רקע
משה בילינסון
ימים סוערים

 

א. בסוציאליזם האיטלקי    🔗

הועידה בבוֹלוֹניה, של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית “פּאַרוטיטיוֹ סוֹציאַליסטא איטאַליאַנוֹ” (להבדיל מן הפראקציה “אוניאוֹנא סוֹציאליסטא איטאַליאַנוֹ” שהיא צעירה ומתונה), קיבלה שורה שלמה של החלטות ריצוֹניוֹת. הוחלט בחגיגיוּת לצאת מן האינטרנאציוֹנאל השני ולהספח לשלישי; ההשתתפות בבחירות לבית הנבחרים פּגשה התנגדוּת ידוּעה מצד האגף השׂמאלי-הקיצוֹני, אוּלם לבסוף הוחלט לחיוּב, בתנאי קוֹדם לא לתת יד למפלגות הבּוּרגניות; הועידה אישרה מחדש את רעיון הדיקטאטוּרה של הפּרוֹלטאריון ואת הנחיצוּת להיכּוֹן למהפּכה החברתית, “המשמשת וּבאָה”, כל זה תוּבל בּנאוּמים נלהבים על קהלית-המועצות הרוּסית.

בּועידה זו כבר נסתמן מיעוּט קבוּע ותקיף העומד על דעתו, כי רחוקים אָנוּ עדיין מאד מן המהפּכה החברתית, כי נסיון רוסיה המועצתית עדיין לא גוּבּש ולא נתבּרר כל עיקר, כי המאכּסימאליזם כשהוּא לעצמו אינו שיטה חברתית שלמה, אלא מצב פּסיכוֹלוֹגי ידוּע, הלא הוּא מצב של מַרדוּת הבאָה בעקב ההרס הכלכלי. מיעוט זה הבליט ביחוּד את מספּרם הקטן ביחס של הפּועלים המאוּרגנים במפלגה הסוציאליסטית – כ-70 אלף – ומתוך כך הראה על העבודה הענקית אשר על המפלגה לעשות, כדי שתהיה מוּכנת כל שהוא לשינוי המשטר. את תפקידה העיקרי של המפלגה ראָה המיעוּט בהכנתו הפּנימית – התרבוּתית והארגוּנית – של הפּרוֹלטאריון. זרם מתוּן זה, אשר איחד בּקרבּוֹ את הסוֹציאליסטים הכי מכוּבדים וּבני-סמך, את ה“גוארדיה הישנה” – טוּראטי, טריויש, לאצארי, מוֹדיליאני, טרמפוֹליני מאָפי וכו' – נחל, כידוע, מפּלה, והמפלגה נגשה אל הבּחירות לבית-הנבחרים, כשהיא דוֹגלת בסיסמאות מארכּסימאליסטיות.

הבּחירות היו ב-16 בנובמבר והנחילוּ, כידוּע, למפלגה הסוציאליסטית נצחוֹן אשר היה להפתעה גם לה עצמה. במקום 40 הצירים, אשר מנתה המפלגה בבית הישן, יש לה בחדש כ-160. קבוצת המוּרשים הסוציאליסטיים גדלה, איפוא, ארבעתים (אם נחשוב רק את צירי ה“פארטיטיוֹ סוציאליסטא איטאַליאַנו” הקרוּיים סוציאליסטים רשמיים, ומבלי להביא בחשבון את הסוציאליסטים הרפוֹרמיסטים). אולם כאן נתגלה איזה רפיון בחזית המאכּסימאליסטית. אי היכולת למלא מיד את ההבטחות, אשר בהם דגלה המפלגה בשעת הבחירות; אחריותה של הקבוּצה הפּרלמנטרית בפני הארץ בכללה ובּפני הפּרוֹלטאריוֹן בפרט, אשר גדלה עם התחזקוּת הקבוּצה; תלוּתה הכלכלית המוחלטת של איטליה באנגליה וּבאמריקה; עקרוּתה המוחשת של פּוֹליטיקת-שלילה עקבית בבית-הנבחרים, והעיקר – חוסר-ההתאָמה הבּוֹלט בין מספּר חברי המפלגה ובין מספּר הדעות שקיבלה בשעת הבּחירות – כּל זה הכריח את העסקנים האחרים אשר בּמפלגה לשפוך קצת צוֹננים על התלהבוּת החברים, שכוּרי הנצחון.

לעת עתה הגיעוּ אל הועד המרכזי של המפלגה שתי אגרות מלנין, אשר בּהן יעץ ראש הרפּוּבּליקה של המוֹעצות את החברים האיטלקים לבלי הטיל את עצמם בעינים עצוּמוֹת אל תוך אַבאנטוּרה של מהפכה, בהתחשב עם המצב הבין-לאומי ועם התוצאות שהביאה הפּוֹליטיקה הבלתי-מתפּשרת בּרוּסיה.

הנה כי כן, התחילה במפלגה תסיסה חזקה, אשר התבּטאָה גם בשינוי הטון בכלי-מבטאה המרכזי “אַבאַנטי”, ואשר נסתמנה היטב בכינוס צירי ההסתדרוּיות הסוציאליסטיות, שנועד בפלוֹרנציה ב-14–12 בינואר. כינוס זה (“קוֹנבגנוֹ”) נבדל מועידה ממש (“קונגרסו”) בזה שהצירים המשתתפים בו אינם נבחרים על-ידי כל הפּועלים המאוּרגנים, כי אם מתמנים על ידי הועדים המקומיים; להחלטותיו אין ערך מחייב בּשביל הועד המרכזי, והוּא נקרא רק לשם אימוּץ הקשר בין הועד והמפלגה. אולם, מכל מקום, הריהוּ מביע את הלך-הרוּח של המפלגה לא פחות מועידה.

