א    🔗

הפאשיזם היה למוּשֹג בין-לאומי; החוגים המיליטארסטיים בספרד, גרמניה, הוּנגריה, פּולין, משתמשים בשם חדש, למען כסות בו את ערוַת ריאַקציוֹניוּתם. מוּסוליני משמש פרוטוטיפּוּס לגנראלים מתנשֹאים לדיקטאטוּרה, לאַנטישמיים החולמים על “פּוגרום עולמי”, לאימפריאַליסטים מסוּגו של סטינס, המשתדלים לבטל את כל כיבוּשי הפּוֹעלים שלאחר המלחמה ולרכּז בידם את כל התוֹקף המדיני והסוציאלי. פּוֹפּוּלאריוּת מיוּחדת זו של הפאשיזם מפריעה במקצת להכיר את מהותו האמיתית, את שורשי התנועה באיטליה, את סיבת הנצחון שזכה בו על נקלה. קו-ההשוָאה בין הפרשיזם והריאַקציה נמתח כמעט בלי-משֹים.

הפאשיסטים האיטלקים עצמם מוחים נגד קו-השוָאה זה ומכריזים, כי הפאשיזם הנהו תנועה פרוגרסיבית עמוּקה, סוציאלית ומדינית, העתידה לפתוח תקוּפה חדשה בתולדותיה של אירופה. לא בכדי הם מונים במצבים חגיגיים ביותר את מנין השנים לא כרגיל להוּלדת הנוצרי אלא – בחיקוּי למהפּכה הצרפתית הגדולה ולקונסוליותיו של נאפּוליון – “שנה ראשונה”, ועכשיו, אחרי שהוחג ברוב פּאר יום טוב של “כיבוּש רומא” – “שנה שניה” לתקוּפה הפאשיסטית.

סברא, כי טועים גם ידידיו וגם אויביו של הפאשיזם. אם הפאשיזם הנו בחינת ריאַקציה, הרי זה לא במוּבן הרגיל של תנועה משמרת-מתקיפה, כי אם פשוּטו כמשמעו, פּעוּלת-ריאַקציה (תגוּבה) על איזה ליקוּי, על איזה מגרעת של חיי הציבוּר האירופי בתקוּפה שלאחר המלחמה. הפאשיזם משמש ריאקציה לאירופּה שלאחר המלחמה ותוצאותיה, כשם שהבּוֹלשביזם משמש, במידה ידועה, ריאקציה לאירופּה המלחמתית ותוצאותיה. כאן גם ערכו של הפאשיזם, באשר הוא שגילה את צדדי התורפּה של חיי אירופּה במאה הי"ט, אשר הגיעו למרום גבהם במלחמה העולמית. ערך זה הנהו, לפי שעה לפחות, רק בשלילה, משום שקשה לראות בפאשיזם ציוּן של איזו דרך-פּתרון חדשה. תקוּפה חדשה בתולדות האנושיות לא נפתחה על ידו, אולם לראות בו רק חזיון ריאַקציוני סתם אין בזה מן הכרת האמת.

מנקודה ידוּעה מוּתר לאמור, כי באיטליה נשנה וחזר פּרוצס דומה, אם כי הפוך, לרוסי, ועם זה לאחר הנסיון הרוסי. על הדמיון בין הפאשיזם והבולשביזם בכר הוֹדוּ לא פעם. אגב, גם מוסוּליני עצמו. וכתוצאה מזה גם נברא מצב פּוליטי דומה. לא מעטים הסוציאליסטים ברוסיה, אשר בהסכימם לאידאַל הבולשביסטי, אינם משלימים בשום אופן עם דרכי הגשמתו ונמצאים המחנה האופּוזיציה; ובאיטליה לא מעטים הליבראלים, הראדיקאלים, הקאתולים ואפילו משהו מן הסוציאליסטים המחשיבים את התכלית, אשר אליה חוֹתר הפאשיזם: “להבריא את הארץ”, אולם אינם יכולים להשלים עם הדרכים אשר בה מוביל מוסוליני לתכלית זו. ההתנגדות העצוּמה אשר פגשה את הבולשביקים ברוסיה ובחוץ-לארץ, ההרס החמרי של רוסיה אחרי המלחמה, הסמיכות של המהפּכה למלחמה, עצם אָפיו – הסוציאלי בעיקרו – של האידאל הבּוֹלשבי – כל אלה הביאו לידי הטרור האדום והזעזוּעים הכלכליים; ההתנגדות הרפוּיה לפאשיזם באיטליה, היחס, הכמעט ידידותי, אליו בחוּץ לארץ, אָפיה של התנועה שהנו יותר מדיני, כלומר פּחות מהרס, שלא כרוּסיה, אשר פרעה ביסוּרים איוּמים את נסיונותיה הסוציאליים הנוֹעזים – כל אלה הביאו לידי פּרוצס כמעט שקט באיטליה.

וּמשוּם כך לא הוּגבל באיטליה חופש העתוֹנוּת; לפרקים היא אמנם נתוּנה ללחץ, אוּלם אין בכך עד כדי הביטוּל הגמוּר של המלה החופשית שהונהג ברוסיה. כן לא הוּגבּל חופש המפלגות והאגוּדות. אמנם, אם ברחוב יכירו בך שקוֹמוּניסט אתה, אינך בטוח מתגרה, הלחץ הנישֹא באויר הוא חזק מאד, אולם המפלגה הקומוּניסטית קיימת בגלוּי, ציריה מופיעים מעל במת הפּרלמנט, עתוניה יוצאים באין מפריע (קוראים אותם לא בקפה ולא ברחובות כי אם בבתים) וכשחברי הועד המרכזי של המפלגה הקומוּניסטית נתבעו, וזה לא מכבר, לדין על עוון השתתפוּת ב“הסתדרוּת עברינית”, יצאו זכאים: בית הדין הכיר בזכוּת אזרחי איטליה להשתתף בכל מפלגה שהיא, כל עוד פּעוּלתה מצטמצמת בתעמוּלה ובארגוּן.מעשי-אלמות פאשיסטיים, הדגים דין לעצמם באגרופיהם, תכוּפים עדיין, אם כי במידה פּחותה הרבה מאשר לפני שנה ושנתים, אולם מאידך גיסא יש להודות כי המהפּכה הפאשיסטית היתה “נקיה מדם”, כי באותם הימים לא נתפּס ולא הוּמת שום איש מעסקני איטליה, והרוגים נפלו רק בתגרות מזוּינות משני הצדדים. עוּבדה זו היא כל כך חשוּבה, עד שלמעשה, לפחות, היא בונה חַיִץ בין הבּוֹלשביזם והפאשיזם. אמת, שהפאשיסטים עצמם מבארים את התנהגותם הרכּה בערך רק בחוסר התנגדות ואינם מזניחים שוּם הזדמנוּת להזכיר למתנגדיהם, כי במקרה של הגברת ההתנגדות לא יעמדו הם בפני כל אמצעים שהם. הפרלמנט כיון שהכיר במעשה-שהיה ונתן למוסוליני “יפּוּי-כוח”, הריהו מוסיף להתקיים, ובניסיון הפאשיסטים להבטיח לעצמם את הרוב בפרלמנט החדש, בעזרת חוקת-בחירות חדשה, יש לראות את רצונם, להכּנס לתוך המבנה הקיים של המדינה האיטלקית, בלי להרוס אותו ביותר. אותו רצון נתגלה גם במלחמה שאסר מוסוליני, לפני זמן-מה, על “טיהוּר” במפלגתו שלו, בכדי לשווֹת לה אופי מתוּן יותר. לנין הודה פּעם כי תשעים אחוזים של המפלגה הקומוּניסטית הם או נבלים או טפּשים, אבל למען הלָחם על טיהוּרה הנמרץ לא קם בו עוז ואוּלי לא עצר כוח. ומוּסוליני, אם כי לא אמר שוּם דבר דומה לזה, ואפשר גם אינו סובר כזאת. מצא אוֹן לאסור מלחמה על אלה מהפאשיסטים אשר לא רצו להבין, כי מפלגה פוליטית אשר הגיעה לידי שלטון, יהיו הדרכים אשר יהיו, אינה יכולה להסתפּק במעשי-שרירוּת, תגרות והשמדה, אלא צריכה לקיים ולבנות.

רב איפא ההפרש בין הבולשביזם של רוסיה והפאשיזם של איטליה בחיי יום יום ובאַתמוֹספירה הפּוליטית. וכן האידאלים של הבּוֹלשביזם והפאשיזם סותרים זה את זה. הבולשביזם, במהותו הצרופה, שואף לשויון סוציאלי וּלאַחוַת-עמים, עד כדי התבוֹללוּת בין-לאומית; הפאשיזם, אף הוא בתוכנו הצרוּף ובנסוּחוֹ הקיצוֹני, שואף לשיתוּף הפּעוּלה בין המעמדות ולהרמת קרן איטליה. הרעיונות האלה, בצוּרתם המופשטת, קסמם אתם למשך חוּגים רחבים הרבה יותר מאשר חברי המפלגות הקומוניסיטית והפאשיסטית, ואם אחרי הכל יש דבר מה העוצר בעד כוחות ציבוריים רחבים להשתפּך לתוך המפלגות הללו, הרי הצד השוה הזה שבין הפאשיזם והקומוניזם למרות כל הבדל האידאלים, הוא במתודולוגיה של שתי המפלגות. מתודולוגיה זו תופסת בשיטותיה מקום כה רב, שמוּתר גם כמעט לכנותה אידיולוגיה. היא היא המציינת “גזרה שוה” בין הפאשיזם והקומוּניזם. בגללה מופיעים שני החזיונות האלה כסיוּם של תקוּפה, כמסקנות הימנה, וּמשום כך עוררו שתי התנוּעות האלה הד בין-לאומי, כל אחת בתוך חוּגיה. מוסוליני ולנין – בשני השמות הללו מתבטאת אירופּה של עכשיו, שני צירים, אשר סביבם, כמו סביב מאגנטים, נקהלת הנסורת האנושית למיניה. שתי התנועות נבעו, בלי ספק, מתוך הצטרכוּיות חיוּניות וכשם שטועים אלה הרואים בלנין עברין, כך טועים אלה הרואים במוסוליני אַבנטוּריסטן המתנשא לשלוט. ראיה לכך יש למצוא הסימפּאטיות הודאיות, אשר שתי התנוּעות מוצאות בארצותיהן: אפילו חוּגים, הנמצאים לגבּיהם במצב של אופּוזיציה, משלימים אתם קרובות, כמו עם ה“רעה הפחוּתה”. מבלי עזרת העם לא היה לנין מצליח לגבור על הקואַליציה ה“לבנה”; הסתכּלוּת אחת בחגיגה פאשיסטית כל שהיא מספּיקה כדי להכיר הרבוּים וּברב-גוניוּתם הסוציאלית; לרבּוֹת גם פּועלים – של הכוחות התומכים בפאשיזם.

ומתוֹדוֹלוֹגיה זו של הפאשיזם, העולה בד בבד עם המתוֹדוֹלוֹגיה של הבּוֹלשביזם, הרי היא: לא העם, לא ההמון – עם כל תכוּנותיו הטובות והאפשרוּיות – הוא הנושא של האמת ההיסטורית והמביע אותה, כי אם המיעוּט בעל-ההכרה, הצוֹפה את דרכי העם, הנעלמים מן העם עצמו. המיעוּט בעל ההכרה, החוּג הנבחר, אינו חייב לחכות עד אשר המון-העם יגיע – אם על ידי התפּתחוּת תרבוּתית, אם על ידי ההתפּתחוּת הכלכלית האבטונומית – להכרת זכוּיותיו וחובותיו, להכרת דרכי היסטוריה. המיעוּט רשאי, לפרקים אפילו חייב, להציג את עצמו לעומת העם, להשתמש בו כבמכשיר חסר הכרה, לעמוד בראשו, אם אפשר לרצונו, ולא – על כרחו, וּלהובילו אל אמתו, אל האמת הידועה למיעוּט ובלתי-ידועה לעם. האמת אינה ניתנת להבּחן לפי מספר האנשים המודים בה. האמת יכולה לשכּוֹן גם אצל המיעוט. ויש במחנה זה אומרים, כי אין האמת מצוּיה אלא אצל המיעוּט, ואמת זו צריכה להיות מוגשמת, ויהי במחיר-מה.

