(מעין הוּמוֹרסקה)

בעלי הקטן שהיה לי. עיני אילה חמות, חומות, בעלי שלי. ריח של תה בחלב וסיגריות ז’יטאן. איני יכולה להכיל את הרחמים. ראש מחודד, גבוה, שׂיער חלק מקריח, עור שחום, ואותה הבעה גרוזינית. פוני קראתי לו. הו, כמעט ושכחתי. פוני שלי. לאט־לאט, אם־כן.

בני שגדל והיה לנער בא לביקור קצר מבראזיל. אז מה הפלא שנזכרתי באביו? אנחנו אחראים בעד קרובינו. כעת, משנסע, איני מפסיקה לחשוב עליהם, לא בלי רתיעות.

בן שמונה היה כשעזבתי את הבית, ומאז התחילו הדברים להתגלגל במהירות מסחררת, אצלם יותר מאשר אצלי.

כעת, כשאני נזכרת בבעלי, אני נזכרת באיש שהתביישתי בו. נמוך, אף כי רחב־חזה, דיבור מגומגם, וילוֹנאי. “איך עולה בדעתו של אדם להיות וילונאי”, היתמם אז מאהבי הצעיר, סטודנט לפילוסופיה, ואני – התנצלתי!… אך לבי התמרד: לכי הסבירי לו כמה תום ושמחה שמורים עמו למעני, איך אני נסיכתו הקטנה, וביתנו בקומת הקרקע ארמון שהוא פוסע בו קל ורך כחתול. איך – ממש לא ייאמן! – בימים הטובים היה מתבל את דיבורו בפתגמים ואמרות־עם רווּיי־חכמת־חיים, ואיך – או, אלהים! – איך היה שר. איך היה שר!…

לימים, כשמנוחת נפשו נגזלה ממנו והיה מנסה את כוחו בהטפות־מוסר, התקשה לשלוט במבנה המשפט והתחיל מגמגם. אבל בימים הטובים – מלך בביתו! והווילונות שהיינו מותחים על הקירות של חדר־השינה שלנו – אפּיריונים.

נכון שאמיץ הוא לא היה. שכן, למרות אהבתו הגדולה לארצות רחוקות, אהבה שגבלה בשגעון ממש, לא הביע אפילו משאָלה לצאת קצת מן הארץ. גם לא הכחיש שהוא פוחד: מאניוֹת, ממטוסים, משודדים ומשוטרים, משפות זרות, מהגויים.

“איך יש לך לב לע־זוב או־תו!…” מירר בבכי בני בן־השמונה, כשארזתי אז את חפצי ויצאתי את הבית שלא על מנת לחזור.

וכעת – ההתרגשות הזאת. מאז שבני נסע, עוד יותר מאשר בזמן שהותו הקצרה אתי כאן. רק פוגעות בהם מחשבותי – וכבר עיני מתלחלחות. התגלית הזאת שהנה אני קרובה לעצמי יותר מאי־פעם…

אני נזכרת בתדהמה שהכּתה אותי, כשאמרתי פעם לסטודנט שלי בקול שפוף, שאני מתביישת בבעלי, והוא הכריז כלאחר־יד: “ועוד איך! בצורה קיצונית, חולנית ממש”. מתי הספיק לחשוב על כך? איך אפשר שדברים על עצמנו, שהם בשבילנו תגלית מזעזעת, אינם מפתיעים כלל את זולתנו? –

הא, הפרוזה, הפרוזה הזאת?!… אני מובילה את זרועי באויר בתנועת־השתחוויה אבירית מול הראי. הפרוזה האכזרית המחזירה אותי בבעיטה אל תמחוּי־חיי, אל התיק האישי שלי במשרדי הרשות, אל מסיכת־הקנאה המציצה, בין חיוך עגום למשנהו, מן החרכים – – –

