רקע
אידה צורית
אחת, אלמנת מלחמה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים העברים בישראל, ליד הוצאת מסדה; , 1976

טמונה בכסתות, ספוגת־שינה. אמבט־של־שינה. סלסלת־ענק מדושנת ליקרים ומרציפאנים ופרחים ויונים ועלי־גפן ובונברניירות ומיני־מאפה פריכים ומה־לא – ואני בתוכם. חיק החלום.

בבת־אחת להתנער. בתשע יש לי תור במרפאה. וכעת התחילו שוב הדקירות. והצריבה. ותודה־לאל שהוא נסע. לולא הייתי חוששת מפני השמחה הייתי אפילו אומרת שאני שמחה, מאוד. (החתול הלבן של השכנה נועץ בי עיניים חשדניות).

מזג האוויר אינו משטה. גשם לפרקים, כפות־הדקל מוטות שחוחות, מכנסי־השכן החומים הסתבכו בחבל כמו אקרובאט־עצוב. לא לשכוח לקחת מטריה. והרופא אמר ללבוש תחתונים חמים.

וכעת, לוּ היה לי הכוח להתאפק ולא לטלפן אל יהואש אחרי כל השבועות האלה. לוּ היה לי הכוח לשמוח לבדי… (בפעם האחרונה, כשמזכירתו ענתה, שכחתי פתאום את שמו).

“מה מצב בריאותך?”

“לא מוצאים. הבדיקות האלה מתישות את הכוחות. הייתי בבית־חולים כמה ימים. אלכס נסע אתמול”

“איך ההרגשה?”

“כמו שהיתה, כל מיני תופעות משונות. לרקוד אני לא יכולה, בסטודיו יש לי מחליפה…”

“…שלומית, ראי…”

“אתה ממהר… זה בסדר…” 

“אני באמצע ישיבה… אפשר לטלפן אליך יותר מאוחר?”

“רציתי רק להזכיר לך…”

טוב שהקשר נותק. לא לעבור על האיסור הזה… לא להשתמש ביום־הזיכרון של קלמן כתירוץ… מה עוד, שבתור חברו הטוב ביותר ניתן לצפות ממנו… ניתן לצפות ממנו… לא ניתן לצפות ממנו ואין מה לצפות. אין מה לצפות!…

מלכה פשיחובסקי הגיעה לפני. כבר היא יושבת לה שם על הכיסא הגבוה, הגרביים המגולגלים מעל לברכים חושׂפים ירכיים לבנות שמנוֹת, ואילו הקרסוליים דקים, כמו ראש של נר. וכפות הרגליים בנעליים השטוחות תלויות באוויר.

“את עושה לי זריקה?” שואלות פניה הסתמיות־הצעירות, וראשה העגול, בשערה השאטני־השמנוני ומטפחת־ראש עליו, לא נע ולא זע.

“כן. אני עושה לך זריקה ואחר־כך טסט”, עונה האחות הקשישה במבטאה הרוסי (מן הגזע הסימפאטי, קורן יופי לא־מטופח).

“קודם טסט אחר־כך זריקה. תמיד עושים לי ככה. קודם טסט אחר־כך זריקה”.

“נראה. איך שהרופא יגיד”.

“קודם טסט. אחר־כך רואים במיקרוסקופ אם יש לי עוד את המחלה”.

האחות קופצת את שפתיה. עסוקה בהכנת הזריקה.

דקירה עזה חולפת בשיפולי בטני.

“למה את עומדת, גברת, קחי כיסא ושבי. הרופא יראה אותך עוד מעט”.

בלי בוז. בלי קורטוב של בוז… אני מלטפת בלבי את שׂער־השיבה האסוף של אחותנו־האנושית הזאת.

“הרופא יראה במיקרוסקוֹפּ אם יש לי עוד את המחלה?”

“כן. עכשיו אני אקח ממך בדיקת־דם”. 

“למה בדיקת־דם? רק לפני חודש עשו לי… כל חודש עושים בדיקת־דם?”

“הרופא אמר כך”.

“אבל רק לפני חודש עשו לי! במיקרוסקוּפ יראו כבר אם יש לי את המחלה. גם לגברת עושים כל חודש בדיקת־דם?”

“לכל אחד יש מחלה אחרת… יש לך וריד?” היא חושפת זרוע לבנה־ורדרדה.

“לא אין לי וריד. תעשי לי מהאצבע. כל מי שבאה לפה יש לה אותה המחלה…” היא מגחכת.

האחות קושרת את הצינור סביב הזרוע, ממששת, מלכה פשיחובסקי צוֹוחת קלות, האחות מפתחת את הצינור.

“הרופא יוציא לך דם”.

ככל שאני מאמצת את זכרוני. איך זה יכול היה לקרות לי?!…

אין שום צל־של־ספק. במשך כל השנים האלה לא היו לי יחסים אלא עם אלכס… ושמא דרך הפה?… באותה פרמיירה, למשל, כשהתברכתי־התנשקתי עם הרקדנים… אבל הן לא הייתי היחידה שהתנשקתי!… אז אולי גם האחרים נוגעו?… לכי בררי!… וגם… תפרחת הרי אין לי!…

דקירה עזה. חץ מורעל. והצריבה כמובן, שאינה מאחרת לבוא.

“אלה אינם כלל מסימניה של המחלה הזאת…” מתעקש הרופא.

אבל אני פוטרת אותו בחיוך עגום.

לא רק הרופא. גם אלכס אינו מאמין. נוח לו, כמובן. פוֹטר מבעיות מצפוניות שהיו קשורות בין היתר בנסיעה. “אלא אם־כן אַת לא מספרת לי את האמת…” הוא מגחך. “איכפת לך?…” אני בוחנת את הבעת־פניו. “לפחות אילו ידעתי שנהנית…”. הוא אומר. מצחיק נורא!… לא איכפת לו!… הו, כמה אני שמחה שסוף־סוף נסע!… 

“נתחיל מן ההווה”, אומרת היועצת, “נתחיל ממה שכואב…”

“ההווה התחיל לפני שנתיים… כשקלמן נפל… כשפגשתי את אלכס…”

“ממש באותו זמן?…”

“הפרש של חדשיים… קצת יותר… אסור לזכור פרטים…”

“???…”

“בכל זיכרון יש כוח מגי… כל זיכרון הוא שד… רוח… יש רוחות... כל הסיפורים על בתים שיש בהם רוחות… אלכס ואני המשכנו לגור באותה דירה… שבה חייתי עם קלמן… רק את הצילומים שלו הטמנתי במגירה…”

“כן? –”

“כלום… תופרים את החלומות… עוד טלאי… עוד טלאי…”

“למה את מתכוונת?”