סיבת היקרא הכינוס הפעם היתה זו: על פי תקנות המפלגה אין חברי הועד המרכזי רשאים להיות צירים בפרלמנט; ואולם מ-12 החברים אשר בועד המרכזי נבחרו בבחירות האחרונות 8 לבית-הנבחרים. הכינוס בפלוֹרנציה הציע במקומם אחרים, והם מחכים עכשיו לתוצאות המשאל של המפלגה. יחד עם זה דן הכינוס באחדים מעניני-היום. הוא אישר פוֹרמאלית את ההחלטות שהתקבּלוּ בבוֹלוֹניה; אולם בו התגלה בפרטים רבים השינוי שבא בהלך-הרוֹחות: איש לא דיבר עוד על קרבת המהפכה החברתית. סראטי, עורך כלי-המבטא המרכזי וחבר הועד המרכזי, אחד מעמוּדי התוך של הזרם המאכּסימאליסטי, השתדל להוכיח כי אין הפירוּד בין המכּסימאליסטים והמתוּנים גדול בעצם וכי לא יקשה. ברצון הדדי, לסַלקוֹ וגמרי; אחד מבני-הסמך שבין חברי המפלגה, הציר מוֹדיליאני, דרש בתוקף קריאת ועידה חדשה לשם הגהת החלטות בּוֹלוֹניה; אותו סראטי הכיר בצדקת השקפתו של טוּראטי על העבודה הפּרלמנטרית, לאמור, בצורך להגשים בעזרת הפּרלמנט את התקנות הכי-רחבות האפשריות (השקפתם של המאכּסימאליסטים היא: זלזוּל גמוּר בעבודה פּרלמנטרית); המינימאליסט מודיליאני, המאכּסימאליסט סראטי ומזכיר המפלגה הקודם, בּוֹמבּאצ’י, אשר עמדתו היא קיצונית גם מזו של סראטי, -כולם הסכימוּ שלא מן הרצוּי הוא לחקות בעיוָרון את רוּסיה. כשנתעוררה שאלת יסוד הסוביטים תיכף ומיד, דחתה האסיפה רעיון זה כמעט פה אחד, וּבין הממליצים בשאלה זו על זהירוּת קיצונית היה גם דה-אראגוֹנה, ראש “ברית העבודה” (הסתדרות הפּועלים הכּללית הכי חזקה).

האסיפה נגמרה במקרה אופיני, אשר, עם היות לו צביון פרטי, הריהו יכול לשמש סימן להלך הרוח של המפלגה ולתת מוּשׂג ידוּע על היחס המציאוּתי – לא היחס המילולי – בין הכוחות בתוכה. מזכיר המפלגה בּוֹמבּאצ’י הוא אחד מחברי הועד המרכזי אשר נבחרו לפרלמנט; עליו מוּטל איפוא או להשיב את המאנדאט לפרלמנט או לצאת מן הועד המרכזי ולחדול, מתוך כך, מן המזכירוּת. הוא עצמו עמד על הברירה הראשונה; אולם האסיפה הציעה לו, ברוב 1/2 52 אלפים נגד 1/2 17 אלפים, להישאר ציר ולהתפּטר מן המזכּירוּת. סילוּק זה של בא-כוחה הכי חשוב של הפראקציה המאכּסימאליסטית בתפקיד אחראי הוערך גם על ידי כל העתונוּת הסוציאליסטית כסימן אופיני.

הכינוס בפלוֹרנציה איננו התגלותה היחידה של התסיסה במפלגת הסוציאליסטים. המיעוּט של בּוֹלוֹניה אינו חושב את עמדתו למנוּצחת כל עיקר. אדרבה, הוא מתכּונן למערכה חדשה, אשר תהיה הפעם יותר מאוּרגנת. ראשיו, דבּרי המפלגה החשוּבים ביותר, הצירים טוראטי וטריויש, קוראים כבר זה יותר משנה בעתונם “קריטיקה סוציאַלה” למלחמה ברוּרה ומסוּימת בפשטוּת המוּשׂגים היתרה של הקומוּניסטים האיטלקים, במגמות המַרדוּת והאַנארכיזם שבמפלגה ובעצימת-העינים מראית הצדדים השליליים של בדיקטאטוּרה הפּרוֹליטארית ברוסיה. ה“קריטיקה סוֹציאלה” ניתחה את תוצאות הנצחון בבחירות, לדעתה, “מוֹצאת לה הצלחת המפלגה ביאור בחוּלשתם ובשגיאותיהם של מתנגדיה יותר מאשר בכוחה העצמי ובזכוּת מעשיה”. סיבת הצלחתם של הסוציאליסטים מוּנחת קודם כל בשיטת הבחירות החדשה, על פּי רשימות מפלגתיות: מועמדי המפלגה הסוציאליסטית, שהיא בעלת הסתדרות בת יותר משלושים שנה, נמצאו במצב יותר נוח מאשר מועמדי המפלגות המתנגדות המפורדות. מהצד השני, יצרה ההתלוננוּת הכללית, אשר בּאָה בעקב היאוּש מתוצאות המלחמה, מאות אלפים “בני לויה” אוהדים למפלגה, שהם נותנים את דעותיהם בעד הרשימה הקיצונית, אבל אינם מהימנים לפעולת מהפכה מכרעת.

ב-19 בינואר, ימים מספּר אחרי הכינוס בפלוֹרנציה, קראה סיעה זו את המתוּנים לאסיפה במילאנוֹ, כדי להתוות את דרך פּעוּלתה. הדרישה העיקרית שנשמעה באסיפה זו היתה, כי תחדל המפלגה מן הטאקטיקה של הטפה במלים ותצא אל דרך הגשמת התקנות החברתיות הרחבות אשר המוני העם מצפּים להם; ואם לא יכיר הרוב המאכּסימאליסטי בנחיצוּתו של שינוּי טאקטיקה זה, יוּכרח המיעוּט המינימאליסטי להבּדל מעליו באיזו דרך שהיא. הציר טריויש עמד מחדש על רעיונו החביב, כי המהפכה הסוציאלית יכולה להיות רק בין-לאוּמית וכי כל עוד לא נברא אינטרנאציונאל חזק, בר-חיים וריאַלי (את האינטרנאציונאל השלישי רואה הוא כאַפּלאטוֹני מעיקרוֹ), אין גם לחשוב על הפיכה סוציאלית, הציר טוּראטי דיבר על הצורך בעבודה פּרלמנטרית פּוריה ובהכשרה הפּנימית של הפּרולטאריון, שהרי “לא יבצר מטאטא את הבורגנוּת, אילו היה מוּכן יוֹרשה”. בהכנת ההפיכה הסוציאלית צריך להעלות על הדעת קודם כל את התנאים אשר בהם נתוּנה איטליה כיום, כי בסוציאליזם הריהוּ בראש וראשונה שאלת התעשיה, ואי אפשר לעשות סוציאליזאציה של העוני. ברגע הנוכחי תהיה המהפכה רק “התלקחוּת רגעית אשר תביא לאבדן גמור”. האסיפה נגמרה בקבלת החלטה ברוח זוֹ.