צחוק צחוק, אבל האמת היא, שכל זה הוא למעלה מכוחי. דווקא כעת, כשסוף־סוף נגמלתי איכשהו מהסטודנט־שלי, כשסיגלתי לי בייסורים משהו הדומה לאורך־רוח, למנוחת־נפש, כאילו הייתי הולכת בדרך האפשרית היחידה – – – והנה מופיע לו ללא כל התראה, נער בן שבע־עשרה, אנארכיסט בראזיליאני כזה עם בלורית ועברית במבטא פורטוגזי, ומשתלט על רגשותי, על לוח הזמנים שלי, על הרגלי – כדבר המובן מאליו. אפילו לדירת־הקרקע שהיתה לנו, עם החנות היוצאת לרחוב דיזנגוף – גרר אותי בעל־כרחי. ובדיוק בשבוע שגזזתי לי במו־ידי את השיער, בצורה טפשית שכזאת, וממש שנאתי את מראי החדש.

אני נזכּרת: שבת המלכה, ובעלי הקטן פוקד עלי ללבוש את שמלת המלמלה עם שרווּלי התחרה וחצאית הווֹלאנים, מטפחת פרחונית לכתפי וציפורן לבן בשערותי.

אהובתי! – הוא קד רֶווראנס ברגל קצרצרה ושמנמנה ופורש לרגלי וילון אדום שעלינו לשלוח לכביסה – העונג יהיה כולו שלי, אם תואילי לכבדני – – –

אותו טיוּל דמיוֹני בחוצות סיביליה היפה, בגני האלקאזר, על שפת הגואדאלקוויר. לרוץ ולהשתובב סביב האגם המקסים שבכיכר העיריה, להניח זר פרחים על קברו של גדול הטוֹריאדורים, ג’וזליטו היפה – – –

אני מתחנחנת בהטיית עגיל מצטלצל.

אז הפרוזה הזאת, שאינה יודעת רחמים, – אני מסוככת במרפקי על עיני המציצות אלי כעת מן הראי – איך תחוס על הרומנטיקונים, שלבם גואה בבקרים של שבת המלכה ומשתפך ברוֹמאנסוֹת של חדרי־משרתוֹת – – – ו– הו, סיביליה – אוֹליי!…

הסוֹד המשפחתי המתוק שהיה לנו: אוסף הגלויות הצבעוניות שלנו. מכל העולם, אך בעיקר מספרד. ובאותם בקרים של שבת, אחרי האשכולית והחלה המטוגנת ותה־בחלב עם סיגריית ז’יטאן – היינו מתכנסים שלושתנו בחדר־האורחים הקטן שלנו העמוס גלילי־בדים, מסילות, מסגרות וקופסת־הפלאסטיק הענקית עם הגלויות הצבעוניות, “הקאסֶטה שלנו”, על השטיח למרגלותינו, אצבעותיו המרופּדות של בעלי, הקצרות לעומת כפו הגדולה, נוברות בין המעטפות התפוחות ושולפות את זו של סיביליה. אני מפזמת לי “נערי יצא אל מעבר לימים הוֹ, החזירו לי את נערי”, ואילו בננו הקטן מושך בכתפיו בטרוניה מתפנקת: “אז מה אני אעשה כעת בלי כידונים? בנץ סילק אותם מן המחסן שהיה שייך לכל הקבוצה!”

ובצילוּמים: תהלוכת האביב המהוללת והדקלים הגבוהים לאורך השדרה. וסניוֹריטות מקושטות בחן ובהדר, ומחולות פלמנקוֹ וזמרי הבלאדות עם הגיטארות, סוסים עדויי מחרוזות ססגוניות, מרכבות מעוטרות בנוסח אנדאלוּסי עתיק־יומין ולוחמי השוורים עטורי־התהילה. גנים רחבי ידיים הפורחים תמיד, כיכרות עתיקות עם עצי הדר, שבוֹשׂמם משכּרנו מבעד לגלויה. הנה הזקנה האנדאלוסית על הדרגש בפּאט’יו, בוחשת את ה“פאַייה” שלה. על כתפיה שמוטה מטפחת צוענית ומניפה ואגרטל עם פרחי לילך. “והנה מפריח הבאלונים” – טובע בו בננו את אצבעו ומתכעס: “דווקא היום כשהחלטנו לערוך מלחמת־שוורים פומבית בנוכחות הקבוצה של בועז!… אנחנו עוד נראה לו לבּנץ הזה!…”

ילד רגיש וחולם בהקיץ ועצלן ומתחצף אל השכנים ופורץ בצחוק באמצע השיעור “בלי שום סיבה”.