“נעזוב את זה… החולשות שאני מגלה בידידי גדלות לממדים מפלצתיים… שטניים…”

“גם באלכס?…”

“חה חה!…”

“ובעצמך? מה את מגלה בעצמך?” – – –

“כל חודש צריך בדיקת־דם? מספיק שת’שי לי טסט ואחר־כך זריקת פניצילין”.

“הרופא יחליט מה צריך ומה לא צריך. ועכשיו שבי בשקט ואל תדברי”.

מלכה פשיחובסקי תוהה ניכחה. שמלתה הפרחונית מופשלת עד ירכיה.

וכעת גם גברת אלגרה בפתח. ומה רואות עיני – מלווה על־ידי גבירתה הכבודה, זמרת מהוללת במיטב שנותיה. כל הטיפוסים שניתן לפגוש פה!…

“תיכנסי, יקירתי”, דוחפת הגברת קלות את העוזרת, “אנחנו מוזמנות בדיוק לעשר”. ולוחשת משהו על אזנה של האחות (לגברת פני בובה ללא־הבעה, ומאוחר יותר נודע לי, אחרי שני טיפולים: של הרמת־פנים ונגד דיפרסיה).

אלגרה ואני מתברכות. כבר נפגשנו כאן. גברת אלגרה העוזרת שאמה לגמרי מתעוורת, מאז שבעלה של אלגרה נפטר, עוד במצרים.

“אם תדאגי כל־כך הרבה תזדקני מהר”, אומרת לי גברת אלגרה, “ופניך יתכסו קמטים”. וגבירתה, שמציצה על החיים דרך הבינוקל של האופרה, מיישרת את פניה בדאגה לשמע דברי העוזרת.

“בוויקנד הבא אסע לאילת בפעם הראשונה”, צוהלת אלגרה, “מפני שאמי מתעוורת ואפשר להשאיר אותה לבדה לכל היותר יומיים־שלושה”.

ואני תוהה בלבי מה חושבת גבירתה על מחלתה של העוזרת ומה יש לזו לעשות באילת במשך יומיים־שלושה. ודואגת. לכך שהגורל צפוי, אבוי, גם לי…

(האם יהואש חושד? – כמה פעמים ניסה לתהות על טיבה של מחלתי… האם הוא חושד?)

“לא עזר פניצילין. נתנו לי חמש זריקות וזה לא מוציא את המחלה”. בוקע קולה חסר־הצבע של מלכה פשיחובסקי.

“אני רגילה לעבודה”, מפזרת גברת אלגרה את ענני הדאגה של גבירתה החשובה. ו“הו, יש לי מספיק מנוחה”, היא מפנה את דבריה אלי. “ביום ששי כשאני מגהצת, ובשבת, כשאני מכינה אוכל לכל השבוע לאמי שמתעוורת ושאני בתה היחידה ואַת יודעת, צריך לדאוג לכל מה שהיא מצטרכת מפני שבושה לפני השכנים…”

והנה הרופא בפתח, עם להקת־מתלמדים בלבן.

“מי בתור?”

“אני לא ממהרת”, מיהרתי להשיב על שאלתה־הדוממת של חביבתנו־האחות. “הן יכולות להיכנס לפני”. 

ולעזאזל עם המאמצים האלה שאני משקיעה בפגישות עם יהואש.

– – – “פשוט לא היתה לי שום אפשרות… מנהל־המחלקה סיבך… ואמש, בקרית־שמונה…” התנצל יהואש בפגישתנו האחרונה. וזאת, כשהוא מתיישב מולי, תוך כדי אנחת־רווחה מוצהרת, אל השולחן שבבית־הקפה, באיחור של חצי שעה (בכל פגישה אתו צר לי להיווכח מחדש, איך העסקנות שוחקת עד ללא־הכר את דמותו הקורנת של מי שהיה ידיד־נעוריו של קלמן).

“את יודעת… הרצאות־חובה בעיירות־פיתוח…”

“על מדיניות החוץ והוואתיקאן?…”

“אני רואה שאַת במצב־רוח מבודח. זה טוב. אז מה בכל־זאת שלומך?”

“לא טוב. חשבתי על סדר־היום שלך: קימה בשבע, בשמונה ועדת אַד־הוֹק כלשהי, רכבת לסדום? הפלות? מצב האישפוז במוסדות לחולי־רוח? – משהו כזה… באחת־עשרה… מה באחת־עשרה?…”

"אַת עוד מתעלפת בחלום?…

“באחת־עשרה טסים לירושלים לוועדת… חוק־ומשפט? כספים? פנים? אתם מפלגה קטנה שצריכה להצדיק את קיומה… אחר־כך סועדים במזנון הכנסת… עם מי סועדים במזנון הכנסת?… כן… אני עוד מתעלפת בחלום”.

“ויש מי שבא לעזרתך?… בחלום, אני מתכוון…”

“אי אפשר.. אני מכושפת… על־ידי המלך המת… ש… לא תאמין… חי ונושם בשנתו… ההתעלפות שלי קשורה בחלום באיזה מלך מת…”

“חשבתי על מה שסיפרת לי בענין הנסיעה הצפויה של אלכס…”

“כן?…”

“חשבתי שאולי זה לטובה…” 

“לך יש זמן לחשוב עלי?…”

“יש נסיעות ארוכות… מוכרחים לאוורר את הראש מהפוליטיקה, לא?…”

“הוא בורח ממנה… אמריקה לא מספיק רחוקה בשבילו… האיש חי לצדי והראש שלו מלא את אשתו… אחרי כל ביקור אצל הבת הוא חוזר אַלים… אבל כמובן שהוא לא מודה בזה… אם תאמר לו שהוא אלים יהיה מוכן לרצוח אותך… זה נוגד את פילוסופיית־החיים שלו. סיפרתי לך… סטריליות־רגשית… שליטה על מצבים… האלימות מתבטאת אצלו בשתיקות שנמשכות ימים שלמים. אף לא מלה אחת. וכשהוא פותח סוף־סוף את הפה, ברגעים של חסד, הוא טוען שהשתיקות שלו הן תרגיל מחושב לחנך אותי… מפני שכל ביקור שלו בבית־אשתו מרגש, כביכול, אותי…”

“ואת בטוחה שזה לא כך?…”

“מובן שזה כך! זה מעגל קסמים! היית צריך לשמוע איך הוא נוהם בחלום!”

