידי אויבי טהעמיסטאַקלעס אשר באטהען להַטות את לב השופטים להַגלות אותו מארצו להיות נודד על אדמת נֵכר עשר שנים (ג“א רצ”ט 471). אז נרדף טהעמיסטאָקלעס בחיר שרי הצבא על צוארו, וינס מעיר מולדתו אשר הֵרִים את כְּבוֹדָה עד מרוֹם קֵץ ההצלחה, ותלאות רבות ונוראות עד אין מספר רדפוהו על כל מדרך כף רגלו, עד אשר הִתְמַלֵט בְּעוֹר שִׁנָיו ויבוא אל ארץ אזיא, ושם קבלהו מלך פרס בכל אותות אהבה וכבוד, ויתן לו שלש ערים באזיא הקטנה לשלוט בהן כְּאַוַת נפשו. אך כאשר בקש אותו מלך פרס לעזור לו לכבוש את ארץ יון, לא אבה ולא שמע לו, וַיֵשְׁתְּ סף רעל וימת, כי יקר בעיניו המות מִבְגוֹד בארצו וְעַמוֹ אף כי שִלמו לו דעה נוראה תחת כל הטובות אשר הפליא לעשות עמהם. ואוהביו אשר ידעו להוקיר את יקר תפארת גדולתו, אספו את אפר מוֹקֵד גְוִיָתוֹ ויקברוהו בסתר על אדמת ארץ יון –. והנה במדה אשר הֵרים טהעמיסטאַקלעס את הצלחת אטהען בחכמתו וברוב תחבולותיו ומזמותיו, במדה ההיא הרים אריסטידאס את הצלחתה בישרת לבבו ובצדקת נפשו וְזֹך פָּעלו, עד כי הֵסב את לִבּוֹת כל יושבי אִיֵי יון וכל יושבי ערי החוף לבוא במסורת ברית השלום עם אטהען, גם לתת לה כסף וזהב ואניות מלחמה לָשׂוּם קֵץ אל המלחמות הכבדולת אשר הפרסים נלחמים בארץ יון (ג“א רצ”ד 476). ובאי דעלאָס נועצו האזרחים לְיַסֵד בית אֹסֶף כסף אשר כח איש ואיש יביא אליו את נדבת ידו להוצאת המלחמה ההיא. והבית ההוא יצא לאור על פי עצת אריסטידאס, ופקידי הבית ההוא גם פקידי אניות המלחמה, היו אזרחי אטהען אשר בחרו בהם יושבי דעלאָס, אך המדינות הקטנות נִלְאוּ נְשׂוֹא את מעשה מבנה האניות, ויבחרו לתת כסף רב מאד לבעלי אטהען יותר מאשר דרשו מידם, אך להסיר מעליהם את הסֵבל ההוא. והדבר הזה היה דָרוּשׁ אחרי כן לחפץ אזרחי אַטהען, כי על ידי הכסף הרב אשר אספו מהמדינות הקטנות ההן, עשו אניות רבות, גם הביאו תחת ידם את המדינות ההן ועוד איים רבים וישימום לְמַס עֹבֵד. ואריסטידאס הישר באדם, חי כל ימיו בחֹסר כֹּל, כי לא לקח מאומה מאוצר המדינה, ובמותו לא נמצא בביתו אף קשיטה אחת, עד כי קברוהו בעלי אטהען בהוצאות כסף המדינה, וכבוד גדול עשו לו במותו, גם הוציאו כסף מאוצר המדינה לכלכל את נפשות בניו אשר לא הורישם אביהם מאומה בלתי אם את מדותיו הטובות והישרות.

60. §

גם קימאָן בן מילטיאַדעס ופערקילעס הגדילו את תפארת אטהען קרית משושם בפֹעל כפיהם וברוב חכמתם וחריצותם. קימאָן השליך את נפשו מנגד ללחום את מלחמות אטהען עם הפרסים ובזרוע עֻזוֹ הִכָּם מַכּוֹת נפלאות בַּיָם וביבשה וַיְגַדַע את זְרֹעָם. ועל פי צדקת פזרונו ונדבת ידו הפתוחה ואור פניו אשר האיר לכל בני האדם, מצא חן בעיני כל בני עַמוֹ ויאהבוהו מאד ויתנו לו יְקָר וכבוד מְלוֹא חפנים, הוא הרחיב את גבול אטהען, ויוציא מאוצרו כסף רב מאד לְהַאְדִיר את יפעתה בבנינים גדולים ומפֹארים אשר התנוססו לְנֵס עַמִים בדורות קדומים ההם, ובתוכם היה גם בית הַמִדְרָשׁ המהֻלל הנודע בשם אַקאַדעמיא, ואולם העמודים (זיילענהאללע) אשר פי היונים יקבנו בשם סטאָאַ ואשר יצא שמו למרחוק בימיו היה רעש גדול (ערדבעבען) בשפארטה, ובתגרת ידו הנוראה שָׂם בה שֵׁמוֹת (ג“א רצ”ו 464). מרבית בתי עיר הבירה ההיא נהרסו ויהיו מְעִי מפלה, ואנשים רבים נקברו תחת עִיֵי החרבות ויהיו בתיהם קבריהם. ועל הרעה הנוראה ההיא נוספה עוד רעה אחרת, כי המעסענים (מעסעניער) וההעלאטים התפרצו מפני השפארטאנים אדוניהם, ובסערת מלחמה פרצו בשערי שפארטה לְהִלָחֵם עד חפשם. כראות שפארטה כי צר לה מאד ובאו מים עד נפש, נתנה יד לאַטהען להושיע לה בעת צרתה. וקימאָן אשר דָבקה נפשו לאהבה את ממשלת האפרתים אשר בשפארטה, הטה את לב בעלי אטהען לשלוח אנשי מלחמה לשפארטה להושיע לה בצר לה. אך מרבית אפרתי שפארטה לא בָטחו בעזרת אַטהען אוֹיַבְתָּה מאז, וישלחו מעל פניהם את חֵיל העוזר אשר שלחה לה אַטהען. וַיֵרַע הדבר מאד בעיני האטהענים, וישפכו כל חמתם על קימאָן ויגרשוהו מעירם על פי משפט שופטי העיר (אָבטראַציזמוס). ולתקופת עשר שנים אשר לחמו המעסענים עם השפארטאנים, והשפארטאַנים לקחו מידם את מצודות איטהאָמע, שלחו בעלי אטהען מלאכים אל המעסענים להגיד להם כי יאספום אליהם ויתנו להם את עיר נויפאַקטום הבנויה על חוף הים לָשֶׁבֶת בה, וכאשר הבטיחו להם כן עשו, ויתנו להם את העיר ההיא לעיר מושב. וקימאָן מת בנָסעו למלחמה חדשה לקראת הפרסים, וכבוד גדול עשו לו היונים במותו, וכל הארץ ספדו עליו כמספד על היחיד. מקום מותו היה אי ציפערן, ושנת מותו היא שנת ג“א שי”א 449 לפני ספהנ"ו –. ופערקילעס⁹⁶ חֲכַם הלבב וגבור החיל, משכיל מאד בהליכות המדינה ושר צבא מהֻלל מאד, נשוא פנים ובעל לשון למודים, פעל ועשה ישועות גדולות בקרב הארץ כל ימי חייו, עד כי קראו בעלי אַטהען את הדור אשר חַי בו בּשֵׁם “ימי דור פעריקלעס”, ובשֵם הזה יתארו את ימי הצלחת אטהען אשר היתה גברת כל ארץ יון וצבי תפארתה. כי בימיו ישבה העיר על גפי מרומי ההצלחה מבית, ותהי שלטת גם על ערי המדינות מבחוץ, ואיים רבים היו סרים למשמעתה ויהיו לה למס. הוא הרים את יקר תפארת אטהען בהיכלי כבוד ומקדשים וטירות נשגבות, בתי חמד ומגדלי תלפיות. הוא החיה את רוח החכמה והדעת וכל חרֹשת המעשה ומלאכת מחשבת באטהען האדירה והבירה. ביתו היה בית ועד לחכמים יודעי העתים ומשכילים שכל טוב בכל דבר חכמת בינה, ובראש כל החכמים ההם היה פהידיאס חֲכַם חכמי חרשים הנודע לתהלה בכל קצוי ארץ. הוא פתח מקור חיים לכל איש אשר נְשָׂאוֹ לבו להקדיש עתותיו לחכמה ודעת ולכל מלאכת מחשבת, ובישרת לבבו הנחיל כבוד והדר לכל חכם לב אשר התנוסס בחקרי לבבו ובחכמתו ודעתו, וַיְנַטְלוֹ וַיְנַשְאוֹ כל ימי חייו. הוא האיר אור ההשכלה גם באהלי החשֻכים וְדַלַת בני העם היושבים בשפל המדרגה. ואף כי היה חֹטֶר בגזע אפרתים ונֵצר משרשי אצילים ונדיבי עָם, בכל זאת התרועע עם המון בני העם ויתחשב כאחד מהם, גם אהב מאד את משפטי ממשלת העם ויתן להם יתרון על משפטי ממשלת האפרתים. הוא נתן חֹק באטהען לתת לכל אזרח מאזרחיה דיֵ מִחְיָתוֹ מאוצר המדינה כל ימי שִׁבְתוֹ על כסא המשפט או בתוך אספת ראשי העם, או בעבדו עבודת הצבא בחיל היבשה או בחיל הים. הוא פזר נתן לאביונים נדבות כסף ומתנות יקרות וישביעם רצון. הוא תקן ימי ששון ומועדי שמחה גם משחקי שעשועים לשמח את נפשות הרואים. הוא העלה את כל ילדי עיר אטהען על מְרוֹם גרם מעלות החכמה והדעת עד כי כמעט היה לכל אחד מהם שאר רוח ויתרון הכשר דעת להיות שר ושופט במדינה וְלִנְחוֹת את העם בתבונות לבבו בכל הליכות התבל. ועל כן נבחרו כל שרי המדינה וכל השופטים על פי הגורל, כי בלעדי זאת לא היה לאיש יתר שאת על דעתו בחכמת הממשלה המדינית ובכל דבר חכמת בינה ומדע. סוף דבר כי פעריקלעס הצליח את עיר אטהען תכלית הצלחה וישם אותה לִגְבִירָה לצפירת תפארה בארץ יון, אניותיה נתנו חִיתִּיתָן בים אָגאֶאי, ואיים רבים??? אל משמעתה ויהיו לה למס עד כי גדלה והעשירה וַתְּמַלֵא אוצרותיה כסף??? וזהב אין קַצֶה, וּלהוכיח לעיני כֹל את עָשרה הרב והעצום, הִלְבִּישָׁה את??? האלילה הנקראת בשם פאַללאָס אַטהענע בלבוש זָהָב סָגור מכף רגלה עד ראשה. צבאות חֵיל אַטהען לחמו בגבורה נפלאה עם אנשי מלחמתם ויכלו??? בכל פעם ויכניעום תחתיהם וישימום לעבדים, עד אשר נלאתה הגבורה ??? אותם על זרועותיה, ותשליכם ארצה בהלחמם את המלחמה הנודעת בשם מלחמת קאַראָנעאַ. כי במלחמה ההיא נפלו אנשי אַטהען בחרב אויביהם (ג“א שי”ד 446) ורבים מאד לֻקחו בשביה, עד כי מהר פעריקלעס לכרות ברית עם אויבי ארצו למען הציל אותה מכליון חרוץ, הוא ברית השלום הנודע בשם??? פעריקלעס (ג“א שט”ו 445).

_____________

3. מלחמת פעלאפאנעז (ג“א שכ”ט-שנ"ו) (431–404) lleдolloHHe3cКaЯ BoйHa))

61. §

שלום פעריקלעס לא התעודד לאֹרך ימים, וּבְהֵאָסְפוֹ נאספה אתו גם הצלחת אַטהען וחֹסן ישועתה. שפארטה צרתה לָטשה לה עֵין קנאה??? בשפעת אָשרה, וערי הברית שָנאו אותה שנאה נצחת על אשר הכבידה את ידה עליהן וַתִּתְעַמֵר בהן ותתן עֹל ברזל על צוארן. אך יותר מכֻלן קָצפו??? בעלי אִי אגינאַ אשר נפלו בידה אחרי מלחמה ארוכה והיא הקשתה את??? עליה בעברת זדון. והנה עד מהרה התעוררה רוח מלחמה בין שפארטה לאטהען, וכל הארץ נפלגו לשתי פלגות: לבעלי ברית אטהען, והם מרבית ערי החוף ואיי הים הסרים למשמעת אטהען, וכל המדינות החפצות בממשלת??? (דעמאָקראַטיע), וראשית גבורתם היתה בים (זעעמאַכט); ולבעלי ברית פלאָפאָנעז, והם כל ערי מדינות הדאָרים (דאָריער) ומרבית מדינות הָאֶאָלִים (???שטאאטען), וכל הערים החפצות בממשלת האפרתים (אַריסטאָקראַטיע),??? קוו כי על ידי המלחמה הזאת יִפְרֶה להן יֶשָע ותשוב אליהן ממשלת????, וראשית גבורת בעלי ברית ההם היתה בַיַבָּשָׁה (לאַנדהעער). ימים??? יָראו השפארטאנים לְהַחֵל את המלחמה עם האָטהענים אנשי החיל וגבורי מלחמה ובעלי מעוז הים. אך כאשר צָעקה קאָרינס חמס על אטהען על אשר הפרה את ברית שלומה אִתָּהּ וַתַּעזור לאזרחי קערקירא לשפוך עליה כֹבד??? ולמשאות אותה משרשיה, וכאשר הוסיפה עוד לצעוק עליה חמס ושר??? שָׂמָה מצור על פאָדידאֶאַ בת (קאָלאָניע) קאָרינט ותצק לה במאד מאד??? חמס בכפה, גם מעגאַראַ העיר הקטנה בדאָריען אשר תמצא חַיַת ידה??? את אטהען, צעקה במר נפשה על אטהען על אשר אָסרה עליה אסר מִבּוֹא עם מרכולתה בכל ערי חוף אטטיקה ובכל שְׁוָקֶיהָ, אחרי כל הצעקות??? החלה המלחמה הנוראה הנודעת בשם מלחמת פעלאֶפאָנעז וַתִּתְעוֹדד??? ועשרים שנה וַתּעַשׂ שַׁמוֹת נוראות בכל ארץ יון.

62. §

בראשית ימי המלחמה הארוכה ההיא, הִשְׂתָּעֲרוּ אנשי??? שפארטה בְּשַׂעֲרַת מלחמה בְּשַׁעֲרֵי אטטיקה וישתיקו את ארצה לְשַׁמָה. ופעריקלעס ראה כי כל יושבי הכפרים והחצרים צְפוּיִם הם אֱלֵי חרב השפארטאנים??? הנפש, ויאסוף את כל המונם הרב והעצום אל תוך עיר אטהען הבצורה,??? יָרַד הים בְּצִי אדיר עם אנשי חַיִל גבורי מלחמה לעשות מלחמות ונקמות בשפארטה ולהשיב גמולה בראשה. והנה ימים רבים הִתְגַבֵּר על אויביו??? מכות חדרי בטן, אך שֹׁד מִשַׁדַי פָּרַץ באַטהען הבירה, כי לרגלי רבבות??? אשר התנגשו ויבואו בשעריה, היה דֶבֶר הוות וְקֶטֶב יָשׁוּד בעיר (ג“א של”א 429) ויֶרֶב חלליו ויעצם הרוגיו יום יום, ולאחרונה הוֹיה יד הדֶבֶר גם בפעריקלעס כוכב אטהען, וַיַכְרֵת אותו מארץ החיים אחרי אשר ראו עיניו בְּמוֹת שני??? וּבְמוֹת אוהבים רבים מאוהביו וְרֵעָיו אשר נפשם קשורה בנפשו –. אחרי מות האדם הגדול הזה, ירדה אטהען פלאים, כי אנשים מבני שְׁפַל עם הארץ התנשאו וַיִהיו אלופים לראשה, והם אהבו בצע, רדפו שלמונים, וידיחו את העם בחלקת לשון רמיה לשמוע בקולם ולהאריך את ימי המלחמה הארורה ההיא. מראשי המושלים ההם היה קלעאן מְעַבֵּד עוֹרוֹת ואיש המוני, והוא מָשַׁך אחריו את המון בני אטהען לָסוּר למשמעתו ולשמוע בקול דברו. ואזרחי אטהען נפלגו לפלגות ויריבו בחָזקה כל הימים, עד כי הכשילו כֹחם??? כפיהם, ועיניהם ראו וְכָלוּ בִּנְפוֹל גבורי פלאַטאֶאֶ בעלי בריתם ואוהביהם הנאמנים לפי חרב השפארטאנים אחרי אשר לחמו בם כאריות בגבורה נפלאה מאוד ונפשם יָרעה להם בראותם כי בעלי שפארטה פרצו כפרץ מים זידונ ים??? שערי עיר פלאַטאֶאֶ ויהרגו את כל זכורה אנשי המלחמה לפי חרב, ואת הנשים והטף בזזו להם וימכרום לעבדים ולשפחות, וקצֹר קצרה ידם להושיע לאנשי שלומם ובעלי בריתם ההם. אמנם לעומת הנֵזק הגדול הזה אשר היה???? אטהען, הצליחו להשיב אליהם את לעסבא ואת מיטילענע אשר בָּגדו בהם ויפרקו את עֻלם מעליהם. ובתפשם את הבוגדים ההם בכפם, חרה אפם בם עד להשחית וחשבו מזמה להכות את כל זכוּרם לפי חרב ולמכור את נשיהם ובניהם וטפם לעבדים ולשפחות, אך כְּשֹׁך חמתם נחמו על מזמתם ולא המיתו כי אם את ראשי המורדים, והם כאלף איש, ואת יתר העם הֶחיו וישיבום להיות להם לעבדים כבראשונה –. ואחרי ימים מעטים צָלחה ביד דעמאָסטהענס שר צבא אטהען לתפוש גם את פילאָס אשר בארץ המעסענים (ג“א של”ה 425) ומשם השתער בעֻזו בגבול לאצעדאֶמאָן וַיַך באויביו מכות רבות ונאמנות. לשוא חגרו אז השפארטאנים את כל כֹּחָם וגבורתם לגרש משם את דעמאסטהענס העזוז והגבור! לתֹהו וריק תם אוֹנָם להשיב את חרב שר הצבא ההוא??? ומהשחית! כי דעמאָסטהענעס הִכָּה אותם אחור וַיִשְׁבְּ מהם יותר מארבע מאות איש וַיְשַׁלְחֵם לארץ גזרה אל אִי ספאַקטעריאַ, אִי שָׁמֵם וצחיח סלע. שם סבלו הספרטאנים זלעפות רעב, ואחיהם חמלו עליהם ויבטיחו לעבדיהם (העלאֶטע) לשלח אותם לחפשי אם יחרפו נפשם להביא אל האומללים ההם לחם חֻקם. וּמְתֵי מִסְפָּר מהעבדים שָׂמוּ נפשם בכפם וישוטטו באניות אל האי ההוא להביא מִחְיָה להרעבים ההם ויתר חיל השפארטאנים בראותם כי רעה נוראה נשקפה עליהם ואין מושיע להם, נועצו לב יחדו לתת לַשְׁבִי נפשם ביד קלעאָן אשר בא עם עוד אנשי חַיִל חדשים לְהִלָחֵם בם ובעזרת המעסענים יודעי מחקרי המקומות ההם התנפל על מִבְצְרֵי מחנותיהם, וַיִכָּנְעוּ תחתיו, ויהיו שבויי חרב בידו, וקלעאָן התגאה בנצחונו זה וישם את לבו כלב אחד הגבורים הגדולים אשר היו בארץ, וַיְדַבֵּר על לב בני עַמוֹ להקימו עָל להיות שר צבא על חיל גדול ורב ולצאת למלחמה על בראַזידאַס שר צבא שפארטה בארץ טהראַקיען. ועם אטהען מהרו לעשות את דבריו, ויתנו בידו אנשי חיל רבים ועצומים, וישימוהו לשר צבא עליהם. אך בבואו עד לפני שערי עיר אמפהיפאָליס נִגַף הוא וכל אנשי חילו מגפה גדולה, וינס מנוסת חרב עם שארית אנשי החיל, והאויבים רדפו אחריו וישיגוהו וימיתוהו ובבוא השמועה לעיר אטהען, וַתָּעֵז??? המפלגה הרודפת שלום, ותמהר ותכרות ברית שלום עם שפארטה. היא שלום ניציאַס (ג“א של”ט 421) –. ובין כה וכה התלקחה שלהבת אש המלחמה במרבית ערי היונים בין בעלי ברית מושלי העם ובין בעלי ברית מושלי האפרתים, ויותר מבכל הערים לִהטה אש המלחמה ההיא באִי קאָרקיראַ, מפלגת מושלי העם קמו על כל האפרתים בחרב ויורידום דוּמָה בחרות אפם??? כי בעלי אטהען היו עוזרים להם להשמיד את אויביהם בעלי ברית המושלים האפרתים, ויסגירום בבית גדול ורחב ידים וישליכו עליהם מלמעלה אבנים גדולות ומטילי סלע וימיתום עד אחד אך על ידי הרֶצח הזה עברו לישועת האי ההוא לנצח, כי מהיום ההוא והלאה נָשַׁמוּ כל מחמדי בת עין אשר???, וְנָדַמוּ נְאוֹת השלום עד העולם – ובכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה??? ימין השפארטאנים רוממה, באה הממשלה להאפרתים, ואת בעלי ברית??? העם הכריעו לטבח או הֶגלום לארץ אחרת; אך בכל עיר ומדינה אשר??? בעלי אטהען היתה על העליונה, נתנו את הממשלה ביד ראשי בני העם (זעמאָקראַטען), וימיתו את כל בעלי ברית ממשלת האפרתים או הגלו אותם מארצם.

63. §

אחרי אשר הִשלימו אנשי המלחמה ההם, היתה מריבה בין השפארטאנים והקארינטים וישאו זה אל זה חרב, והקארינטים באו במסורת ברית עם אֶרגאַס, עליס, ועם ערים אחדות מערי אֶרקאַדיען, וכלם נועצו יחדו להסיר את שפארטה מהיות גברת הפעלאָפאַנעז. ואלקיביאדעס בן אחות פעריקלעס אשר היה אז כבן עשרים שנה, היה ידוע להקאָרינטים גם הוא, ובפעם הראשונה הראה לעיני כל את חכמתו ודעתו ואת לשון הלמודים אשר לו להטות כפלג מים את לבות שומעי דבריו אל כל אשר יחפוץ. הוא היה יפה תֹאר ויפה מראה ובעל נפש יקרה ונשגבה, חֲכָם לבב, גבור חיִל ועשיר ובעל שפה ברורה ופה דובר נפלאות, עד כי היה לו ??? למַלאות את מקום פעריקלעס לוּ היה איש מנוחה ובעל דעה מיושבת כמותו. והנה כל יודעי בינה בטכסיסי מלחמה, ראו מראש כי רעה נוראה נשקפת על שפארטה מהמלחמה ההיא אשר היא עושה עם קאָרינט, אך היא התאזרה??? וַתַּךְ בעזוזה את אויביה מכה רבה ונאמנה במלחמה ההיא אשר היתה על??? מאַנטיגעאַ (ג“א שמ”ב 418), ותתן חִתִּיתָה בארץ יתר הרבה מבראשונה.

64. §

מקץ ימים מעטים שלחה אטהען ציים אדירים וגבורים גדולים אשר לא נראו כמוהם בכל חוף פיראֶאוס, לסיציליא לְהִלָחֵם שם בעיר סירקוס עיר הדאָרים. ושרי צִבְאוֹת גבורי החיל ההם (ג“א שמ”ה 415), היו אנשי??? ומלֻמדי מלחמה, הלא המה: אַלקיביאַדעס, ניקיאַס ולאַמאַכוּס. אפס כי אחרי המלחמה ההיא היתה רעה ונוראה במאד מאד, גם התעוררה על ידה השנאה הנושנה אשר בין אטהען ובין שפארטה כל הימים. אויבי אלקיבאדעס ומבקשי רעתו, השיאו עליו עֲוֹן אשמה כי הוא הפר ביד רמה את חקי דת האלֹהים ואת דתי המדינה, וירשיעוהו לפני ראשי השרים אשר באטהען, והם שלחו אליו מלאכי זעם להדיח אותו משאֵתו ולקחת את פקודתו ממנו. ויקצוף אלקיביאדעס קצף גדול על בעלי אטהען, ובאש חמתו ונקמתו ברח אל עיר שפארטה,??? את רוח הלאַצעדאֶמאָנים לעלות באטהען ולהבקיעה אליהם. ואחרי אשר??? לאטהען שר צבא גבור חיל ואיש מלחמה כזה, נפל גם לאמאַכוס שר הצבא לפי חרב בעת אשר צר על חומת סיראַקוס, ואניות אטהען נפלו בידי??? סיראָקוס בחוף העיר ויהרסון וַיְנַפְּצוּן. וַיִוָתֶר ניקיאס לבדו לְנָגִיד על יתר אנשי החיל, ובעלי אטהען שלחו את דעמאָסטהענעס עם אנשי חיל חדשים לעזור לו אך שניהם נִגפו לפני אויביהם, ויפנו עֹרף וינוסו עם שארית הפליטה הנשארה להם מכל אנשי החיל, ומגמת פניהם היתה לְהִמָלֶט אל אחת הערים מבעלי ברית אטהען. אך אנשי חיל סיראָקוס עם אנשי חיל שפארטה אשר באו לעזרתם, רדפו אחרי הנָסים והנמלטים ההם, ויתנפלו עליהם באשון לילה ויערכו אתם מלחמה. ואחרי שתי מלחמות נוראות התגברו גבורי סיראָקוס ושפארטה, ויקחו בשביה את כל חיל אטהען עִם שרי צבאם, רבים מהם הכריעו לטבח, ורבים מהם שלחו לעבוד עבודת עבד בין החוצבים???? ועל ניקיאס ודעמאָסטהענעס שרי הצבא וגבורי החיל, חרצו משפט מות ויהרגום בעיר סיראַקוס לעיני כל העם (ג“א שמ”ז 413).

65 §

ויהי בְּהִשָׁמַע הדבר הנורא ההוא באטהען, וַתֵּהוֹם כל העיר ולא האמינו כי היתה כזאת. אך עד מהרה נודע לַכֹּל כי אמת נכון הדבר,???? אַטהען וַתִּתְפַּלֶץ ותהי תאניה ואניה, כי אין בַּיִת אשר לא נגעה הרעה ??? אליו. וכל בעלי ברית אטהען שמעו את מַפַּלְתָּהּ ויבגדו בה ויעזבוה ויתחברו אל אויביה ואנשי מלחמתה. והשפארטאנים הוסיפו לעלות עליה למלחמה, ובמלחמות תנופה נלחמו בה בים וביבשה, וּפַחַת מלך פרס אשר באזיא הקטנה החזיק בימינם לְרֵד לפניהם את אטהען. ובעלי ברית מושלי האפרתים היושבים באטהען, התאמצו להשבית מפניהם את ממשלת העם, וכבוגדים באדם כרתו בסתר ברית שלום עם השפארטאנים. ובכל זאת התגברה עוד אטהען ותתיצב לפני אויביה הרבים והעצומים משך שמונה שנים, ושתי פעמים נצחה עוד אותם במלחמת הים. אפס כי בכל מאמצי כח האטהענים קצרה ידם להשיב את גדולת אטהען ואת עֻזה כבראשונה. לשוא השיבו אליהם את אלקיביאַדעס וישימוהו לשר צבא אניותיהם ואנשי חילם, ואת המצבה אשר חרותים עליה עונותיו, השליכו במצולות ים! לשוא התגבר גם הוא להשיב לציי אטהען את כבודם הראשון ואת תעצומות עֻזם! מקץ חדשים אחדים הסירו בעלי אטהען שנית את אלקיביאַדעס מפקודתו, בגלל אשר עָזב את אניותיו, ושר הצבא אשר מִנָה תחתיו, הֻכָּה מכה גדולה מאד על יד עיר עפעזוס. וַילך אַלקיביאדעס⁹⁷ מר בחמת רוחו אל אזיא הקטנה, אך גם שם לא הונח לו, כי לתקופת שלש שנים, רָצְחו הפרסים את נפשו על לא חמס בכפיו, כי פחת מלך פרס הרֹדֶה באזיא הקטנה, צוה לאנשיו להצית אש בבית אלקיביאדעס למען יִשָׂרֵף לאפר, אך הוא קפץ בתוך להבות האש וחרבו שלופה בידו, וינס למַלֵט את נפשו והפרסים יָרוּ עליו בחצים וַיְרַצְחוּהוּ.

66. §

בעת ההיא עָמַד ליזאַנדער הערום ובעל זרוֹע רמה לשר צבא בשפארטה, וימצא חן בעיני הפחה החדש אשר הקים מלך פרס באזיא הקטנה, ושמו כורש הצעיר, והוא נתן לו אנשי חיל להגדיל את אניות המלחמה אשר להלאצעדאֶמאָנים. ובהתבוננו כי רפו ידי שרי צבאות אטהען ואנשי חילם בים 405, התנפל עליהם פתאֹם על יד נהר עגאָספאָטאַמאס ויתפוש בכפו את אניותיהם, עד כי לא נותר להם כי אם תשע אניות. אחרי כן הכניע תחתיו את כל האיים והערים בעלי ברית אטהען. ולאחרונה עלה כשואה גם על אטהען ויצר עליה מפאתי הים והיבשה, ויצק לה לְהִכָּנַע תחת ידו בְּשַׁבְּרוֹ לה כל מטה לחם וְרָזָה את כל יושביה, ויבוא העירה ויצו להרוס את חומתה הנשגבה ואת כל מבצריה 404, ולקול החלילים וכלי הזמרה ערו השפארטאנים את החומה ואת המבצרים עד היסוד בם, ואת האניות הסגיר ביד שפארטה ולא הותיר לאטהען רק שתים עשרה אניות, ואת כל הַמִבְרָחִים וְהַמְגֹרָשִׁים הֵשִׁיב לבתיהם. אחרי כן השבית ליזאַנדער את ממשלת העם, ויתן את המשרה ביד שלשים אפרתים ילידי אטהען בעלי ברית שפארטה. והשליטים האפרתים ההם הנודעים בשם “שלשים העריצים” ובראשם האיש קריטיאַס (החכם ובעל המדינה אך מְהִיר חֵמָה ובעל נקמה), רדו בה בשבט ברזל ובחרב מלאה דם, ויכריעו אזרחים רבים לטבח, ורבים מהם הָגלו מן הארץ על אשר היתה ידם עם בעלי ברית ממשלת העם, גם על אנשי בריתם ממפלגת האפרתים, לא חסה עינם אם אך נטו כמלא השערה מהמעגלה אשר הִתוו להם. וקריטיאס אסר בבית האסורים את טהעראָמענעס אשר היה לפנים ראש בני האפרתים ואשר עשה גדולות בעת מהומה ומבוכה ההיא, ויחרץ עליו משפטו להשקותו סף רעל וכוס המות. אך ממשלת העריצים ההם לא נמשכה ימים רבים, כי טהאראזיבולוס אשר נפשו קשורה באהבת אטהען עיר מולדתו, אסף אליו את כל הנָסים וְהַמְגֹרָשִׁים ויעל עמהם לאטהען לעשות מלחמה עם מציקיה ועוכריה. ואז נפל קריטיאס בחרב על מרומי שְׂדֵה קטל, גם יתר השליטים העריצים נפלו בידי המנצחים ויסירו את ראשיהם מעליהם ויבערו אותם מן הארץ, וישיבו את משפטי ממשלת העם כבראשונה ויועציהם כבתחלה, ויבטיחו לכל הבוגדים והפושעים והמורדים 403 להעביר על פשעיהם ולהשליך במצולות ים כל עונותיהם (אַמנעסטיע), ועל פי הדבר הזה השיבו את המנוחה ואת הסדרים הישרים על כַּנָם בעיר אטהען, אך הליכות העם ודרכי חייהם לא נשאו בד בבד עם החֻקים הישָנים והמשפטים העתיקים והישרים אשר היו לאטהען בימי קדם; אהבת המנוחה גם הִתְעַנֵג וָרֹך לקחו עֶמדתם תחת אהבת המלאכה והיגיעה אשר יעשו את האדם מוצק ורוב עצמותיו אֵיתן; בגדי כבוד, בתי חמד, יין הרקח ומאכל תאוה ועוד דברים רבים כאלה הסירו את לב ראשי העם והמונם בעבודת המלחמה, מיגיעת בשר ומכל מלאכת עבודה; בנות החן הלוקחות נפשות כסילים בעיניהן ומוכרות אוילים בכשפיהן, היו מצודדות נפשות לפורחות ותפרענה את כבוד חיי בתי האבות והליכות הבית אשר היו לאזרחי אטהען בימים הראשונים ובשנים קדמֹנִיות – עד כי רפו ידיהם, חדלו מִכֹּחַ ויהיו כנשים.

_____________

4. שיבת עשרת אלפי היונים (ג“א ש”ס 400). OTcTYuдeHie ДecЯTи TЪicЯЧЪ

67. §

קסענאָפאָן סופר דברי הימים לבני אטהען, יספר בְּמִבְחַר ספריו הנקרא בשם אגאבאזעס את דבַר המסע אשר נסע כורש הצעיר ארצה פרס להלחם בה, ואת תשובת עשרת אלפי היונים אשר שָכר כורש לעזור לו במלחמה ההיא ואשר שבו לארצם אחרי נַפְלוֹ בחרב בשדה קטל, וקסענאָפאָן היה נגידם ומנהלם. כי מעת אשר הקדישו הפרסים על היונים מלחמה, ירדה ממלכת פרס מטה מטה, פג רוח גבורתה וְנָבְקָה עצתה וכל תושיה נדחה ממנה. הפחות ושרי המדינות לבשו עזות וישלטו שלטת בלא מצָרים איש איש במדינותיו אשר הָפקד בהן, ושומע לא היה למלך מאתם, ויכבידו את אכפם ואת תגרת ידם על עמי הארץ עד כי נלאו נשוא ויתפרצו מפני אדוניהם מלך פרס. והמלכים היו דלי כח וחסרי רוח אשר נתנו חילם לנשים בנות בליעל מחרחרות מדינים ומשטמה, ולסריסים בני נבל עושי מזמות וחרשי משחית, ובעת מבוכה ושערוריה ההיא התקומם כּוֹרֶש הצעיר פַּחַת אזיא הקטנה ואחי אַרְתַּחְשַׁסְתָּא השני , ויחתור בכל עֹז להסב אליו את מלוכת פרס. ויאסוף אנשי חיל גבורי כֹח ומלֻמדי מלחמה, וראשית גבורתו היו בני היונים ילידי שפארטה ויתר ערי יון, ועִם החיל הזה נסע לארץ פרס לעשות מלחמה עם אחיו המלך. ויהי בְּהַגִיעוֹ אל בקעת קונאַקסאַ מַהלך פרסאות אחדות מבבל, פגש בחיל פרס, ותתלקח ביניהם מלחמה, ויגברו היונים על הפרסים, אך כורש נפל לפי חרב ביד אחי המלך, ותרפינה ידי אנשי חילו וישיבו חרבם אל תערם. וארתחשסתא פקד על היונים לְהִכָּנע תחת ידו ולקבל עליהם את עֹל מלכותו, אך כאשר מֵאנו היונים להתרפס ולהכנע, הבטיחו להם הפרסים גם נשבעו להם כי לא תאֻנה אליהם רעה אם ישובו לארץ מולדם, ויכרתו להם ברית שלום וישלחום תחת פקודת טיסאָפערנעס שר צבא פרס. ויהי בהיותם בדרך בָּגדו בהם הפרסים ויקראו את קלעאָרחוס נְגִיד חֵיל היונים ואת יתר שרי החילים להמתיק אתם סוד, ובזדון לבבם קמו עליהם וירצחום. אז עמד קסענאָפאָן בראש היונים הנִפעמים והנדכאים ואֹבדי עצות, ויהי להם לְנָגִיד וּמְנַהֵל בדרך, וַיַנְחֵם בתבונות כפיו. אך תלאות נוראות אין מספר מצאו אותם בדרך, כי לא ידעו את מחקרי הארץ אשר הם עוברים בה, ולא שמעו את לשון עם הארץ, ויעברו בדרכם מעקשים ומלאים חתחתים, ויעלו הררי נשף מעֻלפים אימת מות, וירדו בקָעות נוראות וגיא צלמות וַעֲרוץ נחלים, רגליהם התנגפו על רִגְבִי קרח ושכבת שלג, והפרסים רדפו אחריהם בחרב נוקמות להומם ולאבדם, וירגיזום בכל מדרך כף רגל עד אשר הגיעו אל חוף הים השחור ומשם לביצאַנץ. ובהביטם מראש הר נשפה את מִפְרְשֵׂי הים השחור, כרעו כֻלם על ברכיהם ויריעו תרועת השמחה ויצהלו כאבירים בידעם נאמנה כי שלמו ימי ענים ומרודיהם ולא יוסיפו לדאבה עוד עד שובם לגבולם.

5. ימי אגעזילאוס ועפאַמינאָדאַס

68. §

על ידי מלחמת פעלאָפאָנעז התנשאה שפארטה ותהי ראשית גבורת כל ערי היונים וראשית עזוזה; אך ברבות הימים התעמרה בכֹחה וגבורתה ותכבד את תגרת ידה על יתר מדינות ארץ היונים ותשם עליהן עֹל כָּבֵד, ועל כן נֶהפכו לה כל בעלי בריתה לאויבים, ויהיו עוֹיְנִים אותה כאשר היו עוֹיְנִים לאטהען בגלל הגֵאות אשר לבשה לפָנים ובגלל אשר לקחה לה בחֶזקתה קרנים לנגח בהם את אפסי ארץ יון, כי אזרחי שפארטה האדירה השליכו כבר אחרי גֵוָם את כל חֻקי ליקורגוס הנכוחים ואת משפטיו הישרים, ועל ידי המלחמות הרבות אשר נלחמו בבני הנכר, מִלאו את בתיהם כסף וזהב וכל הון יקר ונעים, והעשר ההוא הוליד אהבת הבצע ואהבת השעשועים ותענוגות בשָרים וַיִדָבְקוּ בחמדות נְמִבְזוֹת, וַיִצָמְדוּ לתאות נִתְעָבות, וילכו אחרי הבלי תעתועי ההבל. מלכים ושרי צבאות נְגֹאֲלוּ בַשֹׁחַד ורדפו שַׁלְמוֹנִים וישימו קִיקָלון על הודם וכבודם. משפחות אחדות אָצרו להם אוצרות כסף וזהב ואין קֵצֶה לאוצרותם, וכל מַרבית בני העם התנודדו בנקיון שִׁנַיִם וְחֹסֶר לחם וישאו חֶרפת רעב. עשירי העם שָכנו בהיכלי חמד ויאכלו מעדנים ויפושו כעגלי מרבק, ועניי העם מבלי מחסה חבקו אשפתות וְנָשַׁמוּ בחוצות בחֹסר ובכפן. והרעה הגדולה פָּשְׁתָה בארץ עד כי גם אגעזילאוס⁹⁸ המלך העזוז ובר הלבב ההולך נכוחה במַעגלי הצדק, לא עצר כֹּחַ לעצור בעד הרעה ההיא –. אמנם כי לא שפארטה לבדה אך גם יתר ערי היונים השחיתו התעיבו עלילה, כי גם יושביהן עזבו כבר את ארחות הישֶׁר, שכחו את אהבת ארץ מולדתם ויתנו כתף סוררת לכל מעשה הצדקה. אנשי החיל חָדְלו מִלַמֵד את יְדֵיהֶם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, עד כי לא הצליחו עוד לתפוש חרב בכף ולדבר את אויביהם בשער, רק שכרו להם אנשי מלחמה ללחום את מלחמותיהם, גם שרי צבאות שכרו להם, ובתוכם היה איפיקראַטעס יליד אטהען אשר עשה לו שֵׁם גדול על פי טכסיסי כלי מלחמה חדשים אשר הִמְצִיא בחכמתו –. ימים אחדים אחרי שוב עשרת אלפי היונים אשר הלכו לעזור לכורש הצעיר במלחמתו, נשאו בעלי שפארטה אל הפרסים חרב ובמלחמות תנופה נלחמו בהם. והמלך אגעזילאוס התפרץ בעֻזו באזיא הקטנה וידמה בנפשו כי חפצו בידו יצלח לרד לפניו את הפרסים ולרשת את ארצם. אך לא כאשר דִמה כן היתה! כי הפרסים חבלו תחבולות ויערימו עָרמה להקים לו את הרעה מתוך ארצו, ארץ יון, ויתנו שֹׁחַד רב להיונים לבגוד בו ולהקדיש עליו מלחמה. יושבי באֶאָטיה, קארינט וארגיפה אשר צרו עיניהם בהצלחת שפארטה ואשר היו נִגָשִׂים ונענים בחזקת יד גאותה וזדונה, התרצו בנקל אל הפרסים לקחת שֹׁחד מידם ולצאת לישועתם להכניע בחרב את שפארטה. גם אטהען הנדכאה והנלאה נשאה ראשה בעת ההיא לקחת מאת שפארטה צרתה נקם. ואז התלקחה מלחמה נמרצת בין היונים, ושדה המלחמה היה לראשונה בארץ באֶאָטיען. ויהי בנפול ליזַאנדער בחרב במלחמת האַליאָרטוס, לא מצאו עוד אנשי חיל שפארטה את ידיהם, וימהרו ויקראו אליהם את אגעזילאוס⁹⁹ מלכם מארץ אזיא לעזור להם. והמלך דאה כנשר ויבוא לעזרת בני עמו וארצו, ובידו החזקה הכה את צריו מכות חדרי בטן ויגירם על ידי חרב במלחמה הנודעת בשם מלחמת קאָראָנעאַ. אפס כי בעת הושיעה לו זרועו להכות את חיל אויביו ביבשה, הֻכּו אניותו בַּיָם מַכַּת בלתי סרה בחֶזקת ידי קאָנאָן איש אַטהעני אשר היה אז שר צָבא בחיל הפרסים. מלחמת הים ההיא היתה על יד קנידוס. והמלך אגעזילאוס נִלחץ להנזר אחור לפעלאָפאָנעז ללחום עם אויביו הקרובים. והמלחמה ההיא נודעת בשם מלחמת קאָרינט. ובעת אשר לחם המלך את אויביו ההם 389. התאזר קאָנאָן עֹז וַיַקַף את אטהען בחומות חדשות תחת החומות אשר הרסו בני שפארטה ביום זעם, וַיְבַצֵר גם את חוֹף יַמָהּ עד כי היתה לאל ידה לעמוד במלחמה לפני שפארטה צרתה. ואחריה הרעה ההיא היתה כי רפו ידי היונים, חָלַק לבם ונִפלגו לִפְלָגות רבות ויקנאו איש באיש עד כי נוֹאֲלוּ כל מדינות ארץ יון וַיִזְנוּ אחרי אהבת הפרסים, וישלימו אתם שלום חרפה הנודע בשם שלום אַנטאַלקידעס, ויאותו להם להשיב את כל היונים היושבים באזיא הקטנה לעבדות מלך פרס 387, ושפארטה קבלה את ערבות מלך פרס להקים את השלום ההוא –.

69. §

בשלום אַנטאַלקידעס נטל מלך פרס על היונים לעשות כל ערי מדינותיהם לערי מקלט ולהיות כל ארץ יון חפשית, והשפארטאנים אשר קבלו עליהם להוציא לאור את כל דברי ברית שלום אַנטאַלקידעס, מצאו אז עת רצון לְנַתֵּק את כל מוסרות הממשלה המדינית בארץ היונים, ולרומם רק את קרן עֻזם וידם החזקה לתת חִתִּית בכל הארץ. אך בַּעֲקֵב הוֹלְלוּתָם וְגוֹבַה אפם יצא גם עָנשם ומכשול עונם, כי אָלינט עיר היונים בארץ מוקדון, באה במסורת הברית עם ערים אחרות הקרובות אליה, וַיִשָׁבְעוּ להיות נאמנים בבריתם, ולהיות אלינט השלטת עליהן וממנה יצאו משפטיהן ודיניהן. וירע הדבר בעיני השפארטאנים בגלל אשר הוא למורת רוח השלום אשר השלימו את מלך פרס, וכאשר מֵאנו בעלי אָלינט להפר את הברית ההיא, עלו השפארטאנים עליהם למלחמה ויביאו אותם במצור¹⁰⁰ ויציקו להם להכנע תחת ידיהם. ויהי בנסוע חיל השפארטאנים דרך באֶאָטיען, נעתר שר צבאם אל בעלי ברית האפרתים (אַריסטאָקראַטענפאַרטייא) אשר בעיר טהעבען, להושיב אנשי חיל במצודת העיר ולהרוס את ממשלת העם (דעמאָקראַטישע פערפאססונג). ודרך שר צבא השפארטאנים צלחה בידו, וילכוד את המצודה, וראשי מִפְלֶגֶת מושלי העם ונגידיהם נִרצחו מקצתם, ומקצתם גֹרשו והָחרמו מן הארץ, גם אֻסרו באזיקים והֻשלחו בבתי כלאים, והאפרתים לקחו את רסן הממשלה בידם וימשלו בזרוע נטויה וביד חזקה על העם בהִשָענם על עזרת השפארטאנים.

70. §

אך הנקמה מִהרה ותשיגם על רֹעַ מעלליהם. בעלי ברית ממשלת העם אשר ברחו מפני חמת המציק אשר כונן להשחיתם, התאספו יחד בעיר אטהען, ומשם שלחו צירים לטהעבען אל אנשי שלומם ובעלי בריתם להיות אתם לאגודה אחת להלחם עם צורריהם ועוכריהם. ואנשי טהעבען קראו להמברחים ההם לשוב העירה, ואחרי ימים לא כבירים שבו בסתר לטהעבען מתחפשים בבגדי אכרים עובדי האדמה, ויקהלו בבית אחד מאוהביהם. ויאחרו שם בנשף עד אחר חצות הלילה, ואחרי כן התנפלו ברעם וברעש מלחמה על ראשי האפרתים אשר ישבו יחד בבית המשתה וייטיבו את לבם ביין. ואחרי אשר הגירו את האפרתים על ידי חרב, קראו דרור וחופש לכל העם, וישיבו את הליכות ממשלת העם כבראשונה, ויכבידו את ידיהם על השפארטאנים אנשי המשמר אשר בטהעבען לעזוב את המצודה ולצאת מן העיר. ובגלל הדבר הזה התחוללה מלחמה כבֵדה בין אנשי טהעבען ובין אנשי לאַקעדעמאָן. ואת ידי טהעבען החזיקו בעת ההיא שני גבורי חיל מלֻמדי מלחמה אשר אהבת ארץ מולדתם כאש עצורה בקרב לבבם ואשר תמכו אֲשֻריהם במעגלי הצדק וְהַישֶׁר, שֵם האחד עפאַמינאָנדאַס ושם השני פעלאָפידאַס , והם היו אוהבים נאמנים ונפש האחד קשורה בנפש רעהו, ושניהם התאמצו בכל מאמצי כֹחם להרים את קרן ארצם ומולדתם בכבוד והדר עד כי תהי לתהלה בכל רחבי תבל, עפאַמינאָנדאַס הִמציא טכסים ומלחמה חדשים לדבר את אויביו בשער, ופעלאָפידאַס הביא נערים גבורי כֹח במסורת הברית, ויקרא להם בשם המַחנה הקדושה (דיא הייליגע שאאר). ובהיות אהבת ארצם נשמת חייהם וכבוד הנצחון חיי רוחם, על כן חָשפו את זרוע עֻזם וילחמו באנשי שפארטה כגבורים משכילים וַיַרְבּוּ את חלליהם תמיד ויעצמו את הרוגיהם כל הימים. בראשית המלחמה היו בני אטהען זְרוֹעַ לבני טהעבען ויעשו מלחמות רבות את הלאַקעדעמאָנים בים וביבשה, ובגבורת ישע ימין שרי צבאם הנודעים בשם אימפיקראַטעס והאבריאס הכו את אויביהם (הלאקעדעמאָנים) מכות רבות ונאמנות. אפס כי כאשר הביאה טהעבען את ערי באֶאָטיען הקטנות תחת ממשלת פקודתה, ואת טהעספיאֶ ואת פלאַטאֶאֶ בעלות ברית אטהען הָרסה בעברתה (אחרי אשר נִבנו מֵחָדָש אחרי שלום אנטאלקידעס), אז התעוררה השנאה והקנאה הישָנה אשר בין אטהען ובין טהעבען ולהכעיס את לב טהעבען כרתה אטהען ברית שלום עם שפארטה, וכאשר מֵאנה טהעבען להביא את צוארה במסורת הברית ההיא, אז שבו הלאַקעדעמאָנים לעלות בחרב על טהעבען, אך עפאַמינאָנדאַס ופעלאָפידאַס לחמו בהם בגבורה נפלאה עד מאד, ויכום ויכתום לפי חרב במערכה בשדה, והמלחמה ההיא נודעת בשם מלחמת לייקטראַ¹⁰¹ (דיא שלאַכט בייא לייקטראַ), ומני אז והלאה תם כחם ולא יספו להרים ראש עוד. ארבע מאות איש מאזרחי שפארטה ושש מאות עבדים עם קלעאָמבראָטוס שר צבאם נפלו חללי חרב על מרומי שדה המלחמה, ואין מספר להנָסים מהמערכה, עד כי נלחמו אז אַגעזילאוס המלך להפר בעת ההיא את החֹק הישן אשר להשפארטאנים???? את כבוד האנשים הנָסים מהמערכה בקלון, כי אנשים חדלי ספורות נסו אז ואם יִשָפְטוּ כֻלם במשפט קשה ההוא, אז ירע מאד לשפארטה כי האנשים ההם ינקמו ממנה על כבודם כי גלה מהם.

71. §

אחרי המלחמה ההיא, נסע עפאַמינאָנדאַס בכל גבול הפעלאָפאָנעס ובחרבו הקשה הקריב אל עיר הבירה אשר בארץ לאַקאָניען, עיר פרזי??? חומה, אשר זה כחמש מאות שנה לא שמעה תרועת מלחמה בכל סביבותיה וינופף ידו החזקה עליה. אפס כי בראותו תחבולות המלחמה אשר עשה המלך אגעזילאוס הזקן להלחם בו, ובהתבוננו כי השפארטאנים מָרֵי הנפש כדֻבים שכולים מתיצבים לפניו ברוח גבורה, גם נשיהם ובניהם עומדים מזֻינים בכלי מלחמה לגרש מפניהם אויב, אז חָדַל הגבור הנערץ ההוא מהוציא חרבו מתערה ולא התגרה באנשים אשר יבחרו לעבור בַשֶׁלַח מִתֵּת מדרך כף רגל בארצם להצר הצורר עליהם. אך תחת אשר לא עשה לו שֵם כבוד בגבורים בפעלאָפאָנעז, ולא חֵרף נפשו על מרומי שדה כפעם בפעם, תחת זה נָחל כָבוד גדול מזה בהיטיבו רעה נושנת אשר הרעו היונים לעשות בימים הראשונים, כי קרא דרור לבני המעסענים, והשיב לבניהם אחריהם השבים מארצות נכריות את נחלות אבותיהם עם מעסענע העיר אשר נוסדה חדָשה מקרוב. מעת ההיא התנשאה טהעבען ותהי גברת ארץ יון, ועפאַמינאָנדאַס עבר כפעם בפעם (ג“א שצ”ב 368) בארץ הפעלאָפאָנעז בתור רב ושליט. אחרי שנים מעטות נוסדו באַרקאַדיען ראשי העם יחדו ויבואו במָסורת הברית לעשות סדרים חדשים בהנהגת המדינה לַמרות עיני כבוד טהעבען, ומעגאַלאָפאָליס עיר הבירה בארץ אַרקאָדיען, שָאפה ברוח גאותה להיות שלטת בארץ, ויהי בהִוָדַע הדבר לעפאַמינאָנדאַס וימהר ויבא בפעם הרביעית לארץ הפעלאָפאָנעז לעשות שפטים בעדת הקושרים והמורדים ההם אשר נועזו לפרוק על שלטון טהעבען מעליהם. אך השפארטאנים ומפלגה אחת מֵחיל ארקאַדיען והמלך אַגעזילאוס בראשם, יצאו בחרב נוקמת לקראתו, ועד מהרה התלקחה מלחמה עזה ביניהם על יד מאַנטינעאַ, ואף כי נִצחו הטהעבענים את אויביהם גם במלחמה ההיא, הִרבו מאד במחיר הנצחון ההוא, כי קנו אותו בדמי עפאָמינאָנדאַס אשר נפל חלל במלחמה. כי אחד מאנשי מלחמתו הביא להבת חניתו עמוק עמוק בחדרי לבו עד כי נפל ארצה מתבוסס בדמיו. אמנם כי הוא לא מת ברגע ההוא, ולא הניח לאיש להוציא את להבת החנית מפצעי לבבו עד אשר הכו הטהעבענים את אויביהם מכה נִצַחַת וַיְנַצְחוּם, ורק אז הוציא את הלהבת מחדרי לבבו ונפחה נפשו וימת מות גבורים. שנתים ימים לפני מות הגבור המשכיל ההוא, מת פעלאָפידאַס הגבור בטהעסאַליען (ג“א שצ”ו 364), ובשנה הבאה (אחרי מות עפאַמינאָנדאַס) מת גם המלך אגעזילאוס בדרך מַסָעוֹ אשר נסע לרדת מצרימה לעשות שם מלחמה אחרי כרתו ברית שלום עם כל מדינות ארץ יון, בן שמונים שנה היה המלך המרומם הזה במותו, ועיניו ראו בעלות שפארטה עד מרום הרי ההצלחה, גם ברדתה פלאים בסתר המדרגה. והנה במות עפאַמינאָנדאַס (ג"א ת' 360) עָברה כעב ישועות טהעבען, כי הוא היה גבר חכם בעוז, בעל נפש נשגבה, שר צבא מהולל וגבור מלחמה, גם צדיק וישר, מואס אהבת בצע וְנוֹעֵר כפיו מכל תענוגות בני אדם. כל ימי חייו היה עני וְדַל כאריסטידאַס, כי בלכתו נְכֹחוֹ במעגלי צדק ומסלות ישרים, ובהיות כל ישעו וכל חפצו רק להצליח את בני האדם ולהצמיח ישועות בקרב הארץ, מָאַס בכל סגֻלות המדינות והבלי תעתוע הָעֹשֶר, והשמיכה האחת אשר היתה לְעוֹרוֹ כל הימים, נתנה לו חן והדר, כבוד ותפארת יתר הרבה מאד מכל בגדי פאר עם משבצות זהב אשר ילבשו עשירי עם נְבוּבֵי הלב ורודפי תענוגות כשרים השוכבים על מִטוֹת שֵׁן וספונים בהיכלי חֹסֶן. אחרי מותו נָשְׁתָה גבורת היונים, ולא קם עוד בהם גבור משכיל וצדיק בכל דרכיו כמוהו לעמוד בפרץ ולהושיע לבני עמו בכל לבבו ובכל נפשו.

72. §

מימי פעריקלעס עד מות אלכסנדר הגדול, פָּרְחוּ המַדעים וביחוד כל חרֹשֶת הַיֹפִי (שאֶנע קינסטע) בארץ יון. לחרֹשת הַיֹפִי תֵחָשֵׁב חכמת הבנין, מלאכת פסילי אבן (בילדהויערקונסט) ומלאכת הציור (מאַלערייא). שְׁאָר רוח חכמה ויתרון הַכְשֵׁר דעת אשר להיונים על כל יתר לאֻמי תבל, וחשק לבבם לעשות צֶלֶם וּדְמוּת לְרִגְשֵׁי הַיֹפִי הצפונים בחֻבם, היו נסבה להרחיב את גבול חרֹשת המעשה וכל מלאכת מחשבת מעשי ידי אמן בארץ מולדתם, ולהרים את קרנן בכבוד על מָרוֹם קֵץ השלֵמות (פאָללקאָממענהייט), עד כי לא קמו בתבל חכמי חרשים ואמנים נפלאים כמוהם לפניהם גם אחריהם עד ימי הדור האחרון הזה. כל יצר מחשבות לבם וכל ישעם וחפצם תחת השמש, היו רק להוציא לאור מעשים גדולים ונשגבים על פי רוח חכמתם בכל חרֹשת המעשה אשר התנוססה בחֻבם. בכל הבנינים המפֹארים אשר בָּנוּ, היתה ראשית מְגַמָתָם הַמְשְׁטָר וְהַמִדָה הישרה (עבענמאאס, זיממעטריע) וערך השווי בכל חלקי הבנין (האַרמאָניע), עד כי כל הרואה את בניניהם האמין כי יצאו מתחת ידי הַיֹפִי והשלֵמות ולא חלו בם ידי אדם –. אחד מראשי יסודות הַיֹפי בכל היכלי היונים ומקדשיהם, היה מעשה העמודים היפים והנפלאים. העמודים ההם נפלגו לשלש פלגות על פי ראשיהם (קאַפיטאֶלער) השונים במתכונתם ובדמותם א) העמודים הדאָרים (דאֶרישע), והם חזקים ומוצקים מבלי חבוש פאֵר על ראשיהם מלמעלה. ב) העמודים היאָנים (יאָנישע), והם מחֻטבים בקומה ישרה (שלאַנק) וראשיהם מפֹארים בתבנית קְוֻצוֹת תַּלְתַּלוֹת. ג) העמודים הקאָרינטים (קאָרינטישע) אשר ראשיהם נהדרים בפתֻּחים וַעֲדִי עדיים לחמדת עינים. העמודים ההם הֻצבו לפני מבוא ההיכלות והמקדשים והאולמים (זיילענהאָללען) אולם בתי המושב אשר ישבו בהם היונים היו שפלי קומה ובלי כל יֹפִי והדר, וכל חכמתם במלאכת הבנין הֶרְאוּ רק בבנינים אשר תעודתם לטובת הכלל כמו היכלים מקדשים, בָּתֵּי משחק (טהעאַטער), בתי מועצה (ראַטה הייזער), מצבות (דענקמאֶלער) ועוד רבים כאלה –. את מלאכת הפִּתֻּחִים (בילדהויערקונסט) הֵרִימוּ היונים על גפי מרומי ההוד והיֹפי, והפליטים והשרידים אשר נשארו עוד מהם בידינו, הם לנו למופת ולפלא, כי עד היום לא יְשַׂכֵּל עוד כל אֳמָן את ידו לעשות כְּמִפְלָאוֹתֵיהֶם. חכמי חרשי יון הנודעים לנו ביתר שאת, הם פהידיאַס, סקאָפאַס יליד פאַראָס, פראַקסיטעלעס יליד אַטהען וליזיפוס יליד סיציאָן. אך לא את ההיכלים והמקדשים לבדם פארו בפסילים ותמונות בְּפִתֻחִים ומצבות וציורים נפלאים במאד מאד, כי אם גם את הערים ואת המדינות הביאו בעדי עֲדָיִים כאלה לחמדת עינים. כי היונים זה דרכם מעולם להציב מצבות לכל גבורי חַיִל אשר מלטו בגבורתם את ארץ מולדתם, גם לכל חכמי??? אשר הֵאִירו עיני בני עמם באור החכמה והדעת, וזאת נחשבה בעיניהם??? ולתפארת ולכבוד נעלה מאין כמוהו. ומבלעדי המצבות ההן, הציבו גם צלמי דמות הגבורים והחכמים חצובים מאבני שַׁיִשׁ עד לבביהם או עד ידיהם. את המצבות והצלמים ההם, הציבו בראש הומיות, על גַפֵּי מרומי???, בשוָקים וברחובות, וכל עיר אשר מצבות כאלה רבות בתוכה, היתה לתהלה ומשוש לכל הארץ, ולחרשי האבן שלמו שכר טוב בעד פעולתם,??? המרבה להפליא את מעשהו, היה משֻבח ומפֹאר, מהולל ומרומם בפי כל ??? שמו. ועל כן התאמצו החרשים בכל מאמצי כחם לפאר את מעשיהם,??? מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מצאו מלאכת עבודה ועֵקב רב גם כבוד???. גְוִיוֹת היונים הַמְחֻטָבוֹת תבנית היכל, בַּדֵיהֶם ויצוריהם שִׁכֻּלָם מתאימים ???? אין בהם, ושמלותיהם העשויות לְעוֹרָם כְּפִי גִזְרַת גֵוָם, גם הנערים משחקים ערומים וּמִתְפַּתְלִים נַפְתּוּלִים שונים בְּהֵאָבְקָם יחדו. כל אלה היו??? חרשי אבן לעינים לפסול כצלמם וכדמותם צלמי אנשים יְפֵי תֹאר ויפֵי מראה להרהיב את עיני הרואים. על הוד הֲדַר מעשי ידי חכמי חרשי אבן ההם,??? עַדיהם שרידי מעשיהם אשר נמלטו משִׁני הזמן וְהִנָם נֹכַח עינינו עד היום???. מהשרידים ההם תֵּחָשֵׁב: 1) המצֵבה הנפלאה מצבת אפאָללאָ הבעלפעדעריЪeдЪΒepcКiй Alloдo–) ), 2) צלמי לאַאָקאָאָן ובניו עם??? הפתנים הידועים ליודעי הגדת היונים על אֹדות מלחמת טרויא, 3) ווענוס ועדיצעאית, , 4) ווענוס המילאָנית, 5) צלמי זאבידען , ועוד מצבות רבות ופסילים אין מספר במלאכה??? (אין ערהאַבענער ארבייט) –. במלאכת הציור (מאַלערייא) נודעים לתהלה הַצַיָרִים האלה: צייקסיס, פאַררהאַזיוס ואַפעללעס. מהציורים העתיקים לא נשאר בידינו בלתי אם הציורים אשר על קערות (וואַזען) היונים, ועל כתלי הבנינים העתיקים. חכמת הזמרה, מלאכת החזיון (שוישפיעלקונסט) ומחֹלת???? (כאָרטאַנץ), מצאו גם הן קֵן להן בארץ יון, ומה גם כימי החגים והמועדים אשר חגו היונים בכל יקר תפארת בהיכלי אלהיהם.

8. המקדונים

1 פיליפּ מלך מוקדון (ג"א שצ"ט 361–336) Фиди—Ъ Makeдoиckiй))

73. §

הָלְאָה מארץ יון לפאת צפונית, תִּשְׂתָּרֵעַ ארץ מוקדון, ארץ ??? רֻכסי הרים ויושביה תערובות עמים רבים ושונים ובתוכם גם שבטים??? צאצאי הפעלאַסגים והיונים. והשבטים ההם יָשבו במדינת עמאַטהיאַ הישָׁנה ובעיר הבירה הנקראת לפנים בשם עדעסאַ ואחרי כן??? עגאֶ , והיא היתה מְקוֹם משכן מלכי מוקדון הקדמונים אשר??? למשפחת ההעראַקלידים היושבים באַרגאס. השבטים ההם יצאו בעקבות ההעלענים וילמדו את טכסיסי מלחמותיהם ומשחקי האָלימפוס. עַם בני??? אָהבו קְרָב וְלֶחֶם, לָצוּד צַיִד ולשמוח אֱלֵי גִיל במשתה היין. ומקץ שנה??? אחרי מוֹת עפאַמינאָנדאַס יָשַׁב בארץ מוקדון על כסא המלוכה איש גדול??? ושמו פיליפּ, איש אשר יאתה לו מלוכה במשפט צדק, כי הוא היה חכַם??? בהליכות המדינה, גבור מלחמה ושר צבא מהֻלל, יְקַר רוח, נדיב לב ובעל נפש עדינה, גם אהב מאֹד את חכמת חכמי היונים, את חרֹשת מעשה???? ואת שירי משורריהם, ובכל זאת הֶחזיק במנהגי ארץ מולדתו, ולא סר??? בני עמו, עד כי גם בַּחֲקוֹר מִמְסָך וּבְתֵת בַּכּוֹס עֶיִן, נָטָה אחרי אצילי בני??? ואפרתיה. הוא עשה לו חיל וצבא רב שולפי חרב ונושקי רומי קשת??? מלחמה מנעוריהם, וידיו רב לו בטכסיסי מלחמה חדשים הנקובים??? פהאַלאַנקס, ועל פי כל הדברים האלה היה נורא על כל סביביו, וַיִתֵּן חִתִּיתוֹ בארצות שכֵניו עד למרחוק.

74. §

והמלך הגבור המשכיל הזה לָטַשׁ עיניו על ארץ יון וַיִתְאַו??? לפרוש ממשלתו עליה, וְנָקֵל היה לו לְהָפִיק את זְמָמוֹ לולי היתה יראת??? אנוש על פניו וַיָגָר להניף חרבו על ארץ היושבת לבטח עמו ולא נְמָלְתֵהוּ ??? מעולם, וּבְצִפִּיָתוֹ היו עיניו צֹפִיות למצוא תואנה (געלעגענהייט) אשר תהיה כסות עינים להריק חרבו עליה במשפט לפי מראה עין. והמלחמות אשר ???? בארץ יון (ג“א ת”ה – תי"ד 355–346) בימים ההם, אַנוּ לידו את התואנה אשר הוא מבקש. וזה דְבַר המלחמות ההן: אזרחי טהעבען התנשאו ויעטו??? גאה וגאון להשתרר ולשום עֻלם על הפאָקיער שכניהם השוכנים לבטח מימי קדם במשכנות מבטחים ומתענגים על מֶתֶק אור החֹפֶש והדרור. ולמען??? את מחשבות אונם לאור, הלשינו את הפאָקיער לפני בעל ברית האַמפיקציאָנים כי הם נועֲזו לקרוע כִּבְרות ארץ אחדות מאדמת ההיכל אשר בעיר דעלפהי ויהפכון לִשְׂדות זרע, ושופטי האמפיקציאָנים הִרְשִׁיעוּ את הפאָקיער ויהיה משפטם לשלם כסף רב מאד על המעל ההוא. אך הפאָקיער לא שמעו בקולם ולא נתנו מִכְסַת הכסף הרב והעצום אשר נטלו עליהם ואשר קָצוֹר קצרה ידם לשלם אף העשירית ממנו, אז נתנו השופטים את הפאָקיער לַחֵרֶם וַיְמַלְאוּ את ידי אזרחי טהעבען להחרים אותם ואת כל אשר להם. כראות הפאָקיער את הרעה הנשקפה עליהם, חגרו בעֹז מתניהם להתיצב לפני אויביהם???? ממבקשי רעתם, ותהי ראשית מעשיהם לעשות נקמות באזרחי דעלפהי אשר הם היו הראשונים להסית בם את השופטים להוציא עליהם את משפט החרם בסופה ובשערה באו בשער דעלפהי ויתפשוה וישימו עליה מס כבד???? וירוצצו אותה בעברת זדון ובתוכחות חמה, ואחרי כן לכדו להם את??? המהלל המתנוסס בה, וישללו וישסו את כל הכסף והזהב אשר אצרו היונים??? משנים קדמוניות, ובזהב המסים ההוא שכרו להם אנשי מלחמה ובכֹחַ ידם עמדו לפני צורריהם ואנשי מלחמתם עשר שנים רצופות, גם השיבו עוד מלחמה בשערי ארץ אויביהם, ויתפשו ערי מבצר אחדות במדינת באָאֶטיען,??? הנוראה עופפה כלהט הברק על פני גבורי היונים וַתְלַהטם סביב סביב, והפאָקיער היו אנשי מלחמה ומרי נפש, גם שכיריהם הלוחמים להם היו עזי???, עריצים ומלֻמדי קְרָב, ושרי צבאם היו גבורי חיל ועריצים כמוהם, הלא??? פהילאָמעלאָס ואָנאָמארחאָס אשר נבחרו??? החילים ואוסרי המלחמה. מְגִנֵי הפאָקִיער ההם וחרב נקמתם, גם חומות??? דעלפהי הבצורות והנשגבות, היו להם לְצוּר מָעוֹז וּלְמִגְדַל עֹז לפני אויביהם. להבת המלחמה העזה והארוכה ההיא התלקחה לבלי-חק ושָׂמָה שֵׁמוֹת נוראות בארץ יון כבימי מלחמות שפארטה ואטהען לפָנים, ואף אחרי אשר התנפל לאָמעלאָס הגבור מראשי הצוקים וְנִפְזְרוּ עצמותיו לפי שְׁאוֹל (בעת אשר נִגפו שרי צבאו לפני אויב על יד נעאן , כי בחר בַּמָוֶת מִנְפֹל בידי אנשי??? ואויבי נפשו) גם אז לא הוּשַׂם עוד קץ להמלחמה האיומה ההיא, והשלום אשר קִווּ כל שלומי אמוני היונים לא הופיע עוד. כי אָנאָמאַרחאָס איש ברית לאָמעלאָס המת וגבר עמיתו בתשוקת המלחמה, התגבר עוד ביתר עז, הוא ואנשי החיל שודדי היכל דעלפהי, ויגרשו מפניהם אויב, וירדפום מהלאה??? ארץ הפאָקיער, גם עברו עוד בחרב ובדם בארצות אנשי מלחמתם וַיָשׁיתו על באָאֶטיען ובנותיה לְשַׁמָה, ובטהעסאַליען עָשו שפטים. הרעות הגדולות??? אשר עשו הפאָקיער, היו נְסִבָּה כי אזרחי טהעבען קראו את פיליפ מלך מוקדון לעזרה, ופיליפ שמח בלבו במצאו את התואנה אשר הוא מבקש, וַיְחָלֵץ??? וַיֵדֶא כנשר ויפרוש כנפיו בארץ יון. ותהי ראשית מעשהו להכניע תחת ידו את טהעסאַליען אשר כרתה ברית שלום עם הפאָקיער¹⁰², ואחרי כן???? ויעבור את מעברת טהערמאָפילה ויבוא בארץ הפאָקיער, וברוח??? הִכָּה במערכה בשדה את אָנאָמאַרְחאָס גבור הפאָקיער ושר צבאם, והמקדונים תָּלוּ את נבלתו על העץ, ושלשת אלפים איש משודדי היכל דעלפהי??? שבי בידי המקדונים ויטביעו אותם במצולות המים. ואחרי אשר נלחמו??? הפאָקיער כגבורים זמן רב, נשתה גבורתם וְחִתְּתָה קשתותם וַיִכָּנְעוּ לפני פיליפ מלך מוקדון. והיונים גרשו אותם מִהִסְתָּפֵּחַ בנחלת בעלי ברית???קציאָנען, בהאמינם כי קללת אלהים רֹבֶצֶת בם עקב אשר בָּזְזוּ את היכל דלפהי, ותחתיהם הובא פיליפ במסורת הברית ההיא, יען כי הוא הִתְחַפֵּשׂ??? נוקם נקמת אלֹהים ונקמת היכלו. כל ערי הפאָקיער עַרו היונים והמקדונים עד היסוד, ויושביהן לבשו כלי גולה ויהיו נודדים בארצות נכריות, כי מארת ארס רדפה אותם באף, והנשארים בארצם היו לעבדים מרודים, או למס???. מהיום ההוא והלאה נחשב פיליפ כאחד מבני ההעללענים ויהי אחד מבעלי ברית האמפיקציאָנען ויתערב בין המשחקים במשחקי האולימפוס,??? הנִצִים תמיד בחרו בו להיות לשופט ומוכיח ביניהם בכל דברי הריבות אשר בשעריהם ואחרי דבריו לא ישנו.

75. §

אמנם עוד לפני הימים ההם, הביא כבר פיליפ תחת ידו??? יון אשר נבנו על אדמת מוקדון. הלא הן אמפהיפאָליס ופאָדידאֶאַ,??? עיר אַמפהיפאָליס, במקום אשר משם זהב יָזֹקוּ, בנה את העיר הבצורה אשר קרא לה פיליפ כשמו; אחרי כן לכד את עיר אָלינטה , העיר העליזה??? ויחרם את כל רכושה לבית אוצרו, ואת יושביה שָׂם לָמַס, וַיַכְבֵּד מאד את אַכפו עליהם. אך בכל זאת לא הגיע עוד למחוז חפצו עד אשר פָּרצה מלחמת הלאָקרים¹⁰³ (דער לאָקרישע קריג), כי כאשר הֵזִידוּ לפָנים הפאָקיער לשלוח יד חומסת בנחלת ההיכל אשר בדעלפהי, כן זָדוּ אחרי כן גם יושבי לאָקרי לקרוע כברות ארץ אחדות מאדמת ההיכל ההוא ויהפכון לשדות זרע, והשופטים בעלי ברית האמפיקציאָנען שמו גם עליה עֹנש כסף. ויהי כאשר הקשו את ערפם גם הם ולא שלמו את כסף ענושים??? אז קָם עשינעס המליץ הנודע בתוך שופטי האמפיקציאָנען ויט את לבם לקרוא לפיליפ מלך מוקדון גם בפעם הזאת לעשות שפטים באנשי??? ההם. ופיליפ מהר ויבוא בחיל כבד מאד וילכוד את ארץ לאָקרי בידו החזקה ומבלי מֵשִׂים הושיב מִפְלֶגֶת גבורים מאנשי חילו במבצר עלאטעא. מעשה חמס הזה אשר עשה פיליפ, הרגיז את אזרחי אַטהען הבוטחים והשאננים וייראו מפני הרעה הנשקפת גם עליהם בתגרת ידי הגבור העריץ ההוא אשר תקע לו יתד נאמן בארץ יון. ואז הִטוּ את אזנם לדברי דעמאָסטהענעס המליץ הנשגב אשר קרא בגרון בלי חשך וכשופר הֵרִים קול לבני היונים כי יתיצבו כאיש אחד חברים לפני פיליפ מלך מוקדון לגרש אותו מארץ יון בחֹזק יד בטרם ישים עליהם עֹל ברזל אשר לא יוכלו לפרוק אותם מעל צוארם כל הימים. והמליץ הנשגב ההוא לא חִכָּה עד אשר יאספו??? היונים אנשי חיל, וימהר ויביא את טהעבען במסורת הברית עם יתר ערי??? ויקבוץ אנשי מלחמה רבים, ועל פּיהו עשו מלחמה את פיליפ מלך מוקדון, אך אנשי החיל ההם אשר נקבצו באו בחפזון ואשר שריהם היו אֹבְדֵי עצות וגבורה למלחמה, לא יכלו לעמוד לפני מערכות חֵיל מוקדון גבורי המלחמה מנעוריהם. לשוא התגברו בני טהעבען המכונים בשם “מחנה קֹדֶש”, לשוא חגרו שארית כֹחם ואונם, כי פיליפ הִכָּה אותם חרם במלחמה הנודעת??? מלחמת שאֶראָנעא, ואז בא הַקֵץ על חֵרות היונים ולא שָבה עוד אליהם. דעמאסטהענעס עשה מספד תמרורים על חללי בת עַמוֹ אשר נפלו במלחמה ההיא, ואיזאקראטעס אשר היה אז כבן מאה שנה טָרַף נפשו בכפו לבל תראינה עיניו את הרעה הנוראה אשר מצאה את בני עַמו וארצו באָבדן חֵרותם??? נֵרֶם –. אך פיליפ לא הִכְבִיד עֻלו על היונים ולא הֶרְאָם קשה, גם הִרבה??? להיטיב עמהם וָיִרְעֵם במקל נֹעַם לבעבור הַסְכֵן אותם עם ממשלת מוקדון ולבעבור הַטות את לבבם להפיק את זְמָמוֹ. כי הוא חשב מזמה להקדיש מלחמה על מלך פרס אשר רפו ידיו מִתְּמוך את שרביט המלוכה, ויאבה כי יעברו היונים חלוצים בראש אנשי המלחמה לְהִלָחֵם בהפרסים אויביהם וחושבי רעתם תמיד. ועל כן קרא פיליפ עצרה ויאסוף את כל ראשי היונים לקאָרינט ויכרות אתם ברית להיות עִם המקדונים לעם אחד בכל הליכות המדינה, ולא הִפליא בין ההעללענים ובין בני מוקדון כי אם בדבר שרי צבאות המלחמה אשר יהיו תמיד ילדי ארץ מוקדון, והיונים נאותו לו וישימוהו עליהם לְרַב ושליט בממשלה בלתי מֻגבלה ולשר שרי הצבא, ומכל ערי היונים נָהרו אליו אנשי חיל מלֻמדי מלחמה להיות סָרִים למשמעתו וללחום את מלחמותיו. אפס כי רִננת לבו מקרוב, וימי הצלחתו לא נמשכו. כי בהַגותו את חתונת בתו בעיר עגאָ, השקהו אחד משומרי הסף, סף רעל וימת. רבים אומרים כי שומר הסף ההוא קָצַף עליו על הרעה אשר הפגיע בו המלך העז הזה, ורבים אומרים כי אָלימפיאַס אשת פיליפ שִחדה אותו לעשות את הָרֶצַח הזה לְהִנָקֵם בפיליפ אִישָׁהּ על אשר הסיר אותה מעל פניו וַיַדִיחָה מִשְאֵתָה.

2. אלכסנדר הגדול (ג“א תכ”ד-תל"ז 336–323)

76. §

אחרי מות פיליפ, ישב אלכסנדר בנו על כסאו אחריו וישא הוד מלכות. כבן עשרים ואחת היה במָלכו, ויהי חֲכַם לב ואמיץ כֹּחַ, גבור משכיל ואיש מלחמה, יקר רוח ונפש עדינה. מורו ומלמדו להועיל היה ראש כל חכמי תבל ואביר כל חקרי לב, הלא הוא אַריסטאָטעלעס הנודע לשם ולתהלה בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם. הוא פָתח לפניו כל תעלומות חכמה, וימסור בידו את מַפתחות אוצר כל כלי חמדה ההיא. ועל כן דָבַק המלך המרומם הזה כל ימי חייו בחכמת יון, ויתמוך את ידי כל חכמי לב וחכמי חרשים אשר התנוססו אז כאבני נֵזר על אדמת ארץ היונים. וכל ערי יון אשר הֵרִימו כמעט רגע את ראשיהן בהגיע השמועה אליהן כי מת פיליפ, שָׁבו ויורידו אותם בֶּאֱחוֹז אלכסנדר בנו את רסן השלטון ביד חזקה ובזרוע נטויה. וַתָּקֵמְנָה אותו לשר צָבָא על כל צבאות היונים תחת אביו לעשות מלחמות ונקמות בעם פרס, עם עברתם. אך בטרם מצאה ידו להחלץ ולצאת למלחמה על הפרסים, התנפלו עמים פראים היושבים בהרים בארץ מלכותו לשלול שלל ולָבז בז. אז חשף אלכסנדר את זרוע עֻזו וַיַך צָריו אחור, ויחרימם לפי חרב גבורתו. אפס כי פתאֹם לפתע עָף שֵׁמַע שוא בכל ארץ יון כי אלכסנדר נִספה במלחמה ההיא, והיונים שמחו מאד על מותו וַיְקַווּ להמיש את עֹל מוקדון מעל צוארם. יושבי פעלאָפאָנעז חגרו כלי נשקם ויעמדו הבן למלחמה, ואזרחי אַטהען הטוּ אזנם לדברי המליץ האדיר דעמאָסטהענעס אשר הִבְעִיר שלהבת אשר נקמה בלבות השומעים לפרוק את עֹל המקדונים מעליהם וְלֵאור באור הדרור כבימים הראשונים, ויושבי טהעבען קמו על המקדונים אנשי המשמר בחרב, ויהרגו בהם עַם רב, ועל יתר אנשי החיל אשר במצודה שָׂמוּ מָצוֹר ויצורו אותם בחֹזק יד. אך אלכסנדר מִהר וַיָעָף כִּמְעוּף הברק ארצה יון להכניע שְׁאוֹן קָמָיו ולהשביח שוא גליהם העזים. בסערת מלחמה השתער לראשונה על טהעבען ויורד עֹז מִבטחה ויבקיענה וַיִתֹּץ את חומתה ויהרוס את בָּתֶּיהָ וַיַתֵּר את ידי אנשי חילו לשלול שלל ככל אַות נפשם, ואת יושביה מָכר לעבדים ונשיהם לשפָחות נחרָפות וטפם לבז ולמשסה. ומספר יושבי העיר כשלשים אלף איש, רק את הכֹהנים ואת המקדונים אשר התגוררו שם, שלח לחפשי, גם לא שלח ידו אל המצודה אשר בעיר, אל בית המשורר הנעלה פינדאַר, ואל ההיכלים והמקדשים, כי חָסָה עינו עליהם ויראת כבודם היתה על פניו גם בעת זעם ההיא. השפטים הנוראים ההם אשר חָלה אלכסנדר ביושבי טהעבען, הפילו אימתה ופחד על כל היונים, וַתהְּיִ חִתַּת המלך הנערץ ההוא על כל ההעללענים ולא יָספו להרים עוד ראש. אחרי הדברים האלה כְּשֹׁך חמת המלך, נחם על הרעה הגדולה אשר עשה לטהעבען, וַיָסַר כַּעַס מלבו ויחמול על היונים המתפרצים מפניו, ויסלח להם על עונם.

77.§

ובשנת ג“א תכ”ו 334 בחֹדש האביב נסע אלכסנדר עם חילו הקטן גבורי החיל ויודעי לֶחֶם לעשות מלחמה את מלך פרס, ושרי חיָליו היו גבורים משכילים ואנשי לב, הלא הם: פערדיקאַס, קלייטאָס , פאַרמעניאָן גבור החיל, העפאֶסטיאָן, קראַטעראָס , פטאָלעמאֶאוּס , (תלמי) אָנטיגאָנאָס , ועוד גבורים גדולים כמוהם. גם חכמים רבים וסופרי דברי הימים נִלְווּ אל אלכסנדר בדרך מַסָעוֹ, הלא המה: אַנאַקסימענעס, קאָלליסטהענעס, אריסטאָבולאָס ועוד חכמים וידועים כאלה אשר נכספו לאסוף חכמה ודעת בחפניהם בארצות רחוקות תחת דגל המלך הזה שמש ומגן להחכמה ולכל אוהביה. בעברם את ההעללספאָנט, נָסַך אלכסנדר יַיִן מלכות מִכּוֹס זהב לכבוד אילי הים, ובהגיע אניתו אל החוף המכֻסה בירקרק דשא, השליך בכֹּח את חניתו ממרום מִכְסֵה האניה על אדמת אזיא, ואחרי כן דָלַג עם כל כלי נִשְׁקוֹ לראשונה על החוף. על המקום אשר התנוססה טרויא לפָנים, הקריב אלכסנדר קרבנות לצעאוּס ולפאַללאַס אטהענע מְלֶכֶת הגבורה והנצח, גם צִוה לגבורי חיָליו לעשות מלחמה בשלום (קאַמפפשפיעלע), להתחרות במֵרוץ ולהתעלס בשעשועי הגבורים לכבוד גבורי היונים אנשי השֵׁם. והוא יָצָא בעקבות אַחילל הגבור הנורא, ויתאמץ לְהִדמוֹת אליו בכל עלילותיו, ועל כן נשא בחיקו תמיד את שירי האָמער המכלכלים את גבורות אַחילל וּמִפְלָאוֹת עזוזו. אחרי הדברים האלה היתה המלחמה הראשונה בין היונים ובין הפרסים על יד נחל גראַניקוּס, ואלכסנדר עשה אז נוראות ויך בחילו הקטן את חיל פרס הרב והעצום, הֵרִיעַ אף הִצְרִיחַ ועל אויביו התגבר וישחקם כעפר על פני רוח. אך בגבורתו ועֹז רוחו הטביע את נפשו בעמק המלחמה ההיא עד כי היה כפשע בינו ובין המות, כי אחד משרי חיל פרס הֵנִיף את חרבו בעֹצם ידו על ראש אלכסנדר, ולולי חָשׁ קלייטאָס וַיְגַדַע את זרוע השר ההוא בחרבו הקשה, כי אז נפל אלכסנדר שדוד וְיָרַד דוּמָה בִדְמִי ימיו. אחרי הנצחון הגדול ההוא, הִציב אלכסנדר מַצבות כָּבוֹד לזֵכר אנשי חילו אשר נפלו במלחמה, ואת בתי אבותיהם עשה חפשי בארץ יון מכל מס ומכל משא מלך ושרים. ופרי הנצחון ההוא היה כל חלק המערבי אשר באזיא הקטנה עד הררי טוירוס אשר נפל בידו מושל ארץ לידיא נכנע תחתיו בלי הָנִיף חרב ויפתח לפניו את שערי זאַרדעס הבירה. האַליקאַרנאַסאָס אשר התיצבה לפניו בזרוע חשופה ובמלחמת תנופה, נלכדה בסערה וסופה, ותהי לאלכסנדר לָמַס, ויתר ערי יון נתנו לו יד, וברצונם הטוב קִבלו עליהן את עֹל מלכותו, ומרביתן שָׂמחו עוד לקראתו וַיוֹדוּ לו ויברכו את שמו על הבטָחתו אשר הבטיח להן להשיב את ממשלת העם הַמוּסָרָה על כַּנָהּ. ואלכסנדר התהלל מאד בכבוד יחושו אשר התיחש לצאצאי ההעללענים, וכאחד המקַנאים קנאת ארץ מולדתו חגר חרב נוקמת להנקם מאת הפרסים אשר זדו להרוס את ערי ההעללענים ולשלוח באש את מקדשי אלהיהם, וְרֻבֵּי היונים הריצו ידיהם אל מלך עליון זה, יען כי הוא לגאון ולתפארת לכל עם יון, בכבוד גבורתו יתימרו, ובתהלות עלילותיו יתהללו. בעיר גאָרדיום אשר בארץ פיריניא, אסף אלכסנדר אליו את כל מפלגות אנשי חילו, ובעיר ההיא היתה המרכבה העתיקה מאד לימים אשר רכב בה המלך מידאס (מלך אשר חי על מוצא פי המשל הקדמוני) ובמרכבה ההיא קֶשֶר פְתַלְתּוֹל מאד אשר קצרה יד כל אדם לְהַתִּירוֹ, ואשר יצא פתגם הָאוּרִים (אָראַקעל) כי האיש אשר יַתֵּר את אֲגֻדָתוֹ מלֹך ימלוך על כל ארץ אזיא, וינף אלכסנדר את חרבו על הקשר ההוא ויגזרהו לגזרים למלאות את נבואת האורים ההיא –. ואחרי כן שָׂם לדרך פעמיו ויעבור בארץ קיליקיה ארץ הרים ומלֵאה מַעקשים ורכָסים וְחַתְחַתִּים ופחדי מות, ובדרך מסָעו רחץ את בשרו בְמֵי נהר קידנוס, והמים הקרים ההם על נפשו העיֵפה נהפכו למים מאררים ויחליאו אותו במחלה עזה מאד, ורק חכמת פיליפוס רופאו היוָני גם עֹצם הבטחון אשר בטח בו לבב אלכסנדר, רק אלה עצרו כֹח להסיר את המחלה מעליו. כי פאַרמעניאן שר הצבא הָעֵד הֵעִיד באלכסנדר על ידי מכתב כי יִשְׁתַּמֵר מפיליפוס הרופא אשר לקח שֹׁחד מאת הפרסים להשקות אותו כוס מות. וכאשר הביא הרופא כוס רפואות לאלכסנדר לקח את הכוס בידו האחת וישׁתּ בעת אשר הושיט בידו השנית את מכתב השטנה להרופא להוכיח את עָצְמַת בטחונו באמונתו.

78. §

אחרי הדברים האלה התיצב דריוש קאָדאָמאננאָס בהודו ובכבודו בראש גבוריו הרבים והעצומים עד מאד לְהִלָחֵם באלכסנדר על יד איסוס, אך אלכסנדר התגבר גם בפעם הזאת על אנשי מלחמתו ויכם מכה נצחת ויחרימם לפי חרב, והנמלטים מחרב רעה נסו בשבעה דרכים, ואשר לא מצאו רגליהם לנוס, נפלו בשביה ויהיו לעבדים בידי שוביהם. גם המלך דריוש עם פליטים מחרב נס מנוסת מות ויחש מפלט לו בלב ארץ ממלכתו בעת אשר התיצב אלכסנדר הכן לכבוש את ארץ יהודה וארץ פיניקיא ולפרוש ממשלתו עליהן, לבל תּשָׁאַרְנָה לשטנה לו בדרך אשר הוא הולך לְרַד לפניו כל ארץ אזיא. אין קֵצה להשלל הרב אשר מצא אלכסנדר במלחמה ההיא, ואין מספר להמון השבוים אשר שׁבה מאויביו ואנשי מלחמתו, ובתוך שבויי חרב ההם היתה אֵם דריוש המלך, אשת חיקו היפה בבנוֹת פרס, ובנותיו הרכות והעדינות, ואלכסנדר הטה חסדו להשבויות הנכבדות ההן וַיְכַבְּדֵן כבוד גדול כיאות לגֹדל מַעלתן. ודריוש התאבל מאד על מפלתו הנוראה, ויכנע מאד וישלח מלאכי שלום אל אלכסנדר להבטיח לו כסף רב וזהב למכביר גם לתת לו את קדמת אזיא גם את בתו העדינה יתן לו לאשה אם אך יאות לו לכרות עמו ברית שלום ולשלח לחפשי את אמו ואת אשתו ובנותיו. אך אלכסנדר בגאון עֻזו השיב את מלאכי שלום ההם ריקם מלפניו, ולא אבה שמוע לתחנוני המלך הטוב והישר באדם ההוא. אז אמר אליו פאַרמעניאָן שר הצבא: “לוּ הייתי אלכסנדר, כי עתה כָרַתִי ברית עם דריוש”. “גם אנכי עשיתי כן לוּ הייתי פארמעניאן”, ענהו אלכסנדר.

79. §

ארץ יהודה ופיניקיא נכנעו תחת ידי אלכסנדר בלי חרב ומלחמה, ורק צֹר העיר הגדולה והבצורה נתנה לו כָתֵף בְּהִשָׁעֲנָהּ על מִבְצָר מִשְׂגַב חומתה, על מְרוֹם שִׁבְתָּהּ בלב יַמִים ועל גבורת אנשי מלחמתה. אז שָׂם אלכסנדר על צֹר מָצוֹר. הוא מְצוֹר צֹר הנודע למשגב ולפלא בפי סופרי ימי הקדם. שבעת חדשים התעודד המָצור ההוא, כי יושבי צֹר הרסו את הסוללות הנשגבות אשר שָׁפַך עליה אלכסנדר בחכמה ובגבורה נפלאה, נָתצו את הצריחים והמגדלים וכל כלי המצור אשר העמיד הגבור הנערץ ההוא. אך לאחרונה גָבַר אלכסנדר, כי הצֹרים לא יכלו לעמוד לפני כלי מַשְׁחֵתוֹ, לפני מטילי הסלע אשר הֵטִיל עליהם ולפני אבני הקלע וכל רִשְפֵי בלע אשר הפגיע בהם, גם צִיָיו האדירים שלחו בהם חרון אפם וימטירו עליהם מות ושחת עד כי כרעו ונפלו באפס יד ובאפס תקוה. ואף אלכסנדר חרה בהם על קְשֵׁי עָרפם וְכֹבֶד לבם ויעש בהם שפטים נוראים (ג“א תכ”ח 332), את מִבְחַר בחוריהם הכריע לטבח, ואשר נמלטו מֵחֶרֶב החָלל הגדול החֹדֶרֶת להם, לבשו כלי גולה ויהיו נודדים בגוים, ושאריתם נמכרו לעבדים בידי היוָנים. חומות צֹר נהרסו ובתיה היו לְשַׁמָה בתגרת ידי אלכסנדר. ולהסב את סְחַר התבל אל עיר אחרת, בָנה אלכסנדר, אחרי לָכְדוֹ את ארץ מצרים, על אחת מזרעות הַיְאֹר (נילוס) את העיר ההֻללה אלכסנדריא, ועד מהרה נִקְווּ אליה כל סוחרי הארץ וימלאוה עֹשֶר וכבוד, גם החכמה והדעת וכל חרֹשת המעשה קננו בה, עד כי היתה יְפֵה נוף, כלילת יֹפי ומשוש לכל ערי ארץ הקדם. ועיר עַזָה אשר כשמה כן היא, ובעזוזה רֹבֶצֶת היא על גבול ארץ פלשתים הישנה, גם היא נפלה ביד המלך אלכסנדר, ותהי אחריתה כאחרית צֹר המעטירה. אך ליושבי מצרים הטה אלכסנדר חסד, בגלל אשר קבלו עליהם ברצונם הטוב את עֹל מלכותו ויחשבוהו לרב ולמושיע אשר הושיעם מכף הפרסים שנואי נפשם, ויתן להם רשיוֹן להחזיק בדתי אלהיהם ובמשפטי הנהגות המדינה ובכל דרכי אבותיהם והליכותיהם, וכל זאת עשה לבעבור יתלכדו המצרים והיונים ולא יתפרדו עד כי ברבות הימים יהיו לְעַם אחד –. כי אלכסנדר חֲנִיך אַריסטאָטעלעס אביר כל חכמי ימי הקדם, ראה בחכמתו כי לא ברעש ובעם יִשְׁרְשׁוּ שָׁרשי הבלי שוא וּמַשְׂאוֹת אֶפע ותעתועים מקרב לבות עַם תועי לבב, כי אם בנחת ובהטות אליהם חסד ובהראותם לדעת חכמה ותבונה עד אשר תפקחנה עיניהם – –. מעיר מֹף הֵרִים אלכסנדר פעמיו אל מקדש האורים (אָראַקעל-טעמפעל) הנקדש לשֵם צעוס אָמוֹן, ויעבור בדרך מלאה חתחתים ומוקשי מות, במדבר תלאובות רֵבֶץ פלצה נצחת, ויבוא שלם אל נְאוֹת המדבר (אָאַזע) אשר יְסֻכֻּהוּ יערי תמרים ואשר יִפְרוּ שם אחים מעֻלפים ירקרק ודשא ושדות עטופים מגד תבוּאות שמש, הוא נְאות המדבר הנודע בשם סיווה אשר שם התנוסס מקדש האורים ההוא. וכהני המקדש החליטו כי אלכסנדר הוא בן צעאוס אָמוֹן, ובגלל הדבר הזה כבדוהו מאד כל העמים המתהללים באלילים בימי קדם ההם, וַיְנַשְאוּ וַיְנַטלוּ אותו כיאות לבן אלהים כמוהו –.

80. §

ואלכסנדר נתן ארכה לדריוש לאסוף את כל אנשי חילו לבעבור יכה אותם במלחמה אחת ולא ישנה להם, וישב במצרים ימים רבים וישם בה סדרים חדשים בחכמה ובהשכל ודעת, ואחרי כן הִסִיעַ ממצרים את אנשי חילו והוא עבר בראשם, ובלי כל שטן ומפגע הגיע למחוז חפצו, ויעבור על יד טהאַפזאֵקאָס את נהר פרס, ועל יד העיר הנקראת כעת בְשֵם מאָזוּל עבר את נהר חדקל, וּבְקִרְבַת מַשוּאוֹת נינוה בִּירַת התבל לפָנים, הִכָּה בחֵילו הקטן את חיל פרס הרב והעצום, עד אין מספר, היא המלחמה הנוראה הנודעת בשם מלחמת “ארבעלאַ” (ג“א ת”ל 330) בארץ אשור הסמוכה לעיר גויגאמעלא. בעת ההיא נפלה בידי אלכסנדר בבל העדינה תהלת כל הארץ, גם שושן הבירה ופערזעפאָליס העיר העתיקה והראשה עם כל אוצרותיהן וסגֻלותיהן וכל מחמדי בת עין ומשכיות לבב אשר בתוכן. חרבות פערזעפאָליס וְעיֵי פאָזאַרגדה ערי קברות כורש ודריוש, יעידו עד היום על חֹסֶן תפארת גדולתן בדורות הראשונים, על הֲדַר כבוד הוֹדָן ועל יפעת גאון עֻזן לפנים בטרם היו לִמְעי מפלה וחרבוֹת עולם בתגרת ידי אלכסנדר המנצח הגדול, כי כטוב לב המלך העזוז הזה ביין, קם מבית המשתה ויעבור בראש כל שריו וסריסיו בהוד תפארתו וכבוד מלכותו ויבוא בשערי פערזעפאָליס, ובעצם ידו השליך לראשונה לפיד אש בהיכלי העיר העליזה ההיא, ואחריו השליכו בו כל שרי חיָליו לפידים ואש מתלקחת לקחת בזה נָקָם מהפרסים על אשר שרפו את אטהען באש ועַל אשר בזזו את מקדשי היונים. וגם על פאַזאַרגדה עברה כוס פערזעפאָליס ותהי לעיין וגלים נצים גם היא –. ויהי כשמוע דריוש כי פרץ אלכסנדר ועָבר מעבָרת הררי הסלע אשר בפרס וילכוד את שושן ואת פערזעפאָליס, וכי נוסע הוא עוד הלאה בלב ארץ מדי, אז נבקה רוחו וימס לבו בקרבו וינס מאחמתא (מקום מושב מלכי פרס בימי הקיץ) אל באקטריה (ארץ ההרים וארץ מולדת האַריאַנים בימי קדם), אך גם שם לא נמלט ממות, כי קם עליו בעסוס הפֶּחה עם עוד שרים בוגדי בגד ובני נבל כמוהו, וַיְרַצְחוּ את המלך הצדיק והישר הזה (ג“א ת”ל 330). ואלכסנדר בשמעו את אחרית דריוש בכה מנהמת לבו על מותו, כי רק לנצֵח אותו היתה מגמת פניו אך לא חפץ במותו. ובעסוס הַמְרַצֵחַ התנשא וישם כתר מלכות בראשו, אך אלכסנדר שלח בו חרון אפו על ידי גבורי חיליו, ויתפשוהו בכפם ויביאוהו בחחים אל אלכסנדר, ויצו לתלותו על עץ כמשפט אנשי דמים בארץ הקדם.

81. §

ונפש אלכסנדר אִותה לעשות עוד נוראות אשר לא נראו ולא נשמעו עוד תחת השמש, ויעפיל עֲלוֹת על הררי הינדיקו (קויקאזוס ההודי) הספונים בשלג עולמים, ויעבור בדרכי צלמות ונתיבות נְשַׁמוֹת מגורת כל צבאות בֶּלע, ואנשי חילו ספו תמו כמעט בזלעפות רעב וביגיעת בשר ורוח, עד אשר הצליח ללכוד בשנת תל“א 329 ובשנת תל”ב 328 את העמים היושבים בארץ הררי ההיא בפאת מזרחית דרומית לים הכספי, וישפוך את רוח ממשלתו על הארצות הנקובות בשם אריה הירקאַניה , באקטריה וזאָגדיאַנאַ אשר יושביהן עמים עזים וגבורי כֹח (צאצאי הָאִירָאנִים המחזיקים בדתי אבותיהם ובכל תהלוכותיהם), ויעש בכל הארצות ההן מסלות ישרות וארחות ודרכים רחבי ידים למען חַבֵּר אותן עם יתר הארצות ולהביא את יושביהן במסורת ברית החכמה והמשא והמתן עם יתר העמים והלשונות. כי אלכסנדר המלך העזוז והחכם לא התאוה תאוה רק ללכוד ארצות לבד לבעבור עֲשׂוֹת לו שֵׁם עולם בגבורים, כי אם גם לָפַחַת רוח חכמה בקרב העמים הפראים אשר לכד, וְלָטַעַת בתוכם חכמות היוָנים ודרכי חייהם לטוב להם כל הימים, ולתכלית הזאת כונן אלכסנדר בארצות ההנה ארבע ערים גדולות אשר קרא להן על שמו (אלכסנדריא), וַיִטַע בתוכן חכמות היונים, חרשת מעשי חרשיהם ושפתם וכל הליכות חייהם, ובהן נאספו כל הסוחרים וכל ארחות הכנענים והרוכלים, ומהן נפוצו המדעים והחכמות וכל מלאכות מחשבות עד אפסי ארץ הקדם. בארץ באקטריה לכד מבצר חזק מאד בסערת מלחמה, והמבצר ההוא היה על ראש הר גבוה ותלול וְחָזָק מכל מבצרי הרי הארץ ההיא, ואליו הֵעיזו כל נסיכי הארץ את נשיהם ובנותיהם ואת כל הונם ורכושם. בנפול המבצר בידי אלכסנדר, ראה בשביה אשת יפת תֹּאר ויפת מראה מאד, בת מלך באקטריה ושמה ראָקסאַנה, ויחשוק בה ויקחה לו לאשה, וַיָחוֹג את חג יום חתונתו עם בת מלך זאת בבאקטריה, ויעש משתה גדול מאד כיד מלך מלכים כמוהו. החג ההוא היה לאות מאת אלכסנדר כי בא הקץ למלחמת היונים עם עמי ארץ אזיא. וכי מני אז והלאה יהיו כל העמים לעם אחד עם היונים, ילכו בארחותיהם יאחזו דרכי חייהם וישבו יחד שבת אחים כל הימים. בעת ההיא התחפש אלכסנדר והתאמץ לְהִדַמוֹת למלכי פרס בכל דרכיו ומעלליו. כמוהם לבש בגדי מדי בכל עת אשר באו בני אזיא לֵרָאות פניו, וכמוהם נשא נזר המלוכה בראשו. הנגשים אל שְֹלָבֵי כֵס מלכותו, כרעו לפניו על ברכיהם ויתנו לו כבוד אלהים ותהלתו. סביבותיו היו שרי פרס ובידיהם מַטות זהב. והמון סריסים רבים הלכו לפניו תמיד. סוף דבר כי אלכסנדר לקח לו את כל הליכות מלכי אזיא העריצים לְקָו, ואת כל עלילותיהם וכל תהלוכותיהם לְמִשְׁקֶלֶת, לבל יֵחָשֵׁב בעיני העמים המנֻצחים כמלך מְנַצֵחַ הָרֹדֶה בהם בלי משפט, כי אם למלך חסד ממלכי הארץ אשר יאתה לו המלוכה באמת ובמשפט צדק. אפס כי בעיני שרי מוקדון רָמֵי העינים לא יָשרו דרכיו ומעלליו, כי הם בגאותם ובגֹדל לבבם התאוו תאוה להשתרר על העמים המנֻצחים ולָשום עליהם על ברזל כמשפט המנצחים, ויתלוננו וַיְרָגְנוּ ויזעפו עליו על מָנעו מהם חֵפֶץ לבבם ותאות נפשם. בראש המתלוננים ההם היה פאַרמעניאָן שר הצבא ופהילאָטאָס בנו גבור החיל ומְהִיר חֵמה נְגיד שומרי ראש המלך, ויעירו ויעוררו בלבות אנשי הצבא רוח חֵשק לשוב לארצם ולמולדתם ולחלק ביניהם את השלל הרב אשר שללו בארצות אזיא. גם בעיר פראָפטאַזיא קשרו אז רבים מאנשי הצבא על אלכסנדר, ויהי הקשר אמיץ מאד. אך מזמתם נגלתה מהרה וַיִתָּפשו ויובאו לפני כסא המשפט, ועל פיהם נודע לאלכסנדר כי גם יד פהילאָטאַס היתה במעל הזה, ויחרץ עליו, על פי השופטים, משפט מות. ואנשי הצבא דקרוהו בחניתותיהם וימיתוהו. ולבל יִוָדַע הדבר לפאַרמעניאָן אֲבִי המומת אשר נֶעצר אז באחמתא לשמור את אוצרותיה, שלח אלכסנדר שני מלאכי מות אליו להוריד גם אותו בדם שאולה בטרם ימרוד בו ביד רמה עם כל אנשי החיל אשר בידו בעיר אחמתא, ובלֶכתו לשוח בְּגִנַת הַבִּיתָן אשר לו, נגשו אליו שני מלאכי מות ההם, ויביאו את צור חרבם בלבו וַיַזוּ לארץ נִצְחוֹ. לתקופת השנה, בְּהֵחָלֵץ אלכסנדר לעלות למלחמה על ארץ הודו, זבחו שרי צבאותיו זבחי תרועה ויעשו חג גדול בעיר מאראקאנדה, והחג ההוא נמשך עד אשמורה האחרונה בלילה. ואלכסנדר ישב גם הוא בין שריו ועבדיו בַּתָּוֶך וייטיב את לבו ביין, ורבים מעדת היונים החנֵפים מִלאו פיהם תהלתו וירוממוהו ממעל לכוכבי אֵל וַיְדַמוהו לעליון, וַיֵרַע הדבר בעיני קלייטאָס שר החילים (אשר הציל לפנים את נפש המלך ביום קְרָב על יד נהר גראַניקוס) וידבר את אלכסנדר קשות על אשר יֵטה אזנו לשפתי חלקות הדוברות שקר ומרוממות אותו על כל שבח ותהלה, ואלכסנדר נלאה נְשוֹא את הוכחותיו ואת נאצותיו, ויקח את החנית מיד שומר ראשו וַיָטֶל עליו וימיתהו, אך עד מהרה נחם המלך על רעתו, ויתנפל בנפש נואשת מְלוֹא קומתה ארצה על ידידו המתבוסס בדמיו, ויספוד עליו כמספד על היחיד, וְהֶמר עליו כְּהָמֵר על הבכור, וגם אחרי אשר הובא בחזקת היד אל אהלו, לא חדל מֵהִתְיַפֵּחַ. שלשה ימים ושלשה לילות לא אכל לחם ולא שתה מים ולא נתן שִׁנָת לעיניו ולעפעפיו תנומה עד אשר הִרְגִיעַ מעט את שְׁאוֹן המית רוחו. גם על קאלליסטהענעס הפילוסוף והמזכיר הגדול נִחֲתָה יד אלכסנדר כעל קלייטאֶס ויוֹרידו דומה. כי הפילוסוף והמזכיר ההוא בן אֲחוֹת אריסטאטעלעס לא שָׂם מעצור לרוחו גם הוא וידבר תּוֹעָה על אלכסנדר בַּחרות אפו בו על עלילותיו, ואלכסנדר אסר אותו בנחֻשתים ויסחבהו אתו אל ארץ הודו, ושם הֶחזיקתהו מַחלה מְשַׁכֶלֶת וימת במכאובים רבים (ג“א תל”ג 327).

82. §

ואלכסנדר לא הִרְוָה עוד את צִמְאוֹנוֹ בכל המלחמות והגבורות הגדולות והנוראות אשר עשה ובכל הארצות הרבות והעצומות אשר לכד, וַיִתְאָו לְרֵד לפניו גם את ארץ הוֹדוּ, ארץ הַפְּלָאוֹת מני עד, ארץ אשר עפרות זָהָב לה ומעֻלפת היא בסַפירים וספורים נפלאים מימות עולם ושָנים קדמוניות. ואף כי הִגִיעָה לאזניו תלונת המקדונים אנשי צְבָאוֹ אשר הלינו עליו על תאוָתו העזה כַמַוֶת לָרֶשֶׁת משכנות לא לו בכל אפסי תבל, בכל זאת לא שָׁעָה אליהם ולא שמע אל תלונתם, ובראש צבאו הרב והעצום אשר נספחו אליו מכל העמים והלשונות, נסע באחרית ימי האביב (בשנת ג“א תל”ג 327) לארץ קדומים ההיא, ארץ הודו. וילך לְמַסָעָיו אל נהר קאַבּול ואל נהר אינדוס, ותלאות רבות מאד הִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ על צוארי אנשי צבאותיו בדרך הארוכה ההיא. האיתנים מוסדות הטבע התקוממו להם, גם עמים עַזֵי נפש ומלֻמדי מלחמה עָמדו להם לשטנה בדרך, ורק אחרי מלחמות רבות הצליחו להגיע למחוז חפצם ולדפוק על דלתות שערי הוֹדוּ הסגורים מעולם לפני כל בני אייראָפא. בארץ נוראה ההיא חָשַׂף אלכסנדר את זרוע עֻזוֹ, וישתער בשערת מלחמה על המבצר הגדול בכל מִבְצְרֵי הוֹדוּ, הבנוי על תּוֹעֲפות הר גבוה וְנִשָׂא וּמְרוֹמָם גם על תְּעוּפַת כל עוף השמים, ובגבורתו הנפלאה והנשגבה הוריד את עֹז מִבְטַח המצודה הנוראה ההיא וַיַבְקִיעֶנָה אליו ויפרוש את נֵס מלכותו עליה. הגבורה הנפלאה ההיא עשתה לאלכסנדר שֵׁם גדול ונורא מאד, וההעללענים אשר ראו את מעשה גבורתו, הללו אותו כי כביר כֹח הוא מהערקולעס אביר כל הגבורים, ויחליטו כי זו כֹחו רק לאלהים אדירים –. אך ההוֹדיִם השוכנים בהודו הצפונית התאזרו גבורת רעם גם הם, ובזרוע חֲשׂוּפָה ובסער וסופה ומלחמות תנופה התיצבו לקראת הגבור הזה??? כל עַמֵי התבל תחתיו, עד כי רבות פעמים עוֹפְפָה חרב המָות על פניו בהרעישו את מבצר משגב מצודותיהם וכפשע היה בינו ובין שערי שאול. אמנם קנאת הנסיכים הרבים אשר בארץ ההיא ושנאתם אשר שנאו איש את רעהו, הן הן היו להמקדונים לישועה, והן עזרו להם ללכוד את ארץ הודו ולשפוך את רוח ממשלתם עליה. כי כמעט אשר עבר אלכסנדר את מעבר נהר אינדוס על יד העיר הנקראת כעת בשם אַטטאָן, נִלוו אליו נסיכים אחדים מנסיכי הארץ ההיא, ויכרתו אתו ברית לְהִלָחֵם יחדו את פּאָרוּס אביר הנסיכים המולך בארץ אשר מעֵבר לנהר הידאַספעס, ואלכסנדר אשר לבו לב אריה ולא יֵחת מפני כֹל, עבר את הנהר ההוא לעיני אויביו אשר אין להם מספר, וברוח גבורתו התנפל על מחנה המלך פּאָרוּס ועל כל השנהבים הגדולים והנוראים אשר לו ועל כל רבבות אלפי גבוריו מלֻמדי מלחמה מנעוריהם, ויך בהם מכה נוראה מאד, עשרים אלף גבורים נפלו חללים על מרומי שדה המלחמה, ולהנפצעים והנסים אין מספר, גם המלך פּאָרוּס נפצע במלחמה ההיא וַיִפּוֹל שְׁבִי בידי אלכסנדר. הגבורה אשר הראה אלכסנדר במלחמה ההיא, היא אחת מראשי הגבורות הגדולות אשר היו בדורות עולמים ההם. אחרי אשר לכד אלכסנדר את ארצות המלך הגדול ההוא, בנה שם שתי ערים גדולות אשר שֵם האחת בּוּקעפאַלא על שֵׁם סוסו הנקרא כן (כי הסוס ההוא נפל אז במלחמה הגדולה ההיא), ושֵׁם השנית ניקאֶאָ ((Hkkeя (עיר עָז, זיגעסשטאַדט), ויכונן אותן למקום משכן חכמת היונים על אדמת הודו אחרי כן הֵרִים את פעמיו וילך עוד הלאה בדרכים מלאים חַתְחַתִּים לפאת קדמה עד היפאַזיס, שם הכין הכֹּל למלחמה להביא תחת ממשלתו גם את הארצות הברוכות והפֹריות אשר על נהר גאַנגעס (גוזן). אך שם התלוננו עליו אנשי צבא מוקדון תלונה עזה, ויאיצו בו להשיבם אל ארצם ואל מולדתם אחרי אשר השלימו כבר את חק עבודתם בארץ אזיא וישימו קץ למלוכת פרס. ואלכסנדר נִלְחָץ לְהֵעָתֵר להם ולשמוע בקולם למֹרַת רוחו לַמְרוֹת רצונו. ובטרם עזב את ארץ הודו, בנה שנים עשר מזבחות אבנים על שפת נהר גאַנגעס לאות כי שם קֵץ מַסְעוֹת עֻזוֹ וְנִצְחוֹ בארץ הקדם. אחרי כן השיב להמלך פּאָרוּס ולכל הנסיכים ורוזני הארץ את ארצותיהם אשר לקח מהם במלחמה, ויכרות עמהם ברית משא ומתן לטובת ממלכתו הרחבה והאדירה, ויצא למלחמה על המִאַליס (מאַללער) עם עז ועצום, ואחרי אשר שָׂם נפשו בכפו רבות פעמים, הביא גם אותם תחת ממשלתו, ויבן עיר גדולה על קְצֵה גבול ארץ חמשת הנהרות, ואז שב לארץ ממלכתו אשר כונן בגבורתו ובחכמתו, וירד בְּצִי אדיר (פלאָטטע) ארחות נְהַר אינדוס, לבעבור מצוא דרך חדָשה לבוא אל ארצות הדרום וּלְחַבֵּר את ארץ המזרח עם ארץ המערב על פי מסורת ברית המסחור, ומקוה הסוחרים יהיה בעיר החוף פאַטטאַלאַ על נהר אינדוס. אחרי כן צִוָה את נעאַרך רב צִי האדיר ההוא לנסוע עם מקצת אנשי החיל לאֹרך החוף עד ים פרס, והוא עִם צְבָא הָרַגְלִי בָּחַר לו דרך אחרת ביבשה, דרך המדבר הגדול והנורא, מדבר געדראזיען. אפס כי הדרך אשר הלך בה, היתה לו לִמְחִתָּה ולפוקה, כי גַלֵי הַחוֹל הַלֹהֵט אשר במדבר ההוא, ורשפי שלהבת השמש הבֹערים שם כתנור, דִכְּאוּ לארץ חַיַת אנשי הצבא וּשְׁאִיָה הִכּוּ את ראשי גבוריהם, ויסופו וַיִתַּמוּ למאות ולאלפים. גם הרעב הנורא הָרֹבֵץ במדבר צלמות ההוא בַּעֲבִי גַבֵּי מָגִנָיו, והצמאון האיום והעמל והיגיעה ותחלואים רעים ונאמנים הורידו לבאר שחת במשך שני חדשים שלשה רִבֵּעִים מאנשי החיל ההם, ואף כי בראשית מסעם מצאו עוד במדבר ההוא עצי תמרים אשר בצלם כמעט נסתרו מֵעֹז להט השמש, גם עצי טאַמאַריסקען ויערים קטנים צומחים בעצי מֹר (מירטהען) וְנַרְדְ (נאַרדען), אשר הפיניקים הרבים הנספחים אל המסע ההוא אספו את לְשַׁדָם (זאַפט) היקר בכליהם וישאום על כֶּתֶף עיָרִים ועל דַבֶּשֶת גמלים, אך אחרי מהלך יום או יומים ספו תמו כל שיח וצמח וכל ירק דשא ומוצאי מים, רק שָׁרָב וקרני השמש אשר חֻמם כְּחֹם תַּנוּר בֹעֵרָה, רק גַלֵי חוֹל אֲדֻמִים וְלֹהֲטִים כזיקי אש, זלעפות רעב, רִשְׁפֵּי צמאון, קֶטֶב מרירי וְדֶבֶר הוות, עד כי גם אמיצי לב בגבורים אשר שחקו לרבבות חִצֵי מָוֶת במלחמה, ואשר כל מבצר מִשְחָק למו, כרעו נפלו חללי רעב ולחֻמי רֶשֶׁף בתֹהו יְלֵל ישימון ההוא, נפלו שדודים בלהבות חוֹל מִדְבַּר יָם, נפלו למאות ולאלפים מִדֵי יום ביום, נפלו ולא יספו קום. רק הפיניקים אשר הִקשיחו את גְוִיוֹתֵיהֶם לסבול כל תלאה וזועה למלאות בתיהם כסף, רק הם לא חַתּוּ ולא נבוכו בעת מבוכה ושלטון המות ההיא, כי הם בטרם שָׁמוּ אל המדבר פעמיהם מלאו את שקיהם אֹכֶל ואת נֹאדיהם מים, ובעד מְלא כף אֹכֶל לקחו מאת אנשי החיל העטופים ברעב כסף וזהב רב, ובעד מעט מים אבנים יקרות ושלל צבעים רקמה וכל כלי חמדה. ואלכסנדר הָראה אז את יקרת נפשו העדינה, חַלק לחם צר אָכַל כאחד מִקְטֹן אנשי חילו, ומים במשורה שתה ככל עבדיו הקטנים, ויתענה בכל אשר התענו הם, ובהגיעו אל עיר פּוּרָה הבנויה בנאות מדבר ומלֵאה כל טוב, נתן מתנות רבות אל אנשי הצבא אשר נמלטו ממות, ויעש להם ימי משתה ושמחה כיד מלך גדול כמוהו, ובמדה ההיא אשר התענו במדבר הגדול והנורא אשר עָברו בו, במדה ההיא התענגו על רב טוב וַיָפוּשׁוּ כְּעגלי מַרְבֵּק בעיר מושב ההיא. ואלכסנדר הֵכין בעיר ההיא צדה לרוב לכל אנשי חילו ויסע דרך קאַרמאַניען המלֵאה אדם רב, ושם בא גם געארך רב צִי האדיר אחרי אשר חרף נפשו במים עַזים וְנָשָׂא תלאות רבות ונוראות, ויתחבר שם הוא ואנשי החיל אשר אתו אל אנשי חֵיל אלכסנדר אשר מצא שם נְחִיתִּים.

83. §

בשוב אלכסנדר ארצה פרס, יִסֵר למשפט את האחשדרפנים וְהַפַּחוֹת הבוגדים אשר במֶשך ימי היותו בדרך הִרבו הָרֵעַ וישימו עֹל ברזל על יושבי הארץ ככל אַות נפשם השובבה, ויתאמץ עוד ביתר עָז להרים את קרן הפרסים המנֻצחים ולהושיבם על גַפי מרומי הָאֹשֶר עם המקדונים והיונים מנַצחיהם, לקרב אותם איש אל אחיו בקרבת האחוה והמשפחה עד אשר יתלכדו ויהיו לְעֲם אחד, עַם חכם ונבון וסגֻלת כל יתר העמים, ויוציא כסף רב מאוצרותיו לשרי חיָליו ולאנשי חילו לבעבור יתחתנו עם הפרסים ויקחו את בנותיהם להם לנשים, והוא גם הוא הִתְחַתֵּן את בת דריוש ויקחה לו לאשה, ויעש חג נהדר חמשה ימים רצופים, חג יום חתונתו ושמחת לבו בשושן הבירה, ויותר מעשרת אלפים מקדונים ובנות פרס שָשו אתו מָשוש בחג ההוא אשר היה לאות כי המקדונים והפרסים נהיו לעם אחד מהיום ההוא והלאה. אך המקדונים אשר התקצפו כבר על אלכסנדר על אֹדות הדבר הזה, יספו עוד להתקצף עליו בהתחתנו את דריוש ובהרימו את קרן הפרסים בכבוד, כי הם חשבו למשפט כי המנַצחים יִשְׁלְטוּ במנֻצחים וְיַכְבִּידוּ את אַכְפָּם עליהם עד כי יִכְבְּשׁוּם לעבדי עולם. והם לא יָדעו ולא הֵבינו את המחשבה הרוממה אשר חשב המלך החכם ההוא: לכונן ממלכה אחת בכל רחבי תבל, ממלכה אשר חכמת היונים תהי לה לעינים, אשר המסחור יפרח בה כחבצלת, ואשר כל העמים והלשונות יִשְּתַּווּ בה בשווי זכיות, חֻקה אחת ומשפט אחד לכֻלם לטוב להם כל הימים. ויהי בראותם כי אלכסנדר בָּחר לו את מבחר בחורי הפרסים וַיְלַמְדֵם הליכות מלחמה וַיִסְפָּחֵם אל אנשי חֵיל מוקדון ויון, וַיֶרֶב את מִסְפָּר צְבָא אצילי בני המקדונים בפרשים רוכבי סוסים אשר הֵרִים תרומה מאת אפרתי הַפַּרְתִּים וְהָאִירַאִנִים, וגם בין שריו היושבים ראשונה במלכות והרואים את פניו תמיד סָפַח את שרי פרס הגדולים, שָערו שער, רָעמו פנים וַיֵרָגְנוּ ויזעפו עליו במאד מאד, ולבם הגיד להם כי ברבות הימים יאסוף לו המלך אנשי צבא חדשים ואותם ישַלח מעל פניו וישליכם ככלי אין חפץ בהם, ועם צבאותיו החדשים מהעמים המנֻצחים יוסיף עוד לעשות גדולות ונוראות תחת השמש. וסערת המֶרד המתחוללת בנפשות הָרוֹגְנִים והמתאוננים ההם, פָּרצה בתעצומות עֻזה החוצה לעיני אלכסנדר, כי באמור אלכסנדר כי יש את נפשו לשַלח את אנשי החיל הזקֵנים אל ארצם ואל מולדתם, אז הֵעֵזוּ כל אנשי הצבא את פניהם, ובמצח נחושה ובקול רעש גדול קראו כלם פה אחד: “שַׁלַח אותנו כֻלנו יחד ונלכה ונשובה לארצנו!” אך המלך האדיר הזה לא חת מקולם ומהמונם לא הֵרַך לבו, ויתפוש בכפו את ראשי מסבי המֶרד ויטביעם במצולות גלי חדקל, ועל אנשי הצבא הִרְעִים בקול גאונו: “סְעוּ וּלְכוּ לכם אל כל אשר רוחכם ללכת”! וָיַסְתֵּר אחרי כן את פניו מהם ולא יסף עוד להביטם. אז נחמו על רעתם וַיִכָּלְמוּ מאד, ויֵאספו סביבות היכל המלך ויקראו קול גדול: “סלח לנו מלכנו! סלח לנו בגדל חסדך, ואנחנו לא נשוב עוד לְכָסְלָה”! אך הוא לא השיבם דָבר ימים אחדים ולא שָעה אל תפלתם ואל תחנתם, עד כי לאחרונה נֶעתר להם ויסלח לעונם ויאר פניו אליהם, ואז נתן מתנות רבות לעשרת אלפים איש מאנשי החיל אשר שֵׂיבָה זָרקה בהם ובאו בימים, וישלחם לארצם בכבוד והדר, ובראשם הלך השר קראַטערוס גבור החיל לשמרם בדרך וְלַנְחוֹתָם אל מְחוֹז חֶפצם, ויתר אנשי הצבא שבו לעבוד את אלכסנדר מלכם בכל לב ובכל נפש כבראשונה –.

84.§

והנה אלכסנדר אשר בתחלה התהלך בדרכי הפרסים רק מפאת חכמת המדינה למען תְּפוֹש את בני פרס בלבם, עשה כן ברבות הימים באהבתו את כבוד מלכי ארץ הקדם ואת יקר תפארת הוד גאונם ושפעת תענוגותיהם. היכל מלכותו אשר בעיר בבל, התנוסס באבני נזר ובזהב סָגוּר וכל עֲדִי עדיים, ואת העיר העליזה ההיא אשר אִוָה למושב לו, פֵּאר בכל פְאֵר ובכל חֹסֶן יקר תפארת (17§). שרים רבים ונכבדים באו אליו במַלאכות אדוניהם מלכי ארצות רבות רחוקות וקרובות ויתנו לו הָדָר מלכות ובפה חנף הֵרִימוּ את גבורותיו וכל עלילותיו עד השמים, ובהיכלו היה יום יום משתה שמָנים עם כל תענוגות בני הקדם. אך בכל זאת לא נסוג לבו אחור ממזמתו הרוממה לכונן ממלכה אחת בכל רחבי התבל אשר רוח חכמת ההעללענים, שפתם, דרכי חייהם וכל הליכותיהם, תהי רוח הַחָיָה כל אופניה. וירם פעמיו לעיר אחמתא, ויעש שם חג גדול מאד עם כל שעשועי החיים ומנעמי החלד לשמח את לבות הקרואים, ויין מלכות רב כיד מלך רב ועליון לכל מלכי ארץ כמוהו אך לב המלך התעצב ויתעטף בתוך המון עִלְזֵי לב ההם. כי העפאָסטיאָן ידיד נעוריו אשר נפשו קשורה בנפשו כל הימים, לא שָׂם מעצור לרוחו במשתה הגדול ההוא, ופתאֹם חלה מחלה אנושה מאד וימת בחצי ימיו. מותו היה חֵץ שנון בלב אלכסנדר, ויתאבל עליו כאבל אֵם על בן יחידה, ונפשו הגידה לו כי ידיד נפשו הלך לפניו לְפַנות לו הדרך, דרך כל הארץ –. בעיר בבל קָבר אלכסנדר את ידידו בכבוד מלכים ובהדרת תפארה, וזאת היתה פעולתו האחרונה. כי בעוד לבו מָלֵא עצב ויגון עז על מות ידיד נעוריו וידיד נפשו, ובעוד אשר חשב מחשבות גדולות ללכוד עוד ארצות רבות, החזיקתהו מחלה נמרצה ואש הקדחת נשקה בו, ויגוע וימת בהיכל נבוכדנצר במבחר ימי חייו ובטרם הִשְׁפִּיק לגלות את מערכות לבבו אֹדות ממלכתו ומי ישב על כסאו אחריו. ולפי דברת רבים שָׁאֹל שאלו שריו את פיהו למי יַנחיל את הוד מלכותו, והוא השיב להם אמָריו: “לאיש אשר תֵּאוֹת לו המלוכה במשפט צדק”. גְוִיָתוֹ הובאה מבבל לאכסנדריא אשר במצרים ושם שָׁבה לאדמתה. מכל מלכי ימי הקדם מהֻלל שֵׁם אלכסנדר בפי כל העמים והלשונות, מליצים ומשוררים רבים ונכבדים הֵעִירוּ קַוֵי כִנורם לפָאר וּלְהַדֵר את שמו וזכרו, גם חכמים גדולים חקרי לב מלאו פיהם תהלתו, ועד אחרית הימים לא יָסוּף שֵׁם כבודו ותהלתו מפי כל באי עולם. דִמְיונו ככוכב מַזְהִיר מָלֵא יפעת נֹגַה ואור פְּלָאוֹת אשר הופיע פתאֹם בִּשְׁמֵי מָרוֹם, ופתאֹם כִּסָה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ, גם פתאֹם עָף וַיֵעָלם מעיני כל חָי, ואחריו יאיר עוד נָתִיב אשר ישתוממו עליו קדמונים ואחרונים יתפלאו הפלא וָפֶלֶא –.

3. השליטים אחרי אלכסנדר. LlpeeMHиkи Aдekcaдpa

85 §

אלכסנדר לא הניח אחריו יורש עֶצֶר אשר עֹז בידו לעצור בממלכתו האדירה, וגבורה בימינו לתת מתג ורסן בפי שרי הצבאות לבל יתפרצו מפניו. כי פיליפ אררהידאֶאָס אחיו היה איש חֲסַר לב וְגֶבֶר לא יצלח למלוכה, ושני בניו היו עוד ילדים קטנים, והאחד מהם נולד אחרי מותו. ועל כן ירדה ממלכתו המעטירה פלאים אחרי מותו כאשר עלתה באֹרח פלא בהיותו בחיים חיתו. שרי צבאותיו נלחמו איש באחיו במלחמות תנופה ובעריצות ואכזריות רֶצַח, וכל אחד התאמץ בכל מאמצי כֹחו לְהַסֵב אליו את השלטון והמשרה העליונה על הממלכה האדירה ההיא. במשך ימי המלחמות הנוראות ההן, ספו תמו כל בני בית אלכסנדר ולא נשאר מהם שֹׁרֶשׁ וענף, עד כי לאחרונה תפשו להם שרי הצבאות ההם איש איש ארצות שונות וישלטו בהן שלטון בְֹלִי מְצָרִים ככל אַות נפשם. והנה בטרם פרצה המלחמה הארוכה ההיא בין שרי הצבא, היתה המשרה העליונה בידי פערדיקאַס אשר בידו הִפְקִיד אלכסנדר את טבעתו, ויהי הוא הרב והשליט העליון, ועל פיו תִּשַׁק כל הממלכה הגדולה אשר כונן אלכסנדר בעזוז נוראותיו. אך בהִלָחמו עם תלמי נְגִיד מצרים, קמו עליו אנשי חילו בחרב ויהרגוהו, וְהַמִשְׂרָה נָסַבָּה אֶל אַנטיגאָנוס שר צבא אלכסנדר, והוא תפש בכפו את איימענעס היוני גבור החיל ושר צבא מהֻלל, וישימהו בבית האסורים וימיתהו, ומני אז התגבר עוד ביתר עָז וילך אל שושן הבירה ויקח את אוצר המלך אשר בה, וַיָרֶב את מספר אנשי חילו עד כי היה בו כֹּח וָאוֹן להתיצב לפני כל שרי הצבאות וּלְהַכְבִּיד את אַכְפוֹ עליהם לָשוּם יד תחתיו וּלְתִתּוֹ עליון על כל שרי המדינות ונָגיד ומצַוה לכל עַמֵי הארצות. אך שרי הצבאות קִנאו בו בראותם כי הוא רב ושליט על כֹּל ועוד לו אך המלוכה בכל ממלכת אלכסנדר, וַיִוָעֲדוּ יחדו וימתיקו סוד ויתיעצו לצאת בחרב לקראתו ולהדיח אותו משאתו. שרי צבאות ההם היו סעלייקוס נְגִיד ארם, תלמי נגיד מצרים, וקאַסאַנדער נגיד ארץ מוקדון, וכֻלם נועצו לב יחדו ויכרתו ברית על אנטיגאָנוס ועל דעמעטריוס בְּנוֹ (אשר אחרי כן כנוהו אנשי החיל בשם פאָליאָרקעטעס (שטאֶדטענבעלאַגערער). ומלחמה עזה וארכה התלקחה בין אנטיגאָנוס ובין יתר שרי צבאות ההם, וילחמו בארץ אזיא גם בארץ יון בעת אחת, ובמֶשך ימי המלחמה ההיא שָׂמו שרי הצבא כתרי מלוכה בראשיהם וינתקו את הרתוקה האחרונה אשר רֻתקה עוד ממלכת אלכסנדר האדירה והיחידה עד הימים ההם – קץ ימי המלחמות הארוכות ההן בא במלחמה האיומה אשר היתה על יד איפסוס, כי במלחמה ההיא נִספה אַנטיגאָנוס הגבור בהיותו בן שמונים שנה, ודעמעטריוס בנו נס מנוסת חרב ארצה יון, ואחרי פלגות רבות ושונות נפלגה לאחרונה ממלכת אלכסנדר לארבע פלגות האלה:

1. לממלכת מוקדון ויון.

2. לממלכת ארם, אשר מָלכו בה מַלכי בית סעלייקוס הנקובים בשם סעלייקידען.

3. לממלכת מצרים. אשר מָלכו בה מַלכי בית תלמי הנקובים בשם פְּטַלמיים.

4. לממלכת פערגאַמוס, ביטיניה ועוד מדינות קטנות באזיא הקטנה.

b. מלחמת יון האחרונה. ברית אַכאַיה.

86 §

מימי מלחמת שאֶראָנעאַ ירדה ארץ יון פלאים ותהי סָרָה למשמעת מלכי מוקדון וכל עֲמַל היונים לפרוק את עֹל המקדונים מעל צוארם, נשארה מעל. לשוא חָגַר אַגיס השני מלך שפארטה את שארית כֹּחוֹ ואוֹנוֹ להלחם על מְרוֹמֵי שָׂדֶה עם אַנטיפּאַטער אשר על פיו תִּשַׁק ארץ מוקדון! כי במלחמה האיומה אשר היתה אצל מעגאַלאָפאָליס נשברה קשת גבורתו, וַיִפּוֹל לפי חרב הוא וחמשת אלפים איש מגבורי יון. ובאַטהען היתה מלחמה ארוכה בין האפרתים ובין עם הארץ כל ימי ממשלת מוקדון בארץ היונים. וכבוא הממשלה בידי האפרתים בעזרת פהאָקיאָן האיש הישר והגבור, ובעזרת צבאות המקדונים, לבשו רבים מעם הארץ כלי גולה ויהיו נודדים בארצות, ובתוכם היה גם דעמאָסטהענעס המליץ הנשגב והשונא הגדול למלכי בית מוקדון. וכראות האיש הדגול מרבבה הזה כי עוד מעט יִסָגֵר בידי המקדונים אויביו ומבקשי נפשו לספותה, שתה סף רעל ויגוע וימת, ולפני מותו קרא אל אַרְחִיאַס המוקדני אשר בא לתפוש אותו בכף, ויאמר: “בית מָנוס טוב ונעים הוא המות, כי הוא מציל את האדם מִשְׁאֵת חרפה ובוז”. את אפר שרפת גְוִיָתוֹ אספו אחרי כן היונים ויקברוהו בארץ מולדתו, ושמו וזכרו נשארו לכבוד ולתפארת. לתקופת שנים אחדות היתה עוד הפעם יד עם הארץ על העליונה, ויעשו נקמות בהאפרתים וגם על האיש הנעלה פהאָקיאָן אשר היה אז בן שמונים שנה, הכבידו את ידם וַיְאַלְצוּהוּ לשתות כוס מָוֶת. ומהיום ההוא והלאה התגברה המלחמה בין האפרתים ובין עם הארץ באַטהען, אך רוח אהבת הדרור והחֹפש, אהבת ארץ מולדת ואהבת צדק ומשפט ומישרים, ספו תמו מלבות בני אטהען.

הִתְעַנֵג וָרֹך וּרְדוֹף אחרי חֶמדת בְּשָׂרִים, לָקְחוּ עֶמְדָתָם תחת רגשי טֹהַר וכל מעגלי צדק ומסלות ישרים; ואף כי המדעים וחרֹשת המעשה פרחו עוד באטהען גם בימים ההם, וְנִרְדָם נתן ריחם עד מֶרחקי ארץ, אך גֹדֶל תפארת הָעָם וּצְבִי עֶדְיָם חלפו כַצֵל ולא שָׁבוּ עוד אליהם. האזרחים עזבו ארחות יֹשֶר וַיִצָמְדוּ לכל דְבַר בליעל ויהיו חנפי לב ובעלי לשון רמיה ושפתי חלקות, ומה גם אחרי אשר שָׁלַט באַטהען האיש דעמעטריוס הפאַלאַרי, איש חכם מאד ואיש מדיני אך אוהב תפארת וגאון וְגֹבַה, גם דעמעטריוס פּאָליאֶרקעטעס בן אַנטיגאָנוס, איש יפה תֹאר וגבור חיל אך רודף תענוגים וכל מחמדי בת עין, כי שני השליטים ההם למדו עוד את אזרחי אטהען לִמוּדֵי התענוגים להתעלס באהָבים, לאהוב אשישי עגָבים, וְלִפְנוֹת אל רהָבים ולעשות כל הרע בעיני אלֹהים ואדם.

87 §

באמצע המאה השלישית שָׁבָה ממשלת ארץ יון לאיתנה הראשון בפעם האחרונה על ידי בעלי ברית אַכאַיה, ואִרטוּס הסיקיאָני (ג“א תק”י 250) מִלא ידיהם חַיל וגבורה עד כי היתה לאֵל ידם לשלוט על כל נפות הפעלאָפאָנעז ועל כל מדינות יון, ומה גם אחרי אשר גם קארינט הבצורה נִלְוְתָה אליהם ותעמוד לימינם. הצלחתם הגדולה הֵעירה רוח קנאה בלב שפארטא עד כי חשבה מזמות לשַבר את גאון עֻזם. ובעת ההיא מלכו בשפארטא שני מלכים אנשי לב, אגיס השלישי¹⁰⁴ וקעלאמענעס¹⁰⁵, ושניהם חָגרו בעז מתניהם להשיב לה את כֹּחה וגבורתה כבימי קדם. כי מעת אשר הופר חֹק שווי הנכסים בשפארטא, נסבו מעט מעט כל השדות ונכסי המדינה לעשירים מְתֵי מספר אשר היו גם מושלי העם, יען כי בחרו תמיד מקרבם את העפאָרים אשר בידם שלטון כל עם הארץ, ויתר האזרחים היו רצוצי משפט ושדודי דרור ובעלי חובות לעשירים ההם. ושני מלכים ההם התאמצו לבער את הרעה ההיא משפארטא, וישקדו להסיר את העפאָרים מגבירים ושליטים, להשמיט את החובות מעניי העם, לחַדש את חֹק חלוקת הנכסים בד בבד לכל האזרחים ולהשיב את משפטי ליקורגוס על כַּנָם. אך המלך אגיס (ג“א תקכ”ג 237) נרצח ביד אויביו ומבקשי נפשו, וקלעאָמענעס אשר באֹמץ רוחו הוציא את מחשבתו הטובה לאור, ויחפוץ לאכוף את נפות הפעלאָפאָנעז להיות סרות למשמעת שפארטא, נִגף במלחמה (ג“א תקל”ח 222) לפני בעלי ברית אַכאיה בארץ אַרקאַדיען, וינס לאלכסנדריה עם ידידיו הנאמנים, ובראותו כי אבד נצחו ותוחלתו נפל על חרבו וימת (ג“א תק”מ 220), גם כל ידידיו הנאמנים עשו כן. שתים עשרה שנה אחרי מוֹת קלעאָמענעס נלכדה שפארטא בידי פילאָפאָמען הגבור (ג“א תקנ”ב 208), אשר אחרי מוֹת ארטוס בסף רעל, היה לראש לבעלי ברית אַכאיה. ואחרי כן הכביד אכפו על שפארטא להסתפח במסורת הברית ההיא ולבער מקרבה את משפטי ליקורגוס. אז היתה תבוסת שפארטא שלמה, כי מַלכי צְבָאוֹת (זאָלדאַטענקאֶניגע) אכזרים המִיתו את כל אזרחיה הנכבדים והעשירים או הֶגלו אותם מן הארץ, ועיר גבורים העתיקה ההיא נהפכה למערת מרצחים (ג“א תקע”ז 183). אחרי הדברים האלה נפל פילאָפאָמען בידי המעסענים בהלחמו בם, והם שָׂמוהו בבור השבי וישקוהו סף רעל וימת. אחרי מוֹת “היוני האחרון” הזה, רפו ידי בעלי ברית אכאיה עד כי היה נקל להרומאים ללכוד עד מהרה את כל ארץ יון ולספח אותה לגבול רומא.

C. ארץ ארם וארץ מצרים.

1) מלכי היונים מבית סילייקוס בארץ ארם (סוריא).

88 §

אחרי מוֹת אלכסנדר מוקדון, נשברה הקרן הגדולה אשר ראה דניאל בחזון, ותעלינה חָזוּת ארבע לארבע רוחות השמים¹⁰⁶, כי שרי צבאותיו קרעו את ממלכתו הגדולה לארבעה קרעים וימלכו איש איש בארצו אשר לכד בחרבו ובקשתו. מהמלכים ההם הצליח סילייקוס (Seleukos) המכונה בשם ניקאַטאָר, ותלמי (Ptolemaos) המכונה בשם לאַגי או זאָטער, וירימו קרנם בכבוד ביתר שאת וביתר עז על מרעיהם. סילייקוס התגבר על אנשי מלחמתו במלחמות רבות ועצומות ויעש מלוכה על כל הארצות המתפשטות מים העללעס (העללעספּאנט) וים התיכון עד נהר אינדוס ונהר יאַקסאַרטעס, אך מושב המלך וראשית ממלכתו היתה ארץ ארם (סוריא, זיריען) וארם נהרים (מעזאָפאָטאַמיען), ובארץ הראשה ההיא בנה את עיר המלוכה אנטיוכיה, עיר עליזה ומפֹארה אשר כל ערי משוש לא יכלו להתחרות אִתָּה בפאר וָחֹסֶן בלתי אם עיר סילייקא לבדה אשר בנה המלך הזה על נהר חִדקל. סילייקוס היה איש אשר רוח גבורה ורוח חכמה נוססה בו, מכל משמר שמר את תורת אלכסנדר מלכו, ויחדש את הליכות המסחור לטובת ארצות ממשלתו, ובידו הנדיבה תמך את חרֹשת המעשה וְסָעַד כסא כבוד החכמה והמדע, הֵקים ערים חדשות וְיִיפֶּה את הנושנות, כונן דרכים חדשים ויעורר את בני ארצו לחיים חדשים, ובכל מקום אשר נֵס סילייקוס מתנוסס שם צוה את הברכה בארץ. אולם לעת זקנתו כאשר נטה ידו על ממלכת מוקדון, התקומם עליו ידידו אוכל לחמו תלמי בן מלך מצרים וימיתנו (בשנת ג“א ת”פ 280).

89 §

המלכים אשר יצאו מחלצי סילייקוס (סילייקידען) וישבו על כסאו אחריו, הִטוּ אֲשֻׁרֵיהֶם מני ארחותיו וילכו בדרכי מות, בהיכלי מלכותם הספונים בכל שכיות החמדה ומתנוססים באבני נזר וכל סגֻלות המדינות, קִננו כל ??? רשע כסל, כל תאוה נמבזה וכל תועבות אלהים ואנשים, וכל עמי הארץ יצאו בעקבות המלכים הנֶאלחים ההם, וַיִזְנוּ אחרי התענוגים, ויתמכרו לכל חמדה נמאסה, ויצמדו לכל המדות הרעות המשחיתות שְׁאַר וָגֵו ומחלישות רוח ולב. אין גוי וממלכה בתבל אשר השחיתו התעיבו עלילה כעַמֵי הממלכה החטאה הזאת, ואין עם ולשון תחת השמש אשר התנצלו עֲדִי תפארת האדם מעליהם כמוהם להתרפס וללחוך עֲפַר רגלי מושליהם ולהחניפם תכלית חנופה, ותהי הנקלה בעיניהם לבנות היכלות ומזבחות למלכיהם ולתת להם כבוד אלהים, ויעמיקו עוד חֹנֶף לְכַנוֹת את אנטיוכוס השני גם בשם “אלהים” (טהעאָס). והמלך הזה היה איש נָבוּב וְחֲסַר לב, נשים ופילגשים משלו בו, ובני בליעל חנפי לב הִטוּהוּ לכל אשר חָפָצוּ. על פי בעריניקא אשתו המצרית אשר אֲהֵבָה אהבת נפש, גרש את לאַאָדיקע המלכה עם בְּנָהּ אשר ילדה לו, מהסתפח בהיכל מלכותו, והיא חשבה עליו מחשבת נקם עד אשר הצליח חֶפצה בידה להשקותו סף רעל, ולהורידו דומה (בשנת ג“א תקי”ג 247), ואז הושיבה את סילייקוס בנה על כסא מלכות אביו הנרצח, אך גם אז לא שככה עוד חמתה ותקם על בערינקא ועל בניה ותרצחם בעצם ידה, גם הוסיפה עוד עלילות רצח כאלה בחמת השחת אשר בנפשה האכזריה וַתְּמַלֵא הארץ הֶרג ואבדן –.

90 § אחרי מוֹת אנטיוכוס השני, מלך סילייקוס השני המכונה בשם

קאַלליגיקאָס, ובהלחמו עם אַטטאַלאָס הראשון מלך פּערגאַמוּס, נפל לפי חרבו, וגם אנטיוכוס אחיו אשר רָב עמו ימים רבים אֹדות המלוכה, הוּמַת בידי מרַצחים על פי אלופי הקעלטים –. אחרי מוֹת סילייקוס השני, מָלַך סילייקוס קערוינאָס השלישי, וגם הוא לא האריך ימים על ממלכתו יותר משלש שנים (ג“א תקל”ז 224), ואחריו מלך אנטיוכוס השלישי איש חָרוּץ וּמְהִיר ידים אשר לא קם כמוהו בכל מלכי בית סילייקוס מיום עשותם מלוכה בארם. אך בכל זאת לא יאות לו הַשֵׁם אנטיוכוס הגדול אשר טָפלו עליו בני עַמוֹ ללא אמת. כי אף אם באמת רמה יד, באזיא העליונה להשיב את פרס ואת מדי אשר התפרצו מפניו אל משמעתו עד נהר הודו, בכל זאת נָשתה גבורתו לקחת את המלוכה מידי המלכים אשר יסדו מלכותם בפַרטיא ובאַקטריא בימי ההולכים לפניו, אף הנסיון אשר נסה להדוף את בית תלמי מלך מצרים מאזיא, נהפך לו לאכזב במלחמה אשר עשה אתו על יד ראַפיאַ בשנת ג“א תקמ”ג 217, ורק אחרי מוֹת תלמי פילאָפּאַטאָר הצליח לספוח את ארם דמשק ואת ארץ כנען לגבול ממלכתו בשנת ג“א תקס”ב 198, אך לעומת הטובה אשר עשה לארם בתתו לה יד שלטת עד הודו, הקים עליה את הרעה במָשכו את עיני רומא עליה למוקש, ואחרי אשר מצאו הרומאים תואנה עליו בתתו יד להאַניבל שר צבא קרתאגה המסתתר בצל כנפיו מפחד רומא, באו עליו בחרבם הקשה ויכוהו מכה נצחת על יד מאַגנעזיא בשנת ג“א תקס”ג 197, כי נואל אנטיוכוס לערוך נגד הרומאים את סדרי הקרב אשר היו לו לישועה במלחמותיו את בני הקדם, ולא הקשיב לעצת האַניבל היודע את סדרי מלחמת רומא אל נכונה, ותהי אחריתו רעה, כי נלחץ להסגיר ביד מלך פערגאַמוס בן ברית רומא וצר ואויב ארם את ארצות אזיא העליונה עד הררי טוירוס, ולתת לו עוד ארבע מאות כִּכַּר כסף, ואת פני הרומאים כִפר בחמשה עשר אלף ככר כסף אשר נדר לשקול אל גנזי רומא במשך שתים עשרה שנה, ובהבטחתו אשר הבטיחם למסור בידם את האניבל המסתתר אתו, ואת אנטיוכוס בנו הצעיר נתן בידם לערבון. ומני אז ירדה ארץ ארם מטה מטה ולא שבה עוד לקדמתה ולאיתנה.

91 § אחרי מות אנטיוכוס השלישי ביד הורגים בשנת ג“א תקע”ג 187, מלך

סילייקוס פילאָפאַטאָר בכורו, אך ידיו לא עשו תושיה במלכותו, ויתנודד כַּצֵל על כסאו עד שנת ג“א תקפ”ד 176, וימלוך אחריו אנטיוכוס הרביעי אשר היה בידי הרומאים לערבון. המלך הזה היה אביר לב וגדל כֹּח, בעל זרוע רמה ונפש רחָבה, ובכל זאת לא הצליח בכל דרכיו. הוא שפך כֹבֶד מלחמה על פילאָמעטאָר ועל פיסקון מלכי מצרים להסב אליו את מלוכת ארם דמשק וערי כנען, אך בהיות כְּפֶשַׂע בינו ובין הנצחון, התיצבה לו רומא לשטנה בדרך, כי הִתְעַבְּרָה על ריב לא לה כמשפטה כל הימים, וַתַּפְחִידֵהוּ כי אם לא יסיר ידו מֵעַל מצרים, תעורר עליו גבורתה ונקמתה, והוא אשר נפשו ידעה מאד גבורת הרומאים כי עזה ונקמתם כי קשתה, הֵשׁיב ידו מנצחונו הגדול, וַיָשָׁב לארצו בבשׁת פנים וּבִכְאֵב נֶעכר. אפס כי אז הֶחזיקתהו רוח עִוְעִים, וּזְדוֹנוֹ וְתִפְלַצְתּוֹ השיאוהו להכביד אַכְפּוֹ על כל העמים אשר בארץ ממשלתו לעזוב איש איש את אלהי אבותיו ולעבוד רק את אלֹהי היונים וללכת רק בחֻקות דתם ואמונתם. והנה נָקֵל היה לו להַכריע את העמים המתהוללים באלילים תחת פקודתו האכזריה, כי הם הֵמִירוּ אלילים באלילים ולא אָבוּ לשאת אף ענש קל בגלל הדבר הזה, אך היהודים הדבֵקים בה' אלהיהם, אֵל אחד, אֵל אמת, הם התקוממו להגזֵרה הרעה ההיא, ויתיצבו בכל עֹז לפניה. “ואף כי היתה ארץ יהודה קלה ודלה ויהי כשחוק בעיני אנטיוכוס להפוֹך אותה מִשֹׁרֶשׁ, היה לו השחוק הזה לכאב לב ושֶׁבר רוח, כי רוח גבורה וחכמה הֹעֲרָה אז על החשמונאים אנשי השם אשר מִלְאוּ ידם לאלהים וַיְשַׁבְּרוּ את גאון אנטיוכוס וחילו הנורא במלחמת תנופה עד כי פָדוּ את ארצם משעבוד היונים ויתנו דרור ליהודים. ואנטיוכוס התגולל בחרפתו וימת שְׂבַע יגון וקלון בשנת ג”א תקצ“ו 164”. ועוד נשוב נדַבר על אֹדותיו ועל עלילותיו במרוצת דברינו במָקום שידֻבר בו.

92 §

“אחרי מות אנטיוכוס העריץ הזה, היה עוד דימיטריוס בְּנוֹ בכורו ביד הרומאים לערבון, ועל כן מִלאו שרי המלוכה את ידי הַאֹפָטוֹר (Eopator) הוא אנטיוכוס החמישי לשבת על כסא אבותיו, ויהי שֵׁם המלוכה לו עד שנת ג”א תקצ“ט 161 והשלטון היה להרומאים –. ובעת ההיא הֵחל מתרדת הראשון מלך הפרתים להרחיב את גבולו בערי ממשלת ארם ואיש לא עמד לפניו, ויקנא דימיטריוס לארצו ויברח מרומא אל ארץ אבותיו, וילכוד את המלוכה בחָזקה, ואת אחיו המית בחרב ותכון המלוכה בידו עד שנת ג”א תר“י 150. אפס כי לשוא שקד גם הוא, כי קצרה ידו לעצור בעד יד הזמן המולכת את המלוכה בימיו מדחי אל דחי, ותהי בֶאָרֶץ צלמות ולא סדרים, שרי המלוכה והאצילים הרימו יד במלכם ויגוללו את הנזר ככדור מיד אל יד, ועַם הארץ נפלגו לפלגות רבות ושונות, אנשי המלחמה השתובבו משובה נצָחת ויהיו חֶבר מרצחים, וראשי עם הארץ היו בידם כצאן טבחה, ועם הארץ השחיתו דרכם על הארץ, מחוץ שכלה חרב המלחמה אשר נלחמו עם היהודים ועם המצרים, ומבית התנגפו בהרומאים המתערבים בדברי המלוכה למוקשי העם”, כֹה הָלכה ממלכת בית סילייקוס בארם הלוך וְדַלָה באשמת מְלָכֶיהָ השופכים דמי נקיים ונצמדים לחמדות נתעבות ולכל תועבות אלֹהים ואדם, עד כי לאחרונה עלה עליה כשואה פומפעיוס הגדול שר צבא הרומיים ויספח אותה לגבול רומא בשנת ג“א תרצ”ו 64, וימים מעטים אחרי כן כָבתה גחלת סילייקוס האחרונה.

93 §

בימי צאצאי סילייקוס הראשון, מצאו אנשי חיל אחדים את ידיהם לקרוע מידם נָפות וארצות ולכונן שם ממלכות חדשות אשר מקצתן השגו חיל ברבות הימים למוקש ארץ ארם. כן פָּרקו הפרתים אנשי המלחמה ורוכבי סוסים מהֻללים את עֹל מלכי ארם מעליהם תחת פקודת אַרזאַקעס איש גבור חיל וראש לגדודי הסקיטים הנודדים ממקום למקום, ויעפילו ללכת מחיל אל חיל, ויצליחו בכל מלחמותיהם, ובימים לא כבירים הרחיבו את גבול ממלכתם החדשה עד ים הכספי, ומקץ מאה שנה רָחבה הממלכה ההיא ונָסבה עד כי הֵכִילָה בקרבה את כל הארצות אשר בין נהר פרת ונהר אינדוס, ובני אַרזאַקעס מלכו בה ברוח עצה וגבורה. והפרתים היו אז גבורים אחוזי חרב מלֻמדי מלחמה עד כי הם לבדם בלי עזרת עם אחר עצרו כֹח לעמוד במלחמה לפני הרומאים לוכדי התבל. בארץ הפרתים גם בארץ באַקטריה ובממלכת מדי הנקובה בשם אַטראָפּאַטעגע, החישה דת פרסית העתיקה מִפְלָט לה ותתעודד שם שנות מאות אחדות – מרבית אזיא הקטנה ספח בתחלה ליזימאַכוס שר צבא אלכסנדר אל ארץ ממלכתו הנודעת בשם טהראַקיען, אך בנפול הגבור הזה במלחמה נַסַבּוּ רוב ארצותיו אל המלך סילייקס, ובאזיא הקטנה התעוררו אנשים חכמים וגבורים ויכוננו שם ממלכות קטנות גם גדולות. הגדולות והמהֻללות מכֻלן, הלא הן: 1) ממלכת גאַלאַטיען אשר יסדוה גדודי עַמֵי הגאַללים אשר שוטטו בימים ההם בארץ מוקדון ובארץ יון בחרב וְדָם וָאֵשׁ וישימו בהן שַׁמוֹת. הגדודים ההם נִצחו את סילייקוס במלחמה על יד אַנקיראַ, ויתנו עֹז ותעצומות לממלכתם החדשה. הממלכה ההיא נפלגה לשלש פְּלַגוֹת (גויען) ולשתים עשרה גלילות (בעצירקע, טעטראַרכיען), ובכל גליל וגליל הֻקם רב ושליט (טעטראַרך) אשר בידו מִשְׁטְרֵי אנשי החיל ומשפטי המלחמה, ואיש חכם לשופט וְדַיָן אשר בידו משפטי המדינה וכל דברי הריבות אשר בין איש ובין רעהו בעתותי השלום. לכל הגלילות ההן היו שלש מאות שרי מועצה אשר לעתים מזֻמנים התאספו ביער אלונים (אָייכוואַלד, וריאֶנטוּם) לחרוץ שפָטים על החטאים בנפשותם. ואזרחי הממלכה הזאת נשכרו בכסף לעבוד עבודת הצבא וללחום את מלחמות העמים הרכים והענוגים אשר סביבותיהם, גם יצאו גדודים גדודים בארצות שכניהם לשלול שלל וְלָבֹז בז, וזאת היתה ראשית משלח ידיהם וּמַעְבָּדֵיהֶם. על העזים ההם הקדיש האיש הגבור אַטטאַלאָס מלחמה וַיְנַצְחֵם, והנצחון ההוא הֵרִים אותו לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בפערגאַמוּס –. 2) ממלכת פּערגאַמוּס, ממלכה מהֻללה בגלל מלכיה המשכילים אשר הֶחזיקו בידי החכמים ובעלי חרֹשת המעשה. המלכים ההם מָלכו בה מֵחֲצִי המאה השלישית והלאה, ושמותיהם: איימענעס הראשון (ג“א תצ”ז-תקי"ט 263–241), אַטטאַלאָס ואיימענעס השני. אפס כי המלכים ההם בכל חכמתם ויָשְׁרם התעיבו עלילה בעשותם חֹנף להרומאים וּבְהִתְרַפְּסָם וְהַרְהִיבָם את עליזי גאוה ההם אשר לא חָשבו אנוש. 3) ממלכת ביטיניא (Bithynien), בממלכה ההיא מלכו בעת אחת ניקאָמעדעס, פּרוּזִיאַס בְּנוֹ וניקאָמעדעס השני בן אשה אחרת אשר רָצַח את אביו המלך. גם בממלכה הזאת נבנו ערים חדשות (ליזימאַכיא בטהראַקיען, ניקאָמעדעיאַ בביטיניא ועוד ערים אחרות) אשר הִתְעָלוּ על פי חכמת חכמיהן ותהיינה לעינים להעמים השובבים אשר סביבותיהן –. פּערגאַמוּס (אשר יושביה המציאו את הגויל (פּערגאַמענט) העשוי מֵעוֹר עזים וחמורים) הִתְחַרה את אלכסנדריא אשר במצרים בחכמת יָוָן ובמלאכת מחשבת וכל חרשׁת המעשה, ובית אֹסף הספרים (ביבליאָטהעק) אשר בתוכה, היה גדול ומהֻלל מאד, וזולת אלכסנדריא לא היה בכל ארצות התבל מָשְׁלוֹ. המלך אַטטאַלאָס הראשון (ג“א תקי”ט-תקס"ג 241–197) היה רב אוצרות, וכסף כאֵפר פִּזר לחכמי לב וחכמי חרשים להגדיל חכמה וחרשׁת המעשה בארץ ממשלתו, ובהיות לו יָד במלאכת הציור, הֵרִים את קרן המלאכה המפֹארה הזאת בכבוד עד כי עלתה עד מרום קץ השלֵמוּת. גם איימענעס בְּנוֹ (השני) יצא בעקבותיו בשבתו על כסא המלוכה אחריו (ג“א תקס”ג-תר"א 197–159) וַיִגָדֵל החכמה ויאדירה.

2. מלכי בית תלמי בארץ מצרים.

94 §

בימי שלשה המלכים הראשונים ממלכי בית תלמי היתה מצרים רבתי בגוים שרתי במדינות כבימי מלכי בית פרעה הקדמוֹנים, ואלכסנדריא עיר המלוכה היתה כלילת יֹפִי, רבת אוצָרות, מלאתי חכמה ודעת, מלאכת חרש וחושב וכל בינה דֵעה וְהַשְׂכֵּל יתר הרבה מאד מאשר היתה עיר מוף (מעמפיס) ונֹא אָמוֹן (טהעבען) ערי המלוכה העתיקות במצרים אשר גם הן היו מלאות חכמה וחרשׁת המעשה בשָנים קדמוניות ואין עֲרוֹך אליהן. המסחור פָּרַץ במאד מאד בארץ רבה הלזו ושלוחותיו השתרעו עד ארץ עֲרָב וארץ הודו וימַלא פני תבל תנובה להחיות עמים רבים. הַתְּעָלָה הַמְהֻללה אשר חָפר פרעה נְכוֹ לחַבר על ידה את ים התיכון עם ים האדום ואשר סִתְּמוּהָ אחרי כן המצרים, שָׁבה לקדמתה ולאיתנה בימי המלכים הנאורים ההם, כי שָׁבוּ ויחפרוה להגדיל על ידה את המסחור. מסלות ואָרחות חדָשות התנוססו אז להרחיב את גבולות סְחָר הָאֹרְחוֹת (קאַראַוואַנענהאַנדעל). ברחבי ים התיכון שוטטו אניות סוחר אין מספר, ועל חֻפֵּי ים האדום נבנו ערים חדשות וּשְׁוָקִים ובתי אוצרות רבים לסחורות אנשי המסחור. ארץ צור וארץ יהודה דלתות העמים וּסְחַר התבל, גם נפות אזיא הקטנה אשר על חוף הדרומי ואיים רבים בים, חֻברו אל ארץ מצרים לְהַסֵב אליה כל סוחָרי הארצות וְאִיֵי ים רחוקים. נושאי החכמה וחרשׁת המעשה היו בני היונים אשר היו מפֻזרים ומפֹרדים בארץ מצרים ואשר ישבו בעריה הרבות, ויעירו ויעוררו רוח המצרים מתרדמת עצלותם וסכלותם לשקוד על מלאכת עבודה ולאחוז בדרכי ההשכלה. והמלכים החכמים ההם נזהרו לבלתי הכעיס את לבות המצרים החשֻׁכִּים הנצמדים להבליהם ומסורות אבותיהם הראשונים, לא נגעו במשטרי כהניהם ומסתריהם, לא השביתו מפניהם את פּלַגות בני עמיהם (קאַסטען) ואת מחלוקת ארצם מימי קדם. הדת העתיקה אשר שָררה במצרים התערבה בדת היונים, וראשית עבודת אלהיהם היתה עבודת האליל סעראַפּיס ואיזיס; אלכסנדריא היתה מקום משכן החכמה והליטעראַטור הראשה בתבל, ושפת ההעללענים היתה שָפה מתהלכת בהיכלי המלכים ושרי המדינות, בבתי השופטים והמחוקקים וכל היושבים על מִדִין.

95 § מלכי בית תלמי.

המלך הראשון אשר מחלציו יצאו המלכים הנאורים ההם, היה תלמי לאַגי או זאָטער¹⁰⁷ אשר כונן כסא מלכותו בנחל היאור (נילטהאַל) במצרים וַיֵרְדְ גם בקירענע אשר באפריקא הצפונית, בְּצוֹר (פאֶניציען) וארץ יהודה (פאַלאֶסטינאַ) גם בארם דמשק (קאֶלעזיריען) אשר יערי ארזים נשגבים יתגאו שם בְּשִׂיא חָסנם וּגְאוֹן צמרותיהם. המלך הזה ירה את אבן המוסדה לשלשה עמודי הַתָּוֶך אשר כל כבוד הממלכה נשען עליהם: לסדרי אנשי המלחמה אשר ביבשה ובים (מיליטער אונד זעעמאַכט), לסדרי שרי המסים אשר ירימו מס המלך מֵעַם הארץ, ולבית המוּזעאוּס, בית נכון ונשא הנשען על היכל המלך ובו חדרים מרֻוחים לאסֵפת רבבות אלפי ספרי חכמה ומדע תוצאות לבב כל חכמי העמים אשר תחת כל השמים, גם תָּאִים וּלְשָׁכוֹת לִמְעוֹנוֹת החכמים, המליצים והמשוררים אשר נָהרו לאלכסנדריה לֵאוֹר באור פני המלכים המשכילים ההם. אחרי מוֹת המלך הזה ישב בנו על כסא מלכותו, הלא הוא המלך המרומם הנודע למשגב בשם תלמי פילאַדעלפאָס¹⁰⁸, והוא הרחיב את גבולות החכמה והעצים את כל המעשים הטובים והיקרים אשר פעל ועשה אביהו, גם נתן להם עֹז ותעצומות לבעבור יעמדו ימים רבים לאור גוים. הוא מִלִא את היכל מלכותו חֹסֶן וִיקָר, פאר והדר עם כל שכיות החמדה ומשכיות לבב אשר לא נראו כמוהם בכל חצרות המלכים ובהיכלי כבודם. הוא העלה עֲדִי עֲדָיִים על עיר מלכותו עד כי התנוססה כאבן נזר על אדמת מצרים ותהי כלילת הוד וּמִכְלַל יֹפִי מאין כמוה בכל ערי התבל, והוא הוסיף עוד לאסוף ספרי חכמה ודעת לבית אוצר הספרים אשר אסף אביהו עד כי לא נמצאה סגֻלה יקרה כזאת תחת השמש. בימי אביו ובימיו נאספו 740,000 כִּכְּרֵי כסף מצרים (בערך 900 מילליאן שקלי כסף פרייסען) אל גנזי המלוכה, ותרומת המס מכל שנה ושנה עלתה עד 14,800 ככרי כסף (הלא הוא יותר משמנה עשר מילליאָן שקלי כסף פרייסען) –. תלמי אייערגעטעס¹⁰⁹ (המטיב, דער וואָהלטהאֶטער) היה דוֹד החכמה וחרשׁת המעשה גם הוא, ועוד יתר שאת לו בהיותו גם אמיץ לב בגבורים ומלֻמד מלחמה. ברעם גבורותיו גָדַע את זרוע מלכי בית סילייקוס וירחיב את גבולות ארץ ממלכתו לארבע רוחות השמים, גם סָלַל מסלות חדשות להליכות המסחור ומה גם סְחַר הארחות. בזרוע עֻזו יָסַד מוֹצָאוֹת וערי מושב לבני עַמוֹ בארץ אביסיניען, בארץ עֲרָב הדרומית ובארץ עטיאָפּיען, ואת אי כפתור (ציפערן) הדָרוש מאד לחֵפץ המסחור ומַעבר אניות, סָפח אל ארץ ממלכתו. באזיא הקטנה לקח מידי מלכי בית סיליייקוס את הנָפות הדרומות הנקובות בשם קאַריען, קיליקיא וליקיען, ויכונן שם ערים חדשות הנודעות בשם בערעניקע, אִרזינאָע ופילאַדעלפיא. שלש שנים רצופות פרש המלך האדיר הזה את ידו על ארץ ארם בחרות אפו בה (ג“א תקי”ד-תקי"ז 246–243), ויאסוף שם כחול שֶׁבִי. ארבעים אלף כִּכְּרֵי כסף, שמָלות ובגדים יקרים אין מספר, גם בערך שלשת אלפים וחמש מאות צלמי אלילים עם צִפּוּי כספיהם וַאֲפֻדַת זהבם, ועם השלל הרב והעצום ההוא שָׁב לארץ מלכותו מצרימה. הַכְּתֹובָה הנמצאת באַדולאַ על אֹדות המלחמה ההיא בארץ ארם, תביע אֹמר לאמר: “האדון נסע יצא לארץ אזיא עם צְבָא גבורים רַגְלִי ופרשים, עם אניות מלחמה ועם מחנה שנהבים (עלעפאַנטען) אשר צָד אביהו גם הוא בארץ הרפאים (טראָגלאָדיטען לאַנד) ובארץ כּוּשׁ (עטיאָפּיען) ויביאום מצרימה וַיְלָמְדוּ אותם מלחמה. אחרי לָכְדוֹ את כל הארצות אשר על נהר פרת, קיליקיא פאַמפיליא, יאַניא, את נפות ים העללעס ואת טהראַקיא, ואת מלכיהם כָּבַשׁ לו לעבדים, עבר את נהר פרת ויתפוש את ארם נהרים, בבל, שושן (סוּזיאַנא); פרס, מדי ויתר הארצות עד נֹכח באַקטריא. אחרי כן אסף את כל הדברים הקדושים אשר שללו הפרסים מארץ מצרים וישלח אותם עם יתר השלל והבִזה, השבי והמלקוח אל ארץ מלכותו מצרימה”. בעראעניקאַ היפה בַּבָּנוֹת היתה אֲחוֹת תלמי אייערגעטעס הזה גם אשת חֵיקו (כי המלכים אשר ישבו על כסא אלכסנדר לקחו להם את אחותיהם לנשים) –. אפס כי מעת אשר יָשַׁב תלמי פילאָפּאַטער¹¹⁰ או טריפון על כסא המלוכה במצרים, הֵחֵלָה הצלחת מצרים לָרֶדֶת מטה מָטה. כי המלך הזה היה אביר לב ואכזר גם נצמד לחֶמדות בשָרים ותענוגות בני הקדם ויביא על עַמוֹ שֹׁד ומגערת וישפילם עד שְׁאוֹל. בעשותו מלחמה את המלך אנטיוכוס השלישי, נגדעה קרן עֻזוֹ ונשברה זרֹעו החזקה, ורעה נוראה באה על כל ארץ מצרים. כי אחרי נְפוֹל ארץ יהודה וארץ ארם גם נפות אזיא הקטנה ביד הַמְנַצֵחַ, התערבו הרומאים בדברי הריבות אשר בין תלמי ובין אנטיוכוס על אֹדות הארצות ההן, וְּבְשֶׁבֶת המלך תלמי עפיפאַנוס על כסא המלוכה במצרים (ג“א תקנ”ו-תקע"ט 204–181) והיה עוד עול ימים, היו הרומאים אפוטרופסיו עד אשר יגדל ויצלח למלוכה, ומאז והלאה התערו הרומאים כאזרחים רעננים במצרים עד כי כל המלכים אשר היו מאז והלאה במצרים היו סָרִים למשמעתם ונשאו מִדַברותיהם.

3. היהודים בימי מלכי בית תלמי.

96 §

בימי תלמי זאָטער נאנחה ירושלים תחת עֹל הברזל אשר שָׂם עליה, כי הוא התחפש לעיני יושבי ירושלים כאיש שלום הדורש שלומם וטובתם, ויאמר כי נפשו אִוְתָה לתת כָּבוֹד לאלהי ישראל השוכן בירושלים ולהעלות עֹלות על מזבחו, והיהודים התמימים והישרים בלבותם האמינו בדבריו ויקדמו פניו בכל אותות אהבה וכבוד, והוא נסע עם אנשי חילו ויבוא בשערי ירושלים ביום השבת אשר בו ינוחו היהודים וישבתו מכל מלאכת עבודה גם לא יעשו מלחמה עם אנשי מלחמתם. ויהי אך הַצֵג הִצִיג המלך הערוּם הזה את כף רגלו על אדמת ירושלים, צוה את אנשי חילו ללכוד את העיר בחֹזק יד ושללה לבוז, ואיש מאנשי ירושלים לא עבד בפניהם, כי לא היו חמושים גם לא אָבו לחלל את השבת. אחרי אשר נכבשה ירושלים לפני תלמי, לקח יהודים רבים מיושבי ירושלים ומכל ערי יהודה בשביה וַיַגְלֵם מצרימה וַיִכְבְּשֵׁם לעבדים, אך בהִוָדע לו כי היהודים אנשי אמונה הם, ורוחם נאמנת למלכיהם, הושיב יהודים רבים בערי המבצר אשר בארץ מלכותו לשמרן ולהיות עליהן מחסה עֹז מפני אויב. אחרי כן נָהרו יהודים רבים מארץ יהודה באַות נפשם מצרימה בגלל השׂבע הגדול אשר בה, גם בגלל נדבת לב מלכהּ וידו הפתוחה להשביע כל יושבי ארצו רצון.

97 §

בימי תלמי פילאַדעלפאָס היתה ליהודים האֹבדים בארץ מצרים, אורה וששון ויקר, כי הוא היה חֲכַם לבב ושוחר טוב ותושיה ויצו להעתיק לו את תורת היהודים לשפת יֶפֶת לְפָאֵר בה את בית עקד הספרים אשר אסף לתוכו כמאת אלף ספרי חכמה ומדע מכל לשונות העמים, ולכבוד התורה הזאת קרא דרור לכל היהודים אשר נהג אותם אביהו שבויי חרב מירושלים ומכל ערי יהודה, ומכסף אוֹצָרו שִחד בעדם ויפדם מידי אדוניהם וינטלם וינשאם כל ימי חייו¹¹¹.

98 §

במשך שלשים ושש שנים אשר מלך תלמי פילאַדעלפאָס במצרים, ישבו היהודים בארץ ההיא שאננים ושלֵוים, עשו עשֶׁר במשפט, גדלו והצליחו גם עשו פרי, הלכו מחיל אל חיל וַיהיו מאֻשרים בארץ, בשמחתם וּבְטוּב לבבם מרוב כֹּל, פנו את לבבם לתור ולדרוש בחכמה ודעת וישימו להם את חכמת היונים לְקָו, ואת דֵעוֹתֵיהֶם ביקר אֱלוֹהַּ למשקלת. רבים מחכמיהם היושבים באלכסנדריא, מקום משכן החכמה היונית בעת ההיא, מלאו את ידיהם בעט סופר מהיר ויכתבו ספרים רבים בשפת יון צחה ונמרצה, והם נפלגו לשתי פלגות, האחת הסיעה גפן אדרת מכרם ה' צבאות, תורת אל חי, ותטעה על אדמת נכר, על שדה הליטעראַטור היונית, ובני הנכר שתו את יינה הטוב ותפקחנה עיניהם, והפלגה השניה קטפה זמורת זר מגפן נכריה, מהפילוסופיא היונית, ותזְרָעֶהָ בכרם בית ישראל על אדמת הקֹדש, תורת ה' התמימה, ותּקו לעשות ענבים ותעש באושים – ובכלל היו רוב הספרים ההם, כהעתקת התורה, עמוד אור להעמים המתהוללים באלילים לנחותם אל דרך עץ החיים, ועמוד ענן וערפלי עלטה לבית ישראל להַתעותם וּלְהַשׂגוֹתם מהדרך העולה בית אל – ורק ספרים מתי מספר כתבו היהודים הפילוסופים ההם בשפת יונית אשר ברכה בם ורב טוב גם לבית ישראל, וממבחריהם הוא ספר חכמת שלמה אשר תוכו רצוף אהבת אלהים, ויראת ה' היא אוצרו.

99 §

אחרי מוֹת תלמי פילאָדעלפאָס, ישב תלמי אייערגעטעס בן אחיו על כסא המלוכה, והוא היה עוֹיֵן את היהודים היושבים במצרים גם את היושבים בארץ יהודה – אשר היתה אז סרה למשמעתו –. ובימים ההם היה חוניו בן שמעון הצדיק כהן גדול במקדש ה' אשר בירושלים, והוא לא היה צדיק וחכם כאביהו, ויאהב כסף אהבה עזה בלי-מְצָרִים, וכל ישעו וכל חפצו היה רק לצבור כעפר כסף, ועל כן לא אבה לשלם לתלמי אייערגעטעס את המס אשר על היהודים להביא אל גנזי המלך. ויחר בו אף המלך, וישלח אליו דברים ביד אחד השרים להעד בו כי אם מאן ימאן לשלם את המס, יתן את ארץ יהודה לבז ולמשסה ביד אנשי חילו, והם יחלקו ביניהם את אדמתה, ואת יושביה ימכרו לעבדים. ויהי בהשמע דבר המלך ופקודתו, ויתאבלו היהודים ויחרדו לרגעים מפני הרעה הנשקפת עליהם, אך חוניו לא שם לבו אל הרעה ההיא, כי יקר בעיניו הכסף אשר אָצרו אבותיו, מבני עמו וארצו, כי היה צר עין וכילי מאד. ובעת ההיא נעצר בירושלים בן אחות חוניו, איש צעיר לימים וחכם לב ושמו יוסף, והוא מִלט את היהודים בחכמתו הגדולה, כי הוא הֵרים פעמיו ארצה מצרים, וישא חן וחסד בעיני המלך, ובמתק שפתיו וצוף לִקחו השיב את חמת המלך מעל היהודים, גם חכר מאת המלך את תרומת המס מארץ יהודה ושומרון, מארץ ארם דמשק ונפות צוֹר, ויאמר לשקול אל גנזי המלך כסף משנה מאשר אמרו כל החוכרים העשירים לשקול בעד המס ההוא, ובכבוד ועֹז שב לארצו ויהי מחסה לעמו כל ימי חייו.

100 §

אחרי הדברים האלה הוּמת תלמי אייערגעטעס בסף רעל על ידי תלמי פילאָפּאַטאָר בְּנוֹ אשר ישב על כסא המלוכה אחרי רצחוֹ גם את נפש אמו הורתו ואת נפש אחיו. על המלך העריץ הזה הקדיש אנטיוכוס השלישי מלחמה, ושדה המלחמה היתה אז ארץ יהודה הרֹבצת בין ארצות המלכים ההם בַּתָּוֶך, ודמתה כאניה סֹערה אשר משני עבריה יסערו עליה גלים נצים להפיצה ולפוצצה. במלחמה ההיא רמה יד תלמי וַתָּעָז על אנטיוכוס, ונשיאים ורוזנים רבים שלחו ביד מלאכיהם עתרת ברכה ושלום אל המלך הַמְנַצֵחַ, וגם היהודים שלחו אליו מלאכים לברכהו בשלום ולתת לו הוד מלכות. והוא קבל את מלאכי היהודים בפנים צֹהלים ובאותות תוֹדה. ובטרם שב לארצו, נסע בתפארת עֻזוֹ ונצחוֹ לשאול את שלום ירושלים, ויתן מתנות כיד המלך לאוצר בית האלֹהים. אך המלך העז הזה התאוה תאוה לבא אל בית קֹדש הקדשים, ויהי בהניא אותו שמעון השני, אשר כִּהֵן אז בכהונה גדולה, מהפיק את זממו, חרה בו אף המלך וחמתו בערה בו ויתפרץ בחזקת היד לבוא אל בית קֹדש הקדשים, והנה פתאֹם לפתע נפלה עליו חרדת אלֹהים ויתפלץ במאד מאד, ויחפז לצאת החוצה בלב חלל ורוח חֻבלה, ובשובו מצרימה העיר כל חמתו על היהודים ויהרוג במשמניהם ארבעת אלפים איש לנקום מהם נקמת חרפתו.

101 §

אחרי מוֹת המלך האכזר ההוא, ישב תלמי עפיפאַנעס בנוֹ על כסא מלכותו בהיותו ילד רך בן חמש שנים. אז מצא המלך אנטיוכוס עת רצון לקחת ערים ונפות מאת המלך הילד ההוא, ובחזק יד וחרב שלופה לכד נפות רבות מארץ מצרים וגם את ארץ יהודה הביא תחת שבט מלכותו. והיהודים עזרו לו ללכוד את הארצות ההן, ובגלל אמונתם ועבודתם, נתן להם חקי חרות ומשפטי דרור, לאחרונה עשו שני המלכים ההם שלום איש את רעהו, ואנטיוכוס נתן לתלמי אפיפאַנעס את קלעאָפּאַטרה בתו לאשה, ובכן שָׁבוּ היהודים לסור למשמעת מלכי היונים ממלכי בית סילייקוס כבראשונה.

4) היהודים בימי מלכי בית סילייקוס.

102 §

אחרי מות אנטיוכוס השלישי, מלך סילייקוס פילאָפּאַטאָר בְּנוֹ, ובימיו מצאו את היהודים רעות רבות וצרות. כי איש אחד ושמו שמעון פקיד נגיד בבית ה‘, הואיל הלוך בחקות היונים למרות רוח דת משה וישראל, גם בני בליעל רבים אשר לב הותל הטה אותם מאחרי תורת ה’, נלווּ אליו ויעזרו לו להוציא מזמתו לאור, אך חוניו השלישי אשר כִּהן אז בכהונה גדולה, עמד לשטן לו מהפיק את המזִמה הרעה ההיא. ויחר בו אף שמעון וילך ויגיד לאפולוניוס נציב המלך בארם דמשק כי אוצר בית המקדש מלא הוא כסף וזהב וכל כלי חמדה ואין קֵצֶה לתכונה, ואפוליוניוס גלה זאת את אֹזן המלך בשם שמעון, ואף כי היה לב המלך הזה טוב על היהודים ולא חדל עוד מִתּת כסף מקנת הקרבנות לבית ה' ממס המלך כאשר עשה כן גם אביהו, בכל זאת נפתה לבו לשלוח ידו באוצר הקֹדש אשר בבית האלֹהים. יען כי הרומאים הטילו עליו לשקול אל גנזי רומא אלף ככרי כסף בכל שנה, ואוצר מלכותו דלל מאד, ויקו כי אוצר בית המקדש יהי לו לישועה ולעזר מעט בצר לו. ויפקד את הֵילִיוֹדוֹרוֹס משנהו ללכת ירושלימה ולקחת בחֹזק יד את אוצר בית המקדש. ויהי כבוא היליודורוס אל ההיכל לראות את האוצר וּלקחתוֹ, ותּהום כל העיר ותתחלחל והיתה תאנית ואניה. אך בהתפרץ הצר וצורר היהודים ההוא עם כל אנשיו אל בית ה' לבצע את מזמתו הרעה, היתה עליו חִתּת אלהים ויזוּעוּ כל בּדי עוֹרוֹ ונפשו התפלצה וַתּתעטף עד כי נפל אחֹרנית ארצה ויתעלף ולא נותרה בו נשמה, וימהרו עבדיו וישאוהו בבהלה וברעדה מבית ה' החוצה, והוא שוכב כּבוּל עץ וכאבן דומם באין תקוה ובאין עֵזר לו –. ורעיו אשר באו אתו מהיכל המלך, חִלו את פני חוניו הכֹּהן כי יעתר אל ה' אלֹהיו להשיב את נפש היליודורוס אל קרבו, וישמע חוניו בקולם כי אמר פן יאשים המלך את היהודים כי שלחו יד במשנהו, ויתפלל אל ה' ויעתֹר אליו, והיליודורוס שב לֵאוֹר באור החיים ויתן לאלֹהי ישראל כבוד והוד, וידֹר נדרים לבית מקדשו, ויברך את חוניו, ויקח את חילו וישב אל המלך וספר לו את כל המוצאות אותו.

103 §

אחרי הדברים האלה קם היליודורוס על המלך סילייקוס פילאָפאטאָר וימיתנו בסף רעל, ואף כי השאיר המלך אחריו בן יורש עצר, בכל זאת התנשא אנטיוכוס אחי המלך הנרצח וישב על כסא מלכותו. ויהי כשבתו על כסא המלוכה גבה לבו עד להשחית ויעש מעשים רעים כעריץ ואכזר נורא, גם התמכּר למעשה תעתועים ותענוגים נתעבים, ובכל זאת כנה את נפשו בשם עפיפאַנעס¹¹² אשר פתרונו הוא “מפֹאר”, אך עבדיו היודעים את זדונו ואכזריות לבבות והוללותו, כִּנוּהוּ בשם “עפימאַנעס” אשר פתרונו הוא "הולֵל וּמִשְׁתַּגֵעַ, (דער וואַהנוויציגע). ובעת ההיא מת הכֹּהן הגדול הנקרא בשם שמעון השני, וחוניו (השלישי) בנו כִּהֵן תחתיו בכהונה הגדולה, ויקנא בו ישׁוּע אחיו, ויתאמץ להדיח אותו משאתו ולקחת את מִשרתו הנכבדה. וישׁוּע זה אהב מאד את דרכי היונים וכל הליכותיהם, ועל כן הסב את שׁמוֹ לשם יאַזוֹן ויתחַקה על שרשי רגלי היונים להדמות אליהם. וילך אל המלך אנטיוכוס עפיפאַנעס ויאמר אליו אם נתֹן תתן את משמרת הכהונה הגדולה על ידי, ושקלתי לך ארבעת אלפים וארבע מאות ככרי כסף מדי שנה בשנה, ועוד מאה וחמשים ככר לשנה בתתך אותי להקים בתי משׂחק (גימנאַזיום) בירושלים לַחֲנוֹך בתוכם את הנערים להתפתּל ולהלחם מלחמה בשלום בחרבות ובחניתות ורמחים כמשפט בני היונים. והמלך אשר לא אמר הוֹן לכל עשׁר כבוד מלכותו, נעתר אל יאַזו­ן בכל אַות נפשו ויתן לו את שאלתו, ויהי כשוב הבוגד הזה ירושלימה נאדר בכבוֹד הכהונה הגדולה על פי המלך, נאספו אליו המון רב מבני היהודים אשר מאסו את תורת ה' ויבחרו בתעלולי היונים ההוללים, ויעשו כלם אגדה אחת להפיר את חקי ה' הצדיקים והישרים וללכת בתועבות בני הנכר המתהללים באלילים. בזרוע רמה בנה יַאזוֹ­ן הכֹהן הגדול בית משׂחק מתחת לעיר דוד ויצו לכל בחורי כח לִשְחק בו במסוה על פניהם. “ויפרצוּ חקות היונים על פני כל העיר באשמת יאַזוֹן הבליעל ובזדון פריצי בני יהודה הדבקים בו ובעלילותיו הנשחתות, עד כי גם הכהנים משרתי ה' עזבו את עבודת המזבח ואת הקרבנות ויבוּזו את הקֹדש ויחפּזוּ ללכת אל בית המשחק להתפַּתֵל ולהתנגח בחנית ורומח ולשחק בשחוק הכּדוּרים, ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, וינשאו ויהללו את דרכי היונים”. והנה המשחקים ההם בבתי המשחק נעשו בכל פעם לכבוד אחד האלילים מאלילי היונים, ולפי הנראה היתה מגַמת יאַזוֹן בבנוֹתו בית משחק כזה בירושלים, להסב את לבות היהודים מחקות אלהי ישראל ולהטותם אל חקות העמים הנצמדים לאלהי תעתועים, על כן שׂערו היהודים התמימים שער ורעמו פנים על מעשה יאַזון וכל חבריו. והיהודים התמימים ההם הדבקים בה' אלהיהם לא שָׁגוּ ברואה, כי בשנה השניה לכהונת יאַזוֹן בהיות המלך ומסבו בעיר צוֹר להתעלס בשחוק המשחקים אשר נעשה שם לכבוד האליל הערקוּלעס, שלח יאַזוֹן חבר אנשים מבחורי ירושלים אל מקום השחוק ההוא וישלח בידם שלש מאות ככר כסף לקנות קרבנות להיכל האליל אשר לכבודו נעשה השחוק, אך בלבות האנשים ההם התעוררה רוח דעת ויראת אלהים ולא נתנו את הכסף להיכל האליל רק הסגירו אותו ליד בּוֹני אניות המלך הדורשים כסף רב.

104 §

ונפש אנטיוכוס עפיפאַנעס אִוְתָה כבר ללכוד את ארץ מצרים ולהשתרר גם עליה, אך חכה עד אשר ימצא עת רצון להוציא את מחשבתו לאור. ובמות תלמי המלך וישאר אחריו בנים צעירי ימים וחסרי כֹח למלחמה, מצא את עת רצון ההיא, “ויקם וילך ארצה מצרים ואת עמו לקח עמו, ויהי לו רכב ופרשים ושנהבים ואניות מחנה כבד מאד” וישתער בעזוזו וחילו הגדול וילכוד כל עיר מבצר במצרים ויבז שלל רב מאד. אך תלמי פיסקאן אשר מלך עם תלמי פילאָמעטאָר אחיו יחד במצרים, צעקו בצר להם אל הרומאים להושיע להם ממצוקותיהם והרומאים אשר זה דרכם לעמוד תמיד לימין המלכים החלשים ולהצילם מיד לוחמיהם העזים, לבעבור שפוך אחרי כן את רוח ממשלתם על המלכים אשר היו עליהם מחסה עֹז מפני אויב, מהרו וישלחו מלאכים אל אנטיוכוס ויצווּ עליו במפגיע כי ישוב אל ארצו אם אין את נפשו להעיר עליו את חמתם ואת גבורתם ונקמתם. ואנטיוכוס אשר ידע מאד את גבורת אדירי התבל ההם, נבעת מפני גערת אפם וישלך משִׁניו טרף, ויעזוב את מצרים בבושת פנים ואש רצח נשקה בקרבו –. ובטרם שׁוּבוּ להיכלו, שָׂם פניו ירושלימה, ופריצי בני יהודה הנצמדים לחקות היונים, פתחו לפניו את שערי העיר בשלום, ובראותו כי בידו עתוֹתי ירושלים, עשה הרג רב ביהודים התמימים אשר רוחם לא נאמנה אתּוֹ, וביד חֹמסת חמס וגזל כסף וזהב וכל שכיות החמדה ככל אַות נפשו וישב לאנטיוכיא.

105 §

מקץ שנתים ימים עלה אנטיוכוס שנית על ירושלים בּעַם כבד ויתנכל וידבר על לב ירושלים ושבע תועבות בלבו, ובנכליו הרבים לכד את העיר שנית. אך בפעם הזאת לא חסה עינו גם על אנשי שלומו וַיַגֵר גם אותם על ידי חרב, וַיַחֵל את שבועתו אשר נשבע ליהודים לבל יגע באוצר בית ה‘, ויבוא בעזות מצח אל הקֹדש פנימה ויקח את מזבח הזהב ואת המנורה ואת כל כליה, את שלחן הפנים ואת קערותיו ואת כפותיו ואת המזרקות ואת פרוכת המסך ואת הכּוֹתָרוֹת וכֹל עֲדִי הזהב אשר לפני ההיכל וַיְקַצֵץ אותם, ויקח גם את הכסף ואת הזהב וכל כלי חמדה וכל אוצר טמון אשר מצא וַיְנַצֵל את מקדש ה’ ויציגהו ככלי ריק. ויהי אבל גדול לכל היהודים והזעקה הקיפה את ירושלים ותזעק בחבליה ואין עוזר לה. אפס כי נפש אנטיוכוס זעוּמת ה' לא שׂבעה עוד נקם ויגזור אֹמר להשבית את התמיד ואת כל קרבנות ה' וביד רוצחת רָצַח ויהרוג עוד עם רב ועצום בירושלים וישלול שללה ויקח כל חסנה ויקרה וכל שכיות חמדתה, ויותר מעשרת אלפים איש לקח בשביה וימכור אותם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם לעבדים ולשפחות. את כל בית גדול בירושלים שרף באש ואת החומות מסביב נתץ וערה עד היסוד, ויבצֵר את המצודה אשר על אחת מגבעות ירושלים הנקראת בשם “אקרא”, וַיַקֵף אותה בחומות גדולות וישם אנשי חיל בתוכה, ונוספו גם הם על פריצי היהודים אשר ישבו כבר במצודה ההיא וַיָרֵעוּ וישחיתו את בני עמם בעברת זדונם. ובכל אלה לא שככה עוד חמת אנטיוכוס וַיַצֵב במקום מזבח ה' מזבח לאליליו ושקוציו וַיַקְרֵב עליו חזירים, וילחוץ את היהודים לעזוב את ה' אלֹהי אבותיהם את חקותיו ותורותיו, ולעבוד ולהשתחוות לגלוליו ככל הגוים, ויבן בכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר מזבחות לאלילים ויצו להעלות עליהם חזירים וכל בהמה טמאה מדי יום ביומו, גם צוה לבלתי המול להם כל זכר ולשקץ את נפשותיהם בכל דבר פגול, ואשר ימרה את פיהו יִשָׁפֵט בשפטים רעים ונוראים עד צאת נפשו. גם הפקיד פקידים בכל ארץ יהודה להכביד את אכפם על היהודים ללכת בכל חקות היונים, ולהרוג ולהשמיד ולהכרית את כל האנשים אשר ישליכו מכל הפקודה הזאת צרור ארצה. רבים מבני היהודים שמעו בקול הפקידים ההם ברצון, כי היו פריצים ומרשיעי ברית קֹדש, ורבים מהם יראו מפני להט חרב המות המתהפכת בכל ערי ארצם, ויעשו ככל אשר נטלו הפקידים ההם עליהם, אך המשכילים בעם והצדיקים והחסידים דבקו בתורת האלֹהים, ויבחרו לעבור בַּשֶׁלַח מעבור את אחת המצות הקטנות, ועל כן נהרגו מהם אנשים רבים יום יום, וימותו באכזריות נוראות מאד בידי פקידי המלך, גם נשים צדקניות אשר מלו בשר בניהן, נרצחו בעריצות נוראה מאד, כי המרצחים תָּלוּ את עולליהן על צואריהן וירצחו אם על בנים או שמטו אותן מראש צורים ארצה ועצמותיהם נפזרו יחד לפי שאול, גם על ספרי התורה ועל כל ספרי היהודים גזרו עבדי המלך כליון חרוץ וישרפו אותם באש וגם נפש בעליהם רצחו, עת צרה היא ליעקב! מאין כמוה!.

5) החשמונאים.

106 §

בימים ההם היה כֹהן בישראל ושמו מתתיהו בן יוחנן בן שמעון חשמונאי ממשמרת בני יהויריב בירושלים, והוא יושב בכפר מודיעים, ויהיו לו חמשה בנים ואלה שמותם: יוחנן הַקַדְשׁי, שמעון הַתַּסִי, יהודה הַמַכְבִּי, אלעזר החוֹרָני ויונתן הַוַפְסִי. ותצלח רוח ה' על מתתיהו ובניו והיו מלאכים מושיעים לזרע היהודים. ויהי כאשר באו פקידי המלך גם למוֹדיעים ללחוץ את היהודים לעבוד את האלילים ולזבוח להם זבח, שָׂמוּ הפקידים את פניהם אל מתתיהו הנכבד והנשא בעיני היהודים בגלל רוב חכמתו וצדקתו, ויבקשו אותו כי יזבח הוא ראשונה על מזבח האלילים, וממנו יראו וכן יעשו גם כל היהודים, אך מתתיהו לא אבה ולא שמע להם וידבר אתם קשות. והנה איש יהודי נגש אל במת האליל לזבוח זבח חזיר לעיני כל הנצבים עליו, ויחם לבב מתתיהו ולבב בניו ותבער בם אש קנאת ה‘, וישלפו את חרבותיהם וירוצו בחמתם אל האיש ההוא, וממתתיהו הביא צור חרבו בלבו וימיתהו אצל הבמה, ואחרי כן המית גם את אפילליס פקיד המלך ואנשים אחרים מאנשי חילו, וירץ בתוך המון היהודים ויקרא בקול גדול ויאמר: "מי האיש החרד לתורת ה’ ומחזיק בבריתו יבוא אחרי!“, ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, וכל האנשים אשר נגעה יראת ה' בלבבם הלכו אחריו עם נשיהם ובניהם וישבו שם בנקיקי הסלעים, במערות צורים ובמנהרות אשר בהרים, ופקידי חיל אנטיוכוס התקצפו מאד בשמעם את מעשה מתתיהו ובניו היהודים הנלוים אליהם, ויאספו את אנשי חילם וירדפו אחרי היהודים אשר במדבר ויהרגו בהֶם עם רב, והנָסים והנמלטים באו אל מתתיהו וישימוהו עליהם לראש ולקצין ללחום את מלחמות ה‘, ובכל יום ויום נהרו אליו עוד אנשים רבים מיראי ה’ וחושבי שמו עד כי היו לקהל גדול עצום ורב. ואז עבר מתתיהו בראש אנשי חיל ההם, ויתהלכו מעיר לעיר ויכו את הנסוגים מאחרי ה' ונצמדים לאלילים, ויתצו את כל המזבחות אשר בנו פקידי אנטיוכוס ויגַדעו את האשרות, וישַברו את כל הצלמים, וימוֹלו את הילדים, ויגרשו את פקידי המלך ואת אנשי חילם מגבולות ארץ יהודה. אפס כי בטרם עברה השנה הראשונה אשר הֻקם מתתיהו לשר צבא ה‘, חלה את חליו אשר מת בו, ויקרא את בניו אליו ויחזק ידם ללחום את מלחמות ה’, ואת יהודה בנו הקים לשר הצבא, ויגוע ויאסף אל אבותיו בשנת ג”א תקצ"ד.

107 §

“ויקם יהודה הַמַכְבִּי תחת מתתיהו אביו, וכל אחיו וכל ההולכים אחרי אביו באו לעזרתו, ויסעו ביד רמה להלחם באויביהם. ויהי כי שינס (יהודה) כַּגֵבֵר חֲלָצָיו, ויסך על עמו בחרבו ובקשתו, וַיַנְחֵל כבוד וגדולה לבית יעקב. מהיר (היה) במלאכתו כליש ביער, ודמיונו (במלחמה) כאריה שואג לטרף. רדף בזעם את זועמי עמו, ואש נשקו נִשקה בעוכרימו. מפחדו פחדו ורגזו הזדים, ופועלי עולה יחדו נאלחו, כי תשועת עמו צלחה בימינו מלכי לאֻמים שִׁמעו וירגזון, ויעקב שָׂמֵחַ ועלֵז במעשיו, על כן זכה לברכה עד עולם”.

108 §

ויהי כשמוע אַפּוֹלוֹניוֹס שר צבא ארם היושב בדמשק את כל הנעשה בארץ יהודה, ויזעק את כל חילו, עם רב ועצום, ויצא בחילו לקראת היהודים. וישמע יהודה ויסע לקראתו עם קהל החסידים אשר אתו ובתנופת ידו הראשונה נגף את מחנהו ויכם חרם, וגם את אפולוניוס הרג לפי חרב, ואת שארית הפליטה ממחנה האויב הֵניס בסערתו וגבורתו עד כי לא נשארו שנים יחדו, ואת חרב אפולוניוס חגר תמיד על ירכו ותהי לו חרב נוקמת כל הימים, אחרי כן שב יהודה בתפארת עזו ונצחו בשערי ארצו ובידו שבי ומלקוח והון רב אשר לקחו ממחנה האויבים. וישמע סִירוֹן שר צבא אנטיוכוס היושב בארץ דמשק כי נאספו אל יהודה עם רב אשר כח ??? לדבר את אויביהם בשער, ויאמר: "אִכָּבדה נא ביהודה ובעמו ובכל??? דבר המלך לעשות לי שם בארץ. ויאסור את רכבו, ויקח אִתּוֹ את כל??? אשר בידו, ונלוו אליו גם פריצי בני עמנו מרשיעי ברית ועוזבי תורה ויסע עם החיל הגדול והעצום הזה להכות את יהודה ואת עמו חרם. ויבוא עד מעלה בית חורון, עיר קטנה בארץ יהודה, ויחן שם עם מחנהו הגדול. ויהודה יצא אך במתי מספר לקראתו, ונפשם יבשה מחסר לחם, כי לא הצטידו, ועל כן רפתה ידם ורטט החזיקם בראותם את החיל הרב והעצום מאד אשר במחנה האויב. אך יהודה חִזק ידיהם לאלהים ויפח בם נשמת רוח גבורה עד כי התאוששו ויתאזרו עֹז ויפלו כְחֶתֶף על אויביהם ויכו את סִירוֹן ואת עמו לפי חרב ויחרימום, והנשארים נסו אל ארץ פלשתים,??? פחד יהודה ואחיו על כל העמים מסביב, ויספרו בכל הארצות את מעשי יהודה הגדולים ויגיעו הדברים עד אזני המלך.

109 §

ויהי כשמוע אנטיוכוס כי שני שרי צבאיו עם אנשי חילם הרבים והעצומים נִספו במלחמה בחרב היהודים, ותבער כאש חמתו, וימהר לאסוף אליו את כל אנשי הצבא אשר לו, גם שכר לו עוד אנשי חיל רבים באיי הים, ויפתח את אוצרו ויתן לכל צבאו שכר שנה תמימה ויצום להיות נכונים יום יום. ובראותו כי הוּרק אוֹצָרוֹ ותם הכסף, התעצב מאד אל לבו, ויִוָעֵץ ללכת אל ארץ פרס להרים את תרומות מס המלך אשר חדלו העם לתת בימים ההם, ויַפקד את ליזיאס אוהבו ואיש סודו לפקיד על כל ממלכתו מנהר פרס עד קצה ארץ מצרים, ואת בנו אנטיוכוס נתן אל ידו לגָדלו ולחַנכו עד שובו לארצו, ויחלק לו את מֶחֱצַת החיל ואת מחצת השנהבים ויצוהו לשלוח אנשי צבא לארץ יהודה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים ולמחות זכרם מתחת השמים, ולהושיב גוים בארץ יהודה ולחלק להם את הארץ??? –. וליזיאס צורר היהודים מִהר ויבחר לו מנכבדי הארץ ומקרובי המלך את תלמי בן דוֹרימוֹן ואת נִקָנֹר ואת גרגיאס, ויחלק להם ארבעים אלף איש רגלי ושבעת אלפים פרשים וישלחם לארץ יהודה להשחיתה ולהכרית את כל יושביה, ואל החיל ההוא נלוו עוד אנשים רבים יודעי מלחמה מכל ערי ארץ ארם ומהארצות הקרובות אליה בעלי ברית אנטיוכוס. גם המונים המונים מפריצי בני היהודים נספחו אליהם ויעלו כשואה וכסופה ארצה יהודה. לקראת החיל העצום והנורא ההוא יצא יהודה ואתו רק שלשת אלפים איש שגם שריונות וחרבות לא היה להם די מחסורם, ובכל זאת גבר יהודה במְתָיו מספר על אויביהם הרבים אשר אין להם מספר, “כי ה' אלֹהים עליהם הופיע ויצא כברק חצוֹ, ויער את גבורת בני ציון על בני יון, וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ אבני קֶלַע וְשָׁתוּ וְהָמוּ כמו יין, והושיעם ה' ביום ההוא כצאן עמו” –. אחרי אשר נִגפו היונים מגפה גדולה ונוראה לפני יהודה ועמו, ושאריתם??? ויפוצו לכל רוח, באו היהודים אל מחנה האויב ויבֹזו כסף וזהב, כלי חמדה ובגדי תכלת וארגמן ורכוש גדול ואין קצה לתכונה, וישובו לארצם ויהללו את ה' בשירים ובחצוצרות התרועה וקול רנה וישועה.

110 §

וליזיאס שמע את המגפה הגדולה אשר היתה בחילו, ויכעס תמרורים ותעל חמתו עד להשחית, ובשנה הבאה אסף חיל חָדש רב ועצום מאד וישתער על יהודה ופניו הלכו בקרב. ויהודה יצא לקראתו ועשרת אלפי איש אתו, ויתנפל על החלוץ אשר במחנה ליזיאס ויך בהם מכה גדולה כחמשת אלפים איש בפעם אחת, וינוסו מפניו במהומת מות וחרדה גדולה מאד נפלה שם על כל אגפי החיל וינוסו גם המה. וירא ליזיאס כי נשברו זרֹעתיו, וינס גם הוא וישב לאנטיוכיא בנפש מרה ובֹשת פנים. אך בכל זאת לא אמר עוד נואש, ויאסוף עוד חיל גדול מבראשונה לעלות על יהודה למלחמה, ובפעם ההיא היה לבו נכון ובטוח כי ישחית את יהודה ועמו.

111 §

אחרי התשועות הגדולות ההן, אסף יהודה את אֶחָיו ורעיו קהל החסידים ואת כל העם ויעלו יחדו על הר ציון, ויהי בראותם את המקדש כי שָׁמֵם ואת המזבח כי חֻלָל והדלָתות שרופות באש והלשכות נהרסות ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב, ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשם ויתאבלו מאד, ויריעו בחצוצרות התרועה ויפלו על פניהם ותעל שועתם השמימה, ויצו יהודה את גדוד אחד מאנשיו לצור על המצודה אשר בנה אנטיוכוס בעיר התחתונה, לבל יתיצבו אנשי החיל אשר בתוכה לשטן להם עת טַהֲרָם את המקדש. ויבחר מן הכֹהנים אשר לא הֻטַמָאוּ ויצום לטהר את המקדש מטֻמאות היונים, ובראותם את מזבח העולה כי חֻלל, בנו מזבח חדש כתבנית הראשון, וישובו לבנות את פרצי ההיכל, ויחדשו את כל כלי הקֹדש, וישימו את המנורה הטהורה אל ההיכל ואת מזבח הקטורת ואת שלחן הפנים, וישימו את הקטורת על המזבח ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש, ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגוים, ויהללו את ה' בשירים ובכנורות בחלילים וּבִמְצִלְתַּיִם וצלצלים. ויחֹגוּ את חנכת המזבח שמונת ימים, ותהי אורה ושמחה וששון ויקר לכל היהודים הדבקים בה' אלהיהם, ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחֹג את חנכת המזבח ביום החמשה ועשרים לחדש כסליו שמנת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.

112 §

וכל הגוים שמעו כי גבר יהודה ועמו וכי טהרו את המקדש כבראשונה, ויחר אפם במאד מאד, וַיִוָעֲצוּ יחדו להשמיד ולהרוג את כל היהודים היושבים בגבולם ובארצם, וַיָחֵלוּ לשלוח בם יד להכריתם ולכלותם, ויצא יהודה וגדודי גבוריו לעשות בהם שפטים כדי רשעתם, ויך את אדום ואת בני עמון ואת כל הגוים אשר נועצו לב יחדו להרוג את היהודים היושבים לבטח אתם בארצותיהם, ויעש גדולות ונוראות כגבור משכיל, כי אותו משח ה' להושיע את בני ישראל ולהצמית כל צוררי נפשם.

113 §

“ואנטיוכוס עפיפאַנוס נסע בין כֹה וכֹה בארצות העליונות מעיר לעיר וְיֻגַד לו כי בעיר עֵילָם בארץ פרס שפונים אוצרות כסף וזהב, ובאוצר בית אלֹהיה יריעות זהב ושריוני זהב וכלי פז לרוב, ויבוא וַיִצְבָּא על העיר ללכדה ולבז את שללה, אך תם לריק כֹּחו, כי אנשי העיר יצאו בחרב לקראתו וירדפוהו וינס משם ויבוא סֻר וְזָעֵף בָּבֶלָה. ואיש בא אליו ויגד לו כי הצבא אשר שלח ארצה יהודה נִגָף כָּלִיל, וליזיאס שר הצבא נס מפני היהודים והם שָׁסו את מחנהו ויקחו את כל כלי הקרב אשר בתוכה ועתה הם חגורי חרב למלחמה ברוח גבורה ואין עומד לפניהם, וַיִבָּהֵל אנטיוכוס ויתעצב מאד אל לבו ויפל למשכב וַיְחַל לָמוּת. ויקרא אליו את פּוליפוס אוהבו הנאמן ויצוהו לפקיד על כל מלכותו, וימסור לו את הכתר ואת הלבוש ואת טבעת המלך להביאם אל אנטיוכוס בנו ויפקידהו על ידו להיות לו לאֹמן ולהמליכו תחתיו. וימת אנטיוכוס בשנת ג”א תקצ“ו 164 ואנטיוכוס בנו המכונה בשם אֵאֹפַטוֹר ישב על כסאו”. ובימים ההם הוסיפו הגוים ופריצי היהודים היושבים במצודת ציון להרע ולהשחית את בני ישראל סביבות המקדש, ויצו יהודה לָשׂוּם על המצודה מָצוֹר, ויתאספו כל העם ויגישו כל כלי מַפָּץ ומשחית לפניה, וימָלטוּ רבים מפריצי היהודים מתוך המצודה ויבואו אל היכל המלך אנטיוכוס הצעיר ויתחננו אליו לעשות שפטים ביהודים המורדים והפושעים בו, ויאמרו כי אם החרש יחריש בעת הזאת, יבֻלע לו ולאנשי חילו –. כשמוע המלך את דבריהם, חרה לו עד מות על היהודים שנואי נפש אביו ושנואי נפשו, ויאסוף את כל אנשי חילו, גם שכר עוד אנשי מלחמה מאת המלכים בעלי בריתו ומאיי הים, ויהי מספר פקודיו מאַת אלף רגלי, עשרים אלף פרשים ושלשים ושנים פִּילִים מלֻמדי מלחמה, ועם החיל הנורא הזה השתער על יהודה ואנשיו המעטים, ויתן אוֹת וירימו כל אנשי החיל את מגני הזהב ושריוני הנחֹשת ויתפוצצו מהם רבבות אלפי קרני אור ויאירו ההרים מסביב וַיֵרָאוּ כבֹערים באש להבות, ומרעם קול התרועה התגעשו הררי יהודה וַתָּנָט הארץ ותהי לחרדת אלֹהים. אך לב יהודה וגבוריו לא נָע ולא זע ויעמדו תחתיהם עד אשר קרבו אליהם אנשי מלחמתם, ואז תתנשא יהודה פתאֹם כגור אריה בתוך עדרי צאן ויך צריו ברוח גבורה, ובתנופת ידו הראשונה הציע כשש מאות חללים ארצה. ואלעזר התורני אחי יהודה ראה והנה פיל אחד גדול מֵאֶחָיו ועליו מגדל גבוה וכלי נשק יקרים מְצֻפִּים זהב, ויאמר: אכן המלך רוכב על הַפִּיל ההוא, וישם נפשו בכפו למען הציל את עמו ולעשות לו שֵׁם עולם בארץ, וירץ כגבור בתוך גדודי האויב וחרבו לִהֲטָה סביב צריו, ויבא עד הַפִּיל ויכרע בין ברכיו וידקרהו, אך הפיל נפל עליו וימיתהו בכֹבד משאו. ויהודה ראה כי בכל עֹצם ידו קְצַר יד הוא לעמוד לפני החיל העצום ממנו אלפי מוֹנִים, ויט מפניו ויסע ויבוא לירושלים וַיָכֶן הַכֹּל לעת צר ומלחמה, ויחן עם חילו נֹכח הר ציון. ואנטיוכוס עם רבבות גבוריו עלה כַעֲנַן צלמות ירושלימה וישם מָצור על בית המקדש אשר שם יהודה ואנשיו נְחִתִּים, והמצור ההוא נמשך ימים רבים. והנה בעוד אשר יהודה ואנשיו נבוכים וחרדים על מקדש ה' לבל יפרצו עוד גוים בתוכו ויחללוהו, בא פתאֹם רץ ממהר אל אנטיוכוס להגיד לו כי פיליפוס שב מארץ פרס ביד חזקה ובחיל כָבֵד לְמַגֵר מלכותו וְלָשֶׁבֶת על כסא המלוכה תחתיו, וַיִבָּהֵל המלך וליזיאס שר צבאותיו ויבהילו לסור מֵעַל יהודה וממצור המקדש, וישלחו מלאכי שלום אל יהודה ואנשיו היושבים במצור, ויקראו להם לשלום ויבטיחום כי לא יפריעום מלכת בתורתם ודתם כל הימים. ואחרי אשר נשבע להם המלך ושריו לקַים דבריהם, יצאו היהודים ממבצרם. אז בא אנטיוכוס וחילו בשערי ירושלים, אך בראותו את המקום ההוא כי חזק הוא מאד, ויפר את ברית שלומו ואת שבועתו ויצו לאנשי צבאו להרוס את החומות סביב עד רדתן, ואחרי כן יצא בחפזון וישב לאנטיוכיא.

114 §

בעת ההיא ברח דימיטריוס בן סילייקוס פילאָפּאַטאָר מרומא, ויצא ארצה ארם, ויאסוף חיל גדול, ויסב אליו את המלוכה, ואת אנטיוכוס וליזיאס המית בחרב. ויהי כשבתו על כסא מלכותו, ויקָבצו אליו כל הפוחזים והבוגדים בישראל ויעירו את חמתו ונקמתו על יהודה המכבי ועל כל אחיו וחבריו, וימהר ויקרא אליו את בַּכְּחִידוּס אשר היה אוהב נאמן לאנטיוכוס עפיפאַנוס וימלאו את ידו לקחת אתו גבורי חיל ולהתנפל בחרב נוקמת על יהודה ואנשיו, ובכחידוס צר ואויב היהודים התפרץ ארצה יהודה ויעש הרג רב ביהודים וישב אל המלך שְׂבַע נקם אף כי לא מצאה ידו את יהודה ואנשיו לכלות בם חמתו. ופריצי היהודים ואליקים הכהן הגדול אשר הִרְבָּה הָרֵעַ לבני עַמוֹ ולתורתם, באו אל המלך ויצעקו חמס על יהודה וגדודיו, ויסיתוהו לשלח בם חרון אפו ולכלותם מעל פני האדמה. וישלח המלך את ראש כל שריו, את נִקַנֹר והוא שונא את ישראל מאד וַיְצַוֵהוּ להשמיד ולאבד את כל היהודים, ויסע נקנֹר בחיל כָּבֵד ויצא בחרב לקראת יהודה על יד כפר שַׂלְמָה, וינגף חיל נקנר לפניו ויפלו כחמשת אלפים איש במגפה ההיא והנשארים נמלטו אל המצודה אשר בעיר דוד. ויהי אחר הדברים האלה ויעל נקנר על הר ציון, ויצאו ראשי הכֹהנים וזקני העם לקראתו ויאספוהו בטוב לב אל חצרות בית המקדש ויַראוהו את הקרבנות אשר הקריבו בעד שלום המלך. אך הוא פתח פיהו ברֶצח ויחרף את אל חי, וידבר את הכֹהנים והזקנים באפו ובחרונו. וישבע כי אם לא יסגירו בידו את יהודה ואנשיו, ישרוף את היכל ה' באש בשובו בשלום, ויפן וילך בחרי אף. ויצא מירושלים ויחן על בית חוֹרוֹן וחיל אדם בא לעזרתו, וַיִסַע יהודה את מחנהו על יד חֲדָשָה ופקידיו שלשת אלפים איש. ובשלשה עשר לחֹדש אדר השתערו צבאות נקנר על יהודה, וינגפו מגפה גדולה לפני היהודים, ונקנר נפל ראשונה במערכה, וירא כל העם כי נפל שר צבאם וישליכו את כלי מלחמתם וינוסו, וירדוף יהודה אחריהם דרך יום אחד מֵחֲדָשָׁה ועד גֶזֵר, ויריע בחצוצרות אחריהם לתת אות לבני ישראל. וַיֵצְאוּ מכל חַווֹת ארץ יהודה מסביב ויפלו עליהם ויכום ויכתום ולא נשאר מהם עד אחד. וַיַעַט העם אל השלל ויכרתו את ראש נקנור ואת ידו הימנית אשר נשא בגאון לבבו וַיוֹקִיעוּם בירושלים. ותשקוט ארץ יהודה ימים מספר.

115 §

ויהי כשמוע דימיטריוס את מגפת נקנר וחילו, ויוסף לשלוח את בכחידוס ואת אליקים הבוגד על ארץ יהודה עם מבחר צבאו העומד תמיד לימינו במערכה, ויסעו וילכו דרך ארץ הגליל וַיִשְׁבּוּ יהודים רבים ויוליכו אותם, גם שפכו שם דם רָב, ומשם נסעו אל בְּאֵרות ופקודיהם עשרים אלף איש רַגְלִי ופרשים אַלְפָּיִם. ויהודה תָּקַע את מחנהו בְּלָיִשׁ ושלשת אלפים איש בּחור עִמוֹ. ויהי בראותם את מחנה האויב כי עצום הוא מאד וייראו וינוסו רבים מן המחנה ולא נשארו עם יהודה רק שמונה מאות איש. וידַבר יהודה על לב הנשארים ויעורר את רוח גבורתם, ויאמר: “חלילה לנו מִתֵּת עֹרֶף לפני אויבינו כי אם קָרבה עִתֵּנוּ וּמַתְנוּ כאנשי חַיִל וְאַל יהי כבודנו לכלמה”. ובכחידוס עם כל גבוריו התנפלו ברעם ורעש ובתרועה נוראה על יהודה ואנשיו המעטים וילחמו מן הבֹּקר עד הערב ולא נודע יד מי רוממה. וירא יהודה כי בכחידוס עם ראשי גבוריו לֹחָמִים כאריות וְהִנָם נִצָבִים בַּאֲגַף הימָנית, ויקח את אמיצי הלב אשר בחילו ויתנפל עליהם וַיִנָגְפוּ לפניו וירדפם בסערתו עד רגל הר אשדוד. אך בעלי האגף השמאלי מִהרו וירדפו אחרי יהודה ואנשיו, והאגף הַנִגָף פָּנה גם הוא מול יהודה, ותהי לו המלחמה מִפָּנִים ומאחור ואין דרך לנטות מפניה. בעת צרה כזאת חָשַׂף יהודה את זרוע עזו ויעש נוראות ויך למאות ולאלפים מפנים ומאחור עד אשר עָיְפָה נפשו וְיָגְעָה ידו ואז נפל גם הוא בתוך החללים, ואף כי לא נָצַח את אויביו בפעם הזאת, אך גם הם לא נָצְחו אותו, כי לא הניח את חרבו מידו עד אחרית נשימתו, ובמות יהודה אָבדה תוחלת אנשי חילו וינוסו לְמַלֵט את נפשם מחרב רעה, ומקץ ימים אחדים בהיות מָנוֹחַ כלי נשק בארץ (וואַפפענשטיללשטאַנד), נִתְּנָה גוּפַת יהודה לידי שמעון ויונתן אֶחיו ויקברו אותו בקברות אבותם אשר במוֹדיעים. ויבכו אותו כל היהודים ויתאבלו עליו ימים רבים. “ויתר מעשי יהודה ומלחמותיו וכל הגדולות אשר עשה, אינם בַּכְּתוּבִים, כי עצמו מִסַפֵּר”.

116 §

אחרי מות יהודה רבו המתפרצים בכל גבולות יהודה וכל עושי עַוְלָה נשאו ראש, ויהי כי כבד הרעב בארץ, וילכו כל העם ויתענו תחת יד בכחידוס בעד פתותי לחם להשיב את נפשם, והוא בחר לו אנשי בליעל ויתן אותם לראשים על העם, ויחקרו ויחפשו את הדבקים ביהודה ויביאו אותם אל בכחידוס, והוא ענה אותם בכלי מְעַנִים, ואחרי כן הרג אותם ויוקיעם לעיני השמש ותהי שערורה גדולה בישראל אשר לא נהיתה כמוה מאז אָפס נביא מהארץ, וַיִוָעֲדוּ כל אוהבי יהודה ויבואו אל יונתן ויחלו את פניו להיות עליהם לראש תחת יהודה אחיו וללחום את מלחמות ה' כמוהו. וַיוֹאֶל יונתן להיות עליהם לראש ויקם תחת יהודה אחיו, וישמע בכחידוס ויצו לבקש אותו ולהמיתו. וַיֻגָד הדבר ליונתן ולשמעון וינוסו עם כל הנלוים אליהם אל מדבר תְּקוֹעַ ויחנו על שפת ים המלח. וישמע בכחידוס את הדבר הזה ויסע עם כל חילו ויעבור את הירדן, ויונתן שלח את יוחנן אחיו אל אנשי נְבוֹ לבקש מהם לשמור את קנינם ואת רכושם תחת ידם עד יעבר זעם המלחמה, ויודע הדבר לבני יַמְבְּרִי¹¹³ היושבים במַדבה ויארבו במסתוֹר ויפלו על יוחנן ואנשיו וַיְרַצְחוּם וַיָבֹזוּ כספם וזהבם וכל הונם ורכושם. אך יונתן השיב אחרי כן גמולם בראשם ויורידם בדם שאולה. ובכחידוס שמע כי יונתן ואנשיו חֹנים בשפלת הירדן, ויעל עליהם בחיל גדול ביום השבת, בהאמינו כי היהודים לא יחללו את השבת לעשות בו מלחמה. אך לא כאשר האמין כן היתה, כי יונתן וחבריו השתָּערו כאיש אחד על צבאותיו וַיַכּוּ בהם כאלפים נפש, ועוד ידם נטויה בגבורת רעם. וירא בכחידוס כי נבצרה מזמתו ונָשתה גבורתו ויעזוב את שׂדֵה המלחמה וַיִפֶן וַיָשָׁב ירושלימה וָיֵשֵׁב במצודת אַקרא וַיְחֶל לחַזק את ערי יהודה, וַיַצֵב אנשי מלחמה בתוכן לְהָצֵר לבני יהודה בכל עת מְצוֹא, ואת בני נשיאי הארץ לקח לתערובות וַיִכְלָאֵם במצודת אַקרא, ואחרי כן שב לאנטיוכיא אל המלך, וארץ יהודה נחה מרעש מלחמה שנתים ימים.

117 §

ופריצי היהודים הוסיפו להסית את המלך ביונתן ואנשיו היושבים שאננים ושקטים ולא עלה על לבם כי יבואו עליהם פתאֹם גדודי המלך. וישמע המלך בקולם ויוסף לשלוח את בכחידוס על יונתן ואנשיו, ובכחידוס הזעיק חיל רב ועצום ויתנפל ארצה יהודה וַיִלָחֶם עם יונתן ימים רבים, אך נִצְחו ותוחלתו אָבדו גם בפעם הזאת, כי יונתן ושמעון אָחִיו עם אנשיהם התגברו עליו ויפילו בקרב מחנהו חללים רבים יום יום. ובראותו כי כלתה אליו הרעה והמלחמה היתה לו מִפָּנִים ומאחור ואין מִפְלָט, רפו ידיו ונבוכו עשתונותיו, וישפוך כל חמתו על פריצי היהודים אשר הרגיזוהו ממנוחות שאננות ויטביעוהו בַּבּוֹץ ובגיא הַהֲרֵגָה, ויתן אל לבו לשוב אל ארצו אם אך יצלח לו לשוב בכָבוד ולא במנוסה כְנָסֵי חרב. וישמע זאת יונתן וישלח אליו מלאכים לקרוא לו לשלום אם ישיב לו את שבויי היהודים אשר בידו, ויואל בכחידוס לעשות ככל אשר שאל ממנו, וישמח מאד כי מצא תוֹצָאוֹת ממגורתו ומבוכתו הגדולה, וישלח אנשי סוד ליונתן להגיד לו כי בכל אַות נפשו יכרות עמו ברית שלום, ואז נשבעו איש לרעהו לבל יוסיפו עוד להרים זה על זה חרב. ובכחידוס השיב ליונתן את כל היהודים השבויים אשר בידו, גם יונתן השיב לו את המקדונים השבויים אשר בידו, וַיִפָּרְדוּ איש מרעהו בשלום. בכחידוס שָׁב לאנטיוכיא אל היכל המלך ולא יסף לבוא עוד בגבול יהודה, ויונתן ישב במכמש ושלום לו מכל עבריו, וישפוט את העם וַיַכְרֵת את הפושעים ויבער הרעה מקרב הארץ.

118 §

בשנת ג“א תרל”ה 135 עלה אלכסנדר בן אנטיוכוס עפיפאַנוס מארץ גלותו אל ארץ ארם וילכוד את עַכּוֹ וַיִמְלךְ בה, וישמע דימיטריוס וַיַזְעֵק צָבָא רָב לצאת למלחמה לקראתו, וישלח ספרי שלום אל יונתן וַיַחְנִיפֵהוּ בחלָקות להטות לבבו אליו, כי אמר בלבו טוב לי לקנות אותו לאוהב בטרם יקדמני אלכסנדר, ומה גם כי היה לבו חרד פן יפקוד עליו יונתן את כל הרעות אשר עשה לו ולאֶחיו ולכל עַמוֹ, ויכתוב אליו כדברים האלה: “הנני נותן לך יָד לעשות חַיִל וּלְהֵחָלֵץ ונכרתה ברית יחדו וצויתי להשיב לך את בני הַתַּעֲרֻבוֹת אשר בידי”. ויקרא יונתן את דברי הספר באזני העם ובאזני האנשים אשר על המצודה. ויהי כשמוע אנשי המצודה וכל פריצי היהודים כי נתן לו המלך יָד לעשות חיל ככל אַות נפשו, וימס לבבם וַיֵחַתּוּ וייראו מפניו, ויונתן צוה להַקיף את ירושלים חומות אבני גזית מְרֻבָּעוֹת, לבנות מִגְדְלֵי עֹז על חומות העיר ולאסוף אנשי חיל ונשק רב בתוכה. וכל בני הנכר אשר ישבו בערי יהודה אשר בָּנה בכחידוס, נָסו מעריהם וישובו לאנטיוכיא, ורק יושבי בית צור ומצודת אַקרא אשר בירושלים לא הרהיבו בנפשם עֹז לצאת ממסגרותיהם, כי מרביתם היו מפריצי היהודים העוזבים ברית אלהיהם וייראו פן יפגע בהם יונתן בצאתם ממצודותיהם. ויהי כשמוע אלכסנדר את דברי הספר אשר שלח דימיטריוס ליונתן את המלחמות וכל הגדולות אשר עשה הוא ואֶחיו הגבורים הנאורים, וימהר ויכתוב לו את הדברים האלה: “המלך אלכסנדר ליונתן אָחיו שלום. הנה שמעתי שמעך כי גִבּוֹר חַיל אתה ואיש אמונים, לכן הנני נותן אותך לכֹהן גדול לְעַמְךָ ואוהב המלך יִקָרא לך. ועתה קח נא מִיָדִי את נֵזֶר הזהב ואת בגד הארגמן אשר שלחתי לך ותהי נא ידך אִתִּי לדרוש את טובתי”. ויהי כי הגיעו הדברים האלה אל אזני דימיטריוס וַיֵצָר לו מאד, ויוסף לכתוב דברי אהבה וידידות ליונתן ולכל היהודים, ויבטיחם להיטיב עמהם, לְנַטְלָם וּלְנַשְׂאָם לְפָאֵר בית מקדשם ולרוֹמֵם את עבודת אלֹהיהם, גם כסף וזהב רב הבטיחם לשקול להם מגנזי המלך שנה שנה, ועוד טובות גדולות וחסדים נפלאים כאלה הבטיח לעשות עמהם. אולם יונתן והעם לא האמינו בדבריו ובכל הבטחותיו, כי זָכרו את כל הָרַע אשר עשה לישראל ואת הלחץ אשר לָחַץ אותם, וַיִיטְבוּ דברי אלכסנדר בעיניהם ויהיו בעוזריו כל הימים. והמלך אלכסנדר אָסַף חַיִל גדול ויצא למלחמה לקראת דימיטריוס ויך את מבחר גבוריו לפי חרב ולאחרונה נפל גם דימיטריוס בין החללים, והממלכה נכונה ביד אלכסנדר.

119 §

אחרי הדברים האלה הִתְחַתֵּן המלך אלכסנדר את תלמי פילאָמעטאָר מלך מצרים, ויקח את קלעאָפאַטרה בתו לו לאשה. ושני המלכים נועדו יחדו בעיר עַכּוֹ, ושם חג אלכסנדר את חג כלולתו עם קלעאָפּאַטרה, וישלח ספר אל יונתן אוהבו ויבקשו לבוא לעכו לשמוח אתו ביום חתונתו, וימהר יונתן ויבוא בתפארת גדולה לעכו, והמלך אלכסנדר שמח לקראתו וילבישהו בגדי ארגמן ויושיבהו על יד ימינו. גם צִוה את שָׂרָיו להעבירו ברחובות העיר ולקרוא לפניו: “איש איש אשר יעוז פניו למרות כבוד יונתן או לעשות לו רעה גדולה או קטנה, בן מות הוא וְדָמוֹ בראשו! –”. ולעיני כל שרי המלוכה כִבדהו המלך מאד וַיַפְקֵד אותו במספר אוהביו וישימהו לראש ונָגיד על כל ארץ יהודה.

120 §

ודימיטריוס בן דימיטריוס אשר נפל במלחמה, שָׁב (בשנת ג“א תקי”ב 148) מאִי קריטה לארץ אבותיו לָרֶשֶׁת את כסא המלוכה, ואפולוניוס אשר בגד באלכסנדר מַלְכּוֹ הִתְמַכֵּר לעזור אחרי דימיטריוס, וַיַזְעֵק חַיל כבד וַיִחַן על יבנה, ותהי ראשית מעשהו לעשות מלחמה ביונתן החשמונאי אשר הוא מִגְדַל ע­ֹז לאלכסנדר, וישלח אליו מלאכים לאמר: “לְכָה ונִתראה פנים, כי איש חָרמי אתה”. ובערמתו מְשָׁכָהוּ אחריו על דרך אשדוד ושם התגרה בו מלחמה. אך ימין יונתן הנֶאדרת בגבורה רָעֲצָה את גבורי אפולוניוס ושאריתם נָסוּ וַיָשׁוּטוּ על פני השדה אנה ואנה ויחישו מִפלָט למו אשדודה וַיַחְפֵּזוּ אל בית דָגוֹן לְהִמָלֵט שמה. ויונתן דָאָה כנשר אשדודה וַיָבָז אותה ואת בנותיה וישרוף את העיר ואת בית דגון וכל הנמלטים בתוכו. ויהי מספר החללים והנשרפים כשמונת אלפים נפש. וישמע אלכסנדר ויוסף עוד לכבדו מבראשונה, וישלח לו אבנט זהב כאשר יחגרו שאֵרי המלכים ויתן לו את עקרון ואת גבולה לאחֻזת עולם.

121 §

ותלמי מלך מצרים נִחַם על אשר נתן את בתו לאלכסנדר לאשה, וישם עליו עלילות דברים כי מבַקש הוא את נפשו, ומגמת פניו היתה להדיחו מכסא מלכותו ולקחת את ארצו. וישלח מלאכים אל דימיטריוס לאמר: “בּוֹא נא לקראתי ונכרתה ברית יחדו, ואת בתי אשר נתתי לאלכסנדר אתן לך לאשה ועזרתיך לָרֶשֶׁת את נחלת אביך”. ואלכסנדר יצא עליו למלחמה וַיִנָגֶף לפניו במערכה, וינס ארצה ערב לְהִמָלֵט על נפשו, אך שם כרת זבדיאל ואחד מנסיכי ערב את ראשו וישלח אותו אל תלמי. ומקץ שלשת ימים מֵת גם תלמי, וכל אנשי חילו אשר הניח בכל ערי המבצר בארץ ארם, נפלו בחרב, והמלוכה נַסַבָּה לדימיטריוס המכונה בשם ניקאַטאָר.

122 §

בעת ההיא שָׂם יונתן על המצודה אשר בירושלים מצור וישפוך עליה סוללה וַיָכֶן כלי מַפָּץ לקראתה. ויקומו אנשי בליעל מִמַרְשֻיעֵי ברית קֹדש אשר ישבו במצודה ההיא וילכו אל המלך דימיטריוס וַיַכּוּ את יונתן בְּשׁוֹט לָשׁוֹן להעיר עליו כל חמתו על אשר מָרַד בו להביא את המצודה במצָור. וַיִתְאַנֵף המלך ביונתן ויאסור את רכבו וילך אל עַכּוֹ ויכתוב לו לאמר: “הִשָׁמֶר לְךָ מַהִלָחֵם על המצודה וְקוּם רֵד מַהֵר אלי לעכו ונתראה פנים”. אך יונתן לא נבהל מפניו ויצו אל אנשיו לבלתי סור מן המצור, והוא עם זקני יהודה וזקני הכֹהנים הֵרים פעמיו לעכו ובידו כסף וזהב ושמלות ומתנות יקרות, וימצא חן בעיני המלך ויכַבדהו וינשאהו לעיני שריו ועבדיו כאשר עשו המלכים לפניו, וַיָשָׁב ויקם אותו על משמרת הכהונה הגדולה, וישם את כסאו מֵעַל כל השרים אשר אתו.

123 §

בשֶׁבת דימיטריוס על כסאו שָׁקֵט ושאנן ואין איש עומד לְשִׂטְנוֹ, שִלַח את כל חילו ילידי הארץ מעליו, וַיֵרַע הדבר מאד בעיני חֲיָלֵי אבותיו וישטמוהו. ויהי בהוָדע הדבר לִטְרִיפוֹן אשר היה לפָנים שר צבא אלכסנדר, וילך ארצה עֲרָב אל מַלוּך נשיא הערביאים אשר אנטיוכוס בן אלכסנדר היה באָמנה אתו, ויספר לו את השנאה הגדולה אשר ישנאו חֲיָלֵי ארם את דימיטריוס ויבקש ממנו לתת את הנער אנטיוכוס על ידו להורישו את כסא אביו, ואחרי ימים רבים נֶעתר מַלוּך לשאֵלתו ויתן את אנטיוכוס על ידו. ואזרחי אנטיוכיא מָרדו אז בדימיטריוס ויתיצבו לפניו בחרב, וימהר דימיטריוס וַיְחַל את פני יונתן לשלוח לו אנשי מלחמה מבני יהודה לעמוד לימינו. וישלח לו יונתן שלשת אלפים איש בָּחוּר ויבוא אל המלך לאנטיוכיא וילחמו את לֹחֲמָיו כגבורים משכילים ויצילו אותו מידי מבקשי נפשו. ובראותו כי היתה הרְוָחָה לא שָׁמַר הבטָחתו אשר הבטיח ליונתן וַיֵהָפֶךְ לו לאויב וימעל בו רב מָעל, ולולי התקומם לו טריפון, כי אז הֵניף חרבו על ארץ יהודה לְשִׁחֲתָהּ, כי בשָמעו את עלילות טריפון, הֵסֵב את כלי המלחמה אשר עָרַך ללחום ביונתן ויכוננם על פני טריפון וטריפון שָׁב אז עם אנטיוכוס הנער וישם את הַכֶּתר בראשו וימליכהו. וכל אנשי החיל אשר שִלַח דימיטריוס מעליו, נקבצו תחת דגל אנטיוכוס וילחמו בחיל דימיטריוס ויפילום בחרב, ודימיטריוס נָס מהמערכה ותהי לו נפשו לשלל, והמלך אנטיוכוס שלח דברי שלום ואמת אל יונתן ויקם בידו את משמרת הכהונה הגדולה, גם שלח לו כלי זהב רבים למנחה וַיַשְׁלִיטֵהוּ לשרת בם על שֻלחנו וללבוש ארגמן ולחגור אֵזוֹר זהב על מתניו, ואת שמען אֲחִי יונתן שָׂם לְפָקִיד על הארץ מֵחֶבֶל צור ועד קְצֵה ארץ מצרים. ויונתן גם שמעון היו זרוע לאנטיוכוס במלחמותיו עם דימיטריוס, כי דימיטריוס אסף חַיל רב ויתאזר עז לשוב אל כסא מלכותו, ויונתן ושמעון לחמו בו בגבורה נפלאה מאד ויכריעוהו, וַתִּכּוֹן המלוכה ביד אנטיוכוס. ובשוב יונתן אחרי המלחמות ההן ירושלימה, קרא את זקני העם אליו וַיִוָעֵץ עמהם לחַזק את מבצרי ארץ יהודה ולהגביה את חומות ירושלים, וחֶפצו בידו הצליח.

124 §

וטריפון נִכֵּל נְכָלִים לְהָסֵב את המלוכה אליו ולשלוח יד באנטיוכוס, ויהי כי יָרֵא את יונתן פן יהיה לו לשטן וַיַעֲרֵם לתפוש גם אותו ולהמיתו, ובשפתי חלקות ולשון רמיה פִּתָּה אותו לבוא אליו במתי מעט לְעָכּוֹ, ובבואו העירה הֶחזיק בו בחֶזקת היד ויאסרהו בנחֻשתים, ואחרי כן עלה והתנפל בחרב על ארץ יהודה לתפשה, אך שמעון אֲחִי יונתן הִכָּהוּ אחור ברוח גבורה, וירדפהו בחרבו הגדולה, וטריפון כִּלָה חמתו ונקמתו ביונתן ויהרגהו.

125 §

אחרי מות יונתן לבש שמעון עֹז וילחם את מלחמות ה' כאֶחיו הגבורים הנאורים וילהט סביב צריו ויהרוס את מבצריהם, את עקרון עקר ויגזור את גֶזֶר, ויך את יָפוֹ ואת יַבְנֶה, ובכל אשר פנה הצליח, כי אלהי ישראל הוליך לימינו את זרוע עזוֹ, ובשנה הראשונה לְמָשְׁלוֹ (ג“א תרי”ז 143) שבר את עֹל היונים (המקדונים) מעל צוארי בני יהודה ויעשם לגוי חפשי בארץ, ועל כן נתנו לו היהודים כבוד והדר ויאהבוהו מאד עד כי הֵחלו מאז לכתוב בדברי הימים ובכל ספריהם: “בשנה הראשונה לשמעון הכהן הגדול שר ונשיא ליהודים”. כל ימי המושל הצדיק הזה נחה שקטה ארץ יהודה ממלחמה, “וכל איש חָרַש חרישו בבטחה ובשלום והארץ נתנה את יבולה וכל עץ פרי עשה את פִּרְיוֹ, הזקנים ישבו בחוצות וישיחו בטוב הארץ, והבחורים לבשו הָדָר וַיַחְגְרוּ כלי מלחמה לגָאון ולתפארת, שמעון נתן אֹכֶל בערים וכלי קרב למלחמה וְשָׁמְעוֹ הלך למרחקים. שֶׁקט ובִטחה נתן בארץ ובית יהודה צָהלה ושמֵחה, בֶּטח ישבו כֻלמו, איש תחת גפנו ותחת תאֵנתו ואין מחריד. קול מלחמה לא נשמע בארץ וגֵאות עריצים הָשְׁפֵּל הָשְׁפְּלָה בימים ההם. נִדְכָּאֵי עמו הִגביר חַיל ותורת ה' שעשועיו וְאָוֶן וְעָוֶל קָפצו פיהם, וַיָרָם קרן מקדש ה' וַיֶרֶב את כלי השרת בקדש”.

126 §

אחרי עשות שמעון תשועה גדולה בארץ יהודה, ישב שאנן ובטח בהיכל כבודו וכבוד ה' עליו זרח, גם בניו היו זֶרַע בֵּרך ה‘, גבורים משכילים ואנשי רוח. אפס כי גם עליו נִגְזַר לְהִגָזֵר מארץ החיים ביד מרגיזי אל כאשר נגזרו כל אחיו הקדושים, כי אחרי אשר משל ביהודים שמונה שנים, קם עליו תלמי חתנו בחרב וירצחהו. וגם את מַתִּתְיָהוּ ואת יהודה בָנָיו רָצַח המרצח ההוא, וישלח מלאכי מות להמית גם את יוחנן בן שמעון השלישי המכונה בשם הורקנוס¹¹⁴ אך יוחנן בָּרַח וַיְמַלֵט את נפשו ואחרי כן בא ירושלימה, ונדיבי העם ראשי הסופרים והפרושים שָׂמוּ אותו לכּהן גדול תחת שמעון אביו. הוא היה גבור חַיל ככל בית החשמונאים, מושל צדיק, בעל נפש עדינה, כל מעשהו באמונה ויראת ה’ היא אוצרו. "שלש סגֻלות קדושות היו אצורות בבתי נפשו: “סגֻלת הַמִשְׂרָה והשִלטון, סגֻלת כֹהן גדול הַמְכַהֵן לאֵל עליון, וסגֻלת רוח הקֹדש המגיד לקדושי ה' מראשית אחרית ומקדם את אשר לא נעשה”. הוא הֵסיר את שארית עבדות ארם מֵעַל שכם בני עַמוֹ וירם קרנם בכבוד ועז, אף הוא הִכניע את השמרונים (הכותים) אשר היו סִלוֹן מַמְאִיר ליהודים ואבני נֶגף למקדש ה' אשר בירושלים, ויבא גם את בני אדום אל משמעתו ויאסרם במָסורת הברית לשמור את משמרת תורת משה וישראל ככל היהודים. אפס כי כמעט אשר נִרפאו הפצעים אשר חִלו בם המלכים הרֹדים בארץ ארם, הֵקִימוּ עליהם הרעה מביתם להכותם מַכת אויב מוסר אכזרי בתגרת ידו שתי הַפְּלַגוֹת המתקוטטות על דְבַר הדת והאמונה הנקובות בשם צדוקים ופרושים. והורקנוס הנולד על ברכי הפרושים אשר רוב העם חיים מפיהם, הָפַך לבו לשנוא אותם על אשר הכעיסוהו תמרורים ויטפלו עליו דברי בלע, וָיִצָמֶד לארחות הצדוקים אשר העשירים היו מכבדים אותם, ובגלל הדבר הזה שָנאו היהודים אותו ואת בניו אחריו ורוח המשטמה בין שתי הפלגות ההן הלכה הלֹך וגָבוֹר עד הריסות בית המקדש. יהודה המכונה בשם אריסטובול בן הורקנוס, לא מִלֵא שִׂפְקוֹ בכתר הכהונה, ויקח לו גם כתר המלוכה, אך לא הוציא את שנתו במלכותו וַיֵרֶד אָבֵל שאולה עָשׁוּק בדם נפש אנטיגנוס אָחִיו –. אחריו מָלַך אלכסנדר ינאי אחיו (ג“א תרנ”ד-תרס"ח 106–79), והוא הואיל הלוך אחרי לֶקַח הצדוקים ויהי שְׂנוּא נפש הפרושים, בימיו עברה תשועת יהודה, כי כל ימי ממלכתו היו ימי מלחמה את שכֵני הארץ אשר לָחַם בהם לקחת ארצותיהם מידם ולשפוך ממשלתו עליהן, ובארצו היתה חרב איש ברעהו בתגרת ידי הפרושים והצדוקים אשר התעשקו על דבר האמונה, עד כי התמרמרו הפרושים גם על המלך הנותן יד להצדוקים ויעזרו לְעַם הארץ למרוד בו (בשנת ג“א תרס”ח 92), ואף כי ברוח גבורתו ואנשי חילו הצליח להשקיט את המֶרד ולהכרית את זקני הפרושים, בכל זאת קצרה ידו להכניעם, ולפני מותו צוה את אלכסנדרה אשתו לשוב אל משמעת הפרושים אויביו למען יחזקו המה את המלוכה בידה וביד הורקנוס ואריסטובול בניו. כי ראה כי כפלגי מים לב היהודים בידי הפרושים להטותם לחפצם, ואחרי מותו היתה המלוכה לאלכסנדרה (עד שנת ג“א תרכ”ט 71) על פי הפרושים אשר התערבו בכל הליכותיה, והכהונה היתה ביד הורקנוס בְּנָה ראש מִפְלֶגֶת הפרושים ואוהב מנוחה. אך כמעט אשר קרבו ימי המלכה למות, קם אריסטובול העז והנבהל לכבוד ויחזיק במלוכה ביד חזקה, ותושע לו זרועו להדוף את הורקנוס אחיו מכסאו אשר הורישה לו אמו במותה ורק את כֶּתר הכהונה הגדולה הניח לו, והורקנוס בתֻמו לא אבה להסב אליו גם את כתר מלכותו בדמי עַמוֹ, אך אנטיפטר האדומי איש זרוע ואמיץ לב בגבורים, הדיח אותו בחלקלקות ובערמה לקרוא מלחמה על אחיו ולצור את ירושלים עליו בעזרת הערביאים אשר היו לו לזרוע, וַתִּמָלֵא הארץ דמים (בשנת ג“א תרצ”ה 65), ובימי מהומה ומבוסה ומבוכה האלה, מלאו שני האחים את ידי פאֶמפעיוס שר צבא הרומאים להיות שופט, דַיָן ומוכיח ביניהם, והעריץ הזה התהפך בתחבולותיו וילכוד את ירושלים ביד חזקה (בשנת ג“א תרצ”ו 64) ויושב את הורקנוס על כסא המלוכה לעשות ממלכה שפָלה תחת יד הרומאים, כי ידע כי הנִרפה הזה לא יעיז להתפרץ מפני רומה, ואת אריסטובול ואת בניו הוליך שבויי חרב לרומא, ומני אז אָבדו היהודים את חֵרוּתָם וַיִכָּנְעוּ תחת יד הרומאים עד אשר אָכל טיטוס הרשע את יעקב ואת נָוֵהוּ הֵשַׁם. (ויתר דברי מלחמת האחים החשמונאים ההם ועלילות פאָמפעיוס העריץ נספר במרוצת הדברים במקום שידֻבר אֹדות פאָמפעיוס).

מַצַב החכמות בתקופה האלכסנדרונית.

127 §

על פי הנצחונות הגדולים אשר נִצַח אלכסנדר מוקדון עמים כבירים ולאֻמים עצומים, גם על פי המלכים אשר יָרשו להם את ממלכתו הגדולה, התפשטה חכמת היונים בארצות הקדם ובכל הארצות הנודעות אז בתבל. גם המסחור אשר פָרַץ מאד בימי התקופה ההיא וַיְקַשֵׁר את העמים הרחוקים במַעדנות המשא והמתן, נתן יד לחכמה היונית וירם נִסָהּ על כל העמים. הן אמנם כי מלאכת השיר לא הצליחה אז כבימי קדם, כי זולת שירי הָרֹעִים (אידיללען) להמשורר טהעאָקריט הסיציליאני (ג“א ת”פ 280.C) ושירי חִזָיוֹן אחדים (דראַמאַטישע דיכטונגען) אשר נסחפו בשטף הזמן וְאָבָדוּ, לא צָלחה רוח השיר בתקופה ההיא, גם סופרי דברי הימים וְנֹאֲמֵי נְאֻם, לא יכלו להתחרות את חכמי הדורות הראשונים בידיעות האלה, אך לעומת זאת הפליאו חכמי התקופה ההיא לעשות בחכמות ומדעים אשר יסודתם בבינת אדם וחִקרי לב ויתר שאת להם גם תועלתם רבה מאד ליושבי חלד יותר מהידיעות ההנה. עֲדַת מבקרים ומדקדקים עָרכו את ספרי חכמי יון הקדמונים וישימו להם מִשׁטָר וסדרים, גם הואילו לבאר את דברי החכמים ההם וחידותם למען ירוץ הקורא בם. חכמת הטבע (נאַטורקינדע), חכמת ההנדסה (מאַטהעמאַטיק), מחקרי ארץ (געאָגראַפיע) וחכמת התכונה (אַסטראָנאָמיע) עָלו אז מַעלה מָעלה יתר הרבה מאשר הִתְעַלוּ בדורות הקדמונים. החכם האדיר אייקלידעס¹¹⁵, אשר היה בימי המלך תלמי הראשון, הגדיל מאד לעשות בחכמת הגעאָמעטריע והסטרעאמעטריע, ועד ימי הדור האחרון הזה ישתוממו כל חכמי לב על רֹחַב לבבו ועל עִמקי מחשבותיו, וספריו היקרים הם נֵר לרגלי מורֵי המאַטהעמאַטיק ואור לנתיבתם בהליכות האַריטמעטיק והתיחשם למעבר אניות ולחרשׁת המעשה ומלאכת מחשבת –. החכם עראַטאָסטענעס, אשר חי בימי תלמי אייערגעטעס, יסד את חשבון העתים (צייטרעכנונג) ויחזקהו במסמרים בל ימוט, והחכם הנודע היפּאַרך (במאה השניה לפני ספהנ"ו) עָבַר עוד אותו בידיעה הזאת –. החכם הגדול אַרכימעדעס יליד סיראַקוּס (ג“א תקמ”ח 212,) עשה לו שֵׁם עולם בחכמת המעכאַניק והפיזיק –. הרופאים הגדולים אשר התנוססו אז באלכסנדריא ואשר ידם רב להם בחכמת הבּאָטאַניק ובחכמת האַנאַטאָמיע, הרחיבו מאד את גבולות חכמת הרפואה וירוממוה יתר הרבה מאד מאשר הֵרים אותה החכם הקדמון היפּאָקראַטעס¹¹⁶ בימי קדם –. החכם עראַסטאָסטענעס הגדיל על ידי חִקרי לבבו את ידיעות מחקרי הארץ ודרכי העמים הרבים והשונים היושבים בה. ועוד ידיעות רבות ונכבדות כאלה רָחבו ונָסבו ותמלאנה את הארץ אורה בימי התקופה ההיא –. הדתות המתהללות באלילים נוֹעַ התנועעו אז וְחִשְׁבוּ לִנְפֹּל למשואות נצח לולי הֶחזקו בהן מושלי העם וכֹהני האליל אשר מֵהֶן פִּרְיָם נמצא –. האמונה העתיקה באֵילי מָרוֹם רבים ועצומים אשר תכונות בני אדם להם רק באופן נעלה ונשגב, אשר יתערבו בשמחות בני האדם גם בעצבונם ויגונם, ואשר יִגָלוּ אליהם ויארחו לחֶברה אִתָּם גם יֶחרצו משפטם בכל ארחות חייהם בתבל, האמונה ההיא אָבדה כבר ונכרתה מִפִּי המשכילים אצילי העם וגדוליהם. הפילוסופים הגדולים אשר על פי תורת היהודים הגיעה לאזנם דעת אלֹהים אמת, תָּמְכו את הדֵעה הנשגבה הזאת גם במופתים פילוסופיים ועדים נאמנים מכל ממלכות העולם והטבע, עד כי הָרסו את האמונה הכוזבה באלילים ופסילים וַיַכּוּהָ לרסיסים, והמון עַמֵי הארץ אשר טח מֵהַשְׂכִּיל לִבּוֹתָם, לא השיגו את דעת אלֹהים אמת, אֵל אחד בלי דְמוּת וְדַמוֹת ובלי כל סֵמל ותמונה ככל אשר הורו אותם הפילוסופים, ורק זאת ידעו כי אליליהם לא אלֹהים המה, ויהיו נבוכים ואֹבדי דרך – ועל כן לא יפלא בעינינו אם השליטים והמושלים אשר סדרי ממשלתם מיוסדים על הדתות המתהללות באלילים, נִחרו בעדת הפילוסופים ההם ויענישום קשה כמכַחשים באלֹהים ומתעים את העם. אך יד האמת חָזקה היא מכל מצוקי תבל, ודעות הפילוסופים הלכו הָלֹך וְגָבור וממלכת האלילים הלכה הָלֹך וקרוב אל הַכִּלָיוֹן. ולאחרונה השתערו על הדת האלילית עוד סעָרות גדולות וחזקות עד כי שחה לעפר נפשה וחייה לשאול הגיעו. כי בעת ההיא נתנשא החכם פיראן (Phrrhon) יליד עליס ובן דור אלכסנדר המוקדני וייסד שטה חדשה בפילוסופיא אשר תוכיח ותעריך לעיני כֹל כי “הַשֵׂכֶל יִסָכֵל”, התבונה לא אמונה, הַדֵעִים תּוֹעִים, בכל דעת מִגרעת, ואשר נֵדָעָה בו לִבֵּנוּ תָּעָה". השטה הזאת הַמַטֶלֶת שפק (צווייפעל) בכל חִקרי לבב אנוש ובכל תוצאות בינת אדם, נקראת בשם “פילוסופיא פוסחת על שתי הסעפים” (סקעפטיציזמוס, צווייפעלסזיסטעם), והיא היתה כלי מַפָּץ ביד המַחזיקים בה לנַפץ ולפוצץ את כל שִׁטוֹת הפילוסופים מאז ומעולם. ותלמידי החכם פיראָן הֶעמיקו הרחיבו עוד את השטה ההיא, כי תחת אשר פיראָן מוֹרָם הטיל שפק רק בדברים אשר ברוח החכמה יסודם והמָפשטים מכל גשם וָחֹמֶר, העירו הם שפק גם בכל הדברים אשר בַּחֹמֶר יסודם ואשר יִרְאֵם האדם בעיניו ויחוש אותם בחמשת חושיו, בהחליטם כי גם “הַחוּשִׁים כֶּחָשִׁים ואשר נחזה אינם כַּמַחֲזֶה”, וכה העמיקו בשטה הזאת עד כי פָסחו על שתי הסעפים אם גם השפק הוא שפק באמת –. ודעת לנבון נקל כי על ידי השטה הזאת הִתְעַתְּדָה הדת האלילית לְגַלִים וחָרבוּת עולם, והנה בעוד אשר השטה הזאת תְּשׁוּפֶהָ בסערתה למַשאות אותה משרשיה, הִשְׂתָּעֲרָה עליה עוד סערה חדשה וקשה מהראשונה לבלתי הַשאיר ממנה שֹׁרֶשׁ וענף וְלִמְחוֹת שְׁמָהּ מתחת השמים, כי איש חכם ונבון ושמו אייהעמעראָס אשר עבר ארצות רבות ויאסוף בחפניו חכמות ומדעים שונים, הוציא לאור ספר גדול הנקרא בשם “תּוֹלֶדָה קְדוֹשָׁה” (הייליגע געשיכטע) אשר יְכַלְכֵּל תעודות עתיקות וכְתֹבוֹת ישָׁנות אשר לפי דבריו מָצא אותן בדרך מסָעוֹ בהיכל אחד באי פאַנכאֶאַ, והן מעידות עֵדות נאמנה כי אלֹהי היונים היו רק אנשים יְלוּדֵי אשה אשר ההמון סְתוּם העין וַעֲרֵל הלב נתנו להם כבוד אלֹהים אחרי מותם, ועל פי הדברים ההם נגלתה תרמית הדת היונית וְאִוֶלֶת מַחזיקיה וכל ההולכים בחֻקותיה. ואף כי כל מיטיבי רְאוֹת ראו בעיניהם את עָרְמַת החכם אייהעמערעס ויבינו כי כל דברי הספר ההוא בדא מלבו, בכל זאת הֵרִיצו בני הדור ההוא את ידיהם אליו, ועל פי צחות מליצתו וניב שפתו נתן לְסִפְרוֹ מַהלכים בין משכילי עָם ודבריו קננו בהליטעראַטור ההולכת קדימה לרוח העת –. והנה בעת ההיא אשר אָבדה האמונה בדת השוררת בארץ, תָּעוּ בני האדם בתֹהו יְלֵל ישימון ויבקשו להם מנוחה בִּנְאוֹת הפילוסופיא, בִקשו מָנוֹחַ לנפשם השוקקה וְנֹחַם על חיי הבליהם, עד כי נוכל להחליט כי על מַשואות הדת והאמונה בָנתה לה הפילוסופיא בַיִת בעת ההיא –. חכמי לב כוננו מחשבותיהם אֶל שִׁטוֹת הפילוסופים הקדמונים ויתאמצו להוציא את הליכות השטות ההן לפעולות אדם ולתת להן מָהלכים בארחות חיי התבל –. בתי מדרש לפילוסופיא התנוססו אז במספר רב אשר בהם הוֹרוּ המורים להתלמידים המקשיבים לקולם את תורת הפילוסוף האדיר פלאַטאָ, את חכמת החכם הנשגב אַריסטאָטעלעס ועוד פילוסופים גדולים אשר היו לנס עמים בדורות הראשונים. אך יותר מכֻּלם גָברו אז שני בתי מדרש חכמה אשר הטביעו אדניהם על תורת הפילוסוף הנודע לתהלה בשם אַריסטיפּ, המורה בבית מדרש האחד היה הפילוסוף עפּיקוּראָס, ובבית השני החכם הנעלה צענאָן. שני החכמים ההם הוֹרוּ את האדם שני דרכים שׁוֹנים ללכת בהם כל ימי חייו על הארץ. עפּיקוּראָס הורה את האדם להתענג בחיים, לאכול בשמחה את לַחמו לשתות בלב טוב את יֵינוֹ, לראות חיים עם האשה אשר יאהב, ולא יאצל מכל אשר תשאַלנה עיניו, אך בכל אלה לא יפריע תורת האדם ולא יעשה מעשים אשר לא יֵעָשו, כי בעשות אלה ימסוך סף רעל ביין התענוגים וִיבַלֶה בכעס ומכאובים חייו –. והחכם צענאָן הורה לאדם דעת לְהִנָזֵר מכל תענוגי התבל, לִבְלוֹם את מַאֲוַיֵי נפשו במתג ורסן, להכניע את יצר לבבו תחת יד הַשֵׂכֶל, לאכול לחם חֻקוֹ רק להחזיק חיתו, ולשתות מים במשורה לִשְׁבּוֹר צְמָאוֹ, ולשמור מכל מִשְׁמָר את לבבו לבל יִזְנֶה אחרי מַנְעַמֵי החיים ותעתועי הַחוּשִׁים אשר ראשיתם נֹעם ואחריתם מרה.

החכם עפיקוּראָס¹¹⁷ (אפיקורס) נולד באי סאַמאָס, ובהיותו בן שמונה עשרה שנה הֵרים פעָמיו לעיר אַטהען מושב החכמה ויקח לֶקַח מפי חכמי דורו אשר הוֹרוּ חכמות ודעת בבית מדרש החכמה בעיר ההיא, ובהיותו בן שלשים שנה יצא מהבית ההוא ויפץ מַעינות חכמתו חוצה באזיא הקטנה. הוא חִדֵשׁ כנשר את נעורי השִטה העתיקה אשר שָׂם הפילוסוף אריסטיפ בפילוסופיא וַיַלְבֵשׁ את לִקְחוֹ הישן מַחלצות חדָשות בגן חֶמד אשר נָטעה יְמִינוֹ בקרבת עיר אַטהען, לִמֵד דעת את תלמידיו, וַיְחַלֵק את הפילוסופיא לשלש מַחלקות: לְהִגָיוֹן (לאָגיק)¹¹⁸, לחכמת הטבע (פיזיק) וּלְמוּסַר הַשְׂכֵּל (עטהיק), ולפי דֵעוֹ אין עצם בעולם אשר לא בְחֹמֶר (מאַטריע) יְסוֹדוֹ, וזולת הַחֹמֶר אין כל דָבָר בעולם ובכל ממלכות הטבע, אך החֹמֶר ונפש האדם גם האלהים נהיו על ידי מקרה הַהִתְחַבְּרוּת אשר התחברו העצמים הנפרדים (אַטאָמען) איש באחיהו – התכלית והמטרה אשר לאלהים ואדם היא ההצלחה וְהָאֹשֶר (גליקזעליגקייט), הצלחת האלֹהים ואָשרם הוא כי “בַעֲמַל הליכות התבל אינמו, ומכל משפטי החלד והנהגות העולם רחוקים הם ולא יתעצבו אל לבם על אֹדותיהם” (כי הוא כחש בהשגחת האלֹהים, ויחליט כי הוא עזב את העולם ביד המקרה) –, והצלחת האדם ואָשרו בחיים היא “לְבַלוֹת בטוב ימיו ושנותיו בנעימים, ולהרחיק מעליו כל דאגה וכל עֶצֶב אשר יעכרו את שמחת לבבו” –. והנה השטה הזאת בפילוסופיא, אף כי מָשְׁחָתָהּ בה מום בה, היתה ביד החכם עפיקוראָס כלי חֵפץ לעשות אך טוב וישר לבל תבעתהו רוח הַנֹחַם (געוויסענסביסע) וּתְמָרֵר לו את חיי הנֹעַם מִטרת הצלחתו בחיים, אך בידי תלמידיו (אפיקורסים עפיקוראֶער) היתה לכלי מַשחית לְשַׁחֵת כל המחזיקים בה. כי תחת אשר הֶחליט הוא כי האדם לא יאֻשר בארץ רק אם ישמח בחֶלקו ולבו נוהג בחכמה ובכשרון המעשה, ותחת אשר נתן הוא את היתרון לתענוגות הנפש על תענוגות הבשר כיתרון האור מן החשך, ואת הצֶדק והחכמה שָׂם לְמוֹרֵי דרך לחיי ההצלחה, תחת זאת הציבו תלמידיו הבאים אחריו את תענוגות בשָרים ונעימות החושים למטרה אל חיי האֹשר וההצלחה, בָּזוּ לכל דת ואמונה, וַיִכְבְּשׁוּ את הנפש לשפחה נֶחרפת אל הגֵו, ואת השֵכל הֶעבירו לעבוד את יֵצר לבבם הרע –. וגפן סדום הזאת אשר נטעו האפיקורסים ההם שלחה ברבות הימים שריגים בארצות רבות, ואשכלותיה הבשילו ענבי רוש מלאים יין תרעלה אשר כל שותיו ויתהוללו ויתגעשו ויפלו למשואות נצח – ועד היום פָּרֹחַ תִּפְרַח עוד??? נכריה ההיא בארצות תבל וַתִּשָׁחֵת הארץ מִפָּנֶיהָ –.

החכם צענאָן (ג“א ת”ל 330.C) הלך מנגד להחכם עפיקוּראָס, ושטתו בפילוסופיא רחוקה משטתו מן הקצה אל הקצה. צענאָן היה איש סוחר מֵאִי כפתור (ציפערין), אשר השליך את המסחור מעל פניו וַיִצָמֶד לחכמה ויעש חיל בפילוסופיא, ויבחר לו את עיר אַטהען למקום מושבו ועד זקנה ושיבה, (אשר אז בָחר לָמוּת ברעב) הֶחזיק במָעוז החכמה, גם הֵפיץ מַעינותיה לכל צְמֵאֵי חכמה. הוא היה איש חַלָש אשר עמודי גְוִיָתוֹ רוֹפָפוּ, אך על ידי הנהגותיו והנזרו מכל חמדות החיים, הִבְרִיאּו את גֵווֹ ויחזקוהו בארח פלא עד כי היה בריא אולם. דבריו היו מעטים, קצרים ונמרצים, וַעֲנַן עצבת שָכן על פניו תמיד, וגם הוא חָשַׁב למשפט כעפיקוראָס כי מטרת האדם תחת השמש היא לִחְיוֹת חַיֵי אֹשֶר וחיי הצלחה, אך הדרכים להגיע אל המטרה הנשגבה הזאת שונים הם מאד מהדרכים אשר הורה עפיקוראס להתלמידים הקשיבים לקולו. כי לפי דעת צענאָן ותורת חכמתו אֹשֶר האדם בחיים והצלחתו היא בדבקו באלֹהים וּבְהִדָמוּתוֹ לעליון (גאָטטעסאֶהגליכקייט), והדרכים המוליכים אותו למחוז חפצו הם דרכי החכמה והדעת, דרכי האמת והצדק, ודרכי היֹשֶר והנכוחה, להמית את יצר לבבו הרע, לבלום בחזק יד את תאות נפשו, לתמוך אשֻריו במעגלי הטבע ולבלתי סור מהם ימין ושמאל. ההולכים בתורת החכם הזה הנקובה בשם תורת השטאָאית (שטאָאיציזמוס)¹¹⁹ יטו שכמם לשאת ולסבול בדומיה את כל הבא עליהם. לא ירום לבבם ולא תגל נפשם אם השעה משחקת להם וההצלחה תשעשעם על בִּרְכֶּיהָ, ולא יתאבלו גם לא יתעצבו אל לבם אם תבוא כַשואה רעתם ואמונם כסופה יָאתה, ובכל תהפוכות התבל והחליפות אשר תחלופנה עליהם, אין חליפות לְשַׁלְוַת רוחם ומנוחת נפשם, יען כי לפי דֵעָם נחרץ על כל איש טובותיו או רעותיו, ששונו ואסונו וכל העתים אשר יעברו עליו, ועליהם אין להוסיף ואין לגרוע. ושוא עֲמַל האדם לְשַׁנוֹת מהגזרה הקדומה ההיא אף כמלוא השערה, ועל כן ישא ויסבול האדם בדומיה ובהשקט את אשר נָטלה עליו הגזֵרה הקדומה מראש מקדמי עולם ואשר אין חליפות ותמורה לה כל ימי עולם.

היהודים באלכסנדריא.

157 § ¹²⁰

החכמות והמדעים אשר פָרצו באלכסנדריא בתקופת העת ההיא, הניחו את רוחם גם על היהודים הרבים אשר בעיר ההיא, כי יהודים רבים מאד ישבו אז בתוכה, ולפי עדות הפילוסוף פילון היהודי – אחד מנקובי ראשית אזרחי העיר – היה מספרם יותר מאלף אלפים עם סנהדרים ובתי מדרש לאין מספר¹²¹. ואף כי לא היה להם חלק ונחלה בבית ה' אשר בירושלים (כי היה להם בית מקדש אחר אשר בנה חוניו בעיר און בארץ מצרים). בכל זאת היתה ברית שלום ביניהם ובין היהודים אשר בירושלים ובכל ארץ יהודה, כֹהני בית חוניו היו חולקים ואוכלים עם אחיהם הכֹהנים במקדש אשר בירושלים (מנחות ק"ט). שמעון בן שטח כתב: “מני ירושלים עיר הקֹדש לך אלכסנדריא אחותי (סוטה ט' וסנהדרין ק"ז) ובית הכנסת היה להאלכסנדרונים בירושלים (תוספתא פ"ב דמגלה). אפס כי לפי הנראה יצאו מאלכסנדריה רק חכמי לב וחכמי חרשים ואמנים, אך לא תופשי תורה, כי רק מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים” –.

9. מלכות רומא. Римское Государство.

---

עַמֵי איטאליא הקדמונים ודתיהם. [עמי-איטאליא-הקדמונים-ודתיהם.]

158 §

בַּחֲצִי הָאִי היפה, אשר הררי אַלפען יגבילוהו לפאת צפונית, חֶלְקֵי הים התיכון יסובבוהו בפאתי קדם תימן וְיָם, ורֻכסי הָרֵי אפעניניען עוברים בתוכו לארכו; בחצי אי ההוא ישבו לפָנים עמים רבים ושונים אשר מימי קדם קדמתם. באיטליא העליונה, על שני עברי נְהַר פאָ ישבו עמים רבים צאצאי הגאַללים (גאַלליער), אשר נפלגו לשבטים שונים ולמדינות רבות, ועריהם התנוססו בעמק השוה, עמק ברכה אשר בחצי האי ההוא, גם על שפת הים: איטליא התיכונה היתה מקום מושב עמים קטנים במספר רב, אחדים מהם ישבו שם מימות עולם וַיֵחָשׁבוּ לילדי הארץ ההיא ואזרחיה, ואחדים נעו נדו אליה מארצות אחרות, רחוקות וקרובות, ויחשבו לגרים ותושבים. מן הגרים התושבים ההם, היה עם עטרוסקי (עטרוסקער), העם הנפלא והנודע למשגב מִכֻּלָהַם. ומיַלדי הארץ ההיא מעולם, היו הסאַבעללים (סאַבעללער) אשר נפרדו גם הם והיו לעמים שונים אוהבי דרוֹר וַחֲפֵצֵי קְרָבות כל הימים. והנכבדים בהם היו הסאַבינים (סאַבינער), הסאָמניטים (סאַמאַניטער) והאעקווער גם הלאַטינים והם עם גבורים אשר שכנו בבקעה הרחבה אשר לפאת נְהר טיבער הדרומית. שֵׁבֶט מֵעַם עולם יְליד איטליא העתיקה, אשר התנערו לפני כל יתר העמים מעֲפַר הסכלות וילכו לאור חכמת היונים הקרובים אליהם באיטליא התחתונה, הלא הם היונים היושבים בקומאֶ וביתר הערים אשר בנו להם בארץ ההיא, כי הלאטינים התחברו אליהם ויתערבו בתוכם תמיד וילמדו חכמתם ומשליהם הקדמונים (מיטהען). ועל הדבר הזה תעיד גם ההגדה העתיקה אשר תספר לנו כי אחרי הריסות טרויא ברח ענעאס הגבור מעיר הַהֶרס ההיא עם פליטים רבים גבורי חֵיל הטייקרים ויבואו אל ארץ לאטיום וישבו בה, ולאטינוס מלך הארץ ההיא נתן לו את בתו לאשה, וגם את המלוכה נתן לו לפני מותו בגלל אשר עזר לו להכניע את כל בני לאטיום תחתיו. איטליא התחתונה היתה מלאה ערי יונים על שני חֻפֶּיהָ, ובתוך ארצה פנימה ישבו שבטים רבים יוצאי חלצי הסאבעללים, כמו שבט הסאַמניטי (סאַמניטער), הקאַמפּאני (קאַמפאַנער), הלוקאַני (לוקאַנער) ועוד רבים כאלה. פלך קאָמפאניה, עם כרמי חמדתו ושדותיו הפֹּרִיים והעטופים כל פרי תבואה וכל פרי מגדים, הוא יפה נוף משוש כל הארץ ונודע לתהלה מימי קדם עד היום הזה. ועל כן בנו שם הרומאים בתי עֹנֶג רבים וטובים להתענג על רוב טוב –. מכל העמים אשר אִווּ את איטליא התיכונה למושב למו, נפלאו בני עַם העטרוסקים, הם ישבו בשתים עשרה ערים חפשיות אשר באו במסורת ברית השלום בכל עניני הממשלה ודרכי המשרה, מהערים ההן נודעו לתהלה ביתר שאת עיר קאֶרע, טאַרקוויני, פערוזיה, קלוזיוס ופעיי. בכל עיר ועיר מערי העטרוסקים היו מושלים ושופטים מעדת הכהנים האפרתים אשר להם, והם בחרו תמיד את הנגיד והראש אשר לבעלי הברית ההיא, והנגיד ההוא נחל כבוד והדר, ישב על כסא שן, לבש מעיל ארגמן, ובצאתו שער עלי קרת רצו לפניו שנים עשר שוטרים הנקובים בשם ליקטאָרען אשר היו מזֻינים במקלות חובלים ובקרדומות, כאשר עשו כן גם הרומאים ליועציהם. העטרוסקים היו יראים מאד את אלהיהם, הֶחזיקו בחֻקות דתם ותורתם בכל עז, גם האמינו מאד בקסמים אשר קסמו להם כהניהם על פי קרבי קרבנות אליליהם, ידם רב להם להתיך מנחֹשת קלל כל כלי חפץ, וגם היו חכמי חרשים בחרשת מעשה כלים מכלים שונים מטיט וחֹמר ומכל מיני מתכות. על רוב חכמתם בחכמת הבני[ה], יעידו חרבות היכליהם ומקדשיהם ומשואות טירותיהם וארמונותיהם אשר נשארו לפליטה עד היום הזה, אך מושליהם העריצים ממשפחת האפרתים והאצילים, הכבידו את עֻלם עליהם וישֹׁדו מהם את הַחֹפֶש והדרור ואתכל רגשי רוח עֹז וחדוה, עד כי נשתה חכמתם ואָבדה תבונתם, וכל כשרון מעשיהם ויתרון הַכְשֵר דעתם ספו תמו מהרה קל ויברחו כצל –. הסאבינים, הסאמניטים ויתר השבטים צאצאי הסאַבעללים, ישבו פרָזוֹת במחנים גם במבצרים קטנים ויהיו רֹעי צאן ועובדי אדמה, אנשי חיל ואוהבי מלחמה, וחיי הדרור והחֹפש היו כל ישעם וכל חפצם בחיים. לעתים מזֻמנים נדרו נדר לחֹג את החג הנקרא בשם “חג האביב הקדוש”, ומשפט החג ההוא כי בו יקריבו את כל בני צאן הקטנים עֹלות לאלֹהיהם, או יפדו אותם בכסף לעיני אליליהם, וכל בניהם אשר נולדו בשנה ההיא, עִתְּדוּ לעזוב את ארצם ואת מולדתם לפי מלאת להם עשרים שנה מהיום ההוא, ולהרחיק אז נדוד בארצות נכריות למצוא להם שם מקום לשבת כל ימי חייהם, ושתי טובות יצאו להם מהמנהג הזה, כי לא נמלאה ארצם אנשים מפה לפה עד אפס מקום עוד, גם פָּרצו עוד בארצות נכריות ויתקעו להם יתד במקום נאמן כל הימים –. הלאטינים ישבו בשלשים ערים אשר חֻברו יחדו במָסורת הברית בכל הליכות הממשלה המדינית, ועיר אַלבאַלאָנגה היתה העיר הראשה והבירה בכל הערים ההנה. בארצם פָרחה עבודת האדמה וחֵרות האזרחים, דת אלהיהם היתה בחֹבֶרֶת עם עבודת השדה, סאַטורנוס ואָפס רעיתו היו להם לאלהים אשר זרועם מֹשְלָה על מִזְרַע השדות ואשר יברכו את תבואות האדמה ואת פרי העץ, פֿעסטה היתה להם לאלילת האש, ולכבודה בנו מקדש עגול אשר אש תמיד תבער בו ולא תכבה כל הימים. שש נערות בתולות הנקובות בשֵם פֿעסטאַליננען כִּהֲנוּ להאלילה ההיא ועיניהן פקוחות תמיד לבל תכבה אש התמיד היוקדת במקדשה. כל חקות דתי אלהיהם, נשענו על עודת כחות הטבע וצבא המרום במרום. ביער אשר על הר אלבאַנע, התאספו השרים בעלי הברית אשר להלאטינים ושם המתיקו סוד יחדו והתיעצו על תהלוכות ארצם ומולדתם.

.1 רומה תחת ממשלת המלכים והאפרתים. Римъ подъ властю царей и натрнкіевъ

---

1. ימי המלכים (ג“א ז' – רנ”א 509–753). [ימי-המלכים-גא-ז-רנא-509753.]

---

159 §

הגדה עתיקה תספר לנו כי בעיר אַלבאַלאָנגה אשר בארץ לאַטיום, מלכו לפָנים שני אחים אשר שֵם האחד נומיטאָר ושם השני אַמוּליוס, מצאצאי ענעאַס גבור טרויא. ברבות הימים גבה לב אַמוליוס ורמו עיניו ויחתור בכל עֹז למלוך לבדו בכל ארץ לאַטיום, ויַדַח את נוּמיטאָר אחיו מכסא המלוכה, את בנו יחידו המית בחרב לבל יהי זרוע לאביו הנדח, ואת רהעאַ סילפֿיה בתו הֶחרים לָשֶׁבֶת בהיכל פֿעסטה וּלְכַהֵן לה כל ימי חייה, לבל תִּלָקַח לאיש כל הימים ולבל תלד בן יורש עֶצר. אך העלמה הנדחה ההיא הרתה למאַרס שר המלחמה, ותלד לו שני בנים –. ויהי בְהִשָמע הדבר להמלך אַמוּליוס, ויחר לו מאד ויצו להשליך את הילדים ההם במצולות נְהַר טיבער. אך הנהר ההוא אשר היה מלא אז על כל גדותיו, שב לאחור מהרה קל והילדים נשארו על החוף ביבשה וַיִנָצֵלוּ, והנה¹²² זאבה רעֵבה באה אל המקום ההוא אשר הילדים שוכבים שם, וַתָּחָס עליהם ותחלוץ להם שד ותיניקם מחֲלָבה, וַתְּחַיֶה את הילדים ימים אחדים עד אשר מצא אותם פֿויסטולוס אביר הרועים אשר להמלך, ויקחם על זרועותיו, וישאם לביתו, ויתנם אל אַקקאַ לוירענטיה אשתו, אשר ילדה זה מעט ילד מת, להיניק אותם תחת בנה המת. ויגדלו הילדים בבית אביר הרועים ההוא וישם להם שמות, את הבכור קרא בשם ראָמוּלוּס ואת הצעיר בשם רעמוס ויחנכם להיות רֹעי צאן. אך הם היו דגולים מכל הילדים אשר בגילם בתֹאר פניהם, ביפעת גְוִיוֹתֵיהֶם ובחכמת לבבם ותבונות כפיהם. ובכל זאת רעו צאן אביר הרועים ההוא ויצודו צַיד חיה ועוף על ההרים ההם אשר אחרי כן נבנתה עליהם עיר רומא האדירה, ובידיהם בָנו להם אֹהלים לְשִבְתָּם מעצי היער וקנים, ואחד מהאֹהָלים ההם קם ויתעודד עוד בימי דיאָניזאָס המַזכיר הגדול, כי הרומאים שמרו אותו מכל משמר להיות להם למַזכרת נצח. ויהי במלאת להילדים שמונה עשרה שנה, ויִוָדַע להם על פי מקרה מי הם ומי אביהם. כי הם רָבו אז עם רֹעֵי מקנה נומיטאָר (אשר ישב בעיר אַלבאַלאָנגה גם אחרי אשר הוּרַד מכסא המלוכה) על אֹדות מקומות מִרעה אחרים, ויתגברו על הרֹעים ההם ויגרשום בחֹזק יד. והרֹעים חשבו עליהם מזמות נקם בכל הימים לְהִנָקֵם בהם לעת מְצוֹא. ויהי היום בהיות חג ליושבי הארץ, ויארבו הרֹעים על הנערים ההם, אך לא הצליחו לתפוש בכפם כי אם את רעמוס האח הצעיר, ויביאוהו אל המלך למשפט, והמלך הסגיר את הבן הפריץ ההוא אל נומיטאר אחיו לעשות בו שפטים כטוב וכישר בעיניו. אך כאשר התבונן בו נומיטאָר וירא את הוד מראהו ואת עֹז רוחו וגבורתו, הִכִּיר כי לא מבני דַלַת העם הוא כי אם מבני האפרתים והרוזנים, וכאשר הוסיף להתבונן בתֹאר פניו בעין בקרת, מצא כי תָּארו כתֹאר פני רעהאַ סילפֿיה בתו, ואחרי חֲקור וּדְרוש היטב יצא הדבר לאור כי בן בתו הוא. ובין כֹה וכֹה גִלָה פֿויסטולוס את אֹזן ראמולוס את דבַר תולדתו כי בן רעהאַ סילפֿיה הוא ונכד נומיטאָר. וימהר ראָמולוס ויבוא אל נומיטאָר לראות מה נעשה ברעמוס אחיו, ואז נודע הדבר עוד ביתר עז כי בני בת נומיטאָר הם, ועד מהרה נועצו הנערים ונומיטאָר לב יחדו להִנָקֵם מאת אמוליוס האכזר ולעשות לו כאשר זמם לעשות להם. ואמוליוס ידע את כל אשר נעשה, וַיֵחָלץ חוּשִים ויָרֶק את אנשי חילו לְקַדֵם את פני מבקשי נפשו ולהכריעם. אפס כי בטרם הכין הכל למלחמה, התנפלו עליו האחים פתע פתאום ויגירוהו על ידי חרב, ואת נומיטאָר אֲבִי אִמָם הושיבו על כסא המלוכה. ונומיטאָר וכל אוהביו ומתי סודו נועצו לתת יד להאחים הגבורים ההם לבנות להם עיר חדשה על שפת נהר טיבער, על המקום אשר השליכם שם אמוליוס וַיִנָצלו באֹרח פלא (ג“א ת”ז 353), והעצה ההיא יצאה בימים אחדים לאור, כי משפחות רבות מאפרתי עיר אַלבאַלאָנגה, גם המון רב מבני העם, ואספסוף גדול מהערים הקרובות, התאספו יחד ללכת אל המקום אשר תִּבָּנֶה שם וְתִכּוֹנֵן העיר החדשה ההיא לְהֵאָחֵז בתוכה. ונומיטאָר נתן להם כסף וזהב. כלי נשק וכלי בית לרוב וכל המחסורים אשר יחסרו להם לְמִבְנֵה העיר ההיא, אך לפני חומות העיר החדשה הזאת, היתה מלחמה עזה בין האחים, ורעמוס נפל לפי חרב במלחמה. ויהי רק ראמולוס למלך בעיר הבנויה ההיא אשר קרא לה “רוֹמָא” על שמו.

160 § [ראמולוס ג"א 730]

אחרי אשר נבנתה העיר ההיא על תִּלָה, העביר ראָמולוס קול בכל ארץ איטליא כי העיר ההיא תהי עיר מקלט לנוס שמה כל איש מצוק ומר נפש, כל איש אשר לו נושים וכל עבד המתפרץ מפני אדוניו, גם כל האנשים הַמגֹרָשִים או הנָסים מארצם וממולדתם, ובימים לא כבירים התלקטו אליה המונים המונים מכל ערי איטאליא וישבו בתוכה, אך בני איטליא לא נתנו את בנותיהם לנשים להריקים והפוחזים ההם אשר בעיר מקלט ההיא, עד אשר עשה ראמולוס תחבולה וימשוך את בנות הסאבינים בחכה, והאספסוף ההם חטפו להם נשים בחֹזק יד. כי ראמולוס קרא את הסאבינים ואת כל שְׁכֵנֵי עיר רומא אל החג אשר עשה לכבוד נעפטון (שר הים), לראות בשחוק הנערים המשחקים בתוך המון חוגג. אנשים ונשים וטף נהרו מכל הֶעָרִים ומכל עֲבָרִים להתענג על ימי החג ההוא ועל שחוק הנערים המשחקים. ויהיה ביום החג האחרון, ויתן ראמולוס אות, ובחורי הרומאים התנפלו בתוך קְהַל הָרֹאים ויחטפו להם המון נערות בתולות ויביאו אותן העירה. וכל העם נבהלו נחפזו וינוסו בחרדה אל עריהם למלט את נפשם. וראמולוס דבר על לב הנערות השדודות וינחמן, ויתן אותן אל בחורי הרומאים לנשים, ויעש משתה גדול ביום כלולותיהן, אז עלה עשן באף הסאבינים על הרומאים העריצים אשר שדדו את בנותיהם, ויעלו עליהם למלחמה והרומאים חגרו גם הם את חרבותיהם ויעמדו הכן על מרומי שדה להתראות פנים עם אנשי מלחמתם. אך העלמות השדודות פרצו ויצאו שער בשערות פרועות ובגדים קרועים וַתִּתְנַפֵּלְנָה בתוך שתי מחנות הלֹחמים וַתִּבְכֵּינָה וַתִּזְעַקְנָה מרה לבל ישאו זה אל זה חרב, עד כי עשו שלום בין אנשי המלחמה וישיבו חרבם לתערם וַיֵאוֹתוּ להיות לְעַם אחד כל הימים. ויכרתו ברית ביניהם כי הסאבינים היושבים על גבעת קאַפיטאל יהיו לעם אחד עם הלאַטינים היושבים על גבעת פאַלאַטינוס, ואחרי כן גם עם בני העטרוסקים אשר ישבו על גבעת קאֶליוס. והמלך טיטוס טאַטיוס אשר מלך על הסאבינים ימלוך עם ראמולוס יחד בעיר רומא, ומהיום והלאה יבחרו תמיד זקני הסענאַט שני מלכים, אחד מעדת הסאבינים ואחד מעדת הלאַטינים ושניהם ימלכו יחד בעיר רומא הבירה. וראמולוס נעלם פתאֹם מארץ החיים ואיש לא ידע את מותו ואת קבורתו, ועל כן נתעוּ הרומאים להאמין כי הוא התעלה לָשֶׁבֶת מושב אלֹהים בתוך כל אֵילֵי המרום במרום, ויחליטו כי הוא היה האליל הנקרא קווירינוס רק התחפש בִגְוִיַת אדם כל ימי היותו על הארץ, ומני אז והלאה נקראו הרומאים גם בשם קוויריטים על שם קווירינוס מעֻזם ומשגבם.

161 § [נומא פאמפיליוס ג“א ס' 700 לפני ספהנ”ו]

אחרי מות ראמולוס הגבור, ישב על כסא המלוכה בעיר רומא איש חכם וישר מילדי הסאבינים ושמו נוּמַא פאָמפיליוּס. המלך החכם הזה עשה סדרים בעיר מלכותו, נתן חֻקים טובים ומשפטים צדיקים ויֵט את לבב עם הארץ ללכת בדרך טובים ומסלות ישרים. הוא בנה היכלות לאלהי הרומאים, וילמדם הליכות דתי אליליהם ויראתם לבל יפרעו פּרעות כפראים במדבר ולבל יפרצו גדרי התבל בעריצות נפשם השובבה, הוא הקים להם כֹהנים רבים מאשר היו בתחלה, וישם לפניהם משפטים בעבודת הקרבנות, גם הורה אותם לשאול בתרפים ולדרוש בנביאים כפי אשר הִסְכִּינוּ היונים לעשות משנים קדמוניות. לכבוד האליל יאנוס בעל שני הפרצופים (אשר לו הָעוֹז וְהַמִשְרָה על ראשית כל המעשה שנעשה במרחבי העולם והזמן), בנה היכל מפֹאר אשר בְּעִתּוֹתֵי קְרָב וְלָחֶם יהיו שעריו פתוחים לא יסגרו, וּבְעִתּוֹתֵי השלום והשלוה יִסָגְרוּ ולא יִפָּתֵחוּ, המלך המשכיל הזה יצא בעקבות היונים, וכאשר חרצו הם משפטם כי כל דתיהם והליכותיהם נעשו על פי פתגם אלהיהם ביד אוּרֵיהֶם (אָראַקעל), כן גָזַר גם הוא אֹמר כי כל התורות והמשפטים אשר הורה לבני עַמו קִבל מפי האלילה עגעריא אשר מכַבדיה הקדישו לה אשרה לפאַת דרומית עיר רומא –.

162 § [טוללוס האסטיליוס ג“א ק”י 650 לפני ספהנ“ו אנקוס מארטיוס ג”א

קל"ה 625.]

אחרי מות נוּמַא פאָמפיליוס, מלכו שני מלכים אדירים ברומא, שם האחד טוּללוּס האָסטיליוס מבני הלאטינים, ושֵם השני אַנקוס מאַרְטִיוס מבני הסאַבינים. המלכים ההם הרחיבו את גבול עיר רומא ויגדילו את גאון עֻזה על ידי המלחמות הגדולות אשר לחמו ואשר הצליחו ויעשו פרי, עד כי נוספו עוד ארבע גבעות על שלש הגבעות הנזכרות אשר נבנתה עליהם העיר ההיא, והמונים המונים ישבו על הגבעות הנוספות ההן ויהיו לְעַם אחד ולעיר אחת. ועל כן תכונה עיר רומא בשם “עיר שבע הגבעות”, יען כי היא נבנתה על מְרוֹם שבע גבעות ההן. בימי טוּללוּס האָסטיליוּס היתה מלחמה בין יושבי רומא ובין יושבי אַלבאַלאָנגה. אך כאשר התיצבו שתי מחנות הלֹחמים במערכה הָכֵן למלחמה, נוֹעֲצוּ לב יחדו לבל ילחמו כל אנשי החיל איש ברעהו, רק יבחרו להם גבורים אחדים אשר ילחמו איש באיש לעיני כל אנשי החיל, והיה אם יגברו גבורי רומא והיתה אַלבאַלאָנגה להם למַס, ואם יגברו גבורי אַלבאַלאָנגה והיתה רומא להם לבת ולמס כל הימים. ואחרי אשר כרתו הלֹחמים ברית ויתקעו כף להקים את אשר נדברו, יצאו ממחנה הרומאים שלשה אחים בני אב אחד אשר שמו האָראטיוס, גם ממחנה האַלבאַלאָנגים יצאו שלשה אחים ממשפחת הקוריטאני, ויעמדו אלה מול אלה לנסות כֹחם וגבורתם במלחמה, ועיני הרומאים גם האַלבאַלאָנגים נטויות עליהם. והנה לשמחת לבב האַלבאַלאָנגים התגברו שלשה גבוריהם ויהרגו שני גבורים מגבורי הרומאים, וַיְקָווּ כי עוד מעט יריעו אף יצריחו ועל אויביהם ישלטו שלטת. אך עד מהרה נהפכה שמחתם לאֵבל וּמְחוֹלָם למספד. כי הגבור השלישי בעָרמתו ובגבורתו הכריע תחתיו את שלשת הגבורים ההם. כי הוא התראה כְיָרֵא וְחָרֵד מפני תנופת ידם, וינס מפניהם והם רדפו אחריו בחרב שלופה ובחֵמה שפוכה. ויהי בהפנותו את פניו מול רודפיו, ראה כי שנים מהם רחוקים עוד ממנו, והם עיפים ופצועים, ורק אחד מהם הדביק אותו, וישתער עליו הָרוֹמִי בעזוזו וידקרהו בטרם יכלו השנים הנותרים להחיש מִצְעֲדֵיהֵם ולבוא בעזרתו, ואז רץ בחמת כֹחו אל השני וידקור גם אותו בחרבו, והשלישי היה עיף ויגע מאד ולא עצר כֹח להרים את שריונו, ויתנפל עליו הרומי וימת גם אותו. אז הֵריעו הרומאים תרועה גדולה, והאלבאלאנגים היו להם לעבדים, אחרי ימים מעטים באו הרומאים לאלבאלאנגה ועֵרוּהָ עד היסוד בה, ואת יושביה הֶגְלוּ רומאה, ולא הותירו בה רק מְתֵי מעט מִדַלַת העם, כדבר הזה עשר אחרי כן אַנקוס מאַרטיוס גם לערים אחרות, את מבצריהן הרס, את בתיהן נתץ ואת יושביהן הגלה רומאה, והרומאים נתנו להם בתים לָשֶׁבֶת גם נכסים מעטים חלק להם, אך את משפטי אזרחי רומא לא נתנו להם. ומני אז נקראו אזרחי רומא בשם הכבוד “אפרתים” (פאַטריצער) וְהַמָגְלִים רומאה נקראו בשם “עם הארץ” (פלעביער). להרבות את עֹשֶר העיר וּלְהָנִיב חילה, לקחו הרומאים מהערים אשר לכדו ואשר לא הגלו את יושביהן, השליש מכל נכסיהם, ויתנום להאכרים עובדי האדמה מילדי רומא. ואַנקוּס מאַרטיוס בנה עיר חדשה על פי נהר טיבער ויקרא לה בשם אָסטיה, ובדבר הזה הוסיף עוד עֹז ותעצומות לרומא הבירה.

163 §

שלשה מלכי רומא האחרונים, הלא הם: טאַרקוויניוס הזקן (פריסקוס), סערפֿיוס טולליוס, וטאַרקוויניוס הַגֵאֶה (סופערבוס), היו צאצאי עם העטרוסקים, טאַרקוויניוס הזקן ירה את אבן הפנה למבנה הארמון הנשגב הנקרא בשם קאַפיטאָליום [טארקוויניוס הזקן ג“א ק' 600 לפני ספהנ”ו], וידי טארקוויניוס הגֵאה בְנו, בִצְעוּ את מבנה הארמון ההוא אשר הֵחל אביהו לעשות. הארמון ההוא חֻבר מהמצודה הבצורה אשר בעיר ומההיכל המפֹאר אשר נבנה לשלשה ראשי אלילי העטרוסקים, הלא הם: יופיטער, יונה ומינערפֿה. המלך ההוא בנה גם צנוֹרוֹת נשגבות מאבנים מרבעות וגדולות מאד מתחת לארץ (אונטעראירדישע קאַנאֶלע), אשר בהן שפכו יושבי העיר את מֵי הַמַדְמֵנָה ואת כל מי הרחצה, וכל רפש וטיט מרחובות קריה. גם בנה את מסלת המֵרוץ (רעננבאַהן), ואת מקום הַשוּק הגדול –. אחרי אשר נרצח טארקוויניוס בתגרת ידי בני המלך אַנקוס מאַרטיוס אשר מלך לפניו, באה הממלכה ליד סערפֿיוס טולליוס חתן הנרצח [סערפֿיוס טולליוס ג“א ר”י 550 לפני ספהנ"ו]. המלך הזה עשה שתי חדשות ברומא: לראשונה פלג את עם הארץ (פלעביער) היושבים בתוך העיר (רומא) וסביב לה, לשלשים מַטות (טריבוס), וַיַתֵּר ידם להקים עליהם נשיאים מבני עדתם, גם נתן להם רשיון לָבֹר מתוכם ראשי עם אשר יתאספו לעתים מזֻמנים לַמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם לטובת בני עַמם. אחרי כן חָלק את כל אזרחי רומא לחמש מחלקות (קלאַסען) לפי ערך עֹשר כבוד בתיהם ונכסיהם, ואת חמש המחלקות ההן חלק עוד למחלקות רבות אשר מספר כל מחלקה הוא מאה אנשים (צענטוריען), ועל פי הזכיות אשר נתן לעשירי העם יותר מדַלת העם, לקחו להם העשירים קרנים לנגח את האנשים הנופלים מהם בעֹשר ונכסים. אך לעומת זאת נטל עליהם המלך להרים מתוכם אנשי צבא בעלי נשק כבדים אשר לא יקחו בצע כסף מאוצר המדינה בעד עבודתם. ועוד מחלקה ששית היתה בתוך אזרחי רומא, אשר אנשיה היו רשים ודלים בלי כל אחֻזת נחלה ונכסים, ומטעם המלך היו חפשים מכל מס ותרומת כסף גם מעבודת הצבא, אך לא היה להם גם חלק ונחלה בפקודות המדינה ובכל ממשלתה. על ידי החדשות האלה אשר עשה המלך החדש הזה בארצו, קֵרַב מעט מעט את עם הארץ להאפרתים, עד כי ברבות הימים יהיו לְעַם אחד מבלי הַבְדֵל, גם נתן בזה עֹז ועצמה לממלכתו להכין אותה ולסעדה בגבורת ידי עם הארץ אשר הרים את קרנם בכבוד –. אפס כי על ידי החדשות ההן, העיר המלך את חמת האפרתים ואת שנאתם עד כי קשרו עליו קשר ויתנו יד לטארקוויניוס הגֵאה (סופערבוס) חתנו להכותו נפש, והוא קם עליו בחרב ויהרגהו וימלוך תחתיו. הסופרים הקדמונים יספרו כי אשת טארקוויניוס סופערבוס בת המלך הנרצח, לבשה אכזריות רצח על אביה וַתְּהִי עֵזר לִמְרַצְחוֹ, ואחרי אשר התבוסס בדמיו ברחוב העיר, עברה במרכבת עֻזה על גְוִיָתוֹ הַמְפַרְפֶּרֶת עוד בין המות ובין החיים –.

164 §

וטאַרקוויניוס סופערבוס אָחז את רסן המלוכה בחֹזק יד וירחיב את גבול רומא על ידי המלחמות הרבות אשר נלחם עם האלטינים ויכניעם ויביאם במסורת ברית רומא להיות סרים למשמעתה. הוא כִלָה את מבנה הארמון הנשגב הנקרא בשם קאַפיטאָליום וַיַנַח בתוכו את ספרי הנבואה אשר כתבה הנביאה סיביליא על פי האָראַקעל, והוא היה הראשון אשר כונן מוצאות (קאָלאַניען) בארץ הפֿאָלסקער הקרובה לעיר רומא, להרחיב בזה את גבול ממשלת הרומאים. אך בכל הטובות אשר עשה עם ארץ ממלכתו, לא נקה גם הוא משנאת האפרתים אשר שנאוהו על אשר חשב מזמות להגדיל את גבול יכֹלת ידו וּמִשְרָתוֹ המָגבלה. וכאשר הֵניף את שֵבט אפו על אדירי הסענאַט וַיַכְבֵּד אכפו על האפרתים גם העמיס מס כבד מאד על עם הארץ ויעבידם בְפָרֶך, התלוננות עליו כל הרומאים תלונה עזה ויחתרו בכל עֹז לפרוק את עֻלו מעל צוארם, אך בכל זאת לא נועזו עוד להתפרץ מפניו ביד רמה עד אשר עשה סעקטוס בְּנוֹ תועבה גדולה לעיני השמש. כי הבן הפריץ ההוא חלל את תורת כל העמים ויענה את לוקרעציא אשת אחד האפרתים, והאשה התמימה והישרה ההיא התאבלה על כבודה כי גלה ממנה תטרוף נפשה בכפה. אז בא הקֵץ על טארקוויניוס סופערבוס, כי שני אפרתים שאֵרי המלך וקרוביו, אשר שֵם האחד ל' טאַרקוויניוס קאָלאָטינוס בעל לוקרעציא, ושם השני יוניוס ברוטוס, נשבעו על גְוִיַת הַנִרְצָחָה לנקום את נקמת דמיה הנקיים מאת המלך, ויעירו ויעוררו את העם לשלח את רסן המלך מעל פניהם, להסיר מסבל שכמם ולהיות עם חפשי בארץ, וכל העם שמעו לקול הקריאה ההיא, התעוררו כאיש אחד חברים לגרש את המלך העז עם כל משפחתו מארצם ולֵאוֹר באור הדרור כבימי קדם. ויהיה בהודע הדבר להמלך והוא צר בעת ההיא על עיר ארדעא, עיר עתיקה ובנויה על שֵׁן סלע, וימהר ויעזוב את מְצוֹר העיר ויבוא עם אנשי חילו עד לפני שער רומא להשביח את שְאון המֶרד בתוכה. אך אזרחי רומא סגרו לפניו את שערי העיר, וראשי העם שלחו אליו מלאכי עברה וזעם להגיד לו כי הרומאים מאסו בו ולא יתנו לו מדרך כף רגל בכל גבול רומא. ואנשי צְבָאוֹ בשָמעם את הדברים האלה, שמחו בלבם על מפלתו, ויעזבו אותו ויפוצו מעליו. אז ראה המלך כי כלתה אליו הרעה, וינס הוא ובניו מנוסת חרב ויהיו נודדים בארצות נכריות.

2. רומא מדינה חפשית תחת ממשלת האפרתים.

---

a) האָראציוס קאָקלעס, נשיאי המטוֹת. קאָריאָלאַן.

165 §

אחרי אשר גרשו הרומאים את המלך ובניו, היתה הממשלה העליונה בידי זקני העם (זענאט) היושבים ברומא. על פיהם יקום כל חֹק ומשפט אשר יחרצו ראשי העם בהתאספם יחד, ועל פיהם יָשֹרוּ השרים בכל עיר ומדינה. הם הקימו שני יועצים (קאָנזולען) תחת המלך המוּסָר מן הארץ, והיועצים נבחרו חדשים לשנים, כי האפרתים לא נתנום לכהן בכהונה ההיא יותר משנה אחת. היועצים ההם היו השליטים העליונים בכל הליכות המדינה, ובעת מלחמה היו הם גם נגידי החיל ושרי הצבא. אך בכל זאת לא נכחד שֵׁם “מלך” מארץ רומא, כי היה להם כהן ראש אשר נקרא בשם “מלך הקרבנות” (אָפפֿערקאֶניג), והוא עמד תחת פקודת זקני העם, ועל שכמו היתה המשרה בכל הדברים הנוגעים בדתי אלהיהם. אמנם להכהונה הזאת גם לכל הכהונות במדינה, לא יוכל כל איש לגשת זולת האפרתים והאצילים (פאַטריציער), ולכל עם הארץ גם להאזרחים אין חלק ונחלה בהן. אך בכל זאת לא נחה ולא שקטה רומא ממהומות רבות ומלחמות כבֵדות מבית ומחוץ. כי בימי ברוטוס וקאָללאַטינוס היועצים הראשונים קשרו נערי רומא מבני מרום האפרתים ואציליה קשר אמיץ להשיב את שבות טאַרקוויניוס סופערבוס המלך ולהושיבו על כסא המלוכה כבראשונה. ויהי בהודע דבר הקשר הזה להאפרתים, כפרו את אדמתם בדמי בניהם, כי ברוטוס חרץ משפט מות על הבנים הסוררים והמורדים ההם, ועינו לא חסה גם על שני בניו אשר היו בקושרים וישת עליהם עֹנֶש מָות וימותו ביד פשעם עם כל המון הקושרים יחד. והעמים השוכנים סביבות רומא, הרימו יד ונשאו ראש ויאמרו להכניע את גְאוֹן הרומאים בחרבם הקשה. אמנם האויב הנורא מכל המון האויבים ההם, היה פאָרזענאַ מלך העטרוסקים אשר יצא במחנה כבד לעזור לטאַרקוויניוס המלך לשוב אל כסא מלכותו, ויצר על רומא בחזקת היד, וילכוד לו את גבעת יאניקולוס על חוף נהר טיבער הימני. לשוא התאמצו הרומאים לגרש אותו ממקום תחנותו, כי הוא בעזוזו הִכָּה אותם אחור, ולולי עמד אז בפרץ אחד מגבורי רומא הנקרא בשם האָראַציוס קאָקלעס, כי אז היתה תבוסת הרומאים שלֵמה. כי הגבור ההוא הֵגֵן על הגשרים הבנוים על נהר טיבער, ולא נתן להעטרוסקים לשלוח בהם יד עד אשר תמו כל אנשי חיל הרומאים לעבור, וַיְגַדַע אחרי כן את הגשרים ההם לבל יעברו בהם העטרוסקים, ואז דלג הגבור ההוא עם כל כלי נשקו בתוך נהר טיבער המלא על כל גדותיו, וַיַחַץ בזרוע כֹח את משבריו האדירים, ויעבור שלום עד החוף השני מחוז חֶפצו וַיִנָצֵל. לכבוד הגבור הנפלא הזה ולזכר גבורתו, הקימו הרומאים מצבה על גַפֵּי מרומי קרת. וכמוהו הפליא לעשות גם הגבור מוציוס סקאֶפֿאֶלאַ. כי הוא התגנב לבוא אל מחנה העטרוסקים צוררי רומא ויאמר להכות את פאָרזענאַ מלכם. ובידעו את שפת העטרוסקים באחד מיַלדי ארצם, הצליח לבוא עד אהל המלך. אך הוא שגה ברואה וידקור את סופר המלך תחת אדוניו. אז חרץ עליו המלך המשפט לשרפו באש. ויהי כאשר הכביד עליו המלך את אכפו לתת תודה, אז הושיט מוציוס את ידו הימנית על מדורת אש אשר בערה במקום ההוא, ובעוד אשר ידו בֹעֶֶרֶת באש, דִבר עם המלך בנחת כאיש שליו ושקט, להוכיח ולהראות לעיני המלך כי הרומאים לא יגורו מפני כל מכאוב ולא יֵחַתּוּ גם מהמות, וכראות המלך את הגבורה הנמרצה הזאת היצוקה בנפשות הרומאים, מִהר וַיַעַש שלום עם רומא. אך בכל זאת כבדה יד העטרוסקים על הרומאים וילחצום לתת להם החלק השלישי מארצם, גם בני תערובות (גייסעלן) מבני מרום האפרתים. וטאַרקוויניוס שכר על הרומאים גם את הוועיענטים והלאטינים להלחם בהם ולהשיב אותו אל מלכותו. במלחמה ההיא נפגשו ברוטוס וארונס טארקוויניוס וילחמו איש ברעהו עד כי נפלו שניהם לפי חרב. בעת ההיא הקימו עליהם הרומאים נגיד ומצַוה (דיקטאַטאקר) [ג“א רס”ד 469] בפעם הראשונה. הנגיד ההוא הֻקַם עָל עַל גפי מרומי השלטון, היועצים יִרְדוּ על ידו, על כל עם רומא ישלוט שלטת בלי־מצרים, ובעת למחמה יהיה הוא שר על כל שרי החיל ועל כל שרי הצבא. ונגיד כזה לא הֻקם כי אם בעת צרה וצוקה, בבוא כשואה פחד רומא ואין מושיע לה, וימי ממשלתו לא נמשכו יותר מששה חדשים. היועצים שָׁמוּ את המשרה על הנגיד בִּדְמִי הליל בראש האשמורה התיכונה ובמנהגים רבים אשר יסודתם בדתי אלהיהם.

166 §

כראות טארקוויניוס סופערבוס כי אבדה תקותו לשוב אל כסא מלכותו, הלך לעיר קומאֶ אשר באיטליא התחתונה, וישב שם עד יום מותו [ג“א רס”ה 495]. ומני אז היו האפרתים מושלי העם, ובראותם כי אין עוד יראת המלך ובניו על פניהם, לקחו מאת עם הארץ את החקים הטובים אשר נתנו למו וירעצום וירוצצום ויאכלום בכל פה. כי הטילו עליהם מס לאוצר המדינה יותר הרבה מאשר יכלו שאת, גם אכפום לעבוד את עבודת הצבא בלי מחיר ובלי כסף, ולקנות להם מכספם כלי נשק וכל כלי מלחמה. וכל הימים אשר היו הנגשים והנענים ההם במערכה לצבוא צבא, לא נעבדו שדותיהם ולא נזרעו כדת ותחת חטה יצא חוֹחַ. ובגלל הדבר הזה רָשׁוּ ורעבו, עד כי אכף עליהם פיהם לִלְווֹת כסף מאת האפרתים העשירים, והאפרתים לא הִלְווּ אותם מכספם בלתי אם בְּתֵת להם מרבית משמונה עד עשרה למאה, ובהגיע תֹּר הַשִׁלוּם ואחד מֵעַם הארץ לא השיב להאפרתי את נִשְׁיוֹ, הראש והמרבית, אז היה הוא וכל בניו להאפרתי ההוא לעבדים, גם היתה לאֵל ידם למכור אותם לכל אשר יחפצו. וכראות עם הארץ כי נגשים הם ונענים בידי האפרתים נושיהם ונוגשיהם ואין מידם מציל, התגודדו כלם כאיש אחד לצאת מן העיר ולכונן להם עיר חדשה על ההר הרחוק מהלך שעה וחצי מרומא. ותהי העיר עזובה, והאפרתים כְּרוֹעִים בלי צאן. ויועצו האפרתים כדת מה לעשות, וישלחו את מענעניוס אַגריפא אל הנודדים ההם לדבר אל לבם ולהשיבם העירה. והוא בחכמתו וכיד הלשון הטובה עליו, נשא עליהם את המשל הזה: “כל אברי הגוף התלוננו פעם אחת תלונה עזה על הקֵבָה לאמור: כל עמָלנו וִיגִיעֵנוּ הולכים אל הקֵבה, והיא יושבת במנוחה אֹכֶלֶת וְשֹׁתָה ואינה עֹשָׂה! ויכרתו ברית אֲמָנָה לבלתי עֲבוד עוד את עבודת הקבה הַזוֹלֵלָה וְהָעֲצֵלָה, הידים לא עשו כל מלאכת עבודה, הרגלים לא מָשׁוּ ממקומן, השִׁנַים לא טחנו אֹכל, וכל האברים שִׁנוּ את תפקידם, עד כי תם כֹחָם וְנָס לֵחָם ויחשבו לָמוּג בזלעפות רעב. אז ידעו וישכילו כי בשלום הקבה גם להם שלום וכי ממנה תוצאות חיי כֻלָהַם, וישובו ויתרצו אליה לעבוד אותה כבתחלה, ועד מהרה שבו לֵאוֹר באור החיים כבראשונה. ויחס האפרתים אל עם הארץ, הלא הוא כיחס הקבה אל האברים הנותרים – “. לשֵכל מִלים כאלה הִטו עם הארץ את אזניהם, וישובו העירה. והאפרתים נאותו להם לתת להם חלק וזכות במעלת הממשלה על ידי נשיאי המטות (פֿאלקסטריבונען) אשר יקימו עליהם. והנה בתחלה היה מספר הנשיאים חמשה, ואחרי כן נוספו עליהם עוד חמשה, והנשיאים ההם היו קֹדש כל ימי ממשלתם, וכל הנוגע בהם לרעה, נאשמו, ולהם המשפט להפר עצת זקני העדה והיועצים אם תהי עצתם רעה לעם הארץ, ואם האטימו הזקנים והיועצים את אזניהם משמוע בקולם, אז היתה לאֵל ידם להניא את עם הארץ מִתֵּת מס לאוצר המדינה ואנשי חיל לעבודת הצבא –. [ג”א ר”ע 490] אחרי הדברים האלה, קרא ה' לרעב וישבר להרומאים כל מטה לחם, ואחרי אשר באו אניות בר מסיציליא רומאה, נתן מאַרציוס קאָריאָלאַנוּס האפרתי חק לבל יִנָתֵן מְלֹא כף בר מאוצרות המדינה לעַם הארץ עד אשר יסירו את נשיאי המַטוֹת מקרבם. אז התאספו ראשי עם הארץ וישיתו עליו משפט גלות, ויכבידו את אכפם עליו לעזוב את העיר ולצאת כמוצאי גולה. ויחר אף האפרתי הגבור ההוא על הרומאים, ונפשו צמאה לקחת מהם נקם, וילך את הפֿאָלסקים ויסיתם לעלות על רומא למלחמה והוא יהיה להם לשר צבא. וישמעו הפֿאָלסקער בקולו ויתנפלו בגבול הרומאים בחרב מלאה דם, וירעצו וירשיעו לעשות בכל אשר פָנוּ כיד גבורת קאָריאָלאַנוס הטובה עליהם, ויביאו גם את רומא במצור עד אשר חִשבה להבקע, אז יצאו אֵם קאָריאָלאַנוס גם אשת נעוריו בראש נשי העיר אל מחנה שר הצבא הזה ותבכינה וַתִתְחַנְנָה אליו לבל יבלע ולבל ישחית את העיר הבירה כלילת יֹפי ומשוש כל הארץ, וישמע בקולן ויסע מעל העיר. ולפי דברת סופרי ימי הקדם ההם חרה אף הפֿאָלסקים בקאָריאָלאַנוס על אשר הכזיב בהם, ויפגעו בו וימת, אך הערים אשר לכדו מהרומאים נשארו בידם.

d הפֿאביים (פֿאביער). קינקינאטוס. עשרה השליטים (דעצעמפֿירען)

---

167 §

ושלהבת אש השנאה התלקחה בין פְלַגוֹת הרומאים כל הימים עד אשר נשתה גבורתם ותם כֹחם ואונם, ואויביהם עתקו גם גברו חיל ויקחו ערים רבות וְנָפוֹת מארץ רומא ויקטינו את גבולה. עם הארץ אשר עבודת הצבא עמוסה על שכמם, לא אבו לחרף עוד נפשם על מרומי שדה לָתֵת עֹז ונצח להאפרתים מנַדיהם ולוחציהם, ולהרבות כבוד עָשרם, ולפעמים הִתְרַפּוּ במלחמה וַיִנָגְפוּ לפני אויביהם בְּאַוַת לבם אם היה אחד מהאפרתים האכזרים שר צבאם ונגידם במלחמה. כדבר הזה עשו עם הארץ באחת המלחמות אשר לחמו עם הוועיענטים (וועיענטער). יען כי שר צבאם היה אז אחד האפרתים ממשפחת הפֿאַביים. המגפה ההיא נגעה עד לב בני המשפחה הרוממה ההיא, ויתנדבו כֻלם יחד לעמוד לימין עם הארץ ולהושיע להם ככל אשר תשיג ידם, ובגלל הדבר הזה חרה בם אף האפרתים וירשיעום כי הם בזדונם הביאו את הוויעיענטים על הרומאים לְהִלָחֵם בם. לָגֹל מעליהם את האשמה הזאת חִלו הפֿאַביים את פני זקני רומא לתת אותם עֲשוֹת מלחמה בהוויעיענטים מבלי כל עֵזר מהממשלה, וכאשר נתנו להם זקני רומא את שאלתם, נסעו כלם כאיש אחד להלחם באויביהם. ובהתיצבם על מָקוֹם איתן במערכה בשדה, הִכּוּ באויביהם מכה גדולה מאד, וישובו שבֵעי עֹז ובשלל ובִזה רבה מהמלחמה; אך לאחרונה נפלו בבאר שחת אשר כָּרוּ האויבים לרגלם [ג“א רפ”א 479]. כי הוועיענטים הניחו בעָרמה עדרי צאן ובקר על פני השדה, והפֿאביים בעטותם אל השלל, נפלו בידי הוועיענטים אשר התחבאו שם במארב, ואחרי אשר עמדו הפֿאביים על נפשם וילחמו באויביהם כגבורים, נפלו כלם כאחד חללי חרב, ורק אחד מהמשפחה ההיא אשר היה עוד רך וצעיר לימים, נשאר מכל המונה הרב. והנה כאשר נלחמו הוועיענטים על רומא מפאת צפונית, כן נלחמו בה גם הפֿאָלסקים והעקווים מפאת דרומית וישימו בה שַׁמוֹת, ופעם נלחמו העקווים על הרומאים בהר אַלגידוס, ובגבורת ימינם סַבּוּ את הרומאים מכל עברים, ולולי חָש קינקינאַטוס לעזרתם כי אז נפלו שבויי חרב בידי אנשי מלחמתם [ג“א ש”ב 458]. כי בְּהִשָׁמַע מצוקת חיל הרומאים לזקני העדה, מִהרו הזקנים וישימו את קינקינאטוס האפרתי לנגיד ומצַוה, והוא ירד מנכסיו בעת ההיא עד כי לא נשארה לו בלתי אם כברת ארץ קטנה על חוף נהר טיבער הימני אשר חָרַשׁ אותה בידיו וַיַשְׁקֶנָה בזעת אפו, ופתאֹם באו אליו מלאכי הזקנים (סענאַט) ויבשרוהו כי מטעם כל שרי העם נבחר להיות נְגִיד רומא, וימהר ויעזוב את מַחרשתו ויתיצב בראש בחורי הרומאים וילך להציל את צבאות חיל רומא מידי העקווים. באישון לילה ואפלה התחמק הנגיד הגבור הזה עִם צְבָא בחוריו וַיַסֶב את מחנה העקווים, ובצאת השחר הֵרִיעוּ הבחורים תרועה גדולה ותבקע הארץ לקולם, והעקווים הקיצו משנתם לְרַעַם קול מזַעזעיהם, ויראו כי הרומאים סַבּוּם מכל עבָרים ואָבד מָנוס מִנהם, וגם אמיצי הלב בגבורים השתוללו ולא מצאו ידיהם לקרב, וגבורי הרומאים הריעו אף הצריחו ויקחו את כל העקווים בשביה, ויאכפום להשליך את כלי מלחמותיהם, ואז בזזו את כל כליהם, ויקחו את הכבודה אשר להם, את סוסיהם ואת חמוריהם וכל בהמתם, ויכבשו את כל המונם לעברי עולם, ויעשו להם כאשר זממו לעשות למו.

168 §

ועם הארץ רָבו עם האפרתים בחָזקה על אֹדות השלטון במדינה אשר גרעו (האפרתים) אליהם ולא נתנו להם כל חלק ונחלה בו, גם שדדו מהם את תורת האזרחים ויעוללו בעפר כבודם. ראש דבר בקשו מיד האפרתים לתת להם חֻקים ומשפטים על דְבַר עבודת האדמה, לכתוב בספר את כל משפטי המדינה וכל הדינים וההליכות אשר בין איש לרעהו בכל מקנה וקנין ובכל מסחור וענין, ולתת להם חלק ונחלה בשלטון ובמשרה ובכל פקודות המדינה. 1) כי בנפות רומא היו שדות ואדמות (לאֶנדערייען) רבות מאד גם מקומות מרעה רחבי ידים, אשר הם אחֻזות נחלה לכל קְהַל עֲדַת הרומאים, ושרי רומא נתנו אותם להאפרתים חֵלֶף המס אשר יתנו לאוצר המדינה מִדֵי שנה בשנה, הלא הוא החלק העשירי מכל תבואות השדה ומעדרי הצאן והבקר. אף האפרתים חשבו את אדמת הקהל ההיא לארץ אחֻזתם אשר אין עוד לאיש אחר זולתם חלק ונחלה בה, וימריצו את בני העם הנתונים תחת ידיהם לעבוד את עבודת האדמה חנם אין כסף, גם לא שלמו לאוצר המדינה את המס והמעשר והתרומה אשר נָטְלוּ שרי רומא עליהם –. ובני העם האיצו תמיד בהאפרתים וזקני העדה לתת גם להם משפט האזרחים בדבר אחֻזת שדה לבעבור יסֻפחו בנחלת אדמת הקהל גם המה. אך בכל פעם אשר בקשו את המשפט הזה, היו רצוצי משפט, כי האפרתים והאצילים עמדו לשטן על ימינם ולא נְתָנוּם לְהִסְתַּפֵּחַ בנחלה ההיא. וכאשר עמד היועץ הנכבד והמהֻלל אשר שמו קאַסיוס לימין בני עם הארץ לתת להם חלק ונחלה באדמת הקהל, קמו עליו האפרתים בחֵמה עזה וישליכוהו מראש הצור אשר בהאַקפיטאָל ארצה וימת, ואת ביתו הֵשַׁמוּ [ג“א רע”ר 456].

169 §

2) החֻקים והמשפטים וכל דת ודין היו מסורים על פה בידי האפרתים, והם הִטו משפט, נשאו פנים, ויהדרו אדירי עָם בְּהִשָׁפְטָם עם צעירי העם, כי כחֹמר ביד היוצר היו המשפטים בידם, וכפלגי מים הִטוּם לכל אשר חפצו. ועל כן האיצו עם הארץ בהאפרתים לכתוב את החֻקים והמשפטים ההם בספר, כי אז לא יָעוֹזוּ עוד לְעַוֵת משפטי המדינה הכתובים בספר ונמצאים בידי כל עם הארץ. אך האפרתים האטימו אזניהם וימָאנו לעשות את שאֵלתם. ויחר בם אף עם הארץ, וילחמו אִתם בחֵמה שפוכה עד כי נאותו להם לשלוח מלאכים אל ארץ יון הגדולה ואל אַטהען לשקול במאזני צדק את חֻקיהן ומשפטיהן וְלָשום אותם בספר לפני הרומאים. ויהי כאשר שָבו המלאכים ההם רומאה, נוסדו האפרתים גם עם הארץ פה אחד להסיר את המשרה מעל שכם כל השרים והנשיאים אשר היו עד הימים ההם, ולבחור תחתיהם עשרה אנשים מעדת האפרתים אשר ישלטו ברומא שַלֶטֶת בלי־מצרים ויכתבו בספר את כל החֻקים והמשפטים אשר על פיהם יהיו כל הרומאים [ג“א ש”י 450] –. השליטים ההם אשר נקראו בשם דעצעמפֿירען (צעהנעראויסשוס), עָשׁוּ בראשית ימי ממשלתם משפט וצדקה בארץ, ובמועצות ודעת כתבו בספר את החֻקים והמשפטים אשר יעשה אותם כל שופט צדק, ועל כן מצאו חן בעיני עם הארץ וַיְנַטְלוּם וַיְנַשׂאוּם מאד, עד כי באחרית השנה הראשונה לימי ממשלתם, מִלְאוּ את ידם לְכַהֵן גם בשנה השנית בכהונה הגדולה ההיא, לבעבור יוסיפו עוד עֲשׂוֹת חסד עם העם ולבעבור ישלימו את ספר החֻקים עד תֻּמוֹ. אך בשנה השנית סרו השליטים מִ[??] מן הדרך הטובה אשר הלכו, השחיתו התעיבו עלילה, ובכֹח השלטון הגדול אשר בידם רעצו וירוצצו את בני העם אשר התאמצו לָשום בריח ודלתים לשטף זדונם ורשעתם, רבים מהם אֻסרו בבית האסורים, על רבים שתו ענש כסף, רבים גרשו מן הארץ ורבים הכריעו לטבח. ובפרוץ מלחמה בין הרומאים ובין העקווים והפֿאָלסקים, צִווּ להמית בחרב את אחד הזקנים מזקני גבורי עם הארץ. וככלות השנה השניה לימי ממשלתם, לקחו להם בחָזקה קרני ברזל, וישלטו גם בשנה השלישית ביד רמה ובממשלה בלתי מָגְבָּלָה. אך התועבה הגדולה אשר עשה אַפּיוּס קלוידיוס אחד מנכבדי השליטים ההם [ג“א שי”ב 448], הֵעִירָה תלונת העם על ממשלת זדון ההיא עד כי קשרו על השליטים קשר ויתפרצו בפניהם ביד רמה. התועבה הגדולה אשר עשה אפיוס קלוידיוס, הלא היא כי הוא נשא עיניו על העלמה ווירגיניא בת ווירגיניוס איש יקר מבני עם הארץ, והעלמה היתה יפת תֹאר ויפת מראה, ונפש אפיוס קלוידיוס חָשַק בה מאד, אך האסר אשר אסרו האפרתים על נפשם לבלתי הִתְחַתֵּן עִם עַם הארץ, היתה קיר ברזל בינו ובין תאות לבו, ועל כן הסית את אחד מידידיו להתגולל על העלמה וְלָשׂוּם עליה עלילות דברים כי בת שפחתו היא אשר אספה אותה אשת ווירגיניוס העקרה אל ביתה בסתר לאסוף את חרפתה ותהי לה לבת, וידרוש את העלמה מידי אביה במשפט הדעצעמפֿירען, ואפיוס קלוידיוס חרץ משפט להוציא את ווירגיניא מידי ווירגיניוס אביה ולמסור אותה בידי אדוניה. אז עלה עשן באף ווירגיניוס אבי הנערה, ובאש עברתו שלף מאכלת חדה ויתקעה בחדרי לבב ווירגיניא בתו, כי בחר לתת את פרי בטנו למות מִתֵּת אותה לעבדות. וכל הרואים את הדבר הנורא הזה התפתחו במאד מאוד וַיָסֹבּוּ את גְוִיַת העלמה המתבוססת בדמיה, והנה עד מהרה באו צִבְאוֹת חֵיל עם הארץ בשערי רומא עם נשיאי העם ההולכים בראשם, ובשמעם השערוריה האכזריה אשר עשה אחד מעשרה שליטים ההם, התקצפו ויקראו בקול זעם אל האפרתים כי ימהרו יחישו מעשיהם להעביר את ממשלת הרשעה ההיא מן הארץ, ולהשיב את החֻקים והמשפטים הראשונים על כַּנם כבימי קדם, וכאשר התמהמהו זקני העדה והשליטים לעשות את שאלתם, אז יָעַץ דוּאיליוּס הנשיא הזקן לְעַם הארץ לעשות כאשר עשו אבותיהם לפָנים, לעזוב את העיר המלאה מֻטה ולכונן להם מקום לָשֶׁבֶת על הר קדשם הרחוק מהלך שעה וחצי מרומא. העצה ההיא מצאה חן בעיני כל עם הארץ, ויסעו עם כלי נִשְׁקָם במערכות וסדרים דרך חוצות העיר אל השער, וכל העם מקצה, זקנים עם נערים, נשים וטף נִלְווּ אליהם. אז נבהלו האפרתים ורעדה אחזתם, וימהרו ויעשו ככל אשר שאלו מהם עם הארץ. את עשרה השליטים הסירו מגבירים, את אפיוס קלוידיוס שָׂמוּ בבור הַשְׁבִי ושם טָרף את נפשו בכפו, ועוד איש אחד מהשליטים ההם הוּמַת בחרב במקום רֹאִים, ואת יתר השליטים גרשו מן הארץ ויחרימום להיות בגולה כל ימי חייהם. ובכל זאת נשארו עוד שנים עשר לוחות המשפט תוצאת לבב השליטים הרשעים ההם ברומא, ויהיו לחֹק לעשות ככל הכתוב בהם, גם היו לאבני פִּנָה לכל משפטי הרומאים.

170 §

אחרי הדברים האלה הֵאִיצוּ עם הארץ בהאפרתים להסיר האסר אשר אסרו עליהם להתחתן בהם, ולהיות להם המשפט לבחור מביניהם יועצים. אך על השאלה האחרונה, חרה בם אף האפרתים, ויתיצבו בעבי גַבֵּי מָגִנָם לבל יפיקו זְמָמָם. אפס כי לאחרונה הכבידו עליהם עם הארץ את ידם במָאֲנָם לתת אנשי חַיִל לעבודת הצבא, ואז אמרו האפרתים פה אחד כי טוב להעביר את ממשלת היועצים מן הארץ מתת יד לְעַם הארץ לְהִסְתַּפֵּחַ בממשלה הרוממה ההיא. ואחרי ריב ומצה ימים רבים השלימו האפרתים עִם עַם הארץ ונוסדו יחד להקים משתי הפלגות יחד שלשה או ארבעה שרי צבאות (מיליטאֶרטריבונען) אשר יבֻחרו חדשים לשנים, ויהי עֹז בידם כבידי היועצים לפנים [ג“א שי”ח 442]. בימים השלום יהיו נגידים ומצוים לכל עם רומא, ובעת מלחמה יהיו שרי חילים ושרי הצבא. הסדרים החדשים ההם קמו ויתעוררו כמאה שנים. אך בכל זאת גברו האפרתים שנים אחדות גם בימים ההם, וישובו ויקימו עליהם יועצים מבני עדתם, או לא שמעו בקול שרי הצבאות אשר מבני עם הארץ המה. וכאשר רמה יד עם הארץ, שבו ויבערו את היועצים האפרתים מן הארץ. אך האפרתים לא נחו ולא שקטו עד אשר שָׂמוּ עליהם שרים אחרים תחת היועצים המוּסָרִים. השרים החדשים ההם אשר היו שנים או שלשה במספרם, נקראו בשם מְבַקְרִים (צענזאָרען), והם כתבו בספר את שמות כל הרומאים ואת ערך נכסיהם וכספם וזהבם, גם את מדרגתם וּמִשְׂרָתָם אם הם זקני העדה (זענאַטאָרען), או אבירים (ריטטער) ואזרחים. הם היו הַמְנַצְחִים על מִבְנֵה היכלי אליליהם, על מעשה הגשרים והמעברות ועל תקנת הדרכים והמסלות, גם פקחו עיניהם על מדות הרומאים והליכות דרכם וכל עלילותם, והאיש אשר העוה דרכו ללכת בשרירות לבו הרע ולחבק חיק תענוגות בשרים אשר לא כדת, האיש ההוא נכרת מקרב עמו, כי השופטים העזים ההם שמו עליו עונש ויגרשוהו מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלת הרומאים ובכל משפטי האזרחים עד אשר שב מדרכו הרעה ללכת במעגלי צדק ומסלות ישרים –.

c) רומא נפלה בידי הגאַללים (ג“א שע”א 389) חֻקי ליציניוס סטאָלאָ

---

171 §

בעת אשר התחוללו דברי ריבות ההם בין האפרתים ובין עם הארץ בארץ רומא, לחמו צבאות הרומאים באויביהם החיצונים ויעשו גדולות כגבורים משכילים לְרַד לפניהם את שכניהם אנשי מלחמתם, ועל ידי החק אשר שָׂמוּ לתת פרס ושכר טוב לאנשי החיל כל ימי היותם במחנה לְהִלָחֵם באויביהם, יכלו אנשי החיל להתמהמה ימים רבים וְשָׁנִים במערכה בשדה. ובכן הרחיבו מאד את גבול ארצם לפאת תימנה, ואחרי כן חָגרו כל כֹחם ואונם להכניע את יושבי עטרוריה תחת ידם, ואחרי מצור עשר שנים לכדו את פֿעהי [ג“א שס”ה 395] העיר האחרונה בארץ עטרוריה המלאה כל סגֻלות המדינות וכל משכיות לבב, ואת מרבית אזרחיה הכריעו לטבח, ושאריתם לקחו להם לעבדים או מְכָרוּם לְעַם אחר. שר הצבא במלחמה ההיא, היה הגבור קאַמיללוס, ויהי גדול ומהֻלל בעיני הרומאים, אך עד מהרה נבאש בעיני עם הארץ על דְבַר אשר נסע בתפארת עֹז בשערי רומא למרות עיניהם, ועל דבר אשר לא חָלַק את שְׁלַל האויבים חֵלק כחֵלק עם כל אנשי המלחמה. ונשיאי המַטות הביאו אותו לפני כֵס משפטם לתת דין וחשבון על מעשיו, אז נָטַל עליו שר הצבא ההוא עֹנֶש גלות ברצונו הטוב, ויצא מרומא כמוצאי גולה אל עיר אַרדעאַ. אך הדבר הזה הסב רעה גדולה להרומאים, כי לֻקח גבורם מעליהם בעת אשר רעה גדולה נשקפה עליהם ומושיע אין בלתו.

172 § כי בעת ההיא נשאו הגאַללים ראש, ויפרצו מגלילות נהר פאָ, ויעברו

דרך האפענינען ויצורו את קלוזיוּם עיר העטרוסקים, ויושבי העיר ההיא בראותם כי אין בהם כֹח לעמוד לפני הגאללים הרבים והעצומים מהם, שלחו את ראשי עדתם אל אלופי רומא לבקש מהם עזרה. אך הרומאים לא שלחו להם אנשי מלחמה להלחם באויביהם כי אם מלאכי שלום לעשות שלום ביניהם ובין הגאַללים אנשי מצוּתם, ויהי כאשר קצרה יד המלאכים לעשות שלום בין העצומים, התיצבו בראש אנשי קלוזיום לְהִלָחֵם את הגאַללים, ואחד מהם הָרַג בחרב את אחד משרי צבאות האויבים. אז נִתְּכָה כאש חמת הגאַללים על הרומאים וימהרו ויסעו מִמְצוֹר קלוזיום, וידאו כנשרים על רומא, ועל יד אַלליאַ הנחל הקטן הִכּוּ את חֵיל רומא מכה גדולה ונוראה מאוד [ג“א שע”א 389] עד אשר נשברה קרנם ונגדעה זרועם, ורק פליטים מְתֵי מספר נסו מנוסת חרב ויעברו את נהר טיבער ויבואו בעיר פֿעהי וַיִמָלֵטוּ, והיום ההוא (י"ח יולי) היה יום אֵבל להרומאים גם שנים רבות אחרי המגפה ההיא, ומדי שנה בשנה התאספו ביום ההוא בבתי אלֹהיהם ויבכו ויצומו ויתפללו. ומעיר רומא יצא בעת רעה ההיא כל הדרה, הנשים והטף נסו מתוכה, ונשאר בעיר שַמה, והגאַללים באו בתוכה במבואי עיר מבֻקעה, וישרפו את כל בתיה באש, עֵרו עֵרו את כל ארמונותיה עד היסוד, ואת כל מבצריה נָתָצוּ, וּבְשוּק אֲסֵפַת העם (פֿאָרום) מצאו שמונים אנשים זקנים ומלאי ימים אשר בחרו לְהִקָבֵר תחת משואות קרית מְשושם, ויתנפלו עליהם כדֻבים שַכּולים וַיְרַצְחוּם, אחרי כן צרו על מבצא הקאַפיטאָל אשר שרדו אליו בחורי רומא גבורי החיל ואנשי המלחמה. שבעה חדשים צרו הגאללים על השרידים ההם ולא יכלו להם, כי מאַרקוס מאַנְלִיוּס הגבור המשכיל היה שר צבאם בעת ההיא, ויצק בלבם גבורה נפלאה להתיצב כגבורים מול צורריהם. מקץ שבעה חדשים כאשר ראו הגאַללים כי קצֹר קצרה ידם לתפוש את מבצר הגבורים ההם, גם יד הרעב וְהַנֶגֶף הוֹיָה בם להֻמם ולאַבדם, הִטוּ אזנם אל דברי השלום אשר שלחו הרומאים אליהם, ויבטיחום לעלות מעליהם אם ישקלו להם אלף ליטרות זהב. וַיֵאוֹתוּ להם הרומאים וישקלו את הזהב, וברעננוס מלך הגאללים השליך את חרבו הקשה על כף המאזנים אשר שקלו הרומאים את זְהַב הכפורים, וַיִגְזֹר אֹמר להוסיף עוד זהב במשקל החרב ההיא, והרומאים האֻמללים עשו גם את הדבר הזה רק להסיר מעליהם את מר המות אשר השיאו הגאללים עליהם. והנה רבים אומרים כי קאַמיללוס המָגלה עם גדוד פליטי הרומאים רדפו בחרב אחרי הגאללים בְּסוּרָם מרומא לשוב לארצם, ויקחו מידם את השלל והבִּזה אשר שללו וַיָבוֹזוּ מהרומאים, אך לפי רְאוֹת עינים אין רגלים להספור הזה, ורק מליצי רומא בָדאו אותומלבם להגדיל את תפארת בני עַמָם –.

173 §

אמנם גם אחרי אשר נמלטו הרומאים מתגרת ידי הגאללים צורריהם, היתה עיר רומא שממה וּנְשַׁמָה כעיר הַהֶרֶס, ויושביה היו חִדְלֵי כֹח לשוב ולבנות את הריסותה, ויחפצו לעזוב לנצח את קרית תֹּהוּ ההיא ולנוע אל עיר פֿעהי לשבת בתוכה ולהאחז בה כל הימים. ורק בעמל רב וביגיעת נפש הצליח האפרתים להשיבם ממחשבותיהם ולשוב ולבנות את חרבות רומא עיר משושם מימי קדם. ולבל ישובו עוד לכסלה לחמוס מזמות כאלה, צִווּ האפרתים להרוס את כל בתי עיר פֿעהי עד היסוד בם, ועל אדמתה גזרו שממות עולם ומאֵרה נצחת. אך כמעט אשר התנערה רומא מעפר שממותיה, ובתים קטנים ושפלי קומה נבנו בחוצות עקלקלים וצרים ובידים נמהרות בלי כל תֹאר והדר, שבו האפרתיםלהשתרר על עם הארץ כבראשונה, רדו בהם בפרך, הכבידו אכפם עליהם ויהיו להם לנושים ונוגשים כבתחלה. לשוא שקד הגבור מאנליוס להציל העשוקים והרצוצים מיד עושקיהם ורוצציהם! לשוא שחת את דבריו הישרים והנמרצים! כי שומע לה היה לו מאת האפרתים האכזרים והגאיונים, ועוד הוסיפו סרה ויתגוללו על הגבור הצדיק ההוא וישימו עליו עלילות דברים כי חותר הוא להשיב את עֹז המלוכה ברומא כבראשונה ולשום כתר מלכות בראשו, ובגלל עלילת שוא ושקר כזאת, חרצו עליו משפט מות, ויצוו להעלות אותו על ראש הסלע הנשגב הנקרא בשם טעראַפעיי ולהשליכהו מתּוֹעֲפוֹתָיו ארצה, ואת ביתו הרסו עד אשר לא נודע עוד מקומו איה, ושמו וזכרו שָׂמוּ לחָרפות ולדראון עולם –. אך דְבַר הרצח הזה, העיר את עם הארץ מתרדמת עצלותם, ויתיצבו בעבי גבי מגנם להלחם באפרתים צוררי נפשם ועוכריהם מעולם. ובראש עם הארץ עמדו שני נשיאים אמיצי לב וגבורי כח, שֵם האחד לוּציניוּס סטאקלאָ, ושֵם השני סעקסטיוס. והם גזרו על האפרתים לעשות את שלשת החֻקים האלה [ג“א שפ”ד 378]: 1) לשוב ולהקים יועצים ברומא כאשר היה לפָנים, ואחד מהם יהיה מֵעַם הארץ. 2) לכל אזרח מאזרחי רומא לא יִנָתֵן יותר מחמש מאות כברות ארץ (מאָרגען) מאדמת הקהל אף אם יַרבה על המחיר הקצוב, ואת יתר האדמה ונכסי המדינה יחלקו על פי הגורל לעם הארץ להיות להם לנחלה ולאחֻזת עולם. 3) מִקֶרֶן הכסף אשר לָווּ עם הארץ מהאפרתים, יְנֻכֶּה כסף המס אשר נתנו כבר לנושיהם, ואת שארית הקרן ישלמו במֶשך שלש שנים, אך האפרתים האטימו את אזניהם ויקשיחו את לבבם ולא אָבו ולא שמעו אל דברי החֻקים ההם וילחמו בעם הארץ עשר שנים רצופות בכל מאמצי כֹח ובכל עֹז ותעצומות. אפס כי כל עמלם נשאר מָעַל, ולתֹהו וריק כִּלו כֹחם, כי לא יכלו לעמוד לפני שני נשיאי עם ההם, ואחרי אשר הניאו הנשיאים את עם הארץ מִתֵּת אנשי חיל לעבודת הצבא וּמִשַׁלם מס ותרומה לאוצר המדינה, נכנעו האפרתים לקבל את החֻקים ההם, וממשלתם ירדה עשר מעלות אחורנית. ואף כי נשארה עוד בידם משרת הכהונה, ממשלת הפּראֶטאָרים ועוד פקודות וכהונות אחרות במדינה אשר אין לעם הארץ חלק ונחלה בהן, אך אחרי שנים לא כבירות, גברו ידי עם הארץ, להיות להם גם משפט הכהונות ההן, ומני אז נשתוו האפרתים ועם הארץ תכלית שִווּי –. והגבור קאמילוס הישר עשה שלום אמת בין האזרחים ולא נפלגו עוד לשתי פלגות, וסרה קנאת האפרתים, ושנאת עם הארץ תַּמָה נכרתה. הגבור ההוא בנה ימים מעטים לפני מותו היכל השלום לרגלי הקאַפיטאָל להיות מזכרת עולם לברית השלום אשר עשה בין אזרחי רומא. ומעת אשר באו הרומאים במָסורת ברית השלום ההוא, הלכו מחיל אל חיל עָשו צדקה ושמפט בארצם וגבורות נפלאות בארצות אויביהם ואנשי מלחמתם.

>

II. עת גבורת הרומאים. Героическіи Періодъ Рима.

---

1. מלחמות רומא עם הסאמניטים ועם המלך פירוס

174 §

הרומאים גָברו גם הִשְגוּ חַיִל במלחמות הרבות אשר לָחמו עם הגאַללים השוטטים בארץ רומא תמיד, ובמשך הימים ההם למדו את ידיהם סדרי הקרב והמלחמה ויהיו נוראים למלכי ארץ. ושני גבורים התנוססו אז בגבורתם וחכמתם, הלא הם: טיטוס מאַנליוס (טאָרקוואַטוס) ופֿאַלעריוס (קאָרפוס), ואז שמו הרומאים את פניהם בכל העמים שכניהם להכניעם תחתיהם ולהביאם תחת ממשלתם. בין כל העמים ההם, היו הסאַמניטים העם העז והגבור אשר נתנו חִתִּיתָם בארץ, ואשר הרומאים חשבו תמיד מחשבות להכריעם תחת ידיהם. אמנם לא בנקל בִּצְעוּ את מזמות לבם, כי הסאמניטים התיצבו לפניהם בגבורה נפלאה עד כי נמשכה המלחמה ההיא חמשים שנה רצופים, ורק ימים מעטים נחו ממלחמה בכל השָנים הרבות ההן. הסבה להמלחמה הארוכה ההיא, היו יושבי קאַפּוּאַ ויושבי בִקעת קאַמפאַניה, כי ימים רבים לפני העת ההיא פשטו גדודי הסאַמניטים וילכדו את קאַפּוּאַ בת העטרוסקים, ובעיר התענוגים ההיא שָקְעוּ בשפעת תענוגותיה עד כי נָשתה גבורתם וַיַהָפכו לרכים וענוגים. וכאשר ראו זאת הסאמניטים יושבי ההר עזי הנפש, אז ירדו אל הבקעה ההיא לְהִלָחֵם בבני עַמָם הנרפים והנחשָלים בחיק התענוגים, והם בראותם כי אזלת ידם ואין בהם כֹח לעשות מלחמה עם הגבורים ההם, פָּנו אל הרומאים ויבקשו מהם עזרה בצר להם. אך הרומאים לא אבו לבוא לעזרתם עד אשר נאותו להם הקאַפּוּאַנִים להיות סָרִים למשמעתם ולממשלתם תמיד. ואז יצאו הרומאים למלחמה על הסאמניטים ובגבורת ימינם הִכּוּ אותם מכות נמרצות [ג“א תי”ח 342]. והסמאניטים המֻכּים שלחו עוד צְבָא גבורים לְהִלָחֵם ברומאים, אך הרומאים פגשו גם אותם כדֻבים שַכולים ויכום ויכתום, עד אשר נמצאו אז בשדה המלחמה ארבעים אלף מגנים מהסאמניטים הנופלים במלחמה.

175 §

לתקופת ימים מעטים התפרצו הלאטינים מפני הרומאים אדוניהם, כי לא אָבו עוד להיות סרים למשמעתם, אך בִקשו לְהִשְׁתַּווֹת עמהם, ולבחור גם מהם זקני עָם ויועצים, נשיאים ופקידים ושרי המדינות. והרומאים התקצפו עליהם קצף גדול בגלל העזות הנמרצה הזאת, וימהרו ויכרתו ברית שלום עם הסאמניטים לבעבור הכניע את האויבים ההם הקרובים אל ארץ מולדתם, ויצאו בחרב לקראת הלאטינים עַם עברתם ויפגשו אותם על יד הר שרפה הנודע בשם וועזוף, ושם עמדו הכן למלחמה [ג“א ת”כ 340]. ומאַנליוס טאָרקוואַטוס היועץ העביר קול בכל מחנה הרומאים לבל יָעוֹז איש מכל המונם לעשות מלחמה פרטית (איינצעלגעפֿעכֿט) עם הלאטינים. אך בן היועץ ההוא גבור החיל ואיש מלחמה עָבר את מצוַת אביהו ויתנפל עם גדוד רומאים על הלאטינים וינצחם ויהרוג בהם עם רב. אז חרה בו אף אביו העז וישפטהו במשפט מות על אשר מרה את פיהו. ויבכו אותו הרומאים ויקברוהו בכבוד גדול ובכל יקר תפארת. ודעציוס מוּס היועץ הנכבד מעדת עם הארץ, השליך נפשו מנגד באהבתו העזה לארצו ולמולדתו, ויצו לאחד הכהנים להקדיש אותו למות, וילבש בגדי מֵתים, ויעל על סוסו, ובסופה וסערה השתער על מחנה הלאטינים וַיַפֵּל מִצֵדוֹ אלף ורבבה מימינו, עד אשר רָמה יד הרומאים על הלאטינים ויכניעום תחת ידם, ואתם יחד גם את הפֿאָלסקים, העקווים ואת ההערניקים (הערעניקער). במלחמה ההיא עשו להם גבורי רומא שֵם בארץ, וישימו את העמים המנֻצחים למס, גם אכפום לעבוד את עבודת צבאם, אך בכל זאת הניחו להם המנַצחים להקים עליהם שרים ושופטים מקרב אחיהם. מקרנות הברזל אשר לקחו הרומאים מֵאניות הפֿאָלסקים, עשו זקני רומא עֲדִי תפארה לְבָמַת מַטִיפֵי העם (רעדנערביהנע) אשר בְּשׁוּק הָאֲסֵפָה (פאָרוּם).

176 §

והסאמניטים ראו את הצלחת רומא ויקנאו בה, ועד מהרה הִתְגָרוּ בה מלחמה פעם שנית. והנה בראשית המלחמה גברו הרומאים וידיהם בעורף אויביהם, אך באשמת פעטוריוס ופאָסטהומיוס יועצי רומא, אשר פחזו כמים ויפרצו במעברות קוידיני, הביאו על צבאות הרומאים רעה נוראה אשר לא יכלו להמיש את צווארותיהם ממנה, עד כי נוֹאֲשׁוּ מחייהם וַיִכָּנְעוּ תחת ידי פאָנטיוס שר צבא הסאַמניטים אשר הִקִיף אותם באנשי חילו מכל עָברים, ואחרי הַסְגִירָם בידו את כלי מלחמותיהם, נָטַל עליהם לשאת חרפה וקלסה ולעבור תחת הָעוֹל כאשר יַעֲשֶׂה כן להמנֻצחים והנחשלים בנפלם בידי מנצחיהם ותוקפיהם [ג“א תל”ט 321], אך את האופנים אשר עליהם יִסַבּוּ דברי הברית אשר כרתו שני יועצי רומא ההם עם פאָנטיוס בצר להם, את האופנים ההם השליכו זקני רומא ארצה, ובלשון רמיה הוציאו משפט מעֻקל לָשום את ברית היועצים ההם לְאַל, וַיַסְגִירּו ביד פאנטיוס את היועצים ההם אסורים בזיקים. אך הסאמניטים לא עָשו להיועצים מאומה וַיְפַתְּחוּם מן האזיקים וישיבום לארצם, ועוד יִתְרָה עָשו בְּגֹדֶל נפשם כי לא שלחו ידם גם אל בני התערובות אשר לפי משפט המלחמה בני מות הם. והרומאים כסויי בשֶׁת וחרפה ומלֵאי מרורות רעל וָרֹגֶז, יצאו עוד הפעם בחרב לקראת הסאמניטים. ושרי צבאותיהם החדשים ומה גם השר פאַפיריוס קורזאָר איש מהיר במעשהו ופאַביוס מאַקסימוס, חגרו בעוז מתניהם וַיִגְבּרוּ חילים לִטוֹל מעליהם את חֶרפת הסאמניטים, ובגבורת ישע ימינם הִכּוּ אותם מכה נמרצת עד כי מקץ שנים אחדות נלאו הסאמניטים וְאָזְלַת ידם לעמוד הם לבדם לפני רומא פטיש כל הארץ, ויבקשו עֶזרה מֵעַמים אחרים, וימהרו ויבואו במָסורת הברית עם הָאוּמְבְּרִים (אומברערען), עם האטרוסקים ועם הגאללים אשר חרדו גם הם ויפחדו מפני תנופת יד הרומאים ההולכים עד אפסי ארץ לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לא להם. ולמען היות קרובים אל בעלי בריתם, עזבו הסאמניטים את ארצם השוממה וַיָנוּעוּ אל ארץ אומבריען, אך לשוא היה יגיעם, לתֹהוּ והבל כֹּחָם כִּלוּ במלחמה הנוראה ההיא, כי דעציוּס מוּס הצעיר יצא בעקבות אביהו, איש חרף נפשו למות על אהבת ארצו ומולדתו, וישם את נפשו בכפו במלחמה הגדולה אשר התלקחה על יד סענטינוּם ויגוף את הסאמניטים ואת עוזריהם מגפה נצחת עד כי אבד נצחם ותוחלתם האחרונה [ג“א תס”ה 295], אחרי ימים מעטים נפל גם פאָנטיוס ראש שָׂרֵי חֵיל הסאמניטים בידי הרומאים וימיתוהו. גם המחנה הקדושה אשר להסאמניטים חָגְרוּ לשוא שארית גבורתם לְהִלָחֵם בהרומאים, כי נָשתה גבורתם, חִתְּתָה קשתותם, דוֹחוּ ולא יכלו קום וְדוֹעֲכוּ כפשתה כבו. וְקוּרְיוּס דענטאַטוּס גבור הרומאים, הִכָּה שנית את הסאמניטים מכה נצחת, ואת מבחר בחוריהם וראשית גבוריהם הכריע לטבח. אז נלחצו הסאמניטים גם האומברים, הגאללים והעטרוסקים עוזריהם לקבל עליהם עוֹל ממשלת הרומאים ולהיות סרים למשמעתם כל הימים. [ג“א ת”ע 290] והרומאים כונְנו מוֹצָאוֹת (קאָלאָניען) בארצות ההן אשר לקחו מידי אויביהם בחרבם ובקשתם, ויושיבו בהן אנשי חיל רבים לשמור את העמים המנֻצחים לבל יתפרצו מפני אדוניהם החדשים, אך בכל זאת לא הכבידו את עֻלם עליהם כיד החכמה המדינית הטובה עליהם.

177 §

במשך ימי המלחמה אשר נלחמו הרומאים והסאמניטים, נועזו הטאַרענטים (טאַרענטינער) היושבים באיטליא התחתונה והמתענגים על רֹב עֹשר וכל תענוגות בשרים, להרים יד ברומאים. כי לכדו בחזק יד את אניות הרומאים אשר קרבו לגבולם בשלום, ואת פני מלאך הברית אשר שלחו הרומאים אליהם, מלאו קלון וישפכו עליו בּוּז וחרפה. כי על כן מִהרו הרומאים אחרי הכניעם את הסאמניטים ואת עוזריהם, להקדיש מלחמה גם על הטארענטים עזי הפנים וְרַכֵּי הלבב. ויהי כראות הטארענטים כי צר להם וְקָצֹר קצרה ידם לעמוד לפני גבורי רומא מלֻמדי קרב ומלחמה מנעוריהם, קראו לעזרה את פירוס מלך עפירוּס, איש אשר רוח גבורה וחמדת כבוד נוססה בו, והוא שמח על התואנה אשר אִנָה הזמן לידו לעשות גדולות ונצורות ולנחול כבוד גבורים, ויבוא עם חילו הגדול תערובות עמים שונים ועם שנהביו הרבים והעצומים, ויתחבר אל הטארענטים. ולא לשוא נשא הגבור הזה את נפשו, כל על פי חכמתו הגדולה בטכסיסי מלחמה, ועל ידי גבורת שנהביו חִתַּת הרומאים אשר לא נִסו להלחם בחיות נוראות כאלה, הִכּה בשתי מלחמות את צבאות חיל רומא מכות חדרי בטן, עד כי התחלחלו זקני הרומאים ויתיעצו לבקש שלום מאת המלך העז ההוא, ולתת לו ככל אשר ידרוש מידם במחיר השלום. אך אפְּיוּס קלוידיוס [?] סְתוּם עינים וחַכַם לבב בחכמת המדינה, חִלה את פני מיודעיו להביא אותו אל בית מושב הזקנים בעת רעה ההיא, ובחכמתו הָרַבָּה הִטָה את לבב הזקנים לשלוח דברים אל פּירוס ולהגיד לו כי כל עוד אשר תדרוף כך רגל איש מאנשי חילו על אדמת איטליא לא יעשו שלום לו. ומלאכי פּירוס אשר באו רומאה במַלאכות מלכם, ראו את הדר כבוד זקני רומא, ויתפלאו למראה עיניהם, כי נדמו להם כמלכים אדירים אשר נועֲדו יחדו להמתיק סוד, ובהתבוננם על צדקת פאַבריציוס וקוריוס דענטאַטוס שרי צבאות הרומאים, על ישרת לבבם ותם דרכיהם, השתוממו עוד יתר הרבה, וגם המלך התפלא במאד מאד בשמעו את היתרון הרב והעצום אשר להרומאים על היוָנים קַלֵי הדעת ונמהרי הלב בימים ההם –. אחרי ימים מעטים קראו בני סיראַקוס (זיראַקאַנער) את פירוס לעמוד לימינם ולהיות עליהם לְסִתְרָה מפני תנופת חרב הקאַרתאַגים אשר הם מניפים עליהם, ולמהר ולהחיש את מַסָעו אל אי סיציליא. והמלך הזה מִהֵר לעשות את שאלתם, כי תשוקתו העזה לעשות נפלאות ונצורות ולנחול כבוד גבורים, המריצה אותו לבל יע? את התואנה אשר אִנו בני סיראַקוס לידו לְהִכָּבֵד בקאַרתאַגה, אך היונים אשר נאחזו בסיציליא, יצאו בחרב לקראתו, וביד חזקה ובזרוע נטויה לחצו אותו לשוב אחור. וכראותו כי אזלת ידו בסיציליא, שב שנית לטארענט, אך בפעם הזאת רפו כנפי הנשר הגדול הזה, כי הרומאים הִכּוּ את אנשי חילו מכה נמרצה מאד אצל מאַלעפֿענטום בגבורת שר צבאם קוריוס דענטאטוס, כד כי הפנה פירוס עֹרף לפני הרומאים וינס מהמערכה מנוסת חרב, ולתקופת שנים אחדות נפל המלך הזה חלל בהצותו על עיר ארגאָס בארץ פעלאָפאָנעז, כי אחד מאנשי העיר ההיא השליך עליו אבן קלע וירץ את גֻּלְגַלְתּוֹ, ואז היתה עיר טארענט ירֵשה להרומאים ותהי להם למס כל הימים. ובנפול טארענט נפלה כל ארץ איטליא התחתונה בידי הרומאים, גם כל ערי היונים אשר בארץ ההיא נכנעו תחת ידי הגבורים המשכילים ההם. והרומאים העבירו את כל העמים אשר לכדו בידם, מעריהם, להיות להם לעבדים, או הביאום במסורת הברית להיות סרים למשמעתם ולשאת מדבַרותיהם. ובכל הערים הושיבו אנשי חיל למשול בהן ביד רמה, גם כוננו להם מוצאות (קאָלאָניען) בכל הארצות הַנִלְכָּדוֹת בתגרת חרבם, וכֻּלָן היו לרומא לְבָנוֹת.

2 . מלחמת רומא וקארתאגה. Война Рима съ Карефагеномъ

a) קארתאגה וסיראקוס.

---

178 § במאה התשיעית לפני ספירת הנוצרים, כוננו נודדי ארץ פֿיניקיא, על

חוף אפריקא הצפוני עיר גדולה ורחבת ידים הנקראת בשם קארתאגה (קרתא חדתא). על פי חריצות ידי יושביה ותבונות כפיהם בהליכות המסחור, עלתה העיר ההיא פלאים עד כי היתה רבתי בגוים, שרתי במדינות וצבי לכל הארצות. בחזקתה ועֹצם ידה הכניעה תחתיה את כל שכניה ותשימם למס עובר, הכבידה את ידה על בנות (קאָלאָניען) הפֿיניקים (הלא הן: אֻטיקא, היפאָס, לעפטיס ועוד רבות כאלה), להיות סרות למשמעתה ולשלם לה מס שנה בשנה, וברבות הימים פרשה את כנפי ממשלתה גם על הערים אשר בנו להם הפֿיניקים בארץ ספרד הדרומית, גם את מרבית האיים אשר בים התיכון הביאה תחת ידה (הלא הם: איי סיציליא, קאָרזיקא, סאַרדיניא, מאַלטא ועוד רבים כאלה), וַתִּבֶן עוד ערים חדשות ותכונן מוצאות רבות בכל ארצות ממשלתה. אך בנות קארתאגה לא דָּמוּ אל בנות היונים, כי מבנות היונים יצאה רוח חכמה ודעת, חרֹשת המעשה כל מלאכת מחשבת לכל העמים הקרובים והרחוקים, לא כן בנות קארתאגה כי הן היו רק מקום משכן המסחור ומוצא לכסף וזהב וסגֻלות בני האדם, מבתי מלאכתן (פֿאַבריקען) הוציאו עשירי קארתאגה כלי חמדה ובגדי חֹפש וכל שלל צבע רקמתים, מהרריהן חצבו זהב וכל אבן יקרה, ושדמותיהן מלאו גרנותיהם בר וכל פרי תבואה למכביר, ואת יושביהן לחצו לתת להם מסים כבדים ולעבוד את עבודת הצבא בחיל היבשה ובחיל הים בְּצִיִים אדירים. הקארתאגים (פּוּנְיער) [?] מקנה וקנין עם כל העמים יושבי חבל ים התיכון, וימלאו בתיהם כסף אוצרותיהם כל הון יקר ונעים, אך בכל קניניהם לא קנו חכמה ובינה, רוח דרור לא נוססה בם, תֹם דרך טהרת המחשבה כמו זר נחשבו למו, האומנות וחרשת המעשה וַחֲזוֹן הליטעראטור לא פרצו בגבולם. המשרה והממשלה וכל משפטי המדינה היו בידי האפרתים המתגאים בעשרם וברוב הונם יתהללו. מזמה ומרמה קננו בחדרי לבבם, החזיקו בתרמית וימאנו לשוב כל ימי חייהם. עבודת אלהיהם היתה מיוסדת על עבודת כוכבים ומזלות וכל צבא השמים, ויותר מכל אליליהם עָבדו את המולך, אליל האש, והקריבו לו זבחי אדם, ומה גם ילדים קטנים, וכל אלה יתנו עדיהם כי הקארתאגים היו אכזרים, עריצים, פרועים ופראים במדותיהם ובכל דרכיהם ועלילותיהם –.

179 §

שָׁנים רבות מאד נאחזו הקארתאגים באי סיציליא ויהיו אדוני הארץ, ובמלחמות תנופה נלחמו עם בני סיראַקוס על דבר השלטון באי ההוא, כי גם הם בנו שם ערים ויאחזו בתוכן בְּתור אדונים ושליטים. והנה במשך ימי המלחמות ההן, התנשא איש אחד מִדַלַת העם, אשר מלאכת ידו יוצר חרש, ויעל על גֶרֶם המעלות להיות רב ושליט בעיר סיראַקוס. שם האיש ההוא אַגאַטהאָקלעס, גבור חיל ואיש מלחמה, ובימיו התהפכה המלחמה ההיא מסבות שונות עד כי בעת אחת צרו הקארתאגים על סיראַקוס, וחיל אַגאַטהאָקלעס צרו על קארתאגה ג“א תמ”ג???. כי אגאטהאקלעס ראה אשר הקארתאגים מתרפים במלאכתם ולא יחזיקו את הַמִשְמָר על סיראַקוס, ויבחר לו עת רצון לנוס מהעיר וַיֵרֵד הים באניות ויעבור בין ציי אנשי מלחמתו, ויבוא עם חילו הגדול עד חוף אפריקא הצפוני, ואחרי עלותו היבשה עִם כל עַם המלחמה אשר ברגליו, שָרַף באש את אניותיו, להוכיח לעיני אנשי חילו כי אבד מנוס מהם ואין להם כל תוחלת ותקוה לשוב לארצם ולמולדתם, ועליהם לבחור אחת משתי אלה: אם ללחום כגבורים משכילים ולהתגבר על אויביהם, או לעבור בשלום ולמות מות נבלים בידי אנשי מלחמתם, ואחרית הדבר היתה כי הצליח מעשה העריץ ההוא, אנשי חילו התאזרו גבורת רעם וילכדו את כל ארץ הקארתאגים. לא היתה עיר אשר שגבה מהם זולתי עיר קארתאגה הבירה לבדה. ובעת אשר הכה אַגאַטהאָקלעס את הקארתאגים בארצם, הִכּוּ גם בני סיראקוס את הקארתאגים הצרים עליהם, ואת האַמילקאַר שר צבא קארתאגה תפשו חי וימיתוהו באכזריות חֵמה. אחרי הדברים האלה פִּתָּה אגאטהאקלעס את נציב קירענה בחלקת לשון רמיה, וימשכהו בחבלי שוא לבוא אליו ולעזור לו במלחמותיו, ויבטיחהו לתת לו שָכר טוב וכל הון יקר. ויהי בבוא הנציב ההוא אליו, שׂם עליו העריץ עלילות דברים ויטפול עליו עון אשמה כי חושב הוא מחשבות לבגוד בו ולהסגירו בידי אויביו, וישלח בו את המון גבוריו העריצים, וילחמו בו במלחמה תנופה ויהרגו אותו בחרב, ועל עשרים אלף איש מחיל הגבור הנרצח ההוא, הכביד אגאטהאקלעס את ידו לעבוד אותו בצבא ולעשות את מלחמותיו. בעת ההיא חלף רוח אגאטהאקלעס, ויעד גאה וגאון, וַיְצַו לכל עמו לקרוא לו בשֵם מלך ולתת לו כבוד מלכים. אך עד מהרה הסב עליו הזמן את האופן, ושמש הצלחה פָּנה לו עֹרֶף. כי אחרי ימים לא כבירים הִכּוּ אותו הקראתאגים [?] במלחמה, וינס בסתר לסיציליא להכין את ממשלתו ולסעדה כמקדם, ואת שארית אנשי חילו נָטש על אדמת נֵכר כצאן אֹבדות בלי רֹעֶה. ויקצפו עליו אנשי [?] על המעל אשר מָעַל בם, ובאש חמתם הרגו את בנו אשר הגיח במחנה, ואחר כרתו ברית שלום עם הקארתאגים ויאותו להם לעבוד אותם וללחום את מלחמותיהם כל הימים. ואגאַטהאָקלעס שב לסיראַקוס ויכונן שם שנית את ממשלתו, וימשול בעריצות נמרצה, וישפוף דמים לרוב, ויעש נאצות גדולות מאד. אַך ה' הֵקִים עליו המות מתוך ביתו, כי נכדו השקהו סף רעל, והרעל נֶהפך לנחלי גברית בּוֹעֵרָה בתוך מעיו, עד אשר בחר לְהִשָרֵף חיים מלחיות עוד חיים רבים ומרים ממות [ג“א תע”ט 289] [ג“א תע”א 281]. אחרי מות העריץ הזה, התחוללו מהומות רבות ופרעות בסיציליא בתגרת ידי המאַמערטינים עם נועז אשר היו שכירי מלחמה להעריץ ההוא, כי הם לכדו את עיר מעסינא בחרבם הקשה ויגירו על ידי חרב את אזרחיה או גרשו אותם מן העיר, ואחרי כן עברו בכל אִי סיציליא בחרב מלאה דָם וַיְרַצְחוּ, וישללו, וישימו שַׁמוֹת נוראות בכל האי ההוא. ובני סיראַקוס בראותם כי כלתה אליהם הרעה מאת עֲדַת מרצחים ההם, מהרו ויקימו עליהם למלך את היעראָ הגבור והישר באדם [ג“א ת”צ 270]. המלך הזה כרת ברית עם הקארתאגים וְאִתָּם יחד יצא לקראת המאַמערטינים ויחלישם לפי חרב, ואת מעסינא קרית מעוזם הביא במצור, ויהי כי ראו המאַמערטינים כי צר להם ואבד נצחם ותוחלתם, וישלחו מלאכים אל הרומאים לבקש מהם עזר מצריהם.

מלחמת קארתאגה הראשונה (ג“א תצ”ו – תקי"ט 241–264)

180 §

והרומאים אָצוּ לבוא במסורת הברית עם המאַמערטינים ולא שָׁעו אֶל עֲצַת אזרחיהם עיני העדה אשר יעצו להם לבל יתגרו ברעה, כי הקארתאגים צוררי המאמערטינים אשר לכדו את מעסינא הבצורה, יתאמצו בכל מאמצי כֹחם לגרש את הרומאים מהסתפח בנחלת סיציליא, ולא ישיבו חרבם לתערה עד עשותם ועד הקימם את מזמות לבבם. לדברי אמת כאלה לא הִטוּ הרומאים אֹזֶן קשבת, ויכרתו ברית אחים עם המאמערטינים השודדים והמרצחים, יען כי לא אבו להשליך אחרי גום את התואנה אשר אִנה הזמן לידם לפרוש כנפיהם על סיציליא האי היפה וכליל חמדת כל העמים. והנה עד מהרה האירה ההצלחה את פניה על הרומאים, ובכֹח ידיהם גרשו את אויביהם מחומות עיר מעסינא, ואת היערא המלך לָחצו בחֹזק יד לבוא אתם במָסורת הברית, גם מאת הקארתאגים קרעו את אַגריגענט העיר החזקה והבצורה. אחרי המעשים הגדולים האלה, הרהיבו הרומאים בנפשם עֹז לעבור ארחות יָם ולהשיב מלחמה בשערי קארתאגה. אפס כי לא היו להם עוד אניות מלחמה להתחרות את קארתאגה גְבֶרֶת הים מימי קדם, ובכל זאת לא נפל לבבם ולא רפו ידיהם ולא נחו ולא שקטו עד אשר הוציאו את מחשבות לבם לאור. [ג“א תצ”ט 261] כי הם מצאו אז אניה מנֻפצה בים אשר עזבו אותה הקארתאגים בסיציליא, ויעשו להם בתבניתה אניות רבות, ובכלים נפוצים כאלה, ובלי דעת מערכות מלחמות הים, חֵרפו את נפשם לעבור במים עזים תחת פקודת דוּאִילְיוּס להתגרות את הקארתאגים מלֻמדי מלחמות הים מנעוריהם, והנה באֹרח פלא צלחה להם עזותם הנמרצה! כי נועזו לרתק את אניות קארתאגה באניותיהם בכבלי הברזל אשר השליכו עליהן לעצור מרוצתן, עד כי אבד יתרון מהירות התנועה אשר היה לאניות קארתאגה שכם אחד על אניות הרומאים, ויאכפום לעלות על מכסה האניות ולהתראות אתם פנים בפנים איש נגד אישו כסדרי קרב היבשה אשר יד הרומאים שלטת בהם. ובכן נָצְחוּ הרומאים את אויביהם בפעם הראשונה בים, והמלחמה ההיא נודעת בשם “מלחמת הים על יד מילאֶ” בקרבת איי ליפאַרי. [ג“א ת”ק 260] ודואיליוס נגיד הצבא עשה לו שם עולם לא יִכָּרֵת על הגבורות והתשועות אשר עשה במלחמה ההיא, והרומאים הֵקִימוּ לכבודו מַצֶבֶת שַׁיִשׁ מפֹארה בצלמי אניות, זֵכר לנפלאותיו כל הימים. הנצחון הגדול ההוא הערה רוח עֹז ותעצומות על הרומאים עד כי הֶחליטו להסיר את קארתאגה מהיות עוד גבירה בים ולהיות הם השליטים בים כאשר ישלטו ביבשה, וַיֵרְדוּ בְצִי אדיר (פֿלאָטטע) גם בחַיל גדול חֵיל היבשה תחת פקודת רעגולוס היועץ הגבור וחכם הלבב, ויבואו לחוף ארץ אפריקא מחוז חפצם. ורעגולוס הלך מחיל אל חיל, ובחרבו הקשה גם בעזרת העמים המתפרצים מפני הקארתאגים אדוניהם החדשים והקשים, לכד את כל הערים והכפרים ויגיע עד שערי קארתאגה העיר הבירה. אז היתה חלחלה בקארתאגה, נָמוֹגוּ כל גבוריה וכל אנשי חילה התפלצו, ויתנו יד להרומאים ויבקשו שלום. אך רעגולוס המנצח לבש גאות ויען למלאכי השלום עזות, גם הֵטִיל עליהם מחיר רב ועצום עד מאד בעד השלום אשר הם מבקשים, והקרתאגים בראותם כי כלתה אליהם הרעה ואבד כל מנוס מהם, אזרו שארית כֹחם ואונם, הִרבו את מספר אנשי חילם, גם שָכרו את קְסַנְטִיפּוס גבור שפאַרטה ומלֻמד מלחמה להיות להם לשר הצבא, ואתו עשרים אלף שכירי מלחמה מבני היוונים ושנהבים יודעי קרב. והגבור השפארטני ההוא הפליא לעשות גבורות נוראות ויך את הרומאים על יד עיר טונעס מכה גדולה ונוראה במאד מאד [ג“א תק”ה 255], עד כי לא נותר מכל צבאות רומא בלתי אם כאלפים איש שרידי חרב, ויתרם הומתו בחרב או לֻקחו בשביה, ובתוך השבוים היה גם רעגולוס גְאון רומא ומעוזה ביום קרב. אחרי התשועה הגדולה ההיא, שפכו הקארתאגים כאש חמתם על העמים אשר בגדו בם ביום צרתם, ויטילו עליהם מס וכֹפר נפש מִרבה להכיל, ואת ראשי הבוגדים ושרי הערים והנָפות אשר היתה ידם במעל ראשונה, תלו על עצים לאות לבני מֶרִי, ומספר הַנִתְלִים היה כשלשת אלפים איש.

181 §

ויד ה' הוֹיָה עוד ברומאים הַנִגָפִים, כי עוד תלאות רבות השתרגו עלו על צואריהם, גם שני ציים אדירים טֻבּעוּ במצולות ים ביום סער וסופה, עד כי רפו ידיהם שָנִים אחדות ולא עצרו כֹח להלחם עם הקארתאגים בים, וגם ביבשה לא נועזו לעשות בם מלחמה על מרומי שדה מפחד השנהבים אשר להם. ורק גדודים קטנים לחמו לפעמים עם גדודי הקארתאגים בְּהִפָּגְשָם יחד. אך לתקופת שָנים אחדות הֶחליפו הרומאים כֹח, ולאט לאט שָׁבו לאיתנם וישובו לעשות מלחמה באויביהם גם הצליחו. ותהי ראשית גבורתם בעיר פּאַנאָרמוס (פּאַלערמאָ), כי מעיר ההיא התנפלו על הקארתאגים וַיַכּוּ אותם אחור ואת שנהביהם בזזו להם, אז נכנעו הקארתאגים בלבם וישלחו את רעגולוס בן שִׁבְיָם לרומא להוציא את דבר השלום למענהו ולהמיר את שבויי המלחמה איש באחיו. [ג“א תק”י 250] ובטרם שום רעגולוס לדרך פְּעָמָיו, הַשְׁבֵעַ השביעו אותו שרי קארתאגה כי ישוב אל ארץ שִבְיוֹ אם לא יצלח בידו לעשות שלום ולהמיר את השבויים. ויהי כבוא רעגולוס רומאה יעץ את הסענאַט להחזיק את מלחתם על קארתאגה עד רִדְּתָּה וּלְבַל ימירו את שבויי המלחמה. כי הם יניפו אחרי כן חרבם על הרומאים לעזור את הקארתאגים בני עמם. וכאשר כִּלה את דבריו בבית המועצה, לא ירד לביתו להתעלס את אשתו ואת בניו, כי אם שב אל שִׁבְיוֹ לְהֵאָסֵר בידי בני קארתאגה כאשר נשבע להם, ושרי קארתאגה העירו כל חמתם על המלאך הרע הזה אשר היה להם לשטן, ובחרות אפם בו המיתוהו באכזריות נוראות – . שנים אחדות אחרי כן נלחמו הרומאים והקארתאגים מבלי הפוגות, אך לא גברו אלה על אלה ולא נודע למי הנצח וְהָעֹז, עד כי לאחרונה התגבר שר צבא הקארתאגים הנודע בשֵם האַמילקאַר בּאַרקאַס וילכוד את מבצר עריקס, ומראש הצור היו עיניו משוטטות על כל מצעדי רגלי הרומאים, וַיִפָּלֵא מאת כל גבורי רומא לְנַסוֹת דבר אל הגבור המשכיל הזה. והנה כל עוד אשר לא יכלו הרומאים להניא את הקארתאגים מהביא לחם וכל המחסורים אל האַמילקאַר דרך הים, היתה יד הגבור ההוא על העליונה, אך לא ארכו הימים והרומאים התנדבו לעבוד את ארץ מולדתם בכל נפשם ומאֹדם, עשירי עם הזילו כל זהבם מכיסם, גם כל אוצרות היכלי אליליהם הוציאו ממחבואיהם, ובזהב הרב והעצום ההוא בנו להם צי אדיר גדול ורחב ידים בעל מאה ועשרים תרנים (זעגעלן), ואת היועץ הנודע בשם לוטאציוס קאַטולוס שָׂמוּ לשר צָבא על צִי אדיר ההוא, והוא הֵניא את הקארתאגים מהביא לחם וצֵדה להאַמילקאר ולחילו, וברעם גבורותיו הִכָּה את אניות המלחמה אשר להקארתאגים על יד איי אֶגאַט [ג“א תקי”ח 242], ששים מאניותיהם הטביע במעמקי ים, וששים אניות ועשרת אלפים אנשי מלחמה אשר בתוכן לקח שבויי חרב. אז מָטָה יד קארתאגה, נָשתה גבורתה בים וְחִתְּתָה קַשׁתה גם ביבשה, עד כי נלחצה להרבות במחיר השלום כפי אשר נטלה רומא עליה, ועל אפה ועל חמתה הסגירה את האי סיציליא להרומאים, שלחה את שבויי רומא לחפשי חנם, גם התחובבה לשַלם במֶשך עשר שָנים שְנַיִם ועשרים אלף כִּכַּר כסף לאוצר רומא. ומני אז ירשה רומא את סיציליא אשר קנתה קארתאגה בדמים רבים, גם שפכה את ממשלתה על ים התיכון תחת קארתאגה גברת הים מימי קדם.

c) מלחמת קארתאגה השניה (ג“א תקמ”ב – תקנ"ט 218–201).

182 §

וקארתאגה אשר עָיְפָה נפשה במלחמה, לא נחה ולא שקטה גם בימי השלום, כי שכיריה אשר שכה לעזור לה בְּהִלָחֲמָהּ עם רומא, נהפכו לה לאויבים, ובמלחמות תנופה נלחמו בה שלש שנים רצופות, בגלל אשר קָצֹר קצרה ידה לְשַׁלֵם להם את כסף מַשְכֻּרְתָּם בְּצוֹק העתים ההן. איומה ונוראה היתה המלחמה ההיא! כי הקארתאגים מָרֵי הנפש ואבירי הלב, לחמו כדֻבים שכולים וכאריות משחיתים, עד כי רִוְתָה ארצם מדמי אלפי גבורים, ועפרם מחלב רבבות חללים יְדֻשָׁן. ובמשך ימי המלחמה הארוכה ההיא, הרחיבו הרומאים את גבול ממשלתם, את אי סיציליא הפכו לִמְחוֹז רומא, ואת קאָרזיקאַ גם את סאַרדינא לכדו אחרי אשר נלחמו מלחמות רבות וכבדות עם יושביהם עזי הנפש והפראים [ג“א תקכ”ב 238], ומיד האילליריים שודדי הים, קרעו את האי קאָרקיראַ (קאָרפֿו) [238], גם תפשו ערים אחדות הבנויות על חוף הים. אך המלחמה הכבדה מכל המלחמות ההן, היתה מלחמת הגאללים הציסאַלפינים [ג“א תגל”ד – תקל"ה 226–222], כי הם קראו לעזרה את אחיהם הפראים היושבים על הררי אַלפּען והשוכנים בנחל רהאָנע העליון, והם השתערו כסער קטב על הרומאים וישלחו בהם את מגפותיהם בשטף אף ובחֵמה שפוכה. אפס כי הרומאים מלֻמדי מלחמה מנעוריהם, לא חַתּוּ מפני העמים הפראים ההם, ויכו את הגאללים ואת עוזריהם בשתי מלחמות גדולות, את מבחר גבוריהם הכריעו לפי חרב, ואת כל אֲגַפֵּיהֶם הורידו לטבח. ועל ידי הנצחון הגדול ההוא לקחו להם הרומאים את כל חבל נהר פּאָ ואת כל הארצות הפֹריות אשר על שני עֲבָרָיו וַיִסְפְּחוּן אל ארץ איטאליא, ויעשו שתי מְסִלוֹת רְחָבוֹת הנקובות בשֵם פַלאַמיני ועמילי לחבר את הארצות ההן עם רומא הבירה, ולאחרונה הפכו אותן למחוז רומא בשם גאַלליא ציסאַלפינא.

183 §

ובין כֹה וכֹה הרחיבה קארתאגה את גבול ממשלתה בארץ ספרד הדרומית אשר שם מִכְרֵי זהב לרוב ויושביה בריאי אולם ואנשי חיל למלחמה. בראשונה עשו שם הקארתאגים ממשלה בגבורת האַמילקאַר בּאַרקאַס גבור החיל אשר נתן את חתיתו בספרד, ואחרי מותו מלא האַזדרובאַל את מקומו בארץ ההיא, ויך את הספרדים על מרומי שְׂדֵה מלחמה ויכניעם וישימם למס עובֵד כבתחלה, גם בנה ויכונן על חוף הים את קארתאגה החדשה (קאַרתּאַגענא) וישימה לעיר הנשק וּלְחוּג חֵיל קארתאגה ומסחרה בספרד. ורומא ראתה את חיל קארתאגה צרתה אשר יָנוּב בספרד, ותקנא בה קנאה עזה מאד, גם יָראה מפניה פן תָּעוז ידה גם עליה, וַתְּמַהֵר ותכרות ברית עם סאַגוּנטוּם בת (קאָלאָניע) יון הבנויה על חוף ספרד בפאת מזרחית צפונית, להיות בעזרתה תמיד נגד הקארתאגים להדיח אותם מִשְאֵתָם. והנה ימים מעטים אחרי הברית ההיא, נרצח האזדרובאַל בידי מרצחי חרש, ואז נסבה ממשלת ספרד להאַניבאל בן האַמילקאר בחור כארזים בן חמש ועשרים שנה, חכם לבב ואיש תבונות כהאזדרובאל, ואיש חיל וְעִזוּז וגבור מלחמה כאביהו, והוא נשבע על גְוִיַת אביו המת לנטור איבת עולם לְעַם רומא ולעשות בהם מלחמות ונקמות עד אחרית נשמתו. ושר הצבא הזה עלה בחרב על הספרדים העוגבים על ברית הרומאים ויכם פעמים רבות במערכה בשדה ויחלישם לפי חרבו הקשה, ואחרי כן מצא תואנה לשום מָצוֹר על עיר סאַגונט בעלת ברית הרומאים [ג“א תקמ”א 219], ובחֹדש השמיני לימי המצור הוריד עֹז מבטחה, ויבקיענה אליו, ורבים מאזרחי העיר אמיצי הלב ומרי הנפש, אספו את כל הונם ורכושם אל תוך רחוב העיר ויציתו בהם אש ויתנפלו על המוקד וַיִשָׂרְפוּ עם הונם יחד, ויתר האזרחים נפלו לפי חרב הקארתאגים שכורי יֵין החֵמה והנקמה, או נקברו חיים תחת מַפֹּלֶת בתיהם, כי המנַצחים הרסו את כל בתי העיר ויהפכום לעִיִין וגלים נִצים. ומלאכי רומא באו לקארתאגה וישפכו מרורות על האניבאל לפני היועצים והזקנים, ויאיצו בם להסגיר אותו בידם על אשר הָפַך מִשֹׁרֶש את העיר ההיא בעלת ברית רומא. אך יועצי קארתאגה וזקניה פסחו על שתי הסעפים ולא יכלו להחליט בדעתם אם לעשות את אשר הם דורשים מידם או לחדול. אז אמר קווינטוס פֿאַביוס ראש המדברים בין מלאכי רומא אל הזקנים והיועצים ההם כי הוא נותן לפניהם שתי דרכים: דרך השלום ודרך המלחמה, ובידם לבחור את הדרך אשר ילכו בה, ואחרי אשר קראו כֻלם פה אחד בקול גדול כי הם בוחרים במלחמה, פתח קווינטוס פֿאביוס את אזור חלציו וינער את חָצְנוֹ לאות כי חרב הרומאים פתוחה לטבח וַיִנָעֲרוּ את השלום מארץ קארתאגה –.

184 §

בשנת ג“א קמ”ב 218 בראשית ימי האביב נסע יצא האניבאל מספרד ויעבור את נהר עֶבְּרָה ויכבוש את העמים היושבים בעֵבר הנהר ההוא. אחרי כן יצא בראש חילו, אשר מספרם ששים אלף איש רגלי, תשעת אלפים פרשים, ושבעה ושלשים שנהבים מלֻמדי מלחמה, ויעבור את הררי הפירענאֶען המגבילים בין ספרד ובין צרפת, ויפרוץ בארץ גאלליא, והאַזדרובאַל אחיו היה הנָגיד והמצַוה בעת ההיא בארץ ספרד לבל תתפרץ מפני קארתאגה גבירתה. ואחרי אשר עבר האניבאל בגאלליא הדרומית ובמעבּרות רהאָנע, פנה לו מסלה חדשה אשר לא שערה איש לפניו, ויסע את המסע הגדול והנפלא אשר זִכְרוֹ לא יסוף לדור דורים [ג“א תקמ”ב 218], הלא הוא המסע על הררי האלפען אשר שִׂיאָם ממעל למשכנות עננים יגיע ונחפים בשלג עולמים, ויושבי ההרים עזי הנפש הרגיזו את חילו במלחמות עזות וכבדות עד אשר הֶעפילו עֲלוֹת על תועפות הררי עד ההם מבלי מסלול ודרך ומבלי מחסה ומסתור, ויעברו על ראשי חדודי צורים נוראים ועל עברי פי תהומות איומות רֵבץ פלצות וצבאות בָּלַע. יותר מחצי אנשי החיל ספו תמו בין משואות הררי צלמות ההם, וכל בַּהמות רִכבה ובהמות מַשָא מֵתוּ עד אחד. ובכל זאת לא נפל לב האניבאל, וידיו עשו תושיה, כי מקץ חמשה עשר יום עמדו רגליו על אדמת איטליא העליונה, ונפשו ידעה מאד כי אנשי חילו אשר אהבת הכבוד והבצע חיי רוחם, ושם צבאם האדיר מהררי טרף מְשוש דרכם וגאון עֻזם, ישליכו את נפשם מנגד ללחום את מלחמותיו, גם עַמֵי איטאליא אשר כל ישעם וכל חפצם לחַבל מעליהם את עול הברזל אשר שָׂמוּ הרומאים זה מעט על צוארם, גם הם יצהלו לקראתו ויחשבוהו למלאך מושיעם הגואל אותם מרעתם ומוציאם מעבדות לחרות. וכאשר דִמה האניבאל כן היתה. כי אחרי אשר הִכָּה במלחמה את קאָרנעליוס סציפיא יועץ רומא על יד טוצינוס (טעסין) ויפצעהו פצע על פני פצע, וגם את סעמפאָרניוס גבר עמיתו הכה מכה נוראה עד מאד על יד טרעביא [ג“א תקמ”ג 217], אז נפלה כל גאלליא ציסאַלפינא ביד האניבאל וכל יושביה ראו פניו בתרועה וישישו עליו בשמחה, ויַרבו ויעצימו מאד את מספר חילו המעטים והנחשלים, כי מכל הערים ומכל עברים נהרו אליו גבורי חַיִל, פרשים רוכבי סוסים אבירים וְחֵיל רגלים מלֻמדי מלחמה חזקים ומוצקים. והאניבאל שָׁבַת אז וינפש ימים מעטים בליגוריען, ואחרי כן הרים פעמיו ויעבור בדרך מלאה חתחתים ותלאות רבות ועצומות דרך הררי אפענניען, (ושם קרהו אסון, כי מחלת הַדַלֶקֶת דבקה בו ועִוְרה את עינו האחת), ובחרבו הקשה סלל לו מסלות עד בואו לארץ עטרוריא.שם השיג אותו פֿלאמיניוס הנמהר על יד ים טראַזימעני, ויתגר בו מלחמה, ולא ידע כי בנפשו הוא, כי האניבאל פגע בו כארי משחית ויחרם את כל צבאותיו לפי חרב, וגם הוא נפל חלל במלחמה ההיא, ופליטי אנשי חילו נהרגו בחרב הקארתאגים או נטבעו במצולות הים. ביום קְרָב וְלָחֶם ההוא, רגשה ותחל הארץ עד כי פָצתה את פיה ותבלע את החללים, אך אנשי המלחמה לא ידעו מאומה מֵהַזְוָעָה ההיא מרוב תשוקת המלחמה ושלהבת אִשָׁהּ המתלקחת בבתי נפשם –. כל ארץ עטרוריה היתה להאניבאל למורשה, וידיו רב לו לפרוץ בשערי רומא האדירה מבלי כל שטן ומפגע בדרך, אך הוא חשב למשפט ויחליט לנסוע תחתה אל אפוּליען, להטות את לבות יושבי איטליא התחתונה למרוד ברומאים.

185 §

שם התיצב להאַניבאַל שר צבא הקארתאגים איש גִבּוֹר משכיל לְשִׂטְנָה ולפח יקוש על כל דרכיו, אמנם לא בחַיל ולא בכֹח כי אם בחכמה ובהשכל הלאהו –. שֵׁם האיש פֿאביוס מאקסימוּס הַמָתוֹן (קוּנקטאַטאָר דער צוידערער) נְגִיד רומא ושר שריה. הוא לא התראה פנים את האניבאל על מרומי שדה, ולא עשה בו מלחמת תנופה, רק הלך כַּצֵל אחרי חילו, ויספור את צעדיהם, וַיִחַן על הרים גבוהים אשר נשכחו מני רגל ואשר לא יכול האניבאל לעלות עליהם ולעשות בו מלחמה. בכל פעם אשר חָנה האניבאל ומחנהו, שָׁכַן גם פֿאביוס ומחנהו לעומתו, אך על ראשי הרים, ובנסוע האניבאל למסעיו, נסע גם הוא על ידו. צבאות רומא ושרי הַצְבָאוֹת התלוננו על פַאַביוס וַיִרְגְנוּ על הליכות דרכו, כי נפשם אִוְתָה לְהִנָקֵם בהקארתאגים נקמת דמי אחיהם אשר שפכו בשלש מלחמות, אך הוא לא שת לבו אל תלונתם. כי הוא ידע כי לא בחיל ולא במלחמה יכניע את עֹז גבור עריץ כהאניבאל, כי אם ברוח המטלה אשר יטיל עליו ועל אנשי חילו. ויהי היום ומאשרי האניבאל התעוהו מני דרך ויובילוהו בבקעה סגורה ומסוגרה בין ההרים אשר אין דרך להמלט ממנה, אז מהר פֿאַביוס וידא כנשר על אנשי חרמו, ויקיפום כחומה מכל עברים ויאמר להכות אל כל חיל קארתאגה כאיש אחד. אפס כי האניבאל הערום ובעל מזמות מלט את נפשו ואת כל חילו בערמתו ומזמתו הרבה. כי הוא צוה לאסוף אליו כשני אלפים שְׁוָרִים אשר לקחו אנשיו משלל הרומאים, ולתת בין קרני כל שור ושור אגֻדת עצים יבשים, ובנשף בערב יום צוה להבעיר אש באגֻדות עצים ההם ולשַלח את השוָרים, אשר השתובבו ממראה הלפידים, אל מול מחנה הרומאים. והנה פתאֹם לפתע היתה חלחלה ומבוכה נוראה במחנה רומא, כי האמינו כי האניבאל עִתֵד את כל חילו להתנפל באשון חשך על מחניהם לעשות אתם כלה. אשתוללו כל אבירי לב, וכל אנשי החיל נמוגו מפחד פתאֹם וינסו על ראשי ההרים למלט את נפשם. והאניבאל ראה את מבוכתם ואת בלהות המות אשר אחזום, וַיִסֹג עם אנשי חילו בלאט ובדומיה, ובהשקט ובטח הוציא את צבאותיו מעמק עכור ההוא, ולא נפקד מכל אשר לו עד אחד. וביום המחרת נודעה הערמה הזאת לפֿאַביוס, אך כבר נמלט האניבאל וכל חילו –. והאניבאל התאמץ בכל מאמצי כֹחו ובכל תחבולותיו הרבות למשוך את פֿאביוס אל שדה המלחמה, אך פֿאביוס התחמק בכל פעם ולא התראה אתו פנים על מרומי שדה. אך לאחרונה חשב עליו מזמה גם הצליח ויעש פרי, כי הוא צוה את אנשיו לשלול את כל נכסי הרומאים אשר בכפרים ורק אל נכסי פֿאביוס לא ישלחו את ידם, לבעבור יאמינו הרומאים כי פֿאביוס כרת ברית עם האניבאל בסתר. וזקני רומא לא הבינו כי יד האניבאל עשתה זאת, וישלחו פקודה אל פֿאביוס לחַלק את ממשלתו ואת אנשי חילו עם מיניציוס שר האלף הרֹדֶה על ידו. וירע הדבר בעיני פֿאביוס החכם והישר באדם, מדַעתו כי מיניציוס הוא חסר לב ורודף אחרי הכבוד ויביא על רומא רעה לא תוכל כפרה. ומיניציוס לבש גאות ויתנשא ויאמר: ארדוף אויבי הרומאים ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם, ובמרכבות הנֵצח וההוד אבוא בשערי רומא. וימהר וירד מההר להלָחם בהקארתאגים, וַיִפֹל בידי האֹרב אשר החביא האניבאל בסתר ההר, ולולי מִהר פֿאַביוס ויצילהו מידי הקארתאגים, כי אז ירד דומה הוא וכל המונו. והנה כל הימים אשר היה פֿאביוס נְגִיד המלחמה ושר הצבא, לא עצר האניבאל כֹח לעשות מלחמה ברומאים, אך זקני רומא קראו לפֿאביוס לשוב רומאה אחרי כלות ימי ממשלתו, ושני יועצים שלחו אל צבאות אנשי החיל להיות שרי צבא תחתיו, ושמותם פוילוס עמיליוס וטערענטיוס פֿאַרראָ, ואז היתה תבוסת הרומאים שלמה. כי פֿאַרראָ איש נבהל למחלמה ונמהר לב, לא שמע לעצת עמיליוס גבר עמיתו ויתגר מלחמה את האניבאל על יד קאַננאֶ עיר קטנה באיטליא התחתונה [ג“א תקמ”ד 216], והאניבאל השתער עליו בסערתו ויגוֹף את חילו מגפה גדולה ונוראה אשר כמוה לא היתה ברומא מיום הִוָסְדָהּ ועד היום ההוא, חמשה וארבעים אלף בחירי גבורי רומא ורבים מאציליה ואפרתיה גם פוילוס עמיליוס היועץ בראשם, הוצעו חללים ארצה על שְׂדֵה קֶטֶל, עשרת אלפים איש שולפי חרב ורומי קשת נפלו בשביה, ושרידי חרב אשר התמלטו בעור שניהם נסו עם פֿאַרראָ במהומת מות. ורומא שמעה את המגפה האיומה אשר היתה בבניה, ותתפלץ ותזעק בחבליה, בכל רחובות מספד, ובכל חוצות תאניה ואניה, ורבים מיקירי העם נוסדו יחד לברוח באניות מאיטאליא אשר חרב האניבאל נטויה עליה, אך השר קאָרנעליוס סציפיא התיצב לפניהם בחרב שלופה ויביאם באלה לבל יעזבו את ארץ מולדתם בעת צרתה ולבל ימנעו מעזור לה בכל נפשם ויָעבור עליהם מה. ובעת מהומה ומבוכה ומבוסה ההיא אשר נמוגו כל יושבי רומא מפני חרב החלל הגדול החֹדרת להם, התחזקו זקני העם ויאמצו את לבבם, ויעבירו קול בעיר לבל תבכינה הנשים האלמנות והשכולות ברחובות קריה, פן תרפינה ידי אנשי המלחמה, ואת הנָסים והנמלטים מהמערכה הדיחו מֵהִסְתַּפֵחַ בנחלת האזרחים, וישימום לחרפות ולדראון עולם, אך את פֿארראָ היועץ קִבלו בכבוד ויודו לו על אשר לא התרפה ביום צרה ולא אבד נצחו ותוחלתו, וכל הַמִפְלַגוֹת אשר בעיר באו בברית יחדו להתחזק ולהתאזר עֹז ותעצומות להציל את רומא מהרעה הנוראה הנשקפת עליה.

186 §

והאניבאל לא שמע לעצת מאהרבאל שלישו אשר יעצהו להשתער על רומא בעת מבוכתה ההיא, כי לא נועז לנסות דבר גדול כזה בעת אשר אנשי חילו עיפים וחלשים, וַיָשֶׁב את חרבו השבֵעה דם אל תערה, ויולך את אנשי צבאו אל עיר קאַפוּאַ לְהִנָפֵש בתוכה בימי החֹרף. אך בעיר העשירה והעדינה ההיא, חִבקו גבורי החיל את חיק התענוגים, מסכו ביין את בשרם, גם התרפקו באהבים על בנות החן, עד כי פָג רוח גבורתם וַיֵהָפְכוּ לרכים וענוגים. וכאשר ירדו הקארתאגים מטה מטה, כן עלו הרומאים מעלה מעלה, ויקראו את כל חוגר חגורה מבן חמש עשרה שנה ומעלה לצאת לקראת נשק, עד כי בראשית ימי האביב נוספו על צבאותיהם אנשי חיל במספר רב מאוד בעוד אשר מנעה קארתאגה משלוח אל חיל האניבאל אף מתי מעט –. אז יצאו הרומאים ברוח גבורה לקראת האניבאל ויכוהו שתי פעמים על מרומי שדה מלחמה [בשנת ג“א תקמ”א–תקמ“ו 214–215 לפני ספירת הנוצרים], ויתחזקו עוד ויקרעו מידו את כל הערים אשר באיטאליא התחתונה ואשר מרדו בהם אחרי מלחמת קאַננאֶ ויתנו יד להאניבאל, וגם את סיציליא הכניעו שנית תחת ידיהם ויעשו שפטים בכל הערים הַמוֹרְדוֹת אשר באי ההוא. ומאַרצעללוס פְּקִיד רומא ירד הים באניה ויבא עד עיר סיראַקוּס ויצר עליה [ג”א תקמ“ח 212], אך בעיר ההיא היה אז ארכֿימעדעס חכם הרזים בחכמת הטבע, ויגן על העיר בכלי מעשה נפלאים אשר המציא בחכמתו, עד כי לא עצר מארצעללוס כֹּח לעמוד לפניו, ויתאמץ בכל מאמצי כֹחו שלש שנים רצופות עד אשר הצליח לאחרונה ללכוד את העיר ברעם גבורתו. והרומאים עשו נקמות נוראות ביושבי העיר ההיא, הרגו, רצחו, טבחו, שללו, שָׁסוּ וַיָבֹזוּ את עיר הַהֶרֶס וינצלו אותה, גם את ארכֿימעדעס הרג איש רומי בעת אשר חשב חשבונות בחכמת ההנדסה. אוצרות העיר וכל שכיות חמדתה ויקרותיה הובאו רומאה, ויצא מסיראקוס כל הדרה ולא שב עוד אליה כל הימים. וכאשר עשו הרומאים לסיראקוס, כן עשו גם לעיר קאַפוּא. שני לגיונים (לעגיאָנען) צרו עליה בחֹזק יד, ויושביה הנמוגים קראו להאניבאל להושיע להם ולהצילם מרעתם, וימהר האניבאל ויסע עם כל חילו לבוא בשערי רומא, בתקותו כי כל הרומאים יחרדו אז ויתקבצו כאיש אחד לעזור לעירם הבירה ויעלו ממצור קאפוא. אך לא כאשר קוה כן היתה. כי רק לגיון אחד עזב את מצור קאפוא ויתחבר עם יתר צבאות החיל ויגרשו את האניבאל ממסבי רומא, והלגיון השני צָרו על קאפוא עד כי רזוּ את יושביה ויציקום לפתוח לפניהם את שערי העיר [בשנת ג”א תקמ“ט 211]. אז היתה חלחלה בקאפוא; שבעה ועשרים זקנים (סענאטארען) מזקני העיר טרפו נפשם בכפם לבל יפלו בידי הרומאים ויתעללו בהם, וחמשים ושלשה נפלו חללים לפני קרדומות ההורגים, האזרחים נמכרו לעבדים, ובתיהם ורכושם נסבו לזרים אשר באו לגור בארצם. אוצרות קאפוא נעו נדו רומאה, ושרים רומאים רָדוּ בעיר הנֶחרבת ההיא בשבט ברזל, וימררו את חיי יתר הפליטה הנשארת בתוכה. מקץ שנתים ימים נפלה גם טארענט בידי הרומאים וַתִּכָּנַע שנית תחת ידיהם, ופֿאַביוס מאַקסימוס עשה בה שפטים על אשר כרתה ברית עם האניבאל, וימכור את יושביה לעבדים, ואת אוצרותיה בזז לו, אך כל צלמי אלילי הזעם אשר בעיר, לא שלח את ידו, כי ירא מפני זעמם וַיֵחַת מפני שְמָם. וכל המדינות אשר מרדו ברומא, שָׁבוּ להתענות תחת ידיה, כי נפל פחד גבוריה העריצים עליהן. והאניבאל הלך הלוך ודל, הכסף תם מאוצרו, גם צדה לא היתה לו ולאנשיו, כי הקארתאגים בָּגְדו בו ולא חִזקו את ידו באנשי חיל חדשים כחיל הנופל במלחמה. הנצחון אשר נצח את הרומאים אצל ווענוּזיאַ [ג”א תקנ"ב 206], היה האחרון להגבור המשכיל הזה, כי במלחמה ההיא נפל מאַרצעללוס “מגן רומא וחרב עֻזה” לפי חרב, גם כל עַמו ספו תמו בידי האורב אשר שָׂם האניבאל מאחריהם, ומני אז השליך אותו הנֵצח וְהָעֹז, וההצלחה פנתה לו עֹרף ולא יספה עוד להביטו –.

187 § אז היתה ארץ ספרד תקות האניבאל האחרונה, כי בה התחזק עוד

האַזדרובאל אחיו ויתגבר על גבורי רומא הלוחמים בו, וַיְקַו כי מספרד תבוא ישועתו וּתְבוּסַת הרומאים, אך גם תקותו האחרונה הזאת היתה כקצף על פני מים, כי קאָרנעליוס סציפיאָ, גבור רומא הנֵאזר בלהט חרב נוקמת, רדף את האַזדרובאל בסערת גבורתו, וישיגהו בין המצרים, עד כי לא יכול להחזיק עוד מעמד בספרד, ועל כן החליט לעזוב את ספרד ולהתחבר אל האניבאל אחיו אשר קרא לו לבוא אליו ארצה איטליא. וימהר ויעש חיל חדש תחת החיל הנופל, ויוליכם קל מהרה כעל כנפי נשרים דרך גאליא ודרך הררי האלפען אשר עבר שם האניבאל לפָנים, ויסע לאיטאליא העליונה, ואחרי כן פנה אל חוף ים האַדריאטי לבוא לעזרת אחיו החונה באיטאליא התחתונה נֹכח קלודיוס נערא יועץ רומא. אך כמעט הגיעה השמועה לאזני היועץ ההוא, וימהר ויצא עם מרבית החיל אשר ברגליו לעזרת ליפֿיוס סאַלינאטאָר מרעהו אשר שֻלח לעצור מרוצת האזדרובאל, ויהי כראות האזדרובאל כי התאחדו שני מחנות הרומאים ההן, חשב לנסוג אחור מעבר לנהר מעטוירוס, כי ראה כי לא תהי לו תקומה לפני החיל הגדול הזה, אך הרומאים רדפו אחריו וישיגוהו ויטו ידם עליו ויכוהו מכה נצחת עד בלי השאיר במחנהו שריד ופליט, וגם הוא נספה ביום עבָרות ההוא [ג“א תקנ”ג 207]. אחרי כן שב קלוידיוס נעראָ למקומו ואת ראש האזדרובאל השליך אל מחנה האניבאל לרגלי אנשי המַצבה, ואז ידע האניבאל כי קץ קארתאגה בא בא –.

188 §

אך בכל זאת לא התרפה האניבאל ביום צרה, וכאשר יסף קְשִי יומו לענותו ולדכא לארץ חיתו, כן הוסיף הוא ללבוש עוז, ויעש נוראות כיאות לגבור משכיל ובעל נפש נשגבה כמוהו. בלי עֵזר מארץ מולדתו, בלי בעלי ברית באיטאליא, בלי מוצא לכסף ובלי כל תומך בידו, התגבר על הרומאים הרבים והעצומים אשר שָאפו לבלעו כשאול חיים, וישב ימים רבים באיטאליא וּזְרוֹעוֹ חשופה וחרבו שלופה ואימתו על כל סביביו –. אך לאחרונה כשל נפל לפני קשי יומו המתאנה לו ללכוד אותו בשחת רשתו. כי סציפיא שב למקומו אחרי הַכְנִיעוֹ את ספרד בחרבו הגדולה [ג“א תקנ”ו 204], וילך לסיציליא ויאסוף שם אנשי מלחמה ויעבור אתם ארחות ים ויבא לאפריקא וַיַך את האַנאַ שר צבא קארתאגה ויצר על עיר אֻתִּיקה, וישלח מרגלים לרגל את מחנה קארתאגה, ויהי בהוָדָע לו על פי המרגלים ההם כי מחנה קארתאגה ערוכה מעצים וקנה וָסוּף גם חֲשַׁש ותבן, נפל עליה לילה ויבער אש בהאֹהלים והמעונים ויָהם את אנשי המלחמה ויכם מכה נחלה מאד [ג“א תקנ”ו 304], אז ידעה קארתאגה בסתר לבבה כי אזלת ידה וחרבה לא תושיע לה, ותשלח מלאכים אל האניבאל להתכבד ולשוב אל ארץ מולדתו להציל אותה מרעתה, כי מושיע אין בלתו. בלב אָנוש ונפש נוגָה עזב האניבאל את הארץ אשר ראתה את גדלו ואת ידו החזקה שש עשרה שנה, וישב לאפריקא להתראות פנים את סציפיא גבור רומא. “ויום אחד לפני מועד המלחמה, נועדו האניבאל וסציפיא, שני שרי הצבאות אשר לא יסוף זכרם, אל מקום אחד, והאניבאל דרש שלום בכל לבבו כי ידע כי נגרע ערך החיל אשר ברגלו מחיל רומא, כי שכירי כסף המה אשר רוח הבצע ולא רוח האהבה לארצם הומה בם”, גם שֵיבָה זרקה בו בעבודת המלחמה ולא בָטח עוד בקַשתו, ולא נשען על גבורתו כבימים הראשונים. ובראותו כי את סציפיא היתה רוח אחרת, כי היה בחור בשנים ונפשו תלהט גחלים לעולל עלילות בגבורה, נסה להעיר בקרבו רוח רגש, ויוכח ויערוך לפניו כי לא לעולם חֹסן, כי מסבות תתהפך ההצלחה, לא לגבורים הָעוז, ולא לאנשי חיל הנצח וההוד, ופעמים רבות ייעפו נערים מלֻמדי קְרָב, ובחורים נֶאזרים בגבורה יכרעו ויפולו, ועוד דברים רבים כאלה דִבר האניבאל ברוח חן וחכמה, אך סציפיא לא שָׁעה אל כל דבריו, ולא נֵאות גם אל כל האפנים אשר שׂם לפניו במחיר השלום, ובכן פרצה המלחמה על יד צאַמאַ [ג“א תקנ”ח 202], והאניבאל עמד בראש אנשי חילו ויאצל עליהם מרוח גבורתו, עד כי נלחמו בגבורה ובתחבולות רבות ושונות, אך בכל זאת הֻכו וַיִנָגְפוּ לפני הרומאים מרי הנפש ועריצי גבורים, ותהי המגפה רבה מאד. אחרי הרעה הנוראה ההיא יעץ האניבאל לבני עַמו לקבל מידי הרומאים את השלום במחיר הגדול והאפנים הקשים אשר הטילו עליהם. והקארתאגים נלחצו לְהִשָבַע להרומאים להשיב ידיהם מספרד, לבער באש את כל אניות מלחמתם, להשיב להמלך מאַסיניסאַ את כל הערים אשר לקחו מאתו במלחמה, לבל יחלו כל מלחמה בלי רשיון רומא, ולשלם כֹפר ארצם לאוצר רומא עשרת אלפים ככרי כסף מדי שנה בשנה. אחרי שרֵפת אניות קארתאגה ואחרי תת למאסיניסא ידיד הרומאים את ממלכת נומידיאה, שב סציפיא לרומא, ומהיום ההוא והלכה כנוהו הרומאים בשם אַפריקאַנוס, על כל הגבורות אשר עשה באפריקא, ויסע בשער רומא במרכבת הנצח וההוד (טריומפפֿצוג), ויעבור ברחובותיה הנהדרות בכל פאר והדר לכבודו. אך האניבאל האומלל הָחרם מארץ מולדתו, ויהיה נודד בארצות נכריות בלי משען ומשענה ובלי מושך חסד, ולאחרונה בא אל ארץ ארם ויסת את אנטיוכוס מלכה לצאת בחרב על הרומאים.

c) ארץ מוקדון נלכדה, קארינט וקארתאגה נהרסו בידי הרומאים (ג“א תרי”ד 146).

189 §

בעת ההיא מָלַך על ארץ מוקדון ועל נפות אחדות בארץ יון המלך פֿיליפפ השלישי, בחור כארזים, מלא דעת ותבונה ומוצא חן ואהבה בעיני כל רואיו, אך גם בֹּגֵד באדם, נצמד לתאות לב ותענוגות בשר, ולבו יִקְבֹץ און וַרֶשַע. והוא כרת ברית עם האניבאל ויקדש מלחמה על הרומאים ועל בעלי בריתם אשר בארץ יון ואַזיא הקטנה. ועל כן הסבו הרומאים את כלי מלחמתם על המלך הצעיר לימים הזה, וישלחו את פֿלאַמינינוס שר הצבא לארץ יון, והוא היה רב פעלים, חובב חכמת היונים ובעל לשון למודים, ויבוא ביד חזקה במבחר גבורי רומא ארצה יון וקסם על שפתיו לְבַשֵר להם כי מלאך שלוח הוא מאת הסענאַט להשיב את חרות היונים כקדם ולהוציאם מתחת סבלות המקדונים. והיונים אשר מרה נפשם בעת ההיא על פֿיליפפ הצורר אותם נוסף על המשטמה השמורה בלבם על מוקדון הלוחצת אותם מימי פֿיליפפ ואלכסנדר הגדול, נִפתו לחֶלקת לשון שר הצבא ההוא, ויתחברו אליו כאיש אחד לעזור לו במלחמותיו. והוא התאזר עֹז ויט ידו על פיליפפ מלך מוקדון ויכהו מכה נצחת בטהעסאליא על יד רֻכסי הגבעות הנקובות בשם קינאָסקעפֿאַלאֶ [ג“א תקס”ג 197]. כראות פֿיליפפ כי נגדעה זרועו, הִטָה שִכְמוֹ לשאת ולסבול את אשר נטלו עליו הרומאים במחיר השלום: לשַלח את היוָנים לחפשי ולבל יעוז עוד להשתרר עליהם כבתחלה, להשיב את כל המדינות אשר לכד בארצות אחרות, אל בעליהן הראשונים, להמעיט את מספר אנשי חילו ולהסגיר את צִיָיו האדירים (פֿלאָטטע) בידי הרומאים. לבל ישא אל גוי ואל ממלכה חרב בטרם ישאל את פי זקני רומא, ולשקול אלף ככר כסף כֹפר נפשו לאוצר רומא. ולמען תפוש את היונים בלבם עשה פֿלאַמינינוס חג גדול לכל עם הארץ לחֹג את היום אשר יצאו בו מעבדות מוקדון לחרות. אפס כי לא ארכו הימים וַתִּפָּקַחְנָה עיני היונים לראות כי לא מאהבת הרומאים אותם פרקו מעליהם עול מלך מוקדון, כי אם לבעבור ישלטו המה בהם ולבעבור ישפכו הם את רוח ממשלתם ורוח עריצותם על כל יושבי הארץ. על כן נועצו ראשי היונים לב אחד, וביחוד העטאָלים (עטאָליער) אשר הַלָחֶם היה לֶחֶם חֻקָם, ויקראו את אנטיוכוס השלישי מלך ארם לעזור להם לעשות מלחמה ברומא פטיש כל הארץ. ואנטיוכוס אשר חרה אפו ברומאים על אשר דרשו מידו לתת דרור לערי היונים אשר קרע מגבול מוקדון ויספחן לגבולו, ואשר הִטה לבבו גם אל האניבאל המֵעיר ומעורר אותו לְהָרִיק חרב נוקמת על עריצי גוים ההם, נֶעתר להיונים ויבטיחם לצאת בחרב לקראת הרומאים, אך תחת הִתְחַבֵּר אל פֿיליפפ מלך מוקדון ולהתנפל מהרה קל יחד חבֵרים על הרומאים, בִּלה אנטיוכוס את העת היקרה בַעֲשוֹת משתה יום יום וברדוף חמדת נשים, גם עשה דברים רבים להכעיס את לבב מלך מוקדון, ולא שמע לעצת האניבאל הגבור המשכיל אשר יעצהו ויאץ בו להסב את פני המלחמה בארצות הרומאים, ויהיה בעוד הוא מתמהמה ומכַלה בהבל ימיו, מִהרו הרומאים וַיִדְאוּ כנשרים אל טהעסאליא, ופאָרציוס קאַטאָ נְגִיד החיל לכד בחרבו הקשה את מעברות הטהערמאָפֿילען, ואז הִכּוּ הרומאים את אנטיוכוס אחור וילחצוהו לשוב אל אזיא עם שרידי צבאות גבוריו, אך גם שם לא הונח לו, כי לוציוס קאָרנעליוס סציפיא (אחי סציפיא המכה את האניבאל על יד צאַמאַ) רדף בחרב אחריו וישיגהו, ועל יד מאַגנעזיא לרגלי הר סיפֿילוס, התחוללה ביניהם מלחמה כבֵדה מאד [ג“א תקס”ט 191], וסציפיא הכה את אנטיוכוס מכה נפלאה עד כי לא יסף להרים ראש וַיִכָּנַע מאד וַיִקֶן את השלום במחיר ארצות ממשלתו אשר היו לו באירופא, ובמחיר מדינותיו אשר באזיא הקיצונה מעבר להרי טוירוס, בארבע מאות ככר כסף אשר נתן למלך פערגאַמום, ובחמשה עשר אלף ככר ואניותיו ופילים יודעי מלחמה אשר מסר לידי הרומאים. גם את העטאָלים הכניעו הרומאים וישימו עליהם עונש ורב כֹפר –. וסציפיא הטיל על אנטיוכוס להסגיר בידו את האניבאל החוסה בצלו, וכפשע היה אז בין האניבאל ובין השביה לולא מִהר לברוח מעל הארץ לקרעטה ומשם נסב ויבוא אל פרוזיאַס מלך ביטיניא, ויעורר גם את המלך הזה למלחמה על הרומאים. ואף כי מלא האניבאל את ידו בחיל המלך הזה להכות את מלך פערגאמום אויבו ובעל ברית רומא, בכל זאת לא היתה ארכה לשלותו, כי חזקו דברי הרומאים על המלך פרוּזיאַס לתת את אויבם הגדול בידם, עד כי מאס האניבאל בחיים וישת כוס מות וימת [ג“א תקע”ו 183]. הגבור הזה הֵקים באמונה את השבועה אשר נשבע בימי נעוריו לעשות נקמות ברומאים, וחמישים שנה רצופים נלחם בם ברוח גבורה. בשנת מות הגבור הנפלא הזה, מת גם מתנגדו הגדול סציפיא שר צבא רומא באיטאליא התחתונה רחוק מעיר רומא, כי גֹרַש ממנה בשנאת אויביו הרבים אשר בתוכה. ובשנה ההיא מת גם פֿילאָפאֶמען בתגרת ידי משנאיו אשר נטלו עליו לשתות סף רעל.

190. §

בימים ההם התנשא פערזעאוס בן פֿיליפפ השלישי וישב על כסא המלוכה המוקדון על פי תחבולות רֶצח, כי הוא הֵסית את אביו לבַלע את דעמעטריוס בְּנוֹ היקר חִנָם, ויכהו בשוט לשון רמיה עד כי נרצה האב הנבהל בחומו להמית את הבן הנחמד והמשכיל ההוא בדמי עלומיו. אך עד מהרה נִחַם האב על מעשה הרֶצח אשר עשה, ומרוב יגונו ועצבונו ירד אל בנו אָבֵל שאולה, ואז מָלַך פערזעאוס בכורו הורג אחיו, ותהי ראשית מעשהו להקדיש על הרומאים מלחמה. עשרו והונו הרב והעצום עָמַד לו להכין נשק וכלי מלחמה לרוב, אך בהיותו נמהר לב ונעקש דרכים והפכפך, מִהרה רעתו לבוא, ויהיה עדי אֹבֵד. כי פּוֹילוס עמיליוס הגבור המשכיל הִטָה ידו עליו ויכהו מכה אנושה מאד אצל פינדא, ובראותו כי כלתה אליו הרעה ואין מקוה, חש מפלט לו וינס עם אחֻזות מרעיו וידידיו הנאמנים אל אי סאַמאָטראַקה [ג“א תקצ”ב 168], אך גם שם לא מצא מנוח, כי אָקטאַפֿיוס נגיד אניות רומא, הציק לו מאד עד כי נלחץ להסגיר את נפשו בידי הרומאים אם לשבט או לחסד, והרומאים אבירי הלב לא נתנו לו רחמים ויאסרו אותו ואת בניו וידידיו אל מרכבות כבוד פוילוס עמיליוס ויסחבום ברחובות רומא להתקלס בם, ואחרי כן שלחו את המלך האמלל הזה לארץ גזֵרה לְהֵאָסֵר שם כל ימי חייו ויכריתו מפיו אֹכֶל עד כי נמוג בזלעפות רעב וירד בדמי אחיו שאולה. וארץ מוקדון נחלקה לארבע גלילות, ושליטי רומא הִטוּ לה עוד קַו חסד להניח לה את עֶמדתה תחת ממשלת רומא. אלף איש מאצילי בני אַכַֿאיאַ (אַכאֶער), ובתוכם גם המזכיר הגדול פאָליביאָס, לֻקחו בשביה והובאו רומאה להיות שם לערבון, כי הֻגֵד הֻגַד עליהם כי הם נתנו בסתר את ידם אל פערזעאוס. מקץ שבע עשרה שנה התנשא איש מרמה ויאמר כי בן פערזעאוס הוא ושמו פֿיליפפ, וישא נֵס המֶרד במוקדון וימרוד ברומא, אז מצאו הרומאים את התואנה אשר הם מבקשים על ארץ מוקדון, וימלאו את ידי מעטעללוס לְשַׁבֵּר את זרוע פֿיליפפ ועוזריו וּלְסַפֵּחַ את מוקדון אל גבול רומא להיות אחת מִנָפוֹתֵיהָ, ומעטעללוס ברוח גבורתו מהר ויעש כדבר הזה [ג“א הרי”ב 148]. אך בטרם עזב עוד מעטעללוס את הארץ אשר לכד בחרבו החזקה, והנה בעלי ברית אַכֿאַיאַ תקעו שופר בארץ וישימו כלי מלחמתם עליהם לשבור בחזקת היד את עֹל הברזל אשר שָׂמוּ שליטי רומא עליהם. אז חָשף מעטעללוס את זרוע עֻזו ויך את האַכֿאַים פעמים במערכה בשדה, אך את אחרית המלחמה ההיא נלחץ מעטעללוס לעזוב בידי מוממיוּס, איש אשר לבו צָפוּן מאהבת החכמה וחרֹשת מעשה ידי אמן, והוא לכד את קאָרינטה בסערת מלחמה וישרוף אותה באש [ג“א תרי”ד 146], יושביה נפלו חללים לפי חרב ושאריתם נמכרו לעבדים ולשפחות, אוצרות מעשי ידי חכמי חרשים, נהרסו, נָבֹזו, נמכרו בלא הון או הובאו לרומא, וארץ יון נָסַבָּה למחוז רומא וְשֵׁם אַכֿאַיאַ נקרא עליה. בתגרת ידי שרי הרומאים, במַהלומות שוטיהם וְהֶרֶג הורגיהם, בלחץ שרי המסים ואכזריות נוגשיהם ורודיהם, ספה תמה עד מהרה תפארת ארץ יון, כעוף התעופף חָסנה ויקרה, גם אש האהבה לארץ מולדתם, כָבתה בלבות היונים עד שביב האחרון. השפאַרטאַנים לא הניחו את כלי נשקם מידם ויעבדו עבודת המלחמה כאשר הסכינו מאז, אך האטהענים החזיקו בחכמה, בחרֹשת המעשה, במלאכת החזיון (שוישפיל), במלאכת המליצה והשיר ובכל דְבַר חכמת בינה, והרומאים תמכו ידיהם בגלל הדברים היקרים ההם, אך לא נתנו להם כבוד והדר כיאות לחכמי לב כמוהם.

191 §

בין כֹה וכֹה התנערה קארתאגה מעפר, ולאט לאט שבה לאיתנה ותחי רוחה. וירע הדבר בעיני הרומאים, וישובו וַיְקַנְאוּ בה ויחפצו להדיח אותה משאתה, “וביחוד הסית האיש קאַטאָ את הרומאים בקארתאגה לבלעה ולהשחיתה, באמרו כי כל הימים אשר קארתאגה חַיָה לא תכון רומא וממשלתה. ומאַסיניסה מלך נומידיע הריח כי נבאשה קארתאגה ברומא, ויגרע את חֻקה וירחיב את גבולו בערי ממשלתה, והקארתאגים אשר על פי אפני השלום לא היה להם רשיון להחל מלחמה בלי ידיעת רומא, קראו אל הרומאים לעזרה ולא נענו, כי על אפם ועל חמתם היתה קארתאגה להסירה מעל פני האדמה”. ויהי כראות הקארתאגים כי אין מושיע להם, ותושע ידם להם ויצאו בחרב לקראת המלך מאַסיניסה אשר באפס עשקם, וילחמו בו במלחמות תנופה. ויהי הדבר הזה בעיני הרומאים לחטאת ולעון פלילי, ובעברתם ועריצותם הקדישו על הקארתאגים מלחמה. אז התחננו אליהם הקארתאגים לבל ידיחו עליהם את הרעה הגדולה ההיא, וימַלאו את פקודת רומא אשר פקדה עליהם לשלוח לה שלוש מאות איש מיקירי בני עַמָם לערבון, ואחרי כן הסגירו בידה את כלי נשקם ואת אניותיהם, וימסרו את עמם ואת ארצם בידי שריה אם לחסד ואם לשבט. אפס כי בכל אלה לא הונח להם, ועוד ידי הרומאים נטויות לבלע ולהשחית, וַיְצַוו עליהם במפגיע לעזוב את קארתאגה העדינה ולבנות להם עיר אחרת רחוקה מן הים עשר פרסה, כי יצאה הגזרה להרוס את קארתאגה עד היסוד ולהשאות אותה גלים נצים. אז התעוררו הקארתאגים מתרדמתם, ויתיעצו לצאת לקראת נשק, ויבחרו לכַפר בדָמם אדמתם ועמם וּלְהִקָבֵר תחת משואות עיר משושם, בית קברות אבותיהם ומחמל נפשם. רוח גבורה ורוח אהבה לארץ מולדתם, צלחה על כל בני קארתאגה, וכֻלם כאחד גמרו אֹמֶר לְהִלָחֵם עד נטף דמם האחרון. כל העיר נֶהפכה למחנה גבורי חַיִל אנשי מלחמה, וכאיש אחד חבֵרים מהרו נתצו את בתי חמדתם ואת היכלי תפארתם ומקדשי אלהיהם לבנות ציים אדירים ואניות לָחֶם, מגדלים וצריחים, סוללה וְדָיֵק, ואת כל המתכות אשר נמצאו בעיר התיכו באש לצקת מהן כלי מלחמה. “גם הנשים גזו נזריהן ותלתלי שערותיהן לקלוע מהם מיתרים לקשתות. וישיבו את אזדרובאל הנגרש מאתם, לפקד צבא מלחמה, ויעמדו על ארצם וחרותם בזרוע חשופה ובגבורה נפלאה, עד כי הרגישו הרומאים עד מה מגעת יד העם הנלחם לאהבת ארץ מולדתו וחֻפשו, כי הרבו חללים אין מספר בגדודי רומא, וישרפו כמעט את כל אניות הרומאים באש ויפלא מהם לעשות לקארתאגה דבר”. וכראות שרי רומא כי נשתה גבורתם מול גבורת הקארתאגים, נועצו לב יחדו להרים את סציפיא הצעיר על גרם מעלות היועצים והנגידים [ג“א תרי”ד 146], ולעטרו גם בעטרת שר צָבָא, לבעבור יצא בצבאותיהם להלחם בקארתאגה. כי הוא היה פלא יועץ וגבור מלחמה ובעל תחבולות מאין כמוהו, והוא בן פוילוס עמיליוס אשר לקחו סציפיא אַפריקאנוס לו לבן וַיִקָרֵא על שמו. ויהי בהתיצבו בראש גדודי הרומאים, הֶערה בקרבם רוח חדש, רוח עֹז ותעצומות, ותהי ראשית מעשהו לָשׁוּם על קארתאגה מצור ולהקיף אותה ביבשה ובים, ויכרת ממנה כל מחיה, עד כי גָבַר הרעב בעיר, גם חליים רעים ודֶבר חיות הרבו להשחית ביושביה, ואף כי בכל זאת התיצבו הקארתאגים לפני הרומאים כגבורים משכילים וילחמו בגבורה נוראה מאד, בכל זאת לא עצרו את גבורת סציפיא מבקוע את קארתאגה אליו בשנה השלישית לשנות המצור. ששה ימים רצופים נלחמו הקארתאגים ברחובות העיר, ואחרי שֶׁפֶך נהרי נחלי דָם, רמה יד הרומאים, וחללי קארתאגה נערמו כהררים עד כי נמשכו ששה ימי בידי הקוברים לחפור להם בורות כורות ולהשליכם בתוכם. והמון רב מאנשי העיר ובתוכם האזדרובאל שר הצבא ואשתו ובניו, חשו מפלט להם בהיכל אליל הרפואה, ויעלו על מרום הגג ומשם נלחמו ברומאים כאנשים נואשים. ובראותם כי אפס תקוה ועוד מעט יפלו בידי אויביהם ויתעללו בם, הציתו אש בהיכל והשליכו את נפשם אל תוך הלהבה, גם אשת האזדרובאל השליכה את בניה אל מוקדי האש, ולאחרונה קפצה גם היא בתוך האש, וַתִּשָׁרף עם כל ההמון הרב ההוא, ורק האזדרובאל לא הֶערה למות נפשו כאיש נלבב, וינס מתוך ההיכל וַיִמָלֵט מיד להבה, ויתחנן אל הרומאים לתת לו את נפשו לשלל. חמשים אלף איש מאזרחי העיר אשר נמלטו מחרב רעה, נמכרו אחרי כן לעבדים בידי סציפיא המנצח אשר נקרא מני אז בשם אַפריקאַנוס הצעיר, ורבים מהם הִצְמִית בבור השבי ודן דינם לרעב עד כי ספו תמו בעוד ימים מעטים. אחרי כן צוה הסענאט להרוס את קארתאגה ולחרוש את אדמתה השוממה במחרשה ולזרעה מלח, גם לקלל את מקומה ולהחרימו עד נצח נצחים. שבעה עשר יום להטה אש בבתי העיר ובהיכליה הבנוים לתלפיות, עד אשר לא השאירה לה שאר וזכר ותכחד מן הארץ. “וסציפיא הגבור עמד על עִיֵי העיר הזאת שרתי בים וביבשה אשר החרידה גם את רומא, ויורד כנחל דמעה על אחריתה המרה ועל אשר גלגל הזמן את החובה ההיא על ידו. הֵנה הדמעות אשר היו לו לכבוד בחרבות קארתאגה יותר על הכבוד אשר אָצלה לו רומא בשובו אל ביתו, ותהי אדמת קארתאגה מוסבת שֵׁם אפריקא מחוז רומא”.

192 § חכמת סופרים.

מעת אשר התערבו הרומאים בין היונים, למדו מְרוֹם עַם רומא את מעשיהם, אָחזו דרכי חייהם ויתמכו אֲשֻרֵיהֶם במעגלי חכמיהם, מליציהם ומשורריהם. אוצרות המדעים, סגֻלות חכמיחרשים וספרי הסופרים המהֻללים אשר נָעוּ הלכו כמוצאי גולה מערי יון הנהרסות אל שערי רומא גברת כל ממלכות תבל, הֵאִירו אור חדש על אצילי הרומאים וְשוֹעֵיהֶם אשר הַכְשֵר דעת למו, והעירו בקרבם רגשות נשגבות אשר נרדמו בסתר חדרי לבבם עד הימים ההם. חֶבֶר אנשים חכמים וידועים, ובראשם סציפיא הבכור וסציפיא הצעיר, מאַרצעללוס, פֿלאַמינינוס ועוד שרים רבים ונכבדים כמוהם, היו מגדל עֹז וחומה בצורה לחכמת היונים, לשיריהם ומליצותיהם ומעשה ידי חכמי חרשיהם, ויתאמצו בכל מאמצי כחם לִבְנוֹת להם בַּיִת נאמן ברומא, גם לא חָשכו מכל יגיעה נפשם לָטַעַת את שפת יון הנאוה והמעֻנגה על אדמת רומא וְלָצֶקֶת את רוח חכמי היונים על הרומאים. וביחוד פרשו סציפיא הבכור והצעיר את כנפי חסדם וטובם על כל השוקדים על דלתות החכמה היונית, ועל כל המליצים והמשוררים אשר יָצאו בעקבות משוררי יון וַיִתְחַקו על שרשי רגליהם לעשות מַטעמים בשפת רוֹמָאִית כאשר עָשׂוּ הם בשפת בני עַמָם. והנה מכל עֵבֶר ופִנה צמחו מליצים ומשוררים, ויציצו מעיר כעשב השדה, ורבים מהם הצליחו גם עשו פרי הִלוּלִים וינחלו שֵׁם עולם בסַפרות הרומאים, מאנשי השֵׁם ההם נודע החכם פלויטוס לתהלה [פלויטוס ג“א תק”ו–תקע“ו 254–184], כי צָלחה עליו רוח משוררי יון וישורר שירי שעשועים משמחי לב (קאָמאֶדיען) בצלם דמות שירי היונים וכמתכונתם. השירים ההם מלאים רוח דעת, רוח ששון ורוח מהתלות לְהָתֵל בִּנְלוֹזֵי דרך ונמהרי לב. שפתו צחה וברורה, דבריו יורדים חדרי לב, חזיונותיו יקרות ונמרצות וכל מעשהו מעשה ידי משורר אמת, וספריו מצאו חן ויפיקו רצון מאת המון עַם הרומאים, גם המשכילים והאצילים אֲהַבוּם ויתנו להם יקר וגדולה. החכם טערענטיוס [טערענטיוס ג”א תר“ו 154] (אשר היה לפנים עֶבד יליד קארתאגה) הגדיל עוד ממנו במלאכת השיר, ויכתוב שירי חזיון (דראַמען) בתבנית שירי מענאַנדער האתיני ראש משוררי שירי שעשועים בדורותיו, ולפי עדות סופרים רבים תמך בידו סציפיא הצעיר ולאֶליוס ידידו בעת אשר כתב את שיריו היקרים ההם. המשורר ענניוס [ענניוס ג”א תקצ"א 169] העיר כנורו וישר שיר גבורים על גבורות סיציפיא הבכור והצעיר, אך השיר ההוא אבד ברבות הימים ולא נשאר ממנו כי אם שריד כמעט (פֿראַגמענטע). גם קאַיוס לוצילוס, אשר היה משורר גדול בשירי התולים (סאַטירען), שר שיר גבורים לפָאר ולרומם את מעללי סציפיא הבכור והצעיר, דְבַר גבורתם וחין ערכם, ויהי אהוב וידיד נאמן לסציפיא הצעיר. בשירי התוליו הנודעים לתהלה, יהתל בגדולי רומא אשר נָטְשׁוּ את דרכי בני עַמָם וַיִצָמְדוּ לדרכי היונים גם בתעלוליהם והבליהם, וכקופים התחקו על כל מעשיהם ועלילותיהם מבלי נְטות מהם כמלוא השערה (גראֶקאָמאַניע) –. אך בכל אלה לא השיגו החכמים ההם ארחות חכמי יון ותועפות רום מליציהם ומשורריהם אנשי הַשֵׁם מעולם. כי הרומאים הֶאצילו כל ימיהם וישימו כל מַעינם מיום היותם לגוי רק לְלַמֵד ידיהם לַקְרָב ולמלחמה, ולשאת אל כל גויי הארצות חרב וְלָרֶשֶׁת משכנות לא להם, לְנַהֵג ממלכתם האדירה ברוח מושל וברוח משפט ולתת חֻקים ודָת וָדִין לעמים רבים, אך אל הוד נשמת האדם לא שָעו, בחדרי לבבם לא התעוררה התשוקה הרוממה להתרומם על כנפי רוח רֶגש וְלָעוּף אל ממלכות החזיונות, גם לא השכילו אל יפעת התולדה והדר גְאון הודה ולא ידעו ולא הבינו לָפַחַת נשמת רוח חיים באף צאצאיה הדוממים, על כן קצור קצרה ידם להעפיל עֲלות על מרום הררי חכמת השיר והמליצה כהיונים אשר שְׁאָר רוח להם ונשמת השיר תְּחַיֵם ותרוממם מעל לגבול שוכני בתי חֹמֶר –. גם זולת זאת נחשבו שירי החזיון כמו זָר בעיני המון עַם רומא, כי אשר הַסְכֵּן הִסכינו מנעוריהם להתענג יותר על מראה עינים מֵהֲלָך נפש, ונפשם חָשקה רק לחזות בשחוק לוחמי לָחֶם (פֿעכֿטערשפיעלע), במלחמות החיות (טהיערקאֶמפפֿע), ועוד מעשה הוללות וסכלות כאלה, וְעַם לא בינות כזה, ההוא ירומֵם לָחוּש את נעימות החזיונות הרוממים תוצאות לבב חכמים מחֻכמים ואנשי רוח? ועל כן לא היו מהלכים לחזיוני תוגה (טראַגאֶדיען) ולחזיוני שעשועים (קאָמאֶדיען) בין המון בני הרומאים, ורק משפחות אחדות מאצילי העם ומשכיליהם, השתעשעו ויתענגו עליהם ויתנו להם יָד וָשֵׁם בקרית רומא. גם דת רומא הקדמוניות המיוסדת על הבלים ותעתועים, על נבואות תֹהוּ וסִפורי פלאות ומשאות שוא ומדוחים, היתה קיר ברזל בין מחזיקיה ובין המליצה הנשגבה והשירה הנעלה והרוממה על כל הבלי מַהבילים ותַעתועי מְתַעתעים – הן אמנם כי היו בידי הרומאים שירים עתיקים אשר שָרום לכבוד אליליהם בימי חגיהם ומועדיהם, שירי תהלה אשר שרו במשתה היין בְּלִוְיַת קול החליל לכבוד אנשי הַשֵׁם רָמֵי היחש ומגני הארץ, שירי נהי במות אדם וברדתו קבר, גם שירי דָת בלוית כלי זמרה ומחולות, אך שירים אדירים הנוזלים מִפֶּלֶג שָׁמַיִם בלי הפוגה ונותנים רוח חדשה לכל קוראיהם, כשירי היונים בימי קדם, שירים כאלה לא נראו ולא נמצאו בכל ליטעראטור הרומאית, העתיקה גם החדשה –. גם לספר דְבַר גבורות הגבורים ושרי הצבאות, לא היה ביד הרומאים בטרם ראו את ספרי היונים גם במלאכת מחשבת הזאת, והגדול בין כל סופרי יון אשר הפליא עֲשֹׂות כדבר הזה, הוא החכם פאָליביאָס ידיד סציפיא הצעיר ונושא כליו, אשר כתב ספר דברי הימים בעת מלחמת הרומאים עם הקארתאגים ויספר את הגבורות והנפלאות אשר עשו אז גבורי רומא.

193 §

הראשון אשר עשה לו שם בשירי חזיון, בשירי תוגה ושירי שעשועים, היה ליוויוס אַנדראָניקוס איש יוני יליד טאַרענט, הוא נשבה במלחמה בְּהִלָכֵד עיר מולדתו וימָכר לעבד ויובא רומאה לבית איש נכבד ושמו ליוויוס סאַלינאַטאָר אשר שָׂמָהוּ למורה לשון יונית וספרי חכמה לבניו ולסופר בבית מסחרו, וימצא חן וחסד בעיניו עד כי שלח אותו לחפשי. ובהיותו עוד מורה בבית האיש ההוא, העתיק את ספר אָדיסעע לשפת רומאית, ואם כי ההעתקה ההיא לא נעשתה על טהרת הלשון ושגיאות רבות נמצאו בה, בכל זאת היתה ימים רבים אבן חן בעיני המורים ולמעין שָׁתוּהָ להשקות ממנה את התלמידים המקשיבים לקולם, גם כל שיריו וספריו הרבים אשר כתב בשפת רומאית, כתובים הם בשפה עמוקה ובהעתיר דברים ללא יועיל –. החכם נאֶפֿיוס אזרח נכבד מאזרחי קאַמפאַניא אשר יצא בצבאות הרומאים במלחמת קארתאגה הראשונה, היה משורר גדול ומהֻלל, וזולת שיר הגבורים אשר שר על מלחמת קארתאגה, כתב עוד שירי שעשועים, וּבְשׁוֹט לשון מַהתלות הּכָּה את הרומאים הנצמדים למִדות רעות וחמדות נְמִבְזוֹת, ויקצפו עליו שרי רומא בגלל הדבר הזה וישימוהו בבור השבי, אך הוא ברח מבית כִּלְאוֹ לעיר אֻטִיקה ושם היה עד יום מותו –. החכם ענניוס איש יוני יליד קאַמפאַניא מגדולי היחש אשר עבד עבודת הצבא בחיל רומא, עשה לו שֵם גדול בחכמתו ובישרת דרכיו, וסציפיא הבכור אֲהֵבו וישימהו לאזרח ברומא. בין ספריו הנכבדים הכי נכבד ספר דברי הימים לרומאים אשר כתב באֹרח שיר ובמועצות ודעת כסופר גדול ומשורר נעלה. הוא שר גם שירי גבורים לפָאר ולהַלל את מעללי סציפיא הבכור וּדְבַר גבורותיו במלחמותיו, גם כתב שירי חזיון, שירי נהי ושירי שעשועים, ויתאמץ מאד לָטַעַת את שירי היונים ודרכי מליצותיהם והגיוניהם על אדמת רומא. גם בן אחותו הנודע בשם פאַקופֿיוס מברונדוזיום והחכם אַטטיוס אשר נודע לתהלה עוד בנעורי ציצערא, כתבו שירי תוגה ושירי שעשועים באֹרח שירי היונים, אך שיריהם עלוּ בתֹהו ואבדו, ולא ידענו מהם בלתי אם את שמותיהם. ולעומת זאת נשארו בידנו עשרים ספרים מספרי מאַקקיוס פלויטוס, אבי שירי השעשועים בין הרומאים. ואף כי הם עשוים בתבנית שירי דיפֿליאָס ופֿילעמאָן משוררי יון, אך שפתם הנמרצה, דבריהם השנונים ורוח השחוק המרחפת על פניהם, יעידו כי איש רומי חָלָם גם ילָדם. ספריו אשר תכליתם להשכיל להיטיב את דרכי המון העם ההולכים בחֹשך, כוננו בהשכל ודעת להיות להם מהלכים גם בין בני מְרום העם אשר אור ההשכלה נָגהּ עליהם. בספרים ההם יציבו נֹכַח פנינו דרכי הרומאים, מדותיהם, אֹרח חייהם וכל מעגלותיהם, ולפעמים יעוררו שוט מהתלות על נלוזי לב ומעקשי דרך, אך לא בדברים חַדִים יורדים חדרי בטל כספרי נאֶפֿיוס. במקומות רבים יפשוק הסופר הזה את שפתיו וִיְבַטֵא דברי התולים כאחד מִשְׁפַל העם אשר לזָרָא הם בעיני החכמים, אך לעומת זאת יְשַׁלֵם להמשכילים מאה ידוֹת בהביעו להם גם רוח חכמתו, ובנָשאו לפניהם מַשאות יקרים וחזיונות נַעלים משמחי לב ומאירי עינים. המשורר הזה היה רְצוי אחיו, אָהוב ונחמד בעיני הרומאים בכל דור ודור, וספריו היו שעשועיהם כל הימים, ובדורות האחרונים יצאו משוררים רבים מכל עַם ולשון בעקבותיו, ויעשו ספרים הרבה בתבנית ספריו וכמתכֻנתם –. החכם טערענטיוס אַפֿער, יליד קארתאגה בשנת ג“א תקס”ז 193, הובא לרומא ונמכר לעבד אל אחת הסענאטאָרים. אך בגלל חכמתו ודעתו מצא חן בעיני אדוניו וישלחהו לחפשי. הוא היה חָבר וידיד נאמן לחכמים רבים ושרים גדולים בעיר רומא, ויכתוב ספרים רבים ויקרים להרומאים, וששה מהם מהֻללים מאד עד היום הזה.

סופרי דברי הימים לא נמצאו בין הרומאים עד המאה השלישית לפני ספהנ"ו, כי אז התעוררו חכמי לב ויכתבו ספרים רבים המכלכלים במשפט את תולדות הרומאים מיום היותם לגוי ועד הימים ההם. אפס כי את הספרים ההם כתבו בלשון יון, ואולי בגלל אשר לשון רומי לא צלחה עוד לכתוב בה בדבור פרזי –. בין הסופרים ההם הִתְעַלָה החכם פֿאביוס וויקטאָר אשר היה שר וְנָשִׁיא (סענאַטאָר) במלחמת הרומאים עם האניבאל. הוא והחכם צינקיוס אלימענטוס בן דורו ובן גילו בחכמת סופרים, כתבו את תולדות הרומאים מיום הִוָסֵד עיר רומא עד ימי דורם, אך ספריהם נסחפו בשטף הזמן ואבדו –. פאָרטיוס קאַטאָ היה מן הסופרים הראשונים אשר כתבו תולדות הרומאים בשפת רומאית, ולדאבון לבנו ספו תמו גם שבעת ספריו אשר כתב על תולדות בני עמו ובלשונם. המזכיר הגדול פאָליביאָס אשר הָגלה לרומא עם אלף אנשים מיקירי בני ארצו, נֶעצר בממלכת רומא שבע עשרה שנה, וסציפיא אַפריקאַנוס הצעיר אֲהֵבוֹ, ועל כן היתה לאֵל ידו לקבץ כעמיר גורנה את הידיעות הנחוצות לארבעים ספריו אשר כתב על תולדות הרומאים והעתים אשר עברו עליהם מלחמת קארתאגה הראשונה עד מפלתה והריסותה ועד מפלת קארינט והריסותה. הסופר הנעלה הזה עבר ארצות רחוקות לאסוף הענינים הדרושים לחֵפץ ספרי דברי הימים ההם, ויעבור בארץ ספרד, בארץ גאַליא, באפריקה, רהאָדאָס, אזיא הקטנה ומצרים. בספרו הראשון והשני יסַפר את גבורות הרומאים ונצחונם במלחמת קארתאגה הראשונה ותולדות הימים באפריקה, איטליא ויון בימי המלחמה ההיא ובימי מלחמת האניבאל. בספר השלישי עד ספר השלשים, יוכיח ויעריך לעיני כל העמים איכה, מתי, ובמה הצליחו הרומאים לכבוש את כל ארצות גוים ולרשת כל אפסי תבל. בעשרה ספרים האחרונים יספר את התמורות והמלחמות והמהומות אשר ראו עיניו ואשר התערב גם הוא בין הלוחמים ובני שָאון ההם, גם יספר את חכמת הרומאים בהנהגת המדינה, את משטרי צִבאותיהם ורוחב לב שליטיהם ונסיונותיהם הרבים בהליכות תבל, ויגזור אֹמר כי רק להם יאתה המלוכה והממשלה בכל הארץ, והגוֹי והממלכה אשר לא יעבדום, אָבֹד יאבדו, אך העמים אשר יבואו אִתם במסורת הברית, יאֻשרו בארץ ויתענגו על רוב שלום –. כל הסופרים הקדמונים מִלאו פיהם תהִלת הספרים ההם ויפָארום ויעריצום ויאמרו כי אין עֲרוך אליהם בכל ספרי חכמי הרומאים והיונים בימים ההם. אך גם מספרי הסופר המרומם הזה, לא נשארו בידנו כי אם חמשת ספריו הראשונים ושרידים מעטים מיתר הספרים.

גם הפילוסופיא וחכמת הַדִבֵּר (רהעטאָריק, רעדעקונסט), לבשו כלי גולה וְהָגלו מארץ יון, ארץ מכורתן, לקרית רומא לגור בתוכה. ואף כי הִקשה אליהן המבַקר העז והשר האביר קאַטאָ וַיְמָאֵן תֵּת להגרים ההם מדרך כך רגל על אדמת רומא, בכל זאת הִרחיבו מְקום אָהלן בין הרומאים, כי שוֹעֵי העם ואציליהם לא שעו אל קאַטאָ העז ויאצלו להגֵרים הנכבדים ההם כבוד, הושיבום על גפי מרומי קרת ויענדום עטרה לראשיהם. דברי נגידים אשר דברו החכמים לאֶליוס וסציפיא עמיליוס על דבר הנהגת המדינה (שטאאטסרעדען), הפיקו רצון מאת כל שומעיהם, ויהיו לכל בעלי לְשוֹן למודים לעינים, כי הם מלאים זיו ומפיקים אהבה טהורה ונאמנה לארץ מולדתם. על פי החכם פאַנאֶטיוס ידיד נאמן וְחָבֵר לסציפיא הבכור והצעיר, ועל פי לאֶליוס ופאָליביאָס, מצאה הפילוסופיא השטאית קֵן לה ברומא, ולִקחה הטוב מצא מסלות בלבב הרומאים. כי הפילוסופיא הזאת נשענת על הנסיון ועל המעשים הנעשים תחת השמש, ועל כן הבינו הרומאים בעלי הנסיון את דרכה יתר הרבה מאשר הבינו את דרכי הפילוסופיא העיונית, אשר נָעוּ מעגלותיה אל הפילוסופיא הפוסחת על שתי הסעפים ומטלת ספק בכל מראה עינים ובכל קֹשט דבר אמת –. ואחרי אשר נִצמדו הרומאים לתענוגות בני אדם ובחמדות בשרים הִשפיקו, התגנבה גם הפילוסופיא האפיקורסית בתוכם, ומעט מעט התערה לִקְחָה כאזרח רענן בין אזרחי העיר ואציליה –.

194 §

אמנם לא חכמות ומדעים לבדם שָׁאֹל שָאלו הרומאים מאת היונים ומכל עַמי ארץ המזרח אשר ירשו בחרבם, כי גם את עבודת אליליהם ואת מִסְתְרֵי דתם, את דרכי חייהם והליכות ביתם, את מלבושיהם ואת חגיהם ומועדיהם, את חלקת שפתם וצחות לשונם, גם את חטאתיהם ותעתועי מעלליהם וכל דרכיהם הרעים ספחו בכל אַוַת נפשם אליהם ויחזיקו בהם בכל חֵשק לבבם. והנה כאשר ראו שלומי אמוני רומא, כי נָטשו הרומאים את מִדות אבותיהם, את מוסרם הטוב, את דרכיהם הפשוטים, את מעשיהם הישרים ואת כל מעלליהם הנכוחים, התיצבו בעבי גַבֵּי מָגִנָם לעצור בעד החדשות הנשחתות ההן, ויתאמצו לגרש מגֵו את הספַחת אשר נספחה על בני עמם לרע להם. ויותר מכֻלם חָשַׁף קאַטאָ השר והמבקר העז את זרוע עֻזו לבער את הרעה ההיא מקרב בני עמו, ובגבורת ימינו ובחמה שפוכה ואכזריות גדולה נלחם את החדשות ההן אשר מקרוב באו. על פיו גֹרְשו פילוסופי היונים מרומא, ובתוכם גם הפילוסוף קאַרנעאַדעס מורה בבית מדרש הפילוסופיה הזאָפֿיסטית, קריטאָלאַאָס מורה הפילוסופיא המסעית, ודיאָגענעס מורה הפילוסופיא השטאית. גם את דלתות בית מדרש חכמת הַדִבֵּר, סגר על מסגר, ועל כל הרומאים צוה בחזקת היד לבל יָעֹזוּ לחֹג עוד את חגי האליל באַקכֿוס ואת יתר החגים אשר לבני הנֵכר, ולבל ילכו בחֻקות עמי הקדם ובתעתועי עבודות אליליהם המעֻלפות בסודות ומסתרים, לבל ידרשו בקסמים ובנביאי הגוים ההם, לבל ילכו בדרכי הבליהם ותעלוליהם. את סציפיא וחבריו ואת פֿלאַמינינוס (אחי פֿלאַמינינוס הגבור המשכיל אשר הוציא את היונים מעבדות המוקדנים לחרות) הֶעמיד לפני כסא המשפט, וישיא עליהם עֲון אשמה כי הִתְעו את העם מדרך הישרה, וישת עליהם עֹנֶש כפי גֹדֶל עונם, וישם בריח ודלתים לשטף התענוגים אשר שטפו בעיר, ויאסור אסר על הרומאים לבל יפזרו הון על הבלי התבל ותענוגותיה גם את חכמת הרפואה אשר הביאו היונים לרומא, חָתַר האיש הקשה הזה לבער מקרב הארץ, ויאמר לכל עַמוֹ כי שקר בימינה ואין בה כֹח לִגְהוֹת מָזוֹר, ורופאי היונים רופאי אליל כלם, ואין עיניהם ולבם כי אם על בצעם ועל כספם –. ולהתיצב לשטן גם לפני הליטעראַטור החדשה והשכלה אשר פרצה בכל עז בין הרומאים, כתב קאטאָ ספרים על אֹדות עבודת האדמה, עבודה המחיה את בעליה ואת כל עַם הארץ, גם כתב תולדות עַמֵי איטליא הראשונים וּמִדוֹתֵיהֶם הישרות ודרכי חייהם הטובים, להוכיח בזה את בני דורו המפזרים כסף לריק ומַחלישים את אוֹנָם בחמדות נמבזות, וְלָשׂוּם מכשול עֲוֹנָם נוֹכַח פניהם לבעבור ישובו מדרכיהם הרעים וממשובותיהם –.

הקדמה

בחלק הזה יִכְלוּ דברי ימי הקדם וְיָחֵלוּ דברי ימי הַבֵּינַיִם, ימים נפלאים נוראים אשר כמוהם לא נהיו מן העולם ואחריהם לו יוסיפו עד שְׁנֵי דור ודור. בהם נוסדו לראשונה בתי מדרש החכמה באיירופא אשר מהם יצא אור ההשכלה להאיר את חשכת הלילה הָרֹבֶצֶת על פני הארץ. בהם נגלה סוד מַחַט הַצְפוֹנִי (קאָמפאס) אשר נתן בים דרך ובמים עזים נתיבה. בהם יצאה לאור מלאכת הדפוס אשר עשתה להחכמה כנפים לָעוּף מקצה השמים עד קצותם ולמלאות פני תבל אור יְקָרוֹת. בהם נתגלתה הדרך להודו מזרחית אשר הרחיבה את גבולות המסחור להחיות עמים רבים, בהם מצא הַתַּיָר הגדול קאָלוּמבּאָס את הארץ החדשה אמעריקא. בהם פרחה מלאכת המליצה והשיר וכל מלאכת מחשבת וחרשת המעשה. וּמָרוֹם ונשגב מכל אלה, הוא: כי כְלִיל כל מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל (היידענטהום) כָּלִיל כעשן כָּלָה בימים ההם, וכמעט נושעה התבל תשועת עולמים, אך העמים אשר הַסְכֵּן הִסְכִּנוּ ללכת בחֹשך שָׁנִים אין מספר, הֻכּוּ בַסַנְוֵרִים מִנֹגַהּ אוֹר יְקָרוֹת אשר הופיע עליהם פתאֹם, וישאפו הלילה – אז התרוממה עיר רומא שנית וַתְּעַנֵן את זֹהַר הרקיע בַּעֲנַן צלמות, וַתְּכַבֶּה את כל שביבי אור החכמה אשר פרצו בימים ההם. הפאפסט התאזר עֹז וַיַעַד גאה וגאון, וַיַעַט כמעיל קנאת הדת (פאַנאַטיזמוס), וַיְנַשֵׁל ממשלת המושלים, וַיְנַצֵל הודם והדרם. כסאות המלכים היו הֲדוֹם לרגלי גאוָתוֹ, וכִתְרֵי הקיסרים כְּכַדוּרִים בידו לְשַׂחֵק בהם, והוא מְהַעְדֵה מַלְכִין וּמְחָקֵם מלכין, ואיירופא כֻלה רגזה וַתָּמוֹג… הפאפסט והפאַנאַטיזמוס מלכו בגוים, ומלכותם בַּכֹּל מָשָׁלָה! ורק עַם קטן וָדַל, עַם נודד וגולה, עַם בני ישראל, רק הוא לא כָפַף נפשו תחת עול ברזל ההוא אשר תחתיו שָׁחֲחוּ על אילי הארץ, רק הוא לא הִתְרַפֵּס תחת רגל גאוה אשר כל אבירי איירופא עֲפָרָהּ לִחֵכוּ! רק העם הזה לא שָׁמַר את מצוֹת הפאַפּסט בכל עת אשר צִוָה להרים יד במלך וּלְמַגֵר לארץ כבא הודו, רק הוא לא הפר את שבועת אֱמוּנָתוֹ לְמַלְכּוֹ כיתר העמים הדבֵקים בהפאַפסט… וירא הפאַפסט וירגז, ויפתח את אוצרו הנורא, ויוצא את כְּלֵי זַעמו על שארית יהודה, וכֹהניו וכל קדושיו עזרו לרעה, ומהם יצאה אש הפאַנאַטיזמוס ותאכל את כל נְאוֹת יעקב בימי הבינים – ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו התולדות הימים ההם, לא יכולנו להתעלם גם מתולדות היהודים בעת רעה ההיא, מהתלאות הנוראות אשר הִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ אז על צואריהם בעברת כֹּהֲנֵי הקאַטהאָלים מְזֵי אש קנאת הדת, וּבִזְדוֹן הֲמוֹן החשֻכִּים לְחֻמֵי רֶשֶׁף הפאַנאַטיזמוס, אשר כֻּלם נוסדו יחד להכחיד את ישראל מגוי ולהשבית מאנוש זִכְרָם. ואם שָׁאֹל ישאל הקורא: “מה-בֶּצַע לנו בדברי עצבים כאלה? הלא טוב טוב לנו לְהַשְׁכִּיחָם ולהשליכם במצולות ים הַנְשִׁיָה”, אף אני אשיב אמרי לו: כי כפלים להתועלת היוצרת מדברים כאלה:

א) בזכרנו את אשר עָשְׂתָה לנו מְשׁוּבָה הפאַנאַטיזמוס, ואשר גָזרה עלינו בימי הבינים, נוֹדֶה לֵאלֹהֵינוּ על חסדו ועל אֲמִתּוֹ אשר הֶעביר רוח החכמה על מַחֲשַׁכֵּי מֵי המבול ההוא וַיָשֹׁכּוּ המים הזידונים, ועין בעין נראה כי עץ חיים היא החכמה למחזיקים בה ותומכיה מאֻשרים, תחת אשר הפאַנאַטיזמוּס מַטֵה זעם היא בידי זְעוּמֵי אֵל לְשַׁחֵת כל בשר וּלְהַכּוֹת התבל חרם –.

ב) נברך את שֵׁם אלהי מָעֻזֵנו אשר נתן עֻזוֹ בשחקים למלכי איירופא בדורות האחרונים האלה לתת חֶחָם באף מורדי אור ההשכלה, וּמִתְגָם בשפתי הַקַנָאִים הרעים לבל יָרֵעוּ ולבל ישחיתו את אחיהם אשר לא כמחשבותם מחשבותיהם, תחת אשר בימי הבינים קָצֹר קצרו ידי המלכים מהשיב את ידי מַרגיזי אֵל ההם מִבַּלֵעַ ומהשחית –. ואנחנו החוסים בצל מלכי רוסיא האדירים, נוסיף עוד אהבה על אהבתם אם נתבונן כי גם בימי הבינים, ימי שִׁלְטוֹן מגפת הפאַנאַטיזמוס בכל רחבי איירופא, גם אז ישבו אבותינו שאננים מפחד רעה בחסדי מלכי חסד ההם, ובתוך מִדְבַּר העמים אשר התנודדה אז גלות ירושלים, היתה ארץ רוסיא נְאוֹת השלום (אָאַזע) לשרידי רֶצַח ההם, כי מפני אור פּני המלכים הנאורים ההם, נָמַסָה מִפְלֶצֶת הפאַנאַטיזמוס כְּהִמֵס דונג מפני אש, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, עֵדוּת בספר התולדה כי מעולם לא הניחו מלכי רוסיא לכֹהניהם ולקנאי בני עַמָם להתקומם על היהודים בחרב נוקמת להכריעם לטבח ולהכות אֵם על בנים כאשר היתה כזאת ביתר הארצות פעמים אין מספר – מעולם לא קם כהן רוסי להסית את ההמון להתנפל על היהודים ולהורידם דוּמָה למאות ולאלפים כאשר עשו כן כֹהני הקאַטהאָלים בכל עת מְצוֹא – האינקוויזיציה הארורה לא תָקעה יְתֵדָהּ בארץ רוסיא הברוכה להפוך אותה לְמִזְבַּח אש ועצים ולהעלות עליו את בת יעקב לעולה כליל – השמות הארורים Aufe da fe, אינקוויזיטאָר, טאָרטוּר, לא נשמעו בכל רחבי ארץ המעטירה הזאת –. כי ידין ה' עמים בְּקֵץ הַיָמִין וּדְמֵי היהודים עליהם יִטוֹשׁ, תִּשָׂא רוסיא את ידיה הטהורות אֶל כֵּס יָהּ ותאמר: “יָדַי לא שפכו את הדם הזה! –”. אַשְׁרֵיךְ ארץ אשר אליך חָרדה יוֹנַת מֹרִיָה וַתִּמְצָא קֵן לה, וְאֶפְרֹחֶיהָ מחסה ומסתור! אשרי העם אשר הסתיר בסתר כנפיו את נִינֵי אברהם העברי וְעֶדְרֵי משה איש האלהים! –.

והנה להוכיח ולערוך לעיני הקוראים דְמוּת ימי הבינים ונַאקת בת יהודה בימי רעה ההם, נציגה בזה את הֶחָזוֹן הזה: נדַמה בא בנפשנו כי באחרית הימים עת יֵעָרֶה רוח מִמָרוֹם על כל יושבי תבל וְתִמָלֵא הארץ דֵעָה את ה' כמים לַיָם מְכַסִים, יסופו יִתַּמוּ כל ספרי הזכרונות דברי הימים, והתּוֹלדה (געשיכטע) הָעַקֻבָּה מִדָם, תִּשָׁכַח כַּמֵת מלב, לבלתי הַכָאוֹת לִבּוֹת הצדיקים בזכר ימי חֹשֶׁךְ ההם. אך איש אחד חֲכַם הרזים יִתְאַוֶה תאוה להתחקות על ימות עולם וקורות הדורות מראש מקדמי ארץ, ותשוקתו הַנִמְרָצָה תַּמְרִיצֵהוּ להתהלך בארץ לארכה ולרחבה לְחַפֵּש כמטמונים ספרים נסתרים אשר רזי עולם ההם בהם נאצרים. ימים על שנה יָנוּעַ מִקְצֵה הארץ עד קָצָהּ, עד כי פתאֹם לפתע יִגָלֶה לעיניו בַּיִת גדול ורחב ידים מָלֵא מפה אל פה המון ספרי דברי הימים לכל העמים והלשונות…. כנשר יָטוּש עֲלֵי אֹכֶל, כן יַעַט על הספרים ההם, בלב דוֹפֵק ושמחה נצחת יאחז אחד הספרים, ובנפש רעֵבה ישאף כל אֹמֶר, יְעַלע כל מִלָה וִיגַמא כל הֶגה…. אך כרגע יִרְגָז, יִתְפַּלֵץ וְיִתַּר ממקומו כמו נְשָכוֹ נָחָשׁ… “שֹׁמוּ שמים וְשַׁעֲרוּ שערי שְׁאוֹל!”, ישאג מנהמת לבו, “הֲיִתָּכֵן כי לפָנים התהלכו בָאָרֶץ יְצוּרִים נוראים אשר דמות אדם וחמת פריצי חַיוֹת לָמוֹ! – היתכן כי יושבי ספרד, ראשיה וכהניה וכל עם הארץ לבשו אכזריות נמרים וְקָטָב מְרִירִי ויטרפו שֶׂה פזורה ישראל ועצמותיה פִּצֵחוּ! – הה, לאלפי אלפים טרפו, שרפו, הרגו, טבחו וַיְרַצְחוּ בקול המון חוגג נֹכח פני ה' ולעיני השמש! – הוי, נַעויתי משמוע עלילות רֶשַׁע כאלה, נבהלתי מֵרְאוֹת מַרְאוֹת רֶצַח כמוהם! ! –”. וכאשר יוסיף לקרוא בספר ההוא אשר אֻנָה לידו, ויוסיף לראות את אשר עוללו בני ספרד לגולי ירושלים בימי הבינים, כן יוסיף לְהִתְרַגֵז וּלְהִתְפַּלֵץ, פניו יַעָווּ, גידי רקוֹתיו יְשׂרָגוּ, שביב זעם מעיניו יִתְמַלָטוּ, יִרְקַע ברגל וְיַשְׁלֵךְ את הספר מידו… כְּשֹׁךְ מעט סערת נפשו, יחשוב למשפט וְעִם לבבו יָשׂיחַ: “אולי רק בארץ רפאים כספרד, התהלכו מרגיזי אֵל כאלה, לא כן יתר העמים ביתר הארצות, הם לא השחיתו את צלם האלהים, בכנפיהם לא נמצאו דם נפשות אביונים נקיים, וַהֲמוֹן מֵעֵיהֶם ורחמיהם נִכְמְרוּ על עַם אֹבֵד וּנדח, עַם שרידי חרב, עַם בני ישראל –”. ובכן יחקור וידרוש תולדות היהודים ביתר הארצות, ומה ישתומם לבו בקרבו בראותו כי גם בארץ צרפת, אשכנז, איטאליא ובריטאניא רֻדְפוּ היהודים עד חרמה, כל מוצאיהם אֲכָלוּם, בְּלָעוּם כתנינים, רמסום ברגלים, שרפום חיים, הוֹקיעוּם לעיני השמים, נגזרום לגזרים בְּמַגְזֵרוֹת הברזל, ויעשו בהם שפטים נוראים אשר אך לְזִכְרָם יִתְעַלֵף רוח כל בְּשַׂר איש… "הה, יוסיף האיש לקרוא, הה, נפשי מִתְעַטֶפֶת גם מִתְעַלֶפֶת! – אוי מה היה לעמי איירופא בימי הבינים ההם! – ". אך פתאֹם יַבְלִיג על שֶׁצֶף קִצְפּןֹ, ישקיע אש זעמו, ורוח מבינתו יענהו: "אולי יָצָא העם הזה מִמָקוֹר מָשְׁחָת ומַעין נרפש, אבותיו היו אֲבוֹת כל רֶשַׁע אשר לא יָדְעוּ אֵל, וַיִצָמְדוּ להבלי האלילים, ויעשו כל תועבות ה' אשר שָנֵא, ועל כן פָּקד ה' עוֹן אָבוֹת על בנים, ויתנם ביד אילי גוים –. אולם עד מהרה יִוָדַע לו אמונה אֹמֶן כי העם הזה חֻצב מִצוּרֵי-שַׁדַי, וּמִמְקור קֹדש קדשים יְהַלֵכון, אבותיו בני אלהים הם ובני עליון כֻּלָם, והם הם היו הראשונים אשר קראו בשֵׁם ה' והודיעו עלילותיו לכל העמים המתהללים באלילים, ויביאו צדק עולמים לכל יצורי עולמים…. ובכל זאת יתאמץ האיש להשקיט רגשי רוחו וְיִגְזֹר אֹמֶר “כי הבנים סרו מדרכי אבותיהם, וּכְרֻבָּם כן הִרְבּוּ הָרֵעַ, עד כי מאסם ה' וישליכם מעל פניו לָמוּג ביד פִּשְׁעָם –”. אך עד ארגיעה יתבונן כי חָטָא בלשונו, כי בָּעָם הזה בָּחַר ה' מכל העמים מאז ומקדם וַיְקַדְשֵׁהוּ לו לְעַם סגֻלה, ורק עליו הופיע בהוד הדרת קדשו ויתן לו תורת אמת אשר לאורה הלכו גם ילכו כל העמים הנאורים תחת כל השמים, רק מבניהם הֵקים לנביאי אמת וצדק, וּמִבַּחוּרֵיהֶם לאנשי קֹדש ומחוקקים אשר כמוהם לא נהיו מן העולם ואחריהם לא יוסיפו עד קץ הימים…. אפס כי בכל זאת יוסיף האיש לחפש עַולות על היהודים וְיִטְפֹּל עליהם עֲון אשמה כי השליכו את תורת אלהיהם אחרי גום, המירו כבודה בהבלי נכר ומעשה תעתועים, עד כי נִתְּכָה עליהם חמת ה' עד להשחית –. והנה כרגע יודָע לו כי כל התלאות הנוראות אשר באו עליהם מיום היותם לגוי, היו רק בגלל תורתם, רק למענה באו באש ובמים, רק למענה חרפו נפשם למות, ורק למענה היו צְפוּיִם אֱלֵי חֶרֶב, הֶרֶג, רֶצַח וְאַבְּדָן…. אז יִשֹׁם האיש שִׁמְמוֹן נצח, ילך שולל בלחץ תִּמְהוֹן לבבו עד כי יהי משֻׁגע ממראה עיניו…. אך בכל אלה יחפש עוד תואנה וסִבה אחרונה לצרות היהודים, וְיַחליט כי עַם מרי הם, מֹרְדִים וקושרים ומתערבים עם שׁוֹנִים, ובכל ארצות מגוריהם הִצִיתוּ שלהבת אש המרד, הרימו יד במלכי הארץ, וכל ישעם וחפצם למגר לארץ כסאם, ועל כן נשפטו משפט מוֹרְדִים וקושרים ודמיהם בראשיהם –. אך גם הסִבה האחרונה הזאת כעוף תתעופף ברגע בְּהִוָכְחוֹ כי ישראל גוי אחד בתבל אשר רוחו נאמנת למלכי ארץ אשר הם חוסים בצלם, ובכל השנוים (רעוואָלוּציאָנען) אשר התחוללו בארץ, לא הִתְעָרְבוּ, ולא נתנו יד לפושעים, כי מצות אלהיהם ומצות מלכם החכם מכל אדם, כַּחוֹתם על לבבם “לְיִרְאָה אלהים וָמֶלֶךְ”. ומיום אשר הגלו מעל אדמתם, ה' אלהים עמם ותרועת מלך בם –. אחרי הדברים והאמת האלה ילך האיש שולל ונפעם, עָשׁוּק וְרָצוּץ בַּחֲמַת רוחו, ויחתור בכל עוז למצוא תוצאות ממצוקותיו ומבוכותיו, ולא ימצא כל נָתִיב ודרך כי אם לְכַחֵשׁ בַּכֹּל – ובכן יכחש בתולדות בני האדם בכלל, ובתולדות היהודים בפרט, ויחליט כי כל הנמצא כתוב בספר אורות היהודים ומצוקותיהם האיומות בימי הבינים, לא היו ולא נבראו, רק מליצים אדירים ובעלי דמיון עַז הציגו אותם לְמָשָׁל, למען תְּפוֹשׂ את הקוראים בלבם, כאשר יעשו כן כל חוֹזֵי תוּגָה (טראַגעדיען), וְיִתְפַּלֵא הפלא ופלא על מִפְלְאוֹת המליצים ההם אשר הפליאו לברוא מלבם חזיונות מבהילים ונפלאים כמוהם –. אמנם האמת היא חָזקה מִכֹּל ותחתיה יִשַחו כל מצוקי תבל והאדירים באדירים, והיא תמריצהו להאמין אמונה אֹמֶן בכל קֹשט אמרי אמת אשר קרא בספר התולדה הנאמנה אף כי בינת אדם תִּתְיַצֵב לפניהם בַּעבִי גַבֵּי מָגִנָהּ לבלתי תת להם מהלכים בחדרי לבבו –. אז תִּתְפָּעֵם רוחו בלי הפוגה, מורשי לבבו יתגעשו, ומרוב שיחו וכעסו יִנָחֵם על תשוקתו לחקור ראשונות ולהתבונן קַדְמוֹנִיוֹת, וְהִתְקַצֵף וְקִלֵל את יום חִשְׁקוֹ וְחֵשָׁק לבו יחד –. ובשובו לביתו, בשבתו סוד חכמים ונבונים, יקרע סגוֹר לבו, וברגשי אש יספר את אשר מצא בספרים עתיקים אֹדות היהודים בימי הבינים, את אשר נעשה בם ואשר נגזר עליהם… והנה בתחלה יהיה כמצחק בעיניהם, ויאמינו כי יִשְׂחַק אליהם וִינַסֵם בחידות.. .אך כאשר יָחֵל לְהַאֲלוֹת וּלְהִשָׁבֵעַ להם שְׁבֻעי שׁבֻעוֹת כי אך אמרי אמת תָּהגה לשונו, יָחֵלוּ להאמין כי סר רוח אלהים מעליו וּבִעֲתַתּוּ רוח עִוְעִים, ובאהבתם אותו ובחמלתם עליו יתאמצו להוכיח לו משוגתו ולהשיב אליו רוח בינתו, אך כאשר יוסיפו הם לרפאות משובתו, כן יוסיף הוא להחזיק בצדקת דברתו, יתקצף על בנים כֶּחָשִׁים כמוהם ויריב אתם בחזקה את ריב האמת… עד כי לאחרונה יעזבוהו בִמְנוֹד ראש וְיָנוּדוּ לו בהאמינם כי רוח רעה מְבַעְתּוֹ… ובהִוָדע זאת לאבותיו יתאבלו על מחמד עינם כי הֻכָּה בַשִׁגָעוֹן, וידרשׁו ברופאים – ואשת נעוריו ובניו ובנותיו וכל קרוביו ומיודעיו, יבכו בכי תמרורים על מחמל נפשם הַמִתְנַבֵּא וּמִשְׁתַּגֵעַ.. .. ואנחנו – הה! מה נאמר ומה נדבר? –. בנפש דֹלֶפֶת מתוגה ועינים כָּלוֹת בַּדְמָעוֹת נזכירה את ימי חשך וצלמות ההם, ובנפש צהֶלֶת מתוגה ועינים מפיקות אורה ושמחה נביט על הימים המאֻשרים האלה אשר אנחנו חיים כֻּלנו בדור הזה, נְגַדְלָה את ה' וּנְרוֹמְמָה שמו יחדו אשר בִּדְבָרוֹ הוא מֵאִיר לארץ ולדרים עליה, בחכמה פֹּתֵחַ שערי החכמה, ובתבונה משנה עתים, גולל חשך מפני אור, מעביר לילה ומביא יום, וברצונו רָצָה את פליטת נפוצות יהודה וַיָרֶם כִּרְאֵים קִרְנָהּ… האח, מי מִלֵל לבת יעקב בעת אשר עָקְדָה אותה איירופא וַתְּשִׂמֶהָ על מִזְבַּח הָרֶצַח לְהַעֲלוֹתָה עֹלָה כָלִיל, מי מִלֵל לה אז כי ימים יבואו וְיִתְפַּתְּחוּ מוסרותיה, יֵהָרֵס המזבח וְתִכְבֶּה האש, והיא תעדה כַכַּלָה כֵלֶיהָ, תְּכַהֵן פְּאֵר בהיכל הדרור ככל בנות הארץ, ומלכי ארץ ורוזנים ילכו לפניה בעמוד אור ההשכלה להאיר לה את הדרך בהליכות עולם! – מי מלל לה אז כי ימים יבואו ותורתה התמימה תָרוּם על כל העולם בִּכְבוֹדָהּ, וְתִנָשֵׂא בכל הארץ בִּיקָרָהּ, ותופיע בהדרת קדשה בין כל יושבי תבל ארצנו, מלכים אדירים עֲטָרוֹת לראשם יַעַנְדוּהָ, יזולו זהב מאוצרותיהם להעתיק אִמְרוֹתֶיהָ הצרופות לכל לשונות העמים תחת השמש, וצירים בגוים ישלחו להפיץ שביבי אוֹרָהּ וַאֲמִתָּהּ בקצוי ארץ וְאִיִים רחוקים! –. הֶאָח, כְּעֵת יֵאָמר ליעקב ולישראל כי יש יום אשר בו יֵאָמֵן נְאֻם אֱלֹהֵי אָמֵן וַחֲזוֹן כל חוֹזָיו – חֹזֵי אמונה אֹמֶן – אשר חָזוּ על יהודה וירושלים, כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כּמים יכסוּ על-ים! –.

קלמן שולמאן.

1: רומא השחיתה דרכה על הארץ: Равϲтвенньй Үпадокъ РимаH

1. נוּמאַנטיאַ. טיבעריוּס, וקאַיוּס גראַקכוס.

195 §

כּוֹס זהב רוֹמא ביד ה‘, כוס זהב מְלֵאָה יין תרעלה, מיינה שתו כל הגוים ויתהוללו ויתגעשו ויפלו ולא יָספו לקום. אך אחרי עֲלוֹתָהּ על הררי עֹז והגיעה עד מְרוֹם קץ הגבורה והתפארת וההוד, השחיתה את דרכה על הארץ, השחיתה התעיבה עלילה, הלכה שובב ארחות עקלקלות וַתִּצָמֵד לכל תועבות ה’ אשר שנא: גבוריה השביתו מטהרם, נפחו רוח אמונתם לאחיהם אנשי גאולתם וַיֵהָפכו לאריות שואגים משַחרים לטרף; אזרחיה עזבו ארחות ישֶׁר ויתיצבו על דרך לא טוב לבצוע בצע ולמלאות בתיהם כסף; מגניה הִזניחו אהבתם לארץ מולדתם ויתמכרו לאהבת נפשם ותענוגות בשָׂרים; עשיריה ואציליה מצוקי הארץ, נִערו כפיהם מתמוך בידי עם הארץ, בחֶזקתם לקחו להם קרנים ויסבו אליהם את כל הליכות הַמִשְׂרָה, את עֹשֶר כבודה ואת כל חָסנה ויקרה, ויכוננו להם חברה חדשה הנקובה בשם “חברת האפרתים”, חברה אשר בלעדה לא ירים איש את ידיו ואת רגליו בכל הארץ. להגדיל את כבודם אשר נָחלו מאבותיהם, בִּקשו להם גם כבוד גבורים ומנַצחים, ויעוררו קְרָבוֹת וישאו אל גוים עצומים חרב, ויהיו נגידי החילים ושרי הצבאות. למלאות אוצרותיהם זהב, הֶעמיסו מסים כבדים על האזרחים, יָנְקוּ את חֲלֵב הארצות הסָרות למשמעתם, העמידו את העמים החוסים בצלם ככלי ריק וינַצלום, ובאכזריות לבבם שָׁתוּ וַיָמֹצוּ את דמיהם עד כי בימים לא כבירים נֶהפכו נָפות יפות ומדינות עדינות כמהפכת סדום ועמורה, ויושביהן לבשו כלי גולה ויהיו נודדים בארצות נכריות לבקש לחם להשיב נפש. ואף כי על פי משפט הרומאים יכלו העשוקים והרצוצים להגיש את שריהם עושקיהם ורוצציהם למשפט לפני שופטי רומא אחרי כְלוֹת ימי ממשלתם, אך שופטי רומא היו גם הם מבני האפרתים ויעלימו תמיד עיניהם מֵעֲוֹנוֹת השרים ההם, וּבְהִשָׁפְטָם יצאו צדיקים, או שָׂמוּ עליהם עֹנֶש קטן להתראות כשופטי צדק, ולפעמים גזרו עליהם עֹנש גלות ואחרי ימים מעטים השיבום העירה אל כבודם הראשון. ונפות אחדות אשר ראו כי אין אמת ואין משפט ברומא, התנערו מעפר ויגַבּרו חיָלים וינסו את כֹחם לְחַבֵּל את עֹל הברזל ההוא בכלי מלחמה, ויצאו בחרב לקראת הרומאים. הראשונים אשר עוררו גבורתם להלחם בעריצי גוים ההם, היו יושבי חצי האי פירענאֶאי, ובראשם הפאָרטוגיזים תחת דגל פירריאַטהוס גבור החיל, והספרדים הגבורים אשר קרית עזם היתה אז עיר נוּמאַנטיא הבירה. אך פירריאַטהוס הגבור התמים נפל בחרב מְרַצְחִים אשר קשרו עליו קשר, וּבְהִכָּשֵׁל עוֹזֵר נפל גם עָזוּר ותקות הפאָרטוגיזים אבדה, ורק הספרדים התיצבו חמש שנים בעבי גבי מגנם לפני הרומאים, ובמלחמות תנופה נלחמו בהם. כי נוּמאַנטיא עיר עָז להם וּמִמְרוֹם חוֹמָתָהּ שָׂרוּ את הרומאים גם יכלו להם, ולאחרונה הסגירו את יועץ רומא המפַקד צבא המלחמה, בין גיא הרים, וישיגוהו בין המצָרים, וילחצוהו לכרות עִמָם ברית שלום ולהשיב להם את חֵרותם וחפשם כבראשונה. אך שרי הסענאַט שָׂמוּ לְאַל את ברית השלום ההוא, גם הורידו את היועץ הגבור מגדולתו, כבודו מעליו הפשיטו, ויעקדו את ידיו על גַבּוֹ ויסגירוהו בידי האויבים, ויוסיפו להלחם עם הספרדים. ובכל זאת לא אבדו הספרדים נצחם, לא פנו עֹרף לפני לֹחֲמֵיהֶם, אף השיבו עוד את צור חרבם ויגברו מהם. אבל גם נוֹמאַנטיא האדירה נפלה לאחרונה בידי רומא פטיש כל הארץ, כי סציפיא הצעיר אשר לכד את קארתאגה, התיצב בראש גדודי הרומאים וישפוך את רוחו על הנחשלים ביום קְרָב, ונומאַמטיא חגרה לריק את שארית גבורתה, כי סציפיא רזה את העיר במצור, עד כי התמוגגה בזלעפות רעב וַתִּכָּנַע תחת ידו. אולם אזרחי העיר בחרו בַמָוֶת מחיי עבדים, ויפלו על חרביהם וימותו מוֹת גבורים. וסציפיא (אשר מאז והלאה נקרא גם בשם נוּמאַנטיני) הָרַס את נומאנטיא ויזרעה מלח, ושרידי חרבותיה עֵדִים נאמָנים הם על גבורת יושביה לפָנים ועל אהבתם העזה לארץ מולדתם, ומוסר תוכחה הם גם לנכדיהם לאחוז דרכיהם: למות מות גבורים כמוהם וּלְהִקָבֵר תחת משואות עיר הורתם.

196 §

חברת האצילים והאפרתים החדשים אשר הסבו אליהם את כל חֹסֶן רומא ויתנשאו על גפי מרומי קרת, הסבו אליהם גם את כל השדות והאדמות כבימים הראשונים, כי בכספם, בתרמיתם, גם בנשך ומשאות לקחו מידי האכרים את שדותיהם, כפריהם, וחצריהם, ופעמים רבות עשקו גם בחזקת היד את נחלותיהם ויגרשום מאחזתם. מצב האכרים החפשים אשר עליו נוסדה גבורת רומא מימי קדם, היה כלֹא היה, ולהאפרתים העשירים היתה כל הארץ, ועבדיהם הרבים עבדו את האדמה, והאכרים העניים אשר גֹרְשׁוּ מנחלתם, היו נודדים בכל נפות רומא בְחֹסֶר כֹּל לבקש אֹכֶל למו להחיות את נפשם, ונשותיהם ובניהם וטפּם שָׁקדו על פִּתחי נדיבים וישתחוו לאגורת נחשׁת ופת לחם, ותהי צעקת האֹבדים ההם רבה מאד, ותעל שועתם אל השמים – אז התעורר טיבעריוס גראַקכוס (ג“א תרכ”ו 133) נְשִׂיא העם (פאָלקסטריבון) ויצא לישע את האכרים האומללים. הוא טיבעריוס גראַקבוס בן האשה הגדולה קאָרנעליא בת סציפיאָ אַפריקאַנוס הזקן, איש חי, רב פעלים, יקר רוח והולך צדקות אשר כל ישעו וכל חפצו לפדות את עַמו מכף כל העריצים ולהרכיבם על במתי ארץ. ובשִׁבתו על כסא הנשיאות חָתַר באמונת רוחו לְחַלֵק את כל שדות המדינה לעניי העם, ולחַדש את הַחֹק הישן לבל יקח לו כל איש אפרתי כי אם חמש מאות צִמדי שדה, ויתר הארץ תֵּחָלֵק לעניי העם לבעבור ישבעו לחם ויהיו טובים. על אֹדות הדבר הזה הֵעִירוּ האפרתים סער גדול, כי מֵאנו להשיב את הגזֵלה ולהשליך מִשִׁנֵיהָם טרף, ויתאמצו להפיר את מחשבות טיבעריוס גראַקבוס, ויקימו לו לשטן את אָקטאַפיוס העשיר נשיא עָם כמוהו, והוא לא אבה ולא שמע אל כל דבריו, ולפי משפטי רומא לא יקום כל דְבַר חֹק ומשפט בארץ עד אשר יֵאוֹתוּ לו כל הנשיאים פה אחד. וכראות טיבעריוס גראקכוס כי הנשיא ההוא נצב לו לשטנה בדרך, דִבר על לב העם להעביר אותו מנשיאותו אף כי לא לפי חֻקי המדינה הוא לחַלל כֹּה את כבוד הנשיאות –. המעשה הזה נתן פתחון פה לאויביו לטפול עליו עֲוֹן אַשמה כי חושב הוא מחשבות להפיר את כל דָתֵי הכנסיה החפשית ולהסב אליו עֹז מלך למלוך בעֻזו על כל הרומאים. והעם אשר יָנוּד לכל רוח כְּנוֹד קנה במים, הטוּ אֹזֶן לדברי המלשינים ההם, ומעט מעט רָפתה רוח אהבתם אל אוהבם הנאמן הזה; וככלות שנת נשיאותו ויחַתר לחדש את מִשְׂרָתוֹ גם על השנה הבאה, נָסַבּוּ עליו עֲדַת אבירים אֵילֵי המדינה (אָפטימאַטען) ויהרגו אותו ושלש מאות אנשי שלומו בארמון הקאַפיטאָל, וישליכו את נבלתו בנחל טיבער, אך עד מהרה נפקחו עיני העם לראות כי אויבי האיש הצדיק הזה טָפלו עליו שקר, ויתאבלו על מוֹת מָגִנָם ומעוז חייהם, ויציבו לו מַצֶבֶת כבוד ברומא, וזִכרו היה לברכה כל הימים בפי עם הארץ.

197 §

הַכּוֹס אשר עָברה על טיבעריוס גראַקכוס, לא הִפחידה את קאַיוס גראַקכוס אחיו הצעיר, ומקץ עשר שנים (ג“א תרל”ז 123) התמכר לצאת בעקבותיו ולחדש את חֹק מדת הקרקע לטובת עניי העם. ואחרי אשר צלחה בידו להמשיך את ימי נשיאותו שתי שנים רצופות, הוציא את החֹק ההוא למענהו, גם פתח את אסמי רומא ויחַלק בר ולחם ומזון לדַלת העם ויעש עוד טובות רבות לעַם הארץ לַמְרוֹת עיני כבוד האפרתים והאבירים, שפתו הברורה, ודבריו הנאמנים, ואהבתו העזה לכל בני האדם, סלו לו מסלות ללבות המון העם, וידברו בו בכל נפשם, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים. אך בשָמעו לעצת פולוויס פלאַקוס אוהבו לשאול מאת הסענאַט לתת משפט אזרחי רומא לכל ערי איטליא בעלי בריתם, חרה בו אף הסענאַט והאפרתים, בידעם כי על פי החפץ הזה יעל כֹחם בתהו ויאבד בשפע העם אשר ינהרו המונים המונים מקצוי איטרליא לבטל את דעתם ברוב דעותיהם וכֹח ידיהם. וכאשר עשו האפרתים לאחיו, כן עשו גם לו, ויקימו עליו את אחד הנשיאים לשטן לבל יפיק זממו, גם הסבו ממנו את לבב העם המאמינים בנקל לכל דבר שקר. ויהי היום בהתאסף ראשי עם להמתיק סוד, התחולה מלחמה נוראה בין מפלגת האפרתים אשר היועץ אפָימִיוס בראשה, ובין אוהבי קאַיוס גראַקכוס ופוּלְוויוס, וַתָּעָז יד האפרתים ויכו בחרב את פולוויוס ואת שלשת אלפים איש אשר ברגליו, וישליכו את נבלתם אל נחל טיבער. כראות גראַקכוס כי סר אליו מר המות, נמלט אל יער הקדוש בעיני העם אשר מעבר לנהר טיבער, וימלא את יד אחד מעבדיו הנאמנים ויפגע בו וימיתהו, וראשו הוּבָא לפני אפימיוס היועץ אויבו, וישקול זהב משקלו, אף כי הֶערים מוצאו לנקר את המוח ממנו ולצקת עֹפרת בחללו למען הַכְבֵּד את משקלו. והאפרתים מִהרוּ וַיָפֵרוּ את כל החֻקים והמשפטים אשר שָׂם האיש הישר ההוא לפני הרומאים, ואת כל האנשים אשר לא כמחשבותיו מחשבותיהם העתיקו כצאן לטבחה, צמתו בבור חייהם, הֶחרימום והֶגלום לארץ גזֵרה, ואת שֵׁם גראקכוס נתנו לשמצה וזִכרו לגדופים לאָלה ולקללה בארץ, אך המון העם התאבלו על מוֹת מעוזם ומעודדם ויתנו כבוד לשמו, וזכרו היה מרום וקדוש בעיניהם, ומהיום ההוא והלאה הכבידו האפרתים את ידם על עם הארץ וַיִרְדו בהם בשבט ברזל.

2: ריב האזרחים בימי מאריוס וזוללא.

198 § מלחמת יוּגוּרטאַ (ג“א תרמ”ח – תרנ"ד 112–106).

האפרתים המירוּ את כבוד ממשלתם בקלון, נטו אחרי הבצע, לקחו שחד, מכרו בכסף צדק, וישׁר בעבוד נעלים, עשקו דלים, רצצו אביונים ויתמכרו לעשות הרע בעיני אלֹהים ואדם. בעת ההיא מת מלך נומידיא בעל ברית רומא ויחַלק את ממלכתו לפני מותו לבניו יוצאי ירכו גם ליוּגוּרטאַ בן אחיו אשר לקח לו לבן. “ויוגורטא היה בעל מזמות וערום כנחש וידע את משפט הרומאים כי נקל לכל איש להטותם בשחד לכל אשר יחפוץ”, על שָׂם זהב כסלו ויקם על בני דודו ויהרגם, וישלח כסף רב ביד מלאכיו אל שרי רומא האוהבים שֹׁחד ורודפים שלמונים, והם ראו און ולא התבוננו, והסענאַט חִזקו את ידו, עד כי ירש את כסא המלוכה וישב באיתן עליו. “אז עבר רוח משפט על מעמיוס הנשיא ויקרב את משפטו לפני עם רומא עד כי העיר את לבבם לקדש על המרצח הזה מלחמה, ויוגורטא שָׂם שנית זהב מבטחו ויפת את פיזא בעסטיא שר צבא הרומאים בשֹׁחד להקל את ידו מעליו, והוא מִהר וילך רומאה וַיִקֶן את לבב בעביוס הנשיא בכסף מלא להפריע את הבקרת אשר כונן מעמיוס עליו, ותקטן בעיניו לכפר ברומא את חטאתו אשר חטא בארצו, ויוסף לתת עון על עונו גם בשערי רומא, כי שכר מרצחים להמית את שארו את מאסיפה נכד מעסיניסה המסתתר בעיר ההיא, ויעור בשחד את עיני השופטים מראות את הדם אשר שפך לעיניהם, ואחרי עשותו כל אלה וישב לביתו וימלא פיו שחוק ולעג על העיר ההיא אשר למשפטה עמים יְיַחֵלוּ, ויפרוש רשתו על אלבינוס פקיד רומא אשר חדש את המלחמה עליו, ויטהו אותו ואת כל העם אשר ברגליו במקום צר אשר אין מפלט ממנו, שמה שפך עליהם חרפה בנחל שוטף, כי הכניעם לעבור תחת העֹל אשר הוא להרומאים חרפה לא יוכלו כַפרה. אז התאוששו שרי הסענאַט לריב את ריב חרפתם את המלך הזה באמת, וישלחו את מעטעללוס השר הישר בראש גדודים גבורי חיל לאפריקא, ויבוא מעטעללוס ויט את ידו הנאמנה על יוגורטא ויכהו מכות רבות וגדולות ויכניעהו לבקש שלום, אולם עד מהרה שב אל קיאו ויחדש את המלחמה, ויציקהו מעטעללוס שנית ויבריחהו להלאה מגבול המלחמה. אך בכל זאת לבב העם הולך וְסֹעֵר על האפרתים הָרֹדִים בם בחזקת היד, ויועצו לב יחדו לקחת את הממשלה מידם לבל יהי להם שבט עֹז מטה מושלים, ולא חסר להם כי אם איש גבור חיל אשר יתיצב בראשם ואשר יוציאם ויביאם למחוז חפצם. והנה מהרה קל מצאו את האיש אשר הם מבקשים, הלא הוא מאַריוס איש רודף אחרי הכבוד, בן בוז משפחות אשר קנה בגבורתו את יחש האפרתים החדשים, ויבז לכל חכמת האצילים וילעג לכל תהלוכותיהם, חרבו החַדה היא חכמתו, וחִציו השנוים הם הם כל כבוד תפארתו, והעם אהבוהו מאד בגלל שנאתו העזה להאפרתים ובגלל גבורתו הנפלאה. והאיש מאַריוס הזה היה בעת ההיא שר צבא שֵׁנִי במלחמת יוגורטא תחת פקודת מעטעללוס, ויהי כאשר נלאה נְשׂוֹא את גְאוֹן מעטעללוס האפרתי, עזב את המערכה ויבוא רומאה וראשי העם הרימוהו למעלה היועצים וישימוהו לשר צבא תחת מעטעללוס. וישב מאריוס לאפריקא בכתר היועצים ובלוית צבא חדש אשר הצביא מדַלת עַם הארץ, ויהי הנצחון נר לרגליו, ואת לבבו הקשיח מאהבת השחד אשר יצק יוגורטא לרגליו, כי היה מאריוס על פי מולדתו הדלה והקלה איש בלתי נפתה אחרי הבצע והמותרות אשר גדולי רומא זונים אחריהם. ותעז ידו ויד זוללאַ שלישו במלחמה הכבדה ורבת הדמים אשר נלחמו שלשה ימים רצופים את יוגורטא. וכראות יוגורטא כי אבד נִצחוֹ ותוחלתו, חָשׁ מפלט לו אל בּאָקכוס מלך מויריטאניא, אך המלך הזה בָגַד בו וַיַסְגִירוֹ אל זוּללאַ גבור רומא, ואז השיב ה' על ראש יוגורטא את דמי אחיו ובית אביו! וילך הוא ושני בניו אסורים לפני מרכבות כבוד מאַריוס בשערי רומא, ואחרי כן הָשְׁלַךְ ערום ועריה אל אשמני בית האסורים למות שם ברעב”.

199 § מלחמת הצימבערים והטיטאנים.

בטרם כִּלה עוד מאַריוס את מלחמתו באפריקא עם יוגורטא, הניף ה' את ידו אל קרואיו אשר הִקְדִישׁ לעשות את נקמת כל הארץ ברומא, וקל מהרה פרצו כפרץ מים שלש מאות אלף צימבערים ויתחברו עם הטייטאָנים וירגיזו את מחוזי רומא הנשענים לגבול איטליא. העמים הפראים ההם היו צאצאי הגערמאַנים היושבים בצפון ארץ גרמאניא, עַמִים עַזֵי נפש וגבורים עריצים, רָמֵי קומה כבני ענקים, שאגה להם כלביא, מכף רגל ועד ראש מלֻבשים בעורות חַיְתו טרף, בשריון ברזל, בצִנה וסוחרה, על ירֵכם מצֻמדת חרב גדולה, ובידיהם חניתות ארוכות וּמְחִי קָבָל, העמים הפראים והנוראים ההם עָזבו את ארצם ואת מולדתם עם נשיהם וטפס וכל קנינם ללכת למרחבי ארץ לָרֶשֶּׁת משכנות לא להם, ותהי ראשית גבורתם בקאֶרנטהען, כי שם הִכּוּ את הרומאים במערכה בשדה קטל, וישחקום בעפר על פני רוח, ואחרי כן שטפו ועברו ארץ גאַלליא וישללו שללה ויציגוה ככלי ריק, ובמשך ארבע שנים הִכְרִיעוּ לַטֶבַח רבבות אלפי רומאים תחת דֶגֶל חמשה יועצי רומא גבורי החיל ואנשי המלחמה. “ותתחלחל איטאליא מפחד טייטאַבאַך ובאַיאַריך נגידי הפראים האלה כאשר חלה מחרב האַניבאַל ראשית גבורת קארתאגה” אז התיצב מאַריוס בעֻזו וגבורתו להושיע לבני עַמו אשר באו עד מַשְׁבֵּר וְכֹח אַיִן לְלֵדָה, והסענאַט נלחץ לבחור אותו ליועץ וּנְגִיד עָם חמש פעמים רצופות “נגד חֻקי ממשלת רומא ונגד רצון האפרתים אשר לא נֶעתרו להאריך את השלטון בידי ידיד העם לולא היתה השעה נחוצה לזאת” והוא עִם גדודיו הנִקשים הִכָּה את הטייטאָנים בגאלליא הדרומית אצל אַקואַה זעקסטיא (ג“א תרנ”ה 102). (Aqha Sextia) "מאה אלף איש הוּצְעוּ חללים ארצה, ושמונים אלף וטייטאבאך מלכם בראשם נשבו חיים. עד כה וכה עשו הצי מבערים את דרכם אשר תרו להם ויבקעו בגבול איטאליא העליונה. אך בארץ הברוכה ההיא הִתְמַכְּרוּ לתענוגות בני האדם, אכלו משמנים, שׁתו יין לשכרה ויפושו כעגלי מרבק, ולוּטאַטיוס קאַטוּללוּס חָבֵר מאַריוס וגבר עמיתו לא נועז להרגיזם עד אשר הגיח מאריוס אליו עִם בני צבאו למודי הנצחון ויתגר בם מלחמה רבה על ווערצעללאֶ, ויעבר עליהם את כוס אחיהם הטייטאָנים, ויכרת מהם מאת אלף איש בחרב ובשבי, ושאריתם שרדו אל בקעת האלפען עיפים ונכשלים ולא יספו לנסות דבר את הרומאים עוד. אפס כי בכל זאת השאירו הפראים ההם לב רגז להרומאים, כי בראותם איך שחטו בידיהם את נשיהם וטפם, ולאחרונה נפלו גם הם על חרביהם וימותו לבל יפלו בידי אויביהם, חָלוּ ורגזוּ מפני עַם עִזוּז ונערץ כזה פן יבואו אחיהם לנקום את נקמתם ויוסיפו לערוץ את ארצות רומא. ולא לשוא פחדו פחד, כי אף כי לא היתה תקומה לגבורת הגארמאנים השובבה נגד קשרי מלחמת רומא וטכסיסי צבאיה, בכל זאת היו שוט שוטף להרומאים כל הימים, ומאת בני שבטיהם עִתַּד הזמן את כלי מַפָּצוֹ אחרי המון מאות שנים לעשות נקמתו ברומא. והתשועה הגדולה הבאה על ידי מאריוס, הרימה את קרנו בכבוד, ותתן עֹז ותעצומות בידו לרומם את ממשלת העם, אך האפרתים חרקו שׁן על הממשלה הזאת, גם החליטו כי לא למאַריוס רק לקאַטוּללוּס יאות כבוד הנצחון ההוא, כי רק ידיו עָשׂוּ תושיה במלחמה הנוראה ההיא –.

200 § מלחמת בעלי הברית.

וכל הארץ צהלה לקראת מאַריוס “מָגֵן רומא ומקוה מִפְלֶגֶת העם” וינשאוהו בפעם הששית (ג“א תר”ס 100) לנשיא, ובגבורת ישע ימינו רָמה יד העם על האפרתים ויהיו שליטים בארץ, וירע הדבר מאד בעיני האפרתים ויתלקטו אל זוּללאַ וישימוהו עליהם לראש לעזור להם לשוב אל כבודם הראשון. וזוּללאַ היה חכם מחֻכּם בחכמת המדינה, שר צבא וגבור חיל, אוהב כבוד וידיו רב לו בכל מדע ככל משכילי האפרתים, וכמוהם התמכר לחמדת השעשועים ותענוגות בשרים, גם היה עַז כנמר וגבור כארי, רוחו כנחל שוטף ונפשו תלהט זיקות עֹז ותעצומות. מהיום ההוא והלאה נִצבו שתי המפלגות האדירות ההן ערוכות לַקְרָב ומלחמה, מפלגת העם תחת דגל מאַריוס, ומפלגת האפרתים תחת פקודת זוּללאַ. לפני התגלע הריב והמלחמה האיומה בין האזרחים, עשה מאַריוס דברים רבים נגד חֻקי המדינה להכעיס את לבב זוללאַ, וזאַטוּרנינוּס הנשיא תמך ידו בסתר, גם עשה מעשה שודד וְרֹצֵחַ לבעבור הַאריך את ימי נשיאותו ולבעבור הַעלות את גלויציאַ. רע איש הבליעל על גֶרֶם מעלת היועצים, ועל פי מאַריוס ומרעיו הרעים באו העם עד תכלית גאותם, והאפרתים עד תכלית מֹרַת רוחם. ויהי כי מלאה הארץ מוטה, צלמות ולא סדרים, ותפרץ מלחמה בין שתי המפלגות ההן, וילחמו ברחובות קריה מלחמת מָרֵי נפש, וַתָּעָז יד האפרתים, ויכו את מפלגת העם חֵרם. אך בכל זאת לא שקטה הארץ, והמנוחה לא שָבה לקדמתה. כי בני איטאליא בעלי ברית רומא, חָתרו בכל עֹז אל משפט אזרחי הרומאים, ויעירו ויעוררו מהומות רבות ומבוכות בארץ, גם דַלַת העם אשר באשמת האפרתים נשבר להם כל מַטה לחם, הָמוּ ויתגעשו ויטילו סער גדול על ראש מציריהם. לשוא התאמץ ליוויוס דרוּזוּס הצעיר להשביח את שְׁאוֹן גַלֵי יַם סֹעֵר ההוא! לשוא שִׁחת את דבריו הנעימים לבקש את האפרתים לתת נַחלות שדה וכרם לְדַלַת העם ומשפט האזרחים לבעלי ברית איטאליא! כי האפרתים אבירי הלב הקשו את רוחם ולא אָבוּ ולא שמעו לדבריו הנאמנים, ולאחרונה נרצח האיש היקר הזה בתוך אוּלָם ביתו ביד רוצח חֶרש, ולא נודע מי רְצָחוֹ, וכל מערכי לבבו ומשפטי פיהו כָלִיל חָלפו. וכראות בני האיטאליא כי נכזבה תחולתם, נועצו לב יחדו לחבל את עֹל הרומאים מעליהם בחֶזקת היד ובחרב ומלחמה אם לא יאבו עוד לתת להם את משפט האזרחים. כל העמים בני שבט הסאַבעללים ובראשם הזאַמיניטים והמאַרזים אנשי המלחמה, היו הראשונים אשר השליכו עבותות הרומאים מהם, ויכרתו עליהם ברית, וישימו את קאָרפיניוס לעיר הבירה הממלכות בעלי הרית החדשה ההיא. צבאות אנשי חיל מלֻמדי מלחמה יצאו להלָחם ברומא ויעופפו את להט חרבותיהם על פניה (ג“א תר”ע – תרע"ב 90–88). ותתחלחל רומא העדינה ותלבש שק וַתִּתְפַּלֵשׁ באפר, ותמהר וַתָּרֶק את עבדיה המשוחררים לצאת לקראת נשק, גם נתנה משפט האזרחים להלאַטינים, להעטרוסקים, וּלהאוּמברים אשר לא בָגדו בה בעת רעתה, לבל יתחברו אל בעלי ברית איטאליא. אחרי מלחמות כבֵדות ואחרי שֶׁפך נהרי נחלי דמים, צָלחה רומא לגרש מעט מעט את אויביה מפניה וְלָשׂוּם מִתְגָהּ בשפתותיהם להשיבם אליה ולשלטו בם כבראשונה. אך בכל זאת רָאוּ הרומאים כי רעה נגד פניהם אם לא יחישו להשקיט את סערת לבב בני איטאליא אשר עודם חושבים מחשבות מרד ומלחמה, ועל כן התבוננו כי טוב טוב להם לְקַדֵם את הרעה, ויתנו משפטי אזרחי רומא לכל עמי איטאליא. אפס כי התחכם הזענאַט להבדיל בין האזרחים החדשים ובין הישנים ולהגביל את יכלתם לבל יכריעו אותם ברובם, והדבר הזה היה פורה רוש ולענה להרומאים, כי ממנו התפרצו סערות חדשות על ראש רומא בימים הבאים –.

201 § מלחמת מתרדת הראשונה

כמעט אשר שקטה רומא ממלחמת בני איטאליא, והנה רעה חדשה נשקפה עליה מארץ המזרח בתגרת ידי מתרדת (מיטרידאַטעס) מלך פאָנטוס, מלך עזוז וגבור אשר הִתְמַכֵּר לְמַגֵר לארץ את כסא כבוד רומא, כי הוא שנא את רומא תכלית שנאה כהאַניבאַל, וברוב עֻזו וחכמתו התאמץ להביא את ארצות אזיא ויון במָסורת הברית לנתק את מוסרות הרומאים מעליהם ולהשליך מהם עֲבוֹת העריצים ההם. בין כל אויבי רומא לא קם אויב ומתנקם כמוהו! הוא הערה את גבורתו הנוראה ואת נקמתו האיומה על ראש אוֹיַבְתּוֹ זאת להחרימה ולהשבית מאנוש זכרה, על פיו קמו כל יושבי קדמת אזיא בחרב על אזרחי רומא הנפוצים בעריהם וַיְרַצְחוּ מהם יותר משמונים אלף ביום אחד, הוא קָרַע ארָצות רבות מיד הרומאים וַיְנַשֵׁל את כל גבורי רומא מתוכן, הוא פרץ בארץ יון בחיל כבד ויהי לסתרה עליה ועל יתר הנפות אשר מרדו ברומא, ויהי בכל דרכיו משכיל לְשַׁכֵּל את הרומאים בחרב מַשׁכלת “עד כי דִמוּ כל יודעי מלחמה כי מלאך שלוח הוא מאת האלהים להשיב אל חיק רומא את חרפת העבדות אשר מדדה לכל הגוים” אז יֵחָלֵק לבב הרומאים אֹדות שר הצבא אשר יבחרו להם במלחמה הגדולה ההיא, בני העם בחרו במאַריוס מָגִנָם המציל את כבוד רומא מחרפת הצימבערים והטיטאנים, והאפרתים בחרו בזוללא גבר עמיתם אשר הִפליא עֲשׂוֹת במלחמת ערי ברית איטליא, וַיִקֶשׁ דבר האפרתים ותהי המשרה לזוללאַ, ויַקנא בו מאַריוס קנאה גדולה מאד, וַיָעַר את רוח זולפיציוס הנשיא לעמוד לימינו ולעזור לו להדיח את זוללא משאתו. וזולפיציוס הנמהר ואיש הבליעל מהר ויקהל את העם לשבטיהם, ובישע האזרחים החדשים הכביד את ידו על הזענאַט להעביר את זוללא מפקודתו אשר הָפקד עליה ולהקים את מאַריוס תחתיו. שני שרי גדודים הביאו את הפקודה ההיא לזוללאַ בַחנותו על יד נאָלאַ, אך אנשי החיל התנפלו עליהם בחמה שפוכה וַיִסְקְלוּם באבנים וימותו, וזוללא מִהר וישב אל רומא ויפת את אויביו ויכניעם, ועל מאריוס שפך את קובעת כוס חמתו, וישפטהו משפט בֹגֵד בארץ מולדתו, ויגרשהו ויחרימהו, וינס מאַריוס בגפו, ואחרי תלאות נוראות מאד בא בשערי ארץ אפריקא “ויהי בודד ונודד על חרבות קרתאגה בלי משען ומשענה, נמוג ברעב וסמר בקרח ואין איש מאסף אותו בצל קורתו מפני פחד החרם אשר עליו, וזוללא מתחזק ברומא, וישב את האפרתים על כנם, ואת המנוחה לאיתנה, וישב אל בית מלחמתו להצות את מתרדת”.

202 § מלחמת האזרחים הראשונה.

וזוללא בא (ג“א תרע”נ 87) בְצִים להחריד את ארץ יון ולגדע את קרנות מתרדת, ויסתער בסערת מלחמה על אטהען, וילכדה, ויתנה לשלל, ואת יושביה הִגִיר על ידי חרב, וישלול את אוצרות היכל דעלפי, ואחרי כן הִכָּה את שרי צבאות מתרדת בשתי מלחמות ויכריעם. ומשם נסע דרך ארץ מוקדון וטראַציא לאזיא הקטנה, ובחרבו הקשה והגדולה אכף את מתרדת לעשות שלום עם רומא, ובמחיר השלום ההוא השיב מתרדת את כל הארצות אשר קרע מאת הרומאים, גם את צִייָו האדירים אשר בים השחור הִסגיר ביד שליטי רומא; וכסף רב מאד שקל לאוצר רומא על הנזק אשר עשה לה. כל הנפות והארצות אשר שבו להתענות תחת הרומאים, נשאו את עונם, כי העמיס עליהם זוללא מס כבד מאד, ואת נכסי העשירים החרים לאוצר רומא. אך בין כֹּה וכֹה שב מאריוס מחרבות קרתאגה לאיטליא, ויתלקטו אליו אנשים פוחזים אבירי לב ומרי נפש ויהי עליהם לשר, ויתחבר עם ציננאַ וזעטאָריוס נשיאי העם ונגידיהם. ויבואו עד שערי רומא ויביאו אותה במצור. ויהי כי כבד הרעב בעיר, פתחו הזענאַט את שעריה וימסרוה ביד מאַריוס ומרעיו הצמאים לנקם, "ומאריוס בשָׂם אהבת העם מעוזו, וימאן לבוא העירה על דברת הזענאַט טרם יתירו העם את חרמו, אבל כמעט התאספו העם לשבטיהם, ורוח הנקמה בִעתה את מאריוס עד כי לא יכול למשול ברוחו עוד, ויפרוץ בעיר בעינים מפיצות רֶצַח וָדָם, ויכן מטבח באוהבי זוללא באכזריות חמה ובשטף אף. גדודיו הפראים והמרצחים פרצו כפרץ מים זידונים בתוך העיר, ובמצותו הרגו את ראשי האפרתים והאצילים פִּנוֹת רומא, ובתוכם גם את שרי הזענאַט אנשי הַשֵׁם ותהלת כל הארץ, ונבלותיהם היו מֻשלכות בחוצות למאכל הכלבים עזי הנפש ועוף השמים. בתיהם נשסו, וכל הונם ורכושם הָחרמו לאוצר המדינה “והעיר השלטת הזאת אשר לשמעה יחילו עמים היתה מלאה חללים, ונבלת האדם היתה כסוחה בקרב חוצות”. אחרי אשר השביע מאַריוס את חרבו הזוללה בבשר אבירים, ואת נפשו הזעומה בדמי אצילים ואפרתים, פקד על הרומאים להרימו על גרם מעלת היועצים בפעם השביעית, ואז באה עליו הבטחת כֹהני האָראַקעל בימי עלומיו אשר הבטיחוהו כי בימים יֻצָרוּ יִנָשֵׂא לָשֶׁבֶת בראש נגידי עַמוֹ על גפי מרומי רומא, ואל ההבטחה ההיא נכפה גם כלתה נפשו כל הימים עד כי ברה לו כתֻמה בעת ההיא. אולם בשִבתו על מְרום כסא כבודו, נדדה מנוחה מלבבו ותנומה מעפעפיו, כי סערת חמתו ושלהבת אש נקמת רֶצַח היוקדת בחֻבו תמיד, גם קנאתו העזה כמות אשר קִנא בהצלחת זוּללא, ויראתו ופחדו מפני נקמת הגבור העריץ הזה ותגרת אפו, הִרְתִּיחוּ כסיר את דְמֵי עורקיו, ורוחו נָעה ונָדה כנוד הקנה במים, ובלהות צלמות בעתוהו בחלום ובהקיץ. וינסה להטביע את מבוכותיו ואת דאגותיו באשישי ענבים, וַיֵשְׁתָּ וישכר כל הימים, עד אשר בערה בו חמת היין, וקדחת עִם אש מתלקחת נִשׂקה בעצמותיו. עיניו ראו זרות ופיו דִבר תהפוכות, ומחלתו הנמרצה הצעידתהו אל שערי המות. מקץ שנתים ימים מת גם ציננאַ, כי אנשי המלחמה המיתוהו בסער ביום מהומה.

203 § בשנת שמונים ושלש לפני ספהנ"ו, אחרי מלחמת מתרדת הראשונה, שב

זוללא ארצה איטליא, וכל האפרתים חרדו לקראתו ויהיו זְרֹעוֹ לבקרים. באיטליא התחתונה הִכּה במלחמות רבות את יועצי העם עם גדודיהם הרבים והעצומים, ואת מאריוס הצעיר הסגיר בעיר פראֶנעסטה הבצורה ויצר לו ויציקהו מאד עד אשר שלח יד בנפשו, ואז נקם את נקמת כבודו באנשי העיר ויכן מטבח באזרחיה שנים עשר אלף איש. אחרי כן ערך מלחמה כבֵדה לפני שערי רומא על אנשי מאַריוס ועל הזאַמעניטים המורדים בו, ויכם ויכתם ויחרימם לפי חרב ושאריתם לקח בשביה, ויבוא בתרועת רעם העירה, שם פָתַח את אוצרו הרע ויוציא את כלי זעמו בסערת רֶצַח, וישביע את חרבו הארורה דם אנשים נשים וטף מאת העם אשר נטו אחרי מאַריוס. שמונת אלפים שבויי מלחמה, מרביתם מבני הזאַמעניטים, נִשחטו כצאן טִבחה במקום אחד לעיני שרי הזענאַט הנמוגים בפחדי מות, ובכל אלה לא שככה עוד נִקמתו וישלח חרב מְשַכלת אל כל הערים אשר אוהבי מאריוס מסתתרים בהן, ויכן להם מטבח. יותר ממאה אלפים איש נפלו חללי חרב במלחמת אזרחים ההיא, לבד ממותי תחלואים וחללי רעב וְדֶבר אשר אין מספר להמה, להגדיל עוד את תפארת עֻזוֹ וְנִצחו, שלח זוללא ספרים בכל הארץ להודיע את שמות בעלי ברית מאַריוס אשר הִתְעַתְּדו למות ושללם לבז, ויצו כי כל מוצאיהם יהרגום ושכר דמים יקחו להם מהשלל והמלקוח, אך האיש אשר יחוס וִיכַסֶה עליהם, תהי נפשו תחת נפשם. על פי הפקודה האכזרית הזאת, רבו שערוריות בארץ, חמס על חמס וְרֶצַח על רֶצַח פָּרָצוּ, ודמים בדמים נָגָעוּ, עד כי נהפכה כל הארץ לגיא הרֵגה, ורחבי אדמת רומא לִשְׂדֵה קֶטֶל. ואחרי אשר שָׂבעה נפש זוללא דֵי נקם, הֵשִׁיב את חֻקי קאָרנעליוס על כנס, ועל פיהם באה הממשלה אל ידי האפרתים לבדם, וּלַעם הארץ אין חֵלק ונחלה בה, והוא התרומם להיות נגיד וּמְצַוֶה (דיקטאַטאֶר) כל ימי חייו (ג“א תרע”ח 82), ויהי אדון לראשי כל בני הארץ, איננו גדול ממנו בכל אפסי תבל, ותשבענה עיניו יְקָר וגדולה חמדת שלטון עד אשר קָצָה נפשו בהם ויהיו לו לזרא וַיִנָזֵר מתשואות מִשְׂרָתוֹ וְהֶמְיַת החלד, ויתבודד בהיכל חמדתו אשר ברומה (ג“א תרפ”א 79), אך לא ארכו שם הימים וַתִּתְקְפֵהוּ מחלה נוראה מאד לרגלי שִפעת התענוגים ותאוות החושים אשר הִתְמַכֵּר אליהם, וימת בצירים וחבלים איומים (ג“א תרפ”ב 78). גְוִיָתוֹ הובאה לרומא, ורבבות אדם הָלכו אחרי מִטָתוֹ, ובכבוד מלכים והדרת תפאה שרפו גדולי רומא את נִבלתו באש על שְׂדֵה מאַרס. האיש הנורא הזה לא האמין כי עֵין ה' צוֹפִיָה על הֲלִיכוֹת התבל וצאצאיה, רק בטח בהצלחתו וַיִשָׁעֵן בגבורתו וברוחו הכביר, ולמען הַרְגִיעַ את מוסר כליותיו ואת רִגְשֵׁי הַנֹחַם אשר כנחשים צִפעונים יפרישו, הִרְבָּה לְהִתְחַסֵד במנהגי דָתוֹ ואמונתו, שמר הבלי שוא, הִשְׂפִּיק במשאות תהו ומדוחים, ולא הִפֵּיל מעבודת אלֹהיו גם צרור קטן ארצה –.

3: ימי קנעיוס פאמפעיוס וטולליוס ציצערא.

204: § אחרי מוֹת זוללא לא שָׁבָה עוד רומא למנוחתה, כי בעלי ברית

מאַריוס המָחרמים והנִרדפים, התלקטו לאחד אחד תחת דֶגֶל זערטאָריוס הגבור נְשִׂיא העם ואיש דעת, וילחמו בארץ ספרד (ג“א תרפ”ה-תרפ"ח 75–72) עם צבאות רומא הצובאים שם בחרב שלופה, ויכו אותם אחור ויכריעום תחת ידיהם. וכל בני ספרד ולוּזיטאַניא נִמשכו אחרי זערטאָריוס בחַבלי אהבה ויחזקו ידיו לעשות חיל נגד הרומאים, ויחשבו מחשבות לפרוק מעליהם עֹל רומא ולכונן להם כנסיה חפשית, אך הזענאַט שלחו על זערטאָריוס את צבאיהם תחת יד פאָמפעיוּס מופת דורו אשר קנה לו שֵׁם גבורה באפריקא ובזיציליא. ופאָמפעיוס שָׂם את גבורת האַניבאַל נזר לראשו ויפרוץ גם הוא דרך בהררי האַלפען עד בואו אל קצה גבול ספרד, והנה לשוא שקד! כי שקד זערטאָריוס על משמרתו ולא נְתָנוֹ לבקוע אל לב הארץ פנימה, עד כי נשתה גבורת פאָמפעיוס בפעם ההיא וישב בפחי נפש גאַליענה לנוח בה את מנוחת החרף ולהחליף כח במחנה אשר התעתדה לעזרתו תחת יד מעטעללוס. אבל גם בתקופת השנה לא הצליח, כי שִׂכל זערטאריוס לפרוע את פאמפעיוס ימים רבים מהתחבר עם מעטעללוס תומך ידו, וגם אחרי אשר התחברו שתי המחנות האלה לאחדים, לא הִשגו חיל וַיְמַלְאוּ את ידיהם על הגבור המשכיל הזה שתי שנים רצופות וכל פרי לא ראו בעמלם, עד אשר קם פרפענה הנוכל על זערטאָריוס במשתה היין וירצחהו, כי קִנא בו ויעגב על השלטון בלוזיטאניה. ורק אז מצא פאָמפעיוס אוֹן לו להשקיט את סערת המֶרד בספרד (ג“א תרפ”ח 72). ואף כי בצע פאָמפעיוס את מלחמת ספרד באפס יד, עִטרוּ אותו הרומאים בעטרת הנצחון, כי הוא עשה לו שֵׁם עוד בימי זוללא אשר דָבק בו לאהבה, גם היה גבור חַיל, בעל פנים מאירים, נוח לרצות ונוח לבני העם, וְחֶפְצו בידו הצליח לעשות שלום בין האפרתים (אשר עָמַד בראשם) ובין העם, וכפלגי מים היו לבות הרומאים בידו להטותם לכל אשר יחפוץ –.

205.§

ויהי בשוב פאָמפעיוס מספרד לאיטליא, פָגע במלחמה חדשה – מלחמת העבדים. כי שבעים עבדים אשר התעתדו לְשַׂמַח את לבות הרומאים בשחוק המלחמה אשר ישחקו לפניהם ביום הַכֶּסֶא עד אם יפלו איש בחרב אחיו, מצאו מקום לְהִמָלֵט מבית משמרתם אשר בקאַפּוּאַ, ויתלקטו עליהם אנשי מצוק ומרי נפש ועבדים נענים ואסירי עֹנִי המונים המונים מכל קצוי איטליא, ויפתחו את בתי הכלאים בחָזקה ויוציאו מאתם את האסירים עד כי היתה הקהלה נפרצה מאד בשבעים אלף איש יודעי מלחמה ומרי נפש כדֻבּים שכולים, אשר בעָנים ומרודם לא בקשו דבר בלתי אם להשביע את רוח נקמתם ולהשיב עֹשק שבעתים אל חיק עושקיהם ולוחציהם; ובראשם היה שפאַרטיקוס יליד טהראַציע איש חיל וכביר כֹח אשר לא יֵחַת מפני כֹל, ותתחלחל איטליא מפניהם, כי התגודדו גדודים גדודים ויציפו את הארץ. את הערים נתנו לשלל, את הכפרים החריבו, ואת מחנה הרומאים הצובאים עליה הִכּו מכות חדרי בטן, עד אשר עברו את גבול איטליא ויגיחו עד הררי האַלפען, כי חשב שפאַרטיקוס מחשבה לעזוב את איטליא ולכונן ארץ מושב מעבר להררי אלפען, “אבל לא כמחשבתו הטובה היתה מחשבת העם אשר ברגליו”, כי אחרי הכותם את שתי מחנות הרומאים הנצבות להם לשטנה בדרך, רם לבבם וישיאו בנפשותיהם להשבית את ממשלת הרומאים ולקחת מהם נקמות על כל הרעות אשר עשו להם “ויאכפו את שפארטיקוס לשוב אחור להיטליא העליונה וגם עד התחתונה ולפרוש רשתם על רומא”. רעה נוראה נשקפה אז על הרומאים. אך חֹסֶר טכסיסי מלחמה וריב וּמַצָה, היו אבני נגף לרגלי העבדים המתפרצים, חָלַק לבם וַיֵחָלְקוּ למחלקות, ובלי מערכה ומשטר שוטטו בארץ לשלול שלל, (ג“א תרפ”ט 71) ואז יצא קראַסוס היועץ לקראתם ביד חזקה וַיַרְאֵם את נַחת זְרֹעוֹ, “ואף כי נִגף מומיוס בעל פקודת הֶחָלוּץ (פאָרטראַב) אשר לקראסוס לפני הקושרים, בכל זאת לא בטח שפאַרטיקוס בחרבו וַיִנָזֵר אחור הלוך וְנָזוֹר עד קרוב לאי סיציליא להרבות חילו בהמון העבדים המתענים על האי ההוא, כי נמג לבו בשמעו כי נקם קראסוס נקמת כבוד רומא מאת חיל מומיוס הנגפים לפניו בהעבירו אותם תחת השבט ויכריע העשירי בכל המחנה למות. וקראסוס בראותו אנה פני פארטיקוס מועדות, מִהר לסגור עליו את הדרך ויכריחהו להתראות אתו פנים, ותהי המלחמה כבֵדה מאד, ושפרטיקוס עשה חיל להלל מאד עד אשר נפל שדוד ארצה, אז פנו גדודיו עֹרֶף וינוסו מנוסת חרב, ששת אלפים נשבו חיים ויוקעו כאיש אחד, וחמשת אלפים נפלו שבי בידי פאָמפעיוס אשר בא באניות על חוץ איטליא ויכריעם לטבח”. וזקני רומא מִלאו את ידי שניהם לכַהן בכהונת היועצים בשנה הבאה בגלל גבורתם ונִצחם במלחמת עבדים ההיא. וירע מאד בעיני קראַסוס בראותו כי כבוד הנצחון ההוא אשר לא יאות רק לו לבדו נִתַּן בלי משפט גם לפאָמפעיוס אשר לא עמל בו ולא עשה מאומה בלתי אם לעולל אחרי בְצִירוֹ. ועל כן פָּתַח קראַסוס את ידו הנדיבה להַעניק את העם שפע נְדָבוֹת לְהַטוֹת בזה את לבבם אחריו לְהַכִּיר את עֶרְכּוֹ וּלְהַעֲלוֹתוֹ על גֶרֶם המעלות, אך גם פאָמפעיוס לא טמן את ידו בצלחת וַיִבְזוֹר מְלֹא חפנים מַתָּת ורב כסף לְעַם הארץ לבעבור תְּפוֹשׂ את לבבם גם הוא.

.206 §

אולם במלחמת שודד הים (ג“א תרצ”ג 671), גם במלחמת מתרדת השניה (ג“א תקפ”ו-תרצ"ה 74–65) עשה לו פאמפעיוס שֵׁם גדול בצדק. שודדי ים ההם היו בני אזיא הקטנה אשר ראו עֳנִי בשבט עברת זוללאַ אשר לא השאיר להם כל מחיה עד אשר נלחצו לשלוח בעולתה ידיהם. ובהיות בעת ההיא כל דברי צבא הים יגיעים, כי היו עיני הרומאים ולבם אל המבוכות אשר ביבשה, על כן היו להשודדים האלה ידים לבצע את מחשבות אוֹנָם, וימצאו קֵן להם בזיציליא, ומשם כִּסוּ בהמון אניותיהם את כל פני יַם התיכון, וירגיזו את כל יושבי חבל הים ועד ספרד נתנו חִתִּתָם. ארבע מאות ערים נתנו לשלל, אנשים רבים מבני מְרוֹם הרומאים, לקחו בשביה, וביד חזקה הֶחזיקו בם ומֵאֲנו שַׁלחם עד אשר נתנו להם רב כֹּפֶר פדיון נפשם, הִשביתו את סְחַר העמים, הֵשַׁמוּ נתיבות, ועד מרחקי ארץ חֲמַס ידיהם פִּלסוּ, “ויהיו לשִכים בעיני הרומאים ימים רבים. ורבים מאויבי רומא חִזקו עוד את ידיהם בעצה ובפעל כפים, עד אשר נעתר הזענאַט על אפו ועל חמתו לעצת גאבינוס הנשיא אשר יעץ לתת לפאָמפעיוס ממשלה בלתי מגבלה על כל הימים והאיים ועל כל ארצות החוף על משך שלש שנים (ג“א תרצ”ג 67). אז שנס פאמפעיוס מתניו להראות כי יאות לו נזר הכבוד הזה, ויאסוף חמש מאות אניות מלחמה ומאת אלף אנשי חיל ויפיצם בכל פאתי מבואות הים להקיף את השודדים מסביב ולהשתער עליהם מכל עבר ופנה כאחד, ותהי ההצלחה בעזרו לשבר את זרוע השודדים”, ובמשך שלשה חדשים בִּער אותם מכל ארחות יַם התיכון, גם לכד את ערי מבצריהם בארץ מולדתם, "ובפעם הזאת כלכל את מעשהו בהשכל ובישרת לבב, כי לא הֵרַע את בני השבי אשר הסגיר הנצחון בידו, כי אם הרחיקם ממקום רגזם מאת הים ויתן להם מקום מנוחה בעיר סאָלי אשר בקיליקיא המדינה, והעיר ההיא נקרא מני אז והלאה בשם פאָמפעיאָפאָליס. ויהי אך בִצע פאָמפעיוס את מלחמת שודדי הים, והנה מלחמה חדשה התחוללה על רומא, היא מלחמת מתרדת השניה, והזענאַט מלא את ידו להיות שר צבא ונגיד ומצַוה גם במלחמה ההיא.

207 §

“כי מתרדת יריב רומא שמר את עת מבוכתה לחפצו, ובעת אשר היתה חרב הרומאים איש באחיו, רפא את פצעיו אשר חלה חרב זוּללאַ בו, ויאסוף חיל חדש תחת החיל הנופל במלחמה הראשונה”. אפס כי בעת אשר צר על קיציקוס העיר העשירה בעלת ברית רומא, הגיח עליו לוּקוּללוּס שר צבא רומא ויט את ידו עליו ויבריחהו לפאָנטוס ארץ מלכותו, ובלכוד לוּקוּללוּס גם את פאָנטוס, ברח אל טיגראַנעס חתנו מלך ארמיניא (ג“א תרצ”א 69), וטיגראנעס עמד לימינו, וימאן למסור אותו ביד הרומאים. ויאסוף את חילו הגדול ויעמוד הָכֵן למלחמה, אך לוקוללוס השתער על טִיגְרַנְהקַרְתָּא בירת טִיגראַנעס וילכדה בסערת מלחמה, ואת חיל גבוריו הרבים והעצומים החליש לפי חרב וידו היתה נטויה לרד לפניו את כל אַרמיניא ולתגר מלחמה חדשה את אַרזאַצעס מלך הפרתים. אך בני חילו התרגזו עליו בשמעם את מערכי לבבו, כי קצרה נפשם בעמל המלחמה ונלאו נשוא עוד את כֹּבד משאה, וישלחו את רסן שלטונו מעל פניהם. אז שב לוקוללוס אל ארצו ואל נכסיו וגני חמדתו לבַלות בטוב ימיו ולהתרפק על חיק התענוגים, ומתרדת שב לאיתנו ויוסף עֲשׂוֹת חיל וְהַרְבּות לו עָצמה, בעת ההיא הוסיף הזענאַט לפּאָמפעיוס שאת על שאתו וירחיבו עוד את גבול ממשלתו אשר לו על הים גם באזיא קטנה וישימוהו לשר צבא במלחמת מתרדת, ובכח הממשלה הנמרצה הזאת אשר היה לו בים וביבשה, סגר בהמון אניותיו את כל ארצות חוף אזיא מערי כנען עד הבאָספאַרוס, ויחרד את מחנה המלך באישון לילה על יד נהר פרת ויכהו מכה נצחת. ומתרדת נס עם שלשה פרשים מנוסת חרב לקאָלכים ותהי לו נפשו לשלל, וכל חילו העצום נפלו חללים לפי חרב הרומאים, והנמלטים והנסים מחרב רעה נִרמסו תחת פרסות הסוסים ותחת גלגלי רִכבי הברזל בעת מהומה ומבוסה ההיא. אחרי כן לבד פאָמפעיוס את ארמיניא בלי תנופת חרב ובאפס יד, ויאכוף את טיגראַנעס להכנע ולהתרפס לפניו. והמלך האומלל ההוא נפל לרגלי שר צבא הרומאים ויסגר בידו את עטרת ראשו ונֵזר מלכותו. וישמח פאָמפעיוס על הנצחון אשר הביא הזמן לידו בלי עמל ויגיעה, וישב את העטרה והנֵזר אל טיגראנעס ויתן לו את השלום אשר הוא מבקש במחיר הארצות אשר לקח ממנו במלחמה, גם נָטַל עליו לשקול כסף רב מאד אל אוצר רומא ולאנשי חילה. אחרי כן עבר פאָמפעיוס ברחבי ארץ הקוּקאָזוס ויכניע את הָאִבֶּרִים (אִיבעריער), ואת שבטי הָאַלְבַּנִים (אַלבאַנער, אַלאַנען). ומתרדת הנִגרש מארצו וממולדתו ומבית מלכותו, לא נכנע עוד בלבבו, גם לא שָׂם לבו אל ימי זקנתו (כי בעת ההיא נמלאו לו ששים ושמנה שנה), ויעש חַיִל חָדש ויחשוב מחשבות לפרוץ דרך ארצות הדאָנוי אל ארץ איטליא לחַדש את המלחמה, אך ה' הקים עליו רעה מתוך ביתו! כי פאַראַנאַקעס בנו הקדיש עליו מלחמה, וכל אנשי חילו עזבוהו, גם בני עמו בגדו בו, ובראותו כי נכונים לו ימי שביה ומאַסר לפני מרכבות כבוד פאָמפעיוס, מאס בחיים ויצו את אחד מעבדיו ויפע בו וימת לשמחת לבב פאָמפעיוס וּצבאוֹ אשר חנוּ אז ביריחו. אחרי כן הביא פאָמפעיוס גם את ארץ ארם תחת ממשלת רומא, וַיַשְׁבֵּת את ממלכות מלכי בית סילייקיא (סעלייקידען), ובכן הרחיב את גבולות רומא בשלש ארצות חדשות: ביטיניא, קיליקיא, וארם, ואת מלכי ארמיניא הגדולה, פאָנטוס, פאפלאַגאָניא, גאַלאַטיא, קפודקדיא (קאַפאַדאָקיען) ועוד מלכים אחרים שָׂם למס עובד להרומאים, כגורל הארצות ההן היה גם גורל ארץ יהודה, כי בעת ההיא רָבו הורקנוס וארסטאָבּוּלאָס אחיו על דְבַר המלוכה ביהודה, וישימו את פאָמפעיוס לשופט ומוכיח ביניהם, אך הוא הִשְׂתָּעֵר ביהודה כאויב ומתנקם וילכוד את כל מבצריה, ויביא את מקדש ה' במָצוֹר, ובסופה וסערת מלחמה הוריד עֹז מִבטחו ויבקעהו אליו. אין מספר לחללי היהודים אשר נפלו אז לפי חרב העריץ הזה! ואין קץ לכל הרעות אשר עולל לכל זרע ישראל בעת רעה ההיא! ואחרי אשר בא עִם צבאוֹת פריציו במקדש אלֹהי ישראל וַיְחַלֵל את צְפוּנוֹ, אָסַר את המלך אריסטאָבּוּלאָס החשמונאי ואת בניו הנחֻשתים ויביאם אתו רומאה לִרְתוֹם אותם במרכבות כבודו לְאוֹת נִצְחוֹ וְעֻזוֹ, (ג“א תרצ”ג 63) ואת הורקנוס שָׂם לנשיא ביהודה, הביא בְעֹל רומא, ולא יכלו לְהָמִישׁ את צוארם מֵעֹל ברזל ההוא כל הימים –.

208 §

אחרי עֲשׂוֹת פאָמפעיוס את כל הגדולות האלה, בא בשערי רומא ויחג את חג נצחונו בהדרת תפארה ובצבי עדיים אשר לא התפארו בו שרי צבאות רומא מיום היותם אדונים לראשי כל בני הארץ עד היום ההוא. שני מלכים נִדחים מכסאותם, אריסטאבּוּלאס החשמונאי מלך יהודה וטיגראַנעס הצעיר מלך ארמיניא, עם בני ביתם ועם כל נפשות בית מתרדת הגדול עטרו את מרכבות כבודו, ולפניו היו לוחות מצוירים עליהם כל הדברים הגדולים אשר עשה, שמות חמש עשרה ממלכות אשר לכד, שמנה מאות ערים ואלף מבצרים אשר נבקעו לפניו, שמנה מאות אניות מלחמה משלל אויבי רומא, ארבע מאות ערים אשר הקים על תִּלָן, ויותר ממאתים רבבות בני שביה אשר נפלו בידו. ובאוצר המדינה הניח עשרים אלף ככר כסף, מבלעדי הכסף הרב אשר חלק לאנשי הצבא אשר הגיע לחלק איש ואיש שלש מאות סלע. ומאספי מרכבות כבודו היו מאתים וחמשים עגלות צָב נושאות מעשי אומנות נפלאות חמדת ארץ יון ואזיא אשר עולל אחרי שרי צבאות רומא ההולכים לפניו לעשוק את כל הארץ.

209 §

בעת ההיא פָּרַץ בארץ שֵׁם האיש הנעלה טוּללוּס ציצערה ידיד פאמפעיוס וגבר עמיתו במערכי לבבו, ועם הארץ קראו לו בשֵׁם הכָּבוֹד “אֲבִי ארץ מולדתו”. ציצערה היה בן אחד האזרחים, ומשפחתו הצעירה בכל משפחות גדולי רומא, ורק בגלל חכמתו ותבונתו, בגלל חריצות מִפְעלותיו וְלֶכְתּוֹ במעגלי צדק, הִתְעַלה מִשְׁפַל מַצָבוֹ ויעל על גרם מעלת היועצים. הוא שָׁקַד בעיר אַטהען וראָדוס על דלתות החכמה בשקידה נפלאה מאד, עד כי היה חכם מחֻכָּם בחכמות היונים כאחד חכמי יון בימי קדם, וביחוד בחכמת הַלָשׁוֹן (בערעדזאַמקייט) ובידיעות הפילוסופיא, עד כי היתה לאֵל ידו להתחרות את דעמאָסטהענעס חֲכַם המדיני וראש המדַברים, גם כתב ספרים יקרים על חכמת הלשון ועל הפילוסופיא הנאמנה, וספריו מהֻללים מאד עד היום הזה. ואף כי היה רודף אחר הכבוד, תְּהִלָתו ידַבר פיו ורוממותו על לשונו תמיד, גם לא היה אמיץ לב וכביר כֹּחַ; בכל זאת נֹכַח האמת דרכו, צדקת האזרחים היתר לו לְקָו ורגשי ישֶׁר למשקלת, ואהבת ארץ מולדתו כאש עצורה בעצמותי. בהיותו יועץ ברומא, הִתְמַכֵּר קאטילינאַּ אחד האפרתים להפוך את סדרי הממשלה מִשֹׁרֶשׁ, ולְמַגֵר את כסא הזענאַט ולהתנשא לכל לראש להיות שליט יחידי ברומא. האיש קאַטילינא הזה חלל את כבוד אבותיו בְּהִנָזְרוֹ לַבּשֶׁת, את הוֹנוֹ ורכושו פזר ביין, בשחוק ובחיק נשים עד אשר התרושש ויצא נקי מנכסיו וְנוֹשָׁיו רַבו מאד ולא נתנו לו מָנוח, ואז התחבר אל קהל מרעים כמוהו ויקשרו קשר להמית את היועצים, לעקור את הזענאט, ולשרוף את רומא באש ולהרוס את כל משפטיה וחקיה (ג“א תרצ”ח 62), ובעת המהומה והמבוכה ההיא יהרגו את היועץ ציצערה פאֵר עַמוֹ, ובעזרת אנשי החיל בעלי ברית זוּללאַ והמון העם יסבו אליהם את הממשלה על כל ארצות הרומאים. אך ציצערה היועץ והמליץ הגדול גלה את מצפוני קאטילינא ומרעיו, וישת לפני הזענאַט את מִסָתְּרֵי הקשר ההוא לעיני קאַטילינא היושב אִתם במועצה ההיא. ובארבע דִבְּרוֹת עֻזוֹ בִּלַע את פני הַלוֹט הַלוֹט על קאַטילינא, וימטר על ראשו פחים ואבני אש בשטף לשונו המהירה והשנונה עד כי נכוה הַבֹּגֵד בגחלים הבוערות אשר חתה על ראשו ויעזוב את רומא שִׂבַע קלון ובוז, ובכל זאת לא רפתה רוח הַמֶרֶד, כי מרעי קאטילינא אשר נשארו ברומא, עשו במחשך מעשיהם, אך עיני ציצערה היו פקוחות על כל מעשיהם אשר הם עושים בחדרי משכיתם, עד כי היתה לאֵל ידו לבאר לכל העם את דברי הקשר ברוּר כשמש, ועל פי השופטים נדמו הקושרים תחת קרדומי ההורגים בבית משמרתם, וציצערה נלוה מאת העם לביתו מכֻבד מאת הזענאט בשם הכבוד “אֲבִי הארץ” לחוג את חג הַתּוֹדָה אשר קדש הזעאנט לכבודו ביום ההוא הנכבד בכל ימי חלדו, וקאטילינא אֲבִי הקשר ההוא הסיר את המסוה מעל פניו וישם חרב מעוזו ויאסוף חיל להביא מלחמה בשערי רומא, והנה השיב לו ה' כגמול ידיו כי נִגף לפני אַנטאָניוס ומעטעללוס היועצים וַיִסָפֶה גַם הוא על חללי בני חברתו".

4: ימי קאיוס יוליוס צאֶזאר.