אז שילד כזה יחזור לך מבראזיל אחרי שלא ראית אותו תשע שנים ויאמר לך בפורטוגזית משמו של בעלי מין משפט כזה: Amor Verdadeiro … Voce Abusou….

"מ… מה שלום אביך? שמעתי שאשתו מתה… ככה בדיוק… הוא אמר לך להגיד?… Amor?…

“כן, ‘אהבת־אמת. אני חפשי כציפור’.”

בעלי הקטן, בן־בנם של חזנים מפּוֹדוֹליה – והמצאה שכזאת! – – –

אני נזכרת:

בפישׂוק קל, גו רפוי, חזה מורם, בטן פנימה, סנטר מוכנס:

“קוֹ־מָה / פּוֹ־סִי־בִּי־לֶה / פֶּר־קָה / פֶּר־קָה / לה־קָל־מָה / נָ־טוּ־רָה / לָ־פָּ־נה / נוֹן־קוּ־רָה / וו־לה־איל / טֶמ־פּוֹ / רָ־זי־דוֹ /”

אפילו בתרגילי קול פשוטים – צליל נפשי כזה!

גם פּרסל היה קוֹנטרה־טנוֹר. ובימינו – הדֶלֶרים, כמובן. וגם – בעלי. עוד מפולניה. מורשת משפחתית. כשאב־חזן מאמן את בנו להיות “פאלסֶטוֹ־זינגר” אמיתי.

עניין נדיר. כל שנותיו בארץ הוא שר במקהלות, טנור רגיל (באחת מאלה נתוודענו זה לזה). רק בשנים האחרונות להיותו בארץ הצטרף לקוֹנסוֹרט של נוח גרינברג עם הכלים העתיקים, וכאן ניתנה לו ההזדמנות לחזור למקור מחצבתו: הקוֹנטרה־טנור. והוא היה מאושר.

ובבית היה שר תמיד. כשמתח וילונות, או גיהץ, או תפר, או כשהיה משתעשע בגלויות הצבעוניות, משעינן בצורת אוהל, מציבן בצורת חומה, מחברן בצירופים שונים לסיפורים מרתקים בתמונות. מה הוא לא שר! הרפטוּאר הדלרי כמובן, רנסאנס, מוֹנטורדי, שאנסונים צרפתיים, לידר ואריוֹת גרמניים, טלמן, קאנטטות כנסייתיות ודוּאטים, פּרסל, גלוּק, ו – אותו שיר קטן ונפלא שהיה אהוב כל־כך על בעלי, שיר הברבור הצלוי מקרמינה בּוּראנה של אוֹרף. בזכות שירת־ברבור זו שלו בארץ קיבל, בתיווּכו של מאַהבי הסטודנט, את ההזמנה הגורלית מבית־הכנסת החדש בריוֹ־דה־ז’אניירוֹ. שם נשא לאשה את אלמנת הפטרון זמן קצר אחרי שקיבל ממני גט על־פי בקשתו, ונהיה סולן ליטוּרגי מהולל.

אני נזכּרת:

יפהפה, נוֹן־שאלאנטי, ערמומי, סארקאסטי, סטודנט־לפילוסופיה־לשעבר בריוֹ עם רקע ציוני־סוציאליסטי – מאַהבי. באותם הימים עשה את הדוקטוראט שלו בירושלים על אמנות המוסיקה הווקאלית־כפּאן־אנטאיזם (מול הנחות היסוד של האקסיסטנציאליזם העכשווי) והתפרנס מהוראת ספרדית.