“שלומית… ביקשת שאברר בעניין המענק…”

“חמישה־עשר אלף. היועצת ביררה בשבילי… אין לי כוח לטפל בזה… אין לי כוח לחפש סטודיו…”

“את מקבלת גם הלוואה גדולה… זה שייך לשיקום־מקצועי… נשארה לך עוד שנה אחת ליהנות מהזכות הזאת…”

“מה ייצא לי מסטודיו אם בלאו־הכי אני לא נכנסת לשם…”

“יש עוד משהו…”

“עוד זכויות שלא ניצלתי?…”

“עוד ענין שעלינו לברר בינינו…”

“כן?… הנודניק הזה מארגון הפנסיונרים גילה את בית־הקפה שלנו?…”

אשתי גילתה את בית־הקפה שלנו…”

“אז מה? – לא ידעתי שאנחנו מסתירים מאשתך!”…

“זה לא מוצא־חן בעיניה…”

“הפגישות התמימות שלנו?!…”

“כן… ניסיתי להסביר לה… אבל היא יודעת שזמן קצר אחרי שקלמן הלך…”

“נכנסתי למיטה עם גבר אחר? לזה היא מתכוונת? אבל אתה היית חברו הטוב ביותר!…”

“היא לא נותנת בך אמון”.

“וגם לא בך? אני לא חייבת לה כלום!”

“זה לא צודק, אבל ככה זה…”

“כלומר… לא מתראים יותר?…”

“לא בתכיפות כזאת…”

“אני מבינה… ובסודיות…”

“את יכולה לטלפן למשרד מתי שתרצי כמובן…”

“כמובן… אבל לא להיפגש…”

“לעתים הרבה יותר רחוקות…”

“לא שאלתי אותך איך מתקדם הדוקטוראט”, אני שומעת את קולי האנמי בהיותי מקפידה שלא להחטיא את שרוולי המעיל שיהואש מושיט לי מאחורי. “ו… כן! מה שלום אמך? התכוונתי בכל־הרצינות כשהצעתי לך בטלפון לוותר למענה על מקומי ב’ארזה'… לה זה הרבה יותר דחוף…”

“תודה לך… תודה… כעת כבר אין צורך”, הוא דוחפני קלות בגבי (שאזדרז לצאת?), “אחותי קיבלה חופשת־הורים מהקיבוץ… את מחכה לי רגע בחוץ?”

אני מציצה פנימה. אי־הנוחות שלו בשׂיח־ושׂיג עם מלצרים… האם מפני שהוא בחברתי? –

“אפשר להציע לך כסף קטן?” אני רואה את המלצר מתרוצץ לחפש עודף. וכשהוא יוצא אלי, אני מותחת את מצחי לטשטש את קמטי־הדאגה, שברי לי כי העמיקו, הגם שידעתי כי בכך לא אשנה את ההבעה הדאוגה שבעיני.

ובכל־זאת, הייתי רוצה להיות אחותו. להכיר את אמו. לקרוא לו יוֹשיק, או אוּשי… אילו פגשתי את אשתו ברחוב לא הייתי מזהה אותה…

“תקחי טאקסי”, הוא אומר, “אני אלווה אותך”.

“אני אגש לאוטובוס. זה פה קרוב. להתראות, יהואש. תודה… תודה…”

על מה, על מה, לעזאזל? – – –

“כמה אחוז אני מקבלת פנצילין?” אותו קול, מן הסתם.

“זה לא הולך באחוזים… זה הולך במיליונים”.

“לא חשוב… כמה מיליונים?”

(הה, כעת משנתפסה בבורותה, היא מחייכת.)

“שני מיליונים”.

אך כשהרופא מתקרב אליה עם המזרק, היא צווחת עוד לפני שהספיק לתקוע לווריד.

ואחרי־הצהריים אור צהוב וקר. החרדה. איזו דלת לפתוח. השנאה שבעיני החתול הלבן. (אני מנסה להורידו ממרבצו שעל צעיפי והוא שורט אותי ביד… לולא היתה השכנה־אדוניתו חוזרת הערב, הייתי כולאה אותו במקלט).

אַלכּס נסע כמעט בלי ליטול ברכת־פרידה – אני פולטת בקול אל חלל החדר (וכעת אני רואה בעיניו של החתול הזה חיצי לעג לאידי).

ועוד מעט שוב ערב – – –

שנתיים, ועדיין לא התרגלתי. קלמן. צילומיו שהטמנתי במגירה אחרי שאלכס נכנס לגור. הד עונה בשאלה. נד אבק נישא אל איזה בוהו. מערבולת של מלים ומראות ברוח. שחוק שנישא על מפרשים (הסירה שהוא התקין זמן קצר לפני מותו), עשן של מדורה לשניים, סחרחורת של גופות למתק דין־דון העינבלים שהיו תלויים מעל מיטתנו.

(“אבל מי הוא היה?” מתעקשת היועצת, מכל מה שאת מספרת לא מצטייר אדם חי!…" “האדם אינו חי…” אני מהדקת את לסתותי, “וזה כל ההבדל…”. “ראי, שלומית…” רוכן יהואש על שולחן בית־הקפה וכמעט הופך את כוס הבירה הכפולה המפרידה בינינו, “את חייבת את זה לעצמך… את חייבת לראות את קלמן באור מציאותי…” “אבל המציאות היא לפעמים מעבר לכל דמיון!…” אני בולעת בהחלטה־נחושה את דמעותי).