210. § ברית שָׁלִשִׁים (Tріүмиратъ) הראשונה

הצלחת זוללאַה הִצִיתָה אש התשוקה בלבות אנשים רבים אוהבי כבוד ללכת בדרכיו ולעשות כמעשהו. כל אחד התאמץ להיות ראשון ומְרוֹם על כֹּל ולהטות את הנהגת המדינה כחפץ לבבו. והנה בעת אשר ישב פאָמפעיוס במשכנות מבטחים נהדר בכבוד ובעטרת גאות נצחו ועֻזו, ויהי בעיניו הראשון בכל הכנסיה, עלה קאַיוס יוליוס צאֶזאר מעלה מעלה, ומבלי מֵשִׂים הגדיל כבודו והֶאדיר ממשלתו על העם יתר הרבה מפאָמפעיוס, כי היה צאֶזאַר מופת הדור, אחד מאנשי הסגֻלה היוצאים מתחת אבני הטבע לעתים רחוקות, מליץ מפֹאר ודובר צחות, סופר מהֻלל מאד, גבור חיל ואיש מלחמה, חכם מְחֻכָּם בהליכות המדינה ובכל דבר חכמת בינה, וכל רואהו הִכִּירו כי אותו עִתְּדָה הטבע להיות רב ושליט ומושל באדם. במעלליו הטובים אשר עולל בהיותו שופט יועץ, קנה את אהבת האפרתים, ובנִדבות ידו ומתנותיו הרבות משך אליו את לבות בני העם, ובראותו כי לא הגיע עוד היום אשר ישתרר לבדו על כל הארץ, כרת ברית שלום עם פאָמפעיוס הגדול ועם קראסוס האיש העשיר מכל הרומאים (ג“א ת”ש 60). הברית ההיא נקראה בשם “ברית שָלִשִים” (טריומפיראט), ושלשתם נדרו נדר להיות איש לזרוע אחיו להוציא לאור את מַאֲוַיֵי לבבם בדבר השלטון והמשרה. מעת ההיא והלאה היו שלשתם רוח הַחַיָה באופני הממשלה המדינית, ולא שתו עוד לבם אל הזענאט ואל משפטי פיהו. אחרי הדברים האלה הורַם צאֶזאַר לְנָגִיד ומצַוה בגאליא, ויעש שם מלחמות רבות עם יושבי הארץ, ואחרי ימים לא כבירים חִדש את ברית הַשָׁלִשִׁים בעיר לוּקאה על אדמת איטליא, כי שמה נועדו שלשת בעלי הברית ויחדשו את בריתם על האפנים האלה: לצאֶזאַר הניחו את ממשלתו בגאליא עוד חמש שנים אחרות, פאָמפעיוס בחר את ספרד ואת אפריקה לחלקו, וקראַסוס איש אשר לא ישבע כסף בחר לו את אזיא העשירה ורבת אוצרות, ותהי לו ארץ ארם למנה. אך פאָמפעיוס לא הלך בכבודו אל ארצות ממשלתו, וישלח את שריו (לעגאַטען) למלאות את מקומו בארצות ההן, והוא היה לנָגיד (דיקטאַטאָר) ברומא. ורק קראַסוס אשר לא שָׂבעה עינו עשׁר, ונפש הרעֵבה לזהב עָרגה אל שלל ארם, פרתיה, בקטריה, והודו סגֻלות ימי הקדם, דָאָה כעל כנפי רוח ארצה ארם ויעט אל שלל הערים הסרות למשמעת רומא. וישלח יד חֹמֶסֶת גם באוצר מִקדש ה' אשר בירושלים וַיְנַצְלֵהו, וַיֶרֶב בבת יהודה תאניה ואניה. משם נסב אל ארם נהרים ויקרא מלחמה על הפרתים הגוי המר והנמהר, ובאולתו נמשך כשור אל טבח אחרי אנשי מלחמתו בארץ ערבה ומלחה במדבר חול, ופרשי הפרתים הקלים כנשרים וְלִמוּדֵי מדבר כִּתְרוּהוּ מנוחה הִדריכוהו ויכו את אנשי חילו מכה נצחת, גם חיל פובליוס בנו הגבור ספו תמו בחרב, ורק פליטים וקראסוס בראשם נמלטו ויבואו לארץ ארמיניא עיפים ונכשלים. שמה בא הקץ על קראַסוס, כי בגשתו להתראות פנים את שר צבא הפרתים הֻכָּה וימת, ואראדיס הראשון מלך הפרתים יצק זהב רותח לתוך פיו ויאמר שְׁתֵה זהב לרויה אשר צמאת לו כל ימי חייך! נשרי הרומאים וכלי נשקם נפלו בידי הפרתים, בחורי גבורי רומא כִסוּ את פני המדבר, ונבלותיהם היו לְבָרות למלתעות פריצי חַיוֹת, ורק שרידי חרב שרדו לרגלי קאַסיוס שר החילים לארץ ארם וַיִמָלֵטוּ.

211 § מלחמת צאֶזאַר בגאליא (ג“א תש”ב-תש"י 58–50).

בימי קדם ישבו הקעלטים (קעלטען) בארץ גאַליא (צרפת) ובארץ העלוועציא (שווייץ), וַיִפָּרְדוּ לממשלות קטנות ושבטים שונים. ארץ גאַליא בפאת דרומית מזרחית היתה כבר בידי הרומאים, וכאשר נסו שבטי העלוועציא לעזוב את ארץ מולדתם המלחה ולרשת משכנות לא להם בגאליא, הִכביד צאֶזאַר את ידו עליהם להכותם אחור, ובמלחמה אחת נָצח אותם וילחצם לשוב אל כפריהם השרופים ואַל שדותיהם השוממים. אחר כן עשה מלחמה את אַריאָפיסט נְגִיד הגערמאַנים אשר פרץ בגאליא המזרחית וילחץ בחזקה את יושביה, ואף כי היו הגערמאַנים עַם עִזוּז ונורא כהררי טרף הִכָּה אותם צאֶזאַר ויכניעם, ויאכוף אותם ואת נגידם לשוב אחור אל ארצם אשר מעֵבר לנחל רהיין (ג“א תש”ד 56), אחרי כן לחם צאֶזאַר עם הבעלגים (בעליגיער), עם הנערפים (נערפיער) גבורי החיל ועוד עמים אחרים מבני גאַליא, ויכריעם תחתיו ויביאם בעל רומא, אולם בכל עת אשר שב צאֶזאַר לאיטליא להחליף כֹח בימי החֹרף, שבו הגערמאנים וימלאו את גאליא מהומות ופרצים, עד אשר הרהיב צאֶזאַר בנפשו עֹז לעבור פעמים את נהר רהיין ולתת חתִּתו על פני הגערמאנים (ג“א תש”ה-תש"ז 55–53). הוא היה הרומי הראשון אשר דרכה כף רגלו בארץ גערמאניא (אשכנז), וכן גם הסופר הראשון אשר כתב זִכָּרון בספר את תכונות הארץ ההיא ודרכי יושביה בדורות קדומים ההם. אפס כי לא אֵחַר בה יותר מעשרים יום, כי לא היה את לבבו ללכוד את ארץ נוראה ההיא כי אם לתת מוראו על יושביה ולהראותם כי יד רומא לא קצרה מֵעשות נוראות גם מעבר לנהר רהיין. מהארץ ההיא ירד באניות ארצה בריטאניא לְיַסֵר את גויי הארץ ההיא על אשר חזִקו את ידי בני גאליא בהצותם עליו, אך גם שם לא התמהמה ימים רבים, כי אחרי מלחמות אחדות עם הקעלטים הפראים, שב לגאליא להכניע כָּלִיל את יושביה המתפרצים מפניו כל הימים. ויהיה כאשר קָמוּ כל הגאַלים כאיש אחד על יד אַלעזיאַ בנָפת בורגונד ויעשו מלחמה את צאֶזאַר (ג“א תש”ח 52), אז הצליח צאֶזאַר לגדע את זרועם. ומעט מעט הכניע את עזי נפש ההם עד נחל רהיין, ויהפוך את גאַליא לאחת מנפות רומא גברת ממלכות. שר צבא גאליא האחרון, ושמו ווערצינגעטאָרי, איש אשר לו זרוע רמה עם גבורת רעם, נִתפש בכף צאֶזאַר והובא רומאה, שם הובל בתרועת נִצָחוֹן דרך רחובות העיר עד היכל הקאפיטאָל ושם הוּסַר ראשו בחרב. דת הדרואִידים אשר החזיקו בה בני גאַליא, כָּרעה נָפלה לפני דת הרומאים, ומהיום ההוא והלאה לא יָספה להרים את ראשה.

212 § מלחמת אזרחים השניה (ג“א תשי”א-תשי"ב 49–48).

בין כה וכה התחוללה מריבה עזה בין נשיאי רומא, חמס על חמס, וְרֶצַח על רֶצַח פָּרָצוּ ורחבי העיר העליזה נהפכו לשדה קטל וגיא הרֵגה, שרי חיָלים כבירי כֹחַ עִם המון אנשי חילם, נלחמו איש ברעהו בראש כל חוצות, והנשיא העז קלאָדיוס נרצח ברחוב העיר על ידי מילאָ ידיד ציצערה. בראות הזעאַנט וזקני הכנסיה את השערוריות האכזריות אשר נהיו ברומא, נועצו לב יחדו להקים את פאָמפעיוס בראש העם ולמַלאות ידיו להיות גם יועץ גם נָגִיד ומצַוה (דיקטאַטאָר) ברומא. הכח הגדול הזה היה כלי נשק ביד פאָמפעיוס לְהִלָחֵם עם צאֶזאַר ולהדיח אותו משאֵתו, כי הוא קִנא קנאה גדולה בגבורת צאֶזאַר והצלחתו הגדולה בגאליא. ויהי כמלאות לצאֶזאַר שנות ממשלות בגאליא, הִטה פאָמפעיוס את לבב הזענאַט להסיר את צאֶזאַר ממשמרתו אשר הָפקד עליה, ולשלח מעליו את אנשי הצבא אשר ברגליו. אך שני נשיאי העם ושמותם קוּרְיָא ואנטאָניוס, צעקו חמס על המשפט המעֻקל הזה, ויגזרו אֹמר למֹד גם לפאמפעיוס במדת המשפט ההיא אשר המה מודדים לצאֶזאַר ולקחת גם מאתו את ארץ ממשלתו, את ספרד. ויחר בם אף הזענאַט ויגרשום בחֵמה שפוכה מרומא, והם ברחו אל מחנה צאֶזאַר לגאַליא, ויעוררו את גבורתו ואת נִקמתו לשַלם לפאמפעיוס ולהזענאַט כמעשה ידיהם על אשר חִללו את קדושת נשיאי העם בזדונם וְרֹעַ לבבם. גם כל אנשי הצבא אָצוּ בצאֶזאַר לעשות את משפט הנשיאים הנִגרשים ודינם. “ולא אֵחַר צאֶזאַר לצרוף את הברזל בעודו חם, ויולך את חילו עד נחל רוביקאַן אשר בין איטליא ובין גאליא קצה גבול ארץ ממשלתו, שמה פָסח מספר רגעים על שתי השעפים אם לעבור את הנחל או לחדל, כי חק עולם הוא לרומא אשר כל פקיד אשר יעוז לעזוב בראש החיל את מקומו אשר הָפקד עליו בלי רשיון הזענאַט, יֵחָשֵׁב לעוכר ארץ מולדתו. אך קל מהרה השליך את פלס המשפט מידו ויקם ויעבור את הנחל ההוא!” וישם פעמיו לדרך רומא, ופאמפעיוס הֶעביר המועד להכין הַכֹּל למלחמה, כי בגאות לבו האמין “כי אם יִרְקַע ברגלו על הארץ יציצו ממנה כעשב השדה חיָלים וצבאות להכות את אויבו שוק על ירך” ובטרם הכין עצה וגבורה למלחמה, עזב כבר צאֶזאַר ככפיר סֻכּוֹ, וכשמוע פאמפעיוס את נחרת סוסיו בשערי רומא, נמג לבבו ולבב כל העם אשר אתו, ויקם הוא וחילו והמון שרים ואפרתים רבים ןעצומים ויחפזו לברוח מרומא לעיר ברוּנדוּזיוּם, ובקרוב צאֶזאַר גם אל העיר ההיא, נסו מנוסת הרב דרך ים יאָניא לעפירוּס, “וירף צאֶזאַר מהם בפעם ההיא וישב לרומא אחרי אשר נלכדה כל איטליא, זיציליא, וזרדיניא לפניו במשך ששים יום, וילכוד את השלטון ברומא ואת אוצר המדינה אשר שכח פאמפעיוס בחפזו, ואחר נסב ספרדה” ויכבד אכפו על צבאות פאמפעיוס אשר בארץ ההיא לבוא אתו בברית השלום ולְהִסְתַּפֵּחַ אל אנשי חילו, ובשובו לרומא לכד בדרך מַסָעוֹ את מאַסיליטה עיר המסחור אשר אזרחיה היו בעלי ברית פאמפעיוס ויסגרו לפניו את שערי עירם הבצורה, ואז שב בתפארת עֻזוֹ רומאה וְשָם שָׂם לראשו את עטרת הנגידות והיועצים, ויהי נָגִיד ויועץ כאחד, ויעש משפט וצדקה בארץ, וסדרים ישרים ברומא הבירה. אחר כן עבר ארחות יַם יאָניא ויבוא ארצה יון להתראות פנים את פאמפעיוס. אך בין כה וכה התנער פאָמפעיוס מפחד לבבו ויקבוץ בארץ יון ובארץ אזיא ומצרים אנשי חיל לרוב וכסף וצידה למכביר, “ויהי לו אחד עשר לגיונים רַגְלִים ועשרת אלפים רוכבים, וחמש מאות אניות מלחמה על החוף ועל כל מבואות הים, ויתן את משכנו בטהעסאַלאַניך וסביבותיו מאתים מזקני הזענאט ושבעת אלפי אזרחי רומא גבורי חיל ואנשי מלחמה”. אך צאֶזאַר לא חת מפני המון הגבורים ההם אשר הם פי שנים ממספר אנשי חילו, ופתאֹם קרא אל החרב (ג“א תשי”ב 48), ועל יד פאַרזאַלוּס אשר מצפון ארץ יון התלקחה מלחמה איומה מאד, וצבאות צאֶזאַר התגברו על חיל פאמפעיוס הגדול והנורא ויחרימום לפי חרב, “ותהי המגפה במחנה פאָמפעיוס רבה מאד, חמשה עשר אלף שולפי חרב הוצעו חללים ארצה, וארבעה ועשרים אלף נפלו חיים ביד צאֶזאַר שבויי חרב”, ויברח פאָמפעיוס דרך אזיא הקטנה מצרימה לחסות בצל תלמי וקלעאָפאַטרה בני תלמי אוילעטוס מלך מצרים אשר הִטה לו פּאָמפעיוס חסד בעוד ידו רמה. אבל יועצי און יעצו לתלמי לבל יעיר את חמת צאֶזאַר עליו אם יָגֵן על איש מלחמתו ואיש חֶרמו, וַיַטוּ את לבב המלך הצעיר ההוא לקנות את אהבת צאֶזאַר בדמי פאָמפיוס, וימַלא המלך את ידי מלאכי מָוֶת להמית את פאָמפעיוס אשר ירד בֶּטַח אל האניה אשר שלח המלך להביאהו אל עיר מלכותו, ובכן נרצח הגבור הנערץ הזה ביד מרצחי חֶרש, וגם קבורה לא היתה לו, כי את נִבלתו הִשליכו המרצחים על שפת היאֹר במצות המלך.

213 § הצלחת צאֶזאַר ותארת עֻזוֹ.

מקץ ימים אחדים בא גם צאֶזאַר ארצה מצרים, וכשמעו את אחרית פאָמפעיוס, הוריד כנחל דמעה, ומתלמי מָנע את שכר הדָמים אשר קִוה לקחת מידו, כי כאשר בחר בו תלמי להיות לשופט וְדַיָן בינו ובין קלעאָפאַטרה אחותו היפה אשר רָב אִתה על אֹדות המלוכה, הִצְדִיק את קלעאָפאַטרה ויחרוץ משפטו כי רק לה משפט המלוכה במצרים, ולתלמי אין כל חלק ונחלה בה. אך בגלל הדבר הזה הֵעִיר עליו רוח משחית, כי המלך תלמי ובני עַמו נלחמו בו במלחמות תנופה. תשעה חדשים רצופים נִסגר צאֶזאַר באלכסנדריא וַיִלָחֵם כגבור משכיל באויביו הרבים והעצומים, פעמים רבות היה כפשׂע בינו ובין המות. אחרי אשר נִשרפה מצודת המלך מְקוֹם מבצר צאֶזאַר גם חלק גדול מבית עקד הספרים (אשר נִקבצו בו חמדת כל החכמות והמדעים)עָזַב את אלכסנדריא וַיְבַצֵר את אִי פרעה ומשם הרעים על אויביו ברעם גבורותיו, אך בכל מועצותיו וגבורותיו למלחמה, היה עדי אֹבֵד לולא חָשׁ לעזרתו אַנטיפאַטער אֲבִי הורדוס הגדול מִשְׁנֶה למלך הורקנוס החשמונאי, וַיעצימוהו מִצָרָיו, כי הוא בא (על פי הורקנוס) עִם שלשת אלפים יהודים גבורי חיל וַיִלָוֶה אל מתרדת מלך פירגמוס ויעזור לו לבקוע במחנה המצרים ולבוא אל צאֶזאַר ללחום לו, גם הטה (אנטיפאַטער) את לבות כל נסיכי עֲרָב וארם לָרֶדֶת עִמוֹ מצרימה לעמוד למין צאֶזאַר, והוא עִם חיל היהודים אשר ברגליו השליכו את נפשם מנגד יתר הרבה מכל עוזרי צאֶזאַר, עד כי הצליח לְרַד לפניו את כל גבורי מצרים, ותלמי אשר הֻכּה במערכה בשדה, נָס ברגליו ויצלול כעֹפרת במצולות יְאֹר מצרים, ואז נתן צאֶזאַר את המלוכה ביד קלעאפאַטרה היפה בבנות (אשר בכל גבורתו לא יכול להתגבר על יִצְרוֹ וַיִלָכֵד בפח אהבתה תשעה ירחים). מארץ מצרים נסע יצא לארץ ארם, ומשם לפאַנטוס, וַיַפֵּל אימתו על פאַראַנאַסעס בן מתרדת הגדול אשר שב והחזיק במלוכת אביו, ובמלחמה אחת נָצַח את חֵילו וַיֵז לארץ נצחם, הנצחון הנפלא ההוא, נודע למשגב על פי המכתב היקר אשר כתב צאֶזאַר על אֹדותיו בשלש תיבות לאמר: באתי, ראיתי, נָצחתי (VENI. VIDI, VICI) –. אחרי כן נסע לרומא והזענאַט והעם חרדו לקראתו וְצָקוּ לרגליו את מעלת הנגידות על משך שנה אחת, את מעלת היועצים על חמש שנים, ואת הנשיאות על משך כל ימי חייו, גם עוד כח וגבורה וממשל רב נתנו בידו לשמחת לבבו. ובכח המעלות האלה וכיד הגבורה הטובה עליו, הֵרִים פעמיו לאפריקא, אשר שם התקבצו אוהבי סדרי הכנסיה החפשית גם אוהבי פאָמפעיוס עם גדודים ואנשי חיל רבים מאד, ויקדש עליהם מלחמה, ויט חרבו הנוראה עליהם ויכם מכות נפלאות אצל עיר טאַפסוֹס (ג“א תשי”ד.46), ותוחלת אוהבי הכנסיה החפשית עלתה אז בתֹהו ואבדה, אלפי איש הוצעו חללים על מרומי שדה המלחמה, ואשר לא נפלו בחרב, טרפו נפשם בכפם, ובתוכם היה גם קאַטאָ הגבור והישר. וכל יושבי רומא חגו את חג הנצחון ההוא ארבעה ימים רצופים לכבוד צאֶזאַר בשובו רומאה, אבל הנצחון הזה לא הכרית את כל אוהבי פאָמפעיוס מעל פני האדמה, כי בארץ ספרד התלקטו רבבות עָם תחת דגל קנעיוס וזעקטוס בני פאָמפעיוס ויעמדו הכן להלחם עִם צאֶזאַר. וצאֶזאַר הוּרַם וְהוּנַף אז בעצת שרי רומא וכל עם הארץ על מְרוֹם גַפֵּי הַמִשְׂרָה, “כי האריכו לו את מעלת הנגידות על עשר שנים, נתנו לו את שֵׁם הכבוד אימפעראַטאָר, הקימו לו מצבה בהקאַפיטאָל אל ימין מצבת יופיטער ראש אליליהם ותחתיה חקוקים בחרט אנוש “לצאֶזאַר בן אלֹהים”, גם מלאו את ידיו להיות מבַקר (צענזאָר) על המדות הטובות, ועוד מעלות רמות ונשאות כאלה. ובשמעו כי נשתה גבורת שרי גדודיו בספרד וַיִנָגְפוּ לפני בני פאָמפעיוס המתחזקים בארץ ההיא, שִׁנֵס את מתניו ויעבור ספרדה לשום קץ לבעלי פרצים ההם. ותהי המלחמה ההיא אחרונה לצאֶזאַר וקשה מכל ההולכות לפניה, ויצר כחו וַיִוָאֵשׁ מישועה עד כי אבה לשלוח יד בנפשו, אך פתאם שבה אליו הצלחתו ושלשים אלף מִצִבְאוֹת אויביו כִּסוּ את שדה המערכה חללי חרב על יד מוּנְדַא (ג“א תשט”ו 45), קנעיוס נס מן המלחמה ויפֹל בחרב הרודפים”, ולזעקטוס היתה נפשו לשלל ויחי עשר שנים חיי שֹׁדְדֵי ים, ומקץ השנים הומת גם הוא. ובכן ספו תמו כל בעלי ברית פאָמפעיוס וכל לוחמי מלחמת הכנסיה החפשית.

214 §

אז שָׁב צאֶזאַר לרומא שְׂבַע נצחון ושלטון, וה' הניח לו מכל צריו ומקנאיו מסביב, וכל העם חרדו לקראתו ויקראו לו בשם “אבי הארץ” וירוממוהו להיות נגיד ומצוה כל ימי חייו. “והוא מסך על העם רוח חיים נעימים, ויצק להם מלא חפנים לחם אבירים ויין אדירים, משתה שׂמָנים ושחוק ותענוגות בני אדם עד למרבה, כי כרה לעם רומא כֵרה גדולה על שנים ועשרים אלף שֻׁלחנות מלאים מַשְׁמַנִים וּמַמְתַּקִים, יין הָרֶקַח ועסיס רמונים, ויחלק להם לאיש עשר איפה דגן ועשרה הין שמן ושלש מאות שקלי כסף (זעסטעריצען), ולאנשי הצבא הטיב כיד המלך, למקצתם נתן נכסים רבים ולמקצתם ארבעה ועשרים אלף שקלים לכל אחד ואחד”, את האפרתים משך אחריו בעבותות אהבה וישימם לשרים ולשליטים בארץ, “את זקני הזענאַט הִכְבִּיד עד תשע מאות איש, אף השיב את שבות נדחי זוללאַ יקם את בני המָחרמים על נחלת אבותיהם, ויתן מתנות לאבות משפחות רבות בנים”, פָּתֹח פָּתַח את ידו הנדיבה וישביע לכל החכמים רצון, ולבני הנכר המרביצים חכמה וחרֹשת המעשה ברומא, נתן את משפט האזרחים, וביחוד העניק מטובו את מלמדי חכמת הרפואה. גם על לוח השנה (קאַלענדער) פָּקַח עיניו ויתקן אותו כיד חכמת התכונה הטובה עליו. את עבודת האדמה הֶעלה מעלה מעלה, המסחור פָּרַח בימיו ויעש פרי, מַעבר האניות פָּרַץ בים, וכל מקנה וקנין הצליחו ונשאו ראש. את עיר רומא פֵּאַר בבנינים מפאֹרים, בהיכלי שַׁיִשׁ וטירות אבני גזית, בארמונות ועמודים ומצבות, במקדשי דתו ובבתי משחק ועוד רבים כאלה. השליט המרומם הזה אהב מאד את הורקנוס החשמונאי מלך יהודה, וכל אשר שָֹׁאַל לא אָצַל ממנו. בימיו ישבו היהודים שלוים ושאננים בארץ יהודה ובכל הארצות, כי הוא צִוָה לכל מלכי ארץ ורוזנים לבל יִגְעוּ באיש יהודי לרעה ולבל יפריעום מעבודת אלהיהם, וברית שלום ואהבה היה בינו ובין היהודים כל ימי חייו –. ולא לחנם התאבלו עליו היהודים בנפלו לפני בני עולה וימאנו להתנחם. ולפי דברי סוּעטאָן בספרו (יוליוס צאֶזאַר 84) התאבלו היהודים לילות רבים על קִבְרוֹ. אבל באשמת נִמהרי לב וְחֹזֵי תפל רַד שמש רומא בעוד יומם! כי חבר אנשים קִצְרֵי רְאוֹת שָׂמוּ עליו עלילות דברים “כי הפך לו הזמן לב אחר זונה אחרי החנופה, ויאמינו כי הֵמִיר את ענוָתו בגאוה ואת חסדו לְעֹז אדונים קשה, ובכל אַות נפשו שֹׁאֵף הוא רק להיות שליט יחידי בתבל, וכל העמים והלשונות יתֻכו תחת הדום רגלי גאונו”, וביום חו כאשר הושיט לו מאַרקס אנטאָניוס כתר מלוכה, יספו הפֹחזים ההם להתמרמר עליו, ואף כי בתם לבב לא קִבל את הַכֶתֶר, בכל זאת דִמוּ בנפשם כי אך בערמה עשה כן ועינו צֹפִיָה אליו לעת מְצוֹא –. האנשים הפֹחזים ההם נועדו יחדו ויקשרו על צאֶזאַר קשר להכריתו מארץ החיים. בראש הקושרים ההם היה השר יוניס ברוּטוּס אשר אהבת הדרור כאש עצורה בעצמותיו ואשר היה גם ידיד צאֶזאַר ואוהבו מִנֹעַר, והשר קאַיוס קאַסיוּס אשר נפשו דבקה מאד בסדרי הכנסיה החפשית ובכל משפטיה, גם דעצימוס ברוטוס טרעבאָניוס, וצימבער ועוד אפרתים ושרים כמוהם. רבים מאוהבי צאֶזאַר אשר חייו יקרו מאד בעיניהם, הִזהירוהו לְהִזָהֵר מפני הקושרים עזי נפש ההם, אך הוא לא שת לבו אל כל דבריהם. והנה לא ארכו הימים ויבוא היום הנורא אשר בו שָׁקַע כֹּכב רומא מופת כל דור ודור! הוא יום חמשה עשר בירח מאֶרץ שנת ארבעים וארבע לפני ספהנ"ו! כי ביום ההוא קראו זקני הזענאַט לצאֶזאַר לָשֶׁבֶת אִתם באולם פאָמפעיוס להמתיק סוד, ויהי בבואו אל האולם וישב על מְרוֹם כסא כבודו, חגרו הקושרים חמות ויתרגזו עליו מכל פאה בחרבות שלופות, וידחקו איש את רעהו עד שפך דם עליהם, וקם שָׁאוֹן ומהומה והמולה נוראה מאד, "וזקני הזענאַט עמדו מרעידים ושוממים למראה עיניהם ולא מצאו ידים לחוש לעזרתו, ורק צאֶזאַר לבדו עמד על נפשו כפי אשר היה בכֹחו עד אשר ראה את ברוטוס והנה גם הוא מתרגז עליו בלהב חרבו, אז יצא רוחו ויקרא מנהמת לבו: “גם אתה בני”! “ויתעלף במעילו” והקושרים דקרוהו בחרבותיהם עד אשר נפל שׁדוּד מתבוסס בדמו וּפָצוּעַ בשלשה ועשרים פצעי מות, ויז נצחו על מצבת פאָמפעיוס איש מלחמתו לפָנים (ג“א תשט”ז 46) הנה כי כן נפל צאֶזאַר לפני בני עולה בשנת החמשים וחמש לימי חייו! וזאת היתה אחרית האיש המרומם נזר הרוזנים ותפארת המושלים! זאת היתה אחרית גבר הֻקם עָל להיות מושל צדיק, גבור משכיל ושר צבא נעלה מאין כמוהו אשר נָצַח את יריביו בחמש מאות מלחמות ואשר לכד אלף ערים בחרבו הגדולה! זאת היתה אחרית תֹּר אדם המַעלה אשר קִדשהו אביר הטבע להיות חֹתם תָכנית החכמה בחכמת המדינה, פלא יועץ, שופט, מחוקק וּמְהִיר צדק, דובר צחות, מליץ מפֹאר וסופר מהיר, שָׁלֵם וּמְשֻלָם בכל דְבַר חכמת בינה והליכות עולם! מִימוֹת עולם לא קָם כמוהו בכל מלכי קדם, ועד אחרית הימים יהיה מופת לכל רב ושליט חֲכַם לבב וגבור מלחמה. סופרים רבים ונכבדים כתבו בספרי זִכָּרוֹן את תולדות האיש הנשגב הזה, ובימינו אלה התעורר גם הקיסר נאַפּאָלעאָן השלישי ויכתוב בספר את תולדות ימי חייו, דְבַר גבורותיו וְחִין עָרְכּוֹ.

5: ימי כנסית רומא האחרונים.

215 § כמעט אשר התבוסס צאֶזאַר בדמו, נוֹכחוּ כל חכמי המדינה כי רק

בלבות מְתֵי מעט קִננה מחשבת החֵרות והדרור, אך בלבות כל המון העם אין שֵׁם לה וזֵכר עוד. הן אמנם כי בתחלה שמחו בני העם בשָמעם מפי מְרַצְחֵי צאֶזאַר כי קָנו בדמיו את חֵרות רומא אשר חָשה להאביד לה שריר כמעט, אך עד מהרה שבו ויתמרמרו מאד על המרצחים ההם בשמעם את דברי אַנטאָניוס אשר דִבר בהשכל ודעת על גוּפַת צאֶזאַר ברחוב העיר. כי הוא הִפליא מאד לְתָאֵר בלשון למודים את פָּרָשַׁת גדולת צאֶזאַר, את התשועות הגדולות אשר עשה לעם הרומאים, את רוב חכמתו וצדקתו ואת כל עלילותיו אשר אין בכל מעללי דורות עולמים מָשְׁלָם, גם קרא באזניהם את אשר צוה צאֶזאַר בספר מִצְוָתוֹ (טעסטאַמענט) לחַלק אחרי מותו את כספו וזהבו לאזרחי רומא ולהורישם את גנותיו ואת כרמי חמדתו אשר על יד נהר טיבער. ואחרי דַברו את דבריו המחֻכמים, חָלַק כסף רב לכל קְהַל העם בשם צאֶזאַר, וכל העם למקטן ועד גדול בָכוּ בכי תמרורים על מות נגידם, תפארת עזמוֹ וחרב גאותם, ובסופה וסערה השתערו על המרצחים לכַפר בדמיהם את דמי צאֶזאַר. אך רוב זקני הזענאַט היה מחסה עֹז להקושרים, גם נתנו להם הַמְשֵׁל וּמִשְׂרָה, לקאַסיוס וברוטוס נתנו את ארם ואת מוקדון, לדעצימוס ברוטוס את גאַליא ציסאַ לפינה, ולטרעבאָניוס ולצימבער נתנו את אזיא ואת ביטיניא. וכאשר חתר אנטאניוס לבקש לו את גאַליא ציסאלפינה, ואת מוקדון לאחיו לקאַיוֹ, עלתה עליו חמת ציצערה וימטר על ראשו אש וגפרית כיד הלשון הטובה עליו, ועל פיו שתו זקני הזענאַט עֲוֹן “עוכר הארץ” על אַנטאָניוּס. אך אנטאָניוּס לא נִחת מפניהם ויחזק את לבבו לעשות ממשלה בגאַליא ציסאַלפינה ביד חזקה, אז יצא דעצימוס ברוטוס וצבאות הזענאַט בחרב לקראתו וילחמו בו אצל עיר מוּטינא (מאָדענא), וַיִנָגֵף אנטאָניוּס לפניהם מגפה גדולה ויברח אל לפידות השליט מעבר לארץ גאַליא. ואז הֶראו זקני הזענאַט לעין כֹּל כי בוחרים הם באנשי הדרור אוהבי הכנסיה החפשית אשר קשרו על צאֶזאַר קשר וַיְרַצְחוּהוּ, ויחזירו ידיהם לעיני השמש, גם הִכְלִמוּ את אָקטרִפיוס נכד אֲחוֹת צאֶזאַר בחור בן תשע עשרה שנה יורש צאֶזאַר אשר גם שְׁמוֹ בקרבו (צאֶזאַר אָקטאַפיוס, ואחרי כן נקרא בשם אויגוסטוס) ואשר קנה את לב אנשי צבא צאֶזאַר להיות סָרִים למשמעתו, ואָקטאַפיוס התקצף על זקני הזענאַט כי הכלימוהו ויקשר עליהם קשר ויקרא לחרב לנקום את דְמֵי צאֶזאַר מאת שופכיהם, כי הוא גואל הדם באמת, ועל אי קטן על יד באָלאָגנה כרת ברית עם אַנטאָניוס ולפידות, (ג“א תשי”ז 43) היא ברית שָׁלִשִׁים השניה (דאַס צווייטע טריומפיראַט), ויעשו קשר אמיץ ביניהם על האפנים האלה: לתת את אפריקא, את זיציליא ואת סרדיניא לממשלת אקטאַפיוס, את גאַליא לאַנטאָניוס, ואת ספרד לממשלת לפידות, גם כתבו בספר את שמות האפרתים והאבירים וזקני הזענאַט אשר יגירום על ידי חרב וישללו את נכסיהם ואת הוֹנם ורכושם, וישבעו איש לאחיו לבל יחמלו ולבל יכסו איש על קרובו ואיש על אחיו אם יבקש השני את נפשו מידו. “אז הוציאו המרעים האלה רוח זדון ובהלה מאוצרם, וינהגו על ראשי בני רומא סער מתחולל מפרק הרים ומשבר גבעות. פחדם ובפר המתים הלך לפניהם כמלאך מבשר רעה, והמה רָעשו אחריו העירה משלש פאות שונות בלוית שומרי ראשם וחיל צבאם הצמאים לדמי אדם, ותהי עת צרה לרומא אשר כמוֹה לא נהיתה, כי ירקו מות ואבדון מפיהם על ראשי אנשי חרמם, לא הבדילו בין זקנים לנערים, בין נכבדים לנקלים, בין טובים לרעים, ואף לא בין אוהבים לאויבים, כי קסם על שפתי מושלי אדם הרשעים האלה לאמר הרס על מבקשי הדרור. כי פרשו שחת רשתם על עשירי העם כעל אויבי נפשם וכעל אוהבי הדרור. שלש מאות מזקני הזענאַט ועשרת אלפים מבני האבירים זָבוּ מדֻקרים לפני חרבותיהם בימים אחדים, ויכסו את רצפת כל חוצות העיר בדם חללים, ובכסף בני המות האלה עשו להם אוצרות לשלם לידי המרצחים בעד ראשי הנרצחים עשרת אלפים כסף (זעסטערציען) לְגֻלְגֹלֶת”. בין חללי אנטאָניוס היה גם המליץ הנפלא ציצערה אשר נִרְצַח בדרך מנוסתו, והמרצח כרת את ראשו ואת יד ימינו ויביאם אל אַנטאָניוס, וּפוּלְפְיאַ אשת אנטאָניוס התעללה בראש הנרצח ותדקור במחטים את לשונו – לשון מדברת נפלאות! – ואחרי כן לקח אנטאָניוס את הראש ואת הזרוע ויצו להוקיעם על הבָּמה אשר עליה דִבר ציצערה דברי נגידים וכל דבריו היו כדבר מלך שלטון.

216 § אחרי אשר השקיעו שלשת מרעים ההם את שלהבת אש חמתם ונקמתם בנהרי

נחלי דמי אויביהם, נסעו יצאו למלחמה על אוהבי הכנסיה החפשית אשר התגודדו תחת דגל ברוטוס וקאַסיוס בארץ מוּקדון. שם התחוללה מלחמה גדולה מאד בבקעת פיליפיא (ג“א תשי”ח 42) וינָגף קאַסיוס לפני אנטאָניוס, אך ברוטוס התגבר על לגיוני אָקטאַפיוס ויגרשם מהמערכה. אולם אחרי אשר הבהילו שמועות שוא את קאַסיוס ובחָפזו נפל על חרבו וימת, אז היתה גם תבוסת ברוטוס שלמה, כי אחרי אשר מלאה להמלחמה הראשונה עשרים יום, התאחדו שלשת בעלי הברית עם גדודיהם וישתערו בסערת גבורה על ברוטוס וינצחוהו. “ולפנות בקר כאשר הביט ברוטוס על שדה המערכה וירא כי אבד נצחו ואבד מָנוֹס ממנו, אז הלך לבו וַיִפֹּל בחרב סטראַבה אוהבו, וימת גם הגבור הזה אשר אין עֲרוֹךְ לו בכל גבורי בעלי הברית”, גם פאָרציא אשתו (בת קאַטאָ) טָרפה נפשה בכפה, ורבים מלוחמי מלחמת הדרור שלחו גם הם יד בנפשם ויפלו על הרבותיהם וימותו, עד כי נֶהפכה בקעת פיליפיא לקבר הכנסיה החפשית (רעפובליק). מהיום ההוא לא נלחמו עוד שליטי רומא מלחמת הדרור כי אם מלחמת הַמִשְׂרָה והשלטון, ואז לקחו המנַצחים איש איש את חֶלְקוֹ בארצות הרומאים לשפוך את ממשלתם העזה עליהם, אנטאָניוס לקח לו את הממשלה על ארץ הקדם (מאָרגענלאַנד), אָקטאַפיוס את ממשלת ארץ המערב, ולפידות את נָפוֹת אפריקא. אך עד מהרה דָחוּ שני מרעיו אותו משאתו ויקרעו את ממשלתו מידו –.

217 § והנה בעת אשר הִתְמַכֵּר אנטאָניוס לאהבת התענוגים בארץ הקדם,

ונפשו נקשרה בעבותות אהבה לנפש קלעאָפאַטרה מְלֶכֶת מצרים היפה בנשים והמלֵאה מְזִמוֹת רֶשַׁע וּרְמִיָה, בעת ההיא הִתְאַמֵץ אקטאַפיוס הערום וְהֶחָרוּץ קנוּת את לִבות בני הרומאים, ואַגריפאַ שר צבא אניות המלחמה עָזַר לו בדבר הגדול הזה, עד כי דָבקו בו כל המון הרומאים וכל אנשי הצבא ויעמדו הכן להשליך בעבורו את נפשם מנגד ביום קרב ומלחמה, ולאחרונה בהצות אנטאָניוס את הפרתים וַיִנָגֵף לפניהם מגפה גדולה לִקְלוֹן רומא וּלְשִׁבְרָהּ הגדול, ובבואו עוד במָסורת החתונה עם קלעאפאטרה בת הַנֵכָר וַיַמְלֵךְ את בניה בנָפות רוֹמָאִים, אז חָצַב אָקטאַפיוס בזקני הזענאַט וַיַמְרִיצֵם לקחת מיד אנטאָניוס את כל הוֹדוֹ וכבוד מִשְׂרָתוֹ, ויקדישו עליו ועל קלעאָפאטרה אהובתו מלחמה. עד מהרה נִצבו בני הקדם ובני המַערב אלה מול אלה בחרב מלֵאה דָם, ובמלחמת הים אשר הִתְלַקְחָה על יד מָחוֹז אַקטיוּס (ג“א תשכ”ט 31) הִתְגַבֵּר אָקטאַפיוס על אנטאָניוס וינַצחהו, וינס אנטאָניוס וקלעאָפאטרה מהמערכה אל ארץ מצרים, אך אָקטאַפיוס רדף אחריו בגדודי גבוריו עליזי גאותו, ויהי כשמוע אנטאָניוס קול נחרת סוסי המנַצח בשערי אלכסנדריא, התנפל על חרבו וימת. גם קלעאָפאטרה שלחה יד בנפשה, בהתבוננה כי שרידי יפיה ואור פניה אך מִקסם שוא הם בעיני אָקטאַפיוס, ומגמת פניו לְפָאֵר בה את מרכבות כבודו בשערי רומא, וַתְּקַדֵם את פניו וַתּוֹשַׁע ידה לה להביא עליה את המָות על ידי שני נחשים צפעונים אשר שָׁתה על שני שדיה וחמָתם שתתה רוחה, וממלכתה נסבה להרוֹמאים ונספחה אל בְּנוֹת רומא מן הוא והלאה.

6 קיסרי רומא.

1: צאֶזאַר (קיסר) אָקטאַפיוס אויגוסטוס. ϲтъвгүА ктавіанъО езаръЦ

218 § מלחמות האזרחים אכלו את ראשי העם ומגני הארץ אשר רוח הדרור חיי

רוחם, והמון עם הרומאים אשר נשארו עוד בארץ לא בִקְשוּ דָבר כי אם לחם לאכול וּשְׂחוֹק לשמח לבבם, ובמָצאם את אשר בִּקֵשוּ, שכחו את הדרור ואת כל משפטי האזרחים אשר היו להם עד הימים ההם. על כן הצליח אקטאפיוס להפוך בנקל את הכנסיה החפשית (רעפובליק) לממלכה ומקדש מלך (מאָנאַרכיע). אמנם אף אם כִּבדוהו הזענאַט והעם גם בשם הכָּבוד “אויגוסטוס” (דער געווייהטע) וַיִנָהוּ אחרי ממשלתו, בכל זאת לא נועז לקרוא שֵׁם “מלך” עליו רק “צאֶזאַר” (ומזה שֵׁם “קיסר”), כי הוא ידע נאמנה כי רק בגלל השם הנכבד הזה אשר חפץ צאֶזאַר דודו כי יִקָרֵא עליו, התמרמרו עליו ראשי הכנסיה החפשית עד כי הורידו אותו דוּמָה. אפס כי מעט מעט לקח אליו את כל כבוד השלטון והממשלה וכל פקודות המדינות. עד כי היה רב ושליט עליון ובלעדו לא הרים כל שר ושופט את ידיו ואת רגליו בכל ממלכות הרומאים. הוא היה חכם מחֻכם ובעל תחבולות מאין כמוהו, עֹז מלך ורוח מושל אדיר נוססה בו, ידיו רב לו להִתחפש חפש מחֻפש ולהתהפך כחֹמר חֹתם לעיני הרואים עד כי לא ירדו גם מטיבי רְּאות לסוף דעתו, גם היה איש ישר וּנְדִיב רוח, לא רדף אחרי הַמוֹתָרוֹת, לא פָנה אל רהָבים ותעתועי חמדת התבל, וכל אלה עָמדו לו להגיע עד מְּרוֹם הַמִשְׂרָה והשלטון בלי כל אסון וּמִפְגָע. בימיו עָלתה רומא עד תכלית הגדולה והגבורה והנצח וההוד, כי היא הִתְפַּשְׁטָה אז מים האַטלאַנטי עד נהר פרת, ומנהר דאָנוי ונהר רהיין עד הר אַטלאַס ועד אַשְׁדוֹת יְאֹר מצרים. גם חרֹשת המעשה וכל דְבַר חכמה ומדע הִתְעַלוּ במאד מאד בימיו עד כי בצדק קראו הרומאים את ממלכות אויגוסטוס בשם “תֹר הזהב”. מסלות ודרכים, תעָלות ואפיקים, מַעְבָּרוֹת וגשרים, ועוד רבים כאלה נעשו בימי המושל האדיר הזה בארח פלא, עד כי נשתומם על שאריתם גם בימינו אלה. את עיר רומא הָדַר וַיְפָאֵר ביהיכָלות, בתי שעשועים, בתי רַחצה ועוד בנינים גדולים מַחמדי בת עין, עד כי בצדק הִתְפָּאֵר כי בראשית ימי ממשלתו מצא את עיר רומא בנויה לְבֵנִים, ובאחריתם עזָבָהּ בהיותה בנויה בתי שַׁיִשׁ והיכלי גזית. ההיכל אשר בנה אַגריפאַ על פיהו לכבוד כל אֵילֵי המרום (פאנטהעאָן), הוא אחד הבנינים הנפלאים הַמְיַפִּים את עיר רומא עד היום הזה. אויגוסטוס וידידיו ידידי החכמה, בָּנוּ ברומא בַּיִת נאמן לההשכלה, לחכמת סופרים ולחרשׁת המעשה, ויתמכו את ידי המליצים והמשוררים וכל מושכים בשבט סופר. על הר פלאַטין כונן אויגוסטוס בית עקד ספרים (ביבליאָטהעק) אשר שעריו היו פתוחים תמיד לכל יבוא לקרוא ולהגות בספרי חכמה. האזרחים אשר לא יצאו עוד לעבודת הצבא גם לא התערבו בהנהגת המדינה (כי רק בידי אויגוסטוס ושריו היו כל פקודות המשׂרה ועבודת המלוכה), ישבו שאננים בנָוֵיהם והֶאצילו עִתִּים וזמנים לשקוד על דלתות ההשכלה לקרוא בספרים, למשוך בעט סופר ולהתרפק על המדעים, ומעיר רומא יצאה חכמה ותושיה לכל הנָפות והמדינות ולכל ערי הארץ (אוּרְבּאניטאֶט).

תֹּר הזהב לחכמת סופרים בעיר רומא.

219 §

עיר רומא מָלאה בימי אויגוסטוס דֵעָה בינה וְהַשְׂכֵּל כמים לים מכַסים. שרים רבים ונכבדים שָׁקדו על מלאכת המליצה והשיר, גם בנות נדיבים הריצו כפיהן אל המלאכה המפֹארה ההיא, אפרתים ורוזנים הָגוּ בספרי חכמה לילה ויום בחדרי משכיתם, ראשי העם קריאי מועד ונשואי פנים הִתְרַפְּקוּ באהבים על כל דְבַר חכמת בינה בהתאספם יחד להתעלס בידידות, גם בשִבתם על שֻלחנם לאכול לחם, היתה חכמת סופרים ראשית שיחתם, ויקראו בספרי משוררי יון וחכמיהם אנשי השֵם. בתי מוכרי הספרים היו בתי ועד ללהקת המשכילים והחכמים, ובתי עקד הספרים אשר לעשירי העיר היו בתי מקלט לכל יבוא לשאוב מים בששון ממעיני החכמה, ומה גם בית ספר הגדול אשר כוננו ידי הקיסר אויגוסטוס בהר פלאַטין, כי בו נאספו בכל יום המונים המונים למאות ולאלפים לשבור צמאם על ספרי החכמה האצורים בתוכו במספר רב מאד. גדולי העיר ואציליה היו מְצֻיָנִים בשפתם הברורה, בְּנִיבָם הנאוה, בדרכי חייהם וברוח חכמתם ודעתם, וכל רואיהם הכירום כי הם זֶרַע בֵּרַךְ ההשכלה. רוח הַחַיָה המתהלכת בכל אופני החכמה, היה הקיסר בכבודו ובהודו, כי הוא שִגה תמיד באהבת החכמה ותהי שעשועיו יום יום, גם אוהביו ואנשי סודו הֶחזיקו במעֻזה, ויענדוה עטרות לראשם, ומנכבדיהם היו מאֶצענאַס, פּאָלליאָ, אַגריפאַ, מעסעללאַ, ועוד אנשי כבוד כמוהם. חמדות כל החכמות וסגֻלה כל המדעים מכל עם ולשון, נקבצו באו בעיר רומא ויתקעו יתדם במקום נאמן, כי חכמי הרומאים היו רחבי לב וגדולי נפש לאצור בקרבם את כל אוצרות חכמי העמים מבלי אשר יבֻלע גם לתכונות בני עַמָם ולהליכותיהם ומנהיגיהם העתיקים–. אחד מראשי חכמי הדור ההוא היה המליץ האדיר טוּלוּס ציצערה¹), הוא היה מופת החכמים וְנֵס המשכילים, בעל לשון מדברת נפלאות, סופר מהיר, פלוסוף גדול, חכם מחֻכם בחכמת המדינה, יועץ פלא ונבון לחש. האָרטענזיוס המליץ המהֻלל בימים ההם, היה כביר מציצערה לימים, ובראשונה היה כביר ממנו גם בחכמת הַדִבֵּר והמליצה, אך אחרי כְלוֹת ציצערה את חק למודו בבית מִדרש המדַברים (רעדנערשוּלע) בראָדוס, היה מָרום ונשא ממנו גם בחכמה הזאת, ורבים מאותו הדור אמרו כי קֶסֶם על שפתי ציצערה, דבש וחלב תחת לשונו, נִבוֹ צִלְצְלֵי תרועה, מִדְבָּרוֹ כדבר מלך שלטון בחכמת הַדִבֵּר, חִכּוֹ מַמְתַקִים וכל הֶגה פיהו הפלא ופלא. ובנשאו מדברותיו על אנשי און, לשונו כאש אֹכָלֶת, קולו כקול רעם בגלגל, רוחו כנחל שוטף, חֲזִיזֵי זעם מִמִפְתְּחֵי שפתיו הִתְמַלָטוּ, ויצא כברק חִצוֹ וַיְלַהֵט סביב צָריו. דבריו אשר דִבר במקהלות בבית שרי המועצה, אבני חֵפץ הם גם בימי הדור האחרון הזה, כי ברכה בם ושכל טוב צָפוּן בחֻבּם. גם מכתביו (בריעפע) יקרים הם בעיני כל מוקירי חכמה עד היום הזה, כי המכתבים ההמה מַראות צובאות הם אשר נראה בהם עַיִן בעין את תשואות עיר הערים רומא הבירה, את רִגשות שריה, אפרתיה ורוזניה, והמון עלילותיהם הגדולות אשר עוללו לעיני השמש ואשר רקמו בסתר בחדרי משכיתם, גם את דרכי שָׂרֵי מנוחה היושבים במנוחות שאננות על שדותיהם בטירותיהם ובחצריהם. בם נחזה את האיש הנפלא בעל המכתבים ההם ואת דרכיו ומעלליו בתוך ביתו ואנשי סודו הנאמנים. עינינו תראינה את עשֶׁר כבוד ביתו וִיַקר תפארת גדולתו אסָמיו מלאים בָּר, ותירוש יְקָביו יפרוצו, חדריו מפֹארים בכלי חמדה, ואוצרו מלא זהב וכסף, ובכל זאת יִנָזֵר נְזִיר הרוזנים הזה מתענוגות בני האדם, לא יתגאל בחמדת בשרים כיתר השרים העשירים בדור ההוא, יומם ולילה הָכֹה יהגה בספרי חכמי לב, לא ינוח ולא ישקוט משקוד על דלתות התושיה והמדע, מִכּתוֹב ספרים יקרים מפז לפקוח עיני עורים, ולהאיר לארץ ולדרים עליה בחכמתו ובתבונתו. אך גם מִגְרָעוֹת וּפְחֶתֶת תִּגָלֶינָה לעינינו באיש הגדול הזה על פי מכתביו ההם; בם נחזה כי הוא היה גם מְהִיר חֵמָה, רודף אחרי הכבוד בלי חָשׂך, לאהבת נפשו ולאהבת בִּצְעוֹ אין קֵצה, פיהו מָלֵא תהלותיו תמיד, עז אפו ועברתו על מקנאיו ומשנאיו יטרוף לעד, ולא יציב גבולות לחמתו ונקמתו –.

220 § משוררי רומא.

המשוררים הגדולים אשר עָשו להם שֵׁם עולם בליטעראטור הרומאית, הואילו הלוך אחרי משוררי יון ויתמכו אֲשֻׁרֵיהֶם במעגלותם, ובכל זאת רוח בני רומא מתהלכת בם, והגיונם מרחף על פניהם, עד כי בִמְעוּף עַיִן נכירם כי מִמַקֶבֶת בור הרומאים נֻקָרוּ. לוקרעטיוּס קאַרוּס²) בשיר הגדול אשר שר “על טבע יצורי עולמים” נצמד לְלֶקַח עפיקור היוני ולחזיונות עמפעדאָקלעס החבם הטבעי, ובכל זאת כל רואיו יַכִּירוֹ כי מחלצי איש רומי יצא בן פורת זה, ואביהו משורר גדול ומפליא לעשות בחכמת המליצה והשיר, עד כי נִצדק בשָפטנו אם נכַנהו בשֵם “מָאוֹר ושמש ב=שְׁמֵי הליטעראַטור הרומאית”. טערענטיוס פאַרראָ³) החוקר הגדול בקדמוניות הֶחזיק בספריו הרבים בכנפות חכמי יון, ובכל זאת לא נטה כמלוא השעל מארחות הרומאים, דרכי חייהם היו נֵר לרגלוו, והנהגותיהם העתיקות אור לנתיבתו, וכאשר הֵתַל ברומאים המַטים עקלקלותם ונלוזים בהליכתם, כן לא חָשך שוֹט לשונו להתל גם בחכמי היוָנים המתאמרים למצוא חֵקֶר אֱלוֹהַּ ותכלית שדי –. שלשה משוררי רומא אשר הגדילו לעשות בשירי נהי הלא הם: קאַטוּלוּס⁴), טיבוּלוּס⁵), פראָפערטיוס⁶), שָאֲלו עֲדִי השיר, נִזְמו וחֶלְיָתו, מאת היונים האלכסנדרונים ויותר הרבה מאת קאַללימאַכאָס היוני, ובכל זאת רוח הרומאים מרחפת על פני שיריהם גם במצפוני משכיתם, וכל חוקר נאמן אשר עֵין משפט לו לחַפש סִתְרֵי חדרי לבב איש, לא ימצא בשירים ההם כי אם גולם חֹמֶר אשר יָצרו משורריהם בצלם דמות שירי היונים, אך נִשמת רוח הרומאים תחיים וְתִתֵּן עֹז ותעצומות למו –. ווירגיליוס מאַראָ⁷) המשורר המשֻּבּח והמפֹאר בפי כל בעלי השיר, יצא גם הוא בעקבות המשוררים היונים, הלא הם האָמער וטהעאָקריט, בכל זאת כל קורא שירתו הנשגבה הנודעת בשם “ענעאִידע” ושירי הָרֹעִים אשר הֹרוּ וְהֹגוּ מלבו הרָחב, יכירו וידעו כרגע כי חֹתם תכנית איש רומי הָטבע על פניהם וּמִצוּר הרומאים חֻצָבוּ, גם יתר שיריו המסֻלאים בפז, יעידו ויגידו כי מְחוֹלְלָם וּמוֹלִידָם בן רומי הוא, ורוחו נוססה בחֻבם –. האָראציוס⁸) המשורר המהֻלל והנעלה הואיל גם הוא להִצָמֵד לדרכי משוררי יון להתחקות על שרשי רגליהם, אך בשיאי התוליו (זאַטירען, זערמאָנען) ובאגרות מליצותיו (פאָעטישע בריעפע), ברא חדָשות ברוח בינתו,ומלבו הוציא מִלים אשר לא שערום חכמי היונים מעולם. ישמח לב כל קורא בם, נפת תטופנה בהם שפתי המשורר הנפלא הזה, רוח חן וששון שפוכה בכל חזיונותיו, ואִמרי בינה ומוסר השכל צְפוּנִים בְּמִשְׁבְּצוֹת מליצותיו –. אֵווידיוּס נאַזאַ⁹ נודע לשם תפארת על פי סִפוריו המושכים לבב אנוש. הוא לָקַט חלֻקי אבָנים מִמִשְלֵי היוָנים (מיטהען) וַיִבֶן מהם את שיריו הנודעים בשם “מעטאַמארפאָזען” ובשם “העראָדיען” “ושירי נהי על האהבה” ובהם שִכֵּל את ידיו כאמן משכיל מאין כמוהו לְפָאֵר את גָלְמֵי המשָלים ההם בזֵר תפארה וְלָפַחַת בהם רוח חיים –. גם מִשלי החַיות (טהירפאַבעל) מצאו להם גואל בין חכמי הרומאים, הלא הוא החכם פהאֶדראָס אשר יצא בעקבות עזאָפ היוני וַיְמַשֵׁל משלים רבים בשפה צחה וברורה ויעלף בהם למודים יקרים ולֶקח טוב.

221 § סופרי רומא הפרזים. הסופרים הפרזים לא החזיקו במעוז סופרי היונים

ולא הלכו אחרי רוחם, ורק מִמַעיני שִכלם שָאבו מים חיים להשקות את כל הצמאים לדברי ימי הרומאים ולתולדות דורותיהם. רבים ושלמים עשו אז חַיִל בספרי תולדות הרומאים ויעברו את ספרי קאַטוּללוּס, סקוירוס, זוּללאַ ועוד סופרים רבים אשר היו לפניהם, אך הנכבדים והעולים על כֻּלם היו שלשה צַנְתְּרוֹת זהב אשר עמדו ויעמדו לְנֵס עמים, הלא המה: טיטוס ליוויוּס¹⁰, קריספוס זאללוסטיוּס, ויוליוס צאֶזאַר. טיטוס ליוויוס יצק רוח חיים בספוריו היקרים והנאמנים, נְאֻמוֹ נעים וּמִדְבָּרוֹ נאוה, אמָריו מעֻלפים זֵר זהב, ואור המליצה נָגַה עליהם. קסם על שפתיו ומָשך כבירים אחריו, וגם אנחנו בני הדור האחרון הזה נריץ אליו כַּפֵּנוּ בחֵפץ לבב, ובעבותות אהבה נִמָשֵך אחרי ספריו וסִפוריו היקרים –. קריספוּס זאַללוּסטיוּס¹¹) החכם בחכמת המדינה ובחכמת הַדִבֵּר, הִצִיג נֹכַח פנינו מעשה דורות קדומים וכל הליכות דרכם, מחשבות לבם ותחבולותיהם ועלילות מצעדי איש ואיש מאנשי השֵֹם, עד כי נאמין אמונה א-מֶן כי עַיִן בעין נראם. כי רוח בינתו שוטטה מקצה הארץ עד קצה, וְחָשְׂפָה המון נִסתרות, ועטו, עט סופר מהיר, כתב בספר את כל אשר עברו במשכיות לבבו –. יוליוס צאֶזאַר אשר כֶּעֱזוּז נוראותיו ורעם גבורותיו היתה גם תועפות רוח חכמתו ובינתו, כתב זִכָּרון בַּספר דרכי מלחמותיו בגאַלליא ודרכי מלחמות האזרחים ברומא.¹² שפתו צחה וטהורה, לשונו זָבַת חלב ודבש, רוח חן שפוכה על כל אִמרי פיהו, ויחבר במחברת את הַיֹפִי והנֹעם עִם מִפְלְאוֹת נֻאמים רמים מעשה ידי אמן נעלה בחכמת המליצה וְנִיב שפתים –. אם נשים לבנו אל הספרים ההם ואל רב טובם ויקרותיהם, אז נשכיל ונדע כי חכמי רומא הגדילו לעשות בספרי תולדות בני האדם יתר הרבה מסופרי היונים אשר היו בדור ההוא, הלא הם דיאָדאָר הזיציליאַני ודיאניזיאָס ההאַליקאַרנאַסי. הן אמנם כי פנינים יקרים רבים ספונים בספרי דיאָדאָר אשר כתב על דרכי העמים והלשונות ותולדותיהם והעתים אשר עברו עליהם (פאֶלקערגעשיכטע), וידיעות רבות ומועילות מאד מתנוססות בספר דיאָניזאָס אשר כתב על קדמוניות הרומאים (ראֶמישע אַרכאֶאָלאָגיע), אך חֹסֶר הַמִשְטָר וחֹסר רוח הבקֹרת אשר בדברי דיאָדאָר, וַעֲדִי המליצה לבלי חק ורוח בעלי הלשון ואנשי שפתים אשר בספרי דיאָניזיאָס, ישפילו את כבוד מעשה ידיהם, ויורידו את מחירם –. לא כאלה חלק הסופר המפֹאר שטראַבאָ יליד אַמאַזיא במדינת פאָנטוס אשר חי בדור ההוא, כי הוא האחד מחכמי יון בימים ההם אשר עשה גדולות ונצורות בספריו המפֹארים האוצרים בתוכם מחקרי ארצות תבל, קורות העתים ותולדות העמים והלשונות (עטנהאָגראַפיע) ועוד ידיעות מועילות כאלה. אמנם יותר מכל הידיעות היקרות ההן היו הרומאים מצֻינים בידיעת הדינים והמשפטים (רעכטסוויססענשאַפט), כי הם העמיקו חֲקוֹר בידיעה הזאת, והם היו אבותיה בימי קדם, ומהם למדו כל יושבי תבל עשוֹת משפט, ועד היום הזה ישתוממו כל יודעי דְבַר חֹק ומשפט על עומק מחשבותיהם ועל ידם הגדולה והחזקה בידיעה הנשגבה הזאת.

2. הקיסרים מבית אויגוסטוס. Мператорьі Авгүϲтова домаИ

222 § כרוב הצלחת אויגוסטוס בכל אויבי ארץ ותבל, כן רָבתה הרעה אשר קמה

עליו מתוך ביתו. נכדיו היקרים אשר ילדה יוליא בִתּוֹ לאגירפא בעל נעוריה, נקטפו בעודם באבם, ויוליא נטתה מדרך הישרה ותלך בשרירות לבה ותהי לו לְמֹרַת רוח וְלִמְגִנַת לֵב, עד כי השליך אותה מעל פניו אל ארץ אחרת, ובכן נָסַבָּה ממלכתו האדירה לטיבעריוס ¹³) בן ליפיא אשתו השלישית אשה רעה ובעלת מזמות אשר בערמתה ובמזמתה הָרַבָּה פִּנְתָה את כִסא מלוכת רומא לִבְנָהּ אהובה זה. וימת אויגוסטוס בן שבעים ושש שנה, ועל כסאו ישב טיבעריוס “איש אשר רוח כֶֹּחָשִׁים וערמת נחָשים נוססה בו, איש חֲסַר לב רודף אחר כְּבוֹד הממשלה, בז לכל אדם, אוהב דמים ומלא חֶשֶׁד”. בראשית ממלכתו הִתְחַפֵּשׁ בַּאֲפֵר הענוה, וַיַעַט כמעיל צדקה כמושל ביראת אלהים, אך עד מהרה הסיר את הָאֲפֵר מֵעַל עיניו, וּבִלַע את פני הֲלוֹט, הֲלוֹט על רעתו, וַיְגַל את זְדוֹן לבו ואת רשעתו לעיני השמש. גם הוסיף עון על עונו בהטותו אֹזֶן קַשֶׁבֶת לעצת סעיאַנוס הערום מכל חַיַת השדה וְחָבֵר לאיש משחית, אשר יעצהו לתת עֹז ותעצומות לאנשי החיל שומרי ראשו הנקובים בשֵם פראֶטאָריאַניס, והם חָנו תמיד על שערי רומא, ויהיו לְשִׁבְטֵי אנשים וְנִגְעֵי בני האדם, הֵסִירוּ מלכים וְהֵקִמו מלכים, ויתנו עֹל ברזל על צוארי הרומאים ככל אות נפשם השובבה. גם על היהודים עָברה רָעת סעיאַנוס הרע הזה, כי הוא יעץ לטיבעריוס לשלוח ארבעת אלפים יהודים מתושבי רומא לסארדיניאַ להלחם שם עם המורדים והפושעים במלכות, גם הסית אותו לגרש את יתר היהודים מרומא, אך המְגֹרָשִׁים נקראו אחרי ימים לא כבירים לשוֹב רומאה אל מעונותיהם ונחלותיהם כבראשונה. וטיבעריוס שונא האדם אשר רוח החשד מבעתו, שכר מרגלים חֶרש, מְלָשני בסֵתר ומוציאי דִבָּה, לרגל מחשבות בני העם והגיון לבם על אֹדותיו, וכל איש אשר נבאש בעיניו על פי עֲדַת המרגלים והמלשינים ההם, או על ידי עֹשֶר כבוד ביתו וצדקת נפשו, הובא לפני הבקֹרת אשר הושיב בעיר רומא לפקוד את עֲוֹן מְחַלְלֵי כבודו, וּפִלְלוֹ הבקֹרת לעבור בַּשֶׁלַח, או לצאת כמוצאי גולה בערום ובחֹסר כֹּל, או לתת את כל הון ביתו לאוצר הקיסר. ועל ידי הבקֹרת האכזריה ההיא, ירדו אצילי בני רומא ואפרתיה לַטֶבַח יום יום במספר רב ועצום מאד רבים הָגְלוּ הָגְלַת שלמים, ורבים ירדו מנכסיהם ויהיו נודדים ללחם העצבים, וּמְדֵי שנה בשנה השתובב העריץ הזה משובה נצחת, עד כי לאחרונה היה אֲרִי מַשחית וְנָמֵר שוקד –. עת צרה היא לרומא! מאין כמוה! –. באחרית השנים עזב טיבעריוס את עיר רומא – אשר מִלא אותה דמי נקיים מִפֶּה אֶל פֶּה – ובנפש חרֵדה חָמַק עָבַר אל אִי קאַפרעאֶ באיטאליא התחתונה על חוף נעאַפעל, ושם חי חיים שובבים, חיי פרעות והוללות גם חיי פחדים עד בוא חליפתו, וסעיאנוס ידידו רָדָה בגאון עֻזוֹ בעַם הרומאים בְּשֵׁם הקיסר העריץ הזה, ויעש נאצות גדולות ואכזריות רֶצַח מַרְבֶּה להכיל בעזרת אנשי הצָבא אבּירי הלב וְעַזֵי הנפש כפראים במדבר. ובראותו כי זְרֹעוֹ משְׁלָה לו וּמִי יאמר אליו מה תעשה, גָבַהּ לבו וַיִנָשׂאוּ עפעפיו ויחתור לְהָסֵב אליו גם את כסא המלוכה, אך בהוָדע הדבר לטיבעריוס צִוה את שָׂרֵי בית המועצה לשפטו אותו משפט מָוֶת, והם מִהרו ויעשו את מִצְוַת הקיסר ויוציאו את סעיאַנוס אֶל הֹרֵג. ויהי לעת זקנת הקיסר בלֶכתו קֹדֵר וּשְׁחוֹחַ בלַחץ יד מַחלתו וזקנתו, שָׂם על לבו לשוב לרומא, אך בהגיע אל קאַמפאַניא, גָברה עליו מַחלתו וַיִפֹּל ויתעלף, וכל שריו ועבדיו הֶאמינו כי אפפוהו חבלי מָות וְנָפַח נפשו, ורבים מהם בֵּרְכוּ את קאַיוּס קאַליגולא בברכת המלוכה. אך לחֶרדת נפשם שְׁב טיבעריוס לֵאוֹר באור החיים, והאנשים אשר נָתנו הוד המלוכה לקאַיוס קאַליגולאַ, יָרְאו מפני חמת טיבעריוס, ויתמכרו לעמוד לימין המות, ויכבירו עליו בגדים וכסתות לְהָחֵם לו למראה עין, ובאמת שָׂמוּ מַחנק לנפשו, ויחנקוהו, וימת בן שבעים ושמונה שנה. בימיו היה רעש גדול בארץ אזיא הקטנה,¹⁴ ) ויהפוך ערים רבות ממבחר עריה לִמְעִי מפלה.

223 §

והמלוכה נָסַבָּה לקאַיוב קאַליגולאַ¹⁵ , בן גערמניקוס ואגריפא הוא היה מאֵרַת ה' ברומא, שֵׁבֶט אנשים וְנֶגַע בני אדם תחת השמש, איש דמים ואכזר מהררי טרף, איש אשר רוח שִׁגָעוֹן נוססה בו לָשׂוּם את לבו כלֵב אל-הים ולָשׂוּם את כל רַחבי תבל הֲדוֹם לרגלי גאוָתו ומשובתו ורשעתו. והנה בראשית מלכותו הִתְחַפֵּשׁ הַנָמֵר הזה בְּעוֹר שֶׂה תמים, ויעביר רוח צֶדֶק על הארץ וַיָשֹׁכּוּ המים הזידונים, עד כי נמשכו אחריו לִבּוֹת כל הרומאים בחַבלי אהבה, ובנָפלו פתאֹם למשכב אחרי שִׁבְתּוֹ שמונה ירחים על כסאו וכמעט שָכנה דומה נפשו, התאבלו עליו כל עם הארץ וידרו נדרים לאלֹהיהם. אך בקומו ממשכבו לשמחת לבב כל המתאבלים עליו, והנה הוא נֶהפך לאיש אחר מן הקצה אל הקצה, ואין אנחנו יודעים אם שִׁנְתָה מַחלתו העזה את טַעמו ואת רוחו, או אם עָצֹר עָצַר את רוח משובתו מספר ירחים אחדים ההם בראשית ממלכתו עד אשר ראה כי כוננה המלוכה בידו ואז העביר את מסוה הצדק מעל פניו ויתגל לעיני כל –. והנה עד מהרה שָׁבוּ לרומא ימי רעתה ביתר עָז עוד מבראשונה, כי הוא הוציא אל הֹרֵג מִבְחַר בחוריה, הִתִּיְקם מצאן לְטִבְחָה וְהִקְדִישָׁם ליום הרֵגה יום יום, ובעיניו ראה את חבלי המָות ואת מְצָרֵי הַשְׁאוֹל אשר אפפו את הַמָטִים לַהֶרֶג, וַיַעלוץ לבו ונפשו צָהלה וְשָׂמֵחָה על המראה הנורא ההוא, וכאשר הוסיף לרחוץ פעָמיו בדמי נקיים, כן צָמאה עוד נפשו האכזריה לדמים, דמי אדם רב, דמי נפשות נקיות מאצילי בני רומא ואפרתיה. בתגרת ידו נלחמו שרים רבים מעדת אבירים איש באיש במקום רואים עד כי נפל איש בחרב אחיהו, והוא מחא כף ויריע תרועת ששון בראותו את נהרי דמי השרים היקרים ההם מוּגָרִים כמים במורד. פעם אחת צִוָה להביא את החטאים בנפשותם הכלואים בבתי כלאים ביד פשעם ולהשליכם לפני חיות רעות ובני שחץ לעיני כל הקהל בתוך בית המשחק, אך ביום ההוא תמו החטאים מבתי הכלאים, כי לקחו כבר ככל חטאותם ויעברו בַשֶׁלַח, אז צוה הקיסר לחטוף אנשים רבים מִקְהַל עֲדַת הָרֹאִים אשר נקהלו לראות בשחוק האכזר ההוא בבית המשחק, ולהשליך אותם לפני החיות הטורפות, ולבל יתחננו אליו האנשים הנקיים ההם, צִוָה לכרות תחלה את לשונותיהם מפיהם, וכרגע פָּרצו עֲגת עריציו ויחטפו אנשים מכל הבא בידם וישליכום לפני פריצי החיות אחרי הַכְרִיתָם את לשונם –. פעמים רבות התאונן העריץ הזה על אשר לא פָּרצה מגֵפה בימי ממשלתו להוריד דומה אלפי אנשים בפעם אחת יום יום. ופעם אחת קרא מלב עמוק לאמר: “מי יתן והיו כל ראשי הרומאים לראש אחד ואני יכלתי להסיר את הראש ההוא פעם אחת בגרזן! –”. אחרי עשותו נאצות נמרצות וישפוך נהרי נחלי דמי נקיים ויתגאל בזמה ובכל תועבת ה', הוסיף עוד עָוֹן על עונותיו ויתן את לבו כלב אלֹהים, וַיְצַו לכל עַמו לתת לו כבוד אלהים ותהלתו, לבנות לו היכלות ומקדשים, ולהציב את צלם תבניתו בההיכלות והמקדשים ההם, ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמו ולזכרו. ויוסיף עוד להתהולל ויקרא את שמו כשמות כל האלילים אשר נזדעו לו, וַיַעַד את עֲדִי תפארתם, וַיַעַט כמעיל את הֲדר גאון יפעתם אשר נתנו להם העמים הקדמונים המתהללים באלילים; פעם הִתְרָאֶה בצלם דמות יופיטער ובבגדי הודוֹ, ופעם התחפש כּאַפּאָללאָ אליל השמש, פעם הִתְנַכֵּר בלבוש מאַרס אליל המלחמה ובכלי נשקו, ופעם בדמות מערקור, ובכל צלמי האלילים ומחלצותיהם וצבי עַדְיָם. גם בתמונות הָאֱלִילוֹת (גאֶטטינען) התחפש ההולל הזה, פעם בתמונת מינערפה, ופעם בדמות ווענוס, פעם בצלם יוּנָה, ופעם בתבנית טהעמיס ויתר צלמי האלילות. במקדשו אשר בָנה לו בעיר רומא, נתן את מצבת צלמו יצוקה מזהב מזֻקק, ואת הכהונה לֶאֱלוהַ תעתועים זה מָכַר במחיר רב ועצום מאד לעשירי העם עד כי דלוּ במחירה, וּלְהָתֵם אִוֶלֶת וְשִׁגָעוֹן נתן את נְזִיר כהונת אלהותו בראשו ובראש אשתו ובראש סוסו אשר אהב, הוא האלהים הוא הכֹהן והנותן כהונתו לאחרים. ויהי המעט בעיניו לְכַהֵן את הסוס בכהונה גדולה, ויאמר לתת לו גם את מעלת היועצים, ויבן לו היכל נחמד מאד ושלחן מיוחד ויקרא את גדולי רומא לאכול מן הזבח אשר כֵּרָה להם הסוס, וישקם יין הרקח בגביעי זהב בשם הסוס ובחֶברתו. ובכל זאת היה האלוה הגדול הזה איש יָרֵא ורך לבב עד כי בשמעו את קול הרעם בגלגל, התפלצו כל עצמותיו ולבו נמס כדונג ויברח להחָבא במטָתו תחת הַכְּסָתוֹת.

224 § וכל העמים והלשונות חָרדו ויציבו את מִצֶבֶת אלֹהים החָדש הזה

בתוך היכלי אליליהם, וַיִכְרְעוּ וישתחוו ויתפללו אליו, וישימו קטורה באפו וְכָלִיל על מזבחו, כי נָקל להם לָשׂוּם על אליליהם הרבים נוֹסָפוֹת וּלְסַפֵּחַ עוד אֱלִיל חָדש אֶל הישָנים. אך היהודים אשר רק אֵל אחד להם, אֵל אמת, אֵל עולם, הם הם לא אָבו ולא שמעו לאלוה תעתועים זה, ולא נתנו את פיטרוניוס שר צבא הרומאים להציב את מַצֶבֶת צלם הקיסר הזה בבית המקדש. ויתאנף הקיסר מאד וחמתו בערה בו על היהודים, עַם קטן וַחֲדַל אוֹנִים בעיניו, אשר נועזו להַבזות את צַלְמוֹ, וַיְצַו את פיטרוניוס השר בחזקת היד להרוג להשמיד וּלְאַבֵּד את כל היהודים אם יקשו עוד את ערפם ולא יציבו את מצבתו בבית מקדשם. אך פיטרוניוס היה יְשַׁר לבב ואיש חסד, ובראותו איך נקהלו כל היהודים עם נשיהם ובניהם טפם ויקראו כֻלם פה אחד כי יקר בעיניהם המותה מֵחַלֵל את מקדש ה' ובצלם דמות ילוד אשה, נכמרו נחומיו, והמון רחמיו התעוררו על גוי צדיק שומר אמונים כזה, וישם נפשו בכפו וישלח ספר אל הקיסר ויגל את אזנו כי תקצר ידו להציב את מצבתו בבית מקדש היהודים בטרם יהרוג אותם ואת נשיהם ובניהם ועולליהם וטפס, ועל כן ישיב את פקודתו מהיהודים לבל יבֻלע לו עם רב כזה אשר יעשירו את אוצר רומא שנה שנה בכסף וזהב והון עצום –. ובעת ההיא נעצר עוד אגריפס המלך בעיר רומא, וּבְהִוָדַע לו את אשר עולל הקיסר להיהודים, התעצב מאד אל לבו עד כי נפל למשכב. אך עד מהרה התאושש המלך הצדיק ההוא, וישלך את נפשו מנגד לכבוד ה' אלהי ישראל ולכבוד תורתו ומקדשו, ויגמר אֹמר לחלות את פני הקיסר כי יחוס על עַמו ונחלתו וְהָשֵׁב ישיב את פקודתו בִדְבַר מַצַבְתּוֹ אשר פָקד להציבה במקדש ה' אשר בירושלים. וימהר ויעש משתה להקיסר, משתה גדול אשר כמוהו לא עשה עוד גם הקיסר עד היום ההוא. ויהי כטוב לב הקיסר ביין, אמר המלך אל אגריפוס: “אתה ידעת איך יָקַרְתָּ בעיני וְנִכְבַֹּדת ואיך אהבתיך כל הימים, ועתה שְאַל מה אתן לך כעל כל תגמוליך עלי, כי עוד לא שלמתי לך טובה בעד הרעה אשר באה עליך למעני בתגרת ידי טיבעריוס¹⁶) – שְאַל נא ידידי! מה אתן לך, ואני אמלא כל משאלותיך! –”. כה דִבר קאַיוס בהאמינו כי אַגריפוס שיאל ממנו להמליכהו על ארץ רבה ולהנחילו סגֻלות המדינות וחמדת הגוים. אך אגריפוס לא שאל ממנו דבר, באָמרו כי לא בעבור אהבת בֶּצַע אוהב הוא אותו אהבת נפש מיום אשר עָמַד לפניו, וכבר שִלם לו שבעתים בעד עבודתו הקלה והדלה אשר עָבַד אותו –. אפס כי הקיסר הֵאִיץ בו מאד לעיני המון השרים אשר אתו, לשאול ממנו דָבר, ויבטיחהו נאמנה כי עשׂה יעשה את שאֵלתו. אז נשא אגריפוס מָרוֹם עיניו וַיְחַנֵן קולו ויאמר: “אם מצאתי חן בעיניך, מלך עליון! ואם על הקיסר טוב תִּנָתֵן לי תוֹרָתִי בשאֵלתי וְעַמִי בְבַקָשָׁתִי, כי על ידי פקודתך להציב את מצבתך במקדש ה' אשר בירושלים, תּוּפַר תורתי וְיֵהָרֵג עַמִי ונחלתי! תורתי תְצַוֶה בחזקת היד לבל יֵרָאֶה ולבל יִמָצֵא כל צלם ותמונה בתוך בני עַמִי, ובני עַמִי יבחרו במות מהציב מצבה בבית מקדשם – הה מלך על כל הארץ, צו נא כגֹדל חסדך להשיב את פקודתך בדבר המצבה אשר ביד פיטרוניוס! –”. כֹּה דִבר אגריפוס ברגש ובחרדה, והקיסר נלחץ לעשות את שאֵלתו, כי כלמה כסתה פניו לְהָפֵר את הבטחתו אשר הבטיח באזני כל השרים לתת לאגריפוס ככל אשר ישאל ממנו. וימהר וישלח ספר אל פיטרוניוס ויצוהו לבל יציב את מצבתו במקדש היהודים אשר בירושלים, וישוב לרומא עם כל החיל אשר ברגליו. אחרי הדברים האלה הגיע ליד הקיסר מכתב פיטרוניוס אשר שלח אליו מארץ יהודה, ויהי בקראו את דברי המכתב ההוא, התקצף קצף גדול, וַיִנָחֵם על הטובה אשר עשה לאגריפוס אֹגות מצבתו, וכתוב שנית לפיטרוניוס מכתב מָלֵא מרורות וזעף אף לאמר: “יען כי לָקַחְתָּ שֹּחַד מאת היהודים עַם עֶברתי וְעָבַרְתָּ את מִצְוָתִי, על כן אני שולח בך חֲרוֹן אפי, עֶבְרָה וזעם, משלחת מַלאכי מָוֶת, כי חָפצתי להציג אותך לִמְשֹׁל עַמִים אשר ישמעו את המות הנורא אשר הפגעתי בך, וייראו מֵעֲבוֹר עוד את מצות שפתי”. את המכתב הזה שלח ביד מלאכים קלים, אך הם חנו וינועו שלשה חדשים על מִשְׁבָּרֵי יַם סֹעֵר, ובין כֹּה וָכֹה הומת הקיסר העריץ הזה ברומא, והמלאכים אשר הביאו את הבשוֹרה הזאת אל פיטרוניוס, עָברו שָׁלוֹם אָרחות יָם, וַיַקְדִימו את מלאכי מָות ההם, ולתקופת עשרים ושבעה יום אחרי כן, באו מלאכי קאַיוס אל פיטרוניוס עם מכתבו הנורא –. בימי הקיסר הזה בא ידידיה (פילון) האלכסנדרוני חֲכַם היהודים, חֲכַם לבב וַחֲכַם הרזים, לדַבר טובות על בני עַמוֹ ולהצילם מידי היוָנים צורריהם ואויבי נפשם, אך העריץ המשוגע הזה הֵתל בו כְּהָתֵל באנוש נבזה, וישפוך עליו בוז ולעג כמים, כאשר הִרבה לספר זאת החכם הנפלא ההוא במחברתו הנקובה בשם “מַלְאֲכות פילון היהודי”. אך לאחרונה נָחַל כְּבוֹד חכמים מאת הַשַׁלִיט אשר שָׁלַט אחרי העריץ ההוא, אשר יָדע לתת יְקָר וגדולה להחכם הזה וַיְמַלֵא משאלות לבו לטובת בני עַמוֹ. ובטרם נעזוב את הקיסר הזה, נְסַפֵּר עוד דברים אחדים מעלילותיו וּמשׁוּבוֹתָיו אשר לא נראו ולא נשמעו עוד כמוהם מימוֹת עולם: בשנה הראשונה למָלכו, פִּזַר יותר מתשעים מילליאָן שִקלי כסף על מעשה תעתועים, וַיְנַצֵל את כל אוצרות טיבעריוס בשנה אחת. פעם אחת הִתְהוֹלֵל וַיַעַש משתה גדול מאד וַיְאַבֵּד עליו הון רב ועצום יותר מן 350,000 שקלים. עוד פעם אחת הרבה לפַזֵר כסף אין קֵצה על הבל וריק. כי בנה צִי אדיר מעצי ארזים, צִי אדיר אשר חֻבר מאניות רבות יְקָרוֹת וּמְפֹאָרוֹת וּמְשֻׁבָּצוֹת באבני חֵפץ בירכתים, ועליהן עשה בתי רַחצה (באֶדער), תהלוכות ארוכות מְכֻסות ביריעות ארגמן וָשֵׁשׁ, בתי אֹכֶל (שפייזעזאֶלער) וגני חמד וכרמים, והוא ירד בצי אדיר ההוא לשוח על הים, ואחרי כן צִוָה להרוס את הַצִי וּלְנַפֵּץ את אניותיו. בראותו הר גבוה ותלול, צוה על אחד השרים במפגיע לחפור את ההר בימים אחדים עד כי יהיה לעֵמק שוה, ואם לא בִצע השר ההוא את מעשהו ליום המיועד, אז צוה הקיסר להוריד אותו לַטֶבַח. הקיסר הזה שָׁמַע את שֵׁמַע אחד העמודים הרמים והנשאים אשר במצרים, וַיְצַו לַהֲבִיאוֹ רומאה ולהציבו בראש הומיות, והוא נצב עד היום על כַּר נרחב ברומא הנקרא בשֵם כַּר פעטער (פעטערספלאץ). למלאות את אוֹצָרוֹ זהב, הֶעמיס על העם מס כבד מאד, עד כי דלוּ מאנוש, ויהיו נודדים ללחם. גם עשה מקנה וקנין בחפצים רבים ושונים, וַיָשֶׁת עליהם מְחִיר גדול במאד מאד אשר לא נשמע עוד כמוהו, ואוי לו להאיש העשיר אשר מֵאֵו לְשַׁלֵם את המחיר ההוא! רבים מעשירי העם נִלחצו לתת את חֲצִי כספם בעד חֵפץ קטן אשר קנו מאת הקיסר להציל בזה את שארית הונם. אך רבים לא הועילו גם בזה, כי הקיסר לקח מהם גם את יתר כספם, ורבים טרפו נפשם בכפם ממצוקות לבבם וְשֶבֶר רוחם. ובכל פעם אשר נמלא בית אוצרו זהב על כל גדותיו, אז התגולל על מְטִילֵי זהב ההם בשמחות וגיל ולבבו הָמָה כמו יין –. אחד ממתי סודו סִפר לו פעם אחת את דבר המעבָּרה אשר בנָה קסערקסעס מלך פרס על פני מצר ההעלעספאָנט, ועד מהרה צִוה הקיסר לבנות מעבָּרה כזאת על פני מֵצַר הים אשר על יד נעאפעל. אניות רבות הובאו שם מהרה קל לכונן עליהן את המעברה ההיא, וכראות הקיסר כי אין די אניות עוד, צוה לבנות עוד אניות חדשות במספר רב מאד, ועל האניות ההן שפך עפר רב, ועל עֲפָרָן בנה בתי משתה ובתי משוש, וְרֶוַח הושם בין בית לבית במִדָה אחת, ובכל בית היתה באר מים חיים אשר תזרוק מימיה השמימה. כְּתֹם מעשה המעברה, לבש הקיסר את שריון אלכסנדר המוקדני, וישם כובע ישועות בראשו, וירכב על סוס אביר על פני המעברה כְּתוֹר איש מלחמה הָרֹדֵד עַמִים תחתיו. ביום השני רכב במרכבת הנצחון וישׁב אל אנשי צבאותיו דרך המעברה ההיא, וַחֲזוּת פניו הפיקו גאוה וָעז כגבור מְנַצֵחַ השָׁב משׂדה מלחמה מלחמה, וישם פניו אל אנשי הצבא, וידבר אליהם דברים רבים ונמרצים, וַיְהַלֵל את נפשו כי הִפליא לְהֵעָזר במלחמה. לעת ערב עשה משתה גדול לכל שריו ולכל החיל אשר ברגליו, המשתה ההוא היה על המעברה גם על האניות, ורבבות אלפי לפידים הֵאִירוּ את כל פני הים עד למרחוק. ויהי כטוב לב הקיסר ביין, ויקם לְצַחֵק, וַיְצַו להשליך שרים רבים אל תוך מצולות הים, ובעת אשר צָלְלוּ האֹבדים ההם כְּעוֹפֶרֶת במים הזידונים, מָחא כף ויעלוץ ויריע בשמחת לבב. גם צוה לנקוב חֹר בקרקע אניות רבות המלאות אנשי צָבָא ואזרחים רבים, ועד מהרה טֻבעו האניות וכל אשר מהן בתוך מֵי הים, והאנשים אשר התאמצו לְמַלֵט את נפשם, דֹחוּ בְמוֹטוֹת עֵץ אל מצולות הים בפקודות הקיסר. ביום השלישי צוה להרוס את המעברה ההיא אשר פִּזר עליה את כל הכסף והזהב אשר נמצא באוצרו.

גם על כבוד גבורים עָגַב העריץ הזה, ולמען יֵאָמֵר עליו כי גם הוא חֵרֵף נפשו על מרומי שדה קטל, נסע יצא למלחמה על האשכנזים ועל הברוטאנים אשר לא עשו לו מאומה, ובהגיעו אל שפת נהר רהיין צוה לאנשים אחדים מילדי אשכנז אשר היו בין שומרי ראשו, לעבור את הנהר ולהסתתר שם בסבכי אחד היערים. אחרי כן הוגד לו כי האויב יצא לקראתו בחרב, וכרגע קָפַץ וַיִתַּר ממקומו בעינים נוצצאות ובערוֹת באש זעם, וילבש את שריונו וישם את כלי מלחמתו עליו, ויצא בסער ובשאון בראש גדוד קטן, ויצלח את הנהר, ויתנפל על היער אשר הסתתרו שם האשכנזים, ויקח אותם בשביה. אחרי כן הציב לו יד ומצבה לזכר הגבורות הגדולות אשר עשה במלחמה ההיא –. ובהלחמו את הבריטונים עשה לנו עוד שחוק גדול מזה. כי הוא לא עבר אל ארץ בריטאניא, רק הציב את אנשי חילו לארך חוף הים, ואחרי כן ירד באניה, ויעבור מעט בתוך הים, וימהר וישב אחור אל אנשי חילו ויצו להריע בכל החצוצרות תרועת מלחמה, והוא נתן קולו לפני חילו, ויצו לכל איש ואיש מאנשי החיל לאסוף קליפות צָב (מושעל) על חוף הים. “ראו נא!” הוסיף עוד דַבר, “ראו נא, זה הוא מס יקר אשר יתן לנו הים מהיום הזה והלאה, והמס הזה יובא אֶל אוצר הקפיטאליוס לגדל ערכו –”. הן אלה קצות דרכי העריץ ההולל הזה, ומי יודע עד מתי דִכָּא לארץ חַיַת כל גויי הארצות לולי קשרו עליו שרים רבים בעיר רומא ויורידוהו בדם שאולה לפני מלאות לו ארבע שנות רצח והוללות על כסאו, ואז התאוששו גם שרי המועצה ויהרסו את מצבותיו, ויתצו את מזבחותיו, ויתיכו את מטבעותיו, ויפרו את כל חקיו ומשפטיו, ויכריתו לו שֵם וזכר במלכות רומא. גם נועצו לב יחדו לבלתי הַמליך עוד אליהם מלך, רק להשיב את משפטי הכנסיה החפשית על כַּנָם כבימים הראשונים.

225 §

אך הפראָטאָריאַנים התיצבו לשטן לעצת שרי המועצה, כי יִראו פן יבֻלע להם בשׁוּב הכנסיה החפשית אל כבודה הראשון, על כן הוציאו את קלוידיוס דוֹד קאַיוס קאַליגולאַ¹⁷) ממחבואו אשר נֶחבא אז מפני עֲדַת מְרַצְחֵי הקיסר לבל יפגעו גם בו, וישאוהו על זרעותיהם אל המחנה, וישימו כתר מלכות בראשו. וימליכוהו על הרומאים. וירע הדבר הזה בעיני שרי המועצה וזקני רומא ויתאספו יחדיו במצודת הקאַפיטאָל ויגמרו אֹמֶר לְהִלָחֵם בקלוידיוס ובאנשי חילו עד רִדְתּוֹ מכסא המלוכה. ובעת ההיא נעצר אגריפוס המלך בעיר רומא, ויקראו לו שר המועצה להמתיק אתו סוד ולהתיעץ על צפונותיהם, אך גם קלוידיוס קְרָאוֹ אליו לעזור לו בעת צרתו ולהוציאו ממבוכתו, ואגריפוס אשר כְּגֹדֶל צדקתו כן חכמתו ראה את הנולד וְיָדַע נאמנה כי לאחרונה תָּעֹז יד קלוידיוס וְתרום ימינו בגבורת ישע יְמִין הפראֶטאָריאַנים גבורי החיל ואנשי המלחמה מעודם, על כן עזב את מלאכי שרי המועצה וילך עם מלאכי קלוידיוס אל המחנה. וקלוידיוס בחר בו להיות מלאך מליץ עליו, ומלאך שלום בינו ובין שרי המועצה והעם, וילך אגריפוס וידבר באזני השרים את הדברים אשר שם קלוידיוס בפיו, גם הוסיף עליהם עוד דברים רבים כיד חכמתו הטובה עליו. אך השרים האטימו אזניהם משמוע ויענו עזות ויקראו חרב על קלוידיוס. ויהי כאשר הגיד אגריפוס את דברי השרים לקלוידיוס, שלח אותו שנית עליהם להגיד להם “כי מכבד הוא אותם ודורש שלומם וטובתם בכל לבבו ובכל נפשו, ואין את נפשו לְהִלָחֵם בם! אך הפראֶטאָריאַנים אשר הִכְבִּידוּ את אַכְפָּם עליו לָשׂוּם כתר הקיסרויות בראשו למרות רוחו, הם הם יציקוהו לשלוף גם חרבו מתערה בפעם הזאת – ואחרי אשר נחלץ לעשות בהם מלחמה על אפו ועל חמתו, שְׁאֵלָה אחת הוא שואל מאתם לָבֹר להם את שְדֵה המלחמה מִחוּץ לָעִיר, כי לחטאה גדולה תֵּחָשֵב לו אִם יִשָפְכוּ דמי אזרחי רומא בתוך העיר וְיֵז נִצְחָם על היכליה ומקדשיה ומצבות עֻזה –”.

226 §

וילך המלך אגריפוס וידבר את הדברים ההם באזני כל השרים והזקנים בארמון הקאַפיטאָל, ואז נדברו השרים איש אל רעהו וַיִתְוַכְּחוּ זמן רב כדת מה לעשות, ולאחרונה החליטו לצאת בחרב לקראת קלוידיוס מחוץ לעיר, וישימו שרי צבאות בראש אנשי חילם. והנה אחד מאנשי הצבא אשר עָמַד עד כֹּה דוּמָם וּבְלִי-נוֹעַ על יד השרים, שלף פתאֹם את חרבו מתערה, ויקרא אל כל אנשי הצבא הצובאים שם בקול עֹז, לאמר: רֵעִים אהובים! למה זה ועל מה זה נֵצֵא למלחמה על אַחֵינו אשר במחנה קלוידיוס? מדוע נרצח את שאֵרינו וקרובינו ההם חִנָם? הגידו נא מה שֶמֶץ דֹפִי מצאנו על כסא רומא? הבו נא אחי! לכו ונלכה אל מחנה קלוידיוס!! –". ככלותו לדבר קפץ ויתּר ממקומו, ויצא בחרב שלופה מבית אספת השרים, וכל אנשי הצבא התפרצו בפרץ מים ויצאו גם הם אחריו בחרבות שלופות. אז נבהלו נחפזו כל השרים והזקנים, ורעדה אֲחָזָתם על החליפה הנמהרה והמרה ההיא, ויחרדו וילכו גם הם אחרי אנשי הצבא לבוא אל מחנה קלוידיוס, כי ראו כי אבד מנוס מנהם, ומפלט אחר אין למו. ויהי אך יצא יצאו השרים והזקנים ההם משערי העיר, ויפגשום צבאות קלוידיוס כדֻבים שַכֻּלים, ויריקו עליהם את חרבותיהם. אז האיץ אגריפוס בקלוידיוס ויעצהו לשלוח מלאכים קלים אל אנשי חילו להשיב ידם מִבַּלֵעַ, באמרו כי אם יפלו השרים הנכבדים ההם בחרב, הלא אז מָלֹך ימלוך רק על המון חשֻכים ובני אספסוף נִקְלִים ופֹחֲזִים.

227 §

וישמע קלוידיוס לעצת אגריפוס וישלח רצים ממהרים אל עֲדַת גבוריו ויצום להשיב את חרבם אל תערה, ובכן הציל אגריפוס את שרי רומא ואציליה מחרב רעה, והם באו כאיש אחד אל קלוידיוס וישתחוו לפניו אפים ארצה ויתנו לו הוד מלוכה, והוא קִבלם בכל אותו אהבה וידידות. ולאגריפוס הטיב קלוידיוס בגלל אשר עָזַר לו לָשֶבֶת על כסא המלוכה ובגלל אשר הציל את שרי רומא מעבור בשלח, ויתן לו את כל ממלכת הורדוס אבי אביו גם הודיע בכתב גלוי לכל העמים כי הוא ממליך את אגריפוס נכד הורדוס על כל הארצות ההן, ויצו את שרי בית המועצה לחצוב את כל דברי כתב הדת ההוא בעט ברזל ועֹפרת על לוח נחֹשת ולהניח אותו בהקאַפיטאָל למשמרת ולמזכרת עולם. וגם להורדוס אֲחִי אגריפוס המלך ועל בירניקה בתו הטיב קלוידיוס וימליכהו על ארץ קאלקיס.

228 §

ראשית ממלכת קלוידיוס היתה טובה ורצויה לכל הרומאים, כי הוא היה טוב לבב מטבעו, בעל נפש חֻבלה ורך כקנה להטותו לכל רוח איש ואיש. ובטובת לבבו הסיר המסים הקשים מן הארץ, החרים את מלשני בסתר רעיהם, השיב גולים רבים לארץ מולדתם, השלים את בניני תעלת המים להביא מים חיים העירה, אף גבר על מֹרך לבבו ויעמוד בראש אנשי חילו לְהִלָחֵם בהבריטאנים. אך סריסיו ונשיו הטו את לבבו לעולל עלילות ברשע לַמְרות רוחו הטובה. ביד שני עבדיו אשר שלח לחפשי, הנקובים בשם גארציסוס ופאַללאַס, נתן ראשי פקודות כל הארץ, וישליטם שַלֶטֶת בְּלִי-מְצָרִים, והם רָדוּ בְעַם הרומאים בשֵבט ברזל וַיְמַלְאוּ בתיהם כסף ענושים וּזְהַב חמסים. ומַעסאלינה אשת חֵיקוֹ משלה בו בחָזקה, פרצה גֶדֶר הַצְנֵעַ לֶכֶת, הָלכה בשרירות לבה הרע, רדפה אחרי מאהביה ועוגביה וַתַּשְׁחַת את כל הארץ בזמת תזנותיה ובמצהלותיה, כי ממנה ראו וכן עשו בנות הארץ – וביד אשה זונה שלטת הזאת מכר קלוידיוס את עשירי רומא לחרב וּלְחַרֶם ולענש נכסים למלאות נפשה הרעֵבה לזמה ולכסף. אך לאחרונה נלאה עוד הקיסר שאת את כל רעותיה ויצו להמית אותה מות נבָלה קבל עָם. אחרי כן נמכר קלוידיוס בידי אגירפינה בת אחיו אשר גם היא לא טובה מהאשה הראשונה בזמה ובחמדת בצע ובאהבת המשרה והשלטון, ובזדון נפשה השקתה אותו לאחרונה סף רעל וימת. ואת כסא המלוכה הֵסַבָּהּ לקלוידיוס נעראָ אשר ילדה לאישה הראשון.

229 §

קלוידיוס החלש והנרפה נגזר מארץ החיים בלי יומו, ותחתיו ישב על כסא נערא¹⁸) (Hеронъ) האכזר והעריץ אשר למולו נחשב גם טיבעריוס לאיש ישר. בן שש עשרה שנה היה נעראָ במלכו, אך בעלילות רֶשַע ובכל אכזריות רצח, היה כאיש זקן ואיש דמים למוד הָרֵעַ. והנה בראשית ממלכתו התראה לרודף צדק ומבקש ענוה וכל מעגל טוב. כבוד גדול חָלַק לאגריפינה אִמוֹ, דברי נגידים דִבר באזני שרי המועצה ביום הקהל, פִּזֵר נתן לאביונים, הִטָה חסד לכל איש נקשה וּנְכֵה רוח, ופעם אחת בחתמו את שמו על משפט המות אשר חרצו השופטים על אחד הפושעים, נאנח בשברון מתניס, ובמגנת לב קרא: "הה! מי יתן ולא יכֹלתי לתפוש עט סופר בידי! –. אך כל אלה דִבר רק בערמה ומרמה, כי היתה לאֵל ידו להתחפש במעיל צדקה לעיני הרואים למען כִּחֵש, גם דברי נגידים אשר דבר באזני שרי המועצה, לא מלבו יצאו, רק סענעקה מוֹרוֹ וּמְלַמְדוֹ שָׂם אותם בפיו. ולא ארכו הימים והעריץ הזה פתח את אוצרו הרע ויוציא את כלי מַשְחֵתוֹ לְשַחַת כל הארץ –. יום רָדַף בְּאַף את האזרחים הנכבדים אשר רוח נדיבה ורוח צדק נוססה בהם, וישמידם וַיַכְרֵת מארץ זִכרם, ואת בתיהם והונם הֶחרים לאוצר הקיסר. את בריטאַניקוס אָחִיו המית בסף רעל על שֻלחנו במשתה היין. את אגריפינה אמוֹ הוריד הים באניה ויצו להשליך אותה במצולות ים, ואחרי אשר הצילה את נפשה מלב הים באֹרח פלא, שלח בה עדת מרצחים להכותה נפש, והם מִהרו ויורידו אותה בדם שאולה. את אָקטאַפיה הישרה אשת חיקו בת קלוידיוס השליך מעל פניו בְּאִי בוֹדֵד ושם המיתוה בנות בליעל בבית הרחצה על פי פקודת נעראָ. את סענעקה מוֹרוֹ הנודע לשֵם ולתהִלה בחכמתו הגדולה, המית באכזריות נוראות בהכבידו עליו את אכפו כי יקרע הוא בידו את סְגור גידיו ועורקיו עד אשר נזלו כל דמיהם ארצה וימת. בגֹבה אפּו ובזדון לבו הִצִית אש בשערי רומא, והאש הִתלקחה וַתְלַהֵט את העיר העליזה ההיא עד היסוד בה, כי נכספה נפשו השובבה לראות בעיניו את תבנית דמות שרֵפת טרויא ההֻללה, ולבל יחרה בו אף הרומאים התגולל על הנוצרים וַיַשִׁיא עליהם את אשמת התבערה הנוראה ההיא, וישפטם בחרב ובאש ובכל שפטים רעים ונוראים, אחרי כן צוה לשוב ולבנות את העיר ביתרון תפארת מבתחלה, וַיִגשׁ מאד את עם הארץ לתת כסף רב ועצום למבנה העיר גם למבנה “בית הזהב” אשר בנה לו על הר פאַלאַטין. מתי סודו אשר בחצֵרו ואִשות הזִמה אשר אהב, הִטוּ את לבבו לשפוך דמים לרוב ולעשות מעשים רעים ונוראים מאד אשר לא יֵאָמנו כי יסֻפרו ואשר לא נעשו עוד כמוהם למיום הִוָסְדָה התבל ועד הימים הרעים ההם. הון עתק ואוצרות זהב אין קֵצֶה פִזר להבל ולריק, וַיְחַלֵל את הוד נֵזר המלוכה במסעותיו אשא נסע ארצה יון בְּלִוְיַת להקת משוררים, אחֻזות מנגנים ועדת משחקים, ויתחפש בבגדים כאחד מהם להשתבח בקול זמרתו, להתהלל במנגינותיו, ולהתפאר בקלות מרוצתו כאחד המשחקים הרקים, והיונים הערומים והנבונים אָצְלוּ לו בשפתי רמיה שפעת תהִלה ותפארת על יתרון הכשר דעתו לשיר שירי נֹעם בהוד קולו, להיטיב נגן עלי עשור ועלי נבל וּלְנֵצַח על כל המשַחקים אנשי השֵם מעולם –.

3. מלחמת היהודים עם הרומאים.

230 §

מעת אשר לכד פאָמפעיוס את ארץ יהודה בגזל ורצח, באה החזות הקשה אשר חזה דניאל על יהודה וירושלים, כי “הַחַיָה הנוראה, האיומה וְהַתְּקִיפָה אשר שִנֶיהָ שני ברזל, פרסותיה נחושה ולבה לב אבן, הָאֹכֶלֶת וּמְכַלֶה כל, והנותר תרמוס ברגליה”¹⁹⁾; החיה הטֹרפת ההיא התנפלה בחמת רֶשֶף על בת יהודה לאכול את בשרה ולשתות את דמה, לָמֹץ את לְשַדָהּ וּלְגָרֵם את עצמותיה, לְבַלוֹת קדושי עליון וּלְשַנוֹת מועדיהם ודתם²⁰). כל הַפַּחוֹת אשר השליטו הרומאים בארץ יהודה, היו זדים ארורים, רשעים עריצים ואנשי דמים אשר אכלו את יעקב בכל פה ואת ארץ חמדתו שמו לשממה. אך הפחות אשר הִפְקִיד הקיסר נעראָ בארץ ההיא, הוסיפו עוד סרה, הֶעמיקו שִחתו מכל אשר היו לפניהם, עשו שערוריות אכזריות ונאצות נמרצות אשר לא נעשו כמוהן תחת כל השמים, חִללו את המִקדש המָעוז וַיָשֹׁסוּ את אוצר בית ה‘, ולא השיבו ידם מִבַּלֵעַ עד כי נתנו יעקב לְחֵרֶם וכל קדשי בית ישראל לבז ולשלל. ויותר עוד מכל שָׂרֵי שַחת ההם, הֵרַע פעליקס בַּקֹדֶש! כי בתשע השנים אשר היה פֶחָה ביהודה (ג“א תתי”ב-תת"כ 52–60), הִרְבָּה לִנְתוֹשׁ וְלִנתוֹץ להאביד וְלַהֲרוֹס מאשר יָכלו מושלים רבים יִשְרֵי לב ואנשי צדק לִבנות ולנטוע בְּיוֹבֵל שָנִים. לְהַנָמֵר הטורף הזה היה אָח בהיכל הקיסר נעראָ, ודבריו היו נשמעים וּבָאִים בלבב המושל ההוא המקשיב על דברי בָלַע, ועל כן הִתִּיר את ידו לערוץ את ארץ יהודה בעריצותו לעיני השמש, לשלול שללה מבלי כל פחד ומגור, ולשפוך את דמי היהודים כמים ככל אַוַת נפשו הזעומה. במעללי רֶצַח ההם הִכְבִּיד את אכפו על היהודים להתפרץ ולמרוד ברומאים אוכלי שאֵרם ומחריבי ארצם, וחֶפצו בידו הצליח, כי בימיו שמוּ אנשים רבים את כלי מלחמותיהם עליהם ויעמדו הָכֵן לְהִלָחֵם במרצחיהם וקובעי נפשם ולגרש אותם מקרב ארצם. אמנם רק דלת העם אשר קִווּ למצוא חפץ בהמיר ממשלת הארץ וּבְמוֹט מִשְטָרָהּ, וסוד בחורים פוחזים הבוטחים בגבורתם ונפשם תְּלַהֵט אש קנאת עָם, רק הם נִלְווּ אל הקושרים ההם ויתנו להם יד לחַבל עֹל הרומאים מעליהם בחֹזק יד, אך כל שועֵי יהודה, ראשי הכֹּהנים וראשי הסופרים והפרושים, נִחרו בם ויתקוטטו ויריבו אתם בחזקה על עזותם ופחזותם, ויעידו בם כי אם לא ישובו ממחשבות אונס, יציתו אש בערי ארצם ובבית מקדשם וישיאו על כל עם ה’ מות ואבדן. כי שלומי אמוני ישראל רחוקים מאד מכל קֶשֶר וָמֶרֶד, יראים הם אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ, ועם שונִים לא יתערבו, “ואף אם שנים רבות יָמכּוֹּ וְיָשֹׁחוּ תחת עֹל חמת מֵצִיק אשר יכונן להשחית ארצם ולמחות זִכרם, ישענו ברוח נכון בשֵם אלֹהים אלֹהי אבותיהם, ובנפש שחה ונבהלה יכפו כאגמון ראשם מול כל גֵלֵי רֶשַע וּמִשְׁבְּרֵי רֶצַח, וּבְצִפִּיָתָם יְצַפּוּ עד כי יעברו המים הזידונים, יֵאָפֵס הַמץ, יִכְלֶה שֹׁד וְיִתֹּם רֹמֵס מן הארץ, ורוח ממרום יֵעָרֶה על מושל צדיק אשר בכנפי חמלתו תהיה פליטה, ועל רוב שלום יתענגו כל החוסים בצלו –”. ויהי בהריח פעליקס מרחוק את הקשר ההוא אשר קשרו הפוחזים ההם, ויוסיף עוד לְדַכֵֹּא את כל היהודים תחת רגליו, ורִשעתו בָערה כאש ביתר עָז מבתחלה, וַתִּצַת בכל ערי יהודה באין מציל. וכאשר הוסיף להגיר את היהודים על ידי חרב, כן נוספו אנשים מָרֵי נפש על עדת הקושרים ויתמכרו לעשות מלחמה ונקמה ברומאים, וְיַעבוֹר עליהם מָה! גם העֵדה הרעה הנקובה בשם סיקרים²¹) נספחה אל בעלי פרצים ההם בירושלים, ויהי הקשר אמיץ מאד. והסיקרים העירו כל חמתם על אצילי העם היועצים עצת שלום לָשֶבֶת מריב ומלחמה, ובכל יום התבולָלוּ בתוך אנשי העיר וחרב קטנה מֻצמדת מתחת לְמַדֵיהֶם, וידקרו בסתר את אנשי השלום, וכרגע התחפשו במעטה הצדק ויצעקו חמס על הדם הנקי אשר שֻפך בעיר האלהים, ואיש לא האמין כי אנשים כמוהם השופכים תמיד כמים לבם בבית המקדש יהיו שופכי דמים ומרַצחי חֶרש. גם מַתעים רבים קמו אז בבני יהודה ויתאמרו כי נביאים הם. וידיחו את העם למרוד במלכות רומא, ופעליקס מצא אז תואנה חדשה להכריע בחורי יהודה וּלְהֶרֶב הרוגיה יום יום. ומספר המורדים הָלַך הָלֹך וגדול בירושלים וחרבם נטויה על אנשי השלום ולאחרונה נפרדו לראשים רבים ויתהלכו מעיר לעיר ומכפר לכפר ויהרגו את העשירים והאפרתים היועצים עצת שלום בארץ.

231 § אחרי הדברים האלה נִדח פעליקס משאתו, ונעראָ הִפקיד תחתיו את

פעסטוּס לְפֶחה ביהודה (ג“א תת”כ – תתכ"ב 60–62) אך גם אז לא הונַח ליהוּדים מרעתם וצרתם, כי גם הוא שתה וימץ את דמיהם, ויתעולל עלילות ברשע כל הימים, אפס כי הוא לא האריך ימים על ממשלתו, כי מקץ שנתים ימים הלך בדרך כל הארץ, ונעראָ הֵקים תחתיו את אלבינוס (ג“א תתכ”ב-תתכ"ד 62–64) לנגיד ומצַוה בארץ יהודה. אך גם הוא היה איש חמסים, אוהב בצע מעשקות ואיש דמים ומרמה. הוא העמיס על היהודים מס כבד מנשוא גם הגיר אלפי איש על ידי חרב על לא חמס בכפיהם. בימיו הרימו הקושרים ראש, כי הוא לקח מהם שחד ויהי עליהם לראש, ועל אנשי השלום שלח את גדודיו לקחת את הונם ורכושם, ואם יפצו פה יקחו גם את נפשם, עד כי נמוגו כל יושבי הארץ מפניו ויתנו בעפר פיהם – אך הפחה הרשע הזה היה עוד מושל צדיק מול געסיוס פלאָרוס אשר הפקיד הקיסר תחתיו! כי תחת אשר אלבינוס היה כְדֶבֶר באֹפל יהלוך והיה במַחשך מעשהו, היה געסיוס פלארוס כקטב ישוד צהרים וַיְפַלֵס לעיני השמש חֲמַס ידיו בארץ. תחת כל השמים לא היה שודד ורוצח עריץ כמוהו! הוא התמכר לנַפּץ עַם קֹדש ולהכרית מארץ זכרם, ערים רבות הפך לתֹהו, נפות רבות הרס בעברת זדונו, כל ארץ יהודה הציג ככלי ריק וינַצל אותה, ואת היהודים הנגשים והנענים הציק עד דכא וימריצם למרוד כאיש אחד בקיסר רומא ביד רמה לבעבור תהי לו זאת לכסות עינים על עריצותו מעללי רשעתו, ואם הפקיד הקיסר את עונו, אז יצטדק כי לא מצא דרך אחרת לעצור בּעַם מרי ועם סורר ומורה כזה כי אם בשבט ברזל –. אך בראותו כי בכל זאת לא הניפו עוד היהודים חרב ולא התקוממו ברומאים עַם חֶרְמָם, הוסיף עוד להצר להם בכל מְצָרֵי שְׁאול ויאמר הַשְמֵד! ולאחרונה שלח משלחת מלאכי רעים אל מקדש ה' לגזול את הכסף והזהב אשר באוצר הקֹדש –. אז התפלצו היהודים פלצות נצחת, ונפשם בקרבם התמוגגה בראותם כי פָרצו פריצים במקדש ה' וחללו את צפונו וַיָשֹׁסוּ את אוצר קדשו, ואנשים אחדים לא משלו ברוחם מרוב שיחם וכעסם ויקללו את פלאָרוס אשר שלח יד גם בכֵס יה –. ויהי בהִוָדע הדבר לפלאָרוס, וינאץ בזעם אפו, וימהר וַיֵרֶא כנשר אל עיר הקֹדש לשפוך כל חמתו ונקמתו על היהודים שנואי נפשו. אך שועי ירושלים וראשיה חשבו מחשבה להפֵר כעסו מעליהם, ויאספו את כל יושבי העיר וכֻלם יחד יצאו לְקַדֵם את פני העריץ ואת פני אנשי החיל אשר ברגליו, ולברך אותו ואת אנשיו בברכות שלום. ויהי כקרבתם אליו ויריעו תרועת ברכה לו ולאנשי החיל, שלח הצורר גדודי פרשים עליהם להפיצם ולהֻמם, וכרגע השתערו הפרשים על המונם הרב ויכום מכות חדרי בטן וירמסום בפרסות סוסיהם, והשרידים נסו במהומת מות וישיבו העירה מ\כּים ופצועים ונמוגים מפחג הרעה הנשקפת עוד עליהם. ופלאָרוס בא בשערי ירושלים ויתּר את ידי אנשי חילו להתנפל בחרב ובדם ואש על עיר העליונה. ואנשי חיל ההם הצמאים לדמי היהודים ולכספם וזהבם, פרצו כשפעת מלאכי שחת בתוך העיר וירצחו זקנים עם נערים, בחורים ובתולות, טף ונשים, וישללו שלל ויבז בז וימלאו אמתחותיהם זהב וכל שכיות החמדה, גם סחבו יהודים רבים מאנשי השלום אל פלאָרוס, והוא מבלי חֲקור ודרוש צִוה לדוש את בשרם בקוצים ולהוקיעם אחרי כן, ויהי מספר הנרצחים ביום ההוא כשלשת אלפים איש. ולהגדיל עוד מדורת אש הזעם בלבות היהודים הִכָּה מכות מות גם את האבירים (ריטטער) אשר מטעם הקיסר לא תדע בהם יד, ואחרי אשר זבו דמיהם מרוב מכותיהם, צוה לתלות אותם על עצים לעיני כל יושבי ירושלים. ובעת ההיא היתה ביריניקה אֲחות המלך אגריפוס השני במקדש ה' לשַלם נדר, ובשָמעה את ההרג הרב אשר חִלה פלאָרוס ביהודים, מִהרה וַתָּרָץ אליו יחֵפה וַתִּפֹּל לרגליו וַתֵּבְךְ, ותתחנן אליו בעד עַמָהּ, אך הוא מִלֵא את הוד מלכותה קָלון, בז לה, לָעַג לה ויגרש אותה מעל פניו, וכפשע היה בינה ובין המות.

232 § אז האמין פלארוס כי כל היהודים יחגרו חֵמות וישלפו חרב מתערה

למרוד ביד רמה, אך לא כאשר האמין כן היתה! כי ראשי הכהנים וכל תופשי התורה ואצילי העיר, התנפלו לרגלי העם אשר אמרו לְהִלָחֵם בו, ויקרעו את בגדיהם ויבכו ויתחננו אליהם לָשֶבֶת מריב ומלחמה לבל יעוררו את חמת המרצח הזה להֶרב את חלליהם ולהעצים את הרוגיהם. והעם שמעו בקולם בפעם ההיא, וַיִרְפּוּ מֵאַף ויעזבו חֵמה, ורבים מהם האמינו כי לא יוסיף עוד העריץ לערוץ אותם אחרי אשר כִּלָה בם כל חִצֵי זַעמו. וירא פלארוס כי נשקעה אש המֶרֶד בלבות היהודים, וַיִנְאָץ, וירע לו רעה גדולה מאד, ויתנכל לשוב ולהעלות את השלהבת ההיא ברב כח מבתחלה, ויאסוף אליו את ראשי הכהנים ואת נכבדי ירושלים ויאמר אליהם: “בזאת תִּבָּרֵש כי כֵנִים אתם, אם יַצֹא תֵצְאוּ לְקַדֵם בקול המון חוגג את צבאות הרומאים ההולכים מקיסריה ירושלימה –”. וכאשר הבטיחו אותו לעשות כן, שלח אל אנשי החיל ההם דברי פקודתו לבל יענו את היהודים שלום אם יקדמו את פניהם בשלום, ואם יעיזו להוציא תלונה מפיהם, אז יתנפלו עליהם בחרב ויעשו בהם הֶרֶג וְאַבְדָן. וכל הכֹהנים משרתי ה' הופיעו לעיני העם בלבוש השרד ובכלי הקדש אשר ישרתו בבית ה‘, ואחריהם יצאו כל הלוים וכל המשוררים והמזַמרים בכלי זִמְרָתָם, ויפלו על פניהם לפני כל המון עם ירושלים ויתחננו אליהם לעשות את מצות פלאורס ולצאת לקראת צבאות רומא בברכת שלום, וגם הכֹהן הגדול יצא בבגדים קרועים ואדמה על ראשו וְהַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ את ראשי העדה ואת כל בני העם להקים את מצות פלארוס, ואחרי עמל ויגיעה רבה, אחרי בכי ותחנונים ואחרי דברים רבים ונמרצים, הִטוּ את לִבּוֹת העם לעשות כן. ויהי כראות צבאות הרומאים את היהודים נוסעים לקראתם בהדרת כָּבוד לברך את בואם בשלום, לא פָנו אליהם וַיִבְזוּם, גם לא עָנו שלום ולא עמדו רגע קטן. אז לא יכלו אנשים אחדים לעצור באש עֶברתם היוקדת בחֻבם, ויוציאו עָתָק מפיהם על פלאָרוס הבֹּגֵד אשר הֵתַל בם, והנה פתאֹם לפתע הִשְׂתָּעֲרוּ הרומאים עליהם בִשְׂעָרָה וסופה וַיְרַצְחו בהם המונים המונים, והפרשים רדפו אחרי הנסים והנמלטים וירמסום בשעטות פרסות סוסיהם, ואשר הִתמלטו בְּעור שִׁנֵיהֶם ויגיעו עד שערי ירושלים, דחקו איש את אחיו לבוא ראשונה העירה, והחזקים הפילו את החלשים ארצה ויעברו עליהם וירמסום ברגליהם, וַיִפֹּל מהם עם רב ביום עברות ההוא. ויתר הפליטה באו העירה כסויי פצעים וחבורות ומכות אנושות; וצבאות רומא ההם רדפו אחריהם בחרבות שלופות לגרש אותם אל העיר החדשה לבל יתיצבו לפניהם בדרך הליכתם אל מצודת אנטוניא ללכוד משם את בית המקדש, ופלאָרוס התפרץ גם הוא עם אנשי חילו לעזור להם לתפוש את בית ה’, אך היהודים קדמו את פניהם ויסגרו עליהם את הַמְבֹאוֹת הַמוֹליכוֹת אל המצודה, וילחמו בהם בגבורה נפלאה, ורבים עלו על הגגות וימטירו עליהם חצים ואבני קלע, וַיִנָגְפוּ צבאות רומא לפני היהודים, וישובו בבשׁת פנים.

233 §

ופלאָרוס כָּתַב שׂטנה על היהודים אל קעסטויס גאַללוס שר צבא הרומאים בארץ ארם, ויטפול עליהם שקרים, וירשיעם כי הם שלחו ידיהם תחלה ברומאים, וכל אשר עוללו הרומאים ליהודים, העמיס הוא על ראשי היהודים, ויתנם לקושרים ומורדים ואנשי דמים ובני מָוֶת. אך גם שוֹעֵי ירושלים וביריניקה אחות אגריפוס המלך לא טמנו ידם בצלחת וישלחו גם הם ספר אל קעסיוס ויתאוננו על פלאָרוס ויספרו לו את כל אשר עולל ליהודים על לא חמס בכפם. וישלח קעסטיוס את נעאַפאָליטאַנוס שר החיָלים ירושלימה לחקור ולדרוש את דרכי היהודים ולהתחקות על שרשי הליכותיהם. ויהי בהיות השר ההוא בדרך, פָּגַש את אגריפוס המלך אשר נסע אז מאלכסנדריה, ויספר לו כי קעסטיוס שלח אותו לירושלים לדרוש ולחקור אֹדות הריב אשר בין היהודים ובין פלאָרוס, לראות מי הצדיק, וראשי הכהנים וכל אצילי בני ירושלים יצאו לְקַדם את פני אגריפוס המלך, וישפכו לפני מְרִי שיחם על מעשה הרצח אשר עשה פלאָרוּס בזדונו ואכזריות נפשו, ויחר לאגריפוס מאד, וחמתו בערה בו על עריצות פלאָרוס, ובכל זאת הִשְקִיעַ אֶת אש זעמו בסתר לבבו, ולעיני נעאַפאָליטאַנוס הוכיח אותם תוכחת מְגֻלה (מאהבה מְסֻתֶּרֶת) על אשר לא התאמצו בכל לבבם ובכל נפשם להחזיק במעוז השלום – ומזמתו היתה לשַׁבֵּר בזה את גאון היהודים לבל יתגרו מלחמה ברומאים אילי הארץ ואדירי התבל. אך בין כה וכה באו גם כל יושבי ירושלים לקבל את פני אגריפוס ונעאַפאָליטאַנוס, והאלמנות הרבות אשר רָצַח פלאָרוס את אנשיהן, נפלו ארצה לרגלי אגריפוס ותצעקנה ותבכינה וַתְּיַלֵלְנָה על מעללי פלאָרוס הרוצח, ולקול יללתן נשאו כל היהודים את קולם ויבכו גם הם בכי תמרורים מנהמת לבם. אחרי כן בא אגריפוס ונעאַפאָליטאַנוס ירושלימה, ובעיניהם ראו את הַשַׁמוֹת אשר שָׂם פלאָרוס בעיר, ואת כל עלילות רֶצח אשר עולל ליהודים אנשי השלום. ונעאַפאָליטאַנוס נוֹכָח וידע נאמנה כי היהוּדים לא יחפצו למרוד ברומאים, ורק על פלאָרוס חרה אפם, וישב אל קעסטיוס וישיבהו דבר באמת ובתמים כי רק פלאָרוס חָטָא ואשם, והיהודים חַפִֹים מפשע.

234 §

וראשי הכהנים גם קהל גדול מאזרחי ירושלים, נִקהלו בהיכל המלך ויחלו את פני אגריפוס לתת להם רשיון לשלוח מלאכים אל הקיסר נעראָ להרשיע את פלאָרוס בטרם יְקַדֵם הוא את פניהם וִיהִי צדיק בריבו –. אולם אגריפוס ידע מאד את נפש נעראָ כי יִבְעַר כמעט אַפּו על עַם היהודים באהבתו את פלארוס ובשנאתו אותם מכבר וְיעש להם רעה לא יוכלו כַפרה – ועל כן הִקְהִיל (אגריפוס) את כל יושבי ירושלים אל הָאוּלָם הגדול אשר במקדש ה', והוא עם ביריניקה אחותו התיצבו על מקום גבוה וישא מְשָלו וידבר באזני העם דברים רבים במועצות ודעת ובלשון למודים ושפה ברורה. דבריו היו כאש פלדות וכפטיש יפוצץ סלע, הוֹכֵחַ הוֹכִיחַ אותם על אשר ירהיבו בנפשם עֹז לעשות מלחמה עם רומא האדירה אשר כל חוג הארץ יכרע וישתחוה לה. הָעֵד הֵעִיד בם כי אם לא ישובו מחשבות אוֹנָם אָבֹד יאבדון, ארצם תהיה לְשַׁמָה ובית מקדשם לשרפה מאכלת אש, גם הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אותם לָשֶבֶת מריב עד אשר יֵאָפֵס הַמֵץ, יִכְלֶה שֹׁד וְיִתֹּם רֹמֵס מן הארץ –. ובדַברו את דבריו הנמרצים מתוך לַבַת אש רגשותיו, לא יכל להתאפק וַיֵבְךְּ בכי גדול מנהמת נפשו העצובה, גם ביריניקה אחותו העדינה בכתה בכי תמרורים. אז התעוררו כל יושבי ירושלים כאיש אחד לשמוע לעצת אגריפוס, וילכו אחריו ואחרי ביריניקה אחותו אל אוּלַמֵי בית המקדש אשר הָרְסו בידיהם לבל יתנפל פלאָרוס על המקדש, וַיָחֵלוּ לבנות האולמים ההם כעצת אגריפוס, ושרי המועצה מהרו וילכו לאסוף את כסף המס לאוצר הקיסר, וישמח אגריפוס מאד בראותו כי חפצו הצליח בידו להשקיע את אש המרד אשר נשקה זה מעט בבית יהודה. אפס כי בדברים מעטים שִחֵת את דבריו הרבים ואת כל עמָלו ויגִיעוֹ, כי כאשר חִלה את פני העם לבל יבעטו גם בפלאָרוס עד אשר ישלח להם הקיסר פֶּחָה אחר תחתיו, התמרמרו עליו כל בני העם, ורבים מֵעַזֵי הנפש נועזו לחרף ולגדף אותו קול רם, ואנשים אחדים הוסיפו עוד סרה לְסַקֵל באבנים לעֻמָתו וּלְעַפֵּר בֶּעָפָר, ומלאכים באו אליו להגיד לו בשֵׁם כל העם כי ימהר לצאת מתוך העיר –. וירע הדבר מאד בעיני אגריפוס, וישב אל ארץ ממלכתו, וירושלים נותרה באין שר ומושל, כי פלאָרוס נסע כבר מהעיר וישב לקיסריה.

235 §

אז מצאו פריצי ירושלים את ידיהם להוציא את מזִמות לבבם לאוֹר. רבים מהם התגודדו וילכדו את המצודה הנקראת בְּשֵׁם מַסַדָה, ויהרגו את הרומאים אשר בתוכה, ויציגו בה אנשי מלחמה מקרב אחיהם. ורבים מהם נקהלו בירושלים ויבואו אל מקדש ה', ובראשם אליעזר בן חנניה (ענני) הכֹהן הגדול פְּקִיד בית המקדש, ויגזרו אֹמר לבל יקריבו עוד הכהנים קרבנות בעד שלום הקיסר ולבל יקבלו עוד מתנות וזבחי נדבה מכל בני הנכר, וימרדו במלכות ביד רמה, ויריעו תרועה גדולה, ויקראו: “חרב על הרומאים! –”. אז נבהלו אלופי יהודה וכל שריה וכהניה, בידעם כי הקיסר יפקוד עליהם את עֲוֹן המֶרד ביתר עז באשר כי ראשי העם המה, וימהרו וישלחו מלאכים אל פלאָרוס ואל אגריפוס לחלות את פניהם כי ימהרו לשלוח אליהם אנשי מלחמה להשביח את שְׁאוֹן הַקֶשֶׁר והמרד בעיר, אך פלאָרוס שמח מאד על המרד ההוא, וַיְעַט במלאכים ההם ויגרשם מעל פניו, ורק אגריפוס שלח שלשת אלפים אנשי חיל, ובראשם דרויש שר צבאו הראשון ופיליפוס בן יהויקים שר צבאו השני, לעמוד לימין שועֵי ירושלים ואציליה לכַבּוֹת את שלהבת אש המרד.

236 §

ויהי כבוא חיל אגריפוס בשערי ירושלים, וַיִלָווּ אליהם כל ראשי העיר וראשי הכהנים ויתפשו להם את העיר העליונה. ואליעזר בן חנניה עם חיל הפריצים תפשו להם את עיר התחתונה ואת בית המקדש וילחמו עם חיל אגריפוס שבעה ימים רצופים, אך ידיהם לא עשו תושיה עד אשר נספחו אליהם הַסִּיקַרִים וּזְרֹעָם הושיעה למו להחליש את אנשי מלחמתם וללחוץ אותם לנוס אל ארמון המלך הורדוס בעיר העליונה. אחרי כן השתערו הפריצים על מצודת ציון (אנטוניא) וילכדוה וישרפוה ויהרגו את הרומאים אנשי המצב, וישובו אל ארמון הורדוס להוריד גם עז מבטחו, אך אנשי אגריפוס המטירו עליהם זיקים חצים ומות וישחיתו בהם עםד רב, והנה לשמחת לבבם בא מנחם בן יהודה הגלילי²²) בשערי העיר נֶאזר בגבורה וַיִלָוֶה אליהם עם כל אנשי חילו, וכֻלם יחד הִרעישו את חומות הארמון עד כי אמרו הנצורים נואש. ואנשי אגריפוס שלחו דברי שלום אל מנחם ושרי הפריצים ויתחננו אליהם לתת להם ידים לצאת מתוך הארמון בשלום ולשוב אל עריהם. וַיֵעָתֵר להם מנחם ושרי הפריצים ויתנו אותם לצאת ממסגרותיהם, הם וכל היהודים אשר ברגלם, אך הרומאים לא עשו את החסד הזה, כי הקדישו אותם ליום הרגה. אחרי צאת צבאות אגריפוס מהארמון, נסו הרומאים מתוכו וַיִשָגְבו בתוך המגדלים הבצורים אשר כוננו ידי הורדוס, הלא הם: מגדל היפיקוס, מגדל פיזיאל ומגדל מרים. כי הם בגבה אפם וברוב גאונם לא אבו לבקש חנינה מאת היהודים השפלים והנבזים בעיניהם. והפריצים צרו על המגדלים ההם לכל ימלט איש מכל גדודי הרומאים הסגורים בתוכם, ומנחם הגלילי ראה כי הגדיל לעשות, ויעד גאה באון ויתנשא ויאמר: “אני אמלוך כי לי יאתה המלוכה”. וירע הדבר בעיני אליעזר בן חנניה הכהן הגדול ובעיני כל הפריצים וילחמו במנחם ויהרגו אותו ואת כל שריו וסריסיו ומתי סודו. והרומאים המסֻגרים בתוך המגדלים, ראו כי בא קצם ואבד מנוס מנהם וישפילו את גאות לבם ויכניעו את רוח עריצותם, ובעצת מיטיליוס שר צבאם שלחו מלאכי שלום אל אליעזר להתחנן בעד נפשם לתת אותם לצאת ממסגרותיהם אחרי הסגירם בידו את אֲזֵנֵיהֶם ואת כל רכושם, ואליעזר קבל את המלאכים ההם בשמחה ויכרות עִמָם ברית שלום, וַיִשָבַע להם כי לא תגע בהם יד, וגם כל הפריצים נשבעו כן, אפס כי אחרי אשר הסירו הרומאים את כלי מלחמתם מעליהם, התנפלו עליהם הפריצים בחרבותיהם ויהרגום, והרומאים לא עמדו על נפשם, רק הוכיחו אותם על אשר הפרו את בריתם ושבועתם, ומיטיליוס שר הצבא התחנן אליהם על נפשו וַיִשָׁבַע כי יִמול את בשר ערלתו ויתיהד, וישמעו הפריצים בקול תחנוניו ולא המיתוהו.

237 §

וכל שוֹעי ירושלים אוהבי השלום שערו שער על השערוריה ההיא אשר עשו הפריצים ביום השבת, ובמסתרים בכתה נפשם על הרעה הנשקפת על בת יהודה על ידי הרג ההרוגים ההם. והנה בעצם יום השבת ההוא ובעצם השעה ההיא, התנפלו היונים והארמים בעיר קיסריה על היהודים הגרים בה וַיְרַצְחוּם, ובמשך שעה אחת רָצחו יותר מעשרים אלף איש, ופלאָרוס עם גדודיו תפשו את הנסים והנמלטים ויאסרום בזִקים וישלחום אל אניות הרומאים לעבוד שם עבודת עבד. הרצח הנורא ההוא הִצית אש נקם ושלם בלבות כל היהודים, ויקומו כאיש אחד לנקום את דמי אחיהם וישתערו על כפרי הארמים וישחיתום, ויתנפלו על רבת בני עמון, על חשבון, על גזרה ועל בית שאן ויהרגו בשונאיהם המונים המונים, ומשם עלו על גדרה, על היפוּס ועל גולון ועוד ערים רבות וישרפו אותן באש ויעשו נקמות ביושביהן. אחרי כן עלו על קֶדֶש ארם, על עכו, על גבע, ועל קיסריה וישימו בהן שַׁמוֹת בחרב ובאש דם, גם שומרון ואשקלון לא שגבו מהם, וגם את אנטידון ואת עזה ערו עד היסוד ויעשו הרג רב ביושביהן.

238 §

אז קמו כל הארמים על היהודים הגרים בתוכם להשמידם ולכלותם, והיהודים התיצבו לפניהם וילחמו בם. כל ארץ ארם נהפכה אז לשדה מלחמה, בכל עיר ועיר אחת חרב ואנקת חלל, ויכַלו ימיהם בהרג וקטל, ולילותיהם בחרדות ואימת מות, אך הארמים יושבי סקיטופליס לא שלחו ידם ביהודים, כי שלמים הם אתם, והיהודים הוכיחו לעיניהם את אמונתם בצאתם בחרב על אחיהם אשר באו להכות גם את סקיטופליס, וילחמו בהם ויגרשום ויצילו את הארמים יושבי העיר מידם. אפס כי אזרחי העיר יראו פן ינחמו היהודים על הרעה אשר עשו לבני עַמם וְיִתְרַצוּ אליהם בראשי הארמים, ועל כן התנכלו הסקיטופלים וידברו בערמה אל ראשי היהודים יושבי עירם לאמר: “תנו לנו אות אמת כי שלמים אתם אתנו באמת! וזה לנו האות אם יצֹא תצאו כלכם מתוך העיר, אתם ונשיכם ובניכם וטפכם ותשבו ביער הקרוב אל העיר עד אשר יעלו אחיכם היהודים מעלינו וישובו לארצם –”. ויעשו כן היהודים בתם לבבם, ויצאו מתוך העיר עם נפשות כל אנשי ביתם וישבו ביער הקרוב אל העיר. שני ימים נחו שקטו הארמים למען תפוש את היהודים בלבם להאמין באמונתם ולא יזהרו מפניהם. אך בלילה השלישי התנפלו פתאם על היהודים אשר מַרְבִּיתָם יָשנו ביער ואשר כֻּלם היו בלי כלי קרב ומלחמה, וכאריות משחיתים טָרְפו אותם וַיְרַצְחו אנשים ונשים וטף ולא חִיו כל נשמה. מספר הנרצחים היה יותר משלשה עשר אלף נפש, והמרצחים לקחו להם את כספם וזהבם, את הונם ורכושם וכל אשר להם.

239 §

וכל הארמים שמעו את אשר עשו הסקיטופולים להיהודים, וישמחו וימחאו כף, ויעשו כֻלָם כאשר עשו הם. אזרחי אשקלון הרגו ביהודים היושבים בתוכם אַלְפַּיִם וחמש מאות איש. אזרחי עכו הרגו יותר משני אלפים איש, ואשר לא הרגו בחרב השליכו בבתי כלאים אסורים בכבלי ברזל. יושבי צֹר רצחו המון יהודים רבים בעירם, ורבים מהם סגרו על מַסגר בְּאַשְמַנֵי בוֹר שחת. יושבי גדרה והיפוס הכריעו לטבח את כל בחורי היהודים אשר כֹּחַ בהם לתפוש חרב בכף ואת כל אנשי החיל אשר יש לאל ידם לעמוד על נפשם, אך את הזקנים והחלשים וְרַכֵּי הלבב צָמְתוּ בבית האסורים. וכן עשו גם כל הארמים בערי ארצם. גם בארץ ממלכת אגריפוס שֻפכו דְמי יהודים רבים על ידי איש דמים וּשְׁמוֹ נוֹאַרוּס אשר הִקִימוֹ אגריפוס להיות נָגיד ומצַוה בממלכתו עד שוּבוֹ מדרכו, כי הוא הלך אז לאנטיוכיא לֵרָאות את פני קעסטיוס גאללוס השליט העליון בארם ע"פ קיסר רומא. גם בעיר אלכסנדריא אשר במצרים היה אז הֶרֶג נורא ואיום, כי קמו עליהם היונים להשחיתם ולכַלותם, גם אלכסנדר טיבעריוס הַשַלִיט באלכסנדריא, שלח בם את צִבאת הרומאים אשר אתו, וַיַתֵּר את ידם להשמיד את כל היהודים הרבים והעצומים אשר בעיר ההיא ושללם לבז. אין מספר לחללי היהודים אשר נפלו לפי חרב הרומאים והיונים ביום חֲרוֹן אף ה' ההוא, ואין קֵצה להנרצחים אשר התגוללו בראשי כל חוצות, גם הנסים והנמלטים אל בתיהם, לא מִלטו חַיָתם, כי הרומאים שרפו עליהם את בתיהם באש ולא נמלט מהם איש, ובאש נקמתם הוסיפו עוד לילות ברצח: הָרוֹת בִּקֵעוּ, עוללים ויונקים נפצו על הסלע, אֵם על בנים רָטָשו, הֶעמיקו שִחֵתוּ! שְאוֹל חטאו!! ומי ייודע אם היה ביום עברות ההוא שריד ופליט לכל היהודים אשר באלכסנדריא לוּלֵי התנפלו שרידי הֶרֶג ופליטי רֶצַח אל אלכסנדר טיבעריוס ויבכו ויתחננו אליו לחוס ולרחם על שארית צאם ההרֵגה, ויצו להרומאים להשיב ידם מִבַּלֵעַ ולהשיב חרבם המלאה דם אל תערה.

240 §

וקעסטיוס גאַללוס השליט בארץ ארם, שמע את כל השערוריות אשר נעשו בכל מושבות היהודים ויעורר את כל חמתו רק על היהודים האומללים, באָמרו כי עם קשֵה עורף הם, עם סורר ומורה, ואם לא יְמַהֵר לעשות בהם שפטים בחרב ובדם, אז ירגיזו את כל הארץ וְיַרְעִישוּהָ בזדונם ובפחזותם. וימהר ויסע מאנטיוכיא ארצה יהודה להחרימה, וְאִתּוֹ כל אנשי צבאותיו וכל הגבורים המלֻמדים במלחמה, גם פרשים רוכבי סוסים אבירים, חַיִל רב ועצום עד מאד. ועל ההמון הנורא ההוא נוספו עוד צִבאוֹת כל מלכי הברית אשר באו לעזור לו להשקיט את מרד היהודים, המלך אנטיוכוס שלח אליו אלפים רוכבים ושלשת אלפים רגלים, אגריפוס המלך שלח אליו גם הוא שלשת אלפים אנשי חיל רגלִי גם פרשים רבים, המלך שוהם שלח יותר משלשת אלפים אנשי חיל, פרשים ורגלי, ועוד נסיכים רבים ורוזנים עם צבאות אנשי חילם נִלְווּ אל קעסטיוס וחילו הגדול, וכלם נסעו הלכו ארצה יהודה, לפניהם הלך הֶרֶג וָרֶצַח, וַיֵצֵא רֶשֶף וְקֶטֶב לרגלם, ובכל עיר וכפר אשר באו, הַרְגוּ את היהודים, שָמו את הבתים וַיַפְלִיאוּ להרשיע וּלְבַלֵעַ, עד בואם אל גֶבַע העיר הקרובה לירושלים מהלך חמשים שטאַדיען.

241 §

וירושלים היתה אז מלֵאה רבבות עם, כי כל היהודים נָהרו אז אליה לַחֹג בתוכה את חג הסֻכּוֹת, ויהי בְּהִוָדַע להם כי קעסטיוס גאַללום קרוב אל עיר ה' ומזמתו להשחיתה, שכחו את קדושת החג וישימו את כלי מלחמתם עליהם, ויתגעשו ויצאו משערי העיר, ובתרועת גבורה הִשְׂתָעֲרוּ על צִבאות הרומאים ועוזריהם, ויפילו עליהם חִתַּת אֱלֹהִים וּבִעוּתֵי יָהּ, וכאריות ונמֵרִים עָבְרוּ וְרָמְסוּ וְטָרְפוּ ואין מציל. והרומאים פָּנוּ להם עֹרֶף וינוסו במבומות מָוֶת, והיהודים רודפים אחריהם וּמַכִּים אותם מַכּוֹת חֶרֶב וְאַבְדָן, ולולי חָשוּ אז פרשים חדשים וְחֵיל רַגְלִי לעזור להם, כי אז עָשׂוּ היהודים כָּלָה בכל חיל קעסטיוס הגדול והנורא. אחרי הַנִצָחוֹן הגדול ההוא, שָבוּ היהודים ברול רִנה וישועה ובחצוצרות התרועה אל שערי ירושלים, ושמעון בן גיורה אחד מראשי גבורי היהודים רדף אחרי הרומאים הנסים וַיְזַנֵב בהם את כל הנֶחשלים אחריהם, וַיָפֶץ את מְאַסֵף מחנותיהם, וַיִשְבְּ מהם סוסים וחמורים גמלים ואתונות. כלי נשק וכלי חמדה לרוב, וישב עם כל השלל אל שערי ירושלים. והיהודים הֶעמידו צֹפִים על ראשי ההרים גם הֶחביאו אֹרבים בכל הגאיות ובכל הדרכים אשר יעבור בהם קעסטיוס דרך שלשת ימים ואין לפניו דרך אחרת לנטות על ימין או על שמאל. ויחרדו הרומאים חרדה גדולה בראותם את הרעה הנוראה הנשקפת אליהם ואין מידה מציל –. ואגריפוס אשר כל ישעו וכל חפצו כי ישלימו היהודים עם הרומאים לטוב להם, שלח מלאכים אל יושבי ירושלים לחלות את פניהם בשם קעסטיוס גאללוס ובשם כל הרומאים לכרות אתם ברית שלום, אך פריצי בני ירושלים המיתו את אחד מהמלאכים ההם, והשני ברח מהעיר כסוי פצעים ויתמלט בְּעוֹר שִׁנָיו. וַיִלוֹנוּ רבים מנכבדי ירושלים ומֵעַם הארץ על הפריצים אשר שפכו דמי מלחמה בשלום, אך הפריצים גרשו את המתלוננים במַקלות וּבְשַלֶכֶת אבנים על פניהם, ותהי מהומה גדולה בעיר וַתִּפְרָץ מריבה עזה בין הפריצים ובין אנשי השלום.

242 §

וקעסטיוס גאַללוס שמע מפי מרגליו כי פרצה מריבה בירושלים ומהומות רבות בתוכה, ויאמר: “עת לעשות מלחמה היא!” וימהר וישתער על עדת הפריצים אשר סביב שתו עליו ויפיצם לכל רוח, ויסע עם חילו הגדול ירושלימה לְהִלָחֵם בה, וַיִחַן בהר צֹפִים, שבע שטאדיען לפני ירושלים. שלשה ימים שָׁבַת וַיִנְפַש, וביום הרביעי הִצִיב את צבאותיו במערכות מלחמה לפני שערי ירושלים, והפריצים הציבו שומרים על כל שערי העיר לבל יפתחו אותם אנשי השלום לפני האויבים, אך בראותם את חֹסן הרומאים ואת מספרם העצום והנורא, עזבו את עיר החדשה ויחנו בעיר הישָנה, החזקה והבצורה מאד, גם התחבאו בתוך חומות בית המקדש. אז בא קעסטיוס בתוך עיר החדשה וישרוף אותה באש, ויבוא אחרי כן לְהִלָחֵם בעיר העליונה. אך הפריצים המטירו על צבאותיו חצים וחניתות ואבני קלע ולא נתנם להעפיל עֲלות על החומה. חמשה ימים רצופים התאמצו הרומאים לעלות בסערה על החומה, ובכל פעם הֲדְפוּם היהודים ויפיצום. ביום הששי צִוה קעסטיוס לראשי גבוריו לָשׂים כְּרִי ואילי ברזל על חומות בית המקדש צפונה, אך גם בפני הזאת לא עשו ידי גבורי רומא חָיִל, כי היהודים לחמו בהם מִמְרוֹמֵי הָאוּלַמִים וַיַכּוּם וַיַכְּתוּם ויגרשום כפעם בפעם. אז עלה חמת קעסטיוס עד להשחית וַיְצַו לאנשי חילו לעשות סֻכַּת מָגִנִים גדולה, ומבחר גבוריו נצבו תחת הסֻכָּה ההיא בלי כל פחד ומגור, כי כל החצים אשר ירו היהודים מעל החומה, התמוללו וישובו ריקם מפני חֶלקת נְחשׁת הַמָגִנִים, וחתרו הגבורים ההם וחפרו את חומות המקדש מתחת עד כי הגיעו אל פתחי שעריו ותהי לאֵל ידם להצית אש בשערים ההם ולתפוש את המקדש והעיר. אז חרדו הפריצים חרדה גדולה מאד, ורבים מהם נסו מהעיר לְמַלֵט את נפשם, ואנשי השלום שמחו מאד בראותם את מנוסתם וימתיקו סוד לפתוח את שערי העיר לפני הרומאים בשלום ולשום קץ להמלחמה ההיא –. אך לתמהון לבב כל אנשי השלום, נפלה אימתה ופחד פתאֹם על קעסטיוס גאַללוס, ויהי כאיש אשר חרב המות מונחת על צוארו, וַיְצַו לכל צִבאות גבוריו לנוס מהרה קל מירושלים –. ומאז ועד עתה אין מי יודע למה זה ועל מה זה חַת וַיִרְגָז גבור מלחמה ההוא בעת אשר ראה כי רָמָה ידו וַיַרְדְּ, את אנשי מלחמתו תחתיו? ומה ראה על ככה לנוס מנוסת חרב באין רודף? –.

243 §

והפריצים ראו כי נסו כל גבורי רומא במהומת מָוֶת, וַתְּחִי רוחָם, ויחליפו כֹח, ויאזרו חלציהם וירדפו בקול שָׁאוֹן נורא אחרי חֵילִ הרומאים, ויחרידו את כל צבאותיהם, ויתנפלו על המאסף ויהרגו בו עַם רב, פרשים ורגלים, כֻלם גבורים, ויריעו אף הצריחו וידיהם בעֹרף אנשי הֶרמס. מֻכִּים ועיפים באו הרומאים בלילה ההוא אל הר צֹפִים אשר חָנוּ שם בתחלה. ביום המחרת הִסִיעַ קעסטיוס את צבאותיו לנוס מאדמת יהודה אשר היתה לו לְחָגָא וְלִמְחִתָּה. אך היהודים הוסיפו לרדוף אחריו, וברוח גבורתם השתערו שנית על המאסף וישחיתו בו אנשים רבים, גם על הֶחָלוּץ יָרוּ זיקים חצים ומות ויהרגו עַם רב מאד. ובכל הדרך ההיא הִרְבו היהודים את חללי גבורי הרומאים והעצימו את הרוגיהם, גם שָׂרֵי אלפים רבים נפלו אז לפי חרב. ואחרי אשר נִגפו מגֵפה גדולה מאד ואָבדו את הוֹנָם ואת הַכְּבוּדָה אשר להם, באו עיֵפים ויגעים פצועים ונאנחים אל עיר גבע. בעיר ההיא חנה קעסטיוס שני ימים, ורוחו מרחפת על פני תהום פחדים ואימים מבלי מְצוֹא עצה ותחבולה איכה יִמָלֵט מיד היהודים. ביום השלישי ראה כי מספר היהודים האֹרבים לו הולךְ הלוך וגדול מיום ליום, וידע כי אך לרעתו התמהמה בעיר ההיא, ויצו לאנשי חילו לשום לדרך פעמיהם בלי התמהמה עוד רגע קטן. ולמען הָקֵל את מנוסתו, צִוָה לְאַבֵּד את כל הדברים הַמְיַגְעִים את אנשי החיל ומכבידים עליהם בכֹבד משאם. ואנשי החיל הרגו את הפרדים ואת כל בהמות משא ולא הותירו רק את הבהמות הנושאות את הכרים ואת אילי הברזל, את כלי המפצים ואת כל כלי נשק הכבדים. אחרי כן נסעו הרומאים לדרכם ומגמת פניהם לבוא אל בית חורון ללון שם, והיהודים לא נועזו להרגיזם בלכתם בדרך המלך, אך ברדתם במורד בית חורון, התנפלו עליהם ברבבותם וישיאו על כל צבאם מָות ואבדון, יען כי הרומאים נלחצו אז בין המצָרים וגיא הרים אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, איש את רעהו לחצו, ואיש באחיו התלכדו וַיְדֻבָּקוּ מבלתי יכֹלת להרים יד למשוך בקשת וּלְיַדוֹת חֵץ, והיהודים הִמטירו עליהם מִצַלעות ההרים פחים, חצים וחניתות ומות, אבני קלע ואבני שַלֶכֶת, ויפילו בהם עם רב וַיָהֹמוּ את כל גבוריהם. רבים מהם נפלו למַשואות נצח במעמקי השוחות והתהומות הנוראות אשר בגיא צלמות ההיא ורבים נִרמסו בפרסות הסוסים אשר השתובבו אז בעת שלטון המות. אז ראו הרומאים כי אבד נצחם ותוחלתם, ואבד כל מנוס ומפלט מִנהם ואין מִקְוֶה להנצל מֵרֶדת שחת, וירימו במָרום קול יללת שבר, קול נאקת מות, קול זעקת שֹׁד ואנקת חלל, קול נהי נורא מפָרק הרים ומשבר סלעים, ולעֻמתם הריעו היהודים תרועה גדולה, תרועת ששון ושמחה, קול רנה וצהלה, קול עֲנות גבורה וקול נקמה. קץ הרומאים (צִבאות קעסטיוס גאַללוס) בא בא ולולי בא הלילה וַיְכַס את עֵין הארץ בְּמַשָׁאוֹן וְצַלְמוֹן, כי אז לא נותר מהם שריד ופליט. בֶּאֱשוּן חֹשֶׁךְ ואפלה התגנבו גבורי רומא ויבאו אל בית חורון עיפים, מֻכּים ופצועים. והיהודים התיצבו לאלפי אלפים על כל הדרכים לסגור עליהם את הדרך ולהסגיר לַמָוֶת חַיָתם.

244 §

וקעסטיוס נוֹאָש ולא מצא נתיב ודרך לצאת מבית חורון ביד רמה, וישם אל הערמה פניו, ויבחר ארבע מאות איש מבחירי אנשי חילו, אַבירי לב ואמיצי רוח אשר לא ישובו מפני כל, ויציגום על הסוללות אשר סביבות בית חורון, וַיְצַוֵם להציב על הסוללות את הדגלים ואת הנשרים עם כל אותות המלחמה, למען יאמינו היהודים כי כל אנשי צבאותיו נְחִתִּים עוד שמה, והוא עם יתר אנשיו השליכו את כלי נשקם הכבדים וינוסו מהרה קל בחשכת הליל, וילכו מהלך שלשים שטאַדיען בלילה ההוא, ויהי באשמורת הבקר וַיִוָדַע ליהודים ערמת קעסטיוס, ויחר להם ויתנפלו על ארבע מאות איש ההם אשר הניחם שר צבאם ויהרגו אותם עד אחד, וימהרו וירדפו אחרי קעסטיוס. אך הוא חָמַק כבר ויעבור מהלך רב בלילה ההוא, ולמחרת דָפַק את צבאותיו לנוס במרוצה נמהרה עד כי מרוב פחדם השליכו ארצה את כל כלי התּוֹתָח ואת הכרים ואת אילי הברזל וכל כלי המפצים אשר להם. והיהודים לקחוּ להם את כלי משחית ההם, וַיְפַשטוּ על החללים, ויקחו את כל החֹסן וכל היקר אשר הניחו הרומאים אחריהם, ובקול רנה ותודה, בשירי הללויה ושירי עֹז שבו לשערי ירושלים. התשועה הגדולה ההיא היתה בשמיני לחֹדש חשון, בשתים עשרה שנה להקיסר נעראָ (ג“א תתכ”ו 66 לספהנ"ו).

245 §

וקעסטיוס גאללוס שלח מלאכים אל נעראָ (אשר שָכַן אז באַכאַיאַ) לְסַפֵּר לו את מגֵפת הרומאים ולהעמיס את עֲוֹן מֶרֶד היהודים על ראש פלארוס, באמרו כי בגלל אשר הציק להם עד דַכָּא, נִלחצו לעמוד על נפשם בחרב נוקמת. אך הארמים גם אזרחי דמשק בשמעם את המגפה אשר הפגיעו היהודים ברומאים, נמלאוּ חֵמָה ויתנפלו על היהודים הגרים בתוכם וַיְרַצִחוּם, ומספר הנרצחים מאה אלף איש. והיהודים אשר שבו מהכות את חיל קעסטיוס גאַללוס, לא שמו לבם אל הרֶצח ההוא, רק התאמצו להפנות אליהם את לבות אנשי השלום אשר רוחם נאמנה את מלכות רומא, וּלְפתּוֹתָם להָריק חרב על הרומאים, ויקהילו את כל נכבדי ירושלים ואציליה אל בית המקדש, וימתיקו סוד על אֹדות המלחמה, גם בחרו להם שרי חיָלים ושרי צבָאות. וכל ראשי האספה ההיא שָׂמו את יוסף בן גוריון ואת חנניה (ענני) הכהן הגדול לשליטים עליונים בירושלים, את יהושע בן סאַפיאַ אחד מראשי אדום (אשר יושביה שמרו את משמרת תורת משה וישראל מימי הורקנוס הראשון). את יוסף בן שמעון הִפקידו לשר צבא על יריחו ובנותיה; את מנשה בעבר הירדן, את יוחנן הנזיר (ממפלגת האיסים) על גליל תמנה, על עיר לִידָה, עיר יפו ועיר חמת; את יוסף בן חנניה על גלילות עפני ועקרבים, ואת יוסף בן מתתיהו מגזע הכֹהנים החשמונאים, שָׂמוּ לשליט ושר צבא בגליל העליון וגליל התחתון, וגם את מבצר גמלא נתנו בידו בעת ההיא.

246 §

והאיש יוסף בן מתתיהו, הגדיל לעשות בארץ הגליל, ותהי ראשית מעשהו להפיק רצון מאת ראשי הארץ ההיא, בידעו נאמנה כי רק אז יחילו דרכיו בכל עת, ויבחר מאצילי בני הגליל שבעים זקנים וימַלא את ידיהם הַמְשֵׁל ושלטון להיות שופטים בכל הארץ כהסנהדרין הגדולים אשר בירושלים, ובכל עיר ועיר הקים שבעה שבעה שופטים לשפוט את העם בכל עת, וכל הדבר הגדול אשר יִפָּלֵא מהם יביאו אל שבעים הזקנים ההם, וכל הדבר הקטן ישפטו הם. ואחרי אשר שם משפטי צדק וחקי חיים בארץ הגליל בלב תאֻנה אליה רעה מִבַּיִת, חָשַב מחשבות להָגן בעדה לבל תִּפָּקֵד רע גם מִחוּץ. ובידעו כי הרומאים יתנפלו לראשונה בארץ הגליל, מִהר לְבַצֵר אותה בידים חרוצות, ויחַזק את יודפת (Jotapato), את באר שבע (Bersaba), את שלֵם (Selamin), את יפו ואת שגוב (Sigoph), את הר תבור, את טאַריכיא (Tarichea) ואת טבריא. את המערות אשר על חוף ים כנרת בגליל התחתון, ואת המבצר הנקרא בשם סלע עכבר, את זיף (Seph), את יבנה ואת מירוט (Meroth) בגליל העליון, ובארץ גולון (Gaulanitis) בצר את עיר סילייקיא (Seleukeia), סוגנה (Sogane) גמלא (Gamala). ואת גוש חלב (Gishala) חִזק יוחנן בן לוי ויבן לה חומה נשגבה בפקודת יוסף ומצותו. ויוסף היה המנצח על עושי המלאכה. וככלותו את מעשה המבצרים, הֵרִים מארץ הגליל כמאת אלף איש לצבא, וַיְלַמֵד ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה.

247 §

ויהי כשמוע הקיסר נעראָ את המגפה אשר נִגְפו צבאות גבוריו לפני היהודים, התעצב מאד אל לבו ונפשו ידעה לו רעה גדולה, ויהי כמתעתע. אך ברוב גאונו הִבְלִיג על חרדת לבבו ויתחפש לעיני הרואים כאיש אשר מנוחה שאננה בחֻבו, ויתראה כמתקצף על שרי חיליו, ויקרא בזעם אפו: “לא גבורת היהודים רק רפיון ידי שרי חֲיָלַי היו נְסִבָּה להמגפה ההיא”!. ואף כי התאמץ להסתיר את מבוכתו וחרדתו, בכל זאת עָנתה בו הָעֲנָנָה החשֵכה הָרֹבֶצֶת על מִצְחוֹ כי סער גדול יִסֹב בקִרבו וְנִתְּקוּ מורשי לבבו –. רבות מחשבות חשב נערא את מי ישלח לְהִלָחֵם ביהודים, עד כי לאחרונה החליט לשלוח את אספסינוס²³) (еϲпаϲіанъB) שר הצבא, יען כי מלֻמד מלחמה הוא מנעוריו, ובגבורתו הכניע את הגירמאַנים ואת הבריטונים ועד רבים עמים. ויסע אספסינוס עם צבא גבורים ארצה יהודה למלחמה, ואת טיטוס בנו שלח לאלכסנדיא להביא משם את הלגיון החמישי והעשירי, ותהי ראשית דרכו לעבור את ההעלעספאָנט, ומשם בא ארצה ארם ויאסוף אליו את כל אנשי החיל אשר שם, ומשם נסע לעיר אנטיוכיא, ושם חִכָּה עליו אגריפוס המלך עם אנשי חילו. מאנטיוכיא נסע לעיר עכו, ומשם באו אליו מלאכים מאת היהודים היושבים בצפורי לברכו בשלום ולחלות פניו לתת להם אנשי מלחמה לשמור את עיר מולדתם מפני יתר היהודים המתפרצים, ואספסינוס קִבֵּל אותם בשלום ויתן להם את שאלתם וישלח אליהם ביד פלאקידוס (Placidus) שר החילים אלף פרשים וששת אלפים רַגְלִים. אך אנשי חיל ההם הִרְבּוּ הרע, שטו עברו בארץ לשלול שלל ולבז בז, גזלו, חמסו גם שפכו דמים לרוב. לשוא התאזר יוסף הכֹהן עֹז לְהִלָחֵם בגדודי השודדים ההם ולקחת את עיר צפורי מידם, כי העיר ההיא היתה בצורה מאד ושגבה ממנו, והיהודים היושבים בה לא אבו להשלים עִמוֹ ולהסגיר את עירם בידו. והנה תחת אשר התאמץ יוסף הכהן להיטיב לבני ארץ הגליל, הֵרַע עוד להם כי הכעיס את לב הרומאים על ידי המלחמה אשר נלחם בחיל פלאַקידוס, ומהיום ההוא והלאה פרצו הרומאים כשפעת מלאכי שחת בארץ הגליל, רצחו הרגו, טבחו אנשים ונשים גם עוללים ויונקים. והנסים והנמלטים לא מצא מָנוֹס וּמִפְלָט רק בערי המצור אשר בנה יוסף.

248 §

ובין כֹה וכֹה דָאָה טיטוס כנשר ויבוא מֵאַכאַיאַ לאלכסנדריא, ויקח מתוכה את הרומאים אנשי המלחמה, וַיַסִיעַם אִתּוֹ אל עכו אשר ישב בה אז אספסינוס עם אנשי חילו. ומכל הארצות נָהרו אל אספסינוס אנשי חֵיל חדשים לבקרים, ועליהם נוספו עוד גם צבאות המלך אגריפוס, חיל המלך אנטיוכוס וחיל המלך שוהם, גם חיל מלכות (Malchos) מלך עֲרָב. ופלאקידוס חשב מזמה ללכוד את עיר יודפת לעשות לו שֵׁם בגבורים וּלְהִכָּבֵד בעיני אספסינוס וטיטוס בפָתחו לפניהם את שערי כל ארץ הגליל, כי אם ישמעו יושבי הגליל כי נלכדה יודפת הבצורה בכל מבצרי ארצם, יפתחו לפני שרי הצבאות ההם את שערי כל עריהם בלי שאון ובלי רעש מלחמה. כן חָשַׁב פלאקידוס וכן האמין בלבבו, אך שגה מְשֻׁגָה רבה מאד! כי גבורי יודפת יצאו לקראתו ביד חזקה ובזרוע נטויה ויגרשוהו במכות חדרי בטן, עד כי נָס הוא וחילו הגדול מנֻסת חרב ויתמלטו בעור שִׁנֵיהֶם. ואספסינוס נסע בעת ההיא עם צבאות גבוריו הרבים והעצומים מעיר עכו להשתער על ארץ הגליל בסערת מלחמה, ויגיע עד קְצֵה גבול הארץ ההיא. אימתה ופחד, מְחִתָּה ופלצות נפלו על כל היהודים יושבי הגליל בראותם את מסע רבבות גבורים ההם, את עֱזוּז נוראותיהם ואת מערכות צבאותיהם וּמִשְׁטָרֵיהֶם. גם אנשי יוסף הכֹהן החונים בקרבת עיר צפורי על יד עיר גאריס, חרדו חרדה גדולה מא וינוסו בשבעה דרכים בטרם הניף עוד אספסינוס עליהם חרב ובטרם ראיתם עוד את פניו, וַיִוָתֵר רק יוסף עם מְתֵי מעט וַתִּקְצָר ידו להתיצב לפני אספסינוס, ומה גם בראותו כי נמוגו כל יושבי הגליל מפני הגבור הנורא ההוא ונפשם אִוְתָה להתרפס תחת רגליו. אמנם אף כי ראה יוסף מראשית אחרית דבר המלחמה ההיא כי רעה תבוא על כל היהודים לרגלה, בכל זאת אזר כגבר חלציו לעמוד בפרץ בעת רעה ההיא, וינס עם האנשים המעטים אשר אתו לעיר טבריא לַמְתִּיק עצה ולהתיעץ איכה יעשה?.

249 §

ואספסינוס לכד את עיר גברא ויך כל זכורה לפי חרב וישלל שללה וישרוף אותה באש. אחרי כן גמר אֹמר להשתער עם רבבות גבוריו על יודפת ולהבקיע אותה אליו, (ג“א תתכ”ז 67 לספהנ"ו). כשמוע יוסף הכֹהן את מזמתו, מהר ויעזוב את טבריא ויבוא בשערי יודפת לעזרת לֹחמי מלחמות ה' אשר בתוכה. ואיש יהודי אשר נפל אל אספסינוס, בִּשר לו כי נסגר יוסף במבצר יודפת, גם יָעַץ לו למַהר ולהרעיש את העיר ברעש מלחמה, כי אם ילכוד את העיר הבצורה ההיא ואת יוסף הכֹהן, אז ימוגו כל יושבי ארץ יהודה מפניו וְיִכָּנְעוּ תחת ידו.

250 §

עיר יודפת היתה בנויה על ראש הר סלע מצוק וגבוה מאד, וסביב לה משלש רוחותיה תהומות רבות ונוראות אשר אין חקר לעמקן ואשר תחרד רוח כל בשר איש הצופה ומביט מראש ההר אל עִמְקֵי שְׁאוֹל ההם, ורק לפאת צפונית לא היה ההר ההוא זקוף ורם קומה עד כי משם יכל האויב להעפיל עֲלוֹת אל העיר, ועל כן בנה שם יוסף חומה נשגבה אשר שִׂיאָהּ לָעָב הִגִיעַ וְחֹסֶמֶת היא את האויב מִקְרוֹב אליה. וזולת ההר הרם והנשא אשר נבנתה העיר עליו, סַבּוּ את עיר המבצר עוד הרים רמים וגבעות נשאות עד כי לא שְׁזָפַּתְּה עֵין רֹאִי כי אם בגשתו אל החומה אשר סביב לה. הנה זאת תורת עיר יודפת.

251 §

אך אספסינוס אִמץ את לבו לְהִלָחֵם עליה מבלי פְנוֹת אל חסנה ותעצומותיה ואל הגוי העז ומר הנפש היושב בה. במלחמה הגדולה והנוראה ההיא, חשפו יושבי יודפת את זרוע עֻזם והוכיחו לעיני רבים עמים כי היהודים אשר נֶחשבו לְעַם לֹא-עָז, עֹז בידם לָעוֹז על עַם עָז, וגבורה בימינם להתגבר על רבבות גבורים עריצים המרעישים תבל ומלואה ברעם גבורותיהם, עד כי גם אספסינוס הֶעָשוי לבלי חָת, חַת וירעד מפני מְתֵי מעט יושבי יודפת, וְנֶשֶׁר רומא שַׁח ויתפלץ מקול נַהמת גור אריה יהודה! –. ימים רבים חָגרו כל צבאות הרומאים עֹז ותעצומות ובמלחמות תנופה לחמו את יושבי יודפת, אך היהודים שָׂמו בהם שֵׁמוֹת יום יום, השיאו מָות על אגפי גבוריהם, הרסו את מבצרי תחנותיהם, שרפו באש את כלי המצור ואת כלי המפצים וימחצו רגליהם בדמי צורריהם, עד כי נבהלה נפש אספסינוס, וַיְצַו לכל עַמוֹ להשיב את חרבם אל תערה. רק ישימו על העיר מָצוֹר לבעבור יִשָׁבֵר כל מטה לחם בתוכה ויושביה יתמוגגו ברעב וצמא עד כי יתנו להם יד לעשות בהם כטוב וכישר בעיניהם –. אך גם בדבר הזה לא הֵפִיק זְמָמוֹ, כי היהודים וְיוֹסֵף הכֹהן שר צבאם, התנפלו עליו יום יום בחרב ובאש, וַיַרְבּוּ חללים בצבאותיו, עד כי חשב אספסינוס בלבו כי לא הוא שָׂם על היהודים מָצוֹר רק הם צָרִים אותו. ובראותו כי אָזלת ידו לתפוש את העיר דם בתגרת יד המָצור, שָׁב שנית לְהִלָחֵם בה בחזקת היד, ויצו להעלות את הַכָּרִים ואת אֵילֵי הברזל על מְרום הסוללה אשר שפכו אנשי חילו, וּלְנַגח את חומת העיר לילה ויום עד רִדְתָּהּ.

252 §

אֵיל הברזל העֲלָה על הסוללה וְהוּכַן הסוכך למחסה ולמסתור על המנַגחים מפני החצים אשר יַמטירו עליהם היהודים מראש החומה. במדחֵפה הראשונה, נִרעשה החומה, והיהודים רָגזו וירימו קול זעקת שבר, אך יוסף הִמציא תחבולה להחליש את עָצמת הָאַיִל, וַיְצַו לקחת שקים ולמלאות אותם מוֹץ וּמַפַּל בָּר ולהורידם מהחומה בכל עת אשר ישא האיל את קרני הברזל לנַגח את החומה למען יִנְעַץ את קרניו בשקים הָרַכִּים ההם וְיַתֵּם לריק כֹּחוֹ –. אך הרומאים לקחו בַדִים ארוכים ויקשרו בראשיהם מַגָלִים ולהבות חרבוֹת וַיְנַתְקו את החבלים אשר השקים תלוים עליהם, ויוסיפו לנגח את החומה אשר נבנתה לפני ימים מעטים ולא יָכלה כַּלְכֵּל את מדחפות האיל הגדול והנורא ההוא. בעת צרה ההיא הִגְדִיל איש יהודי לעשות גבורות נפלאות אשר ראויות הן לְהִכָּתֵב בספר דברי הימים. שֵׁם האיש ההוא אליעזר בן שַׁמָי יליד עיר סאב (Saad) בארץ הגליל. כי בראותו איך תחוג תנוע החומה ממהלומות אֵיל הברזל, הרים אבן גדולה מאד וַיַשְׁלֵךְ אותה מראש החומה בכֹח גדול על הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר את ראשו ויפוצץ את קרניו, וכרגע קפץ מִמְרום החומה על קֹוַרת האיל וישא את ראש האיל בידו מבלי פנות אל רבבות גבורי רומא, ויעל על החומה וראש המשחית האיום ההוא בכפו. אך הרומאים יָרוּ עליו חצים מכל עברים, והוא לא לבש אז שִרּיוֹן וצִנה או תַחְרָא וחמשה חִצֵי מות נִחתו בכליותיו ולבו, אך הוא נִצב קוממיות על ראש החומה ועיני כל היהודים והרומאים ראו ויתפלאו מאד על גבורתו ועזוזו, וכן נִצב קֳבָל עָם עד אשר נפל שָׁדוּד מִמַכּוֹת החצים, וַיִצְנַח מראש החומה ויפול אחור עם ראש האיל אשר לא עזב מידו. כמוהו הגדילו לעשות גם שני בחורי חמד, אחים מבטן, אשר שֵׁם האחד ניטיראַס ושם השני פיליפוס ילידי כפר רוּמאַ בארץ הגליל. כי הם השתערו בסערות גבורתם על לגיון העשירי מלגיוני הרומאים הנצבים כחֹמת נחשת, וישחיתו בהם עַם רָב, סִלוּ וַיָרֹעו כבירים אין חֵקר, והנמלטים מחרבם הקשה נסו בשבעה דרכים אחרי השליכו את אֲזֵנֵיהֶם מעליהם. אחרי כן השתער גם יוסף הכהן שר הצבא עם גבורי צבאיו ויתנפל על לגיון החמישי והעשירי ויך בהם מכה גדולה, ויניסם ויפיצם וישרוף את כלי מַשְׁחֵתָם ואת כל כלי המצור אשר להם, ויהרוס את הַדָיֵק והצריחים אשר בָּנוּ ימים רבים ביגיעת בשר אין קץ. אך בכל זאת התאוששו הרומאים, ולעת ערב הגישו עוד הפעם את אֵיל הברזל ויוסיפו לנַגח את החומה מבלי הפוגות. והנה איש יהודי מָשַך בקשת וַיוֹר חֵץ שָׁנוּן מֵאֵיתָן קשתו על אספסינוס, ועד מהרה חדלו הרומאים מנַגח את החומה וירוצו בחרדה גדולה אל שר צבאם המתבוסס בדמיו – אך עד ארגיעה הִרְגִיעַ אספסינוס את לבבם בהראותו להם כי רק בְּכַף רגלו נִחַת הַחֵץ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ יֵרָפֵא על נקלה. אפס כי הצית בנפשם שלהבת אש נקמה לְהִנָקֵם ביהודים ולעשות אִתָּם כָּלָה –. והרומאים חגרו אז את כל כֹחם וְאוֹנָם וישתערו על החומה בשערה וסופה וברעם ורעש, גם ההצלחה עמדה אז לימינם ויהרגו ביהודים המון רב, וישימו בעיר יודפת שַמוֹת נוראות, גם פָּרְצוּ פרץ רחב בחומתה הנשגבה –.

253 §

והיהודים לא הִתְרַפּוּ גם הם ביום צרה, וילחמו כגבורים משכילים, ויעשו נוראות אשר לא נראו ולא נשמעו עוד כמוהן עד הימים ההם, מקץ ארבעים ושבעה יום לימי המָצור, ברח איש יהודי מיודפת ויבוא אל אספסינוס ויגד לו כי גבורי העיר נשארו רק מְתֵי מספר, וגם הם חדלי אונים ואין בהם כֹח לעשות עוד מלחמה, ואם יתנפלו עליהם כל צבאות רומא לילה באשמורה האחרונה, אז תִּפֹל העיר בידם, יען כי אז יתנו הלֹחמים העיפים לעפעפיהם תנומה. ויאמן אספסינוס לדברי הַבֹּגֵד ההוא, ויעש כאשר יעץ לו, ובאשמורה האחרונה בלילה ההוא קרבו כל חיל אספסינוס בלאט ובדממה אל חומת העיר, וטיטוס עם דוֹמִיטְיוּס סַבִּינוּס שר החיָלים ואנשים מעטים מלגיון החמשה עשר, עלו לראשונה על החומה ויהרגו את השומרים, וירדו ויבואו בתוך העיר, ואחריהם עלו גם סיקטוס קיריאַליס וּפלאַקידוס שרי האלפים עם אלפיהם על החומה וירדו העירה, ויתפשו את המצודה, השחר עלה והיהודים לא ידעו עוד כי בא קִצָם, כי מַרביתם ישנו אז שנת תרדמה מעבודתם הכבֵדה והנוראה אשר עבדו כל היום, גם האנשים המעטים אשר קמו משנתם לא ראו עוד את הרעה אשר בעיר, כי עֲנְנָה הֲרַת אֹפֶל שָׁכנה על העיר ולא ראו מאומה עד אשר באו כל הרומאים העירה, ואז התעוררו ויראו את – מותָם. כי אספסינוס וטיטוס הִתִּירו את ידי הרומאים לעשות נקמות ביושבי העיר, והרומאים לא הִצֵיבוּ גבולות לאכזריות נפשם, בעברת אַפם לחצו את היהודים לרדת מִמְרוֹם המצודה העירה וַיְרַצְחוּ בהם המון רב מאד, והיהודים הנלחצים בין המצָרים לא מצאו את ידיהם לְהִלָחֵם במרצחיהם. אחרי כן פרצו הרומאים בתוך העיר ויהרגו את אזרחיה, זקן ומלא ימים רצחו, עוללים ויונקים נִפצו על הסלע, הָרות רטשו, ויעשו מעשים נוראים אשר תצלנה אזנים לשמוע, ואז צוה אספסינוס להרוס את חומת העיר, ולשרוף את כל בתיה ומבצריה באש. עשתי עשרה אלף איש לֻקחו בשביה, וארבעים אלף איש נפלו בחרב. (ג“א תתכ”ז 67 לספהנ"ו).

254 §

בנפול העיר ביד צר, נמלט יוסף הכֹהן מחרב רעה באֹרח פלא וינס מתוך ההפכה הנוראה ויקפץ בתוך בור עמוק אשר בירכָתו מעָרה נסתרה גדולה ורחבת ידים בתחתיות ארץ. במערה ההיא מצא יוסף עוד ארבעים איש מגדולי יודפת אשר הִתְמַלְטוּ גם הם שמה ביום עבָרות ההוא. שני ימים הִסְתַּתֵּר יוסף במערה מפני אספסינוס אשר צוה לחַפש אותו בכל המחבואים. אך ביום השלישי בָגדה בו אשה עבריה אשר התחבאה גם היא בתוך המערה, ותעל משם וַתִּפֹל אל הרומאים וַתְּגַל להם את המערה ההיא אשר התחבא בה יוסף שר הצבא. ויהי בהוָדע זאת לאספסינוס וימהר וישלח שרים גדולים ונכבדים לְפַתּוֹת את יוסף לצאת מהמערה ולכרות אתם ברית, אך היהודים היושבים אתו במערה, קצפו עליו קצץ גדול על ככה וירוצו אליו בחרבות שלופות להכותו נפש. ולאחרונה התיעצו האֹבדים ההם להרוג איש את אחיו בחרב על פי גורל. ויפילו גורלות ביניהם ויהרגו איש את רעהו עד כי לא נותר מהם רק יוסף הכהן ועוד איש אחד אתו, והם עלו מהמערה ויסגירו את נפשם בידי הרומאים. ויהי כאשר הובא יוסף אל מחנה הרומאים, וימחאו כל אנשי החיל כף ויריעו תרועת שמחה וגיל על שֶׁבֶר יוסף ועל מַפֶּלֶת היהודים, אך שרי החילים חמלו על שר צבא היהודים הצעיר לימים וּשְׂבַע רֹגֶז, ויותר מכֻּלם חמל עליו טיטוס ויחל את פני אספסינוס אביו לבל יַסְגִירוֹ לַמָוֶת כאשר אִוְתָה נפש אנשי המלחמה, וַיֵעָתֵר אליו אספסינוס ולא עשה לו מאומה, רק צִוָה לָשוּם עליו משמר עד אשר ישלח אותו לרומא אל אל הקיסר נעראָ לעשות בו כטוב וכישר בעיניו. ויהי כשמוע יוסף את הדבר הזה, התחנן אל שרי החילים להביאו אל אספסינוס, וכאשר הובא אליו חִלה את פניו להוציא כל איש מעליו כי דְבַר אלהים לו אליו, ויעש אספסינוס כן ולא עמד איש בְּדַבֵּר יוסף אתו בלתי אם טיטוס ועוד שני שרים גדולים מבחירי השרים. ויגש אליו יוסף ויאמר: “לבבך יחשוב כי רק שְּבוּי מלחמה אנכי, ועתה דע לך כי גם כֹהֵן וְנָבִיא נִצָב עִמְכָה בזה, וּבְמַלְאֲכוּת ה' באתי אליך להגיד לך חדשות ונצורות – ולולי זאת כי עתה לא נתתי לַשְׁבִי עֻזִי לַמְרוֹת חֻקֵי היהודים, רק מַתִּי מוֹת גבורים כיֵאות לשר צבא וכהן משוח מלחמה כמוני. והנה אתה תחפוץ לשַלח אותי אל הקיסר נעראָ, אך למה זה לך? ומדוע? הן קץ ימי חייו בא בא, ועוד מעט יִסָפֶה מארץ החיים, וגם המלכים אשר יֵשבו על כסאו אחריו, לא יאריכו ימים על ממלכתם, רק אתה תשב על כסא רומא וּמָלַכְתָּ ככל אַות נפשך, אתה וגם טיטוס בנך. ועתה צַו להוסיף עוד נחֻשתים על נחֻשתי, ואם נבאתי בשם ה' לשקר, כי אז תמיתני מות נבל ובליעל –”. והנה אף כי האמין אספסינוס כי רק ערום יערים יוסף למצוא תואנה להמָלט ממות, בכל זאת לא שלח אותו אל נערא, רק צִוָה לָשוּם אותו בבית האסורים לראות מה תהי אחרית נבואתו –.

255 §

אחרי הדברים האלה נסע אספסינוס לקיסריא, ושם הוגד לו כי יהודים רבים נִקהלו בעיר יפו לְהִשָׂגֵב בתוכה, ורבים מהם משוטטים באניות אֵיבָה על פני הים לשלול את אניות הרומאים, וישלח עליהם צָבָא רב מגבורי חיָליו, וילכדו את העיר בסערת מלחמה, וה' הֵטִיל סער גדול בים ויתפוצצו כל אניות היהודים ויצללו כעֹפרת במצולות הים, והנמלטים אל החוף, נפלו בחרב הרומאים, ורבים מהם טרפו נפשם בכפם עד אשר ספו תמו עד אחד. מקץ ימים מעטים באה גם עיר טבריא בידי הרומאים, ואחרי כן נלכדה גם עיר טאַריכיא, ואנשי מלחמתה נפלו לפי חרב עד אחד. מקץ שנה אחת היו מרבית ערי הגליל לשרפה מאכלת אש, ויושביהן ספו תמו בחרב, ברעב ובדבר או נמכרו לעבדי עולם, ולא נותרו מהן כי אם עיר גמלא, גוש חלב והמבצר אשר על ראש הר תבור.

256 §

עיר גמלא נוסדה על הר סלע רם ונשא אשר תבניתו כתבנית דַבֶּשֶׁת הַגָמָל ועל כן נקראה העיר בשם גמלא. ידי אביר הטבע בצִרו מאד את העיר ההיא במבצרים רבים, ויוסף הכֹהן הוסיף עוד לבַצר אותה במאד מאד, עד כי לא האמינו יושביה כי יבוא צר ואויב בשעריה. שני יהודים מלֻמדי מלחמה וגבורים משכילים, היו שרי הצבאות בעיר הבצורה הזאת, שם האחד יוסף בן גמלא, ושם השני חאַרעס. ויהי כבוא אספסינוס וכל צבאות גבוריו להלחם על העיר, המטירו עליהם היהודים חצים וחניתות ואבני קלע ולא נתנום זמן רב לגשת אל החומה. אך אחרי עמל ותלאה נוראה הצליחו הרומאים לשפוך עליה סוללה ולהגיש את הכרים ואת אילי הברזל אל החומה. ימים רבים נגחו את החומה עד אשר פרצו בה פרץ, ודרך הפרץ ההוא פרצו גדודים רבים מגבורי הרומאים ויבואו העירה. אז נסו היהודים מפני המונם הרב והעצום ויהינו לעלות ההרה, והרומאים רדפו אחריהם. והנה בפתע פתאום הפכו היהודים הנרדפים את פניהם מול רודפיהם וילחצום לרדת במורד ההר ויסגירום שם בין המצָרים אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, ויהרגו בהם עם רב. וכראות הרומאים כי אבד מָנוֹס מִנְהם, חָשׁוּ מפלט למו על גַגוֹת הבתים אשר שם במורד ההר, אך שם היתה תבוסתם שלמה, כי הם הִכבידו בְכֹבֶד מַשָׂאָם ובהמונם הגדול על הגגות עד כי פוץ התפוצצו הגגות תחתיהם ויתגלגלו אתם יחד במורד ההר על גגות הבתים התחתים אשר במורד המלאים גם הם רומאים רבים, וכֻלם כאחד נֶהרגו ונקברו תחת מַפֶּלֶת הבתים או נֶחנקו בְעַב עֲנַן האָבק אשר עלה השמימה, וגם מְתֵי מעט אשר נמלטו בְעוֹר שִׁנֵיהֶם, היו מֻכִּים ופצועים מכף רגל ועד ראש, כי זה הִתמלט בשֶבר יד או בשֶבר רגל, זה בִנְקוֹר לו עֵין יְמִין או שמאל או שתיהם יחדו, ולא אחד מהם יצא משם בשלום. ועל יתר הרומאים אשר פרצו בעיר עם אספסינוס, השליכו היהודים אבנים גדולות ויהרגו בהם המון רב, עד כי לא האמין עוד אספסינוס בחייו ובחיי כל הגבורים אשר אתו, ורק בדרך פלא נמלטו ויברחו מן העיר וישובו אל המחנה בְּבֹשֶׁת פַנים עיֵפים ויגעים נאנקים ומיללים. והיום ההוא היה יום נקמה ליהודים יושבי גמלא, ויום נצחון (באחד מימֵי חג הסֻכּוֹת), ולא שָׂמוּ על לב כי גם רבים מאחיהם מֵתו ביום ההוא ואין להם תמורה תחתיהם, גם חאַרעס אחד מִשָׂרֵי צבאותם, נפצע ביום ההוא והגיע עד שערי מות. ביום השני נסַבּוּ הרומאים על מִגְדַל העיר התלוי על בלימה, כי כבר הסיעו את אבני מַסָדוֹ עד כי התעתד לִנְפֹּל אם אך יכבידו עליו המון אנשים בכֹבד משאם, והיהודים אשר לא ידעו מזה מאומה, מִהרו ויעל על המגדל לְהִלָחֵם באויביהם, ועד מהרה נפל המגדל בקול רעש גדול אדיר וחזק ויתפוצץ מהמסד ועד הטפחות, וכל היהודים אשר בתוכו נהרגו עד אחד, וגם יוסף בן גמלא שר צבאם האחרון נהרג ביום המר ההוא, וכל אנשי העיר בראותם כי נפל המגדל, נואשו עוד מכל תוכלת ותקוה, והרומאים פרצו ויבואו בתוך העיר ויתנפלו על היהודים בחרב נוקמת ויעשו בהם רֶצַח נורא, יותר מארבעה אלפים איש הכריעו לטבח, גם על עוללים ויונקים לא חסה עינם, כי נִפצו אותם אל הסלע או שָמְטוּם מראש הֵצוּר אל עמק תחתית, הָרוֹת בִּקֵעוּ, אֵם על בנים רָטָשׁוּ. ואין קץ ואין תכלה לכל האכזריות אשר עשו בעיר הַהֶרֶס ההיא! ויותר מחמשה אלפים איש טרפו נפשם בכפם, כי בראותם את להט החרב המעופפת על פניהם, עלו על תועפות המצודה ויתרפקו על נשיהם ובניהם ובנותיהם ויתנפלו אתם יחד אל עמקי תהום רבה, ועצמותיהם נשברו ונפזרו לפי שׁאוֹל. ומכל יושבי גמלא לא נמלטו ממות רק שתי נערות בנות אחות פיליפוס בן יהויקים שר צבא אגריפוס המלך. אבדן עיר גמלא והריסותיה היתה בעשרים ושלשה לירח האיתנים (תשרי).

257 §

ובין כֹה וכֹה לכד פלאקידוס את העיר ואת המצודה אשר על ראש ההר תבור. כי הוא עשה מזמה ויתראה לעיני היהודים הלוחמים בו כנִגף לפניהם במלחמה, וינס מנוסת חרב עד הַתִּיקוֹ אותם מִמְרוֹם המצודה אל בקעה רחבת ידים, ופתאֹם צוה לחיל הפרשים להפוך את פניהם, ועד מהרה התנפלו אנשי המלחמה על היהודים כאריות וישחיתום ויטרפום וירמסום בפרסות סוסיהם, ושאריתם נסו ויבואו ירושלימה. והעם אשר בתוך העיר והמצודה היו קִצרי יד לעשות מלחמה, וגם המים אָזלו מכליהם ויתעלפו בצמא, עד כי נלחצו לכרות ברית שלום עם לוחמיהם ולהסגיר בידם את העיר והמצודה.

258 §

גם גוש חלב לא עָצרה כֹח להתיצב לפני הרומאים. ויהי בקרוב טיטוס עם חילו הגדול לפני שערי העיר ויקרא לאנשי המלחמה לשלום, חִלה יוחנן בן לוי נְגִיד העיר את פניו ויאמר: “הֶרֶף נא ממנו היום, כי שבת היום לנו, ולמהר נצא אליך ועשית לנו כטוב וכישר בעיניך! –”. ויעתר אליו טיטוס וירף ממנו ביום ההוא, אך הוא ועוד אלפי איש מצאו אז עת רצון, ויברחו מן העיר וימהרו ויחישו מצעדיהם לבוא בשערי ירושלים. ביום המחרת שב טיטוס וחילו אל גוש חלב, ויושבי העיר פתחו לפניו את שערי עירם, ויבוא בתוכה ייצו להרוס את חומתה, גם שלח גדודי פרשים לרדוף אחרי יוחנן והאנשים אשר אתו, אך הוא הגיע כבר לשערי ירושלים וַיִנָצֵל, והרודפים תפשו את האנשים אשר לא הצליחו עוד לבוא אל מחוז חפצם וירצחו אותם עד אחר. המלחמה הזאת היתה האחרונה בארץ הגליל, כי אז נפלה כל הארץ ביד אספסינוס ולא יספה לָקוּם עוד.

4: הריסות ירושלים וחורבן בית המקדש.

259 §

1. בעת ההיא היתה ירושלים עיר מקלט לכל הנסים והפליטים מארץ הגליל. גם כל אוהבי הדרור, כל חובבי ארץ מולדתם, כל הרודפים אחרי הכבוד והבצע, כל השֹׁאפים לקחת נקמה מאת הרומאים, וכל האנשים הנואשים מחייהם, כלם יחד נקבצו בשערי ירושלים –. הקנאים ילדי ארץ הגליל סִפרו באזני ירושלים את הגבורות אשר עשו אנשי ארצם במלחמה אף כי אחיהם כל זרע יהודה לא חָשׁוּ לעזרתם, ולהגדיל חמתם על הרומאים, סִפרו להם כי העריצים והם רצחו את החלשים ואת הנשים והטף אשר אין בהם כֹח לתפוש חרב בכף, ובדבריהם הנמרצים הִרְתִּיחוּ את דמי יושבי ירושלים לעשות מלחמות ונקמות בעם שובב וזרע מרצחים כאלה. המונים המונים אשר כל ישעם וחפצם ללחום מלחמות ארץ מולדתם ואשר כבר הֶראו את ידם ואת גבורתם במלחמה, נהרו יום יום בשערח ירושלים, וידַמו בנפשם כי ימינם נאדרת בַּכֹּחַ וזרועם תרעץ אויב, וכאשר נשאו הקנאים את עיניהם על מבצרי ירושלים ועל כל חָסנה ועוזה, האמינו כי לא יוכל כל צר ואויב לבוא בשעריה. „הלא עיר עז לנו!“ קראו הקנאים אל בני העם, „ואם לא יעשו להם הרומאים כנפים כנשרי שמים לא יוכלו להעפיל עֲלוֹת על תועפות חומות העיר ועל תַּלְפִּיוֹת מגדליהן אשר שִׂיאָם לעב מגיע. הן כלכם חזיתם את התלאות אשר מצאו את הרומאים בְּהִלָחֲמָם במבצרי ארץ הגליל אשר כמוהם כאין הם מול מבצרי הבת ירושלים, ואיך יעצרו כֹח לָגַעַת בעיר בצורה כזאת אשר אין על עפר מָשלה ואשר רבבות גבורים משכילים עומדים הָכֵן להלחם לה עד אחרית רוח אפם! –“. כֹּה דברו הקנאים על לב יושבי ירושלים ויעירו ויעוררו בם רוח גבורה להלחם ברומאים מחרפי אֵל אלהי ישראל, שֹׁסֵי נחלתו ומחריבי ארצו, ומַרבית בני הנעורים נמהרי לב פֹּחֲזִים נִפְתּוּ לדבריהם, אך זקני העדה וכל חכמי לב הרואים את הנולד, התאבלו במר רוחם על ירושלים המתנוססת עוד כאבן נֵזר כעל עיר הַהֶרֶס אשר הרסוה כבר אויביה ועֵרוה עד היסוד בה, כי הם ראו מראשית אחרית הרעה הנוראה אשר תבוא על שארית יהודה לרגלי המלחמה ההיא. ובאמת היו רק הקנאים נְסִבָּה להריסות ירושלים ולשממות מקדש ה', כי בטחו ברוב חילם ובגבורות ימינם ומבצרי ירושלים, וישכחו את גבורת הרומאים אילי הארץ ואדירי התבל, גם לא השכילו לעשות שְׁלום אמת בין מפלגות היהודים, לבעבור יעשו כֻלם אגֻדה אחת לעדור כאיש אחד חברים במלחמה. כי רק אז יכלו להתיצב לפני אויביהם ורק אז הצליחו לגרש אותם מפניהם –.

260 §

1. מספר יושבי ירושלים ומבצריה. למן היום אשר נוסדה ירושלים לא היתה רבתי עָם ומלאה רבבות אדם כבעת ההיא אשר הִתְעַתְּדָה לגלים ולקרית תֹּהוּ, גם לא היתה עוד מלאה מבצרים ומגדלי עֹז וגבורי חיל ואנשי מלחמה כבימים ההם, להוכיח ולהראות לעיני כֹל, כי אם ה' לא ישמור עיר שוא שקדו הבונים לבנות בה מגדלי תלפיות ומצדות סלעים, וכל עמל נוטריה וגבורת גבוריה יעלו בתֹהו ויאבדו –. חוג ירושלים מחומותיה ולפנים היה כמהלך פרסה אשכנזית, גם רבות בנוֹת (פֿאָרשטאֶדטע) היו לה לרגלי הר הזיתים, כמו בית היני (Bethanie) ובית פגי (Bethphage) ועוד רבות כאלה אשר היו בתי מלון ובתי מחסה לעולי רגלים. מספר יושבי ירושלים בעת ההיא לא נודע לנו אל נכון. לפי עדות טאַציטוּס בספרו דברי הימים (13.5) היה מספרם כשש מאות אלף איש. אך למספר הזה יחשבו גם האנשים אשר נָהרו אליה תמיד מערים אחרות. פעם אחת חפץ אגריפוס המלך לדעת מספר היהודים אשר בירושלים בימי חג הפסח, ויצו לספור את הקרבנות, ויודע לו כי מספרם הוא 2,000,000. ירושלים חֻברה מארבע ערים: עיר העליונה היא עיר ציון, בה התנוססו היכלי הורדוס ואגריפס ועוד היכלי כבוד וטירות נשגבות. העיר הזאת חֻברה אל בית המקדש על ידי גשר אבנים הבנוי על פני עמק עמוק הנקרא בשֵם „עמק החרוץ“ (קאֶזעמאַכֿערטהאַל, Tyropoeon). בפאת צפונית לעמק ההוא, השתרעה העיר התחתונה (Akra) הבנויה בתבנית חֲצִי אֲגַן הסהר, בו היה היכל החשמונאים, היכל הורדוס (נוסף על היכלו אשר בעיר העליונה), בית משחק (טהעאַטער), היכל הילני המלכה, בית המועצה (ראַטה הויז), בית גנזי ספרי המדינה (אַרכֿיף) ועוד בתים גדולים וארמנות נשגבים. צפונית לעיר התחתונה היתה העיר החדשה, גם העיר הנקראת בשם בעצעטהע אשר אגריפוס הראשון החל לבנות לה חומה נשגבה ושרי רומא לא נתנוהו לבצע את מעשהו. בשתי ערים האלה ישבו האזרחים הצעירים ובעלי המלאכות, ובהן שוָקים גדולים ורחבי ידים למוכרי צמר ופשתים, כלי מתכות, בגדים, עצים, גם צאן ובהמה. בית המקדש עם מצודת ציון (אשר בנה המלך הורדוס ויקרא לה בשם אנטוניא (Antonia) על שם אנטוניוס ידידו), היו מפלגה אחת ממפלגת עיר הבירה, המצודה נבנתה בפאת צפונית מערבית לבית המקדש, ועמק עמוק לצד צפונית הפריד בינה ובין עיר בעצעטהא. חלק העיר הנקרא בשם עֹפֶל, היה לפאת דרומית לבית המקדש, ובו התנוסס ההיכל המפֹאר אשר בָנתה גראַפֿטה בת מלך ממלכי בית מונבז. חוצות ירושלים ושוקיה היו מרוצפים במרצפת אבני שיש בשנים האחרונות לפני מלחמות היהודים ברומאים. גבעת ירושלים היתה מוקפת בעמקים עמוקים בפאת תימן, קדם וצפון, גם סלעים גבוהים וזקופים היו לה בשלש פאות ההן, וחומתה בצורה ונשגבה במאד מאד. בפאת צפונת אשר שם לא יִמָצְאוּ מבצרים חזקים מעשה ידי אביר הטבע כביתר פאותיה, שם בנו היהודים שלש חומות נשגבות, חומה לפנים מחומה, חומת עיר בעצעטהא היתה גבוהה חמש ועשרים אמה, ועשר אמות עָבְיָהּ, ועל ראשה תשעים מגדלים גבוהים מאד וחזקים עד אין חֵקר, והגבוה גם החזק מכלם נקרא בשם פזעפֿינאָס (Psephinos). החומה השניה אשר הקיפה את העיר התחתונה, היתה גם כן חזקה ובצורה מאד, ועליה ארבעה עשר מגדלים, ועל החומה הפנימית, היתה החומה הישָנה, הבצורה והגבוהה מכלן, התנוססו ששים מגדלים, ומהם שלשה מהֻללים ונעלים מאד אשר בנה אותם הורדוס הראשון, הלא המה: מגדל היפיקוס (Hippicos) לפאת צפונית, מגדל מרים (Mariamne) בַּתָּוֶךְ, ומגדל פֿאַזאַעל (Phasael) צופה אל מול פני המקדש. בית המקדש לבדו היה מבצר חזק מאד עד כי גם הגבור העריץ פאָמפעיוס וגם סאָסיוס עָמלו במאד מאד בטרם לכדו אותו בסערת מלחמה. הן אלה קְצוֹת דרכי העיר הבצורה ירושלים אשר עמדה לפני רבבות גבורי רומא ולפני כל הכרים ואילי הברזל וכל כלי המפצים חמשה חדשים רצופים. ולולי היתה חרב איש ברעהו בתוך העיר, לולי סִלוּ אביריהם בקרבם בתגרת ידי השנאה העזה אשר שנאו איש את אחיהו, ולולי הרעב האיום והנורא אשר פרץ בעיר וַיַךְ ברבבותיה, לולי כל אלה מי יודע אם לא נלאו לאחרונה גבורי רומא במלחמה הנוראה ההיא, ואם לא כרתו ברית שלום עם היהודים –.

261 §

1. בעת אשר נלחם עוד אספסינוס בארץ הגליל, קמו שלשה שרי חילים משרי היהודים הלא הם: יוחנן הנזיר, סילאַס מעֵבר הירדן, וניגער הבבלי, ויאספו אליהם עשרת אלפים איש מגבורי הקנאים ויצאו למלחמה על עיר אשקלון, כי בלָכדם את העיר ההיא תהי לאֵל ידם לסגור על אספסינוס את דרך חוף הים מִבּוֹא אל ירושלים. אך אנטוניוס נְגִיד גדודי הרומאים באשקלון, קִדם את פניהם ויצא לקראתם ביד חזקה וַיַכֵּם לפי חרב ויחרימם, גם יוחנן וסילאַס נפלו חללים במלחמה ההיא, ורק ניגער נמלט מחרב באֹרח פלא ותהי לו נפשו לשלל. בעת ההיא לכדו הרומאים גם את יבנה ועזה, ומכל מבצרי בת יהודה לא נותרו עוֹד בלתי אם ירושלים ומסדה. וְשׁוֹעֵי יהודה וכל עשיריה ואפרתיה התאמצו אז ביתר עז לעשות שלום עם הרומאים, כי ראו כי אזלת יד ואפס תקוה, אך בני הנעורים וְדַלַת עַם הארץ לא אבו ולא שָעו אליהם וַיִשָׁבְעוּ בשֵם ה' לבל יניחו חרבם מידם עד מַפַּח נפשם, ובראותם כי בערי הפרזות גברה עליהם יד העשירים והאצילים, נָהרו אל יהושלים הבצורה וַיִסָפחו אל הקנאים אשר בתוכה ויהיו אתם לַאֲגֻדָה אחת, גם במסדה נקהלו כל חֲפֵצֵי קְרָבוֹת התחבר אל עֲדַת הסיקרים תחת דגל אליעזר בן יאיר שר צבאם. אחרי כן נִלְוָה אל הסיקרים גם שמעון בן גיורה ואנשי חילו, כי ראשי ירושלים רדפו אותו ואת כל המונו ולא נתנו לו ידים בארץ בגלל מעלליו הרעים וַחֲמַס ידיו, ועל כן בא בשערי מסדה להיות זרוע לעדת הסיקרים. ממבצר מסדה פרצו הסיקרים בארץ אדום לשלול שלל וְלָבֹז בו להיות טרף לאנשי המבצר, אנשי חילם, אך האדומים הקדישו עליהם מלחמה וישיבו ידיהם מִבַּלע ומהשחית. בראש צבאותיהם היו ארבעה שרי צבאות גבורי חיל, הלא המה: יוחנן ויעקב בן שושן, שמעון בן קטלה ופנחס בן קלוּזאָט. האדומים שמרו משמרת תורת משה וישראל מעת אשר הביאם הורקנוס הראשון במָסורת ברית אלֹהי ישראל, גם אָהבו את ארץ יהודה ואת בית המקדש בכל לבבם ובכל נפשם. אך בכל זאת לא עזבו את זדונם משובתם ופחזותם, ויהיו פֹחזים ונמהרי לב, אכזרים מאד ופראים –. והנה כאשר התאמצו עשירי העם ואפרתיהם להשלים עם הרומאים, כן הוסיפו הקנאים לְהֵחָלֵץ חושים למלחמה, וַיִשָׁבְעוּ בשֵם ה' אלהי צבאות לְהִלָחֵם ברומאים עד אחרית נשימתם ולהצמית את כל החושבים מחשבות שלום מעיר ה' ומכל ארץ יהודה. בראשונה קנאו הקנאים ההם קנאת ה' באמת ובתמים, וכצדיקים וגבורים משכילים התאזרו עֹז ללחום מלחמות מִקְדָשׁוֹ, כאש מתלקחת בָּערה חמָתם בם בזָכרם כי פאמפעיוס העריץ עבר תורת כל האדם, הֵפֵר ברית כל העמים, ותחת היות שופט ודַיָן בין הורקנוס ואריסטובולוס מי ישב על כסא יהודה, קרא את הממלכה מידי שניהם וַיִסְפָּחֶהָ לממשלת רומא, והרומאים לא שָׂמוּ זאת על לבם ויעבידו את היהודים בני הַחוֹרִים עבודת עבד, עורם מעליהם הפשיטו ואת עצמותיהם פִּצֵחוּ, את קדושיהם הָרָגוּ וחסידיהם רִצֵחוּ, את מקדשם חִלֵלוּ ואת תורתם רמסו ברגלי זדונם, וכאשר נלאו עוד העשוקים והרצוצים נְשׂוֹא את הָעֹשֶׁק והמרוצה, באו עליהם בחרב כעל עבדים המתפרצים מפני אדוניהם, ועל כן הִתְלַקְחָה שלהבת הנקמה בנפשות הקנאים וישָבעו בְכֵס יה לעשות מלחמה עם שׁוֹסֵי נחלתם וּבוֹסְסֵי מקדשם ותורתם, ובראותם כי הסנהדרים וראשי הסופרים והפרושים גם כל בני משפחת הורדוס חֹתְּרִים לעשות שלום עם הרומאים, חרה להם עד מָוֶת, ומה גם בהשיבם על לבם כי אנשי השלום ההם יִתְרַצוּ בראשיהם אל הרומאים, התמכרו לְקַדֵם את פניהם להכריעם ולהשמידם מתחת השמים. ועל כן התחברו אליהם בראשונה גם אנשים צדיקים, אזרחים נכבדים גם צאצאי כֹהנים גדולים, כמו אליעזר בן שמעון וזכריה בם אבקולוס חברו, יחזקאל בן חבור, יהודה בן חלקיה ושמעון בן עזרא, כֻּלם אצילי בני יהודה ואנשי השם. אפס כי לאחרונה נִספחו עליהם גם עדת מרעים ובנים משחיתים, שודדים ופריצים, והם משכו אותם אחריהם בחֹזק יד לתת יד אל מעשיהם הרעים ותועבותיהם הגדולות, עד כי לאחרונה שובבו משובה נצחת, מלאו את נְאוֹת אלֹהים חמס וָשֹׁד, גָזֵל וָרֶצַח עד אפס מקום, ראשית דרכם הרעה היתה להצמית בבור השבי את חיי אנטיפס השר הישר מזרע המלך הורדוס וּפָקיד נָגִיד על אוצר בית המקדש. אחריו השליכו בבית האסורים עוד שני שרים ישרים עשירי עָם, עיני העדה ומזרע המלוכה, ושמותם לוי וְסוֹפַֿס (Sohpas) בן רעואל, ועוד עשירים גדולים, אפרתים, אצילים ואנשי צדק מעודם, וימַלאו את ידי עשרה מרצחים לפגוע בם ולהמיתם, וַיְבַדוּ מלבם כי הנרצחים ההם היו בני מָוֶת על אשר בָּגדו בעַמם וישלחו מלאכים אל אספסינוס וטיטוס לכרות עמהם ברית שלום, ולאחרונה הסירו את מתתיהו בן תּוֹאֹפִיל מכהונתו הגדולה, ויבחרו על פי הגורל כֹהֵן אחר תחתיו ושמו שמואל, בן בלי שם, איש לא לִמוּד וחוצב אבנים. אז חרה בהם אף הסנהדרים עד מאד ויאמרו להשמידם, וחנניה ויהושע בן גמלא (אשר היו לפָנים כֹהנים גדולים) עָברו בתוך העיר ויעירו ויעוררו את רוח האזרחים לשאת את אֲזֵנֵיהֶם וּלְהִלָחֵם בעדת מְרַצְחִים ההם. והנה עד מהרה התעוררו האזרחים ויצאו בחרב לקראת הקנאים, וחננניה היה להם לשר צָבָא במלחמת מצוה ההוא, ויתגברו על הפריצים וילחצום אל הר הבית עד כי נסתרו בחצרות בית המקדש, ואז חדלו האזרחים מִהִלָחֵם בהם עוד, כי לא אבו לשפוך את דמי אדם בבית האלֹהים, רק שָׂמוּ עליהם מצור עד אשר ישליכו את כלי מלחמתם מידיהם ויצאו מבית המקדש. בין כֹּה וכֹה יצא קול בירושלים כי חנניה ואנשיו חושבים מחשבה לקרוא להרומאים ולפתוח לפניהם את שערי ירושלים בשלום. ויהי בְהִשָׁמַע זאת להקנאים בני ארץ הגליל אשר תחת ממשלת יוחנן בן לוי מגוש חלב, התקצפו קצף גדול מאד. וכאיש אחד חבֵרים התעוררו לעזור להקנאים הנצורים בבית המקדש, ולהיות אתם לאגֻדה אחת להפיר את מחשבת חנניה ואחֻזת מרעיו, ובראותם כי קצרה ידם לעמוד לפני חיל חנניה הצרים על בית המקדש, שלחו מכתבים אל האדומים ויקראו להם לבוא מהרה קל ירושלימה להושיע לה מידי חנניה ואנשיו החפצים להסגיר אותה בידי הרומאים, והאדומים הפראים אשר בהריחם מלחמה יצהלו כאבירים וישישו לקראת נשק מִהרו וַיִקָהלו יותר מעשרים אלף איש, ושרי צבאותם היו יוחנן, שמעון, פנחס ויעקב, וידאו כנשרים ויגיעו עד שערי ירושלים. אך חנניה סגר לפניהם את שערי העיר, ויהושע בן גמלא דבר אתם מראש המגדל אשר על חומות העיר וַיַשְׁבַּע אותם בשֵם ה' לבל יָאיצו לבוא העירה ולהוסיף עוד מהומה על המהומות הרבות אשר בתוכה. אך שמעון בן קטלה אחד משרי צבאות האדומים ענהו קשות, ובאפו נשבע כי האדומים לא ימושו ממקומם, ולא יניחו להרומאים לגשת אל שערי ירושלים לַמְרוֹת רצון הַבֹּגְדִים אשר קראו להם לבוא בשלום –.

262 §

1. בלילה השני הטיל ה' סער גדול ונורא על הארץ, ענני זעם נערמו כתועפות הרים ברקיע השמים, מטרות עֹז וגשם סֹחֵף זֹרְמוּ עָבוֹת כמַבול מים, ברקים נוראים התרוצצו מִגִזְרֵי שחקים, ורעמים אדירים מרגיזי תבל התגוללו בִּשְׁאוֹן פחדים תחת כל השמים, וַתִּתְגָעֵשׁ ותרעש הארץ ועמודיה התפלצו. חִתַּת אלהים, בִֹעוּתֵי יָהּ וְשֹׁד מִשַׁדַי פערו פיהם לִבְלִי־חֹק לבלע ולהשחית את כל היקום! –. אך האדומים אשר הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ מנעוריהם לשאת ולסבול כל תלאה וּזְוָעָה, התנגשו ויתיצבו כמו נד, ויסוככו לראשם בְּשִׁלְטֵיהֶם. לא כן אנשי חנניה הכהן, כי הם היו מבני ציון היקרים אשר לא נִסוּ לעמוד לפני סערת האיתנים ומלחמותיהם הנוראות, ובהתפרץ הסער הנורא בכל מאמצי כֹחו וילך הָלוך וחזק עד מאֹד. נָסוּ רבים משומרי החומות והשערים למצוא מפלו וּמָנוֹס בבתי העיר, גם שומרי בית המקדש לא שקדו אז על משמרתם כבכל לילה ולילה, כי תרדמת אלהים נפלה עליהם ויישנו כְּמֵתֵי עולם, גם חנניה הכֹּהן לא פקח עיניו בלילה ההוא על אנשי המשמר, לא מאשר הִתְרַפה במלאכתו אז, כי אם בגלל אשר נֶחרץ עליו ועל אנשיו כִּלָיוֹן חָרוּץ מאת ה' מן השמים. ואז נועצו הקנאים לב יחדו ויקחו את הַמְגֵרות אשר בבית המקדש ויגררו בהן את אחד השערים משערי העיר, וקולות הרעמים האדירים גם סערת קול רעש הרוח הנורא לא נתנו לָאֹזֶן שומעת לשמוע את קול הַמְגֵרות ההנה, ויפתחו את השער לפני האדומים, והאדומים באו העירה, ויבואו אל בית האלהים להוציא משם את הקנאים הסגורים בתוכו, ועד מהרה פרצה מלחמה נוראה בין אזרחי ירושלים ובין האדומים והקנאים. אך יד האדומים היתה על העליונה, ויתפרצו ויעברו בתוך העיר וַיְרַצְחוּ המונים המונים, זקנים עם נערים, בחורים גם בתולות, ובצאת השמש נמצאו יותר מִשְמוֹנַת אלפים איש אשר נִרְצְחוּ בלילה ההוא בידי האדומים והקנאים. אך המרצחים ההם לא שבעו עוד נקם, ויתפשו את חנניה ואת יהושע בן גמלא הכֹהנים הגדולים ויהרגום וידרכו על גויותיהם וישחקו וילעגו וישפכו עליהם בוּז וקלסה, ואת בְּשַׂר קדשם השליכו לכלבים –. מות חנניה נָטה קָו להריסות ירושלים ושִממות מקדש ה‘, כי לוּ לא נִרצח הצדיק והגבור המשכיל ההוא, כי אז עשה שלום בין היהודים ובין הרומאים, ואם הִקְשִׁיחוּ הרומאים את לבבם אז הכביד את ידו עליהם בכֹבד מלחמה עד אשר נֶעתרו לו לעשות שלום –. גם יהושע בן גמלא, אף כי היה נופל מחנניה בחכמת המדינה, היה מרומם על כל היהודים בחכמת התורה ובדעת קדושים, וידיו רב לו להושיע לבני ציון ולהיות מעוזם ומגנם. אך כבר חָרַץ אֵל נערץ כִּלְיוֹן חָרוּץ על העיר הקדושה אשר טִמאוה הזֵדים הארורים ההם במעלליהם. ויגזר אֹמֶר לְטַהֵר את בית מקדשו בָאֵשׁ, ועל כן נאספו הצדיקים ומצוקי ארץ ההם מפני הרעה –. אחרי כן הובאו לפני עדת האדומים והקנאים כל שׁוֹעֵי ירושלים וכל בני ציון היקרים אשר משכו עליהם קַו חֶשֶׂד כי יש את נפשם לכרות ברית שלום עם הרומאים, גם כל האנשים הנכבדים אשר התיצבו לפניהם בחרב, ואת כֻּלם רָצְחוּ ביום עֲבָרות ההוא מבלי חֲקוֹר וּדְרוֹשׁ ומבלי עֵדִים נאמנים רק באָותם לנקום נקם ולשפוך דמים –. אך אחרי כן נִחמו האדומים על מַסָעָם לירושלים ועל ההרג הרב אשר עשו בעיר ה’ ובמקדשו, וַיְמַהרו ויוציאו מבית האסורים את כל העשירים והאפרתים אשר אסרו בזיקים על לא חמס בכפם, ויסעו ויצאו מירושלים וישובו אל ארצם. ואזרחי העיר גם הקנאים שמחו על תשובת האדומים; האזרחים בְּהִנָצְלָם מידי אכזרים ופראי אשם כמוהם, והקנאים על אשר שָׁבוּ להיות שליטים לבדם בירושלים, ולעולל עלילות ברשע ככל אַות נפשם.

263 §

1. ממשלת הקנאים. ויהי אך יצא יצאו האדומים מירושלים, עפו הקנאים לעשות את מזמתם הרבה, וראשית מַבָּטָם היתה להצמית מעיר ה' את כל שׁוֹעֶיהָ וגבוריה, כי קנאו בשׁוֹעים קנאה גדולה, ומפני הגבורים פָחַד לבם פן יקומו עליהם בחרב. בין החללים הרבים אשר הפילו אז, היה גם האיש בן גוריון (לפי הנראה הוא יוסף בן גוריון הנָגיד והמצַוה בירושלים), איש רם היחש, עשיר נכבד, נשוא פנים ואוהב עַמוֹ תכלית אהבה. גם את ניגער גבור החיל הִתִּיקוּ כצאן לטבחה, ולא זָכרו לו את הגבורות ואת התשועות אשר עשה לבני יהודה כל הימים. ויוחנן בן לוי מגוש חלב התנשא אז על מַשואות שלטון הסנהדרין להיות לראש ולקצין על כל שארית יהודה, ובני הגליל אשר הֵחִישוּ מפלט למו בירושלים עָזרו לו להוציא לאור את מזמת לבבו. ואחרי אשר הצליח חֶפצוֹ בידו, שָׂם מִשְׁכָּנוֹ בחלק העיר הנקרא בשם עֹפֶל בהיכל גראַפטה בת מלך ממלכי בית מונבז. והנה בתחלה היה שלום בין הקנאים יַלדי הגליל אנשי יוחנן ובין הקנאים ילדי ירושלים, וכֻלם יחד הֵרעו מאד לעשות. הרגו בחרב אנשים רבים יראי אלהים תופשי תורה ועושי צדקה בכל עת בהתגוללם עליהם כי הם חושבים מחשבות לכרות ברית שלום עם הרומאים. גם הציבו שומרים על כל שערי ירושלים להרוג ולהשמיד את כל האנשים אשר יחפצו לברוח מן העיר. ויהי כאשר ראו אזרחי העיר כי כָלתה אליהם הרעה מאת הקנאים, הקדישו עליהם שנית מלחמה עזה מאד, ויתגברו עליהם גם בפעם הזאת, ויגרשום מפניהם, והם חשו מפלט להם בחצרות בית ה' כבראשונה. אך בכל זאת ידעו האזרחים בנפשם כי קָצֹר קצרה ידם לעמוד לפני הקנאים מָרי הנפש אשר החיים והמות במאזנים ישאו יחד בעיניהם. ועל כן קראו אליהם את שמעון בן גיורה ואת ארבעים אלף איש אשר ברגלו, וישימוהו עליהם לראש ולקצין ללחום את יוחנן בן לוי ואת הקנאים הפראים. (ניסן ג“א תתכ”ח 68 לספהנ"ו)

264 §

1. שמעון בן גיורה. כבר ספרנו כי שמעון בן גיורה התחבר אל הסיקרים אשר במסדה, ומשם עבר בארץ בפלך עקרבים וערי אדום ויאסוף אליו אנשי חיל רבים מעדת הסיקרים ויבן לו עיר מבצר הנקראת בשם נַאִין, והאדומים אשר יצאו בחרב לקראתו, הֻכּוּ מַכּוֹת חדרי בטן בתגרת חרבו הקשה, ורבים מהם התחברו אליו וַיִסָפְחוֹ אל צִבְאוֹת גדודיו. ובעזרתם לכד את עיר חברון ואת מבצר הִירוֹדְיוּם. ימים רבים חשב מזמה להתנפל על הרומאים החונים לבטח באהליהם, אך הסיקרים לא אָבוּ לעזור לו במלחמה ההיא, כי לא יכלו לעזוב את מסדה מבצרם. הַשַׁמוֹת אשר שָׂמוֹ גדודי שמעון בארץ עד קרבת עיר ירושלים, העירו חמת הקנאים עליו עד אשר יצאוּ בחרב לקראתו, אך הוא הִכָּם כפעם בפעם ויפיצם. פעם אחת ארבו לו בדרך וַיִשְׁבּוּ את אשתו האהובה ויביאוה ירושלימה, וַיְקַווּ כי אז יָסוּר למשמעתם ולא יוסיף עוד לערוץ הארץ. אך הוא התקצף עליהם ביתר עז וַיִשָׁבַע כי אם לא ישיבו לו את אשתו מהרה קל אז יַשֵׁם את ירושלים בחרב ובאש, וייראו הקנאים מפני שבועתו הנוראה, וימַהרו וישיבו לו את אשתו, ובכל זאת לא שָׁב אפו ועוד ידו נטויה לעשות נקמות בקנאים, וַיִחַן על שערי ירושלים עד עת מְצוֹא לְכַלוֹת נקמתו בהם, ואת עת מצוא ההיא הִמְצִיאוּ לו אזרחי ירושלים בפָתחם לפניו את שערי העיר ובתתם בידו חרב נוקמת להנקם בעדת המקנאים. אך בדבר הזה הוסיפו עוד רעה על רָעַת ירושלים, כי כבוא שמעון העירה, התחוללו מלחמות חדשות בתוכה בינו ובין הקנאים ואזרחי העיר, ותחת הַרבות חַיִל ועָצמה לעמוד לפני הרומאים בעת צר ומלחמה, סִלוּ כל אביריהם בקרבם, הוציאו אל הֹרֵג את מבחר גבוריהם, ויתנו יד להרומאים ללכוד את מִבְצְרֵי בת ירושלים באפס יד ולהשאות אותם גלים נִצִים –.

265 §

1. והנה כל הימים אשר נִלחמו אזרחי ירושלים איש באיש ואיש ברעהו, נָחוּ שקטו הרומאים ולא הניפו חרב על העיר. כי אספסינוס לא עָרב את לבבו להרגיז את גוּרֵי האריות במקום רִבְצָם, ולא הִטה אזנו לדברי היהודים אשר נפלו אליו וַיָאִיצוּ בו לעלות בסערת מלחמה על העיר, באמרם כי בנָקל יתפשנה ויבקיענה אליו, ויבחר לשֶבת תחתיו במשכנות מבטחים כל ימי החֹרף בעוד אשר אזרחי העיר מְכַלִים את יתר כֹּחָם ואונם במלחמותיהם אשר הם לֹחמים איש באחיהו. ואחרי אשר שָׁבְתוּ אנשי חילו וינָפשו ויחליפו כֹח כל החֹרף, הִסִיעָם בראשית ימי האביב לעשות מלחמה ביהודים, אך גם אז לא נועז עוד לעלות על ירושלים, וישם פניו אל ארץ עֵבר הירדן, כי היהודים היושבים שם מָרְדוּ גם הם לפני ימים מעטים ברומאים. ותהי ראשית דרכו לעיר גדרה אשר בעבר הירדן, עיר הנודעת לתהִלה בגלל המעינות החמים אשר בתוכה, ובטרם מצאו הקנאים ראשי העיר את ידיהם להכין הַכֹּל למלחמה, מהרו האזרחים וַיקַדמו את פני אספסינוס בשלום ויכרתו עִמוֹ ברית ויעזרו לו ללכוד את העיר, והקנאים נבהלו נחפזו וינוסו מתוכה למלט את נפשם. ברביעי לחֹדש אדר (ג“א תתכ”ח 68 לספהנ"ו) בא אספסינוס וחילו בשערי העיר, והיהודים הרסו בידם את חומת עירם לאות ולעד כי שלמים הם עם הרומאים. ובין כֹה וכֹה רדף פלאקידוס אחרי הקנאים הנסים וישיגם. חמשה עשר אלף איש נפלו אז בחרב, ואנשים אין מספר טֻבעו בירדן וְשִׁבּלֶת מימיו גְרָפָתַם אל מצולות ים המלח, ויותר מֵאַלְפַּיִם איש נִמכרו לעבדי עולם. אחרי כן לכד פלאקידוס את עיר אבל (adiba), את עיר ליוויאַס ואת בית הישימון. ואַניוס פְּקִיד חֵיל הרומאים שָׂם פניו אל עיר גזרה (Gasara) וישפוך עליה כֹּבֶד מלחמה ויתפשה וישרפה באש ויהרוג ארבעת אלפים איש בתוכה. משם הלך כקֶטב ישור צהרים ויעבור בחרב ובדם ואש בכל הפלך ההוא וַיַשֶׁם את כל הערים והכפרים ויהרוג את ישוביהם או מְכָרָם לעבדים. מקץ שלשה ירחים קמה סערת המֶרד אשר הֵעִירוּ הקנאים לדממה בכל נָפוֹת עֵבר הירדן, ואז עבר אספסינוס בכל ארץ יהודה, וישתער צפונה ונגבה וימה, הֵשַׁם ערים וכפרים, הָרַס כל המבצרים ויהרוג את כל אנשי המלחמה ואת האזרחים אשר אין בהם כֹח לתפוש חרב בכף מכר לעבדים.

266 §

1. אחרי הדברים האלה נסע אספסינוס עם חילו הגדול למלחמה על ירושלים. והנה מלאכים קלים לקראתו ובשורה בפיהם כי לגיוני רומא אשר בצרפת וספרד מרדו בקיסר נעראָ, וישימו כתר מלכות בראש גאַלבאַ שר הצבא. ונעראָ טרף נפשו בכפו. בעת מהומה ומבוכה ההיא אשר עֲנָנָה הֲרַת רעם וָמָוֶת שֹׁכֶנֶת על רומא, רפו ידי אספסינוס ויחדל ממלחמת ירושלים, וישלח את טיטוס בְּנוֹ ואת אגריפוס המלך לרומא לברך את הקיסר החדש בברכת המלוכה ולשאול את דֵעוֹ אֹדות מלחמת היהודים. אך בטרם הגיעו המלאכים ההם רומאה, התנשא כבר אָטהאָ שר הצבא ויאמר לי יאתה המלוכה, וצבאות גבוריו לחמו עם צבאות גאַלבאַ וינַצחום. ואחרי ימים מעטים נִרצח גאלבא בראש הֹמִיות קריה, ותהי המלוכה לאָטהאָ. אפס כי מקץ תשעים יום התקוממו בני צבאות אשכנז ויחנו הוד מלכות על וויטעליוס נגידם, ותהי מהומת אלהים בעיר רומא, ושערוריות ומבוכות נוראות בכל ארצות הרומאים – ולוּ לא נשבר עז עֹז היהודים, לוּ התנערו אז גבורי יהודה ויעשו כֻלָם אֲגֻדָה אחת להסתער על רומא בסערת מלחמה, וְלוּ התיצב אז גם אגריפוס המלך בראש צִבאות הגבורים ההם אחרי כָרְתוֹ ברית עִם כל עמי אזיא, מי יודע אם לא נפלה אז רומא למשואות וַתְּהִי לִמְעִי מַפָּלָה וְנֵס דגל יהודה התנוסס על משואות עיר היונה ההיא… אבל כבר נֶחרץ על עַם יהודה לבל ישא עוד הוד מלוכה. ורומא תהי עוד גברת ממלכות ארבע מאות שנה לערוץ הארץ!.

267 §

1. וגבורי ירושלים אשר נמלטו מחרב רעה לא הֶחליפו כֹחַ בימי טובה ההם אשר חָדַל אספסינוס מֵהִלָחֵם בם, ולא רִפאו את זְרוֹעותיהם להיות חזָקות בימים יֻצָרוּ אם ישובו הרומאים לעשות מלחמה רק השתובבו משובה נִצחת וילחמו איש באיש ואיש ברעהו, וכראות אספסינוס את המלחמות והמהומות אשר בעיר הבירה, הוסיף עוד להַשחית את יתר ערי יהודה. כי בחֹדש סיון לכד גם את הערים אשר ישבו עוד בטח (ג“א תתכ”ט 69 לספה"נ) את ערי גְלִיל עפני וגליל עקרבים ואת בית אֵל בארץ אפרים, ויהרוג את יושביהן או מכר אותם לעבדים, וקערעאליס שר החילים פרץ אז בארץ אדום וילכוד את חברון העיר העתיקה בכל ערי יהודה וישלח אותה באש, ולא נשארו עוד בידי היהודים רק שלש ערי מבצר, (זולת ירושלים), הלא הן: מסדה, מאַכֿאֶרוּס, והירודיוּם. ובכל זאת לא נועז עוד אספסינוס להלחם בירושלים, כי ירא מפני שארית גבוריה הנוראים. אך הגבורים ההם לא חַדלו מעשות מלחמה איש באחיו, ושמעון בן גיורה הוסיף עוד לפרוע פרעות בעיר וְלָסֹל אביריה בקרבה.

268 §

1. בעת ההיא נפלגה ירושלים לארבע פלגות: א) לְמִפְלֶגֶת הקנאים בני ציון וירושלים, מספרם שלשת אלפים איש, ושרי צבאם אליעזר בן שמעון ושמעון בן יאיר. ב) למפלגת הקנאים בני ארץ הגליל, מספרם ששת אלפים איש גבורי מלחמה, ושר צבאם יוחנן בן לוי מגוש חלב. ג) למפלגת הסיקרים וְדַלַת עַם הארץ, מספרם עשרת אלפים איש, ושר צבאם שמעון בן גיורה. ד) וּלְמִפְלֶגֶת האדומים עזי הנפש ואבירי הלב, מספרם חמשת אלפים איש, ושרי צבאם יעקב בן שושן ושמעון בן קטלה, הפלגות ההן שנאו אשה את רעותה ולא התחברו יחד להלחם ברומאים כאיש אחד חבֵרים, וכל אחת חָתרה בכל עֹז להיות שלטת לבדה בארץ, ומכל שרי הצבאות לא השתער אף אחד על הרומאים מחוץ לשערי ירושלים, מיראתו פן יסבו אליהם השרים הנשארים בעיר את המשרה והשלטון וְְידיחו אותו משאתו, כל מפלגה בנתה לה מבצר בחלק העיר אשר לָכדה בחרבה להשתמר מיתר הפלגות, ובכל יום התנפלו שרי הצבא איש על אחיו לגרש אותו מחלקו אשר תפש לו בעיר, בימים הרעים ההם נֶהרסו בתים רבים גדולים וטובים בירושלים, וכל אוצרות התבואות היו לשרפה מאכֹלת אש, כה חלפו שתי שנים במלחמות הפלגות ההן, בחמס וָשֹׁד וּבְהֶרֶג וָרֶצַח ומהומות מָוֶת אין קץ.

269 §

1. בימים ההם, נראו אותות ומופתים גדולים ונוראים בעיר האלהים, הלא הם: א) כוכב מַזהיר בדמות חרב חַדָה דָרַךְ על פני הרקיע, וכוכב שבט (קאָמעט) קָם בלב השמים נֹכַח פני העיר שנה תמימה –. ב) אור גדול כאור השמש בגבורתו הֵאיר באישון לילה ואפלה על פני בית המקדש והמזבח –. ג) רִכְבֵי אש ופרשים עִם דמות אנשי צבא מזֻינים, כֻּלם אש לֹהֵט, עופפו בין ענני שמים ויבואו וַיָסֹבּוּ את ירושלים וישימו עליה מָצוֹר²⁴, הֶחָזוֹן הנורא הזה נִפרץ אחר חג המַצות בעשרים ושנים לחֹדש זיו –. ד) בחג השבועות – אחרי חג המַצות ההוא – באו הכֹּהנים אל חצר בית ה' הפנימית בלילה לעבוד שם את עבודת הקדש כמשפטם, והנה פתאֹם לפתע שמעו קול המולה כקול מחנה אך בלי אֹמר ודברים, ואחרי כן הקשיבו רב קשב וקולות רבים אדירים הקוראים: „נִסעה ונלכה מזה“! –. ה) שער המזרח אשר בבית המקדש, נפתח פתאֹם בחצי הלילה באפס יָד ומבלי מַגע איש, והשער ההוא היה גדול וכבד מאד עד כי רק עשרים איש יכלו לפתוח אותו בְּרָב כֹּחַ²⁵ –. ז) ונורא מכל החזיונות האלה היה חֲזוֹן איש יהודי עובד אדמה ושמו יהושע בן חנן, כי ארבע שנים בטרם התגלע הריב והמלחמה בין היהודים והרומאים, בעוד ירושלים יושבת בהשקט ובטחה, שלום בחילה ושלוה בארמונותיה, עלה האיש יהושע הָאִכָּר ירושלימה לֵרָאוֹת את פני האדון ה' צבאות בחג הַסֻכּוֹת, ובתוך המון חוגג ומצהלות עִלזי לב, קרא פתאֹם בקול בכי ונהי תמרורים לאמר: „קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות השמים: קול נהי על חתן ועל כלה, וקול נהי על כל עַם יהודה“! –, ומהיום ההוא והלאה סבב יהושע וישוטט בחוצות ירושלים לילה ויום ויקרא את הקריאה ההיא בלי הפוגה, רבים מעשירי העיר רָעמו פנים, וַיִמָלאוּ חֵמָה על האיש ההוא המנַבא רעות כאלה על העיר והמקדש ועל כל היהודים, ויכוהו מַכות חדרי בטן בלי חמלה, אך הוא לא הצטדק גם לא התחנן אליהם ויוסיף לקרוא את הקריאה הנוראה ההיא ולא נתן דֳמי לו, גם אַלבינוס הרומי פחת יהודה, הִכָּהוּ מַכות נוראות ואנושות וַיָדָש את בשרו בקוצים וברקנים עד כי בֻלַע בשרו וְשֻפוּ כל עצמותיו, אך הוא לא חִנֵן קולו, לא בקש רחמים ולא הוריד דמעה, ועל כל מַכָּה וּמַכָּה אשר הֻכָּה, קרא:„אוי אוי ירושלים!“ ויוסף לקרוא את הקריאה ההיא כבראשונה, וכאשר שאלהו אלבינוס מי הוא? ומאין הוא בא? ולמה הוא קורא את הדברים הרעים ההם? לא ענהו דָבר רק הוסיף לספוד ולקונן על העיר והמקדש ועל היהודים, ויחשבהו אלבינוס למשֻגע ויגרשהו וילך. שבע שנים וחמשה חדשים קרא בגרון בלי חָשך את הקריאה ההיא יומם ולילה, ובכל זאת לא נחר גרונו, וקול יללתו הָלך עוד הלֹך וחזק מיום ליום –, וכל השנים ההן לא דִבר עם כל ילוד אשה דָבר, לא התקצף ולא זָעַם את האנשים אשר הִפליאו את מַכּוֹתיו באכזריות נפשם, גם לא נתן תּוֹדָה וברכה אל האנשים אשר חמלו עליו וַיָטוּ אליו אֹכִיל. על כל השאלות אשר שאלוהו יושבי ירושלים, לא השיב דבר רק קרא בקול יללה איומה: „אוי, אוי, ירושלים!,“ ובימי החגים והמועדים הֵרִים קול יללתו ביתר עז, וַיַעַש אֵבל יחיד, נהי ומספד תמרורים על בית ה' ועל עיר קדשו וְעַמוֹ, ובעת אשר באה ירושלים במָצור, סבב יהושע פעם אחת את חומת העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה:„אוי לך ירושלים! אוי לך מקדש ה‘! אוי לך עַם יהודה!,“ אך פתאם צעק מנהמת לבו: „אוי נא גם לי!“ וברגע ההוא פָּגְעָה בו אבן מאבני הקלע אשר יָרוּ הרומאים בעיר ותשליכהו ארצה ותמיתהו בעודנו צועק וּמְיַלֵל „אויה, אויה ירושלים! אויה מקדש ה’! אוי אוי בני יהודה! –,“ וכל הפרושים והסופרים רָאו וַיִוָכְחוּ כי רוח ה' נוססה ביהושע, יללת ירמיהו הנביא מְיַלֶלֶת בנפשו הקדושה על שֹׁד בת עַמו. אך הקנאים והפריצים לא האמינו בו כבכל האותות והמופתים אשר שלח ה' בימים ההם להעיד בהם כי רעה נגד פניהם –.

270 §

1. אספסינוס וטיטוס. בעת ההיא התנשא אספסינוס ויאמר: „אני אֵשב על כִּסֵא רומא. כי לי יאתה המלוכה! –.“ אך בכל זאת לא הרהיב עוד בנפשו עֹז להעביר על דַל שפתיו את המזמתה הרבה הזאת הצפונה בחֻבו, והנה אנשי הצבא הצובאים על יהודה נועצו לב יחדו ויתנו עליו הוד מלוכה ויקראו: „יחי קיסר רומא לעולם!“ ואז גָלה אספסינוס את אזני שריו ואוהביו הנאמנים כי כבר נִבָּא לו לבו כי מָלֹך ימלוך ברומא, גם חזיונות רבות הודיעו לו הדבר הגדול הזה –. אז גָבה לב ביריניקה אֲחות אגריפוס המלך, ותחלום בהקיץ כי היא גברת מְלָכוֹת, יען כי היא אָהֲבָה כבר את טיטוס, והוא גם הוא אֲהֵבָה אהבה עזה ונאמנה, ועתה כאשר הורַם וְהוּנַף להיות יורש עֶצֶר וְלָשֶבֶת על כסא המלוכה ברומא אחרי אספסינוס אביו הזקן, נשבע לה לקחת אותה לו לאשה – “. גם אגריפוס המלך קִוָה אז כי טיטוס ישים כתר מלכות בראשו וימליכהו על ארץ יהודה אחרי הַצְמִיתוֹ את גדודי הקנאים והפריצים מתוכה –. ואספסינוס הקיסר החדש עזב את מְצור ירושלים ואת כל ארץ יהודה, וירם פעמיו לעיר רומא בעת אשר נִרצח גם וויטעליוס הקיסר השלישי בשנה ההיא. וטיטוס יצא אז מאלכסנדריה וילך ארצה יהודה לצור על ירושלים וּלְהִלָחֵם בה עד רִדְתָּהּ, כי חרפה היא להרומאים לבלתי לְכוֹד את העיר אחרי מלחמת ארבע שנים רצופות ביהודים. גם להקיסר החָדש וְלִבְנוֹ יורש העצר אי־כָבוֹד הוא לעזוב את העיר ההיא מבלתי יְכֹלֶת להוריד ממנה עֻזָהּ בכל גבורת גבורי רומא –, והנה אף כי נכסף נכסף טיטוס לְבַצֵע את כל מעשהו בהר ציון וירושלים לפני בוא האביב, בכל זאת קָצֹר קצרה ידו גם לְהָחֵל את המלחמה עד עת האביב, כי לא הֵכין עוד הַכֹל לעבודת הַמָצור, על כן מִהר ויאסוף אליו גבורי חיל יותר משמונים אלף איש. גם הביא כלי מָצוֹר, כלי תותח וכלי מַפָּצִים, כָּרִים וְאֵילֵי ברזל וכל כלי מצב ומַשחית במספר רב ועצום מאד, אשר לא עשו כן הרומאים לכל עיר מבצר בכל רחבי תבל.

271 §

1. ויושבי ירושלים ראו את הרעה הנוראה הנשקפת עליהם, וירגזו וַיְחַתּוּ, וימהרו ויעשו שלום ביניהם וַיִשָבְעוּ ללחום את מלחמות ה' עד נטף דמם האחרון, הקנאים בני ירושלים כרתו ברית שלום עם הקנאים בני הגליל ויתנו יד לשמעון בן גיורה לעדור אתם יחד במלחמה, וכל בעלי הפלגות התלכדו ולא התפרדו ויבַצרו את החומות ויציבו אנשי חיל על חומות העיר ועל המגדלים ועל כל השערים, אך אהה כבר הֶעבירו את המועד וכל עמָלם הנורא נשאר מָעַל! כי בימי הרעה אשר נלחמו הפלגות אשה ברעותה, נשרפו כל האסמים וכל בתי אוצר הצבורים בם בָּר וצידה לשָנים רבות, עד כי נשבר להם כל מטה לחם, ורעב איום ונורא פרץ בעיר, רעב אשר לא היה כמוהו בכל עיר נצורה תחת כל השמים, רעב אשר תחתיו שחחו כל הגבורים, אשר סִלָה כל האבירים, וַיַך את כל אנשי החיל חֵרם. ולולי הרעב הארור ההוא, כי אז לא נפלה ירושלים ביד צר, לריק היה כל עמל גבורי רומא במלחמה וְגור אריה יהודה הֵנִיס בקול רַעמו את נֶשֶר רומא – –.

272 §

1. מְצור ירושלים. בחֹדש ניסן בשנת שבעים לספהנ"ו, חָנה טיטוס עִם צִבאות גבוריו על הר צפים (סקאָפאָס) רחוק מירושלים שבע כברות ארץ (שטאדיען). שם בָחר טיטוס גדוד פרשים מִמבחר גבוריו, וירכב ויעבור בראשם והגיע עד חומות ירושלים, ובראותו כי היהודים אינם שומרים את החומות, ובכל מְסִבֵּי העיר לא יֵרָאֶה ולא יִמָצֵא איש יהודי, האמין כי נמוגו כל יושבי ירושלים מפניו ובנקל יתפוש את העיר. אך פתע פתאֹם התפרצו המון יהודים רבים בקול רעש גדול מאחד השערים אשר התחבאו שם, ויפרידו בין טיטוס ובין אנשי חילו וכפשׂע היה בינו ובין השביה, כי אף אם היתה אז לאל ידם להמיתו כרגע, לא אָבוּ לקחת ממנו נְקַם מָוֶת רק לקחת אותו בשביה עד אשר יתרצה אליהם אספסינוס לעלות מעליהם. אך טיטוס הֵרִיק חרבו וילחם בעד נפשו, גם אנשיו חֵרפו נפשם עד אשר עשו לו ידים לנוס. ביום המחרת שפכו גבורי הלגיון העשירי סוללה על הר הזיתים, אך בפתע פתאֹם התנפלו עליהם היהודים ויפילו בהם עם רב ושאריתם נמוגו מפחד פתאֹם, ולולי עמד אז טיטוס ומבחר גבוריו בפרץ, לא היתה פליטה ללגיון ההוא. אחרי עמל ותלאות אין קֵץ הצליחו הרומאים לתקוע אהליהם בשלשה מקומות סביבות ירושלים ולהציב את אֵילֵי הברזל מוּל החומה החיצונה, אמנם מהרה קל התפרצו היהודים ויהרסו את כלי המשחית ההם ואת כל כלי המפצים ויפיצו על הרומאים פלצות, וישובו העירה כגבורים משכילים. ולא רק הקנאים כי אם גם כל היהודים השליכו נפשם מנגד במלחמה ההיא, גם הנשים התאזרו עֹז וַתִּלָחמנה מלחמות ה' בגבורה נפלאה. אך בכל זאת התגברו הרומאים בהיותם מלֻמדי מלחמה מנעוריהם ובידיהם כל כלי יוצר וכל כלי משחית. בשבעה עשר לחדש אייר גרשו את היהודים מהחומה החיצונה, אך היהודים קִדשו עליהם מלחמה נוראה בין החומה ההיא ובין החומה החדשה אשר בָנוּ בעת המָצור, ויגרשו את הרומאים, ארבעה ימים רצופים התעודדה המלחמה ההיא עד כי לאחרונה רמה יד הרומאים וילכדו את החומה גם את עיר החדשה הנקובה בשם בעצעטהא, אחרי כן חִדשו היהודים את מלחמתם, ושבעה עשר יום רצופים המִיטוּ על אויביהם בהלות וימיתו בהם המונים המונים, אפס כי בכל זאת בִצְעוּ אז הרומאים את מעשה ארבע הסוללות אשר עשו לְנַגַח את מצודת ציון ואת חומת העיר השניה. כראות יוחנן את הרעה הגדולה ההיא, מִהר הוא ואנשיו וַיִשְׂתָּעֲרוּ דרך המערות אשר מתחת לארץ על הסוללות ההן וישרפו באש את כלי המצור ואת כלי המפצים אשר עליהן. וביום השלישי עשו כן גם שלשה גבורים מאנשי שמעון, ויתנפלו על הרומאים ויציתו אש גם ביתר כלי המָצור והמשחית אשר בידיהם. מיום ליום התגברו הרומאים ויחליפו כֹחַ וגבורה למלחמה, ומיום ליום הוסיפו גם היהודים אֹמֶץ וָאֱיָל לְהִלָחֵם באויביהם, ולא הִטוּ אזנם לדברי השלום אשר שלח אליהם טיטוס ביד יוסף הכֹהן, בידעם את תרמית הרומאים ורוּח עריצותם, ומה גם בראותם את אשר עולל טיטוס להיהודים אשר נפלו בידו אשר הוֹקִיעָם נֹכַח שער העיר, וידעו כי גם להם יעשה ככה אם יפלו אליו, ולא היתה אז לפניהם דרך אחרת רק דרך הנצחון או דרך המות –.

273 §

1. כראות טיטוס כּי אזלת ידו ללכוד את ירושלים בכֹבד מלחמה, השיב חרבו אל תערה וַיְצַו להחזיק את המצור ולהקיף את העיר בחומה נשגבה לבל יצא איש מתוכה להביא אֹכֶל נפש בדרכים נסתרים כאשר עשו עד הימים ההם. והנה עד מהרה תם הלחם מתוך העיר המלאה רבבות אדם והרעב שר השחת פרש שחת רשתו על העיר הנצורה. לראשונה שלח חִצָיו בדַלת העם וַיְשִימֵם, ואחרי ימים מעטים גם בעשירי עָם, ומיום ליום גָבַר המשחית הנורא ההוא ויאחז בכנפות העיר לנָעֵר יושביה ממנה ולהורידם דוּמָה. חללי רעב התגוללו בבתים, בחצרות, בשוָקים וברחובות ואין מְקַבֵּר, כי גם החיים מְזֵי רעב ולחֻמי כָפָן התנודדו בחוצות עד נפלם חללים גם הם –. רבים שָׂמוּ נפשם בכפם וינוסו אל מחנה הרומאים, אך מהמָות בָּרָחוּ ובחבלי המות נִתְמָכוּ! כי בטרם בָּרְחָם מהעיר בָּלְעוּ אגורות זהב ובהגיעם למחוז חפצם הוציאו את האגורות ההן מִבִּטְנָם בְּשִבְתָם חוץ כדרך כל האדם, ובהודע זאת להרומאים בִּקְעוּ את בִּטְנֵיהֶם להוציא משם את הזהב – וכן עשו מִדֵי לילה בלילה, וַיְרַצְחוּ למאות ולאלפים באין מציל! והקנאים אשר בעיר החזיקו עוד את המשמר על כל השערים לבל ינוס איש אל מחנה הרומאים, וכל הנמצא יִדָקֵר, ואף כי גם הקנאים התמוגגו ברעב, בכל זאת התגברו פעמים רבות על הרומאים, אך מקץ עשרים יום הצליחו הרומאים לשפוך סוללה חדשה על מצודת ציון ויגרשו את יוחנן ואנשיו מקרוב אל הסוללה, וינגחו את חומת המצודה עד רִדְתָּהּ (בשלישי לחֹדש תמוז), גם את החומה החדשה אשר בָּנוּ הקנאים בימי המצור, הרסו הרומאים ואת המצודה נָצָתו. בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד, הָכְרַת מנחה ומסך מבית ה', ועבודת הקדש נשבתה. וטיטוס הוסיף עוד לשלוח דברי שלום אל היהודים וישבע להם כי לא ישלח ידו אל בית המקדש אם יכרתו עמו ברית שלום. אך דברי שלום ההם שלח תמיד ביד יוסף הכֹֹהן זְעוּם הקנאים וּשְׂנּוא נפשם ולא אבו ולא שמעו לו ולא הקשיבו אל כל דבריו.

274 §

1. אחרי הריסות מצודת ציון, השליכו היהודים את נפשם מנגד ללחום בעד בית המקדש לילה ויום, ופעם אחת בהשתער עליהם גדוד רומאים פתאֹם בנשף בערב יום, הִכּוּ אותם מִבְחַר גבורי היהודים אחור ויפילו בהם חללים רבים. ואלה שמות הגבורים הגדולים ההם: יהודה בן מירטוּן, שמעון בן יוסי, יעקב, ושמעון בן קטלה, יעקב בן שושן, גיפטה, אַליקסאַס ושמעון בן יאיר. בעת ההיא שָׂמוּ הרומאים את הַכָּרִים ואת אֵילֵי הברזל על חומת בית המקדש, והיהודים מִהרו ויהרסו את האולמים (זיילענגאֶנגע) המחַברים את מצודת ציון אל בית המקדש, לבל יהרסו הרומאים אל המקדש, ויעשו תחבולות רבות וגבורות נוראות להשיב את ידי אויביהם אחור מִבַּלֵעַ וּמֵהַשְחִית את בית ה‘. אחת מהתחבולות ההן היתה כי הִצפינו אש ובגפרית בתוך אולם בית המקדש המערבי, ובטרם פרצה האש, יצאו מהאולם ויתראו כִּירֵאִים וּנְמוֹגִים מפני הרומאים וינוסו מפניהם, ורומאים רבים עָלוּ על תועפות האולם וירדו לתוכו וישבו בו, ופתע פתאם התפרצה שלהבת אש מתלקחת וַתְּלַהטם. והיהודים הנסים הפכו פניהם מוּל האויב ויהרגו את כל הנמלטים מיד להבה, ויהי מספר הנשרפים והנופלים בחרב, רב מאד, לדאבון נפש טיטוס וכל שריו אשר קצרה ידם להציל את אחיהם הגבורים. אך אין מוֹת הרומאים שֹׁוֶה בנֵזק האולם ההוא ובנזק יתר האולמים אשר נשרפו אז (בשבעה ועשרים לחדש הרביעי), כי ביום המחרת שׂרפו הרומאים את כל האולמים ואת כל הבנינים הנפלאים אשר לבית ה’ בפאת מערבית, והרעב יִצְעַד בזעם בקרב ירושלים הסגירה ומסֻגרה, כמלאך משחית ישלח חִצָיו הנוראים ויפיצם בכל בַּיִת ובכל אֹהֶל והיכל, יַך למאות ולאלפים יום יום, יך אֵם על בנים, יַך כל העיר חֵרם ואין מידו מציל. בני ציון היקרים האוכלים למעדנים, נִלחמו איש באחיו על נִבְלַת השקץ והעכבר המתגוללת באשפתות, בעד מְלֹא כַף חָצִיר יָבֵש ברפתים וּבְאֻרְוֹת הסוסים, חציר יבש אשר עָלה בָאשוֹ וְצַחֲנָתוֹ, ולאחרונה אכלו את אֵזור מתניהם וּשְׂרוֹך נעָליהם וכל דְבַר תועבה אשר שַׁקֵץ תְּשַׁקְצֵם נפש האדם. בעת הנוראה ההיא נִתְּכָה על שארית יהודה כל האָלות הכתובות בספר התורה. גם הרעה אשר לא נהייתה כמוה תחת כל השמים באה אז על היהודים האומללים, הלא היא כתובה במשנה התורה (תבא כח, לג) – –. צַחֲנַת רבבות חללים, חללי הרעב, עלתה בכל פִּנוֹת העיר, וַתִּפְרָץ מגפה נוראה במאד מאד, ותשם על חללי הרעב ועל חללי החרב נוֹסָפוֹת –. אך בכל אלה לָחמו גבורי יהודה וירושלים בירושלים וחוצה לה בצבאות גבורי רומא, ואף כי היו רעֵבים ועיֵפים ונפשם ברעה תתמוגג, בכל זאת התגברו על אויביהם כפעם בפעם –.

שרֵפת בית האלהים

275 §

1. הרומאים הציבו את הכרים ואת אילי הברזל על האולם המערבי אשר לחצר בית ה' הפנימית. ששה ימים רצופים נגחו את חומת האולם ההיא בלי הפוגה, אך לריק היה יגיעם, כי אבני החומה היו גדולות מאד ואשה באחותה התלכדו כסלע איתן. כֹה יגעו לריק מיום השני עד יום השמיני לחֹדש אב, ואז הֶעפילו עֲלות בסֻלמים ובסערת מלחמה על תועפות חומת האולם, אך היהודים דחפו אותם אחֹרנית בחֹזק יד מִמְרוֹמֵי החומה אל עִמקי התהומות הנוראות אשר סביבותיה. אז נִחם טיטוס על מחשבתו הטובה אשר חָשַב לבלתי שְׁלוֹחַ יד אֶל בית המקדש, וַיְצַו לְהַצִית אש בבנינים החיצונים, והאש הִתְלַקְחָה סביב סביב כל היום ההוא וכל הלילה. אך למחרת נִחַם טיטוס על הרעה אשר עשה, ויצו לְכַבּוֹת את התבערה, כי חמל על הבית הגדול ההוא אשר אין כמוהו תחת כל השמים, גם חפץ להפיק בזה רצון מאת ביריניקה אהובתו, ומאת אגריפוס אחיה אשר עָזַר לו במלחמה ההיא, גם מאת טיבעריוס אלכסנדר אשר היה איש יהודי מִלֵדָה –. ביום השני אחרי כְבוֹת האש, התנפלו היהודים עוד הפעם על הרומאים (בתשעה באב), אך לא הצליחו כי הרומאים הרבים והעצומים מהם התגברו עליהם ויגרשום. ואז בא הקֵץ על שארית יהודה, על ממשלתהּ וּשְאֵתָהּ, על הוֹדהּ והדרהּ, וכל שְכִיות קדשהּ. כי בעשירי לחדש אב, נִסוּ היהודים להתנפל עוד הפעם על צורריהם, אך גם בפעם הזאת הֻכּוּ אחור במַכות אנושות מאד. והנה בתוך השאון והרעש ההוא, לקח איש רומי לַפִּיד אש בידו, וַיְחַל את פני רעהו להרים אותו במָרום, וישלך את הלפיד דרך אחד החלונות הנקרא בשם חלון הזהב, אל תוך בית המקדש. והנה מהרה קל אָחזה האש בבגדי הכהנים גם בַּעֲצֵי הַתָּאִים וַתִּתְלַקַח סביב סביב וַתַּעַל עד תֹּועֲפֹות סִפּוּן הבנינים הגדולים אשר בבית המקדש –. והיהודים בראותם את השלהבת הנוראה המתלקחת במקדש ה‘, צעקו צעקה גדולה ומרה במאד מאד, ובקול יללת מָוֶת קפצו אל נהרי נחלי האש לְכַבּוֹתָם בדמיהם! –. וְרָץ מְמַהֵר שֻלַח להגיד לטיטוס את אשר נהיתה, ויחרד טיטוס וַיִלָפֵת, ויחפוז וירץ אל מקום השרֵפה, וכל שרי החילים וגבורי צבאותיו אצים רצים אחריו בלי סדרים ובהמולה גדולה – ובתוך הרעש הגדול והנורא ההוא, רץ טיטוס הֵנָה וָהֵנָה ויצעק בכל מאמצי כֹחו לשריו ולגדודיו לכַבות את האש. אך הם לא שמעו קול צעקתו, לא שָעוּ אל תנופות ידיו, כי כֻלם היו שִכּוֹרֵי יֵין החֵמה, ויתהוללו מרוב תשוקתם לנקום נקם מאת היהודים, אלה לאלה קוראים:„שימו אש!“ ואלה לאלה ישמיעו קולם:„הַגדילו המדורה!“, ומרגע לרגע גברה משובתם ואכזריות נקמתם עד כי השתגעו ויתנפלו לאלפים על שערי המקדש וירמסו איש את רעהו ברגליהם ועל נִבְלוֹת החללים דלגו ויעברו קדימה, ורבים התנפלו על האולמים הבֹערים עוד באש ויהיו לשרֵפה מאכֹלת אש עם המון יהודים רבים. ובהגיעם אל היכל ה’, התהללו עוד ביתר עז וידחקו וידחפו איש את רעהו וישליכו לפידי אש בתוך המקדש פנימה, והקנאים הגבורים לא עצרו כֹחַ לְכַבּוֹת את האש ולגרש מהמקדש את הרומאים הפורצים כפרץ מים זידונים ומגדילים עוד את המדורה, כי הם נרצחו בחרב הרומאים או נסו מפני חרבם. סביבות המזבח נפלו חללי היהודים כעמיר מאחרי הקוצר ועל מַדְרֵגָתוֹ רָעֲשוּ דמיהם כנהרות איתן, כי הרומאים עשו שם הרג רב מאד ולא הבדילו בין אנשי המלחמה ובין אנשי השלום, גם בכל חוצות ירושלים עברו והרגו ורצחו ורמסו וטרפו מאין הפוגות –. וטיטוס ראה כי קצור קצרה ידו לכבות את האש המתלקחת בבית המקדש, וימהר ויבוא עם ראשי שרי חיליו אל בית קֹדש הקדשים, וישתומם במאד מאד על הודו הנורא ועל יפעת קדשו, ולא יכל להבליג על תמהון לבבו וּלְהִפָּרד מהבית הקדוש והנורא ההוא עד אשר פרצה האש גם בתוכו ותאחז בארבע קירותיו, והנה עד מהרה השתָּערו שנית גבורי היהודים בחרב נוקמת על הרומאים, ובהר הבית גם בחצרות המקדש חִדשו עוד הפעם מלחמה איומה ונוראה מאד. קול תרועת הרומאים ושאון מצהלות עֻזם, יללת היהודים על שרֵפת בית מקדשם, רעש האש המקרקרת קירות וקורות, כֻּלם יחד הִרְעִישוּ הארץ ממקומה, הִרגיזו מוסדות הרים ועמודי שמים תמהו והתפלצו. מַבּוּל אש ותְהוֹם שלהבת סַבּוּ את הר הבית, וכל העיר נִראתה מרחוק כבֹעֶרֶת באש פלדות והרריה מסביב יעשנו. רבים מבני ציון היקרים נפלו בְאַוַת נפשם אל שלהבת בית ה' לְהִשָׂרֵף אתו יחד, ורבים עוד מהם, אנשים נשים וטף, התפרצו דרך צבאות הרומאים ושלהבת האש ויבואו אל אֵילַמֵי בית המקדש הדרומים וישבו שם, כי האמינו בדברי נביאי השקר אשר נִבאו להם כי ברגע ההוא אשר יבער בית המקדש באש, יעשה להם ה' נפלאות אשר לא נבראו ולא נראו עוד בארץ –. אך הרומאים התנפלו גם על האומללים ההם וירצחום באכזריות נוראה מאד. ובעת אשר בָּעַר בית המקדש באש, שללו הרומאים את כל כלי חמדתו, את אוצר זהבו וסגֻלות הוֹנוֹ וכל שכיות קדשיו, ואת כל היהודים אשר התיצבו לפניהם הרָגו, גם את אנשי השלום טָבָחוּ, הרות בִּקֵעוּ, עוללים ויונקים נִפצוּ אל הסלע, ואין קץ ואין קצב לכל מעללי הרֶצח אשר עוללו אז ביום אף ה' –. המקדש עם כל חצרותיו וְאֵילַמָיו ותָאָיו נשרפו באש, ולא נותרו רק יסודות המקדש ושריד מעט מִכָּתְלוֹ המערבי. והרומאים באו בתרועה ובקול חצוצרות אל המקום אשר היה שם משכן כבוד ה', ויתלו את נשריהם ואת פסילי אליליהם נֹכַח השער המזרחי, ויקריבו שם כעס קרבנם, וַיְחָרְפוּ את אֱלֹהֵי ישראל וַיְנַבְּלו את כֵּס קדשו. כהנים רבים הִסְתַּתְּרוּ אז על חומת המקדש אשר נשארה עוד, ויהיו שם ימים אחדים עד אשר אָכף עליהם הרעב והצמא להתנפל אל טיטוס ולהתחנן אליו בעד נפשם, אך העריץ ההוא הֵשיב להם אמרים:„לכהנים ישרים יאתה לְהִסָפוֹת עִם בית מקדשם יחד“, וַיְצַו לִפְגוֹעַ בם ולהמית אותם עד אחד –.

276 §

1. אך בכל זאת לא היה עוד קץ להמלחמה הנוראה. ראשי הפריצים נָסוּ עם פליטי אנשי חילם אל העיר העליונה, ושם נדברו עם טיטוס. יוחנן ושמעון שאלו ממנו לתת להם רשיון לצאת מהעיר עם כלי מלחמתם, כי הם נשבעו לבל יתפשטו את כלי נשקם כל עוד נשמת רוח חיים באפם. אך טיטוס לא אבה לתת להם את שאלתם, רק גָזַר עליהם להשליך את כלי מלחמתם מידיהם ולהסגיר את נפשם בידו אם לשבט אם לחסד. ועל כן התלקחה המלחמה עוד הפעם אחרי אשר נשרפה כל עיר התחתונה עד עין השלוח וחלק העיר הנקרא בשם עֹפֶל. בעשרים לחֹדש אב החלו הרומאים לשפוך סוללות על חומת העיר העליונה, ומקץ שמונה עשר יום (בשביעי לחדש אלול) כִּלוּ את מלאכת הסוללות, והקנאים לא התרפו גם אז ויתיצבו כגבורים עריצים לפני צורריהם ולוחמיהם, ואת האדומים אשר אבו לכרות ברית עם טיטוס, הרגו בחרב או כלאו אותם בבתי כלאים. אך לאחרונה מטה יד הגבורים ההם מִכֹּבֶד יד הרעב אשר הוֹיָה בם ומרוב עמלם וצרות נפשם. והרומאים עלו בסערה על החומה ותפשו את המגדלים ואת המבצרים, ויתפרצו בתוך העיר בחרבות שלופות וירצחו את כל היהודים אשר פגשו בשוקים וברחובות, ואת הנסים והנמלטים בבתים שרפו באש עם בתיהם יחד. בבתים רבים מצאו חללי רעב. גם על הגגות ראו משפחות משפחות אשר נמוגו מזלעפות רעב, ובנפשם הנחושה לא התעורר רֶגֶש חֶמלה, אך שחקו עוד ויריעו על מִשְׁבַּתֵּי הבת יהודה וישללו את הבתים ואת החיים הרגו, רמסו, טָרְפוּ, רצחו, גם על עוללים ויונקים לא חסה עינם, ולא הציבו גבולות למעשה ההרֶג והרצח כל היום ההוא. במקומות רבים כִּבּוּ נהרי דְמֵי היהודים את התבערה הנוראה המתלקחת בתוך העיר, והרומאים הלכו עד השוקים ועד הברכים בנחלי דם ההם, ובכל זאת לא השיבו חרבם אל תערה עד אשר יָגעה ידם וְעָיְפָה נפשם מקטל ואז חדלו משפוך עוד דם. אך האש לא שקעה עוד עד אשר אכלה וַתְּלַהֵט את כל העיר עד היסוד בה. ביום המחר (הוא יום השמיני בחדש אלול) שרפו הרומאים גם את יתר הפליטה אשר נשאר עוד בתוך העיר, גם הרסו את חומת העיר ולא הותירו ממנה רק חלק קטן בפאת מערבית, אפס כי את שלשת המגדלים הנפלאים הנקובים בשם: היפיקוש, מרים, ופיזיאל הניחו ולא שלחו בם יד, כי טיטוס צִוה להניחם להיות עדים נאמנים על גבורתו ונצחונו הגדול –. הנה כי כן נפלה העיר רבתי עם, רבתי בגוים, שרתי במדינות, כלילת יֹפי משוש כל הארץ! כן היתה לְשַׁמָה ירושלים כִּסֵא ה' ומקדש קדשו! כן נפלו בני ציון היקרים בידי עריצי גוים, ושארית בני יהודה המקדישים את שם ה' אל אמת, סֻגרו בידי בני אֵל זָר המכעיסים את קדוש ישראל על פניו תמיד!! –.

277 §

1. וטיטוס לא הרוה עוד את צמאונו מדמי רבבות אלפי היהודים, ונפשו האכזריה לא שבעה עוד נקם בכל ההֶרג האיום והרֶצח הנורא אשר עשה בירושלים ואשר לא נעשה כמוהו תחת כל השמים, וַיְצַו להרוג ולהשמיד גם את השארית הנמצאה עוד בירושלים וביהודה, ואין קץ ואין קצבה לכל האכזריות והשערוריות אשר עולל אז ליהודים גם אחרי הָרסו את ארצם ואת מקדשם! ובשובו במרכבות עֻזוֹ מירושלים רומאה, הוסיף עוד סרה וּשְׁאוֹל חטא, כי בכל פעם אשר עשה משתה לשריו ועבדיו, צִוָה להשליך המונים המונים מאצילי בני ירושלים ערומים לפני אריות ונמֵרים, ובראותו איך תִּטרֹפְנָה החיות הטורפות את האֹבדים ההם ועצמותיהם תְּפַצַחְנָה, מָחָא כף וימַלא שחוק פיהו, ופעים רבות צִוָה להשליך המון אָבות ובנים יחדו לפני פריצי חַיוֹת, ואחרי אָכלן את חֲצִי בשרם ועוד בהם רוח חיים, צִוָה להצילם מִשִׁנֵיהֶן ביום ההוא ולהשליכם ביום מחר להיות טרף להחיות הטורפות ההן, ככה יעשה טיטוס כל הימים! גם הוסיף עוד עשות עלילות רֶצַח כאלה בלי הפוגה אשר לשִמעם יֵעָוֶה כל השומע, תסמר שערת בשרו ונפשו תתפלץ בתוכו. קאַיוֹס, נעראָ וכל עריצי רומא לא עשו אף חֲצִי עריצותו, כי הוא נורא מהררי טרף ואין חֵקר לרשעתו וזדונו ואכזריות נפשו הזעומה! וזה הוא האיש אשר כל סופרי דברי הימים יהללוהו וִישַׁבְּחוּהוּ ויאמרו כי היה תפארת מין האדם ומשוש כל ילודי אשה! זה הוא האיש אשר כל כותבי תולדות האדם יעידו עליו כי אם עבר עליו יום אחד אשר לא עשה צדקה וחסד בכה מנהמת לבו ויקרא:„יום אחד מימי חלדי עלה בתֹהו ואבד! – “ . אחרי אשר כִּלָה טיטוס את כל חצי זדונו בארץ יהודה, ואחרי מַלאוֹ תַאֲוַת נפשו השובבה עד בלי די, שב לרומא, ויסע במרכבות עֻזוֹ בשערי העיר, ויוחנן ושמעון שרי צבאות ירושלים אשר לָקַח בשביה, אֻסרו אל אחורי המרכבה עם עוד שבעים איש מנכבדי ירושלים וְשׁוֹעֶיהָ, ולפני המרכבה נשאו שרי רומא את שְלַל יהודה ואת חֵיל ירושלים וּבִזַת בית האלהים, גם את מנורת הזהב ואת שֻלחן הזהב ואת כל כלי שָׁרֵת היקרים, את בגדי הכהן הגדול הממֻלאים באבני חפץ, ואת כל הכסף וכל הזהב וכל כלי החמדה אשר הביא טיטוס מערי יהודה, ומאת אלף איש מבני ציון וירושלים עברו בזיקים אחרי מַסַע הנצחון ההוא. והם האפרתים והאצילים וכל איש חיל והבחורים גבורי כֹח והבתולות היפות אשר הביא טיטוס רומאה. אחרי כן הביאו את שמעון אל שערי בית המשפט וידושו את בשרו בברקנים ובעקרבים עד כי לא נותר מְתום בבשרו ואז הסירו את ראשו מעליו בגרזן, ואת גְוִיָתוֹ תָלוּ על העץ. ואת יוחנן שָׂמוּ בבור צלמות ושם ישב במחשכים כמֵתי עולם עד אשר מת ברעב ובצמא. את שארית בני יהודה מכר טיטוס לעבדי עולם ואת הנשים העדינות לשפחות נחרפות, ואת כלי הקדש שָׂם בהיכל השלום אשר בנה אספסינוס אביו בעיר רומא. מני אז נפלה ארץ הקדושה, נָשַמוּ מסלותיה, אָבלו דרכיה ומעגלותיה נָעוּ, ושארית יהודה, שרידי חרב ורצח גָלוּ וַיִזָרוּ בכל ארצות תבל ויהיו נודדים בגוים. קצף ה' על עמו ויתשם מעל אדמתם, אך גם באֹרח משפטו טוב ומיטיב הוא וכל מעשהו בחכמה, וחכמתו וטובו הֵפיץ את היהודים לבעבור בַּצֵעַ את תעודתם. לְלַמֵד דעת אלהים לכל העמים והלשונות. כי בארץ כנען קצרה ידם למַלאות את התעודה הקדושה ההיא, הארץ ההיא היתה להם רק בית ספר ובית חִנוך להיות למודי ה' וכֹהנים ומורים לאפסי ארץ, ואחרי אשר נמלאו דֵעָה את ה' כמים לים מכַסים, הפיצם ה' על פני כל התבל לבעבור יאירו אור הדעת ההיא לכל העמים וְיָסֹלו לפניהם הדרך לאמונת אֵל אחד קונה שמים וארץ. בִּלַע ה' את פני הַזָג הַלוֹט על פני פרי העץ, לבעבור יָפוּץ הזֶרע אשר בתוכו וְיִנָשֵׂא לכל רוחות השמים להחיות עמים רבים.„כי נפזרתם בגוים“ יאמר טוביה, „אשר לא ידעו את ה' למען תספרו להם את נפלאותיו ולמען תודיעום כי אין אלֹהים זולתו“, „ושִלחתי מהם פליטים“, יאמר ה' „אל הגוים וגו' אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי והגידו את כבודי בגוים". וזאת התעודה מִלאו היהודים בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מְאֹדָם. בכל הארצות אשר היו נדחיהם, קִדשו את שֵׁם אֵל אחד לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את כבודו, דברי תורתו נעתקו אל כל לשונות העמים הנאורים, ואור קדשה נָגַהּ גם עליהם, עד כי ממזרח שמש עד מבואו מהֻלל שֵׁם ה' אֵל אחד, ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמו.

278 §

ואספסינוס ישב על כסא הקיסריות ברומא וייטיב להרומאים את הרעה אשר הִפְגִיעוּ בהם הקיסרים אשר היו לפניו. הוא הֵשִׁיב אחור את ידי אנשי הצבא מִבַּלֵעַ וּמֵהַשְׁחִית את האזרחים, הוא הֵסִיר את המוסר האכזרי אשר הִרְבִּיצוּ קיסרי רומא על כל איש הנוגע בהוד המלוכה בשגגה, הוא מִלא את אוצר המדינה כסף וזהב בְּכַלְכְּלוֹ את הוצאת ביתו במשפט ולא פִזר הון רב על משתה שמָנים ומשחקי תעתועים כההולכים לפניו, הוא הוסיף לְפָאֵר את עיר רומא בהיכל המְפֹאָר אשר בָּנה בתוכה ויקרא לו בשֵם „היכל השלום“, ובית הנַהלול הגדול (אַמפֿהיטעאַטער) אשר יצא שְׁמוֹ בכל הארץ ואשר על שארית פליטתו ישתוממו עד היום כל הנוסעים המשכילים, הוא השיב את הבאַטאַפֿים (באטאפער) הישובים בשפלת רהיין אל רומא להיות לה לעבדים אחרי אשר התפרצו מםניה בעזרת ציפֿיליס שר צבאם, והוא הרחיב את גבולות רומא בסָפחו אליה את ארץ בריטאניא אשר לכד אגריקאָלא אחד משרי צבאיו. הוא אגריקאָלא הנלבב והנודע לשֵם ולתהלה חותן טאַציטוס המזכיר הגדול וכותב תולדות ימי חייו. הגבור הזה לכד את ארץ בריטאניא עד קאַלאַדאָניה (שאָטטלאַנד הגבוהה) וַיִטַע בתוכה את שפת הרומאים ואת מנהגיהם והליכותיהם, וכארבע מאות שנים רצופות מָשְׁלוּ הרומאים בה. דת הדרואידים אשר החזיקו בה הבריטאנים, הָלכה הלוך וחסור מעט עד כי נִבְלְעָה כָלִיל בדת הרומאים. אך אחרי אשר הִכּוּ מנהגי הרומאים שרשיהם בלבות הבריטאנים, ואור הציוויליזאַציאָן נָגַהּ עליהם, רפו ידיהם, נָשתה גבורתם, עד כי לא יכלו לעמוד לפני תנופת חרב הקאַלאדאָנים הפראים אשר הניפו עליהם, ולא עצרו כֹח לעצור בעדם מִפְּרוֹץ בארצם.

279 §

אחרי מות אספסינוס, ישב טיטוס בנו על כסא המלוכה אחריו [טיטוס ג“א תתל”ט–תחמ"א 81–79]. ועל רוב עונותיו שפט ה' את ארץ רומא בשלשה שפטים נוראים. בעיר רומא פָרצה אש מתלקחת וַתְּלַהֵט את כל העיר עד אשר נֶהפכה לְעִיִין וִעֲרֵמוֹת אֵפר. גם דֶבֶר הַווֹת וְקֶטֶב יָשׁוּד הוֹיָה בעיר הבירה ההיא וירד אלפי אלפים איש שְׁאוֹלָה. ונורא משניהם היה הַשִׁמָמוֹן הגדול אשר הֵשֵׁם הר שרפה וועזוף (Везувія) את תפארת איטאליא, צְבִי עֲדִי הרומאים, כי ההר ההוא פָעַר את פיהו לבלי חֹק וַיִזְרוֹם מַבּוּל אש ותהום שלהבת על כל סביביו, ומתגרת ידו רגזה ותרעש הארץ עד כי נהפך כל כִּכּר נעאַפעל למדבר שממה, ושלש ערים מהֻללות נִבְלְעוּ בבטן הארץ ונשמדו מעל פני האדמה, הלא הן: הערקולאַנוּם (Геркуланумъ), פאָמפעאי (Помпеій) וסטאַביאָ (Стабій). הַהֶרֶס הנורא ההוא, האש הגדולה והמגֵפה האיומה אשר חִלָה אֵל זוֹעֵם ברומאים מחריבי בית מקדשו, דִכְּאוּ לארץ חַיַת טיטוס וַיַכֵּר וַיֵדַע כי נקמת ה' היא נקמת היכלו, וַיָקֶל את ידו משארית יהודה –. בעת אשר ירק הר וועזוף גלי אש ופלגי להבה (לאַווה), נִכְסֹף נִכְסף פליניוס (Плиній) הבכור הנודע לחוקר גדול בחקרי הטבע, להתחקות על שרשי החזון האיום והנורא ההוא ולדעת את מוֹצָאוֹ וּמוֹבָאוֹ, אך תמרות עשן וגלגלי קִיטוֹר לֹהֵט שָׂמוֹ מַחנק לנפשו וימת, כאשר יספר לנו בן אחיו פליניוס הצעיר ידיד קיסר טראַיאַן בשני מכתביו אשר שלח אל טאַציטוס סופר דברי הימים לבני רומא, שלש ערים ההן אשר נִבְלְעוּ בבטן שְׁאוֹל, היו צרורות טמונות בבטן האדמה עד ימי הדור שלפנינו אשר אז פקד ה' על האדמה להשיב את הפקדון אשר הָפקד אתה אלף ושמונה מאות שנה. כי באֹרח פֶלא נגלו הערים ההן לעיני החופרים, ומן העת ההיא החלו מלכי האדמה לחפור אחריהן ויוציאו לאור אוצרות חֹשך ושפוני טמוני דברים יקרים עתיקי ימים, כלים מכלים שונים, היכלי חמד, כתבי יד ישָנים ועוד דברים נפלאים אשר היו לעינים לחוקרי קדמֹניות ביבי הדור הזה.

280 §

והנה לפי עדות סופרי הרומאים, נהפך טיטוס לאיש אחר בשבתו על כסא המלוכה, עָזב את רשעתו ומשובתו, וישלך את עריצותו ואכזריות זדונו עד כי קנה את אהבת הרומאים במשפט, אך במותו שָׁב החֹשך וַיִכַס את עין הארץ, כי על כסאו ישב דאָמיציאנוס (Домціанъ) אחיו [דאָמיציאנוס ג“א תתמ”א–תתנ“ו 96–81], איש חֵמות, בעל נפש חֻבלה, שונא אנשים, אכזר ועריץ, רודף אחרי חמדת הבצע ותאוות נתעבות. „ועל כל אלה נועז לתת את לבו כלב אלֹהים, ויכתוב בפקודיו דברי גדופה ועזות לאמר: אדוניכם ואלֹהיכם מצוה –”. גם דמי נקיים שפך בלי חָשך, ואת היהודים האֹבדים רָדַף באף ויגירם על ידי חרב, ויתר הרבה עוד רדף את כל הנוטים אחרי דת הנוצרים, ויעלוז לבו בראותו את חבלי המות ואת מְצָרֵי הַשְׁאוֹל אשר הִפְגִיעַ בְּהַלְקוּחִים לַמָוֶת. „הים היה מלא מאנשים מְגֹרָשִׁים וּמָחרמים“, יאמר טאַציטוס, „וּסְלָעָיו וְכֵפָיו היו אדֻמים מִדְמֵי הנִרצחים, ובעיר רומא היתה חלחלה ואימת מות כל ימי הקיסר העז הזה. כֹּה הִתהלך העריץ הזה באשָמיו עד אשר רָצְחוּ אותו עבדיו בהיכלו על פי דומיציה (Домиція) אשתו היפה וְהַשֹׁוֵבָבה, ואחד מזקני שרי המועצה וּשְׁמוֹ נערפֿא (Нерва) הוּרַם על כסא המלוכה [נערפֿא ג“א תתנ”ו–נ“ח 98–96], ויתאמץ בכל מאמצי כחו לְרַפְּאוֹת את הפצעים אשר חִלָה דאָמיציאַנוס ברומאים: פָּתַח דלתות בתי האסורים ויוצאי את האסירים לחפשי, גם הֵשִׁיב את הגולים אל ארצם ואל מולדתם, ואף על היהודים האומללים שָׁם עינו לטובה, הוציא אסירי, השיב גולים וַיְצַו לכל עמו לבל יפריעום מעבודת אלהיהם. הקיסר הצדיק הזה לקח לו לבן וליורש עֶצֶר את שר צְבָאוֹ הגבור המשכיל וַחֲכַם הלבב אֻלְפִיוּס טראַיאַנוס (Траянъ) הספרדי, אשר ישב על כסאו אחריו וימלוך בצֶדק ובמשפט [טראיאנוס ג”א תתנ“ה–תתע”ז 117–93], והרומאים קראו לו בשם „הטוב והמיטיב“, ובכל קיסרי רומא מבלעדי יוליוס צאֶזאַר ואנטונינוס הראשון אין עֲרוֹךְ אליו בתפארת גדולה ובנדיבות לב בכֹח וגבורה למלחמה ומועצות ודעת בהליכות המלוכה. הוא השיב לשרי המועצה את תקפם ואת מִשְרָתָם, הִרבה להשכיל להיטיב ויכונן בתי ספר ובתי מִדְָרָשׁ לְלַמֵד בם את בני הנעורים חכמה ודעת, וביחוד את היתומים בני עניים אשר אין עוזר להם, הֵקֵל את המסחור בעשותו דרכים ומסִלות חדָשות, גשרים, אפיקים וְחֻפּים, וַיֶרֶב את תפארת רומא בהיכלות ומקדשים, טירות וארמונות ובית אֹסֶף ספרים (ביבליאָטהעק) וְשׁוּק חדש (Forum) אשר הציבו שם זקני שרי המועצה וראשי בני העם מצבת כבוד לשמו ולזכרו, והיא נִצֶבֶת שם עד היום הזה ונקראת בשם „מצבת טראַיאנוס". הוא אהב חכמה ותופשיה ויתהלך עם חכמים תמיד ומה גם עם טאַציטוס הסופר החכם. הוא שבר במלחמה את גְאוֹן הדאַציער אנשי המלחמה היושבים על נהר דאָנוי (Donau), ויקח מידם את מאלדויא, את וואַלאַכֿאַי ואת זיבענבירגען ויספחן לגבול רומא ויושב בתוכם אנשי חיל מילדי הרומאים. בארץ הקדם לָחַם את הפרתים וילכוד את בבל ואת סעלייקיא ועוד ערים רבות, גם ספח את ארמעניא ואת ארם נהרים לגבול רומא. גם בארץ עֲרָב חָלה חַרבו הגדולה, כי יושבי סלע ערב, בגדו ברומאים וינַתקו את מוסרותימו, וטראַיאַנוס הכביד את ידו עליהם וישיבם למשמעת הרומאים כבראשונה. הקיסר הזה אהב את ר' יהושע בן חנניה בעבור חכמתו וצדקתו, וַיְמַלֵא את ידיו לשוב ולבנות את בית המקדש בירושלים. והיהודים האמינו כי פָקַד ה' את עַמוֹ וּבָחַר עוד בירושלים לבנות לו בית זְבוּל בתוכה על ידי המלך הזה כאשר פקד את אבותיהם לפָנים לבנות לו הבית על ידי כורש מלך פרס. אך הכותים (הם השמרונים צוררי יהודה מעולם) הלשינו את היהודים לפני הקיסר באמרם כי אם יִבָּנֶה וְיִכּוֹנֵן הבית הזה, ישובו היהודים וימרדו במלכות רומא כאשר עשו כן בימי נערא. דברי מְלָשְׁנֵי בסתר ההם ירדו חדרי לבב הקיסר, ויהפך לבו לשנוא את היהודים, ויתעצב על דבר הפקודה אשר פקד לבנות את המקדש ואשר אין להשיב –. אז יעצו לו הכותים כי יחֹק ליהודים את תבנית מלאכת המקדש שלא כדת תורתם, ובדבר הזה לא יַחֵל את דְבַר פקודתו, גם הבית לא יִבָּנֶה עוד, כי היהודים לא יאבו לְשַׁנוֹת מאומה מתבנית המקדש לַמְרוֹת דתם ותורתם –. וייטבו דבריהם בעיני הקיסר, ויעש כן, ויהי בהתאסף קְהַל עדת היהודים בבקעת בית מרון לשמוע את פקודת הקיסר האחרונה, התקצפו קצף גדול בראותם כי אך הָתֵל הֵתֵל בם הקיסר וַיֵשֶׁל את נפשם בתוחלת שוא, ובחום לבבם נוסדו יחד למרוד במלכות רומא, אך ר' יהושע בן חנניה הִרְגִיעַ את לבבם בְּנָשְׂאוֹ באזניהם את מְשָׁלוֹ על החסידה אשר בִּקשה שְכָרָהּ מאת אֲרִי טורף על דְבַר העצם אשר הוציאה מגרונו – ובזה הֵשַךְ את חמתם, וישימו יד לפה. מני אז היתה רוח אחרת את הקיסר טראיאנוס וישם על היהודים עֹל ברזל, גם גזר עליהם לבל ילכו בחֻקות תורתם. ואז נִסו היהודים שנית לחַבל עֹל רומא מעליהם. כי היהודים אשר בקירענע התאספו תחת דגל אַנדרעאַס ולוקאַס גבוריהם וימרדו במלכות, ויקומו על היונים צורריהם ויהרגו בהם 220,000 איש, ושרידיהם נָסוּ לאלכסנדריה אשר במצרים, ושם קמו על היהודים בחרב נוקמת ויהרגו בהם עם רב, אך היהודים אשר בקירענע נקמו את נקמת דמי אחיהם ההם ויתנפלו בחרב על יושבי ליביען ויעשו בהם הֶרג רב. אז שלח טראיאנוס את מאַריוּס טוּרבּאָ שר צבאו לליביען, והוא לָחַם עם יהודי קירענע ויהודי מצרים אשר חָשוּ לעזרתם, וינצחם ויכריעם לטבח. לתקופת השנה התפרצו גם היהודים היושבים באי ציפערן, ויהרגו ביושבי האי המונים המונים ואת עיר זאַלאַמין הָרָסוּ, וישלח טראיאנוס גדודי גבורים לציפערן תחת פקודת האדריאנוס, ואחרי מלחמה נוראה גָבַר האדריאנוס ויך ביהודים מכה גדולה ויגרשם מהאי ההוא. מני אז לא חדלו היהודים לעשות תחבולות ולהכין הכֹּל למלחמה. שלש עשרה שנים רצופות רקמו בסתר עצה וגבורה למלחמה גדולה וארוכה, וכלם נאספו תחת דגל איש יהודי גבור נורא אשר נתעה בשוא ויאמין כי משיח אלהי יעקב הוא, וַיַתְעֶה גם רבבות אלפי יהודים להאמין בו ולהרים יד בקיסר רומא. שֵׁם הגבור ההוא בֶּן כּוֹכָב (בר כוכבא בלשון ארמית, וגם סופרי הרומאים קראו לו תמיד בְּשֵם כּוֹכָב), ואליו נָהרו כל גבורי היהודים וכל בחורי חמד וַיְלַמֵד ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, ובגבורתו הנפלאה והנשגבה לָכַד בימים מעטים חמשים ערי מבצר, ותשע מאות וחמש ערי פרזות וכפרים בארץ יהודה, ויעש הֶרֶג רב ונורא בצבאות גבורי רומא המפֻזרים בכל ערי יהודה. אז נבהלו אלופי רומא, אשתוללו כל גבוריה ולא יכלו לעמוד לפניו, והוא עלה כשואה על ירושלים וילכדנה ויהרוג את כל הרומאים אנשי המלחמה אשר בתוכה. ואחרי עשותו את כל הגבורות הנוראות האלה, גָבַהּ לבו וְרָמוּ עיניו, וישם כתר מלכות בראשו, וימלוך בארץ יהודה ככל אַות נפשו, גם הטביע מטבעות על שמו. אך אם ה' לא יֵצא בצבא מלחמה, שוא זרוע עם גבורת אדם! אם ה' לא יְשַוֶה נזר על גבור, נִזְרוֹ כחלום גז חִיש וְיָעוף –. ואף כי כל ימי הקיסר טראַיאַנוס התגבר הגבור הנערץ ההוא על הרומאים, וגם האדריאנוס שר צבאו לא עָצַר כֹּח לעשות לו מאומה, אך אחרי ות טראַיאַנוס ואדריאנוס ישב על כסאו. אז בא הקֵץ על מלכות בן־כוכב ונגדעה קרן יהודה, כאשר נספר במרוצת דברינו.

281 §

האדריאנוס (Адріанъ) [אדריאנוס ג“א תתע”ז–תתצ"ח 138–117] לא היה נבהל ללכוד ארצות רחוקות ולרשת משכנות לא לו כטראַיאנוס, רק שָׂם עינו ולבו לְחַזֵק את ארצות הרומאים לבל יָעוֹז כל מלך רב שליט לנגוע בהן לרעה, גם בָּחַר בחכמה ובחרֹשת המעשה מבקרב ומלחמה, כי הוא היה איש תבונות, ידיו רב לו בחכמה ומדע, לשונו דִברה צַחות בשפת יון, גם עטו עט סופר מהיר, אך אהב מאד את החנופה, ועדת חנֵפיו הֵרִימו את תהלתו עד שחקים, מאהבתו העזה לחכמה ולחרשת המעשה, נסע בארצות רחוקות ימים רבים לָקַחַת לֶקַח טוב מחכמי כל עַם וָעָם, לראשונה הֵרִים פעָמיו לארץ יון, לארץ אזיא ולארץ מצרים ויתמהמה שם ימים כבירים, אחרי כן עָבַר בארץ מבוא השמש וַיְבַקֵר את צרפת, ספרד, בריטאניא וארצות נהר רהיין, בהיכל מלכותו מצאו קֵן להם סופרים מהירים, חכמי לב, חכמי חרשים ובעלי לשון למודים, והגדול מכֻלם היה פלוּטארך היוני אשר כתב ספרים הרבה מלאים חכמה ודעת, על אהבתו העזה לבנינים גדולים ולכל מעשה ידי חרש וחושב, יעידו שרידי חרבות ביתו אשר בנה על פני השדה עלי יד טיפֿאָלי, מצבת קבורתו אשר הכין בחייו, מצודתו הנשגבה (האַדריאַנסבורג) אשר ברומא, ועוד שרידים אין מספר אשר שרדו מיתר בניניו ומצבותיו –.

282 §

בשנה השנית למלכו, העיר כל חמתו על בן־כוכב, ויקרא את יוליוס סעפֿערוס שר צבאו הגדול מארץ בריטאניא, ויצוהו לשפוך כֹּבד מלחמה על הגבור ההוא, גם להרוג ולהשמיד ולאַבּד את כל היהודים וְלִמְחוֹת שמם וזכרם מתחת השמים. בבוא יוליוס סעפֿערוס עם רבבות גבוריו ארצה יהודה, היתה ראשית מעשהו לעלות על ירושלים להלחם עליה עד רדתה, כי בעת ההיא בִצר אותה בן־כוכב בחומה נשגבה גם בָּנָה את בית המקדש בתוכה. ימים רבים לָחַם יוליוס סעפֿערוס על ירושלים, ובן־כוכב הִפִּיל בחילו חללים אין מספר לפני שער העיר, אך לאחרונה גָבר שר צבא הרומאים, ובן־כוכב עם חילו הגדול נמלטו אל עיר ביתר הבצורה מאד. אז גִבּר יוליוס סעפֿערוס חיָלים וישתער בתעצומות עֻזו על העיר הבצורה ההיא וילכוד לראשונה את המבצרים אשר סביב לה, ואחרי כן התאזר עֹז, ובסופה וסערה ברעם ורעש לָחַם על העיר עד אשר נפלה בידו בתשעה באב – יום מבוכה ומבוסה, יום חֹשך וצלמות לבני ישראל מאז, יום אשר בו שרף נבוכדנצר את מקדש ה' בפעם הראשונה וטיטוס בפעם השניה –. והרומאים התפרצו כפרץ מלאכי מות בתוך העיר ויעשו ביהודים הרג רב ורצח נורא עד מאד! חמש מאות אלף ושמונים אלף איש הִגִירוּ על ידי חרב, גם בן־כוכב נפל אז על חללי בת עַמו אחרי מַלְכוֹ שלש שנים ומחצה, וזולת מֵתֵי מלחמה הרבים והעצומים ההם, מתו עוד לאלפים ולרבבות ברעב ובצמא, בדֶבר ובאש, ולאלפי אלפים נמכרו לעבדים בעד אגורת כסף ושעלי שעורים, והעיר הגדולה ביתר נהרסה עד היסוד בה, גם כל הערים אשר נותרו עוד בארץ יהודה, והחמשים מבצרים ותשע מאות ושמונים וחמש ערי הפרזות והכפרים אשר לכד בן־כוכב במלחמה, היו לשרפה מאכֹלת אש ולא נותר בהן אבן על אבן, ואז נהרגו גדולי ישראל תופשי התורה, ומהם רבי עקיבא, רבי חנינא בן תרדיון, רבי אלעזר בן שמוע ורעיהם הנודעים בשֵם הרוגי מלכות, וחמת האדריאנוס עוד לא שככה, ויגזור על הרוגי ביתר לבל יֵאָסְפוּ ולבל יִקָבֵרוּ, להיות מאכל לעוף השמים ולחיתו טרף, וגם בזאת לא שב עוד אפו מהיהודים, ויעש שפטים רעים ונקמות נוראות בעַם שריד חרב, שפטים אשר לא נעשו כמוהם מימי טיטוס צורר היהודים עד היום ההוא, וגם בכל אלה לא שָׂבַע עוד נקם וַיִבֶן על מְקוֹם ירושלים ההרוסה עיר חדשה ויקרא לה בשם: „איילא קאַפיטאָלינה“ כשֵם משפחתו „איילא“ וכשם היכל האליל יופיטער קאַפיטאָלינוס אשר בנה על מקום מקדש ה' השמם, על מקום בית קֹדש הקדשים הִצִיב את סֵמל נֹגַה (ווענוס) ואת צלם כֹּכָב (יופיטער), ועל שער העיר המָפנה לבית לחם, הִציג תבנית חֲזִיר מיער להכעיס את לבב היהודים ולהרעימם. ויגזור אֹמֶר כי כל איש יהודי אשר יָעוֹז לבוא בשערי העיר החדשה ההיא, מות יומת, וגם מרחוק לא יביט עליה. ושקוציו השוממים עמדו על האריאל וההראל מאה ושמונים שנה, ושֵׁם הקֹדש „ירושלים“ נשכח עד מהרה, עד כי לא ידע עוד איש רומי כי היתה מעולם עיר אשר שְׁמָהּ ירושלים. וגם בכל אלה לא הֵשִיב עוד האדריאנוס אַפּוֹ מעל היהודים ויגזור עליהם לבל ישמרו את השבת, לבל ימולו את בניהם ולבל יֶהגו עוד בתורה, וכל העובר את מצותו אחת דתו למות. ומי יודע אם לא עשה כָּלה את כל היהודים תופשי התורה לולי נְגָפוֹ אלֹהי המשפט וַיִשַׁלַח בו חֲרוֹן אפו וימיתהו מות איום ונורא מאד –, ואחרי מותו הלכו גזֵרותיו הלוך וחסור עד אשר ספו תמו מן הארץ. כי אחרי מלחמת בן־כוכב הטו היהודים את שכמם לשאת ולסבול את אשר נָטַל ה' עליהם ויהיו עבדים נאמנים להרומאים, וקיסרי רומא לא מנעו את הטוב מהם. מאתים שנה נחשבו ככל אזרחי רומא, וישבּעו לחם ויהיו טובים וישבו בטח ושאנן באין מחריד. כי הרומאים לא צררו את בני דתות אחרות בגלל דתיהם השונות מִדָתָם, ואם אך הִטו שכמם לעבוד אותם באמונה, לא הרגיזום ולא מנעו את טוב ארצם מהם. והיהודים לא כלוּ את הימים הטובים ההם בתענוגים וחפצי חֹמר, רק התאזרו עֹז להקים את עמודי דתם ותורתם וליַסד את בתי הישיבות אשר מהם תצא תורה ודבר ה' לכל היהודים. וה' הִטָה חסדו אליהם ויתנם לרחמים לקיסרי רומא האדירים, הלא הם: אנטונינוס החסיד (פיוס), מאַרקוס אוירעליוס, קאָממאָדוס, סעפטימיוס סעפֿערוס, העליאָגאַבאַלוס ואלכסנדר סעפֿערוס ויתר הקיסרים.

283 §

אחרי מוֹת אדריאנוס ישב על כסאו אנטונינוס החסיד (Антонинъ Пій) [אנטונינוס פיוס ג“א תתצ”ח–תתקכ"א 161–138] הוא היה מלך צדיק וחסיד, צפירת תפארה לבני האדם וּמְשוֹש כל התבל, הוא הניח לימוד מוסד כי טוב טוב לְקַיֵם נפש אחת מהאזרחים מֵהָמִית אלפי אויבים, ועל כן לא הֵנִיף על גוי וממלכה חרב ולא עשה מלחמה בארצות נכריות, וכל ישעו וכל חֶפצו היה רק לעשות שלום ולהכין אותו ולסעדו לבל יִמוֹט לאֹרך ימים. בימיו פָּרַח הצֶדק ורוב שלום, החכמה הֵרִימָה קַרנה בכבוד, חרֹשת המעשה נתנה פִרְיָהּ, וכל מעללי יֹשֶׁר ותושיה ישבו על גַפֵּי מרומי קרת. גם היהודים הנגשים והנענים שאפו רוח חיים בימי מושל צדיק הזה, ולפי הנראה הוא היה המלך אשר צִוָה לְקַבֵּר את הרוגי ביתר. בימיו צָץ צִיץ נֵזר הקֹדש, הלא הוא רבינו יהודה הנשיא אשר קָדוֹש יֵאַמר לו ואשר הֵאִיר עיני כל ישראל במשנה תורתו ובצדקתו הנפלאה. סופרי הרומאים יקראו את ימי ממשלת הקיסר הזה „בשם תֹּר הזהב“ (דאַס גאָלדנע צייטאַלטער), ויש בפיהם נכונה.

284 §

אחרי מוֹת הקיסר הזה מוֹת ישרים, מלך מאַרקוס אוירעליוס (Маркъ Аврелій) הנקרא גם בשם אנטונינוס הפילוסוף [מארקוס אוירעליוס ג“א תתקכ”א–תתק"מ 180–161], וגם הוא היה מלך צדיק וישר. גִבּוֹר חיל במלחמה וטוב לבב בעת השלום. בהיותו עוד נער בן שתים עשרה שנה, הואיל הלך אחרי תורת הפילוסופיא השטאית ופקודתה שמרה רוחו להעביד את בשרו אל רוחו ואת תאות לבו אל שִכלו, לכַבד ארחות צדיקים ולהבזות דרך רשעים בכל שאט בנפש. הוא הקים בתי ספר טובים ומועילים בכל מקומות ממשלתו ללמד בהם דעת ותבונה. הוא חִבר ספרים רבים מלאים דעה בינה והשכל, מוסר ולֶקח טוב וכל מעגלי צדק. הוא הכניע את המארקאָמאנים העם העז בהלחמו בם על נהר דאָנוי בעת היותו סְפון בשכבת הקרח והקפאון, והוא לחץ את הנערמאנים מהלאה לגבול ארץ הרומאים. בימיו שבו היהודים שקֵטים ושלֵוים כבימי אנטונינוס החסיד, כי גם הוא האיר פניו אליהם וישם להם שלום.

5: קורות החכמה באחרית ימי ממלכות האליל.

285 §

גורל החכמה בארץ הרומאים היה כגורלה לפנים בארץ ההעלענים, כי כל המחזיקים בה הֶחזיקו גם במִדות רעות, תָּרוּ אחרי לבבם ואחרי עיניהם אשר הם זונים אחריהם, וישחיתו ויתעיבו עלילה. יען כי החכמה היתה קרובה רק בפיהם ושפתם, ורחוקה מכליותיהם ולבם. ויתעמרו בה להפוך אותה לקרדום לחפור בו, וכלי חפץ למצוא על ידו לַכֶּסֶף מוֹצָא, לנחול כבוד ותהלה ולהתהדר קבל עם – . החכמה וחרֹשת המעשה מצאו קֵן להם בהיכלי הקיסרים, בארמנות העשירים גם בבתי דלת בני האזרחים. המסחור פָרח כשושנה, וכל מלאכת מחשבת ומעשי ידי אמן הרימו קרנם בכבוד. בעיר רומא ובכל ערי המדינות הוקמו בתי ספר גדולים וטובים ללמד בהם דרך תבונות וארחות מדע לבני הנעורים ולכל מבקשי חכמה. שרידי בניני הרומאים באיטאליא ובערי מדינות אחרות, יפליאו עד היום את לבב רואיהם. המצֵבות, ארונות המתים, המזבחות הנֶחפים בכֹתבות וציורים מפֹארים ובפטורי ציצים מחמדי בת עין, כלי חמדה וכלי מתכות מעשי ידי אמן אשר יוציאו החופרים מבטן הארץ, יעידו על חכמת חכמי החרשים אשר היו בימי קדם ההם, ימי ממשלת קיסרי רומא. מכל ערי ארץ הקדם, ארץ מצרים וארץ יון, נדו נעו כל החכמות והמדעים רומאה בירת התבל ויתקעו שם יתדן ומשם נפוצו לכל נפות הרומאים גם לכל ארצות המערב. הערים אשר כוננו ידי הרומאים בספרד, בצרפת, בבריטאניא, בנָפות רהיין ומחוזות נהר דאָנוי היו לעינים לכל העמים הסָרים אל משמעת רומא, כי מהן יצאה חכמה ותושיה להעמים ההם, עד כי מעט מעט הֵמִירוּ לשונם בלשון הרומאים, הוציאו את דתיהם ומנהגיהם אשר הנחילום אבותיהם, מפני דתי הרומאים ומנהגיהם, וברבות הימים התלכדו ויהיו אתם לעם אחד –. אולם יען כי חכמת הרומאים לא היתה מולדת ארץ מולדתם רק מולדת חוץ, ונִטעי נַעמניה היו רק זְמוֹרוֹת זרות מארצות נכריות, על כן לא הִכְּתָה החכמה שרשיה בלבותם ולא שֹׁרֶשׁ בנפשם גִזְעָהּ. לא הצליחה ולא עשתה פרי על אדמת נכר –. רגשי צדק, אהבת אדם, אהבת האמת ואהבת חסד, כמוזר נֶחשבו בעיניהם, בָּזוֹ לרודפי צדקה, ובתמימי דרך וישרי לב התקלסו, גם לָעגו לכל אנשי רוח אשר בראו חדשות ונצורות ברוחם הכביר, וכל ישעם וכל חפצם היה רק תענוגות בני האדם, לאכול מעדני מלך ולשתות במִזרקי זָהָב עֲסִיס רמונים ומבחר יַיִן הטוב, לשבת ספונים בהיכלי תפארה, ללבוש שָׁנִי עם עֲדָנִים ולהעלות עדי זהב על לבושם. האזרחים אשר לא עָבדו את עבודת הצבא ועבודת האדמה, נֶהפכו לרכים וענֻגים וַיְבַלוּ ימיהם בבתי המשחק ושנותיהם בבתי שעשועים, הִתענגו על מראה מלחמות האנשים והחַיות במקום רואים, גם התעלסו באהבים בבתי הרחצה –. כי כל תענוגות בשרים ההם הֵכינו להם קיסרי רומא להוליך אותם הולל ושולל לבעבור הָסב עינם ולבם מהליכות המלוכה –. רחשי הכבוד ואהבת המלאכה, תמו מכרתו מקרבם עד כי לקחו אנשים רבים לחם חֻקם יום יום מידי הקיסר ולא התבוששו, ומבקשי לחם עֹני מה רבו מיום ליום. הַצנע לֶכת וְנֹעם חיי הבית והמשפחה, נשכחו מלבות ההמון. עֹשֶר ותענוגים היו אלֹהיהם, להם כרעו בֶרֶךְ, אליהם התפללו, ועל מזבחם הקריבו את כבוד האדם, את תֻּמתם ואת יָשרם. לשוא הֵניף עליהם החכם פרעזיוס את שֵׁבט עֶברתו ובמר רוחו שלח בהם את חִצֵי התוליו היורדים חדרי בטן! לשואה הִתְעַבֵּר בם יופֿענאַליס ויהתל בהתוליהם וַיְתַעתע בתעתועיהם ועל נַבלותם לעיני השמש! לשוא שפך עליהם החכם לוציאן בוּז ולעג כמים וְרָגַז וְשָחַק להבלי דתם ותועבותיהם הגדולות! כל תוכחות מוסר וכלאמרי בינה וְשוֹט לשון ורִשפי מַהתלות לא עצרו כֹח לְשָׁרֵשׁ מקרבם את מדותיהם הרעות ואת הבלי דתם ומנהגיהם הנתעבים והנאלחים –.

286 §

בדורות תהפוכות ההם נִבדלו חכמי לב מְתֵי מעט מִרגשת התבל ופעולות אדם, וַיִנָזרו לחכמה ומדעים, ויסבו עיניהם מעת הַחַיָה המלֵאה הבלים ומעשה תעתועים, וישאו דֵעם למרחוק לאסוף בחָפניהם חִקרי לב פרי חכמי ימי הקדם. ובראותם כי נָבקה רוח חכמי הדורות הראשונים מקרבם, ואין בהם כֹּחַ לברוא חדשות ונצורות כמוהם, התאמצו להשלים את החסרון הזה על ידי חכמת הַדִבֵּר (רהעטאָריק), וילמדו לשונם לנאֹם נאֻמים נעימים, לדובב שפתי נאמנים, נִיבים נָאוים ואשרת שפתים צחה ונמלצה. בבתי מִדרשיהם הַטֵף הִטיפו צוּף נֹפֶת מליצותיהם כיד חכמת הלשון הטובה עליהם, וכל העם מקצה נהרו לשמוע אמרי פיהם כי נעמו. במקהלות עשירי עָם, ישבו חכמי לשון ההם ראש, וישאו משליהם ויביעו רוח חכמתם לשמחת לבב השומעים. וְכה רבה תפארתם עד כי גם בהיכלי הקיסרים נִרדם נתן ריחו, ומראשי נכבדיהם היה דיאָ חריזאָסטאָמוס, הורדוס אַטיקוס, פֿאַפֿאָרינוס ועוד רבים כמוהם. ראש המדַברים בין הרומאים היה החכם קווינקטיליאַנוס אשר נָטַע את חכמת הַדבּר בעיר רומא, וירחיב מאד את גבולה בין הרומאים, ומהם התפשטה בכל ארצות המערב. ספרי החכם הזה אשר כתב לְלַמֵד את החכמה ההיא, נכבדים הם מכל המון הספרים אשר כתבו הרומאים בעת ההיא הנקובה בשם „עת הכסף". אמנם חכמי הדִבּר ההם (רהעטאָרען) הֶעתירו דִבריהם על כל דִברי חכמה ומדע, ויטפלו עליהם לַהַג הרבה מאד עד כי עִווּ את פניהם וישחיתו את הודם. ועל חכמת המליצה טפלו לַהגם הרב יותר הרבה מֵעַל יתר המדעים, ויחַללו את יפעתה יותר מכלם, כי שִׂפְּחוּ עליה את הַשַׁחֶפֶת הנקראת בשם שַׁחֶפֶת בעלי הלשון (דיא רהעטאָרישע שוואוּלסט) ויאסרוה בכבלי ברזל, כבלי הכללים הרבים אשר בָּראו מלבם לְשַׁחֵת את יפעת הוֹדָהּ –. עדים נאמנים על משפט אמת הזה, הם שירי החזון אשר שֵׁם אַנאֶנוס סענעקה נקרא עליהם, ושירי גבורים אשר שָׁרוּ בעת ההיא לוקאַנוס, סיליוס איטאליקוס, פֿעלעריוס פֿלאַקוס וסאָסטיוס, כי הם משלי אֵפר לגבי חמר גביהם, מלאים מלים ולהג הרבה, ולא ירוממו את נפש קוראיהם, וכל רוח חיים אין בקרבם –. אך תחת אשר השחיתו החכמים ההם את הוד המליצה, חָגרו חכמים רבים בעוז מתניהם לְפָרֵש וּלְבָאֵר את שירי המשוררים הקדמונים ומליצות המליצים העתיקים, גם קִבצו כעמיר גורנה את בחירי השירים הקדמונים ההם ומבחר המליצות העתיקות ויכתבום בספרים לבל יאבדו מתוך הקהל –. והנה אך כי הִרבו חכמי הלשון להשחית את המליצה הַשִירִית, לא הֵרעו ולא הִשחיתו את המליצה הַפְּרָזִית, כי היא התנוססה גם אז כאבן נֵזר אם כי נופלת היא מהמליצות הקדמוניות, ולא באה עד תֹּקֶף רעיונותיהן ועזוז גבורות הגיונותיהן –. בעת ההיא הֵרימה חכמת הדינים והמשפטים את קרנה בכבוד, כי הרומאים הפליאו מאד לעשות בחכמה הזאת ויעפילו עֲלוֹת עד מְרוֹם קִצָהּ ויעשוה שלטת בארץ. בשאר המדעים היו עוד הרומאים תלמידי היוָנים כבימי הראשונים, כי היוָנים היו גם בעת ההיא חכמים מחֻכמים ויודעי בינה, ועל כֻּלָם הִגדילו לעשות בידיעת מֶחקרי ארץ (געאָגראפֿיע) ותולדות בני האדם (געשיכֿטע) בשתי מאות שנה הראשונות לספירת הנוצרים. פלוּטאַרך החכם היוני כתב ספרים יקרים רבים על תולדות ימי עולם אשר עד היום כל סופרי התולדה לְמַעְיָן ישיתום, כי מהם ישאבו מֶחקרי ימי קדם וקורות העמים והלשונות והליכות ארצות הקדם –. אַרריאָן איש יְוָנִי יליד אזיא הקטנה, פלוסוף נִכבד, חכם מְדִינִי ושר צבא כהאיש קסענאָפֿאָן לפָנים, מצא חן בעיני הקיסר אדריאנוס, ויכתוב בספר את מלחמות אלכסנדר הגדול, ואת תולדות ארץ הוֹדוּ ומשפטי העמים היושבים בה –. אַפְּיאַן, דְיאָ קאַסיוס, העראָדיאָן, ועוד חכמים רבים מחכמי היונים, כתבו ספרי דברי הימים לקיסרי רומא גם נטו קו על כל דרכיהם ועלילותיהם. פאָליאֶן (Poliyan) גם עליאַן (Aelian) העלו אור בהיר על טכסיסי המלחמה אשר היו בידי ההעללאנים בדורות הראשונים. איש יְוָנִי בימי הקיסר האדיראנוס ושמו עליאן (השני) כתב שני ספרים יקרים המאספים המון ידיעות רבות שונות מחכמי דורות קדומים, גם הגָדוֹת עתיקות מְשַמְחות לב על אודות הטובות הגדולות אשר יעשה האלהים בממלכות הטבע ולבני האדם. אנטהענאֶאוס (Athenaeus) יליד אלכסנדריא, נעצר בעיר רומא בימי הקיסר קאָמאָדוס, ויהי חכם לבב ונבון דבר מדקדק עצום ובעל לשון למודים עד להפליא, והא אָסף דברי חכמה וְאִמְרֵי בינה מספרים רבים מאד, (יותר מאלף וחמש מאות ספרים) אשר נאבדו ממנו, ויכתבם בַּסֵפֶר זִכָּרוֹן לדור אחרון, והספר הזה אוצר יקר הוא מאד לחכמי כל דור ודור, כי בו אֻסְפוּ לאסֵפה תולדות ימי קדם, מליצות ושירים עתיקים, ידיעות רבות ושונות בחכמת הטבע והעולם וכל דבר חכמת בינה ודעת. קלוידיוס תלמי (Claudius Ptolomaus) איש משכיל וחכם גדול אסף בספריו היקרים דעות חכמי הקדם על אודות מחקרי ארץ (געאָגראַפֿיע), תולדות השמים (אסטראָנאָמיע) וחשבון העתים (צייטרעכֿנונג) וישם עליהם נוספות בהשכל ודעת, וַיְחַו דֵעוֹ על כל הידיעות הנכבדות ההן כיד חכמתו הטובה עליו. ספריו היקרים היו לעינים בכל ימי הַבֵּינַיִם (מיטטעלאַלטער) לחכמי הנוצרים והישמעאלים. גם חכמי ישראל הלכו לאורם בספריהם הנכבדים על דבר הידיעות ההן. פויזאַניאַס (Pausanias) איש חכם אשר לא ידענו את תולדות ימי חייו רק כי היה יליד אזיא הקטנה (קפוטקיא או לידיען), הֵרִים פְּעָמיו שנים רבות לעבור ארצות רחוקות, ובשובו ממסעותיו ישב בעיר רומא בימי הקיסר אדריאנוס או אנטונינוס, ויכתוב ספר יקר ונעלה אשר הוא מָקוֹר נִפתח לידיעות תולדות ימי הקדם ומחקרי ארץ ותבל, לידיעות דָתֵי העמים הראשונים ומשליהם הקדמונים ועוד דברים רבים כאלה, עד כי בצדק נוכל לְהַשְׁווֹת את ספרו לספרי החכם הנודע שטראַבּאָ (Strabo) ולספרי החכם הגדול תלמי, כי שלשת אנשי שֵם האלה יחד גִלו חדשות ונצורות בתולדות הימים ומחקרי הארץ וידיעות רבות תוצאות לבב חכמי ימי הקדם –. גם חכמת הרפואה מָצְאָה קֵן לה בעת ההיא על ידי חכמי היונים: גאלענוס (Галенъ) יליד פערגאַמוס כתב ספרים רבים מאד, אשר יותר ממאה נשארו עוד בידינו עד היום הזה, וברוחב לבבו אסף את כל ידיעות חכמת הרפואה וכל הנסיונות אדותיה אשר הרו והגו הרופאים הקדמונים, כהיפאָקראַטעס (Ипократъ) וחבריו, גם הוסיף עוד עליהם כהנה וכהנה כיד חכמתו הגדולה בחכמת הרפואה –. החכם דיאָגענעס לאַערטיוס (Diogénes Laertius) אשר חי במאה השלישית לספירת הנוצרים, חִבר ספר יקר על תולדות הפילוסופיא היונית, ואף כי נמצאו בו שגיאות רבות וחסרונות למכביר, בכל זאת יקר הוא בעיני כל חכמי לב בגלל הידיעות הרבות אשר יודיענו על אודות תורת הפילוסופים ועל אודות תולדות ימי חייהם, ועוד דברים רבים כאלה, דברים טובים ומועילים ליודעיהם. וגם את סִפוּרי אהָבים (ראָמאַנען), הִמציאו חכמי היונים לראשונה, ואחרי כן יצאו ספרים רבים בארצות המערב בעִקבותיהם ויעשו כמעשיהם, ובמאה הרביעית והחמישית לספירת הנוצרים רחבה ונסבה מלאכת ספורי האהָבים עד כי היתה לענף אחד מענפי הליטעראטור, אך לא היתה עוד נכבדה אז כבדורות החדשים אשר התחרו סופרים רבים במלאכה הזאת ויפליאו לעשות –.

1. חכמת הַדִבֵּר (רהעטאָריק). בחכמה הזאת היו הרומאים תלמידי היונים יותר מבכל יתר החכמות, ועל המשוגות וְהַלַהג הרב אשר סָפרו היונים ועל החכמה הזאת, שָׂמוּ עוד הרומאים נוספות, עד אשר קמו בהם מורים יִשְׁרֵי שֶׂכֶל וְטוּבֵי טַעַם ודעת וַיְפַנוּ דַרכה מכל אבני תֹהוּ וַיְסַקְלוּהָ מכל צוּרֵי מִכְשוֹל וַתְּהִי לחכמה יקרה ומפאֹרה. בראשונה הִשְפִּיקוּ הרומאים בספרי בעלי אסופות אשר אָספו אִמְרֵי שֶׁפֶר מספרי חכמי היונים בעלי שְפַת נֶאמנים ויעתיקום לשפת רומא וַיַצִיגוּם לִמְשֹׁל בני עַמם לִנְאֹם נְאֻם כמוהם ולצאת בנתיבותיהם. אך בימי חיי הקיסרים כאשר החלו בני הנעורים לשקוד על דלתות בתי המורים, המורים חכמת הַדִבֵּר, גם שָׁנְנוּ לשונם וישאו מדברותיהם בתוך קָהל ועֵדה, וַיִנַסוּ גם את כֹּחָם בשירים שקולים, אז התעוררו חכמי הרומאים להוציא אִמרי שֶׁפר ממקור לבבם ולחַבֵּר ספרים על הליכות חכמת הַדִבֵּר כאשר עָשו היונים לפָנים, וירחיבו את גבולה ויגדילו את תפארתה עד מאד. מ' פֿאביוס קווינטיליאַנוס הספרדי [קווינטיליאַנוס ג“א תת”נ–תתע"ח 118–42], היה ראש המורים בחכמה הזאת, לפניו לא היה בכל הרומאים כמוהו, ואחריו לא קם עוד בעל לשון למודים כזה. החכם היקר הזה, למד את חכמת הַדִבֵּר בבתי הספר אשר ברומא, גדולי חכמי העיר נתנו לו מהלכים בביתם. בימי אספסיאנוס הקיסר היה ראש לכל המורים בחכמת הדִבּר, גם הקיסר דאָמיציאנוס לְקָחוֹ למורה וְלִמְנַהֵל בהיכלו, והוא חִבר שנים עשר ספרים נכבדים מאד הנקובים בשם „מורֵי דרך בחכמת הַדִבֵּר“, ובהַשכל ודעת נלחם את בני דורו על הַבְאִישָם את ריח החכמה ההיא בדרכיהם הנלוזים, וַיָסֹל לפני חכמי לב מסִלה ישרה על פי משלים רבים מספרי המליץ הגדול ציצערא ויתר ספרי המליצים הקדמונים. הוא היה חֲכַם לבב ונבון לחש, טוב טעם ודעת לו במליצה ושיר, בעל נפש יקרה ורוח נדיבה, ובאחרית שְנוֹתָיו היה שְׂבַע רֹגֶז ותלאה, כי מֵתה עליו אשתו הצעירה ושני בניו, וכל הליכות ביתו היו מלֵאות עֶצָב בתגרת קְשִׁי יומו. כל ימי הַבֵּינַים (מיטטעלאלטער), נֶחשב החכם הזה למורה דרך ומלמד להועיל בחכמת הַדִבֵּר –. גם סִפרו הקטן המכונה בשם „שיחה על אודות המדברים“, או „הסִיבָּה אשר ירדה חכמת הדִבּר בִּשְפַל המדרֵגה“, יקר הוא ורב התועלת ליודעי דעת. סופרים רבים העתירו דברים הרבה על אודות הספר הזה, ורבים הֶחליטו כי בן נעורים הוא להחכם הגדול טאַציטוס, אך אין בפיהם נכונה. הספר הנחמד הזה חֻבר בארח שיחה אשר ישיחו אנשים רבים במועצות ודעת על דְבַר חכמת הדִבּר –. החכם קאָרנעליוס פֿראָנטאָן יליד קירטאַ, היה בעל לשון למודים ודובר צחות, וקיסרי רומא אָצְלוּ לו כבוד והדר בגלל חכמתו הגדולה. מכל ספריו לא נודע לפָנים רק ספר הדקדוק אשר חִבר ברֹחב לבַבו, וזה רק כארבעים שנה אשר נִגלו ספריו ואגרותיו אשר שלח להקיסר אנטונינוס פיוס ולהקיסר מארקוס אוירעל חניכו, גם עוד שרידים אחדים מספריו היקרים אשר הוציאו חכמי הדור הזה לאור. ומני אז נודע לנו כי לא לשוא הִללו אותו הקדמונים מאד על אודות לשונו המדַברת נפלאות וניב שפתו הברורה ורוממות הגיוני לבבו.

2. חכמת השיר. בחכמת השיר (זולתי שירי התולים) לא עשו ידי הרומאים תושיה בעת הכסף אשר נדבר בה כעת. כי הם לא התאמצו לברוא חדשות בחכמה הזאת רק הֶחזיקו בישָנות וַיָהִינוּ לֵחקות את שירי ווירגיל ויתמכרו לו מִמְכֶּרֶת עבד –. הגדול בכל משוררי הרומאים בימי ממשלת הקיסרים, היה אַננאוס לוקאַנוס (ג“א תשע”ה–תתכ"ה 65–38) אשר הֹ­רַג בימי הקיסר נעראָ. הוא הֵחל ולא כִלה את שירתו היקרה הנקובה בשם פֿאַרזאַליאַ, ואף כי לא חלוּ בה סגלות המתיצה הנשגבה, נָאוה לה תהִלה בגלל נעימות אמָריה ובגלל רוח האהבה לארץ מולדת ולהכנסיה החפשיה המרחפת על פניה. המשורר הזה הלך בתורת הפילוסופיא הַשְׁטָאִית וַיִבָּדֶל מכל פשעי בני דורו ומשפעות תענוגי בשרים אשר הם זונים אחריהם, וַיְשַלַח בהם חרון אפו בְצִלְצְלֵי שיריו ובזעם לשונו –. סיליוס איטאַליקוס, הֶחזיק בְּשוּלֵי כְנַף המשורר הנערץ ווירגיל, אך לא הִצליח לעוּף על כנף רננים כמוהו, ולא הִשִיג את תְּעופַת שירתו הנשגבה –. פאַפיניוס שטאטיוס הצליח יותר ממנו במלאכת השיר, וישר שני שירי גבורים על מעללי אכילל הגבור הנודע ועל בני עדיפוס, גם עוד שירים רבים ושונים, ובכל שיריו יצא בעקבות משוררי יון ודרכו היתה צלחה. הקיסר דאָמיציאַנוס נתן לו מַהלכים בחצרו, כי החליק אליו המשורר הזה בלשונו, ובכל שיריו לא הִזכיר שֶׁמֶץ דבר מכל תועבותיו ועריצותו. בּמוֹת הקיסר ההוא, שָׁב המשורר בערום ובחֹסר כֹל לעיר מולדתו וימת שם.

3. מדקדקים ומבארים. בתוך עֲדַת המדקדקים והמבארים עשו להם אנשים אחדים שֵׁם עולם בהאירם אור חדש על ספרי חכמי ימי הקדם. יוליוס הגיניוֹס אָסַף בספריו המון משָלים קדמונים אשר על פיהם יתבררו וְיִוָדְעוּ מִשְׁלֵי העמים הקדמונים בספרי דתם ואמונתם (מיטהאָלאָגיע), גם דברי חכמים על חקות השמים וכוכביהם אשר על ידם נשכיל ונדע מצב חכמת התכונה בדורות עולמים –. בימי הקיסרים המכונים בשם אנטונינים, התנוסס האיש החכם אי געליוס אשר אָסַף בספרו היקר אִמרי בינה, מחקרי לשון, ידיעת דברי הימים ועוד ענינים נכבדים ממבחר ספרי החכמים הקדמונים, גם צָבַר תּוֹצָאות רבו (פֿראַגמענטע) מספרים נכבדים אשר עלו כבר בתֹהו ואָבדו –. החכם נאַניוס מאַרצעליוס המדקדק כתב ספר יקר לְלַמֵד בו את דרכי לשון הרומאים, ויתאמץ לָטַעַת את הלשון הנמרצה ההיא בלבות בני דורו אשר שכחוה, וְלָפַחַת בם את רוחה על פי אֲסֵפַת אִמרי שֶפֶר וניבים נָאוים והמון מִלִים נוֹשָנוֹת אשר אָסַף בסִפרו –. בראשית מאה החמישית לספהנ"ו כתב מאַרקאָביוס (אחד מחכמי האפלטונים החדשים) באור רָחָב על חֲלוֹם סציפיא מעשה ידי ציצעראָ, גם ספר נכבד על קורות העתים ועל משלי הדת ועוד דברים עתיקים ומועילים כאלה.

4. סופרי דברי הימים. בין סופרי דברי הימים אשר חיו בימי הקיסרים, עשו להם הסופרים האלה שֵׁם עולם: קורטיוס רופוס בסִפרו אשר כתב אודות אלכסנדר מוקדון ומלחמותיו וגבורותיו אפס אף כי שפתו ברורה בספר ההוא גם רעיוניו נִשָאִים וציוריו נשגבים, בכל זאת לא יֵחד כבודו בקהל ספרי דברי הימים, יען כי הֶעתיר תהִלות והכִביר תשבחות על אלכסנדר, וירוממהו מֵעַל לכוכבי אֵל, עד כי כל דבריו הם רק כדברי מְמַשֵׁל משָלים ומסַפר סִפורי הבַּדים ואין להציל מהם דבר אמת –. פֿעלעיוס פאַטערקולוס נודע לְשֵם על ידי תולדות הרומאים ותולדות ימי הקיסרים אשר כתב בדברים קצרים, אולם בקוצר לשונו השחית את הוד המליצה הפשוטה כאשר שִׁחֵת לה קורטיוס בלַהג לשונו, לַהַג הרבה אין קץ. אַננאוס פֿלאָרוּס (בימי הקיסר טראיאַן או האַדריאן) נודע הוא על ידי ספר דברי ימי הרומאים אר כתב בשפה קצרה, אך הוא בִזר בסִפרו מלא חפנים תהלה להרומאים ללא־אמת, גם לא היה לו יתרון הכשר דעת מספורי דברי הימים –. סוּעטאָניוס טראַנקווילוס (ג“א תתכ”ח–תתצ"ח 138–98) מזכיר הקיסר האדריאנוס, כתב תולדות שנים עשר קיסרי רומא הראשונים ודרכי חייהם וכל עלילותיהם. מרבית ספוריו היקרים והמועילים, הֶעתיק מספרי דברי הימים האצורים בבית גנזי הקיסרים, ומקצתם שמע מפי אנשי אמת –. החכם ריסטינוס קנה לו שם גדול על פי ספריו הטובים אשר כתב, אך מכֻּלם לא נשאר בידינו רק ספר אחד מאֻסף מדברי הספר הנכבד מעשה ידי טראָגוּס פאָמפעיוס יליד גאליה, חכם וסופר ומהיר מאד בימי הקיסר אויגוסטוס, אשר שאב ממעינים נאמנים את תולדות ארץ יון וארץ אזיא ומשפטי העמים היושבים בתוכן. הסופר אייטראָפיוס השאיר אחריו ברכה בספרו האהוב והנחמד המכלכל בדברים קצרים את דברי ימי הרומאים וכל העתים אשר עברו עליהם מיום היותם לגוי עד ימי דורו –. חותם סופרי תולדות הרומאים בשפת רומאית, היה האיש החכם אַמיאַנוס מאַרצעללינוס (בערך ד“א ק”ע 410 לספהנ"ו) אשר חי בדור הסופר אייטראָפיוס ויאסוף את רֻבי תולדות קיסרי רומא האחרונים בסדרים ישרים גם העביר עליהם את רוח הבּקֹרת כאיש משכיל ודורש אמת, פיהו מלא תוכחות מוסר על בני דורו אשר הֶעֱוו דרכם וַיִנָזְרו לַבּשֶׁת, ועל פני מחברתו מרחפת רוח חן ואהבת אמת וצדק, ועִקבות חבלי שוא ומדוחים לא יֵרָאוּ בה, וזאת לנו לְעֵדָה כי המחבר לא התגאל בדת בני עַמוֹ, דת הַכֹּזֵבָה המלאה לה מוסר הבלים ומעשה תעתועים. אפס כי לשונו המתנַהגת בכבֵדות, ניבי שפתיו סָרֵי הטעם ומליצותיו המסֻבָּלות להג הרבה, יתנו עֵדיהם על אָבדן טוב טעם בי דורו בהליכות שפתם ובידיעת הליטעראטור וחכמת סופרים –.

5. ידיעת החֻקים והמשפטים. הידיעה הנכבדה הזאת התנשאה במשך שתי מאות שנים הראשונות לקיסרי רומא וַתַּעַל עד מְרוֹם קִצָהּ, ויתר הרבה רָחבה עוד ונסבה בימי הקיסר האדריאנוס עד הקיסר אלכסנדר סעפֿערוס משך מאה שנה. מראשי החכמים בחכמה הזאת יֵחָשבו שלשה אנשים מילדי הסאַבינים, הלא הם: סאַלפֿיוס יוליאַנוס, סעקסטיוס פאָמפאָניוס, וגאַיוס, ויותר עוד מהמה ראשי השופטים (פראָפֿעקטען דאס פראֶטאָריוּמס) הנודעים לתהלה בכל הארץ, ושמותם: עמיליוס פּאַפינְיאַנוּס (בימי הקיסר סעפטימיוס סעפֿערוס, דאָמיציאַן אַלפיאַנוס ויוליוס פוילוס (בימי הקיסר אלכסנדר סעפֿערוס). החכמים ההם הִטביעו את אדני חכמתם על ספרי החֻקים והמשפטים העתיקים מעשה ידי יודעי דת ודין בדורות הראשונים, אך על פי רוב יסדו את הידיעה הזאת על מוסדות הנסיון, כי הנסיון הוא המורה הגדול בכל ארחות החיים ומה גם באֹרח משפט –. החכמים הגדולים ההם אהבו מאד את הפילוסופיא הַשְטָאִית עד כי יָרוּ אותה לאבן פִּנָה בידיעת החֻקים והמשפטים כאשר עשו כן האשכנזים בדורות האחרונים להפילוסופיא ההעגעלית בְּשׂוּמָם אותה לאבן הראשה בידיעה הנכבדה הזאת –.

6. חכמת סופרי היונים חכמים וסופרים רבים מבני היונים כתבו בימי קיסרי רומא ספרי דברי הימים להרומאים, וכל הקורא בם בשום לב יכיר וידע בנקל את תכונת העת ההיא, עת שלטון העריצות והאמונה בהבלים ומשאות שוא. על פני כל ספריהם נָשְׁבָה רוח עבדות ורוח חנופה, ומכל המונם נָבקה רוח הדרור, סר רוח המשפט ורוח הבקֹרת, אך שוא היה יגיעם לְיַפּוֹת את החסרונות ההם בחלקת לשון, במליצה צחה וְאִמְרֵי שֶׁפֶר, כי בעד עֲדִי עֲדָיִים האלה נשקפים החסרונות ההם אשר לא יוכלו לתקון. בין חכמי יון וסופריהם היותר מהֻללים והיותר נכבדים בדורות ההם היו אנשי שם האלה: א) פלוּטאַרך יליד חאֶראָניא בארץ באֶאָטיען, איש מדיני בימי הקיסר טראיאנוס ונציב ארץ יון בימי הקיסר אדריאנוס ידידו ותלמידו. הוא היה סופר מהיר ופילוסוף חרוץ מאד, קרא הרבה וכתב ספרים הרבה במועצות ודעת. ספריו יִפָּרדו והיו לשני ראשים: א) לספרי מוסר הַשְׂכֵּל (עטישע, מאָראַלישע), בהם יברר ויפרש את תורת פלאַטאָ ומחשבותיו הרמות, יערוך קְרָב ומלחמה נגד דעות בעלי הפילוסופיא השטאית ודעות האפיקורסים (עפיקוראֶר), גם יִשָׂא מְשָלו על דברים יִקְרֵי ערך בהליכות האדם תחת השמש, ב) ולספרי תולדות שֵם (ביאָגראפֿיען) בהם יסַפר תולדות מלכי ארץ ורוזנים, גבורים משכילים, חכמי לב וחכמי חרשים. הוא הוקיר מאד את תפארת ארץ יון העתיקה, גם נתן כבוד והוד למשפטי ארץ רומא הישנה, וַיַצֵג את גבורת גבורי היונים והרומאים ומפעלות חכמיהם וחסידיהם במליצה צחה ובלשון למודים (רהעטאָריש). הוא מצא חן גם בעיני בני דורו גדולי רומא ואציליה, ויפק מאתם רצון בדברי היקרים והמסֻלאים בפז המיוסדים על אדני החכמה והצדק. הוא שָׂם עיניו ולבו להתחקות על תכונות (קאַראַקטער) האנשים אשר יסַפר את תולדותיהם ועל הֲלָךְ רוחם יותר מאשר התבונן על תולדות ימי חייהם ומעלליהם. לפי דבריו יעיד פעמים רבות סִפור קטן, דִבוּר אחד, שיחה קלה ושחוק אחד, על תכונת האדם יתר הרבה מאשר יעידו מלחמותיו הגדולות אשר עשה וארצות רבות אשר לכָד בחרבו ובקשתו – ועל כן מִלא את ספריו גם בספורים קטנים, שיחות נאות, קורות קטנות ותכונות רוח בני האדם, ועוד רבות כאלה. ואף אמנם כי הוא קרא ספרים רבים מאד, בכל זאת לא נוססה בו רוח הַבִּקֹרֶת ולא הִשכיל לבחור תמיד במקורים נאמנים וטובים –. אך בכל זאת יקרים הם בעינינו ספרי תולדות אנשי שֵם אשר השאיר אחריו ברכה, והם לנו לעינים בידיעות דברי הימים העתיקים, יען כי הוא אסף בהם דברים רבים מספרים הרבה אשר נַחַל הזמן גְרָפָם ועקבותיהם לא נודעו עוד בתבל –. ב) עפיקטעט (Epiktet) הפילוסיף הַשְׁטָאִי, הוא הגבר הֻקם עָל בחכמה ובמעללים טובים אשר היה יָקָר מאד בדור תהפוכות ההוא, וְחָזון כזה לא נפרץ בימים ההם ימי שלטון המדות הרעות. הוא היה עֶבד יליד בַּיִת, נולד בשנת החמשים לספהנ“ו, ובימי הקיסר נעראָ יצא מעבדות לחֵרות, ועל פי צִדקת נפשו וישרת לבבו הוכיח לעיני כֹל כי החכמה הָאֲמִתִּית והמדות הטובות יש בהן כֹּחַ לרומם את האדם גם משפל מצבו ולהושיבו בין נגידים ואפרתים. את למודיו היקרים אשר לִמד לידידיו ותלמידיו המעטים בהיותו בעיר רומא, גם אחרי כם בעיר ניקאָפאָליס בארץ עפעריאָן אשר הָחרם לבלות בה טפָחות ימיו, אסף ולקט לְאַחַד אֶחד האיש החכם אַדריאַן תלמידו (נולד בשנת ג“א תת”ס 100) איש יוני מילדי אזיא הקטנה, וספרו המכלכל במשפט את למודי החכם הנכבד ההוא, היה נעים ונחמד בעיני חכמי הרומאים, ומספר קוראיו רבים ועצומים. וכעפיקטעט הוכיכח גם אדריאַן מה רב טוב צָפוּן באוצר הפילוסופיא הַשְטָאִית, כי גם הוא הלך על פיה במעגלי צדק כל ימי חייו וַיֶרֶב להשכיל להיטיב וּלְלַמֵד תועים בינה, אף הוכיח במישור לכל בני האדם כי הפילוסוף הָאֲמִתִּי יִצְלַח גם בהליכות התבל ודרך הארץ; כי הוא הי גם שַר צָבָא מהֻלל ואיש מְדִינִי, ובכל אשר פָּנָה הצליח וַיַעַש פרי חמד. ספרי הסופר המפֹאר הזה אשר כתב על אֹדות טכסיסי מלחמה, ומה גם ספרו אשר עשה בצלם ובדמות הספר הנודע אַנאַבאזיס מעשה ידי החכם קסענאָפאָן, אשר יספר בו דְבַר גבורות אלכסנדר הגדול וְחִין עֶרכו ומלחמותיו הגדולות, ונקרא גם כן בשם אַנאַבאַזִיס, הם מהספרים היקרים והכבדים אשר יצאו לאור בדור ההוא. בכל ספריו הואיל הלוך אחרי הסופרים הנאמנים אשר דבריהם מיוסדים על אדני האמת, ודעת שפתם ברור מִלֵלוּ, בספרו אשר חבר על הליכות ארץ הודו, ישלים ספרו אַנאַבּאַזִיס הנזכר בזה –. ג) אַפִּיאַן מילדי עיר אלגסנדריא, הוא הסופר המהיר אשר כתב תולדות הרומאים בעשרים וארבעה ספרים. הוא התאמץ להַראות לכל העמים את תפארת גאוֹן רומא, עזוּזה וכל מעשיה הגדולים במדינותיה הרבות והעצומות, וספריו מלאים רוח דעת כאחד הספרים אשר כתבו חכמי ימי הקדם –.ד) דְיאָ קאַסיוס, הוא הסופר הגדול אשר כתב דברי ימי הרומאים מיום הִוָסֵד עיר רומא עד הימים אשר הֻקַם עָל להיות יועץ ברומא (בשנת ג“א תתקפ”ט 229 לספהנ"ו). דברי הימים ההם כתב בשמֹנים ספרים, שלשה וששים מהם סָפו תַמו מן הארץ ועקבותיהם לא נודעו, וגם משארית הפליטה אשר בידנו, וחסרו דברים רבים. בספרים ההם אָחַז הסופר דרך בעלי הלשון ואנשי שפתים המַכבירים מִלים ומַעתירים דברים ללא תועלת, ורעיוניו אינם מזֻקקים בְּכוּר הַיושר, בכל זאת – יקרים הם מאד בעיני כל יודעי בינה לעתים בגלל חכמתו ודעתו, בגלל חקרי לבבו והשקפותיו העמוקות בהליכות המלוכה כיד איש חכם ונבון ואיש מְדִינִי כמוהו, כי הוא היה חֲכַם לבב בהליכות החֻקים והמשפטים הַמְדִינִים, בטכסיסי מלחמה ובתולדות הימים –. ה) הסופר העראָדיען כתב את תולדות הרומאים ביצי הקיסר מאַרק אוירעל עד ימי הקיסר גאָרדיאַן, וספרו נופל הוא מספרי דיאָ קאסיוס, כי הוא טָפַל עליו שְׂפַת יֶתֶר וְלַהַג הרבה וכל רוח חיים אין בקרבו, גם דבריו אינם מיוסדים על אדני האמת תמיד –. ו) הסופר צאָזימוס כתב תולדות קיסרי רומא מימי הקיסר אויגוסטוס עד שנת ד”א ת“ע 410. הוא היה בדור הקיסר טהעדאָזיוס השני, וספרו יוכל להתחשב בין הספרים הטובים והמועילים אשר יצאו לאור בדורות קדומים –. ז) הסופר פאָליאָן בעל לשון למודים (רהעטאָר) יליד ארץ מוקדון כתב שמנה ספרים לְשֵם כבוד הקיסר מאַרק אוירעל ופֿערוס בְּנוֹ, והם אסֵפות ספורים קצרים וספורי מלחמות מימי קדם, וגם הם יחשבו בין הספרים הטובים והמועילים –. ח) יוסף בן מתתיהו איש ירושלים המכונה בשֵם פֿלאַוויוס יאָזעפוס חֹטֶר מגזע הכהנים הגדולים ונֵצר ממלכי בית החשמונאים, הוא היה חכם לבב וסופר מהיר וכל ימי התגוררו בעיר רומא הִקְדִיש עתותיו לחכמת סופרים ויכתוב בשפת יָוָן צחה ונמרצה תולדות היהודים בני עַמוֹ, הליכות דתם ותורתם וכל העתים והתלאות אשר השתרגו עלו על צוארם עד הריסות בית מקדשם ביד טיטוס. שבעה ספרים כתב על המלחמות הגדולות והנוראות אשר נִלחמו היהודים עם אספסינוס וטיטוס עד חרבן הבית, והם נקובים בשם „**מִלְחֲמוֹת הַיְהוּדִים”**. עשרים ספרים כתב על קַדְמֹנִיוֹת הַיְהוּדִים, ושני ספרים נֶגֶד אַפְּיוֹן ויוכיח בהם במועצות ודעת וְקשְׁטְ אִמרי אמת כי אך שקר וְדִבְרֵי בָלַע טָפְלוּ היונים על היהודים אֹדות תורתם וקדמתם. ועוד ספרים רבים כתב הסופר הגדול הזה, אך הם אבדו מן הארץ ושטף הזמן גרפם –.

287 §

מהסופרים הנכבדים אשר הופיעו בימי קיסרי רומא „בעת הכסף“ ירום ונשא כבוד הסופר המרומם אַננאֶיס סענעקה (Seneca) [סענעקה ג“א תתכ”ה 65] גם כבוד הסופר המפֹאר פליניוס (Plinius) הבכור ופליניוס הצעיר. סענעקה בן הבלשן (רהעטאָר) הנודע בעיר קורדובה בארץ ספרד, הציב לו מצבת כבוד על ידי תולדות ימי חייו והעתים אשר עברו עליו, ועל פי ספריו הרבים והיקרים אשר הוציא לאור, לאור רבים עמים. בימי הקיסר קלוידיוס נגרש החכם הזה מעיר רומא אל אִי קאָרסיקא לשֶׁבת שם כל הימים, אך אגריפינה השיבה אותו אל נָוֵהוּ ותשימהו למורה חכמה ומוסר מלכים לנעראָ בנה אשר רְצָחוֹ אחרי כן בשבתו על כסא המלוכה כאשר ספרנו כבר. מכל הספרים הרבים אשר כתב הסופר הגדול הזה, לא נשארו בידנו בלתי אם הספרים האלה: 1) ספר יקר המכלכל מאה ועשרים וארבעה מכתבים אשר כתב משנת (תתכ“ב–נ”ה 65–62), והם מלאים מוסר השכל, ארחות יֹשֶר והתבוננות מחֻכמות על תכונות אנשים רבים וענינים שונים. 2) ספרים נכבדים הנושאים משליהם על דברי חכמה (פֿילאָזאָפֿיע) ומוסר (מאָראל), מדות טובות (זיטטען) ודברי נגידים על ענינים גדולים ורמים, כמו „על החסד“, „על הכעס“, „על מעשה הצדקה“, „על השגחת האלֹהים“, על דוּמִיַת הנפש“ (זעעלענרוהע), „על קֹצֶר חיי האדם“, ועוד ענינים נשגבים כאלה. 3) שלשה מכתבי תנחומים (טראָסטשריפֿטען), האחד אל העלפֿיה (Helvia) הורתו, השני אל מאַרציה (Marcia) בת קרעמוטיוס קָארדוס הנודע למזכיר ימות עולם (היסטאָריקער), והשלישי אל פאָליביוס (Polybius) אשר הקיסר קלוידיוס הוציא אותו מעבדות לחֵרות ואשר אהבו ויהי נושא חן וחסד בעיניו. 4) חִקרי לב על תולדות הטבע (נאַטורוויססענשַאפֿטען) והם ספרים מלאים כל טוב ואוצרים ידיעות רמות ונשאות, וכל חוקרי הטבע בימי הבינים (מיטטעלאַלטער) שאבו מהם את ידיעותיהם בתולדות הטבע, גם מעֻלפים הם במוסר השכל ומדות ישרות. 5) ועוד ספר אחד נמצא בידנו אשר שֵם החכם הזה נקרא עליו, והיא ספר התולים בדברים נמרצים היורדים חדרי בטן, ושמו בשפת רומאית: (Apokolokyntosis) (פֿערקירביסורג), ובו יבואו מליצות פרזות גם חרוזים ושירים חליפות, ועוד ימָצאו בידנו תשעה או עשרה ספרי חזיוני עצב (טראַגאֶדיען) אשר נקראו על שֵׁם הסופר הזה, והם עשוים בצלם דמות ספרי החכמים הקדמונים סאָפֿאָקלעס ואייריפידעס. החכם הנעלה הזה עשה טובות גדולות לבני דורו גם לדורות הבאים אחריו בלמודיו הנשגבים, כי העמים הקדמונים אשר היו לפניו וכל חכמיהם וסופריהם נוֹאֲלוּ לְדַמות כי האדם איננו אזרח רק בארץ מולדתו, וכל מעשה צִדקתו וְיָשְׁרו יאציל רק לבני עַמוֹ וְדָתוֹ, והחכם הזה היה הראשון אשר התרומם על הדמיון הַכֹּזֵב הזה והוכיח בצדק לעיני כל העמים כי כל איש ואיש אזרח רענן הוא בכל מְלוֹא רוחב התבל, ועליו הַחוֹבָה להקדיש את מעשה צִדקתו לכל בני האדם אף כי דתיהם שונות מדתו, וארצותיהם רחוקות מאד. הוא היה חֲכַם לבב וכביר שכל ובעל דמיון עז וישר, ידיו רב לו בכל מדע ודעת ועיניו צוֹפִיוֹת הליכות החכמה והתושיה; אך היה גבר אין אֱיָל להחזיק בכל מאמצי כֹח ביד האמת והטוב בדור עקש כדורו אשר כֻּלוֹ סָג יחדו, ולהתגבר על הנסיון היומי העומד לשטנה על דרכי הצדק, כי רוחו נעה ונדה בלי מעמד –. הסופר ק. פליניוס הזקן (סעקונדוס) יליד קאָמאָ באיטליא העליונה [פליניוס הזקן ג“א תשפ”ג–תתל“ט 79–23], היה גבר חכם בעוז, משכיל וחוקר לכל תכלית וברֹחב לבבו ובתבונות כַּפיו פעל ועשה רב טוב לחכמי כל דוֹר וָדוֹר. בספריו הנעלים אָסף כָל חִקרי חכמי הקדם בתולדות הטבע וישם עליהם נוספות כיד החכמה הטובה עליו. ואף כי היה שר חֲיָלִים ושר מְדִינִי ועיניו משוטטות על תהלוכות אנשי החיל גם על תהלוכות חֻקי המדינה, בכל זאת לָקַח לו מוֹעֵד לחקור ולדרוש וְלָתוֹר אחרי כל דְבַר חכמת בינה ודעת ולכתוב ספרים רבים עד אשר בא קִצוֹ בְּלַבַּת אש חַי שרֵיפה פֿעזוף כאשר סִפרנו כבר. הוא הניח אחריו ברכה ספר גדול עת תולדות הטבע או אֲסֵפַת לִמוּדֵי הטבע וידיעותיו (ענציקלאָפאֶדיע דער נאַטורוויססענשאַפֿטען) ובו יבואו גם ענינים רבים על מִשְׁטְרֵי כוכבי השמים (אַסטראָנאָמיע), על מֶחקרי הארץ (געאָגראַפֿיע) ותולדות חרשׁת המעשה (קונסטוויססענשאַפֿט), וכל הידיעות הרמות ההן אָסף וְקִבץ מספרים רבים ושונים, ומספרם יותר משני אלפים, אשר חִבְּרוּם חכמים וסופרים מהֻללים בדורות הראשונים. ואם אמנם כי במקומות רבים לא יָסַד את דבריו על אדני האמת וְהַבִּקֹרֶת הנאמנה, גם שפתו איננה הולכת למישרים במסלה אחת, כי פעם תַּגְבִּיהַּ עוּף וְתַכְבִּיר מִלִים ללא־יועיל, פעם תתרומם ותתנשא על כנפי המליצה וְתָשֶׁת חֹשֶׁך סתרה, ופעם תשפיל רֶדת בסתר המדרגה וכל רוח רֶגֶש אין בה, בכל זאת צָפַן רב טוב בספרו הגדול והנכבד לכל בני האדם הַמִתְחַקִים על שרשי רגלי הטבע וחכמת העולם ויתר הידיעות הרמות –. בן אחותו (אשר לקח לו לבן) הנודע בשם פליניוס הצעיר [פליניוס הצעיר ג”א תתכ“ב–תת”ס 100–62], היה תלמיד מקשיב להחכם המהֻלל קווינקטיליאנוס וידיד אָהוּב להקיסר טראַיאַנוס אשר מאהבתו אותו הֱקִימוֹ עָל להיות אחד מִשָׂרֵי בית המועצה וּנְצִיב ארץ ביטיניען, והוא נודע לאיש יקר אשר נִקבצו בָאו אליו כל ידיעות החכמה וכל הַצְלָחוֹת האדם וְאָשְרו. בימים אשר שָבָת וַיִנָפֵשׁ מעבודתו, עָרַך מכתבים להקיסר טראַיאַנוס ולאוהביו ורֵעיו הנכבדים, והם ערוכים בשפה צחה וברורה וּמְשֻׁבָּצִים ברעיונות יפים ונעימים אשר יתנו עֵדיהם על טוב טעם ודעת בני הדור ההוא. אך עֲמָלוֹ לְיַפּוֹת את הגיוני לבבו בְּנִיבִים נָאוִים מעשה ידי אמן, ולהעלות על כל הגות רוחו עֲדִי עֲדָיֵי בעל הלשון, יעיד כי בדור ההוא היה כָבֵד מאד על הסופר לְחוֹלֵל ולהוליד ספר מפֹאר אשר רק רוח האמת מרחפת עליו בלי כל מַעטה פאֵר המליצה ועָרמות מזִמותיה, וכן יעיד גם ספרו השני אשר קרא בבית אספת שרי המועצה (סענאַט) ואשר יְכַלְכֵּל דברי תהלה על הקיסר טראַיאנוס, כי גם שם יבחר תמיד לשון ערומים, נִיב שָפה צחה מיוסדת על אדני המליצה, ורעיונות מעופפים על כנפי רוח הדמיון אשר ינידו את רוח הקורא מן הדרך הישרה אשר מגמתו להוליך אותו שם –. ספרי תהִלה כאלה חֻברו במספר רב מאד במאה השלישית לספהנ"ו. הספרים ההם היו נקראים בימי החגים והמועדים מפי אחד בעלי הלשון (רהעטאָרען) נֹכַח פני הקיסר או אחד משריו הגדולים היושב ראשונה במלכות. כל דברי חנופה אשר יכול הפה לדַבר והלב לחשוב, סָפְחוּ הַמְהַלְלִים ההם (Panegyriker) על הוד הקיסר. שני ספרים כאלה אשר חִבר קלוידיוס מאַמערטינוס יליד גאליה על הקיסר מאַקסימיאַנוס ועל הקיסר דיאָקלעטיאַנוס, גם ספר כזה מעשה ידי איימעניוס הבלשן על קאָסטאַנטינוס חלאָרוס, הִתְחָרוּ להתגבר איש על רעהו בדבר תהלות המושלים וּלְדַמוֹת את דרכיהם ומעלליהם אל דרכי האלהים ואל דרכי הגבורים בני אֵלִים (העראָען) אנשי השֵׁם מעולם.

288 §

הפילוסופיא והאמונה. בשתי מאות שנים הראשונות למספר הנוצרים, מָשְׁלוּ למודי הפילוסוף אפיקורוס (Epikyros) והפילוסוף צענאָן (Cenon) על רוח בני האדם יושבי ממלכת רומא גברת התבל. בני הנעורים גם המון רב מבני העם קלי הדעת ורודפי זִמָה, בחרו בלֶקח אפיקורוס אשר הֶחליט כי תעודת האדם בחלד ותכליתו היא רק לאכול בשמחה את לחמו, לשתות בלב טוב את יינו, לראות חיים עם האשה אשר אָהב ולהתרפק על חיק התענוגים, והאיש אשר לא יעשה זאת, הוא חוטא נפשו ויחטיא את המטרה אשר הֻצְבָה לכל ילוד אשה תחת השמש –. אך האנשים הישרים בלבותם אשר לא זָנוּ אחרי תעתועי הדמיון הַכֹּזֵב והבלי התבל, אשר מְשׁוּבַת בני העם רעה בעיניהם והליכות מושלי העם הרומסים ברגליהם את עבדיהם מֹרת רוחם, חָגרו בָעֹז מתניהם לעקור וּלְשָׁרֵש את למודי אפיקורוס המשחיתים לֵב וָגֵו ולנטוע תחתיהם למודי הפילוסוף צענאָן אֲבִי התורה הַשְטָאִית אשר תְּצַוֶה לכל המחזיקים בה להכניע את יֵצֶר לבבם תחת ידי הַשֵכֶל, ולבער אחרי כל תענוגות בשרים כאשר יְבַעֵר הגלל עד תֻּמוֹ – והנה בתוך מבוּל המים הזידונים אשר כִּסו אז את כל הארץ, היתה התורה הַשְטָאִית הַתֵּבָה אשר הִתְמַלְטוּ בה המִדות הטובות והדֵעות הישרות. אך מְלַמְדֵי התורה ההיא סָבְלוּ רבות פעמים צרות ותלאות עצומות בתגרת ידי השליטים והחורים אשר החזיקו בלמודי האפיקורסים (עפיקוראָער) ורק בימי הקיסר האדריאנוס וקיסרי בית אנטונינוס, מצאו מנוח לכף רגלם ויהיו יקרים ונשואי פנים, יען כי הקיסרים ההם רָצוּ את התורה השטאית ויתנו לה מַהְלָכִים בהיכלי כבודם וגם כל הפילוסופים הוקירו אותה וַיְסַלְסְלוּהָ. ואף אמנם כי יתר שאת לבעלי התורה השטאית על תלמידי אפיקורוס, בכל זאת באחת נבערו ונסכלו בְּשַׁלחם את זַעם לשונם בכל הנוטים מדרכיהם ולא כמחשבותיהם מחשבותם, ובזה הפיחו קִריה, הֵעִירוּ מָדוֹן, והועילו לא הועיל להשיב פושעים אל הדרך הישרה, כי לא בזעף אף ובגערת חֵמה יִוָסֵר לֵץ, ולא בחרפות וגדופים יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, כי אם בדברים טובים הנוזלים כטל, בלֶקח נעים ובשפתים נוטפות אהבה וָחֵן. ואף גם זאת כי לפעמים סָרוּ גם המורים ההם מדרך צדיקים, ותחת אדרת שֵער, בֶּגד הפילוסופים, הִסתירו בגד בֹּגדים, וערוַת מעלליהם כִסו במכסה צדק וענוה רמיה ומצות אנשים מלֻמדה. זולת שתי שִׁטוֹת פילוסופיות ההן, החזיקו רבים וכן שלמים גם בשטת פיטאַגאָראָס פלאַטאָ ואַריסטו, ורבים נערו כפיהם מכל שִׁטוֹת הפילוסופים הראשונים ויריצו ידיהם אל הפילוסופיא הפֹסחת על שתי הסעיפים (סקעפטישע), או בררו להם מכל הלמודים ודעות הפילוסופים את הלמודים הנחוצים רק לפעולות אדם תחת השמש ולהליכות התבל, ומכל השטות בחרו את הענינים הטובים והישרים בעיניהם ויבנו עליהם שִׁטָה חדשה (עקלעקטיציזמוס או סינקרעטיזמוס). החכם סעקסטוס עמפיריקוס הֶעמיק הִרחיב את שִטת הפילוסופיא הפֹסחת על שתי הסעיפים ויתן לה מהלכים בין חכמי הימים ההם. השטה הזאת שָׂמָה שַׁמוֹת בכל שִׁטוֹת הפילוסופיות אשר מעולם, ובטרם הִתְפַּשְׁטוּ הדֵעות הצרופות וְהָאֲמִתִּיוֹת אשר בתורת משה וישראל, בין עַמֵי הארָצות למלאות את חרבות הפילוסופיא, קמו אנשים עַזֵי כֹח הדמיון וחוזי שוא ומדוחים וַיַרְכִּיבוּ את הלמודים היקרים אשר לראשי חכמי התבל על מִפְלְשֵי עָבֵי הדִמיון ויספחו אליהם רזים וסודות המעֻלפים בערפל גם טָפלו עליהם המון דעות כוזבות והבלי שוא, ומכֻלם יחד יָצקו במַעבה שִכלם תורה אחת, תורה חדשה, שובבה וסוררת –. מורי שקר ומלַמדי הבל ההם, גָברו מאד בארץ, ותורתם החדשה קבֻצת כל הדתות המתהללות באלילים וכל הסודות והרזים ילדי הדמיון הכוזב פָרצה בכל ממלכת הרומאים. כי הרומאים אשר התאוו תאוה להשליך מעליהם את דת בני עמם אשר אָבלה נָבלה מִזֹקֶן, גם לנַתק את מוסרות למודי הפילוסופיא המעיקים תחתיהם, קִבלו באַות נפשם את התורה החדשה ההיא, ובעינים עצומות הלכו בנתיבותיה, ובתקותם כי היא תתן מנוחה ללבבם, נֹחַם לרוחם ותצרור את נפשם בצרור חיי הנצח אחרי מְבוא שמש חיי הזמן, תופשי התורה ההיא התאמרו כי על פיה נִגלו להם סתרי כֹחות הטבע, תעלומות רזי עולם והמון נסתרות שמבראשית, ויחליטו כי כל יודעי תורתם יעבידו תחת ידיהם את כל ממלכות הטבע, וכל צבא המרום במרום גם כל צבאות השֵדים והרוחות הרעות יסורו אל משמעתם, וכל אשר יצוו אותם יעשו –. ועל כן פרו וישרצו בימים ההם קוסמים ומכשפים, בעלי השבעות אנשי מופת, מַתעים ומַשגים, נביאי שקר וחוזי שוא, וכל העם זָנוּ אחריהם וישחיתו דרכם על הארץ –. לא כאלה חֵלק היהודים! כי גם בפרוע פרעות בכל חכמי הגוים, לא נָטוּ מדרך האמת והתושיה, ובלֶכת כל עַמֵי התבל שובב בשרירות הבליהם ותועבות תעתועיהם, לא סָרוּ הם מאֹרח החכמה ומעגלי צדק, כי תורתם התמימה נֵר לרגלם, ואִמרותיה אִמְרוֹת אֱלוֹהַּ, אור לנתיבתם, ועוד בימי הקיסר קאיוס קאַליגולא התנוסס באלכסנדריא איש יהודי חֲכַם הרזים הנודע בשֵם ידידיה האלכסנדרוני (פֿהילאָ) [ידידיה האלכסנדרוני היה בשנת ג“א ת”ת], אשר ברוחב לבבו נגלו לפניו כל שִטות הפילוסופיא היוָנית, ומראשית יונקותיהן קָטַף וַיִשְׁתְּלֵם בחצרות בית ה' – כי בָחַר את מבחר הלמודים היקרים אשר בדברי גדולי פילוסופי היונים, ומה גם את למודי הפילוסופיא הפלאַטאָנית והשטאית, ויחבר אותן במחברת עם תורת משה וישראל, ויוכיח ויערוך לעיני כל העמים כי כל התורות אשר הוֹרוּ בחירי הפילוסופים על פי מופתים רבים והקשים עמוקים ונשגבים, ימָצאו בתורת משה ביתר שאת עוד וביתר עז, גם הלמודים הָאֱלֹהִיִים אשר לא נודעו לאבירי כל חכמי התבל כי אם אחרי עֲמַל ימים רבים אין מספר, נודעים הם על פי התורה ההיא גם לילד קטן מילדי העברים בלי עמל ויגיעה. את חֻקות התורה ומשפטיה וכל דבריה, בֵּאר החכם הזה בַּאֵר היטב על פי למודי פלאַטאָ אֲבִי הפילוסופים, ודעותיו והשקפותיו הנפלאות עשו פרי במאה השלישית לספהנ“ו ויתחקו על לוח לבב החכמים בימים ההם. כל ישעו וכל חפצו בספריו הרבים אשר כתב, היה רק להראות לעיני כל העמים קשְׁטְ דברי תורת היהודים, להעריצה ולהקדישה, ולהפיץ את יפעת נְגֹהוֹת קדשה בכל רחבי ארץ ותבל לפקוח עינים עִורות ולהחיות רוח בני האדם ברוח האלהים המרחפת בתוכה –. האיש אַפאָללאָניוס יליד טיאַנאַ [אפאללאניוס יליד טיאנא ג”א תשס“ג–תתנ”ו 96–3] הנודע לעושה נפלאות, אסף בחפניו את כל הדעות הפיטאַגאָרִיוֹת (אשר בדורות האחרונים נספחו עליהן מָסוֹרוֹת זרות, משלים, חידות ורמזים וַיְשַׁנוּ את פניהן עד כי היו לְמֹרַת רוח להחכמים האמתים), ויתאמץ לְזַקֵק אותן ולעשות מהן אמונה שלטת בארץ, אך אין אנחנו יודעים אל נכון אם קִבלו בני דורו את דעתו ואם לקחו את הַלֶקַח אשר נתן להם, כי תולדות ימי חייו ועלילותיו, נכתבו בדורות רבים אחריו, במאה השלישית לספירת הנוצרים, בעת אשר דת הנוצרים והפילוסופיא הפלאַטאָנית החדָשה הִטוּ כבר את עיני הרומאים אל הליכות ארץ המזרח, והאמונה בסתרי כֹחות הטבע, בלמודי הסודות וְרָזֵי עולם ובכֹח הגדול אשר בהם לעשות נפלאות גדולות, פָּרצו כבר בין כל בני האדם כקטן כגדול. רק זאת נודע נאמנה כי אלכסנדר הָאַבאָנאָטייכֿי, המַהגה ונביא השקר (אשר החכם לוציאן הִרבה לְהָתֵל במעשה נפלאותיו ולהתלוצץ על עָרמתו ותרמית עלילותיו וּלְהָטָיו), היה תלמיד מַקשיב לאַפאָללאָניוס ויאחז דרכו ובאשורו הָלך כל חייו, וזאת לנו לְעֵדה כי גם אַפאָללאָניוס מורו ומלמדו היה נביא ומורה שקר איש מזמות ובעל תחבולות עָרמה ככל המון הַמַהגים ונביאי השקר אשר היו בארץ הקדם, ואשר מִמְשׁוּבַת הפתאים נֶָחלו כבוד והדר, וּמֵאִוֶלֶת הָאֳוִילִים צָברו הון וָעשֶׁר. בימי מלכי אנטונינוס וגם בדורות הבאים אחריהם, האמינו מְתֵי חלד בלמודים נסתרים, בסודות ורזים, בפעולות היוצאות מגבול הטבע ובכל הבלי שוא ותעתועי הדמיון. עֵד נאמן על הדבר הזה, הלא הוא האיש הנפלא הנודע בשם אַפּוּלעיוּס (נולד בשנת ג“א תתפ”ו 126 או בשנת תתצ"ב 132) בן ארץ אפֿריקא מעיר מעדוּראַ. האיש הזה למד בעיר רומא את השפה הרומאית ואת ספרי חכמיה וסופריה, גם נסע בארצות רבות ויאסוף כעמיר גורנה את חכמות כל חכמי הדור ההוא ואחרי כן ישב בעיר קרתאגה וַיְלַמֵד שם את חכמת הַדִבֵּר (רהעטאָריק) ויעש לו שֵׁם גדול, ויפץ את אור הליטעראטור בארץ על ידי ספריו הרבים אשר הוציא לאור. הספר המהֻלל מכל ספריו, הוא הספר הגדול בשֵם „חמור הזהב“, אשר בו נראה עין בעין את ראשית דרכי הליטעראטור בעת ההיא: שפה צחה ותמונות המליצה, אמונה טפלה המיוסדת על הבל הדמיון, על ספורי שקר, על הבלי שוא ומדוחים, ועל דמיונות תֹהו וְצַלְמֵי אָפע, גם נֶחזה בו את שלטון הַמִדוֹת הרעות וְהַנִתְעָבות בדור עִקש ההוא, אשר למראית עַיִן יתאמץ הסופר לְהַתְעִיבָן וּלְהַבְזוֹתָן –. והאיש אפולעיוס הזה יָסַד על פי למודי האַפאַלטונים החדשים, אמונה חדשה ברוחות ושדים, בנבואה וקסמים ובחוזי עתידות על ידי סודות נסתרים בחכמת הטבע ועל ידי קדושה וטהרה ופעולות זרות והליכות רבות ונסתרות. מושלי העם ואדיריהם רצו את למודי הסודות בכל חפצם בם, ועל כן התמכרו אנשים רבים, אנשי רוח וחסרי לב, להחזיק בסודי הסודות והרזים ומעשה להטים, ובגללם חָיתה נפשם בכבוד, כי ההמון סתום העין וַעֲרֵל הלב, נתן להם כבוד והדר גם הזיל להם דֵי זהב מכיסם. בכל בתי הספר, ומה גם בעיר אטהען ובאזיא הקטנה, היו מורים חכמי לב, בעלי לשון למודים ופילוסופים אשר התהללו בלמודי הסודות וַיִשְׁתַּבְּחוּ כי ידם רב להם לעשות על פיהם נפלאות ונצורות היוצאות מגבול הטבע, וַיְנַשְאוּ את הלמודים ההם על כל חכמה ודעת תחת השמש.

והנה בעת אשר התגברה הפילוסופוא הפוסחת על שתי הסעיפים (סקעפטעציסמוס) וַתַּךְ את למודי פלאַטאַ חֵרם, הָלכה הפילוסופיא הדַתִית (די דאָגמאַטישע פֿהילאָזפֿהיע) מחיל אל חיל. ראשית דרכה היתה להתחקות על הֲלִיכוֹת אֵל עליון ועל היחש אשר בינו ובין האדם והעולם, גם נתנה יד להאמין בדברים נפלאים וענינים נשגבים היוצאים מגדר הטבע. הפילוסופיא הדתית הניחה ליסוד מוסד את דֵעוֹת פלאַטאָ ואת הגיוני לבבו ודמיונות רוחו בשם האמונה והדת, ועל אבני פִּנה ההן בָנתה כמו רָמים דת חדשה אשר נקבצו בה כל דֵעות הדתות הרבות והשונות, מחשבות כל מחוקקי עַם וָעָם, ומשם כל חכמי הקדם וחכמי ארצות המערב, והדת המוזרה ההיא המעֻלפת סודות ורזים, נָסכה רוח עִוְעִים על כל בני האדם, ויאמינו בה ובכל נפלאותיה, בעלי הדת ההיא, אבירי הפילוסופים בדורות ההם, התאמצו לָפַחַת רוח פילוסופיא במשלי הדת המתהללת באלילים, לרומם את פסיליה ועצביה על פי הבאורים הפילוסופיים אשר טפלו עליהם, ולתת למחזיקיה מוסר הבלים, מוסר בעלי תורת השטאה, לענות את נפשם בצום, לְהִנָזֵר מכל מַחמדי התבל ולחיות חיי נזירים וחיי צער ותלאה כל ימי צבָאם על הארץ. האמונה במלאכים, בשדים ורוחות ועוד רבות כאלה אשר החלה לצמוח בימי החכם פלוטאַרך, ואפולעיוס הנביא השקר, הרחיב את גבולה מאד, האמונה ההיא נשאה ראש וַתָּרִיעַ על גַפֵּי מרומי קרת על ידי הדת החדשה בת הפילוסופים הדתיים ההם, ולמודי הסודות פָּרצו ויעברו שער, וכל חסרי לב הַשֹׁאֲפִים נפלאות הריצו ידם להם והתרפקו עליהם באהבים. הדת ההיא היתה לאבן נגף ולצור מכשול לכל העמים הקדמונים, היא הֲרַת כל אמונות זרות, כל דמיונות מַתְעִים וכל מחשבות נִפְתָּלוֹת, ועד היום הִכְּתָה שרשיה בלבות בני ההמון וְדַלַת הָעָם –. [פילוסופיא פלאטונית החדשה] ראשית דעת הפילוסופיא אשר בְדַת המקֻבצת ההיא (סינקרעטיזמוס), היתה בארץ מצרים בעיר אלכסנדריא בירת התבל, אשר בה אֻספו יחד דֵעוֹת פילוסופי היוָנים (העללענים), השקפות הדתות בנות ארץ הקדם, מחשבות פילוסופי היהודים ואמונת בעלי דת נצרת, כי האפלאלטונים החדשים אספו את כל הדעות השונות ההן לאסֵפה אחת והניחו את האבן הראשה אל מבנה הדת המקֻבצת ההיא. הַמְיַסֵד את שטת פילוסופיא אפאלטונית החדשה היה לפי דברת הסופרים הקדמונים האיש החכם אַמאָניוס סאַקאַס יליד אלכסנדריא [אמאניוס סאקאס ד“א ג' 242], אשר אבותיו היו נוצרים ויגדלוהו על ברכי דתם, ובהיותו לאיש וילמוד חכמה ודעת עזב את אבותיו ואת דתם וַיִנָזר אל הפילוסופיא היוָנית. הוא אסף את מזמות פלאטא, את מחשבות פיטאַגארוס את דעות אַריסטאָטעלעס וכל חכמי בני הקדם, ומכֻּלם יחד הוציא לאור שִטה חדשה בפילוסופיא אשר ימים רבים היתה גן נעול, מַעין חתום, בהסתירו אותה מעיני כל חכמי התבל ולא גִלה את כְּבודָהּ בלתי אם לבניה עֲלִיָה מעטים אשר צָרַף כליותם ולבם וימצא אותם נכונים וראוים לגלות להם את סודו, ועל כן לא כתב את דברי חכמתו על ספר לבעבור יהיו סתומים וחתומים כל הימים. אך פלאָטינוס תלמידו הגדול [פלאטינוס ג”א תתקס“ה–ד”א ל' 270–205], יליד עיר ליקאָפאָליס בארץ מצרים, גִלה את גל נעול ההוא ויודיע לכל חכמי לב את חכמת מורו (כאשר עשה כן גם פלאַטאָ לסאָקראַטעס מורו). אפס כי בעזוז רוח דמיונו שִׁנה את פני שִׁטַת מורהו הגדול, עד כי נהפכה לשטה אחרת וחדשה. עשר שָׁנִים רצופות לָקַח לֶקַח טוב ותורת החכמה מפי מלמדו להועיל ההוא. ואחרי כן בהיותו בן שלשים ושמונה שנה (בשנת ד"א ב' 242) נלוה אל צבאות הקיסר גאָרדיאַנוס אשר התעתדו ללכת ארצה פרס למלחמה, כי נכספה נפשו לנסוע מפרס אל ארץ הודו ללמוד שם את חכמת חכמיה. אך במות הקיסר ההוא על ידי מרצחים חרש, לא יצאו עוד צבאותיו למלחמה על הפרסים, ונבצרה מזמתו, וישב באנטיוכיא שנתים ימים, ואחרי כן הלך רומאה (בשנת ד"א ד' 244) וישב בה כל ימי חייו. בעיר ההיא נהרו אליו תלמידים רבים מכל עֲבָרִים לשמוע את חכמתו, וכל גדולי העיר נתנו לו כבוד וִיקָר. הֲדַר תפארת מַראהו, מחשבותיו העמוקות בחִקרי אֱלוֹהַּ כאחד מראשי חכמי הקדם, רוח נדיבתו וצהלת אור פניו כאחד מנדיבי ההעללענים, דרכי חיָתו בחיי בני הנזירים, וְהִנָזְרוֹ מכל מאכלי בשר ומכל תענוגות בשרים, כל אלה שִׁווּ עליו הוֹד ויראת הכָּבוד עד כי נֶחשב בעיני כל יודעי שְׁמוֹ לְנָבִיא ואיש קדוש ולעושה נפלאות, וכל העמים הקדמונים העריצוהו ויקדישוהו וירימו את שִׂיאֹו עד לשמים. ככבוד הזה נָחַל עשרים ושש שנים, מֶשׁך ימי שִׁבתו בעיר רומא. הקיסר גאַליענוס ורעיתו, גם כל השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות, וכל השרות ובנות נדיבים, הלכו לאור חכמתו, ויאמינו כי הוא מלאך שלוח מִמָרוֹם להורות את העם תורה ולהודיעם דרך תבונות. באחרית שנותיו אפפוהו חליים רעים ונאמנים, וימת בן ששים ושש שנה בזרועות אייסטאָכֿיוס תלמידו. ופראָפֿיריוס תלמידו [פראפיריוס ג“א תתקצ”ג–ד“א ס”ה 305–233] הגדול כתב על ספר את תולדות ימי חייו, גם התאמץ להפיץ את למודי האפלאטונים החדשים בארצות המערב על פי מדברותיו אשר נשא במקהלות ועל ידי ספריו הרבים אשר הוציא לאור. הוא אסף לאחד אחד את ספרי מורו ויערכם ויסדרם ויחברם בחוברת אחת, אפס כי מקוצר יד פלאטינוס בדרכי לשון יון, לא שת לבו על חֹמֶר הלשון וארחות מליצתה כי אם על צוּרַת הענינים, ועל כן תשכון עֲנָנָה על פני ספריו, ובמקומות רבים קשים הם להבין ולבוא עד תכונת רעיוני לבבו. החכם יאמבליכֿוס יליד כֿאלקיס [יאמבליכוס ד“א צ”ד 333], העמיק הרחיב את הפילוסופיא המקֻבצת (סינקרעטיזמוס) יתר הרבה מאד מהחכם פלאָטינוס, עד כי נוכל להחליט כי הוא היה אֲבִי הפילוסופיא ההיא. והנה פלאָטינוס ופראָפֿירוס החליטו ויגזרו משפטם כי החכם באמת ההולך במעגלי צדק ונפשו זַכָּה מִשֶׁמֶץ דֹפִי, ימצא את תכלית הפילוסופיא וּמַטְרַת כל החכמות והחקירות בְּרִגְעֵי אֹשֶר ההם אשר תָּנַח עליו מִמָרום לחזות מַחזה שדי בְּעֵין שִכְלוֹ על ידי התפשטות הגשמיות (Ekstase) ועל ידי התבוננות העמוקה בסתרי רָזֵי אֵל. אך יאַמבליכֿוס נשא דֵעוֹת מרחוק וַיְקַבֵּץ את הדמיונות המוחשיות אשר ישפיקו בהם בני ארץ הקדם, ואת האמונה ברוחות ושדים אשר פָרצה בימים ההם, ויחַברם יחד אל דֵעוֹת תלמידי פלאַטאָ ואל סוד הספירות (צאַהלענמיסטיק) אשר בידי תלמידי פיטאַגאָראָס, ומכֻּלם יחד יָסד את האמונה המחלטת כי על פי תעלומות חכמה ופעולות נפלאות ונסתרות יש לאל ידנו לשלוט על צבא מלאכי המרום במרום ולהורידם ארצה, לכבוש אותם לסור אל משמעתנו ולעשות ככל אשר נְצַוֵם. כי הוא עָרַךְ במַערכה וּמִשְׁטָר את אֵלֵי המָרום (גאָטטער), את המלאכים, השדים וכל הרוחות, וילמד איך יוכל האדם להכביד עליהם את ידו ולהורידם אליו על ידי תחבולות הכשָפים והקסָמים, מעשים נסתרים, תְפִלות, השבעות, קמיעות, קדושה וטהרה ומנהגים (צערמאָניען) רבים מעֻלפים בסודות ורזים, ולהכניע אותם תחת ידו להיות לו לעבדים ולשמור את פקודתו להפוך את מערכות הטבע ולברוא חדשות ונפלאות –. החכם המפֹאר לאָנגינוס [לאנגינוס ג“א תתקע”ג–ד“א ל”ג 273–213], היה תלמיד אַמאָניוס סאַקאַס, ויגדל עוד מהחכם פלאָטינוס בחכמתו ודעתו וידו החזקה בלמודים רבים ושונים גם בְּיִשְׁרַת לבבו ובְתֹם דרכיו ובֹר ידיו בכל עלילותיו, הוא היה בעל שֵכל זך וחוקר לכל תכלית על פי למודי הפילוסופיא הָאֲמִתִּית, ועל כן לא הלך בדרכי האפאַלטונים החדשים אשר בחר בם בראשונה, גם לא דָבַק בכל שטות הפילוסופים אשר משלו אז בארץ וַיַתְעוּ את מחזיקיהם מדרך הישרה. ואחרי אשר מִלא את חדרי לבבו דֵעוֹת פלאַטאָ הישרות אשר לא חָלוּ בהן ידי מְזַיְפִים, ודעות יתר הפילוסופים אשר נֹכח האמת דרכם, הֵרִים פעָמיו לארצות רחוקות ללמוד את חכמות חכמי הארצות ההן. ואחרי כן יָשַׁב ימים לא כבירים בעיר אַטהען ויהי שם מורה דרך בלשון למודים ובפילוסופיא, לאחרונה אָזר כגבר חלציו ויהי רב פעָלים בדרך ארץ והליכות משפטי המדינה מבלי עֲזוֹב גם את החכמה והלמודים. הוא עשה ספרים הרבה, אך הם עָלו בתהו ויאבדו ברבות הימים ולא נשאר מהם רק ספר אחד אשר כתב במועצות הדעת „על הַנִשְׂגָב“ (איבער דאַס ערהאַבענע), והספר ההוא יקר עד מאד בגלל שפתו הברורה, הגיוניו הרוממים ולמודיו הנשגבים –. קורות ימי חייו האחרונים אשר היו אז משנה ויועץ להמלכה צענאָביא בעיר פאלמירה עד אשר חלה בו חרב עריצים וימת ברוח שקטה ובמנוחת נפש כאחד הגבורים והחכמים הגדולים. הקורות ההם יבואו בספר הזה במקום שידֻבר בו שנית. במאה החמישית למספר הנוצרים מצאה לה הפילוסופיא האפאלטונית החדשה בית מקלטה האחרון בעיר אטהען, כי שם היה לה החכם פראָקלאָס לְמָעוֹז ולמחסה, ובכל כֹחו הֶחזיק בידה [פראקלאס ד“א קע”ב–רמ"ה 485–412]. החכם הזה היא המשענת האחרונה גם לדת האלילית (היידענטהום) אשר הִתְּעַתְּדָה כבר לגלים, וַיִשָׂא למענה גדופים וחרפות ורדיפות, ויהי כי ירא מִלֶכֶת בדרכיה לעיני השמש, היה במַחשך מעשהו, ובמסתרים עָבַד את עבודתה הנָכריה והנתעבה, האיש הזה יהיה לנו לעד עד מה יתעה גם חֲכַם לבב להאמין בהבלי שוא ולהחזיק בקסם ואליל תרמית, כי הוא היה איש חכם ונבון וידיו רב לו בלמודים רבים ושונים (כאשר העידו ספריו אשר כתב על אֹדות למודי פלאטא), גם יתרון הַכְשֵׁר דעת לו במליצה ושיר, ובכל זאת התמכר ללכת אחרי התֹהו, לאחוז בהבלי הבלים במשאות מדוחים, במשלים קדמונים, במנהגים ישנים ובמוסר עצַבים אשר בראו מלבם המתהללים באלילים בשנות קדם. תלמידי החכם הנתעה הזה, <?> אִיזִידאָרוּס, דאַמאַסציוס, וסימפליקוס, והם המורים האחרונים אשר הורו את העם חכמות עובדי האלילים. בימי יוסטינוס סֻגרו דלתות בתי ספריהם אשר למדו שם לתלמידיהם את הפילוסופיא האלילית, ובראותם כי צר להם המקום בארצם ומולדתם, הלכו לנוע על אדמת נֵכָר, ויבואו ארצה פרס, וַיְקַווּ למצוא שם ארץ מִקְלָט לדמיונותיהם וחלומותיהם והבלי למודיהם, אך תוחלתם נכזבה, כי גם שם לא מצאו מנוח לכף רגלם וּמִקְלָט להבליהם, וישובו אל ארץ מולדתם, וילכו חשֵכים כל ימי חייהם, ויסופו ויתמו לִגְוֹעַ באפס תקוה, אמנם למודי האפאלטונים החדשים היו קרובים בדברים רבים ללמודי דת הנוצרית, ועל כן נודעו מהר עקבותיהם בספרי חכמי הנוצרים, ומעט מעט פעלו פעולה עזה על כל דרכי הדת הנוצרית, גם אֲבוֹת הַכְּנֵסִיָה הנוצרית (קירכֿענפֿאֶטער) אש היו בימים ההם, לקחו מהם למודים רבים וַיִטָעוּם בספריהם –. [דת העם ודת הממשלה בממלכת הרומאים.] התשוקה לדעת נסתרות ותעלומות רזי עולם אשר שררה בפילוסופיא אפאלטונית החדשה, שררה גם בכל האמונות והדתות המתהללות באלילים –. כי עֲדַת החכמים אשר בממלכת רומא, העמיקו מחשבותיהם במצולות הפילוסופיא, ויחתרו בכל עֹז למצוא בה מַסלול ודרך ישרה בהליכות עולמם, מַטָרָה לתאוַת לבם, מָעוֹז ומחסה מֵהַלְמות התלאות המתרגשות ובאות בתבל, נֹחם יֶשַׁע ותקוה לחיי העולם אחרי מְבוֹא שמשם בעמק הבכא הזה, אך בידי המון בני העם אשר לבם צָפוּן מחכמה, לא היתה בלתי אם דת נוֹשָׁנָה המתנודדת במלונה מִזֹקֶן, דת אשר אין עזרתה בה ותושיה נדחה ממנה, אשר קָצֹר קצרה ידה לְרַפֵּא לשבורי לב וּלְחַבֵּשׁ לעצבותם, ואין בה כל כח לְנַהֵג את מַחזיקיה דרך נתיבות אַל־מָוֶת, דת אשר המשכילים נָזוֹרוּ מעליה כי ראו עֶרְוָתָהּ, וכל גדולי חִקקי לב נתנו לה כתף סוררת ויזילוה, וגם המַחזיקים בה עוד, לא יכַבדוה באמת, וַתְּהִי יראתם אותה מִצְוֹת אנשים מלֻמדה, וכל מנהגיה, כל חַגיה ומועדיה, קרבנותיה ותפלותיה וכל הליכותיה, נפחה נפשם ויהיו פגרים מֵתִים אשר כל רואיהם יתגודדו ויסוגו אחור. והעם ההולכים בחשך בראותם כי אבד נצחם ותוחלתם מִדָתָם ואמונתם הגלויה, בקשו נֹחַם וישע, תוחלת ותקוה בְּמִסְתְּרֵי הדת וסודות האמונה, ויריצו ידיהם אל סתרי הדת אשר בידי בני ארץ הקדם, גם בחרו להם את הָרָזִים והתעלומות אשר בכל הדתות הרבות והשונות –. דת הארמים עובדי הַבַּעַל אֱלִיל השֶמש, יָשׁבה על גַפֵּי מְרוֹמֵי רומא, כי הקיסר העליאָנאַבעלוס הִסִיע את גפן סדום זאת מארץ ארם וַיִשְׁתְּלָהּ על אדמת רומא, והרומאים נָהרו אל הדת ההיא ויתמכרו להיות לה לעבדים. על ידה התנוססה הדת השובבה הנקובה בשם „עבודת הָאֵם הגדולה“, וצלמי שקוציה ומנהגיה הנתעבים היו קדושים בעיני הרומאים. אך עוד ביתר עז דבקו הרומאים בדת הפרסים עובדי האליל „מיטרא“, אליל השמש, גם בעבודת האליל איזיס והאליל סעראַפיס, אלילי המצרים הקדמונים. בכל הבלי הדתות השונות ההן התהוללו הרומאים, ויחזיקו בילדי נֵכר, בסודות ורזים, בתעלומות חכמה ובלמודים נסתרים אשר בָּדאוּ מלבם כֹהני הדָתות ההן להַכות את עיני מתי חלד בַּסַנְוֵרִים, את לבם בַּשִׁגָעוֹן ואת שִׂכְלָם בְתִמָהון וּבְעִוָרוֹן. חֶבְרַה נִסְתָּרָה הִתְמַכְּרָה לְכַהֵן לעבודת האליל מיטרא ולעבודת האֵם הגדולה, והאנשים הַנִסְפָּחִים אל החֶברה ההיא, היו נזירים ואנשי רוח אשר התקדשו בקדושות רבות ואשר נתנו גֵוָם למַהלומות אכזריות מאד, לְמַכּוֹת שוטים ועקרבים עד כי לא נותר מְתוֹם בבשרם. כֹהני אליל מיטרא היו רבים ועצומים מאד וְנָפוֹצוּ בכל רחבי ממלכת הרומאים, כאשר יתנו עֵדיהם סְעִפי הסלעים, נִקְרוֹת הַצֻרִים והמערות הרבות מאד מעשה ידי הַטֶבַע או מעשה ידי אדם אשר גָרוּ בתוכן חֶבֶר כֹהני אֱלִיל ההם ואשר בהם מזבחות, פסילי אבן תמונות וצלמים לרוב, והן נמצאות עד היום בעיר רומא, בעיר אלכסנדריא אשר במצרים ובמקומות רבים מִצְפוֹן לְהָרֵי אַלְפֶּען וּנְהַר דאָנוי. גֻלְגֹלות הכֹהנים ההם הנמצאות עוד במערות ההנה, תְּעִידֶינָה כי רבים מהם מֵתוּ תחת שֵׁבֶט מַכֵּיהֶם אשר הֻכּוּ בְאַוַת נפשם לכבוד האליל מיטרא –. הנה כי כן עָתקה גם גָברה חַיִל האמונה האלילית ההיא עד כי אנשים רבים מֵתוּ עליה ברצונם הטוב בכל חֶבְלֵי הַמָוֶת!! ועל ידי התועבות ההן ותעלומות סתרי הבליהן, קִוו בני האדם בעת ההיא למצוא חן בעיני אלהים ולהפיק מאתו רצון! –.

והנה אף כי ידאב לב כל משכיל בהתבוננו על תהלוכות העמים בעת סבובה ההיא, בכל זאת יִנָחֵם עד מהרה בראותו כי מַרבית העמים ההם התאמצו בכל מאמצי כֹחָם למצוא את הדרך העולה בית אֵל, את דרך נתיבות אַל־מָוֶת, לגאול את נפשם מִשַׁחַת בְּלִי, ולפדותה מכליון חרוץ ושממות נצח, אך יען כי לא חֻננו בדת אמת לדעת את סוד אחדות ה' וסוד השארת הנפש והמעשים אשר על ידם ישיג בן האדם את חיי העולם, על כן הלכו ארחות עקלקלות ודרכי צלמות ויבראו ברוח דמיונם אלילים, מלאכים טובים ורעים, שדים ורוחות, סודות, רזים, תעלומות, למודים נסתרים, כשפים, קסמים, נחשים ולחשים והשבעות ועוד רבות כאלה, ויאמינו כי על ידי הדברים האלה יצילו את נפשם ממָות לֵאוֹר באור ה' בצרור חיי עולמים מְעוֹן הרוחות והנשמים.

6: רומא בימי שלטון אנשי הצבא.

289 §

1. אחרי מות הקיסר מאַרק אוירעל, ישב קאָמאָדוס (Коммодоѕ) בנו על כסא המלוכה [קאמאדוס ד“א תתק”מ–תתקנ“ה 192–180]. בימיו החלה ממלכת רומא להתנודד, כי הוא במשובתו נטה עליה קו תֹהו עד כי נפלה אחרונה למשואות נצח. הוא היה אביר לב ועריץ, מלחמת האנשים והחיות היתה תאות נפשו כל הימים, ואת העם לחץ בחָזקה ויעצרם בעצם עד כי קמו עליו שומרים ראשו וַיְרַצְחוּהוּ. גם על הקיסר פערטינאַקס (Пертинаксъ) [פערטינאקס ג”א תתקנ“ג 193] עברה הכוס הזאת, כי גם על גבור החיל הזה קמו שומרי ראשו ויהרגוהו. ואחרי מותו הֵרִימו אנשי הצבא הנקובים בשם פראֶטאָריאַנים את ראשיהם, ובעזותם ועריצות גאונם מָכְרו את כסא המלוכה לכל איש אשר הִרבה במחירו. העריצים הגאיונים ההם עשו ככל אשר אִוְתָה נפשם, עד אשר ישב הקיסר סעפטימיוס סעפֿערוס על כסא המלוכה וַיְשַׁבֵּר את גאון עֻזם [סעפטימיוס סעפערוס ד”א תתקנ“ג–תתקע”א 211–193], ויכונן את כסא רומא כבראשונה. הקיסר הזה היה איש מלחמה וגבור חיל ובעזוזו הכניע תחת ידו את שני שרי הצבאות אשר לטשו את עיניהם על נֵזר המלוכה, את אַלבינוס נָצַח בארץ גאליה, ואת פאסקענינוס ניגער בארץ אזיא, גם הִרחיב את ממלכתו בְקָרְעו מיד הפרתים את ארץ ארם נהרים וַיִסְפְחֶהָ לגבול רומא, ובארץ בריטאניא בנה ערי מבצר חדשות לעצור את עַמֵי הפיקטים והסקאָטים מהתנפל בתוכה. הקיסר הזה שדד מיד שרי המועצה את שארית כֹּחָם ואחרית עֻזם וַיִשָׁען רק על גבורת אנשי צבאותיו, ועל חרבותיהם הֵכִין את כסא מלכותו, ובְפֹעַל כַּפָיו יסד את שלטון אנשי הצבא ביתר עז מבתחלה. הקיסר הזה אהב מאד את היהודים בגלל רוח אמונתם, כי בעת אשר מָרַד בו פעסקענינוס ניגער, עזרו לו בכל לבבם ובכל מאֹדם ויתמכוהו בכסף רב ועצום מאד, ועל כן גמלם טוב כל ימי חייו, ויצו לכל עמו לבל יפריעום מתורתם ועבודת אלהיהם, גם נתן להם כל משפטי אזרחי רומא, וימלא את ידיהם לכַהן בכל כהונת המדינה ולהיות פקידים ישרים ככל הרומאים.

290 §

1. אחרי מות סעפטימיוס סעפֿערוס בעיר עבאָראַצום (היא עיר יאָרק בארץ בריטאניה), ישב קאראקאללא [קאראקאללא ג“א תתקע”א–ע“ז 217–211], בנו האכזר על כסאו ויתן כבוד ועֹז לאנשי הצבא כאביהו, אך את בני העם לא חָשַׁב ויהדפם באיבה ובוז. הוא רָצַח את געטאַ (Geta) אחיו בזרֹעות הורתו, כי צַר עינו לְחַלֵק אִתּוֹ את המלוכה כפי אשר צוה אביהם לפני מותו, וכאשר מֵאֵן פאַפיניאַן מורו (חכם מהֻלל בידיעות החֻקים והמשפטים) להצדיק את מעשה הרצח ההוא, צוה להמית גם אותו. ויהי בנסוע הקיסר הזה לעשות מלחמה עם הפרתים, ויקומו עליו אנשי חילו וימיתוהו, ואחרי ימים לא כבירים התנשא העליאָגאַבּאַלוס [העליאגאבאלוס ג”א תתקע“ח–פ”ב 222–218] שארו הקרוב (כֹהן הַבַּעַל אֱלִיל הארמים), וישב על כסא המלוכה, גם הוא היה אכזר ורודף תענוגים. הוא הביא לעיר רומא את עבודת הבעל, ועל ידה האביד שָׂרִיד בעיר מכל המדות הטובות אשר נשארו עוד בידי הרומאים מימי קדם. מַצֶבֶת הבעל היתה אבן שחורה בתמונה כדורית מעֻלפת ספירים ואבני חֵפץ, ולכבודו בנה הקיסר היכל בעיר רומא על גבעת פאַלאַטין, ונשים שובבות מבנות הארמים הלכו שם במחולת המחנים לכבוד האליל, ושרי המועצה מְלֻבָּשִׁים בגדי בני ארץ הקדם עשו את עבודת הבעל בְּתוֹר כֹּהנים. כֹּה התהולל הקיסר הזה על כסאו עד אשר קמו עליו הפראֶטאָריאַנים וימיתוהו ויושיבו לכסא את אלכסנדר סעפֿערוס (Александръ Северъ) דודו [אלכסנדר סעפערוס ג“א תתקפ”ב–תתקצ"ה 235–222]. הוא היה איש ישר ויעש טובות רבות לבני עַמוֹ, אך קָצֹר קצרה ידו להחזיק ברסן השלטון בכל עֹז ותעצומות בדור תהפוכות ודור שובב כהדור ההוא. הפראֶטאָריאַנים רָצְחו לעיניו את אֻלְפְּיאַן אדוניהם המשֻבח והמפֹאר בחכמת המשפטים על אשר לא הצדיק את מעלליהם הרעים, והקיסר לא עצר כֹּח לשַלם להם כפעלם לכַפר בדמיהם את דם החכם הישר ההוא. בימיו הִשְׁבִּית ארדשיר (Ardschir) הוא ארתחששתא (Artaxerxes) את ממשלת הפרתמים בְּקִדְמַת גבול רומא, ויכונן את ממלכת פרס החדשה, ממלכת הסאַסאַנידים (Sassaniden), ועד מהרה התפרץ ויתנפל בנָפות הרומאים בחרב ובדם. והסאַסאַנידים התאמצו לָפַחַת רוח אהבה בלב בני עַמָם לאהבה את מִדוֹת אבותיהם הראשונים וכל ארחותיהם בחַדשם כנשר את קדמות דת צאָראָאַסטער לעבוד את השמש ואת האש כבימים הקדמונים.

291 §

אחרי אשר התקוממו אנשי החיל על הקיסר הזה [ג“א תתקצ”א 235] וימיתו אותו ואת אמו בארץ מאַינץ, רבו הפרעות והמבוכות בעיר רומא עד כי במשך עשרים שנה הֻקמו שנים עשר קיסרים גם הורדו מכסאותם. פיליפוס אַראַבּס [פיליפוס אראבס ד“א ג’–ט' 249–243] הגדיל את כבוד מלכותו ויאדירה בחג הגדול אשר עשה לכל הרומאים במלאות אלף שנים מיום הוסדה עיר רומא. הקיסר דעציוס [דעציוס ד”א ט’–י“א 251–249] אשר ישב על כסאו אחריו, רדף באף את כל מחזיקי דת הנוצרים וימת בלי יומו בְהִלָחֲמוֹ עם הגאָטהים (Gothen), שבט מעמי אשכנז, אשר פרצו בים וביבשה להחריד את עיר רומא ולהכותה חרם. אחרי מות הקיסר הזה התחוללו רעות רבות על ממלכת רומא עד כי רָגְזָה כל הממלכה וְחִשְבָה לִנְפּוֹל למשואות, כי בנפות שונות התנשאו שרי הצבאות וישימו כתר הקיסרות בראשם, וכֹה רבתה הרעה אז עד כי סופרי הדור ההוא קראו את השנים ההן אשר מלך גאַלליאנוס ברומא [גאלליענוס ד”א י“ט–כ”ח 268–259] ופאַלעריאנוס אביו אֻסר בידי הפרתים, בשֵם „עת שלטון שלשים העריצים“. גם הפרסים החדשים החרידו אז את נָפוֹת רומא אשר בארץ המזרח, כי התנפלו עליהן בחרב ובראשם הגבור הנודע בשם שאַפּוּר (Sapores), וְעַמֵי אשכנז הרגיזו את יתר הנפות גבולות הרומאים. אחרי מות הקיסר גאַלליענוס, מָלַך קלוידיוס השני [קלוידיוס גאטהיקוס ד”א כ"ה–ל' 270–268], והוא הִכָּה מַכָּה נִצַחַת את הגאָטהים על יד סירמיום בארץ פאַננאָניה, כי היה איש מלחמה וגבור חיל, אך ימים מעטים אחרי הנצחון ההוא מת במגפה.

292 §

אז ישב אורעליאַנוס על כסא רומא [אורעליאנוס ד“א ל’–ל”ה 275–270], והוא היה איש חיל כאחד גבורי רומא בימים הראשונים ובעל מוסר מלחמה, וישב ויכונן את המלוכה בכל תֹּקֶף כבראשונה. הוא נָצַח במלחמה את שרי הצבאות הסוררים והמורים, וביחוד את טעטריקוס שר הצבא בארץ גאליה, והוא יצא למלחמה על ממלכת פאַלמירה (Palmyre) אשר יסדהּ המלך אָדענאַטוס בִנְאוֹת מִדְבָּר (אָאַזע) בארץ אֲרָם, ואחרי מותו מָלכה צענאָביא²⁶ רעיתו הַיְפֵה־פִיָה וגברת החיל. תדמור (פאַלמירה) בִּירַת הממלכה ההיא, פָרחה בהוד והדר והיתה מלאה חכמי לב וחכמי חרשים וסוחרים רבים נכבדי ארץ, והקיסר אוריעליאַנוס הרס אותה במלחמה ואת צענאָביה המלכה הוליך בשביה לעיר רומא לְפָאֵר בה את כּבוד מרכבת עֻזוֹ. הפילוסוף הגדול והסופר המפֹאר לאָנגינוס היה מורה ויועץ להמלכה צענאביה, וימת בידי עריצים. הוא התרפק בתחלה על חכמת האפאלטונים החדשים אשר ספחו את חכמת בני הקדם והבלי אמונתם בנפלאות ונסתרות אל למודי פלאַטאָ הישרים והנכוחים, ובמקום השכל הישר מורשת הרומאים בימי קדם, הושיבו את החכמה ההיא המיוסדת על רוח הדמיון ואשר בָּנתה בשמים מַעלותיה אף כי אגֻדתה על הארץ לא נוֹסָדָהּ, אך אחרי כן עזב לאָנגינוס את החכמה הרמיה ההיא וישלחה מעל פניו. על שרידי חרבות עיר תדמור ועל פליטת משואותיה, יתפלאו כל הנוסעים עד היום הזה, כי נפלאים הם מאד. הקיסר הזה משך את ידו מדאַציה הרחוקה מרומא ויעבר את הרומאים הגרים בה למעזיה אשר מעבר לנהר דאָנויא, גם בָּנה חומה נשגבה סביבות עיר רומא לשמרה מהמון אויביה לבל יתנפלו עליה פתאֹם.

293 §

אחרי אשר הומת גם אוירעליאנוס בידי אנשי צבאותיו, ישב על כסא רומא האיש העשיר טאַציטוס [טאציטוס ד“א ל”ה–ל“ו 276–275] נצר משרשי הסופר הגדול הנקרא בשֵם זה, אך הוא לא האריך ימים על ממלכתו וַיִסָפֶה במלחמה אשר עשה עם הגאָטהים, וימלוך תחתיו איש גבור חיל וישר לב ושמו פראָבוס [פראבוס ד”א ל“ו–מ”ב 282–276] הוא הרחיב גם בִּצַע את בנין החומה אשר השתרעה מהדאָנוי אשר בבייערן עד נהר טאַנוס, וַיַצֵב אנשי צבא על גבולות ממלכתו, הוא נטע כרמים בארצות רהיין ובארץ אונגארן, גם הוא שׂם סדרים ישרים בהליכות הצבא וטכסיסי המלחמה. אך גם הוא נרצח בידי אנשי חילו, וקאַרוס ישב אחריו על כסא רומא [קארוס ד“א מ”ב–מ"ד 284–282], ויהי בנסעו למלחמה על הפרסים, המיתהו לַהַט הברק, או הומת בידי מרצחים, ודיאָקלעטיאן יליד ארץ דאַלמאַציא ה|קם עָל לשבת על כסא המלוכה ברומא. הוא היה חכם ומשכיל בכל דרכיו, ובחכמתו הגדולה הוּרַם מן העפר לָשֶׁבֶת על גַבֵּי מרומי התבל, כי אביו היה עבד עולם, והוא ברוב תבונתו התנער מֵעֲפַר הָעַבְדוּת להיות מושל על כל הארץ.

294 §

דיאָקלעטיאַן (Діоклеціанъ) [דיאקלעטיאן ד“א מ”ד–ס“ה 305–284] הרים את כבוד המלוכה ועֻזה וַיַשְׁפֵּל את כבוד שרי המועצה, ובראותו כי אזלת ידו לעצור לבדו ביד אויבי רומא מהתפרץ בגבולותיה, התחכם וַיַחַץ את ממלכתו עִם גאַלעריוס אוהבו, לבעבור יְגַברו שניהם יחדו חיָלים לעמוד לפני אויביהם. דיאָקלעטיאן לקח לו את שֵׁם הכבוד „אוגוסטוס“ וירד על ארץ המזרח וטהראַציא, ולגאַלעריוס נתן את שֵׁם הכבוד „צאֶזאַר“ וישליטהו על נָפוֹת אילליריען, אולם כאשר רבו אויבי רומא מיום ליום ומזמתם להגיח אליה מכל פאה, בחרו להם שני המלכים ההם עוד שני שליטים אחרים, שֵׁם האחד מאַקסימיאַנוס אשר עטרוהו בשם „אויגוסטוס“ וימשילוהו בארצות איטליא, אפֿריקא וְאִיֵי ים התיכון, ושֵׁם השני קאָנסטאַנטינוס כֿלאָרוס חתנו אשר כִנוהו בשם הכבוד „צאֶזאַר“ ויתנו בידו את ספרד, גאליא ובריטאניא. עשרים שנה שלט דיאָקלעטיאַן ברוח גבורה וברוח חכמה, ורומא שבה להיות ממלכה אדירה ונוראה לכל מלכי ארץ כבימים הראשונים. הקיסר הזה רדף את הנוצרים בלי חשך ויאמר להשמידם, אך בטרם בִּצע את מזמתו זאת, ירד מכסא מלכותו וַיִבָּדל מכל הליכות המלוכה לְבַלות את טְפָחוֹת שנותיו במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים בעיר סַלָנָה (Salona) בארץ דאַלמאַציא [ד”א ס“ה 305], ארץ מולדתו, וַיִבֶן שם היכל גדול ורחב ידים במאד מאד, היכל כבוד ונעלה אשר חָרבותיו הנשארות עד היום, יכילו בקרבם את ספאַלאַטרה העיר כאשר היא כָעֵת. אך הסערות אשר התחוללו בממלכתו, הִרְגִיזוּ אותו גם ממנוחתו האחרונה. אשתו ובתו נִרְצְחו בידי מרצחים [ד”א ע"ג 311], וְיִתָּכֵן כי גם הוא הִקְצִיר את שארית ימי חייו מפחד לבבו פן יִפֹּל ביד מְשַׂנְאָיו ויתעללו בו –.

295 §

מעת אשר ירד דיאָקלעטיאַן מכסא ממלכתו, רבו הפרעות והמבוכות בכל הממלכה, ומלחמת האזרחים אכלה את הרומאים בלי הפוגה עד אשר התעודד קאָנסטאַנטינוס גבור החיל וישב על כסא המלוכה. הקיסר הגבור והחכם הזה, היה בן קאָנסטאַנטינוס כֿלאָרוס אשר שָׁלַט לְפָנִים בספרד, גאליא ובריטאניא על פי דיאָקלעטיאַן, ובעזוזו ותבונתו רָדָה בכל ארצות המערב וַיֵצֵא למלחמה על בן מאַקסימיאַנוס הוא מאַקסענטיוס האכזר והעריץ. הקיסר הזה הִטה אזנו לעצת הילני (Helena) הורתו וַיִנָזר מִדַת אבותיו המתהוללת באלילים וַיִדָבֵק בדת הנוצרים ויך את מאַקסענטיוס (בשנת ד“א ע”ב 312), וילכוד את רומא, ומני אז שלט על כל ארצות המערב, וליציניוס גיסו משל בארצות המזרח. אך תאות נפשו להיות שורר לבדו בכל ממלכת הרומאים, הציקתהו עד מהרה לצאת בחרב גם על ליציניוס, ובמלחמה אחת קרע ממנו את ממשלתו וגם את נפשו לָקָח, וימלוך לבדו על כל ארצות המערב ועל כל ארצות המזרח [ד“א פ”ה 325]. והנה אף כי היה הקיסר הזה איש חֲכַם לבב וינעור כפיו מעבודת האלילים, בכל זאת הִרְבָּה הָרֵעַ ובאכזריות לבבו צִוה להשליך את אנשי החיל אשר נשבו במלחמה לפני חיות טורפות להיות טרף לְשִׁנֵיהֶן, את אשת חֵיקוֹ הִתִּיק כַּצֹאן לְטִבְחָה ואת קריספוס בְּנוֹ היקר והישר הִקְדִיש ליום הרֵגה, גם את קרוביו ושאֵריו הִגיר על ידי חרב, וַיְהִי אכזר כיענים במדבר, שִׁחֵת רחמיו, ויטרוף לָעַד אַפּוֹ.

296 §

הקיסר האדיר הזה העביר את כסא המלוכה מעיר רומא הבירה אל ביצאַנץ קרית ארץ יון וַיֶרֶב את תפארתה בהיכלי מלך ובכל שְכִיוֹת החמדה ויַסב את שְמָהּ לְשֵׁם „קאָנסטאַנטינאָפעל“ על שְׁמוֹ.

סוף דבר. אם נָעִיף עינינו עוד הפעם על התולדה העתיקה בטרם נפרד מעליה, אז נתבונן בְּנָקֵל כי הֲלִיכות חיינו בתבל הָטבעו על מוסדות ימי הקדם ההם: ארץ המזרח הָרתה גם יָלדה את הליכות הדת והאמונה לאור רבים עַמִים, ארץ יָוָן נתנה לנו חֻקֵי נֶצַח בחרֹשת המעשה ובדעת היֹפי והנשגב, וארץ הרומאים שָׂמָה לפנינו משפטים ישרים בהליכות המדינה, בחיי החברה וחיי כל איש ואיש עד כי הִכּוּ שֹׁרֶש בכל משפטי המדינות וחֻקי הארצות הנאורות עד היום הזה.

תַּמּוּ דִבְרֵי יְמֶי הַקֶדֶם

דִּבְרֵי יְמֵי הַבֵּינַיִם:

I. מַסְעֵי הָעַמִּים, (Великое переселеніе Народовъ)

1. דת נצרת בשנות מאות הראשונות למספר הנוצרים:

297 § קִנאת הדת, הָאֹכֶלֶת אדם וּמְשַׁכֶּלֶת גוים, לא הִרחיבה בימים

ההם את ממשלת זדונה בארץ רומא, כי הרומאים לא הֵרִיקוּ חרבם על העמים והלשונות בגלל דתיהם השונות מִדָתָם, ונהפוך הוא כי הם קִבלו עוד עליהם את דתי עמים אחרים בחֵשק לבב: את אלילי היונים חִבקו בזרועות אהבה, בצִלם חָמדו וְיָשָבוּ ובחֻקותיהם הלכו כל הימים, וברבות השנים התרפקו באהבים גם על אלילי הכשדים, הפרסים, המצרים והארמים, התהוללו באליליהם ויעבדו את עצביהם, יָראו את מוֹראָם ויעריצו את הליכות דתיהם וכל משפטי הבליהם, ובכל המלחמות אשר עשו הרומאים עם כל יושבי תבל לא נָגעה בהם יד קִנאת הדת כי אם תשוקת נפשם לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לא להם ולמשול על כל העמים מִמְשָׁל רב בְּלִי־מְצָרִים. אפס כי על הנוצרים לבדם עוררו את חֲמַת קנאת הדת, רק אותם רדפו באף ויתנכלו להשמידם רק על אֹדות דתם החדשה, ובכל הרעות אשר הֵרעו להם לא היתה סִבָּה אחרת בלתי אם קנאת הדת. כי בראותם אותם נסוגים מהם ומהמונם ושאונם, את אלהיהם אינם עובדים, את חניתם לא יחגוּ, בצבאות אנשי חילם לא יצאו, ולא יקחו מידם כל פקודה ומשרה בהנהגות המדינה, כי דתם תְּצַוֶה אותם לשנוא את כל בעלי דת אחרת, לְשַׁקְצָם וּלְתַעֲבָם ולהיות טמאים בעיניהם, והקיסרים הֶחליטו עוד כי גם פושעים ומורדים הם במלכות, וכל מגמתם להרוס את כסא כבודם לעת תהי לאל ידם, ובגלל כל אלה שנאו אותם גם הקיסרים תכלית שנאה, רדפו אותם בלי חָשׂך, ויריקו עליהם חרב נוקמת לכלותם ולמחות את שְׁמָם מתחת השמים. הסופרים הקדמונים יעידו כי מימי הקיסר נעראָ נרדפו הנוצרים עשר פעמים בתגרת ידי קיסרי רומא, ובעשר שנים האחרונות במאה הרביעית למספרם, הריעו להם הקיסרים ביתר עז, כי דיאָקלעטיאַן וגאַלערוס שפכו עליהם כל חמתם, נתצו את בתי תפלותיהם, שרפו את ספרי דתם, וישיאו על כל המונם הֶרֶג רב וְכִלָיוֹן חרוץ להשבית מאנוש זכרם. גם מאַרקוס אוירעליוס, הקיסר הטוב והישר, שנא אותם ויתאמץ להכניעם ולהשפילם עד עפר, ולהשבית מפניהם את דתם ותורתם החדשה, כי חָשַׁב אותם לְעַם קְשֵׁה עֹרף, רודפי הבל, מחזיקים בתרמית ומֵאנים לשוב ממנה. והקיסר דעציוס לא עשה לו שֵׁם בימי מלכותו המעטים כי אם בְּרָדְפוֹ אותם בחרב ובדם ויתמכר להֻמם ולאַבדם ולכַלותם מעל פני האדמה –. וכֹהני האלילים אשר בכל ערי ארץ הרומאים, הוסיפו עוד אש ועצים הרבה על השנאה ההיא הבוערת על הנוצרים, כי הם פחדו פחד פן יבֻלע להם אם ברבות הימים תָּעז דת הנוצרים את ידה ותרים ימינה על הדתות המתהללות באלילים, ועל כן הִבְאִישׁוּ את ריח הנוצרים ודתם החדשה בעיני הקיסרים והעם ויטפלו עליהם עוֹנוֹת חרב. ובשמעם עוד כי כֹהני הנוצרים אומרים לבני עמם בעת אכלם את הלחם ושתותם את היין בבית תפלתם לאמר: „זה בשר הנוצרי וזה דמו“ והעם מאמינים כי כבוא הלחם והיין אל קרבם יתהפכו ויהיו לבשר ודם, אז מצאה השנאה הַמֵעֲקֶשֶׁת את הישרה מָקוֹם נאמן להוציא עליהם דבה כי אֹכלי בְשַׂר אדם הם ושותים דמו על פי דתם –. ועלילת דם הזאת היתה חרב רעה בידי כֹהני האלילים ובידי קיסרי רומא להכות את הנוצרים חרם. לרגלי הנוצרים מצאו אז גם את היהודים צרות רבות ורעות נוראות, כי הרומאים חָשְבו גם את הנוצרים לְמִפְלְגָה אחת מִפְּלַגות היהודים, ולא שָׂמוּ פדות ביניהם, ועל כֻלם יחד עברה רעתם בעת רעה ההיא –. אמנם כאשר הוסיפו קיסרי רומא וכֹהניה ועם הארץ לרדוף את הנוצרים בעברה וּבְדָם ואש, כן הוסיפו הנרדפים להחזיק בדתם החדשה וְלָעוֹז בְּמָעֻזָהּ, ורבים מהם הֶערוּ לַמָוֶת נפשם, וברצונם הִסגירו חַיָתָם בידי מרַצחיהם בעבור אמונתם ודתם (מאֶרטירער). אך מַרביתם התחבאו במחִלות עפר, בנקרות הצורים, ובסעיפי הסלעים ובִמְעָרות ומִנְהָרוֹת אשר בהרים מפני עָקַת רודפיהם וצורריהם. הֵבֹגְדִים אשר מסרו את ספרי דתם למאכלת אש בידי הרומאים, או אשר קטרו לצלמי הקיסרים בהיכלי האלילים, היו אך מתי מספר מול ההמון הרב אשר נתנו את גֵוָם למהלומות רֶצַח וְחַיָתָם לַמְמִיתִים ולא נָתנו תִפְלָה לדתם ותורתם, כל נגש ונענה, כל קשה יום ומר נפש וכל מֻכֶּה ונדכא, הֵרִיצוּ כפיהם אל הלקח החָדש ההוא אשר נתן להם משפט אדם, אהבת אחים ותנחומות נפש בתבל, ואשר הבטיח אותם לפדותם גם מיד שְׁאוֹל –. בשנות קדם ההן, שנות ראו הנוצרים רעה, פשטה דת הנוצרית בארבע רוחות השמים, ועוד במאה השלישית, בטרם הסתיר אותה הקיסר קאָנסטאַנטין הגדול בסתר כנפיו, פָרצה כבר ימה וקדמה צפונה ונגבה וַתְּמַלֵא הארץ בהמון עמים רבים המחזיקים בבריתה.

2. קאָנסטאַנטין הגדול (ד“א פ”ד–צ"ז 337–324) ויוליאַנוס הַנָלוֹז (ד“א קכ”א–קכ"ג 363–361)

298 §

קאָנסטאַנטין הגדול [קאנסטאנטין הגדול ד“א פ”ד–צ"ז 337–324] הֶעביר את כסא המלוכה מעיר רומא אל עיר ביצאַנץ קרית ארץ יון, ויקרא לה קאָנסטאַנטינאָפעל על שְמוֹ, יען כי העיר ההיא קרובה לגבול הגאָטהים והפרסים המרגיזים את ארץ רומא, ויֲעַן כי בה לא רבּוּ יריבי דת הנוצרית (אשר בא הקיסר במסרות בריתה) כבעיר רומא אשר רבים שונאיה ועצומים רודפיה וּמְנַדֶיהָ. ואת קאָנסטאַנטינאָפעל הקיף הקיסר בחומה נשגבה וַיִבֶן בתוכה היכלי מלך, טירות וארמונות, בתי תפלות רָמֵי קומה, בתי מִדוֹת מחמדי בת עין, בתי מָשוש כלילי יפִי, בתי ענֶג מעשה ידי אמן, מסלות רחָבות לקלי המרוץ (רעננבאַהנען), בּמוֹת ישחק (טהעאַטער) ועוד בנינים רבים גדולים וטובים עם כל שכיות החמדה וּמַשְׂכִּיוֹת לבב. ויהי בשבתו בעיר ההיא וַיִצַו בחזקת היד להסיר מן הארץ את שרידי משפטי הרומאים ופליטת הליכותיהם בהליכות המדינה אשר כבר כהתה עֵינם וְסָר טַעמם מִזֹקֶן, וישם תחתיהם חֻקים חדשים ומשפטים נאותים לפי רוח העת ההיא, גם הִרבה את כבודו והודו על ידי שרים רבים ונכבדים אשר מִנָה על חֲצַר מלכותו והיכל תפארתו, שרי חצר, שרי משנים, המון סריסים ושפעת עבדים ומשרתים. ולטובת ממלכתו הגדולה והאדירה, חָלַק אותה לארבעה ראשים, הראש הראשון ארץ מזרח, המקיף את כל ארצות אזיא, מצרים, לוב וטהראַציא; הראש השני אילליריא ובתוכה גם דאציא (היא מעזיא), מוקדון, יון וקרעטא; הראש השלישי איטליא, כולל את איטליא ואת דרום נהר דאָנוי עד גבוּל מעזיא, את אפריקא, סיציליא, סרדיניא ואת קאָרזיקאַ, והראש הרביעי הוא גאַליא, כולל את גאליא ואת בריטאניא, את ספרד, את איי באַלעאַרען²⁷ ואת העלוועציא. את הראשים ההם שב ויחַלק למחוזים, והמחוזים לְנָפות, והנפות לגלילים, ובכלם נתן נציבים ושרים ושופטים לעשות משפט עַמם בשם הקיסר, גם הפקיד פקידים מיוחדים לְפַקֵד את צבא המלחמה, וברוחו הַכַּבִּיר הִכְבִּיר את המסים ואת התרומות והמעשרות בכל אַות נפשו הרחָבה –. באחרית שנותיו דָבק בדת הנוצרית ביתר עָז מבראשונה, ובכל זאת לא נתן את הכהנים לזרוק עליו מֵי ברית החדשה עד קרוב לפני מותו. הוא בנה בתי תפלות רבים לבני הנוצרים ויתן להם אחוזות שדות וַאֲדָמות לצמיתות, את חֶבר הכהנים (קלערוס) פָּטַר מכל מס ומשא מלך ושרים וַיְנַטְלֵם וַיְנַשְׂאֵם. מימי הקיסר הזה והלאה שֻׁנוּ משפטי דת הנוצרית מאשר היו עד הימים ההם, כי תחת אשר לפָנים נבחרו הזקנים (פרעזביטער) והמשגיחים (בישאֶפֿע) על פי כל קהל עדת הנוצרים, וכל העדה נחשבו לאחים ומשפט אחד גם כיס אחד לכלם, תחת זאת נפרד מימי קאָנסטאַנטין והלאה מצב הכֹהנים (קלערוס) ממצב המון העם (לאיען), והכֹהנים לבדם נתנו לאנשי עדתם משרה ושלטון לאיש איש כפי מעלתו ומדרגתו (ראַנגשטופֿען), עד כי המשגיחים אשר בערי בירות הִתְעַלוּ בשם ראשי הכהנים (מעטראָפאָליטאַנע) וישלטו בהמשגיחים הַתַּחְתִּיִם אשר ביתר הערים, והמשגיחים התחתים שלטו גם הם בכֹהני הערים הקרובות אליהם. גם בבתי תפלותיהם נעשו מני אז שנוים רבים, כי תחת אשר לפָנים עבדו עבודת אלהיהם רק בִנְשׂוֹא רִנה ותפלה, בצָקון לחש וּבִקְרוֹא ספרי דתם, החלו מעת ההיא לְזַמֵר בבתי התפלות בכלי זמרה, במגים ועוגב, גם החלו לפאר את הבתים ההם בכלי כסף וכלי זהב ובכל עֲדִי עֲדָיִים להרחיב את עיני האנשים הבאים להתפלל בתוכם. הקיסר קאָנסטאַנטין בכל עריצותו ואכזריות לבו, לא הִטָה אזנו אל מְלָשְׁנֵי בסתר אשר הִכוּ את היהודים בְּשׁוֹט זעם לשונם, ולא גָזַר עליהם גזרות רעות ככל אשר הסיתו אותו צוררי היהודים, רק צוה עליהם במפגיע לכל ירדפו את אחיהם אשר המירו דתם בדת הנוצרים. גם אָסַר אִסָר על הנוצרים לבל יתיהדו, כי עושה זאת ישא את ענשו ולא יועיל לו כל כֹפר, אחרי כן הוציא דבר מלכות מלפניו לבל ימולו היהודים את עבדיהם הנוצרים מקנת כספם, וימים מעטים לפני מותו גָזַר לכל יקנו עבדי עולם מבני הנוצרים ולא יִתְחַתְֹנוּ את בנות הנוצרים²⁸.

299 §

ויהי לעת זקנת קאָנסטאַנטין ותרפינה ידיו מעשות מלוכה בארצו הגדולה וַיְחַלֵק את ממלכתו לפני מותו לקאָנסטאַנטין, לקאָנסטאַנאַס ולקאנסטאנטיוס בניו הקרובים איש לאחיו ברשעת לבבם כבשמותם. אך האחים ההם פנו איש לבצעו ויבקשו להרחיב את גבולם איש בנחלת אחיו, ואחרי מלחמות רבות הצליח קאָנסטאַנטיוס להסב אליו מלוכת כל ארץ רומא, ואת אחיו הוריד מכסאותיהם. בימי הקיסר העריץ הזה נשקפה רעה גדולה על היהודים, כי גאַללוּס גיסו אשר חָלַק אתו את המלוכה, היה צורר היהודים ויסת את הקיסר לחַדש עליהם את גזֵרת האדריאנוס, ויהודים רבים חָלו ורגזו מפני הרעה ההיא וילבשו כלי גולה וירחיקו נדוד אל ארץ פרס. אך בחמלת ה' לא יצאו הגזרות ההן לפָעלן ולא אֻנה כל רע גם להיהודים אשר נשארו בארצות הקיסר הזה. ויהי כאשר היו ידי קאָנסטאַנטיוס מלאות עבודה בארץ המזרח, וַיִמָלך עליו לבבו לשלוח את יוליאַנוס דודו לארץ גאליא לשמור את גבולות ארץ רומא לכל יפרצו בהם עַמֵי הגערמאַנים. הוא יוליאנוס אשר הִתְעַתֵּד להיות כֹּהן נוצרי, אך בהיות הפילוסופיא אהובת נפשו וישקוד בעיר אַטהען על דלתותיה ויהגה בחכמת האפאַלטונים החדשים ובכל ספרי חכמי יון ומשורריהם אנשי הַשֵם, על כן נָטַשׁ את דת הנוצרית וישליכה אחרי גווֹ, גם לא נטה אחרי הגבורה ואחרי אהבת הממשלה, רק באהבת החכמה שָנה תמיד. „אפס כי אך הָמֵר הֵמִיר בחֵפץ הקיסר את ספרי החכמה בחרב מלחמה ויצא לרגלי בני הצבא על יד נהר רהיין לקראת האַלאָמאַנים והפֿראַנקים, והנה יצק עליו הזמן רוח גבורה ותחבולות מלחמה אשר לא ידע הקיסר שערה: את הפֿראַנקים הכניע בקחתו את קעלען עיר מעוזם ויאכפם לקנות מידו את השלום במחיר אשר שָׂם עליהם, ואת האַלאַמאַנים רדף על צוארם על יד שטראַסבורג ויפרוק עֻלם מעל צואר בני גאליא, ויוסיף עוד אֹמץ ויעבור פעמַיִם את נהר רהיין ויפרוץ בארץ אשכנז ביד חזקה, עד כי קִנא בו הקיסר ויצו עליו לקרוע מעל מחנהו את מבחר בני צבאו ולספוח אותם אל המחנה ההולכת לצבא על הפרסים תחת פקודת הקיסר.“ לשוא נסה יוליאנוס לחלות את פני הקיסר לבל יעשה כדבר הזה! לשוא הוכיח בדברים נכוחים כי בעשותו זאת יבֻלע לנצחונו הגדול ויתן יד להגערמאנים אויבי רומא להשתער בגבולת ארץ ממלכתו! כי הקיסר לא אבה ולא שמע לכל דבריו הישרים. ועל כן התקצפו הלגיונות אשר ברגלי יוליאנוס על הקיסר וימרדו בו וישימו כתר מלכות בראש יוליאנוס שר צבאם בעיר פאריז חמדת לבבו ויקראו: „יחי הקיסר יוליאנוס לעולם!“ ויוליאנוס קִבל ברצון את נזר המלוכה ויצא בראש צבאותיו לעשות מלחמה בהקיסר, והנה מְנָעו ה' מבֹּא בדמים! כי הגיעה אליו השמועה אל מוֹת הקיסר בארץ אזיא בעיר תרשיש, והמלוכה נָסַבָּה אליו על פי משפט הירושה, ויהי שליט לבדו בכל מלכות רומא האדירה, ויבוא בהוד והדרת מלך בשערי קאָנסטאַנטינאָפעל הבירה אל היכל הקיסר וישב על כסאו. „והוא איש אשר יאתה לו המלוכה בצדק, כי היה איש חיל בשדה מלחמה, רב פעלים על הכסא, חכם לבב, אוהב משפט, מהיר צדק ואיש חסד“. הוא הֵסיר את שרי החצר הרבים אשר לא לעזר ולא להועיל הם לטובת העם, ובישרת לבבו נסוגוּ אחור מכל תענוגות בני האדם וּמַנְעמי החלד המרפים את ידי הדבֵקים בהם, לא אכל משמנים ולא שתה ממתקים, לא העלה עדי זהב על לבושו ולא הזיל זהב על שכיות החמדה וסגלות מלכים אשר אין בהם תועלת לבני העם, ויחי חיי איש פרטי על כסא המלוכה וכל ישעו וחפצו היה רק להשיב את רוח גבורת הרומאים הקדמונים אל אנשי המלחמה, להושיב שופטים ישרים אנשי אמת ושונאי בצע בכל הערים והמדינות, ולהצליח את כל העמים החוסים בצלו הצלחה נצחת. גם הִטָה חסדו על היהודים ויאר פניו אליהם וישם להם רוב שלום, וישלח ספרים ביד הרצים אל כל קהלות היהודים בכלל ואל ר' הִלֵל הנשיא בפרט. וינחמם ויבטיחם להיות עזרם ומגנם, גם התנדב לבנות את חרבות ירושלים ואת בית המקדש כבראשונה, וכל הכסף והזהב עם כל המחסורים אשר יחסרו להם ינתנו מבית אוצר הקיסר. אחרי כן מלא את ידי ר' הלל הנשיא בעבודת בנין בית המקדש, גם שלח את אַלְפִּיוּס פקידו לירושלים לְנַצֵחַ על מלאכת בית ה' ופַחות יהודה תמכו בידו. ובתחלה לא התערבו היהודים בעבודת בית המקדש, אך אחרי אשר העיר ר' הלל רוח תשוקה בקרבם לעבודת הקדש הזאת, האמינו אמונה אֹמֶן כי נחה רוח כורש על הקיסר הישר הזה²⁹, ועד מהרה נהרו בשערי ירושלים בקול המון חוגג וַיָחֵלוּ לעבוד עבודת בית האלהים. הגברים לבשו בגדי שבת לכבוד העבודה הקדושה הזאת, הנשים שָתוּ עֶדְיָן עליהן כביום מועד וחג לה‘, הבחורים לבשו כתנות פסים, והבתולות הופיעו בַּעֲדִי זהב ובהדרת הנטיפות והשֵרות, וכלם יחד פִנוּ את ערֵמוֹת העפר מהר הבית וישאו חמר ולבֵנִים בתרועה ובקול זמרה, ורבים מעשירי העם עָדרו את האדמה במַעדרי כסף, ובכנפי בגדי רִקמתם נשאו את החמר ואת הלבֵנים. בימים מעטים הֵקימו את מוסדות ההיכל והדביר, ועינו כֹל שִׂבּרו כי לא יארכו הימים ומקדש ה’ יתנוסס בהדרי קֹדש כבימי קדם. אך אם ה' לא יבנה בית זבול לו, שוא עמלו בוניו בו! כי אבני אש ולפידי שלהבת התפרצו ממוסדות החומה וישרפו אנשים רבים מהיהודים גם מבני הנֵכר אשר בָּנוּ עמהם את המקדש במצות הקיסר, והנשארים נסוגו אחור וייראו מגשת עוד אל המקום הנורא ההוא, גם הקיסר יוּלְיאַנוּס נרצח בימים ההם בהצותו את הפרסים, ועבודת בית ה' נִשְׁבָּתָה. ואנחנו לא נדע אם ידי צוררי היהודים הציתו את האש ההיא, או האויר העצור בבטן האדמה היה לִבְעֵרָה באפס יד. אך היהודים האמינו אז כי הנוצרים הִצִיתוּ את האש ההיא, ורבים מִדַלַת העם התנַפלו באש חמתם ונקמתם על בתי תפלות הנוצרים אשר בדמשק, עזה, אשקלון, ובארות ויאבו לשלח אותם באש, אך אחריתם היתה מָרָה, גם על כל היהודים יצא הקצף וַיִרְדָפוּ באף ובחֵמה עד להשחית –. והקיסר יוליאַנוס הישר והטוב נִספה בלי יומו במלחמת הפרסים לשמחת לבב הנוצרים. אמנם גם הנוצרים לא מצאו שֶׁמֶץ דֹפִי בהקיסר הזה רק כי נער כַּפָּיו מדת הנוצרית ויתאמץ להשיב את דת האלילית על כַּנהּ, ועל כן כּנוהו הסופרים הנוצרים בשם הקלון אפּאָסטאַט (Отступникъ) אמנם כֹּהני דת הנוצרית אשר הציקו לו מאד בימי ילדותו, גם אהבתו העזה להליטעראַטור היוָנית והרומאית, היו נסִבה כי בָזה את דת הנוצרית ויבחר בדת האלילית, אך בכל זאת לא רדף את הנוצרים כהקיסרים אשר היו לפניו, רק הִרְחִיקָם מכל מִשְׂרָה ופקודה בהליכות המדינה, גם לא נתן אותם להיות מורים ומלמדים בבתי הספר. ובספריו אשר כָתַב, לָחַם נגד דֵעוֹת הנוצרים, וַיְצַו לְחַדֵשׁ את חַגֵי דת האלילית וכל מועדיה וקרבנותיה, והוא בכבודו והודו הֶעלה לפעמים עֹלות לאליל השמש, וְעֹלָתוֹ היתה מאה פרים בפעם אחת. ויהי בְהִלָחמו את הפרסים בגבורה נפלאה כאחד מִגבורי רומא הקדמונים, נִסגר לבוא בין הרים צרים אשר אין דרך לִנְטוֹת ימין ושמאל, וכאשר צָלחה לו לצאת מתוך ההפֵכה, ירה עליו אחד מאנשי מלחמתו חֵץ פתאם וַיְפַלֵח כליותיו ולבו, וכל מַחשבותיו הטובות סָפוּ אִתּוֹ יחד –. אחריו מלך יאָפֿיאַן (Іовіанъ) החלש והענוג, והוא השיב בשלום את כל הארצות אשר לכד יוליאנוס בגבורתו, ואת דת הנוצרית עשה שלטת בארץ כבימי קאָנסטאַנטין הגדול. הוא הִטָה חסד ליהודים כיוליאנוס, אל לא היה חֲכַם לבב ואמיץ כח כמוהו לְנַשְׂאָם וּלְנַטְלָם רק להגן עליהם לבל יעשקום אויביהם –. במותו חֻלקה ממלכתו לשתי מַחלקות: לארץ המזרח ולארץ המערב. וואַלענס הָאַרְיאַנִי [וואלענס ד”א קכ“ד–קכ”ח 368–364] מלך בארצות המזרח, ואָחִיו וואַלענטיניאן [וואלענטין ג“א קכ”ח–קל"ד 374–364] מָלַך בארצות המערב. הקיסר וואַלענטיניאן הזה אהב את היהודים כיוליאנוס, ובשנה העשירית למלכו צוה לבנות את חומת ירושלים וַיִדֹר נֶדֶר להוציא דֵי זהב מאוצרו על מבנה החומה ההיא, אך אחרי ימים מעטים הלך בדרך כל הארץ בטרם בִצע את מעשהו.

II מסעי העמים (דיא פאֶלקער וואַנדערונג)

300 §

בימים ההם כְּשֶׁבֶת הקיסר וואַלענס על כסא מלכותו בארץ המזרח, פרץ באייראפא גוי מר ונמהר אשר מוצָאָם מֵעַרְבות אזיא התיכונה ונודעים בשם הוּנְנים (הוננען). כְּגַלֵי יָם סֹעֵר הִשְׂתָּעֲרוּ הפראים ההם וַיְשַנוּ את פני אייראפא וַיָשִׂימוּ בה שַמות וּפְרָעות נוראות. ראשית מעשיהם היתה להכניע תחת ידיהם את הָאַלאַנים וּלְהַשְבִּיתָם מִגוֹי, אחרי כן שפכו את רוח ממשלתם השובבה על הגאָטהים המזרחים (אָסטגאָטהען), והערמאַניך מַלכם הזקן טָרַף נפשו בכפו, כי בחר בַּמָוֶת מחיים מרודים בידי פראים כמוהם. אחרי כך הריקו חרבם גם על הגאָטהים המערבים, אך הם פִּנוּ לפניהם את ארצם ויעברו עם נשיהם ובניהם את נהר דאָנוי וישבו בארץ הרומאים ברשיון הקיסר וואַלענס, כי הם באו כבר במָסורת דת הנוצרית על פי דרכי הָאַרְיאַנִים, ועל כן פתח הקיסר הָארְיאַנִי ההוא את שער ארצו לפניהם, אך הִתְנָה עמהם לבל יחגרו כלי מלחמתם עליהם כל הימים אשר יֵשׁבוּ בארצו. אפס כי פקידי צבא הרומאים לקחו שֹׁחַד מידם ויתנו להם רשיון לחגור כלי נֶשֶק לַמְרוֹת רְצוֹן הקיסר, ויהי כאשר הקשו אחרי כן שָׂרֵי המלוכה את ידם עליהם ויכריתו מפיהם אֹכֶל, שלפו חרבם מתערה וילכדו בסערת מלחמת את עיר באַרציאַנאָפעל, ויעברו בכל ארץ הרומאים בחרב נוקמת וישללו שלל וישיתו את ארץ חמדה ההיא לְשַׁמָה. כראות הקיסר וואַלענס את החרב הַחֹדֶרֶת בלב ארץ מלכותו, שנס את מתניו וימהר ויצא בחרב לקראת הגאָטהים הבוגדים ההם, ומלחמה עזה התלקחה ביניהם בעיר אנדריאַנאָפעל, אך הקיסר אָבַד נִצְחוֹ במלחמה ההיא, וינס מנוסת מות, ויחש מפלט לו באחד ממלונות הָאִכָּרִים ושם נִשרף באש. אז רמה יד הגאטהים ויוסיפו לעבור בְּרֶצַח וָדָם בכל ערי ארץ הרומאים, וכמִשְׁלַחַת מלאכי שחת פרצו ועברו ויגיעו עד הרי הָאַלְפֶּען (יורישע אלפען), וַיַטוּ ידם ויחרידו גם את גבולות ארץ איטליא. בעת צרה ההיא הורם טהעאָדאָזיוס הספרדי, איש מלחמות מנעוריו, לשֶבת על כסא המלוכה בארץ המזרח, והוא בגבורתו וחכמתו שָׂם קֵץ למלחמת הגאָטהים, רבים מהם הושיב בארצות הדאָנוי לפאת דרומית, ורבים מהם סָפַח בְּתוֹר שכירי מלחמה (Söldner) אל צבאות חילו, ואחרי מלחמות רבות ועצומות הצליח למלוך גם על ארצות המערב, וַיְחַבֵּר את ממלכת רומא אשר חֻלקה לשתי ממלכות, לממלכה אחת תחת ממשלתו, ומני אז נקרא בפי כל בשם „טהעאדאזיוס הגדול“. הקיסר הזה אהב את היהודים ויצו לכל עמו לבל יָרֵעוּ להם ולבל יפריעום מעבודת אלהיהם. הוא היה מלך עזוז וגבור אך גם מהיר חֵמה, ובחרות אפו על אזרחי טהעסאַלאָניך (Thessalonich) אשר הרגו את נְצִיבוֹ בעיר ההיא, הכריע לטבח שבעת אלפים איש בתוכה. ואמבראָזיוס הבישאָף הרהיב בנפשו עֹז וישם עליו ענש על ההרג ההוא, והקיסר הִטָה שִכמו לשאת ולסבול את העונש ההוא. ופעם אחת עבר רוח קנאת הדת על הבישאף קלליניקוס וְחֶבֶר כהניו וישרפו באש את בית תפילת היהודים אשר בעיר אזרענע, ויחר בם אף הקיסר ויצו עליהם לשלם ליהודים במיטב כספם בעד נזקם הגדול, אך אמבראזיוס גער בו וַיכבד עליו אכפו להשיב את פקודתו אשר פקד לטובת היהודים, והקיסר שמע בקולו וישב את דברו הטוב למגנת לב היהודים ודאבון נפשם. אך בשנה האחרונה למלכו (בשנת ד“א קנ”ה 395) צוה הקיסר הישר הזה לכל עמו לבל יעוזו לשלוח עוד ידם בבתי תפלות היהודים ולגרוע דבר ממשפטי חרותם –. הוא דבק מאד בדת הנוצרית (הקאַטהאָלית) וילחם את מלחמתה ככל אשר השיגו ידו, ורק את כל הנוטים אחרי לקח האַריאנים הדף באיבה וירדפם באף להשמידם מתחת השמים. הוא צוה לבטל את מנהג הקרבנות, הוא הסיר את הקוסמים ואת החוזים מן הארץ, גם התיר את ידי הנוצרים לנתוץ ולהרוס ולאבד את היכלי האלילים, ומהיום ההוא והלאה כבתה אש התמיד אשר יקדה על מזבח האלילה וועסטאַ (Vesta) ודמה נדמוּ התרפים (Orakel), חדלו הקוסמים הסיבילים (Sibylen), ודת האלילית נָמוֹגָה מפני הדת הנוצרית –. לפני מותו חצה טהעראזיוס את ממלכתו המעטירה לבניו, את ארץ המזרח עם אילליריא נתן לאַרקאַדיוס בנו בן שמנה עשרה שנה, ולימינו נצב רופֿינוס הגאַללי להיות זְרֹעוֹ ומעוזו, ואת ארץ המערב נתן להאָנאָריוס בנו, בן עשתי עשרה שנה, ולימינו סטיליכֿא הוואַנדאַלי איש מלֻמד מלחמה ורב פעלים בחכמת הנהגת המדינה, ובכן נֶחצתה ממלכת רומא ולא שבה עוד להיות ממלכה אחת תחת שבט קיסר אחד כבימים הראשונים. שני הקיסרים האלה הִטו חסד אל היהודים כהקיסרים אשר היו לפניהם, הרימו בכבוד את קרן שופטיהם (Primaten) וַיַתִּירוּ את ידיהם לשפוט את בני עמם על פי תורתם, נשאו את פני הנשיא (פאַטריאַרך) אשר הקימו עליהם והיהודים, ויקראו לו בשם „נָאור“ (illustris) שֵׁם כבוד והדר בימים ההם, וַיְצַווּ לְהַדֵר את פניו כפי חִין ערכו. גם חדשו את החקים הראשונים אשר לפיהם יהיה כל תופש תורה וכל תלמיד חכם נקי מִמַס וָמֶכֶס ומכל תרומת מלך ושרים. ועל כהני דת הנוצרית צִווּ לבל יביאו כל איש יהודי במסורת ברית דתם בטרם יחקרו וידרשו אם כֵּנִים הם, כי פעמים רבים באו פריצים ופושעים בדת ההיא רק לבעבור יִנָצְלוּ מֵהָעֹנֶש אשר שָׂמוּ עליהם השופטים, ופעמים רבות נִטבלוּ אנשי מרמה חמש או שש פעמים לבעבור קחת בצע כסף ותשורות בכל פעם –. אך האָנאָריוס שב אחרי כן ממחשבתו הטובה אשר חשב על היהודים וַיֵהָפך להם לאויב וילחצום בחוזק יד כל הימים.

2. הגאָטהים המערבים. בּוּרגוּנדים. וואַנדאַלים.

301 §

ורופֿינוס הרֹדה על יד אַרקאַדיוס בארץ המזרח, קִנא קִנאה גדולה מאד בסטיליכֿא הנצב לימין האנאריוס בארץ המערב, ובקנאתו העזה כַמָוֶת קרא (בשנת ד“א קנ”ו 396) את אַלאַריך מלך הגאָטהים המערבים, מלך עז וגבור, לעלות בנָפות ממלכות רומא המערבית וּלְהַבְקִיעָן אליו בחרבו הקשה. ואלאריך דָאָה כנשר עם חֵיל גבוריו ומגמת פניו רומאה, ובְרֶצַח וָדָם שָטַף וְעָבַר בטהעסאַליא, בארץ יון התיכונה ובמחוזות פעלאָפאָנעז, וירמוס ברגליו את יתר הפליטה אשר נותר עוד מחכמות היוָנים ומחרֹשת מעשה ידי אמניהם, אך צבאות סטיליכֿא סַבּוּ את גדודיו וילחצו אותם בחֶזקת היד לשוב אחור. ובכל זאת התנפל אלאריך אחרי ימים מעטים באיטליא העליונה, ובחרבו הזוללה השתער על הנפות אשר על נהר פא, אך סטיליכֿא הכהו פעם אחר פעם מַכּוֹת חדרי בטן על יד פאָללענטיא ועל יד וועראָנע [ד“א קס”ג 403], וילחץ לשוב לאילליריא להתרפאות שם מן המכות אשר חִלה בו הגבור ההוא –. אך כמעט אשר נגרש האויב ההוא מארץ רומא, התפרצו גדודים חדשים בארץ להרגיזה, הלא הם שבטי האשכנזים הנקובים בשם וואַנדאַלים, בוּרגוּנדים, סוּעפען ועוד שבטים רבים כאלה, ושר צבאם היה עז נפש ואיש מלחמה ושמו ראדאגאיס. הפראים ועובדי אלילים ההם עלו כשואה על איטליא, החריבו ערים רבות וימַלאו את הארץ שֹׁד וָרֶצַח באכזריות חמה ועריצות זָדוֹן. אך גם הם נִגפו לפני סטיליכֿא גבור הרומאים על יד פֿאֶזולאֶ (Fäsulä) או פֿלארענץ, וגראַדאַגאיס נגידם נספה במלחמה, והם נפלו לאלפים לפי חרב גבורי רומא, ורבים מהם ספו תמו בזלעפות רעב ובתחלואים נוראים, רבים נשכרו בלחם לעבוד עבודת הצבא בין חיל הרומאים, ושאריתם באו אל ארץ גאליא ויחריבו את עריה, ואחרי ימים רבים ישבו גדודי הבורגונדים על נהרות רהאָנע וְיוּראַ ויכוננו שם מלוכה, היא מלוכת הבורגונדים אשר פָשטה מִיַם התיכון עד פֿאָגעזען או וואַסגוי (wasgau)³⁰ וגדודי הוואַנדאַלים והסוּעפים עברו את הררי הפירינאֶען ובחרבם השנונה ירשו להם מקום לָשֶבֶת בארץ ספרד ופרטוגאַל, אך מקץ עשרים שנה לחצום אויביהם לעזוב את מושבותיהם, ויסעו ויבואו אל ארץ אפֿריקאָ, וגייזעריך מלך הוואַנדאַלים בראשם.

302 §

ויהי כי הוסיפו אויבי רומא להציק את סטיליכֿא, כרת ברית שלום עם אלאריך מלך הגאטהים המערבים וַיֵאוֹת לתת לו מכסת כסף שנה בשנה לבל יוסיף עוד להרגיזו במלחמה. ואויבי סטיליכֿא הִכּוּ אותו בלשון לפני הקיסר וישיאו עליו עון אשמה על אֹדות הברית אשר כרת עם אלאריך, ויתנוהו לפני בן בליעל ובן מות הבוגֵד במַלכו ובארצו ועַמוֹ, ועל פי הדברים האלה נפתה הקיסר ויצו להמית את סטיליכֿא הגבור המשכיל מִקְוֵה רומא ומגן ישעה בכל עת צרה וצוקה, ואלאריך קצף על הרומאים קצף גדול על מָנעם ממנו את הכסף הראוי לו כפי הברית אשר כרת עם סטיליכֿא, ואוהבי סטיליכֿא יצקו עוד שמן על אש חמתוֹ ויעוררוהו לנקום את דמי הגבור הישר ההוא מידי הרומאים, ויתנפל אלאריך באיטליא ויבוא עד שערי רומא הבירה וישם עליה מָצוֹר [ד“א קס”ח 408]. וַתִּפּוֹל חרדה גדולה על יושבי העיר, ורעב נורא פָרץ בָּעָם, וימהרו וַיִתְרַצוּ אל אלאריך בכסף וזהב רב ושמלות יקרות, וַיֶרֶף מהם וישב ידו מִבַּלֵעַ, אך כאשר מֵאנוּ שרי הקיסר לבוא אתו במָסורת ברית השלום, עלה עוד הפעם על רומא ויצר עליה, ולאחרונה הרעיש את חומתה וַתִּבָּקַע העיר [ד“א ק”ע 410], ואלאריך הִתִּיר את ידי אנשי חילו לשלול את שללה שלשה ימים רצופים, אך אחרי ימים מעטים מת אלאריך הגבור העריץ באיטליא התחתונה בצהרים חלדו, ולפי המסורה העתיקה הוּשַׂם ארונו ואוצרותיו בנהר בּוּזענטא כי אנשי חילו הסבּוּ את מימיו אחורנית, ואחרי שׂוּמם את ארונו ואוצרותיו בתוכו, השיבו את המים למקומם כבתחלה. אחרי הדברים האלה כרת אטהוילף (Adolf, Athauf) גיסו ברית שלום עם הקיסר האָנאָריוס, והקיסר נתן לו את פלאַקידיא אחותו היפה לאשה, והגאָטהים המערבים שבו אז מרומא לגאלליא הדרומית, ויכוננו שם ממלכה חדשה, הוא ממלכת גאָטהית המערבית אשר התפשטה בראשיתה מן נהר גאַראָננע עד נהר עברה, ועירהּ הבירה היתה טולוזה, ואחרי שנים מעטות בנסוע הוואַנדאַלים לאפריקא, לכדו הגאָטהים המערבים לאט לאט את כל ארץ ספרד, אפס כי נלחצו אז לעזוב את חֶבֶל הארץ אשר בין הפירענאֶען ובין נהר גאַראָננע³¹ בידי הפֿראנקים אנשי הזרוע.

303 §

אחרי ימות האָנאָריוס, ישב וואַלענטיניאַן השלישי על כס המלוכה [וואלענטיניאן השלישי ד“א קפ”ה–רמ“ז 455–45], ומשנהו ושר צבאו היה עיטיוס (Aëtius) איש גבור חיל ואיש ישר אשר על פיהו יִשַק כל בית הקיסר, ודבריו נשמעים בכל הארץ כדבר מלך שלטון. וַיְקַנֵא בו באָניפֿאַציוס נציב אפריקא הצפונית, וישנאהו תכלית שנאה, ויהי לו לשטן בכל דרכיו, ומיראתו אשר יָרֵא מפניו פן יעיר עליו כל חמתו וידיחהו משאתו כי מרד בוואַלענטיניאַן אדוניו, ויקרא את הוואַנדאלים ואת גייזעריך מלכם הגבור והערום לעזור לו במלחמה. וגייזעריך מִהר ויבא מארץ ספרד עִם אנשי חילו ארצה אפריקא הצפונית, אך באָניפֿאַציוס נִחַם על הקריאה אשר קרא לו, ויתיצב לפניו בְּחַיִל כָּבֵד ובזרוע נטויה להשיבו אחור, אפס כי גייזעריך התגבר עליו, ויקרע את אפריקא הצפונית מידי הרומאים, ויכונן שם את מלוכת הוואַנדאַלים [ד”א ק"ץ 430], ואת קרתאגה אשר התנערה אז מֵעֲפַר הריסותה שָׂם לעיר הבירה בממלכה החדשה ההיא, ואחרי כן לכדו הוואנדאלים את סיציליא ואת באלעארען, וישוטטו באניות לשלול שלל מאת כל עוברי ארחות ים, ויהיו נוראים לכל האיים ולכל ארצות החוף. ובאָניפֿאַציוס השלים עִם בית הקיסר ויתרצה אל אדוניו, אך בהלָחמו אחרי ימים מעטים עִם עיטיוס, נספה במלחמה. ממלכת הוואנדאלים באפריקא הצפונית, נמשכה מאה שנים, ומלחמות רבות התחוללו בתוכה בין הוואנדאלים ההולכים אחרי תורת אריוס ובין הרומאים נוצרי דת נַצָרֶת על פי שִטַת אטהאַנאַזיוס. וגייזעריך הגבור מת בשנת ארבע מאות ושבעים ושבע לספירת הנוצרים.

.3 אטטילא מלך ההוננים (ד“א ר”י 450)

304 § כחצות המאה החמישית לספירת הנוצרים, עָזַב אַטטילאַ המכונה בשם

„שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ“ גאָדעסגייסעל (גאטטעס גייסעל) את עיר ממלכתו הבנויה מעצים על יד טהייס באוּנגאַרן, וילך בראש אנשי צבאותיו להחריד את ארץ רומא המערבית ולהבקיעה אליו. חילו הנורא, היה יותר מחצי מילליאן, כלם עזי נפש, קבוצת עמים שונים: הוננים, גערמאנים שבויי מלחמה גם בעלי ברית, ויסעו דרך עסטרייך, באייערן ואללאמאניען, אל ארצות הרהיין, ובדרך מסעם האבידו את בית מלך הבורגונדים אשר בעיר ואָרמס³² ואת ערי הרומאים אשר שם החריבו וערו עד היסוד, ואחרי כן שטפו ועברו בכל ארץ גאלליא וישיאו עליה רצח ושאיה. אך עיטיוס הגבור יצא בחרב לקראתו עִם צָבָא רב, רומאים, בורגונדים, גאטהים מערבים ופֿראַנקים, ויט ידו על אטטילא ויכהו מכה נצחת במלחמה נוראה מאד [ד“א רי”א 451], היא מלחמת הגוים (פֿאֶלקערשלאַכֿט) בבקעת קאַטאַלויני (קאַטאלוינישע עבענע) רחבת הידים. 162,000 חללי חרב נפלו במלחמה האיומה ההיא, ובתוכם גם מלך הגאטהים המערבים. האמונה אשר האמינו אז עמי הקדם שנים רבות כי רוחות אנשי המלחמה ההם לא סלחו זה לזה גם אחרי נפלם בחרב ויוסיפו עוד להלחם ברום רקיע השמים, האמונה ההיא תתן עדיה על העברה והחמה העזה אשר התלקחה אז בין העמים ההם בהלחמם ביום קרב על שדה קטל –. [452] אך בכל זאת לא נשברה עוד זרוע אטטילא, כי הוא הסתתר במצודתו הבצורה וישחק ללהט החרב המתהפכת אשר בידי גבורי הרומאים, ויתאזר עז ויסע אחרי כן ארצה אונגארין (פאננאניע) ומגמת פניו היתה להתנפל בשנה הבאה באיטאליא העליונה, ובשנה הבאה הרס בעברתו את מבצרי בת אקווילעיא³³, וילכוד בסופה ובסערת מלחמה את מאַילאנד, את פאַוויאַ³⁴ ואת וועראָנאָ ואת פּאדוּא ואת הארץ הפֹריה על נהר פָּא שָׂם לְשַמָה. אזרחי אקווילעיא השדודים חשו מפלט למו על איי הסלע ואיי החול הנקובים בשם איי לאנגוען, וְיָרוּ שם את אבני הַפִּנָה לעיר ווענעדיג. ואטטילא דאה כנשר על עיר רומא ויט ידו עליה ללכדה ולהבקיעה, ומי יודע אם לא בצע את מזמתו להשחיתה לולא הציל אותה לעאָ (eoЛ) הבישוף הרומי בחכמתו, כי הוא יצא לקראתו בלבושי השרד ויחל את פניו לבל יבלע ולבל ישחית את העיר צבי תפארת כל ערי המשוש, גם הצליח להטות את לבב הגבור הנערץ ההוא לכרות ברית שלום עם הקיסר וואלענטיניאן ולשוב אל ארצו בשלום. אחרי הדברים האלה מת אטטילא פתאום על יד פרץ דם (בלוט שטורץ) או כדברי סופרים אחרים על ידי נקמת אשתו החדשה מבנות הבורגונדים אשר אֲהֵבָהּ, ומני אז החלה ממלכת ההוננים לרדת מטה מטה. והגאטהים המזרחים, גם הגעפידים והלאנגאבארדים לחמו מלחמות גדולות וכבדות עִם ההוננים עד אשר צלחה להם לפרוק עֻלם מעליהם ולחיות חיי דרור כבימי קדם, ובין כה וכה נסעו שארית ההוננים אל ערבות רוסיא הדרומית אשר שם מצאו מקומות מרעה לעדריהם וירבצו שם ימים רבים. ממלכתם האדירה הלכה הלוך וחסור עד כי אבדה מארץ החיים ועקבותיה לא נודעו, אך שֵם אטטילא מלכם נשאר לתהלה ולתפארת בפי המשוררים ובאוצרות ההגדה והמסורה מדוֹר לדור.

.4 אָבְדַן ממלכת רומא המערבית (בשנת ד“א רל”ו 476) Паденіе Занадной

Римской имнеріи.

305 §

אחרי הדברים האלה מִהרה ממלכת רומא לרוץ לבאר שחת וּלְהִכָּחֵד מן הארץ. וואלענטיניאן הביא את להב חרבו בלב עיטיוס וימיתהו בעצם ידו מיראתו אשר יָרֵא מפניו ומפני עזוז נוראותיו ורוחו הכביר והחפשי, ולא זכר כי בפעל כפיו גדע כל קרן רומא ומשענתה האחרונה! אחרי ימים מעטים בא יומו עת פקודתו, כי פעטראניוס מאקסימוס קם עליו בחרב וימיתהו על אשר עשה זמה עם אשת חיקו, ויתחזק וישב על כסא מלכותו תחתיו [ד“א רט”ו 455], אך בחזקתו גבה לבו ויחפוץ לקחת את אלמנת הקיסר הנרצח לו לאשה, והיא בחרות אפה בו עד להשחית, קראה את הוואנדאלים לעזור לה לקחת נקם ממנו על שָפְכוֹ דמי הקיסר בעל נעוריה. וגייזעריך מלך הוואנדאלים בא בחילו הכביר וילכוד את עיר רומא, וַיַתֵר את ידי גבוריו לשלול את העיר ארבעה עשר יום, והם הִצִיגוּ את העיר ככלי ריק וַיְנַצְלוּ אותה, ועינם לא חָסָה גם על מעשי חכמי חרשים ועל כל מִפְלְאוֹת צִיוּנֵי חמד אשר התנוססו בתוך העיר, וַיְשַׁבְּרוּם וַיְנַתְּצוּם כשֵבר נֵבל יוצרים³⁵. ואחרי אשר שללו הוואנדאלים זהב וכסף אין קֵץ, ויקחו את אצילי בני העיר בשביה, ובתוכם גם את אשת הקיסר הנרצח ושתי בנותיה, שָבוּ אל ארץ אפריקא ויוסיפו לשדוד את כל יורדי הים באניות ביתר עז עוד מבראשונה. ובימים ההם הוציא גייזעריך מאוצר היכל השלום אשר ברומא את כלי הקֹדש אשר בזז טיטוס במקדש ה' אשר בירושלים, ויתן אותם באניה ויביאם לקרתאגה עיר הבירה –. כמעט אשר סר שבט גייזעריך מרומא, התנשא ריצימער הסועפֿי, איש גבור חיל אך גם איש מרמה ואיש דמים וַיֵרְדְ בחזק יד על כסא רומא ועל ממלכתה ככל אַוַת נפשו עד יום מותו (ד“א רל”ב 472), אך בכל זאת לא קרא עליו שֵׁם קיסר כי אם שליט רומא. שלש שנים אחרי מות ריצימער העריץ, לקח לו אָרעסטעס שר הצבא בחָזקה קרנים וישם את כתר הקיסרית על ראש ראָמולוס אויגוסטולוס בְּנוֹ [ד“א רל”ה 475]. והגערמאנים שכירי המלחמה בחיל רומא, שאלו מהם לתת להם בשכרם שליש מאדמות איטליא ומשמני ארצה, ויהי כאשר מֵאֵן אָרעסטעס וראָמולוס בנו לתת להם את שאלתם, נתנו הגערמאנים את אָדאָאַקער גבור החיל בראשם, והוא לקח את אָרעסטעס בשביה וימיתהו, ואת ראָמולוס הגלה הגלת שלומים לאיטאליא החתונה לאכול שם את לחם חסד אשר קצב לו דבר שנה בשנה, וישם קץ לממלכת רומא המערבית [ד“א רל”ז 476], ויהי אָדאָקער למלך באיטאליא מהיום ההוא והלאה –. מקץ עשר שנים נפל נציב רומא האחרון אשר בגאלליא לפי חרב כֿלאָדוויג נגיד הפֿראנקים [ד“א רמ”ז 486], ומעת ההיא נהיתה חדָשה באיירופא על ידי הליכות הנוצרים והליכות הגערמאנים, כי הם שִׁנוּ את פני איירופא תכלית שנוי מאשר היה עד הימים ההם. כי במשך השנים ההן אשר השתובבו הרומאים משובה נצחת, החליפו הגערמאנים כח, הלכו מחיל אל חיל, האירו באור הדרור ויתאמצו להחזיק במדות טובות וללכת במסלות ישרים.

5. טהעאדאריך הגאטהי המזרחי (ϴеодорихъ остготскій) (ד“א ר”ס 500)

306 §

שתים עשרה שנה שלט אָדאָאַקער ברומאים ויעש לו שם כשם הגדולים אשר היו מושלי הארץ בימי קדם, אך פתאום קדר עליו היום על ידי טהעאָדאָריך מלך הגאָטהים המזרחים אשר בא אל ארץ איטאליא ברשיון הקיסר הביצאנטי השוכן בקאנסטאנטינאפעל. 200,000 גבורי מלחמה עם נשיהם ובניהם ועם כל רכושם באו לרגלי המלך ההוא ויתקעו יתדם באיטאליאַ, ואָדאָאקער לא עצר כח להתיצב מול ההמון הנורא ההוא, וינגף לפני טהעאָדאָריך במערכה בשדה על יד וועראָנאַ [ד“א רמ”ט 489], וינס מפניו ויסתתר במבצר ראַפעננאַ, ואחרי אשר נלחם בעד המבצר שלש שנים רצופות כגבור משכיל, הסגיר אותו ביד אויב על פי אפנים נכבדים. אך אחרי ימים מעטים המיתו אותו הגאטהים במשתה היין [ד“א רנ”ב 492], וטהעאדאריך היה למלך תחת אָדאָאַקער, וימלוך בצדק ובישרת לבב בממלכתו, היא ממלכת הגאטהים המזרחים המשתרעת מקרן דרומית בארץ איטאליא עד נהר דאָנוי. הוא בחכמתו וישרו נתן כבוד להחקים העתיקים וההנהגות הישנות אשר היו בארץ איטאליא. אזרחי הארץ ההיא ישבו שאננים בעריהם, עשו מסחור בים וביבשה, עבדו את האדמה וישלחו ידם בכל חרשת המעשה ובכל מלאכת מחשבת. בידי הגאטהים נתן את כלי הנשק ללמד ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה ולגרש מפניהם את אויביהם ואנשי מלחמתם, ומאציליהם בחר אנשי אמת יודעי דת ודין לשפוט את כל דברי הריבות אשר בין הרומאים ובין הגאטהים, וברוח בינתו עצר בעד שנאת הדת, ולא הניח לאיש לקנא את קנאת דתו מיד בעל דת אחרת. גם ההשכלה והמדעים פרחו בימיו, כי הוא היה עליהם לסתרה ויסתירם בסתר כנפיו, ולגדולי החכמים והנבונים מיַלדי הרומאים אָצל מהוֹדוֹ וישימם לשרים גדולים בארץ, כאשר ידענו איך הרים בכבוד את קרן קאסיאָדאָרוס סופר דברי הימים, וירוממהו להיות שר ושופט בארץ וישם את כסאו מעל לכל השרים הגדולים, ושם טהעאָדאָריך יצא בכל ממלכות הארץ, עד כי מלכים רבים הגישו לפניו עצומותיהם להוכיח ביניהם מי הצדיק בריבו. אך ימים מעטים לפני מותו השבית מטהרו וימת את השר הנכבד (סענאַטאָר) הנודע למשגב בשם באָאֶטהיוס ואת סימאכֿוס חותנו, יען כי משך עליו קַו חֶשֶׂד כי הם שָאלו מאת קיסר ביצאנץ לגרש את הגאָטהים מארץ איטאליא. במֶשך הימים אשר היה באָאֶטהיוס אָסור בבית האסורים, חבר את ספרו המהולל הנקרא בשם „תנחומות הפילוסופיא“. ספר יקר מאד אשר יטיף תנחומות חכמה לכל קשי יום, ירפא לשבורי לב ויחבש לעצבותם. והרומאים התקצפו על טהעאָדאָריך קצף גדול על אשר יְחַשֵׂד את כל שריו ועבדיו וישם באמונתם תָּהלה, ועל כן עָשׂוּ בו נקמות אחרי מותו ויוציאו את אפר שרפת גויתו מקברו הבנוי לתלפיות ויזרו אותו לארבע רוחות השמים ויטפלו עליו חרפות וגדופים –. אך השירים והספורים הרבים אשר חברו גדולי החכמים אֹדות המלך הגדול ההוא ואשר הנחילום לבניהם עד דור אחרון, הם הם יתנו עדיהם כי מלך נכבד מאד היה המלך טהעאָדאָריך מלך השלום. גם היהודים ישבו שאננים בימי המלך הישר הזה, כי לא הניח לאיש לעשוק את חרותם ואת זכויות האזרחים אשר להם, ואף כי התאוה תאוה להכניסם בברית דתו, בכל זאת לא לחץ אותם ולא אֲכָפָם להמיר את דתם, גם צִוה לכל עַמוֹ לבלתי נְגוֹעַ בהם לרעה בכלל דתם ואמונתם. בימיו גָרוּ היהודים בגענויא, מאַילאַנד, רומא, נעאַפעל ובכל ערי איטאליא הגדולות באין מִפְגָע ומַכלים דָבר, וַיִחיו חיי מנוחה בצֵל המלך הזה וישבעו לחם ויהיו טובים. גם טהעאָדאט נשיא הגאטהים הטה חסד את היהודים, והיהודים עָבדו אותו באמונה, ובעיר נעאַפעל השליכו את נפשם מנגד ללחום את מלחמותיו עם בעליזאַר הגבור בהצותו על העיר ההיא ויביאה במָצור (537), ואף אחרי אשר לכד בעליזאר את העיר, נִלחמו בו היהודים בגבורה נפלאה, ולא הניחו חרבם מידם עד אשר ראו כי שוא כל עמלם וחרף נפשם.

6. כֿלאָדוויג (Хлодвигъ ) מלך הפֿראנקים, והמערווינגים (Меровинги)

307. §

הפֿראנקים, שבט משבטי הגערמאַנים, עזבו את מושבותיהם הראשונים אשר בשפלת הרהיין ויסעו ויבאו אל הארצות אשר על נהרות מאאס וסאַנגבאַר (Sambre) וישבו בתוכן. הם היו גוי איתן, גבורי כח, חמושים בחניתות וּמְחִי קָבל (שטרייטקאָלבען), עָרמה וגבורה שָכנו בקרבם אשה על יד אחותה, ועמים רבים משבטי הגערמאַנים באו אתם במסורת ברית השלום אשר כרתו על חֻפּי נהר רהיין. ויהי באחוז כֿלאָדוויג גבור החיל את רסן המשרה על הפֿראנקים (ד“א רמ”ט 489), יצק עליהם רוח גבורה ויאזרם עֹז לעשות מלחמות רבות באויביהם ולעשות להם שֵׁם גדול בגבורים, ראשית גבורת כֿלאָדוויג היתה בהצותו את סיגאַריו נְצִיב רומא האחרון ובהכותו אותו ואת כל אגפיו חרם, ופרי הנצחון ההוא היו כל הארצות אשר בין נהר זיינע³⁶ ונהר לאָירע³⁷. אחרי כן יצא בחרב על האַלאַמאַנים (אשר ממלכתם התפשטה על שני עברי רהיין) וַיַכֵּם במלחמה על יד צילפיך בין עיר באָן ובין עיר אַאכען ויירש את ארצם ואת ממלכתם על נהר מאָזעל³⁸ ועל נהר לאַהן³⁹. במלחמה הגדולה ההיא נָדַר כֿלאָדוויג נֶדֶר כי אם יחילו דרכיו לְרַד אויביו לפניו, ישליך את אלילי דתם וְיִכָּנֵס בדת הנוצרית אשר דבקה בה נפש קלאָטילדה אשתו הבּוּרְגוּנְדִית. ואחרי הַחֲרִימוֹ את האלאמאנים בשדה קטל, הֵקִים את נִדְרוֹ וַיִטָבל בעיר רהיימס כדת הנוצרית, ואתו יחד נִטבלו גם שלשת אלפים איש מאצילי בני הפֿראנקים. אפס כי רק את דָתוֹ המיר אך לא את משובתו ועריצותו, ויהי עז נפש וקשה לב, אכזרי ועריץ עד יום מותו. אחרי הַרְחִיבוֹ את ממלכתו הפֿראַנקית קֵדמה עד נהר רהאָנע⁴⁰ ונֶגְבָּה עד נהר גאַראָננע⁴¹, קם על נשיאי הפֿראַנקים בחרב וישמידם לבל יהיו לו לאבני נגף על כסא מלכותו ולבעבור תהי לאל ידו להנחיל את כסאו גם לזרעו אחריו. המלך העז הזה חגר בּעז מתניו לעשות את דת נוצרית הקאטאָלית שַלֶטֶת בארץ ולהביא בעֻלָהּ את כל עַמֵי הגערמאַנים המחזיקים בדת ההיא על פי לֶקַח הָאַרְיאַנִים, ועל כן כִּבדוהו הכֹּהנים הקאַטאָלים וַיְרוֹמְמוהו על גַפֵּי מרומי התהִלה, אך פיהם דִבר שוא ותהִלתם תהִלת שקר, כי באמת היה עריץ ואכזר, איש דמים ומרמה כל ימי חייו. המלך הזה ובניו אחריו נִקראו בשם מעראָווינגים על שם מעראָוואֶאוּס אֲבִי משפחתם.

308 §

כֿלאָדוויג הוריש את כסאו גם את מחשבות אוֹנוֹ ועריצותו לבניו אחריו, והם חלקו ביניהם את המלוכה: הבכור לקח לו את הנפות המזרחיות הנקובות בשם אויסטראָזיען⁴² ועיר הבירה מעץ, ושלשה אחיו הצעירים חלקו ביניהם את הנפות המערביות הנקובות בשם נייסטריען⁴³ ואת בורגונדיא המחֻברת אליה. אך פעמים רבות שָׁבוּ הממלכות הנפרדות ההן ותהיינה לממלכה אחת ומלך אחד מָלַךְ עליה כבתחִלה. מלכי בית כֿלאָדוויג השחיתו התעיבו עלילה, וכל ספרי הזכרונות בימים ההם יספּרו את העשק והמרוצה ומעללי הָרֶצַח אשר פָרצו בימיהם: האח קם על אחיו ורצחו נפש, שארי בשר הרגו זה את זה לעיני השמש, האזרחים שפכו איש את דמי רעהו, תַּאוות נִתעבו וחמדות נְמִבְזוֹת מִלאו את הממלכה החטאה ההיא כל הימים. ויותר מכֻלם הִרשיעו נְשֵׁי המלכים לעשות, ושתים מהן נודעות בשמותיהן, הלא הן: ברונהילדע ופֿריידעגוּנדא אשר עוללו עלילות רֶצַח לחרדת מין האדם. כל התועבות ההן הֶחלישו את ידי המלכים מבית כֿלאָדוויג וּשְׁמָם נכתם בספר התולדה לדראון עולם. בעת רעה ההיא הִתְגַבֵּר שַׂר נִכְסֵי המלך (маіордомусъ) וַיַסֵב אליו את כל כבוד המלוכה ויהי השליט בכל ממלכת הפֿראַנקים. בראשונה היו לשלש הממלכות הנפרדות ההן שלשה שליטים עד אשר הצליח פיפין איש חכם גבור ועשיר יליד העריסטאַלל⁴⁴ ויהי שליט אחד על נכסי שלש הממלכות יחד. ומעת ההיא היתה המשרה רק בידו ובידי בניו אשר הנחיל להם את משרתו ונקראו בשם הערצאָגים ורק שֵׁם כְּבוֹד „מלך“ נקרא על מלכי בית כֿלאָדוויג. והפֿראַנקים הגערמאַנים אשר כל ישעם וכל חפצם היה רק לעשות מלחמות וללכוד ארצות, הלכו בדרכי הרומאים אנשי המלחמה ולוכדי ארצות מעולם, עד כי בחרו להם גם את לשונם גם את דתיהם והליכותיהם בהנהגת המדינה –.

7. הזאַקסען האַנגלים (Англосаксы)

309. §

באמצע המאה החמישית לספהנ“ו עזבו הרומאים את בריטאניא בראותם כי אזלת ידם לעצור ביושביה, ויהי אך נתקו כפות רגליהם מגבול בריטאניא, התנפלו עליה עַמֵי הפֿיקטים והסקאָטים, עמים עריצים ופראים, והבריטאנים לא יכלו לעמוד לפניהם, וישלחו ויקראו את האַנגלים ואת הזאַקסים היושבים בשפלת נהר עלבע⁴⁵ לעזור להם לגרש את העמים הפראים ההם מפניהם, כי האנגלים והזאקסים היו גבורים עריצים ונוראים לכל העמים בימים ההם ויעברו ארחות ימים באניות קלות לשלול שלל ולָבז בז. והנה עד מהרה דָאוּ הגבורים ההם כנשרים להושיע את הבריטאַנים מיד לוחציהם ויגרשו את הפיקטים ואת הסקאטים מהארץ ההיא. אך אחרי כן הֵשִיבוּ צוּר חרבם על הבריטאַנים לָרֶשֶׁת את ארצם, ותהי מלחמה נוראה ביניהם, והאַנגלים הזאַקסים נָצחו את הבריטאנים ויירשו את ארצם, ומני אז נקראה הארץ ההיא בשם ענגלאנד. אפס כי מעת אשר לכדו עריצי גוים ההם את הארץ, הלכה הארץ הטובה ההיא הלוך וחסור באשמת המנצחים השודדים ועובדי אלילים ההם, כי הם השביתו מפניהם את משפטי הרומאים הנוצרים, את חקותיהם והנהגותיהם, גם את שפתם הברורה, הערים אשר בנו שם הרומאים נהרסו, וחרשת המעשה נרמסו ברגלים, ורק מלחמה וציד, עבודת אדמה ומרעה עדרים לקחו שם עֶמְדָתָם, ומעט מעט הִכּוּ שֹׁרֶש גם בין אזרחי הארץ מעולם. הקעלטים יושבי בריטאניא מדורות קדומים, נפלו מרביתם לפי חרב המנצחים הפראים ההם, ושרידיהם נסו לארץ גאלליה (Bretagne), ורק בערי ההרים במחוז וואלעס וקאָרנוואליס, שקטו הקעלטים על שמריהם ולא נשאו עליהם את עֹל העריצים ההם וילכו במשפטי בני עמם ובחקות אבותיהם עד המאה השלש עשרה לספירת הנוצרים, גם עוד שנים רבות אחרי כן. אך יתר ארץ בריטאניא היתה בידי הזאקסים האנגלים, והם כוננו בתוכה שבע ממלכות קטנות ונפרדות אשר לחמו אשה באחותה כל הימים עד אחרי המאה התשיעית לספהנ”ו, כי אז קם איש גבור חיל ושמו עגבערט ויחבר את הממלכות הנפרדות ההן לממלכה אחת ויהי עליהן למלך, והוא היה מלך ענגלאנד הראשון. עבודת האלילים אשר החזיקו בה הגערמאנים, נפלה לפני דת הנוצרית עוד במאה השביעית בעת אשר בא אויגוסטינוס הכהן הבענעדיקטי עִם חֶבר שלוחי הדת (מיסיאָנארען) אל שערי קענט ויבא בברית דת הנוצרית את המלך ואת שריו, גם ירה שם אבן הַפִּנָה למושב הכהן הראש מקאנטערבורי (ערצבישאֶפֿליכֿט זיטץ פֿאָן קאנטערבורי).

8. ממלכת ביצאַנץ והלאַנגאָבאַרדים.

310. §

ממלכת ביצאנץ שובבה משובה נצחת והשחיתה את דרכה על הארץ. חצר המלך התנוסס כאבן נזר, התגאה בעדי עדיים, בכליל תפארת, בשכיות החמדה ובכל משכיות לבב כמשפט בני הקדם. נשים סָרוֹת טעם וסריסים משחיתים נשאו חן וחסד בעיני המלכים, והנשים והסריסים ההם הושיבו בתחבולות ערמתם ומזמתם ומעללי רשעתם את הקיסרים על כסאותיהם או הורידם משאתם ככל אַוַת נפשם. אנשי החיל שומרי ראש הקיסר היו בוגדים והוללים אשר עטרת המלוכה היתה כַּדוּר בידם לשַׂחק בה כאשר עשו כן לפנים הפראֶטאָריאַנים בעיר רומא. המון העם אזרחי עיר הממלכה, נעו ונדו לכל רוח באין מעמד, וכל ישעם וחפצם גם כל מעינם היה רק להעמיק שׁאֵלות בהליכות דתם ואמונתם ולהתעשק תמיד על ענינים אשר ברוח יסודם, להשתעשע ולהתעלס בשחוק הפרוע והמוזר אשר במסלות המֵרוֹץ (Hipodromos). הנה זאת תורת חֲצַר בית המלך ואלה מעללי שריו ועבדיו וכל עם הארץ בעיר המלוכה. ראשי העיר הבאים תמיד לְשַחֵק במסִלת המרוץ, נִפלגו לשתי פלגות גדולות, האחת נקרא בשם „תכלת“ (דיא בלויע) והשנית בשם „ירוקה“ (דיא גרינע), יען כי כן היה צבע הרַכָּבִים מנהיגי מרכבותיהם, אלה לבשו בגדי תכלת, ואלה בגדים ירוקים, ומלחמה עזה היתה בין שתי הפלגות ההן כל הימים על אֹדות הנהגות המדינה ועל אֹדות הליכות הדת, ושתיהן פעלו פעולה רבה על ההנהגה המדינית גם על תהלוכות האמונה –. בפרוע פרעות כאלה בממלכת ביצאנץ, התנשא האיש יוּסְטִינְיאַן⁴⁶ וישב על כס המלוכה בקאָנסטאנטינאפעל הבירה [יוסטיניא ד“א רפ”ז–שכ"ח 565–527]. יוסיטניאן לא היה מזרע המלוכה, כי אם מבני דַלַת עַם הארץ, בן אחד הָאִכָּרִים, אך בחכמתו ובגבורתו הלך מחיל אל חיל עד אשר הִתְעֲלה לָשֶבֶת על כסא הקיסרים ולעשות לו שֵם גדול כשֵם אחד ממלכי הקדם הגדולים. הוא הִכְנִיעַ את עֹז המפלגה הגדולה הנקראת בשם „ירוקה“ על אשר הֵרִימָה בו יד ועל אשר הִמְרתה את רוח טהעאָדאָרא אשת חיקו אשר אביה היה שומר הכסף בבית המרוץ (Circus), וַיַשְׁבֵּת את השחוק מהבית ההוא, ויסגור את שעריו לבל יִפָּתְחוּ עוד. הוא מלא את ידי טריבאָניאן מִשְׁנֵהוּ לחבר את ספר החקים והמשפטים הנודע בשם „קארפוס יוריס“ (Corpus iuris). הוא חִבל תחבולות ויבא את תולעת המשי (זיידענרויפען) מארץ חינא לארצו, ומשם נפוצו בכל ארצות איירופא. הוא בנה בית תפלה לתלפיות בעיר קאנסטאנטינאפעל הנודע בשֵם „בית תפלת סאָפֿיא“, והוא בִצר את ארץ ממשלתו במבצרים ומגדלי עֹז אשר בנה על יד הדאָנוי, וירדוף באף את עובדי האלילים ואת הנוצרים האריאנים, כי יָצָא דְבַר מלכות מלפניו לאמר: תורה אחת, חק אחד וְרָצון אחד יהיו בכל רַחבי ארץ ממלכתי! –.

311 §

בימים ההם השליכו גם הוואַנדאַלים והגאטהים את דתיהם ויבואו במָסורת דת הנוצרית על פי לֶקַח אריוס, ויהיו נוצרים אַרְיאַנִים. אמנם מהומות רבות ופרעות היו אז בשתי הממלכות ההן, ועל כן מצא אז יוסטיניאַן עת רָצון לקרוע את שתיהן יחד מידי בעליהן ולהרחיב בהן את גבולות ארץ ממלכתו כאשר היו לפנים בימי קאָנסטאַנטין הגדול. וישלח את בעליזאַר ראש הגבורים בדור ההוא עִם צָבָא רב לעלות בארץ הוואַנדאלים ולהבקיעה אליו, ובעליזאַר לָכַד בימים מעטים את הארץ ההיא הַנִרְעשה והפרועה בתגרת ידי מלחמות הדת המתחוללת בשעריה, ויולך את געלימער מַלְכָּהּ האחרון שְׁבוּי חרב אל קאָנסטאַנטינאָפעל⁴⁷. ויוסטיניאן הפקיד על ארץ הוואַנדאַלים נציב מלך מילדי רומא המזרחית, והוא בְעֹצֶם ידו שֹׁרשׁ את דת האריאנים מן הארץ, ואת בני הנעורים אשר בארץ הוואנדאלים העביד עבודת הצבא בחיל קיסר הביצאַנטי, וכל אוצרות הוואנדאלים נָבוֹזוּ והובא אל היכל הקיסר בעיר מלכותו –. [ד“א רצ”ד 534] בעת ההיא רָצַח טהעאָדאָט נְשִיא הגאָטהים את אַמאַלאַזוּנטאַ בת טהעאָדאָריך היפה והמעֻנגה בַבָּנוֹת אשר קראה לו לקחת אתה חלק ונחלה בממשלת ידה, ויחר אף יוסטיניאַן בַּמְרַצֵחַ ההוא, ויתעורר לנקום ממנו את נקמת דם בת מלך ההיא מיד שופכו, וישלח את בעליזאַר ארצה איטליא לשׁלם לְהָרֹצֵחַ ההוא כמעשהו. ובעליזאַר הגבור הנערץ דָאָה כנשר וילכוד את רומא הבירה בעזוזו ובגבורתו, וישב בה שנה תמימה, ולא נתן את וויטיגעס המלך החדש אשר הקימו הגאָטהים תחת טהעאָדאָט אשר הרגו אותו באפם, לָגֶשֶׁת אל שערי רומא ולקחת אותה מידו. ויהי כאשר ראו הגאָטהים את גבורת בעליזאַר ואת עֹצם ידו החזקה וזרועו הנטויה, השתומם לבם בתוכם, ויתפלצו וַיֵחַתּוּ מפניו, ויתנו לו את השלטון ואת המשרה, גם הסגירו בידו את ראַפֿעננאַ הבירה⁴⁸, ובעליזאַר לקח את העיר בשם הקיסר [ד“א ש' 540]. ובכל זאת לא נקה מקנאת שרי הקיסר וּמִדִבָּתָם הרעה אשר הביאו אל הקיסר, ובעודנו הולך מחיל אל חיל ועושה נפלאות גדולות בגבורתו ובחכמתו, קרא לו הקיסר לשוב לאחור לשמור את גבול ממלכת ביצאַנץ המזרחי מפני חיל מלך פרס. והנה אך יָצֹא יָצָא הגבור המשכיל ההוא מארץ הגאָטהים, החליפו הגאָטהים כח וימליכו עליהם את טאָטילאַס (Totilas) הגבור (בשנת ד“א ש”ד 544), והוא לקח בימים מעטים את כל ארץ איטליא מיד אנשי יוסטיניאן, ותהי איטליא בידי הגאטהים כבראשונה, אז בא בעליזאר שנית ארצה איטליא, אך בפעם ההיא לא נתן הקיסר בידו כי אם מתי מספר מגבורי חילו, גם כסף מעט אָצַל לו, בגלל אשר חִסְדוֹ ולא האמין עוד באמונתו כבימים הראשונים, ועל כן לא הגדיל בעליזאַר לעשות בפעם ההיא גם בְּחָגְרוֹ שארית גבורתו וילחם באויביו כגבור משכיל מאד. אז חרה בו אף יוסטיניאן ויקרא לו לשוב מאיטליא לעיר המלוכה, ויהדפהו באיבה, ויגרשהו מפניו. לפי עדות סופרים רבים היה הגבור הנפלא ההוא משֻׁלָח ונעזב לעת זִקנה כִּכְלוֹת כּחֹוֹ ואור עיניו אין אתו, וישקוד על פתחי נדיבים להשתחות לאגורת כסף ופת לחם להחיות ברעב נפשו. ויוסטיניאן מלא את ידי אחד השרים מִשָׂרֵי חצֵרו ושמו נאַרזעס (Narses) למלאות את מְקוֹם בעליזאר, ונארזעס היה איש מרמה ובעל מזמות אך גבור חיל ורב פעלים כבעליזאַר. הוא הכּה את הגאָטהים על יד טאַגינאַ בקרבת סענטינום הישנה [ד”א ש“יב 552], ושם נָפַל טאָטילאַס מלך הגאָטהים עם כל גבורי חיָליו האצילים, לפי חרבו הקשה, גם טעיאַס אשר המליכוהו פליטי חיל הגאָטהים עליהם למלך [ד”א שי"ד 554], גם הוא עם כל אֲגַפָּיו נספו בחרב אחרי אשר עשׂוּ מלחמות רבות ועצומות על יד סַארנום ועל יד קומאֶ הישָנה, ורק פליטי חרב מְתֵי מְעָט הִתְמַלְטוּ מכליון חרוּץ ויהיו נודדים לבקש מנוח לכף רגלם מעֵבר לְהָרֵי אלפּען, במקומות אשר לא ידעו המה ואבותיהם.

312. §

אחרי המלחמות והנצחונות ההם, יָשַב נאַרזעס בעיר ראפֿעננאַ, וישלוט על כל הארץ אשר לכד בגבורתו בְתור נְצִיב הקיסר, ויהי נורא על כל סביביו. אך אחרי מות יוסטיניאן הִדִיחַ הקיסר היושב על כסאו אחריו את נארזעס הגבור המשכיל משאתו, וַיֵרַע הדבר מאד בעיני נאַרזעס ויחתור בכל עז לקחת נקם מאת הקיסר ההוא, וקרוב לפני מותו קרא את הלאנגאָבארדים לבוא ארצה איטליא לָרֶשֶת אותה, והם מִהרו וַיֵחָלְצוּ חוּשים ויסעו מארץ פאנאָניא (אונגאַרן) ארץ מושבותיהם, ויבואו בשערי איטליה [ד“א שנ”ז 568], ובראשם הגבור הנודע בשם אלביאָן (Albion), ויתנפלו על מחוזות נְהַר פאָ וילכדו אותם בחרבם ובקשתם ויקראו להם שׁם חדש „לאָמבאַרדיי“ (Lombardie) אחרי כן עלו כשואה על פאַוויאַ ויצורו עליה שלש שנים ויבקיעו אותה אליהם וַתְּהִי להם לעיר הבירה (בִּירַת ממלכות הלאַנגאָבאַרדים). אך אלביאָן הגבור לא האריך ימים בממשלתו, כי ראָזאַמוּנדאַ אשתו היפה הֵמִיתָה אותו לנקום ממנו את נקמת דְמֵי אביה אשר שָפַך, כי לפני שָנִים אחדות הֵמִית אלביאָן את אֲבִי ראָזאַמוּנדא מלך הגעפידים במלחמה, ומֵעֶצֶם גֻלגלתו עשה גביע (Pokal) לשתות ממנו יין בעת משתה ושמחה כמשפט העמים הפראים בימים ההם. פעם אחת כטוב לבו במשתה היין, הִכְבִּיד את אַכְפּוֹ על ראָזאַמונדאַ אשת חֵיקוֹ לשתות יין מהגביע ההוא הֶעָשוי מגֻלגלת אביה הנִרְצַח על ידו, וַיִחר בו אַף ראָזאַמונדאַ עד להשחית, ולא נָחה ולא שָקטה עד אשר הִשִיאָה עליו מָוֶת ותורידהו בדם שאולה –. [ד“א של”ג 573] והלאַנגאָבּארדים לחצו מאד את אזרחי הארץ אשר הכניעו תחת ידם, וישדדו את רִבְצָם וּמַרבית מקומות מושבותיהם, אך בכל זאת נתנה הארץ את יבולה והשדֵמות עָשׂוּ אֹכֶל למַכביר בַּעֲמַל ידי הגערמאַנים עובדי האדמה. החקים והמשפטים אשר עָלוּ בתהו בכל עָרֵי הרומאים מפני כֹּבֶד המלחמות הגדולות אשר התחוללו בהן, שָׁבוּ לקדמתם כבימי קדם, ימי ממשלת הרומאים הקדמונים, כי חכמי הלאנגאָבאַרדים הגערמאַנים עָזְרוּ לְעַם הארץ לְחַדֵש כנשר את נעורי חקי הרומאים ומשפטיהם העתיקים ולתת להם עֹז ותעצומות כבראשונה. בראש הלאנגאָבארדים אנשי המלחמה היו שרים נכבדים הנקובים בשֵם הערצאָגען וּגְראַפֿען, והם בחרו עליהם מלכים בעת אשר התאספו ראשי העם ביום מועד. חכמת הרומאים העתיקים קננה בלבות הלאנגאָבאַרדים, ומה גם אחרי אשר הֵמירו את דת נוצרית האִיראַנית בדת נוצרית הרומאית. מאתים שנה התעודדה ממלכת הלאַנגאָבארדים ולא סרה לְמִשְמַעַת אחד ממלכי בני הנֵכר, אך מקץ השנים ההן נפלה בידי הפֿראנקים ולא יספה עוד לקום.

313 §

הכבוד וההוד אשר שִוָה יוסטיניאן על ממלכת ביצאַנץ כל ימי חייו, ספו תמו מהרה קל אחרי מותו באשמת הקיסרים אשר ישבו על כסאו אחריו. על פי עלילות רצח התנשאו עריצי אדם על כסא המלוכה הַמְגֹאָל בדמים, ואחרי שִבתם עליו ימים מעטים ברָגזה וּבְשִׁמָמוֹן, באו עריצים אחרים כי אָמצוּ מהם ויורידום מכסאם וישבו תחתיהם. בחצר הקיסר עִוְרוּ התקיפים את עיני החלשים יום יום, או הסירו את אפם ואזניהם, ועוד עלילות רֶשַע כאלה נעשו דבר יום ביומו בחצר ההוא המלא שֹׁד ושבר וכל תועבות ה' אשר שנא. אך בכל זאת היתה קאָנסטאַנטינאָפעל עיר מושב ההשכלה כל ימי הבינים! וזאת לנו לְעֵדָה כי צָדַק מאד הנסיון הַיוֹמִי אשר יוֹרנו כי ההשכלה אשר איננה יורדת וְחֹדֶרֶת בלב האדם ונפשו פנימה, ואשר היא רק כלי חפץ בידי בעָליה לאסוף כסף, לחיות חיי תענוגים וְלָשֶׁבֶת על גַפֵּי מרומי קרת; השכלה כזאת אין בה כח לצרף את הלב מִסִיגָיו, לְהָתֵם חֶלְאָתוֹ, ולעורר רגשי אמת, רגשי חסד וצדקה בנפש דורשיה –. ראשית פעולות ההשכלה ההיא היתה לְהִתְוַכֵּחַ בעניני הדעת, לדעת דרכיה ולמצוא נתיבותיה, וכאשר ראו כי המון העם והאספסוף אשר בקרבו כורעים ומשתחוים ומתפללים אל צלמי דמות קדושיהם אשר בבתי התפלות, פחדו פחד פן ישובו לעבודת אלילים כאבותיהם הראשונים, ויחתרו בכל עז להסיר את התמונות ההן מכל בתי התפלה, ובראשם התאושש הקיסר העז לעאָ האיזוירי (דער איזוירער) [לעא האיזוירי ד“א תע”ז–תק“א 741–717] וַיְצַו בחזקת היד לבל יֵרָאֶה ולבל ימָצא סמל כל תמונה ודמות בכל בתי התפלות אשר בארץ מלכותו. הפקודה ההיא העירה רעש גדול ושאון נורא בכל ממלכות ביצאנץ, ומלחמה נוראה התחוללה וַתִּמָשַך יותר ממאה שנה, כי כל הארץ נפלגה אז לשתי פלגות: האחת הקדישה את צלמי הקדושים ויסגדו להם ויצקו לפניהם לחש ויעבדום (ikonudulen), והשנית החרימה אותם ויאבדום (ikonoklasten), ושתיהן נלחמו יחד במלחמות תנופה ובחמה שפוכה וישיתו את ארץ חמדה ההיא לשמה ואת כסא ממלכתה לארץ מגרו. גם על היהודים עברה אז כוס התרעלה, כי הם היו הראשונים אשר הראו את הקיסר לדעת כי מטעם אֵל אמת לא ימָצא כל פסל וכל תמונה על פניו, והוא שמע בקולם, כי לא היה שונא אותם, גם נתן כבוד לתורתם ודתם, הכהנים הקנאים החרדים לכבוד תמונות קדושיהם הוציאו עליו דבה באזני ההמון כי יהודי הוא ואיש לא אמון בו בדת הנוצרית, אז הוכיח הקיסר לעיני כל כי שקר ענו בו הכהנים וירדוף את היהודים באף ובתוכחות חמה, עד כי רבים מהם המירו דתם בחזק יד ורבים ברחו מביצאַנץ למדינת קרים ויכוננו של קהלות בטהעדאָזיא (קאפֿפֿאַ), בקארעאָנפאָליס (סוּלכֿאט, סאָלגאט), בפֿאנעגאָריאַ (טאַמאַן), בבאָספֿאָרוס (קערטש) אשר קראו לה בשם ספרד. וממדינת קְרִים נפוצו היהודים בקויקאז, בארצות הכוזרים על ים הכספי ועל נהר וואָלגאַ, ויכוננו קהלות בבערדאא (דערבאַנד), בסעמאַנדער (טאַקי) על הים הכספי, ואחרי כן בבאַלאַנגיאַר הבירה בארץ הכוזרים –. קאָנסטאַנטין בן לעאָ [קאנסססטאנטין קאפראנימוס ד”א תק“א–תקל”ה 775–741] איש החיל ורב פעלים יצא בעקבות אביו לבער אחרי עבודת צלמי הקדושים, ויאסוף את כהני הדת ויוכיחם בדברים נמרצים על אשר יחטיאו את העם לעבוד סמל ותמונה למרות חקי הדת, ויגזור אומר כי „מבטן השטן יצאה העבודה ההיא“ וישפוט את כל הנוהים אחריה במשפט מות או חרם וגלות. בגלל זאת שנאו אותו כל הדבקים בעבודה ההיא, ויטפלו עליו שם הקלון „בן אשפה“ (Kopronymos). והוא גם בּנוֹ הנקרא בשם לעאָ הרביעי [לעא הרביעי ד“א תקל”ה–תק“מ 780–775] יחשבו בין הקיסרים אשר בערו את עבודת הצלמים מן הארץ. אך אחרי מות הקיסר לעא הזה בפתע פתאום אָספה אירענע אשתו [אירענע ד”א תק“ס 800] את ראשי הכהנים הקנאים ותוציא דבר מלכות מלפניה לבטל את גזרת הקיסרים אשר גזרו להשבית את עבודת הצלמים, ותצו להשיב את עדי צלמי קדושיהם אל בתי התפלות. האשה ההיא אשר נכספה גם כלתה נפשה להיות שלטת לבדה בארץ, עִוְרָה את עיני בנה לבל יצלח למלוכה, ולבעבור תת מוראה על פני כל, התאמצה להתחבר אל קארל הגדול, אך לא הפיקה זממה, ומזמתה לא קמה, כי עבדיה מרדו בה ביד רמה וידיחוה מכסא המלוכה, ותמת בענין רע במחוז לעסבאָס. מקץ שנים אחדות הצליח לעאָ החמישי המכונה בשם „ארמעני“ (דער אַרמעניער) [לעא הארמעני (ארמעניער) ד”א תקע“ג–תק”פ 820–813] לשבת על כסא המלוכה, ויתן חתיתו על עובדי הצלמים ויפחידם באימים ובעוּתי מות, גם הקיסר מיכאל אשר הורם על כסא המלוכה אחריו, וגם טהעאָפֿילאָס בְּנוֹ צִווּ במַפגיע לאַבד את עבודת הצלמים ואת עובדיהם, אך הם לא העירו בזה שאון ורעש מלחמות בשערי הארץ כבימי הקיסרים הראשונים, ולעומת זה לא הצליחו גם בכל עמלם להשבית את העבודה ההיא מקרב הארץ, כי טהעאָדאָראַ הקיסרית הִקדישה את עבודת הצלמים והעריצה אותה, וממנה ראו וכן עשו גם כל עם הארץ. אחרי זמן לא כביר באה ממלכת ביצאַנץ אל באַזיליוס המקדוני [בשנת ד“א תרכ”ז 867], והוא ובניו אחריו ישבו על כסא המלוכה כמאתים שנה וירפאו מעט את מכות הממלכה הנהלאה ההיא ואת תחלואיה אשר חלו בה המלכים אשר היו לפניו –. בארץ המערב לא נשמעו דברי הקיסרים אשר צוו בחזקת היד להשבית את עבודת הצלמים, כי הכהן הראש (פאַפסט) היושב ברומא, העביר קול בכל הארץ לאמר: „ארור האיש אשר יפריע את העם מהשתחות אל תמונת הקדושים אשר בבתי התפלות ומהתפלל אליהם! האיש ההוא ישא את עונו, ולא יאבה ה' סלוח לו על זדונו –.“ ודבריו הכו שרש בלב כל העמים היושבים בארץ המערב.

9. עַמֵי הסלאַווים (Славянскіе народы)

314 § הסלאַווים אשר פי האשכנזים יקבם בשם ווענדים (Wenden) ישבו שנים

רבות מאד במרומי הרי הקאַרפאַטען⁴⁹ המְכֻסִים בְּסִבְכֵי יערים עבתים, עד אשר לחצו אותם העמים העזים ההולכים למרחבי ארץ איירופא לרשת משכנות לא להם ויגרשו אותם ממקומות מושבותיהם, ויכבידו את ידם עליהם להיות נודדים בארצות אשר לא ידעו המה ואבותיהם מעולם, ואז התחברו הסלאווים אל גדודי בני הקדם המשוטטים באיירופא לבקש מנוח לכף רגלם, וילבשו כלי גולה ויתהלכו באשר התהלכו. המונים המונים פנו צפונה וישבו להם בתוך הבקעות הרחבות והמדברים הגדולים אשר התנודדו שם הסקיטים (Scythen) והסאַראַמאַטים עם עדרי צאנם ובקרם מדורות כבירים אין חקר. ועוד המונים רבים מהסלאווים שמו את פניהם תימנה וימה, וישבו בארץ הנגב ובארץ מבוא השמש אשר נשמו בתגרת ידי עמים פראים בימי מסעי העמים (פֿעֶלקערוואַנדערונג). עַמֵי הסלאַווים הם הרוסים והפאָלען אשר על נהר ווייכסעל (Weichsel)⁵⁰, העמים היושבים על נהר אָדער⁵¹ ועל נהר וואַרטהע (Warthe)⁵² וְעַמֵי הווענדים יושבי ארץ מאֶהרען, באֶהמען (Czechen, Bohmen), לויזיטץ (Lausitz) ושלעזיען, (אך מַרבית העמים ההם (זולתי הרוסים והפאָלען) גם שִבְטֵי הסלאווים אשר במעקלענבורג, בראַנדענבורג ופאָממערין, התערבו בגויי הגערמאנים וילמדו את דרכיהם ואת עלילותיהם עד כי היו אתם לעם אחד, ורק מתי מספר החזיקו בדרכי הסלאווים ולא סרו מהם גם בהתבוללם בין הגערמאנים). מבלעדי המון הסלאווים ההם ישבו עוד המונים המונים מהם בארצות אשר בין הדאָנוי (Donau)⁵³ ובין ים האדריאַטי, הלא הן: שטייערמאַרק, קאֶרנטהען, אילליריען, דאַלמאַציען, באָסניען, סלאָפֿאָניען, קראָאַטיען ועוד ארצות רבות, גם עוד המון רב ישבו בארץ מוקדון, בארץ יון ובערי הפעלאָפאָנעז. לכל עַמֵי הסלאַווים ההם שָׂפָה אחת ומִדוֹת אחדות, כי מִצוּר אחד חֻצָבוּ וממקבת בור אחד נֻקָרוּ, ובכל זאת נפרדו לעמים רבים ושבטים שונים, ורק לעתים רחוקות חֻברו יחד ויהיו לעם אחד. הם בעלי רגש עז ונוחים להתפעל יותר מהגערמאנים, טובי לב, שמחים, אוהבי שיר ומכניסי אורחים, ויש להם סגלה מיוחדת להתחקות על שרשי עמים אחרים ולקנות להם בנקל את הליכותיהם ואת כל תכונותיהם –. הם נשתוו בדרכים רבים אל דרכי בני ארץ המזרח, ועל כן לא חָשְׁבוּ את נשיהם כְּעַמֵי הגערמאַנים היושבים בארץ המערב. בטרם ידעו הסלאווים את דת הנוצרית, היו עובדי גלולים והקריבו קרבנות אדם על מזבח אליליהם. יסוד דתם האלילית היתה עבודת כחות הטבע הטובים והרעים, להם השתחוו, להם התפללו ויעבדו אותם –. ראש אליליהם היה אליל הרעם והברק אשר פיהם יקבנו בשם פערון (Perun) אשר עבדוהו בזבח ובמנחה וידרו לו נדרים. לפני צלם דמות תבניתו העשוי מעץ, יקדה אש תמיד לילה ויום, ובכל עת אשר העתירו אליו הסלאווים להפליא חסדו להם, גם בכל עת אשר התאמצו להשיב מעליהם אפו ולבל יעיר כל חמתו, זבחו לו זבחי אדם או בהמה וחיה. הסלאַווים היושבים בארץ המערב, כִּבדו את האליל סוויאַטאָוויט בְּתוֹר אֲדוֹן כל האלילים. צַלְמוֹ בעל ארבעה ראשים היה בתוך ההיכל הבנוי בעיר אַרקאָן על אי ריגען (Rugen), ואליו נהרו כל הסלאווים היושבים על נהרות אָדער ועלבע. הסלאווים קִבּלו עליהם את דת נַצֶרֶת שָׁנִים רבות אחרי אשר קִבְּלוּהָ הגערמאנים, ובגלל זאת רָבתה עוד השנאה העזה בימים הראשונים ההם בין שני העמים האלה.

III אֶרֶץ עֲרָב.

315. §

ארץ עֲרָב היא חֲצי אִי גדול ורחב ידים, ובתוכה מדבר גדול ונורא אשר הַהֵלֶך העיף לא ימצא צֵל מִלַהַט השמש, ומַעין וָנָחַל להשיב את נפשו המתעלפת בזלעפות צמא, ורק במקומות מעטים יִלְפּוֹת מַעין או נחל את ארחות דרכו בערבות החול וסביב לו נְאוֹת מדבר (אָאַזע) עם עֲצֵי תמרים וירקרק דשא, ולולי הם כי אז לא דָרכה רגל אנוש בתֹהו יְלֵל צלמות ההוא. וכאשר נָטַע אביר הטבע את אִיֵי חֶמֶד ההם במדבר ים ההוא להחיות עַם רָב, כן שלח שם למחיה גם את הגמל „אֳנִיַת המדבר“, כי גם בִּלְתוֹ לא עָבַר שם אדם מעולם ולא יכול עמוֹד שם גם יום אחד, כי הגמל ישא ויסבול רעב וצמא ימים רבים, גם לא יתן שֵׁנָה לעיניו ומָנוֹחַ לְגֵווֹ, דַבֶּשְׁתּוֹ לְרִכְבָּה ולמשא, בְּשָֹרוֹ יֵאָכֵל, חֲלָבוֹ יִשָׁתֶה, שערותיו תהיינה לבגד וְעוֹרוֹ לְמִכְסֶה עתיק, גם פִּרְשוֹ יצלח להנודדים במדבר. הגמל גם הסוס הָעֲרָבִי, הם כל רכוש הבעדוּאינים או הסאַראַצאַנים (הישמעאלים) המשוטטים במדבר ההוא עִם מקניהם ואהליהם, ומבלעדיהם לא יכלו לחיות יום או יומים בארץ רפאים ההיא. אמנם בתוך הארץ הַנְשַׁמָה ההיא, רֵבץ פלצות ומשכן המות, יִשְׂתָּרֵעַ גם חֶבל ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ ברוכה ופֹריה, דשֵנה ושמֵנה, הנקובה בשם עֵדֶן עֲרָב (דאס גליקליכֿע אַראַביען), כי כגן עֵדֶן הארץ ההיא, עמָקיה יַעטפו בָר ויעשו אֹכֶל למכביר, עֵצֶיהָ ישאו פרי חמד, פרי הלולים מחמדי בת עין ומשיבי נפש, וְשַׁדְמוֹתֶיהָ יַפְרוּ תבואות שמש וְיַרְבּוּ מֶגֶד גֶרֶש יְרָחִים וכל פרי מְגָדִים, הארץ ההיא ארץ מולדת הַלְבוֹנָה היא, ארץ מולדת יערת הדבש (צוקקערראָהר), שיח הקאַפֿפֿעה, הרמוֹנים, התאנים גם התמרים המלאים נופת צופים, והעם היושב בה יתרון הַכְשֵׁר לו להביא לבב חכמה ולקנות דעת ומזמה, וכל ישעו וכל חפצו בחיים רק לֵאוֹר באור הדרור וּלְבַלוֹת ימיו ושנותיו בתענוגים מבלי קצין שוטר ומושל. בארץ ההיא על יד ים האדום (ים סוף) יתנוסס נוף יפה ונעים הנקרא בשֵם העדיאס, ובתוכו הערים המהֻללות מעקקא ומעדינה, בעיר מעקקא נולד מחמד מחוקק הערביאים ונביאם, ובעיר מעדינה מת וַיִקָבר, ושתיהן קדושות הן מאד בעיני בעלי דת מחמד וְלִשְׁמָן וְזִכְרָן תַאות נפשם. בארץ צְבִי ההיא לא פרצו הרומאים מעולם, ובכל תעצומות עֻזם ורעם גבורתם לא עצרו כח לפרוץ כי אם בסֶלַע עֲרָב (פעטראֶאישע אראביען), אך בעֵדן ערב לא דָרכה כף רגלם מעולם. סֶלַע עֲרָב היא הארץ אשר בירכתי צָפון המלֵאה סַלְעֵי גראַניט, ועל שֵׁם הסלעים ההם גם על שֵם העיר הבירה הנקובה בשם פעטראַ (סֶלַע) תִּקָרֵא בשם סלע ערב –. הערביאים היושבים בעֵדן ערב היו עשירים מאד בגלל מסחרם הגדול אשר עָשׂוּ בַּיַבָּשָׁה וּבַיָם (קאַראַוואַנען אונד זעעהאַנדעל). כי הם נסעו אֹרחות אֹרחות ממדינה למדינה לעשות מִקנה וקנין, גם ירדו באניות סוחר בלב ים למכור את תבואות ארצם ושִפעת טוּבָהּ לָעַמִים רחוקים. ועל ידי מסחרם גדלו ויעשירו. מִלאו בתיהם כסף וחדרי משכיתם כל הון יקר ונעים, וַיְבַלוּ ימיהם בטוב ושנותיהם בשעשועים ותענוגות בני האדם. אך אנשי המִקנה הנוסעים בָּעֵדר בְּמִדבר עֲרָב, לא ראו טובה בעיניהם, רק שָכנו באהלי קדר, בַיוֹם חָרָה עצמם מִנִי חֹרֶב, ובלילה אֲכָלָם הַקֹר, ובנדדם תמיד מִמִרְעֶה למרעה בלהב השמש יומם וְקֶרַח בלילות, הִקְשׁוּ את גֵוָם גם הקשׁיחו את לבבם ויהיו חזקים וּמוּצָקִים. הם לא הִמליכו עליהם מלך מעולם, ראשי בתי האבות ונשיאי המַטות המכונים בשם „עמירס“, „שייקס“ הם היו ראשיהם ושריהם ואליהם שמעו כל העם למקטן ועד גדול, הם שפטו בין דין לדין, לִמְדוּ את ידי בני הנעורים לַקְרָב ואצבעותיהם מלחמה וינַהֲגום במדבר לשלול שלל וְלָבֹז בז וּלְהַגִיר את אנשי מלחמתם על ידי חרב. בבֹקר אָכלו עַד ולערב חִלקו שלל. הבעדואינים גָרֵי המדבר, עַם נקשה הם (אַבגעהאֶרטעט), שמחים בחלקם, לבם בֹּער תמיד באש אהבה לאהובי נפשם, ובשלהבת אש השנאה לשנואי נפשם. הם שומרי אמונים, מוצא שפתם לא יְחַלֵלוּ, מכַבדים ונותנים יקר לראשי בתי אבותיהם ונשיאי מַטותיהם, ינַהלו עניים מרודים בלחם ומים, וכל נפש נענה ישביעו רצון, אך כי יבער כמעט אפם, אכזרים הם ולא יְרַחֵמוּ, יִצְמְאוּ לִדְמֵי אדם ולא ינוחו ולא ישקטו עד עשותם ועד הקימם את נקמתם ועֶברתם וימחצו רגליהם בדמי משַנאיהם, גם תשוקה עזה סֹעֶרֶת בם לעשוק הולכי ארחות ולגזול עוברי דרך, אך עז מכל אלה הוא חרון אפם על שופכי דמי קרוביהם, מלחמה להם מדור לדור בגלל הדבר הזה, שבט בשבט ילחמו בלי הפוגה, ומשפחה במשפחה יגורו מלחמות כל הימים ולא ישובו חרבם אל תערה עד אשר יכַפרו את הדם בדמי שופכיהם. כֹח דמיונם חזק מאד, סִפורי הבַּדִים (מאֶרכֿען) תאוַת נפשם, את דְבַר גבורות אבותיהם וחין עֶרכם ישירו ויהללו בְמוֹ פיהם. דתם העתיקה היתה דת אלילית, מיוסדת על עבודת כֹּחות הטבע וּצְבָא השמים (נאַטור רעליגיעָן אונד שטערנדינסט). אך ברבות הימים נוספו עליה דברים רבים מתורת היהודים גם מנהגים רבים מדת הנוצרים, עד כי היתה לדת מוּזרה מקֻבּצת מענינים רבים הנצבים לשִטנה איש לרעהו –. בעיר מעקקאַ היה להם משָנים קדמוניות היכל עתיק הנקרא בשם קאַבּאַ, ובתוכו אבן שחורה מְרֻבַּעַת אשר טפלו עליה שקר כי גבריאל המלאך נתן אותה לישמעאל אביהם אשר בָּנה את ההיכל ההוא. מימי קדם היה היכל הקאַבּאַ תֵּל שֶׁכָּל פִּיוֹת הערביאים פונים אליו, אליו נהרו המונים המונים מכל קַצְוֵי ארץ ערב להשתחוות ולהתפלל אֶל אֵל עליון אשר פיהם יקבנו בשם אַללאַה (אֱלוֹהַּ), אפס כי הם לא הִשְפּיקוּ באֵל אחד ההוא, אך כל שבט ושבט עָבדו את האלֹהים אשר בחרו להם כפי רצונם, גם השתחוו ויעבדו את המלאכים הטובים לבעבור ייטיבו עמהם, ואת המלאכים הרעים לבל יָרֵעוּ להם. בימי חגיהם ומועדיהם נועדו יחד בהיכל הקאבא מִדֵי שנה בשנה, ואז לא שָׁלְפוּ חרבם מתער ולא עשו מלחמה בארץ מולדתם גם בארצות נכריות, גואלי הדם לא נקמו את נקמת דמי קרוביהם מידי שופכיהם, אוהבים ואויבים נפגשו וישבו שֶׁבֶת אחים גם יחד. סוחרי ארץ עשו בימי החגים ההם מקנה וקנין רב ועצום וימלאו אמתחותיהם כסף וזהב, גם מליצים ומשוררים הִתְחרו אז להראות את גדלם ואת ידם החזקה במלאכת המליצה והשיר, ולפי דִברת סופרים רבים שׂמוּ ראשי העם את בחירי ספרי המשוררים בהיכל הקאבא למַזכרת כָבוֹד לבעליהם וּלְמִקְרָא לכל אנשי הרוח המתאוים להשתעשע בשירי המשוררים המפֹארים ההם. ההיכל ההוא הביא רב טוב ושלום רב להערביאים, כי בו נקבצו שנה שנה כל שבטיהם המפֻזרים בארבע רוחות השמים והמפֹרדים בדעותיהם, ושם התאמצו אנשי השלום לקרב את הרחוקים, להשקיע אש המריבה ולעשות שלום בין האחים הנפשעים והנלחמים תמיד.

תולדות היהודים בארץ עֲרָב.

316. §

(משנת ד“א שס”ב עד ד“א תפ”ב לב"ע). מֵעֵינֵי התולדה הנאמנה נעלמה העת אשר באו בה בני ישראל לארץ ערב, אך קרוב לשמוע כי עוד בימי המלך שלמה נהרו אנשים סוחרים מבני ישראל אל הארץ ההיא ויכוננו להם מוֹצאוֹת (קאָלאָיען) בתימן (יעמען) הימיארה, אופיר (היא שבא) ועוד מחוזות כאלה, לבעבור עשׂוֹת מסחור וקנין עם הערביאים ועם סוחרי הודו. גם יש נכונה בפי יהודי ערב בדורות האחרונים הַמִתְיַמְרִים בקבלת אבותיהם כי הם צאצאי היהודים פליטי חרב נבוכדנאצר אשר חשו מפלט להם אל הערביאים שכניהם וישימו על אחיהם היושבים שם מכבר, נוֹסָפוֹת. ואחרי הָרַס טיטוס את הבית השני, ברחו עוד יהודים רבים מעדת הקנאים אל הערביאים וַיֵאָחזוּ בתוכם. גם זאת ידענו נאמנה כי עוד בדורות קדומים מאד היו בארץ עֲרָב שלשה שבטים מזרע היהודים, הלא הם בני־נַדְהִיר ובני קוּרַאִיץ אשר התיחשו לזרע אהרן וַיִקָראו בשם אל־קאַהינגי (כהנים), ובני בכדאל. ואליהם נִספח עוד שבט אחד הנקרא בשם בני־קאַינאָקי⁵⁴ ומנהגיו שוֹנים ממנהגי יתר אחיהם. השבטים ההם ועוד שבטים קטנים מהם, כמו בני־אקרה, בני־קאַצראַדי ובני־קאָריידאַ, ישבו בעיר יאַטהריב, עיר תהלה בנויה על מבולי מים בבקעה חמודה, פֹּרִיָה וּמְבֹרֶכֶת בעצי תמרים ושְדֵי אֹרֶז. בראשית הימים הרגיזום הבעדואינים הפראים בחמת ידיהם, השחיתו את יְבול אדמתם ולא השאירו להם מִחְיָה, עד אשר בָּנוּ להם מבצרים ומצדות, צריחים ומצורים, ומני אז לא נועזו עוד עַזֵי נפש ההם לבוא בגבולם וישבו שאננים ושלוים כל הימים. גם אחרי אשר לחצום שני שבטי ערביאים, בני־אוש, ובני־חורג, לתת להם אֲחֻזָה בנחלתם, גם אז לא אָבַד נִירָם, כי בגבורתם ועזוזם הכניעו תחתיהם את הערביאים ההם וישימום למס עובד. בּנפת חאַיְבּאַר מצפון ליאטהריב, היו רוב התושבים יהודים, אך דבר לא היה להם עם יתר אחיהם היהודים, יען כי הם צאצאי יונדב בן רֵכָב וישמרו מכל משמר את אשר צוה להם יונדב אביהם להנזר מתשואות חלד ולהיות נזירים כל ימי חייהם (ירמיה לה), והם נודעים בשם בני הָרֵכָבִים. אך מפני חֲמַס ידי הבעדואינים, בָּנו להם גם הם עָרֵי מבצר וּמְצָדוֹת נשגבות וַיִשָגְבוּ בהן, והערים ההן היו גם ערי מקלט לכל מֻרדף ונגש ולכל איש מָצוֹק וּקְשֵה יוֹם. גם בבקעת וואַדיל־קורא (בקעת הכפרים) ישבו יהודים רבים. אך לא נדע אם נחשבה הבקעה ההיא לְנָפת חאַיְבַּאר או לנוף אחר. מעקקאַ מקום מקדש הישמעאלים, לא נמצאו יהודים רק מעט מזער, אך לעומת זה היה מספרם רב ועצום בנגב ערב (יעמען) ארץ אשר כגן עדן היא ואשר לה יֵאָמר כי עפרות זהב לה, אנשיה כֻלם גִבורים, וְנָשֶיהָ חָיות הן ובטרם יבוא חבל להן והמליטו. אפס כי היהודים ההם היו מפֻזרים ומפֹרדים, נודדים ובודדים בגוים מבלי קצין שוטר ומושל, ורק מעט מעט התאזרו עֹז, השגו חיל, ויעלו מעלה מעלה, עד כי לאחרונה עתקו גם גברו במאד מאד עד כי הם לבדם עָצְרו כֹח לעצור בעד מרוצת זרם דת הנוצרית משטוף בגבולם.

317. §

אמנם ראש הפנה לתולדות היהודים בארץ ערב, הוא הִתְיַהדות מלך אחד ממלכי יעמען על פי הדברים האלה: אַבּוּ־קְרִיבַּא אחד ממלכי בית הַהִימְיאַרִים, היה חֲכַם לבב וכביר כֹח, מליץ ומשורר וגבור מלחמה, ורוח גבורה צָלחה עליו תמיד וַיַעַש לו שֵם גדול בארץ כְשֵׁם אַחד הגבורים המשכילים בימי קדם. ויהי היום ויעבור דרך עיר יאטהריב ללכת ארצה פרס לבית מלחמתו, ויעזוב את בנו בעיר ההיא בְתֹר פֶּחָה, כי אנשי העיר נחשבו בעיניו לנאמני רוח ואנשי שלומו. אך כמעט אשר יצא את פני העיר, והנה קְפָדָה! כי הוגד לו כי אנשי יאטהריב קָמוּ על בְּנו ויהרגוהו. בִּמְגִנַת לב ורוח נשברה בכה בכי תמרורים על בנו מחמל נפשו, ויקונן עליו שיר נהי בחרוזים, ואחרי כן עלה על העיר בסופה ובשערה לעשות בה נקמות ולשפוך עליה כל חמתו, ובלבו נשבע להכרית את כל עצי התמרים לבעבור הַכְרֵת אֹכֶל מפי יושבי העיר, להכות את כל זכורה לפי חרב, ולמכור את הנשים והטף לשפחות ולעבדי עולם. ובעיר ההיא ישבו אז שתי משפחות מבני הערביאים, בני־אוש ובני־כאַצראג, ושתי משפחות מבני היהודים, בני־קוראיץ ובני־נַדהיר. ואבו־קריבא שלח בערמה לקרוא אליו את ראשי המטות נשיאי העם לכלכל אתם דברי שלום, אך בְּסוּרָם אליו האֹהלה, הכריע אותם לטבח, ולא נמלט מכל המונם כי אם איש אחד גבור נעלה ומשורר מהֻלל, ויבוא העירה וַיְצַו להכין הַכֹּל למלחמת מָגֵן. אז השתער אבו־קריבא על העיר בסערתו ובסופתו וישם עליה מָצוֹר ויצו להשחית את עֲצֵי התמרים סביבות העיר לבלתי השאיר מחיה ליושביה. על התמרים הַגְדוּעִים ההם, נשא אז משורר אחד מהיהודים אֵבֶל וְקִינָה, כי כבני האדם נחשבו עצי התמרים בעיני אנשי העיר, ויספדו עליהם מספד מר כמספד על היחיד. והמלחמה הָלכה הָלֹך וְגָבוֹר, אך היהודים והערביאים הֶראו אֹמץ ידם וזרֹע עֻזם עד כי הצליחו להחליש את אבו־קריבא ואת צבאות גבורי חיליו. והנה במשך ימי המצור, חלה אבו־קריבא, ואש קדחת קדחה בעצמותיו, ויבקשו לו עבדיו מעט מים לכבות את תַּבערת צִמאונו, ולא מצאו. אז נכנע אבו־קריבא המלך העזוז והגבור וַיֵעָתר למלאכי השלום אשר שלחו אליו יושבי העיר. מלאכי שלום ההם, היו שני יהודים חכמים משבט קוראיץ, שם האחד קאאב והשם השני אסד. והם רָדוּ דבש מִמַפֶּלֶת הארי, כי הם כרתו עם המלך ברית שלום וישבע להם לסלוח לכל יושבי העיר ולעלות מעליהם, ואַחרי כן נדברו עם המלך על אֹדות תורת היהודים, וּבְנֹפֶת צוּף לִקְחָם וחכמתם הוכיחו לעיניו כי ה' אלהי ישראל, הוא אל אמת, ותורתו אשר נתן ביד משה, תורת אמת היא. ודברי החכמים ההם הִכּוּ שרש עמוק עמוק בלבבו, ויעוררו תשוקה נמרצה בקרבו לְהִדָבֵק בתורת משה וישראל, עד כי נשבע לבוא במסורת התורה הזאת, גם להטות את לבב בני עמו לעשות כאשר עשה הוא.

318 §

המלך אבו־קריבא חִלה את פני שני היהודים ההם ללכת עִמוֹ מיאטהריב ליעמן להורות אותו את הליכות תורת היהודים, גם לעזור לו לדַבר על לב בּני עַמוֹ לעזוב את דתם המתהללת באלילים וּלְהִכָּנֵס תחת כנפי תורת משה וישראל. אפס כי כנֵטל חוֹל יַמִים יכבד לְשָׁרֵשׁ מקרב גוי ואדם את דתו אשר נָחַל מאבותיו הראשונים! הערביאים נתנו כתף סוררת לאבו־קריבא ולא אבו ולא שמעו לו להמיר את דתם, ורק אחרי עמל ויגיעה רבה ועצומה הצליח להטות לאט לאט את לִבות עבדיו לחֶפצו, ומעט מעט עזבו את חֻקות דתם וַיְקַבלו עליהם עֹל מלכות שמים ללכת בתורת משה. והנה אף כי הצליח אבו־קריבא, להעביר גלולים מארצו ולנטוע בה דת אמת, בכל זאת לא הֶאריך ימים על כסא ממלכתו, כי רוח הגבורה הסֹערת בו, הציקתהו לבקש לו גדולות, ויעביד את חיל גבוריו עבודה כבדה מנשוא, עִנָה בדרך כֹּחָם וַיֵרְדְ בהם בפרך עד כי הֵעִירוּ עליו חמתם ויהרגוהו –. וַיַשְאֵר אחריו שלשה בנים קטנים ושמותם: האַסאַן, עַמְרוּ וצאַרה, אך הם לא צלחו עוד למלוכה בהיותם עוד עוּלֵי ימים, ועד אשר יגדלו מָלַך בשמם איש גבור משכיל ושמו רבי־בן־נאַססר אשר קבל עליו גם הוא את דת היהודים. ויהי כאשר גדל האַסאַן בן אבו־קריבא, וישם רבי בן־נאססר את כתר המלוכה בראשו וימליכהו תחת אביו. אך גם הוא לא האריך ימים על ממלכתו, כי היה מְהִיר חֵמה, איש תככים, ורוחו סֹעֵר תמיד בלי חָשך, ועל כן יעצו פקידי החיל את עַמרו אחיו להמית אותו, ועמרו שמע לעצתם ויקם על אחיו המלך וַיְרַצְחֵהוּ וישב על כסאו. אך גם הוא לא האריך ימים ולא ראה טוב במלכו, כי רוח הַנֹחַם כמסוס נוסס התנוסס במשכיות לבבו וכליותיו, וילך תָּמֶס בתגרת יד עצבתו על דם הנקי אשר שפך, גם רוח עִוְעִים הוליכהו שולל, ויהי עשוק ורצוץ כל הימים עד כי נפל למשכב וַיִמַק בעונו. במשך ימי מלכותו גם אחרי מותו, נפלה ממלכת הימיארה פלאים, כי התעוררה בתוכה רוח משטמה, ויהי ריב ומדון בכל הארץ, השליטים ושרי המדינות התפרצו ויסבו להם את המלוכה במחוזות אשר הפקדו עליהם, ואחד מהם ושמו לאַקאניא־טאנוף עשה מלוכה על ערי צאַפאַר וסאַננע, ולאחרונה על כל ערי המלוכה, וַיִצָמד לתענוגות נמבזות וַיְנַבֵּל את כֵּס המלוכה בתעלוליו ובשקוציו (ובלי ספק לא קבל עליו הנִבזה הזה את תורת היהודים). הבליעל הזה טִמֵא את זרע המלוכה בזִמתו הנתעבה והנאלחה, אך בְּאַוָתוֹ למלאות תאותו ולעשות תועבה וָתֶבֶל גם עם צאַרה הצעיר בבני אבו־קריבא, אז בא קִצו, כי צאַרה קם עליו ברוח גבורה ויתקע את לַהֶבֶת המאכלת בלבו וימיתהו. וישמחו כל בני העם על מַפֶּלֶת הנבל ההוא, ויברכו את צאַרה ויקראו לו בשם „מציל הארץ“ ויושיבהו על כסא המלוכה.

319. §

המלך צאַרה הזה אשר בשם דוּ־נַאוּס (בעל התלתלות) יכֻנה, בגלל יְפִי תלתלות ראשו, היה דָבֵק בתורת היהודים בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאֹדו, ובאהבתו העזה לבית ישראל, הֵסב את שמו לשֵׁם „יוסף“, שֵׁם יהודי. אבל כאשר חַטַאת קסם מֶרִי וּמֶרֶד בַּדָת, כן הוא גם הַפְצֵר וְקַנֵא קִנאת הדת עד בלי דָי! והמלך יוסף דוּ־נַאוּס הזה הִפְצִיר ויקנא מאד לְדָתוֹ ולא הִצִיב גבולות לְעֹצֶם קִנאתו, ובגלל הדבר הזה הביא עליו ועל כל עַמו צרות רבות ותלאות עצומות, כאלו נֶחרץ בשמים בסוד קדושים רבה להסיר מעל היהודים גם צֵל מלוכה עד קֵץ הימין! – המלך החסיד הזה שמע יום יום את צרות היהודים המתגוררים במלכות ביצאנץ, ואת הלחץ הנורא אשר הנוצרים לוחצים אותם בגלל דתם ואמונתם, וַיֵצֶר לו מאד ויתעצב אל לבו, ובעברתו ואש קנאתו ונקמתו גמר אֹמר להשיב להנוצרים כגמול ידיהם ולהכביד בזה את ידו על מלך ביצאַנץ עַד אשר יצַוה את בני עמו לחדול מֵהָרע וּמֵהָציק את היהודים ולא יוסיפו עוד לענותם ולכַלותם. ויהי היום ויעברו אנשים סוחרים מביצאנץ דרך הימיארה, וַיֵחַם לב המלך ויצו לתפשם ולהמיתם. ואחד המלכים ושמו אַדוג (אשר היה עֶבֶד ליוסף ויתפרץ מפניו ויעש מלוכה), הוכיח את יוסף על מעשהו, באמרו כי בדבר הזה הִפִּיל חֲתַת על סוחרי איירופה וַיֶחְדלו מעשות עוד מקנה וקנין בארץ עֲרָב. לשוא הצטדק יוסף באמרו כי דמי אחיו צועקים אליו מאדמת ביצאנץ, לשוא הוכיח את צדקתו לעיני אַדוג, כי אדוג קִדש עליו מלחמה וינצחהו. ובכל זאת לא אבד יוסף נצחו, כי התעורר ויתנער מעפר וישב מכה אל חיק מכהו, אך הנה מַתְּלָאָה! כי הקים עליו ה' רעה אחרת מתוך ממלכתו וישב אחור ימינו. כי האַריט פקיד עיר נאַגאַרם אשר רוב תושביה נוצרים, מָרַד במלכו ביוסף בעת אשר נלחם את אדוג, גם שני נערים יהודים נרצחו בעיר נאַגאַרם בידיעת האַריט המורד. לדברים האלה חרה אף המלך יוסף וישפוט את האַריט עבדו המורד והפריץ, במשפט מות, ועל אזרחי נאַגאַרם הנוצרים הֵטיל מסים כבדים לקחת מהם נקם על אשר ירדפו אחיהם את היהודים בארצות הנוצרים –. והנה כל יודעי דת ודין יצדיקו את המלך על אשר המית את עבדו הפושע והמורד בו ועל אשר שָׂם מס על אזרחי העיר ההיא אשר מרדו בו גם הם ובמלחמות תנופה נלחמו בו. אך קַנָאֵי הנוצרים העבירו קול כי המלך היהודי הזה הָרַג נוצרים רבים מאד בגלל אשר לא אבו להמיר דתם בדת היהודים, ויטפלו על המלך הצדיק הזה דברי בָלַע ויתארוהו בְתֹר עריץ נורא ואיש דמים, ויעוררו את רוח הנוצרים בכל מקומות ממשלתם לנקום את נקמת דמי אחיהם אשר שפך היהודי הזה, וּלְקַדֵשׁ עליו מלחמה. – ואיש אחד ושמו דוס בן־טאַליב אשר עָבַר דרך ארץ עֲרָב לביצאנץ, הוסיף עוד לְדַבֵּר כזבים, ויתאר את המלך היהודי בכל צלמי פחד ובלהות, להרבות בזה אש הנקמה ולהגדיל מדורתה עד להשחית, ובדברים עזים ונמרצים הֵעִיר את לבות הנוצרים לחוס ולרחם על אחיהם המפרפרים בין מות לחיים בידי היהודים. גם כהן הראש בארץ ארם (סוריא) ושמו שמעון מבית ארשו אשר נסע אז למסעיו דרך עֲרַב הדרומית, שמע את אשר טָפלו זדים שקר על היהודים, ויאמין לכל דבריהם, ויחליט להצית את אש חמת הנוצרים במלך יוסף ובכל היהודים בני עמו ודתו, וישלח ספר אל אחד הכהנים הראשים אשר בסביבות עֲרָב, וַיַשביעהו שבועי שבועות לבל ינוח ולבל ישקוט עד אשר יעיר ויעורר את רוח הנוצרים, ומה גם את מלך כוש, לעשות מלחמות ונקמות ביוסף דוּ־נאַוּס ובכל היהודים. גם יעץ להנוצרים אשר תחת ממשלת ביצאנץ לְהַכביד את אַכפם על הסנהדרים אשר בעיר טבריא ולהמריצם לכתוב אל יוסף המלך להשיב ידו מִבַּלֵעַ ומהשחית את הנוצרים אשר בארץ ממשלתו. ודוס בן־טאַליב נשא את רגליו ויבוא אל הקיסר יוסטין הראשון ויסַפר לו את מעללי יוסף דו־נאוס ואת אכזריות לבבו וכל הרעות הנוראות אשר הוא עושה להנוצרים בלי הפוגה, וגם הֶראה לו יריעה אחת מספר ברית חדשה שרופה משתי קצותיה, ויאמר כי הציל אותה מאת שרפת כל הספר אשר שָרף יוסף בשאט בנפש, וישביע את הקיסר בשם דתו לְהִנָקֵם מאת מחללי כבודה. אך הקיסר יוסטין היה אז זקן וּנְכֵה־רוח, ואנשי חילו לא היו אז בארצו, כי שלח אותם לְהִלָחֵם עם הפרסים, ועל כן השיב אמריו לו לאמר: „הן ארץ הימיארה רחוקה היא מארצי והדרך מלֵאה ערבות חול ומַעקשים וחתחתים, ואיככה אשלח את אנשי חילי שמה? אך זאת אעשה כי אשלח ספר אל מלך כוש אשר הוא משלומי אמוני דתנו ואשר קרוב הוא לארץ ערב, ואבקשהו לצאת בחרב על יוסף דו־נאוס, וגם ידי תכון עִמו וּזרֹעי תאמצנוּ ככל אשר יהי בכחי לעשות“. בפיו דִבר ובידו מלא וישלח מכתב אל המלך על־עצבאַ (El-Etspah) המולך בארץ כוש ויחל את פניו לעלות עם כל חילו למלחמה על יוסף דו־נאוס מלך הימיארה.

320 §

כן רעשו אילי גוים וכן סָערו אבירי ארץ לבלע ולהשחית את המלך יוסף אשר בצרת נפשו ובְחום לבבו על צָרַת אחיו ועל עֲמַל עַמוֹ נִסה לנקום את נקמתם! והנה בכל שונאיו הרבים והעצומים, לא נמצא שונא בנפש ואויב ומתנקם כעל־עצבאַ מלך כוש, איש אשר קנאת הדת כאש מתלקחת בחֻבּוֹ ואשר רעה עינו לראות נֵזר מלוכה בראש איש יהודי, ובטרם העירוהו צוררי היהודים לעשות נקמה ביוסף ועַמוֹ, חשב כבר מזמה להשחיתם ולהשמידם מתחת השמים. המלך הכושי הזה מִהר וישלח צי־אדיר עם צבא גבורים והקיסר יוסטין הֶחרה החזיק על ידו וישלח אתו עוד אניות מלחמה מארץ מצרים עם אנשי חיל במספר רב מאד, ויעברו את לשון ים סוף, ונוצרים רבים נלוו עוד אליהם מסביב, ויבואו ויקדשו מלחמה על יוסף דו־נאוס. אך גם יוסף לא טמן ידו בצלחת, כי במועצות ודעת ובתחבולות מלחמה הֵכִין הַכּל להתיצב לפניהם ויסגור עליהם את מבואות הים ולא נתנם הַצֵג כף רגלם על היבשה, גם אסף אנשי חיל מכל עברים ויעמוד הָכֵן למלחמה בזרוע חשופה וחרב שלופה. אפס כל אנשי חילו היו כמר מדלי מוּל חיל אויביו הרבים והעצומים ואין להם מספר, גם המלכים הקטנים אשר ביעמען אשר קרא להם להתאזר עז ולהציל את ארץ מולדתם מכף כל העריצים, לא באו לעזרתו, יען כי לא נָגעה המלחמה ההיא אל לבם, גם לקחו שֹׁחד מיד מלך כוש, וַיִוָתר המלך יוסף לבדו באין עוזר ותומך ידו וַיִשָׁען רק על אֹמץ לבבו ועל גבורת גבוריו המעטים. אך כמעט אשר נפלה עיר טהאפאר אשר בה המלכה ואוצר המדינה בידי הנוצרים אנשי המלחמה, אבד המלך דו־נאוס נִצחו ותוחלתו, וגבוריו אבדו גם הם את אֹמץ רוחם, נָשתה גבורתם וחִתתה קשתותם. וכראות המלך יוסף כי אין עוד מקוה, ויירא פן יפֹל ביד אויביו עליזי הנצחון וְיִתְעללו בו, ויעל על שֵן סלע גבוה וינתפל מסוסו אל תוך גלי הים, ויצלול כעֹפרת במים אדירים. והכושים שִכורי יין החֵמה והנָקם וְנֶאזרים רוח גבוה ונצח, עָשוּ שפטים רעים באויביהם וישפטום בחרב ובאש, חמסו, גזלו, שדדו, רָצחו, שבו שבי וימכרו שבוייהם לעבדי עולם, ועל כֻלם שפכו כאש עברתם על היהודים האומללים, הִתִּיקוּם כצאן לטבחה, הקדישום ליום הרֵגה, הִכּוּ אֵם על בנים וישפכו דמיהם כמים עד כי נִלאו ידיהם מֵהֶרֶג וָרֶצַח. כֹה ספה תמה ממלכת היהודים בארץ ערב, וכֹה היתה אחרית גבוריהם ותפארת עזמו! –.

321. §

אחרי מפלת היהודים בהימיאַרה, רגזו ויתפלצו עמודי בית יהודה גם ביאטהריב, כי עד הימים ההם נפל פחדם על הערביאים בגלל יהודי הימיארה אנשי גאולתם אשר בידם עז מלך ושבט מושלים, אך אחרי אשר נפלו יהודי הימיארה ביד צר ואבד נִירָם גם כבה נֵרם, פרקו שבטי הערביאים את עֹל יהודי יאטהריב מעליהם ויהפכו להם לאויבים ויכניעום תחת ידיהם. אנחנו לא נדע את כל דברי הריבות אשר היו אז בין יהודי יאטהריב ובין שבטי הערביאים, רק זאת ידענו אל נכון כי אחד מראשי שבטי הערביאים ושמו מאליק בן אנעגלס הלך לבקש לו עזרה לפרוק את עֹל יהודי יאטהריב מעל צוארי בני שבטו, ואחד מנשיאי הערביאים ושמו האַריט בן אבו שאממיר נעתר לו ברצונו הטוב לבוא עם גבוריו לעיר יאטהריב להכניע את גְאוֹן היהודים. ויעש בערמה להתעות את היהודים לבל יבינו כי מגמת פניו לְגַדֵעַ את קרנם, ויוציא קול כי אל הימיארה פניו מועדות. ויהי בבואו במגרש עיר יאַטהריב, ויתקע אהלו שם, וישלח מלאכים אל ראשי היהודים ויבקש פניהם לכַבד אותו וּלְקַדֵם פניו בשלום, כי איש שלומם הוא, ורבים מנכבדי היהודים בתקותם לשאת משאות מאת פניו, נִתעו בשוא ונלכדו בפח ויסורו אליו האהלה, והנה מהרה קל התנפלו עליהם עבדי האַריט וַיְרַצְחוּם אחד אחד עד אשר לא נותר מהם אחד. אז קרא האריט אל הערביאים ויאמר: „ראו נא, הנה אנכי הכרעתי לטבח את מרבית אויביכם, ועתה חִזקו והיו לאנשים, ואל תהי לאל ידכם להכרית גם את פליטת היהודים שונאים ומנַדיכם –“. אחרי עשותו את מעשה רֶצַח הזה, הלך לדרכו. אפס כי עוד לא ערבו הערביאים את לבבם להרים יד ביהודים לעיני השמש, כי היתה עוד יראתם על פניהם, ויסתירו את שנאתם וערמתם במשאון. גם מאַליק לא נועז להריק חרבו עליהם ביד רמה, ויצודד את נפשותם בחלקת לשונו, וַיִשָבע להם כי הוא לא ידע מאומה מהתועבה הגדולה אשר עשה האַריט העריץ, ולא בעצתו ורצונו רָצַח הַמְרַצֵחַ ההוא את נפשות היהודים הנכבדים ועיני העֵדה, וַיְחַל את פני היהודים להסיר כל משטמה ושנאה מקרב לבבם, וּבא יבואו אליו לכרות עִמו ברית שלום, ברית מלח. סוף דבר כי הרוצח הנוכל הזה קרא מועד לברית השלום, הקדיש את היהודים קרואיו לבוא אל המשתה אשר הֵכִין להם. וראשי היהודים הטובים והישרים בלבותם, לא ידעו לְהִזָהֵר, ולא ראו את הנולד, ויבואו אל המשתה לכרות ברית שלום עִם מאליק, והנה עודם אוכלים ושותים (מאשר הביאו אִתָּם) ומיטיבים את לבם, הריק מאליק את חרבו עליהם ויהרוג אותם עד אחד, ובתוך החללים היה גם אלגוטין נשיאם, איש יקר ונכבד.

322 § מהיום ההוא והלאה נִשארו היהודים באין קצין שוטר ומושל.

והערביאים לחצו אותם לעזוב את מבחר מושבותיהם בידם, להיות סרים למשמעתם ולשאת עֻלם על צוארם. בראשונה לא יכלו היהודים האֻמללים ההם להבליג על יגונם העז ולהתהפך פתאם מאדונים לעבדים, ומרוב שיחם וכעסם תלו את תמונת מאַליק עוכרם בבית תפלתם, וערב ובקר וצהרים בבואם לשפוך לפני ה' מְרִי שיחם, קללו את שֵם הרוצח ההוא ואת זִכרו. אך בראותם כי רעה נוראה נִשקפה עליהם בגלל הדבר הזה, התאוששו ויקברו את יגונם הנמרץ במעמקי לבבם, ויהיו נודדים בין שבטי הערביאים לקנות מהם ברית שלום לבל יוסיפו עוד להרגיזם ולענותם. אך בכל זאת לא חדלוּ מִיַחֵל לאלהי מעֻזם, וַיְקַווּ לו כי עוד ישלח להם גואל ומושיע וָרָב אשר יכניע אויביהם לפניהם ועל במותיהם ידריכם כבשנים קדמוניות.

מחמד ומלחמותיו עם היהודים.