לפני ששמע את בעלי בארייה של הברבור הצלוי, הזמין אצלנו וילונות. חבר ארגנטיני שלו, ששר עם בעלי באחת המקהלות, הפנה אותו אלינו. מה הפלא? בין הקליינטוּרה הקבועה שלנו נמצאו זמרים לא מעטים. לא הייתי בחנות כשהוא הביא את ההזמנה: צרור של סמרטוטי־רצפה חדשים שהיה עלינו לחברם לווילונות. בעלי היה בהלם: מה זה, מין בדיחה כזאת? והזמן שצריך להשקיע? – יותר מבכל וילון נורמאלי! והמחיר? מה כבר אפשר לדרוש בשביל הבדיחה הזאת?

אלא שבעיני זה דווקא מצא־חן. ומקוריותו של המזמין גירתה את סקרנותי. “אז אם־כך, טפלי את בהזמנה הזאת,” השליך בעלי לעברי את צרור הסמרטוטים.

“יופי זה בסך־הכל עניין של סמאנטיקה. לא?” חשף לפני מי־שעתיד־להיות־מאהבי טור שיניים מושחזות־מבהיקות, ובו־בזמן ידעתי שנלכדתי בקסמה של גומת־החן הדקיקה שבקצה שפתיו. נאחזתי בכיסא, שפיק־ברכי לא ימוטטני לרגליו. אותו רגע פרצו המים בריתחה מן הקומקום ו–טסט… נכווּ בלהבה.

“תשתה קפה?” רעדו ידי כשאחזתי במטלית, לנגב.

“את נוהגת להציע קפה לכל הקליינטים שלכם?” לפת הסטודנט־שלי את זרועי.

“לא,” נעתקו יתר המלים מפי.

כל תקופת שהותו הקצרה של בני בארץ, הוא בילה בישיבה ב“כסית”. הצעתי לו לבוא אתי ליפו, לפארק הירקון, לגן־החיות, אך הוא נמשך רק ל“כסית”. בעיקר, חשדתי בו, כנקודת־תצפית, להשקיף ממנה על חנותנו. אבל בשעות הצהריים, כשהיה מתעורר ובא לשתות קפה במטבח, היינו מדברים. לא עליו. מן השאלות הקשורות בו, בלימודיו, בחבריו – השתמט בעקשנות. אבל ההתלהבות שבה היה מוכן לספר על אביו, לא ידעה גבול.

“אבּא שמַן קצת,” אומר בני ופניו מאירות. “חיים במחתרת, את יודעת… מפורסם יותר מדי… וזה משפיע על חילוף החמרים… הכל בגלל העיתונאים האלה שלא נותנים לו לחיות… תמיד הוא צריך לברוח… תמיד להתחבא… בקושי הוא רואה את אור השמש… והוא גם מצטנן הרבה… תמיד עם השאַלים על הצוואר… שוכב הרבה במיטה… בארץ.” הוא אומר, “הרי לא חלה אף פעם…”

“זה נכון!” איני יכולה שלא להסגיר את התרגשותי. “ואשתו?… איך היא היתה?…”

“הו!” קופץ בני בשמחה כאילו ציפה לשאלה exelenti! מצויין! היא בסדר גמור!… זאת־אומרת, היתה… כשאבא רצה להסתלק מאיזה עיתונאי הוא היה אומר: סליחה, אשתי עצבנית…"

ברוב התהלבותו שלף בני את ארנקו ופיזר על השולחן צילומים צבעוניים. בפתחו של בית בסגנון קולוניאלי ראיתי אשה אצבעונית כזאת, עם גרביים ירוקים בצבע הסוודר ותסרוקת שנראתה לי כפיאה, מנופפת בידה ופניה המיניאטוריות צוהלות. לבי נצבט. ניכר היה בו, בבני, שחיבב אשה זאת.