בקרב המפלגה מסתמנים איפוא תחוּמים ידועים, אשר אינם יכולים שלא להביא לידי משבר רציני. הרגע הנוכחי (מצד אחד, המכשולים החיצוניים אשר איטליה פוגשת עדיין בפוליטיקה החיצונית שלה; ומצד שני, "בולמיס השביתות " אשר אחז את הפועלים) מחדד בהכרח את המשבר הזה. שביתת פועלי הדואר והטלגראף שאך זה נגמרה ושביתת פועלי מסילות הברזל שאך זה התחילה משתקות את כל כוחות הארץ. שביתותו אלה, שהוכרזו בלי הסכמה קודמת עם המפלגה או עם ברית העבודה ובזמן שעדיין היתה אפשרות לשאת ולתת עם הממשלה, עוררו לא רק התרגזות בקהל הרחב, כי אם גם התלוננות ידועה בחוּגי הסוציאליסטים. הועד המרכזי של המפלגה מסתלק מן האחריות לשביתות אלה, שהן כלכליות-טהורות, אולם במוהו עושה גם “ברית-העבודה” הכלכלית. הקוראה את חבריה תדיר למשמעת חזקה ומזהירה אותם ממעשים בלתי-מיוּשבים. סוציאליסטים מתוּנים אחדים חיווּ את דעתם ברור נגד השביתות

האלה, וחריפות המעשה הזה עוררה את המאכּסימאליסטים, עד אשר עתוני היום מדבּרים על אפשרות הוצאתו של טוראסי (זקן עסקני המפלגה, המכוּבד ובן-הסמך שבהם) מן המפלגה, מה שיגרור אחריו, כמוּבן, גם את יציאת רוב “הגבארדיה הישנה”. בין אם פּירוד זה יבוא וּבין אם לא יבוא, מכל מקום, משבר פּנימי ישנו במפלגה, ומשבר זה אם גם יחלישנה לזמן, יבוא לבסוף לידי הערכה יותר בהירה ובריאה של המצב הבין-לאומי ולהשׂגה יותר מציאוּתית של השאלה הסוציאליסטית – השׂגה אשר תכיל פּחות מליצת-מהפּכה ויותר תוכן מהפּכני ויוצר.


“קונטרס” כ“ח, י”ד אדר תר"פ

 

ב. חולשת האיגוד המקצועי    🔗

מי שמסתפק בסקורה שטחית על העתונים הסוציאליסטיים, היוצאים באיטליה יוכל בנקל להעלות את הרושם, כי איטליה היא ערב מהפּכה וכי די למפלגה הסוציאליסטית לתת אות ובית הנבחרים יוּמר במועצת שליחי הפּועלים. אך לאמיתו של דבר המצב מורכב הרבה יותר: על מהפּכה קרובה אין חושבים, ופחות מכולם חושבים ראשי תנועת הפּועלים על נתינת האות להתקוממוּת. מי מעכב בדבר. לא כוחה הצבאי של המדינה הבּורגנית ולא הזרמים הפּנימיים של הסוציאליזם, ההולכים ומאַבּדים בזמן האחרון הרבה מחריפוּתם. הסיבה המעכבת מוּנחת בתנאי המציאוּת -כפּנימיים וכחיצוֹניים – אשר בהם צריך הפּרוֹלטאריון הסוציאליסטי לפעול.

הגורם הפּנימי, העוצר את התפּרצותו המהפּכנית של הפּרולטאריון האיטלקי, הוא איגודו הלקוּי. הארגון הרופף של הפועל האיטלקי נמצא בסתירה גמוּרה מזגו המהפּכני, המבדילו בזמן האחרון כל כך לטובה מן הפּרולטאריון האנגלי והצרפתי – הגם שהוא מוליך אותו לפעמים שולל. המפלגה הסוציאליסטית, המונה, אחרי קיום של ארבעים שנה, כמאה אלף חבר (בעוד שהמפלגה הקאתולית, שנוצרה רק לפני שנתים, מונה כפלים), אינה יכולה להחשב לחיל מאורגן חשוב, אם גם גדול גדלה השפעתה על המוני העם. אמנם, עיקר השׂדרות של הפּועלים המאורגנים נמצא מחוּץ למפלגה – ב“התאחדות-העבודה” ובקואופּראטיבים, אולם, עד הזמן האחרון עמדו הסתדרוּיות אלה וביחוּד הקואופּראטיבים, מן הצד לתנועה המדינית. נכון ציין את המצב הציר הסוציאליסטי טריויש בנאום שנשׂא זה לא כבר בבית הנבחרים. הוא לא ראה כל אפשרוּת של מוֹצא תכוף מן המצב הנוכחי, כי הבּורגנוּת לא תסכּוֹן יותר לשלטון, והפּרולטאריון טרם בגר לקבל את ההנהלה לידיו. להיטיב את המצב אפשר רק עי ידי חיזוּק אירגוּנם של הפּועלים, ובנידון זה נעשה בזמן האחרון, על פּי יוזמת הקואופראטיבים, צעד חשוב.

הקוֹאוֹפּראטיבים האיטלקים, שהתפּתחוּ בעשׂר השנים האחרונות לכלי כלכלי חשוב לא רדפו מימיהם אחרי הבצע כי אם פעלו תמיד, אם לא בהכרה סוציאליסטית, הרי מכל מקום ברוח העובדים. מגמה זו גדלה עם ההתמוֹטטוּת הכלכלית אשר באה בעקב המלחמה. חברי הקואופּראטיבים מרגישים ויודעים, כי יש ביכולתם להנהיג קצב וסדר בחיים הכלכליים במידה מעולה יותר מאשר החברה הבורגנית-הפּרטים. אך בבואם להגשים איזה דבר במַתכּוֹנת רחבה, הנם נתקלים תמיד במכשולים, העולים מחברה זו, ומסתירה זו אין מוצא בלתי אם להתחבּר אל התנועה הפּרולטארית המדינית. מכאן ההצעה, אשר הגישה “”הליגה הארצית של הקואופּראטיבים ל“התאחדות-העבודה” ולמפלגה הסוציאליסטית **“לכוון את כוחות הפּרולטאריון לשם הלאמה מוּדרגת של התעשיה והחלוּקה”. **

להזמנה זו נענו בתמימוּת, קודם כל, האגוּדות המקצועיות המאוּחדות ב“התאחדות-העבודה”, המונה כ-1/2 1 מיליון חברים. “התאחדות-העבודה” נמצאת מכבר תחת השפּעתה הישרה של המפלגה הסוציאליסטית, אחרי שזה כמה גברה בה הדעה, כי כל עוד קיים המשטר הקאפּיטאליסטי אין לו לפועל לקוות לנצחונות כבירים, כי גם הכיבוּשים הכי יסודיים נלקים ונפגמים על ידי המשטר הבורגני, המסתגל לכל, וכי שחרוּרו הגמוּר של הפּועל הוא בלתי אפשרי מחוּץ לסוציאליזם. המפלגה הסוציאליסטית מצדה לא יכלה לשו להוקיר את התוספת הענקית של מרץ פּרולטארי, אשר תביא אתה התאמת פּעולותיהן של שלוש הסתדרויות. ברגע הזה כבר הגיעו לידי הסכם עיקרי, המשאיר, כמוּבן, לכל הסתדרות את העמידה ברשות עצמה בעניני מקצועה. עתה מתנהל משׂא ומתן בדבר הצד הטכני בהכנסת ההסכם הזה לחיים, והדבר יקבל, כפי כל הנראה, צוּרת ועד מיוּחד שיהיה מוּרכב מבאי-כוח כל שלש ההסתדרויות – מעין ממשלה פּרולטארית.