צנחן, מדריך־נוער, סטודנט להיסטוריה ולמדעי־המדינה, (יהואש שניבא לו אז קאריירה מזהירה, “חוסר האמביציה הוא בעוכריך…” – עושה בעצמו את הקאריירה). אחרי שהתחתנו – אפילו אמרגן לעת־מצוא, מעין הרפתקאה־ליצנית, לתת לי הזדמנות להופיע. שנה אחת שליח־הסוכנות (פונדק נכרי בצד גשר־של־קורות עם ריח יין־חם ואותו שיר סקוֹטי על מות־הבתולים… שייט בשנים בין איי־הפינגווינים… ובאלט!… באלט!… רצים ממוֹפע למופע, לחטוף ככל־האפשר…). חדשים אחדים מורה בבית־ ספר אזורי, (בוקר־קיץ, בריכה בחורש, זוג עפרונים שרים: אור! אור!… איוושת־זרועות לאות משמש ושלווה…). (היועצת מחטטת: “וכל הזמן זה היה כל־כך רומאנטי?… והכיעור? ויצרים־רעים?…” “היתה אהבה… אנחנו אהבנו זה את זה…” אני מסוככת בידי על עיני לטשטש מראה של נחשים סומים שמתפתלים זה על גב זה בכלוב. ההרס־העצמי שאנחנו מפעילים על זולתנו. הארס וההרס. כן. גם זה… אבל היה כל־כך מעט מזה!… כתמי־צל פה־ושם בשדה־אור. שדה רחב־ידיים מוצף אור!…) אז השכרנו את דירתנו בתל־אביב וקיבלנו שיכון־זמני בקיבוץ. קלמן יוצא לחודש למילואים, ואני… אני עסוקה, הו, למעלה־ראש, בהכנות־של־הרגע האחרון לקראת הופעת הלהקה המקומית שלי בתכניתנו “סיפורים בתנועה”, וזאת במסגרת חגיגות יום־העלייה־לקרקע של הקיבוץ שאימצנו. ופתאום – – –

לא. אין מנוס. הכתמים. כתמי־הצל… ודווקא יום אחד לפני יציאתו…

כל אותו שבוע לא הייתי מסוגלת לשאת את ראשי מרוב עייפות, או להשמיע מלה מיותרת. שום דבר לא דפק. פאנצ’רים מכל צד. לכל מקום שפניתי נתקלתי בקיר אטום. מלחמת־ההתשה בעיצומה, החברים מתוחים, רבים במילואים, גיוסים חלקיים במשק – וזו עוסקת בשטויות. כאילו הייתי אני אשמה בשמחה־שלא־במקומה זו! להקת־הקצב שליוותה אותנו ושהורכבה מהיודביתניקים, כמעט התפוררה מרוב גיוסים. התלבושות, התפאורה, התאורה – הכל צלע. גם בלהקת־המחול עצמה פגע הגיוס והיא נידלדלה ללא־רחם. חמש פעמים ביום הייתי מחליטה לפרק את כל העסק ולהסתלק, וחמש פעמים ביום הייתי חוזרת בי מהחלטתי. סוף־סוף לא היינו בבחינת שכירים, עשינו נסיון להכות פה שרשים, אולי אפילו לקשור את גורלנו עם המקום הזה. קלמן היה מרגיעני. החיים בעיר אינם בשבילו, אמר, והמקום הזה מתאים לנו. כדאי להתגבר על אי־אלו מכשולים. נסתגל, בכל מקום יש מינוסים…

אבל אני הייתי ספקנית מלכתחילה. “הפגיעה הבלתי נסבלת הזאת ברשות הפרט!” אמרתי.

ואותו שבוע, היה הקשה מכולם, נדמה. הדלת ממש לא נסגרה אצלנו. כשכבר הגעתי סוף־סוף לחדר, כשכבר נדמה היה לי שאני ברשותי הבלעדית – התחילו הדפיקות האלה בדלת. מה הם רוצים מאיתנו. מה הם פורצים לביתנו. אילו לפחות בענינים שלא סובלים דיחוי. אבל לא. הם באים לשבת. סתם לשבת. לדבר. מה יש להם לדבר כל־כך הרבה. אין להם. לפעמים הם יושבים ושותקים. בעקשנות. שניים־שניים ושלושה־שלושה, למרות הגיוסים, למרות העייפות, יושבים. או שהם מנהלים שיחות פרטיות לחלוטין. בינם לבין עצמם. בי ובקלמן כמעט שאין מתחשבים. כאילו היה ביתנו רשות הרבים. “לא עונים!” אני מתחננת אל קלמן. “מכבים את האור. אנחנו ישנים. איננו בבית. ננעץ פתק בדלת לא לדפוק בין שלוש לחמש. וגם לא אחרי שמונה בערב. וגם לפני זה לא. או: סליחה, עסוקים, נא לא להפריע. או: עייפים. חולים. מדוכאים…” אבל קלמן מתקומם. לו הם אינם מפריעים ואני צריכה להסתגל. משהו מתכווץ בי ומתמרד. אני כובשת תחנון, צעקה, יצר־עז לגרש, לבעוט, לשפוך דליים של מים. במקום זה אני מגיעה לאיזה מצב של אפיסוּת. ובלילות אני חולמת שהם נדחקים בהמונים, ממלאים עד אפס־נשימה את החדרים, יושבים על הכיריים, שוחים באמבטיה, נכנסים למיטה הזוגית.

ובערב האחרון לפני יציאתו – – –

נדמה שכרגיל: באו, ישבו, השיחה התנהלה בעצלתיים, מישהו פתח ב“ספר משהו מעניין…” או “ספרי משהו יפה…” ואני יושבת ביניהם, הורגת רגעים כהרוג כנים. אחר־כך אני מגישה קפה ושוב חוזרת ומתיישבת, ונוכחת במאמציו של קלמן להפיח חיים בשיחה גוֹועת והוא אמנם מצליח, והווכחנות הקולנית מתעוררת מחדש ומישהו מגן על עמדתו בהתלהבות נואשת, ואני מתאבלת על עוד לילה אחד שדועך ונהיה לאפר. ואז עבר בי גל של בחילה ורצתי לאמבטיה להקיא. אורחינו המשיכו לשבת. משבוששתי לחזור, יצא קלמן בעקבותי. “אתה צריך לקום מחר בחמש בבוקר!” לחשתי־קראתי ביאושי. אבל קלמן היסה אותי. “את יכולה לשכב לישון… אתנצל בשבילך… אומר שאת לא מרגישה טוב…” “אבל אתה יוצא לחודש ימים! גם לי יש איזשהי זכות עליך!” “אז מה את רוצה, שאגרש אותם? –”

ולמחרת בבוקר הוא יצא למילואים.