פעם, כשקצרה רוחי לחכות לו לארוחת־ערב, יצאתי לבקשו ב“כסית”. לא צריך היה לטרוח הרבה. הוא ישב שם בשורת השולחנות הקדמיים, רגליו הארוכות פשוטות לרחוב, ידיו משולבות על בטנו ועיניו נעוצות נכחו, במקום שהיתה לפנים חנותנו. נוכחותי הפתאומית לצדו כמו העירה אותו משׂרעפיו, והוא מיהר לתפוס בשתי ידיו את כוס הבירה הכפולה.

“הוא נעשה מעריץ גדול של בירה, אבא שלי…” חזר לספר באביו ללא־שהיות, כדבר־המובן־מאליו, כאילו זו היתה כל מטרתו בבואו לארץ, כאילו לא באתי אני לכאן, אלא כדי להמשיך ולשמוע…

“בבאַרים של בתי־המלון, בפַוֶלות של ריו, אינקוֹגניטוֹ, תמיד אינקוגניטו, יושב לו ככה, הרגליים מקופלות לאחורי הכיסא, הברכיים פשוּקות מעט בגלל הכרס, העיניים עצומות, איזו שלווה סטוֹאית על פניו… ופתאום!… ‘סניור מאסטרו? האם יש לי הכבוד?…’ עיתונאי, לעזאזל!… נאוֹ! נאוֹ! מסתייע אבא בתנועות ראש ויד לגרש מפניו את הסיוט. 'נאוֹ אנגלז, נאוֹ פראנסז, נאוֹ אמריקאנו, נאוֹ, נאוֹ!… ותוך כדי התרגשות הוא בולע גלולת־הרגעה ומתחיל להשתעל. ולהיחנק. והעיתונאי המבוהל טופח לו על הגב, ואבא המסכן נחנק עוד יותר ו… אל תשאלי. אל תשאלי כמה הוא סובל מהעיתונאים האלה…”

יום אחד לפני נסיעתו של בני יצאנו לחפש סוּוֶנירים.

“השגעון הזה לגלויות צבעוניות לא עבר אצלו עם הפרסום…” לופת בני את זרועי, כשאנו חוצים את הרחוב בדרך לחנות.

“נאוֹ, מיניה סיניורה!… יום אחד הופיע אפילו צילום שלו בעיתון, כשהוא יושב בפיג’אמה ובחלוק באיזה קיוֹסק־לעיתונים של בית־מלון ומדפדף בספרונים מצולמים…”

בני מוסיף ומספר על הנסיבות שגרמו לאותו צילום מביך של בעלי, אלא שאני כבר הייתי בעולם אחר. האופן שבו לפת את זרועי… ממש כמו אותו סטודנט… וגם, הנוקשות הזאת שבה הוא מחזיק את ראשו, אפילו בשעת צחוקו… בסך־הכל הייתי מבוגרת מאותו סטודנט ב־חמש שנים, ובכל־זאת הפחד האבסורדי הזה אז, שמא יחשבו אותי לאמו…

אני זוכרת את השבת ההיא, שלאחר ביקורו של הסטודנט בחנותנו. בננו פתח שוב בנושא הכידונים.

“את יודעת שבהתחרות האחרונה בזריקת כידונים מסוּף בועז הגיע לחמשים מטר?”

“מי?” הוצאתי את ראשי מבעד לענני בוֹשׂמו של הסטודנט־שלי שכל מחשבותי היו אפופות בהם.

“בועז, כמובן. דווקא כשאני מרוגז את מתחילה לשרוק.”

“למה אתה מרוגז?”

“את יודעת למה, בגלל שאחר־כך גנבו את כל הכידונים! והיום עוד תורי להיות הטוֹריאדור, וכבר השגתי גלימה, וכבר הזמנו את הבנות…”

ציפיתי שבעלי יתערב בשיחה.

“עכשיו את לא עונה. את רואה שאת לא עונה בכוונה?”