בדרך זו מתבטלת, במידה ידועה, הסיבה הראשונה, אשר מנעה בעד הפּרולטאריון האיטלקי מלהביא את שאיפותיו המהפּכניות לידי בטוּי מעשי – הלא היא התארגנוּתו הלקוּיה. אכן גם זה רק עד מידה ידועה. שהרי אחרי הכל, יחד עם הקואופּראטיבים וגם האגוּדות המקצועיות, נמצא רק שליש הפּועלים האיטלקים בארגון. ועדיין נשארת בתקפה הסיבה השניה, אשר אין, לפי שעה, בכוח הפּרולטאריון לבטלה, הלא היא מצבה הכספי והכלכלי הקשה של איטליה, המשעבד אותה בהחלט לאנגליה ולאמריקה והמכריח אותה מתוך כך להסתגל אליהן גם בפּוליטיקה שלה, בפנימית כבחיצונית. יש לה לאיטליה טבע יפה ואקלימה רך, אך אין לה אוצרות טבעיים חשוּבים, ולכל ראש, -אין לה שני הדברים, המקשרים אותה קשר אמיץ אל הארצות האַנגלוֹסאכּסיוֹת: אין לה כלל פּחם, ולחמה מספּיק בקירוּב רק לחצי הישוב (מ-38 מיליונים איטלקים חיים 18–17 מיליונים על על הלחם, המוּבא מחוּץ-לארץ). כתוצאת הדבר באים: חרושת נחשלת (ביחס), אי-התאמה עצוּמה בין אימפּוֹרט ובין האֶכּספּוֹרט שלה (בשנת 1918 היה האֶכּספּוֹרט מאיטליה 1/2 3 מיליארד לירות איטלקיות, והאימפורט – כ-16 מיליארד), הגירה עצומה, אשר אפשר לדמותה רק להגירה היהודית (בשנת 1913 – השנה האחרונה לפני המלחמה – היגרו מאיטליה – 900 אלף איש), ומאזן כספי בלתי-נוח, שקוּפח עוד על ידי הוצאת 100 מליארדים למלחמה וגרם לירידה בלתי פוסקת של הלירה האיטלקית (לירה סטרלינג, שעלתה עד המלחמה 25 לירות איטלקיות, עולה עתה כ-100). יש אמנם מידה רבּה של אמת בבקורת הסוציאליסטית, המטילה את אשמת ההתמוטטוּת הנוכחית על אירגוּנו של המשק הבורגני, -אכן אמת גדולה מזו מוּנחת בעצם תכוּנתו של הטבע האיטלקי ובמצבה המסכּן של החקלאות באיטליה, הסובלת גם מן הביצות וגם ממכת האחוּזות הגדולות, מכל מקום אין ביכלתה של איטליה ברגע הנוכחי לנהל פּוליטיקה בלתי-תלוּיה של מהפּכה חברתית, העלוּלה לבודד אותה כלכלית, ואם סוציאליסטים איטלקים רבים מחזיקים בהתלהבוּת כל כך רבה ברעיון האינטרנאציונאל הסוציאליסטי החזק, הרי בזה מתגלות, מלבד סברות רעיוניות כלליות, גם תכונותיו המיוּחדות של המשק האיטלקי.

מצב זה יש רק מוצא אחד, ומכאן הסיסמה, השגוּרה הן בפי הממשלה והן בפי האגוּדות המקצועיות “להרבות בתעשיה, להמעיט בסיפּוּק הצרכים” אלא שהממשלה רוצה להשיג זאת על ידי אימוץ היוזמה המסחרית-הפּרטית ןעל ידי שיטת הכרטיסים על צרכי האוכל, והסתדרוּיות הפּועלים – על ידי קואופּראציה ( לא רק לשם השבּרה, כי אם גם לשם תעשיה). הלאָמה מוּדרגת על החרושת וצמצוּם צרכי המוֹתרוֹת. מכאן נובעת, חוּץ מזה, המלחמה בשביתות, שהן לעתים קרובות בלתי-נחוּצות וּבלתי-תכליתיות ומפירות את מהלכן הרגיל של החיים הכלכליים.

מלחמה זו, הגם שהיא מתנהלת לא רק על ידי הממשלה, כי אם גם על ידי הסתדרוּיות הפּועלים והמפלגה הסוציאליסטית, אינה מביאה לפי שעה לידי תוצאות מוּחשות, וגל-שביתות בלתי פוסק עובר תדיר בכל הארץ, ובו מסתפחים פּוֹעלים, אכרים, פקידים, משרתים, מורים. אין איש חושב ברצינות על מהפּכה, אולם המלה המהפּכנית עשתה את שלה. היא עוררה כוחות, אשר קשה לעמוד בפניהם, ויצרה הלך-רוח מהפּכני במקום שאין התנאים מוכשרים לבנין מהפּכני. ואם, לפי כל הנראה תבּצר מאיטליה מהפּכה חברתית בעתיד הקרוב, לא תחסרנה בה התלקחוּיות בודדות חמוּרות פּחות או יותר. לפרולטאריון הרבו כל כך לדבר על האפשרות, הקלות וההכרחיות של תפיסת השלטון – עד ששׂדרות ידוּעות ממנו עברו כבר במרוצתן את המנהיגים, ואלה ממלאים עתה תפקיד של “סכר”. המנהיגים האחראיים מכירים את סכנת המצב, והתוצאת הדבר מוּרגשת נטיה מתוּנה במידה ידועה בכל הסתדרויות הפּועלים וההסתדרויות הסוציאליסטיות. נטיה זו נתגלתה גם בועידה האחרונה של המפלגה הסוציאליסטית במילאנו.


“קונטרס” מ‘, כ’ סיון תר"פ

 

ג. שביתות הכיבוש    🔗

הפּועל האיטלקי, המנהל את מלחמתו המעמדית, בעוז רוח מהפּכני, שאין דומה לו באירוֹפּה, נחל בספּטמבּר שנה זו נצחון מוּחש, העתיד, לאין ספק, להמנות במוּבן העיוני והמעשי, בין הנצחונות הכי ממשיים והכי עיקריים בהתאַבּקוּת הרכוּש והעבודה, והעלוּל להורות למעמד העובד – אם רק ישׂכּיל לפתחו, לבצרו ולנצלו. כאשר השׂכּיל לרכשו – דרכים חדשות של מלחמה סוציאלית ובניה סוציאלית.

