לפני ימים אחדים נתפרסם באופן רשמי מאמר המלכות לבטל מיום 18 אלול שנת 1330¹ את כל הזכויות וההנחות הכלכליות והפיננסיות, המשפטיות והאדמיניסטרטיביות הידועות בשם קפיטוּלציוֹן והמיוחדות לנתינים הזרים היושבים בתורכיה, לפי כתבי הברית, החוזים והאמנוֹת הישנים שנכרתו בין השלטון העותמני ויתר הממשלות בזמנים שונים. מכאן ואילך יהיו החוקים העותמניים חלים בלי יוצא מן הכלל על כל היושבים בארצות תורכיה, בלי הבדל נתינות, בהתאם למשפטי העמים הכלליים הנהוגים והמקובלים בכל הארצות הנאוֹרות והחפשיות.

זהו מאורע מדיני רב ערך ועשיר תוצאות העתיד, לכשיתקיים הדבר ויצא לפועל, ליחד לו מקום בהיסטוריה העותמנית בשורה אחת את המהפכה של 10 לתמוז. אז פרקה תורכיה מעליה את עול העריצות והשיעבוד הפנימי של השלטון היחיד – ועכשיו היא משתחררת מכבלי השיעבוד החיצוני של ממלכות זרות.

שיעבוד הקפיטוּלציוֹן המעיק על תורכיה כמעט זה ארבע מאות שנה, היה תחילתו ברצון וסופו באונס דווקא בתקופת גדולתה ותפארתה של ממלכת העותמנים, ובימי הפדישאה היותר אדיר ונערץ, שמפניו חַתו כל מלכי אירופה; בשעה שתורכיה הגיעה למרום גבורתה וחוסנה – דווקא אז הונח היסוד למשפטי הקפיטולציון וזכויות הזרים. סולימן המחוקק, שבימיו היתה תורכיה המדינה היותר אדירה בעולם, כרת את פרנסוּאה הראשון מלך צרפת (בשנת 1535) ברית צבאית ומסחרית, ובה נתן לנתינים, ובייחוד לסוחרים הצרפתים, שיבואו להתגורר בארצות תורכיה, זכויות מרובות, שעל פיהן נפטרו ממרות החוקים והרשות העותמניים, ונשמעו רק למשפט הצרפתי ולקונסולים הצרפתיים, שנבחרו על ידיהם או שנימנו מטעם ממשלתם – כאילו היו נמצאים בתוך ארצם. בהמשך הזמן נתרחבו זכויות אלו, וכל הממשלות האירופיות השיגו הנחות מעין אלו בשביל נתיניהן. לגבי התקופה ההיא אין הדבר הזה תמוה כל עיקר. זכויות אלו נשענו על ההשקפה המשפטית שהיתה שוֹררת עדיין בימים ההם לא רק בתורכיה, כי אם גם בכל אירופה; זהו הפרינציפיוֹן האישי האֶכסטריטוריאַלי ביחסים המשפטיים לנתינים. חוקי הארץ היו חלים לא על הנמצאים בתוך אותה הארץ, בין שהם נתינים ובין שהם זרים, אלא על הנתינים, בין שהם יושבים בפנים המדינה ובין שהם מחוצה לה; ולהיפך, לא היו חלים על הנתינים הזרים אפילו אם הם גרים בתוך המדינה.

הנתינים של מדינה אחת הנמצאים בניכר היו נשפטים לפי חוקי ארצם על ידי בן ארצם שנבחר או נימנה למטרה זו ושנקרא בשם קונסול.

ברם, השקפה זו לא האריכה עוד ימים באירופה. עיקר חדש, עיקר השלטון הטריטוֹריאלי חדר לתוך המשפט הממלכתי, ונעשה ליסוד ראשי בסידרי המדינה הפנימיים ולאבן הפינה ביחסים החיצוניים שבין העמים או, יותר נכון, בין המדינות. השלטון המדיני – ה“סוביריניות” של כל ממלכה חפשית – אינו מכיר בתוך תחומי ארצו שום רצון נעלה הימנו או דומה אליו; ורק רצונו היחיד הוא חוק כללי בשביל כל תושבי המדינה, בין שהם נתינים ובין שהם זרים. כולם כפופים אך ורק לחוק המקומי ואין שום חוק יכול להטיל את מרותו על מי שהוא.