“אמא לא מוכרחה להתערב בשטויות שלך…”

“כן! הייתי רוצה לראות אותך!…”

ואולם אני, מתמכרת לנועם־שכרוני, נישאת על מיתרי זמזומיו של בני; מתאבכת באדי המרק שעלו מן הסיר, מתעופפת הרחק־הרחק מן המטבח הזה – אל גני האלקאזר, ישר אל זרועותיו הפשוטות של ג’וזליטו היפה – – –

“ואיפה תקחו שור?” שמעתי את קולי הרך, המפוּיס, מבעד להזייה, מבעד לרחש הצלייה במחבת.

“הבולדוג של ברוך. חוסמים לו לפני זה את הפה…”

“ותוקעים בו כידונים?”

“מסוּף, הוא דווקא נהנה מזה”.

בעלי, שהיה שקוע באותה הסתכלות מהורהרת בגלויות הצבעוניות, התחיל לגלות סקרנות:

“ואיך מסתיים המשחק?” הכפיל את סנטרו בחיוך שובבני "הבולדוג נופל מתבוסס בדמיו?

…"

“הבנות מבקשות חנינה בשבילו, מפני שהוא עמד בכבוד במערכה… אבל לרוב מענים אותו כל־כך שהעסק נמאס לו והוא בורח… מה יש, מלחמת־שוורים זה יותר צודק?”

כשחזרתי לבדי הביתה, אחרי שליוויתי את בני לשדה־התעופה, שקעתי בכורסה במעילי ובמגפי, וכשדמעות מכווצות את גרוני ומתגלגלות בזרם בלתי־פוסק על לחיי ואל המחברת שבחיקי, מתחרות בגשם הדקיק המתדפק על החלון, רשמתי ביומני את הדברים האלה:

"קטן כעדשה וצח כעב וממרחק עצום ורב כמו נעלם האופק אחריו פקד אותי בעלי בערב סתיו משקפאו עיני באופל המרחב שעות של צפיה מבעד לאשנב והוא אינו גדל ככל שיתקרב. לבי אומר, אספי עיניך מעליו, הדפי אותו בכוח השבועה עכשיו. בלילה נגלו אלי הוריו. אביו וגם אמו בבגדי לובן שניהם יחדיו ניצבו למראשותי מבלי הנד עפעף האם מזה ומזה האב. הלובן המוזר שכמו הולך ועף והוא אינו גדל ככל שהתקרב. הגיעני שאון כנפיו וכבר הוא על הסף. אך הוא לא שב – – –

“בעולם התופעות,” נזכרתי בדברי מאהבי הצעיר, “בעלך הוא וילונאי, אך בשאיפותיו הטראנסצנדנטאליות הוא ברבוּר צלוי”.

אז, באותם חודשים מטורפים, כשהרומן ביני לבין הסטודנט־שלי היה בעיצומו ואני הייתי לא־אני, ראיתי את בעלי יוצא־מכליו פעמיים או שלוש. פעם ראשונה כשבננו פרץ לפתע בבכי בסעודת־החג. היתה זאת סעודה עגומה ביותר, וכדי שהילד לא יבחין בכך, פצח בעלי בשיר שמח, אבל הילד פרץ בבכי.

פעם שניה, כשבננו פרץ בצחוק משהודיעו לבעלי על מות אמו.

פעם שלישית, כשהרים עלי יד בנוכחות בננו. היה זה כשחזרנו ממסיבת הכלולות של בת־דודתי. במסיבה השתכרתי, וכשהגענו הביתה נחה עלי הרוח, הוצאתי את הקאסטה עם הגלויות הצבעוניות, העפתי אותן לכל עבר וזימרתי בסגנון אופּראי:

"זוהי קוֹר־דוֹ־בה!…

כאן נולד בעלי הטי־פש!…

הנה הפא־ט’יו

שבו קר־קר את קר־קו־רו

הרא־שון!…

ומה היה קר־קו־רו הרא־שון? –

קו־קו־רי־קו!…

וזו היא סי־בי־ליה היפה!…

כאן ח־גג את כלוּ־לו־תיו

עם נסי־כת השמ־ים של

אנד־לו־סיה!