323 §

מחמד. מחמד [מחמד ד“א של”א–שצ“ב 632–571] נולד בשנת ד”א של"א 571 בעיר מעקקאַ, שם אביו עבדאַללה ושׁם אמוֹ אמינא, ומשפחתו הקוּריישיטית היא הכבודה בכל משפחות הישמעאלים, אשר על כן היתה המשרה על שכמה לשמור את האבן השחורה אשר בהיכל קאַבאַ בעיר מעקקאַ. אחרי מות עבדאללה אביו לְקָחוֹ אַבּוּ טאַלעב דודו הסוחר, לו לבן. ויהי אוֹמֵן אותו, וילמדהו ארחות המסחור ותחבולותיו, ויקחהו אתּו בכל מסעותיו הגדולים אשר נסע לרגלי מסחרו. ויגדל מחמד ויהי בחור כארז, קומתו דָמתה לְתָמָר וּגְוִיָתוֹ מְחֻטָבָה תבנית היכל, וישא חן וחסד בעיני רואיו. בְּעָבְרוֹ בארָצות רחוקות הִתְוַדַע אל חכמי היהודים ויקח מפיהם לֶקַח בהליכות תורת משה וישראל, וַתִּפָּקחנה עיניו פתאם וירא כי יתרון האמונה באֵל אחד על אמונתו המתהללת באלילים, כיתרון האור מן החשך, ומני אז חשב מחשבות להעביר גלולים מארץ מולדתו, להשאות את דת בני עַמוֹ משרשיה ולנטוע תחתיהם את האמונה הטהורה באֵל אחד קונה שמים וארץ. אחרי הדברים האלה נָשאה אשה אלמנה עשירה ושמה חדידיה (Chadidia) את עיניה אל יפעת מחמד ואל גובה קומתו, ותחשוק יפיו בלבה, ותהי לו לאשה, ומאז והלאה לא יסף לעבור עוד אורח עִם אורחות ישמעאלים, ויקח מועד לחשוב מחשבות איככה יוכל להושיע לבני עַמוֹ הנִצמדים לאלילים ובאימים יתהוללו. חֹדש אחד בשנה נָטַש את ביתו וַיִנָזר מתשואות החלד וַיֵשב בדד בירכתי המערה הקרובה לעיר מעקקאַ ויעמיק מחשבותיו בדברים העומדים ברום עולם –. והנה בידעו נאמנה כי היהודים מצַפים בכליון עינים למשיח אֱלֹהֵי יעקב ומושיע וָרָב, וגם הנוצרים מְיַחלים להבטחת מחוקקם אשר הבטיחם לשלוח לאוהביו ולנוצרי בריתו מְנַחֵם (paraktel) אשר ינַחמם וְיַנְחֵם במעגלי אמת וצדק⁵⁵ השיאהו כח דמיונו הנערץ להאמין על נפשו כי הוא הוא המשיח המושיע והוא המנַחם ומורה דרך האמת וצדק עולמים אשר עיני רבבות עָם אליו יְשַׂבֵּרוּ ולתורתו אפסי ארץ יְיַחֵלוּ –. ובהיות דָמו בקרבו אש, רוחו נלהבת, גם תשוקות עזות ונמרצות סָערו וְרֻתְּחוּ בחֻבו לילה ויום, הֶחזיקתהו מחלת הַכִּפִיָה (Epileptik) ויהי נָגוּעַ תמיד בתגרת ידה. אך בעָרמתו ומזמתו הסב את המחלה הרעה ההיא לטובתו לְבַצַע על ידה את מערכי לבבו, וכיד הלשון הטובה עליו הוליך את יודעיו ומיודעיו שולל ויבטיחם כי הוא נופל וגלוי עינים, עִם מלאכי שמים סודו, ורוחו מתהלכת עם קדושי עליונים, מראות אלהים תראינה עיניו מחזה שדי יחזה, ומפחדם הנורא ושאתם הוא מתנפל מלא קומתו ארצה, יְצוּרֵי גֵווֹ יָזוּעוּ וְיָנוּעוּ וּבַדֵי עוֹרוֹ יִתְעַוְתוּ וְיִתְפַּתָלוּ –. בהיותו בן ארבעים שנה, יצא ממחבואו ויקרא בתוך קהל ועדה את הקריאה הזאת: „אין אלהים מבלעדי אֱלוֹהַּ, ומחמד נביאו הוא!“ אך זולת חדידיה אשתו ואַבּוּ בעקער חותנו, וזולת עַלִי חתנו ודודו, ועוד מְתֵי מִסְפָּר מִמְתֵי סודו ושאֵרי בשרו, לא אבו בני העם ולא שמעו לו, ויהיו מלעיבים בו ובנבואתו. וכאשר הוסיף עוד להתנבאות ולקרוא את הקריאה ההיא בַּשְׁוָקִים וברחובות, הִתמרמרו בני העם עליו ועל האנשים המחזיקים בו ומאמינים בדברו, ולאחרונה גֵרְשו את בעלי בריתו ואת עדת מאמיניו מן הארץ וילכו לנוּע בארץ כּוּש (אַביסיניה), ואחרי כן הציקו גם למחמד בדבר שפתים גם בפֹעל ידים, עד כי נִלחץ לברוח מעירו ממעקקא אל יאטהריב (מעדינה) בשנת 622 בששה עשר יום לחֹדש יולי, הוא יום הַמְנוּסָה הנקרא בפי הערביאים בשם „העדשרא“ אשר היה לכל בעלי דת מחמד לראשית חשבון השָנים על פי מהלך הירח. בהגיע מחמד לעיר יאַטהריב היתה ראשית מעשהו למשוך אחריו את היהודים בעבותות אהבה, יען כי הם היו עוד בני חוֹרִים, גבורי חיל ואנשי מלחמה, וערים בצורות רבות תחת ידיהם. והנה ביום בואו ליאַטהריב היה אז יוֹם צוֹם כִּפּוּר ויאמר לבני עמו המחזיקים בו: „בשֵם אֵל עליון אני מְצַוֶה אתכם לָצוּם בכל שנה ביום הזה ככל היהודים, (הוא צוֹם אַשוּרַא בפי הערביאים ובאורו צום העשור). ובזה החליק אל היהודים ויחניפם, גם כרת ברית עִם כל שבטי היהודים ויבטיחם לעזור להם ככל אשר תשיג ידו, והם גם הם יעזרו לו בכל עת. ומאהבתו אותם צִוָה לבני עַמו לִפְנות בעת תפִלתם מוּל ירושלים וַיַבְטַח את היהודים כי כל ישעו וכל עמָלו הוא רק להטות את לבות כל הערביאים לקבל עליהם את תורת משה וישראל. בכל עת אשר באו לפניו יהודים וערביאים למשפט, הֶראה פנים מאירים אל היהודים. ועל כן בחרו הערביאים להגיש דברי ריבותם לפני שופט ישראל בידעם כי הוא לא יכיר פנים במשפט כמחמד. ימים רבים היה איש יהודי סופר ומזכיר בבית מחמד, ומחמד גִלָה לו את כל תעלומות לבבו, כי הוא (מחמד) לא ידע כְּתוֹב וּקְרוֹא, ורק סוֹפְרוֹ וּמַזְכִּירוֹ היהודי, כתב על סֵפר את הָגות רוחו ומערכי לבבו. בעיני היהודים היושבים ביאַטהריב, נחשב מחמד לְגֵר צדק אשר בא לחסות תחת צֵל כנפי השכינה, ויאמינו כי על ידו תהיה דת משה וישראל דת שלטת בכל ארץ עֲרָב. אנשים אחדים משלֻמי אמוני ישראל, התחברו וַיִצָמדו אליו ויהיו עוזריו ותומכי ידו (הילפֿסגעגאָסען, אַנזאַר) ובתוכם היה איש חכם ונבון ושמו עבדאַללה אִבן־סאַלאַם משבט קאַיְנאָקי (מבני הקֵינִים), והוא ועוד יהודים רבים למודי ה' היו לו לעינים וילמדוהו דברים רבים אשר יסד עליהם את ספר דתו (אַל קאָראַן), ומרבית הערביאים אשר לא האמינו עוד בו, שָׂמוּ בו תָהלה בגלל הדבר הזה ויאמרו „כי הוא אֹזֶן הַכֹּל (שומע כֹּל ומאמין בַּכֹּל) ולא גבריאל המלאך רק אנשים מלַמדים אותו, וכל מִצְוֹת שפתיו רק מצות אנשים מלֻמדים – “. אמנם אף כי עבדאַללה אבן־סאַלאַם ועוד יהודים רבים דָבקו בו ויעזרו לו בכח ידיהם ובחכמת לבבם, בכל זאת לא סרו בגללו מתורת היהודים כמלוא השערה, ויהיו שלֵמים עִם דתם ואמונתם כבתחלה, וגם בעיני מחמד ישרו דרכיהם ומעלליהם. גם האנשים המעטים אשר האמינו במחמד ככל עדת מאמיניו, מִהֲרוּ ויסוגו מאחריו, ומה גם אחרי ראותם את גאוַת לבו ורוחב נפשו ואהבתו הגדולה לנשים רבות, כי הם ידעו נאמנה כי איש כמחמד החומד כל אשה יפה ולבו ימס לעגבים, לא יִתָּכֵן להיות נביא אמת. „ראו נא“ אמרו היהודים, „ראו נא את דרכי האיש הזה! בִּטְנוֹ תּחסר תמיד גם באָכלו מעדני מלך וכל מעיָניו רק לבקש אהבת נשים יפות, ואם נביא הוא, יאות לו לְהִנָזֵר מכל חמדות התבל, להתקדש ולהיות קדוש ולְהִבָּדֵל גם מאשת חיקו ולא לשפוך את נפשו בחיק נשים רבות“…. ועוד רבים אמרו עליו: „אם נביא הוא, ילך לארץ ישראל, כי רק שם יֵרָאֶה כבוד ה' על עבדיו הנביאים לגלות אליהם סודו“, גם רבים הקשו לשאול את פיהו לאמר: „איך תתפאר כי דת אברהם אביך דתך, הלא אברהם לא אכל בשר הגמל וגבינתו כמוך! – “. מראשי היהודים אשר הִמְרו אִמרי מחמד ועצתו נִאֵצוּ, היה פנחס אבן אַצוראַ משבט הקאַינאקי, איש אשר שכלו חד כמורג חרוץ בעל פיפיות לָדוּש כל הלובשים אדרת שער למען כַּחֵש וכל עַיִט צָבוּעַ ואנשי מרמה, והוא הֵתֵל תמיד במחמד וַיְנַבֵּל כבודו לעיני כל, ושני לו היה האיש קאב אבן־אַשאַראַף אשר אביו היה ישמעאלי ואִמוֹ יהודית, והשלישי גבר חֲכַם לבב, מליץ ומשורר, ושמו אַבּוּ־אַפֿאַק, זקן מאד יותר ממאה שנים, והוא התאמץ להשניאו ולהבאיש את ריחו בעיני הערביאים הנבערים מדעת ומאמינים לכל דבר, והרביעי עבדאַללה בן זויראם ממשפחת אַלגהיטיום איש חכם ומלֻמד מכל היהודים אשר בהעגאַ, אשר הלעיב תמיד במחמד וַיְנַבלהו. גם זולת האנשים ההם בָּזוּ לו כל חכמי היהודים ויהיו משחקים ומתעתעים בנבואותיו וחזיונותיו. והם לא ידעו אז כי זה האיש מחמד הנִגרשׁ והנִדח ממעקקאַ ומתנפל אל בני יאטהריב לעזור לו בעת צרתו, הָיֹה יהיה בימים מעטים לשבט ברזל אשר ירוע וירוצץ את זרע אברהם, ירום ונשא וגבה מאד להיות מחוקק ונביא לגוים, ולתורתו איים יְיַחֵלוּ, והיהודים הנפוצים בארצות רבות יהיו נכנעים ונרמסים תחת רגלי בעלי דתו! כי היהודים נִסמכו אז על רוח גברותם ויבטחו בחרבם וזרוע עֻזם, וישכחו כי האויב הנורא והרע מכל האויבים הוא האיש אשר בּוֹז נבוז לו יתר הרבה מִדָּי –. והנה בתחלה התחפש מחמד בערמתו ויתראה כאיש אשר לא שומע חרפת מחרפיו, ויאמר אל עדת מאמיניו לאמר: אַל תריבו עם היהודים, אך דַברו אִתם נכוחות, אִמרו אליהם: אנחנו מאמינים בדברי נביאיכם אשר הם גם נביאינו, אלֹהיכם הוא אלֹהינו ואותו נעבוד שכם אחד באמת ובתמים (קאָראַן שורה 29, 46–29). אך דברי הריבות ההם לא יכלו להיות חבושים בטמון לארך ימים, כי היהודים פרצו גבול ויחתרו בכל עֹז להוכיח לעיני הערביאים כי נביא שקר הוא האיש מחמד, גם יָגְעוּ לְהָסֵב ממנו אחורנית את לבות אָמאַר, הודזייפֿא וּמאַאַד אשר היו אוהביו הנאמנים ומכַבדיו הגדולים. ועוד הוסיפו להכעיס את מחמד ויקימו לו לְשָׂטָן את עבדאַללה אבן־אוּבעיי, האיש הגדול בכל יושבי יאַטהריב (מעדינה), אשר הוּרַם וְהוּנַף לָשֶבֶת על כסא המלוכה ורק על ידי מחמד הֻדַח משאתו, ועל כן רדף את מחמד באש עברתו כל ימי חייו. ועד סִבה אחרת היתה אז להתגלות המשטמה העזה אשר בלב מחמד על היהודים, כי הערביאים בעלי דתו האיצו בו להגיד להם מְפֹרָש אם הוא מחזיק במעוז דת היהודים באמת ובאמונה, ויאמרו אליו: „אם תורת היהודים מאת ה' היא, לכה ונלכה בְּאוֹרָהּ, ואם שקר בימינה, הוֹרנו את התורה הטהורה והנאמנה ונלכה באורחותיה לטוב לנו כל הימים“. אז גמר מחמד אֹמר לנעור חָצנו מתורת היהודים עַם עֶבְרָתוֹ וְעַם חֶרְמוֹ, ומה גם כי נפשו ידעה מאד כי הערביאים השובבים לא יטו שכמם לשאת עֹל התורה הזאת ומצותיה וחקיה הרבים, ובשאט נפש יבעטו בה גם בו – על כן חזה לבני עַמו חֲזוֹן שוא (חֲזוֹן־הפרה) וידבר סרה על היהודים וישפוך עליהם חרפות וגדופים, שִׁנָה את מִצְוָתו אשר צִוה לפָנים לִפְנות בעת התפילה מוּל ירושלים, וַיְצַו לכל עַמו לְהָסֵב פניהם נכח מעקקא והיכל הקאַבאַ אשר בתוכה (ד“א שפ”ג 623), ויאמר כי על פי גבריאל המלאך היתה שומה לבעבור הַבְדֵל בין המאמינים בנבואתו ובין המכַחשים בה, גם בִּטל צום יום כפור ותחתיו צִוה לָצוּם בחֹדש ראַמאַדהאַן, חֹדש קדוש בעיני הערביאים משנים קדמוניות, ויוציא עתק על היהודים באָמרו כי הם מָחקו מתורתם את הדברים הכתובים בה על אודותיו ועל מַלְאֲכוֹתָיו ונבואותיו, גם טָפל עליהם שקר ויאשימם כי הם נותנים כבוד אלֹהים לעזרא הסופר, ובגלל זאת יֵחָשְׁבו לבנים כֶּחָשִים המכחשים לאל ממעל (קאָראַן שורה 31, 9). אפס כי בכל זאת לא נועז עוד להניף על היהודים שבט עברתו, כי ירא מפני גבורותיהם וערי מבצריהם ומפני המונם הרב והעצום, ויטמון את שנאתו ונקמתו עמוק עמוק בלבו, ועברתו שָׁמַר לעת מצוא.

324 §

אחרי אשר קבלו הערביאים יושבי יאַטהריב את תורת מחמד נביאם, הוּסַב שֵׁם העיר ההיא לְשֵׁם מעדינה (עיר הנביא), ומחמד נִלחם בכל שבטי הערביאים אשר מֵאנו הָלוֹך בתורתו החדשה, ויעש גבורות נפלאות בכל מלחמותיו, וגם את הקוּריישים הרבים והעצומים ממנו עשרת מונים, הִכָּה חרם על יד עיר בעדר (Bedr) [בחרף שנת ד“א שפ”ד 624], וביד חזקה ובזרוע נטויה השתער על מעקקאַ וילכדה בסערתו ובגבורתו, ובחמת רוחו אִבֵּד וְשִׁבֵּר את עצביה ואת פסילי אליליה (כי בעת ההיא היו עוד יותר משלש מאות אלילים בהיכל קאַבאַ), ויטהר את עיר מולדתו מכל תועבותיה ושקוציה, ואזרחי העיר חָרקו שֵׁן ויתמרמרו עליו מאד, אך נשאו את בשרם בְּשִׁנֵיהֶם ויטמנו זעמם בחֻבם מפני פחד הגבור העריץ ההוא ומפני להט בְרַק חרבו המתהפכת על כל הַמַמְרִים את פיהו, ומבלי פְצוֹת פה הִטוּ שכמם לשאת את עֹל דתו ותורתו, גם האמינו כי לולי שֻׁלח על פי האלהים לבצע את מזמות לבבו, כי אז לא הצליח בכל דרכיו ולא היתה לאֵל ידו להצמית את כל אויביו ואנשי מלחמתו כי אָמצו ממנו. אחרי ימים מעטים האמינו כל יושבי מעקקא בו ובנבואתו ותורתו, גם כל שבטי הערביאים השליכו את אליליהם וישתחוו ויתפללו לאֵל אחד עושה שמים וארץ וכל צבאם, ויאמינו בנבואת מחמד ובדָתו החדשה. בעת ההיא גִלה מחמד את שנאתו העזה ליהודים, כי מני אז הֵסיר את אֲפֵר הענָוה מעל פניו, וילבש גֵאות וַיַעַט כַּמעיל בִּגדי נָקם ועריצות לבער אחרי היהודים עד תֻּמָם מכל ערי ארץ עֲרָב, וַיִשָען על גבורת ימינו, ויבטח בקשתו ובחרבו הנוראה ועל אנשי חילו אשר רבו ועצמו מיום ליום. אך בכל זאת לא הרהיב עוד בנפשו עז לְהִתְגָרוֹת את שִבטי היהודים אנשי החיל וגבורי מלחמה הרבים והעצומים עוד ממנו, וַיָחֶל לְקַצוֹת בִּקְצוֹת העם החלשים אשר אין בידם גם כלי נשק ואינם יודעים מלחמה. אשה יהודית אשר נחה עליה הרוח וַתָּשַר שירים רבים בלשון ערביאית, ושמה אַסמאַ, נִרצחה בלילה על מטתה בידי איש עֲרָבִי בגלל אשר כתבה שיר התולים לְהָתֵל במחמד הנביא השקר. וביום המחרת אמר מחמד לבני עַמו: „מי האיש החפץ לראות את האיש אשר עשה רְצון האלהים ורצון נביאו, יבוא ויראה את פני אָמייר (Omeir) (הוא שֵׁם הרוצח אשר רָצַח את אַסמאַ).“ מקץ ימים אחדים נרצח גם אַבּוּ אַפֿאַק, היהודי הַשָׂב והישיש, על ידי בן אָמייר הורג אַסמאַ, ואחרי כן נִרצח גם קאַאב אבן־אַשאַראַף על אשר נשא שיר נהי על הקוריישים הנופלים במלחמת בעדר, ואז שָׂם מחמד פניו להלחם בשבט הקאַינאקי, השבט הצעיר והחלש מכל שבטי היהודים בארץ עֲרָב, וישלח אליהם דברים לאמר: „בואו וַחֲסוּ בצל תורתי, ואם תמָאנוּ ומריתם, חרב תְּאֻכְּלוּ! ועתה בַחרו לכם! – “. וישיבו לו היהודים ההם דבר: „אנחנו אין את נפשנו להפיר את ברית שלומך אשר כרתנו יחדו, אך אם נפשך אִוְתָה להפיר ברית, לכה ונתראה פנים, למען תדע כי גם לנו עצה וגבורה למלחמה –.“ כי הם בטחו באחיהם בני שבט נאַדהיר ושבט קוּראַיצאַ, וישענו עליהם כי יבואו לעזור להם במלחמה ההיא. ויאסוף מחמד את אנשי חילו ויעל על מבצרי שבט הקאַינאקי אשר על יד עיר מעדינה, וישם עליהם מָצוֹר. והנה לוּ ראו כל שבטי היהודים אשר בַּעֲרָב את הנולד ויָדעו כי על כֻּלָהַם שלופה חרב מחמד וְהוּחַדָה לטבח, לוּ ראו וידעו זאת ויעשו כֻלם אגֻדה אחת, גם כרתו ברית עם שבטי הערביאים שונאי מחמד ומבקשי נפשו, וכאיש אחד חברים יצאו בחרב על מחמד, כי אז הכריעו אותו ואתכ כל אֲגַפָּיו ויעשו אתם כלה. אך שבטי היהודים כשבטי הערביאים היו אז מפֻזרים ומפֹרדים, וכל שבט לא דָאַג כי אם לנפשו, על כן היו לבז ולמשסה בידי מחמד. חמשה עשר יום לחמו בני קאינאקי כגבורים, וּבִצפִּיָתָם צִפּוּ אל עזרת אחיהם, ובראותם כי אין עוזר להם, פתחו את שערי מבצריהם לפני מחמד ואנשי חילו, ומחמד אסר אותם באזיקים למגדול ועד קטן, ויצו לפגוע בהם ולהגירם על ידי חרב. אך עבדאַללה ההאַרצגי אחד מגדולי הערביאים, תפש אותו בכנף שריונו ויאמר: „לא ארף ממך עד כי תבטיחני לשַלח את היהודים האסורים לחפשי, כי בעלי בריתי הם וַיַצִילוּני לפָנים מידי צָרַי ואנשי מלחמתי“. וַיָגָר מחמד מפני עבדאללה ויאמר אליו: „לך ושלח את היהודים לחפשי, וה' ישלח בך ובהם את חרון אפו!“. אז עזבו בני קאינאקי את בתיהם ואת הונם ורכושם בידי בעלי דת מחמד ויסעו בחֹסר כֹּל ויבואו לארץ ישראל (ד“א שפ”ד פֿעברואַר 624), וילכו וישבו להם בארץ הבשן (באַטאַנאֶאַ) ובאדרעי (אַדראַאט) עיר הבירה, ומאז לא ידענו עוד מה היה להם.

325 §

אחרי הנֵצח אשר נָצח מחמד את בני קאַינאָקי, חזה לבעלי דתו את החזון האכזר הזה: „אתם המאמינים בנבואתי ודתי! אל תכרתו ברית עם היהודים והנוצרים ואל תדרשו שלומם וטובתם כל הימים, וכל המתחבר להם הלא הוא כמוהם. אלֹהים לא יָחֹן כל גוי חוטא וְעַם כֶּבֶד עון – “. (קאָראַן שורה 5, 59, 60). אז הֵפֵרוּ הערביאים את ברית שלומם עם היהודים, ובמצות מחמד הערימו סוד ויתיעצו לעשות בהם נקמה בחרב ובדם. ומיום ליום גדלה השנאה בין מחמד ובין היהודים, ולאחרונה הֵעִיר מחמד כל חמתו על היהודים בני שבט נאַדהיר, ויטל עליהם אחת משתי אלה: אם לעזוב את ארץ מולדתם ואת כל אשר להם במשך עשרה ימים, או לעבור בַּשֶׁלַח עד אחד. הנה בתחלה בָחרו היהודים לעזוב את ארצם ולהיות נודדים בגוים, כי יראו לְהִלָחֵם עם מחמד וצבאותיו הגבורים העריצים, אך אחרי כן התאוששו וישימו כלי מלחמתם עליהם לעשות מלחמה באויביהם העריצים. וישמע מחמד כי בני נאדהיר עומדים הכן למלחמה, ויסע עם כל גבוריו ויעל על מבצריהם ויצר עליהם, וראשית מעשהו היתה לעקור את עצי התמרים אשר מהם מִחְיַת היהודים ולשרוף אותם באש. על הדבר הרע הזה נִחרוּ בו גם בעלי דתו, כי נקל היה להם להכות נפש אדם מלכרות עץ תמר⁵⁶. ימים רבים נלחמו בני נאַדהיר עם מחמד הצר הצורר אותם, אך לאחרונה נָשתה גבורתם ואָזלת ידם ויסגירו את מבצרם בידי אויביהם, ומחמד גזר עליהם כי יצאו כמוצאי גולה בלי כלי נשק ובלי כל חֹסֶן וִיקָר ולא יקחו מכל אשר להם כי אם משא גמל אחד, ויצאו האומללים ממבצרם וילכו להם לבקש עזרה בצר, מקצתם ישבו בהיבר (Chaibar) בתוך אחיהם היהודים, ומקצתם נושבו ביריה ואדרעי (ד“א שפ”ה יוני–יולי 625). אך פליטת בני נאַדהיר אשר נשארו עוד בארץ ערב, חתרו בכל מאמצי כח לקחת נקם מאת מחמד אשר אָכַל את יעקב ויירש את מבצריהם. שלשה אנשים נשואי פנים וראשי בני נאַדהיר, הלא הם הוּיעיי אִבן־אַכטאַב (אשר היה נשיא ראש לפָנים), קינאַן אִבן־ראַביאַ וסאַללאַם אבן־מישקאַם, הֵעירו ויעוררו רוח נקמה בלבות הערביאים בני שבט הקוריישים אשר במעקקא שונאי מחמד ומבקשי נפשו, גם את שבט הגאַטאַפֿי ועוד שבטים רבים, הביאו במסורת הברית לצאת בחרב נוקמת על מחמד ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו וּלְדַכֵּא כל שַלְוֵי עולם תחת רגליו. והנה חפצם בידם הצליח ויביאו את שבטי הערביאים בברית יחדו להלחם במחמד, אך היהודים בני קוּראַיְצא לא אבו ולא שמעו להם בדבר הזה, וקאַאב־אִבן־אַסאַד נשיא הקוראיצים לא פתח דלתות ביתו להוּיעיי הנודד אשר בא לבקש ממנו עזרה ואנשי חיל למלחמה, כי הוא ככל הקוראַיצים בני שבטו היו בעלי ברית מחמד ויאמינו בדברי נכליו, אפס כי הוּיעיי נשבע לו ולהם בשם ה' כי מחמד חושב רעה גם עליהם, כי הוא צר ואויב ומתנקם לכל היהודים, אך אם יֵצאו כֻלם חצֵץ ויתחברו אל שבטי הערביאים להלחם בו, אז יכריעוהו תחתיהם במספרם הרב והעצום. לדברים האלה נאוֹתוּ לו קאַאב וכל הקוראיצים וַיִלָווּ אל הערביאים בעלי הברית –. בסופה ובשערה השתערו בעלי הברית על עיר מעדינה לְנַתֵּק את מחמד וַאֲגַפָּיו מן העיר ולהתראות אתם פנים על מרומי שדה. אך הוא לא עָרַב את לבו להלחם עִם עַם רב ועצום ממנו במערכה בשדה, רק חפר חפירות גדולות ועמוקות סביבות מעדינה, ועל מְבוֹאָהּ בנה צריחים ומגדלים (ד“א שפ”ז פֿעברואר 627). והערביאים אשר הסכינו להלחם פנים בפנים עם אויביהם, כִלוּ לשוא את חִציהם על הצריחים והמגדלים ההם, וידיהם לא עָשׂוּ תושיה. ובכל זאת נשקפה רעה נוראה על מחמד לולי הצליח לאחרונה לסכסך את אנשי מלחמתו איש באיש ושבט בשבט עד כי התפרדה אגֻדתם וחדלו מהלחם על מעדינה, גם מבלעדי זאת נָשבה רוח קטב בתקופת השנה ההיא, ובעלי הברית נלחצו לעזוב את מְצוֹר העיר. כראות מחמד כי סר מר המות, הגיד לבני עַמו כי ביום אשר עָלוּ מעליו בעלי הברית נִגלה אליו האלהים ויצוהו לעלות על שבט הקוראיצא למלחמה ולהחרימם. והקוראיצים ידעו כי אין בהם כח להתראות פנים עם מחמד וגבוריו העריצים על שדה מלחמה, וַיֵאָספוּ אל ערי מבצריהם ויסגרו בעדם, ומחמד עם שלשת אלפים גבורי חֲיָלָיו שָׂמוּ עליהם מָצוֹר, ויצורו אותם חמשה ועשרים יום (שפ"ז פֿעברואר – מאֶרץ 627). והנה אף כי לא נשתה עוד גבורת היהודים, אך הַלֶחֶם אָזַל מכליהם ויחזק הרעב בערי מבצריהם, ועל כן חִלוּ את פני מחמד לתת אותם לצאת ממבצריהם עם נשיהם ובניהם וחלק קטן מרכושם כאשר עשה כן לאחיהם בני נאדהיר. אך מחמד הנוקם ובעל חֵמה לא עשה את שאלתם, רק פקד עליהם להסגיר את נפשם בידו אם לשבט ואם לחסד. אז המתיקו היהודים סוד, וישאלו את פי קאַאב אבן־אַסאַד נגידם איכה יעשו, והוא נתן לפניהם שלשה דרכים: או להמיר את דתם בדת מחמד, או לשחוט בידיהם את נשיהם ובניהם, כאשר עשו הקנאים לפנים בארץ יהודה, ואחרי כן ילכו על אויביהם בחרב נוקמת, או להתנפל פתאֹם על מחמד וחילו בלילה ההוא לֵיל השבת, כי האויבים לא יאמינו כי יחללו היהודים את שַׁבַּתָּם לעשות מלחמה ועל כן לא הֵכִינו הכל למלחמה, ובנקל יְנֻצָחוּ –. אך הקראיצים לא מצאו עז לעשות אחת משלש אלה, כי יקר בעיניהם המותה מהמיר את דתם, גם מאנו לחלל את השבת, והמון רחמיהם נכמרו על נשיהם ובניהם להכריעם כצאן לטבח בפעל כַּפיהם. „עתה“ קרא קאאב ברגש, „עתה הַסגירו את נפשכם בידי מחמד אם לבכם כלֵב אשה מצֵרה“! ואחרית הרעה היתה כי היהודים פתחו את שערי מבצריהם לפני מחמד ויפלו בידו לעשות בהם כטוב בעיניו, והוא צִוה לאסור אותם בנחֻשתים ויקדישם ליום הֵרגה, אך הערביאים בני שבט האויזיטי חִלוּ פניו לבל ימיתם. אז בא מחמד בין המצָרים, כי לא אבה לַמְרות את חֵפץ האויזיטים, גם לא אבה לעשות חיים וחסד עם היהודים שנואי נפשו, ויחבל תחבולה כיד ערמתו, ויאמר כי שָׁאֹל ישאל את פי סאַאד נשיא ראש האויזיטים כדת מה לעשות ביהודים, כאשר יחרוץ הוא את משפטם כן יעשה. והאיש סאַאד שכב אז על ערש דְוָי להתרפאות מהפצעים אשר חלוּ בו בעלי ברית היהודים בּצוּרם על חומות מעדינה, ומחמד ידע כי מרה נפשו על היהודים וְיַחרוץ עליהם משפט מות. וכאשר דִמה כן היתה, כי סאַאד האכזר והעריץ ענה ואמר: „זה יהיה משפט היהודים: הגבָרים יֵהָרֵגוּ, הנשים והטף יֻקחו בשבי, והונם ורכושם יירשו בעלי דת מחמד“. ומחמד הבטיח לבני עַמו כי כמשפט הזה חרץ גם האלהים וגִלה לו סודו בחָזוֹן. כשבע מאות יהודים ובתוכם גם קאַאב והויעיי נשיאיהם נִשחטו בעיר מעדינה לעיני השמש במקום רואים, ונבלותיהם הֻשלכו בבור אחד, נשיהם היו לבז, והמושלמים (בעלי דת מחמד) הֵמירוּ אותן בסוסים וכלי נשק, ומחמד לקח מן השביה בתולה יפה מאד ושמה ריהאַנאַ ותהי לו לסכֶנֶת, אך היא מָאסה בו ונפשה נקעה ממנו. מכל שבט הקוראיצים נמלט רק איש אחד מחרב רעה, ושמו צאַביר אבן־באַטאַ. כי אחד משבט החאַרצאַגי ושמו טהאַביט הפגיע במחמד לבל ימית את היהודי ההוא אשר הציל לפנים את נפשו ממות ביום קְרָב ומלחמה, וַיֵעָתֶר לו מחמד וַיְחַיֶה את צאַביר ואת כל משפחתו, גם השיב לו את ביתו ונחלתו. בשמחת לבב רץ טהאַביט אל היהודי הזקן ההוא אשר היה אסור עוד באזיקים לבַשר לו את הצלחתו הגדולה. „אוֹדְךָ ידידי על חסדך ועל אֲמִתֶּךָ“, אמר היהודי אליו, „אך הגידה לי מה היה לקאַאב נגידנו? העודנו חי? – “. „מֵת הוא“ ענהו טהאַביט, „והוּיעיי אבן אַכֿטאַב נשיא היהודים? – “. „מת גם הוא –“. „ואַצצעל אבן־שבמואל הגבור העשוי לבלי חת? – “. „גם הוא מת –“. „אם כן אבחר בַּמָוֶת גם אני“, ענהו צאַביר היהודי הצדיק, „ואתה ידידי עֲשֵׂה עמדי החסד האחרון הזה והמיתני בידך“. ובדברו הושיט לו את צוארו בלב חזק וטהאַביט שָחַט אותו בלהב חרבו.

326 §

לתקופת השנה באה הצפירה גם על מדינת חבור, מדינה עדינה אשר יושביה היו יהודים בני חוֹרִים ובעלי כנסיה חפשית. ואחנו לא נדע איזה תואנה מצא מחמד להָפר את בריתו עם יושבי חבור ולעלות עליהם למלחמה, אך מה למחמד וּלְתֹאֲנָה או כְסות עינים? נפשו אִוְתָה לְהִנָקֵם ביהודים ולשלול שללם, ויהודי חבור היו עשירים גדולים ובתיהם מלאים כל טוב וכל הון יקר, ומה לו עוד? –. אמנם לא ככל המדינות אשר לכד מחמד מבני היהודים היתה מדינת חבור, כי היא היתה בצורה מאד ויושביה גבורי חיל ומלֻמדי מלחמה, גם בני נאַדהיר המגורשים מארצם באו בשעריה לעשות מלחמות ונקמות במחמד אשר שדד את רִבצם וירש כל רכושם, וגם הערביאים בני שבט גאַטאַפֿאן ושבט פֿעצאַראַ הבטיחום לעזור להם בְּהִלָחֲמָם ביום קְרָב, אך רוח הַחַיָה בכל אופני המלחמה הכבֵדה ההיא, היה איש יהודי יליד חבור ושמו קינאַנאַה אבן־אול־ראַביאַ, עז כנמר וגבור כארי אשר לא יֵחת ולא יִסג מפני כל, וְשֵׁם הכבוד „מלך היהודים“ נקרא עליו, וְשֵׁנִי לו היה עוד גבור חיל רב ורם הקומה כענק מילדי עיר הימיאַרי ושמו מאַרהאַב אשר לא הבריחהו בן קשת וכקש נחשב לו חרב חנית וכידון, ומחמד עם ארבעה עשר אלף גבורים מִמִבְחַר גבוריו נִלחם בחבור כשני חדשים עד אשר יכל לה, וְלוּ שמעו היהודים בקול שלם אבן־מישקאַס אחד מגבוריהם אשר יעץ להם, בטרם החלה עוד המלחמה, לקדם את פני מחמד ולהתנפל עליו בכלם יחד בעים רוחם, כי אז לא עמד מחמד לפניהם, אך הם לא שמעו לעצתו ויחַלקו את אנשי חילם וישלחום למבצריהם הרבים, ועל כן הצליח מחמד להכניעם, וכל מבצריהם נפלו אחד אחד בידו באיש אחר אחיהו. המבצרים הקטנים נבקעו מַהר ולא בזרוע גדולה ובעם רב, ורק המצודה הנקראת בשם קאַמוס קמה והתעודדה זמן רב, כי היא נוסדה על שֵׁן סלע כבד וחומות נשגבות לה. פעמים רבות הִכּוּ אנשי המצודה את אויביהם אחור, גם אַבּוּ בעקער ןאָמאַר ראשית גבורת מחמד ואבירי שרי חֲיָלָיו לא יכלו לעלות על המצודה בסערת מלחמה, וכל גבורתם היתה מאָפַע. מארהאב גבור היהודים עשה נפלאות במלחמה וחרבו התרוצצה כברק וַתִּרְעַץ אויב. ובשלוח מחמד את עַלִי שר צבאו השלישי להרעיש את חומת המצודה, קרא אליו מאַרהאַב לאמר: „אני מארהאב גִבור חבור וחרב נקמתה, ועתה לכה ונלחמה איש באיש אם אמיץ לב בגבורים אתה“! אך אחד מאנשי בליעל קם עליו וּרְצָחוֹ בסתר בטרם התראה אל עלי פנים על שדה קְרָב (צווייקאַמפף). אחרי מלחמות עצומות רמה יד מחמד וַתִּבָּקַע המצודה, ואנחנו לא נדע מה היה גורל היהודים האומללים אשר נפלו שבי בידי העריצים ההם, רק זאת ידענו כי קינאַנאַה נשבה וַיְעֻנֶה ברצח להגיד איפה הם אוצרות הזהב אשר ליהודים, אך הוא לא ענה דבר לִמְעַנָיו עד צאת נפשו. אחרי נפול המצודה ההיא, רפו ידי כל היהודים וַיַחְרְגוּ מִמִסְגְרוֹתֵיהֶם ויסגירו את מבצריהם בידי מחמד ויתחננו אליו לתת אותם לצאת מעריהם אל אשר יהיה רוחם לכת. אחרי ימים רבים השיבו להם בעלי דת מחמד את שדותיהם וישימו עליהם מס כבד. מהמלחמה ההיא שבו המחמדים כסף וזהב רב ועצום משלל היהודים וילכדו גם את פֿאַדאַק וואַדיל־קאָראַ וּטאַימאַ יתר מבצרי היהודים, ויקחו את כל הונם ורכושם אך לא הֶגְלוּם מנחלותיהם. ומחמד הביא משבי חבור שתי נשים עבריות יפות תאר ויפות מראה, שֵׁם האחרת זַיְפָֿה בת הוּיעיי אשר שנא אותו שנאת מות ואשר רצחוֹ במעדינה, ושם השנית צַיְנַבּ אֲחוֹת מאַרהאַב הגבור. והאשה צַיְנַבּ היפה ואמיצת הלב חִבּלָה מזִמת נקם לְהִנָקֵם במחמד מַחריב ארץ היהודים ושופך דמי אַחֶיהָ וקרוביה ובני עַמָהּ, ותתחפש ותתראה כאוהבת אותו, וַתַּעַשׂ לו משתה וַתַּבְטִיחֵהוּ כי תמַלא גם את תאוַת נפשו – לעת האכל שָׂמָה לפניו בָּשָׂר צָלִי מָשוּחַ ברעל וסם המות, אחד מהמסֻבים מת כרגע אחרי אָכְלוֹ, אך מחמד הִפליט את בְּשר המות בעודנו בְשִנָיו ויצל את נפשו, אפס כי כל ימי חייו הוּכַח במכאובים רבים על ידי הרעל ההוא, וגם לפני מותו הרגיש כי יד הרעל היתה נסִבה להביא עליו את המות. ויהי כאשר שאל את פי צַיְנַבּ למה עשתה כדבר הזה? ענתה במַר רוחה: „אתה הבאת על עַמִי רעה נוראה אין חקר, ועל כן אמרתי אם רק גבור עריץ ואכזר אתה, אז אתן מנוחה לְעמִי אם אמיתך ברעל, ואם נביא אתה, אז יזהירך האלהים לְהִזָהֵר ממוקשי המות, ולא תאֻנה אליך רעה“. ויצו מחמד להרוג אותה, ואחרי כן צוה לאנשי חילו לבל יבשלו ולבל ישתו ולא יעשו כל מלאכה בכלי המבשלות וכלי השתיה אשר שָׁבו מהיהודים עד אשר יעבירו אותם באש וישטפום במים רותחים.

327 §

בעשתי עשרה שנה להעדשראַ (ד“א שצ”ב 632) בא הקץ על מחמד וימת וַיִקָבֵר בעיר מעדינה, ושארית היהודים בארץ עֲרָב האמינו כי במותו יֵרָפְאוּ הערביאים ממשובת אמונתם אשר האמינו במחמד כי יָתֵר מאדם הוא ולא יראה מָוֶת לעולם, אך האמונה בהבלי שוא הִכְּתָה כבר שרשיה עמוק עמוק בלבם, גם התשוקה הנִמרצה לָרֶשֶת מִשְכָּנוֹת לא להם הִמְרִיצָה אותם להחזיק במָעוז דת מחמד אשר מידה היתה להם הַנֵצַח וְהָעֹז, ובכן הֻכּוּ בסנוֵרים ולא ראו אור האמת ויאמינו גם במוסר הבלים ודברי בלע אשר בהקאָראַן כאשר האמינו במוסר השכל ודברי אמת וצדק אש גֻנֹב גֻנְבוּ אליו מתורת משה וישראל על ידי מחמד והיהודים אשר היו בעוזריו. ועד מהרה פָשט הקאָראַן, וַיָעוֹף כעל כנפי נשרים בכל ארצותא אזיא, אפריקא ואיירופא, ורבבות עַם האמינו בדבריו כדברי אלהים חיים, ומכל עֵבר וּפִנָה ינהרו המונים המונים להתפלל על קברו ולהעלות עֹלוֹת וזבחים לכבוד שמו עד היום הזה.

328 §

אחרי מות מחמד, קִוָה עלִי חתנו בעל פֿאַטימאַ בתו היחידה לָשֶׁבֶת על כסאו וְלָרֶשֶת כבודו והודו, אך בעוד הוא ספֵד ומקונן על חותנו, הִתְנַכְּלָה אַיְשָׁה אשת מחמד וַתַּעַשׂ תחבולות שונות להושיב את אַבּוּ בעקער אביה על כסא כבוד מחמד בעלה, ויהי הוא השליט הראשון הממלא את מקום המחוקק העז ההוא (כַלִיף). מקץ שנתים ימים מת אַבּוּ בעקער והמשרה עברה אל אָמאר גבור החיל, ובימיו עתקו הערביאים גם גברו חיל וילכו ברחבי ארץ בחרב שלופה לְרַד לפניהם גוים רבים ולאֻמים עצומים ולהכביד ידם עליהם לבוא במָסורת דת מחמד נביאם. בסערת מלחמה אחת לכדו את ארץ ישראל ואת ארץ ארם, ובתרועת נֵצח והוד באו בשערי ירושלים ובשערי אנטיוכיא ודמשק, ובחרבם הקשה אכפו את יושביהם לקבל עליהם את תורתם החדשה. אז בנה אָמאר בית תפלה (מאָשעע) על הר הבית על המקום אשר התנוסס לפָנים מִקדש אלהי ישראל בהדרת קֹדֶש, והבית ההוא יקום ויתעודד עד היום הזה וכל הזר הקרב אליו יומת. שרי צִבְאוֹת הכליף ההוא היו קהאליד (חרב לה') וְעַמְרוּ הערום ובעל התחבולות. אחרי מלחמות גדולות לכדו הערביאים את ממלכות פרס, וכאשר נָס לפָנים דריוש מלך פרס מפני חרב אלכסנדר הגדול, כן נָס יעזדעגערד (Jezdegerd) מלך פרס האחרון מפני חרב הערביאים ובידו אֵשׁ דָתוֹ (כי הפרסים עָבְדו ליסוד האש), אך בנוסו קָמוּ עליו מְרַצְחִים חֶרֶשׁ וירצחוהו, ואז פרצו הערביאים בכל ארצות אזיא העליונות אשר לפאת קדם וישטפו שָׁטֹף וְעָבוֹר עד הוֹדוּ העליונה, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלם בו קראו: „חרב חרב או דת מחמד"!, ומהיום ההוא והלאה הֵרִימָה תורת מחמד את נִסָהּ על כל ארצות המזרח. הערביאים בָּנו ערים חדשות רבות, והמהֻללות ביותר הן: עיר בצרה (Basra), קוּפֿה (Kufa), וּבגדד (Bagdad), אשר התנוססו כאבני נזר לחמדת עינים, ותהיינה למקום מִקְוֵה הסוחרים והרוכלים מכל אפסי ארץ ויושביהן התענגו על רוב טוב בבתים ספונים והיכלי חמר כמשפט בני הקדם אוהבי תפארת גדולה ורודפי תענוגות בני אדם. והנה הכליף אַמאַר דבק מאד בתורת מחמד וישטום את היהודים וירדפם בסערת הפֿאַנאַטיזמוס בלי חָשך, וברוב קִנאתו לְדָתוֹ הפיר גם את הברית אשר כרת מחמד עם שארית היהודים אשר נשארו במדינת חבור ועם פליטתם אשר בוואַדיל־קאָראַ, ויגרש אותם מארצם ומנחלת אבותיהם, וגם את הנוצרים גָרֵש גֵרַש מנאַגאַראן ומכל הערים באָמרו כי עֲרַב אדמת קֹדֶש היא והיהודים והנוצרים טמֵאים הם ויטַמְאוּ את הארץ הקדושה ההיא. ארץ היהודים ושדותיהם נתן הכליף העז הזה לבעלי דתו אנשי המלחמה, ואת היהודים המגורשים בזרוע הושיב בארץ לא זרועה הקרובה לעיר קוּפֿאַ על נהר פרת (בערך שנת ד"א ת' 640). אמנם עוד לא שב מהיהודים, וַיוֹסֶף לעורר עליהם כל חמתו, ויכרות עליהם ברית להשפילם עד לעפר, היא הברית הנקובה בשם „ברית אָמאַר“, ועל פיה לא יכלו היהודים לִבְנוֹת להם בתי תפִלות ובתי מִדרש, גם לא לְחַזֵק את בֶּדֶק בתי תפלה הישָנִים. בחֶזקת היד צִוָה עליהם לבל יניאו את אחיהם היהודים מֵהָמִיר את דתם בדת מחמד, כי בנפשם הוא! גם עליהם הַחוֹבָה לתת כבוד והדר לכל בעלי דת מחמד. לכל איש יהודי אין חלק ונחלה בפקודות המדינה וּמִשְרוֹתֵיהָ, ולא יְחַווּ דֵעַ בכל החֻקים והמשפטים ודברי הריבות אשר בין איש לאיש מבעלי דת מחמד. לא ירכבו על סוסים כבני חוֹרִים, לא ילבשו בגדי ערביאים, רק בגדים אחרים אשר כל רואיהם יכירום כי לא זרע בֵּרֶך מחמד הם, ותחת אשר הערביאים המחזיקים במעוֹז תורת מחמד היו חפשים מכל מס ומכס ומכל תרומה וכֹפר, היו היהודים עמוסים לתת מס גֻלְגֹלֶת (קאָפפֿשטייער) ומס השדות (כֿאַראָגא), אך דברי הברית ההיא לא יצאו לפָעלם גם בחיי אָמאַר, כי קַנָאֵי הערביאים עַזֵי האמונה אף כי היו עוֹיְנִים את היהודים על מָאנם לבוא ולחסות בצל כנפי דת מחמד, בכל זאת לא בָזוּ ולא שִקצו אותם, ונהפוך הוא כי עוד האצילו עליהם כבוד ויחשבום לאנשים כערכם בני אברהם וצאצאי הנביאים ולאזרחים במשפטי המדינה ככל הערביאים ולחכמי היהודים נתנו עוד יְקָר וגדולה וַיְנַטְלוּם וַיְנַשְׂאוּם. היהודים אשר באזיא ומצרים שמחו שמחה גדולה על הנצחון אשר נָצחו בעלי דת מחמד את העמים העריצים אשר הִכבידו את עֻלם עליהם, ויחשבום כמרימי עֹל מעל לחיהם. בנפת בבל הקדומה (אשר הערביאים יקראוּ לה בשם אִיראַק) היתה ליהודים תשועה גדולה על ידי הנצחון אשר נָצחו הערביאים את מלכי פרס האחרונים והיהודים עָזרו להם לְשַבֵּר את זרוע הפרסים מְעַנֵיהֶם ומציקיהם בכל שאט בנפש, ולפי ראות עינינו הביאו תועלת גדולה להערביאים במלחמה ההיא עד כי גם אָמאַר הקנאי העז לא יכול להתאפק מִשלם להם שָׂכָר טוב וְעֵקֶב רָב. ואחד מראשי הגולה חֹטֶר מגזע ישי ושמו בוסתנאי, מצא חן בעיני הכליף הזה על עבודתו הנאמנה אשר עָבד אותו, ויתן לו את דאַראַ בת כֿאָזרוּ מלך פרס לאשה (בערך ד“א ת”ב 642). אחרי כן נסע עמרו שר צבא הַכַּליף מארץ ארם ארצה מצרים וילכוד את אלכסנדריא הבירה (ד"א ת' 640), ולפִי דברת סופרים רבים שרף את כל הספרים הנשארים עוד שם בבית אֹסֶף הספרים (ביבליאָטהעק) אחרי השרֵפה אשר חִלוּ בו הרומאים בימי יוליוס קיסר בהצותו את מצרים. אחרי לָכְדוֹ את אלכסנדריא, הרס את עיר מֹף (Memphis) וישרפה באש ויציגיה על גחליה ריקה, וּבְקִרְבָתָה בנה את קאַהירא (Kahira) או קאירה (Cairo) הבירה, ויגרש ממצרים את דת הנוצרים וישם תחתיה את דת מחמד לשלטת בארץ.

329 §

אחרי ימים לא כבירים הביא איש פרסי את להבת חניתו בלב אמאר וימיתהו, ויהי אָטהמאַן לכליף על הערביאים [הכליף אטאמאן ד“א ת”ד–תט"ז 656–644], הוא אָטהמאן אשר אסף ואשר ערך את ספר הקאָראַן בצלם דמות תבניתו כאשר הוא עד היום הזה. מקץ שתים עשרה שנה, נפל גם אָטהמאן לפי חרב בתגרת ידי קושרים אשר קשרו עליו על אשר נשא פנים לשארי בשרו וקרוביו. ואחרי מותו באה המשרה לידי אַלִי, אשר יאתה לו מכבר, אך בני משפחהת אָמיאַה (Omeijahden) התקוממו לו, ויעוררו מלחמת אזרחים בארץ (ד“א ת”כ 660), ובמלחמה ההיא הוּמַת אַלִי, גם כל בני ביתו ספו תמו מן בלהות, והמשרה נָסַבָּה למשפחת אָמיאַה, והכליפים בני המשפחה הזאת שָׂמו את משכן תפארתם בעיר דמשק –. בימי ממשלת בית האָמעייאַדען הוסיפו עוד הערביאים לעורר גבורתם, ויעברו דרך היבשה גם ירדו הים באניות ויירשו להם ארצות וממלכות בחרבם ובקשתם. אי ציפערן וְאִי רהאָדוס (Rhodus) גם ארץ אזיא הקטנה התחלחלו מפני גבורתם וַיֵחַתּוּ מלהבות צוּר חרבם הקשה. גם בִּירַת ממלכת ביצאַנץ חרדה ורגזה מפניהם, כי רבות פעמים שָׂמוּ עליה מָצוֹר, ורבות פעמים הרעישו את חומותיה ברעש מלחמה, ולא יכלו יושבי העיר לעמוד לפניהם עד אשר המציאו את האש הנודעת בשם אש היוָנים (גריכֿישעס פֿייער) ועל ידה גרשו את עריצי גוים ההם מפניהם – בימים ההם לכדו הערביאים גם ארץ אפריקא הצפונית, ובמלחמה ארוכה הכריתו את הדת הנוצרית מקרב הארץ ההיא. במחוז טוניס על יד שדות חמד ואחים מעֻלפים כל מחמדי בת עין, כוננו להם עיר כלילת יֹפִי הנודעת בשם קאַייראַוואַן, אשר היתה עיר רוכלת כל העמים וְטַבּוּר סחר הארחות. ומני אז והלאה לא תֵחַד עוד אפריקא הצפונית במספר הארצות הנאורות (ציוויליזירטע לאֶנדער) תחת אשר לפנים בימי שלטון הרומאים היתה מלאה חכמה ומדעים. שבטי בעדואינים רוכבי סוסים מהירים, כוננו להם מדינות מקלט לְשֹׁד וּלְחָמָס על המקומות אשר התנוססו לפני ימים רבים בכל הוד והדר. גם באי סיציליע שמוּ הערביאים את מעונותיהם, ומשם פשטו בארץ איטאליא תמיד לשלול שלל ולעשוק איש וביתו גבר ונחלתו.

330 §

בראשית המאה השמינית למספר הנוצרים, הוריד ראָדריגאָ שליט הגאָטהים המערבים את המלך וויטיצא (Witiza) מכסא מלכותו בארץ ספרד (שפאַניע), ובני המלך המודח קראו את הערביאים אשר באפריקא לעזור להם להלחם בראָדריגאָ ובחילו. וטאַריק (Tarik) שר צבא הערביאים שמע בקולם וימהר ויעבור את מצר הים (מעערענגע) וַיור אבן הַפִּנָה למוסדות העיר הבצורה גיבראַלטאר (Gebel al Tarik) ויבוא וילחם עם רָדריגאָ הגאָטהי, ויך את כל מחנהו ויניסם מפניו במערכה בשדה, במלחמה ההיא הנודעת בשם מלחמת כֿערעס דה לאַ פֿראָנטערא (Xeres de la Frontera) נפלו מבחר פרשי הגאָטהים בחרב וגם ראָדריגאַ נגידם נפל על חלליהם, (ד“א תע”א 711) והערביאים (המויערן) המנצחים עברו מהרה קל את מלא רוחב ארץ ספרד ויגיעו עד אויסטריע אשר הרים סביב לה ואשר שם חשׁוּ מבחר גבורי הגאָטהים מפלט למו תחת פקודת פאַלאַיאָן שר החילים. והערביאים (הסאַראַצענען) למודי הנצחון עשו חיל גם הם כאחיהם בספרד ויעברו את הררי הפירענאֶן וילכדו את ארץ צרפת הדרומית עד נהר רהאָנע, ועוד ידם נטויה לכבוש את כל ארץ צרפת ולהשאות את דת הנוצרית משרשיה בארץ ההיא. אך קאַרל מאַרטעלל⁵⁷ בן פיפין הגבור הנודע יליד העריסטאַל, יצא לקראתם עם חרב שלופה וילחם בם שבעה ימים רצופים בין טורס (Tours) ובין פאָאטיע (Poitiers)⁵⁸ (ד“א תצ”ב 732) ויחלישם לפי חרב ויכבד עליהם אכפו לשוב אחור ארצה ספרד.

331 §

הכליף האַרון אַל ראַשיד (Harun al Raschid) גם הכליפים אשר ישבו על כסאו אחריו (הלא המה: עמין, מאַמוּן, מוּטאַסים, מוטאַוואַקיל, מוּנטאַסִיר ועוד רבים כמוהם) לא רדפו אחרי קְרָב וְלָחֶם, ולא הלכו למרחבי תבל לָרֶשֶת מִשְׁכָּנוֹת לא להם, אך שָׂמוּ כל מַעְיָנָם להגדיל חכמה ותושיה לְהַפְרוֹת מדעים ומלאכת מחשבת וכל חרֹשת המעשה בארץ ממשלתם. בתי תפלות (Moscheen), היכלי כבוד, ארמנות וטירות נשגבות, גני חמד וכרמי תפארה, בתי ספרים, מצפה כוכבים (שטערנווארטע) ועוד דברים יקרים כאלה התנוססו בכל עיר ועיר מערי הערביאים; על ידי מלאכת עבודה ומסחור רב גדלו ויעשירו, והעֹשר היה מָקוֹר נִפתח לאהבת התענוגים, לִיקַר תפארת גדולה, ולכל שְכִיות החמדה ולכל משכיות לבב. זאָביידה (Sobeide) אשת האַרון אל ראַשיד היתה הראשונה אשר לַמְרוֹת פי מחמד לָבשה רְקָמות עם מִשְבְּצוֹת זהב וַעֲדִי אבני חֵפץ, את בית הנשים (Harem) קִטרה מֹר ולבנה וכל אבקת רוכל לריח ניחוח, ואת העלמות המשרתות אותה הלבישה שמלות נערים –. מליצה ושיר, מלאכת הבנין (ארכֿיטעקטור), מלאכת הזמרה (מוּזיק) ומלאכת הַצִיוּר (אָרנאַמענטענמאַלעריי), (אַראַבעסקען) פרחו כחבצלת בערי הבירות אשר להערביאים; חכמות ומדעים ישבו על גפי מרומי קרת בערי קורדובא (Cordova), קאַהיראַ, באַגדד, סאַלערנָה ועוד ערים רבות כמוהן, וביחוד הגדילו הערביאים לעשות בחכמת הדקדוק (גראממאטיק), בדברי יְמות עולם, בידיעת החֻקים והמשפטים (רעכֿטסוויססענשאפֿט), בפילוסופיא, בחכמת החשבון (מאַטהעמאַטיק, אַלגעבראַ) בחכמת התכונה (אַסטראָנאָמיע) ובחכמת החזיון (אַסטראָלאָגיע), בחכמת הכעמיע והבאָטאַניק ובחכמת הרפואה. מאת ההודים נחלו את מִשְׁלֵי הַחַיוֹת (Tierefabel)⁵⁹ ומדעים שונים, גם העתיקו ללשונם את מבחר ספרי היונים וביחוד את ספרי אריסטאָטעלעס, אייקלידעס, תלמי, גאַלענאָס, היפאָקראטעס ועוד ספרים יקרים כאלה תוצאות לבב חכמי היונים הנודעים לשם ולתהלה כל ימי עולם. והעתקות הספרים ההם בלשון ערב, התפשטו אחרי כן בכל ארצות המערב ויהיו נר לרגלי החכמים ואור לנתיבתם. בכל ימי הַבֵּינַיִם היו הערביאים מוֹרֵי הנוצרים ומלמדים בכל דְבָר חכמת בינה, ורבות פעלו להגדיל החכמה ביניהם ולהאדירה בימי עָנָן חשך וערפל ההם –. ממשוררי עֲרָב למדו העמים הנאורים (קולטורפֿאֶלקער) אשר בימי הַבֵּינַים את מלאכת החרוזים בדברי שיר (ריימען) ואת תבנית בתי השיר למחלקותם למיניהם ולמשפחותם. הערביאים הביאו מארץ הודו את המִסְפָּרִים (ציפֿערן) הנודעים בשם מִסְפְּרֵי עֲרָב (דיא אַראַבישע ציפֿערן), ומהם קִבְּלוּם חכמי ארץ המערב ויקחום לאבני פִּנָה ולאבני מוֹסָדוֹת בכל החשבונות הנשגבים. הם הרחיבו את גבול מחקרי הארץ על פי מַסְעֵיהֶם ברחבי תבל ועל ידי בחינותיהם לִמְדוֹד את אֹרך ורֹחב כל כַּדוּר. הם העשירו את ארצות המערב במרכולותיהם החדשות אשר הביאו אליהן לעשות מסחור וקנין, ועל ידי תולעת הַמֶשִׁי, על ידי האִינדיגאָ, הזאַפֿראַן, קני הדבש (צוקקערראָהר) ועוד צמחים ונטעים אחרים אשר הביאו לספרד ולסיציליא, החזיקו את ידי עושי המלאכה ועובדי עבודה עד כי עָלו על מְרוֹמֵי ההצלחה. וכאשר היו הכנענים (Phönizier) סוחרי התבל בימי קדם, כן היו הערביאים בימים ההם, וכמוהם חברו על פי מסחרם את ארץ הקדם עם ארץ המערב יחד –.

332 §

בימי הכליפים ממשפחת האָמעייאַדען היתה ארץ ספרד ארץ חפץ וארץ צבי לכל הארצות. ערים רבות גדולות וטובות ומלאות רבבות אדם התנוססו כאבני נזר על אדמת ספרד. כל מלאכת מחשבת, עבודת האדמה ותרבות מקנה צאן ומקנה בקר (פֿיהצוכֿט) פרצו בארץ. החוצבים בהרים הוציאו כסף וזהב, נחשת וברזל מֵחֵיק האדמה. כפריהם המלאים עֹשר, חצריהם כלילי היֹפִי והיכליהם המפוארים (Alhambra) נתנו עֵדיהם על חיל יושבי הארץ כי יָנוב, וכי כביר מצאה ידם ובתיהם מלאים כל הון יקר ונעים. חכמה ודעת וכל חרֹשת המעשה ומעשי ידי אמן נשאו ראש לכבוד ולתפארת. אך אחרי כְבות נר ממשלת הכליפים מבית האָמעייאַדען, ירדה שמש ספרד עשר מעלות אחרנית, וממשלת הערביאים אשר בארץ ההיא נפלגה לממלכות קטנות ושונות אשר נפלו מעט מעט בידי הנוצרים היושבים בפאת צפון. כי הנוצרים אשר באויסטריע הרחיבו את גבולות ארצם על ידי מלחמות עצומות אשר עשו עם הערביאים ויצליחו לקרוע מהם ערים ומדינות רבות בחֹזק יד, וכן הלכו הנוצרים הלוך ולכוד את ערי הערביאים עד כי ברבות השנים יסדו להם בארץ ספרד שלש ממלכות גדולות ורחבות ידים, הלא הן: קאַסטיליען (Castilien), אַראַגאָניען, ופורטוגאַל. הממלכות ההן ישבו אשה על יד אחותה ולא סרו למשמעת כל רב ושליט מֵעַם אחר, ותמיד כל הימים נלחמו בהערביאים יושבי הנגב ובכל אשר פנו הצליחו. על ידי המלחמות הגדולות ההן נהיו הנוצרים יושבי ספרד לגבורי חיל, למקנאי קנאת דתם ולאוהבי חיי הדרור והחֹפש. משוררי הדורות ההם שָׁרוּ את מעללי הנוצרים במלחמותיהם ובכל הליכותיהם, ומה גם את מעללי האיש המהֻלל הנודע בשֵׁם „ציד קאַמפעאדאָר“ (Cid Campeador), ושירי גבוריהם, ד“א תתנ”ט 1099 (העלדענליעדער, ראָמאַנצען) הרהיבו עוד עז ותעצומות בנפשות הנוצרים לעשות גדולות ולעשות להם שם כשם הגבורים הגדולים בארץ. גם חֵרות האזרחים (בירגערגלייכֿע פֿרייהייט) נשאה ראש בכל ערי ספרד אשר ירשו הנוצרים. ובמלחמה הגדולה אשר נלחמו כל הנוצרים בעלי הברית עם הערביאים (המויערען) על יד טאָלוּזאָ במחוז סיערראַ מאָרענאַ, (ד“א תתקע”ב 1212) נצחו הנוצרים את הערביאים וַיְשַׁבְּרוּם תכלית שִׁבָּרוֹן ויקחו מידם מטה עֻזָם ושבט הממשלה לנצח. לתקופת השנים לכד פֿערדינאַנד מלך קאַסטיליען גם את קורדובא ואת עיר גראַנאַדאַ ערי הערביאים, אשר נשארו עוד בארץ ספרד והערביאים היו עבדים להנוצרים מן הוא והלאה (ה"א ח' 1248).

333 §

חכמות המחמדים (מאַהאָמעדאַנער) וידיעותיהם.

A מלאכת השיר (דיכֿטקונסט).1 ערביאים. הערביאים הוקירו מעולם את מלאכת השיר וירוממוה וינשאוה על כל המדעים והחכמות הרמות והנשאות, בהאמינם כי רוח אלהים מתנוססת בחדר לבב המשוררים הגדולים. על כן פנו גם נשיאי הערביאים ואציליהם אל מלאכת השיר, ופעמים רבות היה המשורר המהֻלָל בפי כֹל, גם גבור חיל ואיש מלחמה, גם שר ושופט רם אשר נבחר להיות שופט ומוכיח בין משפחות הערביאים ושבטיהם הַנִצִים, ועוד אנשי תרומות וְשוֹעֵי העם כאלה. הגבורות והנפלאות אשר הִפליאו גבורי הערביאים ההם לעשות על מרומי שדה מלחמה, רגשי הידידות ורגשי השנאה, רגשי האהבה ורגשי החמלה אשר הָטְבְּעוּ בנפשות בני עֲרָב בכל עז ותעצומות, הָיֹה הָיוּ בידי המשוררים לאבני פנה ויבנו עליהם את שיריהם הנמרצים בטרם לֶדֶת עוד חֹק דת מחמד, והם היו שירי הגבורים אשר בידי הערביאים מדורות עולמים. המשוררים אשר לִשְׁמָם ולזכרם תאות נפש הערביאים מימי קדם, הלא המה: מוּהאַלהאַלל (Muhalhal), טראַבאַטאַ שאַרראַן (Trabbata Scharan) ושאַנפאַראַ (Schanafra), הם הם המשוררים היותר עתיקים ומפארים בפי כל הערביאים. והנה בימי קדם ההם התאספו הסוחרים והרוכלים וכל המון עם מימים ימימה בעיר אָקהאַד לעשות מסחור וקנין, וגם המליצים והמשוררים אנשי השם נקבצו באו שם וַיִתְחרו איש את רעהו במלאכת שיריהם ומליצותיהם, ועל פי הַתַּחרה ההיא גברה עוד התשוקה למלאכת השירה בנפשות המשוררים, כי כל איש ואיש התאמץ להוכיח לעיני כל העם את שְׁאָר רוחו ויתרון הַכְשֵׁר דעתו במלאכה הרוממה ההיא, והיה השיר אשר מצא חן בעיני כל בני העם ויכירהו לְבַכֵּר אותו על כל יתר השירים, השיר ההוא נכתב באותיות זהב על מטפחת מֶשׁי וַיִתָּלֶה על פתח היכל הקאַבאַ לְזִכָּרוֹן כבוד והדר כל הימים, על כן יִקָראו שירי כבוד ההם בשם מאָאַללאַקאַט (Moallakat), ופתרונו „שירים נִתְלִים“. ואלה הם שמות המשוררים אשר נָחלו את הכבוד הגדול הזה: עמרו האַרעט, וטאַראפֿא אשר חיו במאה הששית לספירת הנוצרים; סוהייר (Suheir) או צאָהיר (Zohair) אַנטאַראַ, משורר ומליץ וגבור מלחמה כאחד, לעביד ואמרילקיס (Amrilkais) או אמריאָלקיס (Jmriolkais) אשר חיו במאה הששית והשביעית לספהנ“ו. והמשורר אמרילקיס הזה אהב את בת אחד הנשיאים מנשיאי קאָנסטאַנטינאָפעל, ובגלל הדבר הזה היה נע ונד בארץ, כי אֲבוֹת אהובתו גרשוהו וירדפוהו בחמתם, ויתנודד בארצות רבות עד בואו לאַנגאָרה ושם מת על ידי כְתֹנֶת משוחה ברעל אשר שלח לו יוסטיניאן למנחה ­–. לפני מחמד נפרדו הערביאים לשבטים רבים ולכל שבט ושבט היו דרכים שונים בדרכי חייהם, בדרכי שיריהם ובכל תהלוכות התבל, ולא התערבו אלה באלה כל ימי חייהם. שיריהם היו לנחלה רק בידי שבטים אחדים, ולכל יתר השבטים לא היה חלק ונחלה בהם: תולדות בני עַמָם וכל העתים והקורות אשר עברו עליהם מעולם, היו בלולים במשלים והגדות וספורים בדוים בפי אשר קבל כל שבט ושבט מאבותיו הראשונים, חקיהם ומשפטיהם וכל דברי דתיהם ודיניהם בין איש ובין רעהו, גם במשפטי המדינה, נשענו רק על מסורות קדומות ודברים שבעל פה אשר הסכן הסכינו מעולם לחרוץ על פיהם כל דת ודין –. וכל אלה היו עד ימי מחמד, אך הוא בִמְזִמָתוֹ ובגבורתו הוציא אותם מהמצב הצר הזה וּמֵהַפְּלַגוֹת והמחלקות ההן, ויחבר את כל משפחות הערביאים ואת כל שבטיהם הנפרדים לְעַם אחד עד כי התלכדו ולא התפרדו עוד לנצח, ומני אז שֻׁנוּ כל הליכות חייהם, גם על המליצה והשיר עברו שנוים רבים מאד. הליטעראטור פשטה בכל תפוצות הערביאים ותהי רבת אונים ורבת הוד מאשר היתה עד הימים ההם. אך לעֻמת זה אבדה את כֹּחָה הטבעי אשר היה לה מקדם קדמתה, גם חותם תכנית ארץ מולדתה (אָריגינאַליטאֶט) לא היה לה עוד. הסגֻלות היקרות אשר היו לפנים רק נחלת שבטים פרטים, שָׁבוּ ותהיינה אחֻזת נחלה לכל הגוי כֻּלוֹ, וכל החפץ ימלא ידו בהן ויקרא שמו עליהם, ועל כן קמו ויתעוררו אנשי רוח, חכמי לב ויאספו לאחד אחד את השירים, ההגדות ומשלי המוסר והחכמה אשר הרו ואשר הגו שבטים שונים בדורות רבים, וישימו להם סדרים ישנים ויחברום במחברת אחת. אָסֵפַת שירים כאלה נקראה בלשון ערב בשם דיוואן (Anthologie Divan, בלומענלעזע). האספה הנועדת לשם ולתהלה מכל אחיותיה, אסֻפה בחצי המאה התשיעית לספירת הנוצרים, וּמְאַסְפָהּ היה איש לִמוּד ואיש חכם ושמו אבו טעמאם (חי משנת ד“א תקס”ה–תר"ו 846–805 אחרי הנוצרי). החכם ההוא אסף את השירים המסורים מפה אל פה מאבות לבנים ויכתבם בספר אשר פיו יקבנו בשם האָמאַזאַ פתרונו „גבורה, עז ותעצומות”, על שם הכתֹבת (איבערשריפֿט) אשר להחלק הראשון מן הספר ההוא. המשוררים אשר היו אחרי מחמד, קבעו על שיריהם את חותם השירים המוּשרים לכבוד מלכי ארץ ורוזנים בשפת חלקות לעשות חֹנף –. שלהבת אש האהבה לבנות החן אשר התלקחה עד העת ההיא בשירי הערביאים, כבתה לאט לאט, יען כי בעלי דת מחמד הורידו לארץ את מצב האשה, כבודה מעליה הפשיטו ועם האמהות והשפחות שָׂמוּ חֶלקה, ותחת אש האהבה ההיא, יקדה בחֻבּם אש אהבה לדתם ואמונתם בכל תֹּקף, ואש אהבה ההיא גם קנאת הדת מתלקחת מני אז במרבית שיריהם –. גם עוד חֲלִיפָה חדשה עָברה על שירי הערביאים וַתְּשַנֶה את טוב טעמם, כי הערביאים שמו להם לחק לשקול בפלס את מספר ההברות בכל שורה ושורה בשיריהם, לעשות בתים לשיריהם וחרוזים שקולים וקצובים, לבחור מלות ותֵבות אשר צלצל נעים להנה, ועוד דברים רבים כאלה, אשר אמנם יתנו נעימות להשמעות אזנים, אך ישחיתו את הוד המליצה, יחלישו את עזוז הרעיון ויקצצו את כנפי רוח הדמיון מהגביה עוף ככל אַוָתוֹ. סוף דבר כי הערבי אשר הַסכן הִסכין לפָנים להיות חפשי כפרא למוד מדבר, אשר שנאתו העזה לאיש חרמו יצקה עליו רוח השיר לשורר שירי קצף, אשר נפשו צָהלה ושמחה בְדֵי שופר ותרועת מלחמה, וּבְדֵי רֶצַח יאמר: „האח!“ ואשר עָלַץ לבו בשוטטו בערבות ציה ביום בֹּעֵר ככבשן וּבְנוּחוֹ תחת רקיע השמים בִּדְמִי הליל! הוא הוא נתן עליו עבותים וַיַכְבֵּד נחשתּו, ויאסור את תעופת רוח דמיונו וּמָעוף להט שירתו בחקים ומשפטים אשר לא נסה בהם מעודו ואשר לא לעזר ולא להועיל המה להמליצה האמתית כי אם להחליש את עזוזה ואת תעצומותיה –. ספר הקאראן (תורת מחמד), חבר בשפת ערבית צחה וברורה. יכלכל מאה וארבעה עשר חלקים (Suren), לשונו לשון פרזית (פראָזאַ), אך מספר ההברות שוה בכל שורה ושורה, גם במקומות אחדים ירבה דברים ויעתיר מלים כדרך בעלי הלשון (רהעטאָרען), אולם במקומות רביםהוּצַק לַהַב אש בספוריו, ושלהבת כֹּחַ הַדִמְיוֹן בֹּעֶרֶת בם, גם רוח המליצה הנמרצה יוקדת בְּחֻבָּם, ומה גם בחלקים ההם אשר יספר בהם את פחד יום ה' הגדול והנורא אשר בוא יבוא אלהי המשפט לשפוט כל הארץ ולשלם לאיש כמעשהו, ואת השפטים הרעים והנוראים אשר ישָׁפטו החטאים בנפשותם בשאול תחתיה –. בין בחירי המשוררים אשר היו אחרי דור מחמד, יתנוססו אנשי שֵם האלה: האַבּיבּ אַמוּ עמאַם (Habib Amu Aemmam) יליד ארץ ארם (סוריא), בן עֲנִיֵי עָם, שואב מים בעיר קאַיראָ להביא לחם חֻקוֹ, והוא אהב מאד לשיר שירים על קרב ומלחמה אשר יכנה בשם „זמרת כלי הנשק“, ועל אודות המות „אשר הוא מָתוֹק מתאנים וְדוֹדָיו טוֹבִים מִיָיִן“: מוטאַנאַבּי Mutanabbi או Monenebbi, נולד בשנת (ד“א תרע”ה 915) ונספה במלחמה בשנת (ד“א תשכ”ה 965), טאָגראַי (Toghrai), נרצח בשנת (ד“א תתפ”א 1121), ואַסְמאַי (Asmai), והם שעו להם שֵׁם בשירי זמרה אשר רוח רֶגֶש נוססה בם (Lyrik) –. מיידאַני (Meidani) (מת בשנת ד“א תתפ”ה 1125) היה מצוין בשירי גבורים, ועוד משוררים רבים הנודעים על פי שיריהם אשר הניחו אחריהם, אך נעלה מכלם היה המשורר הגדול הארירי, אשר ידיו רב לו בשירים המספרים ספורים יפים ערבים לנפש ומתוקים לחֵך קוראיהם (מאָקאַמענדיכֿטער). בשיריו ההם יספר המשורר בשם הארעט בן העמאַם את המסעות והקורות הנפלאות אשר יצאו לאור על ידי אַבוּ סייד יליד סערוג. שיריו בלולים בחרוזים (פֿערזען) ושפת פרזית (פראָזאַ), בדברים נמרצים יורדים חדרי בטן ובדברי התולים מעוררים שחוק, במבטאים וניבים וחידות חַדוֹת וּבַעֲתַר דברים הרבה כדרך בעלי הלשון (רפעטאַריקער), בדברים נשגבים המגביהים עוף על כנפי רוח המליצה ובדברי נֶהִי וָהִי גם באמרים קצרים המכלכלים רעיון נכבד כאֹרח מְמַשְׁלֵי משלים –. הספור הנפלא הנודע בשם „אלף לילות ואחד“ (טויזענד אונד איינע נאכֿט), הוא גם הוא יליד ארץ ערב, מליצי הערביאים הרו גם ילדו אותו, וברבות הימים נעתק רבות פעמים בלשונות שונות המתהלכות בארצות איירופא, גם המשלים היקרים המיוחסים להחכם הקדמון לאָקמאַן (Lokman), תוצאות לבב הערביאים הם, אך נעלם ממנו ולא נדע את הזמן אשר יצאו בו המשלים ההם לאור, וגם הם נעתקו פעמים רבות ללשונות הערביות ויהיו לנס. גם משלי בידאַפי (Bidapi) נודעו לנו על ידי הערביאים, כי אַלמאָקאַפֿא (Almokaffa) הערבי העתיק אותם מלשון הודית או פרסית (Pehlwi) או (Zendsprache) בימי הכליף אַלמאַנזור (Almansur), ומלשון ערב נעתקו אחרי כן בכל לשונות איירופא. המשורר דישאַפֿאַר אבן טאַפֿאַעל (Dschiafar iwn Tafa) מילדי הערביאים הספרדים, חבר את השיר המהֻלל הנקרא בשם „אדם הטבעי“ (נאטור מענש) ובו נסה המשורר להוכיח על פי תולדות בני האדם כי יש לאֵל ידנו לְחַנֵך את הנער אשר עַיִר פרא יִוָלֵד עד כי נרוממהו עד מרום תֹר האדם המעלה.

2). הפרסים. בעלי דת מחמד הגדילו לעשות חדשות ונצורות בליטעראטור הפרסית יותר מאשר עשו הערביאים בליטעראטור הערבית. מלאכת השיר אשר שתה כסאה בארץ פרס עוד בידי הסאַסאַנידים (Sassaniden), גדלה עוד והצליחה ביתר שאת וביתר עז על ידי בעלי דת מחמד, עד כי במשך ימי המאה העשירית עד המאה הארבע עשרה לספירת הנוצרים, עלתה המלאכה הזאת מעלה מעלה וַתַּעַשׂ פרי הלולים. החכם הגדול האַממער־פורגשטאַלל (Hammer Purgstall) אשר לו זרוע עם גבורה בחכמת ארץ הקדם (אָריענטאַליסט), חָלק את תולדות הליטעראטור הפרסית לשבע תקופות וכל תקופה משֻלבת בשמות המשוררים הגדולים אשר עָשׂוּ להם שֵׁם בימי התקופה ההיא יתר הרבה מיתר המשוררים. התקופה הראשונה משנת ד“א תרע”ג–תתס“ו (913–1106). בימי התקופה ההיא הִתְעַלָה על כל המשוררים גבר חכם לבב ורב פעלים ושמו אַבּוּל קאַזים מאַזור אשר יכונה בשם פערדוזי (דער פאַראַדיזישע). הוא כתב ספר נכבד מאד אשר פיו יקבנו בשם שאהנאַמע (Schahname, ספר מלכים). הספר הזה יפרד והיה לשני ראשים: הראש האחד יאסוף המון משלים קדמונים, הגדות ומסורות עתיקות, שירי גבורים כבירי ימים המספרים דְבַר גבורות גבורי ארץ אִיראַן בימי קדם, והמשורר נפח בהם נשמת רוח חיים, רוח מליצה נשגבה, עד כי התלכדו ויהיו לבריאה חדשה משמחת לב ומאירת עינים. כל אמרות המשורר בחלק הזה מרחפות על כנפי רוח השיר והדמיון, ומעט מזער הם דברי הימים המיוסדים על אדני האמת. העמוד הַתָּוֶך אשר כל ספוריו נשענים עליו, הלא הוא הגבור הנערץ רוסטעם אשר האריך ימים מאד ויעש גבורות עצומות בימי מלכים רבים אשר מלכו באיראן. אמנם המשורר הנעלה הזה לא מלא ספקו בנשאו מדברותיו על אנשים פרטים ועל קורות דורות אחדים, וישא דעו למרחוק ויאסוף בחפניו הליכות כל יצורי תבל ומעללי כל בני האדם תחת כל השמים, ועל כֻלם נטה קָו, על כֻּלם הִטִיף לֶקח כפי ראות עיניו ובינת לבבו –. מדור לדור ירעש שירו בשאון נחל איתן, נחל קדומים, ועל פני גליו מתגלגלים המון מעשים שמבראשית, גבורות גבורי קדם ומעללי אנשי הֵַשֵם אשר מעולם, הֲדַר כבודם, דברי נפלאותיהם ועזוז נוראותיהם –. הציר אשר עליו יסבו כל דלתות השיר הזה, הוא הרעיון השורר בתורת הפרסים, רעיון מלחמת האור עם החשך, הטוב עם הרע, איראן (משכן האור והטוב) עם טוראַן (מקור החשך והרע) –. הראש השני מספרו היקר הזה, יכלכל בתוכו דברי ימי מלכי פרס וכל העתים אשר עברו עליהם ועל בני עמם בדורות הראשונים והאחרונים עד כְּבוֹת נֵר הסאַסאַנידים בתגרת ידי הערביאים. והנה כאשר הציג המשורר הזה בחלק הראשון את הגבור רוסטעם לנס כל הגבורים ולאבן הראשה לכל ספוריו, כן הציג בחלקו השני את אלכסנדר המוקדני לעמוד הימיני אשר כל ספורי החלק ההוא נשענים עליו. כי לפי דברי הפרסים לא לקח אלכסנדר את מלוכת פרס בעֹשק ונלוז כי אם במשפט וצדק, יען כי אחד ממלכי פרס לקח לו לאשה את בת אחד המלכים ממלכי מוקדון, וכאשר לא מצאה חן בעיניו, שלח אותה מעל פניו, אך פרי ליל כלולותיהם היה – אלכסנדר, ולו יאתה מלוכת פרס על פי משפט הירושה, הוא מלכם, הוא תהלתם ותפארת גְאוֹן עֻזָמוֹ –. הפרסים יְדַמוּ וְיַשְווּ את המשורר הזה אל האָמער ראש משוררי יון, אך אין בפיהם נכונה, כי כל איש אשר לו חֵך לטעום את שירי המשוררים הקדמונים, יתן עדיו כי נופל המשורר הזה מהאָמער במלאכת שירי גבורים, לא יִנְאַם נאום נעים כמוהו, לא יחליק לשונו, לא יטיף צוּף אמרים כמוהו, ואין לו קסם שפתיו ומדברו הנאוה המושך לבבות ולוקח נפשות –. ספר מלכים ההוא, כליל תפארת הנהו לכל שירי המשורר פערדוזי, ויכיל ששים אלף חרוזים כפולים (דאָפפעלפֿערזען) – . התקופה השניה משנת ד”א תתס“ו–תתקס”ג.1203–1106 בימי התקופה הזאת הגדילו שני משוררים לעשות, שם האחד ענוועדי (אשר מת בעיר באַלק בשנת ד“א תתקי”ב .1152), ושם השני ניזאַמי (אשר מת בעיר הנעדשע, עיר מולדתו), הראשון הערה על פני שיריו רוח חֵן לבעבור הָפֵק רצון מאת הרוזנים והנשיאים, והשני יגדל ממנו בכוננו קַוֵי כנורו לכבוד הגבורים אנשי המופת אשר השליכו נפשם מנגד להושיע לבני עמם ולארץ מולדתם. ועל פני כל שיריו הרבים והעצומים יתחולל רוח משורר כביר, רוח מליצה רוממה ורוח צח וחזק מאד –. בחירי שירי המשורר הנעלה הזה, הם השירים הנקובים בשֵם מחֻמשים (Chamsee) יען כי הם מספרים דְבַר גבורות חמשת גבורי חיל וחין ערכם ועלילותיהם הגדולות ­– התקופה השלישית משנת ד“א תתקס”ג–ה“א ס' 1203 עד 1300. ימי התקופה הזאת מעלפים הם בצעיף הסודות ותעלומות רָזֵי עולם, כי חכמי הימים ההם התחקו על שרשי הליכות אֵל עולם ותעלומות חכמתו בּרוּם ובשפל, וכל דבריהם בנוים על סודות נעלמים, רמזים ורזים ומסתרים –. מחכמי הרזים ההם נודע למשגב החכם פֿערידעדדין אַטטאַר (אשר הומת בשנת ד“א תתקפ”ו 1226). הוא חִבר ספר מהֻלל הנקרא בשם שיחות עופות (Mantikettiar פֿאֶגעלגעשפראֶכֿע), ורבים מחכמי פרס שתו בצמא את דבריו. אולם גדול ונעלה ממנו הוא החכם החרוץ ובעל מזמות נשגבות דשעלאַלעדדין רוּמי (Dschelaleddin Rumi) (אשר מת בשנת ה“א כ”ב.1262 בעיר קאָניאַ). הוא עטרת תפארת לכל המשוררים בעלי הסודות החוקרים לכל תכלית ויודעי הרזים, הוא אֲבִי כל מנעימי זמירות על יקרת חיי ההתבוננות (דאס בעשויליכֿע לעבען), הוא פעל ועשה את הספר המהֻלל ברוב התשבחות הנקרא בשם מעסנעווי, בו ישיר בחרוזים כפולים את רוממות יקר חיי הנזירים אשר ינזרו מתשואות התבל ויענו את נפשם בצום ובתפלה לזַכותה ולטַהרה מֵחֶלאת בית חמרה, והוא יסד גם את חברת הנזירים (Mewlewi), חברה נודעת לתהלה בימי קדם אשר כל המחזיקים בה נזורו משאון חלד וְרֻכסי איש לחקור חֵקר אלוֹהּ ותכלית שדי על פי חכמת הרזים והסודות –. „המשורר המרומם הזה ירכב על כרוב חכמתו ויעוף, ידא על כנפי רוח דעת ואהבת אלהים, יתנשא מעל לכל חֻקי הדעת ומַראיה החיצונים, ישלוף מאת אל עליון כל ציור וכל דמות, יעבור מעליו כל רעיון אנוש וכל מחשבות חקרי לב, וירחיק ממנו כל דמיון ודמות אשר ישערו בו כל למודי ה', וירום ונשא וגבה מאד לעוף ביעף ממעל לכוכבי אל, מעל לכל צבא השמים ושמי השמים, יעלה ויבוא ויגיע עד מקור החיים, עד מאורי אור אין סוף – ושם – שם תתחבר נשמתו עם נשמת כל הנשמה, נשמת אֱלוֹהַּ ממעל, תתפלל אליו לעולמי עולמים, תשתפך בחיקו ותחי לנצח חיי אהבה עם מקור האהבה – “. בדור המשורר הזה היה המשורר הנודע בשם מאָסליכֿעדדין סאַדי (נולד בשנת ד“א תתקמ”ט.1189 בעיר שיראַס גם מת בתוכה בשנת ה“א נ”א 1291). הוא נפל שבי בידי הנוצרים נוסעי הצלב (קרייצפֿאַהרער) והובא לארצות המערב, ובגלל הדבר הזה נודע שמו באיירופא יותר מכל משוררי ארץ הקדם. הוא שר שירי זמרה ושירי גבורים הנקובים בשם „יער שושנים“ (Gulistan, ראָזענהאַין) ובשם עֲצֵי גן פרי (Bustan, פֿרוכֿוגאַרטען), והם מלאים חכמות ארץ הקדם ומשֻבּצים במוסר השכל והליכות דרך ארץ. בראשית המאה השלש עשרה לספהנ”ו, לֻקח המשורר הזה בשביה בידי הצרפתים נוסעי הצלב אשר היו אז בארץ יהודה, ויעבידו אותו עבודת עֶבד וַיִרְדוּ בו בפרך לְבַצֵר את חומת טריפאָליס עיר מִשְׂגַבָּם. בספרו המכונה בשם „יער שושנים“, יסַפר את התלאה הזאת אשר מצאתהו, לאמר: „אחרי אשר שָׂבְעָה לה נפשי לָשֶבֶת בסוד מרֵעים וידידים, תקעתי אהלי בערבות ירושלים וישבתי שם לבדד רחוק מהמית בני האדם, אח הייתי לְתַנִים וְרֵעַ לחיתו יער, עד אשר נפלתי שׁבי בידי הנוצרים הצרפתים, והם התעמרו בי ויכבידו עלי אכפם לְבַצֵר את חומת טריפאָליס בחֶברת היהודים האומללים אשר נפלו גם הם שְׁבִי בידם – “. ויהי היום ויעבור אחד מידידיו ואוהביו היושב בעיר אחלב (האַלעב) דרך טריפאָליס, ויכירהו ויחמול עליו ויקנהו מידי הצרפתים בעשרים שקלי זהב, והאיש ההוא עשיר גדול ובעל נכסים רבים, ויקחהו ויביאהו לעיר אחלב ויתן לו את בתו לאשה, אך הוא לא ראה עִמה חיי נֹעַם, כי רוחה זרה לו –. התקופה הרביעית משנת ה“א ס’–קנ”ז 1300–1397. בימי התקופה הזאת פָרצה מלאכת שירי זמרה בארץ פרס, גָדלה והִצליחה גם עשתה פרי הלולים וַתְּמַלֵא פני ארץ תנובה. בימים ההם התנוסס לנס המשוררים, המשורר הנודע בשם שעמזעדדין מחמד האַפֿיס, המשֻׁבּח ומפֹאר בפי כל יודעי שמו. המשורר הזה מת בעיר שיראס עיר מולדתו בשנת ה“א קמ”ט 1389. אֲסֵפוֹת שיריו וכל ספריו נאסרו לבוא בַקָהָל מטעם מושלי העם ושריו, יען כי הם מלאים תהלות הוד מֶגֶד הגפן וחמדת היין, ותוכם רצוף גם אהבת נשים ותענוגות בשָרים, ועל חֻקי הדת ומשפטיה החיצונים ישפכו בוּז ולעג כמים, גם הָתֵל יהתלו במוסר הנזירים ובכל דרכיהם וְצָקוּן לחַשם בבתי התפלות. ואף כי באמת היה הוא כאחד מבני חברת הנזירים כי כמוהם נדמה במלבושיו ובגדיו, בִּנְזוֹר מכל תענוגות החלד וּמַנְעַמֵי החיים וּבְהַשְׁלֵך כל קניני התבל אחרי גוו, בכל זאת שָׁר שירים ההולכים מִנֶגֶד להליכות דרכו וַיְהַלֵל את נעימות חיי התבל, וַיְפָאֵר את יְפִי נֹעַם האהבה גְבֶרֶת התענוגים ולוקחת נפשות, ואת דרכי הנזירים הֵשַׁח הִשְׁפִּיל וַיְהַתֵּל בהם בכל שאט בנפש –. אחרי המשורר הזה נאוה תהלה להמשורר המהלל וואַסאַף אשר הלל את השליט אבּוּסאַייד ממשפחת דשענגיסכֿאַן. שירי המשורר הזה יביעו ידברו בחידות ומשלים אשר במקומות רבים לא נדע פתרונם, אך רוח השיר והמליצה מרחפות על פני כלם –. התקופה החמישית משנת ה“א קנ”ז–רנ“ד 1494–1397. בתקופה הזאת נִדְמה נִדְמוּ להקת המשוררים, ורק אחד מבני הדור ההוא הֵרִים קולו בשיר, הוא דשאַמי (Dschami) המשורר האחרון בזמן והראשון במעלת המשוררים הגדולים (מת בשנת ה“א רנ”ב 1492), ובכל זאת לא השכיל לברוא חדשות ונצורות בשיריו היקרים רק יצא בעקבות המשוררים אשר היו לפניו, ורק לעתים רחוקות עשו ידיו תושיה לברוא בריאה חדשה ברוח מליצתו המתנוססת בחֻבו, אמנם בחֶלקת הלשון וּבְצַח שפתים הגדיל לעשות ויהי לנס. הוא התחקה על הליכות המשורר הנשגב ניזאַמי וכמוהו עשה גם הוא שיר גבורים ויקרא לו בשם „מחֻמשׁ“ (Chamsee), בו יספר באֹרח השיר את עלילות אלכסנדר הגדול וקורות ימי חייו, את תולדות מעדשנון (Medschnun) וליילאַ (Leila) (כאשר הקדימה בזה ניזאַמי), גם שָׁר על אודות יוסף הצדיק וזליכה (Suleicha) אשת פוטיפר אדוניו כפי אשר יסֻפר בספר התורה, והספור ההוא נעים ונחמד ותוכו רצוף אהבה כארח כותבי שירי אהבים. וזולת השירים ההם, שר עוד שירי נעַם כדרך המשורר סאַדי אשר היה לפניו, ויקרא את שמם בעהאריסטאַן (Beharistan), הלא הוא „גן האביב“ (פֿריהלינגסגאַרטען) ­–. התקופה הששית משנת ה”א רנ“ד–שנ”א 1591–1494. בימי התקופה ההיא הלכה מלאכת המליצה והשיר הלוֹך וחסוֹר, ובין משורריה המעטים יאות כבוד רק להמשורר האַטיפי (Hatifi) בן אחות המשורר הגדול דשאַמי, אשר גם הוא עשה שיר „מחֻמש“ ויספר בו את הספורים וההגדות אשר היו מסורות מפה אל פה על אֹדות כאָסרו (Chozru) ושירין (Schirin), על אודות ליילאַ ומעדשנון ועוד אנשי שֵם כאלה. אחריו נאוה תהלה להמשורר פֿייזי (Feisi) מחבר השירים הפלוסופים המעלפים ברזים וסודות אשר פיו יִקְבם בשם „אַבְקַת השמש“ (זאָננענשטייבכֿען) (Serre), ובהם הציג נכח עיני הקורא את תורת דת פרסית הקדומה, דת האור. בתקופה הזאת ובתקופה הבאה אחריה, התעוררו אנשים רבים לאסוף את שירי כל המשוררים הראשונים בספרים שונים, את שירי זמרה, שירי גבורים, משלים, ספורים, הגדות וספורי הבדים (מאֶרכען) ועוד שירים רבים ממינים שונים, אֲסֵפוֹת השירים (דיוואַנע), נפרדו תמיד לשני ראשים (הויפטאַבטהיילונגען), וראשית שיריהם הם: בחלק הראשון שירי נהי (קאסידען אדאר עלעגיען), ובחלק השני שירי עגבים או שירים אשר יסודתם בלמודי הסודות ותעלומות חכמה, וזולתם יבואו בו גם כל מיני שירים אשר יצאו מתחת ידי משוררי הימים ההם.⁶⁰

B. מדעים וחרֹשת המעשה. אחרי אשר פרצה ממשלת הערביאים קדמה וימה ומושליהם הכליפים שָתו את כסאם בעיר דמשק, נָגַהּ אור חָדש על חכמתם ועל מדעיהם ועל פי כל הליטעראַטור אשר בידם, וזאת היתה להם על ידי חכמי ביצאנץ יוצאי חלצי היונים והרומאים תופשי החכמה והמדע בימים ההם. כי הערביאים אשר יתרון הכשר דעת למו ולבם פתוח תמיד להביא חכמה בתוכו, הם הם לקחו את חכמות היונים והרומאים ואת מלאכת המליצה והשיר וישימו אותם למטרת חקרי לבבם בבתי הספר החדשים אשר הקימו להם בעריהם. הכליפים קראו אל ערי מושבותיהם חרשי עץ, אנשי מִדות, בונים וגודרים מבני יון ראשית חכמי התבל, לבנות להם בתי חמד והיכלי כבוד, טירות וארמונות, ועל ידיהם נהיתה חדשה בארץ, הלא היא מלאכת הבנינים (אַרכיטעקטור) הנקובה בשם „מלאכת בניני היונים הערביאים“, בנינים מחטבים תבנית היכל, נשענים על עמודים רמי קומה, וקירותיהם מפֹארים בעדי עדיים מחמדי בת עין וכלילי יפי. הכליפים ההם הוסיפו עוד לקרוא אליהם גם חושבי חשבונות (מאַטהעמאַטיקער), חוקרי הטבע (נאַטורפֿאָרשער) ורופאי חולים (אֶרצטע) מבני היונים יושבי ביצאַנץ, וישימו על שכמם את המשרה לָמֹד את השדות, לחשוב את מכסת כסף המס ותבואות המדינות ולרפאות את החולים. החכמים היונים ההם ירו את אבני הפנה בבתי מדרש הגדולים אשר בערי הערביאים ללמוד בהם את חכמת החשבון, את ידיעות הטבע ואת חכמת הרפואה, גם הם הרהיבו בנפשות הערביאים עז להעתיק את החכמות והידיעות ההן מספרי חכמי היונים אל לשון ערבית. בתי מדרש הערביאים אשר בערי הבירות, נדמו מעט מעט לבתי המדרש אשר התנוססו לפנים כאבני חפץ על אדמת היונים והרומאים, וראשי החכמות אשר למדו בהם היו הידיעות אשר תפארת הן ליודעיהן ותפארת להם מן האדם (רעאַלע וויססענשאַפֿטען), גם פילוסופיא עיונית ודקדוק הלשון וצחותה (כי לשון ערבית כבדה היא מאד, ועל כן התעוררו חכמי לב עוד בימי נעורי הליטעראַטור הערביאית לחבר ספרי דקדוק ומדרשי מלים (וואֶרטערקלאֶרונגען) אשר על ידיהם ירוץ הקורא בספרים המחֻברים בלשון ההיא); וּלְהִדָמוֹת עוד יותר אל הקולטור הרומאית היונית, יסדו להם גם חכמי הערביאים למודים דתיים (מאַהאָממעדאַנישע טהעאָלאָגיע) על אדני השקפות אשר לא יחקרו (אונערגרינדליכֿע שפעקולאַטיאָנען), והלמודים ההם היו נסבה כי נפלגו הערביאים בהליכות דתם לפלגות שונות ולמחלקות וכתות רבות כאשר היתה כזאת גם בין הנוצרים; אך בזאת נפרדו הנוצרים מהם, כי הם לא ערבו את לבם להשיב את חורפי דתם דַָבָר בשירי לָצוֹן ושירי התולים כאשר עשו כן הערביאים למחרפי דתם, כי הנוצרים נערו חצנם מהביא בגבול דתם דברי לצון והתול. בחכמת התכונה ובחכמת החשבון והכֿימיע עברו הערביאים את היונים מוריהם ומלמדיהם, אפס כי מתשוקתם העזה לדברים נפלאים היוצאים מחק הטבע כדרך כל בני הקדם, הִתְעַמְרוּ לפעמים בחכמות הכֿימיע ויעווּ פניה וישנוּה לחכמת האַלכֿימיע (Alchymie), הלא היא חכמה רמיה אשר תתהלל במתת שקר כי עז בידה להפוך את כל הדוממים לזהב מזקק. על פי השקפותיהם הנכונות וחזותם את כוכבי השמים מראשי מִצְפה הכוכבים אשר להם בערים רבות, גם על ידי חכמת הגעאָמעטריע הטובה עליהם, הצליחו להוציא לאור את החכמה היקרה הנודעת בשם „מאטהעמאטישע געאגראפֿיע“. החכם אבּוּ ריהאן אחד מגדולי החכמים אשר הופיעו בממלכות הגהאַסנאַפֿידים, היה לעינים לכל חכמי ימי הבינים בחכמת התכונה, המדידה, החשבון ומחקרי ארץ, ונחשב בעיניהם לראש כל חכמי תבל בחכמות ההן. גם בימי ממשלת הזעלדשוקים הפראים, פָּרחה חכמת המאַטהעמאַטיק והתכונה במרחבי ארץ הקדם, ובערי בגדד, זאַמאַרקאַנד, באַכאַראַ (Bochara), העראַט ועוד ערים אחרות, היו מגדלי צופים (שטערנוואַרטען), חברות חכמים (קאָללעגיען) ובתי עקד ספרים (ביבלאָטהעקען) עד שנים רבות מאד בימי הבינים. החכם אָמאַר חעיאַן (Omar Ceian) היה הראשון אשר מצא בשנת ד“א תת”מ 1080 את חשבון הַשְׁנָתִי מבלי חֲטוֹא עד מְלוֹא השערה, ומעיר זאַמאַרקאַנד הופיעו לֻחוֹת התכונה הנודעים לשם ולתהלה וכתובה בלשון פרסית אשר גם בימי הדור האחרון הזה ימצאו בהם התוכנים דברי חפץ לתועלת חכמת התכונה. והלוחות הָאִילעקאַנים (אילעקאַנישע טאַפֿעלן) יוֹרוּנוּ וילמדונו את מְרוּצַת הַמַזָרות (פלאַנעטען) ורשימת כוכבי השֶבת (פֿיקסשטערנען) –. גם המויערן (הערביאים) אשר בארץ ספרד (שפאניע) הֶחזיקו ביד החכמות והמדעים. ויותר מכלן בחכמת התכונה. הלוחות הנודעות בשם לוחות טאָלעדאָ (טאָלעדאַנישע טאפֿעלן), חֻברו בימי ממשלת המויערן בספרד, וּשׁנות מאות רבות נחשבו לבחירי המורים, המורים דרכי חכמת התכונה, גם לוחות אַלפֿאָנס (די אָלפֿאָנזינישען טאַפֿעלן⁶¹ אשר חֻברו במאה השלש עשרה לספירת הנוצרים, ראשית מוצאם מידי חכמי המויערן.⁶² את ספר אַלמאַגעסט אשר חבר תלמי (Ptolemäos) המצרי אשר היה מורה דרך בחכמת התכונה כל ימי הבינים, תקנו חכמי המויערן הספרדים, ועם התקונים ההם בא הספר ההוא לידי הנוצרים היושבים בארץ המערב. אחרי אשר נפלגה ממשלת המויערן בספרד לממלכות קטנות במספר רב, הוסיפה עוד החכמה להרים קרנה בכבוד, יען כי מושלי עיר גראַנאַדאַ, סעווילאַ, טאָלעדאַ ופֿאַלענציאַ הִתאמצו לְהִתְחָרוֹת בלִמוד החכמות והמדעים את עיר קאָרדאָוואַ, עד כי ברבות הימים הוקמו בארץ ספרד במשך המאה העשתי עשרה והשתים עשרה שבעים בתי עקד ספרים גדולים וטובים, גם שבעה עשר בתי מדרש לחכמה ומדעים אשר בהם התנוססו החכמות והיו למאורות גדולים להאיר עיני כל דורשי תושיה, ומהם למדו חכמי ארצות המערב את ידיעות מחקרי הטבע (ובפרט את חכמת הראות Optik), תכונה, חכמת המוזיקא ועוד ידיעות אחרות. המאור הגדול אשר אָצל מקרני הודו על חכמי עֲרָב וקרנים מידם נָגְהוּ אחרי כן על השכלת ארץ המערב, היה הפילוסוף היוני וראש המדברים הנודע למשגב בשם אריסטאָטעלעס, אפס כי חכמי הערביאים ברוח מחקרם וחריצות מחשבותיהם העמוקות, יָצְקוּ על ספרי הפילוסוף האדיר ההוא רוח חדָשה עד כי שִנוּ את טעמם וְעִווּ את פניהם, ובפנים משונים כאלה קבלום בעלי דת מחמד גם חכמי הנוצרים ומשכילי היהודים, וישימו אותם לאבני פנה ולאבני מַסָדוֹת לחקרי לבבם ולכל השקפותיהם בהליכות דרכי הדת והחכמה. למודי הדת אשר בידי הערביאים עם כל עקלקלותיהם והבדלותיהם, גם בעלי המדברים אשר היו בין הנוצרים עם כל עמקי המצאותיהם וחידותיהם בהליכות למודי הדת, כלם נשענו על ספרי אריסטאָטעלעס כפי העתקם בלשון ערבית וכפי הבאורים אשר בארו אותם חכמי הערביאים –. גם חכמת הרפואה (מעדיצין) אשר רחבה וְנָסְבָה על ידי הערביאים לַמְרוֹת הַמִצְוָה אשר צוה אותם מחוקקם לבל יְנַתְּחוּ את גְוִיַת האדם ללמוד דרכי הרופאים מבני דתות אחרות, גם החכמה ההיא חִברו הערביאים במחברת אחת עם חכמת אריסטאָטעלעס והגיוני פילוסופותו. מחמד אבן זאַקאַריאַ (Mohammed iben Zaccaria) פקיד בית החולים בעיר בגדד, חבר ספרים רבים בחכמת הרפואה על פי פילוסופיא, גם ספר כולל חכמת הרפואה המעשית (פראקטישע אַרצענייא קונדע) אשר עוד במאה השש עשרה למדו אותם חכמי ארץ איטאליא. אבו אלי האזיאן בן עבדאללאה אבן סינא (Abu Ali Hosian ben Abdalla iben Sina) הנקרא בשם הכוזב אפֿיצענאָ (Avicena),⁶³ נחשב בעיני הנוצרים והמחמדים לראש הפילוסופים מימי אריסטאטעלעס והלאה, גם לראש המורים והמלמדים הגדולים בחכמת הרפואה. החכם המהֻלל הזה לָמַד חכמה ודעת בעיר באָכּאַראַ, ואחרי כן לִמֵד חכמתו ודעתו בערים רבות בארץ פרס העתיקה, ועל אבני הפנה אשר ירה החכם גאַלענוס והחכם מחמד אבן זאַקאַיראַ, בָנה כמו רמים היכל חדש אשר ראשו מגיע השמימה, ויפח בחכמת הרפואה רוח חדשה להחיות רוח כל בשר איש. שיטתו החדשה בחכמה ההיא יסד ויכונן על עמודי הפילוסופיא, עמודים חזקים ומוצקים אשר לא רופפו שנים רבות מאד, וכל חכמי הדורות הרבים אשר היו אחריו, שאלו את פיו כאשר ישאל איש בדבר אלהים, וכל הֶגֶה אשר יצא מפיו נקדש בתוך כל חכמי לב כקדשי שמים. בכל ארצות המערב וארצות המזרח נחשבו דברי חכמתו בחכמת הפילוסופיא כדברי האוּרים (אראקעל). ושיטתו העמוקה בחכמת ההגיון (לאגיק) ובחכמת מה שאחר הטבע (מעטאַפֿהיזיק), נחשבה בארץ אזיא לראש כל ספרי הליטעראַטור. אחריו היה הרופא והפילוסוף המהֻלל ברוב התשבחות אבן ראָשְד (Ebn Roschd), כי גם הוא היה מרומם ומאד נעלה בפי חכמי בני דורו גם בפי הדורות אשר היו אחריו. האיש הנעלה ההוא נקרא תמיד בפי הקדמונים בשם אפֿערראָס יליד קאָרדאָבאַ, אפס כי מחשבות לבו אודות הִתְחַבְּרות הנפש אל הגוף, גם באורו לספרי אריסטאָטעלעס ופלאַטאָ, היו שונים ממחשבות החכם אבן סינא (הוא אפֿיצענאַ בפי כל) ומבאוריו על ספרי ראשי חכמי היונים ההם, ועל כן נפלגו חכמי הערביאים לשתי פלגות: למפלגת אפֿיצענים (Avicenisten) (ההולכים בדרכי החכם אפֿיצענאַ), ולמפלגת האפֿערראאים (Averroisten) ההולכים בשטת אַפֿערראָעס כאשר נפלגו כמו כן המבארים והחוקרים הנוצרים הַנְקוּבִים בשם שאָלאַסטיקים (Scholastiker) לשתי פלגות: האחת הלכה בדרכי טהאָמאס ונקראה בשם טהאָמיסטים, והשנית יצאה בעקבות סקאָטוס ונקראה בשם סקאַטיסטים (Thomisten und Scotisten) כאשר נרחיב עליהם דברים במקום שידֻבר בם – גם החוקר הגדול בחכמת הטבע הנודע בשם אבן באַיטהאַר מיסד חכמת הבאָטאַניק, נולד בארץ ספרד, אך בשנת ה"א ח' 1248 הרים פעמיו לעיר דמשק –. אך מלאכת פסילי אבן (בילדהויערקונסט) ומלאכת צִיורי אנשים ותבנית בני אדם (מענשענמאַלערייא), לא מצאו קן למו בממלכות הערביאים. כי על פי חֻקי דתם נאסר להם לחצוב באבן צלם ודמות, סמל ותבנית כל בעלי חיים וּמְדַבְּרִים, או לצייר אותם בחרט אנוש על הגליון או על כתלי הבתים, פן יפֻתה ההמון אחריהם באחרית הימים להאמין בהם כי צלמי דמות אלהים הם – ועל כן לא מצאו החכמות ההן משׁכּן בארץ הערביאים.

2. יְמֵי הַבֵּינַיִם. (Средневѣковая Эпоха)

I. ממלכת בני קאַרל. Время карлинговъ

1. פיפין הקטן Пипинъ Малорослый (משנת ד“א תקי”ב–תקכ"ח 768–752) וקאַרל הגדול (מן ד“א תקכ”ח–תקע"ד 814–768).

334. §

ההערצאָגים אשר באויסטריא, הנודעים בשם פיפין מהעריסטאַלל וקאַרל מאַרטעל, הצליחו בכל דרכיהם, ובכל אשר פָּנוּ עָשׂוּ ידיהם תושיה, וימצאו חן בעיני העם בגלל הגבורות אשר עָשׂוּ בְהִלָחמם באויביהם, ובעיני הכהנים ואנשי הרוח בגלל קנאתם אשר קנאו לדתם להרחיבה, להגדילה ולהאדירה ככל אשר היתה לאל ידם לעשות. ועל פי הכהנים והעם הֻקם פיפין הקטן עָל לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בארץ הפֿראַנקים ולהנחיל את כסא כבוד מלכותו גם לבניו אחריו. כי בהתאסף ראשי העם להמתיק סוד ולהתיעץ על צְפוּנֵיהֶם, גָמרו אֹמֶר פֶּה אחד להוריד מכסא המלוכה את כֿלאָדוויג השלישי, הנֵצר האחרון ממלכי בית המערווינגים, ולהושיב לַכִּסֵא את פיפין הקטן גבור החיל ומלֻמד מלחמה ורב פעלים מנעוריו. גם הכהנים עזרו לו לעלות על כסא המלוכה, והכהן הגדול מֵאֶחָיו (פאפסט) אשר היה בימים ההם, הלא הוא סטעפֿהאַן השלישי, יצק על ראשו שֶׁמֶן הַמִשְׁחָה, וימשחהו לעיני כל קְהַל הפֿראַנקים למלך, גם נתן לו הוד מלוכה על פי הליכות דָתוֹ –. אמנם לא מאהבת פיפין עשה הפאַפסט את הדבר הזה, כי אם מאהבת בֶּצַע, כי מגמת פניו היתה לקנות בזה את לב מלך הפֿראנקים גבור החיל ואיש מלחמות ההוא לאוהב וְרֵעַ נאמן, לבעבור יהי עוזר לו לעמוד לפני הלאָנגאָבאַרדים אנשי ריבו אשר באיטאליה העליונה, ולפני מלכי ביצאנץ, אשר החליטו להעביר את עבודת התמונות מבתי התפלות, וַיִרְדוּ בחֶזקת היד על עיר רומא. ופיפין חֲכַם הלבב שִׁלֵם להפאַפסט שָכָר טוב על הטובה אשר עשה עִמוֹ, ויקרע את ממלכת רומא מידי מלכי ביצאנץ ויתן אותה בידי הפאַפסט למלוך עליה ככל אַוַת נפשו, גם נתן לו את כל חֶבֶל יַם האַדריאַטי אשר בפאת נגב לראַפֿענאַ. הַמַתָּנות אשר נתן המלך פיפין להפאַפסט, נודעו מני אז והלאה בשֵם מַתְּנוֹת פיפין (דיא פיפנישע שענקונג) והמלך הזה היה הראשון אשר ירה אבן הפנה לממשלת הפאַפסט גם בהנהגות המדינה ובשלטון הארץ תחת אשר עד הימים ההם לא היתה לאל ידו להתערב בהליכות המלוכה בארץ מתחת –. בימים ההם היה האיש המהולל בפי הנוצרים, הנודע בשם באניפֿאציוס (אולם שמו האמתי היה ווינפֿריד), והוא היה אחד משלוחי הדת (מיסיאָנאֶרע) אשר התאמץ בכל מאמצי כחו להפיץ את דת נצרת בין עובדי האלילים. האיש הזה נולד בענגלאַנד, וִידֵי מלכי בית קאַרל הראשונים תמכו אותו להתהלך בארץ אשכנז לארכה ולרחבה לְלַמֵד את האשכנזים את דת הנוצרית. ויעבור בכל ערי ארץ אשכנז, ויטיף אמָריו בנפת העסען, וישא מדברותיו באזני הטהירינגים, הפֿראקנים והבייערים, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, כונן בתי תפלות לנוצרים ובתי ספר לחכמה ומדע. ויעש לו שם גדול בין הנוצרים עד כי קראו לו בשם „שליח האשכנזים“ (אַפאָסטעל דער דייטשען). גם אחרי אשר הֻקם לכהן הראש (ערצבישאָף) בעיר מאַיינץ, הרים פעמיו לעת זקנתו אל הפֿריזים (Friesen) הנצמדים לעצביהם לטעת בתוכם את דת הנוצרים, אך שם סבוהו עובדי האלילים וירצחוּהוּ [ד“א תקט”ו 755]. כל בתי התפלות וכל בתי הכהנים ובתי הלמוד אשר יָסְדו ידי באָניפֿאַציוס, חָסוּ תחת צל הפאַפסט ויהי עזרם ומגנם, גם מלכי בית קאַרל תמכו בידו ויתנו לו עז ותעצומות להקים את מזמת לבבו לִרדות בבתים ההם ככל אַוַת נפשו, עד כי עוד בשנת ד“א תק”ס 800 היה הפאַפסט לראש על כל הליכות דת נצרת ועל בתי תפלותיה וכהניה בכל ממלכות הפֿראנקים –.

335 §

שֵש עשרה שנה מלך פיפין על כל ארץ הפֿראַנקים ויעש לו שֵׁם בגבורים, גם עשה משפט וצדקה בארץ. ויהי כאשר קרבו ימיו למות, חָלַק את ממלכתו הגדולה לשני בניו, אשר שֵׁם הבכור קאַרל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ קאַרלמאַן. קאַרל מָלַך באויסטראַזיען, וקאַרלמאַן בנייסטריען. אך קאַרלמאַן מֵת מקץ שלש שנים למלכו, ובעצת ראשי העם אשר התאספו לְהִתְיָעֵץ על צפונותיהם הֻקם קאַרל הגדול עָל להיות שליט לבדו על כל ארץ הפֿראַנקים, וימלוך שנים רבות בתעצומות עֻזו כגבור משכיל ואיש מלחמה, ויעש משפט וצדקה בארץ, עד כי יֵאוֹת לו הַשֵם הנכבד אשר קראו לו הסופרים הגדולים, הלא הוא „כוֹכב מַזְהִיר בֶּאֱשׁוּן לָיִל“, כי באמת הֵאִיר המלך הגדול הזה לארץ ולדרים עליה ההולכים חשֵכים ואין נֹגַּהּ למו –. שלש עשרה שנה עשה מלחמות עם העמים העריצים המתהללים באלילים, הלא הם הזאקסען ובעלי בריתם היושבים על נהר וועזער ועל נהר עלבע, עמים פראים וגבורי מלחמה אשר לא בָנוּ להם ערים לָשֶׁבֶת ולא שָׂמוּ עליהם מלך, רק סָרו למשמעת ראשי שבטיהם, וכל הימים נלחמו את מלחמות החֹפש והדרור את מלחמות דתם אשר הנחילום אבותיהם. ויהי בהצותו את הזאקסען ובעלי בריתם בשנת ד“א תקל”ב 772, לכד לראשונה את מצודת ערעס בפאת צפונית ליער טייטאָבורג, ויהרוס את מקדשם, את אִירמינזויל (Irminzaul) העץ הרם והנשא אשר לפי אמונתם הַכֹּזֶבֶת כל העולם נָכון עליו, ועל שריהם ואציליהם הִכְבִּיד את תגרת ידו עד אשר בקשו מידו לשפות להם שלום ולכרות עמהם ברית. אחרי כן קרא אותו הפאַפסט אַדריאן ללחום לו את דעזידעריוס מלך הלאַנגאָבאַרדים אשר הֵצִיק לו מסביב, וימהר קארל ויאסוף אנשי חיל בעיר גענף ויעבור את תועפות הר בערנהאַרד, וילכוד את מעברות האַלפען ואת פאַוויאַ, וַיִשְׁבְּ את דעזידעריוס מלך הלאָנגאָבאַרדים, ויסגירהו על מַסְגֵר באחד מבתי מקלט הכהנים הנוצרים לְבַלוֹת שם ימיו ושנותיו עד בוֹא חליפתו, ולהפאַפסט נתן הַמְשֵׁל וְשִׁלְטוֹן וְעֹז מֶלֶך לִרְדוֹת ברומא ובכל הערים אשר נתן לו פיפין לפנים, בממשלה בלתי מגבלה. אחרי הדברים האלה שָׂם קארל במאַילאַנד בשנת ד“א תקל”ד 774 את כתר מלוכת הלאַנגאָבאַרדים בראשו, וַיִסְפַּח את ארץ איטאליא העליונה לארץ הפֿראנקים וימלוך על שתי הארצות ההן יחד.

336 §

בעת אשר עשה קארל הגדול מלחמה עם הלאנגאבאַרדים, הִרְהִיבוּ הזאַקסען בנפשם עז ויגרשו את אנשי המצב אשר הציב קארל בארצם, גם התנפלו על ערי הפֿראנקים הקרובות אליהם בחרב ובדם ואש, וישיבו את גבולות ארצם כבראשונה. ויהי כשמוע קארל את הדבר הזה, וימהר ויעל עליהם שנית למלחמה ויכניעם גם בפעם הזאת כגֹדל זְרועו וגבורת ימינו, ובהתאסף ראשי העם בפֿאָדערבאָרען (Poderborn)⁶⁴ הציקם להכָּנע תחתיו ולהיות סרים למשמעתו כל הימים, ויאוֹתו לו כל ראשי העם וַיִכָּנעו תחת ידו, בשנת ד“א תקל”ז, ורק ההערצאג הגבור הנודע בשם וויטוקינד (וויטעקינד) לא אבה לְהֵעָנוֹת מפניו, ויברח אל ארץ הדאֶנים ומחשבת נקם בלבו –. אחרי הדברים האלה עשה קארל מלחמה שתי שנים רצופות בארץ ספרד עם הערביאים (המויערן), ובחֹזק יד לכד את פאַמפעלונאַ ואת סאַראַגאָזאַ, את כל חֶבֶל הארץ אשר לקח בחרבו ובקשתו עד נהר עברה, סָפַח אל ארץ הפראַנקים. אך בשובו מהמלחמה ההיא, היתה מגפה גדולה מאד במחנהו בשנת ד“א תקל”ח 778, כי הַמְאַסֵף (נאַכהוט) את אנשי החיל תחת פקודת הגבור ראָלאַנד (רוּטְלאַנד), נִגַף בּנחל ראָנצעפֿאלל לפני הבאָסקים (Bosken), עַם גבורים היושבים בהרים, אשר התנפלו עליהם בגבורה נפלאה ויכו את מבחר גבורי הפראנקים לפי חרב. על אֹדות המלחמה ההיא אשר נלחם ראָלאנד בנחל ראָנצעפֿאַל, שָׁרוּ משוררים רבים בימי הבינים (מיטטעלאַלטער), הם השירים הידועים בשם „שירי ראָלאַנד“ –. והזאַקסען ראו כי הרחיק קארל נְדוד בארץ רחוקה, וישובו ויתפרצו מפניו עוד הפעם, ויעברו בחרב נוקמת עד נהר רהיין, ובכֹל מקום אשר דרכה כף רגליהם בו, השאירו אחריהם מדבר שממה. וישמע קארל את הרעה הגדולה אשר הפגיעו בו הזאַקסען עַם מְרִי וְעַם כֶּבֶד עָוֹן, וַיִנְאָץ, וימהר ויעל עליהם בחרב מְלֵאָה דָם וַיַכֵּם וַיַכְּתם פעמים רבות על מְרוֹמֵי שְׂדֵה מלחמה, וילכוד עוד הפעם את ארצם וישם בה שרים ושופטים מבני הפראַנקים ומאצילי הזאַקסען אשר נשבעו להיות לו לעבדים נאמנים. אפס כי בִנְתֹן קארל אֹמֶר לְהָרִים מהם אנשי חיל לעשות מלחמה את עַמֵי הסלאַווים אשר בארץ המזרח, התקצפו עליו קצף גדול, ועל יד סוּנְטאַל (בין האַנאָווער ובין האַמלען) התנפלו על הפראנקים ההולכים עמהם לְהִלָחֵם עם הסלאַווים, ויהרגום לפי חרב, וַיְרַצְחוּ בהם עם רב. הרֶצַח הזה העיר רוח נקמה בקרב לב השליט הפֿראַנקי אשר הִשְׁלִיט קארל בארץ הזאקסען, וירק את חרבו מתערה ויעבור בכל הארץ ויעש ביושביה נְקָמוֹת באף ובתוכחות חמה, אחרי כן שָת כסא משפטו בווערדען ויביא את הזאקסען במשפט. ארבעת אלפים וחמש מאות איש מעדת המורדים והפושעים אשר נפלו שְׁבִי בידו, הִכְרִיעַ לטבח ויכפר בדמיהם את דמי הפראַנקים הנקיים אשר הגירו על ידי חרב בשנת ד“א תקמ”ג 783 אך המשפט העז ההוא העיר את חמת הזאקסען עד להשחית, ומלחמה חדשה התלקחה בין הזאקסען ובין הפראנקים, מלחמה כבדה וגדולה מאד. ימים רבים נמשכה המלחמה ההיא עד אשר רמה יד הפראנקים ויכו את הזאקסען מכה נצחת על יד האַזע ויכניעום עד כי לא יכלו לשאת עוד את ראשם. אז נבהלו אלופי בני הזאקסען, וכל עַם הארץ נמוגו מפני גבורת הפראנקים, ההערצאָג וויטוקינד גם ההערצאָג אַלביאַן ויתר ראשי העם נשבעו לעבוד את קארל הגדול באמונה, ללחום את מלחמותיו גם להשליך אחרי גום את דת אבותיהם ולבוא במסורת דת הנוצרים, וכמוהם עשו גם כל בני העם וַיִכָּנְעוּ תחת ידי קאַרל הגדול בשנת ד“א תקמ”ה 785. שמנה מושבות נוסדו אז בזאקסען לראשי כהני הנוצרים (ביסטהימער) אשר נטלו עליהם לעשות את דת הנוצרית שַלֶטֶת בכל עמי הארץ, ושמנה מושבות ההם רחבו עד מהרה ונסבו ויהיו לשמנה ערים גדולות, הלא הן: אָסאַנבריק, מינדען, ווערדען, פאַדעבאָרן, מינסטער, האַלבערשטאַדט והילדעסהיים. מקץ שנים אחדות נלאו הזאַקסים נְשׂוֹא את עֹל הפראַנקים, ויתמכרו לפרוק עֻלם מעל צוארם, ויערכו מלחמה עליהם. אפס כי מרה היתה אחרית המלחמה ההיא, כי הם כרעו ונפלו, והפראנקים דָרכו על בָמותיהם, את מבחר בחוריהם הרגו בחרב, ועשרת אלפים איש לקחו בשביה, ומשפחות רבות בארץ הפֿראנקים באו וַיֵאָחזו בזאַקסען ויתנו חִתִּיתם בארץ. מאז והלאה ירדה זאקסען מטה מָטה, נגדעה קַרנה ולא יָספה להרים ראש וַתֵּט שכמה לשאת ולסבול את עֹל הפֿראנקים אדוניהם החדשים והקשים כאשר עשו כן גם הפֿריזים בני שבטם ואנשי גאולתם. וקארל הגדול יסד את מבצר בראַנדענבורג לעצור בעד הסלאַווים היושבים קדמת נהר עלבע לבל יתנפלו בארץ הפֿראנקים להרגיזה כבראשונה.

337 §

אחרי הדברים האלה התחבר ההערצאָג טהאַסילאָ נְשִׂיא באַייערן אל האַפֿאַרים היושבים קדמת ארצו, וַיְנַס לְשַׁבֵּר בעזרתם את עֹל קארל ולמלוך בכל אַות נפשו על בני עמו בשנת (ד“א תקמ”ח.788) אך קארל יצא בחרב לקראתו וַיִגְפֵהוּ מגֵפה גדולה מאד במערכה בשדה, ויתפשהו ויאסרהו באחד מבתי המקלט אשר על רהיין וַיַחרימהו לָשֶׁבֶת שם כל ימי חייו. גם את אשתו הלאַנגאָבּאַרְדִית אָסַר בבית האסורים על אשר הֵסִיתָה את אִישָׁהּ לבגוד בו, וַיְצַו לסגור אותה על מַסגר עד יום מותה. אז נספחה גם באייערן לארץ הפֿראנקים ולא נועזה עוד להתפרץ מפני קארל הגדול. ולבל יוסיפו גם האפֿארים עוזרי באייערן להרגיז את הפֿראנקים, בנה קארל מבצרים חזקים בגבול ארצם המזרחית (עסטרייך) ולא נתן להם מדרך כף רגל בגבול ארץ ממלכתו. אז הניח ה' לקארל מכל אויביו מסביב ויהי רוֹדֶה בכל הארצות אשר מנהר עברה והררי אַפענינען עד נהר איידער, ומים האַטלאַנטי עד נהר רַאַבְּ ועלבע, ואז הרים פעמיו לעיר רומא ושָׁם שָׂם עליו הפאפסט לעאָ השלישי את עטרת מלוכת הרומאים, ויתן לו עז קיסרי רומא וְהוֹדָם בשנת תקנ"ט 799, ובזה הֵשִיב לו גמול על אשר הִצִיל אותו מכף גדודי אויביו אשר התנפלו עליו בחֵמה עזה ובחרב נוקמת. מעת ההיא והלאה חֻברו כל הנוצרים המערבים תחת ידי שני שליטים עליונים, הלא הם הקיסר והפאפסט. הפאפסט שָלַט בּעֻזו על הליכות הדת והאמונה, והקיסר על הליכות המלוכה. הפאפסט יצק את שמן המשחה על ראש הקיסר בַּעֲלוֹתוֹ על כסא המלוכה, והקיסר נתן אֱיָל ועֹז להפאפסט לָשֶׁבֶת על כסא פעטרוס ברומא ולהיות מחוקק וְשַׁלִיט עליון בדרכי הדת והאמונה ושניהם משלו בממשלה בלתי מֻגבלה. ואיש את רעהו עזרו לבל יאֻנה לממשלתם כל רע –. ומעת ההיא נפרדו הנוצרים המערבים מהנוצרים המזרחים (אשר התעשקו כל הימים בהליכות דתם) ויהיו לשתי מַחלקות עד היום הזה: הנוצרים המערבים יִקָראו בשם קאַטאָלִים־רוֹמָאִים (ראֶמיש־קאַטהאָלישע), והמזרחים בשם קאטאָלים יְוָנִים (גריכֿישע קאַטהאָלישע קריסטען).

338 §

קאַרל הגדול הגדיל לעשות מכל המלכים אשר היו לפניו, וְכִשְׁמוֹ כן הוא, „גדול“ שמו וגדולים מעשיו. הוא היה עזוּז וגבור מלחמה מאין כמוהו, הוא הרחיב את גבול ממלכתו וַיַרכב את בני עמו על במתי תבל, הוא נתן חֻקים ישרים ומשפטים צדיקים בארצו הגדולה, והוא שָפַט בצדק דלים, הושיע לבני אביון וַיְדַכֵּא עושֵק, הוא הגדיל את עבודת האדמה, על פיו נֶהפכו נחָלות שוממות לְשְׂדוֹת זֶרַע, מִדְבָּר לָעֵדֶן וַעֲרָבָה לגן חמד. הוא הקים בתי ספר בערי ממלכתו לְלַמֵד את בני הנעורים חכמה ודעת, ואת ההשכלה הושיב על גַפֵּי מרומי הכבוד. הוא מלא את ידי סופרים מהירים לכתוב את ספרי החכמה אשר הרו והגו חכמי הרומאים בימי קדם, וַיְצַו להפיצם בכל ערי המדינות לבעבור יִמָצאו בידי האנשים השוקדים על דלתות החכמה, גם פקד על חכמי הדור לאסוף לַאֲסֵפָה את שירי הגערמאנים אשר שָרוּ לכבוד גבוריהם בימים הראשונים. הוא הרבה לְהֵיטִיב להחכמים אשר ידם רב להם להשכיל להיטיב לבני עמם, פִּזֵר להם מְלוֹא חפנים כבוד ותהלה, גם הזיל להם די זהב מאוצרו וְַירַוֵם מִדֶשֶן ביתו ומנחל עֲדָנָיו הִשקם, ויותר מכֻּלם הֵאִיר פניו אל הכהן הבריטאַני בּאַלקוּאִין חֲכַם הלבב ורב המדעים, ואל החכם עגינהארד יליד אָדענוואַלד אשר ידע בינה לָעִתִים ויכתוב בַספר את תולדות בני האדם.⁶⁵ גם לְדָתוֹ הנוצרית פָּעל ועשה רב טוב, בָּנה בתי תפלות רבים, הֵיטִיב את כלי הזמרה אשר בבתי התפלות, תָּמך בידי שלוחי הדת (מיסיאָנאֶרע) ויעזור להם לנטוע את הדת ההיא בתוך הגוים המתהללים באלילים, והנָחות רבות עשה לכהני הדת וַיְנַטלם וינשאם כל ימי חייו. עיר אינגעלהיים⁶⁶ ועיר אַאכען⁶⁷ היו ערי מְשׂוֹשׂוֹ ובהן אִוָה לָשֶבֶת בכל עת אשר פָנה מעבודתו העצומה לִשְׁבּוֹת וּלְהִנָפֵש. שם כבודו יצא בכל הגוים, מלכים ורוזנים הללוהו וַיְאַשרוהו, וכל אֵילֵי הָאָרֶץ כבדוהו וירוממוהו, גם בארצות הקדם פָּרַץ שְׁמוֹ הנכבד עד כי גם הכליף האַרוּן אַל ראַשיד שלח לו מתנות יקרות ויתן לו פְאֵר וְהוֹד מלוכה. וכאשר היה לפנים אלכסנדר המוקדני מלך עליון לכל מלכי ארץ וְתֵל שֶכָּל פִּיוֹת המליצים והמשוררים פּוֹנִים אליו לשיר עֻזוֹ ונפלאותיו הרבות, כן היה גם קארל הגדול עליון לכל מלכי ארץ ותלפיות לכל המשוררים והמליצים בדורו גם בדורות הבאים. סופרים רבים יספרו ספורים נמלצים על אודותיו, והגדות רבות נפוצו בתבל על דרכי המלך הגדול הזה מופת התבל ורב העליליה. גם היהודים ראו אור גדול בימי המלך הכביר והנאור הזה, ישבו במשכנות מבטחים וישבעו לחם ויהיו טובים, ומסחרם רָחַב מאוד בגאַלליא הדרומית, כי המלך שָׂם עיניו עליו להגדילו ולהאדירו. באהבתו את חכמי היהודים, בחר באיש יהודי הנודע בשם יצחק וישלחהו אל הכליף האַרוּן אַל ראַשׁיד (בשנת ד“א תקס”א 801) לברכו על התשובה אשר שלח אליו לדבר עמו דברי נְגִידִים בענינים מדינים (פאָליטיק), והיהודי מלא את מַלְאֲכותו בהשכל ודעת לשמחת לבב המלך. אמנם לא רק בגלל המסחור אשר הֵרִימוּ היהודים את קַרְנוֹ בכבוד, אהב המלך הגדול הזה את היהודים, כי אם גם בגלל חכמתם ותבונתם, כי בעת ההיא התהלכו הפֿראנקים בחשכה, ואור החכמה לא נגה עליהם, גם עֲדַת האבירים (ריטטער) והאפרתים (אַדעל) היו בני בלי בינה וּשְׁבִיב זֹהַר ההשכָּלה לא הֵאִיר את מחשכיהם, וגם הכהנים היו נבערים מדעת ודרך תבונות לא ידעו, ורק בין היהודים האומללים נמצאו אז (כבכל דור ודור) אנשים משכילים, חכמים ונבונים, כי אור תורתם וַחֲזוֹן נביאיהם הביאו חכמה בלבבם, ועל כן אהב אותם המלך הגבור והמשכיל הזה, נטה אליהם חסד וישם להם שלום רב.

.2 ממלכת הפראנקים נחצתה לשתי ממלכות. ⁶⁸

Распаденіе Франкской державы.

339 § לודויג החסיד (דער פֿראָממע) והיהודים. אחרי מות קאַרל הגדול,

ישב לודוויג בְּנוֹ על כסא מלכותו [לודויג החסיד ד“א תקע”ד–ת"ר 840–814]. לודוויג היה איש תם וישר, אוהב חסד ורודף צדק, גם דָבַק באמונתו בכל לבבו ובכל נפשו, וכל אשר שאלו הכהנים תופשי הדת ממנו, לא אָצַל מהם. ועל כן כנוהו בשם „חסיד“, אמנם אף כי היה משלֻמי אמוני דת הנוצרים וּמְקַנֵא את קנאתה בכל עז, בכל זאת אָהב מאד את היהודים וְהִרְבָּה להיטיב עמהם כל ימי חייו, לא נתן לכל רב ושליט לנגוע בהם לרעה, לא הניח לכל נָגִיד וּמְצַוֶה (באַראָן) לְעָשְׁקָם, וַיוֹכַח עליהם ראשי הכהנים והגמונים לבל יָרֵעוּ להם ולבל יחמסו עליהם מחשבות נקם, גם נתן להם חֹפש לסחור את כל רחבי ארצו הגדולה בלי כל מַפריע, לאסוף בבתי מלאכתם אנשים נוצרים לעבוד עבודה ולעשות כל מלאכה, להיות סוחרים בנפש אדם (שקלאַפֿעהאֶנדלער) ולקנות להם עבדי עולם (לייבאייגענע) מחוץ לארץ ולמכרם בצרפת. את ימי הַשוּק אשר היו בימי שבתות היהודים, חָשַׂךְ למחרת השבת לבעבור יוכלו היהודים לשלוח במסחור וקנין ידיהם, פָטַר את היהודים ממשפט שְׁבָטִים ומקל חובלים (גייסעלשטראַפֿע) וּמִמִבְחַן האש והמים⁶⁹. הִתִּיר את ידם לאחוז בכל חרשת המעשה וּמִשְלַח יָד בלי כל שטן וּמִפְגָע ולהיות מוכסים ושרי מסים, וְלַמְרות עיני הכהנים הנוצרים נתן יתרון ליהודים על הנוצרים בדברים רבים. ועוד יִתְרָה עשה המלך החסיד הזה וַיַפְקֵד את אחד משרי המלוכה להעיד על היהודים ולשמור אותם מכל אויביהם לבל יעשקו את משפטי חרותם וחֻפשם אשר להם מטעם המלך. השר ההוא יכֻנה בשם (Magister Judaeorum) (יודענמייסטער). אמנם לא בגלל המסחור לבד אשר היהודים היו הָרוּחַ בכל אוֹפַנָיו, הֵרִים לודויג את קרנם בכבוד וַיִנַטְלֵם וַיְנַשְׂאַם כל ימי חייו, אי אם גם בגלל תורתם הטהורה אשר קבלו מסיני על פי ה' ביד משה. יהודית אשת הקיסר החסיד הזה השניה, המושלת על מורשי לבבו באהבתו העזה אליה, אָהבה מאד את היהודים וַתְּכַבְּדֵם. הקיסרית הזאת יְפַת העין וחכמת הלב, אשר מכַבדיה התפלאו על סגֻלות נפשה העדינה, ומְשַׂנְאֶיה הוציאו עליה דִבָּה וגדופים, כִּבדה מאד את אבותינו ונביאינו הקדושים, את תופשי התורה ואת כל אנשי הרוח ואנשי קדש אשר היו לנו בדורות הראשונים. החכם רהאַבּאַנוּס מיירוּס כֹּהֵן פֿולראַ, לא מצא דרך אחרת למצוא חן בעיניה כי אם בהגישו לכבודה עת פֹּעֵל ידיו על דְבר מגלת אסתר ומגלת יהודית ובְהַשְׁוֹתוֹ אותה לשתי הנשים העבריות ההן אשר עשו תשועה גדולה בישראל. גם השר בערנהאַרד ידידה אשר על פיו ישק כל הליכות המלוכה בצרפת, הטה חסד ליהודים כהקיסרית הנאורה הזאת, וכמוה כבד אותם בגלל אשר הם ניני אברהם יצחק ויעקב וצאצאי נביאי האמת והצדק, גם עוד שרים רבים היושבים ראשונה במלכות, חשבו זאת למשפט, וגם הקיסר חשב כזאת. נוצרים משכילים ראו אור חדש בשָקדם על ספרי ידידיה האלכסנדרוני חֲכַם הרזים, ועל ספרי יוסף בן מתתיהו הכהן המשיח והמזכיר הגדול. אפרתים רבים מרואי פני הקיסר, וגם שָׂרות נכבדות ומשכילות, הוֹקִירוּ מאד את תורת משה וספרי הנביאים ויבקשו את היהודים לברך אותם ולהתפלל בעדם. ובגלל הדבר הזה היה ליהודים מִדְרך רגל ומַהְלָכִים בחצר הקיסר, ובאור פניו ושריו ראו חיים וישע. בימי טובה ההם שמרו היהודים את משמרת תורתם בשמחה ובטוב לבב באין פוצה פה נגדם, וישבעו לחם ויהיו טובים, והכהנים הקאַטאָלים אבדו כחָם להרע להם וּלְעַנוֹתָם כבתחלה. בתי כנסיות ובתי תְפִלוֹת בָּנוּ להם היהודים ככל אַוַת נפשם, ומטעם הקיסר ושריו יכלו לדבר טובות על תורתם ודתם באזני שר הנוצרים, ולהגיד בתוך קהל ועדה „כי צאצאי האבות הקדושים הם, זרע בֵּרך ה', חֹטֶר מגזע הנביאים וְעַם סגֻלה מכל עַמֵי הקדם“. רבים וכן שלמים מבני הנוצרים באו וַיְבַקְרוּ בתי תפלות היהודים, וְאִתָּם נשאו רִנָה ותפלה לְאֵל חָי, גם הִטוּ לבבם אל הדרשות אשר דרשו היהודים בבתי כנסיותיהם, וייטבו בעיניהם, ואף כי לפי הנראה לא השכילו אז הדרשנים ההם אל עמקי סֻגלת תורתנו ולא חדרו בחדרי משכיותיה, בכל זאת הכו דבריהם שֹׁרֶשׁ בלבות שומעיהם, כי מן המקדש יוצאים המים החיים ההם וממקום קדוש יהלכו –. כהנים גדולים מכהני הנוצרים לא בוֹשוּ ללמוד את באורי ספרי הקֹדש מפי היהודים ולקחת לֶקַח טוב מפיהם בהליכות תורת משה והנביאים. ימים מאֻשרים וְתֹרֵי זהב היו ליהודים כל ימי הקיסר החסיד הזה, וכמוהם לא ראו בעיניהם באיירופא גם ביתר הארצות.

340 §

אמנם מיום היות ישראל לְעָם, רבו צורריהם, וּמְשַׁנְאֵיהֶם קָמוּ עליהם להכחידם מגוי ולהצמיתם, וגם בימי הקיסר לודוויג החסיד הָמוּ אויביהם ויחמסו עליהם מזמות לדַכאם ולהשפילם עד לעפר. המקנאים קנאת הדת הקאַטאָלית קנאו בם בראותם כי הקיסר והקיסרית ושרי המלוכה גם עַם הארץ אוהבים ומכבדים אותם, ויחרקו שֵׁן ויתגעשו מדאגה בדבר פן יוּעַם זֹהר דתם מפני דת היהודים בימים יֻצָרוּ. אמנם לא קנאת דתם אכָלתם, כי אם קנאת הצלחת היהודים ורוב אָשרם, והקנאה ההיא העזה כמות הולידה שנאה קשה משאול. גם הכהנים הקנאים אשר התאמצו תמיד להטות לב הקיסר לחֶפצם וְלָשׂוּם מִשְטָרָם על משכיות לבבו, הוסיפו עוד שְׂנוֹא את היהודים מבתחלה, וחמתם בערה בם על הקיסר וביחוד על הקיסרית ועל שרי המלוכה אוהבי היהודים על מָנעם מהם את חֶפצם לְדַכֵּא את היהודים תחת רגליהם. אך בהיותם קצרי יד לעשות נקמות בהקיסר והקיסרית ושרי המלוכה אוהבי היהודים, הֵעִירוּ כל חמתם ונקמתם על היהודים עַם חֶרמם, וקנאת הדת היתה להם למסוה וכסות עינים –. ובימים ההם היה ההגמון אַגאָבערט נְשִׂיא ראש הדת הקאטאלית בעיר ליאָן, וכהניו החנֵפים טפלו עליו שֵׁם „קדוש“ ויקדשוהו, והוא שנא את היהודים תכלית שנאה וכל מחשבותיו עליהם להשחיתם. הוא היה איש נמהר לב ופֹחז כמים, שפתיו מלאו זעם ולשונו כתער מלֻטש, ושרירות לבו וְתִפְּלַצְתּוֹ הִשִיאוּהוּ לְהַשִׂיא עֲוֹן אשמה על יהודית הקיסרית העדינה והמשכלת, לחזר ידי המורדים והפושעים בקיסר, ולמלאות את ידי בני הקיסר, ומה גם את ידי לאָטהאַר, להרים יד באביהם ולהדיחו למשואות. על כן יאמרו המושלים כי אחיתפל־אַגאָבערט יָעַץ לאבשלום־לאָטהאַר למרוֹד במלך דוד־לודוויג אביהו. ההגמון העז הזה חגר בעוז מתניו לשדוד מהיהודים את משפטי הדרור והחֹפש אשר להם מטעם הקיסר ויועציו, ולהשפילם שנית עד שְׁפַל המדרגה אשר היו לפנים בימי מלכי בית המעראווינגים. ומקרה קטן נתן יד להצורר הזה להעיר חמת קנאתו על היהודים: שפחת איש יהודי עשיר בעיר ליאָן (בערך ד“א תקפ”ז 827) בָרחה מפניו ותבוא אל ההגמון אַגאָבערט להביאה במָסורת דת הנוצרים בעבור תצא לחפשי מתחת יד היהודי אדוניה, ולא אֵחַר ההגמון לעשות כדבר הזה לַמְרות פי הקיסר אשר צוה לבל תהי כזאת בכל ארץ מלכותו. וירע הדבר בעיני היהודים, כי ידעו כי בדבר קטן כזה החל ההגמון ובדבר גדול יְכַלֶה לשדוד מהם את חרותם –. וַאֲדוֹן השפחה, נשען על פקודת הקיסר, דָרשׁ דָרַש את שפחתו מיד ההגמון, אך הוא הֵתל בו ויגרשהו מביתו מבלי פְנות אל כל דבריו. אז פָנוּ היהודים אל עבערהאַרד פקידם אשר הפקיד הקיסר לשמור אותם לבל תאֻנה אליהם רעה, והוא מהר להוציא משפטם ודינם לאור, ויעד בההגמון כי אם לא יסגיר את השפחה אל אדוניה, ישַלח בו הקיסר את חרון אפו וימריצהו לעשות כן. זאת היתה ראשית המדון בים אגאָבאַרד ובין היהודים, והמדון ההוא נמשך שנים רבות ולרגלו פרצו על היהודים רעות רבות וצרות –. כראות אַגאָראַרד כי שומע אין לו מאת הקיסר ושריו, וסער גדול מתחולל על ראשו, פנה לעזרה אל שרי הכהנים הקרובים אל הקיסר ומקנאים קנאה גדולה לדתם, הלא הם וואַלאַ כהן קאָרפֿיי והילדוּאין כהן ס“ט דעניס ומזכיר הקיסר (ערצקאַנצלער), כי ידע כי הם שונאים את יהודית הקיסרית ואת ידידיה השרים היושבים ראשונה במלכות ואוהבים את היהודים, ויאץ בהם מאד להטות את לב הקיסר לחפצם לקחת מידי היהודים את חרותם. במכתבו אשר שלח אליהם אֹדות הדבר הזה, התחפש באדרת האמונה, ובאש קנאתו לדתו המטיר על היהודים אבני אלגביש ורשפי שלהבת, ויתנם לפני בני בליעל השומרים הבלי שוא ומַחשיכים את אור דת הנוצרית, וישיא עליהם עֲוֹן אשמה כי שונאים הם ומחרפים ומקללים ומנאצים את כל המחזיקים בדת ההיא ואת מחוקקה, ועל כן הוא שואל את פיהם אם מאת הקיסר החסיד יצא הדבר להצליח את שונאי דתו וּלְאַשֵר את המחרפים עקבות משיחו, כי לבו לא יתנהו להאמין כי הוא יעשה דבר כזה לַמְרוֹת עיני כבוד הדת וּלְנָאֵץ את שֵׁם אביר דת הנוצרית ומחוקקה. אולם אם יצאה השגגה הזאת מאת הקיסר החסיד הזה, אזי יחלו את פניו לתקן את שגגתו ולהשפיל את היהודים הגאים והזדים כבראשונה, ולבו נכון ובטוח כי הקיסר ישמע אליהם, יען כי הם תופשי הדת ויועציו בכל הליכות הכנסיה הנוצרית. בדברים האלה ועוד רבים כאלה כתב אל שרי הכהנים ההם, והם מהרו וימלאו את שאֵלתו ויגישו את מכתבו ואת עצֻמותיו וריבות שפתיו לפני כס הקיסר, והקיסר צוה לאסוף את שריו ויועציו, ואַגאָבאַרד יערוך את דברי משפטו לפניהם, והם יוכיחו מי הצדיק. אך כבוא אגאבארד לפני השרים והשופטים ההם, נמלא חֵמה עזה וקצף גדול עד כי נלעגה לשונו וינהק וַיֵהום עד כי לא שמע איש את שפתו, אחרי כי הובא לפני הקיסר. אך הקיסר הבריק עליו עֵין כַּעס וְחָרוֹן, ויבט בו בפנים נזעמים עד כי נבהל אגאבארד מפניו ולא יכול להוציא הֶגה מפיו, וכאשר התאושש ויחפוץ לפצות פה, צוהו הקיסר לצאת כרגע מהיכלו. בבשׁת פנים במבוכה גדולה שב צורר היהודים הזה אל מקומו, אך עד מהרה חִזק ויאמץ את לבבו ויוסף לכתוב עוד מרורות ושטנה על היהודים עם עברתו ולרדוף אותם באפו ובחמתו וקנאתו, גם בבתי התפלות דבר עליהם סרה, ויצת אש השנאה והנקמה בלבות הנוצרים לצרור אותם ולהדפם ולרדפם עד חרמה. רעה גדולה נשקפה אז על היהודים בעֶברת הצר הצורר הזה, ומי יודע אם לא נפתוּ אז המון עַם הנוצרים להתגולל ולהתנפל עליהם בחרב לולי עמדו שרי המלך אוהבי היהודים בפרץ ויתחזקו להפר את עצת ההגמון ולעצור בעד רעתו ונקמתו. כי בשמעם את מעללי ההגמון ואת עצתו הרעה אשר יעץ על היהודים, חלו את פני הקיסר לשלוח ספרים כתובים בשמו וחתומים בטבעתו לכל יעוז אנוש לנגוע ביהודים לרעה, ומה גם ביהודים אשר בליאָן. והקיסר החסיד שלח ספר אחד אל ההגמון ויעד בו לבל יוסיף עוד דַבּר עשׁק וסרה על היהודים במקהלות, כי עָנשׁ יֵעָנֵשׁ, וספר אחד שלח אל נְצִיב גלילת ליאָן (בערך ד“א תקפ”ח 828) ויצוהו להיות מחסה ומגן על היהודים. אך ההגמון לא שת לבו אל דברי הספר אשר שֻלח אליו, באָמרו כי לא יתכן כי מאת הקיסר חֲסִיד הנוצרים יֵצֵא מכתב כזה. אז בא עבערהארד שר היהודים (יודענמייסטער) אליו ויגד לו כי חמת המלך נתכה כאש עליו על אשר הוא עובר את מצותו, אך גם לזאת לא שָׂם לבו ויקשה את ערפו ויוסף סרה. ויחר בו אף הקיסר וישלח אליו שני שרים נכבדים (גערריק ופֿרידריך) וימלא את ידיהם כח לענוש את ההגמון קשה אם לא יחדל מִמְרוֹד ומעבור את מצותו. אולם בבוא השרים ההם בליאן, לא היה אַגאָבאַרד בביתו, ולא שמע את פקודת המלך ביד השרים, אך כהנים אחדים מאנשי סודו, חרדו מאד ויברחו להחבא, וגם המון הנוצרים לא דברו רעה על היהודים ולא נטו אחרי ההגמון. וְהָמָן־אגאָבארד צורר היהודים, לבש עזות כמַדו, וַיַעַט כמעיל נקם, ויפן אל ראשי ההגמונים היושבים ראשונה במלכות וַיְחַל את פניהם להוכיח להקיסר עוָתתו באהבתו את היהודים, ולהאיץ בו לעשות קיר ברזל בין היהודים ובין הנוצרים כבימי קדם. ספרי שטנה ההם אשר שלח אל ההגמונים, מלאים הם מרורות רעל ודברי שנאה על היהודים, כי טפל עליהם שקרים ויתנם לפני מַרְגִיזֵי אֵל וזְעוּמֵי ה' אשר כל השפָטים הרעים קצרי יד הם לְשַׁלֵם להם כפעלם, וגם מהפכת סדום ועמורה נקלה היא מוּל כֹבֶד עֲוֹנָם. ונשיאי הדת הצדיקו את דברי המלשין ההוא, ויתאספו יחד בעיר ליאָן ויתיעצו איכה יעשה לְשַׁבֵר את היהודים משנה שִׁבָּרוֹן ולהטות את לב הקיסר לעשות בהם שפטים נוראים, ובשנת תקפ”ט 829 שלחו להקיסר מגלה עָפה כתובה משני עבריה, והיא מלאה דברים רעים ושטנה עזה מאד על היהודים, גם על אוהביהם השרים היושבים בחצר הקיסר שפכו כמים חמתם ויתנום למורדי אור הדת ומחרפים עקבות משיחם. בין יתר עלילות דברים אשר העמיסו על היהודים, הרשיעו אותם כי הם מגשימים את ה' וטופלים עליו צלם ודמות הגוף, גם ימֹדוּ רוּם קומתו, יתנו קצב לכל יצוריו ואבריו, ימנו מספר פֵּאוֹת זקנו ויעשו את שְׂפָמוֹ, יאמינו כי אותות התורה היו עוד לפני בריאת שמים וארץ, כי יש ארצות רבות זולת תבל ארצנו, גם שמים ורקיעים ושאול וגיהנם רבים. את דברי התורה ימשכו בחבלי הבלי שוא ומשלי תֹהו ואמונות זרות ויחליטו כי ההבלים והכזבים ההם ספונים בספרי הקדש, ויום יום יוסיפו לתלות שקרים, חרפות וגדופים חדשים בספרי התורה והנביאים –. את דברי השטנה ההם חזקו נשיאי הדת הקאטאלית במסמרות על פי ספרי דתם וכל קדושיה, ולא עלה על לבם כי הקיסר החסיד וְעַז האמונה לא ישעה אל דבריהם המיוסרים על אדני הדת – אך הם שָגוּ ברואה! כי הקיסר החסיד והישר הֵיטִיב לראות כי רק רוח השנאה והקנאה היא רוח הַחַיָה בכל אפני דבריהם, ונשמת הנקמה יצאה מפיהם להוציא עתק על היהודים החפים מכל פשע, ולא אבה ולא שמע להם להרשיע צדיקים ולהכות נדיבים על ישֶׁר. אך ההגמון אַגאָבאַרד עשה נקמות בשנת ד“א תק”צ 830 בהקיסר וביתו בגלל הדבר הזה, כי לתקופת השנה נתן יד להפושעים והקושרים אשר קשרו על יהודית הקיסרית ועל שרי המלך אוהבי היהודים. גם נספח אל בני הקיסר אשר הֵרִימו יד באביהם ויורידוהו מכסא מלכותו. אמנם בשוב הקיסר אל הוד מלכותו כבתחלה, גרש את אגאָבארד מפקודתו וכהונתו הגדולה, ואַגאָבאַרד ברח מצרפת לאיטליא ויחי שם חיי נדודים. אחרי כן סלח הקיסר לעונו כגֹדל חסדו וישיבהו על כַּנוֹ, ומני אז לא הוציא עוד עתק על היהודים ויכס את שנאתו בְמַשָאוֹן. והקיסר החסיד עשה חסד ליהודים כל ימי חייו, ויהי עליהם לסתרה, וַיְצַו בחזקת היד לבל יזיד כל נוצרי לָגַעַת באיש יהודי לרעה, וידבר קבל עָם דִברי צדק כיאות למושל באדם צדיק, לאמר: „אף כי לפי משפטי דתי (דת הקאטאלית) עלי החובה להשגיח רק על הנוצרים ולשמור רק אותם לבל יאֻנה אליהם כל רע, בכל זאת לא יפריעוני המשפטים ההם מעשות משפטי צדיק וחֻקי יֹשֶר גם ליתר עָבַדי הנאמנים החוסים בצלי אף אם דתם שונה מדתי“. והנה למושל צדיק כזה אשר שלום עבדיו וְטוּבָם כל ישעו וכל חפצו בחיים, נאוה בצדק שם הכבוד „לודוויג הגדול“, כי הגדיל לעשות מיתר המלכים הנאדרים בשם הזה אשר כל ישעם וכל חפצם היה רק לעשות מלחמות ויביאו רעות רבות על עבדיהם, אך בכל זאת לא עטרה אותו התולדה בשם הנכבד הזה, גם צרות רבות ורעות כתרוהו, הרדיפוהו, מנוחה הדריכוהו, וירד אָבל אל בית מועד לכל חי, כאשר נסַפר במרוצת הדברים.

341 §

הקיסר התמים הזה לא ידע לְהִזָהֵר וַיְחַלֵק את ממלכתו בעודנו מָלֵא כֹחַ עלומים לשלשת בניו, הלא הם: לאָטהאַר, פיפין ולודוויג, ובזאת הביא על נפשו תלָאוֹת וּזְוָעוֹת, ועל ממלכתו מהומות ומלחמות עצומות. כי אחרי עשותו את המַחלקה ההיא, קָרַע נָפות ומדינות מחֶבל נחלת בניו ההם ויתן אותן לקארל (הַקֵרֵחַ) בְּנוֹ הרביעי אשר ילדה לו יהוּדית אשתו השניה, ויקצפו עליו שלשת בניו הגדולים בשנת ד“א תקצ”ג 833 וישלפו חרבם מתערם ויקדישו עליו מלחמת תנופה. ואחרי כֹבד מלחמה ושפך נהרי נחלי דם, בָּגְדוּ אנשי החיל במלכם החסיד הזה ויסגירוהו אל ידי בניו לעשות בו כטוב בעיניהם, לאָטהאַר בנו הבכור הֵסִיר עטרת ראשו, וְהוֹדוֹ וכבודו מעליו הפשיט, גם הִצמית בבית הַסֹהַר חייו, ואחרי כן הִסְגִירוֹ על מַסְגֵר באחד בתי המקלט לָשֶבֶת שם כל ימי חייו. אך לודוויג בנו נִחם על הרעה ויתאמץ להוציא את אביו מִמַסְגֵר ולהשיבו אל כסא מלכותו, ואחרי עמל רב ויגיעת נפש הצליח חפצו בידו, וַיָשֵב את הקיסר אל הוד מלכותו כבראשונה. אפס כי גם בפעם הזאת לא היתה ארכה לשלוָתו, כי אחרי מות פיפין בנו, חָלַק עוד הפעם את ממלכתו לבניו, ולמלאות את רצון לאָטהאַר וקארל בניו, נתן להם שכם אחד על לודוויג בנו (הנקרא בשם אשכנזי), ויחר בו אף לודוויג וירק חרבו וַיִלָחֵם באביהו, וַיֶרֶב בצרפת פרץ על פני פרץ ודרמים בדמים נגעו. אז נשבר לב הקיסר החסיד משנה שברון ויעזוב את היכלו ואת כסאו וַיְכַל בעצב ורגזה את טפחות ימיו על אחד האיים מֵאִיֵי רהיין על יד אינגעלהיים, ואז נלחמו האחים בני הקיסר איש באחיו על אודות המלוכה, נהרי דמי האזרחים נהרו בכל אפסי ארץ צרפת, ערי חמד היו לְשַׁמָה, מדינות עדינות ספו תמו מן בלהות, אין קץ לכל הרעות הנוראות אשר התחוללו בארץ באשמת האחים הנפשעים העריצים ההם. אחרי המלחמה האחרונה אשר נלחמו שלשה ימים רצופים אצל פֿאָנטענעל במדינת בורגונדיאַ נועצו האפרתים ואצילי הפֿראַנקען לבל יתנו עוד אנשי חיל להאחים ההם ולבל יעזרו להם עוד להפוך את ארץ חמדתם לקבר עולם ולשפוך את דמי אחיהם האזרחים כמים המֻגרים במורד אשר לא יֵאָסֵפוּ. אז חדלו האחים מעשות עוד מלחמה, ויחַלקו את ממלכת הפֿראַנקים ביניהם, היא המחלקה הנודעת בשם מחלקת ווערדון. במחלקה ההיא נפלה איטליא, בורגונדי ולאָטהרינגען ללאָטהאַר, וַיִכָּבֵד עוד גם בשם „קיסר“. פֿראנקיא המערבית (היא צרפת) נפלה לקארל הַקֵרֵחַ, ובגורל לודוויג האשכנזי נפלו כל הארצות אשר מִימִין לִנְהַר רהיין, גם שפייער, וואָרמס ומאַינץ. ועל פי המחלקה ההיא נפרדו האשכנזים מהצרפתים וַיֵחָצוֹ לשתי ממלכות עד היום זה.

342 §

במות הקיסר לודוויג החסיד, מֵתה עִמוֹ גם הצלחת היהודים וחרותם בצרפת, הן אמת כי גם קאַרל הַקֵרֵחַ לא שָנֵא את היהודים, ונהפוך הוא כי לפי הנראה יָרַש עוד מיהודית אִמו הכבודה גם את האהבה לעם ישראל השומר אמונים לאלהים ומלך, כאשר ידענו כי רוֹפְאוֹ היה איש יהודי ושמו צדקיהו ויאהבהו אהבה רבה, ומעת אשר ישב על כסא המלוכה בצרפת היה בחצרו עוד יהודי אחד ושמו יהודה אשר דָבַק בו עד מאד ואשר היה כלי חפץ שמעשהו בהליכות המדינה עד אשר קרא לו בשם „עבדי הנאמן“. ולפי משפט המלוכה היו ליהודים גם בימיו משפטי החרות ושווי הזכיות עם הנוצרים בד בבד. אך ראשי הכהנים שנאו אותם תכלית שנאה ויחפצו רעתם והוָתם. השונא הגדול מכלם היה ההגמון אמאָלאַ מעיר ליאָן תלמיד אַגאָבארד צורר היהודים וממלא מקומו. הוא נָחל מִמוֹרוֹ ומלמדו שנאה עזה לכל זרע ישראל, גם ירש ממנו את העצות והתחבולות איך ובמה להדפם ולרדפם ולהפילם במשואות ומהמורות בל יקומו. ואליו נלוה ההגמון הינקמאַר נשיא הדת בגלילות רהיימס וידיד הקיסר קארל, גם רודאלף כהן הראש (ערצבישאָף) בגלילת בורגעס, ועוד כהנים רבים שונאי היהודים. וכל הכהנים ההם נוסדו יחד וימתיקו סוד ויתיעצו על צפונותיהם להקטין את יְכֹלֶת הקיסר ולהגדיל את כֹּחַ הכהנים, לָשׂוּם מתג ורסן באף אנשי הרוח אשר פרצו גדר ללכת בשרירות לבם וראש דבר לְשַׁבֵּר את זרוע היהודים, לשדוד את חרותם ולהשפילם עד עפר. ויאיצו בהקיסר לתת עז ותעצומות להמשפטים ההם אשר חָרָצו, ויאמינו כי הוא לא יַמְרֶה את פיהם בעת רעה ההיא אשר גבורי הנאָרמאַנים פרצו בארצו וישללו שללה, ומה גם כי הם החליטו עוד כי רק בגלל אהבת הקיסר את היהודים היתה הרעה הגדולה ההיא. אך לא כאשר דִמו כן היתה! כי עוד לא נפל קארל בעיניו לשמוע בקול כהנים קנאים (פֿאַנאַטיקער) ורודפי בצע, ולא שעָה אליהם וַיַשְלֵךְ את כל דבריהם אחרי גוו, וַיְצַוֵם לנתק אגֻדתם ולשוב איש איש למקומו לשקוד על משמרת עבודתו. וגם אחרי כן בהתאספם שנית על פי מצותו בעיר פאַריז (בשנת ד“א תר”ו 826), לא הניח להם לעשוק את חֵרות היהודים וְלָשׂוּם עליהם עֹל ברזל כאשר אִוְתָה נפשם. אך אַמאָלאָ ומרעיו לא נחו ולא שקטו ויעירו ויעוררו את ראשי הכהנים ונשיאי הדת להחזיק דבריהם על הקיסר וּלְהַמְרִיצוֹ לקחת מהיהודים את משפטי החֵרות ולהכניעם כבימים הראשונים. ספרי השטנה אשר כתב אַמאָלאָ, מלאים הם חֵמה עזה ומרורות רעל על היהודים, כי דבר עליהם סרה ויתנם לפני עַם כבד עון, זרע מרעים ובנים משחיתים, זְעוּמֵי אֵל ומרגיזי ה‘. והנה אף כי בעת ההיא שָבוּ דבריו וספריו ריקם, אך מעט מעט פָּשה הרעל ההוא על ידי הכהנים ויתפשט בין הנשיאים והמון העם. וכאשר קרעו הנציבים מאת הקיסר את המדינות אשר הָפקדו עליהן, וישלטו שלטת בלי־מצרים ככל אַוַת נפשם, אז מצאו את היהודים תלאות נוראות ורעות עצומות, כי הכהנים רדפו אותם באף להשמידם מתחת שְׁמֵי ה’, והנשיאים העריצים התעמרו בהם באין מַפריע בסוּר יראת הקיסר מעל פניהם, והנה כה גָברה נקמת הכהנים וחמת אפם על היהודים עד כי כל כהן ראש אשר היה בעיר בעציערס הצית שלהבת שנאה בלבות ההמון בחג פסחם לְהִנָקִֵם ביהודים נקמת משיחם ונקמת דתם ואמונתם, וּמִדֵי שנה בשנה התנפלו אז הנוצרים על היהודים וַיַדוּ אבנים בם ויכום ויפצעום ועָשקו איש וביתו, גבר ורכושו. בעיר טוּלוּזע שָׂמוּ שרי העיר לְחק כי ביום חגם הגדול יבא ראש עֲדַת היהודים עד פתח בית תפלתם והשר יתן לו מַכַּת לֶחִי להשביעהו בחרפה נגד כל קְהַל הנוצרים. וכהן נוצרי אחד ושמו הוּגא חלה פעם אחת את פני שר העיר כי יתן אותו לתת מַכַּת לֶחִי ההיא ליהודי, וַיֵעָתר לו השר, ומִנִי אז הִכָּה הכהן בכל פעם את ראש קהל היהודים על הלחי עד כי במכה אחת נפל הַמֻכֶה מֵת ארצה –. אחרי שנים רבות בּוֹשׁוּ השרים ממעשה רצח הזה, ויקלו את ידם מעל היהודים וישימו עליהם מס תחת מַכּוֹת לֶחִי.

343 §

בימים ההם רגזה ותרעש איירופא ועמודיה התפלצו, כי מכל עבָרים הרגיזוה גוים עריצים, מָרֵי נפש ויודעי מלחמה. מפאתי תימן השתערו עליה הערביאים הפראים, מאפסי קדם הרעישוה הסלאַווים, וּמִצָפוֹן וְיָם התנפלו עליה הנאָרמאַנים העזים, ואחרי כן חָברו כֻלם יחד ויגיחו על הפראַנקים וישללו ארצותיהם וינַצלו עֹשֶר כבודם וכל חָסְנָם וִיקָרָם, ויהי כראות מלכי בית קארל כי קָצֹר קצרה ידם לגרש מפניהם צבאות בלע ההם, השיבו אל הנשיאים (ההערצאָגים והגראַפֿים) את כבודם הראשון ואת עזם ותעצומותיהם לבעבור יגַברו חיָלים לצאת בחרב לקראת האויבים העזים ההם להכותם אחור ולבָער אותם מן הארץ. והדבר הזה היה נסִבה כי הנשיאים ההם לקחו להם קרני ברזל ויהיו רֹדִים ושליטים במדינות אשר הָפקדו עליהן מטעם הקיסר, ולא שעו עוד אל הקיסר ולא עָבדו אותו כבימי קדם –. וכל מרבית בני לודוויג החסיד מתו פתאֹם, ואז נָסַבָּה כמעט כל מלכות קארל הגדול אל קארל הבריא (דער דיקע) [קארל הבריא ד“א תרל”ז–תרמ“ז 887–877], אך הוא היה חלש ורפה ידים וגם עצל וחסר לב, ובראותו כי אין בו כח לעמוד לפני הנאָרמאַנים במלחמה, התרפס ברצי כסף וַיִקֶן מידם שלום חרפה. ועל כן חרה בו אף הנשיאים והאפרתים ויתאספו יחד בעיר טריבוּר הסמוכה לנהר רהיין, ובחֶזקת היד העבירו הֶדֶר המלכות מעל הקיסר הזה, וישימו כתר מלוכה על ראש אַרְנוּלף גבור החיל בן אֲחִי קאַרל הבריא [ארנולף ד”א תרמ“ז–תרנ”ח 898–887]. אחרי הדברים האלה עזב קארל את היכל מלכותו וַיְכַל את שארית ימיו בבית מקלט רייכֿענוי על אִי נחמד בברֵכת באָדענזעע⁷⁰. וארנולף ישב על כסא המלוכה ויעצור בעמו ברוח חכמה וברוח גבורה ויך את הנאָרמאַנים מכה נצחת ויכניעם עד כי לא יכלו לשאת עוד ראש. אפס כי מוּל גבורת הסלאַווים והאַפֿאַרים נשתה גבורתו, ועל כן קרא לעזרה את המאַגיאַרים או האונגאַרים מרי הנפש, פראים, רוכבי סוסים מהירים ונושקי רומי קשת, אשר ראשית מושבם היתה על הררי אוּראַל, ובימי ארנוּלף ישבו בארץ המישור על נהר דאָנוי בארץ הנקראת אוּנגאַרן על שמם. בגבורת ישע ימין האונגארים ההם וְאַרְפַּד נגידם, נשברה קרן האַפֿאַרים ויעזבו את ממלכות ארנולף או היו לו לעבדים. אך לא ארכו הימים והאונגרים נהפכו לארץ אשכנז לאויבים, ויהיו נראים למלכיה ושריה ולעם הארץ יתר הרבה מהאַפֿאַרים והסלאַווים. עוד בימי לודוויג הילד בן ארנולף [לודוויג הילד ד“א תרנ”ח–תרע“א 911–898] (אשר מלך בהיותו עוד ילד קטן ונקטף באבו בנסעו למלחמה על איטאליא) התנפלו האונגארים בארץ מלכותו וישימו מס על עם הארץ, גם חֲמַס ידיהם בארץ פּלסוּ עד מוֹת המלך האחרון הזה מבית קארל ולא הניח אחריו בן. ואז נועדו יחד גדולי אשכנז ובראשם נשיאי זאַקסען, פֿראנקען, לאָטהרינגען, שוואבען ובאייערען, ובעצת כֻּלם נבחר ההערצאָג קאָנראַד מפֿראַנקען לשֶבת על כסא המלוכה [קאנראד מפראנקען ד”א תרע“א–תרע”ט 919–911], והוא חדל מִשַלֵם מס להאונגארים. מימי הוַעד ההוא נבחרו המלכים בארץ אשכנז על פי אצילי העם ואפרתיהם, ובכל זאת בָחרו תמיד מזרע המלוכה, ורק לעתים רחוקות מאד נועצו כל האצילים והאפרתים לב יחד לבחור עליהם למלך איש זר אשר לא מזר המלוכה הוא.

344 §

בארץ צרפת (פֿראנקרייך) האריכו מלכי בית קארל ימים על ממלכתם יותר ממלכי הבית ההוא בארץ אשכנז, אפס כי סר עֻזָם מעליהם ולא עצרו כחַ לשׂום חחָם באף אצילי צרפת וּמִתְגָם בִּלְחָיֵי אפרתיה אנשי הזרוע ועזי הנפש. בימי קארל התם (דער איינפֿעלטיגע) [קארל התם ד“א תרנ”ח–תרפ“ט 929–898] אשר הורם על כסא המלוכה אחרי קארל הבריא, נשאו ההערצאגים והגראפֿים ראש, ותעז ידם על המלך התם והחלש ההוא ולא סרו עוד אל משמעתו, והתקיף מכלם הלא הוא הוּגא מפאריז, שם משטרו על המלך ההוא ויהי בידו כחֹמר ביד היוצר וכגרזן ביד החוצב, עד כי לאחרונה הִצְמִית בבית האסורים את חייו וישם עליו משמר כעל אחד מִדַלַת בני העם, אך בכל זאת לא הרהיב הוּגא בנפשו עז לָשׂוּם כתר מלכות בראשו כי ירא פן יחטא בזה לחֻקי תורתו ומשפטי דתו. והנה אף כי קצרה יד המלך קארל לעצור בבני עמו בעז מלך וגבורת שלטון, בכל זאת הרגיע ליושבי ארץ ממלכתו ולא נתן את הנאָרמאַנים השודדים לבוא ולשחת את הארץ בחמס ידיהם, כי הוא בתמתו וישרת לבבו נתן לראָללאָ ההערצאָג אלוף הנאָרמאַנים ארץ רחבת ידים, (הנקראת מני אז והלאה נאָרמאַנדיא על שם הנראמאנים) לְהֵאַחֵז בה הוא ובני עמו ולסחור אותה ככל אַוַת נפשם, רק אם יֵאוֹתוּ כי מלך צרפת יהי אלוף לראשם ונגידם, גם יעזבו את דתם המתהללת באלילים ויבואו במסורת דת הנוצרים, ובכל עת אשר תקראנה מלחמה יעזרו לצרפת להלחם באויביה –. והנאָרמאנים אשר יתרון הכשר להם להביא לבב חכמה ולקנות דעת ומזמה, מהרו וימירו את שפתם בשפת צרפת, ואת מנהגיהם ודרכי חייהם במנהגי בני צרפת והליכות דרכיהם, בחריצות ידם חִדְשׁוּ ערי חֹרב בארץ אחֻזתם ההיא, שֹׁמְמוֹת ראשונים קוֹמֵמוּ, וַיְשׁוֹבְבוּ נתיבות לָשָׁבֶת, גם הצליחו את ארצם על ידי עבודת האדמה ועל פי חֻקים ישרים ומשפטים צדיקים אשר יעשה אותם האדם וָחַי בהם –. אחרי קארל התם, מלכו עוד שני מלכים בצרפת ממלכי בית קארל, אך סר צִלם מעליהם, נָשְׁתָה גבורתם וילכו הלוך וָדַל מיום ליום, עד כי לאחרונה לא נשאר בידם כי אם השלטון על עיר ליאָן ובנותיה, ויתר ערי הארץ נפלו בידי אלופי הצרפתים ואציליהם בעלי האגרוף ואנשי הזרוע. אחרי מות המלך לודוויג החמישי [לודוויג החמישי ד”א תשמ“ו–מ”ז 987–986] אשר לא הניח אחריו בן יורש העצר, התחזק אחד מאלופי צרפת ושמו הוּגָא קאַפעט בן הוּגָא מפאַריז ויורשו [הוגא קאפעט ד“א תשמ”ז – תשנ"ו 996 – 987], וַיַסֵב אליו את המלוכה. לשוא התאמץ קאַרל מלאָטהרינגען לְהִלָחֵם בו על דבר המלוכה אשר יאתה רק לו על פי משפט הירושה, כי הוּגא קאפעט תפש אותו בכפו ויצמות בבור השבי חייו, גם הפגיע בו וימיתהו, וַיֵשֶב על כסא צרפת באין מפריע עוד.

II. נאָרמאַנים ודאֶנים (Норманнъ и Датчане)

345 §

יושבי חֲצִי הָאִי סקאַנדיאַנאפֿיע (Скандинавія)⁷¹ הם חטֶר מגזע הגערמאנים, שָׂפָה אחת, דת אחת, וַהֲלִיכָה אחת להם. כמוהם שאפו תמיד רוח החֹפש והדרור, כמוהם נכספה גם כלתה נפשם לעשות גדולות ונפלאות, וכמוהם התאוו תאוה להתהלך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר. הם נפרדו לשבטים רבים ולמשפחות שונות, גם למדו ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, וכל ישעם וכל חֶפצם לעשות מלחמות ונקמות באויביהם, לצוד ציד חיה ועוף, גם לשלול שלל ולבוז בז בארצות נכריות, ואת עבודת האדמה ותרבות מקנה הצאן והבקר עזבו בידי עבדיהם. הם אהבו משתה תמיד, בשיר שתו יין, וישמחו אלי גיל בכל עת אשר שבתו מעבודת המלחמה והציד. אך כגֹדל חשק לבבם לחיות חיי שעשועים וחיי שמחות וגיל, כן גָדלה אַוַת נפשם גם לָמות מוֹת גבורים על מרומי שדה מלחמה. אמונה אֹמן (טרייע) היתה ראשית צדקתם, ואהבה טהורה למלאכת השיר והמליצה היתה ההרגשה היקרה האחת אשר נוססה בלבות האנשים העזים ההם אשר לא ידעו כל רגש יקר ונעים זולתה. בשירי גבורים מלאים רוח עצבת, והגדות מלאות רגשי עֹז ותעצומות, הללו את אבותיהם הראשונים ואת עלילותיהם וגבורותיהם. הם התגודדו גדודים גדודים וירחיקו נדוד לכל ארבע רוחות השמים, ואת חיי רוחם וכל חפציהם הפקידו באניות קלות העוברות ארחות ימים סֹערים על פני גלי זעם ומשברי קצף. בְּתֹר נאָרמאנים באו על חֻפי ים הצפוני לפלס חמס ידיהם בארץ, וּבְתֹר דאֶנים התנפלו במאה התשיעית והעשירית בענגלאנד וישללו בה שלל רב, גם שָׂמוּ עליה מס כָּבֵד הנקרא דאַנעגעלד, בגלל הַחֹק אשר היה בחצי אי סקאנדינאפֿיען כי רק הבן הבכור ירש את כל נחלות אבותיו ואת כל נכסיהם, וליתר הבנים אין חלק ונחלה בכל אשר לאבותיהם, גם בגלל ארצם אשר איננה פֹרִיָה וּבְמִסְכֵּנוּת יאכלו המון יושביה לחם עצָבים, עזבו הבנים הצעירים את ארץ מולדתם ויהיו נודדים בארצות אחרות לאסוף הון ולצבור כסף בעשק וחמס, או ירדו הים באניות איבה לשלול שלל. ומיום ליום גברה התשוקה בלבות יושבי חצי האי ההוא לעבור בארצות רחוקות למלאות בתיהם כל הון יקר ונעים. גם אַוָתָם העזה לעשות גבורות ונפלאות כאחד הגבורים אשר שְׁמָם מְרוֹמָם על כל תהלה, הִרְהִיבָה בלבבם עֹז להרים פעמיהם לארצות רחוקות ולהשליך נפשם מנגד לעשות להם עשֶׁר, יְקָר וגדולה ותפארת. כל איש אשר שָׁב לביתו בהון וָעשֶׁר ובכסף וזהב, היה נכבד מאד בעיני כל עַם הארץ, וכל המשוררים שָׁרוּ לו שירי כבוד ותהלה. גדודי הסקאַנדינאפֿים ההם אשר התמכרו לעבור ארחות יַמִים, נקראו בשֵם „וויקינגער“ והגדודים אשר נשאו את רגליהם ללכת אל ארצות רחוקות ביבשה, נקראו בשֵם „וואַרינגער“ (Wäringer או Varinger).

346 §

במאה התשיעית לספירת הנוצרים, מצאו הסקאַנדינאפֿים (הנאָרוועגים) את אִי איסלאַנד וישבו שם. האִי ההוא מכֻסה בשלג ורגבי קֶרח במַרבית ימי השנה, הָרֵי שרֵפה (פֿייערשפייענדע בערגע) ירגיזוהו פעמים רבות במבול אש אשר יריקו מקרבם, מַעיני מַיִם חַמִים יִמָצְאוּ שם במספר רב, והטבע הרבה לְפָאֵר את הָאִי ההוא במַחזות יקרות מחמדי בת עין. ולא ארכו הימים עד אשר פָּרַח אִי אִיסלאנד וַיְהִי יְפֵה נוֹף בחריצות ידי הסקאנדינאפֿים. דת אבותיהם ושפתם וכל חֻקיהם ומנהגיהם מצאו קן להם באי ההוא, ועוד במאה העשתי עשרה כאשר באו הנוצרים לגור שם, מצאו שמה הַשְכָּלָה וסדרי ישוב טובים וישרים, ועל כן נמשכו שם ימי דת האלילית יותר מבשאר ארצות גוים. גם המליצה והשיר המיוסדים על אדני עבודת אלילים בימי קדם ההם, האריכו ימים על האי ההוא יתר הרבה מיתר גויי הארצות עובדי אלילים. את לֵילוֹת החֹרף הארוכים מאד, הקצירו יושבי האי ההוא בספורים והגדות אשר נחלו מאבותיהם, ובשירי גבורים עתיקי ימים ומלאים פלאות נשגבות, הצהילו את רוחם וישמחו את לבבם על האדמה ההיא הלוטה בערפלי עלטה וספונה בשכבת הקרח והרי שלג כל ימי החֹרף. מילדי האי ההוא היו מרבית המשוררים (Skalden) אשר גם בהיכלי מלכי הנוצרים אשר מלכו בסקאַנדינאפֿיע, סִפרו את דְבר גבורות גבורי בני עַמָם בימים הראשונים וְחִין ערכם ועזוז נוראותיהם, ועל האי ההוא נאספו ההגדות העתיקות ומשלי הדת הסקאנדינאַפֿית בשני ספרים הנקובים בשם ספרי עדדא (ספרי חכמה) –. הנאָרמאַנים יושבי אִיסלאַנד מצאו באחרית המאה העשירית לספירת הנוצרים את גראֶנלאַנד (Гренландія) ויכוננו שם מושב. ולפי עֵדות סופרים רבים ונאמנים ידעו הנאָרמאַנים גם את ארץ החדשה אַמעריקאַ אשר פיהם יקבנה בשם ווינלאַנד על שם זמורות גפן היין אשר גדלו שם פרע, אך ברבות הימים נשכח שם הארץ ההיא וזכרה עד אשר מצא אותה הספן הגדול קאלומבוס –. בעת ההיא לחמו הנארמאנים הנקראים וואַראֶגער (וואֶרינגֶער) עִם עַמֵי הפֿינים והסלאַווים היושבים על חוף ים הקדמוני (אָסטזעע), ואז שלחו הסלאווים הפראים והפרועים במדותיהם מלאכים אל הרוסים, שבט אחד משבטי הווארַאגֶער, ויחלו את פניהם לבוא ולרשת את ארצם גם לשלוט בהם כְּאַוַת נפשם. „ארצנו טובה היא וּפֹרִיָה“, אמרו הסלאווים אליהם, „אך צלמות ולא סדרים בה, ואפס עָצוּר וְעָזוֹב בתוכה, על כן בואו נא אלינו ומשלו בנו ואנחנו נסור אל משמעתכם כעבדים נאמנים אל אדוניהם! – “. הרוסים שמעו בקולם ויבואו ויירשו להם את ארץ הסלאווים, והנשיא הגבור אשר מָשָׁל אז על הרוסים, הלא הוא רוריק, אִוָה את עיר נאָווגאָראָד למושב לו, ומשם משל ממשל רב בשנת ד“א תרכ”ב.862 על רבבות אלפי הסלאווים ועל בני עמו ושבט נחלתו, ומחלציו יצאו נשיאים גדולים אשר נמשכה ממשלתם עד אחרית המאה השש עשרה לספירת הנוצרים, אך הם החליפו את שפתם ואת דרכי חייהם בשפת אזרחי הארץ ההיא מעולם ובדרכי חייהם, וברבות הימים נבלעו בתוך המון הסלאווים הרבים והעצומים עד כי שכחו את ראשית מוצאם ואת הנארמאנים צור מחצבתם גם את סקאַנדינאַפֿיע מַקֶבֶת בּוֹר נֻקרו. בני רוּרִיק הֶעתיקו את כסא כבודם מנאָווגאָראָד אל עיר קיעוו, ובחֶזקתם ועזוזם עברו ארחות הנהר הגדול נְהַר דניעפער ויחרידו את ממלכת ביצאַנץ, ומלך קאָנסטאַנטינאָפעל היה להם למס עֹבֵד ימים רבים. גם את מלכי (Хазары) הכוזרים הכניעו תחת ידם, ותחת אשר עד הימים ההן לקחו הכוזרים מס מכל שבטי העמים היושבים בארץ המערב, היו להם למס לבני הרוסים. ויתר דברי ימי נשיאי רוסיא ההם, נספר במקום שידֻבר בהם, ועתה נשובה נא אל הנאָרמאַנים והדאֶנים. רֻבֵּי עַמֵי הנארמאנים התמכרו לדת אבותיהם וַיִצָמְדוּ לעבודת אליליהם וימאנו לשוב, ואף כי עוד בימי לודוויג החסיד הֵרִים אַנסגאַר הבישאף הראשון בעיר האמבורג את פעמיו אל הנארמאנים הסקאנדינאפֿים ויוכיחם בדברים נמרצים להשליך את דתם המתהללת באלילים ולהמיר אותה בדת הנוצרים, וגם אחרי כן שֻלחו עוד שליחי הדת (מיסיאָנאֶרע) אליהם מעיר באעמען, בכל זאת עברו עוד מאתים שנה עד אשר עזבו הסקאנדינאפֿים את דתם, דת אדין, וימירוה בדת הנוצרית. כי הם היו דבקים מאד בדת אבותיהם ובמשלי אליליהם אשר בהם משֻלבים דברי ימיהם ותולדות גבוריהם ודרכי חייהם מימים קדמונים, ועל כן הקשו את ערפם ויאטימו את אזניהם ולא שמעו ולא האזינו אל כל דברי השלוחים הנוצרים אשר דברו אליהם יום יום לנטוש את דתם ואת אליליהם, ובחרות אפם בם גם בהאמינם למצוא חן בעיני אליליהם ולהפיק מאתם רצון, הרסו את בתי תפלות הנוצרים, ערו ערו עד היסוד את כל בתי מקלט נזיריהם, ואת כהניהם רצחו וישפכו את דמם כמים סביבות מזבחותיהם בבתי תפלותיהם.

347 §

הנה נא ידענו כי הדאֶנים הִשְׂתָּעֲרוּ על ארצות רבות וַיָשֹׁסוּ את יושביהן, אך יותר מכלן נאנחה ארץ ענגלאנד תחת ידי השודדים ההם. כי בימי מלכי בית עגבערט החלשים וחסרי חיל, התנפלו הדאֶנים בענגלאַנד וּכְשֹׁד מִשַׁדַי שדדו את כל מחמדיה ולא השאירו מחיה בכל עריה הבנויות על חוף הים, גם את לאָנדאָן עיר הבירה שללו וַיָבוֹזוּ וַיְנַצְלוּ אותה, ועוד הוסיפו להרע ולהשחית את הארץ ההיא ויהרסו את בתי תפלותיה אשר נבנו בימים ההם, ויחריבו את בתי מקלטה, ויחתרו בכל עֹז לשרש את דת הנוצרית מתוך יושבי הארץ. גם אַלפֿרעד הגדול לא יכול לעמוד לפניהם, ובתגרת ידם הורַד מכסא מלכותו ויהי נע ונד בארץ ימים רבים, עד אשר חבל תחבולות רבות ויעש גבורות עצומות בשקידה נפלאה מאד, ועל ידיהן הצליח להכות את הדאֶנים אחור ולשוב על כסא מלכותו, ומני אז לא נועזו עוד הדאנים לבוא בגבול ענגלאַנד לשלול שלל כבראשונה. גדודים אחרים מבני הדאֶנים נכנעו תחת יד אַלפֿרעד ויקבלו את דת הנוצרית, ועל כן הניח להם אַלפֿרעד לשבת בנאָרטהומבערלאַנד⁷². ואחרי אשר גרש אלפֿרעד את אויביו מפניו התנדב להשכיל להיטיב לבני עמו, להדריכם בדרכי יֹשֶר ומעגלי צדק. כהמלך קארל הגדול, הגדיל גם הוא לעשות בארץ מלכותו, הושיב שרים ושופטים ישרי לב בכל ערי המדינות, הקים בתי ספר ללמד בהם את בני הנעורים ארחות חכמה ודרך תבונות, בנה בתי תפלות לבני דתו וְעַמוֹ, חִיָה את עבודת האדמה ויאדירה, אסף את שירי הגבורים אשר שרו הזאקסען האנגלים בדורות קדומים, והוא בהודי וכבודו ובעצם ידו העתיק לשפת ארצו את ספרי החכם באָאֶטהיוס, את ספרי אויגוסטינוס (אויגוסטינס בעקעננטניסע) ואת ספרי דברי הימים אשר כתב אָראָזיוס הכהן הספרדי ועוד ספרי חכמה רבים כאלה, גם קרא אליו חכמי לב מילדי בני ארצו ומארצות אחרות וישם המשרה על שכמם להפיץ את ידיעת דברי הימים, את ידיעת מֶחקרי ארץ (געאָגראַפֿיע) ואת חכמת החשבון והמדידה בתוך ארץ ממשלתו. סוף דבר כי כגֹדל המלך הגדול הזה בשדה מלחמה, כן גָדַל גם בממלכתו פנימה בהשכילו את בני עַמו וּבְהַפְרוֹתוֹ יֶשַע בכל ערי ארצו ובכל נוֹף ופלך. בענינים גדולים הנוגעים לטובת העם, המתיק עצה עם אצילי הארץ ואפרתיה, ויט אֹזֶן קשבת לעצתם. הוא היה לִמְשֹל בני העם לבל יפזרו הון ולבל יאכלו מעדנים וישתו ממתקים ולא יפיקו נפשם לתענוגות בשרים, כי גם הוא לא פזר הון ולא הֶעלה על שֻלחנו מעדני מלך, רק חָיָה כְּחַיי אחד העם בביתו וגם בלכתו בדרך, וכל מעשיו היו במשטר וסדרים. אך בימי יוצאי חלציו הוסיפו עוד הדאֶנים להרגיז את ענגלאנד ולפרוץ בה פרץ, כי הם התחברו אל עַמֵי השאָטטים והקעלטים וכלם כאחד הריקו חרבותיהם על הזאקסען האנגלים לשבר את זרועם ולהשאות את כסא מלכותם גלים נצים. אפס כי אַטהעלסטאַן מלך ענגלאנד, איש גבור מלחמה, חשף את זרוע עזו ויך את המתקוממים ההם מכת בלתי סרה על יד ברוּנאַבורג. רבבות חללים הפיל על מרומי שדה קטל, שבעה נסיכים מבני הדאנים גם חמשה מלכים ממלכי הקעלטים הכריע לטבח ביום קרב ומלחמה, ביום הרג רב ההוא. על אודות הנצחון הנפלא ההוא שרו משוררים רבים מילדי האנגלים, גם משוררים מהֻללים מבני הסקאַנדינאפֿים בשם בארדען. ואחרי מות אטהעלסטאן ישב עדמונד בנו על כסאו אחריו, וגם הוא היה גבור משכיל ובעל מלחמות, ויפל אימתו ופחדו על המתקוממים עד כי לא יכלו להרים עוד ראש. אמנם המלכים אשר מלכו בארץ אחרי עדמונד, היו חסרי לב וחדלי כח, ולא קרעו את סְגור עיניהם לראות את הנולד, ועל כן הביאו על ממלכתם תלאות נוראות ומצוקות איומות. בימי המלך עטהעלרעד השני, הוסיפו הדאנים היושבים בנארטהומבערלאנד להרים קרן ולהעיז פניהם נגד הזאקסען האנגלים, גם שאפו תמיד לאכול עוד ולחלק שלל אדוני הארץ ההיא כאשר הסכינו לעשות כן בימים הראשונים, עד כי חרה בהם אף הזאקסען האנגלים ויקומו עליהם בחרב, ובלילה אחד רצחו אותם לאלפי אלפים. הרצח הנורא ההוא עשה לו כנפים ויעף עד דענעמארק, ויהי בהשמע הדבר למלך הדאנים, הלא הוא סיענאָ המכונה בשם „איש מצליח“ (דער גליקליכֿע) אשר לכד לפני ימים מעטים את נאָרוועגען ויספחה אל דענעמאַרק ארץ ממלכתו, רָגַז מאד על הרצח ההוא, גם שמח במצאו את התואנה אשר הוא מבקש מימים רבים להתנפל בארץ ענגלאנד בחרב ולשלול שללה וּלְנַצֵל אותה כבימי קדם, וחפצו בידו הצליח כי שׂם שׁמוֹת בארץ ההיא וַיְמַלֵא את אוצרותיו זהב וחמדת כל סגלה מהשלל הרב אשר שלל שם, ולא נח ולא שקט עד אשר שָׂם את ממלכת ענגלאנד הדום לרגליו, והמלך עטהערלאנד נס מנוסת חרב את נאָרמאַנדיאַ, ועל כסא מלכותו ישב בן סוּענאָ הלא הוא קאוינט הגדול [קאוינט הגדול ד“א תשע”ז–תשצ“ה 1035–1017], ויחבר את ענגלאנד אל דענעמאַרק ואל נאָרוועגען וימלוך על שלשתן יחד. אחרי מות קאוינט הגדול ובניו, צלח עדוּאַרד [עדוארד ד”א תשע“ד–תתכ”ו 1066–1014], נצר מגזע מלכי ענגלאנד, לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה אחרי עשות תחבולות נפלאות ומזמות רבות ומלחמות עצומות. האיש עדוארד הזה נעצר בנארמאנדיא כל הימים אשר מלכו הדאֶנים בני הנֵכר בענגלאנד, ויאהב מאד את הנארמאַנים הצרפתים, ויבחר בדרכיהם ובמנהגיהם וַיִצַמֵד לכל הליכותיהם, וגם אחרי כן בשבתו על כסא המלוכה בענגלאַנד, היה כל ישעו וכל חֶפצו לטעת את הליכות הנאָרמאַנים וכל דרכיהם ומנהגיהם על אדמת ענגלאַנד, ובלכתו ערירי ולא היה לו בן יורש עצר, צוה לפני מותו להושיב על כסאו אחריו את ווילהעלם בן ראָבערט נשיא (הערצאָג) נאָרמאַנדיאַ. אך בני ענגלאנד לא אבו ולא שמעו לו להמליך עליהם מלך מעם אחר, ומה גם כי עוד לא נכרת איש מבית מלכיהם הראשונים, ובעצת כולם שמו כתר מלכות בראש האַראַלד איש החיל. אך ווילהעלם מנאָרמאַנדיאַ היה כביר כּחַ ואיש מלחמות, ויגמור אֹמֶר לקחת את נזר מלוכת ענגלאנד ביד חזקה ובזרוע נטויה, ויבחר לו ששים אלף גבורים מגבורי הנאָרמאַנים ויבוא בשערי ענגלאנד ויתגר מלחמה בהאַראַלד, במלחמה ההיא נפל האַראַלד שדוד, כי חֲלָפוֹ חֵץ שָׁנוּן מאיתן קשת הנארמאנים, גם מבחר בחורי ענגלאנד ואצילי בני עמה נפלו לפי חרב ביום עֲבָרוֹת ההוא, והמלוכה נָסַבָּה לווילהעלם, ומן הוא הלאה נקרא בשם „לוכד ארצות“ (דער עראָבערער), ויקשה מאד את ידו על האנגלים וירועם בשבט ברזל. את שפת הצרפתים (שפת ארץ מולדתו) שָׂם לשלטת בענגלאַנד, את נכסי עשירי העם לקח בזרוע ויתן אותם לְפָרָשָיו בני הנאָרמאַנים אשר עזרו לו במלחמותיו, את אנשי צבאותיו הֶעשיר עֹשֶר גדול מכסף ענושים וזהב חמסים אשר לקח מאת אצילי בני האנגלים, ואת פקודות הכהנים ומשרותיהם (אשר על פיהן יש לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָהָב יָזֹקוּ), שׂם על שכם אוהביו ורעיו הנאמנים, ואת חקי ענגלאנד וכל משפטיה הישנים, הָפַךְ מִשׁרֶשׁ בְּעצֶם ידו, ועל מְעִי מַפַּלְתָּם נָטַע את חֻקֵי נאָרמאַנדיא וכל משפטיה –.

348 §

ימים מעטים בטרם נקרו ויאתיו כל הקורות ההן לכד ראָבֶּערט גואיסקאַרד („בעל מזמות“) את מרבית ארץ איטליא התחתונה, והאיש ראָבערט היה יפה תאר ויפה מראה, גבור חיל ובעל מזמות, וגבורתו ומזמותיו הרבות עמדו לו ללכת מחיל אל חיל ולעשות לו שֵׁם בגבורים. אחרי לכדו את ארץ רבה ההיא, לקח לו שֵם הכבוד נשיא אַפוליען וקאַלאַבריען, ובאַות נפשו הִרְכִּיב את הפאַפסט להיות אַלוּף לראשו ולסור אל משמעתו –. ובאָעמוד בְּנוֹ הגבור, הרחיב עוד את גבול איטאליא אשר לכד אביו, כי תפש עוד ערים חדשות ויספחן אל איטאליא, ובעת ההיא לכד גם ראָגער אֲחִי ראָבערט [ראגער השני ד“א תת”צ–תתק"ד 1154–1130] ערים בצורות מידי הערביאים, הלא הן פאלערמה ומעסינה המתנוססות על אי סיציליא, גם את כל הָאִי ההוא ויתר עריה לכד בחרבו הקשה. אך עד מהרה כָּבָה נֵר ראָבערט וְאָבַד נִירוֹ וְאָפֵס עוד עָצוּר וְעָזוּב בָּאֲרָצוֹת אשר לכד, ואז קם בן אחיו הלא הוא ראגער השני, ויחבר את אי סיציליא אל איטליא התחתונה, ועל פי מצות הפאַפסט מָלַך על שתיהן יחד, וַיְיַסֶד את מלוכת נעאַפעל וסיציליא. לרגלי החֻקים והמשפטים הישרים, ורגלי ההשכלה והמדעים אשר פרחו בעיר זאַלערנה ואַמאַלפֿי, ולרגלי עבודת השדות והגנים, המסחור וכל מלאכת עבודה, רָמָה קֶרן נעאַפעל בכבוד, והממלכה החדשה הזאת פרחה כגפן ויהי כזית הוֹדָהּ, אך יפעת הארץ ההיא, ארץ התימן, אֲבִיב עולמים השורר בה בַּהֲדַר חמדתו, אדמתה המאֻשרת הנותנת מעדני מלך וכל פרי הלולים המשמחים אלהים ואנשים, הִשְׁחִיתוּ את דרכי הנאָרמאנים היושבים בתוכה, כי שָׁמְנוּ ויבעטו, עָשׂוּ פִימָה עֲלֵי כָסֶל, ויבערו ויכסלו ללכת ארחות עקלקלות –. חמשים ושש שנה מלך ראגער ויוצאי חלציו אחריו בארצות החמודות והיקרות ההן, אך מקץ הַשָׁנִים ההנה נָסַבּוּ ותהיינה למלכי בית האָהענשטויפֿען למורשה כאשר נספר במקום שידֻבּר בהם.

1. מלכי אשכנז הזאַקסים (ד“א תרע”ט–תשפ"ד 1024–919 )

Саксонскій императорскій Домъ

349 §

אחרי מות המלך האחרון ממלכי הקאַראָלינגים בארץ אשכנז (ד“א תרע”א 911), התאספו נשיאי האשכנזים למתּיק סוֹד וּלְהִתְיָעֵץ את מי יבחרו עליהם למלך מקרב אחיהם, ואחרי הִתְוַכְּחָם ימים אחדים אודות הדבר הגדול הזה, נועצו לב יחדו להמליך עליהם את קאָנראַד נְשִיא פֿראַנקען, איש משֻבּח וּמְפֹאָר, גבור חיל, הולך במעגלי צדק וכל מעשהו באמונה, אך בְשֶׁבֶת המלך הזה על כסא מלכותו, בגדו בו נשיאים אחדים ויתנו לו כתף סוררת, כי גַאֲוַת לבם לא נתנה אותם לְלַמֵד עליהם אַלוּף לראש את האיש אשר זה מעט היה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכָּם, ועל כן נלחץ המלך החדש לשלוף חרבו מתערה ולעשות מלחמה בסוררים ההם, ומה גם בהיינריך נשיא זאקסען אשר היה אויבו בנפש ובמלחמות תנופה נלחם בו בלי הפוגה. ולמען תֵּת פחדו על השרים הסוררים ההם, צוה המלך להמית בחרב את הגראַף ערכאַנגער ואת הגראף בערטהאָלד ראשי המורדים. אחרי הַכְנִיעוֹ את אויביו תחתיו, ואחרי הַרְגִיעוֹ את ארץ אשכנז וישם בה סדרים ישרים וחֻקֵי חיים, נפל למשכב וַיַחַל את חָליו אשר מת בו. ולפני מותו עשה מעשה צדיק וחסיד, כי הסיר את עטרת ראשו ברצונו הטוב ויתן אותה אל איש מלחמתו ואויבו בנפש, הלא הוא היינריך נשיא זאקסען, בְּיָדְעוֹ כי הוא יצלח למלוכה יתר הרבה מבערהארד אָחִיו (אשר לו משפט הירושה לָשֶׁבֶת על כסא מלכותו אחריו), כי עז בידו לְרַד לפני אויבי אשכנז, וגבורה וחסד בימינו להצליח את האשכנזים לאורך ימים. ויקרא אליו את עבערהאַרד אָחִיו ויאמר אליו: „הנה נא ידעתי כי אנחנו בני הפֿראַנקים כבירי כחַ ובידנו עָרֵי מבצר וגבורי מלחמה רבים ועצומים, אך בכל זאת יתר שאת להיינריך נְשִׂיא זאקסען עָלֵינוּ בחכמה, בְּעֵצָה, בתחבולות ובהליכות המלוכה, על כן קח נא את עטרת המלוכה, את הנזר ואת העדות והביאה אותם להיינריך וְהַמְלִיכֵהוּ על ארץ אשכנז תַּחְתָּי, וּשְׁלוֹם אמת יהיה בינך ובינו כל הימים, ואל כל נשיאי ארצנו תאמר כי קאָנראַד ההולך למות מחלה את פניהם לתת הוד מלכות להיינריך נשיא זאקסען לטוב להם – “. אחרי הדברים האלה גוע קאָנראַד וימת בשנת ד“א תרע”ח 918, וזכרו לברכה בפי כל האשכנזים. ועבערהאַרד אָחִיו שָׁמַר את מִצְוָתוֹ ויקח את הנֵזר והעטרה וכל עֲדִי המלוכה וילך אל היינריך נשיא זאקסען להמליכו על האשכנזים. ויהי בבואו אל היכל הנשיא ההוא, לא מצא אותו בביתו, כי היה אז בשדה לָצוּד צפרים, ועל כן כִּנוּהוּ סופרי דברי הימים ההם בשם „צוֹדֶה צפרים“ (פֿאָגעל־שטעללער, Цтицелевъ), ובשובו לביתו הָכְתַר בכֶתר המלוכה, וכל האשכנזים שמחו לקראתו, כי היה איש־מופת, אמיץ לב בגבורים, חכם מחֻכּם, אוהב צדקה ומשפט ויראת אלהים היא אוצרו.

350 §

כשׁבת המלך היינריך על כסא מלכותו [היינריך הראשון ד“א תרע”ט–תרצ"ו 996–919], חשף את זרוע עֻזו ויעש ישועות בקרב הארץ. את ממלכתו הגדיל וַיַאְדִיר, גם הרחיב את גבולה קֵדמה, צָפוֹנָה וָיָמָה. בפאת קדמה בנה את המבצר הנקרא בשם ווייסען לעצור בעד הסלאַווים מֵהִתְפָּרֵץ בארץ ממלכתו, בפאת צפונית יָסד את שלעזוויג לָשוּם בריח ודלתים להדאֶנים השוללים אשר שטפו עברו בכל שנה בארץ אשכנז לשלול שלל, ובפאת הים סָפַח את לאטהרינגען לארץ אשכנז כבראשונה. גם על הווענדים המתבודדים בגבול ארצו קדמה, פַָּקַח את עיניו וַיַמְרִיצֵם לעזוב את אליליהם ופסילי עֲצַבֵּיהֶם וַיַדְרִיכֵם בדרכי האשכנזים הישרים עד כי נהפכו לאנשים אחרים, נפלאים מעשי הקיסר הזה, אך נפלא מכֻלם הוא דְבר גבורתו להכניע את המאַגיאַרים (האוּנגאַרים) תחת ידו. כי המגיארים הפראים והשודדים פרצו בכל שנה באשכנז וישימו בה שַׁמוֹת ושערוריות: בָּזְזוּ את עשתרות צאן האשכנזים ואת עדרי בקריהם, שָללו את הונם ורכושם, השחיתו את יְבול השדמות בשעטות פרסות סוסיהם ולא השאירו כל מחיה בארץ, אנשים נשים וטף לקחו בשביה, גם דמים רבים שפכו בעברת זדונם ואין מידם מציל, כי מי יעמוד לפני משחיתים נוראים מהררי טרף כמוהם? ולפני גבורתם השובבה והאיומה מי יתיצב?. וכראות היינריך כי אין בו כחַ לְשַׁבֵּר את זְרועות השודדים הנוראים ההם, כרת עמהם ברית שלום על מֶשֶךְ תְּשַׁע שָׁנִים וַיֵט שכמו לשאת את המס הכבד אשר שָׂמוּ עליו במחיר השלום ההוא. אך במשך השנים ההן עשה היינריך חיל, הרים מבני האשכנזים גבורי כחַ ואנשי חיל וַיְלַמְדֵם מלחמה, בנה מבצרים רבים חזקים ובצורים מאד וישם בהם כלי מלחמה לרוב, וברבות הימים רחבו המבצרים ההם ונסבו ויהיו לערים גדולות, ועל כן קראו חכמי הדורות את היינריך בשם „בּוֹנֶה ערים“. ויהי כי הקיפו תשע שְׁנוֹת הַשָׁלוֹם, בָּטַח היינריך ברוב מִבְצָרָיו וּבְפָרָשָיו ואנשי חילו הגבורים, וַיְמָאֵן לתת עוד להמאַגיאַרים את המס אשר נטלו עליו, וַיְהָתֵל במלאכיהם שרי המס וַיָעַט בהם. לדבר הזה חרה אף המאַגיאַרים עד להשחית ויזעיקו את בחירי גבוריהם ויעלו כשואה בארץ אשכנז ויערכו על היינריך מלחמה, אך היינריך התגבר עליהם ויך במשמניהם מכה נוראה מאד, וישחקם כעפר על פני רוח, וַיַרְקִיעֵם וידיקם אצל מחוז מערזעבורג, ותשקוט הארץ כל ימי היינריך, והמגיארים לא נועזו עוד להציג כף רגלם בארץ אשכנז. והיינריך הִשְכִּיל מאד לעשות וַיְחַבֵּר את כל ארצות אשכנז הנפרדות, לממלכה אחת תחת שבט מלכותו, אך אל החקים והמשפטים אשר לכל שבט ושבט, לא שלח את ידו. אחרי הדברים האלה גוע הקיסר היקר הזה וימת.

351 §

אחרי מות היינריך הראשון, מלך אָטטאַ בְּנו, והאשכנזים כִּבדוהו בשם אָטטאַ הגדול [אטטא הגדול ד“א תרצ”ו–תשל"ג 973–936]ֹ. הקיסר הזה יצא בעקבות אביו ולא הטה אֲשֻׁרָיו מִנִי ארחותיו במשפטי המלוכה, אך היה גדול ממנו במאד מאד! הוא הִתְעַתֵּד מֵרֶחֶם מאת אביר הטבע להיות שַׁלִיט ומושל באדם, הוד מלוכה הוּצַק על מְרוֹם מִצְחוֹ, יראת הכָּבוד רָחפה על הדרת פניו, וּמִבָּבוֹת עיניו שביבי עֹז וזיקי גבורה הִתְמַלָטוּ. הוא היה מלך אביר, מלך עזוז וגבור, מלך חכם ונבון, וּמַפליא לעשות. בְּגֹדֶל זְרועו הִשְׁפִּיל גַאֲוַת עריצים, וזרוע רָמָה גָדַע, אך לֵעֲנָוִים וישרי לב נתן יְקָר וגדולה וישביעם רצון. הוא שָׂם כל מַעינָיו לעשות משפט וצדקה בארץ, וַיְצַו את השופטים בחזקת היד לשפוט כל אדם בצדק ולשלם לאיש כמעשהו בלי כל משוא פנים –. כהיינריך אביו הרחיב את גבולות ארצו גם הוא, כי קרע נפות ומחוזות מארצות הסלאַווים והדאֶנים וַיְחַברם לארץ אשכנז, ויתאמץ להעביר גלולים מן הנפות והמחוזים ההם וּלְשָׁרֵשׁ מתוכם את זבחי האדם אשר זבחו הפראים ההם לעצביהם, גם לְהַשְׁרִישׁ בתוכם מִדות טובות ומעשה צדק אשר יעשה אותם האדם וָחַי בהם. הערמאַן הביללונגי נשיא זאקסען בעת ההיא, ונעראָ המושל בלויזיטץ, היו עוזריו וּזְרוֹעָיו ויתמכו בידו להוציא את מעללי צדקתו לאור. הוא הִכָּה את האונגארים אשר הוסיפו להתנפל בארץ אשכנז לשלול שלל, ויכריעם בחרבו הגדולה אצל לעכפֿעלד הקרוב לעיר אויגסבורג, ורק פליטים נָסוּ מהמערכה וַיִמָלֵטוּ, ומאז לא יָספו עוד האונגארים לבוא בארץ אשכנז. במלחמה הגדולה ההיא אשר לָחַם אָטטא עִם האונגארים, נלוו אליו כל בחור וכל איש חיל משבטי עמים שונים: באַייערים, פֿראַנקים, שוואַבים, באֶהמים, זאַקסים ויתר העמים היושבים על נהר רהיין, וכֻלם כאיש אחד חברים היו זרוע להמלך הגבור הזה וַיָסֹכּוּ לראשו ביום קרב ומלחמה. אך דת הנוצרית לא מצאה קן לה בארץ אונגארן עד אחרית שנת המאה ההיא בימי המלך שטעפֿהאַן אשר נתן חֻקים טובים ומשפטים ישרים בימים ההם, ולמן היום אשר השליכו האונגארים את שקוצי עיניהם והאלילים כּליל חלפו, עזבו מעט את משובותיהם ואת זדונם וחמס ידיהם, ויתנו את לבבם להתהלך הליכות עולם ולהיות אנשים –. והמלך אטטא לא נח ולא שקט עד עשותו ועד הקימו את מזמות לבבו להעלות לשמים שִׂיאֹו ולשום לראשו עטרת קיסרי רומא, את הדר כבוד השם הזה הנחיל גם לכל מלכי אשכנז אשר ישבו על כסאו אחריו. ואחרי בואו במסורת החתונה עִם אַדעלהיידע היפה בבנות והישרה בנשים אשר קראה לו לעזור לה מֵאָרְבוֹת ידי בערענגאַר הָאִיפְרעאי, אשר היתה מְלֶכֶת בורגונד ואיטאליא התחתונה, האמין כי יאתה לו המלוכה גם על איטאליא באשר הוא בעל המלכה המולכת בארץ ההיא, ומה גם כי הוא נשאר הנצר האחרון ממלכי בית קארל הגדול אשר מָלַך גם על איטאליא –. אמנם יותר מהזכות אשר לו בגלל אשתו, גם יותר ממשפט הירושה אשר לו בגלל היותו יורש עצר, הושיעה לו יְמִינֹו וחרבו הקשה, כי בחרבו יָרַשׁ את ארץ איטאליא ובכח הזרוע שׂם בראשו את כתר המלוכה ויחבר את ארץ איטאליא לארץ אשכנז להיות ממלכה אחת ומלך אחד ימלוך על שתיהן. אחרי כן הֵרִים פעמיו לעיר רומא ושם הוּרַם וְהוּנַף לקיסר רומא, גם הֵבִיא את הרומאים באָלה ובשבועה לבל יבחרו עליהם פאַפסט מבלי ידיעתו או מבלי ידיעת מלכי אשכנז אשר ישבו על כסאו אחריו, ויעש זאת לחק עולם. אך ברבות הימים הֵפרו הפאַפסטים את האָלה ואת השבועה ההיא, ומבלי שָׁאוֹל את פי מלכי אשכנז שָׂמוּ לראשם את עטרת גאות הפאַפסטים –. והנה מעת אשר חֻברה ארץ איטאליא לארץ אשכנז, נָגַהּ אור ההשכלה גם על האשכנזים, כי יושבי איטאליא הוֹרוּ אותם דרך תבונות, מדות ישרות וידיעות שונות, אך לעומת זאת באו גם צרות רבות ורעות ותלאות נוראות על האשכנזים לרגלי ההתחברות הזאת –.

352 §

אחרי מות הקיסר אָטטאָ הראשון, ישב בּנו אָטטאָ השני [אטטא השני ד“ר תשל”ג–תשמ“ג 983–973] על כסאו אחריו, וכל ימי מלכותו סבוהו מלחמות גדולות ועצומות, כי אפרתי האשכנזים מרדו בו, גם אצילי איטאליא פנו לו עֹרֶף ולא פנים עד אשר הריק חרבו וילחם בם במלחמות תנופה, גם הצרפתים התפרצו מפניו ויתאמצו לקחת מידו את לאָטהרינגען, והיוָנים והערביאים אשר באיטאליא התחתונה לחמו בו גם הם על אשר חתר בכל עז למלוך גם בארץ ההיא באמרו כי היא נִתְּנָה שִׁלוּחִים לטהעאָפֿאַניא אשתו וְלוֹ יאתה המלוכה בתוכה, וכבר רמה ידו על אנשי מלחמתו ההם ויקרע מידם את נעאַפעל, ואת זאַלערנא ואת טאַרענט, וַיְקַו כי עוד מעט ימלוך על כל העמים יושבי הארץ עד ים הדרומי, כֻלם יְהוֹדוּהוּ בְתר קיסר רומא וכלם יקבלו עליהם את דת נצרת. אך לא כאשר קוה כן היתה! כי במלחמה הגדולה אשר היתה על יד באַזאַנטעללאָ, נָשתה גבורתו ונגדעה זרועו, מבחר גבוריו נפלו בחרב, ובחורי אנשי חילו גְאוֹן צְבִי האשכנזים למס היו, וגם הוא בהעמיקו את נפשו על מתי מעט בעומק המלחמה, לא עמד על חרבו, ויתן לשבי עֻזוֹ וְהוֹדוֹ ביד צָר, אך עד מהרה נמלט כצבי מִיָד, כי בידעו לשחות, התנפל במים עזים, ויפרוש כפיו וַיַחַץ את הגלים והמשברים, ויעבור שלום, ותהי לו נפשו לשלל⁷³ –. אחרי מות המלך הזה, ישב בְּנו אָטטאָ השלישי על כסא מלכותו [אטטא השלישי ד”א תשמ“ג–תשס”ב 1002–983]. הוא היה חכם לבב ונבון דבר וידיו רב לו בכל המדעים, כי טהעאָפֿאניא אִמו חכמת הנשים, גם אַדעלהיידע אִמו זקנתו, חָנְכוּ אותו מִימֵי יַלדותו ללכת בדרך חכמה ואורח תבונות, ומוריו היו חכמים מחֻכמים עד מאד, הלא הם החכם המהולל גערבערט, והבישאף המשכיל הגדול בערנוואַרד, ויחכם אָטטאָ מכל בני גילו ומכל חכמי דורו, ויהי מופת לרבים, ויקראו לו „פלא! ילד חכם וקיסר משליל מאין כמוהו! –“. אפס כי בכל אלה לא צָלַח למלוכה, כי לא היה בו כחַ לעצור בְּעַם כָּבֵד מרי נפש וגבורי מלחמה כהאשכנזים. הקיסר המרומם הזה ידע ערוך את חִין עֶרְכּוֹ ואת הוד תפארתו, ונפשו מלאה רעיונות נשגבות מִדֵי זָכְרוֹ כי הוא מְמַלֵא מְקוֹם שני בתי המלכים האדירים בארצות הקדם ובארצות המערב, ולמען עורר בקרבו רוח חכמה ורוח הַמְשֵׁל וּמִשְׂרָה ביתר שאת ויתר עָז, הֵרִים פעמיו לעיר אַאַכען אל קבר קארל הגדול, וַיְצַו לפתוח את קבורתו, וירד בתוכה ויתבונן על שארית הפליטה אשר נשארה עוד מהקיסר הנעלה ההוא, וַיִדר נדר לצאת בעקבותיו, לאחוז דרכו ולהפליא עֲשׂוֹת כמוהו – . הגיון רם ונשא כזה הִתְנוֹסֵס תמיד כל הימים בחבו, ונוסף לזה אהב אהבה נצחת את חכמות היונים והאיטלקים, וכל אלה הֵעִירו בקרבו תשוקה עזה לָשׂוּם את רומא „עיר הזהב“ לעיר הבירה בארץ ממלכתו, אך הֵמָוֶת הִקְצִיר את ימי עלומיו וישם לְאַל את כל מערכי לבבו ותאות נפשו הגדולה והעדינה. בחדרי לבב הקיסר הצעיר והנשגב הזה, נוססה גם רוח עצֶבת מעודו, ויתעצב אל לבו תמיד אוּלי לא שָׁמר את משמרת דתו כמצֻוה עליו, ועל כן עִנָה את נפשו רבות פעמים וַיָצוֹם וַיִתְוַדה וילך אט כְּשָׁבֵי פֶשַע, וַיִנָזֵר מכל חמדת החיים, ומה גם במלאת אלף שנים לספירת הנוצרים אשר כל בעלי דת נַצֶרֶת האמינו אז כי בא קֵץ כל בשר וְקֵץ הימין, וֵאלֹהֵי המשפט יכונן אז למשפט כסאו וְיַטֶה קָו על גוי ועל אדם יחד –. הקיסר הנעלה והיקר הזה, נקטף בַּאֲבִיב חלדו בטרם נמלאו לו עשרים ושתים שנה, גם לא אֵרֵשׂ עוד אשה, וַיֵרֶד ערירי ובלי חמדה אל ירכתי בור, וְאִתּוֹ יחד ספו תמו ימי האשֶׁר אשר הנחילו מלכי בית אָטטאָ ליושבי ארץ אשכנז.

353 §

אחרי מות אָטטאָ השלישי, מָלַך היינריך השני [היינריך השני ד“א תשס”ב–תשפ"ד 1024–1002] יליד באייערן וְנֶכֶד אֲחִי אָטטאָ הראשון אחיר עשותו מלחמות רבות עם האשכנזים (הלאָטהרינגים), האיטלקים והסלאַווים. הוא היה גבור מלחמה ואיש מצליח, בגבורתו וֶעֱזוּזוֹ רָדַד תחתיו כל אנשי מלחמתו, ובכל אשר פָּנָה הֵאִירָה ההצלחה את פניה אליו, ובחֶזקתו היה חומת ברזל לארץ ממלכתו ולא הניח לאיש לְעָשְקָהּ, גם הגדיל את תפארתה ויאדירה. רודאלף מלך בוּרגוּנדיא אחי אמו אשר הלך ערירי, הבטיח אותו להנחיל לו את בורגונדיא ארץ ממלכתו ולספח אותה לארץ אשכנז. המלך היינריך הזה דבק מאד בדתו ויתאמץ לתת לה עז ותעצומות בארץ ממשלתו, גם קוּניגוּנְדָה אשת נעוריו התרפקה בכל עז בדת ההיא וכל ישעה וכל חפצה היה לעשות אותה שַׁלֶטֶת בכל הארץ, ובגלל זאת נתנו להם הנוצרים כבוד גדול וַיְכַנוּ אותם בשם „קדושים“. המלך הזה בנה בעיר באַמבערג בית תפלה גדול לנוצרים, גם נתן נוף יפה למושב ראש הכהנים (ביסטהום), ויקרא את הפאפסט בענעדיקט השמיני לבאמבערג לחנוכה בית התפלה ומושב ראש הכהנים אשר כוננו ידיו. אחרי הדברים האלה בא הקיסר האדיר הזה בשערי עיר רומא בפעם הראשונה, והפאפסט חרד לקראתו ויכבדהו מאד גם הכתיר אותו בכתר קיסרי רומא. ובגלל זאת נתן הקיסר כָּבוד להפאפסט כל ימי חייו וַיַשְׁלִיטו על בתי התפלות אשר בנה בארץ ממלכתו. והנה אף כי קנא הקיסר הזה לדתו, ונפשו דבקה בה מאד, בכל זאת הכניע את הכהנים תופשי הדת תחת ידו, ומבלעדיו לא יכלו עשות מאומה, מלפניו יצאו כל משפטי הדת והכהנים, וגם הכהן הגדול מאחיו היושב על כסא פעטרוס ברומא, לא הוּרַם ולא הוּנַף על כסאו כי אם על פי מִצְוָתוֹ, והוא השיב אחור ימינו בכל עת אשר שָּאַף להיות רֹדֶה וְשַלִיט גם בארץ מתחת –. שלש פעמים הרים הקיסר הזה את פעמיו לעיר רומא, ובפעם האחרונה בשובו לארצו, חלה את חָלְיו אשר מֵת בה, וימת במצודתו הנקובה בשם גאָרנאַ אצל גאֶטטינגען. הקיסר הזה היה חכם מחֻכּם בהליכות המלוכה גם חֲכַם לבב בידיעות רבות ושונות, בעל לשון למודים ודובר צחות, וכל הימים אשר ישב על כסא מלכותו, אזר כגבר חלציו להצליח את האשכנזים, הוא היה מחסה עז להחכמות והמדעים, וככל מלכי בית אָטטאָ התאמץ גם הוא להרחיב מקום ההשכלה ולהושיבה על גפי מרומי קרת, כי בכל ימי המלכים האדירים והחכמים ההם, פָּרְחָה החכמה בארץ אשכנז ומה גם בעיר מאגדענבורג, האללע, ברעמען, באַרדעוויק, ועוד ערים רבות. אך אחרי מות הקיסר היינריך השני, ספו תמו החכמות והמדעים מן בַּלְהוֹת המלחמות הרבות אשר התחוללו אז בכל אפסי ארץ אשכנז –. בימי מלכי בית אטטא התנוססו אנשי מופת רבים, ומראשיהם הלא הם: החכם הנכבד והמהולל גערבערט אשר עשר ידות לו בחכמות היונים והערביאים ובכל דבר חכמת בינה אשר נודעו אז תחת השמש. החכם הנעלה בערנוואַרד אשר לא נבצר ממנו כל מזמה בסתרי החכמה והמדע. המשורר הגדול הנודע בשם רהאָסוויטא, ועוד חכמים ונבונים, מליצים ומשוררים, חכמי חרשים ואמנים גדולים במספר רב. ואחרי מות המלך האחרון ממלכי בית אטטא, ירדה החכמה פלאים בארץ אשכנז, פָנָה הוֹדָהּ, פנה זִיוָהּ, פנה הֲדָרָהּ, כי המלכים החדשים לא החזיקו עוד בידה, וְעַם הארץ פָּנו אליה עֹרֶף, ורק מְתֵי מִסְפָר זעיר שם זעיר שם שָׁקְדוּ עוד על דלתותיה וֹבְצִלָהּ חמדו וְיָשָבו, אך קצור קצרה ידם לתת לה מהלכים בארץ כבימים הראשונים ולהפיץ עֲנַן אוֹרָהּ בכל מושבות בני אשכנז, ולולי נצפנו שרשיה בבתי הספר אשר הקימו מלכי בית אטטא לפנים, מי יודע אם נשאר עוד לה שריד בימי רעה ההם. אור ההשכלה אשר האירו מלכי בית אטטא בארץ אשכנז, נָגַהּ גם על דרכי המסחור ועל חרושת המעשה וכל מלאכת מחשבת, ומה גם אחרי אשר נמצאו מוֹצָאֵי הכסף בְּכִלְיוֹת ההר הנודע בשֵם האַרץ, כי מהעת ההיא והלאה רמה קרן המסחור וחרושת המעשה וילכו לאור ההשכלה ההיא הזרועה על ידי המלכים הנאורים ההם בארץ אשכנז –.

הקיסרים הפראנקים המכונים בשם זאלִיים (זאליער)

(ד“א תשפ”ד – תתפ"ה 1125 – 1024)

Салійсско-Франконскій императо скій домъ

354 §

קאָנראַד השני [קאנראד השני ד“א תשפ”ד–תשצ“ט 1039–1024]. הקיסר הזה היה גבור חיל, לבו כלב האריה, לא בטל רצונו מפני רצון אחרים כל ימי חייו, גם היה יְשַׁר דרך והולך תמים, אך כל מַעְיָנָיו היו רק להרחיב את גבולות ארץ ממשלתו ולנחול כבוד גבורים מְנַצְחִים, ועל כן לא שָׂם עיניו ולבו לְנַהֵל את צאן מרעיתו על מי מנוחות ולשפות להם שלום. מיום שבתו על כסא מלכותו לא נח ולא שקט עד אשר הֵפִיק זְמָמוֹ לְהַכְתִּיר את ראשו גם בכתר הלאנגאבארדים גם בכתר קיסרי רומא, ואחרי אשר הכתר בשלשה כתרים ההם, סָפַח את ממלכת בּוּרגוּנְדיא אשר על נהר רהאָנע ויוּרא אל ארץ ממלכתו. אפס כי בגלל זאת כִּתְּרוהו מלחמות רבות מכל עֲבָרִים, כי אפרתי בורגונדיא והכהנים הראשים (בישאפֿע) אשר שָלטו בארץ ההיא עד הימים ההם מִמְשָׁל רב בלי-מְצָרִים, הקדישו עליו מלחמה ולא אבו ולא שמעו לו להיות לו לעבדים נושאי מנחה, גם ההערצאָג ערנסט נְשִׂיא שוואַבען בן חורגו, הניף עליו חרב, יען כי לו משפט המלוכה בבורגונדיא יותר ממנו, ויתחבר עם וועלף ידידו הנאמן ועם ווערנער הקיבורגי איש בריתו, וישא נס המרד בדרום ארץ אשכנז. אך אחרי עשותם מלחמות ארוכות עם צבאות הקיסר, אזלת ידם ויכריעו ויפלו ולא יספו לקום, ואחרי ימים רבים התעוררו משוררים רבים וישירו את עלילות ההערצאג ערנסט ואת דְבַר גבורותיו במלחמותיו ההן –. והקיסר קאנראד הלך מחיל אל חיל, וַיֶרֶב את הֲדַר כבוד מלכותו ואת חסן יקר תפארת גדולתו, גם הרחיב את גבולות ארץ אשכנז בפאתי מזרח ומערב, אך לעומת זאת נקרעה שלעזוויג מארצו בפאת צפונית ונספחה אל ממלכת קוינט מלך הדאנים, ויהי נהר איידער גבול ארץ אשכנז מהיום ההוא והלאה. והנה אף כי סבו את הקיסר הזה מלחמות רבות, בכל זאת לא חדל מחשוב מחשבות וּמֵעֲשׂוֹת תחבולות כל הימים להעלות את עֻזוֹ ותקפו מעלה מעלה עד כי לא ירהבו עוד ההערצאָגים וכל אצילי העם בנפשם עז לַמְרות עיני כבודו ולהרים את ידיהם ואת רגליהם בלי מצותו. בשלש תחבולות הוציא את מזמות לבבו לאור: 1) בקחתו מעט מעט את הַיְכלֶת ואת השלטון מידי ההערצאָגים וַיְחַבְּרֵם אל עז המלוכה: 2) בשומו על שכם שריו וסריסיו הסרים למשמעתו את פקודות הכהנים ואת כל מִשְׂרוֹת הדת אשר כחַ בהם לָשׂוּם מִשְׁטָרָן על לבות בני העם ולהטותם אל כל אשר יחפצו: 3) וּבְתִתּוֹ לצמיתות אל עובדי האדמה את כל השדות והאדמות אשר שכרו מידי האפרתים והאצילים על אָפנים ידועים, כי עד הימים ההם עשו האפרתים בעלי השדות בשכיריהם כרצונם, גם לא הנחילו את האדמות לבני השכירים ההם אחריהם –. על פי התחבולה הראשונה נתן את מִשְׂרַת ההערצאגים בארץ באייערן, שוואַבען ופֿראַנקען אֶל בְּנוֹ יורש העצר, ויחשוב לעשות כן גם ביתר המדינות לעת מצוא תואנה ודרך ישרה מבלי אבני נגף וצורי מכשול; על פי התחבולה השנית הֵסֵב לו את הממשלה על כל הליכות הדת ומשפטיה וַיַקְשֶׁה את ידו מאד על הכהנים ויתן חחוֹ באפם ומִתְגוֹ בשפתם לבל תהי לאֵל ידם לעורר עליו מדנים ולסכסך בו את המון העם, ובשובו שנית מעיר רומא נתן חק ומשפט כי כל השדות והאדמות אשר שכרו עובדי האדמה מידי האפרתים, יהיו חבל נחלתם לצמיתות, גם ינחילם לבניהם אחריהם, ועל ידי החק הזה היטיב מאד להאיטלקים ולהאשכזנים, וַיַטו כֻלם שכם אחד לעָבדו בכל לבבם ובכל נפשם ולתת לאוצר את המס ואת תרומות השדות אשר נָטַל עליהם, וַיוֹדוּ לו ויברכו את שמו כעל כל תגמוֹלוהי עליהם –. קאָנראד והמלכים אשר ישבו על כסא אחריו, קֻבְּרוּ בבית תפלה הגדול אשר בעיר שפייער, וראשית הבנין המפֹאר ההוא היתה מעשה ידי הקיסר קאָנראַד –. אחרי מות הקיסר קאנראד, ישב היינריך בנו על כסא המלוכה, הוא היינריך השלישי המכונה בשם היינריך השחור [היינריך השלישי ד”א תשצ“ט–תתט”ו 1056–1039]. הוא היה מלך עזוז וגבור חיל, ובימיו פשטה ארץ אשכנז ורחבה ונסבה מאד יתר הרבה מאשר היתה בימי המלכים אשר היו לפניו, כי גם באֶהמען, פאָלען, ואונגארן סרו אל משמעתו, אחרי דבריו לא שנו ופקודתו שמרה רוחם. להשבית גאון אלופי אשכנז שרים סוררים, ולהשפיל גאות ההערצאגים העריצים והפריצים, אחז היינריך דרך נתיבות קאנראד אביו, ויצא בעקבותיו ליסד בארץ אשכנז ממשלה בלתי מגבלה ושלטון בלי־מצרים אשר המלך ימלוך ככל אות נפשו וכטוב וכישר בעיניו יעשה מבלי מכלים דבר ומפריע, ולאט לאט סָפַח גם את ממשלת האלופים אל ממשלתו, ואת שלטון ההערצאגים חִבֵּר אל עז מלכותו, או הביאם תחת ידו, ויאסור אותם בזיקי מִצְוָתו לבל ירימו עוד את ידם ואת רגלם כי אם על פיהו. בימים ההם התחוללה מריבה גדולה בין הפאַפסטים, והיינריך מצא אז את חפצו ואת התואנה אשר הוא מבקש לשלוט גם על עניני הדת והאמונה, ובזרוע עֻזו הֵסִיר שלשה פאפסטים מכסאותיהם איש אחרי אחיו, ויושב לכסא בישאפֿים אשכנזים אוהביו ורעיו החפֵצים להגדיל את עֱזוּזוֹ להיות הוא רודה גם על הליכות הדת. והמלך הזה הצליח להעז ידו על כל נשיאי אשכנז ולהרים ימינו גם על הכהנים הגדולים היושבים על כסא פעטרוס ברומא ומושלים על כל עניני הדת והאמונה. גאָטפֿריד בעל הזקן (דער באֶרטיגע) מלאָטהרינגען, הִתְרַפֵֹס וַיִכָּנע תחת ידו וישימהו אלוף לראש ומושל על כל מצעדי רגליו, וכל פאַפסט ובישאָף ויתר פקידי הדת הֻקְמוּ עָל משמרת פקודתם רק על פי המלך הזה ומצות שפתיו. את ברית השלום אשר כרתו אפרתי האשכנזים וכל בני העם לבל ישאו חרב ולבל ינקמו נקם ולבל ישלחו ידם איש אל רעהו מיום החמישי בערב ועד יום השני בבקר בכל שבוע ושבוע, את ברית השלום ההיא צוה המלך להקים בכל ערי ארץ אשכנז, ולבל יעוז אנוש להפיר אותו, כי בימים ההם אשר איש זרוע לו המשפט, ובעל אגרוף גָבַר בארץ לעשות ככל אשר אִוְתָה נפשו מבלי מכלים דבר, היתה ברית השלום ההיא בריח ודלתים לעצור בעד זדון העזים והעריצים ההם –. גם הִרְחִיק המלך הזה מהיכל כבודו עָוֶל ולא נתן כל פקודה וכל משרה בעניני הדת בעד בֶּצַע כסף או בעד נָפוֹת וַאֲדָמוֹת, כי רע בעיניו הדבר הזה אשר עשו רבים ושרים גדולים מראשי כהני הדת לפניו ואשר נקרא בפי כל בשֵם סימאָניע.

355 §

אחרי מות היינריך השלישי, מָלַך היינריך בּנוֹ, הוא היינריך הרביעי [היינריך הרביעי ד“א תתט”ז–תתס"ו 1106–1056], אשר היה חכם לבב אך רודף תענוגות בשרים, והולך אחרי רוחו מבלי שְׁמוֹעַ לעצת אחרים יודעי דעת וכבירים ממנו לימים. היירניך הזה היה בן חמש שנים בשבתו על כסא המלוכה, ועל כן יצאו כל דברי המלכות על פי אמו החכמה והישרה הנקראת בשֵם אַגענס, עד אשר הִתְנַכֵּל הבישאָף הגדול האַננאָ מעיר קאֶלן, איש שואף רוח המשרה ואוהב השלטון אהבת נפש, ויגזול את המלך הצעיר הזה מהיכלו אשר באִי קאֶניגסווערט ויביאהו אל היכלו אשר בעיר המלוכה ויהי לו לאב ועל פיו ישק כל הארץ. וכל דבריו היו דבר מלך שלטון בכל ממלכות אשכנז. אפס כי הבישאף הזה לא הפיק רצון מאת המלך הנער הזה, יען כי הוא סך בעדו לבלתי לֶכֶת בדרכי לבו ובמראה עיניו ולבל יַטֶה אֲשֻׁרָיו ממעגלי הצדק, לא כן הבישאָף אַדעלבערט מבאֶהמען, כי הוא הֶחליק אליו בעיניו, ובפה חָנֵף ושפתי חלקות הִצְדִיק את כל מעלליו, ויתנהו לתוּר אחרי לבבו ואחרי עיניו, ויהללהו עוד על תאות נפשו, ועל כן דָבַק בו המלך לאהבה, ויעזוב את עצות האַננאָ הטובות וילך בעצת אדעלבערט ופקודתו שמרה רוחו. בימים ההם התפרצו הזאקסען מפני אדוניהם היינריך קיסר אשכנז, ובראש המתפרצים התיצב אָטטאָ מנאַרדהיים ויאמר קשר, ויחר בם אף היינריך וירם את פעמיו אל עיר גאָסלאַר וישם שם את כסאו לעשות שפטים במתקוממיו. שם עשה משתה תמיד, וְעִם הנערים אשר גָדלו אִתּוֹ הלך שובב בדרכי לבו, וילחץ את אצילי בני הזאקסען בחָזקה, ויעש בהם שפטים רעים וירעצם וירוצצם באכזריות חמה, ולא השיב ידו מבלע עד אשר שָׂם שַׁמוֹת בארץ הזאקסען. על כל הרעות האלה עלה עשן באף אצילי הזאקסען וְעַם הארץ, ויקימו עליהם את אָטטאַ מנאָרדהיים לראש ולקצין וּנְגִיד מלחמה, ויניפו על היינריך חרב נוקמת, בחמת רוחם הרסו מצודות המלך וכל מבצריו, גם את מצודת הארץ עֵרוּ עד היסוד בה, והיינריך נבהל מפני תנופת חרבם וינס מנוסת חרב עם שריו ועבדיו הנאמנים, מהיום ההוא והלאה לא סרה חרב מתוך ארץ אשכנז כל ימי שִבְתּוֹ על כסא המלוכה. אך בפעם ההיא התגבר היינריך על הזאַקסען, ובכחו וגבורתו ותחבולותיו הִכָּה אותם מכה גדולה מאד ויכניעם עד כי לא יכלו לתפוש עוד חרב בכף. ובראותם כי אָזלת ידם וְנָשְתָה גבורתם לְהִלָחֵם עד מרומי שדה, שלחו מלאכים לעיר רומא לחלות את פני הפאפסט להיות שופט ומוכיח וְדַיָן ביניהם ובין היינריך מחריב ארצם ואויבם בנפש –.

356 §

בעת ההיא ישב על כסא הפאפסטים בעיר רומא, גבר חכם בעז וכביר כֹח לב, הלא הוא גרעגאָר השביעי [גרעגאר השביעי ד“א תתל”ג–תתמ"ה 1085–1073] אשר אהבת המשרה היתה חיי רוחו, והוד הממשלה רוח אפו, אשר חָתַר בכל מאמצי כּחוֹ לְהַדְרִיךְ את כהני הדת בדרך ישרה להוליך את אנשי הרוח בארחות ישֶר, להפריד את הליכות הדת מֵעַל הליכות המלוכה ולהרים את ממשלת הפאפסטים על ממשלת הקיסרים וכל רוזני ארץ ונסיכיה. האיש גרעגאָר הזה הֵאִיץ בהפאפסטים אשר היו לפניו להפיר את החק אשר נתנו להרומאים לבחור להם פאפסט כטוב וכישר בעיניהם, ולא נָח ולא שָקַט עד הקימו את מזמות לבבו לְיַסֵד חֶברה חדָשה מכל הקאַרדינאַלים אשר בארצות הנוצרים ועל פיהם יבֻחר הפאפסט אשר יֵשב על כסא פעטרוס בעיר רומא. כל זאת פָּעַל ועשה בטרם הִתְעַלה על גרם המעלה להיות נְשִׂיא דַת נַצָרֶת (פאַפסט), וּבְשִבְתּוֹ על כסאו ויהי עליון לכל הכהנים הראשים, היתה ראשית דרכו לְטַהֵר את דתו מִסִיגֶיהָ ולהסיר חֶלְאַת המנהגים הרעים ממנה, ויוציא דְבַר מלכות מלפניו לבל יָעוֹז עוד כל רב ושליט וכל כהן ראשי למכור אחת מפקודות הַדָת בעד מחיר ובעד בצע כסף (Simonie), ואת כל הבישאָפים אשר קָנוּ להם את פקודתם בַּכֶּסֶף, גרש ויהדפם ממצבם גם הֵרִיק עליהם את לַהַט חרב החרם, ויחרימם מתחת השמים. אחרי כן צוה בחזקת היד על כל הכהנים לתת ספר כריתות לנשיהם, ויאסור אִסָר על נפשם לבל יקחו להם נשים ולא יולידו בנים כל ימי חייהם, ואשר יעבור על מצותו, לא יבוא בקהל הכהנים עוד וְיִבָּדֵל מכל כהונות הדת. ומגמת פניו במצוה הזאת היתה לבל יהי עוד לב הכהנים סחרחר אודות נשיהם ובניהם והליכות ביתם, רק כל ישעם וכל חפצם יהיה רק בעניני דתם ואמונתם –. המצוה הזאת נודעת בשם צאֶליבאַט ופתרונה „הִבָּדֵל מִקַחַת אשה“ (עהעלאָזיגקייט). אחרי הדברים האלה שָׂמוּ אותו הזאקסען לשופט וְדַיָן בדברי הריבות אשר ביניהם ובין הקיסר היינריך. הדבר הזה היה דָבָר בְּעִתּוֹ, כי הביא לידו את התואנה אשר הוא מבקש לחשוף את זרוע עֻזוֹ ולהראות לעיני כל העמים כי הפאפסט מרומם הוא ונשגב על כל מלכי האדמה באדמה, וכל הקיסרים והשליטים יתֻכו לרגליו, ישאו מדברותיו וישמעו בקול דברו. ועל כן מִהר ויכתוב על היינריך מרורות. וישלח אליו את מכתב מרורים ההוא ביד עבדיו, וַיְצַוֵהו בחֹזק יד לְמַהֵר ולבוא אל היכל כבודו לתת לפניו דין וחשבון על עלילותיו, ולקחת מידו את משפטו אשר יחרוץ עליו –. וירע הדבר מאד בעיני היינריך, וחמתו בערה בו על הכהן ההוא אשר הרהיב בנפשו עזות נמרצה כזאת לעולל בעפר קרני הוד מלכותו, ויאסוף את כל כהני הדת מארץ אשכנז בעיר וואָרמס, וכֻלם כאחד גָמרו אמֶר כי בעֹשק וְנָלוֹז עלה גרעגאָר על כסאו, וכי מהיום ההוא והלאה הוּרַד משאֵתו ואין לו חלק ונחלה עוד בכסא פעטרוס בעיר רומא. את משפט חרוץ ההוא כתב הקיסר היינריך בַּסֵפר, וַיִספַּח עוד אליו דברי חרפות וגדופים שחוק ומהתלות, וישלח את הספר ההוא ביד שני כהנים אֶל הפאַפסט רומאה. ויהי בקרוא גרעגאָר את דברי הספר הזה ואת אשר נגזר עליו, שָׁפך כָּאֵשׁ עֶברתו על היינריך ועל כל אנשי שלומו, וַיָטֶל על הקיסר את לֵהֵט החרם הנורא, גם על כל עוזריו ועל כל המחזיקים בידו פָּרַשׂ את חרמו, ויגזר אֹמֶר כי היינריך הורד מכסאו ואין לו עוד חלק ונחלה במלוכה. הגזרה האיומה ההיא נגזרה על היינריך ברגע ההוא אשר כל עבדיו יושבי ארץ אשכנז התלוננו עליו תלונה גדולה מאד על כל הרעות אשר הִפְגִיעַ באצילי בני הזאקסען ובכל עם הארץ ההיא, גם על מזמתו הרעה אשר יָזַם לשַלח מעל פניו את אשתו החכמה והישרה מנשים על לא חמס בכפה ונפשה זַכָּה. מהרה קל נָפוֹצוּ כל העם מעליו, גם שריו ועבדיו אשר רוחם נֶאמנה אִתּוֹ עד כה, עֲזבוּהו ויטשוהו, כי פחד עליהם אֵיד הפאַפסט, ומפני חֶרמוֹ הנורא לא ערבו את לבם להיות לו עוד לעבדים נאמנים. ורעה עוד מזאת כי כל נשיאי העם וראשי אלופיהם נקהלו בעיר טריבור, ויעידו בהיינריך כי אם לא יִתְרַפֵס וְיִרְהַב את הפאַפסט להסיר מעליו את החרם הנורא בטרם תִּכְלֶה השנה ההיא, כי אז יִפְנוּ לו עֹרף גם הם ויבחרו עליהם מלך חדש. אז ראה היינריך כי כלתה אליו הרעה, קדמוהו ימי חשך וצלמות, ואין עוזר לו, וימהר וישא את רגליו ללכת אל הפאפסט ולהתחנן אליו בעד נפשו להסיר מעליו חרון אפו וחרמו הנורא. ואשתו התמימה לא עֲזָבתוֹ ביום אֵידוֹ, וַתֵּלֶךְ אִתּוֹ גם היא, ומכל שריו ועבדיו לא נלוו אליו בדרך כי אם סריס אחד מסריסיו. בימים ההם השליך החורף קרחו כפתים, כפור כאפר פזר ויספון את פני האדמה בקפאון, והיינריך עבר את הררי אלפען בדרך חשך וחלקלקות מלאות מעקשים וחתחתים ומוקשי מות. נקשה ונדכא התמלט בעור שניו מהמסע הנורא ההוא, ויגיע למחוז חפצו אל ארמון קאַנאָסא מקום משכן הפאַפסט בעת ההיא. אך הפאפסט הקשה את רוחו ולא נתנו לבוא ולראות פניו, והיינריך עמד ברגלים יחפות ובבגדי עדים ככל שבי פשע בחצר הארמון ההוא. שלשה ימים רצופים עמד כה הקיסר האומלל הזה יחף ונענה כאחד משפל בני העם, עד כי לאחרונה הֵרך בקול תחנוניו את לב הפאפסט, לב האבן, ויתן לו רשיון לבוא אליו ההרמונה. בבכי ובתחנונים התנפל היינריך לרגליו ויבך ויתחנן אליו להסיר מעליו חרון אפו, ואז הרימו הפאפסט מהארץ, ויתירהו מהחרם הנורא, ויפרוש את כפיו על ראשו ויברכהו, וישב לו את ממלכתו להיות רֹדה ושליט בכל ארץ אשכנז כבראשונה –.

357 §

במשך הימים אשר התמהמה היינריך בלֶכתו רומאה, הָמו אויביו ומשנאיו נשאו ראש, ויושיבו על כסא המלוכה את רודאלף ההערצאָג משוואַבען, ואחרית הדבר היתה כי התלקחה מלחמה גדולה מאד בין היינריך ובין רודואלף, (ד“א תת”מ 1080) אך היינריך בגבורתו ובתחבולותיו גם בעזרת כל ערי אשכנז, התגבר על אנשי מלחמתו ויכם מכה רבה, ובמלחמה אשר התחוללה על יד העלסטער, נגדעה יד אחת מידי רודאלף, ואחרי כן מת במערזענבורג. בראות היינריך כי הושיעה לו ימינו וזרוע עזו להדוך קמיו מפניו ולהצמית את אנשי חָרמו, שָׂם על לבו לקחת נקם מאת הפאפסט על כל הרעות אשר הִפְגִיעַ בו, כי הפאפסט הוסיף עוד להטיל בו את לַהַט החרם הנורא בשמעו שֵׁמַע שוא כי יד רודאלף על העליונה –. ויעזוב היינריך ביד פֿרידריך חתנו מבית האהענשטויפֿען את אחרית המלחמה ההיא להכניע תחת רגליו גם את יתר הפליטה מאנשי מלחמתו, והוא עבר בראש גבוריו את מעבר הָרֵי אלפען (ד“א תתמ”א 1081) ובעיר בריקסען אסף אספות כהנים ויגזר אֹמר להוריד את גרעגאר מכסא הפאפסטים ולהושיב תחתיו את קלעמענס השלישי, והפאפסט החדש הזה הכתיר אחרי כן את היינריך בכתר קיסרי רומא. והנה אף כי החזיק את גרעגאר בקרנות כסא כבודו עוד ימים אחדים כי עֲזָרו ראָבערט גואיסקאַרד בעל בריתו בעת ההיא, בכל זאת נלחץ מִקֵץ הימים לָרֶדֶת מכסאו ולעזוב את מקום מושבו בענגעלסבורג, כי התמרמרו עליו הרומאים בגלל המעשקות והַשַׁמוֹת אשר הִפְגִיעוּ בם האשכנזים לרגלו, וינס גרעגאָר לעיר זאַלערנאָ ובשנה הבאה מת שמה, ובטרם צאת נפשו קרא: „אני אהבתי צדק ושנאתי רשע, על כן באה עלי הצרה הזאת למות מות מחרמים! – “. אהבת הכבוד ואהבת המשרה, היתה ראשית חשק לבבו וראשית כל מפעליו וכל עלילותיו. האהבה הזאת נוססה במשכיות לבבו בכל עז ותעצומות כל ימי חייו, וּמַטרת מאויי נפשו היתה כי מלכים יִדְמוּ לְמוֹ עֲצָתוֹ, קיסרים ישתחוו לפניו, וכל מלכי ארץ ורוזנים יכרעו ויפלו לפני הֲדוֹם כסא כבודו –. אך עוד לא נמלאה להיינריך סְאַת צרותיו, וימי אֶבלו לא שָׁלְמוּ עוד, כי בארץ אשכנז קמו שני קיסרים, ובמלחמות תנופה נלחמו בו להורידו מכסא מלכותו, ובאיטליא התקוממו לו הפאפסטים הישובים על כסא גרעגאָר וְיָזְמוּ מזמות להשחיתו, כי סכסכו בו אויבים רבים, הֵכִינו לו ימי חֹשֶך ויטילו עליו את החרם הגדול עוד הפעם להשבית מאנוש זִכְרוֹ וּלְכַלוֹתוֹ מעל פני האדמה, ולאחרונה מרדו בו גם בניו היוצאים מחלציו, וילחמו בו כאויבים ומתנקמים, ואף כי הצליח לְשַׁבֵּר את זרוע קאָנראַד בְּנוֹ ולהדיחו אל ארץ גזרה עד כי מת שם מות נָבָל. אך לא ארכו הימים והתקומם לו היינריך בְּנוֹ אשר הָכְתַּר כבר בכתר המלוכה ויצא בחרב לקראתו, ובערמתו ומזמתו הָרַבָּה לקח אותו בשביה וַיַצְמֵת בבית הַסֹהַר חייו, וגם אחרי אשר צָלַח לנוס מבית כִּלְאוֹ לְאוֹר באור הדרור, לא הוּנַח לו, כי היינריך בנו הוסיף עוד להלחם בו ביתר עָז ולא השיב ידו מבלע עד אשר נפל הקיסר האומלל הזה למשכב בעיר ליטטיך וימת שם מֵעֹצר רעה ויגון. גם אחרי מותו לא הֵשִיב מעליו קְשֵׁה יומו את תגרת ידו, כי חמש שנים רצופות התגוללה גְוִיָתו בעיר שפייער עד אשר הוּחַנָה לְהִקָבֵר בקברות הקיסרים ולשכוב בכבוד ככל מלכי ארץ –. הקיסר היינריך הרביעי, היה גבר מְזֻיָן בְּעוֹז וְעָצְמָה מִנעַר, בעל נפש גדולה וִיקַר רוחַ, אל לא שָּלַט ברוחו לעצור בעד תאותיו וחֵשק לבבו, גם רוח הזמן ההוא נָשַף בו לרעתו, כי רוח אחרת היתה אז את האשכנזים, ראשיהם ואציליהם לא היו נאמני רוח למלכם כאבותיהם מעולם, גם עם הארץ לא עבדו את הקיסר הזה בלב שלם ונפש חפצה כאשר הסכן הסכינו לעשות כן כל הימים –. המלך הזה חמל על היהודים העשוקים ורצוצי משפט, ובהודע לו את אשר עוללו להם נוסעי הצלב, חרה אפו מאד ויֵצר לו, וביום הוַעד (רייכֿסטאַג) אשר היה בעיר רעגענסבורג, הוציא דבר מלכות מלפניו כי הרשות ביד היהודים האנוסים לשוב אל דת אבותיהם וללכת בתורתם כבראשונה, גם צוה בחזקת היד להשיב להם את הונם ורכושם אשר גזלו נוסעי הצלב מהם וגם הפאפסט גרעגאר השביעי, אשר נתן רוזנים לאין ונשיאים כתֹהו עשה גם הוא לא נגע ביהודים לרעה ולא לקח מהם את זכיותיהם העתיקות, כי בכל עריצותו, היה איש חכם וישר, ובכל ישעו וחפצו היה רק להשפיל גאים אך לא לדכא תחת רגליו עניי אדם –.

358 §

כל הימים אשר לחם היינריך החמישי [היינריך החמישי ד“א תתס”ו–תתפ“ה 1125–1106] עם אביו, היה נאמן בבריתו עם הפאפסט ופקודתו שמרה רוחו, אך כמעט אשר ישב על כסא המלוכה תחת אביהו, הפך לבו לשנוא אותו ובמלחמות תנופה נלחם בו. וזה הדבר אשר הרים עליו חרב נוקמת: מימים רבים היה הָעֹז ביד הקיסר לְכַהֵן את הכהנים הראשים (בישאפֿע) אשר בחרו בהם, ולאות על משמרת כהונתם, נתנו להם מטה וטבעת, והדבר הזה נקרא בשם אינפֿעסטיטור. אפס כי רבות פעמים הקימו הקיסרים גם שְפַל אנשים בעד בצע כסף, וְשׁחַד לכהן בכהונה הגדולה ההיא, ועל כן גזר עוד הפאַפסט גרעגאָר השביעי אֹמֶר לקרוע את המשרה הזאת מיד הקיסר היינריך הרביעי, אך היינריך החמישי שב ויקח לו את הכח הזה אשר היה ביד הקיסרים מאז. וכאשר גער בו הפאפסט פאַשאַליס השני על אֹדות הדבר הזה, חרה בו אף הקיסר ויעל עם מבחר אנשי חילו למלחמה עליו ויקחהו בשביה ויאסרהו בבית האסורים עם כל הקרדינאלים יחד, ולא שת לבו אל החרם אשר הטיל הפאפסט עליו. ואחרית הדבר היתה כי הקיסר אסף את ראשי הכהנים בעיר ווארמס לשפוט בינו ובין הפאפסט, והם עשו שלום בין שני האיתנים ההם, ויחרצו משפטם כי הבישאפֿים ויתר כהני הדת יבֻחרו על פי רצון ראשי העם, והפאפסט יאציל מהודו עליהם וימלא את ידם להיות כהנים כדת, אך את שכרם ואת רכושם וקניניהם יקחו מיד הקיסר, כי בדברים הנוגעים אל קניני התבל וחפָציה, דָבר אין להפאַפסט ולכל סגניו ועדת כהניו –. הקיסר הזה הקשה את ידיו על נשיאי אשכנז וישם חַחוֹ באפם וּמִתְגו בשפתם להטותם אל כל אשר יחפוץ, ואחרי שָׂבְעוֹ נדודים על כסא ממלכתו, הלך בדרך כל הארץ ולא השאיר אחריו בן לרשת את כסאו, כי הלך ערירי וימת באפס תקוה. ונשיאי אשכנז בחרות אפם על הקיסר העז הזה, לא אבו לתת הוד מלכות לפֿרידריך מבית האהענשטויפֿען נכד היינריך הרביעי, אף כי לו יאתה המלוכה על פי משפט הירושה, וישימו כתר מלכות בראש לאָטהאַר ההערצאָג מזאקסען [לאטהאר הזאקסי ד”א תתפ“ה–תתצ”ו 1137–1125] ויורש אָטטאָ מנאָרדהיים. אך בדבר הזה גמלו לארץ אשכנז רעה גדולה מאד, כי חלה חרב האזרחים איש ברעהו וַתִּמָלֵא הארץ דמים שנים רבות מאד, כי פֿרידריך ואחיו מבית האָהענשטויפֿען מאנו לקבל עליהם עֹל מלכות לאָטהאַר הזאַקסי, ולאטהאר הקדיש עליהם מלחמה, ולהרבות עוד עצמה וגבורה, כרת ברית עם היינריך הגֵאה נשִׂיא באַיירען, ויתן את גערטרוד בתו היחידה לאשה ואת ההערצאָגטהום זאקסען למורשה לבעבור יעזור לו לעשות מלחמה עם פֿרידריך. והיינריך הגאה היה נצר מגזע בית הגועלפֿים (או וועלפֿים) באיטליא, ואיש גבור מלחמה, וילחם בפֿרידריך וקאָנראַד אחיו ברוח גבורה ויכניעם בחזקת היד עד כי לא יכלו לשאת ראשיהם כל הימים. ובכן נהיתה השנאה העזה ההיא אשר התחוללה בין בית הגועלפֿים ובין בית הוואַייבלינגים או הגהיבעללינים, הלא הוא בית האָהענשטויפען הנקרא כן על שם ארמונם אשר בשוואַבען הנקרא בשם וואַייבלינגען. אחרי מלחמת תשע שנים, נכנע פֿרידריך מבית האָהענשטויפֿען וַיִוָאֵשׁ מהמלוכה ויתן יד להקיסר לאָטהאַר, וגם קאָנראַד אחיו התרפס ויכנע תחת רגלי הקיסר, ושניהם נלחצו לצאת בצבאותיו בהצותו את איטליא לעזור לו במלחמה ההיא.

מסעי הצלב (Крестовые походы)

359 §

עוד במאה הרביעית לספירת הנוצרים, נהרו שלומי אמוני דת נצרת אל ארץ הקדושה להתנפל על קבר משיחם אשר בירושלים – הוא הקבר אשר העלענע אֵם הקיסר קאָנסטאַנטין בנתה עליו בית תפלה גדול ורחב ידים לבני דתה – בהאמינם כי כל הנוסעים שם נְשׂוּאֵי עון הם וחטאתיהם נסלחוּ⁷⁴. וברבות הימים בהתגבר דת נצרת בארצות המערב, התגברה גם האמונה ההיא בלבות הנוצרים, והמונים המונים נסעו יום יום לירושלים לשפוך שם שיחם על קבר משיחם. והנה כל הימים אשר שלטו הערביאים בארץ הקדושה, לא אֻנה להנוסעים ההם רע, ולא נפקד מכל אשר להם מאומה, כי הערביאים פתחו לפניהם את שערי הארץ בעד מס קטן אשר שָׂמו עליהם, ולא הכלימום ולא נגעו בהם לרעה. אך בנפול ארץ הקדושה בידי הישמעאלים הזאלדשוקים, מצא את גדודי הנוסעים גם את הנוצרים היושבים בארץ ההיא תמיד, צרות רבות ורעות. כי הישמעאלים הפראים הקשו את ידם עליהם, הטילו עליהם מס כָּבֵד מנשוא, סְחִי ומָאוֹס היו בעיניהם, הדפו אותם באיבה, שדדו את רבצם, גזלו את הונם ורכושם גם קמו עליהם בחרב וַיְרַצְחוּם. שַוְעַת העשוקים והרצוצים ההם, באה באזני הפאַפסט גרעגאָר השביעי, ויחשוב מזמה להעיר ולעורר את רוח הנוצרים בארץ המערב לעלות למלחמה על הישמעאלים בארץ המזרח, אך לא היתה לאֵל ידו לבַצַע את מזמתו מפני המלחמות אשר סבבוהו אז בתגרת ידי הקיסר היינריך הרביעי איש חרמו, ובין כה וכה הלך בדרך כל הארץ וידיו לא עשו תושיה להציל את הנוצרים האומללים ההם מרעתם. והנה בימים ההם שב מארץ הקדושה אחד מהנוסעים ההם ושמו פעטער מעיר אַמיענס מֵחֶבְרַת בני הנזירים וּמֵעַזֵי האמונה בדת נצרת, ויבא אל הפאפסט אוּרְבּאַן השני, ויספר לו בדברים נמרצים יורדים חדרי בטן את התלאות הנוראות אשר השתרגו עָלוּ על צוארי הנוצרים היושבים בארץ הקדושה ובכל עריה, ואת גל הרעות אשר מצאו את להקות הנוסעים אשר נְדָבָם רוחם להתפלל על קבר משיחם, כי הישמעאלים הפראים והעריצים רודפים אותם עד חרמה, שֹׁסים את רכושם, לוקחים את הונם ויגיעם וגם את נפשות בעליהם יקחו –. וירגז הפאפסט בשמעו את השמועה הרעה ההיא, וַיִנְאַץ בזעם אפו, וַיְמַלֵא את ידי הנזיר ההוא לעבור בכל ארצות המערב לעורר את לבות הנוצרים לְהֵחַלֵץ חוּשִים ולעלות למלחמה על הישמעאלים האכזרים ובנים לא אמון בם. וישא פעטער את רגליו ויתהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, קרא בגרון בלי חָשך, כשופר הֵרִים קולו, ובדברים חוצבים להבות אש הֵעִיר את רוח בני עַמו לחגור חרב נוקמת לנקום את דמי אחיהם מידי הישמעאלים. ודבריו פעלו פעולה עזה מאד על נפשות אלופים הנוצרים, ראשיהם, שופטיהם וכהניהם וכל עם הארץ. לאלפי אלפים התגודדו ויתנדבו לעלות אל הארץ הקדושה למלחמה לקחת אותה מיד הישמעאלים בחרבם ובקשתם. אחרי הדברים האלה אסף הפאַפסט אֲסֵפָה גדולה מאד במחוז קלערמאָנט אשר בִּדְרוֹם צרפת, וַיֵאָסְפוּ הגמונים (בישאֶפֿע), אפרתים, אצילים, אלופים ושרים גם עֲדַת אבירים (ריטטער) והמון עָם רב ועצום עד אין מספר, והפאַפסט נָשָׂא מְשָלוֹ וידבר דברים נמרצים נוקבים ויורדים חדרי לבב, ויעורר את רוחם לחגור איש איש חרבו על ירכו לעשות מלחמה את הישמעאלים הזעלדשוקים עַזֵי הנפש אשר ירעצו וירוצצו את הנוצרים ומחרפים את עקבות משיחם. עוד לא כלה הפאפסט את דבריו, ומכל עברים הרעימו רבבות אלפי קולות: „מה' יצא הדבר!“ ואלפי איש כרעו על ברכיהם ויחלו את פני הפאפסט לְסַפֵּח אותם אל גדודי אנשי החיל העתידים ללחום את מלחמת מצוה ההיא, וכל אחד תָּפַר על שכמו הימנית צְלָב אָדוֹם, אשר על כן נקראו הלוחמים ההם בשם „נוסעי הצלב“ (קרייצפֿאַהרער). והפאַפסט בֵּרַךְ אותם, ויבטיחם בשֵם משיחם כי נסְלחוּ כל עונותיהם אשר עשו עד היום ההוא, גם כל עון ופשע וחטאה אשר יעשו עוד כל ימי חייהם יִסָלַח להם, ושערי גן עדן פתוחים לפניהם לשבוע שם שמחות עולם נעימות נצח –. ובכן הֵחל המסע הראשון ממסעי הצלב (משנת ד“א תתנ”ו–נ"ט 1099–1096).

360 §

איירופא כלה רָעֲשָׁה אז וַתרגז ממקומה, כהמון יַמִים סעֲרִים המו עמים רבים הנוהרים מכל הערים והכפרים להסתפח במחנות נוסעי הצלב. עשירי ארץ אשר בתיהם מלאים כל הון יָקָר וְנָעִים וּמְזָוֵיהֶם מפיקים מזן אל זן, ועניים מרודים השוקדים על פתחי נדיבים להשתחות לאגורת נחֹשת ופת לחם, שרים ויועצי ארץ אשר כל הֶגֶה היוצא מפיהם דְבַר מלך שִלְטוֹן הוא, ובני דַלַת העם החובקים אשפתות ורוחם זרה גם לבזויי עָם כמוהם, כֻלם כאיש אחד חברים התגעשו וירעשו וירוצו בכל אַוַת נפשם וחֵשק לבבם וַיִלָווּ אל דִגְלֵי נוסעי הצלב. הָאִכָּר עָזַב את מַחרֵשתו ואת אֵתו, הָרֹעֶה נָטַשׁ את צאן מרעיתו, בעל נעורים נפרד מזרועת אשת נעוריו, אבות השליכו את בניהם, ובנים הִזְנִיחוּ את אבותיהם, נשים עֲדִינוֹת בָרחו מבתי תענוגיהם, גם ילדים וילדות, גם כהנים, נזירים ונזירות אָצוּ רָצוּ אחרי נוסעי הצלב לעלות ביהודה וּלְהַבְקִיעָה אליהם ולהמליך מלך בתוכה מבני דתם ואמונתם –. אמנם אלופי הנוצרים והרוזנים לא אָצוּ לשטוף אל המלחמה גדולה ההיא בטרם יכינו נֶשֶׁק לָרוֹב, צידה לדרך וכל המחסורים אשר יחסרו להם ולאנשי צבאותיהם אשר ברגליהם. אך בעיני ההמון נמהרי הלב והפֹחזים אָרְכָה הָעֵת להתמהמה וּלְחַכּוֹת עד אשר יכינו האלופים והרוזנים הַכּל למלחמה, ויחפזו ללכת בהגיע מועד חֹדֶש האביב. וַיִקָהלו תחת דגל פעטער הנזיר ותחת פקודת אחד מעדת אבירי הצרפתים הנקרא בשם וואַלטער בְּלִי הוֹן (אָהנע האַבע), ובלי מִשְטָר וסדרים גם בלי כלי נשק טובים נסעו למסעיהם דרך אשכנז לקאָנסטאַנטינאָפעל בירת ארץ הרומאים המזרחים, ואחריהם נסעה עוד מחנה כבדה מאד בדרך הזאת תחת פקודת גאָטטשאַלק הכהן הפרעסביטערי.

361 §

והשנה ההיא היתה שנת רעה ליעקב מאין כמוה! כל האָלות והקללות הכתובות בתורת משה ואשר אינן כתובות בספר, מצאו אז את בני ישראל היושבים בארץ אשכנז על נהר רהיין ומאָזול. כי נוסעי הצלב מִדֵי עָברם דרך הארץ ההיא הִתִּיקוּם כצאן לְטִבְחָה וְהִקְדִישום ליום הרֵגה. השנה ההיא כתובה בדם על לוח כל איש יהודי, ובכל שנה ושנה ביום אשר תחגור בת יעקב שׂק וְתִתְפַּלֵש באפר לְתַנוֹת על הריסות ארצה וְשִׁמְמוֹת מִקְדָשָהּ, הָגה תֶהגה גם על הריסות הקהלות הקדושות ההן ועל דְמֵי אַחֶיהָ אשר שֻפְּכוּ אז כמים בתגרת ידי נוסעי הצלב. והנה כבר הודענו קֹשְט דְבַר אמת כי המלכים והרוזנים נקיים הם מדמי היהודים, גם ההגמונים וראשי כהני הנוצרים לא שלחו בְעַוְלָתָה ידיהם, ונהפוך הוא כי הם שערו שער, רָעמו פנים ויזעקו אָח על כל עלילות רֶצַח אשר עוללו נוסעי הצלב לבני היהודים, ורק הֶהָמוֹן סתום העין וַעֲרַל הלב, אֲשֵׁמִים עם דמי אחינו הנקיים, הם רק שלחו בהרג ורצח את ידיהם לַמְרוֹת רְצון כל מלך וכל רב ושליט; – גם פעטער הנזיר ועדת אביריו, וגם גאָטטשאַלק הכהן וגדודי חיליו, גם הם לא צוו לשפוך את דמי היהודים, ולא הִבְדִילוּם לרעה מכל עם הנוצרים, כי הם שָׁסוּ וַיָבזוּ גם את היהודים גם את הנוצרים יתר באין הַבְדֵל, אמנם רק את הרכוש לקחו ולא את נפש בעליהם –. ורק גדודי נוסעי הצלב אשר פרצו בארץ אשכנז ימים רבים אחרי גדודי פעטער וגאָטטשאַלק, הם רק הם היו הראשונים אשר הֵחֵלוּ להרוג להשמיד ולאבד את היהודים, כי הם היו חֶבֶר פריצים אשר קָאָה אותם ארץ צרפת, אנגליא, לאָטהרינגען, פֿלאַנדערען ועוד ארצות רבות, זרע מרעים אשר רחק ה' מכליותיהם, ואין עינם ולבם כי אם לגזול ולחמוס ולשפוך דם. ובראותם כי היהודים עם לא־עָז הם ובתיהם מלאים כל טוב, הִתְחַפְּשוּ באדרת האמונה וישימו מַסְוֵה קנאת דָת על פניהם לבעבור שְׁלוֹל את שְׁלָלָם ולמלאות אמתחותיהם כסף חמסים וּזְהַב עשוקים –. וְלַמְרוֹת רוח המלכים, גם לַמְרוֹת רוח דָתָם ופִי מְחוֹקְקָם⁷⁵ נועצו לב יחדו להרוג ולהשמיד את היהודים באמרם: „קנאת משיחנו תעשה זאת! וְנִקְמָתוֹ נִנְקם בהם! ובטרם נָרִיק חרבנו על הישמעאלים הרחוקים מאתנו, נַכְחיד את היהודים הקרובים אלינו ואשר גם הם שונאים דתנו כהישמעאלים – ורק בזאת נֵאוֹת להם להחיותם אם ימירו דתם ויהיו אתנו לעם אחד – “. והנה בארץ צרפת לא הרבו נוסעי הצלב לשפוך את דמי היהודים, כי המלך והרוזנים גם הכהנים הראשים היו על היהודים לְסִתְרָה וַיָסֹכּוּ לראשם ביום עברות, רק בערים אחדות אשר דבר מלך צרפת ודתו לא הגיע שם, שם הִגִירוּ את היהודים על ידי חרב. אך ההרג ההוא כְאַיִן וכאפס הוא מול הַהֶרֶג הרב אשר עשו ביהודים היושבים בארץ אשכנז! כי הקיסר היינריך הרביעי היה בעת ההיא באיטליא ותלאות נוראות דכאו אז לארץ חיתו, גם עבדיו התפרצו אז מפניו בכל עריהם, והיהודים היו בלי מחסה ועז ובלי מגן בעדם לעתות בצרה! ואף גם זאת כי הנוצרים אזרחי אשכנז יראו מאד לשלוח יד בנוסעי הצלב ולהשיב ידם מִבַּלֵעַ ומהשחית את היהודים, יען כי הנוסעים ההם נחשבו בעיניהם לאנשי קֹדש המשליכים נפשם מנגד ללחום את מלחמת דתם ואמונתם ולהציל את אחיהם הלקוחים למות –.

362 §

הַנָגִיד ומצוה לגדודי נוסעי הצלב ההם, היה איש צרפתי ושמו ווילהעלם חרש עצים (ציממערמאַן), איש עני אשר גם בהיותו עוד בארץ צרפת לא השיגה ידו לקנות כלי נשק לגדודיו עד אשר נפל על האכרים והיוגבים וַיָבז את יגיעם ואת כל הונם –. והאיש הזה בבואו אל ארץ אשכנז, לָטַש את עיניו על כסף היהודים, ויגזר אמר להשמידם, האבירים אשר נסעו תחת דגלו, הלא הם הגראַף הערמאַן, טהאָמאַס די פֿעריא, וקלאַרענבאַלד די פֿענדיילי, לא עצרו כחַ לעצור ברוחו הקשה השואף בֶּצַע מעשקות, או גם הם לא היו טובים ממנו –. והיהודים האומללים בראותם את הרעה הנוראה הבאה עליהם, נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם, חיל כיולדה, וישאו לבבם אֵל כפים אֶל אֵל בשמים, העלו עפר על ראשם, חגרו שקים ויצומו ויזעקו ויקראו אל אלהים בחזקה, אך אלהי ישראל סך בענן לו מעבור כל תחנה כל תפלה! –.

363 §

ונוסעי הצלב פרצו כפרץ מים זידונים וישתערו על היהודים הישובים בעיר טריער, אך היהודים קדמו את פניהם! רבים וכן שלמים שחטו בידיהם את נשיהם ובניהם ובנותיהם לראשונה, ואת נפשם טרפו לאחרונה נשים רַכוֹת ועדינות גם בתולות יפות וענוגות תָּלוּ אבנים כבדות על צואריהן וַתִּפֹלְנה במצולות נְהַר מאָזל בטרם יבואו האויבים ויתעללו בהן, יְדַי אִמוֹת רחמניות טָבְחו את מחמדי פרי בִטְנָן ואחרי כן השיבו את צוּר המאכלת בחדרי לבבן – ויתר היהודים החישו מפלט להם בהיכל ההגמון ענגילבערט, אך הוא הקשיח את לבבו ויאטם את אזניו משמוע בקול בִּכְיָם, באוָתו להוכיח לעיני הנוצרים כי שקר עָנוּ בו משנאיו כי מקטני אמונה הוא, וַיַרְעֵם על היהודים בקולו ויקרא: „דמכם בראשכם, הוי עזי נפש! השיב אלהים עליכם את רעת רעתכם – נקמת ה' היא! נקמת משיחו! – ועתה אם תאבו ושמעתם להמיר את דתכם, חָיֹה תחיו, ואם תמאנו ומריתם, חרב תאֻכלו! –“. והיהודים האֹבדים בראותם כי חרב חַדָה מונחת על צוארם, בחרו בחיים וימירו דתם ויבואו במסורת דת הקאַטהאָלית, אך אחרי כן שבו לדת אבותיהם על פי הקיסר היינריך הרביעי, כאשר נספר במקום שידֻבּר בו.

364 §

אחרי כן שטפו נוסעי הצלב ויבואו בשערי עיר שפייער⁷⁶ לְכַלוֹת את נקמתם ביהודים היושבים בתוכה, ואף כי לפני שֵׁשׁ שָנים נתן להם הבישאף רידיגער משפטים ישרים וזכיות רבות, והקיסר היינריך הוסיף עוד עליהם חֻקים טובים וַיְצַו לכל עמו לבל יעוז איש להפיל משערת ראשם ארצה, בכל זאת לא שָׂמוּ נוסעי הצלב לבם לכל הדברים האלה, כי הבישאָף נחשב בעיניהם לעוכר דתם בעשותו טוב ליהודים בעלי הָעֹשֶר, והקיסר היינריך היה כחרס הנשבר בעיניהם, יען כי הפאַפסט פרש עליו חֶרְמוֹ וַיְצַו גם לעבדיו למרוד בו –. וביום השבת בשמנה לחֹדש אייר התנפלו נוסעי הצלב על היהודים הישובים בעיר ההיא, ותהי ראשית מלאכתם להרוג עשרה אנשים מנכבדי העיר ולשלוח בבזה את ידם. ושם היתה אשה יראת ה‘, ותבחר מות מחיים, ותקח את המאכלת ותתקענה בצוארה בחזק יד ותמת, ותהי הראשונה לשוחטים ולנשחטים, ותאמר: „חלקי ה’ על כן אוחיל לו – “. ויתר היהודים נסו אל היכל הבישאף יאָהאַננזען, גם אל מצודת הקיסר אשר בעיר ההיא. והבישאף יאָהאַננזען היה איש ישר וחכם אשר ידע נאמנה כי לא בחרב ובחנית יאמין האדם בדת אחרת אשר לא נולד בה, ויתעבר בנוסעי הצלב ויוכיחם על מעשיהם ועל דמי הנקיים אשר ישפכו להכעיס את ה' ואת משיחם. אך הם בזו לו לעגו לשכל מליו, ויפתחו עליו פה ברצח. אז שלח בהם אנשי מלחמה ויצו להרוג במשמניהם אם יוסיפו להרוג את היהודים, גם היהודים נקהלו ויעמדו על נפשם להלחם באויביהם. וכראות הבישאף כי ככל אלה לא השיבו הפריצים את ידם מבלע, צוה לאנשי חילו לתפש את ראשי המרצחים ההם וַיוֹקִיעֵם לעיני השמש לאות לבני מרי – זכרה לו אֶלוֹהַּ לטובה –.

365 §

ונוסעי הצלב חרקו שן בראותם כי מִשִׁנֵיהֶם השלך טרף, ויחכו עד עת מצוא – ובשמעם כי בשלשה ועשרים יום לחדש פרצו המונים המונים מאחיהם נוסעי הצלב על היהודים היושבים בעיר וואָרמס, מהרו וילכו ויתחברו אליהם לְכַלוֹת חמתם ונקמתם ביהודים ההם. והבישאָף אַללעבראַנדוּם אשר בעיר ההיא היה קְצַר יד להציל את היהודים מיד ההמון הרב והעצום ההוא, ובכל זאת התחזק וַיַסְתֵּר בהיכלו את נכבדי העדה ואצילה, ויתר היהודים הלכו לשחוט איש את רעהו ואיש את בנו בטרם יפלו ביד אויביהם, אך פתאֹם פשטו עליהם גדודי עריצים ההם וַיְרַצְחוּם, ובצאת נפשם קראו: שמע ישראל! –. אחרי כן פרצו נוסעי הצלב בבתי הַנִרְצָחִים וישללו שללם וַיָבזו כל אשר בהם, ותהי זאת עוד הנקלה בעיניהם, ויהרסו ויבואו גם אל בתי התפלות ויוציאו את ספרי התורה ויקרעום לגזרים וירמסום ברגליהם –. מקץ שבעה ימים הרעישו את היכל הבישאף וינהמו כנהמת ים „הוציאו אלינו את היהודים המסתתרים פֹה!“ וירא הבישאף כי אזלת ידו להציל את היהודים אשר החביא בביתו, ויבוא פתאם אליהם ויאמר: „צר לי מאד כי לא אוכל עוד להגן עליכם! ועתה בחרו לכם אם להמיר דתכם או לעבור בשלח – “. והיהודים חלו את פניו לתת להם מועד להתיעץ אודות הדבר הזה, ויתן להם את שאלתם. ויהי כי עבר המועד, סבו נוסעי הצלב את ההיכל, והבישאף הלך אל היהודים לשמוע מה בפיהם, ויהי בפתחו את הדלת, והנה – בַּלָהָה! היהודים שׂחִים בַּדָם, כי הם שחטו איש את אחיו ואשה את רעותה ואת עוּלָהּ – ועל הנשארים עוד בחיים השתערו נוסעי הצלב וירצחום. „ויהיו המתים במגפה בשני ימים ההם שמנה מאות נפש“. אחרי אשר עזבו נוסעי הצלב את עיר וואָרמס, שָׂמוּ היהודים הַנִצָלִים את נפשם בכפם ויבואו אל היכל הבישאף ויוציאו משם את החללים ויוליכום לקברות בבכי ונהי ומספד תמרורים.

366 §

ביום המחרת באו נוסעי הצלב בתרועה נוראה בשערי עיר מאַיינץ, ושר צבאם בעת ההיא היה הגראַף עמעריך או עמיכאָ מליינינגען שְׁאֵר בְּשַׂר הבישאף רוטהארד. השר ההוא היה צורר היהודים, וְכַעֲזוֹז שִנְאָתוֹ אותם כן עַזָה אהבתו לכספם וּזְהָבָם, והבישאף לא הניא אותו מרדוף את היהודים להכעיס בזה את הקיסר היינריך, אולם בכל זאת לא אבה רק לענותם ולשלול שללם אך לא לכלותם –. בשפתי חלקות קרא הבישאף אל היהודים ויאמר אליהם: „מהרו נא והביאו את נשיכם ואת בניכם ובנותיכם וטפכם גם את כל כספכם וזהבכם אל היכלי, ואני אהי עליכם לסתרה מפני החרב הַחֹדֶרֶת לכם –“. ויאספו יותר מאלף ושלש מאות יהודים עם נשיהם ובניהם וכל אוצרותיהם ויתחבאו בהיכלו, כי חדרים רבים גדולים ורחבי ידים עם דלתים ובריחים היו בהיכל ההוא. שם ישבו האובדים ונפשם בפחדי מות התמוגגה, שם ישבו גם בכו ויתפללו אל ה‘, אך שומר ישראל הסתיר פניו מהם בימי רעה ההם! –. כי ביום השלישי לחדש סיון בבקר הביא עמעריך את גדודיו הצמאים לדמי היהודים לפני שערי ההיכל הוא וַיִנְהַם כַּכְּפִיר על הבישאף להסגיר בידו את היהודים המסתתרים שם – וירא הבישאף כי מזמתו להרוג ולהשמיד את כל היהודים הנחבאים תחת צל קורתו, ויצב אנשי חיל מזֻינים להשיב את ידי המשחיתים מהשחית, אך אנשי חיל הבישאף לא אבו לשלוף חרבם על אחיהם אנשי הקדש בעיניהם – ונוסעי הצלב התגעשו וישברו בחמתם את דלתות שערי ההיכל, ויתפרצו בכל חדריו לבקש את טרפם. אז חגרו היהודים בעוז מתניהם וישחטו את נשיהם וטפם, ואיש את אחיהו. החתנים את הכלות, ונשים רחמניות את ילדיהן עוללי טפוחים – ועל הנשארים עוד בחיים התנפלו נוסעי הצלב וירצחום, הכו אבות על בנים ובנים על אבותם. וכלם יחדו פשטו את צוארם אל חרב ההרֹג בקול קורא: שמע ישראל! –. אלף ושלש מאות נפש נפלו אז חללים ביום אף ה’, וכל כספם וזהבם, הונם ורכושם, עֶדְיָם וְחֶלְיָתָם היו לבז ולמשסה ביד הבישאף ובידי עמעריך צורר היהודים –. אולם עוד נשארו ששים יהודים אשר החביאם הבישאף בבית האוצר, ויחמול עליהם ויצו לעבדיו להובילם אל חצרותיו אשר על נהר רהיין למען הצילם מחרב אויביהם, אך נוסעי הצלב רדפו אחריהם וישיגום ויגירו גם אותם על ידי חרב, כי בכל המקומות אשר נסו היהודים, אבן מקיר תזעק אחריהם להומם ולאבדם, וכפיס מעץ יעננה בקול קורא: „השמד! –. שני אנשים נמלטו אז ממות, כי נוסעי הצלב טבלו אותם בחזקת היד, שם האחד אורי ושם השני יצחק בן דוד הפרנס ושתי בנותיו אשר נטבלו בחזקה גם הן. אחרי כן עשו שני האנשים ההם דבר אשר כל שומעו תצילנה שתי אזניו. כי יצחק לקח את המאכלת וישחט את שתי בנותיו בערב חג השבועות ואת ביתו שרף באש, ואז הלך עם אורי רעהו אל בית התפלה ויציתו אותו באש וַיִשָרְפוּ שניהם יחדיו, ומבית התפלה יצאה אש ותאכל בתים רבים בעיר מאַיינץ.

387 §

בין כה וכה נאספו פליטי נוסעי הצלב תחת דגל הערמאן החרש ויחנו סביבות עיר קאֶלן, והיום ההוא היה ערב חג השבועות. וכל היהודים היושבים בעיר ההיא עִתְּדוּ את נפשם לַמָוֶת, אך בכל זאת התחננו אל שכניהם הנוצרים אזרחי העיר, גם חלו את פני הבישאף להסתיר אותם בבתיהם עד יעבר זעם, ועל טוב יזכרו הנוצרים טובי לבב ההם כי חמלו על היהודים ויאספום אל בתיהם ויסגרו בעדם להסתירם מעיני מבקשי נפשם. למחרת בבקר, ביום חג השבועות, פרצו נוסעי הצלב בקול שאון נורא בבתי היהודים, ובראותם כי אין איש, הרסו את הבתים, שברו את כל כלי הבית ובבזה שלחו את ידם. אחרי כן פרצו בבתי התפלות, ויוציאו את ספרי התורה, ויתעללו בהם, ויתנום למרמס חוצות ביום חג ה', ביום אשר בו נִתנה התורה ותרעש תבל ועמודיה הִתְפַּלָצוּ! –. אך בכל זאת נמלטו אז היהודים מחרב רעה בצדקת הבישאָף הערמאַן השלישי, כי הוא היה איש חסיד וִיקַר רוח וּבְאֶבְרָתוֹ הסך בעדם. ובראותו כי כל הימים אשר ישבו בקאֶלן צפויים הם אֱלֵי חרב, צוה לעבדיו הנאמנים להוציאם מן העיר בסתר ולהחביאם בשבע הערים והכפרים אשר לו. במחבואים ההם ישבו שלשה שבועות (משלשה עד עשרים וארבעה לירח יוני), ויצומו דבר יום ביומו, ובשמעם כי האויבים קרובים אליהם, צמו שני ימים רצופים – אך שערי רחמים, שערי תפלה, גם שערי דמעות ננעלו בעת רעה ההיא! – ונוסעי הצלב השתערו עליהם כשער קטב וישמידום, –. לראשונה התנפלו על כפר נושא (Nens) ויהרגו את כל היהודים הנחבאים שם עם נשיהם ובניהם ובנותיהם וַיָבוזו את שללם, וביום המחר עשו כן גם לבני יהודה הנסתרים בוועפֿלינגהאָפֿען, אך רבים שלחו יד בנפשם, ואשה זקנה ושמה רחל היתה למשׂל כֻּלם, כי היא היתה הראשונה אשר הביאה את לַהֶבֶת המאכלת בצוארה, ואחרי כן עשו כזאת גם יתר העם, כי כולם ירדו בתוך אגמי המים וישחטו שם איש את אחיו. ובתוכם היה איש זקן בא בימים, רבנו שמואל בן יחיאל שמו, והיה האיש ההוא תם וישר, ירא אלהים וסר מרע, ולו בן יחיד בחור כארזים, ויפשוט הנער את צוארו, ואביו הזקן לקח את המאכלת ויברך על השחיטה וישחטהו, והנער ענה אמן וימת, וכל העומדים שם קראו בקול גדול: שמע ישראל, ויתנפלו בתוך המים ויצללו כאבן במצולות הנהר. והזקן חלה את פני בחור ירא שמים ושמו מנחם להמיתו, ולא אחר הבחור לעשות כן, ואחרי כן שלח יד בנפשו גם הוא. ומכל היהודים לא נשאר שם שריד ופליט, כי נפלו בחרב אויביהם גם איש בחרב אחיו או טֻבעו במים עזים –.

368 §

ביום המחר באו נוסעי הצלב גם אל עיר אַלדענהאַר ויתנפלו בחמתם על היהודים ויהרגום, ורבים מהיהודים שחטו זה את זה עד כי לא נותר מהם שריד ביום אף ה' –. וביום הששי ברביעי לחדש תמוז, נפלו גם על הכפר הנקרא גם כן בשם אַלדענאַהר, אך היהודים שמעו את השמועה הרעה הזאת בטרם בואם, „ויאספו כולם אל חדר אחד, והנם כשלש מאות איש, ויתנדבו ראשי העם לשחוט את כולם בעת ההיא ואחרי כן את נפשם, ויעשו כן, והאחרון בהם ושמו ר' פטר בן יואש עלה על ראש המגדל ויפול ארצה וימת“. ונוסעי הצלב לא מצאו עוד מלאכת עבודה בכפר ההוא ויחר לבם ויסעו הלאה ויבואו אל זאנטה בהתקדש ליל השבת, ויפלו על היהודים בלילה בעוד ברכת ה' בפיהם לקדש על היין, ויעשו בהם הרג רב, ורבים מהם שלחו יד בנפשם, ואחד מרבני צרפת הורה אותם איך ימותו ויקברו בפעם אחת, ויחפור חפירה בארץ וירד בתוכה „ויברך הזבח וישחט צוארו וימת ויענו כל האם „שמע ישראל“, וכן עשו גם יתר היהודים, „ולא היה ביום אף ה' שריד ופליט כי אם מתי מספר אשר נמצאו מגוללים בין המתים בעת ההיא“.

369 §

והיהודים בני קאֶלן אשר נחבאו בעיר מארס, האמינו כי לא תבוא עליהם רעה וחרב אויביהם לא תשיגם, יען כי מארס עיר בצורה ושר העיר הבטיחם נאמנה להיות עליהם לסתרה אף אם תהי נפשו תחת נפשם. אך פתאֹם באו נוסעי הצלב ויצורו על העיר, והם כחול אשר על שפת הים, ובקול רעש גדול הרעישו את חומת העיר ויקראו: „תְּנוּ בידנו את היהודים“. הרעה הגדולה הזאת נהיתה בשביעי לחדש תמוז (30 ביוני). ושר העיר ראה כי קצֹר קצרה ידו לעמוד לפני החיל הגדול ההוא, וידבר על לב היהודים ועל לב נוסעי הצלב חליפות, את פני הנוסעים חלה לבל ימהרו לשפך דם, ואת היהודים נִסה לְפַתּוֹת בפיו לכל יקשו את ערפם וימירו את דתם למען חייהם, אך היהודים ענו כלם פה אחד ויאמרו „טוב מותנו מהמיר את דתנו“. לשוא הוכיח השר כי נלחץ הוא להסגירם בידי מבקשי נפשם פן יעלו עליו ברבבותיהם ויכוהו אם על בנים. לשוא הפחידם בפחדי מות, ולריק היה כל עמלו להטות את לבבם לחפצו. אז צוה השר לתת אותם במשמר אחד הנה ואחד הנה למען הסגירם חיים בידי נוסעי הצלב, כי הוא ידע כי היהודים שוחטים איש את אחיו בהיותם יחד, וכבר היתה כזאת גם בעיר ההיא, כי שתי נשים ונערה אחת בתולה יפה עד מאד ישבו בבית אחד, ואשה אחת מהן שחטה את נפשה, והשניה אשר זה מעט ילדה בן, שחטה את הנערה היפה, ואחרי כן השליכה את בנה הילד מראש המגדל ארצה, ולאחרונה טרפה גם היא את נפשה בכפה –. אחרי הדברים האלה נסחבו היהודים האסורים בנחֻשתים אל מחוץ לעיר וַיִסָגְרוּ בידי נוסעי הצלב, והם הרגו בהם עם רב ויתרם טבלו בחֹזק יד וַיְחַיוּם.

370 §

ביום ההוא (1 ביוני) עלו נוסעי הצלב כשואה גם על היהודים הנחבאים בקערפען וישקום את קובעת כוס המות ככל אחיהם –. סוף דבר כי במשך שני חדשים (מאי – יולי) נהרגו שני עשר אלף יהודים בידי נוסעי הצלב, ובכל מקום אשר דרכה כף לרגלי הנוסעים ההם אבל גדול ליהודים, שֹׁד ושבר, מָוֶת וְאַבְדָן –. הן כל אלה עוללו נוסעי הצלב לבני עמֵנו בימי רעה ההם, ושמם וזכרם עֲקֻבִּים מִדָם בספר תולדות בני האדם כל הימים, וגם בימי דוֹרָם היו דראון לכל שלומי אמוני הנוצרים, כי המלכים, הרוזנים והנסיכים, וראשי הכהנים – זולת גוטהארד הבישאף ממאיינץ ועגילבערט מטריער – וכל האזרחים קָצְפו עליהם קֶצף גדול ויַחשבום לבנים משחיתים, ומה גם הקיסר היינריך הרביעי, כי בשובו מאיטליא וישמע את השערוריה אשר עשו נוסעי הצלב ביהודים, עלה עשן באפו וירקע ברגלו ויאמר „אָח על כל התועבות הנוראות ההן“, ויעבר קול בכל ארץ מלכותו כי היהודים אשר נטבלו בחזקת היד מפני אימת המות, יש לאֵל ידם לשוב אֶל דתם וְאֶל עַמָם, גם צִוָה להבישאף ממאיינץ להשיב את אוצרות היהודים הנרצחים בהיכלו לידי יורשיהם וקרוביהם. ופעם אחת בהיות הקיסר בעיר מאיינץ וירא את המקום הנורא אשר נשפך שם דם היהודים, הִתְחַמֵץ לבבו בקרבו וַיִדר נֶדֶר לעצור בעד הרעה בימים יֻצָרוּ, כי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ את הנשיאים והאפרתים ואת כל עַמֵי־ארץ אשכנז לשמור את היהודים ולהיות עליהם לְסִתְרָה מֵעָקַת רָשָׁע וְכַף מְעַוֵל וְחֹמֵס.

371 §

ונוסעי הצלב תחת דגל פעטער הנָזיר וגאָטטשאַלק הכהן, הרימו פעמיהם לבוא אל קאָנסטאַנטינאָפעל ומשם ארץ אזיא. אך העמים גבורי החיל היושבים בארצות הדאָנוי, סגרו עליהם את הדרך ולא נְתָנוּם עֲבור בארצם, גם לא מכרו להם אֹכֶל נפש. וַיִחַר בהם אף הנוסעים, ויתפרצו בבעלגראד בחרב מלאה דם וימלאו את הארץ חמס ורצח, אז נפלו עליהם כל עַמֵי הארץ ויהרגו בהם עַם רב, הורידום כַּכָּרִים לטבח וישפכו דמיהם כמים, ורק מתי מספר התמלטו בְּעוֹר שִׁנֵיהֶם ויבואו עיפים ויגיעם מֻכּים ונענים לקאָנסטאַנטינאָפעל. אך גם אחרי כן בבואם אל אזיא הקטנה, לא מצאו מָנוֹחַ, כי יום אֵידם בא, עת פקודתם, כי הישמעאלים (הזעלדשוקים) השתערו עליהם מכל עברים וַיַכּוּם וישחיתום ויעוללום בַּמְסִלות, ורק שרידי חרב שרדי חיתם וינוסו בשבע דרכים. אחריהם נשאו רגליהם גם גדודי הפריצים אשר רָצְחוּ את היהודים בכל ערי ארץ אשכנז, ועליהם פקד ה' אפו ביתר עז, וירדפם בחמתו, ובסערת נקמתו השמידם מתחת השמים. לאלפים ולרבבות ירדו לַטֶבַח בידי הישמעאלים, וְיִתְרָם ספו תמו בזלעפות רעב ורשפי צמא, וְלִהֵט אותם חֲרוֹן אף ה‘, ונבלותיהם היו לְבָרוֹת לְחַיְתוֹ טרף כמוהם – אֵל גמולות ה’. כאשר עשו הם כן שִׁלֵם להם –.

372 §

יותר ממאה אלף איש מנוסעי הצלב נָמַקוּ כבר בעונם ויסופו ויתמו מן בלהות בטרם הרים עוד גאָטטפֿריד הבוילאָני את פעמיו עם חילו הגדול לעשות מלחמה עם הישמעאלים על הָרֵי ישראל –. גאָטטפֿריד הבוילאָני (Готфридъ Буйліонскій) נְשִׂיא לאָטהרינגען, היה איש גבור מלחמה, יְשַׁר לב וּגְדָל נפש, וּבְישֶׁר לבבו התנדב להשליך נפשו מנגד בעד אֶחָיו הַנִגָשִים והנַענים בארץ הקדושה. האיש היקר הזה עם שני אחיו הגבורים, אשר שם האחד באַלדוּאין ושם השני אייסטאַטיוס, נסעו עם רבבות גבריהם בדרך ההיא אשר עברו בה הנוסעים הראשונים, ויגיעו עד שערי קאנסטאנטינאפעל. ובעת אשר עברו הם דרך היבשה, עברו עוד המון רב מנוסעי הצלב ארחות ים, ובראשם הגראַף הוּגָא אֲחִי מלך צרפת, ומשנהו השר באָעמוּנד הערצאָג הנאָרמאֶנים עם טאַנקרעד בין אחיו גבור החיל, ויבואו גם הוא עד שערי קאנסטאנטינאפעל. אך אַלעקסיאָס (Alexios) קיסר ביצאַנץ לא נתן אותם עבור בגבול ארצו עד אשר נשבעו לו גאטטפֿריד וכל שרי צבאותיו להשיב לו את הערים אשר היו תחת ידי קיסרי הרומאים המערבים מימי קדם, ואז נְתָנָם לָרֶדֶת הים באניות אל מְחוֹז חפצם. באחת הבקעות הקרובות לעיר ניצאֶ מָנוּ שרי החילים את מספר אנשי חילם, ויהי מספרם שש מאות אלף איש (ומהם מְאַת אלף אבירים (ריטטער) ושלש מאות אלף רַגְלִי). וזולת שרי הצבאות אשר קראנו בשמותם, היו עוד שרים גדולים ונכבדים, הלא הם: ראָבערט הנאַרמאַנדי בן ווילהעלם הכובש, סטעפֿאַן דע־בּלוּאַ אשר מספר מבצָריו כמספר יְמוֹת השנה, ראַימונד הגראַף העשיר והאדיר מעיר טוּלוּזאַ, ועוד שרים רבים אדירי עם וכבירי חיל. אז צָרוּ נוסעי הצלב על עיר ניצאֶ ויתפשוה, ויסעו למסעיהם דרך גבול ארץ השלטון היושב באִיקאָניום, ויצאו הישמעאלים (הזעלדשוקים) לקראתם בחרב וילחמו בם על יד דוֹריליאוּם (Dorylaum ), וינגפו לפני הנוצרים מגפה גדולה וינוסו מנוסת חרב. אך עד מהרה אָזַל הלחם במחנות נוסעי הצלב עד אשר צָפַד עוֹרָם על בשרם מפני זלעפות רעב, ותהי מהומת ה' רבה ביניהם, רבים נתנו ראש וישובו לארץ מולדתם, ורבים נפרדו מעל אחיהם ויכוננו להם מֶמְשָׁלות בארץ הקדם (וכן עשה גם באַלדוּאין אֲחִי גאָטטפֿריד, ויכונן לו ממלכה חדשה בעיר עדעסאַ על יד נהר פרת, העיר הזאת היא בארץ ארם נהרים (מעזעאָפאָטאַמיע), בירת הממלכה הישנה הנקראת אָסרענע, ולפי הגדה עתיקה בנה אותה נמרוד). ויתר נוסעי הצלב נָדדוּ הלכו במר רוחם עד בואם אל מְסִבֵּי עיר אנטיוכיא וַתְּחִי רוחם, כי כגן עדן הארץ לפניהם. ויצורו על אנטיוכיא, אך העיר בצורה מאד ואנשיה גבורים מָרֵי נפש, ובידי הנוצרים לא היו כלי מצור גם לא ידעו עוד תחבולות מלחמה, על כן מצאו אותם תלאות עצומות מאד. תשעה ירחים נלחמו על העיר עד אשר לכדו אותה בערמת השר בעמונד הערום אשר הטה את לב הַשֹׁעֲרִים לבגוד בעיר מולדתם ולפתוח לפניו שער קטן משערי העיר –. בחֵמה שפוכה פרצו נוסעי הצלב בתוך העיר ויעשו בה הרג רב באכזריות נוראה מאד, וַיַשְׁכִּירוּ חִצֵיהֶם מִדְמֵי זקנים ונערים, נשים וטף, ולא הבדילו בין נקי ואִי־נקי. יותר מעשרת אלפים הרגו בעיר, ועוד לא שככה חמתם ונקמתם, ומי יודע אם השאירו בה נְשָׁמָה לולי נשמע אחרי שלשת ימים קול שעטת פרסות אבירי הישמעאלים הבאים עליהם למלחמה. כי אז עלה עליהם שלטון הישמעאלים מעיר מאָזוּל עם חיל רב ועצום מאד, ויצר אותם בתוך אנטיוכיא –. בעת ההיא היה כפשׂע בין הַנוֹצְרִים הַנְצוּרִים ובין הַכִּלָיוֹן. אך אחד מהכהנים הנוסעים אתם יחד, הציל אותם בערמתו, כי הוא הערים ויעבר קול בכל העיר כי אִנה ה' לידו את רֹמַח הקדוש אשר החביאו הכהנים הראשונים בתוך בית תפלת פעטער בעיר אנטיוכא – ולמראה הרֹמח ההוא התאוששו נוסעי הצלב וירהיבו בנפשם עֹז, ויתנפלו בתרועה נוראה על הישמעאלים, וישחיתו בהם עם רב, ויגרשום מפניהם ויפיצום לכל רוח. ואחרי כן הלכו קוממיות הלוך ונסוע לירושלים מְחוֹז חֶפצם –. אמנם ברבות הימים נודע לנוסעי הצלב כי אך עָרוֹם הֶערִים הכהן ההוא בִדְבַר הרֹמח הקדוש, ויחרצו משפטו להשליכו על מדורת אש, והיה אם יעבור בתוך האש ולא יִכָּוֶה, אוֹת הוא כי אמת בפיהו, אך אם לא יִנָצֵל מיד להבה, שקר תרמיתו. והנה הכהן ההוא נצרב באש וַיִשָרֵף – בשנת ד“א תתנ”ט .1099 אך בכל זאת האמינו עוד רבים ברֹמח ההוא, וְקָדוֹשׁ אמרו לו –.

373 §

אחרי הדברים האלה נסעו נוסעי הצלב דרך עיר ראמלא ועיר חמת (אַמאוּס) ויחנו על הגבעה הנשקפה על פני ירושלים. ויהי בהופיע לנגדם עיר האלהים בפעם הראשונה, מהרו ויכרעו על ברכיהם, ויתנו קולם בבכי מרוב שמחות וגיל, וישירו שירי תהלה. אך בהגיעם אל שערי ירושלים, הָראו לדעת כי בצורה היא מאד, וחומה נשגבה לה עם דלתות נחושה ובריחי ברזל וּמִגְדְלֵי עז, והעם היושב בה מָרֵי נפש הם וגבורי מלחמה. אז נבהלה נפשם מאד וידעו כי קצרי יד הם לְהִלָחֵם בעיר עז כזאת בלי כָרִים וְאֵילֵי ברזל ויתר כלי מָצוֹר. אך בכל זאת חזקו את לבבם ויאמצו את זרועותיהם ויצורו על העיר. והישמעאלים אנשי המלחמה אשר בעיר המטירו עליהם מראש החומה ומראשי המגדלים חִצֵי מָוֶת ואבני קלע וישחיתו בהם המונים המונים יום יום, ויותר עוד אכלה אותם שלהבת השמש ורשפי אִשָׁהּ, וַיִהיו הרוגי מלחמה, מְזֵי אֵשׁ וּלְחֻמֵי רֶשׁף באין מפלט. אפס כי התשוקה הנמרצה המתנוססת בחֻבם אל מְקום קבר משיחם, גברה על כל התלאות האיומות ההן, ויוסיפו לעשות מלחמה באין הפוגות. שלשים ותשעה ימים צָרו על העיר. ואז הרעישו את חומתה שני ימים רצופים בקול קורא: „חֵפץ ה' הוא! חפץ מושיענו!“ עד כי לאחרונה רמה ידם וַתִּבָּקַע העיר –. בחֵמה עזה מאד ובקצף נורא התנפלו נוסעי הצלב על העם היושב בירושלים ויעשו בהם שפטים גדולים ונקמות איומות עד אין חֵקר! את חוצות העיר מִלְאוּ חללים, בכל הרחובות נֶערמו הרוגים כהררים, ואין קֵצה לַגְוִיָה. לשוא התחבאו הישמעאלים בנקרות צורים וּבִמְחִלוֹת עפר, לשוא באו בעבים וּבְכֵּפִים עָלוּ, לשוא עלו על הגגות ועל ראשי המגדלים ובבתי תפלותיהם, כי חרב הנוצרים הִשִיגָה אותם בכל מחבואיהם וַתְּלַהֲטֵם. כי נוסעי הצלב כרתו אז ברית את מָוֶת לבל יסתר איש מפניהם, וְעִם שְׁאוֹל עָשׂוֹ חֹזֶה לבל ינוס נָס ולבל יִמָלֵט פליט –. כעשרת אלפים איש ברחו אל בית תפלת אָמאַר, אך טאנקרעד עם צבאות אביריו רדפו אחריהם ויכום לפי חרב, דמי ההרוגים נָהרו כַּנהרות וההורגים הלכו עד הברכים ועד השוקים בנהרי הדם –. אמנם לא על הישמעאלים אנשי מלחמתם לבד, שפכו נוסעי הצלב כמים עברתם, כי אם גם על היהודים אנשי השלום, על היהודים האומללים „השוכנים לבדד בין רגל הר ציון ומקום מקדש ה' הַשָׁמֵם, ישובים בראש חפוי וְכָתֵף מִקְשה לסבול חרפות חורפיהם ואכזריות צורריהם, הנותנים למכיהם לֶחי וחיתם לֵמְמִיתִים“, גם על האֹבדים והנדכאים ההם שפכו נוסעי הצלב זעם אפם וחמת נקמתם, כי במקלות חובלים ומהלומות אנושות הִרְדִיפוּם על צוארם לבתי התפלות, ובראותם כי נמלאו הבתים אנשים ונשים וטף עד אפס מקום עוד, הִצִיתוּ אש בבתי קֹדֶש ההם, וישרפו את כל היהודים אשר בירושלים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד!! –. אחרי אשר נלאו ידי נוסעי הצלב מרוב הרג וכֹבֶד חלל, אחרי אשר כִּלוּ את כל חִצֵי חמתם ונקמתם ביושבי ירושלים, הסירו מעליהם את שמלותיהם המגואלות בדמי אדם רב, וילבשו בגדי שָׁבֵי פֶשַׁע וַיֵהָפְכוּ לאנשים אחרים – האנשים ההם אשר זה מעט טרפו טרף כחיות טורפות, הלכו בראש פרוע וברגלים יחפות ובשירי תפלה וברגשי אֵש אֶל בית התפלה הבנוי על קבר משיחם, שם שפכו כמים לבם, שם נתנו תודה ותהלה לאלהים על אשר נתן עז למו לרדד עמים תחתיהם ולהוריש את עיר הקדש –. נחה שקטה ירושלים, והנוצרים התאספו יחדו וימתיקו סוד ויתיעצו לבחור עליהם מלך מקרב אחיהם, והנה כֻלם כאיש אחד בחרו בגאָטטפֿריד הבוילאָני, ויקראו בלב שמח: „יחי המלך“. אל גאָטטפֿריד לא אָבָה לָשֶׁבֶת על כִּסֵא המלוכה בעיר הקדושה ירושלים כִּסֵא כְבוֹד ה', ויאמר „מי אנכי לבוא עד הֲלום? – “. כי זה האיש גאָטטפֿריד היה באמת גבר תמים ובעל נפש יקרה, ולא למען בְּצוֹעַ בֶּצע גם לא למען הכבוד נלחם בישמעאלים, כי אם רק להציל את אחיו הנוצרים ולקחת את ירושלים משכן משיחו מיד הישמעאלים – ויהי גאטטפֿריד רק שר ושליט בירושלים, ושם מלך לא נקרא עליו. בעת ההיא אסף שלטון מצרים חיל גדול וישלחם להלחם עם הנוצרים ולכלותם מעל פני האדמה. ויצא גאָטטפֿריד וצבאות גבוריו לקראתם ויכם מכה נִצַחַת על יד אשקלון, ויצא שמו בכל הארץ. אך הוא לא האריך ימים בירושלים, כי לתקופת שנה ושלשה ימים חלה את חליו אשר מת בו. כבוד גדול נעשה לו במותו, ואלפי הנוצרים קברו אותו בבית התפלה אשר על קבר משיחם, ויבכו אותו הצרפתים, הארמים והיונים, ויעשו לו אבל כבד –. אחרי מות הגבור הישר הזה, בחרו הנוצרים בבאלדואין אחיו, אך הוא לא היה עניו כגאָטטפֿריד ובאות נפשו קבל את כתר המלוכה, ויהי בירושלים מלך –.

374 §

הממלכה החדשה אשר כוננו הנוצרים בירושלים, לא שָלְוָה ולא שקטה ולא נחה כל הימים מפני המלחמות הרבות אשר כתרוה תמיד מכל עֲבָרִים, גם מפני דברי הריבות והמדינים אשר היו בין השרים ועדת אבירים, ומפני רעת אנשי המלחמה אשר הקשו את ערפם ולא הטו את אזניהם לקול שריהם ונגידיהם, רק הואילו הלוך בגדולות ובנפלאות מהם ולעשות מעשים זרים היוצאים מגבול הטבע –. גם הנוצרים אשר בארץ המערב לא תמכו את ידיהם להכין את כסא ממלכתם בירושלים ולסעדה בְכֹחַ ידיהם, ועל כן הלכה ממלכת ירושלים החדשה הָלוֹך וחסור. ומה גם אחרי עֲלוֹת השלטון האדיר מעיר מאַזוּל על עדעסא וילכדה ויהרסנה, וזרועו נטויה גם על גבולות ארץ יהודה –. ויהי כשמוע בערנהאַרד⁷⁷ (קְדוש הנוצרים) את הרעה הגדולה אשר מצאה את אֶחָיו בממלכתם החדשה ההיא, וַיָעַר את רוח קנאת הדת אשר נרדמה בלבות הנוצרים בארץ המערב, וברוח פיו פעל ועשה גדולות עד כי נאספו אנשי חיל במספר רב מאד לעלות שנית למלחמה על הישמעאלים צוררי הנוצרים. [מסע הצלב השני ד“א תתק”ו–ט' 1149–1146] גם לודוויג השביעי מלך צרפת לא המרה את אמרי בערנהאַרד, ויתנדב גם הוא לעלות עם אנשי חילו ביהודה לעשות מלחמה עם בני ישמעאל, וגם קאָנראַד השלישי לא עָרַב את לבו להשליך אחרי גֵווֹ את הדברים הנמרצים אשר אשר דבר בערנהאַרד באזניו בבית התפלה בעיר שפייער לעיני כל הקהל, ויתנדב ללכת גם הוא עם צבאותיו ארצה הקדם –. וגם השנה ההיא היתה שנת רעה לבית יעקב, כי בארץ צרפת ואשכנז התעוררה רוח הפֿאַנאַטיזמוס שנית לדרוך איתן קַשְׁתָּהּ ולהציב את היהודים האֹבדים מטרה לְחִצֵי זעמה כבימי המסע הראשון. וראש מְסִבֵּי הרעה בעת ההיא היה הפּאַפסט אייזען השלישי (Eugen III), כי הוא הוציא דבר פקודה מלפניו כי כל איש מעדת הנוצרים אשר ידברנו לבו לְהִצָמֵד לְמַסַע הצלב, חפשי הוא מִשַׁלֵם ליהודים את הַמַרְבִּית מהכסף אשר לָווּ מהם, כי שָעַר בנפשו כי בגלל הדבר הזה ירבו ויעצמו גדודי הנוסעים, אף לא שבה השערתו ריקם –. אך הכהן הראשי בערנהאַרד, אשר היה באמת איש ישר וחסיד, רָעַם פניו על הפקודה ההיא, כי רע בעיניו לְהַרְבּוֹת הון הנוצרים בעשק וְנָלוֹז, ובכל זאת חזקה עליו יד הפאַפסט, עד כי נלחץ להשמיע את דבר הפקודה ההיא בכל בתי התפלות ולקרוא באזני הנוצרים כי כל המתנדבים למסע הצלב, חפשים הם מִשַׁלֵם את התרבית להיהודים הנושים בם –. אולם הכהן (אַבט) פעטער מקליגני (Peter von Clügny) צורר היהודים, בשמעו את פקודת הפאפסט, מצא אז עת רָצוֹן לִכְרות שוחה עמוקה לנפש היהודים, ויכתוב עליהם מכתב שטנה אל המלך לודוויג, ובזעם לשונו טפל על כל המונם עֲוֹנות חרב, וַיִתְּנֵם לפני מרגיזי אֵל אשר צוּרָם הסגירם בידי הנוצרים לעשות בהם שפטים כפי פעלם –. אך בידעו נאמנה כי המלך מגדל עֹז הוא ליהודים, חָתַם את דברי השטנה ההיא לאמר: „ובכל זאת אל תהרגם, פן ישכחו עמנוּ – אך הֲנִיעֵמוֹ בחֵילך וְהוֹרִידֵמוֹ, קח לך את רכושם ולא את נפשם – כי כל הרכוש אשר רכשו להם, מִשֹד עֲנִיֵי הנוצרים הוא, ומאנקת אביוניהם, ואף גם זאת כי הם נועזו לשלוח יד גם בכלי הַשָרֵת אשר בבתי תפלתנו למען מַלֵא בתיהם כסף ואמתחותיהם אָשָׁם מקדשי דתנו! – ולמצוה גדולה ולצדקה תחשב זאת לנו אם נקח מִידֵי בנים לא אֵמון בם כמוהם את אשר שדדו מידנו, לבעבור תהי לאל ידנו לעלות בהר הקֹדֶש ולעשות מלחמה עם הישמעאלים שֹסֵי נחלת אחינו בארץ הקדושה ומחרפים עקבות משיחנו!! – “. כדברים האלה ועוד רבים כאלה דבר אל המלך, והמלך אף כי הָמָה לבו ונכמרו נחומיו על היהודים, בכל זאת ראה כי רעה נשקפה עליו אם ישליך את כל דברי הפאפסט ודברי פעטער אחרי גֵוֹו, ועל אפו ועל חמתו הוציא דבר מלכות מלפניו: כי כל המתנדבים למסע הצלב, נקיים הם מִשִׁלֻמַת הכסף אשר לָווּ מידי היהודים. אך צוה בחזקת היד לבל יָעוֹזוּ לשלוח את ידם בנפש היהודים, וְלָגַעַת אל עצמם ואל בשרם, כי עבדי המלך הם וכל אוכליהם יאשמו. גם השר החכם זיגער משנה המלך, החזיק את דבריו על הנוצרים לבל ישפכו את דמי היהודים, כי לא יכֻפר להם הדם כי אם בדם שופכם. ויותר עוד מהם הזהיר אותם בערנהארד האיש היקר והישר לבל יחטאו לאלהים לשלוח יד ביהודים, כי מִשְׁמֶרֶת הם בידי הנוצרים עד עת מְצוֹא – זכרה להם אֱלוֹהַּ לטובה, ושמם וזכרם יבֹרך עד דור אחרון –

375 §

לא כאלה חלק היהודים בארץ אשכנז, ומה גם היושבים בנפות רהיין! כי הקיסר קאָנראד השלישי היה קְצַר יד ואין אונים לצַוֹת בחזקת היד את האשכנזים לבל ישלחו ידם אל היהודים כאשר צוה כן לודוויג מלך צרפת, והנוצרים אזרחי הארץ אשר בימי מסע הצלב הראשון היו רֻבָּם למחסה ומסתור ליהודים, נהפכו להם בראשית ימי מסע הצלב השני לאויבים –. וראש צוררי היהודים בעת ההיא היה כהן נוצרי יליד צרפת ושמו רודאלף, כי בשמעו את אשר נגזר עליהם מאת הפאַפסט ויתר אויביהם, ברח מבית מקלטו לַמְרוֹת עיני אדוניו, ויבוא בארץ אשכנז, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, קרא בגרון ובשופר הרים קולו ויעורר את לבות נוסעי הצלב לעשות נקמות ביהודים בטרם ירימו פעמיהם לארץ הקדושה. והיהודים האומללים אשר לא התרפאו עוד מן המכות אשר חלוּ בהם נוסעי הצלב בפעם הראשונה, בשמעם את הרעה החדשה הזאת הנשקפת עליהם, „נמס לבבם ורעדה אחזתם חיל כיולדה, ולא קמה רוח בהם מפני חמת המציק אשר כונן להשחית, ויצעקו אל ה‘, וישמע ה’ את נאקתם, ויזכור להם את בריתו, ויפן עליהם ברחמים, וירחמם ברוב חסדיו“, כי הקיסר קאָנראַד אשר לְמרַת רוחו נצמד לְמַסַע הצלב, התאמץ בכל מאמצי כחו להציל את היהודים מיד עושקיהם כח, ובארצות ירושתו פתח לפניהם את שערי עיר נירנבערג ועוד ערי מבצר כאלה להיות להם לערי מקלט מפני חמת נוסעי הצלב, גם חלה את פני הנשיאים והפראֶלאַטים להסתיר את האומללים ההם בערי מָעֻזָם עד יעבור הוות –. אמנם אף כי לא הרבו הנוסעים לשפוך את דמי היהודים כבימי המסע הראשון, בכל זאת שֻׁפְּכוּ דמי אנשים רבים גם בימי המסע השני, כי בימים הרעים ההם לא היה עוד דבר הקיסר כדבר מלך שלטון בימים האלה, ימי אורה וחכמה, והנשיאים גם רוב עמי אשכנז לא שמעו אל מצות הקיסר –. ובירח אויגוסט בשנת ד“א תתק”ו 1146 נהרגו היהודים הראשונים בידי נוסעי הצלב אשר אמרי רודאלף קדושים בעיניהם ופקודתו שמרה רוחם. איש חסיד מעיר טריבער אשר שב אז מענגלאנד לעיר קאֶלן ושמו שמעון, נפל בידי הנוסעים ויכרתו את ראשו מעליו ויתנוהו על פִּנַת גג, ונבלתו השלכה בדמן על פני האדמה. גם תפשו אשה יהודית ושמה מינה ויכרתו את אזניה, קצצו את בהונות ידיה, ויכוה מכות אכזריות עד צאת נפשה. ויהי בהשמע הדבר ליהודים בארצות רהיין, באו אל הנשיאים וההגמונים ויתנו להם הון רב ועצום לבעבור יתנו להם ערי מבצר להסתר בהן עד יעבר זעם, והנשיאים גם הרוזנים נעתרו אליהם ויעשו את שאלתם בחמלת ה' עליהם, והקאַרדינאַל־בישאָף אַרנאָלד מקאֶלן פתח לפניהם את שערי מצודת וואָלקענבורג ויתן בידם כלי נשק להלחם ולעמוד על נפשם אם יתנפלו עליהם צורריהם. והמבצר ההוא היה מפלט ומנוס לקהלות רבות בארץ אשכנז, גם סטאַלעקאָ הקרובה לעיר בכרך היתה עיר מקלט לנוס שמה היהודים הנרדפים על צואריהם. וכל הימים אשר הסתתרו בערי המבצר ההם, לא מצאו אותם נוסעי הצלב, ויבצר מהם מזמתם אשר יָזְמוּ לעשות להם, אך בְּהֵרָאוֹתָם מחוץ לערי מקלטם, ארבו הנוסעים לנפשם ויסחבו אותם בזרוע נטויה לבתי תפלותיהם להמיר דתם, ובְמַאֲנָם לעשות כזאת, קמו עליהם וירצחום בארזריות נוראה מאד, ואין מידם מציל. וירע הדבר מאד בעיני נשיאי דת הנוצרית, ועל רודאלף חרה אפם ביתר עז על אשר הִשִיא על היהודים הֶרֶג וְאַבְדָן לַמרות רוח דתם. היינריך הראשון ערצבישאָף ממאַיינץ וממלא מקום הקיסר קאָנראַד בעת ההיא, הסתיר בתוך היכלו יהודים אחדים אשר רדפום נוסעי הצלב בחרב, ולא עלה על לבו כי ירהיב אחד מדלת האספסוף ההם לפרוץ בתוך ביתו –. אך הנוסעים הַנִתְעִים ההם, לא נשאו גם את פני נְשִיא דתם, ובשער קטב השתערו בתוך היכלו וירצחו לעיניו את היהודים ההם אשר הסתיר בסתר כנפיו. אז שלח היינריך מגלת ספר אל הכהן החכם והישר, אשר כל הנוצרים כבדוהו ויעריצוהו יתר הרבה גם מהפאַפסט, הלא הוא בערנהאַרד פֿאָן קלאֶרוואַה, וישפוך לפניו מרי שיחו על העושק והמרוצה ועל דם הנקי אשר ישפוך רודאלף בערי נפות הרהיין, ויחל את פניו לִבְלום את פי המסטין ההוא במתג ורסן הדת לבל יוסיף עוד להרגיז בדבריו העזים את לבות הנוצרים על היהודים, גם דָרֹש דָרַש ממנו להגיד לנוסעי הצלב פשעם בשפכם את דמי היהודים חִנָם לַמְרוֹת רוח מחוקקם –. ויהי כקרוא בערנהאַרד את דברי היינריך הכהן הראש, חש ולא התמהמה וישלח אליו מכתב פקודה לקרוא אותו בבתי התפלות באזני הכהנים וכל בני העם. בפקודה ההיא שפך כאש חמתו על רודאלף, ויוכיחהו תוכחה עזה ונמרצה מאד על עלילותיו הרעות, ויקרא לו בשם „בן מֶמֶר לְדָתוּ, מוֹרֵד בְּמַלְכּוֹ וּמַלְעִיב בכל ראשי הכהנים שומרי משמרת הדת, וידיו דמים מַלֵאוּ דמי היהודים הנקיים – “. ומכתב פקודה כזאת שלח בערנהארד החסיד גם להכהנים והעם אשר בארץ צרפת ובאייערן, ויצו עליהם בחזקת יד הדת לבל יָעוֹז אנוש לפגוע באיש יהודי ולהכותו נפש, כי חטא יחטא בזה לאלהים ואדם –.

376 §

אך בכל אלה לא השיבו נוסעי הצלב את ידיהם מבלע ומהשחית את היהודים, כי מתקו להם דמי האֹבדים ההם, ויארבו לנפשם בכל עבר ובכל פנה. ועל כן גמר בערנהאַרד אֹמֶר לבוא בכבודו ובעצמו אל מְקום ההרֵגה למנוע את הנוצרים צאן מרעיתו מִבּוֹא בדמים ולטרוף אדם. ויהי בנסוע האיש היקר הזה לארץ אשכנז, סָר אֶל הנָפות אשר על נהר רהיין להפר את עצת רודאלף ולאסור אסר על נפשות הנוצרים לבל יוסיפו עוד לשפך דם. ובבואו לעיר מאַיינץ, מצא שם את רודאלף. ויועידהו לבוא ולעמוד לפניו במשפט על מעשיו הרעים, ובבואו לפניו מלא פיו תוכחות, ומכשול עונו שָׂם נֹכַח פניו, ויגזור עליו לבל יפער עוד פיו לדבר על היהודים תועה, גם הכביד עליו אכפו לשוב אל בית מקלטו אשר ברח ממנו. אך העם התלוננו על בערנהארד תלונה גדולה מאד אֹדות הדבר הזה, ולולי נחשב לאיש קדוש בעיניהם, כי אז שלחו בו יד –. והנה אף כי לא הוסיף עוד רודאלף לדבר על היהודים דברי בלע, בכל זאת שרשי פוֹרִים ראש ולענה אשר הִשְׁרִישׁ בלבות המון העם, לא חדלו מעשות ענבי רעל אשכולות מרורות להשחית ולחבל את היהודים, וכאשר הוסיפו דברי בערנהארד להעיר את רוחם למסע הצלב, כן הוסיפו לְהִתְמַרְמֵר על היהודים וכן צמאה נפשם לדמיהם. כי פליאה דעת מהם, נשגבה לא יכלו לה מדוע ייטב בעיני ה' להגיר על ידי חרב את הישמעאלים בנים לא אמון בם, וְיֵרע בעיניו לעשות כן גם ליהודים אשר הם לא יאמינו בדת הנוצרית יתר הרבה עוד מהם? ועל כן כאשר מצאו נוסעי הצלב גְוִיַת איש נוצרי אשר נרצח על יד עיר ווירצבורג, שָׂמוּ על היהודים עלילות דברים, ויחליטו כי ידיהם שפכו את הדם ההוא, וּבְתוֹר גואלי הדם קמו על היהודים היושבים לבטח בעיר ההיא תחת צל כנפי הבישאָף עמביכֿאָ, ויתנפלו עליהם בקול המולה נוראה וירצחו בהם יותר מעשרים איש, ובהם גם את האיש הנכבד ונשוא פנים, יקר רוח וחובב אדם, הרב ר' יצחק בן אליקום בעת אשר הָגָה בספר אחד קדוש –. אחדים מהיהודים ההם התעלפו מרוב המכות הנוראות אשר חלוּ בהם גדודי הנוסעים, ויתעטפו כחללים עד כי האמינו מַכֵּיהֶם כי כבר יצאה נפשם וירפו מהם, ואחרי כן חמלו עליהם הנוצרים אזרחי העיר וַיִשָאוּם אל בתיהם, ויחבשו את פצעיהם, וינהלום בְּסַמֵי מרפא ובכל המחסורים אשר חסרו להם עד אשר שָבוּ לֵאוֹר באור החיים. ועמביכֿאָ הבישאָף בווירצבורג, צוה לקבור את המתים בתוך הגן אשר לו, ואת החיים הוביל אל אחד המבצרים אשר על יד ווירצבורג להסתירם שם עד יעבר זעם, כי היה הבישאָף ההוא יְשַׁר לב ואוהב אדם, והמון רחמיו נכמרו על שֹׁד בת יעקב בעת רעה ההיא –.

377 §

והנה כל התלאות ההנה מצאו את היהודים בארץ אשכנז בעת אשר היה עוד הקיסר קאָנראַד בארצו, ובהרימו פעמיו בראש אנשי צבאותיו ויסע בדרך למרחוק ככל אבירי נוסעי הצלב, אז רבתה עוד הרעה על היהודים הָאֹבְדִים. כי הגדודים אשר נשארו עוד בארץ אחרי הקיסר, ידעו אז נאמנה כי יש לאל ידם לעשות ביהודים ככל אַוַת נפשם, כי סָר צִלָם מעליהם, הקיסר חָלף הלך לו וְעִמוֹ כל גדולי המלוכה, ומי יאמר להם מה תעשו? –. והיהודים ילידי בכרך אשר התחבאו במצודת סטאַלעקע, האמינו כי אָפֵס הַמֵץ, כָלה שׁד, תַּם רֹמֵס מן הארץ וגדודי הנוסעים עוד אינם, על כן ערבו את לבם לצאת ממצודתם, אך נוסעי הצלב רדפו אחריהם וישיגום ויסחבום בחזק יד לבתי תפלתם להמיר שם את דתם ואשר מֵאֲנוּ, נרצחו עד אחד (ה' סיון – 6 מאַי). וְזֶרַע השחת אשר זרע רודאלף בארץ אשכנז, צָץ וּפָרַח גם בארץ צרפת, כי בהתאסף שם גדודי נוסעי הצלב בראשית ימי השנה ההיא, נועצו לב יחדו להרוג את היהודים יושבי הארץ אם לא יִתְרַצוּ להמיר את דתם, ובעיר קאַרענטאַן התנפלו לראשונה בחרב נוקמת על קהלת יעקב היושבת לבטח בתוכה. והיהודים התאספו יחד בחצר גדול ורחב ידים ויתאזרו עז לעמוד על נפשם וללחום באויביהם, ומהרה קל פרצה מלחמה כבדה ביניהם, והיהודים לחמו כאנשים נוֹאָשִׁים וַיַכּוּ צורריהם אחור, אך לאחרונה התנכלו נוסעי הצלב ויתנפלו עליהם מאחריהם ויתגברו עליהם ויכריעו אותם לטבח ולא חִיוּ בהם כל נְשָׁמָה. במספר ההרוגים ההם היה גם איש צעיר לימים תופש תורה ולמוד ה' ושמו פטר תלמיד רבנו שמואל בן מאיר (רשב“ם ז”ל) ותלמיד רבנו יעקב איש תם (הנודע בשם רבנו תם). ומיום ליום השתובבו בנים שובבים ההם משובה נצחת עד כי הרהיבו בנפשותם עזות נמרצה להכעיס תמרורים גם את בערנהאַרד קדושם ולרצוח נפשות היהודים בערי ראַמערי הקרובה אל מְקום בית התפלה אשר עיני בערנהאַרד ולבו שם כל הימים – וביום השני לחג השבועות פרצו בבית רבנו תם וַיָשֹׁסוּ את כל הונו וַיָבֹזוּ את כל יגיעו, ותהי זאת עוד הנקלה בעיניהם ויקחו גם את ספר תורת האלהים אשר מצאו בבית יעקב ויקרעוה לקרעים ורמסוה ברגליהם וישליכוה החוצה בלעג וקלסה, ואת רבנו תם סחבו סחוב והשלך עד אשר הביאוהו מחוץ לעיר על פני השדה למען ענותו באכזריות לבם עד צאת נפשו. שם הלמו ומחצו ראשו ויפצעוהו חמשה פצעים בחמשה מקומות שונים, ויקראו בזעם אפם: „אתה הוא הגדול והנכבד כל בית ישראל, על כן ננקום בך את נקמת משיחנו, כאשר עשיתם לו כן עשה לך“ –. הנה כפשׂע היה בינו ובין המות, אך האלהים אִנָה אז שר גדול מאבירי הנוצרים אשר עָבַר על פני המקום ההוא ואשר ידע את רבנו תם, ורבנו תם התחנן אליו להצילו ממות, ויחמול עליו השר, וידבר על לב נוסעי הצלב לאמר: „הניחו נא אותו בידי ואני אדברה על לבו אולי יפֻתֶּה, ואם אַיִן אשיבנו לידכם לעשות בו כטוב וכישר בעיניכם“, ככה נמלט הרב הצדיק הזה ממות ביום השמיני לחֹדש השלישי (ד“א תתק”ז 8 מאי 1147). סוף דבר כי רק בעיר קאַרענטאַן, בעיר ראַמערי ובעיר סיללי שפכו נוסעי הצלב את דמי היהודים בעת ההיא, אך יתר כל היהודים היושבים בארץ צרפת, נמלטו מידם בצדקת בערנהאַרד הישר באדם – יהי שמו מכֻבד וזכרו לברכה לדור דורים! –.

378 §

ובארץ ענגלאנד לא חלה חרב נוסעי הצלב ביהודים היושבים בה מימי ווילהעלם המכונה בשם „לוכד ארצות“, כי המלך ווילהעלם השני הסתיר אותם מסוד מרעים ומרגשת פועלי און. אך על היהודים המתגוררים בארץ באֶהמען, עברה כוס התרעלה כעל היהודים היושבים בארץ אשכנז, כי בעת אשר עברו נוסעי הצלב דרך הארץ ההיא, הרגו ביהודים מאה וחמשים איש, וגם על יתר היהודים הֵמִיטוּ רעות גדולות, שֹׁד ושבר, חָמָס וּבִזָה –. אחרי אשר כלו הנוסעים הצרפתים לעבור בארץ אשכנז וירחיקו לֶכֶת הלאה מגבול הארץ ההיא, הרהיבו היהודים האומללים בנפשם עז לצאת ממסגרותיהם, ויעזבו את המבצרים ואת המצודות אשר התחבאו בהן (בחמשה עשר יום לחדש החמישי – 14 יולי בשנת תתק"ז 1147), וישובו איש איש לעירו ולביתו ולא נרדפו עוד על צואריהם כבראשונה. גם האנוסים אשר הביאום נוסעי הצלב במסורת הברית החדשה בחזק יד, שבו לדתם ולאמונתם כבתחלה, כי נְתָנָם ה' לרחמים בעיני איש חסיד מכהני הנוצרים, והוא הוליך אותם לארץ צרפת וליתר ארצות לא במחיר ולא בכסף, וישבו שם עד שֹׁך חמת הנורים מעליהם ואז שבו לביתם ולדת אבותיהם.

379 §

והנה אם נחשבה את נפשות היהודים אשר טָרפה הפֿאַנאַטיזמוס בימי מסע הצלב השני, נראה כי לא הִרְבְּתָה לשפוך דם כבימי מסע הצלב הראשון, יען כי שרי הדת הנוצרית ושרי המדינות עמדו אז לימין היהודים האֹבדים, גם קאָנראַד קיסר אשכנז ולודוויג מלך צרפת אשר הלכו בראש הנוסעים אף גם מרבית אבירי הנוצרים אשר נסעו אִתָּם בפעם הזאת היו ישרי לב, חכמים וחובבי אדם, וגבהו מחשבותיהם ממחשבות ווילהעלם החרש וגדודי חילו חרשי משחית כמוהו, וממחשבות עמיכֿא מלייניגען וגדודי פריציו אשר נסעו לארץ הקדושה בימי מסע צלב הראשון. ועוד הפעם נודיע בזה קשְׁט אמרי אמת כי המלכים והרוזנים גם ראשי כהני הנוצרים ונשיאי דתם לא הֵרֵעוּ ליהודים בכל ימי נוסעי הצלב, ונהפוך הוא כי הם התאמצו להגן בעדם ולהסתירם בסתר כנפיהם, ורק ידי המון העם והאספסוף אשר בקרבו, הם רק הם עשו את כל הרעות הנוראות ההן ליהודים, כי רוח הפֿאַנאַטיזמוס חזקה אז עליהם עד אשר עברו גם את תורתם ודתם, ולא שמעו ולא האזינו גם בקול מלכיהם כהניהם ואלופיהם, ועל כן לא הצליחו במלחמותיהם אשר לחמו בארץ הקדושה, וגם הממלכה החדשה אשר כוננו בירושלים לא קמה ולא התעודדה לאֹרך ימים, כאשר נספר בזה –.

380 §

והקיסר קאָנראַד על כל צבאות אביריו הגיעו לעיר קאנסטאנטינאָפעל, ומשם עברו ארחות ים ויבואו לאזיא הקטנה, אך שם השיגה אותם רעה נוראה עד מאד, כי היונים אשר הוֹרוּ להם את הדרך אשר ילכו בה, הִתְעוּ אותם בזדון בארחות עקלקלות, ויביאום אל ארץ ציה ושממה, ארץ חררים וצלמות. וארץ ערבה ושוחה, ופתע פתאום השתערו עליהם פרשי הישמעאלים ויגפו את אנשי החיל מגפה גדולה מאד, החרימום נתנום לטבח, רדפום באף וישמידום, רק קאנראד עם פליטי חרב מתי מספר נסו ממהומת מות ויתמלטו בעור שניהם אל קאנסטאנטינאפעל. גם בחיל לודוויג היתה מגפה גדולה בתגרת חרב הישמעאלים אשר ארבו להם בדרך בעברם לארך חוף הים וישחיתו בהם עם רב, והנמלטים מחרב מתו ברעב ובצמא ולהב ח­ֹם השמש. ובכל זאת הגיעו שני המלכים ההם עם פליטת אנשי חילם אל ירושלים מחוז חפצם, אך גם אז לא עשו ידיהם תושיה ולא יכלו להכין את ממלכת הנוצרים בירושלים ולסעדה לבל תמוט ותרד פלאים. כי בשוב שני המלכים ההם לארצם, יספה הממלכה השפלה ההיא לרדת בשפל המדרגה, וכפשׂע היה בינה ובין האבדון על ידי סאלאדין הגבור הנערץ. הוא סאלאדין אשר בתעצומות עֻזו ובגבורות ישע ימינו התנשא וישב על כסא המלוכה בארץ מצרים, ובימים לא כבירים הצליח לרד לפניו את כל הארצות מעיר קאירא עד עיר אלעפא. ומפני תנופת חרבו הנוראה נוע התנועעה ממלכת ירושלים וְחִשְׁבָה לְהִסָפוֹת. אך סאלאדין בגדל נפשו כרת ברית שלום עם המלך הנוצרים בירושלים לבל ישא עליו חרב כל הימים. כמעט היתה רְוָחָה לממלכת ירושלים החדשה, והנה אחד מעדת אבירי הנוצרים הביא עליה רוגז וימי חשך! כי הוא סגר את הדרך על אֵם סאלאדין בעברה בעמק חברון, ובזדון לבבו גזל מידה את אוצרותיה וכל הַכְּבוּדָה אשר עמה, ואת האנשים ההולכים אִתָּהּ הִגִיר על ידי חרב, וישם דמי מלחמה בשלום. אז התאסף סאַלאַדין וַיִתְעַבָּר, וחמתו בערה בו על הנוצרים עד להשחית, ויבוא בעם כבד לעשות מלחמה ונקמה במפירי ברית ההם. ועל יד עיר טבריא התלקחה מלחמה עזה בין סאלאדין ובין מלך ירושלים, וינגפו הנוצרים לפני סאלאדין מגפה גדולה מאד, בשנת ד“א תתקמ”ז 1187, כי ה' הדפם! גוידא מלכם ושרים רבים אתו לֻקחו בשביה. עיר יפו, צידון, עכו ועוד ערים רבות נפלו בידי סאלאדין, ולאחרונה נפלה גם ירושלים הבירה בידו, ואנשי חילו שִׁבְּרוּ את הצלבים ואת הפעמונים אשר בבתי תפלות הנוצרים בעיר ההיא, וכל כלי שרת וכלי הזהב אשר בהם בָּזְזוּ להם, אך להנוצרים הטה סאלאדין חסד ולא עשה להם כאשר עשו המה להישמעאלים בלכדם את ירושלים, כי סאלאדין היה בעל נפש יקרה, וכגדל עזוזו ורוב גבורתו כן היתה גם יִשְׁרַת לבבו וצדקתו, ולא התגאל בדמי המנֻצחים נוסעי הצלב –.

מסע הצלב השלישי ד“א תתקמ”ט – נ"ב 1192 – 1189

381 §

ויהי כשמוע הנוצרים בארצות המערב את כל הרעה אשר הִפְגִיעַ סאַלאַדין בארץ הקדושה, ואת אשר לכד את ירושלים, וירגזו וַיַחְרְגו מִמִסְגְרוֹתֵיהֶם, וקאם שאון ורעש גדול בכל עיר ועיר, ועד מהרה נקהלו הנוצרים לעלות בפעם השלישית בארץ הקדושה להלחם בישמעאלים. [מסע צלב השלישי ד“א תתקמ”ט–נ"ב.1192–1189] מקצה איטאליא הדרומית עד הררי סקאַנדינאפֿען, נהרו רבבות עם חלוצי צבא, וכל הנשאר בביתו ויהי בודד במועדו, הרים תרומה ויתן מעשר מכספו (הנקרא בשם מעשר סאַלאַדין). ושלשה המלכים האדירים אשר היו אז בארץ המערב, הלא הם: פֿרידריך באַרבאַראָסאַ קיסר אשכנז, פֿיליפ אויגוסט השני מלך צרפת וריכֿאַרד לב האריה (לעווענהערץ) מלך ענגלאנד, התנדבו גם הם ללכת עם צבאותיהם ארצה הקדם. והקיסר פֿרידריך עבר לראשונה עם גדודי גבוריו, ויבוא באזיא הקטנה, ויך במלחמה את השלטון מאיקאָניום בקרבת עירו הבירה, ובכל המסע הגדול ההוא הֶראה את גֹדֶל חכמתו ורוב גבורתו. אך כאשר עבר הגבור הזקן את נְהַר סאַלעפֿה בדרום אזיא הקטנה, שְׁטָפַתְהוּ שִׁבֹּלֶת הַנָהָר ויצלול כָּעֹפֶרֶת במצולות המים הזידונים וימת, ואת גְוִיָתוֹ הִמְשו אנשי החיל עד יד עיר סילייקיא, ועדת אביריו שָׁבוּ מקצתם לארץ מולדתם, ומקצתם הלכו אחרי פֿרידריך משוואַבען בן הקיסר פֿרידריך הנטבע ויגיעו לירושלים ויתחברו להמלך גוידאָ ויעזרו לו לָצוּר על עיר עכו. אחרי כן בא גם מלך צרפת ומלך ענגלאַנד ויצורו גם הם את עכו וילכדוה. וריכֿאַרד לב האריה הִשְׁבִּית מטהרו בעל ההיא וַיְנַבֵּל את הוד מלכותו במעשים רעים ועלילות עריץ וארחות פריץ. כי בגאות לבו ובאהבת בצעו לא נתן חלק ונחלה לְצִבְאוֹת האשכנזים בשלל אויביהם אף כי לעאָפאָלד הערצאג ארץ עסטערייך הגדיל לעשות ממנו במלחמת עכו. ואחרי כן כאשר מֵאֵן לעאָפאָלד לעזור לו לְבַצֵר את עיר אשקלון, צוה להוריד את נֵס האשכנזים ולרמוס אותו כטיט חוצות, ורע עוד מכל המעשים האלה עשה האכזר הזה, כי כאשר התמהמהו הישמעאלים השבויים בידי הנוצרים מהביא את הכסף אשר הושת עליהם כֹפר נפשם, צוה להרוג שני אלפים וחמש מאות איש מהשבויים ההם! ושם ריכֿארד היה לחגא בעל ארצות הקדם, כל אשר יזכור אותו יפחד וירגז. אפס כי בכל גבורתו ועזוז נוראותיו, לא יכול ללכוד את ירושלים. ופֿיליפ אויגוסט שב לארצו אחרי אשר נלכדה עכו, מפני הריב והמדון אשר בינו ובין ריכֿאַרד, גם כל נוסעי הצלב רבו איש באיש עד כי רבתה המשטמה ביניהם, ובכן לא התחברו כֻלם יחד להלחם בירושלים ולתפשה. וכראות ריכֿאַרד כי אזלת ידו ואין בו כֹחַ לעמוד לפני סאַלאַדין, שלח אליו מלאכי שלום לכרות עמו ברית, ויאות לו סאלאדין ויכרתו שניהם ברית להיות בידי הנוצרים כל חבל הים מעיר צור עד עיר יפו, ואיש לא יפריעם לנסוע אל כל המקומות הקדושים בעיניהם. אחרי הדברים האלה שב ריכֿאַרד ללכת אל ארצו. ויהי בעברו ארחות יָם, וה' הטיל סערה בתוך הים, ויטלטל את אניתו טלטלה גבר וישליכה עד חוף איטליא. משם אחז ריכֿארד את דרכו לעבור ביבשה דרך ארץ אשכנז אל ארץ מולדתו, אך בהגיעו לשערי עיר ווין, לקח אותו ההערצאָג לעאָפאָלד איש ריבו בשביה, ויסגירהו אל הקיסר היינריך הששי לעשות בו כטוב וכישר בעיניו, והקיסר אסר אותו בבית האסורים במצודות טריפֿעלס, וישב שם ימים רבים עד אשר נתן להקיסר כסף רב מאד כֹּפר נפשו וישלחהו לחפשי. סופרי הדורות הבאים הרבו לספר את כל התלאות אשר מצאו את ריכֿאַרד בעת ההיא, איך לֻקח בשביה ואיך הִכִּיר אותו המשורר בלאָנדעל, ואת הספורים ההם עטפו במעטה המליצה וַיְיַפּוּם בַּעֲדִי תפארת השיר. כי המלך הגבור והאביר הזה, היה אהוב ונחמד בעיני הסופרים והמליצים בימי הבינים. בימי בחורותיו ישב בארץ תימן, ארץ אשר יושביה שרו בשירים וילחמו מלחמות רבות, והארץ ההיא היתה מחמד נפשו וחשק לבבו כל הימים. מלאכת הזמרה היתה שעשוע רוחו תמיד, ויפעת המליצה ודברי שיר לא מָשוֹ מפיו כל ימי צְבָאוֹ על הארץ.

382 §

בימי מסע הצלב הזה, עברו על היהודים הישובים בענגלאֵַנד תלאות רבות ונוראות, הֶרֶג, רֶצַח ואבדן. ראשית ימי הרעה ההם החלו מיום אשר הוּשַם כתר מלכות בראש ריכֿאַרד „לב האריה“ (לאווענהערץ), כי אחרי אשר הָכְתַּר בבית התפלה כדת מלכי הנוצרים וַיָשָב אֶל היכל מלכותו, באו מלאכי היהודים אל ההיכל להביא תשורה אל המלך החדש ולברכו ברכת המלוכה, ובתוך המלאכים ההם, היו גם שני יהודים עשירים ונשואי פנים אזרחי עיר יאָרק, שם האחד ברוך (Benedikt) ושם השני יוסי (Ioceus). ויהי כראות אותם בּאַלדוּאִין נְשִיא דת הנוצרים מקאַנטערבורי (Canterbury), רעם פנים וידבר אל המלך באפו: „מה ליהודים בהיכל מלכותך? הלא לחטאה תחשב לְקַבֵּל מִנְחָה ותשורה מגוי חוטא כזה אשר בגויים לא יתחשב! ועתה גָרֵש נא את החטאים ההם מהיכלך וְאַל תֵּפַן אל מִנְחָתָם! –. והמלך ריכֿאַרד אשר חפץ מאד למצוא חן בעיני נשיא הדת ההוא ולהפיק מאתו רצון, גם מקֹצֶר רֹאִי לראות את אשר יֵלד יום אם עָשׂה יעשה כדבר הזה, הטה אזנו לדברי הנשיא ההוא ויצו לגרש את מלאכי היהודים מעל פניו. אך סריסיו האמינו כי הוא הִתִּיר את ידם גם לְהִתְעַמֵר ביהודים ההם, ויגרשו אותם מתוך ההיכל בחרפות וגדופים ובהכות באגרוף רֶשַׁע, והמון העם הנצבים פתח היכל המלך בראותם את מַפֶּלֶת המלאכים ההם, הרימו בם יד גם המה וַיַכּוּם הַכֵּה וּפָצוֹעַ, וישליכו עליהם אבנים וירדפום בסערת חמתם, אך הם הצליחו להתמלט מידם בְעוֹר שִׁנֵיהֶם, ועד מהרה העבירו צוררי היהודים קול בכל רחובות לאָנדאָן הבירה ובכן חוצותיה כי המלך החדש חפץ במות היהודים עַם עֶבְרָתוֹ. אז מִהרו נוסעי הצלב אשר בעיר ויתגודדו בחרבות וברמחים ובקרדומות, ויתנפלו על היהודים בקול המולה איומה, וינוסו היהודים מפניהם, ויתחבאו בתוך בתיהם הבצורים, ויסגרו בעדם, ולא האמינו כי יָעוֹזוּ רודפיהם לְהִשְתָּעֵר בַּבָּתִּים וּלְהַכּוֹתם נפש ביום שֶׁעִטְרוּ את המלך החדש אוהב היהודים ודורש שלומם וטובתם כאביהו ווילהעלם השני. אך גדודי נוסעים ההם אשר אין יראת אלהים וָמֶלֶך נגד פניהם, ואין עינם ולבם רק על העושק ועל המרוצה, התפרצו ויציתו אש בבתי היהודים, וכאשר יצאו היהודים החוצה להנצל מיד לֶהָבָה, קמו עליהם נוסעי הצלב וַיְרַצְחוּ בהם עם רָב – לשוא שאל המלך רבות פעמים מדוע קול הקריה הומה? כי שונאי היהודים הֶערימו עָרמה ויענו אותה כי קול מצהלות העם הוא וקול המון החוגגים חג היום ההוא. והלילה בא וַיְכַס בְּמַשָׁאוֹן את מעללי נוסעי הצלב ואת הַהֶרֶג הרב אשר עשו ביהודים –. אך המלך הבין כי לא קול עֲנות שמחה הוא, רק קול עֲנוֹת בנים סוררים ומורדים, וימהר וישלח את ראַנוּלף דעגראַפֿילע אחד משרי חצרו להשקיט את סערת המֶרֶד. אך קול דבריו נֶחבאו בסער הגדול ההוא ההולך וסעֵר, גם אחרי אשר נשמע קולו, לא עשו ידיו תושיה, כי נוסעי הצלב בָּזוּ לו, לעגו לו וַיִמַלְאוּ פניו קָלוֹן על אשר דבר טוב על היהודים, ועוד מעט וּסְקָלוּהוּ על חֶפְצוֹ להשליך משניהם טרף, ויוסיפו עוד לשלוח יד ביהודים ויכו אֵם על בנים ובנים על אבוֹת, ורבים מהיהודים שלחו יד בנפשם ולא אבו להמיר דתם, ואחד מהם היה ר' יעקב מאורלייניש תלמיד רבנו תם ז"ל. מרבית בתי היהודים היו לשרפה מאכולת אש, גם בתי התפלות ובתי המדרשות נשרפו או נהרסו אז ביום אף ה', והאש הגדולה ההיא עפה על כנפי רוח וַתְּלַהֵט בתים רבים גם מבתי הנוצרים אשר בלאָנדאָן. ומכל היהודים לא המיר אחד את דתו בחזקת ידי נוסעי הצלב, רק האיש העשיר ברוך מעיר יאָרק אשר היה אחד ממלאכי היהודים מביאי המנחה למלך, רק הוא לא עמד בפני גדולי העריצים ההם, כי הם סחבוהו לבית התפלה ויביאוהו במסורת ברית החדשה בחֹזק יד –. ביום השני נודע למלך את כל אשר נעשה ביהודים, ותבער כאש חמתו על הָרֶצַח ההוא, ויצו להמית את ראשי המורדים והרוצחים ההם, ואחרי כן הוציא דְבַר מַלכות מלפניו בכל מדינות מלכותו כי כל איש אשר ישלח ידו ביהודים עָנש יֵעָנש כמורד במלך ולא יועיל לו כל כֹּפֶר, גם נתן רשיון אל האיש ברוך לשוב לדתו ולאמונתו, יען כי רק מפני פחד המות המיר את דתו –.

383 §

והנה כל הימים אשר ישב המלך ריכֿארד בעיר מלכותו, נחו שקטו היהודים, כי נפל פחד המלך על צוררי יהודה, אך כמעט אשר עזב את ענגלאַנד ויתחבר עם פֿיליפ אויגוסט מלך צרפת ללכת בראש נוסעי הצלב ארצה הקדם, שֻפּכו דמי היהודים בכל עיר ומדינה בארץ ענגלאַנד. כי הנוצרים אזרחי הארץ קנאו קנאה גדולה מאד בְּעֹשֶר היהודים וּבְחֵילָם וְהוֹנָם וּרְכוּשָם, ויתאוו תאוה לשלול את כל אשר להם וְלָבוֹז כל יגיעם, ואת קנאת הדת לקחו רק לכסות עינים לבל יֵחָשבו לשודדים ורוצחים, ויאמרו „כי קִנְאַת דָתָם אֲכָלָתַם וְחֶרְפַּת מְשִׁיחָם הֱצִיָקַתם להשיב ליהודים גְמוּל, לעשות להם כאשר עשו המה – “. ותהי ראשית מעשיהם בעיר לינן, כי היהודים המתגוררים בתוכה נודעו לעשירים גדולים מאד, ויתגוללו ויתנפלו עליהם ויטפלו עליהם שקר לאמר: „כי הם רדפו בחרב אחרי איש אחד מאחיהם אשר בא במסורת דת הנוצרים, ובנוסו אל אחד מבתי תפלות הנוצרים, פרצו בתוך הבית וּמְעִם מזְבְּחוֹ לקחוהו למות“. ועל כן נאספו כל הנוצרים ואיש כלי משחֵתו בידו להשחית את היהודים, גם נוסעי הצלב נִלוו אִתם ויהיו זְרָעם להצמית את שנואי נפשם ולהאביד שָרִיד מעיר. בחֵמה שפכה נפלו כל הגדודים ההם על היהודים וַיַכּוּ בהם עַם רב מכת חרב הרג ואבדן, ורק מתי מעט התמלטו בְעוֹר שִׁנֵיהֶם ותהי להם נפשם לשלל והנוצרים עָטוּ אל השלל ויבוזו זהב וַיָשֹׁסוּ אוצר כל כלי חמדת הנרצחים – . אך שר העיר אשר מִנָהוּ המלך לפקוח עין על דרכי יושבי העיר ועל מעלליהם, הביא במשפט את הנוצרים על ההרג הרב אשר עשו ביהודים להכעיס את לב המלך ולמרות עיני כבודו, ויצטדקו האזרחים ההם וירחצו בנקיון כפם וַיִשָׁבְעוּ שבועי שבועות כי ידיהם לא שפכו את הדם ההוא, רק נוסעי הצלב אשר אין יראת אלהים ומלך נגד פניהם, רק הם הזידו לעשות כדבר הזה לבעבור מַלְאות אמתחותיהם כסף וזהב –. אפס כי נוסעי הצלב הִתְחַמְקוּ בין כה וכה משער העיר וכל טוב היהודים בידם, ויצאו ברכוש גדול מבלי כל פגע, ועקבותיהם לא נודעו –.

384 §

אחרי הדברים האלה התנפלו הנוצרים על היהודים אשר בעיר נאָרוויך, ויהרגו אותם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם ולא חִיוּ בהם כל נשמה (בששי לירח פֿעברואַר ד“א תתק”נ 1190). מקץ חֹדש ימים (7 מאֶרץ) עשו כן צוררי יהודה גם ביהודים היושבים בעיר סטאַנפֿאָרד, כי ביום השוק נאספו שמה המונים המונים מנוסעי הצלב, גם עוד המון רב מערים אחרות, ומבלי כל תואנה וסבה, נפלו על היהודים ויהרגום וַיָשֹׁסוּ את כל הון בתיהם, והנמלטים מחרב רעה נסו אל מצודת המלך וַיִמָלֵטוּ, אך הונם ורכושם היו לבז ולמשסה בידי נוסעי הצלב אשר מהרו ויצאו מתוך העיר לבל יוֹעִידוּם שָׂרֵי המלך למשפט –. והיהודים אשר בעיר לינקאָלן שמעו את אשר נעשה לאחיהם בערי לינן, נאָרוויך וסטאַנפֿאָרד, ויקדימו את פני הרעה, ויחישו מפלט להם אל מצודת המלך אשר בעיר, וַיִנָצֵלוּ.

385 §

אך רע ומר מכל היהודים יושבי ענגלאנד, היה גורל היהודים היושבים בעיר יאָרק. כי הנוצרים האזרחים הביטו עליהם תמיד בעינים מלאות קנאה בגלל עֹשר כבוד בתיהם ויקר תפארת הונם ורכושם, ויותר עוד קנאו בראשי היהודים ההם ועיני עדתם, הלא המה: ברוך ויוסי אשר במלאכות אחיהם הביאו מנחה למלך ביום המשׁחוֹ – כאשר ספרנו בזה –. כי שני היהודים ההם היו עשירים גדולים ועצומים, בתי חמדתם נדמו להיכלי שרים ורוזנים ומלאים כל הון יקר ונעים. אמנם זה האיש ברוך בשובו מלאנדאן לעיר יאָרק מֵת בגלל הפצעים אשר חִלו בו הנוצרים בלאָנדאָן, וביתו נשאר מבלי מָגֵן ומבלי מֵזח עוד. ונוסעי הצלב אשר נכספה גם כלתה נפשם לשלול את הון היהודים ורכושם הרב, גם אזרחי העיר אשר צרה עינם לראות את עֹשר היהודים ותפארת כבוד בתיהם, גם האפרתים וְהַשׁוֹעִים אשר לָווּ מהיהודים כסף רב ולא חָפצו לשלם, וגם הכהנים אנשי הרוח אשר רוח הפֿאנאטיזמוס כנחל גפרית בוערה בם לעשות נקמה ביהודים, כֻּלם יחד קשרו קשר להכחיד את היהודים היושבים ביאָרק ולכלותם מעל פני האדמה, כי רק אז ימצאו איש איש את חשק לבבו ותאות נפשו. ויהי בפרוץ אש באחד מבתי העיר בלילה על פי מקרה או בזדון, התפרצו צוררי היהודים בבית ברוך, ולא מצאו בתוכו רק את אשתו ובנותיו, ויגזלו ויחמסו וישדדו את כל הכסף והזהב ואת כל כלי חמדה אשר מצאו בבית, ואחרי כן הציתו את הבית באש, והאיש יוסי חֲכַם הלבב ראה כי רעה נוראה נשקפה על כל היהודים היושבים בתוך העיר, וימהר ויקח את כל בני ביתו גם את מרבית אנשי הקהלה, ויביאם אל מצודת המלך, ויחל את פני שר המצודה להסתירם מסוד מרעים עד יעבר זעם: וְיָשֹׁכּוּ המים הזידונים. והשר אשר ידע נאמנה כי מצות המלך היא להיות על היהודים לְסִתְרָה, הֱבִיאָם בתוך המצודה הבצורה ההיא ויסגור בעדם לבל תאֻנה אליהם רעה. ביום השני התגודדו הצוררים ויתנפלו על יתר היהודים אשר נותרו בעיר וַיַכּוּם לפי חרב ויקחו להם את כל הונם ורכושם. אחרי כן שמו מָצוֹר על היהודים אשר בתוך המצודה, וירימו במרום קולם ויקראו: „המירו דתכם ולא נָרֵע לכם! – “. אך היהודים לא עָנוּ להם דבר, ויגישו הצוררים את הַכָּרִים ואת אֵילֵי הברזל לְנַגַח את המצודה, אך לא יכלו לה כי בצורה היא מאד. ויהי היום ויצא שר המצודה החוצה, וַיָגוּרוּ היהודים מפניו לבל בגוד בם וְיַסְגִירֵם בידי צריהם, כי הם ראו את פני השר והנה איננו אתם כתמול שלשום, ועל כן המתיקו סוד ויתיעצו לבל יפתחו לו את שערי המצודה. ויחר בם אף השר, וחמתו בערה בו עד להשחית, ויתאונן באזני נְצִיב הַפֶלֶךְ על רֹהב היהודים ועזותם הנמרצה להחרים אותו מהמצודה אשר הִשְׁלִיטוֹ המלך בתוכה, אז עלה עשן גם באף הנציב ההוא, אשר היה שר גדול מאד, ובחרות אפו ביהודים הֵרִים את פעמיו ויבוא עד המצודה ויחזק את ידי הנוצרים ויעוררם להלחם ביהודים עד רדת חומות המצודה ולעשות בהם שפטים על רָהבם ועזותם גם אסף עוד אנשי צָבָא מְזֻיָנִים המפֻזרים ומפֹרדים בכל הפלך ההוא וַיְצַוֵם לְהִשְׂתָּעֵר על המצודה, להוריד עֹז מבטחה, ולהיות זְרוֹעַ להאזרחים ולנוסעי הצלב הצרים על היהודים. ששה ימים רצופים ערכו כל אנשי חיל ההם מלחמה על היהודים, אך היהודים התיצבו לפניהם כגבורים ויכּוּם אחור. אחרי כן נפקחו עיני שליט המחוז לראות כי מַמְרֶה הוא את מצות המלך בהלחמו עם היהודים, כי המלך צוה לבל יָעוֹז אנוש לפגוע בם, ומה גם בעת כזאת אשר הם מסתתרים במצודתו, על כן פקד את אזרחי העיר ואת נוסעי הצלב לשוב איש איש לביתו, אך הם לא שמעו בקולו וישפכו עליו חרפות וגדופים, וילָחץ לעזוב אותם ולהניחם לבצע את מעשיהם, ורק את אנשי הצבא הסרים למשמעתו לקח עִמוֹ וילך וישב אל מקומו הראשון. ואחרי לֶכתו הלכו להם גם רבים מבני מרום העם והאפרתים, אף אזרחים רבים חכמי לב שָׁבו לבתיהם ביָדעם כי אם יִוָדַע מעשיהם למלך, מרה תהיה אחריתם. והנה פתאֹם עָמַד רֶוַח והצלה ליהודים, ויאמינו כי לא תאֻנה להם עוד רעה, ויוֹדוּ לה' חסדו על גאולתם ועל פדות נפשם. אך עד מהרה קדר עליהם היום, ורעתם מהרה מאד! כי אחד מכהני הנוצרים לָבַשׁ קנאת הדת, וַיַצית אש השנאה וַיְאַזֵר זיקות המשטמה בנפשות האספסוף ונוסעי הצלב אשר נשארו עוד שם סביבות המצודה, ויעירם ויעוררם לבצע את מעשיהם, לעלות על המצודה להבקיעה ולעשות נקמות ביהודים בחרב ובאש. ולא בדבר שפתים לבד כי גם בפֹעל כפים הועיל לְהַוַת היהודים, כי כאחד העם לָחַם מלחמת מצוה ההיא, והוא חגור אפוֹד בַּד לָבָן, וַיִבְטַח גם הִבְטִיחַ לַכֹּל כי האפוד ההוא צנה וסחֵרה הוא לו מֵחֵץ יָעוּף ומאבן קֶלַע – אך בכל זאת ירה בו איש יהודי אבן ותרץ את גלגלתו! –. והיהודים נלחמו כגבורים, ובכל פעם אשר הֶעפילו נוסעי הצלב לעלות על החומה, הכו אותם אחור. אפס כי הלחם אָזַל מכליהם וְחִצֶי רעב נִחֲתוּ בם, וידע כל הקהל כי תחת חללי חרב יהיו חללי רעב –. אז התאספו ראשי העדה לַמְתִּיק עצה, ובתוכם היה גם איש לִמוּד תופש תורה אשר בא מארץ צרפת אל עיר יארק, ושמו ר' יום טוב, איש אמיץ לב וירא אלהים, ויקם על רגליו וַיְגַל את אזני השומעים כי העצה היעוצה להם הלא היא כי ישחטו איש את אחיו ואיש את אשתו ובניו ובנותיו, והאחרון ישלח יד בנפשו. את הדברים ההם דִבר הרב מתוך לַבַּת אֵש וברגשי עז, ויחתום את דבריו לאמר: „ה' אלהי ישראל אשר אין חקר למועצותיו, הוא יעץ בסוד קדושים רבה כי נמות כּלנוּ יחד על קדושת שמו ועל קדושת תורתו הקדושה – וראו נא הן אנחנו הולכים למות ברעב או בחרב אויבינו, ולהט החרב מעופף על פנינו, ומה נוחיל עוד? – עתה באה העת לקדש את שם קדוש ישראל ולהשיב לו את נשמתנו טהורה וקדושה כאשר נתן אותה לנו. כן עשו אבותינו בדורות ראשונים גם בדורות אחרונים, יכן נעשה גם אנו – “. כדברים האלה ועוד רבים כאלה דבר ר' יום טוב, וְכַבִּירֵי כחַ לב אשר שמעו את דבריו, גמרו אֹמֶר לעשות כאשר יעץ הרב הזה, ורק החלשים וּנמוֹגי לב לא אבו לעצתו, כי רוח התקוה הִתְעָם וַיְקַווּ כי יִמָלְטוּ מִשְׁחִיתוֹתָם לֵאוֹר באור החיים. והרב ר' יום טוב הצרפתי הֵכִין הַמַטְבֵּחַ, וצאן קדשים, צאן ירושלים הקדישו את נפשם לטבח, – אך בטרם כֹּל השליכו את כל הונם ורכושם על מדורת אש לבל יִפֹּל יגיעם בידי קובעיהם ואחרי כן לקח יוֹסִי ראש הקהלה את המאכלת בידו וישחט את חַנָה אשתו האהובה, אשה יראת ה‘, ואז פשט את צוארו מול המאכלת אשר ביד ר’ יום טוב, ור' יום טוב שחט אותו, ולאחרונה שחטו מרבית היהודים איש את רעהו ואיש את אשת חיקו ובניו ובנותיו. והמעשה הזה אשר לְזִכְרוֹ תצלינה אזנים וְיִתַּר כל לב, נעשה בערב שבת הגדול, וכן עשו לפנים בעצם הום ההוא גם הקנאים האחרונים אחר הריסות מקדש ה' בפעם השניה, כי בערב שבת הגדול אסף אליעזר הגבור הנערץ את כל הקנאים אשר במצודת מַסֵדָה וְיָעַץ להם לשחוט איש את אחיהו ואיש את אשתו ובניו ובנותיו כאשר יעץ ר' יום טוב, והקנאים שמעו בקול שר צבאם ההוא ויפלו איש בחרב רעהו עד תֻּמָם, כי יקר בעיניהם המות מִנְפל בידי הרומאים צורריהם –. והיהודים היראים וְרַכֵּי הלבב אשר לא עשו את עצת ר' יום טוב, התאמצו בכל מאמצי כחם לכבות את האש הגדולה המתלקחת בתוך המצודה, כי ר' יום טוב וחבריו הִצִיתוּ אש בכל דלתות בתי המצודה בטרם הַכְרִיעָם איש את אחיו לטבח. כל הלילה ההוא התאמצו לכבות את התבערה ולמצוא להם מקום לָשֶבֶת, ולמחר בבקר ביום השבת (17 מאֶרץ ד“א תתק”נ 1190) כאשר החלו האויבים להלחם בם בסופה ובשערה כפעם בפעם, קראו להם היהודים הנשארים לשלום, ויבטיחום לפתוח לפניהם את שערי המצודה ברצונם הטוב גם לבוא במסורת דתם ולהיות אִתָּם לְעָם אחד אם אך יִשָׁבְעוּ להם כי לא ימיתום, ולהוכיח לעיניהם איך מֵתוּ אנשי מלחמתם מוֹת איום ונורא מאד, השליכו מעל החומה את נִבְלוֹת הַמוּמָתִים. נוסעי הצלב נשבעו להם כי לא ישלחו ידם אל אחד מהם ולא יעשו להם מאומה אם פָּתֹחַ יפתחו להם את שערי המצודה. אך כמעט אשר פָתחו האומללים ההם את השערים, התנפלו עליהם נוסעי הצלב וכל האספסוף אשר אתם וישיבו את צור חרבם אל לבם – לשוא התנפלו האֹבדים לפני רגליהם בבכי ובתחנונים לשוא התחננו אליהם לְסַפֵּחַ אותם אל דָתָם ואמונתם! כי הנוצרים הרגו אותם לפי חרב, ויתעללו גם בנבלותיהם –. ומכל היהודים אשר ישבו בעיר יאָרק בעֹשר ובכבוד לא נותר עד אחד, ומספר כל החללים היה כחמש מאות נפש.

386 §

ולפני היום המר ההוא (16 מאֶרץ), הרגו נוסעי הצלב בעיר עדמוּנד חמשים ושבע משפחות מבני היהודים היושבים שמה. ובכל עיר ועיר ובכל מקום אשר דרכה כף רגלי נוסעי הצלב בענגלאנד, שם הכינו ליהודים מטבח וישפכו את דמם כמים ויבוזו את כל הונם ויגיעם. אמנם רבים מבני הנוצרים האזרחים אשר נגעה יראת אלהים בלבבם, חמלו על יהודים רבים ויסתירום בסתר חדריהם ויהיו עליהם לסתרה עד כי עבר הוות – זכרה להם ה' לטובה! –. ויהי בהודע להמלך ריכֿארד את אשר עשו הנוצרים ליהודים בארץ ממלכתו, ויחר לו וינאץ בזעם אפו, וימלא את ידי אחד השרים הגדולים לחקור ולדרוש היטב ידי מי שפכו את דמי נקיים ההם ולכפר אותם בדמי שופכם. אך נוסעי הצלב חמקו עברו כבר ועקבותיהם לא נודעו, והאפרתים והאצילים גם האזרחים אשר ידיהם דמים מלאו, ברחו לשאָטטלאַנד וַיִמָלֵטוּ, ויתר הנוצרים הצדיקו את נפשם וירחצו בנקיון כפיהם, ורק השליט אשר בעיר יארק הוסר מפקודתו, וזולת זאת לא נעשה דבר –.

387 §

מסע הצלב הרביעי בראשית המאה הי"ג שונה הוא מכל אשר היו לפניו, כי אז נאספו אבירי הצרפתים והאיטלקים תחת דגל הגראַף באָניפֿאַציוס ממאָנטפֿערראַט ותחת דגל השר באַלדוּאִין מפֿלאַנדערן, ויבואו אל עיר ווענעדיג ויעמדו הכן לעלות ארצה יהודה, והנה אלעקסיוס בן יצחק אַנגעלוס מלך ביצאַנץ לקראתם, וַיְחַל את פניהם לעזור להם עֲשׂות מלחמה בדודו אֲחִי אביו ולקחת ממנו נקם על אשר הִדִיחַ את אביו המלך מכסא מלכותו, גם עִוֵר את עיניו, וישליכהו בבור כֶּלֶא, וימלוך תחתיו. ובהבטיח אותם לתת להם עקב רב ושכר טוב בעד פעולתם להביא את הנוצרים המזרחים תחת ממשלת הפאפסט ברומא, גם לעזור להם במלחמת הישמעאלים עד אשר ילכדו את ירושלים, נֶעתרו אליו נוסעי הצלב לעשות את שאלתו, וישמחו מאד כי אִנָה הזמן לידם לעשות מעשים גדולים ונפלאים ולעשות להם שׁם כשם הגבורים הגדולים אנשי הַשֵׁם מעולם, כי רק זאת היתה מגמת פניהם במסע ההוא. שר צבאם בעת ההיא היה דאַנדאָלאַ נגיד (דאָגע) ווענדיג, איש זקן מאד בן תשעים שנה אשר עיניו הֵחֵלו כֵהוֹת מִשֵׂיבוֹ ונפשו אִוְתָה עוד ללכת בגדולות ובנפלאות. קל מהרה ירדו כל הנוסעים ההם באניותיהם ויגיעו עד שערי קאָנסטאַנטינאָפעל וישתערו עליה בסערות מלחמה ויתפשוה ויושיבו את אלעקסיוס ואת יצחק אנגעלוס אביו על כסא המלוכה כבראשונה. אך אבירי הנוסעים לחצו בחזקה את המלך ואת עם הארץ לשלם להם את שכר פעולתם, ויקצפו יושבי העיר על המלך אודות הרעה אשר הביא עליהם, ויקשרו עליו קשר ויעשו מלחמה במלכם ובאנשי חילו. במלחמה ההיא נפל אלעקסיוס לפי חרב, ויצחק אַנגעלוס מת מרוב פחד וּבְעָתָה, וראש הקושרים התנשא וישם כתר קיסר בראשו וישב על כסא המלוכה. וירע הדבר בעיני הצרפתים בעלי המסע, וישתערו שנית בסערת חמה על קאָנסטאַנטינאָפעל וילכדוה, ובשצף קצפם הרסו את היכלי חמדתה ואת ארמנות עֻזָהּ וטירותיה, שרפו את בתיה הגדולים, שסו את בתי תפלותיה ויציגום ככלי ריק, שברו את המצבות וינפצו את הציונים העתיקים, ואת הקיסר החדש שמטו מראש עמוד גבוה ארצה והתפרדו כל עצמותיו, ואחרי כן חלקו ביניהם את ממלכת ביצאַנץ אשר שָׂמוּהָ לקיסרית הליטיינים: הממלכה עם קאָנסטאַנטינאָפעל הבירה נפלה בחֵלק באלדואין גבור החיל; ארצות החוף ואיים רבים בים אֶגאֶאי נפלו בידי הווענציאַנים, והם הביאו את סחר כל ארץ הקדם תחת ממשלתם; מוקדון ונפות אחרות בארץ העליא העתיקה נפלו בגורל הגראַף ממאָנטפֿערראַט; אַכאַיאַ היתה ירשה להסופר ווילעהאַרדוּאין אשר כתב את הקורות האלה בספר; אַטהען ועוד ערים רבות מערי היונים באו בידי אפרתי צרפת אשר נלוו אל הנוסעים ההם. הממלכה החדשה הזאת נוסדה על מוסדות החקים והמשפטים אשר בארצו המערב, אך לא התעודדה לאֹרך ימים, כי מקץ חמשים שנה סָפתה והיתה לְבָעֵר, וגם בימי עֶמְדָתָה התנודדה כמלונה וחשבה לִנְפֹּל אם לא תמכוה מלכים אחרים ממלכי ארצות המערב, ומקץ חמשים שנה נפלו מרבית־מדינותיה בידי מיכאל פאַלאֶאָלאָגוֹס חֹטֶר מגזע קיסרי ביצאַנץ הראשונים (ה“א כ”א 1261), וכן הלכה הממלכה החדשה ההיא הָלֹך וחסור עד כי חלפה כָלה ולא נשאר לה שארית.

388 §

ממוצא דבר נדע כי נוסעי צלב ההם לא עשו מאומה לטובת ממלכת אחיהם אשר בירושלים, ועל כן ירדה הממלכה ההיא מטה מטה ואין עוזר לה. והמתנדבים בָּעָם אשר עָלוּ אחרי כן גדודים גדודים להושיע לה, לא יכלו להועיל לה ולהצילה מרעתה, כי הם היו מתי מספר, לא יצאו חוֹצֵץ כֻלם וילכו בלי מִשְׁטָר ומערכה ובלי שרי צבאות ונגידי חֲיָלים, ועל כן קצרה ידם להכין את הממלכה הנופלת ההיא ולדעדה כאשר קצרו ידי גדודי הילדים אשר התגודדו לעלות ביהודה להושיע שם לאחיהם, כי כעשרים אלף ילדים עזבו את בתי אבותיהם וישאו את רגליהם ללכת לירושלים ולקחת אותה ואת קבר משיחם מידי הישמעאלים. אך רבים מהם מתו בדרך מרוב עמל ותלאה ומזלעפות רעב ורבים מהם נמכרו לעבדים בידי שודדי ים, או בידי סוחרים וכנענים רודפי בצע מעשקות, ורק מתי מעט שבו לארצם ולמולדתם ולבתי אבותיהם, גם אַנדרעאַס האונגאַרי ועוד שרים רבים אשר התנדבו לעלות לירושלים בשנת ד“א תתקע”ז 1217, גם הם לא עשו תושיה ולא הושיעו את אחיהם ממצוקותיהם בארץ יהודה –. [מסע הצלב החמישי ד“א תתקפ”ח 1228] אחרי הדברים האלה התעורר הקיסר פֿרידריך השני לעלות ביהודה ולהלחם שם עם הישמעאלים. ויהי כשמוע הפאפסט את דבר המסע הזה, קָצַף קֶצֶף גדול על הקיסר הישר איש חרמו, ויצו בחזקת היד לכל עמי הנוצרים לבל יאבו ולבל ישמעו בקולו ללכת אחריו ארצה הקדם. אך הקיסר לא שָעָה אל הפאַפסט, וגם אנשי חילו לא הִטו אזנם למצותו, ויסעו לדרכם ויגיעו אל מְחוֹז חפצם בשלום. ובעת ההיא היתה מלחמה גדולה בין שלטון מצרים ובין פַּחַת דמשק על אודות ממשלת ארץ ארם וארץ יהודה. אז מצא הקיסר פֿרידריך עת רצון להוציא את מחשבות לבו לאור, וברוב חכמתו ותבונתו הִטָה אליו את לבב שלטון מצרים לכרות עִמו ברית, ויתרצה אליו השלטון להשיב להנוצרים את ירושלים ובנותיה, את בית לחם ואת נצרת ובנותיהן, גם את כל חבל הים מעיר יפו עד עיר צידון. כשמוע הפאפסט את דברי ברית השלום ההוא, התאנף מאד בהקיסר, וישפוך עליו זעם לשונו באמרו כי לא נאוה להנוצרים לבוא במסורת הברית עם הישמעאלים בנים לא אֹמן בם, ומה גם לְיַסֵד את ברית שלום ההוא על אדני שוא ומרמה כאשר עשה הקיסר. ויגזר אֹמר כי בגד הקיסר בדת הנוצרית וַיְחַלְלֶהָ, ועל כן הטיל חרם גדול גם על ירושלים גם על קבר משיחו – והכהנים אשר בירושלים שמעו את דבר החרם ההוא וירגזו, ולא הִרְהִיבוּ בנפשם עֹז לְעַטֵר את הקיסר פֿרידריך בעטרת מלוכת ירושלים, רק הקיסר לבדו שם את כֶּתֶר המלוכה בראשו ויהי בירושלים מלך –. וכראות הקיסר כי כל עֲדַת אבירים אשר בירושלים בגדו בו ושונאים אותו תכלית שנאה, שב לארצו בטרם הִצְלִיחַ לתת עֹז ותעצומות לממלכת הנוצרים בארץ הקדושה לבל תוסיף עוד לרדת מטה כבראשונה –. לתקופת ארבע עשרה שנה פרצו בארץ הקדושה גדודי פראים מילדי ארץ הקדם הנקובים בשם האָוואַרעסמיער, לפניהם הלך רֶצַח וקטב, ואחריהם מִדְבַּר שממה, והם לכדו את ארץ יהודה, הרסו את ההיכל הבנוי על קבר הנוצרי, ואת עצמות מלכי הנוצרים השליכו מקבריהם. על יד עזה היתה תבוסת הנוצרים שלמה, כי שם הורידו גדודי הפראים ההם את מבחר אביריהם לטבח, ושם נִגְעַל מָגֵן גבוריהם ויפלו לפי חרב ביום אף ה', וכל הערים אשר לקחו מיד הישמעאלים בחרבם ובקשתם, נפלו בידי עַם פֶּרֶא ההוא, ובידי הנוצרים לא נשארה רק עיר עכו ועוד ערים מעטות מערי החוף.

389 §

ויהי בהשמע הדבר הזה בארץ המערב, נבהלו אלופי הנוצרים ונפשם יָרְעָה להם על שֶׁבֶר בת עַמָם, ולודוויג התשיעי מלך צרפת, קְדוֹש הנוצרים, התנדב לְהֵחָלֵץ חוּשִׁים ולעלות עִם צְבָא אביריו ארצה הקדם לקרוע מידי הפראים ההם את ארץ הקדושה ולבנות את היכל קבר הנוצרי על תִלוֹ כבראשונה. עֲדַת אבירים ובני מְרוֹם הַשוֹעִים והאפרתים גם המון רב מִדַלַת העם, נהרו מכל עבר ופנה אֶל דֶגֶל המלך הזה, והוא עבר בראשם דרך אי ציפערן עד ארץ מצרים לנסוע משם הלאה עד מְחוֹז חפצם. ותהי ראשית דרכי הגבורים ההם לָצוּר על עיר דאַמיעטטע הבצורה אשר על גבול מצרים, וּבְעֹצֶם ידם הורידו עֹז מבטחה ויתפשוה. אך בנָסעם מִמַעלה הַיְאֹר (נילוס) ללכוד גם את קאַירה מָעוֹז מצרים, נָשתה גבורתם וּזְרֹעָם נשברה, כי הַמִצְרִים הִסְגִירוּ את חֵיל הָרַגְלִי בין הַמְצָרִים וילחצום בין אפיקי הַיְאֹר וּתְעָלותֶיהָ וַיַכּוּם מַכַּת חֶרב הֶרג וְאַבְדָן עד תֻּמָם, ואת אניות מלחמתם וְצִיֵיהֶם האדירים הִצִיתוּ באשׁ אֹכֶלֶת אשר לא תִכְבֶּה, היא האש הנודעת בשם אש היונים (גריכֿישעס פֿייער), עד כי נדונו בשני דינים באש ובמים, כי הנמלטים מיד להבה צללו כעופרת במים אדירים ותהומות יְכַסיומו. גם אֲחִי המלך לודוויג ובחירי גבורי אביריו נפלו אז לפי חרב, והמלך נִלְחַץ לתת לַשְׁבִי נפשו ונפשי שרידי חרב אשר ברגליו. ימים רבים ישב המלך הזה בבור השבי עד אשר השיב את הערים אשר לכד, גם נתן כסף רב מאד כֹּפֶר נפשו ונפשות העם אשר אִתּוֹ בשביה, אז יצא הוא והם מתחת שבית מצרים לחפשי. אך מכל ההמון הרב והעצום שירדו אתו מצרימה, לא נשארו רק מתי מספר, וגם הם לא שבו עוד לביתם, כי דבר הוות פרץ בם ויסופו ויתמו מן בלהות, ועצמותיהם נפזרו על אדמת נכר. ולודוויג עם שארית אנשי חילו נסעו למסעיהם, ויבואו בשערי עכו, וישבו שם ארבע שנים ויהיו עליה לסתרה. ובין כה וכה באה ממשלת מצרים בידי המאַמעלוקים אנשי המלחמה אשר עד הימים ההם היו עבדים לבני הקורדים (Enrden) – ⁷⁸. שש עשרה שנה אחרי שוב לודוויג מִמַסָעוֹ, התנדב לעלות שנית ביהודה ולהושיע שם את אחיו העשוקים. אך בטרם הרים פעמיו ארצה יהודה, הלך לראשונה לארץ אפריקא הצפונית לעשות מלחמה עם הימעאלים שודדי הים ולהמריצם להיות לו לעבדים, ולבא במסורת דת הנוצרים. ויהי בהגיע הוא וַחֲיָלָיו עד טוניס עיר הבירה, פָּרַץ פתאֹם דֶבֶר כָּבֵד במחנהו, וימת הוא גם שרים רבים ונכבדים עִמוֹ. ושרי הצבא, בראותם כי חרב המות שלופה ונטויה על ראשיהם, חָשוּ ולא התמהמהו ויכרתו ברית שלום עם הישמעאלים, וישובו לארצם ולמולדתם ותהי להם נפשם לשלל מכל המסע ההוא, וישועות בל נעשו בממלכות הנוצרים בירושלים –. גם מסע הצלב אשר נסע בעת ההיא עדוּאַרד בן מלך ענגלאַנד בראש חברת גבורי חיל מבני הפֿריזים, היה לא לעזר ולא להועיל לממלכת הנוצרים אשר בירושלים, כי לתקופת ימים מעטים אחרי שובו לארצו, הניפו המאַמעלוקים את חרבם הגדולה על שארית הנוצרים אשר בארץ יהודה ועל שְׂרִיד כֵּס ממלכתם בירושלים, וילכדו את אנטיוכא ואת ערו, ואז מהרו גם הנוצרים השרידים אשר בארץ ויעזבו אותה וישובו שאיש איש לביתו, וארץ יהודה נָסַבָּה להמאמעלוקים העריצים.

390 §

והנה אם נָעִיף עַיִן על החדשות אשר הצמיחו מסעי הצלב באיירופא, נָקֵל לנו לראות כי מִגְוִיַת הארי הזה רָדוּ יושבי איירופא גם דְבַשׁ, וּמֵעַז יצא מָתוֹק: א) על פי המסעות הגדולות והרחוקות ההנה, הִתְוַדְעוּ יושבי איירופא לְעַמִים רבים ושונים אשר דרכיהם ומחשבותיהם רחוקות מדרכי עמי ארץ איירופא וממחשבותיהם כרחוק מזרח ממערב. ואז התעוררו עמי איירופא מהתרדמה הגדולה אשר הִפִילָה הָאִוֶלֶת עליהם, ועיני עורים נפקחו לראות אור חדש, אור חכמות עמים רבים, תבונות כפיהם, מלאכת ידי אמניהם וחרֹשת מעשי חכמי חרשיהם, ורוח חדשה נוססה בם על הליכות העולם בכלל ועל דרכי בני האדם בפרט –. רָאֹה רָאו כי החכמה היא רוּחַ הַחַיָה בְּאוֹפַנֵי העולם, וְנִשְׁמָתָה, נִשְׁמַת שַׁדַי, תְּחַיֵם –, ומני אז החלו לקרוא בשם החכמה, לבנות לה בית נאמן גם באיירופא ולמלאות ידיהם לכהן פאר בבית מִקְדָשָׁהּ –. ב) לרגלי המסעות ההן היטיבו עדת האבירים את דרכיהם ומעלליהם, ותחת אשר לפנים עוררו את גבורתם רק לקנא קנאת דתם ולהחרים בעלי דתות אחרות, כוננו להם חברות רבות לעשות טוב וחסד ולהפרות יֶשַׁע. חרבם הניפו להציל עשוקים מיד עושקיהם!, וקשתותם הדריכו לִירוֹת בלב מֵץ ועריץ להוציא בִּלְעו מפיו –. אמנם בכל אלה לא חֶדלו גם מעשות מלחמה עם הישמעאלים בכל עת אשר נועדו לִרְעוֹץ וּלְרוֹצֵץ את הנוצרים הנוסעים אֶל קבר משיחם. הגדולות מכל החברות ההן, היו שלש אלה: 1) חברת יוחנן (Орденъ Іоаннитовъ), 2) חברת שרי ההיכל (Орденъ Храмовыхъ) 3) חברת שרי אשכנז (Орденъ нѢмецкихъ).

1. חברת יוחנן נפלגה לשלש פלגות: לאחים משרתים אשר עליהם החובה לבקר את החולים ולנהלם ברפואת תעלה ובכל מהחסורים אשר יחסרו להם; לכהנים אשר עיניהם פקוחות על הליכות הדת, ולאבירים אשר עליהם ללחום עם בנים כחשים ולנחות את הנוסעים לארץ יהודה עד מחוז חפצם –. בנפול ארץ יהודה בידי הישמעאלים, נִתַּן אִי ראָדוס בידם, וַיִקָראו בשם „אבירי ראדוס“ (Родоссіке рычари ), ואחרי אשר נלחצו להסגיר את האי ההוא בידי הישמעאלים האשמנים (בשנת ה“א רפ”ג 1523), נתן להם המלך קארל החמישי את אי מאַלטא וַיִקָראו בשם „אבירי מאלטא“ (рычари Mалтійскіе) –. 2) האבירים הנקובים בשם שרי ההיכל, גדלו ויעשירו על ידי המתנות הרבות אשר נתנו להם מלכי איירופא ואצילי העם, ולאחרונה נסבו בתיהם ונחלותיהם אשר בארץ יהודה לאנשי ריבם, ואז עזבו מרביתם את ארץ הקדושה ויבואו ארצה צרפת וישבו בתוכה וַיֵאָחֲזוֹ בה. אך שם השחיתו את דרכם וילכו שובב בשרירות לבם, עד כי ספה תמה החברה ההיא ולא שבה עוד לקדמתה –. 3) חברת שרי האשכנזים הגדילו לעשות בארץ המערב יתר הרבה מאשר עשו בארץ המזרח. כי אחיהם הנוצרים קראו אותם לעזור להם להלחם עם הפרייסים הנצמדים להבלי אליליהם וחותרים בכל עז לְשֵָׁרשׁ את דת הנוצרית מכל נָפוֹת הווייכסיל (Weiehsel). וימהרו אבירי החברה ההיא ויבואו לעזור לאחיהם, ואחרי מלחמות רבות וכבדות רמה ידם על עובדי אלילים ההם, ובזרוע נטויה נָטְעוּ את דת הנוצרית בכל הארץ ההיא מנהר ווייכסיל עד נהר ניעמען, גם הִשְׁרִישׁוּ בה את הנהגות האשכנזים, את שפתם ואת חכמתם. ובעזרת אנשים סוחרים ילידי עיר ברעמען וליבעק (Lubeck), הצליחו עוד ביתר שאת ויבנו את עיר קוּלם ואת עיר טהאָרן (Thorn), את עלבינג ואת קאֶניגסבערג ועוד ערים רבות. את היערים אשר בארץ פרייסען, נקפו בברזל, ויהפכום לארץ ברוכה ופֹריה, ויזרעו שדות ויטעו גנים ועצי פרי, גם בנו בתים לָשֶׁבֶת, ובתי תפלות ובתי כהנים, ועל פי ידיעות האשכנזים ותבונות כפיהם וחריצות ידיהם נהפכה הארץ הַנְשַׁמָה ההיא לארץ חפץ ולארץ חמדה טובה ורחבה. אך רוח הדרור אשר שאפו אזרחיה מעולם, גז חיש ויעוף למן היום אשר לקחו אותה האשכנזים –. ואבירי החברה ההיא ישבו בעיר מאריענבורג (משנת ה“א ס”ט 1309) ויהיו אדוני הארץ, והאכרים היו להם לעבדי עולם (לייבאייגענע) –. בימי מסע הצלב הראשון יָסַד האַסאַן נְבִיא הישמעאלים חברה חדשה אשר אנשיה נקראו בשם אַסאַסינים (Assassinen), שומרים הבלי שוא, רוֹעֵי רוח ורודפי קדים, ומושבם בארץ פרתיה הישנה ועל מרום הרי ארם. הם בטלו רצונם מפני נְגִידָם, לא הרימו יד ורגל מבלי פקודתו, מצות שפתיו שמרה רוחם כמצות אלהים, גם לא חשכו ממות חיתם לעשות את רצונו מבלי חֲקוֹר וּדְרוֹש –. על פיו היו עזים כנמרים, קלים כנשרים, רצים כצבאים, וערומים כנחשים, לעשות כל מעשה שֹׁד וָרֶצַח, והוא הִתִּיר את ידם לשלול שלל ולבוז בז ככל אַות נפשם, גם הבטיח אותם נאמנה כי אחרי מותָם חֶלְקם בְּחַיֵי עולם, בעדן גן אלהים, ושם ימַלאו כל חֵשק לבבם ותאות נפשם כל ימי נצח. בעלי החברה הנוראה ההיא היו לִמְחִתָּה להנוצרים וגם להישמעאלים (סאַראַצענען).

391 §

עוד זאת עשו נוסעי הצלב לטובת מין האדם: כי יָרו אבן פִּנָה לְחֹפֶש הָאִכָּרים עובדי האדמה אשר עד הימים ההם היו עבדי עולם להאפרתים, כי לבעבור הרבות את צבאות נוסעי הצלב, שלחו אפרתים רבים את עבדיהם האכרים לחפשי, וגם אחרי שובם מהמסע ההוא נשארו האכרים ההם בני חורים ולא שמעו עוד קול נוגש. גם מַצַב האזרחים יושבי הערים הוּטַב מאד על פי המסעות ההם: המסחור רָחַב וְנָסַב עד קַצְוֵי ארץ וים רחוקים, וחרֹשת המעשה ומלאכת מחשבת הרימו קרן ותהיינה נכבדות ומהוללות בכל אפסי איירופא. תופשי החכמה ישבו על גפי מרומי קרת ללמד לבני הנעורים חכמה ודעת, ורוח חדשה החלה לפעם בנפשות כל בני איירופא –. הן אלה ראשי הדברים אשר הביאו אנשי המסעים אתם בשובם מארץ אזיא אל ארץ מולדתם, רבות לָמְדוּ שמה ורבות לִמְדוּ לאחיהם ולבניהם, אמנם כי הרבו איירופא במחיר הלמודים האלה, ותשלם לאזיא את שכר למודה בששה מליאָן אנשים מיקירי אירופא אשר שפכו דמם במלחמה ותכס עליהם אדמת אזיא, ואף גם זאת כי כאשר התחזקו אנשי המסעים ההם להחזיק במעוז ההשכָלה ולהאיר אור חדש על עמי איירופא, כן חזקו אז גם הכהנים הקאַטאָלים את מתניהם להרים את דגל הפֿאַנאַיזמוס ולעשותה שלטת בארץ. כי בראותם איך הֵחֵלוּ כל עמי איירופא להחזיק במעוז החכמה, לְסַלְסְלָה וּלְרוֹמְמָה, יָראו לנפשם פן ברבות הימים יֵרד מראשותיהם עטרת תפארתם וְיִשָבֵר מַטה עֻזָם שבט ממשלתם, על כן התאמצו בכל מאמצי כחם לְעַנֵן עֲנַן צלמות על מאורי אור ההשכלה, להפילה למשואות נצח ולבנות על מְעִי מַפַּלְתָּה את הפֿאַנאַטיזמוס אוֹרָם וישעם ומעוז חייהם –. והפאַפסט מלכם הלך לפניהם ויעזרם להוציא את מזמות לבבם לאור –. חמת הפֿאַנאַטיקים ההם נִתְּכָה בעזוז נוראותיה על ראשי הוואַלדענזים (Waldenser)⁷⁹ והאַלביגענזים (Albigenser)⁸⁰ אשר נָצרו את דת נצרת בעצם תכונתה כפי אשר היתה בימי קדם בראשית ימי הִוָסְדָהּ, ומושבם היה בארץ צרפת הדרומית, (בפראָוואַנס ולאַנגועדאָק), ארץ אשר שָׁמֶיהָ בהירים ומזהירים כלבנת הספיר, ואזרחיה חיו חיי דרור וחיי נֹעם, ובתוכם היו גם תופשי חכמה וכל מלאכת מחשבת, גם מליצים ומשוררים. ועל האנשים הישרים התמימים והחכמים ההם, גם על השר ראַימונד הששי מעֻזם וּמָגִנָם, שלח הפאַפסט אינאָצענץ השלישי חֶבֶר כהנים להוכיח את דרכיהם על פניהם ולהעיר בם לשוב אל דת הקאַטאָלית כפי לֶקח הפאַפסטים, אם ימאנו לשוב, מרה תהיה באחרונה –. אחרי כן שלח עליהם גדודי אנשי מלחמה אשר קרא אותם בשם נוסעי הצלב, ובראשם המון כהנים רבים. הגדודים ההם עברו בארץ חמדה ההיא בחרב נוקמת ובאש וָדָם, את הערים המפוארות הָרָסוּ, את ההיכלים החמודים עֵרוּ עד היסוד בם, את הבתים נתצו ואת יושביהם רצחו. רבים מהם שרפו באש, ורבים עִנוּ בעברת זדון עד צאת נפשם, וימלאו את כל הארץ ההיא שֹׁד ושבר, חמס, הֶרֶג, רֶצַח וָמָוֶת. ימים רבים נלחם ראַימונד הגראף הישר באדם עם שפעת משחיתים ההם, עד אשר לָטַש לודוויג השמיני את עיניו על ארץ צבי ההיא, ויחגור חרב נוקמת נְקַם דת להרוג את יושביה ולספח אותה אל צרפת ארץ ממלכתו, וַיִבָּהֵל ראימונד מפניו, וימהר ויכרות עמו ברית שלום, ויתן במחירו את רוב אחוזות נחלותיו ומרבית אוצרותיו, ואז נאספה החרב אל תערה וחדלה המלחמה –. אך כבר עברה ישועות הארץ ההיא, חכמת חכמיה אבדה, בינת נבוניה נסתרה, פרחי המדעים קמלו, וכל תושיה נִדחה ממנה בתגרת יד המלחמה האיומה ההיא אשר נמשכה עשרים שנה רצופות –. מִקֵץ שנים אחדות עברה כוס התרעלה גם על כנסיות האכרים אשר היתה עד הימים ההם כנסיה חפשית (Stedinger), כי הבישאפים הישובים בעיר ברעמען ובעיר ראַצענבורג, שלחו על הכנסיה החפשית ההיא צבא רב, עדת אבירים רגלים ופרשים רוכבי סוסים להשמידם ולעשות אתם כָּלָה. לשוא לחמו האכרים כגבורים! לשוא הכו לפי חרב את הגראַף אָלדענבורג איש מלחמתם עִם ארבעת אלפים איש מאנשי חילו! כי עדת האבירים אנשי החיל ומלומדי מלחמה אשר כלי נשקם חדשים וטובים ופרשיהם קלים כנשרי שמים, התגברו במספרם הרב והעצום על האכרים המעטים והחלשים מהם, את ארצם הֵשַׁמוּ, את עדרי בקרם ועשתרות צאנם בזזו להם, ואת עַם הארץ הכו לפי חרב, אנשים ונשים וטף, ולא חָיוּ כל נשמה.

2. מלכי בית האָהענשטויפֿען (Гогенштауфень)

(ד“א תתצ”ח–ה“א י”ד 1254–1138)

392 §

אחרי מות הקיסר לאָטהאַר בשובו מארץ איטליא, התנשא היינריך הגאה חתנו, חֹטר מגזע הגועלפים⁸¹ ונשיא באַייערן וזאקסען, ויאמר „אני אמלוך! כי חתן הקיסר אנכי ולי יאתה המלוכה! –“. אך רבים מנשיאי העם התקוממו לו ולא אבו ללמד אותו אלוף לראשם, כי יראו מפני עזוזו, גם שנאו את גאותו ורום לבבו –. ויהי בהתאסף ראשי העם ושרי המדינות וכל נשיאי המטות בעיר קאָבלענץ⁸² לַמְתִּיק סוד, מאנו נשיאים רבים לְהַרְכִּיב לראשם אדונים קשה ואיש גאה כזה, ויבחרו בקאָנראַד מבית האָהענשטויפֿען וימליכוהו תחת הקיסר לאָטהאַר, ובית הגועלפֿים הודח מכבוד המלוכה גם בפעם הזאת. אך היינריך לא אבה לתת ידו תחת הקיסר החדש הזה, ומלחמה כבדה התחוללה עוד הפעם בין בית הגועלפים ובין בית האָענשטויפֿען, וחרב האזרחים חלה בכל ערי ארץ אשכנז –. העיר הבצורה ווינסבערג באה במצור וַתִּפּוֹל בידי הקיסר קאָנראַד, אך אנשי המלחמה אשר בתוכה נמלטו ממות בערמת נשיהן ובאמונתן לבעליהן –. המלחמה ההיא לא שככה עד אשר מת היינריך הגאה, כי אז כרתו שני הבתים ההם ברית שלום ביניהם, אפס כי לא ארכו ימי השלום ההוא ולא היתה מנוחה נכונה בארץ עד אשר השיב הקיסר המולך אחרי קאָנראַד אל היינריך האריה בן היינריך הגאה את נחלות אבותיו ואת נשיאות באייערן וזאקסען. אך בכל זאת נקרעה עסטעררייך מבאייערן ותהי להערצאָגטהום מיוחדת עם זכיות רבות וטובות –. הקיסר קאָנראַד היה איש גבור חיל ותמים דרך, אך לרגלי המלחמה אשר עשה עם בית הגועלפֿים, גם לרגלי מסע הצלב אשר נסע בראש צבאותיו, לא עצר כֹּחַ לפעול ישועות בקרב ארץ אשכנז. ימים אחדים לפני מותו, הִטָה את לבב הנשיאים להושיב על כסאו אחריו את בן אחיו גבור החיל וכביר כֹּחַ לב הנקרא בשם פֿרידריך בּאַרבאַראָססאַ (פתרונו „בעל זקן אדום“)⁸³ בחיר כל עדת האבירים אשר בעת מסע הצלב נודע לקאָנראַד יתרון הַכְשֵר דעתו ורוח חכמתו וגבורתו. הקיסר הגדול זה, פֿרידריך הראשון, נתן עז והרבה עצמה לארץ ממלכתו מִבַּיִת, גם הגדיל את כבודה וַיֶרֶב את תפארתה מחוץ. אומץ ידו וישרת לבבו, עזוז נוראותיו וְרֻבֵּי צדקותיו, הִטִילוּ אימתו ויראת רום הודו על כל האשכנזים, ויהיו סרים למשמעתו כל ימי שבתו על כסא מלכותו.

393 §

המלחמה הכבדה מכל המלחמות אשר סבבו את הקיסר הזה, היתה מלחמת איטליא אשר לחם בה שש פעמים עד הכניעו אותה תחת שִׁבְטוֹ, כי ערי לאָמבאַרדיא וביחוד אזרחי מאַילאַנד, חשבו מזמה לכונן בארצם כנסיה חפשית, ויתחברו עם אזרחים רבים יודעי מלחמה ויתאמצו להמיש את צוארם מֵעֹל הקיסר להיות חפשים ככל הכנסיות החפשיות. רוח המֶרד הזה פרץ בעת אשר נסע הקיסר בפעם הראשונה בארץ איטליא, ויחר אף הקיסר בעדת פריצים ההם ויואל להראותם קשה ולשלם להם כפעלם, אפס כי קצור קצרה ידו להכניע את גְאוֹן מאַילאַנד בפעם ההיא, וישפוך זעמו על נפות קטנים ממנה ויהרסם בעברתו למען יראו כל יושבי איטליא וייראו ולא יזידו להתפרץ עוד בפניו. אחרי כן הרים פעמיו לעיר פאַוויאַ ושם הָכתר בכתר לאָמבאַרדיא גם בכתר רומא. אמנם את כתר רומא לא השיג עד אשר הִסְגִיר את אַרנאָלד הברעסטי אחד מבני הנזירים אל הפאפסט. הנזיר ההוא היה איש נפלא אשר התאזר עז להשיב את דת הנוצרית אל מעמדה הראשון כפי אשר יסדוה אותה תלמידי הנוצרי –. הוא קרא בגרון בלי חשך בתוך קהל ועדה כי חֵטא יֶחטאו כהני הדת ההיא בקחתם להם בחזקה קַרְנַיִם למשול מִמְשָל רב גם בחפצי תבל ובעניני המדינה, וּבְרָכְשָם להם רכוש גדול כאחד השרים והרוזנים, ויותר מכלם יחטא הפאפסט נשיא הדת בהתנשאו לשבת על גפי מרומי כסא המלוכה ולהוציא דבר מלכות מלפניו בהליכות התבל, כי הדבר הזה לַמְרוֹת רְצוֹן מחוקק הדת הוא –. והרומאים שמעו בקול דבריו החוצבים להבות אש, ויפרקו מעליהם את עֹל הפאַפסט ולא הטו עוד שכמם לסבול את אשר הטיל עליהם כדבר מלך שלטון, ויכוננו להם כנסיה חפשית על פי החקים והמשפטים אשר היו לכנסיה כזאת בימי קדם. אך כאשר הסגיר הקיסר פֿרידריך את האיש הנפלא ההוא בידי הפאפסט, והוא ירה בו את בְּרַק הַחֵרֶם וגרשהו משערי עיר רומא, אז רפו ידי הרומאים וְכִהֲתָה רוחם וישובו ויתרפסו תחת רגלי הפאַפסט כבראשונה.

394 §

ויהי בשוב הקיסר לארצו, וישובו אזרחי מאַיאַלנד וישאו את נס המרֶד ביתר עז עוד, ויתגודדו ויעלו על ערים רבות אשר נתנו ידם תחת הקיסר ויהרסו אותן, ואת יושביהן הֶרְאוּ קָשָׁה ויציקום בחזק יד לבגוד בהקיסר ולהיות עָרָיו ואנשי מַצותו –. וישמע הקיסר וינאץ, ויסע שנית ארצה איטליא ליסר את המורדים, ועל פי יודעי דת ודין הוציא לאור את משפט הקיסר יוסטיניאַנוס על דבר עז מלך ותקפו ועזוזו לעשות בעבדיו המתפרצים שְפָטִים בחרב ובאש. אך אזרחי מאַילאַנד מֵאֲנוּ לְקַבֵּל עליהם את משפט המלוכה מיד פֿרידריך, ותבער בם חמת הקיסר ויתנם לחרם, ומלחמה עזה התלקחה בין הקיסר ובין מאילאנד, אפס כי לאחרונה התגבר הקיסר עליהם, ואחרי אשר צר על מאילאנד, שנתים וחצי, הוריד את עֻזָהּ ונבוזו ארמנותיה, בתיה נהרסו, ראשי המורדים ירדו לטבח, ויתר יושביה הגלו הגלת שלומים ויהיו מפוזרים ומפורדים בארצות רחוקות. כשמוע כל יושבי לאָמבאַרדיא את הרעה אשר נִתְּכָה על מאילאנד, חרדו חרדה גדולה מאד מפני תנופת חרב הקיסר, וימהרו ויכנעו תחת ידו, ויקבלו עליהם את עול מלכותו ואת עול האלופים אשר הרכיב לראשם –. אחרי ימים לא כבירים היתה מריבה בין הקיסר ובין הפאפסט אלכסנדר השלישי⁸⁴, אשר היה אמיץ לב וכביר רוח. והפאפסט בשצף קצפו חלל את הוד נזר הקיסר וַיָטֶל עליו את לַהַט הַחֶרֶם, גם נלוה אל אזרחי לאָמבאַרדיא שונאי הקיסר ומבקשי רעתו. ועל פיו שבו כל ערי לאָמבאַרדיא ותעשינה אֲגֻדָה אחת לפרוק מעליהן את עול הקיסר, ואחריהן התפרצו מרבית ערי איטליא העליונה, הלא הן: ווענעדיג, וועראָנא, וויצענצא, פאַדוּאַ, טרעוויזאָ, פֿערראַראַ, ברעסציא, בערגאָמאַ, קרעמאָנאַ, פיאַצענצאַ, פּאַרְמאַ, מאָדענאַ, באָלאָניע, ועוד ערים רבות, גם מאילאנד התנערה מֵעֲפַר הריסותה ותהי זרוע להערים ההן ללחום בהקיסר ולשבור את מוֹטוֹת עֻלו מעל צואריהם. ולהכעיס עוד את לב הקיסר בנו בעלי הפרצים ההם את עיר אלעסאַנדריאַ על שם אלכסנדר הפאפסט. ימים רבים נלחמו כגבורים משכילים את מלחמת חרותם, ובזרוע עֻזָם הֶחלישו אל חיל הקיסר עד כי אזלת ידו ולא יכול לעמוד לפניהם, ולאחרונה פרצה גם מגֵפַת הקדחת במחנה הקיסר מֵעֹז להבות חֹם הקיץ, חֹם מלאכים קלים באו אליו ויקראו לו לשוב לארצו ולהשקיט את שאון קמיו ולעשות סדרים בארץ, וכל הדברים האלה לחצו את הקיסר להשיב את חרבו אל תערה, וישב לארץ אשכנז, ואיטליא הרימה ראשה ותעש כטוב וכישר בעיניה למרות עיני הקיסר.

395 §

ויהי מקץ ימים רבים, אחרי אשר בצע הקיסר את מעשהו בארץ אשכנז, יצא עוד הפעם בחיל כבד מאד להלחם באיטליא המתפרצת מפניו, ויעבור דרך תועפות הררי האַלפען ויגיע עד עיר אַלעסאַנדריא ויצר עליה. אך ימי המצוֹר נמשכו מאד ויירא הקיסר פן יבֻלע לאנשי צבאו, וכל עמלו להציל את כבודו יִשָאֵר מָעַל, על כן הֶחליט לצאת בחרב לקראת אזרחי איטליא ולערוך אתם קרב על מרומי שדה קטל. אך היינריך האריה עזב אותו בעת צרתו, וימאן לעזור לו במלחמה הנוראה ההיא, לשוא התחנן אליו הקיסר לבל ישליכהו לעת כזאת אשר צרה קרובה ואין עוזר לו! כי היינריך האטים אזניו ויקשיח לבבו וישליכהו מלפניו וילך וישב אל ארץ ממשלתו להרחיב את גבולה, להגדילה ולהאדירה, והוא היה הנסבה להמגפה הגדולה אשר היתה במחנה הקיסר בהלחמם ביום קרב בלעגנענא, וגם הקיסר נחשב אז עם חללי חרב, כי סוסו האביר כשל נפל במערכה בשדה וַיַפֵּל רוכבו אחור. אומנם הקיסר המרומם הזה לא הִתְרַפֵּה ביום אֵידוֹ, וַיֵדַע נאמנה כי אם ישלח מלאכי שלום אל אנשי מלחמתו, ימהרו ויחלטו השלום ממנו. וכאשר דמה כן היתה, כי כאשר שאל שלום מאת אויביו, מהרו ויפיקו נפשם לשאלתו, ועד מהרה השלים עמו הפאַפסט וכל בעלי ברית הלאָמבארדים. וּבַאֲסֵפָה הגדולה אשר היתה בעיר ווענעדיג, כרת הקיסר ברית שלום עם הפאפסט ועם כל ראשי ערי איטליא לבל יניפו זה אל זה חרב עד כְּלוֹת שש שנים. הפאַפסט אלכסנדר הֻקם עָל להיות נשיא הדת, גם רב ושליט בהליכות המדינה כבראשונה. הקיסר הֻתּר מאסורי החרם, וכל פקידי איטליא ואזרחיה נשבעו לתת לו הוד וכבוד מלוכה, גם לנהל את אנשי חילו בלחם ובכל המחסורים מדי עברם דרך ארצם, ושרי הקיסר יהיו שליטים עליונים בכל ערי איטליא ועל פיהם יֵצא כל משפט וכל דת ודין לאור. כן הוּשַׁב שְׁלוֹם איטליא על כַּנוֹ, ולפני בית תפלת מאַרקוס בווענעדיג תקעו הפאַפסט והקיסר ידם ויכפרו איש לרעהו את אשר חטאו זה אל זה עד היום ההוא, והפאפסט נשק להקיסר מנשיקות פיו לאות חוֹתַם ברית השלום. אך פרי הנֵצח וכֹחַ הממשלה נשארו בידי הרומאים, וילכו מחיל אל חיל, ויגדילו את שלטונם וממשלתם בארץ איטליא. ובטרם עזב הקיסר את איטליא, נתן את קאנסטאַנטינאַ להיינריך בנו לאשה, ולקאנסטאנטינא היתה ממלכת הנאָרמאנים בנעאַפעל וסיציליא למורשה.

396 §

ויהי כבוא השמועה אל ארץ אשכנז כי הקיסר והפאפסט כרצו ביניהם ברית שלום, נפלה אימתה ופחד על היינריך האריה, ויחרד לרגעים מפני נקמת הקיסר וזעם אפו, והיינריך הגדיל כבר את ממשלתו ויכבוש את הסלאַווים היושבים בפאָמערען ובמעקלענבורג ויקח את ארצם ואת נחלתם, ועל ים הקדמוני הניף את חרבו ויניע תחתיו את הפריזים (פֿריזען), גם לחם את הכנסיה החפשית אשר כוננו האכרים בהאָלשטיין וינצחם, ותהי לו ממלכה גדולה ויגבה לבו ויאמר: „כֹּחִי ועֹצֶם ידי עשו לי את כל הגדֻלה הזאת!“. בְּקִצְבֵי ההר הנודע בשֵם האַרץ, כָּרה מִכְרֵי כסף וזהב חדשים אשר לא שְעָרוּם מלכי הארץ לפניו, יסד ערים חדשות או הגדיל את הישנות (הלא הן ליבעק, מינכֿען, ראצבורג ועוד ערים אחרות), גם הושיב בממלכתו הרחבה אנשים רבים ילדי ארץ השפלה (נידערלאנד). אך כאשר היה גבור משכיל ואיש מלחמות, כן היה גם עריץ ואכזר, וירעץ וירוצץ נסיכים ורוזנים גם כהנים ואנשי רוח, כי כשמו כן הוא: אריה שְׁמוֹ וכאריה משחית עָבַר וְרָמַס וְטָרַף ואין מציל. ויהי בשוב הקיסר פֿרידריך מארץ איטליא, צללו שתי אזניו מקול שַוְעַת עשוקים ורצוצים אשר יְשַוְעוּ מִזְרוֹעַ היינריך וצועקים על החמס ועל המעשקות אשר הוא עושה להם. וישמח הקיסר במצאו את התואנה אשר הוא מבקש לקחת נקם מאת הבוגד ההוא אשר בגד בו להשליכו מלפניו בעת צרה ומצוקה, וישלח אליו מלאכי זעם ויועידהו למשפט לתת דין וחשבון לפניו ולפני שרי המלוכה על כל המעשים הרעים אשר עשה. אך היינריך לא אבה ולא שמע בקול הקיסר, וגם בפעם השנית והשלישית המרה את מצות שפתיו ולא בא לעמוד במשפט. אז העיר עליו הקיסר כל חמתו וַיוֹר בו חֵץ החרם ויחרימהו ויקרע מידו את נסיכות באייערן וזאקסען ויתן אותן לרעיו הטובים ממנו, את נסיכות באייערן נתן להגבור המשכיל אָטטאַ וויטטעלסבאַך אשר רוחו נאמנת את בית האָהענשטויפֿען, ואת זאַקסען חָלַק לנסיכים רבים, ויתן חלק גדול ממנה לבערנהאַרד הָאַנְהאַלְטִי בן אַלברעכֿט הַדוֹב, ואת יתר החלקים נתן להנסיכים והבישאָפֿים היושבים בקרבת זאקסען. אפס כי רק אחרי מלחמה ארוכה וְרַבַּת דמים נכנע האריה הנורא ההוא. יותר משתי שנים גבר היינריך על צבאות הקיסר ועל כל אנשי מלחמתו. ובעוצם ידו הָרַס את גאָסלאַר עִם מִכְרֵי זהבה אשר בהרריה ועם כל אוצרותיה, את האַלבערשטאַדט שרף באש ויציגנה על גחליה ריקם, את נשיא טהירינגען תפש בכפו, ואת כל מתקוממיו אשר בוועסטפֿאַלען רָדד תחתיו. ורק אחרי אשר עלה עליו הקיסר בכבודו עם צבא גבורים וינופף חרבו הגדולה על ארצות ממשלתו, גם שריו ועבדיו בגדו בו ויעזבוהו והוא נסגר במצור באין מנוס ומפלט, רק אז נכנע לבבו ויתרפס וַיִרְהַב את הקיסר ויפול לרגליו ארצה ויחל את פניו לסלוח לו, והקיסר נטל עליו לעזוב את ארצו ואת מולדתו ולנוע בענגלאנד שלש שנים, ואז יצא הוא ואשתו וּבְנוֹ כְמוֹצָאֵי גולה וישבו בענגלאַנד. אך בכל זאת נִתְּנָה לו ברוינשווייג ולינעבורג לאחוזת עולם –. אחרי אשר הצליח הקיסר פֿרידריך לְרַד לפניו את כל אויביו, התנדב לנסוע בראש נוסעי הצלב אל ארץ הקדושה, הוא המסע השלישי אשר נסעו הנוצרים לעשות מלחמה את הישמעאלים (כאשר ספרנו כבר). אולם הקיסר לא שב עוד לארצו, כי גוע וימת בארץ הקדושה, ושם כבודו וזכרו יעמדו לדור דורים, כי הגדיל לעשות ואת בני עמו הרכיב על במתי ארץ.

397 §

היינריך הששי בן פֿרידריך הראשון, היה איש אשר רוח מלכים נוססה בו, ויהי חכם גדול בהליכות המלוכה כאביהו, גם רב פעלים ורב מעללים כמוהו, אך חסר לו רוח נדיבתו, יקרת רוחו וטובת לבבו. אהבת בצע, לב קשה ואכזריות הקדירו את טֹהַר חכמתו ותבונות כפיו. צִלְצְלֵי כִּנוֹרוֹ אשר צָללו לכבוד האהבה בימי נעוריו, נדמו בשבתו על כסא מלכותו. תשוקת המשרה וחשק השלטון, הֵמִיתו כל רֶגֶש יָקָר בקרבו ויסירו ממנו לב הבשר וישימו תחתיו לב אבן –. לבעבור עַטֵר את ראשו בעטרת קיסרי רומא, הסגיר ביד הרומאים את טוסקולום, עיר הנאמנה וְהַסָרָה למשמעתו, לְכַלוֹת בה את חמתם ונקמתם, כי כמעט אשר יצא חיל האשכנזים אנשי הַמַצָב מתוכה, התנפלו עליה הרומאים ויעשו בה הֶרֶג רב ואת בתיה שרפו באש, ורק מתי מעט נמלטו מחרב רעה ויבנו להם סֻכּוֹת לצל יומם מֵחרֶב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר, ומעט מעט נהפכו הסוכות ההנה לעיר חדשה וזה שְמָה אשר יקראו לה: פֿראַנסקאַטי, על שם ענפי פֿראַנשע אשר נבנו מהם הבתים הראשונים בעיר ההיא –. אחרי מות המלך האחרון ממלכי הנאָרמאנים, חפץ הקיסר היינריך לקחת לו את נעאַפעל ואת סיציליא אשר הן מורשת קאָנסטאַנטיאַ אשת נעוריו. אך ראשי הארצות ההן ואפרתיהן אשר ידוע את היינריך את תאות נפשו למשול ממשל רב באין מעצור לרוחו ולאסוף כעפר כסף וכחול ים מִכְמַנִי זהב, התקוממו לו ולא אבו להרכיב אדונים קשה כמוהו לראשם, וישימו כתר מלכות בראש טאנקרעד אחד מאצילי בני אמם וארצם. אז עלה עשן באף היינריך ויצא בחיל גדול מאד לעשות מלחמה בנעאַפעל, אך מחלה עזה פרצה בקרב מחנה וַתִּגֹף מבחר גבוריו עד אשר נלחץ להשיב חרבו אל תערה ולעלות ממצור נעאַפעל, גם קאָנסטאנטיא אשת נפלה בשביה על פי בֶגד בֹגְדִים. ובעת ההיא נשאו גם שונאיו בארץ אשכנז את ראשיהם וימרדו בו. ורק אחרי אשר הצליח לעשות לו חַיִל חָדָשׁ ולהרבות את מספר אנשי צבאותיו, רק אז העיז ידו על כל אויביו ומבקשי רעתו. ובחזקתו לכד את נעאַפעל ואת פאַלערמאָ. ואז לא הִצִיב גבולות לנקמתו ועריצותו, ויעש נקמות נוראות מאד בכל אויביו ואנשי מלחמתו. כל בתי האסורים ובתי כְלָאִים נמלאו אפרתים ובישאָפֿים, והיינריך חרץ עליהם משפט לְעַוֵר את עיניהם או לדקור אותם ברמחים, לתלותם על עצים או לשרוף אותם באש, גם לקבר אותם בארץ בעודם חיים ותמימים. שָׁלָל רב וּבִזָה אין קֵץ העמיס הקיסר על כֶּתֶף סוסים אבירים ויובילם לאוצרות ערי מִבְצָרָיו. אך לתקופות שנים אחדות הבהילהו פתאום המות, וימת בן שלשים ושתים שנה, וישאר אחריו את פֿרידריך בנו, ילד בן שתי שנים, והפאַפסט החכם הגדול אִינאָצענץ השלישי היה אפוטרופסו. בעת ההיא בחרו אוהבי בית האָהענשטויפֿען את פֿיליפ משוואַבען אֲחִי היינריך הששי, וישימו כתר הקיסרית בראשו, והוא היה נדיב לב, הולך נכוחות, תמים דעים וָעניו, אך אוהבי בית הגועלפֿים בחרו באָטטאָ הרביעי בן היינריך האריה, אשר היה עז נפש, מְהִיר חֵמה ופֹחֵז כמים. אז נפלגה ארץ אשכנז לשתי פלגות: יושבי הנגב דבקו בפֿיליפ משוואַבען, ויושבי הצפון באָטטאָ הרביעי, ומלחמה ארוכה היתה ביניהן עשר שנים רצופות, ובמשך השנים ההן מלאה ארץ אשכנז חמס וָשֹׁד והֻשלך משפט ארצה, ונהרי דמים בנהרי דמים נָגָעוּ, וכה גברו השַמות בארץ עד כי בשנה אחת נשרפו ששה עשר בתי תפלות גדולים ושלש מאות וחמשים כפרים. והנה בטרם כְּלוֹת עוד המלחמה ההיא, קם השר אָטטאָ לבית וויטעלסבאַך על פֿיליפ בחרב ויהרגהו בעיר באמבערג, אך הקיסר אטטא החרימו על דבר הרצח ההוא ויגרשהו, ובדרך מנוסתו נהרג על יד נהר דאָנוי, והיכל כבודו נהרס עד היסוד בו, ואָטטא היה השליט האחד בארץ אשכנז באין פוצה פה, אפס כי לא ארכו ימי השלום והמנוחה בארץ צְבִי ההיא, כי מלחמה חדשה פרצה בין הקיסר אָטטאָ ובין הפאפסט איננאָצענץ השלישי וַתַּרְגִיז שנית את הארץ.

398 §

איננאָצענץ השלישי היה חכם גדול בחכמת המדינה, ולב מלכים אין חֵקר נִתַּן לו מאת תּוֹכֵן לִבּוֹת ה', אך הוא הִתְעַמֵר בחכמתו וגבורתו – . כי באהבתו העזה להיות מושל באדם גם בממשלה המדינית, העלה את כסאו מעל כל כסאות הקיסרם בְּתִתּוֹ חֹק לא יעבור כי ממשלת הדת רוממה היא על הוד המלוכה, ונשיא הדת מרום ישכון על כל מלכי ארץ ורוזנים. כל המלכים יתֻכו לרגליו, ישאו מדברותיו ופקודתו משמור רוחם. להוציא את הַחֹק ההוא למענהו, היתה ראשית דרכו להדיח את הקיסר אָטטאָ בחלקת לשונו לְקַיֵים בידו את ממשלתו המדינית בארץ איטליא התיכונה ובעיר רומא וכל בנותיה וְנָפוֹתֶיהָ, והקיסר נעתר אליו בדבר הגדול הזה, כי נעלמה עוד ממנו מְגַמַת פני הפאפסט ועצמת תשוקתו לָרֶשֶת מֶרחבי ארץ ולהיות מלך עליון לכל מלכי ארץ. אך כאשר נפקחו עיני הקיסר וירא כי כל ישע הפאפסט וכל חפצו רק עוז הממשלה המדינית והוד הדר הַמִשְׂרָה, הִצִיב גבולות וישם בריח ודלתים בעד הים הַסוֹעֵר הזה, ובגלל זאת בערה בו חֲמַת הפאַפסט עד להשחית וַיְקַלַע עליו את חֲזִיז חֶרְמוֹ לְלַהֲטוֹ משורש עד ענף. ולהָתם את כל נקמתו שלח את פֿרידריך הצעיר בן הקיסר היינריך הששי לארץ אשכנז להלחם עם אטטא לְהַבְעִיר שנית את תבערת המלחמה בין מִפְלֶגֶת הגועלפֿים ובין מפלגת הגהיבעללינים. ויהי כבוא פֿרידריך הנער ארצה אשכנז, דבקה בו נפש הגהיבעללינים ויאהבו את העלם היפה בבנים וַחֲכַם הלבב הזה ויעזרו אחריו, ובימים כבירים נתנו לו כל יושבי אשכנז הוד מלוכה בעוד אשר אָטטאָ בחיים חיתו –. והקיסר אָטטאָ הרביעי מת בשנת ד“א תתקע”ח 1218 בעיר ברוינשווייג, וימלוך פֿרידריך השני בכל ארץ אשכנז. אמנם הקיסר הצעיר הזה היה חכם גדול בכל דְבַר חכמת בינה, כי הוא גֻדַל על ברכי חכמות הערביאים, ויצלח ויעש פרי הלולים, וַיַט לבבו אחרי בעלי דת מחמד ויאהב את דרכי החיים אשר לבני הקדם, ועל כן היה עוֹיֵן את הפאפסט אשר נצב לו לשטנה בדרך ואשר נתן אותו לפני בן לא אֹמן בו ומלעיב בדת הנוצרים – עד כי כל הימים אשר ישב על כסא מלכותו היתה מלחמה ארוכה בינו ובין הפאפסט. כי בראות הפאפסט כי הקיסר היה הוא גם מלך באיטליא העליונה והתחתונה, ירא מפניו פן יקרע מידו את הממשלה המדינית אשר לו, ובידעו נאמנה כי שאר רוח לו ברוח חכמה ודעת והגיוני לבבו בני חורים הם, פָּחַד פַּחַד פן יקרע את סגור עיני מקדישיו להביט על מעוריו ולראות כי רק ממשלה ושלטון אִותה נפשו, וימירו כבודו באי־כבוד. כי על כן חָתר אִיננאָצענץ גם הפאפסטים היושבים על כסא אחריו, להפריד את ממשלת נעאפעל וסיציליא מארצות ממשלת הקיסר –.

399 §

אמנם קָצֹר קצרה יד הפאפסט איננאָצענץ להתעולל עלילות על הקיסר המשכיל הזה מפאת הליכות המלוכה, ויחפש וימצא בו עָוֹן אשר חטא כי חלל את מוצא שפתיו ולא הרים את פעמיו לארץ הקדושה לעשות מלחמה ונקמה באויבי הנוצרים. כי הקיסר הזה התנדב לנסוע את מסע הצלב, ואחרי כן נחם על מזמתו ולא שמר את הבטחתו, וזאת היתה בעיני הפאפסט לְעֵדָה כי בוחר הוא בדת הישמעאלים, ואת דת הנוצרים השליך אחרי גֵוו. ובגלל החטאה הגדולה ההיא יָרָה בו הפאפסט גרעגאָר התשיעי את חֵץ החֵרם –. ובשנה השנית בנסוע הקיסר לארץ הקדושה בראש נוסעי הצלב בטרם הִתִּיר לו הפאפסט את חֶרְמוֹ, הוסיף עוד הפאַפסט לַחֲרוֹת אַפּוֹ, וישם אבני נגף וצורי מכשול על כל דרכיו בארץ הקדושה, וישב אחור ימינו אף השיב צור חרבו מֵהָפִיק את זְמָמוֹ ומהוציא מחשבות לבו לאור. ותהי הנקלה זאת בעיניו, ויוסף לפרוש עליו שחת רשתו וישלח אנשי חיל מְזֻיָנִים אל כל נָפות הקיסר בארץ איטליא לקרוע אותו מידו –. אנשי חַיִל ההם אשר שלח נשיא הדת ההוא, היו מְצֻיָנִים בדמות מַפְתֵּחַ פעטרוס על מלבושיהם, לְאוֹת כי הַמְמַלֵא מְקוֹם פעטרוס והיושב על כסאו בעיר רומא, שלח אותם ללחום את אויבו ושונאו בנפש –. ויהי בְהִשָמַע דְבַר הפאפסט ועלילותיו במחנה הקיסר, מִהר הקיסר ויעזוב את ארץ הקדושה ויבוא ארצה איטליא וַיַךְ את צבאות הפאפסט אחור, ואחרי כן הניף את חרבו הַקָשָה על ארצות ממשלת הפאפסט לקרוע אותן מידו בחוזק יד. אז נבהל הפאַפסט וְחָרַד וּפָחַד מפני תנופת חרבו וַיִתְרַצֶה אליו לכרות עִמוֹ ברית שלום ולהתירו מחרמו. אחרי הדברים האלה שב הקיסר פֿרידריך לארץ אשכנז וישם עיניו ולבו לְהֵיטִיב את מַצָבָהּ וּלְבַעֵר הָרָעָה מקרבה. ותהי ראשית מעשהו לעצור ברוח עדת האבירים (ריטטער) עדת עריצים, לבל יוסיפו עוד לערוץ הארץ בַּחֲמַת ידיהם ורוח עריצותם, וַיְשַׁבֵּר מְתַלְעוֹת עַוֶל וּמִשִׁנָיו הִשְׁלִיךְ טרף, וכל זְרוֹעַ רָמָה גִדֵעַ. לאזרחי איטליא התחתונה כתב ספר חוקים ומשפטים אשר יעשו אותם וְיִחיו בהם. את קֶרֶן המסחור הרים בכבוד, את חרֹשת המעשה הושיב על גפי מרומי קרת, ואת מלאכת המליצה והשיר הרכיב על במתי ארץ. אפס כי בהכבידו את אַכְפוֹ על יושבי לאָמבאַרדיא לְקַיֵם וּלְקַבֵּל עליהם את פָּרָשַת דברי ברית השלום אשר יצאה לאור בעיר קאָסטניץ, התלקחה מלחמה איומה בינו וביניהם. אך ימינו הושיעה לו לְרַד לפניו את הלאָמבאַרדים, כי מפלגת הגהיבעללינים עָמדה לימינו, גם האכזר והעריץ הנורא אשר שְׁמוֹ נודע לְפַלָצוּת וּזְוָעָה, הלא הוא עצעלינאָ מוועראָנאַ, תָּמַךְ בידו וילחם לו, הסאַראַצענים עבדיו הנאמנים היו בחֵילֹו באיטליא התחתונה, אף צבאותם האשכנזים חרפו למות נפשם על מרומי שדה, ובכח ידיהם החליש את אנשי מלחמתו, וישם את משטרו על מרבית ערי איטליא –. אמנם אחרי אשר הכניע את אויביו, הִכְבִּיד מאד את עֻלוֹ עליהם וַיֵרְד בהם בפרך, את מאילאנד הִפְחִיד לחדש עליה את הרעה אשר הפגיע בה פֿרידריך בארבאַראָסא, ואת ענציא (Heinz Enzio) בנו הגבור והיפה בבנים הקים למלך על סאַרדיניא. אז בָּערה בו חמת הפאַפסט הזקן עד להשחית, וַיָטֵל עליו שנית את חֲזִיז חֶרְמוֹ לְלַהֵט אותו ואת כל ביתו, ויתחבר אל הלאָמבאַרדים ויהי זְרֹעָם לְהַצְמִית את הקיסר ולשרשו מארץ החיים, גם הבאיש מאד את ריחו בעיני כל עמי הארץ בהשיאו עליו עֲוֹן אשמה כי הוא מַלְעִיב בדת הנוצרית וּמְתַעתע בכל קדושיה. ואף כי הקיסר לא טָמַן ישו בצלחת וישב אל הפאפסט את חרפתו אשר טָפַל עליו, ויכתוב ספרים בחֵמה עזה להרשיע את הפאַפסט ולהצדיק את נפשו מכל האשמות אשר בָּדָא עליו, בכל זאת רמה יד הפאפסט וזרועו משלה לו לנבל את הוד הקיסר ואתיקר כבודו.

400 §

ויהי כבוא קֵץ כל בשר על הפאַפסט וימת בן תשעים שנה, אז האמין הקיסר כי נפוצו כל העננים, ושמש צדקה תזרח לו לְרַפְּאוֹת את מַחַץ מכותיו, אך כלא כאשר דמה כן היתה, כי אִינאָצענץ הרביעי אשר יָשַב על כסא הפאפסט גרעגאָר התשיעי, הוסיף עוד להשביעו במרורים וימרר את חייו בלי הפוגה, ואף אמנם כי אִיננאָצענץ היה לפנים ידיד נאמן להקיסר ודורש שלומו וטובתו, אך בשִבתו על כסא הפאפסט גרעגאָר התשיעי, נָחָה עליו גם רוח הפאפסט ההוא ויהי עוֹיֵן את הקיסר כמוהו, וישנאהו תכלית שנאה. ויהי כי יָָרֵא את הקיסר לחרוש עליו רעה ברומא, וירם את פעמיו לעיר ליאָן וישב בה, ויאסוף אליו את כל ראשי הכהנים ואת כל ההגמונים וַיְגַל להם את סודו כי נקעה נפשו מהקיסר וכי יש את לבבו להשמידו וְלִמְחוֹת את שמו מספר החיים, וכל הכֹהנים וההגמונים הֵרִיעו תרועת ששון, ויתנו לו צדק וּלְפָעֲלוֹ ידים –. והנה מבלי פְנוֹת אל כל דברי הקיסר ואל כל הִצְטַדְקוֹתָיו, הִרְעִים עליו הפאַפסט את רעם חרמו הנורא, ויגזֹר אֹמר כי ירד מראשותיו עטרת תפארתו, הוסר נִזְרוֹ וְהוּרַם הוד כִּתְרוֹ בַעֲוֹן אשר חֵרף את משיחו, כִּחֵש בדתו, ובסֵתר לבבו מכַבד הוא את דת מחמד. גם העביר קול בכל הארץ כי על פי משפט הדת הוא מַתִּיר את כל האשכנזים מהשבועה אשר נשבעו לפֿרידריך לעבוד אותו. ועל כל האנשים הדבֵקים בו ואוהבים אותו, הרעים בקול גאונו ויפחידם כי יָטִיל גם עליהם את להט החרם –. בגלל הדבר הזה התלקחה עוד הפעם מלחמה איומה בכל ארצות הקיסר, וכל עַמֵי הארצות נִפלגו לשתי פלגות: האחת חָגרה בְעֹז מָתניה ללחום את מלחמות הפאַפסט ולהוריד את הקיסר מכסאו, והשנית אִמצה זרועותיה ללחום את מלחמות הקיסר לבל תִּפּוֹל משערות ראשו ארצה. והנה בארץ אשכנז העיזה מפלגת הפאפסט את ידה, וּבְחֶזְקָתָה הֵקִימָה לה קיסר אחר, הלא הוא היינריך ראַספע מטהירינגען. אך הקיסר החדש הזה לא עָצַר כֹּחַ לעמוד במלחמה לפני קאָנראַד הגבור בן הקיסר פֿרידריך, ועל יד עיר אֻלְם נִגדעה קַרְנוֹ, כל אוהביו בגדו בו ויעזבוהו, והוא נפל חלל על מרומי שדה קטל. ואז התנשא הגראַף הצעיר לימים הנדע בשם ווילהעלם מהאָלאַנד, וישם כתר מלוכה בראשו, ובעלי מפלגת הפאַפסט תמכו בידיו ויאמצו זרועותיו, אך עדי המלוכה ורוב נשיאי העם נטו אחרי קאנראד ויעזרוהו.

401 §

ובין כה וכה בערה אש המלחמה בארץ איטליא בין הגועלפֿים (בעלי ברית הפאפסט) ובין הגהיבעללינגים (בעלי ברית הקיסר פֿרידריך), והאיטלקים אשר נפשם גחלים תְּלַהֵט וְדָמָם יִרְתַּח כְּדוּד נָפוּחַ, עשו מעשים נוראים באנשי חרמם כאכזרים עריצים ומרצחים. משפחה נלחמת במשפחה, עיר בעיר ומדינה במדינה, נערים וזקנים, עשירים ועניים, שוֹעִים ודלים, כֻלם עשו מלחמה, אי־נקי! עצעלינאָ נְגִיד אפרתי הגהיבעללינגים, עולל עלילות רֶצַח לערי הגועלפים בעלי מלחמתו, ויעש מעשי עריץ וְרֹצֵחַ אשר לא נשמעו ולא נראו כמוהם בכל הארץ ובכל הגוים, עד כי לאחרונה הֻשלך לבית האסורים בעיר מאַילאַנד ושם נעשו בו שפטים כפי זדונו ורשעת לבבו. והנה בכל המלחמות הגדולות ההן לא רפו ידי הקיסר פֿרידריך. לא נפל לבו מרבבות משנאיו אשר סביב שתו עליו ונהפוך הוא כי כְרוֹב לאנשי ריביו ומתקוממיו, כן הרבה לחזק ולאַמץ את לבבו וכן הוסיף עוד אֹמֶץ וגבורה. אך בנפל ענציאָ בנו הגבור והיפה בבנים בשביה בידי הבאָלאָגנעזים (Bologneser) ויצמיתו בבור את חיי עלומיו (כי היה אז בן עשרים שנה), וּבִבְגוֹד בו גם מַזְכִּירוֹ הנאמן פעטער מווינעאַ ויתן יד לאנשי מצותו, אז נשבר לבו, שחה לעפר נפשו ויצוריו כצל נהלכו, ויגוע וימת בזרועות מאַנפֿרעד בנו האהוב בהיותו בן חמשים ושש שנה, ומקום מותו היה באיטליא התחתונה –. הקיסר הזה היה מופת הדור, רב פעלים ורב עלילה. בבתי נפשו נבקעו מעינות ישועה ויזובו מים חיים להחיות עם רב. חכמה וגבורה בחדרי לבבו נִפְגָשוּ, צְדָקוֹת וָעוֹז בְּחֻבּוֹ נָשָׁקוּ, וכתפארת גִוְיָתוֹ ויפעת הֲדַר חֶמדתה, כן היתה גם יקר תפארת נפשו העדינה וְזִיו זָהרה. אפס כי לא ידע לִבְלום את חֵשק לבבו במתג ורסן, גם רוח הדרור ודֵעיו החפשים פָרצו את גִדְרות הדת וַיָפֵרוּ את המנהגים אשר נחשבו בעיני ההמון לדברים קדושים, ויהי מַלְעִיב לכל האמונות והדעות אשר היו להם מַהלכים בארץ בדורות ההם. מבלי מַעצור נִצְמַד לתעתועי חמדת החושים ותענוגות התבל, ולפני קָהל ועֵדה הֵטִיל שֶׂפֶק בכל הענינים אשר ברוח אמונת ההמון יסודם, ויהי פֹסֵחַ על שתי הסעִפים כל הימים – על כן יציגו המשורר המרומם דאַנטי במחברתו „הַתּפֶת וְהָעֵדן“, בַּעֲדַת עַזֵי הנפש אשר עֻפְּלָה נפשם בם לפסוח על שתי הסעִפים בהליכות אֱלֹהֵי השמים והארץ, וכמוהם יֵעָנֵש גם הוא לשכון בתהום אש שלהבת, אש תוקד ולא תכבה לדור דורים –.

402 §

ויהי כשמוע הפאפסט איננאָצענץ הרביעי⁸⁵ כי מת פֿרידריך איש חרמו, וישמח שמחה גדולה מאד, וימהר ויעזוב את עיר לִיאָן וישב רומאה. אז חָלַף רוחו ויעבור ואשם בחשבו לשום את כסא כבוד הקיסרים הדום לרגליו. ותהי ראשית מעשהו לקרוע את נעאפעל וסיציליא מיד קיסרי אשכנז ולמלוך עליהן כאות נפשו או להמליך עליהן מלך אשר יהי סר למשמעתו ונותן לו מס, ולבל יתקוממו לו קאָנראַד הרביעי ומאַנפֿרעד בני הקיסר פֿרידריך, הֵטִיל בם את להט החרם ללהט אותם מִשֹׁרֶש עד ענף. ויתעצב קאָנראַד אל לבו בגלל הרעה הזאת וימת בימי עלומיו, אך מאַנפֿרעד אחיו גבור החיל התיצב בראש צבאותיו גבורי האשכנזים וגבורי הישמעאלים (הסאַראַצענים) וַיִלָחֵם באיטאליא התחתונה עד כי הִמְרִיץ את רוב עריה לקבל עליהם את הוד מלכותו, וצבאות הגועלפים נלחצו להסיג אחור לנפות הפאפסט. וכראות איננאָצענץ כי יד מאַנפֿרעד על העליונה, הֵרַע לו רעה גדולה מאד, עצֶבת ודאָגה שברו לבו וַיֵאָנשׁ ויחלש וימת. אך הפאפסטים אשר ישבו על כסאו אחריו אחזו בדרכיו ויצאו בעקבותיו. הפאפסט אוּרְבאַן הרביעי התאמץ לקרוע את נעאפעל ואת סיציליא מקיסרי אשכנז בני האָהענשטויפֿען, ולאחרונה הצליח חפצו בידו וַיַמְלֵךְ על הארצות ההן את קאַרל אַנזשוּ (Anjou) איש מלחמה וגבור חיל, אביר לב ועריץ, אֲחִי לודוויג התשיעי מלך צרפת. אך מאַנפֿרעד הגבור המשכיל הֵעִיף את לַהַט חרבו על פני קאַרל אַנזשוּ ולא נְתָנוֹ לנגוע בנחלת אבותיו ההיא. אפס כי אחרי ימים לא כבירים כשל נפל מאַנפֿרעד בכל גבורתו ובכל תחבולותיו, כי במלחמת בענעווענט בגדו בו אזרחי האיטלקים. ותעז עליו יד קארל ויכהו מכה נצחת, ובראותו כי אבד נצחו, העמיק את נפשו במעמקי המלחמה, ולא הניח חרבו מידו עד אשר נפל וימת מות גבורים במלחמה. אנשי חילו חצבו לו קבר, וכל אחד הרים אבן מאבני השדה ויעשו על קברו גל אבנים לְמַצֶבֶת זכרון.

403 §

אחרי מות מאַנפֿרעד, נשברו זרועות הגהיבעללינים, נעאפעל וסיציליא נפלו בידי קארל האכזר והעריץ ויעש בהן שפטים נוראים ויהרוג את המחזיקים במעוז בית האָהענשטויפֿען, גם אֲסָרָם בבית האסורים או החרימם ויגרשם לארץ גזרה, ואת הונם ורכושם חלק לצבאות הצרפתים והגועלפֿים. ואזרחי הארצות ההן שלחו צִירִים אל קאָנראַדין בן קאָנראַד הרביעי לָצֶקֶת לפניו מצוקותיהם ולחלות את פניו לבוא ולעזור להם. וקאָנראַדין אף כי היה עוד צעיר לימים, היה חֲכַם לבב ואמיץ כּחַ ואיש מלחמה ככל אבותיו, וַיְמַהֵר וַיֵחָלֵץ לצאת על הַמֵץ והרומס ההוא למלחמה, ויקח עִמוֹ את פֿרידריך מבאַדען ידיד נעוריו וּמְתֵי מספר מעבדיו הנאמנים, ויסע מארץ אשכנז ויבוא בשערי איטליא לרשת את נחלת אבותיו בחרבו ובקשתו, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, הֵרִיעוּ לקראתו הגהיבעללינים תרועת מלך, ויעבור את איטליא העליונה והתיכונה כגבור מְנַצֵחַ, וַתָּעָז ידו על הפאפסט ויגרשהו, ובכל אשר פנה עמדה ההצלחה לימינו להפיץ מְשַׂנְאָיו מפניו וּלְשׂוּמָם כֶּעָפָר לָדוּש. אך בכל זאת נפל הגבור הזה בפח! כי הוא פָחַז כמים לשטוף הלאה באיטליא ולא ידע להזהר מֵהַמַאֲרָב אשר הֶחביאו אויביו בדרך הליכתו. ויהי בחָפזו ללכת, הִגִיחוּ אנשי מלחמתו מִמַאֲרָבָם ויתנפלו עליו פתאום ויכו את אנשי חילו מכה נפלאה, ויתרם נסו בשבעה דרכים, והוא גם פֿרידריך ידיד נעוריו נפלו בידי קארל מאַנזשוּ על פי בֶגד בֹגְדִים, ויביאם לנעאַפעל ויסר את ראשיהם מעליהם בחרב –. כֹה נקטף הנצר האחרון הזה מבית הקיסר בעודו באבו! גם כל צאצאי בית האָהענשטויפֿען ספו תמו מן בלהות! המלך ענציאָ הגבור והיפה בבנים, מת בבית האסורים בבאָלאָגנא, בני מאַנפֿרעד נפלו ביד קאַרל מאנזשו ויצמת בבור השבי את חייהם עד כי מתו שם מֵעֹצֶר רעה וּמֵחֹסֶר כֹּל: מאַרְגרעטה בת הקיסר פֿרידריך השני אשר היתה לאשה לאַלברעכֿט השובב, סָבלה תלאות עצומות עד כי קָצָה בחייה, כי בעלה הִתְעַמֵר בה וַיַכְעִיסָהּ גם כעס כל הימים, ולאחרונה הִפְחִידָהּ בפחדי המָות, והיא הִתְחַמְקָה בלאט ותנס בנשכת לַיִל מבית השובב והעריץ ההוא. ובטרם נִסְתָה כף רגלה לָנוּס, חִבקה בזרועותיה את שני ילדיה, וּמִכְּאֵב עמוק ועצבת נוראה נָשְׁכָה בְשִׁנֶיהָ את אחד מִילָדֶיהָ עד כי נשאר על לֶחֱיוֹ רֹשֶם הנשיכה ההיא כל ימי חייו וַיְכֻנֶה בשם „נָשוּך“ –. אחרי מַפֶּלֶת קאָנראדין, שפך קארל מאַנזְשו כַמַיִם עֶברתו על כל הדבקים עוד בהקיסר היקר ההוא: הֶחרימם נְתָנם לטבח, ולא השיב ידו מִבִּלֵעַ. אז נשבע אחד מעדת הגהיבעללינים ושמו יאָהאַן מפראָצידאָ, לבל ינוח ולבל ישקוט עד אשר ישבר את זרוע קארל ואת גאוו עזו. ועל פיו קמו אזרחי סיציליא על צבאות הצרפתים אשר באי ההוא וַיְרַצְחוּם, ואחרי כן נִתַּן סיציליא ביד פעטער מֵאַרַגאָניען חתן מאנפֿרעד, וכל עֲמַל קארל לקחת את האי ההוא מיד פעטער נשאר מעל, כי הסיציליאַנים התגברו עליו בכל המלחמות אשר נלחם בהם. פֿרידריך בן פעטער היה המלך הראשון אשר מלך בּאִי סיציליא, ומאז והלאה היתה סיציליא לממלכה מיוחדת.

3. משפטי ימי הַבֵּינַיִם. (Средневѣковое правосудіе)

404 §

המשפטים אשר על פיהם סַבּוּ כל אופני ימי הבינים, יצאו ממקור חקי הגערמאַנים והרומאים בימים הראשונים, ועל פיהם חיו כל בני האדם, בני הַחוֹרִים גם המשֻעבדים איש איש כפי מַעמָדו וּמַצָבוֹ. המשפטים המסוכסכים ההם כללו הסופרים בשם משפט האריסות (Feudalwesen). כי אחרי אשר נלכדו ארצות הרומאים, נחלקה האדמה לשל מחלקות: המחלקה האחת לקח לו הקיסר לאחוזת עולם, את השניה חָלַק בחבל לשריו ואנשי צְבָאוֹ וַיְחוֹבְבֵם ללחום את לוחמיו בכל עת אשר תקראנה מלחמה, והמחלקה השלישית נשארה בידי אזרחי הארץ ויתנו מס לאוצר המלוכה. ולמען הַצְמִיד את בני הַחוֹרִים והאפרתים אל כסא המלוכה, נתנו להם הקיסרים אחוזות שדה גם מחבל נחלתם וישליטום לאכול מפרין כל ימי חייהם. נותני מתנות כאלה נקראו בשם „אדירים“ (לעהנסהעררן) והמקבלים בשם „צעירים“ או „משעבדים“ (לעהנסמאֶננער) וכמעשה המלכים עשו גם השרים והעשירים אשר נכסים אשר נכסים רבים להם ויתנו גם הם חלק מנכסיהם לאנשי חיל וגבורי כח, וישליטום לאכול מתבואות השדות כל ימי חייהם חִנם אין כסף, אך נטלו עליהם להיות משֻעבדים להם ולעמוד לימינם בכל עת מצוא. גם ראשי הכהנים וההגמונים נתנו את אחֻזת נחלותיהם לעדת האבירים (ריטטער) לבעבור יהיו על בתי תפלותיהם לסתרה, ולבעיבור יעבדו תחתיהם את עבודת הצבא. על פי הדברים האלה רֻתְּקוּ בני האדם ברתוקה חזקה כל ימי הבינים, האדירים אל הצעירים, והצעירים אל האדירים, איש את אחיו יעזורו, ואיש את רעהו הושיעו בכל אשר השיגה ידם –. אך ברבות הימים נועזו השרים היושבים על אחֻזות המלכים, ויקחו להם בחזקה את האחוזות ההן אשר נתן להם המלך רק בתורת חסד, ויחזיקו בהן בְּתור קִנְיַן עולם, וינחילון גם לבניהם אחריהם, והמלכים לא עצרו כח להוציא את בלעם מפיהם, ובדבר הזה גדלו ויעשירו השרים ההם ויעצמו במאד מאד עד כי יכלו להתחרות בעשרם ובתקפם את המלכים והרוזנים. ואחרי כן לחצו האדירים ההם את צעיריהם לשכור מידם בכסף מלא את השדות אשר נתנו להם בראשונה חנם אין כסף, ואשר אין להם כסף, נלחצו להיות להם לעבדי עולם ולתת להם מעשר מִכֹּל, גם לחרוש את חרישם ולקצור את קצירם ולעבוד אותם בכל עבודה בבית ובשדה אין כסף. מני אז התעמרו האפרתים והאצילים בעבדיהם, וַיִרְדוּ בִּגְוִיוֹתֵיהֶם, ויעבידום בפרך, ונחשבו בעיניהם כבהמות מקנת כספם –.

405 §

בימי הבינים נפלגו ני האדם אנשי המעלה לשלש פלגות: א) לאנשי מלחמה. ב) לתופשי החכמה. ג) לבעלי מלאכת עבודה ועושי מקנה וקנין. 1) אנשי המלחמה היו אפרתים והאבירים עם בעלי בריתם ועבדיהם היודעים לעדור במלחמה. בִּקְהַל האבירים לא נֶחשבו כי אם רָמֵי הַיַחַש, או אנשי החיל אשר בנעוריהם היו סריסים בהיכל המלך ואשר הוכיחו לעיני כל כי רוח גבורה נוססה בם. מטרת האבירים היתה לעשות מלחמה באויבי ארץ מולדתם ולעשות להם שֵׁם כשֵם הגבורים הגדולים בימים הראשונים, לְהִלָחֵם באנשי מַצוּתָם אשר הֵמִירוּ כְבוֹדָם בְּקָלוֹן, להיות מִגְדַל עֹז לְדָתָם ולכל תופשיה, גם מחסה ומגן בעד הנשים העדינות אשר אין בהם כּחַ ללחום את עַזֵי הנפש המתאוים תאוה לחלל את כבודן –. הגערמאַנים חָשבו מאד את תפארת מין האדם, ועל כן היו הנשים כבודות בעיניהם, האבירים הִתְמַכְּרוּ להיות להן לעבדים, והמשוררים כוננו את מיתרי כנורותיהם ואת הָמְיַת שיריהם לְנַגֵּן ולשורר את מַנְעַמי האהבה ויפעת נֹעַם חמדתה – עד כי היתה אהבת נשים רוח החיה בכל עלילות האבירים ובכל שירי המשוררים בכל ימי הבינים. בכל עת אשר קמו בחירי האבירים לשחק ולעשות מלחמה בשלום להראות את כֹּחַ ידיהם, הגישה עלמה אחת מבנות נדיבים את תּוֹדָתָה לְהַמְנַצֵחַ במלחמה ההיא, וזאת היתה הַיָתֵד אשר עליה תלויה חֶברת האבירים! ולבל יתחפש איש זר בכלי נשקם, בְכוֹבָעָם ושריונם ויאמר כי גם הוא מבני עדתם, היה לכל אחד מהם חֹתָם אשר עליו מְפֻתָּחים סמל דמות מַצָבוֹ, שמו ושם משפחתו ועוד אותות נאמנים כאלה –.

406 §

תופשי החכמה בימי הבינים היו הכֹהנים תופשי הדת ואנשי הרוח, אשר דבריהם היו נשמעים כדברי מלך שלטון, כי העם ההולכים בחֹשך, נתן להם כבוד מלכים, גם חשבו אותם לבני אֵלים היודעים דעת עליון –. הפאפסט היה נָגִיד ומצַוה למלכי ארץ גם בהנהגות המדינה והליכות המלוכה, כִּתְרי הקיסרים היו כְכַדור בידיו לְתִתָּם לכל אשר יחפוץ ביקרו, וכסאותיהם הדוֹם לרגלי גאוָתוֹ וגאונו –. הבישאָפים ישבו מושב מלכים בהיכלי כבוד בנוים לתלפיות ומעֻלפים בכל פאר ושכיות החמדה, וכל אחד היה שליט רב ורם, וכל אשר חפץ עשה באין פוצה פה ומכלים דבר –. אך ברבות הימים הִצִיב הפאַפסט גבולות לממשלתם עד כי דַל כבודם, וכח ידיהם הלך הלוך וחסור. כי תחת אשר בראשונה היה לאֵל יד כל מלך ומלך להקים בישאפים כטוב וכישר בעיניהם, לקח הפאפסט את הַכֹּחַ הזה לו לבדו ובלעדו לא נועז כל מלך לעשות כדבר הזה, ועל כן היו הבישאפים נכנעים תחת ידו וסרים אל משמעתו –. ראשי החֻקים והמשפטים בעניני דת ודין, הובאו לאט לאט רק לפני כס הפאפסט ובית דינו הגדול אשר ברומא – נכסים רבים ואדמות, גם בתי מקלט רבים ובתי תפלות גדולים, לֻקחו מידי הבישאפים ויהיו אחֻזות הפאפסט וחבל נחלתו – כל בישאף וכל כהן ראש נלחץ לתת כסף רב לאוצרו, וכל הכהנים למגדול ועד קטן היו משֻעבדים לו ועל מוצא שפתיו חיו –. גם שלח תמיד שרים גדולים הַמְמַלְאִים מקומו (לעגאַטען) בכל ערי המדינות לפקוח עין על הכהנים ואנשי הרוח לבל ינַתקו את מוסרותיו ואת עבותיו אשר אֲסָרָם בהן – . הנה כי כן היתה ממשלת הפאפסט ממשלה בלתי מֻגְבָּלָה, וכאשר יָספה להתגבר ולהעפיל עלוֹת להררי עוֹז, כן יספו כל העמים וגם המלכים וכל שרי הארץ לקפוץ פיהם ולשאת ולסבול בדומיה את ממשלות העזה וכל איש אשר נועז לפצות פה ולהתלונן על חקיו ומשפטיו, נחשב לאויב ושונא הַדָת ונכון היה בידו יום חשֶׁך. כי הפאפסט היה חָמוּש בשלשה חֲזִיזֵי רעם לְלַהֵט צָריו ולהכות חרם, גוי ואדם יחד! הרעם הראשון, היה החֵרם אשר הֵטִיל על אנשים פרטים (Bann), השני הוא החרם אשר החרים נָפות וארצות עִם יושביהן (Interdict), והשלישי הוא החרם אשר ירה על עמים רבים וגוים עצומים להרוג ולשמיד ולאבד ולבלתי השאיר להם משתין בקיר –. שלשה חזיזי רעמים ההם היו נאורים ונוראים מהררי טרף ומכל דֶבר וקטב מרירי, עד כי גם הקיסרים האדירים חרדו מהם ויכנעו תחת רגלי הפאפסט. על שלשה דברים היה נכון כֹּחַ הפאפסט וְעֹצֶם ידו, הלא הם: 1) אֲסֵפַת החֻקים והמשפטים על דבר ממשלת הפאפסט הנקראים בשם איזידאָריש דעקרעטאַלען, (אשר לפי דברת הפאפסט יצאו לאור בארבע מאות שנים הראשונות לספירת הנוצרים, ובאמת מוצאם רק בדורות האחרונים ורֻבּם במאה התשיעית), והם החליטו כי כסא הפאפסט רם הוא על כסא הקיסר, וזרוע כאל לשלוט גם בארץ וביושביה –. 2) על פי חברת הנזירים (מאֶנכֿע) אשר רבו ויעצמו במאד מאד ויהי זרוע להפאפסט להשגיב חילו ולהרבות עָצמו בכל מקום אשר דת הנוצרית שלטת, גם כל המתבודדים בבתי המקלטים (קלאֶסטער) חזקו ידיו ויאמצו את זרועותיו להיות עליון ונורא לכל מלכי ארץ –. 3) על פי למודי הדת בימי הבינים, למודים אשר היו יקרים ונכבדים מאד בימים ההם ונודעים בשם תורת השאָלאַסטיק, ואשר הרימו את כבוד הפאפסט על גפי מרומי הכבוד ויחליטו כי אין על עפר מָשְלוֹ.

407 §

הנזירים הראשונים מבני הנוצרים, היו בארץ הקדם, ארץ אשר יושביה הוקירו מאד אנשים כאלה ויחשבום לאנשי קֹדֶש על כי נזורו מתשואות חלד וחמֻדות החיים לָשֶבֶת במדבר לא אדם להגות בכל פעלי אל ולשוחח במעשי ידיו – . בראשונה היו נזירי הנוצרים רק מתי מספר, אך ברבות הימים נספחו אליהם המונים המונים, ויתבודדו במדבר וערבות ציה, ויהיו מפוזרים ומפורדים זה בכה וזה בכה. באחרית ימי המאה השלישית התנדב איש גדול ושמו אנטוניוס המצרי לחיות חיי נזירים, ויעזוב את עשרו ואת הונו ורכושו ויתחבר אל הנזירים ההם, ובראותו כי הם נפזרו ונפרדו במקומות רבם, אָסַף אותם לַאֲסֵפָה לָשֶבֶת יחדו בחברה אחת תחת השגחתו ופקודתו, ויהי עליהם לראש, ופאַחאָמיוס תלמידו בנה להם בתים בודדים וַיָשֶׂם מִשְׁטָר וסדרים לארחות חייהם. הבתים ההם נקראו בשם קלויסטרא (ומזה קלאֶסטער), ומאז והלאה היו הנזירים לחברה אחת, וישבו להם בבתי מקלטם –. מארץ המזרח נפצה החברה ההיא גם בארץ המערב. במאה הששית יסד בענעדיקט איש נורזיא את הבית הראשון לנזירי הנוצרים באיטליא התחתונה במקום הנקרא מאָנטע קאַזינאָ, ויתן להם חקים בתבנית מלבושיהם, בדרכי חייהם, בעבודת אלהיהם ובכל מעשיהם ומנהגיהם. ועד מהרה נהרו אנשים רבים מכל הארצות ויבואו במסורת חברת הנזירים ההם הנקראים בשם בענעדיקטים על שם בענעדיקט מיסד חברתם. הנזירים ההם בנו להם בתי מקלט בתוך יערים רעננים, וידרו שלשה נדרים: להיות אשה עצורה להם כל הימים, לחיות חיי צער ועוני, ולשמוע בקול אלופיהם לכל אשר יצַווּם. בימי הבינים אשר מהומת אלהים מלאה פני תבל, שַׁמָה ושערוריה בכל עיר ומדינה, שוד וחמס רבו בכל מקום, ואיש זרוע לו הארץ, בימי רעה ההם הרבו הנזירים לעשות טוב ולהפרות ישע לעמי הנוצרים: חטבו את היערים, סִתְּמוּ את הַבִּצוֹת וִיוֵן מצולות ויהפכום לשדות וגנים ויזרעו וימצאו מאה שערים. בבתי מקלטם הסתירו את כל האומללים אשר נרדפו על צואריהם בתגרת ידי עושקיהם. הגידו לבני עמם פשעם, הוכיחו את דרכיהם על פניהם ומכשול עונם שמו נוכח עיניהם ויזהירום לבל ישובו עוד לכסלה. יסדו בתי ספר לבני הנעורים וילמדום ראשית למודים, וידריכום בדרכי ישׁר. גם שמרו מכל משמר את שרידי החכמות והמדעים אשר שרדו עוד מדורות קדומים לבל יעלו בתהו ויאבדו –. במקומות רבים היו בתי מקלטם לבתי מִדְרַש החכמה, וילמדו בהם חכמות ומדעים שונים, גם חרשׁת המעשה ומלאכת מחשבת וכל דבר חכמת בינה אשר ידע אותם האדם וחי בהם. בתי מקלטם ההם נודעים בשם ס’ט גאַללען פולדא, רייכענאוי, קאָרפון (בוועסטפאַלען) ועוד רבים כאלה –. ויהי כי רפו ידי בעלי החברה ההיא ולא הלכו בדרכי הנזירים הראשונים, נפרד מהם במאה העשירית בית מקלט קלוגני ויהי לבית מקלט מיוחד, וראשי הבית ההוא אסרו את הנזירים באסורי המוסר לבל יעבטון ארחותם כהבענעדיקטים. ובמאה השתים עשרה רבו ויעצמו מאד נזירי הקלוגנים עד כי היו להם יותר משני אלפים בתי מקלט (קלאֶסטער). אך גם החברה העזה ההיא לא עצרה כח לעמוד ימים רבים לפני משובת ימי הבינים ולפני תעתועי חמדות החושים ותענוגות בשרים, ועל כן נוסדו באחרית המאה העשתי עשרה חברות רבות אחרות אשר שמרו את משמרת הנזירים בכל תֹקף, ומהן חברת הקאַרטהייזערים אשר נוסדו בשנת ד“א תתמ”ר 1084, וראשיתה היתה בבית מקלט הנקרא בשם קאַרטהוזיא או קארטרייזע בעמק עכור על יד גרענאָבלע, כל הבא במסורת ברית החברה ההיא, נָטַל עליו לָשֶבֶת בדד ודומם בחדר מיוחד, לאכול לחם צר ולשתות מים במשורה, ללבוש כתונת שער על בשרו, לָדוּש את גֵווֹ בשוטים ובעקרבים ולחיות חיי צער וחיי שבי פשע.

408 §

יותר מכל החברות ההן הצליחה „חברת העניים“ (בעטטעל אָרדען) אשר נוסדה במאה השלש עשרה לספירת הנוצרים. מיסד החברה ההיא היה פראַנץ יליד אַסיזי בן סוחר עשיר ובעל נכסים רבים, אשר השליך את כל הונו ורכושו אחר גוו, ויתעלף בִּבְלוֹיֵי סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵי הַמְלָחִים, וילך למרחבי ארץ כאיש עני, ויקרא נְדָבוֹת ויעורר את בני עמו לשוב מדרכיהם הרעים ולעזוב את מעלליהם הנשחתים. עד מהרה התנדבו המונים המונים לצאת בעקבותיו ולעשות ככל אשר עשה הוא, ויעזבו את כבוד עשרם ואת כל יקר תפארת בתיהם, ויצומו, וירבו תפלה, וידושו את גביהם בשוטים ובעקרבים עד זוב דם, וישקדו על פתחי נדיבים לבקש נדבות להחיות את נפשם. בעלי החברה הזאת נקרא בשם פרנציסקאנים על שם מיסדה, ומהרה קל פשטה בכל הארצות גם נפלגה לפלגות רבות ושונות. ובעת ההיא קם איש אחד מארץ ספרד ושמו דאָמיניקוס וייסד עוד חברה אחת הנקראת שמו „חברת הדאָמיניקאנים“ או „מטיפי עם“ (פרעדיגערמאֶנכֿע). מטרת החברה העזה ההיא היתה לחזק את דת הנוצרית במסמרות לבל תִּזַח, ולהכרית את כל הכופרים (קעטצער) ואת כל המטילים שפק בדבריה או נסוגים אחור מדרכיה אף במלוא השערה –. בעלי החברה ההיא התנדבו להשמיד ולאבד את הָאַלְבִּיגענזים ישרי הלב ולא נחו ולא שקטו עד עשותם ועד הקימם את מזמת לבבם, וַיְחַשְבוּ להם לצדקה בהצמיתם את הכופרים ההם. וגם הם נדרו נדר להנזר מכל חיי התבל, לחיות חיי צער כעניים מרודים ולדפוק תמיד על שערי שמים למצוא חן בעיני ה' ולהמריצו בחזקה להפיק להם רצון. בגלל קנאתם העזה לדתם, יקרו מאד בעיני הנוצרים, ויחשבום לבני עליה ולסגולה מכל שלֻמי אמוני דת נצרת, ויבֻחרו להיות שופטים בארץ בהליכות הדת, לחרוץ משפטם על קטני האמונה, ליסר את כל הנסוגים מאחרי הדת ולהשיבם אליה להחזיק במעוזה –. המשפט ההוא נודע בשם „משפט האמונה“ (אינרוויזיציאָנס געריכֿט) אשר ברבות הימים טרף באפו רבבות נפשות נקיות ויורידן בדם שאולה. המשפט הארור הזה היה הַמֹלֶךְ אשר הושיט את זרועותיו הַלֹהֲטות ללהט גוי ואדם יחד מבלי השאיר להם שֹׁרש וענף –. קאנראד יליד מארבורג ואחוזות מרעיו בעלי חברת הדאָמינקאַנים, היו השופטים הראשונים אשר פרשו שחת רשתם בהעססען וטהירינגען, שפכו דמי נקיים לרוב וּשְׁאוֹל חָטָאוּ, עד אשר בערה בהם חמת הנוצרים עד לאין מרפא ויהרגו את קאנראד, ואת בני חברתו גרשו מן גו ויריעו עלימו כעל מרצחים, וישימו קץ להמשפט הארור ההוא –. אך בכל זאת נחשבו בעיני כל ההמון לאנשי קֹדש, מקנאי קנאת הדת ולוחמים את מלחמותיה, גם הפאפסט אָצל להם כבוד ויקר וינשאם לכל לראש –. אמנם רבים מבעלי החברה ההיא היו גם חכמי לב ומביני מדע וישבו ראש בתי מדרש הגדולים (אוניווערזיטאֶטען) ללמד לבני הנעורים ארחות חכמה ודרך תבונות, ויפיצו מעינות המדעים בקרב בני עמם החשֻׁכים והפרועים במדותיהם ודעותיהם –.

409 §

החכמות בימי הבינים. בעת אשר בחרו ראשי הכהנים ונשיאי הדת לאור באור פני הקיסרים ולמצוא חן בעיניהם, אז ישבו ספונים בהיכלי תפארתם וישלטו שלטון רב ככל אות נפשם מבלי פנות אל החכמה, בעת ההיא שקדו הנזירים בבתי מקלטיהם הבודדים על דלתות החכמה, וכל מעינם העמיקו לחפש דרכיה ולהתחקות על שרשי רגליה, גם התנדבו ללמד את בני העם דעת ולהודיעם דרך תבונות. שרידי החכמות והמדעים מצאו מנוס ומפלט למו בבתי מועד ההם הרחוקים משאון קריה, גם שפת רומאית, מחקרי דברי הימים, חרשׁת המעשה וכל מעשי ידי אמן, הצליחו גם עשו פרי בבתים ההם לאור גוים –. a) שפת רומאית. בימי עֲבָרוֹת ההן אשר רגזה ותחל הארץ על ידי מסעי העמים (פֿאֶלקערוואנדערונג), שחה לעפר חכמת חכמי ימי הקדם, ושפת רומאית כבירת הַכֹּחַ נשחתה כָלִיל וְאָבְדָה צחות נְאוּמָה וְעֱזוּזָהּ, כי באו בה פריצים ויחללוה; אך בכל זאת גברה יד החכמה העתיקה גם בימי נפלה בתוך עמי האשכנזים הפראים היושבים באיטליא (לאָמבאַרדיי), גאלליא וספרד, עד כי שכחו מעט מעט את לשונם, את דרכי מליצותיה ואת חוקיה, וימירו אותה בשפת רומאית, או הוציאו משתיהן יחד לשונות חדשות, הלא הן לשונות הראָמאַנים, ומתערובות תכונות האשכנזים וידיעות הרומאים יצאו לאור שירי העגבים ושירי אהבים (ראָמאַנטישע פאָעזיע). גם האבירים אשר החזיקו עוד ביד לשון אשכנז, (אשר התהלכה עוד שנות מאות רבות בארץ הפֿראַנקים, הגאָטהים המערבים והלאַנגאָבאַרדים), גם הם שכחו אותה ברבות הימים, ואתה יחד מנהגים רבים ממנהגי האשכנזים. גם הכהנים שנסו מתניהם להגביר את שפת רומאית בארצות תבל ולעשותה שלטת. כל התפלות והשירים אשר התפללו הנוצרים בבתי תפלותיהם, היו בשפת רומאית בפקודת הכהנים, באמרם כי היא מסֻגלת להעיר ולעורר את רגשת הנפש. חבר הכהנים (קלערוס) אשר בידם היתה החכמה וכל הידיעות, דברו בשפה היפה ההיא, כתבו בה את ספרי הדת ואת ספרי החכמות והמדעים, גם ספרי הברית וספרי החוקים והמשפטים המדינים חֻברו רק בשפה ההיא. כי שפת רומאית היתה דרושה לכל חפצים יתר הרבה מאד מלשון אשכנזית הנפלגת לפלגות רבות ולמבטאים שונים ולא תצלח לדבר בה צחות ולחשוף על ידה כל הגיון לב והגות רוח, גם לשון ראָמאַנית המדֻברת וְהַנְשוּאָה על שפת המון העם, לא היתה עוד שפה ברורה רק בְּלוּלָה וּמְסֻכְסֶכֶת בלי כל משטר וסדרים ובלי כל דקדוק וָחֹק –. ובהיות שפת רומאית יקרה ונכבדה בעיני הכהנים, על כן הוֹרוּ בה בבתי הספר ובבתי המדרש את כל הלמודים והמדעים לתלמידיהם המקשיבים לקולם, כי רק הכהנים היו המורים והמלמדים בימים ההם, יען כי רק הם היו תופשי החכמה –. אפס כי השירים והמליצות חֻברו רק בלשון אשכנז, וסבת הדבר הוא כי הכהנים נשמטו מעט מעט ממלאכת השיר עד כי במשך הזמן לא היה להם עוד חלק ונחלה במלאכה הנשגבה ההיא ותהי רק בידי משוררי האבירים (ריטטער), והם שרו את שיריהם בלשון אשכנז, לשון אבותיהם ואהובת נפשם –. הכהנים ההם הרכיבו את למודי הפילוסופיא עם למודי דתם הנוצרית, ומשניהם יחד נולדה מלאכת השאָלאַסטיק אשר רחבה ברבות הימים וסבה ומשלה ממשל רב בצרפת (נאָרמאַנדיא) ובענגלאַנד.

דברי הימים. מדעים. חרֹשת המעשה. כותבי דברי הימים בימי הבינים היו רק הכהנים הנוצרים, אך המלאכה הזאת נהפכה בידיהם לשפחה נחרפת לשרת את הדת הקאַטהאָלית –. גם חרֹשת המעשה ומלאכת מחשבת ובפרט מלאכת הבנין (בויקונסט), מלאכת פִּתֻּחֵי אבן וּפִּתֻּחֵי עץ ומלאכת הזמרה, היו רק בידי הכהנים לבדם, וגם אותן שמו לִמְשָרְתוֹת לדתם ואמונתם, לפאר על ידיהן את בתי התפלות ולעדות אותם בַּעֲדִי עֲדָיִים –. גם החכמות והמדעים ומה גם חכמת המאַטהעמאַטיק, חכמת הטבע וחכמת המעכאַניק וכל הלמודים הנלוים אליה, היו רק סגולות הכהנים וחבל נחלתם, והם הוֹרוּ אותם לבני הנעורים בבתי הספר ובתי המדרשים אשר הקימו הבישאפים וחברת בני הנזירים.

410 §

דברי ימי עולם אשר כתבו הכהנים בדורות ההם, היו רק ספרי זכרונות הנקובים בשם אַננאַלען או קראָניקען, והם קְבֻצַת ספורים אֲמִתִּים וספורים בְּדוּאִים (ערדיכֿטעטע) בלי חקר דבר ובלי רוח בקרת ורוח משפט. בארץ ספרד התעורר אחד הסופרים ושמו אִיזידאָר פאַצענזיס ויכתוב בספר את קורות הארץ ההיא משנת ד“א ש”ע 610 עד שנת ד“א תקי”ד 754, ואף כי כתב ספרו בשפת רומאית נִשְׁחָתָה, בכל זאת האיר לנו נָתִיב לדעת את ראשית דברי הימים לבני הספרדים וקורותיהם מיום היותם לגוי. בדור אחד לפניו, קם איש חכם הנקרא גם כן בשם איזידאָר יליד סעווילאַ ויכתוב ספרים רבים: תוֹצאוֹת (אויסציגע) מספרי אבות הכנסיה הנוצרית (קירכֿענפֿאֶטער), ספר דברי הימים להגאָטהים המערבים, גם מחברת גדולה ורחבת ידים אשר חלק אותה לעשרים ספרים המכלכלים כל המדעים אשר נודעו בימים ההם –. בעדאָ הכהן המכונה בשם איש הכבוד (Venerabilis) כתב ספרים רבים על כל החכמות והמדעים אשר נודעו בזמנו, גם ספר דברי הימים לענגלאנד, והוא אוצר נחמד לכל חוקרי קַדְמוֹנִיוֹת הארץ ההיא –. גרעגאָר יליד טורס (Tours) איש נאמן רוח ודובר אמת, העלה על ספר את תולדות הפראנקים בימי קדם. הספר ההוא יָחֵל מתולדות ששת ימי בראשית ככל ספרי דברי הימים בימי הבינים, ואחרי כן יספר את קורות הפראנקים מראשית עד אחרית המאה הששית. הסופר הזה היה אחד ההגמונים הגדולים בארץ מולדתו, כל דבר גדול במשפטי המדינה הובא אליו, וכל החדשות אשר נעשו בארצו לא נעלמו מנגד עיניו. וספרו דברי הימים להפֿראנקים הוא כמעט המעין האחד אשר ממנו שאבו סופרי הדורות הבאים את תולדות מלכי בית המעראָווינגים. והנה אף כי יקר בעינינו הספר הזה המאֻסף מסופרים וספרים קדמונים (ונוספו בו גם דברים רבים מסופרי דורות האחרונים), יקר עוד ממנו הוא ספרו אשר כתב על תולדות בני דורו ועל כל המעשים אשר נעשו בזמנו בארץ הפֿראנקים, כי כל דבריו בספר ההוא צרופים מִסִיגֵי השקר ואין בהם כל שמץ דבר כזב –. אחרי מות גרעגאר קמו סופרים רבים ויתחרו לצאת בעקבותיו, אך לא הצליחו להביע קשְׁטְ אֲמָרוֹת טהורות כמוהו. הראשון אשר אחז את דרכו היה הכהן פרעדעגאַריוס יליד בורגונדיא, אשר כתב שלשה ספרים על תולדות שמים וארץ ותולדות בני האדם עד ימי הקיסר יוסטיניאַן, וכל דבריו העתיק מספרים וסופרים עתיקים, אחרי כן כתב עוד ספר רביעי והוא תוֹצָאוֹת מדברי גרעגאָר הנזכר, ובספרו החמישי יספר קורות העתים עד שנת ד“א ת”א 641. לשונו הנלעגה וניבי שפתיו הקשים והפרועים, יתנו עדיהם כי בדורו ירדה ההשכלה בשפל המדרגה, וגם הוא לא כחד זאת תחת לשונו, ולא כסה את ערות בני דורו ויאמר לאמר: „אנחנו חיים היום בעת רעה אשר זָקְנָה התבל וְשֵׂיבָה זָרְקָה בה, ועל כן כָּהֲתָה גם רוח האדם ונפשו לא תְרוֹמֵם לעוֹף על כנפי נשרים כבימי קדם בַּעֲלוּמֵי החלד, ולא אחד בָּנוּ אשר כֹּחַ בו למשוך בעט סופר מהיר בעֹז וֶאֱיָל כהסופרים הראשונים“, אחרי פרעדעגאַריוּס קמו עוד כהנים רבים אשר לא ידענו את שמותיהם ויתחרו לעשות כמעשהו ולכתוב ספרי דברי הימים כמוהו –. בימי קארל הגדול ובימי בנו יורש העצר אשר החכמות והמדעים התנערו מעפר לשכון מרומים, רבו ויעצמו גם סופרי דברי הימים וַיֵחָלְקוּ לשתי מחלקות: המחלקה האחת שמו להם לְקָו לכתוב את תולדות קדושי דתם אשר חיו בימיהם, והשניה שִנְסוּ מתניהם לכתוב את דברי ימי עולם ותולדות הזמנים כפי אשר שמעו באזניהם או ראו בעיניהם. בכל סופרי המחלקה השניה מהולל שם עגינהאַרד (אֵיננהאַרד) בגלל ספרו אשר כתב על תולדות קאַרל הגדול וקורות ימי חייו, וַיַצב לו צִיוּן עולמים לכבוד ולתפארת –. ובכל הסופרים הרבים והעצומים, אין אחד כמעט אשר הצליח להתחקות על שרשי רגלי הסופרים העתיקים ולעשות כמתכונתם כאשר הצליח הסופר הזה בספר תולדות קארל הגדול. ניב שפתיו במקומות רבים, הליכות לשונו, דרכי ספוריו ומחלקות ספרו, נדמו מאד לכל תהלוכות הסופר הקדמון סוּעטאָן, גם היה לעינים להסופרים הבאים אחריו. ריטהאַרד ידיד נאמן לקאַרל הַקֵרֵחַ ובן אנגילבּערט המכֻבּד, העלה על ארבעה ספרים את קורות המלחמה אשר נלחמו בני לודוויג החסיד איש באחיו, הספרים ההם יעידו כי כותבם היה איש חיל וגבור מלחמה גם חכם מדיני. וכאיש אמת ונאמן רוח כתב בספר את כל הקורות אשר ראה בעיניו ואת המלחמות אשר עדר גם הוא בהן כאחד הגבורים. רעגינָא כהן לאַנגאָבארדי כתב ספר גדול על תולדות בני האדם מראשית ספירת הנוצרים עד שנת ד“א תרס”ה 905, ואף כי נמצאו בו שגיאות עצומות בסדר הזמנים (כֿראָנאָלאָגיע), בכל זאת יקר הוא בעינינו בגלל שפתו הפשוטה והקלה הגאותה לפי הענינים המדוברים בה. בתולדות הדורות הראשונים, תעה מאֹרח האמת, ויטפול על ספוריו דברים רבים אשר ברוח יסודם, אך בתולדות הדורות האחרונים הקרובים אליו, השכיל בכל דבריו כסופר מהיר ודובר אמת אשר לב מבין לו ועין משפט לשפוט מישרים –. בימי מלכי בית אָטהאָ, היה איש חכם ונבון בחכמת המדינה מילדי הלאַנגאָבאַרדים וּשמו ליוּדפראַנד, אשר הקיסר אטטאָ הראשון נִטְלוֹ וַיְנַשְאֵהוּ עד מדרגת ההגמונים, וספרו הנכבד אשר פיו יקבנו בשם „עלילות הקיסר אטטא הראשון“, רְאִי מלֻטש הוא לראות בו דרכי בני דורו ותכונות האיטלקים אשר גֻדל ביניהם מימי ילדותו, הוא עמד כצופה ויתבונן על כל ארחות אנשי דורו אשר עמדו בשפל המדרגה במוסר ומדות. ויתחקה על שרשי הסבות אשר הסבו את לבם אחורנית –. הוא הרבה להחניף למלכי בית אטטאָ בגלל החסדים אשר עשו עמו, ועל מלכי ביצאנץ השליך שקוצים וינבלם ללא־אמת, אך בכל החסרונות ההם, נשאר ספרו המקור האחד כמעט אשר ממנו שאבו כל הסופרים הבאים אחריו את דברי ימי המאה העשירית לספירת הנוצרים. ספרו ימשוך אחריו את לב הקורא על ידי ספוריו הנעימים והגות רוחו, ועל ידי ניבי שפתיו ודרכי נְאֻמו אשר הוציא אך מלבו ולא שאל אותם מסופרים וספרים אחרים, ורוב ספוריו נוסדים על עמודים נאמנים למרות רוח החנופה והגאוה המרחפת עליהם לעיני כל קוראיהם –. הראָסוויטא (Hrosvitha) אחת מהנערות הנזירות בבית מקלט גאַנדערסהיים, היתה אשה חכמת לב וידיה רב לה במליצה ושיר, ובשיריה היקרים הללה את מפעלות אטטא הראשון ופרשת גדולתו ותקפו וגבורתו. רוח השיר ורוח האמת בדבריה נפגשו, ורוח המליצה ורוח נאמנה בכל אמריה נשקו, ורק את רשעת שרי חֲצֵר הקיסר ההוא, העלימה בִצְדִיָה מעיני הרואים –. ויטכֿינד (ווידוּקינד) כהן הראשי בבית מקלט הבענעדיקטים בקאָרפו (Corvey) כתב שלשה ספרים מספרים תולדות הזאקסים והעתים אשר עברו עליהם, וכל דבריו צרופים, חזקים ונאמנים. בספרים ההם הלך בנתיבות הסופר המפֹאר סאַלוּסט, מִלוֹתָיו על לשונו וארשת שפתיו על שפתו. ואף כי בספוריו אֹדות היינריך הראשון גם אטטא הראשון הפריז פעמים רבות על המדה, אך יתר ספוריו מיוסדים על אדני האמת, כי רק גבורות המלכים האדירים ההם המריצוהו לעבור את גבול הסופרים הנאמנים ולהפריז על סאַת התהלה ללא־אמת, לא כן יתר ספוריו –: דברי ימי הזאקסים העתיקים אשר בספרו הראשון, רֻבָּם מיוסדים על הגדות קַדְמוֹנִיוֹת ולא נוכל להשען עליהם, אך כל יתר דבריו כנים צדקו יחדו, וכמראות הצובאות הם לראות בהם את ארחות הזאקסים במאה העשירית ולדעת את יתרונותיהם ואת חסרונותיהם –. דיטמאַר (טהיעטמאַר) יליד מערזעבורג, כהן ראשי ואיש חיל, כתב בשמנה ספרים תולדות חמשת קיסרי הזאקסים, וכל דבריו נמרצים ונאמנים, רגשי רוחו יקרים ונהדרים, ורוח האמת מרחפת על כל אמרי פיו והגיון לבו –. בימי קיסרי הפֿראנקים, אבדה חכמת חכמים ובינת נבונים נסתרה מפני שאון המלחמות העזות, ולולי הכהנים המתבודדים במועדם ודבר אין להם בתהלוכות התבל, כי אז לא נותר שריד בארץ מכל הליטעראטור הלמודית –. וויפפאָ כהן הקיסר קאָנראד השני, איש חכם וסופר גם משורר מהולל, העלה על ספר את תולדות ימי הקיסר המשכיל ההוא, ושפת הסופר סאַללוסט היתה לו לעינים –. הסופר החכם והגדול מכל סופרי המאה העשתי עשרה, היה הגראַף הערמאַנן מווערינגאַ, המכונה תמיד בשם הערמאנן קאָנטראַקטוּס. הוא היה אחד מהנזירים אשר התבודדו בבית המקלט היפה ורב הָעֹשֶר הנקרא בשם רייכֿענאוי, ואליו נהרו מכל הארצות בחורי חמד לקחת מפיו חכמה ודעת, כי הוא היה אבי החכמים בזמנו ואוצר כל המדעים בדורו, גם טוב לבב, יקר רוח ומרבה להשכיל להיטיב לכל השוקדים על דלתותיו. הוא היה פילוסוף מהֻלל מאד, בעל לשון למודים, יודע חוקות שמים (אסטראָנאָם), יודע נגן, מליץ ומשורר, לשונו מהרה דבר צחות ועטו עט סופר מהיר בשפת יְוָנִית, רוֹמָאִית וערביאית, וספרים רבים חבר בחכמות ומדעים שונים ובתבונות כפיו הוציא לאור גם כלי זמרה (מוזיקאַלישע אינשטרומענטע) וכלי מלאכת מחשבת (מעכַאַנישע). בחיר כל ספריו הוא ספר דברי הימים אשר כתב בשפת רומאית צחה ואשר חלק אותו לששה זמנים שונים במשטר וסדר הדורות וברוח דעת ורוח בּקוֹרת. והספר ההוא היה המעין הנאמן אשר שאבו ממנו כל סופרי קורות העתים בדורו. אך לדאבון לבנו לא האריך הסופר הזה ימים, וימת בן ארבעים שנה ואחת בשנת ד“א תתי”ד.1054 –. המעינים הנאמנים אשר נשאב מהם את תולדות ימי היינריך הששי ומלחמתו עם הפאפסט גרעגאר השביעי, הם ספרי דברי הימים להחכם בערטהאָלד מקאָסטאַנץ ולהחכם לאַמבּערט משאפֿענבורג. אפס כי בערטהאָלד נשא פנים להפאפסט במדה נפרזה והטיח דברים מרים נגד היינריך, לא כן החכם לאמבערט, כי הוא לא נשא פנים לאיש, אך סִפר דברי אמת, וספרו עטרת תפארת הוא לכל ספרי הקורות אשר נכתבו בימי הבינים. אמנם גם הוא לא נקה מהמשפטים המעוקלים אשר שפטו כהני הדור ההוא בדבר מריבת הקיסר והפאפסט, כי פעמים אחדות לא שם מעצור לרוחו ויבטא בשפתיו להצדיק את הפאפסט הרוֹדֵף ולהרשיע את הקיסר הנרדף – כי זה דרך בני האדם כֶּסֶל למו להחזיק ביד הָרוֹדֵף לַמְרוֹת עיני כבוד ה' המבקש את הנרדף! –. אמנם לא אַלְמָן כל דור ודור מאנשי אמת, וגם אז נמצא איש אמת אשר עמד לימין הקיסר, הלא הוא הבישאף החכם אטבערט מליטטיך, ובספרו אשר כתב על תולדות ימי היינריך התאמץ להצדיק אותו ולהוכיח כי חִנָם רְדָפָהוּ הפאַפסט בלי חָשָׁךְ –. הסופר הנכבד זאַקסאָ גראָמאַטיקוס כתב ספר דברי הימים להדאֶנים מיום היותם לגוי עד שנת ד“א תתק”מ 1180, גם הֶעטיף את הַהַגָדוֹת המְסוּרוֹת בידי בני הארץ ההיא, במעטפת שפת רומאית יפה וצחה וּבְנִיבֵי בעלי לשון למודים לבעבור תֵּת להן מַהלכים גם בדורות החדשים אשר נֹכַח ההשכלה דרכיהם –. הסופר אדם מברעמען ידיד קוינט הראשון, חבר דברי הימים להכנסיה הנוצרית, ואף כי דבריו לָעוּ וּשְׂפָתוֹ עֲרֵלָה גם לא השכיל בסדר הדורות כהסופר זאַקסאָ נראַמאַטיקוס, בכל זאת יקר הוא בעיני שלֻמי אמוני דת הנוצרית בגלל אהבתו העזה לדתו ואמונתו –. החכם וויבאַלד מקאָרפוּ, משנה למלך (מיניסטער), ראש המדברים (דיפלאָמאַט) ובן מֶשֶק בית קאָנראַד השלישי מבית האָהענשטויפֿען, היה משֻבח ומפֹאר בפי כל בני דורו, כי הוא היה פילוסוף כביר, חכם מדיני, דובר צחות וסופר מהיר בשפת יונית, רומאית וערביאית, ויהי עורך מכתבים (קאָררעספאָנדענץ) בהיכל הקיסר, וספרי חכמתו ומכתביו היקרים אֻספו אחרי מותו לַאֲסֵפָה ורבים הלכו לאורם –. הראשון וְהַדָגוּל בחבר הכהנים אשר שקדו על דלתות החכמה בימי הבינים, היה האיש הנפלא הנודע בשם גערבערט מורה חכמה להקיסר אטטא השלישי. הוא היה חכם מחכם בכל החכמות אשר נודעו בימיו, ומה גם בחכמת ההנדסה ובחכמת הטבע והכֿעמיא, עם כל הלמודים הנלוים אליהן, גם היה פילוסוף גדול ויודע חֻקוֹת השמים, ויעש ספרים רבים בכל החכמות והמדעים, הַטֵף הִטִיף דברים יקרים על מחקרי ארץ ועל משטרי כוכבי אֵל, הוציא לאור מעשים רבים, מעשי ידי אמן, ובתוכם גם צל מעלות השמש (זאָננענאוהר). ונסיונותיו (Experimente) במלאכת הפֿיזיק והכֿעמיא היו הפלא ופלא בעיני דורו, עד כי טפלו עליו דברי בלע כי מכשף הוא, ובקסמים אשר בידו עושה הוא את הנפלאות הגדולות ההן –. בין כל הפעולות היקרות אשר פעל ועשה החכם הזה, תחשב גם פעולתו לתת למספרים הערביאים (אַראַבישע ציפֿפֿער) מַהלכים בכל ארץ איירופא –. אחרי החכם הכביר הזה, קמו שני הגמונים בארץ אשכנז אשר עשו להם שם בחכמתם הרבה וביגיע כפיהם להרחיב את גבול החכמה והחרשׁת המעשה. שם האחד מיינווערק הגמון בפאַדערבאָרן (ד“א תשצ”ו 1036), קרוב ומודע למשפחת המלך, ושם השני בערנוואַרד מהילדעסהיים, ושניהם הרבו להפיץ את חרשׁת המעשה וכל מלאכת מחשבת בארץ אשכנז. כל איש אשר ידיו רב לו לעשות בזהב ובכסף, בחרשׁת עץ ואבן וכל פועל כפים, מצא שכר טוב לפעולתו על פי שני חכמי חרשים ההם, עד כי בימיהם רָמוּ וַיִנָשְאוּ כל מלאכת מחשבת, כל חרשׁת המעשה וכל מעשי ידי אמן, וכמעשיהם היו גם עֹשֵׂיהֶם יקרים ונכבדים בעיני כל האצילים והאפרתים ובעיני כל העשירים ונדיבי העם –.

411 § השאָלאַסטיקים (Scholastiker).

בימי הבינים התעוררו אנשים רבים לחקור ולדרוש ולהתחקות ברוח בינתם על שרשי לִמוּדֵי הדת, וישימו להם ליסוד מוסד את חוקי ההגיון אשר יסד אריסטאָטעלעס, גם המציאו להם נאֻמים חדשים וניבי שפתים לְפָרֵש וּלְבָאֵר על ידיהם את הגות לבם. ברבות הימים גברו גם עתקו בדרכיהם אשר בחרו להם עד כי נפלו למשואות, תָּעוּ בְנִבְכֵי בֹּהוּ, שגו בפלפולים נפתלים, רָעוּ רוח ורדפו קדים –. ספרים רבים מאד עשו עדת הפילוסופים ההם אשר כל קורא משכיל ישתומם איך הִתְמַכְּרוּ חכמי לב כמוהם לבנות מגדלים פורחים באויר, לתלות הררי עז על קוּרֵי עכָּביש אשר כְּגַעַת בהם רוח חקירה אֲמִתִּית וְשָבוּ והיו לאָיִן! במאה השלש עשרה לספירת הנוצרים, העלו שני אנשים מצוינים את השאָלאסטיק עד מְרוֹם קִצָהּ, ושמותם טהאָמאַס מאַקווינא כהן דאָמיניקאַני, ודונש סקאָטוס כהן פראַנציסקאני, ותלמידים רבים נהרו אחריהם, וַיִפָּרְדוּ ויהיו לשני ראשים: לטהאָמיסטים (ההולכים בדרכי טהאָמאַס) ולסקאָטיסטים (ההולכים בדרכי סקאָטוס) –. שני הראשים ההם, התעשקו תמיד בבתי מדרשיהם, הִתְוַכְּחוּ, לחמו, עָרְכוּ קְרָב כל הימים, והפאפסט כִּבֵּד את לֶקח השאָלאַסטיק, כי ממנו תוצאות עז ותעצומות לממשלתו העזה –. אך חכמי הנוצרים אשר רוח רגש נוססה בם, מאסו את תורת השאָלאסטיקים וישליכוה אחרי גום, ויכוננו את דתם על אדני התפעליות הנפש, על עמודי המליצה וכֹחַ הדמיון –. כה עשה לראשונה בערנהאַרד קְדוֹש הנוצרים, ואחריו באָנאַפֿענטוראַ, ועוד חכמים רבים כמוהם, עד כי נוע התנועעה השאָלאַסטיק והתנודדה כמלונה, ולאחרונה נפלה ולא יספה עוד לקום על ידי אנשי הרוח בעלי הסודות והרזים (Mystiker) –. בעלי הסודות ההם נזורו אחור מכל חמדות החיים, חָיוּ חַיֵי צער, עִנוּ בצום נפשם, הִרְבּוּ תפלה, ויתאמצו להכניע את יצר לבבם, להחליש את כל תשוקות החלד ולמותת כל תעתועי הדמיון ותענוגות החושים, לבעבור הדביק את רוחם בעולם הרוחני ולחיות חיי שמים על הארץ –. שִׁטָתָם המוזרה פעלה פעולה רבה על הליטעראַטור ועל דרכי החיים בימים ההם –. מחברת בעלי הסודות ההם, יצאה עדה רעה הנקובה בשם: (Flagellanten) (גייסעלברידער). במאה השלש עשרה עת אשר נלחמו הגועלפֿים והגהיבעללינים ויפרעו פרעות בארץ, שטפו עברו בעלי העדה ההיא בכל ערי איטליא וימלאום רוגז. בקול רנה ותפלה נסעו המונים המונים ויכו את גַבָּם הֶחָשוף בשוטים ובעקרבים וַיָדוּשׁוּ את בשרם עד זוב דם להתם בזה חטאתיהם ולכפר פשעיהם –. שבי פשע כאלה עברו גם במאה הארבע עשרה ויבואו בארץ אשכנז ובשאר ארצות. ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם בו, העירו את לבות הנוצרים לעזוב את דרכיהם הרעים, ולעיני כל העם דשו את בשרם בעקרבים וברקנים עד כי לא נשאר מְתוֹם בבשרם. ויהי בבואם לעיר פֿראַנקפֿורט, חרה להם עד מות בראותם כי היהודים יושבים בה שלוים ושקטים ובתיהם מלאים כל טוב, ויוסדו יחד להרוג ולהשמיד אותם ולשלול את שללם, כי במה יִתְרַצוּ יַלְדֵי פשע כמוהם אל אלהיהם אם לא בראשי היהודים? – ופתאום השתערו בחמה שפוכה על התמימים ההם ויאמרו להשמידם, אך היהודים התאוששו ויעמדו על נפשם בכלי נשק וכלי קרב, ועד מהרה התלקחה מלחמה איומה ביניהם וקם שאון ותמהון בכל העיר, הפעמונים הרעימו מראשי המגדלים, וכל הנוצרים אזרחי העיר אצו רצו אל מקום ההרגה ויתנפלו בין הלוחמים וישקיעו את אש המלחמה, והרוצחים הֻכּוּ אחור ולא יספו להלחם עוד. אך היהודים לא שמעו בקול האזרחים אשר צוו אותם לְהִתְפַּשֵט את אֲזֵנֵיהֶם וכלי מלחמתם, ויקצפו עליהם האזרחים וילחמו בם גם הם עד כי הוצת אש בבית המועצה, וממנו יצאה לֶהָבָה וַתְּלַהֵט בתים רבים סביב סביב. יהודים רבים נפלו אז לפי חרב, והעשירים נסו ויעזבו את כל הונם ורכושם ותהי להם נפשם לשלל. אז הִתִּיר הקיסר את ידי אזרחי העיר לקחת להם את הון העשירים ההם ואת כל עזבונם ורכושם, אך אם יאבו לשוב אל העיר כבראשונה, יושב להם את כל אשר להם, גם יהיו עוד חפשים מכל מס ותרומת מלך שנתים ימים. והדבר הזה עד נאמן הוא כי גם הקיסר ידע כי צדקו היהודים בריב ומלחמה ההיא. בימים ההם פרצה מגפה נוראה מאד בכל ארצות איירופא, היא המגפה הנודעת בשם „המגפה השחורה“ אשר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה עד אין מספר. המגפה ההיא שָׂמָה תחלה שַׁמוֹת איומות בארץ אזיא (משנת ה“א ק' ק”ה–1348–1340), ומשם באה לאיירופא ותתהלך בארץ לארכה ולרחבה, ואין קריה אשר שגבה ממנה. ואז הוסיפו עוד בעלי העדה הנזכרת אֹמץ, ויעברו בארץ וירימו כשופר קולם להעיר אזני בני העם למוסר, ולהגיד להם כי בעונותיהם השיא ה' עליהם את המות הנורא ההוא, ואם ישובון מעון ישוב גם ה' מחרון אפו ויסיר מעליהם את המגפה ההיא, אפס כי גם אימת המות וּבַלְהוֹת שְׁאוֹל לא עצרו כֹחַ להשיב את בעלי העדה הרעה ההיא ממשובותיהם וזדון לבם, ותחת אשר בעת שלטון המות יסלח כל אדם גם לעֳוֹן אויביו ומבקשי נפשו, התגוללו אנשי דמים ההם על היהודים אשר לא חטאו להם מעולם, ויוציאו עליה דִבָּה כי משליכים הם סם המות בנהרות ובבארות המים אשר ישתו מהם הנוצרים, ועל כן פרץ המות בכל הארצות ויורד רבבות עם מבני דת הנוצרית שאולה –. והנה בדור חכם כדור הזה לא יֵאָמֵן כי ישתגעו רבואוֹת אדם להאמין בדברי שגעון והוללות כאלה, אך בימי קדם ההם, ימי חֹשך וצלמות, האמינו כל העם בדבר הזה, גם שרי המדינות והיושבים על כסא המשפט אשר רבים מהם ידעו כי שקר הדבר – התהוללו ויחזקו את ידי עמי הארצות לעשות נקמות ביהודים על אשר הביאו עליהם מות וּמְשַכָּלֶת, ועוד הוסיפו סרה ויבדאו מלבם תואנות רבות להוכיח לעיני השמש כי אמת נכון הדבר הרע ההוא. בעיר באַזעל תפשו רעי הקנאים מבני הקאטולים את היהודים ויאסרום בחבלים וישימו אותם בְּחָבִית גדולה ויסתמו את פיה ויציתו אותה באש עד כי נשרפה היא עם כל היהודים אשר בתוכה. אך את בניהם הקטנים בזזו להם ובחוזק יד הביאום במסורת ברית דתם –. כמעשה הנורא הזה נעשה גם בקאָסטניץ, אך שם נתנו הנוצרים לפני היהודים גם דרך החיים: כי כל איש אשר ימיר את דתו חָיה יחיה – ומכל המון היהודים לא המירו את דתם כי אם אחד, וגם הוא הלך אחרי כן לביתו ויצת בו אש וַיִשָׂרֵף עם הבית יחד בקול קורא: „יהודי אנכי! בדת היהודים חָיִיתִי ובדת היהודים אמותה! – “. בערים אחרות בארץ שווייץ גזרו הנוצרים את היהודים לגזרים על ידי גלגלי ברזל בעלי פיפיות, או הכריעו אותם לטבח על ידי חרב. ומהארץ ההיא יצאה הדבה הרעה ההיא על היהודים גם לעלזאַס. שרי המאַגיסטראַט בעיר שטראַסבורג נערו כפיהם משפוך את דמי היהודים הנקיים, אך בני העם הסירו אותם מִמִשְׂרָתָם בגלל הדבר הזה ויבחרו להם שרים חדשים כלבבם, והם מהרו וישרפו שני אלפים יהודים בפעם אחת ברחוב העיר, וגם אז לא נחו ולא שקטו עד אשר השיאו גם ערים אחרות לעשות ביהודים כאשר עשו המה. בעיר שפייער, וואָרמס אולם ומאַינץ, נשרפו רוב היהודים על פי שרי המאַגיסטראַט לבעבור קחת להם את בתיהם ואת כספם וזהבם. מערים ההן, יצא הרצח אל כל ערי אשכנז. בטהירינגען התגעשו הקאטולים וישתובבו ויקומו גם הם על היהודים וירצחום. בעיר ערפֿורט לבדה נרצחו שלשת אלפי יהודים, ובשאר הערים אין מספר לחללי רצח ההם; גם בפֿראַנקען ובכל ארצות הדאָנוי התקוממו הנוצרים על בני ישראל ויורידום כַּכָּרִים לטבח, וישפכו את דמיהם כמים, ובבזה שלחו את ידם. ובכל עיר ועיר פָּשַׁט הַהֶרֶג והרצח הנורא ההוא, ומה גם בווירצבורג, זאַלצבורג, נירנבערג, ברעסלוי, קאֶניגסבערג, גאָטהא, אייזענאַך, קרייצבורג, אַרנשטאַט, בלימען, רעבאַר, וויהערס, דייטשאַט, הערבסלעבען, טהאָמאַסבריקק, פֿראַנקענהויזען, זאָנדערסהויזען, וויירענזעע, ומאַינץ. ודמי רבבות יהודים נהרו כנהרות ונבלותיהם היו מֻשְלכות בחוצות ותהיינה לְבָרוֹת לְשִׁנֵי פריצי חַיות ובני שָׁחַץ. לשוא שלח הקיסר ספרים בכל הארצות ויצו במפגיע לבל יעוז עוד אנוש לשלוח יד ביהודים; לשוא העיד גם הפאפסט בעם הארץ לבל יוסיפו עוד לשפוך דמי נקיים; כי בני ההמון בעברת זדונם ובתאותם הנמרצה לשלול שלל ולבז בז לא שמעו ולא הטו את אזנם גם למצות הקיסר גם לגערת נשיא הדת –. גם בעלי העדה הרעה אשר דברנו בה, הפיחו אף ההמון ביהודים בכל מקום אשר דרכה כף רגלם בו, ולא שמעו גערת הקיסר והרוזנים, ולא שעו אל החרמות אשר החרימו אותם ראשי הכהנים, וגם אל מְבַקְרֵי הדת (אינקוויזיטאָרען) לא שמעו, וילכו מעיר לעיר וממדינה למדינה לעשות זר מעשיהם –.

412 §

נָסֵב נא עינינו מקנאת הדת אשר ידיה דמים מלאו, ונשוב אל הליטעראַטור אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. בעת אשר היתה הליטעראַטור הַלִמוּדִית רק בידי הכהנים הקאַטולים, היתה מלאכת השיר והזמרה רק בידי האבירים גבורי החיל, והסבה הראשית לזאת היא: יען כי חברת האבירים הָטְבְּעָה על רגשי האהבה (מיננע) ועל עזרת הנשים, ורגשי עוז ההם העירו בקרבם רוח השיר לשיר שירי אהבים, אך הכהנים אשר אשה עצורה להם, לא ידעו את הרגש העז ההוא ולא יכלו לשיר שירים כאלה –. מלאכת השיר נפלגה בימי הבינים לשלש פלגות: 1) לשירי גבורים וזמירות עריצים (Epopeen, העלדענגעדיכטע). 2) לשירי זמרה (לירישע געזאֶנגע). 3) ולשירי דת (רעליגיאֶזע דיכֿטונגען). שירי הגבורים נוסדו על הגדות ישנות ומסורות עתיקות, ויספרו גבורות האבירים, מלחמות הגבורים אנשי השם, עזוז נוראותיהם ודברי נפלאותיהם, גם שירי דודים ושירי אהבים ועוד ענינים כאלה. מהמין הזה הוא השיר הגדול על גבורות אלכסנדר המוקדני אשר שר הכהן לאַמפרעכט, השיר על עלילות קארל הגדול ועדת אביריו (paladinen), השיר על אודות אַרטהור מלך בריטאַניא, ועוד שירים רבים כאלה. מבחר כל שירי הגבורים בארץ אשכנז בימים ההם, הם: השיר ניבעלונגען אשר מוצאותיו מימי קדם, ימי מסעי העמים, והשיר גודרון. בחיר כל משוררי שירי אהבים בארץ אשכנז, הוא וואַלטער פֿאָן פֿאָגעלוויידע אשר היה בהיכל הערמאַן מטהירינגען, מקום אספת המשוררים המהוללים בימים ההם –. אמנם גדולים מהם ומכל המשוררים תחת השמש אשר היו בימי הבינים, היו משוררי איטליא. והגדול גם בהם הוא דאַנטע אליגהיערי מבעלי ברית הגהיבעללינים. המשורר המרומם והנשגב הזה נולד בעיר פֿלאָרענץ, אך בני עירו נחרו בו וימררוהו וָרֹבּוּ ויגרשוהו מעירם, ויהי נע ונד בארץ עד אשר מצא מחסה ומסתור בהיכל קאַן דעללאַ סקאַלאַ אחד משלשה ראשי הגהיבעללינים באיטליא. בהיכל השר ההוא כתב דאנטע את שירו הגדול והנפלא עד מאד המכונה בשם „מחזה אלהים“ (דיא גאֶטליכֿע קאָמעדיע). השיר ההוא יפרד והיה לשלשה ראשים: 1) התּפת (די האֶללע), 2) אש האבדון (פֿעגפֿייער), 3) העדן (פאַראַדיז). השיר ההוא יצאו בתוכו כל החכמות וכל הידיעות אשר נודעו אז בארץ, בו ספונה חכמת התכונה (אַסטראָנאָמיע), חכמת הטבע (נאַטורקונדע), חכמת הפילוסופיא, למודי הדת (טהעאָלאָגיע), דברי הימים, חכמת המדינה (פאָליטיק) וחקרי ימות עולם (אלטערטהומסוויססענשאַפֿט), עד כי בצדק יֵאָמֵר עליו „כי אֵילֵי השמים והארץ שתו על השיר ההוא את כפיהם ויעזרו להמשורר להוציא מפעל נשגב כזה לאור – “. אפס כי הִמָצֵא יִמָצְאוּ בשירו ההוא גם משלי חידות (אַללעגאָריען), דברים רבים הרומזים על קורות בני דורו, והשקפות רבות אשר היו גלויות וידועות רק בזמנו, נאומים עמוקים וחקירות נשגבות על הליכות הפילוסופיא ולמודי הדת בימים ההם, ועל כן נעלמו מעינינו ענינים רבים מאד בשיר הכבוד ההוא, עד כי עוד בדורות הראשונים קמו חכמי לב רבים לפרש ולבאר את סודותיו ורמזיו וחידותיו – הוא ברא ניב שפת המשוררים באיטליא, ויהי אֲבִי כל בעלי השיר בעזוז כח דמיונו, בשפתו החזקה והנמרצה הצחה והנחמדה החודרת קרב איש ולב עמוק. הוא חבר עוד שיר גדול ומהולל מאד אשר פיו יקבנו בשם „חיים חדשים“ (Vita Nuova), בו ישיר את אהבתו העזה לבעאטריצא המדוברת על אודותיה גם בשירו הראשון (המכונה בשם מחזה אלהים), ועל ידו יובנו דברים רבים בשיר הזה. עוד ספר יקר מאד כתב המשורר בשפת רומאית על דבר המלוכה, ובו גלה מחשבות לבו על הליכות המלכים ביתר שאת מביתר ספריו, והוכיח לַכּל בדברים נמרצים ונכוחים כי אין נכונה בפי נשיאי הדת (פאֶפסטע) המחליטים כי כסאם מָרוֹם הוא מכסא כבוד המלכים, ובקסם שפתיו הראה לדעת כי שמש ומגן הוא המלך להאיר על הארץ ולהסתיר בסתר כנפיו כל עבדיו הנאמנים –. מימי המשורר הגדול והנעלה הזה, החלה תקופה חדשה באיטליא, תקופה אשר החכמה וחרשׁת המעשה וכל הידיעות היקרות הרימו ראש ותהיינה לצבי ולכבוד בארץ צבי ההיא. מאתים שנה נמשכו ימי התקופה ההיא, ובמאה השש עשרה עלתה עד מרוֹם קצה –. בעקבות המשורר הנפלא הזה, יצא המשורר הגדול פעטראַרקאַ (בשנת ה“א קל”ד 1374). ובשיריו המסֻלאים בפז אשר שר לכבוד לוריא רעיתו, הרים את שפת המליצה והשיר עד תועפות הררי עוזה, ועד היום הזה ישתוממו האיטלקים על נוֹעַם צִלְצְלֵי שפתו והוד הדר נאומיו וצחות לשונו. וזולת שירי זמרה ההם בשפת איטלקית, כתב עוד המשורר החכם הזה ספרים יקרים בשפה רומאית, וגם הם נודעים לשם ולתהלה ולתפארת. בן דורו החכם הנכבד באָקאַציאַ היה אבי שפת איטלקית הפרזית (פראָזאַשפפראַכֿע) על ידי הספורים (Decamevone) אשר כתב בשפה היפה ההיא. והוא ופעטראַרקאַ יזָכרו לברכה בכלל אשר חִיוּ את הליטעראַטור העתיקה מַעֲרֵמַת עֲפַר הנשיה, והשיבו עטרת המדעים לקדמתה כבימי קדם –.

413 §

בימי הבינים היתה עבודת האדמה גם כל מלאכת עבודה רק בידי האכרים, והם היו עבדי עולם להאפרתים והאצילים אדוניהם הקשים. אך בימי קיסרי זאַקסען וקיסרי בית האָהענשטויפֿען אשר בנו ערים רבות בארצות ממלכתם, והמונים המונים מיושבי הכפרים עזבו את מושבותיהם ויאחזו בתוך הערים, אז יצא לאור מצב האזרחים (בירגערשטאַנד) אשר היה בַתָּוֶךְ בין האפרתים ובין האכרים, וברוב עמל קנו להם זכיות הרבה ומשפטי דרור –. ערי אשכנז נפרדו אז לשני ראשים: לערי המלוכה (רייכֿשטאֶדטע) אשר רק המלכים שמו את משטרם עליהן. ולערי המדינות (לאַנדשטאֶדטע) אשר היו תחת ממשלת הנשיאים (לאַנדפֿירשטען) או ההגמונים וראשי הכהנים (בישאֶפֿע). ערי המלוכה היו הערים העתיקות, העשירות והאדירות בארץ, ואזרחיהן התאמצו ליסד להם מעמד ומצב בל ימוט לעולם –. יושביהן הראשונים, היו בני החורים והאפרתים (פֿרייע פאַטריציענגעשלעכֿטר), או בני ההמון המשֻעבדים לאדוניהם. בעלי מלאכות שונות, גם עובדי אדמה אשר נחשבו לעבדי עולם. ברבות הימים התאוששו המשֻעבדים ההם בראותם כי לא נופלים הם מהאפרתים והאצילים, ועוד יותר שאת להם עליהם, יען כי רק מהם תוצאות חיים ורק הם מגני ארץ, ויתגודדו ויעשו להם חברות מיוחדות (צינפֿטע), ובזה התאחדו כל בעלי המלאכות ועובדי האדמה ויהיו לקשר אמיץ וחזק, ובכֹח ידיהם וידי תלמידיהם בעלי האגרוף, לקחו להם בחזקה את משפט אזרחי הארץ ואת משפט מושלי הערים והמדינות ככל האפרתים, ובערים רבות לחצו את אנשי החיל ממשפחת האפרתים והאצילים עד אשר נכנעו תחת ידיהם. בראש אלופיהם נסעו למלחמה על אויביהם, ולא נתנו לכל צר ואויב לגעת בנחלת חרותם וחֻפשם, ויהיו לארץ מולדתם לחומה נשגבה ומגדל עוז, ועל פיהם המו כל ערי הארץ משמחות וגיל, קול מצהלות עלזי לב וקול שרים ומזמרים נשמעו בכל עיר ועיר בשוקים וברחובות, וכל הארץ היתה מאֻשרת, צָהלה וְשָׂמֵחָה –.

5. אָבְדַן עֲדַת האבירים ושְׁחיתות תופשי הדת.

1. ממלכות הבֵּינַיִם (דאַס צווישענרייך, אינטעררעגנום), (משנת ה“א יו”ד–ל"ג 1273–1250)

414 §

אחרי מות פֿרידריך השני, קדמו את יושבי אשכנז ימי חֹשך וצלמות. מלכים בני נכר התנשאו על כסא המלוכה באשכנז, מלכים אשר קצור קצרה ידם לעצור בעם הארץ, ולהשיב עד צדק משפט. בכל הארץ התחוללו פרעות ושערוריות, אין רֹדֶה ואין עוֹצר בכל ערי המדינות, איש כל הישר בעיניו עשה, הענוים והחלשים היו מרמס לרגלי הגאיונים והזידונים, ואיש זרוֹע לו המשפט והצדק –. בנפול ווילהעלם מהאָלאַנד בחרב הפריגים [יאנואר ה“א ט”ז 1256], התאמץ הבישאָף מקאֶלן לבחור את ריכאַרד מקאָרנוואַליס אֲחִי מלך ענגלאַנד, לקיסר בארץ אשכנז, יען כי עשיר גדול הוא ובעל אוצרות, אך הבישאף מטריער ומתי סודו התאמצו לבחור את אַלְפֿאָנְס העשירי מלך קאַסטיליען, בכלל חכמתו המהוללה בשערים ורוחב לבבו. ריכֿאַרד מקאָרנוואַליס נסע פעמים אחדות לארץ אשכנז ויתן הון עתק וסגולות יקרות להנשיאים אשר בחרו בו לקיסר; אך אַלפֿאָנס לא בקר אף פעם אחת את ארץ אשכנז אשר נבחר גם הוא לקיסר בתוכה. בימים ההם התנשאו נשיאי הארץ וההגמונים וירחיבו את גבולות ממשלתם. וַיַרְבּוּ להם המֹשל וּמשׂרה בחזקת היד ככל אות נפשם, ועדת האבירים בעלי הנשק פָּשְׁטוּ בארץ לשלול שלל באין מפריע ומכלים דבר. ומיום ליום השתובבו האבירים ההם וחמס ידיהם בארץ פלסו. ממצודותיהם הבצורות הבנויות על חֻפי אניות או על צדי נתיבות ושבילי עוברי אֹרח, התנפלו על הסוחרים והרוכלים ועל כל הולכי ארחות וַיָבוֹזוּ את יגיעם וכל הוֹנָם ורכושם, גם משכו בשחת רשתם עשירי העם ויחביאום בבתי כלאים עד אשר נתנו להם הון עתק כֹּפֶר נפשם. כי בשבתם במצודותיהם הבצורות כהררי סלע, התקלסו בשופטי ארץ, וכל היושבים על מִדִין משחק למו, ברבות הימים התאוששו האשכנזים ויתאזרו עוז לשבר זרועות רשעים ההם ולבער הרעה בקרב הארץ. בוועסטפאַלען ישבו כסאות למשפט לשפוט את השודדים ההם בדרכיהם וכמעלליהם, והבישאף ענגעלברעכט היה עוזר להם להוציא את משפטי צדקם לאור. גם ערים רבות התחברו ותהיינה לַאֲגֻדָה אחת לְעַקֵר וּלְשָׁרֵשׁ את העריצים ההם לבל יוסיפו עוד לערוץ אנוש מן הארץ. הערים ההן היו הראשונות והנכבדות בצפון אשכנז, הלא הן: האַמבורג, ליבעק, ברעמען, וויסמאַר, ראָסטאָק, שטראַלזונד, ריגא ועוד ערי מסחור כאלה. גם ערי רהיין באו בברית יחדו לעשות כדבר הזה. והראשונות בהן היו: ווארמס, מאַינץ, שפייער, שטראַסבורג, באַזעל ועוד ערים רבות, גם נשיאים ונסיכים באו בברית עם הערים ההן ויהי הקשר אמיץ מאד. הערים ההן היו שביבי האוֹר אשר האירו מעט את עֲנַן החשך הָרוֹבֵץ בכל הארץ בימי תֹהוּ ובֹהוּ ההם, ולולי הן כי אז נִתְּקָה אֲגֻדַת חברת האדם ויפוצו לכל עבר כפריצי חיות –. אך בכל זאת היה עוד גורל האכרים המשֻעבדים רע ומר מאד, אין דן דינם למזור, אין מציל אותם מיד אדוניהם עושקיהם ורוצציהם, וכל מעניהם אמרו לא נאשם –. על ידי המלחמות אשר עשו האבירים תמיד, נשרפו פעמים רבות חצרים וכפרים מלאים כל טוב, ותבואות השדמות נרמסו ברגלים, ועל ידי הַצַיָדִים וחיתו היער נשחת יְבוּל השדות. הסבלות והעבדות, המסים וכסף התרומות היו בלי קֶצֶב וגבול, והעבדים היו מֻכִּים ומעונים, נגשים ורצוצים בלי דין ובלי משפט –.

2. בית האַבסבורג ובעלי ברית שווייץ.

415 §

בימים ההם לא קיסר באשכנז, והנשיאים גם ההגמונים לקחו להם בחזקה קרנים וישפכו את ממשלתם על ערים ונפות רבות, ובהיות בידם הכֹּח לבחור עליהם קיסר, לא אבו לבחור איש גבור חיל, כביר כח ובעל נכסים ועבדים רבים מיראתם פן יוריד מהם עוזם ויקרע את ממשלתם מידם, אך בכל זאת ראו כי לא תכון החברה ולא תשקוט הארץ כי אם במלוך מלך עזוז וגבור אשר עוז בידו לעצור משובת עם שובב ופרוע כהאשכנזים בימים ההם, וגבורה בימינו להיות מגן ומושיע לארצם מפי אָטטאָקאַר מלך באֶהמען, מאֶהרן ועסטעררייך השואף לרשת גם את ארץ אשכנז. ואחרי אשר שקל במאזני משפט את תכונת כל השרים הגדולים אשר מהם יבֻחר הקיסר, מצאו כי כל הסגולות והתכונות הדרושות לקיסר אשכנז בעת ההיא, נמצאו ברודאלף לבית האַבסבורג [רודאלף מהאבסבורג ה“א ל”ג–נ"א 1291–1273]: נכסיו ועבדיו בעלזאַס ושווייץ לא רבים הם, גם עשרו והונו לא עצמו מאד, והוא גבור חיל ואיש מלחמה, חכם לבב ונבון דבר, ובכל נשיאי אשכנז אין איש כמוהו אשר יצלח למלוכה, ואף גם זאת כי הוא הבטיח להפאפסט ולכל נשיאי הארץ לבל ישלח ידו אל כל הערים והנפות אשר לקחו להם בחזקת היד, ועל כן הריעו לו כל הנשיאים וההגמונים תרועה גדולה, ויאמרו: „יחי הקיסר רודאלף לעולם!“, ועל אַלפֿאָנס הכבידו את אַכפם לגעור כפיו מִתְּמוֹךְ בשבט הקיסרית בארץ אשכנז. רק אָטטאָקאַר מֵאֵן לתת הוֹד מלכות לרודאלף וַיְבְזֵהוּ ולא בא ביום המלך (רייכסטאַג) בהתאסף יחד ראשי העם ונשיאיו לחדש את המלוכה. ויחר בו אף רודאלף ויאסוף את עבדיו הנאמנים אשר לו בארץ שווייץ ועלזאַס, גם את נשיאי האשכנזים לוקחי בנותיו (כי בנות רבות היו לו), ובהמון גבורים ההם בא בגבול המלך אָטטאָקאַר ויתגר בו מלחמה ויט ידו עליו ויכהו מכה נצחת וַיְנַצְחֵהוּ על בקעת מאַרכפֿעלד (ה“א ל”ח 1278). במלחמה ההיא נפל אָטטאָקאר לפי חרב, ומכל מדינות מלכותו לא נשארו ביד ווענצעסלאויס בְּנוֹ כי אם באֶהמען ומאֶהרען, אך עסטעררייך, שטייערמאַק וקראין, נפלו בידי רודאלף, ויתן אותן בידי בניו לשלטו בהן בְתֹר מלכים, ועל פי הדברים האלה נוסד בית קיסרי האַבסבורג בעסטעררייך –.

416 §

הקיסר הזה לא התערב בכל דברי הריבות בארץ איטליא, ועל כן לא נחלק חילו ותהי לאל ידו להגן על ארץ אשכנז, ולהיות לה לחומה נשגבה ומגדל עוז. בעוצם ידו נלחם עם כל אויבי האשכנזים ועם עבערהאַרט מווירטענבערג בארץ שוואַבען ובארץ בורגונדיא, וישב לארץ אשכנז את כל אשר לקחו להם אויביה ביד חוֹמֶסֶת. ויותר מכל אלה היטיב להאשכנזים בהשפילו את עריצות עדת האבירים אשר עד הימים ההם פשטו בארץ לשלול שלל. כי הוא סבב בארץ אשכנז לארכה ולרחבה ובעוז משפט מלך נטה ידו על חבר מרעים ההם, ויחרוץ משפט מות על האנשים אשר מאנו לחדול מעשׁק ידיהם. בטהירינגען המית מהם תשעה ועשרים, וששים מצודות ממצודותיהם הרס עד היסוד, וכן עשה גם בערים אחרות. בפֿראַנקען ובחבל רהיין לכד בשנה אחת יותר משבעים מסגרות (שלאֶסער) עם אדוניהם האבירים אנשי החמס. ובדבר הזה הרגיע ליושבי הארץ, וישבו בטח ושאנן מפחד רעה. באחד המסעות ההם מת הקיסר הזה זקן ושבע ימים (ה“א נ”א 1291). תֻּמָתוּ וישרו, צדקתו וחכמתו, עֻזו וגבורתו עשו לו שם בארץ, ומכל הסגולות היקרות אשר היו בקיסרי האָהענשטויפֿען, לא חסרה לו בלתי אם סגולת המליצה והשיר –.

417 §

אדאלף מנאסוי (Hassan)⁸⁶ [אדאלף מנאסוי ה“א נ”א–נ"ח 1298–1291] ואלברעכט מעסטעררייך. אחרי מוֹת הקיסר רודאלף, התאמץ ההגמון ממאַינץ לבל יבחרו הנשיאים את אלברעכֿט בן רודאלף לקיסר כי אם את האביר והגבור הנודע בשם אַדאָלף מנאסוי, והנשיאים ההם אשר פחדו מפני גבורת בית האבסבורג גם ידעו את אבירת לב אלברעכֿט ואת תאות נפשו לרשת משכנות לא לו, הטו לדברי ההגמון ההוא אוזן קשבת וישימו כתר מלכות בראש אדאלף. אך הם שגו ברואה, כי גם אדאלף, אשר היה מדלת עדת האבירים, התנשא בשבתו על כסא המלוכה והרהיב נפשו לבלי חק להרחיב את גבולות ממשלתו, ובכסף חמסים אשר לקח מיד מלך ענגלאנד, חתר לקנות מיד אלברעכֿט השובב את טהירינגען ואת מייסען. אך בגלל זאת השתרגה על צוארו מלחמה כבדה, כי פֿרידריך „הנשוך“ ודיצמאַנן בני אלברעכֿט, קדשו עליו מלחמה ולא נתנו אותו לגעת בנחלתם אשר חפץ אביהם לשדוד מידם בשנאתו אותם ואת הורתם. והנה אף כי התיצבו נשיאי טהירינגען ומייסען וילחמו בחיל אבירי הקיסר אדאלף, בכל זאת נשמו שדי טהירינגען חמש שנים, ערים וכפרים נהרסו ויושביהם שֻׁדָדוּ, הָחרמו וְנִרְצָחוּ, אז חרה אף נשיאי רהיין בהקיסר על הֶעָוֶל והחמס אשר הוא עושה, גם יתר האפרתים בארץ שכנז קצפו עליו קצף, ויתחברו אל אַלבערט בן הקיסר רודאלף ויהיו זרוֹעוֹ ומגן עזרתו להלחם באַדאָלף ולהדיח אותו משאתו. בראש האפרתים והנשיאים ההם היו נשיאי מאַינץ, באֶהמען, זאקסען ובראַנדענבורג, וכלם יחדו התאספו לאספה ביום מועד ויקראו אל אדאלף להתכבד ולבוא בסודם. אך אַדאָלף בָּז להם ולא בא ליום המועד, אז החליטו פה אחד להוריד אותו מכסאו, וישימו כתר מלכות בראש אלברעכט מעסטעררייך. אז נסע המלך החדש הזה בחיל כבד להלחם עם אַדאָלף בארצות הרהיין, ויאמין כי בתנופת יד אחת יוריד ממנו עזו. אך לא כאשר האמין כן היתה! כי אדאלף התיצב לקראתו נאזר בגבורת רעם, יען כי לימינו עמד הגראַף רודאלף, הנשיא מבאַייערן, הגראַף מהעססען וכל אזרחי ערי רהיין. והנה מלחמה חדשה נשקפה על ארצות הרהיין להשאות אותן גלים נצים, וכל יודעי מלחמה לא ידעו אל נכון יד מי תהי רוממה –. אפס כי אדאלף בטח בגבורתו יותר מִדָי, וישען על פרשיו ועל גבוריו הרבים, ויבהל ברוחו לעשות מלחמה באלברעכֿט בטרם באו אליו צִבְאוֹת הָרַגְלִים מהערים סביב, ויתגבר עליו אלברעכֿט וינצחהו במערכה בשדה אצל גאֶללהיים על יד דאָננערסבורג (ה“א נ”ח 1298), ובשאון רעש המלחמה הדף אותו בחניתו ויפילהו מעל סוסו, ואחד מאנשי החיל המיתהו, ואוהביו נשאו אותו משדה קטל ויקברוהו בבית תפלתם אשר בעיר שפייער.

418 §

אלברעכט מעסטעררייך [אלברעכט מעסטעררייך ה“א נ”ח–ס"ח 1308–1298] היה רב פעלים וגבור מלחמה, אך אביר לב ואיש קשה, ואכזריות נפשו נשקפו על פניו החשכים והנזעמים אשר חֻבלו ונשחתו עוד יותר מעת אשר נֻקרה לו עין אחת. אהבת בצע ואהבת כבוד עד בלי די, גם תאוה נמרצה ללכוד ארצות נכריות, היו כל ישעו וכל חפצו כל הימים. ויקח מהנשיאים את כֹּחָם ואונם ואת כל זכיותיהם וַיְשַׁדֵד מכל ערי המדינות את משפטי החרות, לבעבור יסד ממלכה בלתי מגבלה בכל ארץ אשכנז. גם חדש את המלחמה אשר עשה אַדאָלף בטהירינגען לקחת אותה מידי פרידריך „הַנָשוּך“ ודיצמאַנן אחיו בעשׁק וְנָלוֹז. וְחַיִל רב ועצום אסף מכסף ענושים וּזְהַב עשוקים ויעל למלחמה להאָללאַנד, על בורגונדיא, על באֶהמען ועל עוד ארצות רבות. גם נלחם בגערהארד ההגמון הגדול ממאַינץ ועם יתר נשיאי רהיין, ועל ידי המלחמות ההן השחית את הארצות הפּוֹרִיוֹת והברוכות אשר על נהר רהיין ונעאַקר –. בַּחֲתַת וּמְחִתָּה כונן אלברעכֿט את כסאו, ויהי שְנוּא נפש בני עַמוֹ, ולאחרונה בעת אשר עמד הכן לָשׂוּם את עֻלוֹ גם על השווייצאַרים בני הדרור, קם עליו יאָהאַן משוואַבען בן אחיו ויהרגהו (בשנת ה“א ס”ח 1308) בחרות אפו בו על אשר שדד ממנו את נחלת אבותיו. אך אשת הקיסר הנרצח, גם לעאָפאָלד בְּנוֹ ואגנעס בתו לקחו נקמות נוראות מאת כל האנשים אשר עָזרו ליאָהאַן בדבר הרצח הזה. כאלף אנשים הכריעו לטבח לכפר בדמיהם את דמי הקיסר, ועל המקום אשר נפל שם הקיסר שדוד, בנתה אשת הקיסר ובתו בית מקלט לנזירים הנקרא בשם קאֶניגספֿעלדען, ובו בלתה אגנעס את טפחוֹת ימיה בצום ועֲנוֹת נפש –.

419 §

אכזריות אלברעכֿט היתה נסבה למוסדות בעלי ברית הָאָלָה (איידגענאָסענשאַפֿט) בארץ שווייץ. כי בלכוד קאָנראַד השני את בורגונדיא, נספחה ארץ שווייץ לממלכת אשכנז, במאה עשתי עשרה ושתים עשרה לספהנ"ו היו שם ההערצאָגים מבית צאֶרינגען לנציבים מטעם מלכי אשכנז, וימי ממשלתם מהוללים הם על ידי הערים הרבות אשר יסדו בתוכה, כמו עיר בערן, פֿרייבורג, מילדען בורגדאָרף ועוד ערים אחרות. אך בַאֲבוֹד ניר ההערצאָגים ההם, נפלגה שווייץ לפלגות רבות (1218), והגראַפים מסאַוואָיען עתקו גם גברו שם חיל בפאת דרומית, ובפאת צפונית התנשאו שרי בית האַבסבורג ויעצמו מאד מיתר כל שרי הארץ, ויהיו נציבים מטעם מלך עסטעררייך בגלילות הקדמוניות (אורקאַנטאָנע) בארץ החפשית ההיא, הלא הן: שווייץ (Schwyz) אוּרי וְאוּנְטערוואַלדען. ובמלוך רודאלף מבית האבסבורג באשכנז וילך הלוך וגדול, אז נועצו הנציבים להביא את גלילות ההן תחת ממשלת עסטעררייך. והקיסר אלברעכֿט התיר את ידי הנציבים ההם (וביחוד את הנציב געסלער מברונעק ופֿערינגער מלאַנדענבורג) לשום על השווייצארים בני החורים את עול מלכות עסטעררייך בכל תֹּקֶף וָעוֹז. אז כרתו שלש הגלילות הקדמוניות ברית אחים על פי עֲצַת וואלטהער פֿירסט, אַרנאָלד ממעלכֿטהאַל ווערנער שטויפֿאַכֿער, וַיִשָבְעוּ בשבועות האָלה להלחם בעד חפשם וחירותם עד נטף דמם האחרון –. ולפי דברי המסורה תָּלָה געסלער האכזר כובע ההערצאָג על נֵס בעיר אַלטאָרף וַיְצַו לכל השוויצאַרים לכרוע ולהשתחוות לפני הכובע, ואשר יעבור את מצותו עָנשׁ יֵעָנֵש. ויהי היום יעבור ווילהעלם טעלל איש גבור ציד עם בְּנוֹ הקטן על פני הכובע הנאור ההוא ולא כרע ולא השתחוה, ויחר בו אף געסלער ויאמר: „שמוע שמעתי כי יש לאל ידך לקלוע בחץ אל השערה ולא תחטיא, ועתה הראני נא את כֹחך, ראה נא הנה אנכי מניח תַּפּוּחַ על ראש בנך, ואתה יְרֵה חץ אל המטרה הזאת מבלי החטיא, כי בנפש בנך הוא“, ויתחלחל האב הָאֹבֵד ויפול לרגליו ויבך ויתחנן אליו לחוס על דמי הילד, וגם כל הנצבים שם הפגיעו בו לבל יעשה כדבר הנורא הזה, אך העריץ הרעים בקול גאונו על ווילהעלם טעלל ויאמר: „אם תְּמָאֵן ותמרה את מצותי, אֲנַפֵּץ על הסלע את בנך לעיניך, ואחרי כן אכריע גם אותך לטבח! –“. אז כרע הילד על ברכיו, וגעסלער הניח את התפוח על ראשו, ויאמר אל הַצַיָד: „יְרֵה!“ האב האומלל קָלַע וַיוֹר וְהַחֵץ פִּלַח את התפוח בַּתָּוֶךְ מבלי הַפִּיל משערות ראש הילד ארצה. אך אז נשבע הַצַיָד לבל יתן שנת לעיניו עד אשר יְפַלַח בְּחֵץ מָוֶת את כליות העריץ ההוא ולבו. לתקופת הימים הקים ווילהעלם טעלל את שבועתו, ויורד את געסלער בדם שאולה, ואז חָיְתָה נפש כל העם. כי עד מהרה התקוממו כל בעלי ברית האָלה, בני שלש הגלילות הקדמוניות (1308) וילכדו את מבצרי העסטעררייכֿים ומצודותיהם אשר בנו להם בארץ שווייץ, ואת הנציבים גרשו מן הארץ ויריעו עליהם כעל גנבים ושודדים, וגם הקיסר אַלברעכֿט הוּמַת בעת ההיא וינצלו מחרב נקמתו. אפס כי לא ארכו ימי שלותם ויבא רוֹגֶז, כי לעאָפאָלד הראשון בן אלברעכֿט הנרצח, עלה לעיהם בעזוז וחיל לעשות בהם שפטים. אך השווייצאַרים לא חתּוּ מפני עדת אבירים הרבים והעצומים מהם, ויצאו חוֹצֵץ למלחמה, ובהגיע חיל אויביהם אל המעברה הצרה אשר אצל מאָרגאַרטען, הריעו עליהם תרועת מלחמה (ה“א ע”ה 1315) לחצום בין המצרים, הכום ויכתום, סקלום באבנים, וינפצום על הסלעים, עד כי לא נשאר מרבבותיהם כי אם מתי מעט מֻכִּים ופצועים –. מהיום ההוא והלאה פרקו השווייצארים את עול מלכי עסטרעררייך מעליהם, ואחרי אשר נלותה גם לוצערן עיר העסטעררייכֿים אליהם (ה“א צ”ב 1332), באו כל נפות שווייץ בידי בעלי ברית האָלה, גם עיר בערן (ה“א צ”ט 1339), ציריך (ה“א קי”א 1315), צוג, ועוד ערים רבות נלוו אליהם (ה“א קט”ו 1386). במלחמת זעמפאַך⁸⁷ הראו בעלי ברית האָלה עוד הפעם גבורות נפלאות כאשר הראו לפנים האַטהענים במלחמה המהֻללה אצל מאַראַטהאָן, כי במתי מספר הֵשִׁיבוּ את צור חַרְבוֹת אבירי עסטעררייך ואבירי אשכנז, הֶחלישום, הניסום וירדפום עד חרמה, ויוכיחו לעיני כֹל כי להם יֵאוֹת את החֹפש והדרור במשפט צדק –.

3. פיליפ היפה מלך צרפת והקיסר לודוויג הבאַיער.

420 §

הפאַפסט באָנופֿאַציוס השמיני, הרים את כסאו עד מרום קצו, אך גם שב והורידו עד עפר. כי בשמעו את דברי הריבות והמלחמות אשר בין פיליפ (הרביעי) היפה מלך צרפת ובין עדואַרד הראשון מלך ענגלאנד, התערב ביניהם בְתר דַיָן ומוכיח ושופט רמים, וַיְחַו דֵעוֹ כִתְמִים דֵעִים. אך פיליפ לא חפץ בו ולא הטה אזנו לו, ולהכעיסו עוד יותר שם מס על חבר הכהנים אשר בארץ מלכותו. ויחר בו הפאפסט ויצו את הכהנים לבל יתנו לו עוד את המס ההוא. ופֿיליפ צוה לבל יוציא איש מארץ ממלכתו כסף או זהב, ובזה מָנַע מהפאַפסט את כל כסף התרומה אשר הביאו לו יושבי הארץ. ואז רבתה המריבה בין הפאפסט ובין המלך, הפאפסט החליט כי כל איש אשר איננו מאמין כי כסא המלך הוא הדום לרגלי הפאפסט גם בדברי המדינה, יחשב בין בנים כחשים אשר אין אלהים כל מזמותם (ה“א ס”ב 1302), והמלך העביר קול בכל מלכותו כי דבר אין להפאפסט בהליכות המלוכה. ואחרית המריבה ההיא היתה כי הפאפסט פתח את אוצרו ויוצא את כלי זעמו ויטל את להט החרם הנורא על ראש המלך. לדבר הזה נצתה שלהבת נקם ושלם בנפש המלך, וימלא את ידי נאָגאַרט המזכיר לעשות שפטים בהפאפסט על עזותו ועריצותו. ונאָגאַרט שכר לו אנשי מלחמה ויפרוץ בשער באַנאַגני עיר מולדת הפאפסט, ויקח את הפאפאסט בשביה וישם עליו משמר כעל בן פריץ המורד בהוד מלך. ואף כי עד מהרה נהרו המונים המונים מעם הארץ ויצילו את הפאפסט ויתירוהו ממאסרו וישיבוהו רומא הקרית עֻזו, בכל זאת לא נצל ממוקשי מות, כי שלהבת אש לא נֻפח לִהטה בחֻבו על החרפה הנמרצה אשר מצאתהו, וסערת רוח הנקמה המתחוללת בקרבו הוסיפה עוד להגדיל את המדורה ההיא, עד כי הֻכָּה בְתִמְהוֹן לבב וּבְשִׁגָעוֹן וימת בצירים וחבלים נוראים –. והצרפתים הדבקים בפֿיליפ מלכם (ה“א ס”ג 1303), האיצו בקלעמנענס החמישי אשר הֻקַם אז עָל לָשֶׁבֶת על כסא הפאַפסט, להשיב מעל המלך את החרם אשר טפל עליו באָניפאַציוס (ה“א ס”ה 1305) ויעתר לשאלתם, גם הִתְרַצה עוד אליהם להעתיק כסא כבודו מרומא אל עיר אַפינגאָן אשר בצרפת הדרומית, ומני אז היתה ממשלת הפאפסט נכנעת וסרה למשמעת מלך צרפת –. כשבעים שנה היה כסא הפאפסט בצרפת בעיר אַפינגאָן, והכהנים הקאַטהאָליקים קוננו אז במר רוחם על אשר גלה כבוד הפאפסט מעיר רומא ויצא ממנה כל הדרה –.

421 §

אָבְדַן חֶבְרַת שָׂרֵי ההיכל (טעמפעלהעררען). ברית השלום אשר היתה אז בין הפאפסט ובין מלך צרפת, היתה נסבה לאבדן החברה הגדולה ההיא, כי הפאפסט הַסָר למשמעת המלך לא עָצַר כֹּחַ גם לא אבה להשיב את ידי המלך מִבַּלֵעַ ומהשחית את בעלי החברה. – דִבָּה רעה הָלכה אז באֹפל וַתִּטְפֹּל על החברה ההיא עונות חרב: כי בעליה השחיתו התעיבו עלילה, הולכים שובב בשרירות לבם הרע, עושים כל תועבות ה' איש איש בחדרי משכיתו, מלעיבים בדת הנוצרית בסתר אהליהם ומכעיסים את מחוקקה בזדונם, הדבה ההיא היתה חרב פיפיות בידי פֿיליפ מלך צרפת להרוג את בעלי החברה ההיא ולאַבדם, כי פתאֹם לפתע שלח בם מלאכי זעם אשר אסרו אותם בכבלי ברזל וישליכום בבתי כְלָאִים, ואת הונם ורכושם הרב והעצום הֶחרים לאוצר המלוכה –. שש שנים רצופות הִצְמִית בתחתית בּוֹר הַשְׁבִי את חייהם, ולאחרונה צִוה לָדוּש את בשרם בשוטים ועקרבים ולענות אותם בכלי מְעַנִים וכלי רֶצַח עד אשר יתנו תוֹדָה כי אֲשֵׁמִים הם, והאומללים ההם אשר חייהם לשאול הגיעו בתגרת ידי מֲענֵיהֶם, נתנו תודה כי עָשׂוּ כל תועבות אלהים ואדם, ובני מָוֶת הם –. אך אחרי כן בְּסוּר מעליהם מוּסַר האַכזרי, שָׁבוּ מהם ארבעה וחמשים איש ויכחשו בדברי תוֹדָתָם ויאמרו כי רק חבלי המָות הציקום לְהִתְוַדוֹת על עונות ופשעים אשר לא עָשו מעודם ורחוקים הם מכליותיהם ולבם –. לדבר הזה חרה בם אף המלך עד להשחית, ויצו לשרוף אותם חיים על מדורת אש (ה"א ע' 1310), אך לא בפעם אחת כי אם מעט מעט נִצְרְבוּ וַיִשָׂרְפוּ לְאֵפר –. לשוא קָם יעקב ממאָלאַי נְשִׂיא החֶברה ההיא ויזעק חמס על השפָטים הנוראים אשר נֶחרץ על צֹאן מַרְעִיתוֹ! לשוא נָטַל עליו להוציא כָאוֹר צדקתם ולהוכיח לעיני כל יודעי דת וָדִין כי אך שקר טָפלו עליהם מְלָשְנֵי בסתר! לשוא קרא את הפאפסט ואת המלך למשפט אֵל עליון מלך מלכים הרואה ללבב וצופה נסתרות, כי גם הוא נשרף חיים על מדורת אש לעיני השמש⁸⁸ (ה“א ע”ב 1312), אך בני העם שָערו שָער, רָעמו פנים על מוֹתוֹ, ויכבדוהו כבוד איש קדוש אשר הֶערה לַמָוֶת נפשו עַל קֹשֶׁט וָדָת (ה“א ע”ד 1314), ואחרי ימים מעטים בְּמוֹת הפאפסט גם המלך בלא עתם, האמינו כי נקמת ה' היא, נקמת דם האנשים הנקיים ההם –. והנה מרבית האוצרות אשר היו לבעלי החברה ההיא, לקח לו המלך פיליפ היפה, אך נכסיהם הרבים אשר ביתר הארצות, נפלו מקצתם בגורל חברת הנזירים היאָהאַניטים, ומקצתם לנשיאי הארצות ההן, ובעלי חברת ההיכל ספו תמו מן בלהות! –

422 §

בעת אשר נקרו ויאתיו כל הקורות ההם, מָלַך בארץ אשכנז היינריך השביעי מלוקסמבורג, וימלוך במשפט וצדקה, ויכונן שָׁלוֹם אמת באשכנז [היינריך השביעי ה“א ס”א–ע"ג 313–1308]. בעת ההיא היתה מריבה בארץ באֶהמען על דְבַר המלוכה. והיינריך הצליח ברוב חכמתו לְהָסֵב אליו את הממלכה ההיא וּלְסַפֵּחַ אותה לארץ ממלכתו, ואז שָׂם פניו אל ארץ איטליא הנשכחה מִלִבּוֹת מלכי אשכנז זה שָנים רבות ומהומות ומלחמות רבות בתוכה כל הימים (ה"א ע' 1310) ויעל עליה בְחַיִל כָּבֵד וּבְעַם רב ובעלי מִפְלֶגֶת הגהיבעללינים קדמו את פניו בכבוד והדר ובתרועת מלך, ודענטע אביר המשוררים הֵעִיר כִּנוֹרוֹ הנעים והנפלא וישר לכבודו שירים נשגבים ונעימים אשר קל מהרה עָפו מפה אל פה, וכל יושבי הארץ שָרוּ אותם בשמָחות וגיל, גם כתב עוד לכבודו מַחברת יקרה בלשון רומאית על אֹדות המלוכה ועל יְקַר תפארתה וההצלחה הגדולה אשר תצמיח לבני האדם הסָרים למשמעתה –. אז בא הקיסר בשערי עיר מאַילאַנד ושם הוּשַׂם כתר הלאָמבאַרדי בראשו, ואחרי כן שָם מס על ערי איטליא העליונה כמשפט הקיסר, ובהופיעו בעיר פיזא, אשר יושביה הם ממפלגת הגהיבעללינים, קבלוהו בכל הדרת כבוד מלך, וישישו וישמחו בכל לב לקראת בואו. אפס אף כי התאמץ היינריך להוכיח לעיני האיטלקים כי לא להרגיזם כי אם להרגיעם מגמת פניו, להשבית מלחמותיהם ולהשיב את השלום על כַּנוֹ כבראשונה, בכל זאת התקוממו לו רבים מֵעַם הארץ, והגועלפֿים ואזרחי עיר פֿלאָרענץ הגאיונים ומלך נעאַפעל בראשם יצאו לקראתו בעם עצום ואנשי חיל מרי נפש ויערכו עליו מלחמות רבות בלי הפוגה, עד כי גם בהיותו בעיר רומא לָשׂוּם את כתר קיסרי הרומאים בראשו, הרגיזוהו אנשי מלחמתו ההם יום יום ולא נתנוהו השיב רוחו מעט קט. ויהי כבואו לטאָסקאַנאַ ללכת משם פֿלאָרענצה לְיַסֵר את יושביה המורדים, מת בפתע פתאם וְנִקְטַף בחצי ימיו (ה“א ע”ג 1313). והגועלפֿים אנשי מלחמתו הריעו על מותו תרועת ששון, וישמחו ויעלצו בכל לב, ויעשו משתה יום טוב על מַפַּלְתּוֹ, ועל כן מָשְׁכוּ עליהם קַו חֶשֶׁד כי הם מלאו את ידי אחד מכֹהני הדאָמיניקאַנים לתת סם המות בלחם אלֹהיהם אשר לקח הקיסר מידו (כמשפט הדת הנוצרית). אך בני עיר פיזא התאבלו מאד על מות הקיסר הישר הזה, ויעשו לו מספד מר, ויקברוהו בעירם בשדה הקברות אשר להם (Campo Santo). הקיסר הזה היה יְשַׁר לבב ויעמול בכל כחו לתת עוז ותעצומות לכסא המלוכה לבעבור תצמח מזה טובה וָאשֶׁר רב ליושבי ממלכתו. ואחרי מותו נִתקו כל הַמוֹסֵרוֹת במדינת איטליא ובכל עריה, פָרח הזדון, צָץ הָרֶשַׁע, חמס וָשׁד פָּרְצוּ, ומלחמות עצומות התחוללו בכל עֵבר ובכל פִּנָה, אך בכל אלה לא חדל המסחור מִתֵּת פִּרְיוֹ בארץ ההיא, החכמות והמדעים בַּחוּץ הִרִיעוּ, וחרשת המעשה וכל מלאכת מחשבת הֵרִימוּ קַרְנַן בְּכָבוֹד –.