וביום השלישי ליציאתו הזעיקו אותי לבית־החולים.

שבועיים בלי־הכרה. פרוזדורים ארוכים, דמויות בלבן, “שלום” פיסח עובר־חומק, אפילו לא שואלים מה־נשמע. סודרו האדום שעל כתפי, אמו שהוזעקה מהמושבה הדרומית ושלא זזה מעם מיטתו, אמו הצנועה, השקטה, שכובשת בעווית את דמעותיה, זר ציפרנים ליד מיטתו, שקמלו בלא־עת (אלה שנזרקו מחלונה של שכנתי בליל־ההילולה האחרון אצלה הזכירו לי פתאום את הזר ההוא ונתקפתי בכי ללא־מעצור…), חייל פצוע שיושב לצדי על הספסל ומחכה לצילום איזוטופי של הכבד (“מה יהיה על הילדים?… מה יהיה על הילדים!…” מייבבת אשתו ואני מצדי עושה אותה לאשת־סוד, ובאחת הציפיות הממושכות שלנו על הספסל, אני מגלה את אוזנה שכבר פעמיים הפלתי, ושבזמן האחרון הייתי בטיפול־של־הריון…). חברים מהיחידה שבאו לבקר מספרים: “פעם היינו ששה בבונקר… חדשיים לא התפשטנו… ערימות־של־תבן לחות ועליהם מעילים־צבאיים ובּרֶזֶנטים… המים הספיקו לשתייה בלבד.. היינו ממלאים את הבטן בתפוזים מן הפרדס שממול… לקלמן היו שני זוגות גרביים והוא היה מוותר על כוס תה בשביל לכבס את הגרביים… אנחנו מכותרים, המצב ללא תקווה, הבחורים רוטנים ומקללים ומהגרביים שלהם נדף סרחון איום… קלמן לא קילל… הוא שמר בקפדנות על כביסת הגרביים…” באים חברים מהקיבוץ. משלחת של חניכים. שניים מהלהקה שלי. בני־משפחה, כמובן, אני נודרת בנוכחות סבי, שאם קלמן יחיה, אשאר אתו בקיבוץ ולא אתאונן לעולם.

ביום גסיסתו יצאתי לשוטט בגשם סוחף בסביבות בית־החולים. בערב קיבלתי חום גבוה, וכשקלמן עצם את עיניו לנצח, שכבתי אני במחלקה לטיפולים נמרצים בקצה השני של המסדרון וריאותי־הדלוקות שאפו אוויר מתוך הצינור המחובר לאוהל החמצן. מובן שבהלוויה לא השתתפתי.

כך נותרתי עם נשמתו, בלי שאראה איך גופו נטמן באדמה. אחר־כך מהדהדת באזני כל־הזמן המלה “בנים”. “יד־לבנים”, “זכר־הבנים”, “בנינו־היקרים”, “בנים”… “בנים”…

בני־משפחתי אספו את כל מטלטלינו מהקיבוץ והחזירו לדירתנו בעיר.

אני מובלת, עושה את שאומרים לי, מנותקת. אמי לנה אצלי, אחר־כך חברה. אני משרבטת ביומני משפטים ללא־קשר: “מידבר־הבנים חולם אותי…” “פחד הבנים בעיני אלוהים…” “חיי הצימאון של התחלואים האנושיים שהאדם תוקפם…” “איזו דלת תפתח אותי… איזה מיקרוסקופ יפענח אותי…” “אני נושאת את הרוחות אל המידבר… הבנים מבכים שם את שכול האמהות… את האלמנוּת… האלמנוּת…” ומשנודע לי שבנה הטייס של המורה־לפסנתר נפל, אני מוסיפה: “כנפיו של המטוס מפרפרות על גופו של אדם פלדה…”

מרוב גלולות נדמה לי שאני מהלכת על ביצים רכות או בתוך דייסה. כיוון?… משמעות?… “לרקוד עד אפיסת־הכוחות… לפתוח עוד קורסים… לקבל כמה־שאפשר יותר תלמידים…” כל היועצים האלה!…

השכנה מתגייסת אף היא לעזרתי. מזמינה אותי לבקר בדירתם. בינה ובין בעלה, היא מספרת, קיים הסכם־ג’נטלמני. אסור, היא אומרת, לאשה, לשים את כל הקלפים על גבר אחד, שכן, מה קורה אם יום אחד האשה מוצאת את עצמה לבד?… גם בעלה כך. מפיק מן החיים כל מה שרק אפשר. שהרי חיים רק פעם אחת, לא?… היא מספרת לי!…

ככל שהקשר בינינו מתהדק, היא נעשית גלויית־לב יותר. מספרת איך היא מסרסת את הגברים שלה, בחלקה להם ציוּנים בשעת־מעשה… אני יודעת שהיא מנסה לבדר אותי, להסיח את דעתי… לפעמים היא אפילו מצליחה בכך ומביאה אותי לידי צחוק. אבל הפעם, בשעת הסיפור על הסירוס, הסתכלתי בציפרניים הארוכות־הקשות, שזה־אך גמרה למשחן בלכה אדומה, ולפתע איבדתי את השליטה על עצבי, חטפתי את המספריים מהשולחן והתחלתי גוזזת… גוזזת, ומפזרת את הפסולת האדומה על פני החדר…

אך היא התגברה מהר מאוד על תדהמתה. “איך ידעת שבעלי מפחד מהציפרניים שלי?” הסתכלה משועשעת בציפרניה הגזוזות, ובאותה רוח ספורטיבית הרטיבה צמר־גפן באצטון, ומיהרה לנגבן מן האודם.

מאז הייתי שומרת באדיקות על החתול הלבן שלה בכל פעם שהיתה נוסעת, אף כי הוא עצמו גמל לי בכך שהיה נועץ בי עיני חנית מורעלת. 