בעלי הטי־פש!… בעלי הטי־פש!…"

וכן הלאה, מיני שטויות, עד שנמאס לו, והוא הרים עלי יד והנחית עלי מהלומה.

בהתחלה, כשהסטודנטי־שלי פרש לפני בעלי את ההצעה לשיר כסולן במקהלה של בית־הכנסת הריפורמי בריוֹ – קיבלנו זאת כהלצה. מה עוד, שבתור ארגומנט לחיזוק ההצעה (רווח כספי עצום, שכר חדשי השווה לשנת עבודה כווילונאי בתל־אביב) ציטט את דבריו של קירקגארד, באמרו שחייו של אדם הם רצף של החלטות גורליות, על־אף העובדה שלעולם לא נדע אם הללו יביאו עלינו את הישועה או את האבדון. עם זאת הוסיף כלאחר־יד בפנים מהורהרות, התפיסה האֶקסיסטנציאליסטית מוּדעת, כמובן, למיגבלות של ההגשמה העצמית בפועל – – –

בעלי נתן עיניים חשדניות בסטודנט־שלי, אחר־כך העבירן אלי – והשפילן, ניכר בו שנכלם לראותני תולה עיניים של שוטה־מאוהבת בצעיר המתרברב הזה, ובלי־אומר הפנה לנו עורף וניגש לבדוק את שיעוריו של בננו. אלא שאני הרהרתי אותה שעה בספר־כיס חדש שהייתי נתונה בקריאתו: “בשבח הנשים המבוגרות” מאת איזה הונגרי־צעיר־גולה, וניסיתי לשכנע את עצמי שעוּבדת היותי מבוגרת מאהובי בחמש שנים לא תרתיע אותו להמשיך בקשרינו הרומאנטיים.

באותם הימים הרבינו להאזין למוסיקה בראזיליאנית, בלווית הערותיו הידעניות והסארקאסטיות של אורחנו, שנהפך בינתיים לבן־בית אצלנו. עם זאת ניכר בו, שבהשׂיחו במולדתו נתקף התרגשות של ממש, וכאן גם בא לידי גילוי הצד הסנטימנטאלי של אישיותו.

עם כל הזמרים, מסתבר, היתה לו היכרות אישית. איך אפשר בכלל להתרשם מדוריבל קיימי, בלי הרקע הפולקלוריסטי־פולחני האַפרו־בראזילאני והפֶטישים הלאומיים, בלי התחושה של האוֹבֶּרטוֹנים… שהרי האמנות היא מזיגה בין חירות וסיבתיות, כפי שטוען…

או זמרתם של ג’ואאו ואסטרוד גילברט, והעיבודים של ברוֹסוֹ וג’ובֶּם וסרג’יו מנדס. שהחיוּ את הבּוֹסה־נוֹבה, אותה תערובת מפולפלת של ג’ז קר וסאמבּה. ולצלילי הדימיניש העגומים המרטיטים את הלב, כשצליל סותר את רעהו, של הגיטאריסטים בוֹנפָה ופָוֶול, והאילתורים הנוֹן־שאלאנטיים של גדול נגני הסאקסוֹפוֹן סטֶן גֶץ, והמתופף הרב־אמן של הבּוֹסה־נזבה – מילטון בננה!

כמו שאמר פיתגורס: ריתמוס והרמוניה שוקעים לתוך הנקיקים הפנימיים העמוקים ביותר של המוח… – דברי הסטודנט־שלי.

