4. הקיסרים מבית לוקסעמבוּרג.    🔗

426 §    🔗

קארל הרביעי ה“א ק”ז–קל"ח 1347–1378 קארל הרביעי היה מלך חכם וגבור, אך אוהב כסף בלי שָׂבְעָה, ושואף לָרֶשֶׁת ארָצות לא לו אף כי יבֻלע בזה לכבוד מלכותו וְלֶאֱיָלוּתוֹ. לנשיאי איטליא וראשי הערים מָכַר בכסף את עֹז משפט המלך, וַיַתֵּר את ידם לעצור בְּעַם הארץ באין מַעצור, ובזה הֶאביד גם את שארית עֻזו והוֹד מוֹרָאוֹ באיטליא, כי אז שָׁבתה מלחמת הגוּעלפים והניבעלינים, והתחוללה מלחמה חדשה בין נשיאי הארץ אשר צָרָה עינם איש ברעהו ולא נתנו זה את זה להרחיב את גבול ממשלתם ולהרבות להם עָצְמָה. ואזרחי איטליא לא חֵרפו עוד נפשם ללחום את מלחמת ארצם כמאז ומקדם, רק שכרו להם אנשי מלחמה מארצות נכריות (כאשר עשו היוָנים לפנים), ושרי בני הנכר גם הם התנשאו כפעם בפעם ויקחו ערים ונָפות בחרבם ובקשתם, וַיִרְדוּ בהן ככל אַוַת נפשם, ויהיו אדונים קשים לבני איטליא ופורק אין מידם. גם בארץ אשכנז עשה המלך קאַרל כאשר עשה בארץ איטליא, וימכור גם בה חֹפש ודרור לראשי ערי המלוכה, גם כְּבוֹד האפרתים (אַדעל) מכר בכסף לכל אזרח בארץ אשר הִרְבָּה במחירו. וכגֹדל אהבתו לבצוע בצע כסף, כן גָדלה גם תשוקתו לרֶשת ארָצות לא לו, ולא נָח ולא שָׁקַט עד אשר לקח בחזקת היד את בראַנדענבורג ועוד ארצות אחרות וישפוך את רוח ממשלתו עליהן. אך לארץ באֶהמען הטיב מאד וירכיבה על במתי ההצלחה, כי על פיו הובא אליה חכמי חרשים ובעלי מלאכת מחשבת מאשכנז ואיטליא אשר מִלְאוּהָ כָבוֹד ויקר, על פיו נמנו בתוכה ערים וכפרים (ובתוכם גם קאַרלסבּאַד), על פיו xxחה עבודת האדמה ושדֵמות עשו אֹכֶל למַכביר, על פיו נעשו חוצות בערים וגשָרִים נִטָיוּ על הנהרים. אדמת כָּבוּל נֶהפכה לארץ זרועה, ויערים לְשָׂדוֹת xxים. בעיר פראַג הקים ברשיון הפאפסט ובעזרת המשורר פעטראַרקַא בית מדרש חכמה (אוניווערזיטאֶט) אשר היה הראשון בארץ אשכנז ואשר עד מהרה היו בו מחמשת אלפים עד שבעת אלפים תלמידים –. הקיסר הזה נתן את הפקודה המסֻלאה בזהב (די גאָלדענע בוללע), אשר על פיה הוּרַם כְּבוֹד הקורפֿירסטים להיות שָׂרֵי שָׂרִים ורק כְּבוֹד הקיסר יגדל מכבודם. שלשת ההגמונים אשר בנפות ריין, הלא הם: הגמון מאַינץ, טריער וקאֶלן, היו ראשונים בכבוד ההוא, ואחריהם פפֿאלצגראף אשר במדינות רהיין ושליטי זאקסען, בראנדענבורג ובאֶהמען.

427.§ ווענצעל ה“א קל”ח–ק"ס 1378–140    🔗

עֹז הקיסר הוּרַד מאד, ופרעות ורעות גָברוּ בכל ארץ אשכנז, אין משפט ואין מִשְׁטָר בארץ, בעלי אגרוף רֶשַׁע עָתְקוּ גם גברוּ חיל וַיְדַכְּאוּ את החלָשים והתמימים באין מציל, איש זְרוֹעַ לו כל טוב הארץ, וימין השודד רוֹמֵמָה וַתִּרְעַץ עַנְוֵי ארץ. המשובות והפרעות ההן גברו עוד ביתר עז בּמְלוֹךְ ווענצעל (ווענצעסלויז) בן הקיסר הזה. כי אף אם בראשית ממלכתו התאמץ לְשַׁבֵּר זרוע רָמָה ולהושיע לכל ענוי ארץ רצוצי משפט, אך קל מהרה הִתְמַכֵּר ביד יִצְרוֹ הרע ויהי איש קשה, מְהִיר חֵמָה, רודף תענוגים ונותן בכוס עינו, גם רדף בחרב את האפרתים והכהנים, וכל מגמתו היתה רק לאסוף כחול כסף ולמלאות חוֹרָיו זהב. וזאת היתה נְסִיבָּה כי התגולל והתנפל גם על היהודים החוסים בצלו לשלול את כל רכושם אשר רכשו להם בזֵעת אפים ויגיע כפים. ויהי כאשר בּוֹש לעשות כדבר הרע הזה בלי כל צל משפט וצדק, הִתְנַכֵּל וימצא עליהם תואנה: כי בעת ההיא מרדו בו הנוצרים אזרחי פראָג, וישיא את עֲוֹן המֶרד ההוא על היהודים הצדיקים אשר עִם שונים לא יתערבו, וַיְצַו להכריע אותם לָטֶבַח. ויהי מספר ההרוגים שלשת אלפים איש, ואת כל כספם וזהבם וכל הונם ורכושם החרים לאוצר המלך. באהבתו הגדולה לצוד צַיִד, גִדֵל בחצרו כלבים גדולים עַזֵי נפש לא ידעו שָׂבעה, ופעם אחת בצאת אשתו הראשונה בלילה החוצה, סַבּוּהָ הכלבים ההם ויקרעוה לגזרים ויטרפוה –. ויהי היום ויחר אף הקיסר הזה באחד מראשי הכהנים, הלא הוא הגענעראלרפֿיקאַר פאָמוק, איש ישר ותמים דרך ויצו להשליכו מִמְרוֹם הגשר אשר בעיר פראַג אל תוך מצולת נהר מאָלדוי. בגלל האכזריות האלה ועוד רבות כאלה נָקעה ממנו נפש העם וישטמוהו בלבם, ובראותם כי הוא לא יאבה גם לא יוכל להושיע להם ולהשביח את סערות התלאות וְהַקְרָבוֹת הַמִתְגָעֲשׁוֹת על ראשיהם כל הימים, אָזְרוּ הם בְּעֹז מתניהם להושיע בְּכֹחַ ידיהם את ארצם הַנִרְעָשָׁה וְהַסוֹעֲרָה בְצוֹק העתים הם. יושבי ערי שוואַבען ופֿראַנקען וְנָפוֹת רהיין, נקהלו יחדו ויבואו בברית האָלה להשבית המלחמות עד קצה ארץ מולדתם, להשיב את השלום על כַּנוֹ, ולשבר את זרועות האבירים לבל יוסיפו עוד להרגיז את האזרחים אנשי השלום. הברית הזאת נקראה בשם “ברית ערי שוואבען” (שוואַבישער שטאֶדטענבונד). ועדת אבירים השוללים והשׁודדים בראותם כי כלתה אליהם הרעה מאת בעלי ברית ההם, עשו גם הם כמעשה אויביהם ויבואו במסורת ברית האָלה יחדו, ויכוננו להם חברות רבות (ריטערבינדניסע), ויחלצו חושים לעשות מלחמות ונקמות באנשי ריבם ההם. והנה קל מהרה פרצה מלחמה עזה בין בעלי ברית הערים ובין בעלי ברית האבירים, וילחמו בחמה עזה ובקצף גדול כאויבים ומתנקמים. המלחמה ההיא נמשכה עד אשר נִרְצַח ההגמון מזאַלצבורג בידי אחד ההערצאָגים מבאַייערן, ואז החלָה מלחמה חדשה, הלא היא “מלחמת הערים” מלחמה גדולה וכבֵדה מאד, אשר השחיתה את ארץ אשכנז הדרומית וַתַּפְלִיא את מכותיה. בארץ באַייערן התגברו האזרחים על אנשי מלחמתם וינצחום; בפֿראַנקען פָּסַח הַנִצָחוֹן על שתי הַסְעִפִּים על ידי גבורת הנירנבערגים ולא נודע למי מבעלי המלחמה יתר עָז; אך בשוואַבען נִגפו בעלי ברית הערים ההם מגפה גדולה, כי עבערהארד מווירטענבורג הגבור והשונא את בעלי הברית ההם, עמד בראש האפרתים ויך אותם מכה גדולה מאד על דאֶפֿינגען, ועדת האבירים ילידי העססען ופפֿאַלץ הִכּוּ אותם מכות חדרי בטן אצל וואָרמס ופֿראַנקען –. יתר הרבה מכל הגבורים העריצים ההם הצליחו בעת ההיא השווייצאַרים, ויעשו להם שׁם עולם כְּשֵׁם הגבורים הגדולים אנשי הַשֵׁם מעולם. כי ההערצאָג לעאָפאָלד מעסטעררייך בְחִיר כל הגבורים, עם אנשי חַיִל אפרתים ועדת אבירים, עלה אז עליהם למלחמה ומזמתו לְרַד אותם לפני ממלכות עסטעררייך. אך בְּהַצוֹתוֹ אותם אצל זעמפאך (Semtach), התיצב לקראתו הגבור הנודע אַרנאָלד מווינקעלריד (ה“א קמ”ו 1386) וַיָסָל מְסִילָה לבני עַמוֹ בתוך שורות גבורי חיל האבירים ההם, ויך את ההערצאָג העריץ ההוא מַכָּה נִצַחַת וַיַפֵּל בקרב מחנהו עם רב מאד, גם שש מאות וחמשים אפרתים גבורי חיל. אמנם לא בחרב ולא בחנית הִפִּילוּ השווייצאַרים בעלי ברית האָלה את גבורי מלחמה ההם, כי אם במַטות עוז ומקלות חוֹבִלים (קאָלבּענשלאֶגע)–. ביום קְרָב ומלחמה ההוא הוּעַם זָהרי משפחות יְשָׁנוֹת בעסטערייך, והשווייצאַרים שִׁבְּרוּ מעליהם את עוֹל העסטערריכים שנים רבות.

428.§ זיגיסמונד ה“א ק”ע–קצ"ז 1410–1437    🔗

ונשיאי ארץ אשכנז בראותם כי קצרה יד הקיסר להקים את סערות המלחמה והמהומות הרבות לדממה, התאוששו לאחרונה ויתאספו בשנת (ה“א ק”ס 1400) בעיר לאהנשטיין וַיִוָעֲצוּ לב יחדו להעביר את אדרת המלוכה מעל ווענצעל ולהדיחו משאתו, בגלל אשר לא עשה שלום בין תופשי הדת נשיאי האמונה וראשי הכהנים, ובגלל אשר אצל את הוֹד שֵׁם ההערצאָג במאַילאַנד להעשיר והחכם הנודע אז בשם גאַלאַצצאָ פֿיסקאָנטי, בגלל אשר לא הֵשִׁיב את שְׁלוֹם ארץ אשכנז על כַּנוֹ, ובגלל האכזריות הגדולות אשר עשה בארץ באֶהמען –. ואחרי אשר החליטו להוריד אותו מכסאו, המתיקו יחדו סוד לתת כתר המלוכה בראש רופרעכט מפפֿאלץ נכד רופרעכֿט אשר יסד בית מדרש החכמה “היידעלבער” בעת אשר נלחם ההערצאָג 410–1400 לעאָפאָלד מעסטעררייך בבעלי ברית האָלה בארץ שווייץ (ה“א קמ”ו 1386). אך גם הקיסר החדש הזה אשר נמצאו בו דברים טובים ומזמות יקרות, לא עָצַר כֹּחַ לעצור בַּעַם שובב כהאשכנזים בימים ההם, ולא מצא אוֹן לו להשביח את סערות המהומות בעת רעה ההיא, ועל כן הניח לַמְרוֹת רצונו לנשיאים רבים בארץ אשכנז, גם לערים רבות בּפְאת ממלכתו הדרומית, להתאסף במאַרבאַך ולעשות חֶברה גדולה אשר נשבעו בשבועות האָלה להתיצב בכלי נשקם נגד כל איש יְהי מי יֶהי, אשר יָעוֹז לעשוק מהם את חֵרותם, את משפטיהם בהליכות המדינה, את נחלותיהם ואת הונם ורכושם. ועל פי הרב הזה נחרץ לכל ערי המלוכה באשכנז משפט צדק ליסד להם בעלי ברית לעמוד על נפשם ועל בִּטְחוֹן קניניהם גם מבלעדי רשיון הקיסר, ולכונן את שלום הארץ כפי דֵעָם וכפי ראות עינם–. וכאשר לא הצליח הקיסר רופרעכֿט בארץ אשכנז, כן לא הצליח גם בלאָמבארדיא. כי בעלותו למלחמה על ארץ איטליא העליונה להשיבה אל ממשלת עסטעררייך, היתה מגפה גדולה במחנהו בגבורת האיטלקים אשר המציאו להם אז תכסיסי מלחמה חדשים אשר לא יְדָעוּם עוד האשכנזים. גם יָגַע לריק לעשות שלום בין ראשי כהני הדת ולהשיב לב העצומים ההם איש אל אחיהו, ורק זיגיסמונד אחי ווענצעל אשר ישב על כסא מלכותו אחריו, הצליח אחרי עמל רב ויגיעות עצומות מאד להוציא את דְבַר השלום ההוא זיגסמונד ה"א למענהו. כי הקיסר החכם והגבור הזה (זיגיסמונד) התאמץ בכל מאמצי כחו להוציא לאור את אחדות הדת ואחדות הממלכה –. ובדבר אחדות הממלכה עָזר לו השר החכם פֿרידריך מהאהענצאללערן, והקיסר שִׁלם לו שכר טוב על אמונתו ועבודתו, ויתן לו את בראנדענבערג ואת גבולה לאחוזת עולם, ויאצל עליו את הוד הנשיאות כל הימים, גם נתן לו ספר גלוי לָעֵרָבון כי אם יִנָחֵם מהמתנה ההיא וְיָשׁוּב לקחת אותה מידו, אז ישקוֹל לו מאה וחמשים אלף שקלי זהב (גָאלדגולדען) מאוצרו אל בית גנזיו–.

 

5. פְּלַגוֹת נְשִׂיאֵי הַדַת וַאֲסֵפוֹת הַכֹּהֲנִים (Concilien)    🔗

429.§    🔗

שנים רבות נכספה גם כלתה נפש הנוצרים להשיב את הפאפסט מעיר אַוויניון לעיר רומא כבימי קדם. אך הקארדינאַלים אשר הַסְכֵּן הסכינו לָשֶׁבֶת בארץ צרפת הדרומית, אשר שָׁמֶיהָ בהירים תמיד ונעימים, ואדמתה טובה מאד וּפֹרִיָה ולא יחסר כֹּל בה, לא אבו לעזוב אותה ולדוב עם הפאפסט לאיטליא, אשר מהומת אלהים רֹבֶצת בה וחרב האזרחים מתהפכת בכל עריה לָמוּג לב ולחבל נפש–. ואף כי רבות פעמים נסו הפאפסטים להעתיק כסאם מצרפת לרומא, אך בכל פעם לא הצליחו ולא הפיקו את מזמת לבבם. ויהי היום בהתאסף הקארדינאלים וראשי הכהנים להמתיק סוד, היתה מריבה עזה ביניהם על אֹדוֹת הדבר הזה, ובעלי האספה נחלקו לשתי פלגות, ויקימו עליהם שני פאפסטים אשר האחד ישב באַוויניון והאחר בעיר רומא. שני הפאפסטים ההם רדפו זה את זה בחֵמה שפוכה, כי כל אחד האמין כי רק לו יאתה המשרה לשבת על כסא פעטרוס, ובעזוז עברתם הטיל איש על רעהו ועל כל המחזיקים בידו, את להט החרם הנורא. ועל ידי המריבה הגדולה ההיא נחלקו כל הנוצרים בארצות המערב למחלקות רבות וישנאו וירדפו איש את אחיו, ובכל עיר ומדינה היתה שערוריה, ריב ומצה ומהלומות אגרוף. לשוא עמלו הכהנים לרפאות את המשובה ההיא! לשוא התאספו יחדו בעיר פיזאָ וַיַדִיחוּ את שני הפאפסטים ההם גם יחד מכסאם ויקימו להם פאפסט אחד! כי שני הפאפסטים המוּסָרִים מכהונתם, לא הניחו את מקומם ויחזיקו בנשיאותם בכל תּוֹקֶף וָעוֹז מבלי פָנוֹת אל בעלי האספה ההיא, וַתִּגְדַל עוד הרעה מבתחילה, כי תחת שני פאפסטים, התנשאו שלשה, וכל אחד פִּלַג את העם וַיְחַלֵק לבם עד כי היו לשלש פלגות –. הנוצרים התעצבו מאד על הפֶּרֶץ הָרָחָב ההוא אשר פרצו הפאפסטים בכנסיה הנוצרית, וַיִלוֹנוּ ויקראו בקול גדול לגדוליהם להתאושש וּלְיַשֵׁר את ההדורים, להרים מכשול מדרכיהם, ולתת להם רועים נאמנים ישרי לב ותמימי דרך –. אז נועדו גדולי הנוצרים, ובראשם החכמים הנודעים והמלֻמדים בלמודי הדת (טהעאָלאָגען) אשר בבית החכמה בפאריז, וַיִוָעֲצוּ לְרַפְּאוֹת את שֶׁבר בני עַמם על ידי אסֵפה גדולה אשר יתאספו כל הכהנים ואנשי הדת אשר לְמִשְׁמַעתה יָסוּר גם הפאפסט ובלעדה לא יוציא לאור כל דבר הנוגע להדת ולתופשיה –. אפס כי בעת אשר יָגעו האנשים הישרים ההם לתקן את המעֻות אשר עִוְתוּ הפאפסטים, קמו תלמידי יאָהאַן ויקליף המורה הגדול (פראָפֿעסאָר) בעיר אָקספֿאָרד וכל אוהביו הרבים המקשיבים לקולו, וירימו במרום קולם להעביר את ממשלת הפאפסט מהארץ, כי היא נגד רצון המחוקק, ועל פיה נספחו אל הדת גם דֵעוֹת מוּזָרוֹת והנהגות רעות לַמְרוֹת רוחה, ועל כן עליהם החובה לטהר אותה מכל הסיגים ההם עד כי תשוב לקדמתה כאשר היה עם לבב המחוקק –. כי החכם וויקליף הֶראה אותם לדעת את כל התחלואים אשר חַלוּ בה הפאפסטים וכל בעלי בריתם, גם הוכיח זאת לעיניהם בהעתיקו לשפת ענגליש את ספרי דתם וְהֶרְאָם עַיִן בְּעַיִן כי ממשלת הפאפסט וכל הליכוֹתיו ועוד דברים רבים מאד אשר קדושים הם בעיני הנוצרים, לא נזכרו בספרים ההם ולא עלו מעולם על לב המחוקק –. ובכן שנס את מתניו לתקן את כל אשר עִוְתוּ תופשי הדת ההם כיד חכמתו הטובה עליו –. וכל תלמידיו ואוהביו הֶחרו החזיקו להוציא את מזמות מוֹרָם לאור–. ואחד מגדולי תלמידיו אשר התאזר עוז ביתר עז להוציא את מחשבתו לפעלה, היה יאָהאַננעס הוּס פראָפֿעסאָר בבית מדרש החכמה בעיר פראַג. האיש הזה היה חֲכַם לב, תְּמִים דרך ובעל רוח נדיבה. הוא הִכָּה בשבט פיו את נשיאי הדת על דרכיהם ועל מעלליהם אשר הם מכעיסים בהם את מחוקק הדת. ברוח שפתיו הוכיח את ראשי הכהנים על אשר לקחו להם בחזקה שבט מושלים למשול גם בארץ ולהיות שליטים גם בהנהגות המדינה. גם הגיד במקהֵלוֹת כי הנזירים ואנשי הרוח טפלו מצות רבות על הדת אשר לא צִוְתָה ואשר הן עוד לַמְרוֹת רוחה, ועוד דברים רבים כאלה וכאלה דִבֵּר נגד כל מחזיקי דת הנוצרית. ויהי כהוָדע זאת לפאפסט, ויעל עשן באפו, ויפתח את אוצר זעמו ויוציא משם את כלי רעמו, הוא החרם הגדול, ויטל אותו על ראש הוס ועל כל חבריו, גם גזר לשרוף באש את ספריו ואת מכתביו–. אך לשוא שקד על הרעה! כי בכל יום ויום רבו ויעצמו אוהבי הוס ורעיו המקשיבים בקול דברו וההולכים בנתיבותיו, ואחד מאפרתי ארץ באֶהמען ושמו היראָנימוס (Іеронимъ), התחזק יותר מכלם להחזיק בְּמָעֻזוֹ ולהקים את כל מזמות לבו. אך האשכנזים אשר למדו חכמה בבית המדרש הגדול (אוניווערזיטאט) בפראַג, לא אבו להטות לבבם אל הלֶקח החדש אשר הִטִיף להם הוּס, ועל כן חרה בהם אף אנשי הוּס ויציקו להם מאד עד אשר יצאו חמשת אלפים תלמידים וראשי מוֹרים (פראפֿעסאָרען) מעיר פראג וילכו לנוע בארצות נכריות למצוא מנוח לכף רגלם, ויפוצו כה וכה ויכוננו להם בתי מדרש בערים רבות (ה“א קס”ט 1409), גם בית המדרש המהֻלל בעיר לייפציג, נוסד בעת ההיא על ידי ראשי המוֹרים ההם.

430.§ אספת קאסטנץ ה“א קע”ד–קע"ח 1414–1418    🔗

ימים רבים הֵאִיץ הקיסר זיגיסמונד בהאפסט יאָהאַן XXIII לקרוא עצרה ולאסוף ראשי הכהנים וראשי העם יחדו להמתיק סוד ולהתיעץ כדת מה לעשות להשקיט את המהומות והשערוריות ההן, ולאחרונה נעתר הפאפסט לבוא בכבודו אל האסֵפה הגדולה אשר בעיר קאָנסטאנץ.(Констанцскій Соборъ אספת קאסטנץ גדודים גדודים מראשי הכהנים וראשי המדינות נהרו אל האספה ההיא, ומכל העמים והלשונות ה“א קע”ד-קע"ה באו שרים ונגידים, ראשים ונשיאים, אצילים ואפרתים לרגלי הקיסר והפאפסט. לפי עדות סופרים 1418–1414 רבים היה מספר הנאספים מאה אלף וחמשים אלף איש. בטרם החלו להתיעץ איכה ירפאו את דתם ההרוסה, הוציאו דְבַר שלטון מלפניהם כי האספה היא רוֹמֵמָה גם על הוד המלוכה ועל מצות הפאפסטים, וכל אשר תְּצַוֶה כן יקום לעולם. אחרי כן גזרו על שלשה הפאפסטים אשר היו אז בארץ המערב, לָרֶדֶת מכסא כבודם וּלְהִתְנַצֵל את עֶדְיָם מעליהם. כשמוע הפאפסט יאָהאַן XXIIIאת הגזרה ההיא, חרה לו מאד, וַיִתְנַכֵּל להחזיק בממשלתו לַמְרוֹת פי בעלי האספה, ופֿרידריך מעסטרייך עזר לו לבצע את מזמות לבו. ויהי היום בהתאסף שרי האספה לראות בשחוק האבירים העושים מלחמה בשלום כמשפט הימים ההם. התחַפש הפאפסט בבגדים אחרים ויתחמק וינס וישב אל מקומו ויחזק ברסן הממשלה כמקדם. אז קצפו עליו שרי האספה ויעבירו קול כי הפאפסט איש מְרי הוא, ועל פי כל הכנסיה הנוצרית הוּסַר מפקודתו. גם על פֿרידריך הֵעִירוּ כל חמתם ויחרימוהו וַיְנַדוּהוּ מכנסית הנוצרים. ובעלי ברית שווייץ מרדו בו בשמעם את דבר החרם ההוא, ויקרעו ממנו נפות ומחוזות רבות. ויהי כאשר הקשה עוד הפאפסט את לבבו, הסגירו אותו שרי האספה על מַסְגֵר כאחד המורדים. ומשני הפאפסטים הנותרים, התרצה האחד לעזוב את כבונתו, והשני הֻדח משאתו בחוזק יד. אז התאמצו האשכנזים והצרפתים להטות את לבות בעלי האספה לכונן סדרים ישרים בכנסית הנוצרים לראשונה, ואחרי כן יבחרו פאפסט חדש כלבבם. אך האיטלקים חתרו בכל עוז לבחור לראשונה את הפאפסט, והוא עם שרי האספה יחד יעשו אחרי כן תקנות וגדרים בהליכות הכנסיה והדת. ובעלי האספה שמעו לעצת האיטלקים, ובעצת כל השרים הקימו את מאַרטין החמישי לפאפסט, והוא היה ערום ובעל תחבולות עמוקות, ובערמתו ותחבולותיו הרבות הצליח לְפַלֵג את לשונות בעלי האספה, לחַלק את לבבם וְלָשׂוּם לְאַל את מגמת פניהם ואת תקות כל העמים, וממשלת הפאפסט נשארה בתקפה ועזוזה כבראשונה, והכנסיה הנוצרית בִּמְשׁוּבָתָה ורעתה כבתחלה–. ממוצא דבר ידענו כי האספה ההיא לא עשתה לה שֵׁם טוב בארץ, ולא יאתה לה לבֹא בספר דברי ימי עולם, אך בגלל התועבה הנוראה אשר עשתה אז, תִּכָּתֵב בִּכְתָב התולדה לחרפות נצח ולדראון עולם: כי היא הוציאה אז משפט רֶצַח לשרוף באש את הוּס החכם והישר באדם, ואת היראָנימוס האיש היקר והתמים–. כי עוד בראשית האספה ההיא חקרו ודרשו ראשי הכהנים והעם את דֵעוֹת החכם וויקליף והוּס, ויחרצו משפטם לשרוף את ספרי וויקליף באש, ולקרוא את הוּס לעמוד במשפט לפניהם. וימהר הוּס ויבוא לקאָנסטאַנץ להתיצב על שרי האספה, כי הקיסר שלח לו מכתב גלוי ויבטיחהו בהוד מלכותו כי לא תפל משערת ראשו ארצה, ובלעדי זאת האמין עוד הוּס כי אם ישמעו שרי האספה את דעותיו, יתנו לו צדק. אך לא כאשר האמין כן היתה! כי בטרם שמעו בעלי האספה את דבריו, גזרו אֹמֶר כי בן מֶמֶר הוא לדתו, ובדעותיו הכוזבות מַתְעֶה הוא את שלומי אמוני הנוצרים מדרך אמונה ללכת בדרכי צלמות, ויאסרוהו בכבלי ברזל וישליכוהו בבית האסורים. לשוא הצטדק האיש היקר הזה (אשר בשרו כחש משמן, פניו כפני מת ונפשו גחלים תְּלַהֵט)! לשוא הוכיח בדברים נמרצים את ישרת לבבו וצדקת נפשו! כי שופטיו היו אויביו בנפש וכל מזמתם להשחיתו ולהשבית מאנוש זִכְרוֹ, יען מה? יען כי לא מחשבותיו מחשבותיהם! –. לשוא יָגְעוּ אוהביו הרבים להוציא כאור צדקתו, לְתֹהוּ וריק הוכיחו וְעָרכו לעיני שרי האספה את מכתב הגלוי אשר נתן לו הקיסר ויבטיחהו כי לא תאֻנה אליו רעה, כי הם החליטו: “כי כל ההבטחות אשר יבטיחו בעלי דת לאפיקורס, דברי רוח הם, ולא יאות להם לשמור לו את מוצא שפתם –”. ולאחרונה העידו בהוס לאמר: “אם תִּשָׁבֵעַ בשבועת האָלה לעזוב את דרכך ואת דֵעותיך הנשחתות, חָיֹה תחיה, אך אם תקשה עוד את ערפך, אחת דתך לְהִשָׂרֵף באש”, וימאן הוּס לעשות בנפשו שקר וּלְהִשָׁבֵעַ לְמִרְמָה, ושרי האספה הרעימו עליו בקולם ויחרפוהו ויגדפוהו ויצוו לאנשי החיל: “הוציאוהו וְיִשָׂרֵף!”. במנוחת לבב ובנפש שֹׁקֶטֶת קבל עליו הוּס את המות הנורא ההוא, ובפנים צֹהֲלִים הלך למקום הַתֹּפֶת ויעל על המוקד וַיִשָׂרֵף –. לתקופת השנה נגזר גם על היראָנימוס משפט שרפה (ה“א קע”ו 1416) וגם הוא לא חָת ולא זָע מפני המות, וכהולך לְמָחוֹל הלך אל האש והמזבח והיה הַשֶׂה לעולה–. הסופר ענעאַס סילפֿיוס העיד “כי שני הרעפֿאָרמאטאָרים ההם מתו במנוחת לבב וברוח עֹז וגבורה על מוקדי אש, אשר לא עשו כן גם ראשי הפילוסופים אנשי השם מעולם” –.

431.§    🔗

הרצח הנורא אשר עָשו בעלי האספה ההיא להאיש הישר הוּס, הצית להבות אש נָקָם וְשִׁלֵם בלבות תלמידיו ואוהביו הנקובים בשם הוּסיטים (Гуситы), ומלחמה איומה מאד (מלחמת הדת) התלקחה בין התלמידים ההם אזרחי באֶהמען ובין האשכנזים ויתר העמים המחזיקים בברית הפאפסט. כרעמים אדירים מרגיזי ארץ, פרצו ההוּסיסטים לנקום את נקמת דמי הוּס מוֹרם, לפניהם הלך נֶגֶף ושחת, ורשפי המות וְקֶטֶב ואבדון יצאו לרגלם. לשוא הטיל הפאפסט עליהם את חֲזִיז חֶרמו הנורא! לשוא צוה לכל עדת בני הנוצרים להריק עליהם חרב ולהשמידם וּלְכַלוֹתָם מעל פני האדמה! כי מיום ליום נוֹסְפוּ על ההוּסיסטים למאות ולאלפים, וכֻלם חרפו נפשם למות על כבוד מוֹרָם הגדול, לנקום את נקמתו וּלְשָׁרֵשׁ את כל צורריו וּמְרַצְחָיו עד כי יֵצא כנוגה צדקתו וכל הנוצרים יֵצאו בארחותיו וישמרו את תורתו ואמונתו–. ויהי היום וירעישו ההוּסיסטים את בית המועצה (ראַטה הויז) אשר בעיר פראַג וילכדוהו (בשנת ה“א קע”ט 1419), ואת השרים היושבים שם להתיעץ על צפונותיהם, הרגו לפי חרב. לַדָבָר הזה קָצף הקיסר הזקן ווענצעל קֶצף גדול מאד וחמתו בערה בו בכל עוז עד אשר אֲחָזָהוּ הַשָׁבָץ וַיִפּוֹלֹ מכסאו ארצה וימת. אחרי מות הקיסר הזה, הִתְעַתֵּד הקיסר זיגיסמונד להיות מלך גם בבאֶהמען, אך ילידי הארץ ההיא תלמידי הוּס, התיצבו בזרוע נטויה ולא נתנו אותו לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בארצם, וַיֵחָלְצוּ חוּשׁים ויצאו בחרב לקראתו, ובראשם עמד שר צבאם יאָהאַנעס זשיסקאַ (Іоаннъ Жишка), איש גבור חיל ומלמד מלחמה אשר סגֻלה נפלאה לו לְהִשְׂתָּרֵר על רבבות עָם–. לשוא שלח עליהם זיגיסמונד צבאות אנשי חילו הרבים והעצומים לעשות בהם מלחמות ונקמות, כי כל הגבורים ההם נבהלו נחפזו ומהומת מות נפלה עליהם בהתבוננם את אנשי מלחמתם החמושים בכלי נשק השחת וברעם גבורות המות, וַיֵחַתּוּ וינוסו מפניהם. וההוּסיסטים עברו בארץ כְּשַׂעַר קֶטֶב וישרפו את בתי התפלות ואת בתי המקלטים, ואת הכהנים אשר לא אבו לשמוע אל מצותם הִגִירו על ידי חרב ויעשו בהם נקמות נוראות, ובחרב ודם ואש שָׁטְפוּ גם בכל הארצות הקרובות לבאֶהמען וישרפו את הבתים ויהרגו את כל יושביהם ולא חִיוּ כל נשמה –. שֵׁם יאָהאַנעס זשיסקאַ הֵפִיץ פלצות וּזְוָעָה על כל העמים והלשונות, ויחרדו מפני תנופת ידו, ולא קמה בהם עוד רוח. אך אחרי מותו נפרדו ההוּסיסטים המכונים בשם קאַליקסטינים Kalixtiner)), מאחיהם המכונים בשם ראדיקאלים (Radicalen), הקאַליסטינים הֵרִיצוּ ידיהם אל השלום אחרי אשר נֵאוֹתה להם אספת הכהנים בבאַזעל כי יחזיקו בדברים אחרים אשר לפי דֵעָם הם על דעת מחוקק הנוצרים – אך הראַדיקאַלים אשר כל ישעם וכל חפצם להפוך מִשֹׁרֶש את כל משפטי המדינות וְלָשׂוּם משפטים אחרים תחתיהם כטוב וכישר בעיניהם, הוסיפו עוד לעשות מלחמה, ושרי צבאותם היו שני גבורים אשר שניהם נקראו בשם פּראָקאָפּיוס (פראָקאָפיוס הגדול ופראקאפיוס הקטן), ויעברו בארץ כפעם בפעם וישרפו ערים וכפרים, ויחריבו את ארץ זאַקסען, גם שָׂמוּ מַס כבד מאד על בראנדענבורג ועל בייערן, וכל צבאות הגבורים אשר שלחו עליהם המלכים לא יכלו לעמוד לפניהם וימוגו כדונג מפני אש וְכַחֲשׁׁשׁ לפני לֶהָבָה, גם כל מגדל גבוה וכל חומה בצורה נמַסוּ מפני רעם כלי מַפָּצָם, ויהיו נוראים לכל מלכי ארץ ויתנו חִתִּיתָם בכל הארצות –. אך לא לעולם חֹסֶן! כי גם הם נגפו פעם אחת על יד פראַג, ויפלו חללים על מרומי שְׂדֵה קְרָב (ה“א קצ”ד 1434), וגם שני שרי צבאותיהם נפלו אז לפי חרב, ואז הצליח האיש קאַספאַר שליק מַזְכִּיר זיגיסמונד לְדַבֵּר שלום אל ההוסיטים ההם, והם נעתרו אליו ויעשו שלום וזיגיסמונד הֻקַם למלך גם על באֶהמען–. אך כל חמודות ארץ באֶהמען היו לְשַׁמָה בעברת המלחמה הנוראה ההיא, כל שכיות תפארתה נהרסו, וכל הדרה יצא ממנה (ה“א רי”ג 1453). מקץ עשרים שנה נפלגה מפלגה קטנה מההוסיטים וּמִכְּנֶסֶת הנוצרים, וזה שְׁמָהּ אשר קרא לה "קהלת האחים בני באֶהמען ומאֶהרען, ואנשיה שָׂמוּ להם לחק עולם לחיות חַיֵי עֹנִי, לעשות רק הכתוב בספר דתם ולהיות אוהבי שלום ורודפי שלום.

432.§    🔗

אספת הכהנים בעיר באזעל ה“א קצ”א–ר“ט 1431–1449 וראשי כהני הנוצרים הֵאִיצוּ אז בהפאפסט אייגען לקרוא עצרה ולאסוף אספה לבצע את (Eugen VI) אשר החלה אספת קאָנסטאַנץ לעשות בדבר התקונים בכנסיה הנוצרית ובדבר ריב ההוסיטים אספת הכהנים בדרכי האמונה. ימים רבים לא הִטָה הפאפסט אֹזֶן קַשֶׁבֶת לדברי הכהנים, אל לאחרונה לא יכול בעיר באזעל עוד להשיב את פניהם ויאסוף את כל הכהנים אל עיר באַזעל, וגם הוא בהודו הופיע אל האספה ה”א קצ“א-ר”ט הגדולה ההיא. אך כל בעלי האספה נמנו וגמרו להציב גבולות לממשלת הפאפסט, והכהנים מהמדרגה 1449–1431 התחתונה הוציאו לאור משפטם להקטין את מכסת הכסף אשר יקח הפאפסט מאת בתי התפלות, ולבל יוסיף עוד להקים לבדו הגמונים וכהנים ראשים ולשלוט בהם שלטון בלי-מִצָרִים. על אֹדוֹת הדברים האלה ועוד רבים כאלה, התעצב הפאפסט אייגען אל לבו, עד כי חתר למצוא תואנה להעתיק את מקום האספה אל עיר פֿערראַראַ, ולאחרונה לעיר פלאָרענץ. אך כהנים רבים נשארו בעיר באַזעל על מקומם, ויבחרו להם פאפסט אחר תחת אייגען, ויחדשו את החֹק אשר עשתה האספה הראשונה, “כי אספת ראשי הכנסיה הנוצרית רוֹמֵמָה היא גם על כבוד הפאפסט, ויש לאל ידה לְצַוֹת אותו לעשות ככל אשר תחליט היא –”. וכראות אייגען כי המלכים והעמים נבהלו מאד פן תִּפָּלֵג עוד הפעם הכנסיה לִפְלַגוֹת כבראשונה, אז חלף רוחו וַיור את רעם החרם על ראשי הכהנים המורדים ההם החפצים לפרוץ בכנסת הנוצרים פרץ רחב ולפַלג אותה לפלגות, וישם לְאַל את כל המשפטים אשר הוציאו לאור, גם מצא און לו להתגבר על כל מתקוממיו בארץ אשכנז על ידי איש איטלקי הנודע בשם ענאַס סילפיוס סופר חֶרשׁ (געהיים שרייבער) להקיסר פֿרידריך השלישי (אחרי כן הֻקם על מְרום כסא הפאפסט וַיַקִרָאֵ בְשֵם פִיוּס השני). כי בעזרת האיש החכם והסופר ההוא, הצליח הפאפסט לכרות ברית שלום עם הקיסר החלש, ועל פי השלום ההוא נשאר הפאפסט בתקפו ועצמו כבראשונה וַיֵרְדְ בכנסיה הנוצרית בפרך, וַיָשַׂר על הכהנים הראשים ועל כל אנשי הרוח בזרוע רמה באין שטן ומפריע. לשוא רב האיש היקר גרעגאָר מהיימבורג את ריב חֵרוּת הכנסיה וריב האשכנזים הנגשים והנענים בתגרת ידי הפאפסט! לשוא נחר גרונו להוכיח בדברים נכוחים ונמרצים כי לא בצדק ולא במשפט לקח לו נְשִׂיא הדת קרני ברזל לנגח בהם את הכהנים והעם! כל דבריו הישרים והנמלצים שבו ריקם, וכל עמלו להיטיב לבני עמו וארצו נשאר מָעַל, וימין הפאפסט רוממה, וידו תִרְעַץ ארץ באין מכלים דבר! –. ובעלי האספה היושבים עוד בבאזעל, ראו כי הקיסר ומרבית נשיאי הארץ עזבו אותם וישליכום אחרי גֵוָם, ויפלו בעיניהם מאד, ותרפינה ידיהם, וילחצו לקבל עליהם את עול הפאפסט החדש אשר ישב על כסא אייגען, הלא הוא ניקאָליוס החמישי, ואחרי כן נפרדה אֲגֻדָתָם ולא יספו להתאסף עוד יחדו. סוף דבר כי גם בפעם הזאת התגברה ממשלת הפאפסט על כל אנשי מלחמתה, אמנם לא בכלי נשק האמת והצדק לחמה את לֹחֲמֶיהָ וַתַּכְרִיעֵם תחתיה, כי אם במזמות ותחבולות רבות אשר לא כַדָת.

 

6. ארץ אשכנז בימי פֿרידריך השלישי ומאקסימיליאן הראשון.    🔗

433 § אלברעכֿט השני מעסטעררייך ה“א קצ”ז–קצ"ט 1437–1439    🔗

אחרי מות זיגיסמונד, לא נשאר עוד איש מזרע המלוכה לבית לוקסעמבורג, ועל כן נָסַבָּה אלברכט השני מלוכת אשכנז לאַלברעכֿט השני מעסטעררייך חתן הקיסר זיגיסמונד. אַלברעכֿט היה איש ישר, מעסטעררייך רב פעלים גם גבור חיל, אך בכל זאת לא עשו ידיו תושיה בארץ ממלכתו ולא הִרְכִּיב את האשכנזים ה“א קצ”ז-קצ“ט על במתי ההצלחה כאשר אִוְתָה נפשו, מפני המלחמות הרבות אשר סבבוהו בבאֶהמען ואונגארן במשך.1437–1439 ימי ממלכתו המעטים –. אחרי מות הקיסר הזה ישב על כסאו אחריו פרידריך השלישי בן אחיו, והוא גם הוא היה ישׁר לבב ובעל נפש יקרה, אך רוח מלכים לא נוססה בו, ולא הצליח לאחוז ברסן השלטון ביד פרידריך השלישי חזקה כמלך רב ושליט –. בכל השנים הרבות אשר ישב על כסא מלכות היה שְׂבַע רֹגֶז, ותלאות ה”א ר’–רנ"ג סבוהו גם סבבוהו בלי הפוגה, וְכֹחַ לא היה בו להתגבר עליהן –. עיניו ראו כי הישמעאלים הפראים 1440–1493 לכדו את קאָנסטאַנטינאָפעל (ה“א רי”ג 1453) גם התנפלו בגבול עסטעררייך ויקרעו מידו נפות ומחוזות רבות, ולא הרהיב בנפשו עז לשלוף עליהם חרב נוקמת, להכותם אחור ולהשליך משׁניהם טרף. לעיניו התפרצו יושבי אונגארן ובאֶהמען וימרדו בו ויקימו עליהם מלכים מבני עַמָם וארצם, והוא ישב בְּחִבֻּק ידים ובנפש נבהלה ולא הֶרְאָם את נחת זְרֹעוֹ וְעֹז משפט מלך. קארל העז (דער קיהגע) מבורגונדיא שִׁלַח רֶסֶן מפניו, ובחזקת היד הרחיב את גבול ארץ ממשלתו עד נהר רהיין, והקיסר לא כהה בו ולא השיב אחור ימינו –. מאַילאַנד וכל הלאָמבַארדיי פרקו מעליהם את עול מלכות, והוא לא ערב לבו לְיַסֵרֵ אותן ולהשיבן אל אדוניהן –.

434.§    🔗

ולא יושבי הארצות ההן לבד מרדו בהקיסר, כי גם נשיאי אשכנז ואפרתיה מרדו בו וישלטו שלטון רב ככל אַוַת נפשם ויעשו מלחמות רבות איש באיש מבלי פנוֹת אל הקיסר ומבלי שְׁאוֹל את פיו. בבייערן הֵפֵרוּ ראשיה את משפטי הקיסר וישליכו את כל פקודיו ארצה –. בעלי ברית שוואַבען נלחמו באַלברעכֿט (אחיללעס או אוליזעס) נגיד ארץ בראַנדענבורג, והמלחמה היתה איומה ונוראה עד כי בשנה אחת נשרפו אז יותר משתי מאות ערים וכפרים. תשע פעמים נלחמו פעם אחר פעם בחמה שפוכה מאד, ובכל פעם שָׂמוּ שַׁמוֹת בארץ ויכו ערים על יושביהן חרם –. בזאַכסען וטהירינגען התחוללה מלחמה כבֵדה חמש שנים רצופות בין הנשיא הגדול פֿרידריך העניו (דער זאנפֿטמיטהיגע) ובין ההערצאָג ווילהעלם, ואחרית המלחמה ההיא היתה כי אחד מֵעַזֵי האבירים ושמו קוּנְץ מקויפֿונגען גָזַל את בן הנשיא פֿרידריך ויוליכהו בשביה –. המחוזות אשר על נהר רהיין ונעקאַר, נָשַׁמוּ וְנָרַמו על ידי מלחמות הנשיאים מושלי המחוזות ההם אשר לחמו איש ברעהו כאויבים ומתנקמים. במלחמה ההיא רמה יד פֿרידריך הַמְנַצֵחַ (דער זיעגרייכֿע) על אוּלְרִיךְ מווירטעמבערג ועל המאַרקגראַף מבאַדען והבישאָף ממעטץ, וַיְנַהגם שבויי חרב אל המצודה אשר לו בהיידעלבערג. כן היתה ארץ אשכנז בימים ההם לבז ולמשסה ואיש כל הישר בעיניו עשה! הנשיאים ובני מְרוֹם עם הארץ הרגיזוה פנימה במלחמותיהם העצומות, והישמעאלים הֶחריבוה מִחוּץ בחרבם הקשה, והקיסר לא עצר כֹח לעצור בעד שֶׁבֶר משנֶה ההוא!

435.§ מאקסימיליאן הראשון ה“א רנ”ג–רע"ט 1492–1519    🔗

אז נפקחו עיני ראשי העם לראות כי באין עֹז מלך יִפָּרַע עָם, ובאין שליט ומושל יחידי, תִּמוֹט התבל, ויחתרו בכל עז לתת עֹז ותעצומות למלכם להיות הוא לבדו השליט בארץ, והנשיאים יֻתכו לרגליו ויסורו למשמעתו. אך הנשיאים מחריבי הארץ, הקשו את ערפם וימאנו לְוַתֵּר אף כמלוא השערה מזכיותיהם אשר נחלו מאבותיהם או לקחו ביד חזקה, והאשכנזים היו קצרי יד להפיק רצונם: להגדיל את כֹּחַ הקיסר, ולהקטין את כח הנשיאים העזים –. לאחרונה התחבר הקיסר מאַקסימילאַן הראשון עם הנשיאים והאפרתים וראשי מאקסימיליאן העם וימתיקו סוד יחדו בעיר וואָרמס לתת משפטים חדשים וחוקים ישרים אשר על פיהם תשוב הראשון המנוחה אל נָוֶהָ והשלום אל כּנוֹ כבימים הראשונים. על פי האספה ההיא נִשְׁבְּתוּ המלחמות בארץ ה“א רנ”ג-רע"ט אשכנז ונשיא אל נשיא לא נשא עוד חרב. לשפוט בין שרי המדינות ולהוכיח ביניהם מי הצדיק בריבו,.1492–1519 יסדו בעלי האספה ההיא בית משפט בשם המלך (רייכֿסקאַממערגעריכט), אשר ממנו יצא משפט הנשיאים ושרי המדינות המריבים והלחמים איש ברעהו ואחרי כן חלקו את ממלכות אשכנז לעשר גלילות, הלא הן: 1) גליל עסטעררייך, 2) גליל באַייערן, 3) גליל שוואַבען, 4) גליל פֿראנקען, 5) גליל קורהיין, 6) גליל רהיין העליון, 7) גליל רהיין התחתוןו, 8) גליל זאַקסען העליון, 9) גליל זאקסען התחתון, 10) וגליל בורגונדיא. אמנם השנויים האלה לא נתנו עֹז ותעצומות למלכי אשכנז בלתי אם לנשיאי הארץ ואציליה, כי מני אז והלאה עלו הנשיאים מעלה מעלה, וילכו מחיל אל חיל, עד כי לאחרונה משלו איש איש במדינתו בממשלה בלתי מגבלה, ולא שעו אל הוֹד המלך ואל משפטו ושאתו. ואפרתי אשכנז אשר היו בעת ההיא בעלי ברית צרפת, נתנו כתף סוררת לבית משפט המלוכה, גם לא אבו לעבוד את עבודת הצבא בצבאות המלך –. אז חרה בהם אף הקיסר מאַקסימיליאַן ויקדיש עליהם מלחמה. אך הם יצאו לקראתו בזרוע חשופה וחרב שלופה ויחלישו את עַמוֹ לפי חרב, עד כי נלחץ לכרות עמהם ברית שלום בעיר באזעל, וְלַמְרוֹת רצונו עשה את רצונם, גם נֶעתר לקרוע את ארץ שווייץ מארץ אשכנז להיות ארץ חֹפֶש, אשר דָבָר אין לה עם קיסרי אשכנז –.

436.§    🔗

ימי ממלכת מאַקסימיליאַן יֵחָשְׁבוּ למַעברה רחבת-ידים אשר עברו עליה בני איירופא מֵעֵת הבינים (מיטטעלאלטער) אל העת החדשה (דיא נייע צייט): כי הקיסר הזה ביפעת גְאוֹן תפארתו במסעיו הַמְסֻכָּנִים לָצוד צֵיד פריצי חיות, בגבורות ימינו בִשְׂדֵה קָטֶל, ובמלחמה בשלום (טורניער), גם באהבתו העזה לשירי אבירים (ריטטערדיכֿטונג), ובמלחמותיו הגדולות בארץ השפֵלה (נידערלאַנד) ובארץ איטליה, יֵחָשֵׁב לאחד מקיסרי ימי הבינים: כי חֹתַם תָּכנת הימים ההם יֵרָאֶה על כל עלילותיו ההן –. אך לעֻמת זאת נראו קַוֵי אור השחר בארץ איטליא, והם היו כְרָצִים לפני מרכבת השמש אשר יצאה אחרי כן לרגלי העת החדשה: כי בארץ ההיא החלה אז חכמת המדינה להיות נר לרגלי בני האדם ואור לנתיבתם. אליה נִקְווּ גוים רבים לעשות מסחר וקנין, והם עם הַהַמְצָאוֹת החדשות ושפוני טמוני הידיעות הנשגבות אשר יצאו אז לאור, הביאו את העת החדשה תחת השמש להרים בכבוד את קרן יושבי תבל ושוכני ארץ –.

 

6: דברי הימים ליתר ארצות איירופא בימי הבינים    🔗

 

1. צרפת (франція)    🔗

a) צרפת בימי מלכי בית קאַפעט הראשונים (ד“א תשמ”ז–ה“א פ”ח 1328–987)

437.§    🔗

המלכים הראשונים אחרי הוּגָא קאַפעט, היו קצרי יד ואין אונים, גם ארץ ממלכתם מִצְעָרָה ומָגְבָּלָה. ההערצאָגים והגראַפֿים חשבו את המלך לאנוש כערכם, והאפרתים היושבים על נכסי המלכים, לא נתנו להם רק את המס הראוי לתת בעד נכסיהם, אך לא הוד מלכות ועוז מלך, וגם את המס ההוא נתנו רק לטובתם: להוכיח בזה לעדיהם היושבים על נכסיהם כי גם הם נכנעים לבעלי נכסים הגבוהים עליהם להיות להם למס עֹבֵד! –. וזולת המס ההוא משלו האפרתים והנשיאים איש איש בארץ אחוזתו ממְשָׁל רב בלי מְצָרִים, וכטוב בעיניהם עשו מבלי פְנות אל המלך, וכן עשו גם מחוזות צרפת המערבית אשר על נהר זיינע, לאָאַר וגאַראָננע לאדוניהם למלך ענגלאנד, והמחוזות אשר בקדמת צרפת על נהר ראָהנע ויוּרַא למלך אשכנז.

438.§    🔗

וכראות מלכי בית קאַפעט כי מָטָה ידם וּזְרֹעָם לא תושיע למו, חגרו כֹּחָם לרומם את גאון עֻזָם ולתת כֹּחַ ועצמה לבית ממלכתם, וההצלחה גם חכמתם עמדו לימינם להוציא לאור את מזמת לבבם: ההצלחה עמדה להם כי מרביתם האריכו ימים על ממלכתם ולא אחד בהם נִקְטַף בְּאִבּוֹ, וכל אחד מהם הניח אחריו יוֹרֵשׁ עצר אשר היה בו כֹחַ לפי מִסְפַּר שְׁנוֹתָיו למלאות את מקום אביהו על כסא המלוכה, ועל כן לא התחוללה מלחמה בארץ צרפת על דְבַר המלוכה, כי במות האב כבר היה לו בן יושב על כסאו אחריו; אף חכמתם עמדה להם בהורישם את ממלכתם בעודם בחיים חיתם לְהַבֵּן הַבְּכוֹר ובמלאם את ידיו להיות נושא בְעֹל המלוכה אתם יחד, עד כי במות האב לא היה כל שנוי כמעט בהליכות המלכות –. המלכים המהוללים והנודעים בשם מכל לודוויג השביעי מלכי בית קאפעט, הם: 1) לודוויג השביעי, ר“א תתצ”ז–תתק“מ 1137–1180, אשר התנדב למסע הצלב השני, ובהיותו בארץ הקדם ד”א תתצ“ו-תתק”מ בחר באיש חכם מדיני ומשכיל בכל משפטי המלוכה למלאות את מקומו, ושם האיש אייגער מסט' 1180–1137 דעניש אחד מראשי הכהנים (אבט) בצרפת. 2) פֿיליפפ אויגוסט השני ר“א תתק”מ–תתקפ“ג 1180–1223, אשר קרע מיד יאָהאַן פיליפפ אויגוסט השני בלי-ארץ מלך ענגלאנד את נאָרמאַנדיא ואת נפות ארץ צרפת המערבית. 3) לודוויג השמיני ד”א תתק“מ–תתקפ”ג אשר על ידי מלחמותיו עם האלבינעזים הרחיב את גבול ממלכתו בצרפת הדרומית. אך המלכים 1223–1180 אשר פעלו פעולה עזה ביתר עז על עִתּוֹתֵי ארץ צרפת, היו 4) לודוויג הקדוש, IX ר“א תתקפ”ו ה“א–ל 1226–1270, הנוצרים (לודוויג דער לודוויג השמיני הייליגען), 5) ופֿיליפפ היפה ה”א מ“ה–ע”ד 1285–1314 (פֿיליפפ דער שאֶנע). לודוויג אִזֵן וְתִקֵן את הדינים והמשפטים ד“א תתקפ”ג–תתקפ"ו (רעכֿטסוועזען) אשר על פיהם יחיו הצרפתים, ועל פי מצותו היו בתי משפט המלוכה רוממים ונעלים על בתי משפט האפרתים ושרי המדינות, וכל דברי הריבות אשר היו להאפרתים איש עם רעהו או עם עבדיהם, הובאו אל בתי משפט המלך. ופֿיליפפ היפה הרים את קרן האזרחים יושבי הערים בְּתתּוֹ להם זכיות וחרות רבות וַיְנַשְׂאֵם וַיְנַטְלֵם כיד המלך. גם אָצַל להם כָּבוֹד והדר בעת אשר לָחַם את הפאפסט אויבו ומבקש רעתו, ויבחר מהם מלאכים לָשֶׁבֶת בפעם הראשונה פיליפפ היפה בסוד שרי המלוכה (רייכֿסטאַגען). אפס כי כאשר יספו יושבי הערים להרים ראשם, כן יספו האפרתים היושבים בטירותם ובחצריהם לְקַנֵא בהם ויתאמצו לקרוע מהם את חרותם ואת זכיותיהם, אך המלך היה מגן בעדם וימנע את האפרתים מנגוע בהם לרעה, ועל כן דבקו בו יושבי הערים ויעבדוהו באמת ובתמים כל הימים, גם בכל עת אשר התאספו האפרתים והנשיאים להתיעץ על משפטי המלוכה, עמדו יושבי הערים לימין צדקת המלך, ויריבו את יריביו ויוציאו כאור צדקתו –. אחרי מות פֿיליפפ היפה, ישבו שלשת בניו על כסא מלכותו איש אחר אחיו, אך כאשר מתו גם הם ולא הניחו אחריהם בנים זכרים לרשת את כסאם, נָסַבָּה מלוכת צרפת (בשנת ה“א פ”ח–קנ"ט 1589–1328) ותהי לבני בית וואַלאָאַ (Valois).

(b צרפת בימי מלכי בית וואַלאָאַ (Valois) (ה“א פ”ח–קנ"ט 1589–1328).

439.§ פיליפפ הששי ה“א פ”ח–ק"י 1328–1350    🔗

פֿיליפפ הששי מבית וואַלאָאַ בן אֲחִי פֿיליפפ היפה, ירש את כסא המלוכה בארץ צרפת. אך עדואַרד השלישי מענגלאנד בן בת אחת מִבְּנוֹת פֿיליפפ היפה, התנשא ויאמר: לי יאתה מלוכת צרפת! ומבלי פְנוֹת אל המשפט החרוץ בצרפת לבל תירש בת המלך גם בניה את נזר המלוכה, לקח לו בחזקה את שם הכבוד “מלך צרפת” ויעל בחיל גדול וילחם בפֿיליפפ שנים אחדות, ובמלחמה הגדולה הנודעת בשם מלחמת קרעססי (Crecy) (ה“א ק”ו 1346), הִכָּהוּ מכה נצחת, וַיַפֵּל לפי חרב את מבחר אבירי צרפת ראשית גבורתה, ובתוכם נפל חלל גם יאָהאַן הָעִוֵר מלך באֶהמען. ביום ההוא לכד עדוּאַרד את עיר קאַלאֶה¹ (Calais) וימלוך בה בחזקת היד (ה“א ק”ז 1347). אחרי ימים מעטים מת פֿיליפפ, ויאָהאַן בנו יאהאן איש טוב המכונה בשם “איש טוב” (דער גוטע), ישב על כסאו המתנוֹדד. והמלך החדש הזה הִשִׂתָּעֵר ברוח נקמה על בני ענגלאנד אשר שר צבאם בעת ההיא היה בן עדואַרד השלישי המכונה בשם “יורש עֶצֶר השחור” (דער שוואַרצע פרינץ), ומלחמה כבֵדה התלקחה ביניהם אצל פאָאַטיע Poitiers)) (ה“א קט”ז 1356). וַיִנָגְפוּ חיל צרפת לפני גבורי ענגלאנד, ויאָהאַן נפל שבי בידי צר ויובל ללאָנדאן וישב שם בְּתֹר שבוי חרב. במשך ימי שִׁבְיוֹ מָשָׁל בנו יורש העצר (Dauphin) בצרפת, והאזרחים גם האכרים מרדו במלכות ויעשו הרג רב בפאריז ובכל ארץ צרפת, ויעוללו עלילות רֶצַח וּנאָצות נִמְרָצוֹת מאד, עד אשר התעוררו אבירי צרפת ויצאו בחרב לקראתם ויעשו בהם שפטים נוראים כְּדֵי רשעתם, ויכניעום תחת ידי הממשלה הרוממה (ה“א קי”ח 1358). ואחרי אשר קמה סערת המֶרד לדממה, והשלום שב לאיתנו בצרפת, כרתו גם בני ענגלאנד ברית שלום עם הצרפתים (ה“א ק”כ 1360). ועל פי השלום ההוא נשארה עיר קאַלאֶה וכל המחוזות אשר בפאת דרומית מערבית בצרפת, בידי בני ענגלאנד, והצרפתים הבטיחו לתת עוד לענגלאנד גם כסף רב כֹּפֶר נפש יאָהאַן מלכם, ולעומת זה וִתֵּר עדוארד את זכותו על ממלכת צרפת. ויהי כשוב המלך יאָהאַן לארץ ממשלתו ובני צרפת התמהמהו לשלוח את כסף פדיון נפשו לענגלאנד (ה“א קכ”ד 1364), שב המלך הטוב ההוא אל ארץ שִׁבְיוֹ בְּאַוַת נפשו, וַיֵשֶׁב בבית השבי, וימת בעיר לאָנדאָן.

440.§    🔗

אחרי מות יאָהאַן, ישב קארל החמישי בנו על כסא מלכותו. המלך החכם הזה רִפָּא את קארל החמישי שֶׁבֶר צרפת ואת כל תחלואיה. בנדיבת לבבו וצדקת נפשו הרגיע לכל יושבי ארץ ממלכתו, ה“א קכ”ד–ק“מ ובחכמתו וגבורתו הֵשִׁיב לצרפת את הארצות אשר על נהר לאָאַר וגאַראָנגע, ומעט מעט קרע מיד 1380–1364 ענגלאנד את המחוזות אשר לקחו מצרפת בכֹבֶד מלחמה, ואחרי מות יורש עצר השחור בתגרת יד מחלה נמרצת ועדוּאַרד מִהֵר גם הוא וַיֵרֶד אחריו שאולה (ה“א קל”ז 1377), לא נשאר בידי הענגלאנדים בלתי אם עיר קאַלאֶה לבדה. אך אחרי מות המלך החכם הזה, קאַרל הששי בְּנוֹ ישב על כסא אחריו, שָׁבָה ארץ צרפת קארל הששי, ה”א ק“מ–קפ”ב 1380–1422, והיתה לבער, כי סר מעל המלך הזה רוחו הטוב, ובעתתו רוח רעה ורוח עִוְעִים (גייסטעסצערריטונג), והארץ מלאה מוטה, איש כל הישר בעיניו עשה, אין משפט ואין צדק בשערי הארץ, ובכל עיר ומדינה שַׁמָה ושערוריה. שני שרי מלוכה כבירי כֹחַ לחמו על אֹדות המלוכה בצרפת, הלא הם ההערצאג מבורגונד דוֹד המלך, וההערצאג מאָרלעאָנס אחי המלך; כי כל אחד חשב למשפט כי רק לו יאתה המלוכה. ויהי כאשר לחמו שני איתני ארץ ההם במלחמות תנופה, התקוממו האזרחים ויצעקו חמס על המסים הכבדים אשר נטלו שרי המלוכה עליהם. וידרשו בחזקה להרחיב את גבול חרותם וזכיותיהם. והנה בעת ההיא אשר לחמו האשכנזים עם עדת האירים, והשווייצארים עם אדוניהם הרֹדים בהם בפרך, וגם האנגלים קשרו קשר נורא מאד תחת דֶגל וואַט טילער ויתר השרים ונגידים וילכו מחיל אל חיל (ה“א קמ”ב 1382), בעת ההיא קמו גם בפֿלאַנדערן ובצרפת האכרים והאזרחים וילחמו בכל עֹז עם האפרתים והאצילים ועם בית המלך. אך בגלל אשר חלק לב המורדים ההם בצרפת ולא התאחדו בדעותיהם ומעשיהם, גברו עליהם האפרתים והנשיאים ושרי המלך, ואחרית המרד ההוא היתה כי גם החרות אשר היתה כבר בידם, לֻקחה מהם בחזק יד. והנה ההערצאג מבורגונד ובעלי בריתו עמדו לימין האזרחים ויתאמצו להוציא משפט צדקם לאור, אך ההערצאג מאָרלעאַנס ובעלי בריתו תמכו בידי האפרתים והאצילים ויעזרו להם להכניע את האזרחים.