באותם הימים הייתי חוזרת ואומרת לעצמי בפעם המי־יודע־איזו: את מוכרחה לצאת מזה!… והיועצת שהרכיבו לי מטעם משרד־הבטחון בשיתוף־עם־ויצ"ו־ועם־מכון־אדלר – מיעצת לי לא לחשוב על עצמי, לחשוב על הזולת, לא לרחם על עצמי, לא לחשוב שאני מקופחת… “אינטגראציה עם עצמך, לפני שאת קובעת את היחס אל זולתך..” אמרה. “שנים של הרגלים רעים…” אני מחייכת אליה בעגמימות: “בעלי פינק אותי…”

לבסוף אני אוזרת אומץ ונענית לשידוליה של חברתי להצטרף לפגישה של החוג־האֶזוטרי.

ועוד לפני שקלטתי את שמו של אלכס – כבר ידעתי את חטאי.

חימאי, אמרו לי (איך המוח שלו עובד?). ומיד נתמלאתי רספקט. ואמון, והתבטלות מפני מחשבתו האנאליטית (הוודאות שהכרת־החומר שממנו מורכב העולם עושה אותו לחכם יותר).

ניגוד גמור לקלמן, בצורתו החיצונית, כמו בתכונותיו. ובהתרשמות ראשונה, אדם, ששרירות־לבו היא בניגוד גמור לרפיון גופו. אברי־פניו מחודדים, שערו ישר ומתמרד, כתפיו צרות, עיניו חמקניות. בהתחלה אמרתי: כל מה שסביבו מביך אותו. מאוחר יותר קבעתי בוודאות שהוא בן בליעל. והשלב הבא הוא של רחמים, כמובן, פשוט ראיתי את עליבותו.

בחוג־האֶזוטרי הוא דיבר גבוהה, ובקור־רוח. ורק מפעם־לפעם הסתנן לקולו, המאולף להיות מתבדל־וצונן, צחקוק־עצבני שהעיד על רשע יותר מאשר על הומור.

"להבין את המכאניזם של התגובות האלימות, או כל תגובות רגשיות אחרות, כדי… כדי… תראו, כל זה יכול להיות כדור־מישחק… אף־על־פי שלפעמים נדמה לנו שאלו הן מעין אוטונומיות ייחודיות. הטכניקה היא… נניח כרגע לטכניקה… יש לערוך תצפיות. מעקבים. ההגנה הטובה ביותר היא, כידוע, ההתקפה. לתפוס בזמן – ולתקוף. כשהן במצב של תסיסה, של פעולה, אבל לפני שהגיעו לשיא. הטכניקה מתייחסת לתקופת הקיפאון שלהן… אז אנחנו לומדים להכיר את תכונותיהן של התגובות הרגשיות האלה… (את המלה “רגשיות” אמר במיאוס אמיתי) על־ידי שיחזור זכרוני. שיחזור זכרוני… כן… (וכאן נראה היה שהוא מגרש איזה “שיחזור זכרוני” פרטי, טורדני ביותר…).

כשאחת הנוכחות שאלה אותו אם ההתאהבות שייכת לקטיגוריה של תגובות־רגשיות אלימות ואם המאבק בה דומה לזה שאלכס ניתח “באופן מזהיר… ואני מניחה שכולם מסכימים איתי”, הוא השיב:

“על שאלה אל”ף התשובה היא – כן. על שאלה בי“ת התשובה היא, שתכונות המאבק דומות, אבל המשקל שיש לתת לו – שונה”. מאוחר יותר הסכים להרחיב את הדיבור על הנושא הנדון והוסיף: “בהשוואה לסטאביליות או לזרימה של יצרים הרסניים אחרים בקרבנו, היצר הזה מתלקח תיכף־ומיד…”

ועוד אמר באותו ערב, שאנחנו מעונינים להפוך את האנשים מיסוד פחות ליסוד נעלה יותר, ושכל חומר אנושי כזה ניתן להמיר באחר, שכן זאת היא תרכובת מלאכותית, יחידה פיקטיבית זהה שאיבדה את הקשר עם הגוף החי שממנו הונפקה…

אלא שלגבי הפיסקה האחרונה, אינני בטוחה שהציטוט שלי מהימן, שכן בשלב זה של הפגישה, בשלב זה של הפגישה…

מלים… אני שומעת מלים… צירופי מלים… והצליל מתוק לאזני… ואני… מאוהבת, כן… דווקא באי־המשמעות שלהן… וב… איך לומר זאת… מעין אֶסתטיקה־אינטלקטואלית־צרופה… הזיה אינטלקטואלית שכזאת… משהו שלא הכרתי מעודי… הקסם שבמלאכת־המחשבת של המרמה… ללכת־שולל… זהו זה… זהו בדיוק: ללכת שולל.

ולחשוב שהלכתי־שולל אחרי מה שאמור היה להיות… מירשם כנגד הולכת־שולל!… •

אותו ערב, כשנכנסתי לבדי הביתה, כאילו התיישר גבי מעקימות פחדיו. הכל התחבר פתאום. נעשה שייך. אני הייתי שייכת.

“פליאת־ריעות…” שיחקו בי המלים… (הה. צחוק הגורל’), “עבותות־שלום…”

וכששכבתי במיטתי, אמרתי בלבי שכעת אני מוכנה… מוכנה לאותו מעשה־צורף של הפיכתי מאדם פחות, עבד־לאימפולסים, לאדם נעלה יותר. שהרי כך, דומה היה לי, יש להבין את דבריו של אלכס… והאושר, אמרתי, שבעשיית המעשה הנכון…

(בוויכוח שהיה ביניהם, אמר פעם קלמן ליהואש בנוכחותי: “האדם המצוי אינו מסוגל להזדהות עם הערכים של התנועה ולכן הוא מתפשר עם עצמו ומזדהה עם התנועה… וכאן באה ההסתאבות…”).