423 §

מוֹת היינריך השביעי, הֵסב ריב חָדש באשכנז על דְבַר המלוכה, כי בעת ההיא היו שבעה נשיאים אשר על שִכְמָם הַמִשְרָה לבחור מלך על הארץ, הלא המה נְשִיא פפֿלאַץ, מאַינץ, טריער, קאֶלן, באֶהמען, זאַקסען ובראַנדענבורג, והם לא התאחדו בדעותיהם על אֹדות המלך. אחדים מהם בָחרו בלודוויג הבאַיער [לודוויג הבאיער ה“א ע”ג–ק"ז 1347–1313], ואחדים בפֿרידריך היפה מעסטעררייך. ועל פי חלוקי דעות ההן התלקחה מלחמה גדולה בארץ אשכנז, מלחמה אשר התעודדה שמונה שנים רצופות. במלחמה ההיא הֶחזיק לעאָפאלד אֲחִי פֿרידריך בכל תּוֹקֶף וָעוֹז, ויתחר בכל מאמצי כח להכריע תחתיו את מתקוממי אָחיו אשר בָחרו בלודוויג. והנה אף כי מפלגת פֿרידריך ותומכי ידיו במלחמותיו היו רבים ועצומים במספרם ממפלגת לודוויג, בכל זאת רָמָה יד לודוויג, ובכל אשר פנה הצליח, יען כי ידיו רב לו בטכסיסי מלחמה ובכל תחבולותיה, ויותר עוד גברה ידו מעת אשר היתה תבוסת חֵיל לעאָפאָלד שלֵמה בארץ שווייץ אצל מאָרגאַרטען (420 §). אך בכל זאת לא התרפס לעאָפאָלד ולא הכניע לבבו ולא חָדַל מעשות עוד מלחמה את לודוויג התקיף ממנו. אפס כי גם לודוויג לא נִצַח עוד את אנשי מלחמתו כָלִיל עד המלחמה אשר היתה ביניהם על יד מיהלדאָרף, כי במלחמה ההיא התגבר זייפריד שוועפפערמאַנן שר צבא חֵיל הנירנבערגים, איש גבור חיל ומלֻמד מלחמה, ויכריע תחתיו את צבאות פֿרידריך ואת מבחר גבוריו, ואת פֿרידריך לקח בשביה ויסגירהו ליד לודוויג. אמנם בכל זאת לא הכניע עוד לעאָפאָלד את לבבו ולא התרצה לבקש שלום מאת לודוויג הַמְנַצֵחַ, כי הפאַפסט יאָהאַן XXII עמד לימינו ויסעדהו, והפאפסט ההוא היה שונא ללודוויג מתמול שלשום על אשר תמך בידי הגהיבעללינים ויטל את חֲזִיז החרם עליו ועל כל עוזריו וַאֲגַפָּיו, גם רבים מאפרתי הארץ ונשיאיה עזרו אחרי לעאָפאָלד, ויוסף לעשות עוד מלחמה בלודוויג. כראות לודוויג כי אנשי מלחמתו יוסיפו עוד להרגיזו בלי הפוגות, הוציא לחפשי את פרידריך מִמַסְגֵר סטרויסניץ ויאמר אליו: „לך נא וַעֲשֵׂה שלום לי עם יְרִיבַי ואז תֵּאוֹר באור הדרור, אך אם לא יאבו אנשי מלחמתי לכרות עמי ברית, תשוב אל המסגר הזה כבתחלה“. וילך פרידריך וַיֶרֶב לדבר דברי שלום ואמת עם אויבי לודוויג, אך הפאפסט גם לעאָפאָלד הֶאטימו את אזניהם ולא אבו לכרות ברית שלום עם איש מלחמתם. אז שב פֿרידריך אל לודוויג ויתן לַשְבִי נפשו כבראשונה כאשר הבטיח לו. ויתפלא לודוויג על יקרת לבב פֿרידריך ועל אמונתו וצדקתו, ויכבדהו מהיום ההוא והלאה ויאהבהו, וַיֵשֶׁב אִתּוֹ שֶׁבֶת אחים, גם חפץ לְחַלֵק אִתו את המלוכה, אך נשיאי הארץ לא נתנו אותו לעשות כדבר הזה. ימים מעטים אחרי כן מת לעאָפאָלד, וכל אנשי חילו חדלו מעשות עוד מלחמה את לודוויג, ורק הפאפסט הנוקם והנוטר ובעל החמה לא השיב את חמתו מלודוויג איש חרמו. אז עלה חמת הקיסר לודוויג עד להשחית, וַיַפְקֵד תחתיו את פרידריך למלאות את מקומו על כסא המלוכה, והוא הֵרִים פְּעָמָיו ארצה איטליא לעשות מלחמה ונקמה בבעלי ברית הפאפסט –.

424 §

והנה בראשונה הצליח לודוויג באיטליא ויכניע את אויביו בעלי ברית הפאפסט, כי הגהיבעללינים עמדו לימינו. וגם הנזירים המינאריטים (מינאָריטענמאֶנכֿע) אשר רָבוּ אז את הפאפסט, עָזרו לו בעת ההיא, ועל כן הלך מחיל אל חיל ובכל אשר פנה הצליח, ובכֹח הזרוע הֵקים פאפסט אַחֵר לשטן ליאַהאַן זְּעוּם נפשו. אך בשומו מס כָּבֵד על ערי איטליא, אז נהפך לב עם הארץ לשנוא אותו, ובשובו לארץ אשכנז אחרי מות פֿרידריך ממלא מקומו, התגברו בעלי ברית הפאפסט באיטליא וינצחו את אנשי חילו ראשי עדת הגהיבעללינים וגדוליהם, בקשו שלום מאת הפאַפסט יאָהאַן, והפאַפסט החדש אשר הֵקים לודוויג נָעַר כַפיו מתמוך עוד בכהונתו הגדולה, ובאַות נפשו אכל לחם חסד באפיגנאָן בחסדי הפאפסט יאָהאַן. ונשיאי אשכנז הרבו לחלות את פני הפאפסט כי ישיב את אָלַת החֵרם מעל ראש לודוויג. אך הוא הִקְשָה את עָרפו והכביד את לבבו ולא שָעָה אֶל דברי שאלתם, גם בענעדיקט XII אשר ישב על כסא הפאפסט אחרי יאהאן, הקשיח את לבבו ולא שמע לתחנוני הנשיאים להעביר את רעת החרם מעל מלכם, א התמרמרו הנשיאים וחמתם בערה בם על ממשלת הפאפסט, ובהתאספם יחד להמתיק סוד הוציאו משפטם: כי מהיום ההוא והלאה יש לאל ידם לבחור עליהם מלך גם בלי רשיון הפאפסט. והכהנים אשר התקוממו להם ויסכסכו בם את עם הארץ, נשאו את עונם וַיֵחָשְבו כמורדים וקושרים המפריעים את שלום הארץ –. אמנם בהגלות נגלות לעיני עם הארץ כי כל מצעדי רגלי הפאפסט רק על מוצא פי מלך צרפת כוֹנָנוּ, והוא עִם כל קדושיו (הקרדינאלים) עִמוֹ התמכרו לתענוגות הבלי התבל ולאהבת הכבוד והבצע, חָדלו מִתֵּת לו עוד כָּבוד ויקר כבראשונה, ולא חשבוהו עוד לבן מֶשֶׁק בית האלהים, אך גם כְּבוֹד לודוויג הלך הלוך וָדַל בעיני נשיאי האשכנזים, ולא אהבוהו עוד כבתחלה, כי ראו כי גם הוא נטה אחרי הבצע, וכל מעיניו רק לרשת משכנות לא לו ולהרבות כבוד ביתו בלי צדק ומשפט, וכל חֻקי הדת גם כל משפטי המדינה מִשְחָק לו, וברגלים ירמסם לבעבור מַלְאות חֵשק לבבהו ותַאות נפשו, ועל כן הצליחו הצרפתים בעלי ברית הפאפסט להטות לבות נשיאים אחדים מארץ אשכנז לחפצם להדיח את לודוויג מכסא המלוכה ולהקים תחתיו את קארל הרביעי בן יאָהאַן מלך באֶהמען. אך רֻבֵּי אזרחי אשכנז גם כל ערי הממלכה דבקו בלוודויג מלכם, ומלחמות רבות ועצומות התחוללו בשערי אשכנז ימים רבים, ובכל פעם הִתְגַבֵּר לודוויג על אויביו וַיְנַצְחֵם ברוח גבורתו וחכמתו, אולם בִּנפול לודוויג שָדוּד בְּלכתו לָצוד צֵיד דֻבִּים אצל מינכֿען, ובמות גם גינטהער משווארצענבערג יורש נִזְרו וְכִתְרוֹ, אז רָמה יד קאַרל הרביעי וכל אזרחי אשכנז נתנו עליו הוד מלוכה. בהתחולל סערת המלחמות ההן בארץ אשכנז, מלאה הארץ שֹׁד וחמס, אנשי זרוע ובעלי אגרוף רֶשַע התגודדו בכלי חָמָס ויעברו בכל הערים והכפרים לשלול שלל ולבוז בז, לעשוק איש וביתו גבר ונחלתו וּלְפַלֵס נָתִיב לַחֲמַס ידיהם, עד כי כל איש לא שָׂם עיניו ולבו בלתי אם אל נפשו להצילה מִמָוֶת. גם עוד רעות נוראות חָלוּ באשכנז. הארץ רגזה וַתִּרְעַש ממקומה ועמודיה הִתְפַּלָצוּ, ארבה וחסיל נפלו על פני האדמה וישחיתו את יְבוּל השדֵמות, הרעב שלח את חִצָיו הרעים ויורד עַם רב שאולה, והמגפה האיומה הנודעת בשם „המגפה השחורה“, היתה המאספת לכל צִבְאות בּלע ההם –. אך אחרי אשר נעצרה המגפה ההיא, חדשה התבל את ימיה כקדם, ויושביה שָבו לֵאוֹר באור החיים והשמחה, העמקים עָטפוּ בָר, והשדֵמות עָשׂוּ אֹכֶל, וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו התרועעו וישירו –.

4. הקיסרים מבית לוקסעמבוּרג.

426 §

קארל הרביעי ה“א ק”ז–קל"ח 1347–1378 קארל הרביעי היה מלך חכם וגבור, אך אוהב כסף בלי שָׂבְעָה, ושואף לָרֶשֶׁת ארָצות לא לו אף כי יבֻלע בזה לכבוד מלכותו וְלֶאֱיָלוּתוֹ. לנשיאי איטליא וראשי הערים מָכַר בכסף את עֹז משפט המלך, וַיַתֵּר את ידם לעצור בְּעַם הארץ באין מַעצור, ובזה הֶאביד גם את שארית עֻזו והוֹד מוֹרָאוֹ באיטליא, כי אז שָׁבתה מלחמת הגוּעלפים והניבעלינים, והתחוללה מלחמה חדשה בין נשיאי הארץ אשר צָרָה עינם איש ברעהו ולא נתנו זה את זה להרחיב את גבול ממשלתם ולהרבות להם עָצְמָה. ואזרחי איטליא לא חֵרפו עוד נפשם ללחום את מלחמת ארצם כמאז ומקדם, רק שכרו להם אנשי מלחמה מארצות נכריות (כאשר עשו היוָנים לפנים), ושרי בני הנכר גם הם התנשאו כפעם בפעם ויקחו ערים ונָפות בחרבם ובקשתם, וַיִרְדוּ בהן ככל אַוַת נפשם, ויהיו אדונים קשים לבני איטליא ופורק אין מידם. גם בארץ אשכנז עשה המלך קאַרל כאשר עשה בארץ איטליא, וימכור גם בה חֹפש ודרור לראשי ערי המלוכה, גם כְּבוֹד האפרתים (אַדעל) מכר בכסף לכל אזרח בארץ אשר הִרְבָּה במחירו. וכגֹדל אהבתו לבצוע בצע כסף, כן גָדלה גם תשוקתו לרֶשת ארָצות לא לו, ולא נָח ולא שָׁקַט עד אשר לקח בחזקת היד את בראַנדענבורג ועוד ארצות אחרות וישפוך את רוח ממשלתו עליהן. אך לארץ באֶהמען הטיב מאד וירכיבה על במתי ההצלחה, כי על פיו הובא אליה חכמי חרשים ובעלי מלאכת מחשבת מאשכנז ואיטליא אשר מִלְאוּהָ כָבוֹד ויקר, על פיו נמנו בתוכה ערים וכפרים (ובתוכם גם קאַרלסבּאַד), על פיו xxחה עבודת האדמה ושדֵמות עשו אֹכֶל למַכביר, על פיו נעשו חוצות בערים וגשָרִים נִטָיוּ על הנהרים. אדמת כָּבוּל נֶהפכה לארץ זרועה, ויערים לְשָׂדוֹת xxים. בעיר פראַג הקים ברשיון הפאפסט ובעזרת המשורר פעטראַרקַא בית מדרש חכמה (אוניווערזיטאֶט) אשר היה הראשון בארץ אשכנז ואשר עד מהרה היו בו מחמשת אלפים עד שבעת אלפים תלמידים –. הקיסר הזה נתן את הפקודה המסֻלאה בזהב (די גאָלדענע בוללע), אשר על פיה הוּרַם כְּבוֹד הקורפֿירסטים להיות שָׂרֵי שָׂרִים ורק כְּבוֹד הקיסר יגדל מכבודם. שלשת ההגמונים אשר בנפות ריין, הלא הם: הגמון מאַינץ, טריער וקאֶלן, היו ראשונים בכבוד ההוא, ואחריהם פפֿאלצגראף אשר במדינות רהיין ושליטי זאקסען, בראנדענבורג ובאֶהמען.

427.§ ווענצעל ה“א קל”ח–ק"ס 1378–140

עֹז הקיסר הוּרַד מאד, ופרעות ורעות גָברוּ בכל ארץ אשכנז, אין משפט ואין מִשְׁטָר בארץ, בעלי אגרוף רֶשַׁע עָתְקוּ גם גברוּ חיל וַיְדַכְּאוּ את החלָשים והתמימים באין מציל, איש זְרוֹעַ לו כל טוב הארץ, וימין השודד רוֹמֵמָה וַתִּרְעַץ עַנְוֵי ארץ. המשובות והפרעות ההן גברו עוד ביתר עז בּמְלוֹךְ ווענצעל (ווענצעסלויז) בן הקיסר הזה. כי אף אם בראשית ממלכתו התאמץ לְשַׁבֵּר זרוע רָמָה ולהושיע לכל ענוי ארץ רצוצי משפט, אך קל מהרה הִתְמַכֵּר ביד יִצְרוֹ הרע ויהי איש קשה, מְהִיר חֵמָה, רודף תענוגים ונותן בכוס עינו, גם רדף בחרב את האפרתים והכהנים, וכל מגמתו היתה רק לאסוף כחול כסף ולמלאות חוֹרָיו זהב. וזאת היתה נְסִיבָּה כי התגולל והתנפל גם על היהודים החוסים בצלו לשלול את כל רכושם אשר רכשו להם בזֵעת אפים ויגיע כפים. ויהי כאשר בּוֹש לעשות כדבר הרע הזה בלי כל צל משפט וצדק, הִתְנַכֵּל וימצא עליהם תואנה: כי בעת ההיא מרדו בו הנוצרים אזרחי פראָג, וישיא את עֲוֹן המֶרד ההוא על היהודים הצדיקים אשר עִם שונים לא יתערבו, וַיְצַו להכריע אותם לָטֶבַח. ויהי מספר ההרוגים שלשת אלפים איש, ואת כל כספם וזהבם וכל הונם ורכושם החרים לאוצר המלך. באהבתו הגדולה לצוד צַיִד, גִדֵל בחצרו כלבים גדולים עַזֵי נפש לא ידעו שָׂבעה, ופעם אחת בצאת אשתו הראשונה בלילה החוצה, סַבּוּהָ הכלבים ההם ויקרעוה לגזרים ויטרפוה –. ויהי היום ויחר אף הקיסר הזה באחד מראשי הכהנים, הלא הוא הגענעראלרפֿיקאַר פאָמוק, איש ישר ותמים דרך ויצו להשליכו מִמְרוֹם הגשר אשר בעיר פראַג אל תוך מצולת נהר מאָלדוי. בגלל האכזריות האלה ועוד רבות כאלה נָקעה ממנו נפש העם וישטמוהו בלבם, ובראותם כי הוא לא יאבה גם לא יוכל להושיע להם ולהשביח את סערות התלאות וְהַקְרָבוֹת הַמִתְגָעֲשׁוֹת על ראשיהם כל הימים, אָזְרוּ הם בְּעֹז מתניהם להושיע בְּכֹחַ ידיהם את ארצם הַנִרְעָשָׁה וְהַסוֹעֲרָה בְצוֹק העתים הם. יושבי ערי שוואַבען ופֿראַנקען וְנָפוֹת רהיין, נקהלו יחדו ויבואו בברית האָלה להשבית המלחמות עד קצה ארץ מולדתם, להשיב את השלום על כַּנוֹ, ולשבר את זרועות האבירים לבל יוסיפו עוד להרגיז את האזרחים אנשי השלום. הברית הזאת נקראה בשם “ברית ערי שוואבען” (שוואַבישער שטאֶדטענבונד). ועדת אבירים השוללים והשׁודדים בראותם כי כלתה אליהם הרעה מאת בעלי ברית ההם, עשו גם הם כמעשה אויביהם ויבואו במסורת ברית האָלה יחדו, ויכוננו להם חברות רבות (ריטערבינדניסע), ויחלצו חושים לעשות מלחמות ונקמות באנשי ריבם ההם. והנה קל מהרה פרצה מלחמה עזה בין בעלי ברית הערים ובין בעלי ברית האבירים, וילחמו בחמה עזה ובקצף גדול כאויבים ומתנקמים. המלחמה ההיא נמשכה עד אשר נִרְצַח ההגמון מזאַלצבורג בידי אחד ההערצאָגים מבאַייערן, ואז החלָה מלחמה חדשה, הלא היא “מלחמת הערים” מלחמה גדולה וכבֵדה מאד, אשר השחיתה את ארץ אשכנז הדרומית וַתַּפְלִיא את מכותיה. בארץ באַייערן התגברו האזרחים על אנשי מלחמתם וינצחום; בפֿראַנקען פָּסַח הַנִצָחוֹן על שתי הַסְעִפִּים על ידי גבורת הנירנבערגים ולא נודע למי מבעלי המלחמה יתר עָז; אך בשוואַבען נִגפו בעלי ברית הערים ההם מגפה גדולה, כי עבערהארד מווירטענבורג הגבור והשונא את בעלי הברית ההם, עמד בראש האפרתים ויך אותם מכה גדולה מאד על דאֶפֿינגען, ועדת האבירים ילידי העססען ופפֿאַלץ הִכּוּ אותם מכות חדרי בטן אצל וואָרמס ופֿראַנקען –. יתר הרבה מכל הגבורים העריצים ההם הצליחו בעת ההיא השווייצאַרים, ויעשו להם שׁם עולם כְּשֵׁם הגבורים הגדולים אנשי הַשֵׁם מעולם. כי ההערצאָג לעאָפאָלד מעסטעררייך בְחִיר כל הגבורים, עם אנשי חַיִל אפרתים ועדת אבירים, עלה אז עליהם למלחמה ומזמתו לְרַד אותם לפני ממלכות עסטעררייך. אך בְּהַצוֹתוֹ אותם אצל זעמפאך (Semtach), התיצב לקראתו הגבור הנודע אַרנאָלד מווינקעלריד (ה“א קמ”ו 1386) וַיָסָל מְסִילָה לבני עַמוֹ בתוך שורות גבורי חיל האבירים ההם, ויך את ההערצאָג העריץ ההוא מַכָּה נִצַחַת וַיַפֵּל בקרב מחנהו עם רב מאד, גם שש מאות וחמשים אפרתים גבורי חיל. אמנם לא בחרב ולא בחנית הִפִּילוּ השווייצאַרים בעלי ברית האָלה את גבורי מלחמה ההם, כי אם במַטות עוז ומקלות חוֹבִלים (קאָלבּענשלאֶגע)–. ביום קְרָב ומלחמה ההוא הוּעַם זָהרי משפחות יְשָׁנוֹת בעסטערייך, והשווייצאַרים שִׁבְּרוּ מעליהם את עוֹל העסטערריכים שנים רבות.

428.§ זיגיסמונד ה“א ק”ע–קצ"ז 1410–1437

ונשיאי ארץ אשכנז בראותם כי קצרה יד הקיסר להקים את סערות המלחמה והמהומות הרבות לדממה, התאוששו לאחרונה ויתאספו בשנת (ה“א ק”ס 1400) בעיר לאהנשטיין וַיִוָעֲצוּ לב יחדו להעביר את אדרת המלוכה מעל ווענצעל ולהדיחו משאתו, בגלל אשר לא עשה שלום בין תופשי הדת נשיאי האמונה וראשי הכהנים, ובגלל אשר אצל את הוֹד שֵׁם ההערצאָג במאַילאַנד להעשיר והחכם הנודע אז בשם גאַלאַצצאָ פֿיסקאָנטי, בגלל אשר לא הֵשִׁיב את שְׁלוֹם ארץ אשכנז על כַּנוֹ, ובגלל האכזריות הגדולות אשר עשה בארץ באֶהמען –. ואחרי אשר החליטו להוריד אותו מכסאו, המתיקו יחדו סוד לתת כתר המלוכה בראש רופרעכט מפפֿאלץ נכד רופרעכֿט אשר יסד בית מדרש החכמה “היידעלבער” בעת אשר נלחם ההערצאָג 410–1400 לעאָפאָלד מעסטעררייך בבעלי ברית האָלה בארץ שווייץ (ה“א קמ”ו 1386). אך גם הקיסר החדש הזה אשר נמצאו בו דברים טובים ומזמות יקרות, לא עָצַר כֹּחַ לעצור בַּעַם שובב כהאשכנזים בימים ההם, ולא מצא אוֹן לו להשביח את סערות המהומות בעת רעה ההיא, ועל כן הניח לַמְרוֹת רצונו לנשיאים רבים בארץ אשכנז, גם לערים רבות בּפְאת ממלכתו הדרומית, להתאסף במאַרבאַך ולעשות חֶברה גדולה אשר נשבעו בשבועות האָלה להתיצב בכלי נשקם נגד כל איש יְהי מי יֶהי, אשר יָעוֹז לעשוק מהם את חֵרותם, את משפטיהם בהליכות המדינה, את נחלותיהם ואת הונם ורכושם. ועל פי הרב הזה נחרץ לכל ערי המלוכה באשכנז משפט צדק ליסד להם בעלי ברית לעמוד על נפשם ועל בִּטְחוֹן קניניהם גם מבלעדי רשיון הקיסר, ולכונן את שלום הארץ כפי דֵעָם וכפי ראות עינם–. וכאשר לא הצליח הקיסר רופרעכֿט בארץ אשכנז, כן לא הצליח גם בלאָמבארדיא. כי בעלותו למלחמה על ארץ איטליא העליונה להשיבה אל ממשלת עסטעררייך, היתה מגפה גדולה במחנהו בגבורת האיטלקים אשר המציאו להם אז תכסיסי מלחמה חדשים אשר לא יְדָעוּם עוד האשכנזים. גם יָגַע לריק לעשות שלום בין ראשי כהני הדת ולהשיב לב העצומים ההם איש אל אחיהו, ורק זיגיסמונד אחי ווענצעל אשר ישב על כסא מלכותו אחריו, הצליח אחרי עמל רב ויגיעות עצומות מאד להוציא את דְבַר השלום ההוא זיגסמונד ה"א למענהו. כי הקיסר החכם והגבור הזה (זיגיסמונד) התאמץ בכל מאמצי כחו להוציא לאור את אחדות הדת ואחדות הממלכה –. ובדבר אחדות הממלכה עָזר לו השר החכם פֿרידריך מהאהענצאללערן, והקיסר שִׁלם לו שכר טוב על אמונתו ועבודתו, ויתן לו את בראנדענבערג ואת גבולה לאחוזת עולם, ויאצל עליו את הוד הנשיאות כל הימים, גם נתן לו ספר גלוי לָעֵרָבון כי אם יִנָחֵם מהמתנה ההיא וְיָשׁוּב לקחת אותה מידו, אז ישקוֹל לו מאה וחמשים אלף שקלי זהב (גָאלדגולדען) מאוצרו אל בית גנזיו–.

5. פְּלַגוֹת נְשִׂיאֵי הַדַת וַאֲסֵפוֹת הַכֹּהֲנִים (Concilien)

429.§

שנים רבות נכספה גם כלתה נפש הנוצרים להשיב את הפאפסט מעיר אַוויניון לעיר רומא כבימי קדם. אך הקארדינאַלים אשר הַסְכֵּן הסכינו לָשֶׁבֶת בארץ צרפת הדרומית, אשר שָׁמֶיהָ בהירים תמיד ונעימים, ואדמתה טובה מאד וּפֹרִיָה ולא יחסר כֹּל בה, לא אבו לעזוב אותה ולדוב עם הפאפסט לאיטליא, אשר מהומת אלהים רֹבֶצת בה וחרב האזרחים מתהפכת בכל עריה לָמוּג לב ולחבל נפש–. ואף כי רבות פעמים נסו הפאפסטים להעתיק כסאם מצרפת לרומא, אך בכל פעם לא הצליחו ולא הפיקו את מזמת לבבם. ויהי היום בהתאסף הקארדינאלים וראשי הכהנים להמתיק סוד, היתה מריבה עזה ביניהם על אֹדוֹת הדבר הזה, ובעלי האספה נחלקו לשתי פלגות, ויקימו עליהם שני פאפסטים אשר האחד ישב באַוויניון והאחר בעיר רומא. שני הפאפסטים ההם רדפו זה את זה בחֵמה שפוכה, כי כל אחד האמין כי רק לו יאתה המשרה לשבת על כסא פעטרוס, ובעזוז עברתם הטיל איש על רעהו ועל כל המחזיקים בידו, את להט החרם הנורא. ועל ידי המריבה הגדולה ההיא נחלקו כל הנוצרים בארצות המערב למחלקות רבות וישנאו וירדפו איש את אחיו, ובכל עיר ומדינה היתה שערוריה, ריב ומצה ומהלומות אגרוף. לשוא עמלו הכהנים לרפאות את המשובה ההיא! לשוא התאספו יחדו בעיר פיזאָ וַיַדִיחוּ את שני הפאפסטים ההם גם יחד מכסאם ויקימו להם פאפסט אחד! כי שני הפאפסטים המוּסָרִים מכהונתם, לא הניחו את מקומם ויחזיקו בנשיאותם בכל תּוֹקֶף וָעוֹז מבלי פָנוֹת אל בעלי האספה ההיא, וַתִּגְדַל עוד הרעה מבתחילה, כי תחת שני פאפסטים, התנשאו שלשה, וכל אחד פִּלַג את העם וַיְחַלֵק לבם עד כי היו לשלש פלגות –. הנוצרים התעצבו מאד על הפֶּרֶץ הָרָחָב ההוא אשר פרצו הפאפסטים בכנסיה הנוצרית, וַיִלוֹנוּ ויקראו בקול גדול לגדוליהם להתאושש וּלְיַשֵׁר את ההדורים, להרים מכשול מדרכיהם, ולתת להם רועים נאמנים ישרי לב ותמימי דרך –. אז נועדו גדולי הנוצרים, ובראשם החכמים הנודעים והמלֻמדים בלמודי הדת (טהעאָלאָגען) אשר בבית החכמה בפאריז, וַיִוָעֲצוּ לְרַפְּאוֹת את שֶׁבר בני עַמם על ידי אסֵפה גדולה אשר יתאספו כל הכהנים ואנשי הדת אשר לְמִשְׁמַעתה יָסוּר גם הפאפסט ובלעדה לא יוציא לאור כל דבר הנוגע להדת ולתופשיה –. אפס כי בעת אשר יָגעו האנשים הישרים ההם לתקן את המעֻות אשר עִוְתוּ הפאפסטים, קמו תלמידי יאָהאַן ויקליף המורה הגדול (פראָפֿעסאָר) בעיר אָקספֿאָרד וכל אוהביו הרבים המקשיבים לקולו, וירימו במרום קולם להעביר את ממשלת הפאפסט מהארץ, כי היא נגד רצון המחוקק, ועל פיה נספחו אל הדת גם דֵעוֹת מוּזָרוֹת והנהגות רעות לַמְרוֹת רוחה, ועל כן עליהם החובה לטהר אותה מכל הסיגים ההם עד כי תשוב לקדמתה כאשר היה עם לבב המחוקק –. כי החכם וויקליף הֶראה אותם לדעת את כל התחלואים אשר חַלוּ בה הפאפסטים וכל בעלי בריתם, גם הוכיח זאת לעיניהם בהעתיקו לשפת ענגליש את ספרי דתם וְהֶרְאָם עַיִן בְּעַיִן כי ממשלת הפאפסט וכל הליכוֹתיו ועוד דברים רבים מאד אשר קדושים הם בעיני הנוצרים, לא נזכרו בספרים ההם ולא עלו מעולם על לב המחוקק –. ובכן שנס את מתניו לתקן את כל אשר עִוְתוּ תופשי הדת ההם כיד חכמתו הטובה עליו –. וכל תלמידיו ואוהביו הֶחרו החזיקו להוציא את מזמות מוֹרָם לאור–. ואחד מגדולי תלמידיו אשר התאזר עוז ביתר עז להוציא את מחשבתו לפעלה, היה יאָהאַננעס הוּס פראָפֿעסאָר בבית מדרש החכמה בעיר פראַג. האיש הזה היה חֲכַם לב, תְּמִים דרך ובעל רוח נדיבה. הוא הִכָּה בשבט פיו את נשיאי הדת על דרכיהם ועל מעלליהם אשר הם מכעיסים בהם את מחוקק הדת. ברוח שפתיו הוכיח את ראשי הכהנים על אשר לקחו להם בחזקה שבט מושלים למשול גם בארץ ולהיות שליטים גם בהנהגות המדינה. גם הגיד במקהֵלוֹת כי הנזירים ואנשי הרוח טפלו מצות רבות על הדת אשר לא צִוְתָה ואשר הן עוד לַמְרוֹת רוחה, ועוד דברים רבים כאלה וכאלה דִבֵּר נגד כל מחזיקי דת הנוצרית. ויהי כהוָדע זאת לפאפסט, ויעל עשן באפו, ויפתח את אוצר זעמו ויוציא משם את כלי רעמו, הוא החרם הגדול, ויטל אותו על ראש הוס ועל כל חבריו, גם גזר לשרוף באש את ספריו ואת מכתביו–. אך לשוא שקד על הרעה! כי בכל יום ויום רבו ויעצמו אוהבי הוס ורעיו המקשיבים בקול דברו וההולכים בנתיבותיו, ואחד מאפרתי ארץ באֶהמען ושמו היראָנימוס (Іеронимъ), התחזק יותר מכלם להחזיק בְּמָעֻזוֹ ולהקים את כל מזמות לבו. אך האשכנזים אשר למדו חכמה בבית המדרש הגדול (אוניווערזיטאט) בפראַג, לא אבו להטות לבבם אל הלֶקח החדש אשר הִטִיף להם הוּס, ועל כן חרה בהם אף אנשי הוּס ויציקו להם מאד עד אשר יצאו חמשת אלפים תלמידים וראשי מוֹרים (פראפֿעסאָרען) מעיר פראג וילכו לנוע בארצות נכריות למצוא מנוח לכף רגלם, ויפוצו כה וכה ויכוננו להם בתי מדרש בערים רבות (ה“א קס”ט 1409), גם בית המדרש המהֻלל בעיר לייפציג, נוסד בעת ההיא על ידי ראשי המוֹרים ההם.

430.§ אספת קאסטנץ ה“א קע”ד–קע"ח 1414–1418

ימים רבים הֵאִיץ הקיסר זיגיסמונד בהאפסט יאָהאַן XXIII לקרוא עצרה ולאסוף ראשי הכהנים וראשי העם יחדו להמתיק סוד ולהתיעץ כדת מה לעשות להשקיט את המהומות והשערוריות ההן, ולאחרונה נעתר הפאפסט לבוא בכבודו אל האסֵפה הגדולה אשר בעיר קאָנסטאנץ.(Констанцскій Соборъ אספת קאסטנץ גדודים גדודים מראשי הכהנים וראשי המדינות נהרו אל האספה ההיא, ומכל העמים והלשונות ה“א קע”ד-קע"ה באו שרים ונגידים, ראשים ונשיאים, אצילים ואפרתים לרגלי הקיסר והפאפסט. לפי עדות סופרים 1418–1414 רבים היה מספר הנאספים מאה אלף וחמשים אלף איש. בטרם החלו להתיעץ איכה ירפאו את דתם ההרוסה, הוציאו דְבַר שלטון מלפניהם כי האספה היא רוֹמֵמָה גם על הוד המלוכה ועל מצות הפאפסטים, וכל אשר תְּצַוֶה כן יקום לעולם. אחרי כן גזרו על שלשה הפאפסטים אשר היו אז בארץ המערב, לָרֶדֶת מכסא כבודם וּלְהִתְנַצֵל את עֶדְיָם מעליהם. כשמוע הפאפסט יאָהאַן XXIIIאת הגזרה ההיא, חרה לו מאד, וַיִתְנַכֵּל להחזיק בממשלתו לַמְרוֹת פי בעלי האספה, ופֿרידריך מעסטרייך עזר לו לבצע את מזמות לבו. ויהי היום בהתאסף שרי האספה לראות בשחוק האבירים העושים מלחמה בשלום כמשפט הימים ההם. התחַפש הפאפסט בבגדים אחרים ויתחמק וינס וישב אל מקומו ויחזק ברסן הממשלה כמקדם. אז קצפו עליו שרי האספה ויעבירו קול כי הפאפסט איש מְרי הוא, ועל פי כל הכנסיה הנוצרית הוּסַר מפקודתו. גם על פֿרידריך הֵעִירוּ כל חמתם ויחרימוהו וַיְנַדוּהוּ מכנסית הנוצרים. ובעלי ברית שווייץ מרדו בו בשמעם את דבר החרם ההוא, ויקרעו ממנו נפות ומחוזות רבות. ויהי כאשר הקשה עוד הפאפסט את לבבו, הסגירו אותו שרי האספה על מַסְגֵר כאחד המורדים. ומשני הפאפסטים הנותרים, התרצה האחד לעזוב את כבונתו, והשני הֻדח משאתו בחוזק יד. אז התאמצו האשכנזים והצרפתים להטות את לבות בעלי האספה לכונן סדרים ישרים בכנסית הנוצרים לראשונה, ואחרי כן יבחרו פאפסט חדש כלבבם. אך האיטלקים חתרו בכל עוז לבחור לראשונה את הפאפסט, והוא עם שרי האספה יחד יעשו אחרי כן תקנות וגדרים בהליכות הכנסיה והדת. ובעלי האספה שמעו לעצת האיטלקים, ובעצת כל השרים הקימו את מאַרטין החמישי לפאפסט, והוא היה ערום ובעל תחבולות עמוקות, ובערמתו ותחבולותיו הרבות הצליח לְפַלֵג את לשונות בעלי האספה, לחַלק את לבבם וְלָשׂוּם לְאַל את מגמת פניהם ואת תקות כל העמים, וממשלת הפאפסט נשארה בתקפה ועזוזה כבראשונה, והכנסיה הנוצרית בִּמְשׁוּבָתָה ורעתה כבתחלה–. ממוצא דבר ידענו כי האספה ההיא לא עשתה לה שֵׁם טוב בארץ, ולא יאתה לה לבֹא בספר דברי ימי עולם, אך בגלל התועבה הנוראה אשר עשתה אז, תִּכָּתֵב בִּכְתָב התולדה לחרפות נצח ולדראון עולם: כי היא הוציאה אז משפט רֶצַח לשרוף באש את הוּס החכם והישר באדם, ואת היראָנימוס האיש היקר והתמים–. כי עוד בראשית האספה ההיא חקרו ודרשו ראשי הכהנים והעם את דֵעוֹת החכם וויקליף והוּס, ויחרצו משפטם לשרוף את ספרי וויקליף באש, ולקרוא את הוּס לעמוד במשפט לפניהם. וימהר הוּס ויבוא לקאָנסטאַנץ להתיצב על שרי האספה, כי הקיסר שלח לו מכתב גלוי ויבטיחהו בהוד מלכותו כי לא תפל משערת ראשו ארצה, ובלעדי זאת האמין עוד הוּס כי אם ישמעו שרי האספה את דעותיו, יתנו לו צדק. אך לא כאשר האמין כן היתה! כי בטרם שמעו בעלי האספה את דבריו, גזרו אֹמֶר כי בן מֶמֶר הוא לדתו, ובדעותיו הכוזבות מַתְעֶה הוא את שלומי אמוני הנוצרים מדרך אמונה ללכת בדרכי צלמות, ויאסרוהו בכבלי ברזל וישליכוהו בבית האסורים. לשוא הצטדק האיש היקר הזה (אשר בשרו כחש משמן, פניו כפני מת ונפשו גחלים תְּלַהֵט)! לשוא הוכיח בדברים נמרצים את ישרת לבבו וצדקת נפשו! כי שופטיו היו אויביו בנפש וכל מזמתם להשחיתו ולהשבית מאנוש זִכְרוֹ, יען מה? יען כי לא מחשבותיו מחשבותיהם! –. לשוא יָגְעוּ אוהביו הרבים להוציא כאור צדקתו, לְתֹהוּ וריק הוכיחו וְעָרכו לעיני שרי האספה את מכתב הגלוי אשר נתן לו הקיסר ויבטיחהו כי לא תאֻנה אליו רעה, כי הם החליטו: “כי כל ההבטחות אשר יבטיחו בעלי דת לאפיקורס, דברי רוח הם, ולא יאות להם לשמור לו את מוצא שפתם –”. ולאחרונה העידו בהוס לאמר: “אם תִּשָׁבֵעַ בשבועת האָלה לעזוב את דרכך ואת דֵעותיך הנשחתות, חָיֹה תחיה, אך אם תקשה עוד את ערפך, אחת דתך לְהִשָׂרֵף באש”, וימאן הוּס לעשות בנפשו שקר וּלְהִשָׁבֵעַ לְמִרְמָה, ושרי האספה הרעימו עליו בקולם ויחרפוהו ויגדפוהו ויצוו לאנשי החיל: “הוציאוהו וְיִשָׂרֵף!”. במנוחת לבב ובנפש שֹׁקֶטֶת קבל עליו הוּס את המות הנורא ההוא, ובפנים צֹהֲלִים הלך למקום הַתֹּפֶת ויעל על המוקד וַיִשָׂרֵף –. לתקופת השנה נגזר גם על היראָנימוס משפט שרפה (ה“א קע”ו 1416) וגם הוא לא חָת ולא זָע מפני המות, וכהולך לְמָחוֹל הלך אל האש והמזבח והיה הַשֶׂה לעולה–. הסופר ענעאַס סילפֿיוס העיד “כי שני הרעפֿאָרמאטאָרים ההם מתו במנוחת לבב וברוח עֹז וגבורה על מוקדי אש, אשר לא עשו כן גם ראשי הפילוסופים אנשי השם מעולם” –.

431.§

הרצח הנורא אשר עָשו בעלי האספה ההיא להאיש הישר הוּס, הצית להבות אש נָקָם וְשִׁלֵם בלבות תלמידיו ואוהביו הנקובים בשם הוּסיטים (Гуситы), ומלחמה איומה מאד (מלחמת הדת) התלקחה בין התלמידים ההם אזרחי באֶהמען ובין האשכנזים ויתר העמים המחזיקים בברית הפאפסט. כרעמים אדירים מרגיזי ארץ, פרצו ההוּסיסטים לנקום את נקמת דמי הוּס מוֹרם, לפניהם הלך נֶגֶף ושחת, ורשפי המות וְקֶטֶב ואבדון יצאו לרגלם. לשוא הטיל הפאפסט עליהם את חֲזִיז חֶרמו הנורא! לשוא צוה לכל עדת בני הנוצרים להריק עליהם חרב ולהשמידם וּלְכַלוֹתָם מעל פני האדמה! כי מיום ליום נוֹסְפוּ על ההוּסיסטים למאות ולאלפים, וכֻלם חרפו נפשם למות על כבוד מוֹרָם הגדול, לנקום את נקמתו וּלְשָׁרֵשׁ את כל צורריו וּמְרַצְחָיו עד כי יֵצא כנוגה צדקתו וכל הנוצרים יֵצאו בארחותיו וישמרו את תורתו ואמונתו–. ויהי היום וירעישו ההוּסיסטים את בית המועצה (ראַטה הויז) אשר בעיר פראַג וילכדוהו (בשנת ה“א קע”ט 1419), ואת השרים היושבים שם להתיעץ על צפונותיהם, הרגו לפי חרב. לַדָבָר הזה קָצף הקיסר הזקן ווענצעל קֶצף גדול מאד וחמתו בערה בו בכל עוז עד אשר אֲחָזָהוּ הַשָׁבָץ וַיִפּוֹלֹ מכסאו ארצה וימת. אחרי מות הקיסר הזה, הִתְעַתֵּד הקיסר זיגיסמונד להיות מלך גם בבאֶהמען, אך ילידי הארץ ההיא תלמידי הוּס, התיצבו בזרוע נטויה ולא נתנו אותו לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בארצם, וַיֵחָלְצוּ חוּשׁים ויצאו בחרב לקראתו, ובראשם עמד שר צבאם יאָהאַנעס זשיסקאַ (Іоаннъ Жишка), איש גבור חיל ומלמד מלחמה אשר סגֻלה נפלאה לו לְהִשְׂתָּרֵר על רבבות עָם–. לשוא שלח עליהם זיגיסמונד צבאות אנשי חילו הרבים והעצומים לעשות בהם מלחמות ונקמות, כי כל הגבורים ההם נבהלו נחפזו ומהומת מות נפלה עליהם בהתבוננם את אנשי מלחמתם החמושים בכלי נשק השחת וברעם גבורות המות, וַיֵחַתּוּ וינוסו מפניהם. וההוּסיסטים עברו בארץ כְּשַׂעַר קֶטֶב וישרפו את בתי התפלות ואת בתי המקלטים, ואת הכהנים אשר לא אבו לשמוע אל מצותם הִגִירו על ידי חרב ויעשו בהם נקמות נוראות, ובחרב ודם ואש שָׁטְפוּ גם בכל הארצות הקרובות לבאֶהמען וישרפו את הבתים ויהרגו את כל יושביהם ולא חִיוּ כל נשמה –. שֵׁם יאָהאַנעס זשיסקאַ הֵפִיץ פלצות וּזְוָעָה על כל העמים והלשונות, ויחרדו מפני תנופת ידו, ולא קמה בהם עוד רוח. אך אחרי מותו נפרדו ההוּסיסטים המכונים בשם קאַליקסטינים Kalixtiner)), מאחיהם המכונים בשם ראדיקאלים (Radicalen), הקאַליסטינים הֵרִיצוּ ידיהם אל השלום אחרי אשר נֵאוֹתה להם אספת הכהנים בבאַזעל כי יחזיקו בדברים אחרים אשר לפי דֵעָם הם על דעת מחוקק הנוצרים – אך הראַדיקאַלים אשר כל ישעם וכל חפצם להפוך מִשֹׁרֶש את כל משפטי המדינות וְלָשׂוּם משפטים אחרים תחתיהם כטוב וכישר בעיניהם, הוסיפו עוד לעשות מלחמה, ושרי צבאותם היו שני גבורים אשר שניהם נקראו בשם פּראָקאָפּיוס (פראָקאָפיוס הגדול ופראקאפיוס הקטן), ויעברו בארץ כפעם בפעם וישרפו ערים וכפרים, ויחריבו את ארץ זאַקסען, גם שָׂמוּ מַס כבד מאד על בראנדענבורג ועל בייערן, וכל צבאות הגבורים אשר שלחו עליהם המלכים לא יכלו לעמוד לפניהם וימוגו כדונג מפני אש וְכַחֲשׁׁשׁ לפני לֶהָבָה, גם כל מגדל גבוה וכל חומה בצורה נמַסוּ מפני רעם כלי מַפָּצָם, ויהיו נוראים לכל מלכי ארץ ויתנו חִתִּיתָם בכל הארצות –. אך לא לעולם חֹסֶן! כי גם הם נגפו פעם אחת על יד פראַג, ויפלו חללים על מרומי שְׂדֵה קְרָב (ה“א קצ”ד 1434), וגם שני שרי צבאותיהם נפלו אז לפי חרב, ואז הצליח האיש קאַספאַר שליק מַזְכִּיר זיגיסמונד לְדַבֵּר שלום אל ההוסיטים ההם, והם נעתרו אליו ויעשו שלום וזיגיסמונד הֻקַם למלך גם על באֶהמען–. אך כל חמודות ארץ באֶהמען היו לְשַׁמָה בעברת המלחמה הנוראה ההיא, כל שכיות תפארתה נהרסו, וכל הדרה יצא ממנה (ה“א רי”ג 1453). מקץ עשרים שנה נפלגה מפלגה קטנה מההוסיטים וּמִכְּנֶסֶת הנוצרים, וזה שְׁמָהּ אשר קרא לה "קהלת האחים בני באֶהמען ומאֶהרען, ואנשיה שָׂמוּ להם לחק עולם לחיות חַיֵי עֹנִי, לעשות רק הכתוב בספר דתם ולהיות אוהבי שלום ורודפי שלום.

432.§

אספת הכהנים בעיר באזעל ה“א קצ”א–ר“ט 1431–1449 וראשי כהני הנוצרים הֵאִיצוּ אז בהפאפסט אייגען לקרוא עצרה ולאסוף אספה לבצע את (Eugen VI) אשר החלה אספת קאָנסטאַנץ לעשות בדבר התקונים בכנסיה הנוצרית ובדבר ריב ההוסיטים אספת הכהנים בדרכי האמונה. ימים רבים לא הִטָה הפאפסט אֹזֶן קַשֶׁבֶת לדברי הכהנים, אל לאחרונה לא יכול בעיר באזעל עוד להשיב את פניהם ויאסוף את כל הכהנים אל עיר באַזעל, וגם הוא בהודו הופיע אל האספה ה”א קצ“א-ר”ט הגדולה ההיא. אך כל בעלי האספה נמנו וגמרו להציב גבולות לממשלת הפאפסט, והכהנים מהמדרגה 1449–1431 התחתונה הוציאו לאור משפטם להקטין את מכסת הכסף אשר יקח הפאפסט מאת בתי התפלות, ולבל יוסיף עוד להקים לבדו הגמונים וכהנים ראשים ולשלוט בהם שלטון בלי-מִצָרִים. על אֹדוֹת הדברים האלה ועוד רבים כאלה, התעצב הפאפסט אייגען אל לבו, עד כי חתר למצוא תואנה להעתיק את מקום האספה אל עיר פֿערראַראַ, ולאחרונה לעיר פלאָרענץ. אך כהנים רבים נשארו בעיר באַזעל על מקומם, ויבחרו להם פאפסט אחר תחת אייגען, ויחדשו את החֹק אשר עשתה האספה הראשונה, “כי אספת ראשי הכנסיה הנוצרית רוֹמֵמָה היא גם על כבוד הפאפסט, ויש לאל ידה לְצַוֹת אותו לעשות ככל אשר תחליט היא –”. וכראות אייגען כי המלכים והעמים נבהלו מאד פן תִּפָּלֵג עוד הפעם הכנסיה לִפְלַגוֹת כבראשונה, אז חלף רוחו וַיור את רעם החרם על ראשי הכהנים המורדים ההם החפצים לפרוץ בכנסת הנוצרים פרץ רחב ולפַלג אותה לפלגות, וישם לְאַל את כל המשפטים אשר הוציאו לאור, גם מצא און לו להתגבר על כל מתקוממיו בארץ אשכנז על ידי איש איטלקי הנודע בשם ענאַס סילפיוס סופר חֶרשׁ (געהיים שרייבער) להקיסר פֿרידריך השלישי (אחרי כן הֻקם על מְרום כסא הפאפסט וַיַקִרָאֵ בְשֵם פִיוּס השני). כי בעזרת האיש החכם והסופר ההוא, הצליח הפאפסט לכרות ברית שלום עם הקיסר החלש, ועל פי השלום ההוא נשאר הפאפסט בתקפו ועצמו כבראשונה וַיֵרְדְ בכנסיה הנוצרית בפרך, וַיָשַׂר על הכהנים הראשים ועל כל אנשי הרוח בזרוע רמה באין שטן ומפריע. לשוא רב האיש היקר גרעגאָר מהיימבורג את ריב חֵרוּת הכנסיה וריב האשכנזים הנגשים והנענים בתגרת ידי הפאפסט! לשוא נחר גרונו להוכיח בדברים נכוחים ונמרצים כי לא בצדק ולא במשפט לקח לו נְשִׂיא הדת קרני ברזל לנגח בהם את הכהנים והעם! כל דבריו הישרים והנמלצים שבו ריקם, וכל עמלו להיטיב לבני עמו וארצו נשאר מָעַל, וימין הפאפסט רוממה, וידו תִרְעַץ ארץ באין מכלים דבר! –. ובעלי האספה היושבים עוד בבאזעל, ראו כי הקיסר ומרבית נשיאי הארץ עזבו אותם וישליכום אחרי גֵוָם, ויפלו בעיניהם מאד, ותרפינה ידיהם, וילחצו לקבל עליהם את עול הפאפסט החדש אשר ישב על כסא אייגען, הלא הוא ניקאָליוס החמישי, ואחרי כן נפרדה אֲגֻדָתָם ולא יספו להתאסף עוד יחדו. סוף דבר כי גם בפעם הזאת התגברה ממשלת הפאפסט על כל אנשי מלחמתה, אמנם לא בכלי נשק האמת והצדק לחמה את לֹחֲמֶיהָ וַתַּכְרִיעֵם תחתיה, כי אם במזמות ותחבולות רבות אשר לא כַדָת.

6. ארץ אשכנז בימי פֿרידריך השלישי ומאקסימיליאן הראשון.

433 § אלברעכֿט השני מעסטעררייך ה“א קצ”ז–קצ"ט 1437–1439

אחרי מות זיגיסמונד, לא נשאר עוד איש מזרע המלוכה לבית לוקסעמבורג, ועל כן נָסַבָּה אלברכט השני מלוכת אשכנז לאַלברעכֿט השני מעסטעררייך חתן הקיסר זיגיסמונד. אַלברעכֿט היה איש ישר, מעסטעררייך רב פעלים גם גבור חיל, אך בכל זאת לא עשו ידיו תושיה בארץ ממלכתו ולא הִרְכִּיב את האשכנזים ה“א קצ”ז-קצ“ט על במתי ההצלחה כאשר אִוְתָה נפשו, מפני המלחמות הרבות אשר סבבוהו בבאֶהמען ואונגארן במשך.1437–1439 ימי ממלכתו המעטים –. אחרי מות הקיסר הזה ישב על כסאו אחריו פרידריך השלישי בן אחיו, והוא גם הוא היה ישׁר לבב ובעל נפש יקרה, אך רוח מלכים לא נוססה בו, ולא הצליח לאחוז ברסן השלטון ביד פרידריך השלישי חזקה כמלך רב ושליט –. בכל השנים הרבות אשר ישב על כסא מלכות היה שְׂבַע רֹגֶז, ותלאות ה”א ר’–רנ"ג סבוהו גם סבבוהו בלי הפוגה, וְכֹחַ לא היה בו להתגבר עליהן –. עיניו ראו כי הישמעאלים הפראים 1440–1493 לכדו את קאָנסטאַנטינאָפעל (ה“א רי”ג 1453) גם התנפלו בגבול עסטעררייך ויקרעו מידו נפות ומחוזות רבות, ולא הרהיב בנפשו עז לשלוף עליהם חרב נוקמת, להכותם אחור ולהשליך משׁניהם טרף. לעיניו התפרצו יושבי אונגארן ובאֶהמען וימרדו בו ויקימו עליהם מלכים מבני עַמָם וארצם, והוא ישב בְּחִבֻּק ידים ובנפש נבהלה ולא הֶרְאָם את נחת זְרֹעוֹ וְעֹז משפט מלך. קארל העז (דער קיהגע) מבורגונדיא שִׁלַח רֶסֶן מפניו, ובחזקת היד הרחיב את גבול ארץ ממשלתו עד נהר רהיין, והקיסר לא כהה בו ולא השיב אחור ימינו –. מאַילאַנד וכל הלאָמבַארדיי פרקו מעליהם את עול מלכות, והוא לא ערב לבו לְיַסֵרֵ אותן ולהשיבן אל אדוניהן –.

434.§

ולא יושבי הארצות ההן לבד מרדו בהקיסר, כי גם נשיאי אשכנז ואפרתיה מרדו בו וישלטו שלטון רב ככל אַוַת נפשם ויעשו מלחמות רבות איש באיש מבלי פנוֹת אל הקיסר ומבלי שְׁאוֹל את פיו. בבייערן הֵפֵרוּ ראשיה את משפטי הקיסר וישליכו את כל פקודיו ארצה –. בעלי ברית שוואַבען נלחמו באַלברעכֿט (אחיללעס או אוליזעס) נגיד ארץ בראַנדענבורג, והמלחמה היתה איומה ונוראה עד כי בשנה אחת נשרפו אז יותר משתי מאות ערים וכפרים. תשע פעמים נלחמו פעם אחר פעם בחמה שפוכה מאד, ובכל פעם שָׂמוּ שַׁמוֹת בארץ ויכו ערים על יושביהן חרם –. בזאַכסען וטהירינגען התחוללה מלחמה כבֵדה חמש שנים רצופות בין הנשיא הגדול פֿרידריך העניו (דער זאנפֿטמיטהיגע) ובין ההערצאָג ווילהעלם, ואחרית המלחמה ההיא היתה כי אחד מֵעַזֵי האבירים ושמו קוּנְץ מקויפֿונגען גָזַל את בן הנשיא פֿרידריך ויוליכהו בשביה –. המחוזות אשר על נהר רהיין ונעקאַר, נָשַׁמוּ וְנָרַמו על ידי מלחמות הנשיאים מושלי המחוזות ההם אשר לחמו איש ברעהו כאויבים ומתנקמים. במלחמה ההיא רמה יד פֿרידריך הַמְנַצֵחַ (דער זיעגרייכֿע) על אוּלְרִיךְ מווירטעמבערג ועל המאַרקגראַף מבאַדען והבישאָף ממעטץ, וַיְנַהגם שבויי חרב אל המצודה אשר לו בהיידעלבערג. כן היתה ארץ אשכנז בימים ההם לבז ולמשסה ואיש כל הישר בעיניו עשה! הנשיאים ובני מְרוֹם עם הארץ הרגיזוה פנימה במלחמותיהם העצומות, והישמעאלים הֶחריבוה מִחוּץ בחרבם הקשה, והקיסר לא עצר כֹח לעצור בעד שֶׁבֶר משנֶה ההוא!

435.§ מאקסימיליאן הראשון ה“א רנ”ג–רע"ט 1492–1519

אז נפקחו עיני ראשי העם לראות כי באין עֹז מלך יִפָּרַע עָם, ובאין שליט ומושל יחידי, תִּמוֹט התבל, ויחתרו בכל עז לתת עֹז ותעצומות למלכם להיות הוא לבדו השליט בארץ, והנשיאים יֻתכו לרגליו ויסורו למשמעתו. אך הנשיאים מחריבי הארץ, הקשו את ערפם וימאנו לְוַתֵּר אף כמלוא השערה מזכיותיהם אשר נחלו מאבותיהם או לקחו ביד חזקה, והאשכנזים היו קצרי יד להפיק רצונם: להגדיל את כֹּחַ הקיסר, ולהקטין את כח הנשיאים העזים –. לאחרונה התחבר הקיסר מאַקסימילאַן הראשון עם הנשיאים והאפרתים וראשי מאקסימיליאן העם וימתיקו סוד יחדו בעיר וואָרמס לתת משפטים חדשים וחוקים ישרים אשר על פיהם תשוב הראשון המנוחה אל נָוֶהָ והשלום אל כּנוֹ כבימים הראשונים. על פי האספה ההיא נִשְׁבְּתוּ המלחמות בארץ ה“א רנ”ג-רע"ט אשכנז ונשיא אל נשיא לא נשא עוד חרב. לשפוט בין שרי המדינות ולהוכיח ביניהם מי הצדיק בריבו,.1492–1519 יסדו בעלי האספה ההיא בית משפט בשם המלך (רייכֿסקאַממערגעריכט), אשר ממנו יצא משפט הנשיאים ושרי המדינות המריבים והלחמים איש ברעהו ואחרי כן חלקו את ממלכות אשכנז לעשר גלילות, הלא הן: 1) גליל עסטעררייך, 2) גליל באַייערן, 3) גליל שוואַבען, 4) גליל פֿראנקען, 5) גליל קורהיין, 6) גליל רהיין העליון, 7) גליל רהיין התחתוןו, 8) גליל זאַקסען העליון, 9) גליל זאקסען התחתון, 10) וגליל בורגונדיא. אמנם השנויים האלה לא נתנו עֹז ותעצומות למלכי אשכנז בלתי אם לנשיאי הארץ ואציליה, כי מני אז והלאה עלו הנשיאים מעלה מעלה, וילכו מחיל אל חיל, עד כי לאחרונה משלו איש איש במדינתו בממשלה בלתי מגבלה, ולא שעו אל הוֹד המלך ואל משפטו ושאתו. ואפרתי אשכנז אשר היו בעת ההיא בעלי ברית צרפת, נתנו כתף סוררת לבית משפט המלוכה, גם לא אבו לעבוד את עבודת הצבא בצבאות המלך –. אז חרה בהם אף הקיסר מאַקסימיליאַן ויקדיש עליהם מלחמה. אך הם יצאו לקראתו בזרוע חשופה וחרב שלופה ויחלישו את עַמוֹ לפי חרב, עד כי נלחץ לכרות עמהם ברית שלום בעיר באזעל, וְלַמְרוֹת רצונו עשה את רצונם, גם נֶעתר לקרוע את ארץ שווייץ מארץ אשכנז להיות ארץ חֹפֶש, אשר דָבָר אין לה עם קיסרי אשכנז –.

436.§

ימי ממלכת מאַקסימיליאַן יֵחָשְׁבוּ למַעברה רחבת-ידים אשר עברו עליה בני איירופא מֵעֵת הבינים (מיטטעלאלטער) אל העת החדשה (דיא נייע צייט): כי הקיסר הזה ביפעת גְאוֹן תפארתו במסעיו הַמְסֻכָּנִים לָצוד צֵיד פריצי חיות, בגבורות ימינו בִשְׂדֵה קָטֶל, ובמלחמה בשלום (טורניער), גם באהבתו העזה לשירי אבירים (ריטטערדיכֿטונג), ובמלחמותיו הגדולות בארץ השפֵלה (נידערלאַנד) ובארץ איטליה, יֵחָשֵׁב לאחד מקיסרי ימי הבינים: כי חֹתַם תָּכנת הימים ההם יֵרָאֶה על כל עלילותיו ההן –. אך לעֻמת זאת נראו קַוֵי אור השחר בארץ איטליא, והם היו כְרָצִים לפני מרכבת השמש אשר יצאה אחרי כן לרגלי העת החדשה: כי בארץ ההיא החלה אז חכמת המדינה להיות נר לרגלי בני האדם ואור לנתיבתם. אליה נִקְווּ גוים רבים לעשות מסחר וקנין, והם עם הַהַמְצָאוֹת החדשות ושפוני טמוני הידיעות הנשגבות אשר יצאו אז לאור, הביאו את העת החדשה תחת השמש להרים בכבוד את קרן יושבי תבל ושוכני ארץ –.

6: דברי הימים ליתר ארצות איירופא בימי הבינים

1. צרפת (франція)

a) צרפת בימי מלכי בית קאַפעט הראשונים (ד“א תשמ”ז–ה“א פ”ח 1328–987)

437.§

המלכים הראשונים אחרי הוּגָא קאַפעט, היו קצרי יד ואין אונים, גם ארץ ממלכתם מִצְעָרָה ומָגְבָּלָה. ההערצאָגים והגראַפֿים חשבו את המלך לאנוש כערכם, והאפרתים היושבים על נכסי המלכים, לא נתנו להם רק את המס הראוי לתת בעד נכסיהם, אך לא הוד מלכות ועוז מלך, וגם את המס ההוא נתנו רק לטובתם: להוכיח בזה לעדיהם היושבים על נכסיהם כי גם הם נכנעים לבעלי נכסים הגבוהים עליהם להיות להם למס עֹבֵד! –. וזולת המס ההוא משלו האפרתים והנשיאים איש איש בארץ אחוזתו ממְשָׁל רב בלי מְצָרִים, וכטוב בעיניהם עשו מבלי פְנות אל המלך, וכן עשו גם מחוזות צרפת המערבית אשר על נהר זיינע, לאָאַר וגאַראָננע לאדוניהם למלך ענגלאנד, והמחוזות אשר בקדמת צרפת על נהר ראָהנע ויוּרַא למלך אשכנז.

438.§

וכראות מלכי בית קאַפעט כי מָטָה ידם וּזְרֹעָם לא תושיע למו, חגרו כֹּחָם לרומם את גאון עֻזָם ולתת כֹּחַ ועצמה לבית ממלכתם, וההצלחה גם חכמתם עמדו לימינם להוציא לאור את מזמת לבבם: ההצלחה עמדה להם כי מרביתם האריכו ימים על ממלכתם ולא אחד בהם נִקְטַף בְּאִבּוֹ, וכל אחד מהם הניח אחריו יוֹרֵשׁ עצר אשר היה בו כֹחַ לפי מִסְפַּר שְׁנוֹתָיו למלאות את מקום אביהו על כסא המלוכה, ועל כן לא התחוללה מלחמה בארץ צרפת על דְבַר המלוכה, כי במות האב כבר היה לו בן יושב על כסאו אחריו; אף חכמתם עמדה להם בהורישם את ממלכתם בעודם בחיים חיתם לְהַבֵּן הַבְּכוֹר ובמלאם את ידיו להיות נושא בְעֹל המלוכה אתם יחד, עד כי במות האב לא היה כל שנוי כמעט בהליכות המלכות –. המלכים המהוללים והנודעים בשם מכל לודוויג השביעי מלכי בית קאפעט, הם: 1) לודוויג השביעי, ר“א תתצ”ז–תתק“מ 1137–1180, אשר התנדב למסע הצלב השני, ובהיותו בארץ הקדם ד”א תתצ“ו-תתק”מ בחר באיש חכם מדיני ומשכיל בכל משפטי המלוכה למלאות את מקומו, ושם האיש אייגער מסט' 1180–1137 דעניש אחד מראשי הכהנים (אבט) בצרפת. 2) פֿיליפפ אויגוסט השני ר“א תתק”מ–תתקפ“ג 1180–1223, אשר קרע מיד יאָהאַן פיליפפ אויגוסט השני בלי-ארץ מלך ענגלאנד את נאָרמאַנדיא ואת נפות ארץ צרפת המערבית. 3) לודוויג השמיני ד”א תתק“מ–תתקפ”ג אשר על ידי מלחמותיו עם האלבינעזים הרחיב את גבול ממלכתו בצרפת הדרומית. אך המלכים 1223–1180 אשר פעלו פעולה עזה ביתר עז על עִתּוֹתֵי ארץ צרפת, היו 4) לודוויג הקדוש, IX ר“א תתקפ”ו ה“א–ל 1226–1270, הנוצרים (לודוויג דער לודוויג השמיני הייליגען), 5) ופֿיליפפ היפה ה”א מ“ה–ע”ד 1285–1314 (פֿיליפפ דער שאֶנע). לודוויג אִזֵן וְתִקֵן את הדינים והמשפטים ד“א תתקפ”ג–תתקפ"ו (רעכֿטסוועזען) אשר על פיהם יחיו הצרפתים, ועל פי מצותו היו בתי משפט המלוכה רוממים ונעלים על בתי משפט האפרתים ושרי המדינות, וכל דברי הריבות אשר היו להאפרתים איש עם רעהו או עם עבדיהם, הובאו אל בתי משפט המלך. ופֿיליפפ היפה הרים את קרן האזרחים יושבי הערים בְּתתּוֹ להם זכיות וחרות רבות וַיְנַשְׂאֵם וַיְנַטְלֵם כיד המלך. גם אָצַל להם כָּבוֹד והדר בעת אשר לָחַם את הפאפסט אויבו ומבקש רעתו, ויבחר מהם מלאכים לָשֶׁבֶת בפעם הראשונה פיליפפ היפה בסוד שרי המלוכה (רייכֿסטאַגען). אפס כי כאשר יספו יושבי הערים להרים ראשם, כן יספו האפרתים היושבים בטירותם ובחצריהם לְקַנֵא בהם ויתאמצו לקרוע מהם את חרותם ואת זכיותיהם, אך המלך היה מגן בעדם וימנע את האפרתים מנגוע בהם לרעה, ועל כן דבקו בו יושבי הערים ויעבדוהו באמת ובתמים כל הימים, גם בכל עת אשר התאספו האפרתים והנשיאים להתיעץ על משפטי המלוכה, עמדו יושבי הערים לימין צדקת המלך, ויריבו את יריביו ויוציאו כאור צדקתו –. אחרי מות פֿיליפפ היפה, ישבו שלשת בניו על כסא מלכותו איש אחר אחיו, אך כאשר מתו גם הם ולא הניחו אחריהם בנים זכרים לרשת את כסאם, נָסַבָּה מלוכת צרפת (בשנת ה“א פ”ח–קנ"ט 1589–1328) ותהי לבני בית וואַלאָאַ (Valois).

(b צרפת בימי מלכי בית וואַלאָאַ (Valois) (ה“א פ”ח–קנ"ט 1589–1328).

439.§ פיליפפ הששי ה“א פ”ח–ק"י 1328–1350

פֿיליפפ הששי מבית וואַלאָאַ בן אֲחִי פֿיליפפ היפה, ירש את כסא המלוכה בארץ צרפת. אך עדואַרד השלישי מענגלאנד בן בת אחת מִבְּנוֹת פֿיליפפ היפה, התנשא ויאמר: לי יאתה מלוכת צרפת! ומבלי פְנוֹת אל המשפט החרוץ בצרפת לבל תירש בת המלך גם בניה את נזר המלוכה, לקח לו בחזקה את שם הכבוד “מלך צרפת” ויעל בחיל גדול וילחם בפֿיליפפ שנים אחדות, ובמלחמה הגדולה הנודעת בשם מלחמת קרעססי (Crecy) (ה“א ק”ו 1346), הִכָּהוּ מכה נצחת, וַיַפֵּל לפי חרב את מבחר אבירי צרפת ראשית גבורתה, ובתוכם נפל חלל גם יאָהאַן הָעִוֵר מלך באֶהמען. ביום ההוא לכד עדוּאַרד את עיר קאַלאֶה¹ (Calais) וימלוך בה בחזקת היד (ה“א ק”ז 1347). אחרי ימים מעטים מת פֿיליפפ, ויאָהאַן בנו יאהאן איש טוב המכונה בשם “איש טוב” (דער גוטע), ישב על כסאו המתנוֹדד. והמלך החדש הזה הִשִׂתָּעֵר ברוח נקמה על בני ענגלאנד אשר שר צבאם בעת ההיא היה בן עדואַרד השלישי המכונה בשם “יורש עֶצֶר השחור” (דער שוואַרצע פרינץ), ומלחמה כבֵדה התלקחה ביניהם אצל פאָאַטיע Poitiers)) (ה“א קט”ז 1356). וַיִנָגְפוּ חיל צרפת לפני גבורי ענגלאנד, ויאָהאַן נפל שבי בידי צר ויובל ללאָנדאן וישב שם בְּתֹר שבוי חרב. במשך ימי שִׁבְיוֹ מָשָׁל בנו יורש העצר (Dauphin) בצרפת, והאזרחים גם האכרים מרדו במלכות ויעשו הרג רב בפאריז ובכל ארץ צרפת, ויעוללו עלילות רֶצַח וּנאָצות נִמְרָצוֹת מאד, עד אשר התעוררו אבירי צרפת ויצאו בחרב לקראתם ויעשו בהם שפטים נוראים כְּדֵי רשעתם, ויכניעום תחת ידי הממשלה הרוממה (ה“א קי”ח 1358). ואחרי אשר קמה סערת המֶרד לדממה, והשלום שב לאיתנו בצרפת, כרתו גם בני ענגלאנד ברית שלום עם הצרפתים (ה“א ק”כ 1360). ועל פי השלום ההוא נשארה עיר קאַלאֶה וכל המחוזות אשר בפאת דרומית מערבית בצרפת, בידי בני ענגלאנד, והצרפתים הבטיחו לתת עוד לענגלאנד גם כסף רב כֹּפֶר נפש יאָהאַן מלכם, ולעומת זה וִתֵּר עדוארד את זכותו על ממלכת צרפת. ויהי כשוב המלך יאָהאַן לארץ ממשלתו ובני צרפת התמהמהו לשלוח את כסף פדיון נפשו לענגלאנד (ה“א קכ”ד 1364), שב המלך הטוב ההוא אל ארץ שִׁבְיוֹ בְּאַוַת נפשו, וַיֵשֶׁב בבית השבי, וימת בעיר לאָנדאָן.

440.§

אחרי מות יאָהאַן, ישב קארל החמישי בנו על כסא מלכותו. המלך החכם הזה רִפָּא את קארל החמישי שֶׁבֶר צרפת ואת כל תחלואיה. בנדיבת לבבו וצדקת נפשו הרגיע לכל יושבי ארץ ממלכתו, ה“א קכ”ד–ק“מ ובחכמתו וגבורתו הֵשִׁיב לצרפת את הארצות אשר על נהר לאָאַר וגאַראָנגע, ומעט מעט קרע מיד 1380–1364 ענגלאנד את המחוזות אשר לקחו מצרפת בכֹבֶד מלחמה, ואחרי מות יורש עצר השחור בתגרת יד מחלה נמרצת ועדוּאַרד מִהֵר גם הוא וַיֵרֶד אחריו שאולה (ה“א קל”ז 1377), לא נשאר בידי הענגלאנדים בלתי אם עיר קאַלאֶה לבדה. אך אחרי מות המלך החכם הזה, קאַרל הששי בְּנוֹ ישב על כסא אחריו, שָׁבָה ארץ צרפת קארל הששי, ה”א ק“מ–קפ”ב 1380–1422, והיתה לבער, כי סר מעל המלך הזה רוחו הטוב, ובעתתו רוח רעה ורוח עִוְעִים (גייסטעסצערריטונג), והארץ מלאה מוטה, איש כל הישר בעיניו עשה, אין משפט ואין צדק בשערי הארץ, ובכל עיר ומדינה שַׁמָה ושערוריה. שני שרי מלוכה כבירי כֹחַ לחמו על אֹדות המלוכה בצרפת, הלא הם ההערצאג מבורגונד דוֹד המלך, וההערצאג מאָרלעאָנס אחי המלך; כי כל אחד חשב למשפט כי רק לו יאתה המלוכה. ויהי כאשר לחמו שני איתני ארץ ההם במלחמות תנופה, התקוממו האזרחים ויצעקו חמס על המסים הכבדים אשר נטלו שרי המלוכה עליהם. וידרשו בחזקה להרחיב את גבול חרותם וזכיותיהם. והנה בעת ההיא אשר לחמו האשכנזים עם עדת האירים, והשווייצארים עם אדוניהם הרֹדים בהם בפרך, וגם האנגלים קשרו קשר נורא מאד תחת דֶגל וואַט טילער ויתר השרים ונגידים וילכו מחיל אל חיל (ה“א קמ”ב 1382), בעת ההיא קמו גם בפֿלאַנדערן ובצרפת האכרים והאזרחים וילחמו בכל עֹז עם האפרתים והאצילים ועם בית המלך. אך בגלל אשר חלק לב המורדים ההם בצרפת ולא התאחדו בדעותיהם ומעשיהם, גברו עליהם האפרתים והנשיאים ושרי המלך, ואחרית המרד ההוא היתה כי גם החרות אשר היתה כבר בידם, לֻקחה מהם בחזק יד. והנה ההערצאג מבורגונד ובעלי בריתו עמדו לימין האזרחים ויתאמצו להוציא משפט צדקם לאור, אך ההערצאג מאָרלעאַנס ובעלי בריתו תמכו בידי האפרתים והאצילים ויעזרו להם להכניע את האזרחים.

441.§

בהתחולל סערת המלחמות בצרפת וחרב איש היתה ברעהו, מצא אז היינריך החמישי מלך ענגלאנד עת רצון לְחַדֵשׁ את המלחמה על צרפת. וידרוש מיד הצרפתים להשיב לו את כל הנפות והמחוזות אשר לקחו לפנים בני ענגלאנד מארץ צרפת בחרבם ובקשתם, באמרו כי נחלות ענגלאַנד הם, והצרפתים קרעו אותם מידה בְּעָוֶל ובחמס. ויהי כאשר מֵאנו הצרפתים להשיב לו את הנפות ההם, עלה עליהם עם חֵיל גבוריו דרך עיר קאַלאֶה וילחם בם (ה“א קע”ה 1415). ואף כי צבאות צרפת היו ארבעתים מצבאות ענגלאנד, בכל זאת נִגְפוּ הצרפתים במערכה על יד אזאֶנגקהור (Azincourt) ² , מבחר לוחמיהם נפלו חללי חרב או נִשְׁבּוּ בידי גבורי ענגלאנד, והמלך היינריך בא בשערי פאריז בעת אשר מלחמת בעלי הַפְּלַגוֹת עלתה עד מְרוֹם קִצָהּ, והמורדים והפושעים הִרבו לרצוח ולשפוך דמים כמים יום יום בעיר האומללה ההיא. מִפְלֶגֶת ההערצאָג מאָרלאַנס דָבקה במלך צרפת, ומפלגת ההערצאג מבורגונד גם המלכה איזבל (Isabella) התחברו אל חֵיל ענגלאנד, ויתנו הוד מלוכת צרפת להיינריך החמישי ולזרעו אחריו. מהרה קל נפלו כל הנפות אשר מצפון לנהר לאָאַר בידי האנגלים, וכל יודעי העתים האמינו כי עוד מעט תהי כל ארץ צרפת הֲדוֹם לרגלי נצחונם (ה“א קפ”ב 1422). אפס כי פתאֹם מת היינריך החמישי, ובעודו צעיר לימים ימיו נזעכו, ובשנה ההיא מת גם קארל הששי בעל רוח חֻבלה קארל השביעי ורוח עועים, ובנו הנקרא בשם קארל השביעי, ה“א קפ”ב–רכ"א 1422–1461, נֶהדר בכבוד שֵׁם: “מלך צרפת”. אך בכל זאת לא שֻׁנוּ סדרי המלחמה ותהלוכותיה, כי האנגלים ובעלי בריתם לקחו את בן היינריך החמישי ילד בן שנה, וירכיבוהו על במתי כסא המלוכה, ויתנו לו הוד מלך צרפת, ויקראו לו בשם היינריך הששי, ויוסיפו להלחם בצרפת, וההצלחה האירה פניה אליהם בכל אשר פנו, ויכו את הצרפתים מכה נצחת במערכה בשדה עד כי היתה לְאֵל ידם לעלות על ארלעאנס ולשום עליה מצור.

442.§

והנה בעת צרה וצוקה ההיא אשר באו בני צרפת עד משבר וכֹחַ אַיִן לְלֵדָה (ה“א קפ”ט 1429), עמד להם רֶוַח והצלה ממקום אשר לא פִלְלוּ ולא עלה לבם מעולם! כי ביד עלמה מבנות האכרים שֻׁלַח להם פתע פתאֹם ישע, נצח והוד. שֵׁם העלמה ההיא יאָהאַננע דע אַרק בת איש אִכָּר מכפר דאָס-רעמי, בארץ לאָטהרינגען. העלמה ההיא הנודעת בשם העלמה מאָרלעאנס (דיא יונגפֿרויא פֿאָן אָרלעאַנס), האמינה כי נחה עליה רוח גבורה מִמָרוֹם להושיע את הצרפתים בני עַמָה ולהצילם מכף בני ענגלאנד אנשי מלחמתם, והיא נפחה רוח עֹז ורוח גבורה באף קארל השביעי מלך צרפת ובאף כל אנשי חילו אשר רפו ידיהם ויאמרו נוֹאָש. העלמה הָרַכָּה ההיא לבשה שריון קשקשים, כֹּבַע נחשׁת בראשה וְנֵס מלחמה ביד ימינה, ותעבור לפני צִבְאוֹת הצרפתים אנשי המלחמה, ובדבריה הנמרצים וברוחה הַכַּבִּיר הפכה את החלשים והנחשלים ההם לאריות בִּשְׂדֵה קָטֶל. תחת דִגְלָה גוֹרְשׁוּ האנגלים מאָרלעאַנס, ולכל אזרחיה היתה רְוָחָה. על פיה הובל קאַרל השביעי בתפארת גדולה לעיר רהיימס (Rheims) ושם הוּשַׂם נֵזר המלוכה על ראשו, ובגבורת ישע ימינה לקחו הצרפתים את מרבית הנפות והמחוזות אשר קרעו האנגלים מידם. האמונה העזה כי על העלמה ההיא נחה רוח אלהים, יצקה רוח עֹז וגבורה בלבות הצרפתים, ועל האנגלים הִפִּילָה אימתה ופחד, חֲתַת וּבַלָהוֹת. האמונה העזה ההיא התעוררה גם אחרי שנפלה העלמה הנפלאה ההיא בידי בני ענגלאנד, ואויביה הִרְשְׁיעוּהָ כי היא חֵרפה וגדפה את האלהים בכשפיה וַתִּשָׂרֵף באש בעיר רוּען Rouen)). והאנגלים הלכו מדחי אל דחי יום יום (ה“א קצ”א 1431), כי הצרפתים לקחו מידם נוֹף אחר נוֹף וּמָחוֹז אחר מָחוֹז. ואחרי אשר כרת פֿיליפפ הטוב מבורגונד ברית שלום עם מלך צרפת, לא נשאר בידי האנגלים בלתי אם עיר קאַלאֶה לבדה (ה“א קצ”ה 1435). פאריז בירת צרפת פתחה את שעריה לקראת קארל מלכה ותקבלוהו בעליצות ותרועת מלך. חמש ועשרים שנה מלך קארל בצרפת ויעש משפט וצדקה בארץ, אך בכל טובת לבבו ויקרת נפשו היה איש חַלָשׁ ורפה ידים, וַיִתְמַכֵּר לעצת נשים ושרי חצרו ונכליהם הרבים. אחרי מות המלך הישר והחלש הזה, ישב לודוויג XI, ה“א רכ”א–רמ“ג 1461–1483, על כסא מלכותו, והוא היה איש נוכל, בעל מזמות, אביר לב ואכזר, אך חכם לבב בחכמת הנהגת המדינה, ובערמתו ובמזמתו הרבה, בַּחֲמַס ידיו ובאכזריות נפשו, נתן עֹז ותעצומות לכסא מלכותו, וישלוט שַׁלֶטֶת בלי-מְצָרִים, גם הרחיב את גבולות צרפת ככל אשר אִותה נפשו הרחבה. הוא שדד את משפטי החֹפש מידי האפרתים, ומעט מעט קרע את תבואות הנכסים הגדולים ויחברם עם נכסי המלך, ואז הקדיש מלחמה על קארל העז (דער קיהנען), ובעזרת בני שווייץ (אשר שָׂכַר אותם הוא גם הבאים אחריו ללחום את לוחמיהם) לכד את בורגונדיה ויספחה לארץ ממלכתו. אך לאחרונה התעוררו רגשי נֹחם (געוויססענסביסע) בקרבו, ונהמת לבו גם אימתה ופחד מכל בני האדם הֵצִיקוּ לו יומם ולילה בשבתו במצודתו הרחוקה מתשואות קריה, וַיְכַל שם במצוקת נפש ואימות מָוֶת את טְפָחוֹת ימיו עד בוא חליפתו. אחרי מותו ישב קארל השמיני, ה”א רמ“ג–רנ”ח 1483–1498, על כסא אחריו, קארל השמיני ואחריו לודוויג השנים עשר, ה“א רנ”ח–רע"ה 1498–1515. שני המלכים ההם הגדילו את ארץ צרפת והרחיבו את גבולה בספחם אליה את ההערצאָגטהום ברעטאניע, אך במלחמותיהם בארץ איטליא החלישו את כֹּח צרפת, ואת מבחר גבוריה הוציאו אל הורג חִנָם, כי איטליא צְבִי כל הארצות קָאָה את כל בני הנכר אשר באו לודוויג השנים עשר לָרֶשֶׁת אותה, ואת כל אנשי מלחמתה הורידה לבור שחת, וכאשר חצבה לפנים קבר עולם להאשכנזים הפריצים אשר הרגיזוה בכלי מלחמותיהם, כן חצבה אחרי כן קבר גם להצרפתים אשר עלו כשוֹאה עליה תחת דגל שני המלכים ההם. אך לעומת זאת הצליח לודוויג השנים עשר את צרפת, בְּתִתּוֹ חֻקים ישרים ומשפטים טובים לבני עַמוֹ, חרות וזכיות רבות לבני האזרחים, ובעשותו סדרים נכונים בכל תהלוכות הצרפתים החוסים תחת צל כנפי צדקתו.

ענגלאנד (Англія)

443 § היינריך השני ד“א תתקי”ד–תתקמ"ט 1154–1189

היינריך השני מבית אנגשו (Анжу) נין ונכד לווילהעלם הַמְנַצֵחַ, ישב על כסא המלוכה היינריך השני בענגלאנד, ויהי המלך הראשון ממלכי המשפחה הנודעת בשֵׁם פלאַנטאַגענעט. להמשפחה הרמה ד“א תתקי”ד– הזאת היו נפות רבות בארץ צרפת, על נהרות לאָאַר וגאַראָנגע, גם נאָרמאנדיא היתה אז תחת ממשלת תתקמ"ט בני ענגלאנד, עד כי כל ארץ צרפת המערבית היתה בידי מלכי ענגלאנד בני המשפחה הזאת–. 1189–1154 ובגלל הדבר הזה התחוללה תמיד מלחמה עזה בין מלכי צרפת ובין מלכי ענגלאנד, כי מלכי צרפת דרשו מס ותרומת מלך מארצות המערביות ההן אשר בצרפת, אך מלכי ענגלאנד לא אבו ולא שמעו אליהם באמרם כי אין להם כל חלק ונחלה בארצות ההנה. היינריך השני היה בדור אחר עם פֿרידריך באַרבאַראָסאַ, ויהי איש גבור חיל וחכם לבב, ויעש לו שם גדול בכל עלילותיו הגדולות, ויתר הרבה עוד בגלל החֻקים הטובים והמשפטים הנכוחים אשר נתן בארץ ממלכתו. ובחכמתו וישרו התאמץ לבל יתערבו הכהנים במשפטי המדינה והליכות המלוכה (ר“א תתקכ”ד 1164), ורק מפי המלך לבדו יֵצֵא דבר חֹק ומשפט בארץ, וגם הפאפסט ושריו לא יתערבו במשפטי הארץ –. וירע הדבר בעיני ההגמון טהאָמאַס בעקעט מקאנטערבורי (Canterbury), וַיִתְעַבֵּר במלך היינריך, ולא שמע אל המשפט ההוא אשר חרץ המלך בעֻזו. גם הדיח מכהונתם את הכהנים אשר הטו אזנם אל משפט המלך. אז חרה בו אף המלך ויפחידהו באימת מות, ויירא ההגמון, וינס מענגלאנד, וַיָטֶל את להט הַחֵרֶם על ראש המלך. אחרי ימים לא כבירים התערב הפאפסט בדברי ריבות ההם, ויט את לבב היינריך להשיב את ההגמון לארצו, ולהושיבו על כַּנוֹ כבראשונה. אך כמעט שב הכהן הזה לקאַנטערבורי, שָׁב לְכִסְלָה לְהַכְעִיס את לב המלך. ובימים ההם נֶאחז היינריך בסבך המלחמה בארץ צרפת, ויהי בשמעו את דְבַר ההגמון טהאָמאַס ואת הַכְּעָסִים אשר יכעיסהו כל הימים, עלה עשן באפו וַיְבַטֵא בשפתיו באזני עדת אביריו ויתאונן כי אין חולה מהם עליו להצילו מכף הכהן הנוכל ההוא. –. וארבעה אנשים מסריסי המלך שמעו את התלונה העזה ההיא, ויתגנבו בלאט מתוך המחנה, וימהרו וירוצו בדרכים שונים, ויבואו לענגלאנד וַיְרַצְחוּ את ההגמון טהאָמאַס בבית התפלה על יד המזבח. הרצח הזה הפיץ עברה וזעם בנפשות כל עמי הארץ, והפאפסט הִתְפַּלֵץ וַיִתְחַלְחַל בשמעו את הדבר הנורא הזה, וימצא עת רצון לשפוך את רוח ממשלתו על מושל ענגלאנד ועל ארץ ממשלתו. כי על פיו נתפשו המרצחים וַיִשָׁפְטוּ במשפט מות, על פיו בטלו כל המשפטים אשר שָׂם המלך היינריך בקלאַרענדאָ אֹדות הכהנים, ועל פיו הוּרם טהאָמאַס והוּנַף אחרי מותו לאיש קָדוֹשׁ אשר הֶערה למות נפשו על אמונתו וְדָתוֹ. ועד מהרה נהרו רבבות עָם על קבר הקדוש הזה, ועל המזבח אשר נבנה על קברו, הקריבו את תפלותיהם, וישפכו את שיחם. גם המלך היינריך התנפל על קבר הַנִרְצָח ההוא להוכיח לעיני כֹל כי ידיו לא שפכו את הדם ההוא, ופעם אחת הציקוהו רגשי הַנֹחַם עד כי עשה דָבָר זָר וַיְנַבֵּל את הוד מלכותו: כי גִלָה את גַבּוֹ על קבר טהאָמאַס וַיְחַל את פני הכהנים להכותו בשוטים ועקרבים – בהאמינו כי בְּנַבְּלוֹ כֹה את הודו לא יוסיף עוד נְחַשׁ הַנֹחַם לשפוך את נהרי חמתו בחדרי לבבו –.

444 § ריכארד לב האריה ד“א תתקמ”ט–תתקנ"ט 1189–1199

הייריך הניח אחריו שני בנים, ושניהם ישבו על כסאו אחריו איש אחרי אחיהו. שם ריכֿארד לב האריה האחד ריכֿאַרד לב האריה, ושם השני יאָהאַן בלי-ארץ. ריכֿאַרד היה גבור חיל ואיש מלחמה ולבו כלב האריה, אך בכל גבורותיו ומלחמותיו לא הועיל לבני עמו ולא הרגיע ליושבי הארץ במשך ימי מלכותו. ויאָהאַן היה גבר לא יצלח כל הימים. בכל מלחמותיו נִגף לפני אויביו במערכה בשדה. גם היה לָמַס לפֿיליפ אויגוסט מלך צרפת. הוא מִלא יְדֵי מרצחי חֶרש לרצוח את נפש אַרטהוּר יאהאן בלי-ארץ, ד“א תתקג”ט– בן אחיו בבית האסורים בעיר רוּאַנג (Rouen) אשר היה לו משפט המלוכה בענגלאנד יותר ממנו. ד“א תתקנ”ט– וּבְהִוָדַע דְבַר הָרֶצַח לפֿיליפ אויגוסט, הוֹעִידָהוּ למשפט לפני כֵס משתתקע“ז 1199–1216, משפטו, אך יאָהאן לא אבה לשמוע תתקע”ז בקולו, ויחר בו אף פֿיליפ אויגוסט ויקרע מידו את נפות נאָרמַאנדיא ואת כל הארצות אשר על נהרות לאָאַר וגאַראָנגע, ויספחן לארץ צרפת (ד“א תתקס”ג 1203). וכאשר רָב יאָהאַן עם הפאפסט על דְבר ההגמון אשר יֵשֵׁב על כסא הכהונה הגדלה בקאַנטערבורי, הטיל עליו הפאפסט את רעם החרם הנורא, גם הִתִּיר את האנגלים מהשבועה אשר נשבעו לְמַלְכָּם המָחרם, ואת מלך צרפת קרא לבוא וְלָרֶשֶׁת לו את ארץ ענגלאנד –. אז הכניע יאָהאַן את גאוַת לבו, ויתרפס תחת רגלי הפאפסט, ולעיני קהל עֲדַת בני עמו הסיר את נֵזֶר מלכותו ויתנהו ביד הפאפסט, ואחרי כן קנה את הנֵזֶר מידו במחיר אלף כסף (Mark) אשר נטל עליו להביא מִדֵי שנה בשנה אל אוצר הפאפסט בעד נִזְרוֹ – ואז הֵסִיר מעליו הפאפסט את חֶרְמוֹ, ויצו למלך צרפת לבל יעוֹז עוד לנגוע בממלכת יאָהאַן מלך ענגלאנד עד מְלוֹא השערה –. והאנגלים אשר נִחרו כבר ביאָהאַן על קְשִֹי לבו ועל אכזריות נפשו ועריצותו, הוסיפו עוד להתקצף עליו על אשר השפיל את הוֹד כבוד המלוכה עד לארץ בִּהְתְפַּלְשׁוֹ בעפר לפני הדום רגלי הפאפסט, וימרדו בו ביד רמה (ד“א תתקע”ה 1215), וילחמו בו בזרוע חשופה וכֹבֶד מלחמה, ובראותו כי כלתה אליו הרעה, נִלְחַץ להקשיב לדברי שריו ועבדיו ולכל עַם ממלכתו ויתן להם את ספר הדרור הגדול (דען גראָססען פֿרייבריעף, (Magna Charta, אשר היה אבן הַפִּנָה לחרות האזרחים בענגלאנד עד היום הזה. ספר הדרור ההוא הִתִּיר את ידי חֶבֶר הכהנים (קלערוס) לבחור להם הגמונים כטוב וכישר בעיניהם מבלי רשיון המלך, הֵסִיר מאת האפרתים את סבל המסים הרבים אשר העמיסו עליהם המלכים הראשונים, ויקרא דרור להאזרחים לעשות מסחר וקנין ככל אַוַת נפשם. אחרי מות יאָהאן, ישב היינריך השלישי, ד“א תתקע”ו–ה“א ל”ב 1216–1272, בְּנוֹ על כסאו אחריו, ובמשך היינריך השלישי ימי ממלכתו הרבים מלאה ארץ ענגלאנד רעות רבות ושונות. המלך הזה פִּזֵר הון רב עד בלי די ד“א תתקע”ו– להאנשים אשר מצאו חן בעיניו, ומלאכי הפאפסט הוסיפו עוד להרגיז את לב בני העם בְּמָצְצָם את ה“א ל”ב דמיהם כעלוקות, גם כהני איטליא עברו בענגלאנד וַיָרֵעוּ מאד לעם הארץ, עד כי לאחרונה חרה אף 1272–1216 העם במלכם הנותן יד לכל הרעות הגדולות ההן, וימרדו בו, ויקחו בשביה אותו ואת כל בני משפחתו. ימים רבים ישב המלך במשמר, עד אשר הִתְרַצה להקים את כל דברי ספר החרות הגדול אשר נתן להם אביהו, ולהוסיף עוד עליהם דברים רבים לטובת עם הארץ ולחרותם, ואז יצא לחפשי עם כל בני משפחתו וישב על כסא מלכותו כבראשונה –. המלך הזה אהב מאד את המלאכות היפות (דיא שאֶנע קינסטע), את הבנינים המפֹארים וכל מעשי חכמי חרשים, ומאתו היתה נסבה להרים את קרן חרשׁת המעשה ומלאכת מחשבת בענגלאנד.

445.§ עדוארד הראשון ה“א ל”ב–ס"ז 1272–1307

אחרי מות היינריך השלישי, מָלַך עדוארד הראשון בנו הגבור המשכיל. הוא עדוארד הנודע עדוארד הראשון לתהלה בגלל המלחמות הרבות והארוכות אשר נלחם בארצות נכריות במשך ימי מלכותו. המלך האביר הזה ספּח אל ארץ ממשלתו את נָפַת וואַלעס אשר עד הימים ההם לא סרה לְמִשְׁמַעַת כל מלך רב ושליט, גם שָׂם בקרבה את חֻקי ענגלאנד ואת כל משפטי ממלכתה, ואת בנו אשר יֵשֵׁב על כסאו אחריו, כִּנה בשם “יורש העצר מוואַלעס”, ומני אז נקראו בשם הזה גם כל בני מלכי ענגלאנד יורשי העצר עד היום הזה –. אחרי ימים מעטים (ה“א מ”ג 1283) פרצה מלחמה בשאָטטלאַנד בין ראָבערט ברוסע ובין יאָהאן באַלילאָ על אֹדות המלוכה בארץ ההיא, ושני בעלי הריב בחרו במלך עדוארד להיות לשופט ומוכיח ביניהם. אז מצא עדוארד עת רצון להביא את שאָטטלאַנד תחת ממשלת ענגלאנד להיות לה לָמַס, כי עוד לפני שנים רבות רָבו מלכי ענגלאַנד עם שאָטטלאַנד על אשר הֵמִישָׁה את צוארה מֵעֹל המס ההוא, אך לא הצליחו להפיק את מזמת לבבם עד ימי המלך החכם הזה, אשר הושיב את יאָהאַן באַלילאָ על כסא המלוכה בשאָטטלאַנד והוא הֵרִיץ אליו ידו ויעש את שאָטטלאנד למס לענגלאנד –. אך אזרחי שאטטלאנד המתגאים בחרותם וחפשם, התקצפו עד מאד על המלך עדוארד אשר הביא את צוארם בְּעֻלוֹ, וילחמו בו במלחמת תנופה כגבורים עריצים ומשכילים תחת פקודת אבירים גבורי מלחמה אשר האחד מהם מהֻלל ברוב תשבחות ושמו וויליאַם וואַלאַסע, והמלחמות הגדולות ההנה מְשֻׁבָּצוֹת במליצות ושירים רבים על ידי משוררי הימים ההם. דמי גבורים רבים השקו את בקעות שאָטטלאַנד הדרומית; וויליאַם וואַלאַסע לֻקח בשביה וַיֵאָסֵר בבית האסורים וראשו כֹּרַת בגרזן ביד הוֹרֵג; המלך עדוארד הלך מִנֵצַח אל נצח וַיִגוֹף את גבורי שאטטלאנד וַיֵז לארץ נצחם; אבן הנֵזר (קראָנונגס שטיין) אשר עליה ישבו מלכי שאָטטלאַנד ביום אשר הוּשַׂם עליהם נזר המלוכה, הובאה ללאָנדאָן והיא שם עד היום הזה בבית תפלת וועסטמינסטער לַעֲדִי תפארת; גבורי עדוארד שטפו ועברו בכל רחבי שאָטטלאַנד עד הרי הארץ הגבוהה, אך בכל הנצחונות ההם לא יכלו לקחת מידי השאָטטלאנדים את חרותם וחֻפּשם וְלָשׂׂוּם עליהם את עול העבדות. –. ראָבערט ברוסע נכד יאהן באַלילאָ הצליח אחרי תלאות שונות לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בשאָטטלאַנד, גם הוריש את כסאו לבניו אחריו, עד כי לאחרונה נָסַבָּה המלוכה למשפחת שטוּאַרט הקרובה אליו –. אחרי מות עדוארד הראשון, מלך אחריו עדוארד השני בְנוֹ, ה“א ס”ז–פ“ז 1307–1327, אך הוא היה רְפֵה ידים וַחֲדַל אוֹנִים. עדוארד השני לא לכד ארצות נכריות גם לא יכול לתת מנוחה לארצו וְלָשׂוּם בה מִשְטָר וסדרים. אילי הארץ ואציליה שלפו עליו חרב פעמים רבות, להכעיסו הרגו את אנשי סודו אוהביו וידידיו הנאמנים, ולאחרונה ראו במנוחת לבב איך נועזה המלכה ומָארטימער עוֹגְבָהּ להורידו מכסא המלוכה אל השבי ולהמית אותו מות אכזרי ומורה מאד –. אך כאשר גדל עדוארד השלישי, ה”א פ“ז–קל”ז 1327–1377, בן המלך הנרצח ההוא, עדוארד השלישי נקם את נקמת דמי אביהו, את מאָרטימער הוריד בַדָם שאולה, ואת המלכה הֶחרים לָשֶׁבֶת במַסגר כל ימי חייה.

446 §

עדוארד השלישי מלך בגבורה ויעש לו שֵׁם כשם המלכים המהֻללים אשר היו בארץ. בעֹז ידו הִצִיב גבולות לממשלת הפאפסט לבל ישלח ידו בכנסיה הנוצרית בענגלאנד, והחכם הפראפֿעסאָר בעיר אָקספֿאָרד הנודע בשם וויקליף עזר לו בכל מאמצי כֹחו להכניע את ממשלת הפאפסט בענגלאנד, גם ליושבי ערים רבות הִרבה המלך הזה לעשות טובות, וימלא את ידם לשלוח מלאכיהם אל סוד שרי המלוכה (רייכֿספֿערזאַמלונגען,(Parlamenten כאשר עשו כן גם המלכים אשר היו לפניו. על פי מלאכי הערים רַבּוּ שָׂרֵי המלוכה בסוד המועצה עד אשר לא יכול בית הַוַעַד להכיל אותם, וַיֵחָלקו לשתי מחלקות: האפרתים הרמים (דער האָהע אַדעל) עם הכהנים הראשים (פּראֶלאַטען) ישבו בבית המועצה העליון (דאַס אָבערהויז, פעערס הויז), והאפרתים משפל המדרגה (דער נידערע לאַנדאַדעל) ומלאכי אזרחי הערים ישבו בבית המועצה התחתון (דאס אונטערהויז דעס פאַרלאַמענטס), והדבר הזה נשאר לחק עולם בענגלאנד, ומבלי רְצוֹן השרים ההם, לא יכול כל רב ושליט לָשׂוּם מס על עַם הארץ ולעשות כל דְבַר חֹק ומשפט חדש בענגלאנד –. המלחמות אשר לחם עדוארד השלישי הזה בעזרת בנו המכונה “יורש העצר השחור”, בארץ צרפת על אֹדות משפט מלוכת צרפת, היו לעזר ולהועיל לארץ ענגלאנד, גם הרימו עוד את ידי חרשׁת המעשה וכל מלאכת מחשבת על פי המסחר והקנין אשר עשו עם יושבי ארץ פֿלאַנדערן בעלי חרשׁת המעשה ובעלי מלאכת עבודה–. אחרי מות עדוארד השלישי, נסבה ממלכתו לריכֿאַרד השני, ה“א קל”ז–קנ“ט 1377–1399, נכדו, אך כל ימי ממלכתו היו ימי חשך וצלמות, ותלאות עצומות הִשְׂתָּרְגוּ עלו על צוארו עד מותו מות איום ונורא מאד –. כי בני העם קשרו עליו קשר אמיץ, ורק בשום נפש בכף הצליח להקים את הסערה הגדולה היא לדממה, ולאחרונה כאשר גרש את היינריך מלאַנקאַסטער דודו אשר היה ראש המורדים, אסף אליו היינריך המון אנשים רבים אשר הִתְמַכְּרו ללחום את המלך, ועל פי משפט שרי בית המועצה הוריד את המלך מכסא המלוכה. סוף דבר כי ריכֿארד מת ברעב באחד המבצרים הרחוקים אשר בנָפת יאָרק, והיינריך הרביעי מלאַנקאַסטער, בית לאנקאסטער היינריך הרביעי ה”א קנ“ט–קע”ג 1399–1413, ישב על כסא המלוכה, הוא וביתו אחריו, ואף כי התקוממו לו אפרתי ענגלאנד תחת דגל הגראַף מנאָרטהומבערלאַנד ותחת דגל בנו הגבור פּערצי המכונה בשביתם היינריך הרביעי הייספאָרן, וילחמו בו בחמה שפוכה בכל זאת לא עשו תושיה, כי הוא הֵשִׁיב צור חרבם ויחרימם, וַיַשְׁבֵּת המונם ושאונם, ויתחזק על כסא ממלכתו ביתר שאת וביתר עז מבראשונה. גם הִתְנַכֵּל ויאסור בעבותות אהבה את חֶבר הכהנים לקַרְנוֹת כסא מלכותו, ברדפו בחרב את כל המחזיקים בתורת וויקליף ואת כל בעלי בריתו ההולכים באֹרחותיו הנקובים בשם “לאָללאַרדען”. רבים מבני עדתם הגיר על ידי חרב, רבים מהם עִנה באכזריות חמה, ורבים מהם אשר הקשו את ערפם וימאנו לשוב מדרכיהם, הסגיר על מסגר במגדל שאיה הנקרא בשם “מגדל לאָללאַרד”, בעיר לאָנדאָן, ויחרימם לָשֶׁבֶת שם בדד ובמחשכים כמתי עולם עד יום מותם. –. אחרי מות היינריך הרביעי, מלך בנו בכורו הנודע בשם היינריך החמישי, ה“א קע”ג–קפ“ב 1431חכם לבב, גבור משכיל ואיש היינריך החמישי מצליח. המליץ הנפלא שעקספער (Shakespeare), שִׂכֵּל את ידיו לתאר בשרד המליצה את תכונת ה”א קע“ג–קפ”ב 1422–1431, המלך האביר הזה, את מרוצת שכלו וקַלות דַעתו כאֹרח בני הנעורים אשר כגילו, גם את יקרת נפשו העדינה ואת עזוזו ורעם גבורותיו וכל הליכותיו –. המלך המרומם הזה לחם מלחמות רבות את הצרפתים, ובכל פעם התגבר עליהם ויקח מהם שלל רב ומלקוח –. אך כל העושר והכבוד וכל סגֻלות המלכים אשר אצר בחכמתו וגבורתו והצלחתו, עלו בתהו ואבדו בימי בנו היינריך הששי, כאשר נספר בזה.

447 §

היינריך הששי, ה“א קפ”ב–רכ“א 1422–1461, היה גבר לא יצלח וּקְשֵׁה יום מאד, ובכל מלכי ארץ מימות עולם לא היה מלך היינריך הששי נִקְשֶׁה, אֹבֵד ואומלל כמוהו. בהיותו עוד ילד קטן בן שנה, גָז נֵזר מלוכת צרפת מעל ראשו בתגרת ה”א קפ“ב–רכ”א ידי העלמה מארלעאנס, ובשבתו על כסא מלכותו בענגלאנד, הוּרַד מִמְרוֹם הוֹדוֹ וכבודו אל תחתית 1461–1422 בור השבי בתגרת ידי המלחמות הנוראות הנקובות בשם “מלחמות השושנה הלבָנה והאדומה” (דיא קריג דער ווייסען אונד ראָטהען ראָזע) –. כי ההערצאָג ריכֿאַרד מיאָרק חשב למשפט כי לו משפט המלוכה בענגלאנד יתר הרבה מאשר להיינריך הששי. ועל כן אסף אליו מפלגה גדולה אשר התנדבה ללחום את מלחמותיו וימרוד במלך היינריך וילחם בו בזרוע חשופה ומלחמת תנופה –. היא המלחמה הראשונה ממלחמת האזרחים בענגלאנד הנקראות על שם האותות אשר לראשי שתי הפלגות ההן, הלא הן “השושנה האדומה” (לאַנקאַסטער) “והשושנה הלבָנה” (יאָרק), בית יארק–. והנה אף כי נפל ריכֿאַרד במלחמה לפי חרב על ידי גבורי ענגלאנד חיל המלכה, בכל בית יארק זאת לא נעשתה ישועה להיינריך המלך האומלל, כי עדוארד בן ריכֿארד הבכור, נקם את נקמת עדוארד הרביעי אביהו, ויתגבר על כל מתקוממיו ואנשי מלחמתו, וישב על כסא המלוכה. הן אמנם כי סבבוהו תלאות רבות, עדוארד הרביעי ה“א רכ”א–רמ“ג 1461–1482, ומצוקות עצומות, אך הוא בגבורתו ובאֹמץ לבו הצליח לאחרונה לשבת בכבוד והדר על כסא ממלכתו אחרי אשר הצמית בבור צלמות את חיי היינריך מלאַנקאַסטער – הוא היינריך אשר ישב ארבע פעמים על כסא המלוכה, וארבע פעמים בבית האסורים חליפות, עד אשר הִתְחַזֵק עדוארד ויורידהו אל ירכתי בור השבי ושם בִּלָה את טִפְחוֹת ימי חייו עד בוא חליפתו, וגם בנו הומת בידי הוֹרֵג, ולא נשאר לו עוד בן אשר ינקום את נקמתו –. אפס כי עטרת המלוכה המגוללה בדמים, לא הביאה ברכה אל בית יאָרק. כי בני הבית ההוא היו עזי נפש ולא האמינו איש באחיו ולא סרה חרב מביניהם כל הימים. לראשונה מלא עדוארד את ידי מרצחי חֶרש לרצוח את קלאַרענסע אחיו לבל יהיה לו לאבן נגף על כסא מלכותו, ואחרי כן כאשר מת עדוארד, קם ריכֿארד השלישי, ה”א רמ“ג–רמ”ה 1483–1485, אחיו ויהרוג את שני בני עדוארד הקטנים, ויתנשא וישב על כסא ריכֿארד השלישי המלוכה, ויוסף עוד לעשות מעשה עריץ ואכזר בהאמינו כי באלה יְחַזֵק את ממלכתו לבל תִּמוֹט –. אך גם הוא לא נקה מנקמת האלהים על דמי הנקיים אשר שפך ועל כל המעשים הרעים אשר עשה באכזריות לבו. כי היינריך טוּדאָר, בית טודאר ה“א רמ”ה–שס“ג 1485–1603, נֵצר מגזע מלכי בית לאַנקאַסטער, אשר בָּרַח לארץ צרפת לבל יִסָפֶה גם הוא בידי אויבי בית אבותיו, בא ביד חזקה ובזרוע נטויה לענגלאנד וַיִלָחֵם בריכֿאַרד השלישי בבאָסוואָרט בית טודאר (Bosworth) וַיְנַצְחֵהוּ וַיַכֵּהוּ לפי חרב וישב על כסא המלוכה בענגלאנד (ה“א רמ”ה 1485). המלך היינריך השביעי, ה”א רמ“ה רס”ט–1485–1509, הזה, מלך בעוז ותעצומות, גם הנחיל את כסאו לבניו אחריו. ולמען עשׂוֹת קֵץ למלחמת שתי הפלגות בארץ מלכותו, התחתן את בת עדוארד הרביעי, וַיַשְׁבֵּת את המלחמה היינריך השביעי הארוכה והנוראה ההיא –. בספר דברי הימים לכל בני האדם לא תִמָצֵא כמעט מלחמה איומה אשר נעשו בה הֶרֶג, רֶצַח וְאַבְדָן, אכזריות ותועבות ונאצות נִמְרָצוֹת כאשר נעשו במלחמה ההיא “מלחמות השושנה הלבָנה והאדומה”. שמונים אנשים מזרע המלוכה ומבחר בחורי האצילים והאפרתים, אָכלה החרב במלחמה ההיא. ועל כן השיגה יד המלך החכם ואביר הלב היינריך השביעי לתת לכסא המלוכה עֹז וֶאֱיָל יותר מכל מלכי בית פלאנטאגענטעס –.

448 §

שאָטטלאנד בימי מלכי בית שטוּארט. בעת אשר רגזה ארץ ענגלאנד תחת המלחמות הגדולות ההן, היתה מלוכת שאָטטלאַנד הפרועה בידי מלכי בית שטוּאַרט, והאפרתים ובני מְרוֹם עַם הארץ היו כבירי כֹחַ ואנשי זרוע, כי נכסים רבים להם, ומספר עבדיהם ואנשי ביתם רב מאד, גם היו מלֻמדי קְרָב ומלחמה, עד כי כמעט משלו בממשלה בלתי מֻגבלה איש איש במכון שבתו –. האפרתים ההם חתרו תמיד להקטין את משפטי המלוכה ולהציב גבולות לכל הליכותיה, גם התאמצו לקרוע מהמלך את נכסיו ולספח אותם אל נכסיהם, ועל כן לא יִמָצְאוּ בספר דברי הימים למלכי שטוּאַרט במֶשֶך שְׁנוֹת מאות רבות, בלתי אם מלחמות וְקֶשֶׁר וּמֶרֶד וַעֲמַל המלכים לתת מִשְׁטָר וסדרים בתהלוכות האפרתים והאצילים הפרועים והשובבים, אשר הִקְשׁוּ את ערפם והכבידו אזניהם ולא אבו ולא שמעו להמלכים הישרים ההמה. ויהי בשבת יעקב הראשון, ה“א קס”ה–קצ“ז 1406–1437, על כסא המלוכה בשאָטטלאַנד, ויעמול לעשות סדרים ישרים בארץ ממלכתו, להשבית משובת האפרתים השובבים ולהשפיל עריצותם, קשרו עליו האפרתים קשר וירצחוהו באחד מבתי התפלות בעיר פערטה. ועם הארץ נתנו את כִּתְרוֹ לבנו בכורו, ליעקב השני, ה”א קצ“ז–ר”כ 1437–1460. המלך הזה יצא בעקבות אביהו ויגבר חילים גם הוא לרפא את משובת האפרתים, אך בהצותו את ענגלאנד פגעו בו עריצי אדם וימיתוהו, והוא היה אז בן שלשים שנה. –. וישב על כסא מלכותו יעקב השלישי בנו, ה“א ר”כ–רמ“ח 1460–1488, ויהי רב פעלים וחכם לבב, ויתחכם לרפא את משובת האפרתים ועריצותם בדרך חכמה, וירם את קרן החכמה בכבוד, ויושיבנה על גפי יעקב השלישי מרומי קרת, ויתחבר אל תופשי חכמת החזיון (אַסטראָלאָגיע), חכמת הזמרה (מוזיק) וחכמת מלאכת ה”א ר“כ–רמ”ח הבנינים (ארכֿיטעקטור), ויאמן כי האפרתים יקחו מוסר בראותם עין בעין כי סכלים המה, נבערים מדעת ופראי אדם, ויעזבו את דרכיהם ומשובותיהם –. אך לא כאשר האמין כן היתה! כי הכסיל לא יחפוץ בתבונה רק יקנא קנאה גדולה בכל המחזיקים בה וְיִתְאַמֵץ להכרית מארץ זכרם – ועל כן קצפו האפרתים על המלך על אשר הוא מכבד ומושך חסד לעדת החכמים מבני דלת העם, ויקשרו עליו קשר, וירצחו את אנשי סודו ואוהביו הנאמנים, ואותו גרשו מן הארץ. והמלך האֹבד הזה בהיותו נע ונד בארץ, נטה אל בית הרחים אשר לאחד מאנשי מלחמתו לנוח שם מעמל הדרך, אך האיש הִכָּהוּ נפש ולא ידע כי המלך הוא. על כסא המלך הנרצח הזה, ישב בנו האביר יעקב הרביעי, והוא היה גבור חיל, ויתהלך עם האפרתים כרֵע נאמן יעקב הרביעי וכאחד מבני עדתם, ועל כן אֲהֵבוּהוּ בני מרום עם הארץ ואציליה ולא חרשו עליו מחשבות קשר וָמֶרֶד. בהיכלו נשמע תמיד קול שרים ושרות, קול מצהלות עִלְזֵי לב, ומשתה שְׁמָנִים עשה תמיד לכל האפרתים וַיְשַׂמַח את לבבם בְּיֵין מלכות ובשחוק שעשועים. וכל הימים אשר ישב על כסאו, דבקו בו האפרתים לאהבה, כי זה דרכם לאהוב את המלך אשר יאמין בעבדיו ולא ישים בם תָּהלה, ומחשבותיו כמחשבותיהם –. אך בכרתו ברית עם מלך צרפת ויעל למלחמה על ענגלאנד, הִכָּהוּ היינריך השמיני מלך ענגלאנד מַכָּה נִצַחַת, את כל אביריו הִפִּיל לפי חרב, ויחרם את כל גבוריו, וגם המלך האביר הזה נפל חלל במלחמה על גבעת פֿלאָדרען (ה“א רע”ג 1513), וגויתו נמצאה בין המוני אפרתים מחֻללי חרב אשר בחרו למות עם מלכם יחד מות גבורים –. על כסא המלך הזה, ישב בנו הצעיר יעקב החמישי, ה“א רע”ג–ש"ב 1513–1542, ובימיו נפלגה שאָטטלאנד לפלגות רבות ויריבו יעקב החמישי בחזקה על אֹדות דת ודין בהנהגות המדינה ובהליכות הדת והאמונה, ואז נפקדה הארץ ברעות רבות ושונות, בני העם השתובבו וילכו בשרירות לבם הרע, עשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל משפט וכל תועבות ה' אשר שנא, פרצו בשערי הארץ כפרץ מים זידונים באין מעצור –.

449 § אירלאַנד.

היינריך השני היה המלך הראשון ממלכי ענגלאנד אשר נתן לו הפאפסט רשיון לעלות על אִי אירלאנד בחרב ולרשת אותו. והנה אף כי לכד המלך ההוא את אירלאנד, בכל זאת לא היה שָׂכָר וְעֵקֶב רָב לעמָלוֹ, ובמשך כל ימי הבינים לא סרה מכל ערי אירלאנד למשמעת ענגלאנד בלתי אם עיר הבירה דובלין ובנותיה, ויתר הערים פנו לה עוֹרֶף ולא קבלו עליהן את עול מלכותה –. המלחמות העזות אשר התחוללו באירלאַנד מעת אשר הציגו בני ענגלאנד את כף רגלם עליה, שָׂמוּ שַׁמוֹת בתוכה, האֶבידו את דת יושביה דת העתיקה המיוסדת על אדני המליצה מימי קדם קדמתה, גם כִּבּוּ את שלהבת קנאת הדת הנוצרית אשר בערה בלבות תופשיה במאה השביעית ובמאה השמינית –. נגידי אירלאנד המכונים בשם מלכים, נשאו איש אל אחיו חרב, גם עשו מלחמה עם האנגלים-הזאַקסען אשר לכדו את ארץ מולדתם, והמלחמות ההן השיבו אחור את ידי האזרחים מעשות תושיה במקנה וקנין ובכל מלאכת עבודה וחרשׁת המעשה –. ספרי דברי הימים לבני אירלאנד בימי הבינים, לא יספרו לנו כי אם את המעשים העזים והזרים אשר עשתה אז עדת האבירים, את המלחמות הכבדות אשר לחמו האפרתים ואת גבורות ימינם בְּצוּדָם צֵיד חית טרף ובני שחץ –. העם יושב הארץ הלך חשכים, ואור ההשכלה לא נָגַהּ עליהם, האפרתים הִכְבִּידוּ את ידם עליהם, והכהנים הנהיגו אותם וַיַטוּם לחֶפצם –. צלמות ולא סדרים בכל הארץ, אין משפט, אין חסד, אין צדקה ואין כל מדה נכונה –. גם אחרי אשר נתנו מלכי ענגלאנד אחֻזות נחלה באירלאנד (לאפרתי ענגלאנד) אשר אִווּ לָשֶׂבֶת שם, גם אז לא הוּטַב מַצַב אירלאנד ולא נרפאו משובותיה כי אפרתי ענגלאנד אשר ישבו בה וַיֵאָחזוּ בתוכה, התערבו עם ילדי הארץ, וברבות הימים התאַחדו ויהיו לעם אחד, ולאחרונה הֵמִירוּ גם את לשונם ואת מדותיהם ודרכי חייהם בלשון בני אירלאנד ובמדותיהם ובכל הליכות חייהם, גם החליפו את בגדיהם ואת שמותיהם בבגדי ילדי הארץ ההיא ובשמותיהם –. והאפרתים ההם הקשו מיאד את ערפם לבלתי תת לכל חכמה ומוסר מהלכים בארץ, עד כי נלחצו בני ענגלאנד להניף גם עליהם חרב כעל בני אירלאנד ולאכוף אותם בחֶזקת היד לקחת מוסר ולבקש דרכי ההשכלה –. השנאה העזה אשר שנאו בני ענגלאנד את האפרתים ההם אשר מארצם יצאו וישחיתו את דרכם על ארץ אירלאנד, הוסיפה עוד אש ועצים הרבה על שלהבת המלחמות המתלקחות ביושבי האי ההוא, הרבו עוד את פרעות האירלאנדים ואת משובותיהם, גם הגדילו את המשטמה הגדולה אשר מעולם בין המנצחים והמנֻצחים.

3. שפאניה ופארטוגאל (Испанія и Португалія)

450 §

שְׁנות מאות רבות מלכו מלכים שונים בממלכות אַראַגאָניען, קאַסטיליען, ופאָרטוגאַל אשר היו ממלכות נפרדות אשה מרעותה, ולכל אחת היו סדרי מלוכה והנהגות מדינה שונות כפי רצון מלכיהן ושריהן ועם הארץ. ממלכת אראגאָניען התאמצה תמיד להרחיב את גבולה לפאת מזרחית וַתִּסְפַּח אליה את ארצות החוף (קיסטענלאֶנדער) הנקובות בשם קאַטאַלאָניען, וואלענציא (Valencia) ומורקיא (Murcia), גם לכדה לה את אִיֵי הספרדים הנקראים בשם מאַלאָרקא וּמינאָרקאַ, ולפעמים הביאה תחת ידה גם את סרדיניא וסיציליא, ובימי המלך אַלפָֿאנס החמישי, ה“א קע”ו–רט"ז 1416–1456, לכדה בחרבה הקשה גם את נעאַפאָל. וממלכת קאסטיליען התאמצה להרחיב את גבולה לפאת דרומית, על כן עשתה מלחמות רבות את הערביאים הנקובים בשם מוירען (Mauren), ויקרעו מידם את קאָרדאָוואַ, את סעפֿילאַ ואת קאַדיקס (Cadix). המלחמות ההן פעלו פעולה עזה על הספרדים, על תכונת נפשם, על מדותיהם ועל כל דרכי חייהם: 1) כי הולידו בלבות הספרדים תשוקה נמרצה לעשות מלחמות ולקנות להם שֵׁם כשם הגבורים אשר היו לפנים בארץ, וַיְלַמְדוּ מִנִי אז את ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, וינסו את כחם וגבורתם ככל עדת האבירים אנשי הַשֵׁם, גם הִטוּ למליצות ושירים אזנם, ויאהבו שירי אהבים (ראָמאנטישע דיכֿטונגען) ואת נעימת הזמרה (מוזיק)–. 2) על ידי המלחמות ההן התחזקה קנאת הדת (רעליגיאָנסאייפֿער) בנפשות הספרדים, וַיְחַזְקוּהָ במסמרים בל תִּמוֹט, עד כי רמה יד הדת בארץ ספרד על כל משפטי המדינה ומלכותה בַּכֹּל מָשָׁלָה –. 3) המלחמות ההן הֵעִירוּ בלבב הספרדים רגשי חוֹפֶשׁ ודרור ורגשי כבוד וָעוז, ועל כן היה בידי נשיאי ספרד כֹּחַ לְחַווֹת דֵעָם בכל עת אשר התאספו שרי המלוכה לַמְתִּיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם, ודבריהם היו נשמעים כדבר מלך שלטון, אשר לא היתה כזאת ביתר הממלכות בכל ארצות איירופא. בלעדי נשיאי אַראַגאָניען ואציליה, לא נעשה כל דְבַר חֹק ומשפט בארץ גם לא הוּשַׂם מס על עם הארץ, ומבלעדם לא יכול גם המלך לבחור לו יועצים ואנשי סוד –. בכל עת אשר היתה מריבה בין הנשיאים ובין המלך, הגישו עצומותיהם אל בית משפט מיוחד אשר ישבו שם שופטים חכמים ונבונים אשר דבר אין להם עם המלך ועם הנשיאים, ועל כן לא הכירו פנים במשפט ויוכיחו בצדק מי הצדיק –.

451 §

בין מלכי אַראַגאָניען עשה לו שם גדול המלך האביר פעטער השלישי, ה“א מ”ב 1282, אשר לכד בגבורתו פעטער השלישי את סיציליא, ובין מלכי קאסטיליען נודע לתהלה המלך אלפֿאָנס העשירי, ה“א י”ב–מ“ח 1252–1284, המכונה בשם חכם (דער ה“א מ”ב.1282 ווייזע). המלך הזה אהב מאד להתחקות על שרשי חכמת התכונה (אַסטראָנאָמיע), חכמת החזיון אלפאנס העשירי (אסטראָלאָגיע), חכמת הזמרה (מוזיק) וחכמת המליצה (דיכֿטקונסט). הוא הגדיל את בית המדרש הגדול (אוניווערזיטאֶט) אשר בעיר סאַלאַמאַנקאַ, הִרְחִיב את הליכות לשון ספרד, גם מלא את ידי חכמים וסופרים לכתוב ספרי דת ודין וספרי דברי הימים, למען ישוטטו רבים לקנות מדע ולהביא לבב חכמה. אפס כי בכל חכמתו ורוחב דעתו, חסרו לו ידיעות דרכי התבל ותהלוכות בני האדם –. לבעבור השֵׁג את כְּבוֹד עטרת קיסרי רומא, ולהפיק את תשוקת לבבו לִיקר תפארת גדולה ותענוגות בני אדם, הכביד את אכפו על עם הארץ וישם עליהם מסים כבדים, ועל ידי פִּזְרוֹנוֹ הרב והעצום, גם בגלל שהפך את כסף המטבעות לסיגים, הביא על ארצו מהומות רבות. אלפֿאָנס הי”א, ה“א פ”ד–ק“י 1324–1350, נצח את המוירען על נהר סאַלאַדאָ, וילכוד את מבצר אַלגעציראַס בארץ אַנדאַלוזיא (Andalusien). מוצא לכסף הרב במלחמה ההיא מצאו הנשיאים בְּשׂוּמָם על העם מס כָּבֵד (Alcavala). המס ההוא הוּרַם מכל הנכסים ומכל הסחורות אשר מְכָרוּם בעליהם או החליפו אותם בחפָצִים אחרים. ומעת ההיא רבץ המס הזה בארץ ספרד ויהי למוקש לדרכי המסחור–. אחרי מות המלך הזה, ישב על כסאו פעטער בנו האכזר והעריץ (דער גרויזאָמע), ה”א ק“י–קכ”ט 1350–1369, והוא שפך את אכזריות חמתו ואת עריצותו על נשיו, על אֶחיו ועל קרוביו ושאֵרי בשרו, על האפרתים והנשיאים ועל כל עם הארץ, עד אשר קם עליו אחיו האביר וילחם בו, ובעזרת גדודי הצרפתים אשר שכר, התגבר עליו ויהרגהו, וישב על כסא מלכותו –. באחרית ימי המאה החמש עשרה לספירת הנוצרים נהיתה חדשה בארץ ספרד, כי פֿערדינאַנד הקאַטהאָלי מלך אַראַגאָניען לקח את איזבל איזבל מלכת (איזאַבעללאַ) מְלֶכֶת קאַסטיליען לו לאשה, ה“א רל”ד–רס"ד 1474–1504, ועל פי הדבר הזה התאחדו שתי הממלכות ההן קאסטיליען (אראגאָניען) וקאסטיליען לממלכה אחת, ועת חדשה התחוללה על ארץ ספרד –.

452 § פערדינאנד הקאטהאלי ה“א רל”ט– רע"ז 1479–1516

פֿערדינאנד ואיזבל הטו אזנם לעצת ההגמון קסימענעץ (Архіеписковъ Сименесъ), וילכו מועצותיו בהליכות המלוכה –. שניהם חתרו בכל עוז וְאֱיָל להצעיר את כֹּחַ האפרתים והכהנים פֿערדינאנד ולהגדיל את תעצומות הוד המלך וֶעֱזוּזוֹ. להוציא לאור את המזמה הזאת, הטה פֿערדינאנד את הקאטהאלי לבב הפאפסט להקימו עָל עַל שלשת חברות האבירים אשר בקאסטיליען, אשר אוצרותיהם ה“א רל”ט–רס“ד מלאים עשֶׁר וכל הון יקר, גם למלא את ידיו להקים את הכהנים הראשים בארץ ממלכתו. אחרי 1516–1479 כן הסיר את האפרתים מהיות עוד שופטים בערי המדינות, וכל ריב וכל משפט יובא רק אל בתי המשפט אשר להמלך ואל השופטים אשר יקים הוא בארץ. גם הקים אנשי חיל מזֻיָנים (Gensdarmerie) לשמור את שלום הארץ ולהשבית ריב וחמס בכל ערי המלוכה. וכל זאת עשה לבעבור תת עוז ועצמה לכסא מלכותו. אך הדבר אשר הִרבה עוד להעלות את עוז המלך עד מְרוֹם קִצוֹ, היה המשפט הנורא הנקרא בשם “משפט האינקוויזיציאָן” והכח אשר היה ביד המלך להקים את נגיד בית המשפט ההוא (גראָס=אינקוויזיטאָר) ואת כל השופטים. משפט עוז מלך כזה הֶחָמוּשׁ בכלי נֵשק הדת והאמונה, הִפִּיל חֲתַת ופחדי מָוֶת על היהודים ובעלי דת מחמד אשר קבלו עליהם את דת הנוצרית ובמסתרים הם מחזיקים בדתי אבותיהם, גם על חבר הכהנים ואנשי הרוח מילדי הנוצרים, הֵפִיץ פַּלָצוּת ובלָהות, כי איום ונורא הוא המשפט הארור הזה! תֶּחרד כל נפש וְתִתְפַּלֵץ רוח כל בְּשַׂר איש לשמו ולזכרו, וכל שפתי נאמנים גם עֵט כל סופר מהיר אין בהם כֹחַ לספר וּלְתָאֵר אחת מרבבות הרעות הנוראות אשר הביא משפט דמים זה בארץ ספרד. מלחמות האזרחים עם נהרי נחלי דמים השוטפים לרגליהן, דֶבֶר הווֹת, קֶטֶב יָשׁוּד וכל משלחת מלאכי שְׁאוֹל ושחת, לא הֵרֵעוּ ולא השחיתו כמשלחת מלאכי האינקוויזיציאָן הרעים! על פיהם ירדו אלפי נפשות נקיים לתחתיות בתי האסורים, שם עֻנו בכלי מְעַנִים ובכל חבלי המות וּמְצָרֵי שאול, עד אשר הִתְוַדוּ על עונות ופשעים אשר לא עשו מעודם, ואז הובלו בקול המון חוגג אל מקום הַתּוֹפֶת והושלכו אל מוקדי אש לְהִשָׂרֵף חיים (Auto de fe), או הובאו לבתי האסירים אשר רוחם רוח קטב מרירי ורקב עצמות לשבת שם בדד ובמחשכים כמתי עולם עד יום מותם –. אין מספר לקרבנות וְעוֹלוֹת כאלה אשר הקריבו כהני האיקוויזיציאָן עולה כליל על מדורות אש שנה שנה! מעיר סעפֿיללאַ נפתחה הרעה הנוראה ההיא על כל ארץ ספרד, כי בעיר ההיא נוסד לראשונה בית מושב האינקוויזיציאָן (ה“א רמ”א 1481), ועד מהרה רבו בתוכה אסיריה מיושביה! בשנה הראשונה נשרפו בעיר ההיא שתי מאות וששים ושמונה יהודים, ובמקומות הקרובים אליה נשרפו שני אלפים איש, שבעים ותשעה נפש אֻסרו בנחֻשתים והָחרמו לשבת באשמני בית האסורים עד בוא חליפתם, ושבע עשרה אלף איש הֻכו בשוטים ועקרבים ויעֻנוּ בענויים רעים ומרים ממר המות! –. אחרי כן בנו כהני האינקוויזיציאָן לפני שערי סעפֿיללא חומת אבנים מרובעות, ובתוכה מקום רחב ידים להכיל בקרבו המון אנשים רבים, ואל המקום ההוא הובאו האנשים אשר נחרץ עליהם משפט שרפה וסביבות החומה הציתו הכהנים אש, והאבדים ההם נחנקו שם בערפלי עשן וקיטור לאט לאט ונצרבו בחם לֹהֵט – . אנקת בני תמותה ההם וזעקת דמיהם עלתה באזני הפאפסט ונגעה עד לבו, ויאמר להקל את כֹּבֶד המשפט העז ההוא, והיהודים האומללים קִווּ כי מהרה תבוא תשועתם. אך תקותם שבה ותהי לבער! כי בשנת (ה“א רמ”ה 1485) הוּקַם טהאָמאַס טאָרקוועמאַדאַ לראש שופטי האינקוויזיציאָן (גראָס אינקוויזיטאָר), והוא הוסיף לתת עוד עוז ותעצומות למשפט העז ההוא, גם הקים עוד ארבעה בתי משפט כאלה להיות רֹדִים על ידו בשבט ברזל. מִנִי אז הוֹעֲלוּ צאן אדם לאלפים לְעוֹלָה כָלִיל על מוקדי אש! מִנִי אז הרחיבה שְׁאוֹל האינקוויזיציאָן נפשה ופערה פיה לבלי חֹק, לבלע ולהשחית את היהודים באין מציל! –. כל איש אשר ידע את אחד מהאנוסים אשר שב לדת אבותיו ולא גלה זאת לאזני השופטים ההם, היה בן מות ולא הועיל לו כל כֹפֶר. גם את הרבנים הביאה האינקוויזיציאָן בשבועת האָלה לגלות את האנוסים המחזיקים בדת אבותיהם בסתר, ואם החרש יחרישו ולא יְגַלוּ אותם, אחת דתם לְהִשָׂרֵף באש חיים! –. סוף דבר כי האינקוויזיציאָן שָׂמָה שַׁמוֹת בארץ ספרד, האבידה את חכמת חכמיה, השמידה את מבחר סוחריה, השחיתה את בחירי חכמי חרשיה ובעלי מלאכת מחשבת אשר בתוכה, ברדפה בחרב את היהודים, כי הם היו תופשי החכמה והמסחור, בעלי מלאכת מחשבת וחכמי חרושת המעשה בארץ ספרד –. ולאחרונה האיצו כהני האינקוויזיציאָן במלך פֿערדינאנד השני ובאיזבל המלכה אשתו לְגָרֵש כָּלָה את כל היהודים מארץ ספרד לבעבור טַהר את הארץ מכל בעלי דת אחרת ולא תשאר בה רק דת נוצרית קאַטהאָלית לבדה, והמלך והמלכה נאוֹתוּ להם בכל אות נפשם לעשות כדבר הזה –. את דבר גלות הַחֵל ההוא יסַפר השר החכם הנעלה דון יצחק אבר בן אל בדברים קצרים ונמרצים ככל אשר ראו עיניו, ועל כן נספר בזה ככל אשר כתב הוא בלשונו הצחה, הלא כה דבריו: “בשנת מזר”ה ישראל לכד (פֿערדינאנד) מלך ספרד כל מלכות גראַנאַדא והעיר הגדולה (הנקראת גם כן בשם) גראַנאַדא, (עיר) רבתי עם, שרתי במדינות גלות ספרד ובחזקתו וגובה לבו חלף רוחו ויעבור ואשם, ויאמר במה אתרצה לאלהי המאזרני חיל למלחמה, ה”א רנ“ב.1492 ובמה אקדם לקוני אשר נתן את העיר הזאת בידי אם לא בהכניס תחת כנפיו את העם ההולכים בחשׁך, שה פזורה ישראל, הבת השובבה, או להשליכם מעל פני אל ארץ אחרת, לא ישבו עוד בארצי ולא יכונו נגד עיני, ולכן יצא דבר מלכות מלפני לכל משפחות בית ישראל: אם תאבו ושמעתם להיות עמנו לעם אחד, טוב הארץ תאכלו כמונו היום, תשבו בארץ ותסחרוה, ואם תמאנו ומריתם, קומו צאו מתוך עמי מארצות ספרד, סעפֿיללַא, סיציליאַ, מאַיאָרקאַ וסאַרדיניא אשר תחת ממשלתי, וכמשלש חדשים לא תשאר פרסה מכל אשר יִקָרֵא בשם יעקב בכל מדינות מלכותי –. כעת היותי שם אני בחצר בית המלך, יגעתי בקראי, נחר גרוני, דברתי אל המלך פעמים ושלש, במו פי אתחנן לו לאמר: הושיעה המלך! למה תעשה כה לעבדיך? הרבה עלינו מֹהר ומתן, זהב וכסף, וכל אשר לאיש מבית ישראל יתן בעד ארצו! קראתי למאהבי רואי פני המלך לבקש על עמי, ורוזנים נוסדו יחד לדבר אל המלך בכל עוז להשיב את ספרי האף והחמה ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים לאבדם, אך הוא האטים אזנו משמוע ולא ישוב מפני כל, והמלכה עומדת על ימינו לשטנה, הטהו ברוב לקחה לעשות מעשהו החל וגמור. יגענו ולא הונח לנו, לא שלותי ולא שקטתי ויבוא רוגז! וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים, ותהי חרדה גדולה, צרה כמבכירה אשר כמוה לא נהיתה מיום גלות יהודה מעל אדמתו על אדמת נכר, ויאמרו איש אל אחיו חזק ונתחזק בעד דתנו ותורת אלהינו, אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו – וילכו בלא כח שלש מאות אלף רגלי, העם אשר אנכי בקרבו, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד מכל מדינות המלך, אל כל אשר היה שם הרוח ללכת ילכו –.” הנה כי כן עזבו היהודים את בתיהם ואת כל הונם ורכושם, את תקותם ואת מחמד עיניהם ומשא נפשם למען תורתם ודתם! בלב אָנוש וכאב נצח עזבו את ארץ מולדתם, ארץ צבי לכל הארצות, היקרה להם מכל יקרת חלד ואשר ישבו בה אבותיהם יותר מאלף שנה. בלב אנוש וכאב נצח נשאו על כַּפַּיִם את משואות מקדשם ושרידי קדשיהם להיות נודדים בגולה עד אשר ימצאו ארץ אחרת אשר תפלתם לאֵל אחד לא תחשב להם לחטא משפט מות, אשר על שמרם את אֵשׁ דָת לא יִשָׂרְפוּ באש זרה, ואשר יוכלו לשפוך כמים לבם נֹכַח אלהי ישראל, אולי ישקיף וירא משמים –. “מהגולים האֹבדים ההם הלכו רבים למלכות פאָרטוגאל גם למלכות נאַוואַרה, והנה צרה וחשֵׁכה ואפלה מנודה! כי מְצָאוּם צרות רבות הַשֹׁד והשבר, הרעב והדֶבר, ומהם שָׂמוּ בים דרך ונתיבה במים עזים, אך גם שם היתה בהם יד ה' להֻמם לאבדם, כי רבים מבני שוממה נמכרו לעבדים ולשפחות בכל גלילות הגוים, רבים טֻבעו במצולות ים, ורבים שׂרְפו באש כי נשרפו אניותיהם ותבער בם אש ה‘. גם הדביק בהם ה’ את הדֶבר, והיו לזועה לכל ממלכות הארץ, עד כי ספו תמו מן בלהות ונשארו מעט מזער מהרבה, יהי שֵׁם ה' מבֹרך! –.” ועל טוב יזכר שֵׁם הפאפסט אלכסנדר VI אשר פתח שערי רומא לגולי ספרד ההם ויתן מקום בתוכה לחמש עשרה אלף גולים.

453 §

גלות המוירען מעל אדמתם. מהאכזריות הנוראות אשר עוללו הספרדים בימים ההם, תֵּחָשֵׁב גם גלות המוירען. עשר שנים רצופות לחמו פערדינאנד ואיזבל בהמוירען עד כי לאחרונה גברו מהם וילכדו את מלכות גראנאדא בחוזק יד, ויעבירו קול בכל הארץ מטעם המלך והמלכה לאמר: “שתים אנחנו נוטלים עליכם בני מוירען! אם לעזוב את דת מחמד ולהיות נוצרים כמונו, או לעזוב את ארץ מולדתכם ולהיות נודדים בגוים, ועתה בחרו לכם! –.” אז בחרו רבים לעזוב את ארצם ומולדתם מֵעֲזוֹב את דתם, ורבים נשארו על אדמתם ובשאט בנפש קבלו עליהם את דת מְנַצְחֵיהֶם, אך האיקנוויזיציאָן האכזריה שמה עליהם את עֻלָהּ, עֹל הברזל, וראשיה העריצים שרפו את כל ספרי החכמה אשר חִבְּרוּ בעלי דת מחמד, דָשׁוּ את בשרם בקוצי המדבר וברקנים אם נָטוּ מְלוֹא השערה ממנהגי הנוצרים אשר גם הנוצרים דָשִׁים אותם בעקבם. שרפו אותם באש על כל דִבַּת שקר, על כל צל חֶשֶׁד ועל כל עדות שוא אשר העידו בהם שונאיהם וּמְנַדֵיהֶם – עד כי כשל כֹחַ הַסַבָּל ונלאו נשוא עוד את עָקַת האינקוויזיציאָן וְעָקַת הממשלה העזה, וימרדו פעמים רבות במלכות ספרד, אך בכל פעם כשלו ונפלו, והממשלה גם האינקוויזאציאָן הוסיפו עוד לענותם לבעבור בַּלוֹתָם –. אך כל הרעות הנוראות ההן כאין וכאפס נחשבו מול הרעות אשר מצאו אותם בימי המלך פֿיליפפ השני אשר רוח הפֿאַנאַטיזמוס כרוח שַׂעַר קֶטֶב התנוסס בחֻבו לבלע את כל בעלי דת אחרת אשר לא מבני דת הקאטהאָלית הם, גם בימי המלך אשר ישב על כסאו אחריו הנקרא גם הוא בשם פֿיליפפ (פֿיליפפ השלישי). לראשונה גזרו עליהם לבל ידברו עוד בלשון ערביאית, לְשון אבותיהם ולשון ארץ מולדתם, לבל ילבשו עוד בגדי ערביאים, לבל יהגו עוד בספרי חכמי בני עמם, ולא ילכו עוד בכל חֻקוֹת אבותיהם. האומללים ההם הִטו את שכמם גם להגזרות הרעות ההן, אך מבלתי יְכוֹלֶת לִמְחוֹת גם עקבות מוצאותיהם ועקבות דתם המחמדית, גרשה אותם הממשלה באף ובחֵמה מארץ ספרד. שמונה מאות אלף איש, אנשים ונשים, זקנים עם נערים, עזבו את ארץ מולדתם, את שדמותיהם ועמקיהם העוטפים בר וכל מֶגֶד תבואות שמש וגרש ירחים, את בתיהם ואת רכושם, את כל הונם ועזבונם, ויצאו בגולה להיות נודדים בארצות נכריות. אחרי גלות המוירען מספרד, נָשַׁמוּ עד מהרה כל השדות והגנים הַפֹּרִיִם אשר בפאתי נגב, נָדַמוּ נְאוֹת השלום, אָבְלָה אֲדָמָה, שֻׁדַד דָגָן, אָבַד קְצִיר שדה, וכל עֲצֵי פרי הלולים יָבֵשׁוּ. כפרים בנוים בנָוה הֻכּוּ שְׁאִיָה, ערים מלאות תשואות והמון עושי מלאכה, הוּרקוּ וַתְּשֻׂמֶינָה. עֹנִי, חֹסֶר לחם וְנִקְיוֹן שִׁנַיִם, גם עצלות ושפלות ידים, תִּרְבַּצְנָה בַנָפוֹת אשר היו מלאות עשֶׁר וכל טוב, ואשר שרידי תפארת קַדְמוּתָם יֵרָאוּ עוד עד היום. ככה שָׁקְעָה סְפָרָד בִּיוֵן מצולות השחת בגלל משובתה ורעות רעתה! ככה נפלה נפלה פלאים ארץ חמדה ההיא וּצְבִי לכל הארצות! הצלחתה עָפָה כחלום, עָשְׁרָהּ גָז חִיש וַיֻדַד כחזיון ליל, חרב ודם לא סָרוּ משעריה מני אז ועד עתה – ומי יודע מתי תשוב מקנאת דָתָהּ וּמְשׁוּבָתָהּ וְתָשׁוּב לְקַדְמָתָהּ??!!– –

פארטוגאל

454 §

בימי מסע הצלב הראשון הצליח הגראף היינריך מבורגונד במלחמותיו אשר לחם עם המוירען, ויקרע מהם את ממשלתם אשר על יד לאַפּאָרטאָ (Porto Gale) וַיְיַסֵד שם את ממלכת פאָרטוגאַל, וישלוט בה בתחלה רק בְּתוֹר נציב מלך קאַסטיליען (ד“א תתצ”ט 1139). ובנו אַלפֿאָנס הראשון הפליא לְהֵעָזֵר וינַצח את הערביאים על יד אוריקווע (Ourique), גם לכד את אַלגאַרביען, ואז שָׂם עליו את שֵׁם כְּבוֹד “מלך פאָרטוגאַל”, ולא סָר עוד לְמִשְׁמַעַת מלך קאַסטיליען, ויתן חוקים טובים בארץ ממלכתו (ד“א תתק”ג 1143). ואחרי ימים מעטים לכד גם את ליסאַבאָן בעזרת נוסעי הצלב אשר נלוו אליו, ויבחר בה להיות עיר הבירה ומושב כבוד מלכותו. אחרי כן הִתְרַצָה לתת מס להפאפסט אלכסנדר השלישי לבעבור יקים בידו את ממלכתו, והפאפסט התרצה גם הוא לחזקו ולכונן את כסאו בפאָרטוגאַל (ד“א תתקל”ט 1179). בנו הגבור סאַנכֿאָ הראשון עשה מלחמה את מפלגת הערביאים הנקובה בשם אַלמאָהאַדען וינצחם על יד סאַנטאַרעם (ד“א תתקמ”ד 1184), ובכחו וגבורתו החזיק את ידי האכרים עובדי האדמה, גם בנה להם כפרים רבים וחצרים, ועל כן כִּנוּהוּ בני דורו בשם ידיד האכרים. ראשית הקורות וְהָעִתּוֹת אשר עברו על ממלכת פאָרטוגאַל עד שנת מאה החמש עשרה, הלא הן: המלחמות והנצחונות אשר עשו גבוריה אנשי החיל באפריקא הצפונית, בלכדם שם את קייטא ואת טאַנגער; המסעות הגדולים אשר נסעו מַלָחֶיהָ על הים וְגִלוּ איים וארצות חדשות עד כי רחבה פארטוגאל וְנָסְבָה פעדרא העז, ה“א קי”ז–קכ“ז 1357–1367, ויצא שְׁמָה בגוים; המלחמות הרבות אשר התחוללו בקרבה בין המלך ובין האפרתים, והמלחמות אשר לחמו את המוירען ואת הקאַסטיליאַנים, את הפאפסט ואת חבר הכהנים בעלי זרוע רמה וכבירי כֹחַ בימים ההם. בין מלכי פארטוגאל התנוסס פּעדראָ הָעַז (דער שטרענגע) אשר עשה נקמות נוראות יאהאן בן-לא-אמת, ה”א קמ“ה–קצ”ג 1385–1433, בכל האנשים אשר רָצְחוּ את נפש אינעץ דע קאַסטראָ רעיתו אהובה והיפה בנשים במצות אביהו, וכמוהו היה גם יאָהאַן בנו בן-לא-אמת (דער אונאֶכֿטע) אשר לכד ערים רבות בארץ אפריקא. בימי המלך יאָהאן השני ועמנואל הגדול הופיעה על פארטוגאל תקופה חדשה מלאה הוד והדרת כבוד. יאהאן השני ה“א רמ”א-רנ“ה 1495–1481 עמנואל הגדול ה”א רנ“ה–רפ”א 1495–1521

4. a) איטאליא (Италія)

455 §

בימי הבינים התנשאו שתי כנסיות חפשיות (רעפובליקען) באיטליא העליונה: וענעדיג (Венція) וגענויא (Генуa), ותלכנה מחיל אל חיל על פי מסחר ומעבר אניות, עד כי יכלו להתחרות עמנואל הגדול את ארץ יָוָן בימי קדם קדמתה והצלחתה. כְּנֵסִיַת ווענעדיג נשאה עיניה אל יַם אדריאַטי וְיַם אֶגאֶאִי ותלכוד שם איים רבים ונפות ומחוזות המיוסדים על חֻפי הימים ההם, ויכוננו שם מבואות לאניותיהם, בתי אוצרות לסחורותיהם ומרכולתם, עד כי הֵסַבּוּ אליהם את סחר כל ארץ הקדם. העיר הנפלאה ווענעדיג בנויה על איים שונים המחוברים יחד על ידי גשרים ומעבָרות מעשי חכמי חרשים וידי אמנים גדולים, ותהי סַחר גוים, דלתות כל ערי המסחור בארץ המזרח, ועל כן גדלה והעשירה, עָתְקָה גם גברה חיל. בתוכה התנשאו בתי תפלות מפֹארים, היכלי כָבוֹד מרחיבי בת עין, רחובות וּשְׁוָקִים נחמדים למראה, ובנינים גדולים ונפלאים על פני המים (Rialtobrücke), הם כָּללו את יפיה ויעשוה לעיר כְּלִילַת יוֹפִי ומשוש כל ערי התבל. אך הוֹדָהּ והדרה, יְקַר תפארת גדולתה ועושר כְּבוֹדָה וכל חֹסֶן זֹהַר יפעתה, לא יכלו למלאות את חֹסֶר הדרור והחופש אשר שֻׁדַד ממנה בתגרת ידי אדונים קשים. כי במאה שלש עשרה וארבע עשרה לספירת הנוצרים, ספו תמו כל משפטי הַמִשְׂרָה אשר היו בידי העם מימי קדם (דעמאָקראַטישע פֿערפֿאססונג), ועל מְעִי מַפַּלְתָּם התנשאה ממשלת האפרתים והאצילים, ממשלה אשר הנחילוה אבות לבנים (ערב. אַריסטָאקראַטיע), ממשלה רָמָה ועזה אשר רָבְצָה על בני העם וַתְּדַכְּאֵם תחת רגליה. בראש ממשלת האפרתים הוקם רב ושליט המכונה בשם דאָגע, והוא משל בממשלה מוגבלה כפי אשר מַדוּ לו האפרתים הבוחרים בו, וכל כֹחַ הממשלה היה רק בידי אנשי העצה הגדולה אשר נבחרו מראשי המשפחות הרמות ושמותיהם נכתבו בספר הנחמד המכונה בשם ספר הזהב. לבל יתפרצו בני העם מפני האפרתים אדוניהם לשנות מחוקי ממשלתם ולעשות חדשות במדינה, הקימו המושלים האפרתים עשרה שליטים וימלאו את ידיהם לענוש את כל מפירי חוק הממשלה וליסרם מוסר אכזרי כטוב וכישר העיניהם. השליטים ההם, רדו בעם בשבט ברזל, ואל משמעתם סרו כל שופטי העיר (שטאַאטספאָליציי) גם היו להם גדודי מרגלים (שפיאָנען) ומלשינים (אַנגעבער) ובתי בִקוֹרֶת (שׁטאַאַטסאינקוויזיציאָן). בבתים ההם היו כלאים בתחתיות ארץ אשר שם הָשלכו כל האנשים אשר היה את לבם להתקומם על אכזריות ממשלת האפרתים, ושם עֻנוּ בכלי מְעַנִים ובכל חבלי המות. על כל צעד וצעד מִצַעֲדֵי בני העם, שוטטו שבעה עינים, כל אֹמֶר וכל הֶגֶה אשר יצא מפיהם, נשקלו במאזני משפט, כל מבטא שפתם הובא באזני השופטים, כל כָּתְלֵי הבתים היו נְבוּבִים, ובהם התגנבו המרגלים להקשיב ולהאזין כל שיחה קלה אשר ישיח איש עם שוכבת חיקו ועם יוצאי חלציו חדר בחדר, ואין איש מרים ידיו ורגליו מבלי אשר יתחקו עליהם מְרַגְלֵי חֶרֶשׁ – לשוא התאמץ הדאָגע מארינאָ פֿאַליערי להשבית את ממשלת זדון ההיא מווענעדיג! לשוא נִלְווּ אליו המון רב מבני העם, וגם גבורים עריצים אשר השליכו את נפשם מנגד להלחם בעדת הגאיונים ההם! כי כל חבריו ותומכי ידו כשלו ונפלו {ה“א קט”ו 1355) וגם הוא נפל בידי השופטים האכזרים וישפטוהו במשפט מות –. התשוקה העזה לאסוף כַּחוֹמֶר כסף ולצבור זהב מבלי שָׂבעה, הִקְשִׁיחָה את לבות אזרחי ווענעדיג, ותשובבם משובה נצחת מאנה להרפא, עד כי לא הפנו אבות אל בנים, לא שמרו את משמרת דתם ותורתם, ולא שמו עינם ולבם רק על בצעם, למלאות בתיהם הון ועושר, ואוצרותיהם כסף תועפות וזהב אין קֵצֶה –. במאה ארבע עשרה וחמש עשרה לספירת הנוצרים, חגרה ווענעדיג בעוז מתניה ללכוד נפות ומחוזות בארץ איטליא פנימה, ובגבורת ידי שרי חילים מלומדי מלחמה, תפשו את וועראָנאַ, את פאדוּא ואת ברעסציא, ועוד ערים ומדינות באיטליא העליונה, וישפכו את ממשלתם עליהן. אך לרגלי הנצחונות ההם, התעוררו דברי ריבות בין שליטי ווענעדיג ובין שליטי יתר ארצות אירופא הקרובות אל הערים והמדינות ההן אשר לכדו, ורבות פעמים קמו עליהם בעלי ריבם להכחידם מן הארץ וכפשׂע היה ביניהם ובין האבדון – ומה גם בראשית המאה השש עשרה, אשר אז נוסדו מלכי ארץ ויכרתו עליהם ברית להשמידם ולכלותם. בעלי הברית ההיא היו הקיסר מאַקסימיליאַן (ה“א רס”ח 1508), לודוויג XII מלך צרפת פֿערדינאַנד הקאַטהאָלי מלך אַראַגאָניען, גם הפאפסט יוליוס השני. ארבעה איתני תבל ההם באו בברית יחדו להעביר ממשלת האפרתים מווענעדיג ולחלק אותה ביניהם, וכבר עלו הצרפתים כשואה על ווענעדיג וַיַטוּ ידם עליה בכובד מלחמה, אך חכמי היועצים אשר בתוכה הצליחו לפלג את הברית ההיא ולחַלק את לב בעליה, ובערמתם משכו אליהם בעבותות אהבה את הפאפסט ואת המלך פֿערדינאנד, ואז שבה הכנסיה ההיא לקדמתה, ויד האפרתים מושליה היתה על עליונה כבראשונה, עד כי גרשו את הצרפתים מעל אדמת איטליא. אפס כי בְּהִוָסֵד ממלכת האָסמאַנים וּבְהִגָלוֹת נגלות בים דרך להודו המזרחית, הֻכְּתָה ווענעדיג מכות אנושות, כי על ידי האָסמאַנים אָבדה נִירָהּ בנפות המזרחיות, ובגלל מוצא הדרך להודו מזרחית ירד כבוד סחרה פלאים, ולא שב אליה עוד –. יושבי ווענעדיג אהבו את מלאכת מחשבת גם פזרו הון רב לחכמי חרשים, ועל ידיהם עלתה מלאכת הציור (דיא מאלעריי קונסט) מעלה מעלה, ומה גם בימי טיציאַן הַצַיָר המהולל אשר התעלה על כל חכמי חרשי צירים בווענעדיג ויעש לו שם עולם לא יכרת, כי הפליא לעשות! טיציאן ה“א רל”ז–של"ו 1477–1576

גענויא

456 §

ויהי כאשר העפילה ווענעדיג עֲלוֹת על מְרוֹם הרי ההצלחה, וַתְּקַנֵא בה גענויא צרתה וכעסתה כל הימים, גם התאמצה להסב אליה את סחר ארץ הקדם, ובגלל הדבר הזה הניפו שתי הכנסיות ההן אשה על צרתה חרב נוקמת ותלחמנה במלחמות תנופות רבות פעמים, ביבשה ובים, אך בכל פעם רמה יד ווענעדיג, וימינה רעצה את אֹיַבְתָּהּ. והנה גם גענויא היתה עיר תהלה כווענעדיג, רבת אוצרות ומלאה הון ועושר, כאשר יעידו היכלי הַשַׁיִשׁ אשר נבנו בה לתלפיות, בתי החמר וטירות תפארת, בתי הַמַרְכּוֹלֶת ועוד בנינים רבים מפֹארים ונשגבים אשר התנוססו בתוכה, גם חֻפֵּי יַמָהּ הנחפים תמיד בתרני אניות סוחר במספר רב. אך דברי הריבות והמלחמות אשר התעוררו בין נגידי העם (דעמאָקראַטען) ובין בני האפרתים (אַריסטאָקראַטען), בין הגועלפֿים (פֿיעסכי וּגרימאַלדי) ובין עדת הגהיבעללינים (ספינאָלאַ וְדאָרְיאַ), השחיתו את דרכם על הארץ, הפכו ללענה משפט ואת כל הישרה עִקֵשׁוּ. כל העם מִקָצֶה רדפו אחרי הבצע, עָדוּ גֵאָה וגאון וימלאו אמתחותיהם כסף וזהב. אין קורא בצדק ואין נשפט באמונה. בכל עם הארץ לא נמצא איש אחד אשר יתרון הכשר דעת לו לאחוז ברסן הממשלה ולהיות קְצין עָם, ועל כן הקימו עליהם מושלים מבני הנכר וילמדו אותם אלופים לראשיהם, עד כי התגלגלה הממשלה פעם לידי נגידי מאילאנד ופעם לידי מלכי צרפת, ובני הנכר ההם שלטו עליהם כטוב וכישר בעיניהם. במאה שש עשרה לספירת הנוצרים הופיע אור חדש על גענויא, הלא הוא הגבור המשכיל אַנדרעאָס דאָריא, הוא השבית את ממשלת הצרפתים בגענויא, והוא השיב את כל משפטי הכנסיה החפשית ההיא כבראשונה, גם עשה בה עוד סדרים ישרים וחקים טובים כיד חכמתו וישרו הטובה עליו. אפס כי גם הוא לא מצא אוֹן כי אם לפרוק את עול בני הנכר מעל גענויא, אך להשיב את השלום אֶל כַּנוֹ בכנסיה ההיא פנימה קָצוֹר קצרה ידו, כי עוד התחוללו מריבות ומהומות רבות בתוכה. לתקופת עשרים שנה שנס הגראף פֿיעסקאָ מלאפֿאגנא את מתניו לעשות שלום בגענויא ולהשבית כל ריב ומדון בקרבה, כי הגראף המשכיל ההוא היפה באנשים ורב העושר, קָשַׁר על בית דאָריאַ קֶשֶׁר לקרוע מידו את הממשלה בגענויא (דיא דאָגענווירדע), ולכונן את משְׁטְרֵי הכנסיה על אדני הצדק והמשפט לבל תִּמוֹט עוד לעולם; אך פתאֹם הִבְהִילוֹ הַמָוֶת וְאָבְדוּ עשתונותיו, וכל מערכי לבבו עָלוּ בתֹהוּ, וארוכת בת גענויא לא עלתה עוד – . וזולת המהומות אשר התגעשו בכנסיה ההיא מבית, ירד כבוד עָשרה גם בחוץ, כי למן היום ההוא אשר התכוננו ממלכות האסמאנים ונגלתה הדרך להודו המזרחית, אבדה גענויא את עָצְמָהּ ואת סחרה הגדול כווענעדיג צרתה –.

מאיילאנד

457 §

מאִילאַנד העיר ההוללה נפלה מעט מעט בידי המשפחה העשירה משפחת וויסקאָנטי, אשר הקיסר אָצַל לה את הוֹד הנשיאות (הערצאָגסווירדע), ועל פי אכזריות ועריצות וְנֶאָצוֹת גדולות עָתְקָה גם גָברה חיל ותשלוט על מאילאנד שַׁלֶטֶת בִּלי-מְצָרִים, גם לָכָדה את מרבית ערי הלָמבאַרדיא בגבורות ישע ימין גבורי חֲיָלֶיהָ ושכיריה אשר שכרה ללחום את מלחמותיה. בתוך ימי מאה החמש עשרה כבה נר המשפחה ההיא במות פֿיליפפאָ מאַירא רוצח נפש אשתו הישרה והתמימה ולא השאיר אחריו בן זכר לרשת את הממשלה, כי הוא היה השליט האחרון ממשפחת פֿיסקאָנטי ובמותו ערירי אבדה תוחלת המשפחה ההיא. ואזרחי מאלאנד וכל אציליה נתנו את הוד הממשלה בידי פֿראנץ ספֿאָרצאַ ראש שרי החילים (ראָטטענפֿיהריר), ויחי רב ושליט בעיר הנָוָה והמעונגה ההיא ובכל בנותיה. אך לא ארכו הימים ובבית השליט הזה התעוררו דברי ריבות ומדינים, ואז לָטְשׁוּ הצרפתים והספרדים את עיניהם לקרוע את ארץ חמדה ההיא מידי אדוניה וּלְסַפֵּחַ אותה לארץ ממלכתם. ולודוויג שנים העשר מלך צרפת מצא אז עת רצון ויעל על מאילאנד וילכדה, ואת ההערצאָג לודוויג מאָראָ השליט במאילאנד בעת ההיא, לקח בשביה ויאסרהו בנחושתים, וישליכהו לְאַשְׁמַנֵי בוֹר כֶּלֶא בתחתיות ארץ, ויהי שם אֲסִיר עֳנִי וברזל עשר שנים רצופות. ואף כי אחרי שנים מעטות גוֹרְשׁוּ הצרפתים ממאַילאַנד ומכל ארץ איטאליא, ובן לודוויג מאָראָ היושב בבית הכלא, הוקם להערצאָג במאילאנד תחת אביהו; בכל זאת לא היתה ארכה לְשַׁלְוָתָה, כי כשבת המלך האביר פֿראַנץ הראשון על כסא צרפת, היתה ראשית גבורתו לעלות במאילאנד ולקיצנה, ובמלחמה הגדולה הנקובה בספרי דברי הימים בשם “מלחמת מאַריגנאַנאָ” (Die Riesenschlacht von Marignano), שבר את זְרוֹעוֹת ההערצאָג ממאילאנד ויך לפי חרב את כל צבאותיו גבורי בני שוויץ אשר שכר ללחום את מלחמתו, וַיְסַפַּח שנית את מאילאנד לארץ צרפת, אך מקץ עשר שנים נפלה נסיכות (הערצאָגטהום) מאילאנד בידי הספרדים ותהי תחת ממשלתם כמאתים שנה.

458 §

המדינות המערביות אשר באיטליא העליונה, באו מרביתם תחת ממשלת הגראַפֿים מסאַוואָיען, והם הגדילו את הממשלה הקטנה ההיא על ידי חכמתם וגבורתם והצלחתם, עד כי היתה להערצאָגטהום גדולה ורחבת ידים, ותשתרע לפאת צפונית בארץ שווייץ עד יוּדא (גענף, וואאדט, וואלליס), ובפאת דרומית היו מטות כנפיה על פיעמאָנט, טוּרין, ניצצא ועוד מחוזות ונפות רבות כאלה. אך כאשר התחזקו השווייצארים בעלי ברית האָלה (דיא איידגענאָססען) בפאת צפונית, והצרפתים פרצו בפאת מערבית ויהיו שכנים קרובים לגבולי ההערצאגטהום ההיא, מני אז הלכה ההערצאָגטהום סאַוואָיען הלוך וְדַל בתגרת ידי שכניה הגבורים ההם –. במלחמתה עם בורגונד נקרעה וואאַדטלאַנד מידה: במלחמת הדת (רעפֿאָרמאַציאָנסקעֶמפפֿע) פרקה גענף את עול ההערצאָגטהום ההיא מעל צוארה, ובמלחמת פֿראַנץ הראשון עם קארל הרביעי על דבר ממשלת מאַילאַנד, אָבד ההערצאָג קארל השלישי מבית סאַוואָיען בעל ברית המלך קארל הרביעי, את מבחר ארצות ירושתו, וראשי מדינותיו הטובות נקרעו מידו, אך בימי בנו עמנואל פֿהיליבערט שבו הארצות ההן ליד אדוניהם בשלום שאַטאָ-קאַמברעזיס (Chatau Gambresis), אחרי אשר נעתר לְוַתַּר נָפוֹת אחדות מארצות ירושתו ההנה. אך ההערצאָגים אשר היו אחריו הצליחו בגבורתם ותחבולותיהם ללכוד ארצות אחרות טובות וגדולות מהארצות אשר נקרעו מהן (סארדיניא, גענויא), עד כי לאחרונה שמו כתר מלכות בראשיהם ויהיו מלכים אדירים –.

B) איטאליא התיכונה והתחתונה.

459 § קאסמא ממעריצי ה“א קפ”ח–רכ"ד 1428–1464

בנָפוֹת טאָסקאַנאַ התנשאה לראשונה עיר המסחור פיזא ותהי רבתי במסחור, שרתי בעושר, אחרי כן נדחתה משאתה בקנאת בעלי גענויא, ואז הרימה עיר פֿלאָרענץ את ראשה על כל ערי איטליא ותלך מחיל אל חיל עד כי הביאה גם את פיזאַ תחת ממשלת ידה. בראשונה משלו בעיר ההוללה ההיא האפרתים והאצילים; אך כְּתָם כֹּחָם במלחמות הגועלפֿים והגהיבעללינים, באה הממשלה בידי העם, והם נפלגו אז לחברות שונות (צינפֿטע) ומרביתם היו בעלי בתי מלאכה (פֿאַבריקהעררן) גם עובדי עבודת הצמר (וואָללאַרבייטערן). אך כמעט אשר נוסדה כנסיה חפשית שְׁלֵמָה (איינע פֿאָללשטאֶנדיגע דעמאָקראַטיע) בפלאָרענץ, התעוררו דברי ריבות ומלחמות בין הסוחרים האדירים והעשירים, ובין בעלי בתי מלאכה הצעירים על דבר הממשלה והמשרה. ואז באה הממשלה פעם בידי העשירים אשר קנו בכסף את כבוד השם “אפרתי”, ופעם בידי נשיאי העם ראשי החברות (צינפֿטע). במשך ימי המלחמות ההם, התנערו בני העם מעפר שפלותם, ורגשי חופש ודרור התעוררו בְחֻבָּם, גם אהבת ארץ מולדתם ורוח ההשכלה התנוססה במשכיות לבבם, עד כי יכלה פֿלאָרענץ להתחרות את אטהען העתיקה עיר הדרור מקום משכן ההשכלה. ולאחרונה הצליחה המשפחה העשירה, משפחת המעדיצי, להיות שַׁלֶטֶת בפֿלאָרענץ, כי היא קנתה את לִבּוֹת דַלַת העם בנדבות ידיה, ואת לבות ראשי העם באותות אהבה וידידות, עד כי הוּרַם קאָסמאָ ממעדיצי להיות רב ושליט בעיר פֿלאָרענץ ובנותיה, וממשלתו קאסמא ממעדיצי היתה כמעט ממשלה בלתי מוגבלה. והאיש קאָסמָא היה איש אשר רוח בו ואהבת ארץ מולדתו יקרה בעיניו מכל יְקַר תבל, אך לא לקח לו שם שליט ומושל וכנוי שם כבוד (טיטעל) כאשר עשה כן גם פעריקלעס בעיר אטהען. הוא הרבה אֱיָל וְעָצְמָה לפֿלאָרענץ על ידי הנפות והמחוזות אשר לכד בחרבו ובקשתו, ועל ידי אהבתו לחרשׁת המעשה ולכל חכמה ומדע, וירחיב את גבול החכמה וכל מעשה ידי אמן בפֿלאָרענץ, גם בנה בתוכה בנינים גדולים ומפֹארים עד להפליא. להאיש הנעלה ההוא יֵאוֹת בצדק שׁם “אב לארץ מולדתו” אשר כנוהו כן בני ארצו ובני דורו.

460 § לארענצו המפואר ה“א רל”ב–רנ"ב 1492–1472

לאָרענצאָ המפֹאר (Лоренцо великолѣпный). נכד קאָסמָא ממעדיצי, שם לו חכמת אביו זקנו לְקָו, וארחות דרכו למשקלת, ויצא בעקבותיו ובכל הליכותיו, עד כי הושיב את החכמה וכל חרושת המעשה על גפי מרומי קרת, גם הפיץ את מעינות התושיה והמדעים בכל ארצות איירופא על ידי תלמידי בית הספר אשר רבו ויעצמו בפלאָרענץ. בהיכל כבודו התנוססו חכמי חרשים, מליצים, משוררים וסופרים כאבני נזר; חכמי ביצאנץ אשר נסו מפני חרב הישמעאלים, נהרו אל עיר תהלה ההיא, ויפיצו בתוכה את ידיעת שפת יון וכל החכמות והמדעים אשר נודעו בדורות קדומים ההם. מלאכת פסילי אבן ומעשה צַעֲצֻעִים (בילדהויערקונסט), חכמת הצִיוּר (מאלעריי) וחכמת הזמרה (מוזיק), החלו בימיו לפרוח ויוציאו פרי הלולים. אחרי מות לאָרענצאָ, קם איש אחד מחברת הדאָמיניקאַנים ושמו סאַפֿאַנאַראָלאַ, וירם כשופר קולו ויוכיח בדברים נמרצים באזני כל קְהַל עֲדַת פלאָרענץ כי רק ממשלת העם וממשלת הדת תצליח את דרכיהם, וכי שליטי בית מעדיצי הַמַטִים עקלקלותם יוליכו אותם לגיא צלמות – וברוב לִקחו הִטָה את לבב עם הארץ, עד כי גרשו את בני בית מעדיצי מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלתם, וישליכום מעל פניהם להיות נודדים בגולה, ואת ממשלת הַכְּנֵסִיָה החפשית הֵשִׁיבוּ לידי ראשי העם כאשר היתה בתחלה. אך כאשר התעורר הפאפסט על סאַפֿאַנאַראָלאַ “הנביא שקר מפֿלאָרענץ” ויטל עליו את להט החרם, וגם הכהנים ואנשי הרוח התקוממו לו על אשר הוכיח את דרכיהם על פניהם ויכם בשבט פיו על רדפם אחרי העושר ותענוגות חיי בשרים אשר לא כדת, אז השיגו ידי אויביו להפיל אותו למשאות וַיִטְפְּלוּ עליו עֲוֹנוֹת חרב כי הוא הוֹרס את משטרי הדת וּמַתְעֶה את בני העם, ואחרית הדבר היתה “כי הכהן הדאָמיניקאַני והנביא מפֿלאָרענץ ההוא נשרף על מוקד אש לעיני השמש”. אחרי ימים מעטים שבו בני בית מעדיצי לפֿלאָרענץ כבראשונה, וישובו לכבודם הראשון (ה“א רנ”ח 1498). אך לא ארכו הימים ורוח ממשלת העם התעוררה עוד הפעם, וישוב ויגרש את השליטים ההם מעירם, והממשלה נָסַבָּה שנית בידי מושלי העם. לְיַסֵר את בני פֿלאָרענץ על המעשה הרע ההוא (ה“א ר”צ 1530), נסע הקיסר קארל החמישי על פי עצת הפאפסט קלעמענס השביעי נצר ממשפחת מעדיצי, ויבוא בחיל גדול עד שערי פֿלאָרענץ ויצר עליה ביד חזקה ובזרוע נטויה, וילחץ את יושביה עד כי פתחו לפניו את שערי העיר, ובדבר מלך שלטון הרכיב לראשם את אלכסנדר ממעדיצי אביר הלב והאכזר למשול עליהם בכל תּוֹקֶף בְּתוֹר הערצאָג, והכנסיה הנגשה והנענה ההיא הטתה שכמה לסבול את עול האדונים קשה ומושל עז כזה. אחרי אשר רדה אלכסנדר המעדיצי ההוא בשבט ברזל בעם הארץ שבע שנים רצופות, קמו עליו בני העם וירצחוהו, אך בכל זאת שבה הממשלה למשפחת בני מעדיצי, ויכבידו את ידם על יושבי פֿלאָרענץ ככל אשר אִותה נפשם לבל ישובו ויתפרצו מפניהם –. על כל חכמי חרשים והסופרים הרבים אשר היו בפֿלאָרענץ בימים ההם, יתר שאת ויתר עז להאיש המהולל מיכֿאל אנגעלאָ באָנאַראָטטי (Michel Angelo Buonarotti), ה“א רל”ד–שכ"ג 1474–1563, אשר ידו היתה רב לו במלאכת הבנינים במלאכת פסילי האבן ובמלאכת הציוּר, ולאיש הרוח חכם המדיני ורב פעלים הנודע בשם מאַקכֿיאַפֿעללי, ה"א רפ"ז 1527, אשר כתב את הספר המכונה בשם “נשיא” (דער פֿירשט), את “תולדות פלאָרענץ” מאקכיאפֿעללי ואת “השיחות הנעימות אודות הסופר הרומי טיטוס ליוויוס”.

461 §

בימים הרבים ההם אשר ישבו הפאפסטים בצרפת בעיר אוויניון, השחיתו יושבי רומא והתעיבו עלילה; עושק רָשׁ וגֵזל משפט, שֹׁד עניים וַחֲמַס ענָוים פרצו בכל גבול העיר הבירה ההיא לרגלי המלחמות אשר היו בין קאָלאָנאַ ובין אָרזיני. הפרצים והשערוריות ההן הֵעִירוּ בלב האיש החכם קאָלאַריענצי (ניקאָליוּס לוירענציוס) את המחשבה הגדולה להשיב את המנוחה בשערי רומא, להגדילה ולהאדירה כבימי קדם על ידי שיבת משפטי הכנסיה החפשית (רעפובליקאַנישע פֿערפֿאַסטונג) אל מקומם הראשון כאשר היו ברומא משנים קדמוניות. רשפי האש האהבה הבוערים בקרבו לרומם את תפארת רומא ועֻזה, דבריו הנמרצים החוצבים להבות אש, ונעימת ניב שפתיו, משכו אחריהם את לבות הרומאים, וכאיש אחד חברים אמצו את זרועותיהם וישיבו לרומא את ממשלת העם כבראשונה, ואת קאָלאַ ריענצי הקימו עָל להיות נְשִׂיא עָם (פֿאָלקסטריבון), וימהרו ויגרשו את האפרתים משערי רומא לבל יתיצבו לשטנה להם בדרכיהם ומעלליהם. אך נשיאות קאָלאַ ריענצי ספה תמה מהרה קל! (ה“א ק”ז 1347) כי בְהִתְנַשְׂאוֹ נְשָׂאוֹ לבבו לרמוס על בני העם ברגל גאוה, העמיס עליהם מס כָּבֵד מנשׂוא, וַיֵרְדְ בהם בזרוע רמה עד כי אספו את שלומם ממנו ולא הוסיפו עוד אהבתו, ואז מצאו משנאיו ומקנאיו עת רצון לדחות את פעמיו, ולא נחו ולא שקטו עד אשר גרשוהו בני רומא משערי עירם –. ואף כי אחרי שנים אחדות שב לרומא, אך תחת הַמְשֵׁל וּמִשְׂרָה מצא שם את המות, כי בני העם המיתוהו בשאון והמולה אשר העירו אז בתוך העיר –.

462 §

אחרי אשר נשבתה המריבה והפלגות בתוך הכנסיה הנוצרית (ה“א קי”ד 1354), התאמצו פאפסטים אחדים לרפא את תחלואי רומא ואת מַחַץ הכנסיה הדָתִית. הגדולים בהם היו הפאפסט ניקאָליוס החמישי, ה“א ר”י 1450, אשר יסד את בית עֵקד הספרים (ביבליאָטהעק) בארמון הוואַטיקאַן ברומא, והפאפסט החכם והסופר המהולל פִּיוּס השני, ה“א ר”י.1460, כי שניהם הרחיבו את גבול החכמות והמדעים ויתנו לה מהלכים פיוס השני בין עמי הארץ. והנה כאשר היטיבו שני הפאפסטים ההם להנוצרים, כן הרע להם הפאפסט אלכסנדר הששי (Borgia), ה“א ר”ס 1500, בדרכיו הרעים ומעלליו הנשחתים, גם בני משפחתו (ובפרט צאֶזאַר ולוקרעציאַ באָרזיא (Casar und Lucrezia Borzia) הֶעמיקו שחתו וּשְׁאוֹל חָטָאוּ. אחרי אלכסנדר הששי מלאו הכהנים וראשי העם את ידי יוליוס השני, ה“א ר”ע 1510, לכהן בכהונת הפאפסט, והוא היה חכם לבב ובעל דעת יוליוס השני רחבה, אך תשוקתו הנמרצה לקרב ומלחמה, לא נשׂאה בד בבד עם כהונתו הגדולה ותהי לה לְמוֹרַת רוח כל הימים. כי הוא נסע בכבודו לעשות מלחמה באנשי ריבו, ויהי הנגיד והשר בכל מלחמותיו וירחיב את גבול ארצות הכנסיה הנוצרית בלכדו את באַלאָניאָ, את אַנקאָנאַ, את פֿערראַראַ, ועוד ערים ונפות אחרות ויספחן לגבול ארצותיו –. הפאפסט לעאָ העשירי, ה“א רפ”א. 1521, בן לאָרענצאָ ממעדיצי, היה חכם מחֻכם ומשכיל לעא העשירי בכל מדע, ויעשיר את כבוד ארמון הוואטיקאַן בהביאו לתוכו כל חמדות מעשי ידי אמן ותפארת כל מעללי חכמי חרשים, גם הֵפִיץ מעיני החכמה כל ימי כהונתו כיאות לאחד מצאצאי בית מעדיצי. אפס כי בשומו כל מעיניו רק בספרי חכמי יון וסופרי רומא, לא חשב עוד את למודי דתו ומשפטיה כיאות לְכֹהֲנָהּ הגדול. ובכל זאת אסף כסף רב מהנוצרים בעד סליחת החטאים אשר סָלַח להם בשם הדת הנוצרית (אַבלאַס), ובכסף הרב ההוא כלה את מלאכת הבנין המפואר והנשגב, בנין בית תפלת פעטער (פעטערסקירכֿע) אשר פזר עליו הון עצום לחכמי חרשים ואמנים משכילים. הַצַיָר המרומם והנשא הנודע למשגב בשם רפאל התנוסס רפאל הציר, ה“א רמ”ג–ר“פ 1520–1483, כאבן נזר בתוך היכל כבודו –. בעיר פֿעראַראַ מָשְׁלוּ במאה החמש עשרה בני בית עסטע הצעירים, וגם הם הגדילו את תפארת ההשכלה והרחיבו את גבול החכמה והמדע וכל חרושת המעשה ומלאכת מחשבת כמושלי בית מעדיצי. אַריאָסטאָ, ה”א רל“ד–רצ”ב 1533–1474, אשר שָׁר את השירה הנשגבה הנקובה בשם “ראָלאנד אריאסטא המתהולל” (דער ראַזענדע ראָלאַנד), גם טאָרקוואַטאָ טאַסאָ, ה“א שנ”ה 1595, אשר שר את השיר המרומם הנודע, (Torquato Tasso) בשם “ירושלים החֻפשה” (דאס בעפֿרייטע יערוזאַלעם), עָדוּ את היכלי ההערצאָגים אשר בפֿערראַראַ, ויגדילו את יקר תפארת גדולתם –.

463 §

בנעאַפאל אשר סרה למשמעת הפאפסט מיום כְּבוֹת נֵר בית האָהענשטויפֿען, מלכו צאצאי קאַרל נשיא אַנשו, והם רבו את ריב הגועלפֿים בכל מאמצי כחם כאשר רבו מלכי סיציליא מבית נשיאי אַראַגאָניען את ריב הגהיבעללים –. אחרי אשר הִתְרַפְּאָה נעאַפּאל ממַחַץ המלחמות, שבה ותפרח ביפעת כבודה כבימי קדם. אך בימי המלכה היפה והשובבה יאָהאַנה הראשונה, ה“א ק”ג–קמ“ב 1343–1382, התרחשו מהומות חדשות בממלכת נעאַפעל, חרב רעה חלה בכל עריה וְכִלְתָה בַדֶיהָ, עשֶׁק, גֵזֶל, שֹׁד וחמס פרצו בשעריה וימלאוה רֹגֶז. והמלכה יאָהאַנה השניה, ה”א קע“ד–קצ”ה 1414 –1435, הוסיפה עוד להרגיז את נעאַפעל ולהרבות פצעיה האנושים. כי היא לא הניחה אחריה בן לשבת על כסא מלכותה, ויהי כי קרבו ימיה למות, הנחילה את נזרה יאהאנה השניה ואת כסאה לנשיא אַראַגאָניען, ואחרי כן שבה ונחמה על מעשיה, ותורש את ממלכתה לנשיא צרפת, וזאת היתה נְסִבָּה כי עד אחרית ימי המאה החמש עשרה נלחמו שתי מפלגות, מפלגת צרפתים ומפלגת אַראַגאָנים, על דבר מלוכת נעאַפאל, פעם התגברה המפלגה האחת ופעם השניה (ה“א רס”ד 1504). ואחרית המלחמות העצומות היתה כי פערדינאַנד הקאַטהאָלי מלך אַראַגאָניען הביא בתחבולות ערמתו ובגבורת ימינו את ממלכת נעאַפעל תחת שבט מלכותו ויחברנה עוד הפעם אל סיציליא. שתי מאת שנה רבץ עול מלכות הספרדים על נעאַפאל וסיציליא, ונציבי המלך (וויצעקאֶניגע) מלכו עליהן. המסים הכבדים אשר העמיסו הספרדים עליהן, ואשר לקחו מידי נשיאיהן ואציליהן כל משפטי החרות, בוססו מעט מעט את מַצַב האזרחים, הורישו את הארצות העשירות ההנה, והביאו את בני החוֹרִים לְמַצַב השפלות והעבדות –.

5. ממלכת בורגונדיא החדשה. (Новобургундское Государство).

464 § פֿיליפפ העז

פיליפפ העז ה“א קכ”ג–קס“ד 1363–1404, (דער קיהנע) שלט על ההערצאָגטהום בורגונדיא על פי אביו יאָהאן מלך צרפת, ובקחתו את מאַרגאַרעטהאַ מפֿלאַנדערן לו לאשה, ירש גם את הנפות אשר להאשכנזים הנקובות בשם פֿראַנס קאָננטעה (Franche Conte) (דיא בורגונדישע פֿרייגראַפֿשאַפט) והנפות העשירות אשר לפֿלאַנדערן עם נָפת אַרטאָאַ (Artois), מעכֿלען, אנטווערפען ועוד ערים רבות. בְּנוֹ הנקרא בשם יאהאן בלי-חת, ה”א קס“ד–קע”ט 1404–1419, (דער אונערשראָקענע) ונכדו פֿיליפפ הטוב, ה“א קע”ט–רכ"ז 1419–1467, (דער גוטע) הרחיבו עוד את גבול ארץ ממשלתם גם ביתר מדינות ארץ השפלה, ויכוננו ממלכה אדירה אשר יכלה להתחרות את איטליא בחכמת חכמיה, בחרושת המעשה, בכל מלאכת עבודה ובעושר וכבוד. פֿיליפפ הטוב היה בדורו פֿיליפפ הטוב אחד מהנשיאים התקיפים והעשירים בארץ, ואת עדת אביריו למד דעת והליכות עולם וינטלם וינשאם כל הימים. ערי המסחור המלאות בתי מסחור ובתי מלאכה והון ועושר, הלא הן: גענט, בריסעל, אנטווערפען, בריגנע, לאֶווען ועוד ערים רבות כאלה, התענגו על רוב שלום והאירו באור הדרור, גם נמצאו בהן אנשי חיל נושקי רומח קשת, מחזיקים ברמחים ושולפי חרב ומלומדי מלחמה מבני האזרחים אשר לא יבושו לדבר את אויביהם בשער בכל עת מצוא –.

465 § קאַרל העז

בן פֿיליפפ, הגדיל עוד את ההערצאָגטהום בורגונדיא ארץ ממשלתו, הרחיב את גבולה וַיֶרֶב את תפארתה, ובהיכלו אשר בבורגונד כֻּלוֹ אומר כבוד, כי מלא אותו סגולות מלכים וכל שכיות החמדה ומשכיות לבב. ההערצאָג הזה היה כביר כֹח, רב אונים, גבור חיל ויודע הליכות המלחמה, אך בחֶזקתו גָבַהּ לבו, רָמוּ עיניו ויואל הָלוֹךְ בגדולות ובנפלאות ממנו, גם הִתְמַכֵּר ליצר מחשבות לבו ותאות נפשו, עד כי נהפך לאיש נָלוֹז, קְשֵׁה עוֹרֶף ואביר לב. כל ישעו וכל חפצו היה רק לרשת משכנות לא לו, לא בצדק ולא במשפט, ולהרחיב את גבול ארץ ממשלתו הטובה והרחבה בארצות נכריות עד כי תהי לממלכה אדירה, ובשם ממלכת צרפתית-בעלגית (גאַלליש-בעלגיש) תִּקָרֵא, וּנְהַר רהיין יהיה גבולה המזרחי. אך לודוויג XI מלך צרפת הנוכל והבוגד עמד לו לשטן בדרך, ויהי לו לאבן נגף ולצור מכשול בכל אשר פנה להגדיל את ממשלתו, כי בעת אשר עלה קאַרל העז למלחמה על ההערצאָג מלאָטהרינגען לקרוע מידו את ארץ ממשלתו ואת נאַנצי העיר הבירה אשר לטש כבר את עיניו אליהן, בעת ההיא התאמץ לודוויג מלך צרפת להביא במסורת ברית שלום את ההערצאָג מלאָטהרינגען עם השווייצארים גבורי החיל ובעלי ברית האָלה (איידגענאָססען) –. ויחר אף קאַרל בהשווייצארים על אשר כרתו ברית עם איש מלחמתו, ויעל עליהם למלחמה ברכבו ובפרשיו ובכל מבחר גבורי חיליו. אך במלחמת גראַנזאָן, היתה מגפה גדולה מאד באנשי חילו, כי גבורי שווייץ הִכּוּ אותם לפי חרב, הרדיפום, הֱנִיסוּם וישימום כעפר לדוש, ואת בעלי הנשק הכבדים (Artilerie) עם אהלי מחנותם המלאים כסף וזהב, אבני חפץ ובגדי תפארה וכל סגולות המדינות, שָׁסוּ וַיָבוֹזוּ, ולא ידעו עֲרוֹךְ את ערכם הרב ואת מחירם העצום –. כאש מתלקחת בערה חמת קארל על השווייצארים, ולתקופת חדשים אחדים עלה שנית עליהם למלחמה עם החיל החדש אשר עשה לו, אך גם בפעם הזאת היתה תבוסתו שְׁלֵמָה, כי במלחמת מורטען הכוהו השווייצארים שנית מכה נצחת, את בחורי גבוריו הכריעו לפי חרב, וַיְזַנְבוּ גם את הנחשלים אחריהם, עד כי לא נשארו מהם כי אם פליטי חרב מתי מספר, ואת כל הכסף והזהב אשר מצאו במחנה, שללו להם וימלאו את בתיהם כל הוֹן יָקָר ואין קֵצֶה לתכונה –. אזרחי בערן לקחו מיד קארל את וואאַדטלאַנד, וההערצאָג מלאָטהרינגען קרע מידו את ארץ ממשלתו אשר גזל ממנו זה מעט –. האסון הנורא הזה, הכה את קארל בתמהון לבב, עברה וזעם התגעשו בבתי נפשו, ונקמה עזה כמות להטה כליותיו ולבו, ומבלי פנות אל כל עצת אוהביו וּמְתֵי סודו, עלה בשלישית על השווייצארים למלחמה. אך בחודש יאנואר בשנת (ה“א רל”ז 1477) נִגַף כל חילו לפני גבורי השווייצארים, העלזאֶסים והלאָטהרינגים על שְׂדוֹת עיר נאַנצי הסְפוּנִים קֶרַח וְקִפָּאוֹן. כל גבוריו נפלו לפי חרב, מבחר אביריו ירדו לטבח, ולא היה שריד ופליט ביום עֲבָרוֹת ההוא! וקארל האומלל נס ברגליו מנוסת חרב, אך אויביו רדפו אחריו וישיגוהו על יון מצולה אשר קָפָא בקרה וקרח, ויהרגו גם אותו –.

466 §

אחרי מות קארל, קרע לודוויג XI מלך צרפת את ההערצאָגטהום בורגונד ויספחה לגבול צרפת, גם לטש עיניו ויאמץ כֹּחוֹ ללכוד אף יתר הארצות הנחשבות לבורגונד (ה“א רל”ט 1479). אך בעת ההיא לקח מאַקסימיליאַן נגיד עסטעררייך את מרים )מאַריאַ) בת קארל לו לאשה, והוא בגבורתו וְעָצְמוֹ הִכָּה את לודוויג מלך צרפת בהלחמו בו ביום קרב ויכבד את אַכְפּוֹ עליו להשיב את ידו מהארצות ההן ולבל ישוב עוד להלחם עליהן. אחרי ימים מעטים מתה מרים, כי בלכתה לָצוּד צַיִד הִפִּיל אותה הסוס אשר רכבה עליו, וַתִּפּוֹל וַתִּשָׁבֵר מפרקתה ותמת. ואז שב לודוויג מלך צרפת לקרוע את ארצות בורגונד אליו, וַיִתְנַכֵּל וַיְפַתֶּה את ערי ארץ השפלה לבגוד במאַקסימיליאַן אשר שלט אז על הארץ ההיא עד אשר יגדל פֿיליפפ בנו אשר ילדה לו מרים. והנה חֵפֶץ לבבו הצליח בידו, כי עיר גענט בגדה במאַקסימיליאַן, ובעלי החברות אשר בעיר בריגנע תפשו אותו בכפם ויקחוהו בשביה וַיֵשֶׁב בְּשִׁבְיוֹ ימים רבים. גם עיר בראַבאַנט חשבה להתפרץ מפני אדוניה. אך בכל זאת התגבר מאַקסימיליאַן בחכמתו ועצמו, ויט ידו על ערי ארץ השפלה עד כי שבו ויכָּנעו תחת ידו –. קארל (V) בן פֿיליפפ אשר ילדה לו יאָהאַנאַ מַלְכַּת ספרד בת פֿערדינאַנד ואיזבל, ירש את כל ארצות אבותיו ואבות אבותיו, ובכל זאת היו עיניו ולבו אל ארץ השפלה המלאה לה הון ועושר, חכמה ודעת וחרושת המעשה; ויחבר אליה את אוטרעכֿט, ואת געלדערן ועוד נפות ומחוזות אשר לכד לו, ותהיינה יחד לגליל מיוחד, גליל בורגונד, ויספחהו לממלכת אשכנז.

6 סקאַנדינאַפֿיען (Скандинавія)

467 §

אחרי אשר חדלו הנאָרמאנים והדאֶנים לרדת הים באניות או לעבור ארחות תבל, גם הוויקינגים (וויקינגער) והוואֶרינגים (וואֶרינגער) כָּלְאוּ רגליהם ולא שוטטו עוד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, הצליחו נשיאים אחדים אמיצי לב בגבורים להתנשא על יתר נשיאי המַטוֹת (פֿילקענקאֶניגע) ולמשול בם ממשל רב, וּבְכֹחַ ידיהם הביאו עמים שונים תחת ממשלתם וַיְיַסְדוּ ממלכות חדשות בארץ: האַראַלד שאַנהאַר יסד ממלכה חדשה בנאָרוועגען; גראָס הזקן בדענאֶמאַרק, והאינגלינגים בשוועדען. אך נשיאי הנאָרמאַנים אשר לא נסו מעולם לתת צוארם בְּעוֹל מלך ושליט, התפרצו תמיד לְחַבֵּל עול המלכים מעליהם, עד כי רק ביד חזקה ובזרוע נטויה נכנעו תחת ידי המלכים החדשים אשר הרכיב הזמן לראשם, ורבים מהמתאוננים בְּעָם חִדְשׁוּ את מסעיהם ויוסיפו לעבור ארחות ימים לבקש להם מָנוֹחַ בארצות נכריות. ראָללאָ עם גדודי חבריו הלכו אל נאָרמאַנדיא אשר בצרפת, וגדודי נוסעים אחרים הרחיקו נְדוֹד אל איסלאַנד ויבוננו שם ערי מושב. והנשיאים וראשי הַמַטוֹת בני הַחוֹרִים מעולם, לחמו עם המלכים החדשים ההם תמיד כל הימים, והמלחמות ההן נמשכו שְׁנוֹת מאות רבות ולא נתנו את דת הנוצרית להכות שרשיה בארצות ההן, כי אף אם במאה התשיעית הֵחֵל כבר אַנסנאַר (אַנשאַריוס) לקרוא בשם הדת ההיא בנאָרוועגען, בדאֶנעמאַרק ושוועדען, גם מלכים אחרים כמו האַראַלד בלויצאַהן בדאֶנעמארק, ואָלאַף בשוועדען קבלו כבר עליהם את הדת ההיא במאה העשירית, בכל זאת נלחמה עוד הדת האלילית, דת אָדין, עם הדת הנוצרית יותר ממאה שנה ובכל עוז התאמצה להעיז ידה ולהרים ימינה עליה, אך לאחרונה גברה דת הנוצרית בדאֶנעמאַרק על ידי נכד האַראַלד בלויצאהן הלא הוא קאַנוט הגדול, ובנאָרוועגען על יד אָלאַף קדוש הנוצרים; אך בשוועדען לא הצליחה הדת הנוצרית להטות אליה את לבות המתהללים באלילים עד תוך מאה השתים עשרה תחת ממשלת עריך אשר הנוֹצרים “קדוש” יאמרו לו, והפינים (Finnen) אֵחרו עוד שנים רבות עד אשר הֵמִירוּ דתם המתהללת באלילים בדת הנוצרית. בממלכות הסקאַנדינאַפים היטיבה מאד דת הנוצרית לעובדי האלילים אשר החזיקו בה, כי כהני הבענעדיקטים זרעו בתוכם את זרע החכמה וההשכלה, גם היטיבו את דרכיהם בדרך ארץ ובכל משפטי המדינה, הם הביאו את מלאכת הכתיבה (דיא שרייבעקונסט) בארצות ההן, ויגרשו את הכתב הנקרא בשם כתב-רוּנען (רונענשריפֿט) ³ אשר לא יצלח לכֹּל, וישימו תחתיו את כתב הרומאים (דאַס לאטיינישע אַלפֿהאבעט); הם הרחיבו את מלאכת עבודת האדמה, ויזרעו תבואות חדשות אשר לא נודעו עוד בארצות ההן; גם בנו בתי רֵחַיִם (מיהלען), חצבו בהרים להוציא מהם כסף וזהב, וילמדו את העמים העזים ההם אשר יגורו מלחמות תמיד לאחוז במלאכת עבודה כאנשי שלום, ולהוציא לחם מן הארץ. חסידי הנוצרים הקלו את סבל העבדות מעל שכם העבדים המרודים, כי הוכיחו לעיני השרים והאפרתים כי כל בני אדם גם בני איש אחים הם בני אב אחד, ולפני יוצר האדם לא נִכַּר שׁוֹעַ לפני דָל וְאָדון לפני עבד, כי מעשה ידיו כֻּלָם –. אך יתר כהנים הנוצרים הסכילו לעשות בְּהַשְׁמִידָם את ספרי המליצה והשיר תוצאות לבב חכמי הגוים (היידען) הקדמונים, ובהכריתם כל זכר מההגדות הישנות והמסורות העתיקות אשר נחלו הגוים ההם מאבותיהם מדורות עולמים –. ברבות הימים גברו כהני הנוצרים ויעשו להם חיל, ויצברו זהב רב ויקנו נכסים רבים, עד כי נשאו בַּד בְּבַד בעושר וכבוד ובכל זכיות החופש והדרור עם האפרתים והאצילים האיתנים מוסדי הארץ. אך מצב הָאִכָּרִים עובדי האדמה, היה ברע כי היו משועבדים לאדוניהם הרודים בהם בפרך, גם מצב יושבי הערים היה בשפל המדרגה, לא הצליח ולא עשה פרי בתגרת ידי האפרתים והכהנים בעלי הנכסים ובעלי הדרור –.

דאֶנעמאַרק.

468 §

דאֶנעמאַרק (אשר חֻברה אליה גם נאָרוועגען) רחבה וְנָסְבָה במאה העשתי עשרה והשתים עשרה על ידי גבורת מלכים אדירים אנשי מלחמה וגבורי חיל. וואַלדעמאר השני, ד“א תתקס”ב–ה“א א' 1202–1241 יצא בעקבות אביב וַאֲבִי אביו אשר לכדו ארצות רבות על חוף הים הקדמוני (אָסט זעע), גם הוסיף ללכוד עוד ארצות חדשות, ולאחרונה הצליח לְסַפֵּחַ אל ארץ ממשלתו את כל ארצות הסלאַווים אשר על חוף ים הבאַלטי מהאָלשטיין עד מעבר לגבול עסטהלאַנד, ובכן שָׁלַט בְּעוֹז מלך גם על לויענבורג, מעקלענבורג, ופאָמערן, על חלק גדול מפרייסען, על נפות קורלאַנד, ליפֿלאַנד ועסטהלאַנד, וימלוך על הדאֶנים והסלאַווים ועל אַלבינגיא הדרומית (נאָרדאַלבינגיען) –. אך כּוֹבֶד לבבו ותגרת ידו הֵעִירוּ עליו שנאה ומשטמה עזה בלבות שריו ועבדיו, ויהי היום בלכתו לצוד ציד, ארב לו הגראף היינריך משוועדען להנקם בו על אשר הכלימו והכה בחרפה את לחייו, ויתפשהו בכפו וַיִכְלָאֵהוּ בַּשִׁבְיָה במצודתו הבצורה הנקראת בשם דאָננעבערג, וישב שם יותר משתי שנים, ובמשך ימי שִׁבְיוֹ התפרצו מפניו נשיאי הארץ אשר העלו לו מס, ובחרבם הגדולה נלחמו לפרוק את עֻלוֹ מעל צוארם ולהיות בני חורים כבימי קדם, עד כי בימים מעטים נהרסו כל מעשי ידי מלכי בית וואַלדעמאַר. ערי האַמבורג וליבעק, התנערו אז מעבדותן ותהיינה ערי חוֹפֶשׁ (פֿרייע רייכֿסשטאֶדטע); כְּנֵסִיַת הָאִכָּרִים, שָׁבָה לקדמתה להיות כנסיה חפשית; וארצות האשכנזים שָׁבוּ תחת רוממות הוֹד הקיסר כבראשונה –. אחרי מות וואַלדעמאַר השני, רבו המהומות והמבוכות בארץ מלכותו, ואז מצאו הנשיאים והאפרתים עת רצון להגדיל עוד את משפטי החרות והדרור אשר בידם, ויהי הנקל בעיניהם כי חפשים הם מכל מס ותרומה לאוצר המלך, ויתנשאו לכונן להם עוד גם בתי משפט מיוחדים לבלתי פנות עוד אל וואלדעמאר השלישי, ה”א א’–ל"ה 1241–1275, אך בשֶׁבת וואַלדעמאַר השלישי על כסא המלוכה, השיב את משפטי המלך על כַּנָם בחזקת היד, ומאַרגאַרעטהאַ בתו חִברה שנית את שלש ממלכות הסקאַנדינאַפֿים תחת שבט 1275–1241 מלכותה על פי ברית שלום קאַלמאַר (Кальмарскій Союэъ) (ה“א נ”ט 1297).

469 §

גם בשוועדען ירד עוז המלכים פלאים על ידי המלחמות הארוכות אשר נלחמו תמיד יורשי העצר על דבר כסא המלוכה, ועוז האפרתים האבירים עלה מעלה מעלה בימי רעה ההם, גם מלכי בית הוואָלקונגים (Folkunger} אשר ישבו על כסא שוועדען באמצע המאה השלש עשרה ויהיו כבירי כח ואנשי מלחמה, גם הם לא הצליחו ולא האריכו ימים על ממלכתם, כי מקץ שנים שלשה דורות באה גם עליהם פקודת כל מלכי בית שוועדען ויסופו ויתמו מן בלהות. משבעת המלכים אשר קמו מבית וואָלקונג, הורדו חמשה מכסאותם בחוזק יד וימותו בבית האסורים או בארץ גלותם, ואחרי אשר הורד מכסאו גם המלך האחרון ממלכי בית וואָלקונג, הלא הוא מאַגנוס השני, באה מלוכת שוועדען לבן אחותו הנודע בשם אַלברעכֿט ממעקלענבורג, אך לתקופת שנים אחדות נצחה אותו מאַרגאַרעטהאַ מלכת הדאֶנים ותקח מידו את ארצו ואת ממלכתו, ואחרי כן כרתה שוועדען עם דאֶנעמארק ברית שלום, היא ברית קאַלמאַר (דיא קאַלמאַרער אֻניאָן). אך ברית שלום ההוא לא הביא ברכה אל שלש הממלכות ההנה, כי אחרי מות מאַרגאַרעטהאַ ישבו על כסא מלכותה בדאֶנעמארק ונאָרוועגען מלכים חלשים, וממשלת המדינה באה מעט מעט בידי האפרתים בעלי הנכסים, אך על שוועדען הכבידו מלכי הדאֶנים את ידיהם וימשלו בה בפרך כעל ארץ מְנֻצָחַת –. מריבות ופרוד הלבבות היו אבני נגף לשלום קאלמאר, והחוט המשולש ההוא בין שלש הממלכות נתק במהרה, ובעלי ברית המסחור (האַנזעאַטען) עזרו גם הם להפר את האחוה בין הממלכות ההנה, ויפיחו עוד באש פֶּחָם להגדיל את מדורת השנאה והמשטמה ביניהן, יען כי ממנה תוצאות בצע לבעלי המסחור ההם –. כשבת קריסטיאַן הראשון על כסא המלוכה, ה“א ר”ח–רמ“א 1448–1481 בדאֶנעמארק הנחיל את כסאו למשפחת בית אָלדענבורג, כי הוא היה המלך הראשון מהמשפחה ההיא בדאֶנעמארק, והוא היה איש חכם וגבור חיל; אך בעת ההיא שלט גם בשוועדען איש משכיל וגבור, הלא הוא סטען סְטוּראַ, ה”א רל“א–רס”ד 1471–1504, אשר חגר בעוז מתניו להכניע את גאון עוז האפרתים ולרומם את מצב האזרחים והאכרים, הוא יסד בית מדרש חכמה (אוניווערזיטעט) בְּאֻפְּסַאלָא, ויביא מארצות אחרות אנשים חכמים ונבונים לטעת את נטעי החכמה והתבונה בארצו, גם הביא מדפיסים ודפוסים לארצו להגדיל את תורת ההשכלה ולהאדירה. המושל החכם והגבור הזה, משל בשוועדען בממשלה בלתי מגבלה, ויעשה כטוב וכישר בעיניו לטובת בני עמו ובני ארצו, אך כשבת סטען סטוּרא הצעיר על כסא ממשלתו אחריו, הרס את כל מבצרי הגבור המשכיל ההוא, כי הוא רב בחזקה את גוסטאַוו טראָללע ההגמון הגדול מאֻפְּסאלא, וההגמון הנוקם והנוטר נתן עוז ותעצומות להמלך קריסטיאן השני לבוא ולרשת את ארץ שוועדען ולספח אותה לדאֶנעמארק כבראשונה. לשוא יצא סטען סטורא לקראתו בעם כבד ובחיל גדול, כי קריסטיאַן הגבור הכהו מכה נצחת על מרומי שדה מלחמה, את בחירי גבוריו הפיל לפי חרב, וגם בו חלו המורים פצעים אנושים עד כי נחשב עם יורדי בור (ה“א רפ”א 1520), ואחרי כן צוה כריסטיאן להכריע לטבח תשעים וארבעה אבירים, אדירי עם ואפרתי שוועדען, ויורידם בדם שאולה בעיר שטאָקהאָלם הבירה, לבעבור תהי יראתו על פני כל יושבי שוועדען לבל יוסיפו להתפרץ מפניו. אך האכזריות ההיא אשר עשה קריסטיאַן, היתה נסבה כי לתקופת שנים אחדות הֵפֵרו השוועדים את בריתם אשר כרתו עם הדאֶנעמארקים, וַיֵחָצוּ לשתי ממלכות, ואשה את רעותה שנאו תכלית שנאה כל הימים.

7 אונגארן (Венгрія)

470 §

כבר ספרנו כי גדודי אונגארים הפראים עָלוּ כַשׁוֹאָה על ארץ אשכנז שנה שנה וישחיתו את יבול שדותיה וישללו שלל וַיָבוֹזוּ בז וישימו שַׁמוֹת בארץ, גם פרצו כפרץ מים זידונים בגבול איטאליא ובנפות ממלכות ביצאַנץ וַיְפַלְסוּ שם חֲמַס ידיהם. אך אָטטאָ הראשון קיסר אשכנז התאזר עוז וַיַכֵּם וַיַכְּתֵם עד חרמה במלחמת לעכֿפֿעלד ומני אז לא יספו עוד הפראים לערוץ ארץ, ולתקופת ימים לא כבירים עזב גייזאַ, ד“א תשל”ב–תשנ“ז 972–997, את עבודת האלילים ועצבי בני עמו ויקבל עליו את הדת הנוצרית, גם מלא את ידי שלוחי הדת ההיא (מיסיאָנאַרען) מארץ אשכנז לעבור בארצו לארכה ולרחבה ללמד את הדת הנוצרית לכל עם הארץ. אפס כי הוא לפי מדת ימיו, לא יכול להוציא את כל מזמות לבבו לאור, כי בטרם מצאה ידו לבַצע את מזמותיו קדמהו המות, אך סטעפֿאן בנו המהולל אשר ישב על כסאו אחריו, בצע את כל אשר יזם הוא לעשות. סטעפֿאן הקדוש ד”א תש“ס 1000. הוא סטעפֿאַן אשר פי הנוצרים יקבנו בשם “קדוש” (Stephan der Heilige). הפאפסט סילפֿעסטער השני אָצל לו הוד המלוכה, גם שָׂם לראשו עטרת פז הנקראת בשם “העטרה הקדושה”. המלך הגדול הזה התאמץ לְשָׁרֵשׁ את שרשי עבודת האלילים מן הארץ ולטעת תחתיה את הדת הנוצרית. בכל מאמצי כֹחו התאמץ לעשות משטר וסדרים ישרים בהליכות משפטי המלוכה, פזר כסף רב להגדיל את עבודת האדמה ולהאדיר את כל מלאכת עבודה בארצו, עד כי הפך את האונגארים הפרועים והפראים לאזרחים תמימי דרך וישרי לב. אך בכל זאת לא הכו החוקים הטובים והמשפטים הישרים ההם שֹׁרֶשׁ במעמקי לב האונגאַרים, כי הם אהבו תמיד לִחְיוֹת חַיֵי עריצים, לעשות מלחמה בלי הפוגה, לאכול בבֹקר עַד, ולחַלק לערב שָׁלָל, גם בחלה נפשם בדת הנוצרים המערבים אשר הביאו עליהם סבלות ועבדות תחת החרות והחופש אשר היה להם מימי קדם. ועל כן התפרצו האונגאַרים אחרי מות שטעפֿאן ויעירו ויעוררו מלחמות עזות ונמרצות בארץ על אֹדות המלוכה ויביאו עליה צרות רבות ומבוכות עצומות –. בימי גייזא השני, ד”א תתק"י 1150, באו גדודים רבים מארץ פֿלאַנדרערן ומארץ אשכנז וישבו בזיבענבירגען ויאחזו בה, והם החזיקו במנהגי ארץ מולדתם, בשפתה ובכל הליכותיה מאז ועד היום הזה, ובפי עמי הארץ קראו בשם זאקסען. הם בחריצות ידיהם ובתבונות כפיהם ועמל נפשם, הפכו ארץ מדבר לארץ פּוֹרִיָה, וערבה לִשְׂדֵי חֶמֶד וְגַנֵי עֵדֶן, ויבנו להם ערים מלאות כל טוב וכפרים נהדרים ומאֻשרים, ובכל לבבם ובכל נפשם לחמו את מלחמות הדרור, עד כי הצליחו לאור באור חיי החופש והחרות כל הימים –. במאה שלש עשרה הכבידו אפרתי עם אונגארן (Magnaten) את אכפם על המלך אַנדרעאס השני, עד כי נתן להם ספר דרור (דאַס גאָלדענע פריווילעגיום) (ד“א תתקצ”ד 1234), ספר אשר על פיו יש להם וּלְחֶבֶר הכהנים יתר שאת על כל עמי הארץ, וכאשר ירה ספר דרור כזה בענגלאנד את האבן הראשה לחרותה, כן היה גם ספר דרור כזה לאבן פנה לחרות אונגארן –. ואת ספר הזה שמרו האפרתים מכל משמר, ועל ידו היתה לאל ידם לאכוף בחרב גם את המלך לבל יפיל צרור ארץ מכל דברי חרותם –.

471 §

אחרי מות אַנדרעאַס השלישי, כבה נר מלכי בית אַרפאַדי באונגארן, והאונגארים בחרו מני אז והלאה את המלך אשר מצא חן בעיניהם ואשר בטחו בו כי יַנחם בשבט מישור, ועל פי ראשי כל עם הארץ ישב לודוויג הגדול על כסא המלוכה, ה“א ק”ב–קמ“ב 1342–1382, והוא היה מבית מלכי אַנגשוּ (Anjou) המולכים בנעאַפעל. בימי המלך הגדול והמרומם ההוא, העפילה אונגארן עלות עד מרום קץ גדולתה, ותהי מאֻשרת מבית ומחוץ. והמלך ההוא בחכמתו וגבורתו קנה לו גם את מלוכת פאָלען, וירחיב את גבול אונגארן על שפלת הדאָנוי (נידער דאָנוי), ואת הוועניציאנים שָׂם לְמַס עובד. גבעות טאַקאַי הִטִיפוּ עסיס מרבבות גפני אדרת אשר נטעו נוטעים על ראשיהן, החוקים והמשפטים אשר שָׂם המלך הזה אשרו את עם הארץ, על האפרתים והאכרים היה מחסה ועוז, גם בנה בתי ספר ללמד בהם חכמה ומדע לבני הנעורים –. אחרי מות המלך הנעלה הזה, התעוררו מלחמות עזות באונגארן על דבר המלוכה, עד כי לאחרונה קרע זיגמונד קיסר אשכנז את אונגארן מידי הלוחמים ויספחנה לארצות אשכנז, ויכונן סדרים ישרים בהנהגות שרי בני עַמָהּ ובכל משפטיה. בימי בני בתו אשר היו מלכים חלשים וְחִדְלֵי אוֹנִים, היתה אונגארן לבז ולמשסה בידי הישמעאלים (אָסמאנישע טירקען) לולי לָבַשׁ הוּנְיאד עוז ויצילנה מידם. והאונגארים נתנו לו תודה וברכה על התשועה הגדולה אשר עשה להם, גם נתנו כתר מלוכה בראש בנו הגבור המפואר הנקרא בשם מתתיה קאָרפֿינוס. המלך הגבור הזה מתתיהו קארפֿינוס ה”א רי“ח–ר”נ 1458–1490, מלך שלשים ושתים שנה, והראה לעיני כֹל כי יַאות לו לשבת על כסא סטעפֿאן קדוש הנוצרים ועל כסא לודוויג הגדול. הוא הפליא להעזר בימי המלחמה, והגדיל לעשות בימי השלום. הוא הציב גבולות לגבורת הישמעאלים וישב אחור ימינם לבל יפרצו עוד בארץ אונגארן. הוא הרחיב את גבול אונגארן בעסטעררייך ובאשכנז, וייטיב את מצב אנשי הצבא וטכסיסי המלחמה, על פיו נוסד בית מדרש לחכמה (אוניווערזיטעט) בעיר אָפֿען, על ידו הוקם גם בית עקד ספרים (ביבליאָטהעק), ובימיו פרחה עבודת האדמה. בעלי מלאכת עבודה וחכמי חרשים הרימו ראש, והמדעים נתנו ריח בכל גבול ארצו –. אך בימי המלך אשר ישב על כסאו אחריו, ירדה שמש אונגארן עשר מעלות אֲחוֹרַנִית, וכל הדברים הטובים אשר הוציא מתתיה קאָרפֿינוס לאור, עלו בתֹהוּ ואבדו. כי אז פרצו הישמעאלים דרך בעלגיען בארץ אונגארן, וכל הארצות אשר לכדו האונגארים בארץ המערב, השיב המלך הזה בשלום לידי בעליהן הראשונים, גם כֹּחַ מלכותו נגרע מאד מכֹּחַ המלכים אשר היו לפניו. כי בלעדי שרי העם ואצילי הארץ לא היתה לְאֵל ידו לָשׂוּם מס על עַם הארץ, לצאת למלחמה על אויביו או לכרות עמהם ברית שלום, ולאחרונה לקחו להם השרים (מאַגנאַטען) את כל עֻזוֹ ויכלתו עד כי לא נשאר בידו בלתי אם שם “מלך” – . אחרי אשר נפל המלך לודוויג השני לפי חרב בידי הישמעאלים על יד מאָהאַקס, התלקחו מלחמות חדשות באונגארן על אודות המלוכה, ואחרית המלחמות ההן היתה כי נֶחצתה אונגארן לשתים: לזיבענבירגען ולאונגארן המזרחית עד טהייס אשר היתה סרה למשמעת הישמעאלים, ולאונגארן המערבית אשר סָפַח אותה פֿערדינאָנד מעסטעררייך ליתר ארצותיו, ולאחרונה היתה כל ארץ אונגארן יְרֵשָׁה לעסטעררייך עד היום הזה.

.8 פאלען (Польша)

472 §

בבקעה הגדולה אשר על נהר ווייכסעל ובכל הארצות אשר על נהר אָדער ועל נהר וואַרטהע, ישבו עמים רבים משבטי הסלאווים ונשיא אחד היה להם, אך פעמים רבות נפלגו לפלגות ועל כל פלגה מָשׁל נשיא אחד, עד כי היתה ארצם לנשיאות (פֿירשטענטהימער) רבות. מעת אשר התנצר ההערצאָג מיעסקאָ (מיעציסלאַוו) ד“א תשכ”ו.966, על פי מיסיאנאַרים אשכנזים, היתה ארץ פאָלען תחת חסות מלכי אשכנז, אך לא סָרָה למשמעתם לעבדם ולשמור את מצותם רק נתנה להם מס שנה שנה, ובימי פֿרידריך השני יצאה כָּלִיל מתחת ידי מלכי אשכנז ותהי ממלכה בעלת חֹפֶשׁ ודרור. אפס כי רבות פעמים נחלקה למחלקות שונות, ובזה ירד ממנה עֻזה ואזלת גבורתה, עד כי במאה השתים עשרה פרקו נשיאי סלעזיען את עלה מעל צואריהם ודעת דרכיה לא חפצו, וילכו בדרכי האשכנזים ויהיו עִמם לְעַם אחד –. במאה הארבע עשרה התנשאה פאלען ותהי לממלכה גדולה ואדירה, כי וולאַדיסלאַוו הרביעי, ה“א פ'.1320, חבר את הארצות אשר על נהר וואַרטהע הנקראות בשם “פּאָלען הגדולה”, אל הארצות אשר על נהר וויכסעל הנקראות בשם “פאלען הקטנה” וַיְחַזְקָן בכל תּקֶף ועָצמת ידו לבל תִּפָּרַדְנָה לאֹרך ימים, ובעיר קראקוי שם כתר המלוכה בראשו וימלוך על ארץ פאלען בכל עוז, גם הנחיל את ממלכתו לזרעו אחריו –. אחרי מותו מלך קאזמיר בנו המכונה בשם “גדול”, קאזמיר הגדול ה”א צ“ג–ק”ל 1370–1333, והוא הגדיל את ארץ ממלכתן בספחו אליה את גאַליציען ואת רוסיא האדומה (ראָטהרוסלאַנד). בעיר קראַקוי יסד בית מדרש לחכמה, גם נתן חוקים טובים ומשפטים ישרים לבני עמו, עד כי בצדק כנוהו בשם “גדול”, כי הגדיל לעשות עמהם –. אמנם אף כי חתר בכל מאמצי כחו להכניע את גאון האפרתים העזים, בית המֶרי, ולהרים את קרן האזרחים והאכרים מֵעֲפַר שפלותם, לא עשו ידיו תושיה, ולא הצליח להפיק את זממו, כי מעם עז אשר קרבות יחפצו ודרכי החכמה נסתרו מהם, יבָּצר גם חֵרות האזרחים והאכרים מפני גאון האפרתים והאצילים ותאות נפשם להשתרר על עם הארץ ולכבוש אותם לעבדים –. וממשלת הארץ הזאת הנוסדה רק על פי החרב, נשארה תמיד רק בידי האפרתים, המסחור וכל מקנה וקנין בידי היהודים, והאכרים היו עבדים מהירים אשר הִתְעַמְרו בהם אדוניהם ויעבידום בפרך – עד כי בכל הארץ הגדולה ההיא לא היו בלתי אם אפרתים ועבדי עולם –.

9 ממלכת רוסיא (Русское Государство)

473 §

וולאַדימיר הגדול נין ונכד לרודיק נְשִׂיא הוואַראַגים (וואַראֶגערהויפטלינג), בָּחַר בעיר קיעוו וולאדימיר הגדול ד“א תש”ס .1000, למושב לו, וידבק בדת נַצֶרֶת יונית (גריכֿיש כריסטליכֿע קירכֿע) ויתן לה מהלכים בכל ארץ רוסיא, ארץ ממשלתו, ויצו לנתוץ ולהרוס את כל מזבחות הגוים המתהללים באלילים (היידען) לבל יקריבו עוד כעס קרבנם ולבל יזבחו עוד לשעירים –. הנשיא הגדול הזה הלך מחיל אל חיל, ובכל אשר פנה הצליח, וממלכתו השתרעה מנהר דניעפער (Dnieper) עד ברֵכת לאדאָגא גם על חֻפֵּי נְהַר דינאַ. אך בימי הנשיאים אשר מלכו אחריו, ירד כבוד ארץ רוסיא וְעֱזוּזָה בתגרת ידי המלחמות אשר לחמו הנשיאים איש באחיו על דבר המלוכה. מאתים שנה התעוררו המלחמות ההן עד כי אָזלת יד עַם הארץ, נָשְׁתָה גבורתם וְחִתְּתָה אֱיָלוּתָם, ואז מצאו אויבי רוסיא עת רצון לְנַתֵּק את מוסרותיה ולהשליך מהם עֲבוֹתֶיהָ; הליטווים (ליטהויער), הפולאנים, חֶבְרַת אֲחֵי הַחֶרֶב (שווערדברידער)⁴⁾ ועוד עמים רבים קָרְעוּ מרוסיא המערבית נָפוֹת וארצות רבות וישלטו בהן כְּאַוַת נפשם, ולאחרונה עלו המאנגאלים (Mongolen) אשר נקראו בְּשֵׁם תַּתַּרִים (על שֵׁם גבורי חיליהם אשר היו מֵעַם הַתַּתַּרִים) ויערכו מלחמה על הרוסים על יד קאַלקאַ (ד“א תתקפ”ד 1224), ויחלישום לפי חרב, ויתפרצו ויבואו בארץ רוסיא עד נְהַר דניעפער. העריצים ההם רָצחו את הרוסים שבויי החרב אחרי אשר נשבעו להם כי לא ישלחו ידם אליהם ולא יעשו להם מאומה. ועוד הוסיפו סרה בקחתם את שלשת נשיאי רוסיא הגדולים, הלא הם: מסטיסלאַוו, אַנדרעאַס ואלכסנדר, וישמטום תחת קרשי עץ כִּבדי משקל עד כי נֶחנקו תחת כֹּבֶד משאם, ועל גְוִיות הַנִרְצָחִים ההם חַגוּ חג נצחונם, שָׁתוּ יַיִן לְשָׁכְרָה בקול מצהלות אבירים, ויתרועעו וישירו בגאון עריצותם ועליצותם –. לתקופת חמש עשרה שנה הוסיפו עוד המאָנגאָלים לפרוץ בארץ רוסיא וְלָשׂוּם בָּהּ שַׁמוֹת (ד“א תת”ד 1240), בְּחַיִל וְעִזוּז הרעישו את חומת קיעוו עד רִדְתָּהּ, הֵשַׁמוּ את עיר תהלה ההיא, אוצר כל חֶמְדת רוסיא וכסא כבוד מושליה האדירים. את יושביה הרבים והעצומים רָצָחוּ, את מבחר גבוריה הורידו לטבח, ולאחרונה שלחו באש את כל היכלי העיר ואת כל ארמנות עֻזה וטירותיה, את מצבותיה העתיקות מעשי ידי חכמי חרשי קדם ואת כל יְקָר תפארתה וְעשֶׁר כבודה, כל חָסְנָהּ, וכל שכיות חמדתה, ואחרי כן שטפו ועברו גם בכל יתר ערי רוסיא ובכל מדינותיה מנהר דניעפער עד נהר וויכסעל ויתפשון בחרבם הקשה, ואת כל ארצות רוסיא הדרומית והמערבית הָפכו למדבר ציה, וּמְתֵי מספר אשר הִסְתַּתְּרוּ ביערים ונחבאו במחבואים מפני חרב היונה, היו רעבים וצמאים ונפשם התמוגגה ברעה עד כי קִנאו את המתים שכבר מֵתוּ. מעת ההיא והלאה נדכאה ארץ רוסיא תחת רגלי הזידונים הפראים ההם, ותהי להם למס עובד –. החַאן הגדול ראש גדודי המאָנגאלים המכונים בשם גדודי הזהב מקאַפטשאַק (דער גראָס חאַן דער גאָלדענען האָרדע פֿאָן קאַפטשאַק), שָׂם מִשְׁכָּנוֹ קִדְמַת נהר וואָלגַא, שָׁם היתה עיר הבירה ומשם לָחץ בחָזקה שְׁנוֹת מאות את הרוסים וַיָטֶל עליהם מַס כָּבֵד מִנְשׂוא, גם הנשיאים וראשי עַם הרוסים תֻּכּוּ לרגליו, הושיבו לו מנחה וישקלו כסף וזהב לאוצרותיו מדי שנה בשנה ככל אשר שָׁת עליהם, וימשול בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ואף כי חָשַׁף אלכסנדר נעווסקי את זְרוֹעַ עֻזוֹ וַיַךְ את צוררי רוסיא ההם מכה גדולה מאד על יד נהר נעוואַ (ה"א א' 1241), אך במה נחשב הנצחון ההוא מול האסון הנורא הרובץ על כל עם רוסיא? לשוא השליך הנשיא הגדול דעמעטריוס איוואַנאָוויטש את נפשו מנגד לפרוק את עול העריצים ההם מֵעַל ואחרי הרוסים בני עמו, לשוא הוציא את גבורי רוסיא אל הֹרג, כי המאָנגאָלים גָברו ממנו וישרפו באש את מאָסקוי (Moskau) (ה“א ק”מ 1380) עיר הבירה, ויכבידו את ידם עליו לשאת ולסבול את עֻלָם הברזל כבראשונה –. ככה היו הרוסים נגשים ונענים, עשוקים ורצוצים בידי עריצי גוים ההם, עד אשר נִשְׂקָה אש המריבה בין גדודי הפראים ההמה, ועד אשר הראם טימור את נַחַת זְרוֹעוֹ ואת חרבו הקשה, כי אז נגדעה קרנם ונשברה עזותם, ואז הצליח הנשיא הגדול השליט לבדו במאָסקוי, הלא הוא איוואן וואַסילעוויטש, ה“א רכ”ב–רס“ה 1462–1505, לחבל את עול המאנגאלים, גם יצא בחרב עליהם ובכל אשר פנה הצליח, ויכם מכה נצחת עד כי נכנעו מפני גבורתו ועזוזו. הנשיא הגדול והגבור הזה בנה ערים בצורות על גבול רוסיא המזרחית, עָצוֹר עָצַר בעד המאָנגאָלים ובעד כל צוררי רוסיא מהתנפל עוד בארצו, גם מצא עוד עוז לו לְהִשְׂתָּעֵר על ארצות אויביו ולהשתרר עליהן. הוא הכניע תחת ידו את נאָווגאָראָד, עיר המסחור, אשר היתה כנסיה חפשית שנים רבות ואזרחיה הגבורים לחמו בגבורה בעד חרותם, ובגבורת הנשיא הגדול ההוא שבה לסור אל משמעת רוסיא כבראשונה, וראשי אזרחיה אשר הקשו את ערפם וימאנו לשאת עליהם את שִׁלְטוֹן נְשִׂיא הרוסים, שֻׁלחו לערים אחרות ולמדינות רחוקות ביד פשׁעם, גם ארץ ליטהויען רגזה בראותה כי חִדשה רוסיא כנשר נעוריה ורוח חדשה מתנוססת בה –. איוואַן וואַסילעוויטש לקח לו לאשה את בת אחי הקיסר (הנוצרי) האחרון מקיסרי קאָנסטאַנטינאָפעל בירת ביצאַנץ, ועל כן נהרו חכמי ביצאַנץ אל ממלכת רוסיא ויעירו ויעוררו את יושביה להתנער מעפר הסכלות ולאחוז בדרך החכמה. מני אז נשאו שליטי רוסיא (Czaaren) את עיניהם אל ממלכת קיסר קאָנסטאַנטינאָפעל היא ממלכת רומא המזרחית – הנשיאים אשר היו אחרי איוואַן וואַסילעוויטש חשבו את רומא המזרחית לארץ ירושתם, ויחשבו מזמות ללכוד אותה ולספחה אל ממלכת מאָסקוי. “כי הסלאַווים הצְפוֹנִים (אשר הרוסים הם חוֹטֶר מִגִזְעָם) נכספו תמיד אל ארץ הקדם (Levante) כאשר נכספה לפנים נפש הגערמאַנים אל ארץ איטליא”. מעת אשר לכדו הישמעאלים את קאָנסטאַנטינאָפעל, היה הכֹּחַ בידי הבישאפֿים הרוסים לבחור עליהם כֹּהנים ראשים Metrodolite), אשר נקראו אחרי כן בשם פַאטריאַרכֿים), וכנסיה דת הנוצרית אשר ברוסיא היתה מאז והלאה כנסיה חפשית, ותבחר לה כהנים ראשים כטוב וכישר בעיניה, גם כל הליכות הדת היו בידיה מבלי פנות אל הכהן הראש היושב ברומא או אל ראש הכהנים אשר בביצאנץ –. איוואַן וואסילעוויטש היה גבור מלחמה ומנצח, גם מחוקק ושופט רמים, וישם חוקים ומשפטים בארץ ממשלתו אשר עליהם יחיו בני עמו. עיניו למרחוק הביטו לבל תקום מלחמה אחרי מותו על דבר המלוכה, ולבל תחצה עוד רוסיא לממלכות רבות. ועל כן יָצַר חֹק לא יעבור על אודות ירושת מלכותו באופן אשר לא יכלה עוד להתעורר מלחמה בארץ בגללה. הוא הביא לארצו חכמי חרשים ובעלי מלאכת הַבִּנְיָה (בוילייטע) מארץ אשכנז ואיטליא לבעבור ילמדו מהם הרוסים לשכל את ידיהם גם הם במלאכת עבודה ובחרשׁת המעשה. הוא בנה את המבצר הנשגב הנודע לתהלה בשם “קרעמל” להיות מגן ומחסה למסקוי עיר מלכותו, והמבצר ההוא יעיד על רוֹחַב לבב בונהו ועל תועפות רוחו לעשות גדולות ונצורות. אך רוח הנשיא הַנִשָׂא הזה היה כנחל שוטף וכשׂער קטב, מפני גערת אפו ורעם קצפו רגזה ותחל ארץ רוסיא, הנשים התעלפו (לפי דברת העם) מפני מבטי עיניו עת הפיצו שלהבת זעם וחזיזי אש קצף, מכל עמי הארץ גם אמיץ לב בגבורים לא ערב את לבו לגשת להדום כסאו לצקת לפניו את שאלתו, וכל השרים הגדולים האוכלים על שולחנו, לא נועזו ללחוש דבר איש באזני רעהו או לקום ממושבם גם אחרי נפול תרדמה על עיניו שעות רבות רצופות –. נכד הנשיא העז ההוא היה איוואַן וואַסילעוויטש השני, ה”א רצ“ג–שמ”ד 1533–1584, המכונה בשם איוואַן האיום (דער שרעקליכֿע) אשר לקח לו לראשונה את שם הכבוד “צאַר”, או “שליט לבדו על כל הרוסים”, ויצא בעקבות אביו זקנו בכל דרכיו ויהי נורא לכל הרוסים, מפניו חלו ורגזו כל האלופים, ומפני גערת פניו נמוגו כל יושבי הארץ, ויואל להשכיל להיטיב לבני עמו ביד חזקה ובמוראים גדולים –. הנשיא הזה לכד את קאַזאַן ואַסטראַחאַן, הרחיב את גבול רוסיא עד הררי קאַווקאַז, ויחתור בכל עוז ללכוד את ארץ זיביריען ולספחה אל ארץ רוסיא האדירה. הוא הקים לו אנשי חיל נושקי רומי קשת (Strelzi, Strelitzen), ובזה יסד את מצב המלחמה בארצו (איין שטעהענדעס קריגסמאַכֿט). אך חשכת הבערות רבצה עוד בארץ רוסיא יותר ממאה שנה, קרני שמש ההשכלה לא עצרו כֹח לבקוע את העננה השוכנת על עם הארץ, המסחור היה רק בידי בעלי ברית ערי המסחור (Hanseaten) ומה גם בידי בעלי עיר ליבעק (Lubek), משפטי הנהגות הרומאים והאשכנזים ויתר העמים כמו זר נחשבו להם, ובכל גדודי העמים הנוסעים בעדר חָיוּ גם הם על חרבם, ודעת דרכי החכמה לא חפצו –. בְּמוֹת פֿעאָדאָר בן איוואן (ה“א שנ”ח 1598), כָּבָה נר נשיאי בית רוריק הזכרים, אך כבר רחבה אז ארץ רוסיא ופרצה עד מרחקי תבל, כי תחת אשר במאה החמש עשרה היתה מדת הארץ הגדולה ההיא 18,000 פרסאות מרובעות, היתה בימי פֿעאָדאָר יותר מן 100,000 פרסאות מרובעות –. על יד אַשדות נהר דניעפער, על נהר דֶן ולרגלי הרי קויקאז, ישבו שבטי הקאַזאַקען, רוכבי סוסים מהוללים ואנשי חיל למלחמה, ולפי הנראה היו השבטים ההם בני תערובות מגדודי הַתַּתַּרִים והרוסים אשר פשטו אז במקומות ההם לשלול שלל. השבטים העזים ההם בחרו להם ראשים מבני עמם ויחיו תכלית חיי פרעות, ויגורו תמיד מלחמות עם הפאָלאנים והמאָנגאָלים העריצים, עד אשר הכניעם איוואַן והנשיאים אשר היו אחריו ברוסיא ויהיו להם לעבדים. הקאָזאַקען עזרו את הרוסים להכניע את העמים הפראים ועובדי האלילים הנקראים בשם בוריאַטען (על הרי אַלטאַי), טונגוזען, טשוקטשען (Tschuktschen) ועוד עמים פראים כאלה אשר ישבו בבקעה הרחבה עד אין קץ אשר בפאת צפונית להררי רוסיא ויחיו חיים פרועים מבלי כל משפטי מדינה וחוקי חברת האדם. מלאכת ידיהם היתה ציד חיות וציד דגים ולנסוע בעדר, ומעונתם סֻכּוֹת נוצר אשר עשו להם מענפי עץ או מְחִלוֹת עפר להסתר מפני הַקוֹר והקרח הנורא אשר במקומות ההם. מעת אשר הכניעום נשיאי רוסיא, הם נותנים מס להרוסים עורות חיות יקרות, גם ימירו את העורות ההן ביין שרף אשר דבקה נפשם אחריו.

זיביריען.

בעת אשר לכד יערמאק גבור הקאזאקען את זיביריען, היתה עוד הארץ ההיא תחת ממשלת הַתַּתַּרִים או המאָנגאָלים אשר בימי טאַמערלאַן העריץ פרצו ויציפו את כל ארצות הצפון. ויערמאַק העז כנמר לכד את זיביריען עם מתי מספר מבני עמו ויתן אותה למורשה להנשיא הגדול איוואַן האיום, והנשיא הטה לו חסד בעד נחלה בְּלִי-מְצָרִים ההיא אשר הנחיל לו ויסלח לעונו אשר טפלו עליו משנאיו ומקנאיו לאמר: כי הוא תמך בידי הקאזאקען בני עמו לריב את ריבם עם נשיא רוסיא עד אשר נֶחמסו מהם משפטי חפשם וחרותם –. אך בכל זאת לא היתה ארכה לשלות יערמאק, וימי חייו לא נמשכו, כי ראש גדודי התתרים קרא לו אל המשתה אשר עשה לשריו ועבדיו, וכטוב לבו ביין, התנפלו עליו התתרים הפריצים להכותו נפש. לשוא נלחם בם הגבור האומלל הזה כדוב שכול, לשוא התגבר כארי להמלט על נפשו, כי הם נשאו אותו ויטילוהו במצולות נהר אירטיס (Irtysz) ויצלול כעופרת במים עזים ההם. אחרי מות יערמאק נהרו הקאזאקיו המונים המונים לארץ זיביריען, אך הארץ ההיא היתה כבר בידי הרוסים, והקאזאקען אשר ישבו בה היו להם לעבדים, ולתקופת מאתים שנה לכדו הרוסים את כל רחבי ארץ ההיא עד ים הקרח, ים אוקינוס. ארץ הערבה ההיא תפגע בגבול חינא, והיא גדולה ורחבת ידים במאד מאד. בפאת דרומית ישבו בה הקירגיזים (Kirgisen) הפראים, ובפאת מערבית דרומית ישבו בה הָאֻסבעקים (Usbeken) והקאַראַקאַלפאַקים (Karakalpaken). הקירגיזים נסעו בעדר גם ארבו על הדרכים לשלול שלל מאת עוברי דרך. עדרי סוסיהם ועשתרות צאנם הם כל הונם ועשרם. שפתם דמתה לשפת התתרים. מידת ארץ זיביריען היא יותר מִשְׁלִיש כל ארץ אזיא (יותר מן 300,000 פרסאות מרובעות), ועל כן ישתנה בה מֶזֶג האקלים וצמחי האדמה. בארצות החוף אשר בפאתי צפון, ימס השלג באחרית ימי הדש יולי, והאדמה תוציא צמחה במשך ימי הקיץ, שם יִמָצְאוּ בִצוֹת וִיוֵן מצולה, והשדות מכוסים שם בחציר יבש (מאָס) וסבכי קנים (שטרויכֿווערק), ולא יצלחו להוציא לחם מן הארץ, וכל עץ מאכל או עצי שרפה ועצי בנין לא ימצאו שמה. אך משם והלאה לצד דרומית תחל האדמה תת כֹּחָהּ, עצים רעננים ישאו ענף, ושיאם לעב יגיע. כל חבל הדרומי אשר בִּצְפוֹן זיביריען עד רחבי טאָבאָלסק ועוד הלאה, מכוסה הוא לארכו ביערים גדולים רבים ועצומים עד אין חקר. בְּטַבּוּר זיבירען (צענטראַלזיבירען) דרומית לטאבאלסק עד עַרְבוֹת הקירגיזים, לא יצלחו היערים והעצים הגבוהים, רק לפאת מזרחית יצמחו יערים במספר רב. היערים יגדלו עצי לבנה (פיכֿטען) ברושים (טאנגען), בירקען, בוכֿען, אַרהאָן (אֹרֶן) וארזי הצפון (נארדישע צעדערן). האדמה דשנה היא שם וּפוֹריה במאד מאד, עד כי גם בעצלות ידי אִכָּרֶיהָ תוציא מאה שערים ממגד תבואות שמש וממגד צמחי השדה וזרועי גנה, פשתים וקנבוס, גם אבטיחים (מעלאָנען) טובים למאכל. ביעריה ימצאו פרי אדמה (ערדבעערען) רבים מאד המתוקים לחך, אך לעומת זאת יחסרו שם עצי פרי. כל חַיְתוֹ בַיִת (הויזטהיערע) הנמצאות בארצותינו, תרמשנה שם במספר רב, וחיתו ציד (ווילדפרעט) גם דגים רבים ושונים ימצאו בארץ הברוכה ההיא. מהרריה יחצבו כסף וזהב וכל מיני מתכות, ועוד לא נגלו מהם כי אם מעט מזער. אך גם עתה עשירה היא בכל מתכות יקרות יותר מן כל הארצות. בחלק הדרומי מזיביריען (כל ערבות הקירגיזען), יִרֶב חוֹם השמש בימי הקיץ, ובימי החורף תרעשנה שם סופות וסערות, ועל כן הוא מדבר שממה מבלי ערים וכפרים ומבלי מסלול ודרך, גם לא יזלו שם נהרים ויאורים, ומימיו הם מי ברכות מלוחות אשר לא יצלחו לִשְׁתִיָה.

10 מאָנגאָלים וישמעאלים.

474 §

בראשית המאה השלש עשרה לספירת הנוצרים, רגזה ותרעש ארץ הקדם בתגרת ידי הגבור העריץ דשענגיז-חאן (Dschengis-Chan), ר“א תתקפ”ז 1227, ראש גדוּדי עמים עזים מלומדי מלחמה ונוסעים בעדר (נאָמאַדענהאָרדען). הגבור ההוא פרץ את חומת חינא האדירה והנשגבה, ובחרבו החזקה והגדולה לכד את כל הארץ (הנקובה בשם ממלכת השמים (דאַס היממלישע רייך) וּצְבִי היא לכל הארצות). וכסופות בנגב חָלָףַ וְעָבַר בכל ארצות הקדם ואיש לא התיצב לפניו, גם הודו מזרחית (הינדאסטאַן) גם הממלכה הגדולה ממלכת האָוואַרעסמיר (Chowaresmier) על הים הכספי ובארץ פרס, לא עזרו כח לעצור את מרוצת עריצי גוים ההם מהתפרץ דימה, באָכֿאַראַ, סאַמאַרקאַנד ובאַלק נשרפו באש עם כל אוצרות חכמת חכמיהם ומעשה ידי חכמי חרשיהם בעברת זדון פראי אדם ההם. אחרי מות דשענגיז-חאַן הוסיפו בניו ונכדיו לעבוא עוד הלאה בארץ וללכוד ערים ומדינות במספר רב. בּאטוּ לכד את כל הארצות אשר לצפון ים השחור, העמיס מס כבד על רוסיא, שלח באש את קראקוי העיר הגדולה, ואת כל ארץ פאָלען ואונגארן מִלא שֹׁד ושבר, הֶרג ורצח, ויהפכן למדבר שממה –. העריצים ההם הנקובים בשם מאָנָגאָלים עברו לאחרונה את נהר אָדער, וישתרעו על ברעסלוי וישרפוה באש ויעמידוה על גחליה ריקה. ההערצאג היינריך משלעזיען התחתונה (נידערשלעזיען) נפל עם מבחר גבוריו הנוצרים לפי חרב העזים ההם על מרומי שדה קטל על יד ליגניץ, וכל עם שלעזיען נסו על ההרים למלט נפשם מהחרב הרעה הַחֹדֶרֶת להם. כל יושבי ארץ המערב נמוגו ויתפלצו פן תָּחוֹל גם בהם חרב המשחיתים ההם, ונפשם עליהם התעטפה בראותם כי הקיסר והפאפסט יריבו איש באחיו בחזקה ואינם שָׂמִים על לב לגדור פרצת בני עמם ולצאת לישועתה לבני הנוצרים ולדתם. אפס כי המאנגאלים לא פרצו עוד הלאה, כי נפל עליהם פחד גבורי איירופא, וַיֵחַתּוּ מפני ערי המבצר אשר בתוכה, גם ראו כי לא ימלאו אוצרותיהם זהב משלל המערב, ועל כן שמו פניהם אל ארץ הקדם, ויעלו כשואה על ממלכת הכליפים המלאה לה כל סגולות מלכים, ובגדל עוזם לכדו את בגדד ואת כל ארצות הכליף. לשוא יצא הכליף האחרון בחרב לקראתם בחיל כבד מאד ובעם רב כחול הים (ה“א י”ח 1258), כי הוא עם מאתים אלף איש מבני הישמעאלים נפלו לפי חרב, והמאנגאלים שללו שלל ויבוזו בז בקרית הכליף ארבעים יום רצופים. אחרי כן שטפו העריצים ההם בארץ ארם ויהרסו את אחלב (Aleppo Haleb) העיר המפֹארה והמהוללה, ואת דמשק עיר תהלת הארץ, גם לכדו את הארץ הקדושה וכל עריה, ובפרסות סוסיהם רמסו את אוצרות כל חכמי הנוצרים והערביאים אשר אצרו בתוכה מימי קדם. אחרי דורות אחדים נפלגה ממלכת המאנגאלים לפלגות רבות, אך הרוסים נשאו עוד מאתים שנה את עֻלָם הברזל ויכנעו תחת ידם.. והאונגארים גם הפולאנים התנערו מעט מעט מֵעֲפַר שממותיהם, ורק אחרי שנים רבות התרפאו ממכותיהם וְשָׁבוּ לקדמתם.

475 §

באחרית ימי המאה השלש עשרה לחצו המאָנגאָלים את הישמעאלים האָסמאַנים עד כי עזבו את מושבותיהם במזרח שמש על הים הכספי ויתורו להם ארצות אחרות לִמְכוֹן שִׁבְתָּם, ויתפרצו ברבבותיהם אל אזיא הקטנה לרשת אותה ולשבת בה. הישמעאלים האסמאנים ההם היו אנשי מקנה נוסעים בעדר ואנשי קרב ומלחמה, אשר דתם דת מחמד, וכהניהם (Derwischen) השִׂיאוּם לרדוף בחרב את הנוצרים וללחום בם מלחמות תנופה בלי הפוגה. אָסמאַן גִבּוֹרָם הִשְׂתָּעֵר על ביטיניא (Bithynien) ויבחר לו את פְּרוּז אַ (Prusa, Bursa) וישם בה את ממשלתו, וכל היונים חלו ורגזו מפניו ולא היה בהם כח לקחת מידו את הארצות אשר לכד מידם –. המושלים אשר היו אחריו הוסיפו עוד אֹמץ בספחם אליהם את החיל החדש הנקובים בשם מוראד הראשון יאַניטשאַרען, ומוראַד הראשון, ה“א קכ”א–קמ“ט 1361–1389, אחרי לכדו את אזיא הקטנה, פרץ באיירופא, ובמלחמות אחרות הצליח לכבוש את כל הארצות אשר בין ההעללעספאָנט ובין הֶעמוּס (Hämus), גם לכד את אַדריאַנאָפעל ויבן בתוכה בתי תפלות (Moscheen) מפֹארים מעשה ידי אמן, מלכותו שם בתוכה, ותהי לו לעיר מלוכה ולמקדש מלך –. באַיאַצעט בן מוראד הראשון, ה”א קמ“ח–קפ”ג 1389–1403, היה איש חיל, רב פעלים, אך גם אביר לב וחומס, והוא הוסיף ללכוד ארצות רבות בימים מעטים, וְחָש בִּמְעוּפוֹ לְנַצֵחַ אֵילֵי הארץ, עד כי כנוהו בני דורו בשם “ברק” בגלל לַהַט עֱזוּזוֹ ותעופת שלהבת גבורתו –. הוא לכד את מקידוניא ואת טהעסאַליא, פרץ דרך מעבר טהערמאָפֿילאָ אל העללאַס הנשמה ואל פעלאָפאָנעז, ויתפוש את אַרגאָז ברעש מלחמה, ואת פרשיו הקלים צוה לפרוץ בארץ לאַקאָניאָ העתיקה ולתפוש אותה בחרבם הקשה –. אז נעורו בני המערב מתרדמת עצלותם וַיֵחָלְצוּ חוּשׁים להלחם עם האויב העז והעצום ההוא לבל יערוץ עוד ארץ. זיגמונד מאונגארן, יאָהאַן מבורגונד, גבורי אבירי צרפת, גם אפרתים רבים מבני האשכנזים ומארץ באֶהמען חברו יחדו לצאת בחרב על הגבור הנערץ ההוא. מספר אנשי החיל ההם היה יותר ממאה אלפים איש, וכלם כאיש אחד התנגשו ויבואו עד שפלת הדאָנוי (דיא אונטערע דאָנוי), ומלחמה נוראה התחוללה בין הנוצרים והישמעאלים (ה“א קנ”ו 1396), אך בניקאָפאָלי נגפו הנוצרים מגפה גדולה מאד לפני הישמעאלים, גם גראפֿים ואבירים רבים נפלו לפי חרב, או נפלו בשביה בידי הישמעאלים, ושֹׁביהם החזיקו בם מאנו שלחם עד אשר נתנו להם כסף רב ועצום כופר נפשם, ועשרת אלפים איש אשר לא היו רַבֵּי הַמִשְׂרָה נִרְצְחוּ בידי הישמעאלים העריצים במצות באַיאצעט העריץ –.

476 §

אך לא לעולם חוֹסֶן ישועות! כי גם על באַיאצעט בא הקץ, קץ כל מרגיזי ארץ בעריצותם! כי אז קם עליו אויב איום ונורא, גבור עריץ ואיש מלחמה יתר הרבה ממנו, אשר ימינו רעצה תבל ביתר עָז עוד. האויב הנורא ההוא היה טימוּר הַפִּסֵחַ נשיא המאָנגאָלים ונצר מגזע דשענגיז-חאַן, אשר חשב מזמה להקים את ממלכת דשענגיז-חאו ולהשיב לה את עזוזה וכבודה הראשון. בראש גדודיו הנוראים עזב ככפיר סֻכּוֹ, ויצא מזאַמאַרקאַנד קרית עוזו, וילך למרחבי תבל להכניע תחת ידו את כל העמים והארצות אשר מושבם מחומת חינאַ עד הים התיכון. ארץ הודו וארץ פרס כרעו ונפלו לפי חרבו הגדולה והנוראה, את בגדד העיר הגדולה ואת דמשק כלילת היופי הרס בעברתו, ברעם גבורתו לקח את ארץ ארם מידי המאמעלוקען, ואחרי כן שטף ועבר באזיא הקטנה וישם בה שַׁמוֹת נוראות וימלאנה רוגֶז ופלצות נצחת. דָם ואש ותמרות עשן, עיי מַפָּלָה וחרבות, חללי חרב וְנִבְלוֹת ההרוגים אין מספר, הודיעו את כל המקומות אשר צעדו בהם רגלי המשחית והמחבל ההוא. לפניו הָלַךְ הַמָוֶת בכל כלי משחֵתו, והשאול עם כל כלי נשקו יצאו לרגליו, וַתִּתְחַלְחַל התֵּבל ותֶּאבל ועמודיה התפלצו! –. אז חדל באיאצעט מעשות עוד מלחמה בקאָנסטאַנטינאָפעל, ויעל מעליה, ויצא בחרב לקראת טימוּר הרֹדֵד כל מלכי גוים תחתיו. על יד אַנגאָראַ התלקחה מלחמה איומה מאד בין שני מרגיזי ארץ ההם, אפס כי הישמעאלים בכל גבורתם ועזוזם נגפו לפני המאָנגאָלים חֵיל טימוּר, נפלו לאלפי אלפים לפי חרב העריצים הנוראים ההם, ובאַיאַצעט נפל בשביה, ולתקופת השנה מת מִמְגִנַת לב ודאבת נפש. אך גם טימור לא האריך ימים, וממלכתו הגדולה והרחבה מרחבי תבל, מהרה ותרד מטה מטה כאשר חשה ותמהר לעלות מעלה מעלה, ובימים לא כבירים עלתה בתֹהוּ ואבדה, ולא נשאר כל שריד ממנה –.

477 §

מוראד השני נכד באַיאַצעט התגבר וישב את ממלכת האסמאנים אל כבודה הראשון, מוראד השני, ה“א קפ”א–רי"א 1451–1421, ויתן לה אֹמֶץ וֶאֱיָל כבתחלה, עד כי היתה שרתי בארץ אזיא ותתן חתיתה גם בארץ איירופא כבימי קדם. הוא הגביל מאד את ממלכת ביצאנץ ולא הניח להקיסר בלתי אם את קאָנסטאַנטינאָפעל ועוד נפות מעטות וישימהו למס עוֹבֵד. אז התאמץ יאָהאַן השביעי קיסר ביצאַנץ המכונה בשם פאַלאֶאָלאָגוס לחבר את כנסית דת נוצרית המזרחית עם הכנסיה המערבית (הרומאית), בְּתִקְוָתוֹ כי אם תתחברנה שתי הכנסיות ההן יחד, אז יואילו הנוצרים המערבים להושיע לאחיהם המזרחים ויעזרום להלחם עם הישמעאלים האסמאנים צורריהם וקובעי נפשם. וילך הקיסר ואבי הכנסיה (פאַטריארך) עם הגמונים רבים לארץ איטליא וַיִתְוַכְּחוּ שם עם כהני הכנסיה הרומאית זמן רב על עניני דתם, ולאחרונה נועצו המתוכחים לב יחדו ויחברו את הכנסיה המזרחית אל המערבית. אך עד מהרה נחמו עזי האמונה משתי הכנסיות ההן על התחברות ההיא, וישובו וַיִתְפָּרְדוּ כבראשונה, והפרץ הָרָחָב אשר היה בין שתי הכנסיות ההנה, רָחַב וְנָסַב עוד יתר הרבה מבתחלה –. אך בכל זאת שלח הפאפסט את יוליאַן ממלא מקומו (לעגאַט) אל כל מלכי הנוצרים להטות את לבם להלחם את מלחמות הדת עם הישמעאלים, והחפץ הזה הצליח ביד הפאפסט. כי וולאַדיסלאַוו מלך אונגארן ופאָלען, והגבור המהולל הוּניאד מזיבענבירגען עברו את נְהַר דאָנוי ויערכו על האָסמאנים מלחמה. אך במלחמת וואַרנאַ כשלו הנוצרים ונפלו, והאָסמאנים הכו בהם מכה גדולה ונוראה מאד, עד כי לא נשאר מהם שריד ופליט, וגם המלך הצעיר וולאַדיסלאַוו נפל במלחמה ההיא, ועריצי האסמאנים התעללו בגויתו, כרתו את ראשו וירמוהו על חנית וישאוהו בכל מחנותיהם לְרַאֲוָה בו – וְיוּלְיאַן ממלא מקום הפאפסט נס מהמערכה וימת בדרך מנוסתו.

תַּמּוּ דִּבְרֵי יֵמי הַבֵּינַיִם.

1. מְבַשְׂרֵי עֵת הַחֲדָשָׁה.

1. המצאות חדשות:

a) מַחַט הַצְפוֹנִי (דער קאָמפאַס). אֲבַק הַמוֶרה. דפוס הספרים.

478 §

במאה הארבע עשרה וחמש עשרה לספירת הנוצרים, קמו חכמים מחֻכָּמִים גדולי חקרי לב וַיְִגַלוּ עמוקות מני חשך, ותעלומות עולם הוציאו לאור על ידי ההמצאות החדשות אשר המציאו אז ברוב חכמתם ורוחב דעתם, ועל פיהן שֻׁנוּ לטוב תהלוכות בני האדם בימי הבינים, ואור חדש הופיע ברחבי ארץ ותבל. ההמצאות ההנה, הלא הן מחט הצפוני (דער קאָמפאַס), אבק המורה (שיספולווער) ומלאכת דפוס הספרים (בוכֿדרוקערקונסט) –. הסגולה הנפלאה אשר הָטְבְּעָה במחט הצפוני (מאַגאַנעטנאַדעל) לִפְנוֹת תמיד לפאת צפונית, היתה נודעת עוד לפני דורות רבים לעמים שונים, אך לא יצאה לפעולת אדם להאיר לארץ ולדרים עליה עד ראשית ימי המאה הארבע עשרה. כי אז התעורר איש איטלקי חֲכַם לב ושמו פֿלאַוויאָ גְיאָיאַ ויכונן את פעולת הסגולה ההיא להועיל מאד ליורדי הים באניות, ומהיום ההוא והלאה נגלו על ידה רזי עולם והמון נסתרות שמבראשית. כי בלעדי מחט הצפוני לא הרהיבו הַתָּרִים יודעי הים בנפשם עוז לעבור ארחות ימים ולמצוא איים חדשים ועולם חדש. יען כי עד הימים ההם לא ערבו המלחים את לבם להרחיק מחוף ים התיכון והלאה אל לב הים, ורק בעזרת מחט הצפוני נתנו גם בים הגדול דרך ובמימיו העזים נתיבה וַיְגַלוּ גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר אשר לא שְׂעָרוּם מורשי לבב כל חכם מימות עולם –. על אודות המצאת אבק המורה, דעות שונות בין החוקרים, רבים אומרים כי עוד בשנים קדמוניות ידעו החינעזים, ההודים והערביאים את פעולת האבק ההוא בטרם נודעה עוד לאנשי איירופא, ורבים אומרים כי הראשון אשר המציא את האבק ההוא היה אחד מכהני האשכנזים ושמו בערטהאָלד שוואַרץ (ד“א קמ”ד 1354) יליד עיר פֿרייבערג⁵ בנוף ברייזגוי. אך זאת ידענו נאמנה כי רק באמצע מאה הארבע עשרה החלו בני איירופא לירות באבק מורה בְּהַצוֹתָם את אויביהם ביום קְרָב, ולפני הימים ההם גם עקבותיו לא נודעו. והנה כאשר שִׁנה מחט הצפוני לטובה את הליכות יורדי הים באניות, כן שִׁנה גם אבק המורה לטוב את דרכי אנשי החיל מלומדי מלחמה. מיום אשר למדו אנשי הלחם את ידיהם לירות בכלי נשק המורים (שיסוואַפֿפֿן), ירד עשר מעלות אחורנית כבוד הפרשים לובשי שריון קשקשים ונושקי רומי קשת, כי כל נשקם כאין וכאפס נחשבו מול כלי נשק המורים המרגיזים ארץ ברעם גבורתם, ובחזיזי ברקיהם ילהטו סביב צריהם –. גם חברת האבירים (ריטטער), אשר השביתה כבר מטהרה והשחיתה את דרכה על הארץ, ספה תמה מעת אשר נגלו כלי נשק המורים, וגברותם תמס הלכה מול גבורת בעלי נשק ההם. מלכי ארץ ורוזנים שכרו מני אז והלאה אנשי חיל גבורי כח, ויכוננו להם חיל רגלי (פֿוספֿאָלק), ולאחרונה עשו להם אנשי צבא, אנשי תמיד (שטעהענדע העערע), ובגבורת ימינם הכניעו את גאון אנשי הזרוע וישפילו את עריצות בעלי האגרוף אשר חיו על חרבם וימלאו את בתיהם גזל, חמס ושֹׁד –. הראשון אשר המציא את מלאכת הדפוס היה אזרח נכבד מבני אשכנז ושמו יאָהאַן גוטטענבערג. האיש הזה נולד בעיר מאַיינץ בשנת ה“א קס”א 1401. ובשנת ה“א ק”ץ 1430 עזב את עיר מולדתו וישב בעיר שטראַסבורג⁶, שם חשב מזמה וימציא את ההמצאה הגדולה והנפלאה, המצאת מלאכת הדפוס, כי הוא הדפיס כבר משנת ה“א קצ”ו 1436 המון ציורים ותמונות שונות על לוחות עץ (האָלצטאַפֿעלן) והדבר היה הֵעִיר בקרבו רעיון חדש: להמציא גם את דפוס הספרים, ויקצוב מכפיסי עץ תמונות אותות (בוכֿשטאַבען) שוים בגדלם ויחבר אותם לְמִלוֹת וְתֵבוֹת שְׁלֵמוֹת, וישחיר את פניהם בִּדְיוֹ, וידביקם על ידי מכוֹנה על הגליון, וישמח מאד בראותו כי חפצו הצליח בידו –. אולם בעיר שטראסבורג קצור קצרה ידו להוציא את הפעל הנשגב הזה למענה מחֹסר כסף, וַיָשָׁב למאיינץ עיר מולדתו בשנת (ה“א ר”ז 1446), ושם התודע לאיש עשיר צורף כסף (גאָלדשמיד) ושמו פֿוסט או פֿויסט (Faust)⁷, והוא נתן לו די כסף להוציא אל מערכי לבו לאור, ויכרתו ברית יחדו ויכוננו להם בית דפוס עם כל המחסורים אשר יחסו לו, ובשנת ה“א ר”י 1450 החלו להפליא את יושבי תבל במלאכתם הנשגבה והנפלאה אשר לא נראתה למיום הִוָסֵד הארץ ועד הימים ההם. ופֿויסט לקח לו לעזר את יעקב אחיו, ועוד איש חכם ושמו פעטער שאָפֿפֿער (Peter Schoffer ) סופר מהיר במלאכת הכתיבה, מלאכה אשר היתה דרושה אז מאד לחֵפץ הדפוס, יען כי אז נעשו כל אותיות הדפוס על פי התבנית אשר כתב איש סופר מהיר במלאכת הכתיבה –. וזה האיש פעטער שאֶפֿפֿר הוסיף להגדיל עוד את מלאכת הדפוס ולהאדירה, כי תחת אשר עמלו גוטטענבערג ופֿויסט לתאר בשרד כל אות ואות לבדה ולקצוב כל אחת ואחת ביגיע כפים, המציא הוא את מלאכת יציקת האותיות אשר בלי עמל ויגיעה רבה תצאנה בפעם אחת אותיות רבות ושונות במספר רב כאשר הוא בידנו עד היום הזה –. ובשנת ה“א רי”ב 1452 המציא פֿויסט גם פעטער שאֶפפער את מיני המתביות אשר יצלחו ליציקת האותיות –. ואחרי כן המציא פעטער שעֶפֿער מין פִּיחַ וּשְׁחוֹר (בוכֿדרוקקערשוואֶצע) אשר יצלח מאד למלאכת הדפוס, ובכן הלך בית דפוס גוטטענבערג הלך וגדול מאד עד להפליא –. אפס כי גורל גוטטענבערג היה כגורל כל אנשי סגֻלה אשר הֵאִירוּ באור חכמתם לארץ ומלואה, כי גם הוא לא ראה שָׂכָר בעד חכמתו, ולא אָכל מפרי יגיע כפיו, כי פֿויסט נָשָׁה בו את הַמַרְבִּית מהכסף אשר נתן לו בתחלה, וכאשר לא הִשִׂיגָה ידו לְשַׁלֵם לו, הִגִישׁוֹ למשפט לפני שופטי עיר מאיינץ, והם גָזְרוּ אֹמֶר כי כל בית הדפוס עם כל האותיות והכלים אשר בו, הם מִקְנַת כסף פֿויסט עד העולם, ולגוטטענבערג אין חֵלֶק ונַחלה בהם –. ומהיום ההוא והלאה היה הדפוס רק ביד פֿויסט וביד פעטער שאֶפֿפֿער אשר נתן לו פֿויסט את בתו לאשה –. וגוטטענבערג מת בשנת ה“א רכ”ח 1468 ממגנת לב ודאבון נפש, כי הוא הִקְדִישׁ את מִבְחַר ימי חייו ואת ראשית כחו ואוֹנוֹ וכל הונו ורכושו אשר רָכַשׁ ביגיעת נפשו, לבעבור הוציא לאור את ההמצאה הנפלאה והנשגבה אשר הִמְצִיא לאור עולם, וכאשר הצליח חֶפצו בידו, בָּזְזוּ זרים יגיעו, והוא הלך חשכים וְקוֹדֵר בלחץ קְשִׁי יומו –. והנה בראשונה הִסְתִּיר פֿויסט את ההמצאה הנפלאה הזאת מעיני כל חי, וגם בעת אשר נסע בערים רחוקות למכור את ספרי בית דפוסו, הסגיר פעטער שאֶפֿפֿער את עושי המלאכה חֶדֶר בחדר, וַיִכְלָאֵם מבית הדפוס כבבתי כְלָאִים כל הימים לבלי יְגַלוּ את הסוד הכמוס הזה לאיש אחר. אך בכל זאת לא יכול להסתיר את סודו כי אם ימים מעטים, ואחרי כן נגלתה לעיני כֹל. כי בשנת ה“א רכ”ב 1462 היתה מלחמה בין ההגמון דיעטער ובין אַדאָלף מרעהו, וכאשר נלכדה עיר מאיינץ, נהרס גם בית הדפוס ההוא, ורבים מתושבי העיר ברחו ממנה לְמַלֵט את נפשם מחרב רעה, גם מרבית בעלי המלאכה מבית הדפוס ההוא ברחו לערים אחרות, וישוטטו בארץ אשכנז, בארץ איטליא ובארץ צרפת, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם מצאו כבוד והדר, ואחרי שנים מעטות יסדו בתי דפוס בעיר אויגסבורג, נירענבערג, רומה, ווענעדיג, פֿלאָרענץ ועוד ערים רבות⁸. על ידי ספרי החכמה אשר יצאו מבתי הדפוס ההם, הִתְפַּשְׁטָה ההשכלה בכל הערים והמדינות וַתָּפֶץ את עֲנַן הסִכלות אשר רָבַץ אז בכל ארצות איירופא, ויותר עוד מעת אשר המציאו חכמי הדור את מלאכת הנייר מִבְּלוֹיֵי הבדים (ליינען) וּמִבְּלוֹיֵי סְחָבוֹת צמר גפן (בוימוואָל) תחת הגויל (פערגאמענט) היקר אשר עד הימים ההם נדפסו עליו כל הספרים –. מהיום ההוא והלאה היו גם בני דַלַת העם תופשי חכמה, כי השיגו במחיר מעט את ספרי החכמה אשר לפָנים בהיותם עוד בכתובים הִרְבּוּ המעתיקים במחיריהם, ולא באו רק בידי עשירי עם מְתֵי הַמִסְפָּר ורודפי תענוגות תבל –. ויהי כאשר ראו הכהנים אשר בעיר קאֶלן, מאיינץ ועוד ערים רבות, כי רוח ההשלה פרשה כנפיה על כל אפסי איירופא, וירע הדבר בעיניהם ויאמרו: הבה נתחכמה לה פן תכַסה ההשכלה את עין הדת והאמונה משענת לחמנו ומוצא כבודנו. ויתיעצו לב יחדו להקים חוקרים ומבקרים (צענזאָרען) על כל הספרים החדשים אשר יֵצְאו לאור על ידי הדפוס, והמבקרים ההם לא יתנו רשיון להדפיס כל ספר אשר מחשבות מחַברו לא כמחשבות הכהנים, ודרכיו לא כדרכיהם – ואחרי כן התעוררו גם נשיאי הדת הנוצרית אשר ברומא (פאֶפסטע) ויקימו מבקרים כאלה בכל עיר ועיר אשר ימָצֵא בה בית דפוס, אך בכל זאת לא היתה לאל ידם לִכְלוֹא את הרוח החדש אשר נחה על יושבי איירופא על ידי מלאכת הדפוס, וההשכלה דָרכה עוֹז וַתָּרִיַע על גַפֵּי מרומי קרת –. גם בתי הרצים אשר כוננו ידי הקיסר מאַכסימיליאַן בכל ערי ארץ אשכנז, היו לעזר ולהועיל להעלות את נֵר ההשכלה בכל הארצות, כי על ידיהם עָפוּ ספרי ההשכלה מעיר לעיר וממדינה למדינה, גם החכמים והמשכילים יכלו לנסוע מהרה קל למרחקי ארץ להשפיע מחכמתם לכל צְמֵאֵי חכמה ותאֵבי תבונה –.

b) גת הדרך להודו מזרחית: היינריך נוסע הים ה“א ר”כ 1460

479 §

בימי הבינים הגיעה סְחוֹרַת ארץ הודו ומרכֻלתה לארצות המערב בארחות עקלקלות וכבֵדות מאד, כי הערביאים ויתר בעלי דת מחמד הביאו אותן מהודו, והווענעציאַנים (ווענעציאֵנער) גם הגענועזים (גענועזען) קנו אותן מידם וימכרום בארץ המערב. על כן חשב היינריך בן המלך יאָהאַן מפורטוגל מחשבות למצוא בַיָם דרך אל הודו המזרחית לְהָקֵל בזה את המחסור ולהרחיב את גבולו באיירופא. היינריך היה איש חכם ונבון ויקדיש את שנותיו לדרוש חכמה ודעת, וכל מעיניו היו למצוא את הדרך להודו מזרחית. וישלח תָּרִים יודעי יָם לבקש ולמצוא את הדרך ההיא ובראשם שני אבירים אמיצי לב, הלא הם גאָנצאַלעץ צאַרקא, וטיסטאַן פֿאַץ, אשר הבטיחו אותו נאמנה כי לא ישובו לארצם עד אשר ימצאו את אשר הם מבקשים. יורדי ים ההם הצליחו במסעם וימצאו בשנת ה“א קע”ח 1418 את הָאִי הקטן הנקרא בשם פאָרטאָ זאַנטאָ(Porto Santo ), והיינריך שלח שם אִכָּרִים וכורמים לזרוע שם שדות ולנטוע כרמים, גם בהמות וחיות שונות שלח שם לחַיות זרע על האי ההוא, והם פרו ורבו שם בימים לא כבירים –. ובשנת ה“א ק”פ (1420) מצא גאָנצאַלעץ את אי מאַדעראַ⁹ (Madera ). ושם היה יער גדול ורחב ידים, ארכו שמונה עשרה פרסאות ורחבו יותר מארבע פרסאות, ויצו גאנצאלעץ לשלח את היער באש, ולפי דברת רבים בָערה האש ההיא שבע שנים רצופות, והיינריך הושיב גם באי ההוא איכרים וכורמים, וַיִטָעהוּ שורק מגפני הָאִי ציפּערן, ויערות דבש (צוקערראָהר) מֵאִי סיציליא, והנטיעים ההם הצליחו ויעשו פרי הלולים במאד מאד, ועד היום מהֻלל מאד הצוקער הבא משם, ומִיֵין מאַדעראַ יובא לארץ איירופא שנה שלשים אלף חביות (פֿאֶססער), זולת היין הרב אשר יוּבַל משם בכל שנה להודו מזרחית ולהודו מערבית. אחרי כן מצאו אנשי התרים ההם את איי קאַנאַריען (דיא קאַנאַרישע אינזעלן¹⁰), אשר נודעו כבר בדורות קדומים בשם האיים המאֻשרים (דיא גליקליכֿע אינזעלן). על איים רבים מהם נמצאו הרי שרפה, ומה גם בְּאִי טענעריפֿא אשר יתגאה שם הר היורק אש הנודע בשם פיק ואשר לעד יעלה עשנו כעשן הכבשן. יושבי איי קאנאריען היו פראים, רבצו במערות צורים ובמחלות עפר, ובגדיהם עורות עִזִים. אחרי כן מצאו הפורטוגיזים גם את איי אַצאָרען¹¹ ואת מצר הר הירוק (דאַס גרינע פֿאָרגעבירג) המכֻסה ביערי תמרים. בשנת ה“א רכ”ב (1462) מצאו את חוף גוּאינעאַ העליונה, דרומית לזיערא לעאָנע (Siera Leone), שם מצאו אבקת זהב (גאָלדשטויב) לרוב, וגם שֵׁן (עלפֿענטביין) ושְׂרָף הנקרא בשם גוממי, גם ראו שם לראשונה את הכושים (נעגערען) אשר אחרי כן מכרו אותם בני איירופא לעבדי עולם ויעשו מסחר בנפש אדם ההם (שקלאַפֿענהאַנדעל) לחרפת מין האנושי ולדראון עולם לבני איירופא. וכל הארצות והאיים ההם מֵאִי פאָרטאָ זאַנטאַ עד גואינעא אשר יכילו חמש מאות פרסאות, מצאו הפורטוגיזים על פי היינריך בן מלך פאָרטוגאל ועל פי חשק לבבו ורוחב דעתו לְגַלוֹת חדשות ונצורות, ונשיאהדת (פאַפסט) אשר ברומא הראה את גֹדֶל נפשו ונדבת לבבו גם הוא ויתן את הארצות והאיים ההם אשר מצאו הפורטוגיזים ואשר ימצאו עוד מהיום ההוא והלאה עד ארץ הודו, להפורטוגיזים לאחוזת עולם ואין לאחר חלק ונחלה בהם – כי בימים ההם האמינו כל הנוצרים הקאַטאָלים כי להפאפסט הארץ ומלואה, יען כי הוא ממלא את מְקוֹם האלהים בארץ, ומבלעדיו לא ירים כל מלך רב ושליט את ידיו ואת רגליו לָרֶשֶׁת להם את הארצות אשר לקחו בחרבם ובקשתם, ומה גם את הארצות אשר מצאו רק בחכמתם ובינתם –!. המלך יאָהאן השני (ה“א רמ”א – רנ"ה 1595 – 1481 ) הוסיף עוד אֹמֶץ לְגַלוֹת ארצות חדשות וְאִייֵ יָם רחוקים¹². המלך הזה הכניע לראשונה את גאון עוז האפרתים הקשים והֵרים בכָבוד את עזוּז המלוכה ואת תפארת מַצב האזרחים (בירגערשטאנד), ואחרי כן שלח אנשי לב יודעי יָם ובעלי נפש למצוא עוד ארצות חדשות, ויהי בכל דרכיו משכיל והגדיל לעשות גם מהיינריך, כי הוא פקד על אנשיו להתאזר עז ולעבור מקַו המשוה (Aequator) והלאה, להכזיב בזה את אמונת ההמון אשר האמינו עד העת ההיא כי שם יְלַהֵט השמש את כל הקרב אליו –. והאנשים ההם שמרו את פקודתו וַיָהִינוּ לעבור מקַו המשוה והלאה בערך שלש מאות פרסאות, ואז קווּ כל חכמי לב כי יִתָּכֵן להם להשיג קרן אפריקא הדרומית וְלָסוּב אותה ולהגיע דרך הים אל הוֹדוּ המזרחית. בשנת ה“א רמ”ו (1486) הגיע אל קרן אפריקא ההיא איש חכם ואמיץ לב הנודע בשם באַרטהאָלאָמאֶאוּס דיאַץ (Bartolomaus Diaz), אך אנשי החיל אשר ברגליו, נתנו לו כתף סוררת וַיְמָאנוּ לעבור אתו הלאה בים הגדול והנורא בין גלים סֹעֲרִים וּמשְׁבְּרֵי מָוֶת אשר לא הָלכה בו אֳנִי שַׁיִט, וְצִי אדיר לא עבר שם מעולם, כי סערות גדולות וסופות נוראות מאד הִרתיחו כַסִיר מצולות יָם סביבות קרן הדרומית ההיא, ועל כן נלחץ בארטהאָלאָמאֶאוּס דיאַץ לשוב לעיר ליסאַבאָן ¹³ (Lissabon) ויקרא את הקרן ההיא השם: “מֵצֶר הַר גָעַשׁ” (שטירמישעם פֿאָרגעבירג). אך המלך יאָהאַן השני כשמעו את הבשורה ההיא, קרא לה בשם: “מֵצֶר הר התקוה הטובה” (דאַס פֿאָרגעבירג דער גוטען האָפֿפֿנונג), באָמרו כי עתה יש תוחלת ותקוה למצוא בים ההוא את הדרך להודו מזרחית, ובצדק נשאר השם ההוא לעולם, יען כי תקות המלך המרומם ההוא יצאה לאור כעשרים שנה אחרי כן בשלוח עמנואל הגדול (1425–1521) ארבע אניות בים תחת פקודת איש חיל וְחֲכַם לבב הנודע בשם וואַסקאָ דע גאַמאַ (Vasko de Gama) למצוא את הדרך להודו מזרחית. כי שנת ה“א רנ”ז (1497) בשמיני לחדש יוליוס עבר האיש הנלבב ההוא עם אנשיו ארחות ים באניות שַׁיִט ויגיעו בחדש נאָוועמבער אל מצר הר התקוה, וסָערות נוראות סָערו אז בכל תעצומות עֻזָן, ואניות הַתָּרִים חִשְׁבוּ לְהִשָׁבֵר בכל רגע ולצלול כָּעוֹפֶרֶת במים אדירים. והמלחים הִתְקַצפוּ מאד על וואַסקאָ דע גאַמאַ וַיְבַקְשו פעמים רבות לַהֲטִילו אל הים על אשר חֵרֵף לַמָוֶת נפשם. אך האיש הנפלא ההוא לא חָת ולא זָע מִמִשְׁבְּרֵי שַׁחַת וּמִשְׁאוֹן מבַקשי נפשו, ויצו לאסור בזיקים את המלחים אשר התפרצו מפניו, והוא בכבודו מִלא את מְקוֹם רב החובל וַיְנַהֵג את האניות בתבונות כפיו, ובכן הצליח לָסוֹב את מֵצר הרה התקוה בלי כל אָסוֹן ופגע, ובכל זאת לא ערב עוד את לבו לעבור בלב הים הנורא, רק הואיל עֲבוֹר את חוף אפריקא המזרחית, ומשם עבר על פני ים הודו (אינדישער אָצעאַן) אל חוף מאַלאַבאַר, ובשנת ה“א רנ”ח (1498) הגיע אל חוף קליקוט (Calicut). הנה כי כן הצליח האיש הגדול הזה למצוא את הדרך להודו מזרחית.

480 §

אך המחמדים (מאַהמאָדאַנער) אשר ישבו אז בקאלקוטא, הלשינו את הפאָרטוגיזים לפני המלך סאׂמאָרין (Samerin). כי הם שנאו מאד את הנוצרים, גם צרה עינם בהפאָרטוגיזים פן יסבו אליהם את מסחר ארץ הודו אשר עד הימים ההם היה רק בידיהם –. והמלך סאמאָרין הִטָה אזנו להמלשינים ההם, ויאמין כי הפָארטוגיזים באו לקרוע את ממלכתו מידו, ולא נְתָנָם שֶׁבֶת בארצו, אך הם התמכרו להלחם בו וּלְהֵאָחֵז בהודו מזרחית ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואת הדבר הכבד הזה הוציאו לאור בגבורה נפלאה מאד עד כי נוכל לְדַמוֹת אותם לגבורי ימי הקדם אנשי השם מעולם. גם המריבה אשר התחוללה אז בין נשיאי ארץ הודו, היתה להפאָרטוגיזים לישועה, כי וואַסקאָ דע גאַַמאַ גם (Kabral) קאַבראָל ¹⁴ כרתו ברית אחים עם נשיא קאָחין (Cochin), וילחמו עם סאַמאָרין מלך קאַלקוטאַ וַיְנַצְחוּהוּ. ויותר עוד מהם הפליאו עוד שני אנשים לעשות בעת ההיא, הלא הם: פֿראַנציסקאָ דע אַלמיידאַ (Francisco d’Almeida) הגבור ואיש הנלבב, ואלבוקערק (Albuquerque) איש החיל ואמיץ רוח בגבורים, והם הֶראו לדעת לעיני כל העמים (כהיונים לפָנים) כי גם מחנה קטנה אם אך חֻברה מאנשי חיל גבורי כח האוהבים את ארץ מולדתם באמת ובתמים ושואפים לעשות להם שֵׁם בארץ, מחנה קטנה כזאת מבני איירופא יש לאֵל ידה להתגבר תמיד על מושלים עריצים בארץ המזרח ולעמוד בִּמְתֵי מְעָט מול רבבות אלפי אנשי חילם רבים והעצומים –.

c) גלות ארץ החדשה על ידי כריסטאף קאַלומבוס (Christoph Columbus)

481 §

הפאָרטוגיזים אשר מצאו ארצות חדשות ויעשו להם שֵׁם כבוד ותהה בכל ארצות איירופאף הֵעִירוּ ויעוררו רוח קנאה בלבות גדולי הדור ההוא להתחרות אתם לרדת הים באניות ולמצוא ארצות חדשות גם הם. יותר מכלם העירו רוח קנאה בלב איש דגול מרבבה הנודע למשגב בשם כריסטאָף קולומבוס. האיש הנעלה הזה מולד בשנת ה“א קצ”ח (1438) בעיר גענוא (Genua). ובהיותו עוד נער קטן חָשקה נפשו להתחקות על שרשי הליכות יורדי הים באניות, וישקוד על דלתות הידיעות הדרושות לחפצו, ויאסוף בחפניו אתמחקרי הארצות ותכונותיהן (געאָגראַפֿיע), את ידיעת חֻקות השמים וצבאיהם (אַסטראָמאָמיע), את חכמת המדידה (מעסקונסט) ואת מלאכת הציור (צייכֿנען), וברוחב לבבו חָשַׁב מזמה למצוא נָתִיב ודרך חדשה בַיָם אל ארץ הודו אם יסע הלוך ונסוע במישרים לפאת מערבית –. סִפורים לוּטִים בערפלי עלטה אשר סִפרו קדמוניות על אודות אי גדול בים הָאַטְלאַנְטִי אשר נעלם עוד בשנים קדמוניות מעיני בני האדם, גם הגָדוֹת נוֹסְדוֹת על כנפי רוח אשר הגידו עוברי אָרחות ימים אודות ארצות נפלאות ובלתי נודעות¹⁵, מִלְאוּ את דִמְיוֹנוֹ העז על כל גדותיו, ונפשו נכספה גם כלתה למצוא את הארצות הנפלאות ההן. וברבות הימים רָבתה התשוקה ההיא בקרב לבבו עד אשר החליט להשליך את נפשו מנגד עד עשותו ועד הוציאו את מחשבתו הנפלאה ההיא לאור. ויודיע את מערכי לבבו לאנשים נבונים וידועים אר חקו ודרשו אותם היטב וימצאום נכונים ומיוסדים על אדני האמת. ובכן פָנה קולומבוס אל ראשי גענויא, עיר מולדתו, וַיְגַל להם את סודו, וַיְחַל את פניהם לתת לו אניות לעבור בהן דרך הים למצוא את הדרך החדשה לארץ הודו. אך גדוי העיר ההיא, בָּזוּ לשֵׂכל מליו, ויהתלו בו כהתל באיש שולל (שוואֶרצמער). ויהי בראותו כי נבצרה מזמתו בעיר מולדתו, וישם את פניו אל יאָהאן השני, מלך פורטוגאל, וישם לפניו את חקרי לבבו על אודות הדבר הגדול הזה. אך כאשר נבעו מסְתָּרָיו להמלך ולאנשי סודו, הערימו סוד וישלחו בסתר אניות שׁיט לעבור ארחות יָם בדרך ההיא אשר הִתְוָה לפניהם, ומעיני קולומבוס העלימו את מעשיהם. אמנם רב החובל אשר על האניות ההן, שב ריקם אחרי ימים מעטים, ויחליט כי הבל יִפְצֶה פי קאלומבוס, וכל דבריו ישא רוח –. ויחר לקולומבוס מאד על הבֶּגד אשר בָּגד בו יאָהאן וחכמי יועציו, וישא את רגליו וילך בשנת (ה“א רמ”ד 1484) אל ארץ ספרד. בארץ ההיא מלך אז פֿערדינאַנד באראַגאָניאַ, ואיזבל (איזאַבעללאַ) אשתו בקאַסטיליא. והמלך והמלכה אך כי הטו אזניהם לדברי קאלמבוס, קָצור קצרה ידם לתמוך את ידו, יען כי בעת ההיא לא היה עוד להספרדים חֵיל יָם (זעעמאַכֿט), ולא ידעו עוד הרבה מהליכות הים וממחקרי הארץ, גם ידיהם היו עוד מלֵאות מלחמה עם המוירען (Mauren) בספרד הדרומי., ולא היה להם לכסף מוצא לתמוך את יד קאלומבוס. חמש שנים רצופות התמהמה קאלומבוס בספרד, ובראותו כי לשוא שקד, היה את נפשו ללכת אל ארץ בריטאניא. אך אחר מכהני ספרי איש גדול ונכבד בעיני איזבל המלכה, חלה את פניו לָשֶׁבֶת כוד ימים או עשור בספרד. ויואל קאלומבוס לְהִעָצֵר עוד בארץ ההיא, ולתקופות שלש שנים יצאתקותו לאור. כי המוירען נפלו אז בידי הספרדים, ואיזבל הואילה לתת את עֶדְיָהּ וְתֶלְיָתָהּ וכל אבניה הטובות לְעֵרְבוֹן בעד הכסף אשר יַלְוֶה אותה איש עשיר, ושר האוצרות אשר באַראַגאָניא ושמו סאַנטאַנגעלאָ, הִלְוָה לה את כל הונו ועשרו, יותר מאלף ושבע מאות שקלי זהב (דוקאַטען). ואת הכסף ההוא נדבה המלכה להוציא על ידו לאור את מחשבת קאלומבוס –. בשנת (ה“א רנ”ב 1492) בשבעה עשר יום לחֹדש אפריל, נתן המלך והמלכה ספר ברית (פֿערטראַג) לקאלומבסו וכתוב בו כי הם נותנים אותו לשר הים (אַדמיראַל) בכל הַיַמִים אשר יְגַלֶה במסְעיו, ולמשנה למלך (אונטערקאָניג) בכל הארצות והאיים אשר ימצא מהיום והלאה, גם יקח לו מעשר מכל תבואות הארצות ההן¹⁶, וכל הכבוד ההוא יהיה גם לבניו אחריו כל הימים –.

482 §

לבב קאלומבוס פחד ושמח במאד מאד כי הצליח חפצו בידו, ובשלישי לחדש אויגוסט (בשנת ה“א רנ”ב 1492) ירד הים עם שלש אניות קטנות ומאה ועשרים איש, ובתוכם שלשה אחים ממשפחת פינצאָ אשר כל בניה היו יודעי יָם מהֻללים. ויסעו מחוף פאַלאָס אשר בנוף אנדאַלוזיא, ויעברו שלום ודרכם היתה צָלֵחָה. אפס כי בנסעם (בששה לחודש סעפטעמבער) מאיי קאַנאַריען והלאה הלוך ונסוע לפאת מערבית, ובהתנודדם במרחב הים הגדול והנורא ימים רבים מבלי מְצוֹא ארץ חפצם, נפלה אימת מָוֶת על אנשי האניות, וַיִלוֹנוּ על קאלומבוס ויאמרו: “המבלי אין קברים בארץ מולדתנו לקחת אותנו למות בים האיום הזה וּלְהִקָבֵר במצולות תהום רבה!” –. ולאחרונה התנפלו עליו מָרֵי נפש ההם ויאמרו לֵהֲטִילוֹ אל הים אם לא ישוב כרגע מדרכו. את קאלומבוס לא חָל ולא זָע מפניהם, ובפנים צֹהלים ובמנוחת לבב דִבר על לבם, וישבית את חמתם, גם הבטיח להם נאמנה כי לא יארכו הימים ויגיעו למחוז חפצם ויהיו לשֵׁם ולתהלה מקצה הארץ עד קָצֶהָ. ובכל זאת שָׁבוּ אנשי האניה אחרי ימים אחדים וַיָגֹדוּ על נפשו, וירוצו אליו בחמת רוחם להמיתו אם לא ישוב מדרכו. אמנם גם בפעם ההוא לא נפל לבו ולא הִפִּיל אור פניו, ויבקש מידם לחכות עוד שלשה ימים, ולתקופת הימים ההם אם לא ימצאו את מחוז חפצם, אז ישוב מדרכו וישיבם לארצם ולמולדתם, וַיֵאוֹתוּ לו האנשים וַיֵעָתְרוּ לשאֵלתו –. שני ימים חלפו להם באפס תקוה, השמש באה, ויהי לילה, וּמְחוֹז החפץ עוד אָיִן. שתי שעות לפני חצות הלילה, נשא קאלומבוס את עיניו וירא מרחוק עוד שביב אש – ומכל עבָרים נשאו אנשי האניות את קולם ויקראו: "ארץ! ארץ! ארץ – " וימהרו ויפלו לרגלי קאלומבוס ויתחננו אליו להעביר את פשעיהם אשר פשעו בו. ובשנים עשר יום לחדש אָקטאָבער כעלות השחר, ראו אי יפה מכֻסה מירקרק דשא נֹכַח עיניהם –. השמש יצאה על הארץ, ואנשי האניה שטו אל האי ההוא בצלצלי תרועה ובקול חצוצרות ותֻפים כדרך אנשי מלחמה, ובהציגם כף רגלם על היבשה, נפלו על פניהם וַיְנשְׁקוּ את עֲפַר הארץ, ויבכו מִשְׂמָחוֹת וגיל. וקולומבוס לקח את הארץ הברוכה ההיא בשם פֿערדינאנד מלך ספרד ובשם איזבל המלכה. יושבי האי ההוא הלכו ערומים כיום הִוָלְדָם ועור בשרם כֵּהה אדמדם כעין נחושת קלל. הארץ הַפֹּרִיָה והמאֻשרת ההיא, הוציאה פרי עֵץ רב מאד להשביע את יושביה, על כן לא זרעו האנשים ההם שדות, לא נטעו כרמים, לא בָנו בתים, לא רָעוּ צאן, לא צדו צֵיד חיה ועוף, גם לא פרשו מכמורת על פני מים. מרה ומשורה לא נמצאו בידם. לא ידעו את הקללה הנוראה הָרֹבֶצֶת על האדם, הנקובה בשם “כֶּסֶף”, לא ידעו דרכי החֻקים והמשפטים אשר להעמים המשכילים, אך גם את חֻקֵי חִקְקֵי אָוֶן וּמַטֵי משפט ורודפי שלמונים לא ידעו, ספרים והשכלה זרה למו, אך גם סופרים משחיתים והשכלה רמיה מְשַׁכֶּלֶת גוי ואדם יחד, נֶעלמו מעיניהם – על כל עץ פרי, השקיטו את רעבונם, על כל מוצא ים שברו את צמאם, ששו ושמחו במתנת חֶלקם אשר חָלַק להם אביר הטבע, לא דאגו דאגת מחר, וַיְבַלוּ ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים – עד אשר עָלוּ עליהם בני איירופא הַמִשְׁתַּבְּחִים בצדקתם וחכמתם ויביאו עליהם כִּלָיוֹן חָרוּץ! –. הספרדים שָׁאלו את פי יושבי הארץ מה שֵם הָאִי אשר הם חיים עליו? והם עָנוּ בלעגי שפתם כי שֵׁם הִּאי הוא גואַנאַהאַני (Guanahani). אך הספרדים לא מצאו שם את מוצא הכסף וּמִכְמנֵי הזהב ואבני החֵפץ אשר קִווּ למו, ועל כן נסעו הלאה לצד דרומית. כי ההודים (אינדיאַנער) אשר התבוננו איך חשקה נפש בני הספרדים אל פַּחֵי הזהב אשר באזניהם ובאפיהם, הורו להם לנסוע לפאת דרום אשר שם ימצאו את תאות נפשם, ובכן בא קאלומבוס ואנשיו אל האי הגדול הנקרא בשם קוּבּאַ (kuba), אך גם שם לא מצאו את מכמני הזהב, ויעברו עוד ימים רבים, וימצאו את האי המפֹאר אשר פי קאלומבוס יקבנו בשם היספאַניאָלא (Hispaniola), ואשר אחרי כן נקרא בשם סאנקט דאָמינגאָ ועתה יקרא בשם האיטי (Hayti). ואף כי גם שם לא מצאו את אשר אִוְתָה נפשם, ולא מִלאו את אניותיהם אוצרות זהב ופנינים, אך לעֻמת זה צָהלו ויעלזו מאד על צמחי האדמה, על נֹעַם מזֶג הנוֹף ההוא, על הוד ירקרק היערים המלאים להקות צפרים מחמדי בת עין ומנעימי זמירות, על ריח הניחוח הנוזל מֵחָרְשֵׂי בְשָׂמים ושדות פרחים, ועל יפעת זהרי השמים הזרועים כוכבי אור בלילות ויוצקים נעימות עֵדֶן בנפש האדם –. יושבי אי היספאַניאָלאַ הלכו גם הם ערומים כיום הִוָלְדָם, לא זרעו שדות ולא עשו כל מלאכת עבודה, ובכל זאת נפלגו לשבטים (שטאֶממע) והקימו עליהם מלכים הנקובים בשפתם בשם קאַציקען (Kachiken). אחד מהקאַציקען ההם יצא לְקַדֵם את פני קאלומבוס ואנשיו, ועבדיו נשאו אותו על כסא כבוד, אך גם הוא היה ערום בלי לבוש ככל יושבי הארץ. והוא גִלָה את אֹזֶן קאלומבוס על פי אותות ותנועות שונות כי לפעמים יתנפלו עליהם שכניהם היושבים על איים הסמוכים (הם הקאַראַיבים) וְיִשְׁבּוּ מבני עַמוֹ אנשים רבים לאכול את בשרם (כי אוכלי אדם הם), וקאָלומבוס הבינהו גם הוא על פי אותות ותנועות שונות כי יש את נפשו לִבְנוֹת שם (על האי היספאניאָלאַ) מִבְצָר חזק (Fort) לעצור בעד השודדים והמרצחים ההם לבל יוסיפו עוד לערוץ אנוש בארצו. הקאַציקאָ וְעַמוֹ הבינו את רמזי קאלומבוס וישמחו מאד על הישועה הגדולה ההיא, ויבואו עצים ויסיעו אבנים ויעזרו להספרדים לבנות את המבצר ההוא. כל פחי הזהב אשר היו בידם, המירו בעד פעמונים קטנים, אלמוגי זכוכית (גלאַזקאָראַללען) ועוד חפצים קלי ערך ותעלולי ילדים כאלה, ויעלזו עוד על המחיר הגדול אשר הרבו להם הספרדים בעד דברים אשר לא יועילו ולא יצלחו לכל. ועל שאֵלות הספרדים “איה מוצא הזהב אשר בידם?” הראו ההודים את פאת הדרומית, כי שם מְקוֹם עפרות זהב. אך קאלומבוס לא יכול אז לעבור ארחות ים אל המקום ההוא, יען כי אניה אחת משלש אניותיו נשברה אז על שִׁנֵי סלעים, ובאניה השניה התחמק פינצאָן, אחד מִמֵרֵעָיו, לבקש למצוא את ארץ הזהב לבעבור תהי לו למורשה, ולא נותרה ביד קאלומבוס כי אם אניה אחת, והיא היתה הקטנה בשלש אניותיו, ויחליט לשוב באניה ההיא לארץ ספרד לְבַשֵׂר להמלך ולהמלכה כי חֶפצו בידו הצליח. ובטרם ירד הים באניתו, צִוָה את אנשיו אשר הותיר שם בתוך המבצר החדש, לבל יִנָצוּ איש את רעהו, לבל ירגיזו את ההודים ילדי הארץ במעשיהם, וָיֵשְׁבוּ אִתָּם שֶׁבֶת אחים, ואז ישב קאלומבוס באניתו הקטנה (בארבעה לחֹדש יאַנוּאַר בשנת ה“א רנ”ג 1493) לשוב לארץ איירופא.

483 §

ביום השלישי לְמַסָעוֹ, פָּגַשׁ את פינצאָןַ הַבֹּגֵד – אשר אחרי כי לא מצא את ארץ הזהב, חפץ להיות הראשון לבשר בארץ איירופא את גְלוֹת הארץ החדשה – ויהי בראותו את קאלומבוס הִצְדִיק את נפשו על המעל אשר מָעַל בו, וקאלומבוס בגֹדל נפשו סלח לעונו. אחרי הדברים האלה, הטיל ה' רוח סֹעָה וסער בַּיָם, ואנית קאלומבוס חִשבה לְהִשָׁבֵר. כל אנשי האניה לא האמינו בחייהם, ובנפש מתעלפת ראו את מוֹתָם ואת קבורתם בבטן שְׁאוֹל. אך קאלומבוס לבדו ראה את הַמָוֶת עַיִן בְּעַיִן במנוחת לבב ובנפש שֹׁקֶטֶת, ובעת אשר סָעֲרוּ רבבות גַלֵי שחת וּפָעֲרוּ פיהם לבלי חק לְבַלְעוֹ כרגע, יָשַׁב הוא בירכתי הספינה ויכתוב בספר דברים קצרים על אֹדות הארץ החדשה אשר מצא, ואת הספר ההוא צָפַן בחבית ריקה וישליכנה בתוך הים, בְּתִקְוָתוֹ כי אף אם תִּצְלוֹל אניתו במים אדירים, אולי ימצאו עוברי ארחות יָם את החבית ההיא ואת הספר אשר בתוכה –. אך השמים שבו ויטהרו כבראשונה, הסערה קמה לדממה, ובחמשה עשר יום לחֹדש יאַנואַר הגיע קאלומבוס אל אִיֵי אַצאָרען. שם נעצר ששה שבועות לְחַזֵק את בִּדְקֵי אניתו. לתקופת הימים ההם נסע קאלומבוס לדרכו, ורוח סערה התחוללה עליו גם בפעם ההיא וַתְּצִיקֵהוּ לבוא אל נְהַר טאָיאַ ביום ארבעה עשר לחֹדש מאֶרץ, ומשם בא ליסאַבונה, ויאָהאן השני מלך פורטוגאל, הואיל לְדַבֵּר אתוֹ פה אל פה בליסאבון, וַיִנָחֶם מאד על אשר לא הִטָה אזנו לדבריו לפני עשר שנים –. משם נסע קאלומבוס הלאה, ובחמשה עשר לחֹדש מאֶרץ הגיע אל חוף פאַלאָס ורבבות עָם יצאו לקראתו וַיְקַדְמוּ פניו בתרועה, וכל הפעמונים צָללו מראשי המגדלים, וכל כלי הַתּותָח (קאַנאָנען) הִרְעִימוּ על הסוללות, לכבוד האיש הנפלא והנעלה הזה אשר מצא עולם חדש –. ובעת ההיא ישבו פֿערדינאנד ואיזבל בעיר ברצילונה (Barcellone) בספרד המזרחית מול הרי פירינאֶען¹⁷ (Pyrenaen), ועל כן עבר קאלומבוס ארץ ספרד לארכה לבוא וְלֵרָאוֹת את פני המלך, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, כבדוהו עם הארץ כבוד גדול מאד. גם פֿערדינאנד ואיזבל אָצלו לו כבוד והדר ויהללוהו ויפארוהו על הגדולות והנצורות אשר פָעל ועשה בחכמתו וְאֹמֶץ רוח תבונתו, וכל הספרדים השתוממו מאד על החזון החדש והנשגב הזה –. בימים מעטים נאספו אל קאלומבוס אלף וחמש מאות איש אשר אהבת בִּצְעָם הציקה אותם לעבור ארחות הים הנורא אל ארץ החדשה אשר שם עפרות זהב וכל הון יקר ונעים. והמלך נתן ביד קאלומבוס שבע עשרה אניות גם חרשי עץ ואבן וחוצבי הרים וישלחם למחוז חפצם. והפאפסט בחסדו הגדול הוציא דְבַר מלכות בהיכלו אשר ברומא ויתנדב לתת להספרדים את הארץ החדשה אשר מצאו, גם את הארצות אשר ימצאו עוד בימים יֻצָרוּ ויתן אותם להם לאחֻזת עולם –.

484 §

בחמשה ועשרים לחֹדש סעפטעמבער (בשנת ה“א רנ”ג 1493) נסע קאלומבוס ואנשיו מעיר קאַדיקס ויעברו ארחות הים הגדול, אך בפעם הזאת הפנה קאלומבוס מעט לפאת דרומית, ובשני לחֹדש נאָוועמבער מצא את אִי הראשון מאיי הקאַראַיבים, ואחרי כן מצא את דאמיניקא (Dominique), את גואַדאַלופע (Guadaloupe), את פאָרטאָריקאָ (Portorico) ועוד איים אחרים, וכל יושבי האיים ההם היו פראים ואכזריים אשר שחטו את אויביהם ואנשי מלחמתם ויאכלו את בשרם –. קאלומבוס דָאַג להספרדים אשר הִצִיג במצודות היספאַניאָלאַ, וימהר ויגעי בעשרים ושנים לחֹדש נאוועמבער אל האי ההוא, ומה נבהלה נפשו בִפנותם כֹה וכֹה וירא כי אין איש מכל אנשיו אשר הניח שם, והמצודה אשר בנה שם נֶהרסה! כי הספרדים פרצו את נדרי המשפטים וימררו את חיי ההודים וישלחו ידיהם בדברים אשר לא להם המה, עד כי התרגשו עליהם ילידי הארץ ויהרגום, ואת המצודה הרסו, וינוסו במסתרי האי ההוא –. אז מִהר קאלומבוס ויכונן עיר חדשה הלאה משם על בקעה רחבת ידים ויקרא לה בשם איזאַבעללא, על שֵׁם איזבל מלכת ספרד. והספרדים אשר באו עם קאלומבוס התאוננו באזניו באמרם כי לא הביאם אל ארץ ברוכה אשר עֲפְרָהּ זהב ואבניה פנינים, כי אם אל ארץ אשר בזֵעת אפם וביגיע כפם תוציא לחם חֻקם להשקיט את רעבון נפשם – ועל כן נלחץ קאלומבוס לשום מס כָּבֵד על ההודים, ואת הזהב הרב אשר הביאו נתן להספרדים המתאוננים, וגם לָחַץ בחָזקה את ההודים לעבוד את הספרדים בכל מלאכת עבודה בבית ובשדה –. ובין כה וכה נסע קאלומבוס הנגבה אל ארץ הזהב – כפי דברת ההודים – וימצא את אי יאַמאַיקא (Jamaika). במסע הזה חלה קאלומבוס, והלחם אָזַל מִכְּלֵי האנשים ההולכים אתו, ובשובו להיספניאלא חלש ורפה כֹח, מצא שם לדאבון נפשו שַׁמָה ושערוריה. כי הספרדים שָׁבו ויענו את ההודים באכזריות לבם, וההודים חָגרו חֵמות ויעשו בהם נקמות, וספרדים רבים נסו משם לשוב אל ארצם ואל מולדתם. אחרי ימים מעטים נועז איש אחד מאצילי הספרדים ויכתוב מרורות ודברי בלע על קאלומבוס, ואת הדברים ההם שלח ספרדה לפֿערדינאַנד להבאיש את ריחו בעיניו, ויחר אף קאלומבוס באיש ההוא, ויעזוב את באַרטהאלאָמעוס אָחִיו בהיספאניאָלאַ להיות מְמַלֵא מקומו, וימהר וילך למסעיו אל ארץ ספרד (בשנת ה“א רנ”ד 1494), ויבוא אל היכל המלך ויוכיח במישור כי אך שקר טָפַל עליו המלשין וְזֵד יהיר ההוא. והנה אף כי נוֹכָח המלך כי ישר דבר קאלומבוס, כל מעשהו באמונה ולא עַוְלָתָה בו, בכל זאת עברו שנתים ימים עד אשר נתן לו אניות לשוב למקומו, וגם אז לא שלח אתו אנשים ישרים כי אם פושעים וחטאים אשר נֶחרץ משפטם להטילם אל ארץ גזרה לעבוד שם עבודת פרך.

485 §

ויהי בשובו להיספאַניאָלא ראה למגנת לבבו כי באַרטהאָלאמעוס אחיו הלך משם לְיַסֵד עיר חדשה (סט' דאָמינגאָ), והספרדים מרדו ביד רמה ויאמרו: "מה לנו ולקאלומבוס ואחיו אשר הם עוֹיְנִים אותנו ואוהבים את ההודים, ועל כן יאבו לעבוד בָּנוֹ עבודת עבד ולא יתנו אותנו לָגַעַת בההודים עובדי האלילים ואוכלי אדם –. גם תפשו להם שלש אניות טעונות לחם וצידה ההולכות לבארטהאָלאָמעוס ולאנשיו, ובזה הכריתו מהם אֹכֶל עד כי התעלפו ברעב –. אז חָשף קאלומבוס את זרוע עֻזוֹ וישביח את שאון הפושעים והמורדים ההם, ופעמים רבות היה כפשׂע בינו ובין המות עד אשר ענש את ראשי מסבי המֶרד כפי עונם, ורבים מעדת מרעים ההם השיב לאיירופא –. אך הרשעים ההם אשר שבו לארצם הִכּוּ בַלָשׁוֹן את קאלומבוס לפני המלך והשרים, ובפעם הזאת האמין המלך בקול מְלָשְׁנֵי סֵתֶר וּמְתֵי און ההם, וישלח את אחד השרים אביר לב ועריץ ושמו פֿראַציסקאָ דע באָבאַדיללא (Bovadilla) אל ארץ החדשה, וימלא את ידו להתחקות על שרשי רגלי קאלומבוס ולראות הכצעקתה הבאה אליו כן עשה, ואז יסירהו מפקודתו וִימַלֵא מקומו תחתיו. ויהי כבוא השר ההוא אל מחוז חפצו, עשה מעשה עריץ אשר לא נעשה כמוהו, כי בטרם שָׁאַל וְחָקַר וְדָרַשׁ היטב אם יש בפי מלשיני קאלומבוס נכונה, הדיח את קאלומבוס מִשְׂאֵתוֹ ויאסרהו בכבלי ברזל כאחד השודדים והמרצחים וישלחהו אל ארץ ספרד לעמוד לפני כסא המלך למשפט –. הנה כי כן היה גמול האיש הדגול מרבבה הזה! כן שֻׁלם להחכם הרם והנשא אשר מצא עולם חָדש בחרף נפש! – וזאת היא פעולת ספרד ארץ מְשֶַּׁכֶלת משכיליה, מְרַטֶשֶׁת מִבְחַר בניה, וּמְרַצַחַת בחירי אזרחיה בימי חשך וצלמות ההם! – –. כרעם נורא הרעים הדבר הרע ההוא בכל הארץ, שמעה איירופא וַתִּנְאָץ, וכל אשר לב אדם לו, רָעַם פנים שָׂעַר שַׂעַר, וגם פֿערדינאנד ואיזבל בּוֹשׁוּ ונכלמו ממעשיהם –. הַכְּבָלִים הוּסרוּ מעל קאלומבוס, בּאָבּאַדיללאַ העריץ הוּסַר מפקודתו, אך קאלומבוס נִשכח כמת מלב המלך והמלכה, ולא מִלאו את דברי הספר אשר כתבו לו וחָתמו לְפָנִים, וישלחו איש אחד תחתיו להיות משנה למלך בארץ החדשה –. בלב נשבר ונפש נפעמת עזב קאלומבוס את היכל מלך ספרד, וישוטט בארץ מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, הֶראה את כבלי הברזל אשר אֻסר בהם חֵלף שְׂכָרוֹ, וַיְצַו את בניו להניח את הכבלים ההם בקברו בשְׁכָבו עם אבותיו –. והספרדים רדפו בלי חָשך את קאלומבוס ואת אחיו בקנאתם העזה אשר קִנאו בם. ואחרי אשר ִנבצרה מְזִמַת קאלומבוס בְּמַסָעוֹ האחרון על פי סערות הים ומֶרד גדודי היספאניאלא, לא זָכַר עוד איש את שֵׁם מופת הדור ואביר חכמי לב ההוא, וגם הארץ החדשה אשר מצא לא נקראה על שמו כי אם על שֵׁם האיש אשר כתב לראשונה את תכונת הארץ ההיא, ושמו אַמעריגאָ וועספוצי (Vespucci). וגורל קאלומבוס היה כגורל אנשים רבים מְקֻדְשֵׁי ההשגחה להאיר לארץ לדרים עליה, אשר מְתֵי חלד השביעום קָלוֹן תחת כבוד, שלמו להם רעה תחת טובה וירדפום עד חרמה, ולולי הִטְבִֹיַע אבי הטבע תשוקה נמרצה בנפש אדם המעלה להשכיל להיטיב לבני האדם, והיא שכרו, כי אז לא נוֹאַל כל איש חכם להוציא תעלומת חכמה לאור בגלל השכר אשר יקוה מִמְתֵי תבל, כי בני האדם זה דרכם כסל למו לשנוא את אוהבם ולשלם רעה למטיבם! – –. אחרי אשר מצאו את קאלומבוס צרות רבות ורעות, אחרי אשר סבוהו מוקשי מָוֶת וְחַתְחַתֵּי שְׁאוֹל, שב לארץ ספרד (בשנת ה“א רס”ד 1504). אך לשוא שקד שם על דלתות היכל פארדינאנד לבקש מידו את השכר אשר הבטיח לתת לו, כי המלך בָּז לו ולא הִטָה אזנו לתחנוניו. גם נוסף לו שַׁם עוד יגון על יגונו ומְגִנַת לב על מגנת לבבו, כי המתחכמים – וחכמת מָה להם – הִתְקַלְסוֹ בו וַיֵקְטִינוּ את פָעלו, באָמרם כי גם קְטֹן הַמַלָחִים וְחֹבְלי הים יָכלו למצוא את הארץ החדשה אם שָׂמוּ פניהם לפאת ימה –. אָבֵל וחפוי ראש יצא קאלומבוס מהיכל המלך פֿערדינאנד. מוקדי עולם יקדו בקרבו על הרעה אשר הפגיעו בו מתי חלד תחת הטובה הגדולה והרחבה מִנִי יָם אשר עשה עמהם ועל כל דורות עולמים עד תכלית שמים וארץ, וילך קֹדֵר ושחוח בלחץ יגונו, וימת בוואַלאַדאָליד ¹⁸ (Valladolid) בעשרים לחֹדש מאי, (בשנת ה“א רס”ו 1506), בהיותו בן תשע וששים שנה. משם הובאה גְוִיָתוֹ אחרי כן לעיר סאן דאַמינגאּ, ואחרי ימים רבים הוּבָאָה משם (בשנת ה“א תקנ”ו 1796) לעיר קוּבּאַ (Kuba), ואת כַּבְלֵי הברזל אשר אֻסר בהם בחייו על פי מלך ספרד, הניח דיעגאָ בְנוֹ מראשותיו בקברו אשר כָּרָה לו בעיר קובא, כאשר צוהו קאלומבוס אביו לפני מותו –. בני הדורות האחרונים הִכִֹירּו וידעו את גֹדֶל האיש הזה ואת חִין עֶרְכּוֹ באמת, כי הוא היה דָגוּל מרבבות עָם ומופת בני דורו, רב פְּעָלִים, חוקר לכל תכלית וּמְגַלֶה עמוקות מני חֹשֶך, מחשבותיו מחשבות רוזנים, והגיוני מלכים נוססו בו. ואנחנו לא נִתפלא כֹה על הרעיון הנשגב, רעיון גלות ארץ חדשה, אשר הוליד ברוחב בינתו, כאשר נִתפלא על עֱזוּז רוחו וכחו וגבורתו ללחום עִם רבבות אבני נגף וצורי מכשול אשר נִצבו לו לשטן בדרך ויעצרוהו מֵהוֹצִיא את הרעיון הנשגב ההוא לאור, והוא בתעצומות עֻזוֹ עשה תושיה וַיְגַל לכל באי עולם, עולם חָדָשׁ מָלֵא ברכת ה'. כי אמנם הרעיון ההוּא עד דְבַר גלות ארץ החדשה, התנוסס גם בלבב הרופא והתוכן הגדול הנודע בשם טאָסקאַנעלי (Toscanelli), וגם כל חוקר וַחֲכַם לבב יכול אז לבוא עד תכונת רעיון כזה בעת אשר בנפשות המשכילים התרוצצו רעיונות חדשים לַבְּקָרִים, וכל רוח הִתְפָּעֵם על ידי הספורים וההגדות הנפלאות אשר סֻפּרו אז אֹדות המצאות ארצות חדשות ואיים חדשים באפסי התבל, אך בכל זאת לא נמצא אז איש אחד כקולומבוס אשר השליך את נפשו מנגד, וברעם גבורותיו הוציא לאור את הרעיון המרומם והנשגב ההוא, ובדבר הזה הראה לדעת כי רוחו מִמָרוֹם הֹעֲרָה עליו להפליא עשות דָבָר חדש ולמצוא עולם חדש אשר לא יכלו לעשות כן כל חכמי דורו –.

d) מציאות חדשה בארץ החדשה אחרי קאָלומבוס.

486 §

בּאַלבּאָאַ (Balboa). מאגעללאן (Magellan). קאָלומבוס יָצק רוח חדשה על כל גבורי כחַ יודעי יָם וחוקרי מֶחקרי ארץ, לרדת הים באניות למצוא ארצות ואיים חדשים. כי מי זה האיש אשר יחפוץ לטמון ידו בצלחת לָשֶׁבֶת סָפוּן בביתו בעת רצון כזאת אשר יש לאֵל ידו לנחול כבוד והדר, לעשות לו שֵם עולם גם לצבור כעפר כסף וְכַחוֹל זהב? והנה בטרם מצא עוד קאָלומבוס את יַבֶּשֶׁת ארץ הדרומית (דאַס זידליכֿע כֿעסטלאַנד) התעורר איש נלבב יליד עיר ווענעדיג בארץ איטליא (ארץ מולדת קאלומבוס) ושמו יאַהאָן קאַבאָט (Ioh. Cabot) ויעבור ארחות יָם עם שלשת בניו לגלות ארצות חדשות, כי כחַ דמיונו העז הִמְרִיצוֹ לְהִתְחָרוֹת את קאלומבוס בן ארצו ולעשות לו שֵׁם עולם כמוהו, וירד באניות ענגלאנד ויסע מעיר בריסטאל (Bristol) וישם פניו צפונה, ויגל את ארץ הרחוקה, ארץ לאַבראַדאָר¹⁹ (Labrador) אשר שם רֵבֶץ הַדֻבִּים הלבָנים ואנשיה פראים כחיתו יער. ובן האיש המהולל הזה הלא הוא סעבאַסטיאַן קאַבאָט (Sepastian Capot), ומרעהו הפאָרטוגיזי אשר שמו קאָרטערעאַל (Cortereal), מצאו אחרי תלאות רבות את ארץ חוף הצפונית (דאַס נעָרדליכֿע קיסטענלאַנד) הַמִשְׂתָּרַעַת מִקְצֵה פֿלאָרידא²⁰ (Florida) עד ארץ עסקימאָס²¹
(Eskimos). אך בעת ההיא לא היתה עוד עת רצון כי תִוָדַע הארץ החדשה ההיא ליושבי תבל, ותועלתה הגדולה לאנשי איירופא היתה צְפוּנָה עוד בַּטָמוּן עד הדור הבא –. האיש הנודע בשם בּאַלבּאָאַ היה אחד מהאנשים הגדולים אשר הגדילו לעשות בימים ההם בְּגַלותָם ארצות חדשות ואיי ים רחוקים. כי הוא עִם מְתֵי מעט אשר נְדָבָם לבם ללכת אחריו, עָבַר את מצר ארץ ההרים, ארץ פאַנאַמאַ²² (Panama), ואין קץ לכל התלאות הנוראות אשר השתרגו עלו על צוארו בדרך הכֵבדה הזאת! כי הוא עָבַר בִצוֹת וִיֵון מצולות (מאָראֶסטע), וגם יערים גדולים וַעֲבֻוִּתים אשר לא יֵחָקרו, עָלָה הרים גבנונים וְיָרַד בבקעות עמוקות, נחשים ועקרבים זָחלו על כל מצעדי רגלו, חיות רעות ופריצי בני שחץ פָּערוּ פיהם לְבַלְעוֹ כשאול חיים, ועמים פראים עִם ראשיהם (קאציקען) אנשי מלחמה וְשֹׁאֲפֵי דמי בני הנכר נלחמו בו במלחמת תנופה. אחר חַתְחַתֵּי מָוֶת כאלה הגיע אל ראש הר גבוה אשר משם נִשְׁקַף הים הגדול ורחב ידים, ים הדרומי (זידזעע) –. ברוב עליצותו על המציאה היקרה והחדשה הזאת, ירד בּאֹלבּאָא מראש ההר, ויבוא בתוך הים, וילך עד ברכיו במים, ובחרב שלופה ביד ימינו לקח את הים הגדול ההוא למורשה למלך ארץ ספרד –. אך גם לו שִׁלמו הספרדים רעה וָמָוֶת תחת הטובה הגדולה אשר עשה עמהם, כי מלך ספרד הרכיב לראשו את השר פעדראַיאס דאַפֿילא, איש חָנֵף וּמֵרָע, והוא בקנאתו בו, שָׁם עליו עלילות דברים וישפטהו במשפט מָוֶת ולא נְתָנוֹ לבַצע את הדבר הגדול והנכבד אשר הֵחֵל להוציא את מערכי לבבו לאור –. לתקופת שנים אחדות הצליח מאד איש פורטוגזי אשר עָבַד את עבודת מלך ספרד, למצוא חדשות ונצורות. שם האיש פֿערדינאנד מאַגעללאַן (Magellan) איש נלבב ורב פעלים, והוא עבר אֹרח ים הנקרא על שמו (דיא מאַגעללאַנישע שטראססע) ויבוא אל ים השקט (שטיללער וועלטמעער), ואחרי אשר התמוגגה נפשו ונפשות אנשיו בזלעפות רעב איום ונורא מאד, הגיע אל איי הודו מזרחית, (מאַריאַנאַ ופֿיליפיניען) (ה“א רע”ט – רפ"א 1519–21 ), ויהי הוא הראשון לכל באי עולם אשר מצא בים דרך להבאים אחריו לָסֹב את כַּדוּר הארץ –. ואף כי לא נעלם ממנו את אשר קרה בדרך ההיא לפני שלש שנים לדיאַץ דע סאָליס (Diabz de Solis), אשר בהציגו כף רגלו על חוֹף נְהַר פלאַטאַ (Platostrom)²³ קמו עליו הפראים יושבי המקום ההוא וַיַכּוּהוּ נפש ויאכלו את בשרו, בכל זאת לא חָרד ולא פחד ולא חָדל מֵהִתְחַקוֹת עוד על שרשי הדרך ההיא לגלות איים חדשים בים ההוא, כי אהבת הכבוד והתשוקה הנמרצה למצוא ארצות חדשות, גברו על כל עָמל ותלאה, גם על פחדי המות. והנה גם אחרית מאַגעללאַן היתה להכרית, כי גם עליו קמו הפראים יושבי אִי צעבּוּ, אחד מאיי פֿיליפיניען, וירצחוהו בתגרת זדונם (ה“א רפ”א 1521) וזעבאמטיאַן אלקנה (Elkane) התאזר עוֹז וַיְכַל את המעשים הגדולים אשר לא בִצַע עוד מאַגעללאַן, ויעש לו שֵׁם בכל גויי הארצות, כי הוא היה הראשון אשר סָבַב את כַּדור תבל ארצנו, וַיְגַל פְּלָאוֹת ונצורות אשר לא נשמעו עוד תחת השמש, וּלְאוֹת תפארת כבודו (Wappen), נִתַּן לו תבנית כדור הארץ –. והנה כל האנשים המהֻללים ההם חֵרפו חרפו את נפשם לעבור ארחוֹת הים הגדול הנורא ההוא בגלל תִּקְוָתָם העזה אשר קִווּ כי בְיָם הדרומי אשר הוא חֵלק מִיַם הוֹדוּ, ימצאו איים רבים המלֵאים מִכְמַנֵי זהב אין קֵצֶה, אבני שֹׁהם וכל אבני חֵפץ, פנינים יקרים וכל ראשי בְשָמִים –. ובאמת הפליאו האנשים ההם לעשות בדור ההוא, וַיִצְקוּ רוח חדשה על כל בני איירופא, והם היו שְׁבִיבֵי שמש הראשונים אשר בִּשְׂרוּ את עת הזמיר, עת החדשה אשר הִתְעַתְּדָה לָבוא – ²⁴

487 §

קאָרטעץ (Kortez) בארץ מעקסיקא (Mexico) (משנת ה“א רע”ט 1519 עד שנת רפ"א 1521). אחד מגדולי התבל בעת הנפלאה ההיא, היה האיש פֿערדינאַנד קאָרטעץ, איש חֲכַם לבב ואמיץ כֹחַ, גבור חיל ומלֻמד מלחמה, והוא נטל עליו ללכוד את ממלכות מעקסיקאָ בארץ אַנאַהוּאַק (אשר יושביה הרבים (הנקובים בשם אַצטעקים וטעצקוקאַנים) ישבו בערים גדולות מלאות תשואות והמון רב, ידיהם רב להם בחרשׁת המעשה ובכל מלאכת מחשבת, מלבשים בבגדי צמר גפן, ולהם חֻקים ומשפטים בהליכות המדינה, מלך רב ימלוך עליהם ועדת כהנים ושרים גדולים מבני האפרתים והאצילים יְסֻבֻּהוּ תמיד, ובתעצומות עֻזם יתנו עוז למלכם, והגבור המשכיל קאָרטעץ עלה עליהם למלחמה בִּמְתֵי מספר, כי כל אנשי החיל אשר לו היו רק שבע מאות איש מילדי הספרדים, ובעֹצם יד חכמתו ודבורתו לכד את העם הגדול ההוא היודעים הליכות המלחמה והמשליכים נפשם מנגד בגלל ארצם ומולדתם. את מלכם הגבור הנקרא בשם מאָנטעצוּמא (Montezuma) לקח בשביה בתוך היכל כבודו, ויתפוש את מעקסיקאָ הבירה, עיר גדולה ורחבת ידים אשר הים הגדול יקיפנה, ואשר היא מלאֵה ברכת ה' ומפֹארה במגדלים לבנים ובהיכלים נשגבים בנוים לתלפיות. כי המעקסיקאנים נבהלו מאד מפני כלי התותח אש בידי הספרדים, ויאמינו כי ימינם נֶאדרת בגבורת רעם, יְשַׁלחוּ ברקים וְיֵלֵכוּ, ועל חֲזִיזֵי לְהָבוֹת יְצַווּ לְלַהֵט סביב צריהם, גם נַחרת סוסיהם ושעטות פרסותיהם, זָהרי כלי נִשקם והליכות מלחמותיהם הִפִּילוּ עליהם אימות מָוֶת וּבַלְהוֹת שְׁאוֹל. ויותר עוד חָרדו מפניהם בהאמינם כי לא בני תמותה הם כי אם בני אֵלִים יַלְדֵי שמים – והאמונה הזאת נולדה בלבם בגלל המסורה העתיקה הזאת: כי מסורת בידם מדורות קדומים, כי אל הרוח הורה לפָנים את אבותיהם את מעשה כלי המתכות, את עבודת האדמה ואת משפטי המלוכה, אך האלהים הגבוהים והאדירים ממנו קִנאו בו קנאה עזה כמות, וַיָגָר מפניהם ויעש לו אֳנִיַת קֶסֶם (צויבער שיף) מֵעוֹרוֹת נחָשים, ובאניה ההיא בָרח מפני אֵלֵי זעם ההם אל אחרית יַם הגדול, ים המערבי ובאחרית הימים ישוב הוא וכל בניו ובני בניו אל מעקסיקא וימלוך עליה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים –. ויהי כאשר באו הספרדים, עליהם ארחות ים המערבי חמושים ברעמים אדירים וברקים נוראים, האמינו המקסיקאנים כי הם הם בני אֵל הרוח ההוא אשר באו לעשות מלוכה במעקסיקא, ומי יעמוד לפני האלהים האדירים ההם ולפני תעצומות עֻזם? – אך בכל זאת גָבְרוּ המעקסיקאנים חֲיָלים וילחמו כגבורים עם הספרדים שֹׁסֵי נחלתם ושודדי רִבְצָם, כי חֵרוּתָם יָקרה בעיניהם מחיים, ויבחרו בַמָוֶת מֵחַיֵי עבדות –. בחרוֹת אפם על מלכם אשר נתן לשבי עֻזוֹ ויאהב את שֹׁבָיו, התגודדו עליו ויסקלוהו באבנים, וכאנשים נואשים נלחמו בהספרדים ויגברו מהם וילחצום לברוח מפניהם אחרי אשר הִרְבּוּ בם חללים ובמלחמה הנוראה אשר נלחמו בם אצל אָטומבאַ (Otumba) היתה ידם נטויה להריג את הספרדים עד אחד לולי התאושש קאָרטעץ וַיַךְ את שר צבאם נושא דֶגֶל המלחמה, כי אז נבהלו המערסיקאנים וינוסו במאה דרכים, והספרדים נִמלטו מידם –. והנה אף כי קמו עליו המקסיקאנים וילחמו בו במלחמות תנופה בלי הפוגה, וּנְצִיב מלך ספרד בּקוּבאַ הנקרא בשם פֿעלאַסקוועץ (Felasques) עָזַר גם הוא לרעתו בקנאתו בו, וישלח גדודי ספרדים לערוך עליו מלחמה, בכל זאת לא רפו ידיו ולא נפל לבו ויוסף עוד אֹמֶץ ללכוד את מעקסיקא. כי הוא הִתְנַפֵּל על גדולי הספרדים אנשי מלחמתו בלילה, בִּנְפֹל עליהם תרדמה, ויתגבר עליהם, וידבר על לבם לְהִתְחַבֵּר אליו והוא יְחַלֵק אְתָּם שלל המקסיקאנים אשר בתיהם מלאים זהב וכל הון יקר ונעים. ואחרי כן הֵסִית מעט מעט את העמים הנגשים והנענים בידי האַצטעקים, היושבים בנחל הנעים והנחמד אשר בְּאַנאַהוּקאַ, לבגוד באדוניהם הקשים הרודים בהם בפרך, ואז לָחַם עִם המלך החדש אשר הקימו עליהם המעקסיקאנים ושמו גואַטעמאָצין, ובזרוע עֻזוֹ לקח מידו את עיר מאקסיקא אחרי מלחמות גדולות וכבֵדות, ובמשך שתי שנים לכד קָרטעץ את כל ארץ המקסיקאנים, וישם קִץ לעבודת אֱלִילָם הנתעב הנקרא בשם הוּאיצילאָפאכְֿטְלִי²⁵ אשר הִקְרִיבוּ לו מִדֵי שנה בשנה אלפי אנשים לקרבן מנחה על מִזְבְּחוֹ הארור. כי הוא שִׁבֵּר בקרדומות את צֶלֶם האליל הנבזה ההוא ואת מזבחו נתץ, ו ַיְצַו לכל עובדיו לבל יעיזו עוד לעבוד אותו אם לא יאבו לְהִשָׂרֵף חיים, ויחשוב מחשבות לרפא את תחלואי הארץ ההיא אשר חִלוּ בה המלחמות הגדולות ולשום חֻקי איירופא בארץ ההיא, אך מלָשני בסתר ומוציאי דִבה טָפלו עליו דברי בלע לפני מלך ספרד. והוא האמין בדבריהם וידיח אותו מִשְׂאֵתוֹ וּמִמַצָבוֹ הֲרָסוֹ, מיראתו פן יְגַבֵּר חֲיָלִים וְיַעַשׂ מלוכה בארץ ההיא אשר לכד בְּכֹחו ובגבורתו. וזולת הנכסים ואדמות אשר נתן לו המלך על יד יַם מעקסיקא, גם שֵׁם כְּבוֹד “גראַף” אשר אָצַל לו, לא היה לו כל שָׂכָר בעד עמלו ותלאותיו הרבות והעצומות עד אין חֵקֶר, ובימים מעטים נִשכח שֵׁם האדם הגדול הזה, ואיש לא זָכַר את כל הנפלאות אשר הפליא לעשות בארץ, וגם אחרי אשר הוסיף עוד אֹמֶץ וַיְגַל את קאַליפֿאָרניע (Californie), מציאה יקרה ורבת התועלת, גם אז נשכח שְׁמוֹ מלבות מְתֵי חלד ולא יספו עוד להזכירו, על כן נשבר לבו בקרבו, וילך שחוח וְקֹדֵר כל הימים בלחץ עצבונו, ונפשו יָרעה לו על רעת בני האדם כי רַבָּה היא לבלתי השיב לו גמול כעל כל תגמולוהי עליהם. במרירות רוח ובכעס תמרורים שב לארץ ספרד ושם התגורר כַּצֵל עד אשר הצעידוהו מרי שיחו לשערי המות, וימת שם בשנת ה“א ש”ז 1547. ועצמותיו הובלו מסעפֿילא העיר אשׂר בספרד אל הארץ החדשה אשר מצא בעזוז נוראותיו, אך גם שם לא שכב בכבוד בבית מועד לכל חי, כי בני האדם נועזו להניע את עצמותיו ממקום למקום עד אשר הוּחן לשוב לאדמתו ולנוח שם בכבוד –

488 §

פיצאַרראָ (Pizarro) בארץ אוֹפיר (Peru). אם אמנם כי גם מעקסיקא היתה רַבַּת אוצרות וּמִכְמַנֵי זהב לה עד כי הִשביעה בזהבה הרב את נפש קאָרטעץ ונפשות אנשי חילו, אך יתר שאת עוד לארץ אופיר ויתר עז, כי היא מְקוֹר הזהב, וּזְהָבָהּ רב ועצום מאד עד אין קֵצֶה, וזה האיש פיצאַרראָ גם גבר עמיתו אלמאַגרא (Almagro), לכדו את ארץ זהב ההיא בִּמְתֵי מעט ובאנשי מלחמה מְתֵי מספר ונער יכתבם. כי שני האשים ההם היו אנשי לבב, כבירי כֹח וגבורי חיל כקאָרטעץ, גם עזי נפש כמוהו, וירחיבו כשאול נפשם לצבור כחמר זהב, ולכל הון יקר ונעים לא אמרו הון, אך היו נופלים ממנו בחכמה ודעת וברוח נכון וישרת לבב, כי הם היו אבירי לב עריצים ואכזרים ורודפים אחרי תענוגות בשרים וחמדות נְמִבְזוֹת. בעת אשר נלכדה אופיר בידי פיצאַרראָ ומרעהו, מלך בה מלך ממלכי בית אינקאַס (Inkas) אשר היו מלכים עשירים ואדירים מאד, ויושביה היו משכילים ובעלי רוח נדיבה, גם דת אליליהם לא היתה זָבַת דַם אָדָם רָב כדת המקסיקאנים, אך לעֻמת זאת לא היו גם גבורי ואנשי מלחמה כמוהם. ראשית הקולטור לבני אוֹפיר אוֹפיר היתה מני דורות קדומים על יד ים (Titicaca), אשר איים יפים בתוכו ובהם בנויים היכלות לשמש ולירח. בלגוד פיצאַרראָ אותם מצא בידם עדרי עִזֵי הַגָמָל (לאַמאַס) אשר משערותיהם טָווֹ מטפחות (טיכֿער) מעשה ידי אמן. ערים גדולות ובצורות התנוססו בכל הארץ, ובתיהן בתי חומה, גם היכלות גדולים ורחבי ידים היו להם, וּבְהֵעָצֵר השמים ולא היה מטר, נהרו כל יושבי הארץ אליהם לקרוא שם לאליליהם בחזקה, לפתוח להם את אוצרם הטוב את השמים ולהמטיר על שדותיהם מִטְרוֹת עֻזם – כן יספר לנו סופר קדמון בספר ישן נושן –. המריבה אשר פרצה אז בבית המלכות על אֹדות המלוכה, היתה להספרדים עת רצון ללכוד את הארץ ההיא המלאה מבוכות. פֿראַנץ פיצאַרראָ האכזר חִבּל תחבולות שונות ויעש מזמות רבות עד אשר הצליח ללכוד בערמתו את אַטאַהוּאַלפא (Atahoalpa) מלך אופיר, ואף כי נתן לו מלא ביתו זהב וכסף כופר נפשו, בכל זאת רְצָחו העריץ ההוא באכזריות זדונו, ואז תפש בכפו את הארץ הטובה ההיא, ויבן בתוכה עיר חדשה, היא עיר לימאַ (Lima) הבירה. אחרי ימים מעטים התחולל ריב ומדון בים פיצאַרראַ ואחיו (פֿערדינאַנד וגאָנצאָלאַ) ובין אלמאַגראָ אשר מצא את ארץ החוילה (Chile), וישאו זה אל זה חרב וילחמו איש ברעהו במלחמות תנופה, אך לאחרונה גברה יד פיצאַרראָ וַיִשְבְּ את אלמאגרא וַיָסַר את ראשו מעליו. מקץ ימים אחדים מצאה יד בן המומת אֳיָל לקחת נקם מאת שופך דם אביו, ובראש גדודי הקושרים אשר עמדו לימינו, התנפל פתאֹם על פיצאַרראָ ויכהו נפש ויורידהו בדם שאולה. ולתקופת השנה נהרג גם הוא, כי קצפו עליו הספרדים על אשר התנשא ויקח לו את המשרה להיות שורר בארץ ההיא בחזקת היד, ויקומו עליו ויהרגוהו. על ידי השערוריות האכזריות אשר עשו הספרדים הזדים בארץ ההיא אשר לכדו, ועל ידי הלחץ אשר לחצו את המנֻצחים וישימו עליהם עֹל ברזל, שָׂמוּ שַּמוֹת בארץ ויהפכוה למקום תֹּפֶת וגיא הרֵגה. האזרחים הנגשים והנענים התקוממו כאיש אמד על נוגשיהם ומעניהם לנקום את נקמתם בהם ולהשבית מאנוש זכרם, ובכל מקום אשר דבר הספרדים וזדונם מגיע, שֹׁד וחמס יִשָׁמַע, שֶׁפֶך דָם וָרֶצַח. אז שלח הקיסר קאַרל החמישי אל הארץ האומללה ההיא את הכהן המשכיל ובעל נפש וּשְׁמעֹ פעדראָ דע לאַ גאַסקאַ (Pedro de la Gazea), וַיְמַלֵא את ידו להיות נָגִיד וּמְצַוָה בארץ, להשיב גמול על עדת הפריצים, ולהצמית את כל הזדים העריצים. הכהן ההוא בא בשלום אל מחוז חפצו, ובגבורתו וחכמתו הכניע את הקושרים והמורדים, ואת ראש הפושעים הלא הוא גאָנצאַלאַ אֲחִי פיצאַרראָ תָּלָה על העץ, ואז נָחה שָׁקטה הארץ, והשלום שָׁב על כַּנוֹ כבראשונה –. בימים ההם התעורר איש גבור ומשכיל אשר שמו אָרעללאַנאַ (Orellana) ויסע מארץ אופיר למצוא עוד ארצות חדשות, ואחרי עמל ותלאות נוראות עד עין חֵקר, הצליח חֶפצו בידו, וימצא את הנהר הגדול מאַראַנאָן (Maranon) או נְהַר אַמאַצאָן²⁶ (Amazonenstrom) ויגל חדשות ונצורות, האיש הזה היה בעל דמיון עַז מאד, ועל פי ספוריו הנפלאים אשר סִפֵּר על אֹדות ארץ הזהב ההיא (Eldorado), שָׂם עוד נוֹסָפוֹת על ההגדות הנפלאות אשר הוגד מני קדם על אֹדותיה, וישם נפשו בכפו לחקור ולדרוש אחרי תעלומות עולם למצוא את ארץ ההחשה אשר עֲפָרָהּ זהב, אבניה אבני חֵפץ, פרי עֵצֶיהָ פרי הלולים מעין כמוהם, ובכל מדרך כף רגל אוצרות זהב ומטמוני כֶתם פָז באין קֵץ –.

6) מוֹצָאֵי דְבַר גלות ארץ החדשה

489 §

דרכי יַלְדֵי הארץ. גלות אמריקא היתה נְסִבָּה לבריאה חדשה וּלְעֵת חדשה תחת השמים. אך מה רבו מעללי הספרדים הרעים, ומה עצמו התועבות והאכזריות ומעשי הָרֶצַח אשר עשו בארץ החדשה בעת ההיא! כְּחַיוֹת טורפות ופריצי בני שַׁחַץ עָברו וְרָמְסוּ וְטָרְפוּ את העמים אזרחי הארץ אשר עור בשרם כעין נחֹשת קלל, ובשנים מעטות שתו קָצִיר למו. הנמלטים מחרבם הרעה וּמִרַעַם כלי נשקם, כלי רֶצַח, נִקְטפו בְאִבָּם על ידי מחלת הָאֲבַעְבֻּעֹת ושאר חליים רעים ונאמנים אשר הביאום הספרדים אל הארץ החדשה ההיא, והנמלטים מכל משלחת מלאכי מות ההם, ספו למו בתגרת ידי הספרדים אשר העבידו אותם בכל עבודה קשה וירדו בהם בפרך. כי הם היו רכים וחלשים מטבעם ולא נִסו לעבוד עבודה כבֵדה מעודם ועד הימים ההם, והספרדים הכבידו אכפם עליהם לחרוש את שדותיהם, לנטוע את נטעי גניהם, לחצוב כסף וזהב בקצבי הרים, לחטוב עצים ולשאוב מים, לשאת את משאיהם ולעבוד כל עבודת הבית והשדה, וימררו את חייהם, וַיְדַכְּאוּם תחת רגליהם, מַכּוֹת אויב הִכּוּם, מכות חדרי בטן, את עוֹרָם מעליהם הִפשיטו בשוטים ועקרבים, ואת עצמותיהם פִּצְחוּ במקל חובלים וּמַטִה זעם, עד כי קָצוּ האֹבדים בחייהם ויבחרו במות. למאות ולאלפים טָרפו נפשם בכפם, משפחות משפחות שלחו רֶצַח בעצמותיהם להמלט מהעבודות הקשות אשר נטלו אדוניהם הקשים עיהם, וממהלומות ֶרַצח אשר הָלְמוּ ומָחצו אותם צורריהם הרשעים הארורים. גם הכהנים הקאַטהאָלים אשר באו מארץ ספרד להכניס את עמי הארץ ההיא במָסורת ברית דתם, גם הם עָזרו לרעה וַיְסַכְסְכוּ את בני עַמָם בעמים ההם להשמידם מתחת שְׁמֵי ה' על אשר מאנו לקבל עליהם את הדת הנוצרית לפי משפטי הקאטהאָלים וחֻקיהם –. אמנם לא נציל מפינו דברי אמת כי גם כהנים ישרי לב מעדת הדאָמיניקאַנים באו אל הארץ ההיא, וַיְבַשְׂרוּ צדק בקָהל רב, וַיוֹכִיחּו את הספרדים על המעשים הרעים אשר הם עושים לְעַמֵי הארץ, ויקראו בגָרון כי כל בני האדם אחים הם ואב אחד להם בשמים ממעל, וחלילה לנו לְהִתְעַמֵר איש באחיו אף אם דתו שונה מִדָתֵנוּ, אך הספרדים הֶאטימו כפתן חרש את אזניהם ולא שמעו בקול כֹהניהם ההם, כי אהבת בִצעם הִקְשִׁיחָה את לבבם, תשוקתם העזה להגיב חילם הִכְבִּידָה את אזנם, ותאות נפשם לצבור כּחוֹל מְטִילֵי זהב, הֵטִילָה בם לב אבן, ויוסיפו עוד לְדַכֵּא את האֹבדים ההם בְסִכְלוּת וּבְעַבְדוּת ובכל מלאכת פרך, למען מַלֵא את אוצרותיהם זהב ופז רב –. לאחרונה התעורר גם הכֹהן יְשַׁר הלבב הנודע בשם לאַס קאַזאַס (Las Casas), וירם כשופר קולו, גם כתב ספרים רבים על דְבַר הנבָלה אשר יעשו בני איירופא לְעַמֵי ארץ החדשה, ובכל מאמצי כֹחו הִתְאַמֵץ לְהָקֵל מֵעַל האומללים ההם את עלם הקשה, ויחרוץ משפטו לקנות בכסף עבדים מבני הכושים (נעגערן) כבירי הַכֹּחַ לעבוד את עבודת השדות והגנים ולא לעבוד עוד בְּעַמֵי ההודים ילידי הארץ החלשים וְחִדְלֵי אוֹנִים. אך תחת אשר חָשַׁב האיש היקר הזה מחשבה טובה באהבתו ובחמלתו את כל בני האדם, צמחה עוד רעה חדשה בארץ, רעה אשר כל שומעה תצלנה שתי אזניו ונפשו תתפלץ בתוכו, הלא היא מסחר העבדים (שקלאַפֿענהאַנדעל) אשר רָעַץ וַיְרוֹצֵץ את בני הכושים מבלי הועיל מאומה לההוֹדים ילידי אמעריקא –. ממוֹצָא הדברים האלה נַשכיל ונֵדע כי אין נכונה בפי האנשים המחליטים כי מאת לאַס קאַזאַס היתה נסִבה לסחר העבדים, חלילה לנו לטפול עליו עֲוֹן חרב כזה, ונהפוך הוא כי הוא יעץ נדיבות וכל מְגַמַת פּניו היתה לטובת בני ההודים ילדי אמעריקא, להסיר מסֵבל שכמם, להרים עול ברזל מֵעַל לְחֵיהֶם וְלִנְטוֹת עליהם חסד, ורק בני איירופא אבירי הלב הפכו את מחשבתו הטובה לרעה: כי את ההודים הוסיפו עוד לֲענוֹת בסבלותם, ואת הכושים עשו מסחר גדול לִקְלוֹן מין האדם –. כגורל כל ילדי אמעריקא היה גם גורל אנשי אופיר (Peru) ומעקסיקאָ, כי גם עליהם שָׂמוּ הספרדים עֹל ברזל ויעבידו אותם בפרך עד צאת נפשם –. הנמלטים מידי האכזרים הנוראים ההם, נלחצו לִהֵחָבֵא בן סִבְכֵי היערים הגדולים, זקני דור ודור אשר מראש מִקַדְמֵי ארץ יְמֵי קַדמתם. אך גם שם לא הונח להם, גם שם מצאה אותם יד הספרדים להמם ולאַבדם, בקרדומות באו עליהם כחוטבי עצים, שני כלביהם הטורפים שלחו בִגְוִיותֵיהֶם הערומות, כִּתְּרוּ את התמימים ההם, הרדיפום, הִגִירוּם על ידי חרב וכל כלי יוּצָר, שפכו דמם כמים, ובשרם נתנו מאכל לחיתו יער ולעוף השמים, עד עשר סָפוּ תַמוּ מן בלָהות וּמִתִּגְרַת ידם נִגְזָרוּ, ושארית הפליטה הנשארת מהם התערבו בין אנשי איירופא וילמדו מעשיהם –. סוף הדבר כי בני איירופא אשר תָּקְעוּ יְתֵדָם באמעריקא – הלא הם הספרדים הפורטוגיזים הבריטאָנים והצרפתים, האשכנזים ובני ארצות השפֵלה (נידערלאֶנדער) – לקחו להם את הממשלה בארץ החדשה ההיא, ואת ההודים (אינדיאַנער) והכושים (נעגערן) כָּבְשוּ לעבדי עולם, העבידום בכל עבודות פרך, הורידו את עֲדִי תפארת האדם מעליהם וְעִם בֵהמות מַשָׂא ומטר גרם שָׂמוּ חלקם –. מכל הערים העתיקות לא נשארו שְׁאָר וְשָׂרִיד –. ההיכלים המפֹארים אשר התנוססו בממלכות מלכי בית אינקאַס היו לחרבה ולהריסות עולם –. מצודות הקיסרים, קסרי האַצטעקים הורידו לארץ ראשן ותהיינה לִמְעִי מַפָּלָה וגלים נצים – היכלי אלהי הארץ הנקובים בשם טעאָלאַללי, נהפכו לבתי תפלות הנוצרים –. ועתה אין אנחנו יודעים (וגם לפני שָׁנִים רבות לא נודע) מי הם האנשים אשר בָּנוּ את הערים מהפֹארות והגדולות אשר בחיאַפאַס (Chi pas) ויוקאַטאַן (Iukatan), אשר שרידי חרבותיהן ימלאו את נפשנו תִּמָהוֹן והשתוממות עד היום הזה. בכל מקום אשר דָרכה כף רגל איש איירופא בארץ אמעריקא, לכד את הארץ בחרבו הקשה ובתחבולות עָרמתו ומזִמתו הָרַבָּה, וַיְרַדד תחתיו את העמים אשר לא ידעו נשק ברזל ורעם כלי תותח וזִמות ההשכלה –, אך בכל זאת יצא מֵעַז הזה גם מָתוק, כי אף אם הֵרֵעוּ הספרדים מאד לעשות לְעַמֵי אמעריקא בדור ההוא, הִצְמִיחוּ צֶמַח צדקה לימים הבאים, כי ההוֹדים המתהללים באלילים הִזניחו מהרה קל את אליליהם, חדלו מזבוח זבחי אדם לעצביהם, בְּשַׂר אדם לא בא עוד אל פיהם, שָׁבו מִמְשׁוּבוֹתֵיהֶם ומדותיהם הפרועות לְשִׁמְצָה במין האדם, נשברה זרוע רמה, זרוע מלכי הארץ אשר השפילו את עבדיהם עד שְׁפַל מדרֵגת הבהמה, כָּלָה עֲנַן הַסִכְלוּת אשר הִקדיר את פני הארץ ההיא מימי קדם, אָפסו הבלי שוא ותעתועי מַחזות און ומדוחים, ולאט לאט עבדה רוח ההשכלה על הארץ וַתְּטַהֵר כל ערפלי חתולתה, שביבי אור הדרור הופיעו מעט מעט בחֶשכת הַלַיִל הָרֹבֶצֶת שם מדורות עולמים, הפראים נהפכו ברבות הימים ויהיו לאנשים, בָּנוּ בתים וישבו, זָרעו שדות ויטעו גנים, ואף כי היו עבדים לבני איירופא, צעדו קדימה להגיע אל מטרת כל בני האדם.

2. המדעים וחֹרשת המעשה חִדשו ימיהם כקדם

A. בתי מדרש להשכלה.

490 §

הפילוסופיא הַדָתִית (סאָלאַסטיציזמוס) ²⁷ הַמְתַבֶּלֶת נפש דורשיה, התנודדה כבר במאה ארבע עשרה וחמש עשרה למספר הנוצרים על ידי אנשים חכמים וידועים: בארץ איטליא על ידי אצילי בית מעדיצי (מעדיצצער)²⁸ ועל ידי פאפסטים אחרים תופשי חכמה אשר יסדו בתי עקד ספרים, הקימו בתי מִדרש גדולים לחכמה ותושיה, ויתמכו בידי כל השוקדים על דלתות החכמה, ובארץ השפֵלה (נידערלאַנד) החלה הפילוסופיא ההיא להתמוטט על ידי חֶבֶר משכילים ונבונים אשר לא חָשכו מכל יגיעה נפשם לתקן כל מעוָת בבתי הספר, לְיַשֵׁר המסִלה העולה להיכל החכמה ולהפיץ אור ההשכלה הָאֲמִתִּית בכל עיר ומדינה. אך בכל אלה לא מצאו החכמים ההם אוֹן להם לְמַשְאוֹת את הפילוסופיא הָרְמִיָה ההיא משרשיה עד אשר נפרצו ספרי חכמי היוָנים והרומאים במאה חמש עשרה ושש עשרה למספר הנוצרים בארץ איטליא ומשם על פני כל ארצות איירופא, כי הספרים ההם הנֶאדרים בחכמה ודעת, היו כבירי כח וְרַבֵֹי אוֹנִים לְשָׁרֵשׁ שרשי פוֹרִים רֹאש ולענה להם, ולהוריש מעט מעט את הדעות הכוזבות בעניני הדת והפילוסופיא אשר מוצאותיהן מימי קדם –.

491 §

במאה חמש עשרה הִתחרו נסיכים ורוזנים גם יושבי ערים רבות להפיץ את מַעינות החכמה וחרֹשת המעשה על פני ארץ וחוצות ולקנות להם את שֵׁם הכָבוד: “מְפִיצֵי מַדָע וּמַרְבֵּי הַשְׂכָּלָה”. ובני איטליא אשר יתרון הַכְשֵׁר דעת לָמוֹ, הצליחו אז גם עשו פרי הלוּלים בכל חכמה וחרשת המעשה ומלאכת מחשבת עד כי היו לְנֵס עמים וסגֻלות גויי הארצות בימים ההם. ספרים יקרים אשר היו עוד בכתובים, הוציאו האיטלקים לאור על ידי הדפוס (כי בתי דפוס רבים היו אז באיטליא). ספרי מִלִים (וואֶרטערביכֿער) וספרי דקדוק (גראַממאַטיקען) חֻברו על פי אנשים משכילים דוברי צחות ובעלי לשון למודים. ספרי חכמה תוצאות לבב חכמי ימי הקדם, נעתקו ללשונות הַחַיוֹת המתהלכות בארץ, גם פֹרְשוּ בַאר היטב למען ירוץ כל קורא בם. בעיר פֿלאָרענץ ועוד ערים רבות החלו האיטלקים ללמד לשון יָוָן ויתרפקו באהבים עליה ועל ספרי חכמיה אשר לא יְדָעוּם מלפָנים, כי עד הימים ההם הִשְפִּיקוּ רק בליטעראַטור הרומאית. ומעת אשר נִסו הביצאַנצים לחַבר את כנסית היונים עם כנסית הרומאים, ומה גם אחרי אשר לכדו הישמעאלים את קאָנסטאַנטינאָפעל, נהרו חכמים רבים מבני היוָנים אל ארץ איטליא וַיְלַמְדוּ את שפתם ואת חכמתם לבני האיטלקים, ומני אז פרצה השפה ההיא באיטליא ביתר שאת, וחכמת יון ביתר עז. גם את השפה הרומאית אשר הִתְַעְמרוּ בה הסאָלאַסטיקים והכהנים עד כי נהפכה לשפה עמוקה ונלעגה, זִקקוּ החכמים הגדולים בימים ההם עד כי שָׁבָה להיות שפה ברורה, צחה, נעימה ונמרצה. והדבר הזה פָעל פעולה עזה על לבות הסופרים בעת ההיא, עד כי גם החכם לוירעניוס ואַללאַ²⁹ אָלַף ארחותם, וְהוֹאיִל הָלוֹך בשָׂפה הרומאית במסִלה אשר סללו להם החכמים ההם, ובשפה צחה ונמרצה כתב את ספריו המחֻכמים אשר בהם עָרַךְ מלחמה על הסאָלאַסטיקים ועל הפאַפסטים (וברוח בִקרת נאמנה הוכיח כי אין נכונה בפי הפאפסטים אֹדות ספר המתָּנה אשר נתן להם קאָנסטאַנטין הגדול – ). והנה ההשכלה החדשה ההיא אשר בידה האחת הִפִּילָה את חומת הפֿאַנאַטיזמוס וּמוּסַר הבָליה, נָגעה בידה השנית גם בּשָׁתוֹת דת הנוצרית להרוס אותן וּלְהַשְׁבִּיתָן מפני הנוצרים, וַיִמְאֲסוּ גם את המדות הטובות ומוסר הַשכל אשר בה, כי הם החזיקו בלמודי תורת פלאַטאָ ואַריסטאָטעלעס, ויבעטו בכל דת ואמונה. גם ראשי הכהנים (קאַרדינאֶלע ופראֶלאַטען) בָּגְדוּ בדתם עלפי ההשכלה ההיא, כי גם הם דָבקו בחכמת יון, ובחכמות כל חכמי ימי הקדם, ויתפלאו על תעופת רוח בינתם ועל עמקי מחשבותיהם, וַיְלַמְדוּ לשונם לִנְאֹם נאֻם כמוהם ולהגות ככל הָגוּת לבם, עד כי הִתאחדו עמהם בפיהם ובלבבם, ויבעטו בשאט בנפש בכל למודי הדת והאמונה גם בלמודי הַישֶׁר אשר בין אדם לחבֵרו…. מני אז נִשארה הדת רק בידי דַלַת העם וההמון סְתוּם העין, וכאשר גברו החשֻׁכים ההם להאמין גם בהבל הבלים ותעתועי הדמיון הַכֹּזֵב, כן גברו המשכילים לא לאמונה וַיְכַחשׁוּ בַכֹּל ויבוזו לכל תורה ולכל דת ואמונה בארץ –. סוף דבר כי המשכילים ההם אשר הָרְסו את אָשְׁיוֹת הפֿאַנאַטיזמוס וישביתו מפניהם את מוסַר הבָליה ורָעותיה הגדולות, הָרְסוּ גם את מוסדות דתם אשר הִנחילום אבותיהם, וְאִתָּם יחד גם כל מדה טובה וכל מעשה צדק ומעגלי יֹשֶר בדרך ארץ. אהבת הַבֶּצַע והכבוד היתה אבן הַפִּנָה לכל עלילותיהם, ויאמרו לַזָהָב “אֵלִי אתה”, ולתענוגות בשרים "חַיֵי רוחנו ותכלית חיינו – ". תְּמִים דרך וּמַצְנִיעַ לֶכֶת נחשב בעיניהם לֶאֱוִיל וֹכְסִיל, ואנשי הצדק לפתיים ונבערים מדעת, ורק עשירים הוללים ריקים ופוחזים ורדפי תענוגים, היו החכמים והנכבדים בארץ!

492 §

אמנם לא ההשכלה כי אם המחזיקים בה חטאו ואשמו, כי לא להשכיל ולהיטיב דָבקו בהשכלה כי אם להוציא על ידה את מזמותיהם הרעות ולעשות מה שלבם חָפֵץ, כי רק זאת היתה מגמת פני המשכילים ההם בארץ איטליא בעת ההיא. לא כאלה דרכי המשכילים בארץ אשכנז, כי רֻבָּם היו אנשי חסד, רודפי צדק, טובי לב וכל מעשיהם באמונה. ובכל זאת היתה אז איטליא מָקוֹר החכמה וממנה נָפוצו המדעים וחרֹשת המעשה בכל איירופא. כי החכמים והאמנים אשר נָהרו לאיטליא מכל הארצות, הביאו את אוצרות החכמה והמדע וכל מלאכת מחשבת לארץ צרפת, ענגלאַנד אשכנז ולכל ארצות איירופא. ועד מהרה נחלקו יושבי איירופא לשתי מחלקות: למשכילים נאורים (הומאַניסטען) הנושאים דגל ההשכלה בארץ, וְלַחֲשֻכִּים (אָבְּסקוּראַנטען) הלוחמים מלחמת הדת והמנהגים העתיקים, ובראשם הכהנים הדאָמיניקאַנים. המשכילים רבו מאד בימים ההם בכל עיר ומדינה וברית שלום וקשר אמיץ ביניהם, ושפת רומאית אשר היתה אז שפה אחת לכל החכמים ולכל נֹאֲמֵי נְאֻם (דיפלאָמאַטען) והרתוקה האחת אשר רתקה אותה ותהי המליצה בינותם; המכתבים הרבים אשר הריצו זה אל זה, מִלאו את מְקוֹם מכתבי העתים (צייטונגען) ויחברום יחד בחוברת; חִצֵי הליטעראטור היו שלוחים למטרה אחת, להעלות את נר החכמה במחשכי ארץ נאות הסכלות בימי חשך ההם, ומה יכלו עֲשׂוֹת זקני הדור תופשי הדת ומקנאי קנאתה ומחזיקים בכל עז במנהגים ישנות והליכות עתיקות? נָשתה גבורתם מול גבורי ההשכלה ההם המלאים כּחַ עלומים וַחֲמֻשִׁים בכלי נשק החכמה! שֻׂפָתָם העמוקה וְנִיבֶיה העקשים, היתה כְמוֹץ לפני רוח השפה הַחַיָה הברורה והנערצה אשר ביד בחורי ההשכלה ולפני נְאֻמָהּ וְנִיָבּה מַבִּיעֵי חכמה ודעת. גם קנאת הזקנים וכל עֲמָלָם לטפול על המשכילים הצעירים עֲוֹן אשמה כי בנים כָּחָשִׁים הם ואפיקורסים, היו לא לעזר וללא להועיל, כי המשכילים בָּזוּ לחכמת קנאתם לָעגו לכל דִבָּתָם ולכל עלילות דברים אשר שָׂמוּ עליהם, ויכוננו עוד על פניהם את חִצֵיהֵם השנונים לְהָתֵל בם במליצות חִידוֹת ובמכתמים דוקרים כמדקרות חרב. ורוח השקר אשר נוססה אז בלבות הכהנים, הַמִדוֹת הרעות אשר דבקו בהן רבים ממקנאי הדת, ועלילות הפראֶלאַטים בעלי התאוה ורודפי זִמָה, נתנו עוד חרב בידי המשכילים לְהִלָחֵם באנשי הרוח מקנאי קנאת הדת ואויבי ההשכלה –. המלחמה ההיא, מלחמת האור והחשך, החליפה את כל מַצַב ארץ איירופא, והצמיחה חדשות ברחבי תבל. והנה באיטליא, צרפת וענגלאַנד, היה רק האפרתים אבירי ההשכלה ולא נתנו להאזרחים והמון העם כל חלק ונחלה בם, כי גאוָתם הִשיאתם כי רק להם לבדם נִתְּנָה החכמה למורשה, ואם יקרב איש זָר אליה וִיחַלְלֶהָ, אך בארץ אשכנז אשר בה עָלו האזרחים על גֶרֶם המעלה, בה החזיקו כל עם הארץ ביד ההשכלה וכֻלם ידעו אותם למגדולם ועד קטנם עוד לפני הימים ההם. ואחרית הדבר היתה כי בארצות ההן אשר גרשו האפרתים את האזרחים מהסתפח בנחלת ההשכלה, היתה כנסת דת הנוצרים ללעג ולקלס בעיני האפרתים ובני מְרום עַם הארץ, והאזרחים וְדַלַת העם הֶחזיקו רק במעוז הדת, וְאִתָּהּ גם בהבלים ומשאות שוא ומדוחים, כדרך החשֻׁכִים אשר אור ההשכלה לא נָגה עליהם, לא כן בארץ אשכנז כי אזרחיה וכל המונה אָחזו בהשכלה' וגם מהדת לא הניחו את ידם ויחזיקו בקרנות מִזְבְּחָהּ בכל תּוֹקֶף, והמלחמה אשר לחמו האזרחים המשכילים עם הכהנים ההולכים בשרירות הפֿאַנאַטיזמוס, הולידה והצמיחה כנסת דת חדשה והנהגות חדשות בהנהגת המדינה (פאָליטיק) לאור עמים ולהצלחת ארצם ומולדתם –.

493 §

בָּתֵּי מִדְרָשׁ וחֶברת משכילים. התועלת הגדולה אשר הביאה ההשכלה לראשונה בימים לא כבירים, הלא היא כי נוסדו בתי מִדרש לחכמה (איניווערזיטאֶטען), ובתי וַעַד לחֶברת משכילים ונבונים (גללעהרטע געזעללשאַפֿטען). כי במשך המאה החמש עשרה הוקמו בארץ איטליא בתי ספר (גימנאַזיען), בתי מדרש גדולים, בתי חרֹשת המעשה ומלאכת מחשבת (קונסטשולען) ובתי עֵקֶד החכמות (אַקאַדעמיען). איטלקים חכמי לב וְכַבִּירֵי מַדע הֵרימו פעמיהם לצרפת וענגלאַנד, ושם התחברו לחכמים וידועים אשר רוח ההשכלה נוססה בהם כמוהם, ויזרעו את זרע ההשכלה בארצות ההן, והזרע ההוא צָץ ויפרח גם עשה פרי הלולים בראשית מאה השש עשרה בימי המלך פֿראַנץ הראשון והמלך היינריך השמיני אוהבי חכמה וחובבי מלאכת מחשבת וחרֹשת המעשה, ועד מהרה פָשטה ההשכלה על פני כל עַמֵי הארצות ההן, ויהיו למאורות להאיר גם לארצות אחרות. אמנם גם בארץ אשכנז הצליחה ההשכלה ביתר שאת עוד וביתר עָז, כי שם הֻקמו בתי ספר רבים מאד ובתי מדרש גדולים וטובים, אשר המורים גם התלמידים היו חפשים מכל שִׁלֻמַת מס וכסף גלגלת וכל תרומה לאוצר המדינה (אימוניטאֶטען), גם היה להם המשפט לשפוט בכל הענינים הנוגעים לבתי מדרשם ולהבאים לשמוע שם בלמודים, ועוד זכיות רבות כאלה. גם בתי המדרש אשר היו כבר בארץ ההיא, כמו בית מדרש החכמה אשר בעיר ווין (משנת ה“א קכ”ה 1365) ובעיר היידעלבארג (משנת ה“א קמ”ו 1386), הִתְעַלוּ במעלות רבות מאשר היו בתחלה כיד ההשכלה החדשה הטובה על האשכנזים בימים ההם. גם עוד בתי ספר רבים ועצומים לאין מספר אשר נפתחו בכל עֵבֶר וּפִנָה, היו לעינים להשכלת בני העם, ומהם יצאו תורת אהבת החכמה ואהבת האדם. המהֻללים בכל בתי הספר ההם, התנוססו בערים האלה: בעיר דעווענטער³⁰ (Deventer) תחת הנהגת החכם העגיוס; בעיר שלעטטשטאדט³¹ (Schlettstadt) תחת הנהגת החכם הנודע דרינגענבערג; בעיר מינסטער (Munster)³² תחת פקודת רודאלף מלאַנגענס והערמאַנען בושע; בעיר גאָטהאַ³³ אשר חכמים רבים ובראשם האיש היקר מונטיאַנוס רופוס התאמצו לנטוע בו דֵעות ישרות ורעיונות נשגבות. אמנם לא אנשי רוח ומורים משכילים לבדם העירו את האהבה לחכמה ומדעים, כי אם גם מליצים ומשוררים, כמו עאָבאַן חעסוס (בשנת ה"א ש' 1540) בעיר נאַרבורג, גם שרי מדינה (שטאאטסמאֶננער), כמו קאָנראַד פייטינגער מאויגסבורג (ה“א ש”ז 1547) והאפרתי העשיר הנודע בשם גוילליבאַלד פירקהיימער מנירנבערג (ה“א ר”צ 1530), ועוד אנשי שם כאלה היו מעירים ומעוררים להשכלה ולכל דבר חכמת בינה אשר יַצְמִיחוּ יֶשַׁע לבני האדם. ובכל חכמי לב בני הדור החכם ההוא היה גדול האפרתי פירקהיימער אשר זכרנו בזה. הוא אסף בחפניו רוח חכמה בארץ איטליא וילמוד שם את דרכי המשפט (רעכֿטסוויסענשאַפֿטען), והקיסר מאַקסימיליאַן שָׂם על שכמו מִשְׁרָה גדולה בהליכות המדינה, והיא עלה על כל האצילים והאפרתים בחכמתו ודעתו ובכל ארחותיו בימים ההם –. חֶברות משכילים קָמוּ והתעודדו אז בארץ אשכנז להרים את קרן ההשכלה בכבוד ולהפיץ עֲנַן אוֹרָהּ על כל קַצְוֵי ארץ (כמו חברת רהיין אשר כונן בחכמתו החכם קאָנראַד קעלטעס ויאָהאַן איש דאַלבערג, חברת שטראַסבורג אשר יסד החכם ווימפפֿעלינג, ועוד חברות רבות כאלה). לכל בעלי החברות ההן היו דרכים שוות ומחשבות שוות בכל תהלוכותיהם, והם הוציאו כִבְרַק העלעקטרי חִצָם וקרנים מידם ולדרים עליה –. נירנבערג, באַזאל, ערפֿורט ועוד ערים רבות כאלה היו מִשְׁכָּנוֹת לחכמה ולמדעים ולכל טוב ותושיה, אך העיר היידעלבערג עלה על כֻּלָנָה, כי היא בָנתה כמו רמים מקדש החכמה וממנה יצאה השמש בגבורתה להאיר אור גדול לההולכים בחשך –. בעיר ההיא הופיע דאַלבערג הבישאָף מוואָרמס, ידיד ויועץ הקורפֿירסט פֿיליפפ הישר (דער אויפֿריכֿטיגע), גם אַגריקאָלאַ, קאָנראַד קעלטעס אשר ידיו רב לו במדעים רבים ושונים, איש חי ורב פעלים, ועוד אנשים יקרים כאלה פָעלו ועשו גדולות ונצורות בעיר ההיא לטובת ההשכלה והמשכילים בעם. החכם רייכלין (Reuchlin) היה תמיד חָבר לחֶברת רהיין והפליא מאד לעשות, החכם מעלאַנכֿטאָן (Melanchton) לָמַד בעיר היידעלבערג בבית המדרש הגדול אשר בתוכה ויקח שם לֶקַח מפי המורים הגדולים עד כי היה כמופת לרבים בחכמתו. מרבית החכמים ההם היו רַבֵּי פעלים, ויערבו בארצות רחוקות לְהִתְוַדַע עם החכמים הנודעים לְשֵׁם, לבעבור הועיל עוד יותר להחכמה, להגדילה ולהאדירה, נקובי ראשי החכמים היו: רייכֿלין, עראַסמוס מעיר ראָטערראַם ואולריך מהוטטען.

494 § רייכלין ה“א רט”ו – רפ"א 1522 – 1455

יאָהאַן רייכֿלין (קאָפינאָ) נולד בשנת ה“א רט”ז 1455 בעיר פפֿאָרצהיים³⁴, והשלים חק למודו בעיר פֿרייבורג, ואחרי גם נסע עם בן המאַרקגראַף קאַרל מבאַדען לעיר פאריז, אשר שם למד לראשונה את לשון יָוָן, והחכם יאָהאַן וועסעל הֵעִיר את רוחו להגות גם בספרי הקדש בשום שכל. בשנת ה“א רל”ד 1474 נסע רייכֿלין לעיר באַזעל³⁵ ושם הוציא לאור אוצר השרשים בלשון רומאית (לאַטיין), אשר מצא חן והפיק רצון מאת כל בני דורו עד כי במשך עשרים ושבע שנים נדפס עשרים ושלש פעמים. בעיר ההיא הִטִיף החכם הזה לקח טוב בחכמת יוָנית באזני תלמידים מקשיבים, אך עדת הכהנים נִחרו בו ויפריעוהו מעבודת החכמה, וַיִחַר לו מאד וישב שנית לעיר פאריז וימצא שם חַיַת ידו בהעתקת ספרי היונים בכסף מלא. אחרי כן הלך לעיר אָרלעאַנס ופאָאַטיה (Poitiers)³⁶ וילמוד שם את ידיעות המשפטים ודתי המדינה (רעכֿטסוויסענשאפֿט), גם חִבר אז ספר תלמוד לשון יון. בשנת ה“א רמ”א 1481 בחר בעיר טיבינעגן³⁷ למושב לו ויהי שם לראש המורים בלמודי המשפטים בבית מִדרש החכמה (אטניווערזיטאֶט), גם נֶהדר בִּכְבוֹד שֵׁם “רב בחכמת המשפטים” (דאָקטאָר דער רעכֿטע) “וְיוֹעֵץ פֶּלֶא” (געהיימער ראטה) להגראף עבערהאַרד בעל הזקן (דער באֶרטיגע), ואחרי כן נִלְוָה אל הגרף הזה בדרך מַסָעוֹ לארץ איטליא. בארץ ההיא הִתְוַדַע להחכם מאַרזיליוס פֿיקינוס, להחכם פאָליטיאַנוס ולהחכם הגדול פיקוס מיראַרנדאָלאַ, והם העירו בחֻבו תשוקה עזה להתחקות על ידועות חדשות ושונות, וביחוד לידיעת שפת עברית. בשובו מִמַסָעו הֻקם לשר ושופט בעיר שטוטגאַרט³⁸ ולמליץ (אַדוואָקאַט) בחברת נזירי הדאָמיניקאַנים בארץ אשכנז, והמשרה הזאת היתה על שכמו עשרים ותשע שנים. בשנת ה“א רנ”ו 1496 מת עליו הגרף עבערהאַרד איש חסדו, והגראף אשר מִלא את מקומו מִנָה למזכיר (קאַנצלער) את אחד השרים אשר שנא את רייכֿלין תכלית שנאה, ויחפש עליו עולות להבאיש את ריחו בעיני הגראף, ויגר רייכֿלין מפניו ויבקש מָנוֹחַ לנפשו בארץ אחרת. והנה שמחת לבבו קרא לו יאָהאַן פֿאָן דאַלבערג להיידעלבערג להיות שם מורה ראשי בבית מדרש החכמה, וימהר וילך אל מקום כבודו החָדש, ויחי שם חיי נֹעַם, ויהי אהוב בעיני הבישאָף דאַלבערג חכם הלבב, גם היה שעשועים יום יום אצל הקורפֿירסט פֿיליפפ, ויוסף עוד עֲשׂוֹת חיל בחכמה ותושיה, ויחבר שם ספר יקר על דָתֵי המדינות וספר תולדות בני אדם בדרך קצרה ויקרה. בהמיר הממשלה בווירטעמבערג שב רייכֿלין בשנת ה“א רנ”ט 1499 לשטוטטגאַרט, ובשנת ה“א רס”ב 1502 היה לשר ושופט בחֶברת שוואַבען. המשרה הגדולה הזאת היתה בידו החכמה ויאסוף בְּחָפְנָיו ידיעות רבות ושונות שְׁכֶם אחד על כל חכמי דורו, עד כי היה לְנֵס החכמים ולתפארת עֻזָמוֹ. בימים ההם הוציא לאור ספר תלמוד לשון עברית, הוא הספר הראשון אשר עשה חכם נוצרי בדקדוק השפה העבריה. הספר ההוא נדפס בשנת ה“א רס”ו 1506. גם בחכמת הקבלה דבקה נפש האדם הגדול הזה, וילמוד את בחירי ספרי הקבלה אשר חִברו חכמי היהודים, ויעמיק בהם מחשבותיו כאחד מגדולי בעלי החכמה ההיא. בשנת ה“א רס”ט 1509 התעוררה מריבה עזה בינו ובין הכהנים הדאָמיניקאַנים אשר בעיר קאֶלן, מריבה נפלאה מאד אשר לרגלה התחוללה סערת הרעפֿאָרמאַטיאָן בארץ אשכנז ובכל ארצות איירופא. סִבת המריבה ההיא היתה על ידי איש יהודי אשר הֵמִיר את דתו, שֵׁם האיש ההוא יוסף פפֿעפֿערקאָרען מארץ באֶהמען, חכם להרע, בעל תאוה וְדָבֵק בחמדת בשרים, והוא הִתְמַכֵּר לרדוף באף את היהודים עד כלותם. ובראותו כי קצרה ידו להפיק את מְזִמָתו הרעה הזאת, התאמץ לְאַבֵּד את ספרי התלמוד וכל ספרי היהודים אשר נכתבו אחרי סְתוֹם הֶחָזוֹן, והכהנים הדאָמיניקאַנים בעיר קאֶלן תָּמְכוּ בידו ויעזרו לו להוציא את מחשבתו הרעה לאור; ולא נחו ולא שקטו עד אשר הִשִׂיגוּ רִשְׁיוֹן מהקיסר מאַקסימיליאַן לשרוף את כל ספרי היהודים המדַברים תועה על דת הנוצרית. אך שרי המדינות אשר מִלֵא הקיסר לשרוף את הספרים ההם איש איש בעירו, לא אָצוּ לעשות את פקודת הקיסר, כי לא ידעו קְרוֹא עברית ועל כן לא ידעו להבדיל בין הספרים המדַברים סרה על דתם (לפי דברי פפֿעפֿערקאָרען) ובין הספרים הנקיים מעון הזה ואין משפטם לְהִשָׂרֵף. אז נִתנה פקודת הקיסר בידי ההגמון הגדול ממאַינץ, והוא פנה אל רייכֿלין, בידעו כי ידיו רב לו בשפת עברית ובספרי היהודים, ויפקידהו לָשׂוּם פְּדוּת בין הספרים אשר דִינָם לִשְׂרֵפָה ובין הספרים אשר לא יעברו באש. אך החכם הנעלה רייכלין היה יְשַׁר לֵב, תְּמִים דֵעִים ואוהב אמת, ויחמול מאד על ספרי התלמוד עתיקי הימים ומלאים חכמה ודעת ויראת ה' אוצרם, גם על יתר ספרי היהודים חָסָה עינו בידעו כי פנינים יקרים ספונים בתוכם, ומה גם ספרי הקבלה אהובי נפשו וממדי לבבו, ועל כן התאזר עֹז להצילם מיד לֶהָבָה ויכתוב ספר גלוי לכל העמים והשרים, וראשי דבריו יסֹבו על הצירים האלה: 1) ספרי התלמוד מְיֻסָדִים על אדני פז, על תורת משה והנביאים, והם רק באורים על תרי“ג מִצְוֹת הכתובים בחמשה חומשי תורה, ונכתבו בשנות מאות הראשונות לספירת הנוצרים על ידי חכמים נכבדים ומהֻללים מחכמי היהודים. בספרים ההם יִמָצְאוּ לִמודי אלהים (טהעאֶלאָגיע), דתי היהודים ודיניהם (יודיספרודענץ), ידיעות הכוכבים והמזלות (אַסטראָנאָמיע), ידיעות החשבון והמדידה, ידיעות הרפואה ועוד ידיעות רבות. הספרים ההם מים עמוקים מאד, ודבריהם סתומים וחתומים גם בעד המון עם היהודים, ורק מתי מספר זעיר שם זעיר שם צוללים במים אדירים ההם וְדֹלִים פנינים יקרים ממצולתם, על כן לא יִתָּכֵן לצאת מהם נזק לדת הנוצרית –. 2) ספרי הקבלה נכבדים הם גם בעיני נשיאי דת הנוצרית (פאֶפסטע), ומי לא ידע כי הפאַפסט אלכסנדר הששי אהב מאד את חכמת הקבלה וַיְסַלְסְלֶהָ, גם צִוה לכל שלומי אמוני דת הנוצרית לשקוד על דלתותיה, והפאַפסט סיקטוס הרביעי הֶעתיק את מִבְחַר ספרי הקבלה לשפת רומאית, ובאהבת החכמה הזאת שָׁנה תמיד –. 3) ספרי הבאורים והפֵרושים לתורת משה ולהנביאים והכתובים אשר כתבו חכמי היהודים, יקרים הם ומועילים מאד גם להמבארים הנוצרים, כי על פיהם ישכילו ויבינו את הרעיונות הנשגבים הצפונים בספרי קדש ההם, וְלוּ ידעו אותם הילאַריוס והיראָמינוס, כי אז לא שגו פעמים רבות בהעתיקם את ספרי הקדש –. 4) ספרי התפלות, הזמריות והדרָשות, אין בהם כל מום ואין משפטם לְהִשָׂרֵף, גם אין לנו המשפט להפריע את היהודים מעבודת האלהים כפי דתם ותורתם –. עשר שנים רצופות ילמדו תלמידי הנוצרים בבתי מדרש הגדולים את הֲלִיכוֹת שפת עֵבֶר ואת הספרים הכתובים בה על ידי חכמי היהודים, כי לא יִתָּכֵן להנוצרים להבין את ספרי התנ”ך כי אם אחרי יָדְעָם הֵיטֵב את השפה העבריה אשר הספרים ההם כתובים בה –. אלה הם ראשי הדברים בספר הגלוי ההוא. ויהי כצאת הספר ההוא לאור ואתו יחד צִדקת ספרי היהודים, קצפו כהני הדאָמיניקאַנים אשר בקאֶלן קצף גדול מאד על רייכֿלין, וראש הכהנים ההם (פּריאָר) הנקרא בשם יעקב מהאָגסטראַטען (Hoogstraten) כתב עליו ספר שטנה הנקוב בשם “ראי היד” (האַנד שפיגעל), וישפוך עליו בוז וחרפות וגדופים, וישיא עליו עֲוֹן אשמה כי כפיו נְגֹאֲלוּ בשחד אשר נתנו לו היהודים לְהַמְלִיץ טוב על ספריהם, ויתנהו לבן בליעל, לאיש תֹּך ומרמה, חֲסַר לב וּבֹגֵד בדתו. אז התנשא רייכֿלין בעֶברת אפו ויכתוב ספר יקר אשר קרא לו בשם “רְאִי העינים” (אויגענשפיגעל), ובו הוכיח לעיני כל את צדקת נפשו וְיֹשֶׁר משפטיו על דבר ספרי היהודים. על פי הדברים האלה בערה שלהבת המריבה בין רייכֿלין וּמְתֵי סודו ובין הכהנים הדאָמיניקאַנים ועוזרי ידם, והמריבה ההיא הובאה לפני משפט הכהנים בעיר מאַינץ, בעיר שפייער ובבית מדרש החכמה אשר בפאַריז. ארבעים ושבע פעמים התאספו הכהנים והשופטים להתיעץ כדת מה לעשות, ולאחרונה הוציאו בעלי בית מדרש החכמה בפאַריז את משפטם לשרוף את ספר “ראי העינים” באש, כי חרם הוא וּמָוֶת בו, ועד מהרה הוציאו העתקות רבות מהספר ההוא בחוצות עיר פאַריז, גם בעיר לאֶווען, מאַינץ וערפֿורט וַיִשָׂרְפוּ באשר קבל עָם. והכהנים והעם אשר בעיר קאֶלן לא חִכּוּ למשפט חרוץ ההוא ויקדימוהו וישרפו את הספר ההוא באש בטרם בוא לידם הפקודה מאת פאַריז. לדבר הזה בערה כאש חמת רייכלין ויגש את משפטו אל כסא הפאַפסט ברומא, ולימין צדקו עמד הקיסר, וגם הקאַרדינאַל ערצבישאָף פֿאָן גורק, הקורפֿירסט מזאַקסען, ההערצאָג מבייערן, המאַרקגראַף מבאַדען, חמשה הגמונים (בישאֶפֿע), שלשה עשר כהנים ראשים (Aebte) והמשים ושלש ערי מלוכה (רייכֿסשטאֶדטען). אך כאשר הוסיפו המשכילים והחכמים לתת לרייכֿלין צדק, כן יָספו כהני קאֶלן להתקצף ולהעיר עליו כל חמתם, עד כי גָזרו אֹמֶר כי לשון יונית היא אֵם האפיקורסות, וכל איש נוצרי הלומד את שפת עֵבר אות הוא לו כי נִתפה בסתר לבו אחרי דת היהודים, גם הפחידו את כל אוהבי רייכֿלין כי יאספו את כל הכהנים לאספה אחת להוציא עליהם משפט חרם; ובדבר הזה האיצו בהפאפסט למהר ולחרוץ משפטו אֹדות המריבה ההיא. אחרי המון דברי ריבות ועצומות שלח הפאפסט את פקודתו לָשׁבֶת מֵרִיב, לבל יתעקשו עוד הכהנים והעם על אֹדות החכם רייכֿלין וספריו. והנה אחרית המריבה ההיא היתה טובה גדולה להשכלה ולחֵרות הדעת, כי כל המשכילים בעם וכל דורשי חכמה, ומה גם בני הנעורים אשר רוח ההשכלה נוססה בם, עמדו לימין רייכֿלין ויעזרו לו להציל את ההשכלה מכף כל שונאיה ומנַדיה בעלי האגרוף ואנשי הזרוע, להרחיב גבולה, לרומם קרנה בכבוד ולבנות כמו רמים מִקְדָשָׁהּ. ורבים מעמי הארץ אשר נתנו בראשונה כתף סוררת לההשכלה, פנו אליה ויסלסלוה בראותם כי גם הוד הקיסר ונשיאים רבים ואצילים וערי ממלכה רבות תמכו בידי רייכֿלין להגדיל את ההשכלה ולהאדירה. וכֹהני קאֶלן חָפוּ ראשם ויתעצבו מאד אל לבם בראותם כי אָזלת ידם וזרועם הרמה נִשברה, ויותר עוד גדלה עצבתם כי הֵטִילוּ עליהם הקיסר והשרים לְשַׁלֵם את כל ההוצאות אשר הוציאו בעלי ריבם בכל משך ימי המריבה הגדולה ההיא אשר היתה מידם. ויהי כאשר אֵחרו הכהנים להביא את הכסף, הִכביד עליהם פֿראַנץ פאָן שיקינגען את ידו לְשַלֵם את אשר נטלו עליהם שופטי הצדק. והשר פֿראַנץ ההוא היה איש משכיל ונבון, וארמונו הנקרא ערענבורג אשר אצל קרייצענאָך, היה מקום אֲסֵפָה למשכילים רבים אוהבי אדם ומצדיקי רבים. בעת ההיא היתה לרייכֿלין ולכל חכמי הדור אורה ושמחה וששון וִיקָר. מאוהבי רייכֿלין וּמְתֵי סודו, יצאו אז לאור המכתבים הנקובים בשם “מכתבי החשֻכים” (בריפֿפֿע דער דונקעלמאֶנגער, Adscuranten), וראש מחברם היה קראָטוס רוביאנוס, ולא דברת רבים היא אֻלרוך מהוטטען אחד מכותבי המכתבים ההם. הכותבים התחפשו בשפתם והגיונם לאחד מכהני הדאָמיניקאַנים, וכמוהם העזו פניהם לדבר דברי בלע על המשכילים ועל כל דרכיהם, ומתוך דבריהם יִגָלוּ גם דרכי הדומיניקאנים ומנהגיהם וכל הליכותיהם הַמָשְׁחָתוֹת, וכֹה השכילו לצאת בעקבי החשכים ההם, עד כי בתחלה האמינו הדאָמיניקאַנים כי הספר ההוא חֻבר בידי אחד מאנשי חֶברתם, ועל כן עָזרו להפיצו על פני כל הארצות, ואחרי כן בהָודע להם כי אך הֶתֵל התלו בם המשכילים, פרשו חרמם על הספר ההוא ועל כל הקוראים בו. אך לשוא היה עמלם, כי כבר היה ביד כל, וכֻלם שמחו לקראתו –. בשנת ה“א רע”ט 1519 הלך רייכֿלין לעיר אינגאָלשטאַט וישב בה ימים אחדים, אך שם היתה מריבה בינו ובין הדאָקטאָר יאָהאַן עק, וישב לעיר שטוטטגאַרט, וימת שם בשנת ה“א רפ”ב 1522 בהיותו בן ששים ושבע שנה – יהי שְׁמוֹ לברכה וזכרו לתהלה ולתפארת לדור דורים! –.

495 § עראסמוס ה“א רכ”ז – רצ"ו 1536 – 1467

החכם עראַסמוס מעיר ראָטטארדאַם היה איש חרם ואיש תֹּאר מלא רוח דעת ומזמה ובעל שֵׂכֶל עמוק. בימי עלומיו נפתה לבבו להנזר מתשואות חלד ולהתבודד באחד מבתי מִקלט הכהנים הנזירים אף כי קצה נפשו בדרכי חייהם ובכל עלילותיהם. על פי עזרת ההגמון מקאַמבראי (Cambray), נִתַּן לו דרור לצאת לחפשי מבית כִּלְאוֹ גם רִשְׁיוֹן ללמוד טהעאָלאָגיע בפאַריז. בלמדו שם בבית מדרש החכמה, בָחלה נפשו בלמודי השאָלאַסטיק, עד כי כל ימי חייו מאס בם כבכל עלילות הכהנים הנזירים, וירדפם בכל כלי נשק השנינות ובלהט חרב התבונה בלי הפוגות. עד מהרה יצא שמו בכל הארץ ותהלתו מלאה כל ממלכות גויי איירופא; מלכים ורוזנים קראו לו להשתעשע בחֶברתו, וירבו לשלוח לו מתנות יקרות, ויאצלו לו תהלות ותשבחות; בכל הארצות אִווּ האפרתים ובני מְרוֹם האצילים כי ישכון בארצם ויבטיחו להרבות כבוד ביתו, לשום אותו לשר ושופט ולעטרו עשֶׁר יְקָר וּגְדֻלָה. אך הוא בחר לחיות חיי איש משכיל על החכמה ועל המדע מהיות שר ושופט בארץ, וירם פעמיו ויעבור בכל ארצות איירופא אשר אור הציוויליזאַציאָן נָגה עליהן, אך לאחרונה ישב ימים רבים בעיר באַזעל ושם התחבר אל המדפיס החכם פֿראָבען, ואתו יחד הוציא לאור המון ספרים אשר בשפתם והגיון רוחם נִדמו לספרי חכמי ימי הקדם. "בביתו אשר בעיר באַזעל, ישס בכבוד והדר, ומלכים ורוזנים הגישו אליו מתנות ידיהם. מכל עברים נהרו אליו חכמים וידועים לשחר פניו, ומכל אפסי תבל קראו לו נסיכים ושרים לְכַבְּדָם ולבוא אליהם לָשֶׁבֶת אתם. הוא היה קְצַר קומה, שערות ראשו צהובות (בלאָנד), עיניו כעין התכלת, מראהו נָאוה, חֵן הוצק בשפתותיו וכל דרכיו דרכי נֹעַם, אך מעודו היה ירא וחרד, ובשמעו את שֵׁם הַמָוֶת התפלצו כל עצמותיו – ". בין ספריו הרבים אשר חבר ואשר הוציא לאור, נודעו לתהִלה ספר תהלת הפתיות (לאָב דער נאררהייט), וספר דת הנוצרית בלשון יונית אשר חֻבר בה ובהעתקה רומאית. ספר תהִלת הפתיות חִבר בלשון רומאית, ונעתק פעמים רבות לגֹדל יקרת עֶרְכּוֹ, ובו יְהָתֵל בדברים שנונים ונמרצים בפתיות בני האדם בכל מַצָבֵיהֶם ומה גם במצב הכהנים (גייסטליכֿע) והנזירים (מאֶנכֿע) –. בימי לוטהער, אשר התלקחה אז מלחמה כבֵדה בין אוהבי חדשות ובין מקדישי מנהגים עתיקים, התחבא החכם הזה בחדרו, כי ירא להתערב בין הלוחמים מָרֵי הנפש, ומחדר מַשכיתו ירה חִצים שנונים על לוטהער ועל מחשבותיו, אף כי בתחלה נתן לו צדק ויבחר בכל דרכיו. עראַסמוס לא שָׂם לבו אל בני עמו, לא דאג את דאגתם, בכל צרותם לא צר לו, כי הוא אהב רק את נפשו, ובבוא פחד פתאם על העם נחבא הוא לברוח למלט את נפשו משחיתותם, גם לא אהב את מליצי בני האדם ולוחמי מלחמות חרותם וחפשם, וזאת היתה נסבה כי סגר דלתי ביתו בעיר באַזעל לפני החכם הוטטען בהיותו נרדף על צוארו וינס משֹׁד שונאי בני העם, ובתוכחות על עון הבגד הזה יסרהו הוטטען קשה בספרו האחרון אשר כתב –. חָבֶר להחכם עראַסמוס בדעות וּבַהֲלָךְ נפש, היה החכם טהאָמאס מאָרוס מזכיר המלך היינריך השמיני בענגלאַרד. גם הוא חכם ובעל לשון למודים, וגם ידיו אמונה לירות חִצֵי לעג ושנינה בלב אויבי האמת. הוא חִבר מַחברת יקרה הנקובה בשם אֻטָפְיאַ (נירגנדהיים), ובה ברא ברוח דִמְיוֹנוֹ עולם חדש רב הָאֹשֶר וכביר הצלחה על פי מַצָבוֹ והליכותיו, ומבין חזיונות עולם הַמָשָׁל ההוא נשקפו כל החסרונות אשר בעולם הברור ובכל כנסיות הנוצריות באמת –. כעראסמוס רדף גם הוא אחרי כן את כל מתקני הדת, ובזרועו כי אתה הֲדָפָם וַיְהֻמֵם וימנע מהמון העם את החדשות הטובות והמועילות אשר חִדְשׁוּ יִשְׁרֵי לב ההם לטובת כנסת הנוצרים. אך תִּגְרַת יד הנקמה לא אֵחרה לְשַׁלֵם לוֹ גְמוּלוֹ, כי המלך היינריך השמיני חרץ עליו משפט מָוֶת, וימת מות נבל על בָּמַת מַטְבֵּח (בלוט געריסטע) לעיני כל האם. כי המלך העז ההוא כִלָה בו חמתו על מָאנו למלאות אחריו ולהפריע את עצתו אשר יעץ לְנַתֵּק את מוסרות הפאַפסט ולהשליך מעליו את עבותות משפטיו אשר היו לְמוֹרַת רוחו –. אך בכל זאת היה מאָרוס איש נכבד ובַעַל בעַמיו, יְשַׁר דרך ובר לבב, נִער כפיו מתמוך בשֹׁחַד, וילך למות במנוחת נפש וברוח נכון כיאות לאיש משכיל.

496 §

אֻלריך פֿאָן הוטטען (ה“א רמ”ח – רפ"ג 1523 – 1488) היה גְדָל-הַיַחש ממשפחת שרים ואבירים בארץ פֿראַנקען ואיש מלחמות בעד השכלה ובעד חֵרות ארץ אשכנז מיום היותו לאיש עד יום מותו, ובכל גבורי כֹחַ ואנשי הרוח לוחמי מלחמת החכמה והצלחת ארץ מולדתם לא נמצא איש יקר כמוהו. אביו קְשֵׁה הלב ונבער מדעת הֲדָפוֹ באיבה וישליכהו מלפניו על אשר ברח מבית מקלט פֿולדאַ אשר הסגיר אותו לָשֶׁבֶת בו כל ימי חייו ולהיות כאחד מהכהנים הנזירים, ויהי העלם היקר הזה נע ונד בארצות נכריות ובנפשו הביא לחמו, תלאות רבות ועצומות אפפוהו, חֹסֶר לחם ונקיון שִׁנַיִם חֶלקוֹ בחיים. בארץ אשכנז שָקד על פתחי נדיבים להשתחוות לאגורת נחֹשת ופת לחם יָבֵשׁ, בארץ איטליא נִלחץ לעבוד עבודת הצבא כאחד מִדַלַת בני העם בחיל המלך קאַרל החמישי. אך בכל זאת הָגָה תמיד בחכמה וילמוד אֹרח ההשכלה ודרך תבונות. אחרי מות אביו בכתה אמו הענוגה לפניו ותתחנן לו למנוע רגליו מִיָחֵף ונפשו מרעב וחֹסר כֹּל, רק יֵשֵׁב במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים בנחלת אביו אשר הניח לו אחריו ברכה, אך הוא נָער חצנו וימאן לָרֶשֶׁת את הון אביו, לא אבה לָשֶׁבֶת סָפוּן בבית מִדות ולאכול בשמחה לחם אבירים, ויבחר לחיות חיי נדודים, אך חיי דרור וחפש וּלְגַבֵּר חילו לפדות את ארץ מולדתו מכף כל העריצים. ואף כי סבוהו גם סבבוהו צרות רבות ורעות, חליים רעים ונאמנים דִכְּאוּ לארץ חיָתו, קִדמוהו ימי עֹנִי, ואויבי נפשו רדפוהו בלי חשך, בכל זאת חגר בעוז מתניו ויאמץ זרועותיו ולא נתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה עד עשותו ועד הקימו את מזמות לבבו לטובת ארצו ומולדתו. הוא שָׁר שירים נמרצים, חִבֵּר מליצות חִידוֹת וּמִכְתְּבֵי שנינות ובשבט פיו הִכָּה את הישובים על מִדִין ושופטי ארץ המטים עקלקלותם, מַטִים מִדִין דלים ומוציאים משפטים מעֻקלים, בתוכחות חֵמה הוכיח את האפרתים אבירי לב ואת הנשיאים העריצים העושקים דלים ורוצצים אביונים, עורר שוט שוטף על המדות הרעות ועלילות רֶשַׁע אשר החזיקו בהם הכהנים תופשי הדת, וישפוך בוז ולעג כמים על תעתועי אנשי הרוח ועל סכלות מוֹרֵי בית הספר ופתיות מְאַשְׁרֵי בני הנעורים. עד מהרה יצא שֵם כבודו ברחבי תבל, ראוהו שרים ויהללוהו, מלכים ורוזנים ויתנו לו פאֵר ותהִלה, והקיסר מאַקסימיליאַן עִטר את ראשו בעטרת המשוררים (דיכֿטערלאָרבעער). ובעת ההיא (בשנת ה“א רע”ז 1517) קרא לו אַלברעכֿט הערצבישאָף ממאַינץ לכבדו ולבוא אל היכלו, כי המזכיר המשכיל אייטעלוואָלף פֿאָן שטיין הֵעִיר את רוחו לעשות כן. והנה אף כי הָעֵד הֵעִידוּ אנשים רבים בהחכם הוטטען ויזהירוהו לבל יְפֻתֶּה לשׁאֵלת אלברעכֿט, בכל זאת הלך לו אל היכל הערצבישאָף ההוא לקחת מידו מִשְׁרָה בהנהגת המדינה, וזאת היתה בעת אשר הֵחֵל כבר לוטהער להלחם עם הפאפסט, והוטטען נתן לו צדק וַיֵט לבו אל כל מחשבות הרעפֿאָרמאטער הגדול ההוא –. ימים מעטים טָמַן בחֻבו את מחשבותיו, אך אחרי כן לא שָׁלַט עוד ברוחו וַיְבַטֵא בשפתיו כי כל משפטי לוטהער אמת צדקו יחדו. מני אז התנודדה מִשְׁרָתו באין מָעמד, ומה גם מעת אשר התנפל בעברתו ברחוב העיר על יעקב מהאָאָגסטראַטען ראש המורים בעיר קאֶלן ושופט עז לכל בנים כחשים היוצאים בעקבות לוטהער. הפאַפסט לעאָ העשירי צוה להסגיר בידו את הוטטען, ואַלברעכֿט החכם הגדול והעצבישאָף ממאַינץ הֵסִיר צִלוֹ מעליו, ועדת מרצחים ארבו לו לקחת את נפשו. אז ברח הוטטען אל פֿראַנץ פֿאָן שיקינגען ידידו, ויבוא אל מצודתו אשר אצל קרייצנאַך הנקובה בשם עבערנבורג, אשר היתה מקלט לאוהבי הרעפֿאָרמאַציאֶן הנרדפים על צוארם בעברת הכהנים הקאַטהאָלים המקנאים קִנאת דתם. משם שלח הוטטען שירים, מליצות, מכתמים ודברי התולים הכתובים בלשון אשכנזית, ויפיצם בכל עיר המדינות, בם הֵתֵל בכל השומרים הבלי שוא ודבֵקים במשאות אפע ומדוחים, ירה חִצֵי שנינה על הפאַפסט אשר יַקשה את ידו על העם בלי משפט ובלי צדקה, גם הוכיח את צדקת המשכילים ומתַקני הדת, וכל הדברים ההם יצאו לאור בעת רצון, עת אשר התפעם רוח כל איש על אֹדות האסֵפה (רייכֿסטאַג) בעיר וואָרמס, ויפעלו פעולה עזה על בני העם –. בסופה ובסערה היתה דרך החכם זה, בסערתו לָחַם את הפאַפסט וכל אגפיו, ובסופתו ערך קרב עם כל המתקוממים על המתקנים (רעפֿאָרמאַטאָרען) החדשים ועל השכלת העם. אפס כי בכל זאת לא היתה עוד המלחמה ההיא כי אם ברוח ודבר ש??תים, אך מני אז והלאה התאמץ החכם הזה לצאת בחרב לקראת אנשי ריבו, ויאבה לחבר את העם לכנסיה אחת בהליכות הדת ובמשפטי המדינה בזרוע חשופה ומלחמת תנופה, וישמח בלבו בראותו כי האכרים התעוררו כה וכה לשאת אל האפרתים חרב ולקנות חֵרותָם ביד חזקה –. והנה פתאם לפתע מת שיקינגען סִתְרוֹ וּמָגִנוֹ בעת אשר לָחַם עם הבישאָף מטריער אשר צָר את מצודתו הנקראת בשם לאנדשטוהל, והחכם הוטטען ירא פן יפגעו בו צוררי נפש שיקינגען ויברח לארץ שוויץ, ושם מצאוהו צר ומצוק וחליים רעים ונאמנים, ועל פי עצת צוונגלי הלך אל אי אופנוי (Ufnau) לדרוש שם ברופאים, וימת שם בן שלשים ושש שנה. “הוטטען היה שְׁפַל קומה ודק בשר, שערות ראשו צהובות, ושערות זקנו שחורות, בעל פנים לבָנים ועינים נוצצות ומפיקות עוז ותעצומות, וכל הרואה אותו פעם אחת התחקה מראהו על לוח זכרונו כל הימים. רוחו הכביר התגעש תמיד בחֻבו, ועל כן לא מצא מרגוע ולא נח ולא שקט מיום היותו לאיש עד יום שובו לאדמתו” –.

תקוני הכנסיה הנוצרית (רעפֿאָרמאַטיאָן)

1) תקוני הכנסיה בארץ אשכנז.

a) דאָקטאָר מאַרטין לוטהער (Luther)

497 §

במאה חמש עשרה לספהנ“ו התעוררו אנשי לבב וישמיעו בכל איירופא קולם לתקן את המעֻות אשר הִתְעַוְתָה כנסת דת הנוצרית באשמת רבים מראשיה וכהניה נעוי הלב ונלוזי דרך. גם הכהנים הישרים עוד בלבותם, התאספו פעמים רבות להמתיק סוד ולהתיעץ כדת מה לעשות לדת הנוצרית להצילה מכף נשיאיה ומחזיקיה אשר היו אז רק מהרסיה ומחריביה. אך לשוא היה כל יגיעם, וכל עלם נשאר מעל, כי נשיאי הדת (פאֶפסטע) הישובים על גפי מרומי כסא פעטרוס בעיר רומא, האטימו את אזניהם ולא אבו ולא שמעו בקול האנשים הישרים ההם לְרַפֵּא הֲרִיסות הכנסיה ולהסיר חֶלאתה אשר חִלוּ בה תופשיה –. מיום ליום ירד כבוד כנסת הדת הנוצרים פלאים, נשיא הדת וּסְגָנָיו הָרֹדִים על ידו, הֵטִילוּ מס כבד מאד על בתי התפלות, הכהנים הקטנים היו עצלים, נִבערים מדעת וחסרי לב, מָשְׁחָתֵי המִדות וּסְתוּמֵי עינים, והכהנים הגדולים התמכרו ללכת אחרי תענוגות בני האדם, בָּנוּ להם בתי מִדות ועליות מרֻוחים כרוזנים ונסיכי ארץ, נתנו בכוס עיניהם וַיִתְרַפְּקוּ על מַנְעַמִי התבל, גם הִשְׂפִּיקוּ ביַלדי נכרים, בחכמת היוָנים ובדעות הפילוסופים הראשונים וישליכו את דת הנוצרית אחרי גום ויבזוה. ורבים מֵעַמֵי הארץ הואילו הלוך גם הם בנתיבות כהניהם הגדולים, וכמוהם בָּזוּ לְדָתָם וישפכו עליה ועל מוֹרֶיהָ לעם כמים. גם רבים מנשיאי הדת נתנו יד לפושעים בְּסוּרָם מאחרי דתם גם הם, ובעשותם תועבות גדולות וּנְאָצוֹת נמרצות לעיני השמש ולעיני כל העמים –. על הַפְּרָעוֹת והפרצים ההם רָעֲמוּ כל אנשי לב פנים וַיֵרָגְנוּ באהליהם גם בְּמַקְהֵלוֹת, וגם רבים מעמי הארצות קצפו מאד על כהניהם ואל רוֹעַ מעלליהם, ולאחרונה התעוררו כל יושבי איירופא לְהִתְעַבֵּר עם הפאַפסט ועם אֲגַפָּיו ועוזריו הכהנים הגדולים עם הקטנים, ולא חסר להם כי אם איש נִלְבָּב ואיש זרוע אשר יְקַבֵּץ כֻּלָם תחת דִגלו לְהָחֵל את המלחמה, גם תואנה אשר למענה יצדקו בעיני כל העמים בְּהִלָחֲמָם עם נשיא ראש דתם –. והנה התואנה ההיא גם איש נלבב ההוא נמצאו מהרה קל בעת ההיא! התואנה היתה עלילות הפאַפסט לעאָ העשירי, והאיש הנלבב היה כהן אויגוסטיני הנודע בשם מאַרטין לוטהער. כי לעאָ העשירי הִתְאַוָה תאוה לִבְנוֹת כמו רמים את בית תפלת פעטער בעיר רומא, ועוד בנינים מפֹארים כמוהו, אך חסר לו הכסף הרב והעצום הדרוש לעלילות גדולות ונשגבות כאלה, על כן הֶערים עָרמה נִתְעָבָה וַיְמַלֵא את ידי הקופֿירשט אַלברעכֿט ממאַינץ ואת ידי הבישאָף ממאַגדענבורג למכור במחיר קטן סִפְרֵי כַפָּרַת פֶּשע (אַבלאַסצעטעל) בשם נשיא הדת, וכל איש אשר יקנה את הספר ההוא ונסלח לו כל חטא וכל עון ופשע אשר עשה מעודו ואשר יעשה עוד עד בּוֹא חליפתו, גם יהי מאֻשר בארץ כל ימי חייו, ונפשו תִנָצֵל ממוקדי עולם אשר בשאול תחתיה (פֿעגפייער). הקורפֿירשט אַלברעכֿט עשה את מִצְוֹת הפאפסט בשמחת לבב, כי את חֲצִי הכסף מהמסחור ההוא לקח לנפשו, ואת הנותר שלח להפאַפסט, ויבחר באיש אחד מכֹהני הדאָמיניקאַנים ושמו טעצעל (Tetzel) וַיְמַלֵא את ידיו לעבור בארץ זאַקסען למכור את ספרי סליחה ההם לכל איש ואיש במחיר ובכסף. והנה עד מהרה נָהרו אל טעצאל המונים המונים עם צרורות כספיהם לקנות מידו את סליחת החטאים, כי מי זה האיש אשר לא יאבה לטהר את נפשו מכל חטא ועון וְלִפְדוֹתָהּ ממוקדי עולם בעד מחיר קטן? –. אך טעצעל הִתְעַמֵר מאד בסחורת ידו וֵיְנַבְּלָה, כי מָכַר את ספרי סליחה ההם גם לגנבים ושודדים, ולעריצים ומרצחים אם אך הִרְבּוּ במחיריהם, וגם להם הבטיח בשם הפאַפסט כי נִסלח להם כל פשעיהם אשר פשעו מנעוריהם ואשר יפשעו עוד עד יום מותם³⁹, לדבר הזה התאנף הכֹהן האויגוסטיני דאָקטאָר מאַרטין לוטהער, ויחגור בְּעֹז מתניו להעביר את רוח השקר ההוא מן הארץ. ובשנת ה”א רע"ז 1517 בשלשים ואחד לחֹדש אקטאבער לעת ערב הִדְבִּיק על שער בית התפלה אשר בעיר וויטענבערג⁴⁰ גִלָיוֹן גדול אשר כתב בו תשעים וחמשה משפטים (זעֶטצע, Theses) לְהִשָׁפֵט את הפאַפסט על עלילותיו גם להוכיח לַכֹֹל כי אין בידי הפאַפסט לסלוח חטאים אשר יחטא איש לאלהים או איש לרעהו, וכל ספרי הסליחה אשר יתן בהם כֹּחַ כי אם לסלוח את החטאים אשר יחטא איש לכבודו ולכבוד החֻקים אשר בָּדָא מלבו –. גם הורה במשפטים ההם את ההבדל בין תשובה רמיה ובין תשובה נכונה, בין המתקדשים והמתחסדים במצות אנשים מלֻמדה, ובין אנשי אמת העושים צדקה בכל עת ורודפים אך טוב וחסד לכל בני האדם –. באחרית דבריו הודיע לוטהער כי כל איש אשר יאבה לְהִתְוַכַּח אִתוֹ על אֹדות משפטי צִדקו, יגיש עצֻמותיו אליו והוא ישיב לו אמרים המיוסדים על אדני האמת והצדק –. תשעים וחמשה משפטים ההם (אשר כתב לוטהר בשפת רומאית), עָפו כעל כנפי רוח בכל ערי ארץ אשכנז, נעתקו מהרה קל לכל הלשונות המתהלכות בארץ, ונדפסו פעמים רבות אין מספר, וכל קוראיהם התפלאו על חכמת הכותב ועל עֹז רוחו אשר יפעמהו להתיצב ביד רמה נגד הפאפַסט אֵיל גוים ונגד כל קדושיו אנשי הזרוע –.

498 §

מארטין לוטהער נולד בשנת ה“א רמ”ג 1483 בעשירי לחֹדש נאָוועמבער, אביו היה איש ישר מתושבי טהירינגען⁴¹ בספר מאֶהרע (Mohre), ומלאכת ידו לחצוב בהרים (בערגמאַנן), והוא עִתֵּד את בְּנוֹ להיות איש לִמוּד. ארבע שנים רצופות שקד לוטהער על דלתות בית מדרש החכמה (אוניווערזיטעֶט) בעיר ערפֿורט וילמד הליכות המדינות ומשפטי הארץ בין איש ובין רעהו (רעכֿטסוויסענשאַפֿט), כי כן אִוְתָה נפש אביו, אך נפשו בחלה להתערב בין תשואות החלד ולהיות כאחד האדם, ויתאוה תאוה לָשֶׁבֶת בדד וּלְהִנָזֵר מֵהֶמְיַת התבל, כי הוא דאג דאגת נפשו לבל תִּכָּרֵת מחיי העולם הבא. וילך קֹדֵר כל הימים בלחץ דאגתו, ובהיותו מָלֵא רוח דאגה כזאת, הלך בשנת ה“א רס”ה 1505 עם אליקסיוס (Alexius) ידידו לשוח בשדה, והנה פתע לפתֹאם התקדרו השמים בְּעָבֵי רעם, ולהט הברק עָף מֵחַשְׁרַת עָב וַיַךְ את ידידו ויפצפצהו כרגע. לוטהער התפלץ מאד ויתעלף, ואימה חשֵכה רָבצה מהיום ההוא והלאה בבתי נפשו, ונוספה על דאגתו העזה אשר התנוססה בו תמוד כִּמְסֹס נֹסֵס, עד כי הֶחליט בדעתו לעזוב את בית מדרש החכמה ולהתבודד באחד מבתי מקלט הנזירים. אך בטרם עשותו זאת התעלס עוד הפעם בחברת אוהביו ורעיו, והיה נֵבל וכנור ויֵין משתיהם, קול שירים וזמרה, ואחרי כן הלך אל מקלט כֹהני האויגוסטינים בעיר ערפורט, וישב שם בדד באחד הַתָּאִים ככל הכהנים ההם. בבית מקלטו הוסיף עוד רוח עצבָתו לבעתו, וילך חשֵכים וּקְדוֹרַנִית יותר עוד מבתחלה, כי כֹהני המקלט הִתְעַמְרוּ בו ויעבידו אותו בעבודות שפלות, לפתוח את שערי בית התפלה ולסגרם, לְנַקוֹת את רִצְפַּת הבית, ללכת עם שק ככל העניים לבקש אגורת כסף בעד בֶּדֶק בית התפלה ובעד כֹהני בית המקלט, ועוד רבות כאלה. אך כאשר נודע לו אל נכון כי רק להאמין אמונה אֹמֶן בה' וּלְיַחֵל לחבריו הנאמנים, זה כל האדם וזאת תעודתו בחיים, אז נָחו שָׁקטו מורשי לבבו, רוח עצבונו כלה וילך, ונפשו שָׁבה למנוחתה –. גם הצליח לצאת לחפשי מבית מקלטו וּלְלַמֵד חכמה ודעת לבנים מקשיבים, כי ראש חֶברת האויגוסטינים אשר בעיר ערפֿורט, הוא החכם שטויפיץ (Staupitz) הִמְלִיץ בעדו לפני פֿרידריך החכם, נְשִׂיא זאַקסען⁴² אשר יסד בית מדרש לחכמה (אווניווערזיטאֶט) בוויטטענבערג, והנשיא קרא לו להיות מורה הראש (פראָפֿעססאָר) בבית מדרש ההוא, ובכן הּוַרם לוטהער וְהוּנַף להטיף חכמה ודעת (בשנת ה“א רס”ח 1508) כאחד החכמים הגדולים אנשי הַשֵׁם מעולם. ברוח נאמנה ובשקידה רבה שמר לוטהער את משמרת עבודתו, ויהי מורה חכמה גם מַטִיף לָעָם (פרעדיגער) וכהן הדת עד אשר עִתְּדוֹ­ הזמן לפעול פעולות גדולות ונכבדות מאלה.

499 §

דרכי לוטהער ומשפטי פיהו, מצאו חן בעיני כל האשכנזים, כֻלָם החזיקו במעוזו ויתנו לפעלו צדק, אך לבם היה חרד עליו פן ישלח בו הפאפסט את חרונו ויאכלהו כקש, ומגורתם באה להם, כי בשנת ה“א רע”ח 1518 פקד הפאַפסט לעאָ העשירי לפֿרידריך נשיא זאַקסען לאסור את לוטהער בכבלי ברזל ולשלחהו לעיר רומא לתת שם דין וחשבון על כל עלילותיו. אך פֿרידריך אהב מאד את לוטהער וַיְחַל את פני הפאפסט לָשׂוּם את הַבִקֹרֶת הזאת ביד אחד הכהנים הגדולים בארץ אשכנז. ולפני כסאו יעמוד לוטהער למשפט, וַיַעְתֶר אליו הפאפסט וַיְצַו את לוטהער לעמוד לפני מַלְאָכוֹ קאַיעטאַנוס (CaJetanus), בעיר אויגסבורג להצטדק על דרכיו ומעלליו. בלב אמיץ וברוח נכון הרים לוטהער את פעמיו, אמנם גם שומרים לראשו הלכו אתו על פי הנשיא החכם פֿרידריך. ויהי בבואו לפני הכהן ההוא בעיר אויגסבורג, האמין הכהן גְבַהּ העינים ורם הלבב כי יתגבר על הנזיר העני ונכה הרוח כלוטהער בנשק למודי הדת אשר בידו, אל לא כאשר דמה כן היתה! כי לוטהער חָשף לעיני הכהן את זרוע עֻזוֹ בחכמה ודעת, עד אשר ידע הכהן כי נופל הוא ממנו ולא יוכל לו –. ואחרי הִתְוַכְּחוֹ אתו רגעי מספר, צִוָהוֹ קאַיעטאַנוס בקול מושל לצאת מעל פניו ולבל יוסיף עוד להביטו עד אשר יְנָחֵם מכל עלילותיו ויעזוב את דרכו הרשעה ומחשבותיו הרעות. אז הלך לוטהער ויכתוב ספר התנצלות (Apelation) אל הפאַפסט, ואחרי כן מִהֵר וינס בלילה מעיר אויגסבורג, כי ראה כי קאַיעטאַנוס יארוב לנפשו לשלחו בכבלי ברזל לרומא. לשוא הפציר קאַיעטאֶנוס בפֿרידריך נשיא זאַקסען להסגיר את לוטהער ביד הפאפסט או לגרשו מזאקסען ארץ ממשלתו, כי הנשיא לא שמע בקולו ויסך באברתו על האיש הדגול מרבבה ההוא, וישב אמריו אל קאַיעטאַנוס סגן הפאפסט כי יש את נפש לוטהער לעמוד במשפט לפני שופטי צדק אשר לא ישאו פני איש ורק האמת לבדה מגמת פניהם, ולפי דְעוֹ צָדְקָה שאֵלת לוטהער –. הנשיא הזה היה דומה בצורה ללוטהער כל הימים, ויותר עוד אחרי מות הקיסר מאַקסימיליאַן אשר אז מִלא את מקומו עד אשר יתאספו כל הנשיאים ויבחרו קיסר חדש עליהם⁴³, כי אז היתה לאֵל ידו להיות מגדל עוֹז ללוטהער מפני כל אויביו ומבקשי רעתו, וגם הפאַפסט חָפץ קִרבת הנשיא הזה, ויתאמץ להפיק ממנו רצון, יען כי היה את לבבו לְחַוֹת דֵעוֹ על אֹדות הקיסר אשר יבֻחר, וַיֵדַע נאמנה כי אִם יתעבר עם הנשיא לא יוציא את מזִמתו לאור, וישלח את השר מילטיץ איש אפרתי וערום מילדי זאקסען אל היכל הנשיא, ובידו נמחה יקרה לכבוד הנשיא, גם צִוהו לדבר על לב לוטהער לבל יוסיף עוד לְנַבֵּל את כסא כבוד הכנסיה הנוצרית בספריו ובמעלליו. ולוטהער הבטיח לָשֶׁבֶת מֵרִיב אם מהיום והלאה יִשָׁבֵת סְחַר ספרי הסליחה ואם יְצַוֶה הפאפסט לאנשי סודו לבל יוסיפו גם הם לדבר עוד עליו דברי בלע. ולהראות כי באמת ובתמים דִבר את הדברים ההם, שלח ספר גלוי לכל העמים וידרוש את כל איש ואיש מאנשי דת נצרת לכַבד את הכנסיה הנוצרית ולשמור חֻקיה ומשפטיה, גם לאהבה וּלְירְאָה את נשיא הדת ולשמור מצות שפתיו, ואל הפאַפסט שלח מגלת ספר ויבטיחהו נאמנה כי מעודו לא עלה על לבו לנגוע בכבודו ובהוד מִשְׁרָתוֹ הרוממה. יוני ה“א רע”ט 1519

500 §

אך בכל זאת לא שָׁכְכָה חֲמַת המריבה, ושלהבת אִשָׁהּ התלקחה יתר עוד מבתחלה, וזאת היתה על פי החכם הפראָפֿעסאָר באינגאָלשטאַדט הנודע בשם דאקטאר יאָהאַנעס עק, איש לִמוּד וכביר כֹּחַ במלאכת הַוִכּוּחַ (דיספוט), והוא התוכח עם לוטהער בעיר לייפציג, ושניהם דִברו ברֶגש ובדברים נמרצים עד כי חם לב לוטהער בקרבו וַיְבַטֵא בשפתיו כי נשיא הדת אשר ברומא לא הֻקַם עָל עָל פי מחוקק דת הנוצרים ביד פעטער, כי אם על פי מצות אנשים בדורות רבים אחרי המחוקק, גם הֵטִיל שֶׂפֶק באמונת העם אשר האמינו אז כי פי הפאַפסט לא ימעול במשפט וכי כל משפטי אֲסֵפַת הכהנים (Concilien) אמת צדקו יחדו ואין בהם נִפתל ונָלוז –. לדברים האלה חרה רף הפראָפֿעסאַר עק ויחבר מחברת רחבת ידים להוכיח וּלְהָעִיר עֵדִים מאמנים (כפי העולה על רוחו) כי רק על פי המחוקק ביד פעטער הוכַן כסא הפאַפסט וְאַל יָעוֹז אנוש לנגוע בכבוד הַמִשְׁרָה ההיא, כי כל הנוגע בה לא יִנָקֶה מנקמת ה'. ועם הספר ההוא מִהֵר המחבר לבוא בשערי רומא ויציגהו לפני הפאַפסט ושרי חצֵרו וימצא חן בעיניהם ויפק מהם רצון, והפאַפסט שלח בידו פקודה (Bulle) אל כל עַמֵי הנוצרים לְהִנָזֵר מדרכי לוטהער, כי דרכי המות הם, לשרוף באשר את כל הספרים אשר כתב, כי מלאים הם נאצות וגדופים, ועל לוטהער הטיל להט החרם הגדול אם לא יִנָחֵם וישוב מדרכיו וממחשבותיו במשך ששים יום –. ויהי בְּהִשָׁמֵע דבר הפאַפסט ברחבי ארץ אשכנז, רָעֲמוּ האשכנזים פנים וַיִרָגְנוּ עַל נשיא הדת אשר חִיֵב את הרעפֿאָרמאַטאָר הנעלה שלא בפניו, ובטרם שמעו את דבריו ואת התנצלותו, הֶחרימו וַיְנַדֵהוּ מארץ החיים על פי אחד המלשינים ודובר נְבָלָה –. ועל כן לא פָעלה פקודת הפאַפסט (אשר שלח ביד עק) את הפעולה הנמרצה אשר לה מימי קדם, ורק אזרחי קאֶלן, מאַינץ ולאָווען ערי הכהנים הפֿאַנאַטיקים, שמעו בקול הפאַפסט וישרפו באש את ספרי לוטהער, אך יתר הערים לא עשה במעשה הרע הזה, ונשיא זאַקסען לא הניח לפקודת הפאַפסט לבוא בארצו, ורבים מֵעַמֵי הארץ לא שמעו גם את שִׁמְעָהּ. והנה במדה ההיא אשר מָדַד הפאַפסט ללוטהער, מדד לולהער גם להפאפסט, כי בחרות אפו בו שלח ספרים בכל המדינות, ספרי אַף וְחֵמָה, בם גִלה לעיני השמש את תהלוכות הפאַפסט ואת כל עלילותיו, לא חָסָה עינו על רוממות הודו וכבודו, גם על הֲדַר כבוד הכנסיה הדתית וכֹהניה בעת ההיא, ויחשוף את שוליהם על פניהם וַיְגַל את מְעֻוָתָם ואת כל מדותיהם הרעות והנִשחתות, והספרים ההם מצאו חן בעיני כל קוראיהם וַיִבְזְרוּ מְלוֹא חפנים תהִלה וכבוד ללוטהער, וירוממוהו בקהל עָם, וינשאוהו על גַפֵּי מרומי קרת. על פי הדברים האלה התאזר לוטהער עז וירהיב בנפשו אֹמֶץ לעשות דבר אשר יפריד בינו ובין הכנסיה הרומאית לנצח, כי הוא הלך בראש כל תלמידי בית מדרש החכמה אשר בוויטטענבערג אל השער הנקרא עלסטער, ושם הבעיר מדורת אש וישרוף את ספר הפקודה אשר שלח הפאפסט על אֹדותיו להחרימו, גם את ספר החֻקים והמשפטים אשר לכנסת הרומאים השליך באש לעיני רבבות אלפי איש.

501 §

בין כֹה וכֹה נבחר קאַרל החמישי נכד מאַקסימיליאַן, לקיסר בארץ אשכנז. הוא קאַרל נשיא ספרד (שפאַניען) ובורגונדיא אשר הבטיח נאמנה כי בשבתו על כסא המלוכה באשכנז, תהי ראשית מעשיהו להשביח את סערת המריבה אשר התחוללה בכנסת הנוצרית, וישמור את הבטחתו ויקרא עצרה וַיְצַו לכל שרי המלוכה וראשי כֹהניה לְהִקָבֵץ יחדו בעיר וואָרמס, וישלח לקרוא את לוטהער לעמוד לפניו ולפני שרי הָאֲסֵפָה הגדולה ההיא, ויבטיחהו כי לא תאֻנה אליו כל רעה, ואף כי ירא לוטהער פן יֵעָשֶׂה לו כאשר נעשה לפנים להאיש הנכבד הוּס, בכל זאת בָּטַח לבו בה‘, וברוח נכון ובנפש שקטה הֵרִים פעמיו לעיר וואָרמס, והמונים המונים נָהרו אחריו מכל עֵבֶר ופִנָה. ויהי בבואו אל מקום האספה, נִבעת מאד וַיִבָּהֵל בראותו את הוד פני הקיסר, את סגן הפאַפסט אלכסנדר, את תפארת הנשיאים הרבים, את השרים הגדולים, את הכהנים הראשים ואת מלאכי הערים אשר נועדו שם יחדו, וכאשר צֻוָה בשם הקיסר והשרים לשוב ממחשבותיו, ולעזוב את דרכיו, נפלה עליו אימתה ופחד וַיְחַל את פני ראשי האסֵפה לתת לו ארוכה עד יום מחר ואז יגיד להם את כל לבו. ביום המחרת חגר לוטהער בעוז מתניו, ויגש לפני הקיסר והשרים, ובלב חזק ופנים צֹהֲלִים נתן תּוֹדָה כי הוא כתב את הספרים אשר הוּשָׂמוּ לפניו, וכאשר צֻוָה לעזוב דרכיו וּלְהִנָחֵם על מחשבותיו, ענה ואמר: “כי כל עוד אשר לא יוכיחו לו על פי ספרי ברית החדשה כי הוא שגה ברואה ותועה מדרך אמונת הנוצרים, לא ישוב ממחשבותיו ולא יעזוב את דרכיו, כי נפשו יודעת מאד כי אִתּוֹ הצדק וכל מעשהו באמונה”. וככלותו לדבר קרא את הקריאה הזאת: "ה’ הֱיֵה עוזר לי! חַזקני נא ואמצני, אמן!". דבריו הנמרצים ירדו חדרי לבב הקיסר והשרים, וכל עֲמַל האסֵפה להשיבו מדרכיו גם בענינים אחרים, נשאר מָעַל, ובכל זאת לא עָרַב איש את לבבו לשלוח בו יד, ויסע לוטהער לדרכו בשלום, גם נשיאים רבים ושרים גדולים שבו לארצם, ורק אז הֵטִילָה האסֵפה את לַהַט חֵרֶם המלוכה על ראש לוטהער ועל כל המחזיקים בידו, ספָריו וכתָביו נִשפטו לְהִשָׂרֵף באש, והקיסר קאַרל החמישי בעל ברית הפאַפסט גָזַר אֹמֶר להשמיד וּלְאַבֵּד את כל הכופרים (קעטצער) ההולכים בדרכי לוטהער –. אז רדפו אנשים רבים אחרי לוטהער להורידו בדם שאולה, אך לא השיגוהו, כי כבר עבר דרך רחוקה, ובכל זאת פָּחד פֿרידריך נְשִׂיא זאַקסען פן יפגעו בו אנשים מָרֵי נפש בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו בו, על כן עשה תחבולת עָרְמָה וַיְצַו לאנשי בריתו להתנפל על לוטהער בדרך מַסָעוֹ ולקחת אותו בשביה ולהושיבו במצודת וואַרטבורג, ולהעביר קול כי את האביר (ריטטער) געאָרג תפשו בכפם, ובזה מִלַט את לוטהער מידי מבקשי נפשו –. במצודה ההיא ישב לוטהער כשנה תמימה, וכל רואיו האמינו כי הוא געאָרג האביר אשר נפל שבי ביד הנשיא. בתחלה התאבלו עליו אוהביו וידידיו, כי דמו בנפשם כי כבר שכנה דומה נפשו בתגרת ידי רודפיו, אך בראותם את ספרי האף והחֵמה אשר נפוצו בארץ לְיַסֵר קָשָׁה את אלברעכֿט נשיא מאַיינץ אשר שָׁב לכִסלה למכור שנית ספרי סליחה (אַבּלאַס) לפושעים וחטאים, אז ידעו נאמנה כי עוד לוטהער חי ולא חָדַל עוד מֵהַכּוֹת את נְלוֹזֵי דרך בשבט פיו, ואלברעכט הנשיא ראה את ספרי לוטהער ויחדל ממסחר ספרי הסליחה.

502 §

כל הימים אשר ישב לוטהער במצודת וואַרטבורג, חיה חַיֵי איש חרוץ ורב פעלים, אך גם חיי מכאובים וחיי עצב ודאגה. ובימים ההם קמו בעיר וויטטענבערג תרבות אנשים בֹעֲרִים מעוררי ריב ומדון, והקורפֿירשט התמים ואוהב שלום לא גִבר חילים להכניע את שאונם והמונם. כי בעת ההיא התעורר הדאָקטאָר קאַרלשטאַנר, איש אשר לא ישרה נפשו בו וּפֹסֵחַ על שתי הסעִפים בכל עלילותיו ומשפטיו, וַיֵשְׁבֵּת חֻקים אחדים בכנסת דת הנוצרית, העביר את המנהגים (צערמאָניען) הרבים אשר בידי הנוצרים, גם שפך כאש עברתו על התמונות הקדושות אשר בבתי התפלות, ועד מהרה התחברו אליו האנשים ההם אשר נקראו בשם נביאי צויקאוי (Zwickauer Propheton), אנשים אשר ההשכלה זרה להם, הוללים ומתהללים בתעתועי רוח הדמיון, והם החליטו כי טבילת הילדים כמוה כאין, יען כי אין בהם דעת ותבונה, ועל כן המצוה על כל הנוצרים לשוב וּלְהִטָבֵל שנית בבואם בימים (ועל כן נקראו גם בשם “מטבילי מִשְׁנִים” (ווידערטייפער), או (Anabaptisten). גם קמו בחמתם וישברו בבתי תפלות אחדים את צלמי קדשיהם ותמונות קדושיהם, גרשו את הכהנים הנזירים מבתי מקלטם וירבו בבת וויטענבערג מהומות רבות בין בני העם. את כל אלה שמע לוטהער וינאץ, וימהר ויעזוב את איתן מושבו ויבוא לוויטטענבערג, ושבעת ימים רצופים נשא שם מדברותיו יום יום בתוך קהל ועֵדה וַיַךְ בשבט פיו את הַפֹּחֲזִים ונִמהרי לב ההם המפריעים את תהלוכות הרעפאָרמאטיאָן בפחזותם, וכל שומעי אמָריו נָתנו לו צדק ויהדפו באיבה את הריקים והפוחזים ההם –. ומהיום ההוא והלאה שָׂם לוטהער את משכנו בעיר וויטטענבערג, והעיר ההיא היתה מְקוֹר ההשכלה מני אז, וממנה יצאו מים חיים לכל ארץ אשכנז. כי על יד לוטהער אור האשכנזים וקרן ישעם, ישב בעיר ההיא גם האיש הרם הנודע בשם פֿיליפפ מעלאַנכֿטהאָן (Melanchthon) יליד ברעטטען⁴⁴, איש חֲכַם לבב ובעל נפש עדינה וענוגה, איש אשר בהיותו עוד עוּל ימים כבן עשרים שנה עלה על מְרום הָרֵי המדע וירד במצולות יַם החכמה. הוא הגדיל את תפארת בתי הספר ואת הדרת הכנסיה הדתית בארץ זאַקסען, הוא כתב ספרים טובים ומועילים בשפת רומאית צחה וברורה ללמד את העם דעת ודרך תבונות, הוא יסד את הלקח החדש אשר הורה לוטהער, על אדני החכמה, והוא בנה את כל הנהרסות אשר הרס לוטהער בזעם אפו ברוחו הקשה, ובכל אשר פנה הצליח לָטַעַת נטעי נעמנים, להצמיח יֶשַׁע ולהרבות שלום בארץ אשכנז. אמנם כאשר הגדיל האיש המרומם הזה תושיה על ידי ספריו המחֻכמים אשר כתב בשפת רומאית, עשה לוטהער עזר כפלים לתושיה בספריו ובשיריו אשר כתב בלשון אשכנז, לשון בני עַמוֹ, ומה גם בהעתקתו הנפלאה, העתקת כל ספרי הקֹדש ללשון אשכנז קלה זכה וברורה, אשר הֵחֵל בשבתו עוד במצודת וואַרטבורג וַיְכַלֶנָה בוויטטענבערג אחרי אשר נועץ את חברת אוהביו החכמים על ענינים רבים בהעתקה הכבדה הזאת, ובשנת ה“א רצ”ד 1534 הוציא אותה לאור, והיא מלאכה מפֹארה מעשה ידי סופר מהיר.

503 §

הַלֶקַח החדש אשר הורה לוטהער, פָּשַֹט מהרה קל גם מעל לגבול ארץ זאַקסען. כי זולת נשיא זאַקסען, החזיקו במעוזו עוד נשיאים רבים בארצות אשכנז, ומה גם השר הגדול הגראַף פֿיליפפ מהעססען, איש חי רב פעלים אשר יסד את בית מדרש החכמה במאַרבורג. אך יותר מכֻּלם הֶחרו הֶחזיקו במָעוזו האזרחים המשכילים אשר בכל ערי הממלכה, כי הם דָבקו בו בכל לבבם בכל נפשם. במקומות רבים אשר סֻגרו לפניהם דלתות בתי התפלות, יצאו השדה לָצֶקֶת לחש ולשפוך שיח תחת רקיע השמים. כל יושבי אשכנז עמדו אז הָכֵן לְיַסֵד להם כנסיה חדשה, כנסיה חפשית מעבדות הפאַפסט, אשר בה יָחֱסוּ כל בני ארץ אשכנז וְיֵשבו שֶׁבֶת אחים גם יחד. אך הפאַפסט לא נח ולא שקט עד אשר כרת ברית עם פֿערדינאַנד מעסטעררייך, עם ההערצאָגים מבייערן ועם הגמונים רבים באשכנז הדרומית, ויביאם במסורת הברית בעיר רעגענסבורג (ה“א רפ”ד 1524) והם נָדרו לעזור איש את רעהו וּלְבַעֵר מארצותיהם את הלֶקח החָדש אשר יצא מוויטטענבערג לשטן לכנסת דת הקאָטהאָליקית. ובדבר הזה הפיצו זרע המשטֵמה וְהַפְּלַגוֹת בארץ אשכנז בעד רצון ההיא, אשר כל יקירי העם וראשי נבוניה חָתרו בכל עוז להביא דרור וחופש בארץ, וליחד את כל יושבי אשכנז להיות גוי מאֻשר וחפשי על פי הלקח החדש אשר יצא אז על פי לוטהער –.

h) מלחמת הָאִכָּרִים (בשנת ה“א רפ”ה 1525)

504 §

האכרים שמעו את קול הדרור אשר העבירו אז האשרנזים בכל עיר ומדינה, ורוח התקוה נוססה בחֻבם כי תושיע ידם למו לחַבל עֻלם הכבד מעליהם, כי כמוהם ככל בני מְרוֹם עַם הארץ אדם הם וגם להם יֵאות לֵאור באור הדרור. והנה בטרם החלה המלחמה ההיא האמינו רבים וכן שלמים מאזרחי הארץ כי אנשי לב אוהבי ארץ מולדתם כהאיש שיקינגען ואלריך הוטטען, יעמדו בראש האכרים, ובחרב שליפה ישימו סדרים ישרים וחדשים בהנהגת המדינה ובהליכות הכנסיה הדתית בארץ אשכנז, אך מות שיקינגען בעת מְצֹור מצודתו הנקראת בשם לאַנדשטוהל, ומנוסת אֻלריך הוטטען מארץ אשכנז, היו נסבה כי רפו ידי האכרים, ולא מצאו עצה וגבורה למלחמה. ובעת ההיא יצא ממחבואו אחד מחברת האַנאַבּאַפטיסטים, ושמו טהאָמאס מינצער, ויטף אמרים בראש הֹמִיות ובפתחי שערים, אִמרי רוח מלאים תעתועי הדמיון, ותכלית אמָריו היתה להעביר ממשלת כל רב ושליט גם ממשלת הכהנים מן הארץ, וּלְיַסֵד בתבל מלכות שמים אשר לפניה לא נִכַּר שׁוֹעַ לפני דָל, נִקלים ונִכבדים במאזנים ישאו יחד, עבד חפשי מאדוניו, עשיר ורש נִשְתָּווּ וכל יושבי תבל אחים הם ואין יתרון לאחד על משנהו –. הדברים ההם שמעו האכרים וַתְּחִי רוחם ותחזקנה ידיהם ויעשו כֻלם אגֻדה אחת ללחום את מלחמת החֵרות והדרור, ואחרי ימים מעטים נִקבצו כל יושבי הכפרים וכל האכרים מבאָדענזעע עד דרייזאַם תחת דגל האַנס מיללער מבולגענבאַך, איש מלחמה אשר עָבַד לפנים את עבודת הצבא, והוא עבר בראש גדודיו במעיל אדום ומצנפת אדֻמה, מכפר לכפר, ועגלה מפֹארה בעפאים וקִשורים (באֶנדערן) נסעה אחריו, ובה דגל הראשי (דיא הויפטפֿאַהנע) ודגל אות סערת המלחמה (שטורמפֿאַהנע) והוא עם גדודו האכרים ההם שאלו מאת שרי המלוכה ונשיאי הארץ שתים עשרה שאֵלות, ועל כל שר ונשיא אשר מאן למלאות את שאלותיהם, הקדישו מלחמה. בתוך השאֵלות ההן שאלו להתיר את ידם לצוד ציד ביערים, ודגים בנהרים ככל אַוַת נפשם מבלי כל מפריע, לחטוב עצים בלי כל שִׁלֻמַת מס, להשבית את הָעַבְדוּת (לייבאייגעמשאַפֿט) ואת המעשרות, להיות לאל ידם, לבחור להם כהנים ומורי הדת, ולתת חפש למטיפי העם להטיף לֶקַח העוואַנגעליום במקהלות –. ובמעשיהם עשו מהרה קל גם האכרים אשר בעָדענוואַלד, בנעקאַר, בפֿראַנקען ועוד מקומות רבים, ומנהלם היה איש עז ושמו געאָרג מעצלער, וכלם יחד הכבידו את אכפם על השרים (גראַפֿען) ומושלי העם מהאָהענלאָהע, לאֶווענשטיין, ווערטהיים, געממינגען, ועל ראשי חבר האשכנזים במערגענטהיים ועוד רבים כאלה, לתת להם את שאלותיהם ולשלח את עבדיהם לחפשי, גם לתת לכל העם חֻקים ישרים ומשפטי חֵרות, וכל איש אשר הרהיב בנפשו עז להתיצב לפניהם, כמו הגראַף העלפענשטיין מוויינסבערג, הומת באכזריות נוראות בתגרת ידי האכרים ההם. באש ובדם עברו בארץ לארכה ולרחבה, הרסו בתי תפלות, נתצו מצודות ומבצרים, ויקחו נקמות נוראות מאת כל לוחציהם ונוגשיהם. כְַּׂשַׂער קטב וכסופות בנגב חלפו בכל עיר ומדינה, ובראשם שרי צְבָאוֹת אבירי גבורים, הלא הם פֿלאָריאַן, גייער וגאֶטץ מבערליכינגען בעל יד הברזל⁴⁵ ועוד גבורי חיל ואנשי מלחמה כאלה, ויבואו לנפת ווירצבורג ויחריבוה בעת אשר גדודים אחרים מבעלי בריתם באו אל נָפַת באַדען וישימו אותה לְשַׁמָה, ועד מהרה פָּשַׁט המרד בכל ארץ שוואַבען, פֿראַנקען, עלזאַס וארצות הרהיין. נשיאי המדינות גם נשיאי הדת נבהלו נחפזו מפני תנופת חרב האכרים, ורבים מהם התרפסו וירהבו את המורדים ההם וַיִמַלְאוּ כל משאלותיהם. בטהירינגען ובגלילות אשר על יד האַרץ, נשאה מלחמת האכרים נֵס הַדָת יותר מבשאר הארצות. במילהויזען היה טהאמאס מינצער נִכבד מאד ונֶחשב לנביא ויודע דעת עליון. והנביא השקר הזה השליך אחרי גֵווֹ את דברי לוטהער אשר הודיע לַכֹּל כי לא בחרב ובחנית יִנָשֵׂא נֵס הדת כי אם בָּרוֹחַ, וְלַמְרוֹת עיני כבודו חָגַר על ירכו את “חֶרֶב גִדְעון”, ובחרבו הקשה הואיל לְיַסֵד מלכות שמים בארץ, ממלכה אשר כל בני האדם יֵלכו באור פני הדרור, ובמאזנים ישאו יחד רשים ועשירים, נקלים ונכבדים, שועים ודלים –. ובדבריו העזים והנמרצים הִצִית שלהבת אש נקמה בנפשות בני העם, וברוח נקמתם הרסו בתי תפלו, עֵרוּ בתי מקלטים, שִׁברו מַצְבות זִכָּרוֹן מימי קדם, הֶחריבו מְצָדוֹת וטירות נשגבות, ובכל אשר פָנו הִרְשִׁיעוּ.

505 §

בראשית ימי המלחמה ההיא, בטרם השחיתו עוד האכרים והתעיבו לעולל עלילות בְרֶצַח, דִבר לוטהער על לב נשיאי הארץ ואציליה לכרות ברית שלום עם האכרים, פיו מלא תוכחות על הנשיאים והאצילים על אשר הקשו את ידם עליהם ויעבידום בפרך מבלי חמלה, וגם את האכרים הוכיח על מֶרְיָם, וַיָעֵד בם להשיב את חרבם אל תערה. אך אחרי אשר הִרבו האכרים להרע ולהשחית, ונביאי הָרֶצַח שפכו דמים כמים וְהָרְסוּ בתי תפלות ובתי מקלט, אז שלח לוטהער על פני חוצות ספר מלא עברה וזעם “על האכרים השודדים והמרצחים”, וַיָעַר את רוח הנשיאים וְאֵילֵי הַמִשְׂרָה להניף חרב נוקמת על מרגיזי אֵל ההם ולבל תחוס עליהם עינם מהשמידם מתחת שְׁמֵי ה'. אז יצאו אלופים ונשיאים עם גדודיהם מכל עֲבָרִים ויקדישו על האכרים מלחמת תנופה בסער ובסופה, והקופֿירשט יאָהאַן נשיא זאַקסען, הגראף פֿיליפפ נשיא העססען, ועוד נשיאים ורוזנים רבים נהרו אל טהירינגען לְהִלָחֵם בעדת האכרים הפושעים והמורדים, ועל ידי כלי נשקם נָצחו על נקלה את טהאָמאַס מינצער ואת גדודיו האכרים אשר אין בידיהם כלי נשק טובים. בשער מיהלהויזען ישבו כסאות למשפט ויחרצו משפט מות על הנביא השקר מטהירינגען, ואחרי מוסר אכזרי וֶעֱנוּת נוראה, הומת לעיני השמש –. בארץ שוואַבען שָבה המנוחה על פי השר טרוקזעס (Truchsesz) מוואַלדבורג, ראש בעלי ברית שוואַבען, ואחרי כן נסע יחד עם הקורפירשט ממישנת פפֿאַלץ ועם הבישאָף הגבור מעיר טריער (Trier) לעשות מלחמה בגדודי האכרים בפֿראַנקען הצרים על המצודה הבצורה בווירצבורג. וגם הם התגברו על האכרים כיד טכסיסי המלחמה הטובה עליהם, גם על פי כלי נשקם הטובים ומערכות סדרים נכונים. כי אחרי אשר התיצבו האכרים לקראתם במערכה בשדה, נסו על מהרה במאה דרכים, מרביתם נפלו לפי חרב במנוסתם, והשבוים עברו בשלח?? (מלה לא ברורה) נקי! גם אזרחי פֿראַנקען אשר ידם היתה עם האכרים, נשפטו בשפטים רעים מאד. וימים רבים ישבו השופטים בווירצבורג ויכריתו את כל המורדים והפושעים, גם בעלזאַס ובנָפות רהיין התיכונה גָברו השרים והאפרתים על האכרים ויחרימום לפי חרב. בשוואַרצוואַלד וגלילות הדאָנוי נמשכו ימי המֶרד יותר מבשאר הארצות, אך גם שם הוֹיה יד הגבור טרוקסעס מוואַלדבורג ויד שר החילים המהֻלל הנודע בשֵם געאָרג מפֿרודסבערג, בהאכרים המורדים, ויכניעם וישיבו את הנוחה ואת השלום כבראשונה גם בנפות ההם. ברוב הנָפות והמדינות שבו השרים ויעמיסו על האכרים עֹל ברזל כבראשונה, ואפרתים כִּבְדֵי לב ואכזרים דִברו אל האכרים קשות כאשר דבר רחבעם לפָנים אל בני עַמו. ויאמרו: "אבותינו העמיסו עליכם עול כָּבֵד, ואנחנו נוסיף על עֻלכם, אביתינו יִסְרוּ אתכם בַּשׁוֹטִים, ואנחנו נְיַסֵר אתכם בָּעַקְרַבִּים –.

c) ההתנגדות (Protestation) וְהַתּוֹדָה (Confession) (ה“א רפ”ט – ר"צ 1530 – 1529)

506 §

במלחמות רבות וקרבות, התחזקה הכנסיה החדשה וַתֵּלֶךְ מחיל אל חיל, גם פעולות לוטהער גברו מיום ליום לַמְרוֹת עיני מתקוממיו הרבים והעצומים. בשנת 1524 עזב לוטהער את בית מקלט האויגוסטינים, ובשנה השנית לקח לו לאשה את אחת העלמות הנזירות (נאָננען) וּשְׁמָה קאַטהאַרינא לבית בּאָראַ. בחֶברת אשתו האהובה וּבְחוּג ידידיו ורֵעיו המשכילים, חַי חַיֵי שַׁלְוָה וחיי נֹעַם כאשר אִוְתָה כן נפשו תמיד. ואף כי פעמים רבות אפפוהו מכאובים רבים וְקִדְמוּהוּ ימי עֹנִי וְלַחַץ, בכל זאת לא נפל לבו ולא התעצב, כי בָטַח בה' וְעז לו באלהים כל הימים וַיִשָׁעֵן ברחמיו וברוב חסדיו כי לא יטשהו ולא יעזבהו. מדי יום ביומו הוסיף אֹמֶץ בתושיה, זָרַע זֶרַע ההשכלה בארץ, כתב ספרים להרחיב גבול הדעת, ולא יעף ולא יָגַע להשכיל להיטיב לבני עַמוֹ המקשיבים למצותיו. ובעקבותיו יצא גם מעלאַנכֿטהאָן, לא נתן שְׁנַת לעיניו ולעפעפיו תנומה עד עשותו ועד הקימו את מזמות לבבו להושיב את ההשכלה על גַפֵּי מרומי קרת. ובעת ההיא שלח נשיא זאַקסען את מעלאַנכֿטהאָן לעבור בארצו לארכה ולרחבה, לְבַקֵר את בתי התפלות ואת בתי הספר, לתקן את חסרונותיהם ולגדור את פרצותיהם, והאיש היקר ההוא לא חשך מכל עָמל ותלאה נפשו עד אשר מלא את פקודת שולחו וַיְחַזֵק כל בֶּדֶק בבתי התפלות ובבתי הספר ההם –. ועל ידי שני האנשים הגדולים ההם (לוטהער ומעלאַנכֿטהאָן), פָּשְׁטָה הרעפֿאָרמאַטיאָן בכל עיר ומדינה, עד כי רגזו מפניה כל נשיאי הארץ, נשיאי המדינה ונשיאי הכנסיה הדתית, ויתיצבו לקראתה בַּעֲבֵי גַבֵּי מגנם בעת אשר התאספו ראשי העם וראשי הכנהים בעיר שפייער לַמְתִּיק סוֹד, וביד חזקה וזרוע נטויה גזרו אֹמֶר לבל יָעוז עוד אנוש לעשות חדשות בהליכות הדת, ולהלֶקח החָדש אשר הורה לוטהער ומרעיו לא יהיו עוד מַהלכים בארץ, ולא יהיה עוד לאבן נגף להמנהגים הישנים אשר בכנסית הקאַטהאָלים. אך נשיאים רבים בעלי ברית לוטהער ומכבדיו, רעמו וַיֵרָגְנוּ על הגזֵרה הקשה ההיא, גם מלאכי ערים רבות מערי הממלכה התלוננו על הדבר הזה, וְכֻלָם יחד הִתְנַגְדוּ (פראָטעסטירען) על המשפט החרוץ ההוא בכתב ובעל פה. מהיום ההוא והלאה נקראו תלמידי לוטהער ההם, וכל הנוצרים אשר שִׁברו את עֹל הפאפסט מעליהם, בשם מתנגדים (Protestanten). ויהי כבוא דברי המתנגדים ההם אל הקיסר, לא שעה אליהם ולא אבה להטות להם אֹזֶן קשבת, וכל הנשיאים המתנגדים גם כל אזרחי ערי הממלכה קצפו קצף גדול ויאמרו לעשות אגודה אחת וקשר אמיץ לעמוד על נפשם בחרב בכל עת מצוא, אך לוטהער ומתי סודו, לא נתָנום לעשות כדבר הזה, באמרם "כי לא בחרב ולא בחנית תקום הדת על תִּלָהּ, וחֵטא יחטא האדם אשר יקנא קנאת ה' בסערת מלחמה וּבְשֶׁפֶךְ דמי אדם –.

507 §

בראשית השנה הבאה קרא הקיסר עצרה, וַיְצַו לכל שרי המלוכה ולכל ראשי הכהנים והעם להתאסף יחד בעיר אויסבורג⁴⁶, וגם הקיסר בהודו הופיע בעיר ההיא וישב בראש האספה הגדולה והמפֹארה הזאת. והנשיאים הנתנגדים גם כל האזרחים ההולכים בתורת לוטהער, הגישו לפני האסֵפה אתספר הַתּוֹדָה (Confession) אשר כתב מעלאַנפֿטהאָן בלשון רומאית ובלשון אשכנזית ואשר סמך לוטהער את ידיו עליו וירצהו, בספר ההוא הוכיחו המתנגדים כי חלילה להם ליסד כנסיה חדשה, וכל ישעם וכל חפצם רק להשיב את הכנסיה הישָנה על כנה ולהסיר ממנה את חֶלאתה אשר טָפלו עליה מוֹרִי שקר. הספר ההוא אשר דעת שפתיו ברור מִלֵלוּ, יכלכל בחֶלקו הראשות את משפטי העוואַנגעליום וחקותיו, והכותב שִׁכֶל את ידיו לְקָרֵב אותם אל משפטי דת הקאַטהאָלית בכל אשר היתה לאל ידו, אך בחֶלקו השני גלה ברוח משפט וברוח נכון את המנהגים הרעים ואת הדעות הנשחתות אשר הם מתנגדים לדת. אחרי אשר נקרא ספר התורה ההטא באזני כל העדה, נועצו כל בעלי האסֵפה לב אחד לכתוב ספר כנגדו להוכיח בו כי כל חֻקי דת הקאַטהאָלית וכל מנהגיה מת צדקו יחדו ואין בהם נִפתל ועִקש, ואחרי כן יבֻחרו נשיאים וכהנים ראשים משתי הפלגות והיו לאגֻדה אחת לחתור בכל עוֹז לחַבר את שתי הכנסיות הנפרדות לכנסיה אחת כבראשונה. אך הספר אשר כתב עק וכהני הקאַטהאָלים חבֵריו, ההי קְצַר יד להרוס את השׁתוֹת אשר יָסַד מעלאַנכֿטהאָן בספרו, וגם בספר אשר כתב אחרי כן וֵיְכַנֵהוּ בשם התנצלות (אַפאָלאָגיע). גם אגֻדת הנשיאים והכהנים לא הִצליחה לחַבר את הכנסיות הנפרדות, יען כי הפאַפסט לא אבה לְוַתֵּר מִדֵעוֹתָיו כמלוא השערה, גם לוטהער לא נסוג צעד אחד ממסִלתו אשר סָלַל בהליכות הדת, עד כי אָפַס עוד כל תקוה לחַבר את שתי הכנסיות ההן באֹמר ודברים כי אם בחרב ובמלחמה –. אז חָרצה האסֵפה משפטה כי מָוֶת בלֶקח הכנסיה החדשה, וכל חֲבֵרֶיהָ יִבָּדְלוּ מתוך הנוצרים ולא יבואו בַקָהָל להם. ויחד אף נשיאי הכנסיה החדשה וכל הנִלוים אליהם, ויעזבו את אויגסבורג וישובו איש איש לביתו. ויהי אך יצא יצאו משערי העיר, גָזרה האסֵפה עליהם משפט מָוֶת, ועל כל המחזיקים בבריתם הִטִילוּ חֵרֶם נורא מטעם הקיסר ושריו וראשי הכהנים, והחרם ההוא ירבץ על ראשם עד אשר ישובו מדרכיהם. אך נשיאי הכנסיה החדשה לא פָחדו ולא יָראו ממשפט המות אשר נחתך עליהם, ויותר מכֻלם נִצב לוטהער כמו נֵד ולבבו לא נָע ויבטח כי אל יאֻנה אליו כל רָע –. ⁴⁷

d) אוּלְרִיךְ צְוִוינְגְלִי.

508 §

לְרָעַת בעלי הכנסיה החדשה, נִקרעה אז כְּנִסִיָתָם בארץ אשכנז וַתַּחָץ לשתים: לכנסית לוטהער, ולכנסית צווינגלי, ולא התאחדו עוד עד היום הזה –. אוּלְרִיךְ צווינגלי נולד (בשנת ה“א רמ”ד 1484) היה גבר חכם בעוז וכהן בעיר ציריך. נפשו אִוְתָה וֵתִּבְחַר וַתְּקָרֵב את משפטי הרעפובליק וכל דרכיה בהנהגות המדינה. ארחות הכהנים הקאטהאלים מָרוּ וְעָצְבוּ את רוחו, וַיְלָחֵם בם באף ובחֵמה. כל חמתו שָׁפַךְ על האיש בערנאַדין זאַמזאָן אשר מָכַר ספרי סליחה בארץ שווייץ כטעצעל בארץ אשכנז, וכל אשר עשה לוטהער לטעצעל כן עשה גם הוא להאיש הסוחר ההוא. גם על השוויצרארים עורר שוט לשונו על אשר יִתְמַכְּרוּ לעבוד עבודת הצבא בארצות נכריות ומארץ מולדתם יסור לבם –. צווינגלי הלך בארץ שווייץ במסִלה ההיא אשר הלך לוטהער בארץ זאקסען, ובכל זאת נפרדו איש מרעהו בדברים אחדים: לוטהער גָבר ממנו בידיעות דתו ואמונתו, וראשית מעשהו לתקן אותן ולהסיר כל בדיליהן כפי דֵעוֹ, וצווינגלי גבר ממנו בידיעות התבל ודרך ארץ, ויתאמץ לתקן את מדות בני עַמו ועלילותיהם בין איש לרעהו, יתר הרבה מאשר התאמץ בתקוני הדת ובדברים אשר בין איש ובין אלהיו –. צווינגלי פִנה בחוזק יד את צלמי קדושיהם בבתי התפלות, הֵסִיר את הצלָבים (קרייצע), את הנרות והלפידים, את המזבחות וכלי העֻגב מכל הבתים ההם, גם צִוה לאכול את לחם מחוקקם כמשפט הנוצרים בראשית ימי הִוָסֵד דתם. אך על דבר הַלֶחֶם ההוא לָחַם לוטהער את צווינגלי בחזקה, וגם אחרי אשר הצליח פֿיליפפ נשיא העססען להביא את בעלי ריב ההם לעיר מאַרבורג לבעבור עֲשׂוֹת שלום ביניהם, לא נשבת הריב. כי לוטהער היה קְצַר אפים וּמְהִיר חֵמה ויהדוף את צווינגלי באיבה, ויתנהו לפני בן בליעל ובן לא אֹמֶן –. ומני אז נפרדו תלמידי לוטהער מתלמידי צווינגלי, ויהיו לשתי כנסיות שונות כל הימים –.

509 §

בארץ שווייץ רָבתה המהומה על אֹדות צווינגלי ולִקחו החָדש כאשר היתה כן בארץ אשכנז אֹדות לוטהער ולִקחו, עיר ציריך, באזעל, בערן, שאפֿפֿהוייזען, רהיינטהאל ויתר גלילות שווייץ, החזיקו בלֶקח צוויגלי בכל נפשם וּמְאֹדָם; ובנפות אַפפענצעל, גרובינדטען, ס"ט גאַללען, גלאַרוס ויתר הנפות התעשקו בעלי הכנסיה העתיקה עם הכנסיה החדָשה, ויהי ריב ומדון ביניהם כל הימים, אך בגליל שווייץ, אוּרִי, אוּנטערוואַלדען, לוּצערן וְצוּג נשארה כנסיה הקטהאָלית על תִּלָה בכל תֹּקֶף כבראשונה, כי הכהנים אשר בחמש נפות ההן התיצבו בעבי גבי מגינם לגרש את לֶקח צווינגלי מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלת הָרֹעִים והאכרים יושבי הנפות ההן, גם נתנו רשיון ליושביהן לעבוד עבודת הצבא בארצות נכריות בעד בצע כסף, תחת אשר צווינגלי הזהירם בכל האזהרות לכל יעשו כדבר הזה, ועל כן דָבקו בכהנים הקאטהאלים ובכל דרכיהם ויחזיקו במעוזם, ואל צווינגלי ולִקחו לא שעו ויתנו לו כתף סוררת. וחמש נפות ההן כרתו ברית עם עסטררייך ולא נתנו לכל דבר חדש מַהלכים ביניהן, וירדפו בתוכחות חֵמה את כל בעלי ברית צווינגלי, ולעומתן באו גם בערן וציריך בברית יחדו ללחום את צוררי צווינגלי ולִקחו החָדש, ולהתחזק וְלָשׂוּם אותה שלטת בארץ, כן רָגְשׁוּ יושבי ארץ שווייץ, וכל אדם לא עָצַר כֹּחַ להשקיט את הסער הגדול ההוא בדבר שפתים רק בחרב ובחנית, וצווינגלי הוסיף עוד להגדיל את סערת הארץ ההיא בחָשבו מחשבות להפוך משֹׁרֶש את הנהגות המדינה, ולתת לגלילות בערן וציריך יתר שאת ויתר עז על כל יתר הגלילות –. גם הכהנים אשר לשתי פלגות ההן היו פֶּחָם לגחלי אש המלחמה, כי הם רבו איש את רעהו בחזקה, שפכו זה על זה חרפות וגדופים מרבה להכיל, ויאזרו זיקות הנקמה והמלחמה בלבות המון העם הסרים למשמעתם. פֹּטְרֵי המָדון היו אזרחי ציריך ובערן, הגלילות החזקות בכל ארץ שווייץ, כי הם סגרו את דרכי המסחור גם לא נתנו להביא אֹכֶל נפש אל חמש הגלילות אנשי מצותם, ובדבר הזה העלו עליהם את חמת בני הגלילות ההן עד להשחית, ויחגרו איש איש את כלי מלחמתו בסתר, ופתאם לפתע פרצו בגבול ציריך בחרב נוקמת. אז נבהלו אלופי ציריך, וכל יושביה שערו שער על שֹׁד פתאם כזה, ויותר עוד רָבתה עצבתם ומגורתם בראותם כי אזרחי בערן בעלי בריתם לא באו לעזרתם. ובכל זאת התאוששו מהרה קל ויאמצו את לבם, וכאלפים איש גבורי חיל שולפי חרב יצאו למלחמה לקראת אויביהם הרבים והעצומים מהם ארבעתים, וגם צווינגלי הלך עמהם לחַזק את ידיהם ולאַמץ את רוחם בדבריו הנמרצים, ומלחמה כבֵדה התלקחה ביניהם על יד קאַפפעל, וַיִנָגְפוּ גבורי ציריך לפני אויביהם, ויפלו ראשי הגבורים המחזיקים בתורת צווינגלי בכל עֹז, וגם צווינגלי נפל אז לפי חרב במערכה בשדה, והאויבים כִּלו את חמתם בִּגְוִיָתוֹ המֵתה ויתעללו בה וינַבלוה, ולאחרונה שרפו אותה באש, וַיִזְרוּ את אפרה לכל רוח. אחרית המלחמה ההיא היתה נסבה כי במקומות רבים אשר מצאה שם תורת צווינגלי קֵן לה, גָברו בעלי כנסיה הקאַטהאָלית וישובו ויכוננו שם את כנסיתם על תִּלָהּ, ואזרחי שווייץ נפלגו לשתי כנסיות כל הימים –.

2. מלחמת בית האַבסבורג עם הצרפתים.

קארל החמישי ה“א ר”ס – שי"ח 1558 – 1500

510 §

מימי קירי רומא הקדמונים וקארל הגדול, לא קם מלך גדול רב ושליט כהמלך קאַרל החמישי, כי בהיותו עוד ילד קטן היה הבר אדון ומושל בארץ השפֵלה (נידערלאַנד)⁴⁸ ארץ טובה ורבתי בעושר, אשר נפלה לו יֵרשה מאת אביו (ה“א רע”ו 1516). בהיותו נער רך בשָנים מָלַך בכל ארץ ספרד (שפאניען) (אחרי מות פֿערדינאַנד הקאָטהאָלי אביו זקנו מצד אמו), בכל ארץ נעאַפול הברוכה וְהַפּוֹרִיָה, בנפת זיציליא ובכל הארצות החדשות אשר באמעריקא ובהודו המערבית (וועסטאינדיען). ובהיותו לאיש ירש את כל ארצות עסטעררייך נחלת מלכי בית האַבסבורג (אשר נתן אותן בידי פֿערדינאַנד אחיו), ועל פי כל נשיאי אשכנז ונסיכיה הֻקם עָל להיות קיסר בארץ אשכנז תחת מאַקסימיליאַן אביו הזקן. והנה על פי הדברים האלה ידעתנו כי בצדק התפאר הקיסר הגדול הזה כי בארץ ממלכתו לא תבוא השמש כל ימי עולם –. הקיסר הזה היה חֲכַם לבב וכביר כֹּחַ שֶׂכֶל, רב פעלים ורב עליליה במועצות ודעת היתה עינוֹ צֹפִיָה הליכות ביתו והליכות כל ממלכתו, וברוח עצה וגבורה דבר את אויביו בשער, וַיֵצֵא לו שֵׁ בכל ארצות גויים, ותהִלתו פָרצה עד אפסי תבל וְאִיֵי יָם רחוקים –.

פֿראנץ הראשון ה“א רע”ה – ש"ז 1547 – 1515 בן דורו ואיש רִיבו היה המלך פֿראַנץ הראשון, מלך צרפת, איש חַי, יְפֵה תֹאַר וְגֶבֶר חכם בעוז, אשר בגלל אהבתו העזה לחכמה ודעת וַחֲרֹשֶת המעשה גם בגלל גבורותיו ותחבולותיו במלחמה, היה מהֻלל מאד, וְלוֹ גאוה תהִלה באמת, אך בגלל עריצות נפשו במשפטי המדינה ובגלל רָדְפוֹ אחרי התענוגים וְהִתְמַכְּרוֹ לאהבת נשים יפיפיות (Maitressen), היא שָׂנוּא לאפרתים רבים ולאצילי הצרפתים בני עַמוֹ. ובין המלך פֿראנץ הזה והקיסר קאַרל החמישי היתה קנאה גדולה מאד, ושלהבת אִשָׁהּ התלקחה כל הימים ואין מְכַבֶּה, כי כל אחד מהם הִתְאַוָה תאוה להיות שליט יחידי ומלך עליון על כל איירופא, ועל כן חָתרו שניהם אחרי עטרת הקיסרית בארץ אשכנז, כי רק על ידה איש מרעהו יאמץ, ויום ונִשא על אחיו בהוד המשרה להיות עליון לכל מלכי ארץ. אפס כי על פי נשיאי האשכנזים ונסיכיה גָבר קארל, ועטרת קיסר אשכנז נוצצה על ראשו, ומהיום ההוא והלאה שנא אותו פראַנץ תכלית שנאה, ולא חָשַׂךְ נפשו מכל תחבולה ומזמה להכניע את הודו הנורא ולשבר את גְאוֹן עֻזוֹ. לרגלי השנאה הגדולה ההיא, פָרצו ארבע מלחמות גדולות ביניהם, וראשית הנסִבה היתה ארץ מאַילאַנד בכל פעם, כי הארץ הטובה והנעימה ההיא היתה בידי הצרפתים מימי מלחמות מאַריגנאַנאָ (ה“א רע”ה 1515), והקיסר קאַרל בתאמץ לקרוע אותה מידם, יען כי לפי דֵעוֹ תְּחָשֵׁב לארץ אשכנז גם היא, והיא חבל נחלתו ככל ארצות האשכנזים. והנה בטרם פָרצה עוד המלחמה ההיא, הסיתה לוּאִיזע אֵם המלך פֿראַנץ את בְּנָהּ בקאַרל לבית בורבאָן (Karl von Bourbon) לְבַלְעוֹ חִנַָם, והוא הִטָה לדבריה, דברי בֶלע, אֹזֶן קשבת, ויעש נאצות גדולות להגבור המשכיל והעשיר ההוא אשר היה מעוֹז צרפת וחרב גאותה. וַיִחַר לקארל בורבאָן ותבער בו כאש חמתו ונקמתו, ויקשור קשר אמיץ על המלך, ואחרי אשר נודע קִשרו אל המלך, בָּרַח מארץ צרפת לארץ אשכנז ויבוא להיכל הקיסר קאַרל החמישי ויהי לו לְשַׂר צָבָא, ובהתחולל סערת המלחמה ההיא, יצא גבור הצרפתים הזה לעשות מלחמה במלך הצרפתים ביד נקמתו העזה. ובכן יצאו צבאות הקיסר ואנשי חילו הרבים והעצומים בחירי בחירי האשכנזים תחת פקודת פֿרונדסבורג, שאֶרילין ועוד שרי צבא גבורי חיל כמוהם, והגבור הנערץ קאַרל בורבאָן בראשם, להלחם בחיל מלך צרפת וחיל השווייצאַרים בעלי בריתו. ובימים ההם עשו המלכים מלחמותיהם רק על ידי אנשי חיל הנשכרים בכסף לעבודת הצבא (מיטטהטרופפען) וכל גוי וממלכה לא יכלו לְהִתְחָרות את השווייצאַרים והאשכנזים, כי קנה השרֵפה אשר בידם (האַנדביקסען) גברו על כל כלי נשק האבירים בימים הראשונים. ולפני כלי התותח אשר להם לא עמדו כל מבצרים ומצָדות נשגבות –. במלחמה ההיא נִגפו הצרפתים לפני האשכנזים מגֵפה גדולה מאד, ואחרי אשר נשפכו דמים רבים כמים, לקחו האשכנזים בידי אנשי מלחמתם את מאַילאַנד ואת גענויא, והצרפתים נִלחצו לשוב אחור דרך תועפות הרי אֶלף (אלפענגרעבירגע) –. אפס כי לא נמלאה עוד סאת הצרפתים, כי בדרך מַסָעָם נפל באַיאַרד (Bayard) ראשית גבורתם חלל, והוא היה בחיר כל האבירים הֶעָשוי לבלי חָת וכל דֹפִי לא נמצא בו, כי אחד מצבא חיל האשכנזים ירה בו כדור עֹפֶרֶת וימיתהו. וקאַרל בובראן לא שָבע עוד נָקם ברחצו פעמיו בדמי הצרפתים אֶחיו ובני עַמוֹ, על אדמת איטליא, וילך עוד בראש חֵיל הקיסר קאַרל ויתנפל גם בארץ צרפת בחרב ובדם, ויבוא בנפות פארוואנסא וַיָצֵר על עיר מאַרזייל (Marseille), אך אזרחי העיר לָחֲמוּ כאריות וימטירו עליו ועל אֲגַפָיו מָוֶת ואבדן עד כי נלחץ לעזוב את ארץ צרפת מבלי השביע עוד את נפשו השוקקה לנקמה.

511 §

והמלך פֿראַנץ שמע את המגֵפה אשר היתה בחילו, וַיִנְאָץ, ונפשו אִוְתָה להשיב נקם לצריו ולשוב ולקחת מיד הקיסר קאַרל את מאַילאַנד ואת גענויא אשר קרע מידו ביום קרב ומלחמה. וימהר ויצא בכבודו ובהדרו בראש צִבאות גבוריו מלֻמדי מלחמה ונושקי כלי נשק טובים, ויבוא ארצה איטליא. אך מצודת פּאַוויאַ נִצבה לו לשטנה בדרך, כי אזרחיה התיצבו לקראתו ביד חזקה ובזרוע נטויה ויעצרוהו מלכת הלאה למחוז חפצו, ובין כֹה וכֹה הצליח קאַרל בורבאָן לאסוף בארץ אשכנז אנשי חיל חדשים גם להתחבר עִם פעסקאַראַ (Pescara) שר צבא הספרדים ועם חילו הגדול, אך עד מהרה תַּם הכסף וְאָזַל הלחם במחנה האשכנזים והספרדים, ובמחנה הספרדים היה שָׂבָע גדול ולא חסר כֹּל למו. בעת צר ומצוק ההיא מצא קאַרל בובראָן גם פֿרונדסבטרג תואנה לְאַזֵר זיקות הַקְרָב ותשוקת המלחמה בלבות אנשי חילם באָמרם אליהם כי אם נָפוֹל יפלו פתאֹם על הצרפתים אז ימצאו שלל רב וימלאו אמתחותיהם זהב וכסף וכן הון יקר, ושכירי מלחמה ההם אשר אין עינם ולבם כי אם על השלל והבזה ואשר היו גם רעבים וצמאים, מִהרו ויתנפלו בלילה על אויביהם על יד פאַוויאַ (ה“א רפ”ה 1525) ויתגברו על הצרפתים ויכום ויכתום עד חרמה, וגם המלך פֿראַנץ נפל בשבי וַיִתָּפֵש חי בידי קאַרל בורבאָן בן ארצו ועבדו לפָנים, ויובא לעיר מאדריד בְתֹר שבוי חרב. במלחמה הכבֵדה ההיא נפלו עשרת אלפים איש מבחורי הצרפתים על מרומי שדה, או טבעו במצולות גַלֵי נְהַר טעסין (Tessin). והמלך פֿראַנץ היה כשנה תמימה בשביה עד כי נִלחץ לְהֵעָתֵר אל דברי הברית אשר שָׂם הקיסר קאַרל לפניו, וְלַמְרוֹת רצונו וּלְמֹרַת רוחו נשבע לבל יוסיף עוד ללטוש עיניו על מלוכת מאַילאַנד ולתת את ההערצאָגטהום בורגונד בידי הקיסר –. ואחרי אשר נתן עוד המלך פֿראנץ את שני בנין לערבון ביד הקיסר, שֻלַח לחפשי וישב צרפתה. אך כמעט אשר הִצִיג את כף רגלו על אדמת צרפת, בשנת ה“א רפ”ו (1526), ותשב רוח גבורתו ותחייתו, וַיִנָחֵם על שלום החרפה אשר השלים עם אויבו, גם הפאפסט חִזק את ידיו, וישלח דברו אליו וַיַתִּירֵהוּ מן שבועתו אשר נשבע להקיסר בעת צרתו, יען כי רק בפיו ובשפתיו נשבע ולבו לא היה עִמוֹ, גם כרת ברית קֹדש (הייליגע ליגאַ) עִמוֹ ועם מלך ענגלאַנד ונשיאים אחרים מנשיאי איטליא להציל את ארץ איטליא מכף הקיסר קאַרל וּמֵעל הספרדים –. והנה עד מהרה נשמע שנית קול תרועת מלחמה בשערי איטליא, וסערת הַתֻּפִּים נשמעה שנית בערי ארץ אשכנז לאסוף אנשי חַיִל, בעד בצע כסף, והאשכנזים שמחו מאד בשמעם כי המלחמה ההיא ערוכה על הפאַפסט ואגפיו שנואי נפשם, והמונים המונים המחזיקים בתורת לוטהער נָהרו מכל הערים ומכל עבָרים לקחת נקמה ולעשות מלחמה בהפאַפסט, עד כי אחרי ימים מעטים נאסף חיל רב ועצום תחת דגל פֿרונדסבורג שר הצבא, והוא הוליך אותם דרך תַּלְפִיוֹת הררי אלף ויתחבר עם קאַרל בובראָן ועם אנשי חילו. אך גם בפעם ההיא תַּם הכסף וְאָזַל הלחם במחנה האשכנזים, ושכירי המלחמה ההם קשרו קשר אמיץ ויתפרצו מפני אדוניהם שרי הצבאות, והקשר ההוא נגע עד נפש פֿרונדסבורג ויאחזהו השבץ וַיְאָלֵם, ועש מהרה נפל שדוד ביד המות. ואנשי החיל הֵאִיצו בקאַרל בורבאָן להביאם אל שערי רומא להלחם עליה, והוא נתן להם את שאֵלתם. וביום הששי לחֹדש מאַי בשנת ה“א רפ”ז 1527 עָלוּ האשכנזים והספרדים בסערת מלחמה על חומת רומא. והפאַסט בראותו כי לא בחרב ולא בחנית יושיע את נפשו ואת עירו מידי ההמון הזה, נסה גם הפעם את נשק האמונה אשר היה כקסם בידי ההולכים לפניו משנות דור ודור, ויקלע את החרם הגדול אל ראש קארל בורבאן, אשר אמנם לא רצץ את גלגלתו, אבל כדור עופרת בא ויקח את נפשו כאשר בא בראש חילו לבקוע את העיר, והספרדים והאשכנזים אשר לא נפגעו מֵחִצֵי החרם ואשר נשארו בלי שר צבא ובלי נְגִיד מלחמה, בנפול קאַרל בורבאן נגידם ושר צבאם, התפרצו כפרץ מים זידונים בשערי עיר רומא, ויעשו בה הרג רב ואבדן נורא. חרבם הגדולה אכלה בְּשַׂר אבירים לָשׂבַע, ואת חִצֵיהֶם השנונים הִשְׁכִּירוּ מדמי אפרתים ואצילים. בזדונם הרסו היכלי העשירים, נתצו את בתי הנדיבים, וַיָשֹׁסוּ ויחמסו ויגזלו וישללו שלל ויבוזו בז, גם פרצו בידים מלאות דָם בבתי התפלות וישדדו את כל כלי הכסף וכל כלי הזהב אשר בתוכם וַיְנַצְלוּ אותם, וגם את עֲדִי צלמי קדשיהם וקדושיהם הַמְשֻׁבָּצִים בזהב ואבני חֵפץ בָּזְזוּ להם הגדודים העריצים ההם. ופריצי האשכנזים אחרי מִלאם אמתחותיהם אָשָׁם ואחרי עשותם כל תועבות ה' אשר שָׂנֵא, התחפשו בבגדים ויסובבו בַּשְׁוָקִים ובחוצות רומא וישפכו בוז ולעג וקלסה על ראש הפאפסט וקדושיו, ויהתלו בהם כְּהָתֵל באנשים נבזים ושפלים פליטי אדם וחלאת בני איש. הסופרים הנאמנים אשר בדור ההוא, יעידו ויגידו פה אחד כי יותר מאשר הֵרֵעוּ הגאָטהים והוואַנדאַלים לפני אלף שנים לעיר רומא וליושביה, הֵרֵעוּ גדודי קאַרל החמישי קיסר רומא וְעַם הקאַטהאָלים בעת ההיא לעיר קדשם ולבעלי דתם ובני עַמָם –. הפאַפסט קלענענס השביעי ראה כי כלתה אליו הרעה ואין מִקְוֶה לְהִמָלֵט מידה, ויֵאוֹת לכרות ברית שלום עם גדודי השודדים והמרצחים ההם, וכל אשר לו נתן להם בעד נפשו, ועד מהרה נָס מעיר רומא להסתר במסתרים עד יעבור הווֹת. ויהי כשמוע הקוסר קאַרל את כל אשר עשו צבאותיו לרומא ולהפאַפסט, ויתראה כמתקצף ומתעצב על עלילות רֶשַׁע ההן, אך בקרב לבו שמח בִּנְפֹל אויבו וּבְהִכָּשְׁלוֹ –. אך בין כה וכֹה התגברו הצרפתים וילכדו ערים רבות באיטליא העליונה (ה“א רפ”ח 1528), ואחרי כן נסעו אל נעאַפעל לקחת אותה מיד הספרדים. אמנם פתאֹם היתה מגֵפה (פעסט) בקרב מחנה הצרפתים, וגם חצי מחנה האשכנזים ספו תמו בעיר רומא בְּהִתְמַכְּרָם שם לתענוגות בשרים ותאות נתעבות, ועל כן הִתְאַווּ גם הצרפתים גם האשכנזים להשבית את המלחמה, וַיְנָחוּ אחרי השלום, ועל פי הגבירה מאַראַרעטא דודת הקוסר, והגבירה לוּאיזע אֵם המלך פֿראַנץ, יצא דבר השלום לאור בעיר קאַמבעראַיי, הוא השלום ננודע בשם שְׁלוֹם הנשים בקאַמבראַיי⁴⁹ (Cambray) (ה“א רפ”ט 1529), ועל פי השלום ההוא נִער המלך פֿראַנץ את ידו ממאַילאַנד,וישקול שני מילליאן שקל כסף להקיסר קאַרל בעד חֵרות שני בניו אשר היו לערבון בידו, וקאַרל נתן לו בְאַוַת נפשו את ההערצאָגטהום בורגונדיא. אחרי כן כרת גם הפאַפסט ברית שלום עם נשיאי איטליא אנשי ריבו, ואת הקיסר קארל עִטר בעטרת לאָמבאַרדיא ובעטרת קיסרי רומא, ובשכר זה הבטיח לו קאַרל להכרית את כל בנים כֶּחָשִׁים ההולכים אחרי תורת לוטהער ומרעיו מקרב הארץ, ולהשיב את נסיכי בית מידיצי (Mediceer) הנגרשים אל נויהם ואל נחלות אבותיהם לעיר פֿלאָרענץ כבראשונה. והנה את ההבטחה האחרונה הזאת קִיֵם הקיסר וישב את בני בית מידיצי לארצם; פֿלאָרענץ נלכדה, וכנסית החפשית אשר נהיתה בה מעת גלות המידיצים, ספה תמה מן בלהות; אך את ההבטחה הראשונה לא הקים הקיסר, יען כי קצור קצרה ידו גם ידי כל מלכי ארץ להכרית את כל ההולכים בתורת לוטהער וחבריו וּלְכַנֵס את כל הנוצרים תחת כנפי כנסיה אחת, כנסית דת הקאַטהאָלית.

512 §

אך בכל זאת לא חָדַל עוד המלך פֿראַנץ מֵחֲשוֹב מחשבות לשוב ולקחת לו את מאַילאַנד לאחֻזַת עולם, ועל כן בא במָסורת ברית שלום עם הישמעאלים לבערוב יעזרו לו להלחם בהקיסר קאַרל ולקרוע מידו את ההערצאָנגטהום יהפה והנעימה ההיא. והנה בעצם השנה אשר לכד הקיסר בתעצומות עוזו את טוניס וַיְגַדַע את זרוע האַיראדדין בּאַרבֹעַראָסאַ נְשִׂיא הקאָרזארים אשר שלח בים התיכון אניות איבה לשלול ולשדוד את כל עוברי ארחות הים ההוא, גם הוציא עשרים אלף נוצרים מסבלות ועבדות לחֵרות, בעצם השנה ההיא מִהר, המלך פֿראַנץ וַיֵדֶא כנשר ויפרוש כנפיו על איטליא העליונה, ובטרם בִּצַע את מעשהו במאַילאַנד, לכד את סאַוואָיען ואת פיעמאָנט אשר נשיאם (הערצאָג) היה שאר בשר להקיסר קאַרל ובעל בריתו. אך לתקופת השנה עָמַד קאַרל וַיָמָד לפֿראַנץ את פעולתו את חיקו, ויתנפל עם חילו הגדול בארץ צרפת במחוזות פראָוואַנס (ה“א רצ”ו 1536). אולם שר צבא הצרפתים, הוא הקאָנעטאבל⁵⁰ ממאנטמארענצי, חָש לעזרת מַלכו ויחריב את כל המקומות אשר בין נהר רעהאָנע ובין מַעברות הררי אלף, ועל פי הדברים האלה הביא רעב גדול וחליים רעים ונאמנים במחנה הקיסר קאַרל, עד כי נִלחץ הקיסר לעזור את צרפת ולשוב אל ארצו אחרי המגפה הגדולה אשר היתה באנשי חילו. וכל עַמֵי הנוצרים קָצפו קצף גדול על המלך פראַנץ בגלל אשר התחבר אל הישמעאלים הפראים המשחיתים את ארץ איטליא התחתונה ואת איי ארץ יָוָן. אז התעורר הפאַפסט פויל השלישי (Pawl ІІІ) לעשות קץ להמלחמה השלישית ההיא, והתאמץ לעשות פשרה בין הקיסר והמלך “כי ראה כי את שני קצותיו אכלה אש, באשכנז הֵסִיב לוטהער את לב מאמיניו אחורנית עד כי בגדו בו, ובאונגארן פושטים התורגמים את ממשלתם, ומלךצרפת בכור למלכי הנוצרים דבק אחריהם וְכָרֹת עמם ברית, ועל כן נפל הפאַפסט בעיניו מאד, ולא הלך כפעם בפעם לקראת העָרמה, כי אם בקש לעשות שלום אמת בין מלכי הנוצרים, וחֶפצו הצליח בידו כי על פיו כרתו הקיסר והמלך בעיר ניצצא בשנת ה”א רצ“ח 1538 ברית מנוחה”, ויחליטו להשבית את המלחמה עד עשר שנים, וביד כל אחד מהם תשארנה הארצות אשר לכדו (עד היום ההוא) בחרבם ובקשתם, וכל יודעי בינה לעתים האמינו כי הקוסר והמלך (אשר ראו איש את אחיהו בתרועה ופה אל פה דברו יחדו) כאוהבים וְרֵעִים, לא יוסיפו עוד לשאת זא אל זה חרב וברית שלומם לא תמוש לעולם. גם הקיסר קארל האמין כי פֿראַנץ לא יָפֵר עוד את בריתו אתו וישמור את הבטחתו, ועל כן עָבַר בשנה ההיא דרך עיר פאַריז אל ארץ השפֵלה להשקיט את המרד אשר נהיה אז בגענט⁵¹, כי דִמָה כי דרך עיר אוהבו ובעל בריתו הוא עובר. אך ברית שלום ההוא לה היה לאֹרך ימים, כי פֿראַנץ הפר את הברית לרגלי התואנה הזאת. כי בשנת ה“א ש”א 1541 נסע הקיסר קארל פעם שנית לאפריקא להצמית את הקאָרזאַרים שודדי הים אשר בא&לגיר השודדים את כל יורדי ים התיכון באניות כאשר עשו לפני זה יושבי טוניס. אך הסערות והסופות, זִרְמֵי הגשם וּמִטְרוֹת עוֹז בימי הסתו ההם, גם מלחמות האויבים אשר נִלחמו בו בְבִצוֹת ומקומות יְוֵן מצולה, נצבו לו לשטן בפעם הזאת. אניות מלחמה רבות התפוצצו על שִׁנֵי הסלעים בעזוז יד הסערות הגדולות המתחוללות בעת ההיא, גם מגפה גדולה היתה באנשי חיל הצבא, עד כי נלחץ הקיסר – אחרי הִתְעַנוֹתוֹ עֱנוֹת נוראה כאחד מעבדיו הקטנים – לשוב בחֶרפה ובלב אנוש לארצו ולמולדתו. הַמַפָּלָה הגדולה ההיא, הִרְהִיבָה בנפש המלך פֿראַנץ תוחלת ותקוה להאמין כי בפעם הזאת יתגבר על אויבו ויכניעהו תחת רגליו. ועל כן הֵחֵל ללחום את הקיסר קאַרל בפעם הרביעית (ה“א ש”ב – ש"ד 1544 – 1542) ובעזרת שלטון הישמערלים איש בריתו וגבר עמיתו, גם בגבורות ישע ימין דאֶנעמאַרק ושוועדען אנשי שלומו, התנפל פתאֹם בחמשה מקומות שונים על הקיסר: בספרד, לוקסמבורג, בראַבאַנט, פֿלאַנדערן ומאַילאַנד. אך כל אלה לא היו לעזר ולהועיל להמלך פֿראַנץ! כי קאַרל הגבור ובעל התחבולות, ושרי צבאותיו גבורי החיל, גם הצלחתו הגדולה, הִשִׂיאוּ מהומת מָוֶת ומגפה נוראה בחיל פֿראַנץ, וַיֵדֶא כנשר להחריד גם את פאַריז בירת צרפת ולשום אותה הדום לרגלי נצחונו. ויחרד פֿראַנץ וַיִלָפֵת, וימהר לעשות שלום ולכרות ברית עם קאַרל (ה“א ש”ד 1544), ומהיום ההוא והלאה היה להקיסר קארל ולבניו אחריו, בני בית האבסבורג, יתר שאת ויתר עָז באיטליא על צרפת בעין פוצה פה ומצפצף –. לתקופת שלש שנים מת פֿראַנץ הראשון ובנו היינריך השני ישב על כסא מלכותו ויצא בעקבותיו, והנה המלך הזה כרת ברית עם נשיאי אשכנז ההולכים בתורת לוטהער, ויעזור להם ללחום את מלחמת תורתם ודתם עם הקאַטהאָלים, אך בצרפת ארץ ממלכתו רדף בחרב ובדם את כל המחזיקים בתורת לוטהער – הפכפך דרך המלך הזה וזר מעשהו! –. ומלחמת צרפת עם בית האבסבורג לא שבתה עוד, כי גם אחרי אשר הִתְנַצֵל הקיסר קאַרל את הוֹדוֹ וְיָרַד מכסא מלכותו, התחוללה עוד שנים אחדות מלחמה עזה בין הייריך השני ובין פֿיליפפ השני בן הקיסר קאַרל עד אשר נִלאו שניהם במלחמה ויכרתו ברית שלום בשאַטאָ-קאַמברעזיס (ה“א שי”ט 1559). אמנם אף כי חדלו לְהִלָחֵם על מרומי שדה, לא חדלו משנוא איש את אחיו בלבבם, והשנאה ההיא היתה ירושה נִצַחַת בין מלכי בית צרפת ובין מלכי הספרדים מבית האבסבורג –.

3. מלחמות דת בארץ אשכנז.

513 §

המלחמות הכבֵדות אשר עשה הקיסר קאַרל את הצרפתים, גם הרעה הנוראה אשר נשקפה על עסטעררייך בתגרת ימי הישמעאלים המתפרצים בתוכה כפעם בפעם למשאות אותה משרשיה, השיבו אחור את ימין הקיסר מהוציא לאור את הגזֵרה אשר נחרצה בַּאֲסֵפַת אויגסבורג על כל הדבֵקים בתורת לוטהער להשיבם בחָזקה אל כנסית דת הקאַטהאָלית. אך בכל זאת יצאה מאת האסֵפה ההיא רעה לתלמידי לוטהער בעלי הכנסיה החדשה, כי שרי המלוכה הֵחֵלו להציק את נשיאיהם להשיב לכהני הקאַטהאָלים את נכסיהם אשר הֶחזיקו בהם בחֶזקת היד, ועל כן אסף הקורפֿירשט השליט בארץ זאַקסען והגראַף המושל בהעססען את כל הנשיאים ההולכים בתורת לוטהער לכפר שמאַלקאַלדען אשר אצל יער טהירינגען ויביאום במסורת הברית לעזור איש את רעהו בכל עת אשר תקום עליהם מלחמה על אֹדות הדת והאמונה (ה“א רצ”א 1531). לתקופת השנה (ה“א רצ”ב 1532) עשה הקיסר שלום עם בעלי הברית ההם בנירנבערג. והוא גם הם הבטיחו נאמנה לבל יוסיפו להתקוטט עוד ולשלוף חרב מתער עד אשר תהי אסֵפה חדָשה במקום אשר יבֻחר, ובאסֵפה ההיא ימתיקו ראשי הכהנים ושרי המדינות סוד ויֶחרצו משפט חרוץ על דבר הכנסיה החדשה ועל תורת לוטהער וכל המחזיקים בה. כי הקיסר הֵאִיץ בהפאַפסט קלעמענס השביעי לקרוא עצרה ולאסוף את הכֹהנים הראשים להוציא משפטם על אֹדות מתנגדי כנסית הקאָטהאָלים –. ברית שלום ההוא אָסר את ידי הפראָטעסטאַנטים מבלי אשר יכלו לכונן את מַצָבָם על סֶלַע לבל ימוט; אך בכל זאת הִתִּיר את ידיהם לתת מהלכים לתורת לוטהער בכל ערי ארץ אשכנז. התועלת היותר גדולה יצאה אז למתנגדים על ידי הכנסיה החדשה אשר נוסדה בעיר ווירטעמבערג על אדני תורת לוטהער, על פי הסבה הזאת, אֻלריך ההערצאָג מווירטעמבערג היה איש קשה כְּבַד לֵב וּמְהִיר חֵמָה, את האַנס מהוּטטען, אחד מאבירי חצֵרו ושריו, רָצַח בְּעֶצֶם ידו בקִנאתו בו, את אשת נעוריו הֵרַע ויתעמר בה באכזריות לבו עד כי ברחה מפניו, את עַמוֹ הסרים למשמעתו לחץ מאד ויעבידם בפרך, את רייטלינגען עיר הממלכה לָכַד בלי משפט, ולאחרונה הֵפֵר גם את ברית השלום בארץ, עד כי עלה עליו אף בעלי ברית שוואַבען, ויגרשוהו מארצו, וינידוהו מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלתו, וההערצאָגטהום ווירטעמבערג נסבּה אל נשיא עסטעררייך וישלוט בה כטוב בעיניו. ארבע עשרה שנה היה אֻלריך נָע וְנָד בארצות נכריות, ותלאות רבות השתרגו עלו על צוארו עד כי קָץ בחייו, ויהי היום ויבוא הנודד ההוא אל הגראַף פֿיליפפ המושל בארץ העססען למצוא בהיכלו מנוח לכף רגלו ולחיות בצלו, ויחמול עליו הגראף וינד לו, וישם על לבו להושיבו לווירטעמבערג ולהושיבו על כַּנוֹ כבראשונה, ויסע עם צבאות אביריו מלֻמדי מלחמה ויבוא בארץ שוואַבען ויתגר מלחמה עם בעלי הברית אשר בתוכה ויחלישם לפי חרב, ואת אוּלריך הביא בשערי ווירטעמבערג, וכל עַם הארץ שכחו את הרעות אשר הביא עליהם ההערצאָג לפָנים, ויקבלוהו בשמָחות וגיל וַיְלַמְדוּ אותו אלוף לראשם כבתחלה, גם קִבלו עליהם את תורת לוטהער אשר דָבקה בה נפש ההערצאָג בימי עניו ומרודו בהתנודדו על אדמת נֵכר, ובשובו אל נָוֵהו ואל איתנו מִלא את ידי יאָהאַנעס ברענץ ואת ידי יאָהאַנעס שנעפף להורות אותה לכל בני ארצו, ובימים לא כבירים נֶהפכה כנסית הקאַטהאָלית לכנסית לוטעהר המיוסדת על העוואנגעליום. גם מבית מדרש החכמה אשר יסד הגראַף עבערהאַרט בשנת ה“א רל”ז (1477), יצאה תורת לוטהער לכל יתר הערים.

514 §

אמנם גם מהכנסיה החדשה ההיא יצאו שבטי אנשים ונגעי בני אדם. הלֶקַח אשר הִבִּיעוּ המטַבלים המִשְׁנִים (ווידערטייפֿער), לא מת גם אחרי מוֹת טהאָמאַס מינצער, כי אנשים רבים מבעלי החברה ההיא אשר גֹרְשׁוּ וְנִכְּאוּ מן הארץ, החזיקו עוד בלקח ההוא במסתרים, ופתאֹם שב וירם ראשו במקומות רבים ושונים. ובעיר מינסטער הרימו בעלי החברה ההיא את להט חרבם הנוראה ביתר עז ויֹתר תֹּקֶף מביתר הערים, כי בעיר ההיא פִּלְסָה לה הרעפֿאָרמאַטיאָן נָתִיב ביד חזקה ובזרוע נטויה ותגרש מפניה את הבישאָף ואת כל כֹּהֲנַיו וַאֲגַפָיו, ועד מהרה נודע הדבר כי הדרשן (פרעדיגער) הנודע בשם ראָטטמאַנן אשר כפלגי מים לבות העם בידו ולכל אשר יחפוץ יַטֵם, הוא אחד מהמחזיקים בלקח החברה הרעה ההיא, חברת המטַבלים הַמִשְׁנִים, ואל האיש הזה התחברו עוד שני אנשים נביאי תרמית ומורי שקר ילדי ארץ השפֵלה, אשר שם האחד יאַן מאַטיסען, ושם השני באָקהאָלד (המכונה גם בשם יאָהאַן מליידען), איש חַיָט ותלמיד מאַטיסען במלאכת התרמית. ומן העת אשר התחברו שני בני בליעל ההם אל ראָטטמאַנן, התגברו בעלי החברה ההיא במינסטער, וילכו מחיל אל חיל עד כי בימים מעטים הֵסֵבּוּ אליהם את כל ממשלת העיר, ואת אזרחיה אשר מֵאנו ללכת בתורתם גרשו מן העיר בחֹסר כֹּל בימי החֹרף, ואת כל הונם ורכושם בזזו להם. אחרי כן יסדו ממשלה חדשה הנשענת על הליכות דתם ותורתם, ואת מאַטיסען שָׂמוּ עליהם לראש ולקצין, ויתנו בידו ממשלה בְּלִי־מְצָרִים, והוא נתן להם חוק לא יעבור כי יהיה כִיס אחד לכֻלם, ונכסיהם יחַלקו ביניהם חֵלק כחֵלק (גיטטערגעמיינשאַפֿט), גם הוא היה להם לשר צבא בהלָחמם בצבאות הבישאָף שר מינסטער, וּבִנְפֹל מאַטיסען ביום צר ומלחמה, ובאָקהאָלר מלא את מקומו, עלתה משובת החברה ההיא עד מְרוֹם קִצָהּ, כי בן פריץ ההוא אשר רוח מְשוּבָתוֹ הִתְָעהוּ להאמין כי רוח אלהים נוססה בקרב לבבו וְתֹוכֶנֶת כל עלילותיו, הִרבה הָרֵעַ וְּשְׁאוֹל חטא. ראשית מעשיו היתה לתת את הנהגת העיר בידי שנים עשר זקנים אשר בָּחַר מראשי עֲדַת ההוללים (שוואֶרמער), ומהם הֵרִים בכבוד את קרן האיש הנקלה קניפפערדאָלינג, וישימהו לשר העיר (בירגערמייסטער) ולשר טַבָּחִים (הענקער). אחרי כן צִוה לכל עַמוֹ להרבות להם נשים, ואת האנשים אשר לא אָבוּ להתגאל בעון הזה, הָרַג הנָבַל ההוא באכזריות גדולות, ומיום ליום רָבתה הוללות באָקהאָלד, ושגעונו עד בלי חוק, ואחד מִמְתֵי סודו אשר רוח שגעון מְבַעְתּוֹ, נִבא לו בשֵם רוח הקֹדש כי הוא „מלך ישראל החָדש“, ומהיום ההוא צוה באָקהאָלד לכל בני עֲמוֹ לקרוא לו בשֵם הכבוד הזה, וילבש בגדי מלכות, וישם כתר מלוכה בראשו, ותבנית כַּדוּר הארץ תָּלָה בשרשרת זהב על צוארו, ובהוד והדרת תפארה ישב „המלך הַחַיָט“ הזה בִמְרוֹם עיר מינסטער על כסא כבוד אשר קרא לו בשם „כסא דוד מלך ישראל“. וכשופט רמים הוציא משפטו ושאֵתו, וכל משפטי פיהו והליכות דרכו כונן ברוח גאה וגאון ובתאוַת בשָרים, גם בעריצות ואכזריות הפֿאַנאַטיזמוס –. ימים רבים עמדו בעלי החֶברה ההיא לפני צִבְאוֹת הבישאָף אנשי מלחמתם אשר לא היו חמֻשים כמשפט כל לֹחֲמֵי לֶחֶם מִקֹצר יד; גם אחרי אשר באו גדודים חדשים ויצורו עליהם והרעב גָבַר בעיר עד אשר אכלו איש בשר זְרֹעוֹ, גם אז לא התרפו במלאכתם וילחמו באויביהם כגבורים; ואף בִּפְרוֹץ האויב בשערי העיר, לא נסו למלט את נפשם, רק לחמו ברוח גבורה כאנשים נואשים. אחרית המלחמה ההיא היתה כי ראָטטמאַנן נפל בחרב, באָקהאָלר (יאָהאַן מליידען) וקניפפערדאָלינג נפלו בשביה, ואויביהם עִנוּ את נפשם עד מָוֶת וַיִתְלוּם על אחד המגדלים בכלוב ברזל לראוה בם; ויתר בעלי החברה ההיא הומתו בידי הורגים או גֹרְשׁוּ מן העיר. הבישאָף, הכהנים והאפרתים שָׁבוּ העירה וישובו וייסדו את הכנסיה הקאַטהאָלית בכל תֹּקֶף וָעֹז, ומהיום ההוא והלאה היתה הכנסיה ההיא שלטת בעיר מינסטער ובנותיה. אחרי ימים רבים עזבו בעלי החברה ההיא את זדונם ואת משובתם על פי הכהן הנודע בשם מעננאָ, כי הוא הסיר את משפטיהם הזידונים, רִפָּא את משובותיהם ויתַקן את כנסית דתם, ועד היום הם יוצאים בעקבותיו ומחזיקים בלקחו ונקראים מעננאָניטים על שמו, ומני אז ועד עתה הם נבדלים מיתר אחיהם הנוצרים במלבושיהם ובדרכי חייהם, לא אחד בהם מכַהן בכהונות הדת או עובד עבודת הצבא, משרת בהליכות המדינה, מִתְעָרֵב בין הכנענים והסוחרים, או בין האמנים ובעלי חרֹשת המעשה, רק הם יושבים הרחק מתשואות חלד וימצאו חַיַת ידם בעבודת האדמה ומרעה הצאן.

515 §

אחרי ימים מעטים מצאה הכנסיה החדשה קן לה בזאַקסען ובראַנדענבורג (ה“א רצ”ט 1539). כי אחרי שְׁכַב געאָרג הערצאָג זאַקסען עם אבותיו, מִלא היינריך אחיו את מקומו, והוא גם מאָריטץ בנו הֵרִיצו ידיהם לתורת הכנסיה החדשה על פי לוטהער, ויכוננו אותה בעיר לייפציג, מייסען ודרעזדען, ובשנה ההיא עשה כן גם יאָאַכֿים השני נְשִׂיא בראָנדענבורג, וכל בני עַמוֹ נֵאוֹתו גם הם לקבל עליהם את הלֶקח החדש ההוא. והנה אחרי אשר נוסדה הכנסיה החדשה בזאַקסען ובראַנדענבורג, פָּרצה אז מהרה קל גם בכל ערי ארץ אשכנז הצפונית, לולי עמד לה לשטן הנשיא היינריך השליט בברוינשווייג־וואָלפֿענביטטעל⁵² כי הוא היה קשה לב ובן בליעל ויתחזק בעד הכנסיה הישָנה, לא מאשר נוֹכַח כי צדק ילין בה, רק בגלל שנאתו העזה להגראף המושל בהעססען אשר היה לפנים אַלוף נעוריו (זיין יוגענדפֿריינד) ואשר הוא מחזיק ביד הכנסיה החדשה. אך לא ארכו הימים וגם בוואָלפֿענביטטעל היתה יד הכנסיה החדשה על העליונה (ה“א ש”ב 1542). כי זה האיש היינריך הִרבה לכתוב מרורות ולטפול חרָפות וגדופים על כל נשיאי הארץ לַמְרוֹת עיני כבודם וכבוד כל בני האדם, ועל כן חרה בו אף נשיא העססען וזאַקסען וישלחו בו את גדודי אנשי חילם ויגברו ממנו ויקחו אותו בשביה, ומני אז כוננה הכנסיה החדשה בוואָלפֿענביטטעל לשמחת לב אזרחיה ואפרתיה. בְּנָפַת פפֿאַלץ העליונה (Oder Pfalz) מִלֵא אָטטאָ היינריך (ה“א ש”ו 1546) את ידי אָזיאַנדער הדרשן להטיף במקהלות עָם את תורת הכנסיה החדשה, ובנָפַת פפֿאַלץ אשר על נהר רהיין (Rheinpfalz), מצאה תורת לוטהער קֵן לה שבועות אחדים לפני מות הרעפֿאָרמאַטאָר הגדול הזה. גם באַדען־דורלאַך באה לחסות בצֵל הכנסיה החדשה. ואחרי אשר גם הקורפֿירשט הערמאַן השליט בקאֶלן, גם ההערצאָג המושל בקלעווע, עמדו הָכֵן להתחבר אל בעלי ברית שמאַלקאַלדען ראשי המחזיקים במעוז הכנסיה החדשה, אז האמינו כל יודעי בינה לעתים כי הכנסיה הקאַטהאָלית בארץ אשכנז ערער תתערער ולא תוסיף עוד להתנער מֵעֲרֵמַת עֲפַר הריסותה. אפס כי הקיסר והפאַפסט התאַמצו בכל מאמצי כֹּחָם ולא חשכו מכל יגיעה נפשם לעצור בעד הרעפֿאָרמאַטיאָן לבל תָעוֹז להכות את הכנסיה הישָנה חֵרֶם –. כי הקיסר הֶרְאָה לדעת כי לא על פי דברי משפט גם לא על פי אסֵפת שרי המלוכה יֵרָפֵּא מזבח הדת הקרוע לשנים, ותקותו האחרונה היתה רק על האספה הכללית (Allgemeine Concilium) אשר תהיה על פי מצות הפאפסט פויל השלישי בעיר טרידענט (ה“א ש”ה 1545). אך נשיאי המתנגדים ידעו מראש כי באסֵפה כזאת אשר הפאַפסט וכל אגפיו הם רוח החיה בכל אופניה, לא תהיה להם תקומה ואחריתם להכרית, על כן לא אבו לבוא בסודה ולהטות אזניהם למשפטי פיה, וישאלו מהקיסר לקרוא אספה אחרת אשר ראשיה וכֹהניה יהיו אשכנזים אשר אכפם לא יכבד עליהם, לא ישאו פנים ולא יטו אחרי אהבת הנצחון. אז אבדה תוחלת הקיסר ותקותו האחרונה אשר קוה לחבר את שתי הכנסיות הנפרדות ההן בשלום, ויחרוץ משפטו להוציא את הדבר הזה לאור על ידי חרב ומלחמה –. [לוטהאר מת בי“ח פעברואר ה”א ש"ט 1549] והנה בשנה ההיא אשר מת בה לוטהער במכאובים רבים בעיר אייזלעבען, עיר מולדתו, אשר נקרא שם לעשות משפט צדק בין שני בעלי ריב; בשנה ההיא פרצה מלחמת שמאַלקאַלדען בין הקיסר קאַרל החמישי ובין נשיאי המתנגדים וערי ארץ אשכנז.

516 §

ובטרם הוציא הקיסר את חרבו מתערה, כרת ברית בסתר עם הפאַפסט, עם ראשי הכהנים שרי המדינות ועם ההערצאָג מבייערן; אך הנָאור והאדיר מבעלי ברית ההם היה ההערצאָג מאָריטץ מזאַקסען, כי ההערצאג הזה הצעיר לימים, חֲכַם הלבב וגבור מלחמה אשר שָׁלַט בזאַקסען האַלבערטינית משנת ה“א ש”א 1541 ואשר היה בעל ברית נשיאי המתנגדים ודבק בתורת לוטהער, הפר כבר את בריתו אשר כרת עם בעלי ברית השמאַלקאַלדען בגלל שנאתו וקנאתו בדודו יאָהאַן פֿרידריך הקורפֿירשט מזאַקסען, וַיִלָוֶה אל הקיסר קאַרל, ועתה בהתחולל סערת המלחמה ההיא, חִדש את בריתו עם הקיסר ויתנדב לעזור לו בכל מלחמותיו, והקיסר הבטיח אותו לשלם לו שכר טוב בעד עבודתו להרחיב את גבול ארץ ממשלתו ולתת בידו את משרת הקורפֿירשט בזאַקסען, ונשיאי המתנגדים לא יָדעו מאומה כי בָגַד בם ההערצאָג הזה ויכרות ברית עם הקיסר, גם לא עלה על לבם כי יעשה כדבר הרע הזה, והקורפֿירשט מזאַקסען אשר לא ידע גם הוא מהבגד ההוא, פָקד את ההערצאָג הזה להיות שר ושליט תחתיו בארץ ממשלתו בעת אשר ילך עם אנשי חילו למלחמה בְּלִוְיַת כל הנשיאים בעלי ברית השמאַלקאַלדען, והנה בטרם הִתְרַאוּ עוד בעלי הריב פנים על מרומי שְׂדֵה מלחמה, חָשַׁב שאֶרטלין, גבור החיל ושר צְבָא חֵיל ערי אשכנז העליונה, מחשבת עָרמה לְמַהֵר ולהתנפל בחרב על רעגענסבורג אשר שם הקיסר עם אנשי חיל מְתֵי מספר נְחִתִּים, ולהכביד עליו ידו עד אשר יתן לנשיאי המתנגדים את שׁאֵלתם. אך יועצי המלחמה (קריגסראַטה) לא נָתנו אותו להפיק את זְמָמוֹ, באמרם כי בדבר הזה יכעיסו את לבות הבייערים, אחרי כן שָׂם שׁאֶרטלין את פניו אל ארץ טיראל להניא את חיל איטליא מהתחבר אל צבאות הקיסר, או להפיץ את בעלי האסֵפה אשר בעיר טרידענט; אך גם את הדבר הזה הפרוּ יועצי המלחמה, באָמרם כי בזאת יכעיסו את לב פֿערדינאַנד, ובין כֹה וכֹה הֵטִיל הקיסר קאַרל את להט החרב על הקורפֿירשיט מזאַקסען והגראַף מהעססען בגלל הבגד אשר בגדו בהוד הֲדַר גאונו ובארץ ממלכתו, ויבא אליו אנשי חיל מאיטליא, ובעיר אינגאָלשטאַדט שָׂם את איתן מושבו. ונשיאי המתנגדים הוסיפו עוד לְבַלוֹת את זמנם בהבל ובמלחמות קטנות אשר הן לא לעזר ולא להועיל למו, אך הקיסר ידע להוקיר את הזמן ויאסוף אליו עוד אנשי חיל חדשים מארץ השפֵלה, עד כי היה לו חַיִל עצום ורב לתגרות מלחמה באויביו, ויסע עם מחנהו הגדולה לשוואַבען להקדיש על הנשיאים מלחמה תנופה, והנה לרגלי האויר הקר והלח, דָבקו חליים רעים ונאמנים בחיל הקיסר הספרדים והאיטלקים, ונשיאי המתנגדים אשר לא הביט און במחניהם, קִווּ כי הקיסר יכרות עמהם ברית שלום בצר לו, אך לא כאשר האמינו כן היתה! כי פתאֹם באה אליהם השמועה כי ההערצאָג מאָריץ בָּגַד בהם בֶּגֶד בֹּגְדִים ובחיל ועזוז התנפל בנפות הקורפֿירשט בארץ זאַקסען – ובגלל הדבר הזה נהרס מצב הנשיאים ועמָלם נשאר מָעַל. הקורפֿירשט יאָהאַן פרידריך מִהר וישב לארצו להצילה מכף מאָריץ העריץ ובן הבליעל, ואחריו מִהר גם הגראַף מהעססען, גם יתר הנשיאים שבו איש איש לארצו, עד כי אחרי ימים מעטים נפוצו כל צבאות בעלי ברית השמאַלקאָלדית.

517 §

אחרי הדברים האלה נפתחו כל ערי ארץ אשכנז הדרומית לפני הקיסר, ואף כי חכמי יועציו הטובים והישרים בלבותם חתרו בכל עוז להטות את לבבו לתת דרור להליכות הדת בארצו, ואיש איש ילך בשם אלהיו ויחזיק בדתו ואמונתו כטוב וכישר בעיניו, ובדבר הזה ישיב אליו את לבות כל הנשיאים וכל העמים בעלי ברית דתם לעבדו ולהקשיב למצותיו כבימי קדם, אך הקיסר לא אבה לעצתם ולא שמע בקולם, וַיִבָז לְשֶׂכֶל מִלֵיהֶם, וַיִגְזוֹר אֹמֶר להביא כל הנשיאים וְעַמְמֵיהֶם במָסורת כנסת הקאַטהאָלית להשיב בזה גם את עוז הקיסר ותעצומות אוֹנוֹ כבשנים קדמוניות, בהאמינו כי רק הכנסיה הקאַטהאָלית מצאה חן בעיני האלהים והפיקה מאתו רצון, וכי רק בידה העוז והגבורה להאציל כֹּח וְעָצְמָה בְּלִי מְצָרִים על הוד הקיסר –. ומבלי פְּנוֹת אל כל דברי יועציו הישרים, הוציא משפטו ושאֵתוֹ מלפניו אל כל נשיאי אשכנז הדרומית ואל כל עריה לְהִכָּנַע תחת ידו ולהשבית מפניהם את הברית השמאַלקאַלדית, וערי המלוכה נבהלו מפני הוד הדרת גְאוֹן עוזו, וימהרו ויעשו ככל אשר צוה. עיר אֻלם⁵³ חרדה לקראת פקודתו ותסגיר בידו את כלי נשקה, גם שקלה כסף רב מאד אל גנזי הקיסר לקנות את חסדו ורצונו, כדבר הזה עשתה גם עיר היילבראָנן⁵⁴, עסלינגעאן⁵⁵, רייטלינגען⁵⁶, ועוד ערים רבות כאלה, ועיר אויגסבורג היתה בצורה מאד ומלאה כלי נשק וכלי מלחמה לרוב, גם אוצרות בר וכל אֹכל נפש נמצאו בה אשר חשכו אזרחיה ליום צר ומלחמה, ועל כן ציוה שאֶרטלין שר צבא האשכנזים המתנגדים את פקידי העיר לסגור את שעריה לפני הקיסר ולבל יסגירו אותה בידו גם אם ישים עליה מצור ויחזיק את המשמר, אך יתחזקו ויתיצבו לפני צבאות גבוריו עד אשר יחליפו נשיאי המתנגדים כֹּחַ וישובו ויחגרו כלי מלחמה לעשות מלחמות באויבי דתם ואמונתם. אך שרי יועצי העיר היו שפלי רוח ורפי ידים ויסגירו את עיר הבצורה ההיא בידי חיל הקיסר הצרים עליה, והקיסר מצא בה אוצר יקר ונחמד: כלי נשק וכלי קְרָב לרוב, אוצרות בר ודגן, גם מטילי כסף וזהב וכל הון יקר ונעים, אחרי ימים מעטים פתחה גם פֿראַנקפֿורט את שעריה לפני צבאות הקיסר, וגם שטראַסבורג עשתה כדבר הזה. אֻלריך ההערצאָג הזקן המושל בווירטעמבערג הִתְרפֵּס וַיִרְהָב את הקיסר וַיִכָנַע תחת רגליו, והקיסר שָׂם עליו עוֹנֶשׁ כסף וַיַכְבֵּד את אכפו עליו להסגיר בידו את בחירי ערי מבְצָרָיו. הקורפֿירשט הזקן השליט בקאֶלן, אשר הפאַפסט פָרש עליו את חֶרְמוֹ, נִלחץ בין הַמְצָרִים בתגרת ידי חֵיל הקיסר, גדודי הספרדים, ולאחרונה עזבוהו כל שריו וּמְתֵי סודו, ובראותו כי כלתה אליו הרעה, הפשיט את כבודו מעליו ויעזוב את הוד ממשלתו, ואיש אחד מבעלי הכנסיה הישָנה מִלא את מקומו, ועד מהרה גרש את כל הליכות הכנסיה החדשה מקאֶלן ובנותיה וישב את הכנסיה הישנה לאיתנה כמקדם. כן הלך הקיסר מחיל אל חיל עד כי בראשית שנת ה“א ש”ז 1547 נכבשה לפניו כל ארץ אשכנז הדרומית מבלי הָנֵף חרב ומבלי שפך נטף דם.

518 §

ובין כֹה וכֹה הִכָּה יאָהאַן פֿרידריך את גדודי מאָריץ מכות חדרי בטן, וישב ויקח את ארץ ממשלתו בלי יגיעה רבה, וילכוד את מרבית ערי זאַקסען האלבירטינית עד דרעזדען ולייפציג, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, קדמו הפראָטעסטאַנטים את פניו בתרועה ובשמחות וגיל, גם התנדבו לתת לו חיל רב ועצום לעשות מלחמות במתקוממי הכנסיה החדשה ובלקח לוטהער מוֹרָם הגדול. אך יאָהאן פֿרידריך לא היה רב פעלים ורב עלילה, ובקרב לבבו התמים התנוססה עוד יראת כבוד הקיסר, אף כי הכהו חֵרֶם, ולא קִבל את העֶזרה אשר אָבו המתנגדים לתת לו לְהִלָחֵם עם הקיסר –. וההערצאָג מאָריץ ראה כי אָזלת ידו, ויקרא אל הקיסר לעזור לו בעת צרתו, והקיסר אף כי היה איש מכאובות וידוע חולי בעת ההיא, מִהר ויבוא עם חילו הגדול לבאֶהמען, ומשם נסע בחברת ההערצאָג (מאָריץ) וחילו ופֿערדינאַנד וצבאותיו לקראת הקורפֿירשט יאָהאַן פֿרידריך החונה על נְהַר עלבע עם ששת אלפים אנשי מלחמה. וכראות הקורפֿירשט כי הקיסר וצבאות גבוריו קרובים אליו, חשב מחשבה לבוא בשערי ווירטעמבערג וּלְהִשָׂגֵב בתוכה עד כי יֵאָסְפוּ אליו נפוצות גדודי חֲיָלָיו, אך צבאות הקיסר קִדמו את פניו ויכריעוהו! כי הם היו עשרים ושבעה אלף איש במספרם, וימהרו ויעברו את מַעברות נהר עלבע, ואיש אִכָּר הֶרְאָם את הדרך אשר ילכו בה למחוז חפצם, וביום הראשון בשבוע בהתפלל הקורפֿירשט בבית תפילתו תפלת השחר, התנפלו פתאֹם על גדודי הפרשים אשר לו, ובמלחמה אחת על יד מיהלבערג⁵⁷, הִכּוּ אותם מכה נצחת על נקלה (24 אפריל ה“א ש”ז 1547), ואת יאָהאַן פרידריך אשר לָחַם כגבור משכיל לקחו בשביה אחרי אשר הפגיע בו כדור עוֹפֶרֶת ויפצעהו פצע קטן על פניו. כל הימים אשר היה הקורפֿירשט בשביה, צָהלו פניו וְאוֹרוּ עיניו, אות הוא לו כי יָשרה נפשו בו ולבו סמוך ובטוח בה' כי לא יעזוב לִשְׁאוֹל נפשו ולא יתנהו לראות שחת, גם בשלוח אליו הקיסר מלאכי מָוֶת לקרוא באזניו את משפט הַמָוֶת הנֶחרץ עליו, גם אז לא הפיל אור פניו ולא נבהל לשמוע את השמועה האיומה ההיא. אמנם גם הקיסר לא ערב את לבו להוציא את משפט מות ההוא לאור, ולא חָרץ עליו את המשפט הזה כי אם להפיל עליו אימתה ופחד לבעבור יִכָּנַע תחת רגליו ויתן לו את כל אשר לו בעד נפשו, ואחר ימים מעטים שִׁנָה הקיסר את משפטו החרוץ, ותחת משפט מָוֶת שפט את הקורפֿירשט לָשֶׁבֶת בבית האסורים כל ימי חייו אם אך יסגיר בידו את כל ערי מבצריו, ואת ארצו והוד נשיאותו (קורווירדע) יתן לההערצאָג מאָריץ. ובכן נָסַבָֹה המשרה מבית ערגעסטי לבית אלבערט בארץ זאַקסען. אחרי עֲשׂוֹת הקיסר שפטים ביאָהאַן פֿרידריך, שָׂם פניו בהגראף מושל העססען לְיַסְרוֹ כְּדֵי עונו ולכַלות בו את חמתו. אפס כי ההערצאָג מאָריץ גם יאָאַכֿים נְשִׂיא בראַנדענבורג חִלוּ את פני הקיסר לְהָקֵל את ידו מעל הגראַף הוא – כי הוא היה חותן ההערצאָג מאָריץ ואוהב נאמן ליאָאַכֿים – והקיסר הבטיחם: כי אם יִתְרָצֶה הגראַף להפקיד את עתותיו בידו אם לחסד אם לשבט, גם יבקש ממנו סליחה בפני קהל ועדה ויסגיר בידיו את ערי מבצריו, אז יִנָקֶה מִמַכות גֵו (לייבעסשטראַפֿע), וּמִשֶׁבֶת בבית האסורים כל ימי חייו. ואחרי אשר הוסיפו הנשיאים ההם לדבר עם הקיסר פה אל פה אֹדות הגראַף, הִשָׁה לו עוד הקיסר מֵעֲוֹנוֹ ויקל את ענשו, ויבטיחם כי לא ישלח את ידו אליו ולא יעשה לו מאומה, גם השב ישיב לו את ארץ ממשלתו כבתחלה. והגראַף אשר היה לבו סמוך ובטוח כי לא יפיל הקיסר מדברי הבטחתו צרור ארץ, נשא את רגליו אל עיר האַללע, קרית חָנָה הקיסר ושריו בעת ההיא, ויבוא אל היכל הקיסר, ולעיני כל הנשיאים והשרים הגדולים נפל לרגלי הקיסר ויתחנן אליו לסלוח לעונו כי רב הוא. אך הקיסר לא שָׁמַר לו את הַבְטָחָתוֹ, וַיְצַו לאסור אותו בבית האסורים ולשום עליו משמר. לשוא חִלו הנשיאים ושרי המלוכה את פניו לבל יעשה כדבר הזה, לשוא שִׁחֲתוּ גם מאָריץ ויאָאַכֿים את דבריהם הנמרצים, כי הקיסר לא שמע אליהם, ולא יכול לעצור ברוח נקמתו, וְתִפְלַצְתּוֹ הִשִׁיאַתְהוּ לדכא תחת רגלי עֻזוֹ וְנִצְחוֹ את הגראַף ההוא ואת יאָהאַן פרידריך נשיא זאַקסען, שני אויביו הראשים והעזים. אחרי ימים מעטים עזב הקיסר את זאַקסען, וישב לביתו, ואת שני השבוים ההם נהג אִתו. מהיום ההוא והלאה היה מאָריץ עוין את הקיסר בסתר ויטמון בחֻבו את זעמו עד עת מצוא –.

519 §

ובין כֹה וכֹה המתיקו ראשי הכהנים והשרים סוד באסֵפתם הגדולה אשר התאספו בשלשה עשר לחֹדש דעצעמבער בשנת ה“א ש”ה 1545 בעיר טרידענט. אפס יען כי סגני הפאפסט היו ראשי המדַברים באסֵפה ההיא, וכל פִּנוֹתֶיהָ היו רק כהנים קאַטהאָלים ההולכים בעינים עצומות אחרי משפטי הפאַפסטים וחֻקותיהם, על כן הוציאו משפטים מעֻקלים על מתנגדיהם, עִווּ את כל בעלי הכנסיה החדשה בריבם, הָדפו אותם בשתי ידים וַיְנַדוּם מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלת שלומי אמוני הנוצרים, כי בני ממר הם להקאַטהאָליציזמוס יולדתם, בנים כֶּחָשִׁים ובנים לא אֹמן בם –. וירע הדבר להקיסר רעה גדולה מאד, כי נפשו אִוְתָה לְחַבֵּר את שתי הכנסיות הנפרדות ההן יחד, אך לא להדוף את הכנסיה החדשה באיבה ולהחרימה, ויבקש תחבולות ומזמות בסתר להפיר את משפטי האספה ההיא, ועד אשר יפיק את זממו בקש את בעלי האספה לבל יְגַלוּ אזני המתנגדים את המשפטים אשר חרצו עליהם עד כְּלוֹת ימי האסֵפה. אך הפאפסט פויל השלישי תִּכֵּן את רוח הקיסר וידע ויבן את מחשבותיו אשר הוא חושב בלבבו: להציב גבולות לממשלת הפאַפסט ולעשות תקונים חדשים בכנסיה הקאַטהאָלית, תקונים אשר יֵאוֹתוּ להם גם המתנגדים ויתרצו להתחבר אל כנסיה מתֻקנת כזאת, על כן קדם הפאַפסט לזרות את מזמות הקיסר לרוח, ותהי ראשית מעשהו להודיע לכל העמים המתנגדים את המשפטים הרעים אשר חרצה עליהם אספת טרידענט, ואחרי כן צוה להעתיק את האספה ההיא אל באָלאָניאַ (Bologna)⁵⁸. ויהי בהודע הדבר להקיסר ותבער בו חמתו כאש על הפאַפסט, ויצו לכל הכהנים והשרים לבל ימושו מקומם ולא יעזבו את מושבם בעיר טרידענט עד כלותם את מעשיהם. אך רֻבֵּי בעלי האספה לא שמעו בקולו וילכו להם אל באָלאָניאַ, ולא נשארו בטרידענט כי אם מתי מעט. והקיסר התאזר בעֻזו וַיְצַו לכל שרי המדינות וראשי הכהנים להתאסף יחדו בעיר אויגסבורג, וגם הוא בהודו ובכבודו הופיע שמה, שָׁם שָׂם חֹק ומשפט איכה יתנהגו שתי הכנסיות בהליכות הדת והאמונה עד אשר יצא כאור משפטן על פי האספה הכללית ההיא. המשפט ההוא נודע בשם משפט הַבֵּינַיִם (Interim) מעיר אויגסבורג. והנה בתחלה נטה הקיסר קָו על שתי הכנסיות יחד על דבר הליכות הדת בעת הבינים ההיא, אך אחרי כן כונן את המשפט ההוא רק על כנסת המתנגדים. משפט עת הבינים ההוא הִכְעִיס את לבות שתי הפלגות כאחד, והנשיאים ויותר הרבה עוד אזרחי הערים ומטיפיהם (פרעדיגער) התנגדו לו בכל תּוֹקֶף ועוז. ואף כי שָׂם הקיסר עוֹנֶשׁ על מטיפי העם להדפם ממעמדם ולקחת מהם הונם ורכושם גם חֻפשם וחֵרותם אם יַמרו את פיהו, בכל זאת בחרו להיות נודדים ללחם ולסבול כל תלאה ומצוקה מעשות דבר כזה אשר הוא נגד רוחם וללכת בתורה אשר בחלה נפשם בה. ויהי כי גוֹרְשׁוּ מִמַצָבָם, נסו מארץ מולדתם ומבתיהם וילכו בדרכים נסתרים אל ערי ארץ אשכנז הדרומית אשר יושביהן לא אבו ולא שמעו בקול המשפט ההוא, משפט הבינים (Interim). כארבע מאות מַטִיפִים ברחו אז מארצם וממולדתם מפני חמת המציק, ומרביתם מצאו מנוח לכף רגלם בעיר מאגדענבורג אשר הקיסר פרש עליה את חֶרְמוֹ. גם מארץ זאַקסען, ערש הרעפאָרמאַטיאָן, ברחו כהנים רבים אנשי רוח, משנאתם למשפט הבינים אשר נִתַּן גם בעיר לייפציג ואשר מעלאַנכֿאהאָן כתב אותו ברוח בינתו, אך הִרבה מאד לְוַתֵּר לבעלי ריבם לַמְרוֹת עיני הכהנים הפראָטעסטאַנטים – ומעיר מאַגדענבורג יצאו ספרי שִׁטְנָה רבים, דברי לצון (סאַטירען), שירי התולים וציורים פִּתֻחֵי עץ (האָלצשניטטע), אשר העירו ועוררו בלבות בני העם לעג וקלס, שנאה ומשטֵמה על משפט הַבֵּינַיִם.

520 §

והנה ברגע אשר האמין הקיסר כי עוד מעט תצאנה משאלות לבבו לאור; בעת אשר האספה הכללית שבה לעיר טרידענט כבראשונה ונשיאים אחדים החזיקו עוד בידה; בעת אשר גָמְרו כל עַמֵי אשכנז אֹמר לָשׂוּם אותו לראש כנסיות הנוצרים בהליכות התבל על פי משפטי ימי הבינים (מיטטעלאַלטער), והוא חשב מזמה לְצַוֹת לכל עַמוֹ לבחור את בְּנוֹ ליורש עֶצֶר אשר יֵשב על כסאו אחריו ולהנחיל על פי זאת את עטרת הקיסריות לביתו עד עולם; ברגע אֹשֶר והצלחה נצחת כזאת, התחולל פתאֹם לפתע סער גדול על ראשו, וּמִסֵתֶר רעם לִהֲטָה אש מתלקחת את כל מִבְצְרֵי תקותו ותוחלתו! כי האיש אשר לָחַם את מלחמתיו ואשר עשה לו כל נצחונותיו עד כה, התקומם לאויב לו ויסער להפיצו, וכל מזמותיו להשחיתו, האיש הזה הלא הוא – ההערצאָג מאָריץ מזאַקסען –. כי הנשיא החכם הזה ראה מראש את הרעה אשר תבוא על ארץ אשכנז בהליכות המדינה ובהליכות הדת והאמונה אם יוציא קאַרל החמישי את מערכי לבבו לאור ויפיק את זְמָמוֹ; גם ראה את המשטמה העזה אשר ישטמו אותו כל עמי הפראָטעסטאַנטים על דבר הבֹּגד אשר בָּגַד בם, ומה גם מן העת אשר הֵטִיל את לַהַט הַחֵרֶם על מאַגדענבורג בשם הקיסר וישם עליה מָצוֹר להוריד עֹז מבטחה ולשומה כעפר לדוש והיא עיר מקלט היחידה אשר מצאו עוד בה מפלט המחזיקים במעוז תורת לוטהער מכל ערי ארץ אשכנז –. ובידעו כי רק בעלילה עַזָה וּמִפְעָל נִשגב יכול יוכל להשיב אליו את כבודו הראשון, על כן כרת ברית בסתר עם נשיאים רבים בארץ אשכנז, והיינריך השני מלך צרפת הבטיח אותו נאמנה לעמוד לימינו ולעזור לו בכל מלחמותיו אם אך יַתֵּר ידו לפרוש את ממשלתו על עיר מאֶץ, טול ווערדון, ולמלוך עליהן כאות נפשו, והמאַרקגראַף האביר הנודע בשם אַלברעכֿט המושל בבראַנדענבורג-קוּלמבאך, בעל ברית מאָריץ, היה מְיַסֵד הברית, כי בחכמתו ודעתו הביא את הנשיאים ואת מלך צרפת במָסורת הברית עִם מאָריץ. אחרי הדברים האלה הטה מאָריץ חסדו לעיר בראַנדענבורג ויקרא דרור להליכות הדת בתוכה (רעליגיאָנספֿרייהייט), ועל פי הדבר הזה נפתחו לפניו שערי העיר וילכדה בשם הקיסר. בעת ההיא שָׁכַן הקיסר באינסברוק, ורבים משריו וסריסיו הֵעִידוּ בו לְהִזָהֵר מפני מאָריץ הנוכל והבוגד; אך מאָריץ אשר כֹחַ בו לְהִתְחַפֵּשׂ וּלְהִתְנַכֵּר הֵפִיץ כל רעיוני חֶסֶד (אַרגוואָהן) מנפש הקיסר; תחת מַסְוֵה פנים צֹהלים ולב שָׂמֵחַ, הִסתיר את מזמותיו ומחשבותיו העמוקות, והקיסר קאַרל אשר מִימֵי ילדותו גדלוהו מחשבות הספרדים הערומים ומזימות האיטלקים הנפתלים, לא האמין כי איש אשכנזי יְרַמֵהוּ בנכליו ובערמתו –. והנה פתאֹם לפתע פרץ מאָריץ עם שלש מחנות גבוריו באשכנז הדרומית וילכוד את אויגסבורג, ויבוא בשערי טיראָל, ויקרב אל אינסברוק לקחת שם את הקיסר בשביה, ולולי מָרְדוּ אז גדודי עבדי האשכנזים אנשי החיל, כי אז הוציא מאָריץ את מזמת לבבו לאור ויקח את הקיסר בשבי, אך המֶרד ההוּא נתן להקיסר ידים לנוס וּלְמַלֵט את נפשו. אז נבהלו אלופי האספה אשר בעיר טרידענט, ויתפלצו ויפוצו וינוסו איש איש לעירו, והקיסר נבהל גם הוא במאד מאד וימהר וישלח את הקורפֿירשט יאָהאַן פרידריך לחפשי, ואחרי כן נָס ברגליו בֶאֱשׁוּן לילה עמוס מכאובים אנושים ומסֻבל דאָגות עצומות, ודרך תועפות הררי טיראָל הספונים בשכבת השלג התנודד כַּצֵל עד בואו לשערי קאֶרנטהען⁵⁹ וְשָׁם שָׂם על שכם פֿערדינאַנד אָחיו את המעמסה הגדולה לעשות שלום עם נשיאי המתנגדים ועם כל העמים ההולכים בתורת לוטהער. ופֿערדינאַנד מִהר ויכרות ברית שלום עם הנשיאים המתנגדים, הוא ברית פאַסויאַ⁶⁰ (פֿאַסויער פֿערטראַג) [אויגוסט ה“א שי”ב 1552] –. על פי הברית ההיא נִתַּן רִשְׁיוֹן לכל הדבקים בתורת לוטהער, ללכת בה בלי כל מִפְגָע ומכלים דבר, משפט הַבֵּינַיִם לֹא יִֵזָכֵר וְלֹא יִפָּקֵד עוד לעולם, אספת טרידענט ומשפטיה לא יַטוּ קַוָם על המתנגדים לבדם כי אם גם על הקאַטהאָלים, ופֿיליפ הגראַף המושל בהעסען, יֵצֵא לחפשי וישוב אל כַּנוֹ כבראשונה. גם כרתו אז ברית כי מהיום ההוא והלאה יהי שלום אמת בין הקאַטהאָלים ובין המתנגדים, והקיסר יסלח וישא לעון כל מריביו ומתנגדיו עד היום ההוא –.

521 §

דברי הברית ההיא וכל סעיפיה, היו פעולת ההערצאָג מאָריץ האחרונה, ואחרי כן נקטף מארץ החיים בּחֲצִי ימיו באשמת אַלברעכֿט נשיא בראַנדענבורג בעל בריתו. כי אלברעכֿט היה בוצע בצע מעשקות ואיש בליעל, ועל כן לא אבה לבוא במסורת הברית ההיא, רק הוסיף עוד לעשות מלחמות בזאַקסען התחתונה, לשלול בה שלל וְלָבוֹז בז וּלְפַלֵס חמס ידיו בארץ. ויחר מאד לההערצאָג מאָריץ ויצא בחרב לקראתו להכביד עליו אַכְפּו עד אשר יֵאוֹת לדברי הברית ההיא, ועל יד סיפֿערסהויזען⁶¹ היתה מלחמה ביניהם (ה“א שי”ג 1533) ומאָריץ המָהיר וגבור החיל התגבר עליו ויכניענו תחתיו, אך בהטביעו נפשו בין גדודי הפרשים הלוחמים עוד בחֵמה שפוכה, ירה בו אחד מאנשי מלחמתו כדור עֹפרת ויפצעהו, ואחרי שני ימים יצאה נפשו לדאבון לב כל יודעי שמו ועזוזו. הוא היה איש מפֹאר בכל תכונותיו והליכותיו, חֲכַם לבב, גבור חיל, רב פעלים ורב העליליה, וכל דבריו ומעלליו היו בדעת ובמסתר (בעדאֶכֿטיג אונד געהיימניספֿאָלל). מקץ שנתים ימים אחרי מוֹת ההערצאָג הזה, יצא לאור שלום הדת (רעליגיאָנספֿרידע) בעיר אויגסבורג (ה“א שט”ו 1555), בו נִתַּן החופש והדרור לנשיאי המתנגדים לא לבד ללכת בתורתם ודתם כטוב וכישר בעיניהם וכפי העולה על רוחם (געוויסען), כי אם להיות להם גם חֻקה אחת עם נשיאי הקאַטהאָלים בכל הליכות המדינה ומשפטי המלוכה (פאָליטישע רעכֿטסגלייכֿהייט), וכל נִכְסֵי בתי התפלות (קירכֿענגיטטער) אשר בידם מכבר, יהיו להם לאחֻזת עולם. האזרחים וכל עם הארץ אשר לא יאבו לקבל עליהם את דת נְשִׂיא הארץ, יש להם רשיון ללכת לארץ אחרת, ואשר ימאנו עֲזוֹב את ארץ מולדתם, יהיו נְשוּאֵי עון (געדולדעט) ולא יָעוֹז אנוש לענותם בגלל הדבר הזה –. אפס כי בעלי הכנסיה הישָׁנה עוררו שנאה חדשה בימים ההם על פי שאֵלתם אשר שאלו מאת הקיסר והשרים כי כל אנשי הרוח אשר יִסָפחו מהעת ההיא והלאה אל הכנסיה החדשה יאבדו את כְּבוֹד מִשְׂרָתָם ואת תבואותיהם (איינקאָממען). ועל אודות השאֵלה הזאת נפלגו בעלי שתי הכנסיות בדֵעותיהם, עד כי לא גָבַר אחד על משנהו וַתִּשָׁאֵר השאֵלה ההיא בלי משפט חרוץ, ובימים הבאים יצאו על ידה מלחמות רבות ונהרי דמים בנהרי דמים נָגְעוּ –.

522 §

שלום הדת אשר יצא לאור באויגסבורג, שָׂם לְאַל את עֲמל הקיסר ואת יגיעת נפשו משנים רבות לחבר את שתי הכנסיות הנפרדות להיות לכנסיה אחת בארץ, גם כִבה את אש התשוקה אשר בָּעֲרָה בחֻבו מעודו להליכות עולם והליכות המלוכה, ובהיותו עוד נַענה ונדכא בתגרת רוח עצבת ומכאובים אנושים, גמר אֹמר לרדת מכסא מלכותו, לְהִנָזֵר מתשואות התבל וּלְבַלוֹת טפחות ימיו בתשובה ותפלה. ויאסוף את כל שריו ועבדיו בעיר בריסעל⁶² ויתן שם לפֿיליפ בנו את המלוכה על ארץ השפלה (נידערלאַנד), ואחרי כן נתן לו גם את ממלכות ספרד (שפאַניע ונעאַפעל). [25 אקטאבער ה“א שט”ו 1555.] גם את השלטון באַמעריקא; אך את מדינות עסטעררייך ואת הנהגות המלוכה בארץ אשכנז, נתן כבר ביד פֿערדינאַנד אחיו ואחרי כן עזב את כסא מלכותו, נָטַשׁ את הודו וכבודו, וילך לארץ ספרד המערבית וַיִנָזֵר שם משְׁאוֹן החלד, וַיֵשֶׁב בבית הבדידה אשר כונן לו במורד גבעה חמודה סוגה בעצים רעננים על יד בית המקלט הנקרא בשם ס"ט יוסטע, שם חָיָה עוד שתי שנים, וַיִנָזֵר וַיִבָּדֵל מכל האדם, וַיְכַל ימיו בתפלה ותשובה ובמחשבות טהורות, אך בכל זאת לא הִשְׁלִיך כָּלִיל את הליכות ממלכתו אחרי גֵווֹ – . „הוא היה בין העת הישנה ובין העת החדשה בַּתָּוֵךְ, כי בימו הֵחֵל הדור החָדש לנסות כחו ללכת דרך חדש, והוא תפש בזרוע כחו את גלגל הזמן במרוצתו וַיְנַס לגלגל אותו אחורנית, אבל נשתה גבורתו וייגע לריק, וכל מלחמותיו אשר הִרבה, וממשלתו העזה אשר משל ברוח עריצותו, וחרמיו אשר קלע לראשי כל בני מדינתו אשר לא נכנעו תחתיו, לא הועילו לו לעצור את אופן הזמן מתנועתו הישרה, הזמן אחז בדרכו ולא הרפה ממנה, התבל נהגה מנהגה החדש, והוא יגע לריק ויכל כחו להבל עד כי צרה עינו להביט בפני התבל אויבתו, ויתמלט ממנה בסתר אחד המקלטים למות במסתרים“. ופֿערדינאַנד אחיו אשר נשיאי אשכנז בָחרו בו כבר לקיסר, חִבר בחכמתו את ממלכת אשכנז עם ממלכת עסטערייך עד כי היו לממלכה אחת, ובישרת לבבו שמר את הבטחתו אשר הבטיח לנשיאי ארץ אשכנז להניח לכל איש ללכת בשם דתו ותורתו ככל אַוַת נפשו.

4. הליכות הרעפֿאָרמאטיאָן באיירופא.

a) כנסית לוטהער וכנסית קאַלווין.

523 § [ארץ אשכנז.]