לפי הבדלי המזג והתרבוּתיות של נושֹאיה השונים של אידיולוגיה זו, שונים גם ניסוּחיה, גסים פּחות או יותר. הפילוסוף האיטלקי ג’נטילה מפתח את התיאוריה על “הרוח השליט של אצילי המחשבה”; ראדק אומר בפשיטוּת: “העם הרי זה בּקר”. בעצם, אחת היא השיטה, והיא כלוּלה בהכרת זכוּתו וחובתו של המיעוּט, אם לא די יכולת, חריצוּת ואומץ, לשלוט ברוב. תכנו של הפאשיזם והבולשביזם הוא איפוא בשלילת הדמוקראטיה. וכאן הענין הסוציולוגי המיוּחד שישנו בשתי התנועות הללו.

 

ב    🔗

את השטח המדיני של אירופּה בת-יומנו יש לנסח, נוסחה פּשטנית, כמוּבן, בשני שמות: מוסוליני ולנין. גם לפני חמש שנים אפשר היה לציין את אירופּה בשני שמות. אולם האחד מהם היה אז אחר. לתזיס ולאַנטיתזיס של אירופּה קורא אז בשמות וילסון ולנין. בחילוף שם זה כלוּלה כל הדרך, אשר עברה אירופּה במשך השנים שלאחר המלחמה. השנים האלה סימנו את פּשיטת הרגל ההדרגתית של הדמוקראטיה. ומשוּם כך יש צורך, בכדי להשיג את התפּתחוּתו והצלחתו של הפאשיזם, להעיף עין על חמש השנים שחלפו.

אין זה דבר שבמקרה, כי דוקא באיטליה קיבל פרוצסזה של פּשיטת-הרגל של הדמוקראטיה צוּרות כל כך ריפות, וכי דוקא איטליה נתנה מקרבה את השם, שבּא במקומו של מי שהיה נשיא ארצות הברית. הגורמים המכריעים היו כאן: התפּתחותה הכלכלית הנחשלת של איטליה, אשר אינה מחצה את החברה לשני מעמדות מסוּימים ונבדלים -הפּרולטאריון והבּוּרג’וּאַזיה, כי אם מהוה בין אלה כּמה וכמה מעמדות בינונים (למעשה הרי אלה הם רובם הגדול של האוכלוסין) הנוטים בהלך-רוּחם החברתי היום לכאן ומחר לכאן דלותה היחסית של המדינה, המגבּירה הקרבה את הרגשת-הכּאב והסבל של החורבן הכלכלי לאחר המלחמה ועושה את איטליה תלוּיה בחוּץ-לארץ יותר מאשר את שאָר המדינות האירופיות הגדולות; צעירותה היחסית של מדינת איטליה, והנובע מכאן: רפיון המסורת הדמוקראטית, חוסר הכרה מדינית-עממית עמוּקה, היחס הרוֹוח אל המלוכה לא כאל ביטוּי הרצון הקוֹלקטיבי של הישוב, אלא כאל דבר-מה חיצוני, צדדי, במעט כפוּי, פרקים בלתי נוח, פרקים אפילו אויב.

מצבים מיוחדים ליווּ את כניסתה של איטליה לתוך המלחמה. בלגיה, גרמניה, רוסיה, צרפת קיבלו את המלחמה כפורענות שאין להמנע ממנה, ומשוּם כך היו שם חוּגים אשר קיבלו אותה ברצון ואפילו בשמחה, היו חוגים אשר קיבלו אותה בקללה, אולם ברירה לא ניתנה להם. העמים הוּצגו לפני דבר שנהיה, ולא לקבל את המלחמה, להתנכּר לה, פּירוש הדברים – לפתוח את שערי הארץ לאויב המזוּין. מכאן אותה ההתלהבוּת הפּאטריוטית, הכללית כמעט, אשר בה הלכו אותן הארצות להלחם. הברירה היתה לאנגליה, אולם רק במשך ימים אחדים, וברירה זו היתה חמרית ולא נפשית: אנגליה היתה חזקה מדי ומעוּנינת מדי בסכסוּך האירופּי בכדי להשאר מסתכּלת מן הצד. אולם איטליה לא הוכנסה מיד ובעל-כּרחה לתוך המעגל. הדבר היה תלוי לגמרי ברצונה. ובמשך 8–7 חדשים היתה טרוּדה בבירוּר שאלה זוֹ. כל הימים האלה נידונה השאלה בחריפות בלתי מצוּיה הפרלמנט ובעתונוּת, המועצות-מפלגות, בבתי-הקפה וברחובות. היסודות הנאציונאליסטיים, אשר בשבילם המלחמה היא מטרה כשהיא לעצמה, כאמצעי החשוב ביותר להגברת ערכּה וכוחה של איטליה ביחסים הבין-לאומיים, צידדו לכתחילה בהצטרפוּתה של איטליה לברית הגרמנית-אוסטרית, אבל במהרה הפנו את החזית לצד ממשלות ההסכם, אליהם הצטרפו חוּגים ניכרים מתוך הבּוֹרג’וּאַזיה, בעיקר זו המעוּנינת בחרושת-המתכת, חוּגים שונים המצוּיים תחת השפּעת צרפת, בעיקר המַסוֹנים, חלק חשוּב של הצבא. המחנה שכנגד, נגד הכניסה למלחמה, רב-גוני יותר. בתוכו היו חוּגי הבּוֹרג’וֹאַזיה, אשר קיווֹ להרויח יותר ממצב הנייטאליות מאשר בהשתתפוּת מזוּינת, המפלגה הסוציאליסטית והכנסיה הקאתולית, אשר גם אהבתה וגם שנאתה נתחלקו בין שני הצדדים הלוחמים: אוסטריה וּבּאואריה הקאתוליות במחנה אחד, וּלעוּמתן צרפה ובלגיה במחנה השני, גרמניה מעבר מזה ורוסיה ואנגליה מעבר מזה. אולם בדרך כלל נטה הואתיקאן להכריע את הכף יותר לצד ממשלות המרכז מאשר לצד ההסכמה. המלחמה זו בין שני המחנות הכריע את הכף דוקא אותו המעמד הבינוני – הבּוֹרג’וּאַזיה הפּעוטה, האינטליגנציה הראדיקאלית , הפּועלים הבלתי סוציאליסטים, המנוהלים על ידי האַנארכיסטים והסינדיקאליסטים, אשר לא מצא את ביאת-כוחו בשוּם מפלגה מן הקיימות. התערבוּתוֹ של מעמד זה היא ששיותה למלחמה האיטלקית את אָפיה היסודי: אידיאַליסטי –פאנטאסטי, דקלאמאציוני, אולם בעצם לבבי ותמים. מתחת לסף פּעלו כוחות אחרים לגמרי, אולם לגבּי הרוב העצוּם של אנשי איטליה, הופיעה המלחמה כמלחמת הצדק, היושר והעממיוּת. ואף על פי כן עדיין היה הרוב של המפלגות המאורגנות, תופסות המקום בפרלמנט, בידי מצדדי הנייטראליוּת, ורק הופעתו בחוץ של המעמד הבינוני, הבלתי מאורגן עד הנה, לחצוֹ המוּסרי, הקרוב כמעט לגוּפני, על הפּרלמנט, הם שעשו את המלחמה לעוּבדה קיימת. וכך נכנסה איטליה למלחמה: א) למרות רצון הפּרלמנט, כלומר, בהפרת האבטוריטטה של המוסד הממלכתי העליון; א) תחת לחץ ההמונים הרחבים, בלתי מסוּימים סוציאלית, למורת רוב המפלגות המסודרות; ג) בסיסמה אידיאליסטית.

והמלחמה היתה כבדה יותר, רבּת דמים יותר מאשר דימוּ. היא הציגה את איטליה – מדינה עניה וצעירה – בפני ההכרח להביא קרבנות עצוּמים, והיה נדרש מאתה מאמץ כל כוחותיה כדי לגבור על המומנטים הקאטאסטרופאליים, כמו, למשל, שבירת החזית הקנדרטוֹ, בסתיו 1917, וּלהביא את המלחמה לידי גמר של נצחון. לחיזוּק המרץ העממי נצרך היה להשלים את הסיסמאות הרעיוניות בין-הלאומיות בסיכויים של תקנת-חיים בפנים לאחר המלחמה. אותן הסיסמאות כמו “האדמה לעובדיה”, “האדמה לעם”, “ננצח קודם את האוסטרים, ואחרי כן נפתח את קוּפות עשירינו”, נזרקו על ידי הבּוּרנג’וּאזיה עצמה לתוך שוּרות אנשי הצבא. בין אלה הלך ונוצר הלך-רוח כמעט משיחי: “תכלה המלחמה – ויתחילו החיים החדשים, המאוּשרים”. באותה שעה התנהלה בפנים הארץ אותה מלחמה בין מצדדי ההתערבות והנייטראליוּת, כאשר בשנת 1914. הבּוּרגנות הניטטראליסטית והחוּגים הקאתוליים ניהלו את המלחמה בצנעה, בחשאי, בזהירות. את המלחמה הגלוּיה נגד המלחמה אסרה המפלגה הסוציאליסטית, אשר עשתה באותה שעה משגה פאטאלי. היא לא הבחינה בין מצד המולדת בשעה שהיא דנה, מתוַכחת אם להשתתף במלחמה ובין מצבה בשעה שהיא נתוּנה בתוך המלחמה בתוך יריות תותחי האויב, אשר לא ידמו משום שנדמו תותחי המולדת. כשהבית נמצא במצור, אין דנים על זאת, מי הוא שגרם לכך, כי אם מגינים עליו. אולם הסוציאליסטים האיטלקים בשנים הטראגיות האלה, תחת לקחת חלק בטראגדיה בכדי להטבּיע את חותמם עליה בתוך החזית האיטלקית, וּממילא גם החזית הכללית, שמרו לשם טהרת הפּרינציפּים על עמדתם האופּוזיציונית המוחלטת ועל ידי כך כּרו תהום ביניהם ובין העם, השותת דם במלחמה, אשר לא נתקצרה אפילו ליום אחד מחמת התנגדוּתם הפּרינציפּיונית של הסוציאליסטים. אגב, דלדלה מאד את האגף האידיאַליסטי באמת שבין מצדדי המלחמה; הדמוקראטים שבמחנה זה היו חסרי אונים במלחמתם בשובניסטים ובבּוּרג’וּאזיה הגדולה בעד “מלחמה יותר טובה ושלום יותר טוב”.

כּכה נגמרה המלחמה לגבּי איטליה: במצב-רוּחות מורכב ומסובך עד מאד. המדינה נזדעזעה כלכלית; חצי מליון נפשות צעירות נשאר על שדה-הקרב. נצרך סיכוּם. האם היה כדאי? ככל אשר ועידת השלום בפאריס הוסיפה לעבוד, כן רבו הספקות שחדרו לתוך הציבוריות האיטלקית. איטליה שלחה לועידת השלום את באי-כוח אותם החוּגים אשר השתתפוּ יותר במלחמה, והחוּגים האלה – במידה ידועה, הודות לעמדה השלילית של הסוציאליסטים – הצטמצמו בבורג’ואזיה השוביניסטית; היסודות הדמוקראטיים נאלצו לצאת מן הממשלה מיד אחרי הכרזת השלום אותה התופעה, כמעט על פי אותן הסיבות, חזרה גם בארצות אחרות. רוסיה, אשר הביאה את העמדה השלילית של הסוציאליסטים, עד קצה גבול ההגיון, הסתלקה מן המלחמה ולא לקחה חלק בועידה. וילסון נשאר בודד, והמלחמה בכוחות הריאַקציה, אשר התבטאו בקלֶמאנסו, היתה למעלה מכוחותיו. החוזים אשר נכרתו בסביבות פאריס, כל עצמם לא היו אלא שלילת הסיסמאות הדמוקראטיות, אשר בשמן התנהלה המלחמה בעולם כולו, ובאיטליה בפרט. מצד זה, איפוא, לא הביאה המלחמה לתוצאות המקוּווֹת, אולם אפילו לשובניסטים ולאימפריאליסטים הביאה אכזבה. כיון שבפאריס ניצח עיקר הכוח ולא הצדק, הרי הראשונה שהרגישה בזה בין המנצחים היתה אותה המדינה שהיתה ביניהם החלשה ביותר, כלומר איטליה. אותה שעה, שכמעט כל תביעותיהן של אנגליה וצרפת מצאו סיפוּק, היה חוּש האהבה-העצמית של הלאוּמיוּת האיטלקית נפגע לא פּעם, בעצם המשֹא ומתן הבין-לאומי, וּמצבה הכלכלי אחרי המלחמה היה, בסוף החשבון, גרוּע בהרבה יותר מאשר זה של בני-בריתה.