והרי בשני קארנבלים רצופים נכרך עמם בקבוצת־חבל אחת! והלילות הגדולים, הה, הלילות הגדולים, שהלב גואה לזכרם, בפָוֶלוֹת של ריוֹ!…

שמעתי ולבי נצבט מקנאה. בדמיוני ראיתי את היפהפיות הבראזיליאניות השחומות – צרותי – ונוצות הטווס שבידיהן מגלות טפח מחזן המתגרה מבעד למחשׂוֹפי־הענק של שׂלמותיהן הקולוניאליות הססגוניות. וכשהן שרות בקולות מוזרים, דקים, צרודים־למחצה, מילאנכוליים, עמוסי־רגש – הלא לכך נתכוון מאהבי בדבּרו על האחדות המיטאפיסית של גוף ונפש? – – –

עם זאת גרמה לי שיחתו הפילוסופית של הסטודנט־שלי עצבנות וחוסר־מנוחה וצורך עז להתגרד. המיסטיקה של וילונות מתנופפים בחדר אפלולי וקולו של הברבור המיטגן במטבח הפונדק – הלמה, כמדומה, יותר, את מצבי האונטולוגי…

הה, ההשפלה! – – –

כשאני נזכרת איך החמאתי לעצמי במחשבה שהסטודנט־שלי מפתה את בעלי לחטוף בשתי־ידיים את ההצעה הקוסמת מבראזיל – מרוב אהבתו אלי, מרוב תשוקתו לזכות בי לעצמו בלבד!…

כוונתנו נראתה לי אפילו גלויה מדי, בולטת מדי, מביכה בגולמנותה, בפשטנותה, בלתי־הולמת את פלפולו־הדק של מאהבי… (“זהו”, אמר, “כעת יגיע סוף־סוף אל יעודו… שכן את התופעה הייחודית של היותו וילונאי אין בכוחנו לתפוס, בהיותה אבסורד”).

ואולם לא הייתי זקוקה לזמן רב כדי להיווכח בטעותי. חדשים אחדים אחרי נסיעתם של בעלי ובני, זנח אותי מאהבי ללא הסברים.

לא יכולתי שלא להסיק את המסקנה המובנת־מאליה: משפחתנו שימשה לסטודנט־שלי מעבדה־נסיונית לתרגיל פילוסופי, ובמידה מסויימת, אף כי מעוּותת, בחינת התיאוריה של קירקגארד, כשהבחישה בחיינו היא בשבילו מעין הגשמה־עצמית־בפועל, התגלמותו של יצר־השליטה בחיי זולתו על־ידי קבלת החלטות גורליות עבורו.

שכבתי במיטה בבגדי וידעתי, שאם אגלה את ראשי מן השמיכה, ינעץ בי הרוח את עיניו. רוח לבנה בתכריכי־זהב, כמו הטלית העתיקה ששלחתי לבעלי בידי בני. אמרתי בלבי: אם תקומי יום אחד משנתך, תיווכחי שהמציאות השתנתה. בינתיים השבעתי את הרוח שלא יטרידני בחלומי ושקעתי בשינה ללא־חלומות עד הבוקר.

ובבוקר המחברת היתה מונחת על ארון הלילה לצדי. “הכית פה שורש,” מלמלתי וקרצתי לעברה בתיעוב.

פני צרבו מן הדמעות של אמש. ניסיתי להיזכר: דרך הרעב מלוד הביתה, החטא, שאיני יכולה לקלפו מעלי כפי שאני מקלפת את בגדי, הד רחוק של שׂחוֹק־נכלים, בני בן השבע צועק מתוך שנתו, זוכר בחיק־השיכחה, ואני, אמו, מתעטפת בצעיף השולמית, עדוּיה עד צוואר, ועיני משקרות. – אֵל החלושים, חננוּ, איש אַל יחלה בינינו – אני משביעה את הרוח, וכשאני אומרת לרוץ אחרי רוחו של בעלי, להצילו ממעַניו, כביכול להסיר הכרת מעליו, לשים נפשי תחתיו – אני באמת מתכוונת לכך.

אז הרי לך, אדוני הפילוסוף, אֶסֶנציה שאינה מַתְנָה את האקסיסטנציה! – – –

וכעת, שזכר־עֶדנוֹ של בעלי במצעַי וטובוֹ בחדרי, ונפשי כלתה אל אדוני מנעורי, אהובי ויקירי, היחידי באיסוריו ובהיתריו ובחייו –

מה אעשה עכשיו? – – –