441.§    🔗

בהתחולל סערת המלחמות בצרפת וחרב איש היתה ברעהו, מצא אז היינריך החמישי מלך ענגלאנד עת רצון לְחַדֵשׁ את המלחמה על צרפת. וידרוש מיד הצרפתים להשיב לו את כל הנפות והמחוזות אשר לקחו לפנים בני ענגלאנד מארץ צרפת בחרבם ובקשתם, באמרו כי נחלות ענגלאַנד הם, והצרפתים קרעו אותם מידה בְּעָוֶל ובחמס. ויהי כאשר מֵאנו הצרפתים להשיב לו את הנפות ההם, עלה עליהם עם חֵיל גבוריו דרך עיר קאַלאֶה וילחם בם (ה“א קע”ה 1415). ואף כי צבאות צרפת היו ארבעתים מצבאות ענגלאנד, בכל זאת נִגְפוּ הצרפתים במערכה על יד אזאֶנגקהור (Azincourt) ² , מבחר לוחמיהם נפלו חללי חרב או נִשְׁבּוּ בידי גבורי ענגלאנד, והמלך היינריך בא בשערי פאריז בעת אשר מלחמת בעלי הַפְּלַגוֹת עלתה עד מְרוֹם קִצָהּ, והמורדים והפושעים הִרבו לרצוח ולשפוך דמים כמים יום יום בעיר האומללה ההיא. מִפְלֶגֶת ההערצאָג מאָרלאַנס דָבקה במלך צרפת, ומפלגת ההערצאג מבורגונד גם המלכה איזבל (Isabella) התחברו אל חֵיל ענגלאנד, ויתנו הוד מלוכת צרפת להיינריך החמישי ולזרעו אחריו. מהרה קל נפלו כל הנפות אשר מצפון לנהר לאָאַר בידי האנגלים, וכל יודעי העתים האמינו כי עוד מעט תהי כל ארץ צרפת הֲדוֹם לרגלי נצחונם (ה“א קפ”ב 1422). אפס כי פתאֹם מת היינריך החמישי, ובעודו צעיר לימים ימיו נזעכו, ובשנה ההיא מת גם קארל הששי בעל רוח חֻבלה קארל השביעי ורוח עועים, ובנו הנקרא בשם קארל השביעי, ה“א קפ”ב–רכ"א 1422–1461, נֶהדר בכבוד שֵׁם: “מלך צרפת”. אך בכל זאת לא שֻׁנוּ סדרי המלחמה ותהלוכותיה, כי האנגלים ובעלי בריתם לקחו את בן היינריך החמישי ילד בן שנה, וירכיבוהו על במתי כסא המלוכה, ויתנו לו הוד מלך צרפת, ויקראו לו בשם היינריך הששי, ויוסיפו להלחם בצרפת, וההצלחה האירה פניה אליהם בכל אשר פנו, ויכו את הצרפתים מכה נצחת במערכה בשדה עד כי היתה לְאֵל ידם לעלות על ארלעאנס ולשום עליה מצור.

442.§    🔗

והנה בעת צרה וצוקה ההיא אשר באו בני צרפת עד משבר וכֹחַ אַיִן לְלֵדָה (ה“א קפ”ט 1429), עמד להם רֶוַח והצלה ממקום אשר לא פִלְלוּ ולא עלה לבם מעולם! כי ביד עלמה מבנות האכרים שֻׁלַח להם פתע פתאֹם ישע, נצח והוד. שֵׁם העלמה ההיא יאָהאַננע דע אַרק בת איש אִכָּר מכפר דאָס-רעמי, בארץ לאָטהרינגען. העלמה ההיא הנודעת בשם העלמה מאָרלעאנס (דיא יונגפֿרויא פֿאָן אָרלעאַנס), האמינה כי נחה עליה רוח גבורה מִמָרוֹם להושיע את הצרפתים בני עַמָה ולהצילם מכף בני ענגלאנד אנשי מלחמתם, והיא נפחה רוח עֹז ורוח גבורה באף קארל השביעי מלך צרפת ובאף כל אנשי חילו אשר רפו ידיהם ויאמרו נוֹאָש. העלמה הָרַכָּה ההיא לבשה שריון קשקשים, כֹּבַע נחשׁת בראשה וְנֵס מלחמה ביד ימינה, ותעבור לפני צִבְאוֹת הצרפתים אנשי המלחמה, ובדבריה הנמרצים וברוחה הַכַּבִּיר הפכה את החלשים והנחשלים ההם לאריות בִּשְׂדֵה קָטֶל. תחת דִגְלָה גוֹרְשׁוּ האנגלים מאָרלעאַנס, ולכל אזרחיה היתה רְוָחָה. על פיה הובל קאַרל השביעי בתפארת גדולה לעיר רהיימס (Rheims) ושם הוּשַׂם נֵזר המלוכה על ראשו, ובגבורת ישע ימינה לקחו הצרפתים את מרבית הנפות והמחוזות אשר קרעו האנגלים מידם. האמונה העזה כי על העלמה ההיא נחה רוח אלהים, יצקה רוח עֹז וגבורה בלבות הצרפתים, ועל האנגלים הִפִּילָה אימתה ופחד, חֲתַת וּבַלָהוֹת. האמונה העזה ההיא התעוררה גם אחרי שנפלה העלמה הנפלאה ההיא בידי בני ענגלאנד, ואויביה הִרְשְׁיעוּהָ כי היא חֵרפה וגדפה את האלהים בכשפיה וַתִּשָׂרֵף באש בעיר רוּען Rouen)). והאנגלים הלכו מדחי אל דחי יום יום (ה“א קצ”א 1431), כי הצרפתים לקחו מידם נוֹף אחר נוֹף וּמָחוֹז אחר מָחוֹז. ואחרי אשר כרת פֿיליפפ הטוב מבורגונד ברית שלום עם מלך צרפת, לא נשאר בידי האנגלים בלתי אם עיר קאַלאֶה לבדה (ה“א קצ”ה 1435). פאריז בירת צרפת פתחה את שעריה לקראת קארל מלכה ותקבלוהו בעליצות ותרועת מלך. חמש ועשרים שנה מלך קארל בצרפת ויעש משפט וצדקה בארץ, אך בכל טובת לבבו ויקרת נפשו היה איש חַלָשׁ ורפה ידים, וַיִתְמַכֵּר לעצת נשים ושרי חצרו ונכליהם הרבים. אחרי מות המלך הישר והחלש הזה, ישב לודוויג XI, ה“א רכ”א–רמ“ג 1461–1483, על כסא מלכותו, והוא היה איש נוכל, בעל מזמות, אביר לב ואכזר, אך חכם לבב בחכמת הנהגת המדינה, ובערמתו ובמזמתו הרבה, בַּחֲמַס ידיו ובאכזריות נפשו, נתן עֹז ותעצומות לכסא מלכותו, וישלוט שַׁלֶטֶת בלי-מְצָרִים, גם הרחיב את גבולות צרפת ככל אשר אִותה נפשו הרחבה. הוא שדד את משפטי החֹפש מידי האפרתים, ומעט מעט קרע את תבואות הנכסים הגדולים ויחברם עם נכסי המלך, ואז הקדיש מלחמה על קארל העז (דער קיהנען), ובעזרת בני שווייץ (אשר שָׂכַר אותם הוא גם הבאים אחריו ללחום את לוחמיהם) לכד את בורגונדיה ויספחה לארץ ממלכתו. אך לאחרונה התעוררו רגשי נֹחם (געוויססענסביסע) בקרבו, ונהמת לבו גם אימתה ופחד מכל בני האדם הֵצִיקוּ לו יומם ולילה בשבתו במצודתו הרחוקה מתשואות קריה, וַיְכַל שם במצוקת נפש ואימות מָוֶת את טְפָחוֹת ימיו עד בוא חליפתו. אחרי מותו ישב קארל השמיני, ה”א רמ“ג–רנ”ח 1483–1498, על כסא אחריו, קארל השמיני ואחריו לודוויג השנים עשר, ה“א רנ”ח–רע"ה 1498–1515. שני המלכים ההם הגדילו את ארץ צרפת והרחיבו את גבולה בספחם אליה את ההערצאָגטהום ברעטאניע, אך במלחמותיהם בארץ איטליא החלישו את כֹּח צרפת, ואת מבחר גבוריה הוציאו אל הורג חִנָם, כי איטליא צְבִי כל הארצות קָאָה את כל בני הנכר אשר באו לודוויג השנים עשר לָרֶשֶׁת אותה, ואת כל אנשי מלחמתה הורידה לבור שחת, וכאשר חצבה לפנים קבר עולם להאשכנזים הפריצים אשר הרגיזוה בכלי מלחמותיהם, כן חצבה אחרי כן קבר גם להצרפתים אשר עלו כשוֹאה עליה תחת דגל שני המלכים ההם. אך לעומת זאת הצליח לודוויג השנים עשר את צרפת, בְּתִתּוֹ חֻקים ישרים ומשפטים טובים לבני עַמוֹ, חרות וזכיות רבות לבני האזרחים, ובעשותו סדרים נכונים בכל תהלוכות הצרפתים החוסים תחת צל כנפי צדקתו.

 

ענגלאנד (Англія)    🔗

443 § היינריך השני ד“א תתקי”ד–תתקמ"ט 1154–1189    🔗

היינריך השני מבית אנגשו (Анжу) נין ונכד לווילהעלם הַמְנַצֵחַ, ישב על כסא המלוכה היינריך השני בענגלאנד, ויהי המלך הראשון ממלכי המשפחה הנודעת בשֵׁם פלאַנטאַגענעט. להמשפחה הרמה ד“א תתקי”ד– הזאת היו נפות רבות בארץ צרפת, על נהרות לאָאַר וגאַראָנגע, גם נאָרמאנדיא היתה אז תחת ממשלת תתקמ"ט בני ענגלאנד, עד כי כל ארץ צרפת המערבית היתה בידי מלכי ענגלאנד בני המשפחה הזאת–. 1189–1154 ובגלל הדבר הזה התחוללה תמיד מלחמה עזה בין מלכי צרפת ובין מלכי ענגלאנד, כי מלכי צרפת דרשו מס ותרומת מלך מארצות המערביות ההן אשר בצרפת, אך מלכי ענגלאנד לא אבו ולא שמעו אליהם באמרם כי אין להם כל חלק ונחלה בארצות ההנה. היינריך השני היה בדור אחר עם פֿרידריך באַרבאַראָסאַ, ויהי איש גבור חיל וחכם לבב, ויעש לו שם גדול בכל עלילותיו הגדולות, ויתר הרבה עוד בגלל החֻקים הטובים והמשפטים הנכוחים אשר נתן בארץ ממלכתו. ובחכמתו וישרו התאמץ לבל יתערבו הכהנים במשפטי המדינה והליכות המלוכה (ר“א תתקכ”ד 1164), ורק מפי המלך לבדו יֵצֵא דבר חֹק ומשפט בארץ, וגם הפאפסט ושריו לא יתערבו במשפטי הארץ –. וירע הדבר בעיני ההגמון טהאָמאַס בעקעט מקאנטערבורי (Canterbury), וַיִתְעַבֵּר במלך היינריך, ולא שמע אל המשפט ההוא אשר חרץ המלך בעֻזו. גם הדיח מכהונתם את הכהנים אשר הטו אזנם אל משפט המלך. אז חרה בו אף המלך ויפחידהו באימת מות, ויירא ההגמון, וינס מענגלאנד, וַיָטֶל את להט הַחֵרֶם על ראש המלך. אחרי ימים לא כבירים התערב הפאפסט בדברי ריבות ההם, ויט את לבב היינריך להשיב את ההגמון לארצו, ולהושיבו על כַּנוֹ כבראשונה. אך כמעט שב הכהן הזה לקאַנטערבורי, שָׁב לְכִסְלָה לְהַכְעִיס את לב המלך. ובימים ההם נֶאחז היינריך בסבך המלחמה בארץ צרפת, ויהי בשמעו את דְבַר ההגמון טהאָמאַס ואת הַכְּעָסִים אשר יכעיסהו כל הימים, עלה עשן באפו וַיְבַטֵא בשפתיו באזני עדת אביריו ויתאונן כי אין חולה מהם עליו להצילו מכף הכהן הנוכל ההוא. –. וארבעה אנשים מסריסי המלך שמעו את התלונה העזה ההיא, ויתגנבו בלאט מתוך המחנה, וימהרו וירוצו בדרכים שונים, ויבואו לענגלאנד וַיְרַצְחוּ את ההגמון טהאָמאַס בבית התפלה על יד המזבח. הרצח הזה הפיץ עברה וזעם בנפשות כל עמי הארץ, והפאפסט הִתְפַּלֵץ וַיִתְחַלְחַל בשמעו את הדבר הנורא הזה, וימצא עת רצון לשפוך את רוח ממשלתו על מושל ענגלאנד ועל ארץ ממשלתו. כי על פיו נתפשו המרצחים וַיִשָׁפְטוּ במשפט מות, על פיו בטלו כל המשפטים אשר שָׂם המלך היינריך בקלאַרענדאָ אֹדות הכהנים, ועל פיו הוּרם טהאָמאַס והוּנַף אחרי מותו לאיש קָדוֹשׁ אשר הֶערה למות נפשו על אמונתו וְדָתוֹ. ועד מהרה נהרו רבבות עָם על קבר הקדוש הזה, ועל המזבח אשר נבנה על קברו, הקריבו את תפלותיהם, וישפכו את שיחם. גם המלך היינריך התנפל על קבר הַנִרְצָח ההוא להוכיח לעיני כֹל כי ידיו לא שפכו את הדם ההוא, ופעם אחת הציקוהו רגשי הַנֹחַם עד כי עשה דָבָר זָר וַיְנַבֵּל את הוד מלכותו: כי גִלָה את גַבּוֹ על קבר טהאָמאַס וַיְחַל את פני הכהנים להכותו בשוטים ועקרבים – בהאמינו כי בְּנַבְּלוֹ כֹה את הודו לא יוסיף עוד נְחַשׁ הַנֹחַם לשפוך את נהרי חמתו בחדרי לבבו –.

444 § ריכארד לב האריה ד“א תתקמ”ט–תתקנ"ט 1189–1199    🔗

הייריך הניח אחריו שני בנים, ושניהם ישבו על כסאו אחריו איש אחרי אחיהו. שם ריכֿארד לב האריה האחד ריכֿאַרד לב האריה, ושם השני יאָהאַן בלי-ארץ. ריכֿאַרד היה גבור חיל ואיש מלחמה ולבו כלב האריה, אך בכל גבורותיו ומלחמותיו לא הועיל לבני עמו ולא הרגיע ליושבי הארץ במשך ימי מלכותו. ויאָהאַן היה גבר לא יצלח כל הימים. בכל מלחמותיו נִגף לפני אויביו במערכה בשדה. גם היה לָמַס לפֿיליפ אויגוסט מלך צרפת. הוא מִלא יְדֵי מרצחי חֶרש לרצוח את נפש אַרטהוּר יאהאן בלי-ארץ, ד“א תתקג”ט– בן אחיו בבית האסורים בעיר רוּאַנג (Rouen) אשר היה לו משפט המלוכה בענגלאנד יותר ממנו. ד“א תתקנ”ט– וּבְהִוָדַע דְבַר הָרֶצַח לפֿיליפ אויגוסט, הוֹעִידָהוּ למשפט לפני כֵס משתתקע“ז 1199–1216, משפטו, אך יאָהאן לא אבה לשמוע תתקע”ז בקולו, ויחר בו אף פֿיליפ אויגוסט ויקרע מידו את נפות נאָרמַאנדיא ואת כל הארצות אשר על נהרות לאָאַר וגאַראָנגע, ויספחן לארץ צרפת (ד“א תתקס”ג 1203). וכאשר רָב יאָהאַן עם הפאפסט על דְבר ההגמון אשר יֵשֵׁב על כסא הכהונה הגדלה בקאַנטערבורי, הטיל עליו הפאפסט את רעם החרם הנורא, גם הִתִּיר את האנגלים מהשבועה אשר נשבעו לְמַלְכָּם המָחרם, ואת מלך צרפת קרא לבוא וְלָרֶשֶׁת לו את ארץ ענגלאנד –. אז הכניע יאָהאַן את גאוַת לבו, ויתרפס תחת רגלי הפאפסט, ולעיני קהל עֲדַת בני עמו הסיר את נֵזֶר מלכותו ויתנהו ביד הפאפסט, ואחרי כן קנה את הנֵזֶר מידו במחיר אלף כסף (Mark) אשר נטל עליו להביא מִדֵי שנה בשנה אל אוצר הפאפסט בעד נִזְרוֹ – ואז הֵסִיר מעליו הפאפסט את חֶרְמוֹ, ויצו למלך צרפת לבל יעוֹז עוד לנגוע בממלכת יאָהאַן מלך ענגלאנד עד מְלוֹא השערה –. והאנגלים אשר נִחרו כבר ביאָהאַן על קְשִֹי לבו ועל אכזריות נפשו ועריצותו, הוסיפו עוד להתקצף עליו על אשר השפיל את הוֹד כבוד המלוכה עד לארץ בִּהְתְפַּלְשׁוֹ בעפר לפני הדום רגלי הפאפסט, וימרדו בו ביד רמה (ד“א תתקע”ה 1215), וילחמו בו בזרוע חשופה וכֹבֶד מלחמה, ובראותו כי כלתה אליו הרעה, נִלְחַץ להקשיב לדברי שריו ועבדיו ולכל עַם ממלכתו ויתן להם את ספר הדרור הגדול (דען גראָססען פֿרייבריעף, (Magna Charta, אשר היה אבן הַפִּנָה לחרות האזרחים בענגלאנד עד היום הזה. ספר הדרור ההוא הִתִּיר את ידי חֶבֶר הכהנים (קלערוס) לבחור להם הגמונים כטוב וכישר בעיניהם מבלי רשיון המלך, הֵסִיר מאת האפרתים את סבל המסים הרבים אשר העמיסו עליהם המלכים הראשונים, ויקרא דרור להאזרחים לעשות מסחר וקנין ככל אַוַת נפשם. אחרי מות יאָהאן, ישב היינריך השלישי, ד“א תתקע”ו–ה“א ל”ב 1216–1272, בְּנוֹ על כסאו אחריו, ובמשך היינריך השלישי ימי ממלכתו הרבים מלאה ארץ ענגלאנד רעות רבות ושונות. המלך הזה פִּזֵר הון רב עד בלי די ד“א תתקע”ו– להאנשים אשר מצאו חן בעיניו, ומלאכי הפאפסט הוסיפו עוד להרגיז את לב בני העם בְּמָצְצָם את ה“א ל”ב דמיהם כעלוקות, גם כהני איטליא עברו בענגלאנד וַיָרֵעוּ מאד לעם הארץ, עד כי לאחרונה חרה אף 1272–1216 העם במלכם הנותן יד לכל הרעות הגדולות ההן, וימרדו בו, ויקחו בשביה אותו ואת כל בני משפחתו. ימים רבים ישב המלך במשמר, עד אשר הִתְרַצה להקים את כל דברי ספר החרות הגדול אשר נתן להם אביהו, ולהוסיף עוד עליהם דברים רבים לטובת עם הארץ ולחרותם, ואז יצא לחפשי עם כל בני משפחתו וישב על כסא מלכותו כבראשונה –. המלך הזה אהב מאד את המלאכות היפות (דיא שאֶנע קינסטע), את הבנינים המפֹארים וכל מעשי חכמי חרשים, ומאתו היתה נסבה להרים את קרן חרשׁת המעשה ומלאכת מחשבת בענגלאנד.

445.§ עדוארד הראשון ה“א ל”ב–ס"ז 1272–1307    🔗

אחרי מות היינריך השלישי, מָלַך עדוארד הראשון בנו הגבור המשכיל. הוא עדוארד הנודע עדוארד הראשון לתהלה בגלל המלחמות הרבות והארוכות אשר נלחם בארצות נכריות במשך ימי מלכותו. המלך האביר הזה ספּח אל ארץ ממשלתו את נָפַת וואַלעס אשר עד הימים ההם לא סרה לְמִשְׁמַעַת כל מלך רב ושליט, גם שָׂם בקרבה את חֻקי ענגלאנד ואת כל משפטי ממלכתה, ואת בנו אשר יֵשֵׁב על כסאו אחריו, כִּנה בשם “יורש העצר מוואַלעס”, ומני אז נקראו בשם הזה גם כל בני מלכי ענגלאנד יורשי העצר עד היום הזה –. אחרי ימים מעטים (ה“א מ”ג 1283) פרצה מלחמה בשאָטטלאַנד בין ראָבערט ברוסע ובין יאָהאן באַלילאָ על אֹדות המלוכה בארץ ההיא, ושני בעלי הריב בחרו במלך עדוארד להיות לשופט ומוכיח ביניהם. אז מצא עדוארד עת רצון להביא את שאָטטלאַנד תחת ממשלת ענגלאנד להיות לה לָמַס, כי עוד לפני שנים רבות רָבו מלכי ענגלאַנד עם שאָטטלאַנד על אשר הֵמִישָׁה את צוארה מֵעֹל המס ההוא, אך לא הצליחו להפיק את מזמת לבבם עד ימי המלך החכם הזה, אשר הושיב את יאָהאַן באַלילאָ על כסא המלוכה בשאָטטלאַנד והוא הֵרִיץ אליו ידו ויעש את שאָטטלאנד למס לענגלאנד –. אך אזרחי שאטטלאנד המתגאים בחרותם וחפשם, התקצפו עד מאד על המלך עדוארד אשר הביא את צוארם בְּעֻלוֹ, וילחמו בו במלחמת תנופה כגבורים עריצים ומשכילים תחת פקודת אבירים גבורי מלחמה אשר האחד מהם מהֻלל ברוב תשבחות ושמו וויליאַם וואַלאַסע, והמלחמות הגדולות ההנה מְשֻׁבָּצוֹת במליצות ושירים רבים על ידי משוררי הימים ההם. דמי גבורים רבים השקו את בקעות שאָטטלאַנד הדרומית; וויליאַם וואַלאַסע לֻקח בשביה וַיֵאָסֵר בבית האסורים וראשו כֹּרַת בגרזן ביד הוֹרֵג; המלך עדוארד הלך מִנֵצַח אל נצח וַיִגוֹף את גבורי שאטטלאנד וַיֵז לארץ נצחם; אבן הנֵזר (קראָנונגס שטיין) אשר עליה ישבו מלכי שאָטטלאַנד ביום אשר הוּשַׂם עליהם נזר המלוכה, הובאה ללאָנדאָן והיא שם עד היום הזה בבית תפלת וועסטמינסטער לַעֲדִי תפארת; גבורי עדוארד שטפו ועברו בכל רחבי שאָטטלאַנד עד הרי הארץ הגבוהה, אך בכל הנצחונות ההם לא יכלו לקחת מידי השאָטטלאנדים את חרותם וחֻפּשם וְלָשׂׂוּם עליהם את עול העבדות. –. ראָבערט ברוסע נכד יאהן באַלילאָ הצליח אחרי תלאות שונות לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בשאָטטלאַנד, גם הוריש את כסאו לבניו אחריו, עד כי לאחרונה נָסַבָּה המלוכה למשפחת שטוּאַרט הקרובה אליו –. אחרי מות עדוארד הראשון, מלך אחריו עדוארד השני בְנוֹ, ה“א ס”ז–פ“ז 1307–1327, אך הוא היה רְפֵה ידים וַחֲדַל אוֹנִים. עדוארד השני לא לכד ארצות נכריות גם לא יכול לתת מנוחה לארצו וְלָשׂוּם בה מִשְטָר וסדרים. אילי הארץ ואציליה שלפו עליו חרב פעמים רבות, להכעיסו הרגו את אנשי סודו אוהביו וידידיו הנאמנים, ולאחרונה ראו במנוחת לבב איך נועזה המלכה ומָארטימער עוֹגְבָהּ להורידו מכסא המלוכה אל השבי ולהמית אותו מות אכזרי ומורה מאד –. אך כאשר גדל עדוארד השלישי, ה”א פ“ז–קל”ז 1327–1377, בן המלך הנרצח ההוא, עדוארד השלישי נקם את נקמת דמי אביהו, את מאָרטימער הוריד בַדָם שאולה, ואת המלכה הֶחרים לָשֶׁבֶת במַסגר כל ימי חייה.

446 §    🔗

עדוארד השלישי מלך בגבורה ויעש לו שֵׁם כשם המלכים המהֻללים אשר היו בארץ. בעֹז ידו הִצִיב גבולות לממשלת הפאפסט לבל ישלח ידו בכנסיה הנוצרית בענגלאנד, והחכם הפראפֿעסאָר בעיר אָקספֿאָרד הנודע בשם וויקליף עזר לו בכל מאמצי כֹחו להכניע את ממשלת הפאפסט בענגלאנד, גם ליושבי ערים רבות הִרבה המלך הזה לעשות טובות, וימלא את ידם לשלוח מלאכיהם אל סוד שרי המלוכה (רייכֿספֿערזאַמלונגען,(Parlamenten כאשר עשו כן גם המלכים אשר היו לפניו. על פי מלאכי הערים רַבּוּ שָׂרֵי המלוכה בסוד המועצה עד אשר לא יכול בית הַוַעַד להכיל אותם, וַיֵחָלקו לשתי מחלקות: האפרתים הרמים (דער האָהע אַדעל) עם הכהנים הראשים (פּראֶלאַטען) ישבו בבית המועצה העליון (דאַס אָבערהויז, פעערס הויז), והאפרתים משפל המדרגה (דער נידערע לאַנדאַדעל) ומלאכי אזרחי הערים ישבו בבית המועצה התחתון (דאס אונטערהויז דעס פאַרלאַמענטס), והדבר הזה נשאר לחק עולם בענגלאנד, ומבלי רְצוֹן השרים ההם, לא יכול כל רב ושליט לָשׂוּם מס על עַם הארץ ולעשות כל דְבַר חֹק ומשפט חדש בענגלאנד –. המלחמות אשר לחם עדוארד השלישי הזה בעזרת בנו המכונה “יורש העצר השחור”, בארץ צרפת על אֹדות משפט מלוכת צרפת, היו לעזר ולהועיל לארץ ענגלאנד, גם הרימו עוד את ידי חרשׁת המעשה וכל מלאכת מחשבת על פי המסחר והקנין אשר עשו עם יושבי ארץ פֿלאַנדערן בעלי חרשׁת המעשה ובעלי מלאכת עבודה–. אחרי מות עדוארד השלישי, נסבה ממלכתו לריכֿאַרד השני, ה“א קל”ז–קנ“ט 1377–1399, נכדו, אך כל ימי ממלכתו היו ימי חשך וצלמות, ותלאות עצומות הִשְׂתָּרְגוּ עלו על צוארו עד מותו מות איום ונורא מאד –. כי בני העם קשרו עליו קשר אמיץ, ורק בשום נפש בכף הצליח להקים את הסערה הגדולה היא לדממה, ולאחרונה כאשר גרש את היינריך מלאַנקאַסטער דודו אשר היה ראש המורדים, אסף אליו היינריך המון אנשים רבים אשר הִתְמַכְּרו ללחום את המלך, ועל פי משפט שרי בית המועצה הוריד את המלך מכסא המלוכה. סוף דבר כי ריכֿארד מת ברעב באחד המבצרים הרחוקים אשר בנָפת יאָרק, והיינריך הרביעי מלאַנקאַסטער, בית לאנקאסטער היינריך הרביעי ה”א קנ“ט–קע”ג 1399–1413, ישב על כסא המלוכה, הוא וביתו אחריו, ואף כי התקוממו לו אפרתי ענגלאנד תחת דגל הגראַף מנאָרטהומבערלאַנד ותחת דגל בנו הגבור פּערצי המכונה בשביתם היינריך הרביעי הייספאָרן, וילחמו בו בחמה שפוכה בכל זאת לא עשו תושיה, כי הוא הֵשִׁיב צור חרבם ויחרימם, וַיַשְׁבֵּת המונם ושאונם, ויתחזק על כסא ממלכתו ביתר שאת וביתר עז מבראשונה. גם הִתְנַכֵּל ויאסור בעבותות אהבה את חֶבר הכהנים לקַרְנוֹת כסא מלכותו, ברדפו בחרב את כל המחזיקים בתורת וויקליף ואת כל בעלי בריתו ההולכים באֹרחותיו הנקובים בשם “לאָללאַרדען”. רבים מבני עדתם הגיר על ידי חרב, רבים מהם עִנה באכזריות חמה, ורבים מהם אשר הקשו את ערפם וימאנו לשוב מדרכיהם, הסגיר על מסגר במגדל שאיה הנקרא בשם “מגדל לאָללאַרד”, בעיר לאָנדאָן, ויחרימם לָשֶׁבֶת שם בדד ובמחשכים כמתי עולם עד יום מותם. –. אחרי מות היינריך הרביעי, מלך בנו בכורו הנודע בשם היינריך החמישי, ה“א קע”ג–קפ“ב 1431חכם לבב, גבור משכיל ואיש היינריך החמישי מצליח. המליץ הנפלא שעקספער (Shakespeare), שִׂכֵּל את ידיו לתאר בשרד המליצה את תכונת ה”א קע“ג–קפ”ב 1422–1431, המלך האביר הזה, את מרוצת שכלו וקַלות דַעתו כאֹרח בני הנעורים אשר כגילו, גם את יקרת נפשו העדינה ואת עזוזו ורעם גבורותיו וכל הליכותיו –. המלך המרומם הזה לחם מלחמות רבות את הצרפתים, ובכל פעם התגבר עליהם ויקח מהם שלל רב ומלקוח –. אך כל העושר והכבוד וכל סגֻלות המלכים אשר אצר בחכמתו וגבורתו והצלחתו, עלו בתהו ואבדו בימי בנו היינריך הששי, כאשר נספר בזה.

447 §    🔗

היינריך הששי, ה“א קפ”ב–רכ“א 1422–1461, היה גבר לא יצלח וּקְשֵׁה יום מאד, ובכל מלכי ארץ מימות עולם לא היה מלך היינריך הששי נִקְשֶׁה, אֹבֵד ואומלל כמוהו. בהיותו עוד ילד קטן בן שנה, גָז נֵזר מלוכת צרפת מעל ראשו בתגרת ה”א קפ“ב–רכ”א ידי העלמה מארלעאנס, ובשבתו על כסא מלכותו בענגלאנד, הוּרַד מִמְרוֹם הוֹדוֹ וכבודו אל תחתית 1461–1422 בור השבי בתגרת ידי המלחמות הנוראות הנקובות בשם “מלחמות השושנה הלבָנה והאדומה” (דיא קריג דער ווייסען אונד ראָטהען ראָזע) –. כי ההערצאָג ריכֿאַרד מיאָרק חשב למשפט כי לו משפט המלוכה בענגלאנד יתר הרבה מאשר להיינריך הששי. ועל כן אסף אליו מפלגה גדולה אשר התנדבה ללחום את מלחמותיו וימרוד במלך היינריך וילחם בו בזרוע חשופה ומלחמת תנופה –. היא המלחמה הראשונה ממלחמת האזרחים בענגלאנד הנקראות על שם האותות אשר לראשי שתי הפלגות ההן, הלא הן “השושנה האדומה” (לאַנקאַסטער) “והשושנה הלבָנה” (יאָרק), בית יארק–. והנה אף כי נפל ריכֿאַרד במלחמה לפי חרב על ידי גבורי ענגלאנד חיל המלכה, בכל בית יארק זאת לא נעשתה ישועה להיינריך המלך האומלל, כי עדוארד בן ריכֿארד הבכור, נקם את נקמת עדוארד הרביעי אביהו, ויתגבר על כל מתקוממיו ואנשי מלחמתו, וישב על כסא המלוכה. הן אמנם כי סבבוהו תלאות רבות, עדוארד הרביעי ה“א רכ”א–רמ“ג 1461–1482, ומצוקות עצומות, אך הוא בגבורתו ובאֹמץ לבו הצליח לאחרונה לשבת בכבוד והדר על כסא ממלכתו אחרי אשר הצמית בבור צלמות את חיי היינריך מלאַנקאַסטער – הוא היינריך אשר ישב ארבע פעמים על כסא המלוכה, וארבע פעמים בבית האסורים חליפות, עד אשר הִתְחַזֵק עדוארד ויורידהו אל ירכתי בור השבי ושם בִּלָה את טִפְחוֹת ימי חייו עד בוא חליפתו, וגם בנו הומת בידי הוֹרֵג, ולא נשאר לו עוד בן אשר ינקום את נקמתו –. אפס כי עטרת המלוכה המגוללה בדמים, לא הביאה ברכה אל בית יאָרק. כי בני הבית ההוא היו עזי נפש ולא האמינו איש באחיו ולא סרה חרב מביניהם כל הימים. לראשונה מלא עדוארד את ידי מרצחי חֶרש לרצוח את קלאַרענסע אחיו לבל יהיה לו לאבן נגף על כסא מלכותו, ואחרי כן כאשר מת עדוארד, קם ריכֿארד השלישי, ה”א רמ“ג–רמ”ה 1483–1485, אחיו ויהרוג את שני בני עדוארד הקטנים, ויתנשא וישב על כסא ריכֿארד השלישי המלוכה, ויוסף עוד לעשות מעשה עריץ ואכזר בהאמינו כי באלה יְחַזֵק את ממלכתו לבל תִּמוֹט –. אך גם הוא לא נקה מנקמת האלהים על דמי הנקיים אשר שפך ועל כל המעשים הרעים אשר עשה באכזריות לבו. כי היינריך טוּדאָר, בית טודאר ה“א רמ”ה–שס“ג 1485–1603, נֵצר מגזע מלכי בית לאַנקאַסטער, אשר בָּרַח לארץ צרפת לבל יִסָפֶה גם הוא בידי אויבי בית אבותיו, בא ביד חזקה ובזרוע נטויה לענגלאנד וַיִלָחֵם בריכֿאַרד השלישי בבאָסוואָרט בית טודאר (Bosworth) וַיְנַצְחֵהוּ וַיַכֵּהוּ לפי חרב וישב על כסא המלוכה בענגלאנד (ה“א רמ”ה 1485). המלך היינריך השביעי, ה”א רמ“ה רס”ט–1485–1509, הזה, מלך בעוז ותעצומות, גם הנחיל את כסאו לבניו אחריו. ולמען עשׂוֹת קֵץ למלחמת שתי הפלגות בארץ מלכותו, התחתן את בת עדוארד הרביעי, וַיַשְׁבֵּת את המלחמה היינריך השביעי הארוכה והנוראה ההיא –. בספר דברי הימים לכל בני האדם לא תִמָצֵא כמעט מלחמה איומה אשר נעשו בה הֶרֶג, רֶצַח וְאַבְדָן, אכזריות ותועבות ונאצות נִמְרָצוֹת כאשר נעשו במלחמה ההיא “מלחמות השושנה הלבָנה והאדומה”. שמונים אנשים מזרע המלוכה ומבחר בחורי האצילים והאפרתים, אָכלה החרב במלחמה ההיא. ועל כן השיגה יד המלך החכם ואביר הלב היינריך השביעי לתת לכסא המלוכה עֹז וֶאֱיָל יותר מכל מלכי בית פלאנטאגענטעס –.

448 §    🔗

שאָטטלאנד בימי מלכי בית שטוּארט. בעת אשר רגזה ארץ ענגלאנד תחת המלחמות הגדולות ההן, היתה מלוכת שאָטטלאַנד הפרועה בידי מלכי בית שטוּאַרט, והאפרתים ובני מְרוֹם עַם הארץ היו כבירי כֹחַ ואנשי זרוע, כי נכסים רבים להם, ומספר עבדיהם ואנשי ביתם רב מאד, גם היו מלֻמדי קְרָב ומלחמה, עד כי כמעט משלו בממשלה בלתי מֻגבלה איש איש במכון שבתו –. האפרתים ההם חתרו תמיד להקטין את משפטי המלוכה ולהציב גבולות לכל הליכותיה, גם התאמצו לקרוע מהמלך את נכסיו ולספח אותם אל נכסיהם, ועל כן לא יִמָצְאוּ בספר דברי הימים למלכי שטוּאַרט במֶשֶך שְׁנוֹת מאות רבות, בלתי אם מלחמות וְקֶשֶׁר וּמֶרֶד וַעֲמַל המלכים לתת מִשְׁטָר וסדרים בתהלוכות האפרתים והאצילים הפרועים והשובבים, אשר הִקְשׁוּ את ערפם והכבידו אזניהם ולא אבו ולא שמעו להמלכים הישרים ההמה. ויהי בשבת יעקב הראשון, ה“א קס”ה–קצ“ז 1406–1437, על כסא המלוכה בשאָטטלאַנד, ויעמול לעשות סדרים ישרים בארץ ממלכתו, להשבית משובת האפרתים השובבים ולהשפיל עריצותם, קשרו עליו האפרתים קשר וירצחוהו באחד מבתי התפלות בעיר פערטה. ועם הארץ נתנו את כִּתְרוֹ לבנו בכורו, ליעקב השני, ה”א קצ“ז–ר”כ 1437–1460. המלך הזה יצא בעקבות אביהו ויגבר חילים גם הוא לרפא את משובת האפרתים, אך בהצותו את ענגלאנד פגעו בו עריצי אדם וימיתוהו, והוא היה אז בן שלשים שנה. –. וישב על כסא מלכותו יעקב השלישי בנו, ה“א ר”כ–רמ“ח 1460–1488, ויהי רב פעלים וחכם לבב, ויתחכם לרפא את משובת האפרתים ועריצותם בדרך חכמה, וירם את קרן החכמה בכבוד, ויושיבנה על גפי יעקב השלישי מרומי קרת, ויתחבר אל תופשי חכמת החזיון (אַסטראָלאָגיע), חכמת הזמרה (מוזיק) וחכמת מלאכת ה”א ר“כ–רמ”ח הבנינים (ארכֿיטעקטור), ויאמן כי האפרתים יקחו מוסר בראותם עין בעין כי סכלים המה, נבערים מדעת ופראי אדם, ויעזבו את דרכיהם ומשובותיהם –. אך לא כאשר האמין כן היתה! כי הכסיל לא יחפוץ בתבונה רק יקנא קנאה גדולה בכל המחזיקים בה וְיִתְאַמֵץ להכרית מארץ זכרם – ועל כן קצפו האפרתים על המלך על אשר הוא מכבד ומושך חסד לעדת החכמים מבני דלת העם, ויקשרו עליו קשר, וירצחו את אנשי סודו ואוהביו הנאמנים, ואותו גרשו מן הארץ. והמלך האֹבד הזה בהיותו נע ונד בארץ, נטה אל בית הרחים אשר לאחד מאנשי מלחמתו לנוח שם מעמל הדרך, אך האיש הִכָּהוּ נפש ולא ידע כי המלך הוא. על כסא המלך הנרצח הזה, ישב בנו האביר יעקב הרביעי, והוא היה גבור חיל, ויתהלך עם האפרתים כרֵע נאמן יעקב הרביעי וכאחד מבני עדתם, ועל כן אֲהֵבוּהוּ בני מרום עם הארץ ואציליה ולא חרשו עליו מחשבות קשר וָמֶרֶד. בהיכלו נשמע תמיד קול שרים ושרות, קול מצהלות עִלְזֵי לב, ומשתה שְׁמָנִים עשה תמיד לכל האפרתים וַיְשַׂמַח את לבבם בְּיֵין מלכות ובשחוק שעשועים. וכל הימים אשר ישב על כסאו, דבקו בו האפרתים לאהבה, כי זה דרכם לאהוב את המלך אשר יאמין בעבדיו ולא ישים בם תָּהלה, ומחשבותיו כמחשבותיהם –. אך בכרתו ברית עם מלך צרפת ויעל למלחמה על ענגלאנד, הִכָּהוּ היינריך השמיני מלך ענגלאנד מַכָּה נִצַחַת, את כל אביריו הִפִּיל לפי חרב, ויחרם את כל גבוריו, וגם המלך האביר הזה נפל חלל במלחמה על גבעת פֿלאָדרען (ה“א רע”ג 1513), וגויתו נמצאה בין המוני אפרתים מחֻללי חרב אשר בחרו למות עם מלכם יחד מות גבורים –. על כסא המלך הזה, ישב בנו הצעיר יעקב החמישי, ה“א רע”ג–ש"ב 1513–1542, ובימיו נפלגה שאָטטלאנד לפלגות רבות ויריבו יעקב החמישי בחזקה על אֹדות דת ודין בהנהגות המדינה ובהליכות הדת והאמונה, ואז נפקדה הארץ ברעות רבות ושונות, בני העם השתובבו וילכו בשרירות לבם הרע, עשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל משפט וכל תועבות ה' אשר שנא, פרצו בשערי הארץ כפרץ מים זידונים באין מעצור –.

449 § אירלאַנד.    🔗

היינריך השני היה המלך הראשון ממלכי ענגלאנד אשר נתן לו הפאפסט רשיון לעלות על אִי אירלאנד בחרב ולרשת אותו. והנה אף כי לכד המלך ההוא את אירלאנד, בכל זאת לא היה שָׂכָר וְעֵקֶב רָב לעמָלוֹ, ובמשך כל ימי הבינים לא סרה מכל ערי אירלאנד למשמעת ענגלאנד בלתי אם עיר הבירה דובלין ובנותיה, ויתר הערים פנו לה עוֹרֶף ולא קבלו עליהן את עול מלכותה –. המלחמות העזות אשר התחוללו באירלאַנד מעת אשר הציגו בני ענגלאנד את כף רגלם עליה, שָׂמוּ שַׁמוֹת בתוכה, האֶבידו את דת יושביה דת העתיקה המיוסדת על אדני המליצה מימי קדם קדמתה, גם כִּבּוּ את שלהבת קנאת הדת הנוצרית אשר בערה בלבות תופשיה במאה השביעית ובמאה השמינית –. נגידי אירלאנד המכונים בשם מלכים, נשאו איש אל אחיו חרב, גם עשו מלחמה עם האנגלים-הזאַקסען אשר לכדו את ארץ מולדתם, והמלחמות ההן השיבו אחור את ידי האזרחים מעשות תושיה במקנה וקנין ובכל מלאכת עבודה וחרשׁת המעשה –. ספרי דברי הימים לבני אירלאנד בימי הבינים, לא יספרו לנו כי אם את המעשים העזים והזרים אשר עשתה אז עדת האבירים, את המלחמות הכבדות אשר לחמו האפרתים ואת גבורות ימינם בְּצוּדָם צֵיד חית טרף ובני שחץ –. העם יושב הארץ הלך חשכים, ואור ההשכלה לא נָגַהּ עליהם, האפרתים הִכְבִּידוּ את ידם עליהם, והכהנים הנהיגו אותם וַיַטוּם לחֶפצם –. צלמות ולא סדרים בכל הארץ, אין משפט, אין חסד, אין צדקה ואין כל מדה נכונה –. גם אחרי אשר נתנו מלכי ענגלאנד אחֻזות נחלה באירלאנד (לאפרתי ענגלאנד) אשר אִווּ לָשֶׂבֶת שם, גם אז לא הוּטַב מַצַב אירלאנד ולא נרפאו משובותיה כי אפרתי ענגלאנד אשר ישבו בה וַיֵאָחזוּ בתוכה, התערבו עם ילדי הארץ, וברבות הימים התאַחדו ויהיו לעם אחד, ולאחרונה הֵמִירוּ גם את לשונם ואת מדותיהם ודרכי חייהם בלשון בני אירלאנד ובמדותיהם ובכל הליכות חייהם, גם החליפו את בגדיהם ואת שמותיהם בבגדי ילדי הארץ ההיא ובשמותיהם –. והאפרתים ההם הקשו מיאד את ערפם לבלתי תת לכל חכמה ומוסר מהלכים בארץ, עד כי נלחצו בני ענגלאנד להניף גם עליהם חרב כעל בני אירלאנד ולאכוף אותם בחֶזקת היד לקחת מוסר ולבקש דרכי ההשכלה –. השנאה העזה אשר שנאו בני ענגלאנד את האפרתים ההם אשר מארצם יצאו וישחיתו את דרכם על ארץ אירלאנד, הוסיפה עוד אש ועצים הרבה על שלהבת המלחמות המתלקחות ביושבי האי ההוא, הרבו עוד את פרעות האירלאנדים ואת משובותיהם, גם הגדילו את המשטמה הגדולה אשר מעולם בין המנצחים והמנֻצחים.  

3. שפאניה ופארטוגאל (Испанія и Португалія)    🔗

450 §    🔗

שְׁנות מאות רבות מלכו מלכים שונים בממלכות אַראַגאָניען, קאַסטיליען, ופאָרטוגאַל אשר היו ממלכות נפרדות אשה מרעותה, ולכל אחת היו סדרי מלוכה והנהגות מדינה שונות כפי רצון מלכיהן ושריהן ועם הארץ. ממלכת אראגאָניען התאמצה תמיד להרחיב את גבולה לפאת מזרחית וַתִּסְפַּח אליה את ארצות החוף (קיסטענלאֶנדער) הנקובות בשם קאַטאַלאָניען, וואלענציא (Valencia) ומורקיא (Murcia), גם לכדה לה את אִיֵי הספרדים הנקראים בשם מאַלאָרקא וּמינאָרקאַ, ולפעמים הביאה תחת ידה גם את סרדיניא וסיציליא, ובימי המלך אַלפָֿאנס החמישי, ה“א קע”ו–רט"ז 1416–1456, לכדה בחרבה הקשה גם את נעאַפאָל. וממלכת קאסטיליען התאמצה להרחיב את גבולה לפאת דרומית, על כן עשתה מלחמות רבות את הערביאים הנקובים בשם מוירען (Mauren), ויקרעו מידם את קאָרדאָוואַ, את סעפֿילאַ ואת קאַדיקס (Cadix). המלחמות ההן פעלו פעולה עזה על הספרדים, על תכונת נפשם, על מדותיהם ועל כל דרכי חייהם: 1) כי הולידו בלבות הספרדים תשוקה נמרצה לעשות מלחמות ולקנות להם שֵׁם כשם הגבורים אשר היו לפנים בארץ, וַיְלַמְדוּ מִנִי אז את ידיהם לַקְרָב ואצבעותיהם למלחמה, וינסו את כחם וגבורתם ככל עדת האבירים אנשי הַשֵׁם, גם הִטוּ למליצות ושירים אזנם, ויאהבו שירי אהבים (ראָמאנטישע דיכֿטונגען) ואת נעימת הזמרה (מוזיק)–. 2) על ידי המלחמות ההן התחזקה קנאת הדת (רעליגיאָנסאייפֿער) בנפשות הספרדים, וַיְחַזְקוּהָ במסמרים בל תִּמוֹט, עד כי רמה יד הדת בארץ ספרד על כל משפטי המדינה ומלכותה בַּכֹּל מָשָׁלָה –. 3) המלחמות ההן הֵעִירוּ בלבב הספרדים רגשי חוֹפֶשׁ ודרור ורגשי כבוד וָעוז, ועל כן היה בידי נשיאי ספרד כֹּחַ לְחַווֹת דֵעָם בכל עת אשר התאספו שרי המלוכה לַמְתִּיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם, ודבריהם היו נשמעים כדבר מלך שלטון, אשר לא היתה כזאת ביתר הממלכות בכל ארצות איירופא. בלעדי נשיאי אַראַגאָניען ואציליה, לא נעשה כל דְבַר חֹק ומשפט בארץ גם לא הוּשַׂם מס על עם הארץ, ומבלעדם לא יכול גם המלך לבחור לו יועצים ואנשי סוד –. בכל עת אשר היתה מריבה בין הנשיאים ובין המלך, הגישו עצומותיהם אל בית משפט מיוחד אשר ישבו שם שופטים חכמים ונבונים אשר דבר אין להם עם המלך ועם הנשיאים, ועל כן לא הכירו פנים במשפט ויוכיחו בצדק מי הצדיק –.

451 §    🔗

בין מלכי אַראַגאָניען עשה לו שם גדול המלך האביר פעטער השלישי, ה“א מ”ב 1282, אשר לכד בגבורתו פעטער השלישי את סיציליא, ובין מלכי קאסטיליען נודע לתהלה המלך אלפֿאָנס העשירי, ה“א י”ב–מ“ח 1252–1284, המכונה בשם חכם (דער ה“א מ”ב.1282 ווייזע). המלך הזה אהב מאד להתחקות על שרשי חכמת התכונה (אַסטראָנאָמיע), חכמת החזיון אלפאנס העשירי (אסטראָלאָגיע), חכמת הזמרה (מוזיק) וחכמת המליצה (דיכֿטקונסט). הוא הגדיל את בית המדרש הגדול (אוניווערזיטאֶט) אשר בעיר סאַלאַמאַנקאַ, הִרְחִיב את הליכות לשון ספרד, גם מלא את ידי חכמים וסופרים לכתוב ספרי דת ודין וספרי דברי הימים, למען ישוטטו רבים לקנות מדע ולהביא לבב חכמה. אפס כי בכל חכמתו ורוחב דעתו, חסרו לו ידיעות דרכי התבל ותהלוכות בני האדם –. לבעבור השֵׁג את כְּבוֹד עטרת קיסרי רומא, ולהפיק את תשוקת לבבו לִיקר תפארת גדולה ותענוגות בני אדם, הכביד את אכפו על עם הארץ וישם עליהם מסים כבדים, ועל ידי פִּזְרוֹנוֹ הרב והעצום, גם בגלל שהפך את כסף המטבעות לסיגים, הביא על ארצו מהומות רבות. אלפֿאָנס הי”א, ה“א פ”ד–ק“י 1324–1350, נצח את המוירען על נהר סאַלאַדאָ, וילכוד את מבצר אַלגעציראַס בארץ אַנדאַלוזיא (Andalusien). מוצא לכסף הרב במלחמה ההיא מצאו הנשיאים בְּשׂוּמָם על העם מס כָּבֵד (Alcavala). המס ההוא הוּרַם מכל הנכסים ומכל הסחורות אשר מְכָרוּם בעליהם או החליפו אותם בחפָצִים אחרים. ומעת ההיא רבץ המס הזה בארץ ספרד ויהי למוקש לדרכי המסחור–. אחרי מות המלך הזה, ישב על כסאו פעטער בנו האכזר והעריץ (דער גרויזאָמע), ה”א ק“י–קכ”ט 1350–1369, והוא שפך את אכזריות חמתו ואת עריצותו על נשיו, על אֶחיו ועל קרוביו ושאֵרי בשרו, על האפרתים והנשיאים ועל כל עם הארץ, עד אשר קם עליו אחיו האביר וילחם בו, ובעזרת גדודי הצרפתים אשר שכר, התגבר עליו ויהרגהו, וישב על כסא מלכותו –. באחרית ימי המאה החמש עשרה לספירת הנוצרים נהיתה חדשה בארץ ספרד, כי פֿערדינאַנד הקאַטהאָלי מלך אַראַגאָניען לקח את איזבל איזבל מלכת (איזאַבעללאַ) מְלֶכֶת קאַסטיליען לו לאשה, ה“א רל”ד–רס"ד 1474–1504, ועל פי הדבר הזה התאחדו שתי הממלכות ההן קאסטיליען (אראגאָניען) וקאסטיליען לממלכה אחת, ועת חדשה התחוללה על ארץ ספרד –.

452 § פערדינאנד הקאטהאלי ה“א רל”ט– רע"ז 1479–1516    🔗

פֿערדינאנד ואיזבל הטו אזנם לעצת ההגמון קסימענעץ (Архіеписковъ Сименесъ), וילכו מועצותיו בהליכות המלוכה –. שניהם חתרו בכל עוז וְאֱיָל להצעיר את כֹּחַ האפרתים והכהנים פֿערדינאנד ולהגדיל את תעצומות הוד המלך וֶעֱזוּזוֹ. להוציא לאור את המזמה הזאת, הטה פֿערדינאנד את הקאטהאלי לבב הפאפסט להקימו עָל עַל שלשת חברות האבירים אשר בקאסטיליען, אשר אוצרותיהם ה“א רל”ט–רס“ד מלאים עשֶׁר וכל הון יקר, גם למלא את ידיו להקים את הכהנים הראשים בארץ ממלכתו. אחרי 1516–1479 כן הסיר את האפרתים מהיות עוד שופטים בערי המדינות, וכל ריב וכל משפט יובא רק אל בתי המשפט אשר להמלך ואל השופטים אשר יקים הוא בארץ. גם הקים אנשי חיל מזֻיָנים (Gensdarmerie) לשמור את שלום הארץ ולהשבית ריב וחמס בכל ערי המלוכה. וכל זאת עשה לבעבור תת עוז ועצמה לכסא מלכותו. אך הדבר אשר הִרבה עוד להעלות את עוז המלך עד מְרוֹם קִצוֹ, היה המשפט הנורא הנקרא בשם “משפט האינקוויזיציאָן” והכח אשר היה ביד המלך להקים את נגיד בית המשפט ההוא (גראָס=אינקוויזיטאָר) ואת כל השופטים. משפט עוז מלך כזה הֶחָמוּשׁ בכלי נֵשק הדת והאמונה, הִפִּיל חֲתַת ופחדי מָוֶת על היהודים ובעלי דת מחמד אשר קבלו עליהם את דת הנוצרית ובמסתרים הם מחזיקים בדתי אבותיהם, גם על חבר הכהנים ואנשי הרוח מילדי הנוצרים, הֵפִיץ פַּלָצוּת ובלָהות, כי איום ונורא הוא המשפט הארור הזה! תֶּחרד כל נפש וְתִתְפַּלֵץ רוח כל בְּשַׂר איש לשמו ולזכרו, וכל שפתי נאמנים גם עֵט כל סופר מהיר אין בהם כֹחַ לספר וּלְתָאֵר אחת מרבבות הרעות הנוראות אשר הביא משפט דמים זה בארץ ספרד. מלחמות האזרחים עם נהרי נחלי דמים השוטפים לרגליהן, דֶבֶר הווֹת, קֶטֶב יָשׁוּד וכל משלחת מלאכי שְׁאוֹל ושחת, לא הֵרֵעוּ ולא השחיתו כמשלחת מלאכי האינקוויזיציאָן הרעים! על פיהם ירדו אלפי נפשות נקיים לתחתיות בתי האסורים, שם עֻנו בכלי מְעַנִים ובכל חבלי המות וּמְצָרֵי שאול, עד אשר הִתְוַדוּ על עונות ופשעים אשר לא עשו מעודם, ואז הובלו בקול המון חוגג אל מקום הַתּוֹפֶת והושלכו אל מוקדי אש לְהִשָׂרֵף חיים (Auto de fe), או הובאו לבתי האסירים אשר רוחם רוח קטב מרירי ורקב עצמות לשבת שם בדד ובמחשכים כמתי עולם עד יום מותם –. אין מספר לקרבנות וְעוֹלוֹת כאלה אשר הקריבו כהני האיקוויזיציאָן עולה כליל על מדורות אש שנה שנה! מעיר סעפֿיללאַ נפתחה הרעה הנוראה ההיא על כל ארץ ספרד, כי בעיר ההיא נוסד לראשונה בית מושב האינקוויזיציאָן (ה“א רמ”א 1481), ועד מהרה רבו בתוכה אסיריה מיושביה! בשנה הראשונה נשרפו בעיר ההיא שתי מאות וששים ושמונה יהודים, ובמקומות הקרובים אליה נשרפו שני אלפים איש, שבעים ותשעה נפש אֻסרו בנחֻשתים והָחרמו לשבת באשמני בית האסורים עד בוא חליפתם, ושבע עשרה אלף איש הֻכו בשוטים ועקרבים ויעֻנוּ בענויים רעים ומרים ממר המות! –. אחרי כן בנו כהני האינקוויזיציאָן לפני שערי סעפֿיללא חומת אבנים מרובעות, ובתוכה מקום רחב ידים להכיל בקרבו המון אנשים רבים, ואל המקום ההוא הובאו האנשים אשר נחרץ עליהם משפט שרפה וסביבות החומה הציתו הכהנים אש, והאבדים ההם נחנקו שם בערפלי עשן וקיטור לאט לאט ונצרבו בחם לֹהֵט – . אנקת בני תמותה ההם וזעקת דמיהם עלתה באזני הפאפסט ונגעה עד לבו, ויאמר להקל את כֹּבֶד המשפט העז ההוא, והיהודים האומללים קִווּ כי מהרה תבוא תשועתם. אך תקותם שבה ותהי לבער! כי בשנת (ה“א רמ”ה 1485) הוּקַם טהאָמאַס טאָרקוועמאַדאַ לראש שופטי האינקוויזיציאָן (גראָס אינקוויזיטאָר), והוא הוסיף לתת עוד עוז ותעצומות למשפט העז ההוא, גם הקים עוד ארבעה בתי משפט כאלה להיות רֹדִים על ידו בשבט ברזל. מִנִי אז הוֹעֲלוּ צאן אדם לאלפים לְעוֹלָה כָלִיל על מוקדי אש! מִנִי אז הרחיבה שְׁאוֹל האינקוויזיציאָן נפשה ופערה פיה לבלי חֹק, לבלע ולהשחית את היהודים באין מציל! –. כל איש אשר ידע את אחד מהאנוסים אשר שב לדת אבותיו ולא גלה זאת לאזני השופטים ההם, היה בן מות ולא הועיל לו כל כֹפֶר. גם את הרבנים הביאה האינקוויזיציאָן בשבועת האָלה לגלות את האנוסים המחזיקים בדת אבותיהם בסתר, ואם החרש יחרישו ולא יְגַלוּ אותם, אחת דתם לְהִשָׂרֵף באש חיים! –. סוף דבר כי האינקוויזיציאָן שָׂמָה שַׁמוֹת בארץ ספרד, האבידה את חכמת חכמיה, השמידה את מבחר סוחריה, השחיתה את בחירי חכמי חרשיה ובעלי מלאכת מחשבת אשר בתוכה, ברדפה בחרב את היהודים, כי הם היו תופשי החכמה והמסחור, בעלי מלאכת מחשבת וחכמי חרושת המעשה בארץ ספרד –. ולאחרונה האיצו כהני האינקוויזיציאָן במלך פֿערדינאנד השני ובאיזבל המלכה אשתו לְגָרֵש כָּלָה את כל היהודים מארץ ספרד לבעבור טַהר את הארץ מכל בעלי דת אחרת ולא תשאר בה רק דת נוצרית קאַטהאָלית לבדה, והמלך והמלכה נאוֹתוּ להם בכל אות נפשם לעשות כדבר הזה –. את דבר גלות הַחֵל ההוא יסַפר השר החכם הנעלה דון יצחק אבר בן אל בדברים קצרים ונמרצים ככל אשר ראו עיניו, ועל כן נספר בזה ככל אשר כתב הוא בלשונו הצחה, הלא כה דבריו: “בשנת מזר”ה ישראל לכד (פֿערדינאנד) מלך ספרד כל מלכות גראַנאַדא והעיר הגדולה (הנקראת גם כן בשם) גראַנאַדא, (עיר) רבתי עם, שרתי במדינות גלות ספרד ובחזקתו וגובה לבו חלף רוחו ויעבור ואשם, ויאמר במה אתרצה לאלהי המאזרני חיל למלחמה, ה”א רנ“ב.1492 ובמה אקדם לקוני אשר נתן את העיר הזאת בידי אם לא בהכניס תחת כנפיו את העם ההולכים בחשׁך, שה פזורה ישראל, הבת השובבה, או להשליכם מעל פני אל ארץ אחרת, לא ישבו עוד בארצי ולא יכונו נגד עיני, ולכן יצא דבר מלכות מלפני לכל משפחות בית ישראל: אם תאבו ושמעתם להיות עמנו לעם אחד, טוב הארץ תאכלו כמונו היום, תשבו בארץ ותסחרוה, ואם תמאנו ומריתם, קומו צאו מתוך עמי מארצות ספרד, סעפֿיללַא, סיציליאַ, מאַיאָרקאַ וסאַרדיניא אשר תחת ממשלתי, וכמשלש חדשים לא תשאר פרסה מכל אשר יִקָרֵא בשם יעקב בכל מדינות מלכותי –. כעת היותי שם אני בחצר בית המלך, יגעתי בקראי, נחר גרוני, דברתי אל המלך פעמים ושלש, במו פי אתחנן לו לאמר: הושיעה המלך! למה תעשה כה לעבדיך? הרבה עלינו מֹהר ומתן, זהב וכסף, וכל אשר לאיש מבית ישראל יתן בעד ארצו! קראתי למאהבי רואי פני המלך לבקש על עמי, ורוזנים נוסדו יחד לדבר אל המלך בכל עוז להשיב את ספרי האף והחמה ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים לאבדם, אך הוא האטים אזנו משמוע ולא ישוב מפני כל, והמלכה עומדת על ימינו לשטנה, הטהו ברוב לקחה לעשות מעשהו החל וגמור. יגענו ולא הונח לנו, לא שלותי ולא שקטתי ויבוא רוגז! וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים, ותהי חרדה גדולה, צרה כמבכירה אשר כמוה לא נהיתה מיום גלות יהודה מעל אדמתו על אדמת נכר, ויאמרו איש אל אחיו חזק ונתחזק בעד דתנו ותורת אלהינו, אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו – וילכו בלא כח שלש מאות אלף רגלי, העם אשר אנכי בקרבו, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד מכל מדינות המלך, אל כל אשר היה שם הרוח ללכת ילכו –.” הנה כי כן עזבו היהודים את בתיהם ואת כל הונם ורכושם, את תקותם ואת מחמד עיניהם ומשא נפשם למען תורתם ודתם! בלב אָנוש וכאב נצח עזבו את ארץ מולדתם, ארץ צבי לכל הארצות, היקרה להם מכל יקרת חלד ואשר ישבו בה אבותיהם יותר מאלף שנה. בלב אנוש וכאב נצח נשאו על כַּפַּיִם את משואות מקדשם ושרידי קדשיהם להיות נודדים בגולה עד אשר ימצאו ארץ אחרת אשר תפלתם לאֵל אחד לא תחשב להם לחטא משפט מות, אשר על שמרם את אֵשׁ דָת לא יִשָׂרְפוּ באש זרה, ואשר יוכלו לשפוך כמים לבם נֹכַח אלהי ישראל, אולי ישקיף וירא משמים –. “מהגולים האֹבדים ההם הלכו רבים למלכות פאָרטוגאל גם למלכות נאַוואַרה, והנה צרה וחשֵׁכה ואפלה מנודה! כי מְצָאוּם צרות רבות הַשֹׁד והשבר, הרעב והדֶבר, ומהם שָׂמוּ בים דרך ונתיבה במים עזים, אך גם שם היתה בהם יד ה' להֻמם לאבדם, כי רבים מבני שוממה נמכרו לעבדים ולשפחות בכל גלילות הגוים, רבים טֻבעו במצולות ים, ורבים שׂרְפו באש כי נשרפו אניותיהם ותבער בם אש ה‘. גם הדביק בהם ה’ את הדֶבר, והיו לזועה לכל ממלכות הארץ, עד כי ספו תמו מן בלהות ונשארו מעט מזער מהרבה, יהי שֵׁם ה' מבֹרך! –.” ועל טוב יזכר שֵׁם הפאפסט אלכסנדר VI אשר פתח שערי רומא לגולי ספרד ההם ויתן מקום בתוכה לחמש עשרה אלף גולים.