מכאן האַכזבה בתוצאות המלחמה, ועם זאת – בכל החוּגים. היקרוּת וחוסר-העבודה, אשר עמדו בסתירה גמוּרה לסיכוּיים של גמר המלחמה, הגבירו את סערת-הרוּחות הכללית. מאליה צפה המסקנה, כי החוּגים הדמוקראטיים אשר קראו למלחמה, הוֹנוּ את העם, והצדק היה עם הסוציאליסטים. והדרך המרוּמזת במסקנה זוֹ היתה נוחה יותר מדי, בכדי שהסוציאליסטים לא יאחזו בה. שלילת המלחמה וכל הכּרוּך בה, הולכת ונעשית לנימוּק-התעמוּלה העיקרי של הסוציאליסטים. שלילה זו מביאה לידי הטלת-דוֹפי בכל קרבנות המלחמה, בכל אלה שהקריבו את הקרבנות הללו, ובעצם רעיון המולדת. הדגל בן שלושת הצבעים, סמל איטליה המאוּחדת, מוּבס בּבּוֹץ, גם בהשאָלה וגם כמשמעו. יחס האיבה לצבאיים, לאופיצרים בפרט, מגיע לידי כך שהממשלה רואָה את עצמה נאלצת לבקש את האופיצרים ללבוש ברחוב בגדי אזרחים ולפרוק את אותותו ההצטיינוּת מימי המלחמה; הבריחה מן המערכה מתחילה להחשב לדבר שבגבורה, לדבר בראוּי וטיפוח ולתגמול, הדזטירים מוּצגים בבחירות לפרלמנט ברקומנדאציה יחידה: “דזרטיר”, וזכותם זו עומדת להם לנצח במלחמת הבחירות. המפלגה הסוציאליסטית לא בלבד שאינה מתאַמצת להשתחר מן המים העכורים האלה, אלא היא בטוחה נאמנה שקצף עכור זה מוציא מים טהורים לטחנתה. הבחירות של 1919 מסמנות לסוציאליסטים נצחון אשר עוד לא היה כמוהו. קבוּצתם הפרלמנטרית עולה מ-40 ל-150. במשך שנתים. מ-1919 עד 1921, מופיעה המפלגה הסוציאליסטית כרבת-השפּעה, אפשר לאמור: כמפלגה היחידה בעלת ההשפּעה במדינה. לתוך שורותיה נוהרים כל אלה אשר נתאַכזבו במלחמה, אולם בשוּרותיה הראשונות של המפלגה נמצאים לא הפּועלים ממש, אלא אותו חוּג מיוחד, הממלא תפקיד מיוחד בתקוּפה זו ובזו שלאחריה – אנשים אשר המלחמה הוציאה אותם מאוֹרח-חייהם הישן, מעבודתם השקטה שלפני המלחמה. פּקידים קטנים משרתים בבתי-מסחר, מי שהיו אופיצרים, אינטליגנטים-למחצה, סטוּדנטים, אותו חוּג המכיל בקרבו מרץ אשר טרם בוזבז, מרץ שיש בו יותר ממרדוּת מאשר מרבולוּציה, מרץ אשר נתעורר לרגל המלחמה, ואשר החזרה לחיים הקודמים, הדלים והחיורים, היא לו לבלתי-נשֹוֹא. בתקוּפה זו אין שוּם כוחות ציבוריים, העלוּלים לבמוד בפני המפלגה הסוציאליסטית. הדמוקראטיה מרגישה את פּשיטת-הרגל שלה ואינה רואָה לעצמה כל סיסמה חדשה; הבּוּרג’וּאַזיה נתוּנה במבוכה ופחד מפני התפּרצוּת הכוחות, אשר היא עצמה עוררה בימי המלחמה; חכמתה המדינית מצטמצמת בהמתנה זהירה ובהתנגדות לפי היכולת להגשמת התקוּנים המוּבטחים. עם הסוציאליסטים כבר אין צורך להתחשב מפּניהם מפחדים, אחריהם מחזרים, לפניהם מתרפּסים. מבין אישיה של איטליה רק אחד הוא המחזיק בשלו, בלתי-תלוּי, מוּכן לקרב בלתי מרופף את רצונו. זהו מי שהיה סוציאליסט ועורך העתון המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית “אַואנטי” (“קדימה”), עזב את מקומו ויצא מן המפלגה בראשית המלחמה, מצדד נלהב בזכוּת הכניסה לתוך המלחמה, עורך העתון המילאני “פּופּולו ד’איטליה” (עם-איטליה) – בּניטו מוּסוליני. אולם כשהוא מכנס לועידה הראשונה את אנשיו, במרס 1919, מגיע מספרם לשתי עשרות, וכשהוא מעמיד את עצמו לבחירות לפרלמנט, הריהו מרכּז סביבו רק כמוּת מבוטלת של דעות.

 

ג    🔗

הטאקטיקה של הסוֹציאליסטים באיטליה בימי השפעתוֹ המכריעה היתה נקבעת על-ידי שני גורמים: על-ידי יחסוֹ למלחמה ועל-ידי אותו הלך-רוח אשר תקף את האוכלוסים הרחבים אחרי חתימת השלום. טבעי היה הדבר, כי אחרי אשר הדמוקראטיה, האחראית למלחמה וגם לשלום, הכזיבה – הבהיק המקסם של אלה אשר הדליקו המזרחה של אירוֹפה, עוד בעצם ימי המלחמה, את אבוּקת השלום ויחד עם זה הגשימו, לפחות עד כמה שזה היה נראה מרחוק, את תביעת חיי הצדק הסוציאליים אשר בשמן התנהלה המלחמה. בדמיונו של העם ובהתלהבוּתוֹ ירש לנין את מקוֹמוֹ של וילסוֹן, הסוציאליזם האיטלקי, הנצב מוּל הלך-רוח זה, מיתוֹלוֹגי ומרדוּתי כאחד, אף לא ניסה לכוונוֹ לחיוּב ולבניה; השאֵר השאיר את ההמונים לנפשם, וּבקבלו את האידיאוֹלוֹגיה הנאיבית של ההמונים הכריז על סוֹלידאריוּתוֹ שלוֹ הגמוּרה עם הבוֹלשביזם. הסוציאליזם האיטלקי היה בקשרי-קרבה עם הבוֹלשביזם הרוּסי עוד מימי המלחמה: המפלגה האיטלקית היתה המפלגה הסוציאליסטית היחידה במדינות הלוחמות, אשר השתתפה בשלמוּתה – ולא רק על-ידי פראקציה אחת – בקינטאל ובצימרואלד, מקומות היוָעד הסוציאליסטים, אשר שללו בהחלט כל סוֹלידאריוּת שהיא עם הממשלות המנהלות את המלחמה ואשר תבעו את השלום ב“כל מחיר שהוּא”. עמדתם זו ביחס למלחמה היא שגררה אצלם גן את קביעת היחס המתואר לעיל לפאטריוֹטיזם: שלילה גמורה של הסוֹלידאריוּת הלאומית והמרתה בסוֹלידאריוּת מעמדית, גינוּי ההכּרה הלאומית וההרגשה הלאומית בכל הדרכים.

הלך-הרוּח הבוֹלשיבי-מרדוּתי התחיל להתגלו במעשֹי יום-יום: בתעמוּלה רבוֹלוּציוֹנית בּלתי-פוֹסקת ובהתפּרצוּיות מקומיות תכוּפוֹת ביותר. מפעם לפעם, פעם בעיר זו, פעם באחרת, הו נשדדוֹת החנוּיות, בעיקר אילו של מכולת ומצרכים ראשונים; לפתע פתאם היו גוֹזרים על הסוחרים להפחית את מחיר הסחורות בחמישים אחוז; אחוזות היו מוּצתוֹת; לאין מספּר פּרצוּ שביתות, המחריבות את התעשיה הרפויה גם בלאו הכי, מבלי להביא שוּם תוֹעלת ממשית גם לשובתים עצמם; שביתוֹת במוֹסדות ציבוריים – ברכבות, בדואר, בטלגראף, בטראמואי, בבתי החרושת לגאז ולמאוֹר – היו מפסיקות את חיי המדינה; תנועת השביתות הקיפה את כל איטליה וגליה היו מתרוֹממים ומשתפּכים מדי כל שנים-שלושה שבוּעות, ועם כל אלה היה עצם האידיאל הסוציאליסטי נתפס במידה מרוּבה כתנוּעה מעמדית לחלוּטין, כתנוּעת-פּוֹעלים צרה אשר מטרתה:עבודה קלה יותר, הפחתת יום העבודה – מחד גיסא, הגדלת המשֹכּוֹרת והרחבת הספּקת הצרכים – מאידך גיסא, וכל זאת – במדינה, אשר אוכלוסי הפּועלים שבה אינם מרוּבים לפי ערך, ובתקוּפה אשר תבעה לפני הכל את ריפּוי פּצעי המלחמה, בימים אשר חכמי הכלכלה, ואף הסוציאליסטים, שיוועוּ, כי איטליה חייבת, למען עמוד הכן על רגליה, “להרבּוֹת בּיצרנוּת ולהמעיט בצרכנוּת”.

תנוּעת-שביתוֹת זו, ללא רסן וללא רעיון, המשמשת כמעט מטרה בפני עצמה, גרמה ליקרוּת הולכת וגוֹברת. התפּרצוּיות אַנארכיוֹת היו מערערות את המדינה בלי הרף. ובהתאם לדוגמה הבולשבית עמדו והכריזוּ על הבּאנקרוֹט המוחלט של המשטר הדמוֹקראטי, כלומר, לא רק של הממשלה הדמוֹקראטית הנוכחית, אלא של יסודות המדינה הדמוקראטית בכלל, כלומר, של המוסדות המחוקקים והמוֹציאים לפועל, הבנויים על יסוד של כּל חוֹק-בּחירה שהוא; במקום אלה תבואנה מועצות-פּועלים. התנהגוּתם של הסוציאליסטים בפרלמנט היתה מונעת בעד כל פּעולה מעשֹית, מכוּונת לתכלית. המוסדות הממשלתיים, אשר הפסידוּ את השפּעתם על-ידי כניסת איטליה לתוך המלחמה, לא עצרו כוח לעמוד בפני תנוּעת המרדוּת.

כשהיוּ מעירים להם, לסוציאליסטים האיטלקים, שהפּוֹליטיקה שלהם מחריבה את המדינה, היוּ משיבים, כי אָכן, זהוּ תפקידם: למוֹטט בהדרגה את המשטר הבּוֹרגני, למען הראות בעליל אל כּל חוֹסר כּשרוֹנה של הבּוּרגנות לצאת מתוך משבּר המלחמה, ועל-ידי כך – לקבּל מידה בקלוּת המאכּסימאלית, כמעט אבטומאטית, את השלטוֹן.

עם זאת היו אָז מעלימים עין מן הדבר, כי הריסת המשטר הבוּרגני באמצעים אלה עולה בד בבד עם הריסת המדינה, וכי מן המצב הנוכחי אפשריים שני מוצאים: או שהבּוּרגנוּת תאזור את שארית כוחותיה, תצא למלחמה גלוּיה ונמרצה על הפּרוֹלטאריון ותכריעוֹ, ואז סופם דל מעשי ההריסה אשר עוֹללוּ ההמונים בסיוע הסוציאליסטים להגביר את אכזבת ההמונים בסוציאליזם עצמו; או שהמדינה תהרס לחלוּטין, ועל הסוציאליזם יוּטל אָז לנהל חלל ריק, מצב אשר אי-אםשר שלא יביא לידי פשיטת רגל. אימתי שהוא ואֵי-שהוּא צריך היה להציג גבוּל למרדוּת; צריכה היתה להקבע הנקוּדה, אשר מכּאן ואילך עוברת ההתפּרצות למהפּכה. אוּלם לחרוֹץ זאת לא הרהיב הסוציאליזם במשך כל השנתים של השפּעתוֹ, הבלתי-מוגבלת כּמעט, כשבמדינה חסרו הכוחות העלוּלים לעמוד בפניו, והסוציאליסטים בחצי מיליון חבריהם ללמפלגה, ובשני המיליונים המארגנים בהסתדרויות המקצועיות הסוציאליסטיות, היו יכולים בכל עת וּבכל שעה לתפוס בידם את השלטון, באין מפריע.