בארץ אשכנז אשר נָשְׁבָה בה לראשונה רוח הרעפֿארמאטיאן, נפרץ ברבות הימים פֶּרֶץ רָחָב בכנסית הדת. ימים רבים נלחמו בה תלמידי לוטהער עם בעלי הכנסיה הקאַטהאָלית, וכנסת לוטהער פָּשטה בארץ זאַקסען והעססען, ומעט מעט מצאה קֵן לה גם בארצות הקרובות אליהן. בארץ אשכנז הצפונית גִברה חיָלים וַתְּהִי לכנסיה שַׁלֶטֶת, בפֿראַנקען ושוואַבען מָשכה אחריה אזרחים רבים ובני מְרוֹם עם הארץ, ודרך שטראַסבורג סללה לה מסִלה אל שערי עלזאַס ולאָטהרינגען. מהרה קל פָּשְׁטוּ משפטי לוטהער גם בנפות הווייכסעל (Weichsel) ובארצות ים הקדמוני (Ost See), על ידי אלברעכֿט מבראַנדענבורג נְשִׂיא חֶברת האשכנזים (גראָסמייסטער דעס דייטשענ-אָרדענס), כי הוא נִלְחַץ בין המצָרים בתגרת ידי הפולאַנים, והקיסר ישרי המלוכה עזבוהו, ויבוא לחסות בצל כנסית לוטהער, ואת אלופי פאָלען למד אלופים לראשו. גם בקורלאַנד וליפֿלאַנד הִשְׂתָּרְעָה תורת לוטהער על ידי נשיא אבירי החֶרב (הערר-מייסטער דער שווערדריטטער) – . ולעֻמת זאת מצאה גם הכנסיה הקאַטהאָלית אנשי חיל לֹחמי מלחמותיה הלא הם ההערצאָג מבייערן, שליטי עסטעררייך, הקורפֿירשטים אנשי הרוח (גייסטליכֿע) וראשי הגמוני הכהנים (פֿֿירשטענבישאֶפֿֿע). ואינגאָלשטאַדט היתה בית מדרש הראשי להכנסיה הישנה ההיא, וממנה נפוצו מַעינותיה בארצות רבות. אך הקיסר פֿֿערדינאַנד הראשון והקיסר מאַקסימיליאַן השני, היו תמימי דרך וישרי לב ולא אבו להכביד את אכפם על עבדיהם ולהביאם בחזקת היד במסורת הכנסיה הישָנה, ויתנו רשיון לכל איש ללכת בדתו ותורתו כפי אַוַת נפשו ומעלת רוחו, ועל כן נמצאו אז גם בעסטעררייך המונים המונים אשר נזורו מכנסיה הקאַטהאָלית, ויאחזו דרכי הכנסיה החדָשה ככל אשר הורה אותם לוטהער. ובמורשת עסטעררייך בקאָרנטהען ושטייערמאַרק, לא נחו ולא שקטו בעלי דת הכנסיה החדשה עד אשר נִתנה להם חֵרות הדת, וילכו בדתם ובתורתם באין שטן ומפריע, גם בָּנוּ להם בתי תפלות רבים –. [אונגארן.] באונגאַרן וזיבענבירגען גָברה כֹה יד הרעפֿאָרמאַטיאָן עד כי רבו מִסְפָּר מַחזיקיה על בעלי הכנסיה הישָנה, ובחֶזקתם קָנו להם חֵרות הדת גם חלק ונחלה בכל משרה ופקודה ובכל שלטון המדינה בַּד בבת עִם הקאַטהאָלים. [באהמען.] בבאֶהמען נִספחו רוב ההוסיטים הישנים (Utraguisten) על כנסית לוטהער כי גם הוּס חשב מחשבות רבות על אודות דת הנוצרית אשר נשְׁתָּווּ עם מחשבות לוטהער, ולולי קָמוּ עליו עדת עריצים וישרפוהו באש, מי יודע אם היה עוד מקום ללוטהער לעשות חדשות ונצורות בכנסיה הנוצרית –. אפס אף כי שליטי עסטעררייך כָּרְתוּ אֲמָנָה רבות פעמים עם הפראָטעסטאַנטים תלמידי לוטהער, ויבטיחום נאמנה לבל יגרעו מאומה מזכיותיהם וּמֵחֻפְּשָׁם בהליכות הדת ובמשפטי המדינה, בכל זאת קמו מושלים אחרים אשר הֵפֵרוּ את דברי הברית ההם וישליטו את הכנסיה הקאַטהאָלית בארץ, ואת הפראָטעסטאַנטים לָחצו בחָזקה –. גם הכנסיה הַמְתֻקָנָה (דיא רעפֿאָרמירטע קירכֿע) אשר מקום מולדתה בארץ שווייץ על פי צווינגלי, יצאה בימים מעטים להתהלך מעל לגבול ארץ מכורותיה ומולדותיה, וַתָּנַח בארץ אשכנז וַתַּעַשׂ בַּדִים. ואף כי בתחלה לא פתחו רק ערים אחדות באשכנז הדרומית את שעריהן לפני דת צווינגלי ההיא, ויתר הערים לא אבו ולא שמעו לה, [גענף.] אך אחרי אשר הושיב קאַלווין את הדת ההיא על גפי מרומי קרית גענף וישם עליה עוד נוספות רבות עד כי יְסָדָהּ לדת מיוחדת ולכנסיה חדשה (הנקובה בפי כֹל בשם „כנסיה מְתֻקָנָה“), מצאה הדת ההיא אנשים רבים ועצומים אשר דָבקו בה ויענדוה עטרה לראשם, ומיום ליום הלכה מחיל אל חיל בארץ אשכנז גם בארצות אחרות. [פפאלץ.] פֿרידריך השלישי נשיא פפֿאלץ, הביאה וַיִטָעֶהָ בארצו וַיְצַו לכל הסרים אל משמעתו ללכת בארחותיה, גם צִוה להחכמים אָרזינוס ואָלפיאַנוס לכתוב ספר כולל את יסודות הדת ההיא, הוא הספר הנודע בשם יסודי הדת מהיידעלבערג (היידעל-בערגער קאַטעכֿיזמוס) (ה“א שי”ט 1559). גם בהעססען, ברעמען ובראַנדענבורג היתה הכנסיה ההיא שלטת וַתַּשְׁרֵשׁ שרשיה ותשלח פֹארותיה עד למרחוק. אף מעלאנכֿטהאָן רֵעַ לוטהער וגבר עמיתו עם תלמידיו (Philippisten Krybtocalvinisten), האמינו בלבבם כי משפטי קאַלווין בהליכות הדת אמת צדקו יחדו. ויהי בתֵת מעלאַנכֿטהאָן תּוֹדָה לקאַלווין, הִכו אותו אויביו בלשון, וַיְמָרְרוּהוּ וָרֹבּוּ עד כי ירד ביגון שאולה (ה“א ש”כ 1560), ותלמידיו רָדפו בלי חָשך בעֶברת הזאַקסען וַיִכָּלְאוּ בבתי כלאים וברזל באה נפשם. ומני אז פרצה מריבה עזה בארץ אשכנז בין ההולכים בתורת לוטהער ובין הדבֵקים בתורת קאַלווין, לשוא עמלו תשעים וששה נשיאים בארץ אשכנז בשנת ה“א ש”מ 1580 לעשות שלום בין העצומים ההם! לשוא שִחתו את כֹּחָם ואונם לגדור את הפרץ הרחב ההוא! ותחת אשר חשבו להיטיב הרעו עוד עשות, כי הגדילו עוד את מדורת המריבה, ויפרצו פרץ על פני פרץ, ושתי הכנסיות ההן הוסיפו עוד ללחום אשה את רעותה בחָזקה.

524 §

גם בארץ שווייץ נפלגה הכנסיה החדשה לשתי פלגות: לכנסית צווינגלי ולכנסית קאַלווין, אך בעקרי הדת לא התרחקו אשה מרעותה בארץ ההיא כאשר התרחקה כנסית לוטהער מכנסית קאַלווין בארץ אשכנז –. יאָהאַן קאַלווין, איש משכיל וחכם לבב נִגרש מארץ צרפת בחמת הכסילים ההולכים בחשך ומקנאים קנאת הדת (פֿאַנאַטיקער), ויהי נע ונד בארץ עד בואו לעיר גענף וישם בה איתן מושבו. בעיר ההיא הֶחרה הֶחזיק לתקן את הכנסיה הנוצרית כיד חכמתו ותבונתו, ועד יום מותו (בשנת ה“א שכ”ד 1564) אִזֵן, חִקר, תִּקן וַיְחַדֵשׁ דברים רבים מאד במשפטי המדינה (פֿערפֿאַססונג), בחֻקי הדת והאמונה (רעליגיאָן), בדרך ארץ ומוסר ובהשכלת העם בעיר מושבו. הוא היה גבר חכם בעוז, בעל מדות ישרות, בורח מן הכבוד ומכל שעשועי התבל ותענוגות בני האדם, גם לתלמידיו ולכל נוצרי פקודיו ועדותיו צִוָה בחזקת היד להנזר מכל שעשוע ותענוג ולהיות חַיֵי נזירים ברוחו הכביר וברצונו העז שָׂם מִשְּטָרוֹ על לִבּוֹת רִבבות עָם, וכפלגי מים היה רוחם בידו להטותו לכל אשר יחפוץ, וכפי תכונות נפשו העזה והנמרצה, כן היו גם תכונות תורתו ולִקחו –. בהליכות עקרי הדת הֶחזיק בדעת צווינגלי ובכל משפטי פיהו, ורק בדברים מעטים נָטה מדרכו, גם בהחליטו כי אין בידי האדם לעשות טוב או רע רק בידי שמים הוא – ובזה שדד מן האדם את הבחירה החפשית –. כצווינגלי צִוָה גם הוא לְהִדָבֵק בשלוחי מחוקקם (אַפאָסטאָלען) הקדמונים, ולבל יָעוֹז איש להתהדר בלבושי כָבוֹד, לָשׂוּם עֲדִי זהב עליו, לַשֶׁבֶת ספוּן בבתי מִדות ועליות מְרֻוָחיִם, לרדוף שעשועים ושחוק וכל תענוגות בשרים, גם צִוָה לבלתי הרבות פאר והדר בבתי התפִלות, ובחוזק יד הֶחרים מהם כל סמל וכל תמונה, כל צלם וכל תבנית, כלי עוגב (אָרגעלן), לפידים (קערצען) וצלבים (קרוציפֿיקסע). עבודת אלהים היא רק תפִלה, אמרי מוסר (פרעדיגט) ושירי דוד – ואת שירי זמרה ההם אשר שָׁר נעים זמירות ישראל, העתיק ללשון צרפת האיש החכם טהעאָדאָר בעצאַ ידידו וגבר עמיתו – את יום הראשון בשבוע (שבת הנוצרים) צִוָה לשמור מאד כדת מֵחללו, אך יתר החגים והמועדים הֵסִיר מכנסית דתו המתֻקנה (רעפֿאָרמירטע). בני הכנסיה (קירכֿענגעמיינדע) ישימו עליהם זקנים וראשים, יבחרו להם כהנים אנשי רוח, יפקידו את זקניהם להשגיח על מִדוֹת אנשי עדתם ועל דרכיהם ומעלליהם, לְיַסֵר את כל הנסוגים מאחרי דתם, ולחַלק צדקה לעניים, הכהנים והזקנים הם תופשי הדת ומחוקקי חֻקי הכנסיה. ההולכים בתורת קאַלווין יִנָזְרוּ מכל שעשועי החלד, לא יבואו בבתי מִשְׂחָק (טהעאַטער), לא יֵלכו במחול משחקים, לא יֵשׁבוּ בסוד רֵעים עִלזי לב, בַּשִׁיר לא ישתו יין, ועוד דברים טובים כאלה, ועל כן לא הכתה התורה ההיא שרש בלתי אם בלבות האזרחים מֵהַמַצָב התיכוני, אך מִמְרוֹם עם הארץ ואציליה לא בחרו בה כי אם מתי מספר.

525 § [צרפת.]

מעיר גענף יצאה דת קאַלווין אל ארץ צרפת הדרומית וַתָּנַח שם בכל עריה הנחמדות והברוכות, ואנשים רבים ועצומים מאד החזיקו בידה עד כי היתה לאל ידם לעשות מלחמה שנים רבות עם בעלי דת הקאַטהאָלית ועם כְנֵסיָתָם הישנה. גם מלך צרפת פָסַח זמן רב על שתי הסעפים למי משתי הכנסיות יפנה ואת מי ישליט בארץ, עד כי הכבידו משפטי המדינה את ידם עליו לחסות בצל כנפי הכנסיה הקאַטהאָלית, ואז יָצא דבר מלכות מלפניו לְבָעֵר את הכנסיה החדשה (המתֻקנה) מארץ ממלכתו, המטיפים במַקהלות תורת קאַלווין, עָלוּ על מוקדי אש קבל עָם להיות מוסר תוכחה לכל הדבקים בה, וכל ההולכים בנתיבותיה נרדפו על צואריהם, מן גֵו גוֹרָשׁוּ, הֻכּוּ מַכּוֹת חדרי בטן, ולא היתה להם תקומה בתגרת ידי תוקפיהם ומנדיהם –. [ארץ השפלה.] מארץ צרפת ושווויץ פרצה הדת ההוא אל ארץ השפֵלה, ואחרי מלחמות כבֵדות מצאה מָנוח לכף רגלה בנָפות הצפונית אשר בארץ ההיא (האָללאַנד). בסוד ראשי הכהנים להמתיק עצה על דְבַר פְּלָגוֹת הכנסיה בשנת ה“א שע”ח 1618 (דאָרטרעכֿטער סינאָד) , התאמצו תלמידי קאַלווין (הנקובים בשם ארמיניאַנים) לָגֹל מֵעַל מוֹרָם את הָאַשְׁמָה אשר הֶעמיסו עליו שוטניו על אֹדות הגזֵרה הקדומה (Pradestinationslehre) אשר שָׂם לְמוֹסָדָה בתורתו החדשה, ויחתרו בכל עוז להמתיק את מי מריבה ההם במועצות ודעת, גם חפצו להשליט את שרי המדינות על כְּנֵסִיָתָם המתֻקנה. אך ראשי הכהנים ההם לא הִטוּ להם אֹזֶן קשבת וישליכו את כל דבריהם ארצה, וַיְכַלוּ את חמתם ונקמתם בשני ראשי המדברים ההם אשר לתלמידי קאַלווין, אשר שֵׁם האחד אָלדענבראַנעפֿעלד, איש חכם בחכמת המדינה ורב תושיה, ושם השני הוגאָ גראָטיוס, חכם וסופר מפֹאר לְהַלֵל. על הראשון חרצו משפט מָוֶת לְהִשָׂרֵף באש, ואת השני אסרו בבית האסורים וְצָמְתוּ בַבוֹר חייו, והכנסיה המתֻקנה נמוגה –. [שאטטלאנד.] בשאטטלאַד נִצב בית המלכות והכהנים לשטן לתורת קאַלווין, אך אנשים רבים הֶערו לַמָוֶת נפשם על התורה ההיא, וַיִשְׂרְפוּ במספר רב מאד על מדורת אש. מרים מגוּאיזע המלכה, ממשפחה צרפתית המַחזקת בכנסית דת הקאַטהאָלית בכל עוז, גם הקאַרדינאַל בעטאָן, ערצבישאָף מן ס"ט אַנדרעוועס, דִכאו לארץ את כל האנשים אשר דָבקה נפשם בכנסיה החדשה ההיא וירדפום עד חרמה. אך אחרי ימים לא כבירים קשרו על הקאַרדינאַל ההוא אנשים רבים מתלמידי קאַלוין קשר, ויתפרצו בחדר משכיתו וַיְרַצְחוּהוּ (בשנת ה“א שכ”א 1561), גם המלכה ההיא מֵתָה אחרי מלחמת שלש שנים עם בעלי דת קאַלווין, ואז הצליח הדרשן העז יאָהאַן קנאָקס, אשר התהלך את קאַלווין בעיר גענף, להגביר את הכנסיה המתֻקנה בשאָטטלאַנד ולעשותה גְבֶרֶת בארץ ההיא. תורת קאַלווין וכל הליכותיה הֵרִיעוּ על גַפֵּי מרומי קרת, וכנסיה הקאַטהאָלית כָרעה נפלה לפניה, וכל נִכְסֵי בתי תפלותיה נפלו בידי הקאַלווינים. והמנַצחים ההם בחרות אפם על הקאַטהאָלים אויביהם בנפש, הָרסו את בתי תפלותיהם, נתצו את בתי מקלט הכהנים, שִברו את מצבותיהם וְצִיוניהם העתיקים וַיְאַבְּדוּ את כל שְׂכִיוֹת חמדתם מעשה ידי אמן, וכל כלי כסף וזהב ומשכיות לבב בזזו להם בִּזְדוֹן נפשם. הכנסיה ההיא בשאָטטלאַנד נקראה אחרי כן בשם קֹהֶלֶת זקנים (Presbyterianische), יען כי זקניה נקהלו תמיד לעתים מזֻמנים לַמְתִיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם. אך בענגלאַנד גברה יד הבישאָפֿים הקאַטהאָלים על בעלי הכנסיה החדשה, ובכל זאת נפלגו שם לפלגות (סעקטען) רבות, ובהיותם נִגָשִׁים ונענים בענגלאַנד, הלכו להם לאמעריקא הצפונית (נאָרדאַמעריקאַ) ושם בארץ החפשית הִכּוּ שרשיהם, גדלו והצליחו אף עשו פרי.

b) ראשית הכנסיה האנגלית.

526.

בענגלאָנד נִרדפו בראשונה כל ההולכים בתורת לוטהער, הָחְרָמוּ, נִתְּנוּ לטבח, דוֹחוּ ולא יכלו קוּם, כי המלך היינריך השמיני (VIII Heinrich) [היינריך VIII ה“א רס”ט–ש"ז 1547–1509] שנא אותם תכלית שנאה וירדפם בחרב מלאה דָם, גם כתב סֵפֶר רִיב וּמָדוֹן נגד לוטהער, ויוכיח דרכו על פניו, ויטפול עליו עונות ופשעים בעניני הדת והאמונה, ובגלל הדבר הזה מצא היינריך חן בעיני הפאפסט ויפק ממנו רצון עד כי שִׁלֵם לו שכר טוב בעד קנאתו לדתו, וַיְכַנֵהוּ בשֵׁם „מָגֵן הדת“ (בעשיטצער דעס גלויבענס). אך לא אָרכו הימים ואהבת היינריך להפאַפסט נֶהפכה לשנאה עזה על פי הַסִבָּה הזאת. היינריך חפץ לתת ספר כריתות לקאַטהאַרינאַ אשת נעוריו דוֹדַת (טאַנטע) הקיסר קאַרל החמישי (אלמנת אָרטהור אָחיו), יען כי הִכָּהוּ לבבו על אשר לקח לו את אשת אחיו לאשה, אך יותר עוד בגלל אשר שֵׂיבָה זָרקה בה ונפשו חָשקה בחנה בוּלען (Anna Boleyn) הצעירה לימים וִיפַת תֹּאַר מאד, ועל כן חִלה את פני הפאַפסט קלעמענס השביעי (Clemens VII) לתת לו רשיון לְהִפָּרֵד מקאַטהאַרינאַ אשתו (כדת הנוצרים על פי הפאַפסט). אך קלעמענס לא נתן לו את שאלתו, ויקצוף עליו היינריך מאד וחמתו בערה בו, וישאל את פי ראשי המורים בבתי מדרש החכמה בארצו ובארצות אחרות, גם את חכמי המדינה יודעי דת ודין, על אודות הדבר הזה, והם השיבו לו אמרים פה אחד כי יש לו צדקה לתת ספר כריתות לאשתו אשר לקח לו שלא כַדָת. ובהשענו על משפטי פיהם צִוָה לטהאָמאַס קראַממער, הבישאָף החדש מקאַנטערבורי לכתוב את ספר הכריתות ההוא, ויגרש את קאַטהאַרינאַ מפניו (ה“א רצ”ג 1533) ויקח לו לאשה את חנה היפה בנשים אשר חָשַׁק בה לאהבה, ואחרי כן לחץ את חבר הכהנים (קלערוס) להקים אותו עָל להיות ראש הכנסיה האנגלית (אבערהויפט דער ענגלישען קירכֿע) (ה“א רצ”ד 1534), ועל סוד שרי המלוכה (פאַרלאַמענט) הכביד את ידו עד אשר הוציאו לאור משפטם כי אין להפאַפסט כל חלק ונחלה להשתרר על הכנסיה האנגלית ורק להמלך יאתה המשרה הזאת –. אחרי עשותו כל אלה, שִׁנה את סדרי הכנסיה הנוצרית כפי העולה על רוחו לטובתו ולמַלאות את אַוַת נפשו, ואשר לא אבה לתת לו יד במעשים ההם, יסר באכזריות נוראות מאד. בתגרת ידו הרס את בתי התפלות ובתי המקלט הרבים אשר כוננו ידי הקאַטהאָלים. הכהנים הנזירים והנזירות סבלוּ זלעפות רעב, וכל נכסי הכהנים ובתי התפלות לקח לו המלך למורשה, גם חָלַק אותם לסריסיו ולשרי חצרו אשר מצאו חן בעיניו. קבר בעקעט קדוש הקאַטהאָלים עִם כִּפָּתוֹ ומזבח המפֹאר בעדי זהב, היה לחרפה ולקלסה, לבז ולמשסה במצות המלך. ההולכים בתורת הפאפסט גם בתורת לוטהער, הוֹעֲלוּ על מערכת עצים, ובעצי צלמי קדשיהם הציתו את האש וַיַבְעִירו בם את עצי המערכה ההיא –. אך בכל זאת הותיר המלך חֻקים ומשפטים רבים מהכנסיה הישנה ויצו לכל עמו לשמור אותם מאד. הבישאָף הנכבד בעיני האנגלים, הלא הוא פיסהער, והמזכיר המהֻלל טהאָמאַס מאָרוּס בעל המחבר ספר אֻטָפְּיאַ (נירגענדהיים), נֶהרגו על בָּמַת מַטְבֵּח (בלוטנעריסטע) במצות המלך על מֵאֲנָם לתת ידם להחדשות אשר עשה במשפטי הכנסיה. ויהי כשמוע הפאַפסט את כל המעשים אשר עשה היינריך, ותבער בו כאש חמתו, ובחרות אפו הֵטיל את חֲזִיז רעם החרם על ראש המלך ועל כל תומכי ידיו וּמְתֵי סודו, והחרם העז ההוא הוּטַל עליו ברגע ההוא אשר מרדו בו יושבי ענגלאַנד הצפונית על אשר הרס את בתי תפלותיהם וישלך שקוצים על קדשיהם וקדושיהם, ובראש המורדים ההם התיצבו הכהנים ואנשי הרוח ויאזרו זיקות המרד בלבות ההמון. אז עלה עשן באף היינריך וַיְצַו לתפוש בַּכָּף את כל אוהבי הקאַרדינאַל פאָלע וקרוביו אשר הֶעבירו את חרם הפאַפסט בכל הארץ. וַיִתָּלוּ על עצים או נִרצחו על במת מטבח לעיני השמש, ואת פקידי הכהנים (Aebte) ונזירי בתי המקלט (קלאָסטער ברידער) אסר בבגדי כהונתם ולבושי השרד ויכריעם לטבח.

527 §

אכזריות המלך העז הזה ועריצות לבבו ותאות נפשו נודעו ביתר עז על פי עלילותיו אשר עולל לנשיו. כמעט אשר הָדַף באיבה את קאַטהאַרינאַ אשתו הראשונה, אשר רוב עצבונה ומצוקותיה הצעידוה לשערי שאול, והנה חנה בולען אשתו השניה אשר חָשַׁק בה, הוּבְלָה לַטֶבַח וַתֵּהָרַג על פי מצותו בראש הוֹמיוֹת קריה (ה“א רצ”ו 1536), באָמרו כי היא בגדה בו ותעגב על זרים. אך אין בפיהו נכונה, כי באמת לא מָעלה בו מָעל, רק הוא נשא עיניו אל יאָהאַננאַ סימאָר ויחמוד יפיה בלבבו, כי היא היתה צעירה לימים, יפת תֹּאַר וִיפַת מראה, רַכָּה ועדינה, וביום המחרת אחרי רָצְחוֹ את חנה בולען חָגַג את חַג כְּלוּלָתוֹ עם יאָהאַנאַ סימאָר. אך היא נִקטפה בְאִבָּהּ, ותמת ימים אחדים אחרי לִדתה את עדוּאַרד בְּנָה החלש וּרְפֵה המזג (ה“א רצ”ז 1537). אחרי כן לקח לו המלך עוד אשה רביעית בת אחד הנשיאים בארץ אשכנז ושמה חנה קלעווה (Anna von Cleve) (ה“א רצ”ח 1538). אך היא לא מצאה חן בעיניו, כי נפשו אִוְתָה בחֶמדת נשים חדָשות לַבקרים, ואשר יָשרה בעיניו תְמול, קָצָה נפשו בה למחרתו, ועל כן שָׂם עלילות דברים גם על האשה החדָשה אשר בחר בה, ויתן לה ספר כריתות ויגרש אותה מעל פניו כאשר גרש את קאטהארינא אשתו הראשונה. אחרי שִלוחיה בערה בלבו אש החֵשק להעלמה היפה והמעֻנגה קאטהארינא האָוואַרד ויקחה לו לאשה, אך מקץ שנתים ימים צִוָה להסיר את ראשה מעליה, יען כי לפי ראות עיניו נפשה קשורה בעבותות אהבה לאוהבה הראשון, וגם אחרי אשר הביאה המלך חדריו יספה אהבָתו, ובפעם הזאת לא שגה המלך ברואה, כי באמת בָגדה בו האשה היפה ההיא ותלך אחרי מאהבה –. ויוסף עוד המלך לאהוב אשת חן, ויקח לו את קאַטהאַרינַא פְּאֵר שאהבה נפשו (ה“א ש”ב 1542), אך גם היא היתה צְפוּיָה אֱלֵי חרב בגלל קנאתה העזה להרעפֿאָרמאַטיאָן, וכפשׂע היה בינה ובין המות, אולם היא בחָכמתה ובעָרמתה הצילה מִמָוֶת נפשה. מימי הקיסר נעראָ ודאָמיטיאָן לא קָם עוד במלכים עריץ ואכזר כהמלך היינריך הזה אשר נפשו צָמְאָה לִדְמֵי אדם, ולבבו ובשָׂרוֹ הִתְמַכְּרוּ לַעֲגָבִים וחמדת נשים, כל מזמותיו היו רק להפיץ פלָצות וְחִתַּת מָוֶת על גוי ועל אדם יחד, וכל אִמרי פיהו וּמִכְתְּבֵי ידו כוננו רק לשפוך דם, עד כי גם בחלותו את חָליו אשר מֵת בו, הוציא דְבַר מלכות מלפניו ויחרוץ משפט מָוֶת על אנשים רבים.

528 §

אחרי מות היינריך השמיני (בשנת ה“א ש”ז 1547) שָׁכְנָה עֲנָנָה הֲרַת חֲזִיזִים על פני ענגלאַנד, כי יושביה נפלגו לפלגות רבות בהליכות הכנסיה הַדָתִית גם בתהלוכות משפטי המדינה, ואשה אל אחותה נשאה חרב מלאה דם, עד כי עגמה נפש העם על מוֹת היינריך, יען כי בכל עריצות לבבו ואכזריות נפשו ידע להחזיק ביד השלום ולהשבית מלחמה וּקְרָב מִקֶרֶב הארץ –. על פי מצות היינריך האחרונה, היה עדואַרד בנו [עדוארד VI ה“א ש”ז –שי"ג 1533–1547], אשר ילדה לו יאָהאַננאַ סימאָר, יורש העצר אשר יֵשֵׁב על כסא המלכות אחריו (ועדואַרד היה אז נער קטן כבן עשר שנים); אחריו נתן היינריך את כסא מלכותו למרים בתו אשר ילדה לו קאַטהאַרינאַ האַראַגאָנית אשתו הראשונה, ואחריה נתן את משפט המלוכה לעליזאבעט בתו אשר ילדה לו חנה בולען אשתו השניה. ואחריהן נתן את משפט המלוכה לִבְנות אחותו הצעירה (אשר היתה מְלֶכֶת צרפת, ואחרי כן הערצאָגין פֿאָן סופֿפֿאָלק), אך לבני אחותו הבכירה לא נתן חלק ונחלה בכסא מלכותו. והיינריך בראותו כי קרבו ימיו למות, הִפְקִיד ששה עשר שרים (רעגענטשאַפֿטסראַטה) וישם על שִׁכְמָם את המשרה להיות מושלים בארץ בשם עדואַרד (Eduard VI) בנו הקטן עד אשר יגדל ויהי בו כח להחזיק ברסן המלוכה לבדו. בראש שרי המלוכה ההם, התנוסס ההערצאָג סאָמערזעט דוֹד אם עדואַרד, גם הערצבישאָף קראַממער. וסאָמערזעט אשר הֻקַם עָל לְמָגֵן ומחסה (Protector) לענגלאַנד, התנשא עד מהרה וַיַסֵב אליו את כל תּוֹקֶף הממשלה, ויהי שורר לבדו בארץ גם נתן יד לקראַממער ידידו לְיַסֵד את הכנסיה האנגלית ולהיות מָגֵן בעדה. אך לא ארכו הימים וסאָמערזעט לבש בגדי נקם וקנאת הדת וירדוף בחרב את כל ההולכים בדת הקאַטהאָלית, כי קראַממער הסית אותו בם לבלעם כשאול חיים, ועדואַרד המלך הצעיר כבן שתים עשרה שנה, נִלחץ בחוזק יד לחתום את שמו על ספרי הפקודה להמית אנשים רבים מעדת הקאַטהאָלים, ובדמעות שליש חתם המלך הטוב והיקר הזה את שמו באָמרו כי דְּמֵי בני תמותה ההם יחוללו על ראש קראַממער, והוא וכסאו נקי. נָפוֹת אחדות אשר התפרצו מפני השליטים ההם ויתאמצו להחזיק במָעוז הדת הקאַטהאָלית, ולהשיב אליהם את בתי התפִלות אשר לֻקחו מידם, רֻדפו בחרב נוקמת עד אשר הִתְרַפְּסוּ תחת ידי הממשלה וישאו בשרם בְּשִׁנֵיהֶם וַיִדְמוּ –. וסאָמערזעט וקראַממער אשר חָנְכוּ את המלך הצעיר על פי דרכם, לא חָשְׂכוּ שפָתם להטיף על לבו לקחם ולהבאיש בעיניו את הפאַפסט ואת כל משפטי כנסת הקאַטהאָלים עד כי הִשְׁרִישׁוּ בקרבו שנאה עזה כַּמָוֶת אל הפאפסט ואל הקאַטהאָליציזמוס –. אך ממשלת סאָמערזעט מקרוב ושלטון עֻזוֹ לא לאֹרך ימים, כי עד מהרה קשרו עליו השרים והיועצים קשר, ויכבידו את ידיהם עליו לעזוב את ממשלתו ולהסיר את מִשְׂרָתוֹ מעל שכמו, אחרי כן שמוהו בבית האסורים, ולאחרונה חרצו עליו משפט מָוֶת, עד כי נפל שדוד בחרב משנאיו ומקנאיו, ועל מְעִי מַפַּלְתּוֹ הִתְרוֹמֵם ההערצאָג מנאָרטהומבערלאַנד. ההערצאָג הזה היה גבה עינים ורחב לבב, ובגאותו וגאינו התאוה תאוה לְהַסֵב את מלוכת ענגלאנד אל זַרְעוֹ עד עולם, ועל כן הִטה את לב המלך עדוּאַרד החולה וּמָט לַמָוֶת לשַׁנות את מצות היינריך אביו אשר צוה לפני מותו כי מרים בת קאַטהאַרינאַ המחזקת בדת הקאַטהאָלית תשב על כסא המלוכה אחרי עדואַרד, באָמרו אליו כי היא תרדוף בשבט עברה את הפראָטעסטאַנטים, ואת דת הקאַטהאָלית תשים שַׁלֶטֶת בארץ, גם הִטָה את לבבו להחרים את עליזאַבעט בת חנה בולען מכסא המלוכה, היא – כי הובישה הורתה – ואין טוב לו כי אם לתת את המלוכה ביד יאָהאננאַ גראַי בת ההערצאָגין מסוּפֿפֿאָלק אחות היינריך הצעירה, ואת העלמה העדינה ההיא נתן ההערצאָג הזה לגוּאילפֿאָרד דוּדלאַיי בְּנוֹ לאשה, וַיְקַו כי בשֶבת כַּלָתוֹ ההיא על כסא המלוכה, ימלוך הוא לבדו בארץ בּשְׁמָהּ, והמלוכה תסוב לביתו אחריו –. אחרי הדברים האלה גָוַע המלך הצעיר עדואַרד בהיותו בן שש עשרה שנה אחרי התנודדו כַצֵל שבע שנים על כסא המלוכה (ה“א שי”ג 1553), אז האמין ההערצאָג נאָרטהומבערלאַנד כי נִבקע שחר הצלחתו ותקותו באה, אך לא כאשר יראה האדם! כי השרים והעם לא בָחרו כאשר בחר הוא, ורוח אחרת היתה אִתם, ובעת אשר הרכיבהו רוח דמיונו על תועפות הררי העוז והמשרה, הרחיבה שְׁאוֹל נפשה תחת רגליו ופערה פיה לבָלעו חיים. השרים והאפרתים שנאו אותו בגלל גאותו וגאון לבבו ואהבָתו העזה להממשלה, גם הפראָטעסטאַנטים לא חָפצו באשר חפץ הוא אודות המלוכה, כי יָראו מֵחַלֵל את מִצְוֹת היינריך מלכם אשר צִוָה לפני מותו, ואחרי אשר הבטיחה מרים נֶאמנה לבל תפריע את העם מלכת איש איש בדתו ובאמונתו, גָמְרוּ אֹמֶר פה אחד להמליך אותה עליהם –. וההערצאָג נאָרטהובמבערלאַנד הֵאִיץ מאד ביאָהאַננאַ גראַי כַּלָתוֹ אשר נֶעתרה לו לקבל את המלוכה, ואחֻזות מרעיו העבירו קול ברחובות לאָנדאָן לאמר: „מָלכה יאָהאַננאַ!“. אך השרים וכל העם שָׂמוּ כתר המלוכה בראש מרים, ואחרי ימים מעטים באה המלכה החדשה ההיא בתפארת הודה בשערי לאָנדאָן, וכל העם קדמו פניה בתרועת מלך ויקראו: „תחִי המלכה מרים לעולם!“. [מרים טודאר ה"א שי"ג–שי"ח 1558–1553] אחרי כן נִתפש נאָרטהומבערלאַנד ואחֻזות מרעיו עִם כל אנשי עצתו וְהוּמְתוּ על בָּמַת מַטְבֵּחַ לעיני כל העם. גם יאָהאַננאַַ התמימה והעדינה אשר ידה רב לה בספרי פלאַטאָ כבספרי הקֹדש, נִתפשה עם בעל נעוריה והָשלכו לבור כֶּלֶא, ואחרי ימים מעטים הוּמְתוּ גם הם על בָּמַת מטבח ביד ההורג. יאָהאַננאַ היתה בת שבע עשרה שנה, ואחרי מָלכה עשרה ימים, הובלה לַטֶבַח וַתֵּרֶד בדמי ימיה שאולה –.

529 §

והמלכה מרים לא שָמרה את הבטָחתה, כי בשִבתה על כסא המלוכה היתה ראשית מעשיה להשׁיב את דת הקאַטהאָלית על כַּנָה, כי היא היתה באָמנה את הדת ההיא ונפשה דָבקה בה, וַתִּשְׂנָא את כל משנאיה אשר בתגרת ידם סָבלה היא גם קאַטהאַרינאַ אִמָהּ צרות רבות ורעות. על פי גזֵרת הפאַרלאַמענט צותה לְהַשְׁאוֹת את הכנסיה האנגלית מִשָׁרָשֶׁיהָ, וֹלְבָעֵר אחרי כל התקנות החדשות אשר תִקן עדואַרד VI בכנסיה הנוצרית, את הפאַסט הִשְׁלִיטָה על הכנסיה הדתית כבראשונה, ובחברת הקאַרדינאַל פאָלע, אשר שָׂמַתְהוּ לבישאָף הראשי מקאַנטערבורי, עשתה חיל להכרית את כל הפראָטעסטאַנטים מן הארץ ולהחזיר עטרת הכנסיה הישָנה ליושנה. הבישאָפֿים אשר התיצבו לקראתה וַיְמָאנוּ למלאות אחריה, נֶהרסו ממעמדם. הבישאָף הגדול קראַממער ושני כהנים מִמְתֵי סודו, נשרפו באש לעיני כל העם, ובכל ערי הממלכה הוֹעֲלוּ אנשים רבים על מוקדי אש בגלל קנאתם לדתם. כל איש אשר לא הלך לבתי תפלות הקאַטהאָלים להתפלל, אחת דתו להמית. המונים המונים נָסוּ מארץ מולדתם אל ארץ אשכנז ואל ארץ שווייץ למלט ממות נפשם, ואחרי אשר הואילה מרים לְהִנָשֵׂא לפיליפ מלך ספרד, עַז האמונה ומראשי המקנאים קִנאת דת הקאַטהאָלית, הוסיפה עוד לרדוף באף את כל הפראָטעסטאַנטים הנסוגים אחור מאחרי הדת ההיא, ותסמר שערת ראשנו בזכרנו את האכזריות הנוראות אשר עוללה המלכה ההיא בענגלאַנד! הבישופים הנקובים בשמותם: גאַרדינער ובאָננער היו מראשי הכהנים אשר קנאו על פי המלכה את קנאת דתם במעללי רֶצַח וינקמו את נקמתה בעריצות ואכזריות איומות. באָננער שָׁחַט פעמים רבות בעצם ידו את מתנגדי דתו הקאַטהאָלית, או השליכם בעצמו ובכבודו על מדורות אש. את האנשים הנשרפים, שָׂרְפוּ מעט להרבות את חבלי מוֹתָם. הבישאָף האָפער מגלאָצעסטער חי שלשת רבעי שעה בתוך מוקד האש, כי השופטים צִווּ לִצְלוֹת אותו מעט מעט באש. אשה הָרָה לָלֵדת הִמְלִיטָה ולד על מדורת האש, ואחד מעדת העריצים (שערגע) מִהר להציל את הילד מיד להבה, אך על פי מצות השופט השליך את הילד על האש לְהִשָׂרֵף עם אִמו יחד –. אך יד ה' הוֹיָה בַּמַלְכָּה החטאה ההיא, רוח רעה בִּעֲתַתָּהּ לילה ויום, תוגה עזה קננה בקרבה, ונפש פיליפ בעלה נקעה ממנה, עד כי מרוב שיחה וכעסה וְעוֹצֶם יגונה שחה לעפר נפשה וחייה לשאול הגיעו. וברגע ההוא אשר קִותה תקות שוא כי תוליד בן יורש עֶצֶר אשר יֵשֵב על כסאה אחריה להרים את קרן דת הקאַטהאָלית בכבוד, ברגע ההוא נהפכו עליה ציריה וַתָּמָת בדמי ימיה –. ועליזאבעט אחותה בת חנה בולען יצאה אז מבית האסורים וַתַּעַשׂ מלוכה בענגלאַנד. [עליזאבעטה ה“א שי”ח–שס"ג 1558–1603] כי מימי ילדותה היתה עליזאַבעטה כלואה בבית הכלא, מצוקות רבות ותלאות עצומות השתרגו עלו על צוארה, וכל הימים אשר ישבה מרים על כסא המלוכה, עופפה חרב המות על פניה תמיד, והנה פתאֹם הֵמִירָה את מַחֲשַכֵּי בית האסורים באור היכל המלוכה, ומתחתית בוֹר צרה הוֹעֲלָתָה על תועפות כסא מלך להיות מלכת ארץ רבה ולשלוט שלטת בְּלִי־מְצָרִים. היא הסירה את הכנסיה הקאַטהאָלית מגבירה ותשם תחתיה את הכנסיה האנגלית כפי התקנות אשר תקן בה עדוארד, גם שָׂמָה עוד נוספות עליהן כפי רוח בינתה, ותהי גְבֶרֶת גם בהליכת הכנסיה הדתית, והאנשים הרבים אשר נסו מענגלאַנד בימי מהומה וימי הרעה ההם אשר ישבה מרים על כסא המלוכה, שָׁבוּ עתה לארצם במלוך עליזאַבעטה. אך כל עמָלם להטות את לב המלכה אל תורת קאַלווין בכל פרטיה והליכותיה נשאר מעל, כי היא רדפה אחרי כבוד הממשלה ותחפוץ להיות שלטת גם על הכנסיה הדתית, ובאהבתה את התפארת והיפעה אשר בבתי תפלות הכנסיה האַנגלית ובהדרת מנהגיה, בזתה את כנסית קאלווין אשר בבתי תפלותיה לא יֵרָאוּ משכיות לבב ולא ימצאו מחמדי בת עין כי אם נִקָיוֹן ומנהגים פשוטים. וכראות האנשים ההם כי המלכה לא הִטתה לשאלתם אֹזֶן קשבת, נִפרדו מעל הכנסיה האנגלית וַיְיַסְדוּ להם כנסיה מיוחדת כדת קאלווין, גם בָחרו להם סוֹד זקנים וחֶבר כהנים אשר על פיהם יִסַבּוּ כּל אופני הכנסיה ויהיו רוח החיה באופנים ההם. בבתי תפלותיהם לא יֵרָאֶה כל סמל וכל תמונה, ולא יִמָצֵא כל תבנית וצלם, גם תמונות אשר במליצה ושיר יסודן החרימו מתוכם, כי על פי דתם יֵחָשֵֹב להם כל שעשוע לעון וכל תענוג לפשע וחטאה. אך עד מהרה נרדפו על צואריהם בשבט עברה ובחמת המציק והיו לאכול. והם הוסיפו עוד להחזיק במָעוז דתם ולקנאות את קנאתה ויעשו כֻלם אֲגֻדה אחת להתיצב בזרוע חשופה ובחרב שלופה לפני רודפיהם ומחָרפי דתם, וברבות הימים היו למפלגה עצומה ויתנו חִתִּיתָם בענגלאַנד.

c) הרעפֿאָרמאַטיאָן בשלש ממלכות סקאַנדינאַפֿיא.

530 §

במאה השש עשרה לספירת הנוצרים עברו חליפות רבות וחמורות עצומות על שלש ממלכות הסקאַנדינאַפֿיות, וכל משפטי הדת ומשפטי הממשלה נהפכו בתוכן מן הקצה אל הקצה. קריסטיאַן השני (Christian II) המלך האחרון מבעלי ברית קאַלמאַר (דער לעצטע אֻניאָנסקאֶניג), היה אכזר וּמֵץ עריץ, וירעץ וירוצץ את שריו ועבדיו בעֶברת זדון, על כן חרה בו אף האפרתים ושרי המדינות ויקשרו עליו קשר, ובעת ההיא פָרצה שלהבת אש המֶרד גם בארץ שוועדען ובארץ דאֶנעמאַרק, ואז נָפוֹצוּ בעלי ברית קאַלמאַר (דיא אֻניאָן פֿאָן קאַלמאַר) ולא שָׁבוּ עוד לאיתנם, גם הכנסיה הישָנה נִגרשה מפני הכנסיה החדָשה וַתְּהִי לְשַׁמָה –. בארץ שוועדאן באו התמורות ההן על ידי גוּסטאַף וואַזאַ, הוא איש צעיר לימים אך חֲכַם לבב, רב אונים ואמיץ לב בגבורים. הוא היה הראשון אשר גרש את הכנסיה הישנה מהארץ ההיא וישליט את הכנסיה החדשה תחתיה, גם יָסד ממלכה חדָשה בתוכה, ומחלציו יצאו מלכים אדירים אשר מלכו שם שָׁנִים רבות. גוּסטאַף וואַזאַ היה חֹטֶר מגזע המשפחה הרמה, משפחת סטורע, אשר משלה ממשל רב בשוועדען, ורוח חכמתה וגבורתה נָחה גם עליו. המלך קריסטיאַן השני לקח אותו עם יתר בני התערובות מארץ שוועדען ויביאהו לדאֶנעמאַרק וישם עליו משמר. אך מקץ ימים מעטים הצליח חפצו בידו וַיִמָלֵט כצפור מִפָּח ויברח ויבוא לליבעק ואנשי המקום ההוא הסתירהו בסתר כנפיהם ויבטיחוהו לעזור לו בכספם ובחֵילם להציל את ארץ מולדתו מִכַף קריסטיאַן העריץ, ובשנה ההיא אשר הִתִּיק קריסטיאן את אצילי בני שטאָקהאָלם כַּצֹאן לַטִבְחָה ויקדישם ליום הֹרֵגה (ה“א ר”פ 1520) וכל יושבי הארץ נמוגו מפני פחד המלך האכזר ההוא, בשנה ההיא הגיע גוסטאַף אל קְצֵה ארץ מולדתו. על כל מִדרך כף רגלו מצאוהו מלאכי מות, רבבות פחים אָחזו בעֵקבו, ומשלחת מלאכי רעים אשר שלח קריסטיאַן לארוב לְדָמוֹ, רדפוהו בלי חָשך, ועל כל צעד וצעד היה כפשׂע בינו ובין השחת, אך מכֻּלם הציל אותו ה', גם גבורתו, וְאֹמֶץ לבו עמדו לו לְהִשְׁתַֹמֵר מכל רע, וגם אנשי ארצו ומולדתו היו עליו לְסִתְרָה, עד כי לאחרונה מצא עוזרים גם אנשי חיל בין יושבי צפון העזים וּמָרֵי נפש (Dalekarlen) (ה“א רפ”א 1521). בראש גדודי אִכָּרִים נִקְשִׁים (אַבגעהאֶרטעטע) ובעלי אגרוף לכד את פֿאַלוּן, הִכָּה את צִבאות מלך דאֶנעמאַרק וצבאות בעלי בריתו מַכּוֹת חדרי בטן ויתפוש את אֻפְּזאַלאַ. עד מהרה יצא שמו בארץ ותהלתו מלאה כל עיר ומדינה, והמונים המונים נָהרו אליו מכל עֲבָרִים ויתנדבו לעזור לו בכל מלחמותיו אשר יעשה את קריסטיאַן להאיר אור הדרור בארץ מולדתם. ואזרחי ליבעק נתנו לו כסף רב גם אנשי חיל וכלי נשק לרוב, ואז הכביד את אכפו על מַצַב הדאֶנים לעזוב את מקומם, ובהתאסף ראשי עָם בסטרענגנאֶס נבחר למלך בארץ שוועדען, ואז נסע בהודו ויבוא בשערי שטאָקהאָלם הבירה. והנה בתחלה לא היתה המלוכה ירֵשה בשוועדען, רק שרי המדינות בחרו להם את המלך אשר ייטב בעיניהם, אךַ לתקופת עשרים שנה גמרו כל אצילי הארץ אֹמֶר להיות המלוכה ירושה ואחזת עולם לכל בני גוסטאַף וואַזא הזכרים (ה“א ש”ד 1544). אפס כי אוצר המלך דָלַל, ונכסיו הלכו הָלֹך וָדַל עד כי קָצֹר קצרה יד המלך ולא השיגה דֵי כסף לההוצאות הרבות אשר לו, ובכן לא יכול המלך להרים קרן ממלכתו החדשה בכבוד אם לא יעמוד לו רֶוָח ומוצא לַכֶסֶף ונכסים, ואז נָתנה הרעפאָרמאַטיאָן יָד למלך למצוא הון רב ומקום לַזָהָב ורכוש גדול. כי עַם הארץ הריצו ידיהם אל לֶקַח לוטהער ואל תורת הכנסיה החדשה כפי אשר הורו אותם שני אחים משכילים אָלויס ולוירענטיוס פעטרי, ושרי המועצה נתנו את נכסי הכהנים וכל הונם ורכושם אל המלך (ה“א ש”ז 1547), יען כי הכהנים ההם עמדו לימין הדאֶנים במשך ימי המלחמה אשר לחמו את השוועדען, ולא התעוררו לצאת לישע את ארץ מולדתם. והמלך גוסטאַף וואַזאַ פָּתַח את שערי ארץ ממלכתו לפני הרעפֿאָרמאַטיאָן. וישם לה מקום בכל ערי מדינותיו, ומאת בָּתֵּי התפלות שָדַד את מרבית תבואותיהם ונכסיהם ויחרימם לאוצר מלכותו. והאפרתים אשר התעשרו גם הם מִשֹׁד נכסי הכהנים ההם, תָּמְכוּ בידי המלך להוציא את מזמתו לאור. והבישאָפֿים אשר לאחרונה קִבלו גם הם עליהם את משפטי הכנסיה החדשה, היו לשרי המלוכה ולראשי הכנסיה כבתחלה, אך היו סָרִים למשמעת המלך גם בדתי הכנסיה וכפופים תחת ידי סוד הכהנים אנשי הרוח (Consistorien).

531 §

בין כה וכה התעוררה גם דאֶנעמאַרק ותעש כאשר עשתה שוועדען, ותחליף את מַצָבָהּ ואת מעמדה במשפטי הדת והאמונה גם במשפטי המלוכה והממשלה. פֿרידריך הראשון [פרידריך הראשון ה“א רפ”ג–רצ“ד 1534–1523] אשר המליכוהו האפרתים ובני העם ברצונם הטוב, בִּקֵשׁ תחבולות לְאַמֵץ זְרוֹעוֹתָיו ולהרבות עָצְמוֹ לבעבור תהי לאֵל ידו להתגבר על קריסטיאַן השני אויבו, ועל כן הוציא דְבַר מלכות מלפניו לתת חוֹפֶשׁ ודרור לכל הפראָטעסטאַנטים אשר מארץ מלכותו, וַיְקַו כי על פי הדבר הזה יתנדבו כֻלם יחד לעזור לו לְהִלָחֵם בקריסטיאַן אשר כָּרַת ברית עם הקיסר ועם הפאַפסט לבעבור יהיו לעֶזרה להשיב אליו את מלוכת ארצותיו אשר נקרעה ממנו –. והנה בעת אשר התאספו שרי המדינוֹת להתיעץ על צפונותיהם, והמלך פֿרידריך הראשון נתן להפראָטעסטאַנטים חֻקה אחת עם כל האזרחים הקאַטהאָלים, וירה אבן הראשה לחֵרות כנסית הדת הדאֶנית לבל תהי עוד כפופה תחת ידי הפאַפסט, בעת ההיא יצא קריסטיאַן השני מנאָרוועגען ויתנפל בחרב על דאֶנעמאַרק. אך קְשִׁי יומו הֲדָפוֹ ולא יכול קום עד כי לֻקַח בשביה, והמלך פֿרידריך הושיבהו במַחשכי מִגְדָל שָֹמֵם, וישב בתוכו שש עשרה שנה ולא ראה פני אדם כי אם את פני אחד הַגַמָדִים (צווערג) מילדי נאָרוועגען אשר היה עִמוֹ במגדל צלמות ההוא. בימי קריסטיאַן השלישי בן פֿרידריך הראשון [קריסטיאן השלישי ה”א רצ“ד–שי”ט 1559–1534] גָברה הכנסיה החדשה בדאֶנעמאַרק עד כי היתה שלטת בארץ, ומרבית יושביה דבקו בתורת לוטהער ויענדו אותה עטרות לראשם. רוב נכסי הכהנים לקח לו המלך גם האפרתים והשרים, והבישאָפֿים היו עבדים להממלכה וסרים למשמעתה. בנאָרוועגען יסדו הָאִכָּרִים החפשים את הכנסיה החדשה בארצם מבלי הָנֵף חרב; אך באיסלאַנד נפלו בעלי מפלגת הבישאָפֿים בחרב על המחזיקים ביד הכנסיה ההיא –. על ידי הרעפֿאָרמאַטיאָן השיגו האפרתים בשוועדען עשֶׁר גדול, הִשְׂגוּ חַיִל, עָלוּ מעלה מעלה ויהיו מאֻשרים בארץ.

532 §

גוסטאַף וואַזאַ התאמץ להרחיב את גבול המסחור וּלְהָנִיב את חרֹשת המעשה וכל מלאכת מחשבת, להצליח על ידיהן את ארץ ממלכתו; אך בימי בניו אשר ישבו על כסאו אחריו, באו עתים רעות על הארץ וַיַרְגִיזוּהָּ. עריך XIV היה קְצַר זעם, מהיר חֵמה ועוֹיֵן את כל בני אדם, ומרוב כעסו וחמתו סר מעליו רוח בינתו וּבִעֲתַתּוּ רוח רעה ורוח עִוְעִים. ובעת אשר צָלחה עליו הרוח הרעה עשה הֶרֶג רב באנשים ישרים וְרָבֵּי הַמִשְׂרָה, ופעם אחת רָצַח בעצם ידו אנשים רבים ממשפחת סטורע רָמֵי הַיַחַשׂ ונכבדי עם. על כן הִתְפַּלְצוּ מפניו האפרתים ולא האמינו בחייהם כל הימים אשר הוא חי. ואזרחים רבים ובראשם אֲחֵי המלך המר והנמהר, קשרו עליו קשר, ולאחרונה השליכו אותו בבית האסורים, ושם השקוהו הקושרים סף רעל וימות. אחרי מותו ישב על כסאו יאָהאַן השני אחיו, איש קצר תבונה ומתנודד בכל דרכיו ומעלליו כנוד הקנה במים. המלך הזה נפתה לְחֶלְקַת לְשׁוֹן אשתו, בת אחד נשיאי פאָלען הדבֵקה מאד בדת הקאַטהאָלית ולדברי איש לָשׁוֹן ובעל מזמות מחֶברת היעזואיטים, וַיֵט להם אֹזֶן קַשֶׁבֶת להשיב בארץ ממלכתו את שבות דת הקאַטהאָלית ולעשותה שלטת כבתחלה, גם הואיל לחנך את זיגמונד בנו על ברכי הדת ההיא, ובנו זה התעתּד להיות מלך בשוועדען גם בארץ פאָלען. אך כל יושבי שוועדען מֵאנו להשיב אליהם את דת הקאַטהאָלית, ולא אבו שמוע בקול המלך בדבר הזה, וגם הוא נִחם אחרי כן על המזמה ההיא אשר יָזַם לעשות, כי אשתו השניה אשר לקח לו, היתה באמנה את דת לוטהער ונפשה בָחלה בדת הקאטהאָלית וַתֵּט גם את לבב המלך אִישָׁהּ לדעתה. והנה להמלך יאָהאַן לא אֻנה כל רע על ידי הדת הקאטהאָלית אחרי אשר עֲזָבָהּ ולא יסף עוד שוב אליה, אך את זיגמונד בנו מצאו רעות רבות לרגלי הדת ההיא, כי בהתאסף שרי המלוכה בבית המועצה ויוציאו לאור משפט „כי רק דת לוטהער תְהִי שלטת בארץ שוועדען, ורק להדבֵקים בה יש חלק ונחלה במשרה ובכל פקודה מדינית“, התקומם זיגמונד למשפט חרוץ ההוא ולא אבה לתת לו מהלכים בארץ ממלכתו באשר הוּא חֲנִיךְ דת הקאַטהאָלית ונפשו קשורה בה. אז בחרו להם נסיכי הַוַעַד את קאַרל מזידערמאַנלאַנד דוד המלך לְנָגִיד וּנְשִׂיא המלוכה בשוועדען. לשוא נלחם בו סיגמונד מלחמת תנופה, כי יד קארל דודו היתה על העליונה, ושרי סוד בית המועצה נטלו על המלך אחת משתי אלה: אם לעזוב את דת הקאַטהאָלית ולשוב מארץ פאָלען לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בשוועדען, או לשלוח את וולאַדיעסלאוו בנו אליהם לבעבור ילמוד את משפטי דת לוטהער עד אשר יגדל ואז יֵשֵׁב הוא על כסא המלוכה בשוועדען, ואם לא יעשה אחת משתי אלה במֶשך שנה תמימה, אז אין לו כל חלק ונחלה במלוכה וגם בניו יגורשו מהסתפח בנחלתה. ויהי כאשר לא עשה סיגמונד את אחת משתי הדברים ההם, אז שָׂמו ראשי שוועדען ואזרחיה כתר מלכות בראש קאַרל התשיעי (Karl IX) [קארל התשיעי ה“א–ש”ס 1611–1600] ויהי למלך על כל הארץ, וגם לבניו ולבנותיו אחריו נִתנה המלוכה למורשה ולאחֻזת עולם אם לא יתחתנו רק בבעלי דת לוטהער, ואשר יעבור את החק הזה אבד זכותו בכסא המלוכה.

533 §

אחרי הדברים האלה פָרצה מלחמה עזה בין שוועדען ובין פאָלען. אך לפני כְּלוֹת המלחמה ההיא מת קאַרל ובנו גוסטאַף אַדאָלף בִּצָע את אחרית המלחמה לטובת שוועדען, כי הוא התגבר על הפולאָנים וַיַכֵּם מכה גדולה, ופרי הַנֵצַח ההוא היה כי לְנָפוֹת שוועדען אשר על יַם הקדמוני (הלא הן נפות פֿינלאַנד ועסטלאַנד) נספחו גם ליפֿלאַנד וכל מדינות פרייסען אשר להפולאָנים. מהיום ההוא והלאה הֵחֵלָה ממלכת פאָלען לָרֶדֶת מטה מטה, וגוסטאַף אַדאָלף היה הראשון אשר נָטָה עליה קַו תֹּהוּ ואבני בֹהוּ –. אפרתי הממלכה הנבוכה ההיא אשר אין עינם ולבם כי אם אל בִּצְעָם, לְהָנִיב חֵילָם ולהרבות גאונם והונם, הֵנִיאוּ את כל יִשְׁרֵי לב בָּמוֹ מֵהָפִיק את זְמָמָם אשר יָזְמוּ לגדור את פֶּרֶץ כנסית דתם וְלִרְפֹּא את משובות דרכיהם ומעלליהם במשפטי המלוכה לפי רוח העת ורוח ארצות שכניהם – ובכל זאת פתחו שערי ארצם לאנשים רבים אשר גֹרְשוּ מארצות שונות על נַסוֹתָם לגדור את פרצות הכנסיה הדתית בארצותיהם. האנשים ההם ההולכים בתורת לוטהער או קאַלווין נקראו בפי הפולאָנים בשם „לא־קאָטהאָלים“ (Dissidenten), ואחרי יגיעות ומריבות רבות הניעו את לבות הפולאנים לתת להם חֵרות הדת ומשפט האזרחים אשר ברבות הימים שבו ויקחו מהם את אשר נתנו להם –. אמנם לא לבד כי הלוטהערים והקאַלווינים מצאו מחסה ומסתור בארץ פאָלען, כי גם אנשים אשר דעותיהם מתנגדות גם לדעות לוטהער וקאלווין ולכל דעות הנוצרים, מצאו שם מנוח לכף רגלם, כן מצאו להם קֵן בארץ ההיא גם בעלי מפלגת הסאָציניאַנים (Socinianer) אשר מְיָסְדָהּ היה איש איטלקי מעיר פֿלאָרענץ ושמו לאָליוס סאָציאנוס, ואחרי מותו בחצי ימיו, החרה החזיק אחריו בן־אחיו פֿויסטוס סאָציאנוס [לאליוס סאציאנוס מת בשנת ה“א שכ”א 1561 פויסט סאציאנוס מת בשנת ה“א ש”ד 1604] (על שמם נקראו בעלי המפלגה ההיא בשֵם סאָציניאנים) ודעותיהם הולכות מנגד לכל דעות הנוצרים גם לדעת הרעפֿאָרמאַטאָרים –.

d) הכנסיה הקאַטהאָלית.

534 §

גם בספרד ואיטליא נִראו נִצָנֵי הרעפֿאָרמאַטיאָן, אך טבע הארצות ההן גם חֲמַת האינקוויזיציאָן, עִקרו את הַנִצָנִים ההם ולא נְתָנוּם לעשות פֶּרִי. כל האנשים אשר משכו עליהם קַו חֶסֶד כי לבם הולך אחרי דֵעוֹת הרעפֿאָרמאַטיאָן, נִצְמְתוּ בְאַשְׁמַנֵי בָתֵּי האסורים כל ימי חייהם או נשרפו באש חיים בראש הוֹמִיוֹת קִריה לעיני כל בני העם. בין עֲדַת האנשים אשר הֶחזיקו ביד הַלֶקַח החדש ההוא (לֶקַח הרעפֿאָרמאַטיאָן), היו גם חכמים מחֻכמים ומושכים בעט סופר (שריפֿטשטעללער), אשר רֻבָּם נָסו לארצות אחרות מפני חמת הכֹהנים וּזְדוֹן האינקוויזיציאָן הארורה. אך אחדים מהם החזיקו בדֵעות רבות אשר גם הרעפֿאָרמאַטאָרים חָשבו אותן לזמורות זָר ושרשים פּוֹרִים ראש ולענה, מהם היו שני האיטלקים הנקובים בשם סאָצינוס, גם סערפעט הספרדי, והאיש הזה נִשׂרַף באש בעיר גענף במצות קאַלווין (בשנת ה“א שי”ג 1553). ראשי דת הקאַטהאָלית וכֹהניה, חָגרו בעוז מתניהם וַיְאַמְצוּ את זרועותיהם לְהַשְׁאוֹת את הלֶקח החָדש ההוא מִשָׁרָשָׁיו, כל אשר מָצאה ידם בכֹחם לעשות עָשו בלי הפוגה, רדפו את כל הדבֵקים בו עד חרמה, הכריעום לָטֶבַח, שרפום באש חיים או צָמְתוּ בבור צלמות חייהם, ואם קָצוֹר קָצרה ידם לעולל עלילות רֶצַח כאלה, חתרו בכל מאמצי כֹחָם לשום בריח ודלתים אל הלֶקח ההוא לבל ירחיב את גבולו ולבל יַכֶּה שֹׁרֶש עוד –. כל הפאַפסטים כמעט רָדפו את הפראָטעסטאַנטים בשֵבט עֶברתם, וגם הפאפסטים אשר ידעו נאמנה את תחלואי הכנסיה הקאַטהאָלית ואת מכותיה ויחשבו מזִמות לרפאות אותה וְלִגְהוֹת ממנה מָזוֹר, כמו הפאפסט אַדריאן הששי (Adrian VI) [אדריאן הששי ה“א רפ”ב–רפ“ג 1523–1522] ופויל השלישי (Paul III) [פויל השלישי ה”א רצ“ד–ש”ט 1549–1534] גם הם הָדְפוּ את הפראָטעסטאנטים בשתי ידים, וכל מזמתם להכרית מארץ זכרם אם לא ישובו אל הדת הקאטהאָלית. ויותר מכלם חשב עליהם רעה הפאפסט, פויל הרביעי (Paul IV) [פויל הרביעי ה“א שט”ו–שי“ט 1559–1555] איש שֵׂיבָה בן שמונים שנה, בעל פנים נִזעמים ונפש חשכה אשר דִכָּא לארץ את חַיַת עַמוֹ וצאן מַרעיתו עד כי הריעו במותו ותקעו כף בשמָחות וגיל, ובעוצם יד שִנאתם שברו את מַצבותיו אשר הִצִיב לו בחייו למַזכרת עולם, ואת בית האינקוויזיציאַן שרפו באש –. פיוס הרביעי (Pius IV) [פיוס הרביעי ה”א שי“ט–שכ”ה 1565–1559] אשר מִלא את מקום הפאפסט העז ההוא, הִתְאַזָר עוז לְהָבִין את הכנסיה הקאטהאָלית ולסעדה לבל תִּמוֹט עוד עד אחרית הימים, וַיְצו לראשי הכהנים ואנשי הרוח להתאסף בפעם השלישית לעיר טרידענט וּלְבַצַע את החֻקים והמשפטים בהליכות הדת והאמונה אשר הֵחֵלוּ כבר בשתי אֲסֵפוֹת הראשונות –. אֲסֵפָה השלישית [אספת טרידענט השלישית] ההיא הֵחֵלָה בחֹדש יאַנואר בשנת (ה“א שכ”ב 1562). עיני כל הקאטהאָלים הישרים החפֵצים לגדור את פרצות כנסיתם וּלְחַזֵק את בדקיה, היו נשואות אל האסֵפה ההיא וַיְקַווּ כי ממנה תצא הרעפֿאָרמאַטיאָן הדרושה לְחֶפְצָם – אך לא כאשר קִווּ כן היתה; כי ראשי האסֵפה הגדולה ההיא גָזְרוּ אֹמֶר להקדיש ולהעריץ כל המנהגים הטפלים אשר טָפְלוּ מְתֵי שוא ונעלמים אל כנסיתם, ואשר יָעוֹז לעבור גם על אחד המנהגים ההם הקְטנים יֵחָשֵׁב כִּמְכַחֵשׁ בכל הדת הקאטהאָלית, ואחת דתו כדת כל בן מֶמֶר ליולדתו, להכנסיה הקאטהאלית! –. אמנם כי גם על הכהנים ואנשי הרוח נָטוּ קָו לבל יוסיפו עדו להיות נְלוֹזִים במעגלותיהם ולרדוף שעשועי החיים ותענוגות בני האדם, וכל כֹּהֵן או נָזִיר אשר יעשה אחת מחטאות האדם אשר לא תעשינה, עָנֹש יֵעָנֵשׁ בלי מַשׂוא פנים. משפטי האסֵפה היא וחקותיה הִכּוּ מעט מעט את שרשיהם בכל מושבות בעלי דת הקאטהאלית, ויקבעו את חותם הנצח על כנסית הרומאית הקאטהאלית, ועל כן חָדְלוּ מני אז אסֵפות ראשי הכהנים (Synoden), כי אָזְלַת ידם לְחַדֵשׁ דבר ולתקן עד מה בהליכות הכנסיה, ומהיום ההוא והלאה נִדְמְתָה הקאטעליציזמוס כְֹמֵי הברֵכה אשר נִקְווּ בחֶזקת היד ולא ימושו ממקומם כל הימים, תחת אשר הפראָטעסטאנטיזמוס דָמתה לנַחַל נוֹבֵע מים חדָשים לבקרים באין מעצור –. הפאפסט גרעגאָר השלשה עשר (Gregor XIII) [גרעגאר השלשה עשר ה“א של”ב–שמ“ה 1585–1572] (אשר תִּקֵן את לוח השנה קאַלענדער להנוצרים), שנא את הפראָטעסטאַנטים שנאה עזה כמות, ובבוא אליו השמועה אודות הָרֶצַח הנורא אשר היה בפאריז, הנודע בשם חתונת דמים (דיא בלוטהאָכֿצייט פֿאָן פאַריז) או לֵיל באַרטהאָלאָמיוס אשר נרצחו אז אנשים אין מספר מבעלי דת הפראָטעסטאַנטים (הקאַלווינים), שָׂמַח שמחה גדולה מאד, ויצו לכל עַמוֹ לעשות את היום ההוא יום חג ויום משתה בכל שנה ושנה להודות וּלְהַלֵל לה' על מפלת שונאי דת הקאטהאלית ההם –. הפאפסט האביר והעזוז מכל הפאפסטים במאה שש עשרה, היה סיקסטוס החמישי (Sixtus V) [סיקסטוס החמישי ה”א שמ“ה–ש”נ 1590–1585]. בימי ילדותו היה נער רוֹעֶה עדרים מדַלַת בני העם, ובחכמתו וְעוֹצֶם לבו התנשא למדרֵגת כֹּהֵן מכהני הפֿראַנציסקאַנים, אחרי כן נספח אל שופטי הדת (אינקוויזיציאָן) ויהי חָבֵר להם, ולא נָח ולא שָׁקַט מהעפיל עֲלוֹת עוד מעלה מעלה עד כי היה לקאַרדינאַל, ולאחרונה הוּרַם וְהוּנַף לָשֶׁבֶת על כסא הפאפסט ברומא –. הוא היה חֲכַם לבב ואמיץ כֹּחַ וכל יִשְׁעוֹ וחֶפצו היה רק לשלוט על רוח בני האדם, למשול מִמְשָל רב עד אפסי ארץ ולעשות לו שֵׁם עולם לא יִכָּרֵת. הוא רָד עם מִשְׁטְרֵי הכנסיה הקאטהאלית וַיְחַזְקֵם בְּעוֹז ותעצומות, הוא זִקק את הכהנים ויצרוף סיגיהם ככל אשר השיגה ידו, הוא בנה בנינים מפֹארים בטוב טעם ודעת לכבוד ולתפארת, הוא הֵקִים מֵעָפָר מצֵבות עתיקות וְצִיוּנֵי דורות עולמים וַיְחַדֵשׁ ימיהם כקדם וישיבם אל כַּנָם ואל כבודם הראשון, והוא התאמץ בכל מאמצי כֹּחו להשיב עטרת הפאפסטים לְקִדְמָתָהּ, ולתת לכסא נשיא דת הרומאית את עֻזוֹ והודו כבשָנים קדמוניות –.

535 §

אל הפאפסטים ההם אשר הֶחליטו לְבַעֵר את הרעפֿאָרמאַטיאָן מן הארץ או לְקַצֵץ את כנפיה לבל תִּשְׂתָּרֵעַ עוד הלאה, נִסְפְּחָה חֶברה עַזה ונמרצה אשר היתה להם לעֶזרה להוציא את מחשבותיהם ומערכי לבבם לאור. החברה ההיא מודעת בכל הארץ בשם חֶברת יעזואיטים (Jesuiten Orden). מְיַסֵד החברה היה איש ספרדי בעל דמיון עז ונפש רחבה ושמו איגנאַטיוס לאָיאָלאָ (ה"א ש' 1540). בימי נעוריו הִתְמַכֵּר לעבוד עבודת הצבא בחֵיל פֿערדינאנד הקאטהאלי מלך ספרד, וּבִמְצוֹר פאַמפעלאָנעַ פְּצָעָהוּ כדור עוֹפֶרֶת, וישכב על ערש דְוָי ימים רבים להתרפאות מִמַחַץ מַכָּתוֹ, ובמֶשך הימים ההם קרא בספרים המסַפרים מִפְלְאוֹת חסידי הנוצרים וקדושיהם, ובהיותו בעל דמיון עז פָעלו הספורים ההם פעולה עזה מאד בנפשו עד כי התאוה תאוה לְהִתְחַסֵד ולהתקדש –. ויהי בקומו ממשכבו ומַחַץ מכתו נִרפא, עזב את מצב עבודת הצבא לעבוד את עבודת דתו הקאטהאלית בכל לבבו ובכל נפשו, וַיִדֹר נדר לעלות ברגל לירושלים עיר הקֹדש להתפלל שם על קבר משיחו, ובצום ותפִלה וְעֱנוּת נפש הֵקִים את נִדְרוֹ. בשובו מירושלים נִפקחו עיניו לראות כי ערום הוא מכל חכמה ודעת, ועל כן תִּקְצַר ידו מֵהָפִיק את זְמָמוֹ אשר יָזַם לעשות לטובת דתו ואמונתו, וירם את פעמיו לסאַלאַמאַנקה ולפאַריז, וישקוד שם על דלתות הלמודים והמדעים בשקידה נפלאה לילה ויום ובעמל רב ועצום לא יֵאָמן כי יסֻפּר, עד כי אָסַף בחָפניו את הידיעות הנחוצות ואת המדעים הדרושים לחפצו, אחרי כן התרועע אל ששה אנשים אשר מחשבותיהם כמחשבותיו וַיִשָׁבְעוּ ללכת בדרכי הכהנים הנזירים, לחיות חיי עוֹנִי וצער, לְהִנַזֵר מכל שעשועי החלד ותאות בְּשָרִים ולהקים את כל פקודות הפאפסט וכל מצותיו אשר יְצַוֵם לעשות לתועלת הדת, להגדילה ולהאדירה, וּלְשָׁרֵשׁ את הפראָטאסטאַנטים מארץ החיים אם לא ישובון להכנסיה הקאטהאלית –. אחרי ימים אחדים באו אל שערי רומא ויפלו לרגלי הפאפסט ויחלו את פניו לסמוך את ידיו על החברה החדשה אשר יש את לבבם לְיַסֵד ואשר פיהם יקבנה בשם חברת יעזואיטים, וַיֵעָתֵר להם הפאפסט ויתן את שאֵלתם אשר שָאלו ממנו, ועוד יִתְרָה עשה בְּהַתֵּר את ידם לעולל עלילות גם נגד חֻקֵי הממשלה הַמְדִינִית אם רק תַּכְלִיתָן לתועלת הדת והאמונה הקאטהאלית, ויברך את החברה ההיא ויקדשה –. ואיגנאטיוס לאָיאָלאָ היה הגענעראַל הראשון להחברה ההיא וישב ברומא, ובידו היו מֶחקרי החברה ותועפות מזמותיה לו –. אמנם הוא לא הִרבה הָרֵעַ, כי הוא הֶאמין אמונה אֹמֶן בדתו, וַיְדַמֶה בנפשו כי יְאַשֵׁר את כל בני האדם אֹשֶר עולמים בהַכניסו אותם בדת הקאטהאלית, גם לא הִתְמַכֵּר לְשַׁחֵת כל הארץ בנִכלי מזמותיו ועלילותיו – אך לאַינעץ הספרדי אשר מִלא את מקומו אחריו, הוא הֵחֵל להיות גבור צַיִד בארץ, הוא זָרַע זֶרַע פּוֹרֶה רוֹש ולענה על תלמי לבב בעלי החברה ההיא, והוא הֶעריך את מערכותיה וַיְסַדֵר כל תהלוכותיה ויביא את מַבּוּל מֵי הזָדון על גוי ועל אדם יחד –.

536 §

החברה ההיא נוסדה על אדני משפטי המלוכה והליכות צִבאות אנשי החיל. הגענעראל ראש החברה ישב בעיר רומא ויכונן שם למשפט כסאו, על ידו רָדוּ הראשים אשר בכל הַנָפוֹת (דיא פֿאָרשטעהער דער פראָווינצען), ותחת פקודתם היו עוד ראשים רבים בעלי מדרגות שונות. שְׁמֹעַ וְהַקְשֵׁב (געהאָרזאַם אונד זובאָרדינאַטיאָן) הוא רוח החַיָה בכל אופני החברה. בטרם סָפְחוּ פקודי החברה איש אחד אל אחת הכהונות בְּחָנוּהוּ תחִלה ונסוהו ימים רבים אם יש בו כֹּחַ לבוא בסודם, גם הִתְחַקוּ על שרשי תכונות נפשו וּמִזְגוֹ, למען דעת את השֵׁרות אשר יתנו לו לפי תכונתו וכִשרונו, ואחרי אשר נֵאוֹתוּ להביאו במסורת הברית, נָטלו עליו לעזוב את אבותיו, לנטוש את אשת חיקו ויוצאי חלציו, להשליך מלפניו את כל קרוביו ואוהביו וְרֵעָיו וּלְהִדָבֵק רק להחברה להיות לה עבד נאמן בכל לבבו ובכל נפשו ומאֹדוֹ. האיש אשר נְשָׂאוֹ רוחו להיות מאנשי סודם, הוּבָא אל אחד מִבָּתֵי מִקלט הכהנים לְהִנָזֵר מכל החיים וְלָשֶׁבֶת בדד לשקוד על ספרי הדת כל הימים. האיש אשר תשוקת החכמה נוססה בו, נִסְפַּח גם אל אחד מִבָּתֵי מדרש החכמה לִלְמוֹד שם ככל אַוַת נפשו וּלְלַמֵד אחרי כן לאחרים. עַזֵי הנפש ובעלי תחבולות ומזמות עמוקות, התאמצו להיות להם מַהלכים בין העומדים בחצרות מלכי ארץ ורוזנים לבעבור הטות את לבבם לחֶפצם ולהפיק על ידיהם את זממם ומערכי לבבם. בעלי לשון למודים ודוברי צחות, היו מַטִיפֵי לֶקַח לבני העם וישאו מדברותיהם בבתי התפלות להאציל מרוחם על כל שומעי דבריהם ולהטותם את כל אשר יחפוצו. מְקַנְאֵי קנאת הדת, הֵרִימו פעמיהם לכל אפסי ארץ להעביר גלולים ולהכרית אלילים מגויי הארצות המתהללים מאליליהם (היידען), וירחיקו נְדוֹד לארץ סינים ויאַפאַן, לארץ אפריקא ולהודו המערבית (וועסטאינדיען), ובראַזיליע, למוצאות הספרדים אשר באמעריקא הדרומית ולמעקסיקאָ. החֶברה ההיא הלכה מחיל אל חיל, כי זְכֻיוֹת רבות נִתְנוּ לה מאת נשיאי הדת ומאת מלכי ארץ, נדיבי עָם נָדבו לה כסף רב והזילו זהב מכיסם להכין אותה ולסעדה, גם עשירים גדולים הוֹרִישֹוּ לה הון עתק ורכוש גדול, עד כי השִׂיגָה ידה לעשות גדולות ונצורות –. מטרת החברה הזאת היתה ללחום נגד דעוֹת הפראָטעסטאַנטים ולהעביר מן הארץ את רוח הדרור אשר הֵעִירָה הרעפֿאָרמאַטיאָן בלבות יושבי איירופא –. להשיג את המטרה ההיא, עָמלו בעלי החברה בלי הפוגה בדרכים שונים; בפה חָנֵף וֹשְׂפַת חלָקות הִתְאַמְצוּ לְפַתּוֹת את הנסוגים מאחרי הכנסיה הקאטהאלית לשוב אליה כבראשונה ולחסות בצֵל כנפיה ככל אבותיהם אנשי האמונה; בְּהִתַודוֹת לפניהם כל איש את חֶטְאוֹ, עשו תחבולות להטות את לב הנשיאים והנסיכים וכל אֵילֵי הארץ לעשות מלחמה נגד הרעפֿאָרמאַטיאָן ולהגביל את חֵרות הדת; ועל פי חנוך הילדים אשר הביאו תחת ידם, חָנְכוּ את הדורות החדשים על פי דרכם וַיְלַמדוּ את בני הנעורים את משפטיהם ועלילותיהם לבל יסורו מלבבם ולבל ילוזו מעיניהם כל ימי חייהם. ואף כי עשתה לה החברה הזאת שֵׁם גדול בספר תולדות בני האדם, בכל זאת יקבוה לאֻמים ויזעימוה רבים עמים בגלל הרעות אשר הֵמִיטָה על יושבי חלד בלִמודיה הנשחתים אשר לִמְדָה להרע ולהשחית. כי פִנוֹת הלמודים אשר לה, הלא הם: כי כל פועַל רע וכל מעללי רשע לא יחשוב ה' לעון לעושיהם אם יעשו כן בעבור תַּכְלִית טובה, וכל מִבְטָא שפתים גם כל אָלָה ושבועה אפס ורוח הן אם האדם יחשוב בלבבו מַחשבה אחרת בעת אשר יְבַטֵא בשפתים – ועוד למודים רעים כאלה לִמְדָה החברה הרעה ההיא ליושבי תבל עד כי נשחתה הארץ מפניה –.

5. דוֹר פיליפפ השני (ה“א שט”ז–שנ"ח 1598–1556) ועליזאַבעטה (ה“א שי”ח–שס"ג 1603–1558).

537 §

פֿיליפפ השני (Philipp II) מלך ספרד, היה אביר לב, עריץ ושונא אנשים. כל ישעו וכל חֶפצו היו לרדוף ולהשיג שלשה דברים אשר בהם חיי רוחו ורוח אפו בחיים, הלא הם: להרבות לו עָצְמָה וגבורה בלי מצרים, להשמיד את כל ההולכים בתורת לוטהער וקאַלווין לכַבּוֹת את כל שביבי אור הדרור והחֵרות בכל ארצות איירופא וְלָשׂוּם עוֹל ברזל על כל העמים. להוציא את שלשה דברים ההם לאור, שָׁקַד כל הימים אשר ישב על כסא מלכותו, ולא שָׂם לבו אם בעבורם הָפַך את ארצו העדינה מְעוֹן ההצלחה לארץ גזרה וארץ מַאפליה, עָכַר את כל העמים המאֻשרים הסָרים למשמעתו גם עָכַר את שאֵריו ואת קרוביו ומיודעיו ויעורר עליו שנאת כל האֻמים. בעריצות נפשו כָרה שוחָה עמוקה לרגלי דון יואַן אָחִיו (ה“א של”א 1571), אשר הכה את הישמעאלים במלחמת הים ויעש תשועה גדולה לארץ ספרד, כי הוא היה עוֹיֵן אותו (ככל האדם) תמיד, וישם תשועה גדולה לארץ ספרד, כי הוא היה עוֹיֵן אותו (ככל האדם) תמיד, וישם לו עלילות דברים, ובערמתו ומזמתו ונכָליו הרעים נצב לו לשִטנה בדרך ולא נְתָנוֹ לְבַצֵע את מעשיו הגדולים אשר החל לעשות, עד כי מרוב שיחו וכעסו, עָצְבוּ וְרָגְזוֹ ירד לבור שחת בחצי ימיו. דון קאַרלאָס בן המלך העז הזה, היה מְהִיר חֵמָה ורודף תענוגות בשָרים, והמלך לא יִסְרוֹ למשפט כאב את בנו, רק הִסְגִירוֹ בידי עריצי האינקוויזיציאָן הארורה, והם צָמתו בבור השבי חייו עד כי מת תחתיו. כי המלך העריץ הזה נתן את האינקוויזיציאָן זְעוּמַת אֱלהִים ואדם לשלוט שַֹלֶטֶת אין קֵץ בכל מקומות ממשלתו, ותחת לַהֶבֶת חַרבה המתהפכת כרעו נפלו גם נשיאים ורוזנים. ואף כי על ידה ועל ידי מוקדי האש (Auto de fe) אשר לִהֲטוֹ וּבִיעֲרוּ רבבות אדם בארץ ספרד ונעאפעל, הצליח לְבַעֵר מארצות ההן את כל הנסוגים מאחרי דתו ולהאביד כל זֵכֶר לָמוֹ, גם לשדוד מיושביהן את כל משפטי החֵרות והדרור אשר בידם מימי קדם, אך אִתָּם יחד סָפוּ תַמוּ גם כל מַחמדי הארצות ההנה, וּבְפוֹעל כפיו השבית את עשֶׁר כבוד האזרחים וכל יקרם וחסנם, כָּרַת את זַלְזַלֵי המסתור בְּמַזְמֵרוֹת ואת נטישות המדעים הֵסִיר הֵתַז, ובהניפו ידו גם על ארץ השפלה לִרְדוֹת גם בה בשבט ברזל, התחוללה שם מלחמה גדולה אשר ממנה צָץ הַחֹפֶש פָּרַח הדרור לכל יושבי הארץ ההיא. ארבעים ושתי שנים מָלַך המלך העז הזה ויהפוך את ארץ ספרד גִנַת הָעֵדֶן לגיא צלמות ועמק עכור, ואחרי כן החזיקתהו מחלה איומה מאד אשר מתגרת ידה נגזר מארץ החיים. על המלך העז הזה גם על השר אַלבּאַ אשר רָדָה על ידו בעריצות נוראה, רוֹבֶצֶת מְאֵרַת אֱלֹהים ואדם עד תכלית שמים וארץ! –.

a) פאָרטוגאַל חֻברה לארץ ספרד.

538 §

כל הרעות אשר עברו על ספרד, עברו גם על פארטוגאל, כי גם היא נֶאנחה תמיד בעֶברת זְדוֹן חֶבֶר כהנים אשר הכבידו עֻלָם עליה, ומלך מושל בממשלה בלתי מגבלה היה תוֹמֵךְ ידם וּזְרוֹעָם לַבקרים, הם הם קָצצו את כנפי רוח העם היושב בארץ ההיא והשיבו אחור ימינם מעשות חיל ותושיה, הם שדדו מהם את כל משפטי הדרור אשר היו להם למורשה מימים הראשונים, ותחת רוח עוֹז וגבורה מָסכו בם רוח כֵּהָה ורוח עצלות, ותחת עֹשֶׁר וכבוד הִרְבִּיצוּ עליהם סִבלות ועבדות. והרעות ההן רַבּוּ עוד בארץ האומללה ההיא מיום אשר חֻבְּרָה לארץ ספרד על פי הדברים האלה: כי בארץ פאָרטוגאַל מלך אז סעבאַסטיאַן [סעבאסטיאן ה“א שי”ז–של"ח 1578–1557] איש צעיר לימים אשר הכהנים חנכוהו מִנֹעַר על פי דרכם להיות עז אמונה ועבד נאמן להפאַפסט, והוא בְאַוָתוֹ להוכיח לעיני כֹּל את עוֹצֶם קִנאתו לדתו ואמונתו גם את אֹמֶץ לבבו וְעֶזוּז גבורתו בִּשְׂדֵה קָטֶל, יצא למלחמה על המוירען אשר באפריקא הצפונית להכניעם ולהביאם בחוזק יד במָסורת ברית דתו. באחד מימי חֹדש אויגוסט אשר השמש בֹּועֵר אז ככבשן אש, עָרַךְ מלחמה על אויביו הרבים והעצומים ממנו בבקעת אַלקאַסאַר (ה“א של”ח 1578) וַיִנָגֵף מגֵפה נוראה מאד, שנים עשר אלף איש נפלו ביום עֲבָרוֹת ההוא לפי חרב על מרומי שדה, ובתוך הנופלים היה גם המלך ההוא, ואחרי כל עֲמַל אנשי חילו לא נמצאה גְוִיָתוֹ, וגם קבורה לא היתה לו. ומלוכת פאָרטוגאַל נָסַבָּה לאחד מזרע המלוכה, איש זקן בא בימים והולך ערירי. מקץ שנתים ימים הלך המלך הזה בדרך כל הארץ, ואז התנשא פֿיליפפ השני מלך ספרד ויאמר: אני אמלוך גם על פאָרטוגאַל, כי לי יאתה המלוכה. אך הפאָרטוגיזים לא אבו להמליך עליהם מלך עז ועריץ כמוהו, גם אֵיבת עולם להם על הספרדים שכניהם וַתִבְחַל נפשם להיות אִתָּם לְעַם אחד, ועל כּן שָׂמוּ כתר המלוכה בראש איש אחר ושמו אַנטאָניאַ. ויחר בם אף פֿיליפפ וישלח בם את ההערצאָג אַלבּאַ עם צבאות אנשי מלחמה, ויצא אַנטאָיאַ לקראתם ומלחמת תנופה התלקחה ביניהם, אך הספרדים נָצחו את הפאָרטוגיזים, אנטאניא נס מהמערכה, ליסאַבאָן הבירה פָתחה שעריה לפני המנצחים ואחריה כל ערי הארץ, ופֿיליפפ היה למלך גם על הפאָרטוגיזים. כל עֲמַל אנטאניא אשר עָמַל לשוב אל הוד מלכותו, נשאר מָעַל, תוחלתו נכזבה ותקותו מַפַּח נפש, ואחרי סָבְלוֹ מצוקות רבות מת בענין רע בעיר פאריז. אחרי מותו קמו אנשים רבים מתחפשים בדמות סעבאַסטיאַן ויעוררו את רוח הפאָרטוגיזים לְחַבֵּל מעליהם את עוֹל הספרדים שנואי נפשם, אך הם לא תמכו בידם ולא נתנו להם עוֹז וחיל להפיק את זְמָמָם. הרביעי אשר הִתְנַכֵּל ויאמר „אני סעבאַסטיאן ולי המלוכה“, נפל שבי בידי הספרדים, והם הִצְמִיתוּ בבור חייו עד יום מותו. ששים שנה רָדוּ הספרדים בפאָרטוגאל עד אשר הצליח ההערצאָג העשיר והנכבד מבראַגאַנצאַ ויקרע את המלוכה מידי הספרדים וַיִסֵב אותה לו ולביתו אחריו. בִּשְׁנוֹת רָאוּ הפאָרטוגיזים רעה מָטָה ידם מאד, חֵילָם בַּיָם (זעעמאַפֿט) הָלַךְ הָלוֹךְ וְדָל, ומוצאיהם ומושבותיהם אשר כוננו ידיהם בארצות רחוקות, נָפלו בידי זרים.

b) מלחמות הדרור בארץ השפלה.

539 §

הָעָם היושב בארץ השפֵלה, עַם חָרוּץ הוא, סוֹחֲרָיו שָׂרִים, כִּנְעָנַיו נִכבדי ארץ. לעם הזה משפטים טובים וְחֻקֵי חֵרות רבים, ומראשי החֻקים ההם: כי אין ביד מלכיהם לָשׂוּם מַס על הארץ רק על פי נשיאי הארץ, כהניה ואפרתיה. שופטים ושוטרים יבחרו להם ראשי העם מקרב אחיהם בני עַמָם. מַצָב (בעזאַטצונג) וגדודי חַיִל לא ישימו הספרדים בארצם, גם נציבים ויועצים לא ירכיבו עליהם מילדי בני ספרד או מכל בני הנֵכר –. והנה עוד בימי הקיסר קארל החמישי, הֵחֵלו הספרדים לעבור את חֻקי החֵרות אשר לבני הארץ ההיא, אך הקיסר ההוא אשר נולד בתוך עַם הארץ הזאת ויאהב אותם גם בַּחַר בדרכיהם, לא הִרבה לְהָרַע להם ולא הֵעִיר כל חמָתם עליו עד לְהִתְפָּרֵץ, לא כן המלך פיליפפ העריץ! כי הוא בָז לארץ ההיא וַיְשִׂימָהּ הֲדוֹם לרגלי גאותו, וְעָבַר ורמס וטרף –. ראשית דרכו היתה לְהַכְעיס את יושבי הארץ בְּהַרְכִּיבוֹ לראשם נציבים, שופטים ויועצים ספרדים. את מאַרגאַרעטהאַ אחותו (Margaretha von Parma) שָׂם לְשוֹפְטָה (שטאַטטהאַלטערין) בעיר בריססעל, והיא היתה אשת חיל ולבה לב גבר, ועל ידה הִפקיד עוד סוד יועצים (שטאַטטסראַטה) ובראשם את הקאַרדינאַל גראַנפֿעללאַ, בן ארץ אחרת, גם שָׂם מַצָב (בעזאַטצונג) בארץ ההיא לַמְרוֹת חֻקֵי החֵרות אשר לְעַם הארץ. ועוד הוסיף המלך הזה להרגיז ליושבי הארץ ההיא, אשר רבים מהם הולכים בתורת הכנסיה החדשה. בהוציאו דְבַר מלכות מלפניו לְשָׁרֵשׁ את דֵעוֹת בנים כֶּחָשִׁים (קעטצער) מארץ השפֵלה, כי עָנֹשׁ יֵעָנשׁ כל בן לא אֹמֶן בו אם לא ישוב אל חיק הכנסיה הקאטהאלית ויחזיק בְּמָעֻזָהּ. ומבלי שְׁאול את פי נשיאי הארץ, צִוָה לִבְנוֹת בָּתֵּי כהנים רבים, למען תהיינה עיני הכהנים ההם פקוחות על כל דרכי איש לבל יָזִיד אחד מהם להטות אֲשֻׁרָיו מארחות דת הקאטהאלית. תכלית פקודת המלך היתה לָטַעַת מעט מעט גם בארץ ההיא את המשפט המר והנמהר, משפט הדת (אינקוויזיציאָן), והקאַרדינאַל גראַנפֿעללאַ, אשר הִפְקִידוֹ המלך לראש לכל בתי הכהנים החדשים אשר כוננו ידם בארץ ההיא, נשא עליו כבר את שֵׁם הנורא: אביר שופטי הדת (גראָס אינקוויזיטאָר). אז נוסדו אלופי העם יחדו, ובראשם השר הנכבד ווילהעלם מֵאָראַניען (Wilhelm von Oranien)⁶³ והגראף הישר באדם עגמאָנט, ויתיעצו כַדָת מה לעשות, ולאחרונה נועצו לב יחדו לפתוח בשלום ולהפיל תחנתם לפני המלך לחוס ולרחם על יושבי ארץ השפלה, לבל יִגַע במשפטיהם הישנים ובחֻקי החֵרות אשר להם מימי קדם, גם לתת לכל איש ללכת בשם דתו ואמונתו כפי רוח בינתו וְאַוַת נפשו. אך המלך ענה אותם קשות וַיָעַט בהם, וידבר אליהם באפו: כי בוֹחֵר הוא לָמוּת אלף פעמים מִשַׁנוֹת דבר קטן בהליכות הדת הקאטהאלית –. וַיַרְא כל העם כי אין להם כל תוחלת ותקוה לְהַטוֹת את לבב המלך לחֶפצם בדברי שלום ובדברי תחנונים, כי הוא באחד לְבעֵר כל מתנגדי דתי הקאטהאלית – ומי ישיבנו? ונפשו אִוְתָה לָשׂוּם עוֹל ברזל על כל עמיו, ומי הִקשה אליו וישלם? – ויתאבלו כל העם היושב בארץ השפלה, וגם אפרתיה ואציליה חַתּוּ וְנָבוֹכוּ.

540 §

והנה אף כי נחֶלקו יושבי הארץ ההיא לשתי מחלקות, מַרבית אזרחיה נתנו יד להכנסיה החדשה, וְרֻבֵּי אפרתיה החזיקו במעוז הכנסיה הישָנה, אך בזאת נִשְׁתָווּ יחד; לְשַׁבֵּר מעליהם את מוֹטוֹת עוֹל האינקוויזיציאָן הארורה וּלְנַתֵּק את מוסרותיה בכל מאמצי כֹּחָם ואונם, ויעבור עליהם מה! ולהוציא מחשבות לבם לאור, כָרתו ברית יחד ויעשו כלם אגֻדה אחת (Compromisz) לבל ינוחו ולבל ישקטו עד אשר יְבַצְעוּ את מעשיהם, וכל ראשי החברה ערכו מכתב בקשה (Petition) אל הממשלה להסיר מהם את משפטיה הרעים על אֹדות האנשים אשר לא במחשבותיה מחשבותיהם, ולבל תשים להאינקוויזיציאָן מקום בארצם ומולדתם. ועל החתום באו כארבע מאות אפרתים ואצילי בני העם, והם הֵרִימו פעמיהם אל היכל מאַרגאַרעטהאַ, אחות המלך הַשַׁלֶטֶת בארץ, להגיש אליה את המכתב ההוא בשם כל קְהַל עֲדַת יושבי ארץ השפֵלה. ויהי בראות מאַרגאַרעטהאַ אותם, חַתָּה וַתִּבָּהֵל מפניהם, אז אמר אליה אחד משרי היועצים הנִצָב אצלה: „אל תיראי גְבֶרֶת מפני חֶבֶר עניים וְאֲסַפְסֻף (gueux) ההם!“. השֵׁם הזה הגיע לאזני בעלי החֶברה וַיְכַנוּ את חֶברתם בשֵם הזה להיות להם למַזכרת חֵמָה ונָקם. וחבר עניים וַאֲסַפְסֻף ההם (Geusen) שָׁטְפוּ ועָברו אחרי כן בכל ערי הארץ בחרב מלאה דם ובגבורת רעם לחרדת הספרדים מציקיהם ועוכרי נפשם –. והנה מכתב בקשה ההוא שָׁב ריקם, ותקות ארץ השפֵלה אָבדה. כל הנסוגים מאחרי דת הקאטהאלית רֻדפו בלי חָשָׂךְ בשבט עֶברת פֿיליפפ ובזעם אפם כל הונם ורכושם שֻׁדָדוּ, והם הָכרעו לטבח או נשרפו באש חיים. אך בכל זאת רַבּוּ יום יום האנשים אשר כתבו ידם להכנסיה החדשה. בבתי התפִלות נשאו רִנָה ותפלה כדת לוטהער וקאלווין. כהנים ואנשי רוח הטיפו רבות פעמים תורת הכנסיה החדשה בִּנְאוֹת שדה תחת כִּפַּת הרקיע, ואלפי איש נָהרוּ לשמוע תורת פיהם, ובלעגי מָעוֹג לעגו להכֹהנים הקאטהאלים, שָׂחֲקוּ לַעֲדַת הנזירים (מאֶנכֿע), וישפכו בוּז וקלסה על צַלְמֵי קדושיהם וְסֵמֶל חסידיהם. ולאחרונה כאשר הוסיפה ממשלת ספרד לְדַכֵּא לארץ את חַיַת אזרחי הארץ, פָרצה חמת העם כאש מתלקחת רבתה המהומה בעיר אנטווערפען, ובעיר בריססעל ובכל נפת בראַבאַנט יאמרו קשר (ה“א שכ”ו 1566) –. דַלַת עם הארץ והחשֻׁכִּים שטו עברו בכל עֵבֶר וּפִנה בעֶברה וחֵמה שפוכה וַיְשַֹבְּרוּ את הצלבים וכל תמונות קדושי הנוצרים הנצבים על הדרכים והמסלות, ועד מהרה נאספו אליהם עוד המונים המונים ויהרסו ויבואו אל בתי התפלות ובתי המקלט וַיָבוֹזוּ את כלי הכסף והזהב אשר בתוכם ויעשו שם נְבָלוֹת וּנְאָצוֹת גדולות. המעשים האלה הִרְעִישׁוּ את הארץ ויפרצו בה פרץ על פני פרץ, אך האזרחים אשר אינם פֹּחֲזִים ונִמהרי לב, דָבקו אל ממשלת הספרדים ויעזרו להם לענוש את החוטאים והפושעים, ובימים מעטים הִשביחו את שאון המורדים, והמנוחה שָׁבה לקדמתה. מאַרגאַרעטהאַ השלטת בארץ, יעצה למלך עצת שלום וַתְּחַו דֵעָהּ לסלוח לכל המתפרצים בעם ולהניח להם את משפטי החֵרות אשר בידם מימי קדם, אך דבריה לא נשמעו בהיכל המלך במאַדריד, וְלַמְרוֹת עצתה מִלא המלך את ידי ההערצאָג אַלבּאַ לנסוע עם צִבאות אנשי מלחמה אל ארץ השפֵלה לָשׂוּם חַחוֹ באף יושביה ומתְגוֹ בשפתיהם להשיבם בחזקת היד אל הדת הקאטהאלית וּלְהִתְרַפֵּס תחת רגלי המלך.

541 §

ויהי בְּהִשָׁמַע דְבַר המלך ודתו בארץ השפֵלה, חרדו כל יושבי הארץ ויתפלצו מפני ההערצאָג העריץ אַלבּאַ כי בא לְשַחֵת כל הארץ, מדי יום ביומו נָסוּ המונים המונים לארצות נכריות לְמַלֵט את נפשם מֵחֲמת התנין הנורא ההוא, גם ווילהעלם מֵאָראַניען עזב את ארצו ומולדתו ויברח לארץ אשכנז. כי הוא היה איש חכם הרואה את הנולד, וימהר לברוח בטרם יתפרץ הסער להסיע עֵץ חַיָתוֹ. ובטרם שומו לדרך פעמיו, חִלָה בַּדְמָעוֹת את פני הגראַף עגמאָנט ידיד נפשו לעשות גם הוא כמוהו לברוח מהארץ, וַיְגַל את אזנו רשעת פֿיליפפ וכל משרתיו הרשעים אשר הם כַּמָוֶת ולא ישבעו שֹׁד וְרֶצַח, ולכל עריצות ואכזריות לא יאמרו הון. אך עגמאָנט לא שמע לעצת ידידו חֲכַם הלבב היודע יצר מחשבות לבב פֿיליפפ וכל שריו ועבדיו, כי הוא היה עוד במבחר ימי חייו, לבו שמח תמיד ונפשו בטוב תלין, ולא יכול לדַמות בנפשו כי פֿיליפ יתן יד לאַלבּאַ לעשות לו רעה, כי באמת לא חטא מאומה למלוכת ספרד, ונהפוך הוא כי הוא הִרבה להיטיב עוד למלכי בית האבסבורג אשר פֿיליפפ הוא אחד ממלכי הבית ההוא, ועל כן לא הניח עגמאָנט את מקומו לנוע בארץ נכריה. אך כמעט אשר בא אַלבּאַ לעיר בריססעל מָלֵא כֹחַ וגבורה לעשות כרצונו בכל ארץ השפֵלה, צִוָה לאסור בזקים את הגראַף עגמאָנט ואת השר הישר האָרן ויביאם במשפט לפני השופטים אשר מִנָה בארץ ואשר קרא להם בשם „סוד בעלי הפרץ“ (ראַטה דעס אויפֿרוהרס), ויושבי הארץ קראו להם „סוד אנשי דמים“, והשופטים ההם הרשיעו אותם בתוֹר פורצים ומורדים במלכות, ויחרצו עליהם משפט מָוֶת, והשרים היקרים ההם ועוד שמונה עשר אפרתים הובלו אל רחוב עיר בריססעל ושם הָכְרְעוּ לַטֶבַח לעיני כל יושבי העיר. וסוד השופטים הרשעים ההם רָדוּ בָעָם בשבט ברזל ובאכזריות גדולות אשר לא נשמע כמוהן בכל הארץ, ויניפו את חרבם הזעומה על כל ההולכים בדרכי בעלי הכנסיה החדשה ועל כל אנשי לב אשר הִרהיבו בנפשם עוז להיות מחסה ומגן למשפטי הארץ וחֻקי החֵרות אשר לה מימי קדם, ומאַרגאַרעטהאַ אֲחוֹת המלך השלטת בארץ, קָצפה מאד על אַלבּאַ ועל מעשיו הרעים, ובחרות אַפָּהּ הִפְשִׁיטָה מעליה את אֶדֶר ממשלתה ותעזוב את ארץ השפֵלה וַתֵּשׁב בארץ איטליא, ועל טוב יִזָכֵר שְׁמָהּ בספר תולדות בני האדם על הטוב אשר חִשבה לעשות עם יושבי חשך וצלמות ההם. אך אַלבּאַ הוסיף לערוץ את הארץ מיום ליום, וַיִבֶן באַנטווערפען מצודה בצורה (ציטאַדעללע) וַיַרְדְ תשע שנים (ה“א שכ”ד–של"ג 1573–1564) בְּעַם הארץ בפרך, וירעצם וירוצצם בלי הפוגה. לַמְרוֹת הַחוֹק אשר בארץ לבל יוּשַׂם מַס עליה כי אם על פי ראשי כל נוֹף ונוֹף ולתכלית טובה לְעַם הארץ, הֵטִיל אַלבּאַ מַס כָּבֵד, מַס תָּמִיד (שטאֶנדיגע שטייער) על הארץ. המס ההוא הֵטִיל על כל איש לפי ערך הונו ורכושו (פֿערמאֶגענסשטייער) גם על כל מִקנה וקנין ועל כל מסחור וסחורה (קויפאַקציז). על פי המס הכבד ההוא דַלוּ אזרחי הארץ, העשירים ובעלי הנכסים גם הסוחרים והכנענים הלכו הָלוֹך וָדַל –. תגרת יד המס הזה, מרירות נפש העם על מעללי רצח אשר עוללו גדודי הספרדים על פי אַלבאַ בערים אחדות המתפרצות מֵעוֹצֶר רעה וַחֲמַת הַמֵצִיק, הֵעִירוּ לאחרונה סער מתגורר בכל ארץ השפלה. ובעת ההיא שָׁבוּ המונים רבים מהנסים והנודדים בארצות נכריות, אל ארצם ואל מולדתם, וַיְכַנוּ את נפשם בשֵׁם עֲנִיֵי יָם (מעערגייזען), ובגבורות ישע ימינם לכדו להם את בריל עיר החוף. והנפות אשר בירכתי צָפון הלא הן: האָללאַנד, זעעלאַנד, אוטרעכֿט, ופֿריסלאַנד, עשו אגודה אחת לחבל את עול הספרדים, ואת ווילההעלם מאראניען אשר שָׁב גם הוא לארצו, שָׂמוּ עליהם לִנְגִיד מלחמה וּקְצִין עָם (ה“א של”ב 1572). ויהי כשמוע פֿיליפפ את השמועה הרעה הזאת, ויפלו פניו ויתעצב אל לבו וימהר לְהָסִיר את הַמִשְרָה משכם אַלבּאַ, וַיְצַוֵהוּ לעזוב את ארץ השפלה ולשוב ספרדה, כי ראה כי ההערצאָג העריץ לא פָּעַל וְעָשָׂה מאומה לטובת ממלכתו בעריצות לבבו ובאכזריות נפשו, רק הוסיף עוד הָרֵעַ, אחרי עֲזוֹב ההערצאָג הזה את ארץ השפֵלה, נוסדו ראשי הנָפות הצפוניות יחד (ה“א של”ד 1574), ובעצת ראשי הכהנים (סינאָד) הֵרִימוּ את דת קאלווין להיות לדת שלטת בארץ, ולמורה דרך בחרו להם את ספר מוסדות הדת אשר יצא לאור בהיידעלבערג. ובעיר ליידען יָסְדוּ בית מִדרש חכמה (אוניווערזיטאֶט) לכבוד אזרחיה אמיצי הלב וגבורי החיל אשר לָחֲמו כגבורים את צִבאות הספרדים, אשר שָׂמו עליהם מצוֹר, גם יָכְלו להם.

542 §

אחרי ההערצאָג אַלבּאַ הפקיד פֿיליפפ את השר צוניגאַ לִנְצִיב מלך בארץ השפֵלה [דון צוניגא ה“א של”ג–של“ו 1576–1573], והוא חָתַר לִגְדוֹר את הַפְּרָצוֹת אשר פָּרַץ אַלבּא בארץ האומללה ההיא. וראשית מעשהו היתה להסיר את משפט הדמים (בלוטראַטה) וּלְהַטוֹת את לב יושבי הארץ על פי משפטים ישרים להיות סָרים למשמעת ספרד, ולא חָשך מכל יגיעה נפשו להכין את ממשלת פֿיליפפ המתנודדת בארץ ההיא ולסעדה לבל תִּמוט לאֹרך ימים. אך שִנאת העם אל גדודי הספרדים אשר מיום ליום הוסיפו לעשוק עֹשֶק וּלְפַלֵס חֲמַס ידיהם בארץ, נצבה לִנְצִיב מלך הזה לְשִׂטְנָה בדרך, והעם לא אָבה ולא שמע להשלים עם מלוכת ספרד ולכרות עִמה ברית, גם אחרי אשר הִתְגַבֵּר על אנשי מלחמתו גִבּוֹרֵי ארץ השפלה וַיַכֵּם מַכָּה אנושה במאָקערהיידע (ה“א של”ד 1574), וגם שני אֲחֵי ווילהעלם אָראַניען נפלו במלחמה ההיא, לא הצליח חֶפצו בידו לְרַד לפני פֿיליפפ את עַם הארץ ההיא להיות לו לעבדים. מקץ שנתים ימים מת צוניגאַ, ובטרם מצא דוֹן יואן אחי פֿיליפפ [דון יואן ה”א של“ו–של”ח, 1578–1576] את ידו לשפוך את רוח ממשלתו על הארץ ההיא, חָלַף רוח גדודי הספרדים ויעברו וְאָשְׁמוּ ויעשו מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ גם בין העמים הפראים. כי הממשלה לא שלמה להם את כסף מַשְׂכֻּרְתָּם, ועל כן לקחו שכרם ביד חזקה ובזרוע נטויה, וישללו שלל ויבוזו בז מאזרחי ארץ השפלה וַיְנַצְלוּ אותם, ויותר מכֻלם הֵרֵעו לעשות בערים המלֵאות הוֹן וָעוֹשֶׁר הלא הן: מאַסטריכֿט ואנטווערפען, כי הִתְפָּרְצוּ בתוכן בחרב מְלֵאָת דָם וַיָשֹׁסוּ את הבתים ויגזלו וירצחו וַיָשִׁיתוּ אותן לְשַׁמָה. ואז הצליח ווילהעלם אָראַניען חֲכַם הלבב וכביר כּחַ לְחַבֵּר את כל נָפוֹת הארץ יחד ולכרות ברית בעיר גענט (ה“א של”ו 1576) על גדודי ספרד השודדים והרוצחים להדפם ולרדפם בכל מאמצי כֹח ולגרשם מארץ השפֵלה לבל יוסיפו עוד להרגיזה. ובמֶשך הימים המעטים אשר שָׁלַט דוֹן יואַן בארץ ההיא, לא יכול לעמוד לפני בעלי ברית ההם ולכונן שם את ממלכת ספרד המתנודדת כמלונה ומטה לנפול. אחרי מות גבור החיל הזה הִפקיד המלך תחתיו את אלכסנדר פֿאַרנעזע מפאַרמאַ (Alexander Farnese von Parma) בן מאַרגאַרעטהאַ אֲחוֹת פֿיליפפ [אלכסנדר פארנעזע ה“א של”ח–שנ"ב 1592–1578] אשר היתה שלטת בארץ השפלה. ואלכסנדר היה איש מלחמה ואיש חיל, אך בראותו כי אָזְלַת גם ידו להכין את ממשלת ספרד בארץ השפלה בחזקת היד ובחרב ובמלחמה, שָׂם אל הָעָרְמָה פניו וַיֵצֵא בעקבות דוֹן יואַן להעיר רוח קִנאה וְשִׂנְאַת עָם בין נָפוֹת הדרום ונפות הצָפוֹן, כי נָפוֹת הדָרום דבקו בכנסית דת הקאטהאלית וישנאו את נָפוֹת הצפון אשר החזיקו בהליכות הכנסיה החדשה, ואלכסנדר פֿאַרנעזע יָצַק עוד שֶׁמֶן על שלהבת השנאה ההיא ויגדיל את המדורה, גם הֵעִיר קִנאה ביניהן בְּתִתּוֹ לנָפות הדרום משפטים טובים וזכיות רבות אשר מנע מנָפות הצפון, ובדבר הזה הצליח לְרַד את נָפות הדרום לפני ממשלת הספרדים וּלְחַזֵק שם את הממשלה במסמרות לבל תִּמוֹט אחרי אשר קָצרה ידו לעשות כן בנפות הצפון. אפס כי ווילהעלם מאָראַניען ראה לְלֵב אלכסנדר וְתִכֵּן את רוחו וַיְקַדֵם פניו ויכריעהו. כי הוא ידע נאמנה כי גם עַם־לֹא־עָז יָעוֹז על אויבו הָעַז ממנו אם רק יעשה אֲגֻדָה אחת ואיש את אחיו יעזרו להדוף אויביהם מפניהם, ועל כן הביא במסורת ברית השלום את כל נפות הצפון לְהֵחָלֵץ יחד להכריע את קמיהם תחתיהם. הברית ההיא כְּרתָה בעיר אֻטְרֶעכְט (Utrechter Union), ועל פיה חברו אזרחי האָללאַנד, זעעלאַנד, געלדערן, אֻטְרֶעכְט ופֿריסלאָנד כאיש אחד חבֵרים ללחום את לוחמיהם ולערוך קְרָב מול מציקיהם וקובעי נפשם –. הברית ההיא היתה אבן הַפִּנָה להתאַחדות הפראָטעסטאַנטים בארץ השפלה. אך בנפות הדרום התחוללה סערת המריבה בין האזרחים וְחָלַק לבם וישנאו איש את אחיו ומהומות רבות היו בתוכם, ועל כן מצא אלכסנדר אוֹן לו להשביח במקומות רבים את סערת הַמֶרֶד, ולהכביד את ידו על ערים רבות לָסוּר אל מִשְׁמַעַת הספרדים –. אחרי הדברים האלה הֵעִיר פֿיליפפ כל חמתו על ווילהעלם מאָראַניען וכל מזמותיו להכריתו מארץ החיים ולהשבית מאנוש זִכְרוֹ, ויבטיח לתת להאיש אשר יַכֵּהוּ נפש או יתפשהו חי, עֹשֶר רב ורכוש גדול, גם להעלותו על גרם מעלות האפרתים (אַדעל). הבטחת המלך גם דברי הכהנים אשר דברו תמיד על לב בני עמַָם כי האיש אשר יַכֶּה את אויב דת הקאטהאלית, הוא יירש חיי עולם בעֵדן גן אלהים, נתנו חרב ביד מרצחים רבים לשפוך את דמי השר הישר ההוא. ואחרי אשר הֶחטיא אחד מהמרצחים את המטרה והשר היקר הזה נִצַל מִמָוֶת, מִלא עוד איש רוֹצֵחַ את ידו להורידו בדמי ימיו דומה. האיש ההוא היה אחד מהמקנאים קנאת הדת (פֿאַנאַטיקער) ושמו באַלטהאַזאַר געראַנד, והוא ירה עליו כַּדוּר עוֹפֶרֶת וַיְרַצְחֵהוּ (ה“א שמ”ד 1584). אך עַם הארץ תפשו את הָרוֹצֵחַ ההוא ותחת הָעֹשֶׁר והגדֻלה וחיי עד בגן עדן אשר הבטיחו לו המלך והכֹהנים, עִנו את נפשו עד צאת רוחו וימת מות נבל וּמְרַצֵחַ ושמו לדראון עולם. וְנָפוֹת הדרום לקחו את מאָריץ בנו הגבור וישימוהו לנגיד וּמְצָוֶה ולשר צבא תחת אביו.

543 §

בעת ההיא בָערה שלהבת קנאת הדת בארצות איירופא המערבית ביתר עז מבראשונה, ובעלי דת הקאטהאלית לָחֲמו באף ובחֵמה שפוכה וקצף גדול עם בעלי דת הפראָטעסטאַנטית. הקאטהאָלים שָׂמוּ מבטחם בפֿיליפפ מלך ספרד ראש המקנאים קנאת דת הקאטהאלית, והפראָטעסטאנטים בָטחו בעזרת עליזאַבעטה מַלְכַּת ענגלאנד, והיא שלחה צִבאות אנשי מלחמה ביד לייצעסטער נאמן ביתה לעזור להפראָטעסטאַנטים אשר בארץ השפֵלה ולגַדע את זרוֹעוֹת אלכסנדר פאַרמאַ לבל יְבַצַע את מזמות לבבו; גם שלחה אנשי חיל לארץ צרפת לעזור לבעלי דת קאלווין (הוגענאָטטים) ולהצילם מיד היעזואיטים ויתר בעלי ברית פֿיליפפ מלך ספרד, ואחרי אשר הִתִּירוּ הקאטהאָלים את ידי אחד המרצחים לרצוח אותה וכפֶשַׂע היה בינה ובין המות, נָתנה רִשְׁיוֹנָה להמית את המלכה מרים שטוארט (ה“א שמ”ז 1587). אז גָזַר פֿיליפפ מלך ספרד אֹמֶר להשמיד וּלְאַבֵּד בפעם אחת את כל אויבי דת הקאטהאלית ולהכרית מארץ החיים את יושבי ענגלאנד, בנים לא אֹמֶן בם, ואת עליזאַבעטה מְלֶכֶת ארץ הַנִדַחַת ההיא אשר קללת הפאפסט וְחֶרְמוֹ רוֹבְצִים כבר על ראשה. להוציא את המזמה הרבה ההיא לאור, עשה צִי אדיר (Armada) אשר לא היה עוד כמוהו למן היום אשר נִקווּ המים בַּיַמִים ועד היום ההוא. הַצִי ההוא חֻבר ממאה ושלשים אניות מלחמה גדולות ועצומות (ומהן מאה אניות בַעלות שלש תרנים (Gallionen) אשר אין ערוך לגדלן), ובהן שני אלפים ושש מאות ושלשים כלי תותח (Kanonen) יצוקים מנחֹשת וברזל, ויותר משלשים אלף אנשי חיל גבורי מלחמה, ועוד שלשים אלף איש אשר שלח לו אלכסנדר פאַרמאַ מארץ השפֵלה. הצי ההוא נקרא בשם „צי אדיר בלי חָת“ (אונאיבערווינדליכֿע פֿלאָטטע), כי מי יעמוד לפני חָסְנוֹ ותעצומות עֻזוֹ? ולפני רעם גבורותיו מי זה יתיצב? –. את הצי הגדול והנורא ההוא נתן המלך ביד מעדינא סידאָניאַ רב החובל ושר הצבא להחריד בפעם אחת את ענגלאנד, את ארץ השפלה ואת ארץ צרפת, ולהכניען תחת ממשלת ספרד. אך לא כאשר האמין המלך כן היתה! כי גבורת צִי האדיר חַתָּה, וכל גבורי החיל לא חִזקו כן תָּרְנוֹ, עֱזוז נוראותיו עלה בַתוֹהוּ וְאָבָד, וכל חוֹסֶן עָצְמוֹ כָלה וְחָלַף לרעת ספרד וּלְהַוָתָהּ. כי אֵל נְקָמוֹת הֵטִיל סער נורא בים וַיְנַפֵּץ את הצי האדיר העשוי לבלי חָת, ולגבורי ענגלאנד הוסיף גבורה להביא גם הם על גבורי ספרד קרץ ופרץ על פני פרץ; האניות אשר נִמלטו מסערות הים, נִשברו על שִׁנֵי הכֵּפים והסלעים, ואשר התמלטו מִסַלְעֵי מָגוֹר ההם נפלו בידי גבורי ענגלאנד, וְהַנִצָלוֹת מידי האבירים ההם, התפוצצו על אִיֵי העברידען ואיי שאָטטלאנד בעת אשר חָתַר מעדינא סידאָניאַ לנוס דרך שאָטטלאַנד לארץ ספרד –. מן השמים נלחמו במלך ספרד! וגם פֿיליפפ הִכִּיר כי אצבע אלהים היא, כי כאשר ספר לו מעדינאַ סידאָניאַ בלב נשבר ונדכה את האסון הנורא אשר קרהו, נִחם אותו המלך ויאמר: „אנכי שלחתיך ללחום עם בני אדם, אך לא עם סערות וסופות וכֵפֵי הסלעים – יְהִי שֵׁם ה' מְבוֹרָךְ! – “. הַמַפָּלָה הגדולה ההיא גדעה את זרוע ספרד בַּיָם, ותתן יד ליושבי ארץ השפֵלה לשַבר את עוֹל מלכי הספרדים מעליהם, ואף כי גם אחרי כן נמשכה עוד המלחמה בארץ ההיא כעשרים שנה, אך הספרדים לא יכלו ללכוד אותה בכל גבורות אנשי חילם ותחבולות שָׂרֵי חֲיָלֵיהֶם אנשי המלחמה. נָפוֹת הצפון ובראשם מאָריץ מֵאָראַניען גבור החיל, לחמו עִם הספרדים כל הימים להסיר מִסִבְלות שִכמם ולהיות עַם חפשי בארץ מולדתם, וחֶפצם בידם הצליח. ימים מעטים לפני מותו נתן פֿיליפפ לקלאַראַאייגעניאַ בתו בעת כלולותיה עִם ההערצאָג אַלברעכֿט מעסטערריייך, את ארץ השפֵלה לשלוט בה שלטת (ה“א שנ”ח 1598), אך הִתְנָה כי אם תלך ערירית ולא תוליד בן או בת, אז תשוב הארץ ההיא למלכות ספרד כבראשונה. אפס כי יושבי האָללאַנד לא אָבו ולא שמעו אל מצות המלך ולא קבלו עליהם את בתו לגבירה, וגם אחרי מותו הוסיפו עוד להלחם עם הספרדים ולא השיבו חרבם לתערה עד אשר התעורר היינריך הרביעי מלך צרפת להיות לְדַיָן ומוכיח ביניהם, ויפריד בין העצומים וישקיט את סערת המלחמה (וואַפֿפֿענשטיללשטאַנד) (ה“א שס”ט 1609), ומני אז לא סָרוּ עוד המדינות ההן לְמִשְׁמַעַת הספרדים, חֵרות הדת ישבה על גַפֵּי מרומי קרת, והמסחור אל ארץ הודו המזרחית (אָסטאינדיען) פָּרַץ מהיום ההוא והלאה בהאָללאַנד ובנותיה. אך בכל זאת האמינו עוד הספרדים כי המדינות ההן משועבדות עוד להם עד כי בשלום וועסטפֿאלען (אים וועסטפֿאַלישען פֿרידען) הוציאו גם הספרדים דְבַר מלכות מלפניהם כי דָבָר אין להם עוד אל מדינות האָללאַנד המחוברות. אך הנָפות הדרומיות אשר בארץ השפלה (בעלגיען) נשארו עוד מאה שנה אחרי כן תחת ממשלת ספרד, ולתקופות השנים ההן נפלו לעסטעררייך לאחֻזה ותהיינה סָרוֹת למשמעתה.

544 §

מסחר. משפטי המדינה. סוד הכהנים בדאָרדרעכֿט. מהמלחמה הארוכה ההיא יצאה האללאנד בתפארת עוז ובעושר וגדולה. מעבר אניות ומסחר פרצו בתוכה למן היום אשר באה במסורת ברית המשא והמתן עם ארץ הודו. ומה גם מעת אשר יסדה את חברת המסחור הנקרא בשם „חברת הודו מזרחית“ (אָסטאינדישע קאָמפאַניע) בשנת (ה“א שס”ב 1602), ומעת אשר לקחה לה את כל מושבות הפאָרטוגיזים בארץ ההיא. באַטאַפֿיאָ על אי יאַפֿאַ היתה אֵם מסחרם ומנה תוצאות עשרם ורכושם הגדול –. משפטי המדינה בהאללאנד נוסדו על פי משפטי כנסיה חפשית (רעפובליק), ורבים מהמשפטים ההם יצאו לאור על פי האיש החכם בחכמת משפטי המדינה הנודע בשם אָלדענבראַנעפֿעלד. בשבע מדינות הראשיות (גענעראַלשטאאטען) ישבו המחוקקים והשופטים אשר מהם יצא כל דבר חוק ומשפט בארץ (דיא געזעטצגעבענדע מאַכֿט). שרי המועצה העליונה (דער האָהע ראַטה) ובראשם נציב הארץ (דער דשטאטטהאַלטער) היו מנהלי המשרה והשלטון בכל הנפות ובכל ערי המדינות, אך הנגיד והמצַוה העליון על כלם וביחוד על חיל הצבא בים וביבשה, היה נציב הארץ מבית אָראַניען. על יד המסחור פרחו גם המדעים וחרֹשת המעשה וכל מלאכת מחשבת בארץ ההיא, ומה גם מחקרי ימות עולם (אלטערטהומסקונדע) אשר גדלו והצליחו גם עשו פרי הלולים בבתי מדרש החכמה אשר בתוכה. במלאכת הציור (מאַלעריי) עשו להם אנשים רבים שם גדול בארצות תבל, ומהם פויל רובענס (ה"א ת' 1649), פֿאַן דיק (ה“א ת”א 1641), רעמבראַנד (ה“א תל”ד 1674), ועוד רבים כמוהם אשר התחרו את הצירים הגדולים אשר בארץ איטליא –. אפס כי גם ארץ האללאנד ההולכת בתורת קאַלווין, לא נקתה מֵרִיב ומלחמה על אודות הליכות הדת, כי מלחמת הדת היתה מחלה מתהלכת בימים ההם. וחרבה שלופה מקצה הארץ ועד קָצֶהָ בכל אפסי איירופא. אחרית הריב ההוא היתה כי נפלגו יושבי האללאנד לשתי פלגות, האחת עזה מאד ודרכה בסופה ובסערה ((Comaristen ובראשה נִצב מאָריץ מֵאָראַניען וכל אגפיו, והשניה היתה קלה ונוחה בהליכותיה ((Arminisien ובראשה עמד אָלדענבראַנפֿעלד, והוּגאָ גראָטיוס. המפלגה הראשונה והעזה חתרה בכל עוֹז להפריד את ממשלת כנסית הדת מממשלת המדינה, והשניה התאמצה לחבר את שתי הממשלות ההן יחד ולהכניע את ממשלת הכנסיה הדתית תחת ידי הממשלה המדינית. סוד ראשי הכהנים בדאָרדרעכֿט (Die Dordrechter Synode) עמדו לימין המפלגה הראשונה וירשיעו את המפלגה השנית, ועל פיהם הובל האיש הנעלה אָלדענבראַנפֿעלד אל בְּמַת מַטְבֵּחַ ויומת בהיותו בן שבעים ושתים שנה מוֹת חרפה ודראון לעיני השמש. והוּגָא גראָטיוס חֲכַם הלבב אשר בתבונת כפיו כתב על ספר את מלחמות הדרור בארץ השפלה, ואשר יסד את משפטי המדינות והעמים על פי מוסדות חכמי ימי הקדם, אֻסר בבית האסורים כאחד הפושעים והמורדים, ולולי הֶערימה אשתו הנאמנת לו תחבולה להצילו מבית כִּלְאוֹ בארגז ספרים, כי אז ישב בבור צלמות ההוא עד יום מותו –.

545 §

בארץ הזאת לא שָׁתוּ היהודים את כוס התרעלה מיום שִבתם בה, גויי הארץ לא לחצום להמיר את דתם, לא שָׂמוּ עליהם עלילות ברשע כי נִאצו את דתם ומחוקקם, או הִרבו עושק ומרוצה לקחת נשך ותרבית ועוד תואנות שוא כאלה אשר טפלו עליהם שונאיהם שקר בארצות אחרות. ונהפוך הוא כי בעת אֹפל כסה ארץ ובני ישראל נרדפו בחמת קרי ובעברת זדון המקנאים קנאת הדת, פתחה למו הארץ הזאת את שעריה וימצאו מנוח בתוכה. ראשית בואם אל ארץ טובה ההיא, היתה בראשית מאה שבע עשרה לספהנ“ו, כי כאשר פרקה הארץ הזאת את עוֹל ספרד מעליה, העבירה קול כי ביד כל איש לבוא אליה ולהאחז בה, ואחרי אשר גרש אז פֿיליפפ מלך ספרד את היהודים האנוסים מארצו, בא קהל גדול הֵנה ויבחרו למו מכון לשבת באמשטרדם, ראַטרדאַם וערי הים הטובות למסחור, ויצליחו גם עשו חיל, וישבו שלוים ושקטים, אך לכל כהונה ומשמרת לא יכלו לגשת, כי משפט האזרחים לא היה למו, אולם בשנת ה”א תקנ"ו יצא הדת מלפני שרי הממשלה, כי לזרע יעקב אחוזה בארץ ככל אזרחיה, ואין יתרון לגוייה על בני ישראל אף כחוט השערה. כשבת לודוויג נאפאלעאן על כסא המלוכה בארץ הזאת, שם את עינו לטובה על בני ישראל, אך צורי מכשול רבים היו לו בדרך, עד אשר קם הקיסר נאפאלעאן והרים כבוד ישראל בארצותיו, וישם להם ראשים בשם סנהדרין. כי בעת ההיא (שנת ה“א תקס”ז) הלכו מלאכי גוי יהודה אשר בהאללאנד לקרית פאריז ויערכו תחנה לפני הקיסר, וישאו חן וחסד לפניו, ויצא דבר מלכות מלפניו כי חוקה אחת ליהודי ולנוצרי בהאללאנד, וכל יתרון או מגרעת על דבר האמונה לא יזכרו ולא יפקדו עוד לעולם. ומני אז ועד עתה הולכים בני עמֵנו הלוך וגדול בארץ הזאת, ורבים מהם יושבים על כסאות למשפט ויכהנו פאֵר בבית המלכות, וכמעט אין בית פקודה ומשרה אשר לא יהי גם אחד מהיהודים בתוכו, ואין פוצה פה ומצפצף נגדם, כי באמונה הם עושים, וכל מפעלותיהם צדק ומישרים –.

c) ארץ צרפת בימי מלחמות הדת.

546 §

דת קאַלווין עָשתה לה כנפים וַתָּעָף גם אל ארץ צרפת וַתִּבֶן לה שם בית נאמן לשִבתה, והמונים המונים הֵריצו ידם אליה וילכו בנתיבותיה מבלי פְנוֹת אל זעף פֿראַנץ הראשון מלך צרפת וְהִתְרַגְזוֹ, גם אל חרון אף המלך היינריך השני וזעם אפו [היינריך השני ה“א ש”ז–שי"ט 1559–1547]. ההולכים בדת קאַלווין נִקהלו תמיד בלילה לַמְתִּיק סוד, ועל כן נקראו בפי הצרפתים בשם הוגענאָטטים על שם המלך הוגא אשר לפי דִברת ההמון התהלך בכל לילה אחרי מותו להחריד את העם –. המלכה החכמה מאַרגאַרעטהאַ מנאַוואַראַ, אחות המלך פֿראַנץ, עמדה תמיד לימין ההוגענאָטטים ותהי עליהם לסתרה מפני חמת המציק אשר כונן להשחיתם. והם גָברו מיום ליום וְהִשְׂגוּ חיל עד כי קצור קצרה יד המלך ויד כל השרים והסגנים לנַתק את אגֻדתם ולהכניעם. לשוא הובילם המלך היינריך השני יום יום לטבח, לשוא נצב בהודו ובכבודו על גֵיא ההרגה לראות בהרג הרוגי אמונה ההם, ולשוא אסר בנחשתים שרים רבים מהיושבים בשבת הפאַרלאַמענט על החזיקם בתורה החדשה ההיא, כי בין שריו היושבים ראשונה במלכות, בין כל האפרתים והאצילים, גם בין החכמים והמשכילים נמצאו רבים וכן שלמים ההולכים בדת ההיא, ומעת לעת יִרֶב מספרם עד אין מספר. אך מעט מעט התקדרו השמים בעבי רעם על ראשי האנשים ההם, כי מלך צרפת כרת ברית עם מלך ספרד להשמיד להרוג ולאבד את כל הנסוגים מאחרי דת הקאטהאלית. גם הפאפסט נלוה עליהם, ויהי זרועם לבקרים להצמית את כל בנים כחשים ההם, ולהשבית מאנוש זכרם לבל יהיו עוד לסלון ממאיר וקוץ מַכאיב להכנסיה הקאטהאלית. ואף כי בפתע פתאֹם מת המלך היינריך השני על יד הפצע אשר פצעו איש מלחמתו במלחמת השלום (Tournier), בכל זאת לא נעשו ישועות לההוגענאטטים כי בימי בניו החלשים וחדלי אונים, הלא הם פֿראַנץ השני, קארל התשיעי, והיינריך השלישי, הָמוּ אויביהם ומשנאיהם נשאו ראש, ויאמרו להשמידם ולמחות שמם מתחת השמים, ולולי התמורות אשר נעשו אז בארץ ופלגות שרי המלוכה, לא יכלו לעמוד לפניהם, ויסופו ויתמו מן בלהות.

547 §

פֿראַנץ השני. הגואיזים. – אחרי מות היינריך השני, ישב פֿראנץ השני בנו על כסאו אחריו [פראנץ השני ה“א שי”ט–ש"כ 1560–1559], אך הוא היה אז צעיר לימים כבן חמש עשרה שנה, גם רפה ידים וַחֲדַל אונים וידוע חוֹלִי, ועל כן מָלכה אז בארץ אמו המלֵאה תּוֹךְ ומרמה, הַשֹׁאֶפֶת משרה ושלטון לבלי חק, המָשחתה בכל דרכיה ועלילותיה, ואשר חָנכה גם את בניה על פי דרכה, הלא היא קאַטהאַרינאַ המעדיצית. היא מָלכה בשם בְּנָהּ ולכל אשר חָפצה הִטתה את לבבו, ועל ידה רָדוּ עוד שני אנשים קשים, אחים מִלֵדָה, המכונים בשם גואיזים, האחד הוא ההערצאָג פֿראַנץ שר צבא מהֻלל וגבור מלחמה, והשני הוא הקרדינאל מגואיזע אשר היה נכבד ומפֹאר בגלל חכמתו הגדולה בחכמת המדינה. שני אחים ההם היו יקרים ואהובים מאד לכל המקנאים קנאת דת הקאטהאלית, יען כי הם בחזקתם ובידם הגדולה רדפו בלי חשך את ההוגענאָטטים ויתאמצו בכל מאמצי כח להרים קרן דת הקאטהאלית בכבוד ולעשותה שלטת בכל הארץ. גם בחצר המלך היו רוממים ונכבדים ודבריהם נשמעים כדבר מלך שלטון, יען כי הם היו דוֹדִים (אָהיימע) למרים שטוּאַרט מַלְכַּת שאָטטלאַנד היפה בנשים, אשר המלך פֿראַנץ השני לְקָחָהּ לו לאשה. אך רוממות עֻזָם ועריצות נפשם הֵעִירו קנאת שרים רבים ונכבדים ויחתרו בכל מאמצי כח להדיח אותם משאתם ולהפילם במהמורות בל יקומו. וראשי אויביהם היו קאָנדע מזרע המלוכה ממשפחת בורבאָן, ושר צבא אניות המלחמה ((Admiral פֿאָן קאָליגני, והם התחברו אל ההוגענאָטטים ויקשרו קשר אמיץ ביניהם להלחם בשני האחים העזים ההם. שתי פלגות ההן וַאֲגַפֵּיהֶן גָבְרוּ מיום ליום, והאחת מתאמצת להשחית את רעותה וּלְבַצֵעַ את מעשיה בעזרת המלך. שתי הפלגות ההן שִׁבְּרוּ אל יום הַוַעַד (רייכֿסטאַג) אשר יָעַד המלך בעיר אָרלעאַנס, וכל אחת קִוְתָה כי ביום ההוא תגבר על אֹיַבְתָּהּ על פי מוצא דְבַר המלך ושרי המלוכה. היום ההוא שֶׁקִווּ לו הנה זה בא, אך יד הגואיזים היתה על העליונה, ואֹיְבֵיהֶם יצאו וידיהם על ראשיהם. ומהרה קל יצא דבר הגואיזים להשאות את ההוגענאָטטים משרשיהם, וראשיהם אֻסרו בזיקים והשלכו לבתי כְלָאִים, אך פתאֹם מת המלך, ועצת הגואיזים נִשְׁבָּתָה –.

548 §

קאַרל התשיעי. אחרי מות פראַנץ השני מָלַךְ קאַרל התשיעי אָחיו [קארל התשיעי ה“א ש”ב–של“ד 1574–1560] נער רך וצעיר לימים כבן עשר שנה, וקאַטהאַרינאַ המעדיצית אִמוֹ הֵסֵבָּה אליה את המלוכה עד אשר יגדל המלך, ותהי שַֹלֶטֶת לבדה בכל ארץ צרפת, ובני בורבאָן הוּרְמו להיות שרים ונציבים בארץ כיאות לרוממות יחוסם וִיקַר תפארת גדולתם, וכל ראשי ההוגענאָטטים יצאו מבתי האסורים לחפשי לַמְרוֹת עיני כבוד הגואיזים – כי קאַטהאַרינאַ קנאה בגדולת הגואיזים וַתְּאַמֵץ זְרוֹעוֹתֶיהָ לְשַׁבֵּר את זרועם העזה –. והגואיזים קָצפו קצף גדול על קאַטהאַרינאַ אֹיַבְתָּם ויקחו את מרים שטואַרט בת אחותם אתם וילכו מארץ צרפת ויבואו ללאָטהרינגען, ומשם שָֹבָה אחרי כן מרים שטוארט ביגון ואֵבל גדול אל שאָטטלאַנד. ויהי כאשר עזבו הגואיזים את בית המלכות,עמד רֶוַח והצלה לעדת ההוגענאָטטים, כי קאַטהאַרינאַ אֵם המלך הוציאה דְבַר מלכות מלפניה לבל יוסיף עוד איש להרגיזם ולענותם על אודות הדת והאמונה אשר בָחרו להם. וההערצאָג מגואיזע שמע את ההנחה הזאת אשר הניחה אֵם המלך לההוגענאָטטים, ותבער בו כאש חמתו, ויכרות ברית עִם עוד נסיכים ואפרתים כבירי כֹח ללחום מלחמת הדת הקאטהאלית ולחזקה במסמרות לבל תִּמוֹט בארץ צרפת, ואחרי כן שב לעיר פאריז. בלֶכת ההערצאָג הזה עם אנשי בריתו בדרך, עשה הוא והם מעשה רֶצַח אשר כל השומע תצלנה שתי אזניו, כי בבואם לעיר וואַססי (ה“א שכ”ב 1562) שמעו כי המון הוגענאָטטים רבים נאספו באחד הגרנות להתפלל ולשפוך לפני ה' שיחם, וְיָסֹבּוּ את הגורן ההוא וַיְרַצְחוּ את כל הנאספים שם, מהרצח הזה היה נֵס ואות למלחמת הדת בארץ צרפת. כי כל הצרפתים בני הכנסיה החדשה בשמעם את דְבַר הרצח הזה, התעוררו כאיש אחד חבֵרים לנקום את נקמת דמי אחיהם הנרצחים, ועד מהרה נחלקו כל יושבי צרפת לשתי מחלקות: להדבקים בתורת קאַלווין, ולהמחזיקים בתורת הקאטהאלים, וילחמו איש באיש ואיש ברעהו בחֵמה שפוכה ובאף וקצף גדול. מעשים רעים ונוראים, עלילות רֶשַׁע ואכזריות רֶצַח אשר לְזִכְרָם תחרד כל רוח ונפש, נעשו בימי המלחמה האיומה ההיא, וממלכת צרפת רגזה וַתִּתְגָעַשׁ עד היסוד בה, הפאפסט ופֿיליפפ השני מלך ספרד שלחו אנשי מלחמה לעזור לאחיהם הקאטהאלים, ועליזאַבעט מְלֶכֶת ענגלאנד תָּמְכָה בידי ההוגענאָטטים, גם ארץ אשכנז ושווייץ שלחו אליהם אנשי חיל להושיע להם במלחמה. אחרי מלחמת ((Dreux אשר לא נודע עוד יד מי רוממה, ואחרי אשר נִרצח ההערצאָג פֿראַנץ הגואיזי בעת מָצוֹר אָרלעאַנס, עשו הלוחמים שלום ביניהם, ולההוגענאָטטים נִתְּנָה חֵרות הדת כבתחלה, אך הקאטהאלים לא חדלו גם אז מֵהַרְגִיזָם, ועל כן לא נמשכו ימי השלום ההם, ועד מהרה התחוללה שנית המלחמה כבראשונה. והנה אף כי לחמו ההוגענאָטטים כגבורים משכילים במלחמת ס”ט דעניש (ה“א שכ”ח 1568) ובגבורתם הפילו חללים רבים באנשי מלחמתם וגם מאָנטמאָרענצי הזקן נְגִיד חֵיל הקאטהאלים נפל אז לפי חרב, בכל זאת לא עמדו על חרבותיהם, ויד הקאטהאלים היתה רוממה, ומה גם מן היום אשר דבקה קאַטהאַרינאַ אֵם המלך בדת הקאטהאלית והתמכרה לעזור להקאטהאלים ככל אשר תשיג ידה. כי עד הימים ההם פסחה עוד קאַטהאַרינאַ על שתי הסעפים, ולא החליטה אל מי משתי הפלגות ההן תפנה, אך מעת אשר נסעה בדרך עם בנה המלך ועיניה ראו את הצלבים אשר שברו ההוגענאָטטים, ואת הצלמים הקדושים בעיני הנוצרים אשר נפצו כשבר נבל יוצרים, חרה אפה בהם ותקע נפשה מהם, ובדרך ההיא ראתה עוד גם את ההערצאָג אַלבּאַ והוא הוסיף עוד להעלות שלהבת חמתה על ההוגענטאָטטים ויעץ לה להדבק בדת הקאטהאלית, מני אז התנדבה לעמוד לימין הקאטהאלים וללחום את מלחמת דתם בכל לבבה ובכל נפשה –. אחרי מלחמות רבות ועצומות במחוז לאַ ראָשעל אשר בחרו בו ההוגענאָטטים, ואחרי אשר נִרצח אז קאָנדע נְגִיד צִבאות ההוגענאָטטים, כרתו שתי הפלגות ברית שלום ביניהן בס"ט גערמען (ה“א ש”ל 1570) ופרי השלום ההוא היתה חֵרות הדת לכל ההוגענאָטטים אשר בצרפת, כדברי הברית אשר כרתו כבר –. אחרי מות קאָנדע מִלא את מקומו השר הנכבד היינריך לבית בורבאן אשר יאָהאַננאַ אַלברעכֿט הורתו חנכה אותו על פי דרכה בדת קאלווין, ואשר היה רוֹדֶה במדינת בערן במחוז הרי פירענאֶען וַיְכֻנֶה בשֵם הכבוד „מלך נאַוואַראַ“. ואם כי השר הזה היה נשיא ראש ההוגענאָטטים, אך חיי רוחם היה השר קאָליגני גבור החיל הוא היה רוח הַחַיָה בכל אופני חֶברתם, גם המנַהל והיועץ להיינריך בורבאָן.

549 §

למן היום אשר כרתו הקאטהאלים ברית שלום עם ההוגענאָטטים, היה קאָליגני נכבד מאד בבית המלכות. המלך הצעיר קאַרל התשיעי נתן לו כבוד וָעוז, וַיְנַטְלֵהוּ וַיְנַשְׂאֵהוּ על כל שרי המלוכה, גם הִרבה להתיעץ עִמו על אודות המלחמה אשר יש את נפשו לעשות עם הספרדים לטובת ארץ השפֵלה, ועל דְבַר השלום אשר יאבה לעשות עם ענגלאנד, ולבעבור יאריכו ימי השלום בין הקאטהאלים ובין ההוגענאָטטים, האיץ קאָליגני במלך לתת את מארגאַרעטהאַ אחותו הקאטהאלית להשר הנעלה היינריך לבית בורבאָן נשׂיא ראש ההוגענאָטטים לאשה. כְּבוֹד השר קאָליגני ותפארת עֻזוֹ הֵעִירוּ עליו את קנאת הגואיזים ואת חמתם ונקמתם, כי הם האמינו כי על פי קאָליגני היתה שוּמה לרצוח את נפש פֿראַנץ הגואיזי, ויחשבו מחשבות להכריתו מארץ החיים ולכַפר בדמו את דמי אחיהם הנרצח. ויהי היום בְּשׁוּב קאָליגני לעת ערב מהיכל המלך ((Louvre אל ביתו, אָרב לו איש בליעל במצות הגואיזים וַיוֹר בו כדור עוֹפֶרֶת. אך הכדור לא נָגע אל לבבו, כי אם חלף את זְרוֹעַ ידו וַיְפַצְפְּצֶהָ. על כן הוסיפו הגואיזם לארוב לנפשו ולהורידו דומה בדמי אחיהם (ה“א של”ב 1572). ובעת ההיא נוסדו הם וקאַטהאַרינאַ המעדיצית, גם בְּנָהּ השלישי היינריך מאַנשו, ונועצו לב יחדו לעשות דָבָר אשר כל שומעו יֵעָוֶה משמוע, וכל לבב גבר יתפלץ פלצות נצחת. עצתם היתה לקום על כל נכבדי ההוגענאָטטים וראשיהם אשר התאספו בפאריז לחג את חג כלולות מאַרגאַרעטהאַ עם היינריך בורבאָן ולהרוג אותם בפעם אחת! – ובכן נעשה אז הַהֶרֶג הגדול הַנָקוּב בשם „חֲתוּנַת הדָמִים בפאריז“ (פּאַריזער בְּלוּט האכֿצייט) בליל באַרטהאָלאָמאֶאוּס בחֹדש אויגוסט בעשרים וארבעה לַחֹדֶש בשנת (ה“א של”ב 1572). ויהי בחצי הלילה ומראש המגדל הִרְעִים הפעמון לתת אות רֶצַח, ופתע לפתאֹם פרצו שִפעת מְרַצְחִים מזֻינים ברחובות פאַריז ויתנפלו על ההוגענאָטים הַשְׁלֵוִים, בחרב מלאה דָם. הראשון והנכבד מכל הנרצחים היה השר הגדול קאָליגני אשר ההערצאָג פֿאָן גואיזי רְצָחוֹ בעצם ידו. קאָליגני שכב על ערש דְוָי במכאובים רבים, כי זְרוֹעוֹ הפצועה זָבַת דָם וְכוֹאֶבֶת מאד, והנה פתאֹם התפרצו המרצחים בביתו וידקרוהו וַיְבַתְּקוּהוּ בחרבותיהם בעוד תפלתו בפיו ופניו מוסבים אל הקיר, ואת נבלתו השליכו החוצה, וההמון רמסוהו ברגליהם בבוז ובקלסה ויתעוללו בה ויכַלו בה את נקמת דתם –. וברגע ההוא החלו גדודי המרצחים להרוג את ההוגענאָטטים בכל הבתים, בכל החוצות והרחובות אשר נסו מנוסת מָוֶת לְהִמָלֵט על נפשם, גם בחצר היכל המלך אשר נעצרו שם הוגענאָטטים רבים על פי חֶלקת שְׂפַת המלך וְאִמוֹ, ואשר נסו שם לְעֶזְרָה, ואשר נסחבו שם בחֶזקת היד. כל אנשי הצבא וכל גבורי החיל עָברו וְהָרְגוּ וְרָצְחוּ וְרֶָמְסוּ וְטָרְפוּ ואין מציל! אֶנקת ההוגענאָטטים בני תמותה הִרְגִיזָה הארץ, נפש אלפי חללים תְּשַוֵע, מצעקת דמי הנרצחים רופפו מוסדות הרים, ונהרי נחלי דם נהרו וַיָשֹׁקוּ בעיר! על יד ארמון המלך נצבו שתי שורות אנשי חַיִל וַיְרַצְחוּ בכלי משְׁחֵתָם את כל האומללים אשר נִרדפו על צוארם לעבור ביניהם. גם בתוך היכל המלך ובכל בָּתָּיו וחדָריו ובכל עֵבר ופִנָה שֻׁפְכוּ דְמֵי ההוגענאָטטים כמים, והמלך בכבודו והודו נִצב על מְרוֹם מַעקה היכלו וַיוֹר בִּקְנֵה שרֵפה על הנסים והנמלטים, ובראותו את היינריך מנאַוואַראַ בעל אחותו, רקע ברגליו וַיְכוֹנֵן את קנֵה השרֵפה עליו ויקרא בזעם אפו: „מָוֶת או דת הקאטהאָלית!“ וְחֲתַן דָמִים ההוא ענה בחרדת מָוֶת: „דת הקאטהאלית – “ גם קאנדע דִבר כן בליל שלטון המות ההוא, ושניהם קבלו עליהם את הדת ההיא –. תתפלץ נפש כל אדם לזכר ליל בלהות ההוא! אין קץ לכל עלילות רֶצַח אשר עוללו אז קַנָאֵי הקאטהאלים לאחיהם ההוגענאָטטים, והמלך וקאַטהאַרינאַ אִמוֹ הֵרִיעוּ בעליצות רוח ונפש, ויעלזו וישמחו על הֶרֶג הרוגיהם ועל אָבדן ראשי האנשים הישרים ההם אף כי בני עַמָם וארצם הם ועבדיהם הנאמנים! –. וכאשר נעשה בפאַריז, כן נעשה גם בכל הערים בצרפת. שלשה ימים ושלשה לילות מִלאו הקאטהאלים את ידיהם בחרב נוקמות ויהרגו את ההוגענאָטטים היושבים לָבֶטַח אתם. לפי עדות החכם סוללי נהרגו אז יותר משבעים אלף איש מעדת ההוגענאָטטים, וסופרים אחרים יעידו כי נפלו אז יותר ממאה אלף חללים! – זאת אחרית קנאת הדת וזה פִּרְיהּ!! –. והנה הצרפתים הישרים עוד בלבותם, התאוננו אחרי כן על הגואיזים ויאמרו כי הם הֵסֵבּוּ בנפשות ההוגענאָטטים, ויחלו את פני המלך לשפוט אותם על עלילות רֶצַח ההן, אך המלך ענה ואמר כי נקיים הם מדמי ההוגענאָטטים, כי רק הוא הוציא דְבַר מלכות מלפניו לעשות להם ככה יען כִי הם קשרו עליו קשר – אמנם רק מלבו בדא את דְבַר הקשר ההוא לבעבור רָחוֹץ בנקיון כפיו –. וצרפתים רבים חרדו מפני הרעה הנוראה ההיא וינוסו מארצם וממולדתם, ויבקשו מנוח לכף רגלם בארץ שווייץ, בארץ אשכנז ובארץ השפֵלה. והיינריך מבורבאָן אשר בצר לו אָחז בדת הקאטהאלית לְמַלֵט את נפשו, שב ויעזוב אותה בצאתו לַמֶרְחָב, וידבק בתורת הכנסיה החדשה כבראשונה.

550 § היינריך השלישי.

מקץ שנתים ימים אחרי חתונת הדמים, מֵת קאַרל התשיעי, כי לְרִפְיוֹן גֵווֹ נִלְווּ עוד רגשי נוֹחַם (געוויססענסביססע) אשר חַתּוּהוּ בחלומות ובחזיונות בִּעֲתוּהוּ על דְבַר הָרֶצַח הנורא אשר עשה לההוגענאָטטים, ויאחזו בעָרפו ויפצפצוהו ויורידוהו דוּמָה בִדְמִי ימיו. והיינריך אחיו אשר לפני שנה בחרו בו הפולאנים וימליכוהו עליהם, בָרח בסֵתר מארץ גזֵרה ההיא אל צרפת ארץ מולדתו לנחול את כֶּתֶר מלכותה הטוב מכתר מלוכת פאָלען. אך המלך היינריך השלישי הזה [היינריך השלישי ה“א של”ד–שמ“ט 1589–1574] היה גם הוא רך וענוג כאחיו, ועוד רע מהם בְּתִתּוֹ עוד לנשים חילו. ובחַבּקו חֵיק בְּנוֹת הַיוֹפִי, ובהתעלסו אִתָּן ואת כַּלְבֵי חֵיקו באהבים בחביון היכלו, שָׁכַח את כל הליכות המלכות, ולא שָׂם לבו להרגיע את ארצו ובני עַמוֹ, לחבוש לעצבותם ולרפוא את מַחַץ מַכָּתָם בעת סער וסופה ההיא. והיה כי הציקתהו רוח הַנוֹחַם על חייו השובבים, על שָׁקְעוֹ עד צואר ביוֵן מצולות התאות הנִתעבות וַעֲגָבִים, חָשׁ מִפְלָט לו אֶל הבלי שוא (אבערגלויבען), בהאמינו כי בהַחזיקו בם יִסָלַח לכל עונותיו, וחטאות נפשו תכֻפרנה, וַיֶרֶב בפעם בפעם לְהִתְוַדוֹת, לשפוך שיח, לנסוע על קברי קדושיו, לענות בַּצוֹם נפשו, ועוד דברים רבים כאלה, ואחרי עשותו כל אלה אמר נצלתי! וישב ויעש את כל תועבות אלהים ואנשים כבתחלה, ככה יעשה כל הימים. ולמען שֶׁבֶת שאנן וְשָׁלֵו בעיר פאריז הבירה מבלי מפריע מהמון שעשועיו ותענוגותיו, הוציא דְבַר מלכות מלפניו בשבתו על כסא המלוכה לבל יעוז אנוש להניא את ההוגענאָטטים מִלֶכֶת בדתם ואמונתם ככל אַוַת נפשם, ולהיות להם חלק ונחלה בכל זכיות המדינה בד בבד עם הקאטהאלים, לבעבור ישבתו ההוגענאָטטים מֵרִיב ומלחמה. וירע הדבר בעיני הגואיזים ובעיני כל מְקַנְאֵי קנאת דת הקאַטהאָלית, וַיֵצֶר להם מאד בראותם כי ברגע קטן הָרַס המלך את מעשיהם הרבים והעצומים ואת כל עמלם ויגיעם שנים רבות להשאות את הכנסיה החדשה משרשיה. ועל כן התאחדו כל שלומי אמוני הקאַטהאלים, ובראשם היינריך הגואיזי ופֿיליפפ השני מלך ספרד, ויבואו במָסורת הברית (Die heilige Ligue) (ה“א של”ו 1576) להקים את הכנסיה הקאטהאלית להכין אותה ולסעדה לבל תִּמוֹט לאֹרך ימים ולבל יוסיפו עוד מתנגדיה להרגיזה ולרופף עמודיה. ועל פי לקח הכהנים והנזירים גם על פי ערמת היעזואיטים ומזמותיהם ותחבולותיהם הרבות, נהרו המונים המונים ויכתבו ידם אל בעלי ברית ההם לעזור להם בכל אוֹנָם ובכל מְאֹדָם וְהוֹנָם. והמלך היינריך אשר רוחו התנודדה תמיד בקרבו כנוּד הקנה במים, יָרֵא מפני חמת הקנאים העזים ההם וילוה גם הוא אליהם ויהי להם לראש, וַיְצַו להגביל את חרות ההוגענאָטטים בהליכות הדת ובמשפטי המדינה. לתקופות שנים אחדות אחרי מלוך היינריך השלישי (ה“א שמ”ד 1584) מֵת אָחיו הצעיר ממנו לימים ולא הניח אחריו בן או בת, וגם המלך הלך ערירי ובנים לא היו לו להוריש להם את כסא מלכותו, ועל כן היה היינריך לבית בורבאָן יורש העצֶר וְלוֹ המלוכה אחרי המלך היינריך השלישי. והקאטהאלים דָאגו דאגות עתידות בראותם כי אחד ממחזיקי תורת הכנסיה החדשה יהיה עליהם למלך, ועל כן יָסְפו לחַזק את אגודתם ולהרבות לה עָצמה וְאֱיָל, והמלך נִלחץ להפר את כל החֻקים הטובים אשר נתן לההוגענאָטטים ולהוציא דבר מלכות מלפניו לבער את הכנסיה החדשה מארץ מלכותו. והנה בראשונה לא היה את לבב היינריך הגואיזי בלתי אם לקרוע את ירושת המלוכה מאת היינריך בורבאָן ההולך בתורת קאַלווין והפאפסט כבר הטיל עליו את להט החרם הגדול, אך אחרי כן התאוה תאוה להיות גם יורש עצר ולמלוך בצרפת אחרי מות המלך היינריך השלישי, כי לפי דבריו הוא חוֹטר מגזע מלכי בית קאַרל הגדול וְלוֹ משפט המלוכה יותר מהיינריך בורבאָן, ואחרית הדבר היתה כי העם היושב בפאריז נפתה לדברי הכהנים הקנאים ויתפרצו מפני אדוניהם המלך –. אז התנער המלך החלש משפלותו, וימהר ויקרא אליו גדודי גבורים מארץ שווייץ להיות עליו לסתרה ולסוכך לראשו ביום נשק. אך בני העם קָצפו עליו ביתר עז ויתיצבו לפניו בזרוע חשופה וחרב שלופה. וההערצאָג הגואיזי בא בשערי פאריז לַמְרוֹת מצות המלך [ה”א שמ“ח 12 מאי 1588] וְאִתּוֹ רבבות עָם מֵעַם הארץ, וימהרו ויסגרו את החוצות והרחובות וילחמו את גדודי המלך בחמה שפוכה ובמלחמות תנופה ויחלישום לפי חרב. והמלך נבהל במאד מאד וינס מנוסת חרב עם כל אנשי עצתו וּמְתֵי סודו, ויעזוב את פאריז הבירה בידי ההערצאג איש מלחמתו. ואחרי אשר נתן לבעלי ברית הקאטהאלים את כל אשר שאלו ממנו, שב לשערי פאריז ולהיכל מלכותו כבתחלה. וההערצאג הגואיזי הוּרַם וְהוּנַף למעלת ראש שרי המלוכה, ובידו היתה הממשלה והמשרה כאשר היתה לפָנים בידי המאַיאָרדאָמוס בימי מלכי המערווינגים. אך נפש ההערצאָג עֻפְּלָה מאד וְלא נָחה ולא שָׁקטה עוד בכל כבודה ועֻזה, וביום אֲסֵפַת שרי המדינות להמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם, התגברו אוהבי ההערצאָג הגואיזי במספרם הרב ובכח ידיהם על יתר בעלי האסֵפה, ויחליטו אל חוק לשדוד את ירושת המלוכה מאת היינריך בורבאָן וּלְבַעֵר את תורת קאַלווין מן הארץ [ה”א שמ“ח סעפטעמבער 1588], גם לְשַׁנוֹת את הליכות המלוכה ולתת כל חָסנה ועֻזה בידי הגואיזים –. אז נועז המלך היינריך ויעש מעשה עריץ, וירצח את נפש ההערצאָג הגואיזי ואת נפש אחיו הקארדינאַל לודוויג, ואת ראשי אוהביהם אסר בנחֻשתים וישליכם בבתי האסורים –. וקאַטהאַרינאַ המעדיצית אֵם המלך חלתה אז מחלה כבֵדה, ויהי בשמעה את אשר עשה בנה המלך, דָאגה מאד פן תהיה מרה באחרונה, ומחלתה ודאגתה הצעידוה עד מהרה לבור שחת ותמת, ותהי עונותיה על עצמותיה וזִכרה לאָלה ולקללה, כי כל התלאות והמלחמות הנוראות אשר היו בעת ההיא, מאתה היו וּמִמְקוֹר זְדוֹן לבה יצאו. [ה”א שמ"ח 5 נאוועמבער 1589] והצרפתים התגעשו בשָמעם כי נרצחו הגואיזים במצות המלך, ותהי מהומה וְשָׁאון נורא בכל הארץ, יושבי פאריז השמיעו במָרום קול תלונתם על המלך הזה אשר הִסִיעַ את בריחי ארמון דת הקאטהאלית ויפוצץ את שני עמודי חָסְנָהּ וַיִתְפָּרְצוּ מפניו ביד רמה. מקרית רומא הֵטִיל הפאפסט את חֲזִיז להט החרם על ראש המלך. בנפות רבות הקימו הצרפתים שרים חדשים עליהם, וימרדו במלך ויתנו לו כתף סוררת. כראות המלך כי כלתה אליו הרעה ואין מושיע לו, הֵחִיש מפלט לו אל היינריך מנאַוואַראַ לבית בורבאָן, ויכרות ברית עִמוֹ ועִם ההוגענאָטטים, והם לא הִקְשׁוּ את לבבם ויעשו שלום עם המלך האומלל הזה, ויתנדבו להושיע לו וללחום את אויביו, ומלחמה גדולה התחוללה עוד הפעם בין אזרחי צרפת. אך בפעם הזאת התגבר המלך היינריך על בעלי הברית אנשי מלחמתו, ויט ידו עליהם ויכם מכה רבה, ובחיל ועזוז הגיע עד שערי פאריז וישם עליה מצור, ויפל עליה אימתה ובעתה להרסה ולהפכה למעי מפלה אם תוסיף עוד למרוד בו, אך פתאֹם קדמוהו מוקשי מות, כי אחד מכֹהני הקאטהאלים אשר קנאת דתו כאש עצורה בעצמותיו, התנפל על המלך כארי משחית ויתקע את להבת חניתו בחדרי לבבו וירצחהו. המלך הזה היה האחרון ממלכי בית וואלאָא, וביום הראשון לחֹדש אויגוסט בשנת (ה“א שמ”ט 1589) נפל שדוד בידי המרצח הוא אשר הנחילו את כסא מלכותו להיינריך מנאַוואַראַ ובערן.

551 § היינריך הרביעי.

[היינריך הרביעי ה“א שמ”ט–ש“ע 1610–1589] והמלך החדש הזה לא עצר כֹּחַ לרשת את כסא מלכותו בצרפת, וילָחץ לעשות מלחמה ארוכה עד אשר לכד את המלוכה, כי מאיענע (Mayenne) אחי ההערצאָג הגואיזי אשר נרצח בידי אנשי ריבו, התקומם לו בעבי גבי מגנו ולא נתנו למלוך בצרפת יען כי בעל דת קאַלווין הוא. ופֿיליפפ השני מלך ספרד מצא אז עת רצון להפיק את זממו אשר יָזַם להושיב את קלאַראַ אייגעניאַ בתו על כסא המלוכה בצרפת, ויוסף לסכסך עוד צרפת בצרפת, וישלח את אלכסנדר מפארמא שר צבאו עם גדודי אנשי מלחמה מארץ השפלה לארץ צרפת להוציא את מזמת לבבו לאור (ה“א ש”נ 1590). אך היינריך התגבר על כל המון אויביו ההם, כי היה חֲכַם לבב וגבור מלחמה ובעל תחבולות שכם אחד על כל אנשי מלחמתו, ומיום ליום הָלַךְ הָלוֹךְ וְגָבור עד אשר בא לפני שערי פאריז ויצר עליה וישבר בה כל מטה לחם וְרָזָה את כל יושביה. אמנם בכל זאת ידע והשיב אל לבבו כי לא בחיל ולא בכח ישב שאנן ושקט על כסא המלוכה, כי אם בעשותו את רצון עמו ובדבקו בדרכיהם ומעלליהם, ועל כן עזב את דת קאַלווין ויבוא במסורת דת הקאטהאלית, ופתאום נהפך עליו הגלגל לטובה! [ה”א שנ"ג יולי 1593] אזרחי פאריז פתחו לפניו את שערי העיר בשלום, ובצהלה ורנה קדמו את פניו ויריעו לקראתו תרועת מלך. הפאפאסט מִהר וישב מעליו חֲרוֹן אפו וְחֶרְמוֹ הגדול. אלופי בעלי הברית נשיאי הקאטהאלים הִתְנוּ עמו אהָבִים, ולאחרונה הִתְרַצֶה גם פֿיליפפ מלך ספרד ויכרות עמו ברית שלום (ה“א שנ”ח 1598). וכראות המלך כי היתה הָרְוָחָה וה' הניח לו מכל אויביו מסביב וְסָעַד את כסאו בעוז וְאֱיָל, כונן מחשבותיו לעשות טוב ותושיה בארץ ממשלתו. ראשית דרכו היתה לתת חֵרות הדת לההוגענאָטטים אשר נפשו בחרה בהם, גם נתן להם משפטי האזרחים בד בבד עם הקאַטהאלים, הושיבם עם נדיבים ושרים היושבים על מִדִין, פָּתח לפניהם שערי ערי מבצר רבות ויושיבם בתוכן, גם כלי נשק רב נתן בידם, ועוד טובות גדולות כאלה הגדיל לעשות עמהם. ואחרי כן הִקדיש את ימיו לרפא את מַחץ צרפת ואת כל תחלואיה אשר חִלו בה המלחמות הרבות והעצומות, הֵרִים את עבודת האדמה בכל הנפות והמדינות, הִרבה את מעשה הַמִסְחָר בארץ, תָּמַךְ בידי החרשים והאמנים, הגדיל את תפארת החכמה והמדעים ויאדירם, וכל אשר השיגה ידו לעשות לטובת עבדיו עשה בכל חֵשק לבבו, ואת ידי סוללי משנהו וידידו הנאמן בכל ביתו, מִלא אֹמֶץ לעשות סדרים ישרים בהליכות המלוכה ובמשפטי המדינה להשכיל להיטיב ולהרגיע לכל יושבי הארץ. הצרפתים אהבוהו אהבה רבה ונאמנה, יען כי תכונות נפשו נִשְׁתָּווּ עם תכונות נפשם, ויען כי הֵאִיר פניו תמיד לכל בני עַמוֹ ועבדיו, לבו שמח ורוחו צֹהֶלת כל הימים, וּכְאָב את בניו רָצָם וַיְחוֹנְנֵם. גם החטאה האחת אשר חטא בְּהִתְמַכְּרוֹ לאהבת נשים, לא חשבו לו הצרפתים לעון באהבתם אותו. אפס כי קנאת הדת (פֿאַנאַטיזמוס) לא תַמָה מארצו ולא נִכְרָתָה רק נָמָה שְׁנָתָה, וחסדיו הנאמנים לבעלי דת קאַלווין הֵעִירוּ אותה מתַּרְדֵמָתָהּ –. כי בחשבו מחשבה גדולה לְאַחֵד את שלש מפלגות השונות אשר לכנסיות הנוצרים (קאַטהאָלים, לוטהערים וקאַלווינים) ולעשות אותן לכנסיה אחת חפשית בַּהֲלָךְ רוח הדת ובכל משפטי המדינה, נפל חָלָל בתגרת יד קנאת הדת, וּמְרַצְחוֹ היה ראַוויאילאַנק (Ravaillancs) אחד מֵעַזֵי הקנאים אשר דקרוהו במאכלת וימיתהו (ה“א ש”ע 1610), ובהשמע דְבַר הָרֶצַח הזה בספרד, קרא הקאַרדינאַל מטאָלעדאָ ויאמר: „אם ה' לנו, מי זה יתיצב לפנינו?“ –. ובדברים ההם הודיע את שמחת הספרדים וששונם על אודות הדבר הנורא הזה.

d) אליזאַבעטה ומרים שטוּאַרט.

552 §

בעת אשר רָגזה צרפת ועמודיה התפלצו מפני סערת המלחמות העזות אשר בתוכה, ישבה ענגלאַנד במנוחה שאננה בימי עליזאַבעטה המלכה ותעל מעלה מעלה. [עליזאבעטה ה“א שי”ח–שס"ג 1603–1558] המסחר פָּרַח בתוכה ויעש פרי הלולים להחיות עַם רב, עבודת האדמה וכל מלאכת עבודה פָרצה בכל עריה, אניות סוֹחֵר הביאו ממרחק רב טוב בשעריה, גם החכמה והמדע הרחיבו גבולם בכל גבולות הארץ ההיא –. המלכה עליזאַבעטה היתה חכמת לב וְכַבִּירָה בְּהַמְשֵׁל ושלטון, בעֻזה לא נָתנה מַהלכים לְחֵרוּת הַדָת בכל ארץ ממשלתה, וּבְאוֹנָהּ הִשְתָּרְרָה על שָׂרֵי הפאַרלאַמענט ואיש לא יכל להשיבה מדעתה, כי סגֻלות מלכות נוססו בה, ומעודה היה לה יתרון הכשר דעת בהליכות המלוכה. על ידי הלמודים הרבים אשר למדה מנעוריה, היה לה רוח אמיץ, וה' חֲנָנָהּ בשֵכל טוב לבחור תמיד בדברים טובים לבני עַמָהּ ובמעשים אשר יובילו את עבדיה אל מטרת ההצלחה. יועציה היו חכמים מחֻכמים, והשר צעציל (Cecil Lord Burleigh) היה ראשון לכולם. כל עלילותיה היו במועצות ודעת ובסדרים ישרים, לא פזרה הון להרבות כבוד היכלה ולהגדיל את עדי תפארתה וְחֶלְיָתָהּ, וכל מעיניה אך לטובת ארץ ממשלתה כוננו. אפס יען כי נלחצה בימי עלומיה לְהִתְחַפֵּשׂ וּלְהִתְנַכֵּר בתחבולות עָרמה וְנִכְלֵי מזמה לְהִנָצֵל מפני הרעה הנשקפת עליה כל הימים, על כן דבקו בה המדות הרעות ההן גם בשבתה על כסא המלוכה, וַתִּבְחַר תמיד לְשׁוֹן ערומים, ותאחז בדרכי הרמיה, ותַּחַשׁ על כַּחַשׁ רגלה בכל הליכותיה ועלילותיה. ובאלה השחיתה גם את נפש מרים שטוּאַרט מלכת שאָטטלאַנד, אשר על יוֹמָהּ נַשַׁמוּ קדמונים, ואחרונים יאחזו שער כִּזְכור את אשר נגזר עליה על פי מַלְכַּת ענגלאַנד והיא מידה נגזרה. שתי מְלָכוֹת ההן היו רחוקות בתכונות נפשותיהן ובהליכות עתותיהן כרחוק מזרח ממערב. עליזאַבעטה היתה עֲנִיָה וְגֹוַעַת בנעוריה, להט החרב הִתְהַפך על ראשה תמיד, ומצוקות קְשֵׁי יומה הִקְשִׁיחוּ את לבבה, נָטְעוּ בתוכה שנאת אדם, חֵמה קִנאה, תּוֹךְ ומרמה, והן דָבקו בה כל ימי חייה. ומרים היתה בת ההצלחה מעודה, על ברכיה שִעשעה אותה בימי ילדותה, שָׂמָה לראשה כתר מלכות בשָכבה עוד בערש אֲבִיב ימיה, ועל כן היתה צהלה ושמחה תמיד, פניה נָהָרוּ, לבה עָלַץ בקרבה, רוח אהבה וחן רחפה על כל יצוריה, אך גם חֵשֶׁק לבב לתענוגות בשרים נוסס בה, וכֻלם יחד הלכו כְצִלָהּ על יד ימינה כל הימים. עליזאַבעטה הפיקה רצון מאת עבדיה ובני עַמה יען כי דתה דתם ואמונתה אמונתם, ומרים היתה אבן נגף לבני עמה ועבדיה בעלי הכנסיה החדשה בגלל דתה הקאטהאלית אשר היא לְמוֹרַת רוחם וְגוֹעַל נפשם, ועזי נפש ההם הרסו אל חצר מלכותה להרוס את בית תפלתה אשר כוננו שם ידיה על פי משפטי דת קאטהאלית, וקנאָקס הרעפֿאָרמאַטאָר העז הוכיח אותה בדברים נמרצים ומכשול עונה שָׂם נוכַח פניה כאשר עשו כן הנביאים לפָנים בתוכחתם על עֲוֹן מלכי ישראל הנצמדים לעבודת אלילים.

553 §

בהיות עוד מרים שטוארט ילדה קטנה, חבלים נפלו לה בנעימים לָרֶשֶׁת את כסא המלוכה בשאָטטלאַנד, וְאִמָהּ בת מלך מבית גואיזע מָלְכָה בשֵם בִּתָּהּ עד אשר גָדלה וַתִּצְלַח למלוכה. בן מלך ענגלאַנד ובן מלך צרפת התחרו על דְבַר מרים, כי נפשם חָשקה בבת יוֹפִי ההיא, אך פֿראַנץ בן היינריך השני מלך צרפת הצליח לָצוד את הנפש היקרה הזאת וּלְפָאֵר בה את היכל כְבוד מלכותו. בימי עלומיה הובאה מרים לחצר מלך צרפת, וביפעת הודה וצבי תפארתה עָלתה על כל בנות מלכים, וקרנים מידה לה על כל סביבותיה. אך בהיכל המלך ההוא הואילה לֶכֶת אחרי חמֻדות החיים ותענוגות בני האדם אשר אִווּ לָשֶׁבֶת שם, והן היו בעוכריה וְהַכְרֵעַ הִכְרִיעוּהָ אל בור שחת. מקץ ימים מועטים מת עליה בעל נעוריה וַתָֹשָׁב אל שאָטטלאַנד ארץ מלכותה. אך יושבי הארץ ההיא דבקו מאד בתורת הכנסיה החדשה, ויטפלו עליה עֲוֹן אשמה על אהבתה העזה לדת הקאטהאלית ולכל משפטי הפאפסט. ועליזאַבעטה חָפצה מאד לעורר רוח רעה, רוח קשר ומרד בשאָטטלאַנד לבעבור יבֻלע למרים ותכָרת מארץ החיים, אך קָצוֹר קצרה אז ידה לְחַבֵּל און כה בסתר לבל יִוָדַע כי ידה עשתה זאת –. על פי תהלוכות המדינה נלחצה אז מרים לְהִלָקַח שֵׁנִית לאיש (ה“א שכ”ה 1565), ותמכור את נפשה אל איש אֶפְרָתִי מבני שאָטטלאַנד אשר אבותיו חָנכו אותו ויגדלוהו בענגלאנד, וּשְׁמוֹ דאַרנליי, איש שֹׁנֶה וּפוֹחֵז אשר הֵמַר את חיי המלכה וַיֶמֶר את רוחה. כי הוא הִתְרוֹעֵעַ את רֵעִים מְרֵעִים וַיְבַל בהבל ימיו לצוד צַיִד ולמסוך ביין את בשרו, ויקצוף עוד על מרים על אשר לא נָתנה אותו להתערב בהליכות המלוכה, ולא התיעצה עמו על צפונות הממשלה, ולבה בָּטַח רק בהמשורר ריציאָ יליד טוּרִין איש עצתה ועורך מכתביה אל הגואיזים ואל הפאַפסט. גם רוח קנאה עָברה על האיש הנִמהר הזה ויקנא לאשת חֵיקוֹ, ויתמכר לעצת יועציו הנבָלים, ובחברת אפרתים שוקדי און קָשַׁר על מרים קָשֶׁר –. וריציאָ רְצוּי מרים נִרצח בתוך היכלה ולעיניה בהיותה עוד הרה לָלֵדת (ה“א שכ”ו 1566). מעשה רֶצַח הזה מִלא את לב המלכה כעש ורוֹגז, ותתמרמר מאד על דאַרנליי בעלה ותשפוך עליו מְרֵרָתָהּ, ואף כי הוא כִּחש לה וַיִשָׁבַע כי נָקִי הוא מדם הנקי ההוא, אך מרים ידעה נאמנה כי רק על פיהו היתה שומה לרצוח את האיש היקר ההוא, ומיום ליום נָקעה נפשה ממנו ותשטמהו ותחשוב מזמה לאלצהו עד אשר יאות לתת לה ספר כריתות. גם בחרה לה בהגאַף באָטוועלל ותשימהו לשר וליועץ ולנאמן בכל ביתה, והוא היה איש אפרתי מילדי שאָטטלאַנד. ובימים ההם נפל דאַרנליי למשכב, ותחמול עליו מרים וַתֵּט אליו חסד, וַתִּסְעָדֵהוּ על ערש דְוָי, כל משכבו הָפכה בחָליו, ולא גָרעה ממנו עיניה כל ימי מחלתו אשר שכב בבית הגן רחוק מהיכל מלכותה. אך פעם אחת כאשר הלכה לה מרים מבית הגן אל היכלה ללון שם, נבהלו יושבי עדינבורג (מקום משכב דאַרנליי) לקול רעש גדול, כי בית הגן ההוא פוץ התפוצץ לרסיסים בשאון נורא, ודאַרנליי שכב מֵת ארצה ועִקבות מַחנק על צוארו נודעו –. [ה“א שכ”ז 10 פעברואר 1557] לפי דברת כל עם הארץ היתה יד הגראַף באָטהוועל ברצח ההוא, ולתקופות שלשה חדשים חגה מרים את חג כלולותיה עם הָרֹצֵחַ ההוא ותהי לו לאשה –. על כן לא יִפָּלֵא בעינינו אם עם הארץ השיאו עליה עֲוֹן אשמה כי גם ידה היתה במעשה רֶצַח ההוא. ואפרתי שאָטטלאַנד קצפו על המלכה קצף גדול על עשותה את המזִמתה הרבה ההיא ועל תִּתָּהּ את דודיה לִמְרַצֵחַ בעלה, ויקשרו עליה קשר, ויצאו בחרב לקראתה. באָטהוועל ברח מפני המלחמה ההיא, ויחי חיי נודד ושורד על איי העברידען, אך הדאֶנים לקחו אותו בשביה וישימוהו בבית האסורים, ומרוב צרותיו הֻכָּה בשגעון וימת. ומרים לֻקחה גם היא בשביה, ורבבות עָם הובילוה לעדינבורג ויקללוה קללות נמרצות, ועל פי האפרתים סָגרה על מסגר במבצר לאָכֿלעווין הבודד על אִי יָם, וימריצוה לנער את כפה מתמוך עוד בשֵבט המלוכה, ומלכותה תתן ליעקב בְּנָהּ, ועד אשר יגדל הילד ימלוך מורראַי אחיה בשֵם המלך הצעיר לימים, והנה אף כי נסה המלכה מבית כִּלְאָהּ וַתִּנָחֵם על הבטָחתה אשר הבטיחה לָרֶדֶת מכסא מלכותה, ואבירי משפחת האַמילטאָן יצאו לישועתה, בכל זאת לא עמדה לפני אנשי מלחמתה, כי הם התגברו עליה במלחמה (ה“א שכ”ח 1568) וכפשע היה בינה ובין השביה, לולי חָשה וַתֵּדֵא כעל כנפי נשרים לברוח מפני רודפיה, ובמרירות נפש ורוח נפעמת ברחה לה אל ענגלאַנד לבקש מחסה וָעוֹז בהיכל המלכה עליזאַבעטה קרובה ושארה, כי אמרה אך עצמי ובשרי היא, ובכל לבבה תהי עלי לסתרה, גם תעזר לי לשוב לכסא מלכותו. כי מרים ידעה את בֹּר לבבה כי ידיה לא שפכו את דמי דאַרנליי בעלה, ולא עלה על לבה כי עליזאַבעטה תטפול עליה עֲוֹן חרב אשר לא חטאה –.

554 §

אך תוחלת מרים נכזבה ותקותה מפח נפש! כי עליזאַבעטה גָזרה אֹמֶר לבל תראה מרים את פניה גם לא תרמוס חצרה עד אשר תוציא כאור צדקתה ותוכיח כי ידה לא היתה עם עדת מרעים ההם אשר רצחו את נפש בעלה. ולמען דעת קֹשט אמרי אמת, פקדה על מרים לעמוד במשפט לפני השרים היושבים ראשונה במלכות ענגלאַנד, להגיש לפניהם את עצֻמותיה ולהוכיח ולערוך לעיניהם את בֹּר ידה וצדקת נפשה. אך מרים מֵאנה לְהִכָּנַע ולתת דין וחשבון לפני אנשים הנופלים מאד ממנה, ואף גם זאת כי אין לעליזאַבעטה כל צדקה להכביד את ידה עליה להיות שֹׁופְטָהּ וְחוֹרֶצֶת מִשְׁפָֹטָהּ! אז צִוְתָה עליזאַבעטה לכלוא את מרים בבית כֶּלֶא ולשום עליה משמר עד אשר יצא כאור משפטה –. אך כל הימים אשר היתה מרים כלואה בענגלאַנד, לא נחה עליזאַבעטה ולא שקטה. רעות רבות נשקפו עליה תמיד, מָגוֹר ובעָתה סַבּוּהָ ולהב חנית וּבְרַק חרב עופפו על פניה לרגעים. הערצאָג נאָרפֿאָלק חשב מזמה להוציא את מרים בחוזק יד מבית כלאה לקחת אותה לו לאשה, אך מזמתו נגלתה לעליזאַבעטה וַתֵּט את ידה עליו ותאסרהו בבית האסורים לראשונה ואת נפשו לקחה לאחרונה. בנָפות הצפון אשר בענגלאַנד התקוממו אנשים רבים הדבֵקים עוד בכנסיה הקאטהאלית, ויעוררו רעש גדול על עלילות עליזאַבעטה אשר עוללה למרים המלכה, ואשר עוללה בעפר את קרן דת הקאטהאלית, והגראַף מנאָרטהומבערלאַנד גם הגראַף מוועסטמאָרעלאַנד הרימו את רגל הסדר וימרדו בעליזאבעט, ויתאזרו עוז להוציא את מרים לחפשי ולהשיב את הכנסיה הקאטהאלית אל כבודה הראשון. אך גם הם לא הצליחו במעשיהם וידיהם לא עשו תושיה. כי עליזאבעטה הקימה את סערת המורדים ושאון המתפרצים לדממה, והגראף נאָרטהומבערלאַנד נפל בידי השאָטטלאַנדים בברחו מפני חרב היונה ה<?>דת לו ויסגירוהו בידי עליזאַבעטה והיא חרצה עליו משפט מָוֶת וימת מות פריץ על בָּמַת מַטְבֵּחַ ביד הוֹרֵג (ה“א שכ”ט 1569). ועל מרים יצא הקצף ביתר עז, כי היא משכה עליה קו חשד כי גם ידה היתה עם הקושרים והמורדים ההם, ועל כן לֻקחה מבית כלאה אשר בנפת הצפון מקום הפרץ והמרד, והובאה בבית האסורים אשר בקרבת לאנדאן, ועליזאבעט החזיקה עליה את המשמר והסגירה אותה על מסגר לבל תראה פני אדם עוד. לשוא עמלו כל מלכי ארץ ורוזנים להוציא את האומללה ההיא מבית כלאה! לשוא חלו את פני אליזאטבעט לחמול על המלכה האֹבדת ההיא, אשר היא גם שארת בשרה וקרובה אליה! כי עליזאבעט לא פתחה אזניה לכל דבריהם ולא פִּתְּחָה מוסרות מרים, באָמרה כי לטובת שאָטטלאַנד ולטובת רבבות עם הסגירה את מרים בבית כלא, להשקיט בזה את סערת המלחמות המתחוללות שם בין האזרחים ולהשבית את ההרג הרב והרצח העצום אשר פרצו שם בין פלגות בעלי דתות השונות –. אז קָשר באַבינגטאָן קשר על עליזאבעט ויתחבר לחַבר עזי נפש כמוהו ויועצו לב יחדו להרוג את עליזאבעט ולהמליך את מרים בענגלאַנד, וגדודי ספרדים עזרו להם לבצע את המזמתה הרבה הזאת. אך גם מזמותיהם נגלו לעליזאבעט ותקדים את פניהם ותכריעם לטבח. ראשי מסבי המרד הומתו על במת מטבח, וכל חבריהם נשאו את עונם איש איש על פי פָעלו. ואחרי אשר התחקו השופטים על שרשי המרד ההוא, יצא לאור כי גם יד מרים היתה עם עדת מרעים ההם, ועל כן חִיבו שרי המלוכה את ראשה אל חרב המשפט, וראשי הפארלאמענט האיצו בעליזאבעט לחתום את שְׁמָהּ על כתב הדת אשר חרצו בו משפט מות על מרים, ותמאן המלכה לעשות כן, כי יָראה מפני הרעה הנשקפת עליה מהדבר הנורא הזה, אך הם העתירו עליה דבריהם ויפצרו בה מאד באָמרם אליה כי כל הימים אשר מרים בחיים חיתה לא תכון היא וממלכתה, דת הפראָטעסטאַנטית ערער תתערער בענגלאַנד, מהומות מלחמה וחרב איש ברעהו לא יחדלו מעשות שַׁמוֹת בארץ, גם חייה תלואים לה מנגד, כי אוהבי מרים יארבו לדמה יצפנו לנפשה תמיד –. כדברים האלה ועוד דברים רבים כאלה דברו השרים אל המלכה יום יום, ואף כי גם נפשה אִותה להכרית את מרים מארץ החיים, בכל זאת לא אָצָה למלאות את שאלתם, כי יראה פן יבֻלע לה בעשותה המעשה הנורא הזה, ומרה תהיה באחרונה, אולם ברבות הימים סר פחדה ויפג מגור לבבה ותחתום בטבעתה את כתב הדת להמית את מרים אֹיַבְתָּהּ (ה“א שמ”ז 1587). ובשמיני לחֹדש פֿעברואַר הובלה מרים המלכה לטבח –. באֹמֶץ לב וברוח נכון צָעדה המלכה היפה בנשים לקראת המות, אט ומעדנות הלכה אל במת מטבח, לא הפילה אור פניה ולא החליפה את נעימות מראיה עד הרגע האחרון אשר הניף עליה ההורג את הגרזן ויסר את ראשה מעליה. בת חמש וארבעים שנה היתה במותה, ותשע עשרה שנה היתה כלואה בבית הכלא בתגרת ידי עליזאבעט. ויהי כשמוע עליזאבעט כי הומתה מרים, ותתחלחל מאד ותזעק חמס על שרי המִשנים על אשר מהרו לשפוך את דמי המלכה בטרם שאלו את פיה. ותאמר כי היא חתמה את שמה על כתב הדת רק לבעבור ירפו ממנה שרי המלכות ויחדלו מהפציר בה יום יום לעשות כן, אך חלילה לה להוציא את משפט מות ההוא לאור! –. ועל דאַוויזאָן הסופר שפכה כאש חמתה על אשר הסגיר את כתב הדת ההוא בידי השרים אחרי אשר הפקידה אותו בידו רק למשמרת –. ובזעם אפה הֶחרימה את רכוש הסופר הנמהר ההוא אל אוצר המדינה, ואותו צָמְתָה בבור השבי. וכל זאת עשתה בעָרמה לתת אוֹמֶן בלבות מלכי איירופא כי בלי ידיעתה ולמרות רצונה הוציאו שרי מלכותה את מרים אֶל הוֹרֵג –.

555 §

ויהי בהוָדע להפאפסט ולפֿיליפפ השני כי נרצחה מרים, ויחרדו מאד וישערו שער וירעימו פנים ויתאזרו עוז לנקום את נקמת דמי הנרצחה מיד עליזאבעט. הפאפסט הרעים חרם נורא וקללה נמרצה על ראש עליזאבעט הבֹּגדת בדת אשר רצחה את מרים גם ירשה את ממלכת ענגלאַנד אשר יאתה רק למרים, ובזעמו וקצפו הִתִּיר את ידי כל שלומי אמונו דת הקאטהאלית לשפוך את דָמָהּ כמים, ולצדקה תחשב זאת להם, גם בקש את פני כל מלכי ארץ המחזיקים בבריתו לעשות מלחמה ונקמה במלכה הבֹּגדה והמרצחת ההיא. ופֿיליפפ השני מלך ספרד עשה אז את הַצִי האדיר הֶעָשוי לבלי חָת (דיא אונאיבערווינדליכֿע פֿלאָטטע) וישלח אותו בידי גבוריו להשחית את ענגלאַנד ואת ארץ השפלה בפעם אחת ליסד אחרי כן ממלכה קאטהאלית בכל איירופא המערבית תחת פקודת ספרד –. אך לא כאשר דִמה המלך העז ההוא כן היתה! אניות צי אדיר ההוא פוץ התפוצצו בלב ים, או נפלו בידי אויב, אשתוללו כל אבירי לב, וכל גבורי החיל ספו תמו מן בלהות. וענגלאַנד הֵרִימָה קַרנה בכבוד, הָלכה מחיל אל חיל, אניות סוחר ואניות מלחמה מִלאו את פני הים, סחרה וְאֶתְנַנָהּ פָרצו מאד, החכמה והתבונה הֵריעו על על גפי מרומי קרת, חרֹשת המעשה ומלאכת מחשבת נתנו חֵילָן, וכל מלאכת עבודה ומשלח יד גדלו והצליחו גם עשו פרי בכל ממלכת ענגלאַנד, ושֵׁם עליזאַבעט יצא בכל רחבי תבל לגאון ולתפארת. עוברי ארחות יַמִים ובראשם הַסַפָּן המהֻלל דראַקע, חשפו חדשות ונצורות בימי המלכה ההיא, ויתורו את נבכי הים וחקר תהום אשר עליהם נוסד עוֹז ענגלאַנד, נִצחה והודה, עשרה ויקר תפארת גדֻלתה –. והנה כאשר הצליחה עליזאבעט בענגלאַנד בכל אשר פנתה, כן הָלכה מדחי אל דחי באירלאַנד, וידיה לא עשו שם תושיה. אירלאַנד היא אִי גדול בתוך הים, ועוד לפני שנות מאות היתה סרה למשמעת ענגלאנד, ומימי היינריך השמיני היתה לארץ ממלכה, ויושביה נלחצו בחֶזקת היד לשום את צוארם בְּעוֹל חֻקי ענגלאנד וללכת בתורת הכנסיה החדשה. אפס כי רק הבריטאנים הגרים שם קבלו עליהם את התורה החדשה ההיא, ואזרחי אירלאנד מעולם אשר הם רבים ועצומים מאד מהגרים ההם לא סרו מאחרי דת הקאטהאלית, הֶחזיקו במעוזה, הלכו בנתיבותיה, וישמעו בקול כֹהניה ככל אשר עשו אבותיהם מימי קדם. ועליזאבעט אשר כל ישעה וכל חפצה להיות דת אחת ומשפטים אחדים לכל עבדיה, התאמצה בכל מאמצי כֹח להביא את אזרחי הארץ ההיא במסורת דת הכנסיה החדשה ובכל משפטי המלוכה אשר בענגלאנד, עד כי תהינה שתי הארצות ההן לממלכה אחת בחֻקי הדת ובמשפטי המדינה. אך הגראַף טיראָנע, אחד מנשיאי שבטי הגבורים ואנשי המלחמה באירלאַנד, נתן כתף סוררת למצות המלכה, וימאן להחליף את הדת ולהמיר את המשפטים אשר בארץ מולדתו מדורות קדומים, וימרוד בעליזאבעט לעיני השמש, וגדודי ספרד ורומה תמכו בידו להוציא לאור את מזמת לבבו. אז מִלאה המלכה את ידי הגראף עסעקס להיות נגיד ומצוה באירלאַנד, ותתן בידו אנשי חיל לעשות מלחמה בהגבור העריץ ההוא אשר התפרץ מפניה. והגראף עסעקס היה מחמד עֵין עליזאבעט ומחמל נפשה כאשר היה כן לפנים גם הגראף ליצעסטאר אביו חורגו הנוכל ואיש מרמה, ונפש עסעקס נכספה מימים רבים להיות קְצין עָם בארץ ההיא, על כן בָּטַח בו לב המלכה כי הוא יחגור בעוז מתניו לְשַׁבֵּר את זרוע הגראף טיראָנע ולהכניע את עֻזוֹ. אך הוא לא מִלא אחרי המלכה, וּלְמוֹרַת רוחה כרת ברית שלום עם טיראָנע לטובת אירלאַנד. מהיום ההוא והלאה נָקעה ממנו נפש עליזאבעט ותהי עוֹיֶנֶת אותו כל הימים. וירע הדבר בעיני הגראף עסעקס, ויחשוב מחשבות להנקם בה על ככה, ויתחבר ליעקב השני מלך שאָטטלאַנד בן מרים שטוארט הנרצחה, ויקשור על עליזאבעט קשר, ומגמת פניו להכביד עליה את אכפו עד אשר תתרצה לְעֲתֵּר את יעקב השני ליורש עצר בענגלאנד לשבת אחריה על כסא מלכותה. אך היא אָמְצָה ממנו ותשימהו בבית האסורים ותְחַיֵב את ראשו לחרב, ויומת ביד הוֹרֵג בהיותו בן שלשים ושלש שנים (ה“א שס”א 1601). אחרי מותו התעוררו רגשי נֹחַם בלבב עליזאבעט וַתִּנָחֵם על הרעה אשר עשתה להמית את מחמד עיניה ומשא נפשה, ואל רגשי נחם ההם נִלְווּ עוד גם רגשי עצב וכאב אנוש, בראותה כי בני עַמָהּ אשר הרכיבה אותם על במתי ארץ לא יספו עוד אהבתה ולא זָכרו לה את כל החסדים אשר עשתה עמהם. רגשי יגון ההם מררו את טפחות ימיה, נסכו בקרבה רוח רעה, עד כי נקטה נפשה בחייה, ישבה בדד לילה ויום ודמעתה על לחיה, אנחות לב היו לַחמה, דְמעות עַיִן שקויה, ומיודעה מחשך. כֹּה כִלתה אחרית ימיה עד אשר חָמַל עליה המות וישם קץ לימי עניה ומרודיה ולחיי אֶבלה – ותמת בהיותה בת שבעים שנה (ה“א שס”ג 1603), ולפני מותה הנחילה את כסא מלכותה ליעקב השני בן מרים שטוארט.

e) מצב ההשכלה וחכמת סופרים מימי הרעפאָרמאַטיאָן עד ימי המלך לודוויג החמשה עשר.

1. בתי ספר ובתי מדרש בארץ אשכנז.

556 §

מעלאַנכֿטאָן וכל חכמי הדור ההוא בעלי לשון למודים ומשכילים להיטיב (הומאַניסטען), העירו בארץ אשכנז הצפונית את האהבה אל חכמות חכמי ימי הקדם ואל בינת נבוניהם אנשי השם מעולם, ובעוז רוחם ירו את החכמות ההן לאבני פנה בכל בתי הספר. מעלאַנכֿטאָן האיר בספריו היקרים את עיני העם ההולכים בחשך, הִרבה חֲזוֹן החכמה בארץ אשכנז, הִטִיף לֶקַח טוב ואמרי בינה לבני הנעורים אשר נהרו אליו מכל הערים לוויטענבערג, פתח להם אֹזן לשמוע בלמודים ויחשוף לפניהם את אוצר כל כלי חמדה אשר אצרו חכמי היונים והרומאים בספריהם הנכבדים, ויעורר את רוחם להשכיל ולהיטיב לבני עַמָם ככל אשר תשיג ידם. וכמוהו עשו גם כל חכמי הדור ההוא איש איש בעיר מושבו, ולא נחו ולא שקטו עד אשר בנו כמו רמים את מקדש ההשכלה ועד אשר הפיצו את עֲנַן אורה בכל שערי הארץ. בכל ערי אשכנז הקטנות והגדולות אשר יושביהן דבֵקים בדת הפראָטעסטאַנטית, הקימו אנשי מופת ההם בתי ספר במספר רב, ורוח מעלאַנכֿטאָן נוססה בהם. על פיו הוֹרוּ המורים לתלמידיהם הרבים והעצומים את הליכות החכמה ודרך תבונות תוצאות לבב חכמי היונים והרומאים הקדמונים, ועל פיו הֵרִימו את נֵס ההשכלה לעיני כל העם. בעיר נירנבערג, בעיר אויגסבורג מקום מושב הפילוסוף הגדול היראָנימוס וואָלף, ובעיר שטראַסבורג מָכוֹן שֶׁבֶת החכם הנודע שטורם, נפתחו בתי ספר לתלמידים מקשיבים השוקדים על דלתות החכמה והמדע. בבתי המדרש אשר בעיר לייפציג, בעיר ערפֿורט ובעיר טיבינגען התעוררו חכמי לב אשר לא תעו בתעות הטהעאָלאגים עקשי הלב ונלוזי הדעת בימים ההם ויעירו ויעוררו את רוח האהבה על חִקרי החכמה והליכות התבונה. מראשי החכמים ההם היו: יאָאַכֿים קאָמעראַריוס, עאָבאַנוס העסוס, ועוד רבים כמוהם. הם הם הִפליאו לעשות בארץ, הפיצו את מעינות התושיה להשקות עם רב, הֶעתיקו ספרים הרבה אין מספר ללשון המתהלכת בארץ, ומכל אשר היה בכחם לעשות לא השיבו ידם, ולא עיפו ולא יגעו עד עשותם את ההשכלה לתהִלה בארץ ויאירו נֵרה בכל ערי ארץ אשכנז. ואף כי לא נודעו שמות אנשי מופת ההם למשגב ולא השיגו את הכבוד אשר השיגו חכמי ארצות אחרות, כמו זאַלמאַזיוס וקאַזיובאָנוס הצרפתים, ושני החכמים האיטלקים הנקובים בשֵׁם סקאַליגער ועוד חכמי לב בארצות אחרות, בכל זאת הפליאו האשכנזים ההם לעשות לחכמה ולמדעים יתר הרבה מהם, כי הם הפיצו את מעיני ההשכלה בכל ערי ארצם הקטנות עם הגדולות אשר לא עשו כן כל חכמי העמים ביתר ארצות איירופא. עיר ווירטענבערג ועיר היידעלבערג היו אז שני המאורות הגדולים אשר האירו לארץ אשכנז ולדרים עליה באור החכמה והתבונה. מעיר ווירטענבערג יצאה תורת החכמה לכל המחזיקים בדת לוטהער, עיר היידעלבערג הפיצה קרני אור ההשכלה על כל הדבקים בדת קאַלווין, חכמים גדולים אִווּהָ למושב למו, בית אוצר הספרים אשר בתוכה מָשַׁך אליה המון אנשים רבים אשר חָשקה נפשם לשאוב מים בששון ממעיני הישועה ההם, ובית מדרש החכמה המתנוסס בה אָצַל מהוד הֲדַר חכמתו על ארץ אשכנז גם על ארצות אחרות אשר התנערו מֵעֲפַר הסִכלות וְנוֹכַח ההשכלה דרכיהן. מבית מדרש החכמה אשר כוננו ידי הקיסר רודאלף בעיר פראַג, נָגַהּ אור החכמה על רבבות תלמידים אשר הקדישו שנותיהם לעבודת המדעים, גדולים חקרי לב וראשי חכמי הדור ההוא היו מורים ומלמדים להועיל בבית הגדול ההוא, החכמים הגדולים פֿורבאַך ורעגיאָמאָנטאַנוס העירו שם ויעוררו את האהבה לחכמת התכוּנה ולחכמת המאַטהעמאַטיק, ורבים וכן שלמים שקדו שם על דלתות החכמות המפוארות ההן ויצליחו גם עשו פרי הלולים.

2. חכמת התכונה (Astronomie).

557 § קאָפערניקוס, קעפלער וגאַליליי

ניקאלוס קאָפערניקוס יליד טהאָרן [קאפערניקוס ה“א רל”ג–ש“ג 1543–1473], חֲכם לבב וכביר כֹּחַ בכל דְבר חכמת בינה, הִרבה לחקור ולדרוש בספרי החכמה אשר השאירו אחריהם ברכה חכמי הדורות הראשונים, ובהיות לו יד חזקה בחכמת המאָטהעמאַטיק אשר למד בארץ אשכנז ואיטליא, התחקה על שִטת הליכות עולם (וועלטזיסטעם) אשר יָסַד החכם הקדמון תלמי. וישקול בפלס את דעותיו, ויצלול במעמקי תהום מזמותיו, עד אשר נפקחו עיניו לראות כי השטה ההיא אשר התעוררה כאלף וחמש מאות שנה באיתנה וחָסנה, בנויה על יסוד לא מוצק וכגַעַת בה רוח החכמה ערער תתערער ותִפּוֹל למשואות נצח –. ובשבת החכם הנפלא הזה בחדר ביתו בפֿרויענבורג, נשא מרום עיניו ויתבונן על גוֹבַהּ המזלות, הירח, השמש וכוכבי שֶׁבֶת (פֿיקסשטערנע), ויחשוב חשבונות רבים על חזיונות השמים, על תנועות הכוכבים ומרוצותיהם, עד כי נודע לו אל נכון כי השמש שֹׁכֶנֶת בין כל מַזָרוֹת השמים בַּתָּוֶך ולא תִסוֹב רק על צִירָהּ (אקסע), אך הארץ נוֹעַ תנוע ככל יתר המזלות, וזולת תנועתה על צירה סובבת היא גם את השמש במַעגלה אשר הִתְוָה לה אביר התולדה, והלבָנה בת לִוְיָתָה (טראַבאַנט) היא, אשר תְּלַוֶהָ במַהלכה סביבות השמש. והנה חֲכָם הרזים הזה אשר נתן בְּרוּם עולם דרך וברחבי שמים מסלה, הצניע לֶכֶת ויהי עניו ותמים דרך, לא רדף אחר הכבוד ולא חפץ לנחול כְּבוד חכמים, ועל כן לא הֶעלה את שִׁטָתוֹ הנשגבה, על ספר ולא חָשַׂף את דעותיו הרוממות לעיני כל חכמי לב, רק אל תלמידיו המקשיבים לקולו הודיע על פה את שִׁטָתוֹ החדשה ואת דעותיו החדשות ההן, ורק ימים מעטים לפני מותו נֶעתר אל שאֵלת אחר התלמידים אשר אהב, ויכתוב בספר את הגות רוחו ואת השטה החדשה אשר מצא ברוחב חכמתו ודעתו. ויהי בְּהִוָדַע שִׁטָתוֹ לַכֹּל, וישתוממו עליה כל יושבי תבל, ואנשים רבים אשר חננם ה' בחכמה ובינה, יצאו בעקבותיו וילכו במסלה ההיא אשר סלל לפניהם, וַתִּפָּקַחְנָה עיניהם ויראו אור חדש, אור יקרות, אור שבעת הימים. ובכל זאת היה קאָפערניקוס מֻרדף בלי חָשך בידי בני אדם יושבי חֹשֶך, כי המקנאים קנאת הדת (פֿאַנאַטיקער) נתנו אותו לפני בן בליעל, בן לא אֹמֶן בו, וימררוהו וָרֹבּוּ כל ימי חייו, ויתנו כבודו לאיש אַחֵר אשר התאמר להרוס את שטתו ואשר התעמר בה כפי חזון לבו –. האיש ההוא נודע למשגב בשם טיחאָ דע בראַהע [טיחא דע בראהע ה”א שס“א 1601], איש אפרתי מארץ הדאֶנים, אשר הקיסר רודאלף השני קרא לו לעיר פראַג להפיץ בה עֲנַן אור חכמתו, וכל יודעי שמו נתנו לו כָבוֹד והדר, ותהלתו מלאה כל אפסי תבל. שרי המלוכה נתנו לו לעזר ולנושא כלים את האיש החכם יאָהאַן קעפלער [קעפלער ה”א של“א–שצ”א 1631–1571] אשר עָבַר אותו בחכמתו ודעתו ואשר היה מָרוֹם ונשגב ממנו ברוחו הכביר ובדרך תבונתו ובינתו. והנה זה החכם טיהא דע בראַהע התחכם להרוס את שטת קאפערניקוס הנכונה והמיוסדת על אדני האמת, ועל מְעִי מַפַּלְתָּה בָּנָה לְתַלְפִּיוֹת ארמון נֻטש אשר יסודתו בהבלי הוברי שמים החוזים בכוכבים ומודיעים לאדם את אשר יבואו עליו בימים יֻצָרוּ (Astrologie) –. כל מלכי ארץ ורוזנים האמינו אז אמונה אֹמֶן בַּחֲזוֹן שקר וּמִקְסַם חָלָק הזה אשר חָלַק החכם הזה מחכמתו לכל שוכני ארץ, ויְנַטְלוּ וַיְנַשְׂאוּ אותו ויעטרוהו רָצוֹן. אך בכל זאת הגדיל החכם הזה לעשות גם בחכמת התכונה, כי רוח חכמה נוססה בו, ורק מאהבתו העזה לדברים היוצאים מגבול הטבע וְרָדפו את הכבוד, תָּעָה בישימון וַיִתְמַכֵּר לחכמת הַחוֹזִים בכוכבים והבלי הקוסמים והמעוננים – . לא כאלה חֵלק החכם קעפלער, כי הוא לא נִטעה בשוא ולא הלך לקראת נחשים. על כנפי רוח חכמתו הִגְבִּיהַּ עוּף ממעל לכוכבי אֵל, ויתָו את מעגליהם, וַיֵט קָו על כל הליכותיהם, וישם חֻקִים לחֻקות השמים ומשטריהם, חֻקי עולם ולא יעבורו! –. הלא הם שלשה החֻקים אשר שָׂם למרוצות הַמַזָרוֹת הנודעים בשם „חֻקי קעפלער“ (Keplerische Satze) –. בספריו הנעלים הנקובים בשם „מערכת העולם“ (וועלטהאַרמאָניע), „וַחֲלוֹם קעפלער“ (קעפלערס טרוים), גִלה עמוקות מני חשך והמון נסתרות שמבראשית, ואף כי גם בהם התערבו חזיונות מתעים ודברים מעופפים על כנפי רוח הדמיון, אך הם בטלים ונחשבו כְאַיִן מוּל הדֵעות הנשגבות והידיעות הָרוֹמְמוֹת אשר רוח מִמָרום נוססה בהן ואשר תעמודנה לעד ולעולם לְנֵס עַמִים ולכבוד וּלְתִפְאֶרֶת לימין האדם –. והאיש הרם והנשא הזה, כִּלָה בְּעוֹנִי וְחוֹסֶר כֹּל ימיו ושנותיו ביגון ואנחה. עֲדַת קַנָאִים פּגְעוּ בו, רדפוהו, מנוחה הדריכוהו, באָמרם כי בן־לא־אֹמֶן הוא, והכהנים הקאטהאלים הוסיפו עוד לְהָדְפוֹ וּלְרָדְפוֹ באיבה נצחת על אשר לא כָתַב ידו להחרים ולהשמיד את בעלי דת קאַלווין. אמו נתפשה בידי הקנאים וְהָשְׁלְכָה אסורה בזיקים אל תחתית בית האסורים בהשיאם עליה עון אשמה כי מכשֵפה היא, ותמת שם מעֹצר רעה וכאב אנוש –. בדור קעפלער היה החכם המהֻלל גאַליליי יליד עיר פיזאַ [גאליליי ה“א שכ”ד–ת“ב 1642–1564], אחד מראשי החכמים אשר גִלו חדשות ונצורות בחכמת הטבע, בחכמת המאַטהעמאַטיק ובחכמת התכונה. הוא גִלָה את חוק תעופת בני רשף (פענדעלשווינגונגען) ואת חוק מַפֶּלֶת החָמרים הכבֵדים, הוא המציא או תִקֵן את הכלי המודד את החום (טהערמאָמעטער), והוא היה אחד מהחכמים הראשונים אשר יסדו את למודי חכמת הטבע על יסודות חזקים ומוצקים, בעזרת כלי החזיון (פֿערנראָהר) אשר המציאו אז חכמי האָללאַנד, מצא החכם הנפלא הזה את כְּסִילֵי (טראַבאַנטען) כוכב צדק (יופיטער), ועוד חזיונות רבים אשר לא ידעום כל חוזי כוכבים עד הימים ההם. ורבים מחכמי הדור אשר החזיקו בשטת תלמי ודבקו בכל דעות הפלוסופים הקדמונים, נִחרו בו וישטמוהו על הָרְסוֹ את מקדשי חכמי בני הקדם ההם, גם קִנאו בו קנאה קשה כשאול בגלל חכמתו הגדולה, ויבקשו תואנה לצוד אותו בחרמם ולהפילהו במהמורות בל יקום. ויהי היום ויוציא גאַליליי ספר חָדָשׁ לאור אשר נתן בו יתרון לשטת קאָפערניקוס על שטת תלמי כיתרון האור מן החשך, ואז מצאו משנאיו ומקנאיו את התואנה אשר הם מבקשים, וילכו אל שרי האינקוויזיציאָן ויכוהו בַלָשׁוֹן באמרם כי בספר ההוא נתן תִּפְלָה לספרי הקֹדש בהחליטו כי נוֹעַ תָּנוּעַ הארץ סְבִיב השמש והשמש לעולם עומדת –. שרי האינקוויזיציאָן מִהרו ויועידוהו למשפט. ואחרי אשר הפחידוהו באֵימות מָוֶת, הִכְבִּידוּ את אכפם עליו לכרוע על ברכיו וּלְהִשָׁבַע כי אך שקר דעתו על אודות תנועת הארץ וכי היא דעה רעה לַמְרוֹת עיני כְבוֹד הדת והאמונה וספרי הקֹדש. והחכם האומלל הזה נִלחץ לעשות כן וּלְהִשָׁבַע כי הארץ לעולם עומדת בעת אשר היא הִתְנוֹעֲעָה עמו ועם שופטיו והגביהה עוף במעגלה סביבות השמש. אחרי כן אסרו השופטים ההם אִסר על כל הנוצרים לבל יהגו בספר ההוא אשר דִבר בו סרה על הדת וכל קדושיה, והוא לעת זִקנתו הוּרַד אל ירכתי בור השבי בתגרת ידי האינקוויזיציאָן, ובבור צלמות ההוּא הֵחֵלוּ עיניו כֵּהוֹת, ואחרי כן חָשְׁכוּ עיניו מֵרְאוֹת ויהי עִוֵר עד יום מותו. ואף כי אָכְפוּ עליו שופטי חמס ההם לְהִשָׁבַע לבל יוסיף עוד האמין בשטת קאָפערניקוס, בכל זאת לא חָדַל מהחזיק במעוזה ומהפיץ מעינותיה חוצה. לפי עֵדוֹת סופרים רבים הגה בגרונו וַיְבַטֵא בשפתיו בעת אשר לחצוהו השופטים ההם לְהשָׁבַע לַשֶׁקֶר, ויאמר בלחש: „ובכל זאת נוע תנוע הארץ“! (E pur si muove!) –. את סודות הטבע אשר לא חשפו עוד קעפלער וגאַליליי, חָשַׂף החכם הנערץ יצחק נעווטאָן יליד ענגלאַנד [נעווטאן ה”א ת“ב–תפ”ז 1727–1642], גם את החדשות אשר גלו החכמים ההם, הִשְׁלִים הוא את חֻקם ויבוא עד תכליתם. הוא המציא את חֻקי כֹח הַכּוֹבֶד (Gravitation), את סוד כֹחַ הַמוֹשֵׁךְ (Attraction), את משפטי הָאוֹר ועוד דברים רבים כאלה אשר חכמי התבל לא ידעו שחרם, וכל אלה היו אבני פנה ואבני מוסדות ללמודי חכמת הטבע, חכמת הראות (Optik) ולמודי הצבעים (פֿאַרבענלעהרע).

3. יתר המדעים.

558 §

בְֹהִנָשֵׂא רוח ההשכלה על ידי הרעפֿאָרמאַטיאָן וּבְהִגָלוֹת נִגְלוֹת חכמות חכמי היונים והרומאים על ידי חכמי הדור, נָגַה אור יקרות גם על יתר הידיעות והמדעים אשר יַדע אותם האדם וָחַי בהם. ארחות המשפטים ונתיבות דת ודין אשר מוצאותיהם בימי קדם על ידי חכמי הרומאים, סֻקְלוּ בימים ההם מאבני נגף וצורי מכשול אשר סִקְלוּ אותם קִצְרֵי רְאוֹת וחסרי לב, כי איש צעיר לימים ושמו האַלאָאַנדער (האָפֿפֿמאַן) מילדי האשכנזים, הוציא אז לאור את חמשים ספרי המשפטים אשר אֻספו לאספה במצות הקיסר יוסטיניאן והנודעים בשם (Pandekten), גם את יתר ספרי החקים הנקובים בשם (Corpus juris). ואחריו קמו ויתעוררו עוד חכמים גדולים חקקי לב, כמו החכם הצרפתי הנודע בשם קֻיאַקיוס ועוד רבים כמוהו. ויצרפו כַבוֹר את סיגי הספרים ההם ויסירו מהם את בדיליהם אשר ספחו עליהם המעתיקים העתיקים והמבארים הראשונים עד אשר יצאו מזֻקקים כזהב. החכמים ההם היו הראשונים אשר ירו את אבני הפנה למבנה שטה ישרה ויקרה בהליכות החקים והמשפטים אשר עליהם תכון תבל בל תמוט, והמשפטים ההמה הלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ברוב ארצות איירופא, ורק עננגלאַנד סגרה את שעריה ולא נתנה לה מהלכים בתוכה. מהעת ההיא והלאה הקלו השופטים את ידיהם מהחוטאים והפושעים ולא אספום עוד לתת תודה על ידי כלי מענים וכלי רצח (טאָרטור), ורק בארצות אשר מארת הפֿאנאטיזמוס רובצת בתקפה ובגבורתה, לא חדלו עוד כלי דמים ההם, והשופטים פִּצְחוּ את עצמות החוטאים וַיְפָרְקוּ את יצוריהם להתודות גם על עונות ופשעים אשר לא עשו מימיהם –. והנה אף כי הפיצו חכמי הדורות ענן אור ההשכלה על פני ארץ וחוצות, בכל זאת לא יכלו בני האדם נקיון בימי רעה ההם, ימי שלטון הפֿאנאטיזמוס, ועוד שתי מאות שנים אחרי כן הוציאו עוד השופטים משפט מעֻקל על אודות המכשפים והמכשפות, ואנשים אין מספר נשרפו גם אז חיים אם הועד בהם כי הם הולכים לקראת נחשים, וכשפים וקסמים בידם –. המשפט ההוא נדע בשם „משפט המכשפים“ (Hexenprocess), והוא הַמֹלֵךְ אשר טָרַף רבבות אדם בימים ההם. חכמת הרפואה הלכה גם היא מחיל אל חיל בדור ההוא. הראשון אשר הפליא לעשות אז בחכמה הזאת היה איש חכם ונבון מילדי העלוויעציע הנודע בשם טהעאָפֿראַסטוס פאַרצעלזוס, האיש הזה גֻדַל על הררי ארץ מולדתו וַיִתְוַדַע לאנשים ידועים היודעים סגולות הטבע ותכונות השרשים והירקות אשר יש בהם כֹּחַ לרפאות מחלות שונות. ואחרי אספו בחָפניו את הידיעות ההן, קרא הרבה בספרי הרפואה אשר כתבו חכמי היונים והרומאים ואשר באו על ידי הערביאים והאיטלקים לבתי ימדרש החכמה אשר בארץ אשכנז, ואז שב להתחקות על שרשי רגלי הטבע וַיֵעָזֵר על ידי חכמת הכֿימיע ושאר חכמות הטבע לדעת ולהבין על פיהם את שפוני טמוני מסתרים אשר בחכמת הרפואה. אז בהקשותו את ערפו ויָסל לו מסִלה חדשה בחכמה הזאת אשר לא שערוה חכמי ימי הקדם מעולם, תעה מני דרך וילך ארחות עקלקלות, וברוחו הכביר ולבבו המלא ידיעות רמות ונשאות, הרה גם דמיונים כוזבים וילד שעפי תהו ורעיוני בהו וילט אותם בשפה עמוקה, בניבים מוזרים ונאומים קשים ונפלאים. רבים יצאו בעקבותיו ויאבדו דרך כמוהו ונתיבות החכמה הזאת לא ידעו, עד אשר התעורר החכם קאָרנאַריוס פראָפֿעמאָר בבית מדרש החכמה בווירטענבערג ויוציא לאור את ספרי הרופא המהולל היפפאָקראַטעס גם העתיקם להשפה המתהלכת בֵין החכמים, ואז השיב את נלוזי דרך אל נתיבות החכמה אשר דרכו חכמי הדורות הראשונים, וחכמי לב ראו אור בהיר בחכמת הרפואה, גם לקחו להם למשענת את חכמת הנתוח (Anatomie) אשר יסד וועזאַליוס רופא הקיסר קאַרל החמישי בספרו אשר כתב על אודות מִבְנֵה גֵו האדם (איבער דען בויא דעס מענשליכֿען קאֶרפערם), ויקחו להם לעזר גם את למודי חכמת הצמחים (Botanik) אשר שאב החכם קאָנראַנד געסנער, ועוד רבים כמוהו ממעיני חכמי ימי קדם, ואשר הרחיבו את גבולם כיד החכמה הטובה עליהם, החכם געאָרג אַגריקאָלעַ יליד ארץ אשכנז, רופא מהולל אשר ישב ימים רבים ביאָאַכֿימסטהאַל וְאָרַח לחֶברה עם החוצבים בהרים, יסד את ידיעות מיני הַמוּצָקִים (Mineralogie), ובעקבותיו יצאו חוקרים רבים ויצליחו גם עשו פרי. גם ידיעת דברי הימים (געשיכֿטע) רחבה וְנָסְבָה בימים ההם על ידי חכמי הדור ההוא אשר אָחזו דרך הסופרים הקדמונים בדבר קורות העתים ודברי ימות עולם. הסופר הנודע יאָהאַן סליידאַן שִכל את ידיו ויכתוב בספר את דברי ימי הרעפֿאָרמאַטיאָן במועצות ודעת, ומאה שנים אחריו עשה כן גם החכם בחכמת המדינה והנבון בכל דבר חכמת בינה הנודע בשם זעקענדאָרף (ה“א תנ”ב 1692). הסופר הצרפתי טואַניס (de Thou Thuanus) כתב את דברי ימי דורו בחצי השנה מהמאה השש עשרה ולא הניח דבר גדול ודבר קטן מהקורות אשר נקרו בימים ההם אשר לא העלם על ספרו. ובכל דברי הספר התחקה על שרשי רגלי הסופר הקדמון טיטוס ליוויוס ויעש כמתכונתו בהליכות הלשון ותכונות הענינים. אחריו התנוסס החכם הוגאָ גראָטיוס ויכתוב בספר את דברי ימי מלחמת הדרור בארץ השפלה, ויקח לו את דרכי לשון הסופר הגדול טאַציטוס לקָו, ותכונת ספוריו למשקלת. סופרי מאַגדענבורג המכונים בשם צענטוריאַטאָרען (בגלל אשר יחלקו את דברי הימים לתקופות וכל תקופה תָֹכִיל בקרבת מאה שנים (Centurie)), הסופרים ההם היו הראשונים אשר בָדְקוּ את דברי ימי הכנסיה הנוצרית לְאוֹר הַבִּקוֹרת (קריטיק) בעת אשר הסופר באַראָניס (ה“א שמ”ז 1607), הֶעצים עיניו וַיוֹאֵל הָלוך בדרכי הפאַפסטים בספריו הגדולים אשר כתב בהם תולדות הכנסיה ההיא (זיינע גראָסע קירכֿענאַננאַלען) –. אחרי שנות מאות אחדות קם בענגלאַנד איש חכם ונבון, איש גבור מלחמה ואיש מדיני, הלא הוא סיר וואַלטער ראַלייג אשר בימי המלכה האדירה עליזאַבעט חָשַׂף את זרוע עֻזוֹ במערכה בשדה ויעש גבורות ותשועות לארץ מולדתו, התאמץ להושיב אנשי איירופא באמעריקא הצפונית לעָבדה ולשָמרה, גם עבר ארחות יַמִים וימצא ארצות חדשות. האיש הנעלה הזה נמצא בין עדת הקושרים אשר קשרו בסתר על יעקב הראשון מלך ענגלאַנד ובחטאו אֻסר בבית האסורים וישב שם חמש עשרה שנה רצופים, ובמשך הימים ההם כתב ספר נכבד אשר יְכַלְכֵּל בתוכו את תולדות בני האדם מיום עֲשׂוֹת ה' אלהים אדם על הארץ עד הימים אשר חי הסופר הזה, והספר ההוא הוא הראשון לכל ספרי תולדות בני אדם אשר נכתבו בלשון אנגלית. הסופר הנעלה ההוא יצא מבית כִּלְאוֹ מקץ חמש עשרה שנה וירם את פעמיו למצוא ארצות חדשות ואיים רחוקים, אך תקותו נשארה מוֹעֶלֶת, כי לא מצא את אשר בִקש, ויבוא לגואינעא. ואחרי כן נבהל ברוחו להרוס עיר גדולה מערי ארץ ספרד, ואז נפקד עליו עֲוֹנוֹ הראשון אשר קָשַׁר על מלך ענגלאַנד, ויומת בפלילים על בָּמַת מַטְבֵּחַ (שַאפֿפֿאָט). בארץ איטליה פרחה החכמה כחבצלת. וכל המדעים וחרשת מעשי ידי אמנים הִתְפַּתְּחוּ מִמִסְגְרוֹתֵיהֶם ויפרחו במאה החמש עשרה ולא חָדלו מעשות פרי הלולים גם כל ימי המאה השש עשרה. בעיר פֿלאָרענץ הופיע אור החכם הנפלא בחכמת המדינה והמעמיק בחֵקר תהום התבונה, הלא הוא האיש המרומם מאַקכֿיאַ וועללי [מאכֿיא וועללי ה“א פר”ז 1527], והוא כתב ספרים יקרים ומצוינים אשר קראו שֵׁם בכל חכמי התבל, הלא הם: „דברי נגידים על אֹדות טיטוס ליוויוס“ (רעדען איבער טיטוס ליוויוס), „דברי ימי פֿלאָרענץ“ (פֿלאָרענטינישע געשיכֿטע), וספר „המלך“ (דער פֿירשט), והספרים ההם יקרים עד היום בעיני כל איש מבין. בספר „המלך“ אשר סופרים רבים הִרבו דברים על יקרתו וכבוד תפארתו, יציב הסופר הנשגב הזה נוֹכַח פנינו את אחד מהמלכים העריצים (Tyrannen) אשר ימאס בדת ואמונה, יבעט בכל מדה ישרה, אמת וצדק נבזים בעיניו, וַיַעֲצוֹר בְּעַמוֹ רק בחכמה ובמערכת בינת אדם, רצונו הוא דתו, חפצו תורתו, ומצותיו הן מוסדות ממשלתוֹ, ממשלה בלתי מֻגְבָּלָה. דרור והצלחת האזרחים לא יֵרָאוּ ולא יִמָצְאוּ בכל גבולות ארץ ממלכתו, גם אמונה (טרייהייט) וְיוֹשֶׁר (רעכֿט) כְּזָרִים נחשבו שמה. רק יד החכמה בַּכֹּל מוֹשֶׁלֶת! –. ועל כן תִּקָרֵא כל ממשלה בֹגֵדָה אשר תדרוך תרמוס על כל דָת וָצֶדֶק ועל כל יוֹשֶׁר ומשפט, וכל ישעה וחפצה רק אהבת בצע ואהבת עוֹז ונצח, בשם מאַקכֿיאָוועליסמוס, על שם מאַקכֿיאַוועלי המחבר –. בעיר פֿעראָראַ שָׁר המשורר הגדול אַריאָסטאָ [אריאסטא ה“א רל”ד–רצ“ג 1533–1474] את השיר הנחמד והנעים הַנָקוּב בשֵׁם „ראָללאַנד ההוֹלל“ (Der rasende Roland), גם המשורר הנשגב טאָרקוואַטאָ טאַססאָ [טארקוואטא טאססא ה”א שנ“ה 1595] שָׁר בעיר ההיא את השירה הנפלאה הנודעת בשם „ירושלים החפשה“ (Das befreite Jerusalem), אשר בָּה ישיר את מעללי נוסעי הצלב הראשון בשפה ברורה וברעיונות נשגבים ונעימים. גם בספרד ופאָרטוגאל היתה המאה השש עשרה ימי בכורי החכמה והתבונה, נצני המליצה נראו אז בארצות ההן, וקול משוררים נחמדים נשמע בכל עדיהן. הסופר המפֹאר צערוונטעס [צערוואנטעס ה”א ש“ז–שע”ו 1616–1547] חִבר מחברת מהֻללה הנקובה בשם דון קישאָט. בה יציג נגד עינינו תמונת איש אשר הגביה עוף על כנפי רעיוני רוח ודמיונות בֹּהוּ עד אשר שכח את הארץ ומלואה תבל ויושביה כאשר הם באמת, וַיְגַבֵּר חֵילוֹ עד מאד לעשות מלחמה עזה, כבדה וארוכה בעד עִנְיָן תֹהוּ אשר ברא ברוח דמיונו הכוזב –. הסופר ההוא הִפליא מאד לְתַאֵר את צלם דמות דון קישאָט וכל עלילותיו ומלחמותיו בשרד המליצה ובמחוגת האמת, עד כי היה למשל בפי כל העמים לקרוא את כל איש הולך רוח ורודף קדים בשם דון קישאָט עד היום הזה –. החכם לאָפע דעפֿגעַ [לאפע דע פֿענא ה“א שי”ב–שצ“ה 1635–1552], כתב דראַמען מפֹארים בשפת ספרד, והנכבד בהם הוא ספרו „כוכב זעפֿילא“ (דער שטערן פאָן זעפֿילאַ), והחכם קאָלדעראָן [קאלדעראן ה”א ש“ס–תמ”ז 1687–1600] הגדיל גם הוא לעשות בספריו הנחמדים, וביחוד בספרו המתואר „החיים חֲלוֹם יָעוּף“ (דאָס לעבען איין טרוים), והם העלו את המליצה הדראַמית בארץ ספרד עד מְרוֹם קִצָהּ. –. המשורר הפאָרטוגיזי הנודע בשם קאַמאָענס [קאמאנענס ה“א רפ”ד–שכ“ט 1569–1524] שָׁר שיר גבורים נעלה מאד הנקרא בשם „לוזיאַדע“, וישר נפלאות על העת אשר בה נִגלתה ארץ הודו. בעָברו ארחות יָם מארץ הודו המזרחית לשוב לארץ מולדתו, נשברה האניה אשר הלך בה, וכל הונו ורכושו, כספו וזהבו וכל חפציו צללו כעופרת במצולות ים, ולא הִצִיל רק את שיריו היקרים, כי בפרשו את ידיו לשחות על פני הים, לקח את מחברת שיריו בין שִׁנָיו ויחתור בכל עוז לשוב אל היבשה ויצילם. אך בשבתו מפאָרטוגאַל מָטָה ידו מאד עד כי נשבר לו כל מטה לחם ויתעטף ברעב, ולבל ימות בחֹסר וֹבְכָפָן חִלה את פני עבדו ההודי לשקוד על פתחי נדיבים לאסוף פתותי לחם למענו לבל יספה ברעב –. בענגלאַנד הֵאִיר בימים ההם אור המליץ הנשגב אשר יקר למצוא כמוהו בכל מליצי העמים תחת השמש, הלא הוא הסופר המרומם הנודע למשגב בשם שעקספער [שעקספער ה”א שכ“ד–שע”ו 1616–1564]. הוא הרים את קרן המליצה עד מרום הררי עֻזה בחזיונותיו הגדולים והנשגבים: חזיונות תוגה (Tragodien) וחזיוני שעשועים (Komedien). שירי חזיוניו הגדולים יכילו בקרבם העתים והתמורות אשר עברו על אנשים פרטים, אנשי השם בספר תולדות אדם (געשיכֿטליכֿע בעגעבענהייטען). ומהם „יוליוס קיסר“ (Iulius Cäsar) „היינריך הרביעי“ (Heinrich IV), „ריכאַרד השלישי“ (Richard III), ויש אשר יכלכלו את העתות והתמורות אשר תחלופנה על כל בני חֲלוֹף (אַללגעמיינע מענשליכֿע געשיקע), ומהם „מאָקבעט“, „המלך לעאַר“, „ראָמעאָ ויוליא“, „אָטעללאָ“. בין חזיוני שעשועיו יתנוססו: „חֲלוֹם חזיון לַיִל בעת הקיץ“ (Der Sommernachts traum), הנשים המשחקות מווינדזאר (die lustige Wiber von Windsor). מיתר חזיונותיו נודעו לשֵׁם ולתהילה: „חזיון האַמלעט“ „הסער“ „והסוחר מווענעדיג“ ⁶⁴ . בשירי הזהב (Soneten) יחשוף לנגד עינינו את הֲלָךְ נפשו ותכונות רוחו, וַיַרְאֵנוּ את השגיאות אשר שגה בימי עלומיו ואת חטאות נעוריו אשר טָפַל על ימי חייו. השפה האנגלית היתה בידו כחומר ביד היוצר, ועל כן הִשכיל לָשׂוּם בפי גבורים דברים עָזִים ונמרצים, בפי חכמים דברי נגידים, ובפי חלשים וענוים דברי חֵן ותחנונים, לאיש ואיש כפי מִזְגוֹ ותכונתו. אחרי האָמער ראש משוררי היונים, ודאַנטע ראש משוררי האיטלקים, יֵחָשֵׁב שעקספער לַאֲבִי כל המשוררים בעלי החזיונות בכל דור ודור עד היום הזה. בארץ צרפת קמו אנשים חכמים במאה השש עשרה ויגרשו את המליצה הראָמאַנית מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלת הליטעראַטור, כי הם דָבקו ספרי חכמי ימי הקדם, בספרי היונים והרומאים הראשונים אשר האירו פני תבל בחכמתם ותבונתם, גם התחקו על שרשי רגליהם ויתאמצו לצאת בעקבותיהם ויבוזו להמליצה הראָמאַנית וישליכוה מלפניהם ככלי אין חֵפץ בו. הסופר ראַבעלאֶה [ראבעלאה ה“א רמ”ז–שי“ג 1553–1483] אשר מצא חן בעיני המלך פֿראַנץ הראשון, שלח חִצַי לעגו בלבות המליצים והמשוררים הכותבים ספרי ראָמאַנים, וישחק להם במחברתו הנקראת בשם האַרגוּטיאַ ופאַנטאַגֶרועל. הסופר ההוא היה בעל שכל חרוץ וַיִצָמֶד להתולים וְלָצוֹן, ותחת שוט לשונו הֶעביר את מנהגי המדינה, את הליכות הדת וחֶברת כל בני האדם בימים ההם, וַיַגל את מָסַךְ תעתועי התבל וְנִבְלוּתָהּ עד כי יקוץ בהם בעל נפש יפה, אך תכלית ספריו טובה ורצויה להזהיר את האדם מִלֶכֶת אחרי שקוצי עיניו ודמיוניו –. קלעמענט מאַראָט בן דורו [קלעמענט מאראט ה”א שי“ד 1554], והמלומד הגדול ראָנזאַרד [ראנזארד ה”א שמ“ה 1585] הואילו הָלוך בדרכי סופרי הרומאים, וביחוד בדרכי האָראַץ ואָוויד אדירי המליצים. והחכם יאָדעללע [יאדעללע ה”א שי“ב 1552] התאמץ לתת לחזיוני בני הדורות הראשונים (אַנטיקע דראַמען) מַהלכים בארץ צרפת. גם מאַלהערב [מאלהערב ה”א שפ"ח 1628] אשר היה הראשון בין הסופרים החכמים בליטעראַטור הצרפתית, גם הוא הלך בדרכי הסופרים הקדמונים ויחתור לעשות כמתכֻנתם כאשר יתנו עדיהם השירים אשר שָׁר לכבוד המלך היינריך הרביעי ובני משפחתו, וגם המשורר די באַרטאַס אשר מילטאָן לקח דברים הרבה מספרו „שבעת ימי בראשית“ (וואָכֿע דער שאֶפֿפֿונג), גם הוא חתר לצאת בעקבות הסופרים העתיקים אשר תהלתם מלאה הארץ –.

III מאה שבע עשרה: מלחמת שלשים שנה (ה“א שע”ח–ת"ח 1648–1618).

a) באֶהמען, פפֿאַלץ, שפלת אשכנז, טיללי, תחלת מעשה וואַללענשטיין.

559 §

כל הימים אשר העיר פֿיליפפ השני סערת מלחמת הדת באיירופא המערבית מיד קנאת הדת הרעה עליו, שררה שלות השקט בארץ אשכנז ולא נשמע בה קול תרועת מלחמה, כי הקיסר פֿערדינאנד הראשון [פערדינאנד I ה“א שט”ז–שכ“ד 1564–1556] גם מאַקסימיליאן השני [מאקסימיליאן II ה”א שכ“ד–של”ו 1576–1564] היו ישרי לב ותמימי דרך ולא התמכרו לקנאות קנאת הדת בחרב נוקמת, רק הניחו לכל איש ללכת בתורתו ולהחזיק בדתו כטוב וכישר בעיניו מבלי כל מפריע ומכלים דבר. אך אחרי מות מאַקסימיליאן השני בלא עתו, ובנו רודאָלף השני ישב על כסאו אחריו, אז גָלה מָשוש ארץ אשכנז, ומכל עיר מתים ינאקו כי שֻדדה חרות דתם, ויד סמל הקנאה – קנאת הדת – הויה בם, כי הקיסר רודאָלף השני [רודאלף השני ה“א של”ז–שע"ב 1612–1576] גֻדל בארץ ספרד, ארץ מְשַׁכֶּלֶת יושביה בחרב קנאת הדת, וידבק בכל לבבו בכנסיה הקאַטהאָלית. סגֻלות רב ושליט ותכונות מלכים לא התנוססו בקרבו כיאות לקיסר גדול כמוהו, ומרוב שקידתו על חכמת התכונה וחִקְרֵי קַדְמוֹנִיוֹת, הֵסֵב עיניו מהליכות המלוכה, וגם המעשים המעטים אשר עשה לטובת ארץ ממשלתו, היו רק על פי היעזואיטים אנשי עצתו וּמְתֵי סודו, והם בראותם כי כפלגי מים לב הקיסר בידם ולכל אשר יחפצו יטוהו, התאמצו לזרוע בידים חרוצות את זרע מלחמת הדת בארץ, וראשית מעשיהם היתה לעורר מדנים ולהצית שלהבת אש המריבה ולפידי השנאה והקנאה בין הקָטהאָלים ובין הפראָטעסטאַנטים אשר בארץ אשכנז ועסטעררייך. על פיהם הוסר געבהאַרד הערצבישאָף מקאֶלן מפקודתו, כי הם הסיתו בו את הפאַפסט להדפו ולרדפו על אשר עזב את דת הקאַטהאָלית ויבוא במָסורת דת קאַלווין בגלל הגראַפין ממאַנספֿעלד אשר חָשַׁק בה ויקחה לו לאשה (ה“א שמ”ג 1583). הערצהערצאָג פֿערדינאַנד (ה“א שנ”ו 1596) אשר גִדלוהו היעזואיטים מִנוֹעַר ואשר הנחוהו בעצתם כל הימים, שדד את חרות הדת מהאַפראָטעסטאַנטים הרבים והעצומים אשר בשטייערמאַרק, קאֶרנטען וקראין, גם צוה להרוס בתי תפלותיהם ובתי ספריהם ולשרוף באש את ספרי דתם ותורתם, ובעריצות נפשו גרש מארצו את כל האנשים אשר לא אבו לבוא אל בתי תפלות הקאַטהאָלים להתפלל בתוכם על פי מנהג הקאַטהאָלים (ה“א שנ”ו 1607). על עיר הממלכה דאָנויוואַרטה אשר מרבית יושביה פראָטעסטאַנטים, הוטל חרם (Acht). כי אויביה השיאו עליה עֲוֹן אשמה כי הפריעה את כֹהני הקאַטהאָלים מהליכתם בעת אשר סבבו ברחובות העיר עם צלמי קדשיהם (Prozession), וההערצאָג מאַקסימיליאַן הראשון נְשִׂיא באייערן הִשְׂתָּעֵר עליה בחרב וילכדה ויאסור אסר על הפראָטעסטאַנטים מלכת בחֻקות דתם ותורתם. לשוא התאוננו נשיאי הפראָטעסטאַנטים באזני הקיסר רודאלף על דברי העשק הזה! לשוא צקו לפניו לחש ויתחננו אליו להסיר מעליהם את לחץ אויביהם הלוחצים אותם בגלל דתם! כי הקיסר החלש וּקְטֹן העליליה הזה לא הטה אזנו להם ולא שׁת לבו אל דברי תחנתם וישיבם ריקם מלפניו. והקורפֿירשט מפפֿאַלץ בראותו כי כלתה ברעה על כל בעלי דת הפראָטעסטאַנטית, אסף נשיאים רבים מבעלי דתו, גם ראשי ערים רבות מערי הממלכה, ויביאם במסורת ברית חדשה לעזור איש את אחיו מידי צורריהם ומבקשי רעתם, וּלְהִלָחֵם בעד דתם ואמונתם בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאֹדם. הברית ההיא נקראה בשם „ברית הפראָטעסטאַנטים“ (Die Protestantische Union) (ה“א שנ”ח 1608) וכל בעלי דת הזאת נִלְווּ אליה. ומאַקסימיליאַן נְשִׂיא באייערן בשמעו את דברי הברית ההיא, אסף גם הוא נשיאים רבים מבעלי דת הקאטהאלית, (ממאַינץ טריער, קעלן) ובישאָפֿים אחרים (מווירצבורג, רעגענסבורג אויגסבורג, ועוד ערים אחרות) ויביאם במסורת הברית להלחם בעד דת הקאטהאלית עם אויביה ומנדיה (ה“א שנ”ט 1609). והברית ההיא נקראה בשם „ברית הקאטהאלים“ (Die Katholiche Liga). ואז נפלגה ארץ אשכנז עוד הפעם לשתי פלגות: לבעלי דת הקאטהאלית ולבעלי דת הפראָטעסטאַנטית. הקאטהאלים בעלי הברית התחברו אל הספרדים עזי הקנאים, והפראָטעסטאַנטים בטחו בעזרת היינריך הרביעי מלך צרפת ובעזרת אזרחי האָללאַנד, אך בכל זאת לא שלפו עוד בעלי הפלגות ההן חרבם מתערה עד אשר מת ההערצאָג מקלעווע ובערג. כי ההערצאָג הזה לא הניח אחריו בן אשר ישב על כסאו אחריו, ותהי מלחמה אודות הממשלה בין הפפֿאלצגראַף מנייבורג אשר בא במסורת דת הקאטהאלית, ובין הקורפֿירשט מבראַנדענבורג ההולך בחֻקות דת הפראָטעסטאַנטית. המלחמה ההיא היתה הראשונה בין שתי פלגות ההן הצוררות אשה אל אחותה על דְבַר דתיהם השונות, אחרי מלחמה כבֵדה וארוכה, נאותו בעלי הריב לחַלק ביניהן את הירושה ההיא: הקורפֿירשט מבראַנדענבורג לקח לו את קלעווע ויקבל עליו את דת קאַלווין לבעבור יתמכו ההאָללאַנדים בידו, הפפֿאלצגראַף מנייבורג לקח לו את בערג ואת דיסעלדאָרף.

560 §

עצלות רודאָלף ורפיון ידיו היה מורַת רוח להאשכנזים, וכל יודעי העתים ראו כי בגלל הדבר הזה נשקפה רעה על הקיסר ועל ביתו בית האַבסבורג, וכאשר ראו כן היתה: קרובי הקיסר ומיודעיו הכבידו עליו את אכפם לתת את עסטררייך ואת אונגאַרן בידי מאַטטיאַס אחיו (ה“א שנ”ח 1608), והקיסר נלחץ למַלאות את דבריהם. ובני באֶהמען לא שמחו גם הם לקראת הקיסר החלש הזה, אך בגלל אשר הִרבה להיטיב עמהם ויתן בידם ספר גלוי ללכת בתורתם ודתם ולהיות להם חֻקה אחת ומשפטי זכיות אחדים עם הקאַטהאָלים, שמרו לו את אמונתם זמן לא כביר, ולאחרונה נִלחץ הקיסר לתת גם את ממלכת באֶהמען עם כל הנפות אשר סביבותיה ביד מאַטטיאַס אחיו (ה“א שע”א 1611), ולא נשאר לו בלתי אם עטרת המלוכה ושרביט הזהב, וגם אלה לא היו בידו ימים רבים, כי המות פרש עליו רשתו, וכל ימי חייו הלך בלי חמדה ובלי כבוד והוד –. אפס כי גם הקיסר מאַטטיאס [מאטטיאס ה“א שע”ב–שע“ט 1619–1612] לא היה כביר כֹחַ לב כרודאָלף, וגם הוא לא עצר כֹּחַ לעצור בעמו ולהצליחם, וְיַעַן כי הוא היה זקן והלך ערירי, עִתֵּד את פֿערדינאַנד דודו מקאֶרנטען למלוך אחריו בארץ עסטעררייך, אונגארן ובאֶהמען. והנה פֿערדינאַנד הזה היה דבק מאד בדת הקאטהאלית ויקנא את קנאתה, ועל כן פחדו ההוסיטים גם הלוטהערים אשר בבאֶהמען מפניו פן ירדפם בסערת קנאת דתו ויקח מהם את חפשם, והפחד הזה גָבַר עוד יתר הרבה בתת הקיסר הזה פקודה לסגור את דלתות בית תפלתם אשר בָּנוּ להם בעיר קלאָסטערגראַב על אדמת הערצבישאָף בעיר פראַג, ולהרוס את בית המקלט אשר כוננו להם על גבול הכהן הקאטהאלי (אַבט) מברוינוי, ולבל יעוזו עוד בעלי דת הפראָטעסטאַנטית לבנות להם בתי תפלה ובתי מקלט על אדמת הכהנים הקאַטהאָלים. וירע הדבר מאד בעיני מְגִנֵי הפראָטעסטאַנטים, ויחר להם על אשר הפר הקיסר הזה את משפטי ספר הדרור (Maiestätsbrief) אשר נתן להם הקיסר רודאָלף השני, ויתאספו יחד ויערכו מכתב בקשה אל הקיסר וַיְחַלוּ את פניו לתת להם רשיון לבנות בתי תפלות ובתי מקלט בכל ארץ מולדתם כטוב וכישר בעיניהם, אך הקיסר ענה אותם קשות וַיָעַט בהם –. והנה מחרבות בית המקלט אשר הָרַס הקיסר הזה, יצאה אש מתלקחת אשר לִהֲטָה שלשים שנה ותאכל ארץ ומלואה – הלא היא מלחמת שלשים שנה! –. כי מגני הפראָטעסטאַנטים התמרמרו מאד על המענה הקשה ההיא, ויתחברו אל הגראַף מטורין, וישימוהו עליהם לראש ולקצין [ה”א שע"ח מאי 1618], וכלם יחד שָׂמוּ את כלי נשקם עליהם, ויתפרצו בארמון הקיסר אשר בפראַג לדבר משפטים עם יועציו היושבים שם, בְּהַשִׂיאָם עליהם עֲוֹן אשמה כי הם הֵסִיתוּ את הקיסר להשליכם מלפניו ולענותם קשה. אך דברי ריבות ודברי נאצות אשר דברו שני בעלי ריב ההם, חַם לב הפראָטעסטאַנטים בקרבם ובהגיגם בערה אש ויתנפלו בחֻמם על שני יועצי הקיסר אשר שֵׁם האחד מאַרטיניץ ושם השני סלאַוואַטאַ מגדולי הקנאים לדת הקאַטהאָלית, ויחזיקו בהם גם בסופר הקיסר אשר שמו פֿאַבריציוס וישליכו מִמְרוֹם חַלוֹן הארמון החוצה וישמיטום אל עמקי החפירות אשר סביבות הארמון הרם ההוא, אמנם אף כי הטילום מִמְרוֹמֵי עָל אל עמק תחתית, גם ירו אחריהם בכדורי עופרת, בכל זאת לא מֵתוּ האנשים ההם ועצם מעצמותיהם לא נשברה. והנה אחרי עֲשׂוֹת מגני הפראָטעסטאַנטים בדבר הזה, לא נשארה להם כל תקוה לשוב ולהשלים עם הקיסר. והנשיאים מהרו וַיְצַווּ אל כל הפראָטעסטאַנטים לְהֵחָלֵץ חוּשׁים ולעמוד הָכֵן למלחמה, גם לקחו להם בחזקה קרנים, ויסבו עליהם את כל תּוֹקֶף המלוכה וְעוז הקיסר, ויקימו שלשים שליטים גדולים (Direktoren) לרדות על ידיהם בכל משפטי המדינה, את היעזואיטים גרשו מארץ באֶהמען ויריעו עליהם כגנב, ואת הגראַף מטורין שָׂמוּ לשר צבא על אנשי החיל אשר ברגליהם.

561 §

ויהי כשמוע הקיסר מאַטטיאַס את הדבר הרע הזה, וַיִבָּהֵל ולא קם עוד רוח בו, וַיְנַס לדבר שלום אל המתפרצים ההם, אך קָצוֹר קצרה ידו להקים את הסערה ההיא לדממה בדברי שלום ודברים טובים, על כן חגר שארית כחו וירק את אנשי חילו וישלחם ארצה באֶהמען להשבית את שאון המורדים בחרב שלופה ובזרוע חשופה. אך תוחלתו האחרונה הזאת נכזבה. כי צבאות חיל הפראָטעסטאַנטים גָברו על אנשי חילו ויכום מכה גדולה מאד, ומכל ערי ארץ באֶהמען לא נשארו בלתי אם שלש ערים אשר לא התפרצו מפני הקיסר, הלא הן: בודווייס, קרומאוי ופילזען, אך עד מהרה לכד הגראַף מטורין גם את העיר קרומאוי, והגראף מאַננספֿעלד לכד את פילזען. והגראף מאַננספֿעלד הזה היה גבור חיל, איש מלחמה ורב פעלים, ויתמכר ללחום את מלחמת הפראָטעסטאַנטים בארץ אשכנז, וַיָבֵא חֵיל עוזר לבני ארץ באֶהמען ומספרם ארבעת אלפים איש, ויחזק בזה את ידיהם וַיִפַּח באפם נשמת רוח גבורה. והנה עד מהרה התחברו אל בני באֶהמען גם כל ערי ארץ שלעזיען וארץ מאֶהרען, וגם אזרחי עסטעררייך התפרצו מפני אדוניהם הקיסר ויתיצבו הָכֵן למלחמה –. ואנשי חיל מגבורי באֶהמען שטפו עברו בארץ עסטעררייך ויגיעו עד שערי עיר ווין ויצורו עליה, ויהי כשמוע הקיסר מאַטטיאַס כי באו המתפרצים עד לב עסטעררייך, וַיָחַל וַיֵאָנַשׁ וימת ממגנת לבו ודאבון נפשו (ה“א שע”ט 20 מאי 1619).

562 § בימי מהומה ומבוכה ההם עלה פערדינאַנד על כסא המלוכה אשר

הוֹרִישוֹ הקיסר מאטטיאס. [פערדינאנד השני ה“א שע”ט–שצ"ז 1637–1619] ויירא מאד בראותו כי לא באֶהמען ושלעזיען, לויזיץ ומאָהרן לבדן התיצבו בחרב שלופה לקראתו, כי אם גם בעסטעררייך וגם בשטייער וקראֶנט ארצות ממשלת אבותיו, קשרו כל האזרחים קשר, גם אונגארן חרדה אז ופחדה מפני תנופת חרב בעטהלען גאַבאָר נְשִׂיא זיבענבירגען ומפני חרב הישמעאלים אוהביו ובעלי בריתו, והגראַף מטורין אשר הפראָטעסטאַנטים הַנִגְשִׂים והנענים אשר בעסטעררייך החזיקו בידו, חנה סביבות ווין וַיָבֵא אותה במצור, והגדודים עַזֵי נפש מעדת המתפרצים פרצו בכלי מלחמותיהם תּוֹךְ מצודת הקיסר, ושטפו ועברו ויגיעו אל בית מושב פֿערדינאַנד, ויכבידו את אַכְפָּם עליו לתת להם כתב דת חתום בטבעתו כי הוא מַתִּיר את ידם ללכת בחֻקות דת הפראָטעסטאַנטית ולהיות להם חלק ונחלה בכל זכיות המדינה בכל הקאַטהאָלים. אך פֿערדינאַנד התגבר אז על פחד לבבו ולא חָל ולא זָע מפני מָרֵי נפש ההם, ושאתם וחרבם הנטויה לא הבהילוהו, וימאן לשמוע בקולם ולא נתן להם את שאֵלתם, ובאֹרח פלא נמלט מעדת פריצים ההם, כי ברגע אשר היה צָפוּי אֱלֵי חרב, באו אליו גדודי גבורים מאת דאַמפיעררע ויצילוהו מיד מבקשי נפשו ובעת ההיא שמעו חיל באֶהמען הצרים על ווין כי גבורי הקיסר הִכּוּ את מאַננספֿעלד אצל עיר בונדווייס, ורעה גדולה נשקפה על עיר פראַג, ויעלו ממצור ווין לעזור את פראַג עיר מעֻזם ובירת ארץ מולדתם.

563 §

רובין כֹה וכֹה נִקהלו הקורפֿירשטים בעיר פֿראַנקפֿורט ועל פי רוב דֵעוֹת נִבחר פֿערדינאַנד לקיסר בארץ אשכנז (ה“א שע”ט 28 אויגוסט 1619), אך בעיר פראַג גזרו נשיאי באֶהמען אֹמֶר ויחליטו כי אין לפֿערדינאַנד כל חֵלק ונחלה בארץ מולדתם, ויבחרו עליהם למלך את הקורפֿירשט מפפֿאַלץ, הלא הוא פֿרידריך החמישי ראש בעל ברית חֶברת הפראָטעסטאַנטים (Union), לשוא העידו בו אוהביו הנאמנים לבל יפֻתה אל הוד יפעת כסא המלוכה, כי בנפשו הוא! לשוא הזהירו אותו להנָזר מהנֵזר אשר ידיחהו למדחפות באין עזר! כי הוא האטים את אזנו משמוע לשכל מליהם, ויט אֹזן קשבת לדברי עליזאבעט אשתו בת יעקב הראשון מלך ענגלאנד אשר בגאות לבה וגאון רוחה הסיתה אותו לקבל את המלוכה, גם נפתה לדברי סקולעטוס המטיף (פרעדיגער) הקאַלוויני אשר פִתָּהוּ גם הוא להריץ ידיו אל כתר המלכות, אשר אמנם גם נפש פֿרידריך נכספה גם כלתה אליה, וימהר וירם פעמיו לעיר פראַג (ה“א שע”ט נאָוועמבער 1619) ושם שָׂמוּ עליו נשיאי באֶהמען את העדות ואת הנזר, וכל העם תקעו כף ויריעו תרועת מלך ויקראו: „יחי המלך!“ אך המלך החדש ורפה ידים הזה בִלה את העת היקרה ההיא בהבל. עשה משתה תמיד, התהדר בהדרת המלוכה, התנוסס בִיקָר תפארת גדֻלתו, ובקנאתו הגדולה אשר קנא לְדָתו הקאַלווינית, הִכְעִיס את לבב הלוטהערים וההוסיטים אשר בבאֶהמען. ובעת ההיא אשר הֶעצים את עיניו מראות את הרעה הנשקפת עליו, ולא גִבַּר חֲיָלִים לְקַדֵם את פני הרעה ולהכריעה, בעת ההיא התאזר הקיסר פֿערדינאַנד עֹז ויעש חיל ויכרות ברית עם מאַקסימיליאַן נשיא בייערן וראש בעלי ברית החברה הקאַטהאָלית (Ligue) אשר היה חֲכַם לבב ואמיץ כֹח ואשר היעזואיטים גדלוהו וישכינו בלבו ערמה ומזמה, והוא שלח את טיללי שר הצבא וגבור מלחמה יליד ארץ השפֵלה עם צבא גבורים אל ארץ באֶהמען, ואחרי ימים מעטים פָּרַץ גם מאַקסימיליאַן בארץ ההיא ויתנפל בחמשים אלפי גבוריו על חיל המלך פֿרידריך לפני שערי עיר פראַג, ועד מהרה התלקחה שם המלחמה הנקובה בשם „מלחמת הר הלבן“ (שלאַכט אַם וויסען בערג). (ה“א ש”פ 7 נאוועמבער 1620). במלחמה ההיא הֻכּוּ אנשי פֿרידריך העיפים והיגעים מכה נצחת, ובראותם כי אזלת ידם וְגָבַר אויב, נסו מהמערכה מנוסת חרב ויפוצו לכל רוח, וידי פֿרידריך רפו בעת רעה ההיא, עשתונותיו אבדו ולא קם עוד רוח בו, וינס גם הוא ויברח דרך ארץ שלעזיען אל ארץ השפלה. והקיסר פֿערדינאַנד הטיל עליו את חרם המלוכה ויקח לו את כל ארצותיו אשר הורישוהו אבותיו וכל ארץ באֶהמען נכנעו תחת יד הקיסר המנצח, גם מאֶהרען נתנה ידה לעבוד אותו ולסור למשמעת בית עסטעררייך כל הימים, אז הֵעיר הקיסר כל חמתו על המתפרצים, את כתב דת הדרור אשר נתן הקיסר רודאלף השני לאזרחי באֶהמען, קרע בעצם ידו, שבעה ועשרים איש מגדולי באֶהמען וראשי בעלי דת הפראָטעסטאַנטית הכריע לטבח על בָּמַת מַטְבֵּחַ, מאה אפרתים נשאו את עונם בבית האסורים אחרי אשר החרים הקיסר את כל הונם ורכושם לאוצר המדינה, להיעזואיטים וליתר ראשי חברות הכהנים הקאַטהאָלים. עֹצר רעה לַחַץ וְעֹנִי וכל משלחת מלאכי רעים רדפו אז את הפראָטעסטאַנטים מבלי הפוגה. שלשים אלף משפחות ברחו מבאֶהמען ויתרם נדכאו לארץ וישוחו וימעטוּ, ודת הקאַטהאָלית העיזה ידה הרימה קרנה ותריע על גפי מרומי ארץ אשכנז. אחרי ימים מעטים נפרדה חברת בעלי דת הפראָטעסטאַנטית (Union), והקאטהאלים תקעו עליהם כף, שחקו על משבתיהם, וישפכו עליהם לעג כמים בכל שאט בנפש.

.564 § אחרי אשר נלכדה באֶהמען וַתִּתָּפֵש בכף אויביה, נסע טיללי וצבא גבוריו אל נפות גבול רהיין להניף גם עליהם חרב ולדכאם תחת רגלי עסטעררייך. והנה פתאֹם קמו שלשה גבורים משכילים ויתנדבו ללחום את מלחמות הקורפֿירשט פֿרידריך אשר החרימו הקיסר פֿערדינאַנד. הגבורים ההם נודעים בספר תולדות בני האדם: שֵׁם האחד קריסטיאַן נשיא ברוינשווייג, איש גבור מלחמה אשר עשה לו חיל ויעבור דרך ארץ וועסטפֿאַלען אל נפות רהיין, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, אכל את שְׁלַל אויביו וַיֵשְׁתְּ את חלבם. שֵׁם השני ערנסט מאַנספֿעלד, גבור אדיר אשר לבו כלב האריה לא יחת ולא ישוב מפני כל, אשר אסף אליו גבורי חיל רבים ועצומים ויטריפם לחם חמסים, וישדד ערים וכפרים ומה גם אוצרות הכהנים הקאטהאלים ואוצרות בתי תפלותיהם המלאים כסף והון רב. ושם הגבור השלישי געאָרג פֿרידריך מאַרקגראַף מבאַדען־דורלאך, והוא עם הגראַף מאַנספֿעלד חברו יחדו (ה“א שפ”ב 29 אפריל 1622) ויקדישו מלחמה על טיללי שר צבא הקאטהאלים ויכו באנשי חילו מכה גדולה מאד במערכה בשדה על יד וויסלאָך (Mingolsheim, wiesloch) ויחלישום לפי חרב. אחרי ימים מעטים נפרדו שני המנצחים ההם איש מרעהו (6 מאַי), ולפי מלֹאת חֹדש ימים ערך געאָרג פֿרידריך לבדו מלחמה על טיללי (20 יוני), אך טיללי הכהו מכות אנושות אצל ווימפפען, וכפשׂע היה בין געאָרג פֿרידריך ובין המות, לולי הֶערו ארבע מאות איש מאזרחי פפֿאָרסטהיים את נפשם לַמָוֶת וילחמו כגבורים אדירים עד אשר נפלו כֻלם כאיש אחד לפי חרב ויתנו ידים לו ולאנשי חילו שרידי החרב לנוס ולהמלט על נפשם. לתקופת חדשים אחדים התחוללה מלחמה כבֵדה בין קריסטיאַן מברוינשווייג ובין טיללי, וגם בפעם הזאת התגבר טיללי במערכה בשדה אצל האֶכֿסט ויך בחיל קריסטיאַן מכה גדולה מאד. אחרי כן נועדו קריסטיאן ומאנספֿעלד יחדו וירימו פעמיהם אל ארץ השפלה ומשם באו לענגלאַנד לבקש מידה אנשי חיל (ה“א שפ”ג 1623) למען תהי לאל ידם להלחם באויביהם וּלְשַׁבֵּר את גְאוֹן עֻזם. ובין כֹה וכֹה לכד טיללי את היידעלבערג, את מאַננהיים ואת פראַנקענטהאַל, וירעץ וירוצץ את יושביהן, את הבתים שרף באש, את כל הרכוש לקח ואת האפרתים ובני האצילים הִגִיר על ידי חרב, ומעיר היידעלבערג לקח את כל הספרים היקרים האצורים בבית האוצר (ביבליאָטהעק) וישלחם לעיר רומא. לתקופת השנה התאספו ראשי העם ושרי המלוכה בעיר רעגענסבורג וכֻלם יחד הֶחליטו לתת למאַקסימיליאן את נָפוֹת פֿרידריך הקורפֿירשט, אשר הֵרִים יד בקיסר, וְלָשׂוּם את הוֹד מִשְׂרָתוֹ על שכמו בגלל עבודתו אשר עבד את הקיסר ואת כל בעלי דת הקאַטהאָלית.

565 §

והקיסר פֿערדינאַנד לא אמר הוֹן לנצחונו הגדול אשר נצח את אויביו אנשי מלחמתו, ויחתור עוד להראות את כחו ואת תעצומות עֻזוֹ, ויגזור אֹמֶר לעשות את דת הקאטהאלית שלטת בארץ, ולהשאות דת הפראָטעסטאַנטית משרשיה. אך בגלל הדבר הזה נשאו אויביו ראשיהם, וענגלאנד, האָללאנד ודאֶנעמאַרק הזילו להם זהב רב מאוצרותיהם, גם נתנו להם אנשי חיל רבים ועצומים להקדיש על הקיסר העריץ ההוא מלחמה. והגראַף מאַנספֿעלד, קריסטיאַן מברוינשווייג וגעאָרג פֿרידריך המאַרקגראַף מבאַדען שָׁבוּ בכסף וזהב ואנשי מלחמה רבים אל ארץ מולדתם, והמלך קריסטיאַן הרביעי מדאֶנעמאַרק חִזק את ידיהם ככל אשר השיגה ידו, כי קִנא את קנאת דת הפראָטעסטאַנטית, גם קוה כי על ידי המלחמה ההיא יצלח לו להרחיב את גבול ארץ ממלכתו בנפות ומדינות חדשות. ועד מהרה התעוררה סערת מלחמה חדשה בארץ אשכנז. אז שָׂם הקיסר עצות בנפשו לעשות לו אנשי חַיִל מבלעדי חֵיל בעלי ברית הקאַטהאָלים (Ligue), גם מבלעדי חיל מאקסימיליאן, כי לא חפץ עוד להיות תלוי בדעת בעלי ברית ההם, גם ירא מפני מאקסימיליאן העולה מעלה מעלה מיום ליום. והנה בחשבו מחשבות כאלה, אִנה לו הזמן את התואנה אשר הוא מבקש: כי אַלברעכֿט וואַללענשטיין, איש אפרתי מילדי ארץ באֶהמען, התמכר ללחום את מלחמותיו ולתת לו גם אנשי חיל וצבא רב ככל אות נפשו. כי זה האיש וואַללענשטיין היה רב אוצרות, בעל נכסים רבים ורכוש גדול, ויתנדב לתת ביד הקיסר חמשים אלף איש אחוזי חרב מלומדי מלחמה, גם נָטַל עליו לכלכלם ולנהלם בלחם וצדה ובכל המחסורים אשר יחסרו להם, אך בעד זה ישימהו הקיסר לשר צבא מלחמה ויתן לו עוז וממשלה בלתי מגבלה, וגם יבטיחהו נאמנה כי שלם ישלם לו שכרו בימים הבאים מתבואות המדינות והנפות אשר ילכוד בחרבו ובקשתו. אחרי אשר שקל הקיסר בפלס בינתו את דברי וואַללענשטיין, התרצה אליו ויתן לו את שאֵלתו אשר שאל ממנו. והנה עוד לפני הימים ההם גִדל הקיסר את וואַללענשטיין ויאצל עליו את הוד שֵׁם „הערצאָג“ גם נתן לו את נוֹף פֿרידלאַנד לאחוזת עולם בגלל העבודה הגדולה אשר עֲבָדוֹ במלחמת בּאֶהמען, ועתה הוסיף הקיסר לְנַטְלוֹ וּלְנַשְׂאוֹ וירוממוהו למעלה נָשִׂיא כאחד מנשיאי הממלכה בארץ אשכנז (רייכֿספֿירשטענשטאַנד). אחרי הדברים האלה נסע וואַללענשטיין עם גדודי גבוריו הנוראים והפראים וישם איתן מושבו על שפת נהר עלבע, ושם התחבר עם טיללי שר צבא בעלי ברית הקאטהאלים. מהיום ההוא והלאה הלכו צִבאות הקיסר מחיל אל חיל ובכל אשר פנו הצליחו ואויביהם פנו להם עוֹרֶף. במלחמה הגדולה אשר היתה בין וואַללענשטיין ובין מאַנספֿעלד על יד גשר דעסוי (Dessauer Brücke), התגבר וואַללענשטיין ויך בחיל מאַנספֿעלד מכה רבה עד מאד ויניסם ויפיצם לכל רוח, ומאַנספֿעלד נס עם שארית אנשי חילו ויעבור בכבֵדות דרך ארץ אונגארן אל נָפוֹת דאָנוי התחתון, ושם במחוז באָסניען הִבְהִילָהוּ הַמָוֶת וימת כגבור משכיל, כי עד רגע האחרון היה לבוש בגדי מלחמה וכלי נשק, ויעמוד על רגליו וַיִשָׁעֵן על שני שרי חילים וַיְחַכֶּה על מותו, וימת במנוחת לבב ובנפש שוקטה. בשנה ההיא מת גם קריסטיאַן מברוינשווייג, וטיללי הכה במערכה בשדה את חֵיל קריסטיאן הרביעי מלך דאֶנעמאַרק ויכבד את ידו על המלך המֻכה לשוב ריקם אל ארץ ממשלתו. ובעלי ברית המלך ההוא, הלא הם ההערצאָגים ממעקלענבורג, נלחצו לעזוב את ארצם ואת מולדתם, ומני אז לקח לו וואַללענשטיין את מעקלענבורג לאחֻזה ברשיון הקיסר, וישב בתוכה, עד מהרה נלכדו גם האָלשטיין, שלעזוויג וְיִטלאנד בידי צִבאות חֵיל הקיסר ויעשו בהן הרג רב מאוד. גם פאָממערן ובראַנדענבורג חרדו ופחדו מפני תנופת יד וואַללענשטיין וַתִּלָחַצְנָה לפתוח שעריהן לפניו והוא הִצִיג בתוכן אנשי מלחמה למשמר. כל ארץ אשכנז הצפונית נלכדה ביד הקיסר, ונשיאי הפראָטעסטאַנטים ואזרחי עריהם יָראו וחרדו מפניו ולא ידעו את המשפט אשר יחרוץ עליהם אם לשבט או לחסד. בעת ההיא הפליאה עיר שטראַלזונד להראות את עֻזָהּ ואת ידה החזקה, כי אזרחיה באהבתם העזה לעיר מולדתם וברוח גבורתם סגרו את שערי עירם ולא הניחו את אנשי חיל הקיסר לבוא בתוכה. אז דאה וואַללענשטיין כנשר עם חילו הגדול והנורא ויבוא עד שערי העיר ההיא וישם עליה מצור, וישָׁבע באפו לבל ינוח ולבל ישקוט עד אשר יוריד את עוֹז מבטחה אף אם תבצר מרום עזה ואם בין כוכבים תשים קִנה. אך לא כאשר דִמה כן היתה! כל סערות מלחמה לא צלחו על העיר הבצורה, כל גבורות וואַללענשטיין וגדודי גבוריו לא עצרו כח להתגבר עליה, וכל עֲמַל נפשם נשאר מעל, עשרה שבועות רצופים צר הגבור העריץ הזה על העיר, ושנים עשר אלף איש מאנשי חילו נפלו חללים לפני שעריה, והיא נצבה בתעצומות עֻזה ותשחק לרעם גבורות אנשי מלחמתה! וכראות וואַללענשטיין כי נשתה גבורתו ושטראַלזונד עשויה לבלי חָת, ויחדל מהלחם עליה, וילך וישב למקומו במגנת לב ובשת פנים. אחרי כן עשה שלום עם המלך קריסטיאַן הרביעי בעיר ליבעק וישב לו את ארצותיו הנשמות והנהרסות, וקריסטיאַן הבטיח לו לבל יוסיף עוד להתערב במלחמות ארץ אשכנז מן הוא והלאה.

566 §

והנה עסטעררייך התגברה עוד הפעם על כל אנשי מלחמתה, וכל עַמֵי אשכנז נכנעו תחתיה. אך כאשר רבתה גבורתה וגדֻלתה, כן הִרבתה לתת עֹז ותעצומות לדת הקאטהאלית. בכל הארצות אשר רָדַד הקיסר פֿערדינאַנד תחתיו, השפיל את דת הפראָטעסטאנטית עד עפר וַיַשְׁלֵט את הדת הקאטהאלית, ועל פי שאֵלת הכהנים הקאַטהאָלים צִוה להפראָטעסטאַנטים בחֶזקת היד כי הָשֵׁב ישיבו להקאטהאלים את כל נכסי בתי התפלות ובתי המקלט אשר לקחו מידם מעת אשר נועדו נשיאי שתי הדתות ההן בעיר פאסוי (פאַסויער פֿערטראַג) עד היום ההוא (Restitutionsedict). גם גזר אֹמֶר להבדיל את כל בעלי דת קאַלווין לבל יבואו בקהל כל בעלי הדתות אשר באיירופא, וַיַתֵּר את ידי הנשיאים הקאטהאלים לְפַתּוֹת את עבדיהם לבוא במסורת דת הקאטהאלית. הדברים האלה הרעישו את לבות האשכנזים, כי על פיהם יֻקחו בתי תפלות ונכסים רבים מאד מידי הפראטעסטאנטים, ומה גם בארץ אשכנז הצפונית, ויוסיפו להגדיל את מדורות המלחמה בארץ. נשיאים רבים וערים רבות לא אבו ולא שמעו אל מצות הקיסר, ולא נתנו את אדמת כֹהניהם ובתי תפלותיהם אל הקאטהאלים, והקיסר נלחץ לחגור את אנשי צבאותיו כלי מלחמה להיות עתידים בכל עת לְהִלָחֵם בקהל המתפרצים ההם, ויאמין כי בדבר הזה יפיל מוֹרָאוֹ על הפראטעסטאנטים ולא יוסיפו עוד לַמְרוֹת את פיהו. ובעת ההיא הוּסַר וואללענשטיין מפקודתו וְנִדח משאֵתו, כי בהתאסף ראשי העם ושרי המלוכה וכל נשיאי הארץ בעיר רעגענסבורג להמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם, התאוננו כל הנשיאים פה אחד באזני הקיסר על וואַללענשטיין, ויזעקו חָמָס על חֲמַס ידיו אשר יְפַלֵס בארץ, על השַׁמוֹת וההריסות אשר שָׂם בכל הנָפות ובכל המדינות אשר דָרכה כף רגלו בהן, ועל הָעֹשֶׁק והמרוצה, הַהֶרֶג וְהָרֶצַח אשר תעשינה ידיו מבלי ירא אלהים ומלך, ומאַקסימיליאַן הֵאִיץ עוד בהקיסר ביתר עָז להסיר את העריץ ההוא מפקודתו לבל יוסיף עוד לערוץ ארץ בעריצות נפשו, והקיסר אשר חפץ אז להפיק רצון מאת הנשיאים לבעבור יבחרו את בנו לקיסר אחריו, הִטָה אזנו לשאלתם ויצו להדיח את וואַללענשטיין משאֵתו, ובבוא אליו גזֵרת הקיסר ביד המלאכים, שָׁגָה אז במִקסם חֶזיוֹן הכוכבים (אַסטראָלאָגיע), ויקשב וישמע במנוחה שאננה את אשר נגזר עליו, וכעבד נכנע ענה ואמר: „משפטי הקיסר קדושים הם בעיני עבדו, ובלי כל תלונה אשא ואסבול את אשר גזר עלי – “. אמנם רק על פניו נִראו עִקבות מנוחה וָשֶׁקֶט, אך בקרב לבו רָגשו מורשיו כים נִגרש, וכהמות גליו הָמו רִגשי נָקָם בחֻבּוֹ, ויתאפק ויבליג על חמתו ונקמתו עד עת מצוא – כי על פי מַערכת הכוכבים ראה כי בימים יֻצָרוּ תרוממנה קרנותיו, וראשיתו תהי מִצְעָר מוּל אחריתו אשר תִּשְׂגֶה מאד. וימהר וישַלח מעליו את אנשי חילו במתנות רבות ובכסף מלא ורכוש גדול, ולבו היה סמוך ובטוח כי אם ישרוק להם יקָבצו אליו שנית לעָבדו וללחום את מלחמותיו כבראשונה. ואחרי כן עָזַב כַּכְּפִיר רִבצו וילך אל נכסיו אשר בבאֶהמען ויחי שם בתפארת גדֻלה ובעֹשר כְּבוֹד מלך, כי אוצרות זהב וכסף תועפות לו, שְׁלַל כל הארצות אשר לָכַד בחרבו הקשה, ולפי עֵדות סופרים רבים היתה מִכְסַת השלל ההוא ששה מילליאָן שִקלי כסף, ארמונו אשר בעיר פראג היה נאדר בכל הוד והדר כארמון אחד המלכים הגדולים אשר בארץ. מאה בתים הָרַס סביבות הארמון לבעבור הַרְחִיב מְקוֹם חצֵרו להיות גדול ורחב ידים. ששה שערים להארמון, וְגֹבַהּ לוֹ וְיִפְעָה לו עד להפליא. ששה שרים (באַראָנען) וששה אבירים (ריטטער) היו תמיד על יד ימינו לעשות את רצונו ולמלאות את שאלתו ואת כל אשר ירזמון עיניו. אפרתים ואצילים רבים עזבו את עבודת הקיסר ויבואו לְשָׁרֵת אותו ולעמוד לפניו. מַאֲכַל שֻלחנו וּמוֹשַׁב עבדיו וּמַעֲמַד משרתיו ומלבושיהם וּמַשְׁקָיו, היו כיד אַחַד המלכים העשירים והנדיבים רודפי תענוגות בני אדם וִיקַר שעשועי תבל. בכל עת אשר הַרִים פעמיו אל אחת הערים והנָפות, הלכו אחריו מאה עגלות וכל עגלה רתומה לארבעה גם לששה סוסים, והעגלות נושאות כלים מכלים שונים גם כל מעדני מלך ומגדנות, וששים מרכבות כבודות נסעו על יד מרכבתו ובהן ישבו שריו ואפרתיו המשרתים אותו תמיד ואל אשר יִרְזְמוּ עפעפיו יְיַחֵלוּ. והוא שָׂם תמיד מחסום לפיו, וגם בשִבתו בסוד משחקים וְעִלְזֵי לב היו דבריו מעטים. על מִצְחוֹ שָׁכְנָה עֲנָנָה חשֵכה כל הימים, מעולם לא חִדְתָה השמחה את פניו, וּשְׂחוֹק לא נִראה על פתחי פיהו. קוֹמָתוֹ גבוהה, בשרו כָחַש משמן, מראה פניו ירקרק (געלבליך), שערותיו קצרות ואדמדמות (ראֶטהליך), עיניו קטנות ונוצצות וכידודי אש מהן התמלטו. אימתה וּבְעָתָה רבצו על מראהו ועל רום מצחו, וּבְהֵרָאוֹתוֹ בגבה קומתו, בִּמְעִל השָנים (שארלאכֿמאנטעל) אשר עליו, ובנוצה האדומה המתנוססת על כּוֹבָעוֹ, אז נבהלו גם גבורי החיל מפניו, אשתוללו אבירי לב ועצמותיהם רחפו מִמָגוֹר, ורק בגלל נדבת ידו הפתוחה והרחבה לִבְזוֹר הון עצום ורכוש גדול לכל הסרים למשמעתו ועושים רצונו, נָהרו אליו המונים המונים להיות לו לעבדים וללחום את מלחמותיו –. והנה אחרי אשר הוסר הגבור העריץ הזה מפקודתו, הֻקם טיללי על פי הקיסר לְשַׂר צָבָא על על אנשי המלחמה, גם נתן עז בידו לעשות מלחמות כטוב וכישר בעיניו, לְרַד לפניו גוים ולבצור רוּח נגידים. נאזר בגבורת רעם נסע הגבור המשכיל הזה לצבוא על העיר הגדולה מאַגדענבורג ולעשות בה שפטים רעים על אשר לא עשתה את מצות הקיסר להשיב את כל נכסי בתי תפלות הקאטהאָלים ואדמות כֹהניהם אשר לקחה מידם בחזק יד לפָנים –. מְחִתַּת מָוֶת הֶחזיקה את אלופי אשכנז, אֵילֵי הפראָטעסטאַנטים יאחזמו רעד, וכל נשיאיהם נמוגו מפני עֱזוּז הקיסר ומפני חרבו הנוראה החודרת להם, וכאנשים נואשים טמנו ידם בצלחת ויתרפו בעת צרה ויצפו לאחרית הזעם –. והנה בעת רעה ההיא הופיע פתאם מלך עזוז וגבור מלחמה מארץ אחרת להושיע לנדכאים ההם בארץ אשכנז, הלא הוא גוסטאַף אדאָלף מלך שוועדען.

b) גוסטאַף אדאָלף וההערצאָג וואַללענשטיין.

567 §

גוסטאַף אדאָלף מלך שוועדען נכד הגבור המהולל גוסטאַף וואַזאַ, היה חכם לבב ואמיץ כֹּחַ, גבור משכיל ומלֻמד מלחמה מאין כמוהו בדור ההוא. הוא אִזן, חִקר ותִקן את טכסיסי המלחמה ותחבולותיה במועצות ודעת, ולא בְחַיִל וּבְכֹח לבד היה לְנֵס כל מלכי ארץ בימים ההם, כי אם גם ברוח חכמה ודעת וּבְלַמֵד את אנשי צִבאותיו מוסר השכל וכל מעגל טוב. כי הוא הביא את אנשי חילו במָסורת הצדק וְהַיֹשֶׁר, אָסַר אִסָר על נפשם לבל יתנו בכוס עיניהם, לבל ינָהוּ אחרי הבצע ולבל ילטשו עיניהם לכל משכיות לבב. גם על שריו ואפרתיו צִוה לבל יאכלו מעדנים ולבל ישתו ממתקים, לבל יעלו עֲדי זהב על לבושיהם ולבל ירדפו אחרי תענוגות בשָרים, וכל הימים אשר היה המלך הנכבד הזה בקרב מחנהו, לא נראו ולא נמצאו באהלו כלי זהב וכלי כסף וכל שכיות החמדה, ומאכל שֻלחנו ומשקהו היו בלי כל יְקָר וכבוד כאֹרח אחד העם. בכל יום ויום בערב ובבוקר נקבצו כל גדודי חיָליו ויעמדו כַדור סביבות מאַשריהם ומלמדיהם (פרעדיגער) לשאת רִנָה ותפִלה לה' ולהודות לו ולברך את שמו, וגם המלך עשה כן פַּעֲמַיִם בכל יום תמיד. המלך היקר הזה בָטַח בישועת ה' בכל לבבו, וַיִשָׁעֵן באלֹהיו כל ימי חייו, לא התרפה ביום שלטון המות, לא חַת מפני להבות רבבות חרבות שלופות ביום קְרָב ומלחמה, ורוח עֻזו לא רָפתה ביום הֶרֶג רב בנפול מצדו אלף ורבבה מימינו. בהתלקח שלהבת המלחמה, היה הוא הראשון אשר התנפל בחרבו על אנשי מלחמתו, והאחרון לכל שׁוּבֵי מלחמה. בלָכדו את אויביו לא עשה בהם נקמות, אך הטה להם חסד וימשכם בחבלי אדם עד אשר נהפכו מאויבים לאוהבים. צֶדֶק היה אזור מתניו, וְיֹשֶׁר אזור חלציו, ויהי מופת לכל בני דורו. והוא בחֶמלתו על הפראָטעסטאנטים בני דתו הַנִגָשִׂים והנענים בתגרת ידי הקיסר פֿערדינאַנד הקאַטהאָלי, גם בְּאַוָתוֹ להגדיל את גבול ארץ ממלכתו ולהאדיר את הדרת כְּבוֹד מלכותו, התנדב להתערב במלחמת ארץ אשכנז, להראות את גבורתו ולחשוף את זרוע עֻזוֹ בהצותו את הקיסר בארצו, והקאַרדינאַל רישעלייו אשר על פיו יִשַׁק כל ארץ צרפת בעת ההיא, היה עוֹזר לו ותומך ידיו. כי הקאַרדינאַל הזה קנא קנאה גדולה מאד בקיסר עסטעררייך העולה מעלה מעלה והולך מחיל אל חיל יום יום, ויחתור בכל מאמצי כחו לְשַׁבֵּר את זרועותיו ולגדע קרנותיו. והנה כמעט אשר הצליח המלך גוסטאַף אַדאָלף להגיע אל קצה גבול פאָממערן (ה“א ש”צ 24 יוני 1630), מִהר ההערצאָג הזקן המושל בארץ ההיא ויתן ביד המלך את ארצו האומללה, ההרוסה וְהַנְשַׁמָה בעֶברת זְדוֹן גדודי הקיסר וּבַחֲמַס ידיהם. כי ההערצאָג הזקן ההוא ראה כגבוה שמים מִשְׁאוֹל כן גברו דרכי גוסטאַף אַדאָלף ודרכי אנשי חילו מדרכי טיללי וואַללענשטיין ואנשי חילם העריצים, אשר כֻּלָם לחמס יבואו ומגמת פניהם להכות את הארץ חֵרם ולחַבל את יושבי תבל. גם כל העם היושב בארץ אשכנז שמחו מאד לקראת המלך החסיד הזה, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, סַבּוּהוּ גם סבבוהו רבבות עָם בקול תודה וברכה ויחשבוהו למלאך מושיעם ורב את יריביהם. אך בכל זאת לא אבו נשיאי אשכנז ונסיכיה לכרות אתו ברית, כי יראו מפני נקמת הקיסר וזעם אפו, ובהתאספם יחד בעיר לייפציג (ה“א שצ”א פֿעברואר 1631) להתיעץ כדת מה לעשות, נועצו לב יחדו ויחליטו לבל יכרתו ברית עִם מלך שוועדען גם לא להתערב במלחמות הקיסר רק לעמוד ברחוק ולראות איך יפול דבר. והקורפֿירשטים מבראַנדענבורג וזאַקסען שלחו אל גוסטאף אַדאָלף לאמר לו כי לא יתנו אותו עֲבוֹר דרך גבול ארצם, ואם יַקשה את עָרפו יצאו בחרב לקראתו –. וירע הדבר בעיני גוסטאַף אַדאָלף וַיֵצֶר לו בראותו כי נשיאי הפראָטעסטאַנטים עומדים לשטנה לו בדרך אשר הוא הולך להציל את מאַגדענבורג מיד טיללי הצר הצורר עליה על אשר כרתה עִמו ברית שלום. ובין כֹה וכֹה התגבר טיללי ופאַפפענהיים על מאַגדענבורג (ה“א שצ”א 16 מאַי 1631) ויורידו עוז מבטחה אחרי סערות מלחמות רבות ועצומות. וכאשר נלכדה העיר התפרצו גדודי המנַצחים בתוכה ויעשו בה הרג רב וְשִׁמְמוֹת רֶצַח אשר לא נעשו כן מיום הִוָסֵד ארץ אשכנז ועד היום ההוא. יונקי שדים וזקנים מְלֵאֵי ימים הרגו לפי חרב, נשים עדינות המעולפות בזרועות בעליהן רָצָחו, בתולות ונערות טבחו לעיני אבותיהן, גם בבית התפלה פרצו וירצחו נשים רכות הכורעות לפני המזבח ומתפללות לאלֹהיהן, ואין קץ לכל עלילות רֶצַח אשר עוללו בעיר האֹבדת ההיא, ולאחרונה הציתו אש בכל פִּנוֹת העיר, ורוח סערה נשא על כנפיו את להבות אש בליעל ההיא, ומהרה קל הֵחֵלָה הַמַשְאֵת לעלות מן העיר, עמודי עשן ושלהבת מתלקחת, ויעל כְּלִיל העיר השמימה. ועל פי טיללי נהיתה כל הרעה הנוראה ההיא, כי הוא צִוה לאנשי חילו לעולל כֹּה בעיר שלשה ימים רצופים – והנה כי כן עשו קַנָאֵי הקאטהאלים לאחיהם בני עַמם, בני ארצם ובני דתם!!! –. מספר הנרצחים והנשרפים היה רב ועצום מאד עד כי לא מצאו כל אנשי החיל את ידיהם לְקַבֵּר אותם, ועל כן השלכו ששת אלפים הרוגים במצולות נהר עלבע לבעבור טהֵר את החוצות מכבד פגר; ומספר הנופלים בחרב והשרופים באש היו יותר משלשים אלף נפש. שלשה ימים שללו צבאות הקיסר את שלל העיר, ורק ביום הרביעי השיבו את ידיהם מעושק וחמס. וטיללי עבר בגובה אפו ובגאון ורהב בתוך העיר הנשַמה והשרופה ובלי כל נֹחם צָעַד על משואות עיר הַהֶרֶס, ובשחוק וקלסה הריע תרועת ששון ויקרא: „הנה חגה מאַגדענבורג את חג חתונתה, וטָבחה טִבחה והקדישה קרואיה“! –.

568 §

ויהי כשמוע גוסטאַף אַדאָלף את הרעה האיומה אשר מצאה את מאַגדענבורג, ויתאבל וישפוך זעמו על הקורפֿירשט מבראַנדענבורג וזאַקסען על אשר עצרוהו מהושיע לעיר ההֻללה ההיא –. וטיללי נסע בחילו הגדול והנורא לעשות לזאקסען כאשר למאַגדענבורג, אז נפלה אימת מָוֶת על הקורפֿירשט מזאַקסען, וימהר ויכרות ברית עם גוסטאַף אַדאָלף להושיע לו בעת צרתו ולעזור לו להלחם בטיללי וגדודיו העריצים. וביום השני חָברו צבאות הזאַקסים עם צבאות השוועדים, ויצאו לקראת טיללי וימצאו אותו אצל רייטענפֿעלד מהלך שעה אחת מלייפציג (ה“א שצ”א 7 סעפטעמבער 1631). ועד מהרה התחוללה ביניהם מלחמה עזה על מרומי שדה. וטיללי נִגף אז בפעם הראשונה מגפה גדולה מאד: שבעת אלפים איש מגבוריו נפלו לפי חרב, חמשת אלפים נפלו בשביה עמוסים במכות חדרי בטן, ויתרם נָסוּ במהומת מות ויפוצו בשבעה דרכים, וגם בין טיללי ובין המות היה כפֶשַׂע ורק באֹרח פלא נמלט ממות וינס מנוסת חרב מֻכֶּה ופצוע, עָיֵף ויגע, וישם פניו אל ארץ אשכנז הדרומית, וגוסטאַף אַדאָלף הֵרִים את פעמיו אל נָפוֹת נְהַר מיין ונהר רהיין. ובטרם עֲבוֹר החורף היו ווירצבורג ומרבית ערי פפֿאַלץ התחתונה בידי השוועדים, ואחרי אשר צָלַח גוסטאַף אַדאָלף את נהר רהיין אצל אפפענהיים ויך את הספרדים החונים שם לפי חרב, נפלו בידו גם כל הערים אשר על נהר רהיין. ולתשובת האביב נסע דרך נירנבערג ויצלח את נְהַר לעך אשר עשה לו שם טיללי מבצרים וצריחים וסוללות, ויעל בסערת מלחמה על המבצרים ההם ויתגבר על טיללי וַיִגוֹף את גבוריו ויצמיתם, ואחד מגבורי שוועדען ירה כדור עופרת על טיללי ויפצעהו וַיָחַל וַיֵאָנַש, ומקץ ארבעה עשר יום מת בעיר אינגאָלשטאַדט, אך גם ברגע האחרון מימי חייו חשב עוד מַחְשְׁבוֹת מלחמה, כי קְרָב ומלחמה היו חַיֵי רוחו ונשמת אפו. הוא היה איש חיל וגבור מלחמה מאד, לא הלך בגדולות ובנפלאות כל ימי חייו, לא חָשַׁב כסף ולא חפץ בזהב, מָאַס כָבוד ולא פנה אל תהִלה ושֵם תפארה. תענוגות בשרים ותאות נְמִבְזוֹת זָרו לו, אך גם חכמת חכמים ובינת נבונים והדר תפארת אדם כמו זָר נחשבו לו –. אחרי אשר הביא גוסטאַף אַדאָלף בידו את אויגסבורג ובנותיה וישב את דת הפראָטעסטאַנטית אל כַּנָהּ, הֵרִים פעָמיו לארץ בייערן ויתפשה, ומלך בייערן חָרַד וְרָגַז מפני תנופת חרבו, וימהר ויעזוב את היכלו ואת מינכֿען הבירה ויברח לְהֵחָבֵא, וגוסטאַף אַדאָלף בא בהוד נִצחו ועֻזו אל העיר ההיא וישם משכן כבודו בהיכל המלך. אז נבהלו אלופי בייערן, וכל עַם הארץ נמוגו מפני הגבור המשכיל הזה, אך הוא לא הִקְשָׁה את ידו עליהם, לא הניף על אחד מהם את שֵבט עֶברתו, רק שָׂם עליהם עוֹנֶשׁ כסף אשר לא כבד עליהם לנשוא, גם לקח מהם מאה וארבעים כלי תותח אשר היו חבושים בטמון בבית הנשק אשר בעיר הבירה, וזולת זה לא עשה להם מאומה, כי איש חסד היה ודרכו להיטיב גם לאנשי מלחמתו הנופלים בידו. והקורפֿירשט מזאקסען בעל ברית מלך שוועדען, שָטַף ועבר בארץ באֶהמען, ולא היתה קריה אשר שגבה ממנו, גם פראַג בירת הארץ נלכדה לפניו בלי תנופת חרב, כי וואַללענשטיין אשר שמח בכל לבב בִּנְפוֹל ערי הקיסר בידי צָר וּבְהִנָגֵף אנשי צִבאותיו לפני אנשי מלחמתו, עָזַב את עיר פראג, לָמוּג בזה את לב יושביה, ולהרפות את ידיהם עד אשר יסגירו את העיר בידי הזאַקסים –. והנה מבלעדי הרעות הנוראות אשר מצאו את הקיסר בעת ההיא בתגרת ידי גוסטאַף אַדאָלף וכל נשיאי אשכנז הפראָטעסטאַנטים, נשקפה עליו עוד רעה גדולה מאד מאת הישמעאלים אשר עמדו אז ערוכים למלחמה על אונגאַרן לקחת אותה מיד הקיסר ולשפוך את ממשלתם עליה, גם בקרב עסטעררייך פנימה התחוללה אז רוח פרצים, ורבים משרי המדינות עמדו הכן להתפרץ מפניו. והקיסר פֿערדינאַנד הזה אשר לפני חדשים אחדים היה רודֶה מים הקדמוני (אָסטזעע) עד ים אַדריאַטי, וכל אפסי ארץ אשכנז היו הֲדום לרגליו, נפל פתאֹם פלאים, נפשו נבוכה ונבהלה מאד ויהי כאיש נִדהם ואובד עצות. בכל גבולות ארצו רָגשו אויביו, אנשי מלחמתו הָמוּ, גם בלב ארץ ממלכתו רבו צָרָיו, עָצְמוּ מְשַׂנְאָיו, וכֻלם יחד מניפים את חרבותיהם עליו לְבַלְעוֹ, ואין עוזר לו –.

569 §

בעת צרתו פָנה כֹה וכֹה וירא כי אין עוזר לו מבלעדי האיש וואַללענשטיין, ומושיע אַיִן בִּלְתּוֹ, אך את האיש הזה הִדִיחַ מִשְׂאֵתוֹ וַיְמַלֵא את פניו קָלוֹן, ואיך יִתְרַצֶה להשליך את נפשו מנגד ולהושיע לו? – ובכל זאת נִסה הקיסר לנוס אליו לעזרה, ויבקשהו לשוב אליו ולהיות לו שר צבא וּנְגִיד חֲיָלִים כבימי קדם. אך וואַללענשטיין השיב את פניו וימאן לעשות את בַּקָשָׁתו, ולבבו שָׂמַח ויעלוץ בראותו כי הקיסר מתחנן אליו לחַלצו ממצוקותיו, וַיַחַז בו נקמה וַיְקַו כי באה עת רָצוֹן ההיא אשר כָּלוּ עיניו מיַחֵל לה ואשר בה ישיב נָקָם לצוררו –. והקיסר הוסיף שלוח אליו עוד שרים רבים ונכבדים להטות את לבבו לעבודתו, אך הוא השיב את פניו ריקם כפעם בפעם ולא אבה ולא שמע לו, עד כי לאחרונה שלח אליו הקיסר את מִשְׁנֵהוּ בעל לשון ואיש שפתים גם חֲכַם לבב, והוא הצליח ויט את לבב הגבר היהיר הזה לחֶפצו לשוב ולאסוף אנשי חיל ללחום את מלחמות הקיסר. ולתקופת חֹדש ימים אָסַף וואַללענשטיין ארבעים אלף איש שולפי חרב ואנשי מלחמה גם שמונים כלי תותח, ואז שלח אל הקיסר לאמר: „אני שמרתי את הבטחתי ועשיתי לך חַיִל גדול, ועתה שלח נא שר צבא לצבוא אותם“. כֹּה הֵתֵל בהוד הקיסר וכֹה התקלס בו, אך הקיסר נשא בשרו בשִניו וַיְחַל את פני עַז נפש הזה כי יהי הוא שר הצבא ויצביא את עַם המלחמה כבראשונה, אך הוא בגֹבה אפו נִער כפיו מתמוך בְּמִשְרָה הזאת, וגם אחר אשר הִרבה הקיסר לבקש אותו על ככה, האטים אזנו משמוע, עד אשר נֵאות לו הקיסר לתת עוז בידו למשול על כל צבאות החיל ממשלה בלי מְצָרִים, וגבורה בימינו להקדיש על גוים וממלכות מלחמות, או לכרות עמהם ברית שלום כטוב וכישר בעיניו, וכל שרי המלוכה גם פֿערדינאַנד השני מלך אונגאַרן וגם הקיסר בכבודו והודו לא יתערבו בכל המעשים אשר יעשה, אף לא יֵרָאוּ ולא יִמָצְאוּ בתוך אנשי הצבא כל הימים אשר יהי הוא המוציא והמביא את עַם המלחמה בארץ אשכנז. ועוד דברים גדולים כאלה הבטיח לו הקיסר, ואז התנשא וואַללענשטיין כארי מְסֻבְּכוֹ וככפיר מִסֻכָּתוֹ ויתיצב בראש אנשי המלחמה. ותהי ראשית דרכו ללכת לארץ באֶהמען לגרש את הזאַקסים מתוכה, ובחרבו הנוראה הֵנִיס אותם מכל ערי הארץ ההיא, ואחרי כן התחבר עם הבייערים ויבוא בסערה וסופה אל מְחוֹז פֿראַנקען ולא רחוק מעיר נירנבערג מְקוֹם אשר שם השוועדים נְחִתִּים, וַיִחַן ממוּל מחניהם ויבן לו מצודות ומבצרים סביבות מחנהו, כֹה חָנוּ שתי המחנות אלה מול אלה ימים רבים מבלי עֲשׂוֹת מלחמה אשה ברעותה, עד אשר נִכרת אֹכֶל ממחנה השוועדים ולא נשארה עוד כל מִחְיָה לאנשי המלחמה, כי שבע פרסאות סביב נָשַׁמָה כל הארץ ותהי למדבר ציה וערבה, גם אוצרות הבר אשר בנירנבערג ספו תמו, ואז החליט גוסטאַף אדאָלף לעלות בסערת מלחמה על מבצרי מחנה וואַללענשטיין, אך גבורי וואַללענשטיין הרעימוּ בכלי תותחיהם וימטירו מָוֶת ואבדון על ראשי השוועדים עד כי לא יכלו לעמוד לפניהם, ואחרי אשר נפלו מהשוועדים עַם רב נסוגו אחור ולא עשו תושיה בפעם הזאת. כראות וואַללענשטיין כי אָזלת יד השוועדים, שָׂם פניו אל ארץ זאַקסען לעשות בה שפטים רעים ולהרסה, ויסע עִם חילו הנורא אל הארץ ההיא, אך עד מהרה נסעו גם השוועדים אחריו להושיע לה ולהצילה מיד העריץ האיום הזה. והנה בששי לחֹדש נאָוועמבער בבוקר בפרוש עב ענן מוטות כנפיו תחת רקיע השמים, התנגשו שתי המחנות יחדו על יד העיר הקטנה ליטצען, ומלחמה גדולה ונוראה התחוללה בין גבורי חיל ההם, מלחמה אשר לא נהיתה עוד כמוה על אדמת אשכנז עד היום ההוא. במלחמה ההיא חשפו השוועדים את רעם גבורותיהם וילחמו כגבורים אבירים ויתגברו על וואַללענשטיין, וַיַכּוּ את גבורי חֲיָלָיו מכות נוראות מאד, אך במלחמה ההיא נפל המלך גוסטאַף אדאָלף חָלָל, ולא נודע מי הִכָּהוּ – והשוועדים חָגרו חֵמות וילחמו כאריות לנקום את דְמֵי מלכם ויהרגו עַם רב ועצום במחנה אויביהם, וגם את פאַפפענהיים שר צבא הפרשים הרגו בחרב, וגם על פני וואַללענשטיין כוננו כלי מָוֶת עד אשר נלחץ לנוס מהמערכה עם שארית מחנהו, ובמנוסה ובחפזון שב אל ארץ באֶהמען וַיִמָלֵט. אחרי המלחמה בִקשו השוועדים את מלכם בתוך החללים וימצאו אותו ערום – כי האויבים פָּשְׁטוּ את בגדיו וַיָבוֹזוּ את עֶדְיוֹ – ומכף רגל ועד ראש היה פָצוּעַ מִכַדורי כלי המורים וּמֵהַלְמות פרסות הסוסים אשר דָרכו ורמסו עליו, בבכי תמרורים הביאו את עצמותיו אל ארצם ויקברוהו בקברות המלכים ובכבוד גדול כְּיֵאוֹת למלך נכבד כמוהו.

570 §

אחרי מות גוסטאַף אדאָלף התעורר השר אַקסעל אָקסענשטירנאַ המזכיר (Kanzler) בארץ שוועדען וימלא את ידו כֹּחַ וגבורה ללחום את מלחמות הדת בארץ אשכנז, והוא היה איש חכם ונבון בהליכות המדינה, גבור מלחמה ובעל תחבולות, ויכרות ברית עם נשיאים רבים מבעלי דת הפראָטעסטאַנטית ועם ערים רבות מערי אשכנז אשר התנדבו לעשות מלחמות בעד דתם ובעלי בריתם בכל נפשם ובכל מאודם. על יד ימינו ניצב בערנהאַרד מוויימאַר והאָרן שר החילים ויהיו שרי צבאיו המצביאים את עַם המלחמה, והמלחמה הארוכה והנוראה הוסיפה אֹמֶץ בארץ אשכנז וַתִּתְגָעַשׁ ביתר עז מבתחלה. והשוועדים אשר שמרו משפט וארחות יֹשֶׁר כל ימי גוסטאַף אדאָלף מלכם, נֶהפכו לעריצים ואכזרים אחרי מות המלך הישר והצדיק ההוא, ויתפשו את מלאכת טיללי ואת עריצות וואַללענשטיין, ויעברו בארץ בייערן בסער ובסופה וְרָמְסוּ וְטָרְפוּ, ויעשו נאצות נוראות מעריצים ופריצים, וכן עשו בכל הארצות אשר לכדו בחרבם הקשה, ובשלעזיען חָנו חֵיל וואַללענשטיין וישחיתו את הארץ גם הם ימים רבים, אך בעת ההיא קָרֵב קֵץ וואַללענשטיין ורעתו מִהרה מאד – בא קִצו אַמַת בִּצְעוֹ! –. כי הוא התמהמה ימים רבים בבאֶהמען ואיש לא ידע למה זה ועל מה זה, וּמְשַׂנְאָיו וּמְקַנְאָיו מצאו אז עת רצון להכותו בלשון לפני הקיסר, וירשיעוהו כי הוא חושב מחשבות למרוד במלכו ולכרות ברית שלום עם השוועדים לבעבור יעזרו לו לשום כתר מלכות בראשו ולמלוך בארץ באֶהמען, גם הוסיפו עוד לתת עוז ותעצומות לדברי השטנה ההיא באמרם כי על כן שלח לחפשי את הגראַף טהורן השונא שנאה עזה כמות את הקיסר ואת עסטעררייך, ועל כן מִלא גם את ידי איללאָ ידידו ואיש סודו להביא במָסורת הברית עִמו את כל שרי הצבאות ונגידי החיל. כֹה הלשינו האנשים ההם את וואַללענשטיין לפני הקיסר, ואוהבי מאַקסימיליאן הוסיפו עוד לטפול עליו עונות חרב, גם הכֹהנים הקאטהאלים ועדת היעזואיטים שונאי וואַללענשטיין בגלל חֵרות דֵעוֹתָיו בהליכות הדת, הרשיעוהו ויתנוהו לפני בן בליעל, בן פריץ ומורד במלכות, וכֻלם כאחד הִטוּ את לב הקיסר להשחית את וואַללענשטיין ולמחות את שמו מתחת השמים, ותהי ראשית דרכי הקיסר למשוך אליו בחבלי אדם את גאַללאַס, את פיקקאָלאָמיני ואת אַלטרינגען שרי הצבאות, ואחרי כן הוציא דְבַר מלכות מלפניו להסיר את וואַללענשטיין מפקודתו ולהחרימו כמשפט אחד המורדים והפושעים במלכות –. אז הִתְעַבֵּר וואַללענשטיין בהקיסר, ושלהבת אש הנקמה נִשְקָה בו, ויתאמץ למרוד בו באמת, ויסע ויבוא לעיר עגער, ושם חִכָּה על השוועדים כי יבואו אליו ויתחַבר אליהם לְהִנָקֵם בהקיסר על הרעה הנוראה אשר שִׁלֵם לו תחת הטובות הגדולות והנשגבות אשר עשה עִמו בְשוּם נפש בכף, אך הקיסר קִדם את פניו ויכריעהו (ה“א שצ”ד 26 פֿעברואר 1634) –. כי בעיר עגער קם איש משחית ושמו בוטטלער יליד אירלאַנד עם עוד בנים משחיתים כמוהו וַיִרְצְחוּ את וואַללענשטיין גם את ידידיו הנאמנים, הלא הם: איללאָ, טערצקא וקינסקי, והקיסר חָלַק להמרצחים ההם את נכסי הנִרצחים ואת כל הונם ורכושם, גם אָצַל להם כבוד והדר, מִשְרָה ופקודות, וירכיבם על במתי ארץ. הנה כי כן היתה אחרית וואַללענשטיין חִתַּת כל העמים, רב פעלים, גבור חיל ומחמל נפש אנשי המלחמה! הן אמת כי בעונו מֵת, אך להקיסר לא היה כל משפט וצדקה להמיתו, כי באמת ובתמים עבד אותו ויחלצהו ממצוקותיו ויכונן את כסאו ואת ממלכתו –.

c) אחרית המלחמה, שלום וועסטפֿאַלען.

571 §

אחרי מות וואַללענשטיין נסעו צבאות הקיסר לבייערן וינצחו במערכה את בערנהאַרד מוויימאַר על יד נארדלינגען (ה“א שצ”ד 6 סעפטעמבער 1634) ואז מצאו נשיאים רבים מארץ אשכנז עת רצון, ומה גם נשיא זאַקסען לכרות ברית שלום עם הקיסר, הוא שלום פראַג (ה“א שצ”ד מאי 1635), כי הקיסר השיב את פקודתו על אודות נכסי הכֹהנים הקאטהאלים ובתי תפלותיהם אשר לקחו להם הפראטעסטאנטים לפָנים, ואז הָשלמו לו נשיאים רבים מבעלי דת הפראטעסטאנטית, אך בכל זאת לא כבתה עוד שלהבת המלחמה הנוראה ההיא, כי רישעלייו מצא אז תואנה להוציא לאור את מזמות לבבו אשר יזם כל הימים להקטין את ממשלת הקיסרים מבית האַבסבורג ולהגדיל את גבולות ארץ צרפת על נהר רהיין, ויבטיח לתמוך את ידי השוועדים בכסף רב ובאנשי חיל למלחמה גם עָזַר עזר גדול לבערנהאַרד מוויימאָר במלחמותיו אשר לחם עם הקיסר בנפות רהיין העליון (אָבער רהיין) (ה“א שצ”ה 1636). מוקדי אש המלחמה הוסיפו עוד ללהט הארץ ויושביה, באַנער שר צבא השוועדים לכד את זאקסען ואת טהירינגען (ה“א שצ”ז 15 פֿעברואר 1637) ויהפוך את ארצות חמדה ההן למדבר ציה וערבה, רעות נוראות ומצוקות ותלאות איומות עד אין קץ רבצו על ארץ אשכנז האומללה בימים ההם, ובעת צרה וצוקה ההיא מת הקיסר פֿערדינאַנד השני. ובנו פֿערדינאַנד השלישי [פֿערדינאנד השלישי ה“א שצ”ז–י"ז 1657–1637] ישב על כסאו המתנודד וימלוך בארץ הָרוֹעֶשֶׁת והרועדת ההיא. ובערנהאַרד מוויימאַר הלך מחיל אל חיל ויעש גבורות ונצורות בכל מלחמותיו אשר לָחַם, כי הוא לכד את רהיינפֿעלדען, את פֿרייבורג וברייזאַך, ויחשוב מחשבות ליסד לו ממלכה חדשה על שני עברי נהר רהיין, ממלכה רחבת ידים ובלתי סרה למשמעת כל מלך רב ושליט זולתו. אך פתאֹם מת בערנהארד (ה“א שצ”ט 18 יוני 1639) בעצם תֻּמוֹ ובמבחר ימי חלדו ולא חצה ימיו, ורבים השיאו עון מותו על הצרפתים באמרם כי הם השקוהו סף רעל וימיתוהו ולבעבור הסב אליהם את צבאות אנשי חילו ולבעבור תפוש את עלזאַס בידם – ומהרה קל עברו הצרפתים את מעברות נהר רהיין ויביאו חרב ומלחמה בארץ אשכנז הדרומית, ובאנער שר צבא השוועדים פרץ בבאהמען וישיא עליה שנית שוד ושבר, הרג, רצח ואבדון (ה“א ת”א יאנואר 1641), אחרי כן יעץ באנער עצה נמרצה להתנפל פתאם בחילו הגדול על נגב אשכנז ולהפריע את הועד אשר נועדו בו הקיסר ושרי הממלכה בעיר רעגענסבורג ולהמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם –. אך ה' הפיר את מחשבתו ויסכל את עצתו. רוח קר ועב טל גם גדודי אויבים לחצו אותו לשוב אחור, ובשובו אפפוהו חבלי מות ויצעידוהו לשערי שאול ויכרת מארץ החיים –.

572 §

אחרי מות באַנערי, מלא את מקומו גבר חכם בעז, גבור חיל ומלומד מלחמה ושמו טאָרסטענזאָן חניך המלך המרומם גוסטאַף אדאָלף ובחיר כל בחוריו. האיש הזה חלה את רגליו ועבדיו נשאוהו תמיד על כתף במטה כבודה (זאֶנפֿטע), ובכל זאת היה מהיר בכל דרכיו וחרוץ בכל מעשיו, וברעם גבורותיו החריד כל אפסי ארץ אשכנז. הוא הקדיש מלחמה על צבאות הקיסר (ה“א ת”ב 1642) ויט חרבו הנוראה עליהם ויכם מכה נחלה מאד על יד לייפציג ואצל רגל הר תַּבּוֹר, וכפעם בפעם פרץ בלב ארץ עסטעררייך וירגיז את הקיסר בעיר הבירה, וכל אבירי גבוריו חרגו ממסגרותיהם. אחרי כן הופיע שנית בפתע פתאם בנפות עלבע התחתון (נידערעלבע) ויצג משמר בהאלשטיין ושלעזוויג, וימריץ את מלך דאֶנעמאַרק לבוא עמו במסורת ברית השלום לטובת שוועדען. אפס כי לאחרונה כבד עליו חליו, ומכאובו הכשיל כחו עד כי עזב את פקודתו, נטש את משמרתו, ועל מקומו בא איש גבור חיל ושמו ווראַנגעל, והוא התחבר אל טירעננע שר צבא הצרפתים ושניהם השתערו בארץ בייערן (ה“א ת”ז 1647) ויעשו בה מלחמות עצומות עד כי נלחץ מאקסימיליאן לנוס מפניהם, ולאחרונה הִמְריצו ווראַנגעל להשיב את החרב אל תערה (וואַפֿפֿענשטיללשטאַנד) ולסור אל משמעתו. אחרי כן הואיל ווראַנגעל להתחבר עם גאֶניגסמארק שר חֲיָלֵי השוועדים בבאֶהמען, אך אז באה אליו השמועה על אֹדות השלום אשר הִשְלִים הקיסר עם כל נשיאי ארץ אשכנז, הוא שלום וועסטפֿאַלען (ה“א ת”ח 1648), ואז חדל ווראַנגעל מעשות את אשר יָזַם לעשות, ובעיר פּראַג אשר שם החלה המלחמה הארוכה והנוראה הזאת, שם בא גם קִצָהּ, ושם סָפתה וכן הֵתַמָה –.

573 §

אמנם לא בנקל יצא דְבַר השלום למענהו, חמש שנים רצופות חלפו עברו עד אשר הופיע מלאך השלום הזה אשר עיני כל עמי אשכנז כָּלוּ מִיַחֵל לו ואשר הוא חַיֵי רוחם ונשמת אפם –. על פי דברי השלום ההוא, שלום וועסטפֿאַלען, יָרְשָׁה צרפת את נָפות עסטעררייך אשר בעלזאַס, את זונדגוי ואת ברייזאַך, אך נָטלה עליה להניח לערי הממלכה (רייכֿסטאֶדטע) את זכיותיהן ואת משפטי החֵרות אשר בידיהן מימי קדם עד הימים ההם –. שוועדען ירשה את קדמת פאָממערן, (פֿאָר פאָממערן), את אִיריגען, את עיר שטעטטין, את ווימאַר, את ברעמען, את ווערדען ועוד ערים רבות, גם כסף רב מאד בגלל הנזק אשר היה לה כל ימי המלחמה ההיא –. בראַנדענבורג ירשה את החלק המזרחי מתחתית פאָממערן (הינטער פאָממערן) גם את מאַגדענבורג, האַלבערשטאַדט, מינדען ועוד ערים אחרות –. זאַקסען ירשה את כל נפות לויזיטץ –. בייערן לקחה לה את פפֿאַלץ העליונה (אָבער פפֿאַלץ), ורהיין פפֿאַלץ היתה ירשה לקאַרל לודוויג בן פֿרידריך החמישי אשר מת בשנת (ה“א שצ”ב 1632), אחד עשר יום אחר מלחמת ליטצען. גם לכל נשיאי ארץ אשכנז נִתְּנוּ ערים ונפות ונכסים רבים בגלל הנֵזק אשר סָבלו במֶשך ימי המלחמה ההיא, וישובו לכבודם והדרם כבראשונה. ארץ שווייץ וארץ השפֵלה שבו לקדמתן ותהיינה ממלכות מיוחדות ובלתי סרות למשמעת מלכים אחרים ממלכי איירופא –. על אֹדות דָתֵי הכנסיה וּפְלַגוֹת מנהגיה, נִפרדו הנשיאים והקיסר עִם הכהנים הקאטהאלים בדֵעותיהם, ויתעשקו ימים רבים עד כי לאחרונה נועצו לב יחדו לקים עליהם ועל זרעם את החֻקים האלה: הַפֵשֶר אשר יצא לאור בעיר פאַסוי (Passauer Vertag) ודברי השלום על אֹדות האמונה אשר כרתו הנשיאים בעיר אויגסבורג (Religionsfrieden Augsburger), יעמדו לעד ולעולם, וכל רב ושליט אין בו כח לְשַׁנוֹתָם עד מה. בעלי דת קאַלווין יֵחָשְׁבוּ גם הם כשלומי אמוני הנוצרים נוֹצְרֵי דת נַצֶרֶת, וברית שלום ביניהם ובין הקאטהאלים והלוֹטערים. בָּתֵּי התפלות ואדמות הכהנים אשר בידי הפראטעסטאנטים משנת (ה“א שפ”ד 1624), ישארו בידם לאחֻזת עולם. כל החֵרות וכל משפטי האזרחים אשר להקאטהאלים, יהיו גם להלוטערים ולהקאַלווינים, ואיש לא יָעוֹז לחרחר ריב ומדינים בין שלש פלגות ההן או להפריע אשה את רעותה מעבודת אֱלֹהֶיהָ ומכל מנהגי דתה והליכותיה –. הן אלה תוצאות המלחמה האיומה הזאת אשר התעודדה שלשים שנה רצופות, אך עוד דברים רבים יצאו לרגלי המלחמה הזאת, ואנחנו נזכיר בזה רק אחדים מהם: 1) על פי הַמלחמה הזאת הֵרִימוּ המלכים והנשיאים את קרן עֻזם ביתר עז, הִרְבּוּ את עֹשֶר כבוד מלכותם ואת יקר תפארת גדולתם, הזילו זהב רב מאוצרותיהם לרומם את היכלי כבודם, לתת שכר גדול לשרי חצריהם ומשרתיהם וסריסיהם, לכלכל אנשי חיל אנשי תמיד (שטעהענדע העערע), ולהרבות את מספר בעלי הפקודות (בעאַמטע) עד בלי די, ויעמיסו מס תמִיד וכבד על עבדיהם –. 2) על ידי המלחמה הזאת חדלו בעלי האמונה לחקור ולדרוש אחרי הרוח הפנימי אשר בספרי הדת, כי אם להאמין אמונה שלמה רק בספורי המליצה וְגָלְמֵי החידות לבדם אשר רוח הדת מעֻלפת בהם – כי כֹה גָזרו הכֹהנים תופשי הדת, ואין להשיב! –. 3) המסחוּר הָלַךְ הָלֹךְ וְחָסֹר, נָשַׁמוּ מסלותיו וַיִפֹּל פלאים. כל מלאכת עבודה ירדה בשפל המדרֵגה וחרֹשת המעשה אָבד הדָרה ודרכיה אָבָלוּ, ואף כי עבודת האדמה שבה לקדמתה והארץ יָספה תֵּת כֹּחָה כבראשונה, אך ימי הטובה לא שבו אל ארץ אשכנז, וְאָשְרָהּ גָז וַיָעוֹף, ועד היום נִכְּרו עוד עִקבות הרעה בנָפות רבות בארץ הזאת אשר חִלוּ בה שְנוֹת המלחמה הזעומה ההיא –. ערי מסחור רבות רֻשָשוּ וְדַלוּ, מערי הממלכה (רייכֿסשטאֶדטע) יצא מעט מעט כל הדָרן וְטוּבָן ויתקעו יתדם בערי הבירות (רעזידענץ שטאֶדטע). המסחור, חרושת המעשה והעשר והכבוד נָעו הלכוּ להאָללאַנד וענגלאַנד ויבנו להם בית נאמן בתוכן. 4) חכמת סופרים (ליטעראַטור) וכל מעשי ידי אמן (קונסט) אשר חָלה גם ילדה ארץ אשכנז, ספו תמו מבלהות ימי המלחמה הארוכה ההיא, ותחתיהם בָּחרוּ האשכנזים דרכי הצרפתים, חָמדו להם מלבושיהם, עֲדֵי בגדיהם ותפארתם. לִמְדוּ לשונם דַבֵּר צרפתית, ובשירי משורריהם השפיקו ויעשו כמעשיהם, ומאז והלאה נָטשו את הליכות עַמָם (נאַציאָנאַליטעט), עזבו את תכונות אבותיהם הראשונים וַיֵהָפכוּ ברוב דרכיהם ומעלליהם לְעַם אחר –.

d) שוועדען בימי קריסטינה וקארל X. תמורות משפטי דאֶנעמאַרק.

574 §

אחרי מות גוסטאַף אַדאָלף מלך שוועדען מות גבורים על מרומי שדה מלחמה (ה“א שצ”ב 1632), נָסבָּה המלוכה לקריסטינה בתו, אך היא היתה עוד ילדה קטנה בעת ההיא ולא צָלחה עוד למלוכה, על כן נִהלו אז שרי המלוכה את השוועדים עד אשר תגדל המלכה, והם מצאו אז עת רָצוֹן להגדיל תפארת האפרתים והאצילים (אַדעל), להרבות את עֹשֶר כבודם ולהאדיר את חוֹסֶן יְקָר גְדֻלָתָם עד כי הרכיבו אותם על גפי מרומי הַמִשְרָה. ויהי כאשר גדלה קריסטינה וַתִּצְלַח למלוכה, גבה לבה ורמו עיניה ותלך בגדולות ובנפלאות, הזילה זהב מאוצרה לרומם את הֲדַר היכל מלכותה, פִּזְרָה הוֹן רב לְשָׂרֵי חצֵרה, קראה חכמי לב וְלִמוּדֵי חרושת המעשה מכל קַצְוֵי איירופא לשטאָקהאָלם עיר הבירה, ובכל עלילותיה הוכיחה כי רוח גֶבֶר נוססה בה ולה יאתה המלוכה. אמנם מאהבתה העזה לחכמות ומדעים ולכל מלאכת מחשבת מעשי ידי אמנים, לא יָשרה נפשה בדרכי בני עמה הרחוקים מחכמה ודעת וחרושת המעשה, ועל כן הֵסִירָה את כתר מלכותה מראשה אחרי אשר מָלכה עשר שנים בשוועדען (ה“א תי”ד 1654), וברצונה הטוב נתנה את נֵזר המלוכה לקאַרל גוסטאָף דוֹדָּהּ מפפֿאַלץ צווייבריקקען, ותעזוב את ארצה ומולדתה ובית אבותיה ותלך לנוע בארצות אחרות אשר אור ההשכלה זָרוּעַ בתוכן ונגוהות החכמה והמדעים יָהֵלוּ עליהן. בעיר אינסברוק באה במסורת דת הקאטהאלית ברוב הוד והדר, ואחרי כן עברה בארץ השפלה, בארץ צרפת ובארץ איטליא, ולאחרונה שָׂמָה מִשְׁכָּנָהּ בעיר רומא המלֵאה לה שכיות החמדה ומשכיות לבב מעשי יְדֵי בחירי חכמי חרשים. בעיר ההיא ישבה עד יום מותה בשנת (ה“א תמ”ט 1689). אהבת כבוד וּרְדוֹף אחרי הבלי תבל (אייטעלקייט) היו העבים אשר הֵעִיבוּ את זָהרי שמש חָכמתה כל ימי חייה, ובלעדי זאת היתה מופת בנות האדם ועָלתה על כֻּלנה בחכמתה ודעתה ובישרת לבבה.

575 § קאַרל גוסטאָף X

[קארל העשירי ה“א תי”ד–ת“כ 1660–1654] אשר ישב על כסא המלוכה בשוועדען אחרי קריסטינה, היה גבור חיל ואיש מלחמה כאחד הגבורים הגדולים אשר היו בארץ. הוא הקדיש מלחמה על הפולאָנים, ויתחבר אל הקורפֿירשט הגדול פֿרידריך ווילהעלם מבראָנדענבורג, וַיבְטַח אותו כי יעשה את פרייסען ארצו חפשית לבלתי היות עוד סרה אל משמעת פאָלען אם יהי עוזר לו במלחמה ההיא, ובגבורת ישע ימינו לכד קאַרל את נפות פאָלען המערביות, ואחרי הִלָחֲמו בהפולאָנים שלשה ימים רצופים אצל ווארשוי הָיֹה הָיָה אֲדוֹן כל ארץ פאָלען לולי התנפל אז מלך דאֶנעמאַרק בשוועדען עם חַיִל וְעִזוּז ויאכוף אותו לעזוב את הארץ ההיא אשר לכד בחרבו ובקשתו ולהשיב המלחמה בשערי דאֶנעמאַרק. עד מהרה עזב קארל ככפיר את ארץ פאָלען ויחיש דרכו לעשות נקמה בהדאֶנים, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, לא התיצבו צבאות הדאֶנים לפניו, עד כי בטרם הֵחֵל עוד החורף להשליך קרחו, תפש את שלעזוויג ואת ייטלאַנד עם כל מבצריהן, ורק מצודת פֿרידעריקאַ שגבה ממנו ולא יכול להוריד עוז מבטחה, אך גם המצודה ההיא נפלה בידי השוועדים בימי החורף ההוא, כי ווראַנגעל שר הצבא הלביש זְרוֹעוֹ גבורת רעם וירעישנה ויבקיענה אליו ויהי לנס. ויקנא בו המלך קאַרל ויתאזר עִזוּז וֶאֱיָל לעשות עוד גבורה עצומה מגבורת שר צְבָאוֹ ההוא. ויעבור בחֹדש יאנואר (ה“א תי”ח 1658) עם אנשי חילו את מֵי בעלט הקטן אשר קָפְאו אז בתגרת יד החורף ויתנפל בפֿינען, ואחרי ימים מעטים צָלַח את בעלט הגדול ויבוא בסערתו ובסופתו בזעעלאַנד, אפס כי שני גדודים מאנשי חילו טֻבעו במצולות הנהר ההוא לעיניו בעברם את הנהר. פחד פתאֹם נפל על הדאֶנים בראותם את אויביהם ערוכים למלחמה, ומרוב פחד לבבם אשתוללו כל אבירי לב, וכל אנשי החיל לא מצאו את ידיהם לעמוד על נפשם, ומהרה קל שלח מלך דאֶנעמאַרק מלאכי שלום אל קארל ויתרצה לקנות מידו את השלום במחיר אשר ישית עליו. אך קארל השיב ריקם מלפניו את מלאכי השלום, וגם אחרי אשר הִרבה מלך דאֶנעמאַרק במחיר השלום ויואל לתת לו זהב רב וערים וכפרים רבים במחירו, לא הִטָה קארל אזנו לו וימאן לכרות עִמו ברית שלום בתקותו אשר קִוָה להביא את שלש ממלכות הסקאַנדינאפֿיות תחת ממשלתו ולמשול בהן בממשלה בלתי מגבלה, אך קאָפענהאַגען נצבה לו לשטן בדרך, כי אזרחיה הרהיבו בנפשם עוז ויסגרו לפניו שערי עירם. לשוא שָׂם עליהם מצור שנה תמימה, לשוא נלחם גם בכחו הגדול, כי הם התיצבו לקראתו בעבי גבי מגנם ובמלחמות תנופה נלחמו בו, גם חיל האָללאַנד עמדו לימינם ויהיו זרועם לבקרים, ועל כן ארכו ימי המלחמה עד אשר מת המלך קארל פתע לפתאֹם וַתִּשָׁבַת המלחמה, כי שרי המלוכה אשר מלכו בשוועדען עד אשר יגדל קארל XI ויצלח למלוכה, כרתו ברית שלום עם מלך דאֶנעמאַרק בעיר קאָפענהאגען ועם פאָלען בעיר אָליפֿאַ, והחרב שבה אל תערה. ושוועדען היתה אז ממלכה אדירה ותתן חתיתה בארץ עד אשר הִרבו לה דאֶנעמאַרק ופאָלען במחיר השלום ויתנו לה ערים ונפות רבות מארצותיהן לאחוזת עולם, גם נתנו לפרייסען דרור וחֻפשה לבל תסור עוד למשמעת פאָלען, ויהיה אדירה ממנה ומושלה מקרבה יצא לעשות בה כטוב וכישר בעיניו, ואפרתי דאֶנעמאַרק הוכיחו במלחמה ההיא את אהבת בִּצְעָם וְחוֹסֶר אמונתם למלכם, ועל כן חרה בם אף המלך ויוציא דבר מלכות מלפניו לגדע את זרועם וּלְיַדוֹת את קרנותיהם. ראש דָבָר לקח מידם את הַכֹּחַ אשר היה להם מימי קדם לִבְחוֹר עליהם מלך כטוב בעיניהם, וישם חק בדאֶנעמאַרק כי כל מלך ינחיל לבניו את כסא מלכותו אחריו. אחרי כן גזר אֹמֶר כי כל איש אפרתי לא יָעוֹז לְחַוֹת דֵעוֹ בהליכות המלוכה ובמשפטי המדינה, רק המלך לבדו יהי המחוקק והמושל בממשלה בלתי מגבלה, וישם את חַחוֹ באף האפרתים וּמִתְגוֹ בשפתותיהם וַיְרַתְּקֵם ברתוקות ברזל אל כסא המלוכה. ועל פי הדברים האלה שֻׁנוּ כל משפטי דאֶנעמאַרק וכל תהלוכותיה מהקצה אל הקצה – המלך לבדו היה אדוֹן כל הארץ, ומלכותו בַּכֹּל משלה, ולא נִכּר לפניו שוע לפני דל ואפרתי מבן השפחה. גם בשוועדען נשברה זרוע האפרתים בתגרת ידי המלך קארל XI [קארל XI ה”א ת“כ–תנ”ז 1697–1660], מלך עז וחכם מחֻכם בחכמת המדינה, אך הוא לא הָפַךְ מִשֹׁרֶשׁ כל סדרי המלוכה הראשונים ויניחם על מקומם בשלום –. המלך הזה בראשית מלכותו חָשַׁב על היהודים רעה ויאכפם להמיר דתם, ובשנת (ה“א תמ”ה 1685) בשני לחֹדש דעצעמבער צִוה המלך במכתב גלוי לגרש את כל היהודים משטאָקהאָלם הבירה ומכל ארץ שוועדען, ואשר לא יעזוב את הארץ ההיא במשך ארבעה עשר יום יִוָסֵר בעונשים גדולים ושפטים רעים. אולם אחרי עשותו את הרעה הגדולה ההיא, נִחם על רעתו. ומה גם בשָמעו וביָדעו כי ממסחר היהודים בארצו יבוא רב טוב לארץ ממלכתו ולבני עַמו, ועל כן קרא את האיש הגדול בחכמה ונודע לתהלה הפראָפֿעסאָר גוסטאַף פערינגער מורה לשונות בני הקדם באוניווערזיטעט אופזאלא, ויצוהו (בשנת ה“א ת”נ 1690) לנסוע אל ארצות ליטויען ופאָלען לחקור ולדרוש את דרכי היהודים הגרים שם ולשום עין פקוחה על מעלליהם ובפרט על מעמדם המוסרי והשכלי ועל חקי דתם ואמונתם, ועל כל הדברים האלה ישיב אמרים בכתב ערוך וספר גלוי אל המלך. והאיש הנכבד הזה, אוהב אמת ורודף צדק, מלא פקודתו באמונה ובנפש חפצה וידבר טוב על היהודים ודתם. אבל הגיעו אז ימים אשר אין להם חפץ, כי קרבו ימי המלך למות, ומלאכות גוסטאף פערינגער עלתה בתוהו ונשכחה בימי המלכים אשר מלכו אחרי קארל האחד עשר, והיהודים אשר נשארו עוד בשוועדען מימים הראשונים, היו ברעה גדולה, כי הכבידו השוועדים את עֻלם עליהם יתר הרבה עוד מבימים הראשונים.

2. תמורות המלוכה בענגלאַנד וגרוש מלכי בית שטוּאַרט.

a) מלכי בית שטואַרט הראשונים (יעקב הראשון משנת ה“א שס”ג 1603 עד שנת ה“א שפ”ה 1625, וקארל הראשון משנת ה“א שפ”ה 1625 עד שנת ה“א ת”ט 1649).

576 §

יעקב הראשון בן מרים שטוארט [יעקב הראשון ה“א שס”ג–שפ"ה 1625–1603], היה רְפֵה ידים ואין אֱיָל, קְצַר רֹאִי ואיש נָבוּב. בימי ילדותו שמעה אזנו רק דברי ריבות אשר רבו מַטִיפֵי העם מִמִפְלֶגֶת הפרעסביטערים על אֹדות משפטי הדת והכנסיה הנוצרית, ועל כן אָחַז דרכם גם הוא ושגה תמיד באהבת הַוִכּוּחִים הדתים ובשאֵלות ותשובות על הליכות הכנסיה ומשפטיה. כל ישעו וחֶפצו היו רק להראות לעיני כֹל את גָדלו ואת ידו החזקה בחכמות ומדעים, ויכתוב ספרים רבים על אֹדות הדברים האלה, אך בידיעות משפטי המלוכה והליכות חכמת המדינה היה נִבער מדעת וחסר לב. הוא אהב את השלום ושנא את המלחמה רק בגלל מוֹרֶךְ לבבו ופחד רוחו מפני להב חרב וברק חנית, ועל כן המיר פעמים רבות את כבוד ענגלאַנד בקלון ולא לחם את מלחמת כבודה. הוא פִזר מְלֹא חפנים חן וחסד לאנשי און ומרמה חנפי לב והוללים אשר הפיקו ממנו רצון, וכפלגי מים היה לבבו בידם ולכל אשר חפצו הטוהו. אך הראש והראשון בהם היה געאָרג וויליערס ההערצאָג מבוקינגהאַם, איש יפה תֹאר ויפה מראה, בעל לשון חלקות וחנף. כי הוא היה אהוב ונחמד בעיני המלך, והמלך היה בידו כחומר ביד היוצר וכגרזן ביד החוצב בו. המלך הזה חשב מזמה כי כֹחַ מלכותו מיד ה' הוא לו ואין קץ וגבול לו כאשר אין קץ וגבול לכֹחַ ה' ויכלתו, ויעד על זה עדים מספרי הנביאים, להוכיח כי מחשבתו נוסדה על אדני האמת והצדק. ועל כן אהב מאד את כנסית הבישאָפֿים בענגלאנד אשר הֶחליטה כי המלך הוא מְקוֹר כל כֹּחַ הרוחני וראש לכל דבר קֹדֶש בארץ, וישנא את כנסית הפרעסביטערים אשר התנגדו להדֵע הזה. ומני אז והלאה חגרו מלכי בית שטוארט בעוז מתניהם ליסד את כנסית הבישאָפֿים בשאָטטלאַנד ולדכא תחת רגליהם את כנסית הפוריטאַנים בענגלאַנד –.

577 §

שלשה מִקְרִים אשר קָרוּ בימי המלך יעקב הראשון, נִזכרים הם בכל ספרי דברי הימים, והם הַמְצֻיָנִים בכל ימי מלכותו, הלא המה: קשר הבוגדים להמית את המלך ושריו על ידי אֲבַק שרֵפה (היא פולווער פֿערשוואֶרונג), המסע אשר נסע בן המלך הזה לספרד לראות את פני ארושׂתו (דיא ברויטפֿאַהרט דעס פרינצען פֿאָן וואַלעס) ודברי הריבות אשר חזקו מיום ליום בין המלך ובין שרי הפאַרלאַמענט. 1) בטרם עלה יעקב על כסא המלוכה בענגלאַנד, הבטיח לַעֲדַת הקאטהאָלים אשר בארצו להטות אליהם חסד ולתת להם משפטי חֵרות ככל אזרחי הארץ, וזאת עשה לבעבור יקבלו עליהם את עֹל מלכותו באהבה וברצון. אך כמעט אשר ישב על כסא המלוכה והממלכה נכונה בידו, לא שמר את הבטחתו ויחלל את מוצא שפתיו, וישם מס כבד מאד על הקאטהאלים להרבות בזה את שכר חֹנפיו ועדת אוהביו, להעשירם ולהגדיל את תפארתם, גם לתת בזה מוצא להכסף הרב והעצום אשר הוציא תמיד על ימי המשתה אשר עשה לשריו ועבדיו, על כן חרה בו אף הקאטהאלים וַתַּעַל חמתם עד להשחית. וקהל אנשים מָרֵי נפש ואמיצי לב קשרו קשר ויתיעצו להמית את המלך ואת שרי הפאַרלאַמענט על ידי אֲבַק שרֵפה אשר ישימו במרתף בית הפאַרלאַמענט ויציתו בו אש ברגע אשר יבוא המלך והשרים אל הבית ההוא. אך רגעים מעטים בטרם הוציאו הקושרים את מזמתם לאור, גִלה אחד מסוד מרעים ההם על ידי מכתב לאחד השרים משרי הפאַרלאַמענט (ה“א שס”ג 5 נאָוועמבער 1603) את המזמה ההיא, והשר מִהר וַיְגַל זאת את אֹזן המלך, ויבֻקש הדבר וַיִמָצֵא, ועצת הקושרים לא קמה. ראש הקושרים (Guy Fawkes) נתפש בכף וַיִשָפֵט משפט מָוֶת, וחבֵריו נָסוּ וַיִמָלֵטוּ ויסיתו את אנשי סודם לְהִלָחֵם במלך, אך מרביתם נפלו לפי חרב. ועל כל עדת הקאטהאלים אשר בענגלאנד יצא אז הקצף מאת המלך ויעמיס עליהם עֹנֶשׁ כסף, גם הִמְרִיצָם לְהִשָׁבֵעַ לו שנית להיות לו לעבדים נאמנים ולעָבדו בכל לבבם ובכל נפשם –. 2) המלך יעקב בְּגֹבַהּ לבבו וברום עיניו האמין כי רק בת מלך גדול מראשי מלכי הארץ יאתה להיות לקארל בְּנוֹ לאשה, על כן שלח מלאכים אל מלך ספרד לדבר על לבו להתחתן בו ולתת את בתו לבנו יורש העצר לאשה. הדבר הזה הכעיס את יושבי ענגלאנד תמרורים, כי הם עמדו אז הכן לעשות מלחמה במלך ספרד, כי איבת עולם בין ענגלאנד ובין ספרד, גם לא אבו כי אחת מבנות הקאטהאלים תהי מַלְכָּה בארצם, ואף גם זאת כי בגלל אשר שָׂם המלך את כל מעיניו להוציא את מזמתו זאת לאור, לא שעה אל פֿרידריך החמישי חתנו אחד מנשיאי הפראָטעסטאַנטים אשר גורש מארץ ממשלתו בתורת ידי הקאטהאלים, ולא עָזַר לו בחיל וְעִזוּז להצילו מכף כל אויביו ולהשיבו אל כַּנוֹ. והנה לאחרונה נעתר הפאפסט גם מלך ספרד ושרי ממלכתו להתחתן את המלך יעקב, וכל העם האמינו כי עוד מעט יצא הדבר הזה לאור באין שטן ומפריע. אז פִּתָּה ההערצאָג בוקינגהאַם רְצוי נפש המלך את קאַרל לעשות מעשה תעתועים: להתחפש וללבוש בגדים אחרים גם לְשַׁנוֹת את שמו ולנסוע לארץ ספרד אל היכל המלך להבהיל (איבערראַשען) את ארושתו פתאֹם. והמלך יעקב אשר בימי עלומיו עשה גם הוא כדבר הזה לארושתו הדאֶנית התרצה אל מעשה תעתועים זה. ובכן נסעו קארל ובוקינגהאם מתחפשים ומתנכרים ויבואו בשערי מאַדריד בירת מלך ספרד, ואיש לא ידע מי הם. אך כאשר נודע להמלך והשרים מי המה, נעשה להם כבוד גדול, וכל שרי המלך צָהלו מאד לקראתם וישמחו בם, אפס כי ההערצאָג בוקינגהאַם הפוחז והנמהר הבאיש את ריחו בעיני שרי החצר, עד כי שנאוהו ויתקלסו בו, אז חרה בהם אף ההערצאָג ויקח את קארל בן המלך וישב לענגלאנד וַיַשְׁבֵּת את ההתחתנות ההיא –. והמלך יעקב פָנה אל מלך צרפת ויקח את הענריטה בתו לקארל בנו לאשה. 3) המלכה עליזאַבעט הגבילה מאד את משרת שרי הפאַרלאַמענט וַתָּמָד להם חרות באֵיפת רָזוֹן, אךְ גֹדֶל ממשלתה ותוקף הודָה גם דעתה וחכמתה להכניס הרבה אל בית אוצרה טלהוציא מעט, כִּסוּ באהבה גם על עלילותיה אשר עוללה למרות עיני כבוד השרים ההם. אפס כי באחוז המלך יעקב את דרכה גם הוא וַיַגְבֵּל יום יום את יכוֹלת שרי הפאַרלאַמענט. ובשומו עוד גם מס כבד על כל מיני מרכולת הבאים אל ענגלאַנד והיוצאים ממנה, התקוממו לו השרים והעם וילינו עליו תלונה עזה. לשוא הִפחיד אותם באימים, לשוא גרש פעם אַחר פעם את שרי הפאַרלאַמענט מבית המועצה, לשוא אסר את מטיפי העם בבית האסורים על אשר דברו עליו סרה, לשוא כל עמלו! כי בכל עת אשר התאספו שרי המלוכה בבית הפאַרלאַמענט, הוסיפו להתלונן עליו וירימו במקום קולם על דרכיו ועל מעלליו. אז העיר עליהם המלך כל חמתו, ובאש עֶברתו הרעים עליהם לאמר: „הלא עבדי אתם, ורק אנכי אנכי בטובי ובחסדי אאציל עליכם מהודי להיות שרים ושופטים בארץ, ומה יש לכם עוד צדקה ולזעוק עוד אל המלך? – “. על אֹדות הדברים הקשים האלה כתבו שרי בית המועצה התחתון דברי ריבות בספר להוכיח את צדקתם ולהודיע להמלך כי רק לשרי הפאַרלאַמענט המשפט להיות שופטים ומחוקקים בארץ, ורק בידם לשׂוּם מס על עם הארץ ובלעדם לא ירים המלך ידיו ורגליו בכל הדברים האלה, גם הוסיפו לכתוב בספר ההוא כי יש רשיון לשרי הפאַרלאַמענט לדבר דברים נגד רצון המלך וְלַמֶלֶךְ אין כל רשיון לאסור אותם בבית האסורים על ככה –. ויהי כבוא הספר ההוא אל יד המלך, עלה עשן באפו ויקרע בידיו את הספר לשנים עשר קרעים ויגרש את השרים עזי הפנים מבית הפאַרלאַמענט, ואחדים מהם השליך גם אל בית הכלא על אשר נועזו לעולל בעפר את הוד הדר גאונו ועזו. אך בכל זאת לא יכול להשבית את שאון רוח העם ההולך וסוער עליו בלי הפוגה, ובשכבו עם אבותיו ובנו קאַרל הראשון ישב על כסאו [קארל הראשון ה“א שפ”ה–ת"ט 1649–1625], התגעשו העם ביתר עז עוד, כי המלך החדש הזה היה גבה עינים ורחב לבב יתר הרבה עוד מאביהו.

578 §

בשבת המלך קאַרל הראשון על כסא המלוכה, היתה ראשית מעשהו להתקוטט עם שרי הפארלאמענט, ובחמת אפו בם הדיח אותם משאתם ויבחר אחרים תחתיהם, וכאשר לא עשו גם השרים החדשים את רצונו, הדיח גם אותם ויבחר לו שרים אחרים, וכל זה עשה במשך שתי הראשונות למלכו, כי הוא תמך בידי הפראָטעסטאנטים האשכנזים גם עשה מלחמה במלך צרפת (בעצת השר הנמהר בוקינגהאַם) וידרוש מאת שרי הפארלאמענט כסף רב להוציא את המעשים הגדולים ההם לאור, אך השרים קפצו את ידיהם ולא נתנו לו את הכסף אשר הוא דורש מהם, גם לא נתנו אותו להעמיס מס על המרכולות הבאות לענגלאנד והיוצאות ממנה, לבל יבֻלע בזה לסחר הארץ, ועל כן התעבר בהם המלך ויסירם מלפניו וישם שרים אחרים תחתיהם. ויהי כאשר נִגף חֵיל המלך לפני גבורי הצרפתים במערכה בשדה בכל המלחמות הרבות אשר נלחמו אז, ודמי האנגלים ובני מְרוֹם עם הארץ נשפכו כמים חִנָם, גם כבוד ענגלאנד היה לכלמה, אז שפכו שרי הפארלאמענט החדש כמים עברתם על ההערצאָג בוקינגהאַם אשר מידו נהיתה כל הרעה הגדולה בענגלאַנד, ויפחידוהו בפחדי מות, והמלך אשר חפץ מאד ביקרו ואשר חתר בכל עז להציל את מחמד נפשו זה מכף אויביו, נעתר לשאלת הצדק (Petition of right) אשר שאלו ממנו שרי הפארלאמענט העליון והתחתון (ה“א שפ”ח 1628) להשיב להם את כבודם הראשון ואת הדר מִשְׂרָתָם, גם להיות להם רשיון לְדַבֵּר את כל אשר עם לבבם לטובת העם מבלי יְרָא פן יכלאם המלך או יחרים את רכושם. ויתן להם המלך את שאלתם ויכתוב בספר ויחתום בטבעתו. ימים מעטים אחרי כן נרצח השר בוקינגהאַם (ה“א שפ”ט 1629), והמלך הרים תחתיו ממפלגת הרוגנים (ווידערשטאַנדספאַרטיי, Opposition) את האיש טהאָמאַס ווענטוואָרטה אחד השרים משרי הפארלאמענט, וישימהו בין יועצי המלך, גם אָצל לו משרה ושלטון וירוממהו לגרם מעלת גראַף סטראַפֿפֿאָרד ולנציב מלך במדינות אירלאַנד, וילך במועצותיו וישאל את פיהו כאשר ישאל איש בדבר האלהים. השר העז הזה הרודף אחר הכבוד ואוהב בצע, חגר בעוז מתניו להוסיף עז ותעצומות לעזוז הוד המלוכה ולהרבות להמלך עָצמה וֶאֱיָל בְלִי־מְצָרִים, ועל כן יעצהו לגרש את שרי הפארלאמענט מבית המועצה ולמלוך לבדו על כל הארץ, ויעש המלך כדבר השר הזה וַיֵרְדְ לבדו בעם הארץ, ורק ממנו משפטו ושאתו יצא. ולמען מְצוֹא לכסף מוצא, הֶעמיס מס כבד על העם מבלי רְצוֹן ראשיהם ואציליהם, גם שָׂם מכס על הנרות, על היין על המלח ועל הבורית ועוד דברים רבים כאלה. ובראותו כי בכל אלה לא מלא עוד את אוצרו כסף, השיב אל כַּנָם את המסים אשר הֶעמיסו המלכים הראשונים על העם ואשר כבר בטלו ונשכחו ברבות הימים, ואחד מהם הוא „מס האניות“. ואחרי עשותו כל אלה למורת רוח העם, הוסיף עוד להמרות רוחם בהוסיפו עוד אֹמץ להכנסיה האנגליקאנית וּבְדַכְּאוֹ תחת רגליו את כנסית הפוריטאַנים והפרעסביטעריאנים, אשר דעותיהם על משפטי ממשלת העם (דעמאָקראַטישע גרונדזעטצע) הִכּוּ שרש בלבות יושבי הארץ, וימלא את ידי לויד הבישאָף מלאָנדאָן להוציא את הדבר הזה לאור, וירכיבהו עוד על במתי המשרה וישימהו לכהן ראש (ערצבישאָף) מקאַנטערבורי. והאיש הזה הֶחרה הֶחזיק לבַצע את מזִמות המלך, ותהי ראשית מעשהו לחנך שנית את בית תפלת פאויל, להרבות את תפארת בתי התפלות בצלמי קדושי הנוצרים יצוקים מכסף וזהב, ולפאר אותם בכל פאר והדר ובכל עדי עדיים, אחרי כן הדף את כל מטיפי העם (פרעדיגער) הפוריטאַנים ממצבם, ויגרשם מנחלתם, וימלא את ידי הכֹהנים השופטים והרודים בעם ואת ידי יתר שופטי הארץ ליסר מוסר אכזרי את האנשים אשר ירהיבו בנפשם עז לפצות פה ולהתלונן על החֻקים והמשפטים החדשים ההם. בעת ההיא יצא הקצף על אחד הסופרים מכנסית הפוריטאנים ושמו פּרין, וַיִשָׁפט במשפט נורא: להציבו על מצבת הקלון קבל עם (Prangerausstellung), לכרות את שתי אזניו, ולהצמית בבית האסורים את חייו כל ימי חלדו, וזאת היתה לו על דְבַר אשר כתב ספר גדול להוכיח בו את חטאת ההוללים ההולכים במָחול, המתחפשים במסֵכות (מאסקען) והמשחקים במשחק תעתועים לשַׂמח לב הרואים, וכל הדברים ההם עשו שרי החצר ונפשם חשקה בהם מאד בימים ההם –.

579 §

עלילות לויד הכהן הראשי ודרכי משפטיו, עוררו רוֹגֶז בלבות אזרחי ענגלאנד בראותם כי מהם נשקפה הרעה על כל יושבי הארץ לחמוס מהם את חֻפשם וחֵרותם בהליכות הדת ובהליכות המדינה, וירגזו ויתגעשו על המעשים ההם אשר לא יֵעָשׂוּ. ויאָהאַן האַמפדען גבר חכם בעוז וישר דרך, התקומם ביד רמה על מס האניות, וידבר לפני השופטים דברים נמרצים על אֹדות הדבר הזה, עד כי הכירו השופטים וידעו כי הוא הצדיק בריבו והמלך ושריו לא כן עשו –. מטיפי העם הפוריטאנים אשר הרסם הבישאָף לויד ממעמדם, הלכו בארץ לארכה ולרחבה וידברו ברֶגש באזני כל יושבי הארץ וַיַרְאוּם לדעת כי מטרת הבישאף הזה היא להשיב את הקאטהאָליציזמוס אל כבודה הראשון ולבנות לה בית נאמן בענגלאנד, ובדבריהם הנמרצים הפיצו זרע המשטמה על לבות עם הארץ לשטום את המלך ושריו ואת הכהנים הראשים וכל אנשי הרוח בעלי ברית הכנסיה האנגליקאנית. והמלך ראה כי סער גדול יֵעור מכל אפסי ארץ ממשלתו ועל ראשו יחול, ובכל זאת לא שב מדרכו ולא נטה שעל אחד ממסלתו, ויצו על יושבי שאָטטלאנד במפגיע לקבל עליהם את עֹל דת הכנסיה האנגליקאנית ואת משטרי הכֹהנים הראשים לכל משפטיהם וחֻקותיהם. ויהי היום ואחד הכֹהנים מהכנסיה האנגליקאנית עבד את עבודת אלֹהיו בבית התפלה הגדול (דאָמקירכֿע) בעדינבורג כמשפטו, ויתגעשו כל הנועדים בבית התפלה ההוא, וקם שאון ורעש על דְבַר העבודה הנכריה ההיא אשר קראו אותה „עבודת הבעל“, וכל העם קראו בקול גדול ובחֵמה שפוכה אחרי הכהן ההוא: „פאפיסט! יריב־משיח (אַנטיקריסט)! סִקלוהו! סִקלוהו“!. וישליכו עליו כסאות ויגרשוהו מבית התפלה. אחרי כן קראו עצרה ויצומו ויתפללו ויחדשו את הברית הישנה אשר להם (בונד, Covenant) ואשר קִבלוה עליהם ועל זרעם „ללחום את מלחמת דתם ולהצילה מהלמודים המתעים והמשחיתים אשר טפלו הפאַפיסטים על דת הנוצרית“. ואז גרשו את כל הכֹהנים הראשים (בישאפֿע) מארצם וישיבו את כנסית הפרעסביטערים לאיתנה, גם חגרו את כלי מלחמתם להלחם במלך קארל צורר דתם ומבקש רעתם. כשמוע המלך את הדבר הרע הזה, עלה עשן באפו וישלח צבאות אנשי חיל לשאָטטלאַנד לעשות מלחמות ונקמות בהפושעים והמורדים ההם, אך צִבאות המלך נִגְפוּ לפני השאָטטלאַנדים מרי הנפש ועזי האמונה, אשר הלכו לשדה המלחמה בשירי זמרה ובתפלות דוד בן ישי וישליכו את נפשם מנגד על דתם ואמונתם. ואחרי אשר הִכּוּ השאטטלאנדים את חיל המלך בארצם, פרצו ויעברו גבול ויבואו בשערי ענגלאנד להלחם במלך בסערות חמה בארצו –. והמלך בראותו כי אזלה ידו ונשברה זְרוֹעוֹ, לא מצא מפלט אחר לו כי אם לחדש את ימי הפאַרלאַמענט כקדם (ה"א ת' 1640), ויאסוף שרים רבים ונכבדים ויושיבם בבית הפארלאמענט, ויבקש מהם עֶזרה בצר לחלצהו ממבוכתו ומצוקתו.

580 §

הפארלאמענט הזה נודע הוא בספרי דברי הימים בשם: „פאַרלאַמענט הארוך“, יען כי הוא קם והתעורר לאֹרך ימים, והמלך לא עצר כח להדיחו משאתו כאשר עשה לשלשה הפארלאמענטים לפנים –. ראשי המדברים בהפארלאמענט הזה היו שרים גדולים ובעלי לשון למודים כמו השר הנודע האַמפדען, האָלליס, האַסלעריג, קראָמוועל ועוד רבים כמוהם, והם חָגרו בעוז מתניהם להציב גבולות לממשלת המלך ולעוז יכלתו, לגַדע את זרועות הכהנים הראשים (בישאָפֿע), להשיב לאזרחי הארץ את חופשם וחרותם בעניני המדינה ובהליכות הדת והאמונה ולהקל מהם משא מס המלך והשרים. והנה המלך הזה אשר עד הימים ההם נתן כתף סוררת לשרי הפארלאמענט וַיִבֶז להם בעצב נבזה, נהפך בפעם הזאת לאיש אחר, וַיִכָּנַע להשרים והיועצים אשר בהפארלאמענט החדש הזה, ויט לכל דבריהם אֹזן קשבת בצר לו, אך מרבית השרים ההם הִקְשׁוּ לשאול ממנו דברים רבים אשר לא יִתָּכְנוּ כי אם בארץ אשר ממשלתה ממשלת עָם (רעפובליק) ותרועת מלך אין בה –. ועד מהרה הֶראו שרי הפארלאמענט את שנאתם העזה אל המלך ושריו, ויוכיחו לעין כֹּל כי ריב עולם להם עם בית המלכות, וכל מזמתם לעשות את ענגלאנד לכנסיה חפשית – . כי תחת אשר דָרֹש דָרַשׁ מהם המלך לתמוך את ידו בכסף לבעבור תהי לאל ידו להכריע את יושבי שאָטטלאנד המורדים, תחת זה כרתו עוד עמם ברית בסתר ויהיו בתומכי ידם ובסומכי נפשם להלחם במלך ובכל המחזיקים במעוזו, אחרי כן שמו עלילות דברים על הגראַף סטראַפֿפֿאָרד ידיד נפש המלך ויד ימינו, ועל הכהן הראשי לויד רֵעַ המלך ומחמל לבבו, וישיאו עליהם עון אשמה כי הם מתאמצים לשדוד מאזרחי ענגלאַנד את חרותם וחופשם במשפטי המדינה ובהליכות הדת, ובני מָוֶת הם. לשוא הבטיח להם המלך למלאות את כל משאלותיהם אם אך ישיבו ידיהם מבלע ומהשחית את אוהביו הנאמנים ההם! לשוא הצדיק הגראַף סטראַפֿפֿאָרד את נפשו שבעה עשר יום וידבר דברי נגידים ברוח חכמה ובינה להוכיח את צדקתו ואת אמונתו לעיני השרים ההם! לשוא העיד עדים נאמנים כי ישר הוא בכל דרכיו וכל מעשהו באמונה! לשוא כל עמל נפשו! כי שרי הפארלאמענט התחתון הוציאו משפטם ושאֵתם ויחליטו כי הם יודעים אמונה אֹמן כי הוא חתר בכל עוז לחמוס מהעם את חופשם וחרותם ובן מות הוא, גם שרי הפארלאמענט העליון הוציאו עליו משפט מות, והמלך במֹרך לבבו לא הִמְרָה את דבריהם ויחתום גם הוא בטבעתו על כתב דת המות אשר כתבו השרים ההם על ידיד נפשו ומבחר אוהביו ויועציו –. והגראף האומלל הזה בראותו כי גם המלך נתן ידו אל מרצחיו, קרא מנהמת לבו: אל תבטחו בנדיבים! כי בימינם אין תשועה! – ובלב שקט ומנוחת נפש עלה על במת המטבח, ולא סרה רוח בינתו ומנוחתו ממנו עד הרגע האחרון אשר גזר ההורג את ראשו בגרזן (ה“א ת”א 11 מאי 1641) –. והכהן הראשי לויד אֻסר בבית האסורים ויהי שם שלש שנים, ולתקופת השנים כֹּרַת גם ראשו מעליו בגרזן, וימת כמת מרצח לעיני השמש –. אחרי כן גרשו שרי הפארלאמענט את הכהנים מהיות שופטים בארץ גם בעניני הדת והאמונה, ואת הכֹהנים הראשים גרשו מהסתפח בנחלת המשרה בבית הפארלאמענט העליון, ומהיום ההוא והלאה נפלה כנסית הכֹהנים הראשים ולא יספה לקום –.

581 §

אחרי הדברים האלה רגזה ותרעש ענגלאנד מהשמועה הרעה אשר שמעה כי הקאטהאלים אזרחי אירלאנד התנפלו על הפראטעסטאנטים הגרים בתוכם וירצחו בהם יותר מארבעים אלף איש. ושרי הפארלאמענט מצאו אז תואנה להחרות את אף העם על המלך וביתו ועל שריו ויועציו, באמרם כי מאת המלך ושריו היתה שוּמה לעשות את הרֶצח הנורא ההוא, ובדבר הזה הוכיחו כי ההולכים בתורת הפאפסט והבישאפֿים ובעצת שרי המלך התמכרו להרוג ולאבד ולהשמיד את כל הפראָטעסטאנטים בגלל דתם ואמונתם, ושנאת שרי הפארלאמענט להמלך הלכה הלוך וגדול מיום ליום, ויפרצו גדר המלכות ויתערבו גם בהליכות המלוכה אשר אין לכל שר וסגן כל משפט וצדקה בהם בלתי אם אל המלך לבדו, ויאיצו במלך למלא את ידם לבחור שרי מלוכה ושרי צבאות, ובידם תהי המשרה על חיל הים וחיל היבשה. אז חרה בהם אף המלך עד להשחית, ויצו לאסור בבית האסורים חמשה שרים משרי הפארלאמענט עזי הפנים ומרי הנפש מכל יתר אחיהם, למען יראו רבים וייראו, אך מצותו לא קמה, כי השרים ההם נסו וימלטו, וביום השני התאספו כל ראשי העם וישיבום אל בית הפארלאמענט בקול תרועה ובקול ענות גבורה. כראות המלך כי מרדו בו השרים והעם, עזב בשצף קצף את היכלו וירם פעמיו לעיר יאָרק ויקרא לחרב לעשות מלחמה בהמורדים בו, והמלכה ברחה ותחש מפלט לה להאָללאַנד לבקש עזרה ממלכי איירופא לעזור לאישה המלך במלחמותיו; אך כל מלכי איירופא שלחו כבר את אנשי חילם אל שדה המערכה בימי מלחמת שלשים שנה, על כן לא יכלו לעזור להמלך הזה ברב או במעט. ובענגלאנד פרצה בין כֹה ובין כֹה מלחמה עזה בין אזרחיה על פי המלך קארל. [מלחמת אזרחים ה“א ת”ב–ת"ו 1646–1642] אך יד המלך היתה אז על התחתונה גם בראשית המלחמה ויד הפארלאמענט על העליונה. כי מאוצר המלך תם הכסף, ולאנשי חילו חסר לחם וצדה, ואוצר הפארלאמענט היה מלא כסף על כל גדותיו, כי כל מס וכל מכס ותרומת הארץ היו בידם, גם כל עשירי העם ואפרתיהם התנדבו כסף רב מאד לאוצרם, כל משפחה ומשפחה הביאו בידם את כלי כספם הנמצאים בבתיהם ויתנום בידי שרי הפארלאמענט, הנשים פרקו את העגילים אשר באזניהן ואת הצמידים אשר על אצבעותיהן וכל עדין וחֶליתן ותביאון בטוב לבב אל השרים ההם, גם כל המסים אשר מאנו בני העם לתת אל המלך ולא שמעו בקול גערתו ובכל האימים אשר הפיל עליהם על ככה, נתנו את כל המסים אל השרים ההם בנפש חפצה, אך בכל זאת הצליח חֵיל המלך הקטן, בהיותו מלֻמד מלחמה ויך את לֹחמיו אחור וצבאות הפארלאמענט הרבים והעצומים עם הגראַף עססעקס שר צבאם לא יכלו לעמוד לפני החיל ההוא. ובשתי מלחמות הראשונות התגבר רופרעכֿט מפפֿאַלץ בן אחי קאַרל ושר צבאו על חיל הפאַרלאַמענט ויכם ויניסם מפניו. גם בשנה השנית להמלחמה ההיא נגפו צבאות הפאַרלאַמענט לפני חיל המלך, והשר הגבור והישר האַמפדען נפל גם הוא בעת ההיא, ויתאבלו עליו כל בני העם וכל יודעי שמו ויקרת ערכו. אז קם השר אָליווער קראָמוועל ויאסוף אליו אנשי חיל עזי אמונה ומקנאים קנאת דתם הפראָטעסטאַנטית בכל נפשם וכל מאודם, גם רוכבי סוסים ויודעי מלחמה, ויהי עליהם לשר צבא ונגיד מלחמה, וילך להלחם בחיל המלך, ומני אז והלאה אבד המלך את נצחו ועוזו וילך הלוך וחסור עד כי תם כחו וסר צלו. במלחמה הראשונה אשר נלחם קראָמוועל בחיל המלך על יד מאַרסטענמאָר (ה“א ת”ד בשלישי לחֹדש יולי 1644), נצחו צבאותיו את צבאות חיל המלך, וגבורת רופרעכֿט נָשָׁתָה. מהיום ההוא יצא שם קראָמוועל בארץ לגבור מלחמה ורב פעלים ויתן חתיתו בלבות כל מתקוממיו, וקהל עדת הפוריטאַנים מצאו אז עת רצון לבער את משטרי ראשי הכהנים (בישאפֿע) ואת כל משפטי דתם מקרב הארץ, ויתנו עז ותעצומות לתורת קאַלווין ולכל משפטיה וחקותיה, גם הקימו להם אנשי רוח תופשי הדת (Synod) אשר עיניהם תהיינה פקוחות על כל תהלוכות הדת ועל כל משטריה ומשפטיה, ומהרה קל באו בבתי התפלות ויסירו מהם כל צלם וכל דמות, כל סמל וכל תמונה, וישליכו את העֻגָבים ואת כל עדי עדיים החוצה, שברו את המצבות ואת החלונות המשוחים בששר. גם השביתו את כל החגים אשר יחוגו הקאַטהאָלים.

582 §

אך עד מהרה פרץ ריב ומדון גם במחנה המנצחים, כי ראשי הגבורים ורבי הפעלים אשר במפלגת הפוריטאנים, לא ישרה נפשם בסוד שרי הדת (סינאָד) אשר הקימו הפרעסביטערים, ויחפצו להיות בעלי כנסיה חפשית גם במשפטי הדת, איש איש מהם יעבוד את האלהים כפי אשר יורהו שכל וכפי תבונת רוחו והלך נפשו, ולא ילָחץ לעשות את החקים והגזרות אשר יטילו שרי הדת עליהם כפי העולה על רוחם. בעלי דת חפשית ההם נקובים בספרי דברי הימים בשם אינדעפענדענטים, וילחמו מלחמות גדולות עם הפרעסביטערים (ה“א ת”ה פֿעברואר 1645) על אודות הדבר הזה. והם העֶרימו בנִכליהם ויפתו את שרי הפארלאמענט העליון והתחתון לגזור על נפשם לבל יהי לכל חבריהם משרה אחרת זולתי המשרה אשר להם בהפאַרלאַמענט, ועל פי הגזרה ההיא נלחצו שרי הצבא ופקידי החיל אשר הם מסוד שרי הפאַרלאַמענט לעזוב את משרתם ולנטוש את פקודתם ולשוב אל מקומם הראשון, והשר פֿאֶהרפֿאַקס [פאהרפאקס ה“א שע”א–תל"א 1671–1611] הֻקם עָל להיות שר צבא על כל אנשי המלחמה. השר הזה היה חֲכַם לבב וגבור חיל ונפשו דבקה בנפש קראָמוועל וישאל בעצתו כאשר ישאל איש במשפט האורים, וקראָמוועל ראש האינדעפענדענטים הֶחרה החזיק להקים את הגזֵרה ההיא אשר גזרו שרי הפארלאמענט על נפשם, וירם את פעמיו אל מחנה אנשי החיל לתת את פקודתו (קאָמאַנדאָ) ביד פֿאֶהרפֿאַקס, אך פֿאֶהרפֿאַקס הוכיח בדברים נמרצים לשרי הפארלאמענט כי בלעדי קראָמוועל לא ינצחו אנשי חילם את חיל המלך, כי רק לו זרוע עם גבורה במלחמה, רק בידו עוז להכות את אנשי מלחמתם חֵרם, ועל כן לא תחול עליו הגזרה ההיא, ולא יטוש את משרתו, ושרי הפארלאמענט הִטוּ לדבריו אֹזן קשֶבת (ה“א ת”ה 14 יוני 1645), וישיבו את קראָמוועל על כַּנו, ויהי לו פי שנים ברוח הממשלה, כי היה שר צבא במלחמה גם שליט בבית הפארלאמענט –. אחרית הדבר היתה כי מלחמת האזרחים התלקחה עוד ביתר עָז מבתחלה, ובמלחמה אשר נלחם קראָמוועל עם חיל המלך אצל נאַזעבי, הכה את אנשי החיל מכה נצחת והמלך אבד נצחו ותוחלתו, וינס עם שארית חילו פליטי חרב לעיר אָקספֿאָרד. אך בראותו כי קראָמוועל ופֿאֶהרפֿאַקס נוסעים עם חילם הגדול לאָקספֿאָרד לָצוּר עליה עד רדתה ולתפוס אותו בכפם, גָמר אֹמר לעשות דבר כאיש נוֹאָשׁ אשר באו מים עד נפשו, ויתחפש ולבש בגדי אחד המשרתים ויברח עִם שני אנשים מאוהביו הנאמנים אל מחנה חֵיל שאָטטלאַנד החונים בגבול הצפוני, ונפשו קותה כי עוד לא כָבתה בלבות בני ארצו ומולדתו אש האהבה והאמונה למלכם עד שביב אחרון, ובראותם אותו מֻרדף ושח לבב יחמלו עליו. אך לא כאשר קִוה כן היתה! כי בני שאָטטלאַנד הקשיחו את לבבם לו, יען כי הם הטו אזנם תמיד אל דברי כֹהניהם עזי הנפש וערלי הלב הרחוקים מחמלה ולא יֵדעו רחם, ויהי בהסגיר המלך את נפשו בידם, ויתעמרו בו, וישימו עליו משמר, ויכבידו עליו ידם לשמוע את הדרשות הארוכות אשר דרשו כהניהם בבתי התפלות ואשר תּכן דבריהם היה להוכיח ולהעריך את עונותיו ואת עונות אבותיו, ובראותם כי כל עמלם להביאו במסורת כנסית הפרעסביטערים נשאר מעל, עשו דבר בליעל אשר כל שומעו תצלנה שתי אזניו, כי מכרו אותו בכסף אל שרי הפאַרלאַמענט בלאָנדאָן, ויסגירו את מלכם בידי שונאיו ומנדיו ואנשי מלחמתו! ושרי הפארלאמענט ההם התעללו בו ויוליכוהו בשביה ויאסרוהו במבצר חזק עד אשר יוציאו משפטו ודינו – חרפת עולם היא לבני שאָטטלאַנד גם כלמת נצח לשרי ענגלאַנד! –.

583 §

ובין כֹּה וכֹה רָבתה המריבה בין הפרעסביטערים היושבים בשֶׁבת בית הפאַרלאַמענט, ובין האינדעפענדענטים שרי החילים, אשר בידם יתר שאת ויתר עז על אנשי ריבם. קראָמוועל עָמַד לימין האינדעפענדענטים ויהי עליהם לסתרה, אך בערמתו ונכליו הרבים שָׂם מסוה חסידות על פניו ויתראה כאוהב שלום ורודף שלום המתאמץ לעשות שלום בין בעלי הריב ההם. ובעת אשר עשה קראָמוועל את מעשה תעתועיו ויתחסד ויתמם לעיני רֹאים כעושה שלום בין העצומים, בא אחד מפקידי החילים מבעלי ברית הפוריטאנים עם גדוד אנשי חיל ויקח את המלך מבית כִּלְאוֹ ויסגירהו אל ידי אנשי המלחמה אויביו ומבקשי רעתו, ועל פי קראָמוועל היתה שׂוּמָה לעשות כדבר הרע הזה. אחרי כן נסע פקיד החיל ההוא ללאָנדאָן הבירה (ה“א ת”ז יוני 1647) להכניע שם את שרי הפארלאמענט תחת ידי האינדעפענדענטים. ויהי הוא עושה הֵנה והנה והמלך נמלט אל אי וויט (ה“א ת”ח נאוועמבער 1648), והפרעסביטערים התאמצו בכל מאמצי כֹחָם לכרות עמו ברית שלום, אך הוא בטח בתשועת מלכים אחרים וַיִשָׁעֵן בעזרתם, ויפסח על שתי הסעיפים בדבר השלום ההוא, ובזה העביר עת רצון האחרונה אשר היתה לאל ידו להתרצות אל בני ענגלאנד ולשוב אל כסא מלכותו כבראשונה. ואז כלתה הרעה על המלך מאת קראָמוועל, וישלח דברו בסתר אל אנשי המלחמה לתפוש אותו בכף ולהביאו אל מבצר בודד על שפת הים. וכאשר עשו אנשי החיל את פקודתו, אז בא פרידע שר החיל במצות קראָמוועל אל בית הפארלאמענט (ה“א ת”ח דעצעמבער 1648) ויסובבוהו בגדודי חיָליו ויגרש משם ביד חזקה שמונים ואחד איש ממפלגת הפרעסביטערים אשר ישבו בסוד יועצי הבית ההוא. אחרי המעשה הזה הנודע בשם טהרות „בית הפארלאמענט ביד פרידע“ (פרידעס רייניגונג, Purganz), שָׂם קראָמוועל את משכנו בהיכל המלך, כי אז היה הוא השליט לבדו בכל ענגלאַנד, והפארלרמענט מבעלי ברית האינדעפענדענטים היו בידו כחמר ביד היוצר. ועד מהרה קראו עצרה ויאספו שופטים ושרים רבים מאנשי שלומם ויביאו לפניהם את המלך מבית השבי, וישיאו עליו עונות חרב, ויאשימוהו על אשר שלף חרבו מתערה וילחם בהפארלאמענט. ארבע פעמים הובא „המלך קאַרל שטואַרט“ לפני השופטים לתת דין וחשבון על עלילותיו, ולאחרונה חרצו עליו השופטים משפט מות כעל איש בוגד, רוצח ושונא ארץ מולדתו. שלשה ימים נתנו לו ארכה להתראות עם בניו ולברכם ולהתעתד למות. מקץ שלשת הימים הובל אל במת המטבח הערוכה לו לפני פתח היכלו הנקרא בשם וויטעהאַל. הבָּמה ההיא היתה מעֻלפת שחורים, ועליה נצבו שני הורגים (שארפֿריכֿטער) מתחפשים בבגדים משונים, והמלך הועלה על מרוֹם הבמה לעיני העם הרב והעצום עד אין מספר אשר ראו את המראה הנורא הזה (ה“א ת”ט 30 יאנוואר 1649), ופתאֹם גזר ההורג את ראש המלך בגרזן. וכל העם החרישו ויתיצבו דוממים מרוב פחד לבבם, ורק אחרי אשר אחז ההורג בציצית ראש המלך ויניפהו ויראהו לעיני כל ויקרא: „זה הוא ראש הבוגד!“ אז פרצו אנחות ואנקות מלבות רבבות האנשים הנצבים שם, וירימו במרום קול נהי ובכי תמרורים.

b) אָליפֿער קראָמוועל (ה“א ת”ט–תי"ח 1658–1649).

584 §

ויהי כשמוע יושבי שאָטטלאַנד ואירלאַנד כי נרצח המלך, וירגזו ויתגעשו וקם שאון ורעש גדול על הרֶצח הנורא הזה. אנשי שאָטטלאַנד מִהרו ויקראו אליהם את בן קאַרל הנרצח אשר ישב אז בהאָללאַנד וימליכוהו עליהם למלך (ה“א ת”י 1650) ויקראוהו בשם קאַרל השני, אפס כי בטרם שמו הנֵזר והעֵדות על ראשו, הִמריצוהו לבוא אתם במסורת הברית (Covenant) וּלהִכָּנס בכנסיה הפרעסביטערית. גם בני אִירלאַנד נתנו הוד מלכות על קאַרל השני ויחגרו כלי מלחמתם להלחם באויביו. ובעת ההיא הפך קראָמוועל מִשֹׁרֶשׁ את כל הליכות המלוכה בענגלאַנד, ועל מעי מפלתה כונן כנסיה חפשית וממשלת עָם (רעפובליק). המשורר הנודע מילטאָן בעל השירה הנשגבה הנודעת בשם „גן עדן האבוד“ (דאַס פֿעלאָרענע פאַראַדיז) ואשר אבד אחר כך את אור עיניו, היה שר ושופט בימים ההם על פי קראָמוועל. ויהי כשמוע קראָמוועל את עלילות שאָטטלאַנד ואירלאַנד כי המליכו עליהם את קאַרל השני למלך, וינאץ בזעם אפו, ויאמר להכניעם או להשמידם, ויעל בתחלה להלָחם באירלאַנד, ויעבור בה בחרב ובדם ואש ותמרות עשן, וישם בה שַׁמות בכל מדרך כף רגלו. ואחרי עָזְבוֹ את הארץ ההיא וילך לעשות מלחמות ונקמות בשאָטטלאַנד, באו תחתיו שרי חילים אחרים משרי העם ויוסיפו להרוג ולהשמיד ולאַבּד את יושבי אירלאנד, עד כי לתקופת שלש שנים נהפכה הארץ הטובה ההיא למדבר שממה, ושארית בניה פליטי חרב ורעב היו כאילים לא מצאו מרעה ויתנודדו בעירום ובחוסר כל בארץ מכורותיהם, ומחשבת נקם, נִקמת דמי אחיהם, כאש להבה עצורה בעצמותם –. וקראָמוועל פרץ בשאָטטלאַנד להראותה את נחת זרועו בחרב שלופה ומלחמת תנופה. אך חיל שאָטטלאַנד הצליחו ויבצרו להם מקום תחנותם עד כי נבצרה מאת קראָמוועל מזמה להרגיזם בחרבו הקשה, גם רעב גם חליים רעים היו במחנהו עד כי גמר אֹמר לעזוב את שאָטטלאַנד ולשוב לארצו. אפס כי מטיפי העם (פרעדיגער) אשר במחנה שאָטטלאַנד קנאו בשמחת חיי אנשי החיל ובשלות המלך קאַרל ושריו, ויפַתּוּ את שרי הצבא לצאת ממבצרם ולהתנפל בחרב על קראָמוועל. והם נפתו לדברי הקנאים והמקנאים ההם ויעשו את עצתם ויהיו עדי אֹבֵד! כי בראות קראָמוועל כי הם יצאו ממבצרם להלחם בו על מרומי שדה, הריע תרועה גדולה, ויקרא בעליצות נפשו: „סר צִלם מעליהם! אלהים הסגירם בידנו ולחמנו הם“!. ובשלישי לחדש דעצעמבער (בשנת ה“א ת”י 1650) ביום הולדת את קראָמוועל, התחוללה המלחמה הנודעת בשם מלחמת דוּנבּאַר. ובמלחמה ההיא היתה יד קראָמוועל רוממה, ותבוסת חיל שאָטטלאַנד שְלֵמָה! וקראָמוועל לכד אז את עיר עדינבורג, ומשם שטף ועבר והיה מֻטוֹת כנפיו מלא רוחב שאָטטלאַנד, כי ה' אלהי הצבאות אשר הפרעסביטערים (אזרחי שאָטטלאַנד) כִּבדוהו רק בפיהם ובשפתם, בצום ותפלה ובחונף ורמיה, עמד לימין קראָמוועל וגבוריו העריצים ויולך לימינם את הנצח והשלטון –. בעת ההיא התאושש קאַרל ויעש מעשה רב כאמיץ לב בגבורים, כי מִהַר ויפרוץ בענגלאנד עִם אנשי חילו ויקרא לכל אוהבי הליכות המלוכה להתאסף תחת דגלו וללחום את מלחמותיו. אמנם רק מתי מספר נלוו אליו וקצור קצרה ידם להתגבר על משנאיהם הרבים והעצומים מהם. ובמלחמה אשר התחוללה על יד וואָרצעסטער, נגפו חיל המלך לפני צבאות קראָמוועל, מרביתם נפלו לפי חרב ושאריתם מנוס נסו ולא הִפנו. אז שֻׁדד קארל ויהי כצפור בודד על גג, וינס מענגלאנד למצוא מנוח לכף רגלו על אדמת נכר, ושרי הפארלאמענט הבטיחו הון עתק להאיש אשר יתפוש אותו בכף ויסגירהו בידם לעשות בו שפטים. אחרי תלאות וזוָעות אין מספר הגיע קארל מתחפש בבגדים לשערי ארץ צרפת ויתמלט בעור שניו מבין שני אריות. ושר החילים מאָנק הכביד אכפו על יושבי שאָטטלאנד עד אשר התרפסו ויכָּנעו תחת ממשלת העם (רעפובליק) אשר כונן קראָמוועל בידו החזקה וזרועו הנטויה –. זולת המלחמות ההן נלחמו אז בני ענגלאנד גם בהאָללאַנד, ויוכיחו לעיני כל כי גם במלחמת הים גבורים משכילים הם כבמלחמת היבשה, כי בעת ההיא התנוססו בהאָללאנד שני גבורים גדולים, שֵׁם האחד טראָמפ ושם השני דערייטער, אשר להם זרוע עם גבורה במלחמות הים, ואשר חגרו כל כוחם וגבורתם להלחם בענגלאנד, ובכל זאת המה כרעו לאחרונה ונפלו לפני האדמיראל האַנגלי בלאַקע איש חיל מאוהבי ממשלת העם והולך מישרים, ולפני שר הצבא מאָנק גבור ענגלאַנד. ואחרית המלחמה ההיא היתה כי ההאָללאַנדים נלחצו לכרות ברית שלום עם ענגלאנד ולהרבות מאד במחיר השלום ההוא (ה“א תי”א אָקטאָבער 1651), גם נלחצו לקבל עליהם את החֻקים הקשים אשר נתן קראָמוועל בהליכות המסחור (נאַפֿיגאַטיאָנסאקט) אשר על פיהם הורם המסחור בענגלאנד יתר הרבה מבראשונה עד כי היתה ראשית סחר איירופא, ואליה נהרו כל הסוחרים מאפסי ארץ ואיים רחוקים.

585 §

במשך הימים ההם התעוררה מריבה בין קראָמוועל ובין שרי הפארלאמענט התחתון, ויחר אף קראָמוועל בהפארלאמענט ההוא ויאמר לשפוך עליו חמה אפו ולהשביתו מקרב ענגלאַנד. ויהי היום בהתאסף שרי הפארלאמענט להמתיק סוד, צוה קראָמוועל לגדודיו אנשי המלחמה לָסֹב את בית הפארלאמענט ולהקיפו, והוא בא בתוך הבית ויחרף ויגדף את השרים ההם וישלך עליהם שקוצים, ואחרי כן צוה לאנשי חילו לבוא גם הם בתוך הבית, ואז גרש את כל שרי הפארלאמענט בעזרת אנשי חיל ההם (ה“א תי”ג אפריל 1653), ובגרשו אותם קרא אל האחד; „סור, סור מזה איש שכור“!, ואל השני: „צא, צא זקן מנאף“!, ואל השלישי: „לך לחרפות אתה המחרף אלהים חיים"!. וכן קרא לכל אחד מהם ויריע עליהם כעל הוללים ובזויי עם וזלות בני האדם. אחרי כן מִלא את ידי שריו ויועציו לבחור פארלאמענט חדש אשר בעליו יהיו אנשי אמת, יראי ה' וחסידים. אז אספו בני ענגלאנד, שאָטטלאַנד ואירלאַנד את כל האנשים הישרים אשר בהם, ומהם נבחרו לשרי הפארלאמענט על פי קראָמוועל. הפארלאמענט ההוא נקרא באֹרח שחוק וקלסה בשם „באַרעבָנע“ (טאָטענקנאָכֿען פארלאמענט) על שם אחד מבני חברתו סוחר עוֹרוֹת (לעדערהאֶנדלער) אשר שמו ידידיה כאַרעבאַנע –. מרבית השרים ההם כִּנוּ את שמותיהם כשמות הנזכרים בספרי הקֹדש (כמו חבקוק, יחזקאל ודומיהם), ובזה הודיעו לַכֹּל תכונתם והלך נפשם ומגמת פניהם בכל מעשיהם. בני העם התלוננו וירננו על השרים ההם, גם קראָמוועל ראה כי נכזבה תוחלתו ואין לאל ידו להוציא על ידיהם את מזמות לבבו, ובראותו עוד כי מתאמצים הם לתת חקים ומשפטים אשר אחריתם רעה להפוך את סדרי הממשלה ומשטריה, לקח לו לכסות עינים את תלונות העם על השרים ההם (ה“א תי”ג דעצעמבער 1653), ובחזקת ידי אנשי החיל גרש אותם מהסתפח בבית הפארלאמענט. אחרי כן עשה הגענעראל לאמבערט חקים חדשים בארץ, ועל פיהם ישבו ארבע מאות איש בבית הפארלאמענט ובידם המשרה לתת חקים ומשפטים לעם הארץ כיד חכמתם ובינתם (דיא געזעטצגעבענדע מאכֿט), וקראָמוועל הֻקם עָל להיות לאָרד־פראָטעקטאָר ובידו העוז והשלטון להוציא בכחו וגבורתו את החקים ואת המשפטים ההם לאור (דיא אויסאיבענדע געוואַלט), גם היה רב ושליט העליון על צבאות חיל היבשה וחיל הים –. והנה כל הימים אשר שלט קראָמוועל בענגלאַנד בתור לאָרד פראָטעקטאָר, עשה משפט וצדקה בארץ, ויעש לו שם בגוים. סגולת המשרה אשר הָטבעה בנפשו ועזוזו וידו החזקה, נתנו חתיתו ויראת כבודו על פני מלכי ארץ ורוזנים בארצות אחרות, ותום דרכו בהליכות ביתו ודרכי חייו כאחד האזרחים, מצאו חן בעיני בני עמו אזרחי ענגלאַנד, ויאמינו בו ויבטחו כי כל מעשהו באמונה לטובת עמו וצאן מרעיתו. אמנם כרוב חכמתו בהנהגת המדינה, כן רבו מקנאיו ומשנאיו, וכאשר הרבה למלאות את כל אשר נָטלה עליו משמרת פקודתו כנאמן רוח וישר באדם, כן הרבו שוטניו להרעימו ולהעציב את רוחו. השוטנים ההם היו ממפלגת אוהבי ממשלת העם (רעפובליקאנער) גם ממפלגת אוהבי הליכות המלך (Royalisten). והם מררו את שארית שנות חייו וטפחות ימיו, ולא הניחוהו לאכול בטובה, ולחוש את נֹעם המנוחה במשרתו הרוממה אשר קנה בחכמתו ובגבורתו ובהשליך נפשו מנגד פעמים אין מספר. עֲנָנָה חשֵכה שָכנה תמיד על פניו הנזעמים, לילה ויום פחד לבו מפני צורריו הרבים והעצומים האֹרבים לדמו, וילך קודר ושחוח, סר וזעף בלחץ יגונו ועצבונו עד יום מותו, וימת ביום אשר נולד בו (ה“א תי”ח 3 סעפטעמבער 1658) יום אשר בו הצליח תמיד בכל מלחמותיו ובכל עלילותיו –.

586 §

בימי קראָמוועל נגה אור על פליטת יהודה גלות ספרד אשר בהאָללאַנד, כי בימיו ועל ידו פתוח נִפתחו לפניהם שערי ארץ ענגלאנד לשבת בתוכה ולהאחז בה אחרי אשר לא דרכה בה כף רגל איש יהודי כארבע מאות שנה. כי היהודים אשר נמלטו מחרב רעה, חרב האינקוויזיציאָן הארורה, באו מפאָרטוגאַל וספרד ארצה האָללאַנד וישבו בה, ומרביתם בחרו באמשטרדם ואווה למושב למו, ויצליחו גם עשו פרי, ויהיו עשירים וסוחרים נכבדים ולא חסר להם מאומה רק כי ינתן להם רשיון לָגוּר בענגלאנד סחר גוים. אך לא האמינו ולא קִוו כי תבוא שאֵלתם, יען כי שרי הפאַרלאַמענט נתנו דת להגיר רגל איש יהודי מגבול הארץ ההיא ולבלתי קְרוֹב אליה כל הימים, ומי יפיר את הדת ההיא? המלך לבדו אין בו כח לעשות כדבר הזה מבלי רצון העם, והעם אשר איבת עולם להם על היהודים, לא אָבו לפקוח עין ולהתבונן כי על פי היהודים פרוח תפרח ארץ מולדתם בהיות לאֵל ידם לָפַחַת רוח חדשה בסחר הארץ ההיא ולהרים קרנו בכבוד –. והנה פתאֹם פָתח מרד ענגלאַנד לפני היהודים פֶתח תקוה וַיקווּ כי קרובה שאלתם לבוא והצלחתם להגלות. כי קראָמוועל הנגיד ומצַוה הוא גבר חכם בעוז אשר לא יבצר ממנו מזמה ולא יחדל מעשות כל דבר אשר ממנו תצמח טובה לארץ ענגלאַנד, והוא האיש אשר באונו ורצונו ישים דת הפארלאמענט לאין, ועצת חכמתו ישלים. ואליו פנו היהודים הפאָרטוגיזים והספרדים היושבים באמשטרדם ויגישו לפניו את דברי שאֵלתם על ידי מלאכיו אשר היו באמשטרדם ואשר דָבקה נפשם בהם בגלל חכמתם, ישרם ועשרם. ולא אֵחר קראָמוועל להשיב להם אמרים כי דבריהם ישרו בעיניו ויבקשם לשלוח אליו איש אחד מקציהם ולמלאות את ידו להוציא את הדבר הגדול הזה לאור. ויבחרו יהודי אמשטרדם בהרב החכם הגדול ר' מנשה בן ישראל, וישלחו אותו לחצר קראָמוועל. והאיש ר' מנשה ההוא, היה מילידי עיר ליסאַבאָן בירת פאָרטוגאַל בן איש ישראל אשר שופטי האינקוויזיציאָן שמו בו עינם הרעה לרעה, ענוהו בכבלי ברזל, צמתו בבור צלמות חייו ויציקוהו בכל מצוקות מות על אשר שב להחזיק בתורת היהודים אחרי אשר המירה בחזקת ידי עריצים בדת נצרת. אחרי כלותם בו כל חצי רצח, אחרי שדדם כספו וזהבו, הונו ורכושו וכל אשר לו, הצליח להמלט מידם, ותהי לו נפשו לשלל, ויברח מארץ החטאה ההיא, ויבוא לעיר אמשטרדם וישב בה. והוא חנך את מנשה בנו ויגדלהו על ברכי שלומי אמוני ישראל, וילמדהו תורה ויראת ה‘. גם לשונות שונות ודרך תבונות למדהו, ולשמחת לבבו ראה כי עלה הנער בתורה וחכמה על כל הנערים אשר בגילו, וילך הלוך וגדול עד כי היה דגול מרבבה, וה’ נתן לו לשון למודים ושפת נאמנים להטיף לבני עמו ולדבר נגידים בתוך קהל ועדה. ולא חכמי היהודים לבדם, כי גם חכמי הנוצרים נתנו לו כבוד והדר ויגדלו שמו, ותהלתו בקצוי ארץ הגידו, ומהם היה החכם דיאָניזיוס פֿאסיוס, הוגאָ גראָטיוס, שמואל באַשאַרט, קאַספאַר באַרלעאוּס, הועטיוּס, פאָקאָק ועוד חכמים רבים וגדולים. ידי הרב הזה רב לו בשפת עברית, בלשון ספרדית, פאָרטוגיזית ורומית, ועטו עט סופר מהיר בלשונות ההן, ויחבר ספרים רבים מלאים תורה וחכמה, גם היה רופא מהֻלל, אך לא הביא לחמו מחכמת הרפואה, כי היה רופא חנם, וחית ידו מצא בבית דפוסו, כי היה לו בית דפוס משֻבח ומפֹאר אשר יצאו ממנו ספרים רבים יקירי ערך. ואת האיש הגדול הזה שלחו יהודי אמשטרדם אל קראָמוועל, ויהי בבואו אל היכלו, מצא חן בעיניו, ויט אזנו אל דבריו ויבטיחהו לבל ינוח ולבל ישקוט עד אשר ימלא את שאלת היהודים, ור' מנשה הדפיס אז ספר גלוי לכל יושבי ענגלאַנד להוכיח ולערוך לפניהם את הטובות אשר תבאנה לארצם לרגלי היהודים. כי הענגלאנדים הלינו וירננו ויתקצפו בשמעם את שיבת היהודים לענגלאנד, ובדברי הספר ההוא השבית את שאונם וחרונם. וקראָמוועל קרא עצרה בארבעה עשר לחדש דעצעמבער (ה“א תט”ו 1655), ויאסוף אספה להמתיק סוד ולהתיעץ על אֹדות הדבר הזה. באספה ההיא ישבו שני אנשים חכמים יודעי דת ודין (יוריסטען), שבעה אזרחים וארבעה עשר כהנים (נוצרים). לראשונה שאל קראָמוועל את פיהם: „אם יתכן הדבר כי ישובו היהודים לענגלאנד לגור בה ולסחור אותה?“, „יתכן הדבר“, ענו שני החכמים היודעים דת ודין, גם האזרחים לא מצאו דבר אשר יעמוד לשטנה בדרך הזה, והכֹהנים החרישו ולא דברו דבר. אחרי כן שאל קראָמוועל את פיהם: על אֹדות האופנים אשר על פיהם ינתן רשיון ליהודים לשבת בענגלאַנד. והנה על דבר השאלה הזאת נפלגו הדעות: הכֹהנים דברו דבריהם ארבעה עשר יום, ויטילו על היהודים מסים כבדים, ויאמרו להעמיס עליהם תנאים רעים ואופנים עזים וקשים בעד הרשיון הזה, אך נפש קראָמוועל קצה בלהגם הרב ודברי זדונם ומחשבות אונם, ויחר אפו בם וישלחם מעל פניו, ואחרי כן הוציא דבר שלטון מלפניו לפתוח את שערי ארץ ענגלאַנד לפני היהודים להאחז בה. ומני אז והלאה עלה אור חדש על היהודים, כי נהרו אל ארץ ברוכה ההיא קהל גדול מאמשטרדם ומיתר ערי האָללאנד, ובמשך שמנה שנים היה מספרם רב ועצום עד כי בימי המלך קאַרל השני בנו להם בית תפלה גדול ורחב ידים בעיר לאָנדאָן (ה“א תכ”ג 1663). וזולת הספרדים והפארטוגיזים, נהרו עוד יהודים רבים גם מארץ אשכנז ועוד רבים מארץ פאָלען אל לאָנדאָן הבירה וישבו בה, ויבדלו מקהל אחיהם הספרדים, ויכוננו להם קהלה חדשה הנקובה בשם קהלת אשכנז. ושתי הקהלות יחד בנו להם בתים ויקנו נכסים ואין מתקומם נגדם, ואף אויביהם לא ערבו את לבם להאשימם בתואנות שוא, כי נשמרו מכל עול וחמס, את כספם לא נתנו בנשך, ואחרי הבצע לא הלך לבם. אך במלאכת ידים ועבודות הנותנות כבוד לבעליהן החיו את נפשם, ובכל חכמה ודעת הרבו לדרוש ויהיו לשם ולתהלה בארץ. ולכל כהונה ומשמרת יקרבו ככל גויי הארץ, ואף בבית הפאַרלאַמענט ישבו למשפט.

587 §

אחרי מות קראָמוועל ירש ריכֿאַרד קראָמוועל בנו את ממשלתו, אך הוא היה רפה ידים ולא עצר כח לאחוז ברסן הממשלה כאביו גבור החיל. ולא ארכו הימים ויריבו שלשה האיתנים מוסדות ארץ ענגלאנד איש באחיו, הלא הם ריכאַרד קראָמוועל, שרי אנשי החיל, ושרי הפאַרלאַמענט. אחרית הריב ההוא היתה כי שרי אנשי החיל ובראשם לאַמבערט ועוד שרים גדולים כמוהו, גברו על אנשי ריבם, ובעוצם ידם גרשו את שרי הפאַרלאַמענט מבית המועצה (ה“א תי”ט אפריל 1659), וריכאַרד קראָמוועל בא בין המצָרים ויעזוב את הוד משרתו וממשלתו וינס מארצו למצוא מנוח לכף רגלו על אדמת נכר. אך גם שרי הפאַרלאַמענט החדש אשר הקימו שרי אנשי החיל, לא האריכו ימים על ממשלתם, כי נחרו בהם שרי החילים ויגרשום, ותחתיהם הקימו שרים חדשים הנקובים בשם „חברת מגני ארץ“, ולאַמבערט היה המנצח עליהם. והנה בימי מבוכה ומריבה ההם אשר נלחמו שרי העם על דבר הנהגת המדינה ומשטרי הממשלה, נפקחו מעט מעט עיני רבים מעם הארץ גם מהשרים הגדולים לראות כי רק במלוך מלך יִכּוֹנו סדרים ישרים בארץ, וחקי חיים ומשפטים צדיקים יתעוררו לאֹרך ימים –. להוציא את הדבר הגדול הזה לאור, כרת השר מאָנק ברית בסתר עם קאַרל שטוארט אשר ישב בנידרלאַנד, ויתן לו הוד מלכות, אך מעיני כל השרים הסתיר את מעשהו, ואת מערכי לבבו הצפין עמוק עמוק בחֻבּו. על פי תחבולות השר הזה אֻסר לאַמבערט בבית האסורים, גוֹרְשׁוּ השרים הנקובים בשם חברת מגני ארץ, ושרים חדשים הֻקמו לשֶׁבת בבית הפאַרלאַמענט. השרים החדשים ההם היו מַרביתם אנשי לבב אשר נִכספו וַיִנָהוּ אחר מלוכת מלך (Royalisten), ועל ידיהם השיב מאָנק את משפחת בית שטוארט לכבודה הראשון, ויושב את קאַרל השני על כסא מלוכת ענגלאנד בחפזון גדול בטרם התנה עִמוֹ לבל יכביד ידו על עם הארץ וִיהִי כאב לבני ענגלאנד, וקארל לא הבטיח לבני העם לפני בואו בשערי לאָנדאָן כי אם לסלוח לכל האנשים אשר חטאו לאביו ולו (Amnestie), ולתת לכל איש ללכת בדתו ואמונתו מבלי מפריע (ה“א ת”כ 29 מאי 1660). ויהי בנסוע המלך החדש בלאָנדאָן הבירה, הֵריעו כל העם לקראתו תרועת מלך ויקבלוהו באהבה ובצהלה וששון. אך המלך החדש לא שמר גם את שתי ההבטחות אשר הבטיח ליושבי ענגלאנד בבואו בשערי לאנדאן. כי בשבתו על כסא המלוכה פקד עון כל האנשים אשר חרצו משפט מות על אביו קאַרל הראשון, וירשיעם כמרצחי מלך (קאֶניגסמאֶרדער), ועשרה אנשים מהם הכריע לטבח על במת מטבח לכפר בדמיהם את דמי אביו. והאנשים ההם היו מבעלי כנסית הפוריטאַנים, וילכו במנוחת לבב אל מקום ההרגה, וכגבורים משכילים צעדו לקראת המות, ועד רגע האחרון לא הפילו אור פניהם. אחרי כן הָשלך קראָמוועל מקברו כנצר נתעב בידי אוהבו קאַרל השני ועל פי מצותו, ויוקיעו אותו על עץ לעיני כל העם בגלל אשר רדף בחייו את קארל הראשון עד בור שחת. כנסית ראשי הכהנים (בישאֶפֿליכֿעקירכֿע) הושבה אל כַּנָה ואל כבודה הראשון, וכֹהני הפרעסביטעריאנים נדחו שנית ממצבם ונהרסו ממעמדם על פי המלך החדש הזה.

c) שני מלכי בית שטוארט האחרונים (קאַרל השני ה“א ת”כ–תמ“ה 1685–1660 ויעקב השני ה”א תמ“ה–תמ”ח 1688–1685).

588 § קאַרל השני היה קל דעת, פּוֹחֵז וְנָבוּב, רודף תענוגות בשרים

ושעשועי חמדות התבל, ורעות רבות מצאו בימיו את תושבי ענגלאנד. אחרית אביו הנוראה והאיומה, גם התלאות הרבות והעצומות אשר השתרגו עלו גם על צוארו בטרם ישב על כסא המלוכה, לא פקחו את עיניו להשתמר מעונותיו, ולא היו לו למוסר תוכחה לעזוב את משובתו וללכת במעגלי צדק וארחות יושר. בימי רעה ההם אשר חליים רעים ונאמנים דבקו ביושבי ענגלאנד ואש מתלקחת פרצה בשערי לאָנדאָן הבירה ותאכל חצי העיר, ישב המלך סָפוּן בהיכל חמדתו וישמח אלי גיל ויתענג על משתה שמָנים ועל להקת שָׁרים ונוגנים עם הפרתמים ושרי חצרו, ולא שת לבו אל הרעה הגדולה המתחוללת על יושבי הארץ, ועל שֹׁד ושבר בת עמו. את הונו ורכושו פִּזר על שעשועי החיים ועל תעתועי תאות נפשו, גם לוה עוד כסף רב ממלכים אחרים ויעמיס עליו חובות רבות ועצומות, ואז פנה אל שרי הפאַרלאַמענט להמציא לו לכסף מוצא ולהזיל לו די זהב למלאות את אוצרו אשר הוּרק ולשַלם לנושיו הרבים והעצומים. אך השרים ההם לא מִלאו את משאלות לבבו, כי חסה עינם על עם הארץ להטיל עליהם מס כבד מנשוא ולהפשיט עורם מעליהם למלאות את תאות נפש המלך והבלי תענוגות בשרו –. אז התמכר המלך לעשות מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ, וימכור בַכסף את כְּבוֹד ענגלאנד ואת חָסְנָהּ וִיקָרָהּ אל לודוויג הארבעה עשר מלך צרפת, וגם את דתו ואמונתו מכר בעד בצע כסף. כי בימים ההם נחשבו בארץ צרפת האנשים אשר המירו את דת הפראָטעסטאַנטית בדת הקאַטהאָלית, לאנשי לב ומשכילים היודעים עֲרוֹךְ את ההשכלה ואת הליכות החלד. והמלך קאַרל נתן להדעה ההיא מַהלכים גם בענגלאַנד במחיר הכסף אשר נתן לו לודוויג מלך צרפת בגלל הדבר הזה. ההערצאָג מיארק, אחי המלך, עזב את דתו ויבוא במסורת דת הקאטהאלים הרומאים לעיני כל העם, וגם קארל היה קאַטאָליק בקרב לבבו, אף כי התחפש לעיני הרואים כמחזיק בדת הכנסיה האנגליקאנית. אך כאשר הוסיף קארל וכל בית שטוארט לתת ידם אל הקאַטאָליציזמוס, כן הוסיפו יושבי ענגלאנד להחזיק בדת אבותיהם, ולהגדילה ולהאדירה. על בעלי דת הקאטהאלית השיאו עון אשמה כי הם הבעירו את הבערה בלאָנדאָן הבירה, ויציבו מצבת אבן על גפי מרומי קרת להיות מזכרת עולם אל התועבה הגדולה אשר עשו בזדון לבבם. ושרי הפארלאמענט חגרו בעוז מתניהם ולא נחו ולא שקטו עד אשר הוציאו לאור משפטם לבל יקרב איש קאַטהאָלי אל אחת הכהונות, לא ישב בסוד הפארלאמענט ולא תהיה לו כל פקודה ומשרה, ורק להמחזיקים בדת הכנסיה האנגליקאַנית והפראָטעסטאנטית יש צדקה להיות שרים בבית המועצה, שרי החילים ושרי המדינות, וכל פקודות הארץ רק בידם תהיינה –. והנה כל הימים אשר התנוסס הסופר המפֹאר קלאַרענדאָן בראש שרי המשנים (מיניסטעריום), הציב עוד המלך גבולות לתאות נפשו ולא התמכר לשרירות לבו ועריצות רוחו לעיני השמש, אך אחרי אשר נבאש השר החכם ההוא בעיני המלך ויגרשהו לעת זקנתו להתנודד על משענתו בארצות נכריות לבקש מנוח לנפשו העיפה (ה“א תכ”ט 1669), הסיר קארל את מסוה הבושת מעל פניו ויעש כל עול וחמס, עשק משפט וגזל יושר באין מעצור. ושרי המשנים אשר בחר בהם המלך, הוסיפו עוד סרה, וחמס ידיהם בארץ פִּלֵסוּ. השרים ההם היו חמשה אנשים ושמותיהם: קליפֿפֿאָרד, אַסליי, בוקינגהאַם, אַרלינגטאן ולוידערדאלע, ובני ענגלאנד קראו להם על פי ראשי תיבות שמותיהם בשם קאַבאַל–מיניסטעריום, והם מלאו את כל משאלות לב המלך, נתנו את מאוייו והפיקו את זְמָמוֹ, וירעצו וירוצצו עם הארץ, שוחד, כֹּפֶר וכל בצע מעשקות לא נחשבו אז לחרפה וקלסה, יען כי גם המלך בכבודו והודו לקח שֹחַד מידי לודוויג הארבעה עשר שנה בשנה לעזור לו במלחמותיו אשר נלחם בבני האָללאַנד. אך כאשר עלתה רעת קארל עד מְרוֹם קִצָהּ, אז נלאו עוד שרי הפארלאמענט נְשוֹא, ויריבו אתו בחזקה, וכאשר הוסיף הוא לתת אומץ לכסא מלכותו ולשלוט שלטת בלי־מצרים, כן הוסיפו הם להגביל את ממשלתו בכל מאמצי כחם ולתת עוז ותעצומות למשפטי העם ולדתם ואמונתם ויהי כי יראו פן תכרע דת כנסית האַנגליקאנית ותמוט במלוך איש קאַטהאָלי בארצם, ויאיצו במלך לגרש את ההערצאָג מיאָרק המחזיק בדת הקאטהאָלית לבל יהי לו חלק ונחלה בכסא המלוכה אחריו. והמלך ראה כי בעת ההיא אזלה ידו להתקומם להם, על כן בטל רצונו מפני רצונם וַיִלָחץ לשַלח את אחיו (ההערצאג מיאָרק) מעל פניו אל ארץ אחרת עד יעבור הווה –. אחרי כן הסיר את שרי משנים ההם מפקודתם ויבחר אחרים תחתיהם ובראשם השר שאַפֿטעסבורי, גבר חֲכַם לבב וכביר כֹּחַ אשר היה עוזר ומושיע לבני העם, והוא הוציא לאור (בשנת ה“א תל”ט 1679) חק יקר (האַבּעאַס-קאָרפּוס אַקט) אשר על פיהו ישכון כל אזרח בענגלאַנד בֶּטַח ושאנן מפחד כל איש עריץ ואיש זרוע. על פיו לא יובא כל איש אל בית הַכֶּלֶא בטרם יודיעו השופטים בספר גלוי למה זה ועל מה זה יִכָּלֵא, ולא יעברו עליו שלשה ימים עד אשר יֻצג לפני כסא המשפט. ובימים ההם אשר רבו שרי הפאַרלאַמענט עם המלך, נחלק העם לשתי פלגות בהליכות המדינה בענגלאַנד: הפלגה האחת הֶחזיקה במָעוז המלך להיות בתומכי ידו ולסעוד כסאו בכל עוז ותעצומות, ונקראה בשם „מפלגת המלך“ (Tories), והפלגה השניה חגרה בעֹז מתניה לעמוד לימין אזרחי הארץ ובני העם, ללחום את מלחמותיהם לבל תגע יד המלך בחֵרותם ומשפטי הדרור אשר יֵאוֹתוּ להם, ונקראה בשם „מפלגת העם“ (Whigs), ועד היום נמצאות שתי הפלגות ההן בענגלאַנד: מפלגת העם יחשבו את המלך בתוֹר בעל בריתם אשר נטל עליו לנחותם בשבט מישור ומטה נֹעַם תחת הוד מלכות אשר נתנו עליו, ואם יהין להמיר את שבט המישור לשבט ברזל ומטה הנֹעם במטה חובלים לערוץ הארץ, אז לא יאשם העם אם יתקוממו לו בזרוע חשופה עד שׁוּבוֹ מדרכו – ומפלגת המלך יקדישו את מלכם ויעריצוהו, בהחליטם כי עֻזוֹ וְהוֹדוֹ מיד האלהים ולא מיד העם הם לו, ועל העם החובה לשמוע בקולו ולהקשיב לכל מצותיו מבלי חֲקוֹר וּדְרוֹשׁ –. שנים אחדות לפני מות קאַרל השני, רָמָה יד מפלגת המלך במָצאם אז תואנה להשמיד את ראשי מפלגת העם, כי בני בליעל אחדים קשרו אז קשר על המלך ועל אָחיו לשלוח בם יד, ומפלגת המלך השיאו עֲון אשמה ההיא על ראשי השרים ממפלגת העם, על לאָרד רוסעל ואַלגערנאָן סידניי, שני שרים יקרים ונכבדים מראשי העם, אשר הומתו ביד הורג על בָּמַת מִטְבֵּחַ, ועל השר שאַפֿטעסבורי אשר ברח להולאנד, וההערצאָג מיאָרק, אֲחִי המלך, הושב לכבודו הראשון ולמשמרת פקודותיו, ואחרי שנים אחדות מת קאַרל השני (ה“א תמ”ה 1685) ולא השאיר אחריו זרע אמת אשר להם משפט המלוכה לשֶבת על כסאו אחריו, ועל כן ישב ההערצאָג מיארק אחי המלך על כסא המלוכה וַיִקָרֵא בשם יעקב השני.

589 §

ויהי כשבת יעקב השני [יעקב השני ה“א תמ”ה–תמ“ח 1688–1685] שבועות אחדים על כסא מלכותו, קם מאָנמוטה בן קאַרל ויתחזק להרים העטרה מראש דודו המלך בעזרת מפלגת העם (Whigs) אשר מלאו אחריו ויתנדבו ללחום לו. אך עמלם נשאר מעל ופעלם מאפע, כי יד המלך יעקב רמה על הקושרים ההם, ומאָנמוטה הומת על במת מטבח, ולבל יעוז עוד אנוש להתקומם לו, עשה שפטים נוראים באכזריות חמה בכל האנשים אשר משכו עליהם קו חֶשֶׂד כי גם ידם היתה בקושרים ההם, ועל פי מצותו עבר יעפֿעריעס רב הטבחים בכל ערי המדינות וקרדומו בידו לכרות את ראשי עם הארץ אשר נטו אחרי עוזרי מאָנמוטה. האכזריות ההיא העירה חמת בני העם על המלך ותקע נפשם ממנו ויהיו עוינים אותו כל הימים, וְשֵׁם יעפֿעריעס היה לאלה ולקללה בכל הארץ ויכָּתב בספר דברי הימים לחרפות ולדראון עולם. אמנם בכל זאת הוציא המלך יעקב את מחשבתו לאור, כי הפיל חִתִּיתו על כל יושבי ענגלאנד ויכניעם תחת ידו, ואז שבה התקוה לפעמהו ויקו כי מעט מעט ישליט בערמתו ובכובד ידו את הכנסיה הקאטהאלית בענגלאנד עד כי תשב באיתנה וחסנה כבימי קדם, ועל כן הרים את יעפֿעריעס שנוא נפש העם לשבת על גפי מרומי המשרה, וישימהו למַזכיר (קאַנצלער) ולראש היועצים, גם נתן שלטון ופקודות נכבדות לבעלי דת הקאטהאלית ולכל איש אשר המיר את דתו בדת ההיא אהובת נפשו. גם גזר אֹמֶר כי לכל בעלי הדתות השונות יש צדקה להיות שרי המדינות ושרי הצבאות (Toleranzedict), ובזה חשב לבטל את שבועת הדת (Testacte) אשר היתה עד הימים ההם בענגלאנד אשר כל איש החפץ להיות פָקיד נגיד או שר ושופט, נשבע תחלה כי איננו קאטהאליק בסתר לבבו. אפס כי שרי הפארלאמענט הקשו את ערפם ולא נָתנו מָקום לגזרת המלך בדבר שווי הדת, ויתנו עוד אֹמץ לשבועת הדת –. כראות המלך כי נבצרה מזמתו, חָתר להוציאה לאור בדרך אחרת, כי הוציא דבר מלכות מלפניו כי על פי חוקי ומשפטי המלוכה יש לאל יד המלך לבחור לו שרים ושופטים ופקידים כטוב וכישר בעיניו לטובת הממלכה ולטובת העם (Dispensation), ואיש לא יאמר אליו מה תעשה, גם כל חק ומשפט קצרי יד הם לקחת מיד המלך את חק המלוכה ההוא. ומהיום ההוא והלאה שם פקודות המדינות על שכם בעלי דת הקאטהאלית, ועל שכם כל איש ואיש אשר בא לחסות בצל הדת ההיא, והעם ראו את עלילותיו אשר הוא עולל למו, וישימו יד לפה וישאו בשרם בשִניהם, בתקותם אשר קוו כי עוד מעט ישכב המלך הזקן הזה עם אבותיו ובן אין לו לרשת את כסאו, ואז יֵצאו מעבדות דת הקטהאלית לחֵרות, כי שתי בנות המלך הן מהכנסיה הפראָטעסטאַנטית אשר בענגלאַנד, גם בעליהן מבעלי הכנסיה ההיא. כי מרים בתו הבכירה היא אשת ווילהעלם מאָראַניען, וחנה בתו הצעירה היא אשת בן מלך אחד ממלכי דאֶנעמאַרק. אך לתקופות ימים לא כבירים נכזבה תוחלתם, כי המלך הוליד בן זקונים לעת זקנתו –. אז נועצו ראשי העם לב יחדו לתת יד לווילהעלם מאָראַניען חתן המלך להצילם מדת הקטהאלית ומעול הפאפסט, ועד מהרה החלו העם לפסוח על שתי הסעפים אם הבן הילוד להמלך זרע אמת הוא, ואם יש לו המשפט לרשת את כסא המלוכה בענגלאנד. גדודים גדודים נהרו מכל עברים אל נָפות האַג וירימו במרום קולם כי נקטה נפשם בחייהם מפני סבלות המלך ועולו הקשה, בני מפלגת העם (Whigs) התחברו אל בעלי ברית ווילהעלם מאָראַניען ויתנו עוז בידו וגבורה בימינו לבעבור יציל את הכנסיה הפראָטעסטאַנטית מיד אויביה ומנדיה –, ויעקב לא ראה ולא ידע את הסערה הגדולה המתחוללת על ראשו עד אשר בא ווילהעלם מאָראַניען עם אנשי חילו בני האָללאַנד בגבול ענגלאַנד ויעבר קול כי מגמת פניו להושיע להדת הפראָטעסטאַנטית ולהציל את חֵרות ענגלאנד מידי צורריה. לשוא פנה אז המלך יעקב אל אנשי צבאותיו ואל כל בני העם! לשוא הבטיח להם נאמנה כי הסר יסיר את כל החקים והמשפטים אשר הם למורת רוחם ולמרות עיניהם! לשוא כלה את כחו ואונו להטות את לבות עבדיו אל חפצו! ובראותו כי אלפי איש מאנשי חילו עזבוהו ויפלו אל ווילהעלם מאָראַניען לעזור לו בכל מלחמותיו, ובשמעו כי כל העם חרצו משפטם לרעתו, אז שלח את רעיתו המלכה עם בנו לארץ צרפת, השליך את חותם המלוכה (רייכֿסזיגעל) במצולות נהר טעמזע, ואחרי כן ברח כאיש נואש מארצו וממלכתו לחוג ולנוע על אדמת נכר בלב אנוש וכאב נצח (ה“א תמ”ח דעצעמבער 1688), וישב בס”ט זערמען מני אז והלאה ויאכל לחם חסד אשר נתן לו לודוויג הארבעה עשר מלך צרפת.

590 §

אחרי אשר ברח יעקב השני מענגלאַנד, חשבו ראשי העם למשפט כי אין עוד מלך בענגלאנד וכסא המלוכה ריק הוא עד אשר ישב עליו איש אשר לו המשפט, גם גמרו אֹמר כי ספו גם תמו מלכי בית שטוארט בעלי דת הקאטהאלית ואין לאחד מבני המשפחה ההיא כל צדקה לשבת על כסא המלוכה בענגלאנד מהיום ההוא והלאה, ויתנו הוד מלכות על ווילהעלם מאָראַניען ועל מרים רעיתו. ולבל יוסיפו עוד המלכים לענותם ולהסיר את משפטי חרותם, יסדו על אדנים חזקים ומוצקים את עמודי המשפטים הצדיקים אשר לבני העם (דאַס בילל דער רכֿטע), ובלשונם (Bill of rights) ויאמינו כי לא יוסיף המלך לעשות להם כאשר עשו המלכים הראשונים, אך בכל זאת לא הגבילו בזה את יכולת המלך ואת תוקף תפארתו. בני שאָטטלאַנד קבלו עליהם את דתי מלוכת ענגלאנד, והמלך נתן להם את שאלתם ללכת בחקות דתם הפרעסביטעריאנית, לא כן הקאַטהאָלים יושבי אירלאַנד, כי הם לא אָבו לקבל עליהם את דתי ענגלאַנד, והצרפתים עמדו לימינם ויעזרום (ה“א ת”נ יולי 1690), וגם יעקב השני נצב בראשם ויוציאם אל שדה המלחמה להלחם בענגלאנד, אך אחרי אשר הֻכוּ מכה נוראה מאד על יד באינע, נלחצו להתרפס ולהכנע, ומלכות ענגלאַנד הכבידה את ידה עליהם יתר הרבה עוד מבראשונה. מהעת ההיא והלאה הלכה ענגלאנד הלוך וגדול, חילה בים (זעעמאַכֿט) פרץ מאד, והמסחר נתן חילו, כל מלאכת עבודה וחרֹשת המעשה גדלו והצליחו, ההון והעושר מצאו קן להם ברחבי הארץ הברוכה ההיא, עד כי היו בני ענגלאַנד נקובי ראשית הגוים בכל איירופא. אך ווילהעלם לא האריך ימים על ממלכתו וימת בלי יומו (ה“א תס”א 1701) גם לא הניח אחריו בן או בת לרשת את כתרו, על כן נסבה המלוכה לחנה (Anna) בת יעקב השני [אננא ה“א תס”א–תע"ד 1714–1701], היא בתו הצעירה אשת בן מלך דאֶנעמאַרק. בימיה חֻברה שאטטלאנד לענגלאנד ותהינה לממלכה אחת, ובחירי ראשי בני שאטטלאַנד ישבו שבת אחים עם שרי יועצי ענגלאנד בבית הפאַרלאַמענט (ה“א תס”ז 1707). וגם המלכה הזאת מתה בלי בנים ולא השאירה אחריה יורש עצר, והמלוכה נסבה אל הקורפֿיסט געאָרג מהאַנאָווער נכד הפפֿאַלצגראֶפֿין ומלכת באֶהמען, הלא היא המלכה עליזאַבעטה. שתי פעמים נסו בני בית שטואַרט להדיח את בית האַנאָווער (ברוינשוויג) מכסא מלוכת ענגלאַנד ולהסב אליהם את המלוכה, אך ידיהם לא עשו תושיה ואחריתם מרה כלענה.

3. ימי לודוויג הארבעה עשר (Ludwig XIV)

a) רישעלייו (Ришеле) ומאַזאַרין (Мазаринъ)

591 §

אחרי אשר נרצח היינריך הארבעה עשר, היתה המלוכה ללודוויג בנו, הוא לודוויג השלשה עשר [לודוויג הי“ג ה”א ש“ע–ת”ג 1643–1610] אשר היה אז בן תשע שנים, ומרים המעדיצית הורתו מלכה בִשְׁמוֹ עד אשר יגדל ויצלח למלוכה. והימים ההם היו ימי רעה לצרפת, כי שרים רבים ילידי איטליא באו צרפתה וימצאו חן בעיני מרים המעדיצית, וימשלו ממשל רב בארץ וימלאו את אוצרותיהם הון יקר מיגיע הצרפתים ומעמל נפשם, גם הוסיפו עוד סרה ויחללו גאון כבוד האצילים והאפרתים המתימרים בכבוד ארצם ומולדתם. על כן חרה אף האפרתים ויתמרמרו מאד על כבודם כי גלה מהם וישלפו חרבם מתערה וילחמו במרים המעדיצית ובשרי מלכותה ההם וימלאו את כל הארץ מהומות רבות וסערות מלחמה. והסערות ההן לא קמו לדממה עד אשר גדל לודוויג השלשה עשר ויצלח להחזיק ברסן השלטון (ה“א שע”ז 1617), כי אז שפך כל חמתו על השרים הזרים ההם עד כי אחדים מהם נִרצחו ואחרים הָגלו, ושאריתם נסו מארץ צרפת, וגם את אִמו גרש המלך מחצר מלכותו. אך בכל זאת לא נעשו ישועות בארץ, כי המלך הזה אשר רוחו נעה לכל רוח כנוע הקנה במים, בחר לו שרים ויועצים חדשים אשר מצאו חן בעיניו והפיקו ממנו רצון, והם היו רעים וחטאים גם חסרי לב כהשרים הראשונים אשר הסירם מפניו, וראשי העם גם ההוגענאטים אשר לָחַץ אותם המלך ושרי יועציו, התקוממו עוד הפעם על המלך ויוסיפו לשלוף חרב מתער ויעוררו סערות חדשות בצרפת. והמהומות ההן לא חדלו לערוץ את הארץ עד אשר הורם הקאַרדינאל רישעלייו (ה“א שפ”ד 1624) ליועץ המלך וישַנה את פני הליכות המלוכה. האיש החכם הזה אשר ידיו רב לו בחכמת המדינה ופי שנים ברוח השלטון לו, משל בממשלה בלתי מגבלה שמונה עשרה שנה רצופות, ואף כי המלך לא אהבו, המלכה ובני מרום האפרתים חתרו בכל עוז להדיחו משאֵתו, ושרים רבים חִבלו תחבולות כל הימים להבאיש את ריחו בעיני המלך והעם, בכל זאת עמד האיש הגדול הזה על עָמדו ויעש גדולות ונצורות בארץ ולא אֻנה אליו כל אסון, כי רוח כביר נוססה בו, ובעֻזו פִנה כל אבני נגף מפניו ומִגן צריו בידו. וכל ישעו וכל חפצו בכל ימי ממשלתו היו רק להגדיל את ארץ צרפת ולהרחיב את גבולותיה, גם להאדיר את כח המלך ולהוסיף לו עוז ותעצומות.

592 §

האדם הגדול הזה לא נח ולא שקט עד עשותו ועד הקימו את מזמות לבבו. ראשית מעשהו היתה להגדיל את צרפת ולהאדירה מחוץ, על כן אזר כגבר חלציו להחליש את קיסר האשכנזים מבית האבסבורג, לקרוע מידו מדינות ונפות ולספוח אותן אל ארץ צרפת, ועל כן כרת כל הימים ברית עם אויבי הקיסר ההוא ואנשי מלחמתו ויעזור להם להלחם בו. בהתחולל סערת המלחמה הנוראה, מלחמת שלשים שנה, שלח צבאות צרפת ללחום בחיל הקיסר, וכן עשה באיטליא ובכל הארצות אשר עשו מלחמה את הקיסר. ולבעבור האדיר את תוקף המלך ואת אֱיָלוּתוֹ בצרפת פנימה, הֵפֵר את אספות שרי העם אשר התאספו עד הימים ההם למתיק סוד ולהתיעץ על משפטי הארץ והליכותיה; שִבר את זרוע האפרתים וַיַגְבֵּל את יכולת השרים והיועצים היושבים בבתי הפאַרלאַמענט, וישלח את אנשי חילו הגבורים ומלֻמדי מלחמה ללחום את ההוגענאָטים, אשר בגלל איתן מושבם בדרום צרפת ומערבה ובגלל ערי המבצר ומגדלי עז אשר בידם, לא עשו את דתי המלך ואין פחדו נגד עיניהם. שלש מלחמות גדולות עשה רישעלייו את ההוגענאָטים ויקח מידם את ראשי עריהם, הלא הן נימעס, מונטויבאן, ומאַנטפעליער, ועוד ערים רבות, ויהרוס את סוללותיהם ויתוץ את מגדליהם ומבצריהם. אחרי כן צר על מבצר הקאלוויניסטים הנקרא בשם לאַראָשעל ארבעה עשר חדשים עד אשר הוריד את עוזו ויהרסהו (ה“א שפ”ט 1629). ואז שדד מהם את משפטיהם בהליכות עולם (פאליטישע פֿאָררעכֿטע) ואת חפשם וחרותם, אך על פי פתגם החסד (גנאַדע עדיקט) אשר נִתַּן בעיר נימעס, התיר את ידיהם ללכת בחקות דתם ואמונתם, גם נתן להם שווי הזכיות עם בעלי דת הקאטהאלית –. אחרי אשר הכניע את ההוגענאָטים ויגדע את קרנותיהם, הוקל לו להכניע גם את גאון האפרתים אשר נשענו תמיד על גבורת ההוגענאטים. כל עזי נפש ובעלי זרוע רמה אשר בעדת האפרתים הומתו על פיו ביד הורג על במתי מטבח או הָחרמו ונגרשו מצרפת עד כי לא נשאר מהם איש; גם מרים המעדיצית אֵם המלך ובנה השני ההערצאָג מֵאָרלעאַנס אשר התאמצו כל הימים לכרות שוחה עמוקה לרגלי רישעלייו, גם הם גֹרשו מארץ צרפת בתגרת יד המושל הכביר הזה. והיינריך ההערצאָג ממאָנטמאָרענצי ידיד נאמן לההערצאָג מאָרלעאַנס וחוטר מגזע משפחה רוממה בצרפת, הומת בעיר טולוזא על במת מטבח בידי הורג (ה“א שצ”ב 1632). אחרית רעה כזאת היתה גם אחרית המאַרשאַל מאַרילאַס, ושנים אחדות אחרי כן גם אחרית הגראַף סאֶנגמאַרס ואחרית אוהבו ואיש סודו דע טהו (ה“א ת”ב 1642) אשר קשרו קשר עם המלכה ועם שרים רבים על הקארדינאל רישעלייו. להתחקות על שרשי רגלי בני צרפת ולדעת גם את מחשבות עמי ארצות אחרות על אֹדותיו ועל אֹדות המלך, שלח רישעלייו את הנזיר הקאפוציני פאַטער יוסף איש נשוא פנים בעל לשון למודים ויודע להלוך עם החיים ולהצפין מחשבותיו בחֻבו, ועל ידו ידע רישעלייו את אשר לו לדעת –. גם הוסיף עוד לקחת העוז והמשרה מידי ראשי העם להוסיף בזה עז המלך, כי הגביל את יכולת שרי בתי הפארלאמענט, שרי המסים ושרי בית המשפט אשר אמרו למשול בממשלה בלתי מגבלה כהמלך (Souveränetät), יען כי מִשְׂרָתָם ירושה היא בידם כממשלת המלך, ורישעלייו הרכיב לראשם אלופים ושרים גבוהים עליהם היושבים בבתי משפט לשפוט את השרים וראשי העם (אויסעראָרדענטליכֿע געריכֿטסהאֶפֿע), ועיניהם על דרכיהם לבל יעבטו ארחותם ולבל ילוזו ממעגלי משפטי המלך כמלוא השערה, ובזה הציב גבולות לשלטון השרים רמי העינים וגבוהי לב ההם.

593 §

בשנת (ה“א ת”ב 1642) בארבעה לחֹדש דעצעמבער, הלך הקארדינאל רישעלייו בדרך כל הארץ, וכל ימי ממשלתו שנאוהו האפרתים והעם גם חרדו ורעדו מפניו, בני דורו התפלאו על רוח חכמתו וגבורתו ויהי מופת לרבים, וגם הדורות האחרונים נותנים כבוד לשמו ופאר תהלה לזכרו. ימים מעטים אחרי מות גבר חכם בעוז הַזה, מת גם לודוויג השלשה עשר (ה“א ת”ג 14 מאי 1643), אשר לא הִרבה עשות צדק כל ימי שבתו על כסאו גם לא הִרבה הָרֵעַ, כל איש אשר ידע לקנות כליותיו ולבו, גם כל איש אשר היתה לאל ידו לתת פחדו בלבו, היה שליט ברוח המלך החלש הזה, וכפלג מים היה לבבו בידו להטותו אל כל אשר חפץ –. המלך הזה הוריש את נִזְרוֹ לבנו הצעיר לימים, הלא הוא לודוויג הארבעה עשר, ועד אשר גדל המלך הנער הזה ויצלח למלוכה, היתה המלוכה בידי חנה המלכה מעסטערייך אחות מלך ספרד, והיא הואילה לֶכת בגדולות ובנפלאות כיד הגאוה אשר חזקה עליה וכיד אהבת המשרה והממשלה אשר היתה תאות נפשה וחיי רוחה, גם הרימה בכבוד את קרן השר מאַזאַרין (מאַזאַראֶנג) האיטלקי אשר מִלא את מקום רישעלייו ויאחז דרכו בהליכות המדינה, ותשימהו לה ליועץ ולאיש סודה ולא עשתה דבר קטן או גדול מבלי שאול את פיו. והנה במות רישעלייו קוו האפרתים ושרי הפאַרלאַמענט כי ישובו לכבודם הראשון וימשלו ממשל רב כבימי קדם, אך במלוך המלכה חנה ראו כי נכזבה תקותם, כי מאַזאַרין אשר בידו כל משפטי המלוכה, לא נתן להם את שאלתם ויעט בהם, על כן התקוממו ויקשרו קשר על המלכה ויאיצו בה בחזק יד להסיר את מאַזאַרין מפקודתו ולתת להם את משאלות לבבם. ובני העם אשר קוו גם הם כי בהמיר המלך ושריו יוסר מעליהם סבל המסים הכבדים, והקאַרדינאל המשכיל והחרוץ ואיש הרוח רעטץ ימלא את מקום הקארדינאל רישלייו וְיַנְחֵם בשבט מישור ומטה נֹעם, בראותם כי תוחלתם לא באה ותקותם נהפכה למפח נפש, התקוממו גם הם על המלכה, ויתחברו אל השרים והאפרתים להכביד אכפם עליה ועל כל שריה לגרש את מאַזאַרין מארץ צרפת ולשַנות את משפטי המלוכה הקשים אשר נלאו נשוא אותם, ואחרית הדבר היתה כי התלקחה מלחמה עזה בין אזרחי צרפת, המלחמה הנודעת בספרי דברי הימים בשם מלחמת הפֿראָנגטי (Krieg der Fronde) (ה“א ת”ח–תי"ג 1653–1648), ויד השרים והאפרתים ובני העם כבדה על המלכה ושריה ואנשי חילה, עד כי נלחצו לשלח את מאַזאַרין מצרפת אל ארץ אחרת לשבת שם עד יעבר זעם, ויעזוב מאַזאַרין את פריז, וילך וישב לו בעיר קאֶלן, אך גם בשבתו בעיר ההיא שלח דברי חק ומשפט בצרפת כאשר עשה כן לפנים בשבתו בפאַריז, וכל דבריו היו כדברי מלך שלטון אשר לא ישובו ריקם. הנה כי כן מצא האיש הזה חן בעיני המלכה ושריה, וכן האמינו בו ויבטחו בחכמתו ותבונתו! –. ולא ארכו הימים ומאַזאַרין שב צרפתה בהדרת כבוד ותפארת גדולה, וזאת היתה בעת אשר נמלאו ללודוויג הארבעה עשר ימי הילדות ויצלח למלוכה, ובעת אשר גבר טירענע שר צבא חֵיל המלך על קאָנדע נגיד המלחמה בחיל הקושרים והמורדים במלכות (ה“א תי”ג 1653) –. תשובת מאַזאַרין אל ארץ צרפת ויקר תפארת מסעו בשערי פאַריז הבירה, נתנו עדיהם כי המלך נָצַח את כל אנשי מלחמתו אשר נלחמו בו על דבר הקארדינאל הזה, וכי ממשלתו ממשלה בלתי מגבלה היא ורצונו הוא חק עולם ולא יעבור –. עוד שש שנים משל מאַזאַרין בצרפת וַיֵרְדְ וישפוט רמים בשם המלך לודוויג הארבעה עשר, ויעש לו שם כשם השליטים הגדולים אנשי השם מעולם בצרפת ובכל ארצות איירופא. והקארדינאל ריטץ חכם הלבב ואיש הרוח אשר הפליא לעשות בספרו אשר כתב על אודות המלחמה הארוכה ההיא (מלחמת הפראָנדע), גורש מצרפת ארץ מולדתו בתגרת ידי מאַזאַרין, אחרי אשר נצמת בבית האסורים ימים רבים, והשר קאָנדע היה נע ונד בארץ ספרד בכפן ובעירום וחוסר כֹּל עד אשר רחם עליו מלך צרפת וישיבהו אל ארצו ומולדתו ואל נכסיו ונחלת אבותיו. ובנות אחי מאַזאַרין, בנות בלי שם ובלי חכמה ודעת, באו מאיטליא אל פאַריז לחסות בצל כנפי דודן השליט המרומם, והוא הִרבה להן מוהר ומתן וכסף וזהב רב אשר צבר מיגיע הצרפתים ועמל ידיהם, ובני מרום אפרתי צרפת חתרו בכל מאמצי כֹחם למצוא חן בעיניהן ויקחו אותן לנשים, ושרי הפאַרלאַמענט היו סרים למשמעת השליט הרב הזה אשר המלך חפץ ביקרו, ואשר גזר אֹמר כי כל איש אשר ימרה את פיו יֵחָשֵׁב כמורד בהוד מלכותו. אז בשבת מאַזאַרין על גפי מרומי המשרה וכל השרים התרפסו ויכנעו תחת ידו, אז צָדַק לודוויג הארבעה עשר באמרו: „לי המלוכה ואפסי עוד!“ שלום צרפת עם ספרד הנודע בשם שלום פירינאֶאי (ה“א תי”ט 7 נאָוועמבער 1659), הוא המעשה האחרון אשר עשה מאַזאַרין לטובת מלך צרפת, כי אחרי ימים מעטים הלך בדרך כל הארץ (ה“א תכ”א 9 מאֶרץ 1661), וַיַשְׁאֵר אחריו אוצרות זהב וכל הון יקר ונעים כאוצרות המלכים, גם ספרים רבים יקירי ערך, היכלי תפארה מלאים שכיות החמדה ומשכיות לבב מעשי ידי אמן, וגנים מפֹארים מחמדי בת עין. והנה ההצלחה אשר האירה נרה עלי ראשו כל ימי חייו, לא עזבה אותו גם במותו ותשלח בו את המות ברגע ההיא אשר קָצָה בו נפש המלך לודוויג ויכסוף להיות שליט לבדו בצרפת, ולולי לְקָחוֹ המות אז, כי אז היתה אחריתו רעה –.

b) מלוכת לודוויג הארבעה עשר ומלחמותיו הרבות.

594 §

אחרי מות מאַזאַרין, החזיק לודוויג הארבעה עשר ברסן השלטון ביד חזקה, ובגודל זרועו עלה עד מרום קץ המשרה והממשלה הבלתי מגבלה, לא הקים עוד רב ושליט על שרי המשנים (פרעמיער מיניסטער) תחת מאַזאַרין, אך בחר לו אנשים חכמים וידועים אשר כל ישעם וכל חפצם רק לעשות את רצונו ולהפיק את זממו, ולא הציבו להם מטרה אחרת בכל עלילותיהם זולתי להגדיל את תהלת המלך, לפאר את יפעת הודו ולהאדיר את הדר תפארת כבודו. כי לודוויג במועצותיו ודעתו וברוחב לב מלכים אשר לו, הצליח למצוא ברחבי ארץ ממשלתו אנשים כאלה וישימם לשרים בחצרו וליועציו ואנשי סודו. גם שרי המשנים אשר בחר לו, היו חכמי לב וכבירי כח, רבי פעלים ואנשי חיל, ובראשם היה השר הנכבד קאָלבערט אשר שקד לילה ויום להרבות את כבוד חרֹשת המעשה בצרפת, להפריח את המסחור ולטעת בתוכה כל מדע והשכל להצליח את יושביה. גם שרי צבאותיו, הלא הם: טירעננע, קאָנדע, לוקסעמבורג ובויבאַן, היו גבורים משכילים, אנשי לב וחרוצים מאין כמוהם בימים ההם. וכאשר עלו שרי המלך ההם על כל השרים ברחבי איירופא, כן עלה גם המלך לודוויג על כל מלכי ארץ בדור ההוא בחכמת לבבו, בתוקף ממשלתו ובהדרת גאון עזו. סופרי דברי הימים יתנו עדיהם כי בימי המלך הגדול הזה, גדלה צרפת, הצליחה גם עשתה פרי ותהי רבתי בגוים שרתי בכל ממלכות תבל תחת השמים. גם יעידו עוד כי היכל המלך אשר בווערזאַילל, התנוסס אז כאבן נזר ויהי מופת לכל היכלי מלכים בטוב טעם ודעת, בצבי עדיו ויקר תפארת גדולתו, בחכמת לבב שריו ובהליכותיהם ובכל עלילותיהם –. אפס כי המלך לודוויג הזה שָׂם כל מעיניו רק למלאות את מאוי לבבו ותאות נפשו, לרדוף אחרי תענוגות בני אדם ולשום לראשו עטרת גאות, כתר תהלה ונזר כבוד ותפארת, ועל כן נהפכה מלכותו לקבר מפֹאר מחוץ בעדי עדיים ובתוכו קבור דרור העם וחרותו וכל המדות הטובות והדעות הישרות אשר נשארו עוד לפליטה בארץ צרפת עד ימי הדור ההוא. כל מישיר לכת, לא נִכר בחוצות, מעגלי צדק לא נחשבו בעיני השרים ובני העם, דרכי הטוב והתושיה אבלות, נשכחו מני רגל, דַלוּ מאנוש ואבדו. כל ראשי העם וכל אפרתיהם ואציליהם, לא הציבו להם למטרה כי אם למצוא חן בעיני המלך ושרי חצרו, וחנופה ותרמית ורמיה היו המסלות הסלולות להגיע אל המטרה ההיא –.

595 §

אחרי אשר הגדיל לודוויג הארבעה עשר את מעשיו ויעש לו שֵׁם תפארה בכל ארצות איירופא, נכספה גם כלתה נפשו להגדיל עוד את שמו ביתר שאת ויתר עז על ידי מלחמות ונצחונות, גם להרחיב בזה את גבולות ארץ ממלכתו. אך חסרה לו תואנה להוציא את מזמות לבבו לאור. והנה במות פֿיליפפ הרביעי מלך ספרד אִנה הזמן לידו את התואנה אשר הוא מבקש. כי בת מלך ספרד היתה אשת לודוויג ויחשוב למשפט כי לו משפט הירושה לרשת את הארצות השפלות אשר תחת ממשלת ספרד. וימהר ויתנפל בחילו הגדול בגבולות הארצות ההן ויקרע מהן ערים ומדינות רבות. [מלחמת ספרד ה“א תכ”ז–ח' 1668–1667] אך מלך ענגלאנד ושרי האָללאַנד ושוועדען נועצו לב יחדו ויכרתו עליו ברית ויצאו בחרב לקראתו ויכבידו את אכפם עליו להשיב למלך ספרד את כל הערים אשר לכד בחרבו ובקשתו, לא בצדק ולא במשפט כי אם בזרוע רמה וברב כח. והנה אף כי נלחץ המלך לןדוויג לכרות עמהם ברית שלום בעיר אאכען (ה“א תכ”ח מאי 1668) ולהוציא בלעו מפיו, בכל זאת נשארו עוד בידו ערים רבות אשר לא השיב לספרד ויספחן אל ארץ צרפת, והשר בויבאן חִזק ויבצר אותן עד כי היו לערים בצורות עשויות לבלי חת מפני כל צר ואויב –. אחר הדברים האלה העיר המלך לודוויג כל חמתו על האָללאַנד, יען כי לפנים עזר לה בעת צרתה, והיא שלמה לו רעה תחת טובה, כי היא היתה ראשית הנסבה להשיב ידו מהערים ההן אשר לכד ותתיצב לו לשטנה לבל יעשה לו שם גבור מנצח –. אך בטרם עשה את חרון אפו, בא בברית עם שוועדען ובכסף מלא ובעלמות יפות קנה את אהבת קאַרל השני מלך ענגלאַנד, גם כרת ברית שלום עם הקורפֿירשט מקאֶלן ועם הבישאָף ממינסטער. ואחרי אשר ידע נאמנה כי כל השליטים ההם אוהבים נאמנים לו וכחומות ברזל הם לארץ צרפת מכל עברים, יצא למלחמה על האָללאַנד, [מלחמת האללאנד ה“א תל”ב–ל"ש 1679–1672] ולא עלה אז על לבבו כי ימי המלחמה ההיא ימשכו שבע שנים רצופות וכל מלכי איירופא כמעט יתערבו בתוכה –. והנה אחרי אשר עברו צבאות הצרפתים את מעברות נהר רהיין אצל צאָלהויז (Tolhuis, Zollhaus) ויעשו להם שם בגבורים, רצו אֹרח ברוח גבורה ונצח ויפרצו בקרב המדינות הראשיות (גענעראַלשטאאטען) אשר בהאָללאַנד. ותתחלחל האללאנד מאד בראותה כי נגעה החרב עד הנפש ואין עוזר לה. כי בני הכנסיה החפשית הזאת (רעפובליקאַנער), אשר עד הימים ההם עשו גדולות ונפלאות במלחמות הים, שמו תמיד כל מעינם רק להגדיל את חילם בים (זעעמאַכֿט) ומן חיל היבשה הֶעלימו עיניהם ולא הרבו את מספרם גם לא נתנו בידם כלי מלחמה כראוי להם, ובראותם כי גבורי הצרפתים עם שרי צבאותיהם הנוראים שולפים חרבותיהם עליהם, לא יכלו להתיצב לפניהם וייראו מאד ויחתו מפניהם. כאנשים נואשים ראו כי ליטטיך, אֻטרעכֿט ואָבער־איסעל נפלו בידי הצרפתים, וגדודי (דראָגאָנער) אויביהם משוטטים בנפות האָללאַנד וקרובים הם לאמשטרדם הבירה. וימהרו ההאָללאנדים וישלחו מלאכים אל מלך צרפת ויחלו פניו לכרות עמהם ברית שלום, אך המלך השיב את מלאכי שלום ההם ריקם מלפניו. בעת צרה כזאת התאוששו בני העם וימצאו למות תוצאות. כי בעוד אשר הצרפתים צרים על מבצרי בת האָללאַנד, קמו בני העם בעלי ברית ווילהעלם השלישי מאָראַניען על בעלי ברית הכנסיה החפשית וידיחום למדחפות, בהשיאם עליהם את אשמת הרעה הגדולה אשר מצאתם, ואת ראשיהם ונגידיהם, הלא הם יאָהאַן וקאָרנעליוס דע וויטט, הרגו ברחובות אמשטרדם הבירה, ואחרי כן נתנו את המשרה על שכם ווילהעלם השלישי מאָראַניען (ה“א תל”ב 1672), והוא איש נלבב, גבור חיל ומלֻמד מלחמה, ובחכמתו וגבורתו העיר רוח גבורה ורוח אהבה לארץ מולדתם בלבות יושבי האָללאַנד, ויקומו כאיש אחד חברים ויפתּחו את שערי הנהרות (דאֶממע) ויהפכו את ארצם לים גדול ורחב ידים ויניאו את הצרפתים מגשת אליה; חומות גראֶנינגען הבצורות שחקו לרעם כלי התותח ורעש כלי המפצים אשר כוננו גבורי צרפת על פניהן, והמאַרשאַל מלוקסעמבורג, אחד מראשי שרי הצבאות במחנה הצרפתים, כשל בהליכתו אשר הלך עם גדודי גבוריו ללכוד את אמשטרדם הבירה, כי הנהרות אשר קפאו מני קרח ועלימו התעלם שלג, נמסו פתאֹם, זורבו ונצמתו ולא יכל לעבור עליהם עם חילו הגדול, וישב אחור וידיו לא עשו תושיה. גם פֿרידריך ווילהעלם הקורפֿירשט הגדול ונשיא בראַנדענבורג, בא בעת ההיא להלחם בהצרפתים ולהציל את האללאנד מידם, ויביא אתו גם את לעאפאלד קיסר עסטערייך לעזרת יושבי הארץ ההיא ולרוחתם. ואז נלחץ לודוויג לחצות את צבאות אנשי חילו, חֶצְיָם הציג לעשות מלחמה עם ההאָללאנדים, וחֶצים, ראשית גבורתו, שלח אל נהר רהיין על הקורפֿירסט הגדול ועל קיסר עסטעררייך, ובזה החליש את עזו ויחץ אילותו לרעתו. גם ספרד ונסיכי אשכנז באו אז למלחמה על הצרפתים (ה“א תל”ד 1674), כי יראו מפניהם פן יסבו גם עליהם את האופן בימים יֻצרו כאשר עשו ליושבי האללאנד, ועל כן נועדו יחדו לגדע את זרועותיהם וליַדות את קרנותיהם –.

596 §

אפס כאשר רבו צוררי צרפת ואנשי מלחמתם, כן הרבו הצרפתים לעשות חיל וכן הוסיפו להתאזר עוז וגבורה להכות צריהם חרם ולדכא אותם תחת רגליהם. טירעננע שר הצבא השתער על מדינת פפֿאַלץ, וכארי משחית עבר ורמס וטרף ואין מציל, ואחרי אשר הפך את המדינות העדינות ההן כמהפכת סדום ועמורה, עבר את מעברות רהיין וילך הלוך וקרוב אל מחוז פֿראַנקען. לפניו הלך רצח, ואחריו דם ואש ותמרות עשן, ערים וכפרים היו לשרפה מאכולת אש, וחצרים והיכלים נהפכו לערמות אפר ודשן. נסיכי אשכנז רבו אז איש באחיו ולא גִברו חילים לשבר את זרוע צרפת; סגן המלחמה (קריגסמיניסטער) אשר לקיסר עסטעררייך, לקח שחד מידי לודוויג מלך צרפת ויבגוד בבני עמו וארצו, ויגל להצרפתים את תחבולות המלחמה (קריגספּלאֶנע) אשר חִבלו אנשי מלחמתם. שרי צבאות עסטעררייך היו קצרי יד לעמוד לפני הצרפתים, גם ידיהם היו מלאות אז מלחמה באונגאַרן, ולא יכלו לעזוב את המורדים אשר בתוכה להושיע את האָללאַנד, ולולי קם אז כארי פֿרידריך ווילהעלם הקורפֿירסט הגדול מבראנדענבורג להציל את כבוד אשכנז במלחמה ההיא, כי אז רמה יד לודוויג מלך צרפת ויצא כגבור משכיל מהמלחמה ועל כל אויביו התגבר. כי לודוויג עשה מזמה לשום חחו באף הקורפֿירסט הגדול ההוא ומתגו בשפתיו להשיבו מנהר רהיין אל ארצו, ויצו לצבאות חיל השוועדען בעלי בריתו להתנפל בגבול בראנדענבורג ארץ ממשלת הקורפֿירסט ההוא. אך בטרם עלה על לב השוועדען כי ימהר הקורפֿירסט ויחיש מהלכו אל ארצו, בא הקורפֿירסט בפתע פתאֹם אל ארץ ממשלתו (ה“א תל”ה 28 יוני 1675) ויערוך עליהם מלחמה גדולה על יד ווערבעלין ויכם מכה נוראה מאד ויפץ את פליטיהם לכל רוח. הנצחון ההוא היה אבן המוסדה לגדולת פרייסען, כי מהיום ההוא והלאה רחבה הארץ ההיא ונסבה ותהי לארץ נוראה באיירופא. מקץ חֹדש ימים הומת טירעננע שר צבא צרפת, במערכה במלחמה אצל זאצבאך, כי אחד מגיבורי הקורפֿירסט הגדול ירה בו כדור עופרת ויז לארץ נצחו ויורידהו דומה, והצרפתים נרדפו על צואריהם וילָחצו לעבור את נהר רהיין למלט את נפשם. אך המלחמה ההיא נמשכה גם אז עוד יותר משלש שנים, ותשם שמות בארץ, ומה גם בארצות אשר על נהר מאָזעל ונהר סאַאר, כי הצרפתים הפכו אותן למדבר שממה ואת עריהן השמו. אולם אחרי אשר התעוררו שרי הפאַרלאַמענט בענגלאַנד ויפחידו את מלכם ושריו באימים להפר בריתם את הצרפתים ולבוא בעזרת האָללאַנד, אז בא הקץ להמלחמה ההיא, כי לודוויג ראה כי אזלת ידו ויחליט בדעתו להשיב את חרבו אל תערה ולעשות שלום בארץ. אפס כי גם בעת ההיא התחכם לודוויג להיות ראשון לכל מלכי ארץ ולהוכיח לעיני כל העמים כי רק רוחו הוא צוה לעשות שלום ורק ידו חלקתה בקו את הארצות לכל רב ושליט – . והשלום ההוא יצא לאור בעיר נימוועגען (ה“א תל”ט 1679), ועל פיו הושב לבני האָללאַנד את כל המדינות והמחוזות אשר נקרעו מידם במלחמה – ובני האָללאַנד השליטו עליהם בין כֹה וכֹה את ווילהעלם מאָראַניען גבור החיל, גם הורישו את ממשלתו לבניו אחריו עד עולם –; ולעומת זאת נלחצה ספרד להסגיר בידי הצרפתים את כל גלילות פֿראַנגש קאָנגטעה (דיא בורגונדישע פֿרייגראַפֿשאַפֿט) וכל המחוזות וערי המבצר אשר בחבל וואלענציען ומאָבּאֶהש, ונסיכי אשכנז נלחצו גם הם להסגיר מדינות וגלילות גדולות וטובות בידי הצרפתים ויכנעו עוד תחת ידיהם, והקורפֿירסט הגדול השיב להשוועדען את כל המחוזות והנפות אשר לכד בפאָממערן בחרבו ובקשתו ובעמל רב ותלאות עצומות. הנה כי כן יצא לודוויג הארבעה עשר מלך צרפת מהמלחמה הארוכה והנוראה ההיא כגבור מנצח, ויעש לו שם תפארה בכל הארץ, גם הרחיב את גבולות צרפת ארץ ממשלתו ויגדילה ויאדירה.

597 §

כראות המלך לודוויג כי נסיכי אשכנז נבהלו מפניו, ומלכיה ורוזניה מלאו את כל משאלותיו באימה וביראה, אז חלף רוח גאונו ביתר עז ויחבל תחבולות לקרוע עוד ערים וגלילות מידם. ויאמר בלבו לקחת לו את כל הכפרים והחצרים והערים אשר בימי קדם היו לבָנות להמדינות ולהמחוזות אשר נפלו בגורלו בשלום וועסטפאַללען ונימוועגען –. ולהוציא את מחשבות לבו לאור, הושיב שופטים בעיר מיץ וברייזאַך (ה“א ת”מ 1680), בבתי משפט הנקובים בשם חדרי רייניאָן (Reunionskammern), ועל פי משפטם אשר חרצו קרע בחוזק יד מיד נסיכי אשכנז ערים רבות, כפרים, חצרים, מצודות, בתי רחים (מיהלען), גם נפות ומחוזות גדולות בחבל שפת נהר רהיין השמאלית ויספחן לארץ צרפת. ובראותו כי כאסוף ביצים עזובות אסף את כל הארצות ההן ואין נודד כנף ופוצה פה, הוסיף עוד שנית ידו לקרוע ערים מארץ אשכנז, ותהי דרכו צלחה, עד כי לאחרונה לקח לו בשלום את עיר החפשית שטראַסבורג, אחת מערי ארץ אשכנז, ויספחה לצרפת (ה“א תמ”ה סעפטעמבער 1681) והבישאָף הבוגד פֿראַנץ עגאָן מפֿירסטענבערג עזר לו ללכוד את העיר ולהושיב בה צרפתים. ואז הכביד מלך צרפת את ידו על אזרחי עיר החפשית ההיא להתפשט את כלי מלחמתם, לכרוע על ברכיהם ולהשבע להיות עבדים נאמנים לצרפת. מגדל מינסטער, תפארת גאון בניני ארץ אשכנז, נהפך לבית תפלה קאטהאלית, ואוצר בית הנשק הורק בידי הצרפתים. גם באיטליא קשתה יד לודוויג על מאַילאַנד וגענויא, וַיַראה את יושביהן קשה בחמס ידיו, ומלכי איירופא תחת הִוָעֵד יחדו להכניע את גאות העריץ ההוא ולהשפילו, נתנו עוד יד תחתיו וירהיבו בנפשו עוז. כי קיסר עסטעררייך, מלך ספרד ונסיכי אשכנז כרתו עמו ברית בעיר רעגענסבורג (ה“א תמ”ה 15 אויגוסט 1684) וישביתו מלחמה ביניהם עד קץ עשרים שנה. כל הערים והמדינות וכל המחוזות והגלילות אשר לקח בחזקת היד לא במשפט ולא באמונה, השאירו בידו לאחוזת עולם, גם מצודת לוקסעמבורג אשר לכד לפני ימים מעטים בזרוע עוזו, הניחו לו ברצונם הטוב, ולא שאלו ממנו דבר במחיר השלום אשר השלימו עמו, רק להשבית את משפטי הריינִיאָנים, ולבל יוסיף עוד להרחיב את גבול ממשלתו בארץ –. כה נפל פחד לודוויג הארבעה עשר מלך צרפת על כל מלכי איירופא, וכה נחתה איירופא מפני תעצומות עוזו.

c) תלאות עסטעררייך וְנִצְחָהּ.

598 §

במשך הימים ההם היו ידי הקיסר לעאָפאָלד⁶⁵ מלאות עבודה בארץ אונגארן אשר במזרח ארצות ממלכתו, כי באונגארן לחצו שרי עסטעררייך את הפראָטעסטאַנטים בדבר דתם, גם הכבידו על יושביה משא כבד בדבר המסים ותרומות הקיסר, וחמס ידיהם גדל בארץ עד כי התקוממו האונגארים ויקשרו קשר על קיסר עסטעררייך. והקשר ההוא פרץ בארץ בעת ההיא אשר הישמעאלים חדשו את ימי מלחמתם על עסטעררייך וקדשו עליה מלחמת תנופה, וממשלת עסטעררייך קותה להשבית את סערת המורדים באונגארן (ה“א תל”א 1671) בהראותה אותם את נחת זרועה וביסרה מוסר אכזרי את כל הנלוים אליהם. עד מהרה הוציאה את ראשי הקושרים אל הורג ויומתו על במת מטבח לעיני כל עם הארץ, וכל איש אשר משך עליו קו חשד, הֻכָּה מכות חדרי בטן וַיִצָמת באשמני בתי כלאים, ומשפטי החֹפש והדרור לֻקחו מידי כל האזרחים על המעל אשר מעלו במלכם. אך כל אלה היו לא לעזר ולא להועיל, רק הוסיפו עוד להעלות את שלהבת חמת העם ולהגדיל את מדורתה, גם להעיר ולעורר בקרבם רוח גבורה למלחמה. עממעריך טאֶקעלי, איש אפרתי ואיש זרוע וגבור חיל אשר כל נכסיו החרמו לאוצר הקיסר, נשא נס המרד באונגארן ונאספו אליו המונים המונים מכל הערים ומכל עברים (ה“א תל”ד 1674) ובכח ידיהם גרש את כל חיל עסטעררייך מארץ אונגארן (ה“א תמ”ה 1681), ולודוויג הארבעה עשר מלך צרפת עמד לימינו ויהי זרועו לשבר את זרועות קיסר עסטעררייך, ושלטון הישמעאלים תמך בידו גם הוא וישימהו למלך באונגארן (ה“א תמ”ב 1682) רק התנה עמו לתת לו מס שנה בשנה ולשלוח אליו עוזו וחיל לעזור לו בכל מלחמותיו. והישמעאלים ההם עברו בארץ עסטערריך בחרב ובדם ואש, ויגיעו עד שערי ווין עיר הבירה, הקיסר לעאָפאָלד וכל בני היכלו חרדו וינוסו אל לינץ, ועיר ווין נבוכה וכל יושבי הארץ האמינו כי נפול תפול העיר בידי הישמעאלים עזי הנפש, אפס כי אזרחי העיר אזרו בעוז מתניהם ויעוררו את גבורתם לעמוד לפני אויביהם, ובראשם התיצב השר רידיגער מסטאַרעמבערג להיות מחסה ומגן על העיר. והישמעאלים שמו עליה מצור ויצורו אותה ששים ימים רצופים, אך גבורת אזרחיה גם חוסר ידיעת הישמעאלים במלחמת מצור (בעלאַגערונגסקריג), היו נסבה כי לא נלכדה העיר במשך ימי המצור, ובין כֹה וכֹה באו צבאות עסטעררייך ובראשם קאַרל מלאָטהרינגען, גם צבאות חיל פולאנים ובראשם מלכם הגבור הנודע בשם סאָביעסקי לעזור ולהושיע לעיר הנצורה ההיא (ה“א תמ”ג 9 סעפטעמבער 1683), ומלחמה עזה ורבת דמים התחוללה לפני שערי ווין, ובמלחמה ההיא נגפו הישמעאלים ויפול מהם עם רב, וימהרו וינוסו מהמערכה ויעזבו את אהליהם בידי מנצחיהם, והם מצאו שם שלל רב והון עצום אין קצה, ומאז והלאה היתה יד עסטעררייך על העליונה בכל המלחמות אשר לחמה עם אויביה. אונגארן נכנעה תחת יד הקיסר בעת ההיא, וטאֶקעלי נגיד הקושרים נס מנוסת חרב. אָפֿען אשר היתה מאה וארבעים ושש שנה תחת ממשלת הישמעאלים באה תחת ממשלת עסטעררייך (ה“א תמ”ז 1687), והקיסר לעאָפאָלד הצליח בועד פרעסבורג לעשות חק עולם לבל יבֻחר עוד מלך באונגארן, רק קיסר עסטעררייך יהי מלכה ויוריש את המלוכה גם לבניו אחריו עד העולם, ומני אז היתה ארץ אונגארן ירֵשה לקיסרי בית האבסבורג עד היום הזה. והישמעאלים יספו עוד לעשות מלחמה בעסטעררייך לשוב ולקחת מידה את המחוזות אשר קרעה מהם בחרב ובמלחמה, ועל יד חומות בעלגראד נהרו נחלי דמי נוצרים וישמעאלים, אך הישמעאלים כשלו ונפלו, ועסטעררייך קמה ותתעודד בגבורות שרי צבאותיה אנשי השם, הלא הם קארל מלאָטרינגען, אייגען בן המלך ולודוויג מבאדען. לאחרונה כרתו הישמעאלים ברית שלום עם עסטעררייך בעיר קאַרלאָוויטש (ה“א ת”נ 1690) ובמחיר השלום ההוא נתנו הישמעאלים אל עסטעררייך את זיבענבירגען ואת כל חבל הארץ אשר בין נהר דאָנוי ובין נהר טהייס.

d) מלחמת אָרלעאַנס.

599 §

בימים ההם מת הקורפֿירסט קאַרל ולא הניח אחריו בן לרשת את ארץ ממשלתו, ווהערצאָג מאָרלעאַנס אחי המלך לודוויג הארבעה עשר לטש את עיניו לרשת את הקורפֿירסט ההוא [מלחמת ארלעאנס ה“א תמ”ש–תנ“ז 1697–1689], יען כי עליזאַבעט שאַרלאָטטע אשתו היא אחות הקורפֿירסט, ולודוויג הי”ד אשר בקש תואנה לשלוף חרבו מתערה על קיסר עסטעררייך ומלכי אשכנז, מצא אז את התואנה ההיא, וישלח דבריו אל הקיסר והמלכים ההם לתת ביד אשת ההערצאג אחיו את הון הקורפֿירסט קאַרל ואת מדינות פפֿאַלץ ארץ ממשלתו, כי לה משפט הירושה. ויהי כי שבו דבריו ריקם, וימהר וירק את צבאות גבוריו וישלחם אל גלילות נהר רהיין למלחמה. ולמען הניא את אויבי צרפת מהתנפל עליה בחרב, צוה את לוּוואָאַ מגן המלחמה ואביר הלב להפוך את כל מחוזות רהיין למדבר שממה ולעשות בזה קיר ברזל בין צרפת ובין ממלכות אויביה – ועד מהרה השתערו גדודי הצרפתים כמשלחת מלאכי שחת על הכפרים המאושרים ועל הערים הברוכות אשר על נהר רהיין ועל כל גלילות פפֿאַלץ אשר בפאת דרומית, וישלחו אותם באש ויהפכום לגלים גצים וערמות אפר. המגדל ההרוס במצודת היידעלבערג, עֵד נאמן הוא עד היום הזה על אכזריות הצרפתים ועל עריצותם בעת ההיא. מהר האארדט ועד נאהע כלו באש ובעשן ערים וכפרים, גנים וכרמים, שדי תבואות ועצי פרי הדר, ובעיר מאַנהיים הכבידו הצרפתים את ידם על אזרחיה להרוס בידם את בתיהם ולנתוץ את מבצריהם. את מרבית בתי היידעלבערג שרפו העריצים ההם באש אחרי אשר הרסו את הגשר הנקרא נעקאר (ה“א תמ”ט יוני 1689). וואָרמס היתה לשרפה וגל אפר ולא נותר בה כי אם בית התפלה הנקרא דאָמקירכֿע, ומעיר שפייער גרשו הצרפתים את יושביה, ואחרי כן שללו את שלל העיר וישרפוה, ויתעוללו בקברות הקיסרים אשר בתוכה מימי קדם וימירו את כבודם בקלון –. והנה זולת הסבה הנזכרת אשר הֵסַבָּה את המלחמה ההיא, היתה עוד סבה אחרת להמלחמה ההיא אשר התערבו בה קיסר עסטעררייך ונסיכי אשכנז גם נידערלאַנד, ספרד וההערצאָג מסאַפֿאָיען ופיעמאָנט. כי בעת ההיא נדברו מלכי ארץ על אודות האיש אשר יבֻחר להגמון וקורפֿירסט בקאֶלן, והמלך לודוויג התאמץ לשום המשרה ההיא על שכם ווילהעלם מפירסטענבערג, יען כי אוהב הוא את הצרפתים ובדרכיהם בחר לאהבה, אך הקיסר לעאפאלד והפאַפסט לא בחרו בו ולא אבו לקים המשרה בידו. וזאת היתה הסבה השניה להמלחמה ההיא אשר התעוררה שמונה שנים רצופות ואשר הרעישה ארץ איירופא ממקומה. והנה בכל המלחמות הרבות והעצומות ההן רמה יד לודוויג, כי שרי צבאותיו ואנשי חילו היו מלֻמדי מלחמה וגבורי חיל ויתגברו בכל עת על אויביהם הרבים והעצומים מהם מאד במספרם. באיטליא, בארצות השפֵלות, באשכנז ובספרד הצפונית גברו הצרפתים תמיד ויכו באויביהם מכת חרב, הרג ואבדן, וגם במלחמות הים הפליאו להעזר, ויוכיחו לעיני כל העמים כי גם בים ידם, ובמים עזים ימינם נאדרת ברעם גבורות. והנה כאשר השתוממו כל ארצות איירופא על גבורת לודוויג והצלחתו הגדולה בכל מלחמותיו, כן השתוממו בראותם כי המלך העזוז והגבור הזה התרצה פתאֹם למשאלות אנשי מלחמתו לכרות עמם ברית שלום ברייסווייג (בין האג ובין דעלפֿט) (ה“א תנ”ז 1697) גם לא הרחיב פיהו להרבות במחיר השלום ההוא כאשר עשה כן לפנים בשלום נימוועגען. כי בפעם הזאת לא קרע לודוויג מאומה מארצות קיסר עסטעררייך ויתר הנסיכים אשר נלחמו בו, ורק שטראַסבורג וכל מדינות אשכנז אשר לקח לו בתחלה בחזק יד, נשארו בידו באין פוצה פה ומכלים דבר. אולם לא מאהבת השלום ולא להרגיע ליושבי איירופא מִהֵר לודוויג להשבית מלחמות ולהשיב את המנוחה על כנה, כי לבעבור הקל לו לפרוש ידו על כסא ספרד אשר מלכה הלך ערירי ולא הניח אחריו בן או בת לרשת את ממלכתו – כאשר נספר בזה במקום שידֻבר על דבר מלחמת הירושה ההיא בספרד –.

e) דרך החיים בהיכל המלך. חכמת סופרים. כנסית הדת.

600 §

במשך שלשים שנה האחרונות במאה שבע העשרה, עלתה צרפת על מרום הררי עוז ותתן חתיתה בארצות איירופא, גם היתה מאֻשרת ומבֹרכת בכֹל, עד כי הללו סופרי דברי הימים ההם את דור לודוויג הארבעה עשר לדור דעה מאין כמוהו, וימי מלכותו חשבו לתוֹר הזהב (גאָלדענע צייט) בצרפת. מסחר וחרֹשת המעשה הלכו מחיל אל חיל בישע ימין קאָלבערט השר הגדול וחכם הלבב. בערי הנגב הֻקמו בתים רבים לעבודת גלומי צמר ומטוה משי ולכל שמלות גבר ובגדי נשים ויעשירו את עובדיהם וימלאו בתיהם כל הון יקר. חיל הים (זעעמאַכֿט) גִבר חילים, מוצאות (קאלאניען) לעבודת האדמה כוננו בארצות רבות, חברי סוחרים (האַנדעלגעזעללשאפֿטען) הובילו את סחר צרפת וכל תבואות אדמתה ומעשי ידי אמניה לכל אפסי תבל ואיי ים רחוקים –. בחצר המלך לודוויג נראו הדרי כבוד וסגלות תפארה וחוסן ויקר אשר לא היו עוד כמוהם בהיכל כל מלך רב ושליט עד הימים ההם. היכל המלך אשר בווערזאַיללעס וגניו הנהדרים במצבות (בילד זיילען), בארות עם גֻלות עִליות (Fontainen), שדרות עצים רעננים (בוים אַללעען) ועצי חמד מרהיבי בת עין, היו מופת לכל איירופא בטוב טעם ודעת. משתה שמנים ממֻחים ושמרים מזֻקקים על כל מעדני מלכים, נעשו תמיד בהיכל המלך. קול שָׁרים ושָׁרות מיטיבי נגן ומנעימי זמירות, נשמעו בארמונו כל הימים. מחולות מחנים, שחוק שעשועים, אוּרים (פֿייערווערקע) וכל שמחות לבב אנוש ותענוגות בני אדם לא חדלו בבית המלך ובכל עיר מלכותו גם בכל ערי צרפת להפליא את עיני הרואים ולחדות בשמחה את פניהם. מליצים גדולים, משוררים מהֻללים חכמים מחֻכמים, אמנים נפלאים, התחרו לשבח ולפאר לרומם ולהדר את המלך לודוויג אשר ידו הנדיבה פתוחה תמיד לבזור הון רב לכל איש משכיל אשר ידיו רב לו להשמיע תהלתו עד קצוי ארץ או להרנין את לבבו בפועל כפיו וחכמתו ודעתו –. בנינים יקרים ומפֹארים, בתי חמד לאוצרות ספרים (ביבליאטהעקען), בתים גדולים ורחבי ידים לדרוש ולחקור בהם חכמת הטבע (נאטורוויססענשאפֿטען), בתי ספר ומדרש, טירות נשגבות, ארמנות עוז וכל שכיות החמדה ומשכיות לבב, התנוססו ברחבי ארץ צרפת במצות המלך לודוויג להרבות את כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ויפעת הוד רוממותו. נעימות דרכי האפרתים והדר ארחות חייהם, זהרי שרי המלוכה וחמדות הליכות דרכם, מצאו חן והפיקו רצון מאת כל יושבי ארץ איירופא, ויתחרו לאחוז דרכיהם ולצאת בעקבותיהם. בגדי הצרפתים ומלבושיהם, לשונם וחכמת סופריהם, מצאו קן להם מן הוא והלאה בחברות האפרתים והאצילים בכל ארצות איירופא. מבית המדרש (אַקאַדעמיע) אשר יסד השר האביר רישעלייו בצרפת, יצאו קרני הוד עד קצות הארץ, כי בו צרפו הצרפתים ויזקקו את לשונם, את ניב שפתם, את נאֻמה והגיונה בחכמת סופרים, עד כי היתה לעטרת תפארת הלשונות, וסופרים רבים כתבו בה ספרים הרבה, גדלו והצליחו ויעשו להם שם גדול בגוים. והשפה היפה ההיא היתה מאז והלאה שפת החכמים והסופרים, שפת המליצים והמשוררים, שפת הדיפלומאַטים ושפת המלכים והרוזנים בהיכליהם ובחצרותיהם. ובגלל הדבר הזה גָבה לב הצרפתים ויעדו גאה וגאון וישתבחו ויאמרו: „רק עם חכם ונבון אנחנו ואפס זולתנו!“ –. המלאכה המפֹארה, מלאכת המליצה הדראַמאַטית, עלתה בימי המלך לודוויג עד מְרוֹם קִצָהּ על ידי המליץ הגדול פעטער קאָרנעליע [קארנעליע ה“א שס”ו–תמ“ד 1684–1606] אשר מחברתו הנקובה בשם (Cid) היתה אבן פנה ואבן מוסדה להמליצה הדראַמאַטית בארץ צרפת, ועל ידי המשורר המהֻלל ראַסין [ראסין ה”א שצ“ט–תנ”ט 1699–1639] אשר הצליח מאד בספריו היקרים הנודעים בשם איפֿיגעניא ופֿהאֶדראַ אשר בהם שָׂרָה המשורר הזה עם המליץ האדיר אייריפידעס ויוכל לו. גם הפליא מעשהו במחברותיו „אסתר, ועתליה“ אשר נשא דעו למרחוק ויקח לו את דברי ימי קדומים ההם מספרי הקֹדש ויבן עליהם טירת כסף לחמדת לבב אנוש. על ידם החזיק עוד חכם וסופר מהֻלל ליסד את היכל המליצה הדראַמאַטית, הלא הוא המליץ החרוץ במלאכת חזיוני שעשועים הנודע בשם מאָליער [מאליער ה“א שפ”א–תל“ג 1673–1621]. הוא הרים את קרן המליצה ההיא בספרו הנקוב בשם „טארטיף“, בספרו „הכֵּלַי“ (גייצהאַלז) ובספרו „שונא אנשים“ (מענשענפֿיינד) ועוד רבים כאלה, ובהם הודיע לַכֹּל איך חדרו מבטיו בחדרי לבב האדם ויחפש כל בתי נפשו לראות את כל משוגותיו ומעשי תעתועיו –. המשורר המשכיל באָאַלאָ [באאלא ה”א שצ“ט–תע”א 1711–1636] שִׂכֵּל את ידיו במלאכת חרוזים נחמדים וישר שירים נשגבים (אָדען) ושירי התולים (סאַטירען) עד כי נחשב להאָראַץ הצרפתי. משלי לאַפֿאָנטען [לאפאנטען ה“א תנ”ד 1694] וספוריו היקרים, יקרים הם עד היום, המורים ילמדו אותם את תלמידיהם בבתי הספר, והאבות ישננום לבניהם, כי ברכה בם ללומדיהם ולעושיהם. המחברת המפֹארה טעלעמאַך מעשה ידי הבישוף פֿענעלאָן [פֿענעלאן ה“א תע”ו 1716], כלי חפץ הוא בידי כל מביני מדע, דבריה המסלאים בפז נעתקו לכל הלשונות המתהלכות באיירופא, ומעינותיה נפוצו עד אפסי ארץ וים רחוקים. הבישאָף באָסוועט [באסוועט ה“א תס”ד 1704] נתן אמרי שפר בתוך קהל ועדה, הטף הטיף דברי נגידים ממרום במתי בתי התפלות, והוא ועוד חכמי לב ובעלי לשון למודים כמוהו הרימו בכבוד את קרן חכמת הַדִבֵּר בענינים רבים אשר ברוח האמונה יסודם (קאַנצעלבערעדזאַמקייט). החכם הנודע בשם באַילע [באילע ה“א תס”ו 1706] מבעלי כנסית ההוגענאָטים, הרחיב את גבול הפילוסופיא הפוסחת על שתי הסעיפים (Skepticismus) ויתן להם מהלכים בין יודעי בינה. והמשכילים בעם הנודעים בשם יאַנזעניסטים אשר רָבו בחזקה עם היעזואיטים ועם למודיהם הפוֹרים ראש ולענה, הגדילו את תפארת הליטעראַטור בהורותם את הדרך אשר ילכו בה החכמים המריבים את ריב הדת וההשכלה בעזרת כלי נשק החכמה והתבונה (Polemik) –. החכם והסופר פאַסקאַל [פאסקאל ה“א תכ”ב 1662] גבר על כל בעלי מפלגת היאַנזעניסטים בדברי ריבות ההם ובעדים נאמנים על דבריו, ודברי ריבותיו הלא הם כתובים על ספרו המתֹאר בשם „מכתבים מפראָווינץ“ (בריפֿע אויס דער פראָווינץ).

601 §

אמנם אף כי אזרו חנפי לב כגבר חלציהם לפאר ולרומם ולהדר את דור לודוויג הארבעה עשר, קצור קצרה ידם למחות את העוון הגדול אשר נעשה בדור ההוא, הלא הוא עֲוֹן הרדיפה אשר רדף המלך ושריו את ההוגענאָטים להשמידם ולכלותם מעל פני האדמה, וגם אם יְכַבְּסוּ החנפים ההם את הדור ההוא בנתר וירבו לו בוֹרית נכתם העון הזה לפני התולדה כל ימי עולם. כי המלך לודוויג הארבעה עשר האמין כי למלך עזוז וגבור כמוהו יאות להביא את כל בעלי הכנסיות השונות אשר בארץ ממלכתו תחת צל כנפי הכנסיה האחת השלטת בארץ, הלא היא הכנסיה הקאטהאלית. ועל כן לחץ בחזקה את היאַנזעניסטים, אשר נפלגו ממפלגת הקאַטהאָלים ויריבו עם היעזואיטים והליכותיהם ועם הפאפסט ותהלוכותיו, ויכבד עליהם אכפו לשוב אל חיק הכנסיה הקאַטהאָלית ואל ממשלת הפאַפסט וכל קדושיו. אך יתר הרבה מאד לחץ את ההוגענאָטים וירדפם בסערתו ובסופתו ויאמר להשמידם מתחת שמי ה' אם לא יעזבו את דרכי דתם ומחשבות אמונתם וישובו אל הכנסיה הקאטהאלית. ימים רבים היה השר קאָלבערט מגן ומחסה לההוגענאָטים, כי אהבם בגלל חריצות ידיהם בכל מלאכת עבודה ובכל חרֹשת המעשה, וידבר עליהם טובות לפני המלך ולא נתנם לבז ולמשסה בידי אויביהם ומבקשי רעתם. אך לאַכֿאַיזע הכֹהן אשר לפניו התודה המלך על חטאיו וגם הגבירה מאינטענאָן אשת לודוויג אשר כל ישעה וכל חפצה להשיב את כל הנוצרים אל הכנסיה הקטהאלית, גם לוּוואָאַ סגן המלחמה ואביר הלב, לא נחו ולא שקטו עד אשר הטו את לב המלך להאטים אזנו לכל דברי השר קאָלבערט מגן ההוגענאָוים, ולעשות בהם נקמות בחרב ובדם עד כלותם או עד שובם אל כנסית הקאטהאָלים. וימהר המלך ויתן לההוגענאטים חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, וירעצם וירוצצם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ויצו להמעיט את מספר בתי תפלותיהם ולבל יֻתַּן להם מקום להתפלל כי אם בשלשה או ארבעה בתי תפלות. בכל עת אשר התעוררו רגשי נֹחם בחדרי לבב המלך ויציקוהו על חטאות נפשו ופשעיו כי התגברו, גם בכל עת אשר נשאו רוחו לאהבה וליראה את ה' ולדבקה בו, היתה ראשית דרכו להוסיף עוד עַנוֹת את ההוגענאָטים, להשיבם עד דכא ולבל ישיב ידו מבלע עד אשר ישובו אל הכנסיה הקאטהאלית, ובזה האמין למצוא מחילה סליחה וכפרה על כל עונותיו, גם להפיק עוד רצון מה'. מעט מעט לקח מידם את כל הפקודות והמשרות אשר להם, לא נתנם לבוא בקהל השרים ולהתערב בכל דבר הנוגע לעניני המדינה בכלל או בפרט, ורק אם המירו דתם הֻקמו על להיות שרים ושופטי ארץ, ובזה הצליח המלך להשיב רבים מהם האוהבים בצע והרודפים אחרי הכבוד אל הכנסיה הקאטהאלית. ולעניי עָם פָּתוֹחַ פתח המלך את אוצרו ויתן כסף רב לכל איש ואיש אשר המיר את דתו, גם עשירים ונדיבים רבים ממרום בני הקאטהאלים הרימו תרומות כסף אל החפץ הזה. והמלך הוציא דבר מלכות מלפניו כי גם בנים קטנים יוכלו לבוא בברית הכנסיה הקאטהאלית ברצונם הטוב, גם בחוזק יד. אבות עזבו את בניהם, אנשים נטשו את נשיהם, בנים קטנים שֻדדו מזרועות אבותיהם, והכֹהנים הקאטהאלים חנכו אותם על פי דרכי דתם, וכל איש אשר נחם ממעשהו וישב אל דתו הראשונה, נשא את עונו, גם העדה אשר ספחה אותו אליה לא נקתה מִשְפָטִים רעים. שרי חצר המלך גם ראש הכהנים הקאטהאלים והבישאף באָסוועט בראשם, לא חשכו מכל יגיעה נפשם, לא עיפו ולא יגעו לעשות את הכנסיה הקאטהאלית שלטת בארץ צרפת ולהכניס בבריתה את ההוגענאָטים הסוררים (קעטצער). וכראות המלך והשרים כי כל המעשים ההם לא הועילו עוד להפיק את זממם, וכל מזמות תחבולותיהם להתעות את ההוגענאָטים מדרכיהם לא הוציאו עוד את מאויי לבם לאור, נועצו לב יחדו להכביד את אכפם עליהם בתגרת ידי אנשי המלחמה הנקובים בשם דראַגאָנער להציק להם בלי הפוגה עד אשר יעזבו את דתם. ומהרה קל שלח השר לופאיס שפעת מלאכי חבלה ההם בכל ערי הנפות אשר בצרפת הדרומית ויבואו וישבו בבתי ההוגענאָטים ויאכלו את יגיעם ואת כל אשר אספו בזעת אפם, וירעו אותם ויענום וימררו את חייהם. בימים מעטים ירדו האזרחים מנכסיהם, העשירים רשו ודלו, הדלים התעטפו ברעב, ותהי עת צרה לההוגענאָטים מאין כמוה! ואנשי חיל ההם פעלו ועשו יתר הרבה מאד בתגרת ידם ובנחת זרוע עֻזם מאשר פעלו השרים והכֹהנים בכספם ובזהבם ובדבריהם הטובים להתעות את ההוגענאָטים מדתם. לאלפים ברחו מארצם לארצות נכריות למצוא שם מנוח לכף רגלם ולחם חקם ולחיות באמונתם ודתם. ולאחרונה גזר המלך אֹמר להפר את הברית אשר כרת עם ההוגענאָטים בעיר נאַנטעס (ה“א תמ”ה אקטאבער 1685), ובזה נתנם לבז ולמשסה באין מציל! מהרה קל צוה עליהם במפגיע לבל יוסיפו עוד לעבוד את אלהיהם על פי הליכות דתם, את בתי תפלותיהם הרס בעברתו, את בתי ספריהם ובתי מדרשיהם סגר לבל יפתחו עוד, ואת מטיפיהם (פרעדיגער) גרש מארץ צרפת ויהיו נודדים בגוים. וכראות המלך כי המונים המונים ינוסו יום יום לארצות אחרות, העביר קול בכל מדינות מלכותו לצַוֹת על ההוגענאָטים לבל יוסיפו עוד לעשות כדבר הזה, וכל איש אשר יעבור את מצותו אחת דתו להיות אסיר־אני (גאַללעערענשקלאַפֿע) כל ימי חייו ורכושו יחרם לאוצר המלך. אך גם הגזרה הרעה ההיא היתה קצרת יד לעצור בעד הנסים, ויותר מחמש מאות אלף הוגענאָטים נסו מצרפת לארצות אחרות המחזיקות בדת הפראָטעסטאַנטית, ויבואו לגור בארץ שווייץ, במדינות פפֿאַלץ על נהר רהיין, בבראנדענבורג, בהאללאנד ובענגלאנד. בארצות ההן מצאו האומללים ההם מרגוע, ושלות השקט היתה להם, זרעו שדות, נטעו גנים, שלחו בכל משלח יד את ידיהם, ארגו וטוו גלומי משי אשר לא ידעו עוד יושבי הארצות ההן, ויביאו ברכה בכל מקומות מושבותיהם. עדת חנפים הללו את המלך לודוויג ויחליטו כי הוא בִער את ההוגענאָטים הסוררים מצרפת, אך אין נכונה בפיהם כי עוד נשארו הוגענאָטים רבים ועצומים בגלילות קעפֿענען אשר לא החליפו ולא המירו דתם. כי כאשר באו רודפיהם בגלילות ההם, התיצבו ההוגענאטים לקראתם בזרוע חשופה ובמלחמת תנופה, וכאשר הוסיפו הרודפים ההם לרדוף אותם באף ובתוכחות חמה, כן יספו הנרדפים להחזיק במעוז דתם בכל עוז. בראש הנרדפים והנגשים ההם התיצב איש אחד אשר היה לפנים נער רועה עדרים ושמו קאפֿאליער, גם עוד אמיצי לב כמוהו אשר נקראו בפי ההמון בשם נביאים, וכלם הערו למות נפשם על דתם ואמונתם. מלחמה גדולה ואיומה התחוללה בגלילות ההם מעון השלום מעולם, וכֹהנים הוגענאָטים הרהיבו בנפשות בני דתם עוז ללחום בכל נפשם את מלחמות הדת עד נטף הדם האחרון. ימי המלחמה ההיא נמשכו ימים רבים עד כי עיפה נפש הרודפים וגברו הנרדפים וידבקו בדתם, אך כשני מילליאָן הוגענאָטים נשארו בלי בתי תפלה ובלי משפט אשם, ויהיו מטרה לכל חצי זדון מטעם המלך ושריו.

IV. מאה שמנה עשרה.

1. מלחמת ספרד על דְבַר מוֹרֶשֶׁת המלוכה (ה“א תס”ב–תע"ד 1714–1702).

601 §

בימים ההם מָלָך בספרד המלך האחרון ממלכי בית האבסבורג, הלא הוא קאַרל השני, והמלך הזה הלך ערירי ובן או בת אין לו לרשת את כסא מלכותו. ויהי כי קרבו ימיו למות, ויועדו מלכי איירופא ויחלקו להם את ארצות ממשלתו, ויחר בהם אף המלך קאַרל, ויקרא בזעם אפו: „המלכים ההם קצו בטפחות ימי חיי, ובעודני חי יחלקו ממלכתי להם, ועל ארץ ממשלתי יַדו גורל, ופי לא שאלו! – “. וההערצאָג הארקורט ציר מלך צרפת אשר היה בעת ההיא בהיכל המלך הזה, מצא אז עת רצון לחבל תחבולות ולהטות את לבבו לדעתו, ויפתהו בחלק שפתיו ובנכליו הרבים להוריש את כסאו אחריו לההערצאָג פֿיליפפ מאנשו (Philipp von Anjou) נכד המלך לודוויג הארבעה עשר. ומלך ספרד נפתה לדברי הנוכל ההוא, ויכתוב בספר ויחתום בטבעתו כי הוא מוריש את כתרו לנכד מלך צרפת ההוא, אף כי לפי דברי הברית אשר כרתו מלכי ספרד ועסטעררייך לפָנים היה משפט הירושה לקיסר עסטעררייך ולבניו בני בית האבסבורג (ה“א ת”ס 1700) –. והנה בראשית ימי המאה השמנה עשרה הלך קאַרל השני מלך ספרד בדרך כל הארץ, ולודוויג הארבעה עשר חשב מחשבות על דבר הירושה אשר הוריש בסתר לפֿיליפפ נכדו, ויפסח על שתי הסעפים אם לקבל את נזר מלכות ספרד או לחדול, כי נפשו ידעה מאד את המלחמות הכבדות אשר תתעוררנה בגלל הדבר הזה בינו ובין קיסר עסטעררייך אשר לו משפט הירושה באמת, אך שרי חצרו ויועציו ומאינטענאָן אשתו הגבירה הסיתוהו גם יכלו לו, ויתמכר למורשת ספרד גם כי ידע כי לרגלה תתחולל סערת מלחמה עזה על ראשו, וארצו העיפה והיגעה דורשת מנוחה להחליף כח. ויהי אך ישב פֿיליפפ נכדו על כסא המלוכה בספרד, והנה סער גדול מתגורר מארץ עסטעררייך, ומלחמה איומה השתערה עליו אשר לא נהיתה עוד כמוה מיום מָלְכוֹ בצרפת, כי לעאָפאָלד קיסר עסטעררייך [לעאפאלד ה“א תי”ז–תס"ה 1705–1657] הוציא את כלי זעמו לְמַגֵר לארץ את כסא פֿיליפפ ולהמליך את קאַרל בנו השני בספרד, כי לו משפט הירושה, וכל מלכי איירופא נִלְווּ אליו ללחום את מלחמותיו. הקורפֿירסט הגדול פֿרידריך מבראַנדענבורג היה זרועו במלחמה ההיא בגלל אשר נפשו ידעה מאד כי הוא הצדיק בריבו, גם בגלל אשר נתן עליו לעאָפאָלד הוד מלכות וישימהו למלך בפרייסען. האַנאָווער חשה לעזרתו בגלל הטובה הגדולה אשר עשה עִמָהּ לפני ימים מעטים. האָללאַנד התנדבה לעזור לו בגלל הפחד אשר פחדה מפני זעם אפו ורעם גבורותיו. ענגלאַנד התחברה אליו בגלל הקצף אשר קצפה על לודוויג הארבעה עשר על אשר הרכיב לראשה את יעקב שטוארט השלישי אחרי מות אביהו. גם כל נסיכי אשכנז ורוזניה נוסדו יחד לעמוד לימין הקיסר (ה“א תס”א 1701). ועם מלך צרפת לא היה בלתי אם מאַקס עמנואל הקורפֿירסט מבאַייערן ואחיו הקורפֿירסט מקאֶלן, וזולתם לא בא אחד ממלכי ארץ בברית עִמו לעזור לו במלחמותיו. וארץ ספרד נחלקה אז לשתי מחלקות: אַראַגאָניען, קאַטאַלאָניען, וואַלענציאַ ויתר הנפות המזרחיות עזרו אחרי קיסר עסטעררייך, וקאַסטיליען עם שאר המדינות והמחוזות שלפו חרבן מתערה ללחום בעד פֿיליפפ החמישי מלכם הבּוּרבּאָני אשר הוא גם חוטר מגזע מלכי בית האבסבורג מצד אמו ואשר תכונות נפשו נושאות בד בבד עם תכונות נפש הספרדים והליכות דרכם –.

602 §

והנה במלחמה הגדולה ההיא הוליכה ההצלחה לימין עסטעררייך וענגלאנד את הנצח וההוד ובכל אשר פנו הריעו אף הצריחו ועל אויביהם ואנשי מלחמתם התגברו, יען מה? יען כי שני שרי צבאותיהם היו גבורים משכילים מאין כמוהם בכל הארץ בימי הדור ההוא, הלא הם: הפרינץ אייגען מסאַוואָיען⁶⁶
(Eugen von Savoyen) וההערצאָג מאַהלבּאָראַ⁶⁷. אייגען מסאַוואָיען אשר עשה לו כבר שֵׁם תפארה במלחמות הישמעאלים, הוסיף עוד לעשות לו שֵׁם בגבורים בתחלת המלחמה הזאת, כי במועצות ודעת התנפל באיטליא, וברוח חכמתו וגבורתו גרש משם את קאַטינאַט אחד מגבורי שרי צבאות צרפת עם כל גדודי הצרפתים אשר ברגליו, ואת ההערצאָג מסאַוואיען ופיעמאָנט הביא במסורת ברית השלום עם קיסר עסטעררייך לעזור לו במלחמותיו, ומאַהלבאָרא נשיא ראש מפלגת בני העם (Whigs) ושליט רב בענגלאַנד מימי מלוכת המלכה חנה, היה איש נלבב וחכם מחֻכם בחכמת הנהגת המדינה ובחכמת טכסיסי מלחמה, אך באהבת בצעו וברדפו אחרי הון ועושר, המיר את הדר כבודו בקלון, וההערצאָג מסאַוואָיען אשר בא במסורת הברית עם קיסר עסטעררייך, הביא עליו ועל ארצו צרות רבות ומצוקות גדולות בתגרת ידי הצרפתים. כי ווענדאָמע שר צבא גדול בחיל הצרפתים לכד את פיעמאָנט ואת לאָמבאַרדיי (ה“א תס”ג 1703), ויחשוב מחשבות להתחבר אל הקורפֿירסט מבאַייערן בעל ברית מלך צרפת אשר השתער אז בעזו על טיראָל, אך אזרחי טיראל הפירו את מחשבות שר הצבא ההוא, כי הם התיצבו על תופעות הררי עֻזם גם התחבאו במחבואי עמקיהם ומנהרותיהם וישיאו מות ושחת על ראשי הבייערים ויפילו בהם חללים רבים (ה“א תס”ג 1703), והקורפֿירסט ראה כי כלתה אליו הרעה וימהר וינס מגיא ההרגה ההיא ויתחבר אל צבאות הצרפתים אשר פרצו אז בשוואַבען תחת פקודת פיללאַרס וטאַללאַרד שרי צבאות צרפת ונגידי אנשי מלחמתה. ואייגען מסאַוואָיען, גם לודוויג מבאַדן אחד משרי צבאות עסטעררייך, מהרו וידאו כנשרים ויתיצבו במערכות מלחמה להלחם בהצרפתים והבאייערים בארץ שוואבען, ועד מהרה נלוה אליהם גם ההערצאָג מאַהלבּאָראַ אחרי עשותו גדולות ונצורות על נהר רהיין ומאזעל. אך בטרם החלה המלחמה שלח אייגען וההערצאָג מאַהלבּאָראַ את לודוויג המאַרקגראַף הזקן לצור את אינגאָלשטאֶדט, ואחרי כן חשפו את זרוע עֻזם וַיַכּוּ את הצרפתים והבייערים מכה נצחת במלחמת האֶכֿשטאֶדט, או (כפי אשר יקראו לה הענגלאנדים) במלחמת בלענהיים (ה“א תס”ד 13 אויגוסט 1704). במלחמה ההיא נשבה טאַללאַרד עם צבא רב מצבאות גבוריו בידי אנשי מלחמתו, וכל כלי הנשק וכלי המלחמה נפלו בידי העסטערייכים והענגלאנדים, והקורפֿירסט מבאייערן ברח עם הצרפתים מעבר לנהר רהיין ויעזוב את ארצו ביד העסטעררייכים, והם הכבידו את ידם על יושבי הארץ ההיא וילחצום בחזקה וישימו עליהם עול ברזל, ויהי כאשר נלאו נשוא את מצוקותיהם הנוראות, מרדו בהעסטעררייכים מציקיהם וקובעי נפשם, אך בדבר הזה הביאו עוד עליהם צרות רבות ורעות, כי אדוניהם החדשים והקשים הוסיפו עוד לענותם וירעצום וירוצצום כעריצים ואכזרים. והקיסר יאָזעף הראשון [יאזעף הראשון ה“א תס”ה–תע"א 1711–1705] אשר ישב אז על כסא לעאָפאָלד אביו ואשר יצא בעקבותיו, העיר כל חמתו על מאַקס עמנואל הקורפֿירסט מבאייערן ועל אחיו הקורפֿירסט מקאֶלן, ויתן אותם לחרם ולאָלה וקללה בארץ אשכנז.

603 §

גם בארצות השפלות ובארץ איטליא פנתה ההצלחה ערף אל הצרפתים ותהל נֵרָהּ על ראש העסטעררייכֿים והענגלאנדים (ה“א תס”ו 23 מאַי 1706). כי בארצות השפֵלות הכה ההערצאָג מאַהלבּאָראַ את הצרפתים מכה אנושה מאד במלחמת ראַמילליעס וישבר את זרוע המאַרשאַל הצרפתי וויללעראי רצוי נפש מאינטענאן הגבירה. פרי המלחמה ההיא היה כי הארצות השפלות אשר היו תחת ממשלת ספרד באו בידי בן קיסר עסטעררייך השואל לרשת את מלוכת ספרד. גם באיטליא היתה תבוסת הצרפתים שלמה, כי אייגען מסאַוואָיען הכה שם במערכה במלחמה על יד טורין את חיל הצרפתים הרבים והעצומים ממנו, וילכוד את מאַילאַנד, את הלאָמבאַרדיי ואת כל נפות איטליא התחתונה (ה“א תס”ו 7 סעפטעמבער 1706), ויעש לו שם בארץ כשם הגבורים הגדולים, תהלתו מלאה הארץ, אב לבנים ספרו את גבורותיו ועזוז נוראותיו, וכל העם שרו את גדלו ואת תפארת נצחו ועזו. אך בארץ ספרד רמה יד פֿיליפפ מאנשו נכד המלך לודוויג הארבעה עשר על העסטעררייכים ועל הענגלאַנדים. כי אף אם מרבית מדינות אַראַגאָניען דבקו בעסטעררייך וימליכו עליהם את קאַרל למלך, גם ברצלונה, וואַלענציא וכל ערי המבחור נפלו אליו ויתנו עליו הוד מלכות, בכל זאת גבר פֿיליפפ יען כי יושבי קאַסטיליען דבקו בו וילחמו את מלחמותיו, ואחרי הנצחון אשר נצח את אויביו עד יד אלמאַנצא (ה“א תס”ז 25 אפריל 1707), פקד את עון הארצות ההן אשר מרדו בו ויעש בהן שפטים נוראים. נאות וואלענציא נָדַמוּ וְנִשַׁמוּ בתגרת ידי פֿיליפפ, ויושביה אנשי הלבב בחרו במות מהתענות תחת ידי יושבי קאַסטיליען שנואי נפשם מעולם, ולבל יפלו בידי מנצחיהם ויתעללו בם, שרפו בידיהם את בתיהם באש וַיִשָׂרְפוּ עם הבתים יחד כאשר עשו כן לפָנים גם אזרחי זאַגונט ונומאַנטיאַ. ולאחרונה כאשר הכניע פֿיליפפ את סאַראַגאָזאַ ואת לערידאַ ויכריע לטבח את ראשי אפרתיהן, נפלה אַראַגאָניען, קאַטאַלאָניע גם וואַלענציא ולֻקח מהן שארית משפטי החֵרות וחקי השלטון אשר היו עוד בידן, ותלחצנה לקבל עליהן את משפטי קאַסטיליען וכל הליכות דתיה ודיניה. אך ברצלונה גברה חילים ולא נתנה ידה אל פֿיליפפ עד אחרית המלחמה ההיא.

604 §

בשנת (ה“א תס”ח 1708) הוסיפו עוד אייגען ומאַהלבאָראַ שרי הצבאות לעשות גדולות ונוראות במלחמה ויוסיפו עוד תהלה על כל תהלתם, כי בזרוע עזם וברעם גבורותיהם נצחו את רבבות אנשי מלחמתם על יד אוידענארדע⁶⁸ אשר על נהר שעלדע (ה“א תס”ח 11 יולי 1708). במלחמה הנוראה ההיא הכו הגבורים המשכילים האלה את צבאות לודוויג הארבעה עשר מכה נפלאה מאד עד כי נואש לודוויג ולא קוה עוד להתגבר על אויביו כל הימים, ובהתבוננו עוד כי ארץ ממלכתו עיפה להורגים וכל מעיני ישועתה ומחיתה דללו וחרבו, נכספה נפשו לעשות שלום עם אנשי מלחמתו, אך אייגען ומאהלבארא לא אבו ולא שמעו אל דברי השלום אשר שלח אליהם ביד מלאכיו, ולאחרונה נטלו עליו שאלות קשות מאד במחיר השלום ההוא, למען ענותו והשפיל את גאותו ואת גאונו. ותהי הנקלה בעיניהם לשאול מאתו לנער כפיו ממורשת מלכות ספרד ולכתוב ולחתום בטבעתו כי אין לו כל חלק ונחלה בכל מדינות הממלכה ההיא לעולם, ויקשו עוד לשאול ממנו כי הָשֵׁב יָשיב את עלזאַס ושטראַסבורג אל נסיכי אשכנז ולא תדרוך עוד כף רגל צפתי בה. והנה אף כי נשבר לב לודוויג המלך הגדול הלובש גאות וגאון תמיד לשמוע התנאים הקשים אשר נטלו עליו משנאיו להכניעו ולהשפילו ולהשכין לעפר כבודו, בכל זאת הואיל למלאות את השאלות הקשות ההן במחיר השלום, אך כאשר הוסיפו עוד אנשי מלחמתו לשאול ממנו כי יעזור להם לגרש את פֿיליפפ נכדו מארץ ספרד, אז עלה עשן באפו ובאף שרי חצרו ויוסיפו עוד להלחם באויביהם (ה“א תס”ט 11 סעפטעמבער 1709). והנה במלחמת מאַלפלאַקאֶה⁶⁹ הֻכּוּ הצרפתים מכה גדולה ונוראה מאד אשר לא היתה עוד כמוה עד היום ההוא, ואז נכנע לבב המלך לודוויג ויחפוץ לקנות את השלום בכל מחיר אשר יושת עליו. אפס כי בעת ההיא נגלתה נקמת האלהים ומוסר שדי גם על פרי גֹדל לבב אנשי מלחמתו ועל תפארת רום עיניהם למען ידעו כי אנוש המה ולא יוסיפו לגבהה עוד! –.

605 §

דברי ריבות התעוררו אז בין אשת ההערצאָג מאַהלבּאָראַ ובין המלכה חנה מְלֶכֶת ענגלאַנד, גם בעלי לשון הכו אז את אשת ההערצאָג ההיא בלשון על גאון לבה ורדפה אחרי המשרה, ועל פי הדברים האלה גוֹרשָה ההערצאָגין מהסתפח עוד בחצר המלכות, וסגני מפלגת העם (ווהיגמיניסטעריום) נדחו מפני בעלי מפלגת המלך (טאריעס) (ה“א ת”ע 1710). והם ובראשם החכם המהֻלל בחכמת המדינה והסופר המפאר באָלינגבראָקע (לאָרד ס"ט יאָהן), חתרו בכל מאמצי כח להשבית את המלחמה הארוכה עם צרפת, וישלחו מלאכי שלום אל המלך לודוויג להטותו למחוז חפצם לעשות שלום בארץ (ה“א תע”א 1711), והשלום ההוא יצא עד מהרה למענהו בשנה הבאה אחרי מות הקיסר יאָזעף הראשון ולא הניח אחריו בנים, וקאַרל אחיו אשר לו נתכנה מלוכת ספרד, ירש את נזר מלכותו, ואז חדלה ענגלאַנד גם כל מלכי איירופא מעזור לו לספח את ספרד אל עסטעררייך, יען כי אז ירב עוד הפעם גודל בית האבסבורג ויגדל כחו ואונו על כל מלכי ארץ –. ותהי ראשית מעשה ענגלאנד להשבית המלחמה בינה ובין צרפת (וואַפֿפֿענרוהע) ואחרי כן לקחה מההערצאָג מאַהלבּאָראַ את משרתו, ואת כבודו מעליו הפשיטה, וזאת היתה פתח תקוה לשלום אוטרעכֿט (Utrechter Friede) (ה“א תע”ג 14 אפריל 1713) אשר יצא אחרי כן לאור להרגיע ליושבי איירופא. על פי דברי שלום ההוא, קמה מלוכת ספרד ואחֻזות נחלותיה באַמעריקאַ לפֿיליפפ החמישי ממלכי בית בורבאָן ונכד המלך לודוויג הארבעה עשר, ובעד זה הבטיח פֿיליפפ לבל יחֻבר נזר ספרד אל נזר צרפת עד העולם. ענגלאנד לקחה מיד צרפת את שאָטטלאַנד החדָשה ועוד מושבות רבות באמעריקא הצפונית, ומיד ספרד לקחה את המבצר המהולל, מבצר גיבראַלטער, ועוד חפצים יקרים כאלה אשר הרבו את כבוד עשרה ואת יקר תפארת גדולתה. ההערצאָג מסאַוואָיען לקח את אי סרדיניא גם את הוד שם „מלך“ –. ורק קאַרל קיסר עסטעררייך ונסיכי אשכנז לא באו בברית השלום באוטרעכֿט, ויוסיפו עוד לעשות מלחמה. אמנם לא ארכו הימים ותפקחנה עיני הקיסר לראות כי הוא לבדו קצר יד להתגבר על אויביו, ועל כן התרצה אל שלום ראַסטאַטט, (ה“א תע”ד 7 מאַרץ 1714), וישב חרבו אל תערה ויכרות ברית עם ספרד ועם כל מלכי איירופא, ואחרי כן הואילו גם נסיכי אשכנז לעשות שלום עם לוחמיהם (ה“א תע”ד סעפטעמבער 1714), ודבר השלום ההוא יצא לאור בבאַדען בפלך אַראַגוי. בשלום ההוא נפלו ארצות השפֵלות אשר לספרד לאחֻזת נחלה אל קיסר עסטעררייך, ובאיטליא נחל את עיר מאַילאַנד ובנותיה, את נעאַפעל ואת סיציליא. הקורפֿירסטים מבאַייערן וקאֶלן אשר הָחרמו מטעם קיסר עסטעררייך, שבו לארצות ממשלתם כבראשונה, וכבוד שם „מלך“ נִתן לפרייסען על פי כל מלכי איירופא יחד.

606 §

צרפת. בשנה הבאה (ה“א תע”ה 1 סעפטעמבער 1715) מת לודוויג הארבעה עשר אשר קָץ בחייו ואשר תלאות הזמן ומהלומות האסון דִכאו לעפר חיתו. כי במשך שתי שנים מתו עליו בנו מחמל נפשו, נכדו ורעיתו החכמה גם בן נכדו הבכור, עד כי לא נותר לו מכל בניו כי אם בן נכדו הצעיר אשר היה אז בן חמש שנים, והוא ישב על כסאו אחריו, ושמו לודוויג החמשה עשר [לודוויג הט“ו ה”א תע“ה–תקל”ד 1715–1774]. ועד אשר גדל המלך הצעיר הזה ויצלח למלוכה, נתנו כל השרים את רסן השלטון על ארץ צרפת ביד ההערצאָג פֿיליפפ מאָרלעאַנס [שלטון ארלעאנס ה“א תע”ה–תפ"ג 1723–1715], ויהי הוא הרב והשליט, ועל פיהו ישק כל הליכות המלוכה. והוא הרים בכבוד את קרן הקאַרדינאַל דֻבּאָאַ (Dubois) אשר היה לפנים מוֹרוֹ ומלמדו וישימהו למשנה (מיניסטער) במלכות צרפת, ושניהם היו אנשי רוח ומשכילים בכל מדע, אך בנים שובבים ובנים סוררים, עזבו ארחות צדק ויהיו מלעיבים בכל דת ואמונה, רדפו תענוגות בשרים, דבקו בחמדות נמבזות, השחיתו את דרכם על הארץ ויריקו את אוצר המלוכה במשובותיהם ומעלליהם הרעים. בימי השליטים השובבים והמשחתים ההם, ירדו אלפי עשירים מנכסיהם, כי השליטים חבלו תחבולות ויתנכלו להביא את חיל העשירים אליהם, ולפזר את כל העושר הגדול וההון העצום אשר אספו על תענוגותיהם ושובבותיהם –.

607 § ספרד.

פֿיליפפ החמישי מלך ספרד, היה חלש ורפה ידים ונשים משלו בו, ולאחרונה סר מעליו רוח מלך ובעתתו רוח רעה, רוח עצבת ורוח יגון, ויתן את מלכותו לעליזאַבעט מפאַרמאַ אשתו השניה, אשת חיל ושואפת רוח הממשלה, ולאַבעראָני האיטלקי איש מזמות ומלא תּוֹךְ ומרמה. על פי דברי ריבות ותחבולות ערמה ונכלים הוציאו שניהם את מחשבות לבם לאור להמליך את קאַרל בכור עליזאַבעט בנעאַפעל וסיציליא, ולהקים את פֿיליפפ בנה השני להערצאָג בפאַרמאַ, פיאַצענצאַ, וגואַסטאַללאַ, ובכן שלטו על הארצות ההן שליטים ממלכי בית בורבאָן. ויהי במות פֿיליפפ החמישי וירד אבל שאולה (ה“א תק”ו 1746), ישב פֿערדינאַנד הששי [פערדינאנד הששי ה“א תק”ו–תקי"ט 1759–1746] בנו על כסאו אחריו, אך הרוח הרעה אשר נחה על אביהו נחה גם עליו, עד כי לאחרונה הציקתהו רוחו הרעה לילה ויום מבלי הפוגה, ויהי עשוק ורצוץ תמיד באין עוזר, ורק כנגן המנגן על כנור ונבל או בשמעו קול שירים מפי מיטיב שיר, סרה מעליו הרוח הרעה וְרָוַח לו, כאשר היתה כזאת לפָנים בנוח רוח רעה על שאול המלך. על כן מצא המשורר פאַרינעלי חן בעיני המלך הזה ודבריו היו נשמעים בהיכלו כדבר אחד השרים היושבים ראשונה במלכות ספרד –.

608 § ענגלאַנד.

בארץ ענגלאַנד מלכו שלשה מלכים ממלכי בית האַנאָווער, הלא הם: געאָרג הראשון [געארג הראשון ה“א תע”ד–תפ“ז 1727–1714], געאָרג השני [געארג השני ה”א תפ“ו–תק”כ 1760–1727] וגעאָרג השלישי [געארג השלישי ה“א תק”פ 1820], ובימיהם עלתה חרות העם עד ראש פסגת ההצלחה, משפטי האזרחים וחֻקי זכיותיהם הכו שרשם עמוק עמוק עד כי הם הכריעו את משפטי המלוכה לחפצם –. המלכים אשר עליהם לתת דין וחשבון על מעשיהם לפני שרי הפאַרלאַמענט, התחרו להשכיל להיטיב לבני העם, חגרו בעוז מתניהם להעלות את אזרחי הארץ על גרם המעלות ולהרכיבם על במתי האֹשר, ואף כי געאָרג הראשון והשני הואילו להרבות את עֻזם ואת אונם בשלטון המדינה יתר הרבה מאשר מדו להם בני העם, בכל זאת לא שלחו ידם בחֻקי החרות וזכיות האזרחים, והעם הוסיפו לחזק עוד את משפטי זכיותיהם, ולתת להם עוז ותעצומות מבראשונה, ובגלל הדברים האלה הלך המסחור הלוך וגדול עד כי גדל מאד, כל מלאכת עבודה, מלאכת מחשבת וחרשׁת המעשה גדלו והצליחו גם עשו פרי הלולים להחיות עם רב, אניות סוחר רבו מיום ליום, הון ועושר ונכסים פרצו בארץ, וכל מדה טובה וארחות יושר מצאו קן להם בארץ מבורכת ההיא. בשנת (ה“א תקע”ט 1769) הִמְצִיא האיש החכם יאַמעס וואַטט יליד שאָטטלאַנד את מכונת הקיטור (דאַמפפֿמאַשינע), אשר על ידה נעשו ישועות בכל רחבי תבל, כי היא עשתה כנפי ברקים לאניות העוברות ארחות ימים ולעגלות הנוסעות ביבשה מקצה הארץ ועד קָצֶהָ, על פיה נפגשו איירופא ואזיא, אמעריקא ואפריקא נשקו, וכל מרחקי תבל נעשו קרובים –. ובעת ההיא המציא אַרקווריגהט הגלב (בארביר) את מכונת המטוה (שפיננשטוהל) אחרי חשבו חשבונות רבים שנים כבירות על אֹדות הדבר הגדול הזה, גם הוציא לאור את כל המכונות הדרושות למטוה הצמר, צמר גפן ופשתים –. בימי געאָרג הראשון בעל ברית מפלגת העם (Whigs), נסה יעקב שטואַרט השלישי להסב אליו את מלוכת ענגלאַנד (ה“א תע”ה–ע"ז 1717–1715) ומפלגת המלך (Tories) הנקובים בשם יאקאביטים עזרו לו להוציא את מזמתו לאור, אך תוחלתו נכזבה ותקותו היתה לו למחִתה ולמפח נפש, וכל עוזריו רֻדפו בלי חשך בתגרת יד המלך געאָרג ובשבט עברתו. בימי המלך געאָרג השני (ה“א תק”ה אויגוסט 1745) קם קאַרל עדואַרד בן יעקב שטואַרט הנזכר ויחתור בכל עוז כאביו להסב אליו את המלוכה, אך גם אחריתו היתה מרה כאחרית אביהו. בישע ימין הצרפתים ירד קארל עדוארד הים באניות ויבוא לשאָטטלאַנד ושם נהרו אליו המון גבורים רבים ויתמכרו ללחום את מלחמותיו ולהושיבו על כסא המלוכה, ובראותו כי ראשית דרכו היתה צלחה, הרהיב בנפשו עוז וישתער על ענגלאַנד ויקדש על געאָרג השני מלחמה. אך שם השליכתהו ההצלחה ותתן לו כתף סוררת, ובמערכה בשדה בהלחמו במלך ענגלאנד במחוז קוללאדען (ה“א תק”ו 27 אפריל 1746) היתה מגפה גדולה מאד באנשי חילו, כל גבוריו נפלו לפי חרב, ותקות בית שטוארט אבדה לנצח! במהומת מות נס קארל עדוארד מהמערכה ומלכות ענגלאנד הבטיחה כסף רב לאיש אשר ישיג אותו ויסיר את ראשו מעליו. אך כאשר נמלט לפנים קאַרל השני מכף כל אויביו ורודפיו באֹרח פלא, כן נמלט גם קאַרל עדוארד בנפלאות גדולות ועצומות מיד כל רודפיו על פּי אנשי לבב אוהבי בית שטוארט ואויבי געאָרג השני. אחרי הדברים האלה שפך מלך ענגלאנד כאש חמתו על כל האנשים אשר החזיקו ביד קארל עדוארד ואשר נטו אחריו. בכל עיר ועיר הובלו המונים המונים כצאן לטבח, ובכל נוף ופלך הָקדשו למאות ולאלפים ליום הרגה, אין מספר לחללי חרב המלך ואין קץ לבני תמותה, וכל בתי כלאים ובתי האסורים אשר מקצה עדינבורג ועד קצה לאָנדאָן נמלאו אסירי ברזל אשר היו עתידים למות או למכות אנושות וכל שפטים רעים ונאמנים –.

2. קארל XII מלך שוועדען ופעטער הגדול קיסר רוסיא בימי מלחמת הצפון (ה“א ת”ס–תע"ח 1718–1700).

609 § שוועדען ורוסיא.

בראשית המאה השמנה עשרה עלתה שוועדען עד מרום קץ הררי עֻזָהּ ותפארתה. בחכמת קאַרל XI מלכה ותבונות כפיו נמלאו אוצרותיו כסף וזהב, ובתי נְכֹתה הון רב ועצום וכל סגולות מלכים. אנשי חילו בים וביבשה היו גבורים ומלֻמדי מלחמה. ארץ ממשלתו רחבה ונסבה עד ארץ מרחקים, ויהי רֹדה בכל הנפות אשר על חוף ים הקדמוני (אָסטזעע), עיר וויסמאַר, שטראלזונד, שטעטטין, ריגא ורעוואל היו סרות למשמעתו, ונהר וועזער, אָדער, דינא ונעוואַ היו גבולות ארצו הברוכה, והמקום אשר תתנוסס שם עתה עיר פעטערסבורג כאבן נזר על אדמת רוסיא, היה אז מקום בִּצָה ויחשב לארץ שוועדען. בגבורה ובעושר דמתה שוועדען לכל הממלכות האדירות אשר באיירופא, גם בכבוד הדר חסן ויקר לא נפלה מכל הארצות החמודות אשר נודעו בשם בימים ההם –. אך בפאתי מזרח צץ אז ציץ נזר המשרה וההוד בארץ רוסיא בבית הגדול והנאדר בכח, הלא הוא בית ראָמאַנאָוו שכן קרוב לשוועדען, ולעומת זיו זהר יפעתו הועם אור שוועדען, וגבורתה כרעה נפלה לפני גבורתו. שליטי בית ראָמאַנאָוו [שליטי בית ראמאנאוו משנת ה“א שע”ג–ה“א ת”צ 1730–1613] החלו להתגבר בארץ ויפרצו צפונה ונגבה קדמה וימה, ומה גם בימי אַלעקסיי ראָמאַנאָוו [אלעקסיי ה“א ת”ה–תל“ו 76–1645] ושני בניו השליטים הרמים והנשאים פֿעאָדאָר [פעאדאר ה”א תל“ו–תמ”ב 1682–1676] ופעטער. אלעקסיי לכד בחכמתו ובגבורתו את סמאָלענסק ואת סעפעריען, ואת גבורי הקאַזאַקים, פרשים רוכבי סוסים מהוללים, הביא תחת ממשלת רוסיא, גם התאמץ להרבות את חרשׁת המעשה וכל מלאכת מחשבת בארץ רוסיא הגדולה והרחבה. ופֿעאָדאָר בנו היה אבי הממשלה הבלתי מגבלה וראשון להמלכים האדירים המכונים בשם צאַרים (Zaaren) אשר עשו גדולות ונצורות וירכיבו את בני עמם על במתי ההצלחה בחכמתם וברעם גבורותיהם.

610 § פעטער הגדול

[פעטער הגדול ה“א תמ”ט–תפ"ה 1725–1689]. המלך הגדול והגבור הזה בִּצַע בחכמת לבבו ובעזוזו את כל הגדולות אשר החלו המלכים אשר היו לפניו לעשות בארץ רוסיא. הוא הרים פעמיו ויעבור בכל הארצות הנאורות באיירופא ויאסוף בחפניו רוח חכמה ודעת מכל העמים המשכילים, ויפקח עינו על הליכותיהם בהנהגת המדינה, על טכסיסי המלחמה ועל כל הענינים הרמים והנשאים אשר על ידם יצליח המלך את עמו וצאן מרעיתו, ובשובו לארצו שם כל מעיניו לפחת רוח ההשכלה באף הרוסים עבדיו הנאמנים, וכל ישעו וכל חפצו היו להדריכם בדרכי החכמה לטוב להם כל הימים. גם לא חשך מכל עמל ויגיעה נפשו להרבות את חרשׁת המעשה וכל מלאכת מחשבת ברחבי ארץ ממשלתו, ללמד את אנשי חילו טכסיסי מלחמה, ולהפוך את דרכי אזיא לדרכי איירופא בכל ממלכתו הגדולה. להוציא לאור את המחשבה היקרה והרוממה הזאת המתנוססת בחדרי לבבו, פתח את שערי ארצו לכל בני הנכר אשר ידם רב להם בחכמה ובדעת, במלאכת מחשבת וחרשׁת המעשה, במבנה אניות מלחמה ובהליכות קרב ולָחֶם, מבלי פְנוֹת אל השנאה העזה אשר שנאו אז הרוסים את כל בני הנכר, ויתן להם אחֻזות נחלה בארצו, גם שִלם להם שכר טוב כיד מלך גדול ורם כמוהו. ולבעבור תהי לאל ידו לעזור להחרשים ולהאמנים ההם בעצם ידו, למד בהאָללאַנד וענגלאַנד את מלאכת בנין האניות, לָקַח לֶקַח טוב בבתי החרשים ובעלי המלאכה עד אשר ידע את כל מעשי המכונות (מאַשינען), מעשי אניות מלחמה, בתי רחים (מיהלען), שערי הנהרות (דאֶממען) ועוד מלאכות גדולות כאלה כאחד חכמי החרשים. ואנשי החיל הנקובים בשם סטרעליצען ראו את כל החדשות אשר עשה פעטער בארץ רוסיא, ואת בני הנכר הרבים והעצומים אשר הביא בארצו, ויחר אפם בו ויתמרמרו עליו מאד ויקשרו קשר וימרדו בו ביד רמה. אך הקיסר הגדול הזה השבית את שאון המורדים ההם ויקם את הסערה לדממה, ומהיום ההוא והלאה הפך את משטרי אנשי החיל ומערכות צבאותיו אשר היו עד העת ההיא, וישם את משטרי איירופא לקָו ואת כל הליכותיה למשקלת, ומיום ליום הגדיל הקיסר הגדול הזה את תפארת רוסיא ויאדירה, הלך מחיל אל חיל, ובכל אשר פנה עשו ידיו תושיה עד כי יצא שמו בכל הגוים, ותהלתו נודעה בכל אפסי תבל.

611 § פאָלען בימי פֿרידריך אויגוסט הגבור.

בעת אשר הלכה רוסיא הלוך וגדול וַתִּבֶן לה ערי מבצר ותעש חיל עד להפליא, בעת ההיא הלכה פאָלען הלוך ודל ותפול פלאים מיום ליום באשמת אפרתיה ואציליה הגאיונים וההוללים אשר שאפו תמיד רוח החופש והדרור בלי שום שכל ובלי השכל ודעת. אחרי מות יאָהאַן סאָביעסקי מלכם (ה“א תנ”ו 1696), היתה ביניהם מלחמה גדולה על אֹדות המלך אשר יבחרו להם, זה אומר כן וזה לא כן, את אשר יקרב האחד ירחיק השני בזרוע, ובאשר בחר זה ימאס משנהו, כדרכם כל הימים (ה“א תנ”ז 1697). אחרית המלחמה ההיא היתה כי פֿרידריך אויגוסט הקורפֿירסט בזאַקסען הֻקם עליהם למלך אחרי אשר המיר את דתו בדת הקאַטהאָלית, והוא היה נודע בימים ההם למשגב בגלל גבורתו ועֹצם ידו, ובגלל אהבתו העזה לחיות חיי תפארה בכל הדרי כבוד ויקר. אך אפרתי הפולאָנים אשר רק בידם היו כל זכיות המדינה, והאכרים היו עבדי עולם להם ונחשבו כבהמות בעיניהם, גם האזרחים היו בשפל המדרגה ולא יכלו להרים ראש, האפרתים ההם הגבילו מאד את יכולת המלך הזה ולא נתנוהו למלוך עליהם בתור מלך אשר עוֹז בידו וגבורה בימינו לתת חֻקים ומשפטים בארצו כטוב וכישר בעיניו לטובת עם הארץ, עד כי דמתה ארץ פאָלען לממשלת אפרתים (אדעלסרעפובליק) יותר מארץ ממלכת מלך, והמלך לא יכול לעשות מאומה בלתי אם להקים את החקים והמשפטים אשר נתנו האפרתים בארץ בימי הועד (רייכֿסטאַגסבעשליסע) –.

612 §

בן שש עשרה שנה היה קאַרל XII [קארל שנים העשר ה“א תנ”ז–תע"ח 1697–1718] בשבתו על כסא מלכותו בשוועדען, ומלכי רוסיא, פאָלען ודאֶנעמאַרק האמינו כי בימי המלך הצעיר לימים הזה תהי לאל ידם לקרוע משוועדען את הארצות אשר לכדה במלחמה בזרוע רמה. הקיסר פעטער הגדול נכסוף נכסף לרשת את נפות הים הקדמוני (אָסטזעע) אשר ביד שוועדען; פֿרידריך אויגוסט השני מלך פאָלען וקורפֿירסט זאַקסען התאוה תאוה לקרוע משוועדען את ליפֿלאַנד, ופֿרידריך הרביעי מלך דאֶנעמאַרק חפץ לקחת את שלעזוויג מיד ההערצאָג מהאָלשטיין־גאָטטאָרפ בעל אחות המלך קאַרל השנים עשר מלך שוועדען. שלשה מלכים ההם נועדו יחדו, ועל פי השר פאַטקול יליד ליפֿלאַנד כרתו שלשתם ברית על שוועדען לקרוע אותה לגזרים, ואז הלך פֿרידריך אויגוסט מלך פאָלען עם גדודי חיל מארץ ואַקסען אל גבולות ליפֿלאַנד וינופף חרבו על עיר ריגא, והרוסים השתערו אז על עסטלאַנד ויצורו על נאַרוואַ, ומלך הדאֶנים ערך מלחמה על ההערצאָג מהאָלשטיין־גאָטטאָרפ. אולם איך השתוממה אז איירופא בראותה כי קאַרל השנים עשר מלך שוועדען אשר היה עוד צעיר לימים וכל יודעיו האמינו כי הוא חסר לב ואין אֱיָל, הוא הוא התנשא כארי, חשף את זרוע עֻזוֹ ויוכיח לכל עמי התבל כי לו זרוע עזה עם גבורת רעם! כי בשמעו איך שלחו אויביו את ידיהם לרשת משכנות לא להם (ה“א ת”ס 1700), עלה עשן באפו וימהר וילך עם צבאות גבוריו ויתנפל באי זעעלאַנד אשר בארץ דאֶנעמאַרק וילכדהו בחרבו הקשה, ומשם דאה כנשר ויפרוש כנפיו על קאָפענהאַגען העיר הבירה בדאֶנעמאַרק וישם עליה מצור, ויפל אימתה ופחד על הדאֶנים, ופֿרידריך הרביעי מלך דאֶנעמאַרק חרד ופחד מפני תנופת חרבו הנוראה עד כי נלחץ לכרות עמו ברית שלום, ולחלות במנחה את פני ההערצאָג מהאָלשטיין על אשר הרגיזו ממנוחתו. אחרי כן הניף המלך הגבור הזה את חרבו על יתר אנשי מלחמתו (ה“א תס”א 1701). בשלשים לחֹדש נאָוועמבער הכה בשמנה אלפים איש אשר אתו את חיל רוסיא הרבים והעצומים מאנשי חילו עשרת מונים ויגרשם מנאַרוואַ, גם שלל כלי תותח וכל נשק הרבה מידם, אחרי כן הרים פעמיו דרך ליפֿלאַנד וקורלאַנד ויתנפל בארץ פאָלען ויך את חילם העצום פעמים רבות מחילו וילכוד עיר אחר עיר ומדינה אחר מדינה ולא היתה קריה אשר שגבה ממנו ואשר יכלה לעמוד לפניו (ה“א תס”ב 1702). עיר ווארשוי נבהלה ותתחלחל מפני הגבור הנערץ הזה, וכל יושביה הנמוגים והרועדים יצאו לקראתו ויסגירו בידו את מפתחות העיר, גם שִלמו את המס אשר נטל עליהם. גם קראַקוי העיר הבצורה נפלה בידו, ועד מהרה באו כל נפות ווייכסעל בידי השוועדים (ה“א תס”ג 1703), גם טהאָרן, עלבינג, דאַנציג ועוד ערים רבות נכנעו תחת ידי הגבורים הגדולים ההם. ואז צוה המלך קאַרל את הפולאָנים להסיר את העטרה מראש פֿרידריך אויגוסט מלכם ולבחור להם מלך חדש. ובראותו כי אפרתי פאָלען מאנו לשמוע בקולו בדבר הזה, הוציא את מזמתו לאור בחזקת היד, ועל פי מצותו נבחר סטאַניסלויס לעסצינסקי הוואָיוואָד מפאזען למלך בארץ פאָלען (ה“א תס”ד יולי 1704), וחמת המלך קאַרל שככה וישב ידו מבלע את נאות פאָלען על דבר מלכם, אך בכל זאת הוסיף עוד להלחם בארץ ההיא –.

613 §

אחרי עשותו עוד מלחמות אחדות בארץ פאָלען הדרומית (ואף כי מצאוהו תלאות רבות בארץ הכבול ההיא אשר יחסר כל בה) ויתגבר על אויביו הרבים והעצומים ממנו ויכם אחור, שם על לבו להסב את דרכו ולהלחם עם פֿרידריך אויגוסט אויבו בזאַקסען ארץ ממשלתו. ומבלי שאול את פי קיסר האשכנזים, עבר דרך ארץ שלעזיען העליונה ויבוא בנפות לויזיטץ, ובימים מעטים פרץ אל לב זאקסען, ואנשי חילו שלחו שם בעולתה ידיהם למרות עיני כבודו, ויעטו אל השלל, וחמס ידיהם בארץ פִּלסו. יושבי חצרים וכפרים נבהלו נחפזו מפני חמת המציק ויחישו אל הערים מפלט למו, ובני בית ההערצאָג וכל בני משפחתו נסו אל הארצות הקרובות להמלט על נפשם. וההערצאָג פֿרידריך אויגוסט בראותו כי באו מים עד נפש ואין עוזר לו, התרפס וירהב את קאַרל מלך שוועדען ויתרצה אל דברי השלום אשר נדברו ביניהם באַלטראַנשטאֶדט (ה“א תס”ו 24 סעפט' 1706) ויטל עליו לנער כפיו מתמוך בנזר פאָלען עוד, וגם בניו ובני בניו לא יקבלו עליהם את נזר המלוכה ההיא עד עולם, גם נטל עליו להפר את בריתו עם פעטער הגדול קיסר רוסיא ולהסגיר בידו את פאַטקול יליד ליפֿלאַנד לעשות בו שפטים. וקארל לא שם על לב כי האיש פאַטקול הוא מלאך קיסר רוסיא ולא תיגע בו יד על פי משפט צדק, ויצו להמיתו מות אכזרי מאד בהסב עליו אופן בעל פיפיות ויגזרהו לגזרים לחרדת כל הרואים –. ואף כי כרת קארל ברית שלום עם פֿרידריך אויגוסט, בכל זאת נשארו עוד צבאות השוועדים בזאקסען שנה תמימה ויאכלו את חלב הארץ וימוצו את דמי אזרחיה כעלוקות. וזולת המשא הכבד אשר העמיסו צבאות השוועדים על הארץ האומללה ההיא, גם זולת המסים הרבים והעצומים אשר רבצו על יושביה הנדכאים, הוסיף עוד פֿרידריך אויגוסט לפשוט עורם מעליהם ולפזר הון עצום על משתה שמנים אשר עשה תמיד לשריו בעיר דרעזדען, ובעת אשר נאנחו עם הארץ תחת סבלות המסים העמוסים עליהם, ובעת אשר האכרים גועו כמעט ברעב, התענג הקורפֿירסט עם שריו בכל תענוגות בשרים, עשה משתה תמיד, הוציא כסף רב על שעשועים ומעשי תעתועים, ויפזר זהב והון עצום על נשים יפות ופלגשים ועל בניו ובנותיו – לא כן המלך קאַרל! כי הוא חַי חַיֵי נזירים בהיכל כבודו, וחיי איש צבא במחנה, לחם חמודות לא בא אל פיו, יין ושכר לא שתה, לא לבש שָׁנִי עם עדנים ולא העלה עֲדִי זהב על לבושו. פת חרבה אכל בהיותו במחנה ומים קרים שתה לצמאו כאחד מאנשי חילו הקטנים, בקיץ ובחורף לבש מעיל ארוך עם כפתורי נחֹשת ככל אנשי המלחמה ומנעלים גדולים נעל ברגליו. כל הימים אשר נסע למסעיו וכל הימים אשר ערך מלחמה על אויביו, התענה בכל אשר התענה אחד מעבדיו הצעירים, ויהי תמיד הראשון אשר חרף נפשו על מרומי שדה קטל. אהבת נשים הרחיק ממורשי לבבו, וחמדת בנות החן לא חמד מעודו גם לא הואיל שבת בחברתן. חיי אנשי צבא היו שעשועיו, רעם כלי תותח חיי רוחו, צהלת סוס הודו במלחמה, ערבה לו מִנְעִים קול כנור נעים, ותרועת אנשי החיל במערכה השדה מתקה לו מקול שָׁרים ושָׁרות בבתי המשחק.

614 §

במשך הימים אשר נעצר המלך קאַרל בזאַקסען ופאָלען, מצא לו פעטער הגדול און לקרוע משוועדען את הנפות היפות אשר על חוף ים הקדמוני, ולספח אותן אל ממלכתו הגדולה והאדירה. במועצות ודעת בנה את המצודה הבצורה הנקובה בשם שליסעלבורג, ואת המצודה הנשגבה הנקראת קראנשטאַדט, ובעמל רב ויגיעה עצומה מאד הצליח ליבש את אגמי המים ואת הַבִּצוֹת אשר על נהר נעוואַ וליסד שם עיר מלוכה חדשה אשר פיו יקבנה בשם פעטערסבורג על שמו (ה“א תס”ג 1703), עיר גדולה ורחבת ידים, עיר מפֹארה ורבת המסחר כאלכסנדריא במצרים אשר יסד אלכסנדר המוקדני לפנים לנס כל ערי התבל. צור המעטירה לא דמתה אל העיר העליזה הזאת בגדלה ותפארתה ובמסחרה הגדול, ובכל ערי הממלכה בכל אפסי איירופא אין משלה ברחבת ידיה ומספר היכליה! –. על פי מצות הקיסר נהרו אפרתים רבים אל עיר החדשה הזאת, גם סוחרים נכבדים, חרשי עץ וחרשי אבן וכל עושי מלאכת עבודה ומלאכת מחשבת באו אליה עם נשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם וישימו את מושבם בתוכה, גם בני נכר מכל ארץ איירופא אוו את קרית מלך רב הלזו למושב למו, והקיסר קיבל אותם בידידות ויתן להם אחוזת נחלה בעיר הַהֻלָלָה הזאת. בכל אשר פנה הקיסר הגדול הזה הצליח, ועל עצתו אור ה' הופיע, ועל כן הלך הלוך וגדול עד כי רם ונשא וגבה במאד מאד, וכל אשר עינים לו לראות יראה בעיניו ולבבו יבין כי ה' סכל את עצת המלך קאַרל לבל יבולע להקסיר הגדול פעטער: כי לו הואיל קאַרל, בשובו מארץ זאַקסען, להתנפל בחרבו הקשה בנפות הים הקדמוני ולעשות שם מלחמה עם פעטער, אז רמה ידו וזרועו משלה לו לרד לפניו את עזוזו, להרוס את כל אשר בנה הקיסר הגדול הזה ולהשבית את כל מערכי לבבו, אך מאת ה' היתה נְסבָּה להכות את עיני קאַרל בסנוֵרים עד כי החליט בגובה לבבו ובגאותו להרים פעמיו למאָסקוי, למען הפיל אותו בידי פעטער כוכב רוסיא –. כי קאַרל בטח בחרבו הקשה וישען על זרוע עוזו, ובגודל לבב גזר אֹמר כי לא יעשה שלום עם קיסר רוסיא עד אשר ילכוד את מאָסקוי מקדש הרוסים –. ויעבור בסופה ובסערה וילכוד את גראָדנאָ ואת ווילנא, ויסע הלאה ויעבור את נהר בערעזינא (ה“א תס”ח 1708), וישם לדרך סמאָלענסק פעמיו. הרוסים לא התיצבו לפניו והוא עבר נהרות, אגמים ויון מצולה מבלי מעצור ומבלי מגור. אך פתאֹם נלאתה ההצלחה נשוא אותו על זרועותיה עוד ותשליכהו מלפניו, ומני אז והלאה היה הולך הלוך ודל. כי הוא בפחזותו ובגובה לבו לא חכה עד אשר יבוא אליו לאֶווענהויפט שר צבאו עם אנשי חיל חדשים ועם בגדי חורף ולחם וצדה לגדודי צבאיו העיפים, רק הטה אזנו ויפת לדברי מאַזעפאַ הזקן ראש צבאות הקאַזאַקים אשר הדיח אותו בדבריו לבל יחכה על שר הצבא ההוא רק ימהר יחישה מהלכו לאוקראינע ארץ מדבר ויערים גדולים, והוא כיונה פותה נפתה וירם פעמיו אל ארץ גזרה ההיא – . ובין כה וכה השיגו הרוסים את לאֶווענהויפט ויקדישו עליו מלחמה וברבבותיהם אמצו ממנו, וכל חכמתו גם גבורתו במלחמה לא הועילו לו לעמוד לפני ההמון הגדול והנורא ההוא. כל אנשי חילו נושאי נשק הכבֵדים (אַרטיללעריע) נפלו לפי חרב, כל הכבודה (געפאֶקע) וכל אוצרות בר ולחם לקחו הרוסים מידו, והוא עם פליטי חרב התמלטו בעור שניהם ויחפזו וינוסו וילכו לילה ויום עד השיגם את קאַרל הנמהר ויתחברו עמו. והבציר פתח את אוצרו וימטר מטר סוחף וגשם מטרות עוז בלי הפוגה להלאות את קאַרל ואת אנשיו (ה“א תס”ח–ט' 9–1708). ואחרי הבציר פרץ החורף בכל תקפו ואילותו, השליך קרחו כפתים, כפור כאפר פִזר, ולפני קרחו לא יכלו השוועדים לעמוד. מבחר גבוריהם מתו בקרה, אלפי איש לא מצאו ידיהם ורגליהם אשר קפאו בתגרת יד הקור והקפאון, וְכִמְקֻצְצֵי ידים ורגלים שכבו בראש חוצות ולא צלחו לכל מלאכה עוד –. לאחרונה גבר קאַרל חילים ויעל על עיר פולטאווא ויצר עליה ימים רבים עד אשר בא הקיסר פעטער עם צבאות גבוריו, ואז התחוללה המלחמה הגדולה הנודעת בספרי דברי הימים בשם מלחמת פולטאַוואַ (ה“א תס”ט 8 יולי 1709). במלחמה ההיא הכה פעטער הגדול את חיל קאַרל חרם, החרימם נתנם לטבח, השכיר חציו מדמי גבורים, וחרבו הגדולה אכלה בשר אבירי שוועדען, כל הכבודה וכל אוצרות הכסף והזהב נפלו בידו, ושרי החילים גם אנשי החיל אשר נמלטו מחרב נפלו בשביה בידי הרוסים, והמלך קאַרל, הגבור והעזוז אשר נצח שלשה מלכים אדירים, נס מנוסת חרב ויחיש מפלט לו אל מדבר שממה וארץ צחיחה, ועמו כאלפים איש שרידי חרב, ומשם ברח אל גבול שלטון תוגרמה לבקש מנוח לנפשו העיפה והנהלאה. ולאֶווענהויפט אזר כגבר חלציו ויאסוף את שארית חילו הנדחים והנמלטים, אך בראותו כי אזל הלחם וחסרו לו כלי מלחמה לעמוד לפני אויביו ולשוב אל ארצו, נפל אל הרוסים הוא עם אלף ושש מאות איש חיל מבני עמו, ולא אחד מגבורי מלחמה ההם שב לראות את ארצו ואת מולדתו, כי הם נפזרו ברחבי ארץ רוסיא, רבים מהם מתו בהרי סיביריען, ורבים היו נודדים לבקש פת לחם בכל הדרכים והמסלות. כֹה ספו תמו מן בלהות צבאות גבורי השוועדים אשר עשו להם שם בגבורים בכל אפסי איירופא ואשר הלכו למרחבי ארץ וירשו להם משכנות לא להם בחרבם ובקשתם! –.

615 §

ושלטון תוגרמה קבל את קאַרל בידידות ויתן לו אחוזה בארץ ממשלתו, גם אָצל לו כבוד והדר כיאות למלך עזוז וגבור מלחמה כמוהו. וקאַרל חנה בעיר בענדער כמלך בגדוד והישמעאלים שִׁווּ עליו הוד והדרת מלך. אך מִדֵי זכרו כי הוא נס מנוסת מלחמה וינָגף לפני אויביו, נשבר לבו בקרבו וכלמה כסתה פניו לשוב לארצו, ועל כן חשב מזמה לדבר על לב שלטון תוגרמה ולפתותו לעלות למלחמה על פעטער הגדול, והוא יעבור בראש צבאות התוגרמים דרך ארץ ממשלת אויביו בחרבו החזקה לנקום את נקמתו ולכפר את חרפתו בדמי הרוסים. אך במשך הימים הרבים אשר ישב קאַרל בעיר בענדער ויעש מזמות ותחבולות להטות את לב השלטון לחפצו, חִדשו שלשה אויביו את בריתם הראשונה, ועל פי דברי הברית ההיא הסב אליו פֿרידריך אויגוסט את מלוכת פּאָלען ביד חזקה ובזרוע נטויה, הקיסר פעטער הגדול הרחיב עוד את גבולות ארצו על הים הקדמוני, ומלך דאֶנעמאַרק שב ויקח את שלעזוויג ויספחה לארץ ממלכתו, ועד מהרה התחברו גם פרייסען והאַנאָווער יחדו ויקחו את נפות האשכנזים אשר קרעו אליהם השוועדים בחוזק יד. אך לאחרונה יצאו מערכי לבב קאַרל לאור לפי ראות עיני יושבי איירופא (ה“א תע”א 1711), כי גדודי ישמעאלים ירדו באניות בנהר מאָלדוי על פי מצות השלטון, ועל יד נהר פרוט הביאו את פעטער וכל צבאיו בין המצרים עד כי לא היה לו דרך לנטות ימין או שמאל מאויביו, ורעה נוראה נשקפה עליו לנפול הוא וכל אנשי חילו שבי בידי הישמעאלים. אך אז שלח ה' עזרתו על ידי קאַטהאַרינאַ, אשה חכמה מאד אשר אחרי כן לקחה הקיסר פעטער לו לאשה, כי היא בחכמתה הביאה את שר צבא הישמעאלים (גראָס וועזיר) במסורת השלום עם פעטער הגדול, וקאַרל התקצף במאד מאד וחמתו בערה בו על שר הצבא ההוא אשר באהבת בצעו אבד נצחו ותוחלתו וישלח איש חרמו מיד. אך בכל זאת לא חדל מיחל עוד למצוא בימים יֻצרו עת רצון לפתות שנית את השלטון לעלות על רוסיא למלחמה, וישב בעיר בענדער כבראשונה. אולם השלטון לא אבה עוד לתת לו ארוחה ואחוזה בארץ ממשלתו ויצוהו לשוב לארצו, כי נָעלה נפשו אותו, ובכל זאת לא הניח קארל את מקומו, ולא שמע בקול השלטון. ולאחרונה עלו עליו גבורי הישמעאלים (יאַניטשאַרען) בחרב ובמלחמה, וירעישו את מחנהו, אך הוא לחם בם בגבורה נפלאה כגבור משכיל עד אשר הציתו את אהלו באש ויקחו אותו בשביה, אך גם אז לא עזב קאַרל את ארץ התוגרמים, וישב שם עוד כעשרה חדשים שבוי חרב – ועל כן לא יפלא בעינינו אם הֵחֵלוּ יושבי תבל להאמין כי סר רוח בינתו, ורוח רעה תבעתהו. ורק בהוָדע לו כי כל נפות האשכנזים אשר בארץ ממלכתו עד שטראַלזונד נפלו בידי אויביו ואנשי מלחמתו, רק אז עזב פתאֹם את ארץ תוגרמה אשר ישב בה חמש שנים רצופות (ה“א תע”ד אָקטאָבער 1714), וירכב על סוסו ארבעה עשר יום מבלי הפוגה, ופתע הופיע לפני שערי עיר שטראלזונד –.

616 §

יותר משנה תמימה לחמו השוועדים עם אויביהם לקחת מידם את שטראַלזונד, אך גבורת הגבורים ההם נשתה לאחרונה, והעיר נפלה בידי האויבים, ואז נפלה כל ארץ פאָממערן גם האי ריגען בידי הפרייסים (ה“א תע”ה דעצעמבער 1715). ובכל זאת לא אבה עוד קארל לבוא במסורת ברית השלום עם אנשי מלחמתו הרבים והעצומים ממנו, וילך במועצות הבאַראָן גאֶרץ, איש מלא תּוֹךְ ומרמה, אשר יעצהו לעשות שקלי נחושת (Mūnzzeichen) לבעבור תהי לאל ידו לחדש מלחמותיו עם שלשה המלכים האדירים אשר חפצו להשלים עמו ולהשבית מלחמות, מבלי חכות על מוצא הדברים אשר הֵחֵל הבאַראָן גאֶרץ לדבר עם הקיסר פעטער על אֹדותיו, יצא למלחמה על מלך דאֶנעמאַרק לקחת ממנו נקם, נקם ברית השלום אשר הפר, ותהי ראשית דרכו להתנפל עם גבורי חיליו בנארוועגען ולעשות שם מלחמה עם המלך ההוא (ה“א תע”ו 1716). אך שם בא קצו! כי הוא שם מצור על מבצר פֿרידריכֿסהאַלל מבלי פנות אל הקור העז בימי החורף ההוא אשר הפיל חללים רבים באנשי חילו, ויהי בהתבוננו פעם אחת בנשף בערב יום על עבודת אנשי חילו החופרים בארץ להחזיק המצור, והנה כדור עופרת הרעים פתאֹם ויך אותו וימיתהו כרגע. ולפי הנראה עשה כן אחד הבוגדים אשר לא ירא אלהים ומלך. הנה זאת אחרית קארל השנים עשר מלך שוועדען, מלך עזוז וגבור מלחמה, אשר הלך למרחבי ארץ לרשת ארצות לא לו לבעבור תֵּת חִתִּיתוֹ בארץ החיים, ובזה הֵשם את ארצו ומולדתו וגם את נפשו חִבֵּל! – (ה“א תע”ח 11 דעצעמבער 1718). ואפרתי שוועדען שמעו כי מת מלכם וגבורם, וימהרו ויסבו אליהם את כל המשרה והעוז בהדיחם את פֿרידריך נשיא האָלשטיין־גאָטטאָרפ יורש העצר מהסתפח בנחלת כסא המלוכה, וישימו את הנזר על ראש אולריקע עלעאָנאָרע אחות קארל השנים עשר הצעירה, ועל ראש פֿרידריך מהעססען־קאַססעל בעל נעוריה, אחרי אשר הגבילו מאד את יכלתם ואת ממשלתם בכל משפטי המלוכה (ה“א תע”ט 1719). מעת ההיא והלאה נקרא רק שם ממלכה על שוועדען, ובאמת משלו בה רק האפרתים, ושרי המלוכה היו המחוקקים והשופטים, וככל הטוב בעיניהם עשו –. ראש דבר רצחו באכזריות חמה את נפש הבאַראָן גאֶרץ (ה“א ת”פ 1720), ואחרי כן מהרו ויכרתו ברית שלום עם מלכי הארצות האחרות אנשי מלחמתם, וימכרו בכסף את כל נפות שוועדען אשר ירשו מלכיה בארצות נכריות בחרבם ובקשתם, ורק חלק קטן בארץ פאָממערן הניחו ולא מכרו אותו לשליטים זרים. זאת עשו אפרתי שוועדען ושריה אשר אין עינם ולבם כי אם על בצעם ועל כבודם וגאונם. וטובת העם לא נגעה אל לבם, והצלחת ארצם ומולדתם לא שִׁווּ לנגדם כל הימים.

