(מעין הוּמוֹרסקה)
א 🔗
אתחיל מן האמצע. אתחיל מטהר־לב, שפגשתיו לפני שנים אחדות בדיזנגוף וביקשתי ממנו שניכנס לשתות משהו. טהר־לב שאהב משחקי־לשוֹן, אמר: להיכנס – ניחא, אך לצאת?… מותר היה לו, כמובן. שכּן, טהר־לב היה במקרה גם חולה־לב.
הדבר אירע בעיצומו של הוויכוח על “הפרשה”, וטהר־לב צידד בבן־גוריון והצדיק את קיטרוגו של אלתרמן. אני זוכרת שאמרתי אז בלבי, שקנאותו לנושא מעיד על ויטאליות. אך במחשבה שניה אמרתי: הצד שהוא מצדד בו הוא ויטאלי.
וכעת אתחיל מהתחלה.
נולדתי למשפחה ספרותית (אבי מחזאי, אמי משוררת) וניתן היה לומר שינקתי ספרות, רכילות ספרותית, קנאות ספרותית, עסקנות ספרותית, עם חלב־אמי, אלמלא העובדה שאמי כלל לא הניקה אותי. צרתה הניקה אותי. פילגשו של אבי שילדה את אחותי־החורגת חדשים אחדים לפני שנכנסתי… שיצאתי… שנכנסתי אני לאוויר־העולם.
בעניינים מסוּימים אמי היא אשה מפולפלת. ברצותה לשמור על חיטוב־שדיה, הציעה לצרתה שתיניק גם את ברי־בטנה וזו, בשל חישובים משלה – נאותה.
שיתוף הפעולה של אבי בהמצאה הזאת של אמי נותן, כמדומני, מושג מסוים על סוג ההוּמוֹר שלו. אוסיף לכך, שנושאי מחזותיו לרוב תנ"כיים עם השלכים חברתיים על ימינו; שהוא אֶלגנטי מאד בהופעתו ובחיתוך־דיבורו; שהוא היה שמאלני־קיצוני עד מלחמת ששת־הימים, אך בעצם ימי המלחמה הופיע שיר (!) משלו בעיתונו השמאלי ובו משפט כזה:
שנת 1967 הארורה
כשהרסו לי את מאוּ
שבניתי ביגיע כפי.
ועוד היה משהו בשיר על אניה טובעת – גוש אפל במצולות.
אחרי המלחמה נהיתה באבי מה־שקוראים הפיכת־לב, והוא נעשה שונא מושבע של כל שמאל.
לא נעלם ממני, שאני נוטה להרחיב את הדיבור על אבי, אם־כי… אם־כי… הן לא אימלט מן ההכרח לספר עליה, על זאת שהכניסה אותי לכאן, שכל מחשבה עליה מכניסה אותי מיד לפאניקה. לצאת… איך לצאת… מהר!…
אמי־הורתי, כמובן.
היא גיאה בגופה, שומרת באדיקות על גזרתה, ואף־על־פי שהחלה לנהוג מאוחר יחסית, כאילו נולדה על־יד ההגה. וגם על האוכף. הגם שלמעשה לא יצא לה כמעט לרכוב על סוס.
בקובץ השירים האחרון שלה, “שירי אנארכיה”, כותבת אמי:
אחותנו
בביתה היוצא אל החורש,
אחותנו מאלפת
את הכלבים שבחצר,
את העז שבדיר,
את בנה שנפשו חשקה באריה.
ומי לי ולה? –
שבני רוצה להיות בנה
אינני יודעת מה ערכו הספרותי־הסגולי של שיר זה, אך את הארמזים הביוגראפיים (עם שינויי־הסוואה קלים, כגון: “בנה” ו“בני” במקום “בתה” ו“בתי”) – לא קשה לנחש.
היחסים המעוּותים במשפחתנו. הקשר המסתורי בין אמי ובין אחותי־החורגת, שבלשון המעטה נקרא לו: חיבה הדדית, הערכה, שפה־משותפת… אך הוא מעל ומעבר לכל אלה.