העמדה הסוציאליסטית, הרוֹפפת ומשמעת לשתי פנים, התבּלטה ביותר בסתיו של 1920, כשתנוּעת המרדוּת עלתה למרוֹם-שֹיאָה, במאורעות של תפיסת בית-החרושת במספר הגון על-ידי הפועלים. המאורעות פּשטו ביחוּד בפּרוֹבינציות הצפוניות – בלוֹמבּארדיה (מילנו) ובפיֶמונט (טורינו). אפילו העוּבדה עצמה, שבּידי הפועלים עלה לתפּוס את בתי-החרושת, להחזיק בּהם ולנהלם במשך שבועות מספר באין מפריע, וּכשמסרו אותם, הרי זה נעשה מתוך סיבות פּנימיות ןלט מתוך אונס חיצוֹני, עוּבדה זו עצמה מוכיחה, יד היכן מגיע כוחה של תנועת הפועלים ועד היכן רפיון התנגדותה של הבורגנות. רק עוד צעד אחד היה לתעוד, בכדי ששלטון המדינה יעבור לידי הסוציאליסטים. חוּגים בּורגניים בּני סמך תבעוּ זאת בּגלוּי ובבירוּר: הם ביכּרוּ משטר סוציאליסטי, המיוּסד על איזה חוקים שהם – וּבלבד שישֹרוֹר חוק – על פני אותה האַנארכיה השֹוֹררת במדינה. אולם הסוציאליסטים הם שלא מלָאָם לבּם לצעוֹד צעד מכריע זה: “הנהלה סוציאליסטית של בתי-חרושת בודדים”, כאשר קוֹרא לזה, “תחומי המשטר הבוּרגני”, לא יכלה להתקיים – הן מפּני התנאים הכלליים של היצרנוּת הקאפיטאליסטית, הן מפּני חוֹסר הכשרתוֹ, הטכנית ועוד יותר הפסיכוֹלוֹגית, של הפרוֹלטאריוֹן ; וּמשוּם כך נסתימה תפיסת בתי-החרושת במפּלה מוסרית של הסוציאליסטים, המציֶנת את התחלת השפל של הנחשוֹל הרבוֹלוּציוֹני.

בּאוֹתה שעה מתחילה בשוּרות המפלגה הסוציאליסטית גם ההתפּכּחוּת באשר לרוּסיה. מן הרז’ים המועצתי ניטל המיתוֹס; נתחדשו הקשרים, בכתב ובדפוּס וּבמסעות, עם רוּסיה. משלחות סוציאליסטיות נסעו פעמים אחדות למוסקבה והתוַדעו אל המציאוּת הרוּסית, בהתנגדוּת פנימית, למרות רצונם, נאלצוּ הסוציאליסטים האיטלקים להודות, כי מציאוּת זו אינה הולמת את האידאל אשר תיארוּ לעצמם והטיפו כל יום וכל שעה להמוני העם. חלק מהסוציאליסטים נשאר נאמן, בלב תמים או לא, לדגל הבוֹלשבי; הרוב הסתלק הימנוּ. המפלגה התפּלגה, רוּח-הקרבות נפל, המרץ רפה; ואם גם קודם לא עצר הסוציאליזם כוח לקבּל על עצמו את הנהלת התנוּעה, הרי עכשיו, אחרי שאָבד לוֹ חוּט-ההדרכה היחידי שלוֹ, מגדל האָדוֹם שברוּסיה, נשאר לגמרי בלי מורה דרך. העקרוּת וחוֹסר-הטעם שבפּוֹליטיקה, אשר התנהלה עד כה, התבּררוּ יותר ויותר.

עיפוּת, אי שֹביעת רצון ואכזבה בתנועה הסוציאליסטית הדביקוּ את המדינה. החוּש הפּאטריוֹטי והלאומי, הניתן יום יום לעלבוֹן, התחיל סוף-סוף להתקוֹמם. השביתוֹת המתמידוֹת, ההורסות את כּל החיים הרגילים, עשוּ את התושב למלא רוגז. בעיקר התיאשו המעמדות הבינוניים – הבוּרגנוּת הפּעוטה, האינטליגנציה, האינטליגנציה למחצה, האכּרוּת בחלקיה – כלומר, רוב האוכלוסין של איטליה. על ידי הגעש התמידי הצליח מעמד הפּועלים להיטיב במידה ניכרת את תנאי חייו החמרים; שֹכר העבודה שלוֹ התבּצר בכל אופן על רמת-חיים בינונית, לפעמים גם עלה עליה, בשעה שעלית ההכנסה של המורה, המהנדס, בעל המלאכה פיגרה הרבּה אחרי התייקרוּת צרכי החיים. גם המובן המוסרי הסתמן הסוציאליזם בקוים אשר לא היוּ דוֹמים כלל לאותם המוּשֹגים המרהיבים, אשר תוֹאָר בהם קודם. גם חלק מהפרולטאריון עיף, למַרדוּת חסרת-מטרה. התנועה הלכה הלוך ורפה, כמו שנאמר, מאותו רגע אשר בתי-החרושת הוחזרו לבעליהם הקוֹדמים. בהיגלוֹת חוֹסר ההכנה הטכנית והפסיכוֹלוֹגית ומהפּכה ועקרוּתה של התנוּעה.

בּמשך החדשים שלאחר זה, אפילו במשך שנה, היתה עדיין האפשרות להציל את התנוּעה, אוּלם לשם כך היה דרוּש להכיר בבהירוּת את השגיאות שנעשו ולצאת סוף-סוף ממצב השלילה הפּאסיבית. תחת זאת הוסיפוּ הסוציאליסטים להטיף לרבולוּציה לאַלתר, גם בשעה ששוּם איש, וקודם כל הסוציאליסטים, לא ראָה את אפשרוּתה. בהטפתה זו – בשעה שכל האפשרוּיות של פעוּלה רבוֹלוּציוֹנית הוזנחו ללא תקנה – הצליחה המפלגה להרגיז עוד יותר את התוֹשב, לקוֹמם את בוּרגנוּת, וליאש סוף-סוף את הפרוֹלטאריון; המפלגה הוֹסיפה להרוס את האפשרות של ברית בין היסודות הדמוֹקראטיים והסוציאליסטיים, אשר היתה עלולה להקים את הסדר ואת בתוֹצרת לא בעזרת הריאַקציה, כי אם באמצעוּת רפוֹרמוֹת סוֹציאליות ומדיניוֹת, עמוּקוֹת ופּרוֹגרסיביות. בּעוֹנת הריאַקציה חשש הסוציאליזם לאחוז בשלטוֹן לפני זמנוֹ, מפּחד אי-הצלחה, ורצה לכבוֹש את הבוּרגנוּת ב“מצוֹר”, בעונת השפל חשש להפסיד את “טהרת הפּרינציפּים” ולהשפּלת כבוֹדוֹ על-ידי בּלוֹק עם היסודות הדמוֹקראטיים הנאמנים מתוך הבוּרגנוּת, הפעוטה והבינונית. התנוּעה העממית נשארה, איפוא, גם בתקוּפה חדשה זו מבלי קו-הדרכה מסוים, מבלי מטרה ברוּרה וּמסוּמנה לפניה, מבלי הרכה סוציאליסטית. המפלגה בזבזה את המרץ הרבוֹלוּציוֹני המרוּכז בקרבּה ופירטה אותו לפראזיוֹלוֹגיה, למַרדות פּעוטה, ולשלילה דוֹגמטית של המציאוּת. גם בתקוּפה זו, כמו בקודמת, נשאר בלי הד קולם של אותם סוציאליסטים המועטים, אשר קראו לטאקטיקה אחרת, לפעוּלה וצוּרה אַקטיבית.

נסיונותיו של מוּסוליני ב-1919 להקים תנועה אַנטי-בּוֹלשבית נחלו מפּלה גמוּרה. לסוף 1920 ולראשית 1921, אחרי שנתים של זעזועים עקרים, תעמוּלה רבוֹלוּציוֹנית וטאקטיקה משמרת בעצם של הסוציאליסטים, מצוֹא צמא לו קרקע אחרת.

 

ד    🔗

ליסוֹד הפּאשיזם שימשו אותן השכבות הבינונית “בלתי-מעמדיות”, אשר ניזוֹקוּ יותר האחרים במשבּר הכלכלי הפסיכוֹלוֹגי שלאחר המלחמה, ובנפלם אל בין פּטיש הפּרוֹלטריון לסדן הקאפּיטאליזם לא ראו לעצמם כל מוֹצא לא ברֵעוֹ של האַנארכוֹקוֹמוּניסיזם ולא בנצחונה של הריאַקציה. במצעדיו הראשונים וּבהכרזותיו גם עד היום הזה, אין הפאשיזם לובש צוּרה אויֶבת לפועלים אדרבא, הוא מדגוש בלי הרף את אי-תליוֹנוֹ בפּלוּטוֹקראטיה, מוסיף גם עתה לדבר על שאיפתו להגן על הפּועל מניצוּל יתיר; בתקוּפת כיבוּש בתי החרושת נקט לו הפאשיזם עמדה נייטראלית; וגם אחר כך, בהיותו לכוח ניכר במדינה, דיבר דברוֹ בפרלמנט על אפשרות הברית בין הסזוציאליסטים-הרפורמיים, הפאשיסטים והמפלגה ה“עממית” (הקאטולית); וגם בהגיעו לשלטון לא שלל את הפאשיזם ואינו שולל עד היום את אפשרות השיתוף עם באי-כוח ההסתדרוּיות המקצועיות, בתנאי שיסתלקו ממגמות סוציאליסטיות. הדבר אשר וצר באמת על ידי הסוציאליזם בעבודה מחנכת קשה במשך שלושים שנה שלפני המלחמה – הסתדרוּיות הפּועלים עצוּמות, מקצועיות וקואופראטיביות – חדר במידה כזו לתוך החיים האיטלקים, לתוך החיים הממשיים של המדינה, עד כי גם הפאשיזם נאלץ לצעוד באותה מסילה: בצדה של ההסתדרות המדינית יצר הפאשיזם גם סינדיקאטים של פּועלים, המונים עכשיו כשני מיליון חבר בקרוב.

אם הפאשיזם לא היה מכוּון מלכתחילה, לפחות במחשבות מחולליו, נגד הפּועלים, הרי היה מתחילת ברייתוֹ תנוּה אַנטי-סוציאליסטית. המניע הראשון לשלילת הסוציאליזם היה בלי ספק הרגש הלאומי הנעלב. במלים אחרות, כאן לא היתה בעיקר התנגדות לסוציאליזם, אלא התנגדות למגמות האַנטי-לאומיות השֹוֹררות בסוציאליזם האיטלקי. אולם יהיו גורמי ההתנגדות לסוציאליזם אשר יהיו, התנגדות זו היא שהבטיחה לפאשיזם את עזרתה על הבורגנות והפּוֹטוֹקראטיה המבוהלת. ככה הוקם גרעינה של התנועה, היסוד הבוּרגני-הזעיר, שכבה ראשונה חדשה. שכבה זו לקחה, המידה ידועה, את התנועה עצמה בשבי. מכאן – השניות של הטאקטיקה הפאשיסטית בכל התקוּפה שקדמה לעליתו לשלטון: הכרזת-ידידות לפועלים ומעשי איבה; מרץ רבוֹלוֹציוני המכוּון בכוח של איזה קפיץ נעלם למטרות אַנטי-רבולוּציוֹניות.