617 §

כאשר ירדה שוועדען מטה מטה ותלך מדחי אל דחי יום יום, כן עלתה רוסיא מעלה מעלה ותלך מחיל אל חיל יום יום עד כי היתה רבתי בכל ממלכות איירופא ושרתי בכל ארצות תבל, וראשית גבורתה וגדלה ותפארתה בימים ההם, היתה על ידי פעטער הגדול בלכדו את נפות שוועדען, את אינגערמאַלאַנד, את עסטלאנד ואת פֿינלאַנד, ואחרי כן נספחה אליה גם קורלאַנד. כל הימים אשר היתה מאָסקוי עיר הבירה ומקדש מלך, היו עיני מלכי רוסיא (Zaaren) נשואות יותר אל אַזיא ואל הליכות דרכה אשר הרוסים היו קרובים אליהן יותר מהליכות איירופא ודרכיה; אך מעת אשר היתה פעטערסבורג לעיר המלוכה ומושב המלכים האדירים, נהפכה רוסיא ותהי ממלכה איירופאית. כי פעטערסבורג הקרובה אל ארצות המערב לקחה לה את כל משפטי איירופא לקו וכל הליכותיה למשקלת, וממנה קרן אור ההשכלה על כל ארץ רוסיא עד כי היתה לתהלה בכל התבל. הקיסר פעטער הגדול הגדיל עצה, הפליא תושיה, הרכיב את הרוסים על במתי ארץ ויעלם על גרם מעלות ההצלחה. על פיו פרח המסחור בכל אפסי ארץ רוסיא; על פיו פרץ מעבר האניות (שיפֿפֿאַרט) ביַמים; על פיו סלו עם הארץ מסלות, עשו דרכים, תקנו שוקים, בנו גשרים, חפרו תעלות (קאַנאֶלע) וחֻפי ים (זעעהאֶפֿען); על פיו רבתה עבודת האדמה, כל מלאכת עבודה וחרשׁת המעשה; על פיו היה לכסף מוצא ומקום לזהב יזוֹקו, כי הוא מלא את ידי החוצבים לחצוב בהרים ולהוציא את ספוני טמוני אוצרותיהם לאור; על פיו יצאה גם ספרות ההשכלה ברוסיא וקרנים מידה לה להעם ההולכים בחושך, כי הוא יסד בתי ספר ללמד לבני הנעורים ראשית דעת, גם כונן בית מדרש גדול (אַקאַדעמיע) להורות בו את הרוסים דרך תבונות וכל דעה בינה והשכל. הקיסר המרומם הזה היה גם מחוקק לבני עמו, ויתן להם חקים צדיקים ומשפטים ישרים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. הוא עשה טובה גדולה לבני הרוסים בהסירו את המצנפת ובהרימו את עטרת הכבוד מראש נשיא הדת (אויפֿהעבונג דער פאטריאכֿענווירדע) וביסדו סוד כֹהנים ראשים (סינאָד) אשר על פיהם ישק כל הדת, והקיסר בראשם לנחותם ולהורותם את הדרך אשר ילכו בה –. ואם אמרנו לספר כל הגדולות והנפלאות אשר עשה הקיסר הגדול הזה, לא יכילם ספר גדול ורחב ידים, כי הגדיל מאד לעשות מאין כמוהו בכל הקיסרים אשר היו לפניו! –.

618 §

והנה הקיסר המרומם הזה אשר הצליח להרים את קרן הרוסים בכבוד על פי החדשות והנצורות אשר פעל ועשה בחכמת לבבו ובכחו הגדול וזרועו הנטויה, התעצב מאד אל לבו בהתבוננו כי אלעקסיי בנו יחידו אשר יֵשֵׁב על כסאו אחריו, לא הלך בדרכיו ואָרח לחברה עם שומרי נשף המקדישים ומעריצים כל ישן נושן ומתעבים כל חדשה אשר נהיתה בארץ, ויחרץ משפטו להשיב את כבוד כסא המלוכה למאסקוי, ואת כל דרכי הרוסים הישנים לכבודם הראשון ולבער את כל החדשות אשר עשה אביו מארץ רוסיא –. לשוא נסה הקיסר האדיר הזה להפוך את לבב בנו הסורר והמורה ולהשיבו אל דרך האמת והנכוחה! לשוא שחת את דבריו המחוכמים והנמרצים על אֹזן לא שומעת! אלעקסיי האטים את אזנו משמוע, הכביד את לבבו גם הקשה את ערפו ויתן להקיסר כתף סוררת, ולאחרונה נס מארץ רוסיא מפני אביו ומפני דברי חכמתו וישרו –. אז שלח הקיסר מלאכים לרדוף אחריו ולהשיגו ולהשיבו אל רוסיא. והמלאכים השיגוהו ויביאוהו אל הקיסר, והקיסר שם אותו בבית האסורים גם חרץ עליו משפט מות – (ה“א תפ”ב 1722). אחרי מות פעטער הגדול ישבה קאַטהאַרינאַ I [קאטהארינא הראשונה ה“א תפ”ה–תפ“ז 1727–1725] רעיתו על כסא מלוכתו אחריו, ואחרי אשר הלכה גם היא בדרך כל הארץ, מלך פעטער השני [פעטער השני ה”א תפ“ז–ת”צ 1730–1727] נכד פעטער הגדול. ובימי מלוכת קאַטהאַרינאַ גם בימי פעטער השני, היה השר מענציקאוו מנצח על כל הליכות המלוכה, ועל פיו ישק כל ארץ רוסיא. הוא מענציקאָוו אשר בימי פעטער הגדול הצליח להתרומם משפל המדרגה אל תּוֹר אדם המעלה, וימצא חן בעיני הקיסר הגדול ההוא עד כי שמהו לו למשנה (מיניסטער) –. אך ברגע ההוא אשר אמר להתחתן עם הקיסר הצעיר פעטער השני ולתת לו את בתו לאשה, הֻדח משאתו וישֻלח ביד פשעו אל סיביריען, ובארץ גזרה ההיא כלה את טפחות ימיו בעצב ומכאובים וימת. אחרי מות פעטער השני, מלכה אַננאַ [אננא ה“א ת”צ–תק“א 1741–1730] בת איוואַן אחי פעטער הגדול, והיא בטחה בשני שרים גדולים מילדי ארץ אשכנז, אשר שֵׁם האחד אָסטערמאַן ושֵׁם השני מינניך: אָסטערמאַן הוציא מהיכל הקיסר משפטו ושאתו על עם הארץ בהליכות דת ודין, ומינניך היה המצביא את צבאות אנשי החיל, ועוד שר גדול היה אז מבני הנכר בחצר הקיסרית אַננאַ אשר מצא חן בעיניה והפיק ממנה רצון, הלא הוא השר הנודע ביראָן. אך שלשה השרים ההם יחד שֻלחו לאחרונה לסיביריען בעת אשר ישבה עליזאַבעטה [עליזאבעטה ה”א תק“א–תקכ”ב 1762–1741] בת פעטער הגדול הצעירה על כסא המלוכה, ובן אַננאַ אשר שמו איוואַן ואשר היה אז כבן שנה, אֻסר בבית הכלא –.

619 §

בימי המלך פֿרידריך אויגוסט הגבור, פרצה משובת בני התענוגים אשר בדרעזדען, אהבת הפאר ועדי עדיים וכל דרכי חייהם, גם בארץ פאָלען, וישחיתו בתוכה גם את שארית המדות הטובות אשר נשארו עוד בידי אפרתיה ובני מרום עַם הארץ. וְאֶל עונותיהם הראשונות חֻברו עוד חדשות מקרוב באו, ויחדו היו תמים לשרש כל צמח צדקה מתלמי לבב האפרתים הפולאנים ההם אשר השכלת איירופא לא נִחתה בקרבם רק כסו את מערומיהם לעיני הרואים – . גאה וגאון, רדוף אחרי הבלים ותעתועים והצָמד לאמונות ודעות אשר ברוח הדמיון יסודן, יספו להכות שורש בקרבם מבראשונה (ה“א תע”ז 1717) –. היעזואיטים מצאו און להם לרדוף באף את כל הנוצרים אשר בחלה נפשם בדת הכנסיה הקאטהאלית (Dissidenten) ברשיון שרי הממלכה ולקחת מידם את חרותם במשפטי הדת ובהליכות המדינה (ה“א תפ”ד 1724). בגלל הדבר הזה חרה אף הפראטעסטאנטים אשר בעיר טארן ויתקוממו כאיש אחד חברים על חבר היעזואיטים לכלות בם חמתם ונקמתם. אך מרה היתה אחריתם! שני פקידי העיר (בירגערמייסטער) עם עוד אנשים רבים משועי העם ונכבדיהם הומתו בחרב כפריצים ומורדים, וכל אנשי העיר נוסרו מוסר אכזרי –. אחרי מות פֿרידריך אויגוסט השני, התחוללה מלחמה בארץ פאָלען על דבר ירושת המלוכה. כי סטאַניסלויס לעסצינסקי (אשר אחרי מלחמת פולטאווא נס מארץ פאָלען, ויתנודד בארץ עלזאַס בחוסר כֹּל ימים רבים עד אשר לקח המלך לודוויג XV את בתו לו לאשה), הוסיף לשאול את כבוד המלוכה בפאָלען, ובהשענו על זרוע מלך צרפת חתנו, התחפש בבגדים אחרים ויסע לעיר ווארשוי. אך מלכי רוסיא ועסטעררייך בחרו בפֿרידריך אויגוסט השלישי [פרידריך אויגוסט III ה“א תצ”ג–תקכ"ג 1763–1733] נשיא זאַקסען ויעזרו לו לשבת על כסא מלוכת פאָלען. ואף כי מרבית בני פאָלען בחרו בסטאניסלויס לעסצינסקי, בכל זאת נלחץ לעזוב את נזר המלוכה לפֿרידריך אויגוסט, בפרוץ השר מינניך עם צבאות גבורי רוסיא בארץ פאלען לעמוד לימינו (ה“א תק”ד 1734), ומיראתו פן יתפש בכף אויביו, התחפש וילבש בגדי אכרים וינס וימלט לקאֶניגסבערג ומשם ברח לארץ צרפת. אמנם אחרי ימים לא כבירים נעשה שלום בארץ אשר ממנו צָמַח צֶמַח ישועה לסטאניסלויס גם לממלכת צרפת (ה“א תק”ז 1737). כי בימים ההם ספו תמו כמעט כל המושלים מבית מעדיצי בפֿלאָרענץ, ועל כן התרצה קארל הששי כי פֿראַנץ סטעפֿהאַן חתנו ימיר את ההערצאָגטהום לאָטהרינגען חבל נחלתו בממשלת טאָסקאַנע, ולאָטהרינגען תפֹל חבל לסטאַניסלויס לשלוט בה כל ימי חייו, ואחרי מותו תספח לארץ צרפת. כי קארל הששי התאמץ אז להטות את לב מלך צרפת לחפצו להושיב את מרים טהערעזיא בתו על כסא מלכותו אחריו, ועל כן עשה את הדבר הזה למצוא חן בעיניו –. סטאַניסלויס לעסצינסקי חַי אחרי כן בנאַנצי (Nanci) תשע ועשרים שנה ויעש אך טוב וחסד, היה מעוז לדל ומחסה לאביון, תמך בידי החכמים והמשכילים, הרים קרן חרשׁת המעשה וכל מעשי ידי אמן, וכל החוסים בצלו היו מאושרים. אך ארץ פאָלען ירדה יום יום מטה מטה באשמת פֿרידריך אויגוסט השלישי מלכה החלש ורפה ידים, ותגיע עד שפל המדרגה וחייה לשאול הגיעו –.

3 רוממות פרייסען ויקַר תפארת גדולתה.

620 §

פֿרידריך ווילהעלם הקורפֿירסט [הקורפֿירסט פֿרידריך ווילהעלם משנת ה“א ת’–תמ”ח 1688–1640] הגדול מבראַנדענבורג, הרחיב את גבול ארץ ממשלתו במלחמותיו אשר עשה והצליח בארצות המזרח והמערב, גם הִרבה לו עָצמה וֶאֱיָל בעשותו חיל ובאספו לו צבא גבורים רבים ועצומים מלֻמדי מלחמה. אמנם לא על חרבו לבדה חיה הגבור הזה, אך שם עיניו ולבו גם אל החכמה והמדע, אל מלאכת מחשבת ואל חרשׁת המעשה, ויפזר הון רב להגדיל תפארתן בארץ ממשלתו ולהאדירן, גם פתוח פתח את שערי ארצו אל כל חכמי לב אשר נהרו אליה מארצות אחרות, ומה גם אל ההוגענאָטים אשר גורשו מארץ צרפת ויבואו למצוא בארצו מנוח לכף רגלם. אחרי מות השליט הגבור והמשכיל הזה, ישב על כסאו אחריו בנו המפואר הנודע בשם קורפֿירסט פֿרידריך השלישי [פֿרידריך השלישי הלא הוא המלך פֿרידריך הראשון ה“א תמ”ח–תע"ג 1713–1688]. השליט הזה לא הלך בדרך אביו, כי הוא אהב מאד עושר כבוד אילי הארץ והדרת גאון הודם, וידמה בנפשו כי יקר תפארת המלך לודוויג הארבעה עשר ויפעת רום הוד היכל מלכותו וזיו זוהר חמדתו, הם הם מרום כבוד מושל באדם ותאות גבעות עולם למלך רב ושליט –. ועל כן היה כל ישעו וחפצו וכל מעיניו לרומם את הדר כבוד היכלו, לעשות תמיד משתה שמנים כמשתה המלך האדיר לודוויג הארבעה עשר ולעשות לו שם תפארה כמוהו, בעינים מלאות קנאה הביט על הקורפֿירסט נשיא האַנאָווער ועל הקורפֿירסט נשיא זאַקסען אשר שניהם התעלו לשבת על כסא מלוכה ועליהם יציץ נזר ועטרת תפארת, כי בעיניו היה נזר המלוכה יקר ומרום ונשא מכל סגולות התבל ומכל עושר ואושר תחת כל השמים. נפשו רגשה ותתגעש בראותו כי הקורפֿירסט מהאַנאָווער התעלה וישב על כסא המלוכה בענגלאַנד, והקורפֿירסט מזאַקסען היה למלך על ארץ פאָלען, ובכל אוַת נפשו התאוה תאוה להיות גם הוא כאחד מהם ולנחול כסא כבוד המלוכה. ומה רבה שמחתו בראותו כי יש את לבב הקיסר לעאָפאָלד להקים בידו את שם כבוד „מלך פרייסען“ (ה“א ת”ס 1700), ולהנחיל את השם הנכבד הזה גם לבניו אחריו כפי אשר אִותה נפשו, אם אך יבטיחהו לעזור לו במלחמותיו אשר לחם אז על דבר מורשת כסא מלוכת ספרד. בהדרי תפארה ובכבוד ויקר נסע אז פֿרידריך לעיר קאֶניגסבערג וְשָׁם שָׂם כתר מלוכה בראשו ובראש אשת חיקו (ה“א תס”א 1701) ויעש משתה יום יום כמשתה מלכים, ואחרי כן נסע המלך החדש הזה, פֿרידריך הראשון, בהדרת גאון עוזו לעיר ברלין וישם את כסאו בה, ויפאר אותה בבנינים מפֹארים בהיכלי חמד, במצבות ועמודי פאר ובכל שכיות החמדה עד כי היתה עיר משוש וכלילת יופי כיאות לעיר ממלכה ומקדש מלך. חרשׁת המעשה וכל מלאכת מחשבת מעשי ידי אמן הרימו קרן בעיר ההוללה ההיא. בהיכל הכבוד הנקרא בשם שאַרלאָטענבורג, ישבה המלכה הכבודה והמשכלת בכל דבר חכמת בינה הנודעת בשם זאָפֿיע שאַרלאָטטע, ושם היה מקום אספת אנשי רוח, חכמי לב ונבוני מדע. בעיר ברלין הופיע אור החכם הגדול לייבניץ והוא בנה שם בית נאמן לחכמה ודעת ולכל מלאכת מחשבת. בעיר האַללע הוקם בית מדרש גדול (אוניווערזיטאֶט) מהולל מאד אשר היה נחל נובע לכל דבר חכמה ובינה, והאיש החכם טהאָמאַזיוס אשר לחם מלחמות התבונה והפיץ מעינות לשון אשכנז ומדות ישרות, גם האיש החסיד הערמאַן פֿראַנקע אשר יסד בית מחסה ליתומים בעיר ההיא, גם הפילוסוף קריסטיאַן וואָלף היו המאורות הגדולים אשר האירו באור חכמתם את בית מדרש ההוא ואשר תמכו אותו בכל תוקף ועוז.

621 §

אפס כי המלך החדש הזה פִזר כסף רב והון עצום להוציא את הדברים הגדולים ההם לאור, ולעשות את כל חשק לבבו ברחבי ארץ ממלכתו, גם כלכל צבא רב העובדים את עבודת הצבא בחיל הקיסר וינהלם בלחם וצדה ובכל המחסורים אשר יחסרו להם, ובגלל כל אלה הכביד את ידו מאד על עם הארץ, מס כבד העמיס על האזרחים ועל האכרים, ותרומות רבות הרים מאת הסוחרים ומאת עושי כל מלאכת עבודה, עד כי נאנחו כל יושבי הארץ תחת נטל עול סבלם וירגנו בחדרי משכיתם על המלך ועל רוב פזרונו –. אך להצלחת עם הארץ היה המלך אשר מלך אחרי פֿרידריך הראשון הַהֵפך ממנו בכל דרכיו ובכל מעשיו. כי פֿרידריך ווילהעלם הראשון שנא את תענוגות בני האדם (לוקסוס) ואת הדרי תפארת מלכים ורוזנים וכל שכיות החמדה. הוא מכר בכסף את הפנינים ואבני החפץ וכל כלי סגולה אשר אסף המלך פֿרידריך אביו בעמל רב, ובכסף מחירם שִלם את החובות הרבות אשר השאיר אביו אחריו. הסריסים הרבים אשר היו בהיכל המלך, הסיר מעל פניו וישלחם לנפשם, וגם את העבדים והשפחות לא הלביש מחלצות ולא פִּנֵק אותם כאשר עשה אביו. מאכל שולחנו ומשקהו היו כאֹרח אחד האזרחים, מעדני מלכים ויין מלכות לא באו אל פיו כל הימים. והמלכה ובנותיה עשו עבודת הבית ככל בנות האזרחים. כל ימי מלכותו לא לבש שני עם עדנים ולא העלה עדי זהב על לבושו, וכל דרכיו הסכין כאחד האזרחים החוסים בצלו. אך תחת חבר אנשים חכמים מחוכמים אשר היו תמיד בהיכל אביו ורעיתו המלכה הנאורה וחכמת הבנות, אסף הוא חבר אנשים לא־לֻמָדִים, שרי חילים ופקידי הצבא, ויביאם יום יום אל היכלו להתעלס אתם בדברים, ובדברם ישבו כדור ואיש כלי מקטרתו בפיו ועתר ענן הטאַבאַק עולה (טאַבאַקסאָללעגיום). אחד מחברת מקטרי הטאַבאַק ההוא, היה גם לעאָפאָלד נשיא דעסוי, אשר פי ההמון יקבנו בשם „הדעסואי הזקן“ (דער אַלטע דעסויער), אחד מראשי שרי הצבא וגבורי החיל בדור ההוא, אך רוח ההשכלה והפילוסופיא לא נוססה גם בלבבו כבלבב מלכו וחבריו –. כשבת המלך עם חבר המקטרים ההם, חמדו להם לצון, ורבות פעמים לעגו לנמהרי לב אוהבי פתי, גם להמתחכמים אשר בכבוד חכמתם יתימרו ולא יצלחו להליכות עולם –. המלך הזה הרחיק מארץ ממלכתו את השָרים והמשחקים בבתי המשחק (אָפערנזאֶנגער אונד שוישפילער), את הדבקים בליטעראַטור הצרפתים, את חוקרי הלשונות ואת־המנצחים במָחול (שפראַך־אונד־טאַנצמייסטער), את המליצים והמשוררים ואת חכמי חרשים ופילוסופים. ובשנאתו הגדולה להפילוסופיא צוה בחוזק יד להפילוסוף וואָלף לעזוב את עיר האַללע מהרה קל, ואם יתמהמה שם עוד עשרים וארבע שעות מעת בוא פקודתו, ענוש יענש כאחד הפושעים והמורדים במלכות. וכגודל שנאתו את הפילוסופיא וכל המתפלספים ועדת המשוררים והמשחקים והחרשים, כן אהב את אנשי הצבא ואת עובדי האדמה, יען כי הם שומרים את הממלכה לבל יבוא בה צר ואויב מחוץ ולבל יחסר לחמה בפנים תחת אשר הפילוסופים והמשוררים והמשחקים והחרשים וכל הנלוים אליהם אֹכלים את חלב הארץ וידיהם לא תעשינה תושיה לטובתה ולהצלחתה –. כֹה חשב המלך פֿרידריך ווילהעלם הראשון, ועל כן הביא עליו תלונת איירופא כלה –. אך בכל זאת יודה כל יודע בינה לעתים כי המלך הזה הביא טובה גדולה מאד לארצו, וירכב את בני עמו על במתי האושר בכחו הגדול ובתבונות כפיו והנהגותיו הנכוחות והישרות. הוא הרים עול מעל האכרים עובדי האדמה לבעבור הרבות את עבודת השדה להוציא לחם מן הארץ להחיות עם רב; הוא חִזֵק את ידי עושי המלאכה בארצו לטוות, לארוג ולעשות גלומי צמר ופשתן וכל מלאכת עבודה אשר בלעדה לא יכון האדם בארץ, ולא נתן לכל מעשי ידי אחרים בני ארצות נכריות לבוא בשערי ארצו; הוא קבל ברצון ובחסדים נאמנים את הפראָטעסטאַנטים אשר גרש הבישאָף מזאַלצבורג מארצם ומנחלתם, ויתן להם אחוזה בארצו וינטלם וינשאם; והוא נתן את פחדו וישלח את אימתו בלבות השופטים והיושבים על מדין לבל יטו משפט ולבל יעותו אדם בריבו, רק בצדק ישפטו את עמיתיהם, לא ישאו פנים ולא יקחו שחד ולא יעשו עול בכל ערי ארץ ממלכתו. הוא היה למשול עמים להוכיח ולערוך לעיניהם מה רב טוב יצפון מושל באדם צדיק אם יחשוך כסף אוצרו לעת רצון ולא יפזר הונו להרבות כבוד ביתו ולהתענג בתענוגות בני אדם; כי אף אם הרבה כסף לחפץ לבבו, לאסוף לו שומרים לראשו רמי קומה כבני ענקים מכל ארצות איירופא אשר פיהו יקבם בשם „פאָסדאַמער גאַרדע“, ואף אם הוציא כסף רב מאוצר מלכותו לבנות בתים נאמנים למלאכת עבודה ולכל פועל כפים ומעשה הצדקה, בכל זאת הניח אחריו ברכה שמונה מילליאָן שקלי כסף, אוצר כלי כסף וכלי חמדה לרוב, תבואות המדינה (שטאַאַטסאייננאַהמע) וצבאות אנשי חיל מלומדי מלחמה אשר שר צבאם היה לעאָפאָלד נשיא דעסוי המהולל בפי כל יודעי שמו, ובכל אלה הצליח מאד את בני עמו וארצו וסעד כסא מלכות פרייסען בעוז מלך ובהצלחה נצחת.

622 §

בן המלך הזה, הלא הוא פֿרידריך השני [פֿרידריך השני ה“א תע”ב נולד 24 יאנואר בשנת 1712] יורש העצר, לא הלך בדרכי אביו ויבחר לו דרך אחרת כל הימים. בכל עת אשר הלך אביו לצוד ציד חיה ועוף ביערים עם מסבו ואנשי חברתו, גם בכל עת אשר ישב בהיכל מלכותו וישתעשע עם חבר המקטרים טאַבאַק, שגה הבן החכם הזה באהבת החכמה, קרא הרבה בספרי חכמי צרפת, העמיק מחשבותיו במחקרי גדולים חקרי לב, גם פרט על פי החליל (פֿלאָטע), כי אהב מאד את חכמת הזִמרה (מוזיק) ונפשו דבקה בה כל הימים. והנה על פי ההבדל הרב אשר בין האב והבן, חלק לבם, ורוחם זרה זה אל זה. פֿרידריך לא יכול נשוא את עוז אביהו וקשי לבו, והאב התמרמר על אשר לא הלך בנו בדרכיו ויסל לו מסלה אחרת ההפוכה ממסלת דרכו, ויתאמץ לשום חחו בפיו ומתגו בשפתיו להשיבו אל הדרך אשר הוא הולך בה. ברבות הימים הִרבה האב לחרות אפו על בנו ויהי עוין אותו כל הימים, וגם לב הבן רחק יום יום מאביהו עד כי נפרדו ויתרחקו זה מזה כרחוק מזרח ממערב. אך בכל זאת הטה בן המלך את שכמו לשאת ולסבול את אשר נטל קְשִׁי יומו עליו, אפס כי כאשר אִותה נפשו לקחת לו אשה מבנות מלך ענגלאַנד, או (כפי אשר יגידו סופרים אחרים) את מרים טהערעזיע בת מלך טערייך, ואביהו לא נתנו להתחתן באשר בחר, אז התקצף פֿרידריך באביו ובמלכו, ויהיו דבריו עם אוהביו ורעיו לברוח מבית אביו ומארץ מלכותו, והם גם הם יברחו אתו יחד (ה“א ת”צ 1730) –. אמנם חפץ לבבו זה לא הצליח בידו, כי מכתב אחד אשר ערך אל קאַטטע שר החיל איש סודו ואיש עצתו נפל בידי המלך, ובראותו את מערכי לב פֿרידריך בנו, עלה עשן באפו, ובשצף קצפו צוה לאסור את בנו יורש העצר במצודה ולשום עליו משמר, גם פקד להמית את קאַטטע לעיניו לפני חלון המצודה אשר הוא אסור בתוכה, וכל האנשים אשר משך עליהם קו חֶשֶׂד כי גם ידם היתה עם בנו, אסר בבתי אסורים וייסרם מוסר אכזרי (ה“א תצ”ד 1734). ופֿרידריך ישב במצודה עד אשר חִלה את פני המלך אביו לסלוח לעונו ויבטיחהו נאמנה לבל ישוב עוד לכסלה, ואז השיב לו המלך את בגדי כבודו (אוניפֿאָרם) ואת חרבו. אחרי ימים מעטים חגג פֿרידריך את חג כלולותיו עם בת נדיב מנפת ברוישווייג־בעפערן, אך חיי הבית והליכותיו לא הרגיעו את נפשו השוקקה והצמאה לגדולות ולנפלאות; את פני אשתו ראה רק לעתים רחוקות, ומה גם מן העת אשר נתן לו אביו את רהיינסבערג העיר למושב כבודו, בעיר ההיא ישב במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים בסוד חכמים ונבונים תמימי דעים וחוקרים לכל תכלית, שם כלה בשעשועים ימיו, ושנותיו בחקר כל דבר חכמת בינה דעה והשכל. לילה ויום שקד על ספרי חכמי ימי הקדם אשר העתיקו הצרפתים ללשונם הנוה והמעונגה, וממעיני ישועה ההם שאב מים חיים בששון. רוח חכמי יון ורומי צלחה עליו, ונפשו הגדולה נכספה גם כלתה לצאת בעקבי חכמי היונים והרומאים וגבוריהם הגדולים אנשי השם מעולם. רוחו השתומם בקרבו על מפלאות הליטעראַטור הצרפתית, ויתפלא במאד מאד על רוחב לבב החכם וואָלטער (Voltaire) ועל תועפות רום חכמתו וצלצלי קוי כנורו וכל הליכות דרכו, ויכתוב אליו ספרים רבים מלאים כבוד והדר תהלה ותפארת, ואחרי כן קרא לו לבוא אל היכל מלכותו ולהיות שעשועיו יום יום. אמנם כבוא אליו החכם הזה וישב אתו שֶׁבֶת אחים, הראה פֿרידריך לדעת כי שני אנשים כמתכונתם אוהבי מהתלות ובעלי דעות חפשיות לא יוכלו שבת יחדו בבית אחד, ויתפרדו בדברי ריבות איש מרעהו, אך בכל זאת שבו ונעתרו זה אל זה וישתעשעו בדברי מכתבים כל הימים. המלך פֿרידריך הוכיח לעיני כל כי קנאת הדת רחוקה היא מכליותיו וכי לא לאדם לריב לאלֹהים בדברי הדת, ועל כן פתח את שערי ארצו לכל החכמים והסופרים הצרפתים אשר גורשו מארץ מולדתם בגלל ספריהם המלאים דברי שנאה על אחת מכנסיות דת הנוצרית, גם נתן להם מהלכים בחצרו ויהיו מרואי פניו תמיד. ובשבתו על כסא מלכותו, מִהר וישב מארץ גלותו את הפילוסוף הנודע וואָלף אשר שטמוהו עם הארץ בגלל דעותיו ההולכות מנגד לדעות שלומי אמוני הנוצרים, ויושיבהו על כנו בעיר האללע כבראשונה, ובאזני כל שריו ועבדיו אמר המלך החכם הזה: „בארץ מלכותי ילך כל איש בשם אלֹהיו ויחשוב מחשבות על אֹדות הדת והאמונה כטוב וכישר בעיניו באין מפריע, אך יהיה טוב לאלהים ואדם“!.

4. ימי פרידריך השני ומרים טהערעזיאַ.

a) המלחמות על דבר ירושת כסא עסטעררייך (ה“א ת”ק–תק"ח 1748–1740).

623 §

הקיסר קאַרל הששי, היה הנצר האחרון מגזע מלכי בית האבסבורג הזכרים, ויהי נדיב לב וישר הולך, אך רוח עוז מלך לא צלחה עליו ואין ידים לו להחזיק ברסן השלטון ברוב אונים וחוסן כיאות למושל רבבות עם ושליט רם כמוהו. והוא הלך בדרך כל הארץ ימים מעטים אחרי עשותו שלום חרפה עם שלטון תוגרמה בעיר בעלגראד, וימים מעטים אחרי שֶׁבֶת פֿרידריך השני על כסא המלוכה בפרייסען (ה“א תקנ”ג 18 סעפטעמבער 1793). והנה הקיסר הזה אשר ידע את כל הרעות הנוראות אשר מצאו את ספרד בהצותה על דבר כסא המלוכה, התאמץ כל ימי מלכותו לעשות תחבולות ומזמות לבל תאֻנינה רעות כאלה גם אל עסטעררייך ארץ ממלכתו, ולא נח ולא שקט עד עשותו ועד הקימו את תאות לבו להוריש את כסאו ואת כל ארצות ממשלתו למרים טהערעזיא [מרים טהערעזיא ה“א ת”ק–תק"מ 1780–1740] בתו היחידה אשת פֿראַנץ סטעפֿהאַן נשיא לאָטהרינגען. כי לא היה לו בן יורש עצר ורק מרים היתה יחידה לו, ולבל יעוררו מלכי ארץ ריב ומלחמה אחרי מותו אֹדות הירושה ההיא, הִרבה מתנות גם נתן מדינות ונפות לכל מלכי איירופא לבעבור יאשרו וִיקַיְמוּ את החוק אשר יצר ויכנהו בשם חק קדוש לעולם (Pragmatischer Sanction) אשר על פיהו תירש מרים טהערעזיא בתו את כסאו ואת נזרו עם כל הארצות הנספחות אל עסטעררייך, ואם ימותו כל הבנים הזכרים מבית מלוכתה, תסוב המלוכה אל הבנות. כל הנשיאים וכל הרוזנים אשר היה להם דין ודברים על אֹדות ירושת עסטעררייך, נִערו כפיהם מהירושה ההיא ויתנו ידם אל הקיסר קאַרל לבל יפריעו את החוק הקדוש ההוא. גם כל מלכי איירופא אשרו וְקִיְמוּ את החוק ההוא לדורות עולם –. אך כמעט אשר שכב הקיסר הזה עם אבותיו, הפרו המלכים והנשיאים את הברית אשר כרתו עמו בהיותו בחיים חיתו. והראשון אשר הפר את הברית ההיא, היה קארל אַלברעכֿט נשיא באַייערן, כי הוא התנשא ויאמר אני אמלוך בעסטעררייך! יען כי הוא היה חוטר מגזע הקיסר פֿערדינאַנד הראשון אשר הוריש ליוצאי חלציו את עסטעררייך כפי התעודה אשר ביד קארל הכתובה ביד הקיסר פֿערדינאַנד וחתומה בטבעתו. אמנם הנשיא הזה היה חלש ואין אֱיָל, שומר הבלי שוא ונצמד לתענוגות בשרים, ועל כן קצור קצרה ידו להפיק את זממו, ועבדיו אזרחי באַייערן לא אבו גם לא יכלו לעזור לו בהיותם נגשים ונענים בתגרת ידו וחייהם לשאול הגיעו מעוצר רעה ויגון, אך הצרפתים אשר איבת עולם להם על עסטעררייך, הם הם תמכו בידו ויתנו לו כסף ואנשי חיל רבים להלחם עם עסטעררייך ולרשת אותה. כי גם מלך צרפת לא שם לבו אל הברית אשר כרת עם הקיסר קארל, ויהי זרוע להנשיא ההוא, יען כי הוא חפץ מאד להושיב על כסא עסטעררייך איש חלש ובעל תענוגים כזה, ולשום גם עטרת קיסרי אשכנז בראשו, לבעבור יהי הוא וכל ארץ אשכנז ושריה ונסיכיה סרים למשמעת צרפת –. ובעיר נימפענבורג כרת הנשיא ברית אמנה עם מלך צרפת ויתמכר לו בכל לבבו ובכל נפשו בעד בצע כסף ובעד אנשי החיל אשר נתן לו כאשר עשה כן לפנים גם מאַקס עמנואל. כי כל ישע הנשיא הזה וכל חפצו היו רק למלאות את תאות נפשו ולגזול נזרי מלכים בעזרת אנשי החיל והכסף הרב אשר נתן לו המלך ההוא –. ופֿרידריך השני מלך פרייסען מצא אז עת רצון לקרוע מאת עסטעררייך ארבע מדינות בארץ שלעזיען אשר (לפי דבריו) לו משפט הירושה לרשת אותן, הלא הן: יאֶגערענדאָרף, ליגניץ, בריגוּוואָהלוי. ולהוציא את מחשבות לבו לאור, עמד לימין הנשיא ההוא ויהי עוזר לו לרשת את עסטעררייך, את אונגאַרן ואת באֶהמען, גם אמץ את זרועו בדבר כתר הקיסרית באשכנז לבעבור תהי ידו אתו ולא ימנעהו מחפצו לקחת לו את ארבע מדינות ההן –. גם אויגוסט השלישי נשיא זאקסען, לטש את עיניו לחמוס ארצות ונפות מאת עסטעררייך בעת חמסים ההיא. כי הנשיא הזה, אשר עזב את ממשלת ארצו ביד הגראַף בריל המפזר הון להבל ולריק ואין פחד אלהים לנגד עיניו, דרוש דרש את מאֶהרען מיד עסטעררייך, באמרו כי היא חבל נחלתו על פי משפט הירושה אשר לו, ועל כן נתן את ידו אל המלחמה הגדולה ההיא המתחוללת על עסטעררייך, ובדבר הזה הביא רעה גדולה ונוראה מאד על ארצו הנהלאה והאומללה –.

624 §

שבועות אחדים אחרי מות הקיסר קאַרל הששי, השתער פֿרידריך השני מלך פרייסען בראש צבאות גבוריו על שלעזיען ופניו הלכו בקרב (ה“א ת”ק 10 אקטאבער 1740), אך את המשרה על צבא המלחמה וכל תחבולותיה והליכותיה, נתן בידי שני שרי צבאיו הגבורים ומלומדי מלחמה מנעוריהם, הלא הם: שווערין ולעאָפאָלד נשיא דעסוי. המלחמה הזאת הנודעת בספרי דברי הימים בשם מלחמת שלעזיען הראשונה (ה“א ת”ק–תק"ב 1742–1740), הוכיחה לעיני כל העמים כי רוח חדשה צלחה על פרייסען עד כי יש לאל ידה להתחרות את אילי הארץ ואדירי איירופא. אחרי הנצחון הגדול אשר נצח פֿרידריך את צבאות עסטעררייך במחוז מאָלוויטץ, לכדו הפרייסים את מרבית ערי שלעזיען העליונה והתחתונה וישבו בהן (ה“א תק”א 10 אפריל 1741). אחרי ימים מעטים פרצו הצרפתים בארץ אשכנז, ושר צבאם היה הגבור הנודע באֶליהל (Belleisle), ובעזרת באַייערן וזאַקסען לכדו להם את ארצות עסטעררייך העליונה ואת באֶהמען (ה“א תק”א אקטאבער 1741). בעיר ליניץ הוקם קארל אַלברעכֿט עָל בתור מעלת ערצהערצאָג, ובעיר פראַג נתנו עם הארץ כתר מלכות בראשו וימליכוהו על באֶהמען, אחרי כן נועצו הנשיאים ושרי המלוכה לב יחדו וישימו על ראשו גם כתר הקיסרית ויקראו „יחי קיסר אשכנז לעולם“!. אז עלה קאַרל אלברעכֿט [קארל השביעי ה“א תק”א–תק"ה 1745–1741] על מרום קץ ההצלחה ככל אשר אִותה נפשו, ויקָרא בשם „קיסר קאַרל השביעי“.

625 §

כראות מרים טהערעזיא כי באו מים עד נפש ואין עוזר לה, שמה פניה אל שרי אונגאַרן לבקש מהם עזרה, ותרם פעמיה ותבוא לעיר פרעסבורג אשר שם נוסדו השרים והרוזנים (מאַגנאַטען) להמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם, ופתאֹם הופיעה המלכה המפֹארה הזאת בתוכם, חרבה מצומדת על ירכה ובנה היונק (אשר היה אחרי כן הקיסר יאָזעף השני) על זרועותיה, בעיניה היפות נוצצו אגלי דמעה, וברוח חן ותחנונים שפכה לפניהם שיחה ותספר את צרות לבבה ואת מצוקותיה העצומות, וַתְּחַל את פניהם להושיע לה ולחלצה ממבוכותיה, גם הבטיחה להיטיב עמהם ולהרכיבם על במתי ארץ אם יעמדו לימינה בימי עניה ומרוריה –. והנה יפי תֹאר המלכה הרכה והענוגה, חמדת הוד עלומיה ודמעות עיניה, דבריה הנמרצים, גם בנה היונק המתרפק עליה בגילה ורעדה, העירו ויעוררו רגשי חמלה וחנינה בלבות כל השרים הנועדים שם, וכלם כאיש אחד חברים שלפו חרבותיהם ויעופפון מעל לראשיהם בקול קורא: „תחי המלכה לעולם! באַות נפשנו נמות כלנו בגלל מרים טהערעזיא!“ –. ומהרה קל קראו את כל אנשי המלחמה להחלץ חושים וללחום את מלחמות המלכה. וכמעשה האונגאַרים עשו גם יושבי טיראָל, ויקומו כאיש אחד לעזור למרים המלכה ולחרף את נפשם למות בגללה על מרומי שדה מלחמה. לתקופות ימים מעטים יצאו באונגארן וטיראָל רבבות עָם חלוצי צבא למלחמה על אויבי מרים ואנשי מלחמתה: העמים בעלי המלחמה היושבים בגלילות טהייס ומאַראָש, גדודי הקראָאַטיס, הסלאַוואָנים והפאַנדורים יצאו חוצץ כלם, ובראשם שרי צבאות גבורים ואנשי חיל, הלא הם קעפענהיללער ובאֶרענקלוי, ויתנפלו בארץ עסטעררייך ויגרשו מתוכה את הבאַייערים ואת הצרפתים הצובאים שם, ומשם נסעו בתפארת עֻזם ונצחם אל ארץ באייערן, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם בו, אכלו את שלל אויביהם וחמס ידיהם בארץ פִּלֵסוּ. והנה בעת ההיא אשר התנוסס קאַרל אַלברעכֿט בעיר פֿראַנקפֿורט בנזר הקיסרית וישמח אלי גיל במשתה היין, בעת ההיא באו צבאות אויביו ההם בשערי עיר מינכֿען, עיר הבירה בבאַייערן ארץ ממשלתו ויתפשוה, גם את לאנדסהוט לכדו וישבו בה, ואת רוכביהם האבירים והפראים שלחו לשוטט בכל ארץ באייערן לעשות בה שַמות. והנה אחרי אשר לכדו את באייערן ארץ ממשלת הקיסר קאַרל השביעי, ירד הקיסר הזה פלאים עד אשר חסר לו כל, ורק הצרפתים נהלו אותו בכסף ובכל המחסורים אשר חסרו לו בעת רעה ההיא.

626 §

ובעת ההיא באו גדודי עסטעררייך בשער באֶהמען, לגרש את הצרפתים גם מתוכה; ולבל יתחברו אליהם הפרייסים לעזור להם, נלחצה מרים טהערעזיא לעשות שלום עם פֿרידריך השני מלך פרייסען בעיר ברעסלוי, ועל פי דברי השלום ההוא נפלה כמעט כל שלעזיען העליונה והתחתונה ביד מלך פרייסען (ה“א תק”ב 28 יולי–1742), ואחרי ימים מעטים שבו מרבית ערי באֶהמען לעסטעררייך כבראשונה, ועיר פראַג הבירה אשר באֶליהל עם מחנות הצרפתים היו בתוכה, באה במצור. כראות באֶליהל כי צר לו מאד, התאזר עוז כגבור משכיל וינס עם אנשי חילו מעיר פראַג, ויסל לו מסלה בתוך הררי שלג וגבעות קרח וקפאון, ויבוא עד עיר עגער (ה“א תק”ב דעצעמבער 1942), ובזה הוכיח לעיני כל עמי איירופא כי עוד לא נשתה גבורת הצרפתים, ועוד ידם רב להם לעשות גדולות ונצורות. לתקופת הימים בראשית השנה עִטְרוּ עם הארץ את מרים טהערעזיא בעטרת באֶהמען בעיר פראַג (ה“א תק”ג 1743), ובעת ההיא נתן געאָרג השני מלך ענגלאַנד ונשיא האַנאָווער את ידו לעזור לה במלחמותיה ולהיות מגן בעדה ומחסה עוז מפני אויביה וצורריה. ובמלחמת דעטטינגען (ה“א תק”ג 27 יוני 1743) לחמו העסטעררייכֿים והענגלאַנדים עם הצרפתים ויכום ויכתום מכה נצחת, עד אשר מהרו וינוסו מהמערכה ויעברו את מעברות נהר רהיין למלט את נפשם, ואז באה גם זאַקסען בברית עם עסטעררייך ותעמוד לימינה.

627 §

ופֿרידריך השני ראה את גבורת עסטעררייך ואת הצלחתה הגדולה, ויירא ויצר לו פן תשוב מרים טהערעזיא ותקח מידו בחזקת היד את שלעזיען אשר נתנה לו בעת צרתה. ועל כן חִדש את המלחמה עם מרים טהערעזיא, היא המלחמה הנקובה בספרי דברי הימים בשם מלחמת שלעזיען השניה (ה“א תק”ד–תק"ה 1745–1744). בזרוע חשופה וחרב שלופה השתער פֿרידריך על באֶהמען (ה“א תק”ד אויגוסט 1744), ויתפוש את פראַג הבירה, ועד מהרה לכד גם את כל נפות באֶהמען. אמנם כאשר מהר הוא ללכוד את הארץ ההיא בחרבו הקשה, כן מהר גם פֿראַנץ סטעפֿאַן נשיא לאָטהרינגען והזאַקסים בעלי בריתו לגרש אותו מן הארץ ההיא, עד כי נלחץ לשוב לארץ שלעזיען. והקיסר קאַרל השביעי מצא בין כֹה וכֹה עת רצון לקרוע את באַייערן ארץ ממשלתו מיד אויביו, ויבוא אל מינכֿען הבירה וישב בתוכה כבראשונה (ה“א תק”ה 20 יאנואר 1745). אפס כי לא ארכו לו שם הימים והמות הבהילהו ויקפד חייו המרים, ומאַקסימיליאַן יאָזעף בנו כרת אמנה עם עסטעררייך בעיר פֿיסען וינער כפיו מתמוך עוד בירושת המלוכה בעסטעררייך, ובעת אשר נאספו הנשיאים לבחור עליהם קיסר חדש, נתן הוא לראשונה את ידו תחת פֿראַנץ סטעפֿאַן נשיא לאָטהרינגען ואיש מרים טהערעזיא להיות קיסר בארץ אשכנז, ואחרי כן נתנו עליו גם כל נשיאי הארץ הוד מלכות ועטרת תפארת קיסר אשכנז בעיר פֿראַנקפֿורט וַיִקָרֵא בשם קיסר פֿראַנץ הראשון [פראנץ הראשון ה“א תק”ה–תקכ"ה 1765–1745]. והקיסר החדש הזה השיב למאַקסימיליאַן יאָזעף את ממשלת ארץ באַייערן תחת אשר נער חצנו מירושת עסטעררייך ובגלל אשר נתן עליו הוד הקיסריות –. אחרי הדברים האלה מצאה מרים טהערעזיא און לה להלחם בפֿרידריך אויבה ביתר עז מבתחלה, ואנשי חילה הגבורים ובראשם שר צבאם הגבור הנודע בשם טרוין (Traun) הכו את פֿרידריך מכות חדרי בטן ויקחו מידו מבצרים רבים, גם מרבית ערי שלעזיען קרעו ממנו. אך המלך פֿרידריך חשף את זרוע עוזו ויעש נפלאות במלחמה על יד האָהענפֿרידבערג (4 יוני) ויך מכה נצחת את העסטעררייכֿים אשר תחת פקודת ההערצאָג מלאָטהרינגען, וישב ויהי למלך על כל ארץ שלעזיען כבראשונה, ומשם נסע ויצא למלחמה על באֶהמען, ועל יד עיר סאָר הכה שנית את חיל עסטעררייך ויגרשם ברעם גבורותיו מהארץ ההיא (30 סעפטעמבער). אז נודע שֵם פֿרידריך השני בכל אפסי ארץ איירופא כשם הגבורים הגדולים אנשי השם מעולם, גם שמות שרי צבאותיו גבורי החיל ומלומדי קרב ולחם, יצאו בכל הגוים ובכל ארצות תבל. ובחורף ההוא הכה לעאָפאָלר הזקן נשיא דעסוי את הזאקסים מכה נפלאה על יד קעסעלדאָרף (15 דעצעמבער), ופֿרידריך וכל אגפיו באו בתרועה בשערי דרעזדען הבירה וישם משכנו בתוכה, כי אויגוסט השלישי עזב כבר את העיר הזאת ויחש מפלט לו בארץ פאָלען. אז ראתה מרים טהערעזיא כי כלתה אליה הרעה ואין עוזר לה, ותתרצה אל דברי השלום אשר יצא לאור בעיר דרעזדען (25 דעצעמבער). על פי השלום ההוא קִיְמָה מרים טהערעזיא שנית את מלוכת שלעזיען ביד פֿרידריך השני מלך פרייסען, ולעומת זה קִיֵם פֿרידריך את משפט הקיסרית ביד פֿראַנץ הראשון איש מרים כאשר עשו כן לפני ימים מעטים גם כל נשיאי ארץ אשכנז. הנה כי כן שב המלך פֿרידריך השני אל ארץ ממלכתו ביקר תפארת ובכבוד הַנֵצַח וההוד, וכל עם ארץ פרייסען קדמו את פניו בשמחות וגיל ובתרועת מלך, ויובילוהו בקול רנה וישועה אל בערלין עיר הבירה, גם כל מלכי ארץ נתנו לו פאר ותהלה על גבורתו וחכמתו.

628 §

והנה אף כי נשבתה המלחמה באשכנז והחרב שבה אל תערה, התחוללה עוד סערת מלחמה שנים אחדות בארצות השפלות אשר לעסטעררייך, כי שם לחמו עוד הצרפתים עם צבאות עסטעררייך וענגלאַנד והאָללאנד תחת דגל שר הצבא (מאַרשאַלל) הנודע בשם מאָריטץ מזאַקסען בן פֿרידריך אויגוסט הגבור והגבירה (גראֶפֿין) אויראָראַ מקאֶניגסמאַרק ושר צבא הזה היה גבור חיל ובעל מלחמות, ויך פעמים רבות את אנשי מלחמתו במערכה בשדה ויגפם ויכניעם תחת ידו עד כי נפלו מרבית ערי הארצות השפלות ההן בידי הצרפתים. אפס כי כל עמי הארצות אשר עָיפה נפשם להורגים, חתרו בכל עוז לעשות שלום בארץ, וגם הצרפתים בשמעם כי עליזאַבעט קיסרית רוסיא שלחה צבאות גבורים לעזור למרים טהערעזיא, נתנו ידם גם הם אל השלום אשר כל יושבי הארץ יִנָהוּ אחריו. בעיר אַאַכֿען יצא השלום ההוא לאור וישם קץ לכל המלחמות אשר התחוללו בארץ על דבר ירושת המלוכה בעסטעררייך. בשלום ההוא קימו כל מלכי איירופא את ירושת עסטעררייך ביד מרים טהערעזיא, ורק שלעזיען קמה ביד פֿרידריך השני מלך פרייסען לאחוזת עולם, גם מדינות קטנות באיטליא, נקרעו אז מעסטעררייך ותהיינה לאחוזה לסרדיניא ולפֿיליפפ נשיא פאַרמא חוטר מבית מלכי בורבאָן בספרד, ולצרפת לא היה כל שכר מהמלחמות הגדולות ההן בלתי אם שם תהלה על גבורתה בשדה קטל –.

b) מלחמת שבע השנים (ה“א תקט”ז–תקכ"ג 1763–1756).

629 §

מרים טהערעזיא לא יכלה להבליג על תוגת נפשה ומגנת לבבה אדות שלעזיען ארץ חמדתה אשר קרע פֿרידריך מידה בחזקת היד, גם לא יכלה לסלוח לו החרפות והגדופים אשר טפל על בית מלוכתה נגד השמש –. ובמשך שמונת שני השלום, לא נחה ולא שקטה עד עשותה ועד הקימה את מזמת לבבה להטות את לבות כל מלכי איירופא לחפצה, להקדיש על פֿרידריך מלחמה, לגדע את קרן ישעו ולשבר את זרוע עוזו –. והנה נקל היה לה למשוך אחריה את עליזאַבעט קיסרית רוסיא על ידי שר המשנה בעסטוזעף, יען כי הקיסרית ההיא קצפה מאד על פֿרידריך בגלל המהתלות אשר התל בה בגובה אפו, גם היה נקל לה להטות את לב אויגוסט השלישי נשיא זאַקסען לחפצה, יען כי גם הוא התקצף על פֿרידריך על הלעג והבוז אשר שפך עליו תמיד בתוך קהל ועדה, ויואל לקחת ממנו נקם, והגראַף בריהל הוסיף עוד להגדיל את המדורה בשנאתו את פֿרידריך גם הוא. אך מרים טהערעזיא הוסיפה עוד להפליא את איירופא הפלא ופלא על חכמתה ודעתה בחכמת המדינה כי הצליחה להטות לחפצה גם את לבב לודוויג XV מלך צרפת על ידי שר המשנה אשר לה, הלא הוא קויניטץ איש החכם ובעל לשון למודים. כי הנה כל יודעי בינה לעתים יודעים כי שנים רבות אין מספר התאמצה צרפת בכל מאמצי כחה להפיל את עסטעררייך למשואות נצח, ומה רבה חכמת מרים להפוך את איבת עולם ההיא לאהבה וידידות, עד כי הוציאה צרפת להורג בניה למען עסטעררייך להגדילה ולהאדירה! כי מרים ידעה את דרכי המלך לודוויג הזה אשר התמכר עוד לפני שנים רבות להבלי חמדות התבל ולתעתועי תענוגות בשר, כי שריו ועבדיו היו בנים שובבים, רודפי זמה, לבם נמס לעגבים ויצמדו לכל חמדה נמבזה, וַיַתעו גם את מלכם בדרכיהם הרעים, והוא אשר לפי מזגו נטה אחרי התענוגים, השחית את דרכו על הארץ, נתן לנשים חילו, אהב יין ושכר אהבה נצחת, וכל הימים עשה משתה ויצד צַיִד וישכח את עמו ואת ממלכתו –. את כל הדברים הרעים האלה הפכה מרים טהערעזיא לטובתה ולטובת ממלכתה, וחפצה בידה הצליח להטות את לבב המלך הזה לחפץ לבבה –. ובידעה עוד כי המאַרקיזע פאָמפאַדור שֵגל לודוויג XV תשלוט על נפשו שלטת בלי־מצרים, השפילה את גאונה ואת רום הודה והדרת כבודה, ותכתוב בעצם ידה מכתב אל השגל ההיא ופיה מלאה תהלתה, ובפה חנף ושפתי חלקות לקחה את נפשה עד כי גם היא חגרה בעוז מתניה להוציא את שאֵלתה לאור, והמלך לודוויג XV שמע בקולה כפעם בפעם, ובכן באה צרפת במסורת הברית עם עסטעררייך לשדוד מאת פֿרידריך מלך פרייסען את כל הארצות אשר לכד בחרבו ובקשתו (ה“א תקט”ו סעפטעמבער 1755), גם לקחת ממנו את שם כבוד „מלך“, ולהשאיר לו רק את שם קורפֿירסט מבראַנדענבורג כאשר היו אבותיו מעולם –. (ה“א תקט”ז 1756).

630 §

והנה אף כי הסתירה עסטעררייך את כל מעשיה מעיני פֿרידריך עד אשר תתחולל הסערה על ראשו פתאֹם מכל עברים, בכל זאת לא נעלם מעיני החכם הזה כי רעה נשקפה עליו מעסטעררייך ומכל מלכי איירופא, ויתן אל לבו לקדם את פניהם ולהכריעם. ראש דבר הִרבה את מספר אנשי חילו עד 150,000 איש וילמד את ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה כיד חכמתו הטובה עליו, גם שלח מרגלים חרש בכל הארצות אשר ידע כי מלכיהן חורשים עליו רעה, לחקור ולדרוש את מערכי לבבם, ואחד מסופרי הגראַף בריהל ושמו מענצעל, לקח שֹׁחד ויבגוד בעמו וארצו ויגל את כל סודות זאַקסען ומועצותיה וכל עלילות עסטעררייך וצרפת ומזמותיהן ותחבולותיהן למלחמה –. אז התנשא המלך פֿרידריך כארי, ויעזוב ככפיר את היכל כבודו, ויתנפל פתאֹם עם צבאות גבוריו בארץ זאַקסען, וברוב עוזו לכד את לייפציג ויצג אנשי חיל בתוכה (ה“א תקט”ז 1756), גם תפש את וויטטענבערג ואת דרעזדען הבירה וישם לפני עם הארץ את חקי פרייסען ואת משפטיה בהליכות עולם, ויקח לו את המסים ואת כל תרומת הכסף מכל יושבי הארץ, פתוֹח פָתח את אוצרות התבואה לאנשי חילו, ואת כל כלי הנשק וכלי המלחמה שלח למאגדענבורג. וּבְהִוָדַע לו כי בהיכל הקורפֿירסט אשר בדרעזדען ספונים ספרי מטמונים האוצרים בתוכם כל מערכי לבב אויביו על אֹדותיו, שלח את אחד משרי הצבא אל ההיכל ההוא לקחת משם את הספרים ההם. אך הספרים נמצאו בחדר מושב אשת הקורפֿירסט והמפתח היה בידה ותמאן לתת אותו אל שר הצבא, גם לא נתנה אותו לגשת אל החדר ההוא, ויקח השר את המפתח מידה בחוזק יד וימצא את הספרים הנסתרים ההם ויביאם אל פֿרידריך. אז הִצדיק המלך את נפשו לפני כל עמי איירופא על אשר התנפל פתאֹם בזאַקסען וישם דמי מלחמה בשלום, ויוכח ויערוך לעיניהם (על פי הספרים ההם) את המחשבות אשר חשבו עליו אויביו חנם להתגולל ולהפיל עליו ועל ממלכתו רעה נוראה עד לא חמס בכפיו. אחרי הדברים האלה שם מצור על צבאות זאַקסען הצובאים על יד פירנאַ אצל נהר עלבע ומספרם שבעה עשר אלף איש. לשוא עשו הגבורים ההם תחבולות שונות להמלט מיד צורריהם, לשוא בִצרו את מקום תחנותם ולא נתנו לאויביהם לגשת אליהם, כי הרעב שלח בהם את חציו השנונים וילחצם להסגיר לשבי נפשם בידי הפרייסים אויביהם. ופֿרידריך הִקשה את ידו על שבויי מלחמה ההם ויאספם לעבוד עבודת הצבא בחילו וללחום את מלחמותיו, אך לעת מצוא נסו המונים המונים לארץ פאלען אשר ישב בה הקורפֿירסט מזאַקסען עם כל שריו בימי המלחמה ההיא. ימים רבים ישב פֿרידריך בדרעזדען ויכבד אכפו על זאַקסען הנלכדה לתת לו כסף וזהב רב גם אנשי צבא למלחמה, ובגלל הדבר הזה קצפו עליו גם נסיכי ממלכות אשכנז ויקדישו עליו מלחמה גם הם, גם שוועדען אשר שרים יָשֹרוּ בה (אַריסטאָקראַטישע רעגירונג) וסרה היא למשמעת צרפת, נוספה על אויבי פֿרידריך ותצא בחרב לקראתו. ורק ענגלאַנד ומדינות אחדות בארץ אשכנז (האַנאָווער, ברוינשווייג, העסען־קאַסעל וגאטהאַ) עזרו את פֿרידריך ויתמכו ידיו במלחמה ההיא.

631 §

והמלך פֿרידריך האדיר והחכם לא חת ולא זע מרבבות עם אשר סביב שתו עליו, ובהוָדע לו כי הצרפתים, הרוסים, השוועדים וכל נסיכי ארץ אשכנז יסערו עליו מכל עברים להפיצו, לא נע לבבו אך הצהיל עוד את פניו ויהתל באנשי מלחמתו ויכנה את המלחמה ההיא בשם מלחמת הנשים, באמרו כי שלש נשים תלחמנה בו, הלא הן: עליזאַבעט קיסרית רוסיא, מרים טהערעזיא קיסרית עסטעררייך, ופאָמפאַדור גברת מלך צרפת –. אך האויבת הקרובה והרעה מכולן היתה עסטעררייך, וְאִתָּהּ חפץ להתראות פנים ולהלחם בה בהודו וכבודו. על הצרפתים הצובאים בין נהר רהיין ונהר וועזער, שלח את גדודי האנאווער, וגדודי העסען־קאַסעל וברוינשווייג; מול הרוסים והשוועדים שלח מפלגות אחדות מאנשי חילו לבל יתנפלו עליו מאחור, והוא עם ראשית גבוריו השתער בארץ באֶהמען בראשית ימי האביב. ויהי בבואו על יד פראַג הבירה, העמיד את אנשי חילו העיפים במערכות מלחמה להתנפל על צבאות האויבים אשר מצא שם. שווערין שר הצבא אשר למד את פֿרידריך טכסיסי מלחמה, הזהיר אותו לבל יערוך מלחמה עד אשר ינפשו אנשי החיל מעמל הדרך, אך פֿרידריך אשר נפשו תלהט גחלים בהריחו מלחמה, לא שמע לעצת שר צבאו בדבר הזה. והעסטעררייכֿים תחת פקודת קאַרל מלאָטהרינגען ותחת פקודת בראָוון נגיד החילים, עלו על ראשי הגבעות ויציגו שם את כלי התותח וכלי המשחית אשר בידם וימטירו כדורי שחת, זקים חצים ומות עם מבול אש מתלקחת על ראשי הפרייסים המעפילים לעלות על הסוללות וישחיתו בהם למאות ולאלפים. אבדה עצה מהפרייסים, נשתה גבורתם וינועו ויסוגו אחור מהמערכה. והנה פתאֹם תפש שווערין נֵס מלחמה ויקרא: „לכו אחרי“!, וכרגע נהרו אחריו המונים המונים מהנסוגים אחור, ובגבורה נפלאה השתערו על האויבים ולא שתו לבם אל כל פיות כלי התותח המריקים שלהבת שאול על ראשיהם. אך ארבעה כדורי מות הרעימו על ראש השר שווערין ויפוצצוהו כרגע, וכרגע ההוא אחז הגענעראַל מאַנטייפֿעל את הנֵס המגולל בדמי שר צבא ההוא ויולך את הפרייסים הנזעמים בסופה ובסערה מול האויבים ויתגבר עליהם ויקח מידם את כלי התותח ויכוננם על פניהם ויעש בהם הרג רב מאד. גם היינריך אחי המלך פֿרידריך, גם פֿערדינאַנד מברוינשווייג עשו גדולות במלחמה ההיא, ויגפו את צבאות עסטעררייך מגפה גדולה מאד. אך בכל זאת לא נצחו עוד הפרייסים את אנשי מלחמתם עד אשר נפל הגבור בראָוון חלל (ה“א תקי”ז 6 מאַי 1757), והמלך פֿרידריך הפיץ בסערתו את ראשי גבורי עסטעררייך אשר נצבו עוד כעמודי ברזל במערכת המלחמה בַּתָּוֶךְ, כי אז היה הנצח וההוד לפֿרידריך, והעסטעררייכֿים שרידי החרב עם קאַרל מלאָטהרינגען נסו מנוסת מות ויבואו בשערי פראַג וינצלו, ועוד רבים מהם נסו אל שר הצבא דוין הנוסע עם עוד מחנה עסטעררייכֿים להלחם בפֿרידריך להציל את פראַג הבירה מידו.

632 §

אחרי הנצחון הגדול ההוא, הביא פֿרידריך את פראַג במצור, ויצר עליה חמשה שבועות רצופים עד כי רזה את יושבי העיר והרעב גבר מאד בתוכה. אך בכל זאת לא אבה קאַרל מלאָטהרינגען להסגיר את העיר ביד אויב כי בטח בדוין שר הצבא כי יבוא עם חילו הגדול ויצילהו מכף צורריו. אז לקח פֿרידריך את ראשי צבאות גבוריו עמו ויתחבר עם ההערצאָג מבעווערן (18 יוני) ויערוך מלחמה על דוין שר צבא עסטעררייך אצל עיר קאללין. והנה בראשית המלחמה ההיא הראה פֿרידריך נפלאות, כי בחילו הקטן הכה את חיל עסטעררייך הרבים והעצומים ממנו פי שנים, אך לאחרונה התגר עליו דוין ויך את גבוריו מכה גדולה ונוראה מאד וישמם. במלחמה ההיא נשברה זרוע פֿרידריך וכל הגדולות אשר עשה עד היום ההוא, עלו בתֹהו ואבדו –. ועד מהרה נרדף על צוארו וילָחץ לעזוב את מְצוֹר פראַג ולשוב עם שרידי חיליו לזאַקסען. והעסטעררייכֿים לכדו את כל ארץ באֶהמען, ואחרי כן גם את שלעזיען. והאַדריק, אחד משרי צבאות עסטעררייך, הרהיב בנפשו עוז ויפרוץ בארץ פרייסען עם ארבעת אלפים פרשים, ויבוא עד שערי בערלין, ויפרוש ידו על כל מחמדי כספה וזהבה, וישב בשלל רב אל מחנהו. המגפה הגדולה ההיא אשר היתה בחיל פֿרידריך, הרימה נס אל כל אויביו ואנשי מלחמתו להתנפל עליו כלם כאחד לעשות אתו כָּלָה: הרוסים פרצו בכל ערי פרייסען המזרחית וילכדו אותן, השוועדים השתערו על פאָממערן ויתפשוה וישבו בה, והצרפתים התנפלו בהאנאָווער ובהעססען ויאחזו בתוכן. המאַרשאַלל הצרפתי דיעטרעעס הכה את חיל בעלי ברית פֿרידריך וישימם כעפר לדוש (26 יולי), והפרינץ סוביזע רצוי נפש הגבירה פאמפאדור וחבר להמלך לודוויג XV בכל דרכי משובתו, התחבר עם חיל עסטעררייך וישטפו ויעברו עד זאַקסען לקרוע אותה מיד מלך פרייסען. אך בכל זאת לא התרפה המלך החכם פֿרידריך ולא אמר נואש, ויחלק את אנשי חילו למחלקות רבות, והוא עם מחלקה אחת יצא לקראת הצרפתים לעצור בעד מרוצתם, ויפגשם לראשונה בעיר גאָטהאַ, וההערצאָגין מגאָטהאַ הודיעה בסתר את פֿרידריך כי סוביזע ושרי חיליו עם שמונת אלפים אנשי חיל מתעתדים ליום משתה ושמחה בהיכל ההערצאָג אשר בעיר, ואם יתנפל עליהם פתאֹם יתפוש אותם בכפו על נקלה. והנה מהרה קל התנשא הגענעראַל סיידליטץ ויקח אתו אלף וחמש מאות פרשים וידא כעל כנפי רוח ויגיע עד שערי גאָטהאַ. ויהי אך ישוב ישבו הצרפתים על השלחן ולפניהם לחם אבירים ויין מלכות רב בספל אדירים, והנה קול תרועת הפרייסים באזניהם וקול מצהלות אביריהם, ויחרדו וירעדו וימהרו וינוסו במהומות מות ויפוצו במאה דרכים, והפרייסים שללו את שללם ויקחו להם את בגדיהם החמודות ואת כל הכבודה, וישובו בתרועת נצחון אל פֿרידריך מלכם.

633 §

וסוביזע התחבר בערפורט עם צבאות עסטעררייך ויצא עוד הפעם לקראת פֿרידריך להתגרות בו מלחמה (5 נאָוועמבער), ופֿרידריך לא חכה עד בוא האויב אל מקום תחנותו, וימהר ויצא לקראתו ויפגשהו אצל הכפר דאַסבאַך, וסוביזע גם כל שרי החילים תקעו כף ויריעו בראותם את פֿרידריך עם חילו הקטן ויאמרו: „סִגר אותו קשי יומו בידנו! כי עתה יֵרֵד הוא וכל אגפיו במלחמה וְיִסָפוּ, או יפלו שבי בידנו“ –. ועל כן מהרו ויסובו את הגבעה אשר פֿרידריך ומתיו מספר נְחִתִּים שם, וירימו את דגליהם וישמיעו קול חצוצרות התרועה וקול רנה וישועה, ויתיצבו הכן במערכות מלחמה, ופֿרידריך ראה במנוחת לבב את כל תנועותיהם ולא ירה חץ ולא הציג את אנשיו במערכה, אך כסה את הסוללות עם כלי התותח אשר לו בבגדים ויצו לאנשי חילו לאכול את לחם הצהרים, וגם הוא ושרי צבאותיו ישבו במנוחה ודומיה על השלחן לאכול לחם, והצרפתים האמינו כי רוח עועים צלחה על פֿרידריך מפני פחד החרב החדה השלופה על צוארו, ועל כן יֵשב הוא ועמו כאנשים נואשים –. אז נתן פרידריך אות! וכרגע התיצבו גבוריו ערוכים למלחמה וכלי התותח הרעימו, וכמעוף חץ מקשת עף ברגע ההוא הגענעראל סיידליטץ עם גדודי פרשיו מבין סבכי היער אשר התחבא שמה, ובסערה וסופה השתער על הצרפתים הנערשים והנחפזים, ומהרה קַל עפו גם צבא הרגלי ויתנפלו בתרועה נוראה על הצרפתים גם הם –. חִתַּת אלהים נפלה על הצרפתים ועל העסטעררייכֿים וינועו, ולא מצאו את ידיהם ורגליהם וינוסו בשבעה דרכים ויפוצו לכל רוח, וגבורי פֿרידריך רדפו אחריהם ויכום מכה נצחת. שבעת אלפים איש נפלו שבי בידי הפרייסים, גם ששים ושלשה כלי תותח ועשרים ושנים דגלים נפלו בידם ביום ההוא, וארץ זאַקסען שבה ותלכד ביד המלך פֿרידריך –. מקץ חֹדש ימים הוסיף עוד פֿרידריך לעשות נוראות בשדה מלחמה, ויך את צבאות דוין הרבים והעצומים מאד מאנשי חילו, וירדפם בסערתו, וברעם גבורתו הכריעם וישחקם כעפר על פני רוח. המלחמה ההיא היתה על יד עיר לייטען (5 דעצעמבער) חמש פרסאות מעיר ברעסלוי. אחרי הנצחון הנפלא ההוא שב פֿרידריך ויקח את שלעזיען ויושב אנשי חילו בתוכה. אך בין כֹה וכֹה לָחצה המלחמה העזה הזאת את יושבי אשכנז ומצצה את לְשַׁדָם; וביתר עז קשתה ידה על האַנאָווער, ברוינשווייג והעסען־קאַסעל, כי ההערצאָג מרישעליי, איש שובב ומפזר הון להבל ולריק, העמיס מסים רבים וכבדים מאד על יושבי הארצות ההן וינצל אותן למלאות את אוצר המלחמה ואת תאות נפשו –. (ה“א תקי”ח.1758)

634 §

ושם כבוד המלך פֿרידריך היה יקר ונעלה בענגלאַנד מעת אשר עשה נפלאות במלחמת ראָסבאַך, גם כל יושבי ארץ אשכנז וצרפת נתנו כבוד לשמו וירוממוהו על כל שבח ותהלה, ושרי המשנים אשר בענגלאַנד, ובראשם פיטט הזקן (לאָרד כאַטאַם) אשר כל דבריו היו כדברי מלך שלטון, נוסדו יחד ויחליטו לתמוך את ידי המלך המרומם הזה בכסף ואנשי חיל יותר מבראשונה, גם נתנו לו הרשיון לבחור על חיל ענגלאַנד שר צבא אשר ייטב בעיניו. ופֿרידריך בחר בפֿערדינאַנד מברוינשווייג וישימהו לשר צבא על הענגלאַנדים ועל חיל בעלי בריתו, באשר הוא מלומד מלחמה ובעל תחבולות (ה“א תקי”ח 1758), והוא גרש את הצרפתים בראשית ימי האביב מעבר לנהר רהיין, ויצל מידם את צפון ארץ אשכנז לבל יוסיפו עוד לערוץ את הארץ בעריצותם וחמס ידיהם –. בעת ההיא שטפו הרוסים תחת פקודת השר בעסטוזעוו ועברו עד גלילות נהר אֶדער; אך השר ההוא פסח על שתי הסעפים במלחמה ההיא, כי אז חלתה הקיסרית עליזאַבעט, ולא ידע מה לעשות – וסוף הדבר היה אשר לאחרונה נִדַח השר הזה ממקומו והגענעראַל פֿאָרמער הוקם עָל תחתיו, והגענעראַל הזה לכד את ארץ פרייסען המזרחית וישב בה, וַיַרְדְּ את קאֶניגסבערג תחתיו, ויפרוץ עם גבורי רוסיא בנפות בראַנדענבורג, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו הֵשַׁם ערים וכפרים. אז חִבֵּל פֿרידריך תחבולה נפלאה ויסע על נהר אָדער וישתער בסערת מלחמה על הרוסים, ויכם מכה רבה מאד אצל צאָרנדאָרף (25 אויגוסט), ויקן את הנצחון בדמים רבים ויקרים מאד –. אחרי כן הרים את פעמיו לארץ זאַקסען לעזור שם את היינריך אחיו, אך דוין שר צבא עסטעררייך השתער עליו בחילו הגדול והעצום ממנו, ויתנפל עליו פתאֹם על יד כפר האָכֿקירך (14 אֶקטאָבער), ויך במחנהו גבורים רבים, ויקח את כל כלי הנשק מידו, אמנם המלך החכם הזה התחכם ויעש תחבולות עד אשר התחבר עם היינריך ויגרש עוד הפעם את אויביו משלעזיען וזאַקסען. (ה“א תקי”ט.1759)

635 §

אפס כי בכל זאת הלך פֿרידריך בימים ההם הלוך וחסור, ומרים טהערעזיא הלכה הלוך וגבור. כי גבורים רבים מאד מאנשי חילו, נפלו במלחמה, והאנשים אשר הביא תחתיהם בחוזק יד ובעמל רב, לא ידעו עוד טכסיסי מלחמה ולא צלחו עוד לעבודת הצבא, גם הכסף הדרוש לו וכל המחסורים אשר חסרו לו נָגַשׂ בזרוע נטויה מעבדיו הנגשים והנענים, לא כן מרים טהערעזיא, כי רוסיא וצרפת נתנו לה כסף רב ועצום, גם אנשי חיל רבים ועצומים –. ויתחזק פֿרידריך ויאבה להפריד בין הצרפתים ובין העסטעררייכֿים, ויסע וילך לגלילות נהר אָדער, ויך את הרוסים אחור (ה“א תקי”ט יולי 1759), אך פתע לפתאום התנפל עליו לוידאָן (12 אויגוסט) שר צבא עסטעררייך עם צבאות גבוריו אצל קונערסדאָרף ויט ידו החזקה עליו ויכהו מכה גדולה ונוראה מאד עד כי אמר פֿרידריך „נואש! אבד נצחי ותוחלתי“!, בין חללי המלחמה ההיא נפל גם עוואַלד קלייסט אחד משרי החילים בחיל פֿרידריך, והוא איש יקר מליין ומשורר גדול גם גבור מלחמה, והעסטעררייכֿים לכדו את דרעזדען ואת מרבית ערי ארץ זאַקסען. אפס כי בכל זאת לא אכלו את פרי הנצחון ההוא, כי חָלק לבם מלב הרוסים ותהי רוח רע ביניהם –. ובין כֹה וכֹה הצליחו בעלי ברית פֿרידריך תחת פקודת פֿערדינאַנד מברוינשווייג ויכו את הצרפתים מכות חדרי בטן. ואף כי במלחמת בערגען על יד פֿראַנקפֿורט אשר על נהר מיין (ה“א תקי”ט 13 אפריל 1759), גבר בראָגליא שר צבא הצרפתים על פֿערדינאַנד, אך אצל מינדען חשף פֿערדינאַנד את זרוע עוזו, ויך את הצרפתים מכה נפלאה מאד וילחצם לשוב אחור ולעבור את נהר רהיין, ויצל את וועסטפאַלע ואת האַנאָווער מידם –. (ה“א תק”כ.1760)

636 §

המלחמה העזה הזאת שָׂמה שַׁמוֹת בחיל פרייסען, עד כי המלך פֿרידריך לא הוסיף עוד ללחום מלחמת תגרה רק נלחם במלחמות מָגֵן (פֿערטהיידיגונגסווייזע), ואף כי לשֵמע המלך הגדול הזה ותפארת גבורתו, נהרו אליו אנשי צבא מכל הערים ומכל עֲבָרִים וַיִסָפְחוּ אל אנשי חילו, בכל זאת לא נעשו ישועות במחנה הפרייסים, כי אנשי חיל החדָשים לא ידעו עוד מלחמה ולא הכירו תחבולותיה, גם שרי חילים ושרי צבאות לא היו עוד במחנות הפרייסים, והמלך פֿרידריך בכל חכמתו וגבורתו ותחבולותיו הרבות לא יכול למלאות את החסרון הגדול ההוא –. למצוא לַכסף מוֹצָא לכלכל את אנשי חילו ולנהלם בלחם ושמלה, לא מצא דרך אחרת כי אם להעמיס מסים רבים וכבדים על עם הארץ גם לטבוע מטבעות קַלֵי המחיר מכסף נמאס –. בעת אשר נֶעצר פֿרידריך בזאַקסען, נגף בוקאֶ (Boukuet) ידידו הנאמן וגבור החיל בתגרת ידי צבאות עסטעררייך, ואחרית המגפה ההיא היתה כי העסטעררייכֿים ירשו להם את שלעזיען ויגרשו את מצב פֿרידריך מכל גבולה (יוני). אז עזב פֿרידריך עוד הפעם את זאַקסען, וילך להציל את שלעזיען מיד עסטעררייך, ובמלחמה הגדולה אשר לחם עם לוידאָן אצל ליגניץ (Liegnitz) על יד קאַצבאַך (ה“א תק”כ 15 אויגוסט 1760) התגבר על אויביו ויחלישם לפי חרב וישב ויקח את שלעזיען מידם. אך בכל זאת לא עצר כח לעצור בעד העסטעררייכֿים והרוסים מפרוץ בארץ פרייסען, ויבואו בשערי עיר בערלין וישבו בה, ואת ארץ ירושת פֿרידריך מלאו חָמָס וְשֹׁד בחמת נקם. כראות דוין כי לכד פֿרידריך את שלעזיען, ויגר פן ישוב וְיקח גם את זאַקסען, על כן לקח עֶמדתו במבצר חזק על ראש גבעה גבוהה על יד נהר עלבע, למען יֵשב כל ימי החורף בזאַקסען ויהי עליה לסתרה. להפריע את דוין ממעשהו, הרהיב פֿרידריך בנפשו עוז וישתער על מבצר מחנה דוין בחרב ומלחמה מבלי פנות אל כלי התותח אשר פערו פיהם כשאול וימטירו רבבות כדורי מות על ראשי גבוריו ויהרגו בהם עם רב. והנה על פי הנצחון הגדול אשר נָצח אז פֿרידריך את צבאות דוין על יד טאָרגוי בעזרת השר ציטהען (Ziethen) (ה“א תק”כ 3 נאָוועמבער 1760), הצליח לקחת עוד הפעם את זאַקסען מידי אנשי מלחמתו, ולחרוף עם כל אנשי חילו בעיר לייפציג, אך אלף וארבע מאות גבורים מגבורי מחנהו נפלו במלחמה ההיא, הִרבה פֿרידריך מאד במחיר הנצחון ההוא!. (ה“א תקכ”א–תקכ"ג.1763–1761).

637 §

שנת (ה“א תקכ”א 1761) היתה שנת צרה לפֿרידריך מאין כמוה, עד כי כל יודעי בינה לעתים האמינו כי נפל הגבור הנפלא הזה ולא יוסיף עוד לקום, יען כי אויביו הרבים והעצומים ממנו ישבו במרבית ערי פרייסען ארץ ממלכתו, גם ענגלאַנד המשענת האחת אשר היתה לו, נהפכה לו אז למשענת קנה רצוץ, כי כשבת געאָרג השלישי על כסא המלוכה בענגלאַנד, לא יספה עוד ענגלאַנד לתמוך את ידו בכסף ובאנשי חיל, ותשליכהו מלפניה ביד אויביו וצורריו כי אמצו ממנו. ואף אמנם התיצב עוד פֿרידריך כעמוד ברזל וכחומת נחושה לפני לוחמיו ולא נְתָנָם לנגוע בו לרעה, אך מכתביו אשר כתב לאוהביו ושיריו אשר שר בימים ההם, יתנו עדיהם, כי נפל אז לבו ובעתַתּוּ רוח רעה ויוָאש מכל תוחלת ותקוה; ולפי ראות עיני כֹל התעתדה אז שלעזיען לנפול בידי עסטעררייך, ופרייסען בידי רוסיא –. אפס כי בהגיע רעת פֿרידריך עד מרום קִצָהּ, מתה עליזאַבעט קיסרית רוסיא, ופעטער השלישי ישב על כסא מלכותה (ה“א תקכ”ב 5 יאנואר 1762), והוא היה מראשי מכבדי פֿרידריך, גם היה בעל נפש טובה ורוח נדיבה, וימהר ויכרות ברית שלום עם פֿרידריך, ויצו לאנשי חילו להתחבר עם חיל הפרייסים, ואז עמד פתאֹם רֶוַח והצלה לפֿרידריך, וההצלחה שבה להאיר פניה אליו ולחזק זרועותיו. אך ימי הקיסר פעטער השלישי גם ברית שלומו עם פֿרידריך לא נמשכו, כי הקיסר פעטער הִרבה לעשות חדשות בארץ רוסיא בהליכות הכנסיה הדתית ובמשפטי המדינה גם בדרכי אנשי המלחמה, והרוסים קצפו עליו בגלל הדברים ההם וידיחוהו מכסאו בענין רע – וקאַטהאַרינאַ השניה אשת פעטער הנִדח ישבה על כסא המלוכה (9 יולי). והמלכה החכמה והמפֹארה הזאת קראה לצבאות הרוסים לשוב מפרייסען אל ארץ מולדתם, אך קִיְמָה את דברי ברית השלום עם פֿרידריך, ושר צבא הרוסים עזר עוד את פֿרידריך בטרם עזב את פרייסען להכות את אנשי מלחמתו ולנַצחם.

638 §

אז נכספו כל עמי הארצות לשום קץ להמלחמה הארוכה ההיא אשר הִרבתה את חלליהם. האשכנזים אשר ארצותיהם נָשַׁמוּ, עריהם שרופות אש, שדותיהם נהפכו למדבר, וכל טוּבָם ירד בתוהו ואָבד, בּקשו שלום וירדפוה בכל מאמצי כחָם, ויאיצו במלכי איירופא להוציא את מקור חייהם זה לאור, עד כי מרבית הנשיאים והנסיכים חדלו מעשות עוד מלחמה עם פֿרידריך, גם מרים טהערעזיא בראותה כי עיפה נפש בני עַמה להורגים ומוצא הכסף דלל מאד, לא יכלה לעמוד לפני רבבות עם המחלים את פניה להשבית מלחמות ולהשיב החרב אל תערה. ותהי ראשית מעשיהם לבל ישאו עוד פרייסען ועסטעררייך חרב אשה אל אחותה עד עת מועד (וואַפֿפֿענשטיללשטאַנד), (ה“א תקכ”ב נאָוועמבער 1762), ובחֹדש פֿעברואר בשנה הבאה יצא לאור דבר השלום בין שתי הממלכות ההן בארמון הובערטסבורג (ה“א תקכ”ג 21 פֿעברואַר 1763). על פי השלום ההוא קימו כל מלכי איירופא את שלעזיען בידי פֿרידריך להיות לו ולכל מלכי פרייסען לאחוזת עולם. ובעת ההיא יצא לאור בעיר פאריז גם שלום צרפת וענגלאַנד אחרי אשר נלחמו ימים רבים באמעריקא בים וביבשה, ועל פי השלום ההוא היתה קאַנאַדאַ למורשה לענגלאַנד. מהיום ההוא והלאה הוקם פרייסען עָל להתחשב בין חמש הממלכות האדירות אשר באיירופא –.

c) ממלכת אשכנז וְזִקְנַת פֿרידריך השני.

639 §

ממלכת אשכנז ישבה בימים ההם בשפל המדרגה ודבריה לא נשמעו בכל דברי המדינה בחצרות המלכים והרוזנים, עד כי בשַלחה ציריה אל פֿרידריך להגיד לו כי תקדיש עליו מלחמה על אשר הפר ברית השלום בארץ, היתה ללעג וקלסה בעיני המלך והעם, גם בעת אשר נודעו מלאכי המלכים בארמון הובערטסבורג להמתיק סוד על דבר השלום, לא נִספחו מלאכיה בסוד יתר המלכים, כי לא נחשבה למאומה לשאול את דֵעָהּ ולקבל עצה מפיה. קיסר האשכנזים היה חדל אונים וגבר אין אֱיָל. אוצר מלכותו הוּרַק ומקורו דָלַל וחרב. כארבע מאות וחמשים נשיאים וכנסיות חפשיות (רעפובליקען), משלו אז בארץ אשכנז כטוב וכישר בעיניהם, ואת פי הקיסר לא שאלו, ודבריו לא היו נשמעים, ובעת אשר היתה מלחמה באשכנז, נוספו פעמים רבות גם הנשיאים ההם על שונאי הקיסר ונלחמו בו, ומה גם נשיא באַייערן אשר היה תמיד בעל ברית מלך צרפת –. בבתי המשפט הֻסַג אחור משפט, כי השופטים לקחו שֹׁחד וְהִטוּ משפט –. בכל הליכות המדינה וחקותיה צלמות ולא סדרים, איש זרוע לו הארץ, הַתַּקִיף עשק את החלש ממנו, העשיר רצץ עזב דלים, ויהי ריב ומדון ישא, ושועת עשוקים הקיפה את גבול הממלכה הנדחה הזאת –. לשוא אזר הקיסר יאָזעף השני [יאזעף השני ה“א קכ”ה–תק"ג 1790–1765] כגבר חלציו להציג בשער משפט ולתת לצדק ויושר מהלכים בארץ, כי השופטים אשר כפיהם נגֹאלו בשחד, נתנו לו כתף סוררת ובעבי גבי מגנם התיצבו לקראתו ולא נתנו אותו לְבַצַע את אשר יזם לעשות, והוא לא עצר כח להכריעם תחת ידו ולתת חחו באפם ומתגו בשפתם להשיבם ממשובותיהם וממעשיהם הרעים –.

640 §

והנה כאשר יספה ממלכת אשכנז לרדת מטה מטה, כן הוסיפה פרייסען לעלות מעלה מעלה וללכת מחיל אל חיל בישע ימין פֿרידריך המלך החכם והעזוז, רב פעלים וגדול העליליה, כי הוא חָגר בעוז מתניו לרפא את הפצעים ואת התחלואים אשר חִלו שבע שני המלחמה בארץ ממלכתו: פתוח פתח את כל בתי האוצרות ויחלק דגן וכל יבול השדמות לעבדיו למכולת ביתם ולעובדי האדמה, גם נתן זרע לזורע, סוסים ושוָרים להאכרים וכל המחסורים אשר יחסרו להם לעבודת האדמה. בנה את הבתים אשר שרפו האויבים באש, נתן כסף רב לבעלי הנכסים אשר ירדו מנכסיהם בימי המלחמה, גם הזיל זהב מאוצרו לבעלי חרושת המעשה ולכל עושי מלאכת עבודה להגדיל את מלאכתם ולהאדירה, והנחה עשה מכל מס ותרומה לכל בני עמו עד אשר ישובו לאיתנם והשג תשיג ידם כבראשונה. את המסחור הרים עד מרום, עד כי פרץ מאד בארץ. במקומות רבים הושיב עובדי אדמה ויתן להם שדות וגנים גם כסף ובתים לבעבור תעשינה ידיהם תושיה להוציא לחם מן הארץ להחיות עם רב. על פי המעשים האלה ועוד רבים כאלה, הפרה ישע, הצמיח ישועות, הגדיל אֹשֶר והרכיב את בני עמו על במתי ההצלחה עד כי לאחרונה הִרבה לקחת מהם מסים מבלי אשר היו עליהם למעמסה. בבית מלכותו לא פזר הון, מעדני מלך לא באו על שולחנו, יין מלכות לא שתה כי אם לעתים רחוקות, עדי זהב לא העלה על לבושו, לא עשה משתה לשריו וסריסיו, כל הליכות ביתו היו במשטר וסדרים ישרים, וכל מעשהו בהשכל ודעת. ועל כן מלאו אוצרותיו כסף אשר חָשַׂךְ לעת צר ומלחמה, ויהי לו עושר ורכוש וכל סגולות מלכים. כל עבדיו אהבוהו מאד ויכבדוהו ויחשבוהו כאב רחמן, והוא גם הוא אהבם כאשר יאהב איש את בנו. שֵׁם כבודו יצא עד אפסי ארץ ואיי ים רחוקים, וכל יודעי שמו מלאו פיהם תהלתו. ורק לעת זקנתו העמיס עול קשה על עבדיו ויהי עליהם למשא. אחד מהדברים הקשים ההם היה כי אָסַר אִסָר על כל בני עמו לעשות מקנה וקנין בקאַפֿפֿע, טאַבּאַק, מלח ועוד רבות כאלה בטרם ישלמו בעדם מס ותרומת כסף. ולבל יעוז אנוש לעבור את מצותו, הפקיד פקידים רבים צרפתים בכל ערי ארץ מלכותו להיות עיניהם פקוחות על כל הסוחרים לבל יבריחו את המכס מהסחורות ההן – והצרפתים שנואי נפש הפרייסים בימים ההם, הכבידו מאד את אכפם על עם הארץ, ובגובה אפם רעצו וירוצצו את כל האנשים אשר לא שלמו את מכס המלך. זולת זאת התלוננו עוד עם הארץ על המלך על אשר העלים עיניו מכנסית הדת ומחנוך הבנים. כי חכמת וואָלטער ומֵרעיו בעלי חֵרות הדעת והדת התנוססה בחֻבּוֹ – ועל כן התעלם מכנסית הדת ולא נחשבה בעיניו לפקוח עין עליה, גם על בתי הספר וחנוך בני הנעורים לא שם לבו כראוי להם. בערים הקטנות הפקיד את פקידי החיל אשר לא יצלחו עוד לעבודת הצבא להיות מורים ומלמדים בבתי הספר, ובערים הגדולות הקים צרפתים למורים ולמשגיחים ומנהלים בבתי הספר, ועל כן לא הצליחו בני הנעורים בלמודם ולא עשו פרי –. אך על טוב יזָכר שֵם כבוד המלך החכם הזה בגלל אשר השבית קנאת הדת בארצות ממלכתו, וישבר את חרבה המלאה נהרי נחלי דמי אדם לבל תוסיף עוד לערוץ ארץ, ואת הטאָלעראַנץ הדָתית הִשליט בכל ערי מדינותיו –. גם על החקים והמפשטים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שָׂם עיניו לטובה. את כלי המענים (פֿאָלטער) הסיר מבתי המשפט ויעבר את העונשים אשר הם זֻלות לבני האדם, ואת כל השפטים האכזרים והרעים אשר היו בימי הבינים, ולא נח ולא שקט עד כי הוציא לאור משפטים צדיקים וחקים טובים וישרים. מהבוקר ועד הערב עָבַד יום יום את עבודת מלכותו לטובת עמו וצאן מרעיתו, גם סבב את מדינות ממלכתו ויפקח עיניו על כל הליכותיהן ויעש משפט וצדקה בארץ. רק תכונה אחת היתה במלך הגדול הזה אשר בצדק התלוננו עליה רבים וכן שלמים, הלא היא: אהבתו הגדולה לסגולות בני הנכר ומָאסוֹ את כל הסגולות היקרות אשר לבני עמו. כי לא לבד אשר נתן יתרון רב לליטעראַטור הצרפתית על ליטעראַטור האשכנזית עד אשר כתב את כל מכתביו ואת כל ספריו בלשון צרפת, אך עוד אהב מאד גם את כל דרכי הצרפתים ואת תכונותיהם וכל הליכותיהם, וכל ישעו וכל חפצו היו רק ללכת בנתיבותיהם ולעשות כמעשיהם. צרפתים רבים ועצומים מצאו מנוחות שאננות ומשכנות מבטחים בפרייסען מטעם המלך הזה, המונים המונים נהרו יום יום מצרפת והמלך חלק להם כבוד והדר ויעניקם מטובו כיד המלך, וממנו ראו גם יתר נסיכי אשכנז ויעשו כמעשהו, ויאספו אליהם המון צרפתים רבים אֹחזי עינים בלהטים ובמעשי תעתועים, ויתנו להם כבוד ורב טוב. פעמים רבות הדיח פֿרידריך שרים גדולים ונכבדים בחצר מלכותו מפקודתם מפני צרפתים נקלים מלֻמדי מחול (טאַנץ מייסטער). מיטיבי שערות ראש (פֿריזיירס) ועוד רבים כמוהם –.

641 §

בהיות פֿרידריך זקן וּשְֹבַע ימים נֶאחז עוד הפעם בִּסְבַךְ המלחמה עם עסטעררייך, וזה דְבַר המלחמה ההיא: בשנת ה“א תקל”ז 1777 מת מאַקסימיליאַן יאָזעף נשיא קורפֿירסט באַייערן ולא הניח אחריו יורש עצר, וקאַרל טהעאָדאָר נשיא מדינות פפֿאַלץ היה יורשו, ואף כי היה אוהב תענוגים, מפַזר הון ושומר הבלי שוא, היה גם טוב לב, חונן דַלים, עושה חסד אף חובב חרשׁת המעשה, ועד היום שְׁמוֹ לברכה בפי יושבי פפֿאַלץ, וזכרו לא יסוף מהבנינים המפֹארים אשר השאיר אחריו במאַנהיים, שווייצינגען והיידעלבערג. אמנם כי גם הנשיא הזה הלך ערירי וארץ באַייערן לא מצאה חן בעיניו, ועל כן נפתה בנקל לשאֵלת פֿראַנץ יאָזעף קיסר עסטעררייך אשר שאל ממנו לתת לו את מרבית ערי באַייערן ונפותיה. וירע הדבר בעיני פֿרידריך, ויצר לו בראותו כי הקיסר מרחיב את גבול עסטעררייך ומספח אליה את באַייערן, ויסת את ההערצאָג קאַרל נשיא צווייבריקען (Zweibrücken)⁷⁰ יורש קאַרל טהעאָדאָר לזעוק חמס באזני שרי המלוכה ביום הועד (רייכֿסטאַג) על החמס אשר עשה לו קאַרל טהעאָדאָר בתתו את ארץ ירושתו ליד זרים. ויהי כראות פֿרידריך כי דברי ההערצאָג ההוא לא נשמעו ביום הועד ולא עשו פרי, ותושע לו ידו וזרועו סמכתהו, וישלח מאה אלף אנשי חיל לבאֶהמען (ה“א תקל”ח 1778), להכביד את ידו על קיסר עסטעררייך להשיב ידו מבאייערן, ולנער חצנו מהארץ ההיא לעולם. אך הקיסר לא אבה ולא שמע לו, ויצא בחרב לקראתו גם הוא, ובכן התחוללה אז המלחמה הנודעת בספרי דברי הימים בשם „מלחמת באַייערן על דבר הירושה“ (ה“א תקל”ט 1779). והנה פֿרידריך לא הִרבה אז להלחם במערכה בשדה קטל, ואולי מדאגה בדבר פן יחלל את שם כבוד גבורתו אשר עשה לו בימי נעוריו, בהלחמו לעת זקנתו ככלות כחו עם גֶבר גבור חיל וצעיר ממנו לימים כקיסר עסטעררייך – ותחת זה הרבו בעלי הריב להלחם בעט סופר ובדברים נמרצים מיוסדים על אדני השכל (Deductionen) וכל אחד התאמץ להוכיח לעיני כל כי הוא הצדיק בריבו –. אך מלכי איירופא פחדו פחד לבל תפרוץ מלחמה בכל איירופא לרגלי הריב ההוא, על כן התעוררו רוסיא וצרפת לבער את הרעה ההיא מן הארץ ויתאמצו להטות את לב מרים טהערעזיא – אשר לא בחרה בכל החדשות אשר עשה בנה הקיסר – לשום קץ להמלחמה ההיא ולהוציא את השלום לאור, הוא השלום אשר נעשה בעיר טעשען⁷¹, ועל פיו קמה באַייערן לנשיא מדינות פפֿאַלץ לאחוזת עולם, אינפֿירטעל וברוינוי⁷² היו ירושה לעסטעררייך, ואַנשפאך וביירייט חבל נחלת פרייסען כל הימים –. אחרי מות מרים טהערעזיא נסה הקיסר יאָזעף שנית להביא את באייערן תחת ממשלתו, אך פֿרידריך התיצב לו לשטנה בדרך גם בפעם ההיא ולא נתנו להפיק את זממו. כי הוא יסד אז את ברית הנשיאים (פֿירשטענבונד) (ה“א תקמ”ה 1785) אשר מרבית נשיאי אשכנז כתבו ידם אליו, ועל פיהם הניא את קיסר עסטעררייך מקחת לו את באייערן לנחלה –. אפס כי הנשיאים בעלי הברית ההיא קרעו את ארץ אשכנז לגזרים, רִפּוּ את הַמֵזַח אשר חגרה תמיד הארץ ההיא, ובפועל כפיהם נתקו את הרתוק המחבר אותה למחברת אחת. כל נשיא ונשיא שאף אהבת בִּצְעוֹ להיות שורר לבדו בארץ ממשלתו ולמשול בה כממשלה בלתי מגבלה, כל אחד ואחד היה מלך אביר בארצו וישב בהיכל כבוד ויפזר הון רב ועצום על תענוגות ושעשועים, והיכל מלך צרפת אשר בווערזאַיילעס היה להם לעינים, ככל אשר נעשה שם, עשו גם הם איש איש בהיכלו, ויאחזו בדרך המלך הנאור ההוא וידברו שפתו, וילבשו בגדי כבוד כמוהו, גם בחכמת סופריו ובינת נבוניו, במלאכת מחשבת ובכל חרושת המעשה אשר נתן להם מלך צרפת מהלכים בארץ ממלכתו –. בימים ההם הלכה מרים טהערעזיא בדרך כל הארץ (ה“א תק”מ 29 נאָוועמבער 1780) ושם כבוד מלכותה לתהלה ולברכה בפי יושבי עסטעררייך עד היום הזה, כי היא היתה חכמת לב ויראת אלהים, טובת המֶזג וטובת מעללים, וכל ישעה וכל חפצה היו לעשות לעשות טוב וחסד לעמה וצאן מרעיתה. ופֿרידריך השני מלך פרייסען אשר נדגל בשם „פֿרידריך הגדול“, מלך עוד שש שנים אחרי מות המלכה הנכבדה ההיא (ה“א תקמ”ו 1786) ויגוע וימת בשיבה טובה בהיותו בן שבעים וארבע שנים אחרי מלכו ארבעים ושש שנים, ושמו הגדול וזכרו לא יסופו מפי יושבי תבל כל ימי עולם בגלל הגדולות והנפלאות אשר עשה בארץ.

d) חכמות חכמים וסופרים בארץ אשכנז.

642 §

ארץ אשכנז אשר נקרעה אז לגזרים ונשיאים רבים שלטו בה שלָטת, ירדה מטה מטה, נשתה גבורתה ואזלת ידה לתת עוז ותעצומות לבני עַמָהּ כבימי קדם. אך לעומת זה עלתה הארץ הזאת מעלה מעלה בכל דבר חכמת בינה ובכל השכל וידוע עד כי היתה רבתי בחכמה, שרתי בדעת וגברת ממלכות בכל המדעים. כי נשיאים רבים אמרו לחכמה: „אחותנו את!“ „ומודע“ לבינה קראו. פתוֹח פתחו את שערי עריהם ואת ידם הנדיבה לכל חכמי לב אנשי שם הנפוצים בכל אפסי איירופא, הושיבום ראש בערי הבירות ובבתי מדרשי החכמה אשר בארצותיהם, הזילו זהב וכסף מאוצרותיהם לסופרים ומליצים ומשוררים אשר רָבו אז בארץ, לבעבור תהי לאל ידיהם להוציא את פרי מחשבותיהם לאור עמים, ויתמכו בידי כל משכיל ונבון להגדיל את החכמה ולהאדירה ולעשותה שלטת תחת השמש. ועל כן היה חצי המאה השמונה עשרה דור דעה, דור חכם מאין כמוהו לפניו גם לאחריו בדורות החדשים, דור אשר חכמת סופרים (ליטעראַטור) הִגביהה עוף כנשר, ובין כוכבים שמה קִנָהּ, דור אשר כל חכמה ומדע ישבו על גפי מרומי קרת, וכל מלאכת מחשבת וחרשׁת המעשה עָלוּ עד מרום קצם. אך יותר מכל החכמות והמדעים העפילה אז חכמת המליצה והשיר לעלות מעלה מעלה, ולהקת המליצים והמשוררים הריעו נפלאות, צלצלי קַוֵי כנורותיהם יצאו בכל הארץ ויעירו ויעוררו את מתי חלד מתרדמתם להבין אל פעולות ה' ואל מפלאות מפעליו. לאהוב חסד ומשפט ומישרים ולרדוף אך טוב וחסד כל ימי חייהם. חבר חכמים וידועים חֻבְּרוּ יחדו ויוציאו ברוח בינתם ספרים רבים ונכבדים לאור, אשר האירו עיני כל שוכני ארץ, ועל כל פועל ה' ומעשהו נשאו מדַברותיהם במועצות ודעת. ראשי המשוררים הנכבדים אשר היו בדור ההוא, הלא הם: א) פֿרידריך גאָטטלאָב קלאָפשטאָק [קלאפשטאק ה“א תפ”ד–תקס“ג 1803–1724], מליץ נשגב ומשורר נעלה, לשונו כסף נבחר, שפתו נשגבה, דמיונו אש לוהט ורעיוניו רמים ונשאים מעירים ומעוררים רשפי רגש בלב כל קורא משכיל. שירתו הנפלאה הנקובה בשם „מעסיאַדע“, מהוללה היא מאד בפי כל בעלי דת נצרת; שירי הללויה (Oden) גם שירי זמרה אשר הורו והוגו מורשי לבבו, נודעים הם לשם ולתהלה בכל הארץ בגלל טובם ויפים ובגלל מחשבותיהם הרמות, רוחם כנחל שוטף, וכל דבריהם חוצבים להבות אש; גם כל ספריו נחמדים ונעימים הם, וכל הקורא אותם ימצא בהם חפץ ורב טוב –. בשפתו הרוממה ובשיריו השקולים ובלי חרוזים, יצא בעקבות המשוררים הראשונים אשר בחרו להם הדרך הזאת מעולם –. ב) ידידיה אפרים לעסינג [לעסינג ה”א תפ“ט–תקמ”א 1781–1729] חוקר גדול ומבקר חרוץ ונעלה, הפליא לעשות בספריו המחוכמים, במליצותיו הנמרצות ובשירי חזיונותיו המלאים זיו החכמה ומפיקי נוגה הדעת ורוח אהבת אמת וצדק מרחפת על פניהם. בספרו הנכבד המכונה בשם האַמבורגער „דראַמאַטורגיע“ הוכיח לעיני כל את שגיאות הצרפתים בליטעראַטור החזיוני (טהעאַטער ליטעראַטור), גם הורה את הדרך אשר ילכו בה משוררי שירי חזיון, ואת המעשה אשר יעשון על פי ספרי חזיון יפים ונעימים אשר כתב במועצות ודעת, הלא הם „מיננאַ פֿאָן באַרנהעלם“, „עמיליע גאַלאָטטי“, „נאַטהאַן דער ווייזע“, ועוד רבים כאלה –. במחברתו היקרה הנקובה בשם „לאַאָקאָן“ האיר את עיני החוקרים לראות אור בהיר בחכמת המליצה והשיר, בחרושת המעשה ובכל מלאכת מחשבת, ויסל לו מסלה אחרת מאשר סלל לו החכם יאָהאַן ווינקעלמאַן [ווינקעלמאן ה“א תע”ז–תקכ“ח 1768–1717] בענינים הנכבדים ההם, ובספרו המפֹאר אשר רָב בו את ריב האמת עם הכהן גאֶצע על אֹדות שרידי ימי קדם (פֿראַגאַמענטע) אשר נמצאו בוואָלפֿענביטעל, הראה לעיני גדולים חקרי לב את ידו החזקה בצחות המליצה ואת כחו וגבורתו במחקרי החכמה, עד כי השתוממו כל חכמי לב על המראה הגדול הזה –. ג) יאָהאַן גאָטטפֿריד הערדער [הערדער ה”א תק“ד–תקס”ג 1803–1744], איש חכם ונבון, כתב ספרים רבים ברוח חכמה ובינה, ברוח מליצה ושיר וברוח אהבת אמת וצדק. על כרוב רוב חכמתו הגביה עוף אל ימי עולם ושנות קדם, ויטף נפלאות על מקור שפת בני האדם (אורשפרונג דער שפראַכֿע), על ראשית דרכי המליצה והשיר, על עֱזוז רוח השפה העבריה ושירי עוזה (פֿאָם גייסט דער העברעאישען פאָעזיע) ועל עוד ענינים רמים כאלה אשר ישַמחו לבב קוראיהם וימלאו את נפשם די עונג, גם הרעיף כמטר לקחו על הפילוסופיא וחרושת המעשה מעשה ידי אמנים בדורות עולמים, ועל עוד דברים רבים ויקרים כאלה מאירי עינים ומשמחי רוח אנוש –. ד) כריסטוף מאַרטין ווילאַנד [ווילאנד ה“א תצ”ג–תקע“ג 1813–1733] חכם וסופר מהיר, עשה ספרים הרבה אשר רוח חכמי היונים נוססה בהם, אך קרע עיניהם בפוך והעלה עדי זהב עליהם כארחות בני איירופא בדורות החדשים –. בספרו „אָבעראָן“ חִדֵשׁ כקדם את ימי השירים הראשונים שירי אהבים ושירי גבורים (ראָמאַנטישע העלדענגעדיכֿטען) אשר התנוססו על אדמת איירופא בימי הבינים –. כל שיריו הרבים והשונים קלים הם ונעימים, רוח חן שפוכה עליהם ולפניהם תָּדוּץ דאבה –. על פי שלשה חכמים האלה שֻׁנָה לטוב הַדִבֵּר הפרזי (פראָזאַ) בארץ אשכנז; החכם לעסינג נתן לו עוז ותעצומות, זִקק אותו כזהב וַיְשַׁנֵן את בְּרַק טהרו, החכם הערדער ברא לו כנפים לעוף ביעף, גם נפח באפיו נשמת רוח חיים ויפארהו בכל פאר ויופי, בציורים, תמונות, דמיונות, משלים ומליצות חידות, והחכם ווילאַנד שִוָה רגליו כאילות לרוץ אֹרח וייפהו בשלל צבע רקמתים לחמדת עינים –. ה) וואָלפֿגאַנג געטהע [געטהע ה”א תק“ט–תקצ”ב 1832–1749] חכם לבב וחכם הרזים, מופת הדור ודגול מרבבה, מליץ נפלא מאד ומשורר נשגב מאין כמוהו בכל להקת המשוררים בארץ אשכנז. במחברתו הנעימה הנודעת בשם „עֱנוּת ווערטהער הצעיר“ (דיא ליידען דעם יונגען ווערטהערס) שם לו את דרכי המליץ המרומם והמשורר הקדמון אָסְיאָן לקו, וארחות הסופר הנעלה שעקספיר למשקלת, ובמחברת הזאת גם במחברתו הנקראת בשם „גאֶצץ פֿאָן בערליכֿינגען“, הֵעִיר רֶגש עז והשתוממות בלב כל משכילי איירופא –. בספרו המהולל „טאָרקוואַטאָ טאַסאָ“ ובספרו היקר „איפֿיגעניא“ הוכיח לעיני כל חכם לב מה עמקו מחשבותיו ומה רמו עשתונותיו, ומה עז רוח דמיונו במליצה חידות. בספרו „עגמאָנט“ הֶראה את גדלו ואת ידו החזקה במלאכת החזיון עד להפליא. ספרו „הערמאַן אונד דאָראָטהעא“ יקר ומהולל מאד בפי כל יודעי דרכי התבונה. ספרו „ווילהעלם מייסטער“ וספרו „דיא וואַהלפֿערוואַנדטשאַפֿט“, חבר על פי הרוח אשר לבשה אז את בני דורו, אשר אהבו פלאות ונצורות, תעלומות ורזים גם ספורי הבדים (מאֶרכֿען). בספרו „דיכֿטונג אונד וואַרהייט“, יתאר את תהלוכות ימי חייו והקורות אשר קרוהו בחלד, ובספרו הנשגב והנשא הנודע בשם „פֿויסט“ אשר שנה בו כל ימי צבאו על הארץ, חשף את זרוע תפארתו וישא משלו על ענינים רבים העומדים ברום עולם, בו יציג נכח פנינו את הלך נפשו ושפוני טמוני הגיוניו, ובו יגלה תעלומות ורזי עולם, עד כי בצדק נוכל לכנות אותו בשם „צפנת פענח“ –. ו) פֿרידריך פֿאָן שיללער [שיללער ה“א תקי”ט–תקס"ה 1805–1759] מליץ ומשורר נשגב מאד, כתב ספרים רבים ונכבדים וידבר על ענינים רבים ושונים ברוח חכמה ובינה. שיריו חוצבים להבות אש הדמיון, ירכיבו את קוראיהם על כנפי רעיונות נשגבות ויצקו בו רוח רֶגש עז ונפלא –. שלשה חזיוני תוגה (טראַגאֶדיען) הנודעים בשם: „השודדים“ (דיא רייבער), „תככים ואהבה“ (קאַבאַלע אונד ליעבע) „ופיעסקאָ“, הם פרי מחשבות ימי נעוריו, סערות רעיונים עזים ונמרצים יסערו בחֻבם, שלהבת אש רגש מתלקחת בם, וכל דבריהם כפטיש יפוצצו לבות הקוראים –. ספר חזיוני „דון קאַרלאָס“, כתב אחרי כבוֹת שביבי אש הילדות והשחרות בקרבו, והגיוני לבבו החלו לעשות פרי בכורים –. בשבתו בעיר יענאַ ויהי שם מורה ראש (פראָפֿעסאָר) להורות בבית מדרש החכמה הליכות ימות עולם (וועלטגעשיכֿטע), כתב את ספרו על דבר „מלחמת שלשים שנה“, על דבר „מרד הארצות השפלות“, גם חבר אז את ספר החזיון „וואַללענשטיין“ בשלשה חלקים, ואת שירתו הנפלאה הנקראת בשם „פעמון“ (דיא גלאָקקע) אשר בה יציג נגד עינינו את קורות חיי האדם בתבל, את ימי ששונו ואסונו, שמחתו ועצבתו וכל ארחות חייו בדרך נפלא מאד. באחרית שנות חייו בשבתו בוויימאַר ויסבול מכאובים וחליים גם יגון ואנחה אֹדות מחיתו, כתב את ספר חזיונו הנודע בשם „מרים שטואַרט“, גם את המחברת הנקובה בשם „העלמה מאָרלעאַנס“, את מחברתו „המאֹרשה ממעסינאַ“ (דיא ברויט פֿאָן מעסינאַ) ואת ספר החזיון הנחמד והמהולל „ווילהעלם טעלל“. המשורר הנעלה הזה מצא חן בעיני געטהע ויפק ממנו רצון אף כי שונים היו איש מאחיו בתכונות נפשותיהם ודרכי ארחותיהם, ושניהם הרימו את חכמת המליצה והשיר על מרום קץ השלמות בארץ אשכנז –.

643 §

ולא בחכמת המליצה והשיר לבד התנוססה אז ארץ אשכנז כאבן נזר, כי אם גם בידיעות הדת (רעליגיאָנסוויססענשאַפֿט), בפיליסופיא, בתולדות ימות עולם, בתקון בתי הספר וחנוך בני הנעורים ובכל הלמודים והידיעות אשר ברוח החכמה יסודם. מורי דת הפראָטעסטאַנטית שקדו על ספרי הנביאים בשקידה גדולה ועמוקה ויורו את העם את הדרך אשר ילכו בה. רבים מהם ובראשם החכם לאַוואַטער (Lavater) [לאוואטער ה“א תק”א–תקס“א 1801–1741] מטיף העם בעיר ציריך (Zürich), חגרו בעוז מתניהם לטעת את נטעי הדת והאמונה בלבות ההמון ולהוכיח להם בדברים נמרצים כי התפלה היא עבודה רמה ונשאה, ועל ידה ידבק האדם באלהים ואת תמונתו יביט בהקיץ. אך לעֻמתם היו אז אנשים רבים ומהם החכם ניקאָלאַי [ניקאלאי ה”א תצ“ג–תקע”א 1811–1733] מוכר גם מחבר ספרים בברלין, אשר החליטו כי האדם לא ישען כי אם על בינתו ושִכלו, וכל הדברים אשר אינם מיוסדים על אדני הבינה והשכל, הבל הם מעשה תעתועים –. הראשונים קָראו בשם „מאמינים בדת הנגלית“ (סופראַנאטוראַליסטען), והאחרונים בשם „מאמיני דת השכלית“ (ראַציאָנאַליסטען) –. ועוד חֶבר חכמים היו אז, כמו החכם האַממאַן, הפילוסוף פֿראַנץ ה' יאַקאָבי והמשורר הגראַף פֿראַנץ שטאָלבערג [שטאלבערג ה“א תק”י–תקע“ט 1819–1750], אשר הרכיבו את הדת והאמונה על כנפי רוח רגש והתפעלות הנפש כאשר עשו כן לפנים בעלי הסודות (Mystiker) בימי הבינים –. לאַוואַטער היה גם אבי חכמת הפרצוף (Physiognomik) בדור ההוא, חכמה אשר על ידה נוכל לדעת את מֶזֶג האדם, הֲלָךְ רוחו ותכונות נפשו אם נתבונן על דמות פניו ועל מבנה ראשו על פי כללי החכמה ההיא. אך החכם החרוץ ליכֿטענבערג [ליכטענבערג ה”א תקי“ב–תקנ”ט 1799–1752] בגאֶטטינגען הִרבה להתל בו על ככה ולירות עליו חצי שנינה שנונים –. הפילוסוף האביר והחכם הנערץ קאַנט [קאנט ה“א תפ”ד–תקמ“ד 1804–1724], הפליא לעשות בחכמת הפילוסופיא מכל החכמים אשר היו לפניו, ויבן כמו רָמים היכלה, וכל חכמי אשכנז הביטו אליו ונהרו, באורו ראו אור, וספריו העמוקים והנשגבים הרעישו את כל איירופא ויהיו לנס עד היום הזה –. תלמידו הגדול פֿיכֿטע [פיכטע ה”א תקכ“ג–תקנ”ד 1814–1762], אחז בדרכי מורו, גם הואיל לכת עוד הלאה, ויכתוב ספרים מהוללים מלאים חכמה ודעת אשר יתפלאו עליהם כל יודעי בינה –. החכם שעללינג [שעללינג ה“א תקל”ה–תרי“ד 1854–1775] תלמיד פֿיכֿטע הוסיף עוד לקח טוב על תורת מורו הגדול וימלא פני תבל בהוד הגיוני חכמתו וזהרי תבונתו –. החכם המפֹאר געאָרג פֿראַנץ העגעל [העגעל ה”א תק“ל–תקצ”א 1831–1770] ברא שִטה חדשה ורחבה בפילוסופיא אשר פעלה פעולה עזה על לבות האשכנזים בדורו וגם בדורות הבאים, עד אשר קמו החכמים להרע המחזיקים בשטת בעלי החומר (מאַטעריאַליסטען) ויהרסו את כל בניני הפילוסופים הראשונים והאחרונים ובתוכם גם את הבנין המפֹאר אשר בנה החכם העגעל –. גם בידיעות תולדות ימי עולם הגדילו אז לעשות אנשים חכמים וידועים, ובראשם החכם שפיטטלער [שפיטטלער ה“א תקי”ב–תק“ע 1810–1752] והחכם יאָהאַן מיללער [מיללער ה”א תקי“ב–תקס”ט 1809–1752] –. בידיעות חנוך הנעורים ומשטרי הלמודים בבתי הספר התנוססו אז אנשים רבים, ובראשם החכם באַזעדאָוו [באזעדאוו ה“א תע”ג–תק“נ 1790–1723] אשר יסד בית ספר מהולל בעיר דעסוי (פֿילאַנטראָפיום) ותלמידים רבים נהרו אליו ויצליחו ויעשו פרי בחכמתם ודעתם, גם החכם קאַמפע והחכם זאַלצמאַן הָאֳמָנִים (פעדאַגאָגען) הגדולים, אִזנו, חִקרו, תִקנו גם כתבו ספרים רבים לחנך את בני הנעורים בדרכי הלמודים ולאשרם בנתיבות דעת ואֹרח תבונות, ובעקבותיהם יצא גם היינריך פעסטאַלאָצי [פעסטאלאצי ה”א תק“ו–תקפ”ו 1827–1746] יליד ארץ שווייץ, ויברא שטה חדשה בדבר חנוך הילדים ובתי הספר. וכל החכמים ההם הפרו ישע ופעלו ישועות בארץ איירופא.

* * *

.I צרפת משנת 1836 עד 1870

1. לוּאִי נאַפּאָלעאָן בסטראַסבורג וּבוֹלוֹנִיָה.

1 §

לואי נאפאלעאן בּאָנאַפּאַרט בן לודוויג מלך האָללאַנד והאָרטענזיה באָהאַרנאֶה¹, הָחרם מארץ צרפת עם כל בני משפחת הקיסר נאַפאלעאן דודו בהיותו עוד נער קטן כבן שמֹנֶה שנים, ויהי נָע וָנָד בארצות נכריות ימים רבים. אך בכל ימי נוֹדוֹ וּמְרוּדוֹ לא אבד נִצחוֹ ותוחלתו ולא חָדַל מֵחַבֵּל תחבולות רבות ושונות לְפַנוֹת לפניו את המסלה העולה אֶל כסא מלוּכת דוֹדוֹ בצרפת וְלָרֶשֶת את כסא כבוד מלכותו. כי הוא חשב למשפט כי על פי ספר הירושה אשר הניח הקיסר נאפאלעאן דודו אחריו, לוֹ משפט הירושה מכל בני משפחתו, ועל כן נחשב לודוויג פֿיליפ מלך צרפת בעיניו כגוזל כתר מלכותו, ויתאמץ בכל מאמצי כחו ולקחת מידו את המלוכה אשר רק לו היא. ובשנת 1836 בהוָדע לו כי הצרפתים יְרָגְנוּ באהליהם על המלך ההוא ועל סְגָנָיו ושריו היושבים ראשונה במלכות, ולעומת זה יוֹקִירוּ וִיכַבדוּ את שֵם לוּאִי נאפאלעאן באָמרם כי נָחה עליו רוח דודו הקיסר הנָאור ויש לאֵל ידו לחַדש את ימי הפלאות, ימי הגבורה והנצח וההוד אשר היו אז במלוך הקיסר עליהם. ובהוָדע לו כל זאת מצא אז עת רָצוֹן לְנַסוֹת את כֹּחוֹ וגבורתו ועָרמתו אולי יצלח חֶפצו בידו להוריד את לודוויג פֿיליפ מכסא המלוכה ולהתנשא על כסא דוֹדוֹ הקיסר על פי משפט הירושה. ובהיות לו אוהבים רבים מפקידי החילים ושרי הגדודים אשר במבצר סטראסבורג, על כן היתה ראשית דרכו להרים פעמיו אל העיר ההיא ולהופיע שם פתאֹם, וַיְקַו כי הפקידים והשרים ההם בעלי בריתו ואנשי סודו יַטוּ את לִבּוֹת אנשי החיל אשר תחת ידיהם לעזוב את לודוויג פֿיליפ מַלְכָּם, אשר לקח לו את נֵזר המלוכה בלי צדק ובלי משפט, ולתת ידם אֶל בן אֲחִי הקיסר הָעִזוּז והנערץ אשר עֹז בידו וגבורה בִימִינוֹ להרכיבם על בָּמתי הכָּבוֹד והנצח וההוד ככל אשר עשה דוֹדוֹ הגדול. כן יָזַם לוּאִי נאפאלעאן, אף מזִמתו לא שָׁבָה ריקם, כי בְהוֹפִיעוֹ פתאֹם בשערי סטראַסבורג התנוסס רוח חָדש בלבות אנשי החיל בעלי נשק הכבדים (אַרטילעריע) וכאיש אחד חבֵרים התאספו תחת דִגְלו ויתמכרו להיות זְרֹעוֹ לַבְּקָרִים ולהשליך נפשם מנגד ללחום את מלחמותיו. אך השר וואָאַראָל אשר היה נָגִיד וּמְצַוֶה על צִבאות החיל הצובאים במבצר סטראַסבורג ורוחו נאמנת את המלך לודוויג פֿיליפ, שָׂער שַׂעַר וְרָעַם פנים על עלילות אנשי חַיִל ההם, ויתן עליהם בקולו, וידבר רְתֵת, ויתנם לפני בני מָוֶת המורדים במלכם ובוגדים בארץ מולדתם, וּבאוֹנוֹ וְעֹצֶם ידו חָשַׂך אותם מִתֵּת ידם אל האיש אשר הָחרם מארץ צרפת ועושה מזמות להרים יד במלך הצרפתים. ואחרי אשר עזבו אנשי החיל את לוּאִי נאפאלעאן, תָּפַש שר המבצר בידו את הַמֵרִים יד במלך וישם עליו משמר וישלחהו פאריזה לקחת שם מיד המלך ככל חטאתיו. אז האמין לוּאִי נאפאלעאן כי קָרֵב קִצוֹ – ובאמת לוּ היתה כזאת בארץ אחרת, אז הֻצג בן פָּרִיץ כזה בשער משפט שָׂרֵי הצבא (קריגסגעריכֿט) וַיִיָרֶה בכדורי מָוֶת. הלא כן עשה הקיסר נאפלאעאן לההערצאָג מענגהיים רק מאשר שָעַר בנפשו כי הוא חושב עליו רעה בשבתו קרוב אל גבול צרפת, וישלח מלאכי מָוֶת להמיתהו בארץ אחרת –. אך המלך לודוויג פֿיליפ בעל נפש יקרה ואוהב אדם באמת, לא עשה כן לבן אֲחִי הקיסר ההוא אשר פָּרַץ בארצו לְהַרְגִיזוֹ וּלְמַגֵר לארץ כסא מלכותו, לא חָרַץ עליו משפט מות, אף לא הִצִיגוֹ לפני משפט שָׂרֵי הצָבא ביָדעו נאמנה כי הם לא ינַקוהו רק יחרצו עליו משפט בוגד ומורד ובן מָוֶת. אך לבל יוסיף עוד לעשות את מזִמתו הָרַבָּה, שלח אותו באנית מלחמה לאמעריקא הצפונית, וַיְצַו לָשׂוּם עליו שם מִשְׁמָר לבל יברח משם כל הימים, ולואי נאפאלעאן היה אז בן שמֹנה ועשרים שנה. גם האנשים אשר היו בקושרים עִם לואי נאפאלעאן, יָצאו נקיים ולא נעשה בהם שפטים כַּדָת, כי השופטים אשר ראו כי המלך לא חָרַץ משפט מות על לואי נאפאלעאן ראש הקושרים, לא חָרצו על הקושרים משפט מות גם הם, רק הושיבום בבית האסורים מקום אשר כל אסירי המלך אסורים שם כל הימים.

2 §

לתקופת שנים אחדות ברח לואי נאפאלעאן מאמעריקא ארץ שִׁבְיוֹ, ואחרי נדודים וְחַתְחַתִּים רבים, שָׁב לאיירופא וישם מִשְׁכָּנוֹ בארץ שווייץ. אך ממשלת צרפת נִחרה וְרָעמה פנים במושלי הארץ ההיא על אשר יתנו את אויב צרפת לָשֶׁבֶת בתוכם, ויירא לואי נאפאלעאן מהמושלים ההם פן יסגירוהו בידי מבקשי נפשו, ויברח לארץ בריטאניה ויתקע את יתדו בעיר לונדון ושם ישב בטח ושאנן מפחד רעה. כל הימים אשר התגורר בלונדון היה לבו כים נגרש ורוחו רחפה על תהום רעיונות ומזמות עמוקות על דְבַר מלוכת צרפת, ולאחרונה הרהיב שנית בנפשו עֹז גם גִבֵּר חיָלים להתנפל עוד הפעם בארץ צרפת ולמשוך אחריו את לבּוֹת הצרפתים להושיב אותו על גַפֵּי מְרוֹם כסא נאפאלעאן הקיסר דוֹדוֹ. הלא כדבר הזה עשה גם דוֹדוֹ הקיסר בשנת 1799 ובשנת 1815, ובכל פעם הצליח לִקְנוֹת את לִבּוֹת הצרפתים לחסות בצִלו וּלְלַמֵד אותו אלוּף לראשם –. אפס כי בפעם הזאת לא היה נמהר במעשהו, רק שָׁקַל כל צעד מצעדי רגליו וַיְפַלֵס כל מזִמה ממזמותיו הרבות בפלס התבונה כאיש חכם הרואה את הנולד ומְפחֵד תמיד לבל יִפּל ברעה. גם הִטָה אנשים רבים ברוב לִקְחוֹ ובתחבולות עָרמתו לְהִלָוֹת אליו בדרך אשר הוא הולך וּלְהִתְמַכֵּר לְעָבְדוֹ באמונה עד עשותו ועד הקימו מזמות לבבו לָרֶשֶׁת את כסא דוֹדוֹ הקיסר. ואת האנשים הרבים ההם הלביש בגדי תפארה כבגדים אשר הלביש הקיסר נאפאלעאן את צִבאות גבוריו שומרי ראשו בימי עֻזוֹ וְנִצְחוֹ, להעיר ולעורר גם בְּחֶזְיוֹן הזה את רוח האהבה והכבוד בקרב לב הצרפתים אל בן אֲחִי הקיסר הנָאור והנשגב ההוא. למַלאות את סאת הצלחתו התנדב השר הַשָׂב והישיש הנודע בשם גראַף מאָנטהאָלאָן לתמוך בידו וּלְנַשְׂאוֹ בכסף וזהב וכל המחסורים אשר יחסרו לו עד הַגִיעוֹ למחוז חֶפְצוֹ. כי השר הנכבד ההוא דָבַק מאד בהקיסר נאפאלעאן ויהי מראשי מכַבדיו ומעריציו בימי הצלחתו, גם אחרי נָפְלוֹ פלאים וְשֻלַח אל ארץ גזֵרה לְאִי ס"ט העלענע לְנַחֵם את האסיר הנעלה ההוא ולהניח לו מעט מעָצבו ורגזו. והשר הזה התנדב לעזור לבן אחיו בכל אשר השיגה ידו עד כי יְבַצַע את כל מעשהו בצרפת. ובשנת 1840 ברביעי לחדש אויגוסט ירד לואי נאפאלעאן ואנשיו באנית קיטור לבוא צרפתה, ובששי לחֹדש ההוא הגיע אל כפר הַדַיָגִים הנָקוב בשם ווימערעה וקרוב אל עיר בולוניה. ובשעה החמישית בבֹקר הציג כף רגלו על אדמת צרפת נֶאְדָר בכבוד אנשי חַיִל מלֻבּשים בגדי שרָד כבגדי צבא הקיסר בְּעִתּוֹ, ואנשי המקום עומדים משתאים ומחרישים למראה הֶחָזון הזה ויהיו כחולמים. ולואי נאפאלעאן הביא אתו מארץ אנגליה נשר חי רב הנוצה וארץ האֵבר, ואת הנשר ההוא שִׁלַח לחפשי לעיני כל קְהַל הרואים, והנשר פרש כנפי עֻזוֹ ויגביה עוּף בְּרוּם רקיע השמים מול קרני השמש, ובזה נתן לואי נאפאלעאן אות ומופת כי על ידו תגביה צרפת כנשר לֵאוֹר באור שמש ההצלחה והדרור –.

3 §

מהמקום ההוא שלח לואי נאפאלעאן ספרים גלוים ביד הרצים לכל אזרחי צרפת ויכתוב מרורות על הליכות המלך (לודוויג פֿיליפ) ועל משפטי פיהו, כי זולת אשר קְצר יד הוא לְפָאר את צרפת בכָבוד ולעשותה צבי לכל הארצות כבראשונה, הוא לוחץ עוד את אזרחיה ומכביד עליהם מִסִים רבים ושונים למַלאות את אוֹצָרוֹ זהב וּפָז רב ככל אַוַת נפשו. ועל כן הוא (לואי נאפאלעאן) מודיע גלוי לכל הצרפתים כי קֵץ מלוכת המלך ההוא בא לפניו, וכסא מלכי בית בורבאָן מֻגַר לארץ. אחרי הדברים הנמרצים האלה, התהפך בלשונו ובשפתים נוטפות מֹר הַבְטֵחַ הִבטיח להצרפתים כי הוא יחַדש את ימי הצלחת צרפת כקדם וְהָשֵׁב ישיב לה את הֲדַר כבודה וּגְאוֹן עֻזהּ ונִצחה אשר היו לה בימי דוֹדֹו הקיסר המרומם והעליון לכל מלכי ארץ. וספרים אחרים שלח אל השרים היושבים ראשונה במלכות ואל כל שָׂרֵי המדינות ובני מְרוֹם האפרתים והאצילים וַיוֹדִיעֵם כי הוא מַקִים ממשלת שעה (פראָוויזאָרישע רעגירונג) בצרפת עד אשר יתאספו ראשי העם ומחוקקיו לתת חֻקים ומשפטים אשר על פיהם יחיו הצרפתים חיי נֹעם ויהיו מאֻשרים בארץ. הראש והראשון בממשלת שעה ההיא, יהיה השר המשכיל טהיער, אשר היה אז רב הסגָנים בצרפת, ואשר אחרי כן היה מראשי שוֹטני לואי נאפאלעאן. את המאַרשאַל קלאָזעל ואת הגענעראַל פֿאַיאָל הֵקִים לשרי צָבא על גדודי אנשי החיל הצובאים בפּאריז ובנותיה. ודָבָר שלח לכל שרים והפקידים אשר בכל מדינות צרפת כי אם יַמְרוּ את פיהו ולא יכתבו ידם אל הסדָרים החדשים אשר הוא נותן לפניהם, ידיח אותם משאתם ולא יהיה להם כל חלק ונחלה במשפטי הַמִשְׂרָה ופקודות המדינה. אפס כי גם בפעם הזאת לא הֵפִיק לואי נאפאלעאן את זְמָמוֹ וידיו לא עשו תושיה, כי אף אם אנשי החיל אשר בבולוניה נקבצו באו תחת דִגְלוֹ ויעמדו הָכֵן לָסוּר אל משמעתו לכל אשר יְצַוֵם, בכל זאת לא עשה מאומה, כי הם היו מְתֵי מספר, גם לא נחה עליהם רוח גבורה ולא הֶראו לו אותות אהבה וְחֵרֶף נפש כאשר הֶראו לפָנים צִבאות חֵיל הקיסר בימי מלכותו. ורעה עוד מזאת כי אנשי החיל המְפקדים על המֶכֶס, לא אבו ולא שמעו לו, אך קצפו עוד עליו קצף גדול, ובחרות אפם בו התאמצו לתפוש אותו בכפם ולהסגירו ביד המלך. אז ידע לואי נאפאלעאן כי גם בפעם הזאת בגדה בו ההצלחה ונהפכה לו כקשת רמיה, וימהר להִמָלט כצִפור מִפָּח, ויברח ממקום מִשְׁכָּנוֹ וַיֵרֶד הים באניה קטנה לחתור אל האניה הגדולה המחַכה עליו לעת תמוט רגלו. אך רודפי המלך השיגוהו בטרם השיג עוד את האניה הגדולה ויתפשוהו בחֹזק יד ויובילוהו פאַריזה לקחת שם כפלים בכל חטאותיו מיד המלך ושופטיו. אך גם בפעם הזאת נִמלט מיד המות, כי המלך הישר לודוויג פֿיליפ לא אבה לחרוץ עליו משפט מות גם בפעם ההיא, ולא שמע לעצת שריו ויועציו אשר המריצוהו ויאיצו בו לבל ישַלח שנית את איש חֶרְמוֹ מיד, רק צִוָה להושיב אותו בבית האסורים כל ימי חייו וְלָשׂוּם עליו משמר לבל יברח עוד הפעם. גם על חבֵריו ועוזריו חָרַץ לָשֶׁבֶת בית האסורים עשרים ושתים שנה, אך לא יעבדו שם עבודת המלך כיתר האסירים כִּבְדֵי הֶעָוֹן.

4 §

והנה רבים וכן שלֵמים מבני מְרוֹם עַם צרפת חשבו את מעשה לואי נאפאלעאן בסטראַסבורג ובולוניה למעשה תעתועים, ויתקלסו בו ויתנוהו לנמהר לב ופוחז החושב מזִמה בל יוכל להוציאה לאור. אך הוא היטיב לראות יתר הרבה מאשר ראו הם, ובחכמת לבבו ידע כי אף לא יחילו דרכיו פעם אחת ושתים, הנה סוף סוף יצלח חֶפצו בידו לחתור אל כסא המלוכה. ודבר ברור הוא כי אם לא הִרעיש את לבות הצרפתים בהמעשים אשר עשה בסטראַסבורג ובולוניה, ואם לא ישב בבית האסורים שָׁנִים אחדות, אז היה נשכח כמת מלב, ואיש לא זָכַר אותו כל הימים, ורק המעשים ההם והתלאות אשר השתרגו עליו לרגליהם, רק הם פִּנוּ לפניו את הדרך אל מחוז חפצו, ורק על ידיהם הלך קוממיות ויעפיל עֲלות על כסא המלוכה בצרפת, ומבית האסורים יָצא למלוך. כי אחרי אשר היה כָלוּא שנים אחדות בתוך המַסגר (שלאָס) הנקרא בשֵם האַם, הצליח לברוח ממנו על פי התחבולה הזאת: כי התחפש בבגדים כאחד הבונים העושים מלאכה במַסגר ההוא, ויעמיס קורה גדולה על שכמו, והשומרים לא הכירוהו ויאמינו כי הוא אחד מעושי המלאכה ויתנוהו לצאת מחצר המטרה, אז מִהר ויברח שנית לארץ אנגליה וישב בלונדון כבתחלה, ומשם עלה אחרי כן על גַפֵּי מְרוֹם כסא המלוכה בצרפת, כאשר נספר במרוצת דברי הספר הזה. ובעת אשר הושיב לודוויג פֿיליפ את איש חֶרמו במַסגר ההוא, לא עלה על לבו כי האסיר ההוא יסיר בימים יֻצרו את עטרת מלכותו וכסא כבודו יְמַגֶר לארץ ועל משואותיו יכין כסא כבוד הקיסר דוֹדוֹ וְיֵשֵׁב עליו בגאון עֹז ותפארת הוֹד. וְאוֹת נאמן כי לא דאג עוד המלך ולא ירא את לואי נאפאלעאן פן יתיצב לו לשטן בדרך, הוא כי עוד בשנה ההיא 1840 פָּקַד להביא את עצמות הקיסר נאפַאליעאן מס’ט העלענע לפאריז הבירה לקבור אותן במבחר קברי הגבורים אנשי הַשֵׁם, ולא הֶעלה על רוחו פן יזכרו הצרפתים אהבת הקיסר לבן אָחיו יורש העֶצר וְיִנָהוּ אחריו בתקותם כי הוא יחַדש להם את ימי הפלָאות, ימי הגבורה והנצח וההוד אשר הנחילם הקיסר דוֹדוֹ הגדול –. ובחמשה עשר יום לחדש דעצעמבער 1840 הובאו עצמות הקיסר הנָאור בשערי פאריז ברוב הוד והדרת מלך, וַתֵּהוֹם כל העיר, ורבבות עָם נָהרו מכל עֲבָרִים לחזות בתפארת החזון הנשגב הזה, וכל גבורי החיל אשר עשו נפלאות תחת דגל הקיסר, חָרדו מכל הערים מלֻבּשים בבגדי השרד ובכלי הנשק כבימי קדם וַיָסֹבּוּ את אֲרוֹן הקיסר ביראת כבוד הרוממות כמלפָנים בעוד הקיסר חי, גם כל אנשי חֵיל לודוויג פֿיליפ, הָרַגְלִים והפרשים, נָסַבּוּ את הארון המפֹאר לתת כבוד וִיקָר לעצמות הקיסר המרומם אשר הֶעמידם על הררי עֹז ויעש לצרפת שֵׁם תפארת לא יִכָּרֵת. ויהי בנסוע הארון ברחוב העיר ויריעו רבבות אלפי קולות: „יְחִי הקֵיסר“! וכל כלי התותח הִרעימו מראשי המצָדות והסוללות, וכל הפעמונים צִלְצְלוּ ברעש וְשָׁאוֹן מתועפות המגדלים, וכל אנשי החיל הריעו תרועה גדולה לקול המולת הַתֻּפִּים ורעם החצוצרות וַתִּבָּקַע הארץ ועמודיה הִתְפַּלָצוּ. ובכבוד גדול כזה אשר לא נעשה כן לכל מלך רב ושליט, הוּבְאוּ עצמות הקיסר אל מקום שם קִבְרֵי זִקני הגבורים, ובמבחר קִבריהם מצא אֵיל גבורים זה קָבֶר –. והנה אף כי הצרפתים לא אָצְלוּ ברכה ותודה מלודוויג פֿיליפ מלכם על החסד והאמת אשר עשה עם הקיסר, וַיוֹדוּ ויברכו אותו בלב תמים, בכל זאת שָפטו רבים וכן שלֵמים ובצֶדק כי לא טוב עשה המלך בהַרגיזו את עצמות הקיסר ממקום מנוחתן בס’ט העלענע. יודעי בינה לעתים הוכיחו במישור כי הצרפתים בעלי רֶגֶש עָז וכבירי כֹחַ הדמיון ישובו וִישַׁווּ נגד עיניהם את הגבורות הנפלאות אשר עשה הקיסר, ואת הגדֻלָה והתפארת והנֵצח וההוד אשר הנחיל להצרפתים, ואז יֵקַל המלך לודוויג פֿיליפ בעיניהם, אשר כמוה כְאַיִן מוּל האדיר באדירים ואביר גבורים משכילים כהקיסר. וּבְשַׁוֹתָם זאת נגד פניהם תַּמְרִיצֵם תשוקתם העזה להַרכיב לראשם את לואי נאפאלעאן או איש אחר ממשפחת הקיסר אשר עֹז בידו להַרכיבם על במתי איירופא וגבורה בִימִינוֹ להפיל שאֵתם על כל העמים ככל אשר עשה הקיסר –. ויודעי טוּב טעם בדרכי הַיֹפִי והנשגב הֵיטִיבוּ את אשר דִברו כי לכבוד ולתפארת עולם היה לנאפאלעאן, אם נִשאר בס“ט העלענע וכל דורות יִוָלְדוּ ראוּ עַין בעין את פראָמעטעיוּס הַשֵׁנִי רָתוּק ברתוקות ברזל אל סלעי מָגוֹר בתגרת יד מְשַנְאָיו וּמְקָנְאָיו, וְהַדַיָה היא עצבָתו הנוראה פָלחה כליותיו ולבו יום יום², וּמַצֶבֶת כָּבוֹד כזה לא תוכל יד כל חֲכַם חרשי אבן להַציב לאיש המופת הזה –. מצבת קבר אלכסנדר הגדול אשר התנוססה על גַפֵּי מרומי עיר אלכסנדריה צְבִי עיר הקדם, היתה לְשַׁמָה ברבות הימים עד כי גם עקבותיה לא נודעו, אך מצבת קבר נאפאלעאן בס”ט העלענע לא יָכלה לְהִמוֹט כי אם במוט הרים בלב יַמִים, ופעולתה היתה עזה ונפלאה על נפש האדם –. יֶשְׁנוֹ מקום אחד בִּקְצוֹת הארץ, יאמר טאַציטוס, אשר אזני השומע תקשבנה שם צליל קול השמש בצללו לעת ערב במצולות יָם. השמש הזה והמקום ההוא בעיני הצרפתים הלא הם נאפאלעאן וס"ט העלענע – ולא טוב הדבר כי לֻקח מופת גבורים ההוא בידי אדם מהמקום אשר עִתְּדוּ ידי אביר הטבע למקום משכן כבודו לבעבור עורר רגשי פלא ורעיוני כבוד בלבות בני האדם.

5 §

ולודוויג פֿיליפ מלך צרפת אשר לא דָאַג ולא פָּחַד מפני תנופת יד לואי נאפאלעאן ובני משפחתו העזים ואויביו בנפש, פָּחָד וְרָגַז מפני בעלי הפלגות הרבות והשונות הנפוצים בכל רחבי ארץ צרפת ומגמת פני כֻלם לחתור מחתרת תחת כסא מלכותו וּלְמַגֵר אותו לארץ. ויותר מכֻלם יָרֵא מפני בעלי החברות הנודעים בשם זאָציאַלים וקאָמוּנים אשר יֵצר מחשבות לבם רק רע כל היום לְמַשְאוֹת את הליכות המלוכה והליכות עולם משרשיהם. החברות הרעות ההן נולדו על ברכי הַהֲפֵכָה הגדולה (דיא גראָסע רעוואָלוּציאָן) אשר התחוללה בצרפת וְהִכְּתָה שרשיה גם בארצות אחרות. כי ראשית דרכי ההפֵכה ההיא היתה לְפַתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת האפרתים בעלי הנכסים מהאכרים עובדי האדמה, וּלְהַתֵּר אֲגֻדוֹת מוֹטָה מעל צוארי בני דַלַת העם, חֻקה אחת ומשפט אחד יהיה לכל יושבי הארץ עד כי לא יהי עוד נִכָּר אפרתי לפני אִכָּר ושוע לפני דָל –. למַרבה השמחה אשר שמחו אז עניי העם אין קֵץ, וְרִנְנַת עשוקי צדק ורצוצי משפט מאז ומקֶדם, הִקִיפה את כל גבול צרפת. אך רִנְנָתָם היתה מקרוב ושמחתם עדי רגע. כי בְהַשְׁקֵט ארץ מסערת ההפֵכה, האכר שב אל מַחרֵשתו וְאֵתוֹ, החרש והמסגר וכל בעלי מלאכת עבודה אל בתי מלאכתם, הסוחר אל מסחרות וכל איש ואיש אל משלח ידו כבימי קדם, ולרגלי השלום הָרָב והעֹשר הַכָּבֵד אשר פָּרץ בארץ פרצו גם שפעת התענוגים וְסֶרַח העֹדֵף (לוקסוס) בבתי הנדיבים ועשירי העם גם באָהלי בני דַלַת העם ומלונות האכרים, אז נגלתה פתאֹם רעת ההפכה הגדולה ההיא אשר הָפכה את כל הסדָרים הישָנים והחקים העתיקים אשר עליהם תִּכּוֹן תבל מימי קדם קדמתה. האכרים החפשים מאדוניהם חָלקו את אֲחֻזוֹת שדותיהם לבניהם, ובניהם לבניהם, ויהי כי פָרוּ בארץ היה מספר בעלי השדות רב ועצום וּמִדַת שדותיהם קטנה מאד ולא יכלה הארץ לכלכל אותם ואת בני ביתם ולהביא להם לחם חֻקם עד כי נלחצו לעזוב את שדותיהם וכפריהם ולבוא בערים הגדולות להיות שם שכירי יום (טאַלאָהנער) וגורלם היה רע ומר מבתחלה בהיותם עוד עבדי עולם להאפרתים. כי האפרתים גם בהיותם כִבדי לב ויעבדו בהם בפרץ ובשבט עֵברה, שָׂמוּ עיניהם לחֻמלה עליהם בעת רעתם מאהבת בִצְעָם, כי כספם הם ומהם פרים נמצא: בעת רעבון נִהלו אותם בלחם ושמלה, לבל ימותו ברעב ויחסרו להם עבדים נֶאמנים כאלה, בנָפלם למשכב הביאו להם רופאים וסמי רפואה לבעבור ישובו לאיתנם ולעבודתם, אם יד הדֶבר הוֹיָה בסוסיהם וּשְׁוָרֵיהֶם, קנו להם אחרים תחתיהם, ולפעמים הִלְווּ אותם גם כסף לבנות להם בתים ולקנות כלי בית. אך האכרים החפשים אשר בלחם נִשְׂכָּרוּ בערים הגדולות חָכרו כל אלה. כי מי יחמול על שכיר יום בעת אשר לא ימצא מלאכת עבודה וְיֶחסר לחמו, מי יחמול עליו להַשביעהו לחם? או מי יסור לשאול לשָלום לו בנפלו על ערש דְוָי ואין ידו משגת לשַלם להרופא ובעד רפאות תעלה? הלא רק לפי כחַ הַשָׂכִיר ישֻלם שכרו, וגם זאת רק כפי חֵפץ השוכר, וזולת זה דָבָר אין להעשירים עִם שכירי יום. ונוסף על כל אלה כי מיום אשר יצאו האכרים לחֵרות עליהם לשַלם מס וכל תרומת המדינה ככל האפרתים, כי כמוהם הלא בני חוֹרִים ואזרחים גם המה. רע עוד מהם היה גורל האכרים אשר לקחו כסף בנשך ובמרבית מיד העשירים להֵיטיב את מַצָבָם בבית ובשדה, כי לתקופת שָנים אחדות נָסַבּוּ בתיהם ושדותיהם וכל אשר להם לְהַמַלְוִים הנושכים נשך באין חֶמלה, ויתמלטו רק בְּעוֹר שִנֵיהֶם. אך עוד רע ומר גם מגורל האכרים ההם היה גורל בעלי המלאכה היושבים בערים. כי על פי החֻקים החדשים היתה לאֵל יד כל איש לעבוד כל מלאכת עבודה בלי שֶׁלֶם מס לאוצר המדינה בעד מלאכת ידו, וכל כן הלך מספר בעלי המלאכה הלוך ורב מיום ליום בכל עיר ועיר וכל אחד הוזיל את מחיר מלאכתו לבל יְקַדמנו אַחֵר, והעשירים אשר בתים גדולים להם לכל חרֹשת המעשה (פֿאַבריקאַנטען) הוסיפו עוד להוריד את המחיר, עד כי שכר בעלי המלאכה העניים היה מעט מאד ולא השפיק לשבור רעבונם ורעבון אנשי ביתם. ובראותם כי צר להם מאד התחננו אל בעלי בתי המלאכה הגדולים לְסַפֵּחַ אותם אל אחת העבודות בבתי מלאכתם, והאדונים החדשים ההם אשר הִרכיבו אותם לראשיהם היו גאיונים וקשי לב ויתעמרו בהם ויעבידום לילה ויום בעד מחיר קטן מאד, והנשכרים ההם הִטוּ שכמם לסבול את כל אשר נָטלו עליהם אנשים כערכם ואזרחים כמוהם אשר אין להם יתרון עליהם בכל הליכות המדינה, ובלב אָנוש וכאֵב נֶעכר נלחצו לשאת מדברותיהם ולהשתחות להם לאגורת כסף ופת לחם כעבדים מרודים אל אדוניהם. הרעות האלה ועוד רבות כאלה אשר לא זה המקום לספור אותן אחת לאחת, השתרגו עלו על צוארי בני דלת העם בצרפת בימי רעה ההם, וכל אשר יספו האזרחים לעלות מעלה מעלה על גַפֵּי מרומי הָעֹשֶר וההצלחה, כן יספו האכרים ובעלי המלאכה לרדת מטה מטה בשפל מדרֵגת הָעֹנִי ונפשם בחֹסֶר ובכפן התעטפה עד כי הִקיפה זעקתם את כל רחבי ארץ צרפת, אך לא היה מקום לזעקתם, ושומע אין להם. כל יודעי דעת וכל אנשי לבב הֶעמיקו שאלה: למה זה ועל מה זה שפכו הצרפתים נהרי נחלי דמי אדם עד אשר הוציאו לאור את משפט החֹפש ושווי הזכיות (פֿרייהייט אונד גלייכֿהייט) אם לא היטיבו בזה את מַצב דַלַת העם בעלי מלאכת עבודה ועובדי האדמה, אך עוד הֵרֵעוּ להם מבראשונה? הלבעבור זאת לקחו בעלי ההפכה מאת בתי התפלות את תבואות כספם, מהכֹּהנים את תרומותיהם ומעשרותיהם, מהאפרתים את אֲחֻזוֹת נחלות אבותיהם, רק להרבות בזה את כבוד בתי האזרחים ולמלאות את אוצרותיהם זהב וכל הון יקר, והאכרים ובעלי המלאכה אשר עִמָם מָקוֹר חיי האזרָחים ועל פי עבודתם יִשַק כל הארץ, הם הם יתמכרו לעבדים ונפשם ברעה וּבְשִׁפְלוּת ועַבדות תתמוג? –. אפס כי כל הימים אשר הִרְעִישָׁה ההפכה הגדולה את כל אפסי איירופא ברעם גבורותיה ועלילותיה הנוראות, גם כל הימים אשר הִרגיז הקיסר נאפאלעאן קַצְוֵי ארץ ואיי יַמִים רחוקים בסערות מלחמותיו ועזוז נצחונותיו אשר לא נראו ולא נשמעו כמוהן בכל הארץ ובכל הגוים, היו עיני הצרפתים נטויות ונפשותיהם נשואות רק על קצות הארצות והאיים הרחוקים ההם אשר בהם הִפליאו בני עַמָם וקיסרם הגבור הנערץ בראשם לעשות את הגדולות והנפלאות ההן, ולא שָׂמוּ לבם אל המתאוננים ההם וקול דברי תלונותיהם נֶחבאו, כי במה נחשבו הם וכל תלונותיהם? אך אחרי אשר שָׁבַת שְׁאוֹן הגבורים עליזי הגאוה ושכורי יֵין הנצחון, אחרי אשר נֶאספה חרב החלל הגדול אל תערה והשלום שב אל כַּנוֹ כבראשונה, אחרי אשר הקיצו השכורים מִיֵין נִצְחָם ועֻזם ויפקחו עיניהם על דרכי האזרחים וארחות חייהם, אז נִגלתה הרעה הגדולה אשר מצאה את האכרים ואת בעלי המלאכה הרבים והעצומים, ומעט מעט התעוררו אנשים חכמי לב לתקן את מְעֻוַת חֶברת בני האדם, להקים מעפר דַלֵי האכרים ולהרים מאשפות את אביוני בעלי המלאכה, להושיבם עִם נדיבים ולהנחילם כסא כבוד בין מְרוֹם עַם הארץ כפי משפט הארץ הַשָׁוֶה וּמַשְׁוֶה קטן וגדול ולא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל. וברבות הימים התאספו רבים וכן שלמים בכל עיר ועיר מערי צרפת להביא עֵצות ולעשות פליליה להוציא משפט חֵרות העם ושווי הזכיות לאור, ולאחרונה התערבו בין אנשי לב ההם גם נַעֲוֵי לב ובני עַוְלָה וַתָּעָז ידם עליהם. ונעוי לב ובני עולה ההם נפלגו גם הם בדעותיהם ויהיו לשתי פלגות: הפלגה האחת גָזרה אֹמֶר כי אין עֵצה ואין תחבולה להרים את מצב עניי העם כי אם בְּהִתְאַחֵד כל בעלי המלאכה היושבים בארץ כאיש אחד חבֵרים לעבוד עבודות שונות איש איש כפי כֹחַ ידו וְהַכְשֵר דעתו, ושכר עבודתם יֵחָלֵק חֵלק בחלק לכל איש ואיש, לעשיר לא יִרְבֶּה ולרש לא ימעט חֶלְקוֹ, ובאופן הזה יסופו כל הרעות מיושבי הארץ. הפלגה הזאת נקובה בשם מִפְלֶגֶת הזאָצאַלית. והפלגה השניה החליטה כי בני האדם לא יִוָשְׁעוּ תשועת עולמים כי אִם בהיות כִּיס אחד לכל יושבי הארץ, ואוצרות המדינה גם אוצרות כל העשירים וכל כספם וזהבם וכל אשר להם יֵחלקו חֵלק כחלק לכל איש ואיש עד כי לא יהי כל פְּדוּת בין עשיר וָרָשׁ ובין שׁוֹעַ וָדָל. הפלגה הזאת נקובה בשם מפלגת הקאָמונִית. ובעלי שתי הפלגות ההן התיצבו בעבי גַבֵּי מָגִנָם לשִטנה לכל הליכות המלך לודוויג פֿיליפ, וכל בני דַלת העם נמשכו אחריהם בעבותות אהבה, עד כי התנודד כסא המלך מפני תגרת יד עַזֵי נפש ההם.

2. מִמֶרֶד צרפת בירח פֿעברואר עד נשיאות לוּאִי נאפּאָלעאָן.

6. § ³

הצרפתים התאוננו כל הימים על לודוויג פֿיליפ מלכם ועל חֻקיו ומשפטי פיהו, ויותר עוד על הסגן גיזאָ (Guizot) אשר הִקְשָה לבבו והֶאטים אזנו משמוע כל תחִנה כל שאֵלה לטובת האזרחים. וביום עשרים ואחד לחדש פעברואַר בשנת 1840 פָרצה חמת העם לעיני השמש, כי במקומות רבים התאספו המונים המונים בעיר פאריז ויתגעשו וירעשו ויקראו בקול גדול: יֵרֵד הסגן גיזאָ דוּמָה! יִמָחֶה שמו וכל מִשְטָרָיו וּסְדָרָיו! והאיש שאַרל לאַגראַנז ראש מְסִבֵּי המֶרד בעיר ליאָן (בשנת 1834) היה אז בפאריז וַיְקַו אל היום אשר בו יתקוממו בני העם ויניפו חרב על המלך ושריו, אך היום ההוא לא בא גם אז, כי ההמון הרב ההוא אחרי הִתְהוֹלְלָם בשוָקים וברחובות בקול שָׁאוֹן ורעש ואחרי אשר שָׁרוּ את השיר הנודע בשם מאַרזיילאיזע, התפרדו וילכו הלוך והלום מבלי הוציא חרב מתערה. אולם ביום כ“ב וכ”ג לחֹדש פֿעברואר התגודדו אזרחי פאריז שנית וַיִפָּלְגוּ לִפְלַגוֹת שונות ובידים מהירות הֵקימו מְצוּרוֹת (באַריקאַדען) בחוצות העיר, ומלחמה כבֵדה התלקחה ביניהם ובין חֵיל המלך. והנה מהרה קל באו גם צבאות האזרחים (נאַציאָנאַלגאַרדע) להשקיט את מהומת המֶרד, אך הם נָטוּ אחרי בני העם ולא עָזרו את חיל המלך, ושני ימים רצופים הִתְעוֹדְדָה המלחמה, דמים רבם נשפכו בחוצות, וחללים עצומים התגוללו ברחובות קריה, ומי יודע מה היתה אחרית הַהֶרֶג הרב ההוא לולי מִהֵר המלך להסיר את הסגן גיזאָ מפקודתו ולהבטיח את העם כי יְשַׁנֶה את הליכות המלוכה ואת משפטיה כטוב וכישר בעיני בני צרפת, כי מהרה קל חדלו אז האזרחים מֵהִלָחֵם עוד בחֵיל המלך, ויריעו תרועת ששון ויצהלו כאבירים, הָרסו את המצורות, הָגוּ את נִבלות האדם מהחוצות והרחובות, רָחצו וַיְנַקוּ את כל המקומות אשר היו עֲקֻבִּים מִדָם, הֶעלו נֵרוֹת בחצֵרות ובבתים, ויסובבו בעיר בקול רִנה וישועה ובלפידים ודגלים. המלך הטוב והישר שמח בלבו כי הִרְגִיעַ את לבות הנמהרים והקים את סערת הפריצים לדממה, גם כל ישרי לב שמחו כי נָחה שָקטה עיר הבירה, וכל יודעי בינה לעתים האמינו כי לא יוסיפו עוד בני עולה חפצי קרבות להרגיז את צרפת ולשפוך דמי אזרחיה אחרי אשר מִלא המלך את משאלותיהם ככל אשר שָאלו ממנו. אך לא כאשר הֶאמינו כן היתה! כי רוח קל עבר על פני הים השוקט ההוא, וכרגע הִרְעִים הים ומלואו, ורבבות גלי זעם וּמִשְׁבְּרֵי מָוֶת התרוממו וַיִגְרְשׁוּ בלָהות וַחֲתַת ותלאות נוראות על כל ערי צרפת. כי בלילה ההוא אשר עיר פאריז היתה צהלה ושמחה, הָלכו המונים המונים וסבבו גם בחוצות רֶבַע העיר הנקוב בשם ס"ט מאַרטין, ודגל אדום ונושאי לפידים עברו בראש המחנה הכבד ההוא. ויהי בהגיעם לפני היכל הסגן המָפקד על הענינים החיצונים, עמדו וידרשו בקול המולה להעלות נרות בהיכל ההוא לכבוד החג אשר יָחֹגוּ בני העם. אך לפני ההיכל נצבו אז צִבאות אנשי חַיִל, ובראותם את ההמון הרב ההוא אשר פניהם שחורים מֵאֲבַק השרֵפה אשר יָרו זה מעט על חֵיל המלך, מראיהם מפיצים זָדוֹן וזעוה, וכֻלם מזֻינים מכף רגל ועד ראש, לא נתנו אותם להתפרץ בתוך ההיכל וימריצום לשטות מעליו ולעבור. אז נגש האיש הנושא את הדגל האדום אל שר גדוד אנשי החיל ההם וינופף את הדגל על הסוס אשר השר רוכב עליו, גם נושאי הלפידים הניפו והוליכו והביאו את לפידיהם על פני הסוס. הסוס נבהל ויתיצב כַּנֵד על שתי רגליו האחרונות, ואיש מאנשי ההמון ההוא יָרה כדור עופרת על הסוס ויפצפץ רגלו. ואנשי החיל בראותם כי פקידים יָרֹה יִיָרֶה, מִהרו וירעימו בכלי נשקם על ההמון, וחללים רבם ובתוכם גם נשים וטף הוצעו חללים על רִצְפַּת הרחוב. אז קם שאון אדיר איום ונורא בתוך ההמון הרב ההוא, ויפוצו במאה דרכים, ויצעקו צעקה גדולה ומרה: „בא הקרץ עלינו! נֶחשבנו כצאן טִבחה! הה רֶצַח וָדָם! קומו אזרחים! קומו ונקומה למלחמה!“ והאיש לאגראַנס עִם אנשי סודו הרבים והעצומים העמיסו את החללים על מִטוֹת ועגלות ויוליכום בכל רחובות העיר ויעוררו את רוח האזרחים לנקום את נקמת דמי אחיהם –. ויהי בחצות הלילה והנה בלהה ומהומה ורעש נורא! מראשי המגדלים ירעמו הפעמונים בקול פחדים – רבבות עָם אָצים רצים כברקים ברחובות ובשוָקים, החרָבות מצלצלים, כלי הנשק משתקשקים, הַתֻּפִּים רועשים והחצוצרות מריעות תרועות מלחמה, אלפי אלפים ידים מהירות מְקִימוֹת צריחים ומצורות וסוללות בחוצות העיר, ועד מהרה נהפכה פאַריז העליזה לִשְׂדֵה מלחמה, ומקום תענוגות בני האדם למקום הַתֹּפֶת וגיא ההרֵגה.

7 §

המֶרד החָדש הזה הִרגיז את לבב המלך, גם כל שרי המלוכה אשר בהיכל המלך שָׂעֲרוּ שַׂעַר ולא ידעו מה לעשות, אז נועץ המלך להקים את המאַרשאַל בּוּזאָ (Bugeaud) לשר צבא על חֵיל המלך ועל חֵיל האזרחים, וַיְקַו כי הוא בזרוע עֻזוֹ יכניע את שאון המורדים. כי זה האיש בּוֹזאָ עשה גדולות במלחמות רבות, ממלחמת אויסטערליץ עד מלחמת וואַטערלאָ: התגבר כפעם בפעם על צבאות רוסיא, עסטרייך, פרייסען, שפאַניען וענגלאַנד, אחרי כן הקים פעמים רבות את סערות המורדים לדממה בכל פעם אשר הרימו ראשיהם בפאריז, ולאחרונה הכניע בחרבו הגדולה את עמי הערביאים, הקבילים והמאַראָקים, גם המציא בחכמתו תחבולות גדולות להרוס ולנתוץ את הצריחים והמצורות אשר יקימו המתקוממים בחוצות קריה לְהִשָגֵב בהם. אפס כי בפעם הזאת לא עשו גם ידי הגבור הנערץ הזה תושיה, כי יד המתקוממים היתה על העליונה וחרבם לִהֲטָה סביב את אנשי מלחמם, ויריעו ויצריחו ובכל אשר פָנוּ הצליחו. אז רפו ידי המלך ויהי אֹבד עצות, והנה פתאֹם הופיע המליץ המפֹאר השר כְּרֶמְיֵה בהיכל המלך ובנֹעם לִקְחוֹ דִבר על לבו לקחת מאת המארשאל בּוּזאָ את מִשְׂרַת שר הצבא ולתת אותה אל המאַרשאל געראַרד, יען כי בּוּזאָ הוא שְׂנוּא נפש העם והוא יוסיף לָצֶקֶת עוד שֶׁמֶן על מוקדי אש החרון היוקדים בלבות המתקוממים, לא כן השר געראַרד, כי הוא יְדִיד העם ודבריו יהיו נשמעים להשקיט את סערת רוחם. אחרי כן מצא השר כְּרֶמְיֵה עוד איש טוב גם מגעראַרד, הלא הוא הגענעראל לאַמאָריסיער, ויאמר אל המלך כי עצתו היא לָשׂוּם את מִשְׂרַת בּוּזאָ על שכמו. והמלך שמע לעצתו ויעש כן. אך לב העם כים נגרש הולך וסוער עד כי גם הגענעראל לאַמאָריסיער היה קצר יד להקים את הסערה לדממה.

8 §

כראות המלך כי אין עצה וגבורה להשביח את הסער הנורא המתחולל על ראשו, הודיע גלוי לכל העם כי הוא מֵסִיר מעליו את כִּתְרוֹ וְנִזְרוֹ, ומלכותו יתן אל נֶכדוֹ הגראַף מפאריז. אך גם זה היה לא לעֵזר ולא להועיל, כי המתקוממים לא חדלו רֹגֶז אך הוסיפו עוד לעשות מלחמה ביתר עָז עוד, ואחרי אשר נכבשו כל קַצְוֵי העיר לפניהם, התגעשו ברבבותיהם ללכוד גם את היכל המלך. כגלי יַמים רועשים התגלגלו וַיִסְתָּעַרוּ ויקרבו הלוך וקרוב אל שערי ההיכל. אז נִבהל המלך וכל שריו ועבדיו, וישבו משוממים ונפעמים, והנה השר כרמיה הופיע עוד הפעם, כי היה לבו חרד על המלך, ובדברים קצרים ונמרצים יָעץ את המלך כי ימַהר יחישה מעשהו לברוח ולמַלט את נפשו בהיות עוד לאֵל ידו לעשות כן, כי עוד מעט וְאָבַד כל מנוס ממנו. ומדאגה מדבר פן יכירו המתקוממים את מרכבת המלך ואת בגדי הָרַכָּבִים וְיוֹרוּ כדורי מָוֶת עליהם, מִהר כרמיה וישכור שתי מרכבות ברחוב קאָנקאָרדיה בעד המלך ובני ביתו, והמלך התחפש בבגדי אחד האזרחים ויתחמק ויצא מההיכל הוא ובני משפחתו ויגיעו עד הרחוב ההוא אשר שתי המרכבות מחכות עליהם וישבו בתוכם ויסעו, ויעברו דרך ס"ט קלויד ודרך ווערזיילע עד הגיעם אל מצודת המלך הנקובה בשם דרייא וישימו מִשְכָּנָם בתוכה.

9 §

לודוויג פֿיליפ קִוָה עוד כי ראשי העם ואפרתי הארץ יקימו את נֶכדו הגראַף מפאריז למלך עליהם, כי על פי משפט הירושה יאתה לו המלוכה, אך בהתאסף ראשי העם בהיכל בורבאן להמתיק סוד ולהתיעץ אֹדות הדבר הגדול הזה, הפריעו המתקוממים את עצתם וקִלקלו את מחשבתם. כי בעת אשר ישבו הראשים וַיִתְוַכְּחוּ על הליכות המלוכה, לכדו המתקוממים את היכל ראָיאַל ואת היכל טילעריע (מושב מלכי צרפת). בהיכל ראָיאַל היה בית אוסף כתבי המלך, בית אוצר ספרים יקרים וציורים רבים מעשי ידי חכמי חרשי צירים, ואת כל הסגֻלות ההן השליכו המתקוממים בעד החלונות החוצה, וההמון הרב אשר בחוץ שרפו אותן באש בקול תרועה וצהלה. משם התפרצו גדודי הפריצים ולאַגראַנס בראשם ויתהוללו בהמולה נוראה עד הגיעם אל היכל טילעריע, ובבואם אל חדרי ההיכל הָלמו כל פִּתֻחֵיהֶם בכשיל וכילפות, שִברו את כל הכלים אשר חֹתַם המלך על פניהם, קרעו את הציורים והתמונות אשר למשפחת המלך נִפְּצוּ את השֻלחנות והכסאות, ואת מראות הצובאות ואת כל שכיות החמדה ומשכיות לבב, הרסו לרסיסים וירמסום ברגליהם, ולאחרונה לקחו את הכסא אשר ישב עליו המלך ויסחבו אותו עד המקום אשר היה שם מצודת הבּאַסטיליע לפנים וישרפוהו לרגלי העמוד הנודע בשם עמוד יוליוס. אך בַּבִּזָה לא שלחו המתקוממים את ידיהם, לא נָגעו במכמַני הזהב, באבני החֵפץ, בכלי פז ובכל סגֻלות מלכים אשר הניחו בני משפחת המלך אחריהם בהֵחָפזם לנוס, כי רק לעשות מלחמה ונקמה היתה מגמת פניהם אך לא לשלוח בגנֵבה ידם, ועל אנשים אחדים אשר הֵפֵרו את החֹק הזה חרצו משפטם כי יָרֹה יִיָרוּ לעיני כל העם. אחרי אשר שפכו המתקוממים כל חמתם על עצים ואבנים בהיכל המלך, קרא האיש לאַגראַנס באזניהם את דברי הספר אשר הניח המלך אחריו ואשר הודיע בו גלוי לכל העמים כי הוא מֵסִיר עטרת ראשו ויורד מכסא מלכותו, ואז קרא לאַגראַנס ברגש: „ראו נא כי עתה אין מלך לנו, ואתם לא תתנו דְמִי לכם עד עשותכם ועד הקימכם ממשלת עם (רעפובליק) בצרפת! –.“

10 §

בעת ההיא נִפלגה פלגה אחת מהמתקוממים ההם, ויעזבו את אחיהם לבַצע את כל מעשיהם בהיכל המלך, וירימו פעמיהם אל היכל בּוּרְבּאָן אשר ראשי העם ושרי המדינות יושבים בתוכו, להפריעם ממעשיהם ולהכביד אַכפם עליהם לתת את ידם עמהם להוציא את מזמות לבם לאור. בעלי הפלגה ההיא היו אנשי צָבא מִצְבָא האזרחים, בעלי מלאכה, תלמידי בתי ספר ועוד בני נעורים רבים השואפים רוח דרור, וכֻלם היו מזֻינים בחרבות ורמחים, בִּקְנֵי רובה ומוֹטוֹת ברזל, ויתפרצו בתוך ההיכל בשאון ורעש נורא ויפתחו פֶה ברֶצַח וישאגו ככפירים: „אין מלך לנו. אין חֵפץ לָעָם במלוכה! מַהרו וְהָקִימוּ ממשלה חדשה, ממשלת שעה (פּראָוויזאָרישע רעגירונג)!“ גם כל האספסוף וכל האזרחים אשר נִלְווּ אליהם קראו כן בקול רעש גדול עד כי רָעֲשׁוּ קירוֹת ההיכל וינועו הַסִפִּים –. והנה עד העת ההיא לא חשבו עוד ראשי העם מזמה להשבית ממלכה מצרפת ולהקים תחתיה ממשלת עָם, וגם אויבי לודוויג פֿיליפ לא חָפצו רק כי יתן חֻקים ומשפטים אחרים בצרפת לטובת עַם הארץ אך לא למַגֵר את כסא מלכותו. אפס בראותם כי האזרחים לכדו את היכל המלך, והמלך וכל בני ביתו ברחו מן הארץ ועִקבותיהם לא נודעו, המונים המונים מצבאות חֵיל האזרחים משכו ידיהם את המתקוממים, כי מִצְבָא המלך התפרצו רבים ויסגירו את כלי נשקם בידי העם, וכל העם מקצה חפֵצים בהמיר הליכות הממשלה וּבְמוֹט הַמִשְׁטָרִים הישָׁנים בארץ, אז האמינו גם המה כי באה העת לכונן ממשלה לפי שעה והיא תפַנה את הדרך לממשלת ראשי עם (רעפובליק).

11 §

בעת אשר ישבו השרים וימתיקו סוד כדת מה לעשות בעת מהומה ומבוכה כזאת, והנה פתאם קם שָאוֹן והמולה חדשה איומה ונוראה עוד מהראשונה לפני מְבוֹא ההיכל, ורעם כלי נשק הֶחריד את חדרי ההיכל, כי פְּלַגָה חדשה באה מהיכל המלך וכפרץ מים זידונים פרצה בתוך היכל בורבאן מקום מושב שרי העם. בעלי הפלגה הזאת נוראים הם עוד מבעלי הפלגה הראשונה. רבים מהם שָׁתו לְשָׁכְרָה מִיֵין המלך אשר מצאו בהיכל הטילעריע, ורוח היין הִרְתִּיחַ כסיר דְמֵי עורקיהם עד כי היו נוראים מהררי טרף. פניהם שָׁחֲרוּ מִשְׁחוֹר על ידי אֲבַק השרֵפה אשר יָרו זמן רב, בגדיהם נְגֹאֲלוּ בדמי חללים, ועל ראשי חניתותיהם מתנוססים כובעי אנשי החיל אשר הורידו דומה, ובקול רעם קראו כֻלם כאחד: „יְחִי הרעפובליק! שִׁמְטוּ את ראשי העם היושבים פֹה! שִׁמְטוּם והחרימום“!. אז נמוגו השרים וימהרו וינוסו להציל את נפשם ממות, גם הנשיא (פראֶזידענט) סאָזע אשר עד העת ההיא לא קם ולא זע, החיש מפלט לו, ורק מְתֵי מעט מהשרים ההם החפֵצים בממשלת עם, נשארו על מקומם בשלום. והמתקוממים העריצים ישבו על כסאות השרים הנסים והנמלטים וְהֵעֵזו פניהם למַלאות מְקוֹם המחוקקים ראשי העם. והשר המרומם, המליץ והמשורר הנעלה הנודע בשֵׁם לאָמאַרטין חָגר בְּעֹז מתניו ובכל מאמצי כֹחַ מועצותיו הצליח לעשות סדרים בתוך ההפכה האיומה ההיא עד כי היתה לאֵל ידו לכונן ממשלה חדשה, ממשלת שעה בצרפת על פי רוב דֵעוֹת. בעלי הממשלה ההיא היו האנשים המהֻללים האלה: השר דיפאָנג די ל' אייר, לאַמאַרטין, לעדרוּ־ראָללין, המליץ האדיר כְּרֶמְיֵה, התוכן המפֹאר אַראַגאָ, המליץ הנודע מאֵריע והשר גאַרניע פּאַזע.

12 §

בעלי הממשלה החדשה הֵרִימו פעמיהם אל ההיכל הגדול הנקוב בשם „בית העיר“ (Hótel de Ville) ובני העם הֵרִיעוּ להם תרועת ששון, והמונים המונים חגורי חרב וחמושים כלי נשק נָהרו אחריהם. אך בהגיעם אל רחוב גראעווע, מצאו שם רבבות עָם אשר התלכדו והתנגשו ואיש את רעהו דָחָקוּ, ויהי לַחַץ גדול מאד עד כי רק ביגיעת נפש ובעמל רב מצאו בעלי הממשלה החדשה ידים לעבור שם ולהגיע אל מְחוֹז חֶפצם. בכל הרחוב ההוא שוטטו אנשי חיל, גם ארבעה כלי תותח הובאו שם, והרחובות הנשענים על גבול הרחוב ההוא היו סגורים בצריחים ומצורות לעיצור בעד כל פֶּרֶץ ומלחמה חדשה. נִבלות סוסים היו כְדֹמֶן על פני הארץ, וּמִטוֹת טעונות חללים ומדֻקרים או נפצעים במלחמה, נסעו כֹה וכֹה בלי הפוגה. אפס כי בתוך „בית העיר“ רָבתה עוד המהומה והמבוכה יתר הרבה מאד מאשר ברחוב גרעווע: כל המדרֵגות וְהַשְׁלַבִּים, כל התהלוכות וכל חדרי הבית היו מלאים אנשים אין מספר נושקי נשק ואיש את אחיהו לחצו עד כי לא יכלו הָשֵׁב רוחם, כי כל האזרחים אשר יצאו מהמלחמה הנוראה בעטרת הנצחון, נִקבצו באו אל הבית ההוא טַבּור העיר ותֵל אשר כל פיות פונים אליו. כֻּלם היו שכורי יֵין נצחון, פני כֻלם מכֻסים בִּשְׁחוֹר אֲבַק שרֵפה ומלבושיהם מְגֹאָלִים וּמְגֹלָלִים בדמים, וכֻלם הוֹמִים, סֹעֲרִים רועשים ושואגים בלי הפוגה: „יחי הרעפובליק!“ ולרגעים הרעימו בִקְנֵי רוֹבֶה, והֵד קול הרעם יִכָּפֵל פעמים רבות במרחקי ההיכל הגדול ההוא. גם בחצרות ההיכל התרוצצו המונים המונים הֵנה והנה, ועל המון החיים נוספו עוד גם המון מתים, כי חללים רבים אשר נפלו על שְׂדֵה המלחמה נערמו שם חמרים חמרים, ומרגע לרגע הובאו עוד חדשים והָשכבו צִבֻּרִים צִבֻּרִים להגדיל חֲרוֹן העם ולהַגביר חמתם על המלך ושריו. וכל ההמון העצום והאיום ההוא התגעשו, הרעימו, השתובבו ויתרוצצו כְמֻכֵּי שִׁגִעוֹן, וינאצו את הליכות המלוכה, וַיְגַלוּ את תשוקתם העזה לממשלת עם. ובעלי הממשלה החדשה אשר נפרדו כבר איש מאת אחיהו על ידי המון העם הממלאים את רחובות העיר, לא ידעו, בבואם אחרי עמל רב אל „בית העיר“, איפה ישימו מְקוֹם מוֹשָבָם, כי כל חדרי הבית היו מלאים מפה אל פה עד אפס מָקום. כֹּה עמדו משתאים ומחרישים עד אשר בא אחד מפקידי בית המשפט ויתן להם חדר קטן לשֶבת בו.

13 §

בחדר הקטן ההוא ישבו בעלי הממשלה החדשה וַיָחֵלוּ מעשיהם ויתיעצו על צפונותיהם, ואף כי היתה המולה גדולה ונוראה מאד בכל חדרי בית העיר ובכל חצרותיו, המולה אשר לפי עֵדוּת עדי ראיה (אויגענציגען) אין הפה יכול לדַבר וְעֵת סופר לא יוכל לְתָאֵר, בכל זאת התגברו מושלי העם ובמועצות ודעת כוננו מחשבותיהם לחוקק חֻקים ולעשות סדרים חדשים בהליכות הממשלה. גם רבים וכן שלמים מִמְרוֹם בני האפרתים יודעי דת ודין ובינה לעתים, חרדו אל בית העיר לעזור להמושלים ההם במעשיהם ולהיות זרועם בדברי החֻקים והמשפטים החדשים ההם. ושרי בית המשפט ופקידי העיר סבבו בשוָקים וברחובות וַיְבַשְׂרוּ להמון העם כי קרובה ישועתם לבוא בידי הממשלה החדשה אשר כל ישעה וכל חֶפצה לכונן ממשלת ראשי עָם (רעפובליק), ממשלה אשר על פיה יִשְׁתַּווּ קטן וגדול, חֻקה אחת ומשפטים אחדים לכל בני צרפת, עשירים ורשים יִפָּגֵשׁוּ, שׁוֹעִים וְדַלִים יִשָׁקוּ, וכל האזרחים ילכו לאור הדרור וישבו שֶבֶת אחים. ויהי בהִשמע הבשורה הזאת ברחובות העיר ובכל חוצותיה, הֵרִיעוּ העם תרועה גדולה, הֶעלו נֵרות בכל החצֵרות והבתים, ויצהלו כאבירים וישתובבו משמחות וגיל, כי רוח דמיונם הִתְעָם להאמין אמונה אֹמֶן כי בא אוֹרם ושמש ההצלחה עליהם זָרַח, ולא ידעו וְלא הבינו כי כל תקותם אך צֵל קִיקָיוֹן בחורב וְצָיוֹן, ואשר יראו בתֹר רָאמוֹת וְגָבִישׁ הם רק קורי עַכָּבִישׁ –.

14 §

כל הלילה הוא (לֵיל כ"ד פֿעברואר) לא נָתנה פאַריז שְׁנָת לעיניה משמָחות וגיל, כל בתי היין היו מלאים קְהַל עליזים וסוד נערים עם זקנים שמחי לב, בשוקים וברחובות יְרֻנָן יְרֹעָע וּלְמַרְבֵּה השמחה אין קֵץ. ושרי הממשלה החדָשה אשר עָמלו בלילה ההוא עמל רב העובר גבול כֹּחַ אנוש, האמינו כי הצליחו להרגיע ליושבי הארץ, ובני עַוְלָה לא יוסיפו עוד הָרֵעַ. אך לא כאשר האמינו כן היתה! כי בטרם בֹקר והנה בַלָהָה ופלצות – כי כל הקורות אשר נִקרו בכ"ד פֿעברואַר גם דְבַר הממשלה החדשה נשמעו מהרה קל בכל הכפרים ובכל הערים הקרובות לפאַריז, וְהָמוֹן רב ועצום מהעובדים עבודה בבתי המלאכה (פֿאַבריקאָרבייטער) גם קָהָל גדול מֵהַחֶבְרוֹת הַמִסְתַּתְּרוֹת (געהיימע געזעללשאַפֿטען) עִם אספסוף וערב רב מבנים שובבים הסובבים תמיד בפאַריז והולכים בטֵלים ועצֵלים נִקבצו באו העירה להַרגיזה בפחזותם וזדון לבם. ובשעה התשיעית בבֹקר נָסַבּוּ כשלשים אלף איש מִקְהַל מְרֵעִים ההם את בית העיר ובידיהם כלי נשק וכל כלי משחית, דגלים אדומים מתנוססים לפני המסע הכבד ההוא, ובגדי כלם מפֹארים בקִשורים מְאָדָמִים, וכובעיהם מעֻלפים בפַסִים אדמדמים. מחלקה אחת מֵעַזֵי נפש ההם התפרצה בחֹזק יד בבית מושב שרי הממשלה החדשה, ואחד מראשי המדַברים, והוא איש עובד מלאכת עבודה, דִבר בשם כל בני עדתו. דבריו היו קצרים, אך ברעם וברעש, ולרגעים הִכָּה בכלי משחֵתוֹ על הרִצפה עד כי רָעֲשׁוּ החלונות וינועו אַמוֹת הַסִפִּים. „נפשנו אִוְתה“, הִרעים הדובר בקול פחדים, „נפשנו אִוְתָה כי כִיס אחד יהיה לכל הצרפתים, נכסי העשירים והאפרתים וכל הוֹנָם ורכושם יחֻלקו חֵלק כחֵלק לכל בני העם, עד כי לא יהי נִכָּר עשיר לפני עני וְשוֹעַ לפני דָל. גם יש את נפשנו להמיר את דגל צרפת בעל שלשת הצבעים בדגל אָדוֹם לְאוֹת וּלְעֵד כי ימין העם רוממה וזרֹעם בַּכֹּל מָשָׁלָה –.“ עוד הוא מדַבר וקול ההמון נשמע ברֵעוֹ: „יחי הרעפובליק הדעמאָקראַטי והזאָציאַלי!“ שרי הממשלה נִבהלו, אך השר הנכבד לאַמאַרטין הִתְגַבֵּר כארי, ויתיצב בפני עדת עריצים ההם ובמֶתק שפתיו וְנֹעַם לִקְחוֹ דבר נגידים, ובמועצות ודעת הוֹכֵחַ הוכיח להם משוגתם, גם הָעֵד הֵעִיד בהם כי אם יצלח בידם להפיק את מזִמתם הָרַבָּה, אז יִמוֹטוּ כל מוסדי ארץ אף תִּמוֹט תֵּבֵל בל תִּכּוֹן. ואִמרי יֹשֶר ואִמרי בינה אשר הִטִיף המליץ היקר הזה פָעלו פעולה עזה גם על יְדִידֵי העם (דעמאַגאָגען) כלאַגראַנס וְלוּאִי בלאַנק עד כי גם הם דברו על לב ההמון להשיבם ממחשבות אונָם ולהוכיח ולערוך לעיניהם כי דרכם לא יִתָּכֵן ומזמתם אשר הם חושבים תביא עליהם רעה. ובכן הצליח לאַמאַרטין להקים סערת לב פושעים לדממה, וההמון נָמוֹג וַיֵלֶךְ וַהֲלֹם. אפס כי בשעה השניה אחרי הצהרים, באו המונים חדשים מבני דַלַת העם עושי מלאכת עבודה ומספרם כחמשים אלף איש, אותות זָדוֹן על פניהם, שפָתם מלאה זעם וידיהם פשוטות לחַבל ולהשחית. גם בידיהם התנוססו דגלים אדומים וּכְשַׂעַר קֶטֶב הִשְׂתָּעֲרוּ בבית מושב שרי הממשלה החדשה, ויתנו על המושלים בקולם, ובדברים נמרצים הִמְרִיצוּם כי יוציאו דְבַר שלטון מלפניהם להמיר את דגל צרפת בעל שלשת הצבעים בדגל אדום ולהקים מבני דַלַת העם לשרים ולשופטים בכל הארץ. אך גם בפעם הזאת התאזר לאַמאַרטין עֹז ויתיצב מול העדה הנוראה הזאת בזרוע חשופה, ובלשון מדברת נפלאות ודברים חוצבים להבות אש השביח גם את שְׁאון ים סוער הזה, והאנשים אשר זה מעט השתובבו משובה נצחת וישאגו כאריות טורפים, „מָוֶת ואָבדן על לאַמאַרטין! הורידו את הבוגד הזה דומה!“ נֶהפכו לאנשים אחרים ויריעו: „יחי לאמארטין לעולם!“ ויסוגו אחור וכאשר באו כן הלכו וישובו איש איש אל עבודתו.

15 §

ולא בדבר שפתים לבד הפליא אז לאַמאַרטין לעשות אך גם בפועל כפים, כי בפועל כפיו סִקֵל דרך בת עַמוֹ מאבני נגף וְצוּרֵי מכשול, ותהי ראשית מעשהו להעביר קול בכל אפסי פאַריז כי יש את לבב הממשלה לכונן גְדוּד חָדש מבני הנעורים, מבן חמש עשרה עד עשרים שנה, וכל אשר ידבנו לבו להסתפח אל העבודה הכבודה הזאת, הנה שכרו אתו מאת הממשלה, בגדי תפארה ילבש ובבית מִדוֹת תהיה מְעוֹנָתוֹ, וביד הגדוד ההוא להקים עליהם שרים ופקידים כטוב וכישר בעיניהם. ומהרה קל נהרו יותר משלשים אלף בחורים גבורי כֹחַ ויהיו לגדוד אנשי חַיִל ויבחרו מבני האפרתים לשרים ופקידים. ומהגדוד הזה יצאה תועלת משנה: – כי בני הנעורים אשר היו בנים משחיתים מעוררי פֶרֶץ וָמֶרֶד תמיד, נֶהפכו לאנשי צבא אשר פקודות הממשלה תשמור רוחם לעצור ברוח זרע מרעים לבל יוסיפו עוד להתפרץ ולערוץ ארץ.

16§

אך בכל מועצות השר לאַמאַרטין ותחבולותיו, כי בכל עֲמַל יתר בעלי הממשלה החדשה, לא הצליחו להרגיע ליושבי הארץ, כי בעלי המלאכה הרבים והעצומים הִתְאַמְצוּ בכל מאמצי כֹחָם להָאיץ במושלים ההם להוציא את שִטַת בעלי הקאַמוניה לאור: להיות כִּיס אחד לכֻלם ולחלק את הון העשירים חֵלק כחלק לכל בני העם. להסיר את המכשֵלה הזאת נועצו שרי הממשלה להקים בתי מלאכה לָעָם (נאַציאָנאַלווערקשטאֶפטען) מאוצר המדינה, וכל החפץ לעבוד עבודה יבוא אל הבתים ההם ויקח שָׂכָר טוב בעד עבודתו עד כי לא יֶחסר לו כֹל. והדבר הזה הצליח ויעש פרי למַראה עינים, כי יותר מחמשה ועשרים אלף בעלי מלאכה מיושבי פאַריז נִקבצו באו אל הבתים ההם לעבוד עבודה, גם מכל הערים והכפרים הסמוכים נהרו יותר ממאה אלף איש אל הבתים ההם. ועל פי הדבר הזה חדלו הנמהרים והפוחזים ההם רֹגֶז ולא העירו עוד רוח פרצים ורוח משחית בעיר ובמדינה. אך לא ארכו הימים וישובו האנשים הם לכסלה, הִרְבּוּ הָרֵעַ וישימו שַׁמוֹת נוראות בעיר, כאשר נספר במרוצת הדברים.

17 §

דברי הממשלה החדשה היו נשמעים בכל אפסי ארץ צרפת כדברי מלך רב ושליט, ופקודתה ומשפטי פיה יצאו לאור על ידי שרי המדינות ופקידי כל עיר ועיר. ובכל זאת לא חדלו עוד בנים משחיתים להרע ולהשחית בכל מקום אשר היתה לאֵל ידם לעשות. גדודי שודדים התנפלו על היכל ניילי אשר למשפחת בית אָרלעאַנס אצל פאַריז וישללו וַיָבֹזוּ כל יְקָרוֹ וְחָסְנוֹ, קרעו את הציורים ואת הספרים היקרים האצורים בתוכו, ואחרי כן שרפו את ההיכל באש. וכן עשו גם להיכל זוּרסען היכל השר ראָטהשילד, ואף כי השר ההוא הזיל זהב רב מאוצרו לכלכל את משפחות האנשים אשר נהרגו במלחמה ביום כ"ד פֿעברואר, וּלְנַהֵל בלחם ושמלה את הנפצעים ביום הֶרֶג רב ההוא, שדדו השודדים ההם ויגזלו את כל הון ההיכל ההוא ואת כל שכיות החמדה אשר בו, ולאחרונה שלחו את ההיכל באש. אך לאט לאט הִשליכו הזֵדים את זדונם, כי נפל פחד הממשלה עליהם, והארץ נחה ושקטה.

18 §

בשבעה ועשרים יום לחֹדש פֿעברואר חגו שרי הממשלה החדשה וכל העם את חג חֲנֻכַּת הרעפובליק בהדרי כבוד וביקר תפארת גדולה. בשעה השנית אחרי הצהרים הֵרִימוּ שרי הממשלה את פעמיהם מהיכל בית העיר אל הַכַּר הנרחב אשר היה שם מצודת הבאַסטילע לפָנים, ושם חִכּוּ עליהם המונים המונים מכל פְּלַגוֹת בני העם במספר רב ועצום מאד ויריעו להם תרועת כָּבוֹד בכל אוֹתוֹת אהבה ויראת הרוממות. סופר הממשלה קרא באזני כל העם את משפט שרי הממשלה החדשה אשר נבחרו מאת העם ואת אשר נָטְלוּ עליהם לעשות לטובת הרעפובליק, וכל העם הריעו שנית תרועה גדולה. אחרי כן נגשו מלאכי שרי המדינות ופקידי כל המעמדות אל השר דיפאָנג די ל' אייר, השר אַראַגאָ והשר כְּרֶמְיֵה, וידברו דבריהם בכבוד והדר, ושרי הממשלה ההם השיבו להם אמרים בשפתי רָצוֹן, גם נשאו מדברותיהם באזני כל הקהל ויבטיחום כי אהבת ארץ מולדתם היא חיי רוחם, וכל ישעם וכל חֶפצם להצליח את הצרפתים ולהרכיבם על במתי האושר והכבוד, הנֵצח וההוד. ולאחרונה עָברו מאה אלפים איש מצבאות חֵיל האזרחים על פני שרי הממשלה בחצוצרות התרועה ובקול זמרה, ובזה תמו הליכות החג ההוא, וכל העם שבו לבתיהם שמֵחים וטובי לב.

19. §

אפס כי בכל אלה ובכל העמל הרב והתחבולות העצומות אשר עשו שרי הממשלה להכין את ממשלתם ולסעדה, לא הפיקו רָצון מאת הפלגות השונות אשר נִפלגו אז הצרפתים: בני הפלגה המתאמרים בשם „מָגִנֵי העם“ (דעמאַגאָגען) טָמנו פחים לרגליהם, ובני החֶברות הנעלמות אשר בפאריז כָּרוּ שוחה לנפשם, גם מוציאי לאור מכתבי עִתִּים וכותבי דברי הימים כוננו חִצֵיהֶם על פניהם ויתאמצו להבאיש את ריחם בעיני העם. גם לואי נאַפאָלעאָן בא פתאֹם מלאָנדאָן ויופיע בפאַריז לעיני השמש, וכל הרואים תקעו כף ויקראו: „יְחִי הקיסר!“ כי זֵכֶר הקיסר נאפאלעאן דוֹדוֹ התעורר בקרב דמיונם, ויזכרו ימי הנפלאות וְעִתּוֹתֵי הפלָאות הנוראות אשר ראו בעיניהם בהיות הקיסר הנָאור ההוא מתהלך בקרב מחניהם –. אך לואי נאפאלעאן לא פָנה אל ההמון ולא שת לבו אל קול קריאתם, רק שלח דְבָרוֹ אל הממשלה להודיע לה כי הוא בא פאַריזה. ובהִוָדַע לו כי שרי הממשלה רָעמו פנים עליו על אשר בא צרפתה שלא כדת, שב עד מהרה ללאנדאן, אך שלח אליהם סֵפר ובאמרי שֶׁפֶר הוכיח את ישרת לבבו וְתֹם דרכו, וּתְשׁוּבָתוֹ לארץ גָלוּתוֹ הלא תעיד בו כי אין את נפשו להתנשא ולהרגיז את לב איש צרפתי, כי אוהב הוא את ארצו ואת בני עַמוֹ אהבה טהורה ונאמנה. דברי הספר ההוא נדפסו במכתבי העתים וימשכו אחריהם את לבות הצרפתים, גם בני מְרוֹם העם והמשכילים אשר בעם שָׁתוּ לבם אל האיש הזה בן אֲחִי הקיסר נאפאלעאן אשר עשה לו כבר שֵׁם בין חכמי הסופרים על ידי הספרים אשר כתב על הליכות המדינה ושאֵלת הסאָציאַליזמוס. אך שרי הממשלה אשר נִבהלו בהִגָלות פתאֹם האיש לואי נאפאלעאן ובמָשכו אחריו לב העם, שמחו כי מהרה קל סר פחדם והאיש ההוא שָׁב אל מקומו בשלום, ולבם לא הגיד להם כי זה האיש ירגיז את צרפת בימים הביאם. יתנשא וישב על כֵּס דודו הקיסר, ולאחרונה ישפיל את צרפת עד שְׁאוֹל –.

20 §

שרי הממשלה ולאַמאַרטין בראשם לא נחו ולא שקטו עד עשותם ועד הקימם מזמות לבבם לכונן אספה לאמית (נאַציאָנאַלפֿערזאַממלונג) בצרפת אשר תעצור בעם הארץ על פי חֻקי הרעפובליק. וביום הרביעי לחדש מאַי אחרי אשר נאספה האספה ההיא בפאריז, הלכו שרי הממשלה שנים שנים מהיכל סְגַן המשפט (יוסטיץ מיניסטער) אל היכל בּורבּאָן, ובכל הדרך ההיא עברו בין שתי שורות אנשי חַיִל והמון רבבות עָם אשר הֵרִיעו להם תרועת כבוד ותשוּאות חֵן. ובבואם בתוך ההיכל הודיע כל אחד מהם את פעולתו ואת הליכותיו במֶשך ימי ממשלתו, והשומעים מחאו כף לְאוֹת כי כל מעשיהם באמונה ולא עַוְלָתָה בם. ובשעה החמישית אחר הצהרים הופיעו השרים ההם על יד מַעברת קאָנקאָרדיע ושם הודיעו לכל העם כי הם מסירים את המשרה מעליהם ומהיום ההוא והלאה תהי המשרה ביד האסֵפה הלאֻמית אשר הֻקמה ברצון העם. ומהשרים ההם נבחרו חמשה אנשים אשר בידם יְהִי עֹז ותעצומות להוציא את משפטי האספה הלאֻמית לאור (עקזעקוּטיף קאָמיסיאָן), והשרים ההם היו: אַראַגאָ, גאַרניער־פּאַזע, מאַריה, לאַמאַרטין ולעדרוּ־ראָללין.

21 §

מִסְפַּר בעלי האסֵפה הלאֻמית היה תשע מאות איש אשר אין דעותיהם שָׁווֹת ואין דעת מְגִנֵי העם נוחה מהם, ועוד ביום ט"ז מאַי קשרו עליהם מגני העם ובעלי בריתם קשר אמיץ מאד. כי בעצם היום ההוא פָּשַׁט גְדוד אנשים מזֻינים בחוץ ומספרם כעשרים אלף איש, מרביתם בעלי מלאכה אשר מֵאנו ידיהם לעשות, ובהמולה ורעש גדול פרצו בתוך ההיכל אשר בעלי האסֵפה הלאֻמית יושבים בו להתיעץ על צפונותיהם. אחרי הגדוד ההוא באו עוד גדודים עזֵי נפש עד כי מספר כֻּלם היה כמאה אלף איש. אחד מראשי הפריצים ההם הִרְעִים בקול גאונו על בעלי האסֵפה לאמר: „צְאוּ מזה! אין חֵפץ לָעָם בכם!“ וכרגע קָם שָׁאוֹן ורעש נורא בכל חדרי ההיכל ובחצרותיו גם בכל סביבותיו עד כי רבים מבעלי האספה ברחו ויפוצו הֵנה והנה, אך רבים מהם לא הניחו את מקומם ולא קָמו ולא זָעוּ. מרגע לרגע רָבתה משובת האספסוף ההוא וכפשע היה בין בעלי האספה ובין המות לולי חש שר צְבָא חֵיל האזרחים לישועתה למו. כי השר ההוא בשָמעו את דְבַר הקשר, שלח מחנה אנשי חַיִל על הקושרים, ובעָברם בחוצות קריה לקול רעש הַתֻּפִּים ורעם חצוצרות התרועה לְאוֹת מלחמה, נקבצו באו עוד אנשי חַיִל במספר רב ועצום ויחישו פעמיהם אל היכל בורבאן אשר בעלי האספה הלאֻמית שם ברעה גדולה להצילם מרעתם, גם גדוד אנשי חַיִל אשר בעָרמת הקושרים סֻֻגרו על מסגר באחת החצֵרות בהיכל בורבאן מבלתי יכולת לצאת ממקומם, שברו בכלי נשקם ובכל מאמצי כֹחָם את דלתות החָצר וַיִלָווּ גם הם אל יתר אחיהם אנשי החיל, ובחרבות שלופות וכידונות נטויות הִשְׂתָּעֲרוּ בתוך ההיכל. גדודי הקושרים אשר לא עלה על לבם פחד פתאֹם כזה, נִבהלו נֶחפזו וינוסו במאה דרכים, ורבים מהם כשלו במנוסתם וַיִתָּפשו בידי אנשי החיל. גם כל המון הקושרים אשר עמדו בשוָקים וברחובות נסו ויפוצו בראותם כי רבבות אנשי צָבָא סַבּוּם גם סבבום מכל עבָרים. במֶשך היום ההוא גם ביום הבא נתפשו כל ראשי הקושרים ואֻסרו בבתי האסורים, המנוחה שָׁבָה כקדם ובעלי האסֵפה שָׁבוּ אל היכלם לעבוד את עבודתם באין מפריע עוד.

22 §

אולם סערת המורדים הלכה הלוך וְסָעוֹר עוד בין פְּלַגוֹת העם, אך מיראת הממשלה לא התפרצו עוד לעיני השמש ויהי במַחשך מעשיהם עד עת מְצוֹא. והנה פתאֹם קָם עוד סער חָדש וישם על הסער הישן נוספות: כי ברביעי לחֹדש יוּנִי בהיות בחירה חדָשה בצרפת לבחור אנשים לאסֵפה הלאֻמית, בחרו ארבע מדינות בְּלוּאִי נאפאָלעאָן להושיבהו באסֵפה הלאֻמית ולהיות להם לפה ולמליץ בכל אשר יש את נפשם לעשות לטובת הכלל. לשוא התיצבו שרים רבים בעבי גַבֵּי מָגִנָם להוכיח בדברים כי זה האיש לואי נאפאלעאן הָחרם מצרפת ואין לו כל צדקה לשֶבת עוד עם נדיבי צרפת ושרי ממשלתה, לשוא היה כל עמלם כי שני דוֹדֵי לוּאִי נאפאלעאן, הלא הם נאפאלעאן בן יעראָמע ופעטער בן לוּצִיאַן אשר ישבו בסוד האסֵפה הלאֻמית הֵרִימו במָרום קולם ויתעשקו עִם השרים ההם אֹדות הדבר הזה, גם הוכיחו בדברים נמרצים כי רחוק רחוק לואי נאפאלעאן מאהבת בצע וּמֵרְדוֹף אחרי כָבוד הָעֹז והמשרה, ועד נאמן על זה הוא כי בבואו אחרי מֶרֶד פֿעברואר פאריזה ורבבות עָם הֵרִיעוּ לו תרועת מלך, שָׁב בכל זאת ללונדון עיר מִקְלָטוֹ –. אך לוּאִי נאפאלעאן ברוב חכמתו וברוחב דעתו ראה כי לא בא עוד מוֹעֵד להוציא את מחשבתו הגדולה לאור, וינער כפיו מֵהַמִשְׂרָה אשר שָׂמוּ ארבע מדינות גדולות על שִכמו, וישב שנית לעיר לונדון, ועיניו למרחוק הביטו את כל הנעשה בצרפת, ויעש תחבולות רבות ועֵצוֹת נִמרצות לְפַנוֹת לפניו את הדרך ולסַקל את המסִלה אשר תוליכהו בימים יֻצָרוּ אל מחוז חֶפְצוֹ.

23 §

האסֵפה הלאֻמית לא הֵפִיקה רָצוֹן מִמָגִנֵי העם וַיִתְנַכְּלוּ לְהַשְׁבִּיתָה, ויותר עוד חרה בה אף בעלי המלאכה אשר בבתי העבודה בגלל אשר הֵאִיצה בחֶברת שָׂרֵי המשפט (עקזעקוּטיף קאָמיסיאָן) לסגור את הבתים ההם. ובאמת נשקפה מהבתים ההם רעה גדולה על צרפת, כי זולת הכסף הרב והעצום אשר תפַזר הממשלה לבעלי המלאכה העצֵלים ההם בעת אשר דָרוּשׁ הכסף ההוּא לכַלְכֵּל אנשי חַיִל מלֻמדי מלחמה, יחשבו עוד בעלי מלאכה ההם מחשבות קֶשֶׁר וּמֶרֶד ועומדים הָכֵן להַרגיז הארץ ולהַרעישה. ואחרי אשר הֵחֵלָה הממשלה להמעיט את מספר בעלי המלאכה וַתְּגָרֵשׁ בפעם אחת שבעת אלפים איש מבתי עבודה ההם, ועוד ידה נטויה לגרש גם את יתר האנשים מהבתים ההם, הִתגעשו בעלי המלאכה וחמתם בָערה בם עד להשחית וַתִּפְרָץ מלחמה נוראה ואיומה ביניהם ובין הממשלה בכ"ג יוּנִי. בשעה השמינית בבקר נִשמע שְׁאוֹן הַתֻּפִּים ורעש החצוצרות בכל חוצות פאַריז לְמִקְרָא אנשי המלחמה, ורבבות נושקי נשק נָהרו מכל עברים אל כל המקומות אשר הֵקִימו שם בעלי המלאכה מְצוּרוֹת וצריחים ועומדים בזרוע חֲשׂוּפָה לעשות מלחמה בחֵמה שפוכה. והנה עד מהרה רָגזה וַתִּרְעַשׁ העיר העליזה מקולות רעמים אדירים אשר הִרְעִימוּ בעלי המלחמה, ויהי קולות וברקים, נַהרי דָם, אֵשׁ מתלקחת וְתִמְרוֹת עשן וקיטור לוהט עד לב השמים. צִבְאוֹת חֵיל הממשלה אשר תחת פקודת הגענעראַל לאַמאָריסיער נִלחמו ברוח גבורה עִם בעלי הפריצים במקומות שונים, אך יְדֵי הגענעראל רָפוּ וְהִתְעַוְתוּ אנשי החיל וימין הפריצים רוממה, ורק לעת ערב הצליחו להתגבר על אויביהם וידם רָמָה. אולם במקומות רבים אחרים גָבְרוּ בעלי המלאכה וישימו בַאֲגַפֵּי חֵיל הממשלה שַׁמוֹת נוראות.

24 §

האסֵפה הלאֻמית מִלאה אז את ידי הגענעראל קאַפֿאניאַק גבור החיל להיות שַׂר צָבָא על כל צִבאות החיל ובמלחמה ההיא וַיַתִּירוּ ידו לעשות כטוב וכישר בעיניו מבלי שָׁאוֹל את פיהם עד תֹּם המלחמה. אז שלח קאפֿאניאק לקרוא לכל גדודי החיל אשר בערים וכפרים רבים סביבות פאריז, והם מִהרו וַיִדְאוּ כנשרים להציל את פאָריז קִרְיַת מְשׂוֹשָׂם וּגְאוֹן עֻזם מידי מהרסיה ומחריביה. אך גם המתקוממים גִבְּרוּ בין כֹּה וָכֹה חיָלים, ורבבות עָם נִספחו אליהם להיות זרועם במלחמה, גם אנשי חַיִל רבים אשר עָבדו לפנים עבודת הצָבא נִלְווּ עליהם ויעזרו אותם בְּכֹח ידיהם. וביום כ“ד יוני התחדשה המלחמה ביתר עז וביתר אף וחֵמה, אך יְמִין המתקוממים היתה רוממה גם ביום ההוא, עד אשר הֵבִיא קאַפֿאַניאַק כלי תותח רבים וצִבאוֹת חיָליו הִשליכו נפשם מנגד וילחמו כאנשים אנושים, ורק אז הצליחו לגרש את בעלי המלאכה ממקומות אחדים ולהרוס את סוללותיהם ואת מצורותיהם וצריחיהם החזקים. גם בכ”ה יוּנִי היתה יד חֵיל הממשלה על העליונה במקומות אחדים, אך בכל זאת הִתְלַקְחָה עוד המלחמה במקומות רבים עד כי רָגזה הארץ ותהי לחרדת אלהים.

25 §

בעת שלטון הַמָוֶת ההיא שָׂם איש יָקָר נפשו בכפו אולי יצלח לו לְכַבּוֹת תַּבְעֵרַת המלחמה הזעומה ההיא ולעשות שלום בין בעלי הריב, הלא הוא הכֹּהן הראשי בפאַריז ושמו דיוניזיוס אויגוסט אַפֿפֿער, אשר הופיע לעת ערב במָקום אשר תִתְלַקַח שם שלהבת המלחמה בכל עֹז ותעצומות. וישא ידיו השמימה וידבר על לב המתקוממים כי ישיבו ידיהם מֵהֶרֶג רָב ויעשו שלום עם הממשלה, גם את חֵיל הממשלה הוכיח באִמרי נֹעַם לחדול מִשְׁפוֹךְ דְמֵי אחיהם עוד. דבריו היוצאים מן הלב נכנסו בלבות בעלי המלחמה וישביתו את מלחמתם וישליכו את כלי נשקם מידם. אפס כי קול הַתּוֹף אשר השמיעו בעלי המלחמה לְאוֹת שָׁלוֹם, נֶחשב בעיני גְדוּד אחד הָרָחוֹק מהמקום ההוא לְאוֹת מלחמה, ובכן התחדשה המלחמה כקדם, וכַדוּר עופרת הִפְגִיעַ בכֹהן הראשי וַיְפַלַח כְּבֵדוֹ עד כי ביום השני נִגזר מארץ החיים, ולא נודע מי ירה עליו את כדור המות, אם אחד מהמתקוממים או אחד מחֵיל הממשלה. עד רגע האחרון התפלל הכֹהן הראשי אל ה' כי יתן בלב הלוחמים לכרות ברית שלום יחדו ולא יוסיפו עוד לשפוך דמים ביום קְרָב ומלחמה.

25§

בששה ועשרים לחֹדֶש יוּנִי לָחמו עוד המתקוממים בחֵמה עזה וַיַפִּילוּ חללים רבים בחֵיל הממשלה, אך לעת ערב הִתְאוֹשְשוּ צבאות הממשלה ויתאזרו עֹז וֶאֱיָל וַיַכּוּ בשונאיהם מַכָּה גדולה מאד, ובעלי נשק הכבֵדים הִרעימו בכלי תותחיהם על המצורות והצריחים אשר להמתקוממים ויפוצצום ויהרסום עד כי לא נשאר מהם אף אחד, והמתקוממים נִבהלו נֶחפזו וישליכו את כלי מלחמותיהם מעליהם וינוסו מנוסת חרב ויפוצו במהומת מָוֶת במאה דרכים, אך רֻבָּם נַפלו בידי אנשי החיל אשר בעיר ובכל סביבותיה והָשלכו לבתי כלאים, ובשעה הששית בערב לא נשמע עוד קול תרועת מלחמה ורעם כלי נשק.

26 §

בתגרת ידי המלחמה האיומה והזעומה ההיא, נהפכו מקומות רבים בפאַריז כמהפכת סדום ועמורה, בתי מִדוֹת ובתי מָשוֹש הֻכּוּ שְׁאִיָה, חוצות ורחובות מחמדי בת עַיִן ערער התערערו עד היסוד בם, רגלי ההולכים התנגפו על גְוִיוֹת חללים ומדֻקרים,וקרסֻליהם מָעדו בחלקלקות מִדְמֵי אדם רָב השפוכים וְנִגָרִים ארצה. יותר משלשים אלף איש נפלו חללים בשלשה ימי עבָרות ההם אשר התעודדה המלחמה הזאת, זולת החללים הרבים אשר הָשלכו אז בנהר זיינע. כארבעה עשר אלף איש מהמתקוממים נִתפשו בכף, ואין קֵץ לכל הנֵזק אשר עוללה המלחמה הארורה הזאת ליושבי פאַריז.

27 §

כשוך חמת המלחמה, נועדו בעלי האסֵפה הלאֻמית ויתר ראשי העם לתת חֻקים ומשפטים אשר עליהם תִּכּוֹן ממשלת הרעפובליק, ואחד מהם הוא להקים עליהם נָשִׂיא (פראֶזידענט) אשר עֹז בידו להוציא את החֻקים והמשפטים ההם לאור, וגבורה בִימִינוֹ לעצור בעד משובת בנים שובבים לבל יוסיפו עוד לערוץ ארץ צרפת. והנה אף כי לא אַלְמָן עַם נאוֹר כהצרפתים מאנשי שֵׁם חכמי לב וגבורי חַיִל אשר כֹּחַ בהם לשֶׁבת על כסא הנשיאות, בכל זאת לא קִווּ רק אחדים מהם להגיע אל הַמִשְׂרָה הַנִשָׂאָה הזאת, יען כי הצרפתים הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ מִימֵי הקיסר נאַפאָליעאָן לבלתי תֵת כָֹבוד ועוז כי אם לגִבּור נַערץ וּמְנַצֵחַ נִפלא, ורק איש כזה יָקר הוא בעיניהם לְנַשְאוֹ ולהושיבו על כסא כְבוד הנשיאות, ובכל שרי הצבא וגבורי המלחמה לא נמצא אז איש אשר יכלו לְדַמוֹת אותו ואת עלילותיו אל הקיסר נאפאלעאן ועלילותיו. רק איש אחד נשאר עוד אשר קִווּ לו כי הוא יחדש את ימי הקיסר כקדם, הלא הוא לוּאִי נאפאלעאן בן אֲחִי הקיסר ההוא, ואף כי גם הוא לא הֶראה עוד גדולות ולא הוכיח עוד את כֹּחוֹ וגבורתו לעיני השמש, אך שֵׁם נאפאלעאן דוֹדוֹ נקרא עליו, וְהַשֵׁם הזה היה קֶסֶם על לב הצרפתים וּלְזִכְרוֹ תאוַת נפשם. ולואי נאפאלעאן אשר ידע זאת נאמנה, מִהֵר ויבוא פאריזה, וביום כ"ו סעפטעמבער הופיע בפעם הראשונה בבית מושב האסֵפה הלאֻמית, ובעלי האסֵפה אשר ידעו כי בראשית חֹדש יוּנִי בחרו בו ארבע מדינות להיות מלאכם באסֵפה הלאֻמית, אך הוא נער כפיו מהמִשרה הכבודה הזאת בראותו כי על ידו התעוררו דִברי ריבות בין ראשי העם, האמינו בו כי יָשר נֹכַח עַמוֹ וּשְׁלוֹם צרפת יָקר מאד בעיניו, ועל כן מצאו הדבר לנכון להיות גם הוא אחד מהאנשים אשר יבחר הנשיא מתוכם. הוא לבש אז בגדים כאחד האזרחים וידַבר דברים קצרים אך במועצות ודעת באזני כל הקהל, ברגשי עֹז גִלה את אהבתו העזה לארץ מולדתו, גם הַבְטֵחַ הִבְטִיחַ כי כל ישעו וכל חפצו לעשות סדרים ישרים בצרפת מבלי הַפִּיל צרור ארץ מכל משפטי הרעפובליק וּמַאֲוַיֵי מגני העם. הדברים ההם מצאו חן בעיני האזרחים הנוֹהִים אחרי שלום וסדרים ישרים, גם בעיני מגני העם המתאוים לממשלת רעפובליק.

28 §

כל עַם הארץ שָׂמוּ יד אחת לבחור בלואי נאפאלעאן לִנְשִׂיא הרעפובליק, כי שֵׁם דוֹדוֹ הקיסר נאפאלעאן היה לו שֶׁמֶשׁ ומגן. צלם דמות הקיסר היה מחֻקה בכל בית ובכל מלונה, וְזִכְרוֹ חי בלב כל איש ואיש בכל רחבי ארץ צרפת; אֲבִי כל איש צרפתי או אֲבִי אביו היה מאנשי צְבָא הקיסר ותחת דִגְלו לָחַם מלחמות עצומות; אב לבנים סִפר ספורי פלָאות אֹדות הקיסר וּדְבַר גבורותיו וְעֶזוּז נוראותיו בְּקַצְוֵי ארץ ותבל; על רוב גֻדלו ונצחונותיו הנפלאות עָדו הצרפתים גאה וגאון, ועל אחריתו וּמַפַּלְתּוֹ הנוראה התעצבו אל לבם וְהָגוּ נְכָאִים. וכל הדברים והזִכרונות האלה היו משֻלבים בלואי נאפאלעאן בעבור שֵׁם הקיסר הנקרא עליו, ולמענו למענו בחרו בו הצרפתים להיות להם לנשיא וַיְדַמוּ בנפשם כי הוא ישיב להם עִתּוֹתֵי הפלָאות אשר היו בימי הקיסר דוֹדוֹ –.

29 §

בעשירי לחֹדש דעצעמבער נִבחר לואי נאפאלעאן לנשיא על פי 5,434,226 אנשים אשר בכל אַוַת נפשם בחרו בו ויאמינו כי בימיו תִּוָשַׁע צרפת תשועת עולמים וּתְהִי צְבִי לכל הארצות. בהדרת תפארה בא הנשיא אל היכל האסֵפה הלאֻמית, ושם נִשבע לעשות את כל החֻקים והמשפטים אשר להרעפובליק, גם הִטִיף אִמרי בינה באזני כל העם ויבטיחם להיות לאב לכל עָם צרפת, ואם אולי לא יצלח חֶפצו בידו לעשות גדולות ונצורות, יתאמץ בכל מאמצי כחו לפעול ישועות ולעשות טובות בקרב הארץ –. מהיכל בעלי האסֵפה הוּבַל הנשיא ברב עָם ובכל יקר תפארת רוזנים אל היכל עליסעע אשר נִתַּן לִמְקוֹם מִשְׁכַּן כבודו כל ימי היותו נְשִׂיא הרעפובליק⁴. בהיכל ההוא חִכּוּ לו שאֵריו הקרובים אליו ועוד שרים רבים ונכבדים ויקדמו פניו בתרועה ובכל אותות אהבה ויראת הכבוד, וישמחו ויגילו בו. גם צרפת כֻּלָה צָהלה ושמחה לקראת הנשיא החָדש הזה, היא לא ידעה כי נָכוֹנוּ לה ימי חֹשֶך מידי נשיאה אשר הִרְכִּיבָה אַלוּף לראשה – ואיירופא השתוממה בראותה כי דָרַך פתאֹם כּוֹכָב מבית נאַפאָלעאָן באָנאַפּאַרט אחרי אשר חָשְׁכוּ כוכבי נִשְׁפּוֹ ימים כבירים, והכוכב החָדש הזה נראה בעיני מֵיטִיבֵי רְאוֹת לכוכב־שֵׁבֶט מְבַשֵׂר חרם ודם –.

3. פעולת מֶרֶד פֿעברואַר ביתר ארצות איירופא.

30 §

מצרפת נִפתחה המהפֵּכה בכל אפסי איירופא בתקופת עת החדשה הזאת, כי משנת 1789 והלאה נֶהפכה ארץ חֶמדה ההיא לְהַר שרֵפה חוצב להבות אש וֹפָעֲרָה פיה לבלי חֹק וַתָקִיא מַבּוּל שלהבת וַתְּלַהֵט מוסדות החֻקים העתיקים והליכות משפטיה מִימֵי עולם. מהאש הגדולה ההיא התגלגלו גַלֵי לַהֶבֶת ויפרצו גם בארצות אחרות וַיְלַהֲטוּ מִשְׁטְרֵי מושליהן וּמִבְצְרֵי אדיריהן וחֻקות מלכיהן. רבות פעמים האמינו יודעי בינה לעתים כי הר שרֵפה ההוא הִשְׁקִיעַ את אִשׁוֹ הגדולה וַיְכַבֶּה מוֹקְדֵי רְשָפָיו, אך פתאֹם לפתע התנערה האש בכל עֹז ותעצומות, ובכל פעם ופעם פָּרצה גם מֵעַל לגבול צרפת וַתִּצַת בכנפות ארצות נכריות וַתִבְעַר בהן בזעף אף ובחֵמה שפוכה. גם האש אשר הֵקִיא הר פרצים זה בשנת 1848 בכ"ד פֿעברואר, שָטפה ועָברה בכל קַצְוֵי איירופא והיה מֻטוֹת כנפיה מְלוֹא רוחב ארץ אשכנז, עסטרייך, פרייסען, איטליה, אונגארן ועוד ארצות רבות. הארץ הראשונה אשר התגעשה בארץ אשכנז לרגלי המהפֵּכה ההיא בצרפת, היתה הנסיכות הגדולה באַדען. כי אזרחיה בהריחם את אש מֶרֶד הצרפתים בחֹדש פֿעברואַר, נועדו נוסדו יחד להכביד את אַכְפָּם על הנסיך הגדול בבאַדען לְהַשְאוֹת את משפטי הממשלה משרשיהם וְלָשׂוּם אחרים תחתיהם אשר על פיהם יחיה העם חיי אוֹר וחיי דְרור. מראשי המשפטים החדשים ההם הם חֵרוּת הדפוס בלי כל בִקֹרֶת, כל אזרח יוכל לחגור כלי נשק באין מפריע, צְבָא חֵיל אזרחים יהיה בארץ כל הימים ובידם להקים מעליהם שרי צָבָא כטוב וישר בעיניהם, עַם הארץ יקימו פּאַרלאַמענט אשכנזי אשר יְהִי עליהם סִתְרָה לבל יאֻנה להם כל עָוֶל, ועוד שאלות כאלה הִקְשׁוּ לשאול מאת הנסיך הגדול ההוא, והוא בראותו כי אָזְלַת יד ועָבר המועד להכניעם בזרוע רמה, נֶעתר אליהם וַיְמַלֵא את כל משאלותיהם.

31 §

ויהי כשמוע כל יושבי אשכנז כי אזרחי באַדען הִקְשׁוּ אל אדוניהם הנסיך הגדול וַיִשְׁלְמוּ גם הפיקו זְמָמָם לֵאוֹר באור הדרור, התעוררו כלם כאיש אחד חברים לשאול כזאת גם מאת מלכיהם ורוזניהם. אזרחי העסען שאלו ודרשו מאת הקורפֿירסט אדוני הארץ לעשות כל אשר עשה הנסיך הגדול מבאַדען ליושבי ארצו, והוא בראותו כי אין לפניו דרך לנטות על ימין או על שמאל, עשה גם הוא ככל אשר שאלו ממנו (י"א מאֶרץ). כדבר הזה עשו גם אזרחי זיגמאַרינגען, פֿרנקפֿורט על נהר מיין, מינכֿען, אָלדענבורג, האַמבורג וברעמען. ואל האנשים ההם נספחו גם אנשים רעים וחטאים הצמֵאים לנקמה ולבצע מעשקות, ויתנפלו על האפרתים בעלי הנכסים, ויהרסו את היכליהם וטירותיהם, וישרפו את כל שִטְרֵי החובות וכל ספרים הגלוים וספרים החתומים, וישימו שַׁמוֹת בכל הוֹנָם ורכושם.

32 §

והנה בכל הארצות ההן קמו הסערות הגדולות בלי שֶׁפֶך דָם רב, לא כן בארץ עסטרייך ופרייסען, כי בהן נשפכו דמים רבים עד אשר הוציאו המתפרצים את מחשבות לבם לאור. כי אזרחי עסטרייך שאלו ודרשו גם הם משפטי דרור וחֻקי חופש, אך הקיסר נִחַר בם וישב את פניהם בזעם, ואז פָּרצה שלהבת המרד בשערי ווין הבירה (13 מאֶרץ). חֶבר תלמידי בית האוניווערזיטאֶט בְּלִוְיָת צעירי ימים ונמהרי לב כמוהם, גם הָמוֹן רב ועצום מִדַלַת העם, הֵעִירוּ ויעוררו מהומה ושאון בעיר ויתמרמרו על החֻקים העתיקים המעיקים אותם וידרשו חֻקים ישרים ומשפטים טובים. על השאֵלות ההן הֵשִׁיבוּ אותם צִבְאוֹת חֵיל הקיסר ברעם כלי נשקם ויפילו בהם חללים רבים, אז חרה בהם אף ההמון עד להשחית ויסערו עליהם בחֵמה שפוכה ולא נחו ולא שקטו עד עשותם נקמות בשופכי דמי אחיהם. הנשיא הגבור מעטערניך נִבהל מאד ויברח לענגלאַנד, גם ידי הקיסר רָפוּ ויהי אֹבד עצות, עד כי לאחרונה התרצה למַלאות את משאלות האזרחים, ויעש את בית הדפוס חפשי ואת ידי העם הִתִּיר להחזיק מָגֵן וְצִנָה ולחגור כלי מלחמה ככל אַוַת נפשם, גם הַבְטֵחַ הִבְטִיחַ להם לחוקק חֻקי דרור וְלָשׂוּם משפטי חֵרוּת ברחבי ארץ ממשלתו. אפס כי בכ“ה אפריל כאשר נִקראו דברי החֻקים והמשפטים ההם באזני העם, לא מצאו חן בעיניהם ולא הֵפִיקוּ מהם רָצון, וישאלו מאת הקיסר דברים רבים החוצצים במַלכות והנוגעים בהודו וכבודו, וכפרים רבים אשר רוח מֶרד מתנוסס בם הוציאו חדשים לבקרים, גם המונים המונים מבעלי הפרצים נהרו אל עיר הבירה להגדיל המהומה בתוכה, ובעלי המלאכה אָצוּ רָצוּ בשוָקים וברחובות ויקראו „קשר“. אז לא יכול הקיסר לשאת עוד לעון העם השובב הזה, ויקרא גבוריו לְאַפּוֹ וימלא את ידם להפיל אימתה ופחדי מָוֶת על המורדים עד אשר ישובו ממחשבות אונָם. אך המורדים מהרו ויקימו בַחוּנִים וצריחים בחוצות העיר. וילחמו בצבאות הקיסר ברוח גבורה ובתוכחות חֲמַת נָקָם וְשִׁלֵם עד כי הִתְעַוְתוּ אנשי החיל ולא יכלו לעמוד בפניהם. אז נִכמרו רחמי הקיסר על דמֵי עבדיו וַיְצַו לאנשי חילו להשיב חרבם אל תערה, והוא נסע יצא מעיר מלכותו וישם מִשְׁכָּנוֹ בעיר אינסברוק עד כי ישתקו המים הזידונים וכל העם יבוא אל מקומו בשלום. והשרים החדשים אשר הֵקימו העם עליהם, התאמצו מאד להשיב את לב העם אל אדוניהם הקיסר ולב הקיסר אל עבדיו המתפרצים מפניו, וישלחו מלאכים אל הקיסר ויאיצו בו לשוב אל עיר הבירה, ובי”ב אויגוסט שב הקיסר לעיר מלכותו וישם משכן כבודו בהיכלו אשר בשאֶנברון בקרבת עיר ווין.

33 §

אך לא ארכו הימים וסער חדש התחולל על ראש הקיסר וַיַרְגִזוֹ שנית לעזוב את מְקוֹם כבודו ולהחיש מפלט לו בעיר אחרת. כי בימים ההם התפרצו גם הָאוּנְגאַרים מפניו, ואנשים רבים בעיר ווין אשר תקוה טובה נִשקפה להם מִמֶרֶד האונגארים, חִזקו את ידי הפריצים ההם ויבטיחום להיות זרועם בעת צר ומלחמה עד עשותם ועד הקימם מזמות לבם. ובעת ההיא צִוָה הקיסר (בתשיעי לחדש אקטאבער) לגדודי צִבְאוֹתָיו להרים פעמיהם אל גבול ארץ אונגארן לעופף חרבותיהם על פני המתפרצים, אך גדוד אחד לא אבה ללכת, כי בסתר לבבם נתנו אל האונגארים צדק. ויהי בְבוֹא בעלי נשק הכבדים להכביד ידם על הגדוד ההוא וּלְהַמְרִיצוֹ לעשות את מצות הקיסר, פרצו פתאֹם צבאות האזרחים לעמוד לימין הגדוד ההוא, גם תלמידי בתי הספר ובעלי מלאכה מִהרו לעזור את הגדוד ההוא ולהצילו מידי אנשי חֵיל הקיסר. ועד מהרה התלקחה מלחמה עזה ביניהם וחללים רבים נפלו כעמיר מאחרי הקוצר, גם שני שרי חיָלים מחיל הקיסר נפלו אז חללים, והמתקוממים שללו כלי נשק רבים גם כלי תותח אחדים. קול ענות גבורה וקול רעם ורעש נורא נשמע בכל פִּנוֹת עיר ווין הבירה, הפעמונים מצלצלים מראשי המגדלים לְמִקְרָא העם. ורבבות אנשים מתרוצצים כברקים לעזור לאחיהם ולהכריע את חֵיל הקיסר תחתיהם. וביום עבָרות ההוא אשר העם היו צמֵאים לַדָם, פרצו גדודי פריצים בהיכל השר לאַטור סְגַן המלחמה וּבְמַקָבוֹת ומַדְקְרוֹת מַאֲכָלוֹת המיתוהו ואת גְוִיָתוֹ תָלוּ על עַמוּד עששית וישליכו עליה שקוצים וַיְנַבְּלוּהָ. ביום המחרת עזבו בני בית הקיסר את עיר הבירה ואת היכל שאֶנברון, הקיסר לקח עמו מחנה אנשי מלחמה וירם פעמיו אל עיר אַלמיץ ויבוא שם בי“ד אקטאבער. השר אויערספּערג לקח את אנשי החיל אשר יצאו מעיר ווין ויצום לָצור על העיר, גם אסף אליו עוד אנשי חיל ממקומות שונים ויביא את שאֶנברון במָצור. השר יעללאַכֿיך נסע יצא גם הוא עִם אנשי חילו לָצוּר על עיר הבירה, גם השר ווינדישגראֶטץ בא מעיר פראג וַיָחַן עִם מחנהו נגד ווין. ובט”ז אקטאבער הֻקַם ווינדישגראֶטץ לשר צבא על כל צִבאוֹת חֵיל הקיסר, זולת אנשי החיל אשר תחת פקודת השר ראַדעצקי באיטליה, ובעשרים לחֹדש ההוא חָרַץ שר הצבא הזה על ווין משפט עיר נצורה ועיר מֹרֶדֶת אשר נכונו לה שפָטים נוראים. אך אנשי העיר לא פחדו ולא חָלוּ מפני צִבאוֹת חיל הקיסר ושרי צְבָאָם גבורי החיל, ויתיצבו לפניהם בחרב שלופה וזרוע חשופה וילחמו בם במלחמות תנופה. מראשי שָׁרֵי המלחמה אשר בחֵיל המתקוממים היו שני שרים אנשי שֵׁם, הלא הם ראָבערט בְּלוּם ויוליוס פֿרעבּעל חבֵרים להפאַרלאַמענט האשכנזי, גם השר מעסענהויזער אשר היה לפָנים פְּקִיד חַיִל בצבאות הקיסר, איש דובר צחות וסופר מהיר, ועל כֻּלָם היה הגענעראל העז הנודע בשם בֶּם, כי הוא היה הַמְנַצֵחַ במלחמת־מֶרֶד ההיא. שלשה שבועות רצופים עָצרו הנצורים כֹּחַ לעמוד לפני החיל הנורא הלוחם בם בגבורה ובתחבולות מלחמה, אך לאחרונה התגברו צבאות הקיסר ובסופה וסערה באו בשערי העיר המְבֻקָעָה וּוינדישגראֶטץ שר הצבא מָתַח עליה משפט עיר דמים, ויחרוץ שפטים נוראים על ראשי המורדים. רבים מהם הומתו בידי אנשי החיל ובתוכם גם ראָבערט בְּלוּם, גם מעסענהויזער הומת על פי משפט המלחמה (קריגסגעריכֿט) ואחריהם הוריד שר הצבא ההוא לטבח סופרים וכותבי מכתבי עתים, מנהלי חֵיל נְדָבוֹת, צבאות אזרחים ואנשי חַיִל אשר ברחו מצבאות חֵיל הקיסר, ועוד אנשים רבים אשר היו בני מָוֶת בעיני שר הצבא. עיר ווין התחלחלה אז מפני החרב המעופפת ומתהפכת על פניה, יָראה – וְשָקֶטָה.

34 §

גם בממלכת פרייסען התעוררו האזרחים אחרי מֶרֶד הצרפתים בחֹדש פֿעברואַר וישאלו מאת מלכם לְשַׁנוֹת את הליכות המלוכה לטובת עם הארץ, ובעיר ברלין הבירה התחוללה מלחמה בין האזרחים ובין אנשי חֵיל המלך, אך בה לא נשפך דם רב כבעיר ווין גם ימי הריב לא נמשכו בתוכה כבעיר ההיא. כי המלך פֿרידריך ווילהעלם הרביעי לא אֵחַר למלאות את אשר שאלו האזרחים ממנו, ויכתוב ויחתום בספר גלוי כי הוא מֵסִיר את הבקרת מבתי־הדפוס (צענזוריע), גם יתן חקים ומשפטים בארצו המיוסדים על אדני הקאָנסטיטוציאָן, וכל יושבי ברלין בשמעם את דברי הספר ההוא שמחו ויעלזו ויתאספו לפני היכל המלך להודות לו ולברך את שֵׁם כבוד מלכותו על עֲשׂוֹתוֹ ועל הקימו את משאלות לבבם. המלך הופיע פעמַיִם על מעקה ההיכל ואלפי קולות הֵרִיעוּ לוֹ תרועת מלך. אך היום ההוא (י"ח מאֵרץ) נהפך פתאֹם מששון לאֵבל ומשלום למלחמה. כי בתוך תשואות השמחה זכרו העם את אשר עוללו להם אנשי החיל ביום ט“ו וט”ז לחֹדש ההוא (מאֶרץ), אשר ירו עליהם כדורי מוֶָת וימיתו בה אנשים רבים, ובחמת רוחם קראו: „סורו אנשי החיל! צאו מזה! אנחנו אנשי אמונה, והמלך יוכל לבטוח בנו!“ ויפצרו במלך להרחיק את אנשי החיל מהעיר ולהקים תחתיהם חֵיל אזרחים לשמור את העיר ואת היכל המלך. אך המלך הֵשִׁיב אמָריו כי אין את נפשו לעשות כדבר הזה אשר אִי־כָבוֹד הוא לאנשי החיל. כעל כנפי רוח עָפה תשובת המלך בתוך ההמון הרב ההוא, וַיֵרַע הדבר בעיני העם הירֵאים פן יוסיפו אנשי החיל לחַדש את מעשיהם בימי ט“ו וט”ז מאֶרץ, ויוסיפו לקרוא: „צאו אנשי החיל!“ ויתרגזו ויתגעשו ויטפלו על אנשי החיל גדופים. אז פָקד שר החילים על אנשי חילו לצאת בחרבות שלופות ולגרש את ההמון השואן ברעש, גם מחצר היכל המלך יצא גדוד אנשי חיל להפיץ את העם. פתאֹם התחוללה המולה נוראה יתר הרבה מבתחלה, ובתוך ההמולה ההיא נשמע רעם שְׁנֵי קְנֵי רוֹבֶה ושני כדורי מָוֶת עופפו אצל ההיכל אך לא הֵרעו ולא השחיתו לאיש, ולא נודע מי עשה כזאת, אם אנשי החיל או האזרחים, אך הדבר הזה היה אוֹת מלחמה בעיני העם ויאמינו כי הַבְטָחַת המלך לעשות את שאלתם היתה רק תחבולה למָשכם בשַחת רשתו, ויקראו: „מִרְמָה אחינו מִרְמָה! שימו אל כלי נשקכם עליכם! שימו!“ וכרגע עָפו העם לכל עֵבר ויחלו לבנות צריחים ומצורות ברחובות קריה ובכל חוצותיה לְהִלָחֵם משם על אויביהם. ארבע עשרה שעות התעודדה המלחמה ההיא, ועוד ביום י"ט מאֶרץ בבקר לא חדלה עוד המלחמה אף כי כבר הרסו חֵיל המלך את רֻבֵּי המצורות והצריחים וַתָּעָז ידם על העם. בשעה התשיעית שלח המלך דברו אל אנשי החיל להשיב ידם מהמלחמה ולצאת מן העיר, אחרי שעות אחדות הודיע המלך כי הוא מֵקִים סגנים חדָשים כטוב בעיני העם, גם התרצה להקים אנשי צבא מאזרחי העיר ויתן להם כלי נשק מבית נשק המלך, ואז נחו שקטו בני העם. ויהי מספר חללי האזרחים במלחמה הזאת, שתי מאות וששים איש, ומאנשי חיל המלך לא נפלו רק שמֹנה עשר איש. אחרי ימים מעטים הוציא המלך דבר מלכות מלפניו בחסד וברחמים ויסלח לכל המתפרצים והמתקוממים, ויוציא את כל האסירים לחפשי, ויתן רשיון לכל הַנִדָחִים וְהַמִבְרָחִים לשוב איש איש אל ביתו ואל נחלתו. לתקופת שלשה ימים (כ"א מאֶרץ) הודיע המלך בספר גלוי לכל בני עמו כי מהיום ההוא והלאה תהיה ממלכת פרוסיה ממלכה מגבלה על פי חֻקי הקאָנסטיטוציאָן, חק עולם ולא יעבור, גם נסע אז במרכבת כבודו ברחובות ברלין ויבַשר זאת בפיהו לכל ההמון החוגג הנוהרים אחריו, וכל השומעים הֵרִיעו לו תרועת מלך ותשואות חן חן. מני אז נחה שקטה ארץ פרוסיה, וכל העם בא אל מקומו בשלום.

35 §

גם איטליה התעוררה אז מֵעֲפַר כִּנְעָתָהּ וַתִּתְאַזָר עֹז לְהָמִיש את צוארה מֵעֹל הברזל אשר שָׂמָה עסטרייך עליה, והסִבה הראשית להתעוררות רוח עֻזה וֶאֱיָלוּתהּ בימים ההם היה הפאַפסט החָדש אשר הִתְעַלֵה וְיָשַׁב אז על כסא פעטרוס ברומה. כי בשנת 1846 מת הפַפסט גרעגאָר XVI אשר הִתְמַכֵּר לפרוש עֲנַן צלמות על איירופא ככל הפאפסטים אשר היו לפניו, ועל כסאו ישב הקאַרדינאַל מאַסטאי־פֿערעטטי אשר מאז והלאה נקרא בשם פיוס IX. הפאפסט החדש הזה אשר בימים האלה ובזמן הזה הוא הולך שְׁחוֹחַ תחת סֵבל הזִקנה וְהַשֵׂיבָה, הולך חשכים בדרכי היעזואיטים, שופך חֵמה אפו על מלכים ורוזנים ההולכים לאור ההשכלה וכל מזמתו לחַדש ימי הרעה, ימי הבינים, כקדם – הפאפסט הזה אשר לעת זקנתו ככלות כחו ואזלת ידו, יתאמר כי שגיא כֹחַ הוא ולבו כלב אלֹהים מבלי לשגות בכל דרכיו ומעלליו, הפאפסט הזקן והאומלל הזה אשר ישיחו בו יושבי שער ויהי לְמִלָה לכל יודעי דעת ההולכים קדימה, היה בימי נעוריו איש מופת, חכם לבב ורב תבונות, אוהב צדקה ומשפט וכל מעשהו בהַשכל ובינה. ובשבתו על כסא מלכותו בעיר רומה היתה ראשית דרכו לעשות אך טוב וחסד באופן נעלה מאד: סָלַח לעון האנשים אשר מרדו בהממשלה, הֵשִיב אֶל נוֵיהֶם ואל נחלותיהם את הפושעים אשר שֻלחו ביד פשעם אל ארץ גזֵרה ונכסיהם נָסַבּוּ אל הממשלה, הֵסִיר את הַמוּעָקָה מבית הדפוס וירחיב את גבולו לטובת המושכים בעֵט סופרים, שִׁנָה לטוב את משפטי המדינה אשר תחתיהם שָׁחֲחוּ בני העם עד העת ההיא, נתן לְדֵעוֹת ההשכלה מַהלכים בכל מקומות ממשלתו, וכל מעשהו היה להשכיל להיטיב לכל העמים החוסים בצִלו. איירופא הבִּיטָה אליו וְנָהָרָה, וכל יושבי איטליה קִווּ לו כי הוא יצילם ממצוקותיהם, וּמָגִנֵי העם נוסדו יחד לשׂוּם אותו לראש ולקצין על בעלי ברית חֶברה מדינית באיטליה לבל תוסיף עוד עסטרייך לִרְדוֹת בהם בחזק יד. אך לא ארכו הימים וַיֵהָפֵךְ לב הפאפסט החָדש הזה ויעזוב את הליכות דרכו ואת טוּבוֹ ויקרת רוחו וילך בעצת היעזואיטים, ותוחלת האיטלקים נכזבה ותקותם מפח נפש, ובשמעם את אשר עשו הצרפתים בכ"ד פֿעברואַר 1848 ויצליחו, נִסוּ גם הם לעשות כמוהם, וסערת המֶרד פָּרצה בשערי ארץ איטליה.

36 §

ואזרחי רומה בחרות אַפם על פיוס התשיעי אשר הֶעוה דרכו והואיל הָלוֹךְ בעצת היעזואיטים, התפרצו מפניו וימרדו בו לעיני השמש, לשוא שִׁחֵת דבריו להשקיט סערת לב ההמון, לשוא הבטיח אותם נאמנה כי מהיום ההוא והלאה (ט"ו נאָוועמבער 1848) יעצור בְּעַמוֹ בממשלה מגבלה על פי חֻקי הקאָנסטיטוציאן, לשוא קרא את ראשי העם לעיר רומה להמתיק סוד לטובת העם, לשוא שָׁקַד! כי הקשר היה אמיץ מאד, והקושרים התמרמרו גם על השר החכם הנעלה פעללעגרינאָ ראָסי סְגַן הפאפסט וַיְרַצְחוּ אותו בהציגו כף רגלו על מדרֵגת בֵית המועצה. אז ראה הפאפסט כי כלתה אליו הרעה, ויתחפש בבגדי אחד האזרחים ויברח לעיר גאַאֶטאַ, שם קדם מלך נעפעל את פניו בכל אותות אהבה ויתן לו היכל כָּבוֹד למקום מושבו. ואזרחי רומה גם אנשי החיל מִהרו ויכוננו ממשלת עָם (רעפובליק) בארץ ממשלת הפאַפסט, ואת נכסי בתי התפלות החרימו לאוצר המדינה (פֿעברואר 1849), וּמאַצִיני ראש איטליה החדשה וגאַריבאַלדי⁵ נגִיד חֵיל הנדָבות היו נגידים וּמְצַוִים בממשלה ההיא ברומה. אז פנה הפאפסט אל מלכי איירופא בעלי דת הקאַטולית ויבקש מהם עֶזרה להשיב אותו על כַּנוֹ ולהציל את רומה עיר קדשם מידי בנים כֶּחָשִׁים אשר חִללו את צְפוּנָה. וברוב לִקְחוֹ הִטָה את לבות הצרפתים לעזור לו, וישלחו גדודי גבורים תחת פקודת הגענעראל אודינאָט לרומה, ואחרי מלחמות עזות הצליחו ללכוד את העיר (3 יולי 1849) ולהשיב את הפאפסט אל ממשלתו כבראשונה.

37 §

גם בסיציליה היתה מהפֵּכה גדולה בעת ההיא, כי יושביה הִקדישו על מלך נעאפעל מלחמה על אשר לא שָׁמַר להם הבטָחתו למשול בממשלה מגבלת. שנה תמימה התעודדה המלחמה ההיא, אך לאחרונה גָבַר המלך ויכניעם תחת ידו. גם במאַיילאַנד ובווענעדיג היו אז סערות נוראות, כי יושביהן התקוממו על צבאות חֵיל עסטרייך וילחמו בם בחֵמה שפוכה ויגרשום. וקאַרל אַלבערט מלך סרדיניה מצא אז עת רצון להביא את מדינת לאָמבאַרדי הוועניציאנית תחת ממשלתו, וימהר ויערוך מלחמת תנופה על גדודי חֵיל עסטרייך גם הצליח להדוף מפניו את העסטרייכֿים אל גבול איטליה הצפונית. אך ראַדעצקי נְגִיד צִבְאוֹת עסטרייך אשר היה אז בן שמונים ושתים שנה, חשף את זרוע עֻזוֹ וֵַיט ידו עליו ויכהו מכה נצחת וישב וילכוד את מאיילאַנד וכל נפות לאָמבאַרדיי. אז נִחַת מלך סרדיניה מפני הגבור הזקן ההוא, ויכרות עִמוֹ ברית מנוחת נשק (וואַפֿפֿענשטיללשטאַנד). אולם מָגִנֵי העם הֵאִיצוּ בו לחַדש את המלחמה וּלְנַסות אולי תוליך ההצלחה את הַנִצָחוֹן לִיְמִינוֹ בפעם הזאת, אפס כי גם בפעם הזאת היתה תבוסתו שלֵמה, כי ראַדעצקי הִרְעִים עליו את רעם גבורותיו ויפצפצהו, ובכל אֲגַפֵּי חיָליו שָׂם שַׁמוֹת נוראות. או אז נוכח המלך האומלל ההוא כי אבד נצחו ותוחלתו, ויסר עטרת ראשו וישימה בראש וויקטאָר עמנואל בְּנוֹ, ואחרי כן ברח מארצו ויבוא לארץ פוטוגאל וימת שם אחרי ימים מעטים. גם ווענעדיג הבצורה נפלה אז שנית בידי חֵיל עסטרייך (25 אויגוסט), וקיסר עסטרייך שָׁב למלוך על כל מדינות איטליה כבימי קדם והארץ הנִרגזה הזאת יָראה – וְשָׁקָתָה.

38 §

רע ומר מגורל איטליה היה גורל אונגארן בעת שלטון המהפֵּכות הגדולות ההן, כי גם על יושביה עָבַר אז רוח המֶרד הנושב מצרפת, ועובר ביתר ארצות איירופא, וימרדו בקיסר עסטרייך, ובמלחמות תנופה נלחמו בו ימים רבים, אך אחריתם היתה נוראה מאד. צִבְאוֹת עסטרייך בעזרת צְבָא חֵיל רוסיה התגברו על האונגאַרים וַיִשְׁחָקוּם כעפר על פני רוח, יותר ממאה אלף גבוֹרי חַיִל מִמִבְחַר בחוריהם נפלו חללים ומדוקרים על מרומי שְׂדֵה מלחמה, חמשים אלף איש נִלחצו לעבוד עבודת צָבָא בחֵיל עסטרייך, וכל עַם הארץ אשר התמלטו בעור שִׁנֵיהֶם מלהט החרב המתהפכת, היו ברעה נוראה מאד, כי המנצחים שפכו עליהם כל חמתם, ועל פי ממשלת עסטרייך היתה שׂוּמָה להכריע אנשים רבים ועצומים לטבח, להצמית באשמני בוֹר השבי חַיֵי בני אפרתים ובני מְרוֹם העם ולהחרים כל הונם ורכושם לאוצר הקיסר. והשנה ההיא (שנת 1849) היתה שנת מָוֶת ואבדן לאונגארן אשר כמוה לא היתה מיום הִוָסְדָהּ, עֲנַן צלמות שָׁכַן עליה ולא סר ממנה ימים כבירים, ויושביה היו נפעמים ונכאים ויתנודדו כצללים, וגם אמיצי לב בגבורים היו כהלומי רעם, אך לאט לאט התנערו מֵעָפָר ורוח התקוה הֵחֵל לפעמם, ואף כי הֵשַׁחוּ ראשיהם לפני מנַצחיהם ובדומיה נשאו את הָעֹל אשר הֶעמיסו עליהם, ובכל זאת לא אמרו נואש בלבבם, ועיניהם שִׁבְּרוּ אל ימי טובה כקדם –.

4. הנשיא לוּאיִ נאפאלעאן התנשא לקיסר בצרפת.

39 §

לוּאִי נאַפאָלעאָן אשר הוּרַם על כסא הנשיאות בצרפת (בעשירי לחֹדש דעצעמבער 1848), הגיע אל מחוז חֵפץ לבבו ותאות נפש זה ימים כבירים, אפס כי המסִלה החדָשה אשר לפניו היתה מלֵאה מַעקשים וְחַתְחַתִּים רבים ורק גֶבר חֲכַם לבב ובעל מזמות עמוקות ורודף אחר הכבוד כמוהו לא חַת ולא זָע ולא שָׁב מפני כֹּל. ראשית דרכו היתה למשוך אחריו בחבלי זהב ועבותות אהבה את הַפְּלַגוֹת אשר הן מְצוּקֵי צרפת וכפלגי מים לִבּוֹת הצרפתים בידם לְהַטוֹתָם לכל אשר יחפוצו, הלא הם הכהנים תופשי הדת וְצִבְאוֹת אנשי המלחמה תופשי החרב. כי הוא הֵשִׁיב אל הכֹהנים הקאַטוֹלִים את הָעֹז והמִשרה אשר היו להם בימים הקדמונים, הֵרִים קֶרן הדת בכל עת מצוֹא, צִוָה את העם לשמור את מוֹעֲדֶיהָ וְלָחֹג את חַגֶיהָ, וכל אשר היתה לאֵל ידו עשה למצוא חן בעיני הכֹּהנים ולהפיק מהם רָצוֹן. לְשָׂרֵי הצבא ופקידי החילים הֵאִיר פניו וַיְנַטְלֵם וַיְנַשְׂאַם, גם הזיל להם זהב מאוצר המדינה וָיְמַלֵא בתיהם הון יקר ונעים, ולאנשי החיל נתן מטבעות רבות ועצומות (מעדאַיללען) אשר כל נושא אותן על לבו יְקַבֵּל מאה פֿראַנק בכל שנה ושנה כל ימי חייו. גם את העשירים והגבירים אשר כל ישעם וכל חֶפצם לאסוף כַּחוֹל כסף, רָתַק אל כסא כבודו בִרְתֻקוֹת כסף, בְּמַלְאוֹ את ידיהם לכונן מסִלות ברזל, להקים בתי מִלְוֶה ובתי מסחור ועוד רבות כאלה, ומה גם בשמרו את הוֹנָם ורכושם לבל תִּגַע בהם יד החֶברה הרעה האומרת „כיס אחד לכֻלנו וחֵלק כחֵלק נַחלוקה –.“ ולבל יהיו המון העם ובעלי המלאכה נִרפים וְיִשְעוּ בדברי קשר, מִלא ידיהם עבודה לבנות היכלים וטירות ובתי מִדוֹת בפאריז וביתר הערים הגדולות, גם לְיַסֵד חוצות ורחובות וּשְׁוָקִים חדשים גם פַּרְוָרִים גדולים ורבעי עיר, ושכר שכירי יום ובעלי המלאכה ההם היה הרבה מאד על פי הנשיא עד כי לא היה להם פתחון פה להתאונן עליו. אמנם כי בכל זאת היו אויבי הנשיא רבים בעיר הבירה גם ביתר הערים, מהם היו שָׂרֵי צָבא, שרי האסֵפה הלאֻמית, מָגִנֵי עָם, מליצים, חכמי לב וסופרים מהירים יודעי בינה לעתים אשר עיניהם ראו את הַצָפוּן בלב הנשיא כי כל מזמותיו להתנשא על כסא דוֹדוֹ הקיסר וְלִרְדוֹת בעַם הארץ בשֵבט רעם, ועל כן היה במַחשך מעשיהם לגדור דרכיו בְּגָזִית לבל יפיק זְמָמוֹ. אולם גם הנשיא היה גבר שְׁתֻם עינים (שאַרפֿזיכֿטיג), ועיניו חָדרו חדרי לבם וירא את הטָמון בחֻבם, ובתחבולות שונות וּנְכָלִים רבים הָגָה אותם מן המסִלה והשיב אחור ימינם מנגוע בו לרעה. כי לואי נאפאלעאן היה ערום מכל בעלי עָרמה ההם, וילכוד חכמים בְּעָרְמָם ויאסור אֵזוֹר במתניהם –.

40 §

אחרי אשר סָלַל לוּאִי נאפאָלעאָן את המסִלה העולה אל כסא הקיסרית בצרפת וַיְסַקֵל אותה מאבני נגף וצורי מכשול, הִתְעַתֵּד לָשׂוּם פעָמיו אל מחוז חפצו משא נפשו וכליון עיניו מִשָׁנִים רבות. אך לא גִלָה סודו רק לאנשים מעטים מְתֵי סודו ואנשי עצתו, הלא הם סגן המלחמה הנודע בשם אַרנויד, שר בית השוטרים מויפאס והגראף מאָרני אחד ממלאכי העם וְאֲחִי הנשיא מצד אִמוֹ מַלְכַּת האָללאנד לפָנים, אשר יָלדה אותו להאיש פֿלאַהויט אחד מִשָׁלִישֵׁי הקיסר נאפאלעאָן. ארבעה עשר יום התיעץ עִמָם הנשיא בְסִתְרֵי סְתָרִים, ואחרי אשר הוּכַן הַכֹּל בלי מחסור דבר, עִתַּד הנשיא את יום השני לחֹדש דעצעמבער (1851) להוציא בו את מזמתו הָרַבָּה לאור, כי ביום ההוא הוּשַׂם כתר הקיסרית על ראש נאפאלעאָן, וביום ההוא יצא הקיסר בעטרת הגבורה והנצח וההוד ממלחמת אויסטערליץ –.

41 §

בנשף בערב יום הראשון לחֹדש דעצעמבער הִתְעַלֵס הנשיא בְּהֵיכָלוֹ עִם חֶבר שרים רבים אשר לא ידעו עוד את מערכי לבבו הגדולים והנוראים ועל כן לא התבוננו כי עב קל מרחף על מרוֹם מִצחוֹ גם עָצֹר יעצור לפעמים במִלים ויצלול במחשבות עמוקות. כחצות הלילה נפרדו השרים מאת הנשיא וישובו לבתיהם לתת שְׁנָת לעיניהם. אך בין כֹּה וָכֹה עשו מלאכי הנשיא את מַלְאֲכוּת אדוניהם, ויתחרשו כל הלילה ויסבו את בתי השרים והאצילים אשר ידעו כי יתיצבו לשטנה בדרך הנשיא. ובבֹקר, בעוד פאַריז ישֵנה, השתערו עליהם ויסחבום מִמִטוֹתֵיהֶם וישליכום לבתי האסורים אשר גנבים ושודדי ליל אסורים שמה. בין האסירים ההם היה הגענערעאל המשֻׁבח והמפֹאר קאַוואניאק, הגענעראל האביר לאַמאָריסיע, והגענעראלים המהֻללים שאַנגאַרניער, בעדאָ ולעפֿלאָ, גם שרים רבים מבעלי אסֵפה הלאֻמית ובתוכם השר הנכבד טהיערס הוטלו לבתי כלאים וסֻגרו על מַסְגֵר. וגדודי אנשי חיל מזֻינים סַבּוּ את כל המקומות אשר מהם יוכל לפרוץ המֶרד בעיר, והשר מאָרני צִוה לשרי החיל לירות כדורי מות על כל האנשים החמושים אשר יֵרָאוּ בחוצות העיר.

42 §

ויהי ביום השני לחֹדש דעצעמבער וַתֵּהוֹם פאַריז, המונים המונים נהרו בשוָקים וברחובות לשמוע מה נהיתה בעיר בליל אתמול, גם לקרוא את הספרים אשר הדביקו מלאכי הנשיא על כל דלת ובית להודיע לַכֹּל את מערכי לב הנשיא בהליכות המדינה. והנה מהרה קל הֵעִירוּ מָגִנֵי העם סער גדול, גם כל הדבקים בממשלת הרעפובליק התגעשו בראותם כי יש את נפש הנשיא להתנשא על כסא הקיסרית בצרפת. בשעה העשירית התאספו המון רב מִמִפְלֶגֶת הרעפובליק והשר כְּרֶמְיֵה בראשם להמתיק סוד ולהתיעץ איכה יעשו לעצור בעד הנשיא מֵהָפִיק את זְמַמוֹ, אך עד מהרה פרצו אנשי חיל מזֻינים ויגרשו אותם מבית אספתם. לעת צהרים נקהלו כמאתים איש מִשָׂרֵי האסֵפה הלאֻמית ויוציאו דְבַר חֹק ומשפט להדיח את הנשיא מכסא הנשיאות ולכונן את ממשלת הרעפובליק על מכוניה בל תִּמוֹט. אך גם עליהם התנפלו גדודי חיל הנשיא ויסחבו מאה וחמשים שרים לבתי האסורים, אולם מקץ ימים אחדים הוציא אותם הנשיא לחפשי. ובשלישי לחדש דעצעמבער התחולל סער חזק בעיר, כי האזרחים בנו צריחים ומצורות בחוצות העיר ומראשיהם הקדישו על גדודי חֵיל הנשיא מלחמה עזה, אך אנשי החיל הקימו את הסער לדממה בלי עמל ובלי שֶׁפך דמים רבים. אך ברביעי לחֹדש דעצעמבער נאספו רבבות אלפי אזרחים בשוָקים וברחובות ויבנו מצורות וצריחים בצורים ועשוים לבלי חָת וּמִמְרוֹמֵיהֶם יָרוּ זיקים חִצִים ומות על ראשי אנשי החיל. אז התלקחה מלחמה אכזריה מאד, כי בפקודת השר מאָרני רוֹצְצוּ כברקים בעלי נשק הכבדים וּמִפִּיוֹת כלי התותח הִרעימו רעמי מָוֶת ושחת על הצריחים והמצורות. חוצות העיר כֻּסו חללים וּדְמֵי אדם נִגְרוּ כמים הַנִגָרִים ארצה. כל הבתים נִמלאו פרצים, החלונות התפוצצו, השערים הֻכּו שאיה, וכל העיר נמוגה מפחד המות. האזרחים הָחבאו במרתפים ובמחלות עפר, ואשר לא החיש מפלט לו נפל חלל. כשוך חמת המלחמה ואנשי החיל השיבו ידיהם מֵהֶרֶג וקטל לעיני השמש, הֵחִלָה חרב המשפט לשפוך נהרי דְמֵי אדם בּפתחי בתי האסורים. כי בעת אשר התלקחה המלחמה בחוצות העיר, סָחבו השוטרים אלפי איש לבתי האסורים, וכֻלם נשפטו במשפט מָוֶת, אִי־נָקִי גם נקי יחד! והנה אף כי אמת נכון הדבר כי רק לוּאִי נאפאלעאן הֵסֵב בכל הַהֶרֶג הנורא ההוא ועל במתי חללי אדם עלה על כסא הקיסרית, בכל זאת מישרים נשפוט כי השרים הסוררים אשר נִתן בידם הָעֹז והחיל להוציא את מזמתו לאור, המה עָזרו לרעה ובאות נפשם שפכו דמים יתר הרבה מאד מאשר דרש הוא מידם, ובכל פעם אשר שָמעה אזנו את הרֶצח והעריצות אשר עוללו אז העריצים ההם, נפלו פניו וַעֲנַן תוגה שָׁכַן על חֶלקת מִצְחו –.

43 §

בששי לחֹדש דעצעמבער שלח הנשיא ספרים ביד הרָצים ובמכתבי העתים אל כל עַם צרפת ויודיעם כי נפשו אִוְתָה להשיב את המנוחה בארץ על ידי אסֵפות העם בעריהם לְחַוֹת דֵעָם אם ייטיבו בעיניהם החֻקים והמשפטים אשר ישים לפניהם, כי רק על פי דֵעַת העם הוא כונן אֲשֻׁרַיו, וכל אשר יחרצו הם כן יקום וכן יֶהִי. אפס כי כל עוד אשר לא יְחַוֶה העם דֵעוֹ, עליו החובה להצמית כל המתפרצים לבל יוסיפו עוד לערוץ הארץ –. גם הִרבה להוכיח בדברים כי לא מֵרָדְפוֹ אחרי הכבוד ולא מאהבת הבֶּצע הוא עושה את כל מעשהו, כי אם מאהבָתו את ארץ מולדתו וּמֵאַוָתוֹ להַשקיט לבני עַמוֹ מִימֵי רעה ולהַרכיבם על במתי האֹשר והתהלה כבימי קדם. הדברים האלה הֵפִיקוּ רָצוֹן מאת העם, ומוצא שפָתיו שמרה רוחם. אך רבים מראשי השרים והפרתמים ומראשי החכמים והסופרים, התאוננו וַיֵרָגְנוּ על הנשיא ועל עלילותיו ביָדעם נאמנה כי הַמַטָרָה אשר אליה הוא כונן חִצֵי מזמותיו היא רק המלוכה, על כן חרץ עליהם משפט (בתשיעי לחֹדש יאַנואַר) להחרימם ולגרשם מֵעַל אדמת צרפת אל ארץ גזרה לבל יהיו לו לאבני נגף בדרך. מֵהַמֻחרמים והנגרשים ההם היה גם המליץ והסופר הנפלא וויקטאָר הוּגאָ, השר הנכבד טהיערס, הגענעראַלים האבירים בּעדאָ, לאַמאֶריסיע, שאַנגאַרניער, לעפֿלאָ ועוד שרים רבים אנשי שֵׁם וְרַבֵּי פעָלים כאלה. אך אחרי אשר כונן הנשיא על סלע רגליו ולא ירא עוד מפני מַשטיניו, הֵשִׁיב את טהיערס ועוד שרים אחדים מארץ גלותם. בארבעה עשר לחֹדש יאַנואַר שָׂם הנשיא לפני העם את החקים ואת המשפטים אשר לפי רְאוֹת עיניו טובים הם וישרים, וישאל את פי הצרפתים לְחַוֹת דֵעם על אֹדותיהם, והם קִיְמוּ וְקִבלוּ אותם באהבה וברצון, כי הם הם החֻקים העתיקים והמשפטים הישָׁנים אשר הרה והגה לב הקיסר נאפאלעאן בהיותו עוד ראש היועצים בצרפת.

44 §

ולואי נאפאלעאן היה רָצוּי לְרוֹב הצרפתים, אָהוּב וְיָקָר בעיני המון העם בגלל אשר הֵשִיב להם המשפט לחַוֹת דֵעָם בהליכות הממשלה ובכל מִשְׁטָרֶיהָ, ונפשו ידעה מאד כי אם שָׁאֹל ישאל מהם את כֶּתֶר דודו הקיסר יתנו לו את שאֵלתו בכל אַוַת נפשם, אך הוא ברוב חכמתו ומועצותיו העמוקות הִגדיל עָרמה הִפליא מזִמה להעיר ולעורר בלבם את האהבה אל כִּסֵא כבוד הקיסרית עד אשר ישאלו הם ממנו לְהִתְרַצֹות אליהם להיות להם לקיסר. על כן הֵרִים פעָמיו ויעבור בכל מדינות צרפת לבעבור תֵּת מָקוֹם להמון העם להתעורר אל האהבה ההיא, ותקותו באה לו יתר הרבה מאשר דִמָה עוד בנפשו. בעיר בורגעס היתה תַּחְנוּתוֹ הראשונה (14 סעפטעמבער) וראשית דרכו היתה אל בית התפלה לשפוך שם שִיחַ, ושם קִדמו הכֹּהנים את פניו ביראת הכָּבוד ובכל אותות אהבה כאשר עשו לפָנים להקיסר קאָנסטאַנטין הגדול. על אחד השערים משערי הַנִצָחוֹן אשר נעשו לכבודו היו כתובים הדברים האלה: „יְחִי הקיסר לעולם“! ועוד כְּתֹבָה אחרת היתה שם הרומזת על רבבות אלפי קולות אשר נתנו בני העם לכבודו בשנת 1848 ובשנת 1851, וְהַכְּתֹבָה ההיא אמריה תאמר בלשון רומית: Vox Populi vox Dei“” (קול הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדָי – ). בעיר ליאָן התערב בשמחת החג אשר חגו אז יושבי העיר לכבוד המצֵבה אשר הִצִיבוּ לזֵכר דודו הקיסר הגדול, מצבה אשר תציב את צלם דמות הקיסר רוכב על סוס אביר. בעיר אַוויניון נקהלו חמש מאות כֹּהנים קאטולים לְקַבל פניו באהבה וכבוד. בעיר מאַרזיילע הוסיפו עוד העם אהבה על אהבתו בהִוָדע להם כי אחד המורדים זָמַם לקחת את נפשו, וכֻלם הוכיחו את החרדה הגדולה אשר הם חורדים לנפשו היקרה בעיניהם עד מאד. יושבי ערים רחוקות באו בנעוריהם ובזקניהם לראות את פניו, וכל הלילה עמדו על רגליהם תחת כִּפַּת הרקיע לבל יאחרו את הרגע אשר יעבור על פניהם בדרך ההיא. בעיר בורדאָ עָשׂוּ לוֹ ראשי העם משתה גדול, ושם הוציא מפיו בפעם הראשונה דברים מעטים הרומזים על תשובת כבוד הממשלה הקיסרית בצרפת. „לפי רְאוֹת עַיִן תחפוץ צרפת להשיב את הממשלה הקיסרית כבראשונה“ הִבִּיעַ הנשיא אֹמֶר בשובה ונחת, „רבים חושבים כי הקיסרית היא מלחמה, לא כן אֲדוֹנַי, היא שלום וכל נתיבותיה אך שלום, והיא תרומם את עבודת האדמה, תְּחַיֶה את רוח המסחור ותצמיח ישועה לכל עַנְוֵי ארץ“ –. בכל הערים והמדינות אשר עָבר הנשיא, התבונן ויתחקה על מחשבות לבב הצרפתים, וימצא כי למקטנם ועד גדולם יִנָהוּ אחרי ממשלת קיסר, והכֹהנים הוסיפו עוד לאַזֵר זיקות התשוקה אל הממשלה הזאת ולהוכיח ולערוך לעיני ההמון כי ההשגחה העליונה בחרה בלואי נאפאלעאן להושיבו על כֵּס הקיסרית בצרפת לטוב לה כל הימים.

45. §

בששה עשר יום לחֹדש אָקטאָבער שָׁב הנשיא לפאַריז, וכל יושבי העיר חָרְדוּ לקראתו וַיְקַדְמוּ פניו בתרועה ובכל הוד והדרת כבוד וִיקַר תפארה אשר לא היתה כזאת מִשָׁנִים כבירות. כל החוצות, הרחובות והשוָקים אשר נסע הנשיא וְעָבַר בהם, היו מְפֹאָרִים בשעָרים יקרים מעשה ידי אמן, בדגָלים ויריעות ופרחים. להקות אנשי חיל הַמְנַצְחִים בכל כלי זִמרה, הֵריעו לקראתו וְהֵיטִיבוּ נַגֵן לכבודו. רבבות עָם מיושבי פאריז גם מכל הערים והכפרים אשר סביב לה, נָהרו אחרי מרכבת כבודו, וכלם הֵרִימוּ במָרום קולם ויקראו: „יְחִי הקיסר“! ובכל מָקוֹם אשר עֵינו צוֹפִיָה ראה אותות כְּבוֹד קיסר, ואזניו הִקשיבו רב קֶשֶׁב ותרועת קיסר. אז לא סָר עוד אל היכל עליסעע רק אל היכל טילעריע מְקוֹם משכן מלכי צרפת ושם חִכּוּ עליו שאֵרי בשרו ועוד שרים רבים והמון סריסים ומשרתים. כל עַם הארץ שָׁאֲלוּ פה אחד לחַדש ימי הקיסר נאפאלעאן כקדם ולתת כתר הקיסרית בראש לואי נאפאלעאן בן אחיו, כי רק אז תִּוָשַע צרפת וקרנה תרום בכבוד, רק אז תִּתְעַל על גַפֵּי מרומי ההצלחה וּתְהִי צְבִי לכל הארצות כבראשונה. מִסוֹד כל שָׂרֵי הצבא וכל החֶברות הרבות והעצומות שֻׁלחו מכתבי בקשה אל הסענאַט לְעַטֵר את לואי נאפאלעאן בעטרת הקיסרית, וכל הפקידים והשרים אשר בפאריז קראו באזני העם לאמר: „יַשֵׁב הנשיא על כסא דוֹדוֹ הקיסר“, ואף כי לא צֻווּ עוד לעשות כדבר הזה, ידעו כי לא יֵרַע הדבר בעיני הנשיא והעם. בשביעי לחֹדש נאָוועמבער 1852 כתבו שרי הסענאנט וחתמו בספר גלוי לכל העמים כי לואי נאפאלעאן הוּרַם וְהוּנַף על כסא הקיסרית בצרפת וַיִקָרֵא שְֹמוֹ „קיסר נאפאלעאן השלישי“ והוא ינחיל את כסאו וְכִתְרוֹ לבניו אחריו, ואם לא יהיה לו בן, יש לאֵל ידו להוריש את ממשלתו לאחד מבני משפחתו אשר יבחר. אך לואי נאפאלעאן לא אבה לעלות על כסא הקיסרית עד אשר יבֻחר על פי רוב דֵעוֹת העם כֻלוֹ, ובזה השכיל לתת קטורה באף הצרפתים, ומספר הבוחרים בו היה רב ועצום מאד, הלא הוא 7,824,189 איש, ומספר האנשים אשר לא בחרו בו היה רק 253,145. ביום השני לחֹדש דעצעמבער (1852) היה הנשיא לקיסר, וכל הצרפתים פָּצחו רִנָה וישמחו ויעלזו בכל לב, בהאמינם כי בא אורם וישעם, שָלמו ימי הרעה ולא יוסיפו לדאבה עוד. ויהי בהִשָמע דְבַר הקיסר החָדש הזה בחצרות כל מלכי איירופא, מִהרו מלכי ענגלאנד, האָלאַנד סרדיניה גם שליטי שוויץ להקים את הקיסרית בידו, ואחרי כן עשה כזאת גם קיסר רוסיה (5 יאנואר 1853), קיסר עסטרייך (בששי לחֹדש ההוא) ומלך פרוסיה. אך בעוד ימים מעטים נודעה יד הקיסר החדש הזה בכל אפסי איירופא, ומצוקי תבל אשר נתנו לו עֹז והקימו את הממשלה בידו, לא שמחו בו –.

5. הליכות הקיסר נאפאלעאן השלישי.

46 §

הדבֵקים בהליכות המלוכה וּמִשְׁטְרֵי החֻקים העתיקים, שָמחו בְהִתְחַדֵש מלוכת הקיסר בצרפת, וַיְקַווּ כי לא יוסיפו עוד בני עַוְלָה להתפרץ מפני אדוניהם ולהפוך את המשפטים אשר עליהם תִּכּוֹן תבל, גם עשירי עָם ורגעי ארץ אשר חֶלְקָם בְּחַיֵי עֹנֶג וחיי הַשְׁקֵט וָבֶטַח, עָלְזוּ בלבבם בשֶׁבת נאפאלעאן השלישי על כסא דוֹדוֹ הקיסר וּתְהִי לאֵל ידם הָרְחָבָה לשוב ולהתעלס בסוד עִלְזֵי לב על משתה שמָנים ותענוגות בני אדם כבימים הראשונים. גם מלכי האיירופא אשר דָאגו פן יֵצא נאפאלעאן השלישי בעקבות דוֹדוֹ הקיסר נאפאלעאן הראשון, שָׁבוּ למנוחתם בְּהִשָׁעֲנָם על הבטחת הקיסר החָדש הזה כי „שְׁלוֹם אמת מְכוֹן כסאו, וכל ישעו וכל חֶפצו רק להרבות שָׁלום בצרפת, וּבִשְׁכוֹן השלום בצרפת הלא אז תתענג כל איירופא על רוב שלום“. ובאמת לא היה דרכו בסופה ובסערה כדרכי נאפאלעאן הראשון, כי הוא בעלותו על כסא מלכותו היה כביר לימים מִדוֹדוֹ הגדוֹל בימי עֻזו וְנִצְחוֹ, וסערות רגשותיו קָמוּ מעט לדממה, גם התלאות והרעות הרבות אשר השתרגו עלו על צוארו בימי בחֻרותיו, השקיעו את אש התשוקה בקרבו, וְהַסְכֵּן הִסְכִּינוּ אותו לִבְלוֹם את תאות נפשו במתג ורסן התבונה, גם להסתיר את מערכי לבו וְהָגות רוחו עמוק עמוק בחֻבו או להַעטות עליהן מעטה מליצה חידות וְנִיבֵי שפתים אשר השומעים יוכלו לפתור אותם בפתרונים שׁוֹנִים. אפס כי לבו לא הלך לקראת השלום, קרוב הוא בפיו ובשפתיו ורחוק רחוק מכליותיו, כי נפשו ידעה מאד כי לא יִכּוֹן הוא וכסאו על אדני השלום בתוך עַם חֲפֵצֵי קְרָבות כהצרפתים, ורק בסערות מלחמה יקנה כליותם ולבם להיות לו לעבדים נאמנים. כי הצרפתים הגאיונים המתאמרים לְעַם סגֻלה מכל העמים, התאמצו אז בכל עֹז ותעצומות לשוב אל כבודם הראשון ולהיות דבריהם נשמעים בהיכלי כל מלכי איירופא כקדם, והדבר הגדול הזה לא יֵצא לאור בדרך שלום כי אם בסערות מלחמה, ואם קיסרם החָדש מבית נאפאלעאן הגדול לא יצֵא כגבור ללחום מלחמותיהם, הלא אז תהי אחריתו כאחרית המלך לודוויג פֿיליפ אשר ראשית חטאתו לפי דעת הקהל היתה כי בוחר הוא לָשֶׁבֶת סָפוּן בהיכל כבודו ולהתענג על רוב שלום מֵהִתְאַזֵר עֹז לְהִלָחֵם באויבי צרפת ולהשיב לה את כבודה הראשון –. ובידעו נאמנה כי רק המלחמה היא משענת ממלכתו ומָעוז כסאו, על כן משָׁך אחריו את שרי הצבא ואת פקידי החילים בעבותות אהבה וַיְרַתֵּק אותם ברתוקות זהב אל הֲדוֹם כסא מלכותו –. אולם לא בן לילה תִּוָלֵד מלחמה, וימים רבים יעברו עד עת מְצוֹא תואנה נכונה לקרוא על גוי ועל ממלכה חרב, ובין כֹּה וָכה יָרֵא נאפאלעאן פן יתפרצו מפניו רבבות אלפי בעלי המלאכה המבקשים לחם וָאַיִן כאשר היתה כזאת בשנת 1848 ובשנת 1849, על כן מִלא הקיסר המשכיל הזה את ידי האנשים הרבים וְעַזֵי נפש ההם מלאכת עבודה רבה וַיְשַלֵם להם שָכָר טוב ועֵקב רָב חֵלף עבודתם כיד המלך עד כי הביטו אליו וְנָהָרו ויתנו לו תשואות חן חן –. גם מאת עשירי העם האוהבים כסף בֶּהָמוֹן בלי לְשָׂבְעָה, הֵפִיק רָצוֹן בהמציאו להם מוֹצָא לכסף וּמָקוֹם לזהב יָזֹקוּ, ובשָמרו את הונם ורכושם לבל תגע בהם יד בני עולה האומרים כיס אחד יהיה לכֻלנו –. ואף כי ידענו את נאפאלעאן כי לא רַבָּה היתה אמונתו בְּדָתוֹ – כי גם בדבר הזה יצא בעקבות דוֹדוֹ הקיסר הגדול – בכל זאת לא חָשַך מכל יגיעה נפשו להרים קרן הדת בכבוד, להגדיל תפארתה ולהאדיר ממשלתה בכל ארץ ממשלתו, יען כי בגלל הדבר הזה יקנה לצמיתות את אהבת הכֹהנים הגדולים עִם הקטנים אשר כפלגי מים לב העם בידם להטותו לכל אשר יחפוצו. גם הִתְמַכֵּר להיות מחסה עֹז להפאַפסט וּלְחֹסֶן יפעתו וִיקַר תפארת גדולתו כי בגלל זאת יוסיפו הצרפתים הקאַטולים לאהבה אותו ולעָבדו באמת ובתמים כל הימים –. אך בכל זאת לא הצליח להסיר ממנו עִקשות פה ולזות שפתים בכל פלגות העם, ויותר מכֻלם התמרמרו עליו הרעפובליקאַנים וראשיהם ושריהם, גם שרים רבים ונכבדים עֵיני העדה המתנוססים כאבני נֵזר על אדמת צרפת שנאו אותו תכלית שנאה, וַיְצַפּוּ לעת רָצון לְמַגֵר כסאו ולהשבית ממלכתו. וּלְפַנות לפניו הדרך מאבני נגף כאלה, חִבֵּל נאפאלעאן תחבולות עָרמה בלי הפוגה, וַיַפְקֵד פקידים בכל ערי צרפת להתחקות על שרשי רגלם ולספור צעדיהם, אף ערמָתו עָמדה לו להכריע קָמָיו תחתיו ולהרעים בקולו נוראות על כל החושבים עליו רעה.

47 §

בִּמְזִמָה וְהַשְׂכֵּל, בכסף ובזהב, בשפָטים רעים ומוראים גדולים הצליח נאפאלעאן השלישי לתת חִתִּיתוֹ בארץ צרפת, עד כי מִשֵׂתוֹ יגורו אלים וּמֵרוּמְמוּתוֹ נָפצו אדירי עָם, ובחֹזֶק יד הִנחיל לו כָבוד והוד בכל מקומות ממשלתו. אך יֶתר הרבה עוד נָחַל כבוד וָעֹז בארצות אחרות עד קַצְוֵי תבל. בִפְרוֹץ המלחמה בין רוסיה ותוגרמה, מצא עת רָצוֹן להתחבר אל ענגלאַנד אשר כמוה כצרפת חשבה מזמות לעצור בעד רוסיה מִלִכְבּוֹש את תוגרמה לבל יבֻלע להליכות סַחרה, וַיִכְרוֹת עִמה ברית להקדיש מלחמה על רוסיה אשר גבורת דוֹדוֹ הקיסר נָשְׁתָה בתוכה וחילו הגדול ורבבות גבוריו סָפו תמו בה מן בלָהות. ואף כי המלחמה הנוראה ההיא, אשר התעודדה שנתים ימים בגלילות דאָנוי התחתון ובחצי אִי קרים, לא הִרחיבה את גבול ארץ צרפת כמלוא שעל מאדמת רוסיה, גם לא הִקְטִינָה את גֹדֶל ארץ רוסיה ולא הדיחה אותה משאתה מהיות גברת ממלכות ורבתי בארצות כבראשונה, בכל זאת הִנְחִילָה המלחמה ההיא מלוא חפנים כָבוֹד והדר לנאפאלעאן, ועֹז ותפארת לצרפת. כי במלחמה ההיא חָשַׂף נאפאלעאן את זרוע עֻזוֹ וראו כל העמים כי רוח עצה וגבורה למלחמה נוססה בו ובאנשי חילו הרבים והעצומים, גם הֵפִיק זממו להפריד בין רוסיה ועסטרייך עד כי תהיינה עוֹיְנוֹת אשה את אחותה, ובהתאסף מלאכי מלכי הברית בפאַריז לחתור אל השלום, התנוססה דעת צרפת בראש ודבריה היו נשמעים להכריע את דֵעוֹת שָׂרֵי הסוד ההם כחֶפצה. מלכי איירופא בקשו מִנִי אז את אהבת נאפאלעאן ויחפצו קִרְבָתוֹ, גם אדונינו הקיסר אלכסנדר השני הואיל לֵרָאוֹת פניו בעיר סטוּטגאַרד וידבר עִמוֹ דברי שלום וידידות (בכ"ז סעפטעמבער 1857) –. אפס כי בכל אלה לא שָׂבַע עוד נאפאלעאן השלישי כְבוֹד גִבּוֹר מְנַצֵחַ הָרֹדֶד עַם עָז תחתיו, יען כי מארץ רוסיה האדירה והכבירה לא נגרע אף מלוא שַׁעַל אדמה, פניו לא הלכו בַקְרָב, וזרוע גבורתו לא נגלתה, וכבוד הנצחון ההוא לא לוֹ הוא רק לְשָׂרֵי צבאותיו ולאנשי חילו אשר כסוס הודם במלחמה. והנה לתקופות שָׁנִים אחדות אִנָה הזמן לידו מלחמה חדשה, הלא היא מלחמת עסטרייך באיטליה, מלחמה אשר הצליח לו לאסור אותה בנפשו ולנחול כבוד גבור מְנַצֵחַ באמת ובצדק. המלחמה ההיא התחוללה בארץ איטליה, ארץ אשר דוֹדוֹ הקיסר נאפאלעאן הראשון הֵחֵל להַראות שם לראשונה את עֱזוּזוֹ ורעם גבורותיו, ארץ אשר שתי שָׁנִים רצופות הלך שם הגבור הנפלא ההוא מחיל אל חיל וּמִנִצָחוֹן לנצחון, ארץ אשר אחרי כן היה הוא רב ושליט ומלך גדול בתוכה, ובכל עיר ועיר ובכל רחוב ורחוב מְשֻלָבִים זכרונות גבורותיו ונפלאותיו. במלחמה ההיא היה נאפאלעאן השלישי שר הצבא ופניו הלכו בַּקְרָב ככל אשר עשה לפָנים דוֹדוֹ הקיסר, ובמלחמת מאגענטא יָצָא כגבור, הֵרִיעַ אף הִצְרִיחַ, ועל אנשי מלחמתו התגבר, ובכל אשר פָּנה הִצְלִיחַ. והנה גם במלחמה ההיא עָזרה לו ענגלאַנד, ואף כי לא תָמכה ידו בעזוז ואנשי חַיִל כבמלחמת קרים, עָמדה לִימִינוֹ בְּתִתָּה ידה אל מועצותיו ואל הליכותיו בהליכות המדינה. בחכמתו ודעתו הֵסִיר את לבב קיסר רוסיה ומלך פרוסיה מקיסר עסטרייך, עד כי נשארת עסטרייך בּוֹדֶדֶת במועדה ואין עוזר לה. ברוחו הכביר העיר רוח גבורה בנפשות הצרפתים אנשי חילו עד כי לחמו כאריות וַיְשַבְּרוּ את זְרעוֹת עסטרייך וַיְגַדְעוּ קרנותיה. ועל ידי הנצחון ההוא הִשְׁבִּית נאפאלעאן השלישי את שלטון עסטרייך באיטליה וֶהֱסִירָה מִגְבִירָה בכל גבול הארץ ההיא. על פי הנצחון ההוא היתה לאֵל ידו לתת את כל נפות הלאָמבאַרדיי ואיטליה התיכונה לוויקטאָר עמנואל ידידו ובעל בריתו, ואחרי לְכוֹד וויקטאָר עמנואל בעזרת הגבור המהֻלל גאַריבאַלדי גם את נעאפעל וסיציליה התעלה וישב על כסא המלוכה ויהי באיטליה מלך וכל מלכי איירופא הִכִּירוּ את כֹּחַ מלכותו בארץ ההיא. על פי הנצחון ההוא נספחו גלילות סאַפֿאָיען וניצאַ לארץ צרפת, וקיסר הצרפתים היה מחסה ומגן על כל איטליה ודבריו היו נשמעים בתוכה כדברי קיסר עסטרייך עד הימים ההם גם עִתּוֹתֵי נְשִׂיא הקאטאלים (הפאַפסט) היו מאז והלאה בידי נאפאלעאן השלישי על פי מַצַב חֵיל גבורי צרפת אשר הִציב ברומה –. יַביעו ידַברו שוטני נאפאלעאן השלישי עָתָק על הליכות מלכותו, ויטפלו גדופים וּנאָצוֹת על נפשו, אך זאת לא יוכלו כַחֵש כי הוא הושיט יד עזרה לאיטליה ויהי להאיטלקים למושיע וָרָב, ובגלל הדבר הזה יִזָכֵר שְׁמוֹ לתהִלה ולתפארת בספר תולדות בני אדם.

48 §

והנה בכל הטוב אשר עשה נאפאלעאן לאיטליה, הִרגיז עליו את לִבּוֹת מלכי איירופא בסָפחו את סאַפֿ[אָ]יען וניצאַ לארץ צרפת, כי הם דָאגו פן יוסיף הקיסר העז הזה אשר ההצלחה מְשַחקת לו ללכת למרחבי איירופא לרשׁת מִשְׁכָּנוֹת לא לוֹ כאשר עשה דוֹדוֹ נאפאלעאן הראשון. אדירי ארץ שווייץ הרימו במָרום קולם על קיסר הצרפתים וזרועם חשופה להתיצב לו לשִׂטנה בדרך נִצְחוֹ וְעֻזוֹ, בארצות בעלגיה, האָללאַנד ואשכנז פָּחֲדו יודעי בינה לעתים פן יחַדש הקיסר הזה את גזרת דודו לְסַפֵּחַ את נפות רהיין אל גבול צרפת, בענגלאַנד זָעקו שרי הפאַרלאַמענט גם מוציאי מכתבי העתים לאור חָמָס על דרכי הקיסר החָדש הזה. אך יותר מכֻלם התמרמרה אשכנז עליו בידעה כי צרפת שואפת תמיד לגלילות ריין וכל מזימתה לְאַחֵד אותן אל גבולה. על כן נאספו רוזנים ונסיכים רבים מארצות אשכנז להמתיק סוד ולהתיעץ עם יורש העצר מפרוסיה, וַיִוָעֲדוּ יחדו בבאַדען־באַדען בחֹדש יוני שנת 1860 לעשות כֻּלם אֲגֻדָה אחת לְהָפֵר מחשבת הקיסר אשר הוא חושב על אשכנז. אך נאפאלעאן השכיל לְהָפֵר מחשבת הקיסר אשר הוא חושב על אשכנז. אך נאפאלעאן השכיל להשקיט את רוח המלכים והרוזנים ולהרגיע את לבבם באָמרו עִם ספר דברי הימים אשר לצרפת (מאָניטייר) „כי כל ישעו וכל חֶפְצוֹ להיות שְׁלוֹם אמת בינו ובין כל מלכי איירופא ונסיכיה ורוזניה, ובכל עלילותיו מְגַמַת פניו רק להיטיב את מצב ארצו פנימה וּלְיָסֵד אותה על מכוניה בל תּמוֹט, אך לא להרחיב את גבולה ולהגדיל מדת אדמתה בארצות אחרות.“ גם הֵרִים פעָמיו אל באַדען־באַדען מְקוֹם אֲסֵפַת נסיכי אשכנז להתיעץ על צפונותיהם, וחֶפצו בידו הצליח להסיר ממנו כל שֶׁמֶץ חֶשֶׂד ולרחוץ בנקיון כפיו כי חלילה לו להסיר גבולות עמים לָרֶשֶׁת משכנות לא לוֹ, ורק את סאפֿאָיען וניצא לקח לו להרגיע בזה את הצרפתים אשר לא היה להם כל שכר על דמם השפוך לטובת איטליה ועל ההצלחה הגדולה אשר הביאו לה בנפשם וּמְאֹדָם.

49 §

ובעיני המון עַם הצרפתים גָדַל כבוד נאפאלעאן השלישי ביתר שאת בראותם את ידו הגדולה והצלחתו הָרַבָּה במלחמת הלאָמבאַרדיי, ולא שָׁעוּ אל תלונת האיטלקים אשר התאוננו עליו על אשר לא בִצַע את כל מעשהו ולא הֵקִים כל דברי הבטָחתו, בהניחו את וויניציה בידי קיסר עסטרייך כבראשונה, גם לא שָׂמוּ לבם אל דברי שוטניו וְהִתְרַגְזָם אליו על אשר יָסַד ממלכה אדירה כאיטליה לרגלי הָרֵי הָאַלְפִּים לַמְרוֹת משפט מְדִינִי עַתִּיק ימים לבלתי עֲשוֹת ככה פן ברבות הימים תָּעֹז הממלכה החדָשה את ידה וְתָרִים ימינה על הממלכה הישָנה. האיטלקים הוֹדוּ לוֹ ויברכו שמו על אשר הִנחילם ארץ טובה וברוכה כהאַלאָמבאַרדיי אשר בלי עזרתו לא נָחלו אותה לעולם. יריביו ושוטניו בצרפת קָפצו עליו פיהם בראותם כי בכֹחַ ידו ובחכמתו הִרחיב את גבול צרפת ויאדירה בסָפחו אליה את סאַפֿאָיען ואת ניצאַ, וכל מַרְבִּית אזרחי צרפת מצאו חֵפץ בהליכות מלכותו ובעלילות מלחמותיו בארצות אחרות לכבוד צרפת ולתפארת יושביה.

50 §

אפס כי על הליכות דרכו ומשפטי פיהו בארץ צרפת פנימה, התאוננו מאד הצרפתים וַיֵרָגְנוּ איש איש בחדרי משכיתו. כי מעת אשר צָדה האיש אָרזיני האיטלקי וחבֵריו לנפשו ובאֹרח פלא נִמלט מִשַׁחַת רִשְׁתָּם (בי"ד לחֹדש יוּנִי 1858). מעת ההיא קשתה יד נאפאלעאן על הצרפתים, בהאמינו כי מֵאִתָּם היתה נְסִיבָּה לְהָרֶצַח ההוא, וַיַפְקֵד פקידים בכל עיר ועיר להיות עיניהם פקוחות על כל צעד מצעדי רגלם לבל יָעוז עוד אנוש לִצְפוֹן לנפשו. על פיו הֻקַם האיש עספינאָסע לסגן המלחמה וסגן הפאָליציי, והאיש ההוא קְשֵׁה לב ונפש נחושה אשר עָזַר את נאפאלעאן לרעה להוציא לאור את מַכַּת המדינה (סטאַאַטס) סטרייך בַּשֵׁנִי לְיֶרַח דעצעמבער 1851, והוא הִפִּיל את אֵימַת הקיסר וּפַחְדוֹ על הצרפתים ויעופף את להט חרבו המתהפכת על פניהם. אנשים רבים אשר משכו אליהם קַו חֶשׂד אֻסרו בנחֻשתים ושֻלחו לארץ גזֵרה, גם האנשים אשר ידעו בנפשם כי שָׁמרו פיהם ולשונם ולא נתנו תִפְלָה לדרכי הקיסר ומעלליו. גם הם רגזו וְחָלוּ תמיד פן ישימו עליהם אנשי מַצֻתֵיהֶם עלילות דבריהם וִיְחַיְבוּ את ראשיהם לחרב רעה או לְהֵאָסֵר בבית האסורים. מוציאי מכתבי עתים לאור הָחבאו בבתי כלאים אם הוציאו הֶגֶה אשר לא כרצון פקידי הפאָליציי הוא או אם כתבו דָבָר אשר צֵל חֶשֶׂד עובר על פניו לפי רְאוֹת עיני המבַקרים. בתי חֶבֶר (קלובס) סֻגרו על מסגר, שָׁבת מָשוֹש, וכל החושבים מחשבות דרור שָׂמוּ יד לפה ונאלמו דומיה, גם כל עם הארץ כִּלוּ בפחד ימיהם ולילותיהם בבהלה, עד אשר נוֹכַח הקיסר לדעת כי כל אנשי בליעל אשר אָרבו לְדָמו וַיִצְפנו לנפשו, אך מארצות נכריות הם ולא אחד בהם מִיַלְדֵי צרפת, ואז הֵקַל ידו מעל הצרפתים וידבר אתם טובות גם הבטיח להם להוציא לאור את המחשבות הטובות אשר הוא חושב תמיד להצלחתם ואָשרם וישובו לֵאוֹר באור הדרור ככל אַוַת נפשם גם אַוַת נפשו –.

51 §

בשנת 1867 הואיל נאַפאָלעאָן להגדיל את מספר אנשי חֵילו ולתת בידם כלי נשק חדשים וטובים אשר זִיקוֹת אִשָׁם יַפגיעו את האויב גם מֵרָחוק ואשר אין כמוהם עוד ביתר הארצות. ואת חֲנֻכַּת כלי נשק ההם עִתֵּד ליום אשר יפרוץ גאַריבאַלדי בגבול רומה לקחת מיד הפאַפסט את הממשלה המדינית, ובחֹדש אָקטאָבער 1867 הכריע בכלי נשק ההם את גאַריבאַלדי וחילו ולא נתנם לנגוע בממשלת הפאפסט. וכל הדברים ההם נתנו עדיהם כי לא כֵּנים הם דברי נאפאלעאן השלישי אשר דִבֵּר פעמים רבות כי חִצֵי מלכותו אך אל מטרת השלום כּוֹנָנוּ, וכל אנשי לבב ידעו נאמנה כי מגמת פניו להטיל חִתִּיתוֹ על פני איירופא ולהתנשא לכל לראש בכל הליכותיה. אך אחרי ראותו כי על פי חֵילו הגדול והנורא אשר הֵקִים בידו החזָקה, נתן עֹז ותעצומות לכסא ממלכתו, וחֶפצו הצליח בידו להקים את סערת יריביו ושוטני נפשו לדממה עד כי אין עוד פוצה פה ומוציא תלונה על דרכיו ומעלליו, נסה בחכמתו ודעתו לתת להצרפתים את משפטי הדרור אשר הם נוֹהִים אחריהם ואשר הבטיחם נאמנה לתת להם בהשקט ממלכתו מסערות המורדים והפושעים. ותהי ראשית מעשהו לתת חֹפֶש הדפוס (פרעספֿרייהייט) בצרפת, ואף כי אנשים רבים ובראשם האיש ראָשעפֿאָרט מצאו אז עת רָצוֹן להדפיס דברים רבים אשר הם לְמֹרַת רוח הקיסר וְלַמְרוֹת הליכות מלכותו, בכל זאת לא הֵשִׁיב נאפאלעאן את דבָרו הטוב וְסָבַל והֶעלים עֵינוֹ מסוררים בגֹדל לבבו. אפס כי אחרי אשר נועזו שוטני הקיסר וידפיסו (בשני לחֹדש דעצעמבער 1868) במכתבי עתים רבים דברי נאָצוֹת גם קָראו נדָבות להציב מַצֶבֶת כָּבוֹד לזֵכר האיש בוידין אשר נפל חָלל על בָּמְתֵי (באַריקאדען) המורדים בְּהִלָחֲמָם נגד הממשלה הרוממה, אז נִלחץ הקיסר לְהִנָחֵם על הבטָחתו ולהקים מבַקרים על בתי הדפוס לענוש את הסוררים הכותבים מרורות על הממשלה ומשפטי פיה בכל אשר היה עד הימים ההם, והצרפתים התלוננו תלונה עזה על נאפאלעאן אֹדות הדבר הזה. לא טוב מזה היה גם דְבַר החֵרות אשר נתן הקיסר לפתוח את בתי הועד ובתי הָאֹסֶף אשר משנת 1851 סֻגְרוּ על מסגר, כי בבתים ההם נאספו מָגִנֵי העם (דעמאַגאָגען) וכל מבַקשי דרור בלי־מצָרים ויביעו וידברו עתק על ממשלת הקיסר ועל כל חֻקיו ומשפטיו ויעוררו רוח פרצים בעם, עד כי נלחץ הקיסר לשוב ולהַסגיר את הבתים ההם כבראשונה, וגם על זה התאוננו עליו המוני עַם פאַריז. אז הֶראה נאפאלעאן לדעת כי לא יִכּוֹן הוא ומלכותו אם יתן להצרפתים משפטי דרור, כי נִמהרי לב הם ובעלי דמיון עז, ורק בחֹזק יד ובמוראים גדולים ישאו עליהם עֹל מלכות. אך בכל זאת חָפֵץ נאפאלעאן להקים את הבטחתו אשר הבטיח להצרפתים להאיר עליהם אור הדרור, ובכ"ט נאוועמבער 1869 בהתאסף מחוקקי העם לבית וַעדם, נשא הקיסר מדברותיו מראש כסא מלכותו וַיְגַל להם את מערכי לבבו אֹדות המטרה אשר הציב להליכות ממלכתו בימים הבאים, ותכלית דבריו היה לאמר:

„צרפת שואפת רוח הדרור, אך הדרור לא יִכּוֹן בארץ בלי סדרים ישרים. עלי יהיה מעשה הסדרים ההם, אך אתם אֲדוֹנַי עִזְרוּ נא לי להגן על הדרור, ואני ואתם נָבִיאָה עצה ונעשה פליליה נגד הפלגות הרחוקות בדעותיהן כרחוק מזרח ממערב: נגד הפלגה אשר לא תתן לָגַעַת בכל החֻקים העתיקים כמלוא השערה, ונגד הפלגה אשר כל ישעה וכל חֶפצה לנתוש ולנתוץ את כל סדרי התבל וכל מִשְטָרֶיהָ עד היסוד בם, ואם יצלח בידנו לנַהל את יושבי קְצָוֹת ההם בדרך התיכונה, אז ייטב להצרפתים כל הימים.“

בפיו דִבר הקיסר ובידו מִלא את דבריו, כי בשני לחדש יאנואר 1870 הקים סגנים חדשים, ואת האיש עמיל אָליפֿיער הֵרִים לראש הסגנים וימלא את ידיהם כֹּחַ להוציא את מחשבות לבבו לאור. ולפי רְאות עינינו לא היה ברוח נאפאלעאן רְמִיָה אֹדות משפטי הדרור בפעם הזאת, כי אז עָברה מַחלה עזה על נפשו והֶחלישה כל חוּשָׁיו בו עד כי נִלאה נְשׂוֹא עוד את משא המלוכה ויחפוץ לְהָקֵל מעט את כֹּבֶד משאה –.

והנה בעת ההיא אשר נִכספה נפש נאפאלעאן להָפיק רָצוֹן מאת הצרפתים הנֶחרים בו, קרה מקרה רע באחד מבני משפחתו אשר הרגיז את לבות ההמון על משפחת בּאָנאפּאַרט. כי הנָזיר (פרינץ) פעטער נאפאלעאן, בן לוּצִיאַן אֲחִי נאפאלעאן הראשון, איש חֵמוֹת ובעל רגשות עזות, התעשק אז עִם אנשים אחדים מכותבי מכתבי עתים (זורנאליסטים) על אשר נָגעו בכבודו ובכבוד משפחתו, ובעשירי לחֹדש יאנואר בבוא שנים אנשים מהם אל ביתו לָרִיב אִתּוֹ על הדברים הקָשים אשר דִבּר עליהם בפני קהל ועדה, חרה בם אפו עד להשחית וַיוֹר על אחד מהם בקנה רֹבֶה וימיתהו. שֵׁם המומת ויקטאר נאָאַר, איש צעיר לימים ורב תבונות. ראָשעפֿאָרד, אשר שני האנשים אשר פרצו בבית פעטער נאַפאָלעאָן היו מסופרי מכתבו העתי המכונה בשם „מאַרסיילייזע“, נשפט על פי מחוקקי העם לְהֵאָסֵר בבית האסורים גם לשַלם כסף ענושים על אשר שלח פיהו ברעה ולשונו תצמיד דברי מֶרֶד וָמַעַל. פעטער נאפאלעאן הסגיר את נפשו לבית הכֶּלא, ובכ"ז לחֹדש מאֶרץ ישבו בעיר טורס כסאות למשפט לשפוט אותו על הדם אשר שפך, אך כל השופטים הִצדיקו אותו, יען כי שני אויביו אשר פָּרצו בביתו היו חמושים בכלי נשק, והוא עָמַד על נפשו להצילה מידם. אך הרעפובליקאנים מצאו אז תואנה להוכיח לעיני כל העם כי השופטים ההם הכירו פנים במשפט יען כי בני משפחת נאפאלעאן יכולים לרצוח נפשות ולצאת צדיקים בהִשָׁפטם. והשופטים ההם שָׂמו על הפרינץ עֹנֶש לְשַלֵם חמשה ועשרים אלף פֿראַנק לַאֲבִי הַמוּמָת, והקיסר נאפאלעאן שָת עליו עֹנֶשׁ גָלות, ויעזוב את צרפת מעת ההיא והלאה.

52 §

בשנת 1870 בעשרים לחדש אפריל הוציא נאפאלעאן השלישי דְבַר מלכות מלפניו לשאול את פי עַם צרפת אם יש את נפשם אל החֻקים והמשפטים אשר שָׂם לפניהם בשנת 1860, ומגמת פניו היתה לְהָפֵר בזה מחשבות שוטניו הרבים החושבים עליו רעה להפוך את כסא מלכותו, ולתת קטורה באף הצרפתים בהוכיחו לעיני השמש כי הוא לא יעשה דָבָר כי אם על פיהם ועל פי רצונם הטוב ועצת נפשם. להוציא את מזמות לבבו לאור שלח הקיסר לכל איש צרפתי גליון קטן וכתוב עליו הדברים האלה: „היש את נפש הצרפתים אל החֻקים ואל המשפטים אשר שָם הקיסר בשנת 1860 ואשר יד המחוקקים והסגָנים תִּכּוֹן עִמוֹ? –.“ גם ספר גלוי שלח הקיסר אל כל הצרפתים ובאִמרי שֶׁפר הִזְכִּירָם כי יותר משמונה מילליאָן איש בחרו בו לְהוֹשִׁיבוֹ על כסא דוֹדוֹ הקיסר, ומאז והלאה נָחה שָקטה צרפת ועלתה פלָאים על במתי האֹשר וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט לָה מִבַּיִת וּמִחוּץ, ועל כן הוא שואל את פיהם לְחַוֹת דֵעם, איש איש כתבונות לבבו וּכְאַוַת נפשו, אם גם מהיום והלאה הם בוחרים בו ובחֻקיו ומשפטיו אשר מטרתם להאיר על הצרפתים אור הדרור לטוב להם כל הימים. כי הוא לא יעשה כל דְבַר חֹק ומשפט כי אם ישאל את פי העם בראשונה, ועל פי רוב דֵעוֹת יקום כל דָבר, „ואם תאבו אל החֻקים והמשפטים ההם“ הוסיף הקיסר לכתוב בספר הגלוי ההוא, „כי אז תַּשְׁבִּיחוּ את שְׁאוֹן המתקוממים ולא יוסיפו עוד לערוץ ארץ בפחזותם, תְּיַסְדוּ סדרים ישרים וּמִשְׁטְרֵי החֹפש והדרור על מכוֹנֵיהֶם בַּל יִמוֹטוּ לאֹרך ימים ותעזרו לי להוריש את כסאי לביתי אחרי. ואני על משמרתי אעמודה לָשִׁית לבי לדעתכם, רצונכם הוא רצוני והצלחתכם הצלחתי, ובישע אלהים חֶפְצִי בידי יצלח לְרומֵם את עַם מרעיתי על גֶרֶם האֹשר וְהכָּבוֹד ולעשות את צרפת תהלה בתבל וּצְבִי לכל הארצות –.“ בשמיני לחֹדש מאַי בא מספר דֵעוֹת העם לפני הקיסר, והנה יותר משבעה מילליאָן איש כתבו ידם אל הקיסר וְקִיְמוּ וקִבלו עליהם את חֻקיו ואת משפטי פיהו באהבה וברָצון. למַרבה שמחת הקיסר ועליצותו אין קֵץ, ואף כי מרבית האנשים המימינים ההם היו מבני כפרים וערים קטנות, ומַרבית בני הערים הגדולות ומה גם בני פאַריז הבירה היו מֵהַמַשְׂמְאִילִים, וגם בחֵיל היבשה היו יותר מחמשה וארבעים אלף, ובחֵיל הים יותר מששת אלפים אשר התיצבו לו לשטנה בדרך, בכל זאת לא נפל לב הקיסר ולא שָעָה אל המספר הקטן מהמשמאילים מול מספר הרב והעצום מהמימינים אשר ברבבותיהם נתנו לו הוד ותעצומות וְסָעֲדוּ בְחַיִל וָחֹסֶן את כִּסְאוֹ עד כי קצרו ידי כל מַשטיניו לגעת בו לרעה. מאז והלאה האמין הקיסר כי איתן מוֹשָׁבוֹ ושָׂם בסלע קִנוֹ, כסאו נָכון כמאז וְעַם צרפת רֻתַּק אליו ברתוקות אהבה נִצחת. בהַשקט וּבִטחה הֶחזיק את רסן הממשלה כבראשונה, וישפוט רמים, וַיֵלֶךְ בגדולות ובנפלאות, ועיניו בִּקְצוֹת התבל כבימי קדם –. והוא לא ידע כי כל חֲזוֹן לבו כקֶצף על פני מים הוא, כַּעֲנַן בֹקר וכחלום מֵהָקִיץ, והמנוחה אשר הוא מִתְעַלֵס בה דִמְיוֹנָה כהמנוחה השוררת לפני הִתְפָּרֵץ הסער להרגיז ארץ ממקומה –.

6. ענגלאַנד.

53 §

אף כי הִכִּירָה ממשלת ענגלאנד את כֹּחַ נאפאלעאן השלישי על כסא צרפת, בכל זאת לא חָדלה מִדְאוֹג בסֵתר לבבה בראותה כי שָׁבָה משפחת בית בּאָנאַפאַרט זעומת נפשה להתנוסס על כסא הקיסרים כבראשונה. ואף כי כל ישעה וכל חֶפצה להַרבות שלום בתבל ולהאדיר בזה את סַחרה בכל קַצְוֵי ארץ וְיַמִים רחוקים, בכל זאת התאזרה אז עֹז להגדיל גם את עֱזוּזָה ואת מספר אנשי חֵילה, מיראתה את שכֵנה הקרוב, את נאפאלעאן מלך יָרֵב אשר בשָלום ובמישור לא יִכּוֹן כסאו כי אם בחרב ובמלחמה. ועל כן הוסיפה אֹמץ ועצמה לצייה האדירים ולאניות מלחמותיה הרבות והעצומות, בִצרה את חֻפֵּי יַמֶיהָ ואת מבצריה וצריחיה אשר לחוף יַמִים יתנוססו בְשִׂיא חָסנם עד כי לא יֵחַתּוּ מפני כל צר ואויב, הִרבתה את חֵיל היבשה ותתן להם כלי נשק חדָשים וטובים, גם מִלאה את ידי האזרחים לְלַמֵד ידיהם לַקְרָב לבעבור גָרֵשׁ מפניהם את אויביהם ולסערם בסערת מלחמה. ואף כי מפני קיסר צרפת פָחדה ענגלאנד פחד לא היה פחד, כי הוא לא חָשַׁב עליה רעה לְהִנָקֵם בה נִקמת דוֹדוֹ הנעלה אשר נִגזר בתגרת ידה, כי זָכַר לה חסדה ואמונתה אשר עשתה עִמוֹ בימי עָנְיוֹ ומרודו בהתגוררו בלונדון, אך יתר מלכי איירופא נִחֲרו בה באמת על אשר היא מִקְלָט וּמָנוֹס לכל בוגד בארצו ומורד במַלכו, ולא תַסגיר עבדים מתפרצים כמוהם אל אדוניהם לשַלם להם כפָעלם לבעבור יהיו מוּסַר תוכחה לבל יָעוֹז אנוש ולא יָזִיד עוד לעשות כמעשיהם. אך גם בעבור זאת למותר היו אנשי חילה ומבצריה, כי טובה חכמה מכל כלי קְרָב, ובחכמתה הצליחה להסיר מעליה את תלונות המלכים ההם מבלי פְרוֹץ את משפט ארץ המקלט אשר לה מאז ומקדם, גם סערת המלחמה החדשה אשר התחוללה אז בין רוסיה ותוגרמה היתה לה לישועה, כי המלכים הֵסַבּוּ עיניהם מכל יתר עניני הַמְדִינִים ורק על הליכות המלחמה ההיא היו עיניהם נטויות, ובהתחבר גם ענגלאנד אל יריבי רוסיה, הוסיפה עוד לְהָשֵׁך מעליה את תלונות המלכים ההם –.

54 §

כל יודעי הליכות ענגלאנד, ימַלאו פיהם תהלתה, ובאמת נָאוה לה תהלה, כי היא שָׂמָה משפט לְקָו וְישֶׁר למשקלת בכל דרכי ממשלתה, היא התאמצה בכל מאמצי כֹחָהּ לְהַשְׁבִּית את המרכלת בנפש אדם (שקלאַפֿענהאַנדעל), אף חכמתה עָמדה לה לְבָעֵר את המרכֹלת הארורה ההיא מן הארץ בכל מקומות ממשלתה ובכל המקומות אשר דבריה נשמעים. היא יָצרה חֹק צדק לתת מהלכים לאניות המסחור גם בעת מלחמה, וכל אניה נושאת כל מיני סחורה, לבד מכלי נשק וחפצי מלחמה, אשר נֵס שָׁלוֹם מתנוסס עליה, לא תִגַע בה יד אנשי המלחמה לרעה ותעבור שלום אל מְחוֹז חֶפצה. היא חָגרה בעוז מתניה להַגדיל כל דְבַר חכמת בינה וכל מלאכת מחשבת וחרֹשת המעשה בכל רחבי ארצות ממשלתה. היא נָטעה מטע המדעים גם בארצות אחרות ואיי יַמִים רחוקים, כי בָנֶיהָ אשר צר להם המקום לְהִתְכַּנֵס בתוכה, נפוצו בכל אפסי ארצות המזרח ואיי הים, ובכל מקומות מגוריהם הפיצו אור יקרות, אור החכמה והדעת, כל מלאכת אָמָנִים וכל חרֹשת המעשה. דרכי ענגלאַנד דרכי נֹעַם הם וכל נתיבותיה שלום ורק לאִירלאַנד אמרה: אין שלום! ומימי קדם עד היום הזה היא צוררת אותה, וקִנאת הדת היא מְקוֹר האיבה הנושנה ההיא כאשר מודעת זאת לכל יודעי העתים. והארץ ההיא (אירלאַנד) אשר קוֹץ מַכאיב היא וְסִלוֹן מַמְאִיר לענגלאַנד תמיד כל הימים, מתאמצת בלי הפוגה להתפרץ מפני ענגלאַנד גברתה וְלֵאוֹר באור הדרור כפי אַוַת נפשה, ובלי חשך תביא עֵצוֹת וְתַעַש תחבולות לחַבל עֻלָהּ מעל צוארה. גם זה מעט נִסתה לעשות כן וַתְּקַו כי בפעם הזאת תצליח דרכיה. כי הקאטולים אשר בתוכה יסדו זה מעט חֶברה נסתרה הנקובה בשם חֶברת פֿעניער ומגמת פניה לְנַתֵּק מוסרות ענגלאנד ולהתפרץ מפניה. לפי דבריהם נקראה החברה ההיא על שֵׁם מלך אחד ממלכי צוֹר (פֿאֶניציה) אשר שְׁמוֹ פֿעניוס ואשר לפני דורות עולמים בא לאִירלאַנד ויסד שם ממלכה חדָשה והם (האירלאַנדים) מיוצאי חלָציו. גם מאמעריקא (אשר בה נוסדה החברה הזאת לראשונה) באו המונים המונים לאִירלאַנד ארץ מולדתם ויתחברו אל אחיהם ויעמדו הָכֵן לפרוק עֹל ענגלאנד מעליהם ולכונן ממשלת עָם (רעפובליק) בארצם. וממשל ענגלאנד אף כי לא נסתרה החברה ההיא מעיניה, בכל זאת לא שָׂמה לבה אליה, כי חשב אותה ככל המון החברות אשר נוסדו תמיד באִירלאַנד וּבִן לילה אבדו מבלי יְכֹלֶת לנגוע בה לרעה. אך בשנת 1845 נודע להממשלה כי בכל רחבי אירלאנד יְלַמְדוּ בני הנעורים ידיהם למלחמה, וכל איש חַיִל אשר כֹחַ בו לשאת כלי נשק ילמדו טכסיסי קְרָב ולָחֶם, מִדַלַת העם ינהרו למאות ולאלפים להסתפח בחברת המתקוממים ההם, וכֻלם יחד מְצַפִּים לגבורי חַיִל מאמעריקא הצפונית אשר יעמדו בראשיהם להקדיש על ענגלאנד מלחמה, אז התעוררה הממשלה לעצור בעד עדת פריצים ההם ולבצור רוחם הקשה. ובט"ו לחֹדש סעפטעמבער פרצו פתאֹם שוטרי הממשלה אשר בעיר דובלין על בית הדפוס אשר נדפס בו מכתב עתי הראשי לבעלי חברת הפֿעניער הנקוב בשֵם „עַם אירלאנד“ ויאסרו את המוציאים לאור בבית האסורים, גם עוד אנשים רבים הכותבים במכתב עתי ההוא הורידו בבור השבי. על עיר קאָרק ובנותיה נחרץ משפט עיר הנדחת, ולאיש אשר יסגיר את יאָהן סטעפֿענס נְגִיד חברת הפֿעניער אל בית המשפט, הבטיחו השופטים מאתים לירא שטערלינג. הנגיד ההוא נתפש בכף ואֻסר במאסר, אך בעזרת שומרי בית האסורים ברח מבית האֵסור ונמלט אל ארץ צרפת. האיש לובי בעל מכתב עתי הנקוב בשם „עַם אירלאנד“ שֻלח ביד פשעו אל ארץ גזֵרה ונגזר עליו לשֶבת שם עשרים שנה, ואנשי חֵיל ענגלאנד באו במספר רב לאירלאנד ויחזיקו משמר בתוכה. ובכל זאת לא שקטו עוד המתקוממים עד כי נלחצה הממשלה להסגיר אנשים רבים על מַסְגֵר, לשלחם ביד פשעם או לָשׂוּם עליהם עֹנֶש כסף כדֵי עונם. אך שרי הפארלאַמענט בענגלאנד ביד אהבת אדם הטובה עליהם חָתרו בכל עֹז להקל עֹל האירלאנדים ולתת להם חֻקים טובים עד כי לא ימצאו עוד תואנה להתפרץ מפני הממשלה.

55 §

בשנת 1857 רָעֲשָׁה ותרגז ממשלת ענגלאנד מפני סערת המֶרד הנורא אשר התחולל בארצות הוֹדוּ מזרחית אשר תחת ידה, כי הַהוֹדִים אזרחי הארצות ההן מעולם לא עצרו עוד כֹּח לשאת את עֹל הברזל אשר הֶעמיסו עליהם מושליהם בעלי חֶבְרַת סוחרי הודו המזרחית, ויתפרצו מפניהם. כי שרי המדינות ושרי אנשי הצָבא אשר להחֶברה ההיא היו גאיונים וזידונים ויעבידו את ההודים בפרך, חָרשו על גביהם והאריכו למעניתם, רדו בהם בשבט ברזל וישימום כעפר לָדוּשׁ, עד כי לאַחרונה קשרו למגדולם ועד קטנם קשר נורא על עושקיהם ורוצציהם וַיְקַדְשׁו עליהם מלחמת נקם וְשִׁלֵם. אין קֵץ לכל האכזריות אשר עשו ההודים להאנגלים הנופלים בידם, שפטים רעים ונוראים אשר לא נשמעו גם בארצות עריצי הגוים הפראים, עשו המורדים לאדוניהם גם לכל בני איירופא מארצות אחרות המתגוררים שם לרגלי מסחרם. המֶרד הגדול והנורא ההוא אשר לא נהיה עוד כמוהו בתבל, הרעיש את ארץ אנגליה, וכל יודעי הליכות עולם האמינו כי בא הַקֵץ לממשלת אנגליה בהודו מזרחית. אך האנגלים הנפעמים והנרעשים התאוששו לאחרונה ויתאזרו עֹז וגבורות רעם וַיַכּוּ את רבבות חֵיל המורדים אחור, וישביחו את שְׁאוֹן גַלֵי המרד, ויעשו להם שֵׁם גבורים משכילים ומנצחים בכל אפסי איירופא. ומהעת ההיא והלאה הֵסִירָה מלוכת אנגליה את חֶברת הסוחרים מגבירה וְשַׁלֶטֶת בהודו מזרחית, וַתִּמְלוֹךְ היא לבדה בארץ ההיא, וַתַּעַשׂ סדרים ישרים שמה, ותשקוט הארץ. ויתר דברי המרד ההוא, יבוא במרוצת דברי הספר הזה במקום שידֻבּר בו.

56 §

בשנת 1865 קשרו הכושים יושבי אִי יאַמאַיְקאַ קֶשֶׁר על האַנגלים נוגשיהם, כי נִלאו נְשׂוֹא עוד תגרת יד האדונים הקשים ההם. ויהי בהוָדע הדבר לִנְצִיב אנגליה השליט בְאִי הזה, עלתה חמָתו עד להשחית וַיַשִיא מָוֶת וֶרֶצַח על הקושרים ויורידם כְּכָרִים לטבח, גם הִכָּה אנשים ונשים בשוטים ובעקרבים מַכּוֹת חדרי בטן עד כי היה כפשׂע ביניהם ובין המות. אחרי כן נִגלה לעיני כֹל כי בין המֻכִּים ובין המומתים היו אנשים רבים אשר לא התערבו עם הקושרים והם שלומי אמוני ממשלת אנגליה, וַיִסָפוּ בלי משפט באכזריות הנציב ההוא. כל ישרי לב בענגלאַנד צעקו חמס על השערוריה ההיא ויאיצו בהממשלה לשלוח שופטי צדק אל האי ההוא לחקור ולדרוש הדבר ולשַלם לעושה הרעה כרעתו. הממשלה עשתה את אשר נטלו האנשים הישרים ההם עליה, ותשלח שרים ופקידים להתחקות על שרשי הדבר ולראות הכצעקתה הבאה אליה עשה נְצִיב האי וחבֵריו או משנאיהם הוציאו עליהם דִבָּה. השרים והפקידים חקרו ודרשו היטב והנה אמת נכון הדבר, נעשתה השערוריה האכזרית באי ההוא באשמת הנציב ואנשי סודו הרודים על ידו. אז הסירה הממשלה את הנציב ועוזריו מפקודותיהם, גם הציגה אותם בשער המשפט לקחת עֹנֶש כדֵי רשעתם. אך בכל זאת נִכְתַּם עֲוֹן ממשלת ענגלאַנד לפני יתר הממשלות באיירופא, כי סוף סוף נעשתה הרעה הגדולה ההיא באחד האיים אשר תחת ידה ועל ידי נְצִיבָה ושריה ובני עַמָה –.

57 §

בשנת 1968 חָשְׂפָה מלוכת אנגליה עוד הפעם את זרוע עֻזה וַתַּכְרִיעַ תחתיה את גְאוֹן טהעאָדאָראָס השני מלך אביסיניה. טהעאָדאָראָס התנשא מִשְׁפַל מַצָבוֹ ברוח עריצותו וגבורתו השובבה לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בארץ אביסיניה צבי לכל ארצות אפריקא. אז חלף רוחו ויעבור ואשם ככל אַוַת נפשו, וברוב גאונו התקלס במלכים ורוזנים משחק לו עד כי הרהיב בנפשו עֹז להתגרות גם באנגליה מְלֶכֶת הים, ובלי כל צדק ומשפט רק בגאוה ובוז אָסַר בכבלי ברזל את השר קאַמעראָן צִיר מלוכת אנגליה וישימהו בבית האסירים, גם שלוחי הדת אשר שלחה אנגליה לאביסיניה אסר המלך העריץ ההוא בבית האֵסור. לשוא הִרבתה מלוכת אנגליה לבַקש את פניו בדברי שלום כי יְשַׁלַח את האסירים ההם לחפשי, לשוא הִפְחִידָה אותו גם בדברים נמרצים ועֹז משפט מלך, כי הוא כפתן חרש האטים את אזנו ולא שמע כל תחנה כל תפלה גם כל דברי גערה. אז לא יכלה עוד אַנגליה להאריך אפה וּמֵהָעִיר כל חמתה על העריץ ההוא, ותשלח צִי אדיר ביד האַדמיראַל הגבור ראָבערט נאַפּיר דרך ים סוף לעשות מלחמה במלך טהעאָדאָראָס, ואחרי מלחמה קצרה וכבֵדה הורידו האַנגלים את עֹז מִבְטַחוֹ, וישימו מבצריו מְחִתָּה, וינקמו ממנו את נקמת כבוד בני עַמָם ונקמת כבוד משפט כל עַמֵי איירופא (בשלשה עשר לחדש אפריל 1868). ובעת אשר עָלוּ האנגלים בסערת מלחמה על מבצר מַנְדַלָה, נפל אז המלך טהעאָדאָראָס חלל, ולפי דִברת רבים שלח יד בנפשו בראותו כי אָזלה ידו ואין מִקוה עוד. בניו באו ביד האנגלים ונלחצו להיות סרים אל משמעת מלוכת אנגליה בכל הליכות מלכותם, האסירים יצאו לחפשי, והדת נִתְּנָה לבל יעוז עוד אנוש לעשות רעה לאנשי איירופא הבאים לאביסיניה, כי מרה תהיה אחריתו. גם המלחמה הזאת תתן עֵדֶיהָ כי יד בני איירופא הנאורים רוממה תמיד על יד בני אזיה ואפריקא הַחֲשֻׁכִּים, וימין ההשכלה תעז תמיד על הסכלות בכל גבורתה הפרועה וְעֹצֶם ידה. מאז והלאה הציבה מלכות אנגליה צָבָא רב באביסיניה לעצור בעד עריצות מושליה ושריה, ואולי תצלח עוד המלוכה ההיא לפתוח את שערי הארץ ההיא לפני ההשכלה והציוויליזאַציון האירופית עד כי תתלכד עם ארצות איירופא בכל הליכות המדעים וחרֹשת המעשה והמסחור. ומה רַבָּה התועלת אשר תצא אז לאיירופא! כי אביסיניה היא ארץ גדולה ורחבת ידים בכל ארץ אשכנז, אדמתה טובה וּפֹרִיָה וברוכה במֶגד תבואות שמש וגרש ירחים וכל פרי הלולים, והעמים היושבים בתוכה, אף כי ירדו פלאים מֵעֹצֶר רעה, הם לפי עדות נוסעים נאמנים בעלי הַכְשֵׁר דעת וחפֵצים לשמוע בלמודים יתר הרבה מכל יתר עמי אפריקא.

7. מִלְחֶמֶת קְרִים.

58 §

החכמים יודעי העתים האמינו כי אחרי המלחמות הנוראות אשר התחוללו בכל אפסי איירופא בשנת 1845 ושנת 1849 ואשר השאירו אחריהן שַׁמוֹת מְשׁוֹמְמוֹת וַהֲרִיסות מַרעישות לב ונפש, תשקוט איירופא שנים רבות מקרב ולחם לשאוף רוח חיים וְלֵאוֹר באור השלום אשר קָנתה בעמל רב ובמחיר רבבות דמי אדם. אך לא כאשר האמינו החכמים ההם כן היתה! כי בהשקט איירופא מעט קָט מהמלחמות אשר בְּחֶפְצֵי חֹמֶר והליכות התבל יסודן, התעוררה פתאֹם מלחמה עזה אשר ברוח הדת והאמונה יסודה. המלחמה הזאת פרצה בין טירקיי וארץ רוסיה האדירה והכבירה אשר לא נגעה בה יד הַזְוָעָה הנוראה משנת 1848 ואשר בעת ראו כל מלכי איירופא רעה וְחָלָה חרב בעריהן וכִלתה בדֵיהֶן, יָשבה היא במנוחה שאננה וַתֶּרֶב לה עָצמה וַתְּגַבֵּר חיָלים וַתַּעַל פלאים על מְרוֹם הררי הָעֹז והמִשרה. ומהארץ הזאת פרצה המלחמה החדשה והאיומה אשר התערבו בה כל מלכי איירופא ואשר התעודדה ימים רבים ותרגיז ארץ איירופא ממקומה, הלא היא מלחמת קרים, ואנחנו נספר בדברים קצרים את הַסִבָּה הראשית להמלחמה הגדולה הזאת.

59 §

בעלי דת מחמד צוררים הם את הנוצרים מדור דור, ובכל הארצות אשר ידם רוממה וְשֵׁבֶט מושלים בידם, ידַכאו תחת רגלם את הנוצרים, כי כן צִוה אותם מחמד נביאם ומחוקקם⁶. ועוד בדורות קדומים צָעקו הנוצרים העשוקים והרצוצים בארצות המזרח אל אחיהם היושבים באיירופא להצילם מיד בעלי דת הזאת צורריהם וקובעי נפשם השופכים בּוּז גם על דתם ומחרפים את עקבות משיחם, וכל מלכי הנוצרים, רוזנים ונסיכים, הגמונים ואפרתים, עדת אבירים וצבאות גבורים עִם רִבּי רבבות עָם עלו על צוררי אחיהם ההם למלחמה, ויעשו בהן מלחמות רבות גדולות ועצומות הנקובות בספרי התולדה בשם „מלחמות נוסעי הצלב“, ויותר משבעה מילליאָן נוצרים נפלו אז לפי חרב. אך בכל זאת לא הוּטַב מַצב הנוצרים בארצות הקדם, ובעלי דת מחמד לא חָדלו מִרְדוֹף אותם וּמחָרֵף עִקבות משיחם. גם בשנת 1853 כאשר יספו בעלי הדת ההיא הלוהטים בקנאת דתם להציק להנוצרים המתגוררים בארץ תוגרמה האירופית והאַזיאַטית, להכביד אכפם על כהניהם אשר בארץ הקדושה ומה גם על הנוסעים להתפלל בירושלים על קבר משיחם, גם חֵרפו את כנסת דתם ואת כל המחזיקים בה, צעקו הנוצרים אל אחיהם אשר באיירופא ויחלו את פניהם להיות עליהם לסִתרה. והקיסר ניקאלאי חָמַל על בני דתו הַנִגָשִים והנענים, גם קִנא לכבוד דתו המחֻלל בפי המחמדים, ומה גם כי רבים מהנגָשים ההם הם בני שֵבט הרוסים ואנשי גאולתו, ויחגור בעֹז מתניו להיות להם למושע וָרַב כיד הכֹּחַ אשר לקיסרי רוסיה מאז לְהָגֵן בעד הנוצרים היוָנים המתגוררים בארץ תוגרמה. אך לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוח משפט הואיל לדרוש מאת שלטון תוגרמה לתת אותו להיות מָגֵן (פּראָטעקטאָר) להנוצרים היונים היושבים בארצו בכל הדברים הנוגעים אל הדת והאמונה, לבל יעוז אנוש להפריעם מִלֶכֶת בחֻקות דתם ותורתם, ולבל תהי עוד כנסית הדת למרמס תחת רגלי המחמדים. וכל יודעי משפט חשבו למשפט כי דברי קיסר רוסיה העליון למלכי ארץ ונֶאזר בגבורת רעם, יהיו נשמעים בהיכל השלטון. גם הקיסר האמין כי השלטון לא ישיב את פניו בדבר הזה, הלא גם לואי נאפאלעאן בהיותו עוד נְשִׂיא הרעפובליק בצרפת הֵאֳיץ בו לְתִתּוֹ להיות מחסה להנוצרים הקאטולים היושבים בתוגרמה כמשפט אשר לשליטי צרפת מאז, והשלטון עשה את שאֵלתו. ועל כן שלח הקיסר את מענשיקאָוו שר אניות המלחמה (אַדמיראַל) וְנָשִׂיא נְשׂוּא פנים לקרית קאנסטאנטינאפעל לדרוש מאת השלטון לתת לו את שאֵלתו, וישם בפיו את הדברים אשר ידבר בשמו. וביום השני לחדש מאַרץ בשנת 1853 הופיע הנשיא ההוא בשער הקיסר התוגרמי בעת אשר הוא מַמְתִּיק סוד עִם שריו ויועציו ומתיעץ על צפונות ממלכתו. וידַבר באזני השלטון את הדברים אשר שָׂם אדוניו קיסר רוסיה בפיו. אך השלטון לא אבה ולא שמע לו וַיָעַט בשאֵלת קיסר רוסיה, כי חֲשָׂדוֹ כי הוא מַסְתִּיר תחת השאלה הזאת מזִמה לְהַצִיב לוֹ יָד בתוגרמה. וברבות הימים ישפוך את רוח ממשלתו עליה גם בהליכות המלוכה –. שָׁמַע מענשיקאָוו את החֶרפה אשר הִשִׂיא השלטון אל אדוניו הקיסר וַיִחַר לוֹ מאד, וביום כ"א לחדש מאיי עזב את קאנסטאנטינאפעל וישב אל פעטערסבורג להשיב לשולחו דבר –.

60 §

וקיסר רוסיה בשָמעו כי הִכְלִימוֹ השלטון וְהֵשִׁעב את פניו, גזר אֹמר להַראותו נַחת זְרֹעוֹ ולתת את מוֹרָאוֹ על פניו עד אשר יתן לוֹ את שאֵלתו, ולא עלה אז על לבו כי מלכי איירופא המתאמרים לשלומי אמוני הנוצרים יתיצבו לשִטנה לוֹ בדרך לפהריעהו מֵהָגֵן על דתם העלובה ועל אחיהם תופשי הדת העשוקים והנאנקים בתוגרמה, גם לא עלה אז על לבו להקדיש מלחמה על תוגרמה ולקרוע את הממלכה מֵעַל השלטון ואף כי דִמָה את השלטון לאיש חולה אשר מחלתו אנושה מֵאנה לְהֵרָפֵא ועוד מעט יקחהו הַמָוֶת אל גבולו, בכל זאת לא הֶעלה על לבו את המחשבה אשר בָּדוּ יתר השליטים עליו כי חפץ הוא לָרֶשֶׁת את השלטון הַמָט לַמָוֶת, ורק להַפחידו באימים היתה מגמת פניו עד כי יֵעָתֵר לתת לו את שאֵלתו. על כן הִצִיב צִי אדיר בים השחור על יד המצודה הבצורה הנודעת בשם סעוואַסטאָפּעל, ועל יד נהר פְּרוּט הִצִיג צִבְאוֹת אנשי חַיִל מלֻמדי מלחמה להפיל חֲתַת ולתת מוֹרָא להשלטון. אך השלטון אשר ידע כי מלכי צרפת ואנגליה עוֹיְנִים את קיסר רוסיה בגלל הצלחתו וגבורתו וֶאֱיָלוּתוֹ, חִלָה את פניהם להושיע לו וּלְשַׂגְבֵהוּ בעת רעתו לבעבור יוכל עֲמוֹד לפני קיסר רוסיה, והם מִהֲרוּ לעשות את שאֵלתו ויאספו את צִבְאוֹת חֵיל הים אשר להם ויציבום במערכות מלחמה מול הרוסים. וצרפת הֶחרה הֶחזיקה בְתִגְרָה ההיא יותר מאנגליה, כי הקיסר נאפאלעאן השלישי אשר ברוב חכמתו עיניו למרחוק הביטו, הֵיטִיב לראות כי לא בדבר שפתים רק בעצה וגבורת מלחמה תהי לאֵל ידו ויד אנגליה להפריד בין רוסיה ותוגרמה בדברי עצֻמותיהם וְלָשׂוּם המעקשים למישור בדבר השאֵלה האָריענטאָלית –. צִי אדיר מִצִיֵי צרפת יצא מחוף טולון תחת פקודת האַדמיראַל האַמעלין ויתיצב במערכת מלחמה נֹכַח פני הרוסים, ואחרי כן שָלחה גם אנגליה אניות מלחמה מאניותיה הנוראוֹת אשר בים התיכון תחת פקודת האדמיראל דוּנדאַס, ובט"ו יוני הגיעו הציים האדירים ההם אל מְבוֹא בעזיקאַ על יד מבואות הדאַרדאַנעללים ושם עמדו עד אשר תבוא מִצְוַת המלכים מה יעשו עוד –.

61 §

אך בכל זאת לא הֶאמין עוד קיסר רוסיה כי האנגלים והצרפתים חושבים עליו מחשבת מלחמה באמת אחרי אשר הוא יושב לבטח אתם ואין את נפשו לעשות מלחמה גם בתוגרמה רק להיות מָעוֹז לדת הנוצרית וּמָגֵן להמחזיקים בה, ועל כן קִוָה כי עוד יצלח לו להפריד בין אנגליה וצרפת ולהשיב ידיהם מֵעֶזְרַת תוגרמה. אך בראותו כי הוא שלום והמה למלחמה, וכל דברי השלום אשר דבר אליהם לא הועילו מאומה, הודיע לבני עַמוֹ כי מלחמת הדת לו בתוגרמה, ובהיותו גם נְשִׂיא הדת עליו החובה ללחום את מלחמתה עִם בוזיה ומחרפיה, ולהושיע לרבבות אלפי הנוצרים היוָנים הנתונים למרמס בארצות השלטון בגלל דתם ואמונתם. אחרי כן צִוָה לְהֵחָלֵץ שמונים אלף אנשי חַיִל ולצלוח את נהר פרוט, ועל הצבא ההוא הֻקם הנשיא גאָרטשאַקאָוו לנגיד וּמְצַוֶה, והוא פִלֵג את הצבא לשתי מחנות, על המחנה האחת הִפקיד את הגענעראַל לידנער ועל השנית את הגענעראַל דאַננעבערג, וביום השני לחֹדש יולי (1853) צלחו שתי המחנות ההן את נהר פרוט. והדיפלאָמאַטים הרוסים הודיעו לכל עַמֵי אייירופא כי אין את נפש הקיסר ניקאָלאַי לקחת את מדינות מאָלדאַוואַ וּוואָלאָכֿאַיי במלחמה ולספח אותן לארץ רוסיה, כי אם לתפוש אותן בְּתֹר עֵרָבוֹן עד אשר יֵאוֹת השלטון התוגרמי לתת לו את שאַלתו בדבר דת הנוצרית ותופשי הדת בארצות תוגרמה.

62 §

והנה בין כֹה וכה נאספו מלאכי מלכי איירופא הגדולים לעיר ווין להמתיק עצה כדת מה לעשות להפריד בין העצומים ולבלתי תֵת ידים אל המלחמה הגדולה הַמִתְעַתֶּדֶת לפרוץ בין רוסיה ותוגרמה. האסֵפה ההיא הֵחֵלה בל"ג יולי לְהִתְוַכֵּחַ ולשית עצות בדבר הריב הזה, ולאחרונה הוציאו לאור משפטה כי צדיק קיסר רוסיה בריבו, ודבריו אשר שָׂם בפי מענשיקאָוו אל השלטון צָדקו יחדו, כי במשפט אמת הוא דורש להיות מָגֵן הדת ומושיע וָרָב לרבבות הנוצרים הנרדפים על צוארם בארצות תוגרמה, ולמה זה ימנע השלטון ממנו דְבַר משפט צדק כזה? ולפי רְאוֹת עין היתה ביד האסֵפה ההיא להכריע את דעת השלטון וּלְהַמְרִיצוֹ לתת אל קיסר רוסיה את שאֵלתו בלי כל קְרָב ומלחמה, כי נאפאלעאן השלישי בכל תָּקפו ותחבולותיו העמוקות היה קְצַר יד ללחום לבדו ברוסיה האדירה בלי עזרת מלכים אחרים, גם השלטון לא יכול לעמוד לבדו לפני רוסיה אם לא יעזרו לו מלכי איירופא הגדולים. אך בלונדון וקאנסטאנטינאפעל התקוממו רבבות עָם ויתנו בקולם על הממלכות אשר יש את לבבם לתת לקיסר רוסיה את שאלתו. בבית הפאַרלאַמענט האנגלי התיצב השר החכם המהֻלל לאַיאַרד (אשר גִלָה מַצפונים ודברים עתיקים בארץ אשור) וידבר קָשוֹת על מלאכי מלכי איירופא אשר התאספו בעיר ווין ויצדיקו את שאֵלת רוסיה, גם הֵעִיר את רוח כל שרי הפאַרלאַמענט להחזיק בידו ולעמוד לִימִינוֹ בדבר הגדול הזה, והם הִטוּ אזנם לו, וידברו גם הם דברים קשים על רוסיה, ודבריהם נדפסו בכל מכתבי העתים ונִדברו במקהֵלות ובאסֵפות רבות, וכל בני העם באנגליה נתנו לדבריהם צדק. ובקאָנסטאַנטינאָפעל השתובבו התוגרמים הלוהטים באש קנאת דתם ויחפיאו על השלטון החלש עבדול מעדשיד דברי בלע ויתנוהו לבוגד בדתו ואמונתו. והכהנים (אוּלאַמעס) תופשי הדת התאספו יחד וְהֵעֵזוּ פניהם לדרוש מאת השלטון כי יסיר עטרת ראשו וירד מכסא מלכותו, או ישליך את שאֵלת קיסר רוסיה ארצה. השלטון רְפֵה הידים נִבהל מפניהם ויבטיחם כי ישמע בקולם ולא יתן לרוסיה את שאֵלתה ורק אז קם ים זועף ההוא לדממה ויחשו גליו העזים.

63 §

אך בכל זאת קִוָה עוד קיסר רוסיה כי על פי אוהביו הרבים אשר לו באנגליה, יצלח לו להפריד את אנגליה מצרפת, ואז תהי לאֵל ידו להפיק זְמָמוֹ בשלום, כי באמת לא חפץ עוד להקדיש על תוגרמה מלחמה. ויותר עוד התאמץ למשוך אחריו את עסטרייך ואת פרוסיה לעזור לו להוציא את שאֵלתו לאור בשלום. אך קיסר עסטרייך אשר פָּחַד מפני עֱזוּז רוסיה ורוב גֻדלה ותעצומות אֱיָלוּתָהּ, הֵחֵל לבקש אהבה מאת צרפת, וישלח את הנשיא יאַבּלאָנאָווסקי עִם שרים רבים משרי צבאותיו לברך בשמו את נאפאלעאן השלישי החונה במחנהו על יד סאַטאָרי. אולם קיסר רוסיה באוָתו להפיק את משאלות לבבו בשלום, נסע בהודו וכבודו בחדש סעפטעמבער (1853) לעיר אָלמיץ להתראות שם עם פראַנץ יאָזעף קיסר עסטרייך, ואחרי כן נסע לבערלין לדַבּר עִם פֿרידריך ווילהעלם הרביעי מלך פרוסיה. אפס כי חֶפצוֹ לא הצליח בידו להטות את לִבוֹת הקיסר והמלך לעמוד לימינו אם תתפרץ מלחמה בינו ובין השלטון, רק זאת הבטיחו לו שניהם כי אם לא יתן את גדודי חילו לעבור את נהר דאָנוי, אז יהיו במַעמד הַבֵּינַיִם (נייטראַל) ולא יתערבו בכל הליכות המלחמה ההיא.

64 §

ושלטון תוגרמה נבהל מאד מפני תנופת חרב רוסיה, ויתאמץ בכל מאמצי כֹחוֹ לעשות הכָנות גדולות מאד אל המלחמה הנוראה הנשקפת עליו: הֵרִים מַס מֵעַם הארץ שִבְעָתַיִם מאשר הִסְכִּין לְהָרִים עד הימים ההם, הִרְבָּה את מספר אנשי חילו הָרַגְלִים והפרשים, גם קרא חֵיל נדָבות בכל רחבי ארצו ויבטיחם שָכָר טוב ועֵקב רָב. והתוגרמים אשר איבת עולם להם על הרוסים וקנאת הדת בוערת בם, נהרו המונים המונים מכל עֲבָרִים בתאוַת נפש, ויתאספו לאלפים ולרבבות תחת דִגְלֵי שָרֵי הצבא וַיְצַפּוּ אל היום אשר תתפרץ המלחמה על הרוסים. גם הפחות ושליטי הארצות הסָרות אל משמעת השלטון, גם פחות מצרים וטוניס ועוד פחות וסגנים עִם אנשי חילם באו לעזור את השלטון. והשלטון הֶעביר קול ברביעי לחֹדש אקטאבער (1853) כי מלחמה לו ברוסיה, וקיסר רוסיה הודיע בראשון לחֹדש נאוועמבער גלוי לכל העמים כי מלחמה לו בתוגרמה. וצבאות תוגרמה ראשית גבורתה תחת פקודת אָמאַר פּאַשאַ צָלְחוּ את נהר דאָנוי ויחנו על חֻפּוֹ הימין אצל אָלפֿעניצא, ואז הֵחֵלָה המלחמה, כי הרוסים השתערו בעזוז וחיל על התוגרמים ויתאמצו להדוף אותם מִמַצָבָם, אך התוגרמים התאזרו עֹז וילחמו כאריות וַיִפָּלֵא מהרוסים לגרש אותם וַיִסוֹגוּ אחור (ד' נאָוועמבער). בכ"ז לחֹדש נאוועמבער הבטיחו מלכי המערב (אנגליה וצרפת) להשלטון להיות זְרֹעוֹ ולתמכו באנשי חַיִל וכסף תועפות במלחמה אם לא תֵאוֹת להם רוסיה להוציא את צִבאותיה ממאלדאווא וּוואַלאַכֿאיי על פי אָפני השלום אשר ישימו לפניה. אפס כי בעוד אשר המלכים ההם מביאים עֵצה ועושים פְּלִילִיָה לחתור אל השלום, עשה השר נאַחימאָוו פְּקִיד חֵיל הים אשר לרוסיה דָבָר גדול אשר הכריע את כף המאזנים למלחמה. כי האַדמיראַל הרוסי ההוא המצביא את צִי האדיר בסעוואַסטאָפּעל, התנפל ביום ענן וערפל על אניות מלחמה אשר להתוגרמים תחת פקודת אָמאַר פּאַשאַ בחוף סינאָפּע (בשלשים לחֹדש נאָוועמבער), וברוח עצה וגבורה למלחמה הִתְגַבר על התוגרמים ויעש הריסות נוראות באניות מלחמתם וְהֶרֶג רב באנשי חֵילָם. לשוא חָגרו התוגרמים עֹז ותעצומות וישליכו נפשם מִנגד ביום קְרָב, לשוא חִבְּלוּ תחבולות והתאזרו גבורה, כי נשתה גבורתם וכל תחבולותיהם הִתְבַּלָעוּ, ויכרעו ויפלו תחת ידי הרוסים. שני שרי חָילים בָּחרו לָמות מוֹת נורא מִנְפֹל שְׁבִי ביד אויביהם, ויציתו אש באניותיהם ויתפוצצו וַיְנֻפְּצוּ ויהיו לשרֵפה מאכולת אש עִם האניות יחד, ויתר אנשי המלחמה נפלו בחרב הרוסים או צָללו במצולות ים, רק מְתֵי מעט הִתְמַלְטוּ מִמָוֶת בְּעוֹר שִׁנֵיהֶם ויפלו שבי ביד הרוסים ובתוכם היה גם אָסמאַן פּאַשאַ.

65 §

מלכי המערב רָעמו פנים על האדמיראל הרוסי אשר בעוד הם חושבים להוציא דְבַר השלום למענהו הִתְגָר הוא מלחמה בתוגרמה, ואויבי רוסיה חָשבו זאת לבֶגד וָמַעַל, ולא חשבו למשפט כי כבר פָּרצה המלחמה בין רוסיה ותוגרמה, וכבר מודעת זאת בכל איירופא וגלויה לכל העמים, והאדמירל הרוסי לא הֶעוה משפט בהִלחמו עִם אנשי מלחמתו בעת שלטון המלחמה. יותר מכל הקוצפים על הַתִּגְרָה ההיא התקצפה אנגליה על אֹדוֹתיה, כי חָשבה זאת לחרפה לה כי הרוסים נָצחו את אויביהם במלחמת הים לעיני גְבֶרֶת הים כמוה ובקִרבת צִיֶיהָ האדירים הנותנים חִתִּיתָם על כל אניות מלחמה. הלאָרד אַבערדען לא יכול עוד להתאפק ויוציא כל רוחו על רוסיה, והשר פאַלמערסטאָן הֵעִיר את רוח השרים היושבים ראשונה במלכות אנגליה לכרות ברית עִם צרפת על רוסיה ולשלוח את אניות מלחמותיהם עם אניות צרפת אל ים השחור לגרש משם את אניות רוסיה ולשפוך עליה כֹבֶד מלחמה עד אשר תֵּאוֹת להוציא את אנשי חֵילה ממאַלדאַווא וּוואַלאַכֿיי. ואחרי אשר לא הִתְרַצָה קיסר רוסיא אל אפני השלום אשר שָׂמוּ בעלי אסֵפוֹת ווין לפניו, באָמרו כי אין לו שיח ושיג עִם מלכי איירופא בלתי אם עִם שלטון תוגרמה לבדו, החליטה אנגליה ביתר עָז לעשות מלחמה ברוסיה, וגם נאפאלעאן השלישי קיסר צרפת הֶחליט לשלוף על רוסיה חרב. אך בכל זאת נִסה נאפאלעאן להטות את לב קיסר רוסיה אל אפני השלום אשר שָׂמוּ מלכי המערב לפניו, וישלח אליו מכתב בכ"ד יאַנואַר (1854) ויתאמץ להוכיח ולערוך לעיניו כי בצדק ידרשו המלכים ממנו להוציא את צבאות חילו מנסיכות הדאָנוי. אולם קיסר רוסיה ענהו דברים נכוחים, ויוכיח לו צִדקתו, ויגזור אֹמֶר כי לא יעשה זאת עד אשר יֵאוֹת השלטון לשאֵלתו ויתנהו להיות מחסה לְדָתוֹ וּמָעוֹז לבני אמונתו בארץ תוגרמה. ואת הגראַף אָרלאָוו שלח לעיר ווין לבקש את קיסר עסטרייך להקים את הבטָחתו אשר הבטיח לו לבלתי התערב במלחמה ההיא, כי קיסר עסטרייך הִצִיב אז צָבָא רָב על גבול סערפֿיה להיות עיניהם פקוחות על דרכי הרוסים – אולם מלך פרוסיה שָׁמַר את הבטחתו באמונה אֹמֶן, ובמֶשך כל ימי המלחמה ההיא הִתְכַּבֵּד לָשֶׁבֶת במנוחה ולהיות במצב הנייטראַליטאֶט.

66 §

בשנים עשר יום לחֹדש מאֶרץ כרתו מלכי המערב עם השלטון ברית לעזור לו בכל מלחמותיו, ובעשרים ושמונה לחֹדש ההוא הודיעו המלכים ההם לקיסר רוסיה כי אנשי מלחמתו הם ומלחמה להם ברוסיה. המלחמה הזאת הֵעִירָה שאון וְרֶגֶשׁ באיירופא, כי מִימֵי נאפאלעאַן הראשון לא היתה מלחמה כזאת אשר שלש ממלכות תקיפות וְאֵילֵי הארץ (צרפת, אנגליה ותוגרמה) תתחברנה יחד לעלות על ממלכה אחת למלחמה. אך קיסר רוסיה לא שָׂם לבו על הקשר האמיץ והמשֻלש הזה וימַלא את ידי הגבור המשכיל ושר שרי הצבא הנודע בשם פּאַשקעוויץ להיות נָגִיד וּמְצַוֵה במלחמה הזאת, ובפקודת הקיסר הבקיע הגבור המהֻלל ההוא אל אדמת תוגרמה ללכוד את סיליסטרה הבצורה לבעבור פַּנוֹת לפניו הדרך אל לב תוגרמה. אָמאַר פאַשאַ אשר ידע כי אין בו כֹח להתיצב לפני חיל הרוסים במערכה על מרומי שדה, נסוג אחור עד שומלא ויתקע יתדו במקום נאמן אשר ידי הטבע גם ידי אדם עשו אותו למבצר חזק ומחסה עֹז מפני אויב. והרוסים צלחו את נהר דאָנוי בשני מקומות תחת פקודת לידערס ושילדער נגידי החילים וישתערו על סיליסטרה להבקיענה אליהם, אך סיליסטרה בצורה מאד, ומוסאַ פאַשאַ גבורת וגרמה גם גראַך הפרוסי אשר עָבד אז עבודת הצבא בחיל השלטון, התיצבו בגבורה נפלאה מוּל הרוסים, וישליכו את נפשם מנגד להיות מָגֵן ומחסה על סיליסטרה, וילחמו כאריות ויפילו חללים רבים בצבאות הרוסים ויטילו בחירי פקידי החיל לחרב, גם על פאַשקעוויץ ירו כדור עופרת אשר נגע אל עצמו ואל בשרו, ואז ראה פאשקעוויץ כי אין כל תוחלת ותקוה ללכוד את סיליסטרה בפעם ההיא, וַיְצַו לגדודי חיָליו לעלות מִמְצוֹר העיר ולשוב אחור. אך גם הרוסים לא התרפו אז ביום שלטון המות, וישיבו מכה אל חיק מכיהם, ויפילו גם הם חללים רבים ועצומים במחנה אויביהם, גם את מוסאַ פאַשאַ הכריעו למות, כי הפגיעו בו כדורי מָוֶת ויפצעוהו פצע על פני פצע עד כי נָמַק בשרו וירד דומה, וגם את גראַך הפילו במלחמה על בָּמוֹתָיו חלל. וביום כ"א יוני שבו הרוסים ממלחמת סיליסטרה ולא הצליחו דרכיהם בפעם ההיא.

67 §

בהתחולל סערת המלחמה הזאת, התעוררו הסלאַווים והיוָנים לעמוד לימין קיסר רוסיה מָגֵן דתם ושוקד על טובתם כל הימים, ולדאבון נפשם לא היתה לאֵל ידם להוציא מזמות לבם לאור. כי הסלאַווים יושבי סערביה ראו כי קיסר עסטרייך הציב אנשי חיל על גבול ארצם וידעו נאמנה כי הוא לא יתן אותם לְהֵחָלֵץ ולצאת לישע את צבאות רוסיה. הסלאווים אשר בבאָסניה חרדו מתגרת ידי התוגרמים הצובאים בארצם ומעופפים חרבם על פניהם. יושבי מאָנטאַנעגראָ (הרי חֹשֶךְ) היו עוד עיֵפים ויגֵעים מפני המלחמה אשר נִלחמו מִקָרוֹב על התוגרמים ולא היה בהם כֹּחַ לשאת עוד חרב ולעדור במלחמה נוראה כזאת. הבולגארים לא יכלו גם הם לצאת בצבאות רוסיה בעת ההיא, כי אָמאַר פּאַשאַ היה חומת ברזל ביניהם ובין הרוסים ולא נתנם להתחבר אליהם, וזולת זה חסרו להם גם כלי נשק ויתר החפצים הדרושים לעת צר ומלחמה. רק היוָנים היושבים בתוגרמה התקוממו במקומות אחדים על השלטון ויתאמצו בכל מאמצי כֹחָם לפרוק עֻלוֹ מֵעַל צוארם ולהיות עוזר לרוסיה במערכת מלחמה. אפס כי גם הם לא הפיקו זממם, כי לא הביאו עֵצה וגבורה למלחמה וכל מעשיהם היו בלי משטר וסדרים ישרים, ועל כן הצליח השלטון להכניעם תחת ידו על נקלה. אולם בממלכת יָוָן ומה גם בעיר אַטהען הבירה פָרצו רִגְשֵׁי היוָנים ושנאתם העזה לתוגרמה באין מַעצור, כי זָכרו את הוד כבודם ויקר תפארת גדולתם בימי קדם, ונִכספה גם כלתה נפשם לחַדש את הימים ההם כקדם ולכונן את ממלכתם בביצאַנץ כבראשונה, ויקשרו על תוגרמה קשר אמיץ, עד כי נלחצו מלאכי השלטון לעזוב את אַטהען מְקוֹם משכנם, ואנשי המצב אשר הציבה ממשלת תוגרמה בתוכה נתנו ידם אל הקושרים ויהיו אתם לאגֻדה אחת. אך מלכי המערב בעלי ברית תוגרמה נִחֲרוּ בממלכת יָוָן העומדת הָכֵן לעזור לרוסיה אוֹיַבְתָּם, וישלחו בכ"ג לחֹדש מאיי גדודי חַיִל מגבורי צרפת אל הממלכה ההיא, והם הכבידו ידם על המלך והשרים לעזור להם להשביח שְׁאוֹן המתקוממים ולהשיב אחור ימינם, והמתקוממים בראותם כי רעה נגד פניהם ונבצרה מהם כל מזמתם, נסוגו אחור וישימו יד על פה ולא יספו עוד להרים ראש.

68 §

אחרי הדברים האלה שלחו הצרפתים והאנגלים זולת חיל הים אשר בצייהם האדירים בים השחור, גם חֵיל יַבָּשָׁה, רַגְלִים ופרשים, לְהִלָחֵם על רוסיה גם ביבשה. והאנגלים אשר ארצם רחוקה ממקום המלחמה, נשאו תלאות רבות וְחַתְחַתִּים בדרך, גם הוציאו כסף רב ועצום עד בואם אל מחוז חפצם ועד אשר הכינו את המחסורים אשר יחסרו לאנשי חילם. לאָרד ראַגלאַן אשר על ידו נשען הגבור המהֻלל וועלינגטאָן במלחמות פאָרטוגאַל, ספרד, צרפת ובעלגיה, ואשר במלחמת וואטערלאָ התפוצצה ידו האחת בכדור עופרת, היה לשר ונגיד במלחמה הזאת ומספר אנשי חילו היה אז עשרים אלף ואחרי כן נוספו עוד עליהם המונים המונים מגבורי אנגליה. גדודים אחדים מאנשי חילו עברו דרך ארץ צרפת לארץ הקדם, והצרפתים קִדמו פניהם בשמחה ובקול תרועה ובכל אותות אהבה וכבוד. והמאַרשאַל ס"ט ארנויד (St Arnaud) ידיד הקיסר נאפאלעאָן השלישי ואיש עצתו, הֻקם לשר צבא על צבאות הצרפתים אשר מספרם כחמשים אלף איש ומַרביתם עָבדו עבודת הצבא באַלגיר גם הסכינו לשאת ולסבול כל עמל ותלאה במלחמה ושרב ושמש ביום וְקֹר וכפור בלילה. גם הַמִשְׁנִים לשני שרי צבאות ההם (אונטער פֿעלדהעררן) היו גבורים מלֻמדי מלחמה אשר הוכיחו כבר את הכשר דעתם ואת תעצומות עֻזם במלחמות רבות ושונות. ואל גבורי החיל ושרי הצבא ההם נִלְווּ עוד שני שרים גדולים מבני בית מלכות צרפת ואנגליה, הלו הם פרינץ נאפאלעאן בן אֲחִי הקיסר נאפאלעאן השלישי וההערצאָג הנודע בשם נְשִׂיא קאַמברידגי. עיר גאַליפאָלי הבנויה על חצי האי אשר מתחת מבצרי הדאַרדאנעלים, היתה הַתַּחנות הראשונה אשר חָנוּ שם צבאות מלכי הברית. ואנשי חַיִל ההם הַמִתְעַתְּדִים למלחמת היבשה, התנהלו בכבֵדות בדרך הליכתם, ובכל תשוקתם הגדולה למלחמה ושקידתם העצומה להוכיח גבורתם, עברו ימים רבים עד אשר הגיעו אל מְקוֹם המערכה. ובין כֹּה וָכֹה הֵחֵלוּ שרי צבאות הים להוכיח לעיני הרוסים כי מלחמה להם ברוסיה, ותהי ראשית מעשיהם להחריד את עיר אָדעסאַ, וַיוֹרוּ עליה כדורי מָוֶת כבדי המשקל מאד, וברגעים מעטים שָׂמוּ בה שַׁמוֹת וירגיזוה ממקומה. אך מגמת פניהם היתה יותר להפחיד את העיר מלהשחיתה, ומה גם כי בחוף החפשי ההוא נמצאו גם הון עמים אחרים אשר שלום להם עמהם, וגם אניות אנגליה עמדו שם המלאות הון עתק וסחורות יקרות העוברות לסוחר.

69 §

וקיסר עסטרייך רָעַם פנים בראותו כי הרוסים עָברו בחֹדש מאֶרץ את מעברות נהר דאָנוי ויתקעו יתדם במאַלדאַווא וּוואַלאַכֿאי, וַיָגָר מפני קיסר רוסיה וֶעֱזוּזוֹ ויתר שאתו על כל מלכי תבל, וישם על לבו להתיצב לשטנה לו בדרך לבל יסַפח את נסיכות הדאָנוי אל ארצו ולבלתי תֵת אותו עֲבוֹר את נָפוֹת הָרֵי בּאַלקאַן לָסֹל לוֹ בזה מסִלה אל קאָנסטאנטינאפעל; אך קָצֹר קצרה ידו לעשות לבדו כדבר הגדול הזה, ויכרות ברית עם מלך פרוסיה להיות לאגֻדה אחת ולהקדיש מלחמה על קיסר רוסיה אם לא יוציא את אנשי חילו מנסיכות מאלדאווא וּוואַלאַכֿאַיי או אם יתן אותם לעבור את נָפוֹת הרי באַלקאַן. ואף כי בסתר לבבו נטה מלך פרוסיה גם אז אחרי קיסר רוסיה, כָּבדה עליו יד הליכות הפאָליטיק וַיִלָחֵץ לעשות כדבר קיסר עסטרייך, ובעשירי לחֹדש יוני כרתו קיסר עסטרייך ומלך פרוסיה ברית על קיסר רוסיה בעיר טעשען אם לא יתרצה אליהם אֹדות שני דברים הנזכרים. בי"ד יוני הואיל שלטון תוגרמה לכתוב ולחתום בספר גלוי לכל העמים כי הוא נותן את קיסר עסטרייך להציב אנשי חילו בנסיכות הדאָנוי עד אשר תשקוט הארץ מהמלחמה. ובחצי חֹדש יולי כאשר פִּנוּ הרוסים את הנסיכות ההן ונסוגו אחור מנהר פרוט, באו חיל עסטרייך ויחזיקו משמר בנסיכות מאלדאווא וּוואַלאַכֿאַיי ברשיון שלטון תוגרמה.

70 §

בעוד צבאות צרפת ואנגליה מתאספים בקִרבת ים השחור לעשות מלחמה עִם הרוסים, יצאו צִים אדירים מִצִיֵי אנגליה וצרפת תחת פקודת האָדמיראַל המהֻלל סיר שאַרלעס נאַפִּיר ויעברו ארחות ים הקדמוני (אָסטזעע) להחריד משם את מבצרי בת רוסיה ולהבקיעם אליהם, ותהי ראשית מעשיהם לעלות בסערת מלחמה על קראָנשטאַדט ולהוריד עֹז מִבטחה. ונאַפִּיר הִרחיב פה הֶאריך לשון ויתהלל בגבורתו וישתבח בתהִלת נִצְחוֹנוֹ ויתאמר כי בתנופת ידו החזקה ילכוד את קראָנשטאַדט ויבקיענה אליו. אך לא כאשר התפאר כן היתה! כי הקיסר האדיר ניקאָלאַיי חִזֵק מאד את קראָנשטאדט וַיֵעֲשֶׂהָ בצורה כגיבראַלטער מָעוֹז הים, עד כי כל כלי תותח עליה לא יצלח וכל כלי משחית מִשְׂחָק לה, ונאפּיר אחרי אשר הֶעביד את חֵילוֹ עבודה גדולה מאד עליה מבלי עשוֹת תושיה, נסוג אחור בבשׁת פנים וכאשר בא כן הָלַך. גם את יתר מִבצְרֵי רוסיה לא עצר כֹחַ ללכוד בסערתו, ובכל היָמים אשר הִרְתִּיחוּ צִיֵי אנגליה וצרפת את יַמֵי רוסיה לא יכלו למשוך בשחת רשתם בלתי אם אניות סוחר אשר בידי אנשיהן לא היו כלי מלחמה ולא עלה על לבם כי שָׂרֵי ים כמוהם יקדישו עליהם מלחמה והמה אנשי שלום, וכל כֹּחָם וגבורתם היו רק להמטיר כדורי מָוֶת על ערים פרזות וכפרים וחצרים הבנוים על חֻפֵּי הים, לשרוף אסמי תבואה ואוצרות עצים וכלים מכלים שונים, ועוד מעשים כאלה אשר לא לכָבוד הם לממלכת אנגליה שרתי בים ולממלכת צרפת הַמִתְיַמֶרֶת בכבוד הציוויליזאציאָן –. המעשה האחד אשר עָשׂוּ הציים האדירים ההם ואשר גם זה איננו מעשה רב, הוא כי בכ"ו לחֹדש אויגוסט הצליחו ללכוד את המבצר הקטן בּאָמאַרזוּנד אשר על אחד מֵאִיֵי אַלאַנד בהַפילם שוֹאַת פתאֹם על אנשי המצב עד כי פתחו לפניהם את שערי המבצר ויתנו לַשְׁבִי נפשם –. בימי הבציר חָדלו ציי מלכי הברית עֲשוֹת להטיהם בים הקדמוני ובלשון ים הפֿינני, רק אניות אחדות מאניות אנגליה עברו ארחות ים רחוקים וישימו על חֻפֵי ים אַרכֿאַנגעל מָצוֹר, ואניות אחדות לפתו ארחות דרכן בים יאַפּאַן וקאַמטשאַטקאַ ויחרידו את אניות סוחר אשר להרוסים ביַמים ההם. ואם נשפוט בצדק את הליכות צִיֵי אנגליה במֶשך הימים ההם, נתפלא רק על המהירות הנפלאה אשר להם ואשר בזאת יתר שאת להם באמת על כל חֵיל הים לכל עַם וָעָם, אך זולת זאת לא ראינו בהם כל יתרון בעצה וגבורה למלחמה על יתר עַמֵי איירופא.

71 §

בעת אשר שוטטו צִיֵי מלכי הברית בְּיַמֵי רוסיה, נסעו צבאות היבשה אשר להם מעיר גאַליפּאָלי לעיר וואַרנאַ, והצרפתים השתערו בסערת מלחמה על בקעת דאָבּרוּטשאַ⁷ וילכדוה, אפס כי הִרבו מאד במחירה, כי המים הרעים אשר בבקעה ההיא, לַהט חֹם השמש ותגרת יד החלי־רע הִשִיאוּ עליהם מָוֶת ושחת ויפילו בהם יותר מֵאַלְפַּיִם איש, ובתוכם גם שרי צבא ופקידי חיל במספר רב, וגם ההערצאָג פֿאָן עשינגען בן המאַרשאַל המהֻלל נייא נפל אז במגֵפה. ובעיר וואַרנאַ התנגשו צבאות מלכי הברית וימלאוה מפה לפה עד אפס מקום, נָחוּ בנַחלי הַבַּתּוֹת ובכל מכלאות צאן ורפתי בקר ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים, וַתִּשָׁחֵת הרוח אשר ישאף נפש כל חי, גם תַּם לחם תאוה וכל המאכלים המבריאים את האדם, ולרגלי הרוח המשחת והמאכלים הרעים וגֹדל הלחץ והדחק, פרצה מגֵפת החלי־רע בין אנשי המלחמה וַתַּךְ באלפיה וברבבותיה, גם תבערה איומה היתה בעיר ותאכל יסודותיה ובעמל רב וחרף נפש הצליחו להציל את אֹסֶם אֲבַק השרֵפה משרֵפה מאכֹלת אש. אך כל התלאות האלה לא הֵשַחוּ את רוח אנשי החיל ולא הִשביתו שמחת עליצותם, קול רִנה ותרועה נשמע מכל עברים, בכל אֹהֶל ומלונה ירֻנן יְרֹעָע, ומקצה המחנה עד קִצָּהּ פרצו מצהלות עליזים ושירי גבורים.

72 §

בוואַרנאַ המתיקו שרי הצבא סוד ויתיעצו על צפונות המלחמה. שרים רבים ובתוכם הגענעראַל שטיין, אשר אחרי בואו במָסורת דת מחמד יכונה בשם פֿערהאַטפּאַשאַ, גם בעל אֲחוֹת הגבור הנערץ שאַמיל אשר בא אז לוואַרנאַ עִם חמשים ראשי עָם מבני הטשערקעסים, חִווּ דֵעָם כי טוב אשר יפה למלכי הברית להשתער בעֻזם בארץ אַזיה לגרש את הרוסים מִנָפוֹת הָרֵי קַו־קַז, והעצה הזאת מצאה חן בעיני שרים רבים ונכבדים מִשָׂרֵי האנגלים, יען כי בזאת תעש לה אנגליה כָּבוֹד וָעֹז גם חֹסֶן וִיקָר. אך המאַרשאַל ס“ט ארנויט הצרפתי יָעַץ להתנפל בַּחֲצִי אִי קְרִים ללכוד בסערות מלחמה את מבצר סעוואַסטאָפּעל מָעוז רוסיה על ים השחור, והעצה הזאת יָשְׁרָה גם בעיני הלאָרד ראַגלאַן, יען כי אז תהי לאֵל ידם להחרים גם את הַצִי האדיר אשר לרוסיה בים השחור אשר זאת היתה כל ישע וכל חֵפץ הלאָרד ההוא. ומאז והלאה הֵאִיץ המארשאל ס”ט ארנויט במלכי הברית כי ימהרו יחישו מעשיהם להחל את המלחמה על סעוואסטאפעל, גם שָקד לילה ויום לעשות משטר וסדרים בדרכי אנשי החיל ולהַצמיד עֵצות נמרצות ותחבולות שונות למלחמה. הוא האיש ס"ט ארנויט אשר בימי בחרותו⁸, הואיל הלוך אחרי תאוַת לבו ויתן בכוס עינו וַיִתְמַכֵּר לאהבת בְּנוֹת החן המצודדות נפשות לפורחות, וכל אשר שאלו עיניו לא אָצַל ממנו, אך ברבות הימים התאושש ויתגבר על יֵצר לבבו הרע וַיַשְׁלֵךְ את כל תענוגות בשרים ותעתועי הבלי התבל אחרי גוו, וילך ויעבוד עבודת הצבא, ובתם לבבו ותבונות כפיו אשר שכם לו על כל בני גילו הלך מחיל אל חיל ויעש לו שֵׁם גבור משכיל עד כי לאחרונה התעלה למעלת שר צָבא בצבאות צרפת. אפס כי חטאות נעוריו ומשובותיו זָרעו זֶרע השחת על תלמי שדה לבבו אשר אחרי שָׁנִים רבות הבשילו אשכלות משכלות ויהיו כִמְסֹס נֹסֵס בְּבַדֵי עוֹרו וחייו לשאול הגיעו. ובשָמעו את קול הַמָוֶת דופק בחדרי לבבו ועוד מעט וְיִקָחֶנוּ אל גבולו, נכספה גם כלתה נפשו לעשות גבורה נפלאה ולהרוס את סעוואסטאפעל הבצורה בטרם יֵלך בדרך כל הארץ להניח בזה אחריו שֵׁם גבור משכיל וּמְנַצֵחַ מהֻלל. וזאת היתה הנסבה כי הֵאִיץ מאד במלכי הברית וַיַמְרִיצם להחל מלחמת סעוואסטאפעל, כי חפץ מאד לכַלות את כל מעשהו במבצר הגדול והעזוז ההוא בטרם תכלינה כליותיו בְּחֵיקוֹ –.

73 §

אחרי אשר נוסדו שרי הצבאות, וגמרו אֹמֶר להציב את סעוואַסטאפעל מטרה להמלחמה ההיא, שלחו חֶבר אנשי מִדות (אינזינערע) חכמי לב וגבורי חַיִל לָתור את חֲצִי אִי קְרִים ולהתחקות על המקומות אשר יצלחו למצב אניותיהם ומעמד חֵיל היבשה גם על מחנה הרוסים בכל המקומות אשר הם נְחִתִּים. ויהי כאשר שבו התרים וישיבו לשולחיהם דָבָר כיד החכמה והנסיון הטובה עליהם, מִהרו צבאות מלכי הברית לרדת הים באניוֹתיהם, גם ששת אלפים תוגרמים נספחו אליהם וישימו (בארבעה לחֹדש סעפטעמבער) לדרך פניהם. אניותיהם הגדולות הנוראות והעצומות הֵכִילו מרחב רב יותר ממהלך שבע שעות, הים ראה וַיִתְפַּלָץ, הָמוּ גליו ומשבריו, התהום יֵהוֹם, יֵאָנַח גם יִתְיַפֵּחַ, וכל הרואים נִבהלו נֶחפזו מפני ההוד הנורא החופף על הציים האדירים ההם, ואין אֹמֶר ואין דברים להביע ולתאר את המראה האיום והנפלא ההוא. בשנים עשר לחֹדש סעפטעמבער הופיע חוֹף חֲצִי הָאִי קְרִים לעיני צבאות מלכי הברית, ובנשף בערב היום ההוא התיצבו הציים האדירים במבוא הים על יד אֵייפּאָטאָריאַ. חֲצִי אִי הטאַווריא, אשר יקרא גם בשם קְרִים, הוא חָזוֹן יקר ונעלה: בפּאת דרומית מתנוסס בו הר חֶמֶד אשר בגאיותיו ועמָקיו וגחליו יפרחו גפני אדרת, יצלחו עֲצֵי פרי הִלוּלִים במספר רב ועצום, וְגַנֵי עדָנים וּמֶגֶד תבואות שֶׁמֶשׁ וגֶרש ירחים ישמחו לבב הרואה וישיבו נפש כל חָי. לפאת דרומית מֵאֵייפאַטאָריאַ יופיע מְבוֹא הים אשר חָרבות עיר העתיקה אִנקערמאַן יֵרָאוּ אצלו וּמֵי נהר טשערנאַיאַ משתפכים לתוכו, בפאת נגב מתנוססת עיר סעוואסטאפעל הבצורה, בפאת צפונית התגאו צריחים ובחונים מְצָרוֹת וסוללות להגן על צִי האדיר אשר בתוך הים. משם והלאה לפאת צפונית יפרוץ נהר אַלמאַ דרך הררי עד וילפות מרוצתו עד קִצוֹ בשטף אל המקום אשר הִתְוָה לו אביר הטבע –. בארבעה עשר לחֹדש סעפטעמבער התנגשו צִיֵי מלכי הברית אל מְחוֹז חֶפצם, ואנשי החיל התעתדו לעלות היבשה. השמש יצא בגבורתו בקצה השמים וַיְכַס בהודו את שרשי הים וּמנֹגה נגדו הזהירו וַיָפֹזוּ הַצִיִים האדירים השוחים כעיר גדולה ורחבת ידים על מִפְרְשֵׂי גַלֵי זֹהַר. ואנשי המלחמה נִצבו על מִכְסַה האניות בכלי נשקם הנוצצים לעיני השמש, וּשְׁאוֹן תֻּפִּים, רעש חצוצרות ורעם כל כלי זמרה יבקיעו רקיע השמים ויעוררו את הֵד הרים עד מרחקי ארץ. במערכות וסדרים יצאו אנשי המלחמה מאניותיהם, והגענעראַל הצרפתי קאַנראָבערט הולך לפניהם ובידו נֵס צרפת מתנוסס על אדמת רוסיה. וביום ההוא נמלאו שתים וארבעים שנה לְמִן היום אשר בו הציג נאפאלעאן הראשון את רגלו בשערי עיר מאָסקוואַ בראש חֵילוֹ הגדול. מספר חֵיל מלכי הברית היה יותר מחמשים אלף איש, ואלף וחמש מאות איש ספו תמו כבר בגאַליפאָלי, ווארנאַ ודאָבּרוּטשאַ במגפת החלי־רע ועוד חליים רעים ונאמנים. גם מספר הרוסים היה יותר מחמשים אלף, אך היו מפֻזרים ומפֹרדים במקומות רבים ורק בשָמעם כי בא צַר ואויב בשערי הארץ החלו להתאסף אל מקום אחד.

74 §

בתשעה עשר יום לחֹדש סעפטעמבער יצאו צבאות מלכי הברית חוֹצץ ויתיצבו ערוכים בַּכֹּל ליום קְרַב ומלחמה, רוח הַחַיָה במערכי המלחמה ההיא היה המאַרשאַל ס“ט ארנויט, כי הוא הִתְוָה את כל הליכותיה ותחבולותיה כיד החכמה הטובה עליו, והלאָרד ראַגלאַן לא מצא ידיו להוסיף על מערכי לבבו או לגרוע מהם דָבר. וביום ההוא הִצְבִּיא גם הנשיא מענציקאָוו שר צבא רוסיה את אנשי צבאו ויהיו במספר שלשים אלף, ויציגם על ראשי הגבעות אשר מעֵבר לנהר אַלמאַ. כֹה עמדו שתי מחנות האויבים ערוכות ושמורות למלחמה עד יום העשרים לחֹדש סעפטעמבער, ואז בהיות הבקר רגזה הארץ לרעש שְאוֹן התֻּפים ורעם החצוצרות ותרועת מלחמה במחנה הצרפתים, והגענעראל באָסקוועט עם גדודי גבורים עריצים הנודעים בשם סוּאַפֿים הֵחֵלוּ להעפיל עֲלוֹת על הגבעות הגבוהות והזקופות אשר צבאות רוסיה נצבים שם בּעֱזוּזָם ויקדמו פניהם בגבורה גדולה וַיַפִּילוּ בהם עַם רב, אך הם לא חַתּו מגבורתם ולא שָׂמוּ לבם אל כדורי מָוֶת המעופפים על ראשיהם ויעלו על ידם ועל רגלם, ויתפרצו לעלות על ראשי הגבעות ויגיעו למחוז חֶפצם ויתגרו בַאֲגַף חֵיל הרוסים השמאלית וילחצו אותם לְהִסוג אחור ממקום המערכה. ואז מִהֲרוּ גם יתר גדודי הצרפתים ויהינו לעלות על מְרוֹם הגבעות ההן ויהיו זרוע לאחיהם הסואַפֿים וימטירו רבבות זיקים וכדורי מָוֶת על הרוסים. גם האַנגלים אשר העבירו שעות אחדות מן המוֹעֵד המוּעָד אל המלחמה, באו לאחרונה גם הם ויתנפלו בתרועה נוראה ובהמולה וגבורת רעם על הרוסים, ואחרי המגֵפה הגדולה אשר הוֹיָה גם בהם, הִשְתָּעֲרוּ בְחַדוּדֵי כלי נשקם (בּאַיאָנעטען) על חֵיל הרוסים וַיְרַצְחוּ בהם המון רב ויגרשום משדה המערכה, ויריעו ויצריחו ויעשו גבורות גדולות ויצליחו. והנה אף כי נִצחו צבאות מלכי הברית את הרוסים, אך לא לחרפה יֵחָשֵׁב הנצחון הזה אל רוסיה, כי באמת לחמו הרוסים כגבורים משכילים שכם אחד על אויביהם, ורק בהיות הם המעטים מול אנשי מלחמתם הרבים והעצומים מהם, רק בגלל זאת לא יכלו לעמוד לפניהם ביום הנורא ההוא ונסוגו אחור. בשעה השלישית אחרי הצהרים חַגוּ הצרפתים והאנגלים חג נצחון על מרומי הגבעות ההן ויצהלו כאבירים, ולעת ערב נטע המארשאל ס”ט ארנויט את אֹהל אפדנו על המקום אשר בבקר התנוסס שם אֹהל מענציקאָוו שר צבא הרוסים. המלחמה הגדולה הזאת נקראת בשם „מלחמת אַלמאַ ואינקערמאַן“, על שֵׁם נְהַר אַלמאַ וחרבות עיר העתיקה אינקערמאן אשר בקרבת מְקוֹם המלחמה. במלחמה ההיא נפלו מהצרפתים 1343 איש על מרומי שדה קטל, מהאנגלים 1683, ומהרוסים 4617 חללים ונפצעים יחד. במלחמה ההיא הֶראה המארשאל ס“ט ארנויד נפלאות, כי אף בהיותו אז כואב ויצוריו כַצֵל כֻלם מתגרת יד מחלתו האנושה, עד כי כמעט לא עצר כֹּחַ לָשֶׁבֶת על סוסו, בכל זאת הִתְרוֹצֵץ כברק בין מערכות אנשי חֵילוֹ לָפַחַת בהם רוח עֹז וגבורה ולעזור להם בעֵצות ותחבולות עד כי הפליאו לעשות. אך ככלותו מעשהו כָלה גם כּחוֹ וַתִּכְלֶינָה כליותיו בחֵיקו וַיִלָחֵץ לתת את מִשְׂרָתוֹ הרמה להגענעראַל קאַנראָבּערט. ימים אחדים הִתְאַבֵּק עוד עִם המות עד כי בכ”ט סעפטעמבער הוֹיָה בו יד החלי־רע וַתַּכריעהו, והאניה הנקובה בשם „בערטהאָללעט“ אשר התעתדה להביאו חיים לקאנסטאנטינאפעל על פי שאֵלת אשתו אשר חִכְּתָה עליו שם, הביאה אותו מֵת אל העיר ההיא ואשתו הובילה אותו לצרפת לְהִקָבֵר שם בקִברות הגבורים אנשי הַשֵׁם.

75 §

מטרת מלכי הברית במלחמת קרים היתה ללכוד את סעוואסטאפעל הבצורה מָעוֹז ים השחור ולשלול את כלי התותח וכלי הנשק הרבים אשר בתוכה, את עצי הבנין לאניות מלחמה ואת כל החֹסֶן וְהַיְקָר אשר אָצרוּ הרוסים בתוכה ואין קֵץ לתכונה, גם להחרים את צִי האדיר אשר לרוסיה בים השחור וְלָשׂוּם בים ההוא ידם להיות מוֹרָאָם תמיד על פני הרוסים, ונאפאלעאן השלישי חשב עוד גם מחשבת נקם וַיִתְאָו לעשות נקמה ברוסיה, נקמת דוֹדוֹ נאַפאָלעאָן הראשון אשר נִגְדְעָה קַרְנוֹ ונִשברה זְרֹעוֹ וחילו הגדול והנורא נפלו מְחֻלְלֵי מלחמה בארץ רוסיה בשנת 1812. והנה בעוד אשר צבאות מלכי הברית היו שכורים מִיֵין הנצחון וצוהלים מצהלות גבורים משכילים, חשבו אז מזמה לְמַהֵר וּלְהָחיש את סערת המלחמה על סעוואַסטאפעל, להוריד עֹז מבטחה ולבַצע בפעם אחת את כל מעשיהם במלחמה ההיא. אך כאשר פָּג מעט מעט יין שכרותם ורוח בינתם שָׁבָה אליהם, הָראו לדעת כי חשבו מזמה בל יוכלו, כי אבן מעמסה היא סעוואַסטאפעל לכל העמים, כל עֹמְסֶיהָ ישובו ריקם בראש מֻקְרָח וְכָתֵף מְרוּטָה, וכל העולה עליה למלחמה יִסָכֵן בנפשו לָרֶדֶת דוּמָה. ואף גם זאת כי אחרי מלחמת אַלמאַ האיומה והנוראה לא מצאו כל אנשי חַיִל ידיהם לעשות עוד מלחמה גדולה וכבדה ממנו שבעתים. ובעת אשר נחו וַיִנָפְשוּ להחליף כֹּחַ, הִפליא הנשיא מענציקאָוו לְהֵעָזֵר, הִשְׁלִים את מספר אנשי חילו כַּחַיִל הנופל במלחמת אַלמאַ, הִטְבִּיעַ שבע אניות מלחמה גדולות במבוא ים סעוואסטאפעל לשׂוּם בזה מכשול לפני אניות האויבים ולמנוע אותם מִקְרוֹב אל המבצר, גם בנה עוד צריחים ומבצרים ובחונים חדשים והשר פֿראַנץ טאָדלעבען עָזַר לו להוציא את הדברים הגדולים ההם לאור. השר הזה, נולד בשנת 1818, ובגלל חכמת לבבו ותבונות כפיו הוּרַם במלחמה הזאת וְהוּנַף למעלת גענעראַל, והוא עשה גדולות ונפלאות וַיְבַצֵר את מבצר סעוואסטאפעל באופן נעלה מאד. וצבאות מלכי הברית בראותם כל אלה, ידעו נאמנה כי יִבָּצֵר מהם כל מזמה ללכות את סעוואסטאפעל מפאת צפונית, כי בפאה ההיא עשויה היא לבלי חָת וכל כלי התותח ויתר כלי המשחית אשר בידיהם לא יצלחו עליה עד אשר יביאו עוד כפלים מהם וגדולים וטובים מהם, וגם אז מי יודע אם חפצם בידם יצליח ללכוד את המבצר מהפאה ההיא. ועל כן נועצו שרי הצבאות לב יחדו לעזוב את הפאה הצפונית ולהסיע את מחנותיהם אל פאת העיר הדרומית לָשׂוּם שם עליה מָצוֹר עד אשר יגיעו כלי משחיתים חדשים אליהם, ושם בִּצְרוּ את מחנותיהם לבל יתנפלו עליהם האויבים פתאֹם. האנגלים חָנוּ על חוף בּאַלאַקלאַוואַ והצרפתים בפאת מערבית על חוף קאַמיש, ואז הֵחֵלוּ ימי המָצור על סעוואסטאפעל, מָצוֹר אשר כמעט אין בכל תולדות בני האדם מָשְׁלוֹ. ובשבעה עשר יום לחֹדש אָקטאָבער התאחדו צִבאות מלכי הברית ויתאזרו כל עֱזוּזָם וֶאֱיָלוּתָם להשתער בסערת מלחמה על סעוואסטאפעל מפאת היבשה ומפאת הים, אך הרוסים חָשפו את רעם גבורותיהם וישיאו מָוֶת ושחת על אֲגַפֵּי חֵיל היבשה, גם הטילו רבבות כדורי אש על צִיֵיהֶם האדירים ויפרצו בהם פרצות רבות ויפילו בחֵיל הים עַם רב, תחת אשר כדורי צבאות מלכי הברית לא נָגְעוּ אל המבצר לרעה רק במקומות מעטים אשר חָש השר טאָדלעבען לשוב ולבנות את הנהרסות. ובמלחמה ההיא היתה יד הרוסים על העליונה ואויביהם שבו מהמערכה מֻכִּים ופצועים וידיהם לא עשו תושיה. לתקופת שמונה ימים השתער ליפּראַנדי הגענעראל הרוססי על מחנה האנגלים אשר בבאַלאַקלאַוואַ ויעש חַיִל כגבור משכיל, כי אף אם קַלוּ מנמֵרים סוסי האנגלים, אף כי יצאו כברקים חִצֵיהֶם וכרעמים כדורי כלי תותחיהם וילחמו בגבורה נפלאה, בכל זאת לא יכלו עֲמוֹד לפני הרוסים, ולולי דָאוּ גדודי חֵיל אפריקא אשר באו מִקָרוֹב וְחָשוּ לעזרתם, כי אז עשו בהם הרוסים כָּלָה ולא היה להם שריד ביום הנורא ההוא (יום כ"ה אקטאבער). מקץ עשתי עשר יום התחוללה מלחמה חדשה ונוראה יתר הרבה מאד מהראשונות, הלא מלחמת אִינקערמאַן הנודעת מאד בכל הארץ. במלחמה ההיא התמרמרו מאד הלוחמים עד כי לאחרונה התנגשו בעֶברת רֶצח וידקרו איש את רעהו ביתדות הברזל אשר לכלי נִשקם ונהרי נחלי דמים שטפו ועברו על מקום המערכה. הרוסים התאמצו להראות עֻזָם ורעם גבורתם לעיני הנסיכים הגדולים ניקאָלאַיי ומיכאל בני הקיסר אשר היו אז במחנה הרוסים, והצרפתים התאזרו עֹז גם הם להוכיח את ידם הגדולה לעיני הפרינץ נאפאלעאן, והאנגלים התאוששו גם הם וַיְגַבְּרוּ חיָלים לעיני ההערצאָג פֿאָן קאַמברידגא מזרע המלוכה בענגלאַנד, כי הפרינץ וההערצאג היו גם הם במערכה במלחמה הנוראה הזאת. וזה האחרון הטביע נפשו בעמקי המלחמה להושיע את האנגלים בני עַמוֹ, ויתהלך בתוך אלפי כדורי אש, ופעמים רבות היה כפשע בינו בין המות. והנה גם בפעם הזאת התגברו הרוסים על אנשי מלחמתם, וכפשע היה בין צִבאות מלכי הברית ובין הכליון לולי הִשכיל הגענעראל קאַרנראָבּערט והגענעראל באָסקוועט להצילם מרעתם כיד חכמתם בטכסיסי מלחמה, כי הם נָפחו רוח חיים חדשים באנשי צבאם, וַיְאַזְרוּ זִיקוֹת גבורה בקרבם, עד כי התאוששו ויתגברו על הרוסים וַיְנַצְחוּם (בחמישי לחֹדש נאָוועמבער). הרמה ההיא (רמת אינקערמאן) אשר עליה התחוללה המלחמה הזאת, תִּקָרא בפי עַמֵי המקום ההוא בשֵׁם „בָּמַת מַטְבֵּחַ“ (שלאַכֿט באנק) עד היום הזה, על שֵׁם הַטֶבַח הנורא אשר חָלוּ בה ידי הלוחמים ביום עֲבָרוֹת ההוא. והצרפתים אשר התנוססו בגבורתם הנפלאה במלחמה הזאת, לבשו אכזריות חמה על הרוסים הנופלים בידיהם ויהדפום מִתּוֹעֲפוֹת הרמה אל מצולות הים וכֻלם צללו כעופרת במים אדירים. גבורת הצרפתים ביום ההוא היתה לְנס גבורים עד כי גם הלאָרד ראַגלאַן הודיע לממשלת ענגלאנד את מִפְלְאוֹת גבורתם וימלא פיו תהִלתם.

76 §

אבל רִנְנַת הַמְנַצְחִים ההם מִקָרוב, ומִצהלותיהם עד ארגיעה. כי ימים אחדים אחרי מלחמת אינקערמאן עבר קיץ ויבואו ימי הבציר, ימים אשר העבים יריקו מטר סוחף על אדמת המקום ההוא, הדרכים יתקלקלו וְיִמָלְאוּ יְוֵן מצולה, רוח עז יְסֹעָר וּמִמְזָרִים תפרוץ קָרָה, עד כי לא מצאו כל אנשי החיל את ידיהם להתיצב במערכות מלחמה מוּל הרוסים המתנפלים עליהם כפעם בפעם. אך ימי הבציר כימי עֵדן היו עוד מוּל ימי הַחֹרֶף אשר נפלו עליהם פתאֹם ויפילו עליהם חֲתַת ובעותי מָוֶת. למן היום אשר ספו תמו צבאות נאפאלעאן הראשון בארץ רוסיה בשנת 1812, לא באו עוד ימי חֹשֶׁך וצלמות על חֵיל כל עַם וָעָם תחת השמש כימים אשר באו על צבאות מלכי הברית בחֹרף הזה בשנת 1854. אחרי אשר נהפכו החפירות והחריצים אשר סביבות מחנותיהם לאגמי מים, ואחרי אשר נמלאו אהליהם זרמי מים עד אפס מקום, השליך החֹרף קַרחו בפתים, כפור כאפר פִּזֵר, עד כי סמרו שערות בשר כל איש מִקֹר וכפור, כי לא הכינו בגדים חמים לימי רעה ההם. גם חֹסֶר לחם ונקיון שִׁניִם היה במחנה, כי לא הִצְטַיָדוּ דֵי סִפְקָם. חליים רעים חָלוּ בהם ורופאים לא היו להם, גם רפואות וסמי מרקחת לא היו להם לפי מספרם הרב והעצום. וכל המחסורים האלה גם עוד רבים כאלה מררו את חייהם ותקצר נפשם למות ואין עוזר להם בהיותם רחוקים מאד מארצם וממולדתם. יותר מִכֻּלָם היה רע ומר גורל התוגרמים, כי עליהם אפפו רעות עד אין מספר, ותלאות נוראות עד אין חֵקר השתרגו עלו על צוארם, אך הם הִטוּ שכמם לשאת ולסבול בדומיה ובמנוחת לב את כל הבא עליהם, בהאמינם כי כן נגזרה עליהם על פי גזרה קדומה אשר אין חכמה ואין עצה ואין גבורה לְהִמָלֵט מידה. ממשלת אנגליה חָשה להושיע לאנשי חֵילה ותשלח להם אניה טעונה בגדי חֹרֶף ויתר המחסורים אשר יחסרו להם, אך רוח קדים שִׁבְּרָה את האניה ההיא בלב יָם, ואניה אחרת נשרפה באש אצל קאָנסטאַנטינאפעל והאנגלים נָמוֹגוּ ברעה וַיָשֹׁחוּ וַיִמַקוּ בחֶסר ובכפן בְּקֹר וקרח, בפצעים וחליים רעים. אך הצרפתים עִלזי הלב מתולדתם מצאו תחבולות שונות להמתיק להם את מרירות חייהם, התאמצו לבלתי הִתְעַצֵב גם בדרך עֹצֶב ולהפוך מספדם לְמָחוֹל, עד כי עשו בקרב מחניהם גם בית משחק (טהעאַטער) עִם בית יַיִן להניס כל יגון ואנחה. אולם בכל הרעות והתלאות הנוראות אשר מצאו את צִבאות מלכי הברית, לא התרפו במלאכת המלחמה, ובכל פעם אשר הִתנפלו הרוסים עליהם הִכּוּ אותם אחור.

77 §

והקיסר ניקאלאיי ביָדעו את כל התלאה אשר מָצאה את צִבאות מלכי הברית אנשי מלחמתו השואפים על מבצר סעוואַסטאפעל, הוסיף עוד אֹמֶץ ולא שעה אל חֻקֵי השלום אשר שָׂמוּ עסטרייך ופרוסיה ויתר נסיכי אשכנז לפניו. כי הם חָפצו לכונן את השלום ההוא על אָפנים האלה: רוסיה תנער כפה מהיות מחסה ומגן (פראָטעקטאָר) על ארצות מאָלדאַוואַ וּוואַלאַכאַיי וסערביה, ולא תפריע את מעבר האניות על נהר דאָנוי, והנוצרים אשר בתוגרמה יהיו מני אז והלאה תחת חָסוּת כל מלכי איירופא הגדולים, והשלטון יתן עֲרֻבָּתוֹ להקים את דברי המלכים ההם אֹדות אחיהם הנוצרים. ואחרי אשר לא אָבה קיסר רוסיה לשמוע אל החֻקים ההם, התחבר קיסר עסטרייך אל מלכי הברית (בשני לחֹדש דעצעמבער 1854), ויצב צבא רב מאנשי חילו בזיבענבירגען וגאַליציען לָשׂוּם מַעצור ולהתיצב לשטנה אל הרוסים. אחרי שבועות אחדים כרתה גם סרדיניה ברית עם צרפת ואנגליה, ותשלח חמשה עשר אלף איש נושקי נשק ומלֻמדי מלחמה תחת פקודת הגענעראל לאַמאַרמאָראַ אל מקום המערכה לעזור את מלכי הברית במלחמה הגדולה הזאת. על פי הדבר הזה הפיק המלך וויקטאָר עמנואל רָצוֹן מאת קיסר הצרפתים וּמְלֶכֶת אנגליה, אך מלך פרוסיה ומלכי ברית אשכנז נשארו במַעמד הַבֵּינַיִם (נייטראָליטאֶט) כבראשונה.

78 §

בְּהִתְחַדֵשׁ חֹדֶש האביב וַיְחַדֵשׁ פני אדמה נוססה רוח חדָשה בצבאות מלכי הברית וַתְּחַיֵם. כי באַנגליה הֻקַם הלאָרד פּאַלמערסטאָן לראש שרי הסענאַט תחת הלאָרד אַבּערדען ידיד הקיסר ניקאָלאַיי ואוהב השלום באמת ובתמים, ופאלמערסטאָן חָגַר בעֹז מתניו לְאַזֵר זִיקוֹת המלחמה על רוסיה ביתר עָז, ויאץ בהממשלה לשלוח אנשי חַיִל חדָשים למקום המערכה כמספר החיל הנופל במלחמה, גם כלי תותח חדָשים עִם כל המחסורים אשר יֶחסרו עוד להאנגלים אנשי המלחמה. תחת האדמיראל נאַפיר החוגר אשר הִתְהַלֵל כִּמְפַתֵּחַ וידיו לא עשו תושיה, הוּרַם השר דוּנדאַס לנגיד ומצַוה על אניות המלחמה אשר בים הקדמוני, אך גם הוא לא הגדיל לעשות מההולך לפניו. גם קיסר צרפת שלח עֵזר לאנשי חֵילוֹ וַיִפַּח בהם רוח גבורה חדָשה. כי בשוב הפרינץ נאפאלעאן ממקום המערכה פאריזה הודיע להקיסר את מצב אנשי החיל כי ברע הוא, והקיסר מִהֵר לְחַזֵק ידיהם באנשי מלחמה חדשים אשר נִסוּ כבר לעדור במלחמה, גם שלח אליהם כלי תותח וכל כלי נשק עִם לחם חמֻדות ומאכל תאוה וְיֵין מלכות רָב לפקידי החיל ושרי הצבא, ועוד בחֹדש יאַנואַר שלח הקיסר את הגענעראל נִיל(Niel), אשר עשה לו שֵׁם במלחמת רומה ובאָמאַרזוּנד, לַנחוֹת במועצותיו את הליכות המָצור ואָפני המלחמה עד רֶדֶת חומות סעוואַסטאָפעל, כי רק אז יתן הקיסר מָקוֹם אל השלום. והאיש נִיל קָלַע בהשעָרתו אל השערה באָמרו כי אין עֵצה ואין גבורה ללכוד את מבצר סעוואַסטאָפעל כי אם אחרי לְכוֹד את מגדל מאַלאַכֿאָוו, כי המִגדל ההוא מַחסה עֹז הוא וּמָגֵן על סעוואסטאפעל וכל הימים אשר יתנוסס הוא בעֻזוֹ תשחק היא לכל משחית וגבורות רעם.

79 §

חֵיל הצרפתים נִפלגו לשתי פלגות גדולות, הפלגה האחת תחת פקודת הגענעראל פּעליסיי (Pelissier) אשר הִצביא על אַלגעריען בשנת 1845, והפלגה השניה תחת פקודת הגענעראל באָסקוועט, והשר הנודע קאַנראָבּערט היה הנָגיד והמצַוה על שתי הפלגות יחד ובלעדו לא ירימו שני הגענעראלים ההם את ידיהם ואת רגליהם. מספר כל צבאות מלכי הברית היה אז מאה אלפים ושבעים וחמשה אלף איש אחוזי נשק ומלֻמדי קְרָב, ומספר חֵיל רוסיה יותר ממאה אלפים וחמשים אלף איש גבורי חַיִל. גם מספר כלי התותח וכל כלי המשחית היה רב ועצום מאד בידי שתי מערכות הלוחמים האדירים. בעשירי לחֹדש פעברואר (1855), השתערו הרוסים תחת פקודת הגענענראל כרוּלעוו על התוגרמים אשר תחת פקודת אָמאַר פּאַשאַ על יד אֵייפאַטאָריאַ, אך בפעם ההיא נִגפו הרוסים ולא יכלו עֲמוד לפני גבורת התוגרמים השובבה, וַיִלָחצו לעזוב את מקום המערכה. ובתשעה עשר לחֹדש פֿעברואר נִקרא הקיסר ניקאָלאַיי אל עָל, כי זה ימים רבים היה כואב וחולה (אף כי לא חָדַל רגע קטן מֵאֲחוז את רֶסֶן הַמִשְׂרָה בְרָב כֹּחַ ובמועצות ודעת), והתלאות והרעות אשר מצאו את ממלכתו לעת זקנתו הוסיפו עוד להחלותו עד כי הִקריבו קִצוֹ לדאבון נפש הרוסים אשר הִרְכִּיבָם על במתי ההצלחה כל ימי חייו. על כסא הקיסר האביר הזה יָשַׁב אלכסנדר בְּנוֹ הַנָאור חֹתַם תָּכנית הצֶדק ומלאך הַשָׁלוֹם, וכל עַמֵי איירופא הביטו אליו וְנָהָרוּ, בתקותם כי הוא ישבית את המלחמה הנוראה וישֵׂם שלום בארץ. אך בכל זאת לא יצא אז דבר השלום לאור, כי הקיסר אלכסנדר השני אשר המלחמה הזאת היתה נגד רצונו מעת היותה ובקרב לבבו חפץ לעשות שלום, הניח בכל זאת את המלחמה לָרוּץ אֹרַח כבימי קדם, יען כי לא לכבוד הוא לְשֵׁם כְּבוֹד אביו הקיסר אם בפתע פתאֹם יַשְׁבִּית את המלחמה אשר היתה קדושה בעיניו ככל מלחמת הדת, גם לא אבה לתת מָקום לְעַמֵי איירופא לדמות כי נִחַת הוא מפני גבורת מלכי הברית ועזוזם ועל כן מְמַהֵר הוא לבַקש את השלום מידם. אולם בכל זאת קרא אליו את הנשיא מענציקאָוו, ואת מִשְׂרָתוֹ נתן אל הנשיא גאָרטשאַקאָוו, וישימהו לשר הצָבא במלחמה ההיא. כי מענציקאָוו היה כסִבה הראשונה אל המלחמה הזאת בדַברו קָשׁוֹת את שלטון תוגרמה, ובהסיר הקיסר את מִשְׂרַת שר הצבא מעליו, רָמַז בזה כי לא יָשְׁרוּ בעיניו הדברים אשר דִבר עִם השלטון ואשר על פיהם התגלגלה המלחמה –. והנה כאשר לא לְכָבוֹד היה לקיסר רוסיה לבקש שלום בלא עִתּוֹ, ומה גם כי אז יַרבו מלכי הברית במחירו, כן לא יכלו גם מלכי הברית להוציא אז את דְבַר השלום למענהו, כי גם בעיני ממשלת אנגליה נחשב הדבר לְאִי־כָבוֹד לעשות שלום בטרם הצליחה לבַצע את כל מעשיה בסעוואסטאָפעל, גם עַם הארץ יקצפו עליה כי הוציאה כסף תועפות גם הוציאה להורג בניהם חִנָם מבלי עֲשׂוֹת כל תושיה. ויותר מכֻּלם היה אז השלום לאבן נגף להקיסר נאפאלעאן, כי הצרפתים יאמרו אז כי מבלי יכולת ומרפיון ידים מִהֵר להַשבית את המלחמה ולבַקש שלום, והדבר הזה יהי לו לפוקה לְמַגֵר לארץ כסאו. על כן הוסיפו גם קיסר רוסיה גם מלכי הברית לגַבֵּר חיָלים וּלְאֹם מִלְאֹם התאמצו להוסיף עֲשׂוֹת מלחמה ולצאת ממנה בְתֹר גבורים ומנַצחים. והצרפתים והאנגלים אשר בידיהם כלי תותח וכל כלי מַצוֹר חדָשים ושחיתים לחַבל מאין כמוהם, החליפו כֹחַ וגבורה וירעימו מחמש מאות כלי תותח חמשה עשר יום רצופים על מִבְצְרֵי סעוואסטאפעל, מקול רעמיהם רָגזה הארץ ורָעשו שמים, אך הרוסים לא חַתּוּ ולא נסוגו אחור רק התאזרו עֹז וירעימו עוד ביתר עָז רעמי מָוֶת על ראשי אויביהם, והשר טאָטלעבען בָּנה את הנהרסות, גָדר את הפרָצות וַיָחִיט את הבקיעים אשר הִפגיעוּ האויבים בחומות המבצרים, גם הֵקִים עוד צריחים וסוללות ובחוגים חדָשים לַבְּקָרִים באופן נפלא לא יֵאָמֵן כי יסֻפר. והנה בעת אשר אש המלחמה מתלקחת סביבות סעוואסטאפעל, יצאו גדודים אחדים מהצרפתים והאנגלים בַּצִים ויעברו ארחות ים האזובי (בחֹדש מאיי 1855) ויהרסו את הממגורות וישרפו את האסמים ואת כל אשר אָצרו הרוסים בערי החוף קערטש, יעניקאַלע, מאַריאָפאָל, טאַגאַנראָג ואַנאַפאַ, ובתגרת ידם ספו תמו גם הסגֻלות העתיקות והיקרות אשר אֻספו לאסֵפה בעיר קערטש, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם בו השאירו אחריהם בתים שרופים, היכלים מנֻפצים, תמרות עשן, עיי מפלה וגלים נִצִים.

80 §

וצִבאות מלכי הברית בכל תעצומות עֻזם וחֵרף נפשם ובכל כלי תותחיהם הגדולים וכלי מַשְׁחֵתָם הנוראים לא הִצליחו להבקיע את מערכות הרוסים ולהגיע אל סעוואסטאפעל מחוז חֶפצם. השרים היושבים ראשונה במלכות צרפת, התאוננו על קאַנראָבּערט ועל האַנגלים על אשר הם מתרפים במלאכתם ומתנהגים בכבֵדות עד כי לא לכדו את סעוואסטאפעל זה ימים כבירים. גם הלאָרד ראַגלאַן רָעַם פנים אֹדות הדבר הזה ויתעבר בקאַנראָבערט, כי קאנראבערט התנהל כאיש נלבב בהליכות המלחמה ודמי אדם יקרו בעיניו ולא אבה לפרוץ עד מהרה אל סעוואסטאפעל אף אם בכל שעל ושעל יפלו מִצִדוֹ אלף ורבבה מִימִינוֹ, אך הלאָרד ראגלאן גזר אֹמר כי כהנה וכהנה תאכל חרב אם אך יצלח לו לְבַצע מהרה קל את מעשהו במלחמה ההיא. על כן בִקש קאַנראבערט את נאפאלעאן להסיר ממנו את משרתו ולתת אותה לאיש אחר אשר יפיק רָצון מאת ראגלאן, ונאפאלעאן נתן את המשרה הזאת אל הגענעראל פּעליסיי הנודע לגבור עריץ ואמיץ־לב אשר לא יחשוב דמי אדם רָב אם אך יקוה להגיע אל מחוז חפצו, וכבר בשנת 1845 הוכיח זאת לעיני כֹּל בהצותו את אלגיריען, כי שֵבט אחד משבטי הערביאים התחבאו אז עם נשיהם ובניהם וטפם ובהמתם במערה גדולה ולא אבו לְהִכָּנַע תחת ידו, והוא הקיף את המערה בזמורות יבֵשות ועצי שרֵפה וַיַצֶת אש בתוכם עד כי נִשרפו כל האנשים ההם או נֶחנקו בתמרות עשן וקיטור לוהט ולא נותר מהם עד אחד. ויהי בהיות משרת שר הצבא על שכם האיש הנורא הזה, שֻׁנוּ הליכות המלחמה, כי דרכו היתה בסופה ובסערה, ברעם וברעש ובמהירות עצומה מאד, וקאַנראָבערט בגֹדל נפשו לא חס על כבודו להיות סָר אל משמעת פּעליסיי אשר זה מעט היה הוא סר למשמעתו, ויתיצב בראש אחד הגדודים וישלך את נפשו מנגד בעד כבוד צרפת כאשר עשה בהיותו שר הצבא. ופעליסיי הֶעביד את אנשי הצבא עבודה כבֵדה מאד לחפור חפירות (לויפֿגראבען), לשפוך סוללות, לבנות צריחים ומגדלים ולפרוץ דרך עד חומות מבצר סעוואסטאפעל מבלי פְּנוֹת אל כדורי הרוסים המשחיתים בעם למאות ולאלפים על כל צעד וצעד אשר הם פורצים הלאה. אף לא שָׁבה גבורתו השובבה ריקם, כי בשביעי לחֹדש יוני הצליח ללכוד מבצרים אחדים מהרוסים, ובתוכם את המבצר הנקוב בשם „רָמָה הירוקה“ (גרינע מאַמעלאָן). אך ברגע הראשון אשר נשא השר הצרפתי בראַנציאָן את נֵס בני עַמו להתנוסס על המבצר ההוא, פָגע בו כדור עופרת מסוללות הרוסים ויפצפצהו. הצרפתים עָשׂוּ מִנהרות מתחת לארץ (מינען) תחת מַצב רגלי הרוסים להפילם למשואות נצח, והרוסים עשו גם הם מוקשי מָוֶת כאלה לרגלי הצרפתים, וצרפתים ורוסים נפגשו יחדו בחָפרם את המנהרות ההן וילחמו אלה באלה גם מתחת לארץ בעת אשר יתר אחיהם לוחמים בארץ ממעל, ותגעש ותרעש הארץ ומוסדותיה התפלצו כאלו בא יום האחרון וקץ כל בשר.

81 §

בשמונה עשר לחֹדש יוני התאחדו כל צִבאות מלכי הברית ויתפרצו לעלות בסערת מלחמה על סעוואסטאפעל, אך הרוסים הכו אותם אחור ומגפה נוראה היתה בכל אֲגַפֵּיהֶם. יותר מחמשת אלפים צרפתים עם שני שרי אלפים גבורי חַיִל נפלו ביום ההוא חללי מלחמה, גם מהאנגלים נפלו המון רב אך לא כהצרפתים, כי הם עמדו במקום אשר יכלו לְהִסָתֵר שם מכדורי הרוסים יותר מהצרפתים. בעשרים ושמונה לחֹדש יוני מת הלאָרד ראגלאַן בתגרת יד החלי־רע אשר נִלוה אל המלחמה ההיא בכל תֹּקֶף. השר הזה היה איש זקן וגבור מלחמה, אך במלחמה הזאת לא התנוסס בגבורתו וידיו לא עשו תושיה, כי המלחמה הזאת גדולה היא ונוראה מכל המלחמות אשר התחוללו בעת החדשה עד היום ההוא, מלחמה אשר אלפי כלי תותח ירעמו בפעם אחת מבלי הפוגה ומרגיזים כל אפסי ארץ לחֶרדת אלֹהים. תחת השר ראַגלאַן הוּרַם הגענענראל סימפזאָן לשר צבא אנגליה, וגם הוא היה איש זקן ואמיץ לב בגבורים. בעשתי עשר יום לחֹדש יולי נפל שר גדול ונכבד גם במחנה הרוסים הנצורים בסעוואסטאפעל, הלא הוא האדמיראַל נאַחימאָוו, איש גבור חַיִל העשוי לבלי חָת, וכל הימים אשר רבבות כדורי מָוֶת עפו מסוללות האויבים על הרוסים, התהלך הוא ברחָבה על סוללות אנשי חֵילוֹ וזכוכית מְגַדֶלֶת בידו להתבונן על הליכות האויבים, וכל הרואים האמינו כי מתהלך הוא לשוח לרוח היום. הוא הִכָה את צִיֵי תוגרמה אצל סינאָפּאַ ויעש לו שֵׁם גבור מְנַצֵחַ גם במלחמת הים, אך ביום עבָרות ההוא (י"א יולי) בהתהלכו להתבונן על המבצרים, פגע בו כדור אש וימיתהו לדאבון לב הרוסים וכל יודעי שְמוֹ. כֹה שָת המָות קָצִיר גם לשרי הצבא גם להמון העם, ומראשי מְסִבֵּי המלחמה הנוראה הזאת ועורכי מערכותיה נפלו איש אחר רעהו כעמיר לפני הקוצר ולא ראו את אחרית המלחמה, גם אֲחִי לאַמאַרמאָרא נְגִיד חיל סרדיניה נפל אז חלל בידי החלי־רע.

82 §

ופעליסיי דָפַק את צִבְאוֹת חיָליו ביתר עָז לחפור חפירות ולשפוך סוללות עד קִרְבַת מבצרי הרוסים אשר סביבות סעוואסטאפעל לבעבור תהי לאֵל ידם להשתער משם על מגדל מאַלאַכֿאָוו. אין קץ לעמל אנשי החיל ואין לשער את התלאות העצומות אשר סָבלו אז בקדוח השמש כאש המסים על קדקדם ובעופף רבבות כדורי מָוֶת על ראשיהם, והחלי הרע הוא המאסף לכל צבא המצוקות ההן. ובששה עשר לחֹדש אויגוסט נִסָה הנשיא גאָרטשאַקאָוו להתנפל בֶעֱזוּז וָחַיִל על צִבאות מלכי הברית להפריד בין הדבקים לבל ישובו להתחבר עוד כבראשונה. הגענעראל רעאַד היה רוח הַחַיָה באופני המלחמה העזה ההיא אשר התעודדה חמש שעות רצופות, ובראשיתה הצליח להפיל במחנות האויב חללים רבים ולהפיץ את חֵיל צרפת וסרדיניה, אך הגענעראל הצרפתי ושמו פֿאָשיי (Faucheux) תפש את הגשר אשר על הנהר טשאָרנאַיאַ ובסופה וסערה השתער על הרוסים עד אשר נִלחצו להסוג אחור דרך הגשר ההוא, ושם התנפלו עליהם הצרפתים והסרדינים בחדודי כלי נִשקם ובכל כלי מַשְׁחֵתַם ויפילו עַם רב ויריעו אף הִצריחו ויעשו ויצליחו. במלחמה ההיא התנוססו הסרדינים כגבורים משכילים, אך גם הם גם הצרפתים קָנוּ את הנצחון במחיר יָקר מאד, במחיר אלף וחמש מאות איש, ומהם גם פקידי חיל ושרי אלפים אשר נפלו אז חלל. אך בכל זאת יצאו צבאות מלכי הברית כמנַצחים מהמלחמה הנוראה ההיא, ופעליסיי האמין כי עוד מעט יצלח לו ללכוד את סעוואסטאפעל, ויוסֶף לְגַבֵּר חיָלים ולהתאזר עֹז, ואף כי הרוסים גִבְּרוּ חילים ויתאזרו עֹז גם הם ופעמים רבות התנפלו עליהם בגבורה נמרצה ויפילו בהם המון רב, בכל זאת הצליחו הצָרים להקריב את כלי המצור ואת כלי המשחית עד מגדל מאַלאַכֿאָוו ראשית גבורת הרוסים.

83 §

משבעה עשר יום לחֹדש אויגוסט והלאה הִרעימו צִבאות מלכי הבריתך משמֹנה מאות כלי תותח נוראים רַעמי מָוֶת על סעוואסטאפעל לילה ויום מבלי הפוגות, ארץ רָעשה גם עמודי שמים הִתפלצו מקולות וּזְוָעוֹת נוראות זה עשרה חדשים, הִתנוֹדדו גם הם וַיָנוּעוּ מרבבות רַעמי הַשַׁחַת וּמַבּוּל אשר מתלקחת עִם כל בַּלְהוֹת שְׁאוֹל מתחת אשר ירעמו, יתלקחו ויתפוצצו עליהם בפעם הזאת, וגם אמיצי לב בגבורים לא מצאו ידיהם לְבַצֵר את המבצרים הַמְפֹרָצִים ולהחיט את בקיעי החומות כי רָבּוּ, לפַנות את העפר והרפש מהחפירות ולסַקל את החריצים מאבני נגף, וגם ידי האיש הנפלא טאָטלעבען רָפוּ מבלי יכֹלֶת לשוב ולהקים את הנהרסות אשר שָׁבוּ ונהרסו עד ארגיעה בכל פעם. וגאָרטשאַקאָוו אשר ראה כי בפעם הזאת גָבַר האויב, צִוה לִבְנות גשר אניות גדול ורחב ידים על לשון הים אשר יֶחצה את העיר לשנים, לבעבור תֵּת ידים לאנשי החיל לְמַלֵט את נפשם ואת נפשות אזרחי העיר דרך הגשר ההוא אם יפרצו האויבים בתוך המבצר. אך בכל זאת לא חָדלו הרוסים מֵעֲשׁוֹת מלחמה ברוח גבורה. ויטילו מָוֶת ואבדן על אֲגַפֵּי אויביהם, וכל שעל עפר אשר לקחו האויבים מאדמת רוסיה קָנוּ במחיר דְמֵי אדם רָב ממבחר גבוריהם.

84 §

ביום השלישי לחֹדש סעפטעמבער אסף פעליסיי שר צבא הצרפתים את שרי החילים להמתיק סוד ולהתיעץ אֹדות סערת מלחמה האחרונה אשר על ידה תִלָכֵד סעוואַסטאפעל. בין השרים ההם היה גם הגענעראַל האנגלי סיר האַרדי יאָנעס, גם השר האביר גִיל, אך קאנראבעט שב כבר לפאַריז. כי אנשי המלחמה נמשכו אחריו וַיִנָהוד אליו יותר מֵאֶל פעליסיי הנערץ, ומדאגה בדבר פן יֵחָלְקוּ לבות אנשי הצבא אם יִשָׁאֵר עוד קאַנראבערט במערכה, קרא לו קיסר צרפת אל עיר מלכותו וַיִפָּקֵד מקומו בסוד השרים ההם. והנה כל השרים יעצו פה אחד למַהר ולהחיש את סערת המלחמה ההיא, ורק פּעליסיי יעץ לְחַכּוֹת עד אשר יגיעו אליו עוד ארבע מאות כלי תותח מצרפת, כי כלי תותח ההם גדולים הם ומשחיתים לחַבל מאין כמוהם. השרים לא ערבו את לבם לִשְׁנוֹת אחרי עצתו, אך גִיל הוכיח בדברים כי עצתו לא תִתָכֵן, יען כי אנשי המלחמה לא הִצְטַיָדוּ לימים רבים, גם אֲבַק השרֵפה וכדורי כלי התותח ויתר החפצים הדרושים אל המלחמה הולכים הלוך וחסור יום יום, ואנשי החיל אשר נכספה גם כלתה נפשם למַהר ולבַצע את מעשיהם בסעוואסטאפעל ירעמו פנים וְיֵרָגְנוּ אם יִמָשְׁכוּ עוד הימים. פעליסיי הִטה אזנו לדברי גִיל בראותו כי בדעת ידבר, ובשביעי לחֹדש סעפטעמבער התאספו כל שרי החילים, הצרפתים והאנגלים, וכֻלם הֶחליטו לעלות ביום המחרת על סעוואסטאפעל בסערת מלחמה על פי מערכי לבב הגענעראל באָסקוועט אשר ערך במועצות ודעת. ובנשף בערב יום ההוא הוסיפו כל צבאות מלכי הברית להטיל רעמים נוראים מכלי תותחיהם ביתר אֹמֶץ וברב כּחַ מבתחלה, ותתחלחל סעוואסטאפעל וַתֵּהָפֵךְ לתהום אש לוהט, אך הרוסים הוסיפו גם הם אֹמֶץ, וירעימו לעומתם מכלי תותחיהם, וישיאו מָוֶת וְשַׁמוֹת בכל אגפי אויביהם עד כי רק מיום החמישי עד יום השביעי לחֹדש סעפטעמבער השחיתו בהם המון רב מאד, יותר מחמשים וחמשה שרים גבוהים (אָפֿיצערע), ושלשת אלפים ותשע מאות ושבעה עשר שרים קטנים (אונטער אָפֿיצערע) ואנשי חיל רבים, וכל אלה רק במחנה הצרפתים לבד.

85 §

בשמיני לחֹדש סעפטעמבער בהִבָקע אור השחר התחולל רוח צפון עז וחזק מאד וַיֵהוֹם וַיְיַלֵל בקול פחדים בתוך חגוי הסלעים וגיא הרים אשר סביבות סעוואַסטאפעל, וקול יללתו וְהֶמְיָתוֹ האיומה התבולל בקול רעמי כלי התותח ותרועת אנשי המלחמה, ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים רגזו וחילו. בשעה השמינית בבֹקר התיצבו צִבאות מלכי הברית במערכות וסדרים גם ערוכים בַכֹּל ומוכנים לעלות בסערת מלחמה על חומות סעוואסטאפעל. בראש כל גדוד וגדוד הֻצבו אנשי חיל מיוחדים אשר תעודתם לסתום את החפירות בעפר, לְיַשֵׁר הדורים, לפרוץ גדרות הצריחים וחומות המצורות ולהציב סֻלמוֹת ומדרגות אשר יעלו בהן אנשי המלחמה על חומות העיר והמבצר. הצרפתים נָטלו עליהם ללכוד את מגדל מעלאַכֿאָוו ראש כל מבצרי סעוואסטאפעל, והאנגלים שָׂמוּ מגמת פניהם להשתער על המבצר הנקוב בשם רעדאַן. שרי החילים עברו בין גדודי אנשי החיל וַיְאַזְרוּ זִיקות הגבורה בתוכם לְהִלָחֵם כגבורים עריצים ולעשות להם שֵׁם תפארת, וכֻלם כאחד הריעו תרועה גדולה לְאוֹת רוח גבורתם המתנוססת בחֻבם. כל שרי הצבאות כוננו את מורי השעות אשר בידם בד בבד עִם מורה השעות אשר לראש שרי הצבא, כי כל אות לא ינתן אל העת אשר תָּחֵל סערת המלחמה, רק בעת אשר יורה מורה השעות את השעה הי“ב, ישתערו כל צבאות החיל כאיש אחד על העיר. ולמען הַסְתֵּר הדבר מעיני הרוסים, לא חדלו מֵהַרְעִים מראשי הסוללות עד השעה הי”ב, ואז נדמו פתאֹם כל כלי תותחיהם, והצרפתים אשר עד השעה ההיא היו נשענים על כלי נשקם ויעמדו בלי־נוֹעַ, הרימו קול תרועה גדולה וכרגע השתערו על סוללות הרוסים כסערות תימן –. והנה הגדודים אשר תחת פקודת השר מאַק מאַהאָן הצליחו ללכוד את המבצרים אשר סביבות מגדל מאלאכֿאוו ולנטוע את נס צרפת על תועפות החומות, אך בפרצם אל המגדל פנימה התיצבו הרוסים לפניהם בגבורה נפלאה מאד וילחמו בחמה שפוכה, וגם הצרפתים התמרמרו מאד וילחמו בעריצות נוראה, ויתנפלו אלה על אלה ביתדות הברזל אשר לכלי נשקם, ואחרי אשר נשברו חדודי כלי רֶצַח ההם, לחמו בעצי כלי הנשק ובאבנים המֻשלכים אל הרִצפה. זמן רב היתה יד הרוסים על העליונה ויעשו הרג רב בצרפתים, אך לאחרונה גברו הצרפתים וילכדו את מגדל מאַלאַכאַוו אחרי מלחמת חמש שעות רצופות ואחרי שֶׁפֶךְ נהרי נחלי דָם. אפס כי גם אחרי לָכדם את המגדל היה כפשׂע ביניהם ובין הַכִּלָיוֹן, כי מתחת להמגדל עשו הרוסים מנהרות וימלאום אֲבַק שרֵפה אשר בהריחם אש יפוצצו את המגדל וִיכַלוּ את האויבים כרגע. אך הצרפתים הצליחו להתבונן על חוטי הברזל (דראֶטהע) המתוחים מהעיר עד ערמות אבק השרפה אשר במנהרות ההן, וימהרו וינתקו את החוטים ויחפרו חפירה גדולה סביבות המגדל וימלטו את נפשם ממות, ולולי זאת לא נשאר מהם עד אחד. אך בכל זאת התפוצצה סוללה אחת בתוך המבצר ההוא וצרפתים רבים נהרגו וַיְכֻסוּ בערֵמות עפר, וגם הגענעראל מאָטטערוגע נקבר חיים תחת עֲפַר הסוללה ההיא, אך אנשי חֵילוֹ חֵרפו נפשם ויוציאוהו מקברו בעוד רוח חיים באפו ויצילוהו ממות. במלחמה האיומה ההיא נִפצע הגענעראל באָסקוועט פצעים אנושים, אך הוא לא שָׂם לבו אל כאֵבו הנעכר ולא חדל מֵעֲשוֹת גבורות במלחמה עד אשר זב דם רב מפצעיו ויחלש ויתעלף ואנשיו הוציאוהו מתוך סערת המלחמה לשאוף רוח חיים.

86 §

בְּהִלָכֵד מגדל מאלאכֿאוו לא נלכדה עוד סעוואסטאפעל כָּלִיל כאשר האמינו האויבים, כי עוד מבצרים חזקים וּמְצָדוֹת נשגבות זולתו התנוססו עוד בתוכה בשיא חסֶן תלפיותיהן, ועל יד המבצר הנקוב בשם „מַשוֹר הקטן“ (קליינער זאֶגעווערק) התיצבו הרוסים לפני הצרפתים בגבורה עצומה וַיַכּוּ אותם אחור פעמים רבות ויפילו בהם עַם רָב, גם שרי גדודים רבים, ובתוכם שלשה גענעראַלים, הלא הם: סאינט פאָל, מאַראָללעס, וּפאנטעפֿעס. לפני מגדל הַתָּוֶךְ (צענטראַל בּאַסטיאָן) הוסיפו הרוסים להפיל בצבאות הצרפתים חללים רבים, ומהם גם שני גענעראַלים ושמותם ריפֿעט וברעטאָן, והגענעראל טרוּשאָ נִפצע בפצעים רבים. אך הצרפתים לא נסוגו אחור מפני גבורת הרוסים גם לא שָׂמוּ לבם אל חללי בת עַמָם הנופלים למאות ולאלפים, וידרכו על במתי החללים ויפרצו כפרץ מים עזים וילכדו את המבצרים והסוללות ויתבצרו ויתקעו יתדם כפרץ מים עזים וילכדו את המבצרים והסוללות ויתבצרו ויתקעו יתדם במקום נאמן ובטוח מפחד הרוסים. והנה אף כי הגיעו הצרפתים אל מטרתם ויתפשו את המבצרים הגדולים אשר בסעוואסטאפעל, הִרְבּוּ מאד במחיריהם, כי במֶשך שעות אחדות נפלו מהם שבעת אלפים ושלש מאות איש גבורי חיל ומלֻמדי מלחמה גם שרי צָבא רבים גדולים ונכבדים.

87 §

בעת אשר הִגדילו הצרפתים לעשות את הגדולות האלה, לָחמו גם האנגלים ברוח גבורה כמוהם, אך לא הצליחו לעשות גדולות ונצורות כמוהם. במנוחת לבב וּבְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט צָעדו האנגלים מצעדי גבר בתוך רבבות אלפי כדורי מָוֶת אשר יִיָרוּ מִסוֹלְלוֹת הרוסים עליהם, וילכו בסדרים ומערכות הלוך וקרוב אל המבצר הנורא הנקרא בשם רעדאן, ובידים מהירות הציבו סֻלמים גבוהים על חומות המבצר ויעפילו עֲלוֹת על תועפותיהן ומשם התפרצו ויבואו בתוך המבצר פנימה, אך הרוסים החבירו שם את סוללותיהם ופתאֹם הִרעימו עליהם מָוֶת ואבדן עד כי במֶשך שעה וָחֵצִי השחיתו בהם יותר מֵאַלְפַּיִם וארבע מאות איש, ולאחרונה נִלחצו האנגלים להסוג אחור עמוסי פצעים ומכות חדרי בטן. אך בכל זאת ישועות בל נעשו לסעוואסטאפעל, כי אחרי אשר נִלכד המבצר הנורא המכונה בשם מִגדל מאַלאַכֿאָוו ראשית גבורת רוסיה והמבצר החזק הנקרא בשם „משור הקטן“ גם מגדל הַתָּוֶךְ, ירד מסעוואַסטאפעל עֹז מבטחה, ועל כן צוה גאָרטשאַקאָוו לעת ערב למַהר וּלְפַנוֹת את העיר ולצאת ממנה, אך בטרם צאתם הציתו הרוסים אש בַּאֲבַק השרֵפה אשר בתוך הַמִנְהָרוֹת מתחת לארץ, ומהרה קל התפוצצו יתר המבצרים והצריחים הבחונים והמגדלים בקול רעם ורעש אדיר וחזק, גם הִטביעו את יתר צִייֵהֶם האדירים במצולות ים. הנה כי כן נפלה סעוואסטאפעל מָעוֹז הים אשר צָרוּ עליה הצרפתים והאנגלים, התוגרמים והסרדינים עשתי עשר חֹדֶש, ואחרי אשר הטילו עליה רִבּוֹ רבבות כדורי שחת ששל מאות ושנים ועשרים יום בלי הפוגה. המלחמה הזאת היא הגדולה והנפלאה וכבירה בעלילות גבורה יתר הרבה מכל המלחמות אשר התחוללו בעת החדשה עד הימים ההם. בתשיעי לחֹדש סעפטעמבער הִסִיעַ גאָרטשאַקאָוו את פליטת צבאות הרוסים מפאת הדרומית אל פאת הצפונית מסעוואסטאפעל ויעבירם דרך גשר האניות אשר הֵכִין כבר, ואחרי עָברם שָׂרַף את הגשר, ואז לקח עֶמְדָתוֹ בפאה המזרחית בנפת ההרים. ובעשירי לחֹדש סעפטעמבער נסע פעליסיי במרכבת הנצחון בחוצות סעוואסטאפעל העשֵנה ומלֵאה ריח אֲבַק שרֵפה, גם שרים רבים ונכבדים נִלְווּ אליו, וכֻלם השתוממו גם על שרידי חרבות העיר ועל משואות מבצריה ועל כל חָסנה ועזוז נוראותיה, ורק אז נודעו להם כל הגבורות העצומות אשר עשו חיל מלכי הברית במלחמה הנוראה הזאת, ומה גם גבורות הצרפתים אשר באמת היו רק הם רוח הַחַיָה בכל הליכותיה. בעשתי עשר יום לחֹדש סעפטעמבער באו כל צבאות מלכי הברית בתוך העיר אשר עלה עוד עשָנה וקיטור לוהט על כל מדרך כף רגל, וימצאו שם שלל רב ועצום מאד: ארבעת אלפים כלי תותח ויתר כלי נשק במספר רב, כדורי עופרת, אֲבַק שרֵפה, עֲצֵי בנין לאניות מלחמה גם אוצרות בָּר ואסמים מלאים כל זני אֹכֶל נפש. אולם בכל זאת לא נִגרע מֵעֹז רוסיה דָבָר, וגם בנפול מבצר סעוואסטאפעל לא נפל מכבוד הממלכה האדירה בתבל מאומה, עוד התנוסס נשר רוסיה בעל שני הראשים על חֲצִי הָאִי קְרִים כבראשונה, כי הנשיא גאָרטשאַקאָוו הגביה כנשר על תועפות ההרים אשר מִקֶדֶם לעיר, ומשם לא יוכלו מלכי הברית להתיצב לשִטנה לו מֵהִתְחַבֵּר עִם יתר מדינות רוסיה. גם עסטרייך מָשכה כבר את ידה ממלכי הברית, ופרוסיה וְרֻבֵּי ממלכות ברית אשכנז נָטוּ גם הם אחרי רוסיה. ואף אמנם כי הִפליאו הצרפתים לעשות במלחמה הנוראה הזאת, אך הִרבו מאד במחיר כבודה, כי הוציאו רבבות בני עַמָם אל הורג, גם העמיסו עוד עליהם חובות עצומות, יותר מאלף וחמש מאות מילליאָן פֿראַנק, וכל תועלת לא היתה להם, לא לקחו מדרך כף רגל מאדמת רוסיה ולא יכלו להחליש אותה ולהַצעירה, כי במה נחשבה סעוואסטאפעל עִם כל עֻזָהּ וחסנה מוּל יתר הָעֹז וְהַחֹסֶן והחיל אשר להממלכה האדירה והכבירה הזאת? גם אנגליה, אשר גם היא עשתה חיל (אם לא כהצרפתים), יצאה מהמלחמה הזאת מבלי כל שָכָר לפעולתה, ובעד כבוד מנַצחים אשר קָנתה אז, הִקריבה רבבות מבחר גבוריה לשחת ופזרה הון עתק מאד לא לעזר ולא להועיל לה ברב או במעט.

88 §

ונאפאלעאן השלישי אשר כל ישעו וכל חֶפצוֹ במלחמת קְרִים היו רק להשיג את המטרה אשר הציב לו בעלותו על כסא המלוכה, הלא היא לחַדש את כְּבוֹד נשק הצרפתים כקדם ולהעלות את צרפת על גַפֵּי מרומי התהִלה והנצח, לבש גֵאות וַיָגֶל כבודו בראותו כי במלחמה הזאת השיג את מטרתו, ולא שָׂם לבו כי השיג אותה במחיר יָקר מאד, במחיר דְמֵי מבחר גבורי צרפת ובני מְרוֹם עַם הארץ, ועתה אחרי אשר אין לו לְקַוֹת עוד מהמלחמה, נכספה נפשו לעשות שלום עִם רוסיה אף כי הסתיר זאת תחת מסוה הדומיה ומַעטה הגאוה. אך קיסר רוסיה אשר נצחון הצרפתים לא עשה רושם גדול ברחבי ארצו האדירה, לא אָץ לבקש שלום אחרי הנצחון ההוא פן ירַבו מלכי הברית במחירו, ולא שעה אל עסטרייך ופרוסיה אשר הֵאִיצוּ בו על דבר השלום ההוא. ומלכי הברית אשר ידעו את מחשבות קיסר רוסיה ושריו היושבים ראשונה במלכות, נִלחצו להתיצב גם אחרי נצחונם במערכות מלחמה, מיראתם פן תתחדש המלחמה ביתר עָז עוד מבתחלה. ויותר מכֻּלם הִתְעַתְּדוּ האנגלים הגאיונים למלחמה חדשה, כי הם בגאוַת לבם האמינו כי נִקלה כבודם בעיני כל מלכי ארץ בהיותם במדרגה שניה מהצרפתים בנצחון הזה, וַיֵחָלְצוּ למלחמה חדשה על רוסיה בים וביבשה לעשות להם שֵׁם בגבורים כהצרפתים. ועל פי האנגלים התעורר גם שלטון תוגרמה לשלוח צָבָא רב תחת פקודת אָמאַר פּאַשאַ אל אזיה הקטנה אשר שם נגפו תמיד אנשי חילו לפני הרוסים בכל מלחמותיהם. גם הצרפתים התאוששו אז להוכיח לרוסיה כי עוד ידם נטויה עליה למלחמה, כי נאפאלעאן שלח אז את קאַנראָבּערט לשטאָקהאָלם להביא את שוועדען במסורת הברית עם מלכי המערב, ואחד מתנאי הברית ההיא היה לבל תתן שוועדען מארצה מדרך כף רגל להרוסים מבלי רְצוֹן מלכי המערב. כי רוסיה בִקשה מאת שוועדען לתת לה במחיר אשר יושת עליה חבל אחד מחוץ ים נאָרוועגען לבעבור יוכלו הלאַפּלאַנדים החוסים בצֵל רוסיה לצוד שם צֵיד דגים ככל אַוַת נפשם מבלי מפריע. אך נאפאלעאן בערמָתו חָשַׂד את רוסיה כי רק עָרֹם תערים בזה ומזִמתה לעשות שם חוף לאניות מלחמתה, ועל כן התאמץ להתיצב לה לשִטנה בדרך ולהפר את מזִמתה.

89 §

והנה אחרי אשר ידענו כי הַצִיִים האדירים אשר למלכי הברית לא עשו גדולות בים הקדמוני ובים השחור, כי הם גם כל רבבות גבורי חֵיל היבשה לא עצרו כֹחַ להחליש את רוסיה גם אחרי לְכוֹד את סעוואסטאפעל, כי היא נשארה עוד רַבַּת אוֹנִים וכבירת כֹחַ מכל מלכי הברית, לא יִפָּלֵא בעינינו אם קיסר רוסיה האוהב שלום באמת לא אָץ לבקש אז שלום, כי בהיות מלכי הברית שִכּורים עוד מִיֵין נצחונם, אולי יַרבו במחיר השלום, ועל כן הוחיל הקיסר לעת מצוא אשר יצלחו גם הרוסים לצאת כגבורים מְנצחים מהמלחמה ההיא יותר מהם, ואז רק אז יוצא את דְבַר השלום למענהו לכבוד ולתפארת. וההצלחה ההיא הופיעה אחרי ימים מעטים באמת, והרוסים התנוססו בכבוד הנצחון באזיה הקטנה עד כי מלכי הברית קפצו את פיהם מִבַּקֵשׁ מרוסיה גדולות ונצורות במחיר השלום. כי באזיה הקטנה היתה יד הרוסים תמיד על העליונה בכל מלחמותיהם עם התוגרמים, וכראות השלטון כי אָזלה יד אנשי חֵילוֹ, שלח את וואַסיף פאַשאַ ראשית גבורתו אל מקום המערכה ושני שרים גבורי חיל עָמדו לִימִינוֹ, האחד אַנגלי ושמו וויליאַמס, והשני אונגארי ושמו קענט. אך גם הם לא עשו תושיה, כי הרוסים התגברו גם עליהם ויחלישו את אנשי חילם לפי חרב, עד כי לאחרונה נָס וואַסיף פּאַשאַ עם פליטת חֵילוֹ אל מבצר קאַרס, מבצר גדול וחזק מאד העשוי לבלי חָת מכל צר ואויב, ומשם לָחַם בגבורה ובחֵרף נפש על הרוסים הצָרים את המבצר. אולם גם בפעם הזאת נָשתה גבורתו ונגדע זרוע עֻזוֹ עד כי לא מצא לַמָוֶת תוצאות כי אם לפתוח את שערי המבצר לפני הרוסים ולהַסגיר לשבי נפשו ונפשות אנשי חילו, ובכ“ו לחֹדש נאָוועמבער באו הרוסים בשערי המבצר בתרועת נצחון, ושר צבא הרוסים, הלא הוא הגענענראל מוּראַוויאָוו⁹ הִטָה חסדו להתוגרמים המנֻצחים אשר נפלו בשביה, ויעש עמהם טובות כיד רוח הנדיבה הטובה עליו. והנה המבצר הגדול הזה אשר לקחו הרוסים בעזוזם וגבורתם, היה שֹׁוֶה בנזק מבצר סעוואסטאפעל ויהי תמורתו וחליפתו לרוסיה, ואז יכלה ממשלת רוסיה לחתור אל דרך השלום רק מאהבת השלום ולא מיראתה את מלכי הברית. ואף אמנם כי דָאָה אָמאַר פאשא כנשר עִם צָבא רב וְעִם עִזוּז וְחַיִל אל אזיה הקטנה לעזור את התוגרמים, אך קָצר קָצְרָה גם ידו להציל את מבצר קאַרס, והרוסים הֵרִיעוּ על גַפֵּי מרומי קרת בעטרת תפארת הגבורה והנֵצח. הנצחון הגדול הזה הִפִּיל את מלכי הברית ממועצותיהם אשר יעצו לְרָעַת רוסיה, ואז הִטָה קיסר רוסיה אֹזֶן קשבת אל דברי השלום אשר שָׂם קיסר עסטרייך ומלך פרוסיה לפניו, וקיסר עסטרייך שלח אז את הנשיא פאול עסטערהאַצי לפעטערסבורג לַמְתִּיק שם עצה עִם הגראַף נעסעלראָדע איך לקרב את דבר השלום גם לירות אבן פִּנָתוֹ. ובכ”ז לחֹדש יאַנואר שָׂם קיסר עסטרייך ומלכי הברית אחד ועשרים אופנים אשר עליהם יִסֹב השלום. אחד מהאופנים ההם היה כי להנוצרים היושבים בתוגרמה יהיה משפט אחד וחקה אחת עם התוגרמים בכל הליכות המדינה, והשלטון התרצה אל כל האופנים ההם אחרי אשר לא יהיה עוד מקום לרוסיה להתערב בעניני תוגרמה. אחרי הדברים האלה התאספו מַלאכי מלכי הברית בפאריז (בכ"ה פֿעברואַר) לְיַסֵד את השלום על מְכוֹנָיו, ונאפאלעאן השלישי אשר הִתְעַלָה על ידי מלחמת קרים לכל לראש, היה לראש גם בִדְבַר השלום הזה, וישם את דבריו בפי שר מִשנהו על עניני חוּץ, הלא הוא הגראַף וואַלעווסקי איש פולאָני ובן הקיסר נאפאלעאן הראשון (בן אהובה – ), והוא היה רוח הַחַיָה באופני השלום. פרוסיה שלחה אֶל הוַעד (קאָנגרעס) הנכבד הזה את השר מאַנטייפֿעל ראש הסגנים (מיניסטער־פראֶזידענט) במלכותה, גם סרדיניה שָׁלחה את הגראַף המפֹאר קאוואוּר ואת המאַרקיז פֿאָן ווילאַמאַרינע אל הוַעד ההוא, וזאת היתה הפעם הראשונה אשר נִכבדה סרדיניה בעיני מלכי איירופא האדירים לָשֶׁבֶת בסודם וּלְחַוֹת דֵעָה בהליכות הפאָליטיק. ובשלשים לחֹדדש מאֶרץ (1856) יצא השלום לאור לשמחת לבב כל עַמֵי איירופא? ממשלת רוסיה לא נתנה מארצה מְלוֹא שַׁעַל למלכי הברית, כי חֶבֶל ארץ קטנה על חוף ים השחור אשר נתנה לתוגרמה במה נחשב הוא? הלא כמוהו כאין! רק לזאת נאותה רוסיה לבל תהי היא לבדה לְמָגֵן ומחסה על נשיאות מאַלדאַוואַ־וואַלאַכֿאַיי ועל הנוצרים היושבים בתוגרמה, כי גם למלכי הברית המשפט הזה, גם הואילה להשיב את קאַרס לתוגרמה, ולעומת זה השיבו מלכי הברית לרוסיה את סעוואסטאפעל ואת כל המקומות אשר תפשו להם במלחמה, ועל השלטון הטילו לתת עֲרֻבָּה על ההבטחה אשר הבטיח להם לְהַשְׁוֹת את הנוצרים היושבים בארצו אל התוגרמים בני עַמוֹ בכל משפטי המדינה. והנה ממוצא דְבַר השלום תראינה עינינו כי אף אם חָלוּ מַהלומות איומות ברוסיה בתגרת ידי המלחמה הנוראה הזאת, לא נגרע דָבָר מֵהֲדַר כבוד מלכותה וְחֹסֶן יְקַר גדולתה, כי היא נשארה הממלכה הגדולה והאדירה בכל ממלכות תבל כבימי קדם, ובמֶשך שנים מעטות התרפאה גם ממהלומות המלחמה ועוד הִרְבְּתָה לה רוב אוֹנִים מבראשונה, מלכי הברית לא הביאו כל תועלת לארצותיהן מכל עֻזָם וּגְבוּרָתָם וְנִצְחָם במלחמה הזאת, אך הֵרֵעוּ עוד להן רעות גדולות מאד, כי הוציאו את מבחר בחוריהם לְהֶרֶג רָב גם העמיסו עליהן חובות עצומות על לא דָבָר. רק נאפאלעאן מצא במלחמה הזאת חֵפץ, כי על ידה נשגב שְׁמוֹ לגבור משכיל וחכם מחֻכּם בהליכות המלוכה וארחות הדיפלאָמאטיע, על ידה נִתַּן עֹז ועָצמה, נֵצַח והוד לממלכתו, וכל מלכי ארץ חָפצו קִרְבָתוֹ, ודבריו נשמעו בחצרותיהם ובטירותיהם כדברי הָאוּרִים. והצלחתו הנפלאה לא אמרה עוד הוֹן, כי בימים ההם (ט"ז מאֶרץ 1856) יֶלֶד יֻלַד לו אשר יֵשׁב על כסאו אחריו וביתו יִנוֹן גם בדורות הבאים. אז עָמַד על מְרוֹם הררי ההצלחה והוד כסאו קָרַן כשמש בצהרים. אך תִּפְלַצְתּוֹ וגאוָתו ואהבת נפשו השיאוהו ללכת עוד בגדולות ובנפלאות ממנו, עֵינוֹ לא שָׂבעה עוד כָּבוֹד בכל הֲדַר כְּבוֹד מלכותו ובכל חֹסֶן גְאוֹן עֻזוֹ וְנִצְחוֹ, וַיִתְאָו לָשִׁית כסאות מלכים אחרים הֲדוֹם כִּסְאוֹ וְלָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לא לו בכל אפסי ארץ, וירא ה' וַיִנְאָץ…

8. רוסיה.

90 §

הקיסר ניקאָלאַיי התנוסס בגבורותיו כאחד מאדירי הקיסרים הידועים בדברי ימי עולם, עיניו ולבו היו כל הימים להגדיל את ממלכתו הגדולה ולהאדירה, להוסיף לה עֹז ותעצומות, נֵצַח והוד, וּלְתִתָּה עליון לכל ממלכות תבל. אנשי חֵילוֹ הרבים והעצומים היו גבורי כֹחַ מלֻמדי מלחמה אשר הוכיחו גבורתם ונצחם במלחמת הפרסים, התוגרמים והפולאָנים, ועליהם נוספו עוד המונים המונים חדָשים לבקָרים. שריו הגדולים היושבים ראשונה במלכות היו חכמים מחֻכּמים בהליכות המדינה והליכות הדיפלאָמאַטיע ודבריהם היו נשמעים בהיכלי כל מלכי ארץ. ברוב עֻזוֹ ותבונתו הֶעפיל הקיסר הנעלה הזה עֲלוֹת על מְרוֹם קץ הָעֹז והמִשרה, ובמֶשך ימי מלכותו הרבים הושיעה לוֹ יְמִינוֹ לְרַד לפניו כל אנשי מלחמתו ולתת יראת כבודו גם מֵעַל לגבולות איירופא, ובכל אשר פָנה הצליח. רוב מלכי התבל חָשבו אותו למופת המלכים, הגישו לפניו עצֻמותיהם במשפטי המדינות, הִתְחָרוּ לצאת בעקבותיו, וּבַאֲשֻׁרוֹ אָחֲזָה רגלם ויהי להם לעינים. רק באחרית ימי מלכותו הָהפך עליו גלגל הצלחתו, כי לא לעולם חֹסֶן תחת השמש, חק עולם הוא כל ימי עולם, כי מבלי מֵשִׂים נֶאחז בסבך מלחמה נוראה מול שני עמים אדירים ועשירים, הלא הם אנגליה וצרפת, אשר יָצאו לישע את שלטון תוגרמה, וההצלחה הוליכה לימינם את הנצח וְהָעֹז, ובטרם כָּלוּ ימי המלחמה ההיא, כָּלוּ ימי הקיסר הגדול הזה בתשעה עשר לחֹדש פעברואר 1855, ואלכסנדר בְּנוֹ הנָאוֹר עָלה על כסא מלכותו, ואור חָדש הופיע על רוסיה.

91 §

הקיסר אלכסנדר השני יָצא כשמש בגבורתו וַיָפֶץ את ערפלי העלטה אשר הֵלִיטָה מלחמת קרים את שְׁמֵי רוסיה בימים ההם. הן אמנם כי כבוד אביהו הקיסר וכבוד רוסיה כֻלה דָרשו ממנו לבל יָרֶף ידו מהמלחמה האיומה ההיא, והוא הִתְאַזָר עֹז ויוסף עֲשׂוֹת מלחמה, אך כאשר הוכיחה רוסיה כי לא נופלת היא ממלכי הברית, ותחת נִצְחוֹנָם בסעוואסטאפעל נָצחה היא באזיה הקטנה וַתַּעַשׂ לה שֵׁם, אז לא אֵחַר הקיסר לעשות שְׁלום־כָּבוֹד עם מלכי הברית, וכמלאך מושיע נִגְלֹה נִגְלָה לכל העמים החוסים בצִלו. עוד בעשרים וששה לחֹדש אויגוסט 1856 ביום אשר הָכְתַּר בכֶתר הקיסרית במאָסקוואַ המעטירה, הוציא ישועות מֵאוֹצַר לבבו הטוב והִפליא עֲשׂוֹת חסדים נאמנים, הנָחָה עשה לכל מדינותיו בהניח להם עשרים וארבעה מילליאָן רובל כסף מהמסים אשר לא שִלמו עוד לאוצר המלך, ארבע שנים עשה את רוסיה חפשית מֵהָרֵם תרומת אנשים לאנשי צָבא. פָּתַח את שערי ארצו לכל הפולאָנים המָחרמים והמִברחים באַשמת המֶרד, וַיָשֶׁב להם את נַחלותיהם ואת כל רכושם גם את תארי כבודם, ועוד טובות וחסדים רבים כאלה עשה ביום הַכֶּתֶר ההוא, גם על היהודים המסתופפים ברחבי ממלכתו, הֵאִיר אור גדול ונשקפה להם תקוה טובה כי עוד מעט יזכו בשווי זכיות ככל אזרחי הרוסים. כמעט שעברו שלשה שבועות אחר שְׁלוֹם פאַריז, הִתִּיר את אֲגֻדַת אנשי החיל אשר הִתְעַתְּדוּ לְהָגֵן על הממלכה בעת צר ומלחמה, גם הִמעיט את מספר אנשי הצבא אשר עָבדו את עבודתם ימים רבים, ובכן שָׁבוּ יותר משתי מאות אלף אנשי מלחמה אל מַצב האזרחים, וישובו איש איש לעבודתו בבית או בשדה. במועצות ודעת פָּעַל ישועות לטובת המסחור, הִרבה את מספר אניות הקיטור, מִלא את ידי עשירי בני ארצו גם בני ארצות אחרות לעשות מסלות ברזל בכל רחבי ממלכתו הכבירה, מָתַח את קַוֵי הטעלעגראַף מקצה ארצו עד קצה, הֵסִיר את משא השִלומים מֵעַל הסחורות המובאות מארצות אחרות לרוסיה, ועוד תקונים רבים גדולים וטובים פָּעַל ועשה הקיסר המרומם הזה להצליח את כל העמים החוסים בצִלו. יותר מכל הקיסרים אשר היו לפניו ברוסיה, פָּקַח הוא את עיניו להרים את קֶרֶן ההשכלה וחרשׁת המעשה בארצו, על פיו הֻקְמוּ בתי מִדרש למדעים שונים בכל מדינה ומדינה, ובתי ספר בכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר, שכר המורים עלה יתר הרבה מבתחלה, ובעלי חרשׁת המעשה ומלאכת מחשבת נָחלו כבוד והון יקר בעד תבונות כפיהם. מבתי הדפוס הוּקַל עֹל הבקֹרת (צענזוריע), מספר מכתבי העתים וספרי דברי הימים ירבו ויעצמו מדי שנה בשנה, ספרי חכמים וסופרים יציצו חדשים לבקרים בכל מֶרחבי הממלכה, ואור הדעת יָהֵל בכל המקומות אשר חֶשכת אִי־דעת רבצה עליהם עד ימי הקיסר הנאור הזה.

92 §

אחד מראשי מִפְעָלָיו הנשגבים, אשר אין עֲרוֹךְ אליו בכל פָּעלי המלכים לטובת האדם, הוא כי קרא דְרוֹר לשלשה ועשרים מילליאָן עבדי עולם ויוציאם מֵעַבְדוּת אדונים קשים לחֵרוּת עולם. כי עד הימים ההם היו הָאִכָּרִים עובדי האדמה מְכוּרִים לצמיתות להאפרתים בעלי הנכסים אשר עבדו בהם בפרך וחשבום כְּבַהֲמוֹת שדה וינחילום לבניהם אחריהם עם שדותיהם ובהֶמתם יחד, ואין קֵץ לכל האכזריות אשר עוללו לָמוֹ, כאשר מודעת זאת בכל הארץ. והקיסר הנאור והצדיק הזה אשר אין מספר לפעלי צִדְקוֹ ועל כל העמים החוסים תחת שֵׁבט מלכותו יָקוּם אוֹרֵהוּ, גָמַר אֹמֶר לעשות תשועת עולמים גם לרבבות עבדים מרודים ההם, להאיר עליהם אור הדרור ולתת להם משפט אזרחים בארצו הגדולה לטוב להם כל הימים. אמנם כָּבֵד מאד היה הדָבר גם למושיע וָרָב כהקיסר האדיר הזה, כי לא ביד חזקה וזרוע רָמה חָפֵץ הקיסר לִפְדוֹת את האכרים מבית עבדים, כי אם בצדק ובמשפט, אך רֻבֵּי האדונים הפרעונים (פֿהאַראַאָנען) נתנו כתף סוררת אל צִדקת אלֹהים כזאת, כי עַבדות האכרים לא נחשבה בעיניהם לעון אשר חֵטא, כי הַסְכֵּן הִסכינו בזה הם ואבותיהם וַאֲבוֹת אבותיהם מדורות רבים, „וּבַעֲשׂוֹת זֹאת מֵאָז לֹא חֲשָׁבוּהָ פֶשַׁע, כִּי כֵן יִמְתַּק כָּל מַר יִצְדַק כָּל רֶשַׁע“, ומה גם כי עַבדות עבדי עולם ההם היא מוֹצָא לכספם וְכוּר לַזָהָב יָזֹקוּ גם בְּחִבֻּק ידים וּבְחַיֵי תענוגים –. אך בכל זאת הוציא הקיסר את הצדקה הנשגבה הזאת לאור על פי אָפנים ידועים אשר גם להאפרתים בעלי הנכסים לא יאֻנה כל עָוֶל, ובתשעה עשר לחֹדש פֿעברואַר שנת 1861 יצא דבר פקודת הקיסר לקרוא לכל האכרים דרור, ובשבעה עשר לחֹדש מאֶרץ נִקראו דברי הפקודה ההיא בכל בתי תפלות הנוצרים גלוי לכל העמים, למען דעת כל עַמֵי הארץ כי חֻבַּל עֹל העַבדות מהאכרים בכל רחבי ארץ רוסיה. וּדְבַר שפתים אך למותר הוא להודיע מה רב ומה יָקר הַמִפְעָל הנשגב הזה אשר על פיו יצאו שלשה ועשרים מילליאָן עבדים מרודים מֵעַבְדוּת לחֵרות, וּמִשְׁפֵל מַדְרֵגַת הבהֵמה הֹעֲלוּ על גֶרֶם מַעלות האדם, ובניהם הוּחַנוּ ללמוד בבתי סֵפר לָשׁוֹן וָסֵפֶר וכל המדעים אשר מהם תוצאות חיים, וזולת כל אלה אין לְשָעֵר ולדַמות את הדברים הטובים אשר יצמחו עוד בימים יֻצָרוּ מֵהַמִפְעָל הנעלה הזה לטובת המדינה, לחֶברת האדם וּלְתִקוּן המדות ועוד רבות כאלה.

93 §

גם על דרכי המשפטים והשופטים פָּקַח הקיסר הנָאוֹר הזה את עיני כבודו, ויתן שופטי־שָׁלוֹם ושופטים נשבעים בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, שופטי צדק אשר אין לפניהם מַשוא פנים ומִקַח שוחד, לא ישימו פְדוּת בין בעלי כל דָת וָדָת, כקטֹן כגדול ישמעון, לא יָגורו מפני איש ולאמת יוציאו משפט. ואם אמרנו לְסַפֵּר וְלִסְפּוֹר כל הַתִּקוּנִים הישרים וכל מִפְעֲלֵי צדק וּמַעללי חסד אשר עשה הקיסר מיום שבתו על כסאו עד היום הזה, תקצֹרנה שפתותינו ולא ידענו סְפוֹרוֹת, כי אין להם מספר, וה' אלֹהים האוהב צדָקות ונותן עֹז ותעצומות למלכי צדק, הֵשִיב לו כצִדקו ויולך לִימִינוֹ את זרוע עֻזוֹ וְנִצְחוֹ לְרַד לפניו גוים עריצים גוֹיֵי קַו־קַז אשר אֵיבת עולם ומלחמה נִצחת להם ברוסיה, גם נְגִידָם הגבור הנערץ שׁאַמִיל אשר ימים רבים התיצב בַּעֲבִי גַבֵּי מָגִנוֹ ורעם גבורותיו מוּל צִבאות הרוסים גם הוא כָּרַע נָפַל לפני נֶשֶׁר רוסיה, כי בששי לחֹדש סעפטעמבער 1859 נִלחץ לָנוּס מהמערכה וּלְהִסָגֵר במבצר גְהוּנִיבּ מפני חרב הגענעראל באַריאַטינסקי, ולאחרונה נתן לַשְׁבִי עֻזוֹ ביד הגענעראל האביר ההוא וְהוּבל שְׁבוי חרב לפעטערסבורג, שם אכל לחם חסד מִפַת בַּג הקיסר ולקופת שתים עשרה שנה נתן לו חופש. וכל נפות הררי קַו־קָז היו לקיסר רוסיה לְמוֹרֶשֶׁת עולם, והקיסר הנאור ישלח אורו וְיִשְׁעוֹ גם אל העמים העזים והפראים יושבי ההרים ההם, ויש תקוה כי בימים הבאים יתהפכו גם העמים הַנֵאָרִים והנעורים ההם לעמים נֵאוֹרִים ואזרחים טובים ומשכילים –. במשך עשר שנים נכבשה ארץ רַבָּה ורחבת ידים לפני קיסר רוסיה, הלא היא הארץ הנשענת על גבול נהר יאַקסאַרטעס (סיר־דאַריאַ), גם ארץ הַחִוִי (Chiwa) וסמאַרקאַנד נִלכדה בגבורות הרוסים, ונפות טורקעסטאַן בפאת צפונית מערבית נֶהפכו למדינה רוּסִיָה הנקובה בשם טאַשקענט, עד כי גבול ממלכת רוסיה קרוב הוא כָעֵת ונוגע עד גבול מוֹרֶשֶׁת אנגליה בארץ הוֹדוּ המזרחית –. ביום העשרים לחֹדש סעפטעמבער 1862 חגו הרוסים חג גדול בעיר נאָווגראָד לפי מלאות אלף שנים מיום הִוָסֵד ממלכת רוסיה, ובשמחת החג ההוא הִתְעָרֵב שם גם הוד כבוד הקיסר ורעיתו הכבודה ובניו הנסיכים הגדולים וכל שרי היכלו וכל השרים היושבים ראשונה במלכות, גם כל העמים החוסים בצֵל הקיסר תקעו כף וישמחו ויעלזו בשמחת כל הארץ.

9. התקוממות פּאָלען.

94 §

למן היום אשר ישב הקיסר אלכסנדר השני על כסא מלכותו, שָׂם עיניו ולבו לטובת הפולאָנים ויחשוב עליהם מחשבות טובות, מחשבות שלום ואמת, להעלות אֲרֻכָה לְשֶׁבֶר רוחם וּלְרַפְּאוֹת פצעיהם האנושים אשר הִפְגִיעוּ בהם הימים הראשונים באשמת מְאַשְׁרֵיהֶם התועים והַמַתְעִים. התשועות הגדולות אשר עשה ברוסיה, עשה גם בפאָלען, ועוד יִתְרָה עשה לה בדברים רבים הדרושים לטובת יושביה. תחת פּאַשקעוויץ אשר הלך לעולמו ימים אחדים לפני צאת שְׁלוֹם פאַריז לאור, הֵקִים את גאָרטשאַקאָוו לנָגיד ומצַוה בפאָלען, וגאָרטשאַקאָוו אשר הֵגִין על סעוואסטאפעל ימים רבים כגבור משכיל, שָׂם צֶדק לְקָו וחסד למשקלת וַיְנַהֵל את הפולאָנים בשֵבט מישור וּמַקֵל נֹעַם כרצון הקיסר. בשנת 1856 הֶעביר הקיסר קול בכל הארץ כי סולח הוא לַעֲוֹן הפולאָנים אשר התפרצו מפני ממשלת רוסיה בשנת 1830, ויפתח לפניהם שערי ארצו, גם הֵשִׁיב להם, או לבניהם, את נכסיהם ונחלותיהם ואת תָּארי כבודם. ובשנה הבאה (1857) הקים להם בתי משפט טובים וישרים אשר על פיהם יִשַׁק כל הארץ, הִתִּיר ידם לעשות מסלות ברזל בכל רחבי ארץ פּאָלען להָניב חֵיל המסחור, ועיר ווארשוי התחברה על פי מסלת הברזל אשר לה עם כל מדינות רוסיה ועם כל יתר ארצות איירופא כעיר פעטערסבורג הבירה. בית מִדרש גדול לחכמת הרפואה ובית סֵפר להליכות דתי ודיני המדינה, נִפתחו במצות הקיסר בעיר ווארשוי לטובת הפולאנים. שנים רבות עשה להם הנחה מתרומת אנשים לעבודת הצבא, גם נתן להם רשיון לְיַסֵד חֶברה יקרה אשר חֻברה מטאפרתי פאָלען ואציליה להיות עיניהם פקוחות לְהֵיטִיב את מַצב עבודת האדמה (איינע לאַנדווירטשאַפטליכע געזעללשאַפט) וּמוֹשָׁבָה הראשי יהיה בווארשוי, ובכל עת ועת יש להם המשפט להתאסף יחד לַמְתִּיק עֵצָה ולעשות פליליה אֹדות הענין הנכבד הזה אשר ממנו תוצאות חיים לרבבות עָם. ליושבי הערים נתן הקיסר רִשְׁיוֹנוֹ לבחור עליהם שופטים ושוטרים כטוב וכישר בעיניהם לַנְחוֹתָם בדרך יֵלכו ולהורותם את המעשה אשר יעשון. בבתי הדואר¹⁰ גם בבתי המשפט הנקובים בשם חדרי הגבול, הוּשַׁב לשון פולאָנית תחת לשון רוסיה כבראשונה. במשפטי הדת והאמונה הקאטולית, שָׂם הקיסר הנָחות רבות ולא שלח ידו להשפילה לפני דת היוָנית השלטת ברוסיה, ועוד טובות רבות כאלה עשה הקיסר הטוב הזה להפולאָנים, ועוד רבות כאלה חָשַׁב לעשות עמהם עד אשר יִמָשְׁכוּ אחריו בעבותות אהבה נאמנה, הוא יהיה להם לאב ולאדון מלא רחמים, והם יהיו לו לבנים ולעבדים נאמנים. אפס כי בכל אלה לא הֵפִיק עוד הקיסר הצדיק הזה רָצוֹן מאת הפוֹלאָנים, ועוד בשנת 1859 נשמע קול תלונה בארץ פאָלען על ממשלת הקיסר. והתלונה ההיא התגברה מיום ליום, ויודעי בינה לעתים ידעו אל נכון כי התלונה ההיא תֵהָפֵךְ בימים מעטים לסער גדול, וכל הפולאנים יתפרצו וימרדו בקיסר רוסיה. כי הפולאנים נִתעו אז בשוא ויאמינו כי מלחמת קְרִים הֶחלישה את רוסיה עד כי אין בה כֹּחַ עוד לעמוד לפניהם אם יֵצאו בחרב לקראתה, גם בָטחו על תֹּהוּ וַיְקַווּ כי צרפת ענגלאַנד ותוגרמה אשר זה מעט לָחמו ברוסיה בחֵמה שפוכה, יקומו עתה ויעזרו להם לְהִלָחֵם ברוסיה וְלָשׁוּב לקדמתם. ורבים אשר הֵיטִיבוּ לראות כי מלכי הברית ההם לא ישלפו חרבם מתערה למענם, קִווּ כי גם מבלי עזרתם יצלח להם להוציא את מזמות לבבם לאור כאשר הצליחו האיטלקים בהתקוממם יחד בחרב שלופה לחַבל מעליהם עֹל עַם אחר וְלָשׁוּב לקדמתם להיות לְעַם אחד. גם רבים מאפרתי פאלען אשר יָראו פן יתחבר קיסר עסטרייך ומלך פרוסיה אל רוסיה לעזור לה, שָׁבוּ וַיַשְׁלוּ את נפשם בתקותם אשר קִווּ אז כי עוד מעט יתפרצו האונגארים מפני קיסר עסטרייך, ובנפות רהיין תתחולל מלחמה גדולה, עד כי תהיינה ידי עסטרייך ופרוסיה מלֵאות עבודה להשקיט את הסערות הגדולות המתחוללות עליהן ולא יבואו לעזרת רוסיה. על פי הדברים האלה ועוד רבים כאלה ויותר עוד על פי הדמיון העז אשר עשר יָדוֹת להפולאָנים על יתר עַמֵי איירופא ועל פי בִּטְחוֹן תֹהוּ וְתִקְוַת הבל אשר הֵרִיחוּ אותם הַמִבְרָחִים (עמיגראַנטען) מארצות רחוקות נועצו לב יחדו להתקומם כאיש אחד חבֵרים על ממשלת רוסיה, ויאמינו אֹמֶן כי חֶפצם בידם יצלח לְחַדֵשׁ ימיהם כקדם.

95 §

עוד בשנת 1860 אשר נועדו אז קיסרי רוסיה ועסטרייך ומלך פרוסיה בעיר ווארשוי, רָעמו אפרתי פאָלען פנים וַיֵרָגְנוּ בחדרי משכיתם על השליטים ההם אשר חָלקו את ארצם ביניהם, ויתאספו בסֵתר להמתיק סוד ולהתיעץ על דְבַר המֶרד בממשלת רוסיה הַצָפוּן עוד בחֻבם. וביום 29 נאָוועמבער, יום־השנה (יאַהרעסטאַג) לְמֶרֶד הפולאנים בשנת 1830, נָהרו המונים המונים אל בית התפלה אשר שֵׁם „כַּרְמֶל“ נקרא עליו (קאַרמאַליטען קירכֿע) לְתַנוֹת שם על כבודם כי גָלָה מהם, והכֹּהנים הקנאים הוסיפו להעיר ולעורר בלבות ההמון זכרונות ימי קדם ורגשי שנאה לממשלת רוסיה, ולאחרונה שָׁרוּ כל העם שירי מֶרֶד וישובו לבתיהם מְזֵי אש המשטֵמה ולחֻמי רֶשֶׁף הנקמה –. אולם הנשיא גאָרטשאַקאָוו ראה און ולא התבונן, ויהי כמחריש. אך בחמשה ועשרים לחֹדש פעברואר 1861 יָספו עוד הפולאנים לַמְרוֹת כבוד הממשלה וביתר עָז עוד, כי אז היה יום השנה למלחמת גראָכֿאָוו בשנת 1831 אשר נלחמו אז הפולאנים בחיל רוסיה, ואת היום ההוא הואילו לעשות יום חג ומועד ולכבדהו בָּאוּרִים ובשירים ובהמון חוגג. לעת ערב יָצא חוצֵץ הָמוֹן רב ועצום מִשׁוּק הישן ומבית תפלת פוילינה, ולפניהם התנוסס נֵס מלוכת פאָלען עִם הנשר הַלָבָן, ובידי הֶהָמוֹן לפידים ונרות ודגלים, וכֻלם משוררים שירי אהבה לארצם ושירי זִמרה לכבוד דתם. כמשפט הזה סבבו בשוָקים וברחובות ווארשוי, ומרגע לרגע נוספו עוד עליהם המונים המונים ויהיו לַאֲגֻדָה אחת וְחַיִל גדול. מגמת פני המסע הכבד ההוא היה היכל הַנְצִיב אשר שם נִקהלו כל אפרתי פאָלען ואציליה אשר עֵינָם ולבם להיטיב את מצב עבודת האדמה, לְהַמְתִּיק עֵצָה ולהביא פלילה אֹדות חֵרוּת האכרים אשר מצאו לטוב להם בעת ההיא לבעבור תהי גם יד האכרים עמהם להרים יד בממשלת רוסיה, כי הם ידעו נאמנה כי עוד מעט יקרא קיסר רוסיה להאכרים דרור, ועל כן חָפְצוּ לְקַדֵם פני הדבר ולמשוך בזה את לבות האכרים אחריהם. והנה בטרם יקרב ההמון הרב ההוא אל היכל הַנְצִיב, הקדימו אותם אנשי חַיִל רוכבי סוסים משומרי העיר לעצור הליכתם ולהפיצם, אך הם הִקְשׁוּ אליהם ויתיצבו לקראתם בזרוע נטויה עד כי נִלחצו אנשי החיל לְהַכּוֹתָם בכלי הנשק אשר בידיהם ואנשים רבים כֻּסוּ בפצעים וחבורות, ואנחנו לא נדע אם נפלו גם חללי חרב ביום ההוא כאשר העבירו הפולאָנים קול בכל רחובות קריה, או אם בָדְאוּ זאת הפולאנים מלבם. ביום המחרת לבשו כל יושבי העיר בגדי אבל, ובשבעה ועשרים יום לחֹדש פֿעברואר הובילו לַקְבָרוֹת את אחד העם אשר לפי דבריהם הֶערה למות נפשו על אהבת ארץ מולדתו ונפל חלל לפי חרב הרוסים, וַיִקָהֲלוּ קהל גדול מאד לעשות לו את הכבוד האחרון הזה. אך אנשי חֵיל רוסיה באו גם בפעם הזאת להפיצם וּלְהַתֵּר אֲגֻדָתָם אשר לא כַדָת, והפולאָנים בָּזוּ להם לעגו להם גם השליכו עליהם אבנים וַיְעַפְּרוּם בעפר. אז נִלְאוּ אנשי החיל נְשוֹא עוד, וישלפו חרבם מתערה לגרש את ההמון בחֶזקת היד וּבחֻמם הֵמִיתו שלשה אנשים. לַדָבָר הזה קָם שָׁאוֹן ורעש גדול בעיר, עד מהרה סֻגרו כל החנויות ורבבות עָם התרוצצו בסערת נָקם וקול המולה נוראה, ואת הנופלים בחרב הניחו בארונות קרשים וישאום על כָּתֵף בכל חוצות העיר –. שמעה הממשלה החפֵצה בשלום פאָלען את הדבר הרע הזה וַתִּתְעַצֵב אל לבה, והנשיא גאָרטשאַקאָוו הודיע גלוי לכל יושבי ווארשוי כי צר לו מאד אֹדות המִקרה הזה, וַיְצַו להביא במשפט את האנשים אשר ידיהם שָׁפכו דְמֵי מלחמה בשלום, גם צִוָה להוביל את הַמוּמָתִים בכבוד גדול אל בית מועד לכל חָי, ואת יְדֵי אפרתי העיר ונכבדיה מִלֵא להרים מכשול מדרך עַמָם, לשקוד על דרכי השלום ולהתאמץ לבל תאֻנה עוד רעה בעיר. אחרי כן שלח הנשיא דברי אמת אל הוד הקיסר, וַיְגַל את אזנו כי לא אנשים פרטים לבדם אך כל הפולאנים יחד שואלים ודורשים עוד דברים מאת הֲדַר כבוד מלכותו, ולא ינוחו ולא ישקטו עד עשותו ועד הקימו את משאלות לבבם. והקיסר הצדיק לא פָקַד אַפּוֹ על הפולאנים המבעטים בכל הטובות הרבות אשר עשה עמהם ומבקשים עוד גדולות ונצורות, אך הוסיף עוד להפליא חסדו וטובו להם, כי בששה ועשרים לחֹדש מאֶרץ 1861 הופיעה פקודתו הרוממה אשר תוכה רָצוּף אך טוב וחסד להפולאנים: להקים מקרב אחיהם שרי יועצי מדינה בעיר ווארשוי על יד שרי הקיסר, בסודם יבואו ראשי הכֹּהנים ובני מְרוֹם האפרתים והאצילים, ובידיהם הָעֹז וְהַכֹּחַ להשכיל להיטיב לבני עַמָם בהליכות עולם ובהליכות דתם ואמונתם גם באָרחות החכמות והמדעים בבתי מדרשיהם ובתי ספריהם. ביד הפולאנים לבחור להם מקרב עדתם שרים ויועצים גם ביתר המדינות והגלילות והמחוזות בארץ פאָלען. הלמודים בבתי הספר הגדולים עִם הקטנים ישֻׁנוּ לטוב, גם יפָתחו בתי מִדרש גבוהים חדשים וטובים להגדיל חכמה ולהאדירה. ולאות נאמן כי הטובות הגדולות ההן תצאנה לאור מבלי כל מפריע, הֻקם המאַרקיז הפולאָני אלכסנדר ווילאָפּאָלסקי לִמְנַהֵל וּמְנַצֵחַ על סוד שרי היועצים אשר עיניהם צוֹפִיוֹת הליכות הדת וההשכלה ומשפטי המדינה. השר הפולאָני הזה היה מראשי הקושרים בשנת 1830, וימים רבים ישב בלונדון בְּמַלְאֲכות בני עַמוֹ. אך בשובו אחרי כן לארצו, היתה רוח אחרת אתו, ואף בהיותו פולאָני מלֵדה ואחד מראשי מָגִנֵי העם, חכמתו וישרו עמדו לו לדעת אמונה אֹמֶן כי הפולאנים לא יצלחו עוד למלוכה, ורק בהתחברם לרוסיה ובסורם אל משמעתה, רק אז ייטב להם ולא יִכָּחדו מהיות עוד לגוי גדול שומר דתו ואמונתו אשר מושליו ושופטיו ממנו יהיו ואשר לו בתי משפט ובתי ספר מיוחדים לפי רוח לְאֻמָם גם שפתם אתם ולשונם מתהלכת בארצם. לא כן אם יתפרצו מפני אדוניהם קיסר רוסיה, כי אז הם צופים אֱלֵי חרב וְאַבְדָן, ובפועל כפיהם יקריבו קִצָם ויפלו למשואות וַאֲשָׁמָם יהיה בראשיהם.

96 §

אך לא רבים מבני הפולאנים חָכמו השכילו וַיָבִינוּ לאחריתם כהשר החכם ההוא, כי רק אפרתים מעטים נתנו לדבריו הנכוחים צדק, אך יתר כל האפרתים והאצילים, גם הכֹּהנים הגדולים עם הקטנים ומַרבית אזרחי פאָלען לא מצאו חֵפץ בכל הטובות והחסדים אשר הִרבה הקיסר לעשות עמהם, ויבקשו גדולות ונפלאות מהם: להשיב את מלוכת פאָלען לקדמתה ולכבודה הראשון וּלְהָרֵם קֶרן בני עַמם בכבוד כבשנים קדמוניות. בכל ערב וערב התאספו אפרתי ווארשוי ואזרחיה אל מְקוֹם שם קבר האנשים אשר נפלו חלל במהומת פֿעברואַר, שם שָׁרוּ את שיר לְאֻמָם (נאַציאָנאַלהימנע) ושם המתיקו סוד ויתיעצו על צפונותיהם. הממשלה התאמצה להשקיט את סערת לב המתקוממים בידי שוטרי הפאָליציי ובתחבולות רבות ושונות, ובראותה כי כל אלה לא לעזר ולא להועיל, הוציאה משפטה (בששי לחֹדש אפריל 1861) לְהַתִּיר אגֻדת האפרתים אשר הקימה לטובת עבודת האדמה, יען כי מהם נפתחה רָעַת המֶרד. אך לדבר הזה התגברה עוד חמת הפולאנים על הממשלה ביתר עָז מבתחלה, ובשביעי לחֹדש אפריל בבקר נהרו המונים המונים אל בית קברות האנשים הנופלים במהומת פֿעברואַר, וישובו משם ברגש ובידיהם ענפי עצים ועל ראשיהם זֵרֵי עֳפָאיִם מֵעֲצֵי בית הקברות ההוא, ובעברם לפני ההיכל אשר התאספו שם האפרתים וְשָׂרֵי החֶברה לטובת עבודת האדמה, שרו כֻלם פה אחד את שיר לְאֻמָם, ועל מַעקה ההיכל הֻצַב נשר הלבָן אשר להפולאָנים. משם נסעו ההמונים האלה ונוספו עליהם עוד המונים המונים ויגיעו עד היכל הגראַף זאַמאָייסקי אשר היה נְשִׂיא חֶברת האפרתים לטובת עבודת האדמה כל ימי היותה ורוח החיה באופני המרד, וידרשו שלומו ויברכוהו בקול גדול, ולאחרונה התאספו באלפיהם ויתיצבו נֹכַח היכל הנשיא גאָרטשאַקאָוו וישאו קולם וישירו את שיר לאֻמם. הנשיא צִוָה את צִבְאוֹת חֵילוֹ לצאת מזֻינים לקראת הקושרים, והוא רכב בראשם ויבקש מאת ההמון לְהִתְפָּרֵד ולשוב לבתיהם. אך ההמון דָרַשׁ ממנו כי בראשונה יְצַוֶה לאנשי החיל לשוב אל מקומם. הנשיא חשב מחשבות רגעים אחדים ויתן אוֹת לאנשי החיל לָשׁוּב אחור. גדוד אחר גדוד הניחו את מקומם, והפולאנים מִלאו שחוק פיהם, שרקו ויהתלו אחריהם, ויאמינו כי ידם רָמָה ואנשי החיל נִחֲתוּ מפניהם, וּמְאַשְׁרֵיהֶם חִזקו עוד את לבבם להאמין כדבר הזה אשר אין לו שחר. ביום המחרת התאספו הפולאנים עוד הפעם, ולעת ערב נסעו ברבבותיהם ויתיצבו שנית לפני היכל הנשיא גאָרטשאַקאָוו גם ברחובות אשר על יד ההיכל, ולא יָראו ולא פָחדו מפני אנשי החיל אשר יצאו חמושים לקראתם. לשוא דִבר עִמהם הנשיא טובות, לשוא שִׁחֵת את דברי השלום והאמת, גם כל תחבולותיו לא הועילו לְהַתֵּר חַרְצֻבּוֹת הקושרים ולהפרידם. אז נִקראו דברי המשפט והדת אשר יֵעָשׂוּ להמורדים במלכות, וכל הַתֻּפִּים עָנוּ בקול רעם, אך ההמון לא שָתוּ לבם שם לזאת. שלש פעמים צוה הנשיא לעשות כדבר הזה, אך הפולאָנים הֵרִימוּ במרום קולם, שָׁרקו וַיִרְקְעוּ ברגליהם גם השליכו באבנים. אז צֻווּ אנשי החיל לגרש אותם בחזקת היד ובחרבות שלופות, אך כרגע התנגשו ויבואו עוד הָמוֹן רב ובידיהם צַלְמֵי קדושיהם ואותות דתם ואמונתם, ובתוכם גם כֹּהנים רבים עם צלבים, לְהָגֵן בזה על בני עַמָם לבל תִּגַע בהם יד. שתי שעות רצופות נִצבו אנשי החיל על מקומם מוּל ההמון הסוער הטופל עליהם דברי בוּז ונאצה, אך לאחרונה לא עצרו עוד כֹּחַ למשול ברוחם ולשמוע כלמות וגדופים, ויתנפלו על הפולאָנים בכלי נשקם כמצֻוה עליהם. אך גם אז לא יָרוּ על ההמון רק הרעימו בכלי נשקם ברום הרקיע להפחידם ולהפרידם. אפס כי הפולאנים השליכו מחלוני הבתים אבני קלע גם יָרוּ בקני רֹבֶה על אנשי החיל וימיתו בהם שני אנשים, ורבים מהם כֻּסוּ בפצעים אנושים, ואז התמרמרו אנשי החיל וַתַּעַל חמתם באפם עד להשחית וַיָרֹבּו על ההמון וכרגע הִפִּילוּ בהם שלשים איש ארצה ורבים התבוססו בִדְמֵי פצעיהם. כל ההמון צעקו צעקת מָוֶת ובמהומה נוראה נָסוּ בשבעה דרכים, והסער הגדול קם לדממה. ביום המחרת הֶחזיק הנשיא את המשמר בכל אפסי ווארשוי, הסיר את שרי יועצי העיר מפקודתם, והעיר נחשבה כעיר הנדחת המתפרצת מפני הוד כבוד מַלְכָּהּ אשר הִפליא חסדו לה.

97 §

אך בכל זאת לא שָקעה עוד האש, כי המון האנשים הנסים מהשוָקים והרחובות מפני נשק אנשי החיל, החישו מפלט למו בבתי התפלות, והכֹּהנים הקאטולים הִסתירו אותם בסֵתר כנפיהם ויוסיפו עוד לְאַזֵר זִיקוֹת השנאה אל הממשלה בלבות הַנִמְהָרִים ההם. השר הישר ווילאָפּאָלסקי מִלא פיו תוכחות וַיוֹכַח את הכֹּהנים על דרכיהם, גם הֶרְאָה אותם לדעת כי הם מביאים על בני עַמָם רעה לא יוכלו כַפרה, אך הם לא אבו ולא שמעו לו. והנשיא גאָרטשאַקאָוו נִסה דָבָר אל פֿילאָקאָווסקי נשיא הכֹּהנים (ערצבישאָף) וישאל ממנו להוציא דְבַר חֹק ומשפט לבל יוסיפו עוד הכֹהנים הרודים על ידו לָפַחַת רוח משטמה בלב צאן מַרעיתם, אזי גם הוא הֵשִׁיב את פניו באמרו כי נִלאה עוד נְשוֹא בְּבַלַע הממשלה משפטי דת הקאטולית ובתי תפלותיה. ומאז והלאה הוסיפו עוד הפולאָנים לעשות מעשים רבים להכעיס הוד הממשלה, והכֹּהנים לא כִהוּ בהם. אך כל מעשה הַכְּעָסִים ההם הֵלִיטוּ במעטה הדת והאמונה, וַיְכַסוּ בֶגֶד בֹּגְדִים בבגדי קדשי כנסיתם. בְּמוֹת הנשיא הפולאָני אדם צאַרטאָריסקי בפאריז בט“ו יולי 1861, נָהרו כל הפולאנים לבתי תפלותיהם ויעשו אֵבֶל כָבֵד על השר הזה אשר בשנת 1830 היה ראש המורדים ורוח הַחַיָה בכל אופני המֶרד ההוא, הכֹּהנים התפללו בעד נשמתו, והעם שרו גם שירי לאֻמם לַמְרוֹת מִצְוַת הממשלה, ויעשו עוד דברים רבים להוכיח שנאתם הנמרצה לרוסיה. בי”ב לחֹדש אויגוסט אשר הוא יום זִכָּרוֹן להתחברות ליטהויען אל פאלען בשנת 1501, חגו הפולאָנים בווארשוי ועוד ערים רבות את חג הזכרון ההוא ברוב הדר ותפארת, ולא שָעוּ אל פקודת הממשלה אשר פקדה לבל יחוגו אותו, גם לא שָׂמוּ לבם אל אנשי החיל אשר התיצבו לקראתם להפריעם ממעשיהם. בעשירי לחֹדש אקטאבער הֶראו עוד אותות משטמתם להממשלה, כי בהִתאספם יחד להוביל את נשיא הכֹּהנים מווארשוי לבית עוֹלָמוֹ, שרו עוד הפעם את שיר לאֻמם ויעשו מעשים אשר לא יֵעָשוּ על פי דתי הממשלה. וגם אחרי אשר הביאה הממשלה את כל ארץ פאָלען במַצב המָצור (בעלאַגערונגסצושטאַנד) (בי"ד אָקטאָבער), הוסיפו עוד הפולאָנים לְהַמְרוֹת את רוחה, כי ביום המחרת (בט"ו אָקטאָבער) התאספו המונים המונים בשוקים וברחובות לתת כבוד והָדר לזֵכר השר קאָסטיוסצקאָ אשר יום מותו חל ביום ההוא. ואחרי כן באו אל בתי תפלותיהם ויתפללו בעד נשמתו וישירו שירי לְאֻמָם ויוכיחו את שנאתם העזה לממשלת רוסיה. אז באו אנשי חיל ויעמדו על מְבוֹא שערי בתי התפלות וכל היוצא מהמה הובא אל בית האֵסור. ובהוָדע הדבר אל העם העומדים עוד בבתי התפלה, לא מָשׁוּ ממקומם ובאלפיהם נשארו שם כל הלילה. באור הבֹקר פרצו אנשי החיל אל בתי התפלות להוציאם משם בחֶזקת היד, ותהי צעקה ומהומה ומבוסה בין ההמונים הרבים ההם גם מהלומות אגרוף ומכות חדרי בטן. אך אז נוסדו כל הכֹהנים ובראשם הכֹהן הראשי ביאַלאָברזוועסקי ויסגרו את בתי התפלות על מַסְגֵר באָמרם כי באו בם פריצים ויחללום, ויגזרו אֹמֶר כי יהיו סגורים מִבּוֹא עד אשר תתן הממשלה עֲרֻבָּתָה לבל יהיה עוד כדבר הזה ולבל תפריע עוד את העם מעבודת אלֹהיהם.

98 §

בשלשים לחֹדשׁ מאַי הלך הנשיא גאָרטשאַקאָוו בדרך כל הארץ, ועל מקומו הֻקם הגענעראל סוכֿאָזאַנעט השני אשר היה לפָנים סגן המלחמה (קריגסמיניסטער), והוא הֶראה את הפולאָנים קשה ולא משל בם במקל נֹעַם כהנשיא גאָרטשאַקאָוו. אך לתקופות חדשים אחדים הניח את מִשְׂרָתוֹ, ויבוא תחתיו הגענעראל גראַף לאַמבּערט, אך גם הוא לא הֶאריך ימים על מִשְׂרָתו, כי שָׁאַל כן מאת הממשלה הרוממה, ועל מקומו בא הגענעראל לידערס, והוא חָגַר בעוז מתניו לָשׂוּם מִתְגוֹ באף המתקוממים ולהשקיע את אש המֶרד בחֹזק יד. על פיהו נפתחו בתי התפלות, והכהן הראשי אשר צוה לסגור אותם, נשא את עונו. והקיסר הנָאור אף כי היטב חָרה לו על הפולאָנים הבועטים בטובו וגועלים חסדו, בכל זאת לא הסיר טובו וחסדו מאתם ולא השיב את דבריו אשר דִבר להיטיב עמהם ולשַׁנות את מצבם בהליכות המדינה ובהליכות ההשכלה לטוב להם כל הימים. ובשמעו את תלונתם אשר הם מלינים על השר לידערס, הקים (בחֹדש יוני 1862) את אחיו הנסיך הגדול קאָנסטאַנטין לנציב (שטאטסהאַלטער) בפאָלען, וימַלא את ידו להוציא לאור את התקונים הטובים הערוכים בכֹּל לטובת הפולאנים, ואת השר ווילאָפּאָלסקי נתן לו לעֵזר בדברים הנוגעים להנהגת המדינה ודברי הריבות בין איש לרעהו, והגענעראל לידערס הֻקם לשר צבא החיל אשר בפאָלען. אז יצאו התקונים הטובים לאור כחפץ הקיסר הטוב והמטיב: עד מהרה נבחרו שרי יועצים ילידי פאָלען לעמוד בראש העם בערי המדינות ובערי הגליל, ועל פיהם יֵצא כל דְבַר חֹק ומשפט; הלמודים בבתי הספר שֻׁנוּ לפי דרכי הפולאנים ומשפטיהם בימים הראשונים, בית מדרש גדול הֻקם בעיר ווארשוי להורות שם מדעים שונים לבני הנעורים החפֵצים לשמוע בלמודים, ועוד דברים טובים כאלה נעשו אז בפקודת הקיסר. בני מְרוֹם האפרתים וּמָגִנֵי פאָלען באמת, אשר יד תבונתם גברה על יד הדמיון וחלומותיו, הֵרִיצוּ ידיהם אל הטובות הגדולים אשר עשה עמהם הקיסר, ויעזרו להממשלה בכל הליכות דרכיה הטובים והישרים. אך ההמון הרב היושבים בערי המדינות שמעו לקול שרים סוררים העושים במַחשך מעשיהם למרוד בקיסר רוסיה וזרועם נטויה להרוג ולהשמיד וּלְאַבֵּד את כל הנסוגים מאחריהם. בכל הערים שָׁרוּ העם שירי לאֻמם בבתי תפלותיהם, וַיְאַזְרוּ זיקות המֶרד גם בלבות אנשי שלום. במשך ימים מעטים שלחו אנשי מֶרִי את ידם וַיוֹרוּ כדורי מָוֶת על השר הגדול לידערס, על השר הישר ווילאָפאָלסקי גם על הנסיך המרומם קאָנסטאנטין אחי הקיסר, וכפשׂע היה ביניהם ובין המות. אפרתי פאלען ואציליה ובראשם הגראַף אַנדרעאַס זאַמאָייסקי¹¹ נִסחפו בשטף ההמון הרב והעצום אשר קשרו קשר על הממשלה, רבים מהם נתעו בשוא ויאמינו כי כן עשו וחֶפצם בידם יצלח, ורבים מהם עשו כן מיראתם את ראשי המורדים אשר בארץ ואשר בחוץ לארץ אשר ידם נטויה לרצוח נפשות האנשים המֵאנים לתת ידם עמהם בדבר המרד. גם בנפות רוסיה אשר לפנים היו תחת ממשלת פאָלען ואחרי כן חֻברו למדינות רוסיה, גם שם התקוממו הפולאָנים ויתאמצו להתפרץ מפני הממשלה ולהשיב את הנפות ההן אל מצבן הראשון להיות לאחדות עם יתר נפות פאָלען. כֹּה רָגשו הפולאָנים בכל רחבי המדינות אשר היו לפנים תחת ממשלת בני עַמָם, וכֻלם נוסדו יחד לשאול גדולות ונצורות מאת קיסר רוסיה: להשיב להם את כל משפטי המדינה וכל הליכות הממשלה כבראשונה, למַלאות את ידם לבחור להם מקרב אחיהם סגנים (מיניסטערים) ומחוקקים, להיות להם אנשי צָבָא מבני עַמָם ולחַבר את הנפות העתיקות המחֻברות לרוסיה אל ארץ פאָלען כבימי קדם. אם כל אלה יעשה להם הקיסר אז יֵאוֹתוּ להתחבר אל רוסיה ולסור אל משמעת קיסריה מבית ראָמאָנאָוו, ולא שָׂמוּ אל לבם כי הקשו לשאול דברים לא באים ולא יהיו, וחלומותיהם שוא ידברו ורק לְהַוָתָם יועילו.

99 §

דעת לנבון נקל כי לא קצרה יד הממשלה האדירה להַשביח שְׁאוֹן המֶרד בלהט חרב וּבְרַק חנית כמשפט למתפרצים מפני מלכיהם, אך הקיסר אלכסנדר השני אשר חסד ורחמים מְכוֹן כסאו, לא בָחַר בשפטים קשים כאלה, רק עשה תחבולות להרגיע ים סוֹעֵר זה ולהשיב את המנוחה אל כַּנָהּ מבלי אִבחת חרב וְשֶׁפֶךְ דמים. כי התקוממות הפולאנים היתה לו לשִטנה בדרכי הצדק וחסד אלֹהים אשר הוא עֹשֶׂה ואשר אִוְתָה נפשו לעשות עוד לכל העמים החוסים בצִלו, ועל כן חָתַר לעשות קֵץ אל השִטנה ההיא. וַיִוָעֵץ הקיסר להרים תרומת בחורים גבורי כֹחַ לעבודת הצבא בכל ערי ארץ פאָלען, יען כי מיושבי הערים יצאה אש המֶרד, אך על יושבי הכפרים אשר ידם לא היתה במֶרד ובמעל פָּסְחָה הממשלה ולא עליהם היתה הפקודה לְהֵחָלֵץ לעבודת הצבא בפעם ההיא. הפקודה הזאת הִרעישה את וואַרשוי וישם אותה כמרקחה, גם בכל עיר ועיר מערי בארץ פאלען אשר פקודת הקיסר ודתו הגיעה, אֵבל גדול להפולאָנים, מהומה ומבוכה, פִּיק ברכים וחלחלה ככל מתנים, וכל צעירי הימים אשר עליהם יצאה הפקודה, ברחו מֵהֶעָרִים אל היערים ויהיו לאגודות אגודות, ומיום ליום הָלַךְ מספרם הָלוֹךְ ורב עד כי היו לחיל גדול מאד. אז מצאו ראשי המורדים עת רָצון לשלוף חרב המֶרד מִתָּעַר ולשפוך כֹּבד מלחמה על ממשלת רוסיה, ויתנו כלי נשק וצדה אל גדודי הבחורים ההם וַיְלַמְדוּ ידיהם לִקְרָב וַיַנְחוּם במועצותיהם בְּתֹר מושלי העם לפי שעה (פּראָוועזאָרישע נאַציאָנאַלרעגירונג). כי בעת ההיא נוסדו ראשי המורדים ההם בוואַרשוי בסתרי סתרים ויהיו לְוַעַד הַתָּוֶךְ (צענטראַלקאָמיטע) ולמושלי העם לפי שעה, ועל פיהם יִשַׁק כל העם בהליכות המֶרד. ולמען מְשׁוֹך אחריהם את האכרים ויושבי הכפרים אשר היו עבדי עולם להאפרתים והאצילים, הֶעבירו שָׂרֵי הַוַעַד ההם קול וגם במכתב כי מהיום ההוא והלאה הם מְרִימִים עֹל העַבדות מעליהם ויוציאם לחֵרות עולם, האדמה אשר עָבדו עד הימים ההם והבתים אשר הם יושבים בתוכם יהיו להם לאחֻזת עולם ויתנחלו אותם לבניהם אחריהם, גם לשכירי יום (טאַגלאֶהנער) ולמשרתים ולכל איש אשר אין לו שדה ונחלה, יתנו מנכסי העם (נאַציאָנאַלגיטערן) נחלות שדה לא מצער משלשה צִמְדֵי כרם (מאָרגען) לבעבור יוציאו לחם מן הארץ וְיִהְיוּ טובים ומאֻשרים בארץ. קול הקריאה ההיא לא שב ריקם, כי המונים המונים מכל הכפרים ומכל עֲבָדִים נָהרו אל היערים ואל כל המקומות הנסתרים אשר נאספו שמה הבחורים הנסים מעבודת הצָבא, וְהַמִבְרָחִים (עמיגראַנטען) אשר בחסדי הקיסר שָׁבו לארצם, לנכסיהם ולכבודם הראשון, התיצבו בראש הקושרים ההם ויהיו לְשָׂרֵי צבאם ולפקידים ונגידים. אחרי כן נִפלגו לגדודים רבים ויתנפלו על הרוסים במקומות שונים לעשות בהם מלחמה ונקמה.

100 §

כראות שרי הועד כי המלחמה נָפוֹצֶת על פני כל הארץ וְקָצֹר קָצרה ידם להיות רוח הַחַיָה בכל אופניה, קראו אליהם את הגענעראל לודוויג מיראָסלאַווסקי אשר הִרבה להראות כֹּחַ מעשיו בשנת 1848 ובשנת 1849, וַיְמַלְאוּ את ידו להיות נָגִיד וּמְצַוֶה (דיקטאַטאָר) על אנשי המלחמה ועל כל הליכות המֶרד. אך בהתיצבו בראש גדודי המורדים, נִגַף מגפה אחר מגפה לפני חֵיל הרוסים עד כי לאחרונה נָמוֹגוּ אֲגַפָּיו והוא נָס בְּגַפּוֹ מנוסת חרב וימלט לארץ פרוסיה (פעברואר 1863), ומשם שלח דברים וספרים לבני עַמוֹ לְרַפּוֹת את ידיהם למען יחדלו מעשות מלחמה ברוסיה, כי היא לא תצלח. אחריו התנשא אחד מראשי הקושרים הנודע בשם מאַריאַן לאַנגיעוויץ ויהי לנגיד הפולאנים, אך גם הוא לא עָצַר חַיִל לעמוד לפני חֵיל הרוסים וינס ארצה עסטרייך (19 מאֶרץ), וגם שם לא מצא מנוח, כי על פי פקודת הממשלה הושם עליו משמר עד כי לאחרונה נתנה לו רשיון ללכת לארץ שווייץ. אחרי מנוסת לאנגיעוויץ לָקַח הַוַעַד הַמִסְתַּתֵּר את רסן המשרה שֵׁנִית בידו, ויהי המוציא והמביא את עם המלחמה ואת כל עלילות הקושרים כבראשונה. ומאז והלאה חָשַׂף זרוע עם גבורה ויעש מעשים גדולים לא יֵאָמֵן כי יסֻפר, וכל מעשיהם היו במַחשך ובמסתור, וכל עֲמַל השוטרים ופקידי הרוסים לא עָמַד להם למצוא את המקומות אשר הם נועדים שמה ואת האנשים אשר ידם במעל הזה. בעלי הועד הוציאו לאור משפטים וחֻקים לְעַם הארץ להורות להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, שָׂמוּ מס על בני עַמָם בכל ארץ פאָלען וַיְצַווּם לבלי יוסיפו לשַלם עוד את המס והמכס אשר נתנו עד הימים ההם לממשלת רוסיה, הֵקִימו בווארשוי ובכל ערי המדינות שופטים ושוטרים אשר ישימו עיניהם על עלילות בני עַמָם ועל כל מִצְעֲדֵי רגלם בהליכות המֶרד, גם מִלאו את ידם להרוג ולהשמיד וּלְאַבֵּד את האפרתים והאצילים וכל איש ואיש אשר לא יעזרו להם בְּאוֹנָם וּבְהוֹנָם להוציא מחשבות אוֹנָם, ומה גם את הנוטים אחרי ממשלת רוסיה ברב או במעט. משפט דמים ההוא הֵפיץ פלצות על כל אצילי הפולאָנים ואפרתיהם, כי השופטים העריצים רָצְחוּ בסֵתר את כל איש ואיש אשר מָשַׁך עליו קַו חֶשֶׂד כי הוא מושך ידו מהמרד ונותן יד לממשלת רוסיה. אפרתים רבים היושבים ספונים בחדרי חדרים ושומרי ראשם עוטרים אותם, נרִצחו בפתע פתאֹם ולא נודע מי רְצָחוּם חֶרש, ופעמים רבות עשו מעשה הרצח הזה גם לעיני הרוסים בעזות נמרצה ובמהירות רַבָּה להוכיח לעיניהם כי בן מָוֶת הוא האיש הנוטה אחריהם. ועל כן אף כי נמצאו אפרתים רבים הרואים את הנולד ובסתר לבבם נאמנים הם לממשלת רוסיה ונכספו מאד כי תקום סערת המֶרד לדממה, יראו לנפשם לגלות מחשבותיהם נגד השמש בידעם נאמנה כי צפוים הם אל חרב נוקמת אשר ביד שופטי דמים ההם. ובין כה וכה נלחמו גדודי המתפרצים ביערים ובמקומות רבים ושונים בחיל רוסיה ואף כי בכל פעם נִגפו לפני הרוסים וילכו הלוך וחסור יום יום, בכל זאת האמינו בפולאנים כי ידם רמה ועוד מעט יגרשו את הרוסים מפניהם.

101 §

להקים את סערת המרד לדממה, שלח הקיסר את הגענעראל גראַף בערג לווארשוי ויתן עֹז בידו להשיב את ימין המורדים אחור ולהכביד אכפו עליהם עד אשר ישובו לָסוּר אל משמעת רוסיה כבראשונה. השר הגדול הזה צָעד מִצעדי גבר להוציא את מצות הקיסר לאור, בעֹצם ידו נֶחפשו בעלי הַוַעַד הַמִסְתַּתֵּר ונֶחשפו מצפוניהם, על פיו הִתאזרו צִבאות חֵיל הממשלה אֱיָל וַיַכּוּ את המורדים במערכה בשדה עד כַּלוֹתָם גם פרצו בסתרי היער ומקומות הַבִּצָה אשר יתר חֵיל הקושרים נְחִתִּים שם ויַחלישו אותם לפי חרב, על פיו נִבעו בתי התפלות אשר הכֹּהנים הקאטולים הסתירו בהם את הנסים מהיערים גם כלי נשק וַאֲבַק שרֵפה בעד אנשי המלחמה, וישקוד לילה ויום על משמרת עבודתו עד אשר הצליח להכניע את שאון המֶרד ולהשקיע את שלהבת אִשוֹ בכל רחבי ארץ פאָלען. כמעשה השר האביר הזה בארץ פאָלען, עשה גם הגענעראל מוּראַוויאָוו בארץ ליטהויען, כי הקיסר מִלא גם את ידו להשביח את מהומת המֶרד בארץ ההיא, ושניהם אף כי אָחזו בדרכים שונים, התאחדו למטרה אחת, ויעשו ויצליחו לכבות בכֹחַ ידם ותבונת לבם את מוקדי אש המרד ולהשיב את המנוחה לארץ הנרעשה. ולבל יוסיפו עוד הפולאנים להתפרץ מפני אדוניהם קיסר רוסיה ולמַלאות את הארץ רֹגֶז ורעה רַבָּה, נִלחצה הממשלה לקחת מאפרתי פאָלען ואציליה את אֱיָלוּתָם ועזוזם ולבצור רוח כֹּהניהם ותופשי דתם אשר מהם יצאה אש המרד וַתְּלַהֵט אפסי ארץ פאָלען. לראשי האפרתים ובני מְרוֹם האצילים אשר רֻבָּם לא נתנו ידם אל המורדים, לא אֻנה כל רע ולא נשאו עֲוֹן אחיהם המורדים, אך האפרתים אשר ידם היתה במעל, ומה גם האפרתים הקטנים אשר רֻבם ככֻלם פָּשעו בממשלת רוסיה, הם נשפטו בשפטים שונים כפי עֲוֹנָם. בתי תפלות הקאטולים ונכסי הבתים באו תחת יד הממשלה והיא קָצבה פרס להכהנים הגדולים והקטנים כפי ראות עיניה, גם ספחה אותם אל כל עַמֵי הארץ בכל הדברים הנוגעים למשפטי המדינה והליכות התבל תחת אשר עד הימים ההם משפטם ושאתם אך מהם ומבתי כנסיתם יצאו. לשוא התיצב הפאַפסט לְהָגֵן בעל הכֹּהנים ההם ולהשיבם אל כבודם ועֻזם כבראשונה, כי שומע לא היה לו מאת קיסר רוסיה, ולאחרונה חלק לב הקיסר מהפאפסט ויחדל מִמַסוֹת עוד דָבר אליו בעניני הדיפלאָמאַטיע. כאשר שקדה הממשלה להַראות את האפרתים ובני מְרוֹם הפולאנים קשה על מרים וְשֶׁלֶם רעה תחת טובה, כן שקדה להיטיב ולהטות חַסדה להאכרים עובדי האדמה אשר לא התערבו עִם הַשׁוֹנִים ורוחם נאמנת למלכם, כי על פיה יצאו מֵעַבְדוּת אדוניהם הקשים לחרות, על פיה נִתְּנוּ להם נחלות שדות וגנים, בָּתֵּי מושב וכל המחסורים אשר יחסרו להם לשבוע לחם ולהיות טובים, ולבניהם נפתחו בתי ספר ללמדם ארחות חיים לטוב להם כל הימים. אֹדוֹת המֶרד הזה ואחריתו הֵיטִיב מאד הפראָפֿעסאָר וועבער לְדַבֵּר בסִפרו המפֹאר דברי ימי עולם, הלא כֹה דבריו: „אם אחרית המרד הזה לא היתה רעה ונוראה כאחרית הַמְרָדִים אשר היו לפניו, אם לא היתה אחריתו להַכביד עֹל העבדות על הפולאנים גם להכביד נְחָשְׁתָּם עד כי יעמיקו ירחיבו פצעיהם, לא יד ממשלת צרפת עשתה זאת בְּהִתְעָרְבָהּ בדברי הריב הזה לטובת הפולאָנים, גם לא יד ענגלאַנד בהרימה במרום קולה לרַוְחָתָם לישועתם, לא ידם רק יד הקיסר הצדיק אלכסנדר השני עשתה זאת, רק הוא בצדקת נפשו וישרת לבבו הִרבה להשיב אפו ולסלוח להמתפרצים ההם, לא פקד עֲוֹן אנשים פרטים על העם כֻּלוֹ, גם סבל והֶעלים עַיִן מסוררים ונתן לְעַם אֹבֵד וְתֹעה לבב רחמים וַיְרַחמם ברוב חסדיו“.

10. מלחמת איטליה.

102 §

בטרם נָחֵל לְסַפֵּר את המלחמות הגדולות אשר התחוללו בארץ איטליה עד אשר התאחדו כל מדינותיה לממלכה אחת כיום הזה, נַטִיף בזה אמָרים קצרים על מֶחקרי הארץ הזאת לפלגותיה וְאִיֶיהָ, למען דעת את תכונות הנָפות והמחוזות אשר בהן נִקרו וַיֶאֱתָיוּ הדברים הגדולים הכתובים בספר הזה: איטליה ארץ צְבִי היא לכל הארצות ותהִלתה מלאה כל אפסי תבל, מִדַת אדמתה עם אִיֶיהָ היא חמשת אלפים וחמש מאות וארבעים פרסאות מְרֻבָּעוֹת, ומספר יושביה ששה ועשרים מילליאָן. כותבי הארץ חָלקו אותה מאז ומקדם לשלש מחלקות: לאיטליה העליונה, לאיטליה התיכונה ולאיטליה התחתונה. לאיטליה העליונה נחשבה ממלכת סרדיניה, ממלכת לאָמבאַרדאָ־ווענעדיג ונסיכות פּאַרמאַ וּמעדינאַ – לאיטליה התיכונה נחשבה נסיכת טאָסקאַנאַ וארץ ממשלת הפאַפסט, ולאיטליה התחתונה נחשבה ממלכת נעאַפעל. 1) ממלכת סרדיניה נקראת על שֵׁם אִי סרדיניה אשר בתוכה אף כי הוא איננו החלק הגדול והנבחר מיתר חלקיה. מִדַת הממלכה הזאת היא 1741 פרסאות מרֻבעות ומספר יושביה כשמונה מילליאָן, והיא נִפְלֶגֶת לפלגות רבות וְהַפְּלַגָה הראשית היא מדינת סאַפֿאָיען. במדינה הזאת מָשלו לפָנים מושלים אדירים אשר ספחו גם מדינת פיעמאָנט אל ארץ ממשלתם ובשנת 1400 נכבדו בשם „נסיכים“ (הערצאָגע). בכל המלחמות אשר הִשְׂתָּעֲרוּ באיטליה, התנוססו הנסיכים ההם ברוח גבורתם עד כי הרחיבו גבול ארצם כִּפְלַיִם מבראשונה, ובשנת 1720 ירשו גם את אִי סרדיניה וְהִתְעַלוּ למַעלת מלכים. אחרי כן לקחו בחרבם ובקשתם עוד נָפוֹת אחדות במאַילאַנד, גם נסיכות מאָנטפֿערראַט נפלה להם לאחֻזת עולם. אחרי מַפֶּלֶת נאפאלעאן הראשון פרשו כנפי ממשלתם גם על גענוּאַ. עיר המלוכה בסרדיניה היתה עד כֹּה עיר טוּרִין, בנויה על חוף נהר פּאָ השמאלי, והיא עיר יפה מאד, חוצותיה הולכים באֹרח ישר, בתיה בנוים בטוב טעם ודעת, מבצר הרים (ציטאַדעללע) למחסה עֹז לה, כָּרִים מפֹארים והרים נֶהדרים יעטרוה ויכללו יָפיה, ומספר יושביה כעת 181,000 –. 2) ממלכת לאָמבאַרדיי נקראת על שֵׁם הלאָנגאָבּאַרדים (אחד משבטי האשכנזים העתיקים) אשר כוננו ממלכתם בארץ הזאת בשנת 558, והממלכה ההיא נמשכה עד ימי הקיסר קאַרל הגדול אשר עלה עליה בחרבו הגדולה וילכדה ויהרסֶהָ. עיר הראשה בתוכה היא מאַילאַנד, עיר גדולה ורחבת ידים, שתי פרסאות בהקיפה ובנינים יפים בתוכה. מספר יושביה כעת 197,000 –. 3) ווענעציה, מדתה 456 פ“מ ומספר יושביה ½2 מילליאָן. עיר הראשה בתוכה היא ווענעדיג, אחת הערים המפֹארות בתבל, נוסדה במאה החמישית לספהנ”ו על ידי האנשים אשר ברחו מפני אִבְחַת חרב אַטטילא מלך הַהוּנִים, ובמֶשך ימים לא כבירים עָלתה פלאים ותהי סְחַר גוים ומלֵאה אוצרות וכל משכיות לבב. היא בנויה על אִיִים רבים הנפרדים איש מרעהו על ידי תעָלות קצרות. הגדולה מכל התעָלות ההן נקראת בשם קאַנאַלע קראַנדע והיא עוברת בתוך העיר בתמונת אות S, ועליה גשר גדול ויפה מכל ארבע מאות וחמשים גשרים אשר על יתר התעלות. האיש אשר יבוא אל העיר הזאת מפאת מזרחית, תתראה העיר עם כל מגדליה ותלפיות היכליה כְּעוֹלִים מתוך גַלֵי הים. בתי מִדוֹת, היכלי חֹסֶן וטירות נשגבות מתנוססות בתוכה לגאון ולתפארת. לפנים היה מספר יושביה רב ועצום מאד, וגם עתה ברדתה פלאים עוד יושבים בה 120,000 נפשות אדם –. 4) נסיכת פּאַרמאַ עם הנסיכות פּיאַצענצאַ וגוּאַסטאַלאַ נפלו לנחלה אחרי מַפֶּלֶת נאפאלעאן הראשון לאשתו מרים לוּאיזע בת קיסר עסטרייך, ותהי שַׁלֶטֶת בתוכן עד יום מותה, ואז באו תחת ממשלת ההערצאָג מלוּקאַ ממשפחת בוּרבאָן. עיר הראשה בנסיכה הזאת היא פאַרמא ובתוכה בנינים יפים ונחמדים במספר רב, ומספר יושביה כעת היא 48,000 –. 5) בנסיכת מאָדענא שלטו בימים האחרונים שליטים ממשפחת קיסר עסטרייך עד אשר חֻברה לממלכת איטליה החדשה כיתר הנסיכות. עיר הראשה בתוכה היא מאָדענאַ ומספר יושביה כעת 33,000 –. 6) נסיכת טאָסקאַנאַ, מדת אדמתה 405, ומספר יושביה 1,827,000. עיר הראשה בתוכה היא פֿלאָרענץ אשר משנת 1865 היא עיר הראשה בממלכת איטליה ומספר יושביה 116,000. אליה ינהרו המונים המונים מכל אפסי איירופא להתענג על טוּבָה ויפעת הוֹדָה, על היכליה הנפלאים וטירותיה הנשגבות, על שכיות החמדה מעשה ידי חכמי חרשים ועל אוצר סגֻלות ימי קדם המתנוססות בתוכה. לפנים חֻברה נסיכת לוּקאַ לנסיכת טאָסקאַנאַ, גם אִי עלבאַ, אִי יפה אשר שבע פרסאות ארכו, חֻפיו גבוהים וזקופים, מקום מחצב ברזל וְצֵיד דְגֵי טְהוּן. בשנת 1814 נתנו מלכי הברית לנאפאלעאן הראשון את הָאִי הזה לעשות בו ממלכה שפלה, אך לתקופת עשרה חדשים ברח ממנו וישב צרפתה, ואז חָשׁ אֵידוֹ לבוא, כאשר ספרנו כבר –. 7) ארץ ממשלת הפאפסט הנודעת בשם אדמת הכֹהנים (קירכֿענשטאאט), לפנים היתה מדתה 826 פרסאות מרובעות, אך אחרי אשר סָפַח אותה נאפאלעאן הראשון לארץ צרפת והפאפסט פיוס השביעי שָׁב לשלוט בה שלטת על פי מלכי הברית, היתה מדתה עד שנת 1859 רק 750 פ“מ ומספר יושביה 1/7 3 מילליאָן. עיר הבירה בתוכה היא העיר הגדולה והמהֻללה רום, עיר אשר ישבו בה מלכים אדירים וקיסרים כבירים אשר הרעישו כל קצוי ארץ ותבל ברעם גבורותיהם וישימו כל כסאות המלכים הֲדוֹם לרגלי גאוָתם, ובבוא קִצָם אַמַת בִּצְעָם התנשאו על מַשואות מַפּלְתָּם כֹּהנים אנשי זרוע אשר ברוחם הקשה ובחרב פיהם הביאו גם הם את כל אפסי ארץ תחת שֵבט ממשלתם וַיָבֹסוּ סגנים כמו חֹמֶר ומלכים אדירים עֲפַר נעלֵיהֶם נָשָׁקוּ. רוֹם העתיקה היתה לְשַׁמָה מֵחַטַאת קיסריה עֲוֹנוֹת שריה וכֹהניה וְעַם הארץ, ועל שארית עִיֶיהָ הִתְכּוֹנְנָה רוֹם החדָשה ותהי לעיר גדולה ועיר תהלה לכל העמים. בה מתנוססים ארבע מאות בתי תפלות לנוצרים בנוים לתלפיות ברוב יֹפִי מאין כמוהם, והעולה על כֻּלם הוא בית התפלה אשר שֵׁם פּעטער נִקרא עליו (פּעטערס קירכֿע), והוא הגדול מכל בתי תפלות הנוצרים אשר ברחבי התבל. מאה שָׁנִים ארכו ימי בִנְיָנוֹ, ושלשה וארבעים מילליאן שקלי כסף היה שכר המלאכה. לפניו מגדל רם ושתי בארות זורקות מים למרום, ובתוכו מזבח גדול וממעל לוֹ חֻפַּת נחֹשת קלל הנשענת על ארבעה עמודי נחשת אשר גָבהם מאה ועשרים רגל, וגבוה מעל גבוה מתנוססת הַכִּפָּה הנפלאה מעשה ידי האמן המהֻלל מיכאל אַנזעלאָ אשר גָבהה ארבע מאות ושמונים ושבע רגל, ולכל הכסף והזהב ואבני החֵפץ אשר בבית הזה אין קֵצה ואין מספר. על יד בית התפלה ההוא יתנשא היכל וואַטיקאַן בשיא חסנו, הוא היכל הפאפסט אשר שנים ועשרים חצֵרות לו, עשתי עשר אלף חדרים, בית ספרים גדול ומהֻלל מאד וקבֻצת ציורים ופסילים מעשה ידי אמנים נפלאים, ועוד שכיות חמדה במספר רב ועצום –. שריד מבית מִשְׂחָק (אמפֿיטעאַטער) אשר יש מקום בתוכו בעד מאה אלפים איש –. ארמון באַרבערי, בו ארבעה אלף חדרים, אוצר ספרים גדול עם ששים אלף ספרים שונים, גם בית אֹסֶף סגֻלות ימי קדם –. מצודה נפלאה הנקובה בשם ענגלסבורג. ארמון קאלאנא, בארגהעזע, קאַפיטאָל ועוד היכלי חמד וטירות רבות ובנינים רבים אין חקר ממעל ומתחת לארץ בעיר העתיקה והמהֻללה הזאת. מספר יושבי העיר בימים האלה הוא בערך 217,000 –. 8) ממלכת סיציליה (הנקראת תמיד רק בשם נעאפעל). על הממלכה הנחמדה והנעימה הזאת עברו כל העתות אשר עברו על ארץ איטליה בכלל עד ימי הקיסר קארל הגדול. אחרי כן נלחמו עליה אשכנזים, יוָנים וערביאים, כי כֻלם חמדו לָרֶשֶׁת אותה ולשבוע מטובה הגדול. לאחרונה יסדו הנאָרמאנים בערך שנת 1000 ממלכה חדשה ויספחו אליה גם את סיציליה, אך לתקופת מאתים שנה באה סיציליה תחת ממשלת קיסרי אשכנז מבית האָהענסטויפֿען. אחרי אֲבוֹד נִיר בֵּית הקיסרים ההם על ידי מלחמותיהם עם הפאפסטים, התאזר קאָנראַדין הנצר האחרון מהבית ההוא עֹז וגבורה לקחת את סיציליה אהובת נפש אבותיו הקיסרים מיד המלך קאַרל מֵאַנְשוּ אשר ירשה אותה בחזקת היד ובלי משפט. אך המלך העז ההוא התגבר על קאָנראַדין וַיַךְ את חילו מֵרם ואותו הֵמִית לעיני השמש בשנת 1268. אז חרה אף הסיצילים במלך ההוא וּבְעַמוֹ בני צרפת ויעשו הֶרֶג נורא וְרֶצַח איום מאד בהצרפתים ויגרשום מסיציליה. הַהֶרֶג ההוא נָקוב בספקי דברי הימים בשם וועספער הסיציליאַני. אחרי כן נסכו עליהם למלך את מלך ספרד (אַראַגאָן) שְאֵר בשר קאָנראדין, ומלכי ספרד ירשו ברבות הימים גם את נעאפעל –. מדת סיציליה ונעאפעל יחד היא 2079 פ”מ, ויושביהם ¼9 מילליאן. בירת נעאפעל נקראת גם כן בשם נעאפעל, והיא עיר כלילת יֹפי וּצְבִי לכל ערי חֲצִי אִי איטליה, „העיר הזאת בנויה בככר נאוה מאד כגן ה' אשר פרחי בֹשֶׂם לבושו וצמחי לבונה חתולתו, אשר על כן יאמרו המושלים: עַיִן לא רָאתה עיר נעאפעל בהדרה, לא ראתה יֹפי תחת השמש“, ופתגם בפי יושביה: „רְאֵה נעאפעל וָמֻת!“ כי האיש אשר ראה אותה, כבר שָׂבַע עֹנֶג בלי־מְצָרים ויוכל למות ברוח שוקטת“. חֵן והדרת כבוד חופפת על עיר תהלה הזאת גם בגלל אשר היא עתיקה לימים מאד, „היוָנים הראשונים יסדוה, ואדרינוס קיסר הרחיב את גבולה ותהי לעיר ממלכה“. מספר יושביה כעת הוא 419,000, וסביב לה היכלי חמר רבים ושני ארמנות מלך עם פרדסים וגנים.

103 § איי איטליה.

1) אִי סיציליה, והוא הגדול בכל אייה, מדת אדמתו 531 פ"מ, הרים רבים מתנשאים בתוכו ובראשם הר שרֵפה עטנאַ. עיר הראשה היא פאַלערמאָ על לשון הים (התיכון), בנויה בנוף נחמד ונעים, שני מגדלי מבצר למחסה לה, ומספר יושביה כעת 168,000.

2) אִי גאָצאָ, מדתו שתי פ“מ, עיר הראשה כשם האי, בנויה על פני סלע ובה מגדל רם מאד. מספר יושביה 4000 –.
3) אִי קאָמינאַ, והוא קטן מאד, בו עֹפל חזק ואלף איש–. 4) אִי מַאַלטאַ, האי הזה אף בהיותו רק שש פרסאות, עשה לו שֵׁם גדול כשם האיים הגדולים אשר נָטַע ה' בלב יַמִים. בדורות קדמונים היו הַצוֹרִים (פֿאֶניציער) אדוני האי הזה, אחרי כן לקחו אותו הקאַרטאַגים וישלטו בו שלטת, מידם לקחו אותו הרומאים, ומהם נָסַב להערביאים, ולאחרונה חֻבר אל סיציליה, אך בשנת 1530 נתן אותו הקיסר קאַרל החמישי לאבירי חֶברת יוחנן (אָרדען דער יאָהאַניטער) לאחֻזת עולם, והם בנו בו מְצָדוֹת ומבצרים למחסה עֹז מפני צרים ואויבים. עיר הבירה לאַ וואַלעטע בצורה היא מאד ולה חוף גדול ונשגב הפתוח לכל אניות ארצות תבל מבלי שָׁלֶם כל מֶכֶס, מספר יושביה 50,000. ברבות השָׁנים ירדו אבירי מאַלטאַ עשר מעלות אחורנית מגבורתם ותעצומות עֻזם עד כי נקל היה לנאפאלעאן הראשון ללכוד את האי בתנופת יד אחת ברדתו למלחמה מצרימה. אפס כי לא ארכו הימים והאַנגלים לקחו אותו מידי הצרפתים והנם מושלים בו עד היום הזה. המונים המונים נָהרו אל הָאִי המבֹרך והנחמד הזה עד כי מספרם 143,000, והם מדברים בשפה בלולה משפת איטלקית, ערביאית וְצוֹרִית –.
5) שני איים הנקובים בשם סרדיניה, מדתם יותר מארבע מאות וארבעים פ”מ, והם מלאים הרים וגבעות. לראשונה באו תחת ממשלת הקאַרטאַגים, אחרי כן תחת ממשלת הערביאים, הפּיזאַנים והספרדים. מספר יושביהם מצער הוא, הלא הוא רק 600,000. עיר הבירה בתוכם היא קאַגליאַרי ומספר יושביה 29,000 –.
6) אִי קאָרסיקאַ, מדתו 160 פ“מ, מלא הרים ויערים, אדמתו אדמת אבן, ובכל זאת תוציא דגן ותירוש ופרי מגדים, מספר יושביו 260,000, והם גבורים ואנשי חיל גם אנשי מדות ומכניסי אורחים. במאה הי”ח התגעשו בו מלחמות כבדות, ויושביו העזים שָׂמוּ עליהם את איש נדיב ממדינת וועסטפֿאַללען למלך ושמו טעאָדער נייהאָף, אך הוא לא עָצַר אוֹנִים לעצור בעַמו ימים רבים וכסאו מֻגר לארץ. אחרי ימי מהומה ומבוכה לקחו הצרפתים את האי הזה ועד היום היא אחת המדינות ממדינות צרפת. עיר הבירה היא אַיאַטשיאָ (Ajaccio), עיר יפה ומהֻללה, בה נולד נאפאלעאן הראשון בּשנת 1769, ולמענו נודעת גם היא בכל הארץ.

104 §

אחרי אשר כתבנו ראשי מלים אֹדות ארץ איטליה הברוכה, מֶחקרי אדמתה ועריה והעתים אשר עברו עליה, נשובה לְסַפֵּר את דברי ימיה ומלחמותיה בדור האחרון הזה עד אשר הצליחה להיות ממלכה אחת ומלך אחד לכל מדינותיה כיום הזה: כבר ספרנו כי בשנת 1848 התקוממו יושבי איטליה על מושליהם ונסיכיהם העריצים וַיְמַגְרוּ לארץ כסאותיהם, אך לא נִמשכו הימים והשליטים ההם שָׁבוּ לאיתנם ולממשלתם הראשונה: ממלכת לאָמבּאַרדאָ־ווענעדיג נכבשה שנית לפני ממשלת עסטרייך כבראשונה, שליטי מאָדענאַ ופאַרמאַ שבו לארצות ממשלתם ויחזיקו ברסן השלטון כקדם, מושל ארץ טאָסקאַנאַ הפיר את חֻקי הקאָנסטיטוציאָן וישב את החֻקים העתיקים והמעיקים אל כנם, הפאפסט (פיוס התשיעי) שָׁב גם הוא אל כסא מלכותו וַיַרְדְ במַטה עֻזוֹ את עַם מרעיתו כבתחלה, ומלך נעאפעל וסיציליה הוּשַׁב אל עֹז מלכותו גם הוא ויוסף לִרְדוֹת בעַם הארץ באכזריות לבו כבראשונה. אז רָפוּ ידי מָגִנֵי איטליה וְנָבקה רוחם בקרבם, כי ראו כי אָזלת ידם, חִתתה אֱיָלוּתָם וְנָשְׁתָה גבורתם, עד כי כמעט אמרו נואש ויהיו נפעמי רוח ואֹבדי עצות ימים רבים. וכאשר יספו הם לָרֶדֶת מַטה מטה כן הוסיפו מלכי איטליה מנַצחיהם לעלות מעלה מעלה ולהכביד אכפם על המנֻצחים ביתר עָז מבראשונה. כי בממלכת לאָמבאַרדי שָׁבוּ שָׂרֵי חֵיל עסטרייך לְדַכֵּא תחת רגליהם את יושבי הממלכה, גם שרי בית המשפט (פּאָליציי) הוסיפו להראות את עם הארץ קשה, לְהַצִיק להם וּלְהָצֵר צעדיהם יותר עוד מבימים הראשונים. הממשלה העסטרייכית הֶעמיסה עליהם מסים כבדים מנשוא, הֶחרימה לאוצרה את נכסי האפרתים אשר עזבו את ארץ מולדתם וילכו לארצות אחרות מפני חמת המציק, הֶענישה עונש כסף רב ועצום את העשירים אשר משכו עליהם קו חשד כי לא נאמנה רוחם את הממשלה, וביתר תֹּקֶף וָקֶצֶף קשתה ידה על מָגִנֵי העם וַחֲפֵצֵי שלומם וחָפשם, וכל ישעה וחֶפצה היו אך לִבְצוֹר רוח נגידים ומגני הארץ לבל יוסיפו עוד להרים ראש. אך בכל עלילותיה ותחבולותיה לא הצליחה הממשלה להפיק זְמָמָה, כי לאחרונה התעוררו מגני העם מתרדֵמת הפחד הפתאֹמי אשר הפילה עסטרייך עליהם, ויתנערו מעט מעט מֵעֲפַר שִממותם וַיִתְאוֹשָשוּ, ורוח התקוה שָׁבה לפעמם ולהחיות רוחם. גם האפרתים בעלי הנכסים אשר בכל הלחץ אשר לָחצה אותם והממשלה נשארו עוד עשירים כבירים, הִתְעַשְתוּ ויתחזקו ויתנו ידם אל מגני העם. גם האכרים וכל יושבי הכפרים אשר הממשלה משכה אותם אחריה בחבלי אדם ותבטיחם להיטיב מעמדם ולמַלאות מחסורם מיתרון עשֶׁר האפרתים, גם הם התחברו אל המגנים ההם וַיִהיו אתם לַאֲגֻדָה אחת, כי הכֹּהנים מַטִיפֵי העם הֵעירו בקרבם תמיד רוח שנאה אל הממשלה הנָכריה עוכרת ארצם ורומסת חֻקיה ברגל גאוה וָבוּז. ומיום ליום גָברה המשטמה בין עם הארץ ובין שרי חֵיל עסטרייך נוגשיהם ועושקיהם, עד כי רבות פעמים נוֹאֲלוּ האיטלקים להתגרות ברעה ולָדין עִם שהתקיף מהם, ושרי הממשלה שכחו כי לחטאה תֵחָשֵׁב לְהַמְנַצְחִים הנאזרים בגבורה אם ירמסו ברגליהם את המנֻצחים החלשים וישימום כעפר לָדוּשׁ באכזריות חֵמָה –.

105 §

כמעשה עסטרייך בממלכת הלאָמבאַרדיי, כן עשתה גם שליט (הערצאֶג) מאָדענא בארץ ממשלתו, כי כמעט אשר שָׁב אחר נִצְחוֹן עסטרייך אל ממשלתו הראשונה, שב להציק לבני ארצו כמשפטו הראשון, וַיַכְבֵּד עֻלוֹ עליהם בשטף קצף. את היעזואיטים השיב אל כַּנָם להיות מורים ומנהלים בבתי הספר ולחנך את בני הנעורים על פי דרכיהם, את אנשי צבאו הִרבה והֶעצים וַיַעמיס בזה על העם מעמסה כבדה מנשוא, ואת מָגִנֵי העם הִצמית במַחשכי בתי האסורים –. כגורל מאָדנענאַ היה גם גורל פּאַרמאַ, כי לודוויג השני מושׁל הארץ הניח את ממשלתו ביד בְּנוֹ קאַרל השלישי, והוא הֵעִיר כל חמתו על האנשים אשר נתנו ידם אל ממלכת סרדיניה בימי השנוים. כל איש אשר נועז לָשׁיר שירי לְאֹם או אשר נשא כוס ברכה לאיטליה ולהמלך וויקטאָר עמנואל, גם כל איש אשר נטה ברב או במעט מהדרך אשר הִתְוָה לעם הארץ, הֻכָּה בשוטים ועקרבים קבל עָם, גם נשים עדינות החַפּות מכל פשע רק נראה בבגדיהם אחד ממראות הַצֶבַע הלאֻמי (נאַציאָנאַל פֿאַרבע) נוסרו מוּסר וחרפה לעיני השמש. בעלילות נִתעבות כאלה נְגֹאלוּ ביתר עָז יְדֵי האיש אַנטיפֿי יְדִיד השליט וראש גדודי הזאַנדאַרמים. לאחרונה עזב השליט את כל הליכות הַמִשְׂרָה ביד איש אַנגלי ושמו וואַרד, אשר בתחלה היה שר הָאֻרְוָה ואחרי כן נִשְׂאוֹ השליט לגרם מעלת בּאַראָן ומיניסטער –. גם בטאָסקאַנא כבדה יד השליט, בשובו אל ממשלתו, על עַם הארץ, כי עד מהרה השיב את משפט המות להחוטאים למשפטי המדינה (פּאָליטישע פֿערברעכֿער), ואת כל הדברים אשר הוסרו מהארץ עד הימים ההם, גם מִלא יְדֵי מְרַגְלֵי חֶרֶש לְרַגֵל את דרכי העם ואת כל עלילותיהם ולהביא את דִבָּתָם רעה לפני כסא משפטו. בחֵפץ לבבו הרהיב את ממשלת עסטרייך להיות סָר אל משמעתה במשפטי המדינה, ואת כל החֻקים העתיקים המעיקים ליושבי הארץ השיב אל כנם כבראשונה.

106 §

גם על רומה עָברה אז כוס התרעלה, כי הפאפסט (פיוס התשיעי) אשר שָׁב גם הוא אל ממשלתו הראשונה בעת ההיא, התאמץ להעמיד את ממשלת הכֹּהנים על הררי עז לבל תוסיף עוד לנפול, גם חָגַר חֵמוֹת וינקום נקם מכל האנשים אשר נועזו להדיח אותו משאתו ואשר התערבו עם השונים ההם. וַתְּהִי רעתו רַבָּה מרעת ממשלת עסטרייך ליושבי איטליה, כי תחת אשר ממשלת עסטרייך לא כִסתה שנאתה בְמַשָׁאוֹן, והגידה ולא כִחֵדָה כי לא תשא לַעֲוֹן הפושעים בה ומגמת פניה לעצור ביושבי איטליה בחֹזק יד ובשפָטים רעים ומוראים גדולים, תחת זאת הֶערים הפאפסט להַצפין עֹז אַפּוֹ בחֻבו, ויתנכל וישם מַסוה החסידות והענוה על פניו, ויעביר קול כי נושא הוא לַעֲוֹן המורדים אשר מָרדו בו ואשר התקוממו לו, ושערי ארצו פתוחים לפניהם אם יש את נפשם לשוב מהארצות אשר ברחו שמה, גם הַבְטֵחַ הִבְטִיחַ לרעות מהיום והלאה את צאן מרעיתו במקל נֹעַם וּבְמִרְעֶה הטוב. אפס כי רק בפיו ובשפתיו דִבר שלום אל עבדיו בעוד אשר לבו לא היה נכון עוד אם נכונו מוסדות ממשלתו על סלע איתן, וכל מַעיניו היו אל הליכות כהונתו הגדולה לְרוֹמֵם קַרנה מכל אשר היו לפניו, להקדישה ולהעריצה בעיני כל עַמֵי איירופא, ואת דרכי הממשלה הַמְדִינִית עזב ביד הקאַרדינאַל אַנטאָנעללי סְגָנוֹ ואיש סודו. הסגן הזה חָתַר בכל מאמצי כֹח לְחַזֵק כֵּן תֹּרֶן האניה הַסֹעֲרָה, ולא יכול, עד אשר נשא נפשו אל עזרת מלכי איירופא האדירים ויחל את פניהם ללכת לישועתה לו, והצרפתים והעסטרייכֿים הקאטולים לא השיבו פניו ויהיו זְרוֹעוֹ לבקרים, כי הצרפתים הֶחזיקו המשמר על פי מצות נאפאלעאן השלישי בעיר רומה ובעיר ציוויטאַ וועטשיאַ (Civitavecchia), וביתר נפות רומה הושיב קיסר עסטרייך אנשי חַיִל לשמור את הפאפאסט ואת ממשלתו לבל יוסיפו עוד אויביו להרגיזו כתחלה. והנה אף כי ראשית מגמת פני הקיסרים ההם היתה לְהָגֵן על הפאפאסט וממשלתו, היתה אתם עוד מחשבה אחרת אשר יסודתה בהליכות המדינה, הלא היא להציב להם יָד בממלכת רומה להיות דבריהם נשמעים בתוכה ועל פיהם יִשַׁק כל הארץ –.

107 §

רע ומר מגורל כל ארצות איטליה ההן, היה גורל ממלכת נעאפעל וסיציליה. הממלכה ההיא אשר ידי אביר הטבע כָללו את יפיה לָשׂוּם אותה לְגַן עדנים בתבל ארצו, נהפכה בידי בני אדם לעֵמק עכור ומקום הַתֹּפֶת. כי פֿערדינאַנד השני אשר שב אל כסא מלכותו בממלכה הזאת (בשנת 1848), הוסיף שנית ידו לִרְדוֹת בעַם הארץ באכזריות חֵמה וירעצם וירוצצם בלי הפוגה. שָׂכַר לו אנשי חַיִל רבים ועצומים מארצות שונות ובכֹח ידיהם רָדַד תחתיו את יושבי נעאפעל וסיציליה, סִלָה כל רֶגֶשׁ דְרוֹר בקרבם, גָדַע זרועות כל אנשי לב ויתן כֶּעָפָר עֻזָם, כקש נִדָף אֱיָלוּתָם וישפילם עד שְׁאוֹל. הִצְמִית בבור צלמות את חַיֵי זְעוּמָיו, ואת כל איש אשר חֲשָׂדוֹ כי לא נאמנה רוחו אִתּוֹ, סגר על מַסְגֵר בבתי כלאים אשר רוח קֶטֶב עָצוּר בתוכם וְיָשִׂים מַחנק לנפשות כל שואפיו, קירותיהם רטובים מִזֶרֶם מים וְחֹם משחית יְלַהֵט קֶרֶב ולב איש. בתי מות כאלה הסגיר אפרתים ואצילים, שרי צבא וסגנים יחד עִם שודדים, גנבים ומרַצחים. והנה בימים ההם הלך השר החכם הַמְדִינִי גלאַדסטאָנע האנגלי למסעיו לדעת דרכי העמים והלשונות וכל מַעְבָּדֵיהֶם, ויקשב וישמע את העֹשק ואת המרוצה אשר המלך העז הזה עושה לעמו, ויכמרו נחומיו על העשוקים ורצוצי משפט ההם, ויודיע את כל הדברים ההם לחכמי איירופא, כי שלח ספרים רבים אל כל הארָצות הנאורות וַיְגַל את עלילות הַמֵץ העריץ ההוא לעיני כל חכמי העמים ומלכיהם, ודבריו לא שָׁבוּ ריקם, כי הֵעִירוּ עֶברה וזעם בנפשות כל שומעיהם, עד כי התעורר גם קיסר הצרפתים וּמְלֶכֶת ענגלאַנד להוכיח את דרכי המלך ההוא על פניו, וַיוֹדִיעוּ גלוי לכל העמים כי לא יִכּוֹן שלום איירופא כל עוד אשר יחזיק המלך פֿערדינאַנד בדרכי העריצים ולא ישים חֻקים טובים ומשפטים ישרים בארצו לפי רוח העת ולפי דעת הקהל. אולם דבריהם הנכוחים לא מצאו מסלות בלב המלך הזה ולא שב מדרכיו ומעלליו, עד כי חרה בו אף המלכים האדירים ההם, וקיסר צרפת גם מלכת ענגלאנד צִווּ לְצִירֵיהֶם לעזוב את ממלכת המלך הקשה הזה, ומאז והלא דָבר לא היה להם עִמוֹ בכל דברי המדינה (1856).

108 §

ויושבי נעאפעל וסיציליה בראותם כי כפתן חרש הֶאטים המלך את אזניו ולא ישמע גם לקול המלכים מְצוּקֵי איירופא, עלתה חמתם באפם עד להשחית ויעשו כֻלָם אגֻדָה אחת לְנַתֵּק את מוסרותיו ולחַבל עֻלוֹ הברזל מעל צואריהם ביד חזקה ובזרוע נטויה. בחֹדש נאָוועמבער (1856) הרים הבּאַראָן בענטיפֿעגנאַ את נס המרד בסיציליה להכביד בזה את ידו על המלך עד אשר ישיב את חֻקֵי המדינה משנת 1812 לאיתנם. אך גדודי המלך גברו ממנו ויכו את עוזריו אחור, והמלך חָרַץ עליו ועל עוזריו משפט מות. בחֹדש דעצעמבער בִּפְקוֹד המלך את אנשי חֵילו ירה עליו אחד מאנשי החיל ושמו מילאַנאַ כדור עופרת ופצעהו, ואף כי הוּמַת הפושע הזה לעיני כל הקהל, לא פָחדו ולא ירָאו רבים מֵעַם הארץ לצאת בעקבותיו. בחֹדש יאַנואַר (1857) הציתו בני העם אש באנית הקיטור אשר הביאה כלי נשק אל המלך, והאניה וכל מלחיה וחובליה ועוד אנשים רבים זולתם היו לשרֵפה מאכֹלת אש. בעת מהומה ומבוסה ההיא הלכו גדודי פריצים בכל רחבי הארץ כַּדֶבר באֹפל ויגזלו ויחמסו וישללו וישדדו גם שפכו דמים לרוב ואין מי יעצור בעדם. מפלגה גדולה אשר מֻטוֹת כנפיה מלוא אוחב הממלכה חָגרה בָעֹז מתניה להושיב את מוּראַט בן המלך יאָאַכֿים על כסא המלוכה תחת אביהו אשר היה מלך נעאפעל. אך ככל אשר הוסיפו בני העם להכעיס את לב המלך, כן הוסיף הוא וכל שריו ופקידיו לְהָרַע ולהציק להם בשטף אף ואכזריות חֵמה ונקם, גם גדודי החומסים הוסיפו לְפַלֵס חמס ידיהם בארץ עד כי התחלחלה הממלכה האומללה בציריה והגיעה עד שערי שְׁאוֹל. למַלאות את סְאַת צרתה וְהַוָתָה רָעֲשָׁה אז הארץ, ויהי רעש איום במדינות עדינות וַיַך עשרים אלף בתים לרסיסים ועשרת אלפים איש בָּלַע כשאול חיים ויורידם דוּמָה (דעצעמבער 1857). ובמקומות רבים קשרו עם הארץ קשר על המלך, גם האיש הנודע מאַציני אחד מראשי מָגִנֵי העם הֵעִיר רוח מֶרֶד בארץ בכל עֹז ותעצומות, עד כי אָחזה שלהבת המֶרד בכל כנפות הממלכה ואין מכַבה. בעת ההיא נִבעת המלך ושריו מפני זעם הקושרים ויעזוב את היכל מלכותו אשר בעיר הבירה וישם משכָּנו בהיכל קאַזערטאַ וַיַצֵג שומרים רבים סביבות ההיכל ולא נתן לאיש לֵרָאות פניו בלתי אם את אנשי עצתו ואנשי סודו ואוהביו הנאמנים. אך בכל אלה לא שב עוד מדרכו ויוסף להכביד אכפו על העם וְלָשׂוּם עֹל ברזל על צואריהם.