באופן זה נתבטלו בכל ארצות אירופה אחת אחת כל הזכויות והפריבילגיות של הקונסולים, והנתינים הזרים נאלצו לקבל על עצמם את מרותם של החוקים המקומיים בלי יוצא מן הכלל. בתורכיה (וכך היה הדבר ביתר המדינות הבלתי נוצריות, כגון פרס, סין ויפן) היה ממש ההיפך. לא רק שחוקי הקפיטולציון לא נתבטלו, אלא שהלכו ונתגברו; באמנוֹת החדשות שנכרתו כבר מתוך הכרח, ניתנו בכל פעם זכויות והקלות חדשות לנתינים הזרים, שהועמדו לגמרי מחוץ לחוק והמשפט העותמני; הקונסולים נעשו למושלים ושליטים בגלילי פקידותם, ומזויינים בתקיפות אינטרנציונלית היו יכולים להתערב תמיד בפעולות הרשות והפקידות המקומית ולעכב את התפתחות הארץ גם במקצוע המדיני וגם במקצוע הכלכלי.

עמי אירופה לא יכלו מעולם לסבול במנוחה את מציאותה של הממלכה המושלמית הפורשת את שלטונה על עמים וארצות נוצריים. אולם בזמן שיד העותמנים היתה תקיפה וצבאם האדיר הלך מכיבוש לכיבוש, הרכינו את ראשם וביקשו את קירבתם ועזרתם. אך מכיון ששקעה שימשם ונשתה גבורתם – מימי השולטן סלים השני ואילך – לא הזניחו כל שעת כושר שבאה לידם להצר את צעדי תורכיה, לקרוע ממנה חבל אחרי חבל ולהפחית את כוח שלטונה גם בגלילים הנשארים. במלחמות התכופות והבלתי פוסקות תשש כוח העותמנים, מספר האוכלוסין נתמעט, אוצר הממלכה נתרוקן והתושבים נתרוששו. וכשהמלחמות במאה הי"ט נתמעטו – אחזה אירופה בתכסיס חדש כלפי תורכיה. המלחמות בעזרת הנשק עולות ביוקר ומעכבות את ההתקדמות הכללית – ולפיכך ביקשה להימלט מהן עד כמה שאפשר; אולם אויבי תורכיה לא הסתלקו ממחשבותיהם וזממיהם ורק בכדי להגיע למטרה הרצויה הכינו אמצעים חדשים, יותר שקטים אך גם יותר בטוחים ומסוכנים. אירופה התחילה לפרוש לאט־לאט רשת של אפיטרופסות כספית, כלכלית ומשפטית לתורכיה. במקום להזדיין בגלוי נגד הממלכה העותמנית, החלה אירופה לחתור במחשכים ולשעבד את הארץ על־ידי בריתות ואמנוֹת, הלוָאות ורשיונות אֶקוֹנוֹמיים. הנחות וזכויות של חסות והגנה על הזרים. על־ידי פירושים וביאורים לאמנוֹת והחוזים הישנים, הנשענים על ההגיון של התותחים וספינות המלחמה, נצטמצמו יותר ויותר זכויות השלטון העותמני, שלא יכול עוד להטיל מסים וארנוֹנוֹת כרצונו, לקבוע מכס גבול לפי צרכיו הכלכליים, לסדר בתי המשפטים בלי התערבות הקונסולים ומתורגמניהם, לבלי לָחוק חוקים הנוגעים גם לנתינים הזרים בלי הסכמות הצירים הנכרים. ההשפעה הזרה חדרה לתוך כל החיים המדיניים והכלכליים. זו היתה מלחמת כיבוש חשאית, מסודרת ועזה, ערוכה ומתנהלת על־ידי הצירים והקונסולים עם מחנה שלם של סוחרים, בנקירים ומהנדסים זרים מזוינים בנשק המוֹדרני – מיליונים שניתנו בהלוָאה לממשלה ואוצרות סחורה שהציפו את כל הארץ. במלחמה זו לא הראו עוד העותמנים את כוחם הקדום. פחות מסוגלים להתחרות כלכלית במלחמת־הקיום מאשר לקרב הדמים על שדה הקטל, משוללים נשק המדע ומכשירי הטכניקה החדישה לא יכלו העותמנים לעמוד בפני התכסיסים החדשים של שאיפות הכיבוש הרכושניות. יתר על זה, תורכיה לא ניסתה אפילו להגן על עצמה במלחמה זו, ולפעמים מסרה בעצמה את הנשק בידי שונאיה. השער הגבוה² חתם על כתבי הברית שבהם הבטיחו הממלכות האדירות את שלומה הטריטוריאלי של תורכיה (הברית הפאריסית משנת 1856 והברית הברלינית משנת 1878), היא קיבלה מאירופה עזרה צבאית במלחמותיה הפנימיות (את מוחמד עלי ובנו אברהים פאשה במצרים) והחיצוניות (מלחמת קרים), הכניסה את שאלת המַעברים (הבוֹספוֹר והדרדנלים) לתוך החוזים האינטרנציונליים, הכניסה את נתיניה הנוצריים תחת חסות ממלכות אירופיות שונות (צרפת, אוסטריה, רוסיה) – ועל ידי כך הקימה לעצמה אפיטרופסים הדואגים לקיומה ומתערבים בכל שעת כושר בענייניה הפנימיים.