אין לכפור באֶנרגיה ובהתלהבות הרבולוּציונית של הפאשיזם, ביחוד בתקוּפתו הראשונה, בעוד היותו כמו מבוּטלת, שאינה יכולה להדמות לא רק לסוציאליזם, כי אם למפלגות הקתולית-ראדיקאלית, הנוער הצבאי, אשר עבר את המלחמה בחפירות וחיכה לקבלת-פּנים ראויה למנתחים, אשר ראה בחלומותיו את איטליה עצוּמה וכבירה, מצא את הארץ נתוּנה במבוּכה פנימית קשה, חרֵבה כלכלית, וּמפסידה, לדגל מלחמותיה הפּנימיות, את מקומה בהתחרות הבין-לאומית; והוא, נוער זה עצמו, נפגש באיבה גלוּיה ומרה ובהצעה לבלתי לבוֹש בחוּץ את בגדי הצבא ואת אותות ההצטיינוּת. אי-מי בנוער זה נצטרף אל התנועה הסוציאַליסטית; אולם הרוב נתרחק מחיי הציבור, צפו את מרירוּתו בחוּבּוֹ, בכדי לתמוך, בהזדמנות הראשונה, באלה אשר תקום בהם רוח “להקים את ערכי המלחמה ואת החוּש הלאוּמי של איטליה”. הזדמנות זוֹ היא שניתנה על ידי הפאשיזם.

על האחים הבכורים נוספו הצעירים, אלה אשר ספגו את אויר המלחמה, ניזונו יום יום מידיעות המפקדה, ספורי התגרות, מעשי הגבורה, הקרבנות למען המולדת ואותות ההצטיינוּת, ולא זכו, מפּני שנותיהם, לקחת חלק בעתם המאורעות. הרגש הפאטריוטי, אשר הובא על ידי המלחמה למתיחות עליונה, מנע בעדם להספח אל הסוציאליזם. הפאשיזם המציא להם את ההזדמנות לטעום שמץ של מלחמה; התעוררות שבגבורה, הגנה מזוּינת על הדגל הלאומי הניתן לחרפות, קרבנות; אלמלא הפאשיזם, היה גורלו של הנוער הזה – חיים חיורים ומשעממים של פּקיד, עוזר בבית מסחר, או אינטליגנט מקצועי.

שנַים אלה, הנוער שעבר דרך המלחמה והנוער שהתכּוֹנן למלחמה, הם ששיווּ לפאשיזם אופי אידיאליסטי. אין צורך להוסיף, כי לתנועה נספחו כל אלה שנפחדו מפני אימת המהפּכה הקומוּניסטית, כל החרדים לבטחונם הפרטי או לבצע אשר עשו בהצלחה ובזריזות בימי המלחמה; ובתקופה השניה של הפאשיזם, ביחוד לאחר נצחונו, נזעקו אליו המונים אפלים בכלל, מאלה הנספּחים לכל תנוּעה מנצחת.

ברבוּי-גונים זה של ההרכב הסוציאלי ושל המניעים הפסיכולוגיים כלוּם יש מקום לפרוגראמה סוציאלית-מדינית מסוּימת, לתפקידים מכוונים וּלהוראות מעוּבּדות? עד יום הנצחוון עצמו לא הספיק הפאשיזם לעבּד את פּרוגראמתו והסתפּק בסיסמאות. תכנן של הסיסמאות היה בעיקר: פּעולה אַקטיבית למען גדולתה, הצלחתה ועצמתה של איטליה; מלחמה נמרצת בכל האֶלמנטים המפריעים לכך; תמיכה בממשלה “חזקה”, המוּכנה ומסוּגלה להשליט סדר במדינה, בהתיצבוֹ כמגן על ה“ערכים הלאומיים” הבטיח לעצמו הפאשיזם את הסימפּאטיות של רוב החוּגים אשר השתתפו בהכנת המלחמה והכניס מיד לתוך חוּג השפעתו חלק חשוּב של האינליגנציה הראדיקאלית, ביחוד ממחנה הסידיקאליסטים, בעל-הפּלוגתא של הסוציאליסטים זה עשרות בשנים. הסיסמאות הפאשיסטים ראה כל אחד מהרהורי לבו: העלם הפּאטריוט – חזרת העטרה של רומי העתיקה ליושנה; הסינדיקאליסטים – נצחון הקולקטיביזם “הלאומי” המיוחד במינו; האיטיליגנט-ראדיקאל – שיקוּל המוחות הסוציאליסטיים, לא למלחמת-ה מעמדות אלא לפּעוּלה הדדית, מעין פשרה של המשטר הבורגני והסוציאלי; בעל הנכסים היה קורא את המלים “אֶלמנטים אַנטי-לאומיים” ומפרש – סוציאליסטים, ובפאשיזם ראה רק את הזיין להשמדת תנועת הפּועלים המסוכנת.

כוחו של הפאשיזם היה, איפוא, לא התביעותיו הפרוֹגראמאטיות, לא ב“דיבוּר החדש”; הוא איחד לפי שעה אֶלמנטים שונים על ביסוּס שכוּלוֹ שלילה, ונתמלא מחורבנו של הסוציאליזם, אין נכונה בדעה, כי הפאשיזם באיטליה ניצח את הקומוּניזם, ובמידה ידועה גם הסוציאליזם החריב את עצמו בטאקטירה חסרת-שחר, והפאשיזם בא וקצר את הזרע אשר זרע הקומוּניזם. ובמובן זה אפשר לאמור, כי הוא בא לרשת. באותה שעה שגלי הקומוּניזם באיטליה התחילו לסגת אחור – אחרי הנסיון הבלתי-מוצלח של כיבוּש בתי-החרושת ואחרי האַכזבה ברוּסיה עדיין לא מילא הפאשיזם תפקיד ניכר החיי הציבוּר האיטלקי ואף לא לקח חלק בהתפּכּחות הפרולטאריון אשר התחילה מאליה. תחת זאת ידע הפאשיזם לנצל בהצלחה רבה את עונת-השפל אשר הגיעה לקומוּניזם ולסוציאליזם.

אולם נצחונו של הפאשיזם על אויביו – לא רק הקומוּניסטים והסוציאליסטים אלא גם הקאתולים, הליבּראלים והראדיקאלים – לא היה יכול להיות כל כך מלא ושלם אילו ידע להשתמש רק בשגיאותיהם העיוּניות בלבד של הקומוּניסטים. אבל הוא ידע להשתמש אף בטעוּיותיהם הטכסיסיות. אחד הפּוּבּליציסטים האיטלקיים קרא לפאשיזם “אַקטיביזם מוחלט, הפּועל בשדה המדיניות”. באַקטיביזם זה טמוּן לק ידוע של סוד הנצחון הפאשיסטי.

יש להתעכב, ולו גם בקצרה, על פּרצופו של מנהיג הפאשיזם. לא הסוציאליסטים ולא הקוֹמוּניסטים באיטליה לא הוֹציאו מקרבם אנשים, שזכו לאבטוֹריטטה מוּסרית בלתי מתמוטטת. אבל במפלגתו הוא ממלא מוסוליני את תפקיד המנהיג אשר אין מהרהרין אחריו, כמו לנין בבולשביזם. לגבּינו לא חשוב כל כך, אם הסגוּלות המיוּחדות של התנועה הפאשיסטית מתגלמות רק במוּסוליני, או שהוא טיפח וריבה אותן; לנוּ חשוּב לדעת כי תכוּנות אָפיו של מוסוליני יכולות לשמש מקור להערכת אָפיה של התנועה. הדיקטאטור של איטליה כיום הנהו לפי מוצאו – איש מן העם. אביו היה נפּח, ואף הוא התחיל במלאכה זו, מנעוּריו הצטיין הנער באופי לוהט, אפילו סוֹאֵן, הקשיוּת-עורף,, באי-נכנעות. השֹכּלתו השטחית נגמרה עם בית-הספר העממים. אחר כך עמד בבחינות למורה עממי, אבל כנראה גם למד בפני עצמו. בעצם נוּריו נספּח לתנועה הסוציאליסטית, תפס לו מקום באגפּה הקיצוני, הקרוב לאנארכיזם. מרוּבות היו תגרותיו עם האגף הימיני, הרפורמיסטי, עם אותו האגף אשר עכשיו הוא נלחם בו על רבוֹלוּציוֹניוּתוֹ. בעודו צעיר נדד – למען ראות העולם – לשוייץ. שם התפּרנס מעבודת כפּים, משם גורש בעוון תעמולה סוציאליסטית, בשוּבו לאיטליה התמסר כוּלו לפעולה סוציאליסטית, כסדרן וכעתונאי. לזמן מה יצא לאוסטריה, ושם עבד בעתונו של הסוציאליסט והפּאטריוט האיטלקי המפורסם צזארי בּאטיסטי, הוא באטיסטי שברח בראשית המלחמה מאושטריה לאיטליה, התנדב לצבא, נלקח בשבי על ידי האוסטרים ונתלה. מוסוליני גוֹרש מאוסטריה. באיטליה המשיך, בעמדתו הקיצונית, כמעט מַרדוּתית, והיה לאחד המחוללים והמארגנים של “השבוע האדום”, שבוּע של מניפסטאציות סוציאליסטיות אשר הביאו לידי תגרות מרוּבות עם הצבא והמשטרה. גם אז, בפעוּלתו הרבולוציונית מתגלה היחס האַנטי-דמוקראטי, כלומר ההכרה כי להגשמת המשטר הסוציאלי אין צורך דוקא בהסכמתו או באהדתו של רוב העם, בשעת המלחמה בין איטליה ותוּרכּיה הכניס מוסוליני בקונגרס הסוציאליסטי רזוֹלוּציה, הדנה לחובה את התנהגות אותם הסוציאליסטים, המצדיקים את המלחמה. הרזוֹלוּציה נתקבלה ושורה שלמה של סוציאליסטים חשוּבים, עם ביסוֹלאטי ובוֹנוֹמי בראשם. נאלצו לעזוב את המפלגה. השפּעה יצרה לא היתה למוסוליני במפלגה. על כל פנים היתה השפּעתו פּחוּתה הרבה מזו של טוראטי, טריויש, ביסולאטי, אף על פי כן נמסר לו בזמן ידוּע תפקיד כל כך אחראי כמו עריכת העתון המרכזי של המפלגה. על משמרתו זו מצאתו המלחמה. אחרי תקוּפת-פּקפּוקים קצרה התיצב מוסוליני בהחלט לצד התומכים בכניסה לתוך המלחמה בברית עם מדינות ההסכמה, עזב את עריכת העתון “אַבנטי”, יצא מן המפלגה, יסד במילאנו את עתונו שלו, “פּוֹפּוֹלוֹ ד’איטליה”. בשנים הראשונות היה מוסיף לכנות את עתונו בשם סוציאליסטי, אחרי כן הסתלק מן הסוציאליזם לחלוּטין. נכנס כמתנדב לצבא, אולם מקרה אסון (הפּצצה שלו התפּוצצה ופצעה אותו קשה) הכריח אותו לצאת מן הצבא. בעתונו הטיף ל“מלחמה עד הנצחון השלם”, נלחם בכל הכוחות וּבכל הדרכים “בשואפי-המפּלה” (דֶפֶטיסטים), ולא נמנע מכל מיני אמצעים דֶמאגוֹגיים, כמו ההבטחה “לפתוח את קופות העשירים, אחרי הנצחון על האויב”. הציג למלחמה מטרות טריטוֹריאליות רחבות יותר, ובשאלת הסלבים הדרומיים, הסתער ביחוד על אלה אשר היו נכונים לשם יחסי-שכנים טובים לאילו ויתורים. עוד בעצם המלחמה התחיל מוסוליני בארגוּן ה“חיילים והאינואלידים” לשם מטרות פּרופסיונאליות ומדיניות, פּעולתו מאז ידועה.