ו… או שמא, בשל הקשר הזה, יחסי־ידידות, חיבה, הבנה, שצמחו ביני לבין אמה של אחותי־החורגת, ידועתו־בציבור של אבי, שבשיר הנ"ל אמי מכנה אותה “אחותנו” ומייחסת לה (ולי) תכונות צמחוניות, בעוד שלאחותי־החורגת… כך הדימוי של הכלב־המאולף מיוחס, כמדומני, לאבי…
“מאז שהתחלתי לפזר את השׂיער כולם מפחיתים מגילי”, קורצת אמי בחיוך לאחותי־החורגת תוך כדי מריחה קפדנית של השׂפתוֹן הכתום־החדיש, המשליך אור על עורה הגרוע, המכוּרכם. גם הקו השחור, שהיא מותחת בזמן האחרון מתחת לעפעף, תורם לאלגנטיות האופנתית שלה.
(אגב, ספר־שיריה האחרון של אמי: כיוון שאמרתי בלבי, שלי על־כל־פנים לא יהיה כל חלק בשמחת־ הצלחתה – שלחתי לה פרחים).
אנוח לעת־עתה מאמי ואמשיך בטהר־לב, ידיד ותיק של משפחתנו, כוהן־הווידויים האישי שלי, שאף הוא לא היה צדיק מושלם. שכן, מה טעם מצא ללגלג על הלוויה ה“נוגעת ללב”, שנערכה ברוב־עם לאמן־הוותיק שלא זכה בפרס הלאומי?
“כדי לכפר… הציבו את הארון על במה ומנו את כל הנימוקים למה כן היה צריך לזכותו, אך לא הזכירו במה…” או: למה שמח־לאיד לכשלון מחזהו של ידידו־הטוב, אבי? – (וזאת בחבורה של צעירים, מבני־גילי, ששמה את טהר־לב, הנוֹן־קונפורמיסטי, שלעולם אין לצפות־מראש את תגובותיו, לרועם־הרוחני) או… או… אין לדבר סוף!… להתחיל למנות את השפלויות של ידידינו!…
אך יהיה אשר יהיה, תמיד האמנתי, ועדיין אני מאמינה, שזכות זו אמנם נפלה בחלקי: טהר־לב היה ידידי. אף־כי ייתכן שמניעוֹ… לכי ובדקי כליות־ולב!… תמיד, תמיד תמצאי מניעים מרשיעים!…
והעובדה נשארת: לא היה לי כוהן־וידויים מלבדו. מאז ילדותי. הוא היא המבוגר היחידי שאליו יכולתי לפנות בייאושי.
זכרון־ילדות:
הסאלון שלנו טובל בפרחים, צלוחיות עם סוכריות, בוטנים, מגשים עם כריכים, בקבוקי־מיץ, מוסיקת־פּוֹפּ רועמת, מסיבת הבת־מצווה שלי. הבנים נבוכים, הבנות מהססות אם להיענות להזמנה… לאט־לאט משתחררים, מתפרקים, מלווים את המוסיקה בשירה… בחוץ משתוללת סערה. גשם, ברקים־ורעמים. דלית חבֶרתי אוספת כוסות וניירות־עטיפה של סוכריות, יוצאת להוֹל המוּסק בתנור־נפט, נכנסת למטבח. אני מזנקת אחריה… הורי יושבים זה מול זה, ביניהם שיירי ארוחת הערב, אמי מסתירה את אפה בממחטת נייר ששלפה מן הקופסה. משנפתחת הדלת בהיסוס, היא מסתירה את פניה… אבי פונה אל דלית, פניו עגומות, רומז לה שתניח את הכוסות על השיש, מודה, דלית מצטדקת, יוצאת בחיפזון, נתקלת בי, שהייתי עדה לנעשה. עינינו נפגשות. דלית מושכת בכתפיה: “לא ידעתי שיש מישהו במטבח”. ואילו לי צר על אבי, שגרם אכזבה כזאת לאמי בכשלון מחזהו… צר לי על האיש האֶלגאנטי הזה, שיושב מולה ברישול־שלא־כדרכו, והקשת האידיאלית של גבּתוֹ המשוכה למעלה, מחמירה סבר־פנים זה של הידוֹניסט… הילדים נפרדים, מודים, מתכרבלים במעילים, יוצאים. מהפכה בסלון. אני מתחילה לאסוף את הכלים. דלית ועוד חברה, בת המבקר, גדול־משמיצי־אבי, עוזרות. זו האחרונה בוחנת בקפדנות את פני הורי. נראה שמשהו גוּנב לאזניה בבית. כשהן יוצאות בטוחתני שתחלפנה רשמים על משפחתנו… אמי אומרת שנשאיר את הניקוי למחר… אני שוכבת לישון. הרגשת המועקה והאשמה שבלבי, ידעתי, הם גם בגלל היעדרותה הבולטת (מתוך זלזול… סתם מתוך זלזול…) של אחותי־החורגת מהמסיבה…
מאוחר יותר אני שומעת קולות של התעלסות מחדר־השינה של הורי…
צמאון־החושים הבלתי־נדלה של אמי, ודווקא אבי הוא שהסתבך באותה הרפתקת־חיים!… האם לכך התכוונה בשיר (שורות באלכסון), הפותח את ספרה והמתקרא אני? –
אני המערה
אתה ההלך
הוא ההלך.