109 §

בתוך הארצות הנִרעשות ההן המלֵאות עֹצֶר רעה ומהומות רבות בתוכן, התנוססה ממלכת סרדיניה היושבת שלֵוה ושאננה וברכת ה' עליה חופפת. הן לצדק ימלך בה מלך צדיק וויקטאָר עמנואל ושרים ישרים למשפט יָשׂרוּ, ובראשם הסגן המהֻלל קאַמיללאַ קאַוואוּר אשר עשר ידות לו בחכמת המדינה, זך וישר פעלו, כל מעשהו באמונה ואהבת עמו וארצו כאש עצורה בלבבו. כל ישעו וכל חֶפְצוֹ וכל מַעיניו היו רק לְפָאֵר את סרדיניה בכָבוד ולהרים קֶרֶן איטליה כֻלָה על גַפֵּי מרומי ההצלחה. ממשלת עסטרייך רָאתה ברָגזה ובדאָגה את הממלכה הזאת שְׁכֶנְתָּה אשר מיום ליום עולה היא מעלה מעלה כפי אשר ממלכת הלאָמבאַרדיי יורדת יום יום מַטה מָטָה. ברָגזה ובדאגה ראתה כי מיום ליום יִרב מספר האפרתים בעלי הנכסים הנסים מלאָמבאַרדאָ־ווענעדיג אל הממלכה המאֻשׁרה ההיא וּמַלְכָּה יאר פניו אליהם וישימם לשרים ולשופטים בכל מדינות ארץ ממלכתו. עוד בשנת 1853 דָרשה עסטרייך מאת סרדיניה להסגיר את האפרתים ההם בידה לעשות בהם שפטים, אך היא לא שָעֲתָה אליה והוסיפה עוד להיטיב עמהם, ובגלל הדבר הזה עברו דברי ריבות בין שתי הממלכות ההן עד כי חָדלו מִנַסוֹת עוד דָבר אשה אל אחותה בדברי מדינה. וסרדיניה אשר עָזרה למלכי הברית במלחמת קרים ואשר נכבדה בעיניהם להושיבה בסוד מלאכיה להוציא את שְׁלוֹם פאריז לאור, חָשבה למשפט כי לה המשפט להתערב בהליכות איטליה ולהיות לה מגדל עֹז מפני עושקיה. ועל כן הֵרִים וויקטאָר עמנואל את פעָמיו בְּלִוְיַת קאַוואוּר סְגָנוֹ אל קיסר צרפת ואל מְלֶכֶת בריטאַניה לְחַזֵק את ברית שלומו עמהם ולהפיק מהם רָצוֹן לְפָרֵק את עֹל המושלים הנכרים מעל בני איטליה, והם קִדְמוּ פניו בכל אותות אהבה וכבוד ויבטיחוהו לעמוד לִימִנוֹ להוציא את חֵרוּת איטליה לאור. גם חֶברה אדירה פָשטה אז בכל רחבי איטליה הנקובה בשם „הִתְאַחְדוּת הַלְאֹם“ (נאַציאַנאַל פֿעראיין), וְכִשְׁמָהּ כן היתה מגמת פניה לְאַחֵד את כל איטליה לבל תִּפָּלֵג עוד לפלגות רבות תחת ממשלת בני הנֵכר אשר נתנו עליה עֹל ברזל. האיש לאַ פֿאַרינאַ המעסיני היה רוח החי בכל אופני החֶברה ההיא, ובשוב הגבור המשכיל גאַריבאַלדי ממסעיו הרבים לאיטליה וימצא מקלו לו ולאנשי ביתו באי קאַפּרעראַ, נלווה גם הוא אל החברה ההיא ויהי זְרוֹעָה לבקרים. ראשית דרכי החברה ההיא היתה לתת יד לוויקטאָר עמנואל ולהתחבר אתו יחד לחַבּל עֹל עסטרייך מאיטליה ולגרש את הנסיכים הקטנים היוצאים בעִקבותיה מארצות ממשלתם. גם מאַציני ואנשי חֶברתו אף כי דֵעוֹתֵיהֶם שונות מדעות וויקטאָר עמנואל וגאַריבאַלדי בדבר הממשלה הַמְדִינִית, נתנו גם הם ידם אל ממלכת סרדיניה בעת ההיא.

110 §

איטליה העליונה היתה כבר ערוכה בַכֹּל למלחמה, והמלך וויקטאָר עמנואל עָמַד הָכֵן לעזור לה בכל לבבו ובכל נפשו. כי עיני המלך המשכיל הזה בראשו לראות את הנולד, ונפשו ידעה מאד כי חֶפצו בידו יצליח, יען כי ממשלת עסטרייך היתה אז בּוֹדֵדָה במועדיה ואין אחד ממלכי הברית אשר יחזיק בידה. ממשלת רוסיה רָחקה ממנה על אשר עָמדה מנגד במלחמת קרים ולא זָכרה לה את חסדה ואמונתה בהשקיעה את אש המֶרֶד באונגארן. ממשלת פרוסיה היתה עוֹיֶנֶת אז את עסטרייך על אשר היא נצבת לשִטנה לה בדרך להיות דבריה נשמעים בארצות אשכנז כדבר מלך שלטון. בעלי ברית אשכנז נפרדו אז לראשים רבים עד כי לא היה בהם כּחַ להתערב בדברים העומדים ברום עולם הפאָליטיק. ונאפאלעאן השלישי אשר ממלחמת איטליה נשקפה לו תקוה גדולה להגדיל כבודו ולהאדיר גְאוֹן עֻזוֹ, התאמץ לכַפר פני רוסיה וּלְקַשֵׁר אותה במַעדנות הידידות עם צרפת וסרדיניה, וברוב תחבולותיו הֵפִיק זְמָמוֹ, וְקִרְבַת רוסיה אל הממלכות ההן יצאה בימים לא כבירים לאור. גם בארץ אשכנז מָשַׁך נאפאלעאן אנשי חַיִל רבים בעבותות הכָּבוד לבעבור יעמדו לְימִינוֹ ביום קְרָב ומלחמה. כי הקיסר הערום הזה קִוָה לבצוע בצע בכל המעשים אשר הוא עושה לטובת איטליה: לִקְנוֹת לב עַם רב כהאיטלקים לאהבה אותו וּלְשַׁלֵם לו כפעָלו בכל עת אשר ידרוש מהם עֵזר, גם לָטַש עיניו על נפות אחדות באיטליה לקחת אותן בשכָרו וּלְסָפְחָן לצרפת. אך בכל זאת לא נֵדע אם הוציא הקיסר נאפאלעאן חרבו מתערה לְהִלָחֵם מלחמה עזה כזאת לטובת איטליה לוּלא קרהו מִקרה נורא מאד אשר אִלְצָהוּ אל המלחמה הלזו. כי החברות הנעלמות אשר היו אז באיטליה וחוצה לה, לא ידעו את מחשבות נאפאלעאן ואת עלילותיו בדבר איטליה, ויאמינו כי אם לא יֵעשֶׂה דָבר אשר ירעיש את כל אפסי איירופא לא תוכל ישועת איטליה לבוא. ובראותם כי נאפאלעאן הֶעמיס עֹל העַבדות על הצרפתים ולא יתן שְׁבִיב אור דרור להבקיע בארץ ממשלתו, לא האמינו כי הוא יתן ידו להאיר אור הדרור במחשכי ארץ איטליה, ונהפוך הוא כי הם האמינו כי הוא יתאמץ עוד להשיב אחור את ידי האנשים החפֵצים לעשות כדבר הזה אשר הוא לְמֹרַת רוחו. ולא רק כְּצַר ושטן נחשב בעיניהם אך גם כבוגד בְּעַמוֹ ובארצו וכמפיר ברית וְאָלָה. כי בני איטליה חשבו אותו גם את דודו נאפאלעאן הראשון לבני עַמָם וארצם, יען כי מכורות משפחת באָנאַפארט ומולדותיה מארץ איטליה, וְשָנִים רבות ישבה בה ותתערה כאזרח רענן בתוכה. ובשנת 1832 בא נאפאלעאן השלישי במָסורת ברית הָאָלָה עם מָגִנֵי איטליה לְהִלָחֵם בעד חֵרותָה כל הימים. ועל כן גָזרו בעלי החברות הנעלמות ההן לְהִנָקֵם בו על הבֶּגד אשר בָּגַד בם ולהַשמידו מתחת השמים, ואיש אחד ושמו פֿעליקס אָרזיני אשר לפָנים היה חָבֵר לאסֵפת המחוקקים ברומה ואחרי כן נפל בידי ממשלת עסטרייך ואֻסר בבית האסורים וישב שם ימים רבים עד אשר הצליח לנוס מבית האֵסור, האיש ההוא נתן ידו אל הקושרים אשר הִתְמַכְּרוּ לקחת את נפש נאפאלעאן, והוא היה רוח החיה באופני הקשר ההוא. בארץ אנגליה התחבר אל שלשה אנשים נסים מאיטליה ושמותם פיערי, גאָממעץ וְרוּדְיאָ, ונלוה אליהם גם איש צרפתי ושמו בעטראַנד, וכֻלם נשבעו בשבועת האָלה לרצוח את נפש נאפאלעאן וְיַעבור עליהם מָה. והאיש אָרזיני הֵכִין שם כלי מָוֶת אשר דמות אגסים להם ובתוכם מוקדי שַׁחת אשר אם יושלכו בכח ארצה יתפוצצו ויטילו מָוֶת ואבדן על כל סביבותיהם. עִם כלי מות ההם בא אָרזיני ומרעיו (זולת בעטראַנד הצרפתי) בשערי עיר פאַריז, ובנשף בערב יום ארבעה עשר לחֹדש יאנואר (1858) בנסוע הקיסר נאפאלעאן עִם רעיתו במרכבת כבודו אל בית הזִמרה, השליך אָרזיני את כלי מות ההם על מרכבת הקיסר, אך בהחפזו ובחרדתו הֶחטיא את המטרה וְחִצֵי המות עברו מהמרכבה והלאה רק נָקְבוּ את כּוֹבַע הקיסר וישרטו שרטת קלה בפניו ובפני רעיתו הקיסרית. אפס כי בתוך המון העם הנאספים שָׁם, שָׂמוּ כלי מות ההם שַׁמוֹת נוראות: יותר ממאה אנשים נפלו חללים ארצה מתבוססים בדמיהם, כל החלונות אשר ברחוב ההוא פוֹץ התפוצצו לרסיסים, גם בתים רבים מָלאו פרָצים ובקיעים, וחרדת מות נפלה על כל הקהל הגדול ויהיו נפעמי רוח ומשוממים זמן רב. הקיסר ורעיתו נסעו הלאה לבית הזִמרה, אָרזיני ומרעיו נתפשו בכף והָשלכו לבית האסורים עד אשר יֵצא משפטם ודינם. אָרזיני נתן תּוֹדָה בעָמדו למשפט כי מימי נעוריו היה כל ישעו וכל חפצו להושיע את בני עַמוֹ וארץ מולדתו מכף כל העריצים ולעשות נקמה בעסטרייך, ימים רבים האמין כי נאפאלעאן הוא האחד אשר בידו להציל את איטליה מרעתה, ואשר יְגַבֵּר חיָלים לעשות הדבר הזה בהיות לאֵל ידו לעשות, אך אחרי ראותו כי אין את נפשו לחַלץ את איטליה ממצוקותיה ונוסף עוד על מציקיה וחומסי חֵרותָה, אז התמכר להכין לו כלי מות ולהורידו בדם שאולה. בעשתי עשר יום לחֹדש פֿעברואַר שלח אָרזיני מבית כִּלְאוֹ ספר גלוי לנאפאלעאן ובו הִזְכִּירוֹ כי האיטלקים שפכו לפָנים את דמיהם בעד דוֹדוֹ הגדול נאפאלעאן הראשון, ועתה עליו החובה להושיע את איטליה מיד עסטרייך הלוחצת אותה בחָזקה ורומסת חרותה ברגל גאוה. וסוף דבריו היו: „אנא אֲדוֹנִי! הושיעה נא את איטליה, וברכת חמשה ועשרים מיליאָן אזרחים תנוח על ראשך לדור דורים“. דברי הספר ההוא יצאו לאור במכתב העתי הנודע בשם מאָניטייר בכ"ה לחֹדש פֿעברואַר. ובשלשה עשר לחֹדש מאֶרץ הוּמַת אָרזיני ופיערי על בָּמַת מַטְבֵּחַ קבל עָם, ואָרזיני אשר הלך לקראת המות כהולך במחול ומראש בָּמַת המטבח קרא ברגש: „תְּחִי איטליה לעולם!“ הֵעִיר את רוח בני העם להתבונן כי עזה ממות אהבת איטליה בלבות אזרחיה. בשלשים ואחד לחֹדש מאֶרץ נדפס במכתב עתי היוצא בעיר טוּרין מכתב שֵׁנִי אשר ערך אָרזיני אל הקיסר נאפאלעאן ארבעים ושמונים שעות לפני מותו, בו הודה להקיסר על אשר הוציא את מכתבו הראשון לאור, כי בזה נתן אות נאמן כי הדברים אשר דִבר לטובת איטליה, לְרַוְחָתָה וחֵרותה, מצאו מסלות בלבבו, וכי יש את נפשו להושיע לה ולהוציא אותה מעַבדות לחרות. ואחרית דברי המכתב ההוא היו: „אני הולך למות בלב שקט אחרי אשר הָראיתי לדעת כי הוד מלכותו חושב מחשבה טובה לטובת איטליה ורוח אהבתה תִּתְפָּעֵם בחֻבו.“ המכתבים ההם מִלאו את תעודתם, ואת אשר לא השיגה ידו לעשות בחייו, השיגו דברי מכתביו לעשות אחרי מותו. כי מהיום והלאה כוֹנֵן נאפאלעאן כל מזמותיו ועלילותיו להקים את דברי המכתבים ההם ולהאיר אור הדרור על איטליה.

111 §

ראשית דרכי נאפאלעאן היתה לשוב ולקנות את שלום אנגליה כבראשונה, כי בימים ההם מוֹט התמוטט השלום בין צרפת ואנגליה על פי הדברים האלה: אנגליה התאוננה כי אחרי אשר הִרעישה אותה צרפת להקדיש על רוסיה מלחמה, ואחרי אשר פִּזרה כסף רב אין קֵצֶה גם הוציאה להורג רבבות בניה עד רֶדֶת חומות סעוואַסטאָפעל, לא היה לה כל שָׂכָר ולא נשאה מאומה מהנצחון ההוא, יען כי נאפאלעאן אחרי אשר השיג את מַאֲוַיֵי נפשו לנחול כְּבוד גבורים ולהרים קֶרֶן הצרפתים בְּכָבוֹד, מִהר להוציא את השלום לאור ולא הִרבה במחירו, גם לא נתן את אנגליה לעשות כדבר הזה. ואחרי עשותו זאת התהפך בתחבולותיו עד אשר הצליח להשיב את לבב קיסר רוסיה אליו ולבוא אִתּוֹ במָסורת ברית הידידות, עד כי יכול תוכל הַשְׁאֵלָה האָריענטאלית להתעורר עוד הפעם וִימִין רוסיה תהי אז רוממה –. לעומת זאת התאוננה צרפת על אנגליה בפָתחה שערי ארצה לפני כל אויבי ממשלת הקיסר נאפאלעאן, והאָרלענסים, הרעפובליקים, מאַציני ועדתו וכל החושבים על הקיסר רעה ימצאו מָנוֹס ומִקלט בתוכה, וגם אָרזיני ומרעיו אשר לקחת נפשו זָמָמוּ, גם הם מצאו מַחֲבֵא ומִסתר באנגליה ויכינו בה כלי מָוֶת לרצוח את הקיסר, והממשלה עָמדה מנגד ולא הֵשיבה אחור ימינם. ואף גם זאת כי האיש הבליעל בערטראַנד הצרפתי אשר היה חָבֵר לאנשי משחית ההם, יצא נָקִי מלפני שופטי אנגליה וכל העם תקעו כף ויריעו על המשפט המר ההוא. והדבר הזה הֵעִיר חמת כותבי העתים בצרפת וימטירו על אנגליה פחים אש וגפרית ויאשימו אותה כי גם ידה תִּכּוֹן את עֲדַת המרצחים אשר יִצְפְּנוּ לנפש הקיסר. אך הֲלִיכַת הפּאָליטיק אשר דָרשה את הַשָׁלוֹם בין שתי הממלכות האדירות ההן, גָברה ידה על כל התלונות העזות ועל כל דברי הריבות אשר בין מְלָכֶיהָ ותמריצם לבַקש שלום וידידות כבתחלה. כי נאפאלעאן יָרֵא פן תתיצב אנגליה לשִטנה לו בדרך בהקדישו על עסטרייך מלחמה וכל עמָלו אשר יעמול לטובת איטליה ישאר אז מָעַל. גם מלכת אנגליה אשר ידיה היו מלֵאות אז מלחמה להשקיע את אש המרד בהודו המזרחית, יְראה פן יעמוד לה נאפאלעאן לשטן במלחמה הנוראה ההיא, ועל כן לא מצאו שניהם דרך אחרת לפניהם כי אם לעשות שָלום ביניהם ולהיוו, לאֲגֻדָה אחת בהליכות המדינה כבראשונה. לְאוֹת שלום ואמת נאותה וויקטאָריאַ מלכת אנגליה לעשות רצון נאפאלעאן וַתִּסַע בכבודה והודה לָחֹג את חֲנֻכַּת הַחוֹף אשר כוננו ידי הקיסר בשערבורג (ה' אויגוסט 1858) אף כי מטרת החוף ההוא לא לטובת אנגליה היא. ואחרי ימים מעטים הֵרִים הלאָרד פּאַלמערסטאָן את פעמיו לפאַריז לשַחר את פני הקיסר נאפאלעאן, וכבוד גדול נעשה לו מאת הצרפתים לְאוֹת כי שְׁלוֹם אמת להם עִם אנגליה.

112 §

וממשלת סרדיניה אשר ידעה נאמנה כי צרפת ערוכה היא בַכֹּל להושיע את איטליה וקיסר רוסיה ומלכת אנגליה לא יפריעו אותה ממעשיה, הוסיפה להראות את שִׂנאתה לעסטרייך ביתר עָז. בעיר טורין התאספו כל המָחרמים והמִברחים מאיטליה העסטרייכֿית, ואנשי החיל אשר בתוכם הוּרְמוּ לשרים ופקידים על פי וויקטאָר עמנואל מלך סרדיניה. אנשי הצָבא אשר ברחו מממלכת לאָמבאַרדאָ־ווענעדיג לסרדיניה, נקבצו יחד ויהיו לגדוד אחד ויעמדו הָכֵן לעזור לסרדיניה בהִלָחֲמָה את עסטרייך, ומלך סרדיניה הוציא כסף רב מאוצרו לקנות כלי מלחמה ולתת שָׂכָר טוב להגדוד ההוא. מכתבי העתים אשר בסרדיניה הוציאו כל רוחם ויכתבו מרורות על שרים רבים מִשָׂרֵי עסטרייך גם על דרכי ממשלתה. קאַוואור היושב ראשונה במלכות סרדיניה, הִתְרָאה עם הקיסר נאפאלעאן (בימי הסתיו בשנת 1858) ויחדו המתיקו סוד ויתיעצו על צפונות איטליה. ובמֶשך השנה ההיא הֶאדיר נאפאלעאן את מספר אנשי חילו ויתן בידם כלי נשק טובים וכלי תותח עשוים במלאכה נשגבה אשר זיקות אִשָׁם למֶרחק רב יגיעו ויפגיעו. גם סרדיניה הֶעצימה את מספר אנשי חילה וַתְּלַמֵד ידיהם למלחמה, ובכל עיר ועיר נשמע קול כלי נשק וקול שופר ותרועת מלחמה. ובין כֹה וכֹה הוסיפו מכתבי העתים היוצאים בסרדיניה לחתות גחלי אש על ממשלת עסטרייך, ולאחרונה עשו כן גם מכתבי עתים היוצאים בצרפת, ויעירו ויעוררו שנאת העמים על עסטרייך. בעת ההיא נִבאשה גם ממשלת הפאפסט בעיני כל עַמֵי איירופא, בטאם התחוללה עוד עליה סערת המלחמה.

113 §

ובין כֹּה וכה עָמדה איירופא מרעדת ונמוגה בים דאגה. היא ידעה אל נכון כי עֲנָנָה הֲרַת רעם וברק מעופפת על ראשה, אך נעלם ממנה ולא ידעה אנה פניה מועדות לְשַׁלַח את חֲזִיזֵי רעָמיה וְחִצֵי ברָקיה, ומתי תהיה הרעה הנוראה ההיא. והנה פתאֹם בִּלַע נאפאלעאן את פני הלוט הַלוֹט על כל העמים וַיְגַל את מָסַך החידה האיומה הזאת. כי בראשית שנת 1859 בהִתאסף שרי המלוכה ומלאכי המלכים סביבות כסא כבודו לשמוע את משפטו ושאֵתו אשר יוציא על אפסי איירופא, הָפַךְ את פניו אל השר היבנער מלאך קיסר עסטרייך היושב בפאריז וישא מְשָׁלוֹ ויאמר: „צר לי כי הדברים אשר בין צרפת ועסטרייך אינם נִצבים במַצב טוב כאשר קִוְתָה נפשי, אך אבקש פניך להבטיח את הקיסר כי רִגשי ידידותי אליו כמאז כן עתה הִנָמוֹ בכל הדברים הנוגעים רק אל נפשי – ". וכל יודעי שפת הדיפלאָמאַטיע ידעו נאמנה כי שפתיו ברור מִלֵלוּ כי קרוב יום קְרָב לבוא ועת מלחמה לְהִגָלוֹת בין צרפת ובין עסטרייך. גם המלך וויקטאָר עמנואל הודיע כזאת אחרי ימים מעטים לשרי מלכותו בעיר טוּרין באָמרו אליהם: „סרדיניה לא תוכל עוד להקשיח לבבה לקול זעקת שֶׁבֶר אשר תעורר איטליה ותקרא להושיע לה ולהוציאה ממצוקותיה – “. אפס כי הדברים האלה ועוד רבים כאלה לא הִרעישו את עסטרייך בפתע פתאֹם, כי כבר ידעה כל אלה בראותה את הקשר האמיץ אשר בין נאפאלעאן ובין וויקטאָר עמנואל, את השנאה העזה אשר סרדיניה שונאת אותה עד כי פָתֹחַ תפתח את שעריה וזרֹעותיה פשוטות לקבל באהבה את כל אויבי עסטרייך ולשימם לשרים ופקידים בערי מדינותיה, גם תתן ידה ותוציא כסף רב מאוצרה אל אנשי הצבא הבורחים והנסים מלאָמבאַרדאָ־ווענעדיג אליה, והמתגודדים לגדודי אנשי חַיִל ערוכים בכֹּל למלחמה, ומיום ליום תְּגַבֵּר חֲיָלִים וְתֶרֶב צָבָא רב להיות עתידים לימי קְרָב ומלחמה. ועל כן קִדמה עסטרייך את פני הרעה הנשקפת עליה ותאסוף גם היא אנשי חיל במספר רב מאד בכל מקומות ממשלתה באיטליה, והקיסר פֿראַנץ יאָזעף הֵסִיר את הנסיך פֿערדינאַנד מאקסימיליאן אָחִיו מפקודתו אשר הִפְקִידוֹ להיות נָגִיד ומצַוה באיטליה, ואת ממלכת לאָמבאַרדאָ־ווענעדיג הביא במַצב ממלכה נִדחת אשר שרי הצבא יעשו משפטה ודינה לפי משפטי המלחמה (קריגסגעריכֿט). אך גם צרפת אָספה גדודי אנשי חַיִל במספר רב לרגלי הָרֵי הָאַלְפִּים, ונאפאלעאן קרא את מבחר גבוריו החונים באַלגעריען לארץ איטליה. גם וויקטאר עמנואל אסף את אנשי חילו הנפוצים בכל ארץ ממלכתו, באי סרדיניה ובנפות סאַפֿאָיען, ויציגם סביבות מִבצר אַלעסאַנדריאַ וסביבות נהר טעסין. אז ידעו כל יושבי איירופא כי סערת מלחמה חֵמה יצאה, וסער מתחולל על ראש עסטרייך יחול. אך בכל זאת נִסוּ השרים היושבים ראשונה במלכות מלכי איירופא אולי יצלחו להפריד בין העצומים ביד הלשון הטובה עליהם בחכמת הדיפלאָמאַטיע. אפס כי לשוא שָקדו וכל עמלם נשאר מָעַל. אז הואילה ממשלת רוסיה להרגיע את ים הסוער ההוא ולהשקיט להממלכות הנרעשות ההן, ועצתה היתה אמונה כי יתאספו מלכי איירופא האדירים לאספה (קאָנגרעס), והם יוציאו את משפט איטליה לאור בשלום ובמישור בלי הָנֵף חרב ובלי שֶׁפֶךְ דָם. אך עסטרייך הִקְשְׁתָה לשאול ותגזר אֹמר כי רק אחרי אשר תְּנַצֵל סרדיניה וצרפת את כלי נִשקן מעליהן, תַּטֶה היא אזנה אל עצת רוסיה וְתַעַש ככל אשר ישפטו המלכים האדירים באסֵפתם. ועוד שאֵלות קשות כאלה שָאלה עסטרייך אשר מלכי איירופא לא יכלו לתת לה, עד כי אפס כל תקוה לעשות שָלוֹם בינה ובין אנשי ריבה. זולת רוסיה ואנגליה נִסתה גם פרוסיה ועוד ממלכות אחרות להשיב ידי מלכי הריב ממלחמה ולמנוע חרבם מדם, אך גם ידיהן לא עשו תושיה ועמָלן היה לא לעזר ולא להועיל. ועסטרייך אשר ידעה נאמנה כי סוף סוף תפרוץ המלחמה, נִעֲרָה חצנה ממועצות השלום וחָתרה לְקָרֵב את יום הַקְרָב, כי כל הימים אשר השלום והמלחמה במאזנים ישאו יחד, ימצאו בין כֹּה וכה אנשי ריבה אֲרֻכָּה להַעצים להם עָצמה וּלְגַבֵּר חֲיָלִים, ואוצר מלכותה יוּרַק יום יום לכלכל צָבא רב ועצום ללא־דָבר עד כי תצא החרב מתערה, גם קִוְתָה אולי תאיר הצלחה פניה אליה ותוליך לימינה עֻזָהּ ונִצחה במלחמה, ואז תצא למרחב ואויביה יתכחשו לה. על כן הֶחליטה לשלוח אל מלך סרדיניה את דעתה האחרונה (אוּלטימאַטוּם) ולגלות אזנו כי שנים היא נוטלת עליו: אם להמעיט את מספר אנשי חילו כבימי השלום וּלְהַתֵּר אגֻדת חֵיל הנדָבות (פֿרייקאָרפס), ואז תעשה שָׁלוֹם לוֹ, או ישלוף חרבו מתערה ויצא למלחמה. גם נתנה לו אֲרֻכָּה שלשה ימים לְהִוָעֵץ איכה יעשה. דברי הדֵעה האחרונה ההיא הגיעו בעשרים ושלשה לחֹדש אפריל אל וויקטאָר עמנואל וקאַוואוּר סְגָנוֹ, ומקץ שלשה ימים השיב וויקטאָר עמנואל אמָריו כי אין נפשו להמעיט את מספר אנשי חֵילוֹ ולנַתק אגֻדַת חֵיל הנדָבות, ואז ידעה עסטרייך אל נכון כי קרוב יום הַקְרָב וחרב המלחמה יצאה מִתָּעַר. ביום ששה ועשרים לחֹדש אפריל שלח נאפאלעאן דְבָרו אל קיסר עסטרייך כי אם יתן את אנשי צְבָאוֹ לצלוח את נהר טעסין, יתן בזה אות כי מלחמה לו בצרפת, אך קיסר עסטרייך לא שעה אל הדבר הזה, ואז עזבו מלאכי צרפת וסרדיניה את ווין, ומלכי הריב שלחו ספרים גלוים לכל העמים להודיעם למה זה ועל מה זה פּרצה המלחמה, וכל אחד הוכיח בדברים כי לו הצדקה בריב הזה. ואיירופא ראתה כי מלחמה חדשה מתלקחת בתוכה, מלחמה גדולה וכבֵדה גם ממלחמת קרים, גם החדשות אשר תצמחנה על ידה בכל אפסי הארץ תהיינה גדולות ועצומות מהחדשות אשר צמחו מהמלחמה ההיא.

114 §

הנה כי כן נֶהפכו נְאוֹת איטליה העליונה, נְאוֹת החֶמדה וכלילת הַיֹפִי, למקום הַתֹּפֶת וגיא ההרֵגה, לִשְדֵה קטל ומלחמת עמים עצומים אחרי אשר לא נִשמעה בה תרועת מלחמה זה עשר שָנים. תלונה עזה התעוררה על עסטרייך מִקַצְוֵי איירופא בגלל אשר היא היתה הנסִבה לעורר ריב ומלחמה, גם המלכים העומדים במַצב הַבֵּינַיִם (נייטראַליטעט) רָעמו פנים עליה במָאנה לְהַטוֹת אזנה לכל אפני השלום אשר שָׂמוּ לפניה, ונאפאלעאן מצא אז עת רָצוֹן לְהַשִיא עליה עֲוֹן אשמה כי היא הֵפֵרָה ברית השלום בהתפָרצה בגבול מלך סרדיניה בעל ברית צרפת להביא חרב בארצו, ועליו החובה לעמוד לימינו לעצור בעד עסטרייך השואפת לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לא לה עד הָרֵי הָאַלְפִּים ולהשבית מפניה כל רִגשי הדרור וחֹפֶש העמים. אז גָמרה סרדיניה אֹמר להַציב את כל אנשי חילה על שדה המלחמה, וחיל האזרחים ישקדו לשמור את סדרי הממלכה פנימה ולפקוח עיניהם על כל הליכותיה. מספר אנשי המלחמה היה אז כששים וחמשה אלף איש לבד מחיל הנדבות אשר התאספו תחת דגל גאַריבאַלדי ומספרם כארבעת אלפים איש. והקיסר נאפאלעאן עִתֵּד מאת אלף וחמשים אלף אנשי חיל אל המלחמה הזאת, ומחנה אחת עָברה כבר בכ"ה אפריל את גבול סאַפֿאָיען, ועוד מחנות אחדות ירדו באניות בְּחֻפֵּי מרסייליע וטולין לבוא ארצה איטליה ולתקוע יתדם בעיר גענוּאַ. וקיסר עסטרייך אָסַף בממלכת לאָמבאַרדאָ־ווענעדיג את אנשי חילו גם הוא, ומספרם מאתים אלף איש חיל מלֻמדי מלחמה אשר לא יבושו כי ידברו את גבורים עריצים בשער. ובתשעה ועשרים לחֹדש אפריל צלחו חמשה מחנות מחיל עסטרייך את נהר טעסין ומגמת פניהם לבוא בנפות פּיעמאָנט. אפס כי לַאֲסוֹן עסטרייך נִבחר אז שר צבא וּנְגִיד המלחמה איש לא לֻמד מלחמה מנעוריו, הלא הוא הגראַף פֿראַנץ גיוּלאַיי איש אונגארי מלֵדה ועבד נאמן לקיסר עסטרייך, והוא לא הצליח בכל אשר פנה. הן אמת כי אחרי ראַדעצקי אשר מת בטרם החֵלה עוד המלחמה (בשנת 1858) לא קם עוד שר צבא וגבור משכיל כמוהו בעסטרייך, אך בכל זאת נשאר עוד השר הגבור העס אשר היה יד ימין ראַדעצקי וזרוע עֻזוֹ בכל מלחמותיו, גם השר בענעדעק היה עוד בחיים חיתו והוא הוכיח את עֹצֶם חכמתו וכחו וגבורתו בשנת 1848 ובשנת 1849, ותחת בָּחוֹר אחד מהם לשר הצבא נִבחר גיוּלאַיי רק בגלל אשר מצא חן והפיק רָצוֹן מאת הקיסר ושרי חצֵרו ובגלל אשר הוא חֹטֶר מגזע אצילים ובני מְרוֹם האפרתים. ושר הצבא הזה לא הִשכיל למַהר ולהחיש מעשהו ולהתנפל פתאֹם בחילו הגדול על חֵיל סרדיניה הקטן ולהכריעהו תחת ידו, ולהשתער אחרי כן על מחנות הצרפתים הרחוקות עוד אשה מאחותה ולהכותן אחת אחת בטרם יתאחדו למחנה אחת גדולה ועצומה. ותחת עֲשות כדבר הזה בָּחַר לתקוע יתדו בנָפות לאָמעלינא, אחת מהנפות היותר פֹּרִיוֹת במדינות פיעמאָנט, ובמֶשך הימים אשר ישב שם בְּחִבֻּק ידים, נתן אֲרֻכָּה לסרדיניה להרבות חֵילָהּ עד שמונים אלף איש סביבות אַלעסאַנדריא, ומחנות רבות מחיל הצרפתים נִלְווּ אליהם בחֹדש מאיי, וגאריבאלדי עִם חיל הנדבות מצא אז עת רצון להתיצב לרגלי הררי האלפים להסתער משם על העסטרייכֿים להרגיז את אֲגַפָּם הימנית ולהיות לעזר לצבאות מלכי הברית. ובכל מקום אשר דָרכה כף רגל הגבור המשכיל והישר באדם הזה, נָהרו אליו המונים המונים להסתפח בין אנשי חֵילוֹ, וכל יושבי איטליה הביטו אליו וְנָהָרוּ, ויעזרו לו בכל לבבם ובכל נפשם וּמְאֹדָם, בידעם נאמנה את אהבתו הנאמנה לאיטליה וכל ישעו וכל חפצו רק לפרוק עֹל העבדות מעליה ולהאיר אור הדרור עליה. בחצי חֹדש מאיי הופיע הקיסר נאפאלען השלישי בכבודו ובהודו בארץ איטליה, ויקח את מִשְׂרַת שר הצבא בידו, ויהי נָגִיד ומצַוה על צבאות צרפת וצבאות סרדיניה יחד. הוא ברוב ידיעותיו ועמוקות בינתו ידע הליכות טכסיסי מלחמה כאחד הגבורים מלֻמדי מלחמה מנעוריהם, ואף כי בגבורה ובפֹעל כפים היה לְשָׂרֵי צְבָאוֹ יתר שאת, יען כי נִסוּ בזה יותר ממנו, בכל זאת נָפַח רוח גבורה בלבות אנשי חילו בראותם כי מַלְכָּם הולך בראשם ופניו יֵלכו בַקְרָב, שֵׁם כבודו הֵעִיר בקִרבם ובקרב הלאָמבּאַרדים זכרונות עתיקים וגבורות ימי קדם, הוא היה הַתֵל אשר כל פִּיוֹת פּוֹנִים אליו ורוח החיה בכל אופני מערכות המלחמה וכל מוצאיה ומבואיה. בשנים עשר יום לחֹדש מאַיי נשא מְשָׁלוֹ באזני הצרפתים אנשי המלחמה ויזכירם את הגבורות הנפלאות אשר עשו אבותיהם באיטליה בימי דוֹדוֹ הגדול נאפאלעאן הראשון, ואם יֵצאו בעקבותיהם יעשו להם גם בם שֵׁם עולם כמוהם. לדברים האלה הריעו כל אנשי הצבא תרועת מלך, ורוח עֹז וגבורה התרוצצה בקרבם והתנוצצה מִבָּבוֹת עיניהם.

115 §

לעומת הקיסר נאפאלעאן שר צבא המלחמה הזאת, במה נחשב גיולאיי שר צבא עסטרייך, ותחת אשר נאפאלעאן היה הנָגיד והמצַוה הַיְחִידִי אשר בלתו לא ירים כל איש את ידו ואת רגלו, היה גיולאיי רק כאחד מיתר פקידי החיל, כי דבריו לא היו נשמעים ליתר שרי החילים, וכל אחד ואחד עָדַר במלחמה כפי רוח בינתו בראותם כי גבר לא יצלח הוא לְפַקֵד צבא המלחמה והעביר המועד ועת הרצון אשר היה לאֵל ידו להתגבר על אנשי מלחמתו. וגם הוא הִכִּיר את עַוָתָתוֹ, אך קָצֹר קצרה ידו לתקן את הַמְעֻוָת, ותחת מלחמת תִּגְרָה, נִלחץ לעשות אך מלחמת מָגֵן (פֿערטהיידיגונגסקריג). וכאשר נעלם ממנו ולא ידע איפה צבאות מלכי הברית נְחִתִּים ואנה פניהם מועדות, שלח את הגראַף סטאַדיאָן עם שנים עשר אלף איש לְרַגֵל ולהתודע אל נכון איפה הם ומה הן מערכותיהם והליכותיהם. השר ההוא פָגַע בעשרים לחֹדש מאַיי בצבא הצרפתים על יד מאָנטעבעלאָ, וּפתאֹם התלקחה מלחמה עזה ביניהם, ואף כי העסטרייכים נלחמו כאריות, בכל זאת נָשתה גבורתם מפני הצרפתים הרבים והעצומים מהם, וַיִסֹגוּ אחור. אך גם אחרי המלחמה הזאת לא התאושש שר צבא העסטרייכֿים ולא חקר ולא דרש היטב הליכות אנשי מלחמתו עד כי כמעט בכל פעם התיצב הָכֵן למלחמה במקומות אשר לא עלה על לב האויב לעשות שם מלחמה, והמקומות אשר אליהם שָׂמו האויבים את פניהם באמת, לא שמר ולא הפקיד בהם אנשי חיל. הוא שגה ברואה ויאמין כי צבאות מלכי הברית כִּנְסוּ את ראשית גבורתם סביבות מאָנטעבעלאַ ומשם תתפרץ המלחמה הראשית, אך נאפאלעאן הֶחליט לנסוע מאלעסאנדריא הלאה לפאת צפונה ולהתנפל על אֲגַף חֵיל עסטרייך הימנית הנופלת בגבורתה מאגף השמאלית, ולמהר ולהחיש מהלָכו למאַיילאַנד. וגאַריבאַלדי בראש אנשי חילו התנפל אז בלאָמבארדיי וילכוד את קאָמא ואת פֿאַרעזע, ומשם פָּרץ הלאה במסלה העולה למאַיילאַנד, אך שם לחצו אותו העסטרייכֿים הרבים והעצומים ממנו להסוג אחור אל נפות ההרים. ובכל המקומות אשר עבר בהם נִלווּ אליו המונים המונים ויתנדבו לצאת בצבא המלחמה תחת דגלו. בכ"ח מאַי התכנסו צבאות צרפת וסרדיניה יחד עד כי היתה לאֵל ידם להתגרות מלחמת תגרה בצבאות עסטרייך על מרומי שדה. ונאפאלעאן שָׂם פניו ללכת בדרך היותר קצרה אל מאיילאנד ולשפוך עליה כֹבֶד מלחמה. ויהי בהִוָדע הדבר לגיוּלאיי וימהר ויאסוף אליו את כל גדודי אנשי חילו ויתיצב הָכֵן למלחמה, וכאשר נפגשו בחֵיל מלכי הברית התחוללה המלחמה. ואחרי אשר נלחמו מלחמות קטנות ולא נודע יד מי רוממה, התפרצה ברביעי לחֹדש יוני מלחמה גדולה ונוראה אצל מאַגענטאַ ויד הצרפתים היתה על העליונה וִימִינָם רָעצה אנשי מלחמתם. במלחמה ההיא חָשפו שָרֵי חיל צרפת את זרוע עֻזם ויעשו נפלאות, ובראשם קאַנראָבערט, מאַק מאַהאָן וְנִיל. אמנם כן כי גם העסטרייכֿים לָחמו כגבורים ויחרפו נפשם למות על מרומי שדה, אך יען כי חָסֵר להם שר צבא אשר יאסור את כל הגדודים יחד, וכל גדוד וגדוד עָדַר במלחמה על פי פקודות נגידים רבים אשר דעותיהם שונות בהליכות המלחמה, על כן לא הצליחו וְחִתְּתָה גבורתם. מהבקר עד הצהרים התגברו עוד העסטרייכֿים בתקותם אולי תאיר ההצלחה את פניה אליהם בפעם הזאת, אך אחר הצהרים בהשתער השר קאַנראָבערט וּמאַק מאַהאָן בגבורתם הנערצה על אֲגַפֵּיהֶם, אז אָבדו נִצְחָם ותוחלתם ויד הצרפתים רוממה. במחנה עסטרייך נפלו ביום ההוא כעשרת אלפים איש, ומהם ארבעת אלפים שבויי חרב, ובמחנות מלכי הברית נפלו כארבעת אלפים וחמש מאות איש, ומהם כשבע מאות שבויי מלחמה. ביום המחרת נסוג שר צבא עסטרייך אחור וַיַסַע את פליטת מחנהו לפאת דרומית נֹכַח נהר פּאָ. בחמישי ובששי לחֹדש יוני פִּנוּ העסטרייכֿים את מאיילאַנד בחפזון ובבהלה עד אשר עזבו אחריהם כלי נשק רבים ובתי מסכנות מלאים בָּר וכל אֹכל נפש, גם עזבו בידי אויביהם את מבצרי פּאפֿיאַ, פּיאַצענצאַ, פיציגהעטאָנע ועוד ערים בצורות. סוף דָבָר כי פרי נצחון הצרפתים במלחמת מאַגענטאַ היתה ממלכת הלאָמבאַרדיי, וביום השמיני לחֹדש יוּני נסע נאַפּאלעאן בְּלִוְיַת וויקטאָר עמנואל בשערי מאַיילאַנד, וכל העם הריעו לקראתם תרועת שמחה, ובעת אשר התרועעו הלאָמבאַרדים ויעלזו בכל לב על גאולתם ועל פדות נפשם מעַבדות עסטרייך, מִהרו גדודי עסטרייך להסוג אחור בלי הפוגה, ורק אצל מינציאָ מצאו מנוח לכף רגלם ולא פחדו עוד מפני מנַצחיהם, כי המבצרים פּעסכֿיעראַ, מאַנטוּאַ, ווידוֹנאָ ולעגנאַנגאָ היו עליהם מַחסה עֹז.

116 §

מַפֶּלֶת עסטרייך היתה נסִבה גם למַפלת יתר רוֹזְנֵי איטליה ונסיכיה הגדולים. עוד בחֹדש אפריל הוּדַח ההערצאָג הגדול לעאָפּאָלר השני משאֵתו ומכסא שִלְטוֹנוֹ בטאָסקאנא, אך לא בתגרת יד קֶשֶׁר וְמֶרֶד וחרב וָדָם, כי אם בּעֲזוב אותו כל שריו ועבדיו וכל עם הארץ וירחקו ממנו ולא שמעו עוד בקולו, עד כי נִלחץ לעזוב את פֿלאָרענץ ואת כל ארת טאָסקאנא ולבקש מחסה מאת ממשלת עסטרייך (27 אפריל), וממשלת שָעה הֻקמה בטאָסקאנא וְעֵין המלך וויקטאָר עמנואל היתה צוֹפִיָה הליכותיה. אחרי מלחמת מעַגענטאַ עָזבה גם ההערציאָגין לוּאיזע מפּאַרמאַ עם ראָבערט בְּנָהּ הצעיר את ארץ ממשלתה וּתשם פניה אל ארץ שווייץ. אחרי ימים מעטים נלחץ גם ההערצאָג פֿראַנץ החמישי ממאָדענאַ לעזוב את ארץ ממשלתו וילך אל מחנה עסטרייך למצוא שם מָגֵן ומחסה. ובכל איטליה התיכונה התנוסס נֵס איטליה כבימים הראשונים, וכל עם הארץ הֵרִיצו ידיהם אל וויקטאָר עמנואל מלך סרדיניה, וישמחו ויעלזו בכל לב כי חֻבל עֹל עסטרייך מעל צוארם. גם בולוניה פָרקה מעליה את עֹל הפאפסט וַתְּחַל את פני וויקטאָר עמנואל להיות לה לנָגיד ומצַוה. בעִקבות בּולוניה יצאו גם עוד ערים רבות בארץ ממשלת הפאפסט, ומי יודע אם לא עשו כן גם יתר הערים והמדינות לנַתק את מוסרות הפאפסט ולשַבר את מוטות עֻלוֹ מעליהם לולא קִדֵם הפאפסט את הרעה הגדולה הנשקפת עליו, כי הוא מִלא אז את ידי השווייצים אנשי צְבָאוֹ לעלות בסערת מלחמה על עיר פּערוּגיא אשר פשעה בו ולעשות בה שפטים בחרב ודם, והעריצים ההם עשו שַׁמוֹת והֶרג רב בתוכה ויפיצו פלצות גם על יתר הערים אשר הִתְעַתְּדוּ לפשוע בממשלת הפאפסט ותשובנה לְהִכָּנַע תחת יד המושל העריץ הזה כבראשונה.

117 §

בעת אשר התחוללה המלחמה הגדולה הזאת באיטליה ונאפאלעאן הלך מחיל אל חיל ויעש לו שֵׁם גבור משכיל וּמְנַצֵחַ, היה רעש גדול בארץ אשכנז וישתערו לבות האשכנזים על אֹדות מפלת עסטרייך ונצח הצרפתים. מליצי עסטרייך ואוהביה הרבים העירו ויעוררו בחָזקה את פרוסיה ואת כל מלכי ברית אשכנז למהר ולהחיש יֶשַׁע לעסטרייך בעת צרתה, באָמרם הלא עסטרייך ממלכה אשכנזית היא ועל האשכנזים איפה החובה לצאת לישע לה בקום עליה עמים זרים, ואף גם זאת כי אם לא יקומו ויעזרוה לְיַדות קרנות האויב וּלְשַׁבֵּר ימין נִצְחוֹ, אז, אחרי כי יְבַצַע נאפאַלעאן את כל מעשהו באיטליה, יַעַט בחרב שלופה גם על אשכנז לְרַד אותה תחתיו ולהרכיב את הצרפתים אלופים לראשה. הדברים הנמרצים האלה מצאו מסלות בלבות אלופי אשכנז וְעַם הארץ ויותר עוד בלבות בני מְרוֹם עַם באייערן ונסיכי אשכנז הדרומית, וגם מלכי ברית אשכנז ומלך פרוסיה בראשם הִטוּ אֹזֶן קשבת לדברים ההם. תרועת מלחמה וּמַשַׁק כלי נשק נשמעו בכל עיר ומדינה, בכל המבצרים החזיקו המשמר, ופרוסיה הִציבה את כל צבאות חֵילה ערוכים בַּכֹּל למלחמה. אפס כי אחרי עֲבוֹר הבהלה הראשונה נִפקחו עיני האשכנזים לראות כי רֻבֵּי מליצי עסטרייך ואוהביה המאַזרים זיקות הַקְרָב בלבות בני אשכנז, לא הפיקו נפשם למשפטי חֵרות העם ולא דרשו שלומם וטובתם באמת ובתמים, מרביתם לוהטים באש קנאת דתם הקאַטולית ותחת מַסְוֵה טובת האשכנזים יסתירו אהבת בצעם וְהַוַת נפשם. ועל כן נִחמו כל חופשי משפטי החֹפש והדרור וכל גדולי אשכנז הדרומית בעלי דת הפראָטעסטאַנטית מאשר יָזמו בתחלה והשיבו ידם מֵעֲזוֹר לממשלת עסטרייך הקאטולית הָעוֹיֶנֶת את הפראָטעסטאַנטים והנאמנת בבריתה את הפאפסט וכל אגפיו, ואשר אם תהי ידה על העליונה וזְרֹעָה מושלה לה, אז תכביד אכפה על האשכנזים לבל יחֻברו לאגֻדה אחת ולבל יוציאו משפטי הדרור לאור אשר זה כל ישעם וכל חפצם, גם תשוב לתת את רסן המשרה ביד הכֹּהנים והיעזואיטים לבער את ההשכלה מן הארץ. נסיכי ברית אשכנז משכו גם הם את ידיהם מעסטרייך בְהִוָדַע להם הפרָצות והפרָעות אשר בחיל הצבא אנשי המלחמה במקומות רבים, גם נִחֲתוּ מגערת אנגליה אשר גָזרה אֹמֶר כי חֵטא חָטאה עסטרייך בהתנפלה ביד חמושה בגבול ארץ סרדיניה, גם הוציאה דְבַר משפט כי אם יָעוֹזוּ בעלי ברית אשכנז לשלוף חרבם מתערה לעזור את עסטרייך בטרם יקדיש נאפאלעאן עליהם מלחמה, אז יתנו את צִיֵי הצרפתים וכל אניות אֵיבָה לעשות באניות המסחור אשר להאשכנזים כטוב בעיניהם ולא יהיו עוד עליהן לסתרה. ויותר עוד נִחֲתוּ מפני השר גאָרטשאַקאָוו סְגַן קיסר רוסיה אשר החליט כי המשפט לבעלי ברית אשכנז רק לְהָגֵן על ארצם לבל יבוא צר ואויב בשעריה, אך לא לצאת בחרב על אחד ממלכי איירופא ולהשיב מלחמה בשערי ארצותיהם. כי רוסיה לא שכחה את אשר עשתה לה עסטרייך בעת מלחמת קרים, ותחת אשר היא עָזרה לה במלחמת אונגראן ותקם את סערת המרד לדממה, עמדה עסטרייך מרחוק במלחמת קרים גם נָטתה עוד אחרי אויביה –. גם רֻבֵּי השרים היושבים ראשונה במלכות פרוסיה חשבו מחשבות על עסטרייך לא לטובה, כי גם פרוסיה לא שכחה את אשר עשתה לה עסטרייך בימי מלחמת אָלמיץ ובראָנצעל, ולא חָפצה להתגרות ברעה ולהביא על בני עמה רעות רבות וצרות מלחמה לבעבור עֲזוֹר לממשלה אשר באשמָתה הביאה עליה רעה גדולה ואשר היא מלֵאה תמיד קִנאה על פרוסיה ומתאמצת להדוך אותה תחת הֲדוֹם כִּסְאָה. אך בכל זאת לא חָדלה מֵהַצִיב את אנשי צבאותיה ערוכים בַּכֹּל ושמורים למלחמה להיות מחסה עֹז על ארצה ועל ארצות בעלי ברית אשכנז אך לא להתערב במלחמת איטליה, ומה גם אחרי אשר הבטיח נאפאלעאן כי רק על ממשלת עסטרייך באיטליה שָּלַף חרבו מתערה, וכהתמו שם את מעשהו ישיב חרבו אל נדנה ולא יניפנה על גוי ועל ממלכה אחרת.

118 §

אחרי אשר ידעה עסטרייך נאמנה כי אין ישועתה לה בפרוסיה ובעלי ברית אשכנז, חָגרה בעֹז מתניה לְנַסוֹת הצלחתה עוד הפעם אולי תושיע ימינה לה לערוץ אויב על מרומי שדה המלחמה. לָפַחַת רוח גבורה ביתר עָז בנפשות צִבאות חֵיל עסטרייך, התנדב הקיסר המרומם פֿראַנץ יאָזעף להעמיס על שִכמו מִשְׂרַת שר הצבא ולהיות הנָגיד והמצַוה בהליכות המלחמה ככל אשר עשה הקיסר נאפאלעאן השלישי. אפס כי הקיסר חֲכַם לבב הזה אף כי בהיותו עוד יורש עצר בשנת 1848 היה ימים רבים במחנה הגבור הנערץ ראַדעצקי שר צבא עסטרייך וירא תחבולותיו בטכסיסי מלחמה, בכל זאת לא קנה לו סגֻלות שר צָבא ולא ידע משפטי הַקְרָב והליכותיו כאשר ידע הקיסר נאפאלעאן. ועל כן לא עשו גם ידיו תושיה ולא הצליח לאסור את אנשי המלחמה ולעשותם לאגֻדה אחת ללכת כאיש אחד חברים במערכה אחת ובדרך אחד –. בעשרים וארבעה לחֹדש יוני נפגשו מחנות אנשי המלחמה עוד הפעם ומלחמה כבֵדה התלקחה ביניהם. מספר חֵיל עסטרייך היה יותר ממאה אלף וארבעים אלף איש גבור חַיִל, וכמספר הזה היה גם חֵיל צרפת וסרדיניה, ואף כי העסטרייכֿים התאזרו עֹז וגבורת רעם וילחמו כאריות, בכל זאת נגפו במערכה לפני אנשי מלחמתם הנופלים מהם בתעצומות עֻזם וגבורתם, יען כי שר הצבא ושר החילים הגדולים לא השכילוּ לְהַתְוֹת לפניהם דרך אחת ישרה ולהציב להם מטרה אחת אשר כל מעללי אנשי החיל אליה יִכּוֹנוּ. לא כן הצרפתים והסרדינים, כי הם הלכו מחיל אל חיל ובכל אשר עשו הצליחו, יען כי כלם הלכו במסלה אשר סלל נאפאלעאן לפניהם וכלם כוננו חִצֵי גבורתם אל המטרה אשר הִצִיג הוא להם. ונאפאלעאן בעינו החַדה כעין נשר וברוב חכמת לבבו ראה וַיָבֶן כי אם יציב לו את מְרוֹמֵי סאָלפֿערינאָ למטרת מלחמתו יצלח בידו להחליש את העסטרייכֿים לפי חרב, ובזה קָלַע אל השערה ולא הֶחטיא, כי בלָכדו את סאָלפֿערינאָ ובהכותו את מחנה עסטרייך התיכונה אשר התבצרה שם, נמוגו גם שתי המחנות האחרות ולא עמדו על חרבותם, והקיסר שר הצבא גם מבחרי גבורי חיליו העס, שליק, ווימפפֿען אשר כל אחד הלך ברך אחרת ולא התלכדו במערכה אחת, היו נְסִבָּה לְמַגֵפַת העסטרייכֿים גבורי החיל ואנשי המלחמה, וְלוּ הניחו לְשָׂרֵי גדודים הקטנים ולפקידי החילים הצעירים לאסור את המלחמה כתבונם ובגֹדל זרֹעם ורוח גבורתם, כי אז הריעו אף הצריחו ובכל אשר פנו הצליחו. שתים עשרה שעות רצופות התגעשה המלחמה האיומה ההיא, גבורים עם גבורים התאבקו, ושני לאֻמִים מצוקי ארץ התחרו בגבורת ימינם עד כי לאחרונה חִתְּתָה קֶשֶׁת עסטרייך וְנָשְׁתָה גבורתה וימין צרפת רוממה ותעש לה שֵׁם תפארת ונצח. במלחמה הזאת נפלו במחנה עסטרייך ונפצעו יותר משלשה עשר אלף איש ותשע מאות נפלו בשביה, ובמחנה הצרפתים היה מספר החללים והנפצעים שנים עשר אלף וכשש מאות נשבו במלחמה. בחיל סרדיניה נפלו חמשת אלפים ושלש מאות חללים ונפצעים, ויותר מאלף ומאתים הלכו שבויי חרב לפני אויביהם. ואף כי מספר חללי חרב בצבאות מלכי הברית רב הוא ממספר חללי עסטרייך, בכל זאת התגברו מלכי הברית במערכה בשדה וַיְגַדְעוּ זְרֹעות עסטרייך, ונאפאלעאן יצא מהמלחמה הזאת בעטרת תפארת הנצחון.

119 §

כל עַמֵי איירופא האמינו אז כי נאפאלעאן יוסיף עוד לָרוּץ באֹרח גבורתו ולא יניח החרב מידו עד אשר יעלה על מְרוֹם קֵץ נִצְחוֹ בארץ מלחמתו ככל אשר עשה דוֹדוֹ נאפאלעאן הראשון. אך נאפאלעאן השלישי לא עשה כזאת, כי בנפש הקיסר הזה שררו שתי סגֻלות מתנגדות אשה לאחותה: עזות נמרצה לעשות חַיִל ולנחול כָּבוֹד מבלי חָת ומבלי שוב מפני כֹל, גם מַבְלִיגִית נפלאה להבליג על תאות לבו ולהשקיע את שלהבת תשוקתו אל הכָּבוד והנצח, ושתי הסגֻלות ההן עמדו לו להצליח דרכיו עד הימים ההם, ועל כן לא שתה מִיֵין הנצחון עד לְשָׁכְרָה גם בפעם הזאת, ופתאֹם עצר במרכבת כְּבוֹד נִצְחוֹ וְעֻזוֹ מִשְׁטוֹף וַעֲבוֹר הלאה, וימים הבאים הודיעו כי מחכמה עשה כן. כי עינו החַדה הצופיה למרחוק ומשוטטת בַּכֹּל, הֵיטיבה לראות כי לא תַמה עוד גבורת קיסר עסטרייך באיטליה וכי כביר מצאה ידו לאסוף אליו אנשי חיל חדשים לבקרים בהיות ארץ ממשלתו קרובה אל מקום המערכה, תחת אשר צרפת לא תוכל עשׂוֹת ככה כי אם אחרי עֲבוֹר ימים רבים בהיותה רחוקה ממקום המלחמה; עוד ראה נאפאלעאן כי מִבְחַר גִבּוֹרֵי צְבָאוֹ ספו תמו בחרב ובחליים רעים ולא בנקל ימצא תמורתם ובלעדי גבורי חיל כמוהם ישוב צוּר חרבו ולא יקום במלחמה. פרוסיה שלחה מחנות אנשי חילה לסוכך בחרבותיהם על גבול רהיין, גם נסיכי ברית אשכנז עשו כזאת, ונאפלאעאן הָראה לדעת כי רק עליו נוסדו יחד ומגמת פניהם לָשׂוּם בריח ודלתים לשֶׁטף מרוצת גבורתו בארץ איטליה. זולת זה ידע עוד נאפאלעאן כי לא על נקלה תמצא ידו לגרש את עסטרייך מווענעציה כאשר גרש אותם מלאָמבאַרדיי, יען כי שם מחסה עֹז לה במבצריה הגדולים והבצורים ויש לאל ידה להתיצב שם לפני כל צר ואויב ימים רבים ולאסוף אליה חַיִל רב ועצום מבלי כל מפריע. וכראותו כל אלה חשב למשפט כי הצרפתים השואפים כְּבוֹד גבורים מנַצחים שָבעו כבר דֵי כבוד מהנצחון הגדול בשתי המלחמות הגדולות אשר נצחו את עסטרייך על פי מועצותיו ומערכי לבבו, וימים רבים יעברו עד אשר ישובו לדרוש ממנו להנחילם כבוד ותפארת במלחמות חדָשות. גם האמין כי גם האיטלקים לא יזעפו עליו על אשר לא בִצַע את כל מעשהו באיטליה, אך עוד יפָארוהו וְיוֹדוּהוּ על החסד הגדול אשר הִפליא להם לגרש מפניהם אויב ממלכת הלאָמבאַרדיי ולהשיב אליהם את הממלכה החמודה הזאת עם מאַיילאַנד כבראשונה, ויתר הדברים אשר עוד לעשות באיטליה, יעשו הם לבדם בהיות לאל ידם לעשות. בגלל הדברים האלה אִוָה נאפאלעאן לִבְנוֹת גֶשֶר זהב להעסטרייכֿים המנֻצחים לבעבור ישובו לקדמתם ויחדלו מֵעֲשׂוֹת עוד מלחמה לעת כזאת אשר רחקו הצלחת הנצחון ממנו לפי רְאוֹת עינו. ובבוא אליו אחד מפקידי חיל עסטרייך לבקש מאתו את גופת השר ווינדישגראֶטץ הצעיר אשר נפל במלחמה, שלח בידו דברים אל הקיסר פֿראנץ יאָזעף להגיד לו כי יש את נפשו להשקיט את החרב (וואַפֿפֿענשטיללשטאַנד) מיום הששי לחֹדש יולי עד חמשה עשר יום לחֹדש אויגוסט. והקיסר פֿראַנץ יעָזעף נֵאוֹת לזה בכל אָוַת נפשו, יען כי במשך הימים ההם יוכל לאסוף אליו אנשי חַיִל חדשים וכל המחסורים אשר יחסרו לו לְבַצֵר את מחנות חיליו. אך הדבר הזה היה נסבה כי עוד בעשתי עשר יום לחֹדש יולי נועדו שני הקיסרים ההם בעיר פֿיללאַ פֿראַנקאַ ושם המתיקו סוד ויתיעצו על צפונותיהם, גם יָרוּ שם את אבני הַפִּנָה למוסדות השלום אשר יצא אחרי כן לאור. נאפאלעאן התהפך בתחבולותיו לתת חֲתַת ואימים בלב פֿראַנץ יאָזעף, ובלשון ערומים הוכח הוכיח ויערוך לעיניו כי אין לו כל תוחלת ותקוה להשיג עֶזרה מכל מלכי איירופא, כי רוסיה ואנגליה עוֹיְנוֹת את עסטרייך וחפֵצות מאד כי תתחברנה ארצות איטליה לממלכה אחת, אדירה ממנה יֵצא וְעַם אחר לא ישלוט בה עוד, ופרוסיה תחת הועיל לעסטרייך תוֹעיל עוד להוָתָה ועד מבוכת עסטרייך עת רָצון היא לה להגדיל את ממשלתה באשכנז ולהאדיר את כֹּחַ ידה בתוכה. והנה תחת אשר היה לב נאפאלעאן חָרֵד מפני תנופת יד קיסר עסטרייך, הצליח להחריד את לבב הקיסר ההוא, ותחת אשר חָתַר הוא אל השלום, התנכל בחֶלקת לשונו עד כי הִקדים פֿראַנץ יאָזעף לבקש שלום ולרדפהו, ואז פִּתָּהוּ נאפאלעאן לבל יתערבו יתר מלכי איירופא בדבר השלום הזה, כי הם ירבו במחירו ויטילו על עסטרייך אפנים כבדים, רק שניהם לבדם יכרתו ביניהם ברית שלום, וצרפת לא תכביד ידה על עסטרייך ולא תַרבה במחירו. ואז תקעו שני הקיסרים כף ויכרתו ביניהם ברית שלום על פי הדברים האלה: עסטרייך תסגיר ביד קיסר צרפת את ממלכת הלאָמבאַרדיי זולתי מבצרי מאַנטוּאַ ופעסכֿיעראַ, וקיסר צרפת יתן אותה אל מלך סרדיניה לאחֻזת עולם. שליטי טאָסקאַנאַ ומאָדענאַ ישובו לממשלתם כחֵפץ עסטרייך אם אך יאותו אזרחי הארצות ההן לקרוא את השליטים ההם אליהם באוַת נפשם ומלך זָר לא יתערב בזה. כי נאפאלעאן ידע מאד כי יושבי הארצות ההן לא יאבו ולא ישמעו לכל דברי רב ושליט להשיב אליהם את מושליהם העריצים ולהִכָּנע שנית תחת עֻלָם הקשה. שני הקיסרים גמרו אֹמֶר כי ארצות איטליה תתאחדנה בברית מדינה אחת (שטאַאטסבונד) והפאפסט יֵשב ראש בסוד בעלי ברית ההיא. הן אלה מוסדות השלום, ואת יתר אָפניו וכל פֶּרֶט ופרט חָשכו שני הקיסרים לעת מועד אשר יִוָעֲדוּ מלאכיהם בעיר ציריך להוציא כל הדברים ההם לאור. הנה כי כן נֶהפכה ארץ הלאָמבאַרדיי אשר דמי אשכנזים רבים נִשפכו בגללה לאחֻזת נַחלה לקיסר הצרפתים והוא נתן אותה למלך סרדיניה חֵלף הנָפות היפות סאַפֿאָיען וניצצאַ אשר נתן לו מלך סרדיניה לְסַפֵּחַ אותן אל גבול ארץ צרפת.

120 §

שלום פֿיללאַפֿראַנקא אשר נעשה בסתר ובחפזון גדול, הרעיש את אפסי איירופא, וכל שומעיו השתאו ויתפלאו למה זה ועל מה זה נֶחפז קיסר עסטרייך להשלים את נאפאלעאן ולתת לו אחת המדינות העדינות כהלאָמבאַרדיי במחיר השלום ההוא, הלא עוד עֶזרתה לו ותושיה לא נדחה ממנו, ועוד היתה לאֵל ידו לחדש את המלחמה, ומי יודע אם לא הצליח לאחרונה לגרש את הצרפתים מגבול איטליה. ויותר עוד השתוממו מלכי איירופא בשמעם כי תחת תֵּת תודה כי נחפז בדבר השלום ההוא, אמר עוד קיסר עסטרייך עם הספר גָלוי לכל בני עַמוֹ כי הֵיטיב מאד לעשות בְּהֵחָפְזוֹ לכרות ברית השלום עִם נאפאלעאן לבדו בטרם התערבו יתר מלכי איירופא בדבר הגדול הזה, יען כי לוּ התערבו המלכים ההם בדברי השלום ההוא, אז הִרבו במחירו לְרָעַת עסטרייך וְהֶעמיסו עליה אָפנים כבֵדים, תחת אשר קיסר הצרפתים לא רִבָּה המחיר ולא הִכביד ידו על העסטרייכֿים. יותר מכל המלכים חָרה למלך פרוסיה על אֹדות הדבר הזה, כי קיסר עסטרייך חֲשָׂדוֹ כי הוא עוֹיֵן אותו תמיד בקִנאתו בו, ובמסתרים הוא מתחרה להדיח אותו משאתו. לשוא התחטא מלך פרוסיה וְהֶרְאָהוּ לדעת כי הוא טופל עליו חֶשֶׂד חִנָם, כי פֿראַנץ יאָזעף הֶאמין בכל זאת כי מתנקש הוא לו ודורש רָעָתוֹ כל הימים. ומיום ליום רָבתה המריבה בִדְבַר שפתים אֹדות הדבר הזה, ומכתבים רבים החליפו שני המלכים ההם בחֻמם, עד כי לאחרונה השיבו שניהם אל לבם כי טוב טוב לשניהם לָשֶׁבֶת מֵרִיב ולהשקיע שלהבת התלונה אשר ברבות הימים תוכל להתפרץ בכל עֹז וְלָשׂוּם שַׁמוֹת בארץ –.

121 §

ונאפאלעאן שָׁב ממלחמת איטליה בעטרת תפארת גִבּוֹר משכיל וּמְנַצֵחַ, ובטרם עברו שלשה חדשים מיום אשר יצא מצרפת ארץ ממשלתו, שב אליה במרכבת עֻזוֹ וְנִצְחוֹ, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו קִדמו הצרפתים את פניו בתרועה ובכל אותות כָּבוד והדר, ויתנו לו גדולה וגבורה, תפארת נֵצַח והוד. ובאמת הגדיל הקיסר הגדול הזה לעשות במֶשך ימים לא כבירים כאלה: שִׁבֵּר את גְאוֹן עסטרייך באיטליה והרים ימים האיטלקים הנגשים והנענים, הִכְבִּיד אכפו על קיסר עסטרייך לכרות עִמוֹ ברית שלום ולתת לו במחיר השלום אחת מהנפות היותר יפות אשר לו באיטליה, גם עשה לו שֵׁם גבור משכיל בכל קַצְוֵי ארץ, וַיַפֵּל יראת כְּבוד רוממותו בכל איירופא עד כי דבריו היו נשמעים בחצרות המלכים והרוזנים וַיִדְמו לְמוֹ עצָתו ואחרי דבריו לא שָׁנוּ, ואחרי ימים מעטים שלח מַטה עֻזוֹ גם ליתר חלקי התבל, וברוב גאונו הֶאמין כי לו זרוע עִם גבורת רעם וכל אשר יעשה יצליח –. אפס כי בכל זאת הִרבה גם להיטיב, ואחד ממפעליו הטובים היא מלחמת איטליה, עד כי גם עתה אחרי אשר נפל משמים הילל בן שחר זה ושונאיו הרבים והעצומים פָּערו פיהם לבלי חק וַיְחַפְּאוּ עליו חרפות וגדופים מִרבה להכיל וישיאו עליו אשמות ופשעים אין מספר, גם עתה לא יָעוֹזוּ אף משנאיו ההם לְכַחֵשׁ ברב טובו אשר עשה לבני איטליה, וכֻלם יוֹדוּ כי הוא הֵאִיר אור יקרות אור הדרור על איטליה בחכמתו ובגבורת ישע יְמִינוֹ. ואף כי לא הֵפִיק את רְצון מגני איטליה אשר הֵאִיצוּ בו לבל ישיב את חרבו אל תערה עד אשר תתאחדנה כל מדינות איטליה לממלכה אחת ככל אשר קִווּ בראשית המלחמה, בכל זאת הוא היה הסִבה הָרֹאשָׁה אל הִתְאַחְדוּת איטליה, הוא יָרה את אבן הַפִּנָה אל הדבר הנכבד הזה ונפשו ידעה מאד כי יְדֵי האיטלקים תבַצענה את אשר הֵחל הוא לעשות, וכאשר יָדַע מראש כן היתה, כאשר נספר במרוצת דברינו. בעשירי לחֹדש נאוועמבער (1859) התאספו מלאכי קיסר הצרפתים וקיסר עסטרייך בעיר ציריך ושם המתיקו סוד להַשלים את כל פרטי השלום אשר לא השלימו עוד שני הקיסרים ההם בעיר פֿיללאַפֿראַנקאַ (בשמיני לחֹדש יולי), ושלום אמת היה מני אז בין שני האדירים האלה. ובחֹדש מאֶרץ שנת 1860 נספחו נָפוֹת סאַפֿאָיען וניצצא לגבול ארץ צרפת על פי חֵפץ העם היושב בהן, ומדינות טאָסקאַנאַ, פּאַרמאַ, מאָדענא ונפות אחדות מארץ ממשלת הפאַפסט חֻברו אל ממלכת וויקטאָר עמנואל מלך סרדיניה. על כל החדשות האלה התקצף הפאפסט קצף גדול מאד, וַיָטֶל את החרם הגדול על כל הנוגעים בנחלתו ועל כל העוזרים להם גם על כל העומדים מרחוק ואינם חָשִׁים לגדע את זרֹעות רשעים ההם ולהשליך טַרפם מפיהם. אך על הנשק האחרון הזה אשר נשאר עוד ביד הפאַפסט, הלא הוא „החרם הגדול“, אָבַד כלח במֶשך שְׁנוֹת מאות רבות, סר כֹּחוֹ מעליו מֵהַשְׁחִית גוים ומהכות ממלכות חרם ויהי לשחוק ולקלסה כיום הזה. ובשני לחֹדש אפריל נפתח בית הפאַרלאַמענט הראשון באיטליה, וראשי סרדיניה ולאָמבאַרדיי, טאָסקאַנאַ, פּאַרמאַ, מאָדענא ונפות רבות מארץ ממשלת הפאפסט באו במַלאכות בני עַמָם לָשֶׁבֶת בבית ההוא לַמְתִּיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם לטובת ארצותיהם והצלחת יושביהן.

2. התאחדות איטליה.

122 § גאַריבאַלדי.

שלום ציריך היה אבן הַפִּנָה לחֵרות איטליה, אך עוד לא התאחדו כל פְּלַגות הארץ הטובה הזאת להיות לממלכה אחת אשר אדירה ממנה יצא ולא ינוח עוד עליה שֵׁבט עַם אחר, כי עוד משנת 1848 הָרְאוּ המשכילים בָּעָם לדעת כי רק בְּהִתְאַחֵד כל פלגות ארץ איטליה לממלכה אחת ולמשפטי הקאָנסטיטוציאן אשר בסרדיניה, רק אז תצליח איטליה ותתנוסס כאבן נֵזר בתוך יתר ארצות איירופא. להוציא את הדבר הגדול הזה לאור, תקעו כף מָגִנֵי העם גם הַשׁוֹנִים (רעוואָלוּציאָנאֶרען) וַיֵעָשׂוּ אֲגֻדָה אחת להיות איש לזרוע אחיהו עד עשותם ועד הקימם את מזמות לבבם. ובראותם כי קצֹר קצרה ידם לְנַסוֹת את כֹּחָם בארץ ממשלת הפאַפסט אשר נאפאלעאן השלישי הִפקיד עליה שומרים, גדודי אנשי חָיִל מלֻמדי מלחמה, לשמור אותה מכל צר ואויב, גם חֵיל הפאַפסט סוככו עליה בחרבותיהם, על כן נוסדו יחד להתנפל בממלכת נעאפעל וסיציליה, ותקותם סְמָכָתַם כי תושיע להם ימינם לְרַד לפניהם את גבורת פֿראנץ השני מלך הארץ ההיא היושב על כסא אביו פֿרעדינאַנד השני ויוצא בעקבותיו בכל הליכות המלוכה לרדות בשבט ברזל בְּעַם הארץ. אפס כי עזה ימין המלך הצעיר ההוא וּזְרֹעוֹ משְׁלָה על חֵיל רב ועצום ערוך למלחמה אשר מִסְפָּרוֹ מאַת אלפים וחמשים אלף איש, ובכל זאת לא חַתּוּ מָגִנֵי איטליה מפניו ומפני גבוריו הרבים והעצומים מהם, כי נפשם ידעה מאד כי מרה נפש העם על עריצות ממשלתו, וקיסר הצרפתים ומלכת אנגליה נִחרו בו על אשר הֶאְטִים אזנו משמוע בקולם ביד מלאכיהם אשר הֵאִיצוּ בו להקל עֻלוֹ מעל בני ממלכתו, כי מרה תהיה באחרונה והוא ובית אביו יאבדו נִירָם וכסא מלכותם. ואף גם זאת כי המלך שִׁלֵח מעל פניו את גבורי בני שווייץ אשר שָׂכַר בכסף להיות זְרֹעוֹ לַבְּקָרִים אף ישועתו ביום קְרָב ומלחמה, והגבורים ההם אשר סעדו בגבורה כִּסְאוֹ שָבוּ לארצם בעת אשר אנשי חֵיל מאַציני וגבורי חֵיל גאַריבאַלדי עשו אגֻדה אחת להקדיש עליו מלחמת תנופה בכל עֹז ותעצומות. בראשית ימי אַפריל 1860 שלפו מגני איטליה ההם את חרבם הגדולה מתערה ושלהבת המלחמה התלקחה בכל תֹקֶף. ובששי לחֹדש מאַיי ירד גאַריבאלדי בשתי אניות קיטור עִם אלף ושבעים איש מבחורי איטליה, ויעבור ארחות ים מחוף גענואַ מבלי כל מעצור וּמִפְגָע, ובעשתי עשר לחֹדש מאיי הגיע עד מאַרזאַלאַ, על חוף סיציליה המערבי. משם עלה הוא וכל חילו היבשה וישם פניו אל נפות ההרים, ושם התאספו אליו כל האנשים המתנדבים ללחום את מלחמות בני עַמם וארצם. בארבעה עשר לחֹדש מאַיי בהתאסף ארבעת אלפים איש מֵחֵיל נדָבות תחת דִגלו, הֶעביר קול וגם במכתב להודיע לכל עַם הארץ כי וויקטאָר עמנואל מלך איטליה מִלא את ידו להיות מָגֵן ומַחסה (דיקטאַטאָר) בסיציליה להצילה מֵרָעתה. ואחרי תלאות עצומות ומלחמות כבֵדות אשר לחמו בו צִבאות המלך פֿראַנץ השני, נסע גאַריבאַלדי דרך קאַלאַטאַפֿיני ומיזילמערי להשתער עם אנשי חילו על פּאַלערמא עיר הבירה בממלכת סיציליה, ובשבעה ועשרים לחֹדש מאיי התיצב הָכֵן לפני שער העיר, ויתן לאנשיו אות מלחמה, וכרגע הִרעימו הגבורים ההם ברעם גבורתם על צִבאות חֵיל המלך, גם אזרחי העיר היו להם מֵעִיר לעזור עד כי במֶשך שעות אחדות היה חֲצִי העיר בידי גאַריבאַלדי. אך אז התאושש האיש לאַנצאַ שר צבאות חֵיל המלך ויצו לאנשי חילו הרבים והעצומים לְהַמטיר כדורי שחת על העיר מראש המצודה הבצורה אשר בתוך העיר ומראשי אניות המלחמה אשר בְּחוֹף הים מִחוּץ לעיר, עד כי נָשַׁמוּ מַרבית בתי העיר ויהיו למעי מפלה וגלים נצים. ושר צבא אניות אנגליה אשר ראה את הַהֶרֶס והמהפכה ההיא, התאמץ לבקש את פני גאריבאלדי ואת פני הגענעראל לאַנצאַ להשיב חרבם הקשה אל תערה עד עת מזֻמנה (וואַפֿפֿענשטיללשטאַנד), ואחרית הדבר היתה כי לאַנצאַ שר צבא המלך פֿראַנץ השני וכל אנשי המלחמה אשר ברגליו גם הַצִיִים האדירים אשר להמלך עזבו את פּאַלערמאַ והעיר נִתנה בידי גאַריבאלדי (בששי לחֹדש יונִי 1860). כהגענעראל לאַנצאַ אשר הוא וחילו הרב והעצום כשלו ונפלו לפני גאַריבאַלדי וּמְתֵי מעט אשר אִתּוֹ, כן נמוגו גם כל שרי צבא המלך פֿראַנץ השני מפני חרב הגבור המשכיל גאריבאלדי ויהיו אֹבְדֵי עצה וגבורה למלחמה. ואחרי אשר נִלכדה פאַלערמאַ בירת הממלכה, רופפו כל מוסדות הממלכה וכסא המלך התנודדה כמלונה, וְשֵׁם גאריבאלדי יצא בכל הארץ, ועטרת תפארת גבור מְנַצֵחַ עִטְרוּ לוֹ כל יודעי חִין ערכו בכל אפסי איירופא. והאיטלקים אשר כּחַ דמיונם עז מאד חשבוהו לאיש מלחמות וגבור חיל מאין כמוהו אשר יתן כעפר חרבות כל גבורים משכילים וכקש נִדָף כל כלי תותחיהם. והמלך פֿראנץ השני ראה כי רעה נגד פניו אם יתרצה אל עבדיו הנגשים והנענים בתגרת ידו ויחשוב מחשבות להיטיב להם את הרעה ולהרים עֹל מֵעַל צוארם, ותהי ראשית דרכו להשיב אל כַּנָם את החֻקים הטובים אשר נתן אביו המלך בשנת 1848 בעת מָטָה ידו וישביתם אחרי כן כאשר רמה ידו, את החקים ההם אמר המלך להשיב אל כַּנָם ולהוסיף עוד עליהם חֻקֵי צדק ומשפטי ישֶׁר לטובת עַם הארץ, גם שִׁלַח מעל פניו את שריו ויועציו שנואי נפש העם וישם תחתיהם שרים ישרים החפֵצים שלום העם ודורשים טובתם בלב שלם, אף העביר קול בכל מלכותו כי הוא סולח לַעֲוֹן כל האנשים אשר קשרו עליו קשר ונותן להם יד לשוב לנויהם ולאחֻזתם (כ"ה יוני 1860). אך כל אלה לא הועילו לו, כי כבר הֶעביר המועד, ולב העם ההולך וסוער כים אין להשביח עוד, ולמגדולם עד קטנם שואפים להקדיש עליו מלחמה אם אך יצא גאַריבאַלדי בראשם לאסור את המלחמה. וגאַריבאלדי אשר ידע זאת אל נכון לא אֵחַר מִצֵאת לעזרתם. כי מקץ ששה שבועות מיום לָכְדוֹ את פאלערמאַ נסע יצא ממקומו וישתער בעֻזו על מעסינאַ, ואחרי שלשה ימים הִכְבִּיד את אַכפו על הגענעראל בּאָסקאָ להסגיר בידו את מבצר מילאַסאָ, והנָגיד ומצַוה במעסינאַ סִגַר בידו את העיר ויוציא מתוכה את אנשי חיל המלך (בכ"ח יולי). איירופא כֻלה השתוממה בראותה את גבורת גאריבאלדי וּמְהִיר עֻזוֹ וְנִצְחוֹ בְּאִי סיציליה, אך יותר השתוממה על הגבורות הנפלאות אשר עשה ביתר מלחמותיו. כי כמעט אשר הופיע עִם חֵילוֹ הקטן (בערך חמשת אלפים איש) לפני שערי עיר רעגיאָ, הִסגיר שר העיר את העיר ואת המצודה אשר בתוכה בידו (בכ"א אויגוסט). בכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, נִבהלו נחפזו חיל המלך ויפוצו וינוסו מפניו, ובכל עיר ומדינה אשר שמעו את בואו, נגרשו שרי המלך, ובני העם הקימו ממשלת שעה כפי ראות עיניהם, וכגבור משכיל וּמְנַצֵחַ עבר גאַריבאַלדי בִּדְרוֹם חֲצִי האי ואיש לא עמד בפניו. באחרית ימי חֹדש אויגוסט התנוסס נִסו וְשָׁכַן כבודו בעיר קאָזענצאַ, ובחמישי לחֹדש סעפטעמבער הופיע בעיר עבּאָלי בקִרבת סאַלערנאַ. כל הארץ צהלו לקראתו וירוממוהו על כל תהִלה ויחשבוהו למלאך הגואל אותם מעבדות לחרות ומאפֵלה לאור גדול, ומכל הערים ומכל עבָרים נָהרו רבבות עָם לראות פניו ולעטרהו זֵר תהִלה. והמלך פֿראַנץ השני הֵביא עצה, עשה פלילה, גִבר חיָלים ויעש תחבולות רבות ושונות, אך לתֹהו והבל כִלה כֹחו וכל עמָלו נשאר מָעַל, עד כי לא מצא לפניו דרך אחרת כי אם לעזוב את נעאפעל עיר מלכותו ולהִשָגב באחד המבצרים החזקים אשר בארצו. ובששה לחֹדש סעפטעמבער יצא מתוך העיר עם אנשי החיל אשר רוחם נאמנת עוד אתו, וישם משכָּנו במבצר גאַעטאַ. כמעט אשר הָנְתְּקוּ רגליו מעיר המלוכה, בא גאַריבאַלדי בתוך העיר וכל העם קִדמו פניו בתרועה ובקול רִנָה וישועה ויושיבוהו על גפי מרומי קרת וכסא כבוד הנחילוהו. מלכי איירופא אשר חשבו למשפט לבלתי התערב בהליכות איטליה, ראו במנוחת לבב את כל אשר עשה גאריבאלדי באיטליה ולא דִברו דָבר, רק נאפאלעאן לבדו נִסָה להַטות את לבב ממשלת אנגליה כי תתערב היא וצרפת בדבר איטליה, אך דבריו לא עשו תושיה, כי השרים הנאורים פאַלמערסטאָן ורוסעל לא שעו אל דבריו ולא הִטוּ לו אֹזֶן קשבת.

123 §

רֶגֶש עֹז התרוצץ בלבות האיטלקים בראותם את הגבורות ואת התשועות אשר עשה גאַריבאלדי בממלכת נעאפעל וסיציליה, ורעיון התאחדות איטליה היה בבתי נפשם כלפיד אש בְּעָמִיר, כי כל ישעם וחפצם וכל מעינם והגיונם היו רק לאַחֵד את פלגות ארצות איטליה לממלכה אחת תחת ממשלת וויקטאָר עמנואל מלך סרדיניה. אך כאשר רבה שמחתם בהתבוננם כי הם הולכים הלוך וקרב אל מטרת תקותם, כן רבתה עצבתם בהביטם את אבן הנגף והר הנשף הנצב לשטן ביניהם ובין תקותם, הלא הוא הפאפסט השליט לבדו ברומה ובנותיה. כי הפאפסט לא אבה שְׁמוֹעַ אל כל הדברים הנמרצים אשר דִבר אליו הקיסר נאפאלעאן השלישי לעשות תקונים (רעפֿאָרמען) בהליכות ממשלתו לטובת עבדיו, וברוב גאונו וְגֹבַהּ אפו השיב אל נאפאלעאן אמָרים כי לא יסוג צעד אחד מדרכי ממשלתו, וכל רב ושליט אשר יָעוֹז לגעת בנחלתו ולקחת מְלוֹא כף רגל מארץ מלכותו, תרבץ בו תַּאֲלָתוֹ וְאָלָתוֹ כל ימי עולם. וכן הקאטולים הנצמדים להפאפסט ולהליכות ממשלתו, הֵרִימוּ במרום קולם ויצעקו חמס על קטני האמונה המרהיבים בנפשם עֹז לקרוע מֵעַל אביהם הקדוש את ממלכתו בארץ, כי בעשותם זאת יפשיטו מֵעַל דת נצרת את כבודה ויעוללו בּעפר קרני הודה. וכאשר הוסיפו יושבי רומה הבירה ויתר הערים והמדינות להשמיע קולם כי נכספה גם כלתה נפשם לפרוק עֹל ממשלת הפאפסט מעל צוארם ולהתאחד עִם כל אזרחי איטליה לֵאוֹר באור חיי הדרור כמוהם, כן הוסיפו הקנאים המקנאים קנאת הפאפסט. (אוּלטראַמאָנטאַנען) להשמיע זעקת שֶׁבֶר ולהעיר ולעורר את כל הקאטולים כי יקומו כאיש אחד חברים לעמוד לימין הפאפסט, וחֶבר הכֹּהנים אשר בצרפת הֵעִזוּ פניהם להשביע את הקיסר נאפאלעאן השלישי ואת שריו ויועציו ללכת לישועתה להאב הקדוש ולהיות עליו סִתרה מפני תגרת יד השטן וכל אגפיו, גם הפחידו את הקיסר ושריו בפחדי אָלות וקללות נמרצות אם יתנו ידם אל החטאים בנפשותם וזעומי אֵל הנועזים לנגוע בממלכת הפאפסט וממשלתו הַמְדִינִית. וסגני הפאפסט הֶעבירו קול בכל קַצְוֵי ארץ ותבל ויקראו את כל הקאטולים לצאת לישע את אֲבִי כנסיתם ואביר דתם ולהשיב אחור את ידי המתקוממים אשר נוסדו יחד על אמונתם ועל משיחם: העניים והדלים יתנדבו אגורות נחֹשת, ועשירי עָם יזילו זהב מכיס גם יַלְווּ כסף תועפות לאחוז חרב בכף ומה גם כל מלֻמדי מלחמה יתגודדו לאגֻדה אחת לְהִלָחֵם לִנְשִׂיא הדת היושב על כסא פעטרוס ברומה עיר העולמים לבל יבֻלע לו ולממשלתו. הרעש הגדול הזה אשר התעורר בכל ארצות הקאטולים והתשועה הגדולה אשר אמרו הקאטולים להושיע לִמְמַלֵא מְקוֹם משיחם בארץ, נתנו תקוה בלב הפאַפסט וסגניו כי לא תאֻנה אליו רעה ויד השאול לא תִגַע בו, ועל כן הֶאטים אזנו והקשה ערפו משמוע אל כל הדברים הנמרצים והישרים אשר שלח אליו הקיסר נאפאלעאן השלישי לעזוב את דרכו ולעשות שלום עִם יריבי ממשלתו, כי עוד יש לאֵל ידו לְיַשֵׁר כל הדורים ולתקן כל מְעֻוָת ולכונן את ממשלתו על עמודים חזקים לבל תִּמוֹט. ותהי הנקלה בעיני הפאפסט לתת כתף סוררת לדברי הקיסר ולהשליך מועצותיו הטובות ארצה בגאוה ובוז, כי הוסיף עוד לְהַרְעִימוֹ ולהכעיס את לבבו בשָמעו לעצת מעראָדע סגן המלחמה להקים את לאַמאָריסיע הגענעראל הצרפתי אשר הָחרם מצרפת לְשַׂר צָבָא וְלִנְגִיד מלחמה על צבאות חילו המאֻסף מעמים רבים ושונים, בתקותו כי שֵׁם הגבור המהֻלל הזה אשר היה שר צבא הרעפובליק בצרפת, יַשֵׁב רוח גבורה בלבות צבא הצרפתים הצובאים ברומה ויהיו מגדול עֹז וחֹסן ישועות להפאַפסט. כי בעת ההיא אשר חָלַק לב הפאפסט מנאפאלעאן האמינו סגני הפאפסט וחכמי יועציו כי מגמת פני נאפאלעאן בהציבו מַצָב ברומה היתה לא רק לשמור את רומה אך גם לָשׂוּם משמר על הפאפסט לבל יַרחיב צעדיו מְלוֹא שַעל מן הדרך אשר יַתְוֶה לו. ובעת ההיא לא היו לפני נאפאלעאן רק שני דרכים: אם לתת ידים אל המהפכה אשר באיטליה לָרוּץ אָרחה מבלי מפריע, ואז לא יִמָלֵט הדבר כי גאריבאלדי ישים קֵץ לממשלת הפאפסט ברומה ואת עיר רומה ירומם לעיר הבירה בממלכת איטליה החדשה, או יתן יד לוויקטאָר עמנואל בעל בריתו ואיש סודו להציב גבולות למרוצת המהפכה ולהעביר רוח ממשלת מלך בארץ איטליה וְיָשֹׁכּוּ מֵי הרעפובליק. כי אם לא יהי מעצור לרוח הקושרים והשונים (רעוואָלוציאָנערען) אשר כל ישעם וכל חפצם בממשלה חפשית, אז תהי יד מאַציני ובעלי בריתו על העליונה ויכוננו ממשלת רעפובליק בכל המקומות אשר לכדו בחרבם ובקשתם, וממשלת רעפובליק מֹרַת רוח היא להקיסר נאפאלעאן אשר בכל מאמצי כחו הִשבית אותה מצרפת ארץ ממשלתו ורבים עוד נוֹהִים אחריה. על כן בחר נאפאלעאן בדרך השניה וַיַתֵּר את ידי וויקטאָר עמנואל לקרוע מאת ממשלת הפאפסט את מַרבית מדינות רומה וּלְסַפֵּחַ אותן אל גבול סרדיניה ארץ ממלכתו, רק מעיר רומה ובנותיה יניח ידו וְתִשָׁאֵרְנָה תחת ממשלת הפאפסט כבראשונה וגדודי צרפת ישמרו אותן לבל יהרסו אליהן אויבי הפאפסט. גם מִלא נאפאלעאן את ידו לבוא בחיל גבוריו בשערי נעאפעל לקחת את מִשְׂרַת הנגידות (דיקטאַטור) מיד גאריבאלדי אשר לבבו פונה אחרי השונים וּלְיַסֵד שם ובכל המדינות אשר יקח מאת הפאפסט משפטי מלוכה ועֹז שלטון מלך – . זאת העצה היעוצה מאת נאפאלעאן אל וויקטאר עמנואל אשר מִהֵר להוציא אותה לאור. כי בראשית ימי חֹדש סעפטעמבער שלח שתי מחנות תחת פקודת השרים הגדולים פֿאנטי וקיאַלדיני אל גבול ארץ ממשלת הפאפסט, וכמעט אשר הציגו כף רגלם על אדמת הכהנים, התפרצו אזרחי פעזאַראָ, סיניגאַלייא, אוּרביאָן ועוד ערים רבות מפני אדוניהם הפאפסט, וישאו נֵס איטליה בארץ, ויקימו עליהם ממשלת שעה (פראָוויזאָרישע רעגירונג), וישלחו ציריהם לעיר טוּרין לחַלות את פני המלך וויקטאר עמנואל להושיע להם ולהצילם מרעתם, והוא הבטיח להם לעשות את שאֵלתם. שר צבא חֵיל סרדיניה שלח דברו אל הגענעראל לאַמאָריסיע ואל ממשלת הפאפסט וידרוש מאתם לתת רשיון לכל אזרחי רומה להגיד את אשר בלבם אֹדות הליכות הממשלה, ואחרי אשר שָׁבוּ דברי שר הצבא ריקם, אז פָּרַץ הגענעראל פֿאַנטי בגבול אומבריען, והגענעראל קיאַלדיני ביתר מדינות הפאפסט, ובשמנה עשר לחֹדש סעפטעמבער התלקחה מלחמה עזה בין חיל הפאפסט ובין חֵיל וויקטאר עמנואל אצל עיר קאַסטעלפֿידאַרדאָ. שתי המערכות לחמו כגבורים ודמים רבים נִגרו כמים ארצה, אך לאחרונה גָברו חֵיל וויקטאר עמנואל בהיותם רבים ועצומים מאנשי מלחמתם, וחיל הפאפסט נפלו חללים על מרומי שדה ושאריתם נפוצו וינוסו בשבעה דרכים או נִשבו בידי המנַצחים, ולאַמאָריסיע שר צבא הפאפסט נס מנוסת חרב וְעם מְתֵי מעט נִמלט לעיר אַנקאָנאַ ותהי לו נפשו לשלל. אך עוד ביום השני שָׂם קיאלדיני על העיר מָצוֹר מעֵבר היבשה, ושר צבא חֵיל הים אשר למלך סרדיניה צר עליה מעבר הים ויהרוס את מבצריה עד כי פָתחה את שעריה לפני הצָרים, ואז נפל לאַמאַריסיע וכל אנשי המצב בשביה בידי הסרדינים, ואחרי ימים מעטים הופיע וויקטאר עמנואל בתוך העיר וישפוך רוח ממשלתו עליה. ולאַמאָריסיע גִבור החיל אשר פי יודעיו יקבנו בשם „אחילעס הצרפתי“ בהיותו קל ברגליו ואיש מלחמות כמוהו, שֻלח לחפשי וַיָשָׁב צרפתה ויחי שם עוד חמש שנים בודד במועדו ויושב סתר, ובשנים עשר לחֹדש סעפטעמבער שנת 1865 בטרם נמלאו לו ששים שנה הלך בדרך כל הארץ.

124 §

בנעאפעל וסיציליה היו כל הדברים יגעים ונאחזים בסבך סכסוכים רבים ושונים, ועל כן בִּקשו את פני וויקטאָר עמנואל להופיע בכבודו עליהם וּלְיַשֵׁר כל המעקשים, ובשביעי לחֹדש נאָוועמבער (1860) הופיע הוא וגאַריבאַלדי בשערי נעאפעל וכל העם קִדמו פניהם בתרועה ובקול רנה וישועה. בעיר ההיא התנצל גאריבאלדי את מִשְׂרַת הנגידות מעליו, וילך וישב אל אִי קאַפּרעראַ, וינער כפיו מכל אותות הכבוד ומכל חֹסֶן וִיקָר אשר נתן לו המלך וויקטאָר עמנואל ועוד מלכים אחרים, כי לא מאהבת סגֻלות מלכים וְעשֶׁר וכבוד וגדולה השליך הגבור הצדיק הזה את נפשו מנגד, כי אם מאהבתו את הצדק וּמֵאַוָתוֹ להושיע ענוי ארץ ולהאיר אור הדרור על עַם נִגש ונענה, ובדבר הזה הוא מופת הדור וּפִלְאוֹ, ובכל הגבורים המשכילים והמהֻללים אין עֲרוֹך אליו, שֵׁם כבודו לברכה בכל קַצְוֵי ארץ ותבל, וְזִכְרוֹ לתהלה לדור דורים. והמלך וויקטאָר עמנואל נסע יצא מנעאפעל לעיר פּאַלערמאָ, וכל פלגות העם קבלוהו באהבה וכבוד מלכים (בשני לחֹדש דעצעמבער).

125 §

אחרי הִפָּרֵד גאריבאלדי מעל וויקטאר עמנואל הֵחלה המלחמה להתחולל ביתר עָז מבתחלה. בשבעה ועשרים לחֹדש נאָוועמבער נִלחצו צבאות פֿראַנץ השני להסוג אחור מפני חיל וויקטאָר עמנואל, ומעת אשר נלכדה עיר קאַפואַ הבצורה, נִסגר המלך פֿראַנץ ושארית אנשי חילו במבצר גאַעטאַ. על המבצר האחרון הזה אשר נשאר עוד בידי פֿראַנץ השני, היו תלואים הודו וכבודו וכבוד כל בני מלכי בית בורבאן בממלכת נעאפעל וסיציליה, ואם יִפֹּל גם הוא בידי מלך סרדיניה, יִכְבֶּה נֵרָם ייאבד נִירָם. על כן התאושש המלך הצעיר הזה ויתאזר עז וגבורה וילחם כארי להגן בעד המבצר הזה, ויותר עוד חגרה רעיתו המלכה הצעירה והאומללה מרים מבאייערן עֹז ותעצומות בעת רעה ההיא. יותר משלשה חדשים התיצב המלך בעבי גבי מגניו לפני גבורי סרדיניה, והקיסר נאפאלעאן אשר חפץ להתראות לעיני מלכי איירופא כי איננו נותן יד למלך סרדיניה לְרַד לפניו שליטי איטליה, קרא אליו את מלאכו היושב בטורין, כאשר עשו כן רֻבֵּי מלכי איירופא, לְאוֹת כי לא ישרו דרכי מלך סרדיניה בעיניו, גם שלח צִי אדיר לְיַם טירהעני לשמור את החוף מאניות סרדיניה ולתת להמלך פֿראַנץ ידים להביר דרך הים אֹכֶל נפש וכלי נשק למבצר גאַעטאַ. אך לאחרונה חִתְּתָה קֶשֶׁת המלך קְשֵׁה היום וְנָשְׁתָה גבורתו, כי אָזַל הלחם ונִכרת אֹכֶל מפי אנשי חילו הנצורים, חליים נוראים וְנֶגֶף גדול פָּרצו מיום ליום בתוך המבצר, גם בגד בֹּגְדִים וקשר נמצא בין חֵיל צבאו, ואז לא מצא פֿראַנץ השני דרך אחרת לפניו למַלט נפשו ונפשות שארית אנשיו כי אם לפתוח שערי העיר לפני וויקטאָר עמנואל ולהסגיר את המבצר בידו. וביום שלשה עשר לחֹדש פֿעברואר שנת 1861 עזב את גאעטא וירד באניה צרפתית וילך הוא ורעיתו ופליטת שרי חילו ומתי סודו לעיר רומה וישב שם עשר שנים, וַיְקַו כי בעזרת אוהביו הרבים אשר בנעאפעל יצלח לו לשוב אל כסא מלכותו, אך תוחלתו נכזבה ותקותו לא באה, כי וויקטאָר עמנואל לכד גם את מצודת מעסינאַ, ואז נכבשה כל ארץ נעאפעל וסיציליה לפניו, ובשמֹנה עשר יום לחֹדש פֿעברואַר אָסַף את מלאכי כל מדינות איטליה לפני כסא מלכותו בעיר טורין הבירה וכֻלם נתנו עליו הוד מלכות ויכתירוהו כתר מלוכה ובשמָחות וגיל הֵרִיעוּ לו תרועת מלך ויקראו: „יחי מלך איטליה לעולם“, ומאז והלאה היה וויקטאר עמנואל למלך על כל איטליה, ומשפט המלוכה גם לבניו אחריו כל הימים.

126 §

הנה כי כן צָמחה חדָשה בארץ איטליה, חדָשה לא שערוה כל יודעי בינה לעתים: כל מדינות איטליה הנפלגות אשה מאחותה ונתונות תחת ממשלות מלכים אחרים ורוזנים זרים הרודים בהן בשבט ברזל, התלכדו לממלכה אחת ומלך צדיק מקרב בני עַמָם יעצור בהן בשבט מישור. גם הקיסר נאפאלעאן אשר עיניו למרחוק יביטו, לא ראה ולא האמין בעת אשר הוציא שלום ציריך לאור כי יהיה כדבר הגדול הזה. אמנם בחכמת לבב קאַוואוּר ודעתו הרחָבה בהליכות הפאָליטיק, בגבורת ישע יְמִין וויקטאר עמנואל, בחָרף נפש גאַריבאַלדי בעד ארץ מולדתו, ובתבונות כַּפֵּי המשכילים בָּעָם באה ונִהיתה החדָשה הנפלאה הזאת כי התאחדו פלַגות איטליה לממלכה אחת, וגם מאַציני וחבֵריו הרבים השואפים אחרי ממשלת רעפובליק, גם הם הועילו הַרְבֵּה להתאחדות איטליה. אפס כי לְחַזֵק את מוסדות הממלכה החדָשה הזאת לבל יִמוֹטוּ, לָשׂוּם שְׁלוֹם אמת בתוכה ולהַטות לבות כל בעלי הפלגות השונות לְדֵעָה אחת בהליכות הממשלה, ומה גם להַרגיע למלכי איירופא המביטים בְּעַיִן מְלֵאָה חֶשֶׂד על הממלכה החדָשה הזאת ועל תוצאותיה הרבות בימים יֻצָרוּ, כל אלה ועוד רבות כאלה היו עוד כאבני מעמָסה על מלך איטליה החדָשה, וכֹבד מַשָׂאָם יכבד עוד גם מהמלחמות הכבֵדות אשר לָחַם עד הקימו את מזמות לבו לכונן את הממלכה החדשה הזאת. אולם קאַוואוֹר אשר ממנו לא יִבָּצֵר כל מזמה בחכמת המדינה, שָׂם גם את המַעקשים ההם למישור וַיְפַנֶה את אבני נגף ההם מדרך המלך וויקטאָר עמנואל. הוא הטיב לראות כי אם לא ישיבו האיטלקים את חרבם אל תערה, אם לא תהי מנוחת אמת ושלום באיטליה שָׁנִים אחדות לבעבור תהי לאֵל יד המלך לעשות סדרים בכל מדינות ממלכתו החדשה, ולהוכיח לעיני כל מלכי איירופא כי הממלכה הזאת אשר התכוננה בְחִפָּזוֹן גדול ונולדה פעם אחת איננה כקצף על פני המים רק עֹז ותעצומות לה להתועדד ימים רבים, אז תחלוף הממלכה החדשה הזאת חיש מַהֵר כחלום מהקיץ, ובעיני כל רואיה תֵּחָשֵׁב כחזיון אש החשמל אשר כרגע תופיע בְּרוּם הרקיע וכרגע תֵּעָלֵם לנצח. הן אמת כי בטרם תִּלָכֵד ממלכת ווענעדיג ועיר רומה ובנותיה, תחסרנה עוד שתי אבני נֵזר בעטרת מלוכת איטליה, אבני נֵזר המתנוססות בזָהרי יפעתן יתר הרבה מיתר אבני החֵפץ בעטרה היקרה ההיא, אך עוד לא באה העת לשלוח יד ולקחת את האבנים היקרות ההן. כי הקיסר נאַפאָלעאָן נִחַם על אשר הִתְמַכֵּר להיות כלי מַפָּץ ביד קאַוואוּר לְנַפֵּץ בו מלכים וסגָנים ולאסוף את כל ארצות איטליה כאסוף ביצים עזובות, וישם על לבו לעצור בעד מְרוּצָתוֹ ולהַציב גבולות לרוח תאנתו, ובהיותו בשנת 1860 בחברת קיסרי רוסיה ועסטרייך ומלך פרוסיה, הבטיח להם נאמנה כי אם יניף מלך איטליה על ווענעדיג חרב מלחמה, ימשוך ידו ממנו ולא יזכור לו ברית שלומו, ובלי עזרת צרפת הלא קָצֹר קצרה יד מלך איטליה ללכוד את ווענעדיג הבצורה מאד וגבורי חֵיל עסטרייך במספר רב מאד סוככים עליה בחרבותיהם, ומה גם בעת אשר מהומות רבות מתחוללות עוד באיטליה פנימה. כל זאת ידע מאד קאוואוּר ולא הרהיב בנפשו עֹז לדַבר את עסטרייך אויבתו בשערי ווענעדיג. גם להתנפל על רומה לא הגיעה עוד העת, כי צבאות צרפת הצובאים ברומה צֻווּ לבל יתנו לכל צר ואויב לָגֶשֶׁת בשערי רומה. ואם בכל זאת יהרסו הסרדינים אליה ויקדישו על הצרפתים מלחמה, הלא אז יְמַהֵר נאפאלעאן לשלוח את כל צבאותיו ואת כל מגפותיו אל חיל סרדיניה הנועזים להתגרות בצרפתים מלחמה. ואף גם זאת כי אז יתגעשו כל הקאטולים וכאיש אחד חבֵרים ישתערו ברבבותיהם לעשות כָלה ונחרצה בממלכה ההיא השואפת לְמַגֵר את כסא הפאפסט אשר רק לא המלוכה והממשלה ברומה מִימֵי קדם. הדברים האלה ועוד רבים כאלה היו נסִבה כי לא אָץ קאַוואוּר להַקדיש על ווענעדיג ועל רומה מלחמה, וכל יודעי דעת ומתחקים על שרשי רגלי הפאָליטיק ידעו מאד כי אִתּוֹ הצדק ועוד חָזוֹן למועד. אך מאַציני ואנשי סודו אשר עיניהם לא חָדרו בסִתרי חכמת המדינה כקאַוואוּר, הם קָצפו עליו קצף גדול על אשר יעביר המועד ועת רָצוֹן כזאת אשר כל האיטלקים צְמֵאִים למלחמה, ויסיתו את המון העם לתת ידם אתם ולעלות על ווענעדיג ועל רומה בסערת מלחמה. גם גאריבאלדי נטה אחרי מאַציני וחבֵריו הרעפובליקאנים בדבר הזה, כי הוא היה איש מלחמה מנעוריו, רֻבֵּי ימי חייו נעצר במדינות אשר ממשלתן ממשלה רעפובליקית, וכמעט תמיד כל הימים הלך מנגד למשפטי המלוכה הבלתי מָגבלה, ובהעמיקו כל הָגות לבו בעולם החזיונות ורוחו שָׁאפה תמיד רוח הדרור ואהבת ארץ מולדתו, לא הִרבה הִתְחַקוֹת על הליכות הפאָליטיק ודרכי התבל, ויזעף מאד על קאַוואור ההולך בעצלתים וּמְנַהֵג בכבֵדות את אָפני הַמִשְׂרָה אשר בידו, ולא ימהר ויחיש מעשהו לעלות בסערה על ווענעדיג ורומה. ובעשרים לחֹדש אפריל שנת 1861 הופיע במושב שרי הפאַרלאַמענט בעיר טורין וידבר אתם קשות על אשר הִתִּירוּ אגֻדת חֵיל הנדָבות אשר אָסף בעמל רב ועל אשר אָצלו כבוד מִמְתֵי סודו וחברי מלחמתו, גם הֵאִיץ בם לְצַוֹת את העם לחגור כלי נשק ולהיות ערוכים בַּכּ־ל ליום קִרָב ומלחמה. אך קאַוואוּר בלשון ערומים ודברי נגידים הֵשַׁךְ את חמתו והשיב את לבו אל לבבו, ובשלום והשקט שב גאַריבאַלדי אל אִי קאפרערא ויתבודד שם כבתחלה. מקץ ימים מעטים (בששי לחֹדש יוני 1861) הלך קאַוואור בדרך כל הארץ, ויספדו לו כל יודעי שְׁמוֹ ומביני חין ערכו. כי הוא היה חכם מחֻכּם בחכמת המדינה אשר לא קם כמוהו מימי הקאַרדינאל ריסעלייו, ואהבת איטליה ארץ מולדתו היתה כאש עצורה בלבבו עד אחרית נשימתו. גם הכֹהנים הקאַטולים אשר שנואוהו תכלית שנאה בחייו, לא כִחדו אחרי מותו את נִדבת נפשו העדינה, את רב טובו ואהבתו הטהורה והנאמנה לכל בני אדם. מעולם לא הִרבה איש מְדִינִי להיטיב לארץ מולדתו כמוהו, כי סגנים אחדים כרישעלייו, פיטט ועוד רַבֵּי פעלים כמוהם מצאו כבר ממלכות אדירות ערוכות בַּכֹּל ומתנוססות בְּעֹז וֶאֱיָל, אך הוא הִשכיל לחולל ולהוליד ממלכה חדשה ולפעול ישועות בקִרבה באֹרח נפלא מאד. הוא היה יועץ פלא, צופה ומביט גִנזי נסתרות הנסתרים בחיק העתיד, חִצֵי בינתו קלעו תמיד אל המטרה הישרה מבלי החטיא כמלוא השערה, רוחו נאמנה את אלֹהים ומלך, וכל מעשהו בחכמה ובתבונה, באמת ובאמונה.

127 §

אחרי מוֹת קאַוואור הֻקם הבאַראָן ריקאַזאָלי תחתיו לראש הסגנים וּבַאֲשֻׁרוֹ אָחזה רגלו בכל ארחות דרכו. ותהי ראשית דרכו לְנַסות דָבר אל הפאפסט גם הוא ולהטות את לבבו כי יניח מידו את שרביט הממשלה הַמְדִינִית ולהיות רב ושליט רק בהליכות הדת, והוא וסגניו גם כל הכֹהנים הגדולים והקטנים יהיו חפשים מכל מס ומכל משא מלך ושרים, וַהֲדַר כבודם יהיו חדש עמם כבראשונה. אך גם את פני הסגן הזה השיב הפאפסט בגערת אף וחֵמה עזה וַיַשְׁלֵךְ דבריו אחרי גֵווֹ. מקץ שנתים ימים עזב ריקאַזאָלי את מִשְׂרָתוֹ בראותו כי קָצרה ידו לעשות ולהקים את מזִמות לבבו, והשר ראַטאָצי הִתְעַלָה וינחל את כסא כבודו (בארבעה לחֹדש מאֶרץ 1862). הוא נָטַל עליו לחבר את המדינות השונות ולעשות סדרים ישרים בתוכן, גם לקחת את ווענעדיג מיד קיסר עסטרייך ואת רומה ובנותיה מיד הפאפסט ולספחן אל ממלכת איטליה, אך לא החיל ולא בכח כי אם ברוח דעת ובמשפטי ישֶׁר. הדבר הזה מִלא את לִבּוֹת מָגִנֵי איטליה רוח תקוה, אך הם שָאפו להוציא את המִפעל הגדול הזה לאור בחרב ובמלחמה, כי נפשם ידעה מאֹד כי לא בִדְבַר שפתים רק בפֹעל כפים יֵצא דָבר גדול בזה אל הפועל, ולא רק ווענעדיג ורומה כי אם גם את כל נְפוֹת טיראָל הדרומית והנפות אשר מעֵבר לים אַדריאַ המדַברות שפת איטלקית הִתְעַתְּדוּ ללכוד בחרבם ובקשתם ולחַברן אל ממלכת איטליה תחת ממשלה וויקטאָר עמנואל. כראות הממשלה את סערת המון העם אשר יסערו לעלות על ווענעדיג ורומה בסערת מלחמה, הוציאה דְבַר מלכות מלפניה לבל יעיזו עוד להתאסף לַאֲסֵפוֹת בלי ידיעתה, גם לא יַרהיב איש בנפשו עֹז לאסוף חֵיל נדָבות ולתת כלי נשק בידם ולעשות גדולה או קטנה אשר בכֹחה להפריע את השלום ולעורר מהומות בארץ, ואשר יעבור את המצוה הזאת עָנשׁ יֵעָנֵש בתגרת היד.

128 §

אך כל אלה לא עָצרו ברוח גאַריבאַלדי מֵעֲשוֹת את כל אשר בכֹחו לעשות לטובת איטליה, וישם פניו אל רומה ללכוד אותה בחרב הקשה ולרוממה לעיר הבירה בממלכת איטליה החדשה. והנה מהרה קל הֵרִים האיש הנפלא הזה את פעָמיו מאיטליה העליונה אל פּאַלערמא, ושם נשא מדברותיו באזני העם וידבר קשות על הקיסר נאפאלעאן ויאשימהו כי הוא נִצב לשִטנה בדרך לבל תשוב רומה להיות עיר הבירה באיטליה כבימי עולם, גם הֵעיר את רוח העם להסתפח אל חֵיל הנדָבות אשר ברגליו וללחום תחת דגלו לטובת ארצם ולכבוד תפארת עֻזה, וכן עשה בכל הערים אשר עָבר עד אשר התאספו אליו כארבעת אלפים איש. אוהביו הנאמנים העידו בו לשוב מהדרך אשר הוא הולך בה, כי היא לא תצלח, גם המלך וויקטאָר עמנואל הִזְהִירוֹ לעזוב דרכו, אך הוא לא שעה אל כל הדברים האלה, וַיְקַו כי תושיע לו ידו ללכוד את רומה ובנותיה לראשונה ואת ווענעדיג וטיראָל האיטלקית לאחרונה. ובעשרים וארבע לחֹדש אויגוסט 1862 הגיע עִם אנשי חילו אצל מעליטאָ בחוף קאַלאַבריען. אך קיאַלדיני ולאַמאַרמאָרא שָׂרֵי חֲיָלֵי המלך וויקטאר עמנואל הִתְמַכְּרוּ לָשׂוּם קֵץ למרוצתו בפעם אחת. ובעשרים ושמנה לחֹדש אויגוסט שלח השר קיאַלדיני את פּאַללאַפֿיצינאָ שָׁלִישוֹ בראש מחנה גדולה לקראת חיל גאַריבאלדי, ושתי המחנות נִפגשו אצל אָספּראָמאָנטע ויתיצבו במערכות מלחמה. גאריבאלדי צִוה לאנשיו לבל יוֹרוּ בכלי נשקם על חֵיל המלך, אך בכל זאת ירה אחד מהם כדור עופרת, וזאת היתה אוֹת מלחמה בעיני חיל המלך וָיוֹרוּ גם הם זִקים חִצים וָמָוֶת, אחדים מאנשי גאריבאלדי נפלו חללים, וגם בו הפגיע כדור עופרת ויפצעהו פצע אָנוּש מאד. אז נסו רבים מאנשי חילו מנוסת חרב, ושאריתם נִשבו בידי חֵיל המלך וגאריבאלדי בראשם. באנית קיטור הובא גאריבאלדי אל חוף ספעציאַ, ואחרי כן אל מבצר פֿאַריגנאַנאָ, ושם ישב בתֹר שבוי מלחמה עד אשר סלח המלך ביום חתונת בתו לכל החוטאים אל משפטי המלוכה, ואז יצא גם הוא לחפשי וישב לְאִי קאפרעראַ להתרפאות מִמַחַץ מַכָּתוֹ. ימים רבים התהפך במַכאובים נֶעכרים וַתְּהִי זאת נֶחָמָתוֹ כי איירופא כֻלה התעצבה אל לבה וַתָּנָד לו ותמאן להתנחם עד אשר התבשרה כי הצליחו הרופאים לגהות ממנו מָזוֹר וישב לאיתנו. אך מגני איטליה ראו אז כי נכזבה תוחלתם בפעם ההיא ועוד יָארכו הימים עד אשר יצלח חֶפצם בידם לָשׂוּם את רומה לעיר הבירה באיטליה כבימי קדם.

129 §

והקיסר נאפאלעאן חָתַר בכל עֹז להשיב את לב הפאפסט אל וויקטאָר עמנואל, אך עמלו נִשאר מָעַל, ובחמשה עשר לחֹדש סעפטעמבער 1864 באה צרפת ואיטליה במָסורת הַפֶּשֶׁר (פֿערטראַג) על פי האפנים האלה: מלך איטליה יסיר את טורין מגבירה ומעיר הבירה ותחתיה ירומם את עיר פלאָרענץ לבירת ממלכתו. במֶשך שתי שנים יוציא קיסר הצרפתים מעט מעט את אנשי צבאו מעיר רומה ובנותיה, ובמֶשך הימים ההם תהי לאֵל יד ממשלת הפאַפסט לאסוף אנשי חַיִל אשר כֹּחַ בהם לְהָגֵן על רומה וגבולה סביב ולשמור את כבוד הפאַפסט לבל יָעוֹז אנוש לָשׂוּם בו תָהֳלָה, אפס כי מספר אנשי חיל ההם לא יהי רב ועצום עד כי יוכלו להתגרות בממלכת איטליה מלחמה. ויהי בהִשָמע דְבר הפשר ההוא בעיר טורין ובהִוָדע לאזרחיה כי היא מוּסָרָה מהיות עוד עיר הבירה, וַיֵרַע הדבר מאד בעיניהם, כי בצאת ממנה כל הדרה עִם משכן כְּבוֹד המלך ושרי מלכותו, יֶחרב מַעין ישועתם וְיִדַל מוצא כספם. גם אפרתי העיר וקציניה רָעמו פנים וירגזו מאד אֹדות הדבר הזה, באָמרם כי אם הוּרְמָה עיר רומה לבירת הממלכה אז בָּחרו בה בכל אַוַת נפשם, כי לה יֵאות הכבוד הגדול הזה, אך במה נחשבה עיר פֿלאָרענץ כי תהיה גבֶרת הממלכה ועיר טוּרִין ההֻללה תהי לה לבת? וְלוּ הִשכיל הסגן ראַטאַצי להשביח את רִגְשַת העם בדברים וטובים ולהוכיח ולערוך לעיניהם כי לא משנאת המלך את העיר הוא עושה זאת רק מאשר נָטַל עליו קיסר הצרפתים לפי משפט הפאָליטיק בעת ההיא, ויד המלך לא תקצר מֵהֵיטִיב להם בעד הרעה הזאת, לוּ השכיל הסגן לְדַבֵּר כן על לב אזרחי טורין כי אז נחו שקטו האזרחים וַתֵּכֶל תלונתם, אך הוא לא עשה כן רק בשָמעו את תלונת ההמון מִהֵר וַיְשַׁחַח בהם את אנשי החיל להפחידם בכלי נשקם, ואז נִשְקָה חמת העם כאש וישימו עליהם כלי נשקם גם הם ומלחמה עזה התלקחה ביניהם ובין חיל המלך שלשה לילות רצופים (מכ“א עד כ”ג סעפטעמבער) וחללים רבים נפלו מבני העם גם מחיל המלך. לדבר הזה חרה אף המלך ויסר את הסגן מפקודתו, וימַלא את ידי הגענעראַל דע לאַ מאַרמאָראַ לבחור סגן אחר תחת הסגן המוסר, והגענענראל הִטיף דברי נחומים על לב אזרחי העיר ויבטיחם בשם המלך כי יְשַׁלֵם להם טובה תחת הרעה אשר הגיעה אליהם, והאזרחים שָׁבוּ למנוחתם וישימו יד לפה אף כי נפשם נשערה מאד. ויהי כי יָרֵא המלך לצאת מהעיר בהדרת מלכים לעיני העם, פן לא ימשלו ברוחם ויעוררו עוד הפעם מהומות חדשות, ויצא בסֵתר מתוך העיר (בשלישי לחֹדש פֿעברואַר 1865) ואחריו כל בני ביתו ושרי חצֵרו וכל שריו ויועציו, ובהדרת מלך ותרועת שמחה הופיע בשערי פֿלאָרענץ אשר מאז והלאה היתה לעיר הבירה ומקדש מלך בממלכת איטליה החדשה.

130 §

והנה כאשר התקצפו אזרחי טורין על הַפֶּשֶר ההוא אשר נהיה בין צרפת ובין איטליה, כן התקצפה גם ממשלת הפאַפסט על הפשר ההוא אשר נעשה מבלי שָׁאוֹל את פיה גם היא ומבלי ידיעתה וגם לרעתה. ולהוכיח לעיני כֹל כי ממשלת הפאַפסט לא תשים לבה ולא תטה אזנה לקול רוח הזמן ולהליכות ההשכלה ולמשפטי המלכים אשר נֹכַח ההשכלה הנאורה דרכם, שלח הפאַפסט (בכ"ב דעצעמבער 1864) ספרים גלוים לכל העמים ספרים הנודעים בשמות ענציקליקאַ וסילאַבוּס, ובהם מנה וספר לאחד אחד את כל המגרעות והרעות אשר הביאו לפי דֵעוֹ המשכילים בָּעָם ברוח הַשְׂכָּלָתָם ואנשי המדינה בחכמת לבבם בארחות הפאָליטיק, גם את מלכי איירופא ורוזניה ההולכים לְנֹגַהּ בְּרַק ההשכלה דִבר קשות, ועל כל הדברים היקרים והנשגבים אשר הוציאו חכמי הדור האחרון הזה השליך שקוצים וַיְנַבְּלֵם. כי הוא בָטַח עוד באוצָרו הַמָלֵא כלי נשק השחת: אָלוֹת וקללות, חֲזִיזֵי רעָמים וחרָמים, וַיַאֲמִין כי כל מלכי גוים וכל גויי הארָצות יֵחַתּוּ וירגזו מפני כלי נשק ההם אשר באוצר זעמו וִיתֻכּוּ לרגליו וישאו עֹל מלכותו ומצות שפתיו כבימים הראשונים, והוא לא יָדַע גם לא חפץ לדעת כי על כלי נשק ההם כבר אָבַד כֶּלַח, כבר סָר כֹּחָם מעליהם ולא יָרֵעוּ ולא ישחיתו עוד לגוי ולאדם בכל רחבי ארץ ותבל. והנה תחת לתת עֹז ותעצומות לממשלתו הַמְדִינִית ולהפיל יראת כבודו על כל עַמֵי איירופא, פקח עוד את עיני העמים להביט על מעוֹרֵי ממשלת הכֹהנים ועל כל מִגְרָעוֹתֶיהָ, וידעו כל יושבי איירופא כי רעה נֹכַח פניהם אם יתנו ידם אל ממשלה כזאת הגועלת את כל דרכי החיים, המורדת אור ההשכלה, השואפת הלילה והחשֵכה הנצחת אשר שָררה בימי הַבֵּינַיִם, וכל ישעה וחֶפצה להכריע את התבל ומלואה תחת הֲדוֹם רגליה –. והנה כאשר הוכיח הפאַפסט לעיני כֹל כי הוא לא ישים לבו אל ארחות מלכי ארץ, כן הוכיחו אז מלכי הארץ כי גם הם לא ישימו לבם אל משפטי הפאפסט בספריו הגלוים ההם, וזולת אשר הֵנִיאוּ את הכֹּהנים מִקְרוֹא את דברי הספרים ההם באזני בני העם, עוד המתיקו אז שריהם סוד ויתיעצו על דברים רבים אשר כקוצים הם בעיני הפאפסט, הלא הם: לְהַתִּיר את ידי העם לקחת להם נשים בלי ברכת הכֹהנים וסדרי קדושיהם רק על פי השופטים והפקידים אשר בכל עיר ועיר (ציווילעהע), לסגור את דלתות בתי הנזירים והנזירות (אויפֿהעבונג דער קלאֶסטער) ולהסב את נכסי הכֹהנים אל אוצר המדינה, גם לְבַטַל את משפט הַמָוֶת מהפושעים והחוטאים, ועוד רבות כאלה. אמנם כי בכל זאת התאמץ וויקטאר עמנואל לעשות שלום עם הפאַפסט, ויחתור בכל עֹז להפיק רָצוֹן מאתו ומאת סגניו וכֹהניו, וגם נאפאלעאן השלישי לא חָשך מכל יגיעה נפשו להשיב חמת הפאפסט מעל מלך איטליה, אך על כל דברי השלום והאמת אשר שָמוּ לפניו ענה רק מַענהו הידוע, הלא הוא: לא אֹבֶה ולא אשמע (non Possunus).

131 §

ימים רבים הֶאמין הפאַפסט כי דְבַר הפשר בין צרפת ואיטליה משנת 1864, אך דְבַר שפתים הוא ולא יֵצא לנצח לפָעלו, כי כן הבטיח אותו מעראָדע סגן המלחמה, ומה נבהל ונחפז בראותו כי הקיסר נאפאלעאן הֵחֵל להסיע את הצרפתים מאדמת הכֹּהנים, ומעט מעט יצאו אנשי החיל עד כי בי“א דעצעמבער 1866 לא נשאר אחד מהם ברומה אחר אשר צבאו עליה שבע עשרה שנה. ממשלת הפאַפסט החלה לרדת מטה מטה באין עָצור ועזוב, וממלכת איטליה עלתה מעלה מעלה והרחיבה את גבולה בספחה אליה גם את ווענעציה. על פּי הפשר אשר בין צרפת ואיטליה מט”ו דעצעמבער 1864 נטלה עליה ממלכת איטליה לשמור את גבול מדינת רומה לבל יתפרצו בה אויבי ממשלת הפאפסט אחרי צאת מצב הצרפתים מתוכה, והמלך וויקטאר עמנואל הֵקִים את הדבר הזה וַיַצֵב גדודי אנשי חילו לסוכך בחרבותיהם על ממשלת הפאפסט שונאו הגדול וצורר ממלכתו. דעת לנבון נקל כי מחסה כזה אך קנה רָצוּץ הוא אשר לא יכול הפאַפסט להִסָמך עליו פן יבוא בכפו וּנְקָבָהּ – הפשר אשר בין צרפת ואיטליה לא דָחָה את החלטת הפאַרלאַמענט האיטלקית אשר החליט לעשות את רומה לבירת הממלכה באיטליה, ובכן נשארה עוד ההחלטה ההיא בעצם תֻּמָה ועוד ידה נטויה להוציא את דבריה לאור. גם לא דבר נמנע הוא כי אזרחי רומה יקשרו על ממשלת הפאפסט קשר, ואֹדות הדבר הזה אין זֵכר בדברי הפשר אשר בין צרפת ואיטליה, והיה כי יִקָרֶה קשר כזה, לא יֵאָמֵן כי חֵיל איטליה ילחמו מלחמות הפאפסט להשיב ידי הקושרים אחור, גם נאפאלעאן לא יוכל אז לשלוח אנשי צְבָאוֹ שנית לְהָגֵן על הפאפסט לַמְרוֹת עיני יתר מלכי איירופא. אך אם כֹּה או כה יֶהִי, אין לממשלת הפאפסט כל תוחלת ותקוה לימים יֻצָרוּ, כי כל בני איטליה גם רבים מעדת הכֹּהנים הוסיפו להתאמץ בכל מאמצי כּחַ לקרוע מיד הפאפסט את רומה ובנותיה. אך בכל אלה לא נסוג הפאפסט צעד אחד מדרך ממשלתו, לא קָרַע אף חלון קטן להבקיע שְׁבִיב אוֹר ההשכלה במַחשכי עיר קדשו ומקום משכן כבודו, וינאץ בזעם אפו מלכים ורוזנים ההולכים לאור החכמה ונֹכח בְרַק ההשכלה דרכם. כי הוא בָטַח בכֹח ממשלה נוראה וכבירת ימים כממשלת הפאפסט, ממשלה אשר עוד בדורות קדומים בימי קיסרי רומה היתה שלטת בדברי הדת והאמונה, ואחרי כן גם בדברי המדינה והליכות עולם עד כי כל כסאות מלכי איירופא היו הדום רגליה, ממשלה אשר בעיניה רָאתה אלפי מלכים אדירים עולים ויורדים בגלגל הסובב תחת השמש, אלפי מחוקקים וחכמים מחֻכּמים, ואלפי פילוסופים נפלאים ואלפי גבורים מנַצחים ספו תמו מן בלהות והיא נִצבה קוממיות בעזוזה וֶאֱיָלוּתָה מאז ועד עתה ומלכותה בכל אפסי איירופא מָשָׁלָה, בממשלה נצחת כזאת בָּטַח הפאפסט פיוס התשיעי ויאמין כי היא לא תִמוֹט לנצח ואין חליפות לה כל ימי עולם, ועל כן הקשיח לבבו ויתן כתף סוררת לכל החדשות אשר הביא רוח הזמן בארץ, ואת כל הליכות המלכים החכמים והישרים השליך אחרי גוו. ואף גם זאת כי הפאפסט הזה אשר בימי הָעֲלִיָה, ימי הנעורים, היה חכם לבב ומשכיל מפֹאר, ירד בימי הירידה, ימי הזקנה, עשר מעלות אחֹרנית, באשמת כֹהניו ויועציו היעזואיטים האמין אמונה אֹמֶן כי רק הַכְּנֵסִיָה הקאטולית מְאַשֶׁרֶת את בני האדם ורק בה בָחר ה' מכל הדתות והאמונות בתבל ארצו, ועל כן הֶאמין כי כנסיה כזאת תִּכּוֹן לעד ולעולם, וּבְדֵי ריק ייגעו יריביה לָגַעַת בה לרעה, בְּדֵי רִיק יתיצבו יתר הכנסיות להוריד ממנה עֻזָהּ ולהפשיט כבודה –. כי לולא זאת יִפָּלא מאד בעינינו איכה ירהיב גבר אין אֱיָל וְזָקֵן חַלָשׁ כמוהו בנפשו עֹז נִמרץ כזה להתחרות את מלכי איירופא האדירים, להתגרות בם ולהטיל עליהם רשפי אש אָלותיו וקִללותיו ונאָצות הנמרצות –. ואם אמנם כי בדבר הממשלה הַדָתִית אשר בידו לא הִרבה לִשְׁגוֹת מדרך אמת, כי באמת מלֵאה היא עוד כֹּחַ עלומים וְקָצֹר קָצרה יד כל רב ושליט להסירה מִגְבִירָה, אך בדבר הממשלה הַמְדִינִית שגה ברואה, כי היא נתונה בידי הפאפסטים ממלכי ימי הקדם רק בגלל אשר מצאו בה חֵפץ לפי אָרחות הפאליטיק בימים ההם, אך בימים האלה ידי מלכי איירופא נֶאדרות בַּכֹּח על פי חכמת לבבם וישרת נפשם ואָרחות הפאליטיק שֻׁנוּ תכלית שִנוי עד כי אין להם חפץ עוד בממשלה המדינית אשר ביד נְשִׂיא דת הקאטולית ברומה –.

132 §

מִמַפֶּלֶת הָאֲרִי נאַפאלעאן השלישי בסעדאַן, רָדוּ עַמֵי איירופא דבש, כי אז נָפלה נפלה גם ממשלת הפאפסט בהליכות המדינה. כי עד הימים ההם צָבאוּ עוד צִבְאוֹת נאפאלעאן ברומה לְהָגֵן על ממשלה המדינית אשר להפאפסט, גם ידי המלך וויקטאָר עמנואל היו אסורות על פי הברית אשר כרת עם נאפאלעאן בשנת 1867 בחמשה עשר לחֹדש דעצעמבער לבלתי תֵּת לכל ממשלה לגעת בממשלת הפאפסט המדינית, אך בשנת 1870 אשר הקיסר נאפאלעאן נתן לַשְׁבִי עֻזוֹ בסעדאַן והודו וכבודו התעופפו כחלום חזיון לילה, כֻּפַּר גם בריתו את וויקטאָר עמנואל וכל חֻקיו ומשפטי פיהו עָלוּ בתֹהוּ וְאָבָדו, ואז אחרי אשר כבר יצאו גם הצרפתים מרומה והפאפסט נשאר בלי מחסה ומגן, אז הֵאִיצו האיטלקים בוויקטאר עמנואל מַלְכָּם לקחת את מדינות רומה מיד הפאפסט וּלְסַפֵּחַ אותן אל ממלכת איטליה כבימי עולם ושנים קדמוניות, ועיר רומה תהי עיר הבירה ומקדש מלך באיטליה כבראשונה. גם וויקטאר עמנואל לא אָבה להעביר המועד ולהשליך אחרי גוו עת רָצוֹן כזאת ויחגור בעוז מתניו להוציא את הדבר הגדול ההוא למענהו לגאון ולתפארת איטליה. עד מהרה מלא את ידי וויסקאָנטי פֿענאָסטאָ סְגָנוֹ החכם הגדול בחכמת המדינה לכתוב ספרים גלוים אל כל מלאכי איטליה אשר בחצרות המלכים האחרים ולהודיעם כי מלך איטליה ישלח אנשי צבאותיו לצבוא על מדינות רומה, כי נָחוּץ הדבר גם לאיטליה גם להפאפסט, אך חלילה לו (למלך איטליה) לשלוח ידו אל הממשלה הדתית אשר להפאפסט, וכמאז הוא עומד הָכֵן גם עתה להתחבר עם יתר מלכי איירופא להיות מגדל עֹז לממשלתו הדתית לבל יִגָרַע מאומה מכל זכיותיה אשר לה מימי קדם. ובשמיני לחֹדש סעפטעמבער שנת 1870 הרימו צבאות איטליה את פעמיהם תחת פקודת הגענעראל קאַדאָרנאַ אל גבולות רומה ויתקעו יתדם במקומות רבים ושונים. ובעצם היום ההוא שלח המלך וויקטאר עמנואל מכתב אל הפאפסט פיוס התשיעי ביד הגראף פּאָנצאַ די סאַן מאַרטינאָ ויגל את אזנו כי שולח הוא את אנשי חֵילוֹ אל מדינות רומה, ומגמת פניו בזה היא להשיב אחור את ידי המורדים והשונים מִפְּרוֹעַ פְּרָעוֹת באיטליה ובמדינות רומה –. גם שָׂם דברים בפי הגראַף ההוא לדַבר עם הפאַפסט ולהציע לפניו את הָאָפְנִים אשר על פיהם יכרות מלך איטליה ברית שלום עם נְשִׂיא הדת ברומה. והנה דעת לנבון נקל כי הפאפסט לא אבה ולא שמע אל כל דברי וויקטאָר עמנואל, וימאן לתת אף מְלוֹא שַׁעַל עָפר מאדמת הכֹהנים אל מלך איטליה וַלַסוּר ממשלתו המדינית אף מלוא השערה. ובין כֹה וָכֹה הגיעו צבאות איטליה אל גבול אדמת הכֹּהנים ברומה, והגענעראל האביר קאַדאָרנאַ נשא מדברותיו גם שלח ספרים אל אזרחי מדינות רומה וידבר על לבם דברי נגידים, ובתוך יתר דבריו דִבר גם את הדברים האלה: „אַל תפחדו אַחַי ואל תערצו מפני צבאות האיטלקים הבאים בגבולכם, כי לא למלחמה מגמת פניהם, רק להושיע לכם ולהאיר עליכם אור הדרור. ואתם בישרת לבבכם תוכיחו לכל עמי איירופא כי משפט חרותכם איננו פוגע במשפט כבוד הדת, ובצאתכם לחפשי מהממשלה המדינית אשר להפאפסט, לא תמישו בזה צוארותיכם ממשלתו הדתית –. גם תהיו מחסה עֹז להממשלה הדתית יתר הרבה מאשר היו לה בני הנֵכר עד כֹּה, כי בהיותכם אזרחים חפשים ונאזרים בגבורה, לא יתיצב עוד לפניכם כל צר ואויב מצוררי הממשלה ההיא ואויביה –.“ הדברים המחֻכּמים ההם מצאו מסִלות בלבות הרומאים ויטו להם אֹזן קשבת. צבאות הפאפסט עזבו את מקומות תחנותם וַיֵאָסְפוּ לעיר רומה לְגַבֵּר יחד חיָלים להיות עליה לסִתרה. יושבי עיר ציוויטאַ וועטשיא וּוויטערבּאָ פתחו שערי עריהם לפני צבאות איטליה מבלי הָנֵף חרב וְהָרֵק חנית, וגם במקומות אחדים אשר התיצבו צבאות הפאַפסט לפני האיטלקים בחרב, נִגפו עד מהרה לפני הגבורים ההם וינוסו מנוסת חרב. ובהגיע חיל איטליה עד שערי עיר רומה, שלח הגענעראל קאַדאָרנאַ אל אנשי המצב אשר בתוכה דברי שלום ואמת וידרוש מהם לפתוח את שערי העיר בשלום, אך הם ענוהו ברעם כלי תותח, אז צִוה השר האביר ההוא לפרוץ בחומת העיר ולבוא בסערת מלחמה בשעריה. ויהי כאשר פרצו אנשי החיל פרצות אחדות בחומה, כתב הפאפסט בעֶצם ידו אל אנשי צְבָאוֹ וַיְצַוֵם להשיב ידיהם ממלחמה, כי ראה כי נִשברה זרועו וִימִין אויביו רוממה, ומדוע ישפוך דמי עבדיו הנאמנים חִנָם ללא יועיל? ואז באו צבאות וויקטאָר עמנואל בתרועה ובקול חצוצרות בשערי רומה כמבוא עיר מבֻקעה (בעשרים לחֹדש סעפטעמבער שנת 1870). ובשני לחֹדש אקטאבער התאספו נבחרי מדינות רומה, ועל פי רוב דֵעוֹת הִתְלַכְּדוּ כל המדינות ההן אל ממלכת איטליה תחת שֵבט המלך וויקטאָר עמנואל. ואז באו מלאכי רומה ויציקו לרגלי המלך את נזר מלוכת רומה, והמלך כתב זאת בספר גלוי לכל העמים לחק עולם לא יעבור, גם הוציא אז דְבַר מלכות מלפניו כי הוא סולח ומכַפר עֲוֹן כל האנשים אשר הניפו עליו חרב עד היום ההוא בכל מדינות רומה, ואת הגענעראל לאַמאַרמאָראַ הֵקִים לנָגיד ומצַוה (גענעראַלשטאַטטהאַלטער) בכל מדינות רומה. המלך נשא אז גם מדבר נאוה וַיְגַל את עֹצֶם שִׂמְחָתוֹ וְחֶדְוַת מעוזו כי חֶפצו הצליח בידו לחַבּר את כל ארצות איטליה לממלכה אחת כבימים הראשונים, ובתוך אבני נִזְרוֹ תתנוסס רומה הרוממה וְתַעל ביפעת הודה על כֻּלָנָה לגאון ולתפארת האיטלקים.

133 §

אחרי הדברים האלה שלח השר פֿיסקאָנטי פֿענאָסטאַ סְגַן הענינים החיצונים, ספר גלוי לכל מלכי איירופא, ויבחר לשון ערומים ושפתי נאמנים כיד חכמת הַדִבֵּר הטובה עליו, והציר אשר עליו סַבּוּ דבריו הלא הוא: כי לעמי רומה הצדקה לבחור להם משפטי ממשלה אשר עליהם יחיו לפי רוח הזמן ורוח השכלה והציוויליזאַציון השוררות בכל אפסי איירופא, ואחרי אשר על ממשלת הפאַפסט המדינית כבר אָבד כלח, וכל חֻקיה ומשפטיה הישנים הולכים מנגד לחֻקי חיים ומשפטי צדק אשר יתהלכו בימים הנאורים האלה בכל ממלכות איירופא, על כן נועצו לב יחדו לתת הוד מלכות לוויקטאָר עמנואל מלך איטליה ולחבר את מדינות רומה אל ארץ ממלכתו כאשר היו מחֻברות יחד מִימֵי עולם ושנים קדמוניות, כי שֵׁבט מישור שֵׁבט מלכותו, וכל חֻקי ממשלתו ומשפטיה מיוסדים על אדני הצֶדק והחֵרות. גם הודיע במועצות ודעת את התועלת הגדולה אשר תצמח לאיטליה ולכל ארצות איירופא בְּסוּר עטרת הממשלה המדינית מאת הפאפסט. „אולם“, הוסיף הסגן החכם ההוא לדבר, „בנוגע לממשלתו הדתית, לא יִגָרַע מכבודה ועזוזה דָבר מאשר היו לה עד כֹּה, כי כאשר היה כן יהי הפאפסט גם מהיום והלאה נְשִׂיא דת הנוצרית הקאטולית, ועֹז בידו וגבורה בימינו לשלוט ברוח הדת ובכל הליכותיה באין מפריע ככל הטוב והישר בעיניו, וכל העמים הסרים אל משמעתו, יתֻכו לרגליו וישאו מדברותיו כמאז ומקדם“ –.

11. קורות העתים ביתר חלקי התבל.

1. המֶרד בממלכת הודו הבריטאנית, סִבָּתוֹ וראשיתו.

134 §

הבריטאַנים שָׁפטו למראה עיניהם כי ממלכתם האדירה והכבירה אשר יָסדו בארץ הודו, נכונה היא על עמודי חֹסֶן אשר לא ירופפו עוד כל ימי עולם, וכל המדינות העדינות, הרבות והעצומות אשר יָרשו בארץ רבה ההיא מנהר אינדוס והררי הימאַלאַיאַ בפאת צפונית עד ראש קאָמאָריס בפאת דרומית, תקומנה בידיהם לאחֻזת נצח. אך לא כאשר האמינו כן היתה, כי פתאום לפתע התחולל סער נורא על ראשיהם ויסער להפיצם וּלְנַפֵּץ כרגע את ממלכתם אשר כוננו במֶשך שָׁנִים כבירות. והבריטאַנים בפֹעל כפיהם הֵעִירוּ את הסער ההוא עליהם על פי הדברים האלה: לְמִן היום אשר הִצִיג האיש קליפֿע וחבֵריו כף רגליהם בפעם הראשונה על אדמת הודו בשנת 1757 עד שנת 1857 הִכבידו הבריטאַנים המנַצחים את ידם על עמי הוֹדוּ המנֻצחים ויעמיסו עֹל ברזל על צואריהם. את מלכי הארץ הסירו ממלכותם, והודם וכבודם מעליהם הפשיטו, לא שמרו להם הבטחותיהם אשר הבטיחו אותם וַיָפֵרוּ את בריתם אשר כרתו עמהם. גם עם המלכים אשר השאירו עוד על ממלכתם הלכו בְּקֶרִי וישימום למס עובד אף אסרו את ידיהם מעשות גדולה או קטנה בארצות ממשלתם מבלי שָׁאוֹל את פי שרי הבריטאנים ופקידי אנשי חילם. על בני מְרוֹם עַם הארץ ואפרתיה בעלי הנכסים הגדולים שָׂמוּ תמיד עלילות דברים וימצאו עליהם תנואות לבעבור קחת מידם את הונם ורכושם וחָסנם וִיקָרָם, ועל בעלי הנכסים הקטנים גם על האכרים ובעלי המלאכות העמיסו מס כבד מנשוא, ואת המס ההוא נגשו באכזריות גדולות מאד עד כי רָשׁוּ האומללים ההם וְרָעֵבוּ. בתי משפט הבריטאַנים הִטוּ משפט ההודים ובמקום המשפט שמה הרשע. השופטים והשוטרים, שרי החיל ושרי המדינות לא שָׂמוּ עיניהם ולבם כי אם לבצוע בצע מעשקות, לאסוף כעפר כסף ענושים ולצבור כחול זְהַב חמָסים, לְפַזֵר הון עצום על תענוגות בשָרים ולשוב אחרי כן אל ארצם בעֹשר רב ורכוש גדול מאד. אנשי החיל קבֻצת עמים ולשונות רבות ושונות, הִשחיתו התעיבו עלילה ויעשו כל תועבה והבריטאַנים לא הכלימום ולא יסרו אותם למשפט. על כל אלה ועוד רבות כאלה חרה אף ההודים המנֻצחים על מנַצחיהם הבריטאַנים הגאיונים והעריצים אשר רָמסו לארץ חייהם וכבודם לארץ הִשכינו. אך יתר הרבה מאד חָרה להם עד להשחית בראותם כי מושליהם הזרים והאכזרים שַׁקֵץ יְשַקְצוּ את תורתם ואת דתם וְתַעֵב יתעבו את עבודות אלהיהם בכל שאט בנפש. ואף כי נציבי הבריטאַנים והשרים היושבים ראשונה במלכות הזהירו את בני עַמָם מעשות כדבר הזה, עד כי רבים השיאו עליהם עֲוֹן אשמה כי הם נותנים יד להדת המתהללת באלילים, אך המון העם לא יכלו לעצור ברוחם בראותם את משובת הדת הבראַהמאַנית ואת תועבות ההודים המחזיקים בה אשר שובבו משובה נצחת להתהלל באלילים אלמים ולהתחולל באימים, לתת כבוד אלֹהים לבהמות שָׂדַי וחיתו יער ותהִלתו לְרֶמֶשׂ האדמה, גם מחלקות הַכִּתּוֹת (קאַסטען) אשר לההודים היתה לזרא בעיני הבריטאנים, ועל כן חרה בם אף ההודים וחמתם בָערה בם עד לאין מרפא. גם המושלמנים בעלי דת מחמד היושבים בארץ הודו במספר רב ועצום, גם הם קצפו על הבריטאַנים מושלי הארץ קצף גדול, כי הם נוסעים תמיד לעיר מעקאַ על קבר נביאם ולוהטים באש קנאת דתם, ולא יכלו נשוא את גאות הבריטאנים אשר בגאוה ובוז יביטו יראו בם וכבוד דתם בקלון ימירו. על אֹדות הדברים האלה התעוררה שנאה עזה כמות על הבריטאנים בלבות כל עַמֵי הוֹדוּ לכל מפלגותיהם, גם בלבות המושלמנים בעלי דת מחמד, וכֻלם יחד עשו אגֻדה אחת בסֵתר להרוג ולהשמיד וּלְאַבֵּד את כל הבריטאנים אשר בארץ הודו מנער ועד זקן, טף ונשים, ולא יְחַיוּ בהם כל נשמה. ובאמת היה נקל להם לבצע את המזמתה הרעה הזאת בהיותם רבים ועצומים רבבות מונים מהבריטאנים, כי מספרם היה יותר ממאה ושמונים מילליאָן נפש, ולעצור בהמון רב ונורא כזה היה דָרוּשׁ צָבָא גדול רב ועצום רק מאנשי בריטאניה ויתר עַמֵי איירופא, אך תחת זה היה מספר כל אנשי חֵיל בריטאניה בהודו רק שלשים אלף, ויתר אנשי חילם היו הוֹדִים ילידי הארץ אשר שנאו אותם תכלית שנאה וַיְחַכּוּ לעת מְצוֹא להתפרץ מפניהם ולהשיב צור חרבם על לבם. אך הבריטאנים בגֹבה אפם וגאות לבם ותאות נפשם אל תענוגות בני אדם בטחו בחרבם וישענו על גבורת ישע ימינם ולא שמו על לב כי רעה נוראה נגד פניהם. גם לא האזינו בקול השר המשכיל נאַפּיר אשר בהיותו עצור בארץ הודו (בשנת 1851) מִלא פיו תוכחות על הנציבים והשרים והשופטים המַטים עקלקלותם וַחֲמַס ידיהם בארץ יְפַלֵסוּ, ויגד להם מראש את הרעה אשר תמצא אותם לאחרונה אם לא ייטיבו דרכיהם ומעלליהם –.

135 §

ימים רבים בקשו ההודים והמושלמנים תואנה להתפרץ מפני מושליהם הזרים והאכזרים, עד כי בשנת 1857 מצאו את התואנה אשר הם מבקשים. כי בעת ההיא פקדו שרי צבא הבריטאַנים לאנשי צבאם לִמְרוֹחַ את מעטפות אֲבַק השרֵפה וכדורי העופרת (פּאַטראָנען) בחֵלב בקָרים או חזירים, וזאת היתה הסִבה הראשונה אל המֶרד הנורא אשר התפשט בכל מדינות ארץ הודו. כי הפרות והבקרים קדושים הם בעיני ההודים וכל הנוגע בהם לרעה יִדָחֶה אל הַפְּלַגָה היותר שפָלה ובזויה בכל פלגותיהם, והחזיר תועבה הוא בעיני המושלמנים, ובשרו וְחֶלְבּוֹ יעוררו גֹעַל נפש וטמֵאים המה להם. ראשי המורדים עוררו בגלל הפקודה הזאת את כל אחיהם לעשות כֻּלָם אגֻדה אחת לָקוּם על הבריטאנים בחרב ולהשמידם מתחת השמים, והמֶרד ההוא פָשַׁט בימים מעטים בארבע גלילות הממלכה הנודעות בשמותיהן: בענגאַלען, אללאַהאַבּאַד, מאַדראַס, ובאָמבאַיי, ואנשי הַחַיִל מבני ההודים והמושלמנים הצובאים שם תחת פקודות שרי הבריטאַנים, עמדו הָכֵן להתנפל על שריהם ועל כל הבריטאנים בחרב, בעת אשר הבריטאנים היו עוד בטוחים ושאננים מפחד רעה, ולא ידעו ולא הבינו גם לא האמינו כי רעה נֹכַח פניהם, ובעת ההיא נמלאו מאה שנה למן היום אשר החל הלאָרד הגבור קליפֿע לכבוש את ארץ הודו בשם ממלכת בריטניה, והנבואה העתיקה אשר היתה מסורה בידי ההודים כי הממשלה הזרה ההיא לא תִמָשֵׁךְ יותר ממאה שנה, עָפָה כברק מקצה ארץ הודו עד קצה והיתה שׂוּמָה בפי כל עַמֵי הארץ וַתְּאַזֵר בקרבם רוח עֹז ותעצומות לקום בחרב על הממשלה ההיא לעשות אִתָּה כָּלָה –. בתשיעי לחֹדש מאיי 1857 התפרצו אנשי החיל מבני ההודים הצובאים בעיר מירוּט וכאריות טורפים התנפלו על שריהם הבריטאנים וַיְרַצְחוּ אותם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם וטפם, ואת בתי אנשי המלחמה שרפו באש. אחרי שני ימים התקוממו ההודים גם בעיר הגדולה דעלהי ויעשו בה שַׁמוֹת ושערוריות נוראות. כנמרים צמאים לַדָם רמסו, טרפו, הרגו וירצחו את גדודי חֵיל הבריטאנים, את פקידי החיל, את שרי העיר, את הסוחרים ואת הכֹהנים וכל בני איירופא עם נשיהם ובניהם וטפם וכל אשר להם. את כֻלם רצחו באכזריות איומות אשר כל שומען תצלינה שתי אזניו וְיֵעָוֶה משמוע, רצחו גם יָרשו מאה וחמשים כלי תותח גדולים ויתר כלי נשק אין מספר, גם שני מילליאָן לירא שטערלינג ועוד חֹסֶן וִיקָר והון עתק, ובגלל זאת עתקו גם גברו חיל, ואת עיר דעלהי עָשוּ לעיר הראשה וְטַבּוּר המֶרד הגדול ההוא. המורדים לקחו את הַשָׂב והישיש אַקבּאַר אשר היה לפָנים הקיסר או השלטון הגדול בהודו והבריטאנים קרעו ממנו את ממלכתו ויאכילוהו לחם חסד בהיכלו אשר בדעלהי, את הזקן ההוא אשר עברו עליו תשעים ושתים שנה לקחו וימליכוהו על כל ארץ הודו, באמרם כי רק לו יאתה המלוכה, ומה גם כי מצאצאי הגבור הנערץ טימור הנהו. אך בהיותו חלש ורפה ידים מזֹקן ולא יצלח עוד למלוכה, נתנו לו לעֵזר את מירצאַ מאָגול בנו בכורו. גם יתר בניו ונכדיו עמדו לימינו ויעזרו את המורדים לבצע את מזִמתם הנוראה. כמעשה המורדים בשתי הערים ההן, עשו גם בכל ערי המדינות, ואין קֵץ להאכזריות והעריצות אשר עשו לכל שרי החילים, להשופטים והשוטרים, להסוחרים ולכל הבריטאנים ויתר בני איירופא יושבי הארץ הזאת, שרפו אותם באש חיים, נתחו את בשרם לנתחים ואת עצמותיהם פִּצֵחוּ, את עיניהם נִקרו ואת בהונות ידיהם ורגליהם קצצו מעט מעט, עוֹרָם מעליהם הפשיטו ואת גידיהם ועורקיהם קרעו לגזרים. את הנשים עִנוּ בראש כל חוצות, את הילדים נִפְּצוּ על מרצפת האבנים, ועוד אכזריות נוראות כאלה אשר תסמר שערת בשר איש איירופא גם למשמע אֹזֶן. איום ונורא היה הרצח בעיר קאַוונפור, כי בה נרצחו בפעם אחת שמונה ושמנים שרי חיָלים, מאה ותשעים אנשי חַיִל ומאה ועשרים נשים וילדיהן, ונבלותיהם הָשלכו לבאר אחת. כמבול אש אוכלה התפשט המֶרד בכל אפסי ארץ הודו המזרחית, והמורדים קראו זה אל זה תמיד: „הורידו את הבריטאַנים לטבח, לא תְחַיו כל נשמה, יֵרדו כלם לבאר שחת על אשר נועזו להפר את חֹק מִפְלַגוֹתֵינוּ (קאַסטען) ולהשבית מפנינו את דתנו“.

136 §

בהסתער סערת המֶרד בראשיתו, נִבהלו נֶחפזו הבריטאנים בכל רחבי ארץ הודו ויהיו נפעמי רוח ונמוגי לב ואֹבדי עצות, וידמו בנפשם כי בא הַקֵץ על ממלכת הודו הבריטאנית ופרי נצחונם במֶשך מאה שנה עלו בתֹהו ואבדו. אך עד מהרה התאוששו הנואשים, ופקידי החיל ושרי הצבא אשר רֻבָּם ככֻלם ישבו עד הימים ההם ספונים בבתי תענוגיהם וַיְפַנְקוּ נפשם בתענוגות בשרים עד כי היו לרכים וענוגים, התאזרו פתאֹם עֹז באֹרח נפלא מאד וכגבורים משכילים אין עֲרוֹך אליהם הוכיחו לעיני כל העמים את מפלאות גבורת בריטאניה על מרומי שדה קטל ואת עזוזה ואילותה בעת צר ובעת קְרָב ומלחמה. גם זאת היתה להם לישועה כי המורדים עשו כל מעשיהם בלי סדרים ובלי מערכות מלחמה, כי כל ישעם וכל חֶפצם היו רק לעשות נקמות ולמחוץ פעמיהם בדמי הבריטאנים. בעיר קאלקוטא מקום מושב הממשלה הבריטאנית, נעשו תחבולות רבות ועצות וגבורות למלחמה, וזולת אנשי החיל אשר בתוכה שָׂמוּ גם הסוחרים הרבים היושבים בה לרגלי מסחרם את כלי נשקם עליהם ובאֹמץ רוחם וְאֱיָלוּתָם הִפִּילוּ אימתה ופחד על ההודים והמושלמנים עד כי לא הרהיבו בנפשם עֹז להריק חרבם. שבטים אחדים משבטי ההודים שָׁמרו הבטחתם ואמונתם להבריטאנים ויתנדבו לצאת בצבאותיהם וללחום את מלחמותיהם להדוך את המורדים תחתיהם. חיל המורדים אשר בגלילות באַדראס ובאָמבאַיי אֵחרוּ מן המועד ולא התחברו עם אחיהם אשר בבענגאַליען, ובנשאם אחרי כן את נֵס המרד גם הם, הכריעו אותם חֵיל הבריטאנים תחת ידם. נסיכי הודו ורוזניה לא נתנו ידם עִם המורדים מפני פחד בריטאניה וחרב נקמתה, ורק בן המלך אַקבאַר והעריץ הנערץ נאַנאַ סאַהיב התערבו עם הקושרים והמתקוממים. דַלַת בני העם וכל המון ההודים לא עזרו את חֵיל המורדים כי אם במקומות אחרים, אך ביתר כל ערי המדינות יָראו להתגרות ברעה ויעמדו מרחוק וגם בבִזה לא שלחו ידיהם. ובגלל כל אלה הצליחו גבורי בריטאניה להשביח שאון המרד בכל מקומות ארץ ממשלתם, לעשות שפטים נוראים בכל המורדים והפושעים אשר נפלו בידם למען יראו יתר המורדים וכל עמי ההודים וייראו ולא יזידון עוד למרוד בם. ובכן מִלְטוּ בגבורתם ובעזרת הצלחתם את ערי בענאַרעס, אַגראַ, פאַנטאַ, פֿיראָנגפור ועוד ערים רבות, ורק עיר הגדולה והבצורה דעלהי, מקום המרד הראשי, נשארה עוד בידי המורדים, ואליה נִקְווּ כל גבור חיל וכל איש מלחמה ויתנו עֹז ותעצומות להמרד. אך הבריטאנים חָגרו גבורה נפלאה וַיְגַבְּרוּ חיָלים עד כי היתה לאֵל ידם להשתער גם על עיר המורדת ההיא ולהוריד עֹז מבטחה.

137 §

אחרית המֶרד. עוד בחֹדש יוני נסעה מחנה בריטאנית מארץ חמשת הנהרות (פּענטשאַב) וְתָּרֶם פעָמיה אל גבול דעלהי, אך המחנה ההיא לא עָצרה חַיל ללכוד את העיר, יען כי מספר אנשיה לא רב הוא גם כלי נִשקה היו מעטים ומגֵפת החלי־רע דָבקה בה ותקח את פקידיה ונגידי אנשי חילה, והעיר דעלהי גדולה היא ובצורה מאד, וראשי גבורי המורדים במספר רב ועצום מאד עצורים בתוכה, ובידיהם כלי תותח גדולים וטובים ויתר כלי מלחמה רבים ועצומים. אך בכל זאת התאוששו אנשי בריטאניה ההם תחת פקודת הגענעראל ווילזאָן וַיָצוּרוּ על העיר שלשה חדשים, ובכל פעם אשר התנפלו עליהם המורדים ברבבותם, הִכּוּ אותם אחור. בחֹדש סעפטעמבער באו אנשי חיל חדשים לעזור לאחיהם הבריטאנים הצָרים על העיר, ואז מצא הגענעראל ווילזאָן אוֹן לו לעלות על דעלהי בסערת מלחמה, אך אז התלקחה המלחמה בחֵמה שפוכה ובגבורת רעם וחרף נפש עד כי כמעט לא היתה כמוה בכל המלחמות אשר נִלחמו גבורים בגבורים מימי קדם עד היום ההוא. כי חיל המורדים לחמו כאנשים נואשים וכדֻבים שכולים עִם הבריטאנים אויביהם ביָדעם את אפם כי עז כמות ואת עברתם כי קשתה כשאול, וישליכו את נפשם מנגד בעד דתם ואמונתם, בעד חייהם וחיי נשיהם ובניהם ובעד הונם ורכושם, והבריטאנים לחמו מלחמת נקם לנקום את נקמת דמי אחיהם מיד מרַצחיהם העריצים. כל הימים וכל הלילות ירו הבריטאנים כדורי כלי תותח אל תוך העיר, הִמטירו זִקים חִצים ומות, אש מתלקחת וכל משלחת כלי שחת על ראשי המורדים עד כי שָׂמו שַׁמוֹת בַּאֲגַפֵּי גדודיהם. אך בכל אלה לא פתחו המורדים את שערי העיר ויוסיפו לְהִלָחֵם בגבורה ובעברה וזעם יתר הרבה עוד מבתחלה, עד כי לאחרונה עלו כל הבריטאַנים כאיש אחד חבֵרים בסופה ובסערה ברעם וברעש על חומות העיר, ואחרי עשותם כזאת פעמים רבות הורידו ממנה עֻזה וילכדוה. אפס כי במחיר רב קָנוּ את הנצחון ההוא, כי ששה וששים שרי חילים ועשתי עשר אלף ושבעים ושמֹנה אנשי חיל מגבורי הבריטאנים נפלו חללים במלחמה האיומה ההיא, וגם הגענעראל האביר ניהאָלזאָן נפל אז חלל על מרומי שדה קָטֶל. בחמת נקם ושלהבת אש עֶברה וזעם השתערו הבריטאַנים המנַצחים בתוך העיר המבֻקעה וְעָברו וְרָמסו וטָרפו, הָרגו וְרָצחו ולא שָׂמוּ פְדוּת בין המורדים ובין אנשי השלום, בין הגבָרים ובין הנשים והטף, וכֹה פרצה עֶברת נקמתם עד כי הֶחליטו להרוס את כל בתי העיר עד היסוד בם ולבלתי הַחיות בה כל נשמה, ורק בעמל רב השיבו אותם השרים הישרים בלבותם מעשות כדבר הנורא הזה. הקיסר הזקן אַקבאַר לֻקח בשביה והובל לקאלקוטא, ושני בניו ושלשה נכדיו אשר נתנו ידם אל המורדים הומתו בכדורי כלי תותח. חיל המורדים אשר נסו מנוסת חרב בשבעה דרכים, נפלו בידי הבריטאַנים רודפיהם וירדו כְכָרִים לָטֶבַח. הגענעראל הבריטאני קאָפּער יסַפר את אשר עולל הוא להמורדים ההם באפו ובחמתו, הלא כֹה דבריו: „הסיפאַהי (הם חיל ההדים המורדים) הובאו גדודים גדודים אל מקום המשפט ואחרי אשר נכתבו שמותיהם על ספר, צִוִיתִי לאסור אותם בנחֻשתים ולסחוב אותם אל מקום הַמַטְבֵּחַ אשר שם מחַכים עליהם הטבחים להורידם בדם שאולה. אחרי אשר ירדו כמאה וחמשים איש לטבח, הִתְעַלף אחד מִזִקְנֵי הטבחים ויפֹל אחֹרנית ארצה. כי שועת בני תמותה הנסחבים אל מקום ההרֵגה, יללתם, זעקתם וקול תחנוניהם ופחדי המות המרעידים את כל עצמותיהם, נָגעו עד לבו. רגעים אחדים שָבתה ההרֵגה, אך עד מהרה שָׁבוּ הטבחים לעשות את מלאכתם. שתי מאות ושלשים ושבעה איש, הוצעו כבר חללים ארצה בבוא אלי השמועה כי האסירים המֻקדשים להרגה מְמָאֲנִים לעזוב את בית האסורים, אז צויתי לְשַׁבֵּר את שערי בית האסורים בחֹזק יד, והמה כאשר עשו ההודים לבני בריטאניה בָחֹר השחור אשר בקאלקוטא¹², כן נעשה להם עתה בדעלהי, כי ארבעים וחמשה פגרים מתים הוצאו מבית האסורים, יען כי בבית הצר ההוא ובְחֹם הלוהט אשר שם לא יכלו האסירים לשאוף רוח, וימותו מות נורא, מות חֶנֶק. נבלות הנחנקים והנהרגים הָשלכו על ידי מְטַאטְאֵי החוצות אל בור אחד. עוד ארבעים אנשים אשר נתפשו בכף אנשי חילנו בדרך המלך, צויתי לירות אותם בכדורי כלי תותח. הנה כי כן הורדתי בימים אחדים כחמש מאות איש מהמורדים בדם שאולה“.

138 §

כל ימי הקיץ התחזק השר האביר והישר באדם סיר הענרי לאַוורענסע במבצר לוּקנאָוו, ובגבורה נפלאה התיצב בפני העריץ נאַנאַ סאַהיב ואנשי חֵילוֹ הרבים אשר צָרוּ על המבצר ההוא, עד כי בשני לחֹדש יוני פגע בו כדור עופרת ויפצפצהו. במות הגבור הזה רפו ידי הנצורים, כי במספרם המעט לא יכלו לעמוד לפני גדודי המורדים הצָרים אותם ברבבותם ומַמטירים עליהם כדורי מות בלי הפוגה. הנצורים עם ארבע מאות הנשים והילדים אשר עמהם במָצור לא האמינו עוד בחייהם ויתעתדו אל גורל אחיהם בקאַוונפּאָרע ואל אחריתם הנוראה. מחוץ שכלה חרב המורדים ובבית מגפת החלי־רע ואין מִקְוֶה עוד. והנה ברגע ההוא אשר נָגעה החרב עד הנפש, הופיע להם פתאֹם מלאך מושיע לְמַלֵט משהת חַיָתָם. כי הגענעראל האביר והיקר האַפֿעלאָק אשר שמע את הרעה הנוראה אשר מצאה אותם, דָאה כנשר להצילם מרעתם מבלי פְנוֹת אל החתחתים אשר בדרך הרחוקה הזאת ואל להט חֹם השמש בחרבוני קיץ. אצל עיר פֿוטיפור פָּגַש לראשונה את גדודי המורדים וישתער עליהם בגבורת רעם ובעֶברה וזעם וַיַכֵּם וַיַכְּתֵם אף כי מספרם היה חמש ידות ממספר אנשי חילו. אחרי שלשה ימים הגיע עד שערי קאַוונפּאָרע, שם יצא העריץ נאַנאַ סאַהיב בחרב לקראתו, ועד מהרה התחוללה מלחמה כבדה ביניהם, אך נאַנאַ סאַהיב עם כל צבאות גבוריו וגבורתם השובבה לא יכלו לעמוד לפני השר הגבור ההוא, וינוסו בשבעה דרכים ויפוצו לכל רוח, והבריטאנים באו העירה בתרועת נצחון. בעיר ההיא ראו הבריטאנים את הרֶצח האיום אשר עשה נאַנאַ סאַהיב וגדודיו המרצחים לבני עַמָם, ושלהבת הנקמה בערה בם עד להשחית. אחד משרי בריטאניה אשר עיניו ראו את המראה הנורא ההוא, יסַפר כדברים האלה: האיש אשר ראה בעיניו את תמעשה רֶצַח ההוא, לא יוכל נְשוֹא עוד על שפתיו שֵם חסד ורחמים כל ימי חייו. אדמת העיר היתה עוד עֲקֻבָּה מדמי הנרצחים. ובמקומות אחדים צָפו עוד דמיהם עד קַרְסֻלֵי רגלינו. קְוֻצוֹת ארוכות ותלתלות אשר עִטְרוּ את ראשי הנשים העדינות, התגוללו בראש כל חוצות והתבוללו בתוך כובעי ילדים ובגדים קרועים וספרים בלואים. ומי יתאר את החזות הקשה אשר חזו עיני בתוך הבאר העמוקה אשר השליכו המרצחים את גְוִיוֹת הנרצחים והנרצחות בתוכה! חזיון איום ונורא כזה לא חזיתי מעודי עד היום ההוא וַאֲקַו כי עיני לא תחזינה עוד כמוהו כל ימי חיי. נבלות הנרצחים היו ערומות וְעֶרְיוֹת, ידיהם ורגליהם מְקֻצָצוֹת, גֻלְגְלוֹתֵיהֶם מְנוּפָּצוֹת, המות עם כל תוצאותיו ורבבות בלהותיו ותמונותיו השונות ומשונות ראיתי עין בעין ונבהלתי מראות ובפי אין מִלָה להגיד ולסַפר שמץ דבר מהמראה המַבהיל והאיום ההוא - - “.

139 §

למראה הרֶצח ההוא התלקחה חמת הנקמה בנפשות הבריטאַנים וַיְכַלוּ כל חמתם ביושבי עיר קאָוונפאָרע, עיר הדמים, ויניחו נקמתם בהמורדים אשר נפלו בידם, ואז צלח השר האוועלאָק את נהר גוזן (גאַנגעס) וירם פעמיו לעיר לוקנאָוו להציל את בני עַמוֹ הנצורים וסגורים שם. תלאות עצומות ורעות עד אין מספר אפפו את השר הזה ואת החיל הקטן אשר ברגליו בדרך הרחוקה הזאת ובלהבות חרבוני קיץ. גדודי המורדים סגרו לפניו את הדרך, ורק במלחמת תנופה וחרב שלופה הבקיעו הבריטאנים את הגדודים ההם ויסעו בכבדות וּבְשׂוֹם נפש בכף. אחרי לַהַט השמש אשר לִהט עצמותיהם, נפתחו אָרֻבּוֹת השמים ויהי גשם שוטף עד כי נהפכו כל הדרכים לִיוֵן מצולה ורגלי ההולכים הָטבעו בבוץ, גם מחלת החלי־רע דבקה בם, ופעמים רבות חסר להם לחם ומים, ועוד רעות רבות אין חקר מצאו אותם. אך בזָכרם את גורל אחיהם האומללים הסגורים ומסוגרים במבצר לוקנאוו וחייהם תלואים להם מנגד, החליפו כֹחַ ויתאזרו עֹז לשאת ולסבול כל תלאותיהם ומצוקותיהם. לאחרונה נלוה השר אויטראַם עִם מחנהו גבורי החיל אל השר האַוועלאָק ומחנה אנשי חילו, וכלם יחד החישו מצעדיהם אל לוקנאָוו, ובאחרית ימי חדש סעפטעמבער הגיעו עד שערי העיר ההיא. אך בכל זאת רחקה עוד ישועת הנצורים, כי מספר המושיעים אשר באו להושיע להם היה רק אַלְפַּיִם ושש מאות ומספר גדודי המורדים אשר בעיר היה יותר מחמשים אלף איש. אפס כי בכל זאת הִבקיעו במַחנה המורדים אף כי נפל מהם רב ויבואו אל המבצר והנצורים קדמו פניהם בשמחת כל לב ויהיו בעיניהם כמלאכים מושיעים ( כ"ו סעפטעמבער 1857). אך אז נוכחו כי קצרו ידיהם לצאת מהמבצר ביד רמה ולפתוח לפניהם את הדרך בתוך גדודי המורדים כי אָמצו מהם במספר רב ועצום וכגלי יַם סוער יסערו להפיצם על כל מדרך כף רגל, ועל כן נועצו יחדו לְהֵעָצֵר בתוך המבצר עד אשר יבואו אליהם עוד אנשי חַיִל מאחיהם להוציאם לַמֶרְחָב. אך בין כה וכה הָלַך הלחם אשר בכליהם הָלוֹך וְחָסוֹר והרעב רָבַץ לַפֶּתַח וידו נטויה לירות בם חִצָיו הרעים ולכַלותם. והנה כאשר באו המים עד הנפש, שֻלח להם עֵזר מִמָרוֹם, כי בארבעה עשר לחֹדש נאוועמבער הופיע השר קאָלין קאַמפּבּעל עִם שבעת אלפים גבורים ובגבורת רעם התפרצו בין גדודי המורדים ויבואו בתוך המבצר ויוציאו משם את אחיהם הנצורים. אחרי שמֹנה ימים דָבקה מגפת החלי־רע בהשר הגבור והישר באדם האַפֿעלאָק ותצעידהו לבאר שחת, ויתאבלו עליו הבריטאנים ימים רבים, וזִכרו נשאר לברכה בפי כל יודעי שְׁמוֹ וחין ערך גבורתו וצדקתו.

140 §

בְּהִלָכֵד דעלהי, ידעו הבריטאנים נאמנה כי קֵץ המרד הנה זה בא, אך בכל זאת לא חדלו עוד המורדים מֵעֲשׂוֹת מלחמה כל ימי החרף, ובגבורתם השובבה התנפלו על מחנה הגענעראל ווינדהאַם ויכו בה מָכַּת חרב ואבדן וילכדו את אהלי אנשי החיל אשר היו שלשת אלפים במספרם (בשנת 1858). אולם עד מהרה התגברו הבריטאַנים עליהם ויעשו בהם נקמות ויורידום בדם שאולה. בראשית ימי האביב באו אנשי חיל חדשים לעזור לאחיהם הבריטאַנים, ואז היתה תבוסת המורדים שלֵמה, כי לכדו את כל ערי המבצר אשר נשגבו המורדים בהֵנה, ואת המורדים תלו על עצים או אָסרו אותם למאות אל כלי התותח ויפוצצום בכדורי מָוֶת. המורדים הלכו לקראת המות כהולך בחליל לָחֹג חג, במנוחת לב ופנים צוהלים נשאו וסבלו את כל המכות האכזריות ואת כל חבלי השחת וצירי שְׁאוֹל אשר הפגיעו בהם הבריטאַנים מנַצחיהם. בחֹדש מאֶרץ (1858) עָלוּ הבריטאנים על לוקנאָוו בסערת מלחמה ויבקיעוה אליהם ויבואו בתוכה, ושר הצבא הִתִּיר את ידי אנשי חילו להרוג ולהשמיד ולאַבד את המורדים ואת כל יושבי עיר הדמים ההיא, גם לשלול שלל ולבֹז בז ככל אַוַת נפשם. בראש כל חוצות התגוללו נִבְלוֹת ההרוגים, בכל בית זָבו מדֻקרים, על כל צעד וצעד נפשות חללים שִׁוֵעוּ, ובמקומות רבים נֶערמו גויוֹת הנרצחים כהרים, ונהרי נחלי דָם מֻגָרִים בכל עֲבָרִים. אנשי המלחמה אשר לכדו את העיר מצאו שלל רב מאד, זהב וכסף, אבני שֹׁהַם, פִּטְדָה וּבָרֶקֶת וכל אבני חפץ, אוצרות כל כלי חמדה, סגֻלות מלכים וכל שכיות החמדה ומשכיות לבב. אפס כי בכל אלה לא קם עוד סער המֶרד לדממה כל עוד אשר האיש טאַניאַ טאָפּי עמד בראש אנשי חילו וחרבו שלופה. טאַנטיאַ טאָפי היה אחד משלומי אמוני דת בראַהמאַ וְחָבֵר לנאַנאַ סאַהיב איש המשחית וראש מְסִבֵּי המרד, והוא היה המוציא והמביא את גדודי המורדים, וגם אחרי אשר נִלכדו ערי מבצריהם ונפלו ראשי שרי גדודיהם, לא הֻתְרָה עוד אגֻדתם כל עוד אשר האיש ההוא עוד מחזיק בידם. אך לאחרונה נשבר גם מטה רֶשַע הזה, כי גדודי שר המורדים האחרון הלז נפלו בחרב במערכה בשדה ביום מלחמה, והוא נפל שבי בידי הבריטאַנים וַיִתָּלֶה על עֵץ, ואז נפוצה שארית גדודי ההודים וכל מוצאם הרגם, כי נחשבו למרצחים שופכי דמי נקיים. כל ראשי המורדים וכל שריהם נפלו בחרב, נִתְלוּ על עצים, נֻפצו בכדורי כלי תותח או אִבדו את נפשם לדעת, ורק העריץ אשר הֵעִיר העמיק שִׁחֵת וּשְׁאוֹל חָטא יתר הרבה מכל המורדים, הלא הוא נאַנאַ סאַהיב, רק הוא נִמלט כצבי מיד, כי ברח לנעאפאל ותהי לו נפשו לשלל, וגם שתי נשים נֶאזרות בגבורה, אשר שֵׁם האחת בעגוּם ושֵם השנית ראַני, אשר עמדו בראשי גדודי מורדים כנאַנאַ סאַהיב, גם הן ברחו אל נעאפאל ולא נעשה בהן משפט מָוֶת. במֶשך שנת 1838 שבה חרב המרד אל תערה, והמנוחה שָׁבָה אל כַּנָה בכל רחבי ממלכת הודו הבריטאנית כבראשונה, והבריטאנים עשו להם שֵם עולם, כי הִפליאו מאד לעשות גדולות ונצורות כגבורים משכילים אשר כמעט אין דומה להם בכל גבורי איירופא בדורות האחרונים האלה. אמנם כי בכל זאת ראתה מלוכת ענגלאנד כי המדינות הרבות והעצומות המשתרעות בין הרי הימאַליא ובין ראש קאָמאָרין בארץ הודו אינן בטוחות תחת ידי בעלי חֶברת הודו המזרחית מפני תנופת יד העמים העזים יושבי הארץ מעולם, ואף כי בפעם הזאת הצליחו בעלי החברה ההיא להדוך מתקוממיהם תחתיהם באֹרח פלא, אך לא לעולם חֹסֶן ישועות פלאים, ומי יודע אם גם בימים יֻצָרוּ יֵעָשֶׂה להם פלא כזה, ועל כן לקחה מלוכת ענגלאנד את המשרה מיד החברה ההיא ותביא כל מדינות הודו המזרחית תחת ידה ושבטה ומשענתה. אך גם אז הניחה את שרי החברה ואת בעלי פקודותיה על משמרת פקודתם כבתחלה, וראש הנציבים (אָבערשטאַאטהאַלטער) הורַם למשנה למלך ענגלאנד בהודו המזרחית, ומטעם מְלֶכֶת ענגלאנד ושריה היושבים ראשונה במלכות נִתּנה חֵרות הדת לכל העמים בעלי הדתות השונות וכל איש ואיש ילך בדרכי דתו והליכות אמונתו כאשר הנחילו להם אבותיהם באין כל מפריע ומכלים דבר, גם חֻקה אחת ומשפט אחד בכל משפטי המדינה ובכל זְכֻיוֹתֶיהָ לכל עַמֵי הודו עם הבריטאַנים מנַצחיהם ואדוני הארץ באין כל פְּדוּת וְהַבְדֵל. ומעת ההיא הֵחֵלָה תקופה חדשה בממלכת הודו הבריטאנית, כי תחת אשר חֶברת הסוחרים מושלי הארץ עד הימים ההם לא שָׂמוּ עיניהם ולבם רק על מסחרם, וכל ישעם וכל חפצם היו רק לאסוף כחול כסף ולצבור כעפר זהב, תחת זאת פקחה מלכת ענגלאנד את עיניה להרגיע לההודים יושבי הארץ, לְלַמֵד אותם דרך תבונות, להאיר אור ההשכלה במַחשכי דַלַת העם ובני החשֻכּים, לעשות מסלות ברזל ולמתוח קַוֵי הטעלעגראַף בכל רחבי הארץ, לפתוח בתי ספר לבני הנעורים ולהקים בתי דפוס להוציא ספרים טובים ומועילים לאור, ועוד דברים רבים כאלה. כל יודעי בינה לעתים יתפלאו בצֶדק על חכמת המדינה אשר לממלכת ענגלאנד ועל תבונות כפיה לעצור בארץ נוראה וכבירה כזאת הרחוקה מאד מענגלאַנד, ויושביה הרבים והעצומים במאד מאד שונים בדתיהם ומשונים מאד בדרכי חייהם מדתי אנגליה ודרכי חייה. ובאמת דרושה לזאת חכמה נפלאה בחכמת המדינה ובינה יתרה בהליכות המלוכה גם עֹז וְאֱיָל גם מועצות ותחבולות רבות ועצומות. אמנם אם חכמתה תעמוד לה גם בימים יֻצָרוּ וִימִין עֻזה תשכיל לעשות חַיִל גם בדורות יבואו, מי יודע? כי לא הֵרִים עוד בן תמותה את הצעיף מעל פני העתיד. וקורות הדורות הבאים מעֻלפים בערפלי הַסֵתֶר נעלמים מעיני בָשר –.

2. מעַקסיקאָ.

141 §

הגדולה בכל הארצות אשר לכדה ממלכת ספרד לפנים באַמעריקא ואשר אחרי כן פָּרקו את עֹל מלכותה מעליהן ותהיינה למדינות חפשיות (פֿריישטאאטען), היא הארץ הגדולה והרחָבה הנודעת למשגב בשם מעקסיקא, והיא גם היא האחת אשר מהומות רבות ומלחמות כבֵדות מתחוללות בתוכה יתר הרבה מיתר הארצות ההן. המהומות הרבות והמלחמות הכבֵדות ההן אשר התעודדו בה מבית ומחוץ באין הפוגות, היו נסִבָה כי עוד בשנת 1822 החליפו המעקסיקאנים את הממשלה החפשית (רעפובליק) בממשלת מלך (מאָנאַרכֿיע), בתקותם כי עֹז מלך יַשבית את מלחמות הַפְּלַגוֹת אשר בתוכה, גם יתן חִתִית על אנשי מלחמתם מארצות אחרות אשר יסערו תמיד להפיצם, וכל העם יבוא על מקומו בשלום. אולם בארץ הנִרעשה והפרועה ההיא אשר דרך שלום לא ידעה ולא הִסְכִּינָה לָסוּר אל משמעת מלך רב ושליט זה שָׁנִים כבירות, בארץ הזאת לא תתעודד מלוכת מלך וכסא מלוכה לא יִכּוֹן בה לאֹרך ימים. ואות נאמן הוא כי אחרי אשר הקימו עליהם ברצונם הטוב את הגענעראל אויגוסטין איטורבידע לקיסר, שָׁבוּ ונחמו עד מהרה על מעשיהם ויסירו את עטרת ראשו וכסא מלכותו לארץ מִגֵרוּ, ואותו גרשו ויחרימו מן הארץ, ובשובו אחרי כן אל ארץ מולדתו, חרצו עליו משפט מות וימיתוהו. לרגלי מלחמה עזה אבדו המעקסיקאַנים את מדינת טעקסאַס, מדינה עדינה וגדולה מכל ארץ צרפת, גם חלק אחד מאדמת קאַליפֿאָרניען אבדו במלחמה ההיא. מעת ההיא סר צֵל השלום מארץ חמדה וכלילת יֹפי הזאת, השרים העומדים בראשי הַפְּלַגוֹת, היו בוצעי בצע, רודפים אחרי הכבוד ותענוגות בני האדם, ופני העם לא השיגו תאוַת לבם מאת השרים מושליהם וַיֵרָגְנוּ איש איש בחדרי משכיתו גם במקהלות עם על המושלים ההם. ונוסף לזה נִפלגו עוד כל יושבי הארץ לשתי פלגות: הפלגה האחת היו בעלי דֵעות חפשיות (ליבעראַלען) והשניה נִצְמֶדֶת לממשלת הכֹהנים (קלעריקאַלע), הראשונה חָתרה בכל עֹז לכונן ממשלת עָם (דעמאָקראַטישע רעגירונג) אשר יְנַהלוּ את כל הליכות המדינה כפי אַוַת נפשם, והשניה התאמצה בכל מאמצי כֹחַ לתת עזוז וחיל בידי הכֹהנים, עד כי הם יהיו הרוח המושל בכל אופני הממשלה המדינית. אולם אם לא נָגעה בארץ הַסֹערה הזאת רק יד המלחמות אשר נלחמו בעלי הפלגות ההן בתוכה, היתה עוד תקוה ליושבי הארץ כי ברבות הימים ייגעו הלוחמים וייעפו, ובראותם כי אָזלת ידם ישיבו חרבם אל תערה, אך זולת המלחמות הסֹערות במעקסיקא פנימה, נֶאחזה הארץ הזאת בדברי ריבות גם עִם ארצות אנגליה, ספרד וצרפת, אשר על פיהם פרצה פתאֹם מלחמה כבדה עליה גם מִחוּץ, ותוצאותיה רבות ורעות מאד.

142 §

אחרי סערות וּקְרָבוֹת רבות בקרב הארץ, נִפלגה כל הארץ לשתי ממשלות כוללות הנצבות בחרב שלופה אשה על רעותה, בראש הממשלה האחת התנוסס השר בעניטאָ זוּאַרעץ, בעל לשון למודים וּמֵלִיץ (אַדוואָקאַט), חֹטֶר מגזע ההודים הקדמונים, אשר הקימו אותו הליבראַלים (בעלי חֵרוּת הדעת) עליהם לראש ולנָגיד (פראֶזידענט) ואיתן מושָבו בעיר פֿעראַקרוּץ, ובראש הפלגה השניה הוּרַם הגענעראל מיגואל מיראַמאָן לראש ולנָגיד על פי האנשים הנוהים אחר ממשלת הכֹהנים (רעדיקאַלים) וכסא ממשלתו בעיר מעקסיקאָ. ביד מיגואל מיראַמאָן היתה זולת עיר מעקסיקא הבירה ובנותיה, גם צבא חיל אנשי המלחמה, ושרי העם גם רוב נציבי מלכי איירופא נתנו לו עֹז ותעצומות, ולעומת זה היה ביד זוּאַרעץ שִלֻמַת המסים מכל החֻפים אשר להרעפובליק ובעלי ברית מדינות אמעריקא הצפונית הקימו בידו את משרת הנגידות. לשוא נִסה השר מיראַמאָן ללכוד את עיר פֿעראַקרוּץ ואת המבצר אשר בתוכה על ידי מָצוֹר גם על ידי סערת מלחמה, כי העיר בצורה מאד ויד מיראַמאָן קָצרה להוריד עֹז מבטחה. ואחרי אשר לכדו אנשי ריבו שתי אניותיו הטעונות אֹכֶל נפש וכלי קְרָב, נלחץ מיראַמאָן לעלות מִמְצוֹר פעראַקרוּץ ולשוב למעקסיקא בפחי נפש. גם עֲמָלוֹ אשר עָמַל לעשות שָלוֹם עם זוארעץ נשאר מעל, ורק החרב נשארה לשופטת ביניהם. אחרי מלחמות רבות אשר ההצלחה פסחה על שתי הסעפים פעם האירה פניה להאחד ופעם להשני, הוליכה לאחרונה את העֹז והנצח לימין אָרטעגא שר צבא זוּאַרעץ ויך את חיל מיראַמאָן מכה נצחת אצל סאן מיגואל דע קאַלפּוּלעפּאַנע בעשרים ושנים יום לחֹדש דעצעמבער 1860. מיראַמאָן עם מתי מעט מאנשי בריתו עזבו את גבול מעקסיקא וחיל זוארעץ באו בתרועת נצחון בשערי עיר מעקסיקא הבירה (בכ"ה דעצעמבער). בעשתי עשר לחֹדש יאַנואַר 1861 הופיע השר זוארעץ בכבודו במעקסיקאָ וַיָקָם בתוכה סגנים אנשי חיל וחכמי לב והגענעראל אָרטעגא אשר הִכָּה את חיל מיראַמאָן חֵרם ביום קְרָב הוּרַם לסגן המלחמה. מפלגת בני העם (דעמאָקראַטישע פּאַרטיי) אשר אחרי מנוסת מיראַמאָן היתה ידה על העליונה לעשות כטוב וכישר בעיניה, הוציאה דבר שלטון מלפניה לסגור את רוב בתי מקלט הנזירים והנזירות (מאֶנכֿס אונד נאָננענקלאֶסטער), את נכסי הכֹהנים החרימו לאוצר המדינה, ואת כלי הכסף וכלי הזהב אשר בבתי התפלות מָכרוּ בכסף ואת הכסף אספו לבית אוצרם. סגן הכֹהנים (ערצבישאָף) וארבעה כֹהנים ראשים (בישאֶפֿע) אשר ישבו במעקסיקאָ על גפי מרומי קרת גֹרשוּ מהעיר והָחרמו מכל גבול מעקסיקאָ, גם צִיר ממלכת ספרד גם צִיר הפאַפסט, נלחצו לעזוב את הארץ בגלל אשר ידם היתה עם אוהבי ממשלת הכהנים. על אֹדות כל הדברים האלה עלה עשן באף הקלעריקאַלים ומלחמת האזרחים התלקחה בכל תֹּקֶף כבתחלה. שרים רבים בעלי ברית מיראַמאָן נִקבצו יחדו ויתיצבו בראשי גדודים עצומים וכפעם בפעם התנפלו על צִבאות הממשלה בחֵמה שפוכה ובחרב שלופה ככל אשר עשה לפניהם מיראמאן ואנשי חֶברתו לבעלי מפלגת הליבעראַלים. ובעת ההיא השתוממה כל איירופא על החֵפץ העז אשר לבני ספרד לעשות מלחמות כל הימים, כי אז נפלגה גם ספרד לשתי פלגות, הפלגה האחת לחמו את מלחמות איזבל המלכה, והשנית את מלחמות דוֹן קאַרלוס השואף אחרי הוד המלוּכה. בעלי מלאכה הֵמִירוּ אז את כלי מלאכתם בכלי מלחמה רועִים נטשו את עדריהם ואכרים את שדותיהם ובתיהם וינהרו בחפץ נמרץ אל דגל המפלגה האחת או השנית לעשות מלחמה בעד דברים נשגבים מהם ואינם נוגעים אל עצמם ואל דרכי חייהם. והחֵפץ הזה בעצם תֻּמוֹ התנוסס גם בלבות המקסיקאנים אשר מוצאותיהם מארץ ספרד ואבותיהם ספרדים בכל הליכות דרכי חייהם, אך נופלים המה בתכונתם מיַלדי ספרד ואבותיהם ספרדים בכל הליכות דרכי חייהם, אך נופלים המה בתכונתם מיַלדי ספרד ואזרחיה, כי הם התערבו בין ההודים וילמדו מעשיהם לעשות מעשי אכזריות ועריצות באנשי מלחמתם הנופלים בידיהם, והקלעריקאַלים גם הליבעראַלים השחיתו התעיבו עלילה במלחמותיהם בההודים הפראים.

143 §

זולת השערוריות והמלחמות העזות המתרגשות בארץ מעקסיקאָ פנימה, התעורר עליה סער מתחולל גם מארצות ספרד, צרפת ואנגליה. כי זה ימים רבים מעת אשר חָלה חרב בעלי הפלגות במעקסיקא הִכבידו מושלי הארץ את אַכְפָּם על הסוחרים העשירים ילידי ספרד צרפת ואנגליה היושבים במעקסיקא לרגלי מסחרם. גזלו משפטם ועשקו דינם, העמיסו עליהם מסים כבדים גם אֲכָפום בחוזק יד לְהַלְוות אותם כסף רב ועצום, ובהגיע ימי השָלום הדיחו אותם יום יום בְּלֵךְ וָשׁוּב, ולאחרונה חָשכו את יום השִלום לקֵץ שנתים ימים. אז מצאה איזבל מְלֶכֶת ספרד עת רָצוֹן לקחת נקם מאת המעקסיקאנים על אשר הֵמִירוּ כבוד הכֹהנים הקאַטולים בקלון, גם חמסו את נִכסיהם וכלי בתי תפלותיהם, ובחרות אפה בם הסיתה את קיסר צרפת ואת מלכת אנגליה לעשות אִתָּה אגֻדה אחת ולהקדיש על המעקסיקאנים מלחמה עד אשר ייטיבו את הרעות אשר הִפגיעו בבני ספרד צרפת ואנגליה המתגוררים בתוכם. והמלכים ההם השונים בדעותיהם בהליכות המלוכה, חָברו יחד לעשות את דבר איזבל במעקסיקא, ובשלשים ואחד לחדש אָקטאָבער 1861 הֵעידו במושלי ארץ מעקסיקא כי אם לא ישַלמו בעוד ימים מעטים את הכסף אשר בני ארצות ממשלתם נושים בם ואם לא יתנו עֲרֻבָּתָם כי לא ישובו עוד לעשות עמהם מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ, אז יְקַדְשׁוּ על מעקסיקא מלחמה. אפס כי בדברים הנוגעים למשפטי הממשלה ומשפט עמיה בארצם פנימה, הבטיחו המלכים ההם כי לא יתערבו בהם, וביד הממשלה המעקסיקאנית לעשות בארצה כטוב וכישר בעיניה. ובעת ההיא באו אנשים אחדים מבני מְרוֹם המעקסיקאנים לחצרות מלכי איירופא ויעוררו גם הם את חמת המלכים ההם על מושלי מעקסיקא ועל הליכות ממשלתם ויותר עוד על זוּאַרעץ נְגִיד הרעפובליק. בראש הרוגנים ההם היו שני שרים גדולים ונכבדים, האחד הוא הגענעראל דוֹן זוּאַן אַלמאָנטע אשר היה ציר אמונים בחצרות מלכים ורוזנים וזוארעץ החרימו ויגרשהו מארצו, והשני השר גוּטיערעץ עסטראַדע אשר היה לפנים אַחַד הסגָנים ורבים וכן שלמים דבֵקים עוד בו ונוהים אחריו. והאנשים ההם שנאו את משפטי הממשלה החפשית ויתאמצו להַשאות אותם משרשיהם ולהקים על משואותיהם משפטי המלוכה ועֹז מלך בשלטון ארץ מולדתם. והשר אַלמאָנטע הֶחרה הֶחזיק דבריו על הקיסר נאַפּאָלעאָן השלישי להטות את לבבו להרכיב מלך למעקסיקאָ לשפוט את העם במשפטי כל מלכי איירופא, והוא לא ידע כי כבר הרה והגה לב נאפאלעאן את הרעיון הזה רק חִכָּה לעת מְצוֹא –. בעשרים וארבעה לחֹדש נאָוועמבער (1861) שלח קיסר צרפת ומלכת אנגליה להעיד בפעם האחרונה בזוארעץ כי ישוב מדרכו וייטיב את הרעות אשר הפגיע בבני איירופא היושבים בארצו, גם לתת עֲרֻבָּה בטוחה לבל יוסיף עוד להרע להם. אך זוארעץ לא חשב את דברי המלכים ההם אשר ביד מלאכיהם ולא הֵשיב להם דבר. אז לא יכלו עוד המלכים האדירים ההם למשול ברוחם ולהאריך עוד אפם וישלחו גדודי אנשי חילם למעקסיקא לעשות בה שפטים ולהשיב גמולה בראשה. והנה זוארעץ ידע מאד כי אין בו כֹחַ לעמוד לפני שלשה מלכי איירופא ההם (מלכי צרפת אנגליה וספרד) אם יהי קשר אמיץ ביניהם להחזיק מלחמתם עליו, אך הוא לא הֶאמין כי המלכים ההם הרחוקים מאד בהליכות מלכותם זה מזה, יתחברו יחד בדבר המלחמה הזאת, ואף אם יעשו זאת בָּטַח זוארעץ כי רחוק רחוק הדבר כי יתאזרו אנשי חילם עֹז וגבורה בארץ משַכֶּלֶת ילידי איירופא כמעקסיקא, בארץ אשר חָדלו ארחות ומסלות ישרות, וְחַתְחַתִּים אין מספר על כל מִצעדי גבר בארחות העקלקלות ודרכי חֹשך וחלקלקות אשר בתוכה ועוד דברים רבים כאלה, ועוד הוסיף להכביד את לבבו בהִוָדַע לו כי ממשלת וואַשינגטאָן, אף כי רעה בעיניה ממשלת מעקסיקא בגלל המעשקות והמרוצה אשר בתוכה, לא נָתנה ידה אל שלשת מלכי איירופא אשר בקשו פניה להתחבר אליהם לעשות במעקסיקא שפטים, יען כי חָסָה עינה על משפטי הרעפובליק השוררים בתוכה והיקרים מאד בעיניה. ואף גם זאת חָזקה ואִמצה את לבב זוארעץ בשָמעו כי מלכי הברית לא שלחו את גדודיהם בפעם אחת ובעת אחת למעקסיקא. כי לראשונה הגיעו גדודי ספרד אל חוף מעקסיקא, ואף כי הצליחו ללכוד את עיר פֿעראקרוץ הבצורה ויחזיקו את המשמר בתוכה, אך מספרם לא רב הוא עד כי יערבו את לבם לפרוץ משם והלאה, וזוארעץ הֶחריב וְהֵשַׁם עוד את כל הדרכים והמסלות סביב סביב עד כי לא יכלו הספרדים להציג כף רגל בכל רחבי הארץ ההיא, גם אֹכֶל נפש וכל המחסורים אשר יחסרו להם לא יכלו להגיע אליהם, עד כי אחרי שבועות אחדים כאשר הגיעו גם גדודי חיל צרפת ואנגליה למעקסיקא לא מצאו מקום לשבור שם אֹכֶל בכסף, ורק אחרי תלאות רבות ומחיר רב מאד השיגו אֹכֶל נפשם. זולת זה היה מספר חֲיָלֵי מלכי הברית מעט מול חיל מעקסיקא הרבים והעצומים ואין להם מספר. כי מספר חיל ספרד היה רק ששת אלפים תחת פקודת הגענעראל פְּרִים, חֵיל צרפת שְלשת אלפים תחת פקודת האדמירל זוריען דע לאַ גראַפֿיער, ואחרי כן באו אליהם עוד אנשי חַיל תחת פקודת השר לאָרענסע אשר היה לשר צבא עליהם, ומספר חֵיל אַנגליה היה אלף איש מחיל הים (מארינעזאָלדאַטען). וזולת כי קָצֹר קצרו ידי מלכי הברית להַכביד אַכפם על מעקסיקא באנשי חילם המעטים, עוד דָבר אחד נִצב להם לשטן בדרך הזה, כי הם לא כוננו את חִצֵי מגמתם אל מטרה אחת. הקיסר נאפאלעאן השלישי הִצִיב לו למטרה להקים במעקסיקא מלך אשר יבחר לטובתו ולטובת בית מלכותו, ומה גם כי השרים הגדולים אשר באו אליו ממעקסיקא הבטיחוהו כי יעזרו לו עֵזר רב להוציא את הדבר הגדול הזה לאור. מלכת ספרד לא בִקשה דבר כי אם לקחת נקם מהמקסיקאנים אשר הם צאצאי ספרד וְהֵרֵעוּ לעשות להספרדים גם עוללו בעפר קרני כֹהניהם תופשי דת הקאטולית אך לא היה את לבבה להַשבית את ממשלת הרעפובליק ולהמליך מלך במעקסיקא. גם מלכת אנגליה לא חָשבה מזמה להפוך את הממשלה החפשית אשר במעקסיקא לממשלת מלוכה, כי אם לעשות מִשְׁטָר וסדרים ישרים בקרב הארץ ולהכביד ידה על מושלי הרעפובליק לתת עֲרֻבָּתָם להתהלך בצדק ובמישור עִם סוחרי אנגליה ויתר בניה היושבים במעקסיקאָ. וזוארעץ אשר ידע כל אלה, חִבל מזִימות לְסַכֵּל על ידם את עצת אויביו ואנשי מלחמתו, גם מזמתו עָמדה לו ימים רבים עד אשר בא בעל מזמות עמוקות יותר ממנו, הלא הוא נאפאלעאן השלישי ויכריעהו –.

144 §

בששי לחֹדש מאֶרץ 1862 הגיע הגענעראל גראָף לאָרענס עִם גדודי חיל צרפתים למעקסיקא ושם חָברו אליו גדודי החיל אשר תחת פקודת האדמיראל זוריען דע לאַ גראַפֿיער ויהי עליהם לשר ונָגיד, והאדמיראל אשר הִפקיד אותם עד כֹה שָׁב צרפתה. ובעת ההיא בא למעקסיקא גם השר אַלמאָנטע אשר היה לפָנים צִיר אמונים לארץ מולדתו ואשר מִפְלַגָה גדולה מבני העם דבֵקים עוד בו. השר הזה אִוָה את עיר פֿעראַקרוּץ למושב לו, ונפשו אִוְתָה גם קִוְתָה להוציא את מזמתו לאור בדבר מלוכת מלך במעקסיקא, כי גם הקיסר נאפאלעאן השלישי חפץ בדבר הזה וכבר נִסָה דברים אל ההערצאָג מאַקסימיליאַן אחי פֿראנץ יאָזעף קיסר עסטרייך, ויבטיחהו לתת את כתר קיסר מעקסיקא בראשו ולהושיבו שם על כסא המלוכה. שרי צבאות ספרד ואנגליה בשמעם כי השר הזה הוא מאנשי סוד נאפאלעאן ובדברו הוא בא למעקסיקא, היו עוֹיְנִים אותו וַיִסְפְּרוּ כל צעדיו, כי הם שפטו בצדק וראו את הנולד וידעו נאמנה כי על ידו יְקַוֶה נאפאלעאן להוציא מזִמה רבה לאור לַמְרוֹת רצון ספרד ואנגליה וּלְרָעָתָן. ועל כן כאשר דָרֹש דָרַש זוארעץ להסגיר אליו את השר הזה לעשות לו משפט מורדים, חָפצו שרי חיל אנגליה וספרד לְהַסְגִירוֹ, אך שר צבא הצרפתים לא אָבה ולא שמע אליהם ויהי על אַלמאָנטע לסִתרה. הדבר הזה חָרה מאד לשרי אַנגליה וספרד, וזאת הותה ראשית מָדוֹן ביניהם ובין הצרפתים, ובראותם עוד כי במספר אנשי חילם לא יצלחו להסיר את ממשלת מעקסיקא אל משמעתם, גמרו אֹמר לעזוב את מעקסיקא ולשוב לארצותיהם, ובראשית ימי חֹדש מאַיי (1862) עזבו חיל האנגלים והספרדים את גבול מעקסיקא, אך הצרפתים לא אבו לעשות כן, כי לא לכבוד הוא לבני עַמָם ולהקיסר מלכם לשוב ריקם לארצם וידיהם לא יעשו תושיה אחרי אשר הוציאו כסף רב מאד על המסע הכבד הזה, וזאת עשו בטרם נִגלה להם עוד סוד הקיסר נאפאלעאן ומזמתו הרבה אשר הוא זוֹמֵם לעשות במעקסיקא, כי רק ראשי שרי הצבא ידעו זאת ומעיני כל אנשי המלחמה היה עוד הדבר כמוס ונעלם.

145 §

ונאפאלעאן בשמעו את תשובת האנגלים והספרדים לארצותיהם, שמח בלבו, כי מצא אז עת רצון להוציא את מחשבתו הגדולה לאור מבלי כל מפריע וּמִפְגָע. אך הוא בכל חכמתו ותבונתו לראות את הנולד ולפַלס כל צעד מצעדי רגליו בפֶלס בינתו, שגה בפעם הזאת ברואה, ויבהל ברוחו להתגרות ברעה לא יֵדע שַחרה ולהפיל עליו הֹוָה לא יוכל כַּפּרה –. והנה אחרי אשר שָׁבוּ האנגלים והספרדים לארצם, רָבתה הרעה על זוארעץ, כי הצרפתים התחברו אז אל אויביו להדיח אותו משאתו, והשר אַלמאָנט הורַם על ידי אנשי בריתו לִנְשִׂיא הרעפובליק בפֿעראקרוץ וקאָרדאָוואַ, והוא הקים סגנים ושרי מִשְׁנִים, שלח פקודים ומשפטים לְהַסָרִים אל משמעתו, גם אסף אליו אנשי חיל יודעי מלחמה ללחום את מלחמותיו, והצרפתים לא הֵנִיאוּ לו כל הימים אשר מצאו בו חֵפץ להציבו לשטן לזוארעץ, אך אחרי כן הכבידו עליו אכפם לעזוב את ממשלתו אשר היא רק ממשלת שעה ולא נוסדה על פי משפטי הארץ והליכות המדינה. והגענעראל לאָרענס שר צבא הצרפתים במעקסיקא התיצב אז בראש אנשי חילו כִּבְדֵי הנשק ויך את גדודי זוארעץ ויפיצם ויפתח לפניו את הדרך אל לֵב הארץ. העיר הראשונה אשר פָּגַע בדרך מסעו לעיר הבירה, היתה פּוּעבּלאַ העיר הגדולה והבצורה מאד אשר בה נשגב הגענעראל המקסיקאני סאָראַגאָזא עִם אלף ומאתים איש. לאָרענס בָּטַח על עזרת אנשי בריתו הנמצאים בתוכה גם על יֵשַע יְמִין שָׂרֵי גדודים מגדודי מעקסיקא שונאי נפש זוארעץ, אך בָּטַח על תֹּהוּ, כי אנשי בריתו עזבו כבר את העיר ההיא, ושרי הגדודים עִם מספר אנשי חילם לא יכלו להושיע לו, גם אחרו מן המועד אשר יָעדו לו. ועל כן נִגַף לאָרענַס ואנשי חילו לפני יושבי העיר בעלותם עליה בסערת מלחמה, וַיִלָחֲצוּ לשוב אל עיר אַריצעבּאַ ולבצר אותה לבעבור יוכלו עֲמוֹד לפני סאַראַגאָזאַ ואָרטעגאַ שרי צבאות זוארעץ אשר רדפו אחריהם וילחמו על העיר ההיא. אולם המגפה ההיא אשר נִגפו הצרפתים אצל פּוּעבלא לא היתה לזוארעץ לישועה, כי נאפאלעאן מהר וישלח אנשי חיל חדשים במספר רב למעקסיקא ואת הגענעראל האביר פֿאָריי הֵקִים לנָגיד ומצַוה על החיל ההוא, הוא פֿאָריי אשר עשה לו שֵׁם בגבורים במלחמות קְרִים ולאָמבאַרדיי, ובו בָּטַח לב נאפאלעאן כי עָשה יעשה גם יכול יוכל לרַד לפניו את ממשלת מעקסיקא ככל אָוַת נפשו. ואל הגבור המשכיל הזה שלח הקיסר מגלת ספר וַיְגַל לו את סודו ואת מערכי לבבו אֹדות מעקסיקאָ. במגלת ספר ההוא (מן ג' יולי 1862) צִוה את השר איש סודו להאיר פניו אל אזרחי מעקסיקאָ, לתת כבוד לכל משפטי הדת והאמונה השוררים בארץ, להַבטיח את האפרתים בעלי הנכסים כי לא תאֻנה אליהם רעה, ולהסתיר מעם הארץ את מגמת פני קיסר הצרפתים להקים במעקסיקא ממשלת שעה רק להסב את פני הדבר עד אשר ידרשו הם לעשות כדבר הזה. גם צִוָהוּ כי בלָכדו את עיר מעקסיקא הבירה יאסוף אליו את ראשי העם ואפרתיו (נאָטאַבילטאֶטען) ולחַבּל תחבולות עד אשר יֵאוֹתוּ להקים ממשלת שעה עד אשר יבחרו בממשלת תמיד כטוב וכישר בעיניהם, ולהוכיח להם בדברים כי אין את לבב הצרפתים להַרכיב עליהם ממשלה חדשה בחוזק יד ולַמרות רצונם, כי אם לעזור להם לבחור ממשלה טובה וישרה אשר עֹז בידה להרגיע ליושבי הארץ ולהרכיבם על במתי השלום והמנוחה כל הימים, ואם אָמֹר יאמרו כי חפֵצים הם בממשלת מלך, יְחַזֵק את ידיהם וְיַרְאֵם לדעת כי באין עֹז מלך יִפָּרַע עָם ואין שלום ליוצא וְלַבָּא, ורק ביד מלך לְרוֹמֵם קֶרֶן לְעַמו, לְאַזְרָם בגבורה וּלְשַׁוֹת עליהם הוד והדר, נֵצַח וָעֹז. כדברים האלה כתב נאפאלעאן אל הגענעראל פֿאָריי, ומיתר הדברים אשר כתב אליו נִראה עַיִן בעין כי הוא האמין להפיק בנָקל את מזִמתו הָרַבָּה במעקסיקאָ להיות דבריו נשמעים בתוכה ובכל ארצות אמעריקא, גם חֶפְצו בידו יצלח להמליך במעקסיקא מלך מבני מלכי איירופא האדירים אשר יבחר, ובדבר הזה יוסיף עוד להַרבות הוֹד מלכותו וכבוד ביתו אחריו בעיני הצרפתים, גם קִוה כי המקסיקאנים בראותם את הטובה הגדולה אשר עשה עמהם קיסר הצרפתים בדבר ממשלת ארצם, יבואו עִם הצרפתים במסורת המסחור לטובת צרפת, שַׁלם ישלמו בכסף מָלֵא את אשר סוחרי צרפת נוֹשִׁים בהם, גם ישיבו את הכסף הרב אשר הוציא הקיסר על אנשי חילו במֶשך ימי המלחמה הזאת, ואולי קִוָה עוד כי יצלח לו גם לְסַפֵּחַ מדינה אחת ממדינות מעקסיקא לארץ צרפת –. אך הַסִבָּה הרֹאשה אשר הֵסַבָּה את לב נאפאלעאן להתערב במלחמות מעקסיקא, היתה לְפָאֵר את הצרפתים בזֵר תפארת חדָשה לעיני כל עַמֵי איירופא בעשותם חַיִל גם מֵעֵבֶר לים הגדול, ובזה יַסֵב את עיני הצרפתים מהביט הליכות ביתו וּמְעוֹרָיו –. כי עטרת גֵאות אשר עִטר נאפאלעאן לראש הצרפתים במלחמת קרים, וּצְבִי תפארה אשר פֵּאֲרָם במלחמת איטליה, אָבדו כבר זִיוָם וְהוּעַמוּ בעיני הצרפתים, יען כי בשלום פאַריז לא נִגרע מכבוד רוסיה דָבָר ונשארה בְתֹקֶף חָסנה ותעצומות עֻזה כבראשונה, ובאיטליה הֵחֵלוּ מְגִנֵי העם להסוג אחור מדרכי הפאָליטיק הצרפתית מאז והלאה, ובכן נפקחו עיניהם לראות כי צִיץ נֹבל צְבִי תפארתם – ועל כן יָעַץ נאפאלעאן מזמות להתערב בדבר ממשלת מעקסיקא המלאה מהומות ומבוכות, לתת בזה צפירת תפארה חדָשה בראשי הצרפתים ועטרת גֵאוּת יְמַגְנֵם –. אפס כי גבר שְׁתוּם עינים כנאפאלעאען, נהפך לִסְתוּם עינים בפעם הזאת, ותחת אשר עד הימים ההם פִּלֵס כל מעגלותיו ועל כל צעד מצעדי אוֹנוֹ התבונן בעינים חודרות ורואות את הנולד, היה בפעם הזאת אָץ ברגלים, נמהר לב ונבהל ברוחו. הן אמת כי נמצאה מפלגה אחת במעקסיקא אשר נִכְסֹף נִכספה לָשׂוּם קֵץ לכל התלָאות והזוָעות הנוראות המתרגשות בארץ מולדתם, ולפי דֵעָם לא תהיה כזאת רק במלוך מלך עליהם. אך הפלגה ההיא היתה קטנה ואנשיה מעטים וראשיה ומנהליה עזבו כבר את הארץ וילכו לָנוּעַ על אֵילֵי איירופא לבקש מהם עֶזרה להוציא את זְמָמָם לאור, וזה אות נאמן כי בארץ מולדתם יחסרו אנשים כאלה החפֵצים ויש לאֵל ידם לעשות כדבר הזה, יען כי זה יותר מחמשים שנה הַסְכֵּן הסכינו בממשלה חפשית (רעפובליק) ורוחם זרה לממשלה אחרת, ומה גם כי נפשם יָראה מאד מִמֶמְשֶׁלֶת מלך בזָכרם את העריצות והאכזריות אשר עוללו להם מלכי ספרד לפנים. ואף כי מֵעֹצֶר רעה וגאון מושלים עזים ואדונים קשים נפלו מאד מגבורתם ועזוזם בימי קדם, בכל זאת יְפַעֲמם עוד רֶגֶש לְאֻמִי עֹז וּדְבַר גבורות עוד יָצוּק בם עד כי יתיצבו לפני נאפאלעאָן השלישי כאשר התיצבו לפנים לפני נאפאלעאן הראשון אשר הרכיב להספרדים בני עַמָם מלך אשר בחר הוא בחזקת היד. ואף כי זאת כי ארץ מעקסיקא, זולת גבול ההודים, גדולה היא ארבע פעמים מארץ צרפת, וְחֵיל צרפת לא יעצרו כֹחַ ללכוד אותה בכל גבורתם וכלי נִשקם הנוראים, וגם אם יעשו כדבר הזה אשר לא יֵאָמֵן כי יסֻפר, לא תהי ארכה לנצחונם, כי המקסיקאנים יחליפו כֹחַ וישובו וילכדו את ארצם מידם. ואחרי כל אלה מה יענו ומה יאמרו מלכי איירופא האדירים? הישקטו ויביטו במכונם את אשר קיסר הצרפתים עושה במעקסיקא ויעמדו מרחוק מבלי התערב בכל דרכיו ומעלליו? ואף אם תהיה גם זאת, הלא אז יתיצבו בעלי ברית אמעריקא הצפונית לשטנה לו בדרך, כי בכל זַעפם ותלונתם הנמרצה על ממשלת מעקסיקא ועל העֹשק ועל המרוצה אשר בתוכה, לא יניחו לכל מלך רב ושליט להכביד על מעקסיקא את אַכפו ולהמליך עליה מלך, כי הם אשר כל ישעם וכל חפצם רק בממשלה רעפובליקית לא יאבו לתת ידם לממשלת מלך בִּשְׁכֶנְתָּה הקרובה אליה, מיראתם פן יֵעָשה גם להם כדבר הזה. הן אמנם כי בימים ההם היו ידי בעלי ברית אמעריקא הצפונית מלאות מלחמה עזה מאד ולא יכלו לבוא לעזרת המעקסיקאנים, אך הלנצח תאכל חרב? הלא ימים יבואו וחרב מלחמת בעלי הברית תשוב אל תערה, ואז יתחברו יחד להקדיש על הצרפתים מלחמת תנופה ויגרשום מן הארץ אשר לכדו להם בלי צדק ובלי משפט –. על כל הדברים האלה לא פקח נאפאלעאן את עיניו, ויהי נֶחְפז להוציא את יליד כֹחַ דמיונו לפעולת אדם, ונפל בפח ונוקש ונלכד.

146 §

הגענעראל פֿאָריי אשר הגיע בכ"ב סעפטעמבער (1862) בשערי עיר פֿעראַקרוץ, שלח ספר גלוי לכל יושבי מעקסיקא להודיעם כי הוא שר צבא הצרפתים הצובאים במעקסיקא וּנְגִידָם ולהבטיחם כי אין מגַמת פני קיסר צרפת להעמיס עליהם חֻקים ומשפטים בהליכות המדינה לַמְרוֹת רצונם, רק לְשַׁבֵּר מַטֵה הרשעים ושבט המושלים העריצים אשר בארץ מולדתם, וּלְהַתִּיר את ידיהם לבחור בממשלה חדשה ובחֻקים ומשפטים חדשים המיוסדים על אדני הצדק והיֹשר לטוב להם כל הימים, והקיסר יעמוד לימינם ויתמוך ידם בחַיִל וּבְחֹסֶן להוציא את מזמות לבבם לאור. כי בכל המקומות באיירופא ובאמעריקא אשר נֵס קיסר צרפת מתנוסס, שם עיני הקיסר ולבו לעשות הֲנָחָה להעמים הַנִגָשִים והנַענים, להשיב עד צדק משפט, ולהעלות את נֵר הדרור וההשכלה. אחרי כן הוציא דְבַר שלטון מלפניו בשם הקיסר וַיְצַו את השר אַלמאָנטע בחֶזקת היד לְהַתִּיר את אגֻדת הסגנים (מיניסטעריום) אשר כונן, לָרֶדֶת מכסא הנשיאות אשר ישב עליו בלי משפט, ולבל יוסיף עוד להרים מֵעַם הארץ כל מס וכל תרומת כסף. ובין כה וכה נאספו שרי העם וסוד חכמי יועציו אל עיר הבירה ויתנו עֹז ומשרה בלי־מצרים ביד הנשיא זוארעץ לעשות חיל ולהביא עצה וגבורה למלחמה על קיסר הצרפתים אויביהם, וכאשר הִתְנַכֵּל נאפאלעאן להעביר קול כי לא על מעקסיקא רק על מושליה הוא עושה מלחמה, כן הֶעבירו גם המושלים ההם קול כי לא עם צרפת הם נלחמים כי אם עִם קיסר צרפת אשר מאהבת בִּצעוֹ וְהַוַת נפשו שואף הוא לְרַד לפניו ארץ רַבָּה ולהיות נָגִיד וּמְצַוֶה על חֵלק גדול מֵחֶלְקֵי התבל, וכאשר התקוממו לפנים אחיהם הספרדים בארצם הישָנה על נאפאלעאן הראשון, כן יתקוממו הם בארצם החדשה על נאפאלעאן השלישי וילחמו בו בלי חָשך עד אשר ישיב ידו מהם.

147 §

ופֿאָריי נְגִיד חֵיל צרפת הִתְאַזָר עֹז לעלות על פּועבלא בסערת מלחמה ולהוריד ממנה עֻזָהּ, כי היא היתה קיר ברזל בינו ובין עיר הבירה וחוסמת היא הדרך העולה אליה, גם היא בצורה מאד ומלֵאה אוצרות בָּר וכלי נשק והגענעראל אָרטעגא עם עשרים ושנים אלף גבורי חיל מלֻמדי מלחמה סוככים עליה בחרבותיהם. שלשה חדשים רצופים עשה פֿאָריי מלחמה על העיר וידיו לא עשו תושיה, ולאחרונה, אף כי נָשתה גבורת הנצורים, לא נועז לעלות על העיר בסערת מלחמה ולהבקיעה אליו, כי מגפת החלי־רע ומחלת הטיפֿוס שררו בתוכה בכל תֹּקֶף, ועל כן עלה מעַל מְצוֹר העיר וישם פניו לפאת ים להקדיש מלחמה על ראש צבא המעקסיקאנים אשר תחת פקודת הגענעראל קאָממאָנפֿאָרט, ויט ידו עליו ויכהו מכה נִצחת, ואז נִפתחה לפני הצרפתים הדרך העולה לעיר מעקסיקא הבירה, ואָרטעגא נִפרד מיתר חֵיל המעקסיקאנים, ואין ישועתה לו עוד באנשי ארצו, ואז שָׁב שר צבא הצרפתים אל פועבלא להוריד עֹז מבטחה. המלחמה ההיא היתה כבדה מאד, כי גם אחרי אשר נבקעה העיר וַתִּלָכֵד ביד הצרפתים לא נכנעו עוד אנשי החיל והאזרחים אשר בתוכה, ובכל רחוב ורחוב גם אצל כל בית ובית התלקחה מלחמה עזה, ויותר עוד אצל הבתים הגדולים ובתי התפלות, עד כי נפלו חללים ומדֻקרים רבים בראש כל חוצות ונהרי דם נִגרו בשוָקים וברחובות, וגם אז לא הסגיר עוד אָרטעגאַ את העיר ביד הצרפתים וַיִשָׂגֵב עִם שארית אנשי חילו במבצרים אחרים אשר נשארו עוד בתוך העיר ויוסף לְהִלָחֵם. גם הגענעראל קאַממאָנפֿאָרט הַמֻכֶּה בשדה המלחמה, חָגַר שארית כֹּחו ויאסוף אליו גדודים חדשים ויתאמץ להתחבר עוד הפעם עם אָרטעגאַ, אך השר הצרפתי באַזען דָאה כנשר עם אנשי חילו וַיֵט חרבו עליו וַיַחֲלֹש אותו וכל העם אשר ברגליו אצל סאָן לאָרענצאָ, אז נשברה זרוע אָרטעגא כָּליל ופועבלאַ היתה ירֵשה להצרפתים המנָצחים (בשבעה עשר לחֹדש מאַיי 1863). הנצחון ההוא היה רב וגדול מאד, ששה ועשרים נְגִידֵי חַיִל (גענעראַלע) נפלו שבי ביד הצרפתים, גם שתי מאות וחמשה ועשרים שרי גדודים (סטאַבּסאָפֿיציערע), שמֹנה מאות פקידי מלחמה ושנים עשר אלף אנשי צָבא, גם כלי תותח וכל כלי קְרָב ובתי אוצרות בָּר נפלו ביד הצרפתים, והדרך העולה לעיר הבירה נִפתחה לפניהם באין כל מַעצור וִּמִפְגָע. בעשירי לחֹדֶש יוני הרעימו כלי התותח בפאַריז לְבַשֵׂר להצרפתים את הנצחון הגדול ההוא אשר נצחו אחיהם את המעקסיקאנים.

148 §

כבוא הבשורה הרעה אל זוארעץ כי נלכדה פועבלא הבצורה, לא נפל לבו ולא רפו ידיו וינסה להפיל חִתִּיתוֹ ושאֵתו על יושבי מעקסיקא הבירה לבל יבגדו בו בעת רעתו, וַיַכְבֵּד את אכפו עליהם לחגור כלי נשק למגדול ועד קטן ולצאת למלחמה על הצרפתים. אך כבר סר כֹּחו מעליו, ואזרחי העיר קשרו עליו קשר עד אשר נִלחץ לעזוב את העיר ולשום את משכנו בעיר סאַן לואי די פאָטאָזי. ובעת ההיא נסעו יצאו הצרפתים ממקומם וישימו פניהם לבוא לעיר מעקסיקא הבירה, ובשביעי לחֹדש יוני בא הגענעראל האביר באַזען עם גדודי גבוריו בשערי העיר, ובעשירי לחֹדש ההוא הופיע גם פֿאָריי נְגִיד כל הצבא בתוך העיר, ואזרחיה קדמו פניו בתרועה ובקול רִנה וישועה. אז מִהֵר השר הכביר פֿאָריי לחַבל תחבולות עָרמה ולהתהפך במזמותיו להגיע אל המטרה אשר אליה כונן נאפאלעאן את חִצֵי מחשבתו הגדולה בדבר מעקסיקא. כי עד מהרה אסף אליו את מְרוֹם בני האפרתים והאצילים במספר מאתים וחמשה עשר איש וַיְמַלֵא את ידיהם לְחַוֹת את דֵעָם אֹדות הממשלה אשר תתכונן במעקסיקא לטובת העם ולהצלחתם. אך השר הערום הזה לבדו היה הָרוּחַ בכל אופני הדבר הגדול הזה, עד כי אחרי אשר התוכחו שרי המועצה ההם ימים רבים נועצו לב יחדו ויגמרו אֹמר בתשעה עשר לחֹדש יולי להמיר את הממשלה החפשית (רעפובליק) אשר היתה תמיד מְקוֹר כל הרעות במעקסיקא, בממשלת מלוכה (מאָנאַרכֿיע). המלך יהי מכנסיה הקאטולית, שֵׁם כבוד קיסר מעקסיקא יִקָרֵא עליו, וכסא מלכותו ינחיל גם לבניו אחריו. אחרי כן התיעצו את מי יבחרו לקיסר עליהם, וכֻלם כאחד הִסכימו לדעה אחת לבחור בהערצהערצאָג פֿערדינאַנד מאַקסימיליאַן אֲחִי פֿראַנץ יאָזעף קיסר עסטרייך, ולשלוח אליו מלאכים עִם נֵזר המלוכה, והיה אם לא יאבה לקבל את הנֵזר, אז יפנו שרי העם אל הקיסר נאפאלעאן השלישי לחַלות את פניו כי יואיל הוא לבחור למענם איש כזה אשר יודע כי הוא יצלח למלוכה. אך הם ידעו מראש כי כבר בחר נאפאלעאן במאַקסימיליאַן וכבר התרצה מאקסימיליאן לָשׂוּם לראשו עטרת קיסרית מעקסיקא –.

149 §

בדעת ומזמה בחר נאפאלעאן במאַקסימיליאַן לְעַטְרֵהוּ בעטרת מלוכת מעקסיקא, כי מאקסימיליאן בהיותו אֲחִי פֿראַנץ יאָזעף קיסר עסטרייך ובן מלכים עתיקים ומהֻללים ממלכי בית האבסבורג, יש בכֹחו לתת שאתו ויראת כבוד הוֹדוֹ על פני המעקסיקאַנים, ומה גם כי היה מתולדתו איש חכם ונבון אשר יקר למצוא כמוהו גם בין בני מלכים, לשונו מִהרה לדַבר צחות בלשונות שונות, ועטו עֵט סופר מהיר, על פי מַסָעָיו הרבים הֵבִיא לבב חכמה בהליכות הפאָליטיק ואָרחות המלוכה, רוח עֹז וגבורה נוססה בו ונפשו אִוְתָה לעשות גדולות ונפלאות, אך בארץ מולדתו לא אִנָה הזמן לידו עם רָצוֹן להוציא תאוַת נפשו לאור, ולאיש אשר אלה לו יאתה מאד המלוכה בארץ נוראה כמעקסיקא אשר רק גבר חֲכַם לבב ואמיץ רוח בגבורים ובן מלכי קדם יצלח בחכמתו וגבורתו ויתר שאֵתו ועזוזו למלוכה בתוכה. כֹּחַ דמיונו הכביר אִלצהו מִימֵי בחורותיו ללכת בגדולות ונפלאות ולעשות לו שֵׁם בגבורים אבירים, אך בגלל חֵרוּת דֵעוֹתָיו היו שרי חצר הקיסר עוֹיְנִים אותו ולא חָשבו את הגבורות והתשועות אשר עשה לטובת עַמוֹ בהיותו נְגִיד אניות המלחמה אשר בים האַדריאַטי, גם לא שָׂמוּ כבוד תהִלתו כראוי לו בגלל דרכיו ומעלליו בהיותו שלִיט בממלכת לאָמבאַרדיי הווענעציאַנית, ועל כן נכספה גם כלתה נפשו למצוא ארץ אחרת אשר בה יכירו וידעו כל אנשי לב כי הוא מַפליא לעשות גדולות ונצורות בכֹח ידו ותבונות כפיו ועֹז רוחו. גם רעיתו הכבודה מרים שאַרלאָטע בת לעאפאלד מלך בעלגיען, אשה חכמת לב ובעלת נפש נשגבה, עָמדה הָכֵן לְחַזֵק ידיו וּלְאַמֵץ לבו לעשות לו שֵׁם עולם וְזֵכר לנפלאותיו ולהשליך נפשה מנגד לעזור לו בכל אשר יעשה הוא בחרף נפשו. ובלעדי כל אלה הֶאמינו שניהם אמונה בלי־מְצָרִים בחכמת נאפאלעאן ומועצותיו העמוקות בכל הליכות הפאָליטיק, וַיִשָעֲנוּ עליו בלב נכון כי הוא יתן עֹז לכסא מלכותו אשר כוננו ידיו במעקסיקא ולא יתן לו מוֹט כל הימים –. ועל כן קִדם מאקסימיליאן את פני מלאכי מעקסיקא בפנים מאירים ויקבל מידם את כתר הקיסרית אשר הגישו אליו בשלישי לחדש אקטאבער 1863 בשבתו בהיכלו מיראַמאַר אצל טריעסט. אך הגיד להם מראש כי אם לא יכתבו כל ערי מעקסיקא את ידיהם כי בוחרים הם בו לקיסר עליהם, לא יניח את מקומו, כי עיר מעקסיקא לבדה אין בה כֹּחַ להקים על כל ערי הארץ מלך ולא רוחם. אולם הצרפתים והמעקסיקאנים החפצים במאקסימיליאן, התהפכו בתחבולותיהם ולא נחו ולא שקטו עד אשר הצליחה ערמתם בידם כי כל ערי מעקסיקא כתבו ידם אל מאקסימיליאן. אז ידע נאפאלעאן כי קמה עצתו העמוקה בדבר מלוכת מעקסיקא ומחשבתו הגדולה יצאה לאור. בתחלת חֹדש מאֶרץ היה מאקסימיליאן בפאריז ושם התיעץ עם נאפאלעאן על צפונות ממלכתו החדשה. וביום ארבעה עשר לחדש אפריל 1864 ירד הקיסר מאקסימיליאן הראשון עם רעיתו הכבודה באניה ויבוא לראשונה בעיר רומה לשאת שם ברכה מאת הפאַפסט ולהמתיק אתו סוד אֹדות הכֹּהנים הקאַטולים אשר במעקסיקא ארץ ממלכתו, ואחרי כן נסע עם אנשי סודו ובעלי בריתו לאמעריקא, ובתשעה ועשרים לחֹדש מאַיי הגיע עד שערי עיר פֿעראקרוּץ. משם שלח ספר גלוי לכל עַמֵי מעקסיקא להודיעם כי נכונו להם מידו ימי אוֹרָה וטובה, וכל ישעו וכל חֶפצו להַקדיש ימיו ושנותיו להשכיל להיטיב לכל יושבי ממלכתו ולהרכיבם על בימתי הצלחה נצחת. כל אשר יסף הקיסר מאקסימיליאַן ורעיתו הקיסרית לנסוע ברחבי הארץ, כן יָספו בני העם לתת להם כבוד והוד, עֹז ותפארה. כל הדרך מעיר אָריצאַבאַ והלאה היתה מלֵאה רבבות עָם ותרועות מלך ותשואות חן חן נשמעו בכל צעד וצעד להקיסר ולרעיתו; המסלה אשר בין פועבלא עד שאָלוּלאַ היתה מפֹארה בשערי נִצחון (טריומפפֿבאָגען) יותר מחמש מאות במספר, ומשֻבצה בפרחים ושושנים ונצנים, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם בו הֵרִיעו מקהלות מזַמרים ומשוררים לקראתם. כל יושבי הארץ, ומה גם ההודים, נָהֲרוּ לקראת הקיסר, גם הִבִּיטוּ אליו וְנָהָרוּ. ולשמחת ההודים לא היתה קֵץ בעת ההיא, כי הם האמינו כי על ידי מאקסימיליאן יצאה לאור המסורה העתיקה אשר בידם „כי אחד ממלכי בני הנֵכר אשר דָבָר אין לו עִם הספרדים מנַצחיהם ולוחציהם, יבוא אליהם מעֵבר לַיָם ויסיר עֹל המושלים הזרים מעל צוארם –.“ ובהופיע הקיסר ורעיתו בשערי עיר מעקסיקא הבירה (בי"ב לחֹדש יוני 1864), התרועעו אזרחי העיר וישמחו שמחה גדולה אשר כמוה לא היתה למן היום אשר נוסדה העיר ועד היום ההוא, ויותר מכֻּלם הֵרִיעוּ ההודים וישמחו ויעלזו בכל לבבם ובכל נפשם בהאמינם כי באה להם תשועת עולמים לחַדש ימיהם כקדם. בכ"ו לחֹדש יוני הוציא הקיסר דְבַר מלכות מלפניו כי אם יִבָּצֵר ממנו בימים יֻצָרוּ להיות שליט וקיסר בארץ, או אם יבהלהו המות, אז תהי רעיתו שלטת במקומו ותשב על כסאו אחריו. בעשירי לחֹדש אויגוסט הֵרִים הקיסר פעָמיו לעבור בכל מדינות ארץ מלכותו לדעת דרכי יושביהן וארחות חייהם, ובאחרית ימי חֹדש אקטאבער שָׁב מדרכו למעקסיקא עיר הבירה מקום מִשְׁכַּן כבודו. ובין כֹּה וכה הִכּוּ אנשי חילו את גדודי זוארעץ פעמים רבות, ושרים רבים משרי גדודי הרעפובליקאַנים עִם אנשי חילם עזבו את זוארעץ וַיִסָפְחוּ אֶל צִבאות הקיסר וַיִשָׁבְעוּ לעָבדו באמונה וללחום את מלחמותיו, וערים רבות אשר עד הימים ההם התיצבו לו לשטנה בדרך, קבלוהו עליהן לקיסר ויתנו לו הוד מלכות.

150 §

אך בכל זאת לא נפל לב זוארעץ ובעלי בריתו בעלי מפלגת הרעפובליק ולא חָדלו מִיַחֵל כי עוד יצלח בידם לְמַגֵר את כֵּס הקיסר החָדש ולהשיב את הממשלה הרעפובליקית אל כַּנָה, וכאשר יָסְפוֹ לְהִנָגֵף לפני צבאות הקיסר כפעם בפעם, כן יספו אֹמֶץ וכן גִבְּרוּ חילים להתגרות את חֵיל אויביהם בחרב שלופה ובחֵמה שפוכה, ומיום ליום הוסיפו להתגודד ולהרגיז את כסא מלוכת מאַקסימיליאַן. גם הכֹהנים הקאַטולים נוספו עליהם ויתיצבו לשִטנה להקיסר החָדש בראותם כי ידו לא תִכּוֹן אִתָּם להשיב את ממשלתם על רוח בני העם. כי הפאַפסט פיוס התשיעי שלח את מעגליאָ סְגָנוֹ למעקסיקא ויתן בידו מכתב אל מאקסימיליאן כתוב עליו: כי הוא נוטל על הקיסר החָדש לבַטל מֵעַל הכֹהנים את כל הגזֵרות הקשות אשר גָזַר עליהם זוארעץ, וראש דָבָר הוא נוטל עליו להשיב להם את נכסיהם ואת כל ההכנסות אשר היו להם עד הימים ההם, לפתוח את שערי בתי מקלט הנזירים והנזירות כבראשונה, לתת בידם העוז והמשרה על בתי הספר ועל חנוך בני הנעורים כבתחלה, גם ישיבם אל פקודתם להיות מְבַקְרִים על בתי הדפוס לבל יָעוֹז כל חכם וסופר להדפיס שֶׁמֶץ דָבר הנוגע בכבוד הכנסיה הקאַטולית בכלל ובכבוד כֹהניה בפרט. לשוא הוכיח הקיסר כי אין לאֵל ידו להתרצות אל הדברים ההם כי אז יֶעשן עליו אף בני העם אשר כל ישעם וכל חֶפצם לֵאור באור הדרור בכל הדברים הנוגעים אל הדת והאמונה, וגם מלכי איירופא וַעֲמָמֶיהָ יֵרָגְנוּ עליו אם יתן אל משפטי הפאַפסט מהלכים בארץ ממלכתו החדשה, לשוא הוכיחה כזאת גם הקיסרית המשכלת שאַרלאָטה אשר התערבה בהליכות מלוכת בעלה, לשוא שִׁחתו דבריהם, כי סגן הפאַפסט הִקשה לבבו והאֶטים אזניו לכל דבריהם הישרים והנכוחים, גם כל ההנחות אשר עשה אחרי כן להכהנים, גם בעשותו את דת הקאטולית לְשַׁלֶטֶת במעקסיקא, לא השיב מעליו את חמת הכהנים הקאטולים ויהיו עוֹיְנִים אותו וחותרים מחתרת תחת כסא מלכותו לְמַגֵר אותו ארצה. ורעה עוד מזאת כי תם הכסף מאוצר המלוכה, והקיסר הֶעמיס עוד עליו לְשַׁלֵם כסף רב ועצום אל קיסר הצרפתים בעד אנשי צְבָאוֹ הלוחמים את מלחמותיו ימים רבים, גם עוד חובות רבות ועצומות הִכְבִּיד על כסא מלכותו וּמְקוֹר כל ההכנסות דָלַל וחרב בקרב הארץ עד כי נִלחץ לִלְוֹת עוד כסף רב מאד ולהוסיף עליו עוד משא כָבֵד מנשוא. דעת לנבון נָקֵל איך השיגו כל אלה את מאקסימיליאן בין המצרים עד כי כל חכמתו וגבורתו לא עָמדו לו להוציא למֶרחב רגליו. ואף אם היתה לאֵל ידו לפַנוֹת את כל אבני נגף ההם, הלא אז קָצֹר קצרה יד אנשי חילו לרַד לפניהם את גדודי חיל הרעפובליקאנים הרבים והעצומים מהם במאד מאד. כי מספר חֵיל מאקסימיליאן היה רק כשלשה או כארבעה וחמשים אלף איש, וגם מהם סָרוּ הגבורים הראשים אל משמעת השר באַזען אשר הֻקם מטעם הקיסר נאפאלעאן לִנְגִיד הצבא תחת פֿאָריי, והחיל הזה במה נחשב הוא מול רבבות אלפי הרעפובליקאנים אשר ברחבי ארץ רחבת ידים כמעקסיקא? ובכל זאת לוּ שמע מאקסימיליאן לעצת נפשו לתקוע יתדו רק במעקסיקא עיר הבירה ובנפות הקרובות אליה והמלֵאות אדם רָב, וּלְכַנֶס כל חילו וכל כֹּחוֹ ואוֹנוֹ רק בהן לעשות בהן סדרים ישרים ככל אשר תשיג ידו, ולעזוב את יתר הנפות והמדינות הרחוקות בידי השונים והמתקוממים עד אשר יִלְאוּ נְשׂוֹא את המהומות והמבוכות ואת הצלמות ולא סדרים אשר בתוכם וישאו עיניהם אל עיר הבירה ובנותיה הקרובות היושבות לבטח תחת צל כנפי הקיסר החדש, לוּ עשה כן מאקסימיליאן כי אז שָׁבוּ השונים והמתקוממים ההם מדרכיהם וּבְאַוַת נפשם נתנו ידם אליו להסתיר גם אותם בסֵתר כנפי מלכותו לטוב גם להם כל הימים. אך מאקסימיליאן לא שמע לעצת נפשו הטובה וַיֵט אזנו לעצת חכמי יועציו אשר יעצוהו להביא גם את כל המדינות הרחוקות תחת ידו בפעם אחת ובלי התמהמה, כי רק אז יִכּוֹן כִּסא מלכותו ולא יָנוּד לאֹרך ימים, ולהוציא את הדבר הגדול הזה למענהו קצרה ידו בחילו המעט. והנה מהרה קל התפוצצו אנשי חילו לגדודים רבים וילכו למדינות רבות להקדיש על יושביהן מלחמת תנופה עד אשר יִכָּנְעוּ תחת ממשלת הקיסר, אך בכל אשר פָּנוּ היתה בם יד זוארעץ והרעפובליקאנים בעלי בריתו לְהֻמם ולאָבדם. כי מכל קַצְוֵי המדינות הרחוקות נהרו המונים המונים אל זוארעץ ויצאו בצבאותיו, גם בעלי ברית אמעריקא הצפונית תמכו בידיו וישלחו לו כלי נשק וצדה בדרכם נסתרים, גם הבטיחוהו לעמוד לימינו בהשקיט ארצם מהמלחמה הפנימית אשר בתוכה, ולעזור לו גם באנשי חַיִל מלֻמדי מלחמה.

151 §

המלחמות הרבות אשר התחוללו מאז והלאה בין צבאות הקיסר ובין גדודי זוארעץ, נעשו באכזריות גדולות ונוראות אשר לא נִראו ולא נשמעו כמוהן בכל ארצות איירופא בימי הדור הנאור הזה. כי זוארעץ וגדודיו אשר קִנאת הספרדים ועריצות הַהוֹדִים נִקבצו באו בם יחד, היו עוד גם מרי נפש כדֻבים שכולים, וחמתם בָערה באש בחֻבם על ממשלת מאַקסימיליאַן אשר הֻקמה רק על פי מזִמת נאפאלעאן ונכָליו הרבים ואהבת בִּצְעוֹ אשר הוא כַמָות ולא תשבע, ויחשבו למשפט לעשות נקמות נוראות באנשי מלחמתם עוכרי ארצם ושודדי חֵרותם, מבלי אשר תֵּחָשֵׁב זאת להם לעון אשר חֵטא, ועל כן כִּלוּ כל חמתם ונקמתם בשבויי החרב אשר נפלו בידם, ועָברו וְרָמסו וְטָרפו זרוע אף קדקוד כחיתו טרף ופריצי בני שחץ. והקיסר מאקסימיליאן אשר על פי רוב דֵעות המעקסיקאנים הורַם והונַף על כסא המלוכה ואשר גם מלכי איירופא הֵקִימו את ממלכתו בידו, חשב גם הוא למשפט כי לזוארעץ וגדודיו משפט מורדים ופושעים במלוכה, ועוד יוסיפו סרה ויעמיקו שַׁחֵת לעשות מעשה עריצים ומרצחים באנשי חילו הנופלים בידם, ועל כן לא יכול למשול ברוחו ויעש גם הוא שפטים נוראים באנשי מלחמתו אשר נפלו בידיו. ובראותם כי בכל זאת לא נוסרו עוד המורדים אך יוסיפו עוד להרע ולהשחית ולעולל עלילות ברֶצח אשר כל השומע תצלנה שתי אזניו וְיֵעָוֶה משמוע, הוציא דבר מלכות מלפניו בשלישי לחֹדש אקטאבער 1865 כי כל איש ואיש מיושבי הארץ אשר מהיום ההוא והלאה ישא חרב על אנשי חילו ויתן ידו אל המורדים, יָרֹה יִיָרֶה בִן ארבע ועשרים שעות ולא יועיל לו כל כֹּפֶר. הפקודה הנוראה הזאת אשר כשגגה יצאה מלפני השליט הזה, היתה בעוכריו ומִיָדָה היתה תבוסתו שלֵמה. כי לא לבד אשר היא לא הִפִּילָה חִתִית על זוארעץ וגדודיו וכל בעלי ברית הרעפובליק כאשר הֶאמין מאקסימיליאן, אך היא היתה עוד חרב נוקמת בידם להוכיח על ידה את תכונות הקיסר החָדש הזה ואת נקמתו העזה כמות וקשה כשאול, ויוסיפו עוד להלחם בו בחֵמה שפוכה ועֶברת נקם – וכאשר נתפשו השרים ארטאגע וסאַלאַזאַר שרי צבאות הרעפובליקאנים בידי מאקסימיליאן וַיִיָרוּ בכדורי כלי תותח לעיני השמש, התלקחה המלחמה ביתר עז וביתר עֶברה וזעם מבראשונה, ואין קֵץ לכל השערוריות האכזריות אשר עשו הלוחמים זה אל זה.

152 §

אל הסערות העזות אשר סָערו על ממשלת הקיסר מאקסימיליאן הראשון מכל עֲבָרים בארץ ממלכתו פנימה, התעוררה עוד סערה נוראה גם מחוצה לה, והיא היתה כבירה ותקיפה מִכֻּלָן להפוך את כסאו ולחַלל לארץ נִזְרוֹ. הסערה ההיא התגעשה מארצות בעלי ברית אמעריקא הצפונית, כי גם בעת אשר התחוללו עוד מלחמות האזרחים באמעריקא הצפונית ותהי מלאה רֹגֶז וּזְוָעָה, גם אז השליכה ארצה את שאֵלת מלכי הברית אשר שאלו ממנה לתת ידה עמהם בדבר הליכות מעקסיקא, אף הֵשִׁיבָה את פני קיסר צרפת אשר בקש אותה להכיר את מאקסימיליאן בְּתֹר קיסר מעקסיקא, וגם אחרי אשר הכירו כל מלכי איירופא את כֹּחַ מלכותו במעקסיקא, גַם אז היה עוד מַלְאָכָהּ (געזאַנדעטער) אצל זוארעץ לאות כי הוא בעיניה הנָגיד והמצַוה בארץ כבראשונה ולאיש אחר אין כל חלק ונחלה בממשלת הארץ ההיא. ואחרי אשר נכנעו המדינות אשר בִּדְרוֹם אמעריקא והאזרחים השיבו את חרבם אל תערה, שלח נשיא הרעפובליק השוכן בוושינגטון דברים נמרצים אל נאפאלעאן השלישי וימריצהו להוציא את הצרפתים אנשי חילו ממעקסיקא בלי התמהמה, ולעזוב את דברי הריבות אשר בין פלגות העם ביד העם והם לבדם יפרידו עצומותיהם ויחתרו אל השלום כְּאַוַת נפשם מבלי אשר יתערב זר בתוכם. גם הוסיף הנשיא ההוא להודיע להקיסר נאפאלעאן כי כל אזרחי אמעריקא הצפונית לא יתנו לעולם לכל מלך רב ושליט לכונן במעקסיקא כסא מלוכה על הריסות ממשלת הרעפובליק. כי על כן יְמַהֵר הקיסר ויחישה מעשהו להוציא את צבאותיו ממעקסיקא אם אין נפשו להשבית את ברית השלום אשר בין צרפת ובין אמעריקא הצפונית –. הדברים ההם הִרעישו את מורשי לבב נאפאלעאן, ונפשו ידעה מאד אל מה ירזמון דברי הנשיא ההוא אשר רוח כל בעלי ברית אמעריקא הצפונית דוברת מתוך גרונו. ונוסף על השמועה הרעה ההיא מעֵבר לים, היה גם הרֶגש אשר רגשו אז חֵלק גדול מהצרפתים בפאריז וביתר המדינות ויתלוננו מאד על המלחמה אשר הִקְדיש הקיסר על מעקסיקא, מלחמה אשר הוציאה את מבחר בחורי צרפת אל הורג ואשר הריקה גם את אוצר המדינה לא לעזר ולא להועיל להצרפתים כי אם לרעתם וּלְהַוָתָם, כי על ידה נִשקפה עליהם רעה נוראה מארצות הברית באמעריקא הצפונית אשר היו להם מַעיני ישועה תמיד וּמָקוֹר נִפתח למסחרם –. וזוארעץ אשר ידע כל אלה הוסיף עוד לחַזק ולאַמץ לבבו ולָפַחַת רוח גבורה ותקוה בלבות גדודיו הלוחמים את מלחמות הרעפובליק, וכֻלם היו מלֵאים חיים ונפשם דָרכה עֹז וילך מחיל אל חיל.

153. §

ומאקסימיליאן אשר מתולדתו היה בעל נפש עדינה, חֲכַם לב ואמיץ רוח בגבורים, לא נח ולא שקט לעשות סדרים בארץ מלכותו ולכונן כסאו בצדק ובמשפט, הֵקים שופטים תמימי דרך ונקיי כפים, הֵרִים את קֶרֶן ההשכלה בכבוד, היטיב את מצב בתי הספר, סלל מסִלות לטובת סחר הארץ, שָׂם חֻקֵי חרות ומשפטי דרור לפני העם, הֵקַל את עֹל הַהוֹדִים הנגשים והנענים בתגרת יד האפרתים בעלי הנכסים והכֹהנים אדונים הקשים, ועוד ישועות רבות פָּעַל בקרב הארץ. אך כל אלה לא הועילו לו ולא הצילו אותו מרעתו, גם צבאות הצרפתים גם חֵיל הנדבות ילידי עסטרייך ובעלגיה אשר התנדבו לצאת בצבאותיו וללחום את מלחמותיו, היו קִצרי יד להחליש את זוארעץ ואת גדודיו הרבים בעלי ברית הרעפובליק ולגרש אותם מהנפות והמדינות אשר תפשו להם. ורעה עוד מזאת כי גם יושבי עיר מעקסיקא הבירה ויתר הערים אשר נתנו על מאקסימיליאן הוד מלכות בשמחת כל לבב, גם הם נִחמו על מעשיהם הנמהרים בראותם כי ימין זואַרץ רוממה, וַיִנָהוּ אחריו בסֵתר לבבם, וַיְחַכּוּ לעת רָצוֹן להתחבר אל נְשִׂיא הרעפובליק כבראשונה ולעזור לו לפָרק מעליהם את עֹל הקיסר בן הנכר אשר הוא רק כלי חֵפץ ביד קיסר הצרפתים לבַצע על ידו את אַמַת בִּצְעוֹ ולהרבות כבודו וכבוד ביתו בעיני הצרפתים ובעיני כל איירופא.

154 §

בעת ההיא נִפקחו עיני נאפאלעאן לראות את משוגתו ולדעת את רעתו אשר הביא עליו בהתערבו בדבר ממשלת מעקסיקאָ. כי בהתפרץ מלחמת הצָפון והנגב באמעריקא, האמין נאפאלעאן כי בעלי הצפון לא יְגַבְּרוּ חיָלים לְרֵד לפניהם את עֹז בעלי הנגב, וארצות הברית תִּפָּלַגְנָה לשתי פְלַגוֹת באמעריקא, ואז יתחברו בעלי הנֶגב אל הקיסר אשר הֻקם במעקסיקא ויכרתו עִמוֹ ברית שלום לבעבור תהיה יראתם תמיד על פני בעלי הצפון, או למצער יהיו שכנים טובים עם הקיסר ויתהלכו אתו בשלום ובמישור. אך אחרי אשר התגברו בעלי הצפון ויכניעו את בעלי הדרום תחתיהם וישפכו את ממשלתם על כל ארצות ברית אמעריקא, ידע נאפאלעאן מאד כי במספר חילו אשר במעקסיקא לא יוכל לעמוד לפני רבבות אלפי גבורי בעלי הברית ההם אשר אליהם יתחברו גם המעקסיקאנים הרבים והעצומים. הדברים הנמרצים אשר שלח אליו נשיא ארצות הברית באמעריקא, ירדו חדרי לבבו, גם תלונות הצרפתים ואציליהם ואפרתיהם המריצוהו לעשות ככל אשר דרש ממנו הנשיא ההוא, על כן שָׂם עצות בנפשו ויחשוב מזמות איך יוציא מרשת רגליו מבלי אשר יחֻלל כבודו בעיני הצרפתים בני עַמוֹ ובעיני כל עַמֵי איירופא. ולאחרונה הֶחליט בדעתו להוציא את צבאותיו ממעקסיקא מעט מעט ובאופן אשר לפי רְאוֹת עַיִן יאמינו הרואים כי רק ברצונו הטוב ולטובת הצרפתים הוא עושה זאת. ובחֹדש יאנואר 1866 שלח את השר זיילאַנד איש סודו למעקסיקא וישם דבר בפיו להודיע לממשלת מאקסימיליאן כי צרפת גמרה אֹמר להוציא את צבאותיה ממעקסיקא בטרם יַקִיפוּ הימים אשר יעדה בתחלה לעשות הדבר הזה. כשוב השר זיילאַנד צרפתה הודיע הקיסר נאפאלעאן במכתב עתי הנודע בשם מאָניטייר, כי חיל צרפת יֵצאו ממעקסיקאָ בשלֹש פעמים: בחֹדש נאָוועמבער 1866, בחֹדש מאֶרץ ובחֹדש נאָוועמבער 1867. בחֹדש יולי הֵחלו צבאות הצרפתים לצאת ממדינות הצפוניות אשר במעקסיקא. וזוארעץ אשר ידע מכל אשר נעשה, ידע איך הֵאיצו ארצות הברית בנאפאלעאן להוציא את צבאותיו ממעקסיקא, ידע כי גם בני מְרוֹם עַם צרפת חפֵצים בדבר הזה, ידע את מלאכות השר זיילאנד ואת אשר הודיע המאָניטייר, ונפשו צָהלה ושמֵחה בראותו כי קרובה תקותו לבוא ותוחלתו לְהִגָלוֹת, לשוב אל הודו וכבודו כבראשונה ולהיות נְשִׂיא הרעפובליק כבתחלה.

155 §

והנה גם לפני בוא הפקודה מקיסר צרפת להוציא את צבאותיו ממעקסיקא, ידעו בעלי מפלגת הרעפובליק וזוארעץ בראשם כי ממלכת הקיסר מאקסימיליאן לא תתעודד לאֹרך ימים מִסִבּוֹת רבות ושונות, ואף גם זאת כי ההוֹדִים אשר מספרם רב ועצום מאד (4,500,000 נפש) משכו ידם מממשלת הקיסר בראותם כי תוחלתם נכזבה והקיסר איננו הָרָב והמושיע אשר קִווּ לו, ורבים מהם נִלְווּ אל בעלי הרעפובליק אשר זוארעץ נשיאם הוא חֹטֶר מגזע ההודים הקדמונים בני עַמָם. בין הַלְבָנִים אשר מוצאותיהם מארצות איירופא (1,287,078 נפשות) ובין בני התערובות (מישלינגע) (אשר מספרם 2,490,000 נפש) היה מספר עצום מאד אשר הַסְכֵּן הסכינו שנים רבות להיות המלחמה לחם חֻקם ולחיות על חרבותם חיי השתובבות ולא אבו להַטות שכמם לממשלה ערוכה ושמורה בסדרים ישרים כממשלת הקיסר מאקסימיליאן. ראשי מפלגת הרעפובליקים ונגידי חיליהם התהפכו בתחבולותיהם להעיר ולעורר בלבות עַמֵי הארץ רשפי אש השנאה על הצרפתים עַם הנֵכר אשר באו מארץ נכריה לָשׂוּם עליהם עֹל ברזל, ועל מאקסימיליאן אשר הם סומכים עליו בחרבותיהם וילַמדו אותו אַלוּף לראשם, אך בכל זאת לא הרהיבו עוד המתקוממים ההם בנפשם ע­ֹז להסתער על כסא הקיסר וּלְמַגֵר אותו לארץ כל הימים אשר גבורי צרפתים סַכּוּ לראשו ביום נשק, אולם בהִוָדע להם כי הצרפתים נסוגים אחור ממדינות הצפוניות, התלקחו זיקי אש המלחמה והנקמה העצורים בלבות בעלי ברית הרעפובליק ויהיו לְלַהֶבֶת שלהבת גדולה ונוראה. גדודים גדודים צצו בכל עיר ועיר כעשב השדה, ומארצות הברית הובאו אליהם כלי נשק וְאֹכֶל נפש למכביר. ערים גדולות נפלו בידם, ונפות רבות הֵרִיצוּ להם עזרה. וכאשר הוסיפו הם לעלות יום יום מַעלה מָעלה, כן יספה ממשלת הקיסר לרדת יום יום מַטה מָטה. אוהביו הנאמנים עזבוהו בעת רעתו, יושבי עיר הבירה ובנותיה אשר קִדמו את פניו בתרועת ששון ויהי בעיניהם כמלאך מושיע בהופיעו בשעריהן, נָזוֹרוּ מעליו, אנשי חילו נמוגו וילכו והלום, ואנשי חיל חדשים לא באו לעזרתו, וחיל הנדבות אשר יצאו מעסטרייך ארץ מולדתו לעזור לו, הושבו אחור בפקודת הממשלה. קיסר הצרפתים נגש אותו לְשַׁלֵם את הכסף הרב והעצום אשר צרפת נושה בו. אנשי דמים אָרבו לְדָמוֹ ויצפנו לנפשו, ועוד צרות ומצוקות רבות ונוראות השתרגו על צוארו עד כי כשל כֹּחוֹ וַיֵלֶא נְשוא עוד, ויאבה להסיר עטרת ראשו ולרדת מכסא מלכותו, לְהִתְמַלֵט בְּעוֹר שִׁנָיו ולהיות לו נפשו לשלל. אך רעיתו הקיסרית שאַרלאָטע הִפצירה בו לבל יעשה כדבר הזה, וברוב לִקחה לָקחה את לבבו ותאזרהו עֹז ותקוה עד כי נֶעתר אליה להתחזק עוד על כסא המלוכה.

156 §

אחרי אשר הצליחה הקיסרית שאָרלאָטע לְהַטוֹת את לב אישה לבל יעזוב את כסא מלכותו, התמכרה לעשות כל אשר בְּכֹחָה לְסַקֵל את הדרך לפניו מכל אבני נֶגף וצורי מכשול ולהכין את ממלכתו ולסעדה לבל תִּמוֹט כל הימים. ולהוציא את הדברים הגדולים ההם לאור, שָׂמָה נפשה בכפה לעבור ארחות יַמִים וארצות רחוקות ולבקש מאת הקיסר נאפאלעאן השלישי והפאפסט פיוס התשיעי עֶזרה ועזוז וחיל בעד אישה הקיסר אשר הוא ברעה גדולה ואין עוזר לו. אחרי תלאות וּזְוָעוֹת נוראות הגיעה הקיסרית המפֹארה הזאת אל היכל הקיסר נאפאלעאן ותשפוך לפניו מְרִי שיחה וַתְּחַל את פניו לבל יוציא את צבאותיו ממעקסיקא עד שנת 1868 כאשר הבטיח כן בספר החתום אשר נתן אל אישה, גם הִתחננה אליו להוסיף עוד אנשי חיל על מספר אנשי חילו אשר במעקסיקא לבעבור תהי לאֵל ידם להושיע להממלכה החדשה אשר כוננו ידיו מעבר לים. נאפאלעאן קִבל את פני הקיסרית בפנים זועפים, ובדברים קצרים הודיע אותה כי הליכת הפאָליטיק תאלצהו להוציא את צבאותיו ממעקסיקא בלי התמהמה, ומה גם כי לא יוכל לשלוח עוד אנשי חיל חדשים שמה. לשוא שפכה הקיסרית לפניו שיחה, לשוא התאוננה והתלוננה עליו כי הוא הֵסב בנפש בעליה במָשכו אותו בשחת רשתו ועתה יעמוד מרחוק וימאן להוציא מרשת רגלו, לשוא היתה כל תחנה כל תפלה גם כל תלונה וָנֶהִי וָהִי, כי ידי נאפאלעאן היו אסורות מעשות את שאֵלת הקיסרית האומללה. כראות הקיסרית כי תקותה על נאפאלעאן נֶהפכה לה למפח נפש, הָלכה במר רוחה מפאריז (בכ"ג אויגוסט 1866) לעיר רומה למצוא תנחומות וישע בהיכל הפאפסט ולהבטיחהו כי אם יִסְעוֹד את כסא בעלה בזרוע עֻזוֹ, יעשה הקיסר חסדים נאמנים להכֹהנים הקאטולים אשר במעקסיקא, הָשֵׁב ישיב להם את נכסיהם ואת חֵרותם, וישובו וימשלו ברוח בני העם להטותם לכל אשר יחפצו. אך הקיסרית המפֹארה הזאת חלתה מחלת גֵו ולב מרוב תלאותיה בדרך רחוקה כזאת בחרבוני קיץ ובימי שרב ולהט השמש, גם נפשה חָלתה בתגרת יד עצבת נוראה עד כי סר מעליה רוח חכמתה ורוח בינתה נִסתרה. כל הימים אשר ישבה בהיכל כבודה מיראַמאַרע בִּעֲתַתָּה רוח רעה, מַראות איומות הבהילוה וחזיונות נוראות חַתּוּהָ, ומנהמת נפש צעקה תמיד כי עדת עריצים ומרצחים ואיש כלי משחתו בידו יקיפוה להורידה בדמי ימיה דוּמָה – ככה התמוגגה בפחדי מות ובלהות שְׁאוֹל יומם ולילה, וכל רפאות תעלה לא הועילו לה עד אשר רִחם עליה המות וישם קֵץ לכל תחלואיה ומצוקותיה –.

157 §

המסע אשר נסעה הקיסרית שאַרלאָטע לבקש עזרה באיירופא, היה לאות אמת בעיני מפלגת הרעפובליק כי אין עֶזרתה בממשלת הקיסר ותושיה נדחה ממנה עד כי נוחלה אבדה תקותה לקום ולהתעודד אם לא יעמוד לה רֶוַח והצלה ממקום אחר. וזוארעץ חשב אז מחשבות למַהר ולהשתער על כסא הקיסר להכות אותו לרסיסים, וגדודיו אשר היו עד כה נרדפים ונגפים לפני צבאות הקיסר, נהֶפכו לרודפים ולהודפים, ובכל אשר פָּנוּ הרשיעו. מחנה הבעלגים אשר לחמו עד כה כאריות את מלחמות הקיסר, הֵחֵלו לָנוּס ולשוב לארצם, והנשארים הֵאיצו בהקיסר לְשַׁלֵם להם שכר עבודתם אשר מָנַע מהם ימים רבים, ויפחידוהו כי אם לא ימַהר לתת שכרם, יעזבו אותו ולא יוסיפו עוד לצאת בצבאותיו. על הַכְּבוּדָה אשר הוליך הגענעראל אָלפֿערא בעד הקיסר, התנפלו גדודי הרעפובליק ויקחו אותה מידו מבלי פְּנוֹת אל מאתים וחמשים עסטרייכים ואל אלף ושש מאות מעקסיקאנים אשר ברגליו לשמור את הכבודה ההיא, ורבים מהמעקסיקאנים עזבו את דְבַר הקיסר ויתחברו אל גדודי אויביו ההם. מחנות הקיסר אשר תחת פקודת הגענעראלים פּאַראַס ומעדינאַ נפלו אל גדודי זוארעץ, ועוד רבים אשר לא שֻּלם להם שכרם, נפזרו לכל רוח ויתהלכו באשר התהלכו. צבאות הצרפתים הֵחֵלוּ לְהָכִין הַכֹּל לְמַסָעָם ולתשובתם לארץ מולדתם. אולם בכל אלה לא התרפה מאקסימיליאן ולא אמר נואש, רק חשב מחשבות וישם עצות בנפשו להתחזק על ממלכתו כל עוד אשר רוח חיים באפו. ובראותו כי עוד מעט ישימו הצרפתים לדרך פעמיהם, חָתַר בכל עֹז להרבות את מספר אנשי חילו, לבַצר את הערים הבצורות ולהכין בהן נשק לרוב, ובאַזען אשר הורם אז לְתֹר מַעלת מאַרשאַל על פי נאפאלעאן, הִנְחָהוּ בעצתו ויעזור לו בכל מעשהו. אחרי כן הֵאיר פניו אל חֶבר הכֹּהנים ויבחר מהם סגנים ושרים אשר יֵשבו ראשונה במלכותו, ויבטיח לעשות עִמהם עוד טובות גדולות וחסדים נאמנים כאלה, וַיְקַו כי בעשותו כל אלה יפיק מהם רצון וְיִקֶן לו אוהבים נאמנים אשר ידם תִּכּוֹן עִמוֹ וזרֹעם תאַמצהו. אך הוא שָׁגָה באנשים האלה. וזולת אשר לא היטיבו עִמוֹ עוד יָצאה לו בגללם רעה גדולה, כי רבים וכן שלֵמים מאוהביו הנאמנים באמת, נִחֲרוּ בו על אשר הִפליא חסדו להכֹהנים אשר כל ישעם וכל חֶפצם לשלוט ברוח העם ולהטות את לבבם אל כל אשר יחפצו למצוא חֵפץ, ובחרות אפם בו סרו מעליו ויהיו עָרָיו.

158 §

ברוח אמיץ ובנפש דורכת עֹז התיצב מאקסימיליאן לפני כל הסערות והסופות הסוערות עליו ושואפות להפיצהו לְרַגְלָן, אך בבוא אליו הבשורה הרעה כי רעיתו הכבודה והמפֹארה הֻכְּתָה בּתִמְהון לבב ורוח רעה מאת אלהים תְּבַעֲתֶהָ כל הימים, השתוחחה נפשו ולא קם עוד רוח בו, וילך שולל וְנוֹאָשׁ מכל תוחלת ותקוה, ולא האמין עוד בחיים. הליכות המלוכה ותשואות עיר הבירה היו עליו לָטוֹרַח וַיֵלֶא נְשׂוֹא עוד אותן, ויעזוב את היכל מלכותו ואת קִרְיַת ממלכתו, וירם פעמיו לעיר אָריצאַבּאַ לָשֶׁבֶת שם בדד, לשאוף את צֵל המנוחה וּלְתַנוֹת על רעיתו חֶמדת לבבו מבלי מַפריע, ועל כל המצוקות הנוראות אשר סַבוהו גם סבבוהו. ויהי בנסוע מאקסימיליאן לעיר אריצאבא, נסע אז בדרך ההיא גם השר קאַסטעלענאָ במלאכות הקיסר נאפאלעאן אשר שְׁלָחוֹ למעקסיקא להטות את לב מאקסימיליאן להסיר עטרת ראשו ולעזוב את כסא מלכותו ברצונו הטוב, ולדַבר אחרי כן עם זוארעץ ועם מושלי ארצות הברית אֹדות הצרפתים היושבים בתוכם לרַגלי מסחרם ולקחת מהם עֲרֻבָּתָם כי יתהלכו אתם בשלום ובמישור אחרי צאת צבאות צרפת ממעקסיקא. ומאקסימיליאן בראותו איך בגד בו הקיסר נאפאלעאן גם כל מצוקי איירופא אשר בָּטַח בהם, הוסיף עוד להשתוחח ולהתמוגג, כצל כנטותו נֶהלך, סָר צִלו מעליו וכֹחו עזבהו ויואל לנער כפיו מכסא מלכותו ולשוב אל ארצו ואל מולדתו. אך בהעלותו על לבבו את החֶרפה אשר תִּפֹּל אז עליו בְּהִתְגַנְבוֹ לָנוּס מהארץ אשר הֵאירה מכבודו ואשר קִבלה אותו זה מעט בתרועת מלך וַתְּשַׁו עליו הוד מלכות, ובזָכרו עוד את הַכְּלִמָה אשר תְּכַסֶה פניו בשובו לארץ מולדתו כאיש יָרֵא ורך לבב הבורח מהמערכה בראותו אִבחת חרב, התעורר כבודו וזכר כבוד אבותיו הקיסרים האדירים בקרב לבבו, וַיִנָחֶם על המחשבה אשר חָשַׁב לעשות, גם רוח גבורתו שָׁבה וַתְּפַעֲמֵהוּ, ורוח תקותו חָיְתָה וַתְּחַיֵהוּ, ומחשבה אחרת עלתה על לבו: לאסוף אליו את ראשי מִפְלַגוֹת העם ואת ראשי המדַברים מכל שבטי בני מעקסיקא, והם יחרצו משפטם על ממשלת הארץ ועל הליכותיה בימים יֻצָרוּ, וַיְקַו כי אוהביו הרבים והעצומים אשר בעיר הבירה גם ביתר הערים יכריעו ברבבותם את כף מאזני המשפט לטובתו ולטובת כסא מלכותו –. להוציא את מחשבתו לאורה שב למעקסיקא עיר הבירה, והמונים המונים אשר רוחם עוד נאמנה אתו, קִדמו פניו בתרועה וקול שמחה, ואנשי סודו הבטיחוהו כי גם ביתר הערים ינהו עוד כל בני העם אחריו כבעיר הבירה, אך לא כאשר דִמוּ כן היתה, ונהפוך הוא כי רֻבֵּי הערים היו אז בידי בעלי מפלגת הרעפובליק, והם לא יאבו ולא ישמעו לדברי הקיסר להתאסף לאספה ולהוציא משפט איזה הממשלה הטובה לפניהם, אחרי כי רק ממשלת הרעפובליק היא הטובה בעיניהם ולמענה הם לוחמים כל הימים, ולוּ גם יאבו לבוא בסוד האסֵפה ההיא, הלא אז יכריעו ברבבות דֵעוֹתֵיהֶם את דעת אוהבי ממשלת הקיסר המעטים מהם מאד. ובכן לא יצאה לאור גם המחשבה בדבר האסֵפה הכללית אשר היא היתה אחרית תקות הקיסר.

159 §

בראשית ימי חֹדש פֿעברואר (1867) יצא המאַרשאַל באַזען מעיר מעקסיקא הבירה כמצֻוה עליו מפי הקיסר נאפאלעאן על ידי הגענעראל קאַסטעלנאָ, וילך עִם אנשי חילו במסלה העולה לעיר פֿעראַקרוּץ, ואיש מבעלי ברית זוארעץ לא הִרְגִיזוֹ בדרך. וכשמוע המאַרשאל את המגפה אשר נגפו צבאות מאקסימיליאן לפני גדודי זוארעץ במערכה בשדה, הֶעתיר דבריו על מאקסימיליאן כי יִלָוֶה הוא עם אנשי סודו ואוהביו הנאמנים אל צבאות הצרפתים לשוב לאיירופא, כי כל עמָלו אשר יעמול עוד להחזיק בקרנות כסא מלכותו, יהי לריק וְיִשָׁאֵר מָעַל. ואף אם יָכלה צרפת לשלוח אליו מאת אלף אנשי חיל, גם אז לא יִוָשֵׁעַ, אחרי אשר ארצות ברית אמעריקא נִצָבוֹת בחרב שלופה נגד ממלכתו במעקסיקא. גם הֶראהו לדעת כי הרעה אשר נגד פניו אם לא ישמע לעצתו, כי אחרי אשר יֵצאו הצרפתים ממעקסיקא, אז אם יֵאָנֵס לָנוּס, יאבד מָנוֹס ממנו, כי אויביו אשר נפשו יְבַקֵשׁוּ, יסגרו לפניו את דרך מְבוֹא הים, ואז יִסָגֵר ביד המתקוממים אם לשבט אם לחסד, אם לחיים או למות. אכן אם בטרם תבוא עליו הרעה יסיר ברצונו הטוב את עטרת מלכותו, אז טוב לו ותהי לו נפשו לשלל, גם כבודו לא יֵחַל בעיני העמים הנאורים במַלטו את נפשו בטרם תִּלָכד כצפור בפח. אפס כי הקיסר האומלל לא הִטה אזנו לעצת באַזען הטובה וַיִתְמַכֵּר לְנַסוֹת את ההצלחה הַרְמִיָה עוד הפעם, גם חֶרפה שָׁברה לבו להתראות כְּיָרֵא ורך לבב הַמִתְרַפּה בעת צרה –. ולתקופת ימים אחדים אחרי צאת צבאות הצרפתים ממעקסיקא, עזב מאקסימיליאן את עיר הבירה מקום משכן כבודו (בי"ט פעברואר 1867) וירם פעמיו לעיר קווערעטאַראָ להרבות את מספר אנשי חילו ולשלח את אימתו על המתקוממים. אזרחי קווערעטאַראָ קִבלוהו בכל אותו הכבוד ובכל הדרת מלך, ושרי העיר נשאו מדברותיהם לכבודו, ויפארוהו וירוממוהו כתֹר קיסר רם ונשא הרודד קָמָיו תחתיו וִימִינוֹ תרעץ אויביו, עד כי האמין הקיסר כי כבודו עוד חָדש עִמו ועֻזו ונִצחו בתֹקף חֻסנם כבראשונה, והוא לא ידע את תכונות האנשים ההם אשר הם נָדִים תמיד לכל רוח כְנוֹד הקנה במים – גם שכח כי עיר אחת קִצרת יד היא לְהַצִילוֹ מרבבות עָם אשר סביב שתו עליו. כל יודעי בינה אינם יודעים עד היום הזה מה היה להקיסר הנָאור והחכם והכביר הזה כי עזב את מעקסיקא עיר הבירה, הבצורה והאדירה, אשר מרבית יושביה מחזיקים במעוזו ונאמנים בבריתו, וילך למצוא עזרה ולאסוף חיל בעיר קווערעטאַראָ הקטנה ונופלת מאד מעיר הבירה ואנשים בה מעט להתיצב מול הגדודים העזים הרבים והעצומים אשר כשאון יַמִים יִשָאוּן על כל סביבותיו. ויותר עוד יפָּלא בעיני כל גְלוי עינים למה זה ועל מה זה לא לָקַח עִמוֹ ממעקסיקא את מחנה אנשי חילו אשר רֻבָּם גבורי כֹחַ ומלֻמדי מלחמה, ואת צבא הפרשים בני אונגארן הדבֵקים בו מאד, ולא יֵחַתּוּ ולא יִסֹגוּ מפני כֹל? מדוע עזב אותם במעקסיקא ולא לְקָחָם אתו לקווערעטאַראָ, ותחת עֲשוֹת זאת הוציא עוד ארבעת אלפים איש מאנשי חילו הצובאים בקווערעטאַראָ וישלחם לעיר מעקסיקא. ואנחנו לא נמצא פשר הדבר אם לא נחליט כי הוא חשב מחשבה לשוב אחרי כן למעקסיקא גם הוא. אך בעוד הוא עושה הֵנה והנה נָסַבּוּ גדודי המתקוממים על עיר קווערעטאַראָ באלפיהם וברבבותיהם וישימו עליה מָצוֹר, ועל הרמות המקיפות את העיר הֶעלו כלי תותח וכל כלי משחית לְשַׁחֵת את העיר. ואף כי פעמים רבות התנפלו אנשי חיל הקיסר מתוך העיר על גדודי המתקוממים ויכו בהם מכה רבה, אך לאחרונה נָשתה גבורתם ונשברה זרוע עֻזָם, כי הם הלכו הלוך וחסור, וגדודי המתקוממים נוספו בכל יום ויום, כי נהרו אליהם המונים המונים מכל הערים ומכל עברים, ואף גם זאת כי אָזַל הלחם בתוך העיר הנצורה וגם מים לא היו בה לשתות. ולאחרונה לא נשאר מחיל הקיסר רק כחמשת אלפים איש, ומספר חֵיל המתקוממים היה יותר מחמשים אלף איש נאזרים בגבורה ושואפים נקם.

160 §

אך בכל זאת התיצב הקיסר ברוח גבורה מול אנשי מלחמתו כסלע איתן בלב ים אשר לא יירא משאון גלים נצים ורעש משברי מָוֶת, ומי יודע אם סוף סוף לא התגבר על אויביו וַיְפַנֶה לו הדרך לשוב אל מעקסיקא עיר הבירה. אך אחד משרי החיל אשר הקיסר הִרבה להיטיב עמו וַיְנַטְלוֹ וַיְנַשְׂאוֹ, בָּגַד בו בֶּגד בוגדים וַיַסְגֵר לַשְׁבִי עֻזוֹ בעד בצע כסף אשר הבטיחו המתקוממים לתת לו. שֵׁם הבוגד ההוא הוא מיגואל לאָפּעץ אחד השרים הראשונים משרי צבאות הקיסר, והוא פָתח את שערי המצודה אשר הקיסר ושארית גבורי חייליו נְחִתִּים בתוכה, לפני עסקאָבּעדאָ שר צבא המתקוממים הצרים על העיר, ובנשף ליל חמשה עשר בחֹדש מאיי התפרץ עסקאָבעדאָ וגדודיו העריצים בתוך העיר. וכראות הקיסר האומלל כי אבד נצחו ותוחלתו, סָגַר את חרבו ביד עסקאָבעדאָ באמרו כי הוא איננו עוד קיסר, כי בטרם צאתו עוד ממעקסיקא עיר הבירה גִלה את אֹזן המיניסטר לאָקונצאַ אשר הניח בתוכה כי הוא מֵסִיר את עטרת המלוכה ויורד מכסא הקיסרית. השר עסקאָבעדא לקח את מאקסימיליאן בתֹר שבוי חרב וישם עליו ועל שריו ויועציו מִשׁמר עד בוא פקודת הנשיא זוארעץ היושב בסאָן לוּאי פאָטאָזי מה יהי משפטו ודינו.

161 §

וזוארעץ בשמעו כי נלכדה עיר קווערעטאַראָ וְנִשבה מאקסימיליאן ושריו, צִוָה לאסוף סוד חכמים יודעי דת ודין למהר ולחרוץ משפטם על השבויים ההם, ודעת לנבון נקל לדעת מראש מה תהי אחרית המשפט ההוא. כי זוארעץ נְשִׂיא הרעפובליק ושרי גדודיו היו שכורים מִיֵין הַנִצָחוֹן ונפשם שָאפה לעשות נקמות באיש הבא מעֵבר לַיָם מקצה השמים למשאות את משפטי הרעפובליק משרשיהם ולהדיח אותם משאתם, ויגזרו אֹמֶר להוריד את האיש ההוא בדם שאולה למען תֵּת חִתִּית ובלהות מָוֶת על כל בן נֵכר אשר יעוזו להעמיס עליהם עֹל ממשלתם, כי גם אחריתם תהי אז כמוהו, ובחֻמם לא שָתוּ לבם כי האיש אשר הם זוממים לשחתו, בן מלכי קדם הוא, וְאָחִיו הוא קיסר רב ושליט, גם כל מלכי איירופא אוהביו ומכַבדיו המה ודמו יִדָרֵש –. כי השופטים אשר הקימו היו רק כְּסוּת עינים לכסות את מעשה הרצח במַסוה המשפט. ומאקסימיליאן אשר מִמְגִנַת לב ותוגיון נפש נפל על ערש דְוָי, לא עצר כֹּחַ לעזוב את בית כִּלְאוֹ ולהתיצב לפני משפט דמים ההוא, רק שלח דבריו אל השופטים להוכיח ולערוך לפניהם כי אין להם המשפט לשפוט אותו כי אם לעם מעקסיקא כֻּלוֹ, יען כי העם המליכו אותו עליהם בְּאַוַת נפשם ויש להם צדקה להביא אותו במשפט אם חָטָא להם, אך עִם שופטים כמוהם דָבָר אין לו, גם לְהָעָם כֻּלוֹ דָבר אין עִמהם. אולם השופטים לא פָנוּ אל דבריו הישרים, כי גם בטרם ישבו כסאות למשפט, כבר כָּלָה וְנֶחרץ עליו משפט מות בתגרת ידם, ורק לפָנים התאספו בבית המשפט, גם לפָנים נתנו יד למליצי יֹשֶר להמליץ בעד הקיסר. המליצים ההם הוכיחו בצדק ובמישור כי אין להקיסר ושריו הנכבדים משפט מָוֶת, אך שומע לא היה להם מאת השופטים ובעלי בריתם. גם דברי המליץ המפֹאר אָרטעגא היו לרוח לשוא נשא מְשָלוֹ וידַבר נגידים להוציא כאור צִדקת הקיסר, לשוא נִחר גרונו להַראות קֹשט דבר אמת וּלְהָעִיד את עַם מעקסיקא כי הקיסר לא התנפל בעִזוז וחיל ובחרב ובמלחמה על מעקסיקא להעמיס עליה עֹל מלכותו, רק כאיש שָׁלוֹם הופיע עִם שריו הישרים בארץ, וְעַם הארץ למגדולם ועד קטנם קִדמו פניו בתרועת מלך ויקראו לפני אַבְרֵךְ, ובלב שלם ונפש חפֵצה שָׂמו עליו הוד מלכות ויכתירוהו כתר מלוכה בתֹר קיסר מעקסיקא, לשוא שחת את דבריו הנעימים הנאמנים והצדיקים, כי לא הועילו ולא הצילו את הקיסר מיד משפט רֶצַח ההוא. בארבעה עשר לחֹדש יוני (1867), בשעה השמינית בערב, הִרשיעו השופטים דמי נקיים ויחרצו משפט מות על מאַקסימיליאן ועל מיראַמאָן ומעייא שָׂרֵי צְבַאוֹ, ובתשעה עשר לחֹדש ההוא בבֹקר בשעה הששית הובל הקיסר ושני השרים ההם מבית האסורים אל מְקוֹם ההרֵגה. בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ ופלצות נצחת נפלה על כל יושבי העיר, החלונות סֻגָרוֹ ואיש לא יצא מפתח ביתו בעת אשר הִתִּיקוּ השופטים את הקיסר ושריו כצאן לטבחה ויקדישום לַהֲרֵגָה, ורק אנשי חיל מגדודי הרעפובליק גם כֹהנים אחדים סַבּוּ את העגלות הנושאות את בני תמותה ההם לַמָוֶת. הקיסר אף כי היה חולה ואין אוֹנִים צָעַד בצעדי אוֹן אל בָּמַת הַמַטְבֵּחַ. אור פניו לא נפל וכל צֵל פחד לא היה לנגד עיניו. בראותו את מוֹתוֹ עַיִן בעין שאל מאת השופטים לבל יוֹרוּהוּ הַמוֹרִים על פניו למען תּוּבָא גְוִיָתוֹ אל בני משפחתו מבלי הַשְׁחֵת תֹאַר פניה, גם שאל מאתם כי יתנוהו לתת עשרים שקל לכל איש מאנשי החיל אשר מידם יִיָרֶה, והשופטים נתנו לו את שתי שאלותיו. ואז הִתְעַתֵּד למות במנוחת לבב ובאֹמץ רוח כגבור משכיל. גם השר מיראַמאָן הלך לקראת המות ברוח אמיץ, רק השר מעייאַ אשר היה אחד מהשרים האבירים אשר הַסְכֵּן הסכינו עִם המות בִּשְׂדֵה קֶטֶל, רק הוא נָמוֹג ויתחלחל, יען כי זה מעט ראה את רעיתו האהובה יורדת בַּבֶּכִי ומתופפת על לבה ובנו הילד הצעיר על זרֹעותיה ונִכמרו נחומיו ונפשו הִשְׁתַּפָּכָה. שני השרים ההם מֵתוּ ברגע ההוא אשר יָרוּ אותם הַמוֹרִים, אך הקיסר קָם ויתעודד עוד רגע קטן, עד אשר ירה עליו שנית אחד מן המורים הקרובים אליו ואז יצאה נפשו. הנה כי כן היתה אחרית מאקסימיליאן בהיותו בן חמש ושלשים שנה, כן היתה אחרית הנסיך היקר והנעלה הזה, והוא לא גָוַע בעֲוֹנו, כי אם בַּעֲוֹן האיש אשר באהבת בצעו הִתְנַכֵּל לעשות אותו לכלי חֵפץ לְבַצע על ידו את מזִמתו הָרַבָּה, ובראותו כי אין לו עוד חֵפץ בו השליכהו מלפניו ויעזבהו להתמוגג ברעה –. וזוארעץ העריץ אשר התנשא שנית להיות נשיא הרעפובליק במעקסיקא, לא אבה לתת את גוִיַת הקיסר הַנִרְצָח ליד בני משפחתו להביאהו לארצם ולקברהו בקברות אבותיו, ורק אחרי עמל רב התרצה לבני משפחת קיסר עסטרייך לתת להם את עצמות מאקסימיליאן היקר והישר באדם לבוא אל קברות אבותיו ובטרם הובאו עוד עצמותיו לארץ מולדתו, הֻכְּתָה כבר הקיסרית המפֹארה שאַרלאָטע בתמהון ובשגעון והובאה אל ארץ מולדתה ושמה היא יושבת עד היום הזה. ומעת אשר הוגד לה אחרית בעל נעוריה במעקסיקא, יָספה עוד רוח הרעה לבעתה, ורק לעתים רחוקות תשוב רוח בינתה לפעמה –.

162 §

כמעט אשר נפל מאַקסימיליאן לפני בני עַוְלָה בעיר קווערעטאַראָ, נפלה גם עיר הבירה בידי גדודי הרעפובליקים (בכ"א יוני) אחרי אשר נלחמו יושביה עמהם שני חדשים רצופים. בסופה ובסערת חֵמה פרצו הרעפובליקים בשערי העיר ויעשו שפטים רעים באנשי מלחמתם, את שָׂרֵי חֲיָלֵי מאַקסימיליאַן המיתו לפי חרב, ואת כל פקידי החיל מילדי מעקסיקא אשר עבדו עבודת הצבא בצבאותיו, אָסרו בבית האסורים, שָלחו לארץ גזרה ורבים הורידו בדם שאולה. גם ביתר ערי הארץ עשו בעלי הרעפובליק נקמות נוראות באף ובתוכחות חמה עזה. בחמשה עשר לחֹדש יולי (1867) שָׁב זוארעץ עִם סְגָנָיו ושריו למעקסיקא עיר הבירה וישב על כסא הנשיאות כבראשונה, גם הֵשִׁיב את כל משפטי הרעפובליק אל כַּנָם. אמנם כי האיש הזה בכל עריצותו הִרבה להיטיב לבני עַמוֹ, עד כי גם אויביו לא כִחדו את הגבורות והתשועות אשר עשה לארצו, וגם באיירופא עשה לו שֵם לוּלא שִׁחֵת רחמיו לְשַׁחֵת את הקיסר הַנָאוֹר מאקסימיליאן ולכל תחנה כל תפִלה בעד חיי הקיסר הֶאטים אזניו, והעון הנורא הזה לא יִמָחֶה מספר תולדות בני האדם כל ימי עולם.

3. ארצות הברית באמעריקא הצפונית.

163 §

בטרם נָחֵל לְסַפֵּר את המלחמה הגדולה והנוראה אשר התלקחה בארצות ברית אמעריקא הצפונית משנת 1860 עד 1865, נודיע בזה בדברים קצרים מחקרי הארצות ההן מיום אשר נִגלו לעיני עַמֵי איירופא עד היום הזה, למען דעת את כל המקומות אשר התחוללה בהם סערת המלחמה ההיא ותכונות יושביהם מאז ועד עתה. ארצות הברית ההן אשר באמעריקא הצפונית, תשתרענה לרחבן מחוף ים האַטלאַנטי עד ים אוקינוס המכונה בשם ים השוקט, ובתוכן מתנוססות הגלילות האלה: 1) גלילות הים המתפשטות מחצי אי פֿלאָרידאַ עד אֶשׁד נהר ס“ט לאָרענץ; 2) גלילות הנהר הגדול נהר מִיסִיסִפִּי ונהר מִיסוּרי, גם רוב הגלילות אשר על נהר ריאָ דעל נאָרטע; 3) גלילות אָרעגאָן וקאָלאָראָדעַ בין ראקי־מונטין ובין ים השוקט. מדת כל ארצות הברית ההן, הוא 150,000 פרסאות מרֻבעות והן הגדולות והכבירות בכל ארצות אמעריקא. ארבעים ושבע מדינות בנויות בארצות הברית, הלא הן; 1) מדינת מאיינע (מעהן), והיא גדולה כאירלאַנד, קֹר וְצִנַת שלג שוררת בתוכה, אדמתה אדמת סלע, וראשי הָרֶיהָ ספונים ביערים עבֻתּים –. 2) מדינת ניוּ־העמפשיהר גדלה כגֹדל אִי סרדיניה, תכונתה על רָמוֹת וגבעות אשר ביניהן עמקים עוטפים בָּר וכל תנובות שָׂדָי, והיא כֻלה משקה ואוירה זך ונקי, אך החורף ישלוט בה בעים רוחו. חלק גדול ממנה מכֻסה ביערים, ובתוכה יִמָצאו נָפוֹת יפות ונעימות המכונות בשם שווייץ האמעריקאנית בגלל טיבן ויפעת חמדתן –. 3) פֿאֶרמאָנט גדולה ממדינת קאֶניגסבערג, אנשי מקנה רבים בתוכה גם סוחרים גדולים בצמר –. 4) מאַסאַכֿוּזעטס, גדלה כגֹדל ארץ וועסטפֿאַללען, והיא המדינה העתיקה בכל מדינות ארצות הברית, אדמתה שמֵנה וּפֹרִיָה, ויושביה הגדילו לעשות בכל מלאכת עבודה וחרֹשת המעשה גם ברוח ההשכלה יותר מיתר המדינות אשר בארצות הברית. עיר הראשה בתוכה היא העיר ההֻללה באָסטאָן, מספר יושביה 178,000, ולה חוף גדול ומסחר רב בתוכה. תֹר אדם המעלה הנודע למשגב בשם בנימין פֿראַנקלין, נולד בתוכה –. 5) רהאָדע־איסלאנד (איילאֶנד), היא הקטנה במדינות הנזכרות, אך לעומת זה מספר יושביה רב ועצום ממספר יושביהן, כי בכל פרסה מרובעת יושבים 3553 איש –. 6) קאָננעקטיקוּט, גם מספר יושביה רב מאד, כי בכל פרסה יושבים 2100 איש –. 7) נעוו־יאָרק (ניוּ־יאָרק), גדולה כחמשים וחמש פעמים מפאָממערן עם פאָזען ופרוסיה יחד, והיא רבתי עָם מכל מדינות אמעריקא, שמונה עשרה מאות איש יושבים בה בכל פרסה ופרסה. בפאת דרומית היא ארץ גבעות (היגעליג), בַּתָּוֶךְ ארץ הררי (געבירגיג), ולפאת היאורים הגדולים היא ארץ מישור (פֿלאַך). בגבולה יֵרָאֶה המַראה הגדול והנורא מַראה הָאֶשֶׁד (וואַססערפֿאַלל) הנודע בשם אֶשֶׁד ניאָגאַראַ. עיר הראשה נקראת כשם המדינה, והיא גדולה ורחבת ידים, ומספר יושביה יותר מן 1,003,230. חוף גדול לאניות ומסחור רב ועצום מאד בעיר הזאת מבכל ערי מדינות אמעריקא, וזולת לונדון היא עיר מסחור הראשונה בכל התבל כֻּלה –. 8) פענזילפֿאַניען, גדולה כנעוו־יאָרק ונקראת בשם „ארץ אשכנז האמעריקאנית“ בגלל האשכנזים הרבים היושבים בתוכה. עיר הראשה היא פֿילאַדעלפֿיא, עיר גדולה ומספר יושביה 568,000 –. 9) נְיוּ־דשערזי, בתי מלאכה רבים בתוכה ועשירה בברזל –. 10) דעלאַוואַרע (דעלאוועהר), בתי מלאכה רבים בתוכה, מעבר אניות קיטור, עבודת אדמה, תרבות בקר וצאן ומסחור גדול בתבואות השדה –. 11) מאַרילאַנד (מערילאֶנד) גדלה כארץ בעלגיה, בימי הקיץ חֹם גדול, יערים רבים בתוכה, בתי מלאכה לצמר גפן, מעבר אניות, מסחור בברזל, בגחלי אבן, בצמר, בקמח וטאבאק. החלק השלישי מיושביה הם כושים (נעגערן). הגדולה בכל עריה היא באַלטימאָרע אשר לפני מאה שנה לא היו בתוכה כי אם עשרה בתים ועתה היא אחת הערים הגדולות בארצות הברית ומספר יושביה 214,000 –. 12) ווירגיניה המזרחית, גדולה מענגלאַנד עם וואַלעס, אחת המדינות העתיקות באמעריקא, אדמתה פֹריה מאד, ברזל, גחלי אבן ומלח בשפע רב בתוכה. בעיר ריטשמאָנט מצבת וואַשינגטאָן לגאון ולתפארת האדם הגדול ההוא –. 13) קאַראָלינאַ הצפונית, גדלה כגֹדל ארץ באייערן עם באֶהמען, עשירה מאד בזהב, בדיל, ברזל, אֹרֶז, חִטֵי מאַייס, חטים, צמר גפן וטאבאק –. 14) קאַראָלינא הדרומית, גדולה כמעט כארץ באייערן –. 15) געאָרגיען, נוסדה לכבוד המלך געאָרג השני, בה זהב, נחֹשת, ברזל, חטים, צוקער, טאבאק, אֹרֶז וצמר גפן בשפע רב מבכל מדינות אמעריקא. במדינה הזאת (ויתר המדינות אשר על ים האטלאנטי) נשאר עוד שרידי מבצרים עתיקים מעשה ידי העמים אשר ישבו בארץ הזאת עוד לפני הַהוֹדִים, גם סלעים נשגבים מחֻפּים מכתבי חרטומים, קברים ועמודי זִכָּרוֹן ובנינים רבים ורמים שרדו עוד שם עד היום הזה, ואחרי כל החקירות והַהִתחקות ידענו נאמנה כי הם מעשי ידי עַם קדומים אשר ישבו בארץ הזאת בדורות עולמים בטרם באו ההודים בתוכה –. 16)פֿלאָרידאַ, על חוף ים המעקסיקאַני, אדמתה שמֵנה ופֹריה במאד מאד, יערים רבים עם עֲצֵי בנין הצומחים באקלימים שונים. בני שבט הסעמינלאָי הרגיזו את בני איירופא אשר נֶאחזו במדינה הזאת לראשונה, ורק אחרי מלחמות כבֵדות נלחצו בני השבט ההוא (בשנת 1842) לְפַנוֹת את מושבותיהם לפני האירופים כי עתקו מהם. בה מסחור גדול בצמר גפן, אֹרז, טאבאק וצוקער –. 17) אַלבּאַמאַ, עשירה מאד בצמר גפן, בעצים, אֹרז ועוֹרוֹת. בעיר מאָבילא החוף הראש למסחור, ואחרי עיר נעוו־אָרלעאַנס היא מקום הַשוק הראשי לִסְחַר צמר גפן –. 18) מִיסִיסִיפִּי, גדלה כגֹדל ארץ פאלען, אדמתה פֹריה ומזגה טוב ונעים, יבולה רב מאד: חִטִים, טאבאק, קנבוס (האַנף), פשתים, אִנדיגאָ, עצים וצמר גפן – . 19) לוּאִיזיאַנאַ, גדולה כבאייערן, ווירטעמבערג ובאַדען יחד. עד שנת 1803 היתה בידי הצרפתים. מרבית אדמתה בקעות ובִצות, ובימי הקיץ אוירה רע. כמעט כל הצוקער הבא אלינו מאמעריקא הצפונית, הוא מהמדינה הזאת. בה עיר אָרלעאַנס החדשה אשר מספר יושביה 170,000, והיא עיר הראשה לסחר המדינות אשר על נהר מיסיסיפי, אין חֵקר לסַחרה ומרכלתה, ואין עֲרוֹךְ להעצים, לצמר גפן, גחלי אבן, צוקער, טאבאק, מיני מַתֶּכֶת שונים ועוד חפצים רבים היוצאים ממנה ועוברים לסוחר –. 20) טעקסאס. לפָנים היתה פְלַגָה אחת מארץ מעקסיקאָ, ובשנת 1835 נפרדה ממנה ותהי למדינה מיוחדת. אדמתה פֹרִיָה וצאצאיה רבים ושונים –. 21) אָרעגאַן, בין ים השוקט ובין נהר אָרעגאָן, הודים רבים בתוכה וּפרי עֲצֵי הָדָר ישגו בה במספר רב ואין כמוהם בכל הארץ –. 22) קאַליפֿאָרניען העליונה, אדמתה שמֵנה ופֹריה מאד, הָרֶיהָ וְרָמוֹתֶיהָ מעֻלפות ירקרק דשא, בפאת דרומית נטועים בה כרמי חמד אשר יֵינם טוב מאד, ביעריה תרמושנה כל חַיְתו גוי. זהב רב ועצום סָפוּן בחיק אדמתה, משנת 1849 עד 1866 הוציאו שם החופרים זהב טוב אשר מחירו אלף מילליאָן דאָלאַרס. בתוכה ערים רבות, ובעיר סאַן פֿראַנציסקא יושבים 110,00 נפשות אדם תערובות כל ראשי השבטים (ראַסען) הנמצאים בכל רחבי התבל, ואין עיר זולתה אשר יושביה בני עמים שונים במספר רב כזה –. 23) ווירגיניען המערבית, ובתוכה עיר הראשה וועלינג אשר מספר יושביה 11,400 –. 24) אָהִיאָ, בין יאור עריע ונהר אָהִיאָ, גדולה כפלים מבאֶהמען, ארץ הרים וגבעות, אוירה טוב ונעים, עבודת האדמה עלתה בה פלאים בחריצות ידי האשכנזים הרבים היושבים בתוכה, תרבות בקר וצאן רבה מאד. בה עיר צינצינאַטי על נהר אָהִיאָ, מספר תושביה 162,000. בבתי חרֹשת המעשה אשר בה נמצאות יותר משתי מאות מכונות קיטור (דאַמפפֿמאַשינען), גם 150 אניות קיטור לה –. 25) מיטשיגאֶן, חֲצִי אִי בין יאור מיטשיגאֶן הוּראָנע ועריע. יערים רבים מאד בתוכה –. 26) אִינדיאַנאַ, בין יאור מיטשיגאֶן ובין נהר אָהִיאָ, אדמתה טובה ויבולה רב – . 27) וויסקאָנזין, בין יאור מיטשיגאֶן ובין נהר מיסיסיפי, גדולה מכל ארץ אנגליה, אדמתה דשֵנה ושמֵנה מאד גם צאצאיה רבים וטובים –. 28) אילינעייס, מדתה כמדת ארץ אנגליה, בה עיר שיקאָגאַ אשר מספר יושביה 267,000 ובתוכם 92,000 אשכנזים, והיא עלתה בימים מעטים על ראש פסגת ההצלחה –. 29) קענטוּקי, מדתה כמדת ארץ פורטוגאל, רֻבָּה רכסים ויערים ובדורות קדומים שוטטו שם ההודים לצוד ציד, מסחור רב בתוכה בטאַבאַק, קנבוס וקמח, ובתי חרֹשת המעשה רבים בכל עריה –. 30) טענעסי, מדת אדמתה כבאייערן ווירטעמבערג, באַדען והעסען יחד, בפאת מערבית אדמתה טובה וברובה וכֻלה מַשקה, גם מזגה עָרֵב ונעים, עבודת אדמה ותרבות מִקנה רב בתוכה. בפאת דרומית ומזרחית נמצאים עוד יערי עד במספר רב. מהארץ הזאת תצא שפעת זהב, ברזל, גחלי אבן, טאבאק, צמר גפן ועוד רבות כאלה –. 31) מינעזאָטאַ. גדלה כגֹדל באייערן, ווירטעמבערג ובאדען. בה יאורים רבים מאד גם יערים גדולים, אדמתה טובה ופֹריה, אוירה עז אך טוב –. 32) יאָוואַ –. 33) מִיסוּרי, מדתה כמדת ארץ אונגארן, שלשלת הרים חשופים עוברים בתוכה בפאת נגב, ובתוכם עצורים בדיל, ברזל, גחלי אבן, נחשת, צינק ועוד מיני מתכת. בה עיר ס”ט לוּאיז על נהר מיסיסיפי, מספר יושביה 205,000, והיא רבתי במסחור –. 34) אַרקאַנזאס, בה מטעים וצמחים רבים במאד מאד, צמר גפן בשפע רב ועצום, גם בקרים וסוסים –. 34) קאַנזאַס, גדלה כגֹדל בריטאניה ואירלאנד יחד –. 35) נעוואַדאַ, בה נבעו מצפוני מוצאי כסף ומכמני זהב על נהר קאַרזאָן –. 37) נעבראַסקאַ, אדמתה טובה מאד ופֹריה –. 38) מעקסיקא החדשה, ארץ הררי, מדתה כמדת ארץ צרפת, בה שני מילליאָן וחצי כבשים, מאה אלף פָּרוֹת עָלוֹת, ולפעמים גם יותר הרבה מאד –. 39) אַריצאָנאַ. גדולה שלש פעמים מנעוויאָרק, עבודת אדמה ומקומות מרעה רבים –. 40) קאָלאָראַדאָ, בה עפרות זהב לרוב, גם יתר מיני מתכת ספונים בחֵיקה, ואחר קאַליפֿאָרניען זְהָבָהּ רב מיתר מדינות אמעריקא –. 41) אוּטאַ, המדינה הזאת היא ביד בני החֶברה הנקובה בשם מערמאָנים אשר יסדו דת חדשה המרחפת על כנפי רוח הדמיון. עיר הראשה בתוכה נקראת בשם ירושלים החדָשה. בימים האלה נספחו אל בני החברה ההיא גם אנשים רבים אשר אינם מחזיקים בדתם, והם נחשבים בעיניהם כעובדי אלילים (היידען). שרי הארץ אשר מושבם בוואשינגטאָן אָסרו אִסר על בני החברה ההיא להרבות להם נשים כבימים הראשונים, ולא נודע עוד לנו אם קבלו עליהם את הפקודה הזאת ברצון או אם עֶברתם שמורה עליהם על אשר נועזו לגזור גזרה קשה כזאת על אנשים כמוהם אשר קדושים הם בעיניהם –. 42) וואָשינגטאָן, בין ים השוקט ובין הררי הסלע –. 43) דאַקאָטאַ –. 44) אידאַהאָ, תכונתה בין הררי הסלע, ועפרות זהב לה –. 45) מאָנטאַנאַ –. 46) ארץ ההודים, בשנת 1863 ישבו בה 65,380 הודים בני שבטים שונים –. 47) אַלאַסקאַ, מדתה עשרים אלף פרסאות מספר יושביה 50,000, בה מסחר רב באדרות שער –.

164 §

על פי הבנינים העתיקים והמצבות עם מכתבי החרטומים ועוד שרידי מעשה ידי אדם מדורות קדומים, ידענו נאמנה כי עוד בטרם באו ההודים בארצות אמעריקא הצפונית ישבו שם עַמִים משכילים אשר הִגדילו לעשות במלאכת הבנין ובחרֹשת המעשה באופן מאד נעלה, אך שֶׁטֶף הזמן גְרָפָם מתחת השמים ואבד כל זֶכר למו, ומי יודע אם לא גם ההודים אשר ירשו את ארצותיהם וישבו תחתיהם, מי יודע אם לא היו גם הם בימי עולם ההם אנשים משכילים ובני בינה כמוהם ורק ברבות השָנים מָטוּ וירדו מִמְרוֹם מַצָבָם על פי סִבות שונות ותמורות העתים עד כי נמשלו כבהמות וְנִדמו כחיתו יער. ואנחנו לא נדע עד מה מתולדות העמים ההם ותהלוכותיהם, גם מהארצות ההן לא ידענו עד שנת 1497, כי אז נגלו לראשונה לאיש וויניציה אשר היה רב חובל בארץ בריטאנית ושמו קאַבּאָט, ואם אמנם הפליא האיש לעשות, אך יושבי איירופא לא שָׂמו אז לבם אל הארצות החדשות ההן, יען כי לא נמצאו בהן מטילי כסף ומכמני זהב אשר רק להם נשאו את נפשם. כמאה שנים נשכחו כמעט הארצות ההן מלב, ואיש לא זָכַר אותן עד אשר ישבה עליזאַבעט על כסא המלוכה בענגלאנד, כי אז התעוררו אנשים רבים בארץ ההיא לָרֶדֶת הים באניות אל הארצות ההן ויכוננו שם הַמוֹשָב הראשון אשר קראו לו בשם ווירגיניען, ומשנת 1540 והלאה נוסדו שם עוד מושבות גדולים איש אחרי אחיו. תלאות רבות ועצומות מצאו את מְיַסְדֵי המוֹשָׁבוֹת ההם עד אשר הצליחו להפוך את ארץ צלמות וְצִיָה ההיא לארץ טובה ופֹרִיָה. כי אז היתה עוד ארץ גזֵרָה, מלֵאה יערים אשר בהם תרמוש כל חיתו טרף וְשִבְטֵי עמים פראים הנוראים עוד מהררי טרף. ימים רבים לָחמו האנגלים עם העמים הפראים ההם עד אשר התגברו עליהם וינצחום. המלחמות הכבֵדות והעבודות הקשות העמוסות כל הימים על האנגלים במקומות מושבותיהם, עשו אותם מוּצָקים וחזָקִים, ויהיו לאנשי חַיִל וְרַבֵּי עלילה מאין כמוהם באיירופא. במאה הט“ז והי”ח לספהנ“ו נהרו עוד המונים המונים מענגלאַנד, מאירלנד ומארץ אשכנז אל המושבות החדשים ההם, ומשם נפוצו ויכוננו להם עוד מושבות חדשים. האיש הנודע בשם וויליאַם פּען יסד בשנת 1681 את המושב הנקרא על שמו פענזילפֿאניה, ועוד נפות רבות לכדו להם וירחיבו את גבול ארצם. במאה הי”ח באו עוד משפחות רבות מאד מאיירופא וילחצו את ההודים אזרחי אמעריקא מעולם, לעזוב את ארצם, עד כי נלחצו להתבודד ביערים ולהסתר בראשי ההרים, והאורחים האירופים החלו אז לכונן להם מושבות על נהר מיסיסיפי. זולת האנגלים ובני בריתם, כוננו להם גם עמים אחרים מושבות באמעריקא הצפונית ושָׁנים רבות גברה ידם על האנגלים. הספרדים כוננו שם את פֿלאָרידאַ, הצרפתים את לוּאִיזיאנאַ, קאַנאַדאַ, אַקאַדיען ונעוו־פֿונדלאַנד. כאשר התקוממה במאה הי"ח מלחמה בין צרפת ובין אנגליה באיירופא, כן התעוררה מלחמה עזה גם בין הצרפתים ובין האנגלים היושבים באמעריקא, ושבטים רבים מההודים התערבו במלחמה ההיא עד כי לאחרונה גברו האנגלים ויקחו מיד הצרפתים את מושבותיהם –. בשנת 1773 התלקחה מלחמה עזה מאד בין האנגלים הנֶאחזים באמעריקא ובין ממשלת אנגליה מַקֶבֶת בור נֻקָרוּ, כאשר סִפרנו בארוכה בחלק הרביעי מהספר הזה (הוצאה שניה, מצד 36 עד 44). ומהמלחמה ההיא יצאו האנגלים האמעריקאנים כגבורים משכילים, חֻבַּל עֹל ממשלת אנגליה מעליהם ואור הדרור נגה עליהם ככל אַות נפשם. כנסיה חפשית (רעפובליק) התנוססה בכל ארצות מושבותיהם, וסדרים ישרים ומשפטים צדיקים נעשו בה על פי ראשי העם ודעת הקהל. לצדק משלו בה מושלי העם ושרים למשפט יָשֹרוּ, כַּעָם כַּכֹּהֵן כַּגר כאזרח חֻקה אחת להם בכל הדברים הנוגעים למשפט האדם, כל בעלי הדתות השונות יושבים בה שֶׁבֶת אחים ואיש איש ילך בשם דתו ואמונתו אשר הנחילוהו אבותיו, כי רק מעשה האדם לאדם יובא במשפט, אך מחשבות אדם בדבר אלהים עד האלהים תבואינה, כי רק לאלֹהים המשפט בזה, ולאדם אין חֵלק ונחלה בו –.

165 §

אחרי מלחמת הדרור התנשאה הכנסיה החפשית באמעריקא הצפונית ביתר שאת וביתר עז מבראשונה, פָרצה יָמה וקדמה צָפונה ונגבה, וְרָחבה ונָסבה עד מאה אלפים וחמשים אלף פרסאות מרֻבעות, ומספר יושביה כשלשים וחמשה מילליאָן, גם סַחרה וְאֶתְנַנָה התנוססו לנֵס עַמִים ואין קֵצה לאוצרותיה ולכל חָסנה וִיקָרָה ושכיות חֶמדתה, עד כי מימי כנסית רומה העתיקה לא היתה עוד כמוה תחת כל השמים. ובראשית ימי הַיוֹבֵל האחרון הזה בְּהִתְגָעֵשׁ איירופה מפני תגרת יד המלחמות העזות המתחוללות בתוכה, נשאו המונים המונים מיושביה את עיניהם אל הכנסיה החפשית הזאת היושבת בצֵל המנוחה ובצֵל הכסף ואור הדרור נָגַהּ עליה. כל איש מָצוֹק וּקְשֵׁה יום אשר אנית הצלחתו נשברה בלב ים החלד, כל איש אשר לו נושים ונוגשים וּצְרֹורוֹ נָקוּב, כל איש אשר חָטָא להליכות המלוכה וצפוי הוא אל חרב המשפט, גם כל איש החפץ לפרוק מעליו עֹל החֻקים והמשפטים אשר עליהם תִּכּוֹן איירופא בל תִּמוֹט, וכל איש השואף לאסוף כחֹמר כסף וזהב כחול יַמִים, כֻּלָם נָהרו אל הכנסיה החפשית אשר באמעריקא הצפונית וכֻלם קִווּ למצוא שם את מַאֲוַיֵי נפשם ותאוַת לבם, אך לא כֻלם גם לא רֻבָּם מצאו שם את אשר בִּקֵשׁוּ. הן אמת כי האנשים הנסים שם מפני חרב המשפט, היתה להם נפשם לשלל, גם מְתֵי מעט אשר ידם רב להם לעבוד עבודה ולבם ראה חכמה בחרֹשת המעשה ובאָרחות המסחור, הצליחו אחרי עָמָל רב ויגיעת בָּשָׂר לִבְנוֹת להם בתים נאמנים מלאים כל טוב ולהתנוסס על גַפֵּי מרומי קרת, אך הם היו רק אחד מרבבה, אולם יתר ההמונים הרבים והעצומים התבוננו מהֵר כי תוחלתם נִכזבה ותקותם מַפַּח נפש, התבוננו מַהֵר כי גם שם שַׂך הזמן את דרכי בני האדם בסירים ונתיבותיהם עִוָה, גם שם יִרְבַּץ האסון בַּעֲבִי גַבֵּי מָגִנוֹ לְדַכֵּא תחת רגליו כל בני חֲלוֹף, ועליזי תקוה ההם לא עשו שם מאומה רק המירו תלָאות יְשָנוֹת ורעות נוֹשָׁנוֹת בתלאות אחרות ורעות חדָשות הנוראות עוד מהישנות. האנשים אשר הצליחו להתמלט בְּעוֹר שִׁנֵיהֶם מזעף הים הגדול והנורא, האנשים אשר לא עָברה עליהם כּוֹס הנוסעים באנית „אוסטריה“ אשר התלקחה אש בצלעות האניה ולהבה לִהטה אותה מסביב עד כי לא נשארה דרך אחרת לפניהם כי אם להיות לשרֵפה מאכולת אש עִם האניה יחד או לקפוץ במצולות ים וּלְהִקָבֵר בשאון גליו, האנשים ההם אשר נמלטו מאש וממים והגיעו למחוז חפצם, המה ראו כן נִבהלו בפָגשם על כל מִדרך כף רגלם אנשים המביטים עליהם בעַיִן מלֵאה רֹגֶז ומפיקה קנאה ואיבה. כי בני הכנסיה החפשית היו עוֹיְנִים את האורחים החדשים הבאים אליהם יום יום למאות ולאלפים, וַיְחַשְׁבוּם למסיגי גבול סַחרם וחרֹשת ידיהם ונוגעים בנחלת הוֹנָם ורכושם, וַידיחום בשתי ידים ולא נתנו להם חנינה. והאורחים החדשים אשר הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ לראות באיירופא אהבת גֵרִים וחֶמלה לכל נודדים מרודים, נמוגו בתוגת נפש בראותם כי בארץ החדשה רוח אזרחיה זרה להגרים הבאים לחסות בצִלם, וזיק חֶמלה לא יֵחַם לבבם אל הנודדים אשר נָעוּ נָדוּ אליהם מֵעֵבֶר לַיָם. הן אמנם לא נוכל כַּחֵד כי הגדילו האמעריקאנים ההם לעשות כיד הָעֹז והחריצות הטובה עליהם ואין עֲרוֹךְ אל הגדולות והנצורות אשר הוציאו לאור לטובת ארצם, כגבורים משכילים יָרשוּ להם את מדינת לואיזיאנה אשר לקחו מיד הצרפתים ואת חֲצִי אִי פֿלאָרידאַ אשר לקחו מיד הספרדים, ובמֶשך ימים לא כבירים ירשו גם את מדינת אָרעגאָן המערבית, את מדינת טעקסאס, את מעקסיקא החדשה ואת קאַליפֿאָרניא ארץ הזהב, הָפכו את עַרְבות מיסיסיפי ואת מִדְבַּר ארצותיו לארצות נוֹשָׁבוֹת מלֵאות ברכות ה‘, ויספחו עוד מחוזות וגלילות רבות אל ארצם הגדולה והרחָבה עד כי רָחב גבולה וְנָסַב מִיַם קאנאָדאַ בפאת צפונית עד מבוא ים מעקסיקאָ, ומים האטלאנטי עד ים השוקט, וכל הארצות האלה כבשו בחרבם ובקשתם או בכָרתם ברית שלום עם יושביהן אשר התחברו אליהם באַוַת נפשם. גם השכילו מאוד להביא את כל ארצותיהן במָסורת משפטים ישרים וחֻקים צדיקים המיוסדים על אדני החֵרות והדרור, ובשנת 1823 הוציאו לאור חק עולם לא יעבור אשר לא יתערבו כל מלכי איירופא בהליכות הממשלה הַמְדִינִית באמעריקא, והחק ההוא יקום ויתעודד עד היום הזה. אפס כי בכל הדברים הטובים האלה ועוד רבים כאלה, לא נִקוּ בעלי הארצות ההן גם מִמִגְרָעוֹת ושחיתות הַמִדוֹת, ולרגלי האור הַזָרוע שם התפשטו גם צללי חֹשֶׁך על דרכי הפאָליטיק ועל אָרחות חיי האדם ועלילותיו. אהבת הַבֶּצַע שָררה בלבות האזרחים לבלי־חק ולמַרבה הָעֹשֶׁר וְהַהוֹן לא אמרו הוֹן, עד כי צרה עינם בהנודדים המרודים הבאים אליהם מאיירופא לבַקש לחם, ויהיו כצנינים בצִדיהם מיראתם פן תמצא גם ידם הון וָעֹשֶׁר. גם שלחו בעולתה ידיהם לעשות עֹשֶׁר לא במשפט, ולגזול משפט עניי עָם לַמְרוֹת עיני כבוד הממשלה. קִנאה עזה הִתְגַנְבָה בנפשות יושבי הצפון על יושבי הַנֶגֶב, ומיום ליום רָבתה הקנאה ההיא וַתּוֹלד שִנאה וְתַחרות ביניהם. כי יושבי הנגב, אף כי מספרם מעט ממספר יושבי הצפון, הִתְעַלוּ עליהם בחכמת לבבם, בגבורת ידיהם, בעֹשֶר ונכסים ובכל כִּשְׁרוֹן המעשה עד כי הֵסַבּוּ אליהם את הממשלה העליונה על כל ארצות הברית ודבריהם היו נשמעים בכל הליכות הפאָליטיק ואָרחות המסחור. ויושבי הצפון חפשו עוֹלוֹת ויבקשו תנואות על יושבי הנֶגב, למצוא עונם לשנוא, וראשית חטאת אשר מצאו בהם ואשר תֵּחָשֵׁב לחטאה גם בעיני כל העמים זולתם, היתה כי הם עָבדו עבודת פרך בעבדי עולם אשר גֻנבו מבני הכושים בארץ אפריקא. כי לאנשי הנגב היתה עבֻדה רבה מאד ביערות הדבש, במִזרע הטאָבאַק, הָאֹרֶז, חִטֵי מאַייס, צמר גפן ואִינדיגאָ, וכל העבודות הכבֵדות ההן עבדו בבני הכושים מִקְנַת כספם כאשר יעבוד איש בְּשוֹרוֹ ובחמורו, ויושבי הצפון נתנו עליהם בקולם על אשר יתעמרו בבני אדם כצלמם וכדמותם להורידם לִשְׁפַל מדרֵגת הבהמה ולעבוד בהם לעולם. פּוֹטֵר הַמָדוֹן אֹדות עבדות הכושים היה בעת אשר שאלה נָפת מיסוּרִי מאת בעלי הברית לְסַפֵּחַ אותה על גְבוּל ארצותיהם, כי שרים רבים ונכבדים בסוד שָׂרֵי המדינה (קאָנגרעס) הוציאו דְבַר משפט מלפניהם לבל תסֻפח נָפַת מיסורי אל ארצות הברית עד אשר תבטיח נאמנה לבלתי עֲבוֹד בבני הכושים לעולם, ומסחור העבדות לא יֵרָאֶה ולא יִמָצֵא בכל גבולה, אך יושבי הנגב התיצבו נגד המשפט ההוא בכל עֹז, ויהי ריב וּמָדוֹן בין יושבי הצפון והנגב ימים רבים, עד כי לאחרונה נִלחצו יושבי הצפון לעשות את רְצוֹן בעלי בריתם וּלְסַפֵּחַ את מיסורי אל המדינות אשר עבדות הכושים נוהגת בתוכן, אך שָׂמוּ לְחֹק כי מהיום ההוא והלאה לא תתפשט עוד עבדות הכושים בכל המדינות אשר תִּבָּנֶינָה בימים יֻצרו ממעלה °36,’30 והלאה. ובכן נשארה עבודת הכושים במדינות הנֶגב כבראשונה, ועל מדינות הצפון היתה החובה להסגיר את העבדים הנסים אליהן ממדינת הנגב, אל אדוניהם, כי מקנת כספם הם –.

166 §

כשלשים שנה אחרי הריב ההוא, היה עוד הָעֹז והמשרה ביד בעלי מדינת הנגב, ואף כי אנשים רבים וכן שלמים הֵרִימוּ במָרום קולם נגד עבדות הכושים אשר היא מֹרַת רוח לאהבת האדם, להדת והאמונה ולדרכי משפטי המדינה (פאָליטיק), בכל זאת לא נועזו שָׂרֵי מדינות הצפון להשבית את העבדות מקרב הארצות ההן אשר יושביהן עשירים גדולים, גבורי מלחמה, חכמי לב וראשי הסוחרים גם ברית שלום ביניהם ולא נִפלגו בדעותיהם כבעלי הצפון, ועל כן הצליחו גם עשו פרי. והנה הסופרים הנאמנים אשר אין לפניהם מַשוֹא פנים, הגידו והעידו כי בדברים רבים וִתְּרוּ בעלי הנגב מזכותם לבעלי הצפון, כי לא חָפצו לָרִיב עִמָם וּלְהַתֵּר אגֻדת השלום, ורק בדבר עבדות הכושים החזיקו בכל עֹז, ולא אבו ולא שמעו לכל תוכחות מוסר ולכל אִמרי יֹשֶר אשר העתירו בעלי הצפון עליהם, יען כי בלי עבודת עבדי עולם ההם כָּעוֹף יתעופף עָשרם וכל חָסְנָם והונם, כי אנשי איירופא, אין בהם כֹּחַ לעבוד עבודת האדמה בנגב אמעריקא, ורק הכושים אשר הַסְכֵּן הסכינו בשרב ולהט חֹם השמש אשר בארצות החַמות, רק הם יצליחו אל העבודה הכבדה ההיא, אך נִרפים הם ועצֵלים ובלי הָרֵם שֵׁבט נוגש עליהם לא ירימו ידיהם ורגליהם לעבוד עבודה, ועל כן אין דרך אחרת לפני אדוניהם כי אם לעורר שוֹט ומהלומות לְגֵוָם –. וּדְבַר כל בעלי הנגב פֶּה אחד כי כל עוד אשר אין לאל ידם להפוך את מֶזֶג ארצות הנֶגב עד כי יוכלו האנשים הַלְבָנִים נְשוֹא שם את משא עבודת האדמה ויתר עבודות בַּיִת ושדה, וכל עוד אשר לא תִמָצֵא תחבולה נכונה להסיר מבני הכושים את עצלותם ואת אהבת הגנֵבה ויתר המדות הרעות אשר להם, יש להם המשפט לעבוד בעבדיהם הכושים כל מלאכת השדה ועבודת האדמה ולפקוד בשבט פשעי עצלותם ורפיון ידיהם וּמִשְׁלוֹחַ ידם בגנֵבה וְעֹשֶק וְנָלוֹז. אולם דְבַר שפתימו לא מצאו מסִלות בלבות יושבי הצפון, כי על אהבת בצע ושנאת צדק אדני עצֻמותיהם הָטְבָּעוּ, וכל ישר הולך וחובב אדם, רָעַם פנים על האנשים הקשים ההם הכּוֹסִים בגד יושר על חמס ידיהם. ומיום ליום פָּרצה תלונה עזה בכל ארצות הצפון על בעלי הדרום המתעמרים בבני אדם כמוהם להשפילם עד שְׁפַל מדרגת בַהֲמוֹת שָׂדַי וחיתו יער. על רבבות אלפי המתלוננים ההם, נוספו עוד המונים המונים מבני איירופא הנוהרים יום יום לארץ החדָשה. כי אף אם שונים שונים ילדי איירופא ההם בדֵעותיהם ובמחשבותיהם, בהליכות הדת ובדרכי החיים ובמשפטי המדינה, אך בִּדְבַר עבדות הכושים דעה אחת ומשפט אחד לְכֻלָהַם: לְתָעֵב את המעשה הרע ההוא וללחום מלחמות הדרור לטובת העבדים המרודים אשר גֻנבו מארץ מולדם ביד רוכלים נפש אדם ונִמכרו ממכרת עבדי עולם לאדונים קשים אבירי לב וכִבדי רוח הרודים בהם בפרך ובאכזריות נוראות מאד. בני איירופא ההם הִסכינו כבר בהיותם עוד על אדמתם לשמוע אָלוֹת וקללות נמרצות על אדוני העבדים הכושים אשר באמעריקא, הסכינו כבר לקרות בספרי החכמים אשר רוח אהבת אדם מרחפת על פניהם וכל ישעם וכל חפצם לבער אחרי העבדות תחת כל השמים, הסכינו כבר בְּקֹשְׁטְ דְבַר אמת אשר תביע הדת, הפילוסופיא וההשכלה הָאֲמִתִּית „כי אָב אחד לכל בני האדם וּמִצוּר אחד חֻצבוּ כל העמים והלשונות השונים במראה פניהם ועוֹר בשָרם ודרכי חייהם, והמתעמר באחד מבני העמים ההם לעבוד בו לעולם עבודת עבד, חוטא הוא אל הדת והאמונה, אל הדעת ואל התבונה ואל כל משפטי הצדק והיושר. ובני איירופא ההם ברבבותיהם נִלוו אל רבבות אלפי בעלי הצפון, והקשר היה אמיץ ביניהם להכביד אכפם במוראים גדולים על יושבי ארצות הנגב לְשַׁלַח את עבדיהם הכושים לחפשי ולהשבית את העבדות כל ימי עולם. כל מַטיפי העם הִרעימו במַקהלות ויריעו על בעלי הדרום כעל גונבי נפשות אדם ורודים בהם בפרך, כל מוציאי מכתבי עתים לאור הִכבירו דברים נמרצים וימטירו אש וגפרית על האנשים הקשים ההם, גם כל השרים והיועצים, כל האפרתים והאצילים, כל חכמי לב וְנֹאֲמֵי נְאֻם קראו בגרון בלי חשך להגיד להאדונים הזידונים ההם את פשעם ולגלות את כל השערוריות וכל האכזריות אשר הם עושים לעבדיהם המרודים. אפס כי כאשר הוסיפו בעלי הצפון להתמרמר על בעלי הנגב ולחתות גחלי רתמים על ראשיהם על דְבַר עבדי הכושים, כן הוסיפו בעלי הנגב להקשות את ערפם ולתת להם כתף סוררת. ובשנת 1854 כאשר הֵפֵרוּ בעלי הנגב את החֹק אשר נִתַּן בשנת 1820 לבל יוסיפו עוד לְסַפֵּחַ אליהם נפות או כנסיות המחזיקות בעבדות העבדים הכושים, התלקחה מלחמה כבֵדה בגלילות אחדות בין אדוני העבדים ובין האנשים הישרים אשר כל ישעם וכל חפצם להשבית את העבדות הזעומה מן הארץ. אחרי קְרָבות רבות וְשֶׁפךְ דמי אדם רב, רמה יד האנשים הישרים, ויכבידו את אכפם על בעלי הנגב לבל יוסיפו עוד להתעמר בעבדי הכושים וּלְסַפֵּחַ אליהם נפות אשר לא נערו כפיהן מהחטאה הגדולה הזאת. אך בעלי הנגב לא טמנו ידם בצלחת ולא נחו ולא שקטו עד עשותם ועד הקימם את מזמות לבבם לְסַכֵּל את עצת אויביהם ובעזרת האנשים הריקים והפוחזים הנסחפים אליהם יום יום למאות ולאלפים, הצליחו להתגבר על אנשי מלחמתם ויגירום על ידי חרב ויעשו בהם נקמות נוראות מאד, ומאז והלאה היתה ידם על העליונה, ויותר עוד מעת אשר היה האיש בּוּכֿאַנאַ לנשיא ולנָגיד ומצַוה בארצות הברית (בשנת 1856) כי הוא היה מבעלי בריתם ויהי זרועם ומעוזם להפיק את זממם. לשוא התאזר השר המשכיל יאָהן בראָוון עֹז ותעצומות ללחום את מלחמות העבדות, לשוא אבד את כל הונו ורכושו גם את שני בניו במלחמות ההן, כי ידיו לא עשו תושיה וילך מדחי אל דחי, ובשנת 1859 הורידו אותו אנשי מלחמתו בדם שאולה. כי הוא באוָתו לנקום נקם מאת אנשי חֶרמו יושבי מיסורי, התנפל עליהם עם גדוד אנשים מרי נפש ויעש בהם נקמות בחרב ובאש ודם, ובמקומות רבים הִשִיא את העבדים הכושים להתפרץ מפני אדוניהם. אך עד מהרה נפל בידי אויביו ומבקשי נפשו ויכינו לו מַטְבֵּחַ לעיני השמש ויורידו את שֵׂיבָתוֹ בדם שאולה.

167 §

לתקופת שלש שנים בהגיע הַתֹּר לבחור נָשִׂיא חָדש בארצות הברית, קם רֶגֶש גדול בארץ, כי בעלי הצפון התאמצו בכל מאמצי כֹחַ כי הנשיא יבֻחר מקרב בני עדתם לעזור להם לבער את העבדות כָּלִיל, ובעלי הנגב חָתרו בכל עֹז כי הנשיא ההוא יהי מבעלי בריתם ויהי זרועם לבל יעוזו עוד אויביהם לנגוע במשפט העבדות אשר ממנה תוצאות הונם ורכושם. אך מאת ה' היתה זאת כי גברו בעלי הצפון ועל פי רוב דעות הוּרַם וְהוּנַף אברהם לינקאָלן לָשֶׁבֶת על כסא הנשיאות בארצות הברית, והוא בחכמתו וגבורתו וצדקתו הֶעביר רוח חדשה על הארץ וַיָשֹׁכּוּ המים הזידונים, ועבדות הכושים כָליל חָלָפָה. והנה יען כי אחד היה אברהם לינקאָלן אשר השליך נפשו מנגד על דְבַר אמת ואהבת צדק ויהי כמופת לרבים, על כן נספר בזה בדברים קצרים את תולדות ימי חייו והעתים אשר עברו עליו. אברהם לינקאָלן נולד בשנת 1809 בעיר קענטוקי, ובהיותו בן שבע שנים מת עליו אביו אשר היה עובד אדמה והניח אחריו בנים ובנות אך לא הון ורכוש. אז עזב לינקאָלן את עיר מולדתו אשר נִשבר לו שם כל מטה לחם, וילך עם אחיו ובית אביו לעיר אינדיאַנאַ, שם למד ראשית למודי הילדים אשר כגילו, וימצא לחם חֻקוֹ בהיותו רועה עדרים. אחרי כן מצא מלאכת עבודה בבית מלאכת מְכוֹנוֹת (מאַשינענפֿאַבריק), ואחרי ימים רבים למד ידיו לעבודת אניות קיטור ומסלות ברזל. בשנת 1830 נסע למחוז אִילינאָאַ, שם הביא לחמו בלחץ ובעמל רב, ושם שקד על דלתות המדעים אשר לא יכול ללמוד אותם בימי נעוריו. אחרי כן הובא אל אחד מבתי המסחור ויעש שם מלאכתו באמונה. אך לא ארכו לו הימים ויתחבר אל גדוד חֵיל נְדָבוֹת אשר התנדבו לשמור את גבול ארצם משבטי ההודים הפראים המתנפלים שם כפעם בפעם לשלול שלל וְלָבֹז בז, והאיש לינקאָלן התנוסס על כל חבֵריו ברוח עצה וגבורה למלחמה, ועל כן שָׂמוּ אותו עליהם לראש אשר יצא ואשר יבוא לפניהם. ומהעת ההיא והלאה הֵחל רוח בינה יְתֵרָה לפעמו עד כי נֶהפך לאיש אחר כְּתֹר אדם המעלה, ויתחקה על שרשי החֻקים והמשפטים המתהלכים בארצות הברית, וַיֵצא לו שֵׁם כשם אחד הגדולים יודעי דָת ודין ומשפטי המדינות, ובגלל הדבר הזה הושיבוהו בני מדינתו בסוד המחוקקים והשופטים. בשנת 1846 בחרו בו בני מדינתו להיות ממלא מקומם במושב שרי הממשלה. ומאז והלאה מָשַׁךְ אחריו את לבות כל יושבי אמעריקא הצפונית בידעם כי איש מופת הוא ולוחם את מלחמת הדרור באמת ובלב שלם. ובשנת 1860 נבחר על פי רוב דעות להיות נְשִׂיא הרעפובליק בכל ארצות הברית, ועל ידו נולדה תקופה חדשה בתולדות ימי אמעריקא הצפונית. והנה על פי הריבות והמדנים והקרבות והמלחמות המתחוללות בארצות הברית מימים רבים, נועצו בעלי הנֶגב לב יחד לְהִפָּלֵג מבעלי הצפון להיות לכנסיה מיוחדת אשר נְשִׂיאָה מקרבה יֵצא ושריה ושופטיה ממנה יהיו, וְדָבָר לא יהי לה עוד עִם הצפון בכל הליכות המדינה ומשפטי הממשלה. כי לפי דִברת בעלי הנגב יש להם צדקה לעשות כדבר הזה, יען כי רק אם בעלי ברית אמעריקא הצפונית ישימו עינם ולבם להיטיב ולהצמיח ישועה לכל מדינה ומדינה ולכל כנסיה וְעֵדָה, רק אז לא תוכל כל מדינה או כנסיה וְעֵדָה לְהִבָּדֵל מהם, אך אחרי אשר בעלי הברית עושקים משפט מדינות הנגב וגוזלים את חֵרותם לעשות במקנת כספם כטוב בעיניהם לְרַוְחָתָם להצלחתם, יש לאֵל יד בעלי הנגב לְהִפָּרֵד מהם ולהקים עליהם נשיאים ופקידים מקרב עדתם. אולם בעלי הצפון השליכו את דבריהם ארצה ויחליטו כי כל מדינות ארצות הברית נתונות נתונות הן תחת מִשְׁטָּר אחד וחֻקה אחת, וכל עיר ומדינה או כנסיה אשר תאבה לְהִפָּלֵג מהברית הכללית ההיא, משפט עיר נִדחת לה ומדינה מורדת וכנסיה פושעת היא, אשר נכונות לה שפטים רעים בתוכחות קְרָב ולָחֶם עד אשר תשוב ותתאחד אל הברית הכללית כבראשונה –.

168 §

אך בעלי הנגב לא חַתּוּ ולא פָחדו מפני המשפט החרוץ מבעלי הצפון, ועוד בעשרים לחֹדש דעצעמבער 1860 הוציאו יושבי קאַראָלינאַ הדרומית קול בקהל עָם גם במכתבי עתים כי הם נפלגים מהיום ההוא והלאה מבעלי הצפון להיות מדינה מיוחדה בכל משפטי הממשלה, ועד מהרה עשו כן גם מדינות געאָרגיאַ, פֿלאָרידאַ, אַלאַבּאַמַא וּמִיסִיסִיפִי, ובשמֹנה עשר לחֹדש פֿעברואר 1861 התחברו יחד לבעלי ברית אחת וישימו עליהם את סגַן המלחמה יעפֿעראָן דאַפֿיס לְנָשִׂיא ולנגיד ומצוה. והנה אף כי בעלי הצפון היו כבירים ואדירים וחמושים ביתר עָז מבעלי הדרום, כי מספר בעלי הצפון היה אז שמֹנה עשרה מילליאָן, ומספר בעלי הנגב לא היה רק כחמש מיליאן, לבעלי הצפון היה עוד בראשית ימי המלחמה אנשי חַיִל יותר מחצי מילליאָן וְרֻבָּם אנשי נְדָבוֹת (פֿרייווילליגע), וחיל בעלי הדרום לא היו אז אף חֵלק רביעי מהם ורֻבם עבדים כושים, בכל זאת לא נחפזו בעלי הצפון לשלוף חרבם מתערה ולהקדיש על בעלי הנגב מלחמת תנופה עד אשר פרצו בעלי הנגב חֹק, הֵפרוּ ברית ביד רמה וּבִזְדוֹן לב וילכדו את מבצר סוּמטער אשר צִבאות ארצות הברית צובאים שם (י"ד אפריל 1861), ואז הֵחֵלָה המלחמה הגדולה והנוראה אשר לא נהיתה כמוה מיום הִוָסֵד ארץ אמעריקא ואשר שָׂמָה שַׁמוֹת משוממות ושערוריות אכזריות בתוכה. ויעפֿעראָן דאַפֿיס נְשִׂיא ארצות הנגב הֶעביר קול בכל מקומות ממשלתו וַיְצַו במפגיע כי כל בני הנעורים גם כל איש אשר כֹּחַ בו לשאת חרב יֵחָלצו חושים ויהיו לאגֻדה אחת לצאת לקראת נשק ולהקדיש מלחמת נקם על ארצות הצפון, וכל איש אשר יַמרה את פיהו אחת דתו להמית. ובכן התיצבו כל אזרחי ארץ אמעריקא על שדה קטל להטיל איש את אחיו בחרב, ותחת אשר עד הימים ההם היה כל ישעם וכל חפצם להגדיל כל מלאכת עבודה, להאדיר את המסחור, להרים קרן עבודת האדמה וכל חרֹשת המעשה בכבוד ולהפרות שלום רָב וְאֹשֶׁר וְעֹשר בארץ מולדתם, התהפכו פתאֹם לאויבים ומתנקמים, לעוכרים ומחריבים את ארצם ולשופכים נהרי נחלי דמי אחיהם בעריצות נערצות ובאכזריות נוראות אשר כל השומע יִשֹׁם ויתפלץ וְיֵעָוֶה משמוע. והנה בראשית המלחמה האמינו בעלי הצפון כי בהיות אנשי חילם רבים ועצומים מחיל בעלי הנגב יצלח להם לרד לפניהם את אויביהם על נקלה ולהכניעם תחת ידיהם בימים מעטים, אך לא כאשר האמינו כן היתה. כי לעומת היתרון אשר להם במספר אנשי החיל, היו לבעלי הנגב יתר שאת ברוח עצה וגבורה למלחמה, כי הם היו גבורי צַיִד וַיְלָמְדוּ את ידיהם לקלוע חִצֵי כלי נשקם אל השערה מבלי החטיא, גם הַסְכֵּן הסכינו להשליך נפשם מנגד בין מעונות חיתו יער ובני שחץ, ונקל היה להם להתיצב בעבי גבי מגנם ולהט חרבם ורוח גבורתם גם על מרומי שדה מלחמה, ובהיות עוד כל עבודת בתיהם ושדמותיהם על עבדיהם הכושים, היתה לאל ידם לעזב את ביתם ולנטוש את נחלתם ולצאת לקראת נשק על אויביהם מבלי אשר יבֻלע להון ביתם וְלַעֲבֻדָתָם הָרַבָּה. ואף גם זאת כי פקידי חיליהם ושרי צבאותיהם היו מלֻמדי מלחמה יתר הרבה מאד מהפקידים ושרי החיל אשר לבעלי הצפון, והעולה על כֻּלם כי הם התלכדו ויהיו כאיש אחד חבֵרים לכונן את כל דרכיהם ועלילותיהם אך למטרה אחת: להרבות הונם ולהָניב חילם על ידי עבדיהם הכושים וללחום בכל עֹז ותעצומות עִם כל גוי וממלכה אשר יתיצבו נגדם להשבית את משפט העבדות בארצם. ובגלל היתרונות האלה קִווּ בעלי הנגב להתגבר על בעלי הצפון ביום קְרָב ומלחמה. והנה המלחמה הזאת היתה מֹרַת רוח לממלכות איירופא גבירות הים, יען כי לרגלה שָׁבַת המסחור העצום אשר יסחרו יושביהן לארצות נגב אמעריקא, ובכל אות נפשן שָאפוּ לָשׂוּם קֵץ אל המלחמה ולהשיב את השלום אל כַּנוֹ כבראשונה, ועל כן חתרה כל אחת מהפלגות הלוחמות למשוך אחריה את לבות מלכי איירופא ההם לעזור לה לְרַד את אוֹיַבְתָּה לפניה. אולם בכל העמל אשר עמלו בעלי הצפון להוכיח את צדקתם לעיני מלכי צרפת ואנגליה ולהציג את בעלי הנגב בְּתֹר מתפרצים ומורדים, לא עלתה בידם להטות את לבבם אליהם, כי הם נָטוּ אחרי בעלי הנגב באָמרם כי יש להם צדקה לְהִפָּרֵד מעל אנשי ריבם להיות כנסיה חדשה על פי דרכם וְאַוָתָם. על הדבר הזה נִחֲרָה ממשלת וואַשינגטאָן והנשיא לינקאָלן בראשה, ולא שָׁעוּ אל אפני השלום אשר שָׂמוּ המלכים ההם לפניהם, ואחרי ימים מעטים פרצה מריבה בין הממשלה ההיא ובין ממלכת אנגליה עד כי יראו כל יושבי איירופא פן תפרוץ מלחמת דמים לרגלי המריבה ההיא. כי בעלי הצפון סָגרו לפני בעלי הנגב את מבואות הים, גם רדפו אחרי אניותיהם העוברות אָרחות ימים ויקחו אותן בשביה. ויהי היום ושני צירים מבעלי הנגב הבקיעו בין אניות איבה ההן, ויצליחו להגיע אל אניה אנגלית ויבואו בה, ומגמת פניהם היתה לבוא אל היכלי מלכי איירופא בְּמַלְאֲכוּת בעלי הנגב להטות את לבבם לעזור להם ולהיות זְרוֹעָם לְשַׁבֵּר את זרועות בעלי הצפון אנשי חֶרמם. אך ממשלת הצפון ידעה את מגמת פני הַצִירִים ההם וַתְּמַהֵר ותשלח אניות מלחמה לרדוף אחריהם ולקחת אותם בשביה. לשוא נתן רב החובל מאנית אנגליה בקולו על הרודפים ההם אשר צִווּ עליו במַפגיע לעצור את מרוצת אניתו אשר לא כדת, לשוא התיצב לפניהם ולא אבה להסגיר בידם את הצירים אשר באו לחסות בצֵל ממלכת אנגליה, כי הרודפים לא פָנוּ אל כל דבריו ויעצרו את האניה ויבואו בתוכה בכלי נשקם ויקחו בחזקת היד את הצירים ההם בְתֹר שבויי חרב ויביאו אותם לנעוויאָרק. ויהי בְהִשָׁמע הדבר באנגליה וַתֵּהוֹם הארץ וקם שָאוֹן ורגש בכל יושביה, וַיִמָלְאוּ חֵמה על בעלי הצפון אשר באו כשודדי ים אל אחת האניות אשר נֵס ממלכת אנגליה נוסס עליה ויגזלו את האנשים אשר באו לחסות בצל הממלכה האנגלית. ובהיותם מלאים זעם על בעלי הצפון גם על אשר השביתו מפניהם את סחר ארצות הנגב באמעריקא אשר ממנו תוצאות הונם ועשרם, גזרו אֹמֶר לעשות בהם שפטים בחרב ובמלחמה. גם הממשלה הרוממה התקצפה על המעשה הרע הזה אשר עשו בעלי הצפון וַתְּצַו עליהם לְמַהֵר ולשַלח את השבוים ההם חפשים, ואם יַמְרוּ את פיה, תקדיש עליהם מלחמה. אז נִבהלו כל יושבי איירופא ויגורו מפני המלחמה החדשה ההיא אשר יש בכֹחה להעיר סערת מלחמה גם בכל קַצְוֵי איירופא. והנה נִמהרי הלב וחפֵצי קְרָבוֹת אשר באמעריקא הצפונית הֶחליטו פה אחד להשליך את דברי ממשלת אנגליה ארצה ולבלתי שַלח את השבוים לחפשי, גם לצאת בחרב לקראת האנגלים. אך הנשיא לינקאָלן וכל חכמי יועציו הרואים את הנולד ושוקלים כל מעשיהם בפלס התבונה, לא הִטוּ אזנם אל הפוחזים והנמהרים ההם ולא אבו להתגרות ברעה ולעורר עליהם סערת מלחמה חדשה. הן תוחלתם לְנַצֵחַ את בעלי הנגב בתנופת יד אחת, נִכזבה, כי עד הימים ההם הלכו בעלי הנגב מחיל אל חיל וַיִגְבְּרוּ מהם בכל מלחמת היבשה, ועתה אם יעלו עליהם גם את חמת האנגלים ונוספו גם הם על שונאיהם ויהיו לחיל עצום ורב מאד, מי יודע אם יוכלו לעמוד לפניהם ואם לא יכבשום לָסוּר אל משמעתם ויד בעלי הנגב תהי רוממה? על כן הודיעו בספר גלוי לממשלת אנגליה כי נכונים הם להקים את דבריה ולשלח את השבוים לחפשי, ובזה שככה חמת אנגליה וַתֵּעָצֵר המלחמה אשר הִתְעַתְּדָה להתפרץ בשצף על בעלי הצפון.

169 §

בין כֹּה וָכֹה התגעשה מלחמת האזרחים בכל ארצות הברית, וחללי רֶצַח היו כְדֹמֶן על פני האדמה, ואין קֵצה לכל האכזריות והשערוריות אשר נעשו בימי רעה ההם. ואנחנו אשר אין מגמת פנינו בזה לְסַפֵּר את הליכות המלחמה ועלילות הלוחמים, נִצְחוֹנָם או כִשְׁלוֹנָם, נודיע רק בדברים קצרים כי איומה ונוראה מאד היתה המלחמה ההיא, מלחמת אַחִים נִפְשָׁעִים, הארץ רָעשה ותחיל גם הים הִרְעִים מרעש כלי התותח ותרועת המלחמה, ונהרי נחלי דמים נָהרו בלי הפוגה. בכל המקומות אשר עברו בעלי הנגב, השאירו אחריהם שַׁמוֹת וְחָרְבָּה, ערים וכפרים שרופים, שדות וכרמים שוממים, הריסות ומהפכות זרים אכזרים אשר לא עשו כן גם העמים העריצים בדורות עולמים. השבוים אשר נפלו בידיהם, נִרצחו בעריצות נוראות, גם על בנים לא חסה עינם, גם זקנים ומלאי ימים לא חננו וַיְרַצְחוּם בחמת חיתו טרף. אפס כי לאחרונה עשו כן גם בעלי הצפון לאנשי מלחמתם להשיב להם גמולם, ויעשו גם הם שַׁמוֹת והריסות בעלי בעלי הנגב, שרפו כל הבתים, הֶחריבו היכלי עֹנֶג גם סֻכּות נוצרים ואהלי רֹעִים, וַתִּמָלֵא הארץ חמס וָשֹׁד, הֶרג, רֶצַח ואבדן. כן חלפה הלכה לה שנת 1861 מבלי אשר הוכיחה החרב יד מי משתי פלגות הלוחמים רוממה, כי הנצחון פסח על שתי הסעיפים, פעם הוליך את זרוע עֻזוֹ לימין בעלי הצפון ופעם לימין בעלי הנגב. גם בשנה השניה (שנת1862) התנודד הנצחון ולא הוכיח ימין מי נֶאדרת בכח לרעוץ אוֹיבָה. ואף כי בראשית השנה ההיא התאזרו בעלי הצפון עז ותעצומות ויעלו על נעוו־אָרלענאַנס, עיר ואֵם המסחור בארצות הנגב, וילכדו אותה בסערת מלחמה, ואחרי כן לכדו להם עוד ערים ונפות מארצות אויביהם, אך עד מהרה נהפך עליהם האופן, כי בעלי הנגב התאוששו והחליפו כֹח וַיְגַבְּרוּ חיָלים וישובו לאיתנם עד כי לא היה לבעלי הצפון כל יתרון עליהם. מחֹדש מאַיי עד חֹדש יולי התגעשו מלחמות איומות על יד ריכֿמאָנד, עיר הבירה בנפת ווירגיניה, חללים רבים ועצומים עד אין מספר נפלו בשתי פלגות הלוחמים, ודמיהם נָהרו כנהרים וַיַמְסוּ הרים. ולאחרונה התלקחה שם מלחמת רֶצַח מאין כמוה אשר התעודדה שבעה ימים רצופים (מכ"ו יוני עד ג' יולי) ואשר הִפִּילה מְחִתַּת מוֶת על בעלי הצפון עד כי נלחצו לעלות מהמלחמה ולהסוג אחור בלב אָנוש ומַכּוֹת חדרי בטן. אז חלף רוח בעלי הנגב וילבשו גאות כגבורים משכילים, וברוב גאונם ועֻזם הרהיבו בנפשם תוחלת ותקוה לרַד לפניהם את בעלי הצפון, וימהרו ויתנפלו בחרבם הקשה לארצות הצפון, וינופפו ידם על וואַשינגטאָן הבירה מקום משכן הנשיא ושרי הממשלה, וישטפו שטוף ועבור עד מאַרילאַנד. אפס כי עד מהרה הָראו לדעת לבל יתהלל חוגר כִּמְפַתֵחַ ונמהרי לב יפלו ברעה, כי שר צבא הצפון דאה כנשר ויט ידו החזקה עליהם וַיַכֵּם מכה נוראה וילחצם לנוס מנוסת חרב (בט"ז סעפטעמבער). כל יודעי מלחמה ידעו מראש כי גם בשנה הזאת לא תגבר מפלגה אחת על רעותה כבשנה העוברת, ורק לריק ישפכו דמי אחים ויגדעו איש את זרועות אחיהו גם ישיתו ארצות חמדה לְשַׁמָה.

170 §

כאשר לחמו הצפון והנגב מלחמות נוראות ביבשה, כן לחמו גם בַּיָם במקומות רבים ושונים, והמלחמות ההן היו איומות ונוראות אשר לא נהיו כמוהן מיום הִוָסֵד אמעריקא עד הימים ההם, ציים אדירים בציים אדירים התנגשו ויטילו מות ושחת איש על רעהו מאין הפוגות, אניות רבות משתי פלגות הלוחמים התפוצצו או היו לשרֵפה מאכולת אש, ואניות רבות צללו כעופרת בלב ים, ואין מספר לכל הנופלים במלחמה בעת שלטון הָרֶצַח כהעת ההיא. ובתשיעי לחֹדש מאֶרץ (1862) התקוממה מלחמה עזה ונוראה מאד במבוא הים אשר על יד נאָרפֿאָלק, מלחמה אשר כמוה לא ראה עוד הים, מלחמה אשר מעזוז נוראותיה נִבהלו כל העמים העוברים אָרחות ימים, רעשו שמים ויהומו תהומות, אך משתי פלגות הלוחמים לא גָברה האחת על רעותה, כי שתיהן היו נֶאדרות בכֹח ונֶאזרות בגבורות רעם, שתיהן הֶערו לַמָוֶת נפשן, ושתיהן עשו גבורות נפלאות ביום קְרָב ולא נָצחה אשה את אחותה –. בעלי הצָפון בראותם כי ידיהם לא תעשינה תושיה בכל המלחמות אשר לחמו בים וביבשה, חשבו למשפט כי שר צבאם מאַקלעלאַנס לא יצלח להיות נְגִיד חַיל במלחמה, על כן לקחו את המשרה הרוממה ההיא מידו ויתנו אותה אל הגענעראַל בוּרנזידע. ושר צבא החָדש הזה חָגַר בְּעֹז מתניו וישם נפשו בכפו לגרש את האויב ממקום תחנותו ולקחת ממנו עֶמדתו. אך גם הוא לא הִצליח דרכיו ולא יכל עֲמוֹד לפני גבורת בעלי הנגב, כי בשלשה עשר לחֹדש דעצעמבער, בהתלקח מלחמת רֶצַח אצל מצודת פֿרעדעריק, נִגַף לפני אנשי מלחמתו במערכה בשדה, וַיִלָחֵץ להסוג עם אנשי חילו אחור בבושת פנים ובנפש נואשת. בשנת 1863 התחדשה המלחמה במקום ההוא והתעודדה מיום השני עד יום הששי לחֹדש מאיי, וגם אז היתה מגפה גדולה בצִבאות בעלי הצפון, וגם הגענעראל יאַקזאָן נפל חלל במלחמה ההיא. אחרי ימים לא כבירים פָּרצו צִבאות בעלי הנגב תחת פקודת הגענעראל לעע במדינת פּעננזילפֿאַניען ומאַרילאַנד, ועיר וואַשינגטאָן חָרדה שנית מפני תנופת חרבם הקשה, אך אחרי מלחמת שלשת ימים על יד געטטיסבורג (מיום הראשון עד יום השלישי לחֹדש יוני) גבר הגענעראַל מעאַדע נְגִיד חֵיל הצפון על לעע שר חֵיל הנגב וַיַפֵּל בקרב מחנהו 7450 חללים, ועשרת אלפים לקח בשביה, ויכבד עליו אכפו לעזוב את המקום ההוא ולהסוג אחור. אולם בכל זאת התחוללו עוד מלחמות עצומות בווירגיניה המערבית ימים רבים, ואין מספר להחללים אשר נפלו במלחמות ההן, ואין קֵצה ואין קֶצֶב לכל התלאות והרעות הרבות והנוראות אשר השתרגו עלו על יושבי ארצות הצפון והנגב לרגלי המלחמות האיומות והזעומות ההן, גם ניניהם ונכדיהם לא יוכלו לִמְחוֹת מלוח זִכְרוֹנָם את המלחמות אשר התגעשו אצל ערי ריכֿמאָנד, פֿרעדריקסבורג ופעטערסבורג, על נהרות ראַפּאַהאַנאָק וראַפידאַן ועל נהר סענאַדאַ. כי בכל המקומות ההם נפלו רבבות אלפי חללים, וגבורים אדירים מכל העמים והלשונות ירדו שם מחֻללי חרב אל ארץ תחתית, גם יצאו משם תלאות עצומות עד אין חקר לארצות הצפון והדרום יחד. כי יושבי ארצות הצפון הֵריקו את צרורות כספיהם ואת כל הונם ורכושם אל החפצים הדרושים להמלחמות הארוכות והכבדות ההן, גם העמיסו עוד עליהם חובות רבות אין מספר לכלכל את אנשי חילם אשר מספרם יותר משלש מאות אלף איש. ואף גם זאת כי המסחור וכל מלאכת עבודה וחרֹשת המעשה ספו תמו מן הארץ בימי רעה ההם; המסים רבו מיום ליום; מטבעות הכסף והזהב פַּסוּ, וּמְחִיר השטרות ירד מאד; היוקר עלה מעלה מעלה; השדות שֻׁדָדוּ, אוצרות הַבָּר נָשַׁמוּ, הַמַמְגֻרוֹת נֶהרסו, גם עדרי הבקר והצאן נֶאְשָׁמוּ. ובארצות הנגב רָבתה הרעה עוד יתר הרבה מאד, כי מעת אשר סגרו עליהם בעלי הצפון את מבואות הים, חדל המסחור בתוכן עד כי כל הסוחרים רָשׁוּ וְדַלוּ מאד, נוטעי צמר גפן אָבדו הוֹנָם וירדו פלאים, עובדי האדמה יצאו בצבאות אנשי המלחמה והשדות לא נֶעבדו ולא נִזרעו, אוצר המדינה דָלַל וְהוֹרַק מאד, מְחִיר כל אֹכֶל נפש עלה יום יום, והרעב שלח את חציו הרעים ויפיצם. כל בני הנעורים, גם כל גבורי כֹחַ עד בני ארבעים שנה נִלחצו להתיצב על שדה מלחמה ועוד לא היו דים די המספר הרב והעצום הדָרוש להמלחמה ההיא עד כי אמרו לקחת גם את עבדיהם הכושים לעבודת הצָבא. רָעוֹת בעלי הנגב והוָתָם הלכו הלוך וגדול מיום ליום, ומה גם מיום אשר לכד הגענעראל גראַנט את מבצר ביקסבורג (בארבעה לחֹדש יולי 1863) ויקח שלשים אלף איש שבויי חרב וישלול שתי מאות כלי תותח גדולים ויתר כלי מלחמה במספר רב גם אוצרות בר וכסף וזהב הרבה מאד. ומעת ההיא והלאה הצליחו בעלי הצפון להקיף את ראשי ערי הנגב בצבאות גבוריהם ובכלי תותחיהם, וילכו מחיל אל חיל, וילכדו ערי מבצר וגלילות ונפות רבות בארץ אויביהם. אולם בכל זאת לא אמרו בעלי הנגב נואש ויתאוששו וַיְגַבְּרוּ חילים וילחמו בגבורה נפלאה ובחרף נפש כגבורים משכילים. ועל כן צָרוּ צִבאות הצפון ימים רבים על עיר הבצורה קאַרלעסטאָן אשר בקאַראָלינע הדרומית ולא יכלו להוריד ממנה עֻזָה, כי באָרעגאַרד שר צבא חֵיל הנגב עם אנשי חילו לחמו כאריות ולא נתנו את בעלי הצפון להרע ולהשחית את העיר מפאת היבשה ומפאת הים. גם עוד במקומות רבים אחרים התיצבו בעלי הנגב בעבי גבי מגנם וברעם גבורתם לפני אויביהם ולא נתנום לקחת להם את עטרת הנצחון.

171 §

במהומות ומבוסות ומלחמות נוראות כאלה חָלפה הָלכה גם שנת 1863 מבלי כל תוחלת ותקוה אל השלום. ואף כי בשבעה עשר לחֹדש דעצעמבער בא ציר אמונים מאת בעלי הנגב אל הנשיא לינקאָלן ויחתור בכל עֹז להשבית את המלחמה הזעומה ולהשיב את השלום אל כַּנוֹ, בכל זאת לא יצא עוד השלום לאור, כי הנשיא לינקאָלן ענה את הַצִיר ההוא דברים נמרצים להגיד לְשָׂרֵי ממשלת הנגב „כי ממשלת הצָפון תוסיף עוד לְהִלָחֵם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ובכל השפטים הרעים אם לא יתנצלו בעלי הנגב המורדים והפושעים את כלי מלחמותיהם מעליהם וישובו לָסוּר את משמעת ממשלת הצפון כבראשונה, וכל עוד אשר אחד מהמורדים ההם יהיה חָגוּר כלי מלחמה, לא תאבה ממשלת הברית ולא תשמע לכל דְבַר שלום ולכל פֶּשֶׁר אשר ישימו לפניה בעלי הנגב או כל מלך רב ושליט ממלכי איירופא –.“ בתשובתו העזה והנמרצה הזאת האמין הנשיא לינקאָלן לָשׂוּם לְאַל את מחשבות אדירי איירופא אשר חשבו להשלים ולהפריד בין העצומים ההם על פי הַפֶּשֶׁר הזה: כי בעלי הנגב יתפרדו מבעלי הצפון ויהיו לשני רעפובליקים נפרדים כל הימים, אך בעלי הנגב יתנו ערֻבתם לבל יוסיפו עוד להַרגיז את הצָפון, גם ייטיבו את הרעה אשר עשו להם במֶשך ימי המלחמה. בעלי הצפון יָספו לעשות גדולות ונצורות במלחמה ולעלות מעלה מעלה מעת אשר הורם הגענעראל האביר גראַנט להיות שר צבא ונגיד ומצוה על כל צבאות חיל הצפון (בחֹדש מאֶרץ 1864). כי הוא בחכמתו ובגבורתו הרכיב את בעלי הצפון על במתי הנצח ויעמידם על הררי העֹז. אך בכל זאת לא נכנעו עוד בעלי הנגב ולא נואשו מתוחלת ותקוה, גם הצליחו עוד פעמים אחדות להכות את אנשי מלחמתם אחור, ולא נודע עוד אל נכון אם סוף סוף לא יתגברו הם ברוחם האמיץ ובסערת גבורתם על בעלי הצפון הרבים והעצומים מהם מאד, עד כי גם שנת 1864 לא צררה עוד את רוח השלום בכנפיה וישועות בל נעשו עוד בארץ. והנה בין כֹה וכֹה הגיע הַתֹּר לבחור נָשִׂיא חָדש בארצות הצפון, ויושבי הארצות נפלגו אז לשתי פלגות: הפלגה האחת המתאמצת להשיב את השלום אל כַּנוֹ, ולהתפשר עִם בעלי הנגב, שָׂמָה מַבַּטָהּ על השר מאַק קלעללאַן ותחתור בכל עֹז לתת בידו את משרת הנשיאות, ביָדעה נאמנה כי הוא יוציא את דבר השלום למענהו; והפלגה השניה אשר כל ישעה וכל חפצה לקרוא להעבדים הכושים דרור ולתת להם משפטי אדם, התאמצה בכל מאמצי כֹחַ לבחור שנית באברהם לינקאָלן הישר באדם אשר לא ינוח ולא ישקוט עד עשותו ועד הקימו מזמות לבבו בדבר חֵרות העבדים אם יהיה בידו הָעֹז והמשרה לעשות כדבר הגדול הזה. והפלגה השניה הזאת הצליחה כי נבחר לינקאָלן בשמנה לחֹדש נאָוועמבער 1864 בפעם השנית לְנָשִׂיא על כל ארצות הברית, וידעו כל העם כי החרב לא תשוב אל תערה עד אשר יתנו בעלי הנגב את ידם תחת ממשלת ארצות הברית ויסורו אל משמעתה כבתחלה, גם עד אשר תצא כאור צדקת המשפט הזה: כי כל בני אדם גם בני איש אחים הם וחלק כחלק להם בכל זכיות המדינה מבלי פדות בין שֹׁועַ וָדַל ובין עשיר ואביון, גם הכושים בני אדם הם ונבראו בצלם אלֹהים ככל האדם ויש גם להם צדקה לֵאוֹר באור הדרור, ומהיום והלאה אַל יָעוֹז אנוש בכל ארצות הברית לעבוד בם עבודת עבד מקנת כסף או יליד בית כאשר עשו עד הימים ההם, וכל הדברים האלה נכתבו בספר החֻקים והמשפטים לחק עולם לדורותיהם בכל ארצות ברית אמעריקא, ועל החתום באו הנשיא ושרי הממשלה וכל ראשי העם (בל"א לחֹדש יאנועאר 1865). בעת ההיא המתיקו שרי ארצות הנגב ויעפֿערסאָן דאוויס נשיאם בראשם כדת מה לעשות אם להתרפס ולהרהיב את ממשלת הצָפון לָסוּר אל משמעתה כבראשונה, או להוסיף עֲשוֹת בה מלחמה אולי יאר עוד הנצחון פניו אליהם ותעוז ידם ותרום ימינם על אויביהם. ואחרי הִתְוַכְּחָם ושקלם בפלס את דברי המימינים והמשמאילים, נמנו וגמרו על פי רוב דֵעוֹת לשוב וּלְהִלָחֵם בכל עֹז כבראשונה. והנה מהרה קל הִשְׂתָּעֲרָה המלחמה בסערת חמה ובעברת אף ונקם כבראשונה, אף גבורת בעלי הנגב כבר נָשָׁתָּה ונגידי המלחמה רבו איש את רעהו ויתפרדו בדעותיהם ובעלילותיהם. ובראותם כי צר להם מאד ואין בהם כֹּחַ לעמוד לפני אנשי מלחמתם כי עָצמו מהם מאד, קראו אל עבדיהם הכושים לצאת בצבאותיהם ולעזור להם במלחמותיהם (מאֶרץ 1865), אך גם הם ברבבותיהם לא היו להם לעזר ולהועיל להתגבר על אויביהם ביום קְרָב. והנשיא האביר לינקאָלן המתיק עצה עם שרי יועציו ועם שרי צבאיו הגבורים, וכֻלם נועצו לב יחדו למַלא את ידי השר גראַנט והשר סערידאַן לעלות עם כל צבאות גבורי הצפון בסערת מלחמה על מצודת ריכֿמאָנד־פעטערסבורג מָעוֹז הנגב ולהוריד עֹז מבטחה. אך השר הגבור לעע שר צבא הנגב התיצב לפניהם בעזוז וחיל, ויט ידו החזקה עליהם ויך בהם מַכָּה רבה. אולם חֵיל הצפון התאזרו גבורה גם הם, ואחרי הֶרֶג רב וְרֶצַח נורא, נהרי דָם ולהבות אש, התגברו על אנשי מלחמתם וילכדו את ריכֿמאָנד ויבואו בשעריה בתרועת נִצָחון (בשלישי לחֹדש אפריל). גם הנשיא לינקאָלן הופיע בכבודו אל העיר ההיא, ומהרה קל נפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו, ונֵס ממשלת הצפון התנוסס על חומות ריכֿמאָנד כבימי קדם, ובארבעה עשר לירח אפריל התנוסס הַנֵס ההוא גם על חומות מצודת סומטער אשר לפני ארבע שנים הורידו אותו בעלי הנגב. לתקופת שבועות אחדים התרפס גם הגענעראל יאָהנזאָן עִם צבאות חֵיל הנגב וַיִכָּנְעוּ תחת יד השר סערמאן נְגִיד צבא הצפון, ואחרי חֹדש ימים התפשטו גם גדודי חֵיל נגב האחרונים את כלי מלחמתם ויתנו ידם אל ממשלת הצפון (בששה ועשרים לחֹדש מאיי), ואז בא הַקֵץ להמלחמה הנוראה ההיא ובעלי הנגב שָׁבוּ לסור אל משמעת בעלי הצפון ולשמור את פקודיהם הישרים.

172 §

אך רִנְנַת בעלי הצָפון ועליצות נִצְחוֹנָם נֶהפך להם למספד ואֵבל כבד, כי אחד הקנאים עז נפש ואיש דמים יָרֹה יָרָה בִקְנֵה רֹבֶה על הנשיא הנעלה אברהם לינקאָלן בבית המשחק אשר בעיר וואשינגטאן וַיִרְצָחֵהוּ בקול קורא „הנה נַקמתי נקמת הנֶגב!“, ויברח וַיִמָלֵט. הַמְרַצֵחַ ההוא היה איש צעיר לימים ושמו יאָהן ווילקעס בּאָאָט אשר הִתְמַכֵּר לנקום נקמת בעלי הנגב מאת נְשִׂיא בעלי הצפון, ולא נח ולא שקט עד עשותו ועד הקימו את מזמתו הרעה בארבעה עשר לחֹדש אפריל שנת 1865, כי אז מצא תואנה לרצוח את נפש הנשיא הישר והצדיק. אחרי אשר התחקו השופטים על שרשי רגלי הרוצח ההוא, נגלה להם כי לא הוא לבדו רק עוד אנשים רבים מבני מרום ארצות הנגב התמכרו לעשות את המעשה הנורא ההוא, ולא על הנשיא לבדו הֵכינו כלי מָוֶת אך גם על השר אדרעוו יאָהנזאָן משנה הנשיא, על השר סעוואַרד סְגַן הנשיא בעניני חוץ, על השר סטאָנטאָן סגן המלחמה ועל השר גראַנט נְגִיד צִבאות הצפון, אולם הם נמלטו מכף המרצחים העריצים ההם ורק אברהם לינקאָלן נפל לפני בני רֶצַח ההמה לדאבון נפש כל בעלי הצפון וכל יודעי שמו וחִין ערכו. אחרי ימים לא כבירים נתפש המרצח יאָהן ווילקעס בכף וַיִשָׁפֵט במשפט מָוֶת על בָּמַת מַטְבֵּחַ, ולאחרונה נִבעו גם מַצפוני חבֵריו אנשי הדמים וישאו את עֲוֹנָם גם הם וירדו בדם שאולה (בחֹדש יולי 1865).

173 §

על פי משפט הארץ הֻקם השר אנדרעוו יאָהנזאָן משנה הנשיא לנשיא בארצות הברית תחת לינקאָלן. והנה גם הוא היה מבני דַלָת העם ורק על פי חכמתו וגבורתו הוּרַם משפל מַצָבו (כי היה חַיָט) לשֶבת על כסא הנשיאות בארץ רַבָּה כאמעריקא הצפונית. אפס כי בתכונות נפשו היה נופל מאד מלינקאָלן, כי הוא לא היה ארך אפים ומושל ברוחו כמוהו, לא שָׁקַל בפֶלס החכמה כל מעגָליו ולא תָמַךְ אֲשֻׁרָיו במסלות ישרים ואהבת אדם וְהַצְנֵעַ לֶכֶת כל הימים אשר בכל הדברים האלה התנוסס לינקאָלן ויהי לנֵס עַמוֹ וארצו. אמנם בימים הראשונים אשר ישב הנשיא החדש הזה על כסאו כונן חִצֵי מִשְׂרָתוֹ אל מַטרת הצלחת הצָפון וכל ארצות הברית. הוא הֵטִיב לראות כי לא יִכּוֹן השלום ולא יִפְרֶה יֶשַׁע בארצות ממשלתו עד אשר יְגַבֵּר חיָלים להַשאות את המרד מכל ארצות הנֶגב כָּלִיל ולבלתי הַשְׁאִיר לו שורש וענף. על כן העביר קול בכל ערי הנגב כי כל איש ואיש אשר לא יתן ידו אל ממשלת ארצות הברית וישא עוד עליו כלי מלחמה, יֵחָשֵׁב כמורד ובן פריץ ואחת דתו להמית. גם על אניות הנגב השוטטות עוד בים לשלול שלל אויביהם, צִוָה בחֶזקת היד לבל יוסיפו עוד לעשות זר מעשיהם, ואם ימָאנו ויַמרו את פיהו, יִשָׁפְטוּ במשפט שודדים ומורדים. ומהיום ההוא והלאה תַם המֶרד, אָפֵס הַמֵץ ולהט חרב נוקמת לא נראה עוד בכל רחבי ארצות הברית. העבדים הכושים אשר היו עשוקים ורצוצי משפט ונחשבו כבהמות משא וכצאן טבחה באין דָן דִינם ודורש דָמָם, יצאו מעבדות עולם לחֵרות, מִשִעבוד נצח לגאולה, מאפֵלה נִצַחת לֵאוֹר באור הדרור ולנחול נחלה בכל הליכות המדינה ומשפטי האזרחים ככל בני אמעריקא ואזרחיה בני הלבנים אשר מצאצאי איירופא מוֹצְאוֹתֵיהֶם. שארית הפליטה מִצִבְאוֹת חֵיל הנגב הורידו את כלי נשקם מעליהם ויתנו ידם אל ממשלת ארצות הברית, גם שריהם ופקידיהם בראותם כי אָזלת ידם ותם לריק כֹּחָם, התרפסו וירהבו את הממשלה ההיא, ורק מתֵי מספר מהמונם הרב נִמלטו אל מעקסיקאָ וישבו בתוכה. והאיש יעפֿערזאָן דאַוויס אשר היה נְשִׂיא ארצות הנגב במֶשך ימי המלחמה, שמע כי יאָהנזאָן הנשיא החָדש בארצות הברית מִתְנַכֵּל להמיתו בהשיאו עליו עֲוֹן אשמה כי גם ידו היתה עם שופך דם לינקאָלן, הֵחִיש מפליט לו אל אחד הַחֻפִּים אשר איננו תחת ממשלת ארצות הברית. אחרי שָׂבעוֹ נדודים וחתחתים בארצות ציה וערבה, השיגוהו רודפיו בסבכי אחד היערים, ואף כי התחפש בבגדי נשים הכירו אותו הרודפים ויחזיקו בו ויביאוהו בחזק יד אל מבצר מאָנטראָע. דעת הקהל היתה בכל ארצות הברית כי משפט מות לו, יען כי הוא היה ראש המורדים בארצות הנגב, הוא היה מְאַזֵר זיקות המלחמה והנקמה בלבות אזרחי הארצות ההן, ועוד אשָמות וחטָאים נוראים עשה באכזריות לבבו ואחת דתו לָרֶדֶת בדם שאולה. אך ראשי הממשלה בוואַשינגטאָן לא מהרו לחרוץ עליו משפט מות, כי הם לא אבו להעלות עליהם חמת אוהביו הרבים בארצות הנגב, גם הליכות הפאָליטיק לא נתנו אותם לשפוט נָשִׂיא בְעַמוֹ וגבור מלחמה כמוהו כאחד מִדַלַת העם, ואף גם זאת כי יָרְאוּ פן יקדישוהו אז בני הנגב, ואחרי מותו ביד משנאיו קדוש יאמרו לו כאחד הקדושים אשר הֶערו לַמָוֶת נפשם על קשֶׁט וָדָת או על אהבת ארץ מולדתו ובני עַמוֹ, ואז יהיה להם מזכיר עָוֹן כל הימים, ועל כי התיעצו להתראות כאוהבי אדם אשר גם דמי אנשי מלחמתם יקרים בעיניהם ולא שָׂמוּ עליו משפט מַות רק שמוהו בבית הַסֹהַר, ולאחרונה שלחו אותו לחפשי אחרי תִּתוֹ ערֻבּתו כי בכל עת אשר יועידוהו למשפט יתיצב לפניהם לשמוע משפטו ודינו, אך עד היום לא הועידו עוד אותו למשפטם –. כתֹם המלחמה פָקד הנשיא להתיר אגֻדת צִבְאוֹת חֵיל הצָפון אשר בעת ההיא היה עוד מספרם 1,080,000, והוא בערך החלק החמישי מכל יושבי ארצות הברית אשר כֹחַ להם לצאת לקראת נשק. במשך ארבע שנים אשׁר התעודדה המלחמה יצאו יותר ממספר 2,600,000 איש בצבאות ארצות הברית אשר באות נפשם התנדבו ללחום מלחמות ארץ מולדתם. בערך 330,000 איש נפלו חללים במלחמה, ומהכושים אשר בערך 186,057 איש לחמו בעד בעלי הצפון, נפלו בערך 68,178 לפי חרב על מרומי שדה קטל. הוצאות המלחמה היו רבות ועצומות מאד בארצות הברית, והחובות אשר רבצו על אוצר המדינה עלו ביום ל"א מאיי בשנת 1865 יותר משלשה עשר אלף ושבע מאות מילליאן פֿראַנקים, מספר אניות מלחמתם היה 671. לפי עֵדות סופרים נאמנים הוציאו גם בעלי הנגב להורג מספר רב ועצום מאד כבעלי הצפון, גם כסף רב הוציאו מאוצרותיהם אשר לא ידענו ספורות יען כי הם העלימו זאת מעיני כֹל.

174 §

אחרי אשר תמה המלחמה הארוכה והנוראה ההיא ובעלי הצפון יצאו ממנה בעטרת תפארת הנצח כגבורים משכילים, הֵחלה עוד עבודה כבֵדה ממנה בארצות הברית, הלא היא לכונן את משטרי המדינה והליכותיה על משפטי החרות והדרור לבל יהי נִכַּר שׁוֹעַ לפני דָל וגדול לפני קטן, ועבד כושי יהי חפשי כאדוניו ויעמוד לפני גדולים לחַוֹת דֵעוֹ בסוד שרי המועצה גם להתעלות על גֶרם מַעלת הפקודת וְהַמִשְׂרוֹת אם אך יתרון הַכְשֵׁר דעת לו ופי שנים ברוח עֵצה וברוח גבורה. אך אזרחי ארצות הברית הוכיחו לעיני כל כי ישרי לב המה, אוהבי צדק ומשפט, וּכְבוֹד כל האדם יקר מאד בעיניהם עד כי הצליחה הממשלה להוציא את הדברים הכבדים ההם על נקלה לאור. הם הם לא שָאפו רוח נקם לְהִנָקֵם מבעלי הנגב על העריצות והאכזריות ועלילות הָרֶצַח אשר עוללו לשבויי בעלי הצפון כעריצים אכזרים ורוצחים נמרצים. ורק על בן הפריץ מירץ אשר עמד בראשם וַיַנְחֵם בעצתו, רק עליו חרצו משפט מות. רבבות אנשי המלחמה התפשטו בשובה ורצון את כלי מלחמותיהם ובצע כסף לא דרשו בעד עבודת ארבע שני המלחמה, וישובו איש איש למלאכתו ולמשלח ידו כבראשונה. את מספר אניות המלחמה המעיטו וימכרו אותן למלכי איירופא, ואת הכושים אשר בכל רחבי ארצות הברית הוציאו לחֵרות עולם ויתנו להם חֻקה אחת ומשפטים אחדים עם כל האזרחים, והנשיא יאָהנזאָן אשר רוח אחרת היתה אתו בדבר זכיות הכושים, נפל מאד בעיני כל בעלי הצפון, ודבריו לא היו נשמעים עוד כדברי שלטון בכל עת אשר הלך מנגד לדֵעוֹת שרי המועצה, ולתקופת ימי מִשְׂרָתוֹ הֻדַח משאתו, ועל כסאו הוּרַם וְהוּנַף הגענעראל גראַנט (בשלישי לירח נאָוועמבער 1868) כי הוא היה רצוי לרוב האזרחים ונכבד בעיניהם בגלל הגבורות והתשועות אשר עשה להם במֶשך ימי המלחמה ובגלל חכמת לבבו וישרת נפשו.

175 §

גם בארצות איירופא היתה שמחה גדולה כְתֹם המלחמה ההיא, יען כי המסחור שב אל כַּנוֹ כבימי קדם, ואניות הסוחרים שָׁבוּ לעבור ארחות ים לערוב מערבה אל אמעריקא הצפונית והדרומית כבראשונה, ויותר עוד גָדלה השמחה בין עמי הארצות ההן בהצליחם לחַבר את אמעריקא אל איירופא על ידי הטעלעגראַף העובר ארחות הים הגדול, עד כי התלכדו שני חלקי התבל ההם ויהיו לאחדים. אך קיסר צרפת ומלכת אנגליה לא התערבו בשמחת הארצות ההן על נצחון בעלי הצפון, כי הם נטו אחרי בעלי הנגב, ובעלי הצפון פקדו אחרי כן אפם בגלל הדבר הזה, כי על הצרפתים הכבידו את ידם לעזוב את מעקסיקאָ על פי משפט הארץ לבל יתערב כל מלך ממלכי איירופא בהליכות הממשלה באמעריקא, ומאת מלוכת אנגליה דָרשו בחזקת היד לְשַׁלֵם להם במֵיטב כספה בעד הנזק הרב אשר הגיע אליהם על ידי אנית „אַלבּאַמאַ“, אשר בָּנְתָה לבעלי הנגב בעת המלחמה הגדולה ההיא. ימים רבים עברו דין ודברים בין בעלי הצפון ובין ממשלת אנגליה אֹדות הדבר הזה ועוד דברי מדינה אחרים אשר התגלגלו לרגלי הריב ההוא, ואחרי אשר לא יכלו בעלי הריב לְנַצֵחַ אלה את אלה באֹמר ודברים גם במכתבים וספרים, התמרמרו בעלי הריב מאד עד כי היה כפשׂע ביניהם ובין המלחמה, ועמי איירופא פחדו פחד מפני המלחמה החדשה הזאת. אך לאחרונה הִתְרַצוּ שתי הממשלות להביא דברי ריבותיהן לפני שופטי צדק באיירופא אשר בָּחרו שתיהן, וכל אשר יחרצו השופטים ההם כן יקום וכי יֶהִי. השופטים ההם ישבו בעיר גענף וישקלו במאזני צדק את דברי בעלי הריב ההם ואת עצֻמותיהם, והם הוציאו כאור משפטם וישביחו את שְׁאוֹן הריב ההוא במשפט שלום ואמת אשר היה למנוחת לבב לשתי הממשלות ההן. אחרי כן התאמצה ממשלת ארצות הברית להרחיב את גבול ארצותיה, וַתִּקֶן בכסף מָלֵא מיד רוסיה את אדמת אַלאַסקאַ, ומיד דאֶנעמאַרק את איי ס“ט טהאָמאַס וס”ט יעאַן (1867), גם חִברו את ארצותיהם אשה אל אחותה על ידי מסלות ברזל גדולות ונפלאות מאד.

12. מלחמת אשכנז־דאֶנעמאַרק.

176 §

חֵמה עזה עצורה בלבות האשכנזים על דאֶנעמאַרק מימים רבים על דבר הלחץ אשר היא לוחצת את אחיהם האשכנזים בנסיכות שלעזוויג־האָלשטיין, והחמה העזה ההיא פרצה בכל עֹז וביתר עָז בְּמוֹת פֿרידריך השביעי מלך דאֶנעמאַרק (בט"ו לחֹדש נאָוועמבער שנת 1863) ועל כסאו ישב כריסטיאַן מבית זאָנדערבורג־גליקסבורג (נולד בשנת 1818 בשמיני לחֹדש אפריל). כי כל הימים אשר מלך פֿרידריך השביעי בדאֶנעמארק, לָחַץ את יושבי שלעזוויג־האָלשטיין בחֶזקת היד וישימם כעפר לָדוּשׁ כיד שנאתו העזה להאשכנזים ולכל אָרחות חייהם, ולא שָׁמַר את הבטחתו אשר הבטיח לקיסר עסטרייך ולמלך פרוסיה לָשׂוּם עינו לטובה על הנסיכות ההנה. והנה כל הימים אשר המלך העז ההוא חי וְלוֹ משפט המלוכה גם על שלעזוויג־האָלשטיין, שָׂמוּ הנלחצים בעפר פיהם ויטו שכמם לשאת ולסבול כל אשר נטל עליהם, וגם מלכי ארץ אשכנז לא הרימו במרום קולם ורק בקרב לבבם התאוננו על הלחץ אשר הוא לחץ את אחיהם בחָזקה, ויטמנו חמָתם בְּחֻבָּם. אך בְּמוֹת המלך ההוא ולא הניח אחריו בֵּן יורש עצר, חשבו יושבי הנסיכות ההן גם כל האשכנזים למשפט כי מהיום ההוא והלאה יצאו הנסיכות מתחת ממשלת מלכי דאֶנעמאַרק, כי משפט ישן נושן הוא אשר רק למלכי דאֶנעמאַרק מבית אָלדענבורג הזכָרים משפט המלוכה גם על שלעזוויג־האָלשטיין, ופֿרידריך השביעי היה המלך האחרון מבית המלכים ההם ולא הניחַ אחריו בֵּן זָכָר לָרֶשֶׁת אותו, ואם כן יצאו הנסיכות ההן מתחת ידי ממשלת דאֶנעמאַרק, ויש לאֵל ידיהן לנסוך עליהם מלך מנסיכי בית אויגוסטענבורג אשר להם משפט הירושה להיות מושלים בהן כבימי קדם. אפס כי המלך כריסטיאַן התשיעי הביא תחת שֵׁבט מלכותו גם את שלעזוויג־האָלשטיין מבלי שָׁאוֹל את פי יושביהן אם בוחרים הם בו ומבלי פְנוֹת אל פֿרידריך נסיך אויגוסטענבורג הנִצב לשִטנה לו בדבר המלוכה על הנסיכות ההן. אולם כּריסטיאַן התשיעי בישרת לבבו וּבֹר כַּפָּיו התרצה להשיב את החקים המעיקים וּלְהָפֵר את המשפטים הקשים אשר נתן פֿרידריך השביעי לְרָעַת יושבי הנסיכות שנואי נפשו. אך יושבי קאָפענהאָגען הבירה אשר דבריהם נשמעים בכל ממלכת דעֶנעמאַרק כדברי יושבי פאריז בכל ממלכת צרפת, הם הם הכבידו ידיהם עליו וימריצוהו לבל יַפִּיל צרור ארץ מכל החֻקים והמשפטים אשר נתן המלך פֿרידריך ליושבי הנסיכות ההן, והוא נִלחץ לְהֵעָתֵר אליהם ויתן להחקים והמשפטים הרעים ההם מַהלכים בשלעזוויג־האָלשטיין כבראשונה. ובדבר הזה נתן אות ריב ומדון לַאֲגֻדַת נסיכי אשכנז גם לקיסר עסטרייך ולמלך פרוסיה. והנסיך פֿרידריך מאויגוסטענבורג השמיע במרום קולו כי רק לו משפט הממשלה בנסיכות ההן על פי משפט הירושה אחרי מוֹת המלך האחרון מבית אָלדענבורג ולא הניח אחריו בן יורש העצר. ובששה עשר לחֹדש נאָוועמבער (1863) הודיע בספר גלוי כי הוא המושל בשלעזוויג־האָלשטיין בְּתֹר הערצאָג פֿרידריך השמיני ולאיש אחר זולתו אין כל חֵלק ונחלה בהממשלה ההיא. אחרי הדברים האלה שָׂם הנסיך את מִשְׁכָּנוֹ בעיר גאָטהאַ, וּנְסִיך קאָבורג־גאָטהאַ קִבֵּל אותו בְּתֹר מעלת נסיך שלעזוויג־האָלשטיין, ויעזור לו להקים מיניסטעריום ושרי יועצים כדת הנסיכים הגדולים. בכל ארצות אשכנז נִדברו השרים ובני מְרוֹם העם אֹדות הנסיך ההוא וכֻלם נתנו לו צדק כי לו יאתה המשרה ההיא על פי משפט הירושה, וכל האשכנזים שמחו שמחה גדולה כי באה עת רָצוֹן להוציא את הנסיכות האשכנזיות ההן מתחת ממשלת בני הנֵכר אשר מָשלו בהן ביד חזָקה ובשֵבט ברזל שָׁנִים כבירות, ולבוא תחת ממשלת מושל אשכנזי אשר ימשול בה בשבט מישור ובמקל נועם. גם כל הַפְלַגוֹת אשר בענינים רבים הדרושים להליכות המדינה נִפלגו בדֵעותיהן, התאחדו בדבר הנסיכות ההן לדֵעה אחת לעמוד לימין הנסיך מאויגוסטענבורג ולתמוך ידו בכסף גם באנשי חיל ובעצה וגבורה למלחמה, ובשלשים ואחד לחֹדש דעצעמבער הֵרימו מתוכם שלשים וששה אנשים נכבדים ונשואי פנים אשר יקראו חֵיל נדָבות ויכינו כלי נשק וכל החפצים הדרושים להנסיך ההוא ביום קְרָב ומלחמה. גם מלכים ורוזנים התנדבו בארָצות רבות מֵאַרְצוֹת אשכנז להושיע להנסיך ההוא; מלך באייערן הודיע בספר גלוי לִסְגָנוֹ אשר על הענינים החיצונים כי הוא עומד הָכֵן לתמוך יד הנסיך מאויגוסטענבורג בכסף תועפות גם בעִזוז וחַיל, גם שליטי בּאַדען, ברוינשווייג, וואַלדעק ורייס התעוררו להיות זרוע להנסיך ההוא בדבר הנכבד הזה. ובשביעי לחֹדש דעצעמבער נועצו מלאכי אֲגֻדַת אשכנז לב יחדו וימלאו את ידי קיסר עסטרייך ומלכי פרוסיה, זאַקסען והאַנאָווער לעשות את משפט שלעזוויג־האָלשטיין בְּכֹחַ ידיהם כפי רְאוֹת עיניהם, ועוד בשלשה ועשרים לחֹדש ההוא יצאו צבאות זאקסען והאַנאָווער תחת פקודת השר פֿאָן האַקע נְגִיד חֵיל זאקזען ויצלחו את נהר עלבע לבוא בגבול האָלשטיין ולויענבורג, ואחריהם יצאו גם צבאות עסטרייך ופרוסיה להיות זְרֹעָם ביום קְרָב ומלחמה, ובכל מקום אשר דרכו כפות רגליהם בו נזורו חֵיל הדאָנים אחור, עד כי בראשית שנת 1864 פִּנוּ הדאֶנים את כל ערי האלשטיין לפני מלכי הברית בלי הָרֵק חרב וחנית, ואז השמיעו יושבי הארץ את קולם כי בוחרים הם בהנסיך מאויגוסטענבורג רצוי נפשם מאז ויחלו את פני מלכי הברית להושיבהו על כסא הנסיכות, כי לו המשפט. וביום שבעה ועשרים לחֹדש דעצעמבער נאספו המונים המונים בעיר עלבסהאָרן וישימוהו עליהם לנסיך. אז הרהיב הנסיך בנפשו עֹז ויעזוב את גאָטהאַ משכן כבודו ויופיע פתאֹם בעיר קיל, וכל יושבי המקום קדמו פניו בתרועה ובכל אותות כבוד וִיקָר, ומכל הערים נהרו אליו מלאכים קלים ויציקו לרגליו את עטרת הנסיכות. אך בכל זאת לא התערב עוד הנסיך בהליכות הממשלה ולא הוציא כל דְבַר חֹק ומשפט מלפניו עד אשר יכירו כל מלכי אֲגֻדַת אשכנז את כֹּחַ ממשלתו בנסיכות עלבע ועד אשר יושיבוהו מלכי הברית על כסא ממשלתו.

177 §

אך בכל זאת לא באה עוד ישועת הנסיך מאויגוסטענבורג, כי רוח אחרת היתה את קיסר עסטרייך ומלך פרוסיה בדבר הנסיכות ההן, ויודיעו לַכֹּל כי יען אשר רק הם התערבו בדבר הנסיכות בעת אשר הורישו הדאֶנים את משפט המלוכה לכריסטיאן התשיעי וכל מלכי אגֻדת אשכנז יעמדו אז מרחוק, על כן גם עתה רק להם המשפט לעשות את משפט הנסיכות ההן, והם לבדם נוטלים עליהם להוציא את הדבר הזה לאור אף אם אגֻדת אשכנז לא תאבנה לעזור להם, ומגמת פניהם היא רק כי כריסטיאַן יבַטֵל את המשפטים אשר הֵקִים בשמֹנה עשר לחֹדש דעצעמבער לדעת שלעזוויג־האָלשטיין, ואם מָאֵן ימאן לעשות הדבר הזה, יבואו צִבאותיהם בשערי שלעזוויג בחֹזק יד ויחזיקו בה עד אשר יֵעָתֵר להשאלה אשר הם שואלים ממנו במשפט צדק. ומלכי אגֻדת אשכנז בשָמעם כי לא להושיב את הנסיך מאויגוסטענבורג מגמת פניהם ורוח אחרת אתם, חרה להם מאד ויתלוננו תלונה עזה עליהם, אך יען כי קַצֹר קצרה ידם להתיצב לפניהם, משכו את ידיהם מִדְבַר הנסיכות ההן, ורק עסטרייך ופרוסיה לבדן היו רוח החיה בכל אופני המלחמה עִם דאֶנעמאַרק. והנה הדאֶנים אשר בנסיכות האָלשטיין לא התיצבו בחרב לקראת מלכי הברית, התיצבו לפניהם בזרוע חשופה ובחרב שלופה בנסיכות שלעזוויג, כי הם בטחו באַנגליה אשר מַלְכָּהּ ושריה וכל עם הארץ עומדים לימינם, ושרי הפאַרלאַמענט והלאָרד יאָהן רוסעל בראשם מריצים דבריהם בלי הפוגה אל מלכי הברית להשיב ידיהם מדאֶנעמאַרק אשר לה משפט המלוכה גם על הנסיכות ההן. וזולת זה קִווּ עוד הדאֶנים כי קיסר עסטרייך ומלך פרוסיה הנפלגים תמיד בדעותיהם בהליכות הפאָליטיק, יִפָּלְגוּ מַהֵר גם בדבר שלעזוויג־האָלשטיין, ויתפרדו זה מזה מבלי הוציא את מחשבות לבם לאור. גם האמינו כי עסטרייך ופרוסיה ייראו פן תתעורר מלחמה בכל אפסי איירופא לרגלי המלחמה אשר הם לוחמים בדאֶנעמאַרק, ויעזבו את דְבַר הנסיכות ההן –. אך לא כאשר דִמוּ הדאֶנים כן היתה! כי עסטרייך ופרוסיה התאחדו בפעם הזאת באמת ובתמים מבלי פְנוֹת אל אַנגליה ואל מלכי אגֻדת אשכנז, וידרשו בחָזקה מאת כּריסטיאַן מלך דאֶנעמאַרק כי במֶשך שמֹנה וארבעים שעות ישים לְאַל את החֻקים והמשפטים אשר נתן להם עֹז ותעצומות בשמֹנה עשר לחֹדש נאָוועמבער, ואם לא יַטה לדבריהם אֹזֶן קשבת אז ימהרו יחישו מעשיהם ללכוד להם את נסיכת שלעזוויג. ויהי כאשר הֵשִׁיב המלך כריסטיאן את פניהם ולא עשה את אשר נטלו עליו, הֵחלה המלחמה. לשוא התאמצה מלוכת אנגליה להשבית את המלחמה ולהפריד בין העצומים על פי אסֵפת מלכי איירופא (קאָנפֿערענץ) אשר יתיעצו יחד אֹדות הנסיכות ההן, לשוא היה כל עמלה, כי העֵצה ההיא לא מצאה אזנים קשובות בין מלכי איירופא, ויותר מכֻּלם התיצב הקיסר נאפאלעאן השלישי לשִטנה אל עצת אנגליה, כי הוא קצף על אנגליה על דְבַר אשר לא תָמכה ידו להוציא לאור את מזִמתו בִּדְבַר אֲסֵפָה כללית מכל מלכי איירופא אֹדות הליכות הפאָליטיק –. ועסטרייך ופרוסיה הִרבו את מספר אנשי חילם עד כי עוד בסוף חֹדש יאַנואַר היה מספר חיל פרוסיה 43,500 איש עם מאה ועשרה כלי תותח, ומספר חֵיל עסטרייך 28,500 איש עם ארבעים ושמונה כלי תותח, וכֻלם יחד התיצבו על גבול שלעזוויג. חיל פרוסיה התגודדו תחת פקודת הפרינץ פֿרידריך קאַרל גבור החיל, וחיל עסטרייך תחת פקודת שר הצבא פֿאָן גאַבלענץ, וגבוה על שניהם השר ווראַנגעל נְגִיד צבאות פרוסיה אשר היה אז בן שמונים שנה ואשר כבר בשנת 1848 נִלְחֹם נִלְחַם בדאֶנעמאַרק ויעש לו שֵׁם.

178 §

צִבאות מלכי הברית עמדו ערוכים בַּכּל למלחמה, ופקודה באה מאת מלך פרוסיה אל ווראַנגעל נגיד שרי הצבא כי ימהר יחישה מעשהו לבוא בשערי שלעזוויג, ואז שלח ווראַנגעל אחד מפקידי החיל אל דע מעצאַ שר צְבָא חֵיל הדאֶנים לשאול את פיהו אם יש את נפשו לפַנות לפניו את שלעזוויג בלי קְרָב ומלחמה, אך דע מעצאַ ענהו דברים נמרצים כי לא יתן לו לָגֶשֶֹת אל שערי הארץ וְיֵצֵא בחרב לקראתו (ל"א יאַנואר). ובראשון לחֹדש פֿעברואר (1864) עברו צבאות מלכי הברית את גבול שלעזוויג ויתיצבו במערכות מלחמה: אֲגַף הימנית תחת דגל הפרינץ פֿרידריך קאַרל הרימה פעמיה מעיר קיל מול עקערנפֿאֶרדעא, צְבָא הַתָּוֶךְ (צענטרום) תחת דגל השר פֿאָן גאַבלענץ נסעו במסלת רענדסבורג אל לב הארץ, וגדודי חֵיל הגאַרדע תחת פקודת הגענעראַל פֿאָן דער מילבע היו הָאֲגַף השמאלית מאנשי המלחמה. והנה הדאֶנים אשר בעצת מלכים אחרים ובמגנת לב פִּנוּ את האָלשטיין לפני אויביהם מבלי הָרֵק חרב, התמכרו לְהָגֵן על שלעזוויג בַּעֲבִי גַבֵּי מְגִנָם, ויתיצבו בזרוע חשופה ובחרב שלופה לקראת אנשי מלחמתם במבצר הגדול הנודע למשגב בשם דאַנעווערק, והוּא מקום גדול ורחב ידים, אָרכו אחת עשרה פרסאות, אשר ידי אביר הטבע גם מעשה ידי אדם בִּצרוּ אותו ויעשוהו לבלי חָת, ושנות מאות רבות היה הוא המבצר הראשי בכל מבצרי הארץ, ובימים האחרונים הוסיפו עוד הדאֶנים לְבַצֵר אותו, לשפוך בתוכו סוללות ולבנות צריחים ומגדלי עֹז ומצָדוֹת וּבַחוּנִים רבים. אפס כי להיות מחסה ומגן על המבצר ההוא, היו דרושים למצער מחמשים עד ששים אלף איש, והדאֶנים לא יכלו אז להציב בתוכו רק שלשים אלף איש, וגם זאת רק אחרי עמל רב. אך בכל זאת היתה לאֵל ידם לְהָגֵן בעד החֵלק התיכון (צענטרום) מהמבצר הזה, וגם על אֲגַפָּיו (פֿלאַנקען) היו למשמר ומחסה מפני אויב עד כי קצרו ידי צבאות הברית להבקיע אותו אליהם. אולם אף אם יכלו האויבים ללכוד את דאַנעווערק, גם אז לא היתה שלעזוויג נתונה בידם, כי רָמוֹת דיפפעל עִם אִי אַלזען ומבצר פֿרידעריקיא הקרובים אל הרמות ההן, היו בצורים גם הם כדאַנעווערק ואנשי החיל אשר בתוכם דים להתיצב לפני אנשי מלחמתם ולהכותם אחור, גם חֵיל הים אשר להדאֶנים היו להם לעזרה לגרש מפניהם את האויב. אך בכל זאת נפלאת היא בעינינו איך עָרבו יושבו דאֶנעמארק את לבם להתגרות מלחמה בשני מלכים אדירי איירופא כקיסר עסטרייך ומלך פרוסיה אחרי כי יושבי ארצם הם רק כשלשה מילליאָן ומהם המון רב ועצום בני עם אחר אשר רוחם זרה לדאֶנעמארק, ורבים מהם גם אויבים ושונאים לה מימים קדמונים. אין זאת כי אם בגלל אשר האמינו הדאֶנים כי לא יהיו בודדים במועדם במלחמה ההיא, ועד מהרה ימהרו יחישו השוועדים הקרובים אליהם בקִרבת שֵׁבט ומשפחה לעזור להם בְּעִזוּז וחיל ביבשה, ואנגליה באניות מלחמה וְחֵיל גבורים בַּיָם, צרפת תמשוך אחריה את פרוסיה כי תתיצב על גבולות נהר רהיין בחרב שלופה, ואיטליה תריץ אחריה את עסטרייך בהציגה את אנשי חילה על נהר פּאָ, ואז כאשר תִּלָחַצְנָה עסטרייך ופרוסיה לַחְצוֹת את צִבאותיהן מול צרפת ואיטליה אנשי מלחמתם, תהי לאֵל יד דאֶנעמאַרק להתגבר על שתיהן יחד. אך הם שָׁגוּ ברואה, ובתשוקתם הנמרצה לעשות גדולות במלחמה לא פָקְחו עיניהם לראות כי צֵל הרים הם רואים כהרים וַחֲזוֹן לבם כְּחֶזְיוֹן אמת הוא בעיניהם. ויד פְּלַגָה אחת מבני מְרוֹם קאָפענהאַגען היתה במשוגה ההיא, כי רק בני הפלגה ההיא נִתְעוּ בשוא וַיַתְעוּ גם את כל יושבי דאֶנעמאַרק הנמשכים אחריהם בכל ארחות הפאָליטיק, וגם רבים ושלמים משרי החילים אשר עינים להם לראות את הנולד, נִתעו אז על פי התועים ההם, ורבים יָראו לַמְרוֹת את פיהם פן יהיו לָבוז בעיניהם ופן יִדָחוּ משאֵתם –.

179 §

בראשון לחֹדש פֿעברואר באו הפרוסים בעיר עקערנפֿאֶרדע ביד רמה וילכדוה, ומשם פרצו ויעברו בחֶזקת היד וילכדו גם את עיר מיסונדע, וישטפו יעברו עד נהר שליי, ויבנו גשר על פני הנהר ויעברו שם ברגל ויפרצו עוד הלאה למחוז חֵפצם. ובעת אשר הם הולכים מחיל אל חיל וּזְרֹעָם משְׁלָה להם לגרש מפניהם אויב, נסעו העסטרייכֿים ממחוז ניימינסטער דרך מבצר רענדסבורג אשר עזבו הדאֶנים, ויסעו הָלֹך ונסוע לפאת צפונית, ואחרי מלחמות כבדות אצל לאָטטאָרף, אָבערזעק, יאַגעל והר המלך, הלכו בתרועת נצחון ויבקעו גדודי לוחמיהם ויניסום מפניהם עד הגיעם אל קִרבת דאַנעווערק, שם נחו מֵעֲמַל נפשם ומהמלחמות הכבדות אשר לָחמו בתעצומות עֻזָם, ומגמת פניהם היתה לעלות אחרי ימים אחדים על מבצרי דאַנעווערק בסערת מלחמה. אז נפל לב דע מעצאַ שר צבא הדאֶנים בדאַנעווערק, כי נפשו יָרעה לו פן תקצר ידו להתיצב עם חילו הקטן לפני צבאות מלכי הברית הרבים והעצומים ממנו, ויחשוב מחשבות וישם עֵצות בנפשו איכה יעשה, ולא מצא דרך אחרת לפניו כי אם לְפַנוֹת את מבצרי דאַנעווערק לפני העסטרייכֿים בלי מלחמה ולהסיע את אנשי חילו אל מבצרי אַלזען ודיפפעל. אך לא אבה לעשות כן בטרם יתיעץ עִם פקידי החיל אֹדות הדבר הזה, וברביעי לחֹדש פֿעברואר קרא עצרה ויאסוף אליו את השרים ואת פקידי החילים להמתיק אתם עצה, אך גם הם יעצו כאשר יעץ הוא, באמרם כי אין בהם כֹּחַ לעמוד לפני האויבים, ולמה זה ישפכו את דמי אנשי חילם חנם, הלא טוב טוב להם לעזוב את דאנעווערק ולהחיש מִפלט אל אנשי החיל במבצרי אִי אלזען ודיפפעל אשר לפני ימים אחדים היה שם המלך כריסטיאן התשיעי וַיְצַו את שרי החילים אשר בתוכם לְהָגֵן בכל מאמצי כֹּחָם על המבצרים ההם. ובחמישי לחֹדש ההוא צִוָה דע מעצא לאנשי החיל לְהָכִין הַכֹּל אל המסע ולהיות ערוכים לצאת מדאַנעווערק, ולעת ערב יצאו חוצץ כֻּלָם בלאט ובעלטה מבלי אשר יֵדעו צבאות מלכי הברית כי נסים הם מפניהם, לבל ירדפו אחריהם ויקדישו עליהם מלחמה. וביום הששי בשעה העשירית נודעה המנוסה ההיא לצבאות מלכי הברית, ועד מהרה בא ווראַנגעל ופֿרידריך קאַרל בשערי שלעזוויג הפתוחים לפניהם, וישימו מִשכנם בתוכה, ואז שָׂמוּ המנַצחים לדרך פעמיהם לרדוף אחרי דע מעצאַ וּצְבָאוֹ. גאַבלענץ גבור החיל עִם גדודי העסטרייכֿים רדפו אחריהם בדרך המלך, ופֿרידריך קארל רדף אחריהם בדרך אחרת לסגור עליהם את הדרך העולה לפלענסבורג, והגענעראל פֿאָן מילבע דלק אחריהם גם הוא ויעבור את פֿרידריך קאַרל וַיְקַו להשיג את הדאֶנים וּלְהָרִיק עליהם חרבו הגדולה. אך הפרוסים העבירו את המועד ולא השיגו את דע מעצאַ וּצְבָאו, רק העסטרייכֿים השיגו את חֵיל המאסף אצל כפר אֶפֿערזעע, ושם התלקחה מלחמה עזה וּקְשַת עֹרֶף אשר התעוררה עד הנשף ואז התגברו העסטרייכֿים וַיַכּוּ את אנשי מלחמתם מַכָּה נִצַחַת. אך בין כֹה וכה היתה ארוכה לדע מעצאַ וחֵיל הראשי אשר ברגליו לנסוע למחוז חפצם ולהגיע אל מבצרי דיפפעל בשלום. והעסטרייכֿים באו בשביעי לחֹדש בשערי עיר פֿלענסבורג וילכדוה בלי תנופת חרב ומלחמה, כי יושבי העיר לא הרהיבו בנפשם עֹז להתיצב בפניהם.

180 §

ואזרחי קאָפענהאַגען הבירה בשמעם את המַגֵפות הגדולות אשר היו בחיל הדאֶנים ובהודע להם כי כמבצרי דאַנעווערק ועוד מבצרים חזקים נפלו בידי האויבים, רגשו ויתגעשו וירימו במרום קולם ויזעקו חמס על בית המלך, גם השיאו עֲוֹן אשמה על דע מעצאַ, ויתנוהו לפני בוגד בְּעַמוֹ ובארצו. אז נלחצו שרי המיניסטעריום להדיח את דע מעצא שר הצבא משאֵתו, להשכיח בזה את תלונות הקאָפּענהאַגים, והמלך שלח מגלת ספר אל אנשי צבאותיו וכתוב אליה דבר הֶגֶה וָהִי גם דברי נגידים לעורר את רוח גבורתם ולבל יעזבו אותו ואת עַמוֹ הבודדים במועדם ומושיע אַיִן בלתם בעת רעה כזאת אשר שערי הארץ פתוחים לפני אויביהם –. בעת ההיא האמינו יושבי שלעזוויג כיושבי האָלשטיין כי בא היום אשר קִווּ לו לְנַתֵּק את מוסרות הדאֶנים ולנסוך עליהם את הנסיך מבית אויגוסטענבורג אשר לו הַמִשְׂרָה על פי משפט הירושה, ובכל עיר ועיר עשו ימי משתה ושמחה לכבוד הנסיך ההוא, אך הנסיך ידע כי עוד לא בא אל המשרה ואל נחלת אבותיו, כי מלכי הברית לא הִכִּירוּ עוד את כֹּחַ ממשלתו בנסיכות האָלשטיטיין־שלעזוויג, ויפן אל הקיסר נאפאלעאן השלישי ויבקשהו לעזור לו בדבר המשרה על הנסיכות ההן כאשר הבטיח אותו נאמנה –. ויושבי אשכנז שמחו ויעלצו בכל לב על הגבורות ועל הנצחונות אשר אחיהם עושים בדאֶנעמאַרק, ורק המלכים והנסיכים הקטנים אשר בארץ אשכנז לא התערבו בשמחת גוייהם, כי פחדו פחד פן יבֻלע לממשלתם הבלתי מֻגבלה להיות סָרִים אל משמעת מלכי הברית, וערי המסחור אשר על חֻפֵּי הצָפון לא שמחו גם הן בשמחת כל הארץ, כי לרגלי המלחמה ההיא סגרו הדאֶנים את חֻפֵּי הים, ואת אניות סוחר אשר להאשכנזים לקחו להם בחֹזק יד ואין מידם מציל. אך בכלל שמחו האשכנזים שמחה גדולה כי אחיהם אנשי החיל הולכים מחיל אל חיל וִימִין עֻזָם עושה חיל, עד כי בארצות אחרות התחדש כבודם, וגבורתם נודעה לתהלה כבימי קדם.

181 §

וּווראַנגעל נְגִיד המלחמה החליט להשׂתער על הדאֶנים משתי פאות בפעם אחת: חֵיל פרוסיה הראשי תחת פקודת הפרינץ פֿרידריך קאַרל יגיח על מבצרי דיפפעל, ובעת ההיא יפרצו העסטרייכֿים עם יתר גדודי הפרוסים מול שלעזוויג עד מחוז קאֶנינסאוי ויחזיקו שם משמר. ועל פי העצה העמוקה ההיא היעוצה מאת ווראַנגעל, נסעו הפרוסים דרך לשון ים הצפוני על פני פֿלענסבורג אל מחוז גראַפֿענשטיין, וְשָׁם שָׂם פֿרידריך קאַרל את מִשְׁכָּנוֹ, ונֹכַח המקום ההוא, על קרן האָלניס בָּנוּ צריחים וישפכו סוללות לִירוֹת משם בכלי תותחיהם על אניות המלחמה אשר להדאֶנים ומה גם על הַצִי האדיר הנקוב בשם ראָלף קראַקע, גם נטו גשר על פני מֵי עקענזונדע וילכדו את חֲצִי הָאִי בראָאַקער, עד כי היתה לאל ידם להשתער על מבצרי דיפפעל מפאתי דרום וצפון. ועד מהרה התחוללו מלחמות קטנות ביניהם ובין גדודי הדאֶנים, והן היו אך מָבוֹא אל המלחמות הגדולות העתידות להתחולל שם. אולם רק גדודים אחדים נאחזו בסבך המלחמות הקטנות ההן, אך גדודי הַחַיִל הראשי עברו שלום בלי כל מִפְגָע דרך אַפּענראַדע, האַדערסלעבען וכריסטיאַנספֿעלד עד הגבול, ובשמֹנה לחֹדש פֿעברואַר עמדו רגליהם בשערי קאָלדינג, העיר הראשונה במדינת ייטלאַנד. אז הֵרימה אנגליה במָרום קולה על האשכנזים אשר עָברו חֹק ולא שמרו את הבטחתם אשר הבטיחו כי רק על שלעזוויג מגמת פני מלחמתם אך מאדמת דאֶנעמאַרק לא יקחו גם מְלוֹא השעל, ועתה לכדו להם את קאָלדינג עיר ממלכת דאֶנעמאַרק. גם בברלין רָעמו בני מְרוֹם העם פנים על אֹדות הדבר הזה, והממשלה נִסְתָה לְהָשֵׁך את תלונתם באָמרה כי לא מֵאִתָּה היתה שׂוּמָה ללכוד את קאָלדינג, רק ווראַנגעל עשה כן מבלי שָׁאוֹל את פיה ולמרות רצונה והיא הוכיחה אותו על זָר מעשהו, אך אחרי כן הצדיקה גם את ווראַנגעל, באמרה כי רק לבעבור תהי לאֵל ידו לְהִלָחֵם על מבצרי דיפפעל עשה זאת, אך לא יוסיף עוד הַצֵג כף רגלו מהעיר ההיא והלאה בממלכת דאֶנעמאַרק. גם קיסר עסטרייך רָעַם פנים על פרוסיה המצבת לה יד בייטלאַנד, כי לא ידע עוד אם מחשבות מלך פרוסיה כמחשבותיו בהליכות המלחמה –. אז שלח מלך פרוסיה את הגענעראל פֿאָן מאַנטייפֿעל אל היכל קיסר עסטרייך בווין הבירה, והוא הבטיחהו בשם מַלְכּוֹ כי מחשבותיו כמחשבותיו בכל הליכות המלחמה ההיא ובכל תוצאותיה בימים יֻצָרוּ, ויט את לבבו אל חֵפץ המלך לפרוץ הלאה במדינת ייטלאַנד, כי רק באופן הזה תהי לאֵל ידם להכביד אכפם על דאֶנעמאַרק בדבר נסיכות שלעזוויג־האָלשטיין. ובחֹדש מאֶרץ יצא דבר מלכות מלפני מלכי הברית לפרוץ הלאה במדינת ייטלאַנד ולתפוש אותה בידם עד אשר תשיב ממלכת דאֶנעמאַרק את אניות הסוחרים אשר לקחה מהאשכנזים בחֹזק יד, ועד אשר תשיב ידה מדיפפעל ומֵאִי אַלזען אשר לא לה הם רק לנסיכת שלעזוויג. ובשמיני לחֹדש מאֶרץ לכד השר גאַבלענץ אחרי מלחמה כבדה את המקום הנקוב בשם פֿיילע ויגרש מפניו את הדאֶנים עד האָרזענס, ובעצם היום ההוא הגיחו גם הפרוסים ממקום תחנותם ויערכו מלחמה על הדאֶנים אצל גודזאֶע ואצל הייזעקרוג ויכום מכה גדולה ויניסום מפניהם ויצעדו בצעדי אוֹן מול מבצר פֿרידריציאַ. וביום כ“א וכ”ב לחֹדש מאֶרץ יָרוּ כדורי מָוֶת על המבצר ההוא בלי הפוגה, אך קָצֹר קצרה ידם להוריד עֹז מבטחו בתגרת רַעמי כלי התותח, ועל כן שָׂמוּ עליו מָצוֹר בתקותם כי בזה יכבידו ידם על אנשי המצב לפתוח לפניהם את שערי העיר. ועל פי פקודת ווראַנגעל הביאו העסטרייכֿים את העיר במָצור, וצבאות פרוסיה שָׁבוּ לשלעזוויג להיות עתידים ליום קְרָב וסערת מלחמה על מבצרי דיפפעל, ורק גדודים אחרים נשארו עם העסטרייכֿים הצרים על מבצר פֿרידעריציא. והדאֶנים אשר לדאבון נפשם וּבֹשֶת פניהם נִלחָצו לעזוב את מבצרי דאַנעווערק בידי אויביהם, התאזרו עֹז ותעצומות לְבַצֵר את מִבצרי דיפפעל ולעשות אותם לבלי חָת, בידים חרוצות שפכו שם סוללות חדשות, הֵקִימוּ בַחוּנִים וצריחים חדשים, בָּנוּ מגדלים ומצָדות סלעים, הֵכִינוּ כלי תותח וכל כלי מלחמה במספר רב ועצום, גם הִרבו את מספר אנשי המלחמה, עד כי האמינו כל יושבי הארץ כי לא יבוא צר ואויב בשערי המבצרים הבצורים ההם. וכאשר חָזקו ידי הדאֶנים הנשגבים במבצרי דיפפעל, כן רפו ידי הפרוסים הצרים עליהם, כי החרף השליך אז קַרחו כְפִתִּים וַיְפַזֵר כפור כאֵפר, והפרוסים חָסרו בגדים חמים ואהלי מחסה גם צדה וְאֹכֶל נפש לא היה להם דֵי סִפְקָם, עד כי שָׁחֲתוּ תחת תגרת יד הקֶרח וְהַקִפָּאוֹן, הַחֹסֶר וְהַכֶּפֶן, ורבים גם מבחירי הגבורים לא יכלו נשוא את התלאות העצומות ההן וחליים נאמנים דִכאו לעפר חיָתם. כן הִתְעַנוּ הפרוסים עֱנוּת נוראה עד חֲצִי חֹדש מאֶרץ, ואז הִתְחַדֵשׁ רוח גבורתם ויחליפו כֹחַ וישובו לאיתנם ולאֶיָלותם, כי אז נודעה להם כי בחמשה עשר לחֹדש ההוּא באו אחיהם גבורי החיל אל אִי פֿעהמאַרן ובגבורת ישע ימינם התנפלו על הדאֶנים הרבים העומדים שם למשמר ועל אנשי המצב אשר בעיר הראשה בורג וינהגום שבויי חרב, גם נודעה להם מלחמת הים אשר לָחמו אחיהם על צי האדיר אשר להדאֶנים ובמתיהם המעטים הֶחרידו את אנשי מלחמתם הרבים ויתגברו עליהם. וכל אלה הֶחיו את רוח צבאות הפרוסים הצובאים על מבצרי דיפפעל עד כי מצאו להם דֵי אוֹנִים לְהִתְעַתֵּד אל סערת מלחמה על המבצרים אשר הם צרים עליהם. ועוד בחמשה עשר לחֹדש מאֶרץ כוננו הפרוסים את כלי תותחיהם על הצי האדיר אשר להדאֶנים הנָקוב בשם ראָלף קראקע ועל עוד אניות מלחמה, וימטירו עליהן כדורי אש עד כי נסו מפניהם, גם לכדו להם את עיר זאָנדערבורג אשר על אי אַלזען בהצותם אש בְאֹסֶם אֲבַק השרֵפה אשר שם להדאֶנים, ואחרי כן שרפו את כל בתי העיר. בשבעה עשר לחֹדש מאֶרץ לכדו גם את מבצרי ראַקעביל, וּוועסטער־דיפפעל אחרי מלחמות כבֵדות. באופן הזה הצליחו הפרוסים לִקְרוֹב אל מבצרי דיפפעל, עד כי בשמונה ועשרים לחֹדש מאֶרץ היתה לאֵל ידם להָחֵל את המלחמה על המבצרים ההם. שלשה שבועות רצופים עברו במלחמות עזות ונוראות, והפרוסים עָשׂוּ נפלאות בכל המלחמות ההן וילכדו סוללה אחרי סוללה וּמִגְדְלֵי עֹז אחרי מגדלי עֹז, עד כי הגיעו אל ששה המבצרים הגדולים והבצורים מכל מבצרי דיפפעל אשר לא נופלים הם ממבצרי סעוואַסטאָפּעל לפני מלחמת קְרִים, וביום שמונה עשר לחֹדש אפריל עלו עליהם בסערת מלחמה. והיום ההוא יום נוראות הוא, כי מלחמה נוראה ואיומה מאד התחוללה אז בין הפרוסים והדאֶנים, והפרוסים הראו אז גבורות עצומות ויריעו אף הצריחו ועל אויביהם התגברו. הן אמנם כי נפלו מהם אלף ומאתים איש ובתוכם גם שבעים שָׂרֵי חילים, אך בכל זאת לא יָסוּף זֵכר היום ההוא מספר דברי ימי עולם, ולכבוד ולתהלה ולתפארת יִכָּתֵב בספר מלחמות הפרוסים. כי מאד מאד הפליאו אז הפרוסים לעשות, מנשרים קַלוּ לְדַלֵג שׁוּר ומאריות גברו לָרוּץ גדוד, כבני רֶשֶׁף הֶעפילו עֲלוֹת על תועפות המגדלים הרמים והנשאים, וכברקים רוצצו וירעצו וירוצצו את אנשי מלחמתם ולא שָׁבוּ עד אשר לכדו את המבצרים והדאֶנים פנו להם עֹרֶף וינוסו מנוסת חרב.

182 §

בנפול מבצרי דיפפעל ביד צָר, נפל גם לב הדאֶנים ורפו ידיהם עד כי לא נִסוּ עוד את כֹּחָם להרים חרב על האשכנזים אנשי מלחמתם בכל רחבי יַבֶּשֶׁת ארץ מולדתם, וישימו כל מַעינם ויחגרו שארית אונם לְהָגֵן על האיים ולהלחם עם אויביהם רק במלחמת יָם, ועל כן לא התיצבו הדאֶנים לפני מפלגת הפרוסים אשר נסעה הלכה ממקומה לשוב אל ייטלאַנד ולהתחבר עִם חיל עסטרייך למען תפוש גם את ארץ הצָפון ההיא. ובבוא השר פֿאן גאַבלענץ אל כפר ברעדסטרופּ, נודע לו כי צבאות הדאֶנים עזבו את מבצר פֿרידעריציא וילכו במנוסה ובחפזון אל אי פֿעהמאַרן, גם נטשו כלי נשק רבים בהֵחָפזם לָנוס. בתשעה ועשרים לחֹדש אפריל היה כל חֲצִי הָאִי בידי האשכנזים ואיש לא עמד בפניהם, בלי כל מַפריע הרסו את מבצרי פֿרידעריציא, ובלי כל מפְגָע הלכו צבאות מלכי הברית בפקודת ווראַנגעל בשתי פלגות לפאת צפונית, הפלגה האחת להאָחז בעיר אַלבּאָרג, והפלגה השניה בערי וויבאָרג וסקיפֿע. ייטלאנד נשארה בידי האשכנזים לערבון בעד אניות סוחר אשר לקחו הדאֶנים בחוזק יד מאת הסוחרים האשכנזים, וּווראַנגעל הֵטִיל מס על עַם הארץ סך 650,000 שקלים שִׁלֻמַת הסחורות אשר לקחו מאניות סוחרי אשכנז. וכאשר הצליחו צבאות מלכי הברית במלחמות היבשה, כן הצליחו גם במלחמות הים, ורק פעם אחת נצחו הדאֶנים את העסטרייכֿים בקרבת העלגאָלאַנד בתשעה לחֹדש מאיי, אך במה נחשב הוא מול הגבורות הגדולות אשר הגדילו האשכנזים לעשות ביתר מלחמות הים ובכל פעם הריעו אף הצריחו, ובכל אשר פנו הצליחו.

183 §

בחמשה ועשרים לחֹדש אפריל שנת 1864 נאספו צִירֵי מלכי איירופא גם צִיר אֲגֻדַת אשכנז לעיר לונדון למתיק סוד, להביא עצה ולעשות פליליה אֹדות המלחמה האיומה אשר בין דאֶנעמאַרק ובין מלכי הברית. ראש דָבָר נוסדו יחד להשבית את המלחמה עד יֶרַח ימים במֶשך ימי האסֵפה, ואחרי כן עוד ארבעה עשר יום. אפס כי בעלי האסֵפה נִפלגו מאד בדֵעותיהם עד כי לא יכלו לחתור אל מְחוֹז השלום, ואחרי אשר הִתְוַכְּחוּ בחָזקה ימים רבים, הִתִּירוּ אֲגֻדָתָם וידיהם לא עשו תושיה. אז פָרצה המלחמה שנית בכל תֹּקֶף כבתחלה. אך תוחלת הדאֶנים על עזרת אנגליה נִכזבה, כי אף אם אלכסנדרה בת מלך דאֶנעמאַרק אשת יורש העצר באנגליה התאמצה מאד לעורר את האנגלים לצאת לישע ארץ מולדתה וְעֲמָה ובית אביה, גם שרי הפאַרלאמענט ובעלי מכתבי העתים ובני מְרום העם התנדבו בכל לבבם לעזור את דאֶנעמאַרק, בכל זאת לא פָעלו ישועות להארץ הנרעשה ההיא, כי פאַלמערסטאָן ורוסעל ראשי הסגנים היושבים ראשונה במלכות אנגליה נִצבו להם לשִטנה בדבר הזה ולא אבו להוציא אל הורג את בני עַמָם במלחמת בני הנֵכר. ובהיות הדאֶנים בודדים במועדם מבלי עזר מארץ אחרת, היו לאחור ולא לפָנים גם בכל המלחמות החדשות אשר התחוללו מהעת ההיא והלאה כאשר היו בראשונה. בנשף בערב יום כ"ח לירח יוני נסע יצא הפרינץ פֿרידריך קאַרל, אשר הֻקם אז לִנְגִיד שרי הצבא תחת ווראַנגעל, לעשות מלחמה על אִי אַלזען אשר לא נופל הוא בתעצומות עֻזוֹ ובמבצריו החזקים ממבצרי דיפפעל. והפרוסים יָסְפו לחשוף את זרוע עֻזם ולהרעים רעם גבורתם על הדאֶנים עד אשר לכדו את כל מרחבי אי אַלזען, והדאֶנים נִגפו מגפה גדולה גם במלחמה הזאת. יותר מארבעת אלפים איש ושבעים ותשעה שרי חילים נפלו לפי חרב, נפצעו או נִשְׁבּוּ, וכלי נשק רבים מאד גם אוצרות בָּר וְחֹסֶן וחיל נפלו בידי הפרוסים. בראשית ימי חֹדש יולי צלחו צבאות מלכי הברית את מֵי לימפיאָרד ויפרצו ויעברו עד אחרית קרן ייטלאַנד, ויכינו הַכֹּל לתפוש גם את איי שלעזוויג המערבים, לבעבור קְרוֹעַ את כל יבֶּשֶׁת הארץ מיד הדאֶנים. אז נשבר גאון עֹז הדאֶנים וַיִכָנַע לבבם הקשה, והמלך כריסטיאן התשיעי אשר המלחמה הזאת מראשיתה היתה לַמְרוֹת רצונו תמיד ורק הדאֶנים הִמריצוהו לעשות כן, מִהר לבקש שלום מאת קיסר עסטרייך ומלך פרוסיה, והם ענוהו שלום, ובעשרים לחֹדש יולי שָבתה המלחמה בים וביבשה, ומלאכי מלכי איירופא נאספו בעיר ווין להוציא את אָפְנֵי השלום ההוא למענהו וּלְיַסְדֵהוּ על עמודים חזקים לבל יִמוֹט לְאֹרֶךְ ימים. ובעת ההיא נִסה ההערצאָג הגדול מאֶלדענבורג להוכיח לעיני כל העמים כי על פי משפט הירושה יאתה רק לו הממשלה על נסיכות שלעזוויג־האָלשטיין ולא להנסיך מאויגוסטענבורג, אך אֹדות הירושה הזאת לא דִברו מלכי הברית דָבר ורק להוציא לאור את אפני השלום עם דאֶנעמאַרק היתה מגמת פניהם אז, ועל פי האפנים ההם נפרדו שלעזוויג והאָלשטיין מדאֶנעמאַרק להיות נסיכות אשכנזיות ומלך פרוסיה וקיסר עסטרייך יְחַווּ דֵעָם מי יעצור בהן ומה יהי משפט המושל אשר יבחרו בו לשֶׁבת על כסא הממשלה בנסיכות ההן. גם הציבו אז את הגבול אשר יגביל בין שלעזוויג ובין ייטלאַנד, ויוציאו דבר חֹק על האיים אשר יחברו לשלעזוויג, גם קצבו את מכסת הכסף אשר יִשָׁקֵל אל גנזי מלכי הברית בעד ההוצאות העצומות אשר הוציאו מאוצרותיהם על המלחמה הזאת ובעד האניות אשר לקחו הדאֶנים מאת האשכנזים בחֶזקת היד במֶשך ימי המלחמה. מאז והלאה הֵחֵלָה תקופה חדשה בדברי ימי נסיכות שלעזוויג־האָלשטיין, ופרוסיה הֵחֵלָה לעלות מאז והלאה על גַפֵּי מרומי הכָּבוד וההדר, הָעֹז והנצח, ותהי לאות וּלְנֵס עמים, כאשר נספר במרוצת דברי הספר הזה.

מלחמת רוסיא–תוגרמה

1. §

עוד בשנת 1876 בחדש אקטאבער (תרל"ז), התאספו גדודים רבים מצבאות חֵיל ארצנו הצובאים בעבר הררי קו-קז ויתנגשו יחדו אל גבול תוגרמה ערוכים בַּכֹּל למלחמה, ומחֹדש פֿעברואר 1877 (תרל"ז) והלאה, נוספו עוד עליהם גדודים רבים עד כי היו למחנה גדולה ועצומה נֶאזרת בגבורות רעם. והמחנה הגדולה ההיא נפלגה לארבע פלגות: הראשונה נקראה בשם ריאָן ושר צבאה הגענעראל־לייטענאַנט אָקלאָפּשיאָ, השניה נקובה בשם אַחאַלציק ושר צבאה הגענעראַל־לייטענאַנט דעוועל, השלישית תכונה בשם אלכסנדראָפּאָל ושר צבאה הגענעראל־לייטענאַנט לאָרים מעליקאָוו, והפלגה הרביעית נקראת בשם עריוואַן ושר צבאה הגענעראל־לייטענאַנט טערגוּקאַזאָוו, ומספר כל אנשי החיל ההם בערך 92,000 איש רַגְלִי ובעלי נשק כבֵדים ובהם בערך 13,000 רוכבים. ובעשרים וארבעה לחֹדש אפריל, הרימו כל אנשי חיל ההם את פעמיהם לעבור את גבול ארץ תוגרמה למלחמה. מחנה עריוואַן עָברה אחרי עמל ותלאה גדולה את מעבר אַגרידאַג, ובשלשים יום לחֹדש הגיעו חלוצי המחנה הזאת עד קִרבת באַיעזיד, והתוגרמים הצובאים במבצר ההוא נסוגו אחור מפני גבורי חיל ההם אשר הם גם רבים ועצומים מהם, כי מספר התוגרמים היה שם רק 1700 איש ולא יכלו להתיצב לפני אנשי מלחמתם, והרוסים באו בתרועה וקול שופר בשערי העיר ויתפשו אותה ואת מצודתה מבלי הָנֵף חרב מלחמה, וטערגוקאַזאָוו שר צבאם חִזק את בריחי שערי העיר ויבַצר את מִבְצָרֶיהָ, גם הִפקיד שופטים ושוטרים מאנשי חילו אשר על פיהם ישַׁק כל הַנוֹף ההוא בכל דְבר חֹק ומשפט. כי לא כארצות הנאורות ארץ תוגרמה ומה גם ארץ ארמיניא אשר תחת ממשלתה: אם יתפוש גבור משכיל נוף או מדינה באחת הארצות הנאורות ויתקע יתדו שם עד צאת דְבר השלום עם איש מלחמתו לאור, אז יבטח לב הגבור הַמְנַצֵחַ ההוא כי אף אם יניח את שופטי המְנֻצָחִים על משמרת פקודתם כבראשונה רק עיניו תִצפינה על הליכותיהם, לא יְעַוְתוּ משפט ולא יַעקשו את הישרה, לא כן הדבר בארץ תוגרמה ויותר עוד בארמיניא התוגרמית אשר עד הימים ההם מָשלו שם פַחות התוגרמים ממשלת זדון ועריצות כאשר משלו אחשדרפני הפרסים לפני אַלְפַּיִם שנה, כי הפחות ההם הפכו ללענה משפט וירעצו וירוצצו את בני העם למלאות אוצרותיהם כסף ענושים וּזְהַב חמָסים. ועל כן לא מצא טערנוקאַזאָוו דרך אחרת להשיב עד צֶדק משפט כי אם להסיר את שופטי הארמינים מפקודתם ולהפקיד מאנשי רוסיא לשופטים ושוטרים בארץ אשר לכד בחֶזקת יד. הגבור הנודע פאַשקעוויץ בהצותו את ארמיניא התורגמית בשנת 1828 (תקפ"ח) ובשנת 1829 (תקפ"ט) היתה ראשית דרכו להקים שופטים ושוטרים מאנשי חיל רוסיא בכל המקומות אשר לכד בחרבו ובקשתו, וגדוד אחד מצבאות הרוסים דַיָם להפיל מוראם ולתת חִתִּיתָם על העמים החשֻכים אשר לא יבינו משפט צדק ואשר לא ישמעו בקול שופט מישרים אם לא יַרְאֵם תחִלה את נַחת זרועו העזה, כי בדברים נכוחים לבד לא יִוָסרו וכל דובר נכוחות יתעבו ויתקלסו בו אם לא ייראו מפניו ויֵחתו מגבורתו. טערגוקאַזאָוו דָאַג גם לכלכל את אנשי צבאו ולנהלם בלחם ובכל המחסורים אשר יחסרו להם, ועל כן דִבר שלום של שבטי הקורדים הנודדים בארץ, ויפתח את ידו להם לבעבור יעזרו לו להכין מזון וצידה לאנשי חילו בהיות לאֵל ידם לעשות כדבר הזה. הקורדים לא ילחמו את מלחמת דת מחמד כאשר ידַמו רבים מאנשי איירופא, רוחם זרה לדת מחמד ולהקוראַן כאשר זרה לדת הנוצרית ולספר ברית החדשה, ואם נתבונן עליהם בעין בקרת, לא נשגה בשָׁפטנו כי עובדי אלילים הם (היידען) ככל העמים הדבֵקים עוד באליליהם ומספרם תשעים ותשע ידות (פראָצענט) ממספר העמים הנאורים ואינם נאורים היושבים כעת על כל חוג הארץ. וטערגוקאַזאָוו ידע כי אם לא ימשוך אותם אחריו בדברי שלום, ישימו מכשולים לפני הרוסים ויתיצבו לשטן להם בדרך, ואם יאר פניו אליהם, יהיו עוד לעזור למו. גם פאשקעוויץ משך אותם אחריו בחבלי כסף לבל יהיו לאבני נגף וצורי מכשול לאנשי חילו. ואחרי אשר התכלכלו הרוסים וַיִצְטַיָדוּ, שלח טערגוקאַזאָוו גדוד רוכבים לָתור את מחוז דיאַדין ולתקן את הדרכים אשר הם מלאים מעקשים מתולדתם ואשר התקלקלו עוד יותר על ידי הרוחות העזות השוררות שם. ועד מהרה נסע גם הוא אחרי הגדוד ההוא, ובעשירי לחדש מאיי תפש את דיאַדין הרחוקה חמשים קילאָמעטער מעיר באַיעזיד ויצב משמר בתוכה.

2 §

מחנה אלכסנדראָפּאָל נסעה יצאה ממקומה בעשרים וארבעה לחֹדש אפריל בבקר, ונחלקה לשני ראשים, הראש האחד והוא אגף הימיני ופקודיו חיל הָרַגְלִי ובעלי נשק הכבדים, והראש השני הוא אגף השמאלי ופקודיו גדודי פרשים, גם חֵיל רגלי, ראשית אנשי החיל ובחיריהם. ושניהם עברו את גבול תוגרמה ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על התוגרמים השוטטים שם. משמונה ועשרים עד שלשים לחֹדש אפריל יצא הנסיך טשעאַדשאַוואַדזע בראש ארבעה אלף איש מחיל הרוכבים אשר במחנה ועם ששה עשר כלי תותח לָתור את הדרך אשר בין מבצר קאַרס ובין מבצר ערזערום, וַיִצְלַח את נהר קאַרס־טשאַיי וישתער בעֻזו על המחוזות אשר בדרך מסָעוֹ, ויעבור שלום. אך ביום תשעה ועשרים לחֹדש אפריל, פָּגע בגדוד תוגרמים ההולכים מקאַרס לערזערום, ובשלשים יום לחֹדש ההוא התלקחה מלחמה עזה בין אנשי חילנו ובין התוגרמים ההם, אך אנשי חילנו התגברו על התוגרמים אנשי מלחמתם ויפיצום ויניסום מפניהם. וביום השמיני לחדש מאיי יצא הגענעראל שערמעטיעוו בראש גדודי אנשי חֵיל גבוריו לתור את חבל הארץ אשר בין קאַרס ובין אַרדאַגאַן, וגם עליו התנפלו גדודי תוגרמים ויתגרו בו מלחמה, אך גם הוא הדָפם בזרוע עֻזו וַיִשְבְּ מהם שֶׁבִי ויקח מלקוח וכלי נשק, גם מצא ביד אחד משבויי חרב ההם מגִלת סתָרים אשר שלח פְּקיד מבצר ארדאגאן אל פקיד מבצר קאַרס ויודיעהו כי הגענעראל הרוסי דעוועל עם מחנה אנשי חילו עברו את גבול תוגרמה והולכים הלוך וקרוב אל ארדאגאן למלחמה, גם הודיע אותו את מצב אנשי חיל תוגרמה ומשפטי המבצר עם הסוללות והצריחים אשר בתוכו.

3 §

המחנה אשר שֵׁם אַחאַלציק נקרא עליה, ועל צבאה הגענעראל דעוועל, צָעדה בצעדי אוֹן ותאחז דרכה על פני מחוז אַרליא (אַגראַראַ) ומגמת פניה לבוא עד נהר קוּר. המֶרחק אשר בין אַחלאַציק ובין אַרדאַגאַן בדרך ישרה, הוא רק ששים וחמש קילאָמעטער, ולמחוז אָרטשוּבעג רק חמשים קילאָמעטער, אך הדרכים היו מלאים מעקשים ומכשולים עד כי לא יכלו אנשי הצבא לעבור שם בטרם יוּרָמוּ המכשולים וִיהִי העקֹב למישור והרכָסים והדוּרים למסִלה חדשה. ובגלל זאת לא הגיעו אנשי החלוץ מאנשי חילנו אשר במחנה דגל השר דעוועל רק בחמישי לחֹדש למחוז חפצה, מחוז אָרטשוּבעג, ויתמהמהו בדרך הליכתם ארבעה עשר יום מיום צאתם מעיר אַחאַלציק. ובבואם לאָרטשובעג היתה ראשית מעשה הגענעראל דעוועל לבנות גֶשֶׁר על נהר קוּר לבעבור הַצֵב לו יד ולתקוע יתד על שני חֻפי הנהר ולהתחבר עם מחנה אלכסנדראָפּאָל בכל עת מְצוא להשתער יחד על מבצר ארדאגאן ולהוריד עֹז מבטחו. המבצר הזה לא התנוסס בחָסנו בימים הראשונים ומצודתו הישָׁנה לא היתה בצורה לבלי חָת מפני כלי תותח החדשים המפרקים מבצרים ומשברים מצָדות סלעים, אך בימים האחרונים האלה בִצרו התוגרמים את המבצר ואת מצודתו גם בנו מגדלים וישפכו סוללות ויקימו בחונים סביב לו על הגבעות הגבוהות אשר יְסֻבֻּהוּ עד כי נהפך למבצר חזק נורא על כל סביביו. והגענעראל לאָריס מעליקאָוו אשר ידע את כל הליכות המבצר ההוא על פי מגִלת הסתרים אשר לקח השר שערמעטיעוו מיד הַציר התוגרמי אשר שלח פקיד המבצר אל פקיד מבצר קאַרס, מהר להתחבר אל דעוועל ואנשי חילו להשתער יחד ברוח גבורתם על אַרדאַגאַן ולתפשו בכפם. כי אז יִפָּתח להם הדרך לקאַרס וליתר מבצרי התוגרמים. וגדוד אנשי מלחמה שלח לפניו תחת פקודת הגענעראל היימאַן, והוא נסע אחריו אל מול ארדאגאן, ובמחנה אנשי החיל אשר בסאַאִים הניח את הגענעראל קאָמאַראוו ויצַוהו ללכת עם גדודי אנשי חיל אל המסלה העולה לקאַרס ולעשות תחבולות לבל יודע לחיל תוגרמה אשר במבצר ההוא כי הרוסים מגיחים מול ארדאגאן ולבל יבואו לעזור את אחיהם אשר במבצר ההוא. כי המגלה אשר שלח פקיד ארדאגאן לפקיד קארס נפלה בידי צבאות חילנו ופקיד קאַרס לא ידע מאומה מהמלחמה הנשקפת על ארדאגאן, והגענעראל דעוועל אשר לאָריס מעליקאָוו שלח לו אנשי חיל במספר רב לעדור במלחמה, שלח גדודי פרשים על המבצרים הסובבים לארדאגאן בפאת צפונית לנהר קוּר, ואת חֵיל הרגלי ובעלי נשק הכבדים הקריב אל מְחוֹז אָלטשעק אשר על חוף נהר קוּר הימין, עשתי עשרה קילאָמעטער מארדאגאן לפאת קֵדמה, במסלה העולה לאַלחאַלאַקי. וביום העשירי לחֹדש מאיי הגיעו גדודי הגענעראל היימאַן אל מחוז בוּרדוּסאן, הרחוק ארבעה קילאמעטער מארדאגאן בפאת דרומית, ולאָריס מעליקאָוו הִציב את שני המחנות ההם במערכות מלחמה. אור ליום ששה עשר בחדש מאיי עשו הרוסים תשעה סוללות (באַטאַרייען) על ראשי הגבעות אשר לפאת מזרחית ולפאת דרומית למחוז געלאווטש ערדין, ועל הסוללות ההן הֶעלו ארבעים כלי תותח גדולים לירות על מבצר אָמיר־אָגלוּ, ובשעה ½7 בבקר ביום ששה עשר מאיי פתחו כלי התותח את פיותיהם הנוראים וַיוֹרוּ כדורי בלע ונחלי אש על המבצר ההוא החוסה על ארדאגאן ומצודתה. בראשונה לא טמנו גם התוגרמים את ידיהם בצלחת וישיבו להרוסים רעם אחר רעם בכלי תותחיהם, אך לאחרונה נדמו כלי תותח התוגרמים ותשקע האש והקולות חדלו, ואנשי חילנו הֵרִיעוּ אף הצריחו ועל אויביהם התגברו. ובשעה החמישית אחר הצהרים גברו עוד הרוסים חיָלים ובסערת מלחמה הרסו את סוללות התוגרמים ואת כל יתר מבצריהם סביבות המקום ההוא, ושר אלף משרי חיל רוסיא הציג את נֵס רוסיא על תועפות מבצר אָמיר־אָגלוּ, והרוסים לקחו אז תשעה כלי תותח מיד התוגרמים, אלף ושמנה מאות כלי נשק אחרים ושלל ומלקוח רב. ומראשי הגבעות הרעימו אז אנשי חילנו בכלי תותחיהם על אָרדאַגאַן ועל מצודתה ויפרצו בה פרץ על פני פרץ ויורידו ממנה עֻזה. ובשבעה עשר לחֹדש מאיי שלח לאָריס מעליקאָוו אחד מפקידי החילים אל הפחה סאַברי פְּקיד ארדאגאן וידרוש ממנו לפתוח את שערי העיר לפני הרוסים ולהסגיר בידם אותה ואת מצודתה. אך הפחה התוגרמי מֵאֵן לְהִכָּנַע ולא אבה ולא שמע בקול נְגִיד צבא הרוסים, על כן שבו הרוסים בשעה השלישית אחרי הצהרים וירעימו בכלי מַפָּצָם על העיר וירעישו את חומותיה ויציתו אש בבתיה, ובשעה הששית אחר הצהרים עלו מִבְחר גבורי חילנו על העיר בסערת מלחמה, ובסופה ובסערה המטירו כדורי שחת על ראשי התוגרמים אשר לא מצאו ידיהם להלחם עוד וינוסו מנוסת מות מן העיר ויפוצו במסלה העולה לאַרדאַנוטש ואליט להתרפאות שם מהמכות אשר הכום אנשי מלחמתם. אך גדודי הפרשים אשר שלח נְגיד חֵיל רוסיא לרדוף אחרי הנסים והנמלטים, לא השיגו אותם, כי הלילה פרש את חֶשְׁכָּתוֹ למָסך עליהם ונעלמו מעיני רודפיהם. והרוסים לכדו את ארדאגאן ברוח גבורתם וימצאו בתוכה שלל רב: ששים כלי תותח גדולים, שלשת אלפים וארבע מאות כלי נשק אשר יצלחו עוד למלחמה, אסמים מלאים בָר ולחם רב, בתי מָעוֹן בעד ארבעה עשר גדודי אנשי חַיִל, בתים גדולים ורחבי ידים עִם כל החפצים הדרושים לאנשי מלחמה. ובין כֹה וכֹה עשה הגענעראל קאָמאַראָוו ככל אשר פָּקד עליו לאָריס־מעליקאָוו, ובעצם היום אשר בו החל לאריס מעליקאָוו לעשות מלחמה בארדאגאן הוא יום ששה עשר לחדש מאיי, בעצם היום ההוא נסע יצא קאמאַראוו בראש גדודי אנשי חילו רגלי ופרשים, להחריד את אנשי חֵיל הַמַצָב אשר במבצר קאַרס למַלאות את ידיהם עבודה להתאבק עם הגדודים המתגרים בהם מבלי פְּנות אל ארדאגאן ומבלי התחקות על המוצאות אותה עד אשר יצלחו הרוסים ללכדה ולהוריש את התוגרמים מתוכה. הן אמת כי התוגרמים הרוכבים על סוסים קלים דָאוּ כנשרים על אנשי החלוץ אשר להרוסים ויניסום וירדפו אחריהם בחרב ורק אחרי אשר מהר קאָמאַראָוו לשלוח ששה גדודי רוכבים לעזור להם נמלטו מידי רודפיהם, אך בכל זאת הגדיל קאָמאַראָוו לעשות בְּעָצְרוֹ את צבאות קאַרס מֵעֲזור לאחיהם בארדאגאן עד אשר בִּצעו הרוסים את מעשיהם ויתפשו את ארדאגאן בסערת מלחמה. ולפי עֵדות הרוסים נפלו אז מֵחֵיל קאָמאַראָוו ששה פקידי חיָלים (אָפֿפֿעצערע) וארבעה ושבעים אנשי צבא. בהִלָכד ארדאגאן, נפלו התוגרמים בעיניהם והרוסים שמחו בנצחונם, כי באמת נצחון גדול הוא להרוסים, יען כי ארדאגאן הוא בין שני המבצרים באַטום וקאַרס בַּתָּוֶךְ, ואחרי אשר לכדו אנשי חילנו את ארדאגאן לא יתנו לצבאות התוגרמים הצובאים בשני המבצרים ההם להתחבר יחד, גם פָּתֹח נפתח להם בזה דרך ישרה וסלולה אל מבצר ערזערום אשר נחוץ להם מאד לתפשו בכפם ולהציב בו מַצָב.

4 §

מחנה ריאָן אשר שר צבאה הגענעראל אָקלאָבּשיאָ, נסעה יצאה ממקומה ועברה בכ“ד לחֹדש אפריל את נהר טשאָלאָק המגביל בין רוסיא ובין תוגרמה, ושם פגעו אנשי חֵילנו גדודי תוגרמים מחיל הנדבות (פֿרייוויליגע) ויתגרו בהם מלחמה, אך אנשי חילנו הכום אחור ויפיצום ויסעו למסעיהם עד נהר אדקאָווא (או טשוּרוּקסוּ) ויחנו שם ובעשתי עשר יום לחֹדש מאיי שָׁפך הגענעראל אָקלאָבּשיאָ כֹבד מלחמה על התוגרמים הצובאים על מרומי המבצרים אשר בחאַצוּבּאַני, בין נהר אַדקאָוואַ ובין נהר קינטרישי, עשרה קילאָמעטער מים השחור, ותעז ידו על חיל תוגרמה ויתפוש את המבצרים ההם. במלחמה ההיא היה מספר הרוסים הנופלים בחרב והנפצעים מאה ועשרים ושמנה איש. אחרי אשר לכדו הרוסים את מבצרי חאצובאַני, עמדו הרוסים והתוגרמים אלה נכח אלה על שני עברי נהר קינטרישי כבתחלה, הרוסים על חוף הימין והתוגרמים על חוף השמאלי, ושם היו פני אנשי חילנו מועדות לעלות על עיר הבצורה באַטוּם למלחמה. ובאטום רחוקה היא מחאַצוּבאַני שלשים קילאָמעטער והדרכים אשר ביניהן מלאים חתחתים ומכשולים. ומבאַטום יצאו עוד ביום כ”ד אפריל אניות צִנָה (געפּאַנצערטע) גם אניות קיטור אחרות מִצִי האדיר אשר לתוגרמה תחת פקודת הפֶחה האַסאַן, להחריד את חֻפּי קַו-קַז ולהסית את בעלי דת מחמד יושבי ההרים למרוד ברוסיא ולהתחבר אליהם לְהִלָחם בה. ובששה ועשרים לחֹדש אפריל יָרוּ שלש אניות צנה מאניות תוגרמה ההן כדורי שחת על מבצר ניקאלאַיאַ, אך לא יכלו להוריד ממנו עֻזוֹ רק פרצו בו פרצים במקומות אחדים. ובשבעה ועשרים לחֹדש אפריל הגיעו האניות ההן עד קִרבת עיר הבצורה פּאָטי, אך לא יָרו עליה ועל מצודתה, ורק בחמישי לחֹדש מאיי ירו עליה כדורים אחדים מכלי תותחיהם. ובארבעה עשר לחֹדש מאיי התנגשו אניות התוגרמים ותקרבנה אל המבצר הנודע בשם סוּכֿוּם קאַלעה למלחמה וברוח משחית יָרו כדורי אש על המבצר וישרפו את בתי העיר ויכבידו אכפם על הגענעראל קראַווטשענקא שר המבצר לְפַנות לפניהם את סוּכוּם קאַלעה. וביום שמֹנה עשר לחֹדש מאיי התאזרו הרוסים עֹז לגרש את התוגרמים מהמבצר ולא יכלו להם, והתוגרמים שלחו משם ציריהם אל בעלי דת מחמד היושבים בערי אַבכֿאזיה לפַתותם להתחבר אליהם להִלָחם עִם הרוסים. אך לריק היה יגיעם, כי הרוסים הכניעו כבר את בעלי דת מחמד יושבי הרי קו-קז אשר התקוממו להם עד כי לא יספו להרים ראש וייראו על נפשם לתת ידם עם התוגרמים.

5 §

ובהִשָׁמע בקאָנסטאַנטינאָפעל כי התוגרמים לקחו את סוכום קאלעה מיד הרוסים, הֵריעו יושבי העיר תרועת ששון, גם השלטון ושריו הגדולים וסגניו ופחותיו שמחו שמחה גדולה ודִמיונם העז הֵעיר בקרבם תקוה נמרצה, כי כאשר החלו התוגרמים לעשות חיל במלחמתם עִם הרוסים כן יוסיפו ללכת מחיל אל חיל עד כי תעז ידם על אויביהם וינוסו משנאיהם מפניהם. אך לא כאשר קִווּ כן היתה, כי בַּעֲקֵב הָרָץ אשר בִּשֵר נצחון התוגרמים בסוכום קאַלעה, בא רָץ אחר להגיד בשער השלטון כי מבצר ארדאגאן נפל בידי הרוסים וקצר קצרה יד התוגרמים לקחת אותו מיד המנצחים. השלטון ושריו התעצבו מאד בשמעם השמועה הרעה הזאת, ונפשם ירעה להם כי מבצר חזק ונכבד כאַרדאַגאן נפל במֶשך שני ימים בידי הרוסים ויסתירו הדבר מעיני העם לבל יתגעשו ויתקצפו על הממשלה רְפַת הידים ועל שרי היועצים ושרי הצבא. אך אין דָבר נעלם אשר לא יִגָלֶה לעיני השמש, וגם מפֶּלֶת ארדאגאן נודע בעיר בירת תוגרמה ויהי סער גדול בין התוגרמים וחמתם בערה בם על שרי המלוכה, ועד מהרה נאספו שלש מאות תלמידים מבית מִדרש החכמה הנקובים בשם סאָפֿטאַס, ויתהוללו וירעשו בחוצות קריה וירוצו לבית מועד נִבחרי העם (דעפּוּטירטענ-קאַממער) ויבחרו מעדתם אנשי חיל ובעלי לשון לדַבר את דבריהם בבית הוא. כי מעת אשר הוּרד השלטון עבדול-עזיז מכסא מלכותו, לקחו להם הסאָפֿטאַס בחָזקה קרנים להתערב וּלְחַוֹת דֵעם במשפטי המדינה (פּאָליטיק), ונבחרי התלמידים ההם באו בקול שאון והמולה גדולה לבית נבחרי העם ויאיצו בהם בחֹזק יד להוריד מפקודתו את הַפֶּחָה רעדיף ראש הסגנים ואת הפחה מאַמוּד-דאַמאַט בעל אחות השולטן אשר על פיו יִשַׁק כל הליכות המלוכה בתוגרמה. וּפֿעקיף-עפֿענדי היושב ראשונה (פּראֶזידענט) בבית נבחרי העם, ראה כי רעה נגד פניו אם ידַבר את הסאָפֿטאַס קָשׁוֹת, כי בעת רעה ההיא לא עמד גם ראש שר שרים עליו יום או יוֹמַיִם, ומה גם ראש איש כמוהו, על כן בָּחר לשון ערומים ולשון רכה וידבר על לב הסאָפֿטאַס דברים טובים ונעימים, ובמֶתק שפתיו המתיק את מרורת רוחם וּמְרי שיחם עד כי שמעו לעצתו לשוב בפעם הזאת אל מקומם ולשקוט ולהביט ממכונם איך יִפֹּל דָבר –. אחרי הדברים האלה שִלח פֿעקיף-עפֿענדי את נבחרי העם לבתיהם והוא הלך אל הפחה עדהעם מִשְׁנֶה השלטון (גראָס וועזיר) להמתיק סוד ולהתיעץ כדת מה לעשות בעת מהומה ומבוכה ההיא. שני השרים ההם נדברו איש אל רעהו וגמרו אֹמר לגלות אֹזן השלטון כל שׁרֶש דבר ולהעיר רוחו להוציא לאור את אשר נדברו הם יחד. השלטון הִטה אזנו להם ויבטיחם לחשוב מחשבות ולעשות עצה לעצר בעד הרעה הנשקפת על תוגרמה. וביום המחרת הקים השלטון את הבטחתו להעביר הרעה מעל ממשלתו, ויוציא דְבַר מלכות מלפניו להַציב את קאנסטאנטינאפעל במצב עיר נצורה (בעלאַגערונגס-צושטאַנד), על מכתבי העתים וכותבי דברי הימים הֵקים מבַקרים עזים לבל יעוזו להשמיע בקהל דָבר אשר הוא לא לפי רוח הממשלה. גם נמצא אז פתאֹם קשר בין מְרוֹם עַם הארץ, ובעלי פּקודות רבים הַנוֹהִים אחרי הפחה מידהאַט הובאו אל בתי כְלָאִים וְהָגְלוּ הָגלת שלמים. ומכתבי עתים אשר רוח הממשלה התוגרמית מתהלכת בם, הודיעו לבני עַמם כי צבאות תוגרמה שָׁבוּ ויקחו את אַרדאַגאַן מיד הרוסים, ויוסיפו לטפול עוד שקר על שקר ולכתוב כי במֶשך העת הקצרה אשר לקחו התוגרמים את עיר הבצורה ההיא מידי הרוסים, נפלו מאה אלף רוסים לפי חרב גבורי תוגרמה. אך לא ארכו הימים וְיָדְעוּ התוגרמים כי שקר דִברו כותבי העתים ההם והרוסים עודם מחזיקים בנצחונם וביתר עָז עוד.

6 §

אחרי אשר תפשו הרוסים אנשי חילנו את ארדאגאן, שָׂמוּ פניהם אל מבצר קאַרס, ושרי הצבא שלחו מרגלים חֶרש להתחקות על הליכות אנשי חֵיל תוגרמה הצובאים במבצר ההוא, והגענעראל-מאַיאָר לאָריס-מעליקאָוו הצעיר יצא בראש גדוד קאָזאַקים לְפַנוֹת הדרך לפני הרוסים אשר הִתְעַתְּדוּ להשתער על קאַרס, וגדוד תוגרמים מֵחֵיל קאַרס התנפלו עליו בקול המולה וברעש מלחמה, אך הקאָזאַקים התגברו עליהם ויפיצום. אחרי כן נסע יצא גם הנסיך טשאַטשאַוואַדזשע בראש גדודי פרשים בעלי נשק כבדים, ובעקבותיו יצא גם שר הצבא מהמחנה ההיא בראש גדודי גבורי חַיל. והפחה מוקטאַר נְגִיד חֵיל התוגרמים, בשָמעו כי הרוסים תקעו אהליהם על יד מחוֹז מוּשאַד, שלח עליהם גדודי טשערקעסים פרשים רוכבי סוסים אבירים ועל צבאם הפֶחה מוּסאַ, אך הרוסים עזבו אז את מקום תחנותם וידי הפחה לא עשו תושיה. ולאָריס-מעליקאָוו מִלא את ידי הנסיך טשאַטשאַוואַדזשע לִתְגָר בהפחה מוּסאַ מלחמה, ואור ליום השלשים בחֹדש מאיי השתער הנסיך על מחנה התוגרמים באישון לילה ואפלה ויך אותה מַכָּה נצחת. על אֹדות המקרה הזה הוציאו מכתבי העתים קול ללא אמת ויגדילו את מַפֶּלֶת התוגרמים יתר הרבה מאד מאשר היתה באמת, והקול ההוא לא הוציאו הרוסים אויבי התוגרמים ואנשי מלחמתם כי אם האנגלים אוהבי תוגרמה (טוּרקאָפֿהילען) השולחים דבריהם ממערכות המלחמה אל מכתב העתי דאַייל טעלעגראַף, הלא כֹה דברי מכתב עתי ההוא: „מקרה נורא מאין כמוהו בכל נוראות המלחמה הזאת, קרה בליל השלשים לחֹדש מאיי, כי בלילה ההוא התנפלו הרוסים על ארבעת אלפים רוכבים תוגרמים בהיותם עיפים ויגעים מעמל הדרך ויחרימום ויגירום על ידי חרב עד כי לא נשארו עוד רוכבים בכל צבאות התוגרמים אשר באַזיה הקטנה“ אך אין בפי מכתב עתי ההוא נכונה, כי באמת לא נפלו מהתוגרמים רק שלשה ושמֹנים איש, וּמהרוסים נפלו שבעה חללים ושלשים איש נפצעו. ובשלשים ואחד לחֹדש מאיי הגיע לאריס־מעליקאוו אל מחוז אַרדאָסט, ומשם שלח חֵיל רַגְלִי ופרשים אל חוף נהר קאַרס השמאלי, והגענעראל דעוועל הגיח ממקומו מול מבצר קאַרס. ובראשית ימי חֹדש יוני הופיע הנשיא הגדול מיכאל במקום המערכה ויט שפרירו במחוז באַסראַ לְפַקֵד משם צבא המלחמה, ובאַסראַ הוא על חוף נהר קאַרס הימין, רחוק תשעה קילאָמעטער ממבצר קאַרס. ואז גמרו אנשי חילנו אֹמר להביא את מבצר קארס במצור עד רִדְתּוֹ. ואז פָּקד שר שרי הצבא על כל שרי החילים להתאסף עם אנשי החיל אשר תחת פקודתם ולהתכנס יחד לָצור על קאַרס. בראשון לחֹדש יוני יצא הגענעראל קאָמאַראָוו עם גדודי הרוכבים אשר ברגליו וילך הלוך ונסוע לדרכו, וביום השני לפנות בֹקר הגיע אל מחוז פּעננעק אשר גדוד תוגרמה נְחִתִּים שם. אך התוגרמים נסוגו אחור וּפִנוּ המקום לפני הרוסים, וביום ההוא לעת ערב הגיע למחוז אָליט וגם משם נסוגו חֵיל התוגרמים מבלי הָנֵף חרב, ובשני המקומות ההם מצאו הרוסים שלל רב, כלי נשק ואֹהלים ואוצרות בר ואֹכל רב. גם הגענעראל היימאן הִזְעִיק את אנשי חילו ויבוא לעזרת הרוסים הצובאים על קאַרס, וַיִחַן על יד מְחוֹז אַראַוואַרטאַן, צפונית מערבית מקאַרס. והתוגרמים התנפלו פעמים רבות מקאַרס על צבאות חילנו בחֵמה שפוכה ובכֹבד מלחמה, אך בכל פעם הִכּוּ אותם הרוסים אחור. ובארבעה עשר לחֹדש יוני התמרמרו התוגרמים ביתר עז על הרוסים ויתנפלו בשעה השלישית בבֹקר על הַחַיִל אשר תחת פקודת הגענעראל היימאַן אצל מחוז אַראַוואַרטאַן ומלחמה גדולה התלקחה ביניהם. היימאן קרא את הנסיך טשאַטשאַוואַדזע לעזרה, והנסיך הסִיעַ עד מהרה את אנשי חילו להתנפל על התוגרמים מאחריהם. אך בין כֹה וכֹה הִרעים הגענעראל היימאַן ברוח גבורה על התוגרמים עד כי לא יכלו לעמוד בפניו ויפנו לו עֹרף וינוסו מנוסת חרב. במלחמה ההיא היה מספר ההרוגים והפצועים במחנה חילנו מאה ושמנה עשר איש, אך במחנה התוגרמים עשו אנשי חילנו הֶרג רב ויתרם נפוצו וינוסו להִמָלט על נפשם.

7 §

בשבעה עשר לחֹדש יוני הציבו אנשי חילנו כלי תותח וכלי מַפָּצִים גדולים ונוראים על חומות קאַרס, ובשלשה ועשרים יום לחֹדש ההוא הוסיפו עוד כלי מָצוֹר וכלי משחית להרעיש את המבצר ולהוריד עֹז מבטחו, ומהיום ההוא והלאה החלה מלחמת הרוסים על קאַרס. אך נעזוב את דבר הליכות המלחמה ההיא ונספר את הקורות אשר קָרוּ את הגענעראלים טערגוקאַסאָו ואָקלאָבשיאָ: בששה ועשרים לחֹדש מאַיי ראה הגענעראל טערגוקאסאוו כי במחוז קאַראַקיליסאַ חוֹנִים מחנות תוגרמים במספר רב, וַיֵט מאליהם, ביָדעו כי מספר אנשי חילו מעט הוא ולא יוכלו לעמוד לפני התוגרמים הרבים והעצומים מהם. אך אחרי ימים מעטים עזבו התוגרמים ההם עִם הפחה מעהמעד נגידם את מחוז קאַראַקיליסא וירימו פעמיהם מול הרי שעריאַן, ואז היתה לאֵל יד טערגוקאַסאָוו לתפוש את מחוז קאראקיליסא וכל הַנוֹף ההוא עם המקום הראשי הנקוב בשם טאָראַק-קאַלעה מבלי שלוף חרב ותנופת מלחמה. ובחמשה עשר לחֹדש יוני נסע יצא עם גדודי אנשי חילו במסלה העולה למבצר ערזערום, ובעצם היום ההוא פגש בגדודי חיל תוגרמה אשר תחת פקודת הפחה מעהעמעד, ובששה עשר לחֹדש ההוא הִתְגָרָה בו טערגוקאסאוו ותתלקח מלחמה עזה ביניהם. אך בתחלת המלחמה נפל הפחה מעהמעד לפי חרב והגענעראל דוד פּאַשאַ מִלא את מקומו לפקד צבא המלחמה, ואף כי נלחמו התוגרמים ברוח גבורה, כשלו ונפלו לפני הרוסים ועד מהרה נסוגו אחור ולא הִפְנוּ ולא הביטו מאחריהם. כאלף איש נפלו חללים ונפצעו במלחמה הזאת מֵחֵיל התוגרמים, ושלש מאות וחמִשים לֻקחו שבויי חרב ביד המנַצחים. ויהי כשמוע הפחה מוקטאר כי נִגפו התוגרמים לפני הרוסים, וישלח אליהם אנשי חיל כמספר החיל הנופל במלחמה ונוסף עוד עליהם גדוד פרשים ובעלי נשק כבדים תחת פקודת הפחה קאַכֿים, ובשמנה עשר לחֹדש יוני התנפלו על חיל טערגוקאסאוו בחרב מלחמה, ובאחד ועשרים לחֹדש חִדשו את המלחמה, והמלחמה נמשכה משעה השישית בבֹקר עד השעה השמינית בערב, אך גם בפעם הזאת נִגפו התוגרמים ונפלו מהם שמנה מאות איש חלל, ומחיל הרוסים נפלו רק ארבעה וחמשים איש, ושלש מאות וחמשה ושבעים נפצעו. וביום שנים ועשרים לחֹדש ההוא הוסיפו התוגרמים להִלָחם, ואז נסג טערגוקאסאוו מפניהם וילך לדרכו.

8 §

ומצב טורגעקאַסאָוו היה מורה מאד בעת ההיא, כי אף אמנם כי התאזר עֹז וַיַךְ צָריו אחור, אך התוגרמים השיגוהו בין המצָרים ותהי לו המלחמה מפנים ומאחור. מלפניו נִצב לו לשטן אגף חיל תוגרמה הימין תחת פקודת ישמעאל פֶּחָה, ומאחריו התכנסו עוד צרים ואויבים במספר רב לשפוך עליו חֵמה אפם ועזוז מלחמה. כי פֿאַיק פֶּחָה אסף אנשי חיל בארם נהרים (מעזאָפּאָטאַמיען) במספר רב ועצום, ובשמנה עשר יום לחֹדש יוני השתער בחילו הגדול על מַצב הרוסים בעיר הבצורה באַיעזיד וילחצם לְפַנוֹת לפניו את העיר ולשוב אל מצודתה (ציטאַדעללע) כבתחלה. ושתים היה מגמת פני הפחה פֿאיק בעת ההיא: לָשׂוּם מָצוֹר על מצודת באיעזיד ולהכביד ידו על הרוסים אנשי חילנו הצובאים בה להסגיר אותה בידו, גם לעבור משם הלאה ולקחת בשביה את גדודי הרוסים אשר הניח טערגוּקאַסאָוו בין דיאַדין וקאַראַקיליסאַ ולהתנפל אחרי כן על ראש מחנה טערגוקאסאוו מאחור בעת אשר ירדוף ישמעאל פחה את המחנה ההיא בחרב. אך טערגוקאסאוו בתחבולותיו ובעֹז רוחו צָעַד מצעדי גבר ופניו מועדות להגיע אל המחנה הראשה החונה כַדוּר על קאַרס, ואף כי פְּגָעוֹ ישמעאל פחה בדרך ויתגר בו מלחמה, לא חת ולא נִחַת מפני חילו הרב ויתגבר עליו ויעבור הלאה עד בואו אל מחוז חפצו.

9 §

והגענעראל אָקלאָבשיאָ שר צבא מחנה ריאָן, נסע יצא בראש מחנהו ממחוז חאזוּבאַני וילך הלוך ונסוע לאורך חוף נהר קינטריש לפאת יָמִין וגם שָׁם שָׂם עיניו על הדרכים אשר לפניו לְיַשֵׁר הדוריהם, לסַקלם מאבני נגף ולהרים כל מכשול וּמִפְגָע. ולבל יתנפלו התוגרמים עליו מאחריו, הִציג גדוד אנשי חיל בעמק אַדקאָוואַ. בשמנה ועשרים לחֹדש מאיי לכד את נוֹף סאַמעבאַ ומאנשי חילו לא נפלו רק ארבעה אנשים בחרב ושלשים איש נפצעו, והגובערנער התוגרמי דשעמיל היושב בעיר באַטוּם לא הִרְגִיזוֹ בדרך ולא הניף עליו חרבו וגם אָקלאָבשיאָ לא נִסה אליו דְבר מלחמה, יען כי תחת פקודת דשעמיל היו חמשה עשר מפלגות (באַטאַליאָנע) אנשי חַיִל רַגְלִי ויותר מששת אלפים וחמש מאות איש מֵחֵיל נְדָבות, וביד אקלאבשיא לא היו אז רק עשר מפלגות אנשי חַיִל רגלי. ובעת ההיא, בחצי חֹדש יוני, הוּרַם הפחה דערוויש לנגיד ומצוה (אָבערקאָמענדאַנט) על צבאות התוגרמים הצובאים על בּאַטוּם, ובשלשה ועשרים לחֹדש יוני הִגִיחַ אקלאבשיא ממחנהו אשר בסאַמעבּאַ וישתער על מבצרי התוגרמים אשר במחוז טזיכֿעדזירי, וכל היום ההוא נמשכה המלחמה, ולעת ערב תפשו להם הרוסים מקומות אחדים אשר התבצרו שם התוגרמים. במלחמה ההיא נפלו מהרוסים מאה ואחד עשר חללים ונפצעים ומהם אחד עשר פקידי חיל. אָקלאָבשיאָ נסג אחור לסאַמעבּאַ מקום תחנותו, אך בארבעה ועשרים לחֹדש יוני התנפל עליו דערוויש פּחָה נגיד חֵיל בּאַטוּם עם הפחה אָסמאָן ודשעמיל אוסרי המלחמה, וילחמו בו בחֵמה שפוכה וברוח גבורה, אגף היָמין מֵחֵיל התוגרמים השתער על גדודי הַתָּוֶךְ (צענטרום) אשר להרוסים, ואגף השמאלי מהתוגרמים התנפלו על אגף היָמין אשר להרוסים. לפי דברת הרוסים לא נפלו מֵחֵיל אקלאבשיא רק מאה וחמשים איש, ולאחרונה הִכָּה את התוגרמים מכה רבה וינוסו מפניו. אך בכל זאת בָּחר אקלאבשיא לעזוב את סאַמעבאַ, פן יוסיפו עוד התוגרמים לִתְגָר בו מלחמה עם חיל רב ועצום מאנשי חילו, ויתקע יתדו במקום נאמן על יד נהר אַדקאָוואַ מאחריו, גם קרא אליו את הגענעראל קאָמאַראָוו לעזור לו אם יוסיפו התוגרמים להִלָחם בו. וביום שמנה ועשרים לחֹדש יוני, פָּגַע קאָמאַראָוו בגדודי תוגרמים בדרך הליכתו אצל מחוז אַרדאַנוּטש ויתגר בם מלחמה וַיֵט ידו עליהם ויכס וירדפם עד מְרוֹמֵי באָטזאַ אשר מִצְפוֹן לאַרדאַנוּטש, וישלול מהם שלל רב: עדרי בקר, אֹכל נפש למַכביר, אֹהלים וכלי נשק, ואחרי כן שָׁב הגענעראל קאָמאַראָוו וגדודי חילו לאַרדאַגאַן, ולא רדפו עוד אחרי התוגרמים הַמֻכִּים והנסים, כי ראה כי מעט מִסְפר חילו מהתגרות עוד בחיל התוגרמים. וביום השני לחֹדש יולי, הִזעיק לאָריס מעליקאוו את כל אנשי חילו, החלוץ והמאסף, וילך עוד הפעם הלוך וקרוב למבצר קאַרס, וברביעי לחֹדש ההוא יָרוּ עוד אנשי חילנו כדורי כלי תותח על המבצר, אך לא למען הוריד ממנו עֻזוֹ כי אם למען יאמינו התוגרמים כי הרוסים לא יחדלו מהִלָחם עוד ימים רבים וישמו עיניהם ולבם רק על הליכות המלחמה, ובין כֹה וכֹה יוכלו אנשי חילנו להסיע את סוללותיהם וכלי תותחיהם באישון לילה ולעזוב את מְצוֹר קאַרס מבלי אשר יתבוננו זאת התוגרמים ויתנפלו עליהם בחרב. ובלילה ההוא הסיעו את כלי המצור וכל כלי התותח וישיבו אותם למחוז קאַרוקדאַראַ כבתחלה. ובחמישי לחֹדש יולי שלח לאריס מעליקאוו את חֵיל הרוכבים אשר תחת פקודתו למחוז האַדשיוואַלי, והוא עִם חֵיל הָרַגְלִי שב אל מחוז סאַם אשר תקע שם אהלי מחנהו בראשונה ואשר משם יוכל להתחבר עם צבאות אנשי חילנו הצובאים באלכסנדראָפאָל ובאַרדאַגאַן.

10 §

וּמוּקטאַר פאַשאַ נסע יצא ממקומו בראש צבאותיו אחרי צבאותינו הנסוגים אחור, וילך הלוך ונסוע לעומת קאַרס להתחבר עם צבאות התוגרמים אשר במבצר ההוא ולעשות אגֻדה אחת להִלָחם כאיש אחד עִם הרוסים. אמנם לא מאשר חסר להרוסים חֹסֶן וְחַיִל או עצה וגבורה למלחמה, נזורו אחור וחדלו ללחום מלחמת תִּגְרָה (אָפֿפֿענזיף) בתוגרמה, כי אם רק בגלל אשר מספר אנשי חילם היה מעט מהנחוץ למלחמה גדולה כזאת, גם בגלל אשר אנשי חיל ההם נִפלגו עוד לפלגות רבות במקומות שונים ובעת אחת הגיחו קרב לכבוש בפעם אחת את כל ארמעניא התוגרמית תחת אשר אם השתערו כֻלם יחד רק על המסלה העולה למבצר קאַרס ועל המבצר להִלָחם עליו עד רדתו, רק אז הצליחו דרכיהם לְרַד לפניהם את יתר המבצרים והערים הבצורות, רק מבצר קארס הוא הַיָתֵד אשר כל הנצחון תלוי עליו, ואם תפשו אותו בכפם, אז לכדו על נקלה את יתר המקומות הבצורים בארמעניא התוגרמית. אמנם לא דבר חדש הוא כי גם שרי צבא מהֻללים הנאדרים בכֹח ונאזרים בגבורה, ישגו לפעמים במערכי לבבם על דְבר מערכות מלחמה, כאשר מודעת זאת לכל קוראי קורות הדורות מראש. אך שרי צבאות הרוסים מהרו להוכיח לעיני כל העמים כי השגגה ההיא לא יצאה מלפני שליטים בטכסיסי מחמה כמוהם, רק מִקְרִים אשר יקרו לכל גבורי מלחמה היו נסבה בדבר הזה, ועד מהרה התגברו על המִקרים ההם ויצא כברק חֵץ נִצחונם כאשר נספר בזה בשפת אמת.

11 §

בתחלת חֹדש יולי לא היתה דרך הרוסים אנשי צבאותינו צלחה בארמעניא התוגרמית, כאשר הודענו בזה: מחנה ריאָן אשר תחת פקודת הגענעראל אָקלאָבשיאָ שָׁבה אחרי מלחמת סאַמעבאַ אל חוף נהר אַדאָקאַ הימין אשר היתה שם בתחלה. המחנה הראשה אשר תחת פקודת לאריס-מעליקאָוו שָׁבה אחרי עֲלותה ממצור קאַרס, נֹכח אלכסנדראָפּאָל, ומכל נצחונות הרוסים לא נשארו בידיהם בלתי אם ארדאגאן לבדה; טערגוקאַסאָוו היה קְצר יד להציל את מצב הרוסים הנצורים במבצר באַיאַזיד ונלחץ לשוב עם מחנהו אל גבול רוסיא, ורק על חֻפֵּי אַבחאַזיא נלחמו עוד הרוסים עם התוגרמים לעצור בעדם מהתפרץ בקרב הארץ פנימה. ובעת ההיא היה מצב הרוסים בבאַיעזיד ברעה גדולה מאד, כי בשמנה עשר יום לחֹדש יוני שָׁפך עליהם הפחה התוגרמי פֿאַיק כֹבד מלחמה וילחצם לְפַנוֹת לפניו את העיר ולנסוג אחור אל המצודה (ציטאַדעללע), כאשר סִפרנו כבר. וכבוא הפחה פֿאיק בשערי העיר באיאזיד, שובבו התוגרמים ויותר עוד הקורדים חיל הפחה משובה נמרצה וכחיתו טרף התנפלו על יושבי העיר ויעשו בהם הֶרג רב, שָׁסוּ את הבתים ואחרי כן שרפו אותם באש ואת יושביהם הכריעו לטבח, זקנים עם נערים נשים וטף, ואת הנשארים השליכו על מדורות אש וישרפו את עצמותיהם לַשִׂיד. וביום המחרת (19 יולי), יָרוּ כדורי שחת על המצודה אשר נשגבו בה הרוסים, גם נִסוּ לעלות עליה בסערת מלחמה, אך הרוסים אשר נפשם ידעה מאד כי בנפלם ביד התוגרמים יעשו להם כאשר עשו ליושבי העיר ולא יְחַיוּ בהם כל נשמה, לחמו כאריות ויתאזרו עֹז ויגרשו את התוגרמים מעל המצודה. בעשרים לחֹדש הביאו התוגרמים כלי מַפָּץ וכלי משחית להשחית את חומות המצודה וידרשו מאת הרוסים להסגיר את המצודה בידם בלי רעש מלחמה, אך הרוסים לא אבו ולא שמעו בקולם, כי ידעו נאמנה כי אף אם יבטיח אותם הפחה פֿאיק לתת להם את נפשם לשלל, תקצר ידו לעצור בעד הקורדים הפראים לבל יעשו אִתם כָּלה. אפס כי יום יום רָבתה הרעה על הרוסים הנצורים, חֹסר לחם הלך הלוך וְחָסֹר, עד כי עוד בעשרים לחֹדש ההוא חָלק נְגיד החיל לכל אחד מהם רק חצי ליטרא לחם נקודים (צוויבאַק) ליום. ובכל זאת לא רפו ידי הרוסים וימטירו על התוגרמים כדורי כלי תותח ויפרצו בסוללותיהם פרצים רבים ולא נתנום לעלות על המצודה בסערת מלחמה. וביום עשרים ואחד לחֹדש יוני הצליחו אנשים אחדים מִמַצַב הרוסים לצאת מהמצודה וַיִבְקְעו במחנה התוגרמים ויבואו עד מחנה טורגעקאסאָוו להגיד לו את הרעה הנוראה אשר מצאה את הנצורים במבצר באַיאַזיד, וטורגוקאסאוו מִלא את ידי הגענעראל קעלבאַלי-כֿאָן להרים פעמיו בראש אנשי חילו ולהושיע את הנצורים במצודה ההיא. והנצורים בראותם כי ביום כ“ב וביום כ”ג לחֹדש חדלו התוגרמים להִלָחם בהם, האמינו כי הפחה פֿאיק נסג אחור מפני טורגוקאסאוו המסתער עליו ברוח גבורתו להִלָחם בו. ולמען דעת אל נכון אם כאשר יאמינו כן הוא, שלחו מאתים איש מֵחֵיל הנדבות (פֿרייוויליגע) להתנפל על מחנה התוגרמים, אך התוגרמים יצאו לקראתם בחמה שפוכה ויכום מַכַּת חרב ויתרם התמלטו בעור שניהם וישובו אל המצודה. ובעשרים וארבעה לחֹדש בשעה התשיעית בבֹקר, בִשׂרו הצופים אשר להרוסים כי שפעת אנשי חיל באים, ויאמינו הרוסים כי טערגוקאסאוו שלח להם רב ומושיע. ולא לשוא האמינו, כי באמת בא הגענעראל קעללבאַלי-כֿאַן עם גדודי אנשי חיל לעזור להם, ולעת הצהרים הגיעו עד מגרש באַיאַזיד. אך התוגרמים לחמו בם במלחמת תנופה ויגברו מהם וילחצום לשוב אחור ותוחלת הרוסים אשר במצודה נכזבה. אך גם אז לא אמרו הרוסים נואש ויחגרו שארית אוֹנָם להתיצב לפני אויביהם. והלחם אָזל מהנצורים מיום ליום עד כי ביום ששה ועשרים לחֹדש יוני לא מצא פְקִיד המצודה לחַלק לכל איש רק רבע ליטרא לחם נקודים וכף אחת מים, כי הפחה פֿאיק הסב עוד ביום שמנה עשר לחֹדש את תעלת המים, אשר ממנה ישתו יושבי באַיאַזיד, אל מקום אחר, ולא נשארו במצודה רק מֵי מָצוֹר אשר הכינו להם הנצורים בטרם סגרו אותם התוגרמים בתוך המצודה. גם על מֵי הגשם לא קִווּ אז, כי בתקופת השנה ההיא לא יֵרד שם גשם, גם לא חצבו להם בורות לְהַקוֹת אליהן את מֵי הגשם מֵחֹסֶר הכלים הדרושים לחפץ הזה. ובשבעה ועשרים גם בשמנה ועשרים יום לחֹדש יוני הוסיף הפחה פֿאיק להרעים בכלי תותח על המצודה וירעישנה ויפרוץ בה פרצים. ובתשעה ועשרים לחֹדש הוסיף עוד הפעם לעלות על המצודה בסערת מלחמה, אך גם בפעם ההיא הִכּוּ אותו הרוסים אחור וידיו לא עשו תושיה. אולם תקות הרוסים רָפתה מאז והלאה והרעב הֵחל לשַלח את חִצָיו בהם, גם המים אזלו כמעט מכליהם ויהיו צִחֵי צמא.

12 §

ברביעי לחֹדש יולי שלח הגענעראל קעלבאַלי-כֿאַן ופקיד החיל השר פֿיליפאָוו דברי תקוה אל אנשי חילנו הנצורים ויחַזקו ידיהם לחַכות עוד ימים אחדים עד אשר יבואו ויושיעום ממצוקותיהם. הדברים האלה הרהיבו בנפשות אנשי המצב עֹז ולא שמעו לדברי התוגרמים אשר דרשו מהם עוד הפעם להסגיר לשבי נפשם, וגם אחרי אשר יָספו התוגרמים בששה לחֹדש להרעים על המצודה בכלי תותחיהם הגדולים, לא הסגירו את המצודה בידם. והתוגרמים התמרמרו על הרוסים ביתר עז ויוסיפו להרעים עליהם כדורי אש ביום השמיני וביום התשיעי והעשירי לחֹדש. ובין כֹה וכֹה נסע יצא טערגוקאסאוו בשמיני לחֹדש בראש שמנה מחנות אנשי חַיִל רַגְלִי וארבעה גדודים דראַגאָנים וחמש עשרה להקות קאָזאַקים וארבעה ועשרים כלי תותח ויתגר מלחמה בהתוגרמים ובגבורות ישע ימינו לָחַץ אותם לעזוב את מְצוֹר באיאזיד ולשוב אחור, וישמעאל פֶחה אשר שמר עקבי טורגוקאסאוו אֵחַר המועד, ובבואו לעזור להפחה פֿאיק, ראה כי כבר נלחץ הפחה לעלות מבאיאזיד, וישב גם הוא ריקם, כי לא עָרב את לבו לתגר הוא לבדו עם הרוסים מלחמה. במֶשך ימי המצור אבדו הרוסים ארבע מאות ושמנים איש, חללים ופצועים, ויתרם היו עייפים ויגעים, אך עשו להם שֵׁם באֹמץ רוחם כגבורי חַיִל אשר לא יֵחתו ולא ישובו מפני כֹל בעת צר ומלחמה. להציב מַצב חָדש במבצר באיאזיד, לא מצא טערגוקאסאוו לנחוץ, יען כי העיר נֶחרבה והיתה למעי מפלה בידי התוגרמים ורוח דֶבֶר וְקֶטב בחוצותיה השוממים מכֹבד פגרי אדם ונבלות הסוסים המֻשלכות כדֹמן על פני האדמה. והמצודה היתה גם היא למעי מפלה ואין עוד להרוסים חֵפץ בה, על כן הִסיע טערגוקאסאוו את אנשי חילו מבאיאזיד וישב דרך מַעברות אַגרידאַג למחוז אוגדיר ויביא אתו את ארבעה כלי התותח ויתר כלי נשק אשר לקח מהתוגרמים במלחמה. כי גם בימים ההם אשר חדלו אנשי חילנו ללחום מלחמת תגרה בתוגרמים בגלל מספרם המעט מול מספר התוגרמים, לא נפל לבם ולא רפו ידיהם ובכל עת ובכל מקום אשר התגרו בהם התוגרמים, מִגֵן רוח גבורתם גם במלחמת מָגֵן את אנשי מלחמתם בידיהם. אך מעת אשר באו אנשי חַיִל חדשים עם שרי צבא גבורי כֹח מאיירופא לעזור לאחיהם הרוסים בארמעניא התוגרמית, התאזרו ברוסים אנשי המלחמה עֹז ביתר עָז ובמלחמות תגרה ומלחמות תנופה נלחמו ויעשו להם שֵׁם גדול בגבורים, וביום ארבעה עשר ולמחרתו ביום חמשה עשר לחֹדש אקטאבער בהתחולל מלחמה עזה מאד במחוז וויזינקאֶי (Wisinköi) חשפו צבאות חילנו את זרוע עֻזם וַיַטו ידם וַיַכו במחנה התוגרמים מכה גדולה ונוראה, מכה נצחת, וַיְגַדְעוּ את זרוע מוקטאַר שר צבא התוגרמים וכגבורים משכילים יצאו מהמלחמה ההיא. רוח החיה באופני המלחמה ההיא, היו שלשה גענעראלים אבירים מלֻמדי עצה וגבורה למלחמה, הלא הם: היימאַן, ראַפ ולאַזערעוו. וזה האחרון הפליא לעשות ביתר שאת מיתר שרי החילים, כי הוא סבב את התוגרמים ויקיפם באנשי חילו בהשכל ודעת מבלי אשר ידעו הם את דרכיו ותחבולותיו, ועל ידו הצליחו הרוסים להשתער על אויביהם מפניהם ומאחריהם. במלחמה הגדולה ההיא נפלו מהתוגרמים חמשה עשר אלף איש שולף חרב, מהם נפלו חללים ומהם נִשבו במלחמה. בין שבויי חרב ההם היו גם שבעה פַחות (פּאַשאַס). מהשלל הרב אשר שללו הרוסים היו גם שלשים ושנים כלי תותח גדולים ויתר כלי נשק במספר רב גם אבק שרֵפה וכדורי קלע ועוד חפצים רבים הדרושים לאנשי מלחמה. זולת כל השלל הרב והעצום, מצאו הרוסים גם אסמים מלאים בר וצידה וכל אֹכל נפש עד כי הצטידו לימים רבים. ובמחיר הנצחון הגדול והנכבד ההוא, לא הִרבו הרוסים לפי ערך הנצחון, כי לא נפלו מאנשי חילם במלחמה הנוראה ההיא כי אם מאתים וארבעים איש לפי חרב ומהם שבעה פקידי חיל (אָפֿפֿעצירע), ואלף ומאתים איש נפצעו ובתוכם חמשים פקידי חיל. כל יודעי דבר מלחמה יעידו כי הנצחון ההוא (ביום חמשה עשר אקטאבער שנת 1877 (תרל"ז)) הוא אחד מהנצחונות הנפלאים הנודעים בדברי ימי הרוסים, ובאמת יָקר למצוא בספרי המלחמות לכל העמים נצחון כזה, וְלוּ חשו אז רוכבי הרוסים להתנפל על התוגרמים גם הם בעת אחת עם חֵיל הָרַגְלִי, כי אז לא נשאר מכל צבאות התוגרמים שריד ופליט, ורק מאשר לא יכלו הרוכבים ההם מִסִבָּה לא תלויה בם להגיח עליהם בעת רצון ההיא, מצא לו הפחה מוקטאר ידים לנוס מהמערכה עם פליטי חרב מאנשי חילו אל מבצר קאַרס ותהי להם נפשם לשלל.

13 §

עיף ויגע, מֻכה ונענה נס הפחה מוקטאר עם פליטי חרב מאנשי חילו ויחש מפלט לו במבצר קאַרס. שם ישב כאיש אֹבד עצות ולא קם עוד רוח בו, אך לאט לאט התנער מתרדמת יגונו ומעט מעט החל רוח גבורתו לפעמהו. עד מהרה הֵביא עצה כדת מה לעשות בעת רעה ההיא, ותהי ראשית מעשהו להציג שמֹנה עשר גדודים (באטאיליאָנען) בתוך המבצר ולצַות לכל אזרחי קאַרס אשר כֹח בהם לצאת לקראת נשק, לחגור כלי מלחמה ולהסתפח אל גדודי אנשי חיל ההם, עד כי הניח אחריו צָבא רב בתוך המבצר להתיצב לפני הרוסים, והוא בראש עשרים גדודים משארית מחנהו נסע יצא מקאַרס ופניו מועדות אל מחוז סעווין אשר עשה שם חיל בַּעֲמוֹד ההצלחה לִימִינו. גם קִוָה כי יִלָווּ אליו שמנה עשר גדודים ההם הנצבים אצל מחוז פּעננעק ומחוז אָלטַי, גם מערזערום נהרו אליו עשרים גדודים. וַיְקַו עוד כי גם הפחה ישמעאל האַקי ימהר לבוא עם גדודי אנשי חילו אליו אל מחוז סעווין. ובאופן הזה קִוה מוקטאר לאסוף אליו אצל סעווין במֶשך שני ימים מחמשה ועשרים אלף עד שלשים אלף אנשי חַיִל רַגְלִי וּפרשים ובעלי נשק כבדים. אך לא כאשר קִוה כן היתה, כי בשנים ועשרים לחֹדש אקטאבער בבואו אל מחוז חֶפצו, ראה כי רק כשמנה אלף איש משרידי מחנהו נאספו אליו, אך מערזערום גם מפעננעק ואָלטי לא בא איש אל מחנהו וגם תוחלתו על הפחה ישמעאל האַקי נכזבה, ועם מְתֵי מספר אנשי החיל אשר ברגליו, נבצרה ממנו כל מזִמה לעשות תושיה. ושר צבא הרוסים אחרי הנצחון הגדול אשר נָצח את התוגרמים, שָׂם לפניו שלשה דרכים הנחוצים מאד לבַצע את כל מעשה המלחמה בארמעניא התוגרמית, הלא הם: להביא את עיר הבצורה קאַרס במָצור וללכוד את מצודתה הגדולה והבצורה מאד, לרדוף אחרי הפחה מוקטאר ולהשיגו וּלְיַדות את קרנותיו במלחמת תנופה בטרם הַגִיעוֹ לערזערום לְהִשָׂגֵב בתוכה, ולהכות את חיל ישמעאל האקי לבל יוסיף עוד להרגיזם בחרב מלחמה, או להפריד בינו ובין מוקטאר לבל יתחברו יחד להיות איש לזרוע אחיהו ביום קרב ומלחמה.

14 §

והפחה מוקטאר הִזעיק בשלשים ואחד לחֹדש אקטאבער את שרידי אנשי חילו אל מבצרי המעבָרה אשר בהר דעוועבאָזוּן, גם אסף אליו עוד גדודים רבים ממבצר ערזערום ויתיצב הָכֵן למלחמה. וגם הגענעראל היימאן הזעיק את אנשי חילו וירם פעמיו לערוך קְרָב על מוקטאר ולתפוש את מבצרי המעבָרה אשר נִשגב בם. וביום הרביעי לחֹדש נאוועמבער נפגשו שני המחנות ומלחמה עזה התלקחה ביניהם. המלחמה ההיא הֵחֵלה בבֹקר בשעה התשיעית, ומוקטאר אשר שלהבת אש הנקמה בָּערה בו על אֹדות המגפה הנוראה אשר נִגף במלחמת וויזינקאֶיי לפני הרוסים, אָזר גבורת רעם וכאריה משחית התנפל על אנשי מלחמתו ולא נְתָנָם לָגֶשֶׁת אל מִבְצְרֵי עֻזוֹ, והנצחון היה צוֹלֵעַ מהבקר ועד הצהרים ולא נודע יד מי על העליונה. אך בשעה השלישית אחר הצהרים השתערו הרוסים פתאֹם על התוגרמים, וילחצום לעזוב את מבצריהם, ולולי דָאָה מוקטאר כנשר בראש גדודי גבוריו להציל את אנשי חילו ברגע ההוא אשר נָשתה גבורתם, כי אז היתה תבוסתם שלֵמה. אולם חֹסֶן ישועת התוגרמים לא התעורר גם בפעם הזאת, כי בשעה החמישית אחר הצהרים התנגשו כל גדודי הרוסים חֵיל היימאן יחד גם נוספו עוד עליהם אנשי חיל חדשים וכֻלם יחד הריעו תרועה גדולה ויתנפלו על התוגרמים, ואז נבהלו התוגרמים ונחפזו, ותהי חרדה גדולה ביניהם, הַמַצָב והמשחית חרדו גם המה, ויפנו עֹרף לפני הרוסים וינוסו מנוסת חרב ויחישו מפלט למו במבצר ערזערום, והפחה מוקטאר ראה את תבוסתם ואת מנוסתם ולא עצר כח לעצור בהם וְנִסְחַף גם הוא עִם גבוריו בתוך שֶׁטֶף העז ההוא ויבוא בשערי ערזערום להתרפאות שם ממכותיו האנושות. והרוסים לא הרבו במחיר הנצחון הגדול ההוא, כי לא נפלו מהם רק כשמֹנה מאות איש ומהם שלשים פקידי חיל, ובמחנה התוגרמים נפלו יתר הרבה מזה במלחמה ושלש מאות איש נפלו שבויי חרב בידם, גם שלל רב מצאו הרוסים, וששה ושלשים כלי תותח גדולים ועוד כלי נשק רבים נפלו ביד המנַצחים ביום ההוא. והגענעראל היימאן תפש אז את רֻכסי הררי דעוועבּאָזוּן וַיִשָׂגֵב שם, ומשם עָרַךְ הַכֹּל למלחמה על מבצר ערזערום. ובעצם היום ההוא נפגשו עוד גדודי רוסים ותוגרמים במסלה העולה לערזערום ותהי מלחמה ביניהם, וגם שם התגברו הרוסים על אנשי מלחמתם ויגרשו אותם מפניהם ולעת ערב תקעו אהליהם על המסִלה העולה אל המבצר ההוא לעצור בעד התוגרמים מִבּוֹא לעזרת אחיהם אשר בתוך המבצר. ויושבי ערזערום (עיר הראשה אשר בארץ ארמעניא) שמעו את הנצחון הגדול אשר נצחו הרוסים את התוגרמים במבצרי רעוועבאָזיר, ותרפינה ידיהם וימס לבבם ולא קמה בהם רוח להִלָחם עם צבאות חילנו גבורי החיל, אך מוקטאר לא נשען עליהם כי אם על התוגרמים אנשי חילו אשר הציגם במבצרי העיר ההיא ועל התוגרמים אזרחי העיר אשר מספרם רב ונפשם גחלים תלהט לְהִלָחֵם מלחמות בני עַמם ובני דתם. אך גם לבו לא היה סמוך ובטוח להציל את ערזערום מיד הרוסים בגבורת ישע ימינו. כי בראשית ימי האביב כאשר הוּרַם לשר צבא תוגרמה בארמעניא, לקח אִתו את אוצר כספו, מילליאָן פֿראַנק וָחֵצִי, ויביאהו לערזערום וַיַפְקֵד עליו שומרים, ועתה אחרי אשר נִגף לפני הרוסים במעבר דעוועבאזור לקח את אוֹצָרוֹ ההוא מערזערום וישלחהו ביד מתי סודו לקאנסטאנטינאפעל. ובזה הוסיף עוד להרפות את ידי אזרחי ערזערום, כי ראו כי גם שר צבאם מעֻזם ומשגבם לא יאמין אם תעז ידו על אנשי מלחמתו וְיַצֵל את העיר והמצודה בידם ביום קְרָב –. והרוסים בטחו כי על נקלה יצלח חפצם בידם ללכוד גם את ערזערום, והגענעראל היימאן אשר חסה עינו על יושבי העיר לבל יסופו במלחמה, נִסָה להפיל עליהם חתת ובלהות לבעבור יסגרו את העיר בידו בלי סערת מלחמה, וַיָעַד בם כי אם יַקשו עָרפם ויתיצבו בזרוע רמה לפניו, יַרְעֵם על העיר רבבות כדורי כלי תותח עד רֶדת חומותיה הבצורות ואז יַתֵּר את ידי אנשי חילו לשלול שלל וְלָבֹז בז בתוכה שלשה ימים רצופים. אך התוגרמים אנשי המלחמה גם התוגרמים האזרחים יושבי העיר לא אבו ולא שמעו לדבריו ולא פחדו ולא יָראו מפניו ויֵחָלצו חושים וזרועם חשופה וחרבם שלופה למלחמה. אז נועץ הגענעראל היימאן להסיע גדודים אחדים מאנשי חילו ולמַלאות ידם להשתער כאיש אחד על התוגרמים באישון לילה ואפלה ולבַהלם ולהרעישם בטרם ימצאו את ידיהם לתפוש חרב בכף. ואם הצליחו כל הגדודים ההם לעשות כדבר היימאן, כי אז שברו את זרוע התוגרמים בפעם אחת, אך מהגדודים ההם לא הגיעו למחוז חפצם רק גדוד אחד ויתרם תּעו באשון חֹשך ולא מצאו נתיבתם. ואנשי הגדוד האחד אשר באו למחוז חפצם, הֵרִיעו פתאם בחֶשכת הלילה תרועת מלחמה וישתערו ברוח גבורה על התוגרמים הצובאים באחד ממבצרי ערזערום הנקוב בשם אַסיסיע ויפילו בהם חללים רבים וישבו מהם שבי, חמש מאות וארבעים אנשי מלחמה, ותשעה עשר פקידים. אך כאשר יצא השמש על הארץ ראו הרוסים כי יתר גדודי אנשי חילם לא באו לעזרתם והתוגרמים במספר רב ועצום מהם יצאו חוצץ לְהִלָחם בם ועל כן נלחצו לעזוב את המבצר אשר לכדו בגבורתם ויקחו את התוגרמים השבוים אתם ויסוגו אחור. אך התוגרמים רדפו אחריהם בחרב ומלחמה כבֵדה התלקחה ביניהם, ואז מִהרו יתר צבאות אנשי חילנו לעזור לאחיהם ויגרשו את התוגרמים מפניהם וישובו אל מקומם הראשון.

15 §

ולאָריס מעליקאָוו לָבַשׁ עז וַיֵט שֵנית ידו על קאַרס הבצורה ויַצָר עליה מפאת תימנה וַיוֹר זִקים חִצים וכדורי בלע על מבצריה. ועוד בתשעה עשר יום לחֹדש אקטאבער באו גדודים אחדים מאַרדאַגאַן ויחנו על העיר בפאת צפונית והתוגרמים התנפלו עליהם ויתגרו בם מלחמה. ובעשרים לחֹדש הביא לאריס מעליקאוו כלי מצוֹר וכלי מפּצים מאלכסנדראָפּאָל לנתוץ ולנתוש בהם את מבצרי בתי קאַרס גם שפך סוללות וַיִבֶן צריחים ויעל עליהם כלי תותח, ובשלשה ועשרים לחֹדש החל לירות על העיר בפאת דרומית. אך בטרם נחל לספר הליכות המלחמה הגדולה הזאת, נציגה בזה בדברים קצרים תורת עיר קאַרס הבצורה והעתים אשר עברו עליה עד ימי המלחמה האחרונה הזאת: מִבְצְרֵי קאַרס נפלגו לשני ראשי פלגות: הפלגה האחת התנוססה בפאת דרומית ונשקפה על פני חוף נהר קאַרס היָמין, והפלגה השניה התנוססה בפאת צפונית ונשקפה על פני חוף נהר קאַרס השמאלי. הפלגה הראשונה תכיל בתוכה את החלק הגדול מהעיר אשר יושביו הם ארמענים ותוגרמים, גם שם בנויה על ראש סלע כבד מצודה גדולה ואנשי מַצָב צָבאו שם תמיד כל הימים. ראשי המבצרים בפלגה הזאת נקובים בשמות: מבצר קאַראַדאַג, האַפיס פאַשא, קאַנלי וסוּוואַרי. ומסִלה אחת חִברה אותם יחד. בפלגה השניה נמצאים המבצרים הנקובים בשמות: טְשִׁים או טעד כֿאַראב, נֹכח מבצר סוּוואַרי, אחריו מבצר דיג טעגע לפאת צפונה מבצר טאַכֿמאַס, מבצר טשאַכֿמאַך לפאת קדמה, מבצר מוּכֿליס. הסוללות הנקובות בשם אַראַבּטאַביא, בּלוּם פאַשאַטאַביא, אינגליסטאַביאַ ועוד מבצרים ומצָדות סלעים, דָיֵק וצריחים, מגדלים ובַחונים, כלי תותח וכל כלי נשק במספר רב ועצום, אסמים מלאים אבק שרפה וכדורים משחיתים וכל כלי קרב ומלחמה. מספר חיל התוגרמים הצובאים בקארס עם אזרחי העיר אשר כֹח בהם לעשות מלחמה, היה עשרים אלף איש ומספר כלי התותח ויתר כלי הנשק אשר בידיהם, היה שלש מאות. במשך מאה וחמשים שנה האחרונות נלחמו אויבי תוגרמה על העיר הבצורה והעתיקה הזאת ארבע פעמים להוריד ממנה עֻזה. בשנת 1735 (ה“א תצ”ה) הביא אותה נדיר מלך פרס במצור וילחם בה בחזקת ידי אנשי חילו אשר מספרם היה יותר ממאה אלף איש שולף חרב. אך בכל צבאות חילו הגדול ובכל כלי התותח הרבים והעצומים אשר לו לא הצליח ללכוד אותה בסערת מלחמה. בשנת 1807 (תקס"ז) עלו הרוסים למלחמה עליה וגם הם לא עצרו כח להבקיענה אליהם ולהוריד גאון עֻזה, בשנת 1828 (תקפ"ח) יָספו הרוסים להִלָחם בה, ובפעם ההיא לכדו אותה אחרי מלחמת שלשה ימים וימצאו שלל רב ומלקוח עצום: עשרת אלפים איש ומאה וחמשים כלי תותח ועוד כלי נשק וכלי מַפָּץ רבים מאד. בשנת 1855 (תרט"ו) הוסיפו הרוסים לעלות עליה בסערת מלחמה, וגם בפעם ההיא תפשו אותה בחרבם ובקשתם. ועתה באה העיר בפעם החמישית במָצור והרוסים הרעישו את חומות מבצריה בכל עֹז בטרם לָכדם או ערזערום, כי בנפול קאַרס ראשית גבורת התוגרמים בארמעניא בידם, אז יֵקל להם ללכוד גם את ערזערום ויתר המבצרים הנופלים ממנה בתֹקף וחֹסן.

16 §

לאָריס מעליקאָוו עִתֵּד את יום שבעה העשר לחֹדש נאָוועמבער לעלות בו ברעש מלחמה על קאַרס ולהוריד ממנה עֻזה, ובעצם היום ההוא התחולל סער המלחמה בתעצומות עֻזו ובעזוז נוראותיו. הגענעראל לאַזערעוו הגיח בראש אנשי חֵיל הרגלי אשר תחת פקודתו על העיר בפאת מזרחית דרומית, והגענעראל גראַבּע עם צבאות חילו השתער עליה בפאת מערבית דרומית, ועל פאה הצפונית התנפלו הגענעראלים ראָפּ וקאָמאַראָוועם גבורי החיל אשר תחת דִגלם, ועל המסִלות העולות לקאַרס שוטטו הפרשים רוכבי סוסים אבירים אשר בצבאות הרוסים. לאַזערעוו התעתד לעלות בסערה על המבצרים הנקובים בשמות קאַראַפּאַטלאַק, קאַראַדאַג, האַפֿיס-פּאַשאַ, וגראַבּע התעתד להרעיש את חומות המבצרים קאַנלי וסוּוואַרי. גדודי הרוכבים התעתדו להתיצב על המסִלות סביבות קאַרס לעצור בעד התוגרמים הנסים והפלטים מתוך העיר. ובעצם הלילה ההוא בשעה התשיעית התעתדו כל אנשי החיל לעלות על העיר בסערת מלחמה עד רֶדת חומותיה הבצורות. מספר כל חיל הרוסים אנשי המלחמה, היה רק שמֹנה עשר אלף. ובשעה התשיעית באישון לילה בהיות דומיה ושקט על פני כל הארץ, נשמעו פתאֹם קולות אדירים, תרועת מלחמה, רעמים נוראים, ברקים ואש לוהט ותמרות עשן. כי הרוסים השתערו בסערת גבורה על העיר הבצורה בפאת דרומית, והגענערל לאזערעוו שלח שני גדודים מֵחֵיל הַנְדָבוֹת להרעיש את מבצרי קאַראַפּאַטלאַק וקאַראַדאַג, ואחרי מלחמה עזה נפלו שניהם בידי הרוסים. ולאַזערעוו עם ראשי גדודי גבוריו הגיח על המבצרים האַפֿיס־טאַבּאַ, עכֿאַלי ויתר המקומות הבצורים, ובאופן נפלא תפש אותם ויגרש את התוגרמים מתוכם. אך על מבצר האפֿיס-פּאַשאַ היתה מלחמה כבדה בין הרוסים והתוגרמים, התוגרמים לחמו כגבורים ויהדפו פעמים אחדות את הרוסים אחֹרנית, אולם לאחרונה גברו הרוסים ויתפשו גם את המבצר ההוא בחֹזק יד. גם על מבצרי פֿייצי, קאַנלי וסוּוואַרי נלחמו התוגרמים ברוח גבורה, ורק אחרי מלחמה ממֻשכה נָצחו גדודי הגענעראל גראַבע וילכדו את המבצרים ההם. ואחרי אשר ידעו לאזערעוו וגראַבע כי עוד מעט יֵצאוּ מהמלחמה הזאת בעטרת הנצחון, צִווּ לאנשי חיל המאסף אשר להם לבוא בתרועה וקול שופר בשערי העיר ולהֵאָחז בתוכה. ובעת אשר לאזערעוו וגראַבע רועשים ברעש מלחמה על מבצרי קארס בפאת דרומית, הרעישו הגענעראלים ראַפּ וקאָמאַראָוו את חומות המבצרים בפאת צפונית לבל יתחברו התוגרמים יחד להִלָחם כאיש אחד חבֵרים באנשי מלחמתם. אך בתוך העיר וסביבות המבצרים הדרומים אשר נפלו כמעט בידי הרוסים, התאספו המונים המונים מאנשי חֵיל התוגרמים ויתנפלו בגבורה נמרצה על הרוסים וכאנשים נואשים לחמו אתם בחשכת הלילה, ותהי מהומה ומבוכה ומבוסה בתוך הלוחמים, כי לא ראו איש את אִישוֹ ופעמים רבות נלחמו רוסים עם רוסים ותוגרמים עם תוגרמים, והמלחמה הזעומה ההיא התעודדה עד אשר עלה השחר, ואז ראו התוגרמים כי המבצרים הדרומים נפלו כבר בידי הרוסים וימס לבבם ותרפינה ידיהם ובמנוסה ובבהלה עזבו את העיר להִמָלט על נפשם, אך עד ארגיעה ראו כי אָבד מָנוֹס מנהם, כי רוכבי הרוסים השוטטים סביבות העיר הדביקום ויקחו אותם בשביה. גם יתר חיל התוגרמים שרידי החרב נסו מהמבצרים הצפונים וגם אותם כִּתְּרוּ רוכבי הרוסים ויקחום בשביה. וביום שמֹנה עשר לחֹדש נאוועמבער בבֹקר בשעה השמינית בא הַקֵץ למלחמת קאַרס, והעיר עם כל מבצריה נכבשה ביד הרוסים, ולאָריס מעליקאַָוו נְגִיד המלחמה הזאת ורוח החיה בכל אופניה בא בשעה עשתי עשרה במרכבת עֻזוֹ ונצחו בשערי העיר המנֻצחה, ולמחרת היום ההוא הופיע גם הנסיך הגדול מיכאל בשערי העיר ואנשי החיל קִדמו פניו בתרועה ובקול שופר ובכל אותות כבוד וָעֹז. הנה כי כן נפלה העיר הבצורה והעתיקה בכל ערי ארמעניא בידי הרוסים בסערת מלחמה אחת ובלילה אחר מִלֵילוֹת החֹרף. במלחמה הזאת היה מספר החללים והפצועים במחנה הרוסים אַלְפַּיִם ושבע מאות, והתוגרמים נפלו חללים ופצועים חמשת אלפים איש, ועשרת אלפים איש נפלו שבי בידי מנַצחיהם, ובבתי החולים מצאו הרוסים ארבעת אלפים וחמש מאות חולים ונפצעים אשר הניחום התוגרמים שם ורופאים לא נמצאו כמעט בכל העיר לחַבש פצעיהם ולגהות מהם מָזוֹר. והרוסים מצאו שלל רב מאד במבצרי קאַרס: שלש מאות כלי תותח גדולים ויתר כלי נשק רבים ושונים, אסמים מלאים אֲבַק שרֵפה וכדורי קלע, אוצרות בר וצידה ועוד חפצים רבים הדרושים ונחוצים לאנשי מלחמה. אחרי כן שלח לאָריס מעליקאָוו מחנה גבורים לעלות על מבצרי ערזערום ולהרעיש חומותיהם עד רִדְתָּם.

הרוסים צָלחו את נְהַר דאָנוי אצל עיר בראַיילאַ וגאלאץ ואצל עיר סימניצא. גם עָברו את מַעברות (פּאֶסע) הררי הַבאַלקאַן וּדְבַר גבורתם ועֻזם וְנִצְחָם.

17 §*

עתה נשובה נא אל צִבאות גבורי רוסיא אנשי חילנו אשר עזבנו אותם על שפת נהר דאָנוי ונודיע בזה כי בעת אשר נִלחמו אנשי צבאותינו בארמעניא התוגרמה בארץ אזיא, עָברו כבר גבורי אנשי חילנו ההם את נהר דאָנוי ובעת אחת לחמו במלחמות תנופה גם בחיל התוגרמים אשר בתוגרמה האיירופית וילכו מחיל אל חיל כגבורים משכילים. מַעבר הרוסים את נהר דאָנוי, הוא אחד מהפָּעלים הגדולים אשר יָקר למצוא כמוהו בספר מלחמות התבל, כי בתקופת השנה ההיא, גָאֹה גָאָה הנהר הגדול הזה וּמֵימָיו העזים והעצומים פרצו גבולם ושָׁטפו וָעברו על גדותיהם כִּבְרַת ארץ רַבָּה וקצֹר קצרה יד כל חכמי חרשים לִבְנוֹת עליהם מעבָּרות וגשָרים, ואניות תוגרמה מצֻפות ברזל וחמֻשות כלי שחת ומות, שוטטו ארחות הנהר לירות כדורי משחית על הרוסים מכל עבָרים בעָברם את הנהר הזה. ועל חוף הנהר השני מתנוססים מבצרי התוגרמים וּפיוֹת כלי תותחיהם הנוראים פתוחים מול הרוסים להמטיר מבול אש לוהט על ראשיהם, גם צבאות חֵיל תוגרמה נצבים על החוף לְקַדֵם ברבבותיהם את האויב ולהרעים עליו רבבות רעמים וברקים אם יָהִינו לָגֶשֶׁת אל החוף גבול ארץ תוגרמה. אך הרוסים לא יֵחַתּוּ מֵחַתְחַתֵּי מָוֶת כאלה ולא ישובו מפני כֹל ויצלחו את מֵי הנהר הרבים והעצומים ודרכם היתה צלֵחה. על פי פקודת הנסיך הגדול ניקאָלאַיי ניקאָלאַייעוויץ שר שרי הצבא, התעתד יום שבעה ועשרים לחֹדש יוני לְהָחֵל בו לעבור את הדאָנוי, וביום ההוא בשעה השניה בבֹקר ירדה המחנה הראשונה באנית שַׁיִט תחת פקודת הגענעראל מאַיאָר יאָלשין לצלוח את מֵי הנהר, בדומיה ודממה עברו אנשי החיל, גם המלָחים לא השמיעו קולם עד הגיעם אל חוף הנהר השני גבול תוגרמה, אך עוד לא הציגו כפות רגליהם על החוף והתוגרמים מָרֵי הנפש קִדמום בכדורי אש, ומרגע לרגע השתערו גדודים חדשים גם בעלי נשק כבֵדים, ומלחמה עזה התלקחה בין הרוסים והתוגרמים. הגענעראל יאָלשין הִזעיק עד מהרה את אנשי חילו ויערכם במערכות מלחמה, אך התוגרמים אשר מספרם היה רב ועצום מהם, התגברו עליהם ולא יכלו לעמוד בפניהם לולי חָשׁוּ אנשי המחנה השניה העוברת ארחות הנהר לבוא אל החוף ההוא גם הם ויעזרו לאחיהם ויהדפו את התוגרמים מפניהם וילכדו את הגבעות העוטרות את חוף הנהר וַיִשָׂגְבוּ שם. אחרי שתי מחנות רוסים ההן צָלחו עוד מחנות אחדות את הנהר ותהיינה לאגֻדה אחת. אחריהם עברו עוד גדודים רבים את הנהר, והתוגרמים לא יכלו לעצור בעדם אך נסו מפניהם אל המבצרים והמצודות אשר להם.

18 §

גם הקיסר אלכסנדר השני עבר בהודו וכבודו את נהר דאָנוי אחר עֲבוֹר גדודי אנשי חילו הראשונים ויקרא באזני הבולגארים את הקריאה הגדולה הזאת:

„בוּלגאַרים! צִבאותי עָברו את הדאָנוי ויבואו בשערי ארצכם אשר פעמים רבות לחמו בה להיטיב את מצב הנוצרים היושבים בחצי אִי הבאלקאני והדבֵקים בעם הרוסים כל הימים. אבותי הישרים הִצליחו להביא יֶשע ופדות לבני סערביא ורומעניא ולהאיר עליהם אור הדרור לבל יסורו עוד למשמעת אדונים זרים אשר החזיקו בהם בחֹזק יד. חליפות העִתים עם צבא התמורות היוצאות לרגליהן, לא עצרו כֹח לשַׁנות את רגשי האהבה המתנוססים בלבנו לאחינו בני דתנו, וכאז כן עתה עיני רוסיא ולבה פונים להושיע לכל משפחות הנוצרים המפֻזרים בנפות הבאַלקאַן. על פי פקודתי צלחו אנשי חילי את הדאָנוי ובראשם אָחִי האהוב ניקאלאיי ניקאלייעוויץ שר שרי הצבא, ואת ידו מלאתי לכונן בעבורכם חֻקים טובים ומשפטי צדק אשר בלעדם לא יוכל כל עַם ולשון לחיות חיי מנוחה ושלוה ולהתענג על רוב שלום. את החֻקים והמשפטים ההם לא לקחתם בחרבכם ובקשתכם וגבורתכם במלחמה, כי אם קניתם אותם במחיר ימי עֹנִי ותלאות עצומות אשר סבלתם על שכמכם שְׁנוֹת מאות רבות, במחיר דמיכם ודמי אבותיכם אשר הִרְווּ את ארץ מולדתכם מאז ועד עתה מפני היד השלוחה בכם –. אזרחי בולגאריען! מגמת פני רוסיא לא לנתוש ולנתוץ כי אם לבנות ולנטוע. ההשגחה העליונה מִלאה את ידי רוסיא לעשות שלום רב בין העמים יושבי חצי אי הבאלקאני השונים בשפתם ובתולדתם ודתם ולהביאם במַעדנות האחוה והידידות. צבאות רוסיא יסוככו מהיום והלאה ברוח משפט וצדקה על כל איש נוצרי ולא יניחו לאיש לעשקם או לנגוע בכל אשר להם, וכל איש אשר יזיד לעשות עָוֶל ולפַלס חמס ידיו בארץ, ישא עֲוֹנוֹ וענֹש יֵענש בפלילים. שערה אחת משערות ראשכם לא תִפֹּל ארצה מבלי אשר יֵענש המַפיל אותה. על כל דְבַר עון ופשע וחטאה יעמוד החוטא לפני כִסא המשפט, אם מושלמני או בן עַם אחר, וגמול ידיו יַעָשֶׂה לו ובעקב החטא יבוא העֹנש. לא בשנאה ולא בנקמה נתהלך עם יושבי הארץ הזאת, רק באמת ובמשפטי צדק ולבער את הרעה וְהַשֹׁד והחמס מיושבי חֲצִי אִי הבאלקאני. ואליכם המושלמנים היושבים בבולגאריען! אליכם אישים אקרא: שמעו נא לֶקח טוב והאזינו אִמרתי! בלב עצב זכור אזכור את כל הרעות אשר עשיתם בימים האחרונים האלה לְעַמֵי הנוצרים הנתונים בידכם בלי מגן ומחסה, את השֹׁד והחמס, הלחץ והאכזריות אשר המיטותם עליהם על לא חמס בכפיהם. התבל לא תכיל מעללי רֶשַׁע כאלה ולא תוכל לשכוח תועבות גדולות כמוהן. אמנם הפקידים והשופטים הרוסים לא יטפלו עונות היחידים על הכלל, רק החוטאים לבדם ישאו את עונם ורק בהם תגע חרב המשפט אחרי אשר ממשלתכם לא עשתה בהם שפטים אף כי ידעה את כל מעשיהם הרעים ואת החמס והשֹד אשר בכפיהם, ואתם כֻלכם הַכִּירוּ נא בלב טהור את צִדקת ה' וצדקת משפטו אשר הביא עתה עליכם, כֹּפוּ ראשיכם והצדיקו עליכם את דִין אלֹהי השמים אלֹהי המשפט! הכניעו נא לבבכם, שִׁמרו נא וַעֲשׂו ככל אשר יחרצו עליכם שופטי צדק ודורשי משפט אשר אקים בארץ הפרועה הזאת! אל תַּמרו את פיהם ועשיתם ככל אשר יאמרו לכם. לִמדו הֵיטב, הֱיו אזרחים ישרי לב, רודפי שלום ואוהבי אדם, כי אז ייטב לכם כל הימים ותשבו שאננים ובטוחים בארץ, כי דעו נא כי חייכם וכבודכם וכבוד משפחתכם, רכושכם וקניניכם וכל אשר לכם קדושים הם בעינינו וכל הנוגע בהם יִשָפֵט וישא עונו. ואתם הנוצרים הבולגאַרים! התעתדו לימים טובים הבאים לקראתכם, ימים אשר זִכְרָם לא יסוף מלבבכם ומלבות בניכם עד דור אחרון, ימים אשר תצאו מתחת סבלות המושלמנים ועֻלָם הקשה לֵאוֹר באור החֹפש והדרור. ועתה עליכם המצוה להראות לכל העמים כי אוהבי אדם אתם, שומרי אמונים והולכי תֹם, שכחו את אשר עשו לכם המושלמנים והסירו מלבבכם כל רגשי משטמה ונקמה על מעַניכם וצורריכם, עשו משפט וצדקה לכל בעלי דתות השונות היושבים בארצכם. התאחדו עִם אחיכם בני דתכם וּשְׁבוּ שֶׁבת אחים יחד, ובזה תיַסדו אגֻדתכם על האדמה אשר אתם יושבים עליה. הֵאָספו אל דֶגל הרוסים אחיכם אשר רוח גבורתם ונִצחם הֵעיר בכם רגשי גִיל וששון. בכל מקום אשר יכבשו הרוסים את הארץ הלזו לפניכם, יקימו סדרים חדשים וישרים ומשפטים צדיקים תחת חֻקים לא-טובים ומשפטים מעֻקלים אשר שררו עד כֹה בארץ הזאת. יושבי הארץ יהיו נקראים לקחת חלק במשטרי הממשלה החדשה תחת פקודת הפקידים אשר נפקיד אנחנו בארץ. הבולגארים ירימו מבחוריהם בחורים אמיצי לבב ובני חַיִל ויכוננו גדודי אנשי צבא לצבוא על ארץ מולדתכם, והם יהיו לאותות ומופתים כי עוד לא נָשתה גבורתכם ויש בכם כֹח להיות אנשי קרב ומלחמה. ואז תקימו לכם חַיִל גדול מזה למחסה ולמסתור מפני צר ואויב ולהיות עיניהם פקוחות לשמור את הסדרים והמשפטים הטובים והישרים בכל גבול ארצכם. והיה אם שמוע תשמעו בקולי, אם תשקדו על טובת ארצכם בכל לבבכם ובכל נפשכם ובכל מאֹדכם, אם תשימו לכם צדק לקו ומשפט למשקלת וכל מעגליכם תפַלסו בפֶלס האמת והאמונה, אז יֵדעו כל העמים והלשונות כי יאתה לכם הטובה הגדולה אשר עשתה רוסיא עִמָכֶם בַּעֲמַל ימים רבים ורוב אוֹנִים. שמעו נא בקול הפקידים הרוסים אשר אפקיד עליכם, והטו אזנכם לכל אשר יצַוו אתכם, כי מהם תוצאות חיים וישע ושלום רב לכֻלכם יחד. ואני תְפִלָתִי לך ה' אֵל שדי! כי תהי עוזר לנו להדוך צוררי הנוצרים תחתם ותשלח בִּרְכָתך הקדושה להצליח מעשה הצדק בידנו ולכונן אֲשֻרֵינוּ להגיע למחוז חפצֵנו“.

19 §

והנה דעת לנבון נקל כי מַעבר חילנו את הדאָנוי והקריאה הגדולה אשר קרא הוד הקיסר אלכסנדר באזני הבולגארים, הֵעירו קִנאת ממשלות אחדות באיירופא, אך יותר מכֻלן קִנאה אנגליא בהצלחת רוסיא, והמפלגה העוינת את רוסיא ובראשה הלאָרד ביקאָנספֿעלד, סגן המלחמה האַרדי ועוד שרים גדולים היושבים ראשונה במלכות אנגליא נועצו לב יחדו להשיב את צִי האדיר אשר לאנגליא בים התיכון אל חוף בעשיקא להיות סִתרה על קאנסטאנטינאפעל מפני הרוסים. צִי אדיר ההוא עמד לפני הימים ההם בחוף בעשיקא ההוא עד אחרית ימי חֹדש דעצעמבער בשנת תרל"ז (1876), ואז בשֶׁבת צירי מלכי איירופא בבירת תוגרמה להתיעץ על צפונותיהם, הֵאיץ הלאָרד סאליסבורי להסיע את הַצי האדיר מחוף ההוא אל מקומו הראשון, ועתה גמרו השרים הנזכרים אֹמר להשיבו אל חוף בעשיקא להפיל חֲתַת על הרוסים מִקְרוֹב אל קאנסטאנטינאפעל. גם נועצו לשלוח עוד גם עשרים אלף איש גבורי חַיִל במלחמת היבשה אל חֲצִי אִי גאליפאָלי לחסום את הדרך לפני הרוסים מִבּוֹא אל עיר ממלכת תוגרמה, אך הלאָרד סאליסבורי והלאָרד קאַרנאַרפֿאָן התאמצו לְהָפֵר את עצת השרים ההם החפֵצים קְרָבוֹת ויחזקו דבריהם על ממשלת אנגליא לשמור את דרך הבֵּינים (נייטראַליטאֶט) כאשר הבטיחה מראש. והסגנים הגדולים קראָס ונאָרטקאָט התערבו בדברי ריבות השרים ההם וימצאו פֵשר דָבר אשר נֵאוֹתוּ לו שתי הפלגות יחד, הלא הוא: לשלוח רק שש אניות־צִנָה לחוף בעשיקא ולבלתי שלוח אנשי צבא לגאַליפאָלי. האניות ההן באו בשלישי לחֹדש יולי אל חוף בעשיקא, בעשירי לחֹדש באו שם עוד ארבע אניות מלחמה להגן על קאנסטאנטינאפעל. אך אל אִי מאַלטאַ שלחה אנגליא צבא רב לעמוד שם על המשמר ולהיות עיניהם פקוחות על כל מצעדי רגלי הרוסים אנשי חילנו.

20 §

ואנשי חילנו הוסיפו לעבור את הדאָנוי באניות שַׁיִט, בדוברות ורפסודות, במעבָרות וגשרים, ויעברו כל המחנות העתידות למלחמה הגדולה הזאת, חֵיל הָרַגְלִי והרוכבים, נושקי כלי נשק שונים, הרובים בכלי תותח עם כלי תותחיהם ועם סוללותיהם וגם הכבודה עם כל החפצים הדרושים לאנשי קרב, ובראשם שר שרי הצבא, הנסיך הגדול ניקאָלאַיי ניקאָלאַייעוויץ עם כל פקידי החילים, שרי האלפים ושרי המאות איש על מחנהו ואיש על דִגלו, כֻלם צלחו את מֵי הנהר הרבים והעזים מבלי פְנוֹת אל הסער הסוער בעֻזו על פני הנהר ומבלי שום לב אל כדורי האש אשר המטירו התוגרמים על ראשיהם, וברוח גבורתם הגיעו אל מְחוֹז חֶפצם, אל עֵבר הנהר השני. שם קִדמום התוגרמים ויצאו בחרב לקראתם ובמלחמות תנופה נלחמו בם, אך הם התיצבו לפניהם כגבורים משכילים ויריעו ויצריחו ויכום ויכתום וירדפום בסערתם ויפיצום לכל רוח ויתפשו להם מְרוֹם הגבעות העוטרות את חוף הנהר ויבַצרו שם מְקוֹם עֶמדתם, ומשם הלכו הלאה הלוך ולכוד מקומות בצורים ומבצרי עֹז, ובכל אשר פנו הִצליחו. הן אלה קְצוֹת דרכם בכלל, ועתה נספר את כל הליכות מלחמותיהם בפרט: בשנים עשר יום לחֹדש יולי, אחרי בוא הנסיך הגדול ניקאָלאַיי בשערי עיר טירנאָוואַ, הֵרים הגענעראל גורקא פעָמיו בראש אנשי החלוץ אשר להמחנה התיכונה וישם פניו אל מחוז עלענאַ. גם שלח לפניו עוד גדודים רבים למקומות שונים לרד לפניהם את התוגרמים ולתפוש את מבצריהם. בששה עשר לחֹדש יולי נסע גורקא למחוז מאַגליש, אך בדרך פגע במחנה תוגרמים אנשי חיל למלחמה ומספרם רב מאד, ועד מהרה התחוללה מלחמה עזה ביניהם. התוגרמים המטירו כדורי אש על ראש אנשי חילנו מכל עבָרים, ובהיות מספרם רב ועצום ממספרם, לא יכלו הרוסים עֲמוֹד בפניהם. אך מהרה קל התאוששו וילחמו ברוח גבורה עד כי האמינו כי עוד מעט תעז ידם על אויביהם, אולם בעת ההיא באו גדודי תוגרמים חדשים ובחֵמה שפוכה השתערו על הרוסים. זמן רב היתה יד התוגרמים על העליונה, אך לאחרונה התגברו הרוסים עליהם. גם גדוד אנשי חַיִל מהבולגאַרים באו אז לעזרתם, והתוגרמים ראו כי אזלת ידם ויעזבו את מקומם ויסוגו אחור במסלה המובילה לעיר המבצר קאַזאַנליק. ולעת ערב בא הגענעראל גורקאָ עִם חֵילוֹ האביר למחוז מאגליש ויגרש משם את התוגרמים וַיַצֵג שם אנשי חיל למשמר. משם פָנה בשבעה עשר יום לחֹדש בבקר וילך להִלָחם בקאַזאַנליק הבצורה. היום בָער כתנור והמלחמה התלקחה שם כל היום ההוא, פעם הֵרים גורקא את ידו וגָברו אנשי חילנו, ופעם הֵרִים נְגִיד חיל תוגרמה את ידו וגָברו התוגרמים. כֹה פָּסַח הנצחון על שתי הסעיפים עד לעת ערב, ואז שלח גורקא גדודים אחדים מהעמק לעלות על ההרים הסובבים את קאַזאַנליק בפאת צפונית ולירות משם על התוגרמים בלי הפוגה, ואז כשלו התוגרמים ונפלו ולא עצרו כח לעמוד לפני אנשי חילנו במלחמה. גם מפלגת אנשי חֵיל תוגרמה אר באו מכפר שיפקא לעזור לאחיהם, היתה לא לעזר ולא להועיל להתוגרמים הנגפים, כי כבר תפשו להם אנשי חילנו את ההרים וּמִמְרוֹמֵיהֶם ירו כלי מות עליהם, וישפתום לַעֲפַר מות. ובנשף בערב היום ההוא, התמלטו פליטי התוגרמים בעור שִׁנֵיהֶם ונזורו אחור, אלה נסו למחוז קאַליפֿער, ואלה לכפר שיפקא להתרפאות ממכותיהם האנושות, וגורקא עִם אנשי חילו באו בשערי קאַזאַנליק וילכדוה וַיֵאָחזו בתוכה. במֶשך ששת הימים אשר יצא גורקאָ מטירנאָוואַ, עָבר עִם חֵילוֹ כברת ארץ בת מאה קילאָמעטער בדרכים מלאים חתחתים, ובשלשה ימים האחרונים נאחז בסבך מלחמות כבֵדות, עד כי הִגדיל לעשות. ובכל זאת – מסבה לא תלויה בו – אֵחַר בגלל מלחמת קאזאנליק, את היום אשר בו הִתְעַתֵּד לעזור לאנשי חילנו אשר נלחמו במַעבר הר שיפקאַ, כאשר נספר בזה.

21 §

הפעולה הראשית אשר עִתֵּד הנסיך הגדול את גורקא לפעול במלחמה הזאת, היתה להשתער על מַעבר הר שיפקא בפאת דרומית, בעת אשר ישתער עליו הוא (הנסיך הגדול) מפאת צפונית, והיום אשר נועד לעשות בו את המלחמה הזאת, היה יום שבעה העשר בחֹדש יולי. אך ביום ההוא נאחז גורקא בסבך מלחמה כבדה אחרת אצל קאזאנליק ורק אחרי עמל רב הצליח ללכוד את העיר ההיא. ובעצם היום ההוא השתערו צבאות הנסיך הגדול על מעבר שיפקא מפאת צפונית, וגורקא לא יכל להשתער אז מפאת הדרומית, ותקות הנסיך הגדול לא באה ביום ההוא. כי בארבעה עשר לחֹדש יולי הסיע הנסיך הגדול את אנשי חילו מטירנאָוואַ מול מעבר הר שיפקא, וביום שבעה העשר לחֹדש הריעו אנשי החיל תרועת מלחמה על התוגרמים הצובאים במַעבר ההוא בפאת צפונית. ואת המעבר ההוא בצרו התוגרמים בימים האחרונים, שפכו סוללות והֶעלו עליהם כלי תותח גדולים, בָּנו צריחים ומבצרים חזקים, אך צבאות אנשי חילנו אמיצי הלב בגבורים, הגיחו ברוח גבורה מול המעבר ההוא מפאת צפונית, בתקותם כי גורקא עם חֵיל גבוריו יגיחו וישפכו כֹבד מלחמה על המעבר ההוא מפאת דרומית. עד הצהרים לחמו הרוסים כאריות, אך בראותם כי גורקא לא בא עוד ומספר התוגרמים רב ועצום מהם, נסוגו אחור מפני כדורי האש אשר הטילו האויבים עליהם, ויאספו את מחניהם ולא יספו להִלָחם ביום ההוא. וגם ביום שמֹנה העשר לא עשו מלחמה. אך בעצם היום ההוא בא גורקא בראש אנשי חילו אל המקום ההוא ויתגר בהתוגרמים מלחמה מפאת דרומית. כי ביום שמנה העשר לחֹדש יולי, אחרי אשר נחו מעט גדודי גורקא מעמל הדרך, הסיע את אנשי חילו מול הכפר הנקוב בשם שיפקא, וגדודי תוגרמה הצובאים שם מנגד, ראו כי רעה נגד פניהם ונפשם ידעה מאד כי לא יוכלו לעמוד לפני הרוסים הצועדים לעומתם קוממיות בצעדי אוֹנָם, שלחו לקראתם מלאך שלום ובידו נֵס לָבן אוֹת השלום, וגורקא צִוה לאנשי חילו לעמוד תחתיהם וישלח גם הוא מלאך שלום אל מחנה התוגרמים. אך אל מלאך השלום אשר שלח גורקא, נִלוו אנשי חיל תאבי חדָשות לראות את מחנה התוגרמים, והתוגרמים העומדים מרחוק, הֶאמינו כי הרוסים לא קִבלו את דברי השלום אשר שלחו אליהם והִנָם באים להִלָחם בם, ויתנו אוֹת מלחמה, ועד מהרה יָרו המורים התוגרמים על הרוסים ההם ההולכים לתֻמם בלי כל כלי נשק, ובטרם מצאו צבאות אנשי חילנו את ידיהם לחגור את כלי מלחמתם, הפילו בהם התוגרמים מאה וארבעים איש חללים ונפצעים, אז עלתה חמת אנשי חילנו עד להשחית ויתנפלו על התוגרמים וישחיתו בהם עַם רב ויגרשום ויפיצום כקש לפני רוח וילכדו את הכפר שיפקא וישללו את אהלי מחנה התוגרמים.

22 §

אחרי הדברים האלה שלח גורקא אל הפחה מעהמעט נְגִיד חֵיל התוגרמים במעבר שיפקא, את אחד מפקידי החיל לדרוש מאתו להסגיר את נפשו ביד הרוסים על אָפנים ידועים. כי אחרי אשר צבאות רוסיא הקיפו עליו יחד מפאת דרומית ומפאת צפונית, לא יוכל להִמָלט מידם ואָבד ממנו מנוֹס. התוגרמי הערום ההוא השיב לגורקא אמרים כי עשׂה יעשה את אשר דָרש מאתו, וביום תשעה עשר לחֹדש לעת הצהרים יסגיר את נפשו ונפשות אנשי חילו ביד הרוסים המנַצחים אחרי כי קצר קצרה ידו להתיצב לפניהם. וביום תשעה העשר בבֹקר ראו הרוסים כי נֵס לָבן מתנוסס על מרום הר שיפקא לאות שלום. אך בלילה ההוא התחמק מעהמעט וינס ממעבר שיפקא ובמסִלות נסתרות נמלט מיד הרוסים וישם פניו לעיר פֿיליפּאָפעל לְהִשָׂגֵב בתוכה ולהוסיף עוד עֲשות מלחמה בצבאות הרוסים. וביום ההוא בבקר שלח גורקא גדוד אנשי חיל לראות מה נהיתה במעבר שיפקא, והמה ראו כי התוגרמים עזבו שם את כלי נשקם הכבדים אשר לא יכלו להסיעם משם בלילה, ויעזבו את סוללותיהם ואת מבצריהם ולא נותר מהם איש אחד בכל המַעבר ההוא. ועד מהרה שמעו גם מחנות הרוסים החונים בפאת צפונית מהמעבר ההוא כי עזבו התוגרמים את מבצרי המקום הנכבד ההוא ויסוגו אחור. גם להגענעראל שקאָבעלעוו נודע הדבר הגדול הזה, וגדודי גורקא התחברו עִם הגדודים אשר בפאת צפונית ממעבר שיפקא, גם יתר הגדודים חָברו יחדיו ויהיו לחיל גדול, עצום ורב. סוף דבר כי כל מַעברות הררי הבאַלקאַן משיפקא ועד סופאנסקי-מעזאַרי נפלו בידי הרוסים אנשי חֵילנו ויתבצרו שם. אחרי ימים מעטים נסע יצא הגענעראל גורקא עם אנשי החלוץ מהמחנה התיכונה ויעבור את קאַראַדאַג למחוז עסקו-זאַגראַ, ושם קבלו אותו הבולגאַרים בתרועה ותשואות חן. אך הטורקים גם אוהביהם אשר קִנאו בהצלחת רוסיא במלחמה הזאת, הוציאו על חֵיל רוסיא דִבה ויעבירו קול כי הרוסים בכל המקומות אשר תפשו בחרבם, הֵרעו לעשות להתוגרמים היושבים שם, שָׁסוּ בתיהם, הגירום על ידי חרב וחמס ידיהם בארץ פִּלֵסוּ. אך הנסיך הגדול ניקאָלאַיי שר שרי הצבא הִכְזִיב את דברי התוגרמים ההם, ויודיע נאמנה כי פיהם דִבר שוא ומלבם הם בודאים הדִבה הנתעבה ההיא על אנשי חֵיל הרוסים, גם קרא הנסיך הגדול להסופרים הרבים מכל ארצות איירופא אשר באו לבולגאריען לראות את הליכות המלחמה ולכתוב בספר את מראה עיניהם, להגיד נגד כל יושבי איירופא אם יש בפי התוגרמים נכונה ואם שלחו הרוסים בעשׁק וגזל ידיהם בכל המקומות אשר תפשו להם ותקעו שם יתדם על אדמת הבאַלקאַן.

23 §

ויהי בהִוָדע דְבַר גבורות הרוסים אשר עָברו את מעברות הבאלקאן להמושלמנים היושבים באיירופא התוגרמית, נבהלו נחפזו ורעדה אחזתם, גם התוגרמים יושבי אדריאנאפעל חרדו חרדה גדולה ורבים מהם נסו לקאנסטאנטינאפעל. ויתר הרבה עוד גדלה החרדה בקאנסטאנטינאפעל, ובארמון השלטון עבדול האַמיד. השלטון מִהר ויקרא אליו את חכמי יועציו להביא עצה ולעשות פלילה בעת צרה ומצוקה כזאת. ראש דבר נועצו להסיר מפקודתם את עבדול קערים שר הצבא ואת הפחה רעדיף סגן המלחמה אשר היה אז במבצר שומלא, יען כי לפי ראות עיניהם לא השכילו השרים ההם במלחמה הזאת, והם היו נסבה כי הצליחו הרוסים אנשי חילנו לצלוח את נהר דאָנוי ולעבור את מַעברות הבאלקאן. עבדול קערים התפאר תמיד כי סוד כָמוס לו להכות את הרוסים מכה נצחת בפעם אחת, והסוד ההוא חתום וסתום הוא בלבו ולא יוכל לגלות אותו לאיש לבל יבֻלע לו אם יבַלע פני הַלוֹט הלוט עליו. כל יודעי מלחמה יודעים כי שרי צבא אשר רוח עצה וגבורה למלחמה נוססה בם באמת, לא יִשָׁענו על סודות ורזים כאלה, רק אחרי אשר יערכו מערכי לבבם על דְבַר מערכות המלחמה ימהרו יחישו מעשיהם להוציא את הגות רוחם לאור על מרומי שְׂדֵה מלחמה. ועתה נגלה לעיני כל העמים כי הרוסים הכזיבו את סוד עבדול קערים בצָלחם את נהר דאָנוי ביד חזקה וסוד שר צבא התוגרמים לא עָצר כֹֹּח לעצור בעד רוח גבורתם. גם ממשלת תוגרמה רָאתה זאת ותשאל את פי עבדול קערים למה זה צָפַן בלבו את סודו גם בצלוח צבאות האויב את הדאָנוי ולא התיצב לפניהם בְּעֹז סודו ונִצחו. אך הוא השיב אמריו לה כי מַעבר הרוסים את הנהר איננו נוגע בנחלת הסוד הכמוס עִמָדוֹ וּבְעִתּוֹ יחישנו, כי יקבֹץ את כל צבאות רוסיא כעמיר גורנה וקרני סודו ישים ברזל ופרסותיו נחושה ובתרועת נצחון יקרא אז: קוּם וְדוּש! –. ממשלת תוגרמה האמינה עוד בִּדְבַר סודו וַתִּשָׁעֵן עליו כעל עַמוד ברזל. אך אחרי אשר עָברו הרוסים גם את מַעברות הבאלקאן ועוד מעט ינופפו זרוע עֻזם גם על קאנסטאנטינאפעל, אז נָשתה אמונת ממשלת השלטון בסוד עבדול קערים ולא האמינה בו ובכל הליכות דרכו במלחמה הזאת, וגָמרה אֹמר להדיח אותו משאֵתו ולקחת ממנו את הַמִשְרָה הנכבדה, מִשְרַת שר צבא תוגרמה. גם על הפחה רעדיף שר המלחמה, פָּקַד ממשלת תוגרמה את עֲוֹנוֹ בהִוָדע לה כי עשה את מַלאכותיה רְמִיָה, לא השפיק צרכי אנשי הצבא, לא כִלכל אותם בלחם חֻקם ולא נהלם בשִמלה כדת, ואת הכסף אשר נִתַּן לו מאוצר הממשלה לכל המחסורים אשר יחסרו לאנשי החיל, שָׂם בכליו וימַלא אוֹצָרוֹ, ועל כן הדיחה הממשלה גם אותו משאֵתו. עתה בִּקשה לה ממשלת תוגרמה איש כלבבה לָשׂוּם אותו לשר הצבא תחת עבדול קערים הנבאש בעיניה. הממשלה התוגרמית לא פָסחה על שתי הסעיפים כי אנשי חֵיל פרוסיא הם מלֻמדי מלחמה וגבורים משכילים, ועבדול קערים הלא הוא יליד פרוסיא ומלֻמד מלחמה ככל בני ארץ מולדתו, אך הוא איש נוצרי אשר לא יאמין בתורת מחמד בכל שלומי אמוני המושלמנים, ולא יאתה לו משרת שר צבא על צבאות התוגרמים, ועל כן על הממשלה התוגרמית החובה לבַקש איש פרוסי אחר אשר אֹמן בו בדת מחמד, ואיש כזה נמצא עד מהרה, ועד מהרה הוּרַם והוּנַף לשר צבא תוגרמה תחת עבדול קערים. האיש הזה הוא קאַרל דעטראָיט יליד בראנדענבורג בארץ פרוסיא, אביו היה איש יודע נַגֵן בכִנור, אך לא איש אשר כֹח בו לכלכל אשה ובנים ביגיע כפו, ועל כן עזב את אשת נעוריו ואת בניו ויתהלך באשר התהלך ולא שב אל ביתו עוד. בהיות קארל בן ארבע עשרה שנה התמכר לעבוד עבודה באחת האניות מאניות סוחרים אשר להאשכנזים, ובימים ההם הכבידו בעלי האניות את אכפם על הנערים העובדים עבודת האניה וַיַראום נַחת זרועם וייסרום קשה על כל מעֻות קלה, וגם גורל הנער קארל, אף כי היה משכיל בכל דרכיו, לא היה טוב מגורל יתר הנערים אשר באנית סוחר ההיא. ויהי היום כאשר באה אניתו בחוף ים קאנסטאנטינאפעל הנָקוב בשם „קרן הזהב“ זָכר קאַרל כי יש לו קרוב ומודע בבירת תוגרמה אשר הוא אחד מפקידי חֵיל התוגרמים, ויחל את פני רב החובל לתת לו רשיון לבוא העירה לשַׁחר שם את פני קרובוֹ ומיודעו, וילך ולא שב עוד אל האניה. בעיר הבירה התוגרמית הצליח קארל דעטראָיט למצוא מְסִלוֹת בלב השר עלי פֶּחָה, אשר היה אחרי כן למשנה למלך (גראָסוועזיר) וימצא חן בעיניו וַיֵט אליו חסד וידַבר על לבו להִמול בשר ערלתו ולבוא במָסורת דת מחמד, והנער קארל אשר ידע כי בדבר הזה תלויה הצלחתו, עזב את דת אבותיו ויבוא לחסות תחת דת המחמדית ויקרא בשם חדש מעהמעד עלי, ומהיום ההוא והלאה הוּרם בעזרת עלי פֶּחָה על גרם המעלות ויהיה איש מצליח, כי אחרי כלותו חֹק למודו בבית הספר אשר לאנשי החיל בתוגרמה ולשונו מִהרה לדַבר צחות בלשון תוגרמית, עלה ממדרגה למדרגה בעבודת הצבא עד כי היה לגענעראל כאחד הגענעראלים הגדולים אנשי השם בתוגרמה. ובשנת תרל"ז (1877) היה הוא והפחה שוליימאן שרי הצבא במלחמת המאָנטענעגרים. ואחרי אשר עברו הרוסים את הבאלקאן, הרימה ממשלת תוגרמה את מעהמעד עלי הזה לשר צבא על צבאות הדאָנוי תחת עבדול קערים.