התסיסה הסוציאלית החלה באיטליה זה שנים אחדות – בערך מאמצעיתה של המלחמה האירופית. המהפּכה הרוסית נתנה לה דחיפה חזקה למדי, אך ישגה הסובר כי העובד האיטלקי הולך כסוּמא אחרי הרוסי, הקרב של עובדי- המתכת האיטלקים בספּטמבּר הראה כי פּועלי איטליה, בשאבם מרוסיה את ההתלהבוּת המהפּכנית, יודעים להעביר אותה דרך צנורותיהם המיוּחדים.

התנועה החלה עוד בקיץ. ב-16 ביוּני מסרה “אחדות עובדי המתכת” לבעלים, המאוּחדים אף הם, בסינדיקאט, שוּרת תביעות כלכליות. על תשוּבת הסירוּב ענתה “אחדות העובדים” באוֹבּסטרוּקציה: הפּועלים, בבואם כדרכם יום-יום לעבודה, משכוּ ידם מכל עבודה אשר מחוץ למכסה הקבוּעה, ואת העבודה הקבוּעה והרגילה מילאו בהשהיה, בהקפּדה על הדיוּק וההידוּר. לבעלים לא היתה, איפוא, כל זכוּת חוּקית לנהוג בהם מנהג שובתים, אך התוצאות המעשיות היו דומות. כי, בסופו של דבר הביאה האוֹבּסטרוּקציה כמעט לידי שיתוק התעשיה כוּלה. אגוּדת הבּעלים לא ראתה את עצמה מנוצחת והכריזה מלחמה גלוּיה נגד העובדים, בהודיעה, כי מא' בספּטמבּר יתחיל לוֹקאוּט (השבתת העובדים), לאמור: כל בתי-החרושת שבהם נוהגת האוֹבּסטרוּקציה יסגרו מצד הבעלים. אז אחזה אחדות העובדים בשיטת התאבּקוּת חדשה. במקום הכרזת שביתה, המקוּבלת במקרים כאלה, ניתנה פּקוּדה ותפּוס ביום 31 באבגוסט (ערב יום ההשבתה) את בתי-החרושת. צעד זה, כשהוא לעצמו, מציין מעבר מצוּרת מלחמה שלילית ועקרה, המביאה לעתים קרובות הרס לעובד ולארץ, ולצורה נושׂאת פּירות ויוצרת. באשר כיבוּש בתי החרושת הביא בכנפיו לא הפסק התעשיה, כי אם המשכה ואף הגברתה, ולא עוד אלא שצפן בקרבו את המעבר לקרב יסודי. בתפשׂם את בתי החרושת ובנהלם אותם על דעתם נגד רצון האדונים, הרימו העובדים את נס המרידה במשפּט הקנין הפּרטי ביחס לבתי החרושת וקיימו למעשה את זכוּתם ליצירה גם שלא מדעת אדוני החרושת.

באותה שעה שוּנוּ ביסודן גם דרישות “אחדות עובדי המתכת”, כי מלבד התביעות הכלליות הוּכרזה גם תביעה חדשה עקרונית – פּיקוּח הפּועלים על החרושת.

תפיסת בתי החרושת נעשתה מתוך שמירה גמורה על הסדר וּמתוך משמעת בלתי מצוּיה. פּלוּגת עובדים מזוּינים, אשר הכניסה לבתי החרושת את המשמר העובד, שמרה על הפּתחים ולא נתנה לזר לבוא פּנימה. חבר המוּמחים הטכניים, אשר אָבה להלוות על העובדים, הושאר כמוּבן – בכבוד וברצון – על מקומו, והחלק שנספּח על הבעלים נתבקש לעזוב את בתי העבודה. שליחי ההסתדרויות כבשו בידם את המשׂרדים, חתמו את הקוּפות והפּנקסים וניהלו את החרושת. על כל העובדים הוּטל באזהרת קנס (ובמקרים של אי- משמעת חמורה – הוצאה מן ההסתדרות ) לבוא לעבודה ולמלאותה באינטנסיביות האפשרית. השמירה המזוּינת – הגבארדיה האדומה – לא עזבה אף לרגע את המבואות לבתי העבודה ולמשרדים. לפיכך עלתה חיש פּוריות העבודה לרמה שעמדה עליה לפני האוֹבּסטרוּקציה, ואף העדיפה.

בסוף ימי הכיבוש, שנמשך עד שלהי ספּטמבר, התחילו הפּועלים למכור את התוצרת לקנות חמרי עבודה על חשבונם הם. מאחר שהממשלה לא השתמשה בכוח להפריע לפעולת העובדים – עבר מעשה- הכיבוּש בלי כל מאורעות של ערך ולא עלה אף במחיר חיי איש אחד. אחרי החזרת החרושת נמצאו כל תכשירי העבודה בסדר מלא. לא אירע אף מקרה בודד של השחתת מכונות או גניבה מן המחסנים, המשׂרדים. אף צבא אחד בעולם לא הראה עד היום גלוּיי סדר ומשמעת כאלה שנתגלו בקרב חצי מליון עובדי המתכת.

אך אם במערכת עמדו כל העובדים כאיש אחד תחת פּקודת המנהיגים של הפּרולטאריון הסוציאליסטי – הנה בהתפתחוּת התנועה נחלקו הדעות ביחס

לכיווּנה. את התנועה חוללה “אחדוּת עובדי המתכת”, הנכנסת כחלק ל“ברית העבודה הכללית”. “ברית העבודה” והמפלגה הסוציאליסטית הולכות כאן שלוּבות-יד בפעולתן, מקוּשרות קשר אישי ובמקצת גם קשר ארגוּני. עובדי המתכת ראו, לפיכך, חובה לעצמם לקרוא בעצם התחלת מעשה- הכיבוּש למועצה של הועדים המרכזיים של “ברית העבודה” והמפלגה הסוציאליסטית. במועצה, שנועדה במילאנוֹ ונמשכה שלושה ימים ועוררה ויכוּחים נמרצים ורבּי- ניגוּדים, תבעה כל אחת מההסתדרויות את זכוּתה לנהל את המשך המלחמה, ועם זה רצה הועד המרכזי של המפלגה לתת לתנועה צביון מדיני רחב, למשוך עליה מקצועות- עבודה אחרים ולהעמיד כנקוּדת תכליתה את הפקעת בתי החרושת, שמשמעוּתה, למעשה, התחלת המהפּכה הסוציאלית. ברית העבודה עמדה על דעתה: לצמצם את ההתנגשות בתחום חרושת המתכת ועובדיה. על שאר העובדים כולם לסעדם התמיכתם החמרית והמוּסרית, ולבוא לעזרתם בפועל רק במקרה של שימוּש בכוח מצד הממשלה נגד העובדים. ברית העבודה לא הסכּימה לנהל את המלחמה עד לפקעה, והציגה את הדרישה של פּיקוּח הפּועלים על החרושת, בהתנגשוּת שני הזרמים, המשקפים את הלך הרוּחות בין המוני העובדים האיטלקים, נחלה נצחון ברית העבודה, ולה נמסרה הנהלת התנועה להלן.