מתי היא מספיקה לחשוב על שירים כשכל מעייניה באהבה!…
“אביך מגיע אל המצבים האקטיביים של חייו מתוך הפאסיביות”, אומרת אמי. לא לי. לאחותי החורגת, כמובן. ואני שוקלת ומהפכת בדעתי מה מידת הגדוּלה שבאמת מנוסחת־למהדרין זאת.
“אחת מן השתיים”, מטיף לי טהר־לב את הטפתו השבועית, “או הוויתור־המוחלט – או השלטת־הרצון, קרי רודנות…” וכשהוא מקנח את הריר הניתז מפיו בשעת התרגשותו, הוא מוסיף: “גם האמונה והכפירה אותו דבר… אותו דבר בדיוק…”. ובהזדמנות אחרת: “מה את מפחדת כל־כך מן ההשתקעות המוחלטת?… ביצירה, למשל, למה לא? – מה את מפחדת ללכת עד הסוף?… תגידי אותם!… תגידי את הדברים!… תגידי את הקמיע!…”
“אצלנו במשפחה כבר הגידו את כל מה שניתן להגיד…”, אני מחייכת ממורמרת.
"אצלכם במשפחה!… "דופק טהר־לב באגרופו על שולחן בית־הקפה, “אצלכם במשפחה עוד לא הגידו את אפס קצהו, את שומעת? – את אפס קצהו…”
ואני אמרתי בלבי שוב ושוב, שמניעיו של טהר־לב לאמץ אותי אינם לאחר־הכל כשרים כל־כך…
טהר־לב נפטר לפני שנתיים, ובחדשים האחרונים לחייו אמר, שהזמן התחיל להשתלט עליו רק ברגע שהוא ויתר…
טהר־לב מת מהתקפת־לב, לפני שהספיק להגשים את “השלטת הרצון המוחלטת, קרי ההמתה העצמית…” כדבריו.
אך זמן קצר לפני מותו עוד הספקתי לשוב ולהתפעל מהוויטאליות שלו.
“חשבי לקול הנגינה של מושיקו!…” הצביע על הגבר החסון, שהנעים את שעתם של יושבי בית־הקפה בשילוב נגינה של מפוחית־פה ואקורדיון, “כשחושבים לקול הנגינה, המחשבה מקבלת את מימד הזמן… היא נישאת על כנפי־החיות של הזמן… המחשבה בחדרי־חדרים חונטת אותך… מתערב גם הגורם הנארציסטי… גם הפחד להיות טוב… נפרץ הכל… השמירה על רכוש… אין לך… כמובן!… אני יודע… אני יודע… אבל טבעת יש לך?… לפחות טבעת!… לא… לא נישואין…” תפס בידי בחיבה והמשיך: “הזדהות עם הטבע זה מוות… כשאדם מוותר על רכושו הוא מוכן בעצם למות… סוד ההקרבה… להשתריין מפני המוות…”
אלא שמחשבתי התעכבה על “נישואין”…
ב 🔗
אחותי החורגת. מעין שוערת עבת־עור, אדומת שׂיער, עדויה מנעולים עד צוואר. (כשפעמון האזעקה הפנימי שלי החריד פעם את תשומת־לבי להיסוסו של טהר־לב אם לאמץ אותי או אותה, תפסתי בידו, באחת ממסיבות־המבוגרים אצלנו, ולחשתי לו: “כשישתלט עלי הגל השחור של הדכאון… תהיה טוב אלי… נכון?…” אחר־כך התחילו המלים לעלות זו־על־גבי־זו, והכף הוכרעה.)
אבל את יואב היא גזלה ממני.
יואב נעים־ההליכות, שבהיווכחו במצוקתי התבטא בזהירות: “לפחות היא לא משעממת…” ושנינו ידענו שבהשוואה למחזרוֹת אחרות שלו, לא בהשוואה אליה – אני “הפחות משעממת מכולן” לפי דבריו, שחזר עליהם בהזדמנויות שונות.