24 §

ובארמון השלטון עבדול האַמיד נִפלגו שרי יועציו לשתי פלגות כדת מה לעשות בעת רעה ההיא, הפלגה האחת יָעצה להשלטון לגולל את נֵס דֶגל הנביא לאות כי כל בעלי דת מחמד למגדול ועד קטן יֵאספו וְיִקָבְצוּ יחד כאיש אחד ללחום את מלחמת הדת עד נטף דם האחרון ולהחרים את הרוסים עד כי לא יִשָׁאר אחד מהם על אדמת תוגרמה. והפלגה השניה החליטה כי חלילה להשלטון מעשות כדבר הזה, יען כי אז יעשן בו אף כל מלכי הנוצרים באיירופא מדאגה בדבר פן יבֻלע בזה לכל הנוצרים היושבים בתוגרמה, וְנָסַבּוּ כֻלם יחד על השלטון ונלחמו בו, ואז תהיה תבוסת תוגרמה שלֵמה –. עצת הפלגה השניה הזאת יָשרה בעיני השלטון, יען כי אם יגולל את דגל הנביא, אז עליו החובה לעמוד בראש אנשי צבאותיו ופניו יֵלכו בקרב, ובדבר הזה לא חָפצה נפשו – וכאשר באו אליו מלאכי מלכי איירופא ויבקשו פניו להתבונן את המקרים האחוזים בַּעֲקֵב המעשה הזה בהרימו את נֵס דגל מחמד לעיני בני דתו, שמח בלבו ובפנים מאירים נענע להם בראשו לְאוֹת כי צָדקו בדבריהם –. בעת ההיא הָדַף השלטון גם את קאֶרוּלאַ עפֿענדי נְשִׂיא כֹהני הדת מִמַצָבוֹ וימַלא ידי איש אחר בכהונה הגדולה הזאת. רבים אומרים בגלל אשר מֵאן קאֶרולי עפֿענדי להָרים את נֵס הנביא נִדַח משאתו, אך לא כן הדבר, כי באמת לא אבה גם השלטון להרים את הַנֵס ההוא, כאשר הודענו בזה, וְלוּ חָפץ בזה, אז לא שָׁעה אל נְשִׂיא הכֹהנים ההוא ואל כל דבריו, כי מָרוֹם הוא ממנו גם בכהונת הדת בהיותו נֵצר משרשי הנביא וממַלא את מקומו. אך לפי הנראה קָצף עליו השלטון על אשר עָרב את לבבו להוכיח אותו על דְבַר הפזרון הגדול השורר בארמון נשיו ופלגשיו הרבות בעת צר ומלחמה עזה כזאת אשר דָרוש כסף רב ועצום לחֵפץ המלחמה ואוצר המדינה דָלַל מאד, וזולת זה חרה בו אף השלטון על אשר יערוך תמיד מִלים אל הפחה מידהאַט המָחרם ושיח לו ושיג לו עִמוֹ כל הימים. על מקום קאֶרולי הוּרַם האיש קאַראכֿאַליל עפֿענדי, אך גם הוא לא הֵרים את נֵס מחמד לאות מלחמת הדת לכל המושלמנים, ותחת עֲשות כזאת צִוה להציג בבית המסגד הנקוב בשם אָסמאַניא את הדגל אשר בו בא מאַהאָמעד השני בשנת ה“א רי”ג (1453) בשערי קאנסטאנטינאפעל אשר לכד בעזוז מלחמה. והקריאה למלחמת הדת יצאה מטעם הממשלה בספר גלוי בכל כתבי העתים אשר בתוגרמה. ובספר ההוא כתוב כי בעת רעה כעת ההיא אשר רעה גדולה נשקפת על הממלכה, על הדת ועל כל העם, החובה והמצוה על כל המושלמנים אשר כֹח בהם לתפוש חרב בכף, לצאת לקראת נשק ללחום את מלחמת הקֹדש הזאת. בנפול עבדול קערים ורעדיף פֶּחה, נפל גם סאַפֿעט פֶּחה סגן הענינים החצונים, ועל מקומו הוּנף הפחה אַריפֿי, אך לא עמד על מקומו רק עשרה ימים, ובמֶשך הימים האלה אָסף ידיעות כוזבות על השערוריות אשר עשו הרוסים בבולגאַריען, ואת דִבוֹת שוא ההן הודיע לחצרות מלכי איירופא להבאיש את רוח הרוסים בעיניהם ולהעיר חמתם עליהם. אך כל יודעי הליכות הרוסים בעת מלחמה, ידעו כי אין נכונה בפי אַריפֿי פֶּחָה ולא האמינו בדבריו. ובעת ההיא עשו אנשי חֵיל תוגרמה שערוריה אכזריה אשר הוכיחה כי נהפוך הדבר, ולא הרוסים רק גדודי התוגרמים ככל אשר טָפל אַריפֿי על הרוסים החַפים מפשע. כי בעת ההיא התנפלו ארבע מאות צערקעסים מגדודי חֵיל תוגרמה על עיר קאַוואַרנאַ אשר רוב יושביה יוָנים (גריכֿען) ובולגאַרים אנשי שלום ואין בידיהם כלי נשק, וַיָשֹׁסוּ בתיהם וישללו שלל ויבֹזו בז ככל אַוַת נפשם וינהגו את נשיהם ובנותיהם הטובות בעיניהם כשבויות חרב, וכאשר התיצבו האנשים לפני השוללים והשודדים ההם להציל רכושם ונפשות אנשי ביתם מידם, השתערו השודדים עליהם כסער קֶטב בחרב מלֵאה דם וַיְרַצְחוּם, ופליטי חרב נסו במהומת מות וְצִוְחָתָם עלתה עד ארץ מרחקים וכל השומע שָׁרַק ויחרד ויחרוק שֵׁן על מעללי רֶצח כאלה. השר לאַיאַרד מִהר להביא את אנית מלחמה האנגלית הנקובה בשם ראַפִּיד אל עיר קאַוואַרנאַ האומללה, והגראַף ציכֿי ציר אוסטריא בקאנסטאנטינאָפעל, פָּקד על כל האניות אשר תחת פקודתו לבוא גם הן אל העיר ההיא ולאסוף את הנָסים והפליטים לתוכן מפני החרב הרעה המעופפת על פניהם. והפחה אַריפֿי אשר ראה כי הרֶצח ההוא הוכיח כי לא הרוסים רק התוגרמים עשו נאצות נמרצות, התפטר ממשמרת כהונתו בבושת פנים, ועל מקומו הוּנף הפֶּחה סערפֿער אחד השרים הראשונים בשער המלך. והפחה מידהאט אשר בעת עֲבוֹר הרוסים את הבאלקאן, התנודד על אדמת נֵכר והָחרם מארצו וממולדתו, לא שָׁמר עֶברתו על השלטון ויחמול עליו ועל בני עַמוֹ אשר באו עד מַשְׁבֵּר וכֹח אַיִן לְלֵדָה, ויכתוב ספר אל השלטון ויתנדב לעזור לו בכל אשר תשיג ידו. והקול יצא על פני חוצות כי השלטון הֵשיב את מידהאט אל כַּנוֹ, אך השלטון לא השיבו לעיר ממלכתו, כי הפחה מאַהמוד בעל אֲחות השלטון ואיש עצתו וּנְגִיד היכל מלכותו בעת ההיא, היה עוֹיֵן את מידהאַט ולא נתן להשלטון להשיב את נִדְחוֹ, והוא השיב למידהאט אמָרים בשם השלטון כי השלטון נותן לו תּוֹדָתוֹ על הִתְנַדְבוֹ לעזור לו וִימַלֵא את ידו לִפְנוֹת בְּתֹר דיפלאָמאַט אל מלכי איירופא לטובת תוגרמה, ומה גם אל קיסר אוסטריא, ושם בווין הבירה יֵשב עד אשר יבואו אליו דברי השלטון על צפונותיו. מידהאט הרים פעמיו לעיר ווין ובששה ועשרים לחֹדש יולי בא בשער העיר וביום שבעה ועשרים לחֹדש לקח דברים עם אַלעקאָפּאַשאַ ציר תוגרמה בחצר קיסר אוסטריא בעת ההיא, גם שָׁקד על דלתות השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות אוסטריא לבַקש פניהם להביא עצה ולעשות פליליה להוציא את תוגרמה מן המֵצר ולהצילה מחרב רוסיא.

קורות אֲגַף הימיני מהמחנה הראשה מצבאות רוסיא בחֹדש יולי. קורות המחנה ההיא על באלקאן הדרומי עד אחרית ימי החֹדש ההוא.

1 המלחמה על עיר הבצורה ניקאָפּאָליס עד רִדְתָּה.

25 §

ראשית דרי האגף הימיני מהמחנה הראשה מצבאות אנשי חילנו, היתה להרים פעמיה על חוף נהר דאָנוי השמאלי לעצור בעד גדודי תוגרמה הבאים מעיר ווידין לעזור לאחיהם אשר בניקאָפּאָליס או להכות אותם לפי חרב ולהפיץ את פליטיהם לכל רוח, גם להפריד בין גדוד התוגרמים אשר תחת דגל הפחה אָסמאַן ובין הגדודים אשר בארבע ערי המבצר במקום ההוא, לבל יתחברו יחד לעזור איש את רעהו. ומראשי עלילות האגף הימיני ההוא, היה גם ללכוד את ניקאָפּאָליס הבצורה הרחוקה כארבעים קילאָמעטער מהגשר אשר בָּנוּ אנשי חילנו אצל סעמיניצא. העיר ניקאָפּאָליס (עיר הנצחון) בנויה על ראש גבעה גבוהה חמש מאות רגל וּמֵי נהר דאָנוי יְסֻכֻּהָ כחצי גורן עגולה, יושביה רֻבּם תוגרמים ומספרם מששה עד שבעה אלף איש, וזולתם לא יֵשבו רק כשלש או כארבע מאות יהודיִם ובולגארים בתוכה. התוגרמים יוקירו מאד את העיר הזאת, יען כי חוסמת היא את הדרך לפני צר ואויב מִפְרוֹץ אל יתר המבצרים אשר בבולגאריען, ויותר עוד בגלל הנצחון הגדול אשר נצחו בה אבותיהם את זיגיסמונד מלך אונגארן בשנת ה“א קנ”ו (1396). יושבי העיר הם בעלי אניות, דַיָגִים, סוחרים, מחזיקי בתי קאָפֿע ובתי מָלוֹן, ורבים מהם יובילו את יבול אדמתם ופרי עציהם לארצות אחרות ורואים שכר טוב לפעולתם. בעיר הזאת בפאת מערבית מתנוססת מצודה גדולה ורחבת ידים, וסביב לה מבצרים רבים וצריחים עתיקים. חומות העיר בנויות בטעם התוגרמים ועל ראשיהן מגדלים קטנים. בהיות הפחה מידהאַט פָּקיד נָגיד בעיר הזאת, ראה כי תכונתה לא תצלח לעיר מבצר גם לעיר מרכולת, על כן גָזר אֹמר לכונן בקִרְבתה עיר חדשה בשֵׁם סולטאניא על נהר אָסמאַ על חֻפּוֹ השמאלי. גם לעשות מסלת ברזל אשר העגלות רתומות לסוסים והמסִלה ההיא תחבר את עיר פּלעוונאַ ואת עירו החדשה סולטאניא להרים בתוכה את קרן המסחור, כי פלעוונא עיר מסחר היא בסחורות רבות ושונות, ועל ידי המסִלה החדשה ההיא תתחברנה שתי הערים ההן לעיר מרכולת אחת. הפֶּחה צוה וכן נעשה, כי החֵל לבנות את העיר בטוב טעם ודעת, גם את המסִלה הֵחל לעשות בהכבידו אַכפו על עשרים אלף איש לעבוד את העבודה הכבֵדה הזאת חִנם אין כסף. אך בטרם הצליח לכַלות את מִבְנֶה העיר ומעשה המסִלה אשר הֵחל לעשות, קרא לו השלטון לקחת מִשְׂרָה בעיר אחרת ונשבתה מלאכת העיר והמסלה. וברוב הימים נהפכה העיר החדשה לעיי מפלה וגלים נִצים, והמסִלה נהרסה ונהפכה לדרך לא סלולה יתר הרבה מבתחִלה, וניקאָפּאָליס שָׁבה לכבודה הראשון, לעיר מבצר ולעיר מסחר. ומשנת תרכ“ו (1866) והלאה הוסיפו התוגרמים לבַצר את העיר ומה גם את ההרים העוטרים אותה בפאת דרומית ויכינו בה נשק לרוב, אך מספר אנשי חילה היה רק כשמֹנה אלף איש. שר העיר והמצודה היה הפחה אַסאַם אשר נחשב בעיני הממשלה התוגרמית לאמיץ לב בגבורים, ותחת פקודתו היה הפחה אַרמאַד נְגִיד אנשי החיל. על העיר הזאת נלחמו כבר הרוסים מיום החמשה ועשרים לחֹדש יוני ויטילו עליה כדורי שחת מסוללותיהם אשר הציבו על חוף דאָנוי השמאלי אצל טוּרנוּ-מאַגוּרעלי, וירעישו את חומותיה גם פרצו בה פּרָצִים. ובחמשה עשר לחֹדש יולי השתער הגענעראל קרידענער על העיר מפאת דרומית וַיוֹר עליה בכלי תותח הגדולים מראשי הסוללות אשר שָׁפך בפאה ההיא. והתוגרמים המטירו גם הם כדורי אש מסוללותיהם על הרוסים, ותגעש ותרעש הארץ וירגזו ההרים מפני הרעמים האדירים ההם. ולאחרונה גברו הרוסים, והתוגרמים חָדלו מֵהַרעים בכלי תותחיהם, ואז שלח קרידענער את חֵיל הָרַגְלִי לתגר בהתוגרמים הנחשלים מלחמת תגרה, אך התוגרמים אשר בעָרמה חָדלו להטיל את כדוריהם מהסוללות, התנפלו כדֻבִּים שַׁכֻּלִים על הרוסים וימטירו עליהם זִקים, חצים ואש לוהט עד כי לא יכלו עֲמוֹד ונלחצו לשוב אחור. אך עד מהרה שבו הרוסים להרעים בכלי תותחיהם מראשי הסוללות על התוגרמים אנשי החיל. ובפעם הזאת רפו ירי התוגרמים באמת, ואז הפכו גם חֵיל צבָאנו הרגלי את פניהם מול האויב וילחמו כאריות וברוח גבורתם הָדפו את התוגרמים אחֹרנית וילכדו את הסוללות אשר להם במקום ההוא, ולעת ערב כאשר הוסיפו הרוסים לירות מכלי התותח וחֵיל הָרַגְלִי הוסיפו גם הם ללחום בכל עֹז, תפשו עוד סוללות אחדות מהתוגרמים ולאחרונה הצליחו הרוסים להעפיל עֲלוֹת בסערת מלחמה על ראשי הגבעות העוטרות את ניקאָפּאָליס ולתפוש את המבצרים והסוללות אשר שם להתוגרמים ואשר משם תִּלָכֵד העיר ומצודתה באין מפלט. על כן דרש הגענעראל קרידענער מאת הפחה אַסאַם להסגיר בידו את העיר ומצודתה ולבל יוסיף עוד להִלָחם ולשפוך דָם חִנם, והפחה אשר נפשו ידעה מאד כי צָדקו דברי הַמְנַצֵחַ, עשה את דבָרו, וביום ששה עשר לחֹדש יולי התנוסס נֵס לָבן על ראש המצודה, ובעצם היום ההוא הסגיר הפחה אַסאַם את ניקאפאליס ביד הרוסים. פרי הנצחון הזה היה כי שְׁנֵי פחות, אַסאַם ואַחמעט וששה אלפים תוגרמים נפלו שבויי מלחמה בידי הרוסים, זולת זאת נפלו בידי המנַצחים כל כלי התותח וכל יתר כלי הנשק אשר בעיר ובמצודה, אוצרות בר וצידה, אסמים מלאים אבק שרפה וכדורי כלי מלחמה, כלים מכלים שונים, גם חַיִל וחֹסן, גם שתי אניות־צִנָה עם כל אשר בתוכן נפלו ביד הרוסים. מהתוגרמים אשר נשבו במלחמה שֻׁלחו המונים המונים לטורנו-מאַגורעלי ומשם לעיר זלאַטינאַ להובילם משם במסלת הברזל לארץ רוסיא פנימה, וכשלשת אלפים איש מהשבוים ההם הובאו דרך חוף נהר דאָנוי הימיני, ומשם הובלו דרך הגשר אשר אצל סימניצא לתחנות מסלת הברזל הנקובה בשם בראַטעשטי. השבוים ההם ראו כי מספרם רב ועצום ממספר הרוסים המוליכים אותם בדרך, ובהגיעם אל מחוז צאַרעוויטצאַ התפרצו מפני הרוסים וינַסו כֹחם להִמָלט מידם ולנוס לארצם, וחֶפצם בידם הצליח, כי אַלְפַּיִם איש מהם התגברו בכֹח ידיהם על הרוסים המעטים ויברחו בחפזה עד בואם אל אחיהם אנשי חֵיל תוגרמה. במלחמת ניקאָפּאָליס נפלו במחנה הרוסים שלשה פקידי החיל ומאתים ושבעים ושלשה איש צבא חללים, ומספר הפצועים היה שנים ועשרים פקידי חיל ותשעים ותשעה אנשי צבא, בס”ה חמשה ועשרים פקידי החילים ואלף שתי מאות ושבעים ושנים אנשי צבא. הגענעראל קרידענער בַּהצוֹתוֹ את ניקאָפּאָליס, שלח שני מחנות בעלי נשק כבדים, את המחנה האחד על עיר ראַשאַוואַ ואת המחנה השני על עיר פּלעוונאַ להִלָחם עליהן עד רֶדֶת חומותיהן ולתפוש אותן בסערת מלחמה. אך אצל פּלעוונאַ צָמחה חדָשה נפלאה ונוראה אשר הפליאה בעזוז נוראותיה את כל יושבי תבל.

2. המלחמה על פּלעוונאַ בעשרים לחודש יולי.

26 §

בטרם נָחֵל לסַפר את המלחמות הנוראות אשר התחוללו אצל פּלעוונאַ, נספר עוד הפעם בדברים קצרים את עלילות הרוסים וּדְבַר גבורותיהם וחִין ערך נצחונותיהם מראשית ימי המלחמה בתוגרמה עד ימי מלחמות פלעוונא; בשלשה ועשרים יום לחֹדש אפריל בשנת תרל״ז (1877) הופיע הוד הקיסר אלכסנדר השני בעיר קישינעוו לפַקד שם את צבאות אנשי חילו, וביום המחרת הודיע גלוי לכל העמים כי הוא מוציא תרבו מתערה על תוגרמה על אשר היא רועצת ורוצצת את הנוצרים בני דתו היושבים על חֲצִי אִי הבאַלקאני, ולא יאסוף את חרבו אל תערה עד אשר תתן לו תוגרמה עֲרֻבָּה בטוחה לתת להנוצרים ההם כל משפטי אזרחים ולקרוא להם דרור מיד לוחציהם וקובעיהם. אור לארבעה ועשרים לחֹדש אפריל עברוּ גדודים רבים מצבאות רוסיא את נְהַר פרוט במקומות שונים לעבור משם דרך ארץ רומעניא אשר סרה אז אל משמעת תוגרמה, על פי הברית אשר כרתה ממשלת רוסיא עם ממשלת רומעניא בששה עשר לחֹדש אפריל בשנה ההיא, למען עֲבוֹר דרך שם את נהר דאנָוי לבוא ארצה תוגרמה למלחמה. ובעת ההיא הלכו עוד מחנות רבות מצבאות רוסיא לארץ אזיא ויבואו לארמעניא התוגרמית ויעשו שם גבורות עצומות וילכדו את הערים הבצורות באַיאַזיד, אַרדגאַגאַן, קאַרס ויתר ערי המבצר עם מבצריהם. אניות צי האדיר אשר להתוגרמים בנהר דאנָוי, נרעשו על ידי כלי התותח אשר הטילו הרוסים עליהן מסוללותיהם, ויותר עוד על ידי הטראָפעדים אשר טָמנו במצולות הנהר עד כי לא עָצרו אניות מלחמה ההן כוחַ לפעול פעולתן, ושתי אניות־צִנה התפוצצו לרסיסים בתגרת יד הטראָפעדים הרוסים. ובעוד אשר עבדול קערים שר צבא תוגרמה עושה הֵנה והֵנה ברפיון ידים, התגברו הרוסים וצָלחו מיום עשרים ואחד עד יום שמונה ועשרים לחדש יוני את נהר דאנָוי על אניות ודוברות ורפסודות גם על גשר־אניות ויבואו למחוז חפצם אל עֵבר הנהר השני ויתפשו את מבצרי טאַטשין, איזאַקטשאַ טוּלטשאַ בּאַבּאַדאַג, הירואָוואַ בנפת דאָברוּדשאַ, והתוגרמים נסוגו אחור למחוזות צערנאַוואָדאַ־קונזסטענדשא על יד סוללה הטראיאַנית, מיום ששה ועשרים עד שבעה ועשרים יוני עברה המחנה הראשה את הדאָנוי מסימניצא לסיסטאָוואַ ויגרשו מפניהם את התוגרמים לערי המבצר ניקאפאליס וטירנאווא. והקיסר בכבודו הופיע בעיר סיסטאָוואַ ביום השבעה ועשרים לחֹדש ההוא ויודיע בספר גלוי לכל הנוצרים הבולגאַרים כי בא היום אֵשר בו יצאו מתחת סִבלות תוגרמה ואור הדרור עליהם יָאֶר. בראשית ימי חֹדש יולי לכדו להם הרוסים כל המחוזות אשר בין סיסטאַוואַ ובין גאַבראָוואַ עד כי בשנים עשר לחֹדש יולי יכל הנסיך הגדול ניקאָלאיי לנטוע אוהל אפדנו בעיר טירנאָוואַ, והנסיך טשערקאַסקי הֻקם לפָקיד נגיד בבולגאריען כל ימי היות הרוסים על אדמת הבאלקאן. ארבעה ימים אחרי בוא המחנה הראשה בשערי עיר טירנאָוואַ, לכדו הרוסים בששה עשר יום לחֹדש יולי את עיר המבצר ניקאָפאָליס, גס עיר זעלווי ועיר לאָוואַטש נפלו בידי הרוסים. הגענעראלים האבירים גוּרקאָ ומירסקי אחרי אשר לחמו ברוח גבורה עם הפחה רעאוף, לכדו את מעבר שיפקא ומַעבר האָנקיאֶיי, ורוכביהם הקלים כנשרים פרצו ויעברו בפאת דרומית להררי הבאלקאן וילכדו את עסקו-זאָגראַ, קאַראַבונאַר, יאַרמאָלי, האַרמאַנלי אשר בין אדריאַנאָפּעל ופהיליפאָפעל, ויחנו בעֵמק מאַריטצא לבטח ואין מחריד (בחמשה ועשרים יום לחֹדש יוני בשנת תרל״ז 1877). ואז האמינו כל יודעי מלחמה כי בעוד שבועות מעטים יבוא הקץ להמלחמה הזאת והרוסים ילכו קוממיות לקאנסטאנטינאפּעל וילכדוה. שרי המלוכה באנגליא ממפלגת התרים (טאָריעס) נבהלו נחפזו מפני הנצחונות הגדולים אשר נצחו הרוסים במלחמה הזאת. הממשלה האנגלית שלחה אניות מלחמה לחוף בעשיקא, גם הואילה לתת לממשלת תוגרמה את אניותיה להָגן על הבָאספאָרוס ועל עיר המלוכה, אך ממשלת תוגרמה מֵאנה לקבל את החסד הזה מיד אנגליא רק באופן אשר תכרות עִמָה ברית לעזור לה במלחמה הזאת. אך אנגליא לא עָרבה את לבה לצאת בחרב לקראת רוסיא, כי רק אם חָפצה גם עסטרייך להתחבר אליה בברית כזאת, רק אז מצאה את לבבה לעשות את דְבַר תוגרמה, אולם בעיני הגראַף אנדראַסי היושב ראשונה במלכות עסטרייך לא יָשר הדבר כי הפיר ממשלת עסטרייך את בריתה עִם קיסר רוסיא וקיסר אשכנז ולבוא במָסורת הברית עם אנגליא ותוגרמה, ובכן לא קָמה עצת תוגרמה ומְזִמתה על רוסיא ותהי בודדת במלחמה הזאת כבראשונה.

27. §

ואיירופא כֻלה השתוממה על רִפְיון ידי הממשלה התוגרמית גם בהליכות המלחמה כאשר תרפינה ידיה בהליכות המלוכה בארץ ממשלתה פנימה. האם דועכו בקרב לב אנשי חילה כל שביבי אש הגבורה אשר התלקחו בלבות אבותיהם בימי קדם וכבו עד שביב האחרון? האם אין עוד עזרתה בם וכל תושיה נִדחה מהם עד כי שני קצותם באזיא ובאיירופא אכלה האש ותוכם נָחָר ועוד מעט יִכְלו בעשן? כֹה הֶעמיקה איירופא לשאול במֶשך ימי המלחמה הזאת, ועל השאֵלה הזאת הֵשיבה פלעוונא תשובה נִמרצה ונִגלה לעיניה כי עוד לא נָשתה גבורת תוגרמה במלחמה, עוד לה זרוע עזה וגבורת רעם להרעיש לבות כל יודעי מלחמה ברעם גבורותיה, אך בכל זאת לא יָכלה עֲמוֹד לפני גבורת רוסיא ועזוז נוראותיה ביום קְרָב. ואחרית דָבר תעיד על ראשיתו, ״והכל הולך אחר החתום״ יאמר מְשַׁל תחכמוני. ובטרם נספר את פרטי המלחמה אשר בה הֶראו התוגרמים את זרוע עֻזם, הלא היא מלחמת פלעוונאַ, נודיע בזה בדרך כלל כי אחרי אשר הדיחה ממשלת תוגרמה את עברול קערים שר הצבא ואת הפחה רעדיף סגן המלחמה משאתם וממשמרת פקודתם ותשלחם לארץ גזֵרה על אִי לעמנאָס על אשר היו כשועלים בחרבות ולא הֵחישו מעשיהם לעלות בפרצות ולגדור גָדֵר על תוגרמה ולעמוד במלחמה ביום קְרָב, ואחרי אשר מאַהמוד דאַמאַט אשר השלטון נשען עליו בכל משפטי המלוכה, הוּסַר מִמִשְׂרָתוֹ ועל מקומם באו אנשי לב יודעי דעת ומכלכלים דבריהם במשפט, אחרי אשר הוּרַם מעהמעד עַלִי לְתֹר מַעלת שר הצבא על צבאות הראָנוי, ומה גם אחרי התנשא הפחה אָסטמאַן נְגיד החיל בעיר ווידין ויאסוף אליו שלשים אלף אנשי חָיִל בעיר פלעוונאַ להתיצב בפני הרוסים בזרוע חשופה וחרב שלופה, אחרי כל הדברים האלה נוכחה איירופא ותדע כי רוסיא לוחמת עִם גבורים עריצים מלֻמדי עצה וגבורה למלחמה, וזאת תהלתה, כי לאחרונה גָברה על הגבורים ההם ויצאה מהמלחמה האיומה והנוראה ההיא בעטרת תפארת הנֵצח וההוד.

28. §

אָסמאַן פאַשאַ בהִוָדע לו כי צָלחו הרוסים לצלוח את הדאָנוי אצל סעמניצאַ, מִהֵר להרים פעמיו לפאת מזרחית לעצור בעד הרוסים מִפְרוץ הלאה על אדמת תוגרמה, ויאסוף אליו כל אנשי החיל הנפוצים בין ווירין ובין ראַשאָוואַ ויהי מספרם כעשרים אלף איש, ומהם שלח שבעת אלפים איש לעיר פלעוונאַ, ושלשה עשר אלף איש שלח לפניו על מסלת הדאָנוי דרך מחוז לאָם־פּאַלאַנקא. גם צִוָה לאנשי החיל אשר בעיר ניש וסביבותיה למַהר ולבוא לפלעוונאַ גם הם ולהתחבר אל יתר אנשי החיל הצובאים בתוכה. ואחרי אשר מִלאה הממשלה התוגרמית את ידו לבַצר את פלעוונא ולהיות אלוף לראש צבאות החיל אשר בה, אסף לתוכה גם את אנשי חֵיל המאסף מעיר סאָפיאַ. פלעוונאַ היא עיר פְּרָזִי ומספר יושביה כשמנה עשר אלף איש ורֻבם בולגאַרים, היא בנויה על נהר גריוויצא לפאת דרומית, גם בתוך העיר שוטף נהר קְצַר ידים להשקת יושביה ובעירם, וסביב לה בקעה חמודה עם גִבְעוֹת ברכה ושדות זרע ועצי פרי גם עדרי בקר ועשתרות צאן. ימי שוּק בתוכה, ובימים ההם היא מלֵאה תשואות, כי מכל עברים ינהרו אליה המונים המונים לעשות מסחוּר וקנין בתבואות השדה ובבהמות משא ובכל החפצים הדרושים לעובדי אדמה ואנשי מקנה, ובגלל סַחרה וימי השוק אשר בתוכה, היתה נכבדה בעיני הפֶּחה מידהאַט ויתאמץ לחַבר אותה על ידי מסִלת ברזל עם עירו החדשה סולטאניא אשר החל לבנות אצל ניקאפאליס. אך למקום מלחמה לא צָלחה תכונת העיר הזאת עד אשר השכיל אסמאן פאשא לעשותה לעיר כזאת, ועליה יאמרו המושלים: עיר קטנה (בערך הערים הגדולות) ואנשים בה מְעָט, ובא אליה גבור משכיל וסבב אותה בחומה בצורה וּבָנָה בה מצודים גדולים ויַבֲצֵר אותה ברוח גבורתו עד כי היתה לעיר גבורים עשויה לבלי חָת.

29. §

ביום שבעה עשר לחֹדש יולי באה הפקודה מאת הנסיך הגדול שר צבא רוסיא אל הגענעראל קרידענער, לשלוח גדודי אנשי חיל להִלָחֵם על פלעוונאַ עד רִדתה ולהציב מַצָב בתוכה, וקרידענער שלח גדודים אחדים תחת פקודת הגענעראַל שילדער־שוּלדנער ומספרם שמֹנת אלפים או לפי עֵדות אחרים כעשרת אלפים איש למלחמה הזאת. ובעשרים לחֹדש יולי התחוללה המלחמה על פלעוונא. וביום ההוא בבֹקר לא היה לאסמאן־פאַשאַ רק כארבעה אלף איש, אך בעצם היום ההוא קרבו לבוא שם כ' אלף אנשי החיל אשר עִתֵּד אותם לבוא אליו לפלעוונא, והם התאספו בקִרבת העיר על חוף נהר וויד השמאלי וילכדו להם את שני הגשרים אשר על הנהר ההוא. והתוגרמים אשר יצאו מתוך העיר להִלָחם בחיל רוסיא, נסוגו אחרי מלחמה קצרה אחור ויבואו לתוך העיר ויתחבאו שם בכל בתי העיר ולא נודע כי באו אל קִרבם. והרוסים הלכו אחריהם בצעדי אוֹן ויבואו לתוך העיר. אך מהרה קל הִמטירו עליהם התוגרמים מכל הבתים כדורי אש ומלחמה עזה התלקחו ביניהם ומספר התוגרמים היה רב ועצום ממספר חיל הרוסים, כי רק מחנה אחת מחיל הרוסים באה העירה, והמחנה השניה היתה עוד כברת ארץ מפלעוונא. וכאשר החלה המחנה השניה ההיא לקרוב אל העיר, באו תוגרמים רבים דרך הגשרים אשר על נהר וויד לתוך העיר ורבים התיצבו סביבות העיר במספר רב ועצום והמלחמה היתה אל הרוסים מְתִי המספר מפָּנים ומאחר. מחנה רוסיא הראשונה לחמה לבדה בתוך העיר ברוח גבורה עד אשר פרצו גדודי תוגרמים חדשים בזרם מים כבירים לתוך העיר וכאריות משחיתים התנפלו על הרוסים, ואז היתה תבוסת המחנה ההיא שלִמה, ושרידי החרב מִהרו לשוב אחור ויחישו מפלט למו על מְרוֹמֵי ווירביטצאַ אשר מקדם למסלת ניקאפאליס ותהי להם נפשם לשלל. והמחנה השניה אשר לא ידעה עוד מכל אשר נעשה להמחנה הראשונה, בהיותה עוד רחוקה ממנה, נִגשה גם היא אל פלעוונא והחלה להִלָחם ברוח גבורה, אך חֵיל אסמאן פאשא הרבים והעצומים מהם השתערו על אנשי מלחמתם כשער קטב ויהדפום אחור וַיַתִּירוּ אֲגֻדָתָם ויפיצום, והגענעראל שילדער־שולדנער קִבֵּץ אותם לבל יֵלכו במנוסה רק בסדרים כמשפט אנשי צבא וַיַסִיֵעם הלאה ממקם המערכה לשוב אל מקומם הראשון, אך התוגרמים רדפו אחריהם ויקחו מהם עוד שני כלי תותח וישובו לפלעוונא. במלחמה הזעומה ההיא נפלו מהרוסים עַם רב: שני אלפים ושמנה מאות וארבעים וחמשה איש חללי חרב ופצועים בפצעים שונים. המגֵפה ההיא גדולה מאד לפי מספר אנשי החיל אשר נִלחמו במלחמה הזאת, אך בכל זאת לא נפל לב גבורי רוסיא, כי ידעו נאמנה כי רק בגלל מספרם המעט מול מספר התוגרמים הרב והעצום מהם רק זאת היתה נסִבה להמגֵפה אשר חָלה בהם, וגם מספרם המעט לא התאחר להלחם יחד רק נָחצה לשתי מחנות ואשה את רעותה לא עָזרה בהיותן רחוקות זו מזו. אפס כי בכל זאת נוכחו אז שרי צבאות רוסיא לדעת כי רוח גבורה הֵחֵלָה לפעם במחנה התוגרמים, כי אָצַל הגבור הנערץ אָסמאַן-פּאַשאַ מרוחו עליהם, אשר לא היתה כזאת מתמול שלשום, ומאז והלאה לא נגשו למלחמה במתי מעט כבתחלה ולא חָצוּ עוד את מחנותיהם לשתים, ועיניהם היו פקחות על דרכיהם ביתר עז מבראשונה. והנצחון הראשון הזה אשר נצחו התוגרמים ברבבותיהם את הרוסים המעטים מהם כמספרם, עשה לו כנפים ויעף מהרה קל לקאנסטאנטינאפעל, והתוגרמים התגעשו מהשמחה המבֹהלת הזאת, ורוח דמיונם העז השיאם להאמין כי כאשר הֵחלו הרוסים לְהִנָגֵף לפניהם במלחמה, כן יוסיפו להנגף עד אשר יעזבו את אדמת תוגרמה כָליל, ובעֹז עליצותם קראו התוגרמים: אַללאַה אֵל טוב הוא! אַללאַה הִכָּה את עיני הרוסים בסנוֵרים עד כי הרהיבו בנפשם עֹז לעלות במאה אלף איש למלחמה על עַם עִזוז וגבור מלחמה כהתוגרמים. אַללאַה הֶעצים את מֵי הדאָנוי וַיַאדירם עד בי גָאוּ המים באופן נפלא עד סוף חֹדש יוני לעצור בעד הרוסים מִצְלוֹחַ את הנהר ימים רבים ולתת בזה יד וְעֵת רבה להתוגרמים לְגַבֵּר חיָלים ולהכין הַכּל למלחמה. אַללאֵה השיא אחרי כן את הרוםים וַיַכְבֵּד לבם לעבור את מַעברות הבאַלקאַן וּלְפַלֵג את אנשי חילם לפלגות רבות למען הסגירן אחת אחת בידנו. אַללאַה העיר רוח גבורה בקרב לב אָסמאַן-פּאַשאַ לְבַצֵר את פלעוונאַ וַיַעצֵם עוד הפעם את עיני הרוסים מֵרְאוֹת כי לא בכחו גָבר אסמאן־פאַשא ורק יד אַללאַה עשתה זאת והוא נלחם בהם ומי זה לפניו יתיצב? – ״. כֹה דִברו התוגרמים שכורי יֵין הנצחון הראשון אשר נצחו את הרוסים במֶשך ימי המלחמה הזאת, ולא שָׂמוּ אל לבם כִי שמֵחים הם ללא דָבר, יען כי גם אחרי הנצחון הזה לא שֻׁנוּ הליכות המלחמה מאשר היו לפניו, כי לא עצר אָסמאַן־פּאַשאַ כח לגרש את הרוסים מִקִרְבַת פלעוונא ועוד ידם נטויה עליה ומפרידים בין אָסמאַן ובין האַהמעד עַלִי לבל יתחברו יחד ואיש את רעהו יעזורו, וכל המקומות הבצורים אשר לכדו הרוסים, עודם מחזיקים בהם וביתר עֹז עוד מבתחלה.

3. המלחמה על פלעוונא בשלשים לחֹדש יולי.

30 §

מיום העשרים לחדֹש יולי והלאה הֶעביר אָסמאַן־פּאַשאַ את אנשי חילו לְבַצֵר את פלעוונא. על מרוֹמי בוקאָוואליפאַ מערבית צפונית ומזרחית לפלעוונא, בנה מבצרים ומצודות, גם בפאת דרומית פלעוונא על יד קאַיאַליק הֵקים מבצרים וצריחים, וגם בפאת מערבית לקאיאליק עשה כן עד כי נהפכה פלעוונא עיר הפרזי לעיר בצורה מאד העשויה לבלי חת מפני צר ואויב. גם כל הכִכר אשר סביבות העיר בִּצר מאד וישפוך שם סוללות וַיִבן דָיֵק ומגדלים ובחונים וכל הדברים הדרושים לחֵפץ אנשי מלחמה ביום קְרָב ומלחמה. ואחרי אשר כִּלה אָסמאַן את מלאכת המבצרים ההם, ואחרי אשר נאספו אליו עוד אנשי חיל במספר רב, יצא בראש גדודי גבוריו לעשות מלחמה בחֵיל רוסיא הצובאים בעיר לאָווצאַ ולגרש אותם משם לבל יתיצבו לשטן לו במלחמותיו עם אחיהם אצל פלעוונא. ובשמנה ועשרים לחֹדש יולי התגר מלחמה בחיל רוסיא המעטים אשר שם, אך הרוסים המעטים נלחמו כגבורים באויביהם הרבים והעצומים ההם, אך לאחרונה נלחצו לעזוב את המקום ההוא ולשוב לעיר זעלווי ואסמאן־פאשא בא בשער עיר לאָווצאַ אשר עזבו אותה הרוסים וישם מַצב אנשי חיל בתוכה וַיָשָׁב לפלעוונאַ, וַיִוָדע לו כי הרוסים הִתְעַתְּדו כבר להשתער עוד הפעם על פלעוונא בסערת מלחמה. ובפעם הזאת היה מספר חיל הרוסים רב ממספרם במלחמה הראשונה בעשרים לחֹדש יולי, כי בפעם הזאת היה מספרם כשלשים ושלשה אלף ושש מאות איש רַגְלִי ובעלי נשק כבֵדים ופרשים. ומספר חֵיל התוגרמים אשר לאסמאן-פאשא בעת ההיא, היה (לפי דברת התוגרמים) ששים או שבעים אלף איש, ולפי השערת אנשי איירופא היה מספרם אז רק מארבעים אלף עד ארבעים וחמשה אלף איש חיל. אך אם כֹה ואם כֹה, היה מספרם רב ממספר הרוסים גם בפעם הזאת, גם המקומות הבצורים והרחָבים אשר עָמדו התוגרמים היו טובים ודרושים לחֶפצם יתר דרכה מהמקומות אשר עמדו שם רגלי אנשי חילנו במלחמה. בשמנה ועשרים לחֹדש יולי עָרך הגענעראל קרידענער את מערכות המלחמה הלזו במערכה הזאת: הוא עם הקאָרפעס התשיעי התעתדו להיות הָאֲגַף הימיני במלחמה הזאת ולהתנפל על מבצרי התוגרמים אשר על ראשי הַמְרוֹמִים בין בוקאָוואַ־ליפאַ ובין גריוויטצאַ, והם המבצרים היותר חזקים סביבות פלעוונא את הגענערעל שאַחאָווסקאָיי עם אנשי חילו עתד לאגף השמאלי, ואת הגענעראל סקאָבלעוו עם גדודי הקאזאקים וחיל הרגלי אשר תחת פקודתו, עִתד לעזרו את שני האגפים יחד ולרדוף אחרי התוגרמים בנוסם מהמערכה, גם את יתר שרי החילים ופקידי הצבא עתד הגענעראל קרידענער לעדור במלחמה איש איש על מחנהו ועל דגלו. ובשלשים לחֹדש יולי בבקר יצאו צבאות החיל ההם חוצץ ובצעדי אוֹנָם הלכו הלֹך וקרב נֹכח פלעוונא, והיום ההוא היה יום סגריר, יום ענן וערפל, אך גבורי חילנו לא שָׂמוּ לבם לזה. ויהי בהִוָדע לאסמאן־פאשא כי הרוסים עולים שֵׁנית להִלָחם בו, וַיֵחָלֵץ חושים, וַיַצֵב במערכות מלחמה את אנשי חילו, את חֵיל הָרַגְלִי והפרשים, את בעלי נשק הכבדים ואת הכָּרים והרָצים והמַצב והמשחית, ויעורר רוח גבורתם ללחום את מלחמת דתם וארץ מולדתם כגבורים עריצים וִימִינָם תרעץ אויב. ובעצם היום ההוא פָּרצה המלחמה ברעם וברעש, בסופה ובשערה. הרוסים אנשי חילנו התאַזרו עֹז ויעפילו עֲלוֹת על ראשי הגבעות להדוף משם את התוגרמים מסוללותיהם ומבצריהם הראשים ראשית גבורתם, והתוגרמים חגרו בעֹז מתגיהם גם הם וילחמו ברוח גבורה, ותתגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים חָלו ורגזו לקול הרעמים הנוראים אשר הרעימו הלוחמים גבורי החיל. ואחרי אשר פָּסַח הנצחון זמן רב על שתי השעיפים גָברו אנשי חילנו ויהדפו את התוגרמים מסוללותיהם וממבצריהם הראשים ויקחו מהם עמדתם, והתוגרמים נסו במנוסה נמרצה, ואנשי חילנו רדפו אחריהם. אך התוגרמים החביאו שם גדודים רבים מֵחֵיל המאסף, ובהגיעם אל המקום ההוא התיצבו פתאֹם ויהפכו פניהם אל רודפיהם וגדודי המאסף נִלוו אליהם וכאיש אחד חברים השתערו בגבורה שוֹבֵבָה על אנשי חילנו וימטירו עליהם מטר אש ויריעו אף הצריחו גם הצליחו בהיותם רבים ועצומים מאנשי חילנו גם בפעם הזאת, וילחצו אותם לשוב אחור, ויהדפום ויגרשום וישובו אל סוללותיהם כבראשונה וּמִמְרוֹמֵיהֶן הוסיפו להמטיר רבבות כדורי אש על אנשי חילם הנִגָפים לפניהם. אך הרוסים גבורי החיל התגברו עוד הפעם, ומכל עבָרים לָחמו בלוחמיהם ויפילו בהם חללים רבים, אפס כי התוגרמים שכורי יֵין הנצחון התגעשו והתרוצצו ברוחם הקשה וברבבותיהם התנפלו כאריות טורפים על אנשי חילנו וַיָהֹמוּ את מחניהם וַיַתִּירוּ את אֲגֻדָתָם – כי שרי החילים לחמוּ איש איש כתבונתו וכפי העולה על רוחו ואיש איש לדרכו פָּנו על כן לא הצליחו, והתוגרמים אשר נצבו כמו נֵד ורוח אָסמאן פאַשאַ שר צבאם היא רוח החיה המתהלכת בכל אופני המלחמה, עשו חיל וידם רמה, וגדודי הבאַשיבאָזוקים הפראים, השתערו בשעירי שחת וַיְזַנְבוּ את הנֶחשָלים מאחרי אנשי מלחמתם וַיְפַשטו את החלָלים וימותתו את הנפצעים. כל יום עֲבָרות ההוא, התחוללה המלחמה הזעומה ההיא, ובנשף בערב יום תָּקע קרידענער בשופר לְאוֹת כי יעזבו אנשי המלחמה את מקום המערכה, וכל הגדודים התאספו יחד וַיסֹגו אחור וישובו אל מקומם כבתחלה. הרוסים לא כִחדו האמת תחת לשונם, ויודיעו נאמנה כי גם בפעם הזאת נִגפו לפני התוגרמים ומגפה גדולה היתה בהם, ולפי עֵדות יודעי מלחמה נפלו אז מאנשי חילנו שבעת אלפים ושלש מאות ושלשים ושמֹנה חללים ופצועים, אך גם מהתוגרמים נפל עַם רב, אולם הם לא הודיעו נאמנה את מספר חלליהם, ובהיותם המנַצחים גם בפעם הזאת, לא שָׂמוּ לבם אל החללים ההם, כי כָזֹה וְכָזֶה תאכל חרב אם אך יעמוד הנצחון לימין הלוחמים. אפס כי התוגרמים הִתְעִיבוּ את יפעת נצחונם במעלליהם הַמְתֹעָבִים, כי עשו אכזריות ושערוריות לשבויי הרוסים אשר נשבו במלחמה לַמְרוֹת ברית הגענפי אשר גם ממשלת תוגרמה היא אחת מהממלכות אשר באו במָסורת הברית ההיא וְקִיְמוּ וְקִבְּלוּ עליהן להתהלך בצדק ובמישור עם שבויי מלחמה. אמנם גם בפעם הזאת היתה תבוסת הרוסים לא מֵחֹסֶר רוח גבורה ולא בכֹח התוגרמים וגבורתם, כי אם בגלל אשר גם עתה היה מספר התוגרמים רב ועצום מהם, גם בגלל הַמְרוֹמִים והמקומות הבצורים ורחבי הידים אשר תפשו להם התוגרמים ובגלל רוח שר האחד (אָסמאַן) אשר אָסַר את המלחמה וכל אנשי החיל הלכו אחר הרוח האחד ההוא.

31 §

המלחמה הזאת אצל פלעוונא, היא הנכבדה בפעולותיה ובתוצאותיה מכל יתר המלחמות, אך בטרם נשוב לדַבר על אֹדותיה ואֹדות יתר המלחמות אשר התחוללו על העיר ההיא, נָעִיף עינינו על דרכי צבאות אנשי חילנו בהררי הבאלקאן לפאת דרומית: כבר ידענו כי הגענעראל גורקא אחרי לָכְדוֹ את מַעברות הבאלקאן, עָבר את מַעבר קאַראַדאַג (הר השחור) וילכוד את עסקי־סאַגראַ (עיר הישנה) והבולגארים יושבי העיר קִדמו פניו בתרועה ותשואות חן. מעיר ההיא שלח גדודי אנשי חיל לתפוש את יעני-סאַגראַ (עיר החדָשה) ולהרוס את מסלות הברזל והטעלעגראפים אשר בכל הנוף ההוא, וגדוד אחר שלח לעיר טזירפּאַן להביא משם אֹכל נפש ולקרוא להבולגאַרים לעזור לאחיהם הרוסים במלחמה. וגדודי התוגרמים אשר תחת פקודת הפחה רעאוף (Rauf) בשמעם כי הרוסים לכדו את מַעבר שיפקא, עזבו את משמרתם על הרי הבאלקאן, גדודים אחדים מהם הרימו פעמיהם לעיר פיליפּאָפּעל, ואחדים שָׂמוֹ פניהם לפאת דרומית בין עיר יעני־סאַגראַ ובין עיר קאַראַבּוּנאַר, ושם אסף הפחה רעאוף אנשי חיל חדשים ויאמן כי בכֹח ידיהם יצלח חֶפצו בידו לקחת את יעני־־סאַגראַ מיד הרוסים. ובעת ההיא אסף גם סוּליימאן פֶּחָה אנשי חיל במספר רב על יד עיר קאַראַבונאַר הרחוקה ארבעים קילאָמעטער מעיר יעני-סאגרא, ובשמנה ועשרים לחֹדש יולי גמר אֹמר לִתְגָר מלחמה את הרוסים ולקחת מידם את יעני-סאגרא לראשונה ואחרי כן את עֵמק טוּנדשאַ ולאחרונה יקח בחזקת היד את מעברות הבאלקאן אשר תפשו להם הרוסים. והגענעראל גורקא בשָׁמעו כי הפחה רעאוף עולה למלחמה על יעני-סאגראַ, יצא בראש אנשי חילו מעיר עסקי-סאַגראַ, ובשלשים יום לחֹדש יולי עשה מלחמה את הפחה רעאוף אצל יעני־סאַגראַ, ואחר מלחמה ארוכה נלחצו התוגרמים לנסוג אחור לפאת דרומית וגורקא רדף אחריהם, אך בעודו רודף אחריהם, אך בעודו רודף אחריהם, הֻגד לו כי הפחה סוליימאן הולך נֹכח עסקי-סאַגראַ למלחמה עליה. ויחדל גורקא מרדוף אחרי רעאוף וַיָשָׁב לעיר עסקי-סאגרא ומלחמה כבדה התחוללה בינו ובין הפחה סוליימאן ויד אנשי חילנו היתה על העליונה, אך לסוליימאן באו גדודים חדשים לעזרה עד כי היה מספר התוגרמים פי שנים או שלש ממספר הרוסים, ואז ראה גורקא כי סוף סוף עברו התוגרמים, ויתקע בשופר ויאסוף את אנשי חילו ויעזוב את המערכה ישב לעסקי-סאגרא. אך גם שם לא יכל עֲמוד לפני התוגרמים, ויצא משם עם אנשי חילו וישם פעמיו צָפונה, ויעבור את מַעבר קאַראַדאַג וישב אל עֵמק טונדשא. וסוליימאן פרץ בשערי עיר עסקי-סאגרא, והבולגארים יושבי העיר נלחמו בו בחוצות וברחובות עד אשר נִגפו לפני התוגרמים ויחדלו מֵהִלָחֵם. וסוליימאן אחרי עשׁותו הֶרג רב בהבולגארים הלוחמים בו ואחרי הַשְׁקִיטוֹ את שְׁאוֹן המורדים, העמיד אחרי ימים אחדים את כל יושבי העיר למשפט לפני פקידי אנשי החיל והם חרצו משפט מות על כל יושבי עסקי-סאַגראַ וגם על יושבי עיר טשירפּאַן אשר עמדו לימינם בהַלָחם בסוליימאן, ועד מהרה נעשה פתגם שופטי דמים ההם, והבולגארים הומתו מוֹת מורדים בידי אנשי חיל סוליימאן.

32. §

אחרי המלחמה הזעומה אשר היתה אצל פלעוונא ואנשי חילנו נגפו לפני התוגרמים, עָזַב הנסיך הגדול את מקום כבודו בטירנאָווא וַיֵט אֹהל אפדנו בעיר ביעלאַ, ואחרי כן בעיר גאָרני־שטודען, אשר שם הופיע גם הוד הקיסר. ומאז והלאה יצא שם פלעוונא בכל הארץ. ותחת אשר עד הימים ההם לא נשא כמעט כל יושבי איירופא את שְׁמָהּ על שׂפתם, עלה מני אז השם הזה על שפת כל לשון כשֵׁם העיר הבצורה והמהֻללה מעטץ בימי מלחמת צרפת־אשכנז בשנת תר״ל (1870). יושבי ארצנו התעצבו מאד אל לבם על אֹדות נִצְחוֹן התוגרמים במלחמות פלעוונא, כי בכל מכתבי העתים היוצאים בארצות אחרות הגדילו הסופרים את הנצחון ההוא עשר פעמים מאשר היה באמת, ושונאי רוסיא עשו זאת בצדיה להכעיסה ולהרעימה. ושרי צבאותינו המתיקו סוד והתיעצו אז על הליכות המלחמה הזאת, ובסוד המועצה ההיא ישבו ראשי שָׁרֵי הצבא, וממוצא המועצה ההיא ידענו רק כי על פִּיה שֻׁלחו אנשי חַיִל חדשים במספר רב לעדור עִם אחיהם במלחמה, כי רק בגלל היות מספר הרוסים מעט מול מספר התוגרמים, לא עָמדו הרוסים על חרבם בהִלָחם ביום קְרָב, כי כשגגה יצאה מלפני פקידי חֵיל רוסיא להאמין כי נָשתה גבורת תוגרמה מאד עד כי גם במתי מעט יצלחו לְרַד לפניהם את אנשי מלחמתם, עד אשר נוכחו לדעת כי לא כאשר האמינו בתחלה כן הוא. ולהצלחת רוסיא לא התעורר אסמאן־פאשא לפרוץ בראש גבוריו עד נְהַר דאנוי רק בָּחַר לָשֶׁבֶת בפלעוונא ולהקיף אותה במבצרים וצריחים, דָיֵק וסוללות כִּבְרַת ארץ רבה בת שתי פרסאות מרֻבעות, ובין כֹה וכֹה מצאו הרוסים אוֹן להם לאסוף אליהם גדודי אנשי חיל חדשים, ובעוד אשר גבור התוגרמים ההוא בוֹנֶה מבצרים, בִּצרו הם את מחנותיהם ויעצימום והָאדירום גם כרתו ברית עם רומעניא לעזור להם במלחמה, והנשיא קארל בא בראש אנשי צבאותיו אל צבאות הרוסים, ומאז והלאה לחמו רוסים ורומענים על תוגרמה כאיש אחד חבֵרים. ובמֶשך הימים ההם הרחיבו עוד אוהבי תוגרמה פה והאריכו לשון יתר הרבה מבתחלה להגדיל את נצחונות התוגרמים אצל פלעוונא, ויעבירו שקרים על שקרים בין יושבי תבל, עד כי חרה על זה אף הנסיך הגדול ניקאָלאַיי שר שרי צבאות רוסיא, ובעשתי עשרה יום לחֹדש אויגוסט הודיע בספר גלוי לכל העמים קֹשט אִמרי אמת אלה: ״סופרי דברי הימים בארצות אחרות מַרְבִּים דברים להודיע לַכֹּל כי מגֵפה גדולה היתה בצבאות רוסיא אצל פלעוונא בשלשים לחֹדש יולי עד כי הֻתְּרָה אֲגֻדָתָם והתוגרמים רדפו אחריהם עד סישטאָוואַ, כי תם לריק כֹחנו וקֹצר קצרה ידנו להביא במצור את מבצרי רוסטשוק וסיליסטריא, וכי התוגרמים נצחו אותנו במלחמה אצל רוסטשוק, ראַסגראד ועוד במקומות אחרים – וכל הדברים האלה בָּדאו סופרים בַּדים עַזֵי פנים מלבם כאשר בדאו שונאי רוסיא והעבירו קול במכתבי העתים בחדש העבר כי כאשר נִסינו לצלוח את הדאָנוי אצל ניקאָפָּאליס כרה אותנו אסון נורא וכי נצחו אותנו התוגרמים אצל ביעלאַ – ועתה אחת אשאלה מכם ואותה אבקש לבל תאבו ולבל תשמעו אל דברי השקר אשר יוציאו מלבם סופרי מכתבי העתים בתוגרמה ושונאי רוסיא ישמיעו את דברי שקר ההם באזני יושבי איירופא – אם אנכי לא אודיע חדשות בהליכות המלחמה, אות הוא כי אין כל חָדש נִפרץ במערכות המלחמה, ואם לפעמים לא עשו ידינו חיל בִּשְׂדֵה קְרָב, אז הודעתי זאת אני נאמנה״. עד הֵנה דברי הנסיך הגדול הנאמרים באמת ובצדק אפס כי גם הוא לא הָעלים כי אָסמאַן-פּאַשאַ הִגדיל לעשות בפלעוונא וַיָעַר רוח גבורתו על התוגרמים אשר תחת פקודתו, ובהיותם רבים ועצומים ממספר אנשי חֵיל רוסיא, עָמד הנצחון לימינם גם במלחמה הגדולה אשר התחוללה בשלשים לחֹדש יולי. וכל יודעי ספר מלחמות התבל, יודעים כי גם ראשי הגבורים המשכילים אנשי השֵׁם אשר הרעישו אפסי ארץ ברעם כלי נִשקם כאלכסנדר המוקדני ונאפוליון הראשון, גם הם לא נצחו בכל פעם את אנשי מלחמתם, גם בחילם הגדול והנורא היתה לפעמים מגֵפה גדולה ונפלו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, כי לא לעולם חֹסָן ישועות במלחמה ולא בכל פעם תעמוד הגבורה לימין הגבור, ומכבוד הגבורים הנאורים ההם לא יִגָרַע בזה מאומה ותהלתם עומדת לעד אחרי כי בכל זאת התגברו לאחרונה על לוחמיהם ותרועת נצחון הריעו אף הצריחו, עשו גדולות ונוראות גם הצליחו.

קורות אגף השמאלי ממחנה רוסיא הראשה וקורות מחנה דאברוטשא מיום צָלחם את נהר דאָנוי עד חצי חֹדש אויגוסט.

33 §

ראשית המטרה אשר הציבה ממשלת רוסיא לאגף השמאלי מהמחנה הראשה, היתה למַהר ולהחיש מעשהו לָשׂום מָצוֹר על עיר הבצורה רוסטשוק ולהרעיש מבצריה עד רִדתם, כי כל הימים אשר תהי עיר מבצר ההיא בידי התוגרמים, תלוים נצחונות רוסיא על בלימה, ורק בתָּפשם אותה יכוננו על סלע רגלי נצחונם. להוציא לאור את מזמתם אשר יָזמו על רוסטשוק, נחוץ להם ללכוד בראשונה את עיר ביעלאַ ולגרש את התוגרמים מתוכה ומכל חבל הארץ ההיא סביב, כי משם יצלח להם לבַצע את כל מעשיהם ברוסטשוק. עיר ביעלאַ בנויה על חוף נהר יאַנטראַ הימין, ועל הנהר ההוא גשר אבנים גדול ורחב ידים אשר בנה אותו הפחה מידהאַט בהיותו השליט בבולגאריען, ראשית מלאכתו היתה, בשנת תרכ״ז (1867) ובשנת תר״ל (1870) כלתה המלאכה הגדולה ההיא, אֹרך הגשר ההוא 269 מעטער ורחבו תשעה מעטער, והוא נשען על ארבע עשרה כִפּוֹת בדמות קשתות (געוואֶלבּבּאָגען) ועל חמשה עשר עמודים אשר עָבְיָם עשתי עשר מעטער. סופרי דברי הימים באיירופא ומה גם באנגליא ואוסטריא הרעישו את אזני הקוראים בסַפרם את המלחמות העזות והנמרצות אשר התחוללו בין הרוסים והתוגרמים על דְבַר עיר ביעלאַ והדמים הרבים אשר נשפכו על אֹדותיה עד כי לאחרונה נצחו התוגרמים את הרוסים ויתפשו להם את העיר. אמנם כל הדברים ההם דברי שוא וכזב הם מראשיתם ועד סופם, כאשר נודיע בזה נאמנה: בחמישי לחֹדש יולי קרבו גדודי הרוסים בעלי נשק כבדים ממחנה שנים העשר אל הגשר ההוא אשר על נהר יאנטרא אצל עיר ביעלאַ ומלחמה קטנה היתה בינם ובין התוגרמים הנצבים שם, ולמחר בששי לחֹדש באו עוד גדודי רוסיא ממחנה הדראַגאָנים ויגרשו את התוגרמים על נקלה וילכדו את הגשר, את ביעלאַ ואת הגבעות אשר על יד חוף יאנטרא הימין המשתרעות על המסלה העולה לרוסטשוק. והתוגרמים לא הריקו חרבם להִלָחם על ביעלאַ רק פנו עֹרף להרוסים והרוסים באו בשעריה במבואי עיר מבֻקעה מבלי הָנֵף על איש חרב מלחמה. וביום העשירי עד יום שנים עשר יולי לכדו הרוסים את כל חבל נהר יאנטרא מעיר טירנאֶוואַ עד אֶשד הנהר. המִשרה הגדולה על כל הליכות האגף השמאלי מהמחנה הראשה, היתה ביד הנסיך הגדול יורש העצר, ולהנסיך הגדול ניקאָלאַיי היה המשפט לחַוֹת דֵעוֹ גם על הליכות דרכו במלחמה הזאת. בארבעה עשר לחֹדש אויגוסט סַבּוּ כבר הרוסים את רוסטשוק וישפכו עליה סוללות, ובעצם היום ההוא ירו כדורי כלי תותח על העיר, והתוגרמים עָנו גם הם בכדורי אש אשר הרעימו מסוללות המבצר על ראשי הרוסים, אך לאחרונה נִדמו כלי תותח התוגרמים, כי לא יכלו עֲמוֹד לפני אנשי מלחמתם. ביום המחרת הוסיפו התוגרמים להמטיר כדורי כלי תותחיהם על הרוסים, וביום ששה העשר התנפלו אנשי המצב אשר להתוגרמים ברוסטשוק על הרוסים בקול רעם ורעש גדול ומלחמה עזה התלקחה ביניהם, אך לאחרונה גברו הרוסים, והתוגרמים נסו מנוסת חרב ולא הפנו לאחוריהם. וגדודי קאָזאַקים תחת פקודת שר החיל חרעסטשאַניצקי רדפו אחריהם ויזנבו את הנחשלים עד הכפרים הנקובים בשמות טשערווענאַוואָדאַ ווענידשעקאֶיי, ויגרשו מהם את גדודי הבאַשיבאָזוקים והטשערקעסים אנשי המצב ויתפשו להם את הכפרים וישימו בתוכם מַצָב. גם עוד מלחמות אחדות נלחמו הרוסים עד חצי חֹדש אויגוסט, והרוסים גברו בכל פעם על התוגרמים.

34 §

בנפת דאברודשא באו אנשי חילנו בתשעה עשר לחֹדש יולי ויתקעו יתדם במחוז טשערנאַוואָדאַ, והגענעראל ציממערמאַן נטה שם אהלו גם הוא, אך אנשי חילו חָנו בין טשערנאַוואָדא ובין קיסטענדשע. בשמנה עשר יום לחֹדש אויגוסט שוטטו גדודי קאזאקים ממחנה דאברודשא על פני הסוללה הטראָיאַנית ויפגעו בם גדודי טשערקאַסים מֵחַיל תוגרמה ויתגרו בם מלחמה, אך הקאזאקים גָברו מהם וַיַכּוּם, ושאריתם נסו בשבעה דרכים. והַתִּגרה הקטנה הזאת נתנה יד למוציאי לאור מכתבי עתים לברוא ברוח דמיונם מלחמות רבות ועצומות בדאָברודשא, ולא נִלאו לסַפר כי האַסאַן יורש העצר במצרים בא בחזק יד לעומת הסוללה הטראַיאַנית להִלָחם בצבאות רוסיא החונים שם, וכי צבא רב תוגרמים בא לעיר קיסטענדשע ויתגר מלחמה בהגענעראל ציממערמאן, והתוגרמיס נצחו פעמים רבות את הרוסים במערכה בשדה מלחמה. וכל אלה לא היו ולא נבראו רק ברוח הדמיון אשר לכותבי העתים וסופרי דברי הימים. בארבעה ועשרים לחֹדש יולי באה אנית קיטור אשר שֵׁם ניקאָלאַיי נקרא עליו מטשערנאַוואָדאַ לסיליסטריא ובה גדודי גבורים מחיל רוסיא. ובבוא האניה קרוב לסיליסטריא, ראו אנשי חילנו מחנה תוגרמים ויתגרו בהם מלחמה, אך עד מהרה באה אנית-צִנָה מסיליסטריא לעזור לאחיהם התוגרמים, אך גם באניה ההיא לחמו הרוסים ויפרצו בה פרצים עד כי נלחצה לחתור אל היבשה לבל תצלול היא וכל אנשי חילה במצולות הנהר. אך בבוא עוד שתי אניות תוגרמיות עם אנשי מלחמה להלחם באניה הרוסית, נסוגו הרוסים אחור וישובו לטשערנאַוואָדאַ. ולבל יוסיפו התוגרמים להרגיז את הרוסים בדאברוטשא על ידי אניות מלחמותיהם הבאות דרך ים השחור, הטביעו הרוסים באשד נהר סולינא ארבע אניות גדולות מלֵאות אבנים לבל תוכלנה אניות תוגרמה לָגֶשֶׁת שם כבראשונה.

35 §

וצבאות חילנו העשוים לבלי חָת מפני כל חַתְחַתִּים, לבשו עֹז להתגרות מלחמה גם בצי האדיר אשר לתוגרמה בים השחור ואשר אניותיו רבות וחזקות יתר הרבה מאד מאניות המעטות אשר לרוסיא בים ההוא, אף הצליחו להתגבר על התוגרמים בחֻפי הים ההוא אשר באיירופא ובאזיא. בארבעה ועשרים לחֹדש יולי עברה אנית רוסית קטנה הנקובה בשם פעסטאַ ארחות ים השחור ותתגר מלחמה את אניה תוגרמית, אניה גדולה מְצֻפָּה נחֹשת ומלַאה אנשי חיל, והאניה הרוסית הרעימה כדורי כלי תותח בגבורה נמרצה על האניה התוגרמית עד כי פרצה בה פרץ על פני פרץ והאניה חִשְׁבָה לצלול כעֹפרת במצולות ים ותמהר לנוס ולחתור אל החוף, והאניה הרוסית עָצרה חַיִל לעבור הלאה עד בואה לחוף אדעסאַ. ובשלישי לחדש אויגוסט הִפליאה אניה רוסית הנקובה בשם קאָנסטאַנטין להחריד את קאָנסטאנטינאפעל וים הבאָספאָרוס ברעש גבורותיה האניה ההיא באה בחוף הקטן קיליאָס (קיליאַ) בִקרבת פי הבאָספאָרוס צפונה. שם מצאו הרוסים אנשי האניה שלש אניות תוגרמיות ויכבידו אכפם על האנשים אשר בתוכן לצאת מאניותיהם אל החוף ואת האניות שרפו באש, ואחרי כן לחמו שעות אחדות בסוללה תוגרמית אשר על חוף הים, ואחרי אשר הרסו את הסוללה עברו הלאה לדרכם ולא אֻנה להם רע. ובראשית חֹדש אויגוסט ירדו עוד אניות רוסיא עם אנשי חיל ארחות נהר דאָנוי להגן על מחנות הרוסים אשר בדאָברודשא מפני אניות מלחמה התוגרמות השוטטות בנהר ההוא.

בטרם נשוב עוד אל עלילות אגף השמאלי מהמחנה הראשה, נתבונן על הליכות מחנה רוסיא התיכונה והליכות אגף הימני מהמחנה הראשה אחרי מלחמת פלעוונא בשלשים לחֹדש יולי עד ראשית ימי חֹדש סעפטעמבער.

36 §

מַסע המלחמה אשר נסע הגענעראל גורקא בראש גדודי הקאזאקים בנגב הרי הבאלקאַן, מצא קִצוֹ על ידי מלחמת עסקי-זאַגראַ. במלחמה ההיא נפלו מהרוסים רָב, לפי עדות הסופרים (אשר אמנם לא מאוהבי רוסיא הם) נפלו מהם 1663 חללים ונפצעים. ובתוכם 116 שרי חילים (אָפיצירע), וממחנה הבולגארים אשר עזרו לאחיהם הרוסים במלחמה ההיא, נפלו שש מאות איש ובתוכם שנים ועשרים פקידי החיל. הגענעראל האביר גרקא ראה כי לא יצלח חפצו בידו אם יוסיף עוד לנסוע למלחמה הלאה, כי רק אם היה מספר צבאות הרוסים רב על הבאלקאן וסביב לו עד כי הכריעו את כף הנצחון בהַלחמם בצבאות הפחה סוליימאן, רק אז היתה גם דרכו צלחה. אך עתה דרכו לא תּתָכֵן, והיא לא תצלח. ומלחמת פלעוונא הוכיחה לְמַדַי כי מספר חיל רוסיא מעט הוא במלחמה הגדולה הזאת, ובכל גבורתם ותעצומות עֻזם וחֵרף נפשם על מרומי שדה, לא יכלו להתגבר על התוגרמים הרבים מהם ועל כן לא אבה הגענעראל הגבור גורקא לְנַסוֹת עוד מלחמות חדשות באנשי חילו המעטים. וחכמי היועצים אשר המתיקו סוד ויתיעצו על צפונות המלחמה הזאת בעיר ביעלא, נועצו לב יחדו לבל יתגרו מלחמות חדשות רק יתאזרו עֹז להקים בידם את מעברות הבאלקאן אשר לכדו כבר, ממעבר שיפקא עד עלענא, ולהָגן עליהם מפני התוגרמים אשר פניהם מועדות לקחת אותן מידם ברעש ובמלחמה! ורק אחרי אשר יבואו גדודי אנשי חיל חדשים מרוסיא ויִהִי מספרם כמספר התוגרמים, רק אז יוסיפו עֲשוֹת מלחמות תגרה בתוגרמים. ובעת ההיא נקרא הגענעראל גורקא לפעטערבורג ומטעם הממשלה הוּרַם להיות נגיד חיל הרוכבים שומרי ראש הקיסר (גאַרדעקאַוואַלעריע) וְלַנְחוֹתָם לַחֲצִי אִי הבאַלקאַן לעזור לאחיהם גבורי החיל במלחמה. ולהָגן על מַעברות הבאלקאן מפני התוגרמים הָפקד הנסיך סוויאַטאָפּאָל מירסקי השני ותחת פקודתו גדודי קאזאקים ובולגארים, רגלי ופרשים, ויתר אנשי החיל שב לפאת הרי באלקאן הצפונים וַיִסָפחו אל אגף הימיני גם אל אגף השמאלי מהמחנה הראשה. והנסיך מירסקי מִהַר לבַצֵר את מעברות הבאלקאן אשר תחת ידו, ויותר עוד את מַעבר שיפקא, וַיִבֶן שם מבצרים וצריחים וישפוך סוללות וַיַצֵב אנשי חיל בכל המקומות הבצורים ההם ככל אשר השיגה ידו ויעמוד הָכֵן להיות מחסה ומסתור על כל המעברות ההן מפני תנופת יד התוגרמים.

37 §

והפחה סוליימאן אחרי עשותו שפטים בהבולגארים המתקוממים אשר בערי עסקי־זאגרא וטשירפאַן וכל המחוז אשר סביב להן, שב להריק חרבו על הרוסים ולעשות בהם מלחמה ביד חזקה ובזרוע נטויה. בעשירי לחֹדש אויגוסט שלח הפחה את גדודי החלוץ אשר במחנה לצעוד במסלה העולה מעיר עסקי־זאגרא לעיר קאַזאנליק דרך מַעבר קאַראַדשאַדאַג עד עמק טשודשאַ, ובדרך הליכתם לא פגעו בחיל הרוסים. וביום עשתי עשר לחֹדש אויגוסט הלכו עוד גדודים אחדים ממחנה סוליימאן ויפגעו במעבר הבאלקאן הנקוב בשם כאַנקאֶיי, ושם היו קאָזאַקים ובולגאַרים מְתַי מעט אשר אחרי תגרה קטנה נזורו אחור למַעבר זעלענסקיראַד. ועוד גדודים אחדים ממחנה סוליימאן הלכו קֵדמה במסלת שער הברזל אשר שם ובלי תגרת מלחמה תפשו להם את המקום הנקוב בשם סטאַראַריאַ. ובארבעה עשר לחֹדש אויגוסט נסע יצא חיל אגף הימין ממחנה סוליימאן ויצעד קדימה דרך זלאַטיריאַן וטוואַרדיצאַ נֹכַח מַעבר זעלענסקיראַד ומַעבר טוואַרדיצא ובששה עשר לחֹדש עָרך מלחמה על הרוסים אשר במעבר זעלינסקיראַר, אך הרוסים לחצו אותו לנסע אחור, וסוליימאן הזעיק את מחנה הראשה ויתעתד להשתער על הרוסים הצובאים על מַעבר שיפקא ולהדפם משם בכֹבד יד מלחמה, ובעת אשר הוא מֵכִין הכל למלחמה הזאת, עשה הפחה ראַסיד שפטים נוראים מאד בהבולגארים המתקוממים בגליל קאָלאָפער, וישפטם בחרב נוקמת ובאש אוכלת. ובעת ההיא היו כל מחוזות פלעוונא ולאָוואַץ ביד אסמאן-פאשא ובעבי גבי מגנו התיצב כחֹמת נחֹשת מול אגף מחנה רוסיא הימיני, וצבאות הפחה מחמד עַלי נצבו כעמודי ברזל אצל רוסטשוק, ראַסגראַד ועסקי־דשומא נֹכח אגף מחנה רוסיא השמאלי, ובתוך שני מחנות הַפַּחוֹת האבירים ההם היה הפחה סוליימאן עם מחנהו הראשי. מגמת פני סוליימאן היתה בתחלה רק להחריד את הרוסים הצובאים על הררי הבאלקאן ולהפיל עליהם חֲתַת מחנהו הגדול. אך לא לִתְגָר בהם מלחמה באמת כי אם לנטות מההרים ההם ולהתחבר אחרי כן דרך קאַלאָפער וטראַיאַן אל מחנה אָסמאַן פּאַשאַ אצל לאָוואַץ, אז לעבור על פני מחוזות סליוואָ ואסמאן-באַזאַר ולהתחבר אל מחנה מחמד עַלִי אצל עסקי־דשוסא. אך עד מהרה שִנה סוליימאן את דרכו, כי נוכח לדעת כי כל הימים אשר מעבר שיפקא ביד הרוסים, סָגר עליו הדרך לעבור הלאה לפאת צפונית, כי יתנפלו עליו מאחוריו ואז תהיה לו המלחמה מפנים ומאחור בטרם יצלח אסמאן-פאשא או מחמד עַלי להבקיע את צבאות גבורי רוסיא ולבוא לעזרתו. ועל כן נועץ סוליימאן לְקַדֵש מלחמה על הרוסים הצובאים על מעבר שיפקאַ ולגרשם משם בסערת מלחמה. וביום עשרים ואחד לחֹדש אויגוסט השתער סוליימאן בסערת מלחמה על מעבר שיפקא והרוסים התיצבו לפניו ברוח גבורה, ויהי קולות וברקים, להבות אש ותמרות עשן, רעמים אדירים התגלגלו על ההרים הרמים וירגזו מוסדי ההרים והעמקים התבקעו והצורים נִצחו וּמְלוֹא רוחב השמים נִמלא ענני עשן וערפלי עלטה. עשר פעמים העפילו התוגרמים עֲלות על מַעבר שיפקא בסערת מלחמה, ובכל פעם הדפו אותם הרוסים אחֹרנית בגבורה נמרצה. כל היום ההוא עד כי נטו צללי ערב התחוללה המלחמה האיומה ההיא, ואז נסוגו התוגרמים אחור וידיהם לא עשו תושיה. בכל יום עבָרות ההוא לא נפלו מהרוסים רק כמאתים איש, מהתוגרמים נפל רב, אך הם העלימו את מספר חלליהם, הגענעראל דאָראָשינסקי המפַקד צבא מלחמה תחת גורקא בעת ההיא, הוכיח אז את אֹמֶץ רוחו וְנַחת זרֹעו הֶראה, כי הגדיל לעשות כגבור משכיל במלחמת היום ההוא וַיַך את התוגרמים אחור.

38 §

ביום המחרת, יום עשרים ושנים לחֹדש אויגוסט, לא הִתְגרו התוגרמים מלחמה עזה כביום אתמול. לא העפילו עלות על מרומי מַעבר שיפקא, רק עָמדו תחתיהם ויטילו כדורי כלי תותח מול הרוסים, אך לעומת זאת תפשו להם מקומות אחרים אשר התבצרו שם וישפכו שתי סוללות ויעלו עליהן כלי משחית המורים עד למרחוק. בשעה השביעית בערב חדלו התוגרמים מהטיל כדורי כלי תותחיהם, ובכל היום ההוא לא נפל מהרוסים רק מתי מעט. אך בשלשה ועשרים לחֹדש אויגוסט בבֹקר התלקחה שלהבת המלחמה ביתר עז, כי התוגרמים התנפלו על אנשי חילנו בחֵמה שפוכה ובקצף גדול וַיְהִינו לעלות על מְרוֹם ההר גם הצליחו לתפוש להם מְרוֹם גבעה וימטירו משם זִקים וחִצים על הרוסים וילחצום לנסוג אחור, אך הרוסים התאוששו גם הפעם ויקחו מהתוגרמים את עֶמדתם. אפס כי גם התוגרמים לחמו כגבורים והמלחמה האיומה והזעומה ההיא התגעשה כל היום ההוא. אך לעת ערב בשעה הששית כאשר באו אל הרוסים גדודי אנשי חיל חדשים אשר כֹחם חָדש עִמהם, התגברו הרוסים על התוגרמים הלוחמים כנואשים ויהדפום מהמקומות הבצורות אשר לכדו להם ביום ההוא. ובכל זאת לא חדלו התוגרמים מִהִלָחֵם עוד ואש המלחמה נִשקה בשתי מחנות הלוחמים עד שעה עשתי עשרה בנשף בערב יום. ובלילה ההוא היה לִקוי לבָנה (מאָנדפינסטערניס), והרוסים חדלו מֵהִלָחֵם בעת חָשַׁך אור המָאור הקטן לממשלת הלילה, אך התוגרמים הוסיפו עוד לירות כדורי אש מכלי נשקם, לא על הרוסים רק על הַשֵׁד הנורא אשר בּלַע את הלבָנה להפחידו ולהפיל עליו חתת ובהלות עד אשר יפליט טַרפו וְחַיִל בְּלע יקיאנו והלבנה תשיב לקדמתה להאיר את הלילה – כי כן יאמינו התוגרמים –. לאחרונה נדמו רעמי כלי התותח בִּדְמי הלילה ויד הרוסים על העליונה. כי אף אם מספר התוגרמים היה רב ועצום מהרוסים ולָחמו בגבורה נוראה ובשטף אף וחֵמה איומה, בכל זאת קצר קצרה ידם להדוף את הרוסים האבירים ממקום עֶמדתם וְתַם לריק יגיעם ועמָלם נשאר מָעַל גם בפעם הזאת.

39 §

ביום ארבעה ועשרים לחֹדש אויגוסט בהיות הבקר הוסיפו התוגרמים להעפיל עֲלוֹת על מְרוֹם מַעבר שיפקא בסערת מלחמה עזה ובסופה ובקול רֹעם ורעש נורא מאד. ובפעם הזאת הצליחו ללכוד מקומות בצורים להִשָׂגב בהם ומה גם גבעות אחדות והנכבדה בהן גבעה גבוהה סוגה ביערים אשר גרשו משם את הרוסים ויתבצרו שם ויכבידו אכפם על הבולגאַרים מגליל קאזאנליק להביא להם לחם לאכול ומים לשתות, ולהעלות שם כלי תותח ויתר החפצים הדרושים להם במלחמה. אך ביום ההוא בבֹקר באו אנשי חיל חדשים במספר רב אל צבאות אנשי חילנו לעזור להם במלחמה. כי אז הביא הגענעראל ראַדעצקי גדודים חדשים למעבר שיפקא, ואחריו הביא גם הגענעראל דראַגאָמיראָוו אנשי חיל חדשים לעזור לצבאות אנשי המלחמה ובעזרתם החליפו הרוסים כֹח ומנשרים קלו להעפיל עֲלות על הגבעות אשר תפשו להם התוגרמים והמלחמה הוסיפה להתגעש בעזוז נוראותיה אך לא נודע עוד יד מי רוממה. עד השעה השניה אחר הצהרים נצבו עוד התוגרמים בעמודי ברזל על עָמדם, אך לאחרונה רמה יד הרוסים והתוגרמים נלחצו לשוב אחור. אפס כי עוד לא נשברה זרֹעם ולא נָשתה גבורתם ויוסיפו עוד להִלָחם במקומות אחרים אשר תפשו להם במרום ההרים, עד אשר השתער עליהם הגענעראל ראַדעצקי בראש גדודי גבוריו ויהם את מערכותיהם ויהדוף אותם מהגבעות אשר לכדו להם נֹכח אגף צבאות רוסיא הימין, והרוסים התבצרו על הגבעות ההן ביתר עז מבראשונה. והגענעראל האביר ראדעצקי הוסיף עוד עשות חיל וישלח גדודי גבוריו לקחת את הכפר שיפקא מיד התוגרמיס אשר גרשו משם את מצב הרוסים ויחזיקו שם משמר, וגם החֵפץ הזה הצליח ביד ראדעצקי, כי הרוסים הרעישו את התוגרמים ברעש כלי נשקם ובגבורת ימינם.

40 §

אמנם הנצחון אשר עמד לימין צבאות אנשי חילנו ביום ההוא, אף כי גדול הוא באמת, לא התעודד לאֹרך ימים, כי התוגרמים לא עזבו את הבאלקאן כָּלִיל אך תקעו יתדם בקִרבת הגבעות הבצורות אשר הדָפום הרוסים ממרומיהן וביום המחרת חדשו את המלחמה ביתר עז ותעצומות, כי התגעשו מכל עבָרים על הרוסים ומשעה התשיעית בבקר עד רֶדֶת היום לָחמו בגבורה נמרצה מאד, וביום ששה עשר לחֹדש התנפלו עוד הפעם על הרוסים בחֵמה שפיכה ובקצף נורא ופנים אל פנים נלחמו בם על מרומי ההרים הנקובים בשם אַקְירי דשעבעל, ובפעם הזאת התגברו על הרוסים וילחצום לעזוב את מבצריהם. הן אמנם כי עד מהרה התאוששו הרוסים ויתאזרו עֹז לגרש את התוגרמים מהמבצרים ההם ועוד מעט הצליח חפצם בידם, אך אז שלח עליהם הפחה סוליימאן גדודי אנשי חיל חדשים אשר כשער קטב השתערו עליהם ובגבורתם השובבה הדפו אותם לאחור ויקחו מהם עֶמדתם, וסוליימאן צוָה לְבַצֵר את מרומי איקירי דשעבעל אשר תפשו להם ולבנות שם מבצרים וצריחים, ולבל יפריעום הרוסים ממעשיהם, ירו עליהם התוגרמים זִקים חִצים ומות, אך גם הרוסים לא טמנו ידם בצלחת ויורו גם הם עליהם כדורי אש ויפילו בהם חללים רבים, אך במלחמה ההיא נפלו גם מהרוסים חללים ובתוכם גם הגענעראל דאָראָצינסקי אשר מת מוֹת גבורים על מרומי שדה. מיום שבעה ועשרים לחֹדש אויגוסט חדל סוליימאן מהעפיל עֲלות על מרומי מַעבר שיפקא בסערת מלחמה ורק בתגרות קטנות הִתְגרה את הרוסים אשר לא יכלו להרוס אותם ממצבם. אז ראה הגענעראל לחדול גם הוא ממלחמת תגרה (אָפענזיף), כי טוב טוב לו להשפיק במלחמת מָגֵן (דעפענזיף) ובין כֹה וכֹה תהי לאֵל ידו לבנות עוד מבצרים ולשפוך עוד סוללות להִשָׂגב מפני אנשי מלחמתו אם יוסיפו לתגר בו מלחמות תִּגְרָה. גם מצא אז עת נכונה לגדור את כל מבואות מעבר שיפקא בעד התוגרמים ולבנות גם שם מבצרים וצריחים וסוללות. וסוליימאן אף כי לפי הנראה רפו ידיו בראותו כי הרוסים גבורי מלחמה הם ולא ישובו מפני כֹל, בכל זאת השיא את נפשו כי עוד יִצא כגבור ויריע ויצריח ועל אויביו יתגבר, ויחַבל תחבולות ויעש מזמות למלחמות חדשות, כאשר יראה הקורא במרוצת הדברים. במֶשך ימי המלחמות הגדולות ההן, לא התאוננו עוד הרוסים כי הם מקצצים את בהונות ידי אויביהם הנפצעים במלחמה או ישֹברו את רגליהם וכורתים את חוטמם ומשחיתים את עיניהם, כי לפי הנראה חדלו התוגרמים מעשות כנבלה הזאת אחרי אשר הרימו מלכי איירופא במרום קולם על אכזריות ושערוריות כאלה. אך לעומת זאת יצא הקול כי התוגרמים הורגים בחרב את הפצועים מאנשי מלחמתם הנופלים בידם, ורבים וכן שלמים האמינו בזה יען כי כדבר הזה נמצא בספר תורת מחמד, הוא ספר אַלקאָראַן, הלא כֹה דבריו: ״אם יפלו בנים לא אֹמֶן בם (אונגלייביגע) בידכם ,הרגו אותם לפי חרב, כִרתו את ראשיהם מעליהם או אִסרו אותם בנחֻשתים בבור השבי עד אשר יתנו לכם כֹפר נפשם, או שִלחו אותם לחפשי חִנם אין כסף אם יכשר הדבר בעיניכם. אל תיראו ואל תפחדו מהם ואל תחדלו מרדוף אתריהם ומהציק להם עד אשר ישליכו את כלי נשקם מידם ויסגירו נפשם לשבי לעשות בהם כטוב וכישר בעיניכם – ״. רבים אומרים כי הגענעראל ראָדעצקי דָרשׁ דָרַשׁ מאת הפחה סוליימאן להַשבית את המלחמה עד אשר יקברו הרוסים והתוגרמים את אלפי החללים המֻשלכים כדמן על פני האדמה ואין מְקַבר להמה, אך סוליימאן לא אבה לעשות כדבר הזה, ונבלות האדם התגוללו לאלפים על שׂדֵי המלחמה וקרני השמש בָּערו בהן גם גשם שוטף נִתַּך עליהן עד כי הבאישו את כל הנוף ההוא ורוח קטב מרירי הביא חליים רעים גם מות ושחת על כל השואפים את רוח משחית ההוא.

המלחמות על הררי באלקאן בחֹדש סעפטעמבער. מחמד עַלי הוסר ממשרת שר הצבא על מחנה הדאָנוי. קורות בולגאריא ויתר דברי הימים ההם.

41 § הפחה סוליימאן אף כי ראה כי אזלת ידו להדוף את הרוסים ממעבר

שיפקא, לא מָש ממקומו ויתיצב על עָמדוֹ נֹכח הרוסים וַיְגַבַּר חיָלים, וַיְבַצֵר את מחנהו, ויביא כלי תותח חדשים מאדריאנאפעל וקאנסטאנטינאפעל וישם פניו אל מבצרי הרוסים ויותר עוד אל המבצר הנקוב בשם ניקאָלאַיי המתנוסס במרומים במַעבר שיפקא. ומיום ארבעה עשר לחדש סעפטעמבער והלאה הֵחל להרעים בכלי תותח על מבצרי הרוסים אשר במעבר ההוא בלי הפוגה. שלשה ימים רצופים הרעימו התוגרמים ויטילו רבבות כדורי שחת על המבצרים ההם, ולאחרונה גמר סוליימאן להתנפל מכל עברים על הרוסים בבֹקר השכם ובפתע פתאֹם בטרם ימצאו את ידיהם לתפוש חרב בכף. את הפחה סאַליק עִתַּד סוליימאן להתנפל עם גדודי אנשי חילו על המבצר ניקאָלאַיי ולתפשו בחזק ידו ואת הפחה ווייסעל צִוה להשתער עם אנשי חילו על אגף צבאות הרוסים הימיני. ובשבעה עשר לחֹדש סעפטעטבער בבֹקר בשעה הראשונה שָׂמו התוגרמים את כלי מלחמותיהם עליהם ויעמדו ערוכים בַּכֹּל למלחמה. גדודי הפחה סאַליק עָלו אחרי השעה השלישית בבקר על מְרוֹם ההר אשר מבצר ניקאָלאַיי מתנוסס שם מבלי אשר יָדעו מזה הרוסים מאומה ויתפשו את מבואות המבצר ואיש לא עמד בפניהם, אך בגִשתם נֹכַח שערי המבצר התיצבו הרוסים לפניהם וילחמו בם בגבורה נפלאה, אפס כי מעט היה שם מספר הרוסים מול מספר התוגרמים ובכל עֻזם ואמץ לבם לא יכלו עֲמוֹד לפני התוגרמים ובין השעה החמישית והששית בבֹקר לכדו התוגרמים את מבצר ניקאָלאַיי ראש מבצרי הרוסים אשר במעבר שיפקא. אך בעת אשר על אגף רוסיא השמאלי ימין התוגרמים רוממה, רמה יד הרוסים על התוגרמים באגף הימיני, כי גדודי הפחה ווייסעל אֵחרו לבוא אל מחוז חפצם עד השעה החמישית בבֹקר, גם תָּעו בהליכתם, ובעת ההיא נשמעו כבר רעמי כלי התותח מאגף השמאלי והרוסים נִצבו כבר באגף הימיני במערכות מלחמה לקדם את פני האויב. וגדודי הרֹבים אשר באגף ההוא הסתתרו במסתרים, וכאשר קרבו התוגרמים אל המקום ההוא השתערו פתאֹם עליהם וירעישום ויבהילום ויורו עליהם זִקים חִצים ומות, והתוגרמים התפלצו וַיָסֹגוּ אחור מפני האש הגדולה השוטפת בלי הפוגה על ראשיהם. אף אמנם כי גדודי תוגרמים חדשים כבני רשף הגביהו עוף על מְרוֹמֵי ההר ובתרועה וקול שופר התנפלו על הרוסים, אך הרוסים פגשו אותם בגבורת רעם ויפילו בהם חללים רבים ויהדפום אחור. אולם התוגרמים החליפו עוד הפעם כֹּח ויוסיפו להִלָחם בחֵמה עזה וברוח אֹמֶץ, והרוסים גברו מהם גם בפעם ההיא. כן התגעשה שם המלחמה עד השעה התשיעית לפני הצהרים ואז חדל הפחה התוגרמי ממלחמת תגרה ההיא כי ראה כי רעה נגד פניו וכל יגיעו לריק. ומאז חדלה המלחמה על אגף השמאלי, הֵחלה שנית על אגף הימיני, כי הרוסים אזרו חיל להדוף את התוגרמים ממבצר ניקאָלאַיי ולגרשם משם באבחת חרב. ועד מהרה התלקחה מלחמה איומה על המבצר ההוא. גדודי רוסיא בעלי נשק הכבדים הטילו כדורי כלי תותחיהם על התוגרמים הצובאים על מרומי המבצר וַיַרבו חלליהם, אך גם התוגרמים המטירו מטרות אש לוהט ממרומיהם על הרוסים וישחיתו גם בהם עַם רב. ואחרי אשר לחמו בעלי נשק הכבדים שעות רבות רצופות, באו אנשי חַיל הָרַגְלִי מצבא הרוסים ויעפילו גם הם על מרומי ההר ויורו רשפי אש כלי נשקם על התוגרמים, אך התוגרמים הרעימו גם עליהם ברוח גבורה וילחצום לנסוג אחור. כשמוע הפחה סוליימאן אשר ישב אז בכפר שיפקא כי יד התוגרמים רוממה וימינם תרעץ אויב, שמח מאד בלבו וילבש גֵאות, אך לא חָש לשלוח אנשי חיל חדשים למרומי ההר לעזור לאנשי המלחמה אם יוסיפו עוד הרוסים להשתער עליהם, ועל כן כשלו התוגרמים ונפלו גם בפעם הזאת. כי מספרם הָלַך הָלֹך וחסור במלחמה. הנפצעים הרבים אשר יכלו עוד לעמוד על רגליהם חגרו שארית כֹחם וירדו ממורד ההר וישובו אל אהלי מחנותיהם, ואשר לא יכלו לָמוּש ממקומם, הרכיבום רֵעיהם על כתפותיהם וישאום אל בתי החולים. ובמִדה ההיא אשר מִעֵטו ויצערו התוגרמים אנשי המלחמה, רבו הרוסים הלוך ורב, בי נוספו עליהם אנשי חיל חדשים. ובשעה עשתי עשרה לפני הצהרים העפיל שר החיל טיאַשעלניקאָוו עם גדודי גבורים לעלות על מְרומֵי מבצר ניקאלאיי בסערת מלחמה, ואז היתה תבוסת התוגרמים שלמה, כי נלחצו התוגרמים לעזוב את מרומי ניקאלאיי והרוסים לקחו מהם עמדתם. בשאון רעש המלחמה נפל השר טיאַשעלניקאוו חָלל ופקודתו לקח נגיד שר חיל אחר ויפַקד צבא המלחמה. בתרועה ובקול זמרה שָׁבו הרוסים אל מבצר ניקאלאיי, והתוגרמים אשר התיצבו שם לפניהם בחרב, נפלו לפי חרב המנַצחים ולא נשאר מהם איש. מספר החללים והנפצעים ביום ההוא מֵחֵיל הרוסים, היה כאלף איש ובהם שלשים ואחד שרי החילים. והתוגרמים נפלו אז חללים ונפצעים יתר הרבה עוד, ושארית הפליטה נסו מנוסת חרב, מֻכִּים ועיֵפים וידיהם על ראשם.

42 §

וסוליימאן לא השיב ידו ממעבר שיפקא גם אחרי המגֵפה הגדולה אשר היתה באנשי חילו בשבעה עשר לחֹדש סעפטעמבער ויוסף לבנות צריחים וסוללות ויעל עליהן כלי תותח חדשים. ובעשרים ואחד לחֹדש סעפטעמבער החל להרעיש עוד הפעם את מבצרי הרוסים ביד חזקה ובכֹח גדול וחֵמה עזה, אך הרוסים חָשפו את זרוע עֻזם גם בפעם הזאת וירעצו וירוצצו בכדורי כלי תותחיהם את מבצרי התוגרמים ואת סוללותיהם, והתוגרמים הוסיפו עוד אֹמֶץ וישפכו סוללות חדשות ויקלעו כדורי שחת על הרוסים בלי הפוגה. כֹה התחוללו המלחמות האיומות ההן עד שבעה ועשרים יום לחֹדש סעפטעמבער, וביום ההוא ירה איש גבור חיל מחיל רוסיא כדור אש לתוך אוצר אֲבַק שרֵפה במחנה התוגרמים, וכרגע התפוצץ בית האוצר ההוא בקול רעם נורא מאד וירגזו ההרים ותרעש הארץ ותהי לחרדת אלֹהים, והמונים המונים מגדודי התוגרמים נהרגו או נפצעו. בתשעה ועשרים לחֹדש ההוא ירד שלג רב על הררי הבאלקאן וַיְכַס עליהם בכפור עז וקרח נורא. וסוליימאן פֶּחה בראותו כי זה ששה שבועות הוא מְנַגֵחַ בכל מַאמצי כֹחַ ובלי מַנוֹח בקרני ברזל את מַעבר שיפקא וידיו לא תעשינה תושיה, ויתעצב אל לבו כי לא מצא תּוֹצָאוֹת לצאת מִסְבַך המלחמה הנוראה אשר נאחז בה בקרניו וסוף סוף יִפֹּל כְּתוֹא מִכְמָר. אך פתאֹם נִהיתה חדָשה בארץ תוגרמה אשר לא ִפִלֵל סוליימאן כי תהיה כזאת: השלטון התוגרמי הֶעביר את הפחה מחמד עַלי ממשמרת פקודתו בְּתֹר שר צבא מחנה הדאָנוי ואת המִשרה הגדולה נתן לסוליימאן פֶּחה, ובכן עזב סוליימאן את הררי באלקאן וירם פעמיו אל מחנה הדאָנוי נֶהדר בכבוד ובשם גדול שֵׁם שר צָבא על המחנה הראשית בתוגרמה. מחמד עַלי היה שמֹנה שבועות שר צבא על מחנה הדאָנוי ובמֶשך הימים לא עשה חושיה ולא הביא ישועה לתוגרמה אך גם שגיאות גדולות לא עשה במלחמה. ובאמת גם השגיאות אשר שגה, לא הוא היה הנסבה בכל אלה, רק שרי החילים העומדים תחת פקודתו אשר לא סרו אל משמעתו ולא עשו ככל אשר נָטַל עליהם, הם הם גדרו דרכיו באבני נגף, ושרי יועצי השלטון השיאו רק עליו המגרעות והשגיאות ההן, גם חשבו למשׁפט להפוך את השגיאות לזדונות, עד כי חרה בו אף השלטון וַיַדַח אותו משאֵתו וישלחהו לארץ גזרה ועל מקומו הפקיד את הפחה סוליימאן אף כי גם ידיו לא עשו תושיה בכל מלחמותיו העצומות על מַעבר שיפקא.

43. §

באחרית ימי חֹדש סעפטעמבער החלו התוגרמים לבנות גשר על הנהר בקִרבת סיליסטריא לעבור עליו אל אחד האיים אשר בנהר דאָנוי ומשם פשטו ויתנפלו בנָפות רומעניא לשלול שלל ולבֹז בז. אך המעשה הזה לא הרעישה ארץ רומעניא, כי רק כשלש מאות תוגרמים התנפלו שם בחצרים ובכפרים רקחו בחֹזק יד צאן ובקר, לחם וצידה וכל מאכל אשר יֵאָכל ועם השלל ההוא שָבו לסיליסטריא ויאמרו זה שלל אויבי תוגרמה. אך כאשר הוסיפו התוגרמים לעשות כזאת פעמַיִם ושלש, רגזו כל יושבי רומעניא פן יעלו השודדים ההם גם על עריהם וחמס ידיהם יְפַלסו, גם בוקאַרעסט עיר הראשה חָרדה ופָחדה מפני תנופת יד גדודי תוגרמה ההם. ויותר עוד רָבתה הבהלה והחרדה בכל ערי רומעניא בשמעם כי מחנה גדולה ממחנות תוגרמה עומדת ערוכה בַּכֹּל אצל סיליסטריא לעבור את נהר דאָנוי ולהשתער על רומעניא לשלול שללה, גם גדודי מתקוממים אונגארים נִלווּ אליהם ואתם יחד לחמס יבואו. אך שֵׁמע שוא שמעו הרומענים אֹדות גדודי אונגארים ההם, כי הם לא התחברו אל התוגרמים לעשות מעשה חמס כזה. והסִבה לשֵׁמע שוא ההוא היתה כי האונגארים התמכרו באמת לעזור להתוגרמים במלחמה הזאת ככל אשר תשיג ידם וכל ישעם וכל חָפצם היה כי תצא תוגרמה מהמלחמה בְּזֵר הנצחון. אמנם לא מאהבה נאמנה להתוגרמים עשו כן, כי הם לא שכחו את המלחמות הגדולות אשר לחמו בם התוגרמים בימי קדם ואת הרעות הנוראות אשר חִלוּ בהם, רק משנאתם העזה להרוסים התמכרו לאהבת התוגרמים במלחמה הזאת. כי הם נוקמים ונוטרים לרוסיא משנת תר״ח (1848) ושנת תר״ט (1849) עד היום הזה על אשר עזרו להעסטרייכים בהִלָחמם ביום קְרב לפרוק עֻלם מעל צוארם ולהיות ממלכה מיוחדת כמקדם. ובאמת תתגודדו האונגארים לעמוד לימין התוגרמים, אך לא להתנפל ברומעניא לשלול שלל ולבז בז, כי אם לעשות בהרומענים שפטים על אשר נִלווּ אל רוסיא לעזור לה לעשות מלחמה בתוגרמה ולהָפֵר ההתחברות בין צבאות רומעניא וצבאות רוסיא. אֲגֻדָה נסתרה נוסדה באונגארן וראשי מיַסדיה היו אונגארים ופולאנים ונספחו אליהם גם בני ארצות אחרות אשר קִווּ למצוא חֵפץ בדבר הזה. מספר המתקוממים ההם הָלַך הָלך וגדול מיום ליום, ויום שמֹנה ועשרים לחֹדש סעפטעמבער נועַד ליום אשר בו יהיו כל אנשי האגֻדה ערוכים בַּכֹּל למלחמה, ואת יום הרביעי לחֹדש אָקטאָבער עִתְּדוּ לעבור בו את מַעברות הררי הָאַלְפִּים להגיע אל מחוז חפצם. מי היו ראשי האגֻדה ההיא ומנַהליה ברוח עצתם, נעלמו ממנו, כי היה במחשך מעשיהם ובמסתרים רָקמו את מזמותיהם. הגענעראל-קלאַפּקאַ אשר נתן ידו אל האגֻדה האונגארית ההיא ואשר נעצר אז בפאריז, הִתְכַּחֵש כי ידו עם הקושרים ההם ויבטיח נאמנה כי הוא לא ידע מאומה מכל עלילות חמתקוממים ההם, ומה גם כי נפשו יודעת כי האנשים הנלוזים ונמהרי לב ההם לא ייטיבו אך יָרֵעוּ עוד להתוגרמים. גם הנִבחר האונגאָרי העלפי מָשך עליו קו חשד כי ידו עם הקושרים ההם, אך הוא רחץ בנקיון כפיו והוכיח בדברים כי עצת הקושרים ההם רָחקה ממנו. ורבים אומרים כי יד הפחה מידהאַט יָסדה את האגֻדה הנסתרה ההיא. אך מי יודע אם אמת הדבר? וממשלת עסטרייך־אונגארן בשְׁמעה את דְבר הקשר ההוא, הֵרע בעיניה פן יחֻלל בזה כבודה בָּאמור עליה כי חִללה את הבטְחתה אשר הבטיחה להתיצב על דרך הבֵּינים (נייטראַליטאֶט) במלחמה הזאת, ותמהר להתיר את אגֻדת המתקוממים בעוד מועד, ועל נקלה לקחה מבעלי האגֻדה את כלי הנשק ואת הצֵדה אשר הכינה לה, את ראשיה החביאה בבתי כלאים, וכל המונה נפזרו לכל רוח בטרם בִּצעו את מזמתם אשר יָזמו לעשות. גם לממשלת רוסיא נודע עד מהרה דְבר הקשר ההוא ותמהר גם היא לגדור בעד הרעה בְּעִתָּהּ וַתַּצֵב אנשי משמר על גבול זיבענבירגען אשר משם נוסדה אגֻדת הקושרים ההיא להתנפל בארץ רומעניא לבלתי תֵּת לאיש מהאגֻדה ההיא לבוא בגבול רומעניא. גם אֹדות מחנה התוגרמים העתידה להתפרץ מסיליסטריא ברומעניא, נועצה רוסיא כדת מה לעשות לעצור בעד המחנה ההיא, ותשלח גדודי אנשי חַיִל לשוטט במסלה העולה לסיליסטריא ולבלתי תַּת למחנה תוגרמים ההיא לְבַצַע את מזמתה, ובמסלה ההיא פגשו בגדודי באַשיבאזוקים וטשערקעסים ויתגרו בהם מלחמה ויכום ויכתום ויפיצום לכל רוח. והמחנה אשר התעתדה להתנפל ברומעניא, חָדלה מַעֲשוֹת דרכה, כי פחד הרוסים השוטטים במסלת סיליסטריא נפלה עליהם.

מלחמת פלעוונא במֶשך ימי חֹדש סעפטעמבער.

44 §

אחרי שתי המלחמות הנוראות אשר התחוללו על פלעוונא בראשית ימי חֹדש סעפטעטבער, החליפו אנשי צבאותינו כח וַיְגַברו חיָלים ויתעתדו למלחמה חדשה. אור ליום השביעי בחֹדש סעפטעמבער בָּנו אנשי חילנו גם הרומענים מצודות וסוללות על מסלת בולגאַרעני־פלעוונא בפאת צפונית ובפאת דרומית ויעלו עליהן כלי תותח עם אנשי חיל מלמֻדי מלחמה. ובשביעי לחֹדש בבֹקר הרעימו משם כלי תותחיהם על פלעוונא גם ביום המחרת לא חדלו מֵהרעים רעמים אדירים כאלה, אך התוגרמים לא חָלו ולא רָגזו מפניהם. ובטרם נודיע בזה עלילות צבאות חילנו ודבר גבורתם במלחמה הזאת ומה הגיע אליהם באחרית המלחמה, נציגה נא לעיני הקורא תכנית המלחמה והליכות אנשי החיל ומערכותיהם ומשטריהם: באגף הימין, בפאת צפונית למסלת בולגאַרעני-פלעוונא התיצב במערכה הקאָרפס השני מצבאות חַיל רומעניא תחת פקורת הגעגעראל קאַרנאַט, ועל דִנְלוֹ הדיוויזיאן השלישי תחת פקודת שר החילים קאַנטילי, וכלם יחד התעתדו להשתער על סוללות התוגרמים הנקובים בשם פּלישיאַ-בוּקאָוואַ-ליפּאַ. והדיוויזיאן הרביעי ממחנה הרומענים תחת פקודת פּקיד החילים אנגעלעסקוּ, התעתד להתנפל על הסוללות הנקובות בשם בוּקאָווא-ליפא-גראוויטצאַ. ובפאת דרומית למסלת בולגאַרעני-פלעוונאַ נצבו במערכה גבורי רוסיא חֵיל הקאָרפס התשיעי ועמהם הדיוויזיאן השלישי מֵחַיל הָרַגְלִי, ופניהם מועדות להשתער על סוללות התוגרמים הנקובות בשם גריוויצאַ־ראַדישעוואַ. דרומית להקאָרפס ההוא עמד במערכה הקאָרפס הרביעי תחת פקודת הגענעראל קרילאָוו, לימינו הדיוויזיאן השלשים מַחיל הָרַגלי, ולשמאלו דיוויזיאן ששה העשר. ועל ראשי הסוללות מָעוזי פלעוונא בפאת נגבה, התעתד הגענעראל האביר שקאָבעלעוו להשתער עם גדודי גבוריו מֵחיל הָרַגְלי בעלי נשק שונים. ומגדודי הרוכבים במחנה רוסיא, יצאו עברו גדודים רבים את חוף נהר וויד וישוטטו במסִלה העולה לעיר סאָפיאַ ויתפשו להם את הגשר אשר במחוז ריבען ועוד מחוזות אחדים. ועוד ביום השמיני לחֹדש פרצו סוללות הרוסים מֵעַבֶר לְהָרָמוֹת אשר במחוז ראַדישעוואַ ויבואו אל המקום אשר עמד שם הגענעראל שאַחאָווסקאָי בשלשים לחֹדש יולי. בעצם היום ההוא התגרו גדודי רוסיא בגדודי תוגרמה מלחמות, וחבל אנשי חיל ממחנה הרומענים לכדו אצל כפר גריוויטצא מבצרים אחדים ממבצרי התוגרמים. והגענעראל סקאָבעלעוו נסע יצא ביום ההוא ממקום תחנותו במסלת לאָוויצאַ מערבית דרומית לקאַיאַליק ויעל על ראש גבעה הרחוקה שלשה קילאָמעטער מפלעוונא בפאת דרומית, ומראש הגבעה ההיא ראה את המבצרים והצריחים והסוללות אשר בנה הפחה אָסמאַן ורחוקות משם רק כברת ארץ לפאת צפונית, והתוגרמים בראותם אותו ואת מחנהו, ירו עליו כדורי אש מסוללותיהם, ומלחמה עזה התלקחה ביניהם, מלחמה ארוכה אשר התעודדה כל היום ההוא, פעם גברו התוגרמים ופעם הרוסים וחללים רבים נפלו בהתוגרמים גם בהרוסים מבלי דעת ימין מי רוממה. אך לעת ערב התאזרו אנשי חילנו גבורת רעם ויכו את התוגרמים אחור ויתפשו להם את הגבעות אשר אצל קערשינע וילינו שם בלילה ההוא. והפחה אָסמאַן ראה כי כקאבעלעוו הגדיל עֲשוֹת בתפשו מְרוֹם הגבעות ההנה אשר משם יוכל להתנפל הלאה ולהרעיש את פלעוונא ברעש מלחמה, ועל כן התנפל אסמאן בתשיעי לחֹדש סעפטעמבער בבֹקר בְּחַיִל כָּבֵד על סקאבעלעוו ויתאמץ בכל מאמצי כֹח להדוף את סקאבעלעוו ממרומי הגבעות ההן, אך תם לריק כֹחו ועמָלו נשאר מָעל, כי סקאבעלעוו לא מָש ממקומו צעד אחד אחור. ובעשירי לחֹדש יצא גדודי טשערקעסים מפלעוונא ועל סוסיהם הקלים עפו במסלה העולה לסאָפיאַ, ויפגעו ברוכבים ממחנה צבאות חילנו ויתגרו בהם מלחמה, אך אנשי חילנו הכּוּ אותם מַכַּת חרב וינוסו מפניהם וישובו לפלעוונא.

45 §

המלחמות הנזכרות היו אך תגרות קטנות אשר לא תוכלנה להכריע את כף הנצחון לאחד מבעלי המלחמה, ונחשבו רק כחזיז הברק הָרָץ לפני רעם נורא המחריד אפסי ארץ בשאון פחדים, והרעם הנורא ההוא התחולל רק ביום עשתי העשר לחֹדש סעפטעמבער. כי ביום ההוא התעתדו כל צבאות אנשי חילנו לעלות בסערת מלחמה על מבצר פלעוונא ולהרעישן מכל עֵבר ופנה, וַיֲקווּ כי בפעם הזאת יריעו על אויביהם אף יַצריחו ויעשו אף יצליחו. היום הגדול והנורא ההוא הופיע והמלחמה הֵחלה – ומשתי מחנות הלוחמים נשמעו קולות רעמים אדירים מרגיזי ארץ, קולות נוראים כקול הררי שרֵפה בפתחם לֹועָם ויריקו מעליהם נהרי נחלי אש פלדות עם זרם אבני אלגביש. גבורי חיל רוסיא השתערו כסער וסופה על סוללות התוגרמים, בתוך רבבות כדורי שחת רוצצו כברקים וכבני רשף הגביהו עוּף אך ההצלחה הסתירה פניה מהם גם במלחמה השלישית הזאת על פלעוונא, כי כמעט הקריבו אל סוללות האויב, הפיצו עליהם התוגרמים עָברות אפם ויציפו עליהם מבול אש לוהט עד כי נפלו בהם חללים רבים מאד ונלחצו לשוב אחור. אולם הרוסים אמיצי הלב בגבורים, שָׁבו ויסערו שנית על סוללות התוגרמים ויפילו בהם חללים ויפרצו במבצריהם פרצים על פני פרצים, אך גם בפעם הזאת הִכּוּ אותם התוגרמים אחור. ככה הפליאו הרוסים ללחום כגבורים פעם אחר פעם, אך בכל פעם שבו ריקם וידיהם לא עשו תושיה. והגעגעראל סקאבעלעוו הֶראה אז את גֹדֶל זרועו ואת אֹמץ לבו כגבור משכיל ופעם אחר פעם הרעיש את סוללות התוגרמים, בתוך אבני אש הִתהלך, נפל מִצִדוֹ אלף כדורי כלי תותח ורבבה מימינו והוא לָחַם בלי חת וַיַפֵל חללים רבים בחַיל אָסמאַן פחה ויפרוץ לעלות על מבצרי התוגרמים. אך גם התוגרמים הפליאו ללחום ברוח עצה וגבורה ובהיות מספרם רב כמספר הרוסים וממרומי מבצרי עֻזם עשו מלחמה, לא יכל להם גם גבור מלחמה כהגענעראל סקאבעלעוו, כל היום התגעשה, התחוללה והתלקחה המלחמה הנוראה ההיא והמות עִם להט חרבו המתהפכת עָף מֵאֲגַף לִאֲגַף ויָשֶם בהם שַמות. אך בשעה השביעית אחר הצהרים בִּפְנוֹת היום וַיִנָטוּ צללי ערב רמה יד הרוסים ובעזוז מלחמה הצליחו ללכוד את הסוללות הראשונות והסוללות הסובבות את מערכות התוגרמים, והגענעראל סקאבעלעוו לכד את הסוללה אשר נֹכח נהר וויד ונשקפה על המסלה העולה לעיר סופיא, ואתריה לכד עוד שתי סוללות ויהדוף את התוגרמים אחור ויקח מהם עמדתם. ומעבר השני לכדו הרוסים והרומענים יחד את הסוללה הגדולה והבצורה בכל סוללות התוגרמים סביבות פלעוונא, היא הסוללה הנקובה בשם גרעוויטצא (על שֵׁם הכפר אשר בקִרבתה). רוח החיה במלחמת היום ההוא, היה הגענעראל האביר סקאבעלעוו, הוא יצק רוח גבורה על אנשי החיל ועל שריהם ופקידיהם, והוא היה הַמְנַצֵחַ עליהם וּבְנִצְחוֹ ועֻזי הריעו תרועת הנצחון וַתָּעז ידם וַתָּרם ימינם. פרי הנצחון ההוא היו הסוללות הגדולות הנזכרות, חמשה כלי תותח גדולים וארבעה דגלים, ומחירו שמֹנה אלף איש חללים ונפצעים מהרוסים ואלף וארבע מאות איש מהרומענים, אז האמינו הרוסים כי כאשר הֵחלו ביום ההוא (בעשתי עשר סעפטעמבער) לְנַצח את הפחה אָסמאַן הגבור הנערץ, כן יוסיפו ללכת מנצח אל נצח עד כי יֵצאו גם ממלחמות פלעוונא בעטרת תפארת הנצחון כאשר יָצאו מכל המלחמות מיום בואם על אדמת תוגרמה בחצי אִי הבאלקאני עד בואם לפני שערי העיר ההיא. אך מי יוכל לדעת מה יֵלד יום? כי ביום המחר (יום שנים העשר בחֹדש סעפטעמבער) ראו כי לא כאשר האמינו כן היתה.

46 §

אסמאן גבור תוגרמה ראה גבורת הרוסים ועזוז נוראותיהם, התעצב אל לבו, אך לא אמר נואש, ונהפוך הוא כי דָרכה נפשו עֹז ביתר עָז. וּמִדַעתו כי לא בכֹח יגבר על הרוסים, וישם אל העָרמה פניו ויערום סוד ויתיעץ ללכוד את אנשי מלחמתו בעָרמת ערומים, אף עָרמתו עָמדה לו. וביום שנים העשר לחֹדש סעפטעמבער בהיות הבֹקר החליט לאסוף את מִבְחַר בחוריו אנשי המלחמה בפאת הנגב ושם יתכנסו ראשי גבוריו ראשית כֹּחו וראשית אוֹנוֹ, ובעוד אשר הרוסים מרעימים בכלי תותחיהם על פאת מזרחית צפונית ומזרחית דרומית על התוגרמים אשר הציב שם אָסמאַן למשוך אחריהם את הרוסים למלחמה, הסתער אסמאן עם ראשי גבוריו הרבים והעצומים מפאת הנגב לקחת מהרוסים את הסוללות אשר תפשו להם בפאה ההיא ביום אתמול. ויהי אך יָצֹא יָצָא השמש על הארץ ואסמאן השתער בסערות נגב מפאת הנגב על הרוסים אשר לא פִללו כי רק מהפאה ההיא תִּפָּתח המלחמה בכל עֹז ותעצומות ורק אליה כונן אסמאן ראשית מַטרתו. הרוסים נלחמו על הסוללות אשר לכדו להם בגבורה נפלאה, כחומות ברזל נִצבו מול פני מַבול האש ורבבות כדורי בָּלַע אשר המטירו בחורי גבורי אסמאן על ראשיהם, והגענעראל סקאבעלעוו הוסיף עוד לעורר גבורתם עד כי הִפליאו לעשות. חמש פעמים סָערו התוגרמים בסערות מלחמה ויתנפלו כנמֵרים על הרוסים בחמת כֹּחָם, וחמש פעמים התגברו עליהם הרוסים, ובכל פעם דחפו אותם אחורנית וירבו את מספר חלליהם ויעצימו פצועיהם. אפס כי גם מהרוסים נפלו חללים רבים במלחמה הזאת, וסקאבעלעוו שלח רצים אחר רצים אל ראש שרי הצבא לשלוח לו מהרה קל אנשי חיל חדשים, אך כאנשי חיל ההם לא באו רק גדודים אחדים והם לא יכלו להיות לסקאבעלעוו רק עזר מעט. אמנם בכל זאת עמד הנצחון לימין הרוסים, וסקאבעלעוו אחרי אשר רדף בעזוז מלחמה את התוגרמים בפעם החמישית וילחצם לשוב אחור, קִוָה כי לא יוסיפו עוד התוגרמים להִלָחם ביום ההוא אחרי אשר הֻכּוּ מכה נצחת, או למצער יתנו שעות אחדות מָנוֹחַ לנפשם העיפה להורגים עד אשר יחליפו כֹחַ למלחמה, ועל כן עזב בשעה הרביעית אחר הצהרים את מקום המערכה לנוח מעט מעמל נפשו ולהביא עצות חדשות להמלחמות אשר תבואנה עוד. אך כמעט אשר עזב את מקום המערכה והנה רָץ ממהר בא ויודיעהו כי אסמאן עם צבאות גבוריו השתער עוד הפעם בסערת מלחמה על הרוסים, וביתר עז וחמה שפוכה מבראשונה. עד מהרה שב סקאבעלעוו אל המערכה ובכל תעצומות עֻזוֹ התאמץ לעצור בעד סערת התוגרמים, אך הם הוסיפו עוד להשתער מכל עבָרים ובגבורה נערצה פָּרצו והתרוצצו בלי הפוגה ומבלי פְּנוֹת אל כדורי הרוסים המשחיתים בהם, ועל גְוִיוֹת החללים והנפצעים המפרפרים בין מות וחיים שטפו וְעָלו הלאה הלאה, והרוסים ראו כי במספרם המעט מול מספר אויביהם אין בהם כֹח לעמוד לפניהם, נלחצו לעזוב את הסוללות אשר לכדו ביום אתמול, והתוגרמים שָׁבו אל שלש הסוללות אשר לקחו הרוסים מידם. בין החללים הרבים אשר נפלו מהרוסים ביום ההוא, היה גם הגענעראל דאָבראָוואָלסקי. הן אמנם גם מהתוגרמים נפלו ונפצעו המונים המונים ואולי יתר הרבה עוד מהרוסים, אך הם לא שָׂמו לבם לזאת ויהיו שכורי יין הנצחון ועליזי גאוה ואסמאן נָחַל כבוד גבור משכיל ושִׁמעוֹ יצא בכל הארץ.

47 §

מכל נצחונות אנשי חילנו בעשתי עשר סעפטעמבער, לא נשארו בידם בשנים העשר סעפטעמבער רק הסוללה הנקובה בשם גריוויטצא. וביום שלשה עשר וארבעה עשר לחֹדש סעפטעמבער ירו הרוסים כדורי כלי תותח על מבצרי התוגרמים וסוללותיהם גם על עיר פלעוונא, אך התוגרמים לא ענו להם ביד חזקה, ולפי הנראה חשבו התוגרמים את אבק השרפה ואת כדורי כלי תותחיהם ליום רעש וסערת מלחמה אשר התעתדו להתנפל בו על הרוסים. אך ביום ארבעה עשר לחֹדש בערב החלו התוגרמים להרעים מסוללותיהם הקרובות לסוללות גריוויטצא וגם ממבצריהם על ראשי הרוסים, ואחרי כן סָערו והתגעשו להתנפל על סוללות גריוויטצא לקחת אותה מיד הרוסים אך גדודי חיל רומעניא הצובאים על הסוללה ההיא, חגרו עֹז וָיַכּוּ אותם אחור. לשוא שָׁבו התוגרמים פעמים אחדות להשתער על הסוללה, כי בכל פעם הדפום הרומענים ברוח גבורה ויפילו בהם חללים רבים. זאת היתה גם אחרית המלחמה השלישית אשר לחמו הרוסים על פלעוונא, אך לא יִגָרַע בזאת מכבוד גבורת רוסיא מאומה, יען כי לא מֵחֹסֶר אוֹנִים ולא מִקֹצֶר יד היתה כזאת, כי אם בגלל מספר אנשי המלחמה אשר היה מעט גם בפעם הזאת, וְלוּ באו ביום שנים העשר לחֹדש כל צבא החיל יחד לעזור להגענעראל סקאָבעלעוו בפאת הנגב אשר משם התנפלו התוגרמים ברבבותיהם מבלי אשר ידעו זאת הרוסים, כי אז גָברו הרוסים וַיְשַׁברו את זרֹעות אָסמאַן וכל אגפיו אך ראש שרי הצבא חָמַל על אנשי החיל העיֵפים והיגעים מאד ממלחמת יום עשתי העשר להגיעם ולהוגיעם גם ביום שנים העשר בכֹבד מלחמה, גם חשב כי אסמאן יתנפל עד מהרה גם מפֵאות אחרות זולת פאת הנגב, ואם ישַׁלח את כל אנשי חילו רק אל פאת הנגב, יבֻלע להרוסים מפאות האחרות ההן, ובין כֹה וכֹה כָבדה יד אסמאן על סקאבעלעוו גם בפעם הזאת. מכתבי עתים היוצאים לאור בקאנסטאנטינאפעל גם מכתבי עתים אחדים באיירופא העוינים את רוסיא, הגדילו את מספר החללים אשר נפלו מהרוסים בשמֹנה הימים אשר מיום השביעי עד יום ארבעה העשר לחֹדש סעפטעטבער לפני עיר פלעוונא, אולם גם הרוסים הגידו ולא כִחדו כי נִגפו בימי עבַרות ההם וחללים ופצועים רבים מאד נפלו מהם, ולפי דברי הסופרים אשר לא משונאי רוסיא הם, נפלו ונפצעו בשמנת ימי מלחמה ההם ממתנה רוסיא כשלש מאות פקידי חילים (אָפיצירע) ובערך 12,500 אנשי צבא, ומהרומענים נפלו ונפצעו ששים פקידי חילים ושלשה אלף אנשי חיל. מספר התוגרמים הנופלים בשמנה ימים ההם, לא נודע אל-נכון, כי ממשלת תוגרמה כִחדה האמת תחת לשונה, אך לפי הנראה נפלו גם מהם כמספר חללי הרוסים ואולי עוד יותר מהם. מיום חמשה עשר לחֹדש סעפטעמבער והלאה יָרוּ הרוסים גם הרומענים על מערכות התוגרמים ועל פלעוונא, אך התוגרמים לא הִרבו להמטיר עליהם כדורי כלי תותח, כי אבק השרפה וכדורי העופרת הלכו הלוך וחסור בפלעוונא, ועל כן חָשכו את הנמצאים עוד בידם ליום צר ומלחמה אשר בו קווּ להתנפל כאיש אחד על הרוסים ולהכותם מכה נצחת. בשמנה עשר לחֹדש התנפלו הרומענים מהסוללה הנודעת בשם גריוויטצא על סוללות התוגרמים הקרובות אליה, אך חפצם לא הצליח בידם, כי גכרו מהם התוגרמים ויהדפום אחור. לעומת זאת התנפלו התוגרמים בעשרים ואחד לחֹדש על הרומענים לקחת מהם את סוללת נריוויטצא, וגָברו עליהם הרומענים וַיַכּוּם אחור.

48 §

בימים ההם נסע הגענעראל איגנאטיעוו מֵטַעַם ראש שרי הצבא ממקום המערכה בבולגאייען לעיר קיעוו, וביום אחד ועשרים לחֹדש סעפטעמבער בהיותו עוד בדרך, פגש בעיר בוקארעשט בהגענעראל טאָטלעבען אשר נסע אז מפעטערבורג לבולגאריען למקום המערכה. שֵׁם הגענעראל טאָטלעבען מהֻלל ונודע בארץ משנת חרי״ד (1854) אשר נלחמו אז תוגרמה, אנגליא וצרפת ברוסיא על חֲצִי אִי קְרים וגם סרדניא נלותה עמהן ויחד כֻלן צָרוּ על מבצר סעוואסטאָפּאָל, כי אז שפך הגענעראל הזה לעיני מלכי הברית הנלחמים ברוסיא סוללות עצומות ויצבור עָפר בפאת המבצר הגדול ההוא המָפנה אל היבשה ועל הסוללות וערֵמות עפר ההן הֶעלה כלי תותח גדולים רבים ועצומים להרעים וְלירוֹת כדורי אש על צבאות מלכי הברית ההם, ובימים מעטים הפך את המקום ההוא לאחד המבצרים החזקים אשר בתבל ושנה תמימה לא עצרו כל גבורי מלכי הברית כֹּח להוריד ממנו עֻזוֹ, וכל הפרצים אשר פרצו צבאות המלכים ההם בחומות סעוואסטאָפּאָל ומצודותיה ומגדליה, השכיל הגענעראל הזה לסתום באופן נפלא, הם פרצו והוא גָדַר, הס הָרסו והוא בָּנה. ואת הגענעראל החרוץ והגבור המשכיל הזה, קראה ממשלת רוסיא גם בפעם הזאת להביא עצה ולעשות פליליה לבצור רוח הגבור העריץ אָסמאַן פחה ולהבקיע את פלעוונא הנצבת לה לשִׂטנה בדרך נצחונה ועֻזה. ואת מפעלות הגענעראל האביר הזה, נספר במרוצת דברי ימי המלחמה הזאת.

49 §

וצבאות חילנו אשר ידיהם מלאות עבודה רבה על פלעוונא, לא מצאו במספר אנשי חילם אוֹן להם לגדור בעד פלעוונא את כל הדרכים אשר יובילו משם התוגרמים אֹכֵֶל נפש ונשק לתוכה, ובכן נשארה הפֵּאה המערבית פתוחה אל פלעוונא ומה גם ההתחברות אשר בינה ובין ערי ווידין ניש וסאָפיא אשר אליהן תשלח ממשלת תוגרמה מקאנסטאנטינאפל בָּר וצֵדה וכלי נשק להביא אל פלעוונא. ואת העיר הקטנה אָרכאַניע אשר בין סאָפיא ובין פלעוונא בָּחרה ממשלת תוגרמה לצבור בתוכה את כל הַבָּר והצדה אשר תשלח מעיר המלוכה, ומשם יובלו כל אלה לפלעוונא. בראשית ימי חֹדש סעפטעמבער שלחה הממשלה התוגרמית אנשי חיל לעיר אָרכאניע תחת פקודת הפחה שעפקעט לעמוד שם על המשמר. הוא שעפקעט אשר בשנת תרל׳׳ו (1876) עשה שערוריות בהבולגארים וככפיר בעדרי צאן התנשא שם וָעבר וָרמס וטָרף ואין מידו מציל. הפֶּחה הזה שָׁב בעת הזאת ממערכת המלחמה בארמעניא התוגרמית אשר עָשה לו שָׁב שֵׁם בגבורים ועִמו שלשה עשר גדודי אנשי חיל לעזור להפחה מחמד עלי ואחרי כן שלחה אותו לאָרבאַניע לאצור בתוכה אוצרות בר ולחם וצֵדה בעד פלעוונא ולעצור את חיל רוסיא מִבּוֹא בגבול הפאה הדרומית ההיא לסתום את מְקוֹר החיים אשר שם לאנשי הצבא הצובאים בפלעוונא. ושעפקעט בבואו לאָרכאַניע בנה בידים מהירות בתי מסכנות, אסמים ובתי אוצרות ויצבור בתוכם בר למכביר וכל אֹכל נפש עד כי מָצאה ידו לשלוח בשנים עשר לחֹדש סעפטעמבער אלף ומאתים עגלות טעונות לחם חם ולחם נקודים וכל זְנֵי מאכל לפלעוונא. ועל העגלות ההן הִפקיד שומרים, אנשי חיל מזֻינים ובראשם הפחה אַכסעט היפזי וישלח אותם במסלה העולה לפלעוונא. בדרך הליכתם פָגעו שתי פעמים בגדודי רוסיא השוטטים במסלה ההיא, אך אתרי תגרות קטנות נסוגו הרוסים אחור ואַכמעט היפזי שלח רץ מְמֶהֵר לבַשר לאָסמאַן-פחה כי דרכו היתה צלחה וכי קרוב הוא לפלעוונא, ואסמאן שלח לקראתו מחנה גבורים, ועוד ביום ההוא באו העגלים לשערי פלעוונא. והפחה שעפקעט הוסיף עוד לאסוף בר ולמלאות את האסמים מכל מאכל אשר יאכל לכלכל את אנשי החיל אשר בפלעוונא, גם הוסיף עוד לבנות מבצרים וסוללות לגדוד את הדרך ולסגור המסִלות על הרוסים וכל מעשהו עשה כאיש מהיר וחרוץ. והרוסים אשר מספר אנשי חילם לא הִשפיק לָצוּר על כל ערי המצור ועל כל המקומות המחֻברים אל פלעוונא, לא יכלו להניא את העריץ ההוא מֵהָפיק זְמָמוֹ. אך בעת ההיא עברו כבר שומרי ראש הקיסר (גאַרדע) את נהר דאָנוי, חֵיל גבורים רַגְלים ופרשים, וילכו הָלֹך וקרוב אל מחנה רוסיא הראשה הלוחמת על פלעוונא, ומני אז נהפך האופן, כי התוגרמים הלכו הָלֹך וִחָסֹר והרוסים עשו חיל וגם הפּחה שעפקעט כשל ונפל וזרֹעוֹ נשברה.

קורות אֲגַף הימיני ממחנה אנשי חילנו הראשה מראשית אָקטאָבער עד חֲצִי חֹדש נאָוועמבער.

50 §

בין כֹה וכה לא חדלו צבאות אנשי חילנו מהרעים בכלי תותחיהם על מבצרי פלעוונא, וגם במקומות רבים זולתה התחוללו תגרות רבות בין הרוסים והתוגרמים, ואסמאן-פחה התנפל פעמים אחדות מפלעוונא על מערכות צבאותינו להרוס את סוללותיהם ולנתוץ את מבצריהם, אך בכל פעם נָשתה גבורתו, כי אנשי חילנו השיבו צור חרבו וילחצוהו לשוב אחור. וביום השביעי גם ביום השמיני הוסיף עוד להתנפל בעַם כבד ובחֵמה עזה יתר הרבה עוד מבתחִלה, אך בפעם הזאת תם לריק כֹחו ויסוג אחור. והרומענים חגרו בעֹז מתניהם ויורו כדורי אש ימים אחדים על הסוללה השניה מגרעוויצא (מבצר הדָמים) ובסופה וסערה סָערו להפיצה, גם הטילו אבני אש וזיקים על הסוללות מבוּקאָווא, בתשעה עשר לחֹדש אקטאבער בשעה שתים עשרה וחצי בצהרים השתערו מסוללת גריוויטצא הראשונה גם מהחפירות אשר בקרבתה של הסוללה השניה (מבצר הדָמים), אך התוגרמים התמרמרו מאד עליהם ויקדמו פניהם ברבבות כדורי אש עד כי לא יכלו לעמוד בפניהם וישובו ריקם. אולם בנשף בערב יום בשעה הששית וחצי, עת החֹשך כִּסה ארץ, השתערו שנית על הסוללה התוגרמית ההיא, ובפעם הזאת רמה ידם, כי הבקיעו עד קרוב להסוללה וירדו אל החפירה העמוקה אשר לפניה. אך כאשר התאמצו בכל מאמצי כֹחם לעלות מהחפירה ההיא ולהרעיש את הסוללה, ראו כי חפירה שניה עמוקה עוד מהראשונה חוסמת לפניהם את הדרך, והתוגרמים אשר נאספו עוד במספר רב לעזור לאחיהם, המטירו יחד מִטְרוֹת אש וכדורי שחת על הרומענים עד כי שבו אחור אחרי אשר נפלו מהם מאתים ושמנים וחמשה חללים ושבע מאות וארבעים ושלשה נפצעו בפצעים שונים. והרוסים פקחו אז עיניהם לסגור על אסמאן את הפאה הדרומית הפתוחה לפלעוונא, ובאחד לחֹדש אקטאבער יצא שר האלף לעוויס עם גדוד קאזאקים לָשוּט במסִלה העולה מסאָפֿיה לפלעוונא ויפגע בגדודי תוגרמים המובילים עדרי בקר, מלח וסמי רפואה ועוד חפצים רבים בעד אחיהם אנשי החיל אשר בפלעוונא, וישתער עליהם שר האלף ויקח את הכבודה מידם ויהרס את הגשר אשר שם על נהר וויד ואת הגשר אשר אצל כפר טשערוואָ שרף באש, גם נתק את קוי הטעלעגראף אשר בין סאפיא ובין פלעוונא. אך בעת ההיא הֵכין הפחה שעפֿקעט עוד עגלות רבות טעונות לחם וכל אֹכל נפש בעד אנשי החיל אשר בפלעוונא, ואת העגלות ההן שלח מאָרכֿאַניע עם גדודי אנשי מלחמה לשמרן בדרך מפני הרוסים, והוא עָבַר אחריהן. ובחמישי לחֹדש פגעו התוגרמים בשר האלף לעוויס על יד כפר ראַדאָמירצאַ ויתגרו בו מלחמה, ובהיות מספרם רב ממספר אנשי חילו, נלחץ לנסוג מפניהם, והם הלכו לדרכם ויבואו בתשיעי לחֹדש בשערי פלעוונא, ואחריהם הגיע שם גם שעפֿקעט וימתיק סוד עִם אסמאן ויתיעצו על צפונות המלחמה. וביום שנים עשר לחֹדש אקטאבער שב לאָרכֿאַניע בשלום להכין עוד הפעם מזון וצֵדה לאנשי חֵיל פלעוונא.

51 §

ואסמאן לא חָדל מִבְּנוֹת מבצָרים וסוללות סביבות פלעוונא, ובכל המקומות הפרָזים הֵקים מצודות ובָנה דָיֵק, ואנשי חיל הִציג במחוז טעליש ובמחוזות המערבים אשר אצל גאָרני-דובניק (דובניק העליונה). גם הפחה שעפֿקעט בנה מבצרים וסוללות במסלות העולות מאָרכֿאַניע לפלעוונא, גם כל הערים והכפרים המחֻברים על ידי מסִלות ונתיבות ישרות אל פלעונאַ, בִצרו אסמאן ושעפֿקעט ויציבו אנשי חיל בתוכם לבל יתפרצו שם הרוסים ומשם לפלעוונא.

52 §

ואסמאן-פחה הֶעביד בין כֹה וכֹה את עַמו עבודה רַבה לבנות מבצרים ולהקים מצורות וסוללות וְדָיֵק סביבות פלעוונא ובכל המקומות אשר יוכלו הרוסים להתפרץ משם על פלעוונא, ועד יום שנים עשר לחֹדש סעפטעמבער הִשְלים את מלאכת המבצרים והסוללות אשר בין פלעוונא ובין לאָוואַץ ונהר וויד, ועוד רבים כמוהם במקומות שונים. גם שלח אנשי חיל במספר רב לִצְבוֹא במחוז טעליש ולעמוד שם על המשמר להָניד את רגלי הרוסים מִגֶשֶת שם להָפֵר את ההתחברות אשר בין אָרכֿאַניע ובין פלעוונא ואשר עִמָה מְקוֹר חיים לצבאות החיל בפלעוונא. גם שלח גדודי אנשי מלחמה אל המבצרים אשר בנה אצל גאָרני-דובניק (דובניק העליונה) לפאת מערבית. שני המקומות האלה טעליש וגאָרני-דובניק נחשבים להמקומות היותר חזקים ובצורים הסובבים את פלעוונא. והפחה שעפקעט גם הוא בִּצַר את כל המקומות אשר בין אָרכַאניע ובין פלעוונא, את ווראַטצא, את עטראָפאָל, ואת טעטעווען ועוד מקומות זולתם. ווראַטצאַ הוא שוּק גדול לממכר וקנין, לפאת דרומית יושבים אנשי מקנה ואֹהל, מהם יובילו עדרי בקר ועורות כבשים ועזים לווראַטצאַ ומשם יעברו לסוחר, גם דונג ודבש, יין וחִיטי מאַייס ומטוה מֶשִׁי יובאו אל השוק ההוא אשר בווראַטצא. יושבי ווראטצא הם כחמשה עשר אלף איש ורֻבם בולגאַרים. טעטעווען בנויה על נהר וויד הלָבן ומספר יושביה כארבעה אלף איש ורֻבם בולגארים ומסִלה ישרה מחַברת אותה לאָרכַאניע ופלעוונא. עיר עטראָפאָל מחֻברת גם היא על ידי מסלולים ודרכים שונים אל פלעוונא. מספר יושביה בערך שבעת אלפים ורֻבם תוגרמים. בכל המקומות ההם נִבנו מבצרים וצריחים וסוללות להָגן על פלעוונא מפני הרוסים, ואנשי חיל הֻצבו שם לעמוד על המשמר לילה ויום. וכבוא הגנרל המהֻלל טאָטלעבען אל מחנה רוסיא הראשה, היתה ראשית עצתו לָשוּם על פלעוונא מָצוֹר עד כי תהי סֹגרת ומסֻגרת מכל עבָרים אין יוצא ואין בא, לגרש בסערת מלחמה את התוגרמים מכל המקומות הבצורים אשר בִּצְרוּ סביבות פלעוונא מקרוב ומרחוק וּלְיַדוֹת קרנותם לבל יהיו עוד על פלעוונא הנצורה לסִתרה ולמחסה עֹז, להכרית בזה מפי צבאות פלעוונא אֹכֶל נפש וכל המחסורים אשר יחסרו להם בעת צר ומלחמה. ובעת ההיא אשר באו חֵיל הגאַרדע במספר רב וגם מרומעניא באו גדודי אנשי חַיִל חדשים, היתה לאֵל יד הרוסים לעשות עֲצת הגענעראל טאָטלעבען בהיות מספרם רב ועצום ופקידיהם אמיצי לב בגבורים גם מלֻמדי מלחמה. הגענעראל גורקא, המשֻבח והנודע לגבור משכיל על פי עלילותיו בהררי הבאלקאן בחֹדש יולי, הוּרַם מטעם ממשלתנו להיות נָגיד ומַצוה על מחנה גבורים רַגְלִים ופרשים, ובתעצומות עֻזוֹ יתגר מלחמה בהפחה שעפֿקעט ובכל שרי צבאות תוגרמה ולסגור עליהם הדרך מִבּוֹא לעזרת אסמאן-פחה בפלעוונא הנצורה. יום מועד להמלחמה ההיא, היה יום העשרים וארבעה לחֹדש אָקטאָבער, ובעצם היום ההוא בהיות הבֹקר צָלַח הגנגראל גורקא ומחנה גבוריו את נהר וויד ויערוך את אנשי החיל במערכות מלחמה: את אֲגַף הימין עִתֵּד להשתער על מבצרי התוגרמים אשר אצל גאָרני-דובניק ואת אֲגַף השמאלי על מבצרי טעליש. נגידי חֵיל התוגרמים במבצרי גאָרני-דובניק היה אז הפחה אַכֿמעט היפֿזי, ובמבצרי טעליש הפחה האַקי. והרוסים הצרים על פלעוונא חִבלו תחבולה להתעות את אסמאן-פחה ולהָסֵב את עיניו מהמלחמה אשר יעשה גורקא במבצרי גאָרני-דובניק וטעליש לבל ישלח גדודי אנשי חילו לעזור להפחה שעפֿקעט ואז תהיה המלחמה לגורקא מפנים ומאחור, כי עוד בשלשה ועשרים לחֹדש אקטאבער גם למחרתו הרעימו הרוסים בכלי תותחיהם בכֹח גדול מכל עבָרים על פלעוונא, ואסמאן הֶאמין כי אחרי הקולות והלפידים יבוא הרעש, כי יעלו הרוסים על סוללות פלעוונא ברעש מלחמה כאשר עשו זה פעמים רבות, ועל כן אסף את כל אנשי חילו אל המקומות אשר מהם ירעישו הרוסים את הסוללות ולא ידע מכל אשר נעשה במבצרי גאָרני-דובניק וטעליש ולא שלח שם אנשי חיל לעזור להתוגרמים בהִלָחמם ביום קְרָב. ובעוד אשר אסמאן וכל אנשי חילו נלחמים כנואשים לעצור בעד הרוסים מֵעֲלוֹת בסערה על סוללות פלעוונא, הרעים הגענעראל גורקא ביום עשרים וארבעה לחֹדש רעם גבורות על מבצרי גאָרני-דובניק ומלחמה איומה פָרצה בינו ובין התוגרמים, כי התוגרמים לחמו גם הם בגבורות רעם וחרפו נפשם על שְדֵה קטל. המלחמה נמשכה כל היום ההוא מהבֹקר עד נְטוֹת צִללי ערב וחללים רבים ועצומים נפלו מהרוסים גם מהתוגרמים, אך ימין הרוסים רוממה וכגבורים מנַצחים יצאו מהמלחמה וישללו שלל רב ומלקוח. הן אמנם נפלו ונפצעו ממחנה גורקא המון רב, כארבעת אלפים איש, אך הנצחון היה גדול יתר הרבה עוד, כי הפאשא אַכֿמעט היפֿזי ועִמו שמנים שרי חיל וכארבעת אלפים חֵיל רַגְלִי ושלשה גדודי רוכבים טשערקעסים וכלי תותח וקני רֹבֶה רבים נפלו בידי הרוסים, גם אבק שרפה וכדורי קלע ובר ולחם וצֵידָה לרוב היו לשלל להמנצחים, והגענעראל גורקא תפש את מרומי גאָרני-דובניק וַיִשָגב שם, ומאז והלאה היתה פלעוונא סגֻרה ונצורה מכל עבָרים, ובשמֹנה ועשרים לחֹדש הרעיש הגענעראל גורקא את מבצרי טעליש, ואחרי מלחמה עזה אשר התעודדה שעות אחדות הוריד מהם עֻזם וישלח אל הפחה האַקי את אחד מפקידי החיל לדרוש ממנו להַסגיר את העיר בידו מבלי הוסיף עוד להלָחֵם, והפחה נעתר לדבריו וַיַסְגֵר את העיר וכל אשר בה ביד הַמְנַצֵחַ. וגם בהמלחמה הזאת נפלו בידי הרוסים כשלשה אלפים תוגרמים בשביה וצדה וכלי מלחמה במספר רב. והפחה שעפֿקעט השיא עוד את התוגרמים כי יצלח גם עתה לחשוף זרוע עֻזוֹ ולהדוף את הרוסים ממרומי גאָרני-דובניק ומיתר המבצרים אשר תפשו בחרבם ובקשתם, אך כל יודע דְבַר מלחמה יודעים כי מתהלל הוא במשאות שוא, כי זולת שתי הסוללות אשר לקח אסמאן-פחה שנית מיד הגענעראל שקאבעלעוו בשלשה עשר יום לחֹדש סעפטעמבער, קָצֹר קצרו ידי כל גבורי חֵיל תוגרמה לשוב ולקחת מיד הרוסים את המקומות אשר לכדו מאז הֵחלה המלחמה עד עתה. ובשלשים ואחד לחֹדש אקטאבער לכדו הרוסים גם את מבצרי דאָלני-דובניק, ואז היתה פלעוונא נצורה מכל עבָריה והרוסים חנו כַדור עליה וְדָמתה לעיר מעטץ במלחמת צרפת-אשכנז בשנת תר"ל (1870) אשר האשכנזים סַבוה גם סבבוה באנשי חילם ויסגרוה כחומת נחשת וברזל מכל עבריה, ואסמאן-פחה נדמה אז להמאַרשל האביר באַזען הָנגיד והמצַוה במבצר מעטץ, וכל זה נעשה על פי עצת הגענעראל המשכיל והחרוץ טאָטלעבען.

53 §

אחרי אשר לכד הגענעראל גורקא את העיר הבצורה טעליש והוריד ממנה עֻזה, שלח לפניו אנשי חַיל למחוזות באַלקאַן המערבי לסגור הדרך על התוגרמים אשר חפצו לבוא משם לעזרת אחיהם הנצורים בפלעוונא. בשני לחֹדש נאוועמבער לכדו הרוסים את עיר המבצר טעטעווען וימצאו שם שלל רב, אֹכל נפש וכלי נשק ועוד חפצים רבים, גם לכדו ביום ההוא עוד מקומות בצורים וישימו אנשי משמר בתוכם, ובחמשה עשר לחדש ההוא הֶעפילו גדודים אחרים מהרוסים עֲלוֹת על אחד ההרים היותר גבוהים מהרי באלקאן, הלא הוא הר מאַראַגעריק אשר ראשו מגיע עד רום שני אלפים ושלש מאות ושלשים מעטער, ומשם אחזו דרכם למחוז חפצם. גדודי רוכבים השוטטים במחוזות ההם לכדו בתשיעי לַחֹדש את עיר ווראַטצאַ וימצאו שם אסמים מלאים בר ולחם וכל מאכל אשר יאכלו אנשי חיל בעת מלחמה, גם עגלות רבות טעונות אֹכל נפש שללו להם, ובתוך העיר הניחו אנשי משמר וילכו לדרכם הלאה. והגענעראל גורקא הגבור המשכיל והמהיר הושיב באנשי חילו את כל המחוזות והנפות אשר בין פלעוונא ובין הרי הבאלקאן המערבי ויסגור על התוגרמים את הדרך לבל יתפרצו משם לעזור את אחיהם הנצורים בפלעוונא. ובין כֹה וכֹה הסירה ממשלת תוגרמה בראשית ימי חֹדש נאוועמבער את הפחה שעפֿקעט ממשמרת פקודתו על חיל הצבא באָרכֿאניע, ובדרך מַסָעוֹ לקאנסטאנטינאפעל אֻסר מטעם הממשלה בבית האסורים בעיר סאָפֿיאַ, כי הֻגֹד הֻגַד עליו כי בָּגַד בממשלת תוגרמה, ופקודתו על צבא ארכֿאניע נִתנה להפחה שאַקיר אשר עד הימים ההם היה מְפַקֵד מחנה אנשי חיל תחת פקודת הפחה רעאוף הנצב נֹכח מַעבר שיפקא, ובעת ההיא שֻלח הפחה מחמד-עלי במַלאכות הממשלה לעיר סאָפֿיאַ לאסוף שם אנשי חיל במספר רב ובכֹח ידיהם יתאמץ להשתער על הרוסים הצָרים על פלעוונא להושיע לה ולהציל את אסמאן וחֵיל גבוריו הסגורים ונצורים בתוכה.

54 §

בנשף בערב יום התשיעי לחֹדש נאוועמבער, עת החֹשך כִּסה ארץ, הִגִיחַ הגענעראל שקאָלבעלעוו על מצב התוגרמים על הגבעה הירוקה אצל קערשינע בקרבת פלעוונא, ובעוד אשר התוגרמים יושבים לבטח ושאננים מפחד מלחמה, הריע סקאבעלעוו פתאֹם רעם שרים ותרועת קְרָב. ובטרם מצאו התוגרמים הנרעשים את ידיהם לתפוש כלי נשקם, הקריבו הרוסים אליהם ובגבורה נמרצה הדפום מִמַצָבָם וילכדו את סוללותיהם. אסמאן-פחה התנפל בליל יום המחרת על סקאבעלעוו ויחתור בכל תעצומות עֹז לקחת מידו את הסוללות אשר לכד בליל אתמול, אך כֹחו תם לריק ועמָלו נשאר מָעַל וַיִלָחֵץ לשוב למקומו אחרי אשר נפלו מאנשי חילו חללים רבים. וסקאבעלעוו הזעיק עוד בלילה ההוא גדודי גבורים בעלי נשק כבדים וַיְבַצֵר את המבצרים אשר לכד בגבורתו. אך אסמאן־פחה הוסיף להתנפל על הרוסים אוֹר ליום חמשה עשר ואור ליום שבעה עשר לַחֹדש, ובחֵמה שפוכה ובגבורה נִמרצה עשה מלחמה, אולם גם בפעם הזאת הִכָּהוּ שקאָבעלעוו אחור ויגרשהו וילחצהו לנוס אל מקומו אחרי אשר היתה מגֵפה באנשי חילו. בפעם האחרונה ההיא התעופף כדור אש מכלי נשק התוגרמים על הגענעראל שקאבעלעוו ויגע אל עצמו ואל בשרו, אך לא נִחַת עמוק בבשרו ובימים מעטים נרפא המחץ וישב לאיתנו, אמנם גם בעת אשר היה מכאובו עז, לא חדל רגע מעבודת הצבא ויכלכל את מַחץ מַכָּתוֹ כגבור מלחמה אשר לא ישוב מפני כֹל. עד חצי חֹדש נאוועמבער נוספו עוד על צבאות רוסיא הצָרים על פלעוונא אנשי חיל במספר רב, כי אז באו גם הדיוויזאָן השניה והשלישית מֵחֵיל הגראַנאדירים וישימו נוספות על מְצוֹר פלעוונא. מספר חֵיל הרגלי, רוסים ורומענים, החונים אז על פלעוונא היה כמאה אלף איש ומספר אנשי החיל בפלעוונא בעת ההיא, היה לפי דעת הרוסים רק כארבעים אלף, גם חשבו כי אֹכֶל הנפש אשר הכינו להם התוגרמים בפלעוונא יֵלך הָלֹך וְחָסֹר ועוד מעט ישַׁלח בהם הרעב את חִצָיו הרעים, ובהיות פלעוונא נצורה וסגורה מכל עברים, אין לה עוד כל תוחלת ותקוה להביא ממרחק לַחמה וצפויה היא לְכָפָן וחֹסר כל ואין מושיע לה. גם לְצַפּוֹת לישועה, כי יבואו התוגרמים ממקומות שונים להושיע לה ולהצילה מהצר הצורר עליה, אָפֵס לה כל תקוה, יען כי כָבֵד הדבר מאד לאסוף ולהניע גדודי תוגרמים בעת ההיא אשר נָשַמוּ המסִלות והדרכים התקלקלו, ומה גם כי מול מחנה הפחה סוליימאן נצבת מחנה הנסיך הגדול יורש העצר בחרב שלופה ובזרוע חשופה לסגור עליה הדרך מבּוֹא לעזרת אָסמאָן בפלעוונא. ובגלל זאת חשב הנסיך הגדול ניקאלאיי למשפט לדרוש מאת אסמאן-פחה להסגיר את פלעוונא בידו למנוע בזה שֶׁפך דם אדם רב על לא דָבר, ובשלושה עשר יום לחֹדש נאָוועמבער שלח אליו את אחד מפקידי החיל לפלעוונא בּתֹר דורש שלום להודיע לאסמאן כי עוד מעט יֵחַת מִשְגַב עֻזוֹ ומבצרי פלעוונא יֻכַּתּוּ וכל יְגיעו לְהָגֵן על העיר יהיה לריק ועָמלו מעל, ולמה זה ישָפכו עוד דמי מלחמה חנם? הלא טוב טוב לו לפתוח לפני הרוסים את שערי פלעוונא, בשלום ואהבת אדם דורשת זאת מידו כי יֵקר דָמָם בעיניו ולא ישפכם כמים המוגרים ארצה אחרי כי כל זאת לא לעזר ולא להועיל. ואסמאן שמע במנוחת לבב את הדברים האלה אשר שלח אליו שר צבא רוסיא, ויען ויאמר: נפשי יודעת מאד כי אהבת אדם דוברת מתוך נפש הנסיך הגדול ניקאלאיי, אך אני אשר מִשְרַת נְגיד המלחמה על שכמי, אני לא אאמין כי אין לי כל תוחלת ותקוה עוד להיות מחסה עֹז על קרית עֻזִי, ועל כן עָלַי החובה לְהִלָחֵם לה ככל אשר תשיג ידי –. כשמע הנסיך הגדול את תשובת אסמאן-פחה, צִוָה לחַדש את המלחמה וכלי התותח הוסיפו להרעים על מבצרי פלעוונא, אך התוגרמים עָנוּ ברפיון ידים, כי חשכו את אֲבק השרפה אשר בידם ליום שאון ורעש מלחמה אשר התעתדו הרוסים אליו לעלות בסערה על פלעוונא.

הליכות אגף השמאלי ממחנה רוסיא הראשה וּדְבַר גבורותיה בבולגריא, בדָאברודשא ובמַעבר שיפקאַ מראשית ימי חֹדש אָקטאָבער עד חֲצִי חֹדש נאָוועמבער. קשר התוגרמים בקאנסטאנטינאפעל בחֹדש נאוועמבער.

55 §

כבר הודענו כי ממשלת תוגרמה הסירה את הפחה מחמד-עלי ממשמרת פקודתו ועל כַּנוֹ הֵרימה את הפחה סוליימאן, וביום השביעי לחֹדש אקטאבער בא סוליימאן לעיר ראַסגראַד ושם קבל את המִשרה הכבודה הזאת להיות שר צבא ונָגיד ומצַוה על המחנה הראשה אשר שֵם נהר לאָם נקרא עליה. רבים וכן שלמים מהחכמים יודעי העתים אשר לא דרשו שלום רוסיא וטובתה, האמינו כי סוליימאן גִבור החיל ואיש מלחמה ימַלא את כל החסרונות אשר נמצאו בהפחה מחמד עלי, יגַבר חיָלים, יתאזר עֹז, יתגר מלחמה בצבאות רוסיא, ובגֹדל זרֹעו ורעם גבורתו ילחצם וירדפם לעֵבר נהר לאָם השני בטרם יגיעו אליהם אנשי החיל אשר הם מחַכים עליהם כל ימי חֹדש אקטאבער, גם יתחבר אל אסמאן הגבור הנערץ ושניהם יחדו יסערו על הרוסים להפיצם ולהדפם אחֹרנית לעֵבר נהר דאָנוי עד כי לא ישָאר מהם איש אחד על אדמת תוגרמה. אך לא כאשר האמינו האנשים ההם כן היה, כי גם סוליימאן לא עשה חיל כמחמד־עלי וגם הוא כרע נפל לפני גבורי רוסיא אשר תחת פקודת הנסיך הגדול יורש העצר. כי יורש העצר התאזר עֹז ועצה וגבורה למלחמה ויהי לכל דרכיו משכיל ויאצל מרוחו על צבאות החיל אשר תחת ידו ויפליאו עֲשות כגבורים משכילים. אך בטרם אשר נספר בזה דְבַר גבורות וחין ערך המלחמות אשר נלחמו אנשי חֵיל יורש העצר בחֵיל הפחה החָדש סוליימאן, נָעיף עינינו על מעללי אנשי חַיִל ההם ומלחמותיהם עד העת הזאת: בשביעי ובשמיני לחֹדש אקטאבער, נפגשו חֵיל יורש העצר בחיל מחמד־עלי אצל מחוז קאַדיקאֶיי וקאָסאָוואַ ומלחמה עזה התלקחה ביניהם, אולם עד מהרה השיבו הלוחמים את חרבם אל תערה, כי בעת ההיא נָשבו רוחות עזות ונתכו מִטְרוֹת עֹז והדרכים התקלקלו וְרֻבֵּי אנשי החיל היו בלי מחסה ומסתור מזרם וממטר. ובחמשה עשר לחֹדש אקטאבער כאשר נח הרוח מזעפו ועבי הנשף נפזרו מעט, עברו גדודי תוגרמים את נהר לאָם אצל מחוז קאַדיקאֶיי ויחדשו את המלחמה, אך הרוסים הרעימו עליהם ברוח גבורה וידחפום ויפיצום עד כי אנשי חַיִל החדשים אשר הביא הגענעראל הידוע קאָסוּט לעזור להם היו לא לעזר ולא להועיל ויסוגו גם הם אחור. בעשרים וארבעה לחֹדש אקטאבער היתה מלחמה במחוז יאָוואַן טשיפֿטליק, וגם שם רמה יד הרוסים, אך שם נפל חלל ההערצאָג הצעיר סערגיוס פֿאָן לייכֿטענבערג בן ההערצאָג מאַקסימיליאַן והנסיכה הגדולה מרים אחות הקיסר אלכסנדר השני, ועוד מלחמות קטנות התחוללו בימים ההם במקומות שונים ובכֻלן היתה ימין הרוסים רוממה. גם בנפת דאָברודשאָ הגדילו הרוסים לעשות, והעולה על כֻּלם היא דְבר גבורתם על חוף ים השחור, כי שם עצֹר עצרו בעד צי האדיר אשר לתוגרמה לבל יבוא לנהר סולינאַ, זרוע נהר דאָנוי, לְהִלָחֵם בחיל רוסיא וברעם כלי תותחיהם שברו וינפצו אניות התוגרמים וגם את עיר סולינא נִפצו ברעם כדורי נפץ ביום השמיני וביום התשיעי לחֹדש אקטאבער.

56 §

בהררי הבאלקאן במעבר שיפקא לא נעשו גדולות ונצורות מראשית ימי חֹדש אָקטאָבער עד חצי חֹדש נאָוועמבער. מֵחֵיל צבאותינו צָבאו שם במחוז טרעוונא ואצל גאַבראָוואַ עד מעבר כֿאַנבּאָגאַס הדיוויזיאן ארבעה העשר תחת פקודת שר החילים פעטרושעווסקי, וגדוד הרביעי תחת השר קראק, גם הלגיון הבולגאַרי. הלאה משם אצל מחוז עלענא ומאַרען הגדוד הראשון מהדיוויזיאן התשיעי מֵחֵיל הָרַגְלִים תחת פקודת הנסיך סוויאַטאָפּאָלק-מירסקי ואצל מחוז דרענאָוואַ הגדוד השני מהדיוויזיאן ההוא. בטירנאָוואַ דיוויזיאן השמיני מֵחיל בעלי נשק הכבדים וגדוד אנשי חַיִל רַגְלִי, שר הצבא על צבאות אנשי החיל ההם היה גענעראל ראַדעצקי, ומשכנו היה בעיר גאַבראָוואַ, מצבאות התוגרמים הצובאים במעבר שיפקא לא נודע מספרם אל נכון, אך לפי עדות סופרים רבים מסופרי דברי ימי המלחמה הזאת, עמדו התוגרמים במעברות הבאלקאן הנקובות בשם טוואַרדיצאַ וזעלענסקיראַד (כֿאַנבאָגאַס) שני מחנות גם גדודי חיל אשר לא הריחו עוד ריח אֲבק שרֵפה ומספרם שני אלפים, נֹכח הדרך העולה לטראַוונאַ ומעבר שיפקא ששה עשר אלף איש עם ארבעים ושנים כלי תותח ואצל קאַזאַנלינק שלשה אלף איש עם שמנה עשר כלי תותח, ואצל קאַליפֿער ומסלת ראָזאַליטאַ חמשת אלפים איש עם שנים עשר כלי תותח. במעבר שיפקא לא חדלו הרוסים והתוגרמים להִלָחם, אך לא בכֹח גדול ובמוראים גדולים, גם לא נפלו מהם בימים ההם חללים במספר רב. פעמים רבות התקדרו השמים בעבים וקדר היום ועל הרי הבאלקאן היה חֹשך אפֵלה עד כי לא ראו הלוחמים איש את אחיו ויאספו חרבם אל תערה, ופעמים אחדות ברֶדת השלג התקלקלו הנתיבות וְהִתְעַוְתוּ אנשי החיל ולא יכלו עֲשות מלחמה, ופעם אחת היתה שִכְבַת השלג רבה עד מאד עד כי כֻּסוּ ההרים (ביום שמנה עשר לחֹדש אקטאבער) יותר מאמַה אחת מלמעלה. אך בכל פעם אשר התחוללה שם מלחמה, גברו הרוסים והתוגרמים נגפו לפניהם.

57 §

בעת ההיא היתה רק פלעוונא הַתֵּל אשר עיני כל איירופא נטויות אליו, היא היתה סלע המחלוקת בין שני עמים עצומים, אך כל יודעי מלחמה הִכִּירו אז וְיָדעו כי הסלע הכבד הזה פּוֹץ יתפוצץ בעוד ימים אחדים ורוסיא היא הפטיש החזק אשר יפוצצהו. הרוסים סַבּו את פלעוונא והקיפוה מכל ארבע רוחות השמים, חָנו כדור עליה ויסגירוה על מַסְגֵר ובזרוע חשופה וחרב שלופה התיצבו על כל הדרכים והמסלות לָהניד רגלי התוגרמים מִבּוֹא לעזור לעיר הנצורה ההיא ולהצילה מידיהם. בפאת מזרחית נִצבה כמו נֵד מחנה הנסיך הגדול יורש העצר ותשתרע ממחוז פּירגאָס על נהר דאָנוי וידה נטויה על מחנה סוליימאן-פחה אשר על נהר לאָם צפונה, עד מחוז זלאַטאַריצאַ נֹכח מחנה סוליימאן אשר על הנהר ההוא לפאת נגב; בפאת דרומית נצב הגענעראל ראַדעצקי בראש מחנה באַלקאַן השיפקי נֹכח הפחה רעאוף משער הברזל עד מעבר ראזאַליטאַ וממחוז זלאַטאַריצאַ עד מחוז טראָיאַן. בפאת מערבית דרומית מערבית ממחוז טראָיאַן עד לאָם פאַלאַנקאַ עמדו צבאות הגענעראל גורקא ערוּכים בַּכֹּל למלחמת תנופה, ועל נהר דאָנוי הקאָרפס הרומעני אשר תחת פקודת הגענעראל לֻפּוּ והוא יעופף להט חרבו נֹכח מחנה הפחה שאַקיר וגדודי הפחה מחמד־עלי. התנשא הפחה סוליימאַן בפעם הזאת כגבור משכיל ולא במשובה רק בשובה ודעת ברורה יפקד צִבאות אנשי חילו ובשם אַללאַה ונביאו יוביל אלפי בני עַמוֹ לטבח להבקיע צִבְאות גבורי הנסיך הגדול יורש העצר לתת ידו אל אסמאן גבור פלעוונא? היעזוב מחמד-עלי את דרכו להתחקות על שרשי כל צעד מצעדי רגלו וִימַהר ויחיש לאסוף צבא רב ככל אשר תשיג ידו ומכל הבא בידו ובצעדי אוֹן יצעד לְקַדֵם את הגענעראל גורקאָ בטרם יצלח לו ללכוד את כל מַעברות הבאלקאן בפאת מערבית לסגור עליו את הדרך? היצליחו שני הפַחות ההם לעורר גבורתם בעת אחת ולעולל עלילות מלחמותיהם יחד בקדמת פלעוונא ובמערבה ולהחיש יֶשע לעיר הנצורה ועֵזר לאסמאן הכרוב הסוכך עליה בשארית כֹּחו? או אם שני הפַחות ושרי צָבא ההם לא ישכילו לעשות וִיעַבטו אָרחותם ויעזבו את אָסמאַן-פחה בעת צרתו אשר באו מים עד נפש ואין מושיע לו? השאֵלות האלה העמיקו לשאול כל יושבי איירופא יודעי בינה לעתים וחכמי המדינות, ועיניהם צופיות ונפשם אִוְתָה לדעת פתרון השאֵלות ההן ולראות קֵץ הפלָאות האלה –. ובאמת נִפלאה מאד מלחמת פלעוונא, ויתר הרבה עוד מעשה הגבור הנפלא אָסמאַן-פֶּחה, רוח החיה המתהלכת בכל אופני המלחמה הזאת. רק בשמֹנה דיוויזיאָנים הֵחלה רוסיא האדירה לעשות מלחמה בתוגרמה ודרכה צָלֵחָה, ובדיוויזיאָן אחד נִגשה בעשרים לחֹדש יולי להִלָחם בעיר הקטנה פלעוונא, עיר פְּרָזִי – ועתה בחצי חֹדש נאָוועמבער, ארבעה חדשים לאחור, נצבים עשרה דיוויזיאָנים וָחֵצִי סביבות העיר הקטנה והפרזי הזאת לָצוּר עליה ולהתבונן על כל הנעשה בתוכה, ועוד שבעה דיוויזיאנים עומדים סביב לה על נהר לאם תחת פקודת יורש העצר, ארבעה במעבר שיפקא תחת פקודת הגענעראל ראַדעצקי, וארבעה בבלאקאן המערבי ועל יד הדאָנוי תחת פקודת הגענעראלים גורקא וְלֻפּוּ. בשנת 1876/77 לחמו רק שמנה דיוויזיאָנים עם שלטון תוגרמה, ובחֹדש נאוועמבער בשנת 1877 לוחמים חמשה ועשרים דיוויזיאָנים עם אָסמאַן-פֶּחה, האין זאת פליאה רבה? – אמנם גם קֵץ הפֶּלא הזה הנה קרוב לבוא, אך בטרם נציגה בזה הליכות הקֵץ הזה, נשובה לראות מה נהיתה בימים ההם בהיכל השלטון בעיר מלכותו.

58 §

בהיכל השלטון החל רוח חדש לפעם את השרים היושבים ראשונה במלכות תוגרמה, כי השרים ההם התאוששו באחרית ימי חֹדש אקטאבער וַיִנָהוּ אחר השלום, כי ראו כי סוף סוף יַשֵב נשר רוסיא רוחו, רוח עֹז, וִיכַבֶּה את נֹגה חֲצִי הירח אם לא תמַהר ממשלת השלטון לַבקש שלום מאת קיסר רוסיא בעוד מועד. גם לב השלטון נָטה אחרי השלום וַיְסַפר באזני סגָניו ושרי מלכותו כי הנביא מחמד נִגלה אליו בחלום חזון לילה וַיְצַו עליו במפגיע לעשות שלום עם רוסיא ולהציל בזה את ממלכתו מִכִּלְיוֹן חרוץ. אך את האָפנים אשר על פיהם יֵצא השלום לאור, לא הגיד לו מחמד. גם למוציאי מכתבי עִתים לאור צִוְתָה ממשלת השלטון לבל יריעו עוד בחצוצרות התרועה תרועת מלחמה כאשר עשו עד הימים ההם, רוח צח ירַחף על פני כל דבריהם אֹדות המלחמה הזאת עד כי הקוראים יבינו וידעו כי לב השלטון ושריו הגדולים פונה למחוז השלום, ובכל יום ויום לִפנות בֹקר נמצאו ברחובות קריה ספרים גלוים כתובים בהם דברי שלום ושואלים ודורשים מאת העם להטות לבבם אל השלום. אך בעיני הפלגה החפֵצה קְרָבות, היה שֵׁמע דְבַר השלום כְּקוֹץ מֻנָד, ויחפשו ויחקרו אחרי המָקור אשר ממנו יצא החֵפץ הזה, וימצאו כי מאַהמוּד-דאַמאַט הוא מְקוֹר השלום הזה, כי הוא ראש כל השרים הגדולים בהיכל השלטון וכפלגי מים לב עבדוּל-האַמיד בידו לכל אשר יחפוץ יַטנו, והוא הטה לבבו אל השלום הזה ואחריו נמשכו כל שרי המלוכה ויועצי השלטון. ועל כן התמרמרו בעלי הפלגה ההיא על מאהמוּד-דאמאט תכלית מרירות ויתנכלו לו להדיח אותו משאתו. ובעת ההיא מצאו עת רצון להפיק זממם ולהדוף את שְנוּא נפשם זה למדחפות. כי בעת ההיא עָברה רוח קִנאה על אשת מאהמוד-דאמעט, אֲחוֹת השלטון עבדול-האמיד, אשר שְמָה דשעמילעה, ובקנאתה ואש עֶברתה השליכה אותו מֵהַרְמוֹנָהּ (האַרעם) ותשליכהו מעל פניה, „ובנפול השור חַדֵד המאכלת“, יאמר מְשַׁל הקדמוני. אך עוד פלגה לא אמרה הון במפֶּלת מאהמוד-דאמעט ותפלצתה השיאה למַגֵר לארץ גם כסא השלטון עבדול-האַמיד ולהשיב את השלטון הנדח מוּראַד אל כסא מלכותו ולתת עליו הוד מלכות כבראשונה. כי בעלי הפלגה ההיא החליטו כי מוּראַד, אשר הוּרַד מכסאו והודח אל ארמון טשעראַגאַן יען כי רוחו חֻבלה ונִתקו מזמותיו, שָב לאיתנו ורוח נכון הֵחל לפַעמו כבתחלה והנה הוא בריא אולם מנפש ועד בשר וְלוֹ המלוכה והמשרה, והוא יתקן כל אשר עִוֵת עבדול-האמיד אחיו, ינהג עַמוֹ בחכמה וישיב לארצו את כבודה ועֻזה כבימי קדם. האנשים ההם מצאו נתיבות להשומרים השומרים את ארמון טשעראַגאַן אשר מוראַד יושב כאסיר בתוכו, ויכרתו עמהם ברית להוציא את מוראד ממסגרותיו, גם משכו אחריהם שרים רבים העוטרים את מוראד, ויהי הקשר אמיץ ביניהם. וביום הראשון לחֹדש נאָוועמבער הפיצו הקושרים ההם מכתבי מֶרד ברחובות קאנסטאנטינאפעל, וכתוב בהם כדברים האלה: הקיצו בני מולדתנו! משער המלך (פפֿאָרטע) נִפתחה הרעה על כל יושבי הארץ, כי השלטון צוה לראש שרי צבאותינו לבל יתגרה עוד בגדודי הרוסים מלחמה, ובסתר יִתְנֶה אהָבים וברית שלום יכרות עם רוסיא, ברית שלום אשר לחרפה היא לתוגרמה. כֻלנו נִסגרנו בידי הרוסים, אך אנחנו לא נאבה ולא נשמע לדבר הזה, אנחנו כֻלנו נֵחָלֵץ חושים לגרש את האויב מעל אדמתנו. אנחנו כֻלנו לָחֹם נִלחם ככל אשר תשיג ידנו, ואז, רק אז נְנַסֶה דְבַר שלום אל אנשי מלחמתנו. שלום אשר יִוָסֵד על אָפנים טובים ורצוים לרוב אחינו. ואם כלתה אלינו הרעה ואֵל שדי יחפוץ במותנו, אז הָמת נָמית את מאַהמוד בן המֵביש ואחרי כן מוֹת נָמוּת כֻּלנו“.

59 §

והנה עינינו הרואות כי הקושרים ההם כוֹננו חִצֵיהם רק על מאהמוד-דאַהמעט וכל מזימתם רק להכרית אותו מארץ החיים. וירא מאהמוד-דאַמעט וינאץ וחמתו בערה בו כאש לוהט, וימהר ויקח בידו מכתב אחד ממכתבי רֶצַח ההם הפזורים בכל חוצות העיר וירץ בחמת רוחו אל השלטון עבדול-האַמיד, ובלשון למודים הוכיח כי אף אם במכתבי עמל ההם יתנפלו המורדים רק על בעל אֲחוֹת השלטון ואיש עצתו, מחשבות הזדים ההם גם על השלטון להשחיתו ולהכריתו, ורוח הפחה מידהאַט היא רוח החיה באופני הקשר האמיץ הזה, כי מידהאט לא יסלח לנצח להשלטון על אשר הֶחרימהו מארצו, וֶעברתו שמורה עליו כל הימים, והמורדים בעלי בריתו ההם לא ינוחו ולא ישקטו עד עשותם ועד הקימם את מזִמתם, ואת מוראד יוציאו לחפשי ויושיבוהו על כסא המלוכה. הדברים האלה ירדו חדרי לבב השלטון וַיְמַלֵא את ידי מאהמוד-דאמאט להשקיע את אש המֶרד ולעשות נקמות בהמורדים כטוב וכישר בעיניו. והנה עד מהרה אֻסרו אנשים רבים בבתי האסורים, וכל אויבי מאהמוד-דאמאַט נִבהלו ויחרדו ולא האמינו בחייהם. שומרי ארמון טשעראַגאַן וכל משרתי מוראד וגם את אִמוֹ הרחיק מאהמוד-דאמאט מהארמון ההוא והפקיד שומרים חדשים אשר היו שומרי בתי האסורים עד העת ההיא, גם החזיק המשמר על מוראד עד כי היה כָּלוּא כבאחד מבתי הכלאים. והשלטון השיב את הפקודה אשר פָּקַד לפני ימים אחדים על כל אנשי החיל לצאת מתוך העיר וללכת אל מערכות המלחמה, את הפקודה ההיא הֵשיב עד מהרה ויְצַו לאנשי חיל ההם לשמור את העיר ולהיות עיניהם פקוחות על כל דרכי יושביה. ומאהמוד-דאמאט הוסיף עוד לְשַנֵן להשלטון כי רעה גדולה נשקפת עליו אם לא יוסיף לתת חִתִּתוֹ וּמוֹרָאוֹ על פני יושבי עיר המלוכה ולהוציא דְבַר מלכות מלפניו כי כל איש אשר יעבור את חֻקי המלוכה, עונו ישא ולא יועיל לו כל כֹפֶר. גם סגנים רבים ושרים גדולים היושבים ראשונה במלכות, חרדו אז מפני מאהמוד-דאמאט אשר לב השלטון בידו ובשמו הוא עושה כל מעשיו ואין מי יאמר לו מה תעשה. הנה כי כן ידע מאהמוד-דאַמאַט להוסיף לו עוד עֹז ומִשרה מבראשונה על ידי מכתבי האון אשר הפיצו אויביו ומבקשי נפשו בחוצות העיר, ויתן פחדו ואימתו על כל דורשי רעתו יתר הרבה עוד מבתחלה.

הקורות בבולגריא מחצי חֹדש נאוועמבער עד חצי חֹדש דעצעמבער בשנת 1877 עד מפֶּלֶת פלעוונא.

60 §

הנסיך הגדול ניקאלאיי ניקאלאייעוויטש ראש שרי הצבא במלחמה הנוראה הזאת, שָם עיניו ולבו בימים ההם על שני דברים גדולים אשר מהם תוצאות הנצחון עם פלעוונא, הלא הם: להסגיר את פלעוונא מכל עברים ולהכרית בזה מפי אנשי מלחמה אשר בתוכה אֹכל נפש עד אשר יציקם הרעב להסגיר את קִרְיַת עֻזם בידי הרוסים, גם לעצור בעד התוגרמים אם יתגודדו ממקומות שונים להושיע לאסמאן ולאנשי חילו, לעצור בעדם ולגרש אותם בחרב שלופה מִקְרוב אל פלעוונא, כי הפחה סוליימאן הִזעיק אז אנשי חיל המונים המונים מכל פִּנוֹת חצי האי הבאלקאני ופניו מועדות להשתער בסערת מלחמה על צבאות הרוסים הצרים על פלעוונא להציל אותה מידם ולהושיע לאסמאן-פחה. סוליימאן יכל לעשות זאת מִפֵּאוֹת שונות: מהמבצרים הגדולים אשר עודם תחת יד התוגרמים, מהררי באלקאן התיכונים, מבאלקאן המערבי או מחבל הארץ אשר בין באלקאן המערבי ובין נסיכות סערביא, ולעצור בעדו מהתנפל מאחד המקומות ההם, עשה הנסיך הגדול שר שרי צבאות רוסיא עצה וגבורה כגבור משכיל מלֻמד מלחמה. ובעת ההיא יצא קול בכל הארץ כי הפחה מחמד-עלי מאסף צבא רב אצל סאָפֿיאַ וחותר בכל עֹז להתחבר אל סוליימאן ושניהם עם רבבות אלפי אנשי חילם ימהרו יחישו לצאת לישע את אָסמאַן-פחה ושני דרכים היו אז לפני הפחה הלז, הדרך האחד מעיר סאָפֿיא דרך אָרכֿניא או דרך מחוז בערקאָוואַץ מפאת מערבית דרומית, והדרך השני מסאָפֿיאַ דרך פאת המערבית. משני דרכים האלה יכל מחמד-עלי לבוא לפלעוונא, והראשון הוא הקצר והנקל להגיע אל מחוז חפצו כל עוד אשר הפחה שאַקיר מחזיק במעברות הבאלקאן הנקובות בשם באַבאַקאָנאַק ובהמקומות הבצורים אשר סביבות ארכֿאַניא. ועל כן היתה ראשית דרכי הנסיך הגדול שר צבא הרוסים ללכוד את המעברות ההן ואת המקומות הבצורים ההמה ולסגור בזה את הדרך על מחנה מחמד-עלי. ואז שלח הנסיך הגדול פקודה להגענעראל גורקא להרים פעמיו אל הררי הבאלקאן הנקובים בשם עטראָפּאָל אשר שם יִמָצֵא המַעבר הראשי הנקרא בשם באַבאַקאָנאַק ולגרש משם את הטורקים המתעתדים להתפרץ משם לפלעוונא, והגענעראל גבור החיל גורקא המפַקד צבא המלחמה הזאת, מִלא את ידי שר החילים שוּוואַלאָוו לתגר מלחמה בהתוגרמים אשר נשגבו במחוז פראַוועץ, ואת הגענעראל רויך עִתֵּד לעבור בראש אנשי חילו את ההרים המתנשאים אצל פראַוועץ בפאת צפונית ולהתנפל על אגף השמאלי מגדודי התוגרמים אשר במבצרי פראַוואַץ, ולמען להָסב את לבות התוגרמים אחֹרנית לבל יֵדעו מכל עלילות הרוסים במקומות ההם, יתגר הגענעראל לעאָנאָוו מלחמה בהתוגרמים הצובאים אצל אָרכֿאַניא, והגענעראל דאַנדעוויל יריע תרועת מלחמה על התוגרמים על עיר עטראָפאָל, עיר הבצורה.

61 §

הגענעראל לעאָנאָוו חָלק את אנשי חילו לשתי מחנות, המחנה האחת הלכה בעשרים ושנים לחֹדש נאָוועמבער דרך מחוז ראַשקאָוואַ ויפגעו בגדודי התוגרמים ויתגרו בם מלחמה ויפיצום ויעברו וילכו לדרכם, והמחנה השניה לָפתה ארחות דרכה ממחוז וועבערקאָוואָ דרך הכפר נאָוואַטשין ומגמת פניה למחוז סקריווענא. אנשי החלוץ מהמחנה הזאת תחת פקודת פְּקיד החיל סטעמפעל הלכו חשֵכים, כי ערפלי עלטה הֵלִיטו אז את פני כל חבל הארץ ההיא עד כי לא ראו איש את אחיו כבאישון לילה. ובתוך החשֵכה ההיא הלכו גבורי החיל ההם כהולכים במחול ויעברו על פני נאוואטשין ויתר המקומות המלאים אנשי חיל תוגרמים ולא שָמוּ לבם אליהם. אך אחרי כן התנפלו עליהם גדודי טשערקעשים בפתע פתאֹם ובחֵמה עזה וגבורה נמרצה ומלחמה איומה התלקחה ביניהם, אולם גם בפעם הזאת רמה ימין הרוסים ויריעו תרועת נצחון ויפיצו את אנשי מלחמתם ויעברו הלאה למחוז חפצם. אפס כי על יד מבצרי פראַוועץ נאחזו הרוסים בסבך תלאות עצומות וְחַתְחַתִּים ממלחמות עזות מאד, כי התוגרמים התגעשו כים נגרש וילחמו כגבורים ויתיצבו כעמודי ברזל מבלי פְּנוֹת אל אלפי כדורי מות המעופפים על פניהם. אך גם בפעם הזאת התגברו גבורי רוסיא ויכו את התוגרמים מכה נצחת ויהדפו אותם ממצבם וַיְפַזרום ויקחו מהם עֶמדתם וילכדו את מבצריהם וימצאו שלל רב. ובעשרים וארבעה לחִדש נאוועמבער השתער נגענעראל דאנדעווילע על עיר הבצורה אטראָפּאָל וירעיש את חומותיה הבצורות, וביום המחרת התנפלו גדודים אחדים גם על המבצר המתנוסס אצל העיר ההיא בפאת צפונית, והפרינץ מאלדענבורג דָאה כנשר וַיְבַצע את אשר החלו הגבורים ההם, וילכוד את המבצר ההוא וישם איתן מושבו בתוכו, וידו נטויה על אגף התוגרמים השמאלי, ושר החילים ליבּאָוויצקי בִּצר את המקום אשר הוא עומד עליו מול אגף התוגרמים הימין מול המבוא אל מעבר הבאלקאן הנקוב בשם זלאַטיצאַ ונֹכח המעבר הנקוב בשם סטריגל, וגם הפרינץ מאלדענבורג פרץ לו דרך עד המעברות ההן. והפחה מוסטאַפֿאַ נְגיד חֵיל תוגרמה ראה כי אזלת ידו להָגן על מבצר ערטאָפאָל, עזב את העיר הבצורה ההיא ביד גבורי רוסיא גם עזב בידם את המבצר הסוכך על מעבר סטריגל ומעבר בּאַבּאַקאָנאַק ויסוג אחור בלב אנוש, והרוסים לא רדפו אחריו, כי החֹשך כִּסה אז ארץ וצללי הליל עמדו להם לשטן בדרך, אך למחר כעלות השחר מִהרו הרוסים וירדפו אחריו ויקחו מהתוגרמים אנשי החיל שלשה כלי תותח ושלש מאות עגלות טעונות כלי נשק ולחם וצדה. בנפול עטראָפאָל ביד הרוסים, ראה הפחה שאַקיר כי נגדעה זרֹעו ויהי אֹבד עֵצות, ואף כי באו אליו אנשי חיל חדשים מאדריאנאפעל, היו לו לא לעזר ולא להועיל, כי אֵחרו המועד וכבר תפשו להם הרוסים את המבצרים ואת המעברות בהררי באלקאן ההם. אך מחמד-עלי לא אמר עוד נואש ויחזק עוד בתקותו כי חֶפצו בידו יצלח להתגבר על צבאות רוסיא ולהדפם ממצבם, ואף אחרי אשר שמע כי הרוסים לכדו מבצרים ומעבָרות חדשות בהרי הבאלקאן לסגור עליו את הדרך לבל יתאחד עם אסמאן-פחה, גם אז לא נפל לבו ולא חָדל לחַבל תחבולות להוציא את מערכי לבבו לאור, וישלח מַחנה כבד אל מַעבר הבאלקאן הנקרא בשם באַבאַקאָנאַק להִלָחם שם בצבאות הרוסים ואחרי כן בא גם הוא אל המעבר ההוא לעמוד בראש אנשי חילו בהִלָחמם ביום קְרָב. גם הֶעביד את אנשי חילו עבודה רבה לגדור בעד הרוסים במבצרים וצריחים במורדות הבאלקאן העטראָפאָלי לבל יוכלו לרדת מההר ולסגור עליהם בזה את הדרך העולה לסאָפֿיאַ.

62 §

אחרי אשר לכדו הרוסים את העיר הבצורה עטראָפּאָל, נסע הגענעראל דאנדעוויללע לעומת מַעבר סטריגל לפאת קדמה ממעבר באַבאַקאָנאַק, ובשמנה ועשרים לחֹדש נאָוועמבער הֶעפיל עֲלות על מרומי ההרים אשר שם וַיְבַצֵר את מַצָבוֹ ככל אשר השיגה ידו. אך גם הפחה שאַקיר אשר רוח גבורתו החל לפעמו שנית עלה גם הוא עם אנשי חילו אל מַעבר באַבאַקאָנאַק. והגענעראל דאנדעוויללע הֶעלה בשלשים לחֹדש נאוועמבער ובאחד לחֹדש דעצעמבער כלי תותח ויתר כלי מלחמה על תועפות ההרים אשר תפש לו ואשר גבהם אלף ומאה מעטער מעל פני הים, וביום ההוא התחבר אל הגענעראל עלליס, ואנשי חילם התאחדו גם הם ויהיו לאגֻדה אחת. הגענעראל עלליס יצא בראש אנשי חילו, אחרי נצחון הרוסים בפראוועץ ועטראָפּאָל וילך למסעיו עד יום הראשון לחֹדש דעצעמבער דרך אָרכֿאניא, וביום ההוא חָנה על מרומי הבאלקאן נֹכַח המרומים הנקובים בשם אַראַב קאָנאַק מערבית למַעבר באַבאַקאָנאַק, וביום השני לחֹדש דעצעמבער הֶעלה בעלי נשק כבדים על ראשי הגבעות אשר נִשגב בהן, ויום השלישי לחֹדש עִתֵּד ליום מלחמה להִלָחם בהתוגרמים אשר בראשי מְרוֹמֵי אראַב קאָנאַק, וגם הגענעראל דאַנדעוויללע עִתד אנשי חילו בעלי הנשק הכבדים ליום המלחמה ההוא לעזור להגענעראל עלליס. וביום השלישי ההוא בשעה העשירית לפני הצהרים התחוללה כבר מלחמה עזה מאד בין הרוסים והתוגרמים על מרומי אַראַב קאָנאַק, והפחה מחמד-עלי חָגַר אז בעֹז מתניו ויפַקד את צבא המלחמה במַחנות התוגרמים ויטביע את נפשו בעֹמק המלחמה מבלי פְנוֹת כי הסוס אשר הוא רוכב עליו התפוצץ תחתיו על ידי כדור כלי תותח, כי כּמהר חֵץ מקשת קָפַץ על סוס אחר וירוצץ כברק לעורר רוח גבורה בקרב לב התוגרמים, אף כי יגיעו לא היה לריק, כי בראשית המלחמה הדפו התוגרמים את הרוסים אחור עד כי האמין מחמד-עלי כי עוד מעט תהי ידם בעֹרף אנשי מלחמתם, אך עד מהרה נהפך הגלגל, כי התאוששו הרוסים וככפירים בעדרי צאן עָברו ורָמסו וטרפו זרוע אף קדקוד התוגרמים. לשוא התנער מחמד-עלי עוד הפעם לחַדש את המלחמה ולאַזר זיקות גבורה בלבות אנשי חילו, כי גם בפעם ההיא כשלו ונפלו וַינָגפו לפני הרוסים, עד כי לאחרונה נסוגו התוגרמים אחור בפצעים אנושים וידיהם על ראשם, והרוסים עשו והצליחו ויתפשו להם את מְרוֹמֵי מַעבר באַבאַקאָנאַק ומְרוֹמֵי סטריגלי וזאלאַטיטצאַ מבלי אשר נגעה בם יד התוגרמים ורעם כלי תותחיהם אשר יָרו עליהם עוד ימים אחדים. זולת הנצחונות ההם, נצחו הרוסים את התוגרמים הצובאים בעיר אָרכֿאַניע וילכדו את העיר ממצודתה וימצאו בתוכה שלל רב, כלי נשק, אבק שרפה, כדורי נפץ, אסמים מלאים בר, בגדים חמים לימי החֹרף אשר הוכנו בעד חיל אָסמאַן ועוד חפצים רבים כאלה. גם את מבצרי ווראַטשעס לכדו אז הרוסים וגם בתוכם מצאו שלל רב, ומחמד-עלי אשר נָשתה גבורתו לפני הרוסים, ראה כי קצרה ידו לתגר עוד מלחמה בגבורי חיל כמוהם ולהתחבר עם סוליימאן להושיע את פלעוונא, בכל זאת לא אמר עוד נואש ויחַבל תחבולות שונות להוציא את זְמָמוֹ לאור, אך בעשתי עשר יום לחֹדש דעצעמבער הוסר ממשמרת פקודתו מטעם השלטון ויועציו, ועל מקומו הֻקם הפחה שאקיר.

קורות אֲגַף השמאלי והמחנה התיכונה מצבאות חֵיל רוסיא הראשי וּדְבַר גבורתם על נהר לאָם דאברודשא ומַעבר שיפקא.

63 §

אחרי אשר שלח הנסיך הגדול ניקאלאיי דברים אל אסמאן־פחה בארבעה עשר לחֹדש נאוועמבער וידרוש ממנו להסגיר בידו את פלעוונא והוא הֵשיב את פניו ריקם מלפניו, נֶעלם מעיני הרוסים ולא ידעו מה הוא הבטחון אשר אסמאן-פחה בוטח גם בהיותו נָצור וסָגור על מסגר מכל עבָרים, עד מתי תהי לאֵל ידו לכלכל את אנשי חילו ולנַהלם בלחם צר ומים לחץ? גם לא ידעו אז הרוסים את מחשבות ממשלת תוגרמה אשר היא חושבת לעזור לאָסמאַן ולהציל את פלעוונא מידם, ובמה כֹּחה גדול לעשות כדבר הגדול הזה? ועל כן בִּקש הנסיך הגדול שר שרי צבאות רוסיא חשבונות רבים וַיְחַשֵב את כל הדרכים אשר תלך בהם תוגרמה לבוא אל מחוז חפצה והֵביא עצות ויעש תחבולות לסגור עליה את הדרכים ולהָניד רגלה מִבּוֹא לעזרת אסמאן-פחה. אולם השרים היושבים ראשונה בשער השלטון בקאנסטאנטינאפעל גם שרי צבאות תוגרמה אשר מִחוּץ לפלעוונא הנצורה, ידעו נאמנה כי אם לא תבוא עֶזרה וְרֶוַח והצָלה לפלעוונא מחוץ, לא תוכל עֲמוֹד עוד העיר הסגורה הזאת, כי מַעיני ישועתה ידללו ויחרבו מיום אל יום, ולא יארכו הימים וְיִבַש מְקוֹר מִחְיָתָה ויחרב מַעיני ישועתה ותפול ולא תוסיף קום. עוד בחֹדש סעפטעמבער בבוא אנשי חיל חדשים במספר רב אל מחנה הרוסים, הודיע אסמאן לממשלת השלטון כי לפי דֵעוֹ לא טוב הדבר כי יִסָגר הוא ואנשי חילו בפלעוונא, ויבקש מידה לתת לו רשיון לעזוב את פלעוונא בעת רצון אשר ימצא לזה. אך ממשלת השלטון לא נתנה לו רשיונה לעשות כדבר הזה, רק הבטיחה אותו כי תהיה לו לישועה ותשלח צָבא רב לעזור לו לגרש מפניו אויב. ואחרי אשר סגרו הרוסים את פלעוונא וכשומרי שָדַי היו עליה מסביב, גם אז מצא עוד אסמאן נתיבה נסתרה לשלוח צירים נאמנים לקאנסטאנטינאפעל בחצי חֹדש נאוועמבער להודיע להממשלה כי בעוד חֹדש ימים יתֹּם גם לחם צר מפלעוונא והרעב ישַלח בה את חִציו הרעים. וכדבר הזה שלח גם אל שרי צבאות תוגרמה בעת ההיא: אל הפחה סוליימאן אל הפחה מחמד-עלי ואל הפחה אכֿמעט עיוב המצביא אז את מחנה תוגרמה אשר במעבר שיפקא. והפחה סוליימאן עָרַך אז מערכי לבבו לממשלת תוגרמה במה תוכל פלעוונא להִוָשַע ולהִנָצל מיד הרוסים הצרים עליה, ולהוציא את מערכי לבבו נחוץ לו כי כל מחנות אנשי החיל אשר בחצי אי הבלקאני יעזרו לו וכאיש אחד חבֵרים יתחברו יחדו לעדור ברוח גבורה במלחמה הזאת. וחכמי יועצי השלטון שקלו את עצת סוליימאן במאזני חכמתם וימצאו כי עצתו טובה וַיְמַלאו את ידו להוציאה לאור. ועל פי העצה ההיא יתגר סוליימאן מלחמת תִּגְרָה בצבאות הרוסים ויקח מידם את מחוז עלענא אשר החזיקו בו, ואז יתחבר אל הפחה אַכֿמעט-עֶיוּבְ ושניהם יחדו ירימו פעמיהם לטירנאָוואַ לתגר מלחמה בהגענעראל ראַדעצקי וללחוץ אותו לעזוב את מַעבר שיפקא ולתת בזה ידים אל הפחה אכֿמעט עיוב ואל מחנה שיפקא לפרוץ משם לפאת צפונית. הפחה מחמד-עלי יניח את הפחה שאַקיר לִצְבוֹא על מַעבר באַבאַקאָנאַק, ויאסוף את כל אנשי החיל ממחנה המערבית ויצא בראשם דרך מעבר טראָיאַן להתנפל על לאָוואַץ ולגרש משם את הרוסים. ואחרי כל אלה כאשר יצלח חֶפצם בידם להחליש את הרוסים הצרים את פלעוונא, יתפרץ אסמאן-פחה עם צבא גבוריו בתוך מחנה הרוסים הנחשלים ויעבור הלאה ליד דרך לאָוואַץ ושם יתחבר אל מחמד־עלי, או יפנה לו בדרך אחרת ויבוא אל ארץ שלום אשר יד הרוסים לא נִחתה עליה עוד ותהי לאַל ידו לְגַבֵּר עוד חיָלים וללכת מחיל אל חיל לתגר בצבאות רוסיא מלחמה.

64 §

זאת העצה היעוצה מאת הפחה סוליימאן אשר מצאה חן גם בעיני שרי היועצים בשער השלטון, לא יָכלה עֲמוֹד בעיני מיטיבי רְאוֹת, יען כי חסר אז במלחמה הזאת שר צבא עִזוז וגבור אשר יאסור את יתר שרי החילים אליו ויסיר אותם אל משמעתו, רוחו תהי רוח החיה המתהלכת בכל אופני המלחמה ואת מסלה אחת כולם ירוצו ויכוננו דרכיהם ופעולותיהם, כי הפחות נגידי המלחמה הזאת איש לעֶברו פָנה, בדרך מערכי לבו הלך וכל אחד חָתר להשיג את מטרתו כפי רוח בינתו – גם לא ידעו אז התוגרמים כי מספר אנשי חילם נופל הוא ממספר אנשי חֵיל רוסיא, כי גדודי חַיִל חדשים נוספו אז עליהם במספר רב, ואף גם זאת כי במלחמה הזאת הוכיחו שרי צבאות תוגרמה כי לא ישכילו במלחמת תגרה ואין כֹחם רק במלחמת מָגֵן. הן אמת כי התוגרמי איש הצבא כֹח אבנים כחו לשאת ולסבול את כל תלאות המלחמה בְּהַגִינוֹ על מִבְצָרָיו וכעמוד הברזל ממקומו לא ימוש, אך שרי צבאם לא ישכילו להרעיש את עמודי הברזל ההם ולהשתער על אנשי מלחמתם בסערת מלחמת תגרה מבלי פְּנוֹת אל המעצורים והמכשולים הנצבים להם לשטנה בדרך, ופעמים רבות יעברו להם ימים גם שבועות בחִבֻּק ידים עד אשר יְפַנוּ את אבני הנגף מדרך הליכתם –. אך הפחה סוליימאן אשר נפשו גחלים תלהט להוציא את מערכי לבבו לאור עָצַם עיניו מראות כל זאת, ובעשרים לחֹדש נאוועמבער הֵחל לאסוף אליו למחוז אָסמאַן-בּאַזאַר את מחנה הפחה פֿוּאַד ומחנות הפַחות ראַשיד קערים, האַדשי הוסיין ועבד רחמן. מספר כל המחנות ההן שלשה ועשרים אלף איש חַיִל רַגְלִים ופרשים ולהם ארבעה ועשרים כלי תותח גדולים ויתר כלי נשק וכלי מלחמה ועם החיל הזה התעתד הפחה סוליימאן לתגר מלחמה בצבאות רוסיא אשר תחת פקודת הנסיך הגדול יורש העצר. ובששה ועשרים לחֹדש נאוועמבער יצא סוליימאן בראש אנשי חילו ויתגר מלחמה בצבאות יורש העצר אצל מחוז טרסטעניק מדאָמאָגוללאַ ובסופה ושערה השתערו על מבצרי הרוסים עד כי היה ביניהם ובין המבצרים ההם רק מאה צעדים, אך גבורי רוסיא הֶראום את נַחת זרֹעם ויהדפו אותם אחור ויפילו בהם חללים רבים, אפס כי התוגרמים לא חַתו ולא הִרפו ידיהם ויוסיפו להתנפל על המבצרים ההם והרוסים הִכום עוד הפעם אחור. פעמים רבות שָבו התוגרמים להשתער על המבצרים, ובכל פעם נלחצו לנסוג אחור. שש שעות רצופות התחוללה המלחמה העזה ההיא עד כי לאחרונה נִגפו התוגרמים מגֵפה גדולה וימין הרוסים רוממה.

65 §

ימים אחדים אחרי המלחמה ההיא נסע סוליימאן פחה דרך ראסגראד לאסמאן-באַזאַר ויבוא שם בראשון לחֹדש דעצעמבער, ומהרה קל הֵכין הַכֹּל להמלחמה הגדולה על עלענאַ: הפחה פֿוּאד הלך ביום השני לחֹדש דעצעמבער למחוז אַכֿמעטלי ובשלישי לחֹדש בא שמה. הפחה קערים הלך מאסמאן-באזאר למחוז טיעסעראָוואַ, וגדוד אחד שלח למחוז נאָוואָסעלאָ, והפּחה האַדשי הרים פעמיו לבעבראָוואַ. ועוד ביום השלישי לחֹדש יצא הפחה פֿוּאַד מאַכֿמעטלי לבעבראָוואַ ומשם הריע פתאֹם ביום הרביעי בבֹקר תרועת מלחמה על הרוסים, ובפעם הזאת נרעשו הרוסים ונחפזו, כי בעת אשר השתער עליהם פֿוּאַד מעֵבר האחד, השתער עליהם גם הפחה האדשי הוסיין מעֵבר השני, והפחה ראַשיד גם הפחה עבד רחמן נסבו גם הם עליהם, ותהי להם המלחמה מפנים ומאחור, ומכל עבָרים הרעימו התוגרמים בכלי מפצם על מבצרי הרוסים אשר אצל עלענאַ. הן אמנם כי גם בפעם הזאת העירו הרוסים רוח וילחמו כאריות, אך התוגרמים התגברו עליהם בפעם הזאת וילחצום לעזוב את מבצריהם ולפנות להם עֹרף. במלחמה ההיא נפלו מהרוסים חמשים שרי חילים ואלף ושמנה מאות איש מאנשי הצבא נפלו חללים ופצועים ולֻקחו בשביה, ומהתוגרמים נפלו אז (לפי דבריהם) אלף ושלש מאות איש. ויהי כשמוע הגענעראל דעלינגסהויזען כי נִגפו הרוסים לפני התוגרמים, מִהר לשלוח ברביעי לחֹדש גדודי אנשי חיל לעזור להרוסים, וראש דבר לשוב ולקחת את דלאַטעריצא מיד התוגרמים, ואחרי כן יצא גם הוא בראש אנשי החיל אשר ברגליו למחוז יאַקאָוויצי לתגר בסוליימאן מלחמה. וסוליימאן גבר חילים, חגר כל תעצומות עזוֹ ויעש תחבולות ועצות וגבורות להמלחמה האחרונה הזאת. אך גם הרוסים התאוששו ויתאזרו גבורות רעם למלחמה, והנסיך הגדול יורש העצר הפליא אז עצה והוכיח לעיני כל כי לו זרוע עם גבורה באופן נעלה מאד. והמלחמה הנוראה ההיא התלקחה כאש מתלקחת (בעשתי עשר ושנים עשר יום לחֹדש דעצעמבער), רָגזו שמים והתכסו בערפלי עֲנַן אֲבַק השרֵפה והארץ רעשה ותחל ממהלומות הרעמים הנוראים אשר הרעימו כלי התותח, מוסדות הרים הִתפלצו והגבעות התקלקלו משאון פחדי המלחמה ההיא, וגבורי רוסיא הריעו אף הצריחו ועל אויביהם התגברו, והתוגרמים נסו במהומת מות מִשְדֵה המערכה ומגפה נוראה היתה בהם, וגם סוליימאן נס מנוסת חרב וכפשע היה בינו ובין הַשִבְיָה. מהתוגרמים נפלו במלחמה הזאת יותר משני אלפים אנשי חיל, ומאנשי חילנו רק כשמֹנה מאות. אחרי המגפה האיומה ההיא אשר היתה בצבאות סוליימאן, באה השמועה הרעה לסוליימאן כי עוד בעשירי לחֹדש דעצעמבער נפלה פלעוונאַ ואסמאן־פחה בידי הרוסים.

מפלת פלעוונא.

66 §

עד יום השני לחֹדש דעצעמבער, קִוה עוד הפחה אָסמאַן כי מחמד-עלי או סוליימאן יביאו לו עֵזר וישע, אך אז נודע לו כי כל תושיה נדחה ממנו, הרוסים כִּתּרוּ אותו מכל עברים וכחומת ברזל הם סביבות פלעוונא וגם אמיצי הלב בגבורים קצרי יד הם לפרוץ להם דרך בעד החומה הבצורה ההיא. ובראותו כי אין לו לְהִשָעֵן רק על עֹצם ידו ועל עֱזוז חֵילוֹ, הִתְמַכֵּר לָשוּם נפשו בכפו ולפרוץ לו דרך בתוך צבאות הרוסים הצרים עליו. ומיום השני לחֹדש דעצעמבער הֵחל להָכין כל החפצים הדרושים להדבר הגדול והאיום הזה. בפעם הראשונה הכביד אכפו על הבולגארים היושבים בפלעוונא לתת קמח בעד אנשי חֵילו הרעבים למען יהי כֹח בהם לתפוש חרב ביום קרב ומלחמה נוראה על הצר הצורר עליהם. ובשביעי לחֹדש דעצעמבער עמדו כל אנשי החיל אשר בפלעוונא ערוכים בַּכֹּל להתפרץ מול פאת צפונית במסִלת פלעוונא-אָרכֿאַניאַ בין מבצרי הרוסים וסוללותיהם. אנשי החיל העתידים לפרוץ פרץ עז ההוא, פִּלֵג אָסמאַן-פחה לששים באַטיילאָנים ומספרם כשלשים אלף איש, על נהר וויד הסמוך לפלעוונא היה אז רק גשר אחד, וַיְצַו אסמאן לבנות עוד שני גשרים על הנהר ההוא לעבור בם אנשי החיל עם כלי נשקם וכל הדברים הנחוצים להם למלחמה. אנשי המשמר צֻווּ לעמוד על משמרותיהם כתמול שלשום, גם כל אנשי החיל צֻווּ לבל יְשָנוּ דָבר מכל אשר עשו עד הימים ההם, להַעלים בזה מעיני הרוסים את דְבַר הפֶרץ אשר הם מתעתדים לפרוץ מתוך העיר. והימים ההם היו ימי סגריר, רוח קר נָשב בחוץ, השמים כֻּסו בעבים ויכַסו גם את עֵין הארץ ובתשיעי לחֹדש דעצעמבער ירד בפעם הראשונה שלג על בִּקעת בולגאריען, ועל ההרים שָכבו כבר שִכְבוֹת שלג רב, כאשר הודענו כבר במרוצת הדברים. הקור, הכפור והשלג פעלו פעולה רעה בחיל התוגרמים אשר לא היו להם בגדים חמים למחסה ולמסתור מתגרת יד צִירֵי החֹרף ההם, אך הרוסים ואנשי חילנו שמחו בראותם את השלג היורד מן השמים ויהי בעיניהם כאוהב וָרֵעַ אשר בא מארצם וממולדתם לדרוש את שלומם. בנשף בערב יום התשיעי לחֹדש דעצעמבער החלו עגלות התוגרמים הטעונות כלי נשק לעבור את הגשר הגדול אשר על נהר וויד נֹכח המסלה העולה מפלעוונא לאָרכֿאַניא ועל שני הגשרים האחרים עברו גדודי חיל הָרַגְלִים והרוכבים, ואזרחי העיר ראו את מעשיהם, ויעשו גם הם כמוהם ויטענו את נשיהם ובניהם וטפם ואת כל רכושם על עגלות רתומות לסוסים ובקרים ויעברו את הגשרים ההם גם המה. וכל המעשים האלה נעשו בלי שאון והמולה לבל יִוָדע להרוסים דרכיהם ומגמת פניהם.

67 §

והרוסים ידעו עוד מיום השביעי לחֹדש דעצעמבער והלאה כי אסמאן מתעתד לפרוץ לו דרך בתוך מבצריהם, כי המרגלים אשר להם ראו והתבוננו וידעו זאת ויגידו לשרי הצבא מגמת פני הפחה אסמאן, ויכינו הַכֹּל לקדם פניו ולהכריעהו. ובנשף בערב ביום התשיעי לא נתנו הרוסים שנת לעיניהם ויתבוננו על דרכי התוגרמים בפלעוונא ומחוצה לה, והגענעראל שקאָבעלעוו הציב את אנשי חילו במערכות מלחמה נֹכַח פאת דרומית אשר משם יתפרץ אסמאן לפרוץ לו דרך, ובלילה ההוא בשעה הששית בא אליו רָץ מְמַהֵר ויודיעהו כי התוגרמים היוצאים מפלעוונא התכנסו נֹכח הגשר אשר על נהר וויד וכל אנשי המלחמה עָזבו את מבצריהם וסוללותיהם ועומדים הָכֵן לעבור את הגשר. בשעה העשירית בלילה בא עוד אחד הרצים ויספר לו כי עיניו ראו איך נאספו כל התוגרמים אנשי החיל אשר בפלעוונא ערוכים בַּכֹּל לעבור את מעברות נהר וויד. כחצות הלילה קם הסער אשר התחולל אז על בקעת בולגאַריען לדממה, אך השמים מֻעלפים עוד בערפלי עלטה, ועבי שחקים יפיצו עוד שלג רב על הארץ. ומהרה קל נודעו גם ליתר שרי החילים להגענעראל סאָטאָף, וקרידענער וקערנאַט הצובאים על חוף נהר וויד הימין, כי אסמאן עומד הכן להתפרץ בתוך צבאות הרוסים, וימהרו גם המה לערוך את אנשי חילם במערכות מלחמה ככל אשר עשה שקאבעלעוו, וגם כל פקידי החילים נֶחלצו חושים ויעמדו ערוכים למלחמה. ובעשירי לחֹדש דעצעמבער בבֹקר בין השעה השביעית והשמינית בהִבָּקע מעט אור היום, ראו הצופים אשר העמידו הרוסים על המשמר כי שִפְעָה והָמון רב הולך הלוך וקרוב, גם שמעו קול שריקות אופני עגלות אשר לא נמשחו בנפט, קול שְוָרים הולכים הלוך וְגָעוֹ וקול עגלונים הגוערים בִּשְוָרִים להָחיש מצעדיהם, ומעט מעט נראו עגלות במספר רב ועצום הנוסעות מול מבצרי חֵיל הרוסים. הצופים מאנשי חילנו הריעו תרועה גדולה לְאוֹת מלחמה וגדודי הגראַנאַדירים הצובאים בקרבת המקום ההוא יָרוּ כדורי אש מכלי נשקם על ההמון הרב ההולך לעומתם בתוך הערפל וסוללה אחת הנצבת שם המטירה גם היא כדורי מות על האויב המתנפל עליה. הַשְוָרִים הרתומים להעגלות התפלצו מקולות הרעמים והלפידים וישתובבו וינתקו את מוסרותיהם. העבדים נבהלו נחפזו, העגלות התפוצצו והגברים והנשים והטף היושבים בהעגלות הרימו במרום זעקת שֶבר וקול יְלֵל וינאקו נאקת מָוֶת, ועד מהרה קָפצו גדודי התוגרמים מֵחֵיל הָרַגְלִי מִבֵּינוֹת לעגלות ההן ומשני עֶבריהן וישתערו בחמת כֹּחם על גדודי הגראַנאַדירים מצבאות חילנו ומלחמה עזה התלקחה ביניהם, וילחמו איש מול איש בקצף גדול ובחֵמה שפוכה, והתוגרמים הלוחמים כנואשים הָדפו את הרוסים אחֹרנית גם תפשו להם את הסוללה הרוסית אשר במקום ההוא – אך עד מהרה החליפו גבורי רוסיא כֹחַ וישובו ללחום בתוגרמים ההם מלחמת תנופה, והגענעראל סטרוקאָף אשר הנשיא הגדול ניקאָלאַיי נשען על ידו, הביא עוד אנשי חַיִל חדשים אל מקום המערכה, גם עוד שרי חילים עם אנשי חילם באו לעזרת אחיהם, וברוח גבורתם התגרו באנשי מלחמתם, ואף כי התוגרמים לחמו כאריות ויתיצבו כחומת נחֹשת וכעמוד ברזל, בכל זאת התגברו הרוסים עליהם ויקחו מידם את הסוללה אשר לכדו זה מעט. והתוגרמים הוסיפו עוד להִלָחם, כי נוספו אליהם עוד גדודים אחדים, אך אז התערבו גם הרוסים בעלי כלי תותח במלחמה הזאת, ואז לא יכלו עוד אבירי התוגרמים לעמוד במערכה וישובו אחור אל חוף נהר וויד היָמין להתבצר שם גם להשגב במבצריהם הישָנים על הגבעה הירוקה, אצל ראַדישאָוואַ, אצל גריוויצאַ, בּוּקאָוואַ-ליפאַ ואָראַנעש. בשעה התשיעית לפני הצהרים החלו התוגרמים לשוב אחור והגרענאדירים הרוסים רדפו אחריהם ובהגיעם לחוף נהר וויד הימין התחוללה סערת מלחמה ביניהם, מלחמה קְשַת עֹרף ומלֵאה דמים אשר התעודדה עד אחר הצהרים ולאחרונה גָברו הרוסים ויכו את התוגרמים מכה נצחת וילכדו את מבצריהם וסוללותיהם אשר בפאתי צפון, מזרח ודרום, ויציבו אנשי חיל בתוכם. במלחמה הזאת הגדילו הגרענאַדירים הרוסים לעשות, חָשפו את זרוע עֻזם וירעימו רעם גבורות, גם חֵיל הגארדע עשו אז חַיִל, כי התוגרמים חָגרו אז כל כֹּחָם וְאוֹנָם וכדֻבים שכולים ואריות שואגים לטרף נִלחמו בפעם האחרונה הזאת והֶערו למות נפשם כגבורים עריצים.

68 §

ואסמאן-פחה בראותו כי תקותו להרעיש את הרוסים ולפרוץ לו דרך בתוכם נֶהפכה לו כקשת רמיה וכל גבורותיו וגבורות אנשי חֵילו לא לעזר ולא להועיל ביום אֵידוֹ, אמר נוֹאָש ויהי כאיש נִדהם וכגבור לא יוכל להושיע. ואף גם זאת כי בהַטביעו נפשו בעֹמק המלחמה, פָּגע בו כדור אש ויפצע רגלו פֶּצע אָנוש מאד, ויבקש את פקידי החיל אשר חָשוּ לעזרתו להוציאהו ממקום המערכה ולהביאהו אל בית הטעלעגראף אשר על חוף נהר וויד הימין, ושם הוציא דְבַר פקודה מלפניו להָרים נֵס לָבן לעיני הרוסים לְאוֹת כי תַּמה המלחמה וכי הוא ואנשי חילו נתונים נתונים ביד המנַצחים אם לשבט אם לחסד. התוגרמים שמעו בקול אסמאן שר צבאם הנפלא גם בפעם הזאת ובמקומות שונים הרימו נֵס לָבָן, אך הרוסים לא ראו את הנֵס ואת האות ההוא בגלל הערפל אשר כִּסה אז את עֵין הארץ ובגלל תִּמְרוֹת עֲשַן אֲבַק השרֵפה אשר עלו אז עד לב השמים. גם את צִירֵי השלום אשר שלח אסמאן אל שרי צבאות הרוסים לא הביאו עוד את השלום, כי אסמאן לא שָם בפיהם את הדברים אשר ידַברו אל השרים ההם, והם גם לא ידעו מה יְדַבֵּרוּ, ובכן היתה מהומה ומבוכה נוראה בין שני המחנות גם אחרי אשר חָדְלו לְהִלָחֵם והקולות והרעמים חָדֵלוּ. בתוך המבוכה ההיא נודע להגענעראל גאַניעצקי כי נפצע אסמאן במלחמה והובא אל בית הטעלעגראף, וימהר וילך אל הבית ההוא ויקח דברים עִם אסמאן לדעת אם יחפוץ עוד קְרָבוֹת או ישים קֵץ למלחמת פלעוונא. ואסמאן ענהו בדברים קצרים כי אחרי אשר הצליח חֶפצו בידו לפרוץ לו דרך בין צבאות הרוסים בא הקֵץ להמלחמה הזאת והתוגרמים ימסרו את כלי נשקם בידי המנַצחים. בפיו דבר ובידו מלֵא וישלח פקודה לאנשי חילו להתפשט את כלי מלחמתם ולצקת אותם לרגלי הרוסים. והתוגרמים שמעו בקול שר צבאם וימסרו את כלי נשקם בידי המנצחים. ובשעה השלישית אחר הצהרים בא הַקֵץ למלחמת פלעוונא, ואסמאן-פחה וכל אנשי חילו נפלו שְבִי בידי אנשי חילנו. במלחמת היום ההוא נפלו מהרוסים חללים; עשרה שרי חיָלים וחמש מאות ושמנים ושנים אנשי צבא, ומספר הפצועים ארבעים ושבעה פקידי חיל ואלף ומאתים ועשרה אנשי צבא, ובס"ה אלף ושמנה מאות וארבעים ותשעה איש. אך מהתוגרמים נפלו ביום ההוא יותר מארבעה אלף איש חללים ופצועים. ומספר התוגרמים השבוים היה שלשה ושלשים אלף, ובתוכם עשרה פַחוֹת, מאה ושמֹנה ועשרים שרי חילים, שני אלפים פקידי צבא. מספר חיל הפרשים אשר היו להפחה אסמאן הוא רק אלף ומאתים וגם הם לֻקחו בשביה. גם שלל רב מצאו אז אנשי חילנו, שבעים ושבעה כלי תותח ויתר כלי נשק לרוב. ועוד ביום ההוא הובל אסמאן בעגלת צב מבית הטעלעגראף אשר ישב אז לעיר פלעוונא וסביב לעגלתו הלכו גדודי קאָזאַקים, כי שבוי חרב הוא במלחמה, ובעת ההיא נסע הנסיך הגדול ניקאָלאַיי שר שרי הצבאות לפלעוונא ואָסמאַן הוּשב מדרכו לקדם את פניו, והנסיך הגדול האיר פניו אליו ויאמר לו: „לך נאוה תהִלה על אֹמץ רוחך במלחמה, ודברי גבורתך וחִין ערכך ראוים לְהִכָּתֵב בספר תולדות בני האדם“. גם אמר לו לשֶבת בלילה ההוא בפלעוונא להתרפאות מִמַחַץ מַכָּתוֹ. ובעשתי עשר לחֹדש דעצעמבער נסע הקיסר אלכסנדר בהודו ובכבודו לפלעוונא, ושם הובא לפניו הפחה אָסמאַן, ולעיני כל השרים והנסיכים הגדולים הֵשִיב לו הקיסר את חרבו אשר לקח הגענעראל גאַניעצקי ממנו, ויאמר לו „חַגור חרבך על ירך, גבור! וגם ברוסיא תחגרנה תמיד“. הנה כי כן היתה אחרית הגבור המשכיל אסמאן ואחרית כל גבורותיו וכל עלילותיו בפלעונא! אמנם גם כי הסגיר לַשְבִי נפשו ונפשות כל אנשי חילו, לא נגרע מכבודו מאומה, ובכל מקום אשר דְבַר גבורותיו הגיע, מהֻלל שמו כשם אחד הגבורים אנשי השם מעולם. אנשי החיל אשר הביא עִמו בחֹדש יולי לפלעוונא, היו רֻבָּם ככֻלם עֻלי ימים אשר לא ידעו עוד מלחמה, גם כל אנשי החיל אשר שֻלחו אליו מטעם הממשלה היו כמעט כֻלם צעירים לימים אשר לא הריחו עוד ריח אבק שריפה ולא למדו עוד הליכות מלחמה, ורק הוא במֶשך ימי המלחמה אשר נלחם בצבאות רוסיא, למד ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה, הורה את כל המונם מוסר אנשי חיל והֵעיר בקרבם רוח עֹז ורוח גבורה באופן נעלה מאֹד. בתוך העיר ובכל סביבותיה עשה סדרים וּפָקח עיניו לבל יהי פרץ וצוָחה בתוכה וחוצה לה. לא הכביד אכפו גם על הבולגארים הנוצרים אזרחי פלעוונא לתת מלחמם לאנשי חילו בעת צר ומצוק ובימי רעבון. בעשותו חַיִל ובהתגברו על אנשי מלחמתו כגבור משכיל וּמְנַצֵחַ, לא גָבה לבו ולא עָדה גֵאה וגאון ולא התהלל ולא הוציא הֶגה מפיו אֹדות גבורות ישע ימינו. בכל דרכי מלחמותיו היה משכיל וקולע אל השערה ולא הֶחטיא, וגם שרי צבא הרוסים אָצלו לו כבוד גבורים ותהִלות מעלליו יספֵרו, ובספר מלחמות בני האדם יִכָּתב שְמוֹ לתהִלה עד דור אחרון.

דברי ימי המלחמה הזאת אחרי מַפָּלַת פלעוונא.

69 §

בנפול פלעוונא, נפל גם לב השלטון ותרפינה ידיו, חכמי יועציו היו אֹבְדֵי עצה, והשרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות נִבהלו נֶחפזו ויהיו כמתעתעים ונפעמים. אמנם כן כי שֶבר גדול נשברה תוגרמה בנפול פלעוונא, אך לא כאשר הוא באמת, כי באמת לא נפלה עוד תוגרמה כֻלה בנפול המבצר החדש הזה אשר מִקָרוֹב נִבנה והתכונן, ועוד ידה רב לה לעשות חַיִל וּלְהֵעָזֵר עֵזר כביר אם אך השכילה והואילה לעשות כן. צרפת נשברה בשנת תר“ל (1870) ובשנת תרל”א (1871) שֶבר גדול יתר הרבה מאד מאשר נשברה תוגרמה, כי מלכה הנאור והאדיר עם רבבות אלפי גבוריו בחירי גבורי צרפת נפלו אז ביד הַמְנַצֵחַ, והמבצר הגדול והנורא מעטץ נפל גם הוא ביד אויב וכל אנשי המלחמה הנודעים לשֵם ולתהִלה בכל הארץ נפלו לפי חרב, ובכל זאת לא נוחלה אז צרפת, לא נואשה ולא אבדה תקותה ולא חדלה מֵעֲשֹות עוד מלחמה, ותוגרמה נבהלה והתחלחלה בנפול פלעוונא! ופלעוונא במה נחשבה מול מעטץ? מעטץ היא עיר בצורה עתיקה ימים וְּשנוֹת מאות היתה ככרוב סוכך עִם להט החרב המתהפכת לְהָגֵן על צרפת מכל צר ואויב, ופלעוונא הלא עיר מצער היא ופרזות תשב ורק זה מעט בא אליה איש חכם והָפך אותה לעיר מבצר. הן אמת כי אסמאן-פחה הִפליא לְבַצֵר אותה וַיִלָחֶם לה כגבור אדיר ונאור, והרוסים הוכיחו גבורתם בלָכדם את המבצר ההוא ובלקחם את הגבור הנערץ ההוא עם כל צבאות גבוריו בשביה וינהגום שבויי חרב לארצם, אך לא בעבור זה אָבדה תוגרמה כֻלה נִצחה ותוחלתה, גם כבודה לא הוּעַם בגלל הדבר הזה, ונהפוך הוא כי עוד יכלה לעדות גֵאה וגאון ולעטות מַעטה כבוד ותהִלה כי עַם נורא, עִזוז וגבור מלחמה לחמו ימים רבים על מִבצר חדש מִקָרוב בא בפלעוונא והגבור הנלחם לה נעלה הוא מבאַזען גבור מעטץ אשר הסגיר את העיר הבצורה ביד צָר, כי אסמאן-פחה בראותו כי אָזל הלחם בעיר הנצורה וזלעפות רעב וחליים רעים וקטב מרירי יורידו יום יום המונים מאנשי חילו לשערי שְאוֹל, השליך נפשו מנגד לפרוץ לו דרך בתוך מבצרי הרוסים הצרים עליו, ואף אם סוף סוף תִּסָגֵר פלעוונא ביד אנשי מלחמתו, תהיה זאת בִּשְדֵה המלחמה, ורק שם יַסגיר את העיר ביד הַמְנַצֵחַ –. אמנם כן כי נִכְתַּם אז כבוד תוגרמה אך לא בגלל מפלת פלעוונא כי אם בגלל אשר קָצֹר קצרה ידה להציל את אָסמאַן-פחה במֶשך הימים הרבים אשר נלחם בעיר הנצורה כגבור משכיל, אולם ממשלת השלטון לא שָמָה לבה לְאִי-כבודה בדבר הזה ולא בגללו שֻנוּ פתאֹם מערכי לבבה ממלחמה לשלום. כי אחרי מפלת פלעוונא הֵחלה הממשלה התוגרמית פתאֹם לחתור אל מְחוז השלום להַשלים עִם ממשלת רוסיא. ובשלשה עשר לחֹדש דעצעמבער שלח הפחה סערפער מטעם הממשלה ספרים לכל מלאכי תוגרמה היושבים במַלאכות אדוניהם בחצרות מלכי איירופא להעיר את רוח המלכים ההם להתערב בדברי השלום בין תוגרמה ורוסיא. ואלה הם דברי הפחה סערפער בספרים ההם: „ממשלת השלטון לא היתה נְסִבָּה להמלחמה המתחוללת בארץ, ונהפוך הוא כי היא התאמצה בכל מאמצי כֹח להַשקיע את אִשָהּ, היא הוציאה דְבַר מלכות מלפניה להיות חֻקה אחת ומשפטים אחדים לכל העמים היושבים בארצה בלי פְּדוּת בין עַם לעם ובלי הַבְדֵל בין דת לדת, ורק המלחמה אשר פרצה פתאֹם לַמְרוֹת רְצוֹן הממשלה, רק היא הֵשִׁיבָה את ידי ממשלת השלטון אחור מהוציא את הדבר הגדול ההוא לאור עד עת מצוֹא. ואחרי אשר הבטיחה ממשלת השלטון נאמנה כי תוציא את התקונים (רעפֿאָרמען) ההם לאורה וְתַשְׁוֶה את כל בעלי דתות השונות היושבות בארצה להיות להם חֻקה אחת ומשפטים שָוִים בהתוגרמים, אחרי ההבטחה הנאמנה הזאת יִפָּלא בעיני הממשלה למה זה ועל מה תתעודד המלחמה וימיה יִמָשכו עד כֹה, הלא רק את התקונים ההם דורשת ממשלת רוסיא ולא לָרֶשֶת מִשְכָּנוֹת לא לה! רוסיא הוכיחה לעיני כל העמים כי ימינה נאדרת בַּכֹּחַ וכבוד גבורתה חָדש עִמָהּ, וגם כבוד תוגרמה לא הוּעַם במלחמה הזאת, ושתיהן יכולות לעשות שלום מבלי אשר יִגָרַע מכבוד אחת מהן מאומה. וממשלת תוגרמה מבקשת שלום באמת ובתמים, הן אמת כי לא אזלה יד תוגרמה מֵעֲשות עוד מלחמה, כי כל עַם התוגרמים למגדול ועד קטן עומדים הָכֵן ללחום בכל נפשם ובכל מְאֹדָם בעד ארצם ומולדתם ובעד כבוד ממלכתם לבל יָעוֹז אנוש לנגוע בהם לרעה, אך ממשלת הקיסר (השלטון) מתאמצת למנוע חרבה מדם, כי דמי אדם יקרים מאד בעיניה, ובשם אהבת אדם היא מעוררת את רגשי החמלה והיושר בלבב מלכי איירופא להתערב בדבר השלום בינה ובין רוסיא וּתְקַו כי הם יַטוּ לדבריה אֹזן קשבת“.

70 §

אך דברי ממשלת תוגרמה ההם לא העירו את רוח מלכי איירופא להתערב בִּדְבַר השלום, יען כי כל הדברים ההם אינם חדשים רק מַעלים גֵרה ושונים ומשַׁלשים את דברי ממשלת תוגרמה הראשונים אשר הַבְטֵחַ הבטיחה לכל מלכי איירופא לעשות ככל אשר יטילו עליה, והבטחות ממשלת תוגרמה הלא נודעות הן לְמַדי –. אך אם המלכים ההם לא אָבוּ להטות אזנם אל שאלת תוגרמה, התעוררה ממשלת אנגליא לקול הקריאה ההיא וחָתרה בכל עֹז להתערב בדבר השלום ההוא ועל פיה יֵצאו כל אָפני השלום לאור. ועד מהרה הוציאה הממשלה דְבַר מלכות כי שָרֵי הפאַרלאמענט יתאספו בפעם הזאת לבית וַעדם לפני בּוֹ­א המועד הנועד להם, להמתיק סוד ולהתיעץ על צפונות הליכות המלוכה, ויום הַועד יהיה בשבעה עשר לחֹדש יאַנוואַר בשנת תרל“ח (1878). דעת הקהל ברוסיא גם דעת מכתבי העתים מטעם הממשלה, לא נָחה מדברי הספרים ההם אשר שלחה ממשלת תוגרמה למלכי איירופא, יען כי לפי רְאוֹת עיניהם מזמות יעצה ממשלת תוגרמה לעורר בזה פְלַגות הדֵעות בין מלכי איירופא ולהאפיל את זהרי שְׁמֵי השלום באיירופא – . וכראות ממשלת תוגרמה כי מלכי איירופא עומדים מרחוק ולא יאבו להתערב בדבר השלום, השליכה יְהָבָה על ממשלת אנגליא לבדה וַתִּשָׁעֵן עליה בְּבִטְחָה ובאמונה אֹמֶן כי היא תוציא כאור משפט השלום להשקיט לה מִימֵי רעה וכֹבד מלחמה. הלורד ביקאָנספֿילד היושב ראשונה במלכות אנגליא התאזר עֹז ותעצומות כי תהי אנגליא רוח החיה בכל אפני השלום בין רוסיא ותוגרמה. כי אם תצליח להוציא את השלום לאור, הלא אז יוֹדוּהָ כל מלכי איירופא על האור היקר הזה אשר האירה לארץ ולדרים עליה ואם חֶפצה לא יצלח בידה, אז מלחמה לה ברוסיא למען־השלום. כי אם לא תאבה רוסיא כי תתערב אנגליא בדבר השלום ותשיב פניה באופן אשר תפגע בכבודה, הלא אז יקומו כל האנגלים ויתחברו אל הממשלה האנגלית לשאת על רוסיא חרב על כבודם המחֻלל ואז תקח אנגליא עֲרוּבָּה נאמנה מרוסיא לבל תִּגַע בכל אשר לה בתוגרמה בעשותה שלום עם ממשלת השלטון. וביום שבעה עשר בחֹדש יאנואר אשר יתאספו שרי הפארלאמענט יחד תדַבר המלכה (וויקטאָריאַ) באזני השרים ההם ותודיעם כי יצאה דְבַר מלכות מלפניה כי לא תתן אנגליא לעשות סדרים חדשים בתוגרמה אם לא תתערב היא בכל הליכות הסדרים ההם. המלכה תציע לפני שרי הפארלאמענט לְהַתִּיר ידה לקחת מאוצר המדינה את הכסף הדרוש לה לעת אשר תפרוץ מלחמה בינה ובין רוסיא, ואם מָאֵן ימָאנו שרי הפארלאמענט לעשות כדבר הזה, אז תסגור המלכה את בית הפארלאמענט ותשים דִבְרָתַה אל העם לבחור להם שרים אחרים תחת השרים הַמוּסָרים, והממשלה תקרא לאנשי צבא מארץ הודו במספר שבעים עד שמנים אלף איש בעלי דת מחמד תחת פקודת שרי חיָלים אנגלים, והם יבואו בראשית ימי אביב בשנת תרל”ח (1878) ובחֹדש אַפריל יֵצאו חוצץ אל המערכה –. זאת היא העצה היעוצה אז מאת הלאָרד ביקאָנספֿילד, אך לא כמחשבותיו היו מחשבות יתר השרים היושבים ראשונה במלכות, ומה גם מחשבות הלאָרדים סאַליסבורי, דערבי וקערנאַוואָן, כי הם לא חָפצו קְרָבוֹת ולא מצאו טוב לאנגליא להתערב בדברי השלום בחֶזקת היד ובתגרת מלחמה לַמְרוֹת עיני כבוד רוסיא האדירה, רק בשובה ונחת ובמועצות ותחבולות ומזִמות חכמה תפיק אנגליא את זממה –. אך הלאָרד ביקאנספֿילד באחד ומי ישיבנו! כי הוא השליט בכל בית המלכות, והוא גזר אֹמֶר להוציא את מזמות לבבו לאור ביד חזקה ובחרב מלחמה –. וממשלת רוסיא אשר ידעה נאמנה כי ממשלת אנגליא בדרשה להתערב בדבר השלום, לא תדרוש בזה שלום רוסיא וטובתה, השיבה אמריה על שאֵלת אנגליא כי אין את נפשה לעשות את שאֵלתה, כי אם חפץ תחפוץ ממשלת תוגרמה לעשות שלום אמת, כי אז תפנה רק אל ממשלת רוסיא לבדה, כי רק היא לבדה עשתה מלחמה ורק מֵאִתָּה לבדה יֵצא דְבַר השלום לאור וממשלה אחרת לא תתערב בזה, גם אם יש את לב התוגרמים להשבית את המלחמה עד יום מועד, גם אז תֵּפן אל ממשלת רוסיא והיא לא תשיב פניה אם אך תואיל ממשלת תוגרמה להודיע בראשונה את האָפנים אשר עליהם תאבה לְיַסֵד מוסדות שְלוֹמָהּ, כי בטרם תדע ממשלת רוסיא את האָפנים ההם, לא תאבה להשקיט את המלחמה אף יום אחד. הלא כֹה עשתה גם ממשלת תוגרמה בשנת תרל"ו (1876) לסערביא ולמונטינעגרא, כי לא חָפצה להשבית את המלחמה אשר לָחמה עמהן עד אשר תודיענה לה את האפנים אשר עליהם יִכּוֹנוּ ראשי יסודות השלום אשר יֵצא אחרי כן לאור –. גם הפרינץ רֵייס והגראַף ציכֿי צירי אשכנז ואוסטריא יעצו לממשלת תוגרמה לִפְנוֹת רק לממשלת רוסיא בִדְבַר שאֵלתה להשבית את המלחמה עד עת מזֻמנה, ודבריהם עשו פרי וימצאו מסִלות ללב ממשלת תוגרמה בראותה בראשית חֹדש יאַנואַר כי רוסיא מְגַבֶּרֶת חיָלים וְתַעַש הכנות גדולות ועצומות למלחמה יתר הרבה עוד מאשר עשתה עד הימים ההם, ושרים רבים משרי תוגרמה קצפו אז קצף גדול על ממשלת אנגליא אשר הבטיחה להיות זרוע לתוגרמה בעת צר ומלחמה ולא הקימה את הבטחתה ואשר בגלל הבטחתה העבירה תוגרמה את עת הרצון לִפְנוֹת אל ממשלת רוסיא ולבַקש שלום, כי בטרם נפלה פלעוונא ביד הרוסים וימין תוגרמה היתה רוממה, אז היתה עת רָצוֹן לתוגרמה לדרוש שלום על אפנים טובים ומועילים לה יתר הרבה מאשר תוכל לדרוש כעת אשר רמה יד רוסיא ויד תוגרמה מָטָה –.

71 §

והקיסר הנאור אלכסנדר השני הוֹדָה לשרי צבאיו אחרי מפלת פלעוונא על הנצחון הגדול הזה אשר נצחו את גבור תוגרמה ברוח עצה וגבורה למלחמה, גם הודיעם כי בזה לא תמה עוד המלחמה בתוגרמה ועליהם לחגור עוד בעֹז מתניהם וביתר עָז עוד במלחמות אחרות הנשקפות עליהם לבעבור הוציא אחרי כן את השלום לאור, שלום אשר על ידו תפיק רוסיא את מחשבתה הטובה לטובת הנוצרים הנגשים והנענים בתגרת ידי עריצים אשר זה כל ישעה וכל חֶפצה במלחמה הזאת. ובחמשה עשר לחֹדש דעצעמבער, חמשה ימים אחרי נְפֹל פלעוונא, נפרד הקיסר הנאור מאת צבאות אנשי חילו ויסע במרכבת כבודו במסלת ברזל החדשה העולה מסימניצאַ לפֿראַטעשטי. ובכל מקום שהופיע הודו לעיני בני עַמוֹ, הריעו לכל העם תרועת מלך ותרועת קול ששון וקול ברכה ותפִלה, ובשלשה ועשרים לחֹדש דעצעמבער בא בשערי פעטערבורג וכל יושביה קִדמו פניו בקול המון חוגג ובתרועה וקול רִנָה וישועה. וימים אחדים אחרי מפלת פלעוונא התחוללו עוד מלחמות עצומות בין גבורי צבאות רוסיא אשר לכדו את פלעוונא ובין צבאות חֵיל תוגרמה, ואנגליא אשר הִכעיסה אז את לב הרוסים בְּאַוָתָה להתערב בְחָזקת היד בדברי השלום אשר יֵצא לאור, היתה נסבה כי אֵילֵי רוסיא גמרו אז אֹמר להרים פעמיהם לקאנסטאנטינאפעל ולהכביד שם אכפם על ממשלת השלטון להוציא את דבר השלום לאור מבלי אשר תתערב בזה ממשלה אחרת זולתה. ולהוציא הדבר הזה לאור, התעתדו גבורי החיל אשר לכדו את פלעוונא ללכת אל הבאלקאן המערבי ולהתחבר שם לגבורי החיל אשר תחת פקודת הגענעראל האביר גורקאָ ותחת פקודת הגענעראל הכביר ראַדעצקי וכֻלם יחד ישימו פעמיהם לדרך להראות את נַחַת זְרוֹעָם לקאנסטאנטינאָפעל. הנָגיד והמצַוה על כל צבאות החיָלים ההם, היה הגענעראל הנודע גורקא, הוא היה שר צבאם והוא העבירם את תועפות הררי הבאלקאן גם בפעם הזאת ויהי לְנֵס.

הרוסים אנשי חילנו עברו את הבאלקאן שֵׁנית עד חֲצִי חֹדש יאנואַר 1878.

72 §

מעבר הגענעראל גורקא אשר עבר בשנית בראש גבורי רוסיא את הררי הבאלקאן בין אראב-קאַנאַק ובין סאָפֿיאַ, המעבר הזה הוא אחד מן הפעלים הנפלאים אשר חֶזיונם אינו נִפרץ בספר מלחמות בני האדם לכל העמים. הגענעראל האביר הזה לָחֹם נִלחם באדירי האיתנים אבירי הטבע אשר התיצבו לו לשטן בדרך, וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אותם וַיוּכַל להם. כי בהעפילו עֲלוֹת על הררי עד ההם, התחוללו כבר סערות שלג, מן החֶדר באה סופה וּמִמְזָרים כפור וְקֹר וְקִפָּאוֹן, חַתְחַתִּים וחלקלקות נכונו למועדי רגל ולמרחֵפות למשואות נצח, ועוד מכשולים איומים ונוראים כאלה, ובכל אלה הֶעפילו וַיָהִינוּ צִבְאוֹת גורקא עֲלות על תועפות הרי נֶשֶף ההם, גם הֶעלו עמהם כלי התותח וכל הכבודה הכבֵדה אשר ברגליהם, כי נָסַך הגבור המשכיל גורקא מרוח גבורתו עליהם עד כי התגברו להוציא מִפְעל רב ונשגב כזה לאור. מַטרת המעבר ההוא היתה לתגר מלחמה בהפחה סוליימאן אשר אחרי מפלת פלעוונא אסף אליו בעבר הבאלקאן אצל סאָפֿיאַ חַיִל ועזוז לסגור על הרוסים את הדרך לארץ רומעליען ואדריאַנאָפעל. מַערכי המַעבר ההוא עָרַך הנסיך הגדול ניקאָלאַיי על פי האפנים האלה: הגענעראל גורקא שר הצבא הצובאים על באלקאן העטראָפּאָלי, הוא יהי נָגיד ומצַוה על כל אנשי החיל אשר יעברו את הררי הבאלקאן והוא יאסור את כל המלחמות אשר תהיינה לרגלי המַעבר ההוא, ואל אנשי חילו יבואו עוד גדודי אנשי חיל גם החיל ההוא אשר לכדו את פלעוונא. הגדודים ההם הם הדיוויזיאָן השלישי מֵחֵיל הגאַרדע, חֵיל הָרַגְלִים והקאָרפס התשיעי מהמחנה הגדולה. ועם אנשי החיל ההם יעבור את הבאלקאן מעיר אָרכֿאַניא וישתער על עיר סאָפֿיאַ וללכוד אותה ולפרוץ הלאה לאַדריאַנאָפעל. הגענעראל קאַרטצאָף עִם הדיוויזיאָן השלישי מֵחֵיל הָרַגְלִי ועם הבאַטאַליאָן העשירי וגדודי הקאָזאַקים אשר ברגליו, יעבור גם הוא, אחרי בּוֹא גורקא אל מסִלת סאָפֿיאַ, דרך מַעבר הבאלקאן הנָקוב בשם טראָיאן ויפרוץ הלאה לפאת דרומית נֹכח אַדריאַנאָפּעל. אז יִסַע וְיֵצא ממקומו גם הגענעראל ראַדעצקי לגרש את התוגרמים ממעבר שיפקאַ ומקאַזאַלינק, וגם אליו יבואו אנשי חיל חדשים מהחיל אשר לכדו את פלעוונא לעזור לו בהִלָחמו ביום קְרָב. על אֲגַפּוֹ השמאלי יֵלכו אנשי חֵיל הגענעראל דעלינגסהויזען והם יגרשו את התוגרמים ממסִלת סליוונאָ וממעברות הבאלקאן הנקראות בשם טוואַרדיטצאַ וזלאַטיראַן. ועוד אנשי חיל במספר רב, רגלים ורוכבים ובעלי נשק כבדים נִלוו אליהם כאשר נספר במרוצת הדברים.

73 §

מַעבר הגענעראל גורקאָ את הבאלקאַן העטראָפָּאלי עד אשר נלכדה עיר סאָפֿיאַ. בחמשה ועשרים לחֹדש דעצעמבער נקבצו באו אנשי חיל לוכדי פלעוונא ויתר אנשי החיל אשר תחת פקודת הגענעראל גורקא ויעמדו הָכֵן לעבור את מעבר הבאלקאן הנקוב בשם טשוּריאַן והם נִפלגו לשלש פלגות: הפלגה הראשונה או החָלוץ תחת פקודת הגענעראל רויך, הפלגה השניה תחת פקודת הגענעראל פֿילאָזאָפֿאָף, והפלגה השלישית תחת פקודת הגענעראל קוּרלאָף. מִימִין החיל ההוא הלך הגענעראל וועליאַמינאָוו לכבוש את רגל הבאלקאן הדרומי ואת עֵמק מאַלינסקאַ. בפאת צפונית מעיר אָרכֿאַניא נֹכַח לוּטאַקאָוואַ אשר שבו התוגרמים ויתפשוה מיד הרוסים, התעתד הגענעראל שילדער-שולדנער לעבור בראש אנשי חילו את הבאלקאן העטראָפּאָלי ללחוץ את התוגרמים ולגרשם ממחוז לוּטאַקאָוואַ לפאת מערבית. גם הגענעראל שוּוואַלאָוו ודאַנדעעוויל עם אנשי חילם התעתדו לעבור את הררי הבאלקאן, ואחרי תלאות רבות ועצומות ומלחמות כבֵדות הצליחו לְבַצע את הדבר הגדול והנפלא הזה. בשלשים ואחד לחֹדש דעצעמבער הלך גורקא עם חילי הגענעראלים רויך וקורלאָף ופֿילאָזאָפֿאָף לתגר מלחמה בהתוגרמים הצובאים בטאשקעסען, ואחרי מלחמה עזה הדף את התוגרמים ממצבם וילחצם לעזוב את מבצריהם וסוללותיהם. וביום השני לחֹדש יאנואר בשנת תרל“ח (1878) התלקחה מלחמה כבֵדה אצל סאָפֿיא, והרוסים הִרעימו ברעם גבורתם על התוגרמים וילכדו את סאָפֿיאַ, וביום המחרת באו הרוסים המנצחים בשערי העיר הזאת בחצוצרות ובקול שופר. בעיר הזאת לא דרכו כפות רגלי אנשי חיל מבני הנוצרים משנת ה”א שצ"ד (1434) עד היום ההוא אשר לכדו אותה אנשי חילנו. הבולגארים אזרחי העיר קִדמו את פני הרוסים בתרועת ששון ובכל אותות אהבה וכבוד, היהודים שמחו גם הם לקראת המנַצחים ביָדעם נאמנה כי הרוסים לא יָרֵעו להם, ויתחברו אליהם וימציאו לידם את החפצים הדרושים להם, והתוגרמים אשר הִתְענו ידי הטשערקעסים חֵיל תוגרמה כל ימי היותם בסאָפֿיאָ, לא התעצבו אל לבם כי נפלה עירם ביד הרוסים, אך בכל זאת רָחקו מהם ולא יכלו להביטם. בתשיעי לחֹדש יאַנואר היתה מלחמה נוראה על יד הכפר שיפקא בין הרוסים והתוגרמים, והגענעראל ראַדעצקי חשף את זרוע עֻזו במלחמה הזאת וַיַך את התוגרמים מכה נצחת, גם הגענעראל שקאָבעלעוו עשה גבורה גדולה ביום קְרָב ההוא. הרוסים לקחו מיד התוגרמים שמונים ואחד כלי תותח גדולים ועוד כלי נשק וכלי מלחמה במספר רב, והשבוים במלחמה היו שלש מאות וארבעה שרי חיָלים וכשלשים אלף אנשי צבא, ויותר מחמשת אלפי איש חללים ונפצעים. גם מהרוסים נפלו חללים רבים, בערך 5464 חללים ופצועים, אך הנצחון הגדול אשר נצחו הרוסים את התוגרמים במלחמה הזאת, נכבד הוא במאד מאד. יען כי על ידו יש לאֵל ידם להבקיע עד אדריאַנאָפעל בלי מִפְגָע ומעצור, כי הטורקים מְתֵי המספר הנמצאים בדרך העולה לאדריאנאפעל במה נחשבו מול מחנה רוסיא הגדולה והעצומה? זולת המלחמות ההן, התחוללו עוד מלחמות תנופה בין הרוסים והתוגרמים במקומות שונים, ובכל פעם נִגפו התוגרמים לפני הרוסים. מַעבר הבאלקאן השני אשר עָבר גורקא ויתר שרי צבאות רוסיא, נשמע מסוף איירופא עד סופה וכל השומע השתאה והתפלא על החזון הזה אשר יקר למצוא כמוהו בספר מלחמות התבל. במַעבר הזה הוכיחו הרוסים כי לא יִבָּצר מהם כל מזמה וכל עצה וגבורה למלחמה. אנשי צבאיהם מנשרים קלו לָעוּף ביעף על תועפות הררי אימה, ומאריות גברו להתגבר על כל חתחתי מָוֶת העומדים לפניהם לשִׂטנה בדרך, וְלַהַט חרבם יְלַהֵט צריהם סביבם ביום קְרָב ומלחמה. שָׁמעה תוגרמה – וַתִּרְגָז ותחגור שארית כֹּחָהּ לעצור בעד שֶׁטף גבורי רוסיא לבל ישטפו ויעברו עד שערי אדריאנאפעל, אך ידיה לא עשו תושיה.

מלחמות הגענעראל גורקא על פִלִיפּאָפּעל וּבוֹא צבאות חילינו בשערי אַדריאַנאָפעל בתרועת נִצָחוֹן.

74 §

בשלשה ועשרים לחֹדש ינואר בשנת תרל"ח (1878) נָטע הנסיך הגדול ניקאלאיי אֹהל אפדנו בעיר קאַזאַנליק. וביום ההוא כִלו אנשי חילנו האבירים את הליכותיהם על הררי הבאלקאַן המַערבים ויבואו עד רגל הררי הבאלקאן הדרומים, ובהיותם נאזרים בגבורה ועליזי הנצחון, התעתדו להרים פעמיהם אל אשר היה רוח ממשלת רוסיא ללכת: רבים עמדו הכן ללכת נֹכח פֿיליפּאָפּעל ורבים נֹכח עיר הראשה והעתיקה אדריאנאפעל ומשם נֹכח עיר המלוכה קאָנסטאנטינאָפעל. גורקא בראש אנשי חילו צעד בצעדי אוֹן דרך טאַטאַ-באַזאַרדשיק ופיליפאָפעל בדרך העולה לאַדריאַנאָפעל. הגענעראל קאַרטצאָף בראש אנשי חילו פָּרץ ועָבר ממעבר טראָיאַן דרך מחוז טשירפאָן להפריד את ההתחברות אשר חשבו התוגרמים להתחבר יחד ולהתיצב מול גורקא לסגור לפניו את הדרך העולה לאדריאנאפעל. הלאה משם לפאת מזרחית הָלך שקאָבעלעוו הצעיר עם אנשי חילו נֹכח טירנאָוואַ ללכוד את מסִלות הברזל העולות מאדריאנאפעל לסאָפֿיאַ, הגענעראל ראַדעצקי בראש אנשי חילו פרץ בדרך ישרה מול אדריאנאפעל, ואנשי חֵיל הגענעראל דעלינגסהויזען שוטטו לגרש את התוגרמים בפאת מזרחית לבל יעצרו את ראדעצקי בכל הדרך ההיא עד ים השחור. וכל יודעי דְבַר מלחמה ידעו מראש כי דרך הרוסים תהי צָלֵחָה, כי הנצחונות הגדולים אשר נצחו את התוגרמים בפלעוונאַ, באַראַב-קאָנאַק, טראָיאַן ושיפקא, הִרפו את ידי שרי צִבְאוֹת התוגרמים ולא קמה עוד רוח בהם, הפחות הורידו לארץ ראשם ויהיו כמתעתעים, ואף כי אנשי חֵיל תוגרמה לא התרפו גם בעת ההיא וכמאז כן עתה עמדו הכן לחרף נפשם על מרומי שְׂדֵה קטל, אך מה יושיעם זה אם שריהם ונגידיהם לא מצאו ידיהם להביא עצה וגבורה למלחמה וְלָפַחַת רוח אֹמֶץ בנפשות אנשי חילם אשר גחלים תְּלַהֵט לבל יועמו הגחלים ההם עד זִיק אחרון? וגם מעיר המלוכה אין מֵעיר ומעורר רוח אנשי החיל כי יוסיפו עֲשות חיל ונפשם תדרוך עֹז. השלטון נחבא בהרמונו ולא אבה לצאת בראש צבאותיו ופניו ילכו בַּקְרָב, גם חֲסַר אוֹנִים הוא להעיר בקרבו רוח גבורה כאיש נוֹאָש ולהרים דגל נביאו לעיני כל בעלי דתו ועמהם יחד יצא לקראת נשק אם לְנַצֵחַ או להיות מְנֻצָח. אך שרי צבאות הרוסים אמיצי הלב בגבורים, גבורים משכילים הם ולא יתרפו גם ביום צרה, ולא יֵחַתּוּ ולא ישובו מפני כֹל, גם כל אנשי החיל אשר אהבת מַלכם וארץ מולדתם חיי רוחם, כֻלם גבורים הם ומחרפים נפשם למות על מרומי שדי המלחמה, ועל כן ישכילו וילכו מנצחון אל נצחון בכל עת אשר תקראנה מלחמה. וגם בפעם הזאת יָצאו כגבורים למלחמה על אדריאנאפעל, הריעו אף הצריחו ועל אויביהם התגברו ויצליחו.

75 §

הפחה סוליימאן בהִוָדע לו כי גורקאָ וקאַרטצאָף צועדים קדימה על אדריאנאפעל, נִלחץ להוציא את אנשי חילו מכל המקומות אשר נשגבו בהם: ממחוז זאַמאַקאָוואַ, אִיכֿטימאָן, אָטלוּקאֶיי שער טראָיאַן, וויעטרען וטאַטאַר-באַזאַרדשיק, את כל המקומות ההם עזבו צִבאות סוליימאן אחרי תגרות קטנות אשר התגרו בהם הרוסים, וסוליימאן הִזעיק את כל חילו בארבעה עשר לחֹדש יאנואר אצל פֿיליפאָפעל, על חוֹף נהר מאַריטצאַ הימין. ובחמשה עשר לַחֹדש עמד סוליימאן עם אֲגַפּוֹ הימין בפאת דרומית לפֿילאָפאָפעל אצל קאַראַגאַטש, והוא היה המפַקד את צְבָא האגף ההוא, ועל אגפו השמאלי היה הפחה פֿוּאַד הנָגיד והמצַוה. מספר כל אנשי החיל ההם היה כחמשים אלף איש רַגְלִים ופרשים עם מאה ושלשים כלי תותח, וגורקא שלח לפניו את מחנה הגענעראל וועליאַמינאָף להלחם עם התוגרמים הצובאים על זאַמאַקאָוו ומשם ישתער על באַזאַר- באַזאַרדשיק, הגראף שוּוואַלאָוו הלך בראש אנשי חילו במסִלה הגדולה העולה מסאָפֿיאַ לפֿיליפאָפעל על חוף מאַריטצאַ השמאלי, ובעקבותיו יָצא הגענעראל שילדער-שולדנער עם אנשי חילו, ואחריו הגענעראל דאַנדעוויל. ואליהם נִלוו רוכבים מזֻינים וקאָזאַקים תחת פקודת הגענעראל קראַסנאָף והגענעראל סקאָבעלעוו. מספר כל אנשי החיל ההם היה כשלשה ושלשים אלף עם מאה וארבעה וארבעים כלי תותח, ובחיל גבורים הזה אשר עברו את הררי הבאלקאן בגבורה נפלאה מאד, הִתְגָר הגענעראל גורקא בהפחה סוליימאן מלחמה אצל פֿיליפאָפעל. ובחמשה עשר לחדש יאנואר בהִבָּקע אור השחר יצאו צבאות שוּוואַלאָוו חוצץ לקראת נשק ויעברו ברגל את מֵי נהר מאַריטצאַ אשר פתיתי קרח עוברים בו ויתנפלו בעֻזם על חֵיל התוגרמים אשר תחת פקודת הפחה פֿוּאַד. ועד מהרה עבר גם שילדער-שולדנער את נהר מאריטצא עם אנשי חילו ברגל ויתנפל גם הוא על צבאות התוגרמים, ועליהם נוספו עוד אנשי חיל, ומלחמה עזה מאד התלקחה כל היום ההוא עד כי לאחרונה נִגפו התוגרמים לפני הרוסים ויעזבו את המערכה, והפחה פֿוּאַד אסף בלילה את שארית מחנהו אצל מאַרקאָוואַ ודערמענדרע להחליף כֹח למחמה חדשה. ובין כֹה וכֹה הגיע בלילה ההוא גם הגענעראל דאַנדעווילאַ אל חוף נהר מאַריטצא אצל פֿיליפאָפעל, אך מצא שם הגשר הָרוּס ולא יכל לפרוץ הלאה ולבוא בשער העיר. אך בעת ההיא בשעה התשיעית בלילה בא גם גדוד רוכבים מחיל הגאַרדע ויפרצו ויבואו בחלק העיר הצפוני ויערכו מלחמה עם התוגרמים הנצבים שם ערוכים למלחמה ויכום אחור וילכדו שתי סוללות ויפיצו אימתה ופחד עד כי נסו כל התוגרמים מתוך העיר, ואז מצא גם דאנדעוויל נתיבות לבוא בשערי העיר פֿיליפאָפעל. וביום ששה עשר לַחֹדש, הוסיף הגענעראל גורקא לערוך את הרוסים במערכות מלחמה על פי הדברים האלה: דאנדעוויל יתנפל על התוגרמים מאחוריהם, כל הרוכבים מֵחיל הגאַרדע ירדפו את התוגרמים הנמצאים בין פֿיליפאָפעל ובין אדריאנאפעל ויחַבר את אנשי חילו עם אנשי החיל אשר תחת פקודת שקאָבעלעוו הצעיר ההולכים ממעבר שיפקא לטירנאָוואַ. שוּוואַלאָוו לָחַם כל יום ששה העשר לחדש ינואר עם הפחה פֿוּאַד אצל מחוז דערמענדערע ויך באנשי חילו מכה רבה וילחצם לנסוג אחור, אך התוגרמים שבו ויתגרו מלחמה וַיַכֵּם גורקא ויפיצם. בשבעה עשר לחֹדש התחוללה עוד פעם מלחמה עזה, ואז השתער סוליימאן על אגף דאנדעוויל הימין ועל אגף שוּוואַלאָוו השמאלי ובחמת כֹחו התמרמר עליהם וגם אנשי חילו לחמו בחֵמה שפוכה ובחֵרף נפש. אך הרוסים הרעימו עליהם רעם גבורות וַיַכום ויכתום ויהדפום ממצבם ויקחו מהם עמדתם, גם הפרידו את שני מחניהם, מחנה סוליימאן ומחנה פֿוּאַד, ולא נְתָנום להתאחד עוד. מחנה פֿוּאַד פֶּחָה נסו מול נאַיאַטיינאָוו ודאבראלוקאוו, וּבְהֵחָפְזָם לנוס עזבו ארבעים וששה כלי תותח בידי הרוסים, גם על שְׂדֵה המלחמה עזבו עוד שנים עשר כלי תותח בידי מנצחיהם, וגם המחנה אשר תחת פקודת סוליימאן התמלטו בעור שִׁניהם וינוסו גם הם ההרים במסִלה העולה לחאַזקאֶיי. אך הגענעראל שקאָבעלעוו עם אנשי חילו גבורי החיל רדף אחרי מחנה סוליימאן ופתאֹם לפתע התנַפל עליה ויך בה מכה רבה ויקח ממנה ארבעים כלי תותח האחרונים אשר נשארו עוד בידה, עד כי לא נשאר עוד בידי סוליימאן רק כלי נשק קטנים ומעטים. במלחמה הזאת אצל פֿיליפאָפעל נפלו מהתוגרמים כשלשת אלפים איש חללי חרב ופצועים, וכמספר הזה נפלו בשביה, והרוסים מצאו שלל רב: מאה ועשרים כלי תותח ועוד כלי נשק במספר רב, ומהרוסים נפלו רק כאלף איש חללים ופצועים.

76 §

במצודה הגדולה והנשגבה הבנויה מִקָרוֹב באַדריאַנאָפעל, נִצב בעת ההיא הפחה אַכֿמעד עיוב בראש אַלְפַּיִם אנשי חיִל, ואף כי נפשו ידעה מאד כי קָצֹר קצרה ידו לְמַלֵט את העיר ולהָגן עליה מפני הרוסים, בכל זאת לא עָרב את לבו לעזוב את העיר בטרם בוֹא אליו פקודה מאת ממשלת תוגרמה לעשות כדבר הזה. ובעת ההיא מִלא הנסיך הגדול ניקאָלאַיי את ידי הגענעראל סטרוּקאָוו להשיב אמָרים אל צִירֵי השלטון אֹדות שאֵלתו להַשבית את המלחמה עד עת מיועדת, ולהגיד להם כי כל עוד אשר חֵיל תוגרמה צובאים באדריאנאפעל לא ישיבהו דבר, ורק אחרי צאתם ממנה, רק אז ידֻבר שם על דְבַר שאלת השלטון, והגענעראל סטרוּקאָוו אשר פָּגַע בְּצִירֵי השלטון בעיר טירנאָוואַ, הודיע אותם את דברי הנסיך הגדול שר שרי צִבְאוֹת רוסיא. הצירים ההם הודיעו הדבר הזה לממשלת תוגרמה והממשלה פָקדה על הפחה אכֿמעד עיוב לצאת עם אנשי חילו מעיר אדריאנאפעל. הפקודה הזו נתנה שמחה בלב הפחה הזה, אך בטרם צאתו את העיר הִצִית אש בבית אוצר אֲבַק השרֵפה ובבית הנשק, גם שָרף את ההיכל המפֹאר אשר ישבו בו השלטונים התוגרמים בימי קדם ועוד בתים רבים גדולים וטובים, ובצאתו מן העיר הִתִּיר את ידי גדודי הטשערקעסים והבאַשיבאָזוקים הפראים לעשות באדריאנאפעל ככל אשר אִוְתָה נפשם, והם התנפלו כחיות טורפות על יושבי העיר, שָללו, בָזזו, שָדדו וגָזלו, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם בו, השאירו אחריהם שדודים ועשוקים, נגשים, נענים ורצוצים. ונכבדי העיר ובתוכם גם תוגרמים מראשי עַם הארץ, בראותם כי צפוים הם אל הֶרג ואבדן, נועצו לב יחדו לשלוח מלאכי שלום אל הרוסים ולבַקש מידם כי ימַהרו יחישו לבוא העירה להצילה מרעת הגדודים השודדים והמרצחים ההם. מלאכי שלום ההם פגעו בהגענעראל סטרוּקאָוו במחוז מוסטאַפֿאַ פאַשאַ ויחלו פניו לבוא עם אנשי חילו בשערי אדריאנאפעל. ובעשרים לחֹדש יאנואר בא סטרוּקאָוו ואנשי חילו בעיר הבצורה הזאת כמבואי עיר מבֻקעה, ואנשי העיר קִדמו פניהם בתרועה ובקול תודה. והגענעראל סטרוּקאָוו שבר את זרוע השודדים והחומסים וַיַצג בשער משפט תחת פקודת אזרחים נכבדים מאזרחי העיר ויותר עוד תחת פקודות הכֹהנים מבעלי הדתות השונות ובראשם הכֹהן הראשי להסלאַווים אשר כִּלָה חֹק למודו ברוסיא בבית מִדרש החכמה אשר בעיר קיעוו. גם שלח הגענעראל סטרוּקאָוו אנשי חַיִל רַגְלִי ופרשים לגרש את הטשערקעסים והבאַשיבאָזוקים השודדים השוטטים סביבות אדריאנאפעל ובכל המחוז לשלול שלל ולבֹז בז. ועד מהרה שָבו הסדרים בעיר ובכל סביבותיה כבראשונה אין פרץ ואין צְוָחָה, וכל העם בא אל המנוחה ואל הנחלה. ובשנים ועשרים לחֹדש יאנואר בבקר הופיע שקאָבעלעוו הצעיר באדריאנאָפעל ויתן עֹז להסדרים אשר כונן סטרוּקאָוו ואת חֵיל הרוכבים אשר במחנה סטרוּקאָוו שלח לשוטט על המסִלה העולה לקאנסטאנטינאפעל, וגם גדודים אחדים מֵחֵיל הגאַרדע שלח אל המסלה ההיא וכֻלם היו תחת פקודת הגענעראל דאָכֿטוּראָוו. ואחרי הדברים האלה החל הנסיך הגדול ניקאָלאַיי לתת מקום לראשי אָפני השלום (פֿרידענספּראֶלימינינאַריען) וְשָבָת מריב ומלחמה (וואַפֿפֿענשטיללשטאַנד), וכל אוהבי השלום קִווּ כי לא יֶארכו הימים והחרב תֵּאָסֵף אל תערה ואור השלום כשחר נכון מוֹצאוֹ.

הסערבים והמאָנטענעגרים.

בטרם נשוב אל מרוצת הדברים על דְבַר ראשי אפני השלום וְשֶׁבֶת המלחמה בין הרוסים והתוגרמים, נשובה ונראה מה עשו הסערבים והמאָנטענעגרים במֶשך ימי המלחמה האחרונים, כי הם לא טמנו ידם בצלחת ולא חדלו להתאמץ בכל מאמצי כֹּחם לפרוק עֹל ממשלת תוגרמה מעל צואריהם וְעָשֹה עשוּ גם יָכֹל יָכלוּ.

77 §

אחרי מפלת פלעוונא נועצו הסערבים לב יחדו לשוב ולעשות מלחמה בתוגרמה כבראשונה ונספחו על צבאות רוסיא. הן אמנם לא היתה מפלת פלעוונא הַנְסִבָּה הרֹאשה להתעוררות המלחמה בסערביא, כי באמת התעוררו רבים ונכבדים בסערביא עוד לפני הימים ההם לצאת למלחמה על תוגרמה, אך כל עוד אשר התנוססה פלעוונא בחֹסן עֻזה והתוגרמים השיאו את נפשותיהם ויתאמרו בגאות ידם כי רמה וימינם עֹשָׂה חיל, לא הרהיבו הסערבים בנפשם עֹז לשאת על תוגרמה האדירה חרב מלחמה, ורק אחרי הֲרִיסות עיר מִשְׂגַבָּם ומגדול עֻזם זה ואחרי אשר לֻקח בשביה אָסמאַן-פחה הגבור המשכיל האחד בכל שרי צבאות תוגרמה, רק אז עָרבה סערביא את לבה להוציא את מזמות לבבה לפעולת ידים. מכתבי העתים היוצאים בעיר ווין לאור, הודיעו נאמנה עוד באחרית ימי חֹדש נאוועמבער כי הסערבים מתעתדים למלחמה, ובחצי חֹדש דעצעמבער תפרוץ המלחמה בכל עֹז ודבריהם נאמנו מאד, כי בשלישי לחֹדש דעצעמבער בא השר פּראָטיטש במַלאכות מילאַן אדוניו נְשִֹיא סערביא אל מקום משכן שר צבאות רוסיא אצל פלעוונא לקחת עמו דברים על דבר המלחמה אשר תעשה סערביא בתוגרמה. וברביעי לחֹדש ההוא בהתאסף חֵיל סערביא בעיר בעלגראַד לצאת אל גבולות ארצם דִבר אליהם הנשיא מילאַן דברים אשר ידַבר שר צבא אל אנשי צבאותיו בקרבתם למלחמה על אויביהם אף כי לא הודיע עוד לממשלת תוגרמה כי מלחמה לו בתוגרמה. וממשלת אנגליא בהִוָדע לה כי סערביא ערוכה היא למלחמה על תוגרמה, שלחה לממשלת סערביא דברים נמרצים לָשֶבֶת ממלחמה, גם הָעד הֵעידה בה כי אם תָּפיר את ברית השלום אשר כרתה לפני חדשים אחדים עם תוגרמה, תעלה עליה את תלונת מלכי איירופא אשר נתנו עֲרֻבָּתָם כי הֲקֵם תָּקִים ממשלת סערביא את ברית השלום ההוא. אך ממשלת סערביא לא נִחֲתָה מפני דברי הממשלה האנגלית ולא השיבה לה דָבר על דבריה הנמרצים, ותשלח ספר גלוי אל השלטון התוגרמי להודיעהו כי מלחמה לה בתוגרמה. ואלה דברי הספר ההוא: בספר ברית השלום אשר נכתב ונחתם בשמֹנה ועשרים לחֹדש פֿעברואר שנת תרל"ז (1877) הִבטיחה ממשלת תוגרמה סליחה נאמנה לכל הסערבים אשר בָּרחו לארצות אחרות בימי מהומות המלחמה, על כן הואילה ממשלת הנשיא מילאַן להשיב המונים המונים מהאומללים ההם אל בתיהם ואל נחלותיהם בסערביא למען יֵשבו שאננים ושקטים כבראשונה. אך לַמְרוֹת ברית השלום ההוא אין שלום להמון הרב ההוא אשר שָׁב לארצו ונחלתו, כי המושלמנים ירדפום בלי חָשך גם פקידי שער המלך יַרגיזום ויציקו להם עד כי הם נגשׂים ונענים, עשוקי צדק ורצוצי משפט. לשוא צעקה ממשלת סערביא חמס באזני ממשלת השלטון על העֹשק והחמס ההוא, לשוא הגישה עצומותיה וַתְּחַל את פני השלטון לעצור בעד הרעה ההיא, כי שומע לא היה לה מאת המלך. זולת זאת יודעת ממשלת הנשיא מילאן נאמנה כי ממשלת תוגרמה תחזיק בידי אנשים רבים הדורשים רעת סערביא לעורר בה מהומות ולסכסך אזרחים באזרחים ועוד רבות כאלה, וכל אלה יתנו עֵדיהם כי הֵפֵרָה ממשלת השלטון את ברית שלומה עִם סערביא, ועל כן גמרה ממשלת הנסיך מילאַן אֹמר לְצַוֹת את מלאכה לעזוב את קאנסטאנטינאפעל ולשוב אל ארצו, כי אין חֵפץ במלאך שלום בעת מלחמה, ומהיום והלאה תתיצב סערביא במַצב מלחמה נֹכַח תוגרמה– “.

78 §

אחרי הדברים האלה יצאו צִבאות הסערבים חוצץ לעשות מלחמה בתוגרמה, מספר אנשי הצבא היה אז: שמונים אלף איש רַגְלִי, שלשת אלפים פרשים רוכבי סוסים, וכמאתים וחמשים כלי תותח בידי אנשי המלחמה ההמה. בארבעה עשר לחֹדש דעצעמבער הֵרים שר הצבא ושרי החילים את פעמיהם לעיר אלעקסינאַץ אשר שם יטע הנשיא מילאַן את אֹהל אפדנו בעת הזאת, ואחרי כן נסע יצא גם מילאַן ויבוא אל העיר ההיא לצאת משם לקראת נשק בראש אנשי חילו ופניו יֵלכו בַּקְרָב. במרוצת הדברים נספר את עלילות הסערבים וּדְבַר גבורתם במלחמה, אך עתה נעזוב אותם מעט קט ונודיע בדברים קצרים את מעשה המאָנטענעגרים גבורי החיל והליכות מלחמותיהם מאחרית ימי חֹדש יולי שנת תרל"ז (1877) עד הימים האלה אשר נדַבר כָּעֵת: אחרי מלחמה עזה אשר נלחמו המאָנטענעגרים בהפחה סוליימאן תשעה ימים רצופים וַיוכלו לו ויגרשוהו מפניהם, ראה ניקאלאיי נְשִיא מאָנטענעגראָ כי לא יוסיף עוד סוליימאן להַרגיזו בתגרת מלחמה, כי הפחה ההוא ירד עִם אנשי חילו באניות לבוא לקאָנסטאנטינאפעל לְהָגֵן עליה מפני תנופת יד הגענעראל גורקאָ, גם הפחה מחמד עַלי חָלף הָלך לו לקחת מִשְׂרַת נְגִיד הצבא במבצרי התוגרמים הגדולים. ואז מצא הנשיא ניקאלאיי עת רצון לשלח חלק גדול מאנשי חילו לבתיהם לנוח מעבודתם הקשה ומתלאותיהם הרבות אשר סבלו בימי קְרָב ומלחמה ולהחליף כֹח להוסיף עֲשות עוד מלחמה עד אשר יצלחו לפרוק מעליהם עֹל תוגרמה. ממשלת אנגליא התאמצה אז להשקיט את המלחמה בין המאנטענעגרים ובין התוגרמים משך ששה שבועות, אך עמָלה היתה לריק, כי אחרי שבועות אחדים התחוללה המלחמה עוד הפעם וביתר עָז עוד. כי גם אחרי עֲזוב סוליימאן ומחמד עלי את אדמת מאָנטאנעגרא נשארו עוד גדודים רבים מֵחֵיל תוגרמה סביבות הארץ ההיא: באַלבאַניא נִצב אז עלי סאַהיב עִם חמשה ושלשים באַטאַיילאָנים ושלשים כלי תותח, במחוז ראַסיצען עמד האַפֿיס אַכֿמעט עם שמנה עשר באַטאַיילאָנים ושמנה עשר כלי תותח. בהערצעגאָווינא חנה הפחה עַלִי עם שנים ועשרים באַטאַיילאָנים ושנים עשר כלי תותח. אך אנשי החיל ההם התעתדו לצבוא בתוך המבצרים ורק כחמשה עשר אלף איש מהם היו ערוכים למלחמה על מרומי שדה. ולעומת זה היה מספר המאָנטענעגרים חלוצי הצבא שנים ועשרים אלף איש יודעי מלחמה ומרי נפש, והנשיא ניקאָלאיי בָּחר מהם שנים עשר אלף איש גבורי חיל להָחל את המלחמה על מבצר ניקשיטש אשר חֻבר ממצָדות אחדות ושלשת אלפים ושתי מאות תוגרמים צובאים שם תחת פקודת סקענדער בֵּיי שר המבצר ההוא. ובשנים ועשרים לחֹדש יולי החֵלו המאָנטענעגרים להרעים בכלי תותחיהם על המבצר התוגרמי ההוא, ובעצם היום ההוא הֶעפילו עֲלות בסערת מלחמה על מְצָדוֹת הסלעים אשר בפאת מזרחית דרומית להמבצר ויתפשון וַיִשָגְבוּ בהן וישפכו שם סוללות ויקִימו בַּחונים להרעיש משם את חומות המבצר עד רִדְתָּן. ובשלשה ועשרים לחֹדש לכדו את הסוללות והמצדות אשר סביבות המבצר גם פרצו פרצות רבות בחומות המבצר. עד יום השלשים לחֹדש יולי ירו המאנטענעגרים כדורי נֵפץ וזרם אש על הצריחים וְהַדָיֵק ועל הסוללות הסוככות על המבצר עד כי נלחצו התוגרמים לעזוב את המקומות ההם, והמאנטענעגרים הצרים על העיר סִתְּמוּ את הצנורות המוליכות מים לתוך העיר והמבצר. אך גם התוגרמים לא טמנו ידם בצלחת וברוח גבורה התנפלו פעם אחר פעם על אנשי מלחמתם וילחצום בחרב מלֵאה דם לעזוב מקומות בצורים אחדים אשר תפשו במלחמה, וַיִשָׂגבו בהם כבראשונה וימטירו אש וחצי מות על ראשי המאָנטענעטגרים. כֹה נמשכו ימי המלחמה והמצור על עיר הבצורה ניקשיטש עד תשעה עשר יום לחֹדש אויגוסט. אך בעצם היום ההוא צִוה הנשיא ניקאלאיי לכל אנשי חילו להרעיש על העיר מכל עבָרים, ואנשי החיל שבו ויקחו מיד התוגרמים את מְצָדוֹת הסלעים אשר סביבות העיר ויקרבו אל חומות המבצר להרעישן ולהוריד עֻזָן. אולם עד יום החמישי לחֹדש סעפטעמבער לא עָלתה עוד ביד המאנטענעגרים לבַצע את כל מעשיהם בניקשיטש, ורק ביום ההוא הצליחו לנתוץ ולהרוס את מבצרי העיר הבצורה עד כי ביום השמיני לַחֹדש ראה סקענדער בֵּיי שר המבצר כי אבד נצחו ותוחלתו וישלח מלאכי שלום אל הנשיא ניקאלאיי וַיַסְגֵר בידו את העיר והמבצר, גם את נפשו ונפשות התוגרמים אנשי חילו הסגיר ביד הַמְנַצֵחַ אם לשבט אם לחסד, והנשיא ניקאלאיי הֵראה את גֹדל נפשו ולא הֵרַע לאנשי מלחמתו ברב או במעט, ויעש עוד עמהם חסד בהשיבו להם את כלי נשקם וישלחם לחפשי ללכת אל כל אשר יהיה רוחם ללכת, ורק את שנים עשר כלי התותח אשר היו ביד התוגרמים, לקח לו. גם ארבעה דגלים וכל אוצרות הַבָּר ולחם נקודים ועוד חפצים רבים הדרושים לאנשי מלחמה, לקח לו. כל יושבי מאנטענעגרא שמחו מאד בשמעם כי נִלכדה ניקישיטש, כי היא העיר הבצורה מכל יתר ערי המבצר אשר בהערצעגאָווינא וַיְקַווּ כי גם יתר ערי המבצר תִּלָכַדְנָה בידי בני עַמם, וכאשר קִווּ כן היתה, כאשר נודיע במרוצת הדברים.

79 §

בעת אשר צרו המאנטענעגרים על ניקשיטש, התנפלו בעשירי לחֹדש אויגוסט שני אלפים וחמש מאות תוגרמים במאָנטענעגרא בידעם כי הגברים אשר כֹח בהם לתפוש חרב בכף יצאו למלחמה ולא נשארו בה רק זקנים ונשים ונערים צעירים לימים, ויאמינו כי כאסוף ביצים עזובות יאספו את כל הארץ ההיא באין פוצה פה ומצפצף, אך הזקנים והנשים והנערים ההם התיצבו בזרוע חשופה לפניהם ולא נתנום להפיק זממם עד אשר מִהר השר מילאַן וואוּקאָוויטש לבוא עם אנשי חיל ולגרש כָלה את התוגרמים ההם מגבול מאנטענעגראָ. אך אחרי ימים מעטים התנפל הפחה האַפֿיס עם ששת אלפים איש ושמנה עשר כלי תותח בגבול מאנענעגרא, והמאטענעגרים לא יכלו לאסוף מאנשי חילם רק כאלפים איש, כי ידי כל אנשי חילם היו מלֵאות אז עבודה על מבצר ניקשיטש. אך המאָנטענעגרים אמיצי הלב בגבורים יצאו בעשתי עשר יום לחֹדש סעפטעמבער לקראת נשק ויתגרו מלחמה בהתוגרמים הרבים והעצומים מהם ויטו ידם עליהם ויכו אותם מכה נצחת. כאלף ומאתים תוגרמים נפלו חללי חרב או נפצעו או נִשבו, גם נפלו בידם שלשה כלי תותח גדולים, שמֹנה דגלים, אלף ומאתים קני רֹבה ויתר כלי מלחמה, והנשיא ניקאלאיי ושרי חיָליו גבורי החיל ואנשי המלחמה הרעישו מבצרים ממבצרי התוגרמים בכֹח ידיהם ואֹמץ רוחם וימצאו שלל רב, ולא השיבו חרבם אל תערה עד עשותם ועד הקימם מזמות לבבם לפרוק מעליהם עֹל מלכות תוגרמה. פעמים רבות התנפלו גדודי התוגרמים בגבולות מאנטענעגרא בחרב שלופה, אך בכל פעם התגברו עליהם המאָנטענעגרים בִּמְתֵי מעט ויפילו בהם חללים רבים ויניסום מפניהם, כי העם הקטן הזה, עַם עז הוא וזרוע עִם גבורה לו לטרוף זרוע אף קדקד אנשי מלחמתם אף אם רבים הם מהם עשרת מונים, עד כי גם הבאַשיבאָזוקים הפראים והנוראים מהררי נמרים, לא יכלו לעמוד לפניהם, ובכל עת אשר השתערו עליהם כשער קטב, הֻכּוּ מַכּוֹת מָוֶת ועצמותיהם לפי שְׁאוֹל נִפזרו. והנשיא הגדול ניקאלאיי ניקאלייעוויץ הָלַך הָלֹך מחיל אל חיל וילכוד מבצרים ומצָדות מהתוגרמים ובכל אשר פָנה הצליח עד בּוֹא אליו דְבַר הקיסר אלכסנדר כי ישבית המלחמה ויאסוף חרבו אל תערה, יען כי התרצה לשאֵלת תוגרמה להשקיט את שאון המלחמה עד צאת דבר השלום לאור.

80 §

וממשלת סערביא, אחרי הודיעה להשלטון כי מלחמה לה בתוגרמה, אָספה את אנשי חילה ותוסף עֲשות מלחמה ביתר עז עוד מבראשונה, ושרי החילים ההם היו גבורי חיל, הלא הם לעשיאַנין, האָרוואַטאָוויץ, בעלי, מאַרקאָוויץ וויקאָליטש ואַלימפּיטש. ראשית דרכי השר לעשיאַנין היתה לעלות בסערת מלחמה על מבצר נִיש ולהבקיע אותו אל סערביא. בעיר מבצר ההיא ישבו אז כחמשה ועשרים אלף איש בעלי עמים שונים אשר גם דתיהם שונות. ובראשית חֹדש דעצעמבער היה מספר אנשי חֵיל תוגרמה הצובאים במבצר ההוא רק כאלפַּיִם איש, והפחה האַפֿיס שלח עוד שלשת אלפים איש אל המבצר, אך גם אז היה מספרם מעט מול מספר אנשי חֵיל סערביא העולים עליהם למלחמה. בששה ועשרים לחֹדש דעצעמבער נפגשו הסערבים אצל עיר פיראָט בגדודי חיל תוגרמה ויערכו מלחמה וילחמו בחֵמה עזה שני ימים רצופים. במלחמה ההיא נפלו מהסערבים שבע מאות איש ומהתוגרמים נפלו תשע מאות איש ויתרם פנו עֹרף לפני הסערבים. והסערבים לקחו מהם שלשה ועשרים כלי תותח ועוד כלי נשק רבים, וביום השמנה ועשרים לחֹדש דעצעמבער באו בשערי עיר פּיראָט בחצוצרות וקול שופר ויושבי העיר קִדמו פניהם בכל אותות הכבוד. ובתשיעי לחֹדש יאנואר הרעימו על חומות עיר הבצורה ניש וירעישו את מִבצָרָהּ, והתוגרמים בכל אֹמץ לבם ורוח גבורתם לא יכלו עֲמוֹד לפני הסערבים הרבים והעצומים מהם, עד כי עוד ביום ההוא לעת ערב שלח הפחה רעשיד נְגִיד אנשי המלחמה וחאַליל פְּקִיד העיר מלאכים אל השר לעשיאַנין לקחת עִמוֹ דברים אֹדות האָפנים אשר על פיהם יסגירו את העיר ואת המבצר בידו, ובעשירי לחֹדש ההוא נפתחו שערי נִיש לפני הסערבים ויבואו בתוכה בתרועה ובקול שופר ויקחו להם את כל כלי התותח וכל יתר כלי הנשק הנמצאים בתוך המבצר, גם את אֹסם אֲבַק השרֵפה וכדורי כלי המפצים ואוצרות הבר והלחם לקחו להם לשלל, ואנשי חֵיל התוגרמים התפשטו אֲזֵנֵיהֶם ויציקום לרגלי המנַצחים ורק לפקידי החיל השיבו הסערבים את חרבותיהם, גם לא לקחו את המנֻצחים בשביה כמשפט המנַצחים רק שלחו אותם לחפשי. הנצחון הזה היה נכבד מאד בעיני הסערבים כי נפל בידם מבצר גדול וחזק מאד עם מאה וחמשים כלי רֹבה גדולים ושני אלפים כלי נשק אחרים וצידה ולחם רב ויתר חפצים הדרושים להם מאד. ובארבעה עשר לחֹדש יאנואר באו ראשי נִיש ונכבדיה, נוצרים ומושלמנים ויהודים, לעיר אלעקסינאץ מְקום משכן מילאַן נְשיא סערביא, לתת לו תודה וברכה על אשר לכד את עיר מושבם וישקיע את אש המלחמה בתוכה למנוחת לבבם, גם חִלו את פניו לבוא אל עיר מושבם ולשכון כבוד בתוכה. מילאַן שָׂמח לקראת מלאכי שלום ההם, וביום המחרת הופיע בעיר ניש ויטע אֹהל אפדנו בתוכה. אזרחי העיר קִבלוהו בכבוד גדול ובקול ששון, והוא חָלק לאנשי חֵילו אותות כבוד וַיְהַללם על רוח אמונתם ורוח גבורתם, ולאזרחי העיר הודיע על פי ספר גלוי כי הוא נותן להם שִׁווי זכיות וחֻקת הדרור כבכל הארצות הנאורות. גם הפקיד בעיר ניש פקידים מאזרחיה הנכבדים אשר על פיהם יִשַׁק כל העם, והפקידים ההם יהיו שנים עשר נוצרים וארבעה מושלמנים. אך אֹדות היהודים לא עשה הנשיא מילאַן כל אוֹת לטובה, כי הסערבים שונאי ישראל הם מאז ונבזים הם בעיניהם כל הימים. אפס כי נְשִׂיא הסערבים אשר לא זָכר את היהודים בעשותו הֲנָחָה לכל יושבי עיר נִיש, זכר אותם בהעלותו מַס על עַם הארץ כי גם הם ישאו במשא המס ההוא לתמוך בזה את ידי הנשיא בעת מלחמה ההיא אשר כסף תועפות דָרוּש לו ונחוץ מאד. אחרי לָכדם את נִיש, הלכו הסערבים הלוך וְגָבוֹר, ויכבשו ערים בצורות וימצאו שלל רב ובכל אשר פנו הצליחו לגרש מפניהם את התוגרמים שנואי נפשם, אך בטרם בִּצעו את כל מעשיהם בתוגרמה, באה להם הבשורה כי הרוסים נֵאוֹתוּ להתוגרמים להשבית את המלחמה ולקחת דברים על אפני השלום אשר יֵצאו לאור באדריאנאפעל, ואז אספה גם סערביא את חרבה אל תערה וחָדלה מעשות עוד מלחמה.

שֶׁבת כלי הנשק, הדברים על אֹדותיו וצאתו לאור בעיר אַדריאַנאָפעל (31 יאנואר 1878).

81 §

כבר הודענו כי ממשלתנו האדירה מֵאֲנָה לתת לממשלת אנגליא להתערב בכל הדברים אשר בינה ובין ממשלת תוגרמה, ואם יש את לבב שלטון תוגרמה לדַבר דָבר על דְבַר שֶׁבת כלי הנשק ואָפני השלום, יִפֶן רק אל ממשלת רוסיא לבדה, כי רק היא לבדה לָחמה בתוגרמה וממשלה אחרת לא היתה בעזרתה, ועל כן תחשוב למשפט כי רק לה לבדה המשפט לחרוץ משפטה על דְבַר שֶׁבת המלחמה ועל דְבַר אפני השלום אשר יֵצא לאור ולממשלה אחרת אין כל משפט וצדקה להתערב בדברים האלה, ורק בדברים הנוגעים לאיירופא בכלל, יוכלו מלכי איירופא לְחַוֹת דֵעָם גם הם בעת שידֻבר על אֹדות אָפני השלום. וממשלת אנגליא אשר בסתר לבבה ידעה מה צָדקה ממשלת רוסיא במִשפטה, מִלאה לַמְרות רצונה את ידי הלורד דערבי לכתוב אל השר לאַיאַרד מַלאכה היושב בקאנסטאנטינאפעל כי יֵלך אצל שער השלטון וייעצהו לפנות אל ממשלת רוסיא ולבקש פניה להשבית את המלחמה ולקחת דברים על אֻדות אָפני השלום. והלאָרד דערבי התעצב בכתבו דְבר עצב זה אל השר לאַיאַרד, אך יתר הרבה עוד התעצב השר לאַיאַרד אשר עליו לדַבר דָבר כזה פה אל פה עם השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות תוגרמה אחרי כי רבות פעמים הכביד את לב ממשלת תוגרמה והקשה את רוחה לִשְׁטוף במלחמה נגד רוסיא וְהַבְטֵחַ הבטיח אותה כי ממשלת אנגליא תעזור לה ותעמוד לימינה. וממשלת תוגרמה בראותה כי באו מים עד נפשה, שמעה לעצת אנגליא וַתֵּפֶן אל ממשלת רוסיא לבַקש פניה להשקיע את אש המלחמה עד אשר יֵצאו אָפני דְבַר השלום לאור. אך שגיאה רבה שׁגוּ אז שרי תוגרמה וסגניה וּפַחוֹתֶיהָ בהאמינם כי בְּצַוֹתָם על שרי צבאותיהם ועל נגידי ערי מבצריהם לבל יניפו עוד על הרוסים חרב מלחמה, תעשה כזאת גם ממשלת רוסיא ותפקוד על שרי צבאותיה גם היא לאסוף חרבם אל תערה. כי לא כאשר האמינו שרי תוגרמה כן היתה, ובשלוח הפחה ראַוּף שר המלחמה דבר שלום אל הנסיך הגדול ניקאלאיי שר צבא רוסיא וַיְחַל את פניו להודיע לשרי צבאות תוגרמה באיירופא ובאזיא את שמות שרי צבאות רוסיא אשר להם המשפט לְחַוֹת דֵעָם על אֹדות שׁבת כלי הנשק למען יֵדעו שרי חֵיל תוגרמה אל מי לִפְנוֹת ולדַבר דבריהם, ענהו הנשיא הגדול דברים קצרים ונמרצים כי אם אמנם שָׁמעה ממשלת רוסיא לשאֵלת ממשלת תוגרמה להשבית את שְׁאוֹן כלי הנשק עד עת מֻגבלה. אך בטרם כֹּל לה לדעת אם תֵּאוֹת ממשלת תוגרמה אל ראשית אָפני השלוֹם אשר תשים היא לפניה, כי רק אז תֵּאוֹת הממשלה להוציא את דְבַר שֶׁבת כלי הנשק לאור, וכל עוד אשר לא תכתוב תוגרמה ידה אל ראשית אפני השלום ההם, לא תחדל רוסיא מֵעֲשוֹת מלחמה גם בימים הבאים. והנה עוד לפני הימים ההם נפלגו השרים והיועצים היושבים בשער שלטון תוגרמה לשתי פלגות: הפלגה האחת אשר חרה אפּה על ממשלת אנגליא אשר היא רק משענת קנה רצוץ לתוגרמה במלחמה הזאת, הֶחליטה וגָמרה אֹמר כי אין דרך אחרת לפני ממשלת תוגרמה רק לִפנוֹת אל ממשלת רוסיא ולבַקש מידה את השלום אשר עיני כל משכילי התוגרמים מְיַחלות לו. והפלגה השניה אשר כבוד תוגרמה יָקר בעיניה מִכֹּל, גזרה אמר להוסיף עוד עֲשוֹת מלחמה כל עוד אשר לא סָפו תַּמו אנשי חַיִל מהתוגרמים, וַיְקַווּ כי סוף סוף תתערב איירופא גם אנגליא בדבר המלחמה לטובת תוגרמה, לְרַוְחָתָה ולישועתה. שתי הפלגות ההן נִצבו לָרִיב ימים רבים והאחת לא נָצחה את השניה והשלטון פסח על שתי הסעיפים ולא ידע על מי מֵהֵנָה יִשָעֵן בעת רעה ההיא. אך ברבות הימים והתוגרמים ראו כי הרוסים הולכים ומצליחים בכל אשר יִפְנוּ באיירופא ובאזיא ומכל המלחמות אשר נלחמו בהם התוגרמים יָצאו בעטרת תפארת הנצחון וְהָעֹז, ממשלת אנגליא תעמוד מרחוק ולא תרים ידה לעזור ברב או במעט, גם יתר הממשלות האדירות באיירופא מנגד נִגעה תעמודנה, אז גָברה הַפְּלַגָה המבַקשת שלום ותוציא דְבַר שלטון מלפניה לִפְנוֹת אל ממשלת רוסיא ולבַקש מידה להקים סערת כלי הנשק לדממה ולכרות עם תוגרמה ברית שלום. אולם הפחה עדהאַם מִשְׁנֶה להשלטון (גראָסוועזיר) אשר נתן ידו אל הַמִפְלַגָה החפֵצה קְרָבוֹת, רָב בחָזקה עם הפחה מאַהמוּד דאַמאַט אשר ידו תִּכּוֹן עם המפלגה המבקשת שלום, ושניהם הגישו עצֻמותיהם אל השלטון וידרשו ממנו לִפְטוֹר אותם ממשמרת פקודתם, והשלטון נִלחץ לעשות כן, וביום עשתי עשר לחֹדש יאַנואר הפקיד תחת הפחה עדהאַם את הפחה האַמדי, ותחת מהאמוד דאַמאַט הפקיד פַּחות אחרים מראשי השרים היושבים בשער המלך, גם את יתר הסגנים הֵמִיר ביום ההוא, והתמורה ההיא היתה לְעֵדָה כי ממשלת השלטון חותרת אל מחוז השלום ויש את נפשה לשמוע בקול ממשלת רוסיא גם אֹדות אָפני השלום –.

82 §

שרי מלוכה החדשים המתיקו סוד ויתיעצו כדת מה לעשות, ואם טוב טוב להם לשמוע לקול הנסיך הגדול שר צבא רוסיא ולשלוח אליו מלאכים למקום מִשְׁכַּן כבודו לקחת עִמוֹ דברים אֹדות אָפני השלום, או לחדול ולבקש דרך אחרת אשר תוביל אותם אל מחוז השלום בכָבוד. ואחרי הַרְבּוֹתָם לחקור ולדרוש היטב, גמרו אֹמר פה אחד לשלוח מלאכים אל מְקוֹם משכן הנסיך הגדול ניקאָלאַיי ולהַטות אֹזֶן למשפטי פיהו על דְבַר ראשי אפני השלום ושֶׁבת כלי הנשק. למלאכי השלום ההם נִבחרו הפחה סערווער שר החיצון והפחה נאַמיק היושב ראשונה בסוד שער המלך. ונעמיק היה אז זקן מְלוֹא ימים, בן שמונים ושתים שנה. ואל שני השרים הגדולים ההם נִלוה הפחה נעדשיך והפחה אָסמאן ועוד שרים ופקידים רבים הלכו עמהם בתפארת גדולה וכבוּדה רבה. הפחה נאמיק הוא תוגרמי מנפש ועד בשר מבני הדור היָשן, לָשון אחרת זולת לְשון תוגרמית שָנאה נפשו ויותר עוד לשון צרפת אף כי לשונו תמהר לדַבר בה צחות. הוא שונא את הנוצרים ככל התוגרמים בני גילו, ובכל זאת ידַבר עמהם דברי ידידות בכל עת אשר יְקַוֶה להביא בזה תועלת לתוגרמה אהובת נפשו, ויותר מכל עַמֵי הנוצרים הוא אוהב התחברות הרוסים ויתחפש לאוהב נאמן להם לטובת ארצו וממלכת מַלְכּוֹ היושב על כסא מחמד. גם הפחה סערווער התראה תמיד כאוהב את הרוסים ובגלל זאת התאוננו עליו התוגרמים בני הדור הישן ויקראו לו בשם סערוועראָוו הדומה לְשֵׁם רוסי אשר בסופו תבוא הבָרת אָוו, מימי נעוריו נִספח אל עדת הדיפלאָמאַטים, ויהי סופר וְחָבֶר אל מלאכי תוגרמה היושבים בחצרות מלכי איירופא בערי ווין, פאַריז ופעטערבורג, ואחרי כן הִתְעַלָה לְמִשְׂרוֹת גדולות ונכבדות מהמשרה הזאת, עד כי לאחרונה הוּרַם וְהוּנַף לשר החִיצון ועל פיו יִשַׁק הליכות הענינים החיצונים הנוגעים לממשלת תוגרמה. ומיום היות מִשְׂרַת שר החיצון על שִׁכמו, הִביט על ענגלאנד בעיני חֶשֶׂד ולא האמין בכל הבטחותיה אשר הבטיח לתוגרמה, ובימים האחרונים האלה היה הוא הראשון בכל שרי המלוכה אשר הֶחליט כי משענת קנה רצוץ היא הַבִּטְחָה על ענגלאַנד וטוב טוב לתוגרמה לִפְנוֹת אל האויב הגָלוי והיָשר, אל מושל רוסיא, מִלִפְנוֹת אל האוהב הנסתר אשר לא יתהלך במשור בהלאָרד ביקאָנספֿילד ומרעהו הלאָרד דערבי. גם הודיע גלוי לכל הסגנים והפחות כי שני הלאָרדים ההם היו נסִבה לכל התלאות הנוראות אשר השתרגו עָלוּ על תוגרמה לרגלי המלחמה הזאת, כי הם בהבטחותיהם אשר הבטיחו את תוגרמה לעזור לה ולעמוד לימינה, הֵעירו ועוררו אותה לְהִלָחֵם ברוסיא האדירה ולבלתי הַקְשֵׁב אל כל מועצותיה אשר הִצִיעה לפני ממשלת השלטון. אולם בכל זאת לא פָנתה ממשלת השלטון אל רוסיא באמת ובתמים ועוד לא נואשה ולא אבדה תקותה אולי יעמוד לה רֶוַח והצלה ממקום אחר, גם בְּצִפִּיָתָה צִפְּתָה עוד על אנגליא והוחילה לשמוע בשורה טובה מהפאַרלאַמענט האנגלי אשר ביום שבעה העשר לחֹדש יאנואר יתאספו בו שרי המלוכה לְחַוֹת דֵעָם על הליכות המדינות והמלכה תשא מדברותיה ותודיע את מערכי לבבה גם אֹדות השאֵלה המזרחית –. ועל כן אָספה ממשלת השלטון את ידי מלאכי השלום ההם לבל יחליטו דָבר בבואם לֵרָאוֹת את פני הנסיך הגדול שר צבא רוסיא ולקחת עִמוֹ דברי שלום, רק ישמעו מה ידַבר הוא ומה הוא דורש מאת תוגרמה ומה הם האָפנים אשר על פיהם תואיל ממשלת רוסיא להוציא את ברית השלום לאור, ועל כל הדברים ההם יענו ויאמרו כי ישאלו בראשונה את פי ממשלת השלטון אם תתרצה היא אל האָפנים ההם ואז יכתבו ידם אליהם ויכתבו ויחתמו בספר כַּדָת –.

83 §

ובחמשה עשר לחֹדש יאנואר יצאו מלאכי תוגרמה מקאנסטאנטינאפעל וישימו לדרך פעמיהם, ובשבעה עשר לחֹדש באו אל תחנות מסִלת הברזל טירנאָוואַ-סיימענלי בין אדריאנאפעל ובין פֿיליפאָפעל ושם נפגשו בפקידים רבים ואנשי חַיִל אשר שלח הנסיך הגדול לְקַדֵם את פניהם בכל אותות הכבוד וההדר, ושם הֻגד להם כי ימצאו את הנשיא הגדול בקאַזאַנליק ושם ידֻבר ראש דבר אֹדות שֶׁבת כלי הנשק, אך באדריאנאפעל ידֻבר כל יתר הדברים על אֹדותיו ושם יֵצא הדָבר לאור, ועל כן נחוץ מאד כי יֵצאו כל אנשי החיל מחיל התוגרמים מהעיר ההיא. בעשרים לחֹדש יאנואר קִבל הנשיא הגדול את מלאכי תוגרמה ההם בפנים מאירים ויציגם לפני שריו ויועציו אשר עמהם ידברו את דבריהם וישמעו את ראשי אָפני השלום אשר על פיהם תֵּאוֹת ממשלת רוסיא להשבית את המלחמה עד צאת השלום לאוֹר. ויהי כשמוע מלאכי תוגרמה את ראשי אָפני השלום, ויחרדו חרדה גדולה ויצעקו מִכְּאֵב לב, ויתר הרבה עוד התחלחל הפחה נאַמיק ויספוק כפיו ויקרא: בן שמונים ושתים שנה אנכי היום ואוי לי כי באחרית ימי חיי תשמענה אזני את הרעה אשר תמצא את תוגרמה כי יאבד נִירה ויכבה נֵרה באיירופא! והפחה סערווער מִהר וישלח מלאכים קלים לקאנסטאנטינאפעל לשאול את פי ממשלת השלטון איכה יעשה. אך בטרם באו המלאכים הקלים ההם לבירת תוגרמה, נועצו כל שרי היכל השלטון וחכמי יועציו לעשות ככל אשר ידרשו הרוסים במחיר השלום, כי אם לא תאבה ולא תשמע ממשלת השלטון לתת ידה אל אָפני השלום אשר ישימו הרוסים לפניה, אז יֹשָׁמַע עד מהרה קול תרועת מלחמה בשערי קאנסטאנטינאפעל והעיר תִּפֹּל ביד הרוסים ואז יַרבו שבעתים במחיר השלום –. כי ביום שמֹנה עשר ותשעה עשר לחֹדש יאנואר הגיעו שמועות נוראות אשה אחרי רעותה לשער המלכות בעיר מלוכת תוגרמה: שמועת המגפה הגדולה אשר נִגפו התוגרמים לפני הרוסים אצל פֿיליפאָפעל, הֲריסות צִבְאוֹת חֵיל תוגרמה וְשֶטף גבורי חֵיל רוסיא השוטף בתעצומות עֻזוֹ לשטוף את קאנסטאנטינאפעל. ועל כן שלחה ממשלת השלטון בעשרים לחֹדש יאנואר את הפחה איזזעט אל מקום משכן הנשיא הגדול שר צבא רוסיא ובידו מגלת ספר אל סערווער ואל נאמיק כתוב בו כי יקבלו את כל אָפני השלום אשר תשים ממשלת רוסיא לפניהם, הפחה נאַמיק רָעם פניו וְשָעַר שער על פקודת השלטון וְלַמְרוֹת רצונו ובמרירות לב נִלחץ לָכֹף כאגמון ראשו ולקבל את כל אפני השלום איש אחר רעהו ולכתוב ידו אליהם. ובין כֹה וכֹה שטפו ועברו גבורי רוסיא קדימה ומגמת פניהם לקאנסטאנטינאפעל. והנשיא הגדול ניקאָלאַיי בהִוָדע לו כי אנשי חיל תוגרמה עזבו את אדריאנאפעל ועל מקומם באו אנשי חיל רוסיא, הֵרים את פעמיו אל העיר ההיא, ובשמנה ועשרים לחֹדש יאנואר הופיע בכבודו בשערי העיר ושם הואיל לִירוֹת אבן הפִנה למוסדות השלום ולהשבית את שְׁאוֹן המלחמה עד צֵאת דְבַר השלום למענהו.

שֶׁבֶת כלי הנשק אשר יצא באדריאנאפעל לאור.

84 §

הפחה נאמיק התמרמר גם באדריאנאפעל על ראשי אָפני השלום וכאיש נואש ואֹבד דרך יָלַל על כבוד תוגרמה כי גלה ממנה ועל נִפְלָהּ הנורא, ובכל מאמצי כחו התאמץ לדחוֹת את האָפנים ההם לבל יִזָכרו ולא יפָּקדו עוד, אך בבוא אליו פקודה נמרצה מאת השלטון לבל יַמרה את פי ממשלת רוסיא בדבר אָפני השלום, נתן בעפר פיו וַיִדֹם ובנפש מרה ורוח נשברה כתב ידו אליהם. בשלשים ואחד לחֹדש יאנואר באה הפקודה האחרונה למלאכיו אשר באַדריאַנאָפעל לתת ידם אל אפני השלום אשר ישימו הרוסים לפניהם, ובעצם היום ההוא נִכתבו האפנים ההם בספר ועל החתום בא הנסיך הגדול שר צבא רוסיא והפחות סערווער ונאמיק היושבים ראשונה במלכות תוגרמה. ובעצם היום ההוא השביתה ממשלת רוסיא את המלחמה והחרב נאספה אל תערה עד צאת כל דברי השלום לאור. ואלה דברי הספר ההוא אשר באו בו ראשי אפני השלום:

„ספר הַזִכָּרוֹן זִכְרוֹן דברים על דְבַר יסודי השלום. להַשבית את המלחמה המתחוללת כעת עד צאת השלום לאור, באו הפחות והסגנים סערווער ונאַמיק במַלאכות אדוניהם הוד קיסר תוגרמה אל מְקוֹם משכן רוממות הֲדר כבוד הנסיך הגדול ניקאָלאַיי שר צבא רוסיא, והוד קיסר תוגרמה מלא את ידיהם להוציא את מוסדות השלום לאור בְּמִצְוַת הוד אדוניהם השלטון.

„אחרי אשר הואיל רוממות כבוד הנסיך הגדול לְקַבֵּל בשם הוד קיסר רוסיא את מלאכי תוגרמה ההם ואחרי אשר הואילו המלאכים ההם לקבל את יסודי השלום אשר הוּשַׂם לפניהם, נִכתבו דברי מוסדי השלום ההם על פי רְצוֹן שתי הפלגות במגִלת ספר הזה לאמר:

1) בולגאַריא תסור אל משמעת שלטון תוגרמה בדבר תרומת המס כבראשונה, אך זולת זאת ידה רב לה למשול מִמְשל רב בגבולות ארצה כטוב וכישר בעיניה, נשיא מקרב אחיה תשים עליה ואנשי חַיִל מבני ארצה יהיו לה תמיד לשמור את הסדרים השוררים בתוכה וּלְהָגֵן בעדה מכל צר ואויב, ואנשי חֵיל תוגרמה לא יֵרָאו ולא יִמָצאו בכל גבול נסיכות בולגאריא מהיום והלאה.

2) מאָנטענעגראָ לא תסור מהיום והלאה אל משמעת תוגרמה רק תהי נסיכה סרה למשמעת הנסיך אשר תקים מקרב אחיה. הנפות והמחוזות אשר לקחה מיד תוגרמה בחרבה ובקשתה, יִסָפחו אל גבולות ארצה למורשת עולם, ויתר הדברים על אֹדותיה ידֻבר בעת אשר יֻצְבו גבולותיה על פי השלום אשר יֵצא עוד לאור.

3) רומעניא וסערביא תצאנה מתחת ידי ממשלת תוגרמה ואדיריהן ומושליהן מִקִרבן יצאו. רומעניא תקח חבל ארץ מאדמת תוגרמה ותרחיב בו את גבול ארצה במחיר הנזק אשר הֵסֵבּה לה המלחמה, וגבולות סערביא יַצִיבוּ מלכי איירופא כפי משפט צִדקם.

4) על באָסניא והערצעגאָווינא לא ינוח עוד שבט ממשלת הפחות התוגרמים כי נשיאים ונסיכים מקרב בני עַמָן ימשלו בהם וממשלת תוגרמה הבטיח נאמנה לעשות תקונים ולתת משפטים צדיקים בכל יתר הנפות בתוגרמה האיירופית אשר בני עַמֵי הנוצרים יושבים בתוכם.

5) על ממשלת תוגרמה החובה לשלם לממשלת רוסיא כסף ענושים כֹפר ההוצאות אשר הוציאה על המלחמה הזאת, ואם כסף תשקול אל גנזי רוסיא או נָתֹן תתן נָפוֹת ומדינות או חפצים אחרים, אֹדות זה ידֻבר אחרי כן. והוד השלטון עִם הוד קיסר רוסיא יקחו דברים ויוציאו לאור משפט לבל יֹגָרע מרוסיא הַחֹפֶש לעבור במֵצר ים הבּאָספאָרוס והדאַרדאַנעלים באניות סוחר או בְּצִי אדיר.

אחרי אשר נתנו בָּאֵי כֹחַ שתי הממלכות את ידם אל ראשי מוסדות השלום האלה, יָחֵלוּ באי כח ההם לדַבר דבריהם על דבר אָפני השלום לכל משפטיהם והליכותיהם.

מֵרֶגַע ההוא אשר יבואו מלאכי שתי הממלכות על החתום בספר מוסדי השלום הזה ובספר השני על אֹדות שֶׁבת כלי הנשק, מהרגע ההוא תשקע אש המלחמה והחרב תשוב אל תערה עד אשר יֵצא השלום לאור, ורוסיא סערביא ומאָנטענעגראָ לא ישאו עוד חרב אל תוגרמה במֶשך הימים ההם. גם אל שרי הצבאות ונגידי החיָלים תשלחנה שתי הממלכות ספרים להודיעם כי שָׁבתה המלחמה למען יכרתו גם שרי הצבאות ההם ברית מנוחת מלחמה ביניהם ולא יוסיפו עֲשות מלחמה כל הימים אשר ידֻבר אֹדות אָפני השלום.

ממשלת הוד קיסר תוגרמה תוציא דְבַר מלכות מלפניה כי אנשי חֵילה יְפַנוּ את מבצרי ווידין רוסטשוּק סיליסטריא באיירופא ואת מבצר ערזערום באזיא, ולבל יֵרָאֶה ולבל יִמָצא עוד איש מצבאותיה בכל המבצרים ההם.

מִשְׁנֶה הספר הזה ישֻׁלח אל הוד כבוד השלטון ולעֵדים על כל דברי הספר הזה באו על החתום באַדריאנאפעל בתשעה עשר לחֹדש יאנואר 1878.

**ניקאָלאַיי. סערווער. נאַמיק. **

אחרי הספר הזה נכתב עוד ספר אחד אֹדות שֶׁבת כלי הנשק במֶשך הימים אשר ידֻבר בם על דְבַר השלום, ועל פי דברי הספר ההוא נטלה עליה ממשלת תוגרמה להוציא את אנשי חילה גם מהמבצרים הנקובים בשמות בעלגראַדשיק, ראַסגראַד והאַדשר אָגלוּ באַזאַררדשיק במֶשך הימים אשר ישביתו שני הקיסרים את המלחמה בתוגרמה האירופית והאַזיַתית.

קורות המלחמות האחרונות בבולגריא הדרומית ובאַזיא.

85 §

בהגיענו אל התקופה האחרונה ממלחמת רוסיא-תוגרמה וּתְחִלַת דברי השלום בין הממשלות העצומות ההן, נָעִיף עינינו על המלחמות האחרונות אשר התחוללו בבולגריא הדרומית ובארץ אזיא עד בּוֹא שמה דְבַר מנוחת כלי הנשק: בחֹדש דעצעמבער שנת תרל“ח (1877) בלֶכת הפחה סוליימאן עִם צִבאות אנשי חילו למבצר וואַרנאַ, רדפו אחריו גדודי קאָזאַקים מאנשי חילנו ויעברו את נהר לאָם וידלקו אחריו עד מסִלת הברזל אשר בין רוסטשוק ובין ראַסגראַד. אך מאז עד ארבעה ועשרים לחֹדש יאנואר שנת תרל”ח (1878) לא הרגיזו עוד אנשי חילנו את וואַרנאַ, ורק אז נחלצו הרוסים חושים ויצלחו את נהר לאָם, ואיש לא עמד בפניהם, וילכדו את המקומות הבצורים הנקובים בשמות קאַדיקאֶיי, פּיזאַנטצי, סאָלעניק קאַראַהאַסאַנקאֶיי, סאַרנאַזוּפֿאַר ועסקי דשוּמאַ, גם תפשו להם את כל תחנות מסלות הברזל בין רוסטשוק ובין ראַסגראַד. ובששה ועשרים לחֹדש יאנואר עָרכו מלחמה על מבצר ראַסגראַד ואחרי אשר עָמדו התוגרמים לפניהם בזרוע חשופה וחרב שלופה, כשלו ונפלו וַיִנָגפו לפני הרוסים ויעזבו את המבצר ויבואו הרוסים ויציבו בו יד ויציגו מַצָב בתוכו, וכל התוגרמים הנמצאים עוד בכל כִּכַּר נהר לאָם נקבצו יחד וילכו למבצר שוּמלאַ. ובשבעה ועשרים לחֹדש לכדו עוד שתי תחנות ממסלת הברזל אשר סגרו בזה לפני התוגרמים הצובאים בשומלא את ההתחברות עם ראַסגראַד ועם רוסטשוק, ובשמנים ועשרים לחֹדש באו בשערי עיר אָסמאַן באַזאַר. ובעת אשר עשו אנשי חילנו ההם חיל על נהר לאָם, התאזר גם הגענעראל ציממערמאן בגבורה ויצא בראש אנשי חילו על עיר המבצר האַדשי אָגלו באַזאַרדשיק למלחמה. בעיר ההיא היו רוב אנשי החיל מארץ מצרים ושר צבאם היה הפחה ראַשיד, ובשנים ועשרים לחֹדש יאנואר התחוללה מלחמה עזה ביניהם ובין הרוסים, ובששה ועשרים לחֹדש שלח הפחה ראַשיד גדודים רבים תחת פקודת הפחה זכריא לרַגל את מחנה הרוסים ולדעת את כל מוצאיה ואת מבואיה, ויפגע בגבורי הרוסים ויתגר בם מלחמה, וראשון לכל אנשי החיל נפל הוא חלל חרב בשדה המערכה ואחריו נפלו המונים המונים מהתוגרמים, ובראותם כי לא יכלו לעמוד לפני הרוסים הרבים והעצומים מהם, שבו לעיר המבצר באַזאַרדשיק והרוסים לא רדפו אחריהם. והפחה ראַשיד שלח על ידי הטעלעגראף לווארנא לשאול את פי נְגִידֵי אנשי הצבא אשר שם איכה יעשה בעת צר ומצוק כזאת, ואחרי אשר התיעצו נגידי חֵיל וואַרנאַ אֹדות הדבר הזה, השיבו לראַשיד אמָרים על ידי הטעלעגראף לצאת עם אנשי חילו מעיר מִבְצָרוֹ ולעזוב אותה בידי הרוסים. ועוד בלילה ההוא יצא הפחה ואנשי חילו מהעיר וישאו את רגליהם לווארנא, וביום השבעה ועשרים לחֹדש יאנואר בא הגענעראל ציממערמאן עם צבאות גבוריו בשערי העיר הבצורה האַדשי אָגְלוּ באַזאַרדשיק. התוגרמים לא שרפו את העיר באש בעָזבם אותה לבל יִוָדַע להרוסים כי נסוגים הם אחור וירדפו אחריהם, ובעיר נשארו שלשת אלפים בולגאַרים ומאה וחמשים תוגרמים ויתרם עזבו אותה עִם חֵיל תוגרמה יחד ויתהלכו באשר התהלכו. ובעת ההיא התקדרו השמים בעבים וזרם מִטְרוֹת עֹז נִתַּך ארצה עד כי חדלו ארחות וכל הדרכים התקלקלו, ועל כן לא יכל הגענעראל ציממערמאן לרדוף אחרי התוגרמים חֵיל הפחה ראַשיד, ובכל זאת שלח גדודי קאזאקים רוכבי סוסים קלים נֹכח מבצר קאָזלוּדשא ומבצר וואַרנאַ, ומחלקה אחת מהגדודים ההם לכדה את תחנות גיבעדשע ותקעה שם יתדה והתַּחנה ההיא היא האחרונה ממסלת הברזל העולה לוואַרנא, והמחלקה השניה לכדה עוד מקומות אחדים בקרבת וואַרנאַ. ואחרי ימים אחדים הלך הגענעראל ציממערמאַן עִם אנשי חילו להִלָחם במחוז קאָזלוּדשאַ ויגרש משם גם ממחוז פראַוואַדי את התוגרמים אשר הציג שם הפחה ראַשיד למִשמר.

86 §

מספר אנשי החיל בעת ההיא במבצר וואַרנאַ עִם אנשי חֵיל ראַשיד יחד, היה בערך שנים ועשרים אלף עם ששים וששה כלי תותח. כבכל המקומות אשר נָסוּ יושבי הארץ ומה גם אזרחי התוגרמים מפני הרוסים, כן ברחו גם כל יושבי הערים והכפרים הקרובים אל ארבעת המבצרים וואַרנאַ שומלאַ רוסטשוק וסיליסטריא בשמעם כי הרוסים הולכים וקרֵבים אליהם. לוואַרנאַ הֵחישו חמשים אלף איש מִפְלָט למו, ובשומלא היה מספר הנָסים והנמלטים יתר הרבה עוד עד כי אָכלו את כל אשר הֵכִינוּ אנשי המבצרים ההם לעת צר ומלחמה וישאו חרפת רעב. אך בעוד אשר הגענעראל ציממערמאן הולך הלוך וקרוב אל המבצרים ההם להוריד מהם עֻזם בסערת מלחמה, באה אליו הפקודה מהנסיך הגדול ניקאָלאַיי לאסוף ידו מִקְרָב וְלָחֶם, כי שתי הממשלות העצומות יָרו אבן המוסדה אל דברי השלום, ועד אשר יצאו כל אָפני השלום לאור, תשוב החרב אל תערה, ועל צבאות תוגרמה לצאת ממבצריהם עד העת ההיא. ממבצר רוסטשוק יצאו התוגרמים לראשונה, ובעשרים ואחד לחֹדש פעברואר הופיע הגענעראל הנאור טאָטלעבען בשערי העיר ההיא, והבולגאַרים היושבים בתוכה קִדמו פניו בתרועה ובקול רִנָה וישועה. אחרי כן יצאו צבאות תוגרמה גם מיתר המבצרים אשר היו עוד בידם, וגם מהמבצר הקרוב לקאנסטאנטינאפעל הנָקוב בשם טשאַטאַלדשאַ יצאו חֵיל תוגרמה ויבואו שם הרוסים. גם מעיר הבצורה ערזערום יצאו התוגרמים והרוסים באו לתוכה בחצוצרות ותֻפּים וקול שופר.

דרכי הממשלות האדירות באיירופא ומעלליהן אֹדות ברית מנוחת כלי הנשק ויסודי השלום אשר יצאו לאור באדריאנאפעל. אנגליא שלחה צי אדיר (פלאָטטע) לים הַשַׁיִשׁ (מאַרמאַראַ מעער)

87 §

בשבעה עשר יום לחֹדש יאַנואר שנת תרל“ח (1878) נִפתחו שערי בית הפאַרלאַמענט באַנגליא ושרי המלוכה התאספו שם להמתיק סוד ולעשות פְּלִילָה על הליכות הפאָליטיק והענינים הדרושים לחֵפץ אנגליא, והמלכה וויקטאָריִאַ נָשאה מדברותיה באזני נבחרי העם והאצילים על צפונות הפאליטיק אשר שָׂמָה לה לְקָו, ובין יתר הדברים נָגעה גם בדבר השאֵלה המזרחית, הלא כֹה דבריה: מעת אשר התחוללה המלחמה בין רוסיא ובין תוגרמה ועד היום, מִלאו שני הממשלות העצומות ההן אחרי האָפנים אשר עליהם יָסדתי את חֹק מַצב הבֵּינים בכל מֶשך ימי המלחמה הלזו ועל כן לא מצאתי כל סִבה לצאת מהמַצב ההוא עד כֹּה. אך עתה לא אעלים מכם כי דואגת אנכי פן לרגלי המלחמה אשר תתלקח מהיום והלאה תאֻנה אל אנגליא רעה באחד ממקומות ממשלתה אף אם לא יעשו כן בעלי המלחמה בִּצְדִיָה, על כן עָלַי החובה לְקַדם פני הרעה וּלְהָכֵן את כל הדברים הנחוצים לזה – ולבי סמוך ובטוח כי שרי הפאַרלאַמענט לא יִמָנעו להַמציא לידי את הדברים הדרושים לחֵפץ הזה – “. הדברים האלה אף כי סתומים הם מעט, בָּרוּר מִלֵלוּ, כי רָחקה אז מלב המלכה מחשבת מלחמה להִלָחם ברוסיא ורק לְהָגֵן על נחלותיה דרשה עֵזר מאת שרי הפארלאמענט, וגם השרים ההם אשר נשאו גם הם מדברותיהם לבָאר באר היטב את דברי המלכה, לא שאפו רוח מלחמה ולא יצא הֶגה מפיהם על אֹדותיה, והם היו הרבים לעומת חפצי קְרָבוֹת המעטים. אך אחרי עֲבוֹר הגענעראל גוּרקא עם צבאות גבוריו את הרי הבאלקאן בפעם השנית, רָבתה מאד הַדְאָגָה בלבות שרי המלוכה באנגליא, וגם המלכה דָאֲגָה פן ילכדו הרוסים את הדאַרדאַנעללים ויפרצו גם לקאנסטאנטינאפעל, ורעה גדולה נשקפה מזה לממשלת אנגליא בהודו המזרחית. ואף כי עוד בחמשה עשר לחֹדש יאנואר הבטיח הנסיך גאָרטשאַקאָוו את אנגליא כי רגלי הרוסים לא ידרכו על אדמת קאנסטאנטינאפעל ואין בלב קיסר רוסיא להושיב את אנשי חילו בתוכה, בכל זאת התעוררה רוח דאגה בלבות המלכה ושריה הגדולים פן אחרי הנצחון הגדול אשר נצחו הרוסים את התוגרמים על יד פֿיליפּאָפעל ונפתחה לפניהם הדרך לקאנסטאנטינאפעל, יבואו המנַצחים בשערי עיר המלוכה ההיא כאשר באו האשכנזים בשערי פאריז אחרי אשר נצחו את הצרפתים בשנת תרל”א (1871). ועל כן בבוא דְבַר הנצחון ההוא על ידי הטעלעגראף ללונדון בשבעה עשר לחֹדש יאנואר, שלחה ממשלת אנגליא ברגע ההוא פקודתה להשר לאַיאַרד מַלאכה בקאנסטאנטינאפעל כי ימַהר יחישה מעשהו להשיג רשיון מאת השלטון לתת את צִי האדיר אשר לאנגליא לבוא אל הדאַרדאַנעללים ולתקוע שם יתד לעצור בעד הרוסים מִגֶשֶׁת אל בירת תוגרמה. השלטון נתן את רשיונו וצי האדיר האנגלי תחת פקודת האַדמיראַל האָרנביי הגיע בחמשה ועשרים יום לחֹדש יאנואר להדאַרדאַנעללים מְחוֹז חֶפצו, והתוגרמים הצובאים במבצר שולטאַניא קדמו את פני צִי האדיר בתרועה וברעם כלי תותח לְאוֹת כבוד וידידות. אך פתאֹם באה אל האדמיראל האָרנביי פקודה מאת השר לאַיאַרד להשיב את צי האדיר מהדאַרדאַנעללים אל חוף בעשיק כבתחלה. כי בארבעה ועשרים לחֹדש יאנואר קִבל הלאָרד דערבי דעפעשע מקאנסטאנטינאפעל כי ממשלת השלטון נתנה ידה אל מוסדות השלום ואל מנוחת כלי המלחמה אשר שָׂמה ממשלת רוסיא לפניה, ויתר הענינים הנוגעים לתועלת יתר ממלכות איירופא, לא יצאו על פי רוסיא ותוגרמה לבדן לאור כי אם על פי אֲסֵפַת מלכי איירופא (קאָנגרעס) או על פי מלאכיהם הבאים מִכֹּחָם (קאָנפֿערענץ). וברגע ההוא אשר קִבל דערבי את הדעפעשע הזאת, שלח להאַדמיראַל האָרנביי לשוב עם צִי האדיר לחוף בעשיקא, כי אחרי אשר גם אֹדות הדאַרדאַנעללים יוציאו כל מלכי איירופא את משפטם לאור ולא על פי רוסיא לבדה, אין מקום עוד למלחמה על רוסיא. ובכל זאת בִּקש סיר סטאַפֿאָרד גאָרדקאָט שר האוצרות מאת שרי העם (בשמנה ועשרים לחֹדש יאנואר) להתיר ידי הממשלה לקחת ששה מילליאָן לירא שטערלינג להוצאות המלחמה אשר תוכל לפרוץ בין אנגליא ורוסיה, כי מי יודע מה יֵלד יום? ואף אם לא תפרוץ המלחמה, תֵּחָשֵב זאת לאנגליא לטובה אם יתרצו כל בניה להוציא את מכסת הכסף ההוא מאוצר המלוכה, כי הדבר הזה יהי לאות בעיני מלכי איירופא או ציריהם, בהתאספם יחד להתיעץ על צפונותיהם, כי כל בני אנגליא כאיש אחד חבֵרים נותנים ידם אל שרי ממלכתם ונשענים עליהם בכל לבם לכל הדברים הנוגעים לטובתם, ובכֹח הזה יבואו שרי המלוכה אל סוד הקאנגרעס או הקאָנפֿערענץ אשר יֵצא לאור לעשות משפט עַמָם ומשפט ארצם מבלי כל מַפריע וּמִפְגָע מצד עַם הארץ באנגליא. אך אחרי אשר נודעו אָפני מוסדות השלום ומנוחת כלי הנשק אשר יצאו באדריאנאפעל, התעורר רוח סער בלבות האנגלים על הרוסים וישאפו לערוך עליהם מלחמה, וכל יושבי איירופא פחדו פחד פן תפרוץ מלחמה בין אנגליא ובין רוסיא, כאשר נדבר עוד אֹדות זה.

88 §

גם ממשלת עסטרייך בשמעה את דברי יסודי השלום אשר נִדברו בין רוסיא ותוגרמה, לא מצאה בהם חֵפץ ותבקש חשבונות רבים ותמצא תנואות לסבב פני הדברים ולהוכיח להממשלות האדירות כי יסודי השלום ההם נוגעים בנחלת איירופא כֻלה, ועל כן עצתה כי ישלחו כל מלכי #איירופא ציריהם לאחת ערי הבירות להמתיק סוד ולהתיעץ ולעשות פליליה בהליכות הפוליטיק ועל פיהם יקום כל דבר. ועוד ביום השלישי לחֹדש פֿעברואַר שלח הגראַף אַנדראַסי דברים אל מלכי איירופא ויעוררם לשלוח ציריהם אל סוד הקאָנפֿערענץ אשר לפי רְאוֹת עיניו יהי מְקום כבודו בעיר ווין, והצירים ההם באי כֹחַ הממשלות האדירות מצוקי איירופא יוציאו לאור משפט במשפטי המדינות לפי חליפות המִקרים והשתנות הארצות בימים ההם. מלכי איירופא הִתְרצו אל הקאָנפֿערענץ ההוא גם ממשלת אנגליא הודיעה בשביעי לחֹדש פֿעברואר כי רָצתה נפשה בו. אך רוסיא לא חָפצה כי בעיר ווין יהיה מקום הקאנפֿערענץ ואחרי רוב דֵעות נבחרה עיר באַדען-באַדען למקום כבודו. אך אחרי כן התעוררה השאֵלה אם יש בקאָנפֿערענץ כֹּחַ להוציא משפטו ושאֵתו בדברים כאלה העומדים ברום עולם הפוליטיק, וכל יודעי בינה לעתים גמרו אֹמר כי השאֵלות הכבֵדות והנכבדות בהליכות איירופא לא תִפָתרנה כי אם על פי קאָנגרעס אשר יתאספו אדירי מלכי איירופא בהודם ובכבודם או ימַלאו את ידי סגניהם היושבים ראשונה במלכות להיות הם כְּפִיהֶם בהאסֵפה הרמה והנשאה ההיא ומקום הקאנגרעס לא יהיה בעיר באַדען-באַדען רק בעיר ברלין ההֻללה והמפֹארה. להוציא את הקאנגרעס לאור, הועילו גם דברי הנסיך ביסמאַרק אשר השיב בתשעה עשר לחֹדש פֿעברואר בבית הפארלרמענט על שאֵלת השר בעניגסען אחד מראשי נִבחרי האשכנזים. כי השר הנבחר ההוא שאל את פי הנסיך ביסמארק בשם רוב הנבחרים להודיעהו הליכות ממשלת אשכנז בדבר השאֵלה המזרחית הנוגע גם לה וגם לה המשפט לְחַוֹת דֵעָה ככל יתר הממשלות האדירות המתחרות לְהַתִּיר אגֻדת השאֵלה ההיא וּלְיַסֵד את שלום איירופא לבל ימוֹט לאֹרך ימים. על הדברים האלה ענהו הנסיך ביסמאַרק בלשון ערומים ושפת נאמנים, לאמר: אחרי אשר התבוננתי בראשי מוסדות השלום אשר יצאו בין רוסיא ותוגרמה לאור באדריאנאפעל, מצאתי ראיתי כי אין בהם דבר אשר יהיה לְמִפְגָע לאחד הדברים הדרושים לחפצֵי אשכנז, ואין לה חֵפץ לעורר מדָנים על ענינים זרים ולהתערב בריב לא לה. ממשלת אשכנז לא תדרוש רק כי אניות המסחר אשר לה תעבורנה בנהר דאָנוי ובים באספארוס והדאַרדאַנעללים בלי כל מַפריע כבראשונה, ולפי רְאוֹת עינינו תשיג אשכנז את החֵפץ הזה על נקלה ולא יהיה לסלע המחלוקת בינה ובין יתר הממשלות האדירות. ממשלת אשכנז לא תאבה לְהָפֵר ברית שלומה עם הממשלות היושבות תמיד לבטח עִמָהּ בגלל מְצוֹא חֵן בעיני ממשלות אחרות המַאמינות להוציא תועלת מהשאלה המזרחית. וראש דבר גמרה ממשלת אשכנז אֹמֶר לבל תתערב בהקאָנפֿערענץ או בהקאָנגרעס אשר יֵצא לאור בְּתֹר שופטת וְגֹזֶרֶת דֵעָה בהליכות הפוליטיק האירופית, כי אם בְּתֹר סרסור נכבד (עהרליכֿער מאַקלער) אשר יתאמץ להפריד בין עצומים ולעשות פשר דָבר ביניהם באִמרי יֹשֶר ודברים נכוחים עד כי יביא את בעלי הריב לִמְחוֹז השלום – “. בדברים האלה הודיע ביסמאַרק כי ממשלת אשכנז חפֵצה למסור את פתרון השאֵלות הכבדות הנוגעות לאיירופא ביד קאָנגרעס והיא תמַלא את יד מַזְכִּירָה (קאַנצלער) להיות בְּתֹר סרסור נכבד בסוד הקאנגרעס ההוא –. עתה נעזוב מעט קט את דְבַר הקאנגרעס ונתבונן על מעללי הלאָרד ביקאָנספֿילד אשר הִרעיש את לבות יושבי איירופא בעוררו רוח מלחמה בין אנגליא ורוסיא, ואיירופא כֻלה היתה צפויה אל להט חרב מתהפכת.

89 §

עוד בששי לחֹדש פֿעברואַר הֻגד הֻגַד להשר לאיארד אל-נכון כי על פי אָפני ברית המנוחה ממלחמה אשר יצאו לאור באדריאנאפעל נֵאוֹתָה תוגרמה לממשלת רוסיא לפתוח לפניה את שערי המבצרים הקרובים לקאנסטאנטינאפעל, ועל פי הדבר הזה חשב למשפט כי התוגרמים הֵטִילוּ גורלם ביד הרוסים אם לשבט או לחסד וביד הרוסים לבוא בשערי קאנסטאנטינאפעל ולתקוע שם יתדם, גם לבוא בים באספארוס ולעבור ארחותיו ככל אַוַת נפשם. וימהר השר לאיארד להודיע הדבר הזה לממשלת אנגליא, ואז מצא הלאָרד ביקאָנספֿילד את התואנה אשר הוא מבַקש על רוסיא לשלוף עליה חרבו, ועד מהרה הֵריץ דבריו אל האדמיראל האָרנביי ויצוהו לעבור עִם הַציים האדירים אשר תחת פקודתו ארחות הדאַרדאַנעללים ולבוא אל ים המאַמאַרי מבלי לקחת רשיון חָדש מהשלטון התוגרמי, כי כבר נתן רשיונו בחֹדש יאנואר לְצִיֵי אנגליא לבוא בתוך הים ההוא. והארנביי שמע בקול הלאָרד ההוא היושב ראשונה במלכות ובידו עִתּוֹתֵי אנגליא וַיְנַהֵג את הציים האדירים אשר תחת ידו אל ים המאַמאַרי, אך עוד ביום השמיני לחֹדש עָצֹר עָצַר אותו השר התוגרמי המפַקד צבא מלחמה במבצר סולטאַניא ולא נתן את הציים לעבור משם והלאה, באָמרו כי ממשלת השלטון לא הודיעה אותו מאומה אֹדות הדבר הזה. ועל כן נלחץ האָרנביי להשיב את הציים האדירים אל חוף בעשיקא, וביום התשיעי לחֹדש הודיע זאת להשר לאַיאַרד והוא שלח דעפעשע להלאָרד דערבי להגיד לו איכה יעשה למַלאות את פקודת הממשלה בדבר מעבר הציים האדירים אל מחוז חֶפצה. ובין כֹה וכֹה דרשו גם ממשלות איטליא וצרפת ועסטרייך רשיון מאת ממשלת תוגרמה להָריץ את צִיֵיהֶן האדירות אל מַעברות הדאַרדאַנעללים. ובעשירי לחֹדש ההוא (פֿעברואַר) שלח הנסיך גאָרטשאַקאָוו דברים על ידי הטעלעגראף לכל הממשלות האדירות באיירופא להודיע אותן בשם קיסר רוסיא כי אם תפרוץ אנגליא לקאנסטאנטינאפעל דרך הים, אז יבואו צבאות רוסיא בשערי העיר ההיא דרך היבשה. בהִשָׁמע הדבר בקאנסטאנטינאפעל, נפלה אימתה ופחד על התוגרמים, והשלטון דִבר רְתֵת אל השר לאַיאַרד כי לא יתן לְצִיֵי אנגליא עֲבוֹר ארחות הדאַרדאַנעללים, ואם לא ישמע בקולו יְצַוֶה להרעים בכלי תותח על הציים ולהמטיר עליהם להבות אש מכל עבָרים. אך בשנים עשר לחֹדש ההוא, בא דבר הלאָרד דערבי אל השר לאַיאַרד לְצַוֹת את האדמיראל הארנביי להביא את אניות המלחמה אל הדארדאנעללים וים באספארוס אם ברשיון השלטון ורצונו ואם בלי רשיונו ובלי רצונו. ואז בא השלטון במבוכה רבה ולא מצא דרך אחרת רק לתת לממשלת אנגליא להביא אניותיה אל הדאַרדאַנעללים אך הודיע בפיו גם כתב בספר כי לא בִּרצונו עשתה זאת אנגליא. ובעצם היום ההוא שלח השלטון דברים על ידי הטעלעגראף לקיסר רוסיא ויודיעהו כי לא ברשיונו ולא ברצונו באו אניות אנגליא להדארדאנעללים, והקיסר ענהו: כי אם בּוֹא יבואו צִיֵי אנגליא בתוך הבאָספאָרוס, אז יבואו צבאות רוסיא לקאנסטאנטינאפעל ויציבו להם שם יד. כי הקיסר ידע נאמנה כי לא לְהָגֵן על בני עַמָהּ היושבים בבירת תוגרמה שלחה אנגליא את אניות מלחמתה להבאספארוס, רק לכסות עינים לקחה זאת ובאמת מזמתה להתיצב לשִטנה לפני רוסיא ולהיות לְמִפְגָע לה, והשלטון בהניאו את אניות אנגליא מִבּוֹא אל הבאספארוס, גם הוא עשה זאת רק לפנים ובסתר לבבו ידו תִּכּוֹן עם אנגליא. ובין כֹה וכֹה פרצו הציים האדירים אשר לאנגליא לתוך הדאַרדאַנעללים. אך סערת שלג התחוללה פתאֹם על מֵי הים ותעצור אותם מִלֶכֶת הלאה ושתי אניות-צִנה חִשבו לְהִשָׁבֵר ולצלול במים האדירים ורק בעמל רב ויגיעת בשר הציל אותן רב האניות מרדת שחת. ובחמשה עשר יום לחֹדש הסיע האדמיראל האָרנביי ארבעה צִיים מהדארדאנעללים לים מאַרמאַראַ, אך לא הקריבם אל קאנסטאנטינאפעל רק אל האיים הנקובים בשם „בני המלך" (פרינצענאינזעלן) ועל יד אחד מהם הנקוב בשם פרינקיפאָס תקע את יתדותיהם (אַנקער), ושני ציים שלח לגאַליפּאָללי ויצו לאנשי החיל אשר בתוכם לפקוח עיניהם על מצעדי הרוסים. ובעת אשר באו ציי אנגליא לים מאַרמאַרי, נסעו יצאו גדודי אנשי חַיִל מֵחֵיל-רוסיא וילכו הלֹך וקרוב לקאנסטאנטינאפעל ויחנו במבצרי התוגרמים אשר עזבו מפניהם. אז נבהלו אוהבי השלום באיירופא ויחרדו לרגעים פן תפרוץ מלחמה בין רוסיא ואנגליא והמלחמה תמשוך אחריה גם את יתר הממשלות האדירות. אך אחרי עֲבוֹר הבהלה הראשונה שָבו אוהבי השלום לאט לאט למנוחתם, כי באמת לא חָפצה גם רוסיא גם אנגליא להִלָחם אשה ברעותה, ואחרי אשר הִתְוַכְּחוּ בדברים, נִפרדו אשה מרעותה בשלום. צִיֵי אנגליא עזבו את ים המארמארי וישובו למקומם הראשון, וגם הרוסים עָלוּ מעל בירת תוגרמה וישובו למקומם.

שלום סאַן סטעפאַנאָ.

90 §

ובין כֹה וכֹה התאספו שרי מלוכת רוסיא ותוגרמה לקחת דברים על אֹדות ראשי אָפני השלום, ומיום ששה עשר לחֹדש פֿעברואַר והלאה חתרו השרים הגדולים ההם בכל עֹז להגיע למחוז חֵפץ השלום וְלָשׂוּם קֵץ אל סערת המלחמה הנוראה והארוכה ההיא. לאחרונה התרצו השרים העצומים ההם אל אָפני השלום וַיִכְתבו בספר ולא חסר עוד רק חֹתם יד השלטון. אך הפּחה סאַפֿעט ראש המדברים בין מלאכי תוגרמה, לא חדל מהתהפך עוד בתחבולותיו וימצא תנואות חדשות להניא את השלום ולהַמשיך הימים בתקותו כי במֶשך הימים תתעורר אנגליא לצאת לְיֵשע תוגרמה. כי בימים ההם עמדו עוד אניות אנגליא בקרבת קאנסטאנטינאפעל ושרים רבים משרי הפארלאמענט בלונדון לא חדלו עוד מֵהָעִיר ומעורר את הממשלה האנגלית להקדיש על הרוסים מלחמה ולהעמיד רֶוַח והצלה לתוגרמה. גם ביתר הארצות, ומה גם באונגארן, נמצאו המונים המונים אשר עמדו לימין תוגרמה והתאמצו בכל מאמצי כֹּחם לעזור לה ולריב את ריבה. וכאשר ארכו הימים ואָבד חֲזוֹן השלום לרגלי הפּחה סאַפֿעט, אשר חִבל תחבולות לתת מכשולים על דרך השלום, כן נמשכו הימים גם לרגלי שרי קיסר רוסיא, כי בחרות אפם בהפחה סאַפֿעט הכבידו עוד את אפני השלום ויוסיפו לדרוש מְחִיר רב בעד השלום יתר הרבה מבתחִלה. ולאחרונה הוציא הנסיך הגדול ניקאלאיי משפטו ושאתו ויודיע לממשלת השלטון כי אם יוסיפו עוד מלאכיה להתהפך בתחבולותיהם להַמשיך את ימי השלום ולגדור דרכיו בתנואות ומזִמות און, יפרצו הרוסים בשערי קאנסטאנטינאפעל וישימו משכנם בתוכה עד צאת כנֹגה דְבַר השלום על פי האָפנים אשר שָׂמה ממשלת רוסיא לפניה. ובשלשה ועשרים לחֹדש פֿעברואר יצאו על פי הנסיך הגדול כעשרים אלף חלוצי צבא ממקום תחנותם ופניהם מועדות לקאנסטאנטינאפעל, ובארבעה ועשרים יום לחֹדש יצאו גם גבורי החיל הנקובים בשם פרעאָבראַזאַנסקים וגדודי קאָזאַקים ועוד גדודי גבורי חיל במספר רב וילכו הלוך לעומת בירת תוגרמה, ואחריהם נסע יצא גם הנסיך הגדול בכבודו ובכל שריו ויועציו ואנשי סודו, וכלם יחד באו אל הכפר היפה הנקוב בשם סאַן סטעפֿאַנאָ הרחוק רק שבעה קילאָמעטער מקאנסטאנטינאפעל. הפחות הגדולים ראַאוּף ומחמד עַלִי קִדמו שם את פני הנסיך הגדול בכל אותות הכבוד ויברכוהו בשלום בשם השלטון. כי השלטון נבהל מאד בשמעו כי הרוסים יֶהרסו לבוא בעיר מלכותו וישלח דברים אל הנסיך הגדול ויחל פניו לשכון כבוד בסאַן סטעפֿאַנאָ ושם יֵצא השלום לאור על פי האָפנים אשר יתרצו אליהם מלאכי שתי הממלכות, והנסיך הגדול נעתר לשאֵלתו וַיֵט שם שפרירו, ולא להלך לקאנסטאנטינאפעל. והשלטון שלח עד מהרה את הפחה סאַדוללאַה לסאַן סטעפֿאנא להיות עֵזר להפחה הזקן סאַפֿעט בִּדְבַר אפני השלום. אחרי אשר התוכחו מלאכי שתי הממלכות בחָזקה אֹדות אפני השלום, יצא לאחרונה דְבַר השלום לאור ביום השלישי לחֹדש מאֶרץ ביום אשר נמלאו בו שלש ועשרים שנה למיום אשר ישב הקיסר הנאור אלכסנדר השני על כסא מלכותו, ושבע עשרה שנה למיום אשר קרא הקיסר האדיר והחסיד הזה דרור לרבבות אלפי עבדי עולם, וביום הגדול והנכבד ההוא יצא גם השלום הזה לאור. הנסיך הגדול שלח דבריו על ידי הטעלעגראֿף לבַשר להוד קיסר רוסיא את דְבַר השלום, ואלה הם דברי הבשורה ההיא: „בשמחת לבב אֲבַשֵׂר להוד כבוד מלכותו כי בעצם היום הזה נחתם ספר ברית השלום בין ממלכתנו ובין ממלכת השלטון. אֵל מָעֻזֵנוּ עֲזָרָנוּ להשיג את המטרה הקדושה אשר אליה נשא הוד מלכותו את נפשו, וביום הגדול אשר בו קרא כבוד מלכותו לרבבות אלפי עבדים מרודים דרור, הצליח ה' חפצו בידו להוציא גם את הנוצרים בחצי אִי הבאלקאני מעַבדות תוגרמה לחֵרות – “. והשלטון שלח גם הוא ברכת שלומו להוד קיסר רוסיא, לאמר: „אכָּבדה נא לברך את הוד מלכותו בברכת שלום ליום עלותו על כסא המלוכה ובשמחת לבב הנני לחַדש אהבתֵנו כקדם“. והקיסר השיב לו אמריו: יקבל נא הוד מלכותו את תודתי על ברכתו אשר אָצַל לי ועל חֶפְצוֹ לחַדש ימי אהבתנו כקדם. ברכת פיהו עם בשורת השלום, עדים הם לי כי ברית אהבתנו ושלומנו לא תֻפר לאֹרך ימים – “. ובחמישי לחֹדש מאֶרץ דִבר הנסיך הגדול דברי תודה לשרי החילים ולכל אנשי החיל על אֹמץ לבם ורוח גבורתם, וישלם שכר טוב לכל אחד ואחד כפי מעלתו ומדרגתו, גם הָעֵד הֵעיד באנשי החיל להתהלך בשלום ובמישור עם כל האדם במֶשך ימי המנוחה והמרגעה ולבל יקחו מחוט ועד שרוך נעל מאשר לא להם והיה מחניהם נקי מכל שמץ דֹפִי לגאון ולתפארת ארץ מולדתם.

דברי הימים מיום צאת השלום ההוא לאור עד אשר הֵקים הנסיך הגדול ניקאלאיי את הגענעראל טאָטלעבען לנגיד תחתיו על צבאות רוסיא ברומעליע (בשלשים לחֹדש אפריל 1878).

91 §

שני ימים אחרי אשר נחתם ספר ברית השלום בסאַן סטעפֿאַנאָ, גָוַע הנסיך טשערקאַסקאָיי (בחמישי לחֹדש מאֶרץ) אשר התעתד מטעם ממשלת רוסיא לעשות סדרים בנסיכות בולגריא החדשה, להכין אותה ולסעדה בעצה ותושיה עד כי תצלח לממשלה כאחת הממשלות הנאורות באיירופא. ובעשירי לחֹדש מאֶרץ מִלאה ממשלת רוסיא את ידי הנסיך דאָדוּקאָוו-קאָרסאַקאָוו להיות נָגיד ומצַוה על אנשי החיל אשר הציגה בבולגריא ולעשות סדרים בנשיאות החדשה עד כי תהי לאֵל ידה להיות שַׁלֶטֶת ומושלת בלי עזרת ממשלה אחרת. וביום ההוא אשר הֻקם הנסיך הזה לנגיד ומצַוה על חֵיל הרוסים בבולגריא, נסע הגענעראל איננאַטייעוו והפחה רעאוף לפעטערבורג להגיש לפני הוד הקיסר אלכסנדר את ספר ברית השלום מסאַן סטעפֿאַנאָ לבוא על החתום ולתת עֹז ותעצומות לכל הדברים הכתובים בספר ההוא. ובעשתי עשר יום לחֹדש מאֶרץ באו השרים הגדולים ההם לאָדעסאַ ומשם נסעו הלאה ויגיעו ביום חמשה עשר לחֹדש למחוז חפצם, וביום המחרת הואיל הוד כבוד הקיסר לקבל את הפחה רעאוּף בהיכל כבודו בפנים מאירים, וביום שמנה עשר לחֹדש בא הקיסר בעֶצם ידו על החתום בספר ברית השלום. הפחה רעאוף נָחל כבוד והדר בעיר המלוכה, ובתשעה עשר יום לחֹדש נסע לדרכו שְׂבַע רצון וטוב לב, ובבואו למאָסקוואַ פָּגש שם את הגענעראל אננעניקאָוו אשר חִכָּה עליו לשלחו לסאַן סטעפֿאַנאָ, ומשם נסעו שניהם יחדו עד קורסק, ובעיר ההיא נִלוה אליהם הפחה אָסמאַן „גבור פלעוונא“ אשר ישב עד העת ההיא בעיר חאַרקאָוו בְּתוֹר שבוי מלחמה ועתה בצאת השלום לאור יצא גם הוא לחפשי ופניו מועדות לקאנסטאנטינאפעל, ובחמשה ועשרים יום לחֹדש מאֶרץ הגיע הגבור המשכיל הזה והפחה רעאוף שר המלחמה עד שערי עיר מלוכת תוגרמה לֵרָאוֹת את פני אדוניהם בהיכל כבודו.

92 §

ובששה ועשרים לחֹדש מאֶרץ ירד הנסיך הגדול ניקאלאיי הים באניה קלה הנקובה בשם ליוואַדיאַ לראות את פני עבדול האַמיד שלטון תוגרמה במחוז דאָלמאַ באַגטשע, עם הנסיך הגדול באו רק מְתֵי מעט מאנשי סודו, ועם השלטון באו הפחות הגדולים פֿעפֿיק, ראַאוּף סאַפֿעט והגבור המהֻלל אָסמאַן אשר שב זה מעט מארץ שִׁבְיוֹ. אחרי אשר נדברו השלטון והנסיך הגדול דברי כבוד והֶראו אותות ידידות איש אל אחיהו כמשפט, ירד הנסיך הגדול ויעבור באניה ארחות ים באָספאָרוס עד הַגִיעוֹ למחוז ביילער-בֵּיי ושם שִחר השלטון את פניו, ומהיום ההוא והלאה בִּקר הנסיך הגדול פעמים אחדות בהיכל השלטון, בכל פעם דִברו דברי שלום ואהבה בלי לב ולב. כי באמת חָפץ גם השלטון להחזיק במעוז השלום ולהתהלך בשלום ובמישור עִם רוסיא. ורק שרים אחדים משרי מלכותו גם מִשָׂרֵי אנגליא שונאי רוסיא הסיתו תמיד את השלטון הישר הזה ברוסיא ויחתרו במסתרים לתת מכשולים על דרך השלום לְרָעַת רוסיא. מראשי השרים ההם היו הפחה אָסמאַן גבור פלעוונא, אַכֿמעד-פֿעפֿיק ראש המיניסטעריום והשר לאַיאַרד ציר אנגליא בחצר השלטון. אָסמאַן הגבור המהֻלל נשא חן וחסד בעיני השלטון וַיְכַבְּדהוּ וינשאהו, גם כל התוגרמים הדבֵקים במנהגי דתם הישָנים אָצלו לו כבוד והדר וקדוש אָמרו לו תחת אשר הֶערה למות נפשו בימי קְרָב ומלחמת הדת וַיַעַשׂ גדולות ונפלאות בפלעוונא. והוא בשובו מארץ שִׁבְיוֹ לקאנסטאנטינאפעל מזִמות יָעץ לחַבל את השלום אשר יצא זה מעט לאור, הוא הֵאִיץ באדוניו השלטון להרבות את מספר אנשי חילו באזיא ובאיירופא עד כי יהיו למחנה גדולה ועצומה במאד מאד ותהי לאֵל ידה לעמוד בפני כל צר ואויב אשר יָעוֹז לנגוע בנחלת תוגרמה, גם התאמץ בכל מאמצי כֹחו לבנות מבצרים וצריחים ומצודות סביבות קאנסטאנטינאפעל לבעבור הָניא את הרוסים מִגֶשֶׁת אל עיר המלוכה אם תפרוץ עוד פעם מלחמה, כי הוא קִוָה כי סוף סוף תקום מלחמה על רוסיא על ידי אנגליא אוֹיַבְתָּה ואז תמצא תוגרמה עת רצון להנָקם ברוסיא ונוספה גם היא על אויביה ותלחם בה. ובאמת החֵלו התוגרמים לבנות מבצרים ומצודות סביבות קאנסטאנטינאפעל אצל מחוז מאַסלאַק בין פעראַ ובין בוּיוקדערע וביתר המקומות הקרובים אל עיר המלוכה. והתוגרמים הלוהטים באש קנאת דתם ומחזיקים בכל מנהגיהם העתיקים, חשבו למשפט כי בעת אשר תתלקח עוד הפעם מלחמה בין רוסיא ותוגרמה והרוסים יהרסו אל קאנסטאנטינאפעל, אז יצא השלטון וכל שרי מלכותו מעיר הבירה ההיא וישם משכנו באזיא הקטנה, בעיר ברוּסאַ או בעיר אחרת, ובעת אשר יצבאו התוגרמים על קאנסטאנטינאפעל להיות לה למחסה עֹז, יחגרו כל המושלמנים היושבים באזיא כלי נשקם לצאת למלחמת תגרה על אויביהם. ואם מָאֵן ימאן השלטון עבדול האַמיד לעזוב את קאנסטאנטינאפעל, אם יאבה להשלים עם הרוסים או להתחבר אליהם ולעזור להם לעשות מלחמה בממשלת אנגליא, אז יִדָחֶה מכסא מלכותו ועל מקומו יִתְעַל איש אחר הטוב ממנו. אך גם הרוסים הפחידו את עבדול-האַמיד כי יְמַגרו לארץ כסאו אם לא יאבה ולא ישמע לדבריהם, והשלטון התם הזה נִלחץ בין הַמְצָרִים ולא מצא תּוֹצָאוֹת מן המֵצַר אשר שָׁתוּ עליו צָרָיו, ונפשו ידעה מאד כי לא חסרו בבני משפחתו אנשים אשר יש להם צדקה למַלאות את מקומו ולשֶבת על כסא המלוכה תחתיו. הראשון הלא הוא אחיו הגדול מוּראַד אשר מָלַך לפניו ואשר כעת הוא כָּלוּא בְּתור איש אשר רוחו חֻבלה ואָבדו עשתנותיו, כי בעת ההיא העידו רבים וכן שלמים כי הוא שב לאיתנו ונרפא כָליל ממחלתו עד כי יצלח עוד הפעם למלוכה. השני הוא אֲחִי עבדול-האמיד הצעיר ממנו לימים שמו מחמד רעשאַד עפֿפֿענדי (נולד בכ“א לירח שעוואַל בשנת תר”ד 1260 לספירת ההעדשרי, בשלישי לחֹדש נאוועמבער 1844 לספהנ"ו) אשר התוגרמים יעריצוהו ויקדישוהו כאשר יעשו כן לכל אחד ממשפחת המלוכה הצָפוי אל כסא המלכות בתוגרמה. השלישי הוא דוֹד שלשת האחים הנזכרים בן הבכור להשלטון עבדול עַזיז ושמו אִיזזעבין עפֿפֿענדי (נולד בכ“א לירח סעפֿפער בשנת תרי”ז 1274 לספירת ההעדשרי הוא יום התשיעי לחֹדש אויגוסט 1857 לספהנ"ו). וכמעשה הפחה אָסמאַן כן עשה גם הפחה אַכֿמעד-פֿעפֿיק והשר לאַיאַרד, כי חתרו במסתרים לָשׂוּם מוקשים לרגלי הרוסים ככל אשר תשיג ידם ולעורר עליהם רוח משטמה ורוח משחית בלבות התוגרמים הצמאים לנקמה והבוערים באש קנאת דתם כל הימים.

93 §

וממשלת רוסיא ידעה את כל אשר נעשה בקאנסטאנטינאפעל, לא נעלמו ממנה עלילות הפחה אָסמאַן, דרכי הפחה אַכֿמעד-פֿעפֿיק ומזימות השר לאַיאַרד, עיניה ראו את המבצרים והצריחים והמצדות אשר התוגרמים בונים סביבות קאנסטאנטינאפעל להיות עתידים להגן על העיר כאלו המלחמה קרובה לבוא וימיה יִמָשֵׁכוּ, ראתה כי צִיֵי אנגליא האדירים מתנוססים בים המאַרמאַרי ערוכים בַּכֹּל למלחמה. גם עוד אותות אחרים ראתה רוסיא וַתָּבֶן לה כי היא שלום ותוגרמה גם אנגליא למלחמה. ועל כן לא מצאה נכון לפניה לשַלח מארצה את השבויים הרבים והעצומים אשר לקחה מצבאות תוגרמה במלחמה, ותעצור אותם אצלה עד אשר תראה איך יִפֹּל דְבַר השלום, כי מי זה ישלח את אויביו מיד לבעבור ישובו לארצם ונוספו עוד על שונאיו החושבים עליו מחשבת מלחמה ונקמה? גם האיצה בהפחה אַכֿמעד-פֿעפֿיק ראש המיניסטעריום כי יְצַוֶה להאנגלים להשיב את צייהם האדירים מים המארמארי אל חוף בעשיקא. אך הפחה לא התרצה באמת אל רוסיא בדבר הזה ואף אם הואיל לעשות את שאלתה, האם שמעה ממשלת אנגליא בקולו? ומי יכול לדין עם שתקיף ממנו? –. והנסיך הגדול ניקאלאיי דרש מאת ממשלת תוגרמה לבל תוסיף עוד לבנות את המבצרים והמצדות סביבות קאנסטאנטינאפעל, כי אחרי אשר כרתה ברית שלום עם רוסיא, למה זה תכין לה מבצרים כבעת מלחמה? ממשלת תוגרמה הבטיחה לחדול מבנות עוד, אך התוגרמים – לא חדלו ממעשיהם, ורק הֶעלימו הדבר מעיני הרוסים והיה במַחשך מעשיהם. והשר נעלידאָוו, ציר רוסיא בבירת תוגרמה אשר ידע נאמנה כי יד הפחה אַכֿמעד פֿעפֿיק תִּכּוֹן עם אָסמאַן ולאַיאַרד ויתר שונאי רוסיא, לא נח ולא שקט עד אשר הֵסיר השלטון את הפחה ההוא מפקודתו ועל מקומו הפקיד לִנְגיד המיניסטעריום את הפחה צַדיק אשר מימים רבים הוא אוהב נאמן להגענעראל איגנאטייעוו, וגם את כל שרי המיניסטריום החליף השלטון ויקם אחרים תחתיהם אשר לא ישמעו לקול מלחשים קודחי אש נקם ומאזרי זיקות לָחֶם על הרוסים. שמע לאיארד את החליפה והתמורה ההיא וַיֵרע בעיניו מאד, אך בכל זאת לא נפל לבו, ויוסף עוד אֹמֶץ להקים שוטנים לרוסיא וחפצו הצליח בידו, כי הכסף יענה את הכֹּל –. הוא שָׂם מבטחו על צבאות אָסמאַן הצובאים סביבות קאנסטאנטינאפעל ומיחלים בכליון עינים ליום אשר יתגרו האנגלים מלחמה ברוסיא ואז יתחברו אליהם לעזור להם במלחמה, גם פעל ועשה להטות את לב השלטון לתת מִשְׂרָה נכבדה בהיכלו על שכם האיש סאַיְד אינגליס אוהב נאמן לאנגליא ודורש שלומה וטובתה כל הימים, וביום כ"ט אפריל שָׂמוֹ השלטון לְשַׂר ונָגיד בהיכלו ודבריו היו נשמעים. וגם האיש הנקרא גם כן בשם סאַיְד ויהי סופר חֶרש להשלטון ואחרי כן הֲדָפוֹ השלטון מִמַצָבו, הוּרַם על פי תחבולות לאַיאַרד וְהוּנַף בשנים עשר לחֹדש מאיי למעלת ראש הסגנים (סענאַטפראֶזידענט), כי גם הוא נטה תמיד אחרי אנגליא וחפץ בִּיקָרָה, ןעל ידו קִוה לאַיאַרד להפיק זְמָמוֹ אשר יָזַם על רוסיא.

94 §

ובחמשה ועשרים לחֹדש אפריל נסע יצא הגענעראל טאָטלעבען מאָדעסאַ לבוא לסאַן סטעפֿאַנאָ להיות פָּקִיד נָגיד על צבאות רוסיא אשר ברומעליא, כי הליכות המדינה בעת ההיא קראו את הנסיך הגדול שר שרי הצבא לעיר המלוכה פעטערסבורג והגענעראל האביר המשכיל ההוא הָפקד על הצבא תחתיו. ובתשעה ועשרים לחֹדש אפריל הציג הנסיך הגדול לפני אנשי הצבא אשר התאספו בסאן סטעפֿאנא את הגענעראל טאָטלעבען אשר ימַלא את מקומו, ובשלשים יום לחֹדש ההוא הִציב הנסיך הגדול את הגענעראל טאָטלעבען לפני השלטון עבדול-האַמיד, ואחרי כן ירד הים באניה עם שריו הנכבדים ויעבור ארחות ים עד אָדעסאַ. ולנסיכי מאָנטענעגראָ, סערביא ורומעניא שלח ספרים בטרם עָזַב את סאַן סטעפֿאַנא ויתן להם תודה על אשר עמדו לימינו בכל מלחמותיו ויעדרו במערכה בִּשְׂדֵי קְרָב ברוח גבורה וברוח נאמנה. ובעצם היום הזה אשר נסע הנסיך הגדול מסאן סטעפֿאנא, בא הגענעראל טאָטלעבען בסוד הפחות והסגנים צדיק, סאַפֿעט ואיזזעט היושבים ראשונה במלכות תוגרמה, וידבר אתם דברים נמרצים על אֹדות משפטי המדינה הנוגעים לרוסיא על פי אָפני השלום אשר יצאו זה מעט לאור וממשלת תוגרמה פוסחת עוד על שתי השעיפים בִּדְבַר האפנים ההם –. כי עד הימים ההם לא יצאו עוד התוגרמים מהמבצרים אשר על פי אפני השלום עליהם החובה לעזוב אותם בידי הרוסים עד יום מועד. במבצר שוּמלאַ צָבאו התוגרמים גם אחרי שלום סאן סטעפֿאנא כבתחלה, גם במבצר וואַרנאַ עמדו עוד התוגרמים, ומספר אנשי החיל בשני המבצרים ההם היה שלשה ועשרים אלף איש רַגְלִי עִם ארבעה ושמונים כלי תותח. גם הגענעראל ציממערמאן ויתר הגענעראלים הרוסים האיצו בהתוגרמים לצאת מהמבצרים ההם כפי אשר נכתב ונחתם בספר הברית על ידי שני הקיסרים. אך פקידי ערי המבצר ההם הושיבו אמריהם כי עוד לא באה אליהם פקודה מאת ממשלתם לעשות כדבר הזה, והם לא מָשׁוּ ממקומם. גם הנסיך הגדול ניקאָלאַיי בטרם נסעו מסאן סטעפֿאַנאַ התאונן לפני ממשלת השלטון אֹדות הדבר הזה, אך הממשלה השיבה אמריה לו כי בספר ברית השלום לא פֹּרַש העת אשר יצאו התוגרמים ממבצריהם אשר בבולגריא, וזולת זאת לא מִלאו עוד גם הרוסים את כל אפני השלום הכתובים בספר הברית מסאַן סטעפֿאנא. גם ממבצר בּאַטוּם אשר באַזיא על חוף הים השחור, לא יצאו אז התוגרמים ולא שמעו לכל דברי שרי חֵיל רוסיא אשר הפצירו בם לעזוב את המבצר כמדֻבר באָפני שְׁלוֹם סאַן סטעפֿאַנאַ.

95 §

והרוסים ידעו כי מאת האנגלים היתה שומה לכל עלילות התוגרמים בעת ההיא, הם הֵסִיתו בסתר את הפחה אָסמאַן ואת יתר הפחות אשר עתותי תוגרמה בידם לתת מכשולים לפני הרוסים גם אחרי שְׁלוֹם סאַן סטעפֿאַנא, והם רָקמו במַחשך מזמות לחַדש את המלחמה על רוסיא ולהיות מִשְׁעָן לתוגרמה בְּמִשְׁעַן כסף ובכל המחסורים אשר יחסרו לה להמלחמה הזאת. גם בדבר המֶרד אשר התחולל על הרוסים בסוף חֹדש אפריל, היו האנגלים נסִבה. כי בהררי רהאָדאָפע ובעֵמק אַרדאַ התקוממו אז המושלמנים היושבים על הרוסים ויריקו עליהם חרב נוקמת. המושלמנים ההם תערובות עמים שונים: תוגרמים, פאָמאַקים (בולגארים אשר באו במסורת דת מוחמד) ויוּרוּקים (הם טוּרקוּמאַנים אנשי מִקנה ונוסעי בעֵדר). וכֻלם יחד התאספו לעשות מלחמה ונקמה בהרוסים שנואי נפשם, ויהי מספרם יותר משמנים אלף איש שולף חרב. גם גדודים אחדים מחיל התוגרמים אשר יצאו ממבצר נִיש אחרי נְפֹל המבצר ההוא בידי הסערבים, נִלְווּ אל המורדים ההם, ויהי הקשר אמיץ מאד. גם עוד תוגרמים רבים אשר היו תחת פקודת הפחה סוליימאן נוספו עליהם, ולאחרונה גם מבני האַרנויטים. מראשי המורדים ההם היו גם אַכֿמעד אַגאַ וטאָסוּם בֵּיי הנודעים לַכֹּל לאנשי דמים ורוצחי הבולגאַרים בשנת תרל“ו (1876), והלאָרד דערבי בחרות אפו על זרע מרעים ההם דרש אז מאת ממשלת תוגרמה לתלותם על עֵץ כמשפט מרצחים, אך תחת זאת אצלה להם עוד הממשלה התוגרמית כבוד והדר, והם הם היו אחרי כן לכלי חֵפץ ביד האנגלים לְרָעַת רוסיא. ורבים מיודעי העתים האמינו אז כי גם הפחה שעפֿקעט אשר גם הוא שפך דמי בולגארים כמים בשנת תרל”ו (1876), שֻלח בסֵתר מטעם ממשלת תוגרמה אל המתקוממים להיות עליהם לשר ולנגיד במלחמותיהם נגד הרוסים. ורבים מחכמי המדינה התפלאו אז מדוע תעמוד ממשלת רוסיא מרחוק בראותה את אשר עוללה לה ממשלת תוגרמה בעצת אנגליא? הלא היתה לה צדקה לבוא בשערי קאנסטאנטינאפעל בחֶזקת היד ולעולל לתוגרמה כאשר עוללה לה, וגם איירופא כֻלה הכירה וידעה כי צָדקה נפשה אם עשתה כזאת. אך ממשלת רוסיא לא שִלמה לתוגרמה כמעשיה, כי שָמרה את ברית השלום אשר כרתה עִמה בסאַן סטעפֿאנא, ורק להמתקוממים עַזֵי הנפש אשר התנפלו עליה בחמת נקם ועברת זדון, השיבה כגמולם והריקה עליהם להט חרבה הגדולה והחזקה. אמנם בראותה כי הפחה אָסמאַן אשר שנאתו ונקמתו לרוסיא כאש מתלקחת יאסף אנשי חיל במספר רב ועצום סביבות קאנסטאנטינאפעל וּמְלַמד ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, דרשה מאת השלטון להרחיקו מעיר המלוכה ולתת לו מִשרה בעיר בגדד להיות שם לשַׂר העיר, והשלטון אשר קִנאה מסֻתרת התגנבה בלבבו על מפעלות אָסמאַן הגדולים וגבורותיו הנפלאות, התרצה אל שאלת הרוסים להרחיק את סמל הקנאה המקניא הזה מעיר מלכותו וּלְקַצֵץ את כנפי עֻזוּ, אך הפחות והסגנים וכל עַם תוגרמה לא הניחו להשלטון לעשות כדבר הזה ואָסמאַן נשאר על מקומו להיות שר צבא ונגיד ומצַוה על צבאות החיל הצובאים בקאנסטאנטינאפעל.

יתר קורות הימים עד ימי הקאָנגרעס הבֶּרליני.

96 §

כבר הודענו כי מקום האסֵפה הנכבדה להקאָנגרעס נועד בראשונה בעיר ווין, אחרי כן בבאדען-באַדען, לאחרונה בברלין. ולמען דעת הליכות הקאָנגרעס הזה מראשיתו עד אחריתו, עָלינו להודיע בזה את כל הקורות אשר נִקרו ויאתיון בהיכלי מלכי איירופא האדירים במֶשך ימי חדש מאֶרץ עד חֲצי חֹדש אפריל. כי במשך הימים ההמה נִהיו חדשות ונצורות אשר לא האמינו יודעי בינה לעתים כי תהיינה כאלה ואשר מיום ליום השתרגו עָלו על איירופא עד כי היתה צפויה אל מלחמה עזה גדולה ונוראה מאד וכפשע היה בינה ובין החרב, חרב איש ברעהו.

בארבעה ועשרים יום לחדש פֿעברואר היתה אסֵפה גדולה ונכבדה בקרית מלך רב ווין, באסֵפה ההיא נאספו שרי המיניסטרים אשר בממלכת אוסטריא ובממלכת אונגארן והקיסר פֿראַנץ יאָזעף בכבודו והודו יָשב ראש באסֵפה הזאת. אחרי המתיקם סוד והתיעצם על צפונותיהם, גמרו אֹמר לבַקש מאת באי כח העם לְהַלְוֹת את הממשלה ששה מילליאָן פֿלאָרין הדרושים לה להוצאות אנשי הצבא וכלי נשקם ויתר הדברים הנחוצים להם. ולפי דִברת שרי המיניסטער מטרת הכסף ההוא להקים את השלום, להכינו ולסעדו, כי על ידו תהי לאֵל יד אוסטריא להתיצב ביד חמושה לפני כל המקרים המתרגשים לבוא להפריע את שלום הארץ, גם להראות לכל העמים כי לאוסטריא זרוע עִם גבורה כאחת הממשלות האדירות מצוקי איירופא. והשר הנאור אנדראַסי הִלֵל וַיְשַׁבֵּחַ את באי כֹח עַם אונגארין ומגני הארץ על אשר תמכו אֲשֻׁריהם במעגלות הפוליטיק אשר הורה הוא להם לבעבור יִכּוֹן השלום באוסטריא ואונגארן, כי אם הִטוּ רגליהם ממעגלותיו ללכת בדרך נמהרי הלב אשר האיצו בם לצאת למלחמה על הרוסים ולהיות זרוע להתוגרמים, לא הועילו בזה מאומה לבני עַמָם ולארץ מולדתם גם לבני אוסטריא ולארצם, אך הביאו עוד תלאות עצומות עליהם. כי נאחזו אז בסבך מלחמה גדולה וארוכה בממלכה אדירה ועצומה כרוסיא והעירו עליהם חרון אף כל עַמֵי הנוצרים יושבי חֲצִי אִי הבאלקאַני. דברי השר האלה צָדקו מאד, גם כל יודעי בינה לעתים יצדיקום. ובאי כֹח האונגארים נתנו לממשלת אוסטריא את שאֵלתה בִּדְבַר ששה מילליאן פֿלאָרין אשר שָאלה מהם, ואחריהם נֵאוֹתוּ לזה גם באי כח עַם אוסטריא וַיַתִּירוּ את ידי הממשלה לקחת מכסת הכסף ההוא מאוצר הממלכה להחזיק בזה במָעוז השלום.

אחרי האסֵפה ההיא הָראה אנדראסי לדעת כי מקום הקאנגרעס אשר הציע הוא לראשונה לפני הממשלות האדירות לא יתכן להיות בבאדען-באדען ומקומו הַיֵאוֹת לו הוא בעיר ברלין. ובשביעי לחֹדש מאֶרץ הודיע זאת השר בייסט, ציר אוסטריא באנגליא, להלאָרד דערבי, גם הודיעהו עוד כי קיסר אשכנז הואיל לקרוא לכל הממשלות האדירות אל הקאנגרעס הזה אשר נועד בעיר מלכותו אם אך יֵאותו כל מלכי איירופא לזה, והוא יגביל את היום אשר בו יִוָעֲדו אל האסֵפה הנכבדה הזאת. ועוד בשמיני לחדש מאֶרץ נֵאוֹת הלאָרד דערבי כי יהיה מקום הקאנגרעס בברלין, גם הודיע זאת על ידי הטעלעגראף להשר הענרי עלליאָט ציר אינגליא בווין, ועם זה הודיע אותו כי הוא גָלה את אֹזן השר בייסט: כי יש את נפש ממשלת אנגליא כי בטרם כֹּל ידרשו כל אדירי הממלכות מאת ממשלת רוסיא להודיע להם את כל אפני השלום אשר יצא לאור בסאַן סטעפֿאנא ולא יֵעָדֵר אף אחד מהם ובעלי הקאנגרעס יחקרו וידרשו ויתחקו על שרשי כל אחד ואחד מהם אם אין בהם מִפְגָע ונזק להליכות הפוליטיק האיירופי בכלל או בפרט, ורק על פי כל מלכי איירופא יקום כל דָבר בספר הברית אשר נכתב ונחתם בסאַן סטעפֿאנא ומבלעדיהם אין ידים לכל הדברים הכתובים בספר הברית ההוא. כדברים האלה כתב הלאָרד דערבי בי"ג מאֶרץ אל השר עלליאָט, ובשפה ברורה הודיע כי ממשלת אנגליא לא תתן ידה ולא תשלח ציריה אל הקאָנגרעס עד אשר תדע נאמנה כי כל אָפני שְׁלום סאַן סטעפֿאַנא וכל פֶּרֶט ופרט מהם יובאו לפני בעלי הקאָנגרעס למשפט ועל פיהם יקום כל דבר, והדברים האלה שִנתה ושִלשה ממשלת אנגליא, ודעת לנבון נקל כי ממשלת רוסיא לא יכלה להתרצות אל גזֵרה קשה כזאת, וכל איש אשר השנאה לא קִלקלה דעתו והקנאה לא סִלְפָה לו את הַיְשָׁרָה, לא כִחדו צִדקת רוסיא תחת לשונם במָאנה לתת צוארה אל עֹל הגזֵרה הרעה ההיא אחרי אשר קנתה את הנצחון במחיר דְמֵי עבדיה הנאמנים וכסף תועפות ודי זהב, ולמה זה יֻקח ממנה המשפט אשר לכל ממלכה מְנַצַחַת לדרוש מאת הַמְנֻצַחַת את האָפנים אשר על פיהם תעשה שלום לה? ואם אָמר תאמֹר אנגליא כי אָפני השלום ההם נוגעים הם בנחלותיה ובנחלות יתר מלכי איירופא, הלא כָתבה רוסיא מראש אֲמָנָה בספר הברית כי בדברים האלה היא נותנת יד לכל הממשלות האדירות לחרוץ עליהם משפט כטוב וכישר בעיניהם –. אך ממשלת אנגליא היא באחת כי לא תתן ידה אל הקאנגרעס בטרם תדע נאמנה כי כל אפני השלום למגדול ועד קטן יֻגשו לפני משפט בעלי הקאנגרעס ורק את אשר ישפטו הם, כן יקום וכן יִהִי –.

97 §

ואלה הם דברי ספר ברית השלום אשר נכתב ונחתם בסאַן סטעפֿאַנאָ: 1) נסיכות בולגאריא תרחיב גבולותיה ורָחבו וְנָסְבוּ על פי משפט הקאנגרעס אשר יֵצא לאור. 2) גם מאָנטענעגראָ תרחיב את גבולה על פי משפט מלאכי המלכים האדירים באיירופא. 3) ממשלת תוגרמה נרצתה לתת למאָנטענעגראָ חֻפשה להיות שוררת כטוב וכישר בעיניה ולא תסור עוד אל משמעת השלטון התוגרמי. 4) נסיכות סערביא תהי גם היא ממשלה מיוחדת, וגבולותיה יֻצבו במשך שלשה ירחים מיום צֵאת ספר הברית הזה לאור. 5) ממשלת תוגרמה תכיר את רומעניא לממשלה חפשית ודבר אין לה עוד עִמה. 6) ארץ בולגאריא תהיה לנסיכות וממשלה מיוחדה תחת שבט שלטון תוגרמה, אך הָקֵם תקים עליה נסיך מבני עמה גם תציג אנשי חַיל מאזרחיה להיות עליה סִתְרָה, וגבולותיה יציבו אחרי כן צירי רוסיא ותוגרמה יחד. 7) עיר אַדריאַנאָפעל לא תֵּחשב על נחלת בולגאריא רק תסור אל משמעת השלטון כבראשונה. 8) נְסִיך בולגאריא יבֻחר על פי עַם הארץ כחפץ לבבו, אך לא יהיה ממשפחות הממלכות האדירות אשר באיירופא בימים האלה. הנסיך יבֻחר על פי מְרוֹמֵי עַם הארץ בעיר פֿיליפּאָפּעל או טירנאָוואָ ולעיני ראשי הקאָמיסיאָן הרוסי וציר ממשלת תוגרמה. 9) ראש הקאמיסיאן מטעם ממשלת רוסיא, תהיינה עיניו פקוחות על כל החפצים הדרושים להליכות הממשלה החדשה בבולגאריא, לנהלה בעצתו להכין אותה ולסעדה ולהחזיק בידה במשך שתי שנים מיום חֲתוֹם ספר הברית הזה והלאה, ולתקופת השנה הראשונה תוכלנה גם יתר ממלכות איירופא לשלוח ציריהן אליה אם יהיה הדבר הזה דָרוּש לחפצם. 10) אנשי חיל תוגרמה לא יֵראו ולא יִמָצאו בכל גבול ארץ בולגאריא. 11) כל המבצרים אשר בארץ בולגאריא יֵהָרסו ולא יִבָּנו עוד. 12) כל כלי הנשק והצידה ויתר החפצים הנמצאים בתוך המבצרים אשר על שפת הדאנוי ואשר יצאו מהם התוגרמים בראשית ימי המנוחה ממלחמה, וגם במבצרי ווארנא ושומלא, הם מִקנת כסף ממשלת תוגרמה. 13) צבאות רוסיא יצבאו בבולגאריא עד אשר ילמדו הבולגארים ידיהם לקרב ולמלחמה ותהי לאֵל ידם לְהָגֵן על ארצם מפני צר ואויב. 14) מספר אנשי החיל אשר יציגו הרוסים בבולגאריא לא יִרְבֶּה מחמשים אלף איש. 15) כסף המס אשר על בולגאריא להביא אל גנזי שלטון תוגרמה, ישא בד בבד עם הכנסותיה מדֵי שנה בשנה. 16) ממשלת תוגרמה תוכל להעביר אנשי חילה דרך ארץ בולגאריא מקאנסטאנטינאפעל אל מקומות ממשלתה אשר מעֵבר לגבול בולגאריא. 17) ממשלת תוגרמה נָטלה עליה להסיר מאשדות הדאָנוי את הסלעים ואת הטראפעדים אשר השקיעה שם לעצור בעד אניות המלחמה אשר לרוסיא בראשית ימי המלחמה, לבעבור תוכלנה האניות ללכת שם באין מעצור ומִפְגָע. 18) במדינות באָסניא והערצגאָווינא תוציא ממשלת תוגרמה לאור את התקונים והמשטרים אשר שָׂמוּ לפניה מלאכי מלכי איירופא בהקאָנפערענץ בשנה העברה. 19) ממשלת תוגרמה תשמיט את המסים המגיעים לה מהמדינות הנזכרות עד היום, וכל ההכנסות עד שנת תר“מ (1880) תהיינה למשען המשפחות אשר רֻשָׁשׁוּ לרגלי המקרים בשנים האחרונות. 20) ממשלת תוגרמה תשיב ליושבי אי קרעטאַ את החֻקים והמשפטים בהליכות המדינה אשר נתנה להם בשנת תרכ”ח (1868). 21) הנהגה ומשפטי מדינה מיוסדת כאלה תתן ממשלת תוגרמה גם אל בני היונים היושבים במדינות עפירוס וטהעאָסאַליא. 22) ממשלת תוגרמה תשמור מוצא שפתיה להיטיב את מצב הארמענים היושבים באזיא הקטנה, חֻקה אחת ומשפטים אחדים להם ולבעלי דת מחמד בלי פדות והבדל. 23) ממשלת תוגרמה תודיע במכתב גלוי כי היא סולחת לכל הנוצרים היושבים בארצה על כל דבר פשע אשר פשעו בה מיום אשר התחוללו המבוכות בארץ הקדם עד היום אשר בו נכתב ספר ברית השלום. 24) כסף ענושים בעד הוצאות המלחמה ובעד הנזק אשר הֵסִבּה לה תוגרמה בסָגרה לפניה את מבואות ים השחור ועל דבר המֶרד אשר העירו צבאות תוגרמה בנפות קַוְ-קַזְ, בעד כל אלה תשלם ממשלת תוגרמה סך 1410 מילליאן רובל. אולם אם אין ידה משגת לשַלם כסף רב כזה, תֵּאוֹת ממשלת רוסיא לקחת מידה נפות אחדות מארצותיה תמורת הכסף ההוא. 25) הנפות אשר תקח רוסיא לאחֻזה תמורת הוצאות המלחמה, הן: 1) גליל טולטשא אשר בנפת דאָברודשאַ, גם המשפט לתתו לרומעניא לאחֻזת עולם תמור חבל ארץ בעסאראביע אשר נקרע מרוסיא ונספח לרומעניא בשלום פאריז בשנת תרי"ד (1856). 2) ערי המבצר אַרדאַגאַן, באַטום, קאַרס ובאַיאַזיר עם כל הנפות עד רוכסי הררי סאַגאַנלוג, תחֻברנה אל ארץ רוסיא בעד 1100 מילליאן רובל כֹפר הוצאות המלחמה ותשלומי שלש מאות מילליאן רובל הנשארים תשלם ממשלת תוגרמה בעתים מזֻמנים כפי אשר יתרצו שני הקיסרים. 26) מעברות הדארדאנעללים והבאָספארוס תהינה פתוחות תמיד לפני כל אניות סוחר לכל הממלכות גם בימי מלחמה כבימי שלום. 27) צבאות רוסיא יעזבו במֶשך שלשה חדשים מיום חֲתוֹם ספר הברית הזה את כל מחוזות תוגרמה האיירופית זולת ארץ בולגאריא, ואת מחוזות תוגרמה באזיא הקטנה יעזבו במשך ששה חדשים. 28) אחרי צאת כל אפני ברית השלום לאור, תחליפנה שתי הממשלות, רוסיא ותוגרמה את השבויים אשר שבו במלחמה, וממשלת תוגרמה תשלם לממשלת רוסיא בעד ההוצאות אשר הוציאה על השבויים התוגרמים לנַהלם בלחם ושמלה בכל משך ימי המלחמה.

98 §

ויהי כבוא פתשגן ספר הברית הזה גם לממשלת אנגליא, בִּקש הלאָרד ביקאָנספֿילד חשבונות רבים וימצא עליו תנואות ויוציא רוח משפט עז מלפניו לשפוט כל פֶּרט ופרט ולהכריעו לכף חובה על ממשלת רוסיא, ותחת אשר עד הימים ההם לא הֵסיר עוד את מסוה השלום מעל פניו ורק בסתר פנים שָׁת מוקשים לרגלי רוסיא ויעש מלחמה בשלום, בִּלע עתה את הַלוֹט הַלוֹט על מזִמות לבבו ויקרא מלחמה על רוסיא לעיני השמש, גם הִטָה אחריו את לבות רוב השרים היושבים בבתי הפאַרלאַמענט ולבות מְרוֹמֵי בני העם, וכֻלם נועצו לב יחדו להקדיש על רוסיא מלחמת תגרה. ורק הלאָרד דערבי שר החיצון, לא אבה ולא שמע לעצת חפֵצי קְרָבוֹת ההם ויתאמץ להוכיח במישור כי עצתם נִמהרה גם נִבערה, ובראותו כי דבריו אינם נשמעים, חִלה את פני המלכה וויקטאָריאַ לִפְטוֹר אותו ממשמרת פקודתו, והמלכה נעתרה לשאלתו ופקודתו נתנה להמאַרקיז סאַליסבורי השר הראשי על הליכות המדינה בארץ הודו המזרחית, ועל מקומו הֻקם שר המלחמה הארדי, ותחת השר האַרדי הִתְעַלָה השר סטאַנליי אֲחִי לאָרד דערבי הצעיר ויהי לנָגיד ומצַוה על משפטי המלחמה בממלכת אנגליא. והמאַרקיז סאַליסבורי, שר החיצון החדש, אשר כְּרֵעַ כְּאָח התהלך עִם הגענעראל איגנאטייעוו מִימֵי הקאָנפֿערענץ בקאָנסטאנטינאָפעל, הָפך לבו לשנוא את רוסיא וְדָבַק בהלאָרד ביקאנספילד וּמְתֵי סודו הָעוֹיְנִים את רוסיא. וביום הראשון אשר הוּרַם המאַרקיז הזה לשר החיצון באנגליא, הוא יום הראשון לחֹדש אפריל, שלח ספר גלוי לכל צירי אנגליא היושבים בחצרות מלכי איירופא ובו גִלה את המסֵכה הנסוכה על דרכי הפוליטיק האנגלי עד הימים ההם, ובדברים ברורים הודיע לַכֹּל מה רָאתה הממשלה ומה הגיעה אליה להתמרמר על אפני השלום מסאן סטעפֿאַנאָ. בספר הגלוי ההוא אָמֹר יאמר כי יֵצר לממשלת אנגליא על אשר תמָאן ממשלת רוסיא להגיש לפני משפט הקאנגרעס את כל פרטי הדברים מספר הברית אשר יצא לאור בסאַן סטעפֿאנא. כי כל פרט ופרט מספר ברית ההוא הולך מנגד לדברי ספר ברית השלום מפאריז אשר באו בו כל מלכי איירופא האדירים על החתום בשנת תרט“ז (1856). ובשנת תרל”א (1871) בהיות הקאנפֿערענץ בלונדון מטעם כל מלכי הברית ההם, אִשרו המלכים וְקִיְמו שנית את כל דברי ספר הברית הפאריזי ההוא, ובו מפרש בַּאֵר היטב כי ממשלה אחת לא תוכל לְשַׁנוֹת או להפיר דבר אחד מכל הכתוב שם ורק על פי דעת כל המלכים יחד יוכל היות כדבר הזה, ואיככה תוכל ממשלת רוסיא לבדה לעבור על חק לא יעבור כזה? –. אחרי כן יעביר המארקיז רוח בקרת עזה על כל פרט ופרט מספר ברית סאן סטעפֿאנא ויתהפך ברוב תחבולותיו להוכיח כי הורסים הם כָּלִיל את שלום הפאַריזי, ואנחנו נציג בזה את תֹכֶן דבריו ומשפטי פיהו: ראש דבר יַראה לדעת כי אם תִּבָּנֶה על משואות תוגרמה ממשלה סלאווית גדולה ורחבת ידים כממשלת בולגאריא החדשה אשר תתפשט עד חֻפֵּי הים השחור וים התיכון ורוח ממשלת רוסיא תהיה הרוח החיה המתהלכת בכל אופניה ועל פיה יִשַּק כל דְבַר חק ומשפט, הלא אז תפרוש רוסיא את כנפי עֻזה על היַמים ההם ועל ארצות אשר על חֻפֵּיהֶן וִיבֻלַע בזה ליתר הממשלות האדירות באיירופא –. בארץ בולגאריא יֶשנם מחוזות ונפות רבות אשר רוב יושביהם נוצרים יְוָנִים הם, ואם יסורו אל משמעת הבולגארים, ירדו פלאים וְיִכְלוּ באפס תקוה. גם להיונים הרבים היושבים בעפירוס וטהעסאליא לא יעמוד רֶוַח והצלה ברב או במעט וגורלם יהיה רע כבראשונה, וזה לנו לְעֵד כי רוסיא דורשת רק טובתה ולא טובת הנוצרים הנגשים והנענים בתוגרמה האיירופית והאזית –. במקומות רבים בארץ בולגאריא אשר רוב יושביהם תוגרמים, יהיו התוגרמים ההם נתונים תחת ממשלת הסלאַווים שנואי נפשם, וממשלה כזאת תוכל לסכסך תוגרמים בסלאווים וסלאווים בתוגרמים ותתחוללנה פרעות ושערוריות וקנאות הדתות והארץ תִּשָחֵת וְתִמָלֵא מוֹטָה – . אם תשתרע ממשלת בולגאריא לכל אֹרך ים השחור מעֵבר מזה, ורוסיא תִּקח לה לאחֻזה את בעסאראביא הרומענית וחוף באַטוּם מֵעבר מזה, אז תַּסֵב רוסיא אליה את מסחר הים השחור ובכל עת יהי לאֵל ידה לסגור לפני כל יתר הממשלות את שערי המסחר לארץ פרס –. כסף הענושים אשר הֵטילה ממשלת רוסיא על ממשלת תוגרמה, רב ועצום הוא מאד ותוגרמה לא תוכל שֵאתו, ובעד הכסף ההוא תדרוש ממשלת רוסיא לתת לה נפות ומדינות מארץ תוגרמה. כי אחרי אשר לא הגבילה רוסיא את עת הַשִׁלֵם, תוכל לדרוש מאת תוגרמה בכל עת אשר תאבה לשַלם לה בכסף מלא או לתת לה מדינות אחדות מארץ ממשלתה לפי מכסת הכסף, ובאופן הזה תהיה תוגרמה משֻעבדת תמיד לרוסיא כמשפט הלוה למלוה ורוסיא תשלוט בה כאשר הנושה בהנשא בו –. ומי לא יראה, יוסיף עוד סאליסבורי לגזור אֹמר, ומי לא יראה כי דברי ספר הברית מסאן סטעפֿאַנאָ קולעים למטרה אחת: לִכְבּוֹשׁ את היוָנים ומשפטי חייהם תחת רגלי הסלאווים ומשפטי ממשלתם, להפריע את שווי המשקל בארָצות אשר על חֻפּי ים התיכון וים השחור ולהוריד מממשלת תוגרמה את עֻזה וכבוד משְרָתה בקאנסטאנטינאפעל? וממשלת אנגליא אשר אדירי חפציה בחֻפי תוגרמה וּבְמֵי יַמֶיהָ, לא תוכל לראות במנוחת לבב כי תוגרמה תסור אל משמעת ממשלה אחרת הָעוֹיֶנֶת את אנגליא ויש לאֵל ידה להכביד את אכפה עליה כי תתן מכשולים לפניה –. לאחרונה יודיע המארקיז סאליסבורי בשפה ברורה את מטרת ממשלת אנגליא אשר הציבה לה בהליכות דרכה, הלא כה דבריו: כל ישע וכל חפץ ממשלת אנגליא בהקאנפֿערענץ מקאנסטאנטינאפעל, היו: לחַדש את ממלכת תוגרמה על ידי תקונים וסדרים ומשפטים ישרים אשר ישים השלטון בארץ ממשלתו. כי באמת דרושים תקונים רבים וסדרים חדשים בתוגרמה לפי רוח הזמן, וממשלת השלטון תתן עֲרֻבָּה נכונה להממשלות האדירות באיירופא כי תוציא לאור את כל התקונים והסדרים ההם. וכל העמים השונים היושבים בתוגרמה יתענגו על רוב שלום ויחיו חיי נֹעַם ויהיו עבדים נאמנים להשלטון ובנים אמונים לארץ מולדתם. זאת היתה מטרת אנגליא בהקאנפֿערענץ ההוא, אך למֹרת רוחה היתה אז רוח אחרת לממשלת השלטון ולא שמעה לעצתה הטובה לטוב לה עד כי השתרגו עָלוּ על צוארה תלאות המלחמה כהיום הזה. ועתה לרגלי המקרים הרבים אשר נִקרו ויאתיו מאז ועד עתה, לא תוכל אנגליא להשיג את מטרתה על ידי האָפנים ההם אשר שָׂמָה לפני תוגרמה בהקאנפֿערענץ ההוא, ואָפנים אחרים דרושים כעת לחֵפץ מטרתה, ושִנוים רבים יחולו על הליכות חיי העמים היושבים בחצי אִי הבאלקאני לרגלי המקרים אשר התחדשו בימים האחרונים האלה –. אך גם עתה מטרת אנגליא היא כמאז: לכונן ממשלה ישרה וטובה בתוגרמה, לעשות שלום לה כל הימים ולהאיר אור הדרור על העמים היושבים בה –. ובסוף דבריו יאמר המארקיז סאליסבורי: ממשלת אנגליא חָפצה לתת ידה אל הקאנגרעס אם הֻגשו למשפטו כל פרטי ספר הברית מסאן סטעפֿאנא והיתה לאֵל ידו לחרוץ עליהם משפט וכל אשר ישפוט כן יקום וכן יהי, אך עתה אחרי אשר הודיע הנסיך גאָרטשאַקאָוו כי לא תגיש ממשלת רוסיא את פרטי דברי הברית לפני הקאנגרעס, תחשוב ממשלת בריטאניא את הקאנגרעס לא לעזר ולא להועיל להוציא על ידו את מערכי לבבה לטובת ארץ תוגרמה גם להדברים הדרושים לחֶפצי אנגליא.

99 §

על דברי ספר הגלוי הזה השיב הנסיך גאָרטשאַקאָוו דברים נכוחים ונאמנים להוכיח לעיני כל מלכי ארץ כי אך תנואות תמצא אנגליא על רוסיא, ואם יעבור על דברי המארקיז סאליסבורי רוח האמת, את כל דבריו ישא רוח. תֹּכֶן תשובת הנסיך גאָרטשאַקאָוו, הוא זה: על דְבַר ממשלת בולגאריא יאמר הנסיך כי ממשלת רוסיא לא חִדשה כמעט דָבָר לטובת הנסיכות ההיא יותר מאשר החליטו צירי הממשלות האדירות בהקאָנפֿערענץ מקאנסטאנטינאפעל, ורק את אשר דִברו הם בפיהם, מִלאה היא בידה, ואם הוסיפה תקונים אחדים לטובת הבולגאַרים אשר לא נזכרו אז בסוד הצירים ההם, הלוא גם המארקיז סאליסבורי הודה במכתבו הגלוי כי לפי המקרים אשר התחדשו בימים האלה, נחוצים ודרושים דברים אחדים להשתנות מכפי אשר היו לפני הימים האלה, לגרוע מהם או להוסיף עליהם לתועלת יושבי חצי האי הבאלקאני. ובאמת לא עשתה רוסיא כָּעֵת עִם בולגאריארק את אשר עשתה בשנת ה“א תק”צ (1830) לטובת רומעניא ורומעניא הלא היא מאז ועד עתה תחת חסות כל מלכי איירופא ולרוסיא אין כל יתרון עליהם בהלכות הנסיכות הזאת, וגם בממשלת בולגאריא לא תהי זְרֹעָה מֹשְׁלָה לה בכל משפטי המדינה. ומה גם אם מדינת דאָברודשא תסֻפח אל גבול רומעניא, הלא אז תבדיל רומעניא בין רוסיא ובין בולגאריא ותפריד כּליל אשה מעל אחותה. ועל דבר צבאות הרוסים הצובאים בבולגאריא מֶשך שנתים ימים אשר ממשלת אנגליא מתלוננת על זה, השיב הנסיך אמרים כי אין את לבב ממשלת רוסיא לתקוע בזה יתדה בבולגאריא כי אם לעצור בעד הבולגארים והתוגרמים לבל יתנפלו ברוח חמתם ונקמתם איש על רעהו וְשַׁמָה ושערורה תהיה בארץ, גם לְלַמד את בני הממשלה החדשה הזאת הליכות אנשי המלחמה למען תהי לאֵל ידם לגרש מפניהם אויב ולהיות מחסה עֹז לארץ מולדתם, ואם תראה ממשלת רוסיא כי הפיקה זממה לעשות סדרים בבולגאריא ולהכינה ולסעדה לבל תִּמוֹט לאֹרך ימים, אז תוציא את צבאותיה משם גם בטרם תכלינה שתי השָׁנים ההנה. שלום סאַן סטעפֿאַנאָ נָקוב רק בשם „מבוא אל השלום“ (פּראֶלימינאַרפֿרידען) ובשֵם זה הלא הגידה רוסיא בפה מלא כי היא לא גָזרה אֹמר ולא חרצה משפטה כי כן יקום השלום וכן יֶהִי מבלי להוסיף עליו או לגרוע ממנו דבר. גם להציב גבולות בולגאריא לא גָזרה ולא החליטה בפרט רק גלתה דעתה כי חפֵצה היא כי כל המקומות אשר רוב יושביהם בולגאַרים המה, לארץ בולגאריא יֵחשבו, ופקידי רוסים ותוגרמים יעברו בבולגאריא לארכה ולרחבה לראות את המקומות אשר רוב יושביהם בולגארים הם ועל פיהם יוָדע הדבר אל נכון. כי יִנָתנו חֻפֵּי יַמים לבולגאריא, החליטו כבר צירי מלכי איירופא בהקאנפֿערענץ בקאנסטאנטינאפעל, כי בלי חֻפֵּי יָם לא יִכּוֹן המסחור בבולגאריא. ואם יגיעו גבולות בולגאריא עד ים עגעאי להרחיב בזה מסחרה ולהאדירו, הלא אז תגדל בזה גם תועלת אנגליא ויתר הממשלות אשר ים התיכון גבולן, יותר מתועלת רוסיא הרחוקה מים עגעאי. ועל דבר הפחד אשר תפחד אנגליא כי ממשלת רוסיא תשים משטרה בארץ בולגאריא ועל פיה ישק כל דבר חק ומשפטי המדינה עד כי תהי רק היא השלטת בתוכה, יוכיח הנסיך גארטשאקאוו כי צֵל הרים תראה אנגליא כהרים, כי באמונה אֹמֶן לא שנתה ממשלת רוסיא בהנהגות ארץ בולגאריא מאומה מאשר היו בראשונה ולא שָׂמָה משטרי ארץ רוסיא בתוכה, רק הסירה את המסים העמוסים עליה והמעיקים תחתיה ועוד מוּעָקות ומצוקות כאלה אשר העיקו ואשר הציקו לה הפַּחות התוגרמים ויתר הפקידים העריצים. וכל אלה הוכיח הנסיך באמרי יֹשֶׁר וברוח אמת ויוציא כאור צִדקת ממשלת רוסיא כי רק שלום הבולגארים וטובתם כל ישעה וחפצה לא לשפוך רוח ממשלתה עליהם –. גם אין נכונה בפי שונאי רוסיא האומרים כי גם על עפירוס וטהעאסאליא תחפוץ ממשלת רוסיא להשתרר בכל אַוַת נפשה. כי אם החרש החרישה רוסיא ולא דִברה דָבר אֹדות המדינות ההן אשר רוב יושביהן יְוָנים, אז האשימו אותה כי מתאמצת היא להרים יד בני הסלאווים על בני היְוָנים, ואם דרשה רוסיא לתת גם להיונים משפטי החֹפש והדרור בהנהגת המדינה כמו להבולגארים, אז האשימו אותה כי יש את נפשה להרוס את כל ממשלת השלטון בתוגרמה האיירופית, ועל כן לא דרשה ממשלת רוסיא מממשלת תוגרמה רק לתת לעפירוס וטהעאסאליא את משפטי המדינה אשר נתנה לְאִי קרעטא כפי אשר שאלו ממנה הממשלות האדירות באיירופא, ולדרוש מידה רֶוַח והנחות גדולות מאלה להיונים יושבי המדינות ההן, תוכלנה הממשלות האדירות וגם רוסיא תִּלָוה להם בדבר הטוב הזה כי את שלום כל עַמי הנוצרים היא דורשת ולא תשים פדות בין סלאַווים ובין יונים –. בדברים כֵנים הֶראה הנסיך כי אין כל יסוד להחֶשׂד אשר תְּחַשֵׂד אנגליא את רוסיא כי מגמת פניה להיות שַׁלֶטֶת בים השחור, גם בדבר חבל ארץ רומעניא אשר תאבה רוסיא לספח אל גבולה הֶראה לדעת כי חֵפץ רוסיא היא רק לשוב ולקחת את החבל ההוא אשר נִקרע מארצה לפני שתים ועשרים שנה, ואין מקום לפחד אנגליא אשר תפחד פן תהיה בזה יד רוסיא רוממה במקום אשר יתחברו מֵי הדאָנוי עם מֵי ים השחור, כי משנת תרט“ז (1856) הפקידו כל הממשלות האדירות פקידים על המקום ההוא והם לא יניחו לממשלה אחת להיות רק היא שלטת שם, ומה גם כי כָּעֵת פרקה רומעניא עֹל תוגרמה מעליה ויצאה חפשית לנפשה להיות ממשלה מיוחדת ולפי הנראה יתרצו לה כל מלכי איירופא בדבר הזה, ואז הלא תשים גבול בינה ובין ממשלת רוסיא עד כי לא תהי לה יד במקום התחברות הדאָנוי וים השחור יותר מיתר הממשלות האדירות –. עיר באַטום וחֻפָּה היא דרושה מאד לחֵפץ רוסיא והיא לבדה הַשָׂכָר אשר תשיג בעד הוצאותיה הרבות מאד והעצומות אשר הוציאה על המלחמה הזאת, כי על ידה ירחב גבול המסחור הרוסי, גם היא לְמָעוֹז לה אם תקום עוד הפעם מלחמה. גם את המקומות הבצורות אשר באזיא התוגרמית (קאַרס ויתר ערי המבצר) הואילה רוסיא להביא תחת ידיה רק לבעבור עֲצוֹר רוח התוגרמים לבל יתפרצו בגבולות רוסיא בחרב מלחמה, ולמען לא תכבד על רוסיא העבודה לשוב וללכוד את המבצרים ההם בכל עת אשר יגורו התוגרמים מלחמת תגרה על רוסיא, וְלוּ הואילה ממשלת אנגליא כי יִשָׁארו המבצרים בידי התוגרמים, הלא היתה לה עת רצון לעשות זאת אם חָפצה להתחבר לרוסיא בדבר המעמאָראַנדום הברליני, ועוד הפעם בעת אשר שלחה רוסיא את הגראַף סוּמאַראקאָוו-עלסטאָן מלאכה אל חֲצַר הקיסר פֿראַנץ יאָזעף לעיר ווין. כי אז אם נועדו מלכי איירופא יחד להכביד את ידם על ממשלת השלטון התוגרמי לעשות את מועצות ציריהם אשר שָׂמוּ לפניה בהקאָנפֿערענץ בקאנסטאנטינאפעל, כי אז השכילה לְהִנָחֵם על קְשִׁי עָרפה ולשמוע עֵצה, ואז הגיעו כל המלכים למחוז חפצם להיטיב את מצב הנוצרים בתוגרמה בלי קְרָב ומלחמה ושֶׁפך דמי רבבות אדם כהיום הזה – ואם אז עמדה אנגליא מרחוק ומָשכה ידה מֵעֲשוֹת הדבר הטוב ההוא, הלא עתה אין לה כל צדקה להתיצב לפני רוסיא לשטנה אם היא מתאמצת לסוכך בעדה לבל תוסיף עוד תוגרמה לתגר בה מלחמה ולהוציא את בניה אל שְׂדֵה קטל – ואיככה תוכל אנגליא לחרוץ משפטה כי בקחת רוסיא את ערי אזיא התוגרמית ההן תביא נזק לסחר איירופא, אחרי כי שרים רבים היושבים ראשונה במלכות אנגליא הגידו פעמים אחדות לפני הימים האלה כי גם אם יבואו חֻפי ערזערום וטראַפּעזונט תחת ממשלת רוסיא, לא יגיע כל נֵזק להמסחור האיירופי –. ועל דבר כסף הוצאות המלחמה אשר נטלה רוסיא על תוגרמה, יאמר הנסיך גאָרטשאַקאָוו כי הכסף הרב ההוא מעט הוא לעומת הכסף והנפש אשר הוציאה רוסיא על המלחמה הזאת. ואם הכֹּפֶר ההוא יכבד על ממשלת תוגרמה מִנְשוֹא עד כי בגללו תקצר ידה לשַלם את חובותיה הרבות ליתר הממשלות האדירות באיירופא, הלא מודעת זאת לַכֹּל כי גם לפני המלחמה הזאת חדלה כבר ממשלת תוגרמה לשלם להנושים בה בגלל הפרעות ולא סדרים המתחוללות בהליכות דרכה כל הימים, אך עתה על פי דברי הברית אשר יצאו בסאן סטעפֿאנא לאור אם יתנו להם גם יתר הממלכות האדירות מַהְלְכִים בארץ, יש תקוה כי מהיום והלאה תהיינה עיני ממשלת תוגרמה ולבה על דרכיה ותתאושש לתקן כל מְעֻוָת ולעשות סדרים בכל מעגלותיה, להמעיט את הוצאותיה העצומות ולהרבות את הכנסותיה עד כי תהי לאֵל ידה בימים יֻצָרוּ לשַלם את נִשְׁיָה לכל הנושים בה. ובאמת זאת היתה מגמת פני ממשלת רוסיא, ועל כן לא יָעדה את מועד השלומים בעד הוצאות המלחמה אשר נטלה על תוגרמה, כי אם לא עשתה זאת, אז בבוא מועד השלומים ויד תוגרמה לא תשיג לשַלם בכסף מלא, לא תמצא דרך אחרת כי אם לתת לממשלת רוסיא את תבואות הנפות והמדינות אשר עליה להביא אל ידי נוֹשֶׁיהָ הישָנים או לתת לרוסיא מדינות אחרות מארץ תוגרמה בעד פָּרָשַׁת כסף ענושים ההוא. כי ממשלת רוסיא תשים לבה גם לתועלת ממלכות אחרות וגם לתועלת תוגרמה להָקל עליה משא השלומים. אולם אם אחרי כל הדברים והאמת האלה לא תחדל ממשלת אנגליא להביט על ממשלת רוסיא בעיני חֶשֶׂד, הנה אין עצה ואין תחבולה נגד חֶשֶׂד חִנָם –. אחרי כן השכיל גראטשאקאוו את פיהו ובהשכל ואמרי יֹשר הוכיח כי אחרי אשר גם המארקיז סאליסבורי אמר יאמר עם ספרו הגלוי כי לא טוב עשתה ממשלת תוגרמה בהאטימה אזניה משמוע להמועצות הטובות אשר יעצו לה מלאכי מלכי איירופא בעלי הקאנפֿערענץ ואחרי אשר שפתיו ברור מִללו כי עתה אחרי החליפות והתמורות והשתנות המקרים לרגלי המלחמה ונצחון רוסיא, דרושים שנוים גדולים בארחות הממשלה התוגרמית בארץ בולגאריא, שנוים אשר לא היו נחוצים לפני המלחמה הזאת, עתה תחשוב ממשלת רוסיא, למשפט ומֵישרים תשפוט כי אָפני שלום סאַן סטעפֿאנא דרושים הם לחֵפץ הנוצרים היושבים בבולגאריא גם לחפץ יתר עַמי הנוצרים יושבי תוגרמה האיירופית –. על תלונת סאליסבורי כי שלום סאן סטעפאנא יפיר את הברית הפאַריזית, ישיב הנסיך גראטשאקאוו כי את הברית ההיא הפירו מלכי הברית כבר לפני עשרים ושתים שָנה עד כי לא ישימו עוד המלכים את לבם אליה. ממשלת תוגרמה היתה הראשונה אשר הפירה את הברית ההיא ולא מלאה אחריה לתת להנוצרים היושבים בתוגרמה חֻקים טובים ומשפטי צדק. גם התחברות מאַלדאַוואַ וואַלאַכֿי לממשלה אחת בשם רומעניא, היא לַמְרוֹת דברי הברית ההיא אשר על פיה לא תחֻברנה הנפות ההן כל הימים ותתפרדנה אשה מאחותה. גם ממלכת צרפת עָברה את הברית ההיא בשַלחה בשנת תר”ל (1870) גדודי אנשי חַיִל מזֻינים לארץ סוריא. גם הקאָנפֿערענץ בקאנסטאנטינאפעל בשנת תרל"ו (1876) הפיר את הברית ההיא, כי על פיה אין לכל מלך רב ושליט המשפט להתערב בהליכות ממלכה אחרת פנימה. וגם זה מעט הפירה עוד ממלכה אדירה (אנגליא) את הברית הפאַריזית ההיא בשַלחה את צִיֶיהָ האדירים למֵי ים המאַרמאַרי – ומה יש עוד לאנגליא צדקה לזעוק על שלום סאן סטעפֿאנא? –. ולאחרונה יאמר הנסיך גאָרטשאקאוו כי אחרי אשר גם המארקיז סאליסבורי יאמר בפה מלא כי לעת כזאת נחוצים הם שִנוים רבים ותקונים גדולים בדרכי הממשלה בבולגאריא ולשנות לטוב גם את מַצָב יתר הנוצרים בחצי אִי הבאַלקאַני, מדוע לא הביאה ממשלת אנגליא עצה ולא עשתה פליליה במה יִוָשעו הנוצרים האומללים ההם ואיך ישֻנה מַצָבָם לטוב בתוגרמה האיירופית, ומדוע לא שָׂמָה לבה גם לרוסיא אשר לָחמה לבדה בתוגרמה ואין אחד ממלכי איירופא אִתָּהּ ואשר הוציאה בניה ואוצרות כספה על המלחמה הזאת לטובת הנוצרים, מדוע לא תשים לבה לבל תסבול נזק רב ועצום בעד התשועה אשר הושיעה להנוצרים העשוקים ההם? ומי יתן והואיל המארקיז סאליסבורי להשיב אמרים על כל הדברים האלה בספר גלוי לכל העמים, ותחת מְצוא תנואות ותואנות על דברי ברית סאן סטעפֿאנא, נעים היה לנו לשמוע מפיהו מה יָעצה ממשלת אנגליא איך להושיע את הנוצרים האובדים בבולגאריא ובכל נפות חצי אי הבאלקאני ומה הם האָפנים אשר על פיהם תוציא את עצתה הטובה ההיא לאור? – “.

100 §

ובראשון לחֹדש אפריל בבוא דבר המלכה וויקטאָריאַ אל השרים היושבים בשני בתי הפארלאמענט להזעיק את צבא חֵיל הרעזערווע ולהכינם בַּכֹּל ליום קְרָב ומלחמה, נועצו השרים ההם להשיב לה אמרים וּלְחַוֹת דֵעָם בשמיני לחדש ההוא, אך המלכה הקדימה לשלוח אליהם את ספר הקריאה אשר תקרא אל צבא חיל הרעזערווע ואל חֵיל האזרחים לְהֵחָלֵץ חושים ולהיות עתידים וערוכים ליום אשר תקדיש מלחמה על אויביה. וביום השמיני לחדש נמנו שרי הפארלאמענט וגמרו אֹמר על פי רוב דֵעוֹת להסתיר דבר המלחמה מעיני איירופא ולהודיע לכל יודעי העתים כי רק לעשות סדרים נחוצים בהליכות אנשי הצבא קראה הממשלה את אנשי חיל ההם להתאסף יחד. אך הלאָרד ביקאָנספֿילד לא כִּסה שִנאתו לרוסיא בְּמַשָׁאוֹן כשרי הפארלאמענט ההם, ובבית הפארלאמענט העליון דִבר גבוהה וכידודי אש שנאתו מפיהו התמלטו, וידבר כדברים האלה: „בעת כזאת אשר רעה גדולה נשקפה מצפון על אנגליא ועל איירופא כֻלה, לא ידעתי במה יצדיקו את נפשם האנשים ההם אשר הַמִשְׂרה על שכמם לְהָגֵן על ארץ מולדתם אם יֵשבו בחִבֻּק ידים ולא יעוררו את אנגליא לחגור חרבה על ירֵכה כאשר עשו כן כבר יתר ממלכות איירופא! ממלכת אנגליא מְיֻסֶדֶת היא על גבורת ישע יְמִין אבותינו ואֹמץ רוחם, והם הם הורישו לנו ממלכה כלילת יֹפִי ונאדרת בְּחַיִל וְחֹסֶן מאין כמוה תחת השמש. צאֶזאַר גם קאַרל הגדול לא משלו בארץ גדולה ורחבת ידים כארץ מורשתנו זאת. אניות מלחמה וְצִיִים אדירים אשר בידינו, עוברים הם ארחות כל יַמֵי התבל. בכל קצוי ארץ ואיי יַמים רחוקים יד אנגליא וזרוע עֻזה מֹשֶׁלֶת על גוים רבים ועצומים שונים בלשונותיהם, בדתיהם, במנהגיהם ובכל אָרחות חייהם, והיא בעֹצם יד ממשלתה תחַברם ורוחה תקבצם לעבוד אותה שכם אחד ותאיר אור הדעת במחשכי הארצות ההן. אחדים מהעמים ההם אוהבים אותנו על משפטי החֵרות אשר נָתַנו למו, ואחדים יְרֵאִים מפנינו וְיִשָׁמְעוּ לנו בידעם את רעם גבורתנו ואת כֹּחֵנוּ הגדול אשר על פיהם נגדיל את תורת הציוויליזאַציאָן בתוכם לטוב להם כל הימים, אך אם אוהבים הם אותנו או יראים מפנינו, מכירים הם ויודעים כי בני אנגליא נוצרו למשול ולהיות נגידים מְצַוִים לעמים רבים. ממלכתנו זאת, אדונַי הלאָרדים! מורשה קדושה היא לנו, ולא טוב נעשה אם רק אנחנו נאכל וְנָחוּשׁ מִפִּרְיָהּ וטובה. עלינו החובה להוריש אותה גם לבנינו אחרינו. ולעשות כזאת עלינו לְגַבֵּר חיָלים, לאַמֵץ ידינו, לשמור ארחות צדק ומשפט ומישרים וללחום בעד הסגֻלה היקרה הזאת בכל לבבנו ובכל נפשנו. ועתה אתם אדונַי! אני מודיע אתכם נאמנה כי ממזרח איירופא רעה גדולה נשקפת על ממלכתנו וסער מתחולל על ראשה יחול אם שרי הפארלאמענט ויתר השרים וראשי העם לא ימהרו ולא יחישו מעשיהם לתמוך בידי המלכה ולעזור לה להעביר את הרעה ההיא מארץ מולדתנו – “. הדברים הנמרצים האלה פָּעלו פעולה עזה בנפשות שרי הפארלאמענט וימחאו כף ויריעו תרועה גדולה וכֻלם פה אחד גמרו אֹמר להיות עוזרים ותומכים ידי המלכה להוציא את מזמות לבה לאור לשלוף חרב מלחמה על רוסיא, ובשבעה עשר לחֹדש אפריל באה פקודת המלכה לשרי מלכותה בארץ הודו לשלוח משם אנשי מלחמה אל אִי מאַלטאַ, ובתשעה ועשרים לחדש אפריל הרימו אנשי חיל ההם את פעמיהם מעיר באָמביי לבוא לאִי מאַלטאַ. ולשרי הצבא על אנשי החיל העתידים להִלָחם עם רוסיא, התעתדו הגבורים הנודעים השר נאַפיר והשר וואָלסעליי, הראשון היה שר הצבא במלחמת אנגליא באַביסיניען בשנת תרכ“ח (1868), והשני במלחמת אנגליא בחוף הזהב (גאָלדקיסטע) בשנת תרל”ד (1874).

101 §

כל אוהבי השלום באיירופא חרדו לרגעים פן תפרוץ מלחמה בין אנגליא ורוסיא, מלחמה אשר בכֹחה ועזוזה תרגיז מוסדות ארץ ותרעיש ממלכות תבל, אך יתר הממלכות עמדו מנגד ולא נתנו ידן לעזור במלחמה לאחת משתי הממלכות העצומות ההן. ממלכת עסטרייך-אונגארן, אף כי נמצאו בתוכה פלגות גדולות הנפלגות בדעותיהן, אלה עומדות לימין אנגליא, ואלה נצבות לה לשִטנה לא הכריעה אחת מהנה את כף המאזנים למלחמה ורק בדבר שפתים אך לא בעצה וגבורה למלחמה גָברו בארץ. ממלכת אשכנז לא אָצה גם היא להריק חרבה רק עָמדה על המשמר לראות איך יִפֹּל דָבר ויד מי משתי בעלות הריב תהי לאחרונה על העליונה, והנסיך ביסמאַרק, רב החובל אשר יחַבל תחבולות תמיד להוליך את אנית הפאָליטיק האשכנזית למחוז חֶפצו, הלא שפתיו ברור מִלֵלוּ כי לא יתערב בדברי ריבות ההם רק בְּתֹר איש ישר היודע פֵּשר דָבר (איין עהרליכֿער מאַקלער) כי ממלכת אשכנז תַּרְוִיחַ יותר ממלחמת שני איתני ארץ ההם בהתיצב מרחוק מאשר תרויח בהתערבה במלחמה ולעזור לאחד מהם. ממשלת צרפת ידעה מאד כי אם תפֻתה בחֶלקת לְשוֹן אנגליא לעזור לה לעדור במלחמה הזאת, תביא רעה לבני עַמָהּ ולא תשא מאומה בעמָלה. ולהראות לעיני כל העמים כי שלום לה עִם כל הממלכות וכל מגמתה רק שלום וידידות, קראה לכל יושבי תבל לבוא פאַריזה לחזות שם בנעם שער המצבה (וועלטאסוישטעללונג) אשר נפתח ביום הראשון לחֹדש מאיי. בארץ איטליא הלך המלך וויקטאָר עמנואל בדרך כל הארץ בתשיעי לחֹדש יאנואר בשנת תרל"ו (1876) ועל כסאו ישב בנו הָנאור הובערט וַיֵט לבו אל ממלכת אשכנז וממנה ראה ויעש גם הוא לבלתי התערב בדברי הריב והמלחמה אשר בין רוסיא ואנגליא, גם ידע מאד כי כֹחַ ידו ואוצר כספו דרושים יתר הרבה לחזק את בדק ארץ ממשלתו, להכין אותה ולסעדה, מאשר יעזור לממלכה אחרת ולצאת בצבאותיה בהלחמה ביום קְרָב, גם השר קאַיראָלי היושב ראש בסוד הסגנים במלכות איטליא, ראה כי לא עת היא להוציא את אנשי המלחמה מקרב הארץ ללחום את מלחמה עַם אחר בעוד אשר גדודים גדודים מיושבי הארץ משוטטים בה לארכה ולרחבה לפרוע פרעות ולהוליך את המון העם ארחות עקלקלות לַמְרות עיני כבוד הממשלה.

הקאָנגרעס הבערליני ופעולותיו.

102 §

כבר יודעים הקוראים כי סלע המחלוקת אשר על תעצומות עֻזו התפוצצו כל מועצות הדיפלאָמאַטים עד כי היו קִצרי יד להוציא את דבר הקאָנגרעס לאור, היה הדָבר אשר הִקְשתה ממשלת אנגליא לשאול מאת ממשלת רוסיא להגיש לפני משפט בעלי הקאנגרעס את כל פרטי השלום מסאַן סטעפֿאַנא והמה יחרצו עליהם משפטם בכל אַוַת נפשם, ורוסיא מֵאנה בצדק להשפיל כבוד נצחונה ועֻזה לפני שופטים כמוהם אשר אין להם המשפט לעשות כן לְהַמְנַצֵחַ. אך ממשלת רוסיא אשר כֹל ישעה וחֶפצה לבקש שלום ולרדפהו, בראותה כי סערת מלחמה נוראה תתחולל על כל אפסי ארץ איירופא לרגלי מחלוקת הלזו, נִכנסה עם אנגליא לפנים משורת הדין ומָחלה על כבודה וכבוד נִצחה ועֻזה, וברצונה הטוב הואילה לפרוש לפני הקאָנגרעס את כל פרטי אָפני השלום מסאַן סטעפֿאנא הנוגעים ליתר ממלכות איירופא, והתּירה את ידי הקאָנגרעס לשקול במאזני משפט את האָפנים ההם אם ישאו יחד עִם החפצים הדרושים ליתר מלכי איירופא ואינם נוגעים בנחלתם. ובכן יָצא דְבַר הקאנגרעס לאור, ובעיר מלוכת אשכנז כלילת ההשכלה באו חמדת כל הגוים ואדירי חכמי הדיפלאָמאַטיא וימלאוה כבוֹד והדר. מִימֵי הקאָנגרעס המהֻלל בעיר ווין, לא נראה עוד קאָנגרעס נעלה ונהדר בכבוד כהקאנגרעס הברליני הזה. זולת שלשה המזכירים האבירים אשר לשלשה הממלכות האדירות מצוקי איירופא, הלא הם: ביסמארק, גאָרטשאַקאָוו ואַנדראַסי, הופיע אל הקאנגרעס הזה גם הלאָרד הדיפלאָמאַט האבּיר והחכם הכביר ביקאָנספילד במַלאכות מְלֶכֶת אנגליא, הסגן הנודע וואַדינגטאָן ציר ממשלת צרפת, הסגן המשכיל קאָרטי מלאך מלך איטליא, השרים קאַראַטהעאָדאָרי ומחמד עַלִי צירי שלטון תוגרמה, ועוד דיפלאָמאַטים רבים אנשי שֵם אשר נִלְווּ אליהם, וגם צירי ממלכות אחרות במספר רב. וכל יודעי הליכות הפאליטיק הִכִּירו וידעו כי בִּבְחוֹר כל מלכי איירופא את עיר המלוכה ברלין למקום משכן כבוֹד האספה הנכבדה הזאת, ואת מזכיר הממלכה האשכנזית, הנסיך ביסמארק, לשֶׁבת ראש ולהיות ראש המדַברים באספה הזאת, אות נאמן הוא כי הפאליטיק האשכנזית אשר ביסמאַרק נוהג בה, רצויה היא להממלכות האדירות באיירופא ונותנות ידיהן תחתיה בעת ההיא. משלשה עשר יום לחֹדש יוני עד שלשה עשר יום לחדש יולי בשנת תרל"ו (1876) ישבו שרי הקאנגרעס כסאות למשפט להוציא כאור משפטם על ראשי האפנים משלום סאַן סטעפֿאנא אשר לפי דֵעם וּרְאוֹת עיניהם ישימו מוּעָקָה במתני שלטון תוגרמה ויכבידו עליו אכפם, ומלאכי קיסר רוסיא בראותם כי שרי הקאנגרעס נועצו לב יחדו להפוך משֹרש את אפני שלום סאַן סטעפֿאנא אֹדות גבולות בולגאריא ויתר הנסיכות בחצי אי הבאלקאני ואדות יתר חֻקי הדרור אשר נתנה להן ממשלת רוסיא בצדק ובמשפט, הרימו במרום קולם ולא אבו ולא שמעו אל משפטי הקאנגרעס בדברים האלה. אך אחרי ריב לשונות ומלחמת דברים, הִטו מלאכי רוסיא את לבבם מאהבת השלום אל החלטת הקאנגרעס אשר על פיהו יקטנו ויצרו גבולות בולגאריא מאשר הציבה לה ממשלת רוסיא בשלום סאַן סטעפֿאנא, וגבולותיה לא ישתרעו עד ים עגעאי כי אם עד הררי הבאלקאן ושם יִתַמוּ. בבולגאריא הצפונית ימשול נָסיך אשר יבחרו להם ראשי העם וגם הממשלות האדירות חפצו ביקרו להקימו עָל להיות שליט בארץ. רומעניא לא תסור עוד אל משמעת תוגרמה גם למשמעת כל מלך רב ושליט ממלכי ארץ, רק תהי ממשלה מיוחדת אשר אדירה ממנה יֵצא וְעָמַד ורָעה את בני ארצו כטוב וכישר בעיניו ובעיני ראשי העם וּמָגִנֵי הארץ. ולעומת זאת תתן ממשלת רומעניא חֻקה אחת ומשפט אחד – חק חֵרות הדעות ומשפט אזרח – לכל יושבי ארצה מבלי הַבְדֵל בין עַם לעם ומבלי פְּדות בין דת לדת, וגם ליהודים תְהי זכות אזרח וחֵלק ונחלה במשפטי המדינה ולא תפליא עוד ביניהם ובין יתר העמים. גם על אֹדות הסכסוך אשר בין רוסיא ורומעניא על דְבר חבל ארץ בעסאראביא אשר נקרע בשלום פאריז מרוסיא ונספח לרומעניא, מצא הקאנגרעס פשר דָבר השָוה לשתיהן, ויחרוץ משפטו כי רומעניא תשיב לרוסיא את חבל הארץ ההיא, ובעד זה תספח לה רומעניא נפות אחדות מבולגאריא הצפונית אשר על נהר דאָנוי היָמין. אך רומעניא הקשתה את ערפה והאטימה אזניה משמוע בקול הקאנגרעס, גם התעשקה ימים רבים עם ממשלת רוסיא על דְבר מבצר אַראַב טאַביאַ אשר בקרבת סיליסטריא, אף לא חָפצה לתת ליהודים משפטי אזרחים, כי רִשעת הפֿאַנאטיזמוס קשורה בלב הרומענים ותשים קיר ברזל בין היהודים ובין משפטי אדם, גם קִנאת איש ברעהו על אֹדות המִחיה והכלכלה, גָברה בתוכם וצרה עינם לְהַשְׁוֹת את היהודים אליהם בכל חֶפצי החיים, ורק אחרי אשר הכבידו אֵילי הקאנגרעס את ידם עליהם, רק אז נלחצו להתרצות אליהם בדבר היהודים לתת להם משפטי אזרחים. אך גם אז התהפכו בתחבולותיהם ויערימו עָרמה לבלתי תֵּת המשפט ההוא כי אם לבני עֲלִיָה אשר הון ועֹשר בביתם ואשר ימצאו בהם חֵפץ, וכל המון היהודים עשוקי משפט עד היום הזה. עוד חָרץ הקאנגרעס משפטו כי כל המבצרים על נהר דאָנוי בארץ בולגאַריא, אשר עד הימים ההם היו מחסה עֹז לתוגרמה, המבצרים ההם יֵהָרֵסוּן ולא יִבָּנו עוד. בולגאריא הדרומית או רומעליא המזרחית תִּשָׁאֵר תחת ממשלת תוגרמה כבראשונה ורק שַׁליט (גוּבערנער) נוצרי יהי שם קְצין עָם וימי פקודתו לא ימָשכו יותר מעשר שנים ואז יקח אחר פקודתו, והשליט ההוא יבֻחר על פי השלטון גם מטעם מלכי איירופא האדירים. וגם שם יתן השלטון משפטי אזרחים לכל יושביה בלי פדות בין עם לעם ובין דת לדת, וצירי מלכי איירופא היושבים בקאנסטאנטיאפעל, יפקחו עיניהם וישימו לבם על הסדרים החדשים ההם לבל יהיו רק דְבר שפתים –. בחלק בולגאריא אשר נקרע מתוגרמה והיתה לנסיכות חדשה ובעלת דרור, הֻקם מטעם ממשלת רוסיא לנָגיד ומצַוה השר האביר ורב פעלים דאָנדוּקאָוו-קאָרזיקאָוו, אשר מִלא את מקום הנשיא הנודע טשערקאַסקי, אחד מראשי מָגִנֵי ארץ רוסיא, אשר נאסף אל עַמיו ביום אשר יצא שלום סאַן סטעפֿאנא לאור. והשר ההוא חגר בעז מתניו להחיות את הנסיכות החדשה הזאת מערֵמת עֲפר הריסותה, להאיר אור הדעת עליה, לָשׂוּם בה סדרים ומשפטים וחֻקים צדיקים ולהעלותה על גרם המַעלות כאחת הארצות הנאורות באיירופא עד אשר תצלח לממשלה כמוהן.

103 §

בשלום סאַן סטעפֿאנא, לא נָטתה ממשלת רוסיא קָו על הליכות באָסניא והערצעגאווינא ועל ארחות דרכיהן בימים יֻצָרוּ, ואף כי מהן יצאה אש המלחמה בתחִלה והאש ההיא פרצה עליה פרץ והתלקחה בכל ארצות הבאלקאן והרגיזה גם כל יתר ארצות איירופא, ואם לא ישֻנו משפטי הממשלה בתוכן מן הקצה אל הקצה ויד תוגרמה תהי שלוחה בהן כבראשונה, תהיינה כהרי שרֵפה העתידים בכל עת להפיץ מתוכם להבות אש לחֶרדת עמי איירופא גם בימים הבאים, בכל זאת לא חָפצה ממשלת רוסיא לשית ידה עליהן ולעשות גם בתוכן משפטי ממשלה חדשים כאשר עשתה בבולגאריא, יען כי הארצות ההן נשענות על גבול ממשלת עסטרייך-אונגארן הלוטשת עיניה עליהן כל הימים, ורוסיא התהלכה בשלום ובמישור עם ממשלת עסטרייך כעם כל מלכי תבל וַתִּמָנַע מֵהִכָּנֵס בגבולה ולהתערב במשפטי הארצות ההן. אך נשיאי סערביא ומונטיניגרא התנשאו אז ויתברכו גם בלבבם גם הרהיבו בנפשם תוחלת ותקוה לסַפח את הארצות ההן לגבולות ארצות ממשלתם ולהיות שליטים ונשיאים גם עליהן ככל אַוַת נפשם באין מפריע. אולם לא כאשר קִווּ כן היתה. כי אֵילי הקאנגרעס מִלאו את ידי קיסר עסטרייך לשלוח עִזוז וְחַיִל אל הארצות ההן וְלָשׂוּם מִשְׁטָרוֹ בתוכן לבל תוסיפנה לִקְדוֹח אש המלחמה לחרדת איירופא. ויהי בְהִשָׁמַע הדבר הזה בעסטרייך ואונגארן, ויתיצבו רבים משרי העם ומגני הארץ לשטן לו. באונגארן הגישו שרי העם את עצמותיהם לפני ממשלת הקיסר והוכיחו בדברים כי אוצר המלחמה דָלַל מאד מנְשוא את ההוצאות הדרושות לחֵפץ הממשלה, ומה גם כי בימים ההם גָאֹה גאו מֵי נהר טהייס ושטפו ועברו על כל גדותיו ויציפו את עיר סעגעדין ועוד מקומות רבים באונגארן והנזק היה רב ועצום ואלפי משפחות נשארו בְּעֵרום ובחֹסר כֹּל, וטוב טוב להחיות ברעב את האֹבדים והאומללים ההם מֵפַזֵר כסף תועפות לָרֶשֶת מִשְׁכָּנוֹת לא להם. גם בעסטרייך התקוממו אנשים רבים להחלטת הקאנגרעס הזאת ובראשם האיש הנודע בשם ד“ר הערבסט אשר דבריו נשמעים בהליכות המדינה. אך הממשלה לא שתה לבה אל כל דבריהם, והיא באחת ומי ישיבנה? וממשלת תוגרמה שָמעה כי זרים נוגעים בנחלתה ונפשה יָרעה לה אך שָׂמה יד לפה ולא השמיעה במרום קולה, כי לא הרהיבה בנפשה עֹז לְהַמְרוֹת את אִמרי אֵילי הקאנגרעס מלאכי מלכי איירופא האדירים ולצאת בחרב על קיסר עסטרייך ההולך בעצת המלכים ההם לעשות סדרים בארצות הנרעשות ההן בְּחַיִל וּבְכֹחַ הזרוע. וקיסר עסטרייך מִלא עד מהרה את ידי שר הצבא הגענעראל פֿיליפאָוויץ להרים פעמיו בראש שנים עשר אלף אנשי חיל לארצות באסניא והערצעגאווינא ועמהם המון שרים ופקידים יודעי דתי המדינות להקים בארצות ההן חֻקי צדק ולעשות שם סדרים חדשים לפי רוח העמים הנאורים בימים האלה. ובתשעה ועשרים לחֹדש יוני בשנת תרל”ח (1878) בעצם היום ההוא בבקר צלחו צבאות עסטרייך את נהר סאַוואַ ויציגו כפות רגליהם על אדמת באָסניא ושר הצבא שלח לפניו קול קורא אל הנוצרים והמחמדים יושבי הארצות ההן, לאמר: אזרחי באסניא והערצעגאווינא! צבאות קיסר עסטרייך באים היום בגבול ארצכם, לא כצרים ואויבים השואפים לבלוע חיל זרים ולרשת משכנות לא להם, כי אם בְתֹר אוהבים נאמנים ובעלי ברית אשר מגמת פניהם להשבית מדינים ולָשום קֵץ אל המהומות והפרעות אשר עוררו מלחמת האזרחים בקרבכם וחרב איש היתה ברעהו. נפש הוד הקיסר יָרעה לו למראה המהומות והמבוכות המתחוללות בארצות הנשענות על גבול ארץ ממלכתו ומרגיזות גם את ארצות שכניהן. הוד כבוד הקיסר התעצב אל לבו בראותו כי הִנכם עשוקים ורצוצי משפט, ויוציא דְבר מלכות מלפניו להוציא אתכם מתחת סִבלות עושקיכם ולהושיע לכם תשועה נצחת, ועל כן שלח אליכם את צבאות גבוריו להשיב בגבורות ישע ימינם את השלום והמנוחה אשר גלו מכם זה ימים כבירים. התלאות הרבות אשר השתרגו עלו על צואר השלטון אדוניכם, השיבו אחור ימינו גם הכשילו כֹחו עד כי אין לאֵל ידו להביא עליכם את ברכת השלום ואת המנוחה השלֵמה אשר אתם מבקשים, וַיַתֵּר את ידי הוד קיסר עסטרייך ידידו ואיש שלומו להושיב בצבאותיו את ארצותיכם עד אשר יעשו ועד אשר יקימו את מזמות לבבו להאיר אור חדש על יושבי הארצות האלה באין הַבְדֵל בין עם לעם ודת לדת. ועוד הפעם הנני מגיד לכם כי לא חרב מלחמה נביא אליכם רק שלום אמת ומנוחה שלֵמה, צדק ומשפט ומישרים. כל איש ואיש ילך בשם אלהיו ובהליכות דתו ואמונתו כבראשונה, גם לא נהיה עליכם למשא ולא נקח מידכם מאומה חִנם אין כסף רק בכסף מלא נְשַׁלֵם בעד כל מאכל אשר יֵאָכֵל ובעד כל חֵפץ הדָרוש לנו“. כדברים הלאה דִבר שר צבא עסטרייך על לבות יושבי באסניא והערצעגאָווינא, אך הם לא אבו ולא שמעו לו, כי נפשם ידעה מאד כי על אף שלטון תוגרמה אדוניהם ועל חמָתו פרצו צבאות עסטרייך בגבולם חבל נחלתו, ויתרגזו ויתקצפו ויתעתדו להתיצב לפני העסטרייכים בזרוע חשופה ובמלחמות תנופה. כי בעלי דת מחמד היושבים בארצות ההן ככל אחיהם איבת עולם להם על הנוצרים וקנאת דתם לא תתן אותם לְלַמֵד עליהם את בעלי דת נצרת אַלוּף לראשם, וגם הסלאַווים הנוצרים התקוממו על העסטרייכים ובכל עֹז חתרו לגרש אותם מפניהם, כי גם נפשם בָּחלה בממשלת עסטרייך ולא אבו לשאת עליהם עֻלה ולָסור אל משמעתה, ולבם לא צפון משכל כי רק בפיה ובשפתה תדבר ממשלת עסטרייך שלום ובקרבה תשים אָרבה לקחת את באסניא ןהערצעגאווינא בחֹזק יד למורשת עולם –.

104 §

וצבאות עסטרייך, אשר נוספו עליהם עוד גדודים רבים עד כי היה מספרם כמאת אלף איש, עברו קוממיות את נהר סאַוואַ ויבואו עד עיר בראדא התוגרמית, והנה שרי העיר ושרי החיל התוגרמים הגישו אל שר צבא עסטרייך דברי ספר מאת השלטון אשר יתאונן בו על ממשלת עסטרייך אשר שלחה צבאות אנשי מלחמה לפרוץ בגבול תוגרמה היושבת לבטח אִתה. אך פֿיליפאָוויץ שר צבא עסטרייך לא קִבל את ספר תלונת השלטון ויצו לצבאותיו להרים פעמיהם הלאה נכח עיר סעראיעווא בירת סערביא. ואחד הקנאים מבעלי דת מחמד ושמו האַדזשיא לאָיא הרים נֵס הַמֶרֶד אל הסערבים ומהרה קל נהרו אליו המונים המונים מהתוגרמים וגם מהנוצרים הסלאַווים וגם אנשי חַיִל מצבאות תוגרמה נִקבצו באו תחת דֶגל המורד ההוא ויעשו כלם אגֻדה אחת ויתיצבו לשטן בדרך העסטרייכים, וכל ימי חֹדש אויגוסט וחֹדש סעפטעמבער בשנת תרל"ח (1878) התחוללו מלחמות כבֵדות בין צבאות עסטרייך ובין גדודי באסניא ודמים רבים נשפכו ארצה. המלחמה הראשונה היתה על יד עיר מאגלאי אשר הרים תלולים וצורים וכפים וסלעים סביב לה ושם הסתתרו גדודי המתקוממים מעיני העסטרייכֿים ועקבותיהם לא נודעו, ועל כן באו גדודים אחרים מהעסטרייכים בתוך העיר שאננים מפחד רעה ואנשי העיר התחפשו כאנשי שלומם ובעלי בריתם. אך כמעט פתאם לפתע החלו כל אנשי העיר להמטיר עליהם זיקים חצים ומות מכל גגות הבתים ומכל החלונות, גם בחוצות וברחובות נלחמו בם ומכל עֵבר ופִנה ירו עליהם כדורי שחת וחללים רבים נפלו מגבורי חֵיל עסטרייך ורבים מהם הֻכּוּ בפצעים אנושים ושאריתם נסו בשבעה דרכים ורק מְתֵי מעט הִתמלטו בעור שניהם ויבואו אל המחנה הגדולה. וביום המחרת הסתערו העסטרייכים שנית להתנפל על עיר המורדת ההיא ומספר אנשי המלחמה היה אז רב ועצום מבראשונה, אך המורדים התנפלו עליהם בדרך הליכתם ויפילו בהם עַם רב, ובבואם העירה ראו כי עזובה היא באין יושב, כי כל יושביה עזָבוהו וינוסו ויפוצו על ההרים. ובששה לחֹדש אויגוסט התלקחה מלחמה עזה בין צבאות עסטרייך ובין המתקוממים אצל עיר טראַווניק, והמלחמה נמשכה תשע שעות רצופות, ובשתי המחנות העצומות נפלו ונפצעו המונים המונים, והמתקוממים אשר ראו כי העסטרייכים רבים מהם במספר, נסוגו אחור ממקום המערכה להתנפל עליהם שנית ובמקומות אשר לא יְפַללו כי שם אויביהם נְחִתִּים. אמנם בכל גבורות המתקוממים ובכל אֹמץ לבם בהִלָחמם ביום קְרָב, לא יכלו לעמוד לפני צבאות עסטרייך אשר עוררו את גבורתם כבימי קדם, ואחרי אשר התגברו צבאות הגענעראל פֿיליפּאָוויץ על המתקוממים אצל עיר מאגלאי, נשאו את רגליהם אל סעראַייווא עיר הבירה להוריד ממנה עֻזה ולהבקיענה אליהם. אך אצל עיר שעפצע פגעו במחנה כבדה מאנשי חֵיל המתקוממים הנאזרים בגבורה וכלי תותח רבים להם, ועד מהרה התחוללה סערת מלחמה ביניהם אשר התעודדה כיום תמים. פעם היתה יד המתקוממים על העליונה ויריעו אף הצריחו תרוּעת נצחון, ופעם גָברו צבאות עסטרייך וידם בעֹרף אויביהם, אך לאחרונה נָצחו העסטרייכֿים את המתקוממים ויבואו בשערי הבירה וילכדוה. מעיר שעפצע הגיחו צבאות עסטרייך לעומת עיר סעראייעוואַ הבירה. אך שר הצבא הגענעראל פֿיליפאָוויץ נֶעצר בהליכתו ולא שָטַף במרוצתו כאוַת נפשו, כי בשורה לא טובה הגיעה לאזניו ורפו ידיו, וזה הדבר. הגענעראל שאפארי הַמְפַקֵד צבא המחנה האגף השמאלי מצבאות עסטרייך, עבר בראש אנשי חילו בגבול באסניא וילך בצעדי און הָלֹך וקרוב אל המחנה הראשי אשר תחת יד שר הצבא פֿילאפאָוויץ, ובהגיעו עד עיר טולזא התחתונה, פגע בגדודי המתקוממים ומלחמה עזה התלקחה ביניהם והתוגרמים המתקוממים ועוזריהם, התאזרו עֹז ויטו ידם על העסטרייכֿים וַיַכום ויכתום עד אשר נלחצו לִפְנוֹת לפניהם עֹרף ולנוס מנוסת חרב מפני אויביהם, והמתקוממים רדפו אחריהם בחרב נוקמת וַיְזַנְבוּ את כל הנחשלים אחריהם וישללו שלל רב ולא שָבו מרדוף אחריהם עד הגיעם לעיר גראַטשאַניצא, וגם אז לא הונח להם, כי גדודי התוגרמים הדולקים אחריהם השיגו אותם ויוסיפו להִלָחם בהם בסערת גבורתם, והעסטרייכֿים אשר כלתה אליהם הרעה וגם הצידה אשר עשו להם הָלַך הָלֹך וחסר, נסוגו אחור במנוסה ובבהלה עד העיר דאבאי אשר על שפת נהר באָסנא. וכשמוע הגענעראל פֿיליפאוויץ את דבר המגפה הזאת אשר היתה במחנה אגף השמאלי, לא קם עוד רוח בו לשטוף הלאה במלחמה עד אשר תכרות ממשלת עסטרייך ברית עם ממשלת שלטון תוגרמה אשר הניחה מכשולים על דרכו ואין לנטות מפניהם על ימין או על שמאל, ואז תהי לאֵל ידו להוציא את מזמות לבב ממשלתו לאור. והשר אנדראַסי אשר רוחו מתהלכת בכל אופני הליכות המלוכה בעסטרייך ואשר מיָדוֹ היתה גם המלחמה הזאת בארצות באָסניא והערצעגאווינא, בראותו כי כל גבורות צבאות עסטרייך ונצחונותיהם עלו בתהו ואבדו על ידי המגפות אשר נִגפו לפני אויביהם במלחמות טולזא וגראטשאניצא, חִבל תחבולות להטות את לב שלטון תוגרמה לכרות ברית שלום עם ממשלת עסטרייך. כי עֹז בידו להקים את סערת המלחמה בבאסניא לדממה, כי גם אחרי נִפְּלוּ פלָאים במלחמותיו עם רוסיא, ועוד כבודו חדש בעיני התוגרמים ואחרי דבריו לא ישנו.

105 §

ובין כֹה וכה הרהיבו גם יושבי הערצעגאווינא בנפשם עֹז ועצה וגבורה למלחמה וביום חמשה עשר לחֹדש אויגוסט התחוללה מלחמת תגרה בין החלוץ מצבאות עסטרייך ובין גדודי המתקוממים אצל עיר לוביגי, והעסטרייכֿים נגפו לפני המתקוממים, לשוא דָאו חמשה גדודים מצבאו מחנה עסטרייך הגדולה לעזור לאחיהם במלחמה, כי הם לא יכלו עֲמוֹד לפני אויביהם הרבים והעצומים ויסוגו אחור ותהי להם נפשם לשלל. ובבאָסניא הוסיפו המתקוממים לעשות חיל ומספרם הָלָך הָלֹך וגדול, גם המון רב מבני הנוצרים נלוו אליהם ושלשים באטליאָנים מצבאות תוגרמה וכֻלם יחד התאספו על יד עיר ביעלא-לאָוואַץ וזרועם חשופה וחרבם שלופה למלחמת תנופה. אך ממשלת עסטרייך שלחה אנשי חיל חדשים במספר רב לתת עֹז ותעצומות לשר צבאה פֿיליפאוויץ ויתר שרי הצבא לבעבור תהי לאֵל ידם לבַצע את כל מעשיהם בארצות המתקוממים, ואז התגבר הגענעראל שאפארי על גדודי המתקוממים אשר צָרו צעָדיו עד הימים ההם ויפיצם ויניסם מפניו, וביום תשעה עשר לחֹדש אויגוסט הקריב הגענעראל פֿיליפאוויץ את צִבאות גִבוריו אל חומות סעראייעוואַ הבירה ויצו להרעים בכלי תותח ולהרעיש חומותיה, אך המתקוממים התאזרו גם הם עֹז וגבורה וירעימו בכלי תותחיהם גם הם כל היום וכל הלילה ההוא והִרבו חללים בצבאות לוחמיהם והֶעצימו הרוגיהם ופצועיהם. אמנם לאחרונה חִתְּתָה גבורת המתקוממים ונשברה זְרֹעָם ולא יכלו עֲמוֹד לפני גבורי העסטרייכֿים הרבים והעצומים מהם גם במספר, חדלו קולות כלי תותחיהם, שָקעה אש כלי נשקם ורפו ידיהם, והעסטרייכֿים הריעו תרועת נצחון וחֵיל הרגלי פרצו שער ויבואו בתוך העיר, אך המתקוממים עלו על גגות הבתים וימטירו כדורי מות על ראשי המנַצחים גם ירו עליהם בעד החלונות, גם בחוצות העיר ובשוָקים וברחובות סַבו המתקוממים את העסטרייכֿים וכאריות ודֻבים שַׁכולים נלחמו בהם ויפילו מהם עַם רב, וגם הנערים והנשים והזקנים והחולים חגרו שארית כֹחם ואונם ובחֵמה שפוכה התנפלו על אויביהם. אז עלתה חמת העסטרייכֿים עד להשחית וישתערו בזעם אפם על המתקוממים ויעשו בהם הֶרֶג רב ואַבדן, גם התפרצו לתוך הבתים ויהרגו את לוחמיהם וַיְבַתְּקוּ את כל הנופל בידם בחרבותיהם, ותרועת המלחמה הקיפה את כל הכִכר מסביב ואנקת חללים ומדֻקרים מִלאו את כל פִּנות עיר הַהֶרַס. אך לאחרונה גברו העסטרייכֿים וילכדו את העיר ואת מצודתה והמתקוממים התמלטו בעור שניהם ויתפזרו לכל רוח, והמנצחים פרשו נֵס ממלכתם על חומות העיר וַיֵאחזו בתוכה.

106 §

בבוא הבשורה לעיר ווין כי לכד הגענעראל פֿיליפאוויץ את סעראַייעווא בירת באָסניא, היתה אורה ושמחה לממשלת עסטרייך ולכל ראשי עַם הארץ ויאמינו כי בא הקֵץ להמלחמה הזעומה ההיא והמתקוממים לא יוסיפו עוד להרים ראש ויתרפסו תחת עֹל מלכות עסטרייך. ובמִדה ההיא אשר שָמחה ממשלת עסטרייך, התעצבה ממשלת תוגרמה אל לבה בשמעה כי נלכדה עיר הבירה ההיא בידי העסטרייכֿים, ותחת אשר עד הימים ההם דרשה מאת ממשלת עסטרייך לכרות עמה ברית על פי אָפנים אשר לא לכבוד הם לעסטרייך, תחת זאת דִברה בלשון אחרת וַתְּבַקֵש שלום על פי תנאים נאותים לממשלת עסטרייך, גם הִצדיקה את נפשה באָמרה כי היא לא היתה נסבה להַמֶרד אשר פָּרַץ בבאסניא והערצעגאווינא, כי יושבת היא לבטח עם עסטרייך ודורשת שלומה כל הימים. וגם ממשלת עסטרייך חָפצה בסֵתר לבבה לבוא במסורת ברית השלום עם תוגרמה לבעבור עֲשוֹת קֵץ למלחמת המתקוממים בבאסניא והערצעגאווינא, כי גם אחרי אשר לכדו צבאות חילה את סעראייעווא, לא נכנעו עוד המתקוממים, ונהפוך הוא כי עוד הוסיפו לְגַבֵּר חילים ולהתאזר עֹז לעשות מלחמה ונקמה באויביהם, ובמספר רב ועצום התאספו בעיר נָאָוויא באַזאַר ובעיר מיטראוויצא ויעמדו הָכֵן וערוכים בַּכֹּל למלחמה. וגם בהערצעגאווינא אשר שׁם היתה תמיד יד חיל עסטרייך על העליונה, גם שם לא קָם עוד סער המתקוממים לדממה ועוד ידם נטויה לחַדש שם ימי קְרָב ומלחמה ביתר עָז בעזרת אחיהם הסלאווים אשר סביבותיהם השואפים גם הם להָניד את רגלי העסטרייכֿים מארצות חֲצִי אִי הבאלקאַני.

107 §

סוף דבר אחרי אשר השתרגו תלאות רבות ומלחמות עזות על צבאות חֵיל עסטרייך בתגרת ידי המתקוממים בבאסניא והערצעגאווינא, הצליחה ממשלת עסטרייך לבַצע את כל מעשיה בארצות ההן. כי נכבשו הארצות המתקוממות תחת ידיה והֶעבירה רוח משפט ורוח ממשלה חדָשה עליהן, וַיָשֹׁכּוּ מֵי המֶרד. וגם ברית השלום בין עסטרייך ותוגרמה יצאה בשנה הבאה לאור (באחד ועשרים יום בשנת תרל"ט 1879) ועל פיה הושיבה ממשלת עסטרייך את נאווייא באזאר בצבאות אנשי חילה, אך לעומת זאת נשאר שֵׁם וְצֵל מלוכה לשלטון תוגרמה בבאסניא והערצעגאָווינא אף כי באמת רק קיסר עסטרייך הוא השליט בארצות ההן ורק דבריו נשמעים בכל הליכות המדינה ובכל החֻקים והמשפטים להעמים היושבים שם. אם תראה ממשלת עסטרייך שָכר לפעולתה בארצות ההן ואם יהי השָכר ההוא דֵי שלומים להנֵזק אשר בא עליה לרגלי המלחמות אשר נלחמה בארצות ההן, ימים ידברו, כי בדברים כאלה אין אתנו יודע מה יֵלד יום –.

108 §

והנה אחרי אשר ממשלת עסטרייך ועוד ממשלות אחדות נשאו מְלֹא חפנים ברכה מאת הקאָנגרעס הברליני, ישוב הלאָרד ביקאנספֿילד היושב ראשונה במלכות אנגליא בידים רֵקוֹת לארצו ולא יראה שָכר טוב לפעולתו? הן אמת כי בכל המלחמות הנוראות אשר התחוללו על אֹדות השאֵלה המזרחית לא הוציאה אנגליא להורג בניה ודמֵי אנשי חֵילה לא שֻפכו על מרומי שְדֵה קטל. וכל עלילותיה ותחבולותיה אשר עוללה ואשר חִבלה בידים מהירות, היו רק להַמשיך את ימי המלחמה ולהֶרב הרוגיה ולהעצים את חלָליה מבלי עֲזוֹר לממשלת תוגרמה ברב או במעט, אך אנגליא הוציאה כסף רב מאוצרה על המלחמה ההיא להוציא את מזמות לבבה לאור, וממשלה רוכלת כל העמים ועושָה מסחר וקנין כאנגליא, הלא תחפוץ לשאת פרי וּלְהַרְוִיחַ מִכַּספה אשר תוציא מידה? ומה השתומם הקאנגרעס וכל מלכי הארץ בהִוָדע להם כי ממשלת אנגליא עשתה בַמחשך מעשיה ותכרות בסֵתר ברית שלום עם ממשלת תוגרמה ואָפני הברית הם כי ממשלת תוגרמה תתן לאנגליא את אִי כפתור (ציפערן) לאחוזת נחלה, גם הבטיחה לה לעשות תקונים גם באזיא הקטנה והנָחה להנוצרים היושבים בתוכה. ולעומת זה הבטיחה אנגליא לתוגרמה לעזור לה לבל תגע יד בכל נפותיה אשר בארצות המזרח. ועל פי הדברים האלה נתנה אנגליא עֹז ותעצומות לסַחרה הכביר על יַמים רחוקים ולהיות היא לבדה השלטת בסחר מצרים, ערב והודו, ואניות סוחריה גם אניות מלחמתה תשוטטנה בְּיַמֵי התבל ביתר עָז מבראשונה –.

תוצאות הקאנגרעס הברליני.

109 §*

הקאָנגרס הברליני הִרעיש ברוב גֻדלו את כל אפסי איירופא ורבים וכן שלמים מיודעי בינה לעתים האמינו כי עֹז בידי מלאכי המלכים האדירים היושבים ראשונה בסוד הקאנגרעס הנאור הזה, וגבורה בימין אנשי מופת ההם, יועצי פלא וחכמים מחֻכמים בהליכות המדינה ורזי עולם הפאָליטיק, להאיר אור חדָש על מַחשכי השאֵלה המזרחית, להקים סערות השערוריות בתוגרמה האיירופית לדממה, להרגיע לעמים הנִרעשים והנגָשים בארץ הקדם, להציב גבולות חדשים להעמים העצומים ולהביא שלום אמת ומנוחה שלֵמה תחת השמים. וכל הנפלאות הגדולות האלה יעשו שרי הקאנגרעס רק ברוח חכמתם ומוצא שפתם ולא יהיה פוצה פה ומצפצף על כל משפטי פיהם. אך לא ארכו הימים אחרי סְתוֹם חֲזוֹן הקאנגרעס, ותפקחנה עיני האנשים אשר האמינו בנפלאותיו ויראו כי שָׁגו ברואה ולא כאשר האמינו כן היתה. אמנם כן כי הפליא הקאָנגרעס לעשות, ותושיה לרוב עשה עד כי באמת יֵאות לו פאֵר וכבוד וְלִוְיַת חֵן וזֵר תהִלה, אך התקוה אשר קִווּ אוהבי השלום ואוהבי אדם כי הוא יביא ברכת השלום לכל העמים ולא ישא גוי אל גוי חרב לאֹרך ימים, תקותם זאת נכזבה. הן אמנם בא הקץ אל המלחמה הנוראה אשר התחוללה בתוגרמה האיירופית ובאזיא הקטנה ושני העמים העצומים עשו שלום ביניהם, אך השלום ההוא לא על פי הקאָנגרעס יצא לאור ולא הוא אביהו, כי עוד בטרם לדת חֹק הקאָנגרעס יצא השלום לאור בסאן סטעפֿאנא, וקיסר רוסיא הוא מלך השלום ההוא, וְלוּ לא עברה רוח קנאה על הממשלות האדירות בכלל ועל ממשלת אנגליא בפרט, לוּ לא קִנאו בממשלת רוסיא ולא התיצבו לשטנה אל השלום ההוא, כי אז נפתרה השאֵלה המזרחית וכל העמים באו אל מקומם בשלום אל המנוחה והנחלה אשר אליהן עיניהם נשואות. אך ממשלת אנגליא התיצבה בעבי גבי מגנה ותגזר אֹמר כי תגיש ממשלת רוסיא את כל פרטי אופני השלום מסאן סטעפֿאנא לפני משפט הקאָנגרעס, ואחריה נמשכו רוב הממשלות האדירות, והקיסר הצדיק אלכסנדר השני אשר הלך בשלום ובמישור עם כל מלכי איירופא ולא חפץ להפיר האחוה אשר בינו וביניהם, בראותו כי בכל הדברים הדרושים לטובת הסלאַווים הבאלקאנים ויתר עַמֵי הנוצרים אשר בתוגרמה, לא מָרו המלכים ההם ולא עִצבו את רוחו הטובה, נִרצה אל סוד הקאנגרעס למען השלום אשר אותו הוא מבקש והוא כל ישעו וכל חפצו כיד אהבת אדם הטובה עליו. ועתה נסורה נא ונראה אם הצליח הקאָנגרעס לפעול ישועות בקרב הארץ ולהביא שלום אמת ומנוחה שלֵמה לכל העמים.

110 §

העמים אשר דבר הקאנגרעס ומשפטו ושאֵתו הגיעו אליהם, רגזו והתגעשו וחמתם בערה בם על הגזֵרות אשר נגזרו עליהם, ויתר הרבה עוד הכעיסו משפטי הקאנגרעס תמרורים את יושבי אַלבאַניא בשמעם כי נגזרו עליהם לקרוע מהם נְפוֹת ומדינות וּלְסַפֵּחַ אותן אל ממשלת מאָנטענעגראָ, עד כי עלה עשן באפם עד להשחית, כי איבת עולם להאלבאנים על המאנטענעגרים ותכלית שנאה הם שונאים אותם כל הימים, ואיככה ילמדו אותם אלופים לראשם לשאת את עֹל ממשלתם עליהם ולהיות להם למס עובד? ועד מהרה התאספו זקניהם וראשיהם בעיר פריזרענד (באלבאניא הצפונית) ויקראו עצרה ויבואו במסורת הברית ויעשו קשר אמיץ ביניהם להתיצב בזרוע חשופה וחרב שלופה לפני שונאיהם החפצים להביאם בעֹל ממשלת מאָנטענעגראָ – השלטון שמח בסֵתר לבבו על הקשר הזה, כי האלבאנים מרי נפש הם ואמיצי לב בגבורים, לוהטים באש קנאת דתם (דת מחמד) ולא יֵחתו ולא ישובו מפני כֹל. אולם בראותו כי האלבאנים שפכו את רוחם על הבאָסנים ועל עוד נפות רבות, יָרא פן תהי אחרית הקשר הזה מרה גם לממשלתו ולארצו, ושמחתו נהפכה לתוגת לב. ויותר עוד יָרעה לו כאשר הֵאיץ בו נְשיא מאָנטענעגרא לְפַנוֹת לפניו את נפות אלבאניא אשר נפלו לו לנחלה על פי משפט הקאָנגרעס הברליני וגם מלכי איירופא האיצו בו לעשות כדבר הזה אחרי אשר גם הוא נתן ידו להקים את כל משפטי הקאנגרעס ההוא. אז נלחץ השלטון להקים את אשר נטלו עליו המלכים האדירים מצוקי איירופא. וישלח את הגענעראל האביר מחמד עלי עם שרים רבים ונכבדים לדבר על לב האלבאנים לשמוע בקול הקאנגרעס ולעשות את משפטו החרוץ אשר אין להשיב. אך בבוא השר ההוא עם האנשים אשר אתו בעיר איפֿעק אשר באלבאניא הצפונית להתיעץ שם עם צירי מאָנטענעגרא על דבר הגבולים החדשים אשר ישימו בין תוגרמה ובין מאָנטענעגראָ, התנפלו על הבית אשר הם יושבים בו להמתיק סוד, אנשים עזי נפש וַיְרַצחו את מחמד עַלִי ואת האנשים הנלוים אליו, שלשים איש במספר, וגם את נציב המחוז ההוא הרגו לפי חרב. הרצח הנורא הזה החריד את שרי המלוכה התוגרמית בקאנסטאנטינאפעל בראותם כי אזלת ידם לעצור ברוח האלבאנים בעלי דתם ואמונתם ואיך יעצרו כֹחַ לכונן סדרים חדשים ותקונים ותמורות ברחבי ארץ תוגרמה להכין את ממלכת השלטון ולסעדה לבל תִּמוֹט תחתיה. גם אנגליא הֲרת הקאָנגרעס, נוכחה לדעת כי החטיא הקאָנגרעס את המטרה, כי לא התחקה על אדירי חפץ העמים וַהֲלָך נפשם אשר למען היטיב עִמם כל מגמת פניהם, ותחת להרגיע אותם ולהשיב להם את מנוחתם, הוסיפו עוד להרגיזם ולהכעיסם עד להשחית. ממשלת תוגרמה שלחה אנשי חיל אלבאניא להִלָחם באנשי המרי המַמְרים את פיה, אך האלבאנים יצאו בחרב לקראת אנשי החיל ובמלחמות תנופה נלחמו בה ודמים בדמים נגעו ולא אבו ולא שמעו לקבל עליהם עֹל ממשלת המאָנטענעגרים וכֻלם ענו ואמרו פה אחד: מה לנו ולהקאָנגרעס הברליני? היש להם צדקה לגזור עלינו גזֵרות קשות כאלה? השָאול שָאלו את פינו אם יש את נפשנו להיות עבדים להמאָנטענעגרים? הלא טוב טוב לנו עֲבוד את אדונינו השלטון חֹטֶר מגזע נביאנו ויושב על כסא מלכותו מֵעֲבוד בעלי דת אחרת שונאינו ומנדינו בכל שאט בנפש! גם הנוצרים היושבים באלבאניא נִלְווּ אל המתקוממים ההם בעלי דת מחמד ולא אבו לסור אל משמעת מאָנטינעגראָ, אך גם להיות עבדי תוגרמה לא אבו באמרם: למה נִגָרַע מאחינו הבולגארים אשר יצאו מעבדות תוגרמה לחֵרות ובידם העֹז והמִשרה בארץ אחזתם? הלא כמונו כמוהם וגם לנו הצדקה לֵאור באור הדרור.

111 §

כאשר לא הצליח הקאנגרעס במשפטיו אשר חָרץ על אלבאניא, כן לא הצליח גם במשפטיו אשר הוציא על אֹדות באָסניא והערצעגאָווינא. כי הקאנגרעס מלא את ידי ממשלת אוסטריא לשלוח אנשי חיל אל הארצות ההן לעשות שם סדרים ולתת חֻקים ישרים ומשפטי צדק להעמים היושבים בתוכן. אך ממשלת אוסטריא לָטשה עיניה על הארצות ההן לְסָפְחָן אליה ולשפוך את רוח שלטונה עליהן, כי דרושות הן לחפצה במאד מאד. ובתשעה ועשרים לחֹדש יוני (בשנת תרל"ח 1878) בבקר צלחו צבאות אוסטריא את נהר סאַוואַ ויציגו כפות רגליהם על אדמת באָסניא. ושר הצבא המצביא שלח לפניו ספר גלוי וקול קורא אל יושבי הארץ, הנוצרים והמחמדים, להודיעם בשם קיסר אוסטריא ומלך אונגארן כי צבאות אוסטריא הבאים בגבול באסניא והערצעגאָווינא לא כאויבים השואפים לרשת משכנות לא להם הם באים, רק כאוהבים ובעלי ברית שלום, להביא להם שלום אמת ולהשביח את סערות המלחמות והמהומות הנוראות המתחוללות עליהם ימים כבירים. הוד קיסר אוסטריא יפרוש סֻכַּת שלומו על כל יושבי הארצות הנרעשות ההן, באורו יראו אור ודרור, מנוחה שאננה ושַלות השקט תהיה להם מבית ומחוץ. ההשכלה תפרח, המסחור יפרוץ וחרֹשת המעשה וכל עבודת האדם תשא פרי הלולים. בדברים טובים ודברים נחומים ונעימים כאלה האמינה ממשלת אוסטריא להטות אליה את לבות יושבי באסניא והערצעגאָווינא. גם האמינה כי אם לא תצליח למָשכם אחריה בעבותות אהבה כאלה, יתֻּכּוּ לרגליה בנפל עליהם יראת אנשי חילה הרבים והעצומים הנודעים לגבורי מלחמה ובכן הרהיבה התקוה בנפשה עֹז עד כי האמינה כי אך הַצֵג יציגו אנשי צבאותיה כף רגלם על גבול הארצות ההן, יקדמו הנוצרים והמחמדים היושבים בהן את פניהם בתרועה ובקול רנה וישועה וישמחו ויעלזו על כל הטוב אשר יובילו להם מְלוֹא חפנים. אך ממשלת אוסטריא שָמחה ללא דבר ולא כאשר אִותה גם קִותה כן היתה. כל דבריה הנעימים אשר דִברה על לבות הבאָסנים וההערצעגאָווינים היו כאגלי טל על צריח סלע, גם מוֹרָאָהּ וחִתתה לא נפלה עליהם ובזרוע חשופה וחרב שלופה התקוממו לה לעיני השמש, ולא רק בעלי דת מחמד כי גם הנוצרים בעלי דת הפראַוואָסלאַווית יצאו חוצץ וחמושים ומזֻינים ונאזרים עז וגבורה להלָחם בצבאות אוסטריא במלחמות תנופה ואליהם נִלוו גדודים רבים גם מצבאות חֵיל תוגרמה ויהיו זרועם לעזור להם במלחמה הזאת. ממשלת אוסטריא שלחה עוד אנשי חיל במספר רב לעצור רוח המתקוממים, ומלחמות עזות התלקחו ביניהם ודמים לרוב נִשפכו ארצה וכל נפות סערביא והערצעגאווינא נהפכו לשדי קטל, ותחת השלום והמנוחה אשר חָפץ הקאנגרעס להביא בארצות ההן, הביא עליהן מהומות ומבוכות ומבוסות, חֶרב, הֶרֶג וְהֶרֶס.

112 §

גם בדבר ארץ יון לא עשו ידי הקאנגרעס תושיה, כי ממשלת תוגרמה נתנה כתף סוררת אל משפט הקאנגרעס ולא אָבתה ולא שמעה לו לקרֹע בפֹעל כפה ערים ומחוזות מארץ ממשלתה ולתת אותן אל היוָנים בשלום, ורק החרב תוכיח בינה ובין היונים. ועל פי הדבר הזה תצמחנה מהומות חדשות לבקרים ויהי ריב ומדון ישא ואין שלום ליוצא ולבא. וממשלת יון, בראותה כי קצר קצרה ידה להכביד אכפה על ממשלת תוגרמה, שלחה מגלה עפה אל כל מלכי איירופא ותבקש פניהם כי יתערבו בדבר הריב אשר לה ולתוגרמה ולהמריץ את השלטון התוגרמי לתת לה את מחוזות עפירוס וטהעסאַליא ברצון טוב כאשר חרצו משפטם על ידי מלאכיהם בהקאנגרעס הברליני. גם ממשלת אשכנז שלחה דבריה אל יתר הממשלות האדירות באיירופא להתחבר אליה ולהכביד ידיהן על ממשלת תוגרמה להקים את משפט הקאנגרעס על דבר המחוזות ההן לספחן אל ארץ יון. אך הממשלות האדירות לא אבו לעצת ממשלת אשכנז בדבר הזה. וממשלת אנגליא הודיעה בשפה ברורה כי היא לא תתן ידה אל עצת אשכנז ולא תתחבר גם אל יתר הממשלות בדבר הזה, יען כי הקאנגרעס לא חרץ משפטו אֹדות המחוזות ההן ולא הֵטיל הדבר על ממשלת תוגרמה, רק בְּתֹר עצה טובה יעצו לה לעשות כדבר הזה. ושלטון תוגרמה גמר אמר לבלתי תֵּת שַעל עפר מארץ ממשלתו לממשלת יון, גם שרי יועציו ושרי צבאותיו החליטו בדבר הזה. והיונים מתמרמרים וחוגרים חֵמות על תוגרמה, ושתי הממלכות האלה נצבות כאויבות ומתנקמות אשה מול רעותה, והקאנגרעס לא הצליח להוציא לאור את משפטם בדבר הריב הזה. גם עוד משפטים רבים אשר התאמר הקאנגרעס לעשות באֹרח שלום, הוסיפו עוד לעורר מהומות ושערוריות בקרב הארץ. אחרית המהומות והמלחמות ההן, נודיע במקום שידֻבר עליהן. ופה עָברנו רק בִּמְעוף עין על פניהן לראות תוצאות הקאנגרעס הברליני אשר רבים מחכמי המדינה האמינו כי בקסמים אשר בידו יַפליא עֲשות להביא שלום אמת וצדק עולמים בתבל ארצֵנו.

המלחמה באפגאניסטאן.

113 §

ארץ אפֿגאַניסטאן תשתרע בפאת מזרחית צפונית לארץ איראַן, יושביה בעלי דת מחמד ממפלגה הַסוּנִית (סוּניטען). על פי ההגָדות (זאַגען) אשר נָחלו האַפֿגאַנים מאבותיהם נוכל לְשָׁעֵר כי הם חֹטר מגזע הַהוֹדִים, ולפי הנראה ישבו לפָנים במחוזות הודו-כוש (Hindu-kusch) וחָיו שם חיי אנשי מִקנה הנוסעים בעֵדר (נאָמאַדען) ומשם באו לאפֿגאניסטאַן וַיֵאָחזו בה עד היום הזה. בשנת ה“א ת”ס (1700) פרקו האַפֿגאַנים את עֹל מלכי פרס מעל צואריהם ויצאו מעבדות לחרות וַיְגַברו חיָלים ויגדילו את ארצם וירחיבו את גבולה ויביאו תחת ממשלתם את נָפת באַלקי אשר בארץ אִיראַן ואת נפות קשמיר ומוּלטאן אשר בארץ הודו. אפס כי בעת אשר רָמה ידם וזרֹעם משלה להם, דרך שלום לא ידעו ויהי ריב ומלחמה בין האזרחים, גם מלחמות רבות על דְבַר כסא המלוכה עד כי החֵלו לרדת מטה מטה וְיָרַד מהם עֻזם, הנפות אשר לכדו בחרבם, מרדו בהם ולא סרו עוד אל משמעתם, גם חֲצִי ארצם אשר בפאת דרומית, נקרע מידם ויבוא תחת יד הבעלוּדשים אשר הם עַם לבדד ישכון ומושליו מקרבו יֵצֵאוּ. עיני ממשלת אנגליא צופיות תמיד להביא את אפֿגאניסטאן תחת ידה וְלָשׂוּם מִשְׁטָרָה בתוכה, יען כי קרובה היא לארץ הודו אשר אנגליא שפכה את רוח ממשלתה עליה וממנה תוצאות זהָבה וחָסנה וִיקָרה, ועל כן מתאמצת היא לחסום את הדרך לארץ הודו לפני כל מלכי ארץ בהביאה את אפֿגאַניסטאן תחת ידה. כי ביבשה אין דרך אחרת להודו כי אם דרך אפֿגאניסטאן, וּבַיָם הלא היא שָׂרָתִי וְצִיֶיהָ האדירים לא יתנו לממשלה אחרת לָגֶשֶׁת אל הודו ממשלת ידה. מִדַת ארץ אפֿגאניסטאן היא בערך 20.000 פרסאות מרֻבעות. נהר קאַבול הוא הנהר הגדול בארץ הזאת, על ידו תשתרע בקעה גדולה ורחבת ידים אשר שם עוברות ארחות הסוחרים לארץ הודו. בבקעה ההיא מתנוססת עיר קאבול, עיר הממלכה, והיא בנויה בנָוה בנוף אָהוב ונחמד ונעים כגן ה', רוח צח משובב נפש מְרַחֵף שם תמיד, גנים מַרהיבי עינים נטועים שם במספר רב ובהם עצי חמד נושאי פרי הלולים. גם כרמי חֶמֶד וגפני אדרת נמצאות שם במקומות רבים. כששים אלף איש יושבים בעיר המלוכה הזאת, והם סוחרים ורוכלים ובעלי עבודה בעיר ובשדה, והיא עיר בצורה ואנשי חיל מלֻמדי מלחמה יחזיקו משמר בתוכה. הלאה מקאבול לאֹרך הנהר בנויה עיר דשעללאַבאַד. ומשם עד המקום אשר ישתפך שם נהר קאבול לתוך נהר אינדוס, תתפשט ארץ פּעשאַאוּער –. בגבול נהר קאבול העליון בנויה עיר גהאַסני אשר לפנים היתה עיר בצורה מאד וצבי תפארת ממלכת הגאהסנעפֿידים, ועתה היא עיר מבצר אשר בעלי דת מחמד ינהרו אליה להתפלל שם על קברי קדושיהם. משם והלאה לפאת מערבית מתנוססת עיר קאַנדאַהאַר, מספר יושביה חמשים אלף איש, והיא עיר בצורה בנויה בטוב טעם ומסחור גדול בתוכה –. האַראַט, עיר ברוכה בבקעה חמודה וּפֹרִיָה אשר יצלחו שם מֶגד תבואות שמש ועצי הדר, עושי פרי מגדים גם פרחים ונצנים נותני ריח ניחוח. בימי קדם היתה האַראַט עיר מפֹארה, בצורה מאד ועיר תהלה. נאפוליון הראשון בחרות אפו על אנגליא ובחשבו מזמה להַשבית את סַחרה מַעין ישועתה, כרת ברית עם פאול קיסר רוסיא לעלות עמו דרך ארץ ממשלתו אשר באזיא על הודו המזרחית אחֻזת אנגליא ולהניד רגליה משם ולסתום את מְקוֹר סַחרה ואֶתננה. אך אחרי מוֹת הקיסר פאול בעל בריתו, נבצרה ממנו מזמתו וקֹצר קצרה ידו לעשות הוא לבדו את המזמתה הרבה הזאת. גם היה אז הדבר הזה כבד מאד לעשותו, כי גבול רוסיא היה אז רחוק מגבול הודו המזרחית אשר לאנגליא ונשיאים רבים מָשלו אז מִמְשל רב בארצות אשר בין שני הגבולים ההם ומַהלך חמש מאות פרסאות היה אז מגבול רוסיא עד ארץ הודו. אולם אחרי אשר באו נשיאי ארצות חיווא, קאָקאַנד, טאַשקענט וטורקיסטאן תחת ממשלי קיסרי רוסיא, אין בין גבול רוסיא ובין ארץ הודו רק כשמונים פרסאות. ומאז והלאה עיני ממשלת אנגליא צופיות על כל מצעדי רגלי רוסיא באזיא התכונה, ושבעה עינים משוטטים על כל צעד וצעד אשר תצעד שם רוסיא הלאה הָלוֹךְ וְקָרוב אל גבול המזרחית. ובהיות אפגאניסטאן הממשלה האחת הקרובה אל ארץ הודו אשר לא באה תחת מִשְׁמַעַת ממשלת רוסיא, על כן תתאמץ תמיד ממשלת אנגליא להטות אליה את לב נשיא הארץ הזאת לבל יתן ידו אל ממשלת רוסיא ולבל יכרות עִמה ברית שלום וארץ ממשלתו תהי חוֹמָה בצורה בין גבול הודו ובין גבול רוסיא וחוסמת את הדרך לפני רוסיא לבלתי קרוב אל נחלותיה ואחֻזותיה אשר בהודו מזרחית.

114 §

והנה לפני האָסף עוד הקאָנגרעס הברליני, וממשלת אנגליא בִּקשה תמיד תֹּאֲנָה להתגולל ולהתנפל על ממשלת רוסיא, ואיירופא כֻּלה פָחדה פחד פן תתפרץ מלחמה ביניהן; בעת ההיא שלחה ממשלתנו הרוממה ביד ציריה דברי שלום ואמת אל שִׁיר-עַלִי נְשיא (עמיר) אפֿגאניסטאן להיות לה ולא לצריה. והנשיא קִבל את הצירים ההם בכל אותות האהבה והכבוד ויֵשבו אתו בקאַבול עיר ממלכתו שֶׁבת מלאכי שלום. שָמעה זאת אנגליא ותרגז וַתְּחַשֵׂד את רוסיא כדרכה תמיד – כי מזמתה לכרות עליה ברית עם נשיא אפֿגאניסטאן. וּמִשְׁנֶה מְלֶכֶת אנגליא המושל בִּשְׁמָה בהודו המזרחית שלח גם הוא צירים בשם ממשלתו אל שיר-עלי לְהַתְנוֹת עִמוֹ אהבים, כי בידי הצירים ההם שלח שַׁי ומתָּנוֹת יקרות מאד אל הנשיא למען תְּפוֹש אותו בלבו ולקנות אהבָתו לאנגליא. אך עם הצירים ההם באו גם צִבְאות אנשי חֵיל במספר רב לתת בזה אות לשיר-עלי כי אם מָאֵן יְמָאן לדַבר שלום אל אנגליא לַהַט חרבה המתהפכת יְלַהטהו סביב. שיר-עלי הֵבין את האות ההוא וַיִתְעַבר וישלח ביד אחד משרי צבאותיו דברי רֹגז אל צירי אנגליא ההם וַיָעַד בם לבל ירהיבו בנפשם עז לחדור בגבול ארצו פנימה כי אין את נפשו אליהם, ויעט בם. ויהי בהשָמע הדבר בלונדון ויתגעשו האנגלים ויתקצפו וַיִמָלאו חֵמה עזה על נשיא אפֿגאניסטאן אשר מְלָאו לבו והרהיב בנפשם עזות נמרצה כזאת למַלאות את פני מלאכי ממלכתם קָלון ולהכות בחרפה את לְחָיֵיהֶם. ורבים מאצילי אנגליא גם רבים מֵרַבֵּי המלוכה ראו בזה אות ומופת כי כרתה ממשלת רוסיא עם נשיא אפֿגאניסטאן ברית על אנגליא אשר באמת לא היתה כזאת ולא עלתה מחשבה כזאת על לב ממשלת רוסיא. לב עַם הארץ באנגליא כים סוער ושואף לעשות מלחמה ונקמה בנשיא עַם קטן כהכאַן שיר-עלי אשר הֵעֵז פניו מול ממלכה אדירה שרתי במדינות רבות ועצומות ואיי יַמִים רחוקים. גם הלאָרד ביקאנספֿילד ומתי סודו חשבו מזמה כזאת בחרות אפם בשיר-עלי ובאַוָתם לנקום את נקמת כבוד אנגליא המחֻלל. אך רבים מחכמי המדינה ויודעי בינה לעתים הרימו קולם על חֲפֵצֵי קְרָב ההם והוכיחו במישור כי רעה נשקפה על אנגליא מהמלחמה ההיא, ואף אם תצלח לְרַד לפניה את אפֿגאניסטאן ולהוריד ממנה עֻזה, אין הנצחון שֹׁוֶה בנֵזק אשר יגיע אליה על ידו. גם הזכירו להממשלה את אשר קרה אותה בשנת תר"א (1841) בהצותה את אפֿגאניסטאן ותלכדה, כי שנתים ימים אחרי כן התפרצו יושבי הארץ ההיא מפני האנגלים ובזרוע נטויה גרשו את צבאות אנשי חֵילם מארצם ורק שרידי חרב ורעב התמלטו בעור שִׁנֵיהֶם לארץ הודו האנגלית ותהי להם נפשם לשלל. גם מי יודע מה יֵלד יום ואולי תמשוך המלחמה הזאת עוד מלחמות עצומות אחריה וממשלות אדירות באיירופא תתערבנה במלחמה הזאת ותעזורנה לנשיא אפֿגאניסטאן –. דברי טעם כאלה ועוד רבים מאלה דִברו חכמי המדינה הָעוֹיְנִים הֲלִיכות ביקאָנספֿילד ועלילותיו בימים האחרונים ההם. אך ממשלת אנגליא לא הטתה אזנה אל כל דבריהם ותשמע בקול העם והשרים השואפים מלחמה ומחליטים כי סכנה נמרצה צפויה אל נחלות אנגליא ואחֻזותיה בארץ הודו אם לא תכניע את אפֿגאניסטאן תחתיה ותשים מִשְׁטָרָה בה ככל הדָרוש לחֶפצה.

115 §

אולם אף אם גמרה ממשלת אנגליא אֹמר להקדיש על אפֿגאניסטאן מלחמת תנופה, בתי נִשקה מלֵאים עבודה להכין כלי נשק לרוב, אנשי חילה אשר בארץ הודו עמדו חמֻשים ומזֻיָנים וערֻכים בכֹּל למלחמה, בכל זאת לא אָצה לשלוף חרבה מתערה, כי נפשה ידעה מאד את אשר לפניה, גם הנסיון הורה אותה כבר למדי כי כבד מאד לעשות מלחמה באפֿגאניסטאן, כי העם היושב בארץ הקטנה הזאת עַם עִזוז וגבור מלחמה הוא, והארץ מלֵאה הרים רמים ובקעות ועמקים ומערות צורים ונקיקי סלעים אשר בהם יסתתרו אנשי המלחמה ומשם יתנפלו בפתע פתאֹם, על אנשי מלחמתם אשר נעלמו מהם כל המחבואים ההם ולא ידעו להזָהר. ועוד מכשולים ומוקשים וחתחתים רבים בארץ הזאת לבני הנֵכר העולים עליה למלחמה, ונוסף על כל אלה מָגור לממשלת אנגליא מסביב גם באיירופא פן תסתער עליה מלחמה עזה גם משם בתנופת יד ממשלה אדירה נאזרת בגבורת רעם –. בגלל כל הדברים האלה שָׂמָה לבבה על דרכיה וַתְּפַלֵס מעגלותיה בפלס הדעת עד אשר הִתְמַכְּרָה לַעֲצַת חֲפֵצֵי מלחמה, ותשלח התראה אחרונה (אולטימאַטום) לשיר-עלי נשיא אפֿגאניסטאן, וְרֶוַח נתנה לו ימי מספר להשיב לה אמרים על ההתראה ההיא ואם יעביר המועד אוֹת הוא כי מלחמה לו ולה. וכאשר לא השיב הנשיא דבר לממשלת אנגליא, צותה הממשלה לצבאות אנשי חילה אשר בארץ הודו להסתער בסערת מלחמה על אפֿגאניסטאן, ועיני כל יושבי איירופא נטויות וצופיות מה תהי אחרית המלחמה ההיא. והנה בראשית ימי המלחמה עָמדה ההצלחה לימין אנגליא, כי בסערָתם הראשונה לכדו האנגלים את מבצר ראפיאן ואת מצודת קאיאן בלי חרב מלחמה. ואף גם זאת כי מספר אנשי חיל אנגליא בפעם הזאת רב ועצום הוא פי שלש ממספרם בהלָחמם בארץ הזאת (בשנת תר"א 1841). גם פקידי החיל ושרי הצבא מלֻמדי מלחמה הם ואמיצי לב בגבורים. אפס כי גם מספר אנשי חֵיל אפֿגאניסטאן רב ועצום הוא עתה מאז ונאזרים בגבורה וכלי נשק טובים, והעולה על כלם היא תולדת ארצם הדרושה מאד לחפצי יושביה ביום קְרָב ומלחמה עד כי גם הַחַלָש יאמר גבור אני ומה גם גבורים ואנשי חיל כבני הארץ הזאת. עד מהרה הָראו האנגלים לדעת כי שִמחת נצחונם עדי רגע, כי אך הֵחֵלו ימי החֹרף לבוא, באו ימי רעה עליהם: מִמְזָרִים באה קרה, וכפור וקרח נִתך ארצה, הדרכים התקלקלו עד כי לא יכלו להוביל בהם צידה ולחם חֹק לנפשם, והעגלות נעצרו בהליכתן עם כלי התותח וכל כלי הנשק הטעינום עליהן להביאם אל מחוז חפצם, חליים רעים פרצו באנשי החיל ורבים מהם מֵתו לשחת, ולעומת זאת התאזרו צבאות אפֿגאניסטאן עֹז וגבורה למלחמה. כי הם הסכינו לשאת ולסבול את טבע ארצם וכל תלאותיה ותחלואיה לא הגיעו אליהם. האנגלים ראו כי הִתְגָרו ברעה ותגרת ידה נחתה בם בכל תקֶף, הטבע העז נלחם בם מהעֵבר מזה וגבורי אפֿגאניסטאן מעבר מזה והם בַּתָּוֶך. אז זכרה אנגליא ימי עָניה ומרודיה במלחמת קְרים, ועין בעין רָאתה כי רעה נגד פניה ואין לנטות על ימין או על שמאל. ואשר הוסיף עוד להרגיז את ממשלת אנגליא הוא הדבר אשר אליה יגֻנב כי שיר-עלי נשיא אפֿגאניסטאן כרת בסתר ברית עם נסיכים אחדים מנסיכי הודו לעזור לו במלחמה. והנסיכים ההם אויבים בנפש הם לממשלת אנגליא מאז תקעה יתדה בארץ הודו, צופים הם לה ומבקשים להצר צעדיה ולהפילה למשואות, ואם אמת נכון דְבר הברית ההיא, אז נוע תנוע ממשלת אנגליא בארץ הודו ותאבד מדינותיה הרבות אשר לה בארץ ההיא וְתִשָׁבֵת הַמַדְהֵבָה, מוצא לכספה ומָקום לזהבה יָזֹקו. ואחרית הרעה הגדולה הזאת מי ישורנה? –.

116 §

אולם צבאות חיל אנגליא לא התרפו בימי רעה, וכל אשר הוסיפו תלאות המלחמה להַלאוֹתם כן הוסיפו הם להתגבר עליהן, ובגבורת ישע ימינם חָדרו בלב ארץ מלחמתם וילכו הָלֹך וְלָכוֹד נָפוֹת ומחוזות. המחנה אשר תחת יד הגענעראל סטעוואַרט אָחזה דרכה ממחוז קוועטא ובצעדי אוֹן הגיעה אל עיר קאַנדאהאר להשתער משם על עיר האַראַט. וצבאות האפֿגאנים נסוגו מפניה ולא הרגיזוה בדרך, ומחנה אנגליא השניה אשר הרימה פעמיה מפעשאַרוואַ לעומת קאבול, עברה את עמק קיביר ותלכוד את מבצר אלים-יזיד אשר בעמק ההוא במלחמת תנופה ואת חֵיל האפגאנים הִכּוּ לפי חרב, ושבויי מלחמה וכלי תותח רבים נפלו בידה. משם הלכו בסערת מלחמה וילכדו את המבצר המתנוסס בחָסנו על יד עמק קהורום ואת עיר דאַקא ועיר דשעלאַלאבאַד (Dschellalabad) הבנויות במסלה העולה לקאבול עיר הממלכה. אבל בכל הנצחונות האלה לא ידעה עוד ממשלת אנגליא שָלֵו ורוחה התנודד בין תקוה ופחד, כי אף אם התגברו אנשי חילה על חיל אפֿגאניסטאן בכל המלחמות ההן, ראתה כי לא על נקלה ולא בימים מעטים תצא מהמלחמה ההיא. כי צבאות האפֿגאנים גבורים משכילים גם המה וגם להם כלי נשק טובים ושרי צבָאות יודעי מלחמה ומספרם יִרֶב מיום ליום, גם רוח גבורתם הָלֹך יֵלך וְגָבוֹר ונפשם מרה להם על אויביהם עד כי התמכרו ללחום כל עוד נשמה באפם. גם לא סר עוד ממנה פחד לבבה פן יתחברו נסיכי הודו ושבטי העמים העזים שונאיה מאז אל נשיא אפגאניסטאן להיות זְרֹעוֹ במלחמה. ועוד רעה אחרת באה אז על צבאות אנגליא; כי הם חשבו מזמה לעלות בסערת מלחמה על קאבול עיר הממלכה אשר הנשיא שיר-עלי ומבחר גבוריו יושבים בתוכה, ועל כן הרימו רוב אנשי החיל את פעמיהם ובצעדי גבר הלכו במסלה העולה לקאבול. אך שיר-עלי סִכֵּל את מזמתם ויעתק את מִשְכַן כבודו מקאבול לעיר הבצורה האַראַט. ואף כי ממשלת אנגליא שלחה אנשי חיל גם אל האַראַט, אך מספרם נופל מאד ממספר צבאות חֵיל האפֿגאנים הסוככים בחרבותיהם על העיר ההיא, וּמֵחֵיל אנגליא נִבצרה מזמה לתגר בם מלחמה. אך הרעה הזאת ועוד רעות רבות וגדולות ממנה, לא הִרפו את ידי האנגלים מֵעֲשׂוֹת חיל, וברוח עצה וגבורה היתה דרכם צלחה גם כי הלכו בגיא צלמות ובערוץ נחלים ותהו יְלֵל ישימון ושבטי עמים פראים כפרץ נופל התנפלו עליהם מראשי ההרים להֻמם ולאבדם. כי התגברו על כל הפגעים ועל הפראים ויתגרו מלחמה בגבורי האפגאנים ויטו ידם עליהם ויכום מכה נצחת עד כי נפתחו לפניהם שני דרכים לבקוע אל עיר המלוכה קאבול. כראות שיר-אלי נשיא הארץ כי נָשתה גבורתו מול גבורי חֵיל אנגליא ובכל המלחמות אשר התחוללו בארצו התגברו האנגלים וידם בעֹרף גבורי האפגאנים, לא מצא דרך אחרת להיות לו נפשו לשלל כי אם לברוח מן הארץ, ועד מהרה ברח מקאבול עיר מלכותו לטורקעסטאן לָעוֹז במָעוז רוסיא, ואת ממשלתו נתן ביד בְּנוֹ יעקב כֿאַן, והאפֿגאנים שמעו את מעשה נשיאם וירעמו פנים וירע מאד מעשהו בעיניהם, ואנשי חילו בזו לו בלבם ויתנוהו לאיש ירא ורך לבב, ורבים ברחו ממערכות הצבא אחרי כי ברח מָגִנם אשר בו בָּטַח לבם כי בגבורות ישע ימינו יעשו חיל ויָבוסו אנשי מלחמתם, ובהנשיא החדש לא שָׂמוּ מבטחם ולא האמינו בגבורתו. ואז זרחה שמש תקוה לאנגליא כי לא יארכו עוד ימי המלחמה ואפֿגאניסטאן תתרפס תחת רגל גבורתה. אך גם יעקב כֿאַן אשר ממשלת אנגליא הושיבה אותו על כסא המלוכה באפֿגאניסטאן, לא נִכנע בלבו ולא נִחת מפני גבורת אנגליא. והאפֿגאנים מָרֵי הנפש הוסיפו להרגיזם ולתגר בם מלחמה, ועל כל צעד מצעדי רגליהם גללו אבני נגף וצורי מכשול עד כי קצרה נפשם בעמל המלחמה הזאת, ומה גם כי גם באפריקא נאחזו האנגלים בסבך מלחמה כבדה ועוד מבוכות רבות סַבוה גם סבבוה בימים ההם. ועל כן שָׂמחה ממשלת אנגליא כי אחרי כל המלחמות אשר לָחמה באפֿגאניסטאן ואשר הכשילו כֹחָה, הצליח חֶפצה בידה לצאת מהן בזֵר תפארת הנצחון, כי יעקב כֿאַן כָּרת עמה ברית שלום כְּאַוַת נפשה על פי האָפנים האלה: 1) כי שלום אמת וברית מלח בין אפֿגאניסטאן ובין אנגליא לאֹרך ימים ולא תשא עוד אשה אל רעותה חרב. 2) ממשלת אנגליא תסלח לכל האפֿגאַנים את כל חטאותיהם אשר חטאו לה ולא תקריב אותם למשפט. 3) ממשלת אנגליא תבטיח לַנְחוֹת תמיד בעצתה את נשיא אפֿגאניסטאן בהליכות המדינה והענינים החיצונים ולהיות עליו סִתְרָה מכל צר ואויב מִבַּחוּץ. 4) לממשלת אנגליא המשפט להושיב ציריה בקאבול, גם לשלוח צירים מיוחדים לגבול אפֿגאניסטאן בכל עת אשר יִדָרֵש הדבר הזה לחֶפצה, וגם נשיא אפֿגאניסטאן יוכל לשלוח ציריו להודו האנגלית. 5) מעבר מחוז קהנרים, פישין וסיבי יסֻפחו אל ממלכת אנגליא, גם תוכל להפקיד פקידים במקומות אשר תמצא בהם חֵפץ להליכות ממלכתה. 6) ממשלת אנגליא נָטלה עליה לתת מאוצרה אל נשיא אפֿגאניסטאן מאה ועשרים אלף לירא שטרלינג מדי שנה בשנה. 7) להציב את הגבול בין אדמת אנגליא ואפֿגאניסטאן, תבחרנה שתי הממשלות אנשים נאמני רוח ויודעי מדע והם יוציאו את הדבר לאור.

117 §

אולם רִננת האנגלים על הנצחון הגדול ההוא היתה מִקָרוב ושמחתם עדי רגע, כי בעוד הם שמחים ומרננים מטוב לב, נגעה באזניהם שמועה רעה אשר הלמה ומָחצה כליותם ולבם. כי בשלישי לחדש אויגוסט בשנת תרל"ט (1879) פרצה שלהבת אש מרד נורא באפֿגאניסטאן, כי כל אנשי החיל אשר התמרמרו עד מאד על יעקב כֿאַן נשיאם על דְבַר הברית אשר כרת עִם אנגליא, התנפלו בסערות חֵמה על האנגלים היושבים לבטח בקאבול עיר ממלכת נשיא האפֿגאנים וַיְרַצְחוּ את ציר האנגלי השר הנכבד קאינארי עִכל מתֵי סודו אשר מספרם ששים וחמשה. יעקב כֿאַן הִתְפַּלֵץ ויתאמץ להשביח את סערת לב המורדים, אך כל עמָלו לא להועיל, כי גם את שר צְבָאו אשר שלח לדַבר על לב המורדים להשיב את חמתם מהשחית, הרגו לפי חרב, ואז שלח הנשיא את בְּנוֹ יורש העצר עם שריו הגדולים היושבים ראשונה במלכותו, לְשַׁכֵּך חמתם ולהשיב ידם מִבַּלֵעַ, אך גם אליהם לא שמעו המורדים. וכמוהם עשו גם כל האפֿגאנים וימרדו ביעקב כֿאַן נשיאם ומזמתם להשמיד ולהרוג ולאַבד את כל האנגלים אנשי המלחמה אשר באו לָרֶשת משכָּנות לא להם. ממשלת אנגליא התעצבה מאד אל לבה על ההפֵכה ההיא באפֿגאניסטאן, כי אנשי חילה אשר בארץ מְרָתַיִם ההיא מעטים הם מול אנשי חֵיל האפֿגאנים ולא יעצרו כֹח להִלָחם בם, ולהביא שם אנשי חיל חדשים מהודו, יבערו בין כֹה וכֹה ימים רבים, ומי יודע מה יֵלד יום? גם נודע אז להממשלה כי גם מארץ הודו רעה נשקפת עליה. כי מלך בירמאן חורש עליה רעה ואולי יתחבר גם הוא אל צבאות חיל אפֿגאניסטאן המורדים לעשות בה מלחמה. ורעה עוד מכל אלה כי אף אם יחילו דרכיה וההצלחה תאיר פניה אליה לְרַד את אפֿגאניסטאן לפניה, אין הנצחון שֹׁוֶה בנזק הכסף הרב והעצום אשר תוציא עליו ולא לעֵזר ולא להועיל הוא לה. ונוסף על כל אלה להדאיב את לב ממשלת אנגליא הוא הדבר אשר נודע לה כי לא רק אנשים פרטים בעצת נפשם עשו את השערוריה ההיא באפֿגאניסטאן, כי אם בדעת ובעצת כל העם מִקָצה, וגם יד הנשיא יעקב כֿאַן היתה במעל ובמרד הזה ורוחו מתהלכת בקרב גדודי המורדים והמרצחים ההם, כי רק בעָרמה ובמרמה התחפש לעיני האנגלים כנִרעש ונִבעת מפני המֶרד וכנותן את נפשו לְהַשְׁבִּיחוֹ ולהעביר רעתו וחמָסו, וגם הבטחתו אשר הבטיח לאנגליא לענוש את המורדים קשה לבעבור יראו האפֿגאנים ולא יזידון עוד לעשות כן, גם זאת היתה במרמה להוליך את אנגליא תועה. וכבר הֵכִין צָבא רב סביבות קאבול עיר מלכותו להגן עליה ולעופף חרבותיהם על פני האנגלים אם יקרבו אליה למלחמה. והדבר הזה עֵד נאמן הוא כי רק על פי יעקב כֿאַן נרצחו צירי אנגליא בקאבול, פיהו הוא צוה ורוחו רוח החיה באופני המֶרד ההוא, כי בֶּגד בוגדים בָּגַד באנגליא בעלת בריתו, וחורש עליה רעה להשחיתה ולפרוק עֻלה מעל צוארו. אחרי כל המעשים האלה לא היתה לפני ממשלת אנגליא דרך אחרת כי אם לְגַבֵּר חיָלים ולכבוש את אפגאניסטאן בחרב ובמלחמה וּלְסַפֵּחַ אותה אל גבול ארץ ממשלתה בהודו המזרחית. אך מָרום וכבֵד הדבר ממנה. כי זולת אשר כסף תועפות גם חיל רב ועצום דָרוּש לזה, עוד יראה פן תעיר בזה מלחמה נוראה מזאת עליה מפאת ממשלה אדירה וכבירה אשר אפֿגאניסטאן קרובה אל אחֻזותיה אשר באזיא התיכונה –. ובכל זאת החליטה לשלוח אנשי חיל לקאבול לעשות שפטים בהאפֿגאנים אשר רָצחו את ציריה וישימו דמי מלחמה בשלום, ושרי מלכותה המתיקו סוד והתיעצו על צפונותיה ויעשו פליליה איך להמיש צוארה ממלחמת אפֿגאַניסטאן, גם להפיק זממה למצוא חֵפץ במלחמה הארוכה והכבדה הזאת.

118 §

ההצלחה עָמדה עוד הפעם לימין אנגליא, וצבאות חֵילה הִטוּ חרבם על האפֿגאנים הצובאים על קאבול ויכום ויחרימום לפי חרב וילכדו שנית את קאבול ויבואו בתרועה ובקול שופר בשעריה (בשנים עשר לחֹדש אקטאבער) ועמהם בא הנשיא יעקב כֿאַן בעיר מלכותו הזאת, ואזרחי העיר וראשיה קִדמו את פני המנצחים בכל אותות הכבוד, גם הגידו כי ברצונם הטוב מקבלים הם עליהם את על מלכות אנגליא. ששון ושמחה השיגו את האנגלים בהגיע אליהם דבר הנצחון הזה, ויקוו כי קרבו ימי השלום לבוא ואפגאניסטאן תסור אל משמעת אנגליא ולא יהיה פוצה פה עליה. אך יודעי העתים ידעו נאמנה כי הנצחון הזה לא יצרור בכנפיו את רוח השלום, כי לב שבטי האפגאנים הפראים עוד כים נִגרש וסערות מלחמות תתחוללנה עוד ימים רבים על ראש אנגליא עד אשר תצלח להפיל את החרב מיד השבטים העזים ומרי הנפש ההם, וגם אחרי כן עוד לא תבוא אל המנוחה ואל הנחלה לרגלי מלחמות הדיפלאָמאַטיא הצפויות עליה ומאת ממלכה אדירה אשר לא תתן את אפֿגאניסטאן להיות לכלי חֵפץ לאנגליא באזיא התיכונה – אך בכל זאת האמינה אנגליא כי בלָכדה שנית את קאבול, נכבשה כל הארץ לפניה והאפֿגאנים לא יוסיפו עוד להרגיזה, אך עד מהרה נוכחה לדעת כי לא כאשר האמינו כן היא, כי עוד מלחמה לה מסביב בתגרת ידי שבטי האפֿגאנים ומי יודע עד מתי ימָשכו הימים עד אשר תָּעֹז ידה לְרַד לפניה את יושבי הארץ מרי הנפש ואמיצי הלב. ואף גם זאת כי יעקב כֿאַן יתפרץ לְנָעֵר כַּפיו מממשלתו, ואז בְּהִשָאר אפֿגאניסטאן בלי מלך ושליט אז אף אם תעז יד ממשלת אנגליא לְרַד את ארץ מלחמתה לפניה, לא יהיה לה עם מי לכרות ברית שלום. ובעוד רוח ממשלת אנגליא מרחפת בין תקוה ופחד, בא אליה דְבַר עֶצֶב (בשנים עשר יום לחדש דעקאבער) כי שבטי האפֿגאנים אשר עד הימים ההם לא הוסיפו עוד להרגיז את צבאות אנגליא בחרב מלחמה, עשו אגֻדה אחת ונועצו לב יחדו לעשות בהם עוד הפעם מלחמה ונקמה, ושר צבאם הוא גבור חיל הנודע בשם מחמד צדיק (סאַדאַק) בן אֲחי הנשיא יעקב כֿאַן אשר בתגרת יד ממשלת אנגליא נִדח משֵאתו, ובסופה וסערה התנפל (בעשירי לחֹדש אקטאבער) על צבאות אנגליא הצוֹבאים בקאבול, ומלחמה קְשַׁת עֹרף ושבֵעת דָם התחוללה ביניהם אשר התעודדה שלשה ימים ולא הכריעה מי הם המנַצחים ומי המנֻצחים. וזולת צר ואויב אנגליא ההוא, שוטטו עוד גדודי אנשי מלחמה משבטי האפֿגאנים בארץ תחת פקודות ראשיהם מְזֵי אש השנאה לאנגליא ולחֻמי רשף קִנאת הדת, דת מחמד השוררת בארץ ההיא. והם כִּתְּרוּ תמיד את האנגלים וַיְמָררום ורָבוּ בחֵמה שפוכה, וכהני דתם הגדילו עוד את מדורת אש נקמתם וקנאתם לדתם ויעוררו גבורתם ללחום בעד תורת נביאם ודתו. והאחרון אשר הִכביד ידו ביתר עָז על האנגלים, הלא הוא האיש עבד-אל-רחמן אשר עזב ככפיר רבצו בטאַשקענט וידא על כנפי רוחו הקשה לאפֿגאניסטאן ארץ מולדתו ושבטי האַפֿגאַנים חרדו לקראתו ונקבצו ויבואו תחת דִגלו להקדיש מלחמה חדשה על האנגלים. אחרי מלחמות ומבוסות ומבוכות רבות התרצו שרי מלוכת אנגליא להושיב את עבד-אל-רחמן על כסא המלוכה באפֿגאניסטאן תחת חָסוּת אנגליא, ואז יֵצאו צבאות אנגליא מקאבול ומכל ערי אפֿגאניסטאן ורק בעיר קאַנדאַהאַר ובנותיה תציב אנגליא אנשי חילה למשמר. אולם אחרי אשר ישב עבד-אל-רחמן על כסא הנשיאות וממשלת אנגליא האמינה כי בא הַקֵץ להמלחמה הארוכה והזעומה באפֿגאניסטאן, והנה רעה חדשה התחוללה עליה, כי בכל העמים והלשונות הקדישוהו והעריצוהו, וארצנו האדירה לָבשה חֹסֶן ישועות וַתַּעַט כמעיל שִמחת עולם על כי מְבֹרֶכֶת ה' היא בִּמְשוֹל בה מושל צדיק ובחיר ה' כזה אשר הִקדיש ימיו ושנותיו להושיב את כל העמים היושבים בה על גַפֵּי מרומי האֹשר, וימינו הנאדרת בצדקה היא חֲשׂוּפָה, להגביר עוד ישועות ולעשות עוד נפלאות גדולות להביא צדק עולמים. ומי מכל אדם אשר בינת אדם לו ורוח אלהים לא סר מעליו, יכל להאמין או לְדַמוֹת כי בתוך עַמוֹ וצאן ידו, עַם אשר מעולם יתן לְמַלְכּוֹ כבוד אלהים, עם אשר בכל אַוַת נפשו ישליך נפשו מנגד על קדושת שם כבוד המלך וכל הֶגֶה היוצא מפיהו קדוש הוא להם, יקומו תרבות אנשים חטאים בנפשותם אשר יחמסו מזִמות רֶצח על הקיסר הנאור והצדיק הכביר אשר לחסדיו הנאמנים אין מספר ולמעשי צדקותיו אין חֵקר, והחטאים בנפשותם ההם אָרבו לנפש הקיסר, כרו שוחה לרגליו, טמנו מוקשי מות ליד מעגליו, ולא השיבו ידם מבלע עד כי לאחרונה נלכד רוח אפינו משיח ה' בשחִתותם. ביום השני לחֹדש אפריל בשנת תרל“ט (1879) לפני השעה התשיעית בבֹקר בלֶכת הקיסר לשוח סְבִיב היכל החֹרף כדרכו יום יום, יצא לקראתו מעֵבר השני איש רם קומה כבן שלשים שנה והוא עֹטֶה מְעִיל ואות כוכב חָבוש על כּוֹבָעו ובצעדים נמהרים נגש אל הוד הקיסר ובידים מהירות הוציא מתחת מעילו קְנֵה רֹבה וַיוֹר על הקיסר, אך הקיסר נטה הצדה והכדור עָף ממנו והלאה. וברגע ההוא חרדו אנשי חיל לקול הרעם ויתפשו את הרוצח, אך הוא הִתְמַלֵט מידם ברב כֹח ויוֹר עוד שלש פעמים על הקיסר ובכל פעם הֶחטיא את המטרה, והקיסר עלה במנוחת לבב על מרכבתו וישב אל היכל כבודו. ומהרה קל נהָרו אנשי חיל מזֻינים ויתפשו את הרוצח בכפם, והמונים המונים מבני העם התנפלו על המרצח לקרוע אותו לגזרים בחרות אפם בו, ורק בעמל רב הצילוהו השוטרים מידם למען הַצִיל מפיו מי הוא ומי הם חבריו. וּבְעָמוֹד הרוצח למשפט, הֵעֵז פניו וישם מצחו כנחושה ויבטא בשפתיו כי נפשו אִוְתה לעשות את הרֶצח הנורא הזה, רק נפשו, רק הוא לבדו, ואיש אחר זולתו אין יודע מכל אשר עשה, גם הוא איננו יודע אם הִמָצא יִמָצאו אנשים אשר מחשבותיהם כמחשבותיו. אחרי כן נודע כי שמו הוא סאָלאַוויאָוו, איש ריק ופוחז, חָבֵר לאנשי משחית כמוהו. וכמעט נודע התשועה הגדולה אשר הושיע ה' משיחו, והנה קול רִנה וישועה מִקְצה רוסיא ועד קציה וכל רִבו רבבות יושביה נָהרו אל בתי תפלותיהם ויודו ויבָרכו ויהללו את שם ה' אשר שלח מלאך פניו לסוכך באברתו על כרוב מִמְשח הסוכך, בחירו ומשיחו. גם בכל ארצות תבל אשר דבר הישועה הזאת הגיע, היתה שמחה וששון וקול רנה ותודה להנותן תשועה למלכים. אך חרשי משחית חרשו עוד מחשבות רֶצח ומוקשים טמנו לרגלי משיח ה', אמנם האֵל למושעות, הגדיל ישועות מלכו גם בפעם הזאת ובצֵל ידו החביאהו. כי בשמנה עשר לחֹדש נאוועמבער בשנת תר”מ (1879) נשמע עוד הפעם קול צָהלה ורנה, קול תודה והלל לה' על ישועות משיחו, וזה דְבר הישועה. ביום שמנה עשר נאוועמבער בשעה אחת עשרה בלילה כחצי שעה אחרי הופיע הוד הקיסר במאַסקוואַ עיר מלכותו, בהגיע הכבודה עם שומרי ראש הקיסר ושריו הגדולים הנלוים אליו בדרך, אל תחנות מסלת הברזל הרחוקה רק כשתי כברות ארץ ממאסקווא, פָּרַץ קול רעם אדיר וחזק מתחת לעגלות מסלת הברזל ותרעד ותרעש הארץ, העגלות התקלקלו, ואחת מֵהֵנָה אשר נשאה את הכבודה, נפלה ארצה ותתפוצץ לרסיסים. ויתר העגלות עם יושביהן עמדו תחתיהן לרחב המסלה. כי חרשי משחית טמנו שם בבן האדמה מָוֶת ושחת לְשַחֵת את משיח ה' בעָברו על פניהם, אך בישע ה' הקדים הקיסר לעבור שם בטרם התפוצצו כלי המפצים הצפונים שם ויצילהו ה‘. אך יִלְדֵי השחת לא חדלו עוד הָרֵעַ ויוסיפו להרים יד במשיח ה’ ויטמינו מכונה הֲרַת הֶרֶס וחזיזי רעם ומות בקרקע המרתף אשר להיכל החרף מִשְׁכַּן כבוד הקיסר ויכוננו לפוצץ את הבית אשר בו ישב הוד הקיסר במסבו לאכל לחם. וביום החמישי לחֹדש פֿעברואר בשנת תר"מ (1880) בשעה השביעית בנשף בערב יום, נשמע קול רעם נורא בהיכל הכבוד, היכל הקיסר, מוסדות ההיכל התפלצו, קירותיו התנודדו וכל חדריו רעדו, השֻלחן הערוך לפני הוד הקיסר והנסיכים הגדולים, נִסַח וַיִתַּר ויתנועע וכל הכלים אשר עליו נפלו לארץ ונשברו, חלונות ההיכל וכל הבתים אשר סביבותיו רעשו וינועו ויתפוצצו ויתפוררו, המנורות הרבות אשר בכל עֵבר ופִנָה כִּבּוּ אוֹרָן, ואנשי חיל העומדים על המשמר נפלו חללים ועצמותיהם נפזרו, והנשארים נפצעו בפצעים אנושים ויתמלטו בשבר יד ובשבר רגל, בפֶרק מִפְרֶקת ובנֵפץ גֻלְגֹלֶת. ועין ה' היתה אל הוד הקיסר וְשָׁמַר רגלו ממוקשי רֶצח גם בפעם הזאת. למרבה הגילה ושמחת לב כל יושבי רוסיא אין קֵץ, בכל בַּיִת ירֻנן ובכל היכל ואֹהל יְרֹעָע, ומכל בתי התפלות קול תודות ותהִלה עולה תמיד להאֵל המושיע, ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר אורה ושמחה נצחת.

119 §

ושרידי חיל אנגליא אשר תחת פקודת הגענעראל בוראון, החישו מפלט למו ויתמלטו בעור שִנֵיהֶם אל קאנדאהאר וישָגבו בתוכה, כי עיר בצורה היא, אך איוב כֿאַן דָאה כנשרָ על העיר ההיא ויחן כָּדור עליה ויביאה במצור, והאנגלים הנצורים מְתֵי מעט הם וקצר קצרה ידם להתיצב לפני צבאות הגבור הנערץ איוב כֿאַן אשר מספרם רב ועצום. אבדה עצה וגבורה מהאנגלים הנצורים ההם ותושיה נדחה מהם ועיניהם נשואות רק על הגענעראל האביר ראָבערט אשר יָצא בראש צָבא רב מעיר קאבול להושיע להם ולהוציאם ממצוקותיהם. אפס כי רב המרחק בין קאבול ובין קאנדאהאר וימים רבים יעברו עד אשר יגיע הגענעראל ההוא למחוז חפצו. גם מכשולים וחתחתים רבים על דרכו אשר לפניו, כי שבטי האפֿגאנים אורבבים לו בדרך לְהָצֵר צעדי אונו ולגזול מידו את הצידה אשר הִצְטַיֶד לדרך רחוקה כזאת מַהלך שלֹשים יום במדבר ערבה ושוחה, גם הגענעראל האנגלי פֿהאָריע יצא ממקומו בראש אנשי חילו לעזור את האנגלים הנצורים בקאנדאהאר. אך גם את דרכו גדרו האפֿגאנים ויתגרו בו מלחמה וימים רבים יעברו עד אשר יגיע גם הוא לקאנדאהאר מחוז חפצו, ואם לא יצלח חֵפץ שני הגענעראלים ההם להתחבר ולעזור איש את אחיו להדוף את איוב כֿאַן מִמָצור קאַנדאַהַאַר בעוד מועד, יאבדו אחיהם הנצורים באפס תקוה ויפלו בידי אויביהם באין מציל. והגענעראל בוראוו ראה כי רעה נוראה נגד פניו וישועה רָחקה ממנו, וַיָנֶס גבורתו ויתנפל בראש אנשי חילו ממבצר קאנדארהאר על איוב כֿאַן בסערת מלחמה, ואנשיו לחמו כנואשים ויחרפו נפשם על מרומי שדה. אך איוב כֿאַן התנשא כארי וַיַךְ אותו מכה גדולה, וינס שֵנית לעיר קאנדאהאר וַיִסָגר בתוכה. האפֿגאנים הריעו אף הִצריחו בראותם כי בכל אשר יפנו יצליחו, ויגמרו אמֶר להדיח את עבד־אל־רחמן מכסא הנשיאות אשר הושיבוהו האנגלים עַם חֶרמס ולהשיב את המִשְׂרה ליעקב כֿאַן בשובו מהודו ארץ גלותו, או אל אחיו הנבגד המשכיל איוב כֿאַן הָרֹדֵד אויביהם תחתיו. אך רננת האפֿגאנים היתה לא לאֹרך ימים ונצחון איוב כֿאַן נהפך לו למחתה. כי הגענעראל ראבערט אחרי התגודדו יותר מעשרים יום במדבר גדול ונורא, ושבטי האפֿגאנים אָרבו לו להפילו למשואות נצח בתגרת יד גבורתם השובבה, הצליח להגיע אל מחוז חֶפצו קאנדאהאר וּזְרֹעוֹ חשופה וחרבו שלופה על איוב כֿאַן, וביום השלישי לחֹדש סעפטעמבער בשנת תר"מ (1880) התלקחה מלחמת תנופה ביניהם. האפֿגאנים לחמו רוח גבורה וכמסמרות נטועים ועמודי ברזל עָמדו ולא מָשוּ מהערכה ויפילו בצבאות אנגליא חללים רבים והנצחון עמד לימינם. אך בערב היום ההוא הגיע גם הגענעראל פֿהאַריע עם אנשי חילו לקאנדאהאר ויתחבר אל הגענעראל ראבערט ועוד גדודים אחדים מֵחֵיל אנגליא הנצורים בקאנדאהאר נוספו עליהם, ואז הִטה ראבערט את ידו הגדולה ואת חרבו הקשה על איוב כֿאַן ויכהו מכה נִצחת. כלי תותח ויתר כלי נשק נפלו ביד המנַצח. עשרת אלפים איש לֻקחו שבויי חרב, חללים ופצועים במספר רב ועצום הוצעו על שְדֵה קטל. והנשארים מצבאות איוב כֿאַן נסו במההומת מות ויפוצו לכל רוח. ואיוב כֿאַן עם פליטי חרב מְתֵי מעט הִתְמַלְטוּ מֻכים ופצועים וינוסו אל האַראַט, וראבערט רדף אחריהם ויַכרת גם את השרידים והפליטים ההם ורק איוב כֿאַן נמלט מחרבו הנוראה בעור שִׁנָיו. אך בכל אלה לא נכנעו עוד כל שבטי האפֿגאנים תחת יד אנגליא ויגורו עוד מלחמות ימים רבים, ורק אחרי עמל ותלאות עצומות, אחרי קְרָבות רבות ואחרי הוציא כסף תועפות מאוצרותיה והוציא אל הורג בחוריה, הצליחה אנגליא לשַבר את זרוע האפֿגאנים בִּזְרֹעָה הנטויה ולהרכיב לראשם את הנשיא אשר בָּחָרָה, נשיא הנושא מדברותיה ולא ירים ידיו ורגליו רק על פי דבריה. ובכן היתה אפֿגאניסטאן מחסה עז על אחֻזות נחלת אנגליא אשר בהודו המזרחית וחֹסֶמֶת היא בעד כל גוי וממלכה מִקרוב אליהן ומִנַעַת בהן.

בא השמש וְזָרַח השמש בארצֵנו.

120 §

והקיסר אלכסנדר השני אשר בידו שלח ה' פְדוּת לרבבות עָם בחצי אי הבאלקאני ואשר נִשגב שְׁמו בכל אפסי תבל, התאור צדָקות ועֹז ביתר שאת וביתר עז, צדקות ה' עשה וחסד אלהים הגביר בכל רחבי ממלכתו המעטירה יתר הרבה עוד מבראשונה, וכל יראי ה' ואוהבי אדם באמת ובתמים בכל העמים והלשונות הקדישוהו והעריצוהו, וארצנו האדירה לָבשה חֹסֶן ישועות וַתַּעַט כמעיל שִמחת עולם על כי מְבֹרֶכֶת ה' היא בִּמְשוֹל בה מושל צדיק ובחיר ה' כזה אשר הִקדיש ימיו ושנותיו להושיב את כל העמים היושבים בה על גַפֵּי מרומי האֹשר, וימינו הנאדרת בצדקה היא חֲשׂוּפָה, להגביר עוד ישועות ולעשות עוד נפלאות גדולות להביא צדק עולמים. ומי מכל אדם אשר בינת אדם לו ורוח אלהים לא סר מעליו, יכל להאמין או לְדַמוֹת כי בתוך עַמוֹ וצאן ידו, עַם אשר מעולם יתן לְמַלְכּוֹ כבוד אלהים, עם אשר בכל אַוַת נפשו ישליך נפשו מנגד על קדושת שם כבוד המלך וכל הֶגֶה היוצא מפיהו קדוש הוא להם, יקומו תרבות אנשים חטאים בנפשותם אשר יחמסו מזִמות רֶצח על הקיסר הנאור והצדיק הכביר אשר לחסדיו הנאמנים אין מספר ולמעשי צדקותיו אין חֵקר, והחטאים בנפשותם ההם אָרבו לנפש הקיסר, כרו שוחה לרגליו, טמנו מוקשי מות ליד מעגליו, ולא השיבו ידם מבלע עד כי לאחרונה נלכד רוח אפינו משיח ה' בשחִתותם. ביום השני לחֹדש אפריל בשנת תרל“ט (1879) לפני השעה התשיעית בבֹקר בלֶכת הקיסר לשוח סְבִיב היכל החֹרף כדרכו יום יום, יצא לקראתו מעֵבר השני איש רם קומה כבן שלשים שנה והוא עֹטֶה מְעִיל ואות כוכב חָבוש על כּוֹבָעו ובצעדים נמהרים נגש אל הוד הקיסר ובידים מהירות הוציא מתחת מעילו קְנֵה רֹבה וַיוֹר על הקיסר, אך הקיסר נטה הצדה והכדור עָף ממנו והלאה. וברגע ההוא חרדו אנשי חיל לקול הרעם ויתפשו את הרוצח, אך הוא הִתְמַלֵט מידם ברב כֹח ויוֹר עוד שלש פעמים על הקיסר ובכל פעם הֶחטיא את המטרה, והקיסר עלה במנוחת לבב על מרכבתו וישב אל היכל כבודו. ומהרה קל נהָרו אנשי חיל מזֻינים ויתפשו את הרוצח בכפם, והמונים המונים מבני העם התנפלו על המרצח לקרוע אותו לגזרים בחרות אפם בו, ורק בעמל רב הצילוהו השוטרים מידם למען הַצִיל מפיו מי הוא ומי הם חבריו. וּבְעָמוֹד הרוצח למשפט, הֵעֵז פניו וישם מצחו כנחושה ויבטא בשפתיו כי נפשו אִוְתה לעשות את הרֶצח הנורא הזה, רק נפשו, רק הוא לבדו, ואיש אחר זולתו אין יודע מכל אשר עשה, גם הוא איננו יודע אם הִמָצא יִמָצאו אנשים אשר מחשבותיהם כמחשבותיו. אחרי כן נודע כי שמו הוא סאָלאַוויאָוו, איש ריק ופוחז, חָבֵר לאנשי משחית כמוהו. וכמעט נודע התשועה הגדולה אשר הושיע ה' משיחו, והנה קול רִנה וישועה מִקְצה רוסיא ועד קציה וכל רִבו רבבות יושביה נָהרו אל בתי תפלותיהם ויודו ויבָרכו ויהללו את שם ה' אשר שלח מלאך פניו לסוכך באברתו על כרוב מִמְשח הסוכך, בחירו ומשיחו. גם בכל ארצות תבל אשר דבר הישועה הזאת הגיע, היתה שמחה וששון וקול רנה ותודה להנותן תשועה למלכים. אך חרשי משחית חרשו עוד מחשבות רֶצח ומוקשים טמנו לרגלי משיח ה', אמנם האֵל למושעות, הגדיל ישועות מלכו גם בפעם הזאת ובצֵל ידו החביאהו. כי בשמנה עשר לחֹדש נאוועמבער בשנת תר”מ (1879) נשמע עוד הפעם קול צָהלה ורנה, קול תודה והלל לה' על ישועות משיחו, וזה דְבר הישועה. ביום שמנה עשר נאוועמבער בשעה אחת עשרה בלילה כחצי שעה אחרי הופיע הוד הקיסר במאַסקוואַ עיר מלכותו, בהגיע הכבודה עם שומרי ראש הקיסר ושריו הגדולים הנלוים אליו בדרך, אל תחנות מסלת הברזל הרחוקה רק כשתי כברות ארץ ממאסקווא, פָּרַץ קול רעם אדיר וחזק מתחת לעגלות מסלת הברזל ותרעד ותרעש הארץ, העגלות התקלקלו, ואחת מֵהֵנָה אשר נשאה את הכבודה, נפלה ארצה ותתפוצץ לרסיסים. ויתר העגלות עם יושביהן עמדו תחתיהן לרחב המסלה. כי חרשי משחית טמנו שם בבן האדמה מָוֶת ושחת לְשַחֵת את משיח ה' בעָברו על פניהם, אך בישע ה' הקדים הקיסר לעבור שם בטרם התפוצצו כלי המפצים הצפונים שם ויצילהו ה‘. אך יִלְדֵי השחת לא חדלו עוד הָרֵעַ ויוסיפו להרים יד במשיח ה’ ויטמינו מכונה הֲרַת הֶרֶס וחזיזי רעם ומות בקרקע המרתף אשר להיכל החרף מִשְׁכַּן כבוד הקיסר ויכוננו לפוצץ את הבית אשר בו ישב הוד הקיסר במסבו לאכל לחם. וביום החמישי לחֹדש פֿעברואר בשנת תר"מ (1880) בשעה השביעית בנשף בערב יום, נשמע קול רעם נורא בהיכל הכבוד, היכל הקיסר, מוסדות ההיכל התפלצו, קירותיו התנודדו וכל חדריו רעדו, השֻלחן הערוך לפני הוד הקיסר והנסיכים הגדולים, נִסַח וַיִתַּר ויתנועע וכל הכלים אשר עליו נפלו לארץ ונשברו, חלונות ההיכל וכל הבתים אשר סביבותיו רעשו וינועו ויתפוצצו ויתפוררו, המנורות הרבות אשר בכל עֵבר ופִנָה כִּבּוּ אוֹרָן, ואנשי חיל העומדים על המשמר נפלו חללים ועצמותיהם נפזרו, והנשארים נפצעו בפצעים אנושים ויתמלטו בשבר יד ובשבר רגל, בפֶרק מִפְרֶקת ובנֵפץ גֻלְגֹלֶת. ועין ה' היתה אל הוד הקיסר וְשָׁמַר רגלו ממוקשי רֶצח גם בפעם הזאת. למרבה הגילה ושמחת לב כל יושבי רוסיא אין קֵץ, בכל בַּיִת ירֻנן ובכל היכל ואֹהל יְרֹעָע, ומכל בתי התפלות קול תודות ותהִלה עולה תמיד להאֵל המושיע, ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר אורה ושמחה נצחת.

121 §

וביום תשעה עשר לחֹדש פֿעברואר בשנת תר"מ (1880) התקדש בארצנו המעטירה חג ששון לכל העמים הרבים והשונים החוסים בצֵל כנפי הוד הקיסר הנָאור, הוא חג היובל לפי מלאות עשרים וחמש שנים למן היום אשר התעלה וישב על כסא כבוד מלכותו. בָּאוּרים ובקול המון חוגג חגו כל יושבי ארצנו את החג הגדול הזה, בתרועה ובקול זמרה, ברנה ותפלה לָאל בעד חיי הקיסר חיי רוחם ותפארת עֻזָמוֹ, לא היה כחג הזה ברוסיא מיום הִוָסְדָה עד היום ההוא. כל העמים תקעו כף, התרועעו אף שרו ושמחת עולם על ראשם בהעלותם על לבבם כי ביום ההוא הושיב הממליך מלכים את מלאך פניו על כסא המלוכה בארצנו הברוכה, את מלאך פניו ומלך השלום אשר ראשית דרכו היתה לפתוח בְּשָׁלוֹם ולהשבית את המלחמה הנוראה אשר הביאו מלכי הברית בשערי ארץ רוסיא ואשר הרעישוה שלש שנים בלי הפוגה. כְּטַל מאת ה' היה השלום ההוא לכל העמים, ומלך השלום אשר שְׁלֹום אמת שורר בממלכתו וחוצה לה, חָשַף מני אז את זרוע תפארתו ויעש נפלאות גדולות אשר לא נעשו כמוהן עד הימים ההם. הוא קרא דרור לרבבות אלפי עובדי עולם, עבדים מרודים אשר אדוניהם הקשים רָדו בהם בפרך וישימו כארץ גֵוָם ואת רוחם השפילו לִשְׁפַל מדרֵגת רוח הבהמה, והקיסר הנאור והצדיק הוציאם מסִבלות ומִעבדות לחֵרות עולם וּמֵאֹפל וחֹשך לאור החֹפש והדרור ויאמר להם אדם גם אתם, גם לכם הצדקה לִחיות חיי אזרחים, לאכול מטוב הארץ ולהתענג על רוב שלום. ותחת אשר באמעריקא ארץ הדרור התחוללה מלחמה איומה ונוראה בין בעלי הצפון ובעלי הנגב על דְבר חֵרות העבדים ונהרי נחלי דמי אדם נשפכו ארצה ימים כבירים עד אשר הצליחו בעלי הצפון לקרוא לעבדי עולם דרור. הִפליא הקיסר החסיד הזה לעשות כדבר הגדול הזה רק ברוח פיו, ברוח חן ותורת חסד, המִפְעל הרם והנפלא הזה, אחד הוא ואין שני לו כמתכונתו בספר דברי ימי עולם לכל העמים והלשונות. הוא הואיל בטובו הגדול לתת חֻקי חיים ומשפטי צדק לכל העמים החוסים בצִלו. חֻקים ומשפטים הַשָׁוִים וּמַשְׁוִים כל האזרחים השומרים אמונים וכל מעשיהם באמונה מבלי שום פדות בין עם לעם בעלי דתות שונות. הוא הושיב ברחבי ארץ ממלכתו שופטי שלום, דורשי משפט, אנשי אמת אשר לא ישאו פנים במשפט ומשפט שלום ישפטו בשעריהם. הוא עשה משטָרים חדשים בהליכות אנשי הצבא, משטָרים מיֻסדים על אדני הצדק והיושר. הוא הֵרים את קרן ההשכלה באופן מאד נעלה עד כי בימים לא כבירים עָלתה רוסיא מאה מעלות בסֻלם החכמה והמדע. גם עִם היהודים הגדיל הקיסר הגדול הזה לעשות ויפתח לפניהם שערי כל בתי הספר וכל בתי מדרש החכמה והמדע, ובשנים מעטות הצליחו גם עשו פרי הִלולים ויהיו לרופאים (דאָקטאָרן) ולרוקחים (אַפאָטהעקער), ולמליצים (אָדוואָקאטען) ולאנשי מִדות (אינזינערען), לסופרים מהירים, לבעלי חרֹשת המעשה ומלאכת מחשבת, לנעימי זמירות ולחרשים צירים (מאַלער) ועוד רבות כאלה. המסחור עלה בימי הקיסר הנעלה פלאים, עבודת האדמה וכל מלאכת עבודה וחרֹשת המעשה פרחו כגפן. מסלות ברזל וטעלעגראַפֿים נבנו והתכוננו על פיו בכל רחבי ארץ ממשלתו. ומי ישא את ראש כל התקונים הטובים והמועילים, הישרים והצדיקים אשר תִּקֵן בֶמשך ימי מלכותו? מי יספור את רֻבֵּי צדקותיו ואת שפעת חסדיו הנאמנים, את התשועות הגדולות אשר הִצמיח בקרב הארץ לכל העמים אשר תחת ממשלתו גם לעמים רבים מחוץ לארצו. על כן הקיפה השמחה את כל מְלֹא רֹחב ארצנו ביום חג היובל הזה, על כן יוֹדוּ כל יושבי ארץ רבה זאת ויבָרכו ויהַללו את שֵם ה' כי הֵאיר עליהם אור שמש צדקה, אור מלך צדיק ונאור כזה, על כן התעוררו נדיבי עמים גם נדיבי עם אלהי אברהם לְיַסֵד בתי חסד ובתי ספר ועוד בתים רבים כאלה למעשה הצדקה ויקראו שֵם הקיסר החסיד והצדיק עליהם למזכרת עולם ליום חג היובל הזה עד דור אחרון על עפר יקום.

122 §

רִננת חג היובל צִלְצלה עוד באזני שוכני רוסיא והֵד קולה דופק עוד במורשי לבבם, והנה קול נהי וקול יִלְלַת מָוֶת פָּרַץ כרעם נורא מקרית מלך רב כי אדוננו הקיסר רוח אפינו משיח ה' ובחירו נִלכד בשחִתות בנים משחיתים – כי ביום הראשון לחֹדש מאֶרץ בשנת תרמ"א (1881) בשעה הראשונה אחרי הצהרים בְּשוב הקיסר מִפַּקֵד את אנשי חֵילו, התפוצץ כַּדוּר מַשחית מתחת למרכבת כבודו, הסוסים הרתומים להמרכבה התחלחלו ונִפצעו ויעמדו מִלֶכֶת, ואנשי חיל אחדים מהעוטרים את המרכבה נפלו חללים או נפצעו. המרכבה התפוצצה כמעט לשבבים, וקול רעם אדיר וחזק הרגיז את הארץ ממקומה, הרחובות הקרובות רעשו וירעדו, וחלונות הבתים נפלו לארץ ונשברו בקול רעש, וְקָם שָאוֹן והמולה נוראה וחרדה איומה, אך הקיסר לא חָת ולא זָע וברוח שקטה ירד מהמרכבה וירא והנה שני אנשי חיל אוחזים בידם את הרוצח אשר הטיל את כַּדוּר המשחית ההוא, ויתבונן בו וישאל לשמו, ויעורר את הנצבים עליו לעזור להנפצעים, ויפן וילך לדרכו בְּלִוְיַת שומרי ראשו. ויהי אך צָעֹד צָעד צעדים אחדים הלאה, ואיש צעיר לימים מִהר וַיָטֶל לרגליו כַּדוּר שֵני אשר התפוצץ כרגע והקיסר – נפל שָדוד מתבוסס בדמו. עד מהרה נשמע קול חרדה בכל רחבי עיר המלוכה, קול זעקת שֶבר וקול יְלֵל נורא: הקיסר נִפצע בפצעים אנושים! והמונים המונים התגעשו וירוצצו אל הכִּכר אשר לפני היכל הקיסר ויעמדו מרעידים לדעת מה נהיתה, ובלב רֹעֵד ורוח נִפעמת וכליון עינים עָמדו ולא מָשוּ ממקומם, ומה נבהלה נפשם בראותם כי הורד דגל הממלכה מתועפות היכל הקיסר ואחד השרים הגדולים משרי הצבא הודיע כי הקיסר אלכסנדר השני איננו, כי לקח אותו אלֹהים. כל העם התפלצו וירימו קול בכי תמרורים ויכרעו על ברכיהם וישאו תפלה לאֵל אלֹהי הרוחות לכל בשר בעד נשמת הקיסר. ועל כנפי ברקים התעופף דְבר הרֶצח הנורא הזה בכל אפסי ארץ רוסיא, וּבַלְהוֹת מות ומחתה נצחת נפלה על כל רִבּוֹ רבבות יושביה, דמי עורקיהם קָפאו בקרבם ויתיצבו כנציבי קֶרח ויהיו כַּהֲלוּמֵי רעם, ואחרי עֲבור הבהלה הראשונה פרצה יללה איומה והקיפה כל קַצְוי הממלכה הכבירה וסָפדה כל הארץ מספד מר אשר כמוהו לא היה מיום הוסדה. הרצח הנורא הזה נחשב בעיני כל יושבי הארץ כפֶרץ רָחָב בהליכות עולם, כְּהֶרֶס איום במלכות שדי וכנטות יָד לְמַגֵר כֵּס יה. מִקְצֵה הארץ עד קצה סֻגרו דלתים בשוק, שָבַת כל מִקנה וקנין, חדלה כל מלאכת עבודה, וכל העמים הרבים והשונים נָהרו דחופים ומבֹהלים ונפעמים לבתי התפלות לספוד להקיסר הקדוש ולבכותו ולהתפלל בעד נשמתו. והיהודים אשר רוחם נאמנה מעולם את מלכיהם אשר הִמליך ה' עליהם וְעם שונים לא יתערבו. היהודים אשר הקיסר הצדיק הפליא חסדו להם וכמלאך מושיע הופיע עליהם, היהודים הגדילו עוד את המספד וספדו עליו בכל מִקְדשי אֵל כמספד על היחיד וְהָמֵר עליו כְּהָמֵר על אב רחום מְקור חייו. עֲנָנָה הֲרת חרָדות שָכנה עליהם ולבם ראה וַיָחָש עתידות נוראות למו, כאִלו נקרעה המסֵכה הנסוכה על פני העתיד ועיניהם חָזו כי צפוים הם אל רעמים וחזיזים וזיקות וּזוָעוֹת –. גם בכל יתר הממלכות ובכל ארצות תבל וְאִיֵי הים אשר דְבר מעשה רֶצח הזה ומוֹת הקיסר הגיע, אֵבל כָּבֵד מאד, מספד והֶגֶה והי, וכל העמים והלשונות אשר תחת כל השמים נשאו רנה ותפלה בבתי תפלותיהם בעד נשמת הקיסר הצדיק. כי כל יושבי תבל ושוכני ארץ הכירו וידעו רום תפארת הקיסר המרומם, צִדקות ה' אשר עשה כל ימי שבתו על כסא מלכותו, חסדי אלהים אשר אָצַל לבני האדם וּמִפְלְאוֹת פעולותיו להגדיל שְלום העמים וּלהַאדירו, וכל מעשה תקפו וחסן ישועתו לטובת ההשכלה וחרֹשת המעשה ולכל דבר טוב ומועיל להצלחת האדם עד כי לא קם בכל מלכי צדק אשר לפניו כמוהו, ואין מי ישוה לו ומי יערוך אליו בִּגְדֹל זְרֹעוֹ לִזְרוֹעַ צדָקות ולהצמיח ישועות ולהרבות שָלום ואהבת אדם ותורת חסד ואמת.

123 §

כשעה אחת אחרי אשר שָב רוח הקיסר אל האלֹהים, נאספו כל בני משפחת הקיסר וכל השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות ושרי הצבא ושרי הסענאַט ועוד שרים רמים היושבים בעיר המלוכה, כֻּלם נאספו ובאו אל היכל הקיסר וַיִשָבעו שבועת אמונים להקיסר החדש אלכסנדר אלכסנדראָוויטש השלישי, והרצים יצאו ברחובות עיר המלוכה ויבַשרו כי יָשַב הקיסר החָדש על כסא כבוד אבותיו, וְכִמְעוֹף כנפי שָחַר עופפה הבשורה הגדולה הזאת בכל אפסי ארצנו המעטירה, וכל יושביה אשר חָשך עליהם השמש, שאפו רוח חיים בראותם כי זרח השמש החדָש הזה, שמש צדק ומַרפא בכנפיו, ובלב מלא רגשי אמונה אֹמֶן להקיסר החדש נָהרו כל יושבי הארץ לבתי תפלותיהם, וַיִשָבְעוּ לו שבועת אלהים להיות לו עבדים נאמנים ולָעבדו באמת ובתָמים ובכל לבבם ובכל נפשם כאשר עָבדו את אביהו המתלונן בצֵל שדי. והיום ההוא אשר עָלה אדוננו הקיסר יר“ה על כסא מלכותו, יום קדוש הוא לנו ולבנינו עד עולם. ראשית דרכי אדוננו הקיסר החדש אלכסנדר השלישי יר”ה היתה להשקיף מִמְרום הוד מלכותו על הָאִכָּרִים עובדי האדמה להחיות רוחם ולהראותם כי בסוד כל האזרחים תבוא נפשם ובקהלם יֵחַד גם כבודם. כי ביום השני לחדש מאֶרץ בבקר יצא דְבר מלכות מלפניו אל שרי הסענאט לאמר: האכרים אשר בחסד אבינו הקיסר המנוח יצאו מעבדות לחרות ונחשבו לאזרחים וחֻקה אחת להם ולכל אזרחי הממלכה, יהיו נקראים כיום להשבע שבועת אֹמן ככל יתר האזרחים, לנו ולבננו יורש העצר הנסיך הגדול ניקאלאיי אלכסנדראָוויטש. כטל על עשב היה רָצון הקיסר על האכרים ותּחי רוחם בראותם כי גם הקיסר החָדש כאביהו המרומם ישקיף עליהם ויחַשבם ככל אזרחי ממלכתו והם עם מרעיתו וצאן ידו. ועתה עיני כל העמים יושבי ארצנו אל היושבי בשמים נשואות כי ירומם וינשא את הוד הֲדר כְּבוד אדוננו הקיסר אלכסנדר השלישי, כי יְקַדמנו ברכות טוב וממרום קדשו יענה ויאמר שויתי עֵזר ונֵזר על ראש הקייסר. כסאו כשמש נגדו, כירח יכון עולם ועד, יפרח בימיו צדק עולמים ודבר אלֹהי אָמן ביד נביאו יאָמן: לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, לא ירעו ולא ישחיתו, כי תמלאה הארץ דֵעָה את ה' כַּמַיִם לַיַם מְכַסִים.