שני משברים קשים ורבי־תלאָה התרגשו ובאו זה אחר זה על יישובנו הצעיר והרופף. התפרצות המלחמה העולמית ותוצאותיה המחריבות חוֹללה בארצנו משבר כלכלי ממושך, הפוגע בכל ענפי המשק העירוני והחקלאי ובכל מקצועות העבודה החמרית והתרבותית. וכניסתה של תורכיה למלחמה הביאַתנו מחדש עד משבר, קשה וחד מהראשון, משבר מדיני העלול להפוך את קערת היישוב על פיה.

חלוצי העם העברי, מורדי־הגלות שבאו לבנות לעמם שבע־הנדודים והטלטולים מולדת בארץ אבות, שכחו בעבודתם רק דבר קטן אחד: להיות אזרחים במולדת הנכספה. והנה הגיעה שעה גדולה ומכריעה. המדינה שבאו להיאחז בתוכה נאלצה לשלוֹף את חרבה מתערה ולקדש מלחמה על אויביה המתנקשים בנפשה. והמתאַחזים הרגישו לפתע פתאום שהינם זרים בארצם, תלושים מעל קרקע המולדת ותלויים על בלימה… גזירת גלות וגירוש התחילה מנסרת באויר, ובוני־היישוב נבוֹכוּ…

אין רחמים בהיסטוריה. בשעת־חירום זו נפרע היישוב בעד שגיוֹנוֹ וחטאוֹ, חטא הזרות, שחטא לנפשו כל הימים. המשבר הנוכחי שבא עלינו כחתף לא הביא לנו כל פורענות חדשה, אלא הבליט והביא לידי גילוי נגע ישן שהיה סמוי מן העין הרגילה, קיצרת־הראי – נגע, שבשנים כתיקונן לא היתה פעולתו המזיקה מורגשת ביותר, נעשה לרגל המשבר מסוכן.

זרותנו בארץ – זה היה מעוּוָת לא כלפי חוץ כי אם בעיקר ובייחוד כלפי פנים. ידועים הם המכשולים והמפריעים השונים שהיו מונחים על דרך ההתאַזרחות וקבלת הנתינות בימי שלטון משפטי הקפיטולציון וזכויות הזרים והעיכובים מצד הקונסולים ופקידי הממשלה. סיבות אלו לא נעלמו מעיני הממשלה, ולא היתה לנו כל סיבה לבוא אלינו בטרוניה על נתינותנו הזרה. מלבד זה ידעה הממשלה היטב שגם בהישארם נתינים זרים, נאמנים ומסורים היהודים לארץ ולממלכה העותמנית וממלאים את חובתם למדינה. הזרות הזו היה חטא שחָטא היישוב לנפשו ולעתידו.

על־ידי זרותם קיפחו יהודי ארץ־ישראל בעצמם את זכויותיהם האזרחיות והמדיניות, החלישו ואיבדו בידיהם את כוחם והשפעתם והשליטו בחייהם הציבוריים־המדיניים תוהו ובוהו.

תורכיה, למרוֹת כשלונה ופיגורה הכלכלי והחברתי, הריהי ארץ קוֹנסטיטוציונית, שכל אזרחיה שוים לפני החוק וניהנים יחד, בלי יוצא מן הכלל, מכל הזכויות המדיניות והכלכליות, ארץ שלמרות ריכוז השלטון בידי הרשות העליונה ניהנית במידה רחבה משלטון עצמי על יסודות דימוקרטיים בהנהגת הכפרים, הערים והגלילים (וַליוֹת). תורכיה היתה הראשונה שהכירה בפרינציפּיון של חופש ההגדרה הלאומית והעניקה לעמים הבלתי מושלימים אוֹטוֹנומיה לאומית־דתית וחופש גמור של הלשון והתרבות הלאומית. בזכויות היהודים בתורכיה לא חלו מעולם שום הגבלות. מעולם לא טעמו פה היהודים טעם רדיפות ולחץ, לא הרגישו כל מועקה דתית, אזרחית או לאומית. שערי המשרות ובתי הפקידות, מוסדות הנבחרים וההנהגה העצמית היו פתוחים לפניהם. האומה העברית היתה מוּכרת על פי החוק יחד עם שאר האומות. וניהנית מזכויות רחבות של הנהגה עצמית בענינים הלאומיים הפנימיים.

ודווקא פה, בארץ־ישראל, לא יכולנו ליהנות מכל הזכויות האלו – לא היה מי שייהנה מהן. בבתי־הפקידות בארץ־ישראל אין כמעט אף יהודי אחד. במוסדות הנבחרים אין לנו באי־כוח, ולרגל זה היה כוחנו המדיני – אפס. בכל ארץ נלחמו היהודים ונלחמים בעד שיחרורם, נלחמו בחירוף־נפש בעד כל תג ותג של זכויותיהם, וכאן מצאו הכל מן המוכן – וּויתרו.