כל שלושים ימי הכיבוש, בפרט עשרים הימים הראשונים, עמדו הבעלים העקשנוּת על עמדתם. הם סירבו להסכים לכל דרישה כלכלית והעמידו כתנאי מוקדם להמשכת המשא ומתן את החזרת “זכויותיהם” ופינוּי בתי החרושת. יחד עם זה דרשו מאת הממשלה התערבוּת מזוּינת. אפס, משהוּברר כי זו לא תבוא וכי מצד שני אין הפּועלים, הנעזרים על ידי ברית העבודה והמפלגה הסוציאליסטית, נוטים לויתורים, וכי החרושת נוהגת כמנהגה גם שלא בהשתתפוּתם, ו“זכותם” על בתי החרושת עומדת ליהפך לדבר ריק מתכנו – התחילו באים מצדם רמזים שקוּפים, כי התערבות הממשלה לטובת הפּועלים לא היתה פוגשת מצדם עיכוּבים גדולים. בלשון אחרת: הם מסכימים להנחות בדרך של כבוד, אם אלה תוטלנה עליהם מאת הממשלה, ולא תבואנה כגזירה מטעם הפּועלים.

מצב הממשלה היה מעיקרא חמוּר למדי. היא לא יכלה לא להכיר, מצד אחד, מצד המשפט השולט, בצדקת טענת הבעלים, כי תפיסת בתי החרושת היא אי-חוּקית. אולם, מצד שני, ידעה הממשלה היטב, כי התערבותה המזוּינת הקלה ביותר לטובת הבעלים תשמש אות-מלחמה לא רק לחצי מיון עובדי המתכת, כי-אם גם לכל הפּרולטאריון, וּבמקצת גם לשׂדרות העממיות הרחבות בכללן. ומזלה של מלחמה זו, במציאות אותו שפע חומר-השׂרפה, שנערם באיטליה כתולדות המלחמה העולמית – ויותר מזה: כתוצאת ההרס שלאחרי המלחמה – היה מוּטל בספק גדול. ולכן, כדי שלא לסכּן את עצם קיומה של המדינה הבורגנית כולה, תפסה הממשלה מתחילה עמדה נייטראלית גמוּרה, ולאחר כך, כשרפתה התנגדות אדוני-החרושת, התערבה בדבר לטובת הפּועלים, אחרי שוּרת התיעצויות פּירסם ראש המיניסטריון פּקודה הכוללת: מילוּי תביעות עובדי המתכת, הבטחת ראש התנוּעה מעונשין מצד הבעלים וּקביעת התקנה של פּיקוּח העובדים בחרושת המתכת – תקנה, שהגשמתה בחיים נמסרה לועדה מיוּחדת, מוּרכבת מ-12 חברים, ששה ששה מאחדות העובדים ומאגוּדת הבעלים.

פּשר כזה לסכסוּך, בעוררו רון רב בקרב המוני העובדים, נפגש בהתנגדות ידועה מצד הועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית, שראה בשלום זה סכנת ויתוּרים ופשרות. ברית העבודה מסרה, לפיכך, את השאלה לפתרון העם העובד, האמצעוּת משאָל כללי, וברוב של ארבע חמישיות הוּבע הסיפוק הגמוּר לתוצאות. בינתים נמצאו בתי החרושת תפוסים כל אותו הזמן בידי העובדים ורק אחרי גמר המשאָל נתנה אחדוּת העובדים צו לפנות את בית החרושת, והפּקוּדה נתמלאה באותה המשמעת ששׂררה בשעת הכיבוש. ביום 21 באוקטובר נתכנסה במילאנו בפעם הראשונה ועדת-הפּשרה, שאליה הביאו שליחי העובדים את תוכניתם: בקורת-העובדים תחול על קנית החומר הגלמי, מכירת התוצרת, קביעת שכר העבודה, ברירת העובדים והעסקתם בעבודה שהם מוּכשרים לה ביותר, היא תבחן את הוצאות ההנהלה, תפקח על רכישת מכונות חדשות, תבטיח את התעשיה ממשברים “עשוּיים”, ותשמור מ“דמפינג”. תוכנית זו הערוכה מטעם “ברית העבודה”, מראה, כי תפקיד אדוני- החרושת יורד עד למינימוּם, ועם זה גם רוחיהם. הנהלת-בתי-החרושת בצורה זו נבדלת מסוציאַליזאציה גמוּרה בזה, שבפתירת שאלות התעשיה יקחו חלק לא רק הפּועלים, כי אם גם שליחי הבעלים, וכפי שיש לשער – גם באי-כוח פּמלית המוּמחים הטכניים והמדינה. כי אם קבלת תנאים כאלה מאַבּדים הבעלים את ערכם –הבינוּ היטב גם הם עצמם, ובזמן האחרון רבו מקרי הצעת מסירת החרושת לידי הפּועלים. הצעה כזו באה, אגב, מצד הנהלת אחד מעסקי המתכת הגדולים ביותר בארץ, והוא: בית החרושת לאבטומובילים “פיאט”.

אין ספק, כי פּיקוּח-העובדים על החרושת, שיוּגשם, לפי תוכניתה של,ברית העבודה" על-ידי הסתדרויות הפּועלים ויקיף את המקצוע כוּלו – הוא פסיעת- ענק לקראת שחרור העבודה. קשה יותר לנבּא לתוצאות המעשיות הקרובות של פּיקוּח- העבדים בחרושת המתכת. וזה הדבר: עד המלחמה היתה חרושת המתכת באיטליה עלובה עד מאד. היא טוּפחה בזמן המלחמה ולצרכיה בדרך לא-טבעית, בכוח תמיכות, הזמנות מוּבטחות למפרע ושיטת-מכס-מגן. במשך המלחמה עשו אדוני החרושת עושר רב, בהרויחם רוָחים מבהילים, ואילו עכשיו עובר על התעשיה כוּלה משבר כבד (וכאן במקצת גם סוד רצונם למסור את בתי החרושת לקואופּראטיבים), אשר לא יוכל להרפא מיד בכוח פּיקוּח עובדים, בפרט ש“ברית-העבודה” לא תוכל לנקוט ביחס לארץ באותה שיטת ההונאה והניצול אשר בה רגילים אילי- החרושת להעלות ארוכה למכות-עסקיהם, ולא תדרוש – אם לא תסגר בד' אַמות של הענינים המקצועיים ולא תרצה לעורר עליה את חמת האכרים – להגדיל את תרומת המכס מכלי המתכת הנכנסים מחוּץ- לארץ. יתכן אמנם, כי דוקא בכוח פּיקוּח-העובדים תתנער התעשיה מן המשבר, במידה שיעלה הדבר להעביר את כל חרושת המתכת מפּסי-שוא הנפוּחים של זמן המלחמה, למסילת הצרכים של תקוּפת השלום. התעודה הזאת אינה קלה כל עיקר, אך היא הכרחית להבראַת התעשיה ולשלום הארץ. מנהיגי העובדים מכירים היטב, כי אכן כאן הוא התפקיד העיקרי והראשון לפּיקוּח-העובדים.

