רקע
אידה צורית
יסמין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים העברים בישראל, ליד הוצאת מסדה; , 1976

 

א

היא, שהיתה בריאה, צפה על בטנה ועיניה זללו אלמוֹגים. לא הייתי איתה באילת. שמעתיה מספרת על כך לארנולד והעלבון תפח בחזי. הוא, שאינו מדבר אלא מתוך בולמוס ושבקושי מעווה את שפתיו למעין חיוך מרדני, עומד לו ברפיון כתפיים מול האשה הבריאה הזאת ומביט וצוחק ושואל בעירנות, ואחר־כך עוד הולך ומוזג לה למוֹן־סקווש ומביא לה במו ידיו.

אני עצמי, איך לומר זאת, כלואה במשבצת. לא לצאת ולא לבוא. כלואה במשבצת של ארנולד הקודר, שאת שיריו באנגלית, שניים־שלושה לשבוע, אני קוראת בעזרת מילון. שירי ים זועף, או נח מזעפו, עם אבנים וקונכיות וסרטנים ואצות ועשרות שמות של דגים מתים שנותרו מן הסחף.

אנו גרים בחורבת איכרים משופצת מעט בבת־שלמה. ארנולד משכים קום ויוצא לשוטט בסביבה. בדרך כלל הוא חוצה את הכרמים והולך מזרחה, לאורך השביל שלרגלי ההר, בואכה דליה. תנועותיו הזחתניות בשעת קימה, מעירות אותי מידי בוקר בבהלה. הרגשת אשמה של טרום־הולדת מונעת ממני לשוב ולהירדם ואני ממשיכה לשכב בעיניים עצומות ובלב רע עוד שעה ארוכה. אחר־ כך אני יוצאת לעשות את כל אותן המלאכות שלא עשיתי מימי: לנקות את המלונה של שני הבוֹקסרים המתלווים אל ארנולד בשיטוטיו, להשקות את ערוגות הירק האחדות שבחצר הגדולה והשוממה, לחלק זרעונים לחמש התרנגולות שבלול. ארנולד רצה שנחזיק גם עז, אבל לכך הבעתי התנגדות תקיפה. לתפוס בעטינים ולמעכם… ולטמון בהם את פני שחלב חמים ודביק יכסה עליהם ועל קלוני… זאת לא. הייתי כל־כך איתנה בדעתי, בפעם הראשונה מאז עברתי לגור עם ארנולד – שהוא ויתר. פשוט התבונן בי בעיניו השקופות ולא אמר מלה. למחרת הביא חלב מהרפת של השכן ובכך נסתיימה הפרשה. כשארנולד חוזר משיטוטיו אנו מתיישבים לארוחת הבוקר. פעמים אחדות בשנה, בעונות הבוערות, הוא יוצא לתקופות קצרות לעבוד אצל האיכרים. ביתר הימים הוא משוטט. את ארוחתנו החמה אנו אוכלים בערב.

אני עוסקת באריגה, גם לסייע לפרנסתנו. וכי מה אעשה כל היום? הבית אינו גדול ואין הוא זקוק לטיפול־יתר. וגם ארנולד מאשר, כמדומה, את עיסוקי זה. כשאינני אורגת אני חולה. יותר נכון: אני אורגת כשאינני חולה. מחלה לא מוגדרת, שקשורה ברפיון כללי, כזה שמשתלט עלי בבת־אחת וכשהוא תוקף את הראש, אפילו לחשוב אינני מסוגלת. ארנולד מניח לי לחלות כחפצי. בימים שאני חולה הוא מאכיל את הכלבים ומפזר את הזרעונים לתרנגולות, משקה את הערוגות ומטאטא את הבית ומביא מצרכים מן המושב שממול. הוא מתמלא אז מרץ ופעילוּת וקורה שהוא נכנס אפילו לנגריה שבקצה החצר, שהתקין לעצמו בתקופה שהיה בגפו, ושוקד על בניית איזה רהיט ותוך כדי מלאכתו הוא מזמזם לעצמו מנגינות סקוטיות.

איננו נשואים. גם איננו מנסים להיראות כאלה. ובכפר קוראים לי בשמי הפרטי בתוספת “גברת”, ולארנולד אומרים “אדון”. אני מניחה שהם מבטאים בכך יחס של כבוד למוצאו האנגלו־סאכסי של ארנולד, שכן, היותו משורר אינו אומר להם דבר. ייתכן שהם מביעים בכך גם את הערכתם לכוח־העבודה שלו, כי הוא נחשב בעיניהם לפועל מעולה. אני, לעומת זאת, מעוררת את רחמיהם, בראותם בי קרבן אהבתי לארנולד: במצבי המשפחתי הנחות בעיניהם, במחלותי, ביחס־האדיש והעויין שהוא מפגין כלפי בנוכחות אנשים. 

אשר לי – אינני רואה את עצמי כלל וכלל קרבן אהבתי לארנולד.

כן, האשה הבריאה ההיא שחזרה מטיול באילת. ובכן, הדבר אירע במסיבת הבת־מצווה של טובה’לה, בת אחד האיכרים שבקצה הרחוב, והאשה הבריאה, שארנולד השתעשע בחברתה, היתה קרובתם, עתונאית עירונית.

הנה אני חוזרת ומדביקה לה את התואר “בריאה”, כאשר למעשה היא נראית צנוּמה למדי, פרט לעכוּז. שכן, עלי להודות שכאשר נכנסתי לחדר באיחוּר־מה ועיני תרה אחרי ארנולד, עורר בי עכוזה שבלט נכחי, תערובת של סקרנות עם משהו בלתי־מוגדר של מעין השפלה ורתיעה. ומאוחר יותר הרגשתי עלבון. איך אפשר אחרת? כשארנולד מתנהג כלא־הוא־עצמו ומעורר בכך את תשומת־לב הכל. גם הכעיס אותי שהתנהגותו זאת היתה מופגנת כל־כך. אפילו טובה’לה, בת־המצווה, בשמלת המלמלה התכוּלה על גופה העגלגל ובסרט הקטיפה על תלתליה הגזוּזים, נעצרה תוך כדי עסקנותה, מדדה את ארנולד במבטה, אחר־כך תרה אחרי לראות את תגובותי ורכנה אל חברתה ללחוש דבר־מה באָזנה.

ועוד להעלות בדמיון את עכוּזה העגול והחצוף משתזף שעתיים בשמש האילתית כשהיא צפה על בטנה ועיניה טורפות אלמוגים! שהרי במו אזני שמעתיה מספרת לארנולד שהיא שטה שם – עירומה!

עד לביקורה של אותה עיתונאית בכפרנו, נדמה לי שאהיה כנה עם עצמי אם אומר שארנולד לא הצליח לפגוע בי בהתנהגותו. תחושת הכלא־והמחנק שלי נבעה מעצם חיי תחת־קורת־גג־אחת עם איש שכמותו: קדרוּתוֹ, רגזנוּתוֹ, שאף פעם לא ביטאה בהתפרצויות מילוליות. ארנולד בא לבת־שלמה כמו לצפות שם למותו: מקום שקט, חיים בטבע, ובארץ הקודש. ושיריו יעידו על כך.

ענין זה של ציפיה למוות בארץ הקודש, היה בעל משמעות עמוקה לגבי ארנולד, אף כי היה נוהג כחילוני לכל דבר. 