חולשתנו המדינית מתגלה לא רק בשעת הבחירות לבית־המורשים, למועצה הכללית (מג’לס עומומי) או השלטון העירוני – אלא במעשי יום יום, בכל היחסים האזרחיים. איזו קהילה פעוטה של אַרמנים או יוָנים היתה השפעתה בירושלים הרבה יותר ניכרת מקהילת היהודים, שהם רוב מנין ורוב בנין בבירת ארץ־ישראל. היישוב החדש שלנו העשיר בכוחות אינטליגנטיים, היה לגמרי קרוע מעל החיים הפוליטיים המקומיים ורישומו לא היה ניכר כל עיקר. ואותו היישוב שברא כלפי פנים דוגמאות מופתיות של שלטון עצמי, הנהיג סדר ומשמעת בחייו הפנימיים – לא יכול לסדר באופן נאות את יחסיו את מוסדות הממשלה והסביבה החיצונית, ובמקצוע זה שוררת עזובה נוראה. והטעם פשוט: רוב עסקני היישוב ומנהיגיו היו זרים. נוסף לזרוּת האזרחית היתה פועלת גם הזרות התרבותית או הבערות האזרחית המציינת את יישובנו. הבערות האזרחית שלנו בארץ־ישראל אין דוגמתה בשום יישוב יהודי. אין ליישוב שום הכרה והכשרה אזרחית־מדינית. העיקרים היותר אלימנטריים של הנימוס המדיני, הספר המשפטי וההנהגה האדמיניסטרטיבית של תורכיה, דברים הידועים בכל מקום לבן־אדם פשוט, הם כספר החתום כמעט לכל בני היישוב. שפת הארץ, לשון המדינה, מנהגי המקום, חיי עם הארץ זרים לא רק להמון העם כי אם גם להאינטליגנציה שלנו. עסקנים היושבים בארץ עשרות שנים אינם יודעים לדבר כהוגן בלשון הארץ, ואף אחד מהם (ביישוב החדש הכתוב מדבר) אינו יודע לכתוב, ורק יחידי סגולה יודעים לקרוא ערבית. בין עשרות אלפי יהודים נמצא אולי אחד היודע קרוא וכתוב תורכית. ולא רק בין החדשים מקרוב באו, כי אם גם בין האזרחים העתיקים. ומכאן חולשה מיוחדת המציינת את היישוב העברי בארץ־ישראל. חולשה זו מתגלה תמיד הן בחיים הפוליטיים של הארץ והמדינה והן במקרי סכסוך ואסון הרגילים בארץ – בכל המקרים האלה היהודים הם מחוסרי־ישע ואין־אונים. בחולשה זו של היהודים משתמשים פקידי הממשלה ומנצלים בלי רחמים את אי־ידיעתם ובערותם בכל שעת־כושר, ועל ידיהם עוזרים המוכתרים – אלה באי־כוחנו, כביכול, הרשמיים, שברובם אינם מוכשרים וראויים לאיצטלא זו ונבחרים רק משום שהם אזרחים ויודעים קצת לשון המדינה.

חוסר־ההכשרה האזרחית שלנו – הזרוּת ואי־הידיעה – משפיעה על יחסינו לעם הארץ. מכיוָן שאין אנו יכולים ומוכשרים לקחת חלק בחיים הציבוריים והמדיניים המקומיים, אין אנו באים במגע ומשא את שכנינו, אין אנו יודעים את הרוחות המנשבות בקירבם, ואין אנו יכולים להתקרב אליהם ולקרב אותם אלינו: – חסרים אנו, פשוט, המצע הציבורי שעליו נוכל להיפגש ולהזדמן יחד, זאת אומרת הפוליטיקה המקומית, זו שהיתה נותנת לנו האפשרות לעבוד שכם אחד לטובת הארץ, הרמתה והפרחתה והיתה יוצרת ביננו שותפות האינטרסים והבנה הדדית. היעדר של מגע ומשא תמידי על יסוד עבודה משותפת, נוטל מאתנו את האפשרות להשפיע על דעת הקהל והעתונות הערבית ולקרב הלבבות.

המשבר המדיני שהתחולל עכשיו חשף לעיני כל את נגעי היישוב והבליט את כל אי־הנורמליות של זרותנו. כשם שהיישוב לא ייבנה על־ידי תיירים, כך לא יתקיים על־ידי זרים. רק יישוב מעוּרה ואחוז בקרקע ובארץ בכל נימי חייו יכול לעמוד בפני כל רוח שאינה מצויה מבלי להזדעזע ממקומו. גורל היישוב וגורל הארץ צריכים להיות דבוקים וקשורים זה בזה מבלי להיפרד. להוכיח ברגע זה את צורך ההתאַזרחות, זאת אומרת להוכיח לטובע תועלת ההצלה. חלק גדול של יישובנו עומד לפני סכנת הגירוש או הגלות, והתקנה היחידה נגד זה היא ההתאַזרחות. ברם – דבר זה צריך להדגיש בכל תוקף – תקנה זו מספיקה רק כלפי חוץ. בכדי לחדול מהיות זרים לארץ, לסביבה ולחייה הציבוריים והמדיניים ולכל המתרחש בתוכה – אין קבלת הנתינות מספקת. ההתאַזרחות תעמוד לנו כנגד הגירוש מתוך הארץ בתור אויבים, אך היא לא תצילנו מן הגירוש שגרשנו את עצמנו מכל המוסדות המדיניים של הארץ, מכל בתי־הנבחרים וההנהגה העצמית, היא בלבד לא תחזיר לנו את זכויותינו שקיפחנו בעצמנו על־ידי זרותנו ובערותנו האזרחית והיא לא תשרש את העזובה, האַנרכיה, התוהו ובוהו ששלטו עד עכשיו בעדוֹתינו ובמוסדותינו הרשמיים. ההתאַזרחות – זהו רק הצעד הראשון או יותר נכון התנאי הקודם בשביל הכשרתנו והתבצרותנו האזרחית והמדינית.

כלפי פנים יהא מפעל ההתאַזרחות שלם אם אחריה תבוא אותה העבודה ההדרגתית והמתמדת של קיבוץ אזרחי מסודר, העורך את חייו הפנימיים על יסודות אוטונומיים בתור אומה מאורגנת בתוקף הזכויות שנתן לו החוק, והמשתתף – בערך למשקלו הכמותי והאיכותי – בהנהגה הכללית של המדינה על־ידי באי־כוחו בבית־המורשים וההנהגה העצמית בויליות¹ ובעיריה.