“המעשה הנכון”!… והרי רגע לפני שנרדמתי, שמעתי קול לוחש באזני: “הרעל מחלחל בדמך…” ומחלומי צעקתי: “ימח־שמך!… שקרן ומנוּול ומכוער!…” ונהמתי: “הפנים… כן… בסדר… אבל מתחת לפנים… צריך למרוח… צריך למרוח…” – – –

(אם הכאבים שלי הם באמת “פּסיכוזה”, כפי שאלכס טוען, מתוך שביעות־רצון שכזאת, אז למה הם באו באיחור כל־כך? למה הם לא התחילו כבר למחרת, כשאלכס הופיע בביתי ו… (הו, האושר… כן, פשוטו־האווילי־כמשמעו שתקף אותי למראהו…) ואחרי שליווה הביתה את חברתי, זאת שהביאה אותי לחוג, שהביאה אותו אלי, חזר ללון אצלי… היועצת אומרת לי: דבר רגיל… התגובה… ההענשה באה באיחור… דווקא כשהשותף־לחטא דוחה אותך… ברגע שאינך רצויה, כאילו מנופפים לך במטלית אדומה את בזיונך, את שפלותך… ואז באה ההענשה־העצמית להוסיף עונש על השפלה…).

– – – “הכל משתנה…” מתמתח אלכס על כסאו אחרי שניגב את שפתיו מהבוֹרשט־של־שבת שנהגתי לבשל לו באדיקות על–פי המתכוֹן שהביא מאמו. “העולם עשוי מהפכים… כל זה שייך… כל זה משפיע… יש לך מושגים אינפאנטיליים… אני לא משתמש במילה רומאנטיקה… רק עכשיו את מתחילה בקושי להבין מה זה רגע אצל בן־אדם. חי. נאור… געגועים?… זאת מלה בזויה!…”

(הוא זקוק לאשתו בשביל לספק את רגשי־הנחיתות שלו, ולי – בשביל העליונוּת… אני נגררת משום־מה לסבר בקלישאות את אזנו של יהואש. “הוא אימץ לעצמו את הרעיונות האזוטריים להילחם בדיבוק הזה שלו… אשתו…”)

זמן קצר לפני נסיעתו, כשכבר לא היה לי מה להפסיד אצלו, פתחתי, בעקיפין, בנושא שהציק לי מזמן: כסף. תודעת־הכסף אצלו. לא רדיפת־בצע, לא בדיוק קמצנות, פשוט: תודעת־כסף (גם תודעת־מין. במעשה־המישגל לקח נקם מכל אותן “תגובות רגשיות” שנפשו נקעה מהן, אבל יותר מכך, תודעת־כסף).

“אני רוצה למכור לך רעיון…” הפטרתי כלאחר־יד תוך כדי מיון התרופות בארון־המרקחת, ואלכס מתגלח מול הראי. “אפשר לעשות הרבה כסף…”

לשמע המלה “כסף”, היפנה אלי את לחיו המסובנת.

“מה לך ולכסף?” (איך שהוא מצליח לבטא בשלוש מלים את כל הבוז שהוא רוחש לי ואת הכבוד שהוא רוחש לכסף!…).

“הבריק במוחי… שפתון שמונע הידבקויות… מין חומר־חימי שמשמיד באקטריות…”

אלכס מיתן את הקצב העצבני שבו ניגב את הסבון מהתער, ושפתו התחתונה התרוממה בענין. לרגע נדמה היה לי שהצלחתי לטמון לו פח, אבל אלכס, ששנא להיתפס באפתעה. תפס את עצמו מיד.

“בתור התחלה זה לא רע…” התקשה להסתיר את שביעות־רצונו ממני. “אלא ש… אלא ש…” נראה היה לי שהוא מאמץ את מוחו למצוא איזה דופי באמצאתי. “אלא שלא הבאת בחשבון עובדה יסודית אחת… המחלות עוברות דרך הרוק, לא דרך השפתיים…”

ובכל־זאת, ובכל־זאת… חשבתי, – על־פי האופן שבו הוא מעביר את המסרק על זיפיו הסרבניים, ניכר בו שאין הוא מזלזל כלל וכלל במה שאזניו שמעו זה עתה…

כשפיתח את חגורתו, לתקוע נמרצות את כנפות־חולצתו למכנסיים, השתהה רגע, חייך מתרצה (הו, כמה זמן לא זכיתי לחיוך כזה ממנו… וכעת תורי להיזהר שלא ליפול בפח…), נשא את מבטו לתיקרה ואמר:

“אבל דיאודוראנט זה ענין אחר… דיאודוראנט עם חיטוי בפה… ובצורת פתיתי־מציצה זעירים…” וכמו הוא אומר־ועושה, פישק את רגליו, יישר את חולצתו סביב ירכיו, לבש את המקטורן, וכשיצא, לא סינן, כדרכו, את ה“שלום” כמי־שכפאוֹ־שד, אלא קראו צלול, אמיץ, מעודד, הייתי אומרת.

– – – שני ניתורי ואלס בסיבוב, הידיים על העורף (1, 2), הידיים פשוטות לאחור (4,3), ניתור הצדה והרגל השנייה מצטלבת (5, 6) – – –הריתמוס שש־שמיניות, שלושה חלקים A,B,A, קלילוּת, מהירוּת, שובבוּת – – –

ובכן, כל מה שהוא רצה ממני זה נחמה על בגידת־אשתו… לא בזכות עצמי, אלא לנקום אתי – בה… הוא לא יסלח לשום אשה בעולם שהיא הצליחה לפגוע בו…

– – – סרבנדה, ריקוד ספרדי גאה, רוחב, איטיות… צעד. צעד, הצלבת־ידיים, צעד חזרה, צעד צעד, ידיים פרושות קדימה בקידה. – – –

היא מצליחה לפגוע בו כל־כך מפני שהיא חלק מהאינוונטאר שלו… היא שייכת לאֶגוצנטריות שלו… היא כבשה כליל את סקרנותו…

– – – בזחילה מהפינה, רגל אחת כפופה, השנייה ישרה לאחור, יד מתוחה לפנים, כף היד רפויה, הראש נוטה לצד – – –

בניגוד־גמור לאלכס וליתר הגברים שהכרתי, קלמן לא היה כלב־השמירה של עצמו… אף כי אני השתוקקתי לכך שנהיה מעין יחידה הרמטית… וכעת אני נענשת על־ידי האנוכיות המפלצתית של אלכס…