עלי לציין שכעת, לאחר שנתיים של חיים משותפים עם ארנולד, כמעט שאינני יודעת עליו יותר משידעתי בפגישתנו הראשונה, לפני חמש שנים, בביתו של הארכיטקט שמעוני, שהיה – כמו גם בעלי־לשעבר – חבר במועדון הצוללנים. ארנולד התנדנד על כיסא־הנדנדה וקיטר את מקטרתו, ואילו אני ישבתי בקצה הספה, סמוך אליו, והאזנתי לסיפוריהם של שמעוני ושל בעלי, על הרפתקאותיהם התת־ימיות, שהיו מרתקות למדי. שמתי־לב שארנולד, אף הוא מאזין להם, אך בדריכות רבה, כששפתיו מתעוותות למעין חיוך של אדם מר־נפש, שההנאה היא לו בבחינת מותרות אסורים.

ארנולד התעקש לענות בעברית על שאלות שהופנו אליו, אף כי אז, לפני חמש שנים, הדבר עלה לו במאמץ. מדבריו המעטים והקמצניים של ארנולד בשיחה, התברר לי שהוא עצמו לא התנסה אמנם בציוד של צוללנים, אך השימוש בו נהיר לו על כל צדדיו. שאלתי אותו: בקיאות כזאת בלי הסקרנוּת להתנסות? ארנולד אמר: מניין לך שאין סקרנות?

בהמשך הערב סיפר בעלי על אחד מנסיונות הצלילה הראשונים שלו, כשזמן קצר אחרי שעלה מן המים, חש באפיסת כוחות, החל להזיע כולו, ונתקף עצבנות ודיכאון שלא הבין את פשרם. שמעתי את הסיפור בהזדמנויות קודמות וכעת היתה לי שהות להתבונן בנוכחים ולהרהר. שמתי לב שארנולד מתנועע בכסאו בחוסר־מנוחה. לבסוף קרא: “זה שגעון! בטח עלית מהר מדי! זה נורא מסוכן! לא לימדו אותך לעלות לאט־לאט? היית צריך לחזור למים תיכף־ומיד ולעלות כמו־שצריך!”

כמובן שבעלי ידע: סימני־לווי של לחץ־האוויר במים… מחלת האויר־הדחוס… התיבה האטומה שבה מווסתים מחדש את לחץ האויר…

אחר־כך, כשנכנסתי למטבח לעזור לאשתו של שמעוני בהגשה, שאלתי אותה על ארנולד.

“נורא משונה איך שהוא התרגש, לא?” – אמרה. 

“כן”, עניתי. “בעיקר שהוא עצמו אינו צולל…”

גב' שמעוני פרצה בצחוק. “את לא יודעת מה שאת מדברת! ארנולד התגורר שנים ביוון והוא בילה את כל זמנו מתחת למים! בצלילה חפשית, בלי שום ציוד בכלל!…”

הנחתי שגם בעלי לא שמע על רקע זה של ארנולד, שאילו כן לא היה מתפאר כל־כך בנסיונותיו שלו.

סקרנותי לגבי ארנולד גברה, וכשחזרתי לחדר־האורחים הצטערתי שלא ניסיתי להתגבר על היסוסי ולדובב יותר את הגב' שמעוני בכל הקשור לאישיותו של ארנולד ולעברו. מה גם, שבהעדרי התיישבה במקומי אורחת אחרת של השמעונים, שהצליחה להחליף אתו משפטים אחדים. שקעתי בכורסה שנתפנתה על־ידה, לצד בעלי, וביקשתי ממנו סיגריה.

באותם הימים עוד הייתי מעשנת, והייתי מוגיעה את מוחי איך אני משתקפת בעיני אחרים. בעלי, כדרכו, הזדרז לשלוף את קופסת הסיגריות מכיסו, הרכינה לעברי ותופף קלות על בסיסה, לשחרר סיגריה בודדת, ותוך כדי־כך הישיר אלי עיניים נוצצות וחקרניות, אחר כיווץ את שפתיו בחיוך פטרוני, פנה אל הגב' שמעוני שישבה לצידו השני, והציע אף לה סיגריה.


בעלי־לשעבר הוא מרצה למאתמאטיקה, שטח חסום בפני לחלוטין בשל הגיוני החלש, אך דווקא מטעם זה יש לו קסם לגבי. באותם הימים התלהב מסטודנטית־מחקר, שכעבור שלוש שנים, מיד אחרי גירושנו, נהיתה לאשתו. אם כי אז, לפני חמש שנים, הייתי משוכנעת שלא נוצר קשר רומאנטי בין בעלי לבין אותה סטודנטית, חושי הנשי הזדעק בחרדה נוכח שינוי יחסו של בעלי אלי: הסתגרותו הממושכת, יותר מהרגיל, בחדר־עבודתו, הצהרותיו החוזרות ונשנות על היותו עסוק מעל לראש בחוגים חדשים שפתח, בהדרכה אישית, בהרצאות פומביות, במחקר. כל אלה, אמר, לא כל־כך לשם תוספת שכר, שאין בשום פנים לזלזל בה, אלא לשמו. לשם הסיפוק שבדבר. חידוד ההיגיון… זיכוך המחשבה המופשטת… דברים שיש בהם השלכות חברתיות ולאומיות מעל ומעבר להשכלה המקצועית הצרה המוקנית לסטודנטים…

ניתן להבין, איפוא, את המצוקה שתפחה בחזי כשנפגשתי בעיניו הנוצצות של בעלי שעה שהצית למעני את הסיגריה. “הוא נתון בעולם אחר” נאבקתי להודות בפני עצמי על האמת המייסרת. “הרחק הרחק ממני. אני לא קיימת לגביו כעת, אלא כהטרדה שיש איזה חוב מוסרי כלפיה”.

כעת, שהשיחה הכללית שככה והנוכחים שוחחו בצמדים עם שכניהם לישיבה, אני, שלא נמצא לי איש־שיחה סמוך, נחשפתי אל צערי.

“מה עלי לעשות… איר עלי לנהוג… איפה שגיתי…” עיניתי את נפשי, כשאני מתייאשת מראש מכל מאמץ בכל כיוון שהוא. אף כי עדיין סירבתי להרפות מן התקווה, הגיוני הרפה אמר לי שהמישחק אבוד. הגיוני הרפה, שאינו מספיק לי כדי הבנת אבסורד מאתמאטי פשוט. וכאן – אבסורד החיים. פתאום אינך נחשבת בעיניו! הוא, שקיומו לגביך היה ממשי כאויר וכאדמה.

זו שהתיישבה במקומי הקודם לצד ארנולד, פרצה בצחוק מצלצל שהקפיצני מהרהורי. ארנולד, שדבריו הם שעוררו צחוק זה, נראה משתומם עליו כמוני. לפתע קם ויצא. האשה, שכפי הנראה נפגעה מכך, צדה את מבטי. “הוא יכול היה לבקש סליחה, לא?” התיזה לעברי כשהיא מכסה על פיה בידה. משכתי בכתפי.

“בונבון”, פנה אלי בעלי בכינוי־החיבה שלו, וחיוך ספק־אירוני־ספק־מחזיק־טובה־לעצמו על שפתיו: “אם את משתעשעת מאד נוכל עוד להישאר קצת…” “לא…” אמרתי בקול רפה “אפשר ללכת…”

בעלי עוד החליף משפטים אחדים עם המארחת ואילו אני היטיתי אוזן למתרחש בהול, וברגע ששמעתי את צעדיו של ארנולד, קמתי לאסוף את מעילינו.

“אפשר להיפגש אתך פעם לשיחה קצרה?” כמעט שאנסתי אותו להיעצר בפתח. 

“אתי?!”

“כן, בבקשה, זה דחוף. אפשר?”