אם התוצאות המעשיות הישרדות של נצחון העובדים החדש לא ניתנו עוד בשעה זו להערכה – הנה לתוצאותיו המוסריות אין חקר. עצם העוּבדה של תפיסת בית החרושת בּילעה את “קדושת העיקר של הקנין הפּרטי”, והתקנת פּיקוּח-העובדים בקרב החרושת באה ללמד, כי הבעל אינו יכול וד לנהוג בבית החרושת כאשר יעלה על דעתו בלי אחריוּת, וכי בניהול החרושת יש לפועל חלק לכל הפּחות דומה לזה של הבעל. בתוך הכרתם של הממשלה, של בעלי בתי החרושת – ומה שהוא חשוב ביותר: של המוני העובדים עצמם – סוללה המסילה למשק חברתי. בבית ספרו של פּיקוּח-החרושת ילמדו העובדים לא רק לפקח על החרושת, כי אם גם לשלוט בה ונהלה, בהכירם את ריבוי-צדדיו של המפעל התעשיתי הגדול ובחדרם לכל מעמקי מבנהו המרכב. ובשעת מעבר התעשיה לידיהם,- יגשו אליה לא כדרדקים, היודעים רק לעבוד עבודה גלמית, כי אם כמוּמחים ובעלי נסיון.

אין ספק, כי גם פריון העבודה יגדל, אחרי אשר ידע העובד, כי עובד הוא לא למען הפּרט, כי אם למען גוף, אשר הוא חברו. בעובדה זו, אשר נקעה נפש העובד מעבוד עוד למען בעליו – ולא בשאיפתו להעלות עוד שילינג או שנים על משׂכּרתוֹ – כאן עכשיו מרכז הכובד של תנועת העבודה באיטליה, ולא רק באיטליה בלבד.

השיטה הזאת של מלחמת כיבוש החרושת ולא מלחמת שביתה – מחנכת את הפּועל להתיחס ביתר רצינות לתעשיה, מלמדת אותו להפריד את בית החרושת מעל בעליו ולהבין, כי הנזק הנגרם לתעשיה לא תמיד הוא ורעת הבעלים, אך תמיד הוא להפסדו של הציבור. ההתאַבּקוּת לא בכוח ביטול מעבודה כי אם בכוח העבודה – העבודה לשמה ולא לשם בעל החרושת – דבר זה כשהוא לעצמו מופיע כחידוש רב- ערך, במוּבן חינוּך ההכרה הציבורית של העובדים. וחשובה גם העובדה, כי במידת ניגוּד ידוּעה כלפּי הועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית, הנמצא תחת השפּעת הבולשביות הרוסית, נוּהלה כל המלחמה הזאת בפקוּדת ובהוראת “ברית העבודה”, שאינה בעצם פּחות מהפּכנית, אבל היא בעלת רגש- אחריות יותר מפותח ביחס להמוני העובדים, שהפקידו עניניהם וגורלם בידה. רגש אחריות זה והערכה יותר פּקּחית ועֵרה של המצב הפּנימי והבין-לאומי של איטליה – רק הם יכולים לחלץ את העובד האיטלקי מן המיצר.


“קונטרס” נ“ט, ה' כסלו תרפ”א

 

ד. ההתפּלגוּת    🔗

“הרצון התקיף של מוסקבה נתמלא”. באלה המלים ציין כלי המבטא של המפלגה, “אַבנטי”, את תוצאות הועידה ה-17, אשר נסגרה אתמול בליווֹרנוֹ, אחר מושב שארך שבוע ימים.

מוסקבה רצתה, ויהי מה, להקים באיטליה מפלגה קומוּניסטית טהורה ולשם רך הוּכרחה לשסע את המפלגה הקיימת. האינטרנאציונאל השלישי ניסה גם פה את אותה השיטה עצמה שאחז בה בויעדת האלה1 בקרב הסוציאליסטים הבלתי-תלוּיים הגרמנים ובועידת טור 2 בקרב המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, אך לא באותה הצלחה. המפלגה האיטלקית היודעת ומכירה, שלא כמפלגות בגרמניה ובצרפת את כוחה ואת ערכה הבין-לאומי, לא קיבלה את “כ”א התנאים" ורצונה של מוסקבה נתקיים רק במוּבן זה **שהפרולטאריון האיטלקי נקרע לשנים. **

תוצאות הועידה היו צפויות, בעצם, מראש. זה חדשים ולאיטליה נשלחים חוזרים, קולות-קוראים, טלגרמות חתוּמים בידי זינוֹביֶב והועד הפועל של האינטרנאציונאל השלישי, הדורשים כניעה מוחלטת לסעיפי מוסקבה, וקודם כל: “הדחת הרפורמיסטים”, כביכול. ונפלא הוא, כי ביחס לאיטלקים החמירו יותר מאשר, למשל, בנוגע למפלגה הצרפתית שעשו לה הנחות ידועות. אכן, ההתקוממות נגד הטון התקיף והמפקד של אגרות מוסקבה אף היא לא חסרה. ובראשה יצא עורך ה“אַבנטי”,– **סראטי. ** מן הידיעות שנימסרו מדי יום ביומו ב“אַבנטי” על מהלך בחירות הצירים לועידה בקרב הסניפים, נראה היה ברור למפרע, כי הפּעם לא ינצח זינוביֶב.

ועידה זו היתה אחת הועידות הכי סוערות והכי דראמאטיות בתנועה הסוציאליסטית באיטליה. עצם מספר הציריםהבלתי מצוי (2000 איש) גרם הרבה לזה. בדין-וחשבון של הועד המרכזי השתקף גידוּלה של המפלגה למן הועידה האחרונה בבוֹלוֹניה (אוקטובר 1919). אָז מנתה המפלגה 1800 סניפים ושמונים אלף חברים בקירוב, 47 צירים בבית הנבחרים ויותר משלוש מאות וחמישים עיריות סוציאליסטיות, ועתה היא מונה 4360 סניפים ומאתים ועשרים אלף חברים, 156 צירים ובבחירות האחרונות כבשה 2200 עיריות.