ומדינות אירופה ידעו להפיק תועלת מכל אותן ההנחות. הזכויות והפריבילגיות השונות שהממשלה העותמנית העניקה להן ברצון ובאונס – בכדי לצמצם ולהגביל את חופש פעולתה וכוח שלטונה ולהפוך את תורכיה למושבה אירופית במובן הכלכלי ולבית קיבול בשביל תוצאות התעשיה והמסחר האירופאי.

התורכים לא הצטיינו מעולם בכשרון פעולה אינדוסטריאלי ומסחרי. בימי הגידול והצמיחה של הממלכה העותמנית היה השבט התורכי מעין “חברת־כובשים” החיה על חרבה. יותר משהיו מתפרנסים מעבודת האדמה, התעשיה והמסחר, היו פושטים ידיהם בגדוד. העמים המשועבדים היו להם למס עובד. בכדי להגדיל את עושר הארץ ובייחוד בכדי להרבות את הכנסות הממשלה השתדלו למשוך מן החוץ לתוך הארצות והגלילים הנכבשים סוחרים ואנשי מעשה ונתנו להם כל מיני זכויות והקלות – קבעו מכסי־גבול נמוכים בשביל הסחורות המובאות מן החוץ. בברית המסחר שנכרתה עם הוניציאַנים (בשנת 1454) נקבע מס הגבול פעוט מאוד, בכמות 2% מערך הסחורה. בברית המסחרית שנכרתה (1535) עם הצרפתים הוטל מכס של 3%–5 על הסחורות הצרפתיות. תחת זה היו גוֹבים מכס גבוה דווקא מהסחורות המוּצאות לחוץ־לארץ (9–12 אחוזים) בניגוד לחוקים האֶקוֹנוֹמיים היותר פשוטים. וכאשר עמדו לבסוף על טעותם והכירו בכל הנזק העצום של “פוליטיקה מסחרית” זו – קשה היה לתקן את המעוּוָת: אי־אפשר היה שוב לעשות כל שינוי בעניני המכס בכמות של 8% – ad valorem. ידיה של תורכיה נאסרו. מאז לא יכלה לאחוז בפוליטיקה מסחרית שיהלמו את אינטרסיה הכלכליים. ואף על פי שהאמנות הנזכרות נכרתו רק למשך 21–28 שנים, לא הירשו הממשלות לשער הגבוה כעבור זמן הנקוב לכרות ברית מסחרית על בסיס יותר רציונלי, בטענה שאין תורכיה יכולה להשתחרר על דעת עצמה מאותן האמנוֹת המסחריות שאינן אלא חלק אינטגרלי של כל משפטי הקפיטוּלציוֹן, שאינם משתנים אלא בהסכמת שני הצדדים. ולפיכך כל זמן שאין הממשלות כורתות את תורכיה ברית חדשה נשארות האמנוֹת הישנות בתוקפן. ההפסד של האמנוֹת הישנות היה כפול: הכלליוּת של התעריף וההכרח לגבות את המכס על פי האומדנא של מחיר הסחורה שימשה מקור של סכסוכים, מעילות ורמאות, הכרוכים בהכרח בשיטה זו של גביית המכס, וגרמה נזק כספי גם לסוחרים וגם לאוצר הממשלה. לשוא ביקש השער הגבוה להחליף את התעריף הכללי בתעריף מפורט על פי המידה והמשקל כמו שהנהיגו בכל ארצות המערב. אך גדול מזה היה ההפסד שגרמה המתכונת הקבועה והבלתי משתנה של המכס על התפתחותו של המשק הלאומי בתורכיה. מכס זה הספיק במידה ידועה להגן רק על עבודת האדמה, ואם התעשיה החקלאית עוד עומדת בשפל המדרגה, אין זאת מפני חסרון מכס החסות, אלא בגלל מס־העושר³ הכבד והמרוֹשש, היעדר דרכים מתוקנים וחסרון קראֶדיט חקלאי. השפעתו המזיקה של המכס הבלתי משתנה ניכרה בעיקר במקצוע החרושת והתעשיה. מכס זה גרם לירידת התעשיה המזרחית הקדומה והפריע בעד צמיחת תעשיה חדשה. התוצאות⁴ הפנימיות לא יכלו לעמוד בפני ההתחרות החיצונית של התעשיה הרכושנית המשוכללת.