“מתי? אני לא גר כאן.”

“אתה לא גר בארץ?”

“לא בתל־אביב”.

“לא חשוב. אוכל להגיע לכל מקום.”

כעבור שבועיים הייתי בדרכי לפגישה עם ארנולד בבת־שלמה.

כאמור, אינני רואה את עצמי קרבן אהבתי לארנולד. לא שאינני אוהבת אותו, אך מעולם לא ציפיתי ממנו לכלום. והוא, מצידו, מעולם לא הבטיח, לא נשבע אמונים, לא הישלה. זהו. לזכותו של ארנולד ייאמר שהוא מעולם לא הישלה אותי. וזה בניגוד מוחלט לבעלי, שביחסו, בדיבוריו, בהבטחותיו… כלימה ממלאת אותי על כסילותי. לחשוב ששתים־עשרה שנות נישואין עברו עלי בהזיה!… ואחר־כך, כל אותן שנים שנאבקתי על נפשי להתפכח, לתפוס סוף־סוף את המניעים שלו, ואת האבסורד שבתגובה שלי…

“והרי ה…מה־שמה ההיא… הגברת־הצעירה ההיא… כלל לא בו היא מאוהבת…” ניסיתי אז לשמוח לאידו. "והרי בפירוש התוודה לפני שהוא משמש לה תחליף (עלוב, הה!…) תחליף לק. ידידו־מתחרהו – בכל. במאתמאטיקה כבאהבה. ק. זה, עם “הקסם האישי”, שאותה גברת, אותה סטודנטית־מחקר, (“מאתמאטיקה אצלה זה ענין של אינטואיציה” – התלהב פעם בעלי מאהובתו) – כמעט טרפה את נפשה בגללו.

המחשבה על העדר הקסם־האישי אצלו, הטרידה את בעלי מאז שהכרתיו. ואולם באותה תקופה, שארכה שלוש שנים, מאז קנתה לה אותה סטודנטית שביתה בחייו ועד לפרידתנו הסופית – ניסה בהזדמנויות שונות לקבל הסבר מפי על פגם זה שבו.

מה טיבו של אותו “קסם” שיש לק. ואין לו? – תהה. לפני. כאילו הייתי מגדת־אופי. ללא שום משחק־מחבואים הרגיל במאבק שבין המינים. ללא החשש להיחשפות שתסיר את חינו בעיני. ללא העמדת הפנים.

ואני לא ניסיתי להפריך רושם זה שלו על עצמו. שהרי אפילו נחמה או אשליה לא חיפש אצלי. רק “הסבר”…

וכך, שבועיים אחרי הביקור אצל השמעונים היתה בינינו השיחה הבאה:

“לא כל מי שיש לו ‘נוכחות’ יש לו קסם אישי, מה?”

“לא” (לארנולד יש “נוכחות”, חשבתי, אך מה על הקסם־האישי?).

“קסם־אישי לא תלוי בחכמה, בכישרון, ביופי… גם לא באפשרות של קומוניקאציה…”

“גם בהם”.

“לא רק בהם! אני מכיר…” (אתה מתכוון לומר שאתה חכם, מוכשר, נאה־למראה, קומוניקאטיבי, ובכל־זאת…).

“אז מה זה, לעזאזל, מה עושה את זה?”

“אולי הידיעה שיש לך קסם־אישי…”

“לי?!…”

“דיברתי באופן כללי. או: אי־הידיעה שהוא חסר לך… גם זה…”

“להיות עץ”, חשבתי. “להיות אבן. להיות אויר. להיות עץ ואבן ואויר ופרח ובעלי וארנולד ואף לא אחד מהם. והבחילה שאני חשה, והתיעוב, והכאב… אף כי פתאום, לחלקיק־של־שניה, כאילו הייתי יכולה להסתכל בכל אלה מבחוץ… מחוץ לעצמי. מחוץ להיותם כלוּאים בתוכי…”

למחרת נסעתי לבת־שלמה. בלי שהוזמנתי, שכן על גלויתי לא נעניתי, ואז, בביתם של השמעונים, כשאמרתי לארנולד שאוכל להגיע לכל מקום לפגישה אתו, משך בראשו ולא השיב דבר. משיכת־ראש זאת, שנתפרשה לי כ“תוכלי לבוא בכל עת שתרצי”, או כ“על בקשה חצופה שכזאת אין לי בכלל מה לענות”, או כ“עשי מה שאת מבינה” – הכל לפי מידת האופטימיות שלי ובהתאם ליחסי אל עצמי בכל אחת מאותן פעמים ששיוויתי לנגד עיני תנועה זו שלו.

לא היה לי מושג מה צפוי לי, כשפסעתי אז, על־פי הנחיותיו של אחד האיכרים, אל החורבה הלא־משופצת־עדיין שבקצה הכפר. התברר לי רק שעלי לעבור שלב ראשון בחינוכי: להתגבר על האימה שתקפה אותי למשמע נביחותיהם העזות של שני הבוקסרים, שהיו אז צעירים ותוקפניים.

נעצרתי ליד השער וארנולד אמנם הופיע בפתח הבית: רחב, בתלבושת ג’ינס, בלורית פרועה בצבע דבש, קופא על מקומו.

מאוחר יותר ישבתי מולו בתוך החורבה השוממה, ובהתפעמות, בהודיה על חסד הרגע (גרוני השתנק כשניסיתי ללגום מן הקפה התורכי שהכין לנו), שמעתי־לא־שמעתי, לא־העזתי־לשמוע, אינני־מעיזה להאמין־ששמעתי, את הסיפור היחיד על עצמו שסיפר לי אי־פעם:

הוא מגלאזגו. ולטיולו הראשון בחוץ־לארץ יצא בלוויית דודה זקנה, סנילית־למחצה. לפני־כן המשפחה התפרקה. האחות הבכירה התחתנה, האב האלמן סודר בבית־זקנים, ארנולד עמד להפליג צפונה. הזקנה, ששנים היתה רגילה להיכנס ולצאת בביתם, הסתובבה בדירה ונברה בערימת הבגדים המיותרים. בני המשפחה שוחחו ביניהם כל הלילה, והיא הסתובבה בחדרים, נברה וחיטטה ומיינה, ואחר־כך שבה והשליכה לערימה הכללית. בבוקר ליוו כולם את האב לבית־הזקנים, את האחות לבית בעלה, ואילו ארנולד נותר עם דודתו בטקסי. לא היה לו לב להשאירה לבדה וכך יצא שהעלה אותה לספינה המפליגה לפינלנד. הים הצפוני היה מקשה אחת של קרח והספינה חתרה בכבדות ובאיטיות. פעם מעדה הזקנה על הסיפון וכמעט שהתחלקה לתהום. מאז אסר עליה ארנולד לצאת מתאה ובמשך כל המסע היא ישבה ודיפדפה מתוך פיזור באוסף ספרי־ההרפתקאות של ארנולד. 

“מה עלה בגורלה של דודתך?” שאלתי בזהירות משהפסיק פתאום את סיפורו ונשתררה שתיקה מעיקה וממושכת.

אך קולי הלוחש, הרך, כמו הקפיץ את ארנולד מאיזו הזיה רחוקה.

“מה?… הה?… היא נעלמה בפינלנד…”

כאמור, זאת היתה הפעם היחידה שארנולד סיפר לי על עצמו.

כעבור חודש חזרתי לבת־שלמה.