מבּיוֹגראפיה קצרה זו וכמו כן מכמה עדוּיות עליו, מפּי אויבים וידידים, מסתבר, כי מוסוליני, אם אינו בן תרבוּת שיטתית, הרי ראה וחיה רבות. הוא אדם בעל כשרונות אירגוּניים גדולים, כוח פּעולה נמרץ, בעל רצון ואופי יוצאים מן הכלל, מסוּגל – אם יכיר בשגגתו – לקרע מוחלט עם עברו, ובטוח עם זאת בכל שעה בצדקתו באותה שעה, בלתי ניתן על נקלה להשפּעת הסביבה, ומסוּגל גם להשתחרר הימנה לגמרי, בעל אומץ פּרטי וציבורי. בקיצור, אדם בעל מחשבה מדינית, אם לא עמוּקה הרי עצמאית, וקודם כל ובעיקר – איש המפעל. מתכוּנתיו הפּרטיות האלה שיוָה מוסוליני גם לתנועה אשר הקים…

 

ה    🔗

מועט שבמועט מכוחו הקדיש הפאשיזם, כאמור לבירור הפרוגראמה, אבל את מיטב מרצוֹ הפנה, כמעט בשלימות, לפעולה מעשית. מלחמה ב“אויבי המולדת” בכל האמצעים, חוּקיים וּבלתי-חוּקיים, בפרלמנט וברחוב, בעתוּנות ובאָגרופים – כזאת היתה מלכתחילה פעולתה של ההסתדרות הקטנה בערך, שנוסדה במילאנו, במארס 1919, עם זאת ניצל הפאשיזם את הלך-הרוח המַרדוּתי, את היחס של אי-כבוד אל המדינה ומוסדותיה, את הפּסיכוֹזה של “כל דאַלים גבר”, אשר טוּפחה על-ידי המלחמה והטאקטיקה של הסוציאליסטים והקומוניסטים. אם המדינה אינה יכולה בכוחה היא לעמוד בפני מהוּמות, יבוא הפאשיזם במקום המדינה. ואין זה חשוּב ביותר, להיכן יהיה נוטה רוב העם. יש, כמובן, להשתדל לרכוש את לב ההמונים, מבלעדי זה תהא סכנת-חוּלשה צפויה לתנועה. אולם סימפּאטיה כללית זו אינה תנאי הכרחי. הצדק יכול להיות גם עם המיעוּט, ואין כל יסוד להסתלק מהגשמתו אך משוּם שהרוב טרם הספיק להבינו או להודות בו. ונקל יותר לרכוש את הודאַת האוכלוסים על ידי פעולה אַקטיבית ומעשי-גבוּרה מאשר על ידי הטפה במלים. ולפיכך צריך מיד ובלי דיחוּי להתערב בחיי המדינה ולהטוֹתה, עד כמה שאפשר, במגמה רצוּיה, ויש להודות, כי בראשית פּעולתו, בעודו מיעוט פּעוּט, כשהמפלגות הבורגניות חוששות לקבוע אליו עמדה מסוּימת והממשלה אינה נועזת לאחוז באמצעים – אז גילה הפאשיזם אומץ בלתי שכיח, בצאתו בעֵדה קטנה נגד הגל הבּוֹלשבי, ובתגרות הראשונות היה אחוז קרבנות האדם שלו עולה במידה הגוּנה על אחוז מתנגדיו. יש לציין גם, כי דבּרי התנועה היו נמצאים בשוּרות הראשונות גם בחוּצות.

במשך חודשים רבים, עד שעת תפיסת השלטון גוּפה, לא היו הפאשיסטים מטיפים למהפּכה בכוח, לרבוֹלוּציה פאשיסטית. אפשר שהם גם לא חשבו על זאת כלל, כל תביעתם היתה – “ממשלה תקיפה”; ואם זאת לא הוצאה האפשרות כי ממשלה זו תסתדר על ידי המפלגות הליבראל-ראדיקאליות, אולי גם בהשתתפות הסוציאליסטים, אולי גם בלי השתתפות הפאשיזם. כמו שנאמר, הציע הפעם מוּסוליני, לשם הקמת “ממשלה תקיפה”, ברית שלוש מפלגות: סוציאליסטים, פאשיסטים וקאתולים. עם צמיחת השפעתו של הפאשיזם בארץ גדלו גם תביעותיו. בטאקטיקה זו הראה מוסוליני מידה מרוּבה של הבנת-מציאות: הוא לא הפחיד את התושב, ולא את הבורגנות, אשר ראו בפאשיזם רק כלי-זין להקמת הסדר, כלי-זין שאינו מאיים בזעזוּעים חדשים. בחוּגים הבּורגנים-הליבּראליים היתה רוֹוַחת ביותר דעה זו, כי אחרי שתרגע המדינה יתנדף מיד הפאשיזם. בעיני הרחוב, הקהל הרחב, מילא את התפקיד גם הצד הקישוּטי של התנועה: הזמירות הפאטריוֹטיוֹת, החזרת ה“שלום” הרומאי – פּשיטת-יד במקום לחיצה, הסמל – צרור השבטים (מכאן השם פאשיוֹ – צרוֹר, אֶגד) הלקוּח מרומא העתיקה, המשטר הצבאי של הפאשיסטים – טוּרים ישרים של עלמים בריאים וחזקים, בתלבושת פּשוּטה ונאָה, בלי מעיל ובלי חזיה, חוּלצה שחורה, מכנסים כהים-ירוקים עד הברכים – כל אלה שיווּ למאניפסטאציות הפאשיסטיות לוית-גון.

הדרגות השונות של מלחמת הפאשיסטים הקומוּניסטים ובסוציאליסטים ידועות למדי. הפאשיסטים המסוּדרים בפלוּגות מזוּינות ובנות-משמעת, קטנות בראשיתן והולכות וגדלות אחר כך, עברו במהירות להתקפה, בצורת התנפּלות על מנהיגי תנועת הפּועלים ה“אַנטי-לאוּמית” החשוּבים ביותר, על העתונים הסוציאליסטים והקומוּניסטים, על מוסדות הפּועלים: בתי-עם, קואופראטיבים, מוסדות התנועה המקצועית. הפאשיזם סיגל לו את המנהגים והאמצעים של התנועה הבּוֹלשבית באיטליה, ועוד עלה עליה. תגרות מקומיות יום יום, תגרות של יום ראשון בכל הארץ היו במשך שנה וחצי לסדר-חיים קבוּע. רפיון השלטונות וההרגל – לרגל התעמולה והטאקטיקה הבּוֹלשבית – לראות מעשי-מרדוּת של קבוּצות בודדות כדבר רגיל ובמעט נורמאלי, כרע הכרחי, כל אלה יצרו קרקע נוח לפאשיזם. כעבור זמן מה התחילו גם החוּגים הליבּראליים נוטים אליו סימפּאטיה, בהשתחררם מפּחד הבּוֹלשביזם, הסוציאליזם והקומוּניזם התחילו מאַבּדים עמדה אחרי עמדה, היו הולכים ומפסידים את השפּעתם לא רק על המעמדות הבינוניים, כי אם גם על הפּרולטאריון. התחילה בריחה מתוך שוּרות הסוציאליסטים והקומוּניסטים. הפאשיזם הלך והגביר את התקפתו, והתחיל עובר משדה המדיניות לסוציאליות, להתערב במלחמה הכלכלית בין הבעלים והפּועלים, להלחם בתנועת-השביתות, להחריב את מוסדות המגן והתנופה של הפּועלים ואכרים, להקים את הסינדיקאטים שלו עצמו. בתקוּפה זו מתחיל הפאשיזם לפתח גם את שיטתו הסוציאלית – הגנת התוצרת, שיתוּף הענינים של הבעלים והפּועלים, וּבאותה שעה גם הגנת ענינים כלכליים מסוּימים של הפּועלים. ערכו של הפאשיזם הולך ורב, עד שהבּעלים המעודדים על ידו במלחמתם בסינדיקאטים הסוציאליסטיים, אינם מרהיבים להתגרות בסינדיקאטים הפאשיסטיים. יוצא שהאגוּדות המקצועיות של הפאשיסטים ממציאים לפּועלים אותם היתרונות החומריים של הסוציאליסטים, בתוספת יתר בטחון אישי. המצב משתנה. אומץ אישי, אמונה עמוקה ברעיון נדרשים עכשיו למען השאר בתוך שוּרות הסוציאליסטים, כשם שבשנת 1919 נדרש היה אומץ מהנכנסים להסתדרות הפאשיסטית. את הסוציאליסטים והקומוּניסטים זונחים כל אלה, אשר באו אליהם למען עבוד פּחות ולמען קבל את האפשרות של לגימה יתרה.

בהשוָאה עם פעולת הפאשיסטים, נהדפות אחורנית כל שאר המפלגות. כשמתברר כי הסוציאליזם אינו מסוגל יותר להשתתפות פּעילה וּמכריעה בחיים הצבוּריים, נמצא כי כל האבאנסצֶנה של החיים הציבוּריים באיטליה נתפּסה על-ידי הפאשיזם. הליבראלים, הראדיקאלים, הקאתולים – כל לאה אשר תמכו בפאשיזם במלחמתו – נאלצו להוָכח, כי פאסיביוּתם, נכוּנותם להתפּשר היום עם הסציאליסטים ומחר עם הפאשיסטים, לא עברה להם בלי עונש: הפאשיזם רכש לו ערך מעשי, העולה על ערכם הם; ובגברוֹ על הסוציאליזם אינו מתכּון כלל להסתלק הצידה. באותה תקוּפה מתחיל הפאשיזם משתחרר האפֹּוטרופסותן של המפלגות הבורגניות, ואת שוט-קנאתו הוא מניף לא רק על הסוציאליסטים והקומוּניסטים, אלא גם על אותן המפלגות אשר הרשו לכוחות ה“אַנטי-לאוּמיים” לתפּוס עמדה כה חשובה, ואחר כך גם על אותו המשטר הפּרלמנטרי-הדמוקראטי “הרקוּב”, המוסר את השלטון בידי מפלגות אלה.

הפאשיזם חש וידע כי מקומו בחיים מצטמצם רק באַבאנסצנה, כי הוא רחוק עודנו מלהעמיק שורשים כשאר הזרמים הסוציאליים והמדיניים, שהוא עודנו רק תנועה של המיעוּט המאורגן. תחילה גם ראה עצמו ככה – כחלוץ של שלטון ממלכתי חזק. אולם רפיון פעולתן והתנגדוּתן של המפלגות, רפיון הממשלה – מחד גיסא, וחוקיה הפּנימיים של תנועה מאורגנת ומזוּינת – מאידך גיסא, הכריחו אותו לשנות את עמדתו היכן הערובה, כי שהשאר השלטון בידי אותן המפלגות אשר לא עצרו כוח למנוע בעד ההתקפה הבּוֹלשבית, לא תתחדש התקפה זו שוב, אחרי חודש, אחרי שנה, והפעם אולי גם בגמר של נצחון? ומאידך גיסא, מה לעשות עם הנוער המזוּין הזה, אשר כבר הסכּין לעשות במדינה כבתוך שלו, כיצד להכניס אותו לתוך תחוּמי החוק, כיצד לספּק את האֶנרגיה הסוּאֶנת שלו, כיצד להסביר לו מדוע זה עומד הפאשיזם הראשון במערכה הגוּפנית בסוציאליזם ובאותה שעה הוא האחרון לאחרונים בפרלמנט ובממשלה? בקבּלוֹ את המתוֹדים הבּוֹלשביסטיים, נאלץ הפאשיזם לקבל גם את האידיאוֹלוֹגיה הבּוֹלשבית, אשר לפיה זכאי המיעוּט, ולפעמים גם חייב, ליטול בידו את השלטון, מבלי להתחשב עם הסכמתו ואי-בסכמתו של העם. האַקטיביוּת של המיעוּט בעל-ההכרה ולא הפּאסיביוּת של ההון מחוסר-ההכרה, היא הקובעת את מהלך ההיסטוריה. כּכה עבר הפאשיזם בהדרגה מ“תמיכה בשלטון תקיף”, ל“ממשלה בהשתתפוּת הפאשיסטים”, ומכאן ל“ממשלה פאשיסטית”. הגשמת המהפּכה, ברפיון כל המפלגות, בתמוטת המכונה הממשלתית, אשר עמדה בהתמוטטותה שנתים על ידי המרדוּת הבּוֹלשבית ושנתים על ידי המרדות הפאשיסטית – הגשמת המהפּכה היתה בערך מן הקלות. “מסע רומא”, שנתגשם באוקטובר 1922, נהפך למסע-נצחון חגיגי של מוסוליני. ברשוּתו היו כארבעים ציר בפרלמנט מן המספר הכללי 500, אולם תחת זאת 200.000 איש נושאי-נשק. הוא תפס בכוח זה את מקומו של נשיא מועצת המיניסטרים, ומלעשה היה דיקטאטור של איטליה. ואותו פרלמנט, אשר פּגש את הופעתו הראשונה על הבמה באי-אמוּן, אם לא באיבה, הרכּין את עצמו בנכנעות (מלבד הסוציאליסטים, הקומוּניסטים והרפּוּבּליקאנים ואִתם מספר ראדיקאלים) לפני רצונו.