ולא רק סחורות חוץ יכלו על נקלה להתחרות את התוצאות של התעשיה הפנימית – כי אם גם הסוחרים הנכרים שהשתקעו בתורכיה נמצאו במצב יותר נוח ומזכה⁵ מסוחרי המקום, מפני שהיו פטורים מהרבה מסים ותשלומין שהיו חלים רק על נתיני המקום, כי השלטון העותמני לא יכול להטיל שום מס על נתיני ניכר בלי הסכם הממשלות. ובאין זה, היו הסוחרים הזרים מנצלים את הארץ מבלי להשתתף בהוצאות המדינה.

המצב המזכה של הזרים ויתרונם המשפטי על אזרחי המדינה מנע מן המתישבים בתורכיה לקבל את הנתינות העותמנית, ולא עוד אלא שהרבה נתינים היו מקבלים נתינות זרה והעמידו את עצמם תחת חסות הקונסולים – מה שגרם לידי הגברת השפעת ממשלות חוץ והחלשת כוח השלטון העותמני, הפחתת ערכוֹ והשפלת כבודו.

עם ביטול הקפיטולציון יוצאת תורכיה מעבדוּת לחירות. היא משתחררת מעוֹל האפיטרופסות הזרה, הכספית והמשפטית, ונעשית אדון לנפשה, בת־חורין גמורה במעשיה, חפשית לסדר את חייה הממלכתיים בלי מעצור ומפריע, מבלי להתקל על כל צעד ושעל בעיכובים חיצוניים ובהגבלות מעיקות ומעליבות.

שיטת הקפיטולציון מתנגדת למשפט הבין־לאומי הנוהג ביחסים ההדדיים של כל המדינות החפשיות באירופה ובאמריקה. אפילו כלפי מוֹנטוֹניגרוֹ⁶ הזעירה והבלתי־קולטורית לא הירשו הממלכות האדירות לעצמן להגביל את זכויות שלטונה ולהתערב בענייניה הפנימיים; מכל מדינות אירופה רק תורכיה יוצאת מן הכלל. אי־הסדרים והליקויים בהנהגת המדינה, חוסר־הבטחון הציבורי והמנוחה הפנימית, בתי־המשפט הפרועים, עיווּת־הדין וזדון הפקידים, כובד המסים והיעדר חוקים מתאימים לצרכי הזמן, באמתלא זו היו הצירים הנכרים מלמדים זכות על קיום הקפיטולציון. לעומת זה היתה הממשלה התורכית טוענת, שקיום משפטי הקפיטולציון מעכב בעד התיקונים הפנימיים הדרושים. היאך אפשר להבטיח את המנוחה במקום שהרשות אינה רשאית לנגוע בזרים היושבים על אדמתה? הייתכן לצפות למשפטי צדק מבתי דינין שהקונסולים הזרים מתערבים בענייניהם? כיצד יוקל עוֹל המסים בשעה שהממשלה אין בידה לסדר הטלת המסים כרצונה?

עכשיו הוסרה המַכשלה. בטלו הפריבילגיות של הזרים, וכל תושבי הממשלה הושווּ. אין עוד המצב המשונה של ניצבא באַרעא וגיורא בשמי שמיא⁷. חוקה אחת ומשפט אחד לגר ולאזרח. אולם זו צריכה להיות חוקה של קידמה, משפט של צדק. לא הורדת הזרים לשפל המדרגה של האזרחים, אלא להיפך. קברניטי הממלכה ששיחררו את הארץ מעוֹל השעבוד החיצוני הטילו בזה על עצמם חובת־כבוד כפולה: כלפי הנתינים וכלפי הזרים: תיקון הליקויים הפנימיים, שהצריכו במידה ידועה את משטר הקפיטולציון – זוהי ערובה בטוחה בעד התפתחותה החפשית של ארצנו.

עכשיו הוּתרוּ ידיה של הממשלה. אולם היא צריכה לזכור שהאחריות גדלה יחד עם חופש־הפעולה.