בפעם האחרונה – במשרדו שבבנין צי"ם בחיפה, שנה אחרי שנשא אותה לאשה. (רק פעם אחת יצא לי לראותו מאז. במועדון “צוותא”, בהפסקה. כשהבחין בי, כרך את זרועו סביב כתפיה).
הקיץ הזה. כאילו היה היחידי שלא יצאתי בו לחופשה. כל המחשבות סבבו סביב עצמי. מה אעשה. זה שלא למדתי לשחות וגם לא להשתמש במכונת־תפירה (יכול להיות שהשחייה היתה מענגת אותי, כמה שזה לא נשמע מוזר – במציאות. לא רק היא, אבל יחד עם התפירה והשליטה בצרפתית, ייתכן שהייתי מרגישה יותר עצמאית, יותר בלתי־תלויה, יותר חפשית, יותר בת־העולם…). והעיקר – זה שלא למדתי לנהוג במכונית, דבר שיודעת בימינו כל אשה שלישית, ושהוא מעניק בטחון, מעין הרגשת נצחון. ואולי להיפך? אולי בשבילי זה אומר התגרות בדכאון, שעלולה להביא לאסון? אולי זה עוד יותר ללא־מטרה, ללא־תכלית, ללא כיווּן בטוח. אולי זאת התנפצות ודאית יותר אל הרוח?… (את האידיאל של אמי, לרכוב על סוסים, גם לא שאפתי מעולם להגשים, כי ידעתי מראש שלא אגיע. אידיאל כזה דורש עקביות, רצון נחוּש, רוח איתנה, כל אותם דברים… ומה שנוגע לי, הנטיה לגלוש למין קיצוניות, למין חוסר־קשר, למין אי־שייכות…) מובן שלא עלתה בדעתי חופשה עם סקי, דוגמת זו של יואב ואחותי החורגת בירח־הדבש שלהם. דבר כזה היה עובר את כל המגבלות של אישיותי, גורם לי הרגשת פיצול (עצם הרעיון מפריד אותי מעצמי!), היה בורא אדם אחר במקומי… בקיצור, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אז נסעתי לחיפה. והחלטתי שלא לבקר את יואב. אבל רגלי נשאוני.
לפעמים נדמה לי, שאין בין מכרי אף אדם שאינו אמן. מלבד יואב. הוא לא היה אמן. וכאן טמון היה הקסם שלו לגבי.
אבל רק נכנסתי למשרדו וכבר רציתי לצאת.
“את מסתכלת על הספּיראלה הקינטית הזאת? עבודה אחרונה שלי. מוצא־חן בעיניך?”
זה מה שהיה חסר. עוד אמן אחד במשפחה.
“מה נשמע אצלך?”
“בסדר, ואצלכם?”
“שביתת ימאים, כרגיל… משונה שאני כעת מצד הקאפּיטאליסטים… כשהייתי אחד מהחברֶה…” אחר־כך תפס את עצמו: “את מתכוונת לאחותך? היא ואמך החורגת… הו, מה אני מקשקש!…”
“בסדר…”, עיוויתי את פי למעין־חיוך, “נקלטת יפה במשפחה…”
“ואת”, תקע בי אצבע משולשת באוויר ואמר בלי שום־קשר: “הפחות משעממת מכולן…”
“ובכל־זאת אתה בחרת בה!…” קראתי בלבי ביאושי.
את התגלית המזעזעת, שטהר־לב היה מאַהבה של אמי, שמעתי באחד מימי ה“שבעה” למותו מפי חברתי הטובה דלית כדבר המובן־מאליו. (“כשאמות”, התבדח אתי פעם, “יספרו איך הייתי מביט בחתיכות”). היא כל־כך השתוממה לבוּרותי, שהטילה, כמדומה, ספק בכנות תגובתי.
לב־אמון־על־עלבונות זה, שכל דפיקה שלו, כהולם פטיש־אוויר בסלע, אמרה: הנה־הנה אני מתפוצץ…
אלא שכעבור חמש דקות נרגע. לגמרי. ורק פיזור־הנפש נשאר.
ופתאום, ללא כל התראה – פאניקה: להתקשר. מיד, עם האמא הזאת. לשמוע מפיה. שתסביר את עצמה. מיד. לטלטל ממנה את האמת. את כל האמת!…
לקחתי טאקסי אל דירתי השׂכורה וטלפנתי הביתה.
“איפה אמא!” שאלתי במפגיע את אבי בלי שום הקדמות שהנימוס מחייב.
“ביפו!… את יודעת שכל בוקר…”
טרקתי את הטלפון. ביפו!… הזונה הזאת!… בעצם ימי השבעה למותו!…
חייגתי את מספרו (הסודי, רק למקרי־חירום) של הצייר שבדירתו שכרה אמי את הסטודיו שלה עם החלון לים (“בבית אני לא מסוגלת להתרכז… כל הטלפונים האלה…”). אך כששמעתי את קולו, שכמו הופרע מהזיית־יצירה, הוֹרדתי בפחד את השפופרת.
בפעם השנייה פניתי בקול “בוטח”, צרחני כמעט. הצייר היה קר, עוֹיין, אמר שאמי עוד לא הגיעה, שהיום בין־כה־וכה לא תבוא כפי־הנראה.
שכבתי על המיטה והתרכזתי בכתם־העובש שבתקרה.
כעבור רבע שעה חייגתי שוב. רציתי לבקש שאמי תתקשר אתי כשרק תגיע.
איש לא ענה. ניסיתי שוב. ושוב. כמעט הפכתי את המכשיר בחיוגי הנמרצים. אין עונה.
יאוש מוחלט.
מחשבה: לרוץ הביתה, לארוב לה בחדר־המדרגות, להפתיעה. צלצול. ידי מזנקת לשפופרת. דלית.
“מה שלומך?…”
“בסדר… בערוב יומו של הפּרפּר נראה לו צבע הים חגיגי יותר…”
דלית האנוכית גיחכה. “אם תרצי, אוכל ללון אצלך הלילה…”
לא זזתי ממיטתי עד הערב. אחר־כך ירדתי זהיר־זהיר במדרגות (הרעדה, הרעדה הזאת…) ופסעתי מתונות אל בית הורי.
השעה היתה מאוחרת, ואמי פתחה לי את הדלת, מופתעת, בפיג’אמה. רמזה לי שניכנס למטבח, שאבא עובד (התפלאתי שמכונת־הכביסה פועלת בשעה כזאת).
אמי מילאה את הקומקום והעמידה על הכיריים.
“הוא היה כוהן־הווידויים שלי!…” צרחתי
“על מה את מדברת?!…” היסתה אותי אמי.
על קוֹנספּיראציה!… על קונספּיראציה!…" כמעט ונחנקתי בכעסי.
“קונספּיראציה נגד מי? על מי את מדברת?…”
“דיברתי אתו על ה־כל!… סיפרתי לו ה־כל!…”
“את מתכוונת ל… טהר־לב?… הוא חיבב אותך מאד…”
“למה לא סיפרת לי?!… למה אף אחד לא סיפּר לי?!…”
“סיפּר לך… מה?…”
“את האמת!… את האמת בפני המת!…”
אחר־כך ראיתי איך הכעס עולה בה. פניה נתאבנו.
בשירה “יחוד בכליון” כותבת אמי:
לבו חולה, זה הסוד שלי
נשימתו קצרה ומבוהלת
כעת אתהלך בעולם
עם לבו החולה –
צוהלת!
אחר־כך באים עוד שני בתים שאינני זוכרת אותם, ואחר־כך באה השורה המסיימת:
הנפש מתנשאה, אך הבשר כָלֶה
“השיר ההוא שלך!…” קראתי מנהמת לבי, “זאת נבלה!… זאת נבלה!…” ואז סטרה לי, ואבי הואיל לצאת ממחבואו.
אחר־כך יצאה אמי והסתגרה בחדר־המיטות, ואבי נכנס למטבח.
“מה העניינים?…” הטעים את שאלתו בתנועת־יד, מעין מזרחית.
“מה העניינים?!… איך אתה יכול לסבול אותה?!… איך יכולת לסבול אותה כל השנים?!…”
אבי עמד שם ועמד, ידיו שלובות בחיקו, סנטרו נשען על חזהו, עד שהחליט לנקוט כלפי טון חינוכי. אבל כבר עם המשפט הראשון התיאש מכך ואמר:
“אני מבין שקשה לך… עברה עליך שנה קשה…”
(רק שנה? – נוכחתי מיד שכל מה שהוא מסוגל להעלות בדעתו, הוא בגידתה של אחותי החורגת בי עם יואב).
“יש דברים שאנחנו לא מספרים…” המשיך אבי, “לכל אחד מאתנו יש… אנחנו מתחככים עם כל־מיני אנשים… יש כל מיני תגובות… לא מוסרים דין־וחשבון… גם הנה באים אנשים… כל מיני… כל הזמן… עניינים חברתיים… לא מוסרים דין־וחשבון… מדווחים על בעיות… על עובדות לא… ניחא… אין שום פריווילגיות מיוּחדות… אין זכות לשום תביעות מיוחדות… כל אחד חפשי לעשות כאוות־נפשו… אני לא אשאל אותך… אני אקבל את תנאיך… אפשר לעמוד בזה… לא לשאול… עם מי נפגשים… מי ביקר אצל מי… ניחא… מוכרחים לעמוד בזה… את שומעת? – מוכרחים לעמוד בזה!…”
פתאום הזדקף על כסאו ופרשׂ על פניו חיוך רחב:
“ומה נשמע אצלך, בת? איך העבודה?”
“ממש משמים!…” דקלמתי. “מקבלים כסף מלא”.
“יפה, טוב… והבוֹס?”
“אינו דוחק, שעות העבודה אינן קבועות, השכר לפי שעות, תלוי בהרגלים, הוא בא מוקדם. כן, היה בינינו פלירט…”
אבי כיחכח בגרונו.
“ואיך הדירה?”
“אם יש קלקול בביוב, לא מנקים את השירותים. בכבודנו אין משטים.”
“אבל מגיע!” גילה פתאום אבי התעניינות־יתר, “מה שמגיע…”
“לאלה מגיע ולא זכו ולאלה אין מגיע וזכו…”, קרצתי לאבי קריצת־סתרים.
כשקמתי ללכת, הוספתי: “לאחרונה שכחתי לבקש שכר. יש לך בשבילי איזה חמישים פונט?”
שיר של אמי:
לילה אפל חרוש־מזימות
ליל אויב מחולל־קברים
ליל כלבים נוברים בעצמות.
ליל הקולות…
מעניין שזוֹ, עם המליצות שלה, כמו מדברת לפעמים מתוך גרוני… למשל, בליל פתיחת התערוכה (פיסול קינטי) של יואב, בגלריה שדלית ניהלה.
“שמעת שהיא כותבת אוטוביוגראפיה?” דרכה דלית על רגלי בכוונה בשעת הריקוד.
“מי?”
“אחותך החורגת, כמובן… תהיי מנוצחת… מונצחת… לכל החיים…”
בלעתי ציפור, לא לבלוע ולא להקיא (מה שנוגע לדלית, שמטפטפת לי אינפורמציה בשקיקות כזאת בשם הידידות, היא מחזירה לי כגמולי כנגד־מה שאני מחזירה לה כגמולה כנגד־מה שהיא…)
נותרתי עם המַקוֹר בחוץ, באמצע להגי… עם יואב שאתו רקדתי.
“מה קרה לך?” הפסיק את ריקודו, “יצאת לגמרי מהקצב…”
“נכנסתי לקצב אחר…” עיקמתי את זווית שפתי לחיוך.
“צריך לנסות להמשיך” – אמרתי בקול־רם, כשצעדתי לבדי ברחוב, בדרכי לדירתי. – עם דעה מוגמרת, למשל, על כל מיני נושאים־לשיחה: גשרים פתוחים, האמן־התורן, שערוריית־המין בבית־הלורדים, תאלידומיד, הטיקים של ראש־הממשלה, נותן־הטון בשירה, סרטו האחרון של פליני, המָתה־מרחמים, מי־כתב־על־מי־מה־למה. רזבוֹט עם דעה אישית מוגמרת, שכוחה־יפה־לרגע־זה, אפילו אם זה נשמע קאפּריזי; דווקא אם זה נשמע קאפּריזי, ובלבד שיהיו נושאים לשיחה, (דעה לא־מוגמרת היא יותר מחייבת, ואני מתחילה להבין את טהר־לב, אחרי שכל־כך הרבה שנים הוא זה שהבין אותי). אתגרים לוויטאליות – – – ויטאליות – – –
כאילו הייתי חוזרת אל ביתי ממרחקים. קטן משדימיתי או משלא דימיתי. חשוף, אור חזק מדי, חללים ריקים, שאחת מן השתיים: או למלאם בצללים, בצבעים, לכסות, להאפיל, לסגור במסכּים, למלא בשדות, בשקיעות ארוכות, בגשם, בעצב, במלמולים זרים, בסימטאות, בבדידות, בהינתקות, או: לצאת. מיד. לפני שאני נכנסת. אבל איך… הקושי הזה… הקושי הזה…
ולאחותי החורגת יהיה סוף מצוּין לאוטוביוגראפיה שלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.