“בעלי שונא אותי. הוא שונא נשים. מקנא בהן ושונא אותן. הוא נמשך אליה בגלל הגבר שמאחוריה. הוא אוהב בה את ק. כמו שבי, כמו שבי, הוא אהב את… באמצעות האשה הוא יוצר קשר רגשי עם הגבר החזק…”

“שתקי! שתקי!” אטם ארנולד את אזניו בכפות ידיו. “אי־אפשר לשמוע את השטויות שאת מדברת!”

אלא שכעבור חודש שוב חזרתי אליו.

“ומה עם הבדידות?… החרדה?… הריקנות…”

“טצ… טצ…” ניענע ארנולד בראשו באירוניה.

“איזה מין בן־אדם אתה!”…

ולאחר שתיקה ארוכה, מיאשת: “אני מפחדת לעלות מהר מדי מן המצולוֹת. הלחץ שם חזק מדי… האויר דחוס מדי…”

ארנולד ניטלטל ממקומו: “את באמת לא מרגישה שהמליצות שלך…”


כמה שבועות לאחר מכן לבי אמר לי שלא אמצא את ארנולד.

במקומו מצאתי שם את טובה’לה, בת האיכרים, ואת חברתה, שכוּבוֹת על מיטתו הרחבה והנמוכה של ארנולד ומצחקקות.

“איפה ארנולד?” חיפשתי איזה אישור בפניהן של הילדות.

“נסע”.

“…לאן?…”

“לא יודעות. תשאלי את אמא”. 

וכך ברשותה של אם־טובה’לה ובעידוּדה, לנתי אותו לילה בפעם הראשונה במיטתו של ארנולד, לבדי בחורבה המבודדת, כששני הבוקסרים, שריחי כבר לא היה זר להם, שלמדתי ללטף את עורפם ולהרגיעם, שומרים עלי ממלונתם.

בבוקר באה אם־טובה’לה להאכיל את החיות.

“'את מכירה את אדון ארנולד הרבה זמן?”

“הם… חצי שנה…”

"הוא בחור משונה, מה? – "

“כל אדם שגר כל־כך הרבה שנים לבדו…”

“את גרה לבדך?”

“אני…”

“את לא מוכרחה לספר לי, אני מבינה… וילדים יש לך?…”

אותו יום, אחרי ארוחת הצהריים בבית משפחת טובה’לה, שטפתי את הכלים, עזרתי בסידור המטבח, אחר־כך ישבתי עם טובה’לה וניסיתי עליה תסרוקות.

“אני רוצה להיות יפה כמוך” – אמרה.

“הו, עזבי, אני טפשה”, ליטפתי את תלתליה.

בערב חזרתי העירה ואחר זאת לא הסתכנתי עוד בנסיעות מאולתרות. מדי חודש הייתי שולחת לארנולד גלויה להודיע על בואי ובמקרה של תקלה היתה טובה’לה כותבת אלי משמו: “ארנולד נוסע ויחזור רק בעוד…” או: “ארנולד עסוק ויתפנה רק בעוד…”

בינתיים השתנה אורח־חיי מן הקצה אל הקצה: בעלי היה חוזר מהאוניברסיטה ומסתגר בחדר־עבודתו, ובשעות הערב היה יוצא. אפילו את ארוחותיו כמעט שלא אכל בבית. ובאשר לי – מעולם לא הסתרתי מבעלי את עליותי־לרגל לבת־שלמה. בתחילה עוד הייתי אומרת באורח סתמי: “אני נוסעת לבת־שלמה”. במרוצת הימים הייתי מוסיפה: “אני נוסעת אל ארנולד לבת־שלמה”, או פשוט: “אני נוסעת אל ארנולד”. והוא קיבל זאת בתהייה מסויגת תחילה, אחר־כך במשיחת־חיוך, כדבר המובן מאליו.

אף פעם לא חקר אותי על אודות ארנולד. אפילו לא שאלה אינפורמאטיבית אחת. אבל אני אמרתי לו: “ארנולד הוא קדוש”. ובהזדמנות אחרת: “ארנולד הוא משורר גדול”. או: “באשר להיחלצות ממלכודת גורלו של האדם, ארנולד חושב…” או: “הדבקות באלוהים כדרך של שיחרור היא בעיני ארנולד… האמן כמשקיף הוא לדעת ארנולד…” ובעלי היה מישיר אלי את מבטו וזוקף את אזניו.

רק פעם אחת נפל כביכול בפח ואמר: “בחיי הפרט מוכרחה להיות חלוקה בין הגשמיוּת לקדוּשה. האדם נולד כשהוא מצוּיד למלחמת הקיוּם. אפשר לומר שבכך מבטא האלוהים את רצונו…”

ואילו אני ברחתי לזמן־מה מ“מלכודת גורלו של האדם” אל המחשבות על תסרוקות, בגדים, אפילו בישלתי ריבה והבאתי לארנולד. וכמובן, ארגתי כיסוי למיטתו.

ארנולד מושיט לעברי את זרועו בלילה ומושך אותי אל צידו. בלי מלים. הוא משוטט על גבי באצבעות הוזות, וחוקר באצבעותיו את כתפי, צר את שדי בכפותיו ופניו מתחפרות בבטני ובין ירכי. בלי מלים.

“אני עץ”, אמרתי בלבי, “אני אבן. אני פרח. אני אויר. אני עץ ואבן ופרח ואויר. אני הטבע”. אבל כשארנולד נרדם הייתי מתייפחת.

הסוד שיש לי אתו והסוד שאין לי אתו. הוא ישנו ואיננו.

ובעלי עדיין היה כואב לי. המחשבה על ק. עדיין היתה כואבת. על הסטודנטית הצעירה שקושרת את בעלי אל ק., שנדמה לבעלי כי הוא מאוהב בה.

ק. עם הקסם־האישי. שלא כמו בעלי־לשעבר, אין הוא מכנה נשים־ידידות בשמות־חיבה־עם־קורטוב־של־אירוניה, אין הוא מרכז בהן מבט חייכני רב־משמעי, ואותן ג’סטות עצמן, שאצל בעלי־לשעבר הן נראות כגינוני־אבירות אוויליים, מתקבלות אצל ק. בנדיבות וחום אנושי.

אך הרי לא בכך ניתן להסביר את סודו של ק.

ככל שאני מהרהרת בכך, יותר ויותר אני מגיעה למסקנה: בעלי־לשעבר חסר אמנם קסם־אישי. אבל באותה תקופה עדיין הוא כאב לי. אף כי לפעמים הייתי אומרת לעצמי: “את ציפור. ואת מביטה על כאבך ממרום־הצוּק”.

ויום אחד, כשבעלי עמד מול הראי וגילח את זקנו, הוא אמר לי: “בונבון, אנו צריכים להיפרד”.

גרוני נחתך.

אני רוצה להסביר את המיסטיקה של ארנולד. רצוני לומר, את משמעותה לגבי. שכן, מה אני יודעת על המיסטיקה של ארנולד.

המשמעות המיסטית של ארץ־הקודש בשבילו. חיים־מיתה בארץ הקודש (במשך הזמן הבנתי שניתן לחשוב עליהם בנשימה אחת), ולאו־דווקא בירושלים, שאויר־גבהים שלה… קדוּשתה המרוכזת… שלושה ימים היה אורך לו לחזור אל עצמו אחרי ביקור בירושלים.

המיסטיקה בשיריו. פליטת־הים לאחר שואת־טבע. תמיד שואת־טבע.

האור שבמצחו, למרות קדרוּתו.

המיסטיקה שלו שהפכה אותי לעץ, לאבן, לאויר, לפרח, להכל, ללא כלום.