 

ו    🔗

מטבע הדברים שהפאשיזם, בהגיעוֹ לשלטון, הוסיף להבליט וּלהדר את סגוּלותיו המיוּחדות. בגלוּי הודיע, כי מכיון שתפס את השלטון לא ימסרהו בשלום, וכי הוא מתכּוֹנן להחזיק בו עשרות בשנים; שהוא מבכּר, כמובן, את ההסכמה ואת האהדה של העם, אולם הוא יחזיק ברסן גם אם הסכמה זו לא תקובל; כי שמירת כבודן של הזכויות האזרחיות אינם חובה לו, וּבשעת הצורך יוכל לצמצמן; שהפרלמנט יתקיים רק במידה שיסכים להכּנע לרצון הממשלה הפאשיסטית. קודם כל דורש הפאשיזם מאת האוכלוסים משמעת מוחלטת, נכנעות בלי עקיפין להוראותיו. יש לציין, כי אותה משמעת דורש הפאשיזם גם מאת חבריו שלו, וכי מוּסוליני אסר עוד לפני זמן-מה מלחמה נמרצה באֶלמנטים הבלתי-נכנעים של הפאשיזם (ממלחמה זו יצא, כנראה, מנצח). בעזרת משמעת כללית, סדר, שקט, עבודה מאוּמצה, תחדש הארץ את כוחה, תגבר מבית ומחוּץ. כל אופּוזיציה שהיא עלוּלה רק להפריע. ולפיכך לא חדל הפאשיזם ואינו חדל להזהיר את מתנגדיו, כי נגד כל שמץ של נסיון לאַרגן התנגדות בארץ יאחז הוא באמצעי אלמות, עד הקיצוניים ביותר, אשר בשעת המהפּכה עצמה עלה בידו להמנע מהשתמש בהם.

טבעי כמו כן, שהפאשיסטים רואים את עצמם כמצילי-איטליה, ומשעת עלותם לשלטון חידדו עוד יותר את יחסי איבתם לכל שאר המפלגות, אשר לא קיבלו את מרוּתם בלב שלם. בשעה הראשונה ניסה מוּסוליני להרכיב ממשלה מכל המפלגות הבּורגניות, בהגמוניתם של הפאשיסטים. בתוכניותיו היה, כנראה, גם לשתף איזה חוּגים סוציאליסטים בממשלה, אולם תוכנית זו לא התגשמה; תחת זאת שלחו כל המפלגות הבורגניות את באי-כוחן לתוך הממשלה. בקרוב נתברר, כי כוָנתם של הפאשיסטים היא לא כל כך לשיתוף פּעוּלה עם שאר המפלגות, כי אם לשלוט בהן. על ידי כך נגרמה יציאתה של המפלגה בורגנית הגדולה ביותר, הקאתולית, מן הממשלה. בממשלה נשארו, מלבד הפאשיסטים, המפלגה הלאוּמית אשר התמזגה בקרוב עם הפאשיסטים וסיעה ליברלית אחת, הקוראת לעצמה משוּם-מה “דמו-סוציאליסטית”, ומשוללת כל ערך במדינה. הממשלה היא למעשה כוּלה פאשיסטית. יחסם של הפאשיסטים אל שאר המפלגות הולך ונעשה יותר ויותר אי-סבלני. יתר על כן. בתוך העם האיטלקי מתהוה מחיצה בולטת בין הפאשיסטים (וכל הנלוים אליהם) ובין שאינם פאשיסטים. הפאשיסטים מוכרזים לנושאיו היחידים של הרעיון האיטלקי הלאוּמי, והפאשיזם – לסמל המדינה האיטלקית, כל שאינם פאשיסטים נערמים כוּלם לערמה אחת – אויבי העם. מכאן המגמה לחדור עד כמה שאפשר לא רק למוסדות השלטון המדיני והאדמיניסטראטיבי, כי-אם גם ולמוסדות הכספּיים והתרבּותיים, וּכמו כן ותוך העתונוּת.

באותה מידה התחדדה גם “לאוּמיוּתם” של הפאשיסטים. כשם שבשדה המדיניוֹת הפּנימית היתה המלה “דמוקראטיה” לשם גנאי, כך היו לשנינה המלים “הוּמאניזם”, אינטרנציונאליזם" ודומיהם ביחסים שבין העמים. כל עם חייב להלָחם בכל כוחותיו על קיוּמו, גבוּרתו – ערוּבה לנצחונו על פּני האחרים, זיוּנו – ערובה לשלומו. כל הנסיונות להקים את החיים הבין-לאומים על יסודות אחרים הנם רק להג הדמוקראטים. מכאן יחסי האירוֹניה והחשד, לפעמים גם יחסי-האיבה, ל“חבר הלאומים”. לאוּמיות מוּפרזת זוֹ גוררת גם רגשנוּת מוּגזמת לכל בקורת, אפילו ידידוּתית, של איטליה והפאשיזם.

במקצוע הסוציאליזם התאמץ הפאשיזם להעמיד במקום ה“מעמד” של הסוציאליסטים מוּשֹג אחר, ממשוּת אחרת – “אוּמה”. כשם שהסוציאליסטים מנהלים את מלחמתם הסוציאלית בשם “מעמד הפועלים”, ככה קובעים הפאשיסטים את הפּוֹליטיקה הסוציאלית שלהם על-פּי ה“אינטרסים הלאומיים של איטליה”, אשר לפניה ירכינו את ראשם גם הרכוּש וגם העבודה. שני אלה צריכים להיתמך וגם להיחסם על-ידי המדינה הפאשיסטית, העומדת מעל למפלגות, ושואפת רק למטרות לאומיות. המטרה הראשית: הרמת התוצרת. אם בשעה פלונית ובענף פלוני של המשק הולמות יותר דרישותיהם של הפּועלים את עניני התוצרת, כי אז צריכות הדרישות הללו להימלא; אם עניני המשק הלאומי הם לצד תביעותיו של הרכוּש, כי אָז על הפועלים להכנע. גם הפועלים וגם הבעלים מאוּחדים בסינדיקאטים, מהם מוּחדים, מהם מעורבים. הסינדיקאטים מקבּלים עליהם את הפּרוגראמה של המפלגה הפאשיסטית והם נכנעים למרוּתה של הממשלה הפאשיסטית, כלמפשר עליון.

אָפיני הוא יחסו של הפאשיזם אל שני מוסדות עיקריים בחיי איטליה – אל המונארכיה ואל הקתוליות. היה רגע, שהפאשיזם, בעודו מתכּוֹנן לתפקידו המדיני הנוכחי הכריז על עצמו “רפּוּבּליקני במגמה”, אבל למעשה הוכיח את שויון-נפשו לצוּרת השלטון; הוא היה נכון להיות מונארכיסטי, אם המונארכיה תסכים לקבל את מרוּתו, ואַנטי-מונארכיסטי אם המונארכיה תשֹים מכשולים על דרכו אל השלטון. סיסמה זו הפחידה את בני-בריתו מימין, ולפיכך הוּמתקה במידה ניכרת, וחריפוּתה ניטלה לגמרי אחרי אשר המונארכיה עצמה התיצבה באוקטובר 1922 לצדו של הפאשיזם.

יחסוֹ של הפאשיזם אל הכּנסיה הקאתולית היה מורכב יותר. שאלת האפיפיוֹרוּת באיטליה היא בכלל אחת השאלות המורכבות והמסוּבכות ביותר. מן הצד האחד, הרוב העצום של האיטלקים הנם קאתולים נאמנים, ואפשר שבשוּם מדינה אחרת לא העמיקה האפיפיוֹרוּת את שרשיה כאשר באיטליה; מן הצד השני, הרי נלחמה האפיפיורות במשך כל המאה הי“ט נגד התנועה לשחרור איטליה ולאיחוּדה, ועד היום לא הכירה בצליל-הסיום של תנועה זו, בכיבוּש רומא והכרזתה לבירת איטליה: עד היום הז ה חושב האפיפיור את כיבוּש רומא למעשה פּשע ופגיעה באלהים, את עצמו הוא רואה כשבוּי המדינה האיטלקית (ולכן אינו יוצא לעולם מתחוּם הואתיקאן); עד הזמן האחרון נמנע מכל קונטאקט עם הממשלה, והיה אפילו אוסר על המלכים הקאתוליים וראשי ממשלותיהם לבוא בביקוּר למלך האיטלקי; ובמשך המלחמה האחרונה היו הפּאטריוטים האיטלקים מתאוננים לא פעם על שיין רוחו של האפיפיור ואפיו היותו עוֹין את האינטרסים של איטליה. מיד אחרי המלחמה, ביחוד אחרי הוָצרה של המפלגה ה”עממית" הקאתולית, אשר אחת ממטרותיה היתה – להמתיק את חריפות הסכסוּך בין איטליה והואתיקאן, התחילו ביחסים בין הממשלה והכנסיה להפסיד את חריפותם. הפאשיזם הגביר במידה מרוּבה פּוֹליטיקה זו של שלום, וגם השֹיג תוצאות ניכרות – הוּקם קוֹנטאקט, אם כי לא רשמי, אבל ידידותי למדי, בין הממשלה והאפיפיור; ניטל האיסוּר מן המלכים הקאתוליים ובקר את המלך האיטלקי וכו‘, בפוליטיקה זו שלו יוצא, כנראה, הפאשיזם משתי הנחות: ראשית, הרוב העצום של האיטלקים הנם קאתולים, ועל ידי השראַת השלום בין השלטון ובין הכנסיה, תבּטל אחת הסיבות של חוסר הרמוניוּתה ומכאן – גם חוּלשתה – של הממשלה האיטלקית, חוסר אפשרות הסתירה בין המצפון הקאתולי והרגש הפּאטריוטי של האיטלקי; שנית, הכּנסיה הקאתולית הנה הסתדרות בין-לאוּמית עצוּמה וענפה, ולה שליחים בכל פּנות העולם, ובכמה מן הפּנות הלו השפּעתה מרובה; היא, איפוא, הנה גורם אינטרנאציונאלי רציני; ההשלמה עם הכנסיה עלוּלה להגביר את המדינה האיטלקית, היכולה להעזר גם במסורת בת הדורות, שלפיה לא רק האפיפיור, אלא גם חלק הגון של הדיפּלומאטיה האפיפיורית מתמנה מתוך בני איטליה. למען הביא את השלום, הכריז הפאשיזם ראשית מסע-צלב נגד ההסתדרות המאסוֹנית, אשר עוד לפני זמן מה היתה בעלת השפעה באיטליה ונמצאה באוֹפוֹזיציה חריפה לאפיפיורות; שנית, מנהיג הפאשיזם רפורמה חינוּכית, אשר על פיה בית-הספר האיטליקי, החילוני עד כה, נהיה לקאתולי; יחד עם זאת חולק הפאשיזם בנאומיו, הפגנותיו וכו’ כבוד במדרגה הכי גדולה לכנסיה הקאתולית, ובעתוֹנוּת הפאשיסטית מתהלך ל“רוח היום” התזיס על “זהות הרוח הקאתולי והאיטלקי”.