– – – נשימה עמוקה וקונטרקשין, התמתחות ופשיטת הידיים, ברכיים וכפות־רגלים מתיישרות, רגל ימין באוויר… הריתמוס ארבעה־רבעים – – –

מבעד לציוד הכבד שנזקקים לו לשם שמירה־עצמית, כבר לא רואים את הבן־אדם… להיפתח זה לראות… לראות זה להבין… להבין זה מסוכן… נורא היה להיתקל בהן ברחוב… העדר־התושיה שלו פתאום… אי־השליטה במצב… טכניקה להדברת־אימפולסים!… והילדה קראה: “אבא!”.. אז לתפוס אותי בזרוע ולחצות את הרחוב כאילו אינו מכיר אותה!… זה היה נורא לשמוע את הקטנה פורצת בבכי…

– – – המנגינה: הודו לה'… עמידת אנפאס… צעד מנוּאֶט לפנים… תפיפה קלה


היא הביסה אותו… עצם המאמץ שהוא משקיע בלא־להיות־מובס… היכולת להרוויח כסף בכל מיני מצבים היא אצלו ערובה לשליטה עצמית?… כוח־שליטה… תמרוני־שליטה… יכולת לצוף על פני המים… כל־זמן שמסוגלים לעשות כסף לא מתמוטטים… לקלמן לא היתה שום תודעת־כסף… גם לי אין… אף פעם לא הוגענו את מוחנו איך להרוויח נוסף על משכורתנו… מי הוא, לעזאזל, פני־המסכה הזה, אלכס? – – –

במצוקתי אני פונה אל יהואש, חברו ובן־תחרותו של קלמן לפני נישואינו (אחר־כך נפרדו דרכיהם. יהואש נסע להשתלמות, קלמן היה עסוק בנו.).

אמרתי ליהואש: “זה גיהינום… זה מגיע לי, אבל זה גיהינום…”

“אבל מה זה?… מה זה בדיוק?…”

“שייך למחלות־וונוס…” גיחכתי. “הורס לאט־לאט את החיים…”

“שטויות!…”

“אני אחראית בעד מעשי… שנינו אחראים בעד מעשינו… הוא גם אחראי בעד הדבר הזה…”

“דיברת אתו? סיפרת לו?”

“הוא נוסע לבוסטון. להרצות באם־איי־טי. יש לו שבתון. אני לא מאמינה שהוא יחזור. יש גם חליפת־מכתבים עם מפעל פארמאצבטי… פאטנט שלו… דיאוֹדוֹראנט אוראלי עם חומר־חיטוי להשמדת באקטריות… מונע הידבקויות בשעת־נשיקה… הוא לא יחזור…”

“תראי, שלומית…”

“אני יודעת שאני צריכה לשמוח… הוא לא אוהב אותי… אני יודעת שאני צריכה לשמוח…”

“תראי שלומית… אחרי קלמן… כל מי שיבוא אחרי קלמן…”

“כל מי שיבוא אחרי בעלי…” אומרת העוזרת, שהפעם באה שלא בלוויית הגברת, אחרי שבילתה – “הו, משהו לא נורמאלי!…” – באילת. “אבל אחד כמו בעלי המנוח לא יהיה יותר… מאז שהמסכן הלך, התחילה אמי להתעוור… הגברת שלי אומרת שהיא פשוט לא רצתה לראות, חה־חה… אני יודעת למה שהיא מתכוונת… לגברת שלי יש הרבה השכלה… וכעת אנחנו בארץ הקודש…”

“כל הדם נשפך לי!…” קוראת מבוהלת מלכה פשיחובסקי וידה המחזיקה במבחנה מגואלת בדם.

“זה מפני שאת הופכת את זה!” חוטפת האחות את המבחנה המיועדת למעבדה, “עכשיו תחזיקי ישר!”

“כמה פעמים אני צריכה לקבל זריקות פניצלין?”

“כל יום”.

“כל יום!…”

“כל יום בין שמונה לעשר”.

“אני לא יכולה בין שמונה לעשר. אני עובדת בלילה!…” 

“כן?… איפה את עובדת?…”

“במשרד…” (מחייכת בערמומיות) “בנקיון…”

“גברת! נפל לך משהו מהארנק!”

“תודה… לא חשוב…”

המכתב מאלכס, כמובן… רציתי לקרוא את הפיסקה ההיא ליהואש… מכתב אלי, שלא פונה אלי אפילו פעם אחת בשמי!… גם לא בפתיחת המכתב (“שלום לך.”). הוא במצב־רוח מצוין. לא נאמר במפורש, אבל משתמע מהמכתב. מעבדה שלמה הועמדה לרשותו – לבדיקת התנגדותן של באקטריות לפניצילין וי (v) – והוא חופשי לעשות בה ככל העולה על רוחו. כן… ובענין הדיאודוראנט… הוא מקווה שנסיעתו השפיעה עלי לטובה “וכבר החלמת מחלום־הבלהות החלמאי הזה…” (לא איש כמוהו – “פרות־קדושות לא קיימות בשבילי!…” – יוותר על משחק־המלים!…)

באוטובוס, בדרכי אל בית אמו של קלמן במושבה הדרומית. יום השנה השני למותו, והמשפחה אמורה להתאסף בבית־הקברות. מעניין אם יהואש יגיע… לא הזכרתי לו… ניתן לצפות ממנו שיזכור בעצמו… לא ניתן לצפות ואין מה לצפות. אין מה לצפות!…

בלילה, בחלומי, קלמן ואני שטים מעל הירח – רחם ענקית תפוחה – ומבעד לערפל שאפפוֹ השקפנו אל פנימו. נתקפתי פחד גבהים. “מלכודת גבהים”, אמרתי לקלמן ונצמדתי אל צלעו. ואז התחלנו לרדת בשביל התלול שהיה חצוב לכל אָרכוֹ מערות־קברים ובו זוגות נאהבים, ילדי־הירח או ילדי־האלוהים.

אמרתי בלבי: לא לשכוח את הנוף הקסום הזה. והתפללתי שלא יהיה סוף לירידה. אך קלמן לחש בשמו ובשמי: כנראה שהגעתי אל סוף חיי.

המלצות קוראים
תגיות