והשתיקות, שתיקותיו – שביל צר וארוך וברושים צפופים מעבריו, – שאני־לא־אני מהלכת בו משחר עד שחר – בחשיכה.

“שתים־עשרה שנה של חיים עם בעלי עברו עלינו בדיבורים”, אני פולטת לחלל האויר בטיילי לפנות־ערב בשבילי הכרם הצעיר המשתפל בצלע ההר. “מכונות חושבות ומדברות… מכונת־החשיבה המשוכללת שלו, שחצצה בינו לבין החוויות… ואילו אני רדפתי אחרי האשליות… וכעת מה?… אשליית המיסטיקה של ארנולד?…”

“לנצל את הפוטנציאל של האינטליגנציה…” היה אומר, וגבותיו מתכווצות, והקמטים במצחו היהודי הרחב מתעמקים. “להציב מטרה” – תפיפה בשולחן. “התמודדות־עם־בעיות” – עוד תפיפה. ומשמעת־פנימית, וסולם־עדיפויות, ואחריות… והישגים. והישגים. והישגים – – –

בשנים הראשונות שלאחר נישואינו עודדני בעלי ללמוד באוניברסיטה (למלאכת האריגה התייחסנו כאל תחביב), ואני למדתי ספרות אנגלית לתוֹאר ראשון. אבל מטרתי האמיתית היתה לנצור את אהבת־הנצח של בעלי והוא לבדו ניצב בראש סולם העדיפויות שלי ועם בעיית קנאתי לו התמודדתי ללא משמעת פנימית. ובכל־זאת, את האחריות לאהבתנו, דומה כי הטלתי עליו. שכן, בהתפרצות זו או אחרת של קנאה הטלתי את כל אהבתנו על כפות המאזניים. ואילו את הישגי חשתי כנשיקת הטבע על מצחי. לפחות תשע מתוך שתים־עשרה שנות נישואינו, עמדה עמי תחושת הנשיקה שהטבע כמו חתם על מצחי.

וכעת… מה אעשה כעת עם שתים־עשרה שנות דיבורים? – –

והמגעים?… מה נותר מהם? – משכון גופו בתוכי – גווייה־ללא־רוח, ומשכון־רוחו בי – ללא־גוף? – – –

אני מתהלכת על קרקעית הים שמימיו יבשוּ. דגים ואצות וצמחי־ים בצבעים מרהיבים שדוהים והולכים, שרועים על האדמה ועל הסלעים. ואני אומרת לעצמי: “אבל את המיתה עוד לא עברת…!”

פעמים אחדות בשנה ארנולד לוקח תרמיל, תוחב לתוכו סנפירים ומסיכה ויורד לחוף. בחורף אני מנחשת שלאילת. אף פעם לא הציע לי להצטרף אליו. וכשאני נשארת לבדי בחורבה, אני מייחלת לזעם שיפרוץ בי, שאת טעמו שכחתי זה שלוש שנים. שיפרוץ כדליקה וישרוף את האימה המקפיאה את לבי לאבן.

וזמן השמש מזריחה עד שקיעה שדומה כי לבי נח מן החמדנות להשיגו. והירח שדומה כי אינו מתעתע עוד בגשמיותי. 

האמנם אני קרובה להגשים את הזמן־ללא־זמן, קרובה ללבו של ארנולד הנתון לנצח? (הגשמיות שאנחנו מתפשטים ממנה… משחקות בי המלים ואינן משעשעות).

זמן השמש והירח, וזמני הגאות והשפל שבעלי־לשעבר היה חוזה אותם מראש בטור טריגונומטרי וההגדרות שיש בפיו לסופי ולאין־סופי ולאל־סופי ולאי־ראציונאלי ולפאראדוקס שבשורש הדברים ולבלבול שלי ולמיסטיקה של ארנולד. ואולי אפילו לחוסר־הפשר של שעשועי־צורה־וסמל שלו עצמו.

ולאינטואיציה של מי־שהיתה־סטודנטית־מחקר שכמעט טרפה את נפשה מאהבה לק. ק. עם הקסם־האישי… הקסם־האישי… שבפניו ניצב בעלי־לשעבר חסר־הגדרה… כמו לפני חידת המשמעות של המשחק כולו, שעל־ידי חוקי־המשחק שלו עצמו לא ניתן להוכיחה והיא נשארת מסתורין.


 

ב

אותו יום, בצהריים, כשלא היה עוד ספק כי אמנם פרצה מלחמה, ארנולד הספיק עוד להאכיל את הכלבים, להשליט סדר בנגריה. אחר־כך התקין לעצמו ארוחה קלה, נטל את ילקוּט הצד הצבאי ואת מעיל הרוח, תפס בכתפי ואימצן, משך את ראשי אל חזו – ויצא מן הבית.

חסד הפרידה עטף את לבי בחום דל. פתחתי את הרדיו והאזנתי לחדשות.

אחר־כך הוצאתי מן המגירה את המחברות של ארנולד ושקעתי בקריאה:

שלדי דולפינים וכרישים ושדות־הציד שלהם בים החם, הטרופי. חזון העצמות היבשות של ממלכת הים שקמה על בוראה – בסך־הכל, חומר העולם וצירופיו שיוצרים את האידיאה – חשבתי. כך או אחרת, האידיאה היא החכמה והחכמה יונקת מחומר העולם וצירופיו, וארנולד שנובר בחומר העולם וצירופיו, שמערך־האידיאות שלו… (הה, הגברי!…) – הוא חכם? – אז שיגיד ברוב חכמתו, איך ניתן היה למנוע את המלחמה הזאת, ואיך עלינו לנהוג עכשיו, לאחר שכבר פרצה!…

לא הייתי שרויה בפאניקה. אותן שנים ארוכות שבהן החזקתי בכוח את מושכות הגורל, שחששתי להרפות לרגע שמא יישמטו מידי, חלפו, דומה היה לי, לבלי שוב. אותן שנים שחייבת הייתי להיות מרוכזת בדרך, בכל מאודי, שמא סוסי הדוהרים ישלחו רסן ובהשתוללותם יינתקו ממוסרות מרכבתי וזו תתנפץ אל אבני הדרך. הו, מאמץ הריכוז שהתיש את כוחותי! ועוד על פרשת דרכים אפלות, סתומות, כשהבחירה אם לפנות ימינה או שמאלה תלויה ברצוני, והטעות – ידעתי – היא בנפשי. כעת, משפרשתי מכל אלה, משהייתי שרויה בפרישה – – –

התיישבתי ליד המסללה.לגלגל סלילים. ידעתי שארנולד הלך להצטרף ליחידתו בחיל־הים. חשבתי על צירוף־המקרים המוזר, שארנולד ובעלי־לשעבר משרתים באותו החיל. אלא שבעלי־לשעבר, ידעתי, אינו הולך בטרם נקרא. ואז, כמתוך חובה לאומית עליונה הוא הולך. שלא כמו ארנולד, שמתגייס כאילו למלא איזה יעוד אישי. חשבתי: כל־כך אני מנוּתקת, שאפילו איני יוצאת לרחוב לשמוע מה אומרים על המלחמה. שלא כמו במלחמה הקודמת, כשבעלי־לשעבר גויס ואני כמו צפתי לבדי בים הפתוח וסביבותי דממה אוצרת סערה. חשבתי: מה יהיה על החוטים שמסרתי למצבעה? וחשבתי שטוב שלא הסכימו למכור לי פחות מעשרים וחמשה קילו, שכן מי יודע כמה זמן תימשך המלחמה הזאת וכעת המלאי שבידי מספיק לחודשים רבים, אם ניתן לנו לחיות חודשים רבים. אחר־כך עברתי אל הנוּל והכנסתי את הסליל לסירה. דוגמת־הכיסוי־למיטה שהעתונאית ההיא, קרובתה של טובה’לה, הזמינה אצלי, הצטיינה בפשטותה ולא דרשה ריכוז יתר. יכולה הייתי, אם־כן, להרהר לי בשעת מעשה ככל העולה על רוחי. התחרטתי שהיססתי לקבל מקדמה מידה של זו. כעת, משייודע לה שארנולד מגויס, חשבתי, לא יהיה לה עוד ענין בכל ההזמנה הזאת והמלחמה עלולה לשמש לה תירוץ להתחמק מכל העיסקה. לחצתי על הדוושות והסירה התחלקה על גבי הכישוֹר. קריק־וזיק – הלוך. קריק־וזיק – חזור. מפלצות־מלחמה מתכתיות חלפו בזינוק מעל ראשי וריסקו בקול נפץ עז את האויר. החלפתי סליל אדום־כלניות בסליל אדום־דם־קרוּש. החכמה איך לחיות והחכמה להקל־ראש בחכמה איך לחיות. החכמה איך־לחיות שמגייסת את נסיון־הטבע ואת נסיון האדם, והחכמה להקל־ראש בחכמה איך־לחיות וביומרותיה. בעלי־לשעבר – וארנולד. סוד הקסם־האישי להקל־ראש בחכמה וביומרותיה…

משנקרע לי החוט בפעם השלישית, התחלתי לחשוב שמשהו אינו כשורה עם בתי־הנירים וקמתי לבדוק את התקלה. התפלאתי שאיש מאנשי הכפר לא נכנס עדיין לשתף אותי בתדהמה שבמלחמה בלתי־צפויה זו. בדקתי בקפדנות ניר אחר ניר ולא גיליתי בהם פגם. החלפתי את הסליל האדום בסליל כתום והמשכתי לעבוד. חשבתי: לבטא את כל זה באבן ובברזל. לא כמו ארנולד, בצל־אור־צל. בינתיים טורפי־הענק הפלדיים שברו את הדממה, להתריע על החושך שכיסה כליל את חלוני, ואחריו חזר להבהיק ריבוע האור. מה ששיגע אותי אצל בעלי־לשעבר היה היחס הממוסד שלו לטבע ולאדם בטבע… קבלת־דין החוקיות והמחזוריות וההארמוניה, והדיסהארמוניה, שגם לה חוקיות משלה… מעניין אם גויס, חשבתי. תמיד התפאר שביחידתו הטכנולוגית, במחלקת ההנדסה של חיל־הים – אין לו תחליף. באשר לי, אמרתי בלבי: ראו־נא־גם־ראו עד כמה היא עצמאית! בעלי־לשעבר לא היה מאמין למראה עיניו: מלחמה, האיש שלה מגויס, והיא יושבת לה כאן לבדה בחורבה מרוחקת וטווה מחשבות מפוכחות לפני הנוּל. לא קורי־אשליות לסבכה בייסורים, לא לרפדה בעינוּגי־זכרונות שכאב היקיצה טמון־בחוּבּם… אך אהה! בעוד אני מתמכרת לאותה שביעות־רצון־עצמית – דרכתי על הדוושה הלא־נכונה! נראה שהחוטים חשים לא רק את עצבנותו של המושך בהם, אלא גם את כסילותו.

וכעת הנה גם טובה’לה בפתח.

“את עצוּבה?” היא שואלת בעיניים חקרניות. “ראינו את ארנולד הולך למלחמה. זה נורא. אמא היסטרית לגמרי. אין לה מושג איפה גדליה. צבא סדיר זה הכי מסוכן, לא?”

“שבי”, אני משיבה.

“את עצוּבה?”

“אני… מלחמה זה נורא”.

“אמא ביקשה למסור לך שתבואי אלינו אם קשה לך להישאר לבד בבית… היא כבר הצליחה להדביק גם אותי בדאגה הנוראה שלה לגדליה… בעצם, אף פעם לא שאלתי אותך אם יש לך אח…”

“היה לי. הוא נפל במלחמת העצמאות”.

“הו, זה איום… אני כל־כך מצטערת…”

“הייתי אז ילדה בגילך”.

“והוא היה בגיל של גדליה?”

“בערך… הייתי רוצה מאד שיהיה לי כעת אח בוגר”.

“מיסכנה… הוריך בטח סבלו נורא”.

“כן. הם סבלו נורא”.

“את לא שומעת חדשות?”

“שמעתי בצהריים”.

“ומאז לא שמעת?!”

“לא… היה משהו חדש?”

“אי אפשר לדעת מה קורה. אבי חושד שהפעם זה לא הולך לנו כל־כך טוב. הגידי, זה נכון שארנולד הוא קנאי?”

“כן. גם הוריך חושבים כך?”

“כולם חושבים כך. מה איש קנאי עושה?”

“אני לא יודעת, טובה’לה. אני לא יודעת מה איש קנאי עושה. מה את חושבת?”

“הוא נלחם, לא? איש קנאי נלחם… בגבורה”.

“גם לא־קנאים נלחמים בגבורה”.

“אז במה הוא שונה מלא־קנאים?”

"הוא לא רואה. איש קנאי לא רוצה “לא רוצה לראות”.

“לא רוצה לראות מה?”

“אותי… אותך… את הזרזיר שצופה שם מן האזדרכת, את המטוס שחולף מעל ראשינו כמו איזה אֵל קדמון והטייס ממלמל לנפשו מלים עתיקות, שאולי יש בכוחן להצילו מהאבדון שהוא מזנק לקראתו…”

“ארנולד לא רוצה לראות… אותך?”

“או את עצמו. איש קנאי מסרב לראות את עצמו”.

“את לא אוהבת את ארנולד?”

“זה לא שייך, טובה’לה. אהבה זה ענין אחר לגמרי… אל תספרי להוריך על השיחה הזאת, טוב?”

“בטח שלא. הם בין־כה־וכה לא יבינו”.

רק למחרת בבוקר ידעתי כי הנצחון על עצמי בשלוש שנות מאבקי “לקבל את החיים מאהבה כמו שהם באים” – עדיין אינו מונח באמתחתי. ברגע שפקחתי את עיני חשתי בפאניקה העולה ומטפסת בבית־חזי ופתחתי את הרדיו לשמוע חדשות. כעבור שעה עמדתי בשערי הכפר, מצפה לטרמפ העירה.

בדידותו של הלב המרחף בכאב. מה עם זה ומה עם ההוא ומה עם האלמוני שהוא בני ואחי ושבמקרה את שמו איני יודעת. ולמה הכאב צונח־מפרפר דווקא כאן, במיצר הזה של החזה.

איכר שכן שאל אותי אם ארנולד הלך. נאנח ואמר שגם בנו. וגם חתנו. ושאם זה יימשר ככה, יקראו ודאי גם לו “ואז המשק ילך קאפוּט”. איכרה שכנה ספקה כפיה ואמרה בנענוע ראש “אלוהי הרחמים!” טנדר של המושב נעצר על־ידי ושאל לאן. עד זכרון היה מוכן לקחתני בתנאי שאסביר לו איך, איך, הצליחו להפתיע אותנו ככה… אמרתי לו: “העם היהודי הוא עם קנאי. קנאים אינם רואים. אפילו מתחת לחטמם אינם רואים”.

באוטובוס העירה שמענו חדשות והנוסעים החליפו פרשנויות.

בכל־זאת חרה לי שאני דואגת לבעלי־לשעבר יותר משאני דואגת לארנולד. אך דווקא אותה יונה שנעמדה על האבנים התומכות את גגו המט לנפול של צריף רעוע בצידי הדרך – עוררה את דמעותי. אחר־כך שקעתי במחשבות:

– – – ק. בלונדי, פנים סגפניות, עיניים קטנות, שפתיים רחבות, ואור־יקרות זורח מפניו, כזה של מי שעיסוקו באידיאות מופשטות, עיסוק המעורר מטבעו סערת־נפש שיש הכרח לרסנה. ק. פותח את הדלת – וממש מסמיק למראי. מכניסני לד' אמות של חדר־עבודתו שדומה לתא של נזיר. אני מתיישבת על הספה הצרה והוא בקצה כסאו.

אני אומרת לו: “אז מה, הציונות הגדישה את הסאה?”

והוא, בראש מורכן, תמה מעט, בקול רך: “קודם כל צריך לעצור את הדבר הזה” (או שמא אינו מגיב על דברי ורק שואל: “איפה היית כל השנים האלה?” ואני אומרת לו שאני גרה עם משורר. והוא שואל; “טוב לך?” ואני אומרת: “אין לי הרבה דרישות”).

אני: אנחנו סגורים. אנחנו כיתתיים, אנחנו מכורים לזכרונות…

הוא: (לוחש) כן…

אני: (משתוממת) אתה מסכים אתי?

הוא: כן… אבל גם האחרים הם כאלה.

אני: לא עד כדי כך!

הוא: כעת כבר כן. עד כדי כך – ויותר. אבל נכון שהם למדו הרבה מאיתנו.

אני: הענין הוא ב“אנחנו”. תמיד “אנחנו”. או “אני”. זה אותו דבר. “אני רוצה” “אני חושב” “אני”… “אני”…

הוא: (באינטימיות) מניין את יודעת את כל זה?

אני: כמעט שלא מדברים אתי, אז אני מסתכלת.

הוא: ואת עצמך… השתחררת מ“האני” הזה?

אני: הו, לא! לא לגמרי, מפעם לפעם הוא מתחיל לרחם על עצמו…

הוא: והיום זה קרה לך?

אני: כן…

אחר־כך הוא מספר לי שבעלי־לשעבר יצא הבוקר, ואני מספרת לו שגם המשורר שלי מגויס. אבל חדשות השעה עשר מחרישות את שיחתנו – – –

ואז פולחת את האויר צפירת אזעקה מקוטעת והאוטובוס נעצר בצידי הדרך, מוסווה על־ידי האֶקאליפטוּסים. – – –

– – – ק. נוטל את ידי ושואל אם נרד למקלט, אך שנינו מעדיפים להישאר בדירה ולשתות קפה.

ק. (בחיוך נוגה): מעניין שבמשך כל השנים שהיית אשתו לא יצא לנו לשוחח ביחידות…

אני: כן… יותר מכל אדם אחר הוא הנו זה שמסוגל להכשיל את השיחרור שלי מה“אני” התובעני הזה…

נוסעי האוטובוסים מחליפים השערות על ההתפתחויות האפשרויות, ואילו אני מתרחקת מעט ואומרת בלבי: סוד הקסם האישי הוא בקסם האישי… אך אותה הטיית־ראש של ק. כשהוא מישיר מבט קפוא בפניו של איש־שיחו וללא כל אתראה סופק כפיים ופורץ בצחוק – תורמת לכך, משום־מה… (בעלי־לשעבר, שמן הסתם ניסה לחקותו, היטה אף הוא את ראשו, אך בגנדרנות כושלת, ועד כדי צחוק פתאומי לא מלאו לבו. כך התיפוף הקל של בעלי־לשעבר על רקתו, שבא, כפי הנראה בעקבות סריקת־השיער הנמרצת של ק. באצבעותיו. הה, חיקוי עלוב!).

ואז מחרידה את האויר צפירת הארגעה, ואני מזכירה לעצמי בחומרה שלא להילכד. שלא להילכד באשליית החסד הזאת… הנוסעים עולים בחזרה לאוטובוס ומישהו מאיתנו – אני, או ק. – אומרים: “הפרט פשוט משוּתק. הפוטנציה העצוּמה של המוח האנושי החי, חסרת־ישע מול הגולם המת שקם עליו. ולחשוב שכל מה שנחוץ בשביל להפעיל אותו זה דגנראט קטן עם אמביציה!” 

ואם נניח שק. אומר זאת, אוכל אני לענות: “כל אחד מאתנו הוא דגנראט קטן עם אמביציה שמפעיל איזה גולם…” וק. מסכים אתי… אבל אז יתפרץ ודאי צלצולו החצוף של הטלפון ויערער את מה שכל־כך השתוקקתי לכנותו “אחוות הלבבות”. ק. יענה בטון פאמיליארי, לאשה, שבצידו השני של הקו, ונוכחותי בחדר תיראה בעיני לפתע זרה, לא־דיסקרטית. ואולי תהיה זאת היא, אשתו, ואני אחוש בנקיפות־לבי ואומר לעצמי שכעת, כשבעלי־לשעבר מגויס והיא נשארה לבדה בבית… אבל אזדרז להזכיר לעצמי שהחיים האלה כאן אינם נוגעים לי כלל, וביחוד כעת, כשהכל מחוויר לנוכח המלחמה הזאת, המלחמה הזאת, שלבי אומר לי כי תגמור עם הרומאנטיקה של המוות למען המולדת…

ואז אני קמה ללכת, אך ק. תופס בידי ומפציר בי להישאר לצהריים. ושוב נשמעות החדשות.

הנפש הלכודה כמו ציפור בכלוב. הכאב שאני מפחדת ממנו והחסד שגם ממנו אני מפחדת. ומה עם האור, שהשליתי עצמי כי הוא קורן מבפנים, מה אתו? – האור, שהפחד והכאב הנבראים מן המחשבות, המחשבות הארורות, חדלים להתקיים במחיצתו?

אני רואה את ק. פורש את ידיו ואומר: זה נורא, זה נורא… אך קולה הנמרץ של הקריינית מכריז על נצחונות, נצחונות… ואני אומרת בלבי שאחרי הדברים האלה ייצאו מחוריהם נפלטי המלחמה. “שרידי־המחנות ונפלטי־המלחמות…” חגוּ המלים בראשי ונשמתי עמוקות לעצור את הכאב.

וכעת אני שמה לב שק. ואני שותקים. עשר דקות? יותר? ושראשו טמון בכפותיו. אני נפחדת. נסיוני עם ארנולד לימדני ששתיקות ממושכות־מדי בישיבה־בצוותא הן הרות־סכנה. אני רוצה לשאול אותו איך זה קרה שלא התחתן במשך כל השנים הארוכות האלה, מאז גירושיו מאותה זמרת. אני רוצה לשאול אותו על אשתו של בעלי־לשעבר, לשאול על חיי המשפחה שלהם. לשמוע רעות (ומה עם ה“אור”, מה עם ה“פתיחות”, ושלוש שנים של “קבלת הגורל”, מה עם כל אלה?). אמרתי לעצמי: גולם־מת של מי שהיה חי. גולם־מת של מי שהיה חי – ובעלי. אז למה הוא נגרר אחרי כל השנים האלה? ולאן מועדות עכשיו פני? –

הבלים. איר אפשר בכלל לנחש מה יאמר ק. או אפילו מה יאמר בעלי־לשעבר. בפרטי־התנהגות ניתן אולי לנחש את תגובותיו. אבל בדברים הגדולים? – או את תגובותיו של ארנולד, או של כל אדם אחר… אפילו את עצמי אני הרי מסוגלת, כמדומה, להפתיע!…

הנה הגעתי העירה קרוב לשעת־צהריים ונכנסתי לבית־קפה בהחלטה לטלפן לבעלי־לשעבר. אשתו ענתה, ואני, כמובן, לא הזדהיתי. וכשהנחתי את השפופרת – הה! כנתפסת בקלקלתי! – אותה בחילה, אותו שאט־נפש, אותה הצטמצמות־האני עד לאפס, עד לאפס… והכפייה להמשיך בהשפלה עד הסוף המר… לחייג אף את מספרו של ק.!… משלא באה התשובה בצלצול השני – ניתקתי ברווחת־מה. רציתי שלא להימצא כאן, בעיר. אך גם להימצא בבת־שלמה לא רציתי. וגם לא רציתי לראות את ארנולד.

הנה, בזכות המלחמה הארורה הזאת, נודעה לי סוף־סוף האמת, שאינני רוצה לראות עוד את ארנולד. אז מה אני רוצה? –

בית־הקפה היה ריק, פרט לתיירת צעירה בג’ינס ובטלדרס, שהדליקה סיגריה בסיגריה ועקבה בסקרנות אחר המתרחש בחוץ: אנשים נחפזים, נושאי חבילות, בפנים מתוחות ודאוגות.

“מאז אתמול נעלמו כל הבחורים הצעירים” – פונה אלי בעל בית־הקפה, ייקה קשיש וכרסתן והבעה של ספק־עצב־ספק־תיעוב על פני הדולפין שלו. “זו המלחמה הרביעית שאני משרת בהג”א… כושר!… עוד מהצבא הבריטי!…" צעק־נשף לתוך אזני, שכן להקת מטוסים פילחה את האויר בשריקה עזה. שילמתי ויצאתי.

ויצאתי אל הרחוב השומם, הסתווי, ולא ידעתי אנה אפנה.

כשחייתי בעיר, יחד עם בעלי־לשעבר, הייתי מכורה לטלפון. הקסם שהילכה עלי עצם האפשרות ליצור קשר אמצעי עם בני־אדם!… “טלפומאניה…” נהג בעלי־לשעבר להקניטני. “להיטות שגובלת בתאווה!…”

והקושי שהיה לי בהיגמלות מן הטלפון בבואי לגור בבת־שלמה, עלה, כמדומה, על כל קשיי הסתגלותי לחיי החדשים. אפילו לא ניסיתי לשכנע את ארנולד שנתקין לנו טלפון. מראש ידעתי שאין לכך כל סיכוי.

וכעת, ברחוב העירוני הריק כמעט מאדם, באמצע המלחמה, תקפו אותי געגועים לטלפון. למיטה, ולטלפון, ולפנקס עם מספרים שאפשר להתקשר אליהם.

והבגדים. שנים הייתי בוחרת לבעלי־לשעבר את מלבושיו. ואילו ארנולד, שהופעתו אינה מעסיקה אותו, כביכול, אך שהוא בעל טעם אישי מובהק, אפילו לא ניתן להעלות על הדעת שאציע לו בכגון אלה.

אשר לי – מעולם לא הייתי כה חסרת־יומרות בלבוש כמו בשנים האחרונות, בבת־שלמה. חסרת־יומרות, אך לא שוות־נפש. הפשטות, הגעתי למסקנה, הולמת אותי יותר.

כעת, לולא המלחמה הזאת, הייתי מטיילת ברחובות וסוקרת את חלונות הראווה, ואחר־כך הייתי חוזרת לביתי ברחוב – – – אל בעלי־לשעבר – – – – – – – – – –

* * *

“בונבון, רוצה קקאו חם למיטה?” חיקתה יסמין (כינוי־העט שלה) את קולו של בעלי־לשעבר.

היא קרעה את ניר־ההאפלה מן החלונות, מיד עם היוודע לנו על הפסקת־האש, ואני שכבתי במיטתה.

רק לפני כשלושה שבועות אמרתי לה בטלפון: “ראי, מותק, אני כישלון… אבל הכיסוי האדמוני שלך…”

“כולנו כישלון”, ענתה לי “מה שלום הקרובים הכפריים שלי? אני מקווה שאת באה למסור לי דרישת־שלום חיה מהם…” וכך הגעתי אז לביתה, בעיר.

הכל היה שם באדום. בייץ אדום. “אבל אחרי שתיגמר המלחמה הזאת נצבע את הכל באפור־זית, מה? ורק הכיסוי שלך יישאר לנו באדום” – אמרה.

וזה היה הרמז הראשון שלה לאותה הסכמה חשאית בינינו. שכן, מרגע שפתחה לי אז את הדלת ונתנו עינינו זו בזו – ידענו שבאתי להישאר.

(את ההשגחה על הכלבים, ועל משקו הדל של ארנולד בבת־שלמה, הטלנו כבר בערב הראשון על טובה’לה).

כמה לילות בשבוע בילינו בתורנות־לילה בבתי־חולים. בימים המשיכה יסמין את עבודתה העתונאית ואני הגשתי תה בבית־החייל.

בשעות הפנאי יסמין סילסלה לי את השיער אחרי החפיפה ואני לימדתי אותה לקשט ג’ינס דהויים ברקמת־פרחים ולתפור שמיכות־טלאים משאריות של בדים. יחד ערכנו את הקניות ובערבים שהיינו בבית שתינו חופשיות, בישלנו אוכל דמוי־סיני. התנועענו לקצב הפופ והאזנו לביטלס, ולפול סיימון ולג’ני מיצ’ל ולתום ג’וֹנס ולפינק פלויד ולתקליטים ישנים של ניו־אורלינס ודיקסי־לנד.

הסוודרים לאין־מספר של יסמין סיפקו זמנית את צרכי הלבוש שלי – עד שתיגמר המלחמה… אז הייתי אמורה להביא אף את הנול שלי העירה ולהמשיך באריגה. מה שנוגע לטלפון, כעת, משעמד לרשותי ללא־הגבלה – חדלתי למצוא בו ענין.

כשתיגמר המלחמה – ידענו – נקרא ביחד שירים של דון ושל אֶמילי דיקינסון ושל תד יוּז ונלך לראות סרטים בהקרנה פרטית ואולי נקפוץ בקיץ ליוון – – –

ולמה לא לאילת?… כעת, משהכריזו על הפסקת־האש… למה לא לאילת? – לצוף ערומות על הבטן ולזלול אלמוגים… אדומים, ושחורים, וצהובים ולבנים, פרחי־אלמוגים, ונוצות ומניפות, עדינים כתחרה וקשים כשלד של סוס, או כגזע של אלון, או כפיה האמיץ של יסמין, שהוא נפרש לחיוך כמניפת שנהב ועיני־הטורקיז שלה זוהרות… האיסור הקדוש!… עכוזה העגול והחצוף, ככר־הלחם הקדוש הטובל וצף במי־בדולח, וזנב־הדולפין שלה נישא על אדוות־הגלים… ונהיה מביטות במים הרחק־הרחק, עד לאיי־יוון… והמים יהיו צלוּלים כעיני שזה עתה חזוּ בגורלן. והשקט יהיה כמו דקה לפני בוראו את האשה, ורק הים ימלמל את מחשבות לבנו. ונהיה צופות זו בזו במבט מלוטש והאלמוג האדום בעינינו…

המלצות קוראים
תגיות