שנת השלטון הפאשיסטי הביאה, מחוּץ למגמה הגוברת של השלמה עם האפיפיורות, לתוצאות אלה: בארץ שֹורר שקט מוחלט. נפסקו המהוּמות, בשביתות, אי-הסדרים. בארץ עובדים הרבה יותר מאשר בשנים הקודמות. המצב הכלכלי והכספי של איטליה הוּטב במידה ניכרת, אם כי הוא עדיין רחוק מאותן התקוות האוֹפּטימיות אשר תלו בשלטון הפאשיזם. הסדר שהוּשלט יש בו מלבד כניעה, אם ברצון ואם באונס בפני הפאשיזם גם עיפות ואַפּאטיה. משום כך יש לפי שעה לחשוב את תקוות הפאשיזם להתעוררות תרבוּתית של הארץ לאילוּסיה. התגבר ההרגש הלאוּמי, ההכרה העצמית, גאון האיטלקים. תחת השפעת הבטחון העצמי הפאשיסטי נגוזים השֹרידים של הדעה הקודמת, “מימי אוסטריה”, כי האיטלקים ע לא עצום וּבלתי חשוּב, הצריך משוּם מה תמיד לפנות את הדרך. יחד עם צמיחת ההכּרה הלאוּמית, משֹגשֹת גם הקנאוּת הלאוּמית, מתגלים יחסי-תקיפוּת ולפעמים גם יחסי-איבה כלפּי אנשי חוּץ-לארץ, יחסים אשר היו קודם זרים לאיטליה. נגוז היחס ההוּמאני, מבקש טובתם של הנעלבים והנרדפים; משֹתרר הרגל להשקיף על כל חזיונות החיים הבין-לאומיים אך מתוך חשבון תועלתה או הפסדה של איטליה. גם ביחסיהם של האיטלקים בינם לבין עצמם נתגלו קוים חדשים – הבדלי המפלגות נתחדדו; אָפיוֹ במפלגתי של השלטון הביא לידי חריפוּת אמצעי הפּולמוס, גם בעתונות וגם ברחוב. חריפוּת זו עולה גם על ימי ההתלהבוּת הבּוֹלשבית. עלפּני המדינה מרחף איום הדיקטאטוּרה, הגבלת החרוּיות האזרחיות והיא נתכנסה לתוך עצמה, בהחבא. אין להכחיש, כי אצל רבים מאד עוררה גם אישיוּתו של מוּסוליני וגם התנוּעה הפאשיסטית בכללה התלהבוּת אמיתית, ובמקצת גם עד כדי הערצה; נוסף לזה גָאָה האַפּארט הקישוּטי והאַדמיניסטראטיבי, הנמצא ברשוּתה של כל ממשלה, הרוצה לעורר את אהדת התושבים. המספרים האובּיקטיביים מעידים על צמיחה עצוּמה של המפלגה. היא מונה עתה 800.000 חברים, ויש לה הסתדרות-נוער בת 200.000. מלבד זה נלוים אליה גם סינדיקאטי-פועלים, המונים את חבריהם בשני מיליונים, בקירוב. בתקוּפת ההתכּוֹננוּת היו ברשוּתו של הפאשיזם פּלוּגות מזוּינות; אחרי המהפכה הפכו פּלוּגות אלה למיליצית-מתנדבים פאשיסטית, הקיימת על חשבון המדינה, ועומדת במוּבן האַדמיניסטראטיבי בדרגה אחת עם הג’אנדארמריה והצבא. תפקידה – החזקת הבדר בפנים הארץ, ובמקרה מלחמה – השתתפות בחזית. במיליציה זו נמצאים בפועל – 300.000 ובשעת גיוס 800.000 איש. אין כל ספק, כי גידול עצוּם זה של המפלגה אין מקורו רק בגורמים רוחניים, כי אם גם במורא ובחשבונות חמריים. בזאת מודים גם דבּרי המפלגה, הקוראים לא פעם להגבּלת קבּלת חברים ולבירוּר קפּדני יותר. להשיב במצב זה על השאלה, במי מצדד רוב העם, בפאשיזם או במתנגדיו – קשה מאד. בחירות מדיניות לא היו במשך הזמן הזה, ואילו גם היו לא היו מביאות לידי תוצאות הראויות לבוא בחשבון. ראיה לכך: בחירות האַדמיניסטראציה, הנותנות בכל מקום רוב מכריע כזה לפאשיזם, עד שגם מנהיגי המפלגה אין מקבלים אותן כזהב טהור. ברור, שהרחוב מקבל את פני מוּסונילי בהתפּעלוּת, אולם ברור כמו כן שהטון הקפדני והמאיים של הפאשיזם אומר אחרת: שהם עצמם אינם נותני אמון בהתפּעלות הרחוב וחושבים שהוא אינו מבטא את הלך-הרוח אמיתי של הרוב, או שהתפּעלות זו היא בת-חלוף, כשם שהיתה ההתלהבות הבּוֹלשבית בשנים הקודמות, ברור כמו כן, שהפאשיזם אילץ את כל המפלגות לצאת ממצב הטשטוּש והפּאסיביות ולקבוע עמדה ברורה בשאלות היסודיות של חיי איטליה. מפלגות הימין מצאו בפאשיזם את התנועה המקיימת את פּרוגראמתם, והנן תומכות בו בהתלהבוּת, הגוברת על ידי כך, שבשנים האחרונות היו הן מפסידות יותר ויותר את התקוה להגיע שוב בזמן מן הזמנים לשלטון. קצתן התמזגו ממש עם הפאשיזם (ה“לאומיים”), קצתן מסתפּקות בשיתוּף-פּעוּלה הסיעה הקטנה ה“דמו-סוציאליסטית” יש לה בא-כוח בממשלה כמעט כל שאר המפלגות הליבּראליות והראדיקאליות נכנעו גם כן בפני הממשלה הפאשיסטית. קשה לדעת, אם מאהבה או מיראה. רק חלק קטן, שאינו מצטרף יותר למפלגה מסוּדרת, אבל שולט בעתוֹנים הרציניים, נשאר באוֹפּוֹזיציה, אולם אוֹפּוֹזיציה זו איננה חוֹלמת אפילו על מיגוּר הפאשיזם בכוח, מודה בזכויותיו הגדולות לגבּי הבראַת איטליה, וּמתיחסת באי-אמוּן בולט לכל הנסיונות של כריתת-ברית עם היסודות השֹמאליים בארץ לשם מלחמה בפאשיזם. המפלגה הבוּרגנית הגדולה ביותר הקאתולית התפּלגה. המיעוט, שנמשך על ידי הפאשיזם בגלל יחסו לקאתוליות, נכנע לפניו לגמרי; הרוב היה נוטה להשתתף אתו, אלמלא היה הפאשיזם דורש כניעה גמוּרה, מבלי להשאיר למפלגה כל אַבטוֹנוֹמיה. המפלגה הרפּוּבּליקאנית שומרת אמונים לעיקריה הדמוקראטיים והרפּוּבּליקאניים, לכן היא, ברובה הגדול, אוֹיבת בנפש לפאשיזם. אף על פי כן, אי-מי עבר גם ממנה אל הפאשיזם.

התמוּרות הגדולות ביותר נתהווּ במחנה הסוציאליסטים והקומוּניסטים. התפּלגות הסוציאליסטים והקוֹמוּניסטים קמה והיתה עוד לפני נצחון הפאשיסטים. התקרבוּת נצחונו הוסיפה להפריד בין שורות הסוציאליסטים, ובשאלות ההשתתפוּת בממשלה דמוקראטית והכּניסה לאינטרנאציונאל השלישי נתפלגה קבוצה מתוכה, בראשוּתוֹ של טוראטי וטריויש. אחרי נצחונו של הפאשיזם, נתפּלגה המפלגה (אשר בראשה עמד **סארטי)** מחדש בשאלת הברית עם הקומוּניסטים, אשר הועד הפּועל של האינטרנאציונאל השלישי תבע אותה. רוב המפלגה הביע את דעתו נגד הברית, והקבוצה שהגנה עליה הוּצאה, וסארטי בראשה, מתוך המפלגה. באותה שעה נפלגה מהמפלגה הסוציאליסטית המתוּנה קבוּצה קטנה, ובראשה פרי, בשאלת שיתוּף עם המפלגה הפאשיסטית. כּכה קיימות כיום חמש שכבות סוציאליסטיות. כולן סבלו קשה משלטון הפאשיזם. מספּרן נתמעט בהרבה. לפנים היתה המפלגה מונה בכללה כחצי מליון חברים, והאגוּדות המקצועיות הסוציאליסטיות – כשני מיליונים. המספרים של עכשיו אינם מתפּרסמים, אולם על יסוד ידיעות צדדיות יש לשער, כי מספּר חברי כל המפלגות הקומוּניסטיות והסוציאליסטיות ספק הוא אם יגיע ל-80 אלף, ושל האגוּדות המקצועיות – ל-150 אלף, הפסד חמרי גדול סבלה הקואופּראציה הסוציאליסטית בעיקר החקלאית.

המפלגה הקומוּניסטית, המופיעה בפרלמנט ווציאה עתונים, נמנעת מפּעוּלה גלוּיה ופעולתה התעמוּלתית והחנוּכית עוברת על פּי רוב במחתרת, כנראה, מבלי הצלחה יתרה. בשעה זו אין לה על כל פּנים ערך ממשי בחיים המדיניים, ועל הופעה אַקטיבית גם אינה חולמת. לא באו גם חליפות בעמדתה האידיולוגית, אם לא לחשוב את החרטה לאחר זמן, לאחר שהוּחמצה השעה לפעול אשר פעלו הפאשיסטים. אותו הדבר יש לומר על קבוצת סארטי, אשר יש לה ברשותה אוֹרגאן יחיד, קטן בלתי-פּריוֹדי, וּמספר אנשים בולטים פּחות או יותר, אבל אין לה כל הסתדרות שהיא. בכמוּת פּחוּתת רך כזאת מופיע גם האגף הימני של הסוציאליסטים – קבוּצת פרי, אשר עברה את המעגל השלם מן הסוציאליזם הרבוֹלוּציוֹני עד תמיכה בממשלה הפאשיסטית; לקבוּצה זוֹ עתונוּת רצינית ולא הסתדרות. מרכז התנועה הסוציאליסטית הוא בשתי הסיעות האמצעיות – המתונה והקיצונית יותר. לשתי הסיעות הללו יש עתונים יומיים בעלי השפּעה, ואפשר, כנראה, לאמור כי רוּבם הגדול של אלה אשר נשארו בנאמנוּתם לסוציאלזם יתכנס לתוך שתי המפלגות הללו. ממאורעותיה של איטליה למדו שתיהן רבות אבל במידה שונה. המפלגה הקיצונית יותר נשארה נאמנה לעיקרים הקלאסיים של הסוציאליזם הרבולוּציוני – למלחמת המעמד ולדיקטאטורה של הפּרולטאריון, אולם היא מודה בחוסר-אומץ, בפאסיביוּת, בחוסר-השיטה שלה בתקוּפה הקודמת, ונוסף לזה מכּירה גם, כי חריפוּתה לגבּי המעמדות האחרים וגם בשאלה הלאוּמית היתה בלתי נחוּצה. עם כל זאת אין המפלגה מאמינה בערכם של הקרויים “יסודות דמוקראטיים” ואינה רואה בהם כוחות מאורגנים מבחינה מעמדית וחברתית, ולכן היא שֹמה את כל תקוותיה בחינוּכו ובהשבחת ארגוּנו של הפרוֹלטאריון, הסיעה המתוּנה יותר מרחיקה לכת בבקורת הפּרוֹגראמה והטקטיקה הסציאליסטית בשנים עברו, דוחה את הפּרינציפּיון של דיקטאטורת הפּרולטאריון מרבּה להעריך את חשיבותם הסוציאליסטית האיטלקטוּאלית של המעמדות האמצעיים, שהנם בן-ברית טבעי ונאמן ביותר לפּרוֹלטאריון במלחמתו בעד משטר דמוקראטי, העתיד, במידת גדוּלו הממשי של הפּרולטאריון, לעבור בעזרת המטוֹדים הדמוקראטיים למשטר סוציאליסטי; בשלילת המוּשֹג “לאום” בתור אחד העיקרים היסודיים של החברה האנושית רואה סיעה זו לא רק שגיאה טכסיסית בלבד, כי אם גם מגרעת מוסרית עצוּמה. ועכשיו היא קובעת את העיקר הלאומי, המוּשלם בעיקר “שיתוּף-הפּעוּלה” של כל העמים, במסד הפּרוגראמה שלה. כל מהלך המחשבה הסוציאליסטית והטאקטיקה שלה היה, לפי דעת מפלגה זו, יותר מדי דמאגוֹגי, יותר מדי אֶגוֹאיסטי, לא די מוּסרי, והיא משתדלת עכשיו להכניס לתוך הטפת הסוציאליזם שלה תוכן חדש, לא רק סוציאליסטי, כי אם גם הוּמאני. שתי המפלגות הסוציאליסטיות נמצאות באוֹפּוֹזיציה חריפה לממשלה הפאשיסטית, אבל על מהפּכה בזרוע, עתה או בעתיד הקרוב, אין איש חולם. ההכּרה הכללית היא, כי במשטר הפאשיסטי לא ימוט בקרוב.

“קונטרס” קנ“א-קס”ו, כ“ב כסלו – כ”ט אדר ב' תרפּ"ד