צעדים ממשיים קדימה!

והצלחה זו היא שנתנה במידה ידוּעה גם את התוקף המוּסרי למפלגה להמרוֹת את פּי מוסקבה.

אחרי הברכות הרגילות שנתקבלו לועידה קיבל את רשות הדיבוּר קאבּאקצ’יֶב, מבולגאריה, ב“כ האינטרנאציונאל השלישי, אשר נשא נאום ארוך בצרפתית גרועה בשם מוסקבה. והדברים היו אותם הידועים: האשמות המפלגה בנטיות רפומיסטיות, תביעת כניעה גמוּרה לאיטרנאציונאל השלישי והדחת הימניים מקרב במפלגה. בתשוּבות לנאום זה, בדברי הגנה ובהוספות אשמות חדשות עברה הפּעם הועידה כולה. באי-כוח הרוב בועידה, שבראשו עומד סראטי הצהירו כי הם נכונים להצטרף לאינטרנאציונאל השלישי, אלא טענו כי המפלגה האיטלקית, אשר הכריזה זה יותר משנה על הצטרפוּתה מוסקבה, אינה עומדה יותר בגדר של קבלה אל תוך האינטרנאציונאל או דחיה מתוכו, כי היא ביחד עם המפלגה הרוסית ושאר המפלגות הן היוצרות את עצם האינטרנאציונאל הזה; ואשר לכ”א הסעיפים היא נכונה לקבלם בתנאי של מידת אבטונומיה ידועה וזכוּת לקבוע בעצמה את שעת המהפּכה ולהתנהג עם האגף הימיני כפי ראות עיניה.

בנוגע להאשמות המכוּנוֹת רפורמיסטיות כביכול, הוכיחו ראשי המדבּרים כי כל ההאשמות האלה מיוּסדות אך ורק על ידיעות כוזבות; מפלגה אשר השתתפה בביאת כוח רשמית בקינטאל ובצימרואלד (בהן נועדו בראשית ימי המלחמה הסוציאליסטים אשר נשארו בנאמנוּתם ובהתנגדותם למלחמה), אשר עמדה במשך כל ימי המלחמה ולא אישרה אף פעם את התקציב הצבאי ואשר תמכה בכל כוחותיה במהפּכה הסוביטית הרוסית למן רגעיה הראשונים, אשר אין גם אחד מבין שוּרותיה נכון לעבוד יד ביד עם הבורגנות – הנה מפלגה שקולה ברוחה המהפּכני, בכל אופן, כמפלגה הצרפתית שנתקבלה בשמחה אל האיטרנאציונאל השלישי. אולם כל הוכחות- הגנה אלה, אף לא ההסכמה שהוּבעה על ידי כל הזרמים לקבל את כל כ“א הסעיפים בתנאים ידועים, לא הועילוּ. ועוד לפני עצם ההצבעה הודיע קאבּאקצ’יֶב, כי רק הקוֹמוּניסטים “הצרוּפים” המקבלים את כל הסעיפים ללא כל תנאים יסופחו אל האינטרנאציונאל המוסקבאי. האיום הזה החטיא את המטרה, וכשנמנו עלו 77 אלף דעות בעד הצעת סרטי, 15 אלף בעד הצעת דה-אראגונה (האגף הימיני) ו58 אלף בעד הצעת הקומוּניסטים ה”צרופים" שהודיעו עם תוצאות ההצבעה על יציאתם מן המפלגה ויסוּד המפלגה הקומוניסטית האיטלקית.

עמידתו התקיפה של האגף המרכזי שמאלי על האבטונומיה ואי-קבלת המרוּת בענין התביעה לטהר את המפלגה נבעה לא רק מיסודות עיוּניים בלבד, כי אם מתוך רגש של כבוד עצמי ומתוך הניסיונות אשר ראתה לעיניה המשלחת האיטלקית של המפלגה, ששבה זה כחודשיים מרוסיה הסוביטית, וגם מתוך נימוקים מעשיים.

המפלגה מונה, אמנם, מאתים ועשרים אלף חברים רשמיים, אולם כוחה ואונה של תנועת הפועלים האיטלקית נובעת מן הקואופּראטיבים וההתאחדוּיות המקצועיות, אשר הושיטו עזרה רבּת-פּעוּלה לפּוליטיקה של המפלגה במשך ימי המלחמה ולאחריה ואשר אתם נמצאת המפלגה במעין ברית משוּלשת, והסתדרוּיות אלה, וביחוד ההתאחדוּיות המקצועיות, המונות שני מיליונים פועלים מאורגנים, תמכו הם ומנהיגם דה-אראגונה באגף הימני של המפלגה (צריך להעיר שנית כי “הימני” כאן הוא בצרפת, למשל, “שמאלי” למדי). עמדתם הפּוליטית היתה עד עתה די מסוימה (ועידת ההתאחדויות המקצועיות העומדת להקרא בפברואר תוכיח אם היא תשאר כהויתה גם לבא) וניתוק היחסים אתם היה לגבי המפלגה צעד לא אחראי. וּכשהועמדה המפלגה לפני הכרעה אם להכּנס נגד רצונה לאיטרנאציונאל השלישי, לאַבּד בידים את השפּעתה על חלק גדול מהמוני הפּועלים האיטלקים או לשמור על כוחה ושלמוּתה ולהישאר מחוץ לאינטרנאציונאל השלישי – בחרה המפלגה במוצא השני.

נאינטרנאציונאל השלישי נחל בהתפּלגות זו מכה כבדה. המפלגה האיטלקית המצוינת בכשרון פּעוּלה, היא בלי ספק אחת המפלגות הפּעילות ביותר והיתה

בעצם, המפלגה הסוציאליסטית הגדולה ויחידה אשר תמכה במהפּכה הרוסית בשלמוּת. הפסד זה לא יסוּלא במחיר הנצחונות המדוּמים בהאלה ובטוּר. היחסים שבין המפלגה ובין האינטרנאציונאל מכאן ולהבא עוד טרם הובררו. המפלגה עומדת לתבוע את זכותה להמנות על האיטרנאציונאל השלישי גם לאחר ההתפּלגוּת ואומרת למחות כנגד הועד הפועל של האינטרנאציונאל השלישי בועידה העולמית העתידה, אולם כפי הנראה, לא יועילו לה תביעות אלה.


“מכתב” ה', י“א אדר תרפ”א


  1. נתקיימה באוקטובר 1920.  ↩

  2. נתקיימה בדצמבר 1920.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!