453 §    🔗

גלות המוירען מעל אדמתם. מהאכזריות הנוראות אשר עוללו הספרדים בימים ההם, תֵּחָשֵׁב גם גלות המוירען. עשר שנים רצופות לחמו פערדינאנד ואיזבל בהמוירען עד כי לאחרונה גברו מהם וילכדו את מלכות גראנאדא בחוזק יד, ויעבירו קול בכל הארץ מטעם המלך והמלכה לאמר: “שתים אנחנו נוטלים עליכם בני מוירען! אם לעזוב את דת מחמד ולהיות נוצרים כמונו, או לעזוב את ארץ מולדתכם ולהיות נודדים בגוים, ועתה בחרו לכם! –.” אז בחרו רבים לעזוב את ארצם ומולדתם מֵעֲזוֹב את דתם, ורבים נשארו על אדמתם ובשאט בנפש קבלו עליהם את דת מְנַצְחֵיהֶם, אך האיקנוויזיציאָן האכזריה שמה עליהם את עֻלָהּ, עֹל הברזל, וראשיה העריצים שרפו את כל ספרי החכמה אשר חִבְּרוּ בעלי דת מחמד, דָשׁוּ את בשרם בקוצי המדבר וברקנים אם נָטוּ מְלוֹא השערה ממנהגי הנוצרים אשר גם הנוצרים דָשִׁים אותם בעקבם. שרפו אותם באש על כל דִבַּת שקר, על כל צל חֶשֶׁד ועל כל עדות שוא אשר העידו בהם שונאיהם וּמְנַדֵיהֶם – עד כי כשל כֹחַ הַסַבָּל ונלאו נשוא עוד את עָקַת האינקוויזיציאָן וְעָקַת הממשלה העזה, וימרדו פעמים רבות במלכות ספרד, אך בכל פעם כשלו ונפלו, והממשלה גם האינקוויזאציאָן הוסיפו עוד לענותם לבעבור בַּלוֹתָם –. אך כל הרעות הנוראות ההן כאין וכאפס נחשבו מול הרעות אשר מצאו אותם בימי המלך פֿיליפפ השני אשר רוח הפֿאַנאַטיזמוס כרוח שַׂעַר קֶטֶב התנוסס בחֻבו לבלע את כל בעלי דת אחרת אשר לא מבני דת הקאטהאָלית הם, גם בימי המלך אשר ישב על כסאו אחריו הנקרא גם הוא בשם פֿיליפפ (פֿיליפפ השלישי). לראשונה גזרו עליהם לבל ידברו עוד בלשון ערביאית, לְשון אבותיהם ולשון ארץ מולדתם, לבל ילבשו עוד בגדי ערביאים, לבל יהגו עוד בספרי חכמי בני עמם, ולא ילכו עוד בכל חֻקוֹת אבותיהם. האומללים ההם הִטו את שכמם גם להגזרות הרעות ההן, אך מבלתי יְכוֹלֶת לִמְחוֹת גם עקבות מוצאותיהם ועקבות דתם המחמדית, גרשה אותם הממשלה באף ובחֵמה מארץ ספרד. שמונה מאות אלף איש, אנשים ונשים, זקנים עם נערים, עזבו את ארץ מולדתם, את שדמותיהם ועמקיהם העוטפים בר וכל מֶגֶד תבואות שמש וגרש ירחים, את בתיהם ואת רכושם, את כל הונם ועזבונם, ויצאו בגולה להיות נודדים בארצות נכריות. אחרי גלות המוירען מספרד, נָשַׁמוּ עד מהרה כל השדות והגנים הַפֹּרִיִם אשר בפאתי נגב, נָדַמוּ נְאוֹת השלום, אָבְלָה אֲדָמָה, שֻׁדַד דָגָן, אָבַד קְצִיר שדה, וכל עֲצֵי פרי הלולים יָבֵשׁוּ. כפרים בנוים בנָוה הֻכּוּ שְׁאִיָה, ערים מלאות תשואות והמון עושי מלאכה, הוּרקוּ וַתְּשֻׂמֶינָה. עֹנִי, חֹסֶר לחם וְנִקְיוֹן שִׁנַיִם, גם עצלות ושפלות ידים, תִּרְבַּצְנָה בַנָפוֹת אשר היו מלאות עשֶׁר וכל טוב, ואשר שרידי תפארת קַדְמוּתָם יֵרָאוּ עוד עד היום. ככה שָׁקְעָה סְפָרָד בִּיוֵן מצולות השחת בגלל משובתה ורעות רעתה! ככה נפלה נפלה פלאים ארץ חמדה ההיא וּצְבִי לכל הארצות! הצלחתה עָפָה כחלום, עָשְׁרָהּ גָז חִיש וַיֻדַד כחזיון ליל, חרב ודם לא סָרוּ משעריה מני אז ועד עתה – ומי יודע מתי תשוב מקנאת דָתָהּ וּמְשׁוּבָתָהּ וְתָשׁוּב לְקַדְמָתָהּ??!!– –

 

פארטוגאל    🔗

454 §    🔗

בימי מסע הצלב הראשון הצליח הגראף היינריך מבורגונד במלחמותיו אשר לחם עם המוירען, ויקרע מהם את ממשלתם אשר על יד לאַפּאָרטאָ (Porto Gale) וַיְיַסֵד שם את ממלכת פאָרטוגאַל, וישלוט בה בתחלה רק בְּתוֹר נציב מלך קאַסטיליען (ד“א תתצ”ט 1139). ובנו אַלפֿאָנס הראשון הפליא לְהֵעָזֵר וינַצח את הערביאים על יד אוריקווע (Ourique), גם לכד את אַלגאַרביען, ואז שָׂם עליו את שֵׁם כְּבוֹד “מלך פאָרטוגאַל”, ולא סָר עוד לְמִשְׁמַעַת מלך קאַסטיליען, ויתן חוקים טובים בארץ ממלכתו (ד“א תתק”ג 1143). ואחרי ימים מעטים לכד גם את ליסאַבאָן בעזרת נוסעי הצלב אשר נלוו אליו, ויבחר בה להיות עיר הבירה ומושב כבוד מלכותו. אחרי כן הִתְרַצָה לתת מס להפאפסט אלכסנדר השלישי לבעבור יקים בידו את ממלכתו, והפאפסט התרצה גם הוא לחזקו ולכונן את כסאו בפאָרטוגאַל (ד“א תתקל”ט 1179). בנו הגבור סאַנכֿאָ הראשון עשה מלחמה את מפלגת הערביאים הנקובה בשם אַלמאָהאַדען וינצחם על יד סאַנטאַרעם (ד“א תתקמ”ד 1184), ובכחו וגבורתו החזיק את ידי האכרים עובדי האדמה, גם בנה להם כפרים רבים וחצרים, ועל כן כִּנוּהוּ בני דורו בשם ידיד האכרים. ראשית הקורות וְהָעִתּוֹת אשר עברו על ממלכת פאָרטוגאַל עד שנת מאה החמש עשרה, הלא הן: המלחמות והנצחונות אשר עשו גבוריה אנשי החיל באפריקא הצפונית, בלכדם שם את קייטא ואת טאַנגער; המסעות הגדולים אשר נסעו מַלָחֶיהָ על הים וְגִלוּ איים וארצות חדשות עד כי רחבה פארטוגאל וְנָסְבָה פעדרא העז, ה“א קי”ז–קכ“ז 1357–1367, ויצא שְׁמָה בגוים; המלחמות הרבות אשר התחוללו בקרבה בין המלך ובין האפרתים, והמלחמות אשר לחמו את המוירען ואת הקאַסטיליאַנים, את הפאפסט ואת חבר הכהנים בעלי זרוע רמה וכבירי כֹחַ בימים ההם. בין מלכי פארטוגאל התנוסס פּעדראָ הָעַז (דער שטרענגע) אשר עשה נקמות נוראות יאהאן בן-לא-אמת, ה”א קמ“ה–קצ”ג 1385–1433, בכל האנשים אשר רָצְחוּ את נפש אינעץ דע קאַסטראָ רעיתו אהובה והיפה בנשים במצות אביהו, וכמוהו היה גם יאָהאַן בנו בן-לא-אמת (דער אונאֶכֿטע) אשר לכד ערים רבות בארץ אפריקא. בימי המלך יאָהאן השני ועמנואל הגדול הופיעה על פארטוגאל תקופה חדשה מלאה הוד והדרת כבוד. יאהאן השני ה“א רמ”א-רנ“ה 1495–1481 עמנואל הגדול ה”א רנ“ה–רפ”א 1495–1521

 

4. a) איטאליא (Италія)    🔗

455 §    🔗

בימי הבינים התנשאו שתי כנסיות חפשיות (רעפובליקען) באיטליא העליונה: וענעדיג (Венція) וגענויא (Генуa), ותלכנה מחיל אל חיל על פי מסחר ומעבר אניות, עד כי יכלו להתחרות עמנואל הגדול את ארץ יָוָן בימי קדם קדמתה והצלחתה. כְּנֵסִיַת ווענעדיג נשאה עיניה אל יַם אדריאַטי וְיַם אֶגאֶאִי ותלכוד שם איים רבים ונפות ומחוזות המיוסדים על חֻפי הימים ההם, ויכוננו שם מבואות לאניותיהם, בתי אוצרות לסחורותיהם ומרכולתם, עד כי הֵסַבּוּ אליהם את סחר כל ארץ הקדם. העיר הנפלאה ווענעדיג בנויה על איים שונים המחוברים יחד על ידי גשרים ומעבָרות מעשי חכמי חרשים וידי אמנים גדולים, ותהי סַחר גוים, דלתות כל ערי המסחור בארץ המזרח, ועל כן גדלה והעשירה, עָתְקָה גם גברה חיל. בתוכה התנשאו בתי תפלות מפֹארים, היכלי כָבוֹד מרחיבי בת עין, רחובות וּשְׁוָקִים נחמדים למראה, ובנינים גדולים ונפלאים על פני המים (Rialtobrücke), הם כָּללו את יפיה ויעשוה לעיר כְּלִילַת יוֹפִי ומשוש כל ערי התבל. אך הוֹדָהּ והדרה, יְקַר תפארת גדולתה ועושר כְּבוֹדָה וכל חֹסֶן זֹהַר יפעתה, לא יכלו למלאות את חֹסֶר הדרור והחופש אשר שֻׁדַד ממנה בתגרת ידי אדונים קשים. כי במאה שלש עשרה וארבע עשרה לספירת הנוצרים, ספו תמו כל משפטי הַמִשְׂרָה אשר היו בידי העם מימי קדם (דעמאָקראַטישע פֿערפֿאססונג), ועל מְעִי מַפַּלְתָּם התנשאה ממשלת האפרתים והאצילים, ממשלה אשר הנחילוה אבות לבנים (ערב. אַריסטָאקראַטיע), ממשלה רָמָה ועזה אשר רָבְצָה על בני העם וַתְּדַכְּאֵם תחת רגליה. בראש ממשלת האפרתים הוקם רב ושליט המכונה בשם דאָגע, והוא משל בממשלה מוגבלה כפי אשר מַדוּ לו האפרתים הבוחרים בו, וכל כֹחַ הממשלה היה רק בידי אנשי העצה הגדולה אשר נבחרו מראשי המשפחות הרמות ושמותיהם נכתבו בספר הנחמד המכונה בשם ספר הזהב. לבל יתפרצו בני העם מפני האפרתים אדוניהם לשנות מחוקי ממשלתם ולעשות חדשות במדינה, הקימו המושלים האפרתים עשרה שליטים וימלאו את ידיהם לענוש את כל מפירי חוק הממשלה וליסרם מוסר אכזרי כטוב וכישר העיניהם. השליטים ההם, רדו בעם בשבט ברזל, ואל משמעתם סרו כל שופטי העיר (שטאַאטספאָליציי) גם היו להם גדודי מרגלים (שפיאָנען) ומלשינים (אַנגעבער) ובתי בִקוֹרֶת (שׁטאַאַטסאינקוויזיציאָן). בבתים ההם היו כלאים בתחתיות ארץ אשר שם הָשלכו כל האנשים אשר היה את לבם להתקומם על אכזריות ממשלת האפרתים, ושם עֻנוּ בכלי מְעַנִים ובכל חבלי המות. על כל צעד וצעד מִצַעֲדֵי בני העם, שוטטו שבעה עינים, כל אֹמֶר וכל הֶגֶה אשר יצא מפיהם, נשקלו במאזני משפט, כל מבטא שפתם הובא באזני השופטים, כל כָּתְלֵי הבתים היו נְבוּבִים, ובהם התגנבו המרגלים להקשיב ולהאזין כל שיחה קלה אשר ישיח איש עם שוכבת חיקו ועם יוצאי חלציו חדר בחדר, ואין איש מרים ידיו ורגליו מבלי אשר יתחקו עליהם מְרַגְלֵי חֶרֶשׁ – לשוא התאמץ הדאָגע מארינאָ פֿאַליערי להשבית את ממשלת זדון ההיא מווענעדיג! לשוא נִלְווּ אליו המון רב מבני העם, וגם גבורים עריצים אשר השליכו את נפשם מנגד להלחם בעדת הגאיונים ההם! כי כל חבריו ותומכי ידו כשלו ונפלו {ה“א קט”ו 1355) וגם הוא נפל בידי השופטים האכזרים וישפטוהו במשפט מות –. התשוקה העזה לאסוף כַּחוֹמֶר כסף ולצבור זהב מבלי שָׂבעה, הִקְשִׁיחָה את לבות אזרחי ווענעדיג, ותשובבם משובה נצחת מאנה להרפא, עד כי לא הפנו אבות אל בנים, לא שמרו את משמרת דתם ותורתם, ולא שמו עינם ולבם רק על בצעם, למלאות בתיהם הון ועושר, ואוצרותיהם כסף תועפות וזהב אין קֵצֶה –. במאה ארבע עשרה וחמש עשרה לספירת הנוצרים, חגרה ווענעדיג בעוז מתניה ללכוד נפות ומחוזות בארץ איטליא פנימה, ובגבורת ידי שרי חילים מלומדי מלחמה, תפשו את וועראָנאַ, את פאדוּא ואת ברעסציא, ועוד ערים ומדינות באיטליא העליונה, וישפכו את ממשלתם עליהן. אך לרגלי הנצחונות ההם, התעוררו דברי ריבות בין שליטי ווענעדיג ובין שליטי יתר ארצות אירופא הקרובות אל הערים והמדינות ההן אשר לכדו, ורבות פעמים קמו עליהם בעלי ריבם להכחידם מן הארץ וכפשׂע היה ביניהם ובין האבדון – ומה גם בראשית המאה השש עשרה, אשר אז נוסדו מלכי ארץ ויכרתו עליהם ברית להשמידם ולכלותם. בעלי הברית ההיא היו הקיסר מאַקסימיליאַן (ה“א רס”ח 1508), לודוויג XII מלך צרפת פֿערדינאַנד הקאַטהאָלי מלך אַראַגאָניען, גם הפאפסט יוליוס השני. ארבעה איתני תבל ההם באו בברית יחדו להעביר ממשלת האפרתים מווענעדיג ולחלק אותה ביניהם, וכבר עלו הצרפתים כשואה על ווענעדיג וַיַטוּ ידם עליה בכובד מלחמה, אך חכמי היועצים אשר בתוכה הצליחו לפלג את הברית ההיא ולחַלק את לב בעליה, ובערמתם משכו אליהם בעבותות אהבה את הפאפסט ואת המלך פֿערדינאנד, ואז שבה הכנסיה ההיא לקדמתה, ויד האפרתים מושליה היתה על עליונה כבראשונה, עד כי גרשו את הצרפתים מעל אדמת איטליא. אפס כי בְּהִוָסֵד ממלכת האָסמאַנים וּבְהִגָלוֹת נגלות בים דרך להודו המזרחית, הֻכְּתָה ווענעדיג מכות אנושות, כי על ידי האָסמאַנים אָבדה נִירָהּ בנפות המזרחיות, ובגלל מוצא הדרך להודו מזרחית ירד כבוד סחרה פלאים, ולא שב אליה עוד –. יושבי ווענעדיג אהבו את מלאכת מחשבת גם פזרו הון רב לחכמי חרשים, ועל ידיהם עלתה מלאכת הציור (דיא מאלעריי קונסט) מעלה מעלה, ומה גם בימי טיציאַן הַצַיָר המהולל אשר התעלה על כל חכמי חרשי צירים בווענעדיג ויעש לו שם עולם לא יכרת, כי הפליא לעשות! טיציאן ה“א רל”ז–של"ו 1477–1576

 

גענויא    🔗

456 §    🔗

ויהי כאשר העפילה ווענעדיג עֲלוֹת על מְרוֹם הרי ההצלחה, וַתְּקַנֵא בה גענויא צרתה וכעסתה כל הימים, גם התאמצה להסב אליה את סחר ארץ הקדם, ובגלל הדבר הזה הניפו שתי הכנסיות ההן אשה על צרתה חרב נוקמת ותלחמנה במלחמות תנופות רבות פעמים, ביבשה ובים, אך בכל פעם רמה יד ווענעדיג, וימינה רעצה את אֹיַבְתָּהּ. והנה גם גענויא היתה עיר תהלה כווענעדיג, רבת אוצרות ומלאה הון ועושר, כאשר יעידו היכלי הַשַׁיִשׁ אשר נבנו בה לתלפיות, בתי החמר וטירות תפארת, בתי הַמַרְכּוֹלֶת ועוד בנינים רבים מפֹארים ונשגבים אשר התנוססו בתוכה, גם חֻפֵּי יַמָהּ הנחפים תמיד בתרני אניות סוחר במספר רב. אך דברי הריבות והמלחמות אשר התעוררו בין נגידי העם (דעמאָקראַטען) ובין בני האפרתים (אַריסטאָקראַטען), בין הגועלפֿים (פֿיעסכי וּגרימאַלדי) ובין עדת הגהיבעללינים (ספינאָלאַ וְדאָרְיאַ), השחיתו את דרכם על הארץ, הפכו ללענה משפט ואת כל הישרה עִקֵשׁוּ. כל העם מִקָצֶה רדפו אחרי הבצע, עָדוּ גֵאָה וגאון וימלאו אמתחותיהם כסף וזהב. אין קורא בצדק ואין נשפט באמונה. בכל עם הארץ לא נמצא איש אחד אשר יתרון הכשר דעת לו לאחוז ברסן הממשלה ולהיות קְצין עָם, ועל כן הקימו עליהם מושלים מבני הנכר וילמדו אותם אלופים לראשיהם, עד כי התגלגלה הממשלה פעם לידי נגידי מאילאנד ופעם לידי מלכי צרפת, ובני הנכר ההם שלטו עליהם כטוב וכישר בעיניהם. במאה שש עשרה לספירת הנוצרים הופיע אור חדש על גענויא, הלא הוא הגבור המשכיל אַנדרעאָס דאָריא, הוא השבית את ממשלת הצרפתים בגענויא, והוא השיב את כל משפטי הכנסיה החפשית ההיא כבראשונה, גם עשה בה עוד סדרים ישרים וחקים טובים כיד חכמתו וישרו הטובה עליו. אפס כי גם הוא לא מצא אוֹן כי אם לפרוק את עול בני הנכר מעל גענויא, אך להשיב את השלום אֶל כַּנוֹ בכנסיה ההיא פנימה קָצוֹר קצרה ידו, כי עוד התחוללו מריבות ומהומות רבות בתוכה. לתקופת עשרים שנה שנס הגראף פֿיעסקאָ מלאפֿאגנא את מתניו לעשות שלום בגענויא ולהשבית כל ריב ומדון בקרבה, כי הגראף המשכיל ההוא היפה באנשים ורב העושר, קָשַׁר על בית דאָריאַ קֶשֶׁר לקרוע מידו את הממשלה בגענויא (דיא דאָגענווירדע), ולכונן את משְׁטְרֵי הכנסיה על אדני הצדק והמשפט לבל תִּמוֹט עוד לעולם; אך פתאֹם הִבְהִילוֹ הַמָוֶת וְאָבְדוּ עשתונותיו, וכל מערכי לבבו עָלוּ בתֹהוּ, וארוכת בת גענויא לא עלתה עוד – . וזולת המהומות אשר התגעשו בכנסיה ההיא מבית, ירד כבוד עָשרה גם בחוץ, כי למן היום ההוא אשר התכוננו ממלכות האסמאנים ונגלתה הדרך להודו המזרחית, אבדה גענויא את עָצְמָהּ ואת סחרה הגדול כווענעדיג צרתה –.

 

מאיילאנד    🔗

457 §    🔗

מאִילאַנד העיר ההוללה נפלה מעט מעט בידי המשפחה העשירה משפחת וויסקאָנטי, אשר הקיסר אָצַל לה את הוֹד הנשיאות (הערצאָגסווירדע), ועל פי אכזריות ועריצות וְנֶאָצוֹת גדולות עָתְקָה גם גָברה חיל ותשלוט על מאילאנד שַׁלֶטֶת בִּלי-מְצָרִים, גם לָכָדה את מרבית ערי הלָמבאַרדיא בגבורות ישע ימין גבורי חֲיָלֶיהָ ושכיריה אשר שכרה ללחום את מלחמותיה. בתוך ימי מאה החמש עשרה כבה נר המשפחה ההיא במות פֿיליפפאָ מאַירא רוצח נפש אשתו הישרה והתמימה ולא השאיר אחריו בן זכר לרשת את הממשלה, כי הוא היה השליט האחרון ממשפחת פֿיסקאָנטי ובמותו ערירי אבדה תוחלת המשפחה ההיא. ואזרחי מאלאנד וכל אציליה נתנו את הוד הממשלה בידי פֿראנץ ספֿאָרצאַ ראש שרי החילים (ראָטטענפֿיהריר), ויחי רב ושליט בעיר הנָוָה והמעונגה ההיא ובכל בנותיה. אך לא ארכו הימים ובבית השליט הזה התעוררו דברי ריבות ומדינים, ואז לָטְשׁוּ הצרפתים והספרדים את עיניהם לקרוע את ארץ חמדה ההיא מידי אדוניה וּלְסַפֵּחַ אותה לארץ ממלכתם. ולודוויג שנים העשר מלך צרפת מצא אז עת רצון ויעל על מאילאנד וילכדה, ואת ההערצאָג לודוויג מאָראָ השליט במאילאנד בעת ההיא, לקח בשביה ויאסרהו בנחושתים, וישליכהו לְאַשְׁמַנֵי בוֹר כֶּלֶא בתחתיות ארץ, ויהי שם אֲסִיר עֳנִי וברזל עשר שנים רצופות. ואף כי אחרי שנים מעטות גוֹרְשׁוּ הצרפתים ממאַילאַנד ומכל ארץ איטאליא, ובן לודוויג מאָראָ היושב בבית הכלא, הוקם להערצאָג במאילאנד תחת אביהו; בכל זאת לא היתה ארכה לְשַׁלְוָתָה, כי כשבת המלך האביר פֿראַנץ הראשון על כסא צרפת, היתה ראשית גבורתו לעלות במאילאנד ולקיצנה, ובמלחמה הגדולה הנקובה בספרי דברי הימים בשם “מלחמת מאַריגנאַנאָ” (Die Riesenschlacht von Marignano), שבר את זְרוֹעוֹת ההערצאָג ממאילאנד ויך לפי חרב את כל צבאותיו גבורי בני שוויץ אשר שכר ללחום את מלחמתו, וַיְסַפַּח שנית את מאילאנד לארץ צרפת, אך מקץ עשר שנים נפלה נסיכות (הערצאָגטהום) מאילאנד בידי הספרדים ותהי תחת ממשלתם כמאתים שנה.

458 §    🔗

המדינות המערביות אשר באיטליא העליונה, באו מרביתם תחת ממשלת הגראַפֿים מסאַוואָיען, והם הגדילו את הממשלה הקטנה ההיא על ידי חכמתם וגבורתם והצלחתם, עד כי היתה להערצאָגטהום גדולה ורחבת ידים, ותשתרע לפאת צפונית בארץ שווייץ עד יוּדא (גענף, וואאדט, וואלליס), ובפאת דרומית היו מטות כנפיה על פיעמאָנט, טוּרין, ניצצא ועוד מחוזות ונפות רבות כאלה. אך כאשר התחזקו השווייצארים בעלי ברית האָלה (דיא איידגענאָססען) בפאת צפונית, והצרפתים פרצו בפאת מערבית ויהיו שכנים קרובים לגבולי ההערצאגטהום ההיא, מני אז הלכה ההערצאָגטהום סאַוואָיען הלוך וְדַל בתגרת ידי שכניה הגבורים ההם –. במלחמתה עם בורגונד נקרעה וואאַדטלאַנד מידה: במלחמת הדת (רעפֿאָרמאַציאָנסקעֶמפפֿע) פרקה גענף את עול ההערצאָגטהום ההיא מעל צוארה, ובמלחמת פֿראַנץ הראשון עם קארל הרביעי על דבר ממשלת מאַילאַנד, אָבד ההערצאָג קארל השלישי מבית סאַוואָיען בעל ברית המלך קארל הרביעי, את מבחר ארצות ירושתו, וראשי מדינותיו הטובות נקרעו מידו, אך בימי בנו עמנואל פֿהיליבערט שבו הארצות ההן ליד אדוניהם בשלום שאַטאָ-קאַמברעזיס (Chatau Gambresis), אחרי אשר נעתר לְוַתַּר נָפוֹת אחדות מארצות ירושתו ההנה. אך ההערצאָגים אשר היו אחריו הצליחו בגבורתם ותחבולותיהם ללכוד ארצות אחרות טובות וגדולות מהארצות אשר נקרעו מהן (סארדיניא, גענויא), עד כי לאחרונה שמו כתר מלכות בראשיהם ויהיו מלכים אדירים –.

 

B) איטאליא התיכונה והתחתונה.    🔗

459 § קאסמא ממעריצי ה“א קפ”ח–רכ"ד 1428–1464    🔗

בנָפוֹת טאָסקאַנאַ התנשאה לראשונה עיר המסחור פיזא ותהי רבתי במסחור, שרתי בעושר, אחרי כן נדחתה משאתה בקנאת בעלי גענויא, ואז הרימה עיר פֿלאָרענץ את ראשה על כל ערי איטליא ותלך מחיל אל חיל עד כי הביאה גם את פיזאַ תחת ממשלת ידה. בראשונה משלו בעיר ההוללה ההיא האפרתים והאצילים; אך כְּתָם כֹּחָם במלחמות הגועלפֿים והגהיבעללינים, באה הממשלה בידי העם, והם נפלגו אז לחברות שונות (צינפֿטע) ומרביתם היו בעלי בתי מלאכה (פֿאַבריקהעררן) גם עובדי עבודת הצמר (וואָללאַרבייטערן). אך כמעט אשר נוסדה כנסיה חפשית שְׁלֵמָה (איינע פֿאָללשטאֶנדיגע דעמאָקראַטיע) בפלאָרענץ, התעוררו דברי ריבות ומלחמות בין הסוחרים האדירים והעשירים, ובין בעלי בתי מלאכה הצעירים על דבר הממשלה והמשרה. ואז באה הממשלה פעם בידי העשירים אשר קנו בכסף את כבוד השם “אפרתי”, ופעם בידי נשיאי העם ראשי החברות (צינפֿטע). במשך ימי המלחמות ההם, התנערו בני העם מעפר שפלותם, ורגשי חופש ודרור התעוררו בְחֻבָּם, גם אהבת ארץ מולדתם ורוח ההשכלה התנוססה במשכיות לבבם, עד כי יכלה פֿלאָרענץ להתחרות את אטהען העתיקה עיר הדרור מקום משכן ההשכלה. ולאחרונה הצליחה המשפחה העשירה, משפחת המעדיצי, להיות שַׁלֶטֶת בפֿלאָרענץ, כי היא קנתה את לִבּוֹת דַלַת העם בנדבות ידיה, ואת לבות ראשי העם באותות אהבה וידידות, עד כי הוּרַם קאָסמאָ ממעדיצי להיות רב ושליט בעיר פֿלאָרענץ ובנותיה, וממשלתו קאסמא ממעדיצי היתה כמעט ממשלה בלתי מוגבלה. והאיש קאָסמָא היה איש אשר רוח בו ואהבת ארץ מולדתו יקרה בעיניו מכל יְקַר תבל, אך לא לקח לו שם שליט ומושל וכנוי שם כבוד (טיטעל) כאשר עשה כן גם פעריקלעס בעיר אטהען. הוא הרבה אֱיָל וְעָצְמָה לפֿלאָרענץ על ידי הנפות והמחוזות אשר לכד בחרבו ובקשתו, ועל ידי אהבתו לחרשׁת המעשה ולכל חכמה ומדע, וירחיב את גבול החכמה וכל מעשה ידי אמן בפֿלאָרענץ, גם בנה בתוכה בנינים גדולים ומפֹארים עד להפליא. להאיש הנעלה ההוא יֵאוֹת בצדק שׁם “אב לארץ מולדתו” אשר כנוהו כן בני ארצו ובני דורו.

460 § לארענצו המפואר ה“א רל”ב–רנ"ב 1492–1472    🔗

לאָרענצאָ המפֹאר (Лоренцо великолѣпный). נכד קאָסמָא ממעדיצי, שם לו חכמת אביו זקנו לְקָו, וארחות דרכו למשקלת, ויצא בעקבותיו ובכל הליכותיו, עד כי הושיב את החכמה וכל חרושת המעשה על גפי מרומי קרת, גם הפיץ את מעינות התושיה והמדעים בכל ארצות איירופא על ידי תלמידי בית הספר אשר רבו ויעצמו בפלאָרענץ. בהיכל כבודו התנוססו חכמי חרשים, מליצים, משוררים וסופרים כאבני נזר; חכמי ביצאנץ אשר נסו מפני חרב הישמעאלים, נהרו אל עיר תהלה ההיא, ויפיצו בתוכה את ידיעת שפת יון וכל החכמות והמדעים אשר נודעו בדורות קדומים ההם. מלאכת פסילי אבן ומעשה צַעֲצֻעִים (בילדהויערקונסט), חכמת הצִיוּר (מאלעריי) וחכמת הזמרה (מוזיק), החלו בימיו לפרוח ויוציאו פרי הלולים. אחרי מות לאָרענצאָ, קם איש אחד מחברת הדאָמיניקאַנים ושמו סאַפֿאַנאַראָלאַ, וירם כשופר קולו ויוכיח בדברים נמרצים באזני כל קְהַל עֲדַת פלאָרענץ כי רק ממשלת העם וממשלת הדת תצליח את דרכיהם, וכי שליטי בית מעדיצי הַמַטִים עקלקלותם יוליכו אותם לגיא צלמות – וברוב לִקחו הִטָה את לבב עם הארץ, עד כי גרשו את בני בית מעדיצי מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלתם, וישליכום מעל פניהם להיות נודדים בגולה, ואת ממשלת הַכְּנֵסִיָה החפשית הֵשִׁיבוּ לידי ראשי העם כאשר היתה בתחלה. אך כאשר התעורר הפאפסט על סאַפֿאַנאַראָלאַ “הנביא שקר מפֿלאָרענץ” ויטל עליו את להט החרם, וגם הכהנים ואנשי הרוח התקוממו לו על אשר הוכיח את דרכיהם על פניהם ויכם בשבט פיו על רדפם אחרי העושר ותענוגות חיי בשרים אשר לא כדת, אז השיגו ידי אויביו להפיל אותו למשאות וַיִטְפְּלוּ עליו עֲוֹנוֹת חרב כי הוא הוֹרס את משטרי הדת וּמַתְעֶה את בני העם, ואחרית הדבר היתה “כי הכהן הדאָמיניקאַני והנביא מפֿלאָרענץ ההוא נשרף על מוקד אש לעיני השמש”. אחרי ימים מעטים שבו בני בית מעדיצי לפֿלאָרענץ כבראשונה, וישובו לכבודם הראשון (ה“א רנ”ח 1498). אך לא ארכו הימים ורוח ממשלת העם התעוררה עוד הפעם, וישוב ויגרש את השליטים ההם מעירם, והממשלה נָסַבָּה שנית בידי מושלי העם. לְיַסֵר את בני פֿלאָרענץ על המעשה הרע ההוא (ה“א ר”צ 1530), נסע הקיסר קארל החמישי על פי עצת הפאפסט קלעמענס השביעי נצר ממשפחת מעדיצי, ויבוא בחיל גדול עד שערי פֿלאָרענץ ויצר עליה ביד חזקה ובזרוע נטויה, וילחץ את יושביה עד כי פתחו לפניו את שערי העיר, ובדבר מלך שלטון הרכיב לראשם את אלכסנדר ממעדיצי אביר הלב והאכזר למשול עליהם בכל תּוֹקֶף בְּתוֹר הערצאָג, והכנסיה הנגשה והנענה ההיא הטתה שכמה לסבול את עול האדונים קשה ומושל עז כזה. אחרי אשר רדה אלכסנדר המעדיצי ההוא בשבט ברזל בעם הארץ שבע שנים רצופות, קמו עליו בני העם וירצחוהו, אך בכל זאת שבה הממשלה למשפחת בני מעדיצי, ויכבידו את ידם על יושבי פֿלאָרענץ ככל אשר אִותה נפשם לבל ישובו ויתפרצו מפניהם –. על כל חכמי חרשים והסופרים הרבים אשר היו בפֿלאָרענץ בימים ההם, יתר שאת ויתר עז להאיש המהולל מיכֿאל אנגעלאָ באָנאַראָטטי (Michel Angelo Buonarotti), ה“א רל”ד–שכ"ג 1474–1563, אשר ידו היתה רב לו במלאכת הבנינים במלאכת פסילי האבן ובמלאכת הציוּר, ולאיש הרוח חכם המדיני ורב פעלים הנודע בשם מאַקכֿיאַפֿעללי, ה"א רפ"ז 1527, אשר כתב את הספר המכונה בשם “נשיא” (דער פֿירשט), את “תולדות פלאָרענץ” מאקכיאפֿעללי ואת “השיחות הנעימות אודות הסופר הרומי טיטוס ליוויוס”.

461 §    🔗

בימים הרבים ההם אשר ישבו הפאפסטים בצרפת בעיר אוויניון, השחיתו יושבי רומא והתעיבו עלילה; עושק רָשׁ וגֵזל משפט, שֹׁד עניים וַחֲמַס ענָוים פרצו בכל גבול העיר הבירה ההיא לרגלי המלחמות אשר היו בין קאָלאָנאַ ובין אָרזיני. הפרצים והשערוריות ההן הֵעִירוּ בלב האיש החכם קאָלאַריענצי (ניקאָליוּס לוירענציוס) את המחשבה הגדולה להשיב את המנוחה בשערי רומא, להגדילה ולהאדירה כבימי קדם על ידי שיבת משפטי הכנסיה החפשית (רעפובליקאַנישע פֿערפֿאַסטונג) אל מקומם הראשון כאשר היו ברומא משנים קדמוניות. רשפי האש האהבה הבוערים בקרבו לרומם את תפארת רומא ועֻזה, דבריו הנמרצים החוצבים להבות אש, ונעימת ניב שפתיו, משכו אחריהם את לבות הרומאים, וכאיש אחד חברים אמצו את זרועותיהם וישיבו לרומא את ממשלת העם כבראשונה, ואת קאָלאַ ריענצי הקימו עָל להיות נְשִׂיא עָם (פֿאָלקסטריבון), וימהרו ויגרשו את האפרתים משערי רומא לבל יתיצבו לשטנה להם בדרכיהם ומעלליהם. אך נשיאות קאָלאַ ריענצי ספה תמה מהרה קל! (ה“א ק”ז 1347) כי בְהִתְנַשְׂאוֹ נְשָׂאוֹ לבבו לרמוס על בני העם ברגל גאוה, העמיס עליהם מס כָּבֵד מנשׂוא, וַיֵרְדְ בהם בזרוע רמה עד כי אספו את שלומם ממנו ולא הוסיפו עוד אהבתו, ואז מצאו משנאיו ומקנאיו עת רצון לדחות את פעמיו, ולא נחו ולא שקטו עד אשר גרשוהו בני רומא משערי עירם –. ואף כי אחרי שנים אחדות שב לרומא, אך תחת הַמְשֵׁל וּמִשְׂרָה מצא שם את המות, כי בני העם המיתוהו בשאון והמולה אשר העירו אז בתוך העיר –.

462 §    🔗

אחרי אשר נשבתה המריבה והפלגות בתוך הכנסיה הנוצרית (ה“א קי”ד 1354), התאמצו פאפסטים אחדים לרפא את תחלואי רומא ואת מַחַץ הכנסיה הדָתִית. הגדולים בהם היו הפאפסט ניקאָליוס החמישי, ה“א ר”י 1450, אשר יסד את בית עֵקד הספרים (ביבליאָטהעק) בארמון הוואַטיקאַן ברומא, והפאפסט החכם והסופר המהולל פִּיוּס השני, ה“א ר”י.1460, כי שניהם הרחיבו את גבול החכמות והמדעים ויתנו לה מהלכים פיוס השני בין עמי הארץ. והנה כאשר היטיבו שני הפאפסטים ההם להנוצרים, כן הרע להם הפאפסט אלכסנדר הששי (Borgia), ה“א ר”ס 1500, בדרכיו הרעים ומעלליו הנשחתים, גם בני משפחתו (ובפרט צאֶזאַר ולוקרעציאַ באָרזיא (Casar und Lucrezia Borzia) הֶעמיקו שחתו וּשְׁאוֹל חָטָאוּ. אחרי אלכסנדר הששי מלאו הכהנים וראשי העם את ידי יוליוס השני, ה“א ר”ע 1510, לכהן בכהונת הפאפסט, והוא היה חכם לבב ובעל דעת יוליוס השני רחבה, אך תשוקתו הנמרצה לקרב ומלחמה, לא נשׂאה בד בבד עם כהונתו הגדולה ותהי לה לְמוֹרַת רוח כל הימים. כי הוא נסע בכבודו לעשות מלחמה באנשי ריבו, ויהי הנגיד והשר בכל מלחמותיו וירחיב את גבול ארצות הכנסיה הנוצרית בלכדו את באַלאָניאָ, את אַנקאָנאַ, את פֿערראַראַ, ועוד ערים ונפות אחרות ויספחן לגבול ארצותיו –. הפאפסט לעאָ העשירי, ה“א רפ”א. 1521, בן לאָרענצאָ ממעדיצי, היה חכם מחֻכם ומשכיל לעא העשירי בכל מדע, ויעשיר את כבוד ארמון הוואטיקאַן בהביאו לתוכו כל חמדות מעשי ידי אמן ותפארת כל מעללי חכמי חרשים, גם הֵפִיץ מעיני החכמה כל ימי כהונתו כיאות לאחד מצאצאי בית מעדיצי. אפס כי בשומו כל מעיניו רק בספרי חכמי יון וסופרי רומא, לא חשב עוד את למודי דתו ומשפטיה כיאות לְכֹהֲנָהּ הגדול. ובכל זאת אסף כסף רב מהנוצרים בעד סליחת החטאים אשר סָלַח להם בשם הדת הנוצרית (אַבלאַס), ובכסף הרב ההוא כלה את מלאכת הבנין המפואר והנשגב, בנין בית תפלת פעטער (פעטערסקירכֿע) אשר פזר עליו הון עצום לחכמי חרשים ואמנים משכילים. הַצַיָר המרומם והנשא הנודע למשגב בשם רפאל התנוסס רפאל הציר, ה“א רמ”ג–ר“פ 1520–1483, כאבן נזר בתוך היכל כבודו –. בעיר פֿעראַראַ מָשְׁלוּ במאה החמש עשרה בני בית עסטע הצעירים, וגם הם הגדילו את תפארת ההשכלה והרחיבו את גבול החכמה והמדע וכל חרושת המעשה ומלאכת מחשבת כמושלי בית מעדיצי. אַריאָסטאָ, ה”א רל“ד–רצ”ב 1533–1474, אשר שָׁר את השירה הנשגבה הנקובה בשם “ראָלאנד אריאסטא המתהולל” (דער ראַזענדע ראָלאַנד), גם טאָרקוואַטאָ טאַסאָ, ה“א שנ”ה 1595, אשר שר את השיר המרומם הנודע, (Torquato Tasso) בשם “ירושלים החֻפשה” (דאס בעפֿרייטע יערוזאַלעם), עָדוּ את היכלי ההערצאָגים אשר בפֿערראַראַ, ויגדילו את יקר תפארת גדולתם –.

463 §    🔗

בנעאַפאל אשר סרה למשמעת הפאפסט מיום כְּבוֹת נֵר בית האָהענשטויפֿען, מלכו צאצאי קאַרל נשיא אַנשו, והם רבו את ריב הגועלפֿים בכל מאמצי כחם כאשר רבו מלכי סיציליא מבית נשיאי אַראַגאָניען את ריב הגהיבעללים –. אחרי אשר הִתְרַפְּאָה נעאַפּאל ממַחַץ המלחמות, שבה ותפרח ביפעת כבודה כבימי קדם. אך בימי המלכה היפה והשובבה יאָהאַנה הראשונה, ה“א ק”ג–קמ“ב 1343–1382, התרחשו מהומות חדשות בממלכת נעאַפעל, חרב רעה חלה בכל עריה וְכִלְתָה בַדֶיהָ, עשֶׁק, גֵזֶל, שֹׁד וחמס פרצו בשעריה וימלאוה רֹגֶז. והמלכה יאָהאַנה השניה, ה”א קע“ד–קצ”ה 1414 –1435, הוסיפה עוד להרגיז את נעאַפעל ולהרבות פצעיה האנושים. כי היא לא הניחה אחריה בן לשבת על כסא מלכותה, ויהי כי קרבו ימיה למות, הנחילה את נזרה יאהאנה השניה ואת כסאה לנשיא אַראַגאָניען, ואחרי כן שבה ונחמה על מעשיה, ותורש את ממלכתה לנשיא צרפת, וזאת היתה נְסִבָּה כי עד אחרית ימי המאה החמש עשרה נלחמו שתי מפלגות, מפלגת צרפתים ומפלגת אַראַגאָנים, על דבר מלוכת נעאַפאל, פעם התגברה המפלגה האחת ופעם השניה (ה“א רס”ד 1504). ואחרית המלחמות העצומות היתה כי פערדינאַנד הקאַטהאָלי מלך אַראַגאָניען הביא בתחבולות ערמתו ובגבורת ימינו את ממלכת נעאַפעל תחת שבט מלכותו ויחברנה עוד הפעם אל סיציליא. שתי מאת שנה רבץ עול מלכות הספרדים על נעאַפאל וסיציליא, ונציבי המלך (וויצעקאֶניגע) מלכו עליהן. המסים הכבדים אשר העמיסו הספרדים עליהן, ואשר לקחו מידי נשיאיהן ואציליהן כל משפטי החרות, בוססו מעט מעט את מַצַב האזרחים, הורישו את הארצות העשירות ההנה, והביאו את בני החוֹרִים לְמַצַב השפלות והעבדות –.

 

5. ממלכת בורגונדיא החדשה. (Новобургундское Государство).    🔗

464 § פֿיליפפ העז    🔗

פיליפפ העז ה“א קכ”ג–קס“ד 1363–1404, (דער קיהנע) שלט על ההערצאָגטהום בורגונדיא על פי אביו יאָהאן מלך צרפת, ובקחתו את מאַרגאַרעטהאַ מפֿלאַנדערן לו לאשה, ירש גם את הנפות אשר להאשכנזים הנקובות בשם פֿראַנס קאָננטעה (Franche Conte) (דיא בורגונדישע פֿרייגראַפֿשאַפט) והנפות העשירות אשר לפֿלאַנדערן עם נָפת אַרטאָאַ (Artois), מעכֿלען, אנטווערפען ועוד ערים רבות. בְּנוֹ הנקרא בשם יאהאן בלי-חת, ה”א קס“ד–קע”ט 1404–1419, (דער אונערשראָקענע) ונכדו פֿיליפפ הטוב, ה“א קע”ט–רכ"ז 1419–1467, (דער גוטע) הרחיבו עוד את גבול ארץ ממשלתם גם ביתר מדינות ארץ השפלה, ויכוננו ממלכה אדירה אשר יכלה להתחרות את איטליא בחכמת חכמיה, בחרושת המעשה, בכל מלאכת עבודה ובעושר וכבוד. פֿיליפפ הטוב היה בדורו פֿיליפפ הטוב אחד מהנשיאים התקיפים והעשירים בארץ, ואת עדת אביריו למד דעת והליכות עולם וינטלם וינשאם כל הימים. ערי המסחור המלאות בתי מסחור ובתי מלאכה והון ועושר, הלא הן: גענט, בריסעל, אנטווערפען, בריגנע, לאֶווען ועוד ערים רבות כאלה, התענגו על רוב שלום והאירו באור הדרור, גם נמצאו בהן אנשי חיל נושקי רומח קשת, מחזיקים ברמחים ושולפי חרב ומלומדי מלחמה מבני האזרחים אשר לא יבושו לדבר את אויביהם בשער בכל עת מצוא –.

465 § קאַרל העז    🔗

בן פֿיליפפ, הגדיל עוד את ההערצאָגטהום בורגונדיא ארץ ממשלתו, הרחיב את גבולה וַיֶרֶב את תפארתה, ובהיכלו אשר בבורגונד כֻּלוֹ אומר כבוד, כי מלא אותו סגולות מלכים וכל שכיות החמדה ומשכיות לבב. ההערצאָג הזה היה כביר כֹח, רב אונים, גבור חיל ויודע הליכות המלחמה, אך בחֶזקתו גָבַהּ לבו, רָמוּ עיניו ויואל הָלוֹךְ בגדולות ובנפלאות ממנו, גם הִתְמַכֵּר ליצר מחשבות לבו ותאות נפשו, עד כי נהפך לאיש נָלוֹז, קְשֵׁה עוֹרֶף ואביר לב. כל ישעו וכל חפצו היה רק לרשת משכנות לא לו, לא בצדק ולא במשפט, ולהרחיב את גבול ארץ ממשלתו הטובה והרחבה בארצות נכריות עד כי תהי לממלכה אדירה, ובשם ממלכת צרפתית-בעלגית (גאַלליש-בעלגיש) תִּקָרֵא, וּנְהַר רהיין יהיה גבולה המזרחי. אך לודוויג XI מלך צרפת הנוכל והבוגד עמד לו לשטן בדרך, ויהי לו לאבן נגף ולצור מכשול בכל אשר פנה להגדיל את ממשלתו, כי בעת אשר עלה קאַרל העז למלחמה על ההערצאָג מלאָטהרינגען לקרוע מידו את ארץ ממשלתו ואת נאַנצי העיר הבירה אשר לטש כבר את עיניו אליהן, בעת ההיא התאמץ לודוויג מלך צרפת להביא במסורת ברית שלום את ההערצאָג מלאָטהרינגען עם השווייצארים גבורי החיל ובעלי ברית האָלה (איידגענאָססען) –. ויחר אף קאַרל בהשווייצארים על אשר כרתו ברית עם איש מלחמתו, ויעל עליהם למלחמה ברכבו ובפרשיו ובכל מבחר גבורי חיליו. אך במלחמת גראַנזאָן, היתה מגפה גדולה מאד באנשי חילו, כי גבורי שווייץ הִכּוּ אותם לפי חרב, הרדיפום, הֱנִיסוּם וישימום כעפר לדוש, ואת בעלי הנשק הכבדים (Artilerie) עם אהלי מחנותם המלאים כסף וזהב, אבני חפץ ובגדי תפארה וכל סגולות המדינות, שָׁסוּ וַיָבוֹזוּ, ולא ידעו עֲרוֹךְ את ערכם הרב ואת מחירם העצום –. כאש מתלקחת בערה חמת קארל על השווייצארים, ולתקופת חדשים אחדים עלה שנית עליהם למלחמה עם החיל החדש אשר עשה לו, אך גם בפעם הזאת היתה תבוסתו שְׁלֵמָה, כי במלחמת מורטען הכוהו השווייצארים שנית מכה נצחת, את בחורי גבוריו הכריעו לפי חרב, וַיְזַנְבוּ גם את הנחשלים אחריהם, עד כי לא נשארו מהם כי אם פליטי חרב מתי מספר, ואת כל הכסף והזהב אשר מצאו במחנה, שללו להם וימלאו את בתיהם כל הוֹן יָקָר ואין קֵצֶה לתכונה –. אזרחי בערן לקחו מיד קארל את וואאַדטלאַנד, וההערצאָג מלאָטהרינגען קרע מידו את ארץ ממשלתו אשר גזל ממנו זה מעט –. האסון הנורא הזה, הכה את קארל בתמהון לבב, עברה וזעם התגעשו בבתי נפשו, ונקמה עזה כמות להטה כליותיו ולבו, ומבלי פנות אל כל עצת אוהביו וּמְתֵי סודו, עלה בשלישית על השווייצארים למלחמה. אך בחודש יאנואר בשנת (ה“א רל”ז 1477) נִגַף כל חילו לפני גבורי השווייצארים, העלזאֶסים והלאָטהרינגים על שְׂדוֹת עיר נאַנצי הסְפוּנִים קֶרַח וְקִפָּאוֹן. כל גבוריו נפלו לפי חרב, מבחר אביריו ירדו לטבח, ולא היה שריד ופליט ביום עֲבָרוֹת ההוא! וקארל האומלל נס ברגליו מנוסת חרב, אך אויביו רדפו אחריו וישיגוהו על יון מצולה אשר קָפָא בקרה וקרח, ויהרגו גם אותו –.

466 §    🔗

אחרי מות קארל, קרע לודוויג XI מלך צרפת את ההערצאָגטהום בורגונד ויספחה לגבול צרפת, גם לטש עיניו ויאמץ כֹּחוֹ ללכוד אף יתר הארצות הנחשבות לבורגונד (ה“א רל”ט 1479). אך בעת ההיא לקח מאַקסימיליאַן נגיד עסטעררייך את מרים )מאַריאַ) בת קארל לו לאשה, והוא בגבורתו וְעָצְמוֹ הִכָּה את לודוויג מלך צרפת בהלחמו בו ביום קרב ויכבד את אַכְפּוֹ עליו להשיב את ידו מהארצות ההן ולבל ישוב עוד להלחם עליהן. אחרי ימים מעטים מתה מרים, כי בלכתה לָצוּד צַיִד הִפִּיל אותה הסוס אשר רכבה עליו, וַתִּפּוֹל וַתִּשָׁבֵר מפרקתה ותמת. ואז שב לודוויג מלך צרפת לקרוע את ארצות בורגונד אליו, וַיִתְנַכֵּל וַיְפַתֶּה את ערי ארץ השפלה לבגוד במאַקסימיליאַן אשר שלט אז על הארץ ההיא עד אשר יגדל פֿיליפפ בנו אשר ילדה לו מרים. והנה חֵפֶץ לבבו הצליח בידו, כי עיר גענט בגדה במאַקסימיליאַן, ובעלי החברות אשר בעיר בריגנע תפשו אותו בכפם ויקחוהו בשביה וַיֵשֶׁב בְּשִׁבְיוֹ ימים רבים. גם עיר בראַבאַנט חשבה להתפרץ מפני אדוניה. אך בכל זאת התגבר מאַקסימיליאַן בחכמתו ועצמו, ויט ידו על ערי ארץ השפלה עד כי שבו ויכָּנעו תחת ידו –. קארל (V) בן פֿיליפפ אשר ילדה לו יאָהאַנאַ מַלְכַּת ספרד בת פֿערדינאַנד ואיזבל, ירש את כל ארצות אבותיו ואבות אבותיו, ובכל זאת היו עיניו ולבו אל ארץ השפלה המלאה לה הון ועושר, חכמה ודעת וחרושת המעשה; ויחבר אליה את אוטרעכֿט, ואת געלדערן ועוד נפות ומחוזות אשר לכד לו, ותהיינה יחד לגליל מיוחד, גליל בורגונד, ויספחהו לממלכת אשכנז.

 

6 סקאַנדינאַפֿיען (Скандинавія)    🔗

467 §    🔗

אחרי אשר חדלו הנאָרמאנים והדאֶנים לרדת הים באניות או לעבור ארחות תבל, גם הוויקינגים (וויקינגער) והוואֶרינגים (וואֶרינגער) כָּלְאוּ רגליהם ולא שוטטו עוד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, הצליחו נשיאים אחדים אמיצי לב בגבורים להתנשא על יתר נשיאי המַטוֹת (פֿילקענקאֶניגע) ולמשול בם ממשל רב, וּבְכֹחַ ידיהם הביאו עמים שונים תחת ממשלתם וַיְיַסְדוּ ממלכות חדשות בארץ: האַראַלד שאַנהאַר יסד ממלכה חדשה בנאָרוועגען; גראָס הזקן בדענאֶמאַרק, והאינגלינגים בשוועדען. אך נשיאי הנאָרמאַנים אשר לא נסו מעולם לתת צוארם בְּעוֹל מלך ושליט, התפרצו תמיד לְחַבֵּל עול המלכים מעליהם, עד כי רק ביד חזקה ובזרוע נטויה נכנעו תחת ידי המלכים החדשים אשר הרכיב הזמן לראשם, ורבים מהמתאוננים בְּעָם חִדְשׁוּ את מסעיהם ויוסיפו לעבור ארחות ימים לבקש להם מָנוֹחַ בארצות נכריות. ראָללאָ עם גדודי חבריו הלכו אל נאָרמאַנדיא אשר בצרפת, וגדודי נוסעים אחרים הרחיקו נְדוֹד אל איסלאַנד ויבוננו שם ערי מושב. והנשיאים וראשי הַמַטוֹת בני הַחוֹרִים מעולם, לחמו עם המלכים החדשים ההם תמיד כל הימים, והמלחמות ההן נמשכו שְׁנוֹת מאות רבות ולא נתנו את דת הנוצרית להכות שרשיה בארצות ההן, כי אף אם במאה התשיעית הֵחֵל כבר אַנסנאַר (אַנשאַריוס) לקרוא בשם הדת ההיא בנאָרוועגען, בדאֶנעמאַרק ושוועדען, גם מלכים אחרים כמו האַראַלד בלויצאַהן בדאֶנעמארק, ואָלאַף בשוועדען קבלו כבר עליהם את הדת ההיא במאה העשירית, בכל זאת נלחמה עוד הדת האלילית, דת אָדין, עם הדת הנוצרית יותר ממאה שנה ובכל עוז התאמצה להעיז ידה ולהרים ימינה עליה, אך לאחרונה גברה דת הנוצרית בדאֶנעמאַרק על ידי נכד האַראַלד בלויצאהן הלא הוא קאַנוט הגדול, ובנאָרוועגען על יד אָלאַף קדוש הנוצרים; אך בשוועדען לא הצליחה הדת הנוצרית להטות אליה את לבות המתהללים באלילים עד תוך מאה השתים עשרה תחת ממשלת עריך אשר הנוֹצרים “קדוש” יאמרו לו, והפינים (Finnen) אֵחרו עוד שנים רבות עד אשר הֵמִירוּ דתם המתהללת באלילים בדת הנוצרית. בממלכות הסקאַנדינאַפים היטיבה מאד דת הנוצרית לעובדי האלילים אשר החזיקו בה, כי כהני הבענעדיקטים זרעו בתוכם את זרע החכמה וההשכלה, גם היטיבו את דרכיהם בדרך ארץ ובכל משפטי המדינה, הם הביאו את מלאכת הכתיבה (דיא שרייבעקונסט) בארצות ההן, ויגרשו את הכתב הנקרא בשם כתב-רוּנען (רונענשריפֿט) ³ אשר לא יצלח לכֹּל, וישימו תחתיו את כתב הרומאים (דאַס לאטיינישע אַלפֿהאבעט); הם הרחיבו את מלאכת עבודת האדמה, ויזרעו תבואות חדשות אשר לא נודעו עוד בארצות ההן; גם בנו בתי רֵחַיִם (מיהלען), חצבו בהרים להוציא מהם כסף וזהב, וילמדו את העמים העזים ההם אשר יגורו מלחמות תמיד לאחוז במלאכת עבודה כאנשי שלום, ולהוציא לחם מן הארץ. חסידי הנוצרים הקלו את סבל העבדות מעל שכם העבדים המרודים, כי הוכיחו לעיני השרים והאפרתים כי כל בני אדם גם בני איש אחים הם בני אב אחד, ולפני יוצר האדם לא נִכַּר שׁוֹעַ לפני דָל וְאָדון לפני עבד, כי מעשה ידיו כֻּלָם –. אך יתר כהנים הנוצרים הסכילו לעשות בְּהַשְׁמִידָם את ספרי המליצה והשיר תוצאות לבב חכמי הגוים (היידען) הקדמונים, ובהכריתם כל זכר מההגדות הישנות והמסורות העתיקות אשר נחלו הגוים ההם מאבותיהם מדורות עולמים –. ברבות הימים גברו כהני הנוצרים ויעשו להם חיל, ויצברו זהב רב ויקנו נכסים רבים, עד כי נשאו בַּד בְּבַד בעושר וכבוד ובכל זכיות החופש והדרור עם האפרתים והאצילים האיתנים מוסדי הארץ. אך מצב הָאִכָּרִים עובדי האדמה, היה ברע כי היו משועבדים לאדוניהם הרודים בהם בפרך, גם מצב יושבי הערים היה בשפל המדרגה, לא הצליח ולא עשה פרי בתגרת ידי האפרתים והכהנים בעלי הנכסים ובעלי הדרור –.

 

דאֶנעמאַרק.    🔗

468 §    🔗

דאֶנעמאַרק (אשר חֻברה אליה גם נאָרוועגען) רחבה וְנָסְבָה במאה העשתי עשרה והשתים עשרה על ידי גבורת מלכים אדירים אנשי מלחמה וגבורי חיל. וואַלדעמאר השני, ד“א תתקס”ב–ה“א א' 1202–1241 יצא בעקבות אביב וַאֲבִי אביו אשר לכדו ארצות רבות על חוף הים הקדמוני (אָסט זעע), גם הוסיף ללכוד עוד ארצות חדשות, ולאחרונה הצליח לְסַפֵּחַ אל ארץ ממשלתו את כל ארצות הסלאַווים אשר על חוף ים הבאַלטי מהאָלשטיין עד מעבר לגבול עסטהלאַנד, ובכן שָׁלַט בְּעוֹז מלך גם על לויענבורג, מעקלענבורג, ופאָמערן, על חלק גדול מפרייסען, על נפות קורלאַנד, ליפֿלאַנד ועסטהלאַנד, וימלוך על הדאֶנים והסלאַווים ועל אַלבינגיא הדרומית (נאָרדאַלבינגיען) –. אך כּוֹבֶד לבבו ותגרת ידו הֵעִירוּ עליו שנאה ומשטמה עזה בלבות שריו ועבדיו, ויהי היום בלכתו לצוד ציד, ארב לו הגראף היינריך משוועדען להנקם בו על אשר הכלימו והכה בחרפה את לחייו, ויתפשהו בכפו וַיִכְלָאֵהוּ בַּשִׁבְיָה במצודתו הבצורה הנקראת בשם דאָננעבערג, וישב שם יותר משתי שנים, ובמשך ימי שִׁבְיוֹ התפרצו מפניו נשיאי הארץ אשר העלו לו מס, ובחרבם הגדולה נלחמו לפרוק את עֻלוֹ מעל צוארם ולהיות בני חורים כבימי קדם, עד כי בימים מעטים נהרסו כל מעשי ידי מלכי בית וואַלדעמאַר. ערי האַמבורג וליבעק, התנערו אז מעבדותן ותהיינה ערי חוֹפֶשׁ (פֿרייע רייכֿסשטאֶדטע); כְּנֵסִיַת הָאִכָּרִים, שָׁבָה לקדמתה להיות כנסיה חפשית; וארצות האשכנזים שָׁבוּ תחת רוממות הוֹד הקיסר כבראשונה –. אחרי מות וואַלדעמאַר השני, רבו המהומות והמבוכות בארץ מלכותו, ואז מצאו הנשיאים והאפרתים עת רצון להגדיל עוד את משפטי החרות והדרור אשר בידם, ויהי הנקל בעיניהם כי חפשים הם מכל מס ותרומה לאוצר המלך, ויתנשאו לכונן להם עוד גם בתי משפט מיוחדים לבלתי פנות עוד אל וואלדעמאר השלישי, ה”א א’–ל"ה 1241–1275, אך בשֶׁבת וואַלדעמאַר השלישי על כסא המלוכה, השיב את משפטי המלך על כַּנָם בחזקת היד, ומאַרגאַרעטהאַ בתו חִברה שנית את שלש ממלכות הסקאַנדינאַפֿים תחת שבט 1275–1241 מלכותה על פי ברית שלום קאַלמאַר (Кальмарскій Союэъ) (ה“א נ”ט 1297).

469 §    🔗

גם בשוועדען ירד עוז המלכים פלאים על ידי המלחמות הארוכות אשר נלחמו תמיד יורשי העצר על דבר כסא המלוכה, ועוז האפרתים האבירים עלה מעלה מעלה בימי רעה ההם, גם מלכי בית הוואָלקונגים (Folkunger} אשר ישבו על כסא שוועדען באמצע המאה השלש עשרה ויהיו כבירי כח ואנשי מלחמה, גם הם לא הצליחו ולא האריכו ימים על ממלכתם, כי מקץ שנים שלשה דורות באה גם עליהם פקודת כל מלכי בית שוועדען ויסופו ויתמו מן בלהות. משבעת המלכים אשר קמו מבית וואָלקונג, הורדו חמשה מכסאותם בחוזק יד וימותו בבית האסורים או בארץ גלותם, ואחרי אשר הורד מכסאו גם המלך האחרון ממלכי בית וואָלקונג, הלא הוא מאַגנוס השני, באה מלוכת שוועדען לבן אחותו הנודע בשם אַלברעכֿט ממעקלענבורג, אך לתקופת שנים אחדות נצחה אותו מאַרגאַרעטהאַ מלכת הדאֶנים ותקח מידו את ארצו ואת ממלכתו, ואחרי כן כרתה שוועדען עם דאֶנעמארק ברית שלום, היא ברית קאַלמאַר (דיא קאַלמאַרער אֻניאָן). אך ברית שלום ההוא לא הביא ברכה אל שלש הממלכות ההנה, כי אחרי מות מאַרגאַרעטהאַ ישבו על כסא מלכותה בדאֶנעמארק ונאָרוועגען מלכים חלשים, וממשלת המדינה באה מעט מעט בידי האפרתים בעלי הנכסים, אך על שוועדען הכבידו מלכי הדאֶנים את ידיהם וימשלו בה בפרך כעל ארץ מְנֻצָחַת –. מריבות ופרוד הלבבות היו אבני נגף לשלום קאלמאר, והחוט המשולש ההוא בין שלש הממלכות נתק במהרה, ובעלי ברית המסחור (האַנזעאַטען) עזרו גם הם להפר את האחוה בין הממלכות ההנה, ויפיחו עוד באש פֶּחָם להגדיל את מדורת השנאה והמשטמה ביניהן, יען כי ממנה תוצאות בצע לבעלי המסחור ההם –. כשבת קריסטיאַן הראשון על כסא המלוכה, ה“א ר”ח–רמ“א 1448–1481 בדאֶנעמארק הנחיל את כסאו למשפחת בית אָלדענבורג, כי הוא היה המלך הראשון מהמשפחה ההיא בדאֶנעמארק, והוא היה איש חכם וגבור חיל; אך בעת ההיא שלט גם בשוועדען איש משכיל וגבור, הלא הוא סטען סְטוּראַ, ה”א רל“א–רס”ד 1471–1504, אשר חגר בעוז מתניו להכניע את גאון עוז האפרתים ולרומם את מצב האזרחים והאכרים, הוא יסד בית מדרש חכמה (אוניווערזיטעט) בְּאֻפְּסַאלָא, ויביא מארצות אחרות אנשים חכמים ונבונים לטעת את נטעי החכמה והתבונה בארצו, גם הביא מדפיסים ודפוסים לארצו להגדיל את תורת ההשכלה ולהאדירה. המושל החכם והגבור הזה, משל בשוועדען בממשלה בלתי מגבלה, ויעשה כטוב וכישר בעיניו לטובת בני עמו ובני ארצו, אך כשבת סטען סטוּרא הצעיר על כסא ממשלתו אחריו, הרס את כל מבצרי הגבור המשכיל ההוא, כי הוא רב בחזקה את גוסטאַוו טראָללע ההגמון הגדול מאֻפְּסאלא, וההגמון הנוקם והנוטר נתן עוז ותעצומות להמלך קריסטיאן השני לבוא ולרשת את ארץ שוועדען ולספח אותה לדאֶנעמארק כבראשונה. לשוא יצא סטען סטורא לקראתו בעם כבד ובחיל גדול, כי קריסטיאַן הגבור הכהו מכה נצחת על מרומי שדה מלחמה, את בחירי גבוריו הפיל לפי חרב, וגם בו חלו המורים פצעים אנושים עד כי נחשב עם יורדי בור (ה“א רפ”א 1520), ואחרי כן צוה כריסטיאן להכריע לטבח תשעים וארבעה אבירים, אדירי עם ואפרתי שוועדען, ויורידם בדם שאולה בעיר שטאָקהאָלם הבירה, לבעבור תהי יראתו על פני כל יושבי שוועדען לבל יוסיפו להתפרץ מפניו. אך האכזריות ההיא אשר עשה קריסטיאַן, היתה נסבה כי לתקופת שנים אחדות הֵפֵרו השוועדים את בריתם אשר כרתו עם הדאֶנעמארקים, וַיֵחָצוּ לשתי ממלכות, ואשה את רעותה שנאו תכלית שנאה כל הימים.

 

7 אונגארן (Венгрія)    🔗

470 §    🔗

כבר ספרנו כי גדודי אונגארים הפראים עָלוּ כַשׁוֹאָה על ארץ אשכנז שנה שנה וישחיתו את יבול שדותיה וישללו שלל וַיָבוֹזוּ בז וישימו שַׁמוֹת בארץ, גם פרצו כפרץ מים זידונים בגבול איטאליא ובנפות ממלכות ביצאַנץ וַיְפַלְסוּ שם חֲמַס ידיהם. אך אָטטאָ הראשון קיסר אשכנז התאזר עוז וַיַכֵּם וַיַכְּתֵם עד חרמה במלחמת לעכֿפֿעלד ומני אז לא יספו עוד הפראים לערוץ ארץ, ולתקופת ימים לא כבירים עזב גייזאַ, ד“א תשל”ב–תשנ“ז 972–997, את עבודת האלילים ועצבי בני עמו ויקבל עליו את הדת הנוצרית, גם מלא את ידי שלוחי הדת ההיא (מיסיאָנאַרען) מארץ אשכנז לעבור בארצו לארכה ולרחבה ללמד את הדת הנוצרית לכל עם הארץ. אפס כי הוא לפי מדת ימיו, לא יכול להוציא את כל מזמות לבבו לאור, כי בטרם מצאה ידו לבַצע את מזמותיו קדמהו המות, אך סטעפֿאן בנו המהולל אשר ישב על כסאו אחריו, בצע את כל אשר יזם הוא לעשות. סטעפֿאן הקדוש ד”א תש“ס 1000. הוא סטעפֿאַן אשר פי הנוצרים יקבנו בשם “קדוש” (Stephan der Heilige). הפאפסט סילפֿעסטער השני אָצל לו הוד המלוכה, גם שָׂם לראשו עטרת פז הנקראת בשם “העטרה הקדושה”. המלך הגדול הזה התאמץ לְשָׁרֵשׁ את שרשי עבודת האלילים מן הארץ ולטעת תחתיה את הדת הנוצרית. בכל מאמצי כֹחו התאמץ לעשות משטר וסדרים ישרים בהליכות משפטי המלוכה, פזר כסף רב להגדיל את עבודת האדמה ולהאדיר את כל מלאכת עבודה בארצו, עד כי הפך את האונגארים הפרועים והפראים לאזרחים תמימי דרך וישרי לב. אך בכל זאת לא הכו החוקים הטובים והמשפטים הישרים ההם שֹׁרֶשׁ במעמקי לב האונגאַרים, כי הם אהבו תמיד לִחְיוֹת חַיֵי עריצים, לעשות מלחמה בלי הפוגה, לאכול בבֹקר עַד, ולחַלק לערב שָׁלָל, גם בחלה נפשם בדת הנוצרים המערבים אשר הביאו עליהם סבלות ועבדות תחת החרות והחופש אשר היה להם מימי קדם. ועל כן התפרצו האונגאַרים אחרי מות שטעפֿאן ויעירו ויעוררו מלחמות עזות ונמרצות בארץ על אֹדות המלוכה ויביאו עליה צרות רבות ומבוכות עצומות –. בימי גייזא השני, ד”א תתק"י 1150, באו גדודים רבים מארץ פֿלאַנדרערן ומארץ אשכנז וישבו בזיבענבירגען ויאחזו בה, והם החזיקו במנהגי ארץ מולדתם, בשפתה ובכל הליכותיה מאז ועד היום הזה, ובפי עמי הארץ קראו בשם זאקסען. הם בחריצות ידיהם ובתבונות כפיהם ועמל נפשם, הפכו ארץ מדבר לארץ פּוֹרִיָה, וערבה לִשְׂדֵי חֶמֶד וְגַנֵי עֵדֶן, ויבנו להם ערים מלאות כל טוב וכפרים נהדרים ומאֻשרים, ובכל לבבם ובכל נפשם לחמו את מלחמות הדרור, עד כי הצליחו לאור באור חיי החופש והחרות כל הימים –. במאה שלש עשרה הכבידו אפרתי עם אונגארן (Magnaten) את אכפם על המלך אַנדרעאס השני, עד כי נתן להם ספר דרור (דאַס גאָלדענע פריווילעגיום) (ד“א תתקצ”ד 1234), ספר אשר על פיו יש להם וּלְחֶבֶר הכהנים יתר שאת על כל עמי הארץ, וכאשר ירה ספר דרור כזה בענגלאנד את האבן הראשה לחרותה, כן היה גם ספר דרור כזה לאבן פנה לחרות אונגארן –. ואת ספר הזה שמרו האפרתים מכל משמר, ועל ידו היתה לאל ידם לאכוף בחרב גם את המלך לבל יפיל צרור ארץ מכל דברי חרותם –.

471 §    🔗

אחרי מות אַנדרעאַס השלישי, כבה נר מלכי בית אַרפאַדי באונגארן, והאונגארים בחרו מני אז והלאה את המלך אשר מצא חן בעיניהם ואשר בטחו בו כי יַנחם בשבט מישור, ועל פי ראשי כל עם הארץ ישב לודוויג הגדול על כסא המלוכה, ה“א ק”ב–קמ“ב 1342–1382, והוא היה מבית מלכי אַנגשוּ (Anjou) המולכים בנעאַפעל. בימי המלך הגדול והמרומם ההוא, העפילה אונגארן עלות עד מרום קץ גדולתה, ותהי מאֻשרת מבית ומחוץ. והמלך ההוא בחכמתו וגבורתו קנה לו גם את מלוכת פאָלען, וירחיב את גבול אונגארן על שפלת הדאָנוי (נידער דאָנוי), ואת הוועניציאנים שָׂם לְמַס עובד. גבעות טאַקאַי הִטִיפוּ עסיס מרבבות גפני אדרת אשר נטעו נוטעים על ראשיהן, החוקים והמשפטים אשר שָׂם המלך הזה אשרו את עם הארץ, על האפרתים והאכרים היה מחסה ועוז, גם בנה בתי ספר ללמד בהם חכמה ומדע לבני הנעורים –. אחרי מות המלך הנעלה הזה, התעוררו מלחמות עזות באונגארן על דבר המלוכה, עד כי לאחרונה קרע זיגמונד קיסר אשכנז את אונגארן מידי הלוחמים ויספחנה לארצות אשכנז, ויכונן סדרים ישרים בהנהגות שרי בני עַמָהּ ובכל משפטיה. בימי בני בתו אשר היו מלכים חלשים וְחִדְלֵי אוֹנִים, היתה אונגארן לבז ולמשסה בידי הישמעאלים (אָסמאנישע טירקען) לולי לָבַשׁ הוּנְיאד עוז ויצילנה מידם. והאונגארים נתנו לו תודה וברכה על התשועה הגדולה אשר עשה להם, גם נתנו כתר מלוכה בראש בנו הגבור המפואר הנקרא בשם מתתיה קאָרפֿינוס. המלך הגבור הזה מתתיהו קארפֿינוס ה”א רי“ח–ר”נ 1458–1490, מלך שלשים ושתים שנה, והראה לעיני כֹל כי יַאות לו לשבת על כסא סטעפֿאן קדוש הנוצרים ועל כסא לודוויג הגדול. הוא הפליא להעזר בימי המלחמה, והגדיל לעשות בימי השלום. הוא הציב גבולות לגבורת הישמעאלים וישב אחור ימינם לבל יפרצו עוד בארץ אונגארן. הוא הרחיב את גבול אונגארן בעסטעררייך ובאשכנז, וייטיב את מצב אנשי הצבא וטכסיסי המלחמה, על פיו נוסד בית מדרש לחכמה (אוניווערזיטעט) בעיר אָפֿען, על ידו הוקם גם בית עקד ספרים (ביבליאָטהעק), ובימיו פרחה עבודת האדמה. בעלי מלאכת עבודה וחכמי חרשים הרימו ראש, והמדעים נתנו ריח בכל גבול ארצו –. אך בימי המלך אשר ישב על כסאו אחריו, ירדה שמש אונגארן עשר מעלות אֲחוֹרַנִית, וכל הדברים הטובים אשר הוציא מתתיה קאָרפֿינוס לאור, עלו בתֹהוּ ואבדו. כי אז פרצו הישמעאלים דרך בעלגיען בארץ אונגארן, וכל הארצות אשר לכדו האונגארים בארץ המערב, השיב המלך הזה בשלום לידי בעליהן הראשונים, גם כֹּחַ מלכותו נגרע מאד מכֹּחַ המלכים אשר היו לפניו. כי בלעדי שרי העם ואצילי הארץ לא היתה לְאֵל ידו לָשׂוּם מס על עַם הארץ, לצאת למלחמה על אויביו או לכרות עמהם ברית שלום, ולאחרונה לקחו להם השרים (מאַגנאַטען) את כל עֻזוֹ ויכלתו עד כי לא נשאר בידו בלתי אם שם “מלך” – . אחרי אשר נפל המלך לודוויג השני לפי חרב בידי הישמעאלים על יד מאָהאַקס, התלקחו מלחמות חדשות באונגארן על אודות המלוכה, ואחרית המלחמות ההן היתה כי נֶחצתה אונגארן לשתים: לזיבענבירגען ולאונגארן המזרחית עד טהייס אשר היתה סרה למשמעת הישמעאלים, ולאונגארן המערבית אשר סָפַח אותה פֿערדינאָנד מעסטעררייך ליתר ארצותיו, ולאחרונה היתה כל ארץ אונגארן יְרֵשָׁה לעסטעררייך עד היום הזה.

 

.8 פאלען (Польша)    🔗

472 §    🔗

בבקעה הגדולה אשר על נהר ווייכסעל ובכל הארצות אשר על נהר אָדער ועל נהר וואַרטהע, ישבו עמים רבים משבטי הסלאווים ונשיא אחד היה להם, אך פעמים רבות נפלגו לפלגות ועל כל פלגה מָשׁל נשיא אחד, עד כי היתה ארצם לנשיאות (פֿירשטענטהימער) רבות. מעת אשר התנצר ההערצאָג מיעסקאָ (מיעציסלאַוו) ד“א תשכ”ו.966, על פי מיסיאנאַרים אשכנזים, היתה ארץ פאָלען תחת חסות מלכי אשכנז, אך לא סָרָה למשמעתם לעבדם ולשמור את מצותם רק נתנה להם מס שנה שנה, ובימי פֿרידריך השני יצאה כָּלִיל מתחת ידי מלכי אשכנז ותהי ממלכה בעלת חֹפֶשׁ ודרור. אפס כי רבות פעמים נחלקה למחלקות שונות, ובזה ירד ממנה עֻזה ואזלת גבורתה, עד כי במאה השתים עשרה פרקו נשיאי סלעזיען את עלה מעל צואריהם ודעת דרכיה לא חפצו, וילכו בדרכי האשכנזים ויהיו עִמם לְעַם אחד –. במאה הארבע עשרה התנשאה פאלען ותהי לממלכה גדולה ואדירה, כי וולאַדיסלאַוו הרביעי, ה“א פ'.1320, חבר את הארצות אשר על נהר וואַרטהע הנקראות בשם “פּאָלען הגדולה”, אל הארצות אשר על נהר וויכסעל הנקראות בשם “פאלען הקטנה” וַיְחַזְקָן בכל תּקֶף ועָצמת ידו לבל תִּפָּרַדְנָה לאֹרך ימים, ובעיר קראקוי שם כתר המלוכה בראשו וימלוך על ארץ פאלען בכל עוז, גם הנחיל את ממלכתו לזרעו אחריו –. אחרי מותו מלך קאזמיר בנו המכונה בשם “גדול”, קאזמיר הגדול ה”א צ“ג–ק”ל 1370–1333, והוא הגדיל את ארץ ממלכתן בספחו אליה את גאַליציען ואת רוסיא האדומה (ראָטהרוסלאַנד). בעיר קראַקוי יסד בית מדרש לחכמה, גם נתן חוקים טובים ומשפטים ישרים לבני עמו, עד כי בצדק כנוהו בשם “גדול”, כי הגדיל לעשות עמהם –. אמנם אף כי חתר בכל מאמצי כחו להכניע את גאון האפרתים העזים, בית המֶרי, ולהרים את קרן האזרחים והאכרים מֵעֲפַר שפלותם, לא עשו ידיו תושיה, ולא הצליח להפיק את זממו, כי מעם עז אשר קרבות יחפצו ודרכי החכמה נסתרו מהם, יבָּצר גם חֵרות האזרחים והאכרים מפני גאון האפרתים והאצילים ותאות נפשם להשתרר על עם הארץ ולכבוש אותם לעבדים –. וממשלת הארץ הזאת הנוסדה רק על פי החרב, נשארה תמיד רק בידי האפרתים, המסחור וכל מקנה וקנין בידי היהודים, והאכרים היו עבדים מהירים אשר הִתְעַמְרו בהם אדוניהם ויעבידום בפרך – עד כי בכל הארץ הגדולה ההיא לא היו בלתי אם אפרתים ועבדי עולם –.

 

9 ממלכת רוסיא (Русское Государство)    🔗

473 §    🔗

וולאַדימיר הגדול נין ונכד לרודיק נְשִׂיא הוואַראַגים (וואַראֶגערהויפטלינג), בָּחַר בעיר קיעוו וולאדימיר הגדול ד“א תש”ס .1000, למושב לו, וידבק בדת נַצֶרֶת יונית (גריכֿיש כריסטליכֿע קירכֿע) ויתן לה מהלכים בכל ארץ רוסיא, ארץ ממשלתו, ויצו לנתוץ ולהרוס את כל מזבחות הגוים המתהללים באלילים (היידען) לבל יקריבו עוד כעס קרבנם ולבל יזבחו עוד לשעירים –. הנשיא הגדול הזה הלך מחיל אל חיל, ובכל אשר פנה הצליח, וממלכתו השתרעה מנהר דניעפער (Dnieper) עד ברֵכת לאדאָגא גם על חֻפֵּי נְהַר דינאַ. אך בימי הנשיאים אשר מלכו אחריו, ירד כבוד ארץ רוסיא וְעֱזוּזָה בתגרת ידי המלחמות אשר לחמו הנשיאים איש באחיו על דבר המלוכה. מאתים שנה התעוררו המלחמות ההן עד כי אָזלת יד עַם הארץ, נָשְׁתָה גבורתם וְחִתְּתָה אֱיָלוּתָם, ואז מצאו אויבי רוסיא עת רצון לְנַתֵּק את מוסרותיה ולהשליך מהם עֲבוֹתֶיהָ; הליטווים (ליטהויער), הפולאנים, חֶבְרַת אֲחֵי הַחֶרֶב (שווערדברידער)⁴⁾ ועוד עמים רבים קָרְעוּ מרוסיא המערבית נָפוֹת וארצות רבות וישלטו בהן כְּאַוַת נפשם, ולאחרונה עלו המאנגאלים (Mongolen) אשר נקראו בְּשֵׁם תַּתַּרִים (על שֵׁם גבורי חיליהם אשר היו מֵעַם הַתַּתַּרִים) ויערכו מלחמה על הרוסים על יד קאַלקאַ (ד“א תתקפ”ד 1224), ויחלישום לפי חרב, ויתפרצו ויבואו בארץ רוסיא עד נְהַר דניעפער. העריצים ההם רָצחו את הרוסים שבויי החרב אחרי אשר נשבעו להם כי לא ישלחו ידם אליהם ולא יעשו להם מאומה. ועוד הוסיפו סרה בקחתם את שלשת נשיאי רוסיא הגדולים, הלא הם: מסטיסלאַוו, אַנדרעאַס ואלכסנדר, וישמטום תחת קרשי עץ כִּבדי משקל עד כי נֶחנקו תחת כֹּבֶד משאם, ועל גְוִיות הַנִרְצָחִים ההם חַגוּ חג נצחונם, שָׁתוּ יַיִן לְשָׁכְרָה בקול מצהלות אבירים, ויתרועעו וישירו בגאון עריצותם ועליצותם –. לתקופת חמש עשרה שנה הוסיפו עוד המאָנגאָלים לפרוץ בארץ רוסיא וְלָשׂוּם בָּהּ שַׁמוֹת (ד“א תת”ד 1240), בְּחַיִל וְעִזוּז הרעישו את חומת קיעוו עד רִדְתָּהּ, הֵשַׁמוּ את עיר תהלה ההיא, אוצר כל חֶמְדת רוסיא וכסא כבוד מושליה האדירים. את יושביה הרבים והעצומים רָצָחוּ, את מבחר גבוריה הורידו לטבח, ולאחרונה שלחו באש את כל היכלי העיר ואת כל ארמנות עֻזה וטירותיה, את מצבותיה העתיקות מעשי ידי חכמי חרשי קדם ואת כל יְקָר תפארתה וְעשֶׁר כבודה, כל חָסְנָהּ, וכל שכיות חמדתה, ואחרי כן שטפו ועברו גם בכל יתר ערי רוסיא ובכל מדינותיה מנהר דניעפער עד נהר וויכסעל ויתפשון בחרבם הקשה, ואת כל ארצות רוסיא הדרומית והמערבית הָפכו למדבר ציה, וּמְתֵי מספר אשר הִסְתַּתְּרוּ ביערים ונחבאו במחבואים מפני חרב היונה, היו רעבים וצמאים ונפשם התמוגגה ברעה עד כי קִנאו את המתים שכבר מֵתוּ. מעת ההיא והלאה נדכאה ארץ רוסיא תחת רגלי הזידונים הפראים ההם, ותהי להם למס עובד –. החַאן הגדול ראש גדודי המאָנגאלים המכונים בשם גדודי הזהב מקאַפטשאַק (דער גראָס חאַן דער גאָלדענען האָרדע פֿאָן קאַפטשאַק), שָׂם מִשְׁכָּנוֹ קִדְמַת נהר וואָלגַא, שָׁם היתה עיר הבירה ומשם לָחץ בחָזקה שְׁנוֹת מאות את הרוסים וַיָטֶל עליהם מַס כָּבֵד מִנְשׂוא, גם הנשיאים וראשי עַם הרוסים תֻּכּוּ לרגליו, הושיבו לו מנחה וישקלו כסף וזהב לאוצרותיו מדי שנה בשנה ככל אשר שָׁת עליהם, וימשול בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ואף כי חָשַׁף אלכסנדר נעווסקי את זְרוֹעַ עֻזוֹ וַיַךְ את צוררי רוסיא ההם מכה גדולה מאד על יד נהר נעוואַ (ה"א א' 1241), אך במה נחשב הנצחון ההוא מול האסון הנורא הרובץ על כל עם רוסיא? לשוא השליך הנשיא הגדול דעמעטריוס איוואַנאָוויטש את נפשו מנגד לפרוק את עול העריצים ההם מֵעַל ואחרי הרוסים בני עמו, לשוא הוציא את גבורי רוסיא אל הֹרג, כי המאָנגאָלים גָברו ממנו וישרפו באש את מאָסקוי (Moskau) (ה“א ק”מ 1380) עיר הבירה, ויכבידו את ידם עליו לשאת ולסבול את עֻלָם הברזל כבראשונה –. ככה היו הרוסים נגשים ונענים, עשוקים ורצוצים בידי עריצי גוים ההם, עד אשר נִשְׂקָה אש המריבה בין גדודי הפראים ההמה, ועד אשר הראם טימור את נַחַת זְרוֹעוֹ ואת חרבו הקשה, כי אז נגדעה קרנם ונשברה עזותם, ואז הצליח הנשיא הגדול השליט לבדו במאָסקוי, הלא הוא איוואן וואַסילעוויטש, ה“א רכ”ב–רס“ה 1462–1505, לחבל את עול המאנגאלים, גם יצא בחרב עליהם ובכל אשר פנה הצליח, ויכם מכה נצחת עד כי נכנעו מפני גבורתו ועזוזו. הנשיא הגדול והגבור הזה בנה ערים בצורות על גבול רוסיא המזרחית, עָצוֹר עָצַר בעד המאָנגאָלים ובעד כל צוררי רוסיא מהתנפל עוד בארצו, גם מצא עוד עוז לו לְהִשְׂתָּעֵר על ארצות אויביו ולהשתרר עליהן. הוא הכניע תחת ידו את נאָווגאָראָד, עיר המסחור, אשר היתה כנסיה חפשית שנים רבות ואזרחיה הגבורים לחמו בגבורה בעד חרותם, ובגבורת הנשיא הגדול ההוא שבה לסור אל משמעת רוסיא כבראשונה, וראשי אזרחיה אשר הקשו את ערפם וימאנו לשאת עליהם את שִׁלְטוֹן נְשִׂיא הרוסים, שֻׁלחו לערים אחרות ולמדינות רחוקות ביד פשׁעם, גם ארץ ליטהויען רגזה בראותה כי חִדשה רוסיא כנשר נעוריה ורוח חדשה מתנוססת בה –. איוואַן וואַסילעוויטש לקח לו לאשה את בת אחי הקיסר (הנוצרי) האחרון מקיסרי קאָנסטאַנטינאָפעל בירת ביצאַנץ, ועל כן נהרו חכמי ביצאַנץ אל ממלכת רוסיא ויעירו ויעוררו את יושביה להתנער מעפר הסכלות ולאחוז בדרך החכמה. מני אז נשאו שליטי רוסיא (Czaaren) את עיניהם אל ממלכת קיסר קאָנסטאַנטינאָפעל היא ממלכת רומא המזרחית – הנשיאים אשר היו אחרי איוואַן וואַסילעוויטש חשבו את רומא המזרחית לארץ ירושתם, ויחשבו מזמות ללכוד אותה ולספחה אל ממלכת מאָסקוי. “כי הסלאַווים הצְפוֹנִים (אשר הרוסים הם חוֹטֶר מִגִזְעָם) נכספו תמיד אל ארץ הקדם (Levante) כאשר נכספה לפנים נפש הגערמאַנים אל ארץ איטליא”. מעת אשר לכדו הישמעאלים את קאָנסטאַנטינאָפעל, היה הכֹּחַ בידי הבישאפֿים הרוסים לבחור עליהם כֹּהנים ראשים Metrodolite), אשר נקראו אחרי כן בשם פַאטריאַרכֿים), וכנסיה דת הנוצרית אשר ברוסיא היתה מאז והלאה כנסיה חפשית, ותבחר לה כהנים ראשים כטוב וכישר בעיניה, גם כל הליכות הדת היו בידיה מבלי פנות אל הכהן הראש היושב ברומא או אל ראש הכהנים אשר בביצאנץ –. איוואַן וואסילעוויטש היה גבור מלחמה ומנצח, גם מחוקק ושופט רמים, וישם חוקים ומשפטים בארץ ממשלתו אשר עליהם יחיו בני עמו. עיניו למרחוק הביטו לבל תקום מלחמה אחרי מותו על דבר המלוכה, ולבל תחצה עוד רוסיא לממלכות רבות. ועל כן יָצַר חֹק לא יעבור על אודות ירושת מלכותו באופן אשר לא יכלה עוד להתעורר מלחמה בארץ בגללה. הוא הביא לארצו חכמי חרשים ובעלי מלאכת הַבִּנְיָה (בוילייטע) מארץ אשכנז ואיטליא לבעבור ילמדו מהם הרוסים לשכל את ידיהם גם הם במלאכת עבודה ובחרשׁת המעשה. הוא בנה את המבצר הנשגב הנודע לתהלה בשם “קרעמל” להיות מגן ומחסה למסקוי עיר מלכותו, והמבצר ההוא יעיד על רוֹחַב לבב בונהו ועל תועפות רוחו לעשות גדולות ונצורות. אך רוח הנשיא הַנִשָׂא הזה היה כנחל שוטף וכשׂער קטב, מפני גערת אפו ורעם קצפו רגזה ותחל ארץ רוסיא, הנשים התעלפו (לפי דברת העם) מפני מבטי עיניו עת הפיצו שלהבת זעם וחזיזי אש קצף, מכל עמי הארץ גם אמיץ לב בגבורים לא ערב את לבו לגשת להדום כסאו לצקת לפניו את שאלתו, וכל השרים הגדולים האוכלים על שולחנו, לא נועזו ללחוש דבר איש באזני רעהו או לקום ממושבם גם אחרי נפול תרדמה על עיניו שעות רבות רצופות –. נכד הנשיא העז ההוא היה איוואַן וואַסילעוויטש השני, ה”א רצ“ג–שמ”ד 1533–1584, המכונה בשם איוואַן האיום (דער שרעקליכֿע) אשר לקח לו לראשונה את שם הכבוד “צאַר”, או “שליט לבדו על כל הרוסים”, ויצא בעקבות אביו זקנו בכל דרכיו ויהי נורא לכל הרוסים, מפניו חלו ורגזו כל האלופים, ומפני גערת פניו נמוגו כל יושבי הארץ, ויואל להשכיל להיטיב לבני עמו ביד חזקה ובמוראים גדולים –. הנשיא הזה לכד את קאַזאַן ואַסטראַחאַן, הרחיב את גבול רוסיא עד הררי קאַווקאַז, ויחתור בכל עוז ללכוד את ארץ זיביריען ולספחה אל ארץ רוסיא האדירה. הוא הקים לו אנשי חיל נושקי רומי קשת (Strelzi, Strelitzen), ובזה יסד את מצב המלחמה בארצו (איין שטעהענדעס קריגסמאַכֿט). אך חשכת הבערות רבצה עוד בארץ רוסיא יותר ממאה שנה, קרני שמש ההשכלה לא עצרו כֹח לבקוע את העננה השוכנת על עם הארץ, המסחור היה רק בידי בעלי ברית ערי המסחור (Hanseaten) ומה גם בידי בעלי עיר ליבעק (Lubek), משפטי הנהגות הרומאים והאשכנזים ויתר העמים כמו זר נחשבו להם, ובכל גדודי העמים הנוסעים בעדר חָיוּ גם הם על חרבם, ודעת דרכי החכמה לא חפצו –. בְּמוֹת פֿעאָדאָר בן איוואן (ה“א שנ”ח 1598), כָּבָה נר נשיאי בית רוריק הזכרים, אך כבר רחבה אז ארץ רוסיא ופרצה עד מרחקי תבל, כי תחת אשר במאה החמש עשרה היתה מדת הארץ הגדולה ההיא 18,000 פרסאות מרובעות, היתה בימי פֿעאָדאָר יותר מן 100,000 פרסאות מרובעות –. על יד אַשדות נהר דניעפער, על נהר דֶן ולרגלי הרי קויקאז, ישבו שבטי הקאַזאַקען, רוכבי סוסים מהוללים ואנשי חיל למלחמה, ולפי הנראה היו השבטים ההם בני תערובות מגדודי הַתַּתַּרִים והרוסים אשר פשטו אז במקומות ההם לשלול שלל. השבטים העזים ההם בחרו להם ראשים מבני עמם ויחיו תכלית חיי פרעות, ויגורו תמיד מלחמות עם הפאָלאנים והמאָנגאָלים העריצים, עד אשר הכניעם איוואַן והנשיאים אשר היו אחריו ברוסיא ויהיו להם לעבדים. הקאָזאַקען עזרו את הרוסים להכניע את העמים הפראים ועובדי האלילים הנקראים בשם בוריאַטען (על הרי אַלטאַי), טונגוזען, טשוקטשען (Tschuktschen) ועוד עמים פראים כאלה אשר ישבו בבקעה הרחבה עד אין קץ אשר בפאת צפונית להררי רוסיא ויחיו חיים פרועים מבלי כל משפטי מדינה וחוקי חברת האדם. מלאכת ידיהם היתה ציד חיות וציד דגים ולנסוע בעדר, ומעונתם סֻכּוֹת נוצר אשר עשו להם מענפי עץ או מְחִלוֹת עפר להסתר מפני הַקוֹר והקרח הנורא אשר במקומות ההם. מעת אשר הכניעום נשיאי רוסיא, הם נותנים מס להרוסים עורות חיות יקרות, גם ימירו את העורות ההן ביין שרף אשר דבקה נפשם אחריו.

 

זיביריען.    🔗

בעת אשר לכד יערמאק גבור הקאזאקען את זיביריען, היתה עוד הארץ ההיא תחת ממשלת הַתַּתַּרִים או המאָנגאָלים אשר בימי טאַמערלאַן העריץ פרצו ויציפו את כל ארצות הצפון. ויערמאַק העז כנמר לכד את זיביריען עם מתי מספר מבני עמו ויתן אותה למורשה להנשיא הגדול איוואַן האיום, והנשיא הטה לו חסד בעד נחלה בְּלִי-מְצָרִים ההיא אשר הנחיל לו ויסלח לעונו אשר טפלו עליו משנאיו ומקנאיו לאמר: כי הוא תמך בידי הקאזאקען בני עמו לריב את ריבם עם נשיא רוסיא עד אשר נֶחמסו מהם משפטי חפשם וחרותם –. אך בכל זאת לא היתה ארכה לשלות יערמאק, וימי חייו לא נמשכו, כי ראש גדודי התתרים קרא לו אל המשתה אשר עשה לשריו ועבדיו, וכטוב לבו ביין, התנפלו עליו התתרים הפריצים להכותו נפש. לשוא נלחם בם הגבור האומלל הזה כדוב שכול, לשוא התגבר כארי להמלט על נפשו, כי הם נשאו אותו ויטילוהו במצולות נהר אירטיס (Irtysz) ויצלול כעופרת במים עזים ההם. אחרי מות יערמאק נהרו הקאזאקיו המונים המונים לארץ זיביריען, אך הארץ ההיא היתה כבר בידי הרוסים, והקאזאקען אשר ישבו בה היו להם לעבדים, ולתקופת מאתים שנה לכדו הרוסים את כל רחבי ארץ ההיא עד ים הקרח, ים אוקינוס. ארץ הערבה ההיא תפגע בגבול חינא, והיא גדולה ורחבת ידים במאד מאד. בפאת דרומית ישבו בה הקירגיזים (Kirgisen) הפראים, ובפאת מערבית דרומית ישבו בה הָאֻסבעקים (Usbeken) והקאַראַקאַלפאַקים (Karakalpaken). הקירגיזים נסעו בעדר גם ארבו על הדרכים לשלול שלל מאת עוברי דרך. עדרי סוסיהם ועשתרות צאנם הם כל הונם ועשרם. שפתם דמתה לשפת התתרים. מידת ארץ זיביריען היא יותר מִשְׁלִיש כל ארץ אזיא (יותר מן 300,000 פרסאות מרובעות), ועל כן ישתנה בה מֶזֶג האקלים וצמחי האדמה. בארצות החוף אשר בפאתי צפון, ימס השלג באחרית ימי הדש יולי, והאדמה תוציא צמחה במשך ימי הקיץ, שם יִמָצְאוּ בִצוֹת וִיוֵן מצולה, והשדות מכוסים שם בחציר יבש (מאָס) וסבכי קנים (שטרויכֿווערק), ולא יצלחו להוציא לחם מן הארץ, וכל עץ מאכל או עצי שרפה ועצי בנין לא ימצאו שמה. אך משם והלאה לצד דרומית תחל האדמה תת כֹּחָהּ, עצים רעננים ישאו ענף, ושיאם לעב יגיע. כל חבל הדרומי אשר בִּצְפוֹן זיביריען עד רחבי טאָבאָלסק ועוד הלאה, מכוסה הוא לארכו ביערים גדולים רבים ועצומים עד אין חקר. בְּטַבּוּר זיבירען (צענטראַלזיבירען) דרומית לטאבאלסק עד עַרְבוֹת הקירגיזים, לא יצלחו היערים והעצים הגבוהים, רק לפאת מזרחית יצמחו יערים במספר רב. היערים יגדלו עצי לבנה (פיכֿטען) ברושים (טאנגען), בירקען, בוכֿען, אַרהאָן (אֹרֶן) וארזי הצפון (נארדישע צעדערן). האדמה דשנה היא שם וּפוֹריה במאד מאד, עד כי גם בעצלות ידי אִכָּרֶיהָ תוציא מאה שערים ממגד תבואות שמש וממגד צמחי השדה וזרועי גנה, פשתים וקנבוס, גם אבטיחים (מעלאָנען) טובים למאכל. ביעריה ימצאו פרי אדמה (ערדבעערען) רבים מאד המתוקים לחך, אך לעומת זאת יחסרו שם עצי פרי. כל חַיְתוֹ בַיִת (הויזטהיערע) הנמצאות בארצותינו, תרמשנה שם במספר רב, וחיתו ציד (ווילדפרעט) גם דגים רבים ושונים ימצאו בארץ הברוכה ההיא. מהרריה יחצבו כסף וזהב וכל מיני מתכות, ועוד לא נגלו מהם כי אם מעט מזער. אך גם עתה עשירה היא בכל מתכות יקרות יותר מן כל הארצות. בחלק הדרומי מזיביריען (כל ערבות הקירגיזען), יִרֶב חוֹם השמש בימי הקיץ, ובימי החורף תרעשנה שם סופות וסערות, ועל כן הוא מדבר שממה מבלי ערים וכפרים ומבלי מסלול ודרך, גם לא יזלו שם נהרים ויאורים, ומימיו הם מי ברכות מלוחות אשר לא יצלחו לִשְׁתִיָה.

 

10 מאָנגאָלים וישמעאלים.    🔗

474 §    🔗

בראשית המאה השלש עשרה לספירת הנוצרים, רגזה ותרעש ארץ הקדם בתגרת ידי הגבור העריץ דשענגיז-חאן (Dschengis-Chan), ר“א תתקפ”ז 1227, ראש גדוּדי עמים עזים מלומדי מלחמה ונוסעים בעדר (נאָמאַדענהאָרדען). הגבור ההוא פרץ את חומת חינא האדירה והנשגבה, ובחרבו החזקה והגדולה לכד את כל הארץ (הנקובה בשם ממלכת השמים (דאַס היממלישע רייך) וּצְבִי היא לכל הארצות). וכסופות בנגב חָלָףַ וְעָבַר בכל ארצות הקדם ואיש לא התיצב לפניו, גם הודו מזרחית (הינדאסטאַן) גם הממלכה הגדולה ממלכת האָוואַרעסמיר (Chowaresmier) על הים הכספי ובארץ פרס, לא עזרו כח לעצור את מרוצת עריצי גוים ההם מהתפרץ דימה, באָכֿאַראַ, סאַמאַרקאַנד ובאַלק נשרפו באש עם כל אוצרות חכמת חכמיהם ומעשה ידי חכמי חרשיהם בעברת זדון פראי אדם ההם. אחרי מות דשענגיז-חאַן הוסיפו בניו ונכדיו לעבוא עוד הלאה בארץ וללכוד ערים ומדינות במספר רב. בּאטוּ לכד את כל הארצות אשר לצפון ים השחור, העמיס מס כבד על רוסיא, שלח באש את קראקוי העיר הגדולה, ואת כל ארץ פאָלען ואונגארן מִלא שֹׁד ושבר, הֶרג ורצח, ויהפכן למדבר שממה –. העריצים ההם הנקובים בשם מאָנָגאָלים עברו לאחרונה את נהר אָדער, וישתרעו על ברעסלוי וישרפוה באש ויעמידוה על גחליה ריקה. ההערצאג היינריך משלעזיען התחתונה (נידערשלעזיען) נפל עם מבחר גבוריו הנוצרים לפי חרב העזים ההם על מרומי שדה קטל על יד ליגניץ, וכל עם שלעזיען נסו על ההרים למלט נפשם מהחרב הרעה הַחֹדֶרֶת להם. כל יושבי ארץ המערב נמוגו ויתפלצו פן תָּחוֹל גם בהם חרב המשחיתים ההם, ונפשם עליהם התעטפה בראותם כי הקיסר והפאפסט יריבו איש באחיו בחזקה ואינם שָׂמִים על לב לגדור פרצת בני עמם ולצאת לישועתה לבני הנוצרים ולדתם. אפס כי המאנגאלים לא פרצו עוד הלאה, כי נפל עליהם פחד גבורי איירופא, וַיֵחַתּוּ מפני ערי המבצר אשר בתוכה, גם ראו כי לא ימלאו אוצרותיהם זהב משלל המערב, ועל כן שמו פניהם אל ארץ הקדם, ויעלו כשואה על ממלכת הכליפים המלאה לה כל סגולות מלכים, ובגדל עוזם לכדו את בגדד ואת כל ארצות הכליף. לשוא יצא הכליף האחרון בחרב לקראתם בחיל כבד מאד ובעם רב כחול הים (ה“א י”ח 1258), כי הוא עם מאתים אלף איש מבני הישמעאלים נפלו לפי חרב, והמאנגאלים שללו שלל ויבוזו בז בקרית הכליף ארבעים יום רצופים. אחרי כן שטפו העריצים ההם בארץ ארם ויהרסו את אחלב (Aleppo Haleb) העיר המפֹארה והמהוללה, ואת דמשק עיר תהלת הארץ, גם לכדו את הארץ הקדושה וכל עריה, ובפרסות סוסיהם רמסו את אוצרות כל חכמי הנוצרים והערביאים אשר אצרו בתוכה מימי קדם. אחרי דורות אחדים נפלגה ממלכת המאנגאלים לפלגות רבות, אך הרוסים נשאו עוד מאתים שנה את עֻלָם הברזל ויכנעו תחת ידם.. והאונגארים גם הפולאנים התנערו מעט מעט מֵעֲפַר שממותיהם, ורק אחרי שנים רבות התרפאו ממכותיהם וְשָׁבוּ לקדמתם.

475 §    🔗

באחרית ימי המאה השלש עשרה לחצו המאָנגאָלים את הישמעאלים האָסמאַנים עד כי עזבו את מושבותיהם במזרח שמש על הים הכספי ויתורו להם ארצות אחרות לִמְכוֹן שִׁבְתָּם, ויתפרצו ברבבותיהם אל אזיא הקטנה לרשת אותה ולשבת בה. הישמעאלים האסמאנים ההם היו אנשי מקנה נוסעים בעדר ואנשי קרב ומלחמה, אשר דתם דת מחמד, וכהניהם (Derwischen) השִׂיאוּם לרדוף בחרב את הנוצרים וללחום בם מלחמות תנופה בלי הפוגה. אָסמאַן גִבּוֹרָם הִשְׂתָּעֵר על ביטיניא (Bithynien) ויבחר לו את פְּרוּז אַ (Prusa, Bursa) וישם בה את ממשלתו, וכל היונים חלו ורגזו מפניו ולא היה בהם כח לקחת מידו את הארצות אשר לכד מידם –. המושלים אשר היו אחריו הוסיפו עוד אֹמץ בספחם אליהם את החיל החדש הנקובים בשם מוראד הראשון יאַניטשאַרען, ומוראַד הראשון, ה“א קכ”א–קמ“ט 1361–1389, אחרי לכדו את אזיא הקטנה, פרץ באיירופא, ובמלחמות אחרות הצליח לכבוש את כל הארצות אשר בין ההעללעספאָנט ובין הֶעמוּס (Hämus), גם לכד את אַדריאַנאָפעל ויבן בתוכה בתי תפלות (Moscheen) מפֹארים מעשה ידי אמן, מלכותו שם בתוכה, ותהי לו לעיר מלוכה ולמקדש מלך –. באַיאַצעט בן מוראד הראשון, ה”א קמ“ח–קפ”ג 1389–1403, היה איש חיל, רב פעלים, אך גם אביר לב וחומס, והוא הוסיף ללכוד ארצות רבות בימים מעטים, וְחָש בִּמְעוּפוֹ לְנַצֵחַ אֵילֵי הארץ, עד כי כנוהו בני דורו בשם “ברק” בגלל לַהַט עֱזוּזוֹ ותעופת שלהבת גבורתו –. הוא לכד את מקידוניא ואת טהעסאַליא, פרץ דרך מעבר טהערמאָפֿילאָ אל העללאַס הנשמה ואל פעלאָפאָנעז, ויתפוש את אַרגאָז ברעש מלחמה, ואת פרשיו הקלים צוה לפרוץ בארץ לאַקאָניאָ העתיקה ולתפוש אותה בחרבם הקשה –. אז נעורו בני המערב מתרדמת עצלותם וַיֵחָלְצוּ חוּשׁים להלחם עם האויב העז והעצום ההוא לבל יערוץ עוד ארץ. זיגמונד מאונגארן, יאָהאַן מבורגונד, גבורי אבירי צרפת, גם אפרתים רבים מבני האשכנזים ומארץ באֶהמען חברו יחדו לצאת בחרב על הגבור הנערץ ההוא. מספר אנשי החיל ההם היה יותר ממאה אלפים איש, וכלם כאיש אחד התנגשו ויבואו עד שפלת הדאָנוי (דיא אונטערע דאָנוי), ומלחמה נוראה התחוללה בין הנוצרים והישמעאלים (ה“א קנ”ו 1396), אך בניקאָפאָלי נגפו הנוצרים מגפה גדולה מאד לפני הישמעאלים, גם גראפֿים ואבירים רבים נפלו לפי חרב, או נפלו בשביה בידי הישמעאלים, ושֹׁביהם החזיקו בם מאנו שלחם עד אשר נתנו להם כסף רב ועצום כופר נפשם, ועשרת אלפים איש אשר לא היו רַבֵּי הַמִשְׂרָה נִרְצְחוּ בידי הישמעאלים העריצים במצות באַיאצעט העריץ –.

476 §    🔗

אך לא לעולם חוֹסֶן ישועות! כי גם על באַיאצעט בא הקץ, קץ כל מרגיזי ארץ בעריצותם! כי אז קם עליו אויב איום ונורא, גבור עריץ ואיש מלחמה יתר הרבה ממנו, אשר ימינו רעצה תבל ביתר עָז עוד. האויב הנורא ההוא היה טימוּר הַפִּסֵחַ נשיא המאָנגאָלים ונצר מגזע דשענגיז-חאַן, אשר חשב מזמה להקים את ממלכת דשענגיז-חאו ולהשיב לה את עזוזה וכבודה הראשון. בראש גדודיו הנוראים עזב ככפיר סֻכּוֹ, ויצא מזאַמאַרקאַנד קרית עוזו, וילך למרחבי תבל להכניע תחת ידו את כל העמים והארצות אשר מושבם מחומת חינאַ עד הים התיכון. ארץ הודו וארץ פרס כרעו ונפלו לפי חרבו הגדולה והנוראה, את בגדד העיר הגדולה ואת דמשק כלילת היופי הרס בעברתו, ברעם גבורתו לקח את ארץ ארם מידי המאמעלוקען, ואחרי כן שטף ועבר באזיא הקטנה וישם בה שַׁמוֹת נוראות וימלאנה רוגֶז ופלצות נצחת. דָם ואש ותמרות עשן, עיי מַפָּלָה וחרבות, חללי חרב וְנִבְלוֹת ההרוגים אין מספר, הודיעו את כל המקומות אשר צעדו בהם רגלי המשחית והמחבל ההוא. לפניו הָלַךְ הַמָוֶת בכל כלי משחֵתו, והשאול עם כל כלי נשקו יצאו לרגליו, וַתִּתְחַלְחַל התֵּבל ותֶּאבל ועמודיה התפלצו! –. אז חדל באיאצעט מעשות עוד מלחמה בקאָנסטאַנטינאָפעל, ויעל מעליה, ויצא בחרב לקראת טימוּר הרֹדֵד כל מלכי גוים תחתיו. על יד אַנגאָראַ התלקחה מלחמה איומה מאד בין שני מרגיזי ארץ ההם, אפס כי הישמעאלים בכל גבורתם ועזוזם נגפו לפני המאָנגאָלים חֵיל טימוּר, נפלו לאלפי אלפים לפי חרב העריצים הנוראים ההם, ובאַיאַצעט נפל בשביה, ולתקופת השנה מת מִמְגִנַת לב ודאבת נפש. אך גם טימור לא האריך ימים, וממלכתו הגדולה והרחבה מרחבי תבל, מהרה ותרד מטה מטה כאשר חשה ותמהר לעלות מעלה מעלה, ובימים לא כבירים עלתה בתֹהוּ ואבדה, ולא נשאר כל שריד ממנה –.

477 §    🔗

מוראד השני נכד באַיאַצעט התגבר וישב את ממלכת האסמאנים אל כבודה הראשון, מוראד השני, ה“א קפ”א–רי"א 1451–1421, ויתן לה אֹמֶץ וֶאֱיָל כבתחלה, עד כי היתה שרתי בארץ אזיא ותתן חתיתה גם בארץ איירופא כבימי קדם. הוא הגביל מאד את ממלכת ביצאנץ ולא הניח להקיסר בלתי אם את קאָנסטאַנטינאָפעל ועוד נפות מעטות וישימהו למס עוֹבֵד. אז התאמץ יאָהאַן השביעי קיסר ביצאַנץ המכונה בשם פאַלאֶאָלאָגוס לחבר את כנסית דת נוצרית המזרחית עם הכנסיה המערבית (הרומאית), בְּתִקְוָתוֹ כי אם תתחברנה שתי הכנסיות ההן יחד, אז יואילו הנוצרים המערבים להושיע לאחיהם המזרחים ויעזרום להלחם עם הישמעאלים האסמאנים צורריהם וקובעי נפשם. וילך הקיסר ואבי הכנסיה (פאַטריארך) עם הגמונים רבים לארץ איטליא וַיִתְוַכְּחוּ שם עם כהני הכנסיה הרומאית זמן רב על עניני דתם, ולאחרונה נועצו המתוכחים לב יחדו ויחברו את הכנסיה המזרחית אל המערבית. אך עד מהרה נחמו עזי האמונה משתי הכנסיות ההן על התחברות ההיא, וישובו וַיִתְפָּרְדוּ כבראשונה, והפרץ הָרָחָב אשר היה בין שתי הכנסיות ההנה, רָחַב וְנָסַב עוד יתר הרבה מבתחלה –. אך בכל זאת שלח הפאפסט את יוליאַן ממלא מקומו (לעגאַט) אל כל מלכי הנוצרים להטות את לבם להלחם את מלחמות הדת עם הישמעאלים, והחפץ הזה הצליח ביד הפאפסט. כי וולאַדיסלאַוו מלך אונגארן ופאָלען, והגבור המהולל הוּניאד מזיבענבירגען עברו את נְהַר דאָנוי ויערכו על האָסמאנים מלחמה. אך במלחמת וואַרנאַ כשלו הנוצרים ונפלו, והאָסמאנים הכו בהם מכה גדולה ונוראה מאד, עד כי לא נשאר מהם שריד ופליט, וגם המלך הצעיר וולאַדיסלאַוו נפל במלחמה ההיא, ועריצי האסמאנים התעללו בגויתו, כרתו את ראשו וירמוהו על חנית וישאוהו בכל מחנותיהם לְרַאֲוָה בו – וְיוּלְיאַן ממלא מקום הפאפסט נס מהמערכה וימת בדרך מנוסתו.

תַּמּוּ דִּבְרֵי יֵמי הַבֵּינַיִם.

1. מְבַשְׂרֵי עֵת הַחֲדָשָׁה.    🔗

 

1. המצאות חדשות:    🔗

a) מַחַט הַצְפוֹנִי (דער קאָמפאַס). אֲבַק הַמוֶרה. דפוס הספרים.

478 §    🔗

במאה הארבע עשרה וחמש עשרה לספירת הנוצרים, קמו חכמים מחֻכָּמִים גדולי חקרי לב וַיְִגַלוּ עמוקות מני חשך, ותעלומות עולם הוציאו לאור על ידי ההמצאות החדשות אשר המציאו אז ברוב חכמתם ורוחב דעתם, ועל פיהן שֻׁנוּ לטוב תהלוכות בני האדם בימי הבינים, ואור חדש הופיע ברחבי ארץ ותבל. ההמצאות ההנה, הלא הן מחט הצפוני (דער קאָמפאַס), אבק המורה (שיספולווער) ומלאכת דפוס הספרים (בוכֿדרוקערקונסט) –. הסגולה הנפלאה אשר הָטְבְּעָה במחט הצפוני (מאַגאַנעטנאַדעל) לִפְנוֹת תמיד לפאת צפונית, היתה נודעת עוד לפני דורות רבים לעמים שונים, אך לא יצאה לפעולת אדם להאיר לארץ ולדרים עליה עד ראשית ימי המאה הארבע עשרה. כי אז התעורר איש איטלקי חֲכַם לב ושמו פֿלאַוויאָ גְיאָיאַ ויכונן את פעולת הסגולה ההיא להועיל מאד ליורדי הים באניות, ומהיום ההוא והלאה נגלו על ידה רזי עולם והמון נסתרות שמבראשית. כי בלעדי מחט הצפוני לא הרהיבו הַתָּרִים יודעי הים בנפשם עוז לעבור ארחות ימים ולמצוא איים חדשים ועולם חדש. יען כי עד הימים ההם לא ערבו המלחים את לבם להרחיק מחוף ים התיכון והלאה אל לב הים, ורק בעזרת מחט הצפוני נתנו גם בים הגדול דרך ובמימיו העזים נתיבה וַיְגַלוּ גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר אשר לא שְׂעָרוּם מורשי לבב כל חכם מימות עולם –. על אודות המצאת אבק המורה, דעות שונות בין החוקרים, רבים אומרים כי עוד בשנים קדמוניות ידעו החינעזים, ההודים והערביאים את פעולת האבק ההוא בטרם נודעה עוד לאנשי איירופא, ורבים אומרים כי הראשון אשר המציא את האבק ההוא היה אחד מכהני האשכנזים ושמו בערטהאָלד שוואַרץ (ד“א קמ”ד 1354) יליד עיר פֿרייבערג⁵ בנוף ברייזגוי. אך זאת ידענו נאמנה כי רק באמצע מאה הארבע עשרה החלו בני איירופא לירות באבק מורה בְּהַצוֹתָם את אויביהם ביום קְרָב, ולפני הימים ההם גם עקבותיו לא נודעו. והנה כאשר שִׁנה מחט הצפוני לטובה את הליכות יורדי הים באניות, כן שִׁנה גם אבק המורה לטוב את דרכי אנשי החיל מלומדי מלחמה. מיום אשר למדו אנשי הלחם את ידיהם לירות בכלי נשק המורים (שיסוואַפֿפֿן), ירד עשר מעלות אחורנית כבוד הפרשים לובשי שריון קשקשים ונושקי רומי קשת, כי כל נשקם כאין וכאפס נחשבו מול כלי נשק המורים המרגיזים ארץ ברעם גבורתם, ובחזיזי ברקיהם ילהטו סביב צריהם –. גם חברת האבירים (ריטטער), אשר השביתה כבר מטהרה והשחיתה את דרכה על הארץ, ספה תמה מעת אשר נגלו כלי נשק המורים, וגברותם תמס הלכה מול גבורת בעלי נשק ההם. מלכי ארץ ורוזנים שכרו מני אז והלאה אנשי חיל גבורי כח, ויכוננו להם חיל רגלי (פֿוספֿאָלק), ולאחרונה עשו להם אנשי צבא, אנשי תמיד (שטעהענדע העערע), ובגבורת ימינם הכניעו את גאון אנשי הזרוע וישפילו את עריצות בעלי האגרוף אשר חיו על חרבם וימלאו את בתיהם גזל, חמס ושֹׁד –. הראשון אשר המציא את מלאכת הדפוס היה אזרח נכבד מבני אשכנז ושמו יאָהאַן גוטטענבערג. האיש הזה נולד בעיר מאַיינץ בשנת ה“א קס”א 1401. ובשנת ה“א ק”ץ 1430 עזב את עיר מולדתו וישב בעיר שטראַסבורג⁶, שם חשב מזמה וימציא את ההמצאה הגדולה והנפלאה, המצאת מלאכת הדפוס, כי הוא הדפיס כבר משנת ה“א קצ”ו 1436 המון ציורים ותמונות שונות על לוחות עץ (האָלצטאַפֿעלן) והדבר היה הֵעִיר בקרבו רעיון חדש: להמציא גם את דפוס הספרים, ויקצוב מכפיסי עץ תמונות אותות (בוכֿשטאַבען) שוים בגדלם ויחבר אותם לְמִלוֹת וְתֵבוֹת שְׁלֵמוֹת, וישחיר את פניהם בִּדְיוֹ, וידביקם על ידי מכוֹנה על הגליון, וישמח מאד בראותו כי חפצו הצליח בידו –. אולם בעיר שטראסבורג קצור קצרה ידו להוציא את הפעל הנשגב הזה למענה מחֹסר כסף, וַיָשָׁב למאיינץ עיר מולדתו בשנת (ה“א ר”ז 1446), ושם התודע לאיש עשיר צורף כסף (גאָלדשמיד) ושמו פֿוסט או פֿויסט (Faust)⁷, והוא נתן לו די כסף להוציא אל מערכי לבו לאור, ויכרתו ברית יחדו ויכוננו להם בית דפוס עם כל המחסורים אשר יחסו לו, ובשנת ה“א ר”י 1450 החלו להפליא את יושבי תבל במלאכתם הנשגבה והנפלאה אשר לא נראתה למיום הִוָסֵד הארץ ועד הימים ההם. ופֿויסט לקח לו לעזר את יעקב אחיו, ועוד איש חכם ושמו פעטער שאָפֿפֿער (Peter Schoffer ) סופר מהיר במלאכת הכתיבה, מלאכה אשר היתה דרושה אז מאד לחֵפץ הדפוס, יען כי אז נעשו כל אותיות הדפוס על פי התבנית אשר כתב איש סופר מהיר במלאכת הכתיבה –. וזה האיש פעטער שאֶפֿפֿר הוסיף להגדיל עוד את מלאכת הדפוס ולהאדירה, כי תחת אשר עמלו גוטטענבערג ופֿויסט לתאר בשרד כל אות ואות לבדה ולקצוב כל אחת ואחת ביגיע כפים, המציא הוא את מלאכת יציקת האותיות אשר בלי עמל ויגיעה רבה תצאנה בפעם אחת אותיות רבות ושונות במספר רב כאשר הוא בידנו עד היום הזה –. ובשנת ה“א רי”ב 1452 המציא פֿויסט גם פעטער שאֶפפער את מיני המתביות אשר יצלחו ליציקת האותיות –. ואחרי כן המציא פעטער שעֶפֿער מין פִּיחַ וּשְׁחוֹר (בוכֿדרוקקערשוואֶצע) אשר יצלח מאד למלאכת הדפוס, ובכן הלך בית דפוס גוטטענבערג הלך וגדול מאד עד להפליא –. אפס כי גורל גוטטענבערג היה כגורל כל אנשי סגֻלה אשר הֵאִירוּ באור חכמתם לארץ ומלואה, כי גם הוא לא ראה שָׂכָר בעד חכמתו, ולא אָכל מפרי יגיע כפיו, כי פֿויסט נָשָׁה בו את הַמַרְבִּית מהכסף אשר נתן לו בתחלה, וכאשר לא הִשִׂיגָה ידו לְשַׁלֵם לו, הִגִישׁוֹ למשפט לפני שופטי עיר מאיינץ, והם גָזְרוּ אֹמֶר כי כל בית הדפוס עם כל האותיות והכלים אשר בו, הם מִקְנַת כסף פֿויסט עד העולם, ולגוטטענבערג אין חֵלֶק ונַחלה בהם –. ומהיום ההוא והלאה היה הדפוס רק ביד פֿויסט וביד פעטער שאֶפֿפֿער אשר נתן לו פֿויסט את בתו לאשה –. וגוטטענבערג מת בשנת ה“א רכ”ח 1468 ממגנת לב ודאבון נפש, כי הוא הִקְדִישׁ את מִבְחַר ימי חייו ואת ראשית כחו ואוֹנוֹ וכל הונו ורכושו אשר רָכַשׁ ביגיעת נפשו, לבעבור הוציא לאור את ההמצאה הנפלאה והנשגבה אשר הִמְצִיא לאור עולם, וכאשר הצליח חֶפצו בידו, בָּזְזוּ זרים יגיעו, והוא הלך חשכים וְקוֹדֵר בלחץ קְשִׁי יומו –. והנה בראשונה הִסְתִּיר פֿויסט את ההמצאה הנפלאה הזאת מעיני כל חי, וגם בעת אשר נסע בערים רחוקות למכור את ספרי בית דפוסו, הסגיר פעטער שאֶפֿפֿער את עושי המלאכה חֶדֶר בחדר, וַיִכְלָאֵם מבית הדפוס כבבתי כְלָאִים כל הימים לבלי יְגַלוּ את הסוד הכמוס הזה לאיש אחר. אך בכל זאת לא יכול להסתיר את סודו כי אם ימים מעטים, ואחרי כן נגלתה לעיני כֹל. כי בשנת ה“א רכ”ב 1462 היתה מלחמה בין ההגמון דיעטער ובין אַדאָלף מרעהו, וכאשר נלכדה עיר מאיינץ, נהרס גם בית הדפוס ההוא, ורבים מתושבי העיר ברחו ממנה לְמַלֵט את נפשם מחרב רעה, גם מרבית בעלי המלאכה מבית הדפוס ההוא ברחו לערים אחרות, וישוטטו בארץ אשכנז, בארץ איטליא ובארץ צרפת, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם מצאו כבוד והדר, ואחרי שנים מעטות יסדו בתי דפוס בעיר אויגסבורג, נירענבערג, רומה, ווענעדיג, פֿלאָרענץ ועוד ערים רבות⁸. על ידי ספרי החכמה אשר יצאו מבתי הדפוס ההם, הִתְפַּשְׁטָה ההשכלה בכל הערים והמדינות וַתָּפֶץ את עֲנַן הסִכלות אשר רָבַץ אז בכל ארצות איירופא, ויותר עוד מעת אשר המציאו חכמי הדור את מלאכת הנייר מִבְּלוֹיֵי הבדים (ליינען) וּמִבְּלוֹיֵי סְחָבוֹת צמר גפן (בוימוואָל) תחת הגויל (פערגאמענט) היקר אשר עד הימים ההם נדפסו עליו כל הספרים –. מהיום ההוא והלאה היו גם בני דַלַת העם תופשי חכמה, כי השיגו במחיר מעט את ספרי החכמה אשר לפָנים בהיותם עוד בכתובים הִרְבּוּ המעתיקים במחיריהם, ולא באו רק בידי עשירי עם מְתֵי הַמִסְפָּר ורודפי תענוגות תבל –. ויהי כאשר ראו הכהנים אשר בעיר קאֶלן, מאיינץ ועוד ערים רבות, כי רוח ההשלה פרשה כנפיה על כל אפסי איירופא, וירע הדבר בעיניהם ויאמרו: הבה נתחכמה לה פן תכַסה ההשכלה את עין הדת והאמונה משענת לחמנו ומוצא כבודנו. ויתיעצו לב יחדו להקים חוקרים ומבקרים (צענזאָרען) על כל הספרים החדשים אשר יֵצְאו לאור על ידי הדפוס, והמבקרים ההם לא יתנו רשיון להדפיס כל ספר אשר מחשבות מחַברו לא כמחשבות הכהנים, ודרכיו לא כדרכיהם – ואחרי כן התעוררו גם נשיאי הדת הנוצרית אשר ברומא (פאֶפסטע) ויקימו מבקרים כאלה בכל עיר ועיר אשר ימָצֵא בה בית דפוס, אך בכל זאת לא היתה לאל ידם לִכְלוֹא את הרוח החדש אשר נחה על יושבי איירופא על ידי מלאכת הדפוס, וההשכלה דָרכה עוֹז וַתָּרִיַע על גַפֵּי מרומי קרת –. גם בתי הרצים אשר כוננו ידי הקיסר מאַכסימיליאַן בכל ערי ארץ אשכנז, היו לעזר ולהועיל להעלות את נֵר ההשכלה בכל הארצות, כי על ידיהם עָפוּ ספרי ההשכלה מעיר לעיר וממדינה למדינה, גם החכמים והמשכילים יכלו לנסוע מהרה קל למרחקי ארץ להשפיע מחכמתם לכל צְמֵאֵי חכמה ותאֵבי תבונה –.

b) גת הדרך להודו מזרחית: היינריך נוסע הים ה“א ר”כ 1460

 

479 §    🔗

בימי הבינים הגיעה סְחוֹרַת ארץ הודו ומרכֻלתה לארצות המערב בארחות עקלקלות וכבֵדות מאד, כי הערביאים ויתר בעלי דת מחמד הביאו אותן מהודו, והווענעציאַנים (ווענעציאֵנער) גם הגענועזים (גענועזען) קנו אותן מידם וימכרום בארץ המערב. על כן חשב היינריך בן המלך יאָהאַן מפורטוגל מחשבות למצוא בַיָם דרך אל הודו המזרחית לְהָקֵל בזה את המחסור ולהרחיב את גבולו באיירופא. היינריך היה איש חכם ונבון ויקדיש את שנותיו לדרוש חכמה ודעת, וכל מעיניו היו למצוא את הדרך להודו מזרחית. וישלח תָּרִים יודעי יָם לבקש ולמצוא את הדרך ההיא ובראשם שני אבירים אמיצי לב, הלא הם גאָנצאַלעץ צאַרקא, וטיסטאַן פֿאַץ, אשר הבטיחו אותו נאמנה כי לא ישובו לארצם עד אשר ימצאו את אשר הם מבקשים. יורדי ים ההם הצליחו במסעם וימצאו בשנת ה“א קע”ח 1418 את הָאִי הקטן הנקרא בשם פאָרטאָ זאַנטאָ(Porto Santo ), והיינריך שלח שם אִכָּרִים וכורמים לזרוע שם שדות ולנטוע כרמים, גם בהמות וחיות שונות שלח שם לחַיות זרע על האי ההוא, והם פרו ורבו שם בימים לא כבירים –. ובשנת ה“א ק”פ (1420) מצא גאָנצאַלעץ את אי מאַדעראַ⁹ (Madera ). ושם היה יער גדול ורחב ידים, ארכו שמונה עשרה פרסאות ורחבו יותר מארבע פרסאות, ויצו גאנצאלעץ לשלח את היער באש, ולפי דברת רבים בָערה האש ההיא שבע שנים רצופות, והיינריך הושיב גם באי ההוא איכרים וכורמים, וַיִטָעהוּ שורק מגפני הָאִי ציפּערן, ויערות דבש (צוקערראָהר) מֵאִי סיציליא, והנטיעים ההם הצליחו ויעשו פרי הלולים במאד מאד, ועד היום מהֻלל מאד הצוקער הבא משם, ומִיֵין מאַדעראַ יובא לארץ איירופא שנה שלשים אלף חביות (פֿאֶססער), זולת היין הרב אשר יוּבַל משם בכל שנה להודו מזרחית ולהודו מערבית. אחרי כן מצאו אנשי התרים ההם את איי קאַנאַריען (דיא קאַנאַרישע אינזעלן¹⁰), אשר נודעו כבר בדורות קדומים בשם האיים המאֻשרים (דיא גליקליכֿע אינזעלן). על איים רבים מהם נמצאו הרי שרפה, ומה גם בְּאִי טענעריפֿא אשר יתגאה שם הר היורק אש הנודע בשם פיק ואשר לעד יעלה עשנו כעשן הכבשן. יושבי איי קאנאריען היו פראים, רבצו במערות צורים ובמחלות עפר, ובגדיהם עורות עִזִים. אחרי כן מצאו הפורטוגיזים גם את איי אַצאָרען¹¹ ואת מצר הר הירוק (דאַס גרינע פֿאָרגעבירג) המכֻסה ביערי תמרים. בשנת ה“א רכ”ב (1462) מצאו את חוף גוּאינעאַ העליונה, דרומית לזיערא לעאָנע (Siera Leone), שם מצאו אבקת זהב (גאָלדשטויב) לרוב, וגם שֵׁן (עלפֿענטביין) ושְׂרָף הנקרא בשם גוממי, גם ראו שם לראשונה את הכושים (נעגערען) אשר אחרי כן מכרו אותם בני איירופא לעבדי עולם ויעשו מסחר בנפש אדם ההם (שקלאַפֿענהאַנדעל) לחרפת מין האנושי ולדראון עולם לבני איירופא. וכל הארצות והאיים ההם מֵאִי פאָרטאָ זאַנטאַ עד גואינעא אשר יכילו חמש מאות פרסאות, מצאו הפורטוגיזים על פי היינריך בן מלך פאָרטוגאל ועל פי חשק לבבו ורוחב דעתו לְגַלוֹת חדשות ונצורות, ונשיאהדת (פאַפסט) אשר ברומא הראה את גֹדֶל נפשו ונדבת לבבו גם הוא ויתן את הארצות והאיים ההם אשר מצאו הפורטוגיזים ואשר ימצאו עוד מהיום ההוא והלאה עד ארץ הודו, להפורטוגיזים לאחוזת עולם ואין לאחר חלק ונחלה בהם – כי בימים ההם האמינו כל הנוצרים הקאַטאָלים כי להפאפסט הארץ ומלואה, יען כי הוא ממלא את מְקוֹם האלהים בארץ, ומבלעדיו לא ירים כל מלך רב ושליט את ידיו ואת רגליו לָרֶשֶׁת להם את הארצות אשר לקחו בחרבם ובקשתם, ומה גם את הארצות אשר מצאו רק בחכמתם ובינתם –!. המלך יאָהאן השני (ה“א רמ”א – רנ"ה 1595 – 1481 ) הוסיף עוד אֹמֶץ לְגַלוֹת ארצות חדשות וְאִייֵ יָם רחוקים¹². המלך הזה הכניע לראשונה את גאון עוז האפרתים הקשים והֵרים בכָבוד את עזוּז המלוכה ואת תפארת מַצב האזרחים (בירגערשטאנד), ואחרי כן שלח אנשי לב יודעי יָם ובעלי נפש למצוא עוד ארצות חדשות, ויהי בכל דרכיו משכיל והגדיל לעשות גם מהיינריך, כי הוא פקד על אנשיו להתאזר עז ולעבור מקַו המשוה (Aequator) והלאה, להכזיב בזה את אמונת ההמון אשר האמינו עד העת ההיא כי שם יְלַהֵט השמש את כל הקרב אליו –. והאנשים ההם שמרו את פקודתו וַיָהִינוּ לעבור מקַו המשוה והלאה בערך שלש מאות פרסאות, ואז קווּ כל חכמי לב כי יִתָּכֵן להם להשיג קרן אפריקא הדרומית וְלָסוּב אותה ולהגיע דרך הים אל הוֹדוּ המזרחית. בשנת ה“א רמ”ו (1486) הגיע אל קרן אפריקא ההיא איש חכם ואמיץ לב הנודע בשם באַרטהאָלאָמאֶאוּס דיאַץ (Bartolomaus Diaz), אך אנשי החיל אשר ברגליו, נתנו לו כתף סוררת וַיְמָאנוּ לעבור אתו הלאה בים הגדול והנורא בין גלים סֹעֲרִים וּמשְׁבְּרֵי מָוֶת אשר לא הָלכה בו אֳנִי שַׁיִט, וְצִי אדיר לא עבר שם מעולם, כי סערות גדולות וסופות נוראות מאד הִרתיחו כַסִיר מצולות יָם סביבות קרן הדרומית ההיא, ועל כן נלחץ בארטהאָלאָמאֶאוּס דיאַץ לשוב לעיר ליסאַבאָן ¹³ (Lissabon) ויקרא את הקרן ההיא השם: “מֵצֶר הַר גָעַשׁ” (שטירמישעם פֿאָרגעבירג). אך המלך יאָהאַן השני כשמעו את הבשורה ההיא, קרא לה בשם: “מֵצֶר הר התקוה הטובה” (דאַס פֿאָרגעבירג דער גוטען האָפֿפֿנונג), באָמרו כי עתה יש תוחלת ותקוה למצוא בים ההוא את הדרך להודו מזרחית, ובצדק נשאר השם ההוא לעולם, יען כי תקות המלך המרומם ההוא יצאה לאור כעשרים שנה אחרי כן בשלוח עמנואל הגדול (1425–1521) ארבע אניות בים תחת פקודת איש חיל וְחֲכַם לבב הנודע בשם וואַסקאָ דע גאַמאַ (Vasko de Gama) למצוא את הדרך להודו מזרחית. כי שנת ה“א רנ”ז (1497) בשמיני לחדש יוליוס עבר האיש הנלבב ההוא עם אנשיו ארחות ים באניות שַׁיִט ויגיעו בחדש נאָוועמבער אל מצר הר התקוה, וסָערות נוראות סָערו אז בכל תעצומות עֻזָן, ואניות הַתָּרִים חִשְׁבוּ לְהִשָׁבֵר בכל רגע ולצלול כָּעוֹפֶרֶת במים אדירים. והמלחים הִתְקַצפוּ מאד על וואַסקאָ דע גאַמאַ וַיְבַקְשו פעמים רבות לַהֲטִילו אל הים על אשר חֵרֵף לַמָוֶת נפשם. אך האיש הנפלא ההוא לא חָת ולא זָע מִמִשְׁבְּרֵי שַׁחַת וּמִשְׁאוֹן מבַקשי נפשו, ויצו לאסור בזיקים את המלחים אשר התפרצו מפניו, והוא בכבודו מִלא את מְקוֹם רב החובל וַיְנַהֵג את האניות בתבונות כפיו, ובכן הצליח לָסוֹב את מֵצר הרה התקוה בלי כל אָסוֹן ופגע, ובכל זאת לא ערב עוד את לבו לעבור בלב הים הנורא, רק הואיל עֲבוֹר את חוף אפריקא המזרחית, ומשם עבר על פני ים הודו (אינדישער אָצעאַן) אל חוף מאַלאַבאַר, ובשנת ה“א רנ”ח (1498) הגיע אל חוף קליקוט (Calicut). הנה כי כן הצליח האיש הגדול הזה למצוא את הדרך להודו מזרחית.

480 §    🔗

אך המחמדים (מאַהמאָדאַנער) אשר ישבו אז בקאלקוטא, הלשינו את הפאָרטוגיזים לפני המלך סאׂמאָרין (Samerin). כי הם שנאו מאד את הנוצרים, גם צרה עינם בהפאָרטוגיזים פן יסבו אליהם את מסחר ארץ הודו אשר עד הימים ההם היה רק בידיהם –. והמלך סאמאָרין הִטָה אזנו להמלשינים ההם, ויאמין כי הפָארטוגיזים באו לקרוע את ממלכתו מידו, ולא נְתָנָם שֶׁבֶת בארצו, אך הם התמכרו להלחם בו וּלְהֵאָחֵז בהודו מזרחית ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואת הדבר הכבד הזה הוציאו לאור בגבורה נפלאה מאד עד כי נוכל לְדַמוֹת אותם לגבורי ימי הקדם אנשי השם מעולם. גם המריבה אשר התחוללה אז בין נשיאי ארץ הודו, היתה להפאָרטוגיזים לישועה, כי וואַסקאָ דע גאַַמאַ גם (Kabral) קאַבראָל ¹⁴ כרתו ברית אחים עם נשיא קאָחין (Cochin), וילחמו עם סאַמאָרין מלך קאַלקוטאַ וַיְנַצְחוּהוּ. ויותר עוד מהם הפליאו עוד שני אנשים לעשות בעת ההיא, הלא הם: פֿראַנציסקאָ דע אַלמיידאַ (Francisco d’Almeida) הגבור ואיש הנלבב, ואלבוקערק (Albuquerque) איש החיל ואמיץ רוח בגבורים, והם הֶראו לדעת לעיני כל העמים (כהיונים לפָנים) כי גם מחנה קטנה אם אך חֻברה מאנשי חיל גבורי כח האוהבים את ארץ מולדתם באמת ובתמים ושואפים לעשות להם שֵׁם בארץ, מחנה קטנה כזאת מבני איירופא יש לאֵל ידה להתגבר תמיד על מושלים עריצים בארץ המזרח ולעמוד בִּמְתֵי מְעָט מול רבבות אלפי אנשי חילם רבים והעצומים –.

c) גלות ארץ החדשה על ידי כריסטאף קאַלומבוס (Christoph Columbus)

481 §    🔗

הפאָרטוגיזים אשר מצאו ארצות חדשות ויעשו להם שֵׁם כבוד ותהה בכל ארצות איירופאף הֵעִירוּ ויעוררו רוח קנאה בלבות גדולי הדור ההוא להתחרות אתם לרדת הים באניות ולמצוא ארצות חדשות גם הם. יותר מכלם העירו רוח קנאה בלב איש דגול מרבבה הנודע למשגב בשם כריסטאָף קולומבוס. האיש הנעלה הזה מולד בשנת ה“א קצ”ח (1438) בעיר גענוא (Genua). ובהיותו עוד נער קטן חָשקה נפשו להתחקות על שרשי הליכות יורדי הים באניות, וישקוד על דלתות הידיעות הדרושות לחפצו, ויאסוף בחפניו אתמחקרי הארצות ותכונותיהן (געאָגראַפֿיע), את ידיעת חֻקות השמים וצבאיהם (אַסטראָמאָמיע), את חכמת המדידה (מעסקונסט) ואת מלאכת הציור (צייכֿנען), וברוחב לבבו חָשַׁב מזמה למצוא נָתִיב ודרך חדשה בַיָם אל ארץ הודו אם יסע הלוך ונסוע במישרים לפאת מערבית –. סִפורים לוּטִים בערפלי עלטה אשר סִפרו קדמוניות על אודות אי גדול בים הָאַטְלאַנְטִי אשר נעלם עוד בשנים קדמוניות מעיני בני האדם, גם הגָדוֹת נוֹסְדוֹת על כנפי רוח אשר הגידו עוברי אָרחות ימים אודות ארצות נפלאות ובלתי נודעות¹⁵, מִלְאוּ את דִמְיוֹנוֹ העז על כל גדותיו, ונפשו נכספה גם כלתה למצוא את הארצות הנפלאות ההן. וברבות הימים רָבתה התשוקה ההיא בקרב לבבו עד אשר החליט להשליך את נפשו מנגד עד עשותו ועד הוציאו את מחשבתו הנפלאה ההיא לאור. ויודיע את מערכי לבבו לאנשים נבונים וידועים אר חקו ודרשו אותם היטב וימצאום נכונים ומיוסדים על אדני האמת. ובכן פָנה קולומבוס אל ראשי גענויא, עיר מולדתו, וַיְגַל להם את סודו, וַיְחַל את פניהם לתת לו אניות לעבור בהן דרך הים למצוא את הדרך החדשה לארץ הודו. אך גדוי העיר ההיא, בָּזוּ לשֵׂכל מליו, ויהתלו בו כהתל באיש שולל (שוואֶרצמער). ויהי בראותו כי נבצרה מזמתו בעיר מולדתו, וישם את פניו אל יאָהאן השני, מלך פורטוגאל, וישם לפניו את חקרי לבבו על אודות הדבר הגדול הזה. אך כאשר נבעו מסְתָּרָיו להמלך ולאנשי סודו, הערימו סוד וישלחו בסתר אניות שׁיט לעבור ארחות יָם בדרך ההיא אשר הִתְוָה לפניהם, ומעיני קולומבוס העלימו את מעשיהם. אמנם רב החובל אשר על האניות ההן, שב ריקם אחרי ימים מעטים, ויחליט כי הבל יִפְצֶה פי קאלומבוס, וכל דבריו ישא רוח –. ויחר לקולומבוס מאד על הבֶּגד אשר בָּגד בו יאָהאן וחכמי יועציו, וישא את רגליו וילך בשנת (ה“א רמ”ד 1484) אל ארץ ספרד. בארץ ההיא מלך אז פֿערדינאַנד באראַגאָניאַ, ואיזבל (איזאַבעללאַ) אשתו בקאַסטיליא. והמלך והמלכה אך כי הטו אזניהם לדברי קאלמבוס, קָצור קצרה ידם לתמוך את ידו, יען כי בעת ההיא לא היה עוד להספרדים חֵיל יָם (זעעמאַכֿט), ולא ידעו עוד הרבה מהליכות הים וממחקרי הארץ, גם ידיהם היו עוד מלֵאות מלחמה עם המוירען (Mauren) בספרד הדרומי., ולא היה להם לכסף מוצא לתמוך את יד קאלומבוס. חמש שנים רצופות התמהמה קאלומבוס בספרד, ובראותו כי לשוא שקד, היה את נפשו ללכת אל ארץ בריטאניא. אך אחר מכהני ספרי איש גדול ונכבד בעיני איזבל המלכה, חלה את פניו לָשֶׁבֶת כוד ימים או עשור בספרד. ויואל קאלומבוס לְהִעָצֵר עוד בארץ ההיא, ולתקופות שלש שנים יצאתקותו לאור. כי המוירען נפלו אז בידי הספרדים, ואיזבל הואילה לתת את עֶדְיָהּ וְתֶלְיָתָהּ וכל אבניה הטובות לְעֵרְבוֹן בעד הכסף אשר יַלְוֶה אותה איש עשיר, ושר האוצרות אשר באַראַגאָניא ושמו סאַנטאַנגעלאָ, הִלְוָה לה את כל הונו ועשרו, יותר מאלף ושבע מאות שקלי זהב (דוקאַטען). ואת הכסף ההוא נדבה המלכה להוציא על ידו לאור את מחשבת קאלומבוס –. בשנת (ה“א רנ”ב 1492) בשבעה עשר יום לחֹדש אפריל, נתן המלך והמלכה ספר ברית (פֿערטראַג) לקאלומבסו וכתוב בו כי הם נותנים אותו לשר הים (אַדמיראַל) בכל הַיַמִים אשר יְגַלֶה במסְעיו, ולמשנה למלך (אונטערקאָניג) בכל הארצות והאיים אשר ימצא מהיום והלאה, גם יקח לו מעשר מכל תבואות הארצות ההן¹⁶, וכל הכבוד ההוא יהיה גם לבניו אחריו כל הימים –.

482 §    🔗

לבב קאלומבוס פחד ושמח במאד מאד כי הצליח חפצו בידו, ובשלישי לחדש אויגוסט (בשנת ה“א רנ”ב 1492) ירד הים עם שלש אניות קטנות ומאה ועשרים איש, ובתוכם שלשה אחים ממשפחת פינצאָ אשר כל בניה היו יודעי יָם מהֻללים. ויסעו מחוף פאַלאָס אשר בנוף אנדאַלוזיא, ויעברו שלום ודרכם היתה צָלֵחָה. אפס כי בנסעם (בששה לחודש סעפטעמבער) מאיי קאַנאַריען והלאה הלוך ונסוע לפאת מערבית, ובהתנודדם במרחב הים הגדול והנורא ימים רבים מבלי מְצוֹא ארץ חפצם, נפלה אימת מָוֶת על אנשי האניות, וַיִלוֹנוּ על קאלומבוס ויאמרו: “המבלי אין קברים בארץ מולדתנו לקחת אותנו למות בים האיום הזה וּלְהִקָבֵר במצולות תהום רבה!” –. ולאחרונה התנפלו עליו מָרֵי נפש ההם ויאמרו לֵהֲטִילוֹ אל הים אם לא ישוב כרגע מדרכו. את קאלומבוס לא חָל ולא זָע מפניהם, ובפנים צֹהלים ובמנוחת לבב דִבר על לבם, וישבית את חמתם, גם הבטיח להם נאמנה כי לא יארכו הימים ויגיעו למחוז חפצם ויהיו לשֵׁם ולתהלה מקצה הארץ עד קָצֶהָ. ובכל זאת שָׁבוּ אנשי האניה אחרי ימים אחדים וַיָגֹדוּ על נפשו, וירוצו אליו בחמת רוחם להמיתו אם לא ישוב מדרכו. אמנם גם בפעם ההוא לא נפל לבו ולא הִפִּיל אור פניו, ויבקש מידם לחכות עוד שלשה ימים, ולתקופת הימים ההם אם לא ימצאו את מחוז חפצם, אז ישוב מדרכו וישיבם לארצם ולמולדתם, וַיֵאוֹתוּ לו האנשים וַיֵעָתְרוּ לשאֵלתו –. שני ימים חלפו להם באפס תקוה, השמש באה, ויהי לילה, וּמְחוֹז החפץ עוד אָיִן. שתי שעות לפני חצות הלילה, נשא קאלומבוס את עיניו וירא מרחוק עוד שביב אש – ומכל עבָרים נשאו אנשי האניות את קולם ויקראו: "ארץ! ארץ! ארץ – " וימהרו ויפלו לרגלי קאלומבוס ויתחננו אליו להעביר את פשעיהם אשר פשעו בו. ובשנים עשר יום לחדש אָקטאָבער כעלות השחר, ראו אי יפה מכֻסה מירקרק דשא נֹכַח עיניהם –. השמש יצאה על הארץ, ואנשי האניה שטו אל האי ההוא בצלצלי תרועה ובקול חצוצרות ותֻפים כדרך אנשי מלחמה, ובהציגם כף רגלם על היבשה, נפלו על פניהם וַיְנשְׁקוּ את עֲפַר הארץ, ויבכו מִשְׂמָחוֹת וגיל. וקולומבוס לקח את הארץ הברוכה ההיא בשם פֿערדינאנד מלך ספרד ובשם איזבל המלכה. יושבי האי ההוא הלכו ערומים כיום הִוָלְדָם ועור בשרם כֵּהה אדמדם כעין נחושת קלל. הארץ הַפֹּרִיָה והמאֻשרת ההיא, הוציאה פרי עֵץ רב מאד להשביע את יושביה, על כן לא זרעו האנשים ההם שדות, לא נטעו כרמים, לא בָנו בתים, לא רָעוּ צאן, לא צדו צֵיד חיה ועוף, גם לא פרשו מכמורת על פני מים. מרה ומשורה לא נמצאו בידם. לא ידעו את הקללה הנוראה הָרֹבֶצֶת על האדם, הנקובה בשם “כֶּסֶף”, לא ידעו דרכי החֻקים והמשפטים אשר להעמים המשכילים, אך גם את חֻקֵי חִקְקֵי אָוֶן וּמַטֵי משפט ורודפי שלמונים לא ידעו, ספרים והשכלה זרה למו, אך גם סופרים משחיתים והשכלה רמיה מְשַׁכֶּלֶת גוי ואדם יחד, נֶעלמו מעיניהם – על כל עץ פרי, השקיטו את רעבונם, על כל מוצא ים שברו את צמאם, ששו ושמחו במתנת חֶלקם אשר חָלַק להם אביר הטבע, לא דאגו דאגת מחר, וַיְבַלוּ ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים – עד אשר עָלוּ עליהם בני איירופא הַמִשְׁתַּבְּחִים בצדקתם וחכמתם ויביאו עליהם כִּלָיוֹן חָרוּץ! –. הספרדים שָׁאלו את פי יושבי הארץ מה שֵם הָאִי אשר הם חיים עליו? והם עָנוּ בלעגי שפתם כי שֵׁם הִּאי הוא גואַנאַהאַני (Guanahani). אך הספרדים לא מצאו שם את מוצא הכסף וּמִכְמנֵי הזהב ואבני החֵפץ אשר קִווּ למו, ועל כן נסעו הלאה לצד דרומית. כי ההודים (אינדיאַנער) אשר התבוננו איך חשקה נפש בני הספרדים אל פַּחֵי הזהב אשר באזניהם ובאפיהם, הורו להם לנסוע לפאת דרום אשר שם ימצאו את תאות נפשם, ובכן בא קאלומבוס ואנשיו אל האי הגדול הנקרא בשם קוּבּאַ (kuba), אך גם שם לא מצאו את מכמני הזהב, ויעברו עוד ימים רבים, וימצאו את האי המפֹאר אשר פי קאלומבוס יקבנו בשם היספאַניאָלא (Hispaniola), ואשר אחרי כן נקרא בשם סאנקט דאָמינגאָ ועתה יקרא בשם האיטי (Hayti). ואף כי גם שם לא מצאו את אשר אִוְתָה נפשם, ולא מִלאו את אניותיהם אוצרות זהב ופנינים, אך לעֻמת זה צָהלו ויעלזו מאד על צמחי האדמה, על נֹעַם מזֶג הנוֹף ההוא, על הוד ירקרק היערים המלאים להקות צפרים מחמדי בת עין ומנעימי זמירות, על ריח הניחוח הנוזל מֵחָרְשֵׂי בְשָׂמים ושדות פרחים, ועל יפעת זהרי השמים הזרועים כוכבי אור בלילות ויוצקים נעימות עֵדֶן בנפש האדם –. יושבי אי היספאַניאָלאַ הלכו גם הם ערומים כיום הִוָלְדָם, לא זרעו שדות ולא עשו כל מלאכת עבודה, ובכל זאת נפלגו לשבטים (שטאֶממע) והקימו עליהם מלכים הנקובים בשפתם בשם קאַציקען (Kachiken). אחד מהקאַציקען ההם יצא לְקַדֵם את פני קאלומבוס ואנשיו, ועבדיו נשאו אותו על כסא כבוד, אך גם הוא היה ערום בלי לבוש ככל יושבי הארץ. והוא גִלָה את אֹזֶן קאלומבוס על פי אותות ותנועות שונות כי לפעמים יתנפלו עליהם שכניהם היושבים על איים הסמוכים (הם הקאַראַיבים) וְיִשְׁבּוּ מבני עַמוֹ אנשים רבים לאכול את בשרם (כי אוכלי אדם הם), וקאָלומבוס הבינהו גם הוא על פי אותות ותנועות שונות כי יש את נפשו לִבְנוֹת שם (על האי היספאניאָלאַ) מִבְצָר חזק (Fort) לעצור בעד השודדים והמרצחים ההם לבל יוסיפו עוד לערוץ אנוש בארצו. הקאַציקאָ וְעַמוֹ הבינו את רמזי קאלומבוס וישמחו מאד על הישועה הגדולה ההיא, ויבואו עצים ויסיעו אבנים ויעזרו להספרדים לבנות את המבצר ההוא. כל פחי הזהב אשר היו בידם, המירו בעד פעמונים קטנים, אלמוגי זכוכית (גלאַזקאָראַללען) ועוד חפצים קלי ערך ותעלולי ילדים כאלה, ויעלזו עוד על המחיר הגדול אשר הרבו להם הספרדים בעד דברים אשר לא יועילו ולא יצלחו לכל. ועל שאֵלות הספרדים “איה מוצא הזהב אשר בידם?” הראו ההודים את פאת הדרומית, כי שם מְקוֹם עפרות זהב. אך קאלומבוס לא יכול אז לעבור ארחות ים אל המקום ההוא, יען כי אניה אחת משלש אניותיו נשברה אז על שִׁנֵי סלעים, ובאניה השניה התחמק פינצאָן, אחד מִמֵרֵעָיו, לבקש למצוא את ארץ הזהב לבעבור תהי לו למורשה, ולא נותרה ביד קאלומבוס כי אם אניה אחת, והיא היתה הקטנה בשלש אניותיו, ויחליט לשוב באניה ההיא לארץ ספרד לְבַשֵׂר להמלך ולהמלכה כי חֶפצו בידו הצליח. ובטרם ירד הים באניתו, צִוָה את אנשיו אשר הותיר שם בתוך המבצר החדש, לבל יִנָצוּ איש את רעהו, לבל ירגיזו את ההודים ילדי הארץ במעשיהם, וָיֵשְׁבוּ אִתָּם שֶׁבֶת אחים, ואז ישב קאלומבוס באניתו הקטנה (בארבעה לחֹדש יאַנוּאַר בשנת ה“א רנ”ג 1493) לשוב לארץ איירופא.

483 §    🔗

ביום השלישי לְמַסָעוֹ, פָּגַשׁ את פינצאָןַ הַבֹּגֵד – אשר אחרי כי לא מצא את ארץ הזהב, חפץ להיות הראשון לבשר בארץ איירופא את גְלוֹת הארץ החדשה – ויהי בראותו את קאלומבוס הִצְדִיק את נפשו על המעל אשר מָעַל בו, וקאלומבוס בגֹדל נפשו סלח לעונו. אחרי הדברים האלה, הטיל ה' רוח סֹעָה וסער בַּיָם, ואנית קאלומבוס חִשבה לְהִשָׁבֵר. כל אנשי האניה לא האמינו בחייהם, ובנפש מתעלפת ראו את מוֹתָם ואת קבורתם בבטן שְׁאוֹל. אך קאלומבוס לבדו ראה את הַמָוֶת עַיִן בְּעַיִן במנוחת לבב ובנפש שֹׁקֶטֶת, ובעת אשר סָעֲרוּ רבבות גַלֵי שחת וּפָעֲרוּ פיהם לבלי חק לְבַלְעוֹ כרגע, יָשַׁב הוא בירכתי הספינה ויכתוב בספר דברים קצרים על אֹדות הארץ החדשה אשר מצא, ואת הספר ההוא צָפַן בחבית ריקה וישליכנה בתוך הים, בְּתִקְוָתוֹ כי אף אם תִּצְלוֹל אניתו במים אדירים, אולי ימצאו עוברי ארחות יָם את החבית ההיא ואת הספר אשר בתוכה –. אך השמים שבו ויטהרו כבראשונה, הסערה קמה לדממה, ובחמשה עשר יום לחֹדש יאַנואַר הגיע קאלומבוס אל אִיֵי אַצאָרען. שם נעצר ששה שבועות לְחַזֵק את בִּדְקֵי אניתו. לתקופת הימים ההם נסע קאלומבוס לדרכו, ורוח סערה התחוללה עליו גם בפעם ההיא וַתְּצִיקֵהוּ לבוא אל נְהַר טאָיאַ ביום ארבעה עשר לחֹדש מאֶרץ, ומשם בא ליסאַבונה, ויאָהאן השני מלך פורטוגאל, הואיל לְדַבֵּר אתוֹ פה אל פה בליסאבון, וַיִנָחֶם מאד על אשר לא הִטָה אזנו לדבריו לפני עשר שנים –. משם נסע קאלומבוס הלאה, ובחמשה עשר לחֹדש מאֶרץ הגיע אל חוף פאַלאָס ורבבות עָם יצאו לקראתו וַיְקַדְמוּ פניו בתרועה, וכל הפעמונים צָללו מראשי המגדלים, וכל כלי הַתּותָח (קאַנאָנען) הִרְעִימוּ על הסוללות, לכבוד האיש הנפלא והנעלה הזה אשר מצא עולם חדש –. ובעת ההיא ישבו פֿערדינאנד ואיזבל בעיר ברצילונה (Barcellone) בספרד המזרחית מול הרי פירינאֶען¹⁷ (Pyrenaen), ועל כן עבר קאלומבוס ארץ ספרד לארכה לבוא וְלֵרָאוֹת את פני המלך, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, כבדוהו עם הארץ כבוד גדול מאד. גם פֿערדינאנד ואיזבל אָצלו לו כבוד והדר ויהללוהו ויפארוהו על הגדולות והנצורות אשר פָעל ועשה בחכמתו וְאֹמֶץ רוח תבונתו, וכל הספרדים השתוממו מאד על החזון החדש והנשגב הזה –. בימים מעטים נאספו אל קאלומבוס אלף וחמש מאות איש אשר אהבת בִּצְעָם הציקה אותם לעבור ארחות הים הנורא אל ארץ החדשה אשר שם עפרות זהב וכל הון יקר ונעים. והמלך נתן ביד קאלומבוס שבע עשרה אניות גם חרשי עץ ואבן וחוצבי הרים וישלחם למחוז חפצם. והפאפסט בחסדו הגדול הוציא דְבַר מלכות בהיכלו אשר ברומא ויתנדב לתת להספרדים את הארץ החדשה אשר מצאו, גם את הארצות אשר ימצאו עוד בימים יֻצָרוּ ויתן אותם להם לאחֻזת עולם –.

484 §    🔗

בחמשה ועשרים לחֹדש סעפטעמבער (בשנת ה“א רנ”ג 1493) נסע קאלומבוס ואנשיו מעיר קאַדיקס ויעברו ארחות הים הגדול, אך בפעם הזאת הפנה קאלומבוס מעט לפאת דרומית, ובשני לחֹדש נאָוועמבער מצא את אִי הראשון מאיי הקאַראַיבים, ואחרי כן מצא את דאמיניקא (Dominique), את גואַדאַלופע (Guadaloupe), את פאָרטאָריקאָ (Portorico) ועוד איים אחרים, וכל יושבי האיים ההם היו פראים ואכזריים אשר שחטו את אויביהם ואנשי מלחמתם ויאכלו את בשרם –. קאלומבוס דָאַג להספרדים אשר הִצִיג במצודות היספאַניאָלאַ, וימהר ויגעי בעשרים ושנים לחֹדש נאוועמבער אל האי ההוא, ומה נבהלה נפשו בִפנותם כֹה וכֹה וירא כי אין איש מכל אנשיו אשר הניח שם, והמצודה אשר בנה שם נֶהרסה! כי הספרדים פרצו את נדרי המשפטים וימררו את חיי ההודים וישלחו ידיהם בדברים אשר לא להם המה, עד כי התרגשו עליהם ילידי הארץ ויהרגום, ואת המצודה הרסו, וינוסו במסתרי האי ההוא –. אז מִהר קאלומבוס ויכונן עיר חדשה הלאה משם על בקעה רחבת ידים ויקרא לה בשם איזאַבעללא, על שֵׁם איזבל מלכת ספרד. והספרדים אשר באו עם קאלומבוס התאוננו באזניו באמרם כי לא הביאם אל ארץ ברוכה אשר עֲפְרָהּ זהב ואבניה פנינים, כי אם אל ארץ אשר בזֵעת אפם וביגיע כפם תוציא לחם חֻקם להשקיט את רעבון נפשם – ועל כן נלחץ קאלומבוס לשום מס כָּבֵד על ההודים, ואת הזהב הרב אשר הביאו נתן להספרדים המתאוננים, וגם לָחַץ בחָזקה את ההודים לעבוד את הספרדים בכל מלאכת עבודה בבית ובשדה –. ובין כה וכה נסע קאלומבוס הנגבה אל ארץ הזהב – כפי דברת ההודים – וימצא את אי יאַמאַיקא (Jamaika). במסע הזה חלה קאלומבוס, והלחם אָזַל מִכְּלֵי האנשים ההולכים אתו, ובשובו להיספניאלא חלש ורפה כֹח, מצא שם לדאבון נפשו שַׁמָה ושערוריה. כי הספרדים שָׁבו ויענו את ההודים באכזריות לבם, וההודים חָגרו חֵמות ויעשו בהם נקמות, וספרדים רבים נסו משם לשוב אל ארצם ואל מולדתם. אחרי ימים מעטים נועז איש אחד מאצילי הספרדים ויכתוב מרורות ודברי בלע על קאלומבוס, ואת הדברים ההם שלח ספרדה לפֿערדינאַנד להבאיש את ריחו בעיניו, ויחר אף קאלומבוס באיש ההוא, ויעזוב את באַרטהאלאָמעוס אָחִיו בהיספאניאָלאַ להיות מְמַלֵא מקומו, וימהר וילך למסעיו אל ארץ ספרד (בשנת ה“א רנ”ד 1494), ויבוא אל היכל המלך ויוכיח במישור כי אך שקר טָפַל עליו המלשין וְזֵד יהיר ההוא. והנה אף כי נוֹכָח המלך כי ישר דבר קאלומבוס, כל מעשהו באמונה ולא עַוְלָתָה בו, בכל זאת עברו שנתים ימים עד אשר נתן לו אניות לשוב למקומו, וגם אז לא שלח אתו אנשים ישרים כי אם פושעים וחטאים אשר נֶחרץ משפטם להטילם אל ארץ גזרה לעבוד שם עבודת פרך.

485 §    🔗

ויהי בשובו להיספאַניאָלא ראה למגנת לבבו כי באַרטהאָלאמעוס אחיו הלך משם לְיַסֵד עיר חדשה (סט' דאָמינגאָ), והספרדים מרדו ביד רמה ויאמרו: "מה לנו ולקאלומבוס ואחיו אשר הם עוֹיְנִים אותנו ואוהבים את ההודים, ועל כן יאבו לעבוד בָּנוֹ עבודת עבד ולא יתנו אותנו לָגַעַת בההודים עובדי האלילים ואוכלי אדם –. גם תפשו להם שלש אניות טעונות לחם וצידה ההולכות לבארטהאָלאָמעוס ולאנשיו, ובזה הכריתו מהם אֹכֶל עד כי התעלפו ברעב –. אז חָשף קאלומבוס את זרוע עֻזוֹ וישביח את שאון הפושעים והמורדים ההם, ופעמים רבות היה כפשׂע בינו ובין המות עד אשר ענש את ראשי מסבי המֶרד כפי עונם, ורבים מעדת מרעים ההם השיב לאיירופא –. אך הרשעים ההם אשר שבו לארצם הִכּוּ בַלָשׁוֹן את קאלומבוס לפני המלך והשרים, ובפעם הזאת האמין המלך בקול מְלָשְׁנֵי סֵתֶר וּמְתֵי און ההם, וישלח את אחד השרים אביר לב ועריץ ושמו פֿראַציסקאָ דע באָבאַדיללא (Bovadilla) אל ארץ החדשה, וימלא את ידו להתחקות על שרשי רגלי קאלומבוס ולראות הכצעקתה הבאה אליו כן עשה, ואז יסירהו מפקודתו וִימַלֵא מקומו תחתיו. ויהי כבוא השר ההוא אל מחוז חפצו, עשה מעשה עריץ אשר לא נעשה כמוהו, כי בטרם שָׁאַל וְחָקַר וְדָרַשׁ היטב אם יש בפי מלשיני קאלומבוס נכונה, הדיח את קאלומבוס מִשְׂאֵתוֹ ויאסרהו בכבלי ברזל כאחד השודדים והמרצחים וישלחהו אל ארץ ספרד לעמוד לפני כסא המלך למשפט –. הנה כי כן היה גמול האיש הדגול מרבבה הזה! כן שֻׁלם להחכם הרם והנשא אשר מצא עולם חָדש בחרף נפש! – וזאת היא פעולת ספרד ארץ מְשֶַּׁכֶלת משכיליה, מְרַטֶשֶׁת מִבְחַר בניה, וּמְרַצַחַת בחירי אזרחיה בימי חשך וצלמות ההם! – –. כרעם נורא הרעים הדבר הרע ההוא בכל הארץ, שמעה איירופא וַתִּנְאָץ, וכל אשר לב אדם לו, רָעַם פנים שָׂעַר שַׂעַר, וגם פֿערדינאנד ואיזבל בּוֹשׁוּ ונכלמו ממעשיהם –. הַכְּבָלִים הוּסרוּ מעל קאלומבוס, בּאָבּאַדיללאַ העריץ הוּסַר מפקודתו, אך קאלומבוס נִשכח כמת מלב המלך והמלכה, ולא מִלאו את דברי הספר אשר כתבו לו וחָתמו לְפָנִים, וישלחו איש אחד תחתיו להיות משנה למלך בארץ החדשה –. בלב נשבר ונפש נפעמת עזב קאלומבוס את היכל מלך ספרד, וישוטט בארץ מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, הֶראה את כבלי הברזל אשר אֻסר בהם חֵלף שְׂכָרוֹ, וַיְצַו את בניו להניח את הכבלים ההם בקברו בשְׁכָבו עם אבותיו –. והספרדים רדפו בלי חָשך את קאלומבוס ואת אחיו בקנאתם העזה אשר קִנאו בם. ואחרי אשר ִנבצרה מְזִמַת קאלומבוס בְּמַסָעוֹ האחרון על פי סערות הים ומֶרד גדודי היספאניאלא, לא זָכַר עוד איש את שֵׁם מופת הדור ואביר חכמי לב ההוא, וגם הארץ החדשה אשר מצא לא נקראה על שמו כי אם על שֵׁם האיש אשר כתב לראשונה את תכונת הארץ ההיא, ושמו אַמעריגאָ וועספוצי (Vespucci). וגורל קאלומבוס היה כגורל אנשים רבים מְקֻדְשֵׁי ההשגחה להאיר לארץ לדרים עליה, אשר מְתֵי חלד השביעום קָלוֹן תחת כבוד, שלמו להם רעה תחת טובה וירדפום עד חרמה, ולולי הִטְבִֹיַע אבי הטבע תשוקה נמרצה בנפש אדם המעלה להשכיל להיטיב לבני האדם, והיא שכרו, כי אז לא נוֹאַל כל איש חכם להוציא תעלומת חכמה לאור בגלל השכר אשר יקוה מִמְתֵי תבל, כי בני האדם זה דרכם כסל למו לשנוא את אוהבם ולשלם רעה למטיבם! – –. אחרי אשר מצאו את קאלומבוס צרות רבות ורעות, אחרי אשר סבוהו מוקשי מָוֶת וְחַתְחַתֵּי שְׁאוֹל, שב לארץ ספרד (בשנת ה“א רס”ד 1504). אך לשוא שקד שם על דלתות היכל פארדינאנד לבקש מידו את השכר אשר הבטיח לתת לו, כי המלך בָּז לו ולא הִטָה אזנו לתחנוניו. גם נוסף לו שַׁם עוד יגון על יגונו ומְגִנַת לב על מגנת לבבו, כי המתחכמים – וחכמת מָה להם – הִתְקַלְסוֹ בו וַיֵקְטִינוּ את פָעלו, באָמרם כי גם קְטֹן הַמַלָחִים וְחֹבְלי הים יָכלו למצוא את הארץ החדשה אם שָׂמוּ פניהם לפאת ימה –. אָבֵל וחפוי ראש יצא קאלומבוס מהיכל המלך פֿערדינאנד. מוקדי עולם יקדו בקרבו על הרעה אשר הפגיעו בו מתי חלד תחת הטובה הגדולה והרחבה מִנִי יָם אשר עשה עמהם ועל כל דורות עולמים עד תכלית שמים וארץ, וילך קֹדֵר ושחוח בלחץ יגונו, וימת בוואַלאַדאָליד ¹⁸ (Valladolid) בעשרים לחֹדש מאי, (בשנת ה“א רס”ו 1506), בהיותו בן תשע וששים שנה. משם הובאה גְוִיָתוֹ אחרי כן לעיר סאן דאַמינגאּ, ואחרי ימים רבים הוּבָאָה משם (בשנת ה“א תקנ”ו 1796) לעיר קוּבּאַ (Kuba), ואת כַּבְלֵי הברזל אשר אֻסר בהם בחייו על פי מלך ספרד, הניח דיעגאָ בְנוֹ מראשותיו בקברו אשר כָּרָה לו בעיר קובא, כאשר צוהו קאלומבוס אביו לפני מותו –. בני הדורות האחרונים הִכִֹירּו וידעו את גֹדֶל האיש הזה ואת חִין עֶרְכּוֹ באמת, כי הוא היה דָגוּל מרבבות עָם ומופת בני דורו, רב פְּעָלִים, חוקר לכל תכלית וּמְגַלֶה עמוקות מני חֹשֶך, מחשבותיו מחשבות רוזנים, והגיוני מלכים נוססו בו. ואנחנו לא נִתפלא כֹה על הרעיון הנשגב, רעיון גלות ארץ חדשה, אשר הוליד ברוחב בינתו, כאשר נִתפלא על עֱזוּז רוחו וכחו וגבורתו ללחום עִם רבבות אבני נגף וצורי מכשול אשר נִצבו לו לשטן בדרך ויעצרוהו מֵהוֹצִיא את הרעיון הנשגב ההוא לאור, והוא בתעצומות עֻזוֹ עשה תושיה וַיְגַל לכל באי עולם, עולם חָדָשׁ מָלֵא ברכת ה'. כי אמנם הרעיון ההוּא עד דְבַר גלות ארץ החדשה, התנוסס גם בלבב הרופא והתוכן הגדול הנודע בשם טאָסקאַנעלי (Toscanelli), וגם כל חוקר וַחֲכַם לבב יכול אז לבוא עד תכונת רעיון כזה בעת אשר בנפשות המשכילים התרוצצו רעיונות חדשים לַבְּקָרִים, וכל רוח הִתְפָּעֵם על ידי הספורים וההגדות הנפלאות אשר סֻפּרו אז אֹדות המצאות ארצות חדשות ואיים חדשים באפסי התבל, אך בכל זאת לא נמצא אז איש אחד כקולומבוס אשר השליך את נפשו מנגד, וברעם גבורותיו הוציא לאור את הרעיון המרומם והנשגב ההוא, ובדבר הזה הראה לדעת כי רוחו מִמָרוֹם הֹעֲרָה עליו להפליא עשות דָבָר חדש ולמצוא עולם חדש אשר לא יכלו לעשות כן כל חכמי דורו –.

d) מציאות חדשה בארץ החדשה אחרי קאָלומבוס.

486 §    🔗

בּאַלבּאָאַ (Balboa). מאגעללאן (Magellan). קאָלומבוס יָצק רוח חדשה על כל גבורי כחַ יודעי יָם וחוקרי מֶחקרי ארץ, לרדת הים באניות למצוא ארצות ואיים חדשים. כי מי זה האיש אשר יחפוץ לטמון ידו בצלחת לָשֶׁבֶת סָפוּן בביתו בעת רצון כזאת אשר יש לאֵל ידו לנחול כבוד והדר, לעשות לו שֵם עולם גם לצבור כעפר כסף וְכַחוֹל זהב? והנה בטרם מצא עוד קאָלומבוס את יַבֶּשֶׁת ארץ הדרומית (דאַס זידליכֿע כֿעסטלאַנד) התעורר איש נלבב יליד עיר ווענעדיג בארץ איטליא (ארץ מולדת קאלומבוס) ושמו יאַהאָן קאַבאָט (Ioh. Cabot) ויעבור ארחות יָם עם שלשת בניו לגלות ארצות חדשות, כי כחַ דמיונו העז הִמְרִיצוֹ לְהִתְחָרוֹת את קאלומבוס בן ארצו ולעשות לו שֵׁם עולם כמוהו, וירד באניות ענגלאנד ויסע מעיר בריסטאל (Bristol) וישם פניו צפונה, ויגל את ארץ הרחוקה, ארץ לאַבראַדאָר¹⁹ (Labrador) אשר שם רֵבֶץ הַדֻבִּים הלבָנים ואנשיה פראים כחיתו יער. ובן האיש המהולל הזה הלא הוא סעבאַסטיאַן קאַבאָט (Sepastian Capot), ומרעהו הפאָרטוגיזי אשר שמו קאָרטערעאַל (Cortereal), מצאו אחרי תלאות רבות את ארץ חוף הצפונית (דאַס נעָרדליכֿע קיסטענלאַנד) הַמִשְׂתָּרַעַת מִקְצֵה פֿלאָרידא²⁰ (Florida) עד ארץ עסקימאָס²¹
(Eskimos). אך בעת ההיא לא היתה עוד עת רצון כי תִוָדַע הארץ החדשה ההיא ליושבי תבל, ותועלתה הגדולה לאנשי איירופא היתה צְפוּנָה עוד בַּטָמוּן עד הדור הבא –. האיש הנודע בשם בּאַלבּאָאַ היה אחד מהאנשים הגדולים אשר הגדילו לעשות בימים ההם בְּגַלותָם ארצות חדשות ואיי ים רחוקים. כי הוא עִם מְתֵי מעט אשר נְדָבָם לבם ללכת אחריו, עָבַר את מצר ארץ ההרים, ארץ פאַנאַמאַ²² (Panama), ואין קץ לכל התלאות הנוראות אשר השתרגו עלו על צוארו בדרך הכֵבדה הזאת! כי הוא עָבַר בִצוֹת וִיֵון מצולות (מאָראֶסטע), וגם יערים גדולים וַעֲבֻוִּתים אשר לא יֵחָקרו, עָלָה הרים גבנונים וְיָרַד בבקעות עמוקות, נחשים ועקרבים זָחלו על כל מצעדי רגלו, חיות רעות ופריצי בני שחץ פָּערוּ פיהם לְבַלְעוֹ כשאול חיים, ועמים פראים עִם ראשיהם (קאציקען) אנשי מלחמה וְשֹׁאֲפֵי דמי בני הנכר נלחמו בו במלחמת תנופה. אחר חַתְחַתֵּי מָוֶת כאלה הגיע אל ראש הר גבוה אשר משם נִשְׁקַף הים הגדול ורחב ידים, ים הדרומי (זידזעע) –. ברוב עליצותו על המציאה היקרה והחדשה הזאת, ירד בּאֹלבּאָא מראש ההר, ויבוא בתוך הים, וילך עד ברכיו במים, ובחרב שלופה ביד ימינו לקח את הים הגדול ההוא למורשה למלך ארץ ספרד –. אך גם לו שִׁלמו הספרדים רעה וָמָוֶת תחת הטובה הגדולה אשר עשה עמהם, כי מלך ספרד הרכיב לראשו את השר פעדראַיאס דאַפֿילא, איש חָנֵף וּמֵרָע, והוא בקנאתו בו, שָׁם עליו עלילות דברים וישפטהו במשפט מָוֶת ולא נְתָנוֹ לבַצע את הדבר הגדול והנכבד אשר הֵחֵל להוציא את מערכי לבבו לאור –. לתקופת שנים אחדות הצליח מאד איש פורטוגזי אשר עָבַד את עבודת מלך ספרד, למצוא חדשות ונצורות. שם האיש פֿערדינאנד מאַגעללאַן (Magellan) איש נלבב ורב פעלים, והוא עבר אֹרח ים הנקרא על שמו (דיא מאַגעללאַנישע שטראססע) ויבוא אל ים השקט (שטיללער וועלטמעער), ואחרי אשר התמוגגה נפשו ונפשות אנשיו בזלעפות רעב איום ונורא מאד, הגיע אל איי הודו מזרחית, (מאַריאַנאַ ופֿיליפיניען) (ה“א רע”ט – רפ"א 1519–21 ), ויהי הוא הראשון לכל באי עולם אשר מצא בים דרך להבאים אחריו לָסֹב את כַּדוּר הארץ –. ואף כי לא נעלם ממנו את אשר קרה בדרך ההיא לפני שלש שנים לדיאַץ דע סאָליס (Diabz de Solis), אשר בהציגו כף רגלו על חוֹף נְהַר פלאַטאַ (Platostrom)²³ קמו עליו הפראים יושבי המקום ההוא וַיַכּוּהוּ נפש ויאכלו את בשרו, בכל זאת לא חָרד ולא פחד ולא חָדל מֵהִתְחַקוֹת עוד על שרשי הדרך ההיא לגלות איים חדשים בים ההוא, כי אהבת הכבוד והתשוקה הנמרצה למצוא ארצות חדשות, גברו על כל עָמל ותלאה, גם על פחדי המות. והנה גם אחרית מאַגעללאַן היתה להכרית, כי גם עליו קמו הפראים יושבי אִי צעבּוּ, אחד מאיי פֿיליפיניען, וירצחוהו בתגרת זדונם (ה“א רפ”א 1521) וזעבאמטיאַן אלקנה (Elkane) התאזר עוֹז וַיְכַל את המעשים הגדולים אשר לא בִצַע עוד מאַגעללאַן, ויעש לו שֵׁם בכל גויי הארצות, כי הוא היה הראשון אשר סָבַב את כַּדור תבל ארצנו, וַיְגַל פְּלָאוֹת ונצורות אשר לא נשמעו עוד תחת השמש, וּלְאוֹת תפארת כבודו (Wappen), נִתַּן לו תבנית כדור הארץ –. והנה כל האנשים המהֻללים ההם חֵרפו חרפו את נפשם לעבור ארחוֹת הים הגדול הנורא ההוא בגלל תִּקְוָתָם העזה אשר קִווּ כי בְיָם הדרומי אשר הוא חֵלק מִיַם הוֹדוּ, ימצאו איים רבים המלֵאים מִכְמַנֵי זהב אין קֵצֶה, אבני שֹׁהם וכל אבני חֵפץ, פנינים יקרים וכל ראשי בְשָמִים –. ובאמת הפליאו האנשים ההם לעשות בדור ההוא, וַיִצְקוּ רוח חדשה על כל בני איירופא, והם היו שְׁבִיבֵי שמש הראשונים אשר בִּשְׂרוּ את עת הזמיר, עת החדשה אשר הִתְעַתְּדָה לָבוא – ²⁴

487 §    🔗

קאָרטעץ (Kortez) בארץ מעקסיקא (Mexico) (משנת ה“א רע”ט 1519 עד שנת רפ"א 1521). אחד מגדולי התבל בעת הנפלאה ההיא, היה האיש פֿערדינאַנד קאָרטעץ, איש חֲכַם לבב ואמיץ כֹחַ, גבור חיל ומלֻמד מלחמה, והוא נטל עליו ללכוד את ממלכות מעקסיקאָ בארץ אַנאַהוּאַק (אשר יושביה הרבים (הנקובים בשם אַצטעקים וטעצקוקאַנים) ישבו בערים גדולות מלאות תשואות והמון רב, ידיהם רב להם בחרשׁת המעשה ובכל מלאכת מחשבת, מלבשים בבגדי צמר גפן, ולהם חֻקים ומשפטים בהליכות המדינה, מלך רב ימלוך עליהם ועדת כהנים ושרים גדולים מבני האפרתים והאצילים יְסֻבֻּהוּ תמיד, ובתעצומות עֻזם יתנו עוז למלכם, והגבור המשכיל קאָרטעץ עלה עליהם למלחמה בִּמְתֵי מספר, כי כל אנשי החיל אשר לו היו רק שבע מאות איש מילדי הספרדים, ובעֹצם יד חכמתו ודבורתו לכד את העם הגדול ההוא היודעים הליכות המלחמה והמשליכים נפשם מנגד בגלל ארצם ומולדתם. את מלכם הגבור הנקרא בשם מאָנטעצוּמא (Montezuma) לקח בשביה בתוך היכל כבודו, ויתפוש את מעקסיקאָ הבירה, עיר גדולה ורחבת ידים אשר הים הגדול יקיפנה, ואשר היא מלאֵה ברכת ה' ומפֹארה במגדלים לבנים ובהיכלים נשגבים בנוים לתלפיות. כי המעקסיקאנים נבהלו מאד מפני כלי התותח אש בידי הספרדים, ויאמינו כי ימינם נֶאדרת בגבורת רעם, יְשַׁלחוּ ברקים וְיֵלֵכוּ, ועל חֲזִיזֵי לְהָבוֹת יְצַווּ לְלַהֵט סביב צריהם, גם נַחרת סוסיהם ושעטות פרסותיהם, זָהרי כלי נִשקם והליכות מלחמותיהם הִפִּילוּ עליהם אימות מָוֶת וּבַלְהוֹת שְׁאוֹל. ויותר עוד חָרדו מפניהם בהאמינם כי לא בני תמותה הם כי אם בני אֵלִים יַלְדֵי שמים – והאמונה הזאת נולדה בלבם בגלל המסורה העתיקה הזאת: כי מסורת בידם מדורות קדומים, כי אל הרוח הורה לפָנים את אבותיהם את מעשה כלי המתכות, את עבודת האדמה ואת משפטי המלוכה, אך האלהים הגבוהים והאדירים ממנו קִנאו בו קנאה עזה כמות, וַיָגָר מפניהם ויעש לו אֳנִיַת קֶסֶם (צויבער שיף) מֵעוֹרוֹת נחָשים, ובאניה ההיא בָרח מפני אֵלֵי זעם ההם אל אחרית יַם הגדול, ים המערבי ובאחרית הימים ישוב הוא וכל בניו ובני בניו אל מעקסיקא וימלוך עליה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים –. ויהי כאשר באו הספרדים, עליהם ארחות ים המערבי חמושים ברעמים אדירים וברקים נוראים, האמינו המקסיקאנים כי הם הם בני אֵל הרוח ההוא אשר באו לעשות מלוכה במעקסיקא, ומי יעמוד לפני האלהים האדירים ההם ולפני תעצומות עֻזם? – אך בכל זאת גָבְרוּ המעקסיקאנים חֲיָלים וילחמו כגבורים עם הספרדים שֹׁסֵי נחלתם ושודדי רִבְצָם, כי חֵרוּתָם יָקרה בעיניהם מחיים, ויבחרו בַמָוֶת מֵחַיֵי עבדות –. בחרוֹת אפם על מלכם אשר נתן לשבי עֻזוֹ ויאהב את שֹׁבָיו, התגודדו עליו ויסקלוהו באבנים, וכאנשים נואשים נלחמו בהספרדים ויגברו מהם וילחצום לברוח מפניהם אחרי אשר הִרְבּוּ בם חללים ובמלחמה הנוראה אשר נלחמו בם אצל אָטומבאַ (Otumba) היתה ידם נטויה להריג את הספרדים עד אחד לולי התאושש קאָרטעץ וַיַךְ את שר צבאם נושא דֶגֶל המלחמה, כי אז נבהלו המערסיקאנים וינוסו במאה דרכים, והספרדים נִמלטו מידם –. והנה אף כי קמו עליו המקסיקאנים וילחמו בו במלחמות תנופה בלי הפוגה, וּנְצִיב מלך ספרד בּקוּבאַ הנקרא בשם פֿעלאַסקוועץ (Felasques) עָזַר גם הוא לרעתו בקנאתו בו, וישלח גדודי ספרדים לערוך עליו מלחמה, בכל זאת לא רפו ידיו ולא נפל לבו ויוסף עוד אֹמֶץ ללכוד את מעקסיקא. כי הוא הִתְנַפֵּל על גדולי הספרדים אנשי מלחמתו בלילה, בִּנְפֹל עליהם תרדמה, ויתגבר עליהם, וידבר על לבם לְהִתְחַבֵּר אליו והוא יְחַלֵק אְתָּם שלל המקסיקאנים אשר בתיהם מלאים זהב וכל הון יקר ונעים. ואחרי כן הֵסִית מעט מעט את העמים הנגשים והנענים בידי האַצטעקים, היושבים בנחל הנעים והנחמד אשר בְּאַנאַהוּקאַ, לבגוד באדוניהם הקשים הרודים בהם בפרך, ואז לָחַם עִם המלך החדש אשר הקימו עליהם המעקסיקאנים ושמו גואַטעמאָצין, ובזרוע עֻזוֹ לקח מידו את עיר מאקסיקא אחרי מלחמות גדולות וכבֵדות, ובמשך שתי שנים לכד קָרטעץ את כל ארץ המקסיקאנים, וישם קִץ לעבודת אֱלִילָם הנתעב הנקרא בשם הוּאיצילאָפאכְֿטְלִי²⁵ אשר הִקְרִיבוּ לו מִדֵי שנה בשנה אלפי אנשים לקרבן מנחה על מִזְבְּחוֹ הארור. כי הוא שִׁבֵּר בקרדומות את צֶלֶם האליל הנבזה ההוא ואת מזבחו נתץ, ו ַיְצַו לכל עובדיו לבל יעיזו עוד לעבוד אותו אם לא יאבו לְהִשָׂרֵף חיים, ויחשוב מחשבות לרפא את תחלואי הארץ ההיא אשר חִלוּ בה המלחמות הגדולות ולשום חֻקי איירופא בארץ ההיא, אך מלָשני בסתר ומוציאי דִבה טָפלו עליו דברי בלע לפני מלך ספרד. והוא האמין בדבריהם וידיח אותו מִשְׂאֵתוֹ וּמִמַצָבוֹ הֲרָסוֹ, מיראתו פן יְגַבֵּר חֲיָלִים וְיַעַשׂ מלוכה בארץ ההיא אשר לכד בְּכֹחו ובגבורתו. וזולת הנכסים ואדמות אשר נתן לו המלך על יד יַם מעקסיקא, גם שֵׁם כְּבוֹד “גראַף” אשר אָצַל לו, לא היה לו כל שָׂכָר בעד עמלו ותלאותיו הרבות והעצומות עד אין חֵקֶר, ובימים מעטים נִשכח שֵׁם האדם הגדול הזה, ואיש לא זָכַר את כל הנפלאות אשר הפליא לעשות בארץ, וגם אחרי אשר הוסיף עוד אֹמֶץ וַיְגַל את קאַליפֿאָרניע (Californie), מציאה יקרה ורבת התועלת, גם אז נשכח שְׁמוֹ מלבות מְתֵי חלד ולא יספו עוד להזכירו, על כן נשבר לבו בקרבו, וילך שחוח וְקֹדֵר כל הימים בלחץ עצבונו, ונפשו יָרעה לו על רעת בני האדם כי רַבָּה היא לבלתי השיב לו גמול כעל כל תגמולוהי עליהם. במרירות רוח ובכעס תמרורים שב לארץ ספרד ושם התגורר כַּצֵל עד אשר הצעידוהו מרי שיחו לשערי המות, וימת שם בשנת ה“א ש”ז 1547. ועצמותיו הובלו מסעפֿילא העיר אשׂר בספרד אל הארץ החדשה אשר מצא בעזוז נוראותיו, אך גם שם לא שכב בכבוד בבית מועד לכל חי, כי בני האדם נועזו להניע את עצמותיו ממקום למקום עד אשר הוּחן לשוב לאדמתו ולנוח שם בכבוד –

488 §    🔗

פיצאַרראָ (Pizarro) בארץ אוֹפיר (Peru). אם אמנם כי גם מעקסיקא היתה רַבַּת אוצרות וּמִכְמַנֵי זהב לה עד כי הִשביעה בזהבה הרב את נפש קאָרטעץ ונפשות אנשי חילו, אך יתר שאת עוד לארץ אופיר ויתר עז, כי היא מְקוֹר הזהב, וּזְהָבָהּ רב ועצום מאד עד אין קֵצֶה, וזה האיש פיצאַרראָ גם גבר עמיתו אלמאַגרא (Almagro), לכדו את ארץ זהב ההיא בִּמְתֵי מעט ובאנשי מלחמה מְתֵי מספר ונער יכתבם. כי שני האשים ההם היו אנשי לבב, כבירי כֹח וגבורי חיל כקאָרטעץ, גם עזי נפש כמוהו, וירחיבו כשאול נפשם לצבור כחמר זהב, ולכל הון יקר ונעים לא אמרו הון, אך היו נופלים ממנו בחכמה ודעת וברוח נכון וישרת לבב, כי הם היו אבירי לב עריצים ואכזרים ורודפים אחרי תענוגות בשרים וחמדות נְמִבְזוֹת. בעת אשר נלכדה אופיר בידי פיצאַרראָ ומרעהו, מלך בה מלך ממלכי בית אינקאַס (Inkas) אשר היו מלכים עשירים ואדירים מאד, ויושביה היו משכילים ובעלי רוח נדיבה, גם דת אליליהם לא היתה זָבַת דַם אָדָם רָב כדת המקסיקאנים, אך לעֻמת זאת לא היו גם גבורי ואנשי מלחמה כמוהם. ראשית הקולטור לבני אוֹפיר אוֹפיר היתה מני דורות קדומים על יד ים (Titicaca), אשר איים יפים בתוכו ובהם בנויים היכלות לשמש ולירח. בלגוד פיצאַרראָ אותם מצא בידם עדרי עִזֵי הַגָמָל (לאַמאַס) אשר משערותיהם טָווֹ מטפחות (טיכֿער) מעשה ידי אמן. ערים גדולות ובצורות התנוססו בכל הארץ, ובתיהן בתי חומה, גם היכלות גדולים ורחבי ידים היו להם, וּבְהֵעָצֵר השמים ולא היה מטר, נהרו כל יושבי הארץ אליהם לקרוא שם לאליליהם בחזקה, לפתוח להם את אוצרם הטוב את השמים ולהמטיר על שדותיהם מִטְרוֹת עֻזם – כן יספר לנו סופר קדמון בספר ישן נושן –. המריבה אשר פרצה אז בבית המלכות על אֹדות המלוכה, היתה להספרדים עת רצון ללכוד את הארץ ההיא המלאה מבוכות. פֿראַנץ פיצאַרראָ האכזר חִבּל תחבולות שונות ויעש מזמות רבות עד אשר הצליח ללכוד בערמתו את אַטאַהוּאַלפא (Atahoalpa) מלך אופיר, ואף כי נתן לו מלא ביתו זהב וכסף כופר נפשו, בכל זאת רְצָחו העריץ ההוא באכזריות זדונו, ואז תפש בכפו את הארץ הטובה ההיא, ויבן בתוכה עיר חדשה, היא עיר לימאַ (Lima) הבירה. אחרי ימים מעטים התחולל ריב ומדון בים פיצאַרראַ ואחיו (פֿערדינאַנד וגאָנצאָלאַ) ובין אלמאַגראָ אשר מצא את ארץ החוילה (Chile), וישאו זה אל זה חרב וילחמו איש ברעהו במלחמות תנופה, אך לאחרונה גברה יד פיצאַרראָ וַיִשְבְּ את אלמאגרא וַיָסַר את ראשו מעליו. מקץ ימים אחדים מצאה יד בן המומת אֳיָל לקחת נקם מאת שופך דם אביו, ובראש גדודי הקושרים אשר עמדו לימינו, התנפל פתאֹם על פיצאַרראָ ויכהו נפש ויורידהו בדם שאולה. ולתקופת השנה נהרג גם הוא, כי קצפו עליו הספרדים על אשר התנשא ויקח לו את המשרה להיות שורר בארץ ההיא בחזקת היד, ויקומו עליו ויהרגוהו. על ידי השערוריות האכזריות אשר עשו הספרדים הזדים בארץ ההיא אשר לכדו, ועל ידי הלחץ אשר לחצו את המנֻצחים וישימו עליהם עֹל ברזל, שָׂמוּ שַּמוֹת בארץ ויהפכוה למקום תֹּפֶת וגיא הרֵגה. האזרחים הנגשים והנענים התקוממו כאיש אמד על נוגשיהם ומעניהם לנקום את נקמתם בהם ולהשבית מאנוש זכרם, ובכל מקום אשר דבר הספרדים וזדונם מגיע, שֹׁד וחמס יִשָׁמַע, שֶׁפֶך דָם וָרֶצַח. אז שלח הקיסר קאַרל החמישי אל הארץ האומללה ההיא את הכהן המשכיל ובעל נפש וּשְׁמעֹ פעדראָ דע לאַ גאַסקאַ (Pedro de la Gazea), וַיְמַלֵא את ידו להיות נָגִיד וּמְצַוָה בארץ, להשיב גמול על עדת הפריצים, ולהצמית את כל הזדים העריצים. הכהן ההוא בא בשלום אל מחוז חפצו, ובגבורתו וחכמתו הכניע את הקושרים והמורדים, ואת ראש הפושעים הלא הוא גאָנצאַלאַ אֲחִי פיצאַרראָ תָּלָה על העץ, ואז נָחה שָׁקטה הארץ, והשלום שָׁב על כַּנוֹ כבראשונה –. בימים ההם התעורר איש גבור ומשכיל אשר שמו אָרעללאַנאַ (Orellana) ויסע מארץ אופיר למצוא עוד ארצות חדשות, ואחרי עמל ותלאות נוראות עד עין חֵקר, הצליח חֶפצו בידו, וימצא את הנהר הגדול מאַראַנאָן (Maranon) או נְהַר אַמאַצאָן²⁶ (Amazonenstrom) ויגל חדשות ונצורות, האיש הזה היה בעל דמיון עַז מאד, ועל פי ספוריו הנפלאים אשר סִפֵּר על אֹדות ארץ הזהב ההיא (Eldorado), שָׂם עוד נוֹסָפוֹת על ההגדות הנפלאות אשר הוגד מני קדם על אֹדותיה, וישם נפשו בכפו לחקור ולדרוש אחרי תעלומות עולם למצוא את ארץ ההחשה אשר עֲפָרָהּ זהב, אבניה אבני חֵפץ, פרי עֵצֶיהָ פרי הלולים מעין כמוהם, ובכל מדרך כף רגל אוצרות זהב ומטמוני כֶתם פָז באין קֵץ –.

 

6) מוֹצָאֵי דְבַר גלות ארץ החדשה    🔗

489 §    🔗

דרכי יַלְדֵי הארץ. גלות אמריקא היתה נְסִבָּה לבריאה חדשה וּלְעֵת חדשה תחת השמים. אך מה רבו מעללי הספרדים הרעים, ומה עצמו התועבות והאכזריות ומעשי הָרֶצַח אשר עשו בארץ החדשה בעת ההיא! כְּחַיוֹת טורפות ופריצי בני שַׁחַץ עָברו וְרָמְסוּ וְטָרְפוּ את העמים אזרחי הארץ אשר עור בשרם כעין נחֹשת קלל, ובשנים מעטות שתו קָצִיר למו. הנמלטים מחרבם הרעה וּמִרַעַם כלי נשקם, כלי רֶצַח, נִקְטפו בְאִבָּם על ידי מחלת הָאֲבַעְבֻּעֹת ושאר חליים רעים ונאמנים אשר הביאום הספרדים אל הארץ החדשה ההיא, והנמלטים מכל משלחת מלאכי מות ההם, ספו למו בתגרת ידי הספרדים אשר העבידו אותם בכל עבודה קשה וירדו בהם בפרך. כי הם היו רכים וחלשים מטבעם ולא נִסו לעבוד עבודה כבֵדה מעודם ועד הימים ההם, והספרדים הכבידו אכפם עליהם לחרוש את שדותיהם, לנטוע את נטעי גניהם, לחצוב כסף וזהב בקצבי הרים, לחטוב עצים ולשאוב מים, לשאת את משאיהם ולעבוד כל עבודת הבית והשדה, וימררו את חייהם, וַיְדַכְּאוּם תחת רגליהם, מַכּוֹת אויב הִכּוּם, מכות חדרי בטן, את עוֹרָם מעליהם הִפשיטו בשוטים ועקרבים, ואת עצמותיהם פִּצְחוּ במקל חובלים וּמַטִה זעם, עד כי קָצוּ האֹבדים בחייהם ויבחרו במות. למאות ולאלפים טָרפו נפשם בכפם, משפחות משפחות שלחו רֶצַח בעצמותיהם להמלט מהעבודות הקשות אשר נטלו אדוניהם הקשים עיהם, וממהלומות ֶרַצח אשר הָלְמוּ ומָחצו אותם צורריהם הרשעים הארורים. גם הכהנים הקאַטהאָלים אשר באו מארץ ספרד להכניס את עמי הארץ ההיא במָסורת ברית דתם, גם הם עָזרו לרעה וַיְסַכְסְכוּ את בני עַמָם בעמים ההם להשמידם מתחת שְׁמֵי ה' על אשר מאנו לקבל עליהם את הדת הנוצרית לפי משפטי הקאטהאָלים וחֻקיהם –. אמנם לא נציל מפינו דברי אמת כי גם כהנים ישרי לב מעדת הדאָמיניקאַנים באו אל הארץ ההיא, וַיְבַשְׂרוּ צדק בקָהל רב, וַיוֹכִיחּו את הספרדים על המעשים הרעים אשר הם עושים לְעַמֵי הארץ, ויקראו בגָרון כי כל בני האדם אחים הם ואב אחד להם בשמים ממעל, וחלילה לנו לְהִתְעַמֵר איש באחיו אף אם דתו שונה מִדָתֵנוּ, אך הספרדים הֶאטימו כפתן חרש את אזניהם ולא שמעו בקול כֹהניהם ההם, כי אהבת בִצעם הִקְשִׁיחָה את לבבם, תשוקתם העזה להגיב חילם הִכְבִּידָה את אזנם, ותאות נפשם לצבור כּחוֹל מְטִילֵי זהב, הֵטִילָה בם לב אבן, ויוסיפו עוד לְדַכֵּא את האֹבדים ההם בְסִכְלוּת וּבְעַבְדוּת ובכל מלאכת פרך, למען מַלֵא את אוצרותיהם זהב ופז רב –. לאחרונה התעורר גם הכֹהן יְשַׁר הלבב הנודע בשם לאַס קאַזאַס (Las Casas), וירם כשופר קולו, גם כתב ספרים רבים על דְבַר הנבָלה אשר יעשו בני איירופא לְעַמֵי ארץ החדשה, ובכל מאמצי כֹחו הִתְאַמֵץ לְהָקֵל מֵעַל האומללים ההם את עלם הקשה, ויחרוץ משפטו לקנות בכסף עבדים מבני הכושים (נעגערן) כבירי הַכֹּחַ לעבוד את עבודת השדות והגנים ולא לעבוד עוד בְּעַמֵי ההודים ילידי הארץ החלשים וְחִדְלֵי אוֹנִים. אך תחת אשר חָשַׁב האיש היקר הזה מחשבה טובה באהבתו ובחמלתו את כל בני האדם, צמחה עוד רעה חדשה בארץ, רעה אשר כל שומעה תצלנה שתי אזניו ונפשו תתפלץ בתוכו, הלא היא מסחר העבדים (שקלאַפֿענהאַנדעל) אשר רָעַץ וַיְרוֹצֵץ את בני הכושים מבלי הועיל מאומה לההוֹדים ילידי אמעריקא –. ממוֹצָא הדברים האלה נַשכיל ונֵדע כי אין נכונה בפי האנשים המחליטים כי מאת לאַס קאַזאַס היתה נסִבה לסחר העבדים, חלילה לנו לטפול עליו עֲוֹן חרב כזה, ונהפוך הוא כי הוא יעץ נדיבות וכל מְגַמַת פּניו היתה לטובת בני ההודים ילדי אמעריקא, להסיר מסֵבל שכמם, להרים עול ברזל מֵעַל לְחֵיהֶם וְלִנְטוֹת עליהם חסד, ורק בני איירופא אבירי הלב הפכו את מחשבתו הטובה לרעה: כי את ההודים הוסיפו עוד לֲענוֹת בסבלותם, ואת הכושים עשו מסחר גדול לִקְלוֹן מין האדם –. כגורל כל ילדי אמעריקא היה גם גורל אנשי אופיר (Peru) ומעקסיקאָ, כי גם עליהם שָׂמוּ הספרדים עֹל ברזל ויעבידו אותם בפרך עד צאת נפשם –. הנמלטים מידי האכזרים הנוראים ההם, נלחצו לִהֵחָבֵא בן סִבְכֵי היערים הגדולים, זקני דור ודור אשר מראש מִקַדְמֵי ארץ יְמֵי קַדמתם. אך גם שם לא הונח להם, גם שם מצאה אותם יד הספרדים להמם ולאַבדם, בקרדומות באו עליהם כחוטבי עצים, שני כלביהם הטורפים שלחו בִגְוִיותֵיהֶם הערומות, כִּתְּרוּ את התמימים ההם, הרדיפום, הִגִירוּם על ידי חרב וכל כלי יוּצָר, שפכו דמם כמים, ובשרם נתנו מאכל לחיתו יער ולעוף השמים, עד עשר סָפוּ תַמוּ מן בלָהות וּמִתִּגְרַת ידם נִגְזָרוּ, ושארית הפליטה הנשארת מהם התערבו בין אנשי איירופא וילמדו מעשיהם –. סוף הדבר כי בני איירופא אשר תָּקְעוּ יְתֵדָם באמעריקא – הלא הם הספרדים הפורטוגיזים הבריטאָנים והצרפתים, האשכנזים ובני ארצות השפֵלה (נידערלאֶנדער) – לקחו להם את הממשלה בארץ החדשה ההיא, ואת ההודים (אינדיאַנער) והכושים (נעגערן) כָּבְשוּ לעבדי עולם, העבידום בכל עבודות פרך, הורידו את עֲדִי תפארת האדם מעליהם וְעִם בֵהמות מַשָׂא ומטר גרם שָׂמוּ חלקם –. מכל הערים העתיקות לא נשארו שְׁאָר וְשָׂרִיד –. ההיכלים המפֹארים אשר התנוססו בממלכות מלכי בית אינקאַס היו לחרבה ולהריסות עולם –. מצודות הקיסרים, קסרי האַצטעקים הורידו לארץ ראשן ותהיינה לִמְעִי מַפָּלָה וגלים נצים – היכלי אלהי הארץ הנקובים בשם טעאָלאַללי, נהפכו לבתי תפלות הנוצרים –. ועתה אין אנחנו יודעים (וגם לפני שָׁנִים רבות לא נודע) מי הם האנשים אשר בָּנוּ את הערים מהפֹארות והגדולות אשר בחיאַפאַס (Chi pas) ויוקאַטאַן (Iukatan), אשר שרידי חרבותיהן ימלאו את נפשנו תִּמָהוֹן והשתוממות עד היום הזה. בכל מקום אשר דָרכה כף רגל איש איירופא בארץ אמעריקא, לכד את הארץ בחרבו הקשה ובתחבולות עָרמתו ומזִמתו הָרַבָּה, וַיְרַדד תחתיו את העמים אשר לא ידעו נשק ברזל ורעם כלי תותח וזִמות ההשכלה –, אך בכל זאת יצא מֵעַז הזה גם מָתוק, כי אף אם הֵרֵעוּ הספרדים מאד לעשות לְעַמֵי אמעריקא בדור ההוא, הִצְמִיחוּ צֶמַח צדקה לימים הבאים, כי ההוֹדים המתהללים באלילים הִזניחו מהרה קל את אליליהם, חדלו מזבוח זבחי אדם לעצביהם, בְּשַׂר אדם לא בא עוד אל פיהם, שָׁבו מִמְשׁוּבוֹתֵיהֶם ומדותיהם הפרועות לְשִׁמְצָה במין האדם, נשברה זרוע רמה, זרוע מלכי הארץ אשר השפילו את עבדיהם עד שְׁפַל מדרֵגת הבהמה, כָּלָה עֲנַן הַסִכְלוּת אשר הִקדיר את פני הארץ ההיא מימי קדם, אָפסו הבלי שוא ותעתועי מַחזות און ומדוחים, ולאט לאט עבדה רוח ההשכלה על הארץ וַתְּטַהֵר כל ערפלי חתולתה, שביבי אור הדרור הופיעו מעט מעט בחֶשכת הַלַיִל הָרֹבֶצֶת שם מדורות עולמים, הפראים נהפכו ברבות הימים ויהיו לאנשים, בָּנוּ בתים וישבו, זָרעו שדות ויטעו גנים, ואף כי היו עבדים לבני איירופא, צעדו קדימה להגיע אל מטרת כל בני האדם.

 

2. המדעים וחֹרשת המעשה חִדשו ימיהם כקדם    🔗

 

A. בתי מדרש להשכלה.    🔗

490 §    🔗

הפילוסופיא הַדָתִית (סאָלאַסטיציזמוס) ²⁷ הַמְתַבֶּלֶת נפש דורשיה, התנודדה כבר במאה ארבע עשרה וחמש עשרה למספר הנוצרים על ידי אנשים חכמים וידועים: בארץ איטליא על ידי אצילי בית מעדיצי (מעדיצצער)²⁸ ועל ידי פאפסטים אחרים תופשי חכמה אשר יסדו בתי עקד ספרים, הקימו בתי מִדרש גדולים לחכמה ותושיה, ויתמכו בידי כל השוקדים על דלתות החכמה, ובארץ השפֵלה (נידערלאַנד) החלה הפילוסופיא ההיא להתמוטט על ידי חֶבֶר משכילים ונבונים אשר לא חָשכו מכל יגיעה נפשם לתקן כל מעוָת בבתי הספר, לְיַשֵׁר המסִלה העולה להיכל החכמה ולהפיץ אור ההשכלה הָאֲמִתִּית בכל עיר ומדינה. אך בכל אלה לא מצאו החכמים ההם אוֹן להם לְמַשְאוֹת את הפילוסופיא הָרְמִיָה ההיא משרשיה עד אשר נפרצו ספרי חכמי היוָנים והרומאים במאה חמש עשרה ושש עשרה למספר הנוצרים בארץ איטליא ומשם על פני כל ארצות איירופא, כי הספרים ההם הנֶאדרים בחכמה ודעת, היו כבירי כח וְרַבֵֹי אוֹנִים לְשָׁרֵשׁ שרשי פוֹרִים רֹאש ולענה להם, ולהוריש מעט מעט את הדעות הכוזבות בעניני הדת והפילוסופיא אשר מוצאותיהן מימי קדם –.

491 §    🔗

במאה חמש עשרה הִתחרו נסיכים ורוזנים גם יושבי ערים רבות להפיץ את מַעינות החכמה וחרֹשת המעשה על פני ארץ וחוצות ולקנות להם את שֵׁם הכָבוד: “מְפִיצֵי מַדָע וּמַרְבֵּי הַשְׂכָּלָה”. ובני איטליא אשר יתרון הַכְשֵׁר דעת לָמוֹ, הצליחו אז גם עשו פרי הלוּלים בכל חכמה וחרשת המעשה ומלאכת מחשבת עד כי היו לְנֵס עמים וסגֻלות גויי הארצות בימים ההם. ספרים יקרים אשר היו עוד בכתובים, הוציאו האיטלקים לאור על ידי הדפוס (כי בתי דפוס רבים היו אז באיטליא). ספרי מִלִים (וואֶרטערביכֿער) וספרי דקדוק (גראַממאַטיקען) חֻברו על פי אנשים משכילים דוברי צחות ובעלי לשון למודים. ספרי חכמה תוצאות לבב חכמי ימי הקדם, נעתקו ללשונות הַחַיוֹת המתהלכות בארץ, גם פֹרְשוּ בַאר היטב למען ירוץ כל קורא בם. בעיר פֿלאָרענץ ועוד ערים רבות החלו האיטלקים ללמד לשון יָוָן ויתרפקו באהבים עליה ועל ספרי חכמיה אשר לא יְדָעוּם מלפָנים, כי עד הימים ההם הִשְפִּיקוּ רק בליטעראַטור הרומאית. ומעת אשר נִסו הביצאַנצים לחַבר את כנסית היונים עם כנסית הרומאים, ומה גם אחרי אשר לכדו הישמעאלים את קאָנסטאַנטינאָפעל, נהרו חכמים רבים מבני היוָנים אל ארץ איטליא וַיְלַמְדוּ את שפתם ואת חכמתם לבני האיטלקים, ומני אז פרצה השפה ההיא באיטליא ביתר שאת, וחכמת יון ביתר עז. גם את השפה הרומאית אשר הִתְַעְמרוּ בה הסאָלאַסטיקים והכהנים עד כי נהפכה לשפה עמוקה ונלעגה, זִקקוּ החכמים הגדולים בימים ההם עד כי שָׁבָה להיות שפה ברורה, צחה, נעימה ונמרצה. והדבר הזה פָעל פעולה עזה על לבות הסופרים בעת ההיא, עד כי גם החכם לוירעניוס ואַללאַ²⁹ אָלַף ארחותם, וְהוֹאיִל הָלוֹך בשָׂפה הרומאית במסִלה אשר סללו להם החכמים ההם, ובשפה צחה ונמרצה כתב את ספריו המחֻכמים אשר בהם עָרַךְ מלחמה על הסאָלאַסטיקים ועל הפאַפסטים (וברוח בִקרת נאמנה הוכיח כי אין נכונה בפי הפאפסטים אֹדות ספר המתָּנה אשר נתן להם קאָנסטאַנטין הגדול – ). והנה ההשכלה החדשה ההיא אשר בידה האחת הִפִּילָה את חומת הפֿאַנאַטיזמוס וּמוּסַר הבָליה, נָגעה בידה השנית גם בּשָׁתוֹת דת הנוצרית להרוס אותן וּלְהַשְׁבִּיתָן מפני הנוצרים, וַיִמְאֲסוּ גם את המדות הטובות ומוסר הַשכל אשר בה, כי הם החזיקו בלמודי תורת פלאַטאָ ואַריסטאָטעלעס, ויבעטו בכל דת ואמונה. גם ראשי הכהנים (קאַרדינאֶלע ופראֶלאַטען) בָּגְדוּ בדתם עלפי ההשכלה ההיא, כי גם הם דָבקו בחכמת יון, ובחכמות כל חכמי ימי הקדם, ויתפלאו על תעופת רוח בינתם ועל עמקי מחשבותיהם, וַיְלַמְדוּ לשונם לִנְאֹם נאֻם כמוהם ולהגות ככל הָגוּת לבם, עד כי הִתאחדו עמהם בפיהם ובלבבם, ויבעטו בשאט בנפש בכל למודי הדת והאמונה גם בלמודי הַישֶׁר אשר בין אדם לחבֵרו…. מני אז נִשארה הדת רק בידי דַלַת העם וההמון סְתוּם העין, וכאשר גברו החשֻׁכים ההם להאמין גם בהבל הבלים ותעתועי הדמיון הַכֹּזֵב, כן גברו המשכילים לא לאמונה וַיְכַחשׁוּ בַכֹּל ויבוזו לכל תורה ולכל דת ואמונה בארץ –. סוף דבר כי המשכילים ההם אשר הָרְסו את אָשְׁיוֹת הפֿאַנאַטיזמוס וישביתו מפניהם את מוסַר הבָליה ורָעותיה הגדולות, הָרְסוּ גם את מוסדות דתם אשר הִנחילום אבותיהם, וְאִתָּם יחד גם כל מדה טובה וכל מעשה צדק ומעגלי יֹשֶר בדרך ארץ. אהבת הַבֶּצַע והכבוד היתה אבן הַפִּנָה לכל עלילותיהם, ויאמרו לַזָהָב “אֵלִי אתה”, ולתענוגות בשרים "חַיֵי רוחנו ותכלית חיינו – ". תְּמִים דרך וּמַצְנִיעַ לֶכֶת נחשב בעיניהם לֶאֱוִיל וֹכְסִיל, ואנשי הצדק לפתיים ונבערים מדעת, ורק עשירים הוללים ריקים ופוחזים ורדפי תענוגים, היו החכמים והנכבדים בארץ!

492 §    🔗

אמנם לא ההשכלה כי אם המחזיקים בה חטאו ואשמו, כי לא להשכיל ולהיטיב דָבקו בהשכלה כי אם להוציא על ידה את מזמותיהם הרעות ולעשות מה שלבם חָפֵץ, כי רק זאת היתה מגמת פני המשכילים ההם בארץ איטליא בעת ההיא. לא כאלה דרכי המשכילים בארץ אשכנז, כי רֻבָּם היו אנשי חסד, רודפי צדק, טובי לב וכל מעשיהם באמונה. ובכל זאת היתה אז איטליא מָקוֹר החכמה וממנה נָפוצו המדעים וחרֹשת המעשה בכל איירופא. כי החכמים והאמנים אשר נָהרו לאיטליא מכל הארצות, הביאו את אוצרות החכמה והמדע וכל מלאכת מחשבת לארץ צרפת, ענגלאַנד אשכנז ולכל ארצות איירופא. ועד מהרה נחלקו יושבי איירופא לשתי מחלקות: למשכילים נאורים (הומאַניסטען) הנושאים דגל ההשכלה בארץ, וְלַחֲשֻכִּים (אָבְּסקוּראַנטען) הלוחמים מלחמת הדת והמנהגים העתיקים, ובראשם הכהנים הדאָמיניקאַנים. המשכילים רבו מאד בימים ההם בכל עיר ומדינה וברית שלום וקשר אמיץ ביניהם, ושפת רומאית אשר היתה אז שפה אחת לכל החכמים ולכל נֹאֲמֵי נְאֻם (דיפלאָמאַטען) והרתוקה האחת אשר רתקה אותה ותהי המליצה בינותם; המכתבים הרבים אשר הריצו זה אל זה, מִלאו את מְקוֹם מכתבי העתים (צייטונגען) ויחברום יחד בחוברת; חִצֵי הליטעראטור היו שלוחים למטרה אחת, להעלות את נר החכמה במחשכי ארץ נאות הסכלות בימי חשך ההם, ומה יכלו עֲשׂוֹת זקני הדור תופשי הדת ומקנאי קנאתה ומחזיקים בכל עז במנהגים ישנות והליכות עתיקות? נָשתה גבורתם מול גבורי ההשכלה ההם המלאים כּחַ עלומים וַחֲמֻשִׁים בכלי נשק החכמה! שֻׂפָתָם העמוקה וְנִיבֶיה העקשים, היתה כְמוֹץ לפני רוח השפה הַחַיָה הברורה והנערצה אשר ביד בחורי ההשכלה ולפני נְאֻמָהּ וְנִיָבּה מַבִּיעֵי חכמה ודעת. גם קנאת הזקנים וכל עֲמָלָם לטפול על המשכילים הצעירים עֲוֹן אשמה כי בנים כָּחָשִׁים הם ואפיקורסים, היו לא לעזר וללא להועיל, כי המשכילים בָּזוּ לחכמת קנאתם לָעגו לכל דִבָּתָם ולכל עלילות דברים אשר שָׂמוּ עליהם, ויכוננו עוד על פניהם את חִצֵיהֵם השנונים לְהָתֵל בם במליצות חִידוֹת ובמכתמים דוקרים כמדקרות חרב. ורוח השקר אשר נוססה אז בלבות הכהנים, הַמִדוֹת הרעות אשר דבקו בהן רבים ממקנאי הדת, ועלילות הפראֶלאַטים בעלי התאוה ורודפי זִמָה, נתנו עוד חרב בידי המשכילים לְהִלָחֵם באנשי הרוח מקנאי קנאת הדת ואויבי ההשכלה –. המלחמה ההיא, מלחמת האור והחשך, החליפה את כל מַצַב ארץ איירופא, והצמיחה חדשות ברחבי תבל. והנה באיטליא, צרפת וענגלאַנד, היה רק האפרתים אבירי ההשכלה ולא נתנו להאזרחים והמון העם כל חלק ונחלה בם, כי גאוָתם הִשיאתם כי רק להם לבדם נִתְּנָה החכמה למורשה, ואם יקרב איש זָר אליה וִיחַלְלֶהָ, אך בארץ אשכנז אשר בה עָלו האזרחים על גֶרֶם המעלה, בה החזיקו כל עם הארץ ביד ההשכלה וכֻלם ידעו אותם למגדולם ועד קטנם עוד לפני הימים ההם. ואחרית הדבר היתה כי בארצות ההן אשר גרשו האפרתים את האזרחים מהסתפח בנחלת ההשכלה, היתה כנסת דת הנוצרים ללעג ולקלס בעיני האפרתים ובני מְרום עַם הארץ, והאזרחים וְדַלַת העם הֶחזיקו רק במעוז הדת, וְאִתָּהּ גם בהבלים ומשאות שוא ומדוחים, כדרך החשֻׁכִים אשר אור ההשכלה לא נָגה עליהם, לא כן בארץ אשכנז כי אזרחיה וכל המונה אָחזו בהשכלה' וגם מהדת לא הניחו את ידם ויחזיקו בקרנות מִזְבְּחָהּ בכל תּוֹקֶף, והמלחמה אשר לחמו האזרחים המשכילים עם הכהנים ההולכים בשרירות הפֿאַנאַטיזמוס, הולידה והצמיחה כנסת דת חדשה והנהגות חדשות בהנהגת המדינה (פאָליטיק) לאור עמים ולהצלחת ארצם ומולדתם –.

493 §    🔗

בָּתֵּי מִדְרָשׁ וחֶברת משכילים. התועלת הגדולה אשר הביאה ההשכלה לראשונה בימים לא כבירים, הלא היא כי נוסדו בתי מִדרש לחכמה (איניווערזיטאֶטען), ובתי וַעַד לחֶברת משכילים ונבונים (גללעהרטע געזעללשאַפֿטען). כי במשך המאה החמש עשרה הוקמו בארץ איטליא בתי ספר (גימנאַזיען), בתי מדרש גדולים, בתי חרֹשת המעשה ומלאכת מחשבת (קונסטשולען) ובתי עֵקֶד החכמות (אַקאַדעמיען). איטלקים חכמי לב וְכַבִּירֵי מַדע הֵרימו פעמיהם לצרפת וענגלאַנד, ושם התחברו לחכמים וידועים אשר רוח ההשכלה נוססה בהם כמוהם, ויזרעו את זרע ההשכלה בארצות ההן, והזרע ההוא צָץ ויפרח גם עשה פרי הלולים בראשית מאה השש עשרה בימי המלך פֿראַנץ הראשון והמלך היינריך השמיני אוהבי חכמה וחובבי מלאכת מחשבת וחרֹשת המעשה, ועד מהרה פָשטה ההשכלה על פני כל עַמֵי הארצות ההן, ויהיו למאורות להאיר גם לארצות אחרות. אמנם גם בארץ אשכנז הצליחה ההשכלה ביתר שאת עוד וביתר עָז, כי שם הֻקמו בתי ספר רבים מאד ובתי מדרש גדולים וטובים, אשר המורים גם התלמידים היו חפשים מכל שִׁלֻמַת מס וכסף גלגלת וכל תרומה לאוצר המדינה (אימוניטאֶטען), גם היה להם המשפט לשפוט בכל הענינים הנוגעים לבתי מדרשם ולהבאים לשמוע שם בלמודים, ועוד זכיות רבות כאלה. גם בתי המדרש אשר היו כבר בארץ ההיא, כמו בית מדרש החכמה אשר בעיר ווין (משנת ה“א קכ”ה 1365) ובעיר היידעלבארג (משנת ה“א קמ”ו 1386), הִתְעַלוּ במעלות רבות מאשר היו בתחלה כיד ההשכלה החדשה הטובה על האשכנזים בימים ההם. גם עוד בתי ספר רבים ועצומים לאין מספר אשר נפתחו בכל עֵבֶר וּפִנָה, היו לעינים להשכלת בני העם, ומהם יצאו תורת אהבת החכמה ואהבת האדם. המהֻללים בכל בתי הספר ההם, התנוססו בערים האלה: בעיר דעווענטער³⁰ (Deventer) תחת הנהגת החכם העגיוס; בעיר שלעטטשטאדט³¹ (Schlettstadt) תחת הנהגת החכם הנודע דרינגענבערג; בעיר מינסטער (Munster)³² תחת פקודת רודאלף מלאַנגענס והערמאַנען בושע; בעיר גאָטהאַ³³ אשר חכמים רבים ובראשם האיש היקר מונטיאַנוס רופוס התאמצו לנטוע בו דֵעות ישרות ורעיונות נשגבות. אמנם לא אנשי רוח ומורים משכילים לבדם העירו את האהבה לחכמה ומדעים, כי אם גם מליצים ומשוררים, כמו עאָבאַן חעסוס (בשנת ה"א ש' 1540) בעיר נאַרבורג, גם שרי מדינה (שטאאטסמאֶננער), כמו קאָנראַד פייטינגער מאויגסבורג (ה“א ש”ז 1547) והאפרתי העשיר הנודע בשם גוילליבאַלד פירקהיימער מנירנבערג (ה“א ר”צ 1530), ועוד אנשי שם כאלה היו מעירים ומעוררים להשכלה ולכל דבר חכמת בינה אשר יַצְמִיחוּ יֶשַׁע לבני האדם. ובכל חכמי לב בני הדור החכם ההוא היה גדול האפרתי פירקהיימער אשר זכרנו בזה. הוא אסף בחפניו רוח חכמה בארץ איטליא וילמוד שם את דרכי המשפט (רעכֿטסוויסענשאַפֿטען), והקיסר מאַקסימיליאַן שָׂם על שכמו מִשְׁרָה גדולה בהליכות המדינה, והיא עלה על כל האצילים והאפרתים בחכמתו ודעתו ובכל ארחותיו בימים ההם –. חֶברות משכילים קָמוּ והתעודדו אז בארץ אשכנז להרים את קרן ההשכלה בכבוד ולהפיץ עֲנַן אוֹרָהּ על כל קַצְוֵי ארץ (כמו חברת רהיין אשר כונן בחכמתו החכם קאָנראַד קעלטעס ויאָהאַן איש דאַלבערג, חברת שטראַסבורג אשר יסד החכם ווימפפֿעלינג, ועוד חברות רבות כאלה). לכל בעלי החברות ההן היו דרכים שוות ומחשבות שוות בכל תהלוכותיהם, והם הוציאו כִבְרַק העלעקטרי חִצָם וקרנים מידם ולדרים עליה –. נירנבערג, באַזאל, ערפֿורט ועוד ערים רבות כאלה היו מִשְׁכָּנוֹת לחכמה ולמדעים ולכל טוב ותושיה, אך העיר היידעלבערג עלה על כֻּלָנָה, כי היא בָנתה כמו רמים מקדש החכמה וממנה יצאה השמש בגבורתה להאיר אור גדול לההולכים בחשך –. בעיר ההיא הופיע דאַלבערג הבישאָף מוואָרמס, ידיד ויועץ הקורפֿירסט פֿיליפפ הישר (דער אויפֿריכֿטיגע), גם אַגריקאָלאַ, קאָנראַד קעלטעס אשר ידיו רב לו במדעים רבים ושונים, איש חי ורב פעלים, ועוד אנשים יקרים כאלה פָעלו ועשו גדולות ונצורות בעיר ההיא לטובת ההשכלה והמשכילים בעם. החכם רייכלין (Reuchlin) היה תמיד חָבר לחֶברת רהיין והפליא מאד לעשות, החכם מעלאַנכֿטאָן (Melanchton) לָמַד בעיר היידעלבערג בבית המדרש הגדול אשר בתוכה ויקח שם לֶקַח מפי המורים הגדולים עד כי היה כמופת לרבים בחכמתו. מרבית החכמים ההם היו רַבֵּי פעלים, ויערבו בארצות רחוקות לְהִתְוַדַע עם החכמים הנודעים לְשֵׁם, לבעבור הועיל עוד יותר להחכמה, להגדילה ולהאדירה, נקובי ראשי החכמים היו: רייכֿלין, עראַסמוס מעיר ראָטערראַם ואולריך מהוטטען.

494 § רייכלין ה“א רט”ו – רפ"א 1522 – 1455    🔗

יאָהאַן רייכֿלין (קאָפינאָ) נולד בשנת ה“א רט”ז 1455 בעיר פפֿאָרצהיים³⁴, והשלים חק למודו בעיר פֿרייבורג, ואחרי גם נסע עם בן המאַרקגראַף קאַרל מבאַדען לעיר פאריז, אשר שם למד לראשונה את לשון יָוָן, והחכם יאָהאַן וועסעל הֵעִיר את רוחו להגות גם בספרי הקדש בשום שכל. בשנת ה“א רל”ד 1474 נסע רייכֿלין לעיר באַזעל³⁵ ושם הוציא לאור אוצר השרשים בלשון רומאית (לאַטיין), אשר מצא חן והפיק רצון מאת כל בני דורו עד כי במשך עשרים ושבע שנים נדפס עשרים ושלש פעמים. בעיר ההיא הִטִיף החכם הזה לקח טוב בחכמת יוָנית באזני תלמידים מקשיבים, אך עדת הכהנים נִחרו בו ויפריעוהו מעבודת החכמה, וַיִחַר לו מאד וישב שנית לעיר פאריז וימצא שם חַיַת ידו בהעתקת ספרי היונים בכסף מלא. אחרי כן הלך לעיר אָרלעאַנס ופאָאַטיה (Poitiers)³⁶ וילמוד שם את ידיעות המשפטים ודתי המדינה (רעכֿטסוויסענשאפֿט), גם חִבר אז ספר תלמוד לשון יון. בשנת ה“א רמ”א 1481 בחר בעיר טיבינעגן³⁷ למושב לו ויהי שם לראש המורים בלמודי המשפטים בבית מִדרש החכמה (אטניווערזיטאֶט), גם נֶהדר בִּכְבוֹד שֵׁם “רב בחכמת המשפטים” (דאָקטאָר דער רעכֿטע) “וְיוֹעֵץ פֶּלֶא” (געהיימער ראטה) להגראף עבערהאַרד בעל הזקן (דער באֶרטיגע), ואחרי כן נִלְוָה אל הגרף הזה בדרך מַסָעוֹ לארץ איטליא. בארץ ההיא הִתְוַדַע להחכם מאַרזיליוס פֿיקינוס, להחכם פאָליטיאַנוס ולהחכם הגדול פיקוס מיראַרנדאָלאַ, והם העירו בחֻבו תשוקה עזה להתחקות על ידועות חדשות ושונות, וביחוד לידיעת שפת עברית. בשובו מִמַסָעו הֻקם לשר ושופט בעיר שטוטגאַרט³⁸ ולמליץ (אַדוואָקאַט) בחברת נזירי הדאָמיניקאַנים בארץ אשכנז, והמשרה הזאת היתה על שכמו עשרים ותשע שנים. בשנת ה“א רנ”ו 1496 מת עליו הגרף עבערהאַרד איש חסדו, והגראף אשר מִלא את מקומו מִנָה למזכיר (קאַנצלער) את אחד השרים אשר שנא את רייכֿלין תכלית שנאה, ויחפש עליו עולות להבאיש את ריחו בעיני הגראף, ויגר רייכֿלין מפניו ויבקש מָנוֹחַ לנפשו בארץ אחרת. והנה שמחת לבבו קרא לו יאָהאַן פֿאָן דאַלבערג להיידעלבערג להיות שם מורה ראשי בבית מדרש החכמה, וימהר וילך אל מקום כבודו החָדש, ויחי שם חיי נֹעַם, ויהי אהוב בעיני הבישאָף דאַלבערג חכם הלבב, גם היה שעשועים יום יום אצל הקורפֿירסט פֿיליפפ, ויוסף עוד עֲשׂוֹת חיל בחכמה ותושיה, ויחבר שם ספר יקר על דָתֵי המדינות וספר תולדות בני אדם בדרך קצרה ויקרה. בהמיר הממשלה בווירטעמבערג שב רייכֿלין בשנת ה“א רנ”ט 1499 לשטוטטגאַרט, ובשנת ה“א רס”ב 1502 היה לשר ושופט בחֶברת שוואַבען. המשרה הגדולה הזאת היתה בידו החכמה ויאסוף בְּחָפְנָיו ידיעות רבות ושונות שְׁכֶם אחד על כל חכמי דורו, עד כי היה לְנֵס החכמים ולתפארת עֻזָמוֹ. בימים ההם הוציא לאור ספר תלמוד לשון עברית, הוא הספר הראשון אשר עשה חכם נוצרי בדקדוק השפה העבריה. הספר ההוא נדפס בשנת ה“א רס”ו 1506. גם בחכמת הקבלה דבקה נפש האדם הגדול הזה, וילמוד את בחירי ספרי הקבלה אשר חִברו חכמי היהודים, ויעמיק בהם מחשבותיו כאחד מגדולי בעלי החכמה ההיא. בשנת ה“א רס”ט 1509 התעוררה מריבה עזה בינו ובין הכהנים הדאָמיניקאַנים אשר בעיר קאֶלן, מריבה נפלאה מאד אשר לרגלה התחוללה סערת הרעפֿאָרמאַטיאָן בארץ אשכנז ובכל ארצות איירופא. סִבת המריבה ההיא היתה על ידי איש יהודי אשר הֵמִיר את דתו, שֵׁם האיש ההוא יוסף פפֿעפֿערקאָרען מארץ באֶהמען, חכם להרע, בעל תאוה וְדָבֵק בחמדת בשרים, והוא הִתְמַכֵּר לרדוף באף את היהודים עד כלותם. ובראותו כי קצרה ידו להפיק את מְזִמָתו הרעה הזאת, התאמץ לְאַבֵּד את ספרי התלמוד וכל ספרי היהודים אשר נכתבו אחרי סְתוֹם הֶחָזוֹן, והכהנים הדאָמיניקאַנים בעיר קאֶלן תָּמְכוּ בידו ויעזרו לו להוציא את מחשבתו הרעה לאור; ולא נחו ולא שקטו עד אשר הִשִׂיגוּ רִשְׁיוֹן מהקיסר מאַקסימיליאַן לשרוף את כל ספרי היהודים המדַברים תועה על דת הנוצרית. אך שרי המדינות אשר מִלֵא הקיסר לשרוף את הספרים ההם איש איש בעירו, לא אָצוּ לעשות את פקודת הקיסר, כי לא ידעו קְרוֹא עברית ועל כן לא ידעו להבדיל בין הספרים המדַברים סרה על דתם (לפי דברי פפֿעפֿערקאָרען) ובין הספרים הנקיים מעון הזה ואין משפטם לְהִשָׂרֵף. אז נִתנה פקודת הקיסר בידי ההגמון הגדול ממאַינץ, והוא פנה אל רייכֿלין, בידעו כי ידיו רב לו בשפת עברית ובספרי היהודים, ויפקידהו לָשׂוּם פְּדוּת בין הספרים אשר דִינָם לִשְׂרֵפָה ובין הספרים אשר לא יעברו באש. אך החכם הנעלה רייכלין היה יְשַׁר לֵב, תְּמִים דֵעִים ואוהב אמת, ויחמול מאד על ספרי התלמוד עתיקי הימים ומלאים חכמה ודעת ויראת ה' אוצרם, גם על יתר ספרי היהודים חָסָה עינו בידעו כי פנינים יקרים ספונים בתוכם, ומה גם ספרי הקבלה אהובי נפשו וממדי לבבו, ועל כן התאזר עֹז להצילם מיד לֶהָבָה ויכתוב ספר גלוי לכל העמים והשרים, וראשי דבריו יסֹבו על הצירים האלה: 1) ספרי התלמוד מְיֻסָדִים על אדני פז, על תורת משה והנביאים, והם רק באורים על תרי“ג מִצְוֹת הכתובים בחמשה חומשי תורה, ונכתבו בשנות מאות הראשונות לספירת הנוצרים על ידי חכמים נכבדים ומהֻללים מחכמי היהודים. בספרים ההם יִמָצְאוּ לִמודי אלהים (טהעאֶלאָגיע), דתי היהודים ודיניהם (יודיספרודענץ), ידיעות הכוכבים והמזלות (אַסטראָנאָמיע), ידיעות החשבון והמדידה, ידיעות הרפואה ועוד ידיעות רבות. הספרים ההם מים עמוקים מאד, ודבריהם סתומים וחתומים גם בעד המון עם היהודים, ורק מתי מספר זעיר שם זעיר שם צוללים במים אדירים ההם וְדֹלִים פנינים יקרים ממצולתם, על כן לא יִתָּכֵן לצאת מהם נזק לדת הנוצרית –. 2) ספרי הקבלה נכבדים הם גם בעיני נשיאי דת הנוצרית (פאֶפסטע), ומי לא ידע כי הפאַפסט אלכסנדר הששי אהב מאד את חכמת הקבלה וַיְסַלְסְלֶהָ, גם צִוה לכל שלומי אמוני דת הנוצרית לשקוד על דלתותיה, והפאַפסט סיקטוס הרביעי הֶעתיק את מִבְחַר ספרי הקבלה לשפת רומאית, ובאהבת החכמה הזאת שָׁנה תמיד –. 3) ספרי הבאורים והפֵרושים לתורת משה ולהנביאים והכתובים אשר כתבו חכמי היהודים, יקרים הם ומועילים מאד גם להמבארים הנוצרים, כי על פיהם ישכילו ויבינו את הרעיונות הנשגבים הצפונים בספרי קדש ההם, וְלוּ ידעו אותם הילאַריוס והיראָמינוס, כי אז לא שגו פעמים רבות בהעתיקם את ספרי הקדש –. 4) ספרי התפלות, הזמריות והדרָשות, אין בהם כל מום ואין משפטם לְהִשָׂרֵף, גם אין לנו המשפט להפריע את היהודים מעבודת האלהים כפי דתם ותורתם –. עשר שנים רצופות ילמדו תלמידי הנוצרים בבתי מדרש הגדולים את הֲלִיכוֹת שפת עֵבֶר ואת הספרים הכתובים בה על ידי חכמי היהודים, כי לא יִתָּכֵן להנוצרים להבין את ספרי התנ”ך כי אם אחרי יָדְעָם הֵיטֵב את השפה העבריה אשר הספרים ההם כתובים בה –. אלה הם ראשי הדברים בספר הגלוי ההוא. ויהי כצאת הספר ההוא לאור ואתו יחד צִדקת ספרי היהודים, קצפו כהני הדאָמיניקאַנים אשר בקאֶלן קצף גדול מאד על רייכֿלין, וראש הכהנים ההם (פּריאָר) הנקרא בשם יעקב מהאָגסטראַטען (Hoogstraten) כתב עליו ספר שטנה הנקוב בשם “ראי היד” (האַנד שפיגעל), וישפוך עליו בוז וחרפות וגדופים, וישיא עליו עֲוֹן אשמה כי כפיו נְגֹאֲלוּ בשחד אשר נתנו לו היהודים לְהַמְלִיץ טוב על ספריהם, ויתנהו לבן בליעל, לאיש תֹּך ומרמה, חֲסַר לב וּבֹגֵד בדתו. אז התנשא רייכֿלין בעֶברת אפו ויכתוב ספר יקר אשר קרא לו בשם “רְאִי העינים” (אויגענשפיגעל), ובו הוכיח לעיני כל את צדקת נפשו וְיֹשֶׁר משפטיו על דבר ספרי היהודים. על פי הדברים האלה בערה שלהבת המריבה בין רייכֿלין וּמְתֵי סודו ובין הכהנים הדאָמיניקאַנים ועוזרי ידם, והמריבה ההיא הובאה לפני משפט הכהנים בעיר מאַינץ, בעיר שפייער ובבית מדרש החכמה אשר בפאַריז. ארבעים ושבע פעמים התאספו הכהנים והשופטים להתיעץ כדת מה לעשות, ולאחרונה הוציאו בעלי בית מדרש החכמה בפאַריז את משפטם לשרוף את ספר “ראי העינים” באש, כי חרם הוא וּמָוֶת בו, ועד מהרה הוציאו העתקות רבות מהספר ההוא בחוצות עיר פאַריז, גם בעיר לאֶווען, מאַינץ וערפֿורט וַיִשָׂרְפוּ באשר קבל עָם. והכהנים והעם אשר בעיר קאֶלן לא חִכּוּ למשפט חרוץ ההוא ויקדימוהו וישרפו את הספר ההוא באש בטרם בוא לידם הפקודה מאת פאַריז. לדבר הזה בערה כאש חמת רייכלין ויגש את משפטו אל כסא הפאַפסט ברומא, ולימין צדקו עמד הקיסר, וגם הקאַרדינאַל ערצבישאָף פֿאָן גורק, הקורפֿירסט מזאַקסען, ההערצאָג מבייערן, המאַרקגראַף מבאַדען, חמשה הגמונים (בישאֶפֿע), שלשה עשר כהנים ראשים (Aebte) והמשים ושלש ערי מלוכה (רייכֿסשטאֶדטען). אך כאשר הוסיפו המשכילים והחכמים לתת לרייכֿלין צדק, כן יָספו כהני קאֶלן להתקצף ולהעיר עליו כל חמתם, עד כי גָזרו אֹמֶר כי לשון יונית היא אֵם האפיקורסות, וכל איש נוצרי הלומד את שפת עֵבר אות הוא לו כי נִתפה בסתר לבו אחרי דת היהודים, גם הפחידו את כל אוהבי רייכֿלין כי יאספו את כל הכהנים לאספה אחת להוציא עליהם משפט חרם; ובדבר הזה האיצו בהפאפסט למהר ולחרוץ משפטו אֹדות המריבה ההיא. אחרי המון דברי ריבות ועצומות שלח הפאפסט את פקודתו לָשׁבֶת מֵרִיב, לבל יתעקשו עוד הכהנים והעם על אֹדות החכם רייכֿלין וספריו. והנה אחרית המריבה ההיא היתה טובה גדולה להשכלה ולחֵרות הדעת, כי כל המשכילים בעם וכל דורשי חכמה, ומה גם בני הנעורים אשר רוח ההשכלה נוססה בם, עמדו לימין רייכֿלין ויעזרו לו להציל את ההשכלה מכף כל שונאיה ומנַדיה בעלי האגרוף ואנשי הזרוע, להרחיב גבולה, לרומם קרנה בכבוד ולבנות כמו רמים מִקְדָשָׁהּ. ורבים מעמי הארץ אשר נתנו בראשונה כתף סוררת לההשכלה, פנו אליה ויסלסלוה בראותם כי גם הוד הקיסר ונשיאים רבים ואצילים וערי ממלכה רבות תמכו בידי רייכֿלין להגדיל את ההשכלה ולהאדירה. וכֹהני קאֶלן חָפוּ ראשם ויתעצבו מאד אל לבם בראותם כי אָזלת ידם וזרועם הרמה נִשברה, ויותר עוד גדלה עצבתם כי הֵטִילוּ עליהם הקיסר והשרים לְשַׁלֵם את כל ההוצאות אשר הוציאו בעלי ריבם בכל משך ימי המריבה הגדולה ההיא אשר היתה מידם. ויהי כאשר אֵחרו הכהנים להביא את הכסף, הִכביד עליהם פֿראַנץ פאָן שיקינגען את ידו לְשַלֵם את אשר נטלו עליהם שופטי הצדק. והשר פֿראַנץ ההוא היה איש משכיל ונבון, וארמונו הנקרא ערענבורג אשר אצל קרייצענאָך, היה מקום אֲסֵפָה למשכילים רבים אוהבי אדם ומצדיקי רבים. בעת ההיא היתה לרייכֿלין ולכל חכמי הדור אורה ושמחה וששון וִיקָר. מאוהבי רייכֿלין וּמְתֵי סודו, יצאו אז לאור המכתבים הנקובים בשם “מכתבי החשֻכים” (בריפֿפֿע דער דונקעלמאֶנגער, Adscuranten), וראש מחברם היה קראָטוס רוביאנוס, ולא דברת רבים היא אֻלרוך מהוטטען אחד מכותבי המכתבים ההם. הכותבים התחפשו בשפתם והגיונם לאחד מכהני הדאָמיניקאַנים, וכמוהם העזו פניהם לדבר דברי בלע על המשכילים ועל כל דרכיהם, ומתוך דבריהם יִגָלוּ גם דרכי הדומיניקאנים ומנהגיהם וכל הליכותיהם הַמָשְׁחָתוֹת, וכֹה השכילו לצאת בעקבי החשכים ההם, עד כי בתחלה האמינו הדאָמיניקאַנים כי הספר ההוא חֻבר בידי אחד מאנשי חֶברתם, ועל כן עָזרו להפיצו על פני כל הארצות, ואחרי כן בהָודע להם כי אך הֶתֵל התלו בם המשכילים, פרשו חרמם על הספר ההוא ועל כל הקוראים בו. אך לשוא היה עמלם, כי כבר היה ביד כל, וכֻלם שמחו לקראתו –. בשנת ה“א רע”ט 1519 הלך רייכֿלין לעיר אינגאָלשטאַט וישב בה ימים אחדים, אך שם היתה מריבה בינו ובין הדאָקטאָר יאָהאַן עק, וישב לעיר שטוטטגאַרט, וימת שם בשנת ה“א רפ”ב 1522 בהיותו בן ששים ושבע שנה – יהי שְׁמוֹ לברכה וזכרו לתהלה ולתפארת לדור דורים! –.

495 § עראסמוס ה“א רכ”ז – רצ"ו 1536 – 1467    🔗

החכם עראַסמוס מעיר ראָטטארדאַם היה איש חרם ואיש תֹּאר מלא רוח דעת ומזמה ובעל שֵׂכֶל עמוק. בימי עלומיו נפתה לבבו להנזר מתשואות חלד ולהתבודד באחד מבתי מִקלט הכהנים הנזירים אף כי קצה נפשו בדרכי חייהם ובכל עלילותיהם. על פי עזרת ההגמון מקאַמבראי (Cambray), נִתַּן לו דרור לצאת לחפשי מבית כִּלְאוֹ גם רִשְׁיוֹן ללמוד טהעאָלאָגיע בפאַריז. בלמדו שם בבית מדרש החכמה, בָחלה נפשו בלמודי השאָלאַסטיק, עד כי כל ימי חייו מאס בם כבכל עלילות הכהנים הנזירים, וירדפם בכל כלי נשק השנינות ובלהט חרב התבונה בלי הפוגות. עד מהרה יצא שמו בכל הארץ ותהלתו מלאה כל ממלכות גויי איירופא; מלכים ורוזנים קראו לו להשתעשע בחֶברתו, וירבו לשלוח לו מתנות יקרות, ויאצלו לו תהלות ותשבחות; בכל הארצות אִווּ האפרתים ובני מְרוֹם האצילים כי ישכון בארצם ויבטיחו להרבות כבוד ביתו, לשום אותו לשר ושופט ולעטרו עשֶׁר יְקָר וּגְדֻלָה. אך הוא בחר לחיות חיי איש משכיל על החכמה ועל המדע מהיות שר ושופט בארץ, וירם פעמיו ויעבור בכל ארצות איירופא אשר אור הציוויליזאַציאָן נָגה עליהן, אך לאחרונה ישב ימים רבים בעיר באַזעל ושם התחבר אל המדפיס החכם פֿראָבען, ואתו יחד הוציא לאור המון ספרים אשר בשפתם והגיון רוחם נִדמו לספרי חכמי ימי הקדם. "בביתו אשר בעיר באַזעל, ישס בכבוד והדר, ומלכים ורוזנים הגישו אליו מתנות ידיהם. מכל עברים נהרו אליו חכמים וידועים לשחר פניו, ומכל אפסי תבל קראו לו נסיכים ושרים לְכַבְּדָם ולבוא אליהם לָשֶׁבֶת אתם. הוא היה קְצַר קומה, שערות ראשו צהובות (בלאָנד), עיניו כעין התכלת, מראהו נָאוה, חֵן הוצק בשפתותיו וכל דרכיו דרכי נֹעַם, אך מעודו היה ירא וחרד, ובשמעו את שֵׁם הַמָוֶת התפלצו כל עצמותיו – ". בין ספריו הרבים אשר חבר ואשר הוציא לאור, נודעו לתהִלה ספר תהלת הפתיות (לאָב דער נאררהייט), וספר דת הנוצרית בלשון יונית אשר חֻבר בה ובהעתקה רומאית. ספר תהִלת הפתיות חִבר בלשון רומאית, ונעתק פעמים רבות לגֹדל יקרת עֶרְכּוֹ, ובו יְהָתֵל בדברים שנונים ונמרצים בפתיות בני האדם בכל מַצָבֵיהֶם ומה גם במצב הכהנים (גייסטליכֿע) והנזירים (מאֶנכֿע) –. בימי לוטהער, אשר התלקחה אז מלחמה כבֵדה בין אוהבי חדשות ובין מקדישי מנהגים עתיקים, התחבא החכם הזה בחדרו, כי ירא להתערב בין הלוחמים מָרֵי הנפש, ומחדר מַשכיתו ירה חִצים שנונים על לוטהער ועל מחשבותיו, אף כי בתחלה נתן לו צדק ויבחר בכל דרכיו. עראַסמוס לא שָׂם לבו אל בני עמו, לא דאג את דאגתם, בכל צרותם לא צר לו, כי הוא אהב רק את נפשו, ובבוא פחד פתאם על העם נחבא הוא לברוח למלט את נפשו משחיתותם, גם לא אהב את מליצי בני האדם ולוחמי מלחמות חרותם וחפשם, וזאת היתה נסבה כי סגר דלתי ביתו בעיר באַזעל לפני החכם הוטטען בהיותו נרדף על צוארו וינס משֹׁד שונאי בני העם, ובתוכחות על עון הבגד הזה יסרהו הוטטען קשה בספרו האחרון אשר כתב –. חָבֶר להחכם עראַסמוס בדעות וּבַהֲלָךְ נפש, היה החכם טהאָמאס מאָרוס מזכיר המלך היינריך השמיני בענגלאַרד. גם הוא חכם ובעל לשון למודים, וגם ידיו אמונה לירות חִצֵי לעג ושנינה בלב אויבי האמת. הוא חִבר מַחברת יקרה הנקובה בשם אֻטָפְיאַ (נירגנדהיים), ובה ברא ברוח דִמְיוֹנוֹ עולם חדש רב הָאֹשֶר וכביר הצלחה על פי מַצָבוֹ והליכותיו, ומבין חזיונות עולם הַמָשָׁל ההוא נשקפו כל החסרונות אשר בעולם הברור ובכל כנסיות הנוצריות באמת –. כעראסמוס רדף גם הוא אחרי כן את כל מתקני הדת, ובזרועו כי אתה הֲדָפָם וַיְהֻמֵם וימנע מהמון העם את החדשות הטובות והמועילות אשר חִדְשׁוּ יִשְׁרֵי לב ההם לטובת כנסת הנוצרים. אך תִּגְרַת יד הנקמה לא אֵחרה לְשַׁלֵם לוֹ גְמוּלוֹ, כי המלך היינריך השמיני חרץ עליו משפט מָוֶת, וימת מות נבל על בָּמַת מַטְבֵּח (בלוט געריסטע) לעיני כל האם. כי המלך העז ההוא כִלָה בו חמתו על מָאנו למלאות אחריו ולהפריע את עצתו אשר יעץ לְנַתֵּק את מוסרות הפאַפסט ולהשליך מעליו את עבותות משפטיו אשר היו לְמוֹרַת רוחו –. אך בכל זאת היה מאָרוס איש נכבד ובַעַל בעַמיו, יְשַׁר דרך ובר לבב, נִער כפיו מתמוך בשֹׁחַד, וילך למות במנוחת נפש וברוח נכון כיאות לאיש משכיל.

496 §    🔗

אֻלריך פֿאָן הוטטען (ה“א רמ”ח – רפ"ג 1523 – 1488) היה גְדָל-הַיַחש ממשפחת שרים ואבירים בארץ פֿראַנקען ואיש מלחמות בעד השכלה ובעד חֵרות ארץ אשכנז מיום היותו לאיש עד יום מותו, ובכל גבורי כֹחַ ואנשי הרוח לוחמי מלחמת החכמה והצלחת ארץ מולדתם לא נמצא איש יקר כמוהו. אביו קְשֵׁה הלב ונבער מדעת הֲדָפוֹ באיבה וישליכהו מלפניו על אשר ברח מבית מקלט פֿולדאַ אשר הסגיר אותו לָשֶׁבֶת בו כל ימי חייו ולהיות כאחד מהכהנים הנזירים, ויהי העלם היקר הזה נע ונד בארצות נכריות ובנפשו הביא לחמו, תלאות רבות ועצומות אפפוהו, חֹסֶר לחם ונקיון שִׁנַיִם חֶלקוֹ בחיים. בארץ אשכנז שָקד על פתחי נדיבים להשתחוות לאגורת נחֹשת ופת לחם יָבֵשׁ, בארץ איטליא נִלחץ לעבוד עבודת הצבא כאחד מִדַלַת בני העם בחיל המלך קאַרל החמישי. אך בכל זאת הָגָה תמיד בחכמה וילמוד אֹרח ההשכלה ודרך תבונות. אחרי מות אביו בכתה אמו הענוגה לפניו ותתחנן לו למנוע רגליו מִיָחֵף ונפשו מרעב וחֹסר כֹּל, רק יֵשֵׁב במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים בנחלת אביו אשר הניח לו אחריו ברכה, אך הוא נָער חצנו וימאן לָרֶשֶׁת את הון אביו, לא אבה לָשֶׁבֶת סָפוּן בבית מִדות ולאכול בשמחה לחם אבירים, ויבחר לחיות חיי נדודים, אך חיי דרור וחפש וּלְגַבֵּר חילו לפדות את ארץ מולדתו מכף כל העריצים. ואף כי סבוהו גם סבבוהו צרות רבות ורעות, חליים רעים ונאמנים דִכְּאוּ לארץ חיָתו, קִדמוהו ימי עֹנִי, ואויבי נפשו רדפוהו בלי חשך, בכל זאת חגר בעוז מתניו ויאמץ זרועותיו ולא נתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה עד עשותו ועד הקימו את מזמות לבבו לטובת ארצו ומולדתו. הוא שָׁר שירים נמרצים, חִבֵּר מליצות חִידוֹת וּמִכְתְּבֵי שנינות ובשבט פיו הִכָּה את הישובים על מִדִין ושופטי ארץ המטים עקלקלותם, מַטִים מִדִין דלים ומוציאים משפטים מעֻקלים, בתוכחות חֵמה הוכיח את האפרתים אבירי לב ואת הנשיאים העריצים העושקים דלים ורוצצים אביונים, עורר שוט שוטף על המדות הרעות ועלילות רֶשַׁע אשר החזיקו בהם הכהנים תופשי הדת, וישפוך בוז ולעג כמים על תעתועי אנשי הרוח ועל סכלות מוֹרֵי בית הספר ופתיות מְאַשְׁרֵי בני הנעורים. עד מהרה יצא שֵם כבודו ברחבי תבל, ראוהו שרים ויהללוהו, מלכים ורוזנים ויתנו לו פאֵר ותהִלה, והקיסר מאַקסימיליאַן עִטר את ראשו בעטרת המשוררים (דיכֿטערלאָרבעער). ובעת ההיא (בשנת ה“א רע”ז 1517) קרא לו אַלברעכֿט הערצבישאָף ממאַינץ לכבדו ולבוא אל היכלו, כי המזכיר המשכיל אייטעלוואָלף פֿאָן שטיין הֵעִיר את רוחו לעשות כן. והנה אף כי הָעֵד הֵעִידוּ אנשים רבים בהחכם הוטטען ויזהירוהו לבל יְפֻתֶּה לשׁאֵלת אלברעכֿט, בכל זאת הלך לו אל היכל הערצבישאָף ההוא לקחת מידו מִשְׁרָה בהנהגת המדינה, וזאת היתה בעת אשר הֵחֵל כבר לוטהער להלחם עם הפאפסט, והוטטען נתן לו צדק וַיֵט לבו אל כל מחשבות הרעפֿאָרמאטער הגדול ההוא –. ימים מעטים טָמַן בחֻבו את מחשבותיו, אך אחרי כן לא שָׁלַט עוד ברוחו וַיְבַטֵא בשפתיו כי כל משפטי לוטהער אמת צדקו יחדו. מני אז התנודדה מִשְׁרָתו באין מָעמד, ומה גם מעת אשר התנפל בעברתו ברחוב העיר על יעקב מהאָאָגסטראַטען ראש המורים בעיר קאֶלן ושופט עז לכל בנים כחשים היוצאים בעקבות לוטהער. הפאַפסט לעאָ העשירי צוה להסגיר בידו את הוטטען, ואַלברעכֿט החכם הגדול והעצבישאָף ממאַינץ הֵסִיר צִלוֹ מעליו, ועדת מרצחים ארבו לו לקחת את נפשו. אז ברח הוטטען אל פֿראַנץ פֿאָן שיקינגען ידידו, ויבוא אל מצודתו אשר אצל קרייצנאַך הנקובה בשם עבערנבורג, אשר היתה מקלט לאוהבי הרעפֿאָרמאַציאֶן הנרדפים על צוארם בעברת הכהנים הקאַטהאָלים המקנאים קִנאת דתם. משם שלח הוטטען שירים, מליצות, מכתמים ודברי התולים הכתובים בלשון אשכנזית, ויפיצם בכל עיר המדינות, בם הֵתֵל בכל השומרים הבלי שוא ודבֵקים במשאות אפע ומדוחים, ירה חִצֵי שנינה על הפאַפסט אשר יַקשה את ידו על העם בלי משפט ובלי צדקה, גם הוכיח את צדקת המשכילים ומתַקני הדת, וכל הדברים ההם יצאו לאור בעת רצון, עת אשר התפעם רוח כל איש על אֹדות האסֵפה (רייכֿסטאַג) בעיר וואָרמס, ויפעלו פעולה עזה על בני העם –. בסופה ובסערה היתה דרך החכם זה, בסערתו לָחַם את הפאַפסט וכל אגפיו, ובסופתו ערך קרב עם כל המתקוממים על המתקנים (רעפֿאָרמאַטאָרען) החדשים ועל השכלת העם. אפס כי בכל זאת לא היתה עוד המלחמה ההיא כי אם ברוח ודבר ש??תים, אך מני אז והלאה התאמץ החכם הזה לצאת בחרב לקראת אנשי ריבו, ויאבה לחבר את העם לכנסיה אחת בהליכות הדת ובמשפטי המדינה בזרוע חשופה ומלחמת תנופה, וישמח בלבו בראותו כי האכרים התעוררו כה וכה לשאת אל האפרתים חרב ולקנות חֵרותָם ביד חזקה –. והנה פתאם לפתע מת שיקינגען סִתְרוֹ וּמָגִנוֹ בעת אשר לָחַם עם הבישאָף מטריער אשר צָר את מצודתו הנקראת בשם לאנדשטוהל, והחכם הוטטען ירא פן יפגעו בו צוררי נפש שיקינגען ויברח לארץ שוויץ, ושם מצאוהו צר ומצוק וחליים רעים ונאמנים, ועל פי עצת צוונגלי הלך אל אי אופנוי (Ufnau) לדרוש שם ברופאים, וימת שם בן שלשים ושש שנה. “הוטטען היה שְׁפַל קומה ודק בשר, שערות ראשו צהובות, ושערות זקנו שחורות, בעל פנים לבָנים ועינים נוצצות ומפיקות עוז ותעצומות, וכל הרואה אותו פעם אחת התחקה מראהו על לוח זכרונו כל הימים. רוחו הכביר התגעש תמיד בחֻבו, ועל כן לא מצא מרגוע ולא נח ולא שקט מיום היותו לאיש עד יום שובו לאדמתו” –.

 

תקוני הכנסיה הנוצרית (רעפֿאָרמאַטיאָן)    🔗

 

1) תקוני הכנסיה בארץ אשכנז.    🔗

a) דאָקטאָר מאַרטין לוטהער (Luther)    🔗

497 §    🔗

במאה חמש עשרה לספהנ“ו התעוררו אנשי לבב וישמיעו בכל איירופא קולם לתקן את המעֻות אשר הִתְעַוְתָה כנסת דת הנוצרית באשמת רבים מראשיה וכהניה נעוי הלב ונלוזי דרך. גם הכהנים הישרים עוד בלבותם, התאספו פעמים רבות להמתיק סוד ולהתיעץ כדת מה לעשות לדת הנוצרית להצילה מכף נשיאיה ומחזיקיה אשר היו אז רק מהרסיה ומחריביה. אך לשוא היה כל יגיעם, וכל עלם נשאר מעל, כי נשיאי הדת (פאֶפסטע) הישובים על גפי מרומי כסא פעטרוס בעיר רומא, האטימו את אזניהם ולא אבו ולא שמעו בקול האנשים הישרים ההם לְרַפֵּא הֲרִיסות הכנסיה ולהסיר חֶלאתה אשר חִלוּ בה תופשיה –. מיום ליום ירד כבוד כנסת הדת הנוצרים פלאים, נשיא הדת וּסְגָנָיו הָרֹדִים על ידו, הֵטִילוּ מס כבד מאד על בתי התפלות, הכהנים הקטנים היו עצלים, נִבערים מדעת וחסרי לב, מָשְׁחָתֵי המִדות וּסְתוּמֵי עינים, והכהנים הגדולים התמכרו ללכת אחרי תענוגות בני האדם, בָּנוּ להם בתי מִדות ועליות מרֻוחים כרוזנים ונסיכי ארץ, נתנו בכוס עיניהם וַיִתְרַפְּקוּ על מַנְעַמִי התבל, גם הִשְׂפִּיקוּ ביַלדי נכרים, בחכמת היוָנים ובדעות הפילוסופים הראשונים וישליכו את דת הנוצרית אחרי גום ויבזוה. ורבים מֵעַמֵי הארץ הואילו הלוך גם הם בנתיבות כהניהם הגדולים, וכמוהם בָּזוּ לְדָתָם וישפכו עליה ועל מוֹרֶיהָ לעם כמים. גם רבים מנשיאי הדת נתנו יד לפושעים בְּסוּרָם מאחרי דתם גם הם, ובעשותם תועבות גדולות וּנְאָצוֹת נמרצות לעיני השמש ולעיני כל העמים –. על הַפְּרָעוֹת והפרצים ההם רָעֲמוּ כל אנשי לב פנים וַיֵרָגְנוּ באהליהם גם בְּמַקְהֵלוֹת, וגם רבים מעמי הארצות קצפו מאד על כהניהם ואל רוֹעַ מעלליהם, ולאחרונה התעוררו כל יושבי איירופא לְהִתְעַבֵּר עם הפאַפסט ועם אֲגַפָּיו ועוזריו הכהנים הגדולים עם הקטנים, ולא חסר להם כי אם איש נִלְבָּב ואיש זרוע אשר יְקַבֵּץ כֻּלָם תחת דִגלו לְהָחֵל את המלחמה, גם תואנה אשר למענה יצדקו בעיני כל העמים בְּהִלָחֲמָם עם נשיא ראש דתם –. והנה התואנה ההיא גם איש נלבב ההוא נמצאו מהרה קל בעת ההיא! התואנה היתה עלילות הפאַפסט לעאָ העשירי, והאיש הנלבב היה כהן אויגוסטיני הנודע בשם מאַרטין לוטהער. כי לעאָ העשירי הִתְאַוָה תאוה לִבְנוֹת כמו רמים את בית תפלת פעטער בעיר רומא, ועוד בנינים מפֹארים כמוהו, אך חסר לו הכסף הרב והעצום הדרוש לעלילות גדולות ונשגבות כאלה, על כן הֶערים עָרמה נִתְעָבָה וַיְמַלֵא את ידי הקופֿירשט אַלברעכֿט ממאַינץ ואת ידי הבישאָף ממאַגדענבורג למכור במחיר קטן סִפְרֵי כַפָּרַת פֶּשע (אַבלאַסצעטעל) בשם נשיא הדת, וכל איש אשר יקנה את הספר ההוא ונסלח לו כל חטא וכל עון ופשע אשר עשה מעודו ואשר יעשה עוד עד בּוֹא חליפתו, גם יהי מאֻשר בארץ כל ימי חייו, ונפשו תִנָצֵל ממוקדי עולם אשר בשאול תחתיה (פֿעגפייער). הקורפֿירשט אַלברעכֿט עשה את מִצְוֹת הפאפסט בשמחת לבב, כי את חֲצִי הכסף מהמסחור ההוא לקח לנפשו, ואת הנותר שלח להפאַפסט, ויבחר באיש אחד מכֹהני הדאָמיניקאַנים ושמו טעצעל (Tetzel) וַיְמַלֵא את ידיו לעבור בארץ זאַקסען למכור את ספרי סליחה ההם לכל איש ואיש במחיר ובכסף. והנה עד מהרה נָהרו אל טעצאל המונים המונים עם צרורות כספיהם לקנות מידו את סליחת החטאים, כי מי זה האיש אשר לא יאבה לטהר את נפשו מכל חטא ועון וְלִפְדוֹתָהּ ממוקדי עולם בעד מחיר קטן? –. אך טעצעל הִתְעַמֵר מאד בסחורת ידו וֵיְנַבְּלָה, כי מָכַר את ספרי סליחה ההם גם לגנבים ושודדים, ולעריצים ומרצחים אם אך הִרְבּוּ במחיריהם, וגם להם הבטיח בשם הפאַפסט כי נִסלח להם כל פשעיהם אשר פשעו מנעוריהם ואשר יפשעו עוד עד יום מותם³⁹, לדבר הזה התאנף הכֹהן האויגוסטיני דאָקטאָר מאַרטין לוטהער, ויחגור בְּעֹז מתניו להעביר את רוח השקר ההוא מן הארץ. ובשנת ה”א רע"ז 1517 בשלשים ואחד לחֹדש אקטאבער לעת ערב הִדְבִּיק על שער בית התפלה אשר בעיר וויטענבערג⁴⁰ גִלָיוֹן גדול אשר כתב בו תשעים וחמשה משפטים (זעֶטצע, Theses) לְהִשָׁפֵט את הפאַפסט על עלילותיו גם להוכיח לַכֹֹל כי אין בידי הפאַפסט לסלוח חטאים אשר יחטא איש לאלהים או איש לרעהו, וכל ספרי הסליחה אשר יתן בהם כֹּחַ כי אם לסלוח את החטאים אשר יחטא איש לכבודו ולכבוד החֻקים אשר בָּדָא מלבו –. גם הורה במשפטים ההם את ההבדל בין תשובה רמיה ובין תשובה נכונה, בין המתקדשים והמתחסדים במצות אנשים מלֻמדה, ובין אנשי אמת העושים צדקה בכל עת ורודפים אך טוב וחסד לכל בני האדם –. באחרית דבריו הודיע לוטהער כי כל איש אשר יאבה לְהִתְוַכַּח אִתוֹ על אֹדות משפטי צִדקו, יגיש עצֻמותיו אליו והוא ישיב לו אמרים המיוסדים על אדני האמת והצדק –. תשעים וחמשה משפטים ההם (אשר כתב לוטהר בשפת רומאית), עָפו כעל כנפי רוח בכל ערי ארץ אשכנז, נעתקו מהרה קל לכל הלשונות המתהלכות בארץ, ונדפסו פעמים רבות אין מספר, וכל קוראיהם התפלאו על חכמת הכותב ועל עֹז רוחו אשר יפעמהו להתיצב ביד רמה נגד הפאפַסט אֵיל גוים ונגד כל קדושיו אנשי הזרוע –.

498 §    🔗

מארטין לוטהער נולד בשנת ה“א רמ”ג 1483 בעשירי לחֹדש נאָוועמבער, אביו היה איש ישר מתושבי טהירינגען⁴¹ בספר מאֶהרע (Mohre), ומלאכת ידו לחצוב בהרים (בערגמאַנן), והוא עִתֵּד את בְּנוֹ להיות איש לִמוּד. ארבע שנים רצופות שקד לוטהער על דלתות בית מדרש החכמה (אוניווערזיטעֶט) בעיר ערפֿורט וילמד הליכות המדינות ומשפטי הארץ בין איש ובין רעהו (רעכֿטסוויסענשאַפֿט), כי כן אִוְתָה נפש אביו, אך נפשו בחלה להתערב בין תשואות החלד ולהיות כאחד האדם, ויתאוה תאוה לָשֶׁבֶת בדד וּלְהִנָזֵר מֵהֶמְיַת התבל, כי הוא דאג דאגת נפשו לבל תִּכָּרֵת מחיי העולם הבא. וילך קֹדֵר כל הימים בלחץ דאגתו, ובהיותו מָלֵא רוח דאגה כזאת, הלך בשנת ה“א רס”ה 1505 עם אליקסיוס (Alexius) ידידו לשוח בשדה, והנה פתע לפתֹאם התקדרו השמים בְּעָבֵי רעם, ולהט הברק עָף מֵחַשְׁרַת עָב וַיַךְ את ידידו ויפצפצהו כרגע. לוטהער התפלץ מאד ויתעלף, ואימה חשֵכה רָבצה מהיום ההוא והלאה בבתי נפשו, ונוספה על דאגתו העזה אשר התנוססה בו תמוד כִּמְסֹס נֹסֵס, עד כי הֶחליט בדעתו לעזוב את בית מדרש החכמה ולהתבודד באחד מבתי מקלט הנזירים. אך בטרם עשותו זאת התעלס עוד הפעם בחברת אוהביו ורעיו, והיה נֵבל וכנור ויֵין משתיהם, קול שירים וזמרה, ואחרי כן הלך אל מקלט כֹהני האויגוסטינים בעיר ערפורט, וישב שם בדד באחד הַתָּאִים ככל הכהנים ההם. בבית מקלטו הוסיף עוד רוח עצבָתו לבעתו, וילך חשֵכים וּקְדוֹרַנִית יותר עוד מבתחלה, כי כֹהני המקלט הִתְעַמְרוּ בו ויעבידו אותו בעבודות שפלות, לפתוח את שערי בית התפלה ולסגרם, לְנַקוֹת את רִצְפַּת הבית, ללכת עם שק ככל העניים לבקש אגורת כסף בעד בֶּדֶק בית התפלה ובעד כֹהני בית המקלט, ועוד רבות כאלה. אך כאשר נודע לו אל נכון כי רק להאמין אמונה אֹמֶן בה' וּלְיַחֵל לחבריו הנאמנים, זה כל האדם וזאת תעודתו בחיים, אז נָחו שָׁקטו מורשי לבבו, רוח עצבונו כלה וילך, ונפשו שָׁבה למנוחתה –. גם הצליח לצאת לחפשי מבית מקלטו וּלְלַמֵד חכמה ודעת לבנים מקשיבים, כי ראש חֶברת האויגוסטינים אשר בעיר ערפֿורט, הוא החכם שטויפיץ (Staupitz) הִמְלִיץ בעדו לפני פֿרידריך החכם, נְשִׂיא זאַקסען⁴² אשר יסד בית מדרש לחכמה (אווניווערזיטאֶט) בוויטטענבערג, והנשיא קרא לו להיות מורה הראש (פראָפֿעססאָר) בבית מדרש ההוא, ובכן הּוַרם לוטהער וְהוּנַף להטיף חכמה ודעת (בשנת ה“א רס”ח 1508) כאחד החכמים הגדולים אנשי הַשֵׁם מעולם. ברוח נאמנה ובשקידה רבה שמר לוטהער את משמרת עבודתו, ויהי מורה חכמה גם מַטִיף לָעָם (פרעדיגער) וכהן הדת עד אשר עִתְּדוֹ­ הזמן לפעול פעולות גדולות ונכבדות מאלה.

499 §    🔗

דרכי לוטהער ומשפטי פיהו, מצאו חן בעיני כל האשכנזים, כֻלָם החזיקו במעוזו ויתנו לפעלו צדק, אך לבם היה חרד עליו פן ישלח בו הפאפסט את חרונו ויאכלהו כקש, ומגורתם באה להם, כי בשנת ה“א רע”ח 1518 פקד הפאַפסט לעאָ העשירי לפֿרידריך נשיא זאַקסען לאסור את לוטהער בכבלי ברזל ולשלחהו לעיר רומא לתת שם דין וחשבון על כל עלילותיו. אך פֿרידריך אהב מאד את לוטהער וַיְחַל את פני הפאפסט לָשׂוּם את הַבִקֹרֶת הזאת ביד אחד הכהנים הגדולים בארץ אשכנז. ולפני כסאו יעמוד לוטהער למשפט, וַיַעְתֶר אליו הפאפסט וַיְצַו את לוטהער לעמוד לפני מַלְאָכוֹ קאַיעטאַנוס (CaJetanus), בעיר אויגסבורג להצטדק על דרכיו ומעלליו. בלב אמיץ וברוח נכון הרים לוטהער את פעמיו, אמנם גם שומרים לראשו הלכו אתו על פי הנשיא החכם פֿרידריך. ויהי בבואו לפני הכהן ההוא בעיר אויגסבורג, האמין הכהן גְבַהּ העינים ורם הלבב כי יתגבר על הנזיר העני ונכה הרוח כלוטהער בנשק למודי הדת אשר בידו, אל לא כאשר דמה כן היתה! כי לוטהער חָשף לעיני הכהן את זרוע עֻזוֹ בחכמה ודעת, עד אשר ידע הכהן כי נופל הוא ממנו ולא יוכל לו –. ואחרי הִתְוַכְּחוֹ אתו רגעי מספר, צִוָהוֹ קאַיעטאַנוס בקול מושל לצאת מעל פניו ולבל יוסיף עוד להביטו עד אשר יְנָחֵם מכל עלילותיו ויעזוב את דרכו הרשעה ומחשבותיו הרעות. אז הלך לוטהער ויכתוב ספר התנצלות (Apelation) אל הפאַפסט, ואחרי כן מִהֵר וינס בלילה מעיר אויגסבורג, כי ראה כי קאַיעטאַנוס יארוב לנפשו לשלחו בכבלי ברזל לרומא. לשוא הפציר קאַיעטאֶנוס בפֿרידריך נשיא זאַקסען להסגיר את לוטהער ביד הפאפסט או לגרשו מזאקסען ארץ ממשלתו, כי הנשיא לא שמע בקולו ויסך באברתו על האיש הדגול מרבבה ההוא, וישב אמריו אל קאַיעטאַנוס סגן הפאפסט כי יש את נפש לוטהער לעמוד במשפט לפני שופטי צדק אשר לא ישאו פני איש ורק האמת לבדה מגמת פניהם, ולפי דְעוֹ צָדְקָה שאֵלת לוטהער –. הנשיא הזה היה דומה בצורה ללוטהער כל הימים, ויותר עוד אחרי מות הקיסר מאַקסימיליאַן אשר אז מִלא את מקומו עד אשר יתאספו כל הנשיאים ויבחרו קיסר חדש עליהם⁴³, כי אז היתה לאֵל ידו להיות מגדל עוֹז ללוטהער מפני כל אויביו ומבקשי רעתו, וגם הפאַפסט חָפץ קִרבת הנשיא הזה, ויתאמץ להפיק ממנו רצון, יען כי היה את לבבו לְחַוֹת דֵעוֹ על אֹדות הקיסר אשר יבֻחר, וַיֵדַע נאמנה כי אִם יתעבר עם הנשיא לא יוציא את מזִמתו לאור, וישלח את השר מילטיץ איש אפרתי וערום מילדי זאקסען אל היכל הנשיא, ובידו נמחה יקרה לכבוד הנשיא, גם צִוהו לדבר על לב לוטהער לבל יוסיף עוד לְנַבֵּל את כסא כבוד הכנסיה הנוצרית בספריו ובמעלליו. ולוטהער הבטיח לָשֶׁבֶת מֵרִיב אם מהיום והלאה יִשָׁבֵת סְחַר ספרי הסליחה ואם יְצַוֶה הפאפסט לאנשי סודו לבל יוסיפו גם הם לדבר עוד עליו דברי בלע. ולהראות כי באמת ובתמים דִבר את הדברים ההם, שלח ספר גלוי לכל העמים וידרוש את כל איש ואיש מאנשי דת נצרת לכַבד את הכנסיה הנוצרית ולשמור חֻקיה ומשפטיה, גם לאהבה וּלְירְאָה את נשיא הדת ולשמור מצות שפתיו, ואל הפאַפסט שלח מגלת ספר ויבטיחהו נאמנה כי מעודו לא עלה על לבו לנגוע בכבודו ובהוד מִשְׁרָתוֹ הרוממה. יוני ה“א רע”ט 1519

500 §    🔗

אך בכל זאת לא שָׁכְכָה חֲמַת המריבה, ושלהבת אִשָׁהּ התלקחה יתר עוד מבתחלה, וזאת היתה על פי החכם הפראָפֿעסאָר באינגאָלשטאַדט הנודע בשם דאקטאר יאָהאַנעס עק, איש לִמוּד וכביר כֹּחַ במלאכת הַוִכּוּחַ (דיספוט), והוא התוכח עם לוטהער בעיר לייפציג, ושניהם דִברו ברֶגש ובדברים נמרצים עד כי חם לב לוטהער בקרבו וַיְבַטֵא בשפתיו כי נשיא הדת אשר ברומא לא הֻקַם עָל עָל פי מחוקק דת הנוצרים ביד פעטער, כי אם על פי מצות אנשים בדורות רבים אחרי המחוקק, גם הֵטִיל שֶׂפֶק באמונת העם אשר האמינו אז כי פי הפאַפסט לא ימעול במשפט וכי כל משפטי אֲסֵפַת הכהנים (Concilien) אמת צדקו יחדו ואין בהם נִפתל ונָלוז –. לדברים האלה חרה רף הפראָפֿעסאַר עק ויחבר מחברת רחבת ידים להוכיח וּלְהָעִיר עֵדִים מאמנים (כפי העולה על רוחו) כי רק על פי המחוקק ביד פעטער הוכַן כסא הפאַפסט וְאַל יָעוֹז אנוש לנגוע בכבוד הַמִשְׁרָה ההיא, כי כל הנוגע בה לא יִנָקֶה מנקמת ה'. ועם הספר ההוא מִהֵר המחבר לבוא בשערי רומא ויציגהו לפני הפאַפסט ושרי חצֵרו וימצא חן בעיניהם ויפק מהם רצון, והפאַפסט שלח בידו פקודה (Bulle) אל כל עַמֵי הנוצרים לְהִנָזֵר מדרכי לוטהער, כי דרכי המות הם, לשרוף באשר את כל הספרים אשר כתב, כי מלאים הם נאצות וגדופים, ועל לוטהער הטיל להט החרם הגדול אם לא יִנָחֵם וישוב מדרכיו וממחשבותיו במשך ששים יום –. ויהי בְּהִשָׁמֵע דבר הפאַפסט ברחבי ארץ אשכנז, רָעֲמוּ האשכנזים פנים וַיִרָגְנוּ עַל נשיא הדת אשר חִיֵב את הרעפֿאָרמאַטאָר הנעלה שלא בפניו, ובטרם שמעו את דבריו ואת התנצלותו, הֶחרימו וַיְנַדֵהוּ מארץ החיים על פי אחד המלשינים ודובר נְבָלָה –. ועל כן לא פָעלה פקודת הפאַפסט (אשר שלח ביד עק) את הפעולה הנמרצה אשר לה מימי קדם, ורק אזרחי קאֶלן, מאַינץ ולאָווען ערי הכהנים הפֿאַנאַטיקים, שמעו בקול הפאַפסט וישרפו באש את ספרי לוטהער, אך יתר הערים לא עשה במעשה הרע הזה, ונשיא זאַקסען לא הניח לפקודת הפאַפסט לבוא בארצו, ורבים מֵעַמֵי הארץ לא שמעו גם את שִׁמְעָהּ. והנה במדה ההיא אשר מָדַד הפאַפסט ללוטהער, מדד לולהער גם להפאפסט, כי בחרות אפו בו שלח ספרים בכל המדינות, ספרי אַף וְחֵמָה, בם גִלה לעיני השמש את תהלוכות הפאַפסט ואת כל עלילותיו, לא חָסָה עינו על רוממות הודו וכבודו, גם על הֲדַר כבוד הכנסיה הדתית וכֹהניה בעת ההיא, ויחשוף את שוליהם על פניהם וַיְגַל את מְעֻוָתָם ואת כל מדותיהם הרעות והנִשחתות, והספרים ההם מצאו חן בעיני כל קוראיהם וַיִבְזְרוּ מְלוֹא חפנים תהִלה וכבוד ללוטהער, וירוממוהו בקהל עָם, וינשאוהו על גַפֵּי מרומי קרת. על פי הדברים האלה התאזר לוטהער עז וירהיב בנפשו אֹמֶץ לעשות דבר אשר יפריד בינו ובין הכנסיה הרומאית לנצח, כי הוא הלך בראש כל תלמידי בית מדרש החכמה אשר בוויטטענבערג אל השער הנקרא עלסטער, ושם הבעיר מדורת אש וישרוף את ספר הפקודה אשר שלח הפאפסט על אֹדותיו להחרימו, גם את ספר החֻקים והמשפטים אשר לכנסת הרומאים השליך באש לעיני רבבות אלפי איש.

501 §    🔗

בין כֹה וכֹה נבחר קאַרל החמישי נכד מאַקסימיליאַן, לקיסר בארץ אשכנז. הוא קאַרל נשיא ספרד (שפאַניען) ובורגונדיא אשר הבטיח נאמנה כי בשבתו על כסא המלוכה באשכנז, תהי ראשית מעשיהו להשביח את סערת המריבה אשר התחוללה בכנסת הנוצרית, וישמור את הבטחתו ויקרא עצרה וַיְצַו לכל שרי המלוכה וראשי כֹהניה לְהִקָבֵץ יחדו בעיר וואָרמס, וישלח לקרוא את לוטהער לעמוד לפניו ולפני שרי הָאֲסֵפָה הגדולה ההיא, ויבטיחהו כי לא תאֻנה אליו כל רעה, ואף כי ירא לוטהער פן יֵעָשֶׂה לו כאשר נעשה לפנים להאיש הנכבד הוּס, בכל זאת בָּטַח לבו בה‘, וברוח נכון ובנפש שקטה הֵרִים פעמיו לעיר וואָרמס, והמונים המונים נָהרו אחריו מכל עֵבֶר ופִנָה. ויהי בבואו אל מקום האספה, נִבעת מאד וַיִבָּהֵל בראותו את הוד פני הקיסר, את סגן הפאַפסט אלכסנדר, את תפארת הנשיאים הרבים, את השרים הגדולים, את הכהנים הראשים ואת מלאכי הערים אשר נועדו שם יחדו, וכאשר צֻוָה בשם הקיסר והשרים לשוב ממחשבותיו, ולעזוב את דרכיו, נפלה עליו אימתה ופחד וַיְחַל את פני ראשי האסֵפה לתת לו ארוכה עד יום מחר ואז יגיד להם את כל לבו. ביום המחרת חגר לוטהער בעוז מתניו, ויגש לפני הקיסר והשרים, ובלב חזק ופנים צֹהֲלִים נתן תּוֹדָה כי הוא כתב את הספרים אשר הוּשָׂמוּ לפניו, וכאשר צֻוָה לעזוב דרכיו וּלְהִנָחֵם על מחשבותיו, ענה ואמר: “כי כל עוד אשר לא יוכיחו לו על פי ספרי ברית החדשה כי הוא שגה ברואה ותועה מדרך אמונת הנוצרים, לא ישוב ממחשבותיו ולא יעזוב את דרכיו, כי נפשו יודעת מאד כי אִתּוֹ הצדק וכל מעשהו באמונה”. וככלותו לדבר קרא את הקריאה הזאת: "ה’ הֱיֵה עוזר לי! חַזקני נא ואמצני, אמן!". דבריו הנמרצים ירדו חדרי לבב הקיסר והשרים, וכל עֲמַל האסֵפה להשיבו מדרכיו גם בענינים אחרים, נשאר מָעַל, ובכל זאת לא עָרַב איש את לבבו לשלוח בו יד, ויסע לוטהער לדרכו בשלום, גם נשיאים רבים ושרים גדולים שבו לארצם, ורק אז הֵטִילָה האסֵפה את לַהַט חֵרֶם המלוכה על ראש לוטהער ועל כל המחזיקים בידו, ספָריו וכתָביו נִשפטו לְהִשָׂרֵף באש, והקיסר קאַרל החמישי בעל ברית הפאַפסט גָזַר אֹמֶר להשמיד וּלְאַבֵּד את כל הכופרים (קעטצער) ההולכים בדרכי לוטהער –. אז רדפו אנשים רבים אחרי לוטהער להורידו בדם שאולה, אך לא השיגוהו, כי כבר עבר דרך רחוקה, ובכל זאת פָּחד פֿרידריך נְשִׂיא זאַקסען פן יפגעו בו אנשים מָרֵי נפש בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו בו, על כן עשה תחבולת עָרְמָה וַיְצַו לאנשי בריתו להתנפל על לוטהער בדרך מַסָעוֹ ולקחת אותו בשביה ולהושיבו במצודת וואַרטבורג, ולהעביר קול כי את האביר (ריטטער) געאָרג תפשו בכפם, ובזה מִלַט את לוטהער מידי מבקשי נפשו –. במצודה ההיא ישב לוטהער כשנה תמימה, וכל רואיו האמינו כי הוא געאָרג האביר אשר נפל שבי ביד הנשיא. בתחלה התאבלו עליו אוהביו וידידיו, כי דמו בנפשם כי כבר שכנה דומה נפשו בתגרת ידי רודפיו, אך בראותם את ספרי האף והחֵמה אשר נפוצו בארץ לְיַסֵר קָשָׁה את אלברעכֿט נשיא מאַיינץ אשר שָׁב לכִסלה למכור שנית ספרי סליחה (אַבּלאַס) לפושעים וחטאים, אז ידעו נאמנה כי עוד לוטהער חי ולא חָדַל עוד מֵהַכּוֹת את נְלוֹזֵי דרך בשבט פיו, ואלברעכט הנשיא ראה את ספרי לוטהער ויחדל ממסחר ספרי הסליחה.

502 §    🔗

כל הימים אשר ישב לוטהער במצודת וואַרטבורג, חיה חַיֵי איש חרוץ ורב פעלים, אך גם חיי מכאובים וחיי עצב ודאגה. ובימים ההם קמו בעיר וויטטענבערג תרבות אנשים בֹעֲרִים מעוררי ריב ומדון, והקורפֿירשט התמים ואוהב שלום לא גִבר חילים להכניע את שאונם והמונם. כי בעת ההיא התעורר הדאָקטאָר קאַרלשטאַנר, איש אשר לא ישרה נפשו בו וּפֹסֵחַ על שתי הסעִפים בכל עלילותיו ומשפטיו, וַיֵשְׁבֵּת חֻקים אחדים בכנסת דת הנוצרית, העביר את המנהגים (צערמאָניען) הרבים אשר בידי הנוצרים, גם שפך כאש עברתו על התמונות הקדושות אשר בבתי התפלות, ועד מהרה התחברו אליו האנשים ההם אשר נקראו בשם נביאי צויקאוי (Zwickauer Propheton), אנשים אשר ההשכלה זרה להם, הוללים ומתהללים בתעתועי רוח הדמיון, והם החליטו כי טבילת הילדים כמוה כאין, יען כי אין בהם דעת ותבונה, ועל כן המצוה על כל הנוצרים לשוב וּלְהִטָבֵל שנית בבואם בימים (ועל כן נקראו גם בשם “מטבילי מִשְׁנִים” (ווידערטייפער), או (Anabaptisten). גם קמו בחמתם וישברו בבתי תפלות אחדים את צלמי קדשיהם ותמונות קדושיהם, גרשו את הכהנים הנזירים מבתי מקלטם וירבו בבת וויטענבערג מהומות רבות בין בני העם. את כל אלה שמע לוטהער וינאץ, וימהר ויעזוב את איתן מושבו ויבוא לוויטטענבערג, ושבעת ימים רצופים נשא שם מדברותיו יום יום בתוך קהל ועֵדה וַיַךְ בשבט פיו את הַפֹּחֲזִים ונִמהרי לב ההם המפריעים את תהלוכות הרעפאָרמאטיאָן בפחזותם, וכל שומעי אמָריו נָתנו לו צדק ויהדפו באיבה את הריקים והפוחזים ההם –. ומהיום ההוא והלאה שָׂם לוטהער את משכנו בעיר וויטטענבערג, והעיר ההיא היתה מְקוֹר ההשכלה מני אז, וממנה יצאו מים חיים לכל ארץ אשכנז. כי על יד לוטהער אור האשכנזים וקרן ישעם, ישב בעיר ההיא גם האיש הרם הנודע בשם פֿיליפפ מעלאַנכֿטהאָן (Melanchthon) יליד ברעטטען⁴⁴, איש חֲכַם לבב ובעל נפש עדינה וענוגה, איש אשר בהיותו עוד עוּל ימים כבן עשרים שנה עלה על מְרום הָרֵי המדע וירד במצולות יַם החכמה. הוא הגדיל את תפארת בתי הספר ואת הדרת הכנסיה הדתית בארץ זאַקסען, הוא כתב ספרים טובים ומועילים בשפת רומאית צחה וברורה ללמד את העם דעת ודרך תבונות, הוא יסד את הלקח החדש אשר הורה לוטהער, על אדני החכמה, והוא בנה את כל הנהרסות אשר הרס לוטהער בזעם אפו ברוחו הקשה, ובכל אשר פנה הצליח לָטַעַת נטעי נעמנים, להצמיח יֶשַׁע ולהרבות שלום בארץ אשכנז. אמנם כאשר הגדיל האיש המרומם הזה תושיה על ידי ספריו המחֻכמים אשר כתב בשפת רומאית, עשה לוטהער עזר כפלים לתושיה בספריו ובשיריו אשר כתב בלשון אשכנז, לשון בני עַמוֹ, ומה גם בהעתקתו הנפלאה, העתקת כל ספרי הקֹדש ללשון אשכנז קלה זכה וברורה, אשר הֵחֵל בשבתו עוד במצודת וואַרטבורג וַיְכַלֶנָה בוויטטענבערג אחרי אשר נועץ את חברת אוהביו החכמים על ענינים רבים בהעתקה הכבדה הזאת, ובשנת ה“א רצ”ד 1534 הוציא אותה לאור, והיא מלאכה מפֹארה מעשה ידי סופר מהיר.

503 §    🔗

הַלֶקַח החדש אשר הורה לוטהער, פָּשַֹט מהרה קל גם מעל לגבול ארץ זאַקסען. כי זולת נשיא זאַקסען, החזיקו במעוזו עוד נשיאים רבים בארצות אשכנז, ומה גם השר הגדול הגראַף פֿיליפפ מהעססען, איש חי רב פעלים אשר יסד את בית מדרש החכמה במאַרבורג. אך יותר מכֻּלם הֶחרו הֶחזיקו במָעוזו האזרחים המשכילים אשר בכל ערי הממלכה, כי הם דָבקו בו בכל לבבם בכל נפשם. במקומות רבים אשר סֻגרו לפניהם דלתות בתי התפלות, יצאו השדה לָצֶקֶת לחש ולשפוך שיח תחת רקיע השמים. כל יושבי אשכנז עמדו אז הָכֵן לְיַסֵד להם כנסיה חדשה, כנסיה חפשית מעבדות הפאַפסט, אשר בה יָחֱסוּ כל בני ארץ אשכנז וְיֵשבו שֶׁבֶת אחים גם יחד. אך הפאַפסט לא נח ולא שקט עד אשר כרת ברית עם פֿערדינאַנד מעסטעררייך, עם ההערצאָגים מבייערן ועם הגמונים רבים באשכנז הדרומית, ויביאם במסורת הברית בעיר רעגענסבורג (ה“א רפ”ד 1524) והם נָדרו לעזור איש את רעהו וּלְבַעֵר מארצותיהם את הלֶקח החָדש אשר יצא מוויטטענבערג לשטן לכנסת דת הקאָטהאָליקית. ובדבר הזה הפיצו זרע המשטֵמה וְהַפְּלַגוֹת בארץ אשכנז בעד רצון ההיא, אשר כל יקירי העם וראשי נבוניה חָתרו בכל עוז להביא דרור וחופש בארץ, וליחד את כל יושבי אשכנז להיות גוי מאֻשר וחפשי על פי הלקח החדש אשר יצא אז על פי לוטהער –.

 

h) מלחמת הָאִכָּרִים (בשנת ה“א רפ”ה 1525)    🔗

504 §    🔗

האכרים שמעו את קול הדרור אשר העבירו אז האשרנזים בכל עיר ומדינה, ורוח התקוה נוססה בחֻבם כי תושיע ידם למו לחַבל עֻלם הכבד מעליהם, כי כמוהם ככל בני מְרוֹם עַם הארץ אדם הם וגם להם יֵאות לֵאור באור הדרור. והנה בטרם החלה המלחמה ההיא האמינו רבים וכן שלמים מאזרחי הארץ כי אנשי לב אוהבי ארץ מולדתם כהאיש שיקינגען ואלריך הוטטען, יעמדו בראש האכרים, ובחרב שליפה ישימו סדרים ישרים וחדשים בהנהגת המדינה ובהליכות הכנסיה הדתית בארץ אשכנז, אך מות שיקינגען בעת מְצֹור מצודתו הנקראת בשם לאַנדשטוהל, ומנוסת אֻלריך הוטטען מארץ אשכנז, היו נסבה כי רפו ידי האכרים, ולא מצאו עצה וגבורה למלחמה. ובעת ההיא יצא ממחבואו אחד מחברת האַנאַבּאַפטיסטים, ושמו טהאָמאס מינצער, ויטף אמרים בראש הֹמִיות ובפתחי שערים, אִמרי רוח מלאים תעתועי הדמיון, ותכלית אמָריו היתה להעביר ממשלת כל רב ושליט גם ממשלת הכהנים מן הארץ, וּלְיַסֵד בתבל מלכות שמים אשר לפניה לא נִכַּר שׁוֹעַ לפני דָל, נִקלים ונִכבדים במאזנים ישאו יחד, עבד חפשי מאדוניו, עשיר ורש נִשְתָּווּ וכל יושבי תבל אחים הם ואין יתרון לאחד על משנהו –. הדברים ההם שמעו האכרים וַתְּחִי רוחם ותחזקנה ידיהם ויעשו כֻלם אגֻדה אחת ללחום את מלחמת החֵרות והדרור, ואחרי ימים מעטים נִקבצו כל יושבי הכפרים וכל האכרים מבאָדענזעע עד דרייזאַם תחת דגל האַנס מיללער מבולגענבאַך, איש מלחמה אשר עָבַד לפנים את עבודת הצבא, והוא עבר בראש גדודיו במעיל אדום ומצנפת אדֻמה, מכפר לכפר, ועגלה מפֹארה בעפאים וקִשורים (באֶנדערן) נסעה אחריו, ובה דגל הראשי (דיא הויפטפֿאַהנע) ודגל אות סערת המלחמה (שטורמפֿאַהנע) והוא עם גדודו האכרים ההם שאלו מאת שרי המלוכה ונשיאי הארץ שתים עשרה שאֵלות, ועל כל שר ונשיא אשר מאן למלאות את שאלותיהם, הקדישו מלחמה. בתוך השאֵלות ההן שאלו להתיר את ידם לצוד ציד ביערים, ודגים בנהרים ככל אַוַת נפשם מבלי כל מפריע, לחטוב עצים בלי כל שִׁלֻמַת מס, להשבית את הָעַבְדוּת (לייבאייגעמשאַפֿט) ואת המעשרות, להיות לאל ידם, לבחור להם כהנים ומורי הדת, ולתת חפש למטיפי העם להטיף לֶקַח העוואַנגעליום במקהלות –. ובמעשיהם עשו מהרה קל גם האכרים אשר בעָדענוואַלד, בנעקאַר, בפֿראַנקען ועוד מקומות רבים, ומנהלם היה איש עז ושמו געאָרג מעצלער, וכלם יחד הכבידו את אכפם על השרים (גראַפֿען) ומושלי העם מהאָהענלאָהע, לאֶווענשטיין, ווערטהיים, געממינגען, ועל ראשי חבר האשכנזים במערגענטהיים ועוד רבים כאלה, לתת להם את שאלותיהם ולשלח את עבדיהם לחפשי, גם לתת לכל העם חֻקים ישרים ומשפטי חֵרות, וכל איש אשר הרהיב בנפשו עז להתיצב לפניהם, כמו הגראַף העלפענשטיין מוויינסבערג, הומת באכזריות נוראות בתגרת ידי האכרים ההם. באש ובדם עברו בארץ לארכה ולרחבה, הרסו בתי תפלות, נתצו מצודות ומבצרים, ויקחו נקמות נוראות מאת כל לוחציהם ונוגשיהם. כְַּׂשַׂער קטב וכסופות בנגב חלפו בכל עיר ומדינה, ובראשם שרי צְבָאוֹת אבירי גבורים, הלא הם פֿלאָריאַן, גייער וגאֶטץ מבערליכינגען בעל יד הברזל⁴⁵ ועוד גבורי חיל ואנשי מלחמה כאלה, ויבואו לנפת ווירצבורג ויחריבוה בעת אשר גדודים אחרים מבעלי בריתם באו אל נָפַת באַדען וישימו אותה לְשַׁמָה, ועד מהרה פָּשַׁט המרד בכל ארץ שוואַבען, פֿראַנקען, עלזאַס וארצות הרהיין. נשיאי המדינות גם נשיאי הדת נבהלו נחפזו מפני תנופת חרב האכרים, ורבים מהם התרפסו וירהבו את המורדים ההם וַיִמַלְאוּ כל משאלותיהם. בטהירינגען ובגלילות אשר על יד האַרץ, נשאה מלחמת האכרים נֵס הַדָת יותר מבשאר הארצות. במילהויזען היה טהאמאס מינצער נִכבד מאד ונֶחשב לנביא ויודע דעת עליון. והנביא השקר הזה השליך אחרי גֵווֹ את דברי לוטהער אשר הודיע לַכֹּל כי לא בחרב ובחנית יִנָשֵׂא נֵס הדת כי אם בָּרוֹחַ, וְלַמְרוֹת עיני כבודו חָגַר על ירכו את “חֶרֶב גִדְעון”, ובחרבו הקשה הואיל לְיַסֵד מלכות שמים בארץ, ממלכה אשר כל בני האדם יֵלכו באור פני הדרור, ובמאזנים ישאו יחד רשים ועשירים, נקלים ונכבדים, שועים ודלים –. ובדבריו העזים והנמרצים הִצִית שלהבת אש נקמה בנפשות בני העם, וברוח נקמתם הרסו בתי תפלו, עֵרוּ בתי מקלטים, שִׁברו מַצְבות זִכָּרוֹן מימי קדם, הֶחריבו מְצָדוֹת וטירות נשגבות, ובכל אשר פָנו הִרְשִׁיעוּ.

505 §    🔗

בראשית ימי המלחמה ההיא, בטרם השחיתו עוד האכרים והתעיבו לעולל עלילות בְרֶצַח, דִבר לוטהער על לב נשיאי הארץ ואציליה לכרות ברית שלום עם האכרים, פיו מלא תוכחות על הנשיאים והאצילים על אשר הקשו את ידם עליהם ויעבידום בפרך מבלי חמלה, וגם את האכרים הוכיח על מֶרְיָם, וַיָעֵד בם להשיב את חרבם אל תערה. אך אחרי אשר הִרבו האכרים להרע ולהשחית, ונביאי הָרֶצַח שפכו דמים כמים וְהָרְסוּ בתי תפלות ובתי מקלט, אז שלח לוטהער על פני חוצות ספר מלא עברה וזעם “על האכרים השודדים והמרצחים”, וַיָעַר את רוח הנשיאים וְאֵילֵי הַמִשְׂרָה להניף חרב נוקמת על מרגיזי אֵל ההם ולבל תחוס עליהם עינם מהשמידם מתחת שְׁמֵי ה'. אז יצאו אלופים ונשיאים עם גדודיהם מכל עֲבָרִים ויקדישו על האכרים מלחמת תנופה בסער ובסופה, והקופֿירשט יאָהאַן נשיא זאַקסען, הגראף פֿיליפפ נשיא העססען, ועוד נשיאים ורוזנים רבים נהרו אל טהירינגען לְהִלָחֵם בעדת האכרים הפושעים והמורדים, ועל ידי כלי נשקם נָצחו על נקלה את טהאָמאַס מינצער ואת גדודיו האכרים אשר אין בידיהם כלי נשק טובים. בשער מיהלהויזען ישבו כסאות למשפט ויחרצו משפט מות על הנביא השקר מטהירינגען, ואחרי מוסר אכזרי וֶעֱנוּת נוראה, הומת לעיני השמש –. בארץ שוואַבען שָבה המנוחה על פי השר טרוקזעס (Truchsesz) מוואַלדבורג, ראש בעלי ברית שוואַבען, ואחרי כן נסע יחד עם הקורפירשט ממישנת פפֿאַלץ ועם הבישאָף הגבור מעיר טריער (Trier) לעשות מלחמה בגדודי האכרים בפֿראַנקען הצרים על המצודה הבצורה בווירצבורג. וגם הם התגברו על האכרים כיד טכסיסי המלחמה הטובה עליהם, גם על פי כלי נשקם הטובים ומערכות סדרים נכונים. כי אחרי אשר התיצבו האכרים לקראתם במערכה בשדה, נסו על מהרה במאה דרכים, מרביתם נפלו לפי חרב במנוסתם, והשבוים עברו בשלח?? (מלה לא ברורה) נקי! גם אזרחי פֿראַנקען אשר ידם היתה עם האכרים, נשפטו בשפטים רעים מאד. וימים רבים ישבו השופטים בווירצבורג ויכריתו את כל המורדים והפושעים, גם בעלזאַס ובנָפות רהיין התיכונה גָברו השרים והאפרתים על האכרים ויחרימום לפי חרב. בשוואַרצוואַלד וגלילות הדאָנוי נמשכו ימי המֶרד יותר מבשאר הארצות, אך גם שם הוֹיה יד הגבור טרוקסעס מוואַלדבורג ויד שר החילים המהֻלל הנודע בשֵם געאָרג מפֿרודסבערג, בהאכרים המורדים, ויכניעם וישיבו את הנוחה ואת השלום כבראשונה גם בנפות ההם. ברוב הנָפות והמדינות שבו השרים ויעמיסו על האכרים עֹל ברזל כבראשונה, ואפרתים כִּבְדֵי לב ואכזרים דִברו אל האכרים קשות כאשר דבר רחבעם לפָנים אל בני עַמו. ויאמרו: "אבותינו העמיסו עליכם עול כָּבֵד, ואנחנו נוסיף על עֻלכם, אביתינו יִסְרוּ אתכם בַּשׁוֹטִים, ואנחנו נְיַסֵר אתכם בָּעַקְרַבִּים –.

 

c) ההתנגדות (Protestation) וְהַתּוֹדָה (Confession) (ה“א רפ”ט – ר"צ 1530 – 1529)    🔗

506 §    🔗

במלחמות רבות וקרבות, התחזקה הכנסיה החדשה וַתֵּלֶךְ מחיל אל חיל, גם פעולות לוטהער גברו מיום ליום לַמְרוֹת עיני מתקוממיו הרבים והעצומים. בשנת 1524 עזב לוטהער את בית מקלט האויגוסטינים, ובשנה השנית לקח לו לאשה את אחת העלמות הנזירות (נאָננען) וּשְׁמָה קאַטהאַרינא לבית בּאָראַ. בחֶברת אשתו האהובה וּבְחוּג ידידיו ורֵעיו המשכילים, חַי חַיֵי שַׁלְוָה וחיי נֹעַם כאשר אִוְתָה כן נפשו תמיד. ואף כי פעמים רבות אפפוהו מכאובים רבים וְקִדְמוּהוּ ימי עֹנִי וְלַחַץ, בכל זאת לא נפל לבו ולא התעצב, כי בָטַח בה' וְעז לו באלהים כל הימים וַיִשָׁעֵן ברחמיו וברוב חסדיו כי לא יטשהו ולא יעזבהו. מדי יום ביומו הוסיף אֹמֶץ בתושיה, זָרַע זֶרַע ההשכלה בארץ, כתב ספרים להרחיב גבול הדעת, ולא יעף ולא יָגַע להשכיל להיטיב לבני עַמוֹ המקשיבים למצותיו. ובעקבותיו יצא גם מעלאַנכֿטהאָן, לא נתן שְׁנַת לעיניו ולעפעפיו תנומה עד עשותו ועד הקימו את מזמות לבבו להושיב את ההשכלה על גַפֵּי מרומי קרת. ובעת ההיא שלח נשיא זאַקסען את מעלאַנכֿטהאָן לעבור בארצו לארכה ולרחבה, לְבַקֵר את בתי התפלות ואת בתי הספר, לתקן את חסרונותיהם ולגדור את פרצותיהם, והאיש היקר ההוא לא חשך מכל עָמל ותלאה נפשו עד אשר מלא את פקודת שולחו וַיְחַזֵק כל בֶּדֶק בבתי התפלות ובבתי הספר ההם –. ועל ידי שני האנשים הגדולים ההם (לוטהער ומעלאַנכֿטהאָן), פָּשְׁטָה הרעפֿאָרמאַטיאָן בכל עיר ומדינה, עד כי רגזו מפניה כל נשיאי הארץ, נשיאי המדינה ונשיאי הכנסיה הדתית, ויתיצבו לקראתה בַּעֲבֵי גַבֵּי מגנם בעת אשר התאספו ראשי העם וראשי הכנהים בעיר שפייער לַמְתִּיק סוֹד, וביד חזקה וזרוע נטויה גזרו אֹמֶר לבל יָעוז עוד אנוש לעשות חדשות בהליכות הדת, ולהלֶקח החָדש אשר הורה לוטהער ומרעיו לא יהיו עוד מַהלכים בארץ, ולא יהיה עוד לאבן נגף להמנהגים הישנים אשר בכנסית הקאַטהאָלים. אך נשיאים רבים בעלי ברית לוטהער ומכבדיו, רעמו וַיֵרָגְנוּ על הגזֵרה הקשה ההיא, גם מלאכי ערים רבות מערי הממלכה התלוננו על הדבר הזה, וְכֻלָם יחד הִתְנַגְדוּ (פראָטעסטירען) על המשפט החרוץ ההוא בכתב ובעל פה. מהיום ההוא והלאה נקראו תלמידי לוטהער ההם, וכל הנוצרים אשר שִׁברו את עֹל הפאפסט מעליהם, בשם מתנגדים (Protestanten). ויהי כבוא דברי המתנגדים ההם אל הקיסר, לא שעה אליהם ולא אבה להטות להם אֹזֶן קשבת, וכל הנשיאים המתנגדים גם כל אזרחי ערי הממלכה קצפו קצף גדול ויאמרו לעשות אגודה אחת וקשר אמיץ לעמוד על נפשם בחרב בכל עת מצוא, אך לוטהער ומתי סודו, לא נתָנום לעשות כדבר הזה, באמרם "כי לא בחרב ולא בחנית תקום הדת על תִּלָהּ, וחֵטא יחטא האדם אשר יקנא קנאת ה' בסערת מלחמה וּבְשֶׁפֶךְ דמי אדם –.

507 §    🔗

בראשית השנה הבאה קרא הקיסר עצרה, וַיְצַו לכל שרי המלוכה ולכל ראשי הכהנים והעם להתאסף יחד בעיר אויסבורג⁴⁶, וגם הקיסר בהודו הופיע בעיר ההיא וישב בראש האספה הגדולה והמפֹארה הזאת. והנשיאים הנתנגדים גם כל האזרחים ההולכים בתורת לוטהער, הגישו לפני האסֵפה אתספר הַתּוֹדָה (Confession) אשר כתב מעלאַנפֿטהאָן בלשון רומאית ובלשון אשכנזית ואשר סמך לוטהער את ידיו עליו וירצהו, בספר ההוא הוכיחו המתנגדים כי חלילה להם ליסד כנסיה חדשה, וכל ישעם וכל חפצם רק להשיב את הכנסיה הישָנה על כנה ולהסיר ממנה את חֶלאתה אשר טָפלו עליה מוֹרִי שקר. הספר ההוא אשר דעת שפתיו ברור מִלֵלוּ, יכלכל בחֶלקו הראשות את משפטי העוואַנגעליום וחקותיו, והכותב שִׁכֶל את ידיו לְקָרֵב אותם אל משפטי דת הקאַטהאָלית בכל אשר היתה לאל ידו, אך בחֶלקו השני גלה ברוח משפט וברוח נכון את המנהגים הרעים ואת הדעות הנשחתות אשר הם מתנגדים לדת. אחרי אשר נקרא ספר התורה ההטא באזני כל העדה, נועצו כל בעלי האסֵפה לב אחד לכתוב ספר כנגדו להוכיח בו כי כל חֻקי דת הקאַטהאָלית וכל מנהגיה מת צדקו יחדו ואין בהם נִפתל ועִקש, ואחרי כן יבֻחרו נשיאים וכהנים ראשים משתי הפלגות והיו לאגֻדה אחת לחתור בכל עוֹז לחַבר את שתי הכנסיות הנפרדות לכנסיה אחת כבראשונה. אך הספר אשר כתב עק וכהני הקאַטהאָלים חבֵריו, ההי קְצַר יד להרוס את השׁתוֹת אשר יָסַד מעלאַנכֿטהאָן בספרו, וגם בספר אשר כתב אחרי כן וֵיְכַנֵהוּ בשם התנצלות (אַפאָלאָגיע). גם אגֻדת הנשיאים והכהנים לא הִצליחה לחַבר את הכנסיות הנפרדות, יען כי הפאַפסט לא אבה לְוַתֵּר מִדֵעוֹתָיו כמלוא השערה, גם לוטהער לא נסוג צעד אחד ממסִלתו אשר סָלַל בהליכות הדת, עד כי אָפַס עוד כל תקוה לחַבר את שתי הכנסיות ההן באֹמר ודברים כי אם בחרב ובמלחמה –. אז חָרצה האסֵפה משפטה כי מָוֶת בלֶקח הכנסיה החדשה, וכל חֲבֵרֶיהָ יִבָּדְלוּ מתוך הנוצרים ולא יבואו בַקָהָל להם. ויחד אף נשיאי הכנסיה החדשה וכל הנִלוים אליהם, ויעזבו את אויגסבורג וישובו איש איש לביתו. ויהי אך יצא יצאו משערי העיר, גָזרה האסֵפה עליהם משפט מָוֶת, ועל כל המחזיקים בבריתם הִטִילוּ חֵרֶם נורא מטעם הקיסר ושריו וראשי הכהנים, והחרם ההוא ירבץ על ראשם עד אשר ישובו מדרכיהם. אך נשיאי הכנסיה החדשה לא פָחדו ולא יָראו ממשפט המות אשר נחתך עליהם, ויותר מכֻלם נִצב לוטהער כמו נֵד ולבבו לא נָע ויבטח כי אל יאֻנה אליו כל רָע –. ⁴⁷

 

d) אוּלְרִיךְ צְוִוינְגְלִי.    🔗

508 §    🔗

לְרָעַת בעלי הכנסיה החדשה, נִקרעה אז כְּנִסִיָתָם בארץ אשכנז וַתַּחָץ לשתים: לכנסית לוטהער, ולכנסית צווינגלי, ולא התאחדו עוד עד היום הזה –. אוּלְרִיךְ צווינגלי נולד (בשנת ה“א רמ”ד 1484) היה גבר חכם בעוז וכהן בעיר ציריך. נפשו אִוְתָה וֵתִּבְחַר וַתְּקָרֵב את משפטי הרעפובליק וכל דרכיה בהנהגות המדינה. ארחות הכהנים הקאטהאלים מָרוּ וְעָצְבוּ את רוחו, וַיְלָחֵם בם באף ובחֵמה. כל חמתו שָׁפַךְ על האיש בערנאַדין זאַמזאָן אשר מָכַר ספרי סליחה בארץ שווייץ כטעצעל בארץ אשכנז, וכל אשר עשה לוטהער לטעצעל כן עשה גם הוא להאיש הסוחר ההוא. גם על השוויצרארים עורר שוט לשונו על אשר יִתְמַכְּרוּ לעבוד עבודת הצבא בארצות נכריות ומארץ מולדתם יסור לבם –. צווינגלי הלך בארץ שווייץ במסִלה ההיא אשר הלך לוטהער בארץ זאקסען, ובכל זאת נפרדו איש מרעהו בדברים אחדים: לוטהער גָבר ממנו בידיעות דתו ואמונתו, וראשית מעשהו לתקן אותן ולהסיר כל בדיליהן כפי דֵעוֹ, וצווינגלי גבר ממנו בידיעות התבל ודרך ארץ, ויתאמץ לתקן את מדות בני עַמו ועלילותיהם בין איש לרעהו, יתר הרבה מאשר התאמץ בתקוני הדת ובדברים אשר בין איש ובין אלהיו –. צווינגלי פִנה בחוזק יד את צלמי קדושיהם בבתי התפלות, הֵסִיר את הצלָבים (קרייצע), את הנרות והלפידים, את המזבחות וכלי העֻגב מכל הבתים ההם, גם צִוה לאכול את לחם מחוקקם כמשפט הנוצרים בראשית ימי הִוָסֵד דתם. אך על דבר הַלֶחֶם ההוא לָחַם לוטהער את צווינגלי בחזקה, וגם אחרי אשר הצליח פֿיליפפ נשיא העססען להביא את בעלי ריב ההם לעיר מאַרבורג לבעבור עֲשׂוֹת שלום ביניהם, לא נשבת הריב. כי לוטהער היה קְצַר אפים וּמְהִיר חֵמה ויהדוף את צווינגלי באיבה, ויתנהו לפני בן בליעל ובן לא אֹמֶן –. ומני אז נפרדו תלמידי לוטהער מתלמידי צווינגלי, ויהיו לשתי כנסיות שונות כל הימים –.

509 §    🔗

בארץ שווייץ רָבתה המהומה על אֹדות צווינגלי ולִקחו החָדש כאשר היתה כן בארץ אשכנז אֹדות לוטהער ולִקחו, עיר ציריך, באזעל, בערן, שאפֿפֿהוייזען, רהיינטהאל ויתר גלילות שווייץ, החזיקו בלֶקח צוויגלי בכל נפשם וּמְאֹדָם; ובנפות אַפפענצעל, גרובינדטען, ס"ט גאַללען, גלאַרוס ויתר הנפות התעשקו בעלי הכנסיה העתיקה עם הכנסיה החדָשה, ויהי ריב ומדון ביניהם כל הימים, אך בגליל שווייץ, אוּרִי, אוּנטערוואַלדען, לוּצערן וְצוּג נשארה כנסיה הקטהאָלית על תִּלָה בכל תֹּקֶף כבראשונה, כי הכהנים אשר בחמש נפות ההן התיצבו בעבי גבי מגינם לגרש את לֶקח צווינגלי מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלת הָרֹעִים והאכרים יושבי הנפות ההן, גם נתנו רשיון ליושביהן לעבוד עבודת הצבא בארצות נכריות בעד בצע כסף, תחת אשר צווינגלי הזהירם בכל האזהרות לכל יעשו כדבר הזה, ועל כן דָבקו בכהנים הקאטהאלים ובכל דרכיהם ויחזיקו במעוזם, ואל צווינגלי ולִקחו לא שעו ויתנו לו כתף סוררת. וחמש נפות ההן כרתו ברית עם עסטררייך ולא נתנו לכל דבר חדש מַהלכים ביניהן, וירדפו בתוכחות חֵמה את כל בעלי ברית צווינגלי, ולעומתן באו גם בערן וציריך בברית יחדו ללחום את צוררי צווינגלי ולִקחו החָדש, ולהתחזק וְלָשׂוּם אותה שלטת בארץ, כן רָגְשׁוּ יושבי ארץ שווייץ, וכל אדם לא עָצַר כֹּחַ להשקיט את הסער הגדול ההוא בדבר שפתים רק בחרב ובחנית, וצווינגלי הוסיף עוד להגדיל את סערת הארץ ההיא בחָשבו מחשבות להפוך משֹׁרֶש את הנהגות המדינה, ולתת לגלילות בערן וציריך יתר שאת ויתר עז על כל יתר הגלילות –. גם הכהנים אשר לשתי פלגות ההן היו פֶּחָם לגחלי אש המלחמה, כי הם רבו איש את רעהו בחזקה, שפכו זה על זה חרפות וגדופים מרבה להכיל, ויאזרו זיקות הנקמה והמלחמה בלבות המון העם הסרים למשמעתם. פֹּטְרֵי המָדון היו אזרחי ציריך ובערן, הגלילות החזקות בכל ארץ שווייץ, כי הם סגרו את דרכי המסחור גם לא נתנו להביא אֹכֶל נפש אל חמש הגלילות אנשי מצותם, ובדבר הזה העלו עליהם את חמת בני הגלילות ההן עד להשחית, ויחגרו איש איש את כלי מלחמתו בסתר, ופתאם לפתע פרצו בגבול ציריך בחרב נוקמת. אז נבהלו אלופי ציריך, וכל יושביה שערו שער על שֹׁד פתאם כזה, ויותר עוד רָבתה עצבתם ומגורתם בראותם כי אזרחי בערן בעלי בריתם לא באו לעזרתם. ובכל זאת התאוששו מהרה קל ויאמצו את לבם, וכאלפים איש גבורי חיל שולפי חרב יצאו למלחמה לקראת אויביהם הרבים והעצומים מהם ארבעתים, וגם צווינגלי הלך עמהם לחַזק את ידיהם ולאַמץ את רוחם בדבריו הנמרצים, ומלחמה כבֵדה התלקחה ביניהם על יד קאַפפעל, וַיִנָגְפוּ גבורי ציריך לפני אויביהם, ויפלו ראשי הגבורים המחזיקים בתורת צווינגלי בכל עֹז, וגם צווינגלי נפל אז לפי חרב במערכה בשדה, והאויבים כִּלו את חמתם בִּגְוִיָתוֹ המֵתה ויתעללו בה וינַבלוה, ולאחרונה שרפו אותה באש, וַיִזְרוּ את אפרה לכל רוח. אחרית המלחמה ההיא היתה נסבה כי במקומות רבים אשר מצאה שם תורת צווינגלי קֵן לה, גָברו בעלי כנסיה הקאַטהאָלית וישובו ויכוננו שם את כנסיתם על תִּלָהּ, ואזרחי שווייץ נפלגו לשתי כנסיות כל הימים –.

 

2. מלחמת בית האַבסבורג עם הצרפתים.    🔗

קארל החמישי ה“א ר”ס – שי"ח 1558 – 1500

510 §    🔗

מימי קירי רומא הקדמונים וקארל הגדול, לא קם מלך גדול רב ושליט כהמלך קאַרל החמישי, כי בהיותו עוד ילד קטן היה הבר אדון ומושל בארץ השפֵלה (נידערלאַנד)⁴⁸ ארץ טובה ורבתי בעושר, אשר נפלה לו יֵרשה מאת אביו (ה“א רע”ו 1516). בהיותו נער רך בשָנים מָלַך בכל ארץ ספרד (שפאניען) (אחרי מות פֿערדינאַנד הקאָטהאָלי אביו זקנו מצד אמו), בכל ארץ נעאַפול הברוכה וְהַפּוֹרִיָה, בנפת זיציליא ובכל הארצות החדשות אשר באמעריקא ובהודו המערבית (וועסטאינדיען). ובהיותו לאיש ירש את כל ארצות עסטעררייך נחלת מלכי בית האַבסבורג (אשר נתן אותן בידי פֿערדינאַנד אחיו), ועל פי כל נשיאי אשכנז ונסיכיה הֻקם עָל להיות קיסר בארץ אשכנז תחת מאַקסימיליאַן אביו הזקן. והנה על פי הדברים האלה ידעתנו כי בצדק התפאר הקיסר הגדול הזה כי בארץ ממלכתו לא תבוא השמש כל ימי עולם –. הקיסר הזה היה חֲכַם לבב וכביר כֹּחַ שֶׂכֶל, רב פעלים ורב עליליה במועצות ודעת היתה עינוֹ צֹפִיָה הליכות ביתו והליכות כל ממלכתו, וברוח עצה וגבורה דבר את אויביו בשער, וַיֵצֵא לו שֵׁ בכל ארצות גויים, ותהִלתו פָרצה עד אפסי תבל וְאִיֵי יָם רחוקים –.

פֿראנץ הראשון ה“א רע”ה – ש"ז 1547 – 1515 בן דורו ואיש רִיבו היה המלך פֿראַנץ הראשון, מלך צרפת, איש חַי, יְפֵה תֹאַר וְגֶבֶר חכם בעוז, אשר בגלל אהבתו העזה לחכמה ודעת וַחֲרֹשֶת המעשה גם בגלל גבורותיו ותחבולותיו במלחמה, היה מהֻלל מאד, וְלוֹ גאוה תהִלה באמת, אך בגלל עריצות נפשו במשפטי המדינה ובגלל רָדְפוֹ אחרי התענוגים וְהִתְמַכְּרוֹ לאהבת נשים יפיפיות (Maitressen), היא שָׂנוּא לאפרתים רבים ולאצילי הצרפתים בני עַמוֹ. ובין המלך פֿראנץ הזה והקיסר קאַרל החמישי היתה קנאה גדולה מאד, ושלהבת אִשָׁהּ התלקחה כל הימים ואין מְכַבֶּה, כי כל אחד מהם הִתְאַוָה תאוה להיות שליט יחידי ומלך עליון על כל איירופא, ועל כן חָתרו שניהם אחרי עטרת הקיסרית בארץ אשכנז, כי רק על ידה איש מרעהו יאמץ, ויום ונִשא על אחיו בהוד המשרה להיות עליון לכל מלכי ארץ. אפס כי על פי נשיאי האשכנזים ונסיכיה גָבר קארל, ועטרת קיסר אשכנז נוצצה על ראשו, ומהיום ההוא והלאה שנא אותו פראַנץ תכלית שנאה, ולא חָשַׂךְ נפשו מכל תחבולה ומזמה להכניע את הודו הנורא ולשבר את גְאוֹן עֻזוֹ. לרגלי השנאה הגדולה ההיא, פָרצו ארבע מלחמות גדולות ביניהם, וראשית הנסִבה היתה ארץ מאַילאַנד בכל פעם, כי הארץ הטובה והנעימה ההיא היתה בידי הצרפתים מימי מלחמות מאַריגנאַנאָ (ה“א רע”ה 1515), והקיסר קאַרל בתאמץ לקרוע אותה מידם, יען כי לפי דֵעוֹ תְּחָשֵׁב לארץ אשכנז גם היא, והיא חבל נחלתו ככל ארצות האשכנזים. והנה בטרם פָרצה עוד המלחמה ההיא, הסיתה לוּאִיזע אֵם המלך פֿראַנץ את בְּנָהּ בקאַרל לבית בורבאָן (Karl von Bourbon) לְבַלְעוֹ חִנַָם, והוא הִטָה לדבריה, דברי בֶלע, אֹזֶן קשבת, ויעש נאצות גדולות להגבור המשכיל והעשיר ההוא אשר היה מעוֹז צרפת וחרב גאותה. וַיִחַר לקארל בורבאָן ותבער בו כאש חמתו ונקמתו, ויקשור קשר אמיץ על המלך, ואחרי אשר נודע קִשרו אל המלך, בָּרַח מארץ צרפת לארץ אשכנז ויבוא להיכל הקיסר קאַרל החמישי ויהי לו לְשַׂר צָבָא, ובהתחולל סערת המלחמה ההיא, יצא גבור הצרפתים הזה לעשות מלחמה במלך הצרפתים ביד נקמתו העזה. ובכן יצאו צבאות הקיסר ואנשי חילו הרבים והעצומים בחירי בחירי האשכנזים תחת פקודת פֿרונדסבורג, שאֶרילין ועוד שרי צבא גבורי חיל כמוהם, והגבור הנערץ קאַרל בורבאָן בראשם, להלחם בחיל מלך צרפת וחיל השווייצאַרים בעלי בריתו. ובימים ההם עשו המלכים מלחמותיהם רק על ידי אנשי חיל הנשכרים בכסף לעבודת הצבא (מיטטהטרופפען) וכל גוי וממלכה לא יכלו לְהִתְחָרות את השווייצאַרים והאשכנזים, כי קנה השרֵפה אשר בידם (האַנדביקסען) גברו על כל כלי נשק האבירים בימים הראשונים. ולפני כלי התותח אשר להם לא עמדו כל מבצרים ומצָדות נשגבות –. במלחמה ההיא נִגפו הצרפתים לפני האשכנזים מגֵפה גדולה מאד, ואחרי אשר נשפכו דמים רבים כמים, לקחו האשכנזים בידי אנשי מלחמתם את מאַילאַנד ואת גענויא, והצרפתים נִלחצו לשוב אחור דרך תועפות הרי אֶלף (אלפענגרעבירגע) –. אפס כי לא נמלאה עוד סאת הצרפתים, כי בדרך מַסָעָם נפל באַיאַרד (Bayard) ראשית גבורתם חלל, והוא היה בחיר כל האבירים הֶעָשוי לבלי חָת וכל דֹפִי לא נמצא בו, כי אחד מצבא חיל האשכנזים ירה בו כדור עֹפֶרֶת וימיתהו. וקאַרל בובראן לא שָבע עוד נָקם ברחצו פעמיו בדמי הצרפתים אֶחיו ובני עַמוֹ, על אדמת איטליא, וילך עוד בראש חֵיל הקיסר קאַרל ויתנפל גם בארץ צרפת בחרב ובדם, ויבוא בנפות פארוואנסא וַיָצֵר על עיר מאַרזייל (Marseille), אך אזרחי העיר לָחֲמוּ כאריות וימטירו עליו ועל אֲגַפָיו מָוֶת ואבדן עד כי נלחץ לעזוב את ארץ צרפת מבלי השביע עוד את נפשו השוקקה לנקמה.

511 §    🔗

והמלך פֿראַנץ שמע את המגֵפה אשר היתה בחילו, וַיִנְאָץ, ונפשו אִוְתָה להשיב נקם לצריו ולשוב ולקחת מיד הקיסר קאַרל את מאַילאַנד ואת גענויא אשר קרע מידו ביום קרב ומלחמה. וימהר ויצא בכבודו ובהדרו בראש צִבאות גבוריו מלֻמדי מלחמה ונושקי כלי נשק טובים, ויבוא ארצה איטליא. אך מצודת פּאַוויאַ נִצבה לו לשטנה בדרך, כי אזרחיה התיצבו לקראתו ביד חזקה ובזרוע נטויה ויעצרוהו מלכת הלאה למחוז חפצו, ובין כֹה וכֹה הצליח קאַרל בורבאָן לאסוף בארץ אשכנז אנשי חיל חדשים גם להתחבר עִם פעסקאַראַ (Pescara) שר צבא הספרדים ועם חילו הגדול, אך עד מהרה תַּם הכסף וְאָזַל הלחם במחנה האשכנזים והספרדים, ובמחנה הספרדים היה שָׂבָע גדול ולא חסר כֹּל למו. בעת צר ומצוק ההיא מצא קאַרל בובראָן גם פֿרונדסבטרג תואנה לְאַזֵר זיקות הַקְרָב ותשוקת המלחמה בלבות אנשי חילם באָמרם אליהם כי אם נָפוֹל יפלו פתאֹם על הצרפתים אז ימצאו שלל רב וימלאו אמתחותיהם זהב וכסף וכן הון יקר, ושכירי מלחמה ההם אשר אין עינם ולבם כי אם על השלל והבזה ואשר היו גם רעבים וצמאים, מִהרו ויתנפלו בלילה על אויביהם על יד פאַוויאַ (ה“א רפ”ה 1525) ויתגברו על הצרפתים ויכום ויכתום עד חרמה, וגם המלך פֿראַנץ נפל בשבי וַיִתָּפֵש חי בידי קאַרל בורבאָן בן ארצו ועבדו לפָנים, ויובא לעיר מאדריד בְתֹר שבוי חרב. במלחמה הכבֵדה ההיא נפלו עשרת אלפים איש מבחורי הצרפתים על מרומי שדה, או טבעו במצולות גַלֵי נְהַר טעסין (Tessin). והמלך פֿראַנץ היה כשנה תמימה בשביה עד כי נִלחץ לְהֵעָתֵר אל דברי הברית אשר שָׂם הקיסר קאַרל לפניו, וְלַמְרוֹת רצונו וּלְמֹרַת רוחו נשבע לבל יוסיף עוד ללטוש עיניו על מלוכת מאַילאַנד ולתת את ההערצאָגטהום בורגונד בידי הקיסר –. ואחרי אשר נתן עוד המלך פֿראנץ את שני בנין לערבון ביד הקיסר, שֻלַח לחפשי וישב צרפתה. אך כמעט אשר הִצִיג את כף רגלו על אדמת צרפת, בשנת ה“א רפ”ו (1526), ותשב רוח גבורתו ותחייתו, וַיִנָחֵם על שלום החרפה אשר השלים עם אויבו, גם הפאפסט חִזק את ידיו, וישלח דברו אליו וַיַתִּירֵהוּ מן שבועתו אשר נשבע להקיסר בעת צרתו, יען כי רק בפיו ובשפתיו נשבע ולבו לא היה עִמוֹ, גם כרת ברית קֹדש (הייליגע ליגאַ) עִמוֹ ועם מלך ענגלאַנד ונשיאים אחרים מנשיאי איטליא להציל את ארץ איטליא מכף הקיסר קאַרל וּמֵעל הספרדים –. והנה עד מהרה נשמע שנית קול תרועת מלחמה בשערי איטליא, וסערת הַתֻּפִּים נשמעה שנית בערי ארץ אשכנז לאסוף אנשי חַיִל, בעד בצע כסף, והאשכנזים שמחו מאד בשמעם כי המלחמה ההיא ערוכה על הפאַפסט ואגפיו שנואי נפשם, והמונים המונים המחזיקים בתורת לוטהער נָהרו מכל הערים ומכל עבָרים לקחת נקמה ולעשות מלחמה בהפאַפסט, עד כי אחרי ימים מעטים נאסף חיל רב ועצום תחת דגל פֿרונדסבורג שר הצבא, והוא הוליך אותם דרך תַּלְפִיוֹת הררי אלף ויתחבר עם קאַרל בובראָן ועם אנשי חילו. אך גם בפעם ההיא תַּם הכסף וְאָזַל הלחם במחנה האשכנזים, ושכירי המלחמה ההם קשרו קשר אמיץ ויתפרצו מפני אדוניהם שרי הצבאות, והקשר ההוא נגע עד נפש פֿרונדסבורג ויאחזהו השבץ וַיְאָלֵם, ועש מהרה נפל שדוד ביד המות. ואנשי החיל הֵאִיצו בקאַרל בורבאָן להביאם אל שערי רומא להלחם עליה, והוא נתן להם את שאֵלתם. וביום הששי לחֹדש מאַי בשנת ה“א רפ”ז 1527 עָלוּ האשכנזים והספרדים בסערת מלחמה על חומת רומא. והפאַסט בראותו כי לא בחרב ולא בחנית יושיע את נפשו ואת עירו מידי ההמון הזה, נסה גם הפעם את נשק האמונה אשר היה כקסם בידי ההולכים לפניו משנות דור ודור, ויקלע את החרם הגדול אל ראש קארל בורבאן, אשר אמנם לא רצץ את גלגלתו, אבל כדור עופרת בא ויקח את נפשו כאשר בא בראש חילו לבקוע את העיר, והספרדים והאשכנזים אשר לא נפגעו מֵחִצֵי החרם ואשר נשארו בלי שר צבא ובלי נְגִיד מלחמה, בנפול קאַרל בורבאן נגידם ושר צבאם, התפרצו כפרץ מים זידונים בשערי עיר רומא, ויעשו בה הרג רב ואבדן נורא. חרבם הגדולה אכלה בְּשַׂר אבירים לָשׂבַע, ואת חִצֵיהֶם השנונים הִשְׁכִּירוּ מדמי אפרתים ואצילים. בזדונם הרסו היכלי העשירים, נתצו את בתי הנדיבים, וַיָשֹׁסוּ ויחמסו ויגזלו וישללו שלל ויבוזו בז, גם פרצו בידים מלאות דָם בבתי התפלות וישדדו את כל כלי הכסף וכל כלי הזהב אשר בתוכם וַיְנַצְלוּ אותם, וגם את עֲדִי צלמי קדשיהם וקדושיהם הַמְשֻׁבָּצִים בזהב ואבני חֵפץ בָּזְזוּ להם הגדודים העריצים ההם. ופריצי האשכנזים אחרי מִלאם אמתחותיהם אָשָׁם ואחרי עשותם כל תועבות ה' אשר שָׂנֵא, התחפשו בבגדים ויסובבו בַּשְׁוָקִים ובחוצות רומא וישפכו בוז ולעג וקלסה על ראש הפאפסט וקדושיו, ויהתלו בהם כְּהָתֵל באנשים נבזים ושפלים פליטי אדם וחלאת בני איש. הסופרים הנאמנים אשר בדור ההוא, יעידו ויגידו פה אחד כי יותר מאשר הֵרֵעוּ הגאָטהים והוואַנדאַלים לפני אלף שנים לעיר רומא וליושביה, הֵרֵעוּ גדודי קאַרל החמישי קיסר רומא וְעַם הקאַטהאָלים בעת ההיא לעיר קדשם ולבעלי דתם ובני עַמָם –. הפאַפסט קלענענס השביעי ראה כי כלתה אליו הרעה ואין מִקְוֶה לְהִמָלֵט מידה, ויֵאוֹת לכרות ברית שלום עם גדודי השודדים והמרצחים ההם, וכל אשר לו נתן להם בעד נפשו, ועד מהרה נָס מעיר רומא להסתר במסתרים עד יעבור הווֹת. ויהי כשמוע הקוסר קאַרל את כל אשר עשו צבאותיו לרומא ולהפאַפסט, ויתראה כמתקצף ומתעצב על עלילות רֶשַׁע ההן, אך בקרב לבו שמח בִּנְפֹל אויבו וּבְהִכָּשְׁלוֹ –. אך בין כה וכֹה התגברו הצרפתים וילכדו ערים רבות באיטליא העליונה (ה“א רפ”ח 1528), ואחרי כן נסעו אל נעאַפעל לקחת אותה מיד הספרדים. אמנם פתאֹם היתה מגֵפה (פעסט) בקרב מחנה הצרפתים, וגם חצי מחנה האשכנזים ספו תמו בעיר רומא בְּהִתְמַכְּרָם שם לתענוגות בשרים ותאות נתעבות, ועל כן הִתְאַווּ גם הצרפתים גם האשכנזים להשבית את המלחמה, וַיְנָחוּ אחרי השלום, ועל פי הגבירה מאַראַרעטא דודת הקוסר, והגבירה לוּאיזע אֵם המלך פֿראַנץ, יצא דבר השלום לאור בעיר קאַמבעראַיי, הוא השלום ננודע בשם שְׁלוֹם הנשים בקאַמבראַיי⁴⁹ (Cambray) (ה“א רפ”ט 1529), ועל פי השלום ההוא נִער המלך פֿראַנץ את ידו ממאַילאַנד,וישקול שני מילליאן שקל כסף להקיסר קאַרל בעד חֵרות שני בניו אשר היו לערבון בידו, וקאַרל נתן לו בְאַוַת נפשו את ההערצאָגטהום בורגונדיא. אחרי כן כרת גם הפאַפסט ברית שלום עם נשיאי איטליא אנשי ריבו, ואת הקיסר קארל עִטר בעטרת לאָמבאַרדיא ובעטרת קיסרי רומא, ובשכר זה הבטיח לו קאַרל להכרית את כל בנים כֶּחָשִׁים ההולכים אחרי תורת לוטהער ומרעיו מקרב הארץ, ולהשיב את נסיכי בית מידיצי (Mediceer) הנגרשים אל נויהם ואל נחלות אבותיהם לעיר פֿלאָרענץ כבראשונה. והנה את ההבטחה האחרונה הזאת קִיֵם הקיסר וישב את בני בית מידיצי לארצם; פֿלאָרענץ נלכדה, וכנסית החפשית אשר נהיתה בה מעת גלות המידיצים, ספה תמה מן בלהות; אך את ההבטחה הראשונה לא הקים הקיסר, יען כי קצור קצרה ידו גם ידי כל מלכי ארץ להכרית את כל ההולכים בתורת לוטהער וחבריו וּלְכַנֵס את כל הנוצרים תחת כנפי כנסיה אחת, כנסית דת הקאַטהאָלית.

512 §    🔗

אך בכל זאת לא חָדַל עוד המלך פֿראַנץ מֵחֲשוֹב מחשבות לשוב ולקחת לו את מאַילאַנד לאחֻזַת עולם, ועל כן בא במָסורת ברית שלום עם הישמעאלים לבערוב יעזרו לו להלחם בהקיסר קאַרל ולקרוע מידו את ההערצאָנגטהום יהפה והנעימה ההיא. והנה בעצם השנה אשר לכד הקיסר בתעצומות עוזו את טוניס וַיְגַדַע את זרוע האַיראדדין בּאַרבֹעַראָסאַ נְשִׂיא הקאָרזארים אשר שלח בים התיכון אניות איבה לשלול ולשדוד את כל עוברי ארחות הים ההוא, גם הוציא עשרים אלף נוצרים מסבלות ועבדות לחֵרות, בעצם השנה ההיא מִהר, המלך פֿראַנץ וַיֵדֶא כנשר ויפרוש כנפיו על איטליא העליונה, ובטרם בִּצַע את מעשהו במאַילאַנד, לכד את סאַוואָיען ואת פיעמאָנט אשר נשיאם (הערצאָג) היה שאר בשר להקיסר קאַרל ובעל בריתו. אך לתקופת השנה עָמַד קאַרל וַיָמָד לפֿראַנץ את פעולתו את חיקו, ויתנפל עם חילו הגדול בארץ צרפת במחוזות פראָוואַנס (ה“א רצ”ו 1536). אולם שר צבא הצרפתים, הוא הקאָנעטאבל⁵⁰ ממאנטמארענצי, חָש לעזרת מַלכו ויחריב את כל המקומות אשר בין נהר רעהאָנע ובין מַעברות הררי אלף, ועל פי הדברים האלה הביא רעב גדול וחליים רעים ונאמנים במחנה הקיסר קאַרל, עד כי נִלחץ הקיסר לעזור את צרפת ולשוב אל ארצו אחרי המגפה הגדולה אשר היתה באנשי חילו. וכל עַמֵי הנוצרים קָצפו קצף גדול על המלך פראַנץ בגלל אשר התחבר אל הישמעאלים הפראים המשחיתים את ארץ איטליא התחתונה ואת איי ארץ יָוָן. אז התעורר הפאַפסט פויל השלישי (Pawl ІІІ) לעשות קץ להמלחמה השלישית ההיא, והתאמץ לעשות פשרה בין הקיסר והמלך “כי ראה כי את שני קצותיו אכלה אש, באשכנז הֵסִיב לוטהער את לב מאמיניו אחורנית עד כי בגדו בו, ובאונגארן פושטים התורגמים את ממשלתם, ומלךצרפת בכור למלכי הנוצרים דבק אחריהם וְכָרֹת עמם ברית, ועל כן נפל הפאַפסט בעיניו מאד, ולא הלך כפעם בפעם לקראת העָרמה, כי אם בקש לעשות שלום אמת בין מלכי הנוצרים, וחֶפצו הצליח בידו כי על פיו כרתו הקיסר והמלך בעיר ניצצא בשנת ה”א רצ“ח 1538 ברית מנוחה”, ויחליטו להשבית את המלחמה עד עשר שנים, וביד כל אחד מהם תשארנה הארצות אשר לכדו (עד היום ההוא) בחרבם ובקשתם, וכל יודעי בינה לעתים האמינו כי הקוסר והמלך (אשר ראו איש את אחיהו בתרועה ופה אל פה דברו יחדו) כאוהבים וְרֵעִים, לא יוסיפו עוד לשאת זא אל זה חרב וברית שלומם לא תמוש לעולם. גם הקיסר קארל האמין כי פֿראַנץ לא יָפֵר עוד את בריתו אתו וישמור את הבטחתו, ועל כן עָבַר בשנה ההיא דרך עיר פאַריז אל ארץ השפֵלה להשקיט את המרד אשר נהיה אז בגענט⁵¹, כי דִמָה כי דרך עיר אוהבו ובעל בריתו הוא עובר. אך ברית שלום ההוא לה היה לאֹרך ימים, כי פֿראַנץ הפר את הברית לרגלי התואנה הזאת. כי בשנת ה“א ש”א 1541 נסע הקיסר קארל פעם שנית לאפריקא להצמית את הקאָרזאַרים שודדי הים אשר בא&לגיר השודדים את כל יורדי ים התיכון באניות כאשר עשו לפני זה יושבי טוניס. אך הסערות והסופות, זִרְמֵי הגשם וּמִטְרוֹת עוֹז בימי הסתו ההם, גם מלחמות האויבים אשר נִלחמו בו בְבִצוֹת ומקומות יְוֵן מצולה, נצבו לו לשטן בפעם הזאת. אניות מלחמה רבות התפוצצו על שִׁנֵי הסלעים בעזוז יד הסערות הגדולות המתחוללות בעת ההיא, גם מגפה גדולה היתה באנשי חיל הצבא, עד כי נלחץ הקיסר – אחרי הִתְעַנוֹתוֹ עֱנוֹת נוראה כאחד מעבדיו הקטנים – לשוב בחֶרפה ובלב אנוש לארצו ולמולדתו. הַמַפָּלָה הגדולה ההיא, הִרְהִיבָה בנפש המלך פֿראַנץ תוחלת ותקוה להאמין כי בפעם הזאת יתגבר על אויבו ויכניעהו תחת רגליו. ועל כן הֵחֵל ללחום את הקיסר קאַרל בפעם הרביעית (ה“א ש”ב – ש"ד 1544 – 1542) ובעזרת שלטון הישמערלים איש בריתו וגבר עמיתו, גם בגבורות ישע ימין דאֶנעמאַרק ושוועדען אנשי שלומו, התנפל פתאֹם בחמשה מקומות שונים על הקיסר: בספרד, לוקסמבורג, בראַבאַנט, פֿלאַנדערן ומאַילאַנד. אך כל אלה לא היו לעזר ולהועיל להמלך פֿראַנץ! כי קאַרל הגבור ובעל התחבולות, ושרי צבאותיו גבורי החיל, גם הצלחתו הגדולה, הִשִׂיאוּ מהומת מָוֶת ומגפה נוראה בחיל פֿראַנץ, וַיֵדֶא כנשר להחריד גם את פאַריז בירת צרפת ולשום אותה הדום לרגלי נצחונו. ויחרד פֿראַנץ וַיִלָפֵת, וימהר לעשות שלום ולכרות ברית עם קאַרל (ה“א ש”ד 1544), ומהיום ההוא והלאה היה להקיסר קארל ולבניו אחריו, בני בית האבסבורג, יתר שאת ויתר עָז באיטליא על צרפת בעין פוצה פה ומצפצף –. לתקופת שלש שנים מת פֿראַנץ הראשון ובנו היינריך השני ישב על כסא מלכותו ויצא בעקבותיו, והנה המלך הזה כרת ברית עם נשיאי אשכנז ההולכים בתורת לוטהער, ויעזור להם ללחום את מלחמת תורתם ודתם עם הקאַטהאָלים, אך בצרפת ארץ ממלכתו רדף בחרב ובדם את כל המחזיקים בתורת לוטהער – הפכפך דרך המלך הזה וזר מעשהו! –. ומלחמת צרפת עם בית האבסבורג לא שבתה עוד, כי גם אחרי אשר הִתְנַצֵל הקיסר קאַרל את הוֹדוֹ וְיָרַד מכסא מלכותו, התחוללה עוד שנים אחדות מלחמה עזה בין הייריך השני ובין פֿיליפפ השני בן הקיסר קאַרל עד אשר נִלאו שניהם במלחמה ויכרתו ברית שלום בשאַטאָ-קאַמברעזיס (ה“א שי”ט 1559). אמנם אף כי חדלו לְהִלָחֵם על מרומי שדה, לא חדלו משנוא איש את אחיו בלבבם, והשנאה ההיא היתה ירושה נִצַחַת בין מלכי בית צרפת ובין מלכי הספרדים מבית האבסבורג –.

 

3. מלחמות דת בארץ אשכנז.    🔗

513 §    🔗

המלחמות הכבֵדות אשר עשה הקיסר קאַרל את הצרפתים, גם הרעה הנוראה אשר נשקפה על עסטעררייך בתגרת ימי הישמעאלים המתפרצים בתוכה כפעם בפעם למשאות אותה משרשיה, השיבו אחור את ימין הקיסר מהוציא לאור את הגזֵרה אשר נחרצה בַּאֲסֵפַת אויגסבורג על כל הדבֵקים בתורת לוטהער להשיבם בחָזקה אל כנסית דת הקאַטהאָלית. אך בכל זאת יצאה מאת האסֵפה ההיא רעה לתלמידי לוטהער בעלי הכנסיה החדשה, כי שרי המלוכה הֵחֵלו להציק את נשיאיהם להשיב לכהני הקאַטהאָלים את נכסיהם אשר הֶחזיקו בהם בחֶזקת היד, ועל כן אסף הקורפֿירשט השליט בארץ זאַקסען והגראַף המושל בהעססען את כל הנשיאים ההולכים בתורת לוטהער לכפר שמאַלקאַלדען אשר אצל יער טהירינגען ויביאום במסורת הברית לעזור איש את רעהו בכל עת אשר תקום עליהם מלחמה על אֹדות הדת והאמונה (ה“א רצ”א 1531). לתקופת השנה (ה“א רצ”ב 1532) עשה הקיסר שלום עם בעלי הברית ההם בנירנבערג. והוא גם הם הבטיחו נאמנה לבל יוסיפו להתקוטט עוד ולשלוף חרב מתער עד אשר תהי אסֵפה חדָשה במקום אשר יבֻחר, ובאסֵפה ההיא ימתיקו ראשי הכהנים ושרי המדינות סוד ויֶחרצו משפט חרוץ על דבר הכנסיה החדשה ועל תורת לוטהער וכל המחזיקים בה. כי הקיסר הֵאִיץ בהפאַפסט קלעמענס השביעי לקרוא עצרה ולאסוף את הכֹהנים הראשים להוציא משפטם על אֹדות מתנגדי כנסית הקאָטהאָלים –. ברית שלום ההוא אָסר את ידי הפראָטעסטאַנטים מבלי אשר יכלו לכונן את מַצָבָם על סֶלַע לבל ימוט; אך בכל זאת הִתִּיר את ידיהם לתת מהלכים לתורת לוטהער בכל ערי ארץ אשכנז. התועלת היותר גדולה יצאה אז למתנגדים על ידי הכנסיה החדשה אשר נוסדה בעיר ווירטעמבערג על אדני תורת לוטהער, על פי הסבה הזאת, אֻלריך ההערצאָג מווירטעמבערג היה איש קשה כְּבַד לֵב וּמְהִיר חֵמָה, את האַנס מהוּטטען, אחד מאבירי חצֵרו ושריו, רָצַח בְּעֶצֶם ידו בקִנאתו בו, את אשת נעוריו הֵרַע ויתעמר בה באכזריות לבו עד כי ברחה מפניו, את עַמוֹ הסרים למשמעתו לחץ מאד ויעבידם בפרך, את רייטלינגען עיר הממלכה לָכַד בלי משפט, ולאחרונה הֵפֵר גם את ברית השלום בארץ, עד כי עלה עליו אף בעלי ברית שוואַבען, ויגרשוהו מארצו, וינידוהו מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלתו, וההערצאָגטהום ווירטעמבערג נסבּה אל נשיא עסטעררייך וישלוט בה כטוב בעיניו. ארבע עשרה שנה היה אֻלריך נָע וְנָד בארצות נכריות, ותלאות רבות השתרגו עלו על צוארו עד כי קָץ בחייו, ויהי היום ויבוא הנודד ההוא אל הגראַף פֿיליפפ המושל בארץ העססען למצוא בהיכלו מנוח לכף רגלו ולחיות בצלו, ויחמול עליו הגראף וינד לו, וישם על לבו להושיבו לווירטעמבערג ולהושיבו על כַּנוֹ כבראשונה, ויסע עם צבאות אביריו מלֻמדי מלחמה ויבוא בארץ שוואַבען ויתגר מלחמה עם בעלי הברית אשר בתוכה ויחלישם לפי חרב, ואת אוּלריך הביא בשערי ווירטעמבערג, וכל עַם הארץ שכחו את הרעות אשר הביא עליהם ההערצאָג לפָנים, ויקבלוהו בשמָחות וגיל וַיְלַמְדוּ אותו אלוף לראשם כבתחלה, גם קִבלו עליהם את תורת לוטהער אשר דָבקה בה נפש ההערצאָג בימי עניו ומרודו בהתנודדו על אדמת נֵכר, ובשובו אל נָוֵהו ואל איתנו מִלא את ידי יאָהאַנעס ברענץ ואת ידי יאָהאַנעס שנעפף להורות אותה לכל בני ארצו, ובימים לא כבירים נֶהפכה כנסית הקאַטהאָלית לכנסית לוטעהר המיוסדת על העוואנגעליום. גם מבית מדרש החכמה אשר יסד הגראַף עבערהאַרט בשנת ה“א רל”ז (1477), יצאה תורת לוטהער לכל יתר הערים.

514 §    🔗

אמנם גם מהכנסיה החדשה ההיא יצאו שבטי אנשים ונגעי בני אדם. הלֶקַח אשר הִבִּיעוּ המטַבלים המִשְׁנִים (ווידערטייפֿער), לא מת גם אחרי מוֹת טהאָמאַס מינצער, כי אנשים רבים מבעלי החברה ההיא אשר גֹרְשׁוּ וְנִכְּאוּ מן הארץ, החזיקו עוד בלקח ההוא במסתרים, ופתאֹם שב וירם ראשו במקומות רבים ושונים. ובעיר מינסטער הרימו בעלי החברה ההיא את להט חרבם הנוראה ביתר עז ויֹתר תֹּקֶף מביתר הערים, כי בעיר ההיא פִּלְסָה לה הרעפֿאָרמאַטיאָן נָתִיב ביד חזקה ובזרוע נטויה ותגרש מפניה את הבישאָף ואת כל כֹּהֲנַיו וַאֲגַפָיו, ועד מהרה נודע הדבר כי הדרשן (פרעדיגער) הנודע בשם ראָטטמאַנן אשר כפלגי מים לבות העם בידו ולכל אשר יחפוץ יַטֵם, הוא אחד מהמחזיקים בלקח החברה הרעה ההיא, חברת המטַבלים הַמִשְׁנִים, ואל האיש הזה התחברו עוד שני אנשים נביאי תרמית ומורי שקר ילדי ארץ השפֵלה, אשר שם האחד יאַן מאַטיסען, ושם השני באָקהאָלד (המכונה גם בשם יאָהאַן מליידען), איש חַיָט ותלמיד מאַטיסען במלאכת התרמית. ומן העת אשר התחברו שני בני בליעל ההם אל ראָטטמאַנן, התגברו בעלי החברה ההיא במינסטער, וילכו מחיל אל חיל עד כי בימים מעטים הֵסֵבּוּ אליהם את כל ממשלת העיר, ואת אזרחיה אשר מֵאנו ללכת בתורתם גרשו מן העיר בחֹסר כֹּל בימי החֹרף, ואת כל הונם ורכושם בזזו להם. אחרי כן יסדו ממשלה חדשה הנשענת על הליכות דתם ותורתם, ואת מאַטיסען שָׂמוּ עליהם לראש ולקצין, ויתנו בידו ממשלה בְּלִי־מְצָרִים, והוא נתן להם חוק לא יעבור כי יהיה כִיס אחד לכֻלם, ונכסיהם יחַלקו ביניהם חֵלק כחֵלק (גיטטערגעמיינשאַפֿט), גם הוא היה להם לשר צבא בהלָחמם בצבאות הבישאָף שר מינסטער, וּבִנְפֹל מאַטיסען ביום צר ומלחמה, ובאָקהאָלר מלא את מקומו, עלתה משובת החברה ההיא עד מְרוֹם קִצָהּ, כי בן פריץ ההוא אשר רוח מְשוּבָתוֹ הִתְָעהוּ להאמין כי רוח אלהים נוססה בקרב לבבו וְתֹוכֶנֶת כל עלילותיו, הִרבה הָרֵעַ וְּשְׁאוֹל חטא. ראשית מעשיו היתה לתת את הנהגת העיר בידי שנים עשר זקנים אשר בָּחַר מראשי עֲדַת ההוללים (שוואֶרמער), ומהם הֵרִים בכבוד את קרן האיש הנקלה קניפפערדאָלינג, וישימהו לשר העיר (בירגערמייסטער) ולשר טַבָּחִים (הענקער). אחרי כן צִוה לכל עַמוֹ להרבות להם נשים, ואת האנשים אשר לא אָבוּ להתגאל בעון הזה, הָרַג הנָבַל ההוא באכזריות גדולות, ומיום ליום רָבתה הוללות באָקהאָלד, ושגעונו עד בלי חוק, ואחד מִמְתֵי סודו אשר רוח שגעון מְבַעְתּוֹ, נִבא לו בשֵם רוח הקֹדש כי הוא „מלך ישראל החָדש“, ומהיום ההוא צוה באָקהאָלד לכל בני עֲמוֹ לקרוא לו בשֵם הכבוד הזה, וילבש בגדי מלכות, וישם כתר מלוכה בראשו, ותבנית כַּדוּר הארץ תָּלָה בשרשרת זהב על צוארו, ובהוד והדרת תפארה ישב „המלך הַחַיָט“ הזה בִמְרוֹם עיר מינסטער על כסא כבוד אשר קרא לו בשם „כסא דוד מלך ישראל“. וכשופט רמים הוציא משפטו ושאֵתו, וכל משפטי פיהו והליכות דרכו כונן ברוח גאה וגאון ובתאוַת בשָרים, גם בעריצות ואכזריות הפֿאַנאַטיזמוס –. ימים רבים עמדו בעלי החֶברה ההיא לפני צִבְאוֹת הבישאָף אנשי מלחמתם אשר לא היו חמֻשים כמשפט כל לֹחֲמֵי לֶחֶם מִקֹצר יד; גם אחרי אשר באו גדודים חדשים ויצורו עליהם והרעב גָבַר בעיר עד אשר אכלו איש בשר זְרֹעוֹ, גם אז לא התרפו במלאכתם וילחמו באויביהם כגבורים; ואף בִּפְרוֹץ האויב בשערי העיר, לא נסו למלט את נפשם, רק לחמו ברוח גבורה כאנשים נואשים. אחרית המלחמה ההיא היתה כי ראָטטמאַנן נפל בחרב, באָקהאָלר (יאָהאַן מליידען) וקניפפערדאָלינג נפלו בשביה, ואויביהם עִנוּ את נפשם עד מָוֶת וַיִתְלוּם על אחד המגדלים בכלוב ברזל לראוה בם; ויתר בעלי החברה ההיא הומתו בידי הורגים או גֹרְשׁוּ מן העיר. הבישאָף, הכהנים והאפרתים שָׁבוּ העירה וישובו וייסדו את הכנסיה הקאַטהאָלית בכל תֹּקֶף וָעֹז, ומהיום ההוא והלאה היתה הכנסיה ההיא שלטת בעיר מינסטער ובנותיה. אחרי ימים רבים עזבו בעלי החברה ההיא את זדונם ואת משובתם על פי הכהן הנודע בשם מעננאָ, כי הוא הסיר את משפטיהם הזידונים, רִפָּא את משובותיהם ויתַקן את כנסית דתם, ועד היום הם יוצאים בעקבותיו ומחזיקים בלקחו ונקראים מעננאָניטים על שמו, ומני אז ועד עתה הם נבדלים מיתר אחיהם הנוצרים במלבושיהם ובדרכי חייהם, לא אחד בהם מכַהן בכהונות הדת או עובד עבודת הצבא, משרת בהליכות המדינה, מִתְעָרֵב בין הכנענים והסוחרים, או בין האמנים ובעלי חרֹשת המעשה, רק הם יושבים הרחק מתשואות חלד וימצאו חַיַת ידם בעבודת האדמה ומרעה הצאן.

515 §    🔗

אחרי ימים מעטים מצאה הכנסיה החדשה קן לה בזאַקסען ובראַנדענבורג (ה“א רצ”ט 1539). כי אחרי שְׁכַב געאָרג הערצאָג זאַקסען עם אבותיו, מִלא היינריך אחיו את מקומו, והוא גם מאָריטץ בנו הֵרִיצו ידיהם לתורת הכנסיה החדשה על פי לוטהער, ויכוננו אותה בעיר לייפציג, מייסען ודרעזדען, ובשנה ההיא עשה כן גם יאָאַכֿים השני נְשִׂיא בראָנדענבורג, וכל בני עַמוֹ נֵאוֹתו גם הם לקבל עליהם את הלֶקח החדש ההוא. והנה אחרי אשר נוסדה הכנסיה החדשה בזאַקסען ובראַנדענבורג, פָּרצה אז מהרה קל גם בכל ערי ארץ אשכנז הצפונית, לולי עמד לה לשטן הנשיא היינריך השליט בברוינשווייג־וואָלפֿענביטטעל⁵² כי הוא היה קשה לב ובן בליעל ויתחזק בעד הכנסיה הישָנה, לא מאשר נוֹכַח כי צדק ילין בה, רק בגלל שנאתו העזה להגראף המושל בהעססען אשר היה לפנים אַלוף נעוריו (זיין יוגענדפֿריינד) ואשר הוא מחזיק ביד הכנסיה החדשה. אך לא ארכו הימים וגם בוואָלפֿענביטטעל היתה יד הכנסיה החדשה על העליונה (ה“א ש”ב 1542). כי זה האיש היינריך הִרבה לכתוב מרורות ולטפול חרָפות וגדופים על כל נשיאי הארץ לַמְרוֹת עיני כבודם וכבוד כל בני האדם, ועל כן חרה בו אף נשיא העססען וזאַקסען וישלחו בו את גדודי אנשי חילם ויגברו ממנו ויקחו אותו בשביה, ומני אז כוננה הכנסיה החדשה בוואָלפֿענביטטעל לשמחת לב אזרחיה ואפרתיה. בְּנָפַת פפֿאַלץ העליונה (Oder Pfalz) מִלֵא אָטטאָ היינריך (ה“א ש”ו 1546) את ידי אָזיאַנדער הדרשן להטיף במקהלות עָם את תורת הכנסיה החדשה, ובנָפַת פפֿאַלץ אשר על נהר רהיין (Rheinpfalz), מצאה תורת לוטהער קֵן לה שבועות אחדים לפני מות הרעפֿאָרמאַטאָר הגדול הזה. גם באַדען־דורלאַך באה לחסות בצֵל הכנסיה החדשה. ואחרי אשר גם הקורפֿירשט הערמאַן השליט בקאֶלן, גם ההערצאָג המושל בקלעווע, עמדו הָכֵן להתחבר אל בעלי ברית שמאַלקאַלדען ראשי המחזיקים במעוז הכנסיה החדשה, אז האמינו כל יודעי בינה לעתים כי הכנסיה הקאַטהאָלית בארץ אשכנז ערער תתערער ולא תוסיף עוד להתנער מֵעֲרֵמַת עֲפַר הריסותה. אפס כי הקיסר והפאַפסט התאַמצו בכל מאמצי כֹּחָם ולא חשכו מכל יגיעה נפשם לעצור בעד הרעפֿאָרמאַטיאָן לבל תָעוֹז להכות את הכנסיה הישָנה חֵרֶם –. כי הקיסר הֶרְאָה לדעת כי לא על פי דברי משפט גם לא על פי אסֵפת שרי המלוכה יֵרָפֵּא מזבח הדת הקרוע לשנים, ותקותו האחרונה היתה רק על האספה הכללית (Allgemeine Concilium) אשר תהיה על פי מצות הפאפסט פויל השלישי בעיר טרידענט (ה“א ש”ה 1545). אך נשיאי המתנגדים ידעו מראש כי באסֵפה כזאת אשר הפאַפסט וכל אגפיו הם רוח החיה בכל אופניה, לא תהיה להם תקומה ואחריתם להכרית, על כן לא אבו לבוא בסודה ולהטות אזניהם למשפטי פיה, וישאלו מהקיסר לקרוא אספה אחרת אשר ראשיה וכֹהניה יהיו אשכנזים אשר אכפם לא יכבד עליהם, לא ישאו פנים ולא יטו אחרי אהבת הנצחון. אז אבדה תוחלת הקיסר ותקותו האחרונה אשר קוה לחבר את שתי הכנסיות הנפרדות ההן בשלום, ויחרוץ משפטו להוציא את הדבר הזה לאור על ידי חרב ומלחמה –. [לוטהאר מת בי“ח פעברואר ה”א ש"ט 1549] והנה בשנה ההיא אשר מת בה לוטהער במכאובים רבים בעיר אייזלעבען, עיר מולדתו, אשר נקרא שם לעשות משפט צדק בין שני בעלי ריב; בשנה ההיא פרצה מלחמת שמאַלקאַלדען בין הקיסר קאַרל החמישי ובין נשיאי המתנגדים וערי ארץ אשכנז.

516 §    🔗

ובטרם הוציא הקיסר את חרבו מתערה, כרת ברית בסתר עם הפאַפסט, עם ראשי הכהנים שרי המדינות ועם ההערצאָג מבייערן; אך הנָאור והאדיר מבעלי ברית ההם היה ההערצאָג מאָריטץ מזאַקסען, כי ההערצאג הזה הצעיר לימים, חֲכַם הלבב וגבור מלחמה אשר שָׁלַט בזאַקסען האַלבערטינית משנת ה“א ש”א 1541 ואשר היה בעל ברית נשיאי המתנגדים ודבק בתורת לוטהער, הפר כבר את בריתו אשר כרת עם בעלי ברית השמאַלקאַלדען בגלל שנאתו וקנאתו בדודו יאָהאַן פֿרידריך הקורפֿירשט מזאַקסען, וַיִלָוֶה אל הקיסר קאַרל, ועתה בהתחולל סערת המלחמה ההיא, חִדש את בריתו עם הקיסר ויתנדב לעזור לו בכל מלחמותיו, והקיסר הבטיח אותו לשלם לו שכר טוב בעד עבודתו להרחיב את גבול ארץ ממשלתו ולתת בידו את משרת הקורפֿירשט בזאַקסען, ונשיאי המתנגדים לא יָדעו מאומה כי בָגַד בם ההערצאָג הזה ויכרות ברית עם הקיסר, גם לא עלה על לבם כי יעשה כדבר הרע הזה, והקורפֿירשט מזאַקסען אשר לא ידע גם הוא מהבגד ההוא, פָקד את ההערצאָג הזה להיות שר ושליט תחתיו בארץ ממשלתו בעת אשר ילך עם אנשי חילו למלחמה בְּלִוְיַת כל הנשיאים בעלי ברית השמאַלקאַלדען, והנה בטרם הִתְרַאוּ עוד בעלי הריב פנים על מרומי שְׂדֵה מלחמה, חָשַׁב שאֶרטלין, גבור החיל ושר צְבָא חֵיל ערי אשכנז העליונה, מחשבת עָרמה לְמַהֵר ולהתנפל בחרב על רעגענסבורג אשר שם הקיסר עם אנשי חיל מְתֵי מספר נְחִתִּים, ולהכביד עליו ידו עד אשר יתן לנשיאי המתנגדים את שׁאֵלתם. אך יועצי המלחמה (קריגסראַטה) לא נָתנו אותו להפיק את זְמָמוֹ, באמרם כי בדבר הזה יכעיסו את לבות הבייערים, אחרי כן שָׂם שׁאֶרטלין את פניו אל ארץ טיראל להניא את חיל איטליא מהתחבר אל צבאות הקיסר, או להפיץ את בעלי האסֵפה אשר בעיר טרידענט; אך גם את הדבר הזה הפרוּ יועצי המלחמה, באָמרם כי בזאת יכעיסו את לב פֿערדינאַנד, ובין כֹה וכֹה הֵטִיל הקיסר קאַרל את להט החרב על הקורפֿירשיט מזאַקסען והגראַף מהעססען בגלל הבגד אשר בגדו בהוד הֲדַר גאונו ובארץ ממלכתו, ויבא אליו אנשי חיל מאיטליא, ובעיר אינגאָלשטאַדט שָׂם את איתן מושבו. ונשיאי המתנגדים הוסיפו עוד לְבַלוֹת את זמנם בהבל ובמלחמות קטנות אשר הן לא לעזר ולא להועיל למו, אך הקיסר ידע להוקיר את הזמן ויאסוף אליו עוד אנשי חיל חדשים מארץ השפֵלה, עד כי היה לו חַיִל עצום ורב לתגרות מלחמה באויביו, ויסע עם מחנהו הגדולה לשוואַבען להקדיש על הנשיאים מלחמה תנופה, והנה לרגלי האויר הקר והלח, דָבקו חליים רעים ונאמנים בחיל הקיסר הספרדים והאיטלקים, ונשיאי המתנגדים אשר לא הביט און במחניהם, קִווּ כי הקיסר יכרות עמהם ברית שלום בצר לו, אך לא כאשר האמינו כן היתה! כי פתאֹם באה אליהם השמועה כי ההערצאָג מאָריץ בָּגַד בהם בֶּגֶד בֹּגְדִים ובחיל ועזוז התנפל בנפות הקורפֿירשט בארץ זאַקסען – ובגלל הדבר הזה נהרס מצב הנשיאים ועמָלם נשאר מָעַל. הקורפֿירשט יאָהאַן פרידריך מִהר וישב לארצו להצילה מכף מאָריץ העריץ ובן הבליעל, ואחריו מִהר גם הגראַף מהעססען, גם יתר הנשיאים שבו איש איש לארצו, עד כי אחרי ימים מעטים נפוצו כל צבאות בעלי ברית השמאַלקאָלדית.

517 §    🔗

אחרי הדברים האלה נפתחו כל ערי ארץ אשכנז הדרומית לפני הקיסר, ואף כי חכמי יועציו הטובים והישרים בלבותם חתרו בכל עוז להטות את לבבו לתת דרור להליכות הדת בארצו, ואיש איש ילך בשם אלהיו ויחזיק בדתו ואמונתו כטוב וכישר בעיניו, ובדבר הזה ישיב אליו את לבות כל הנשיאים וכל העמים בעלי ברית דתם לעבדו ולהקשיב למצותיו כבימי קדם, אך הקיסר לא אבה לעצתם ולא שמע בקולם, וַיִבָז לְשֶׂכֶל מִלֵיהֶם, וַיִגְזוֹר אֹמֶר להביא כל הנשיאים וְעַמְמֵיהֶם במָסורת כנסת הקאַטהאָלית להשיב בזה גם את עוז הקיסר ותעצומות אוֹנוֹ כבשנים קדמוניות, בהאמינו כי רק הכנסיה הקאַטהאָלית מצאה חן בעיני האלהים והפיקה מאתו רצון, וכי רק בידה העוז והגבורה להאציל כֹּח וְעָצְמָה בְּלִי מְצָרִים על הוד הקיסר –. ומבלי פְּנוֹת אל כל דברי יועציו הישרים, הוציא משפטו ושאֵתוֹ מלפניו אל כל נשיאי אשכנז הדרומית ואל כל עריה לְהִכָּנַע תחת ידו ולהשבית מפניהם את הברית השמאַלקאַלדית, וערי המלוכה נבהלו מפני הוד הדרת גְאוֹן עוזו, וימהרו ויעשו ככל אשר צוה. עיר אֻלם⁵³ חרדה לקראת פקודתו ותסגיר בידו את כלי נשקה, גם שקלה כסף רב מאד אל גנזי הקיסר לקנות את חסדו ורצונו, כדבר הזה עשתה גם עיר היילבראָנן⁵⁴, עסלינגעאן⁵⁵, רייטלינגען⁵⁶, ועוד ערים רבות כאלה, ועיר אויגסבורג היתה בצורה מאד ומלאה כלי נשק וכלי מלחמה לרוב, גם אוצרות בר וכל אֹכל נפש נמצאו בה אשר חשכו אזרחיה ליום צר ומלחמה, ועל כן ציוה שאֶרטלין שר צבא האשכנזים המתנגדים את פקידי העיר לסגור את שעריה לפני הקיסר ולבל יסגירו אותה בידו גם אם ישים עליה מצור ויחזיק את המשמר, אך יתחזקו ויתיצבו לפני צבאות גבוריו עד אשר יחליפו נשיאי המתנגדים כֹּחַ וישובו ויחגרו כלי מלחמה לעשות מלחמות באויבי דתם ואמונתם. אך שרי יועצי העיר היו שפלי רוח ורפי ידים ויסגירו את עיר הבצורה ההיא בידי חיל הקיסר הצרים עליה, והקיסר מצא בה אוצר יקר ונחמד: כלי נשק וכלי קְרָב לרוב, אוצרות בר ודגן, גם מטילי כסף וזהב וכל הון יקר ונעים, אחרי ימים מעטים פתחה גם פֿראַנקפֿורט את שעריה לפני צבאות הקיסר, וגם שטראַסבורג עשתה כדבר הזה. אֻלריך ההערצאָג הזקן המושל בווירטעמבערג הִתְרפֵּס וַיִרְהָב את הקיסר וַיִכָנַע תחת רגליו, והקיסר שָׂם עליו עוֹנֶשׁ כסף וַיַכְבֵּד את אכפו עליו להסגיר בידו את בחירי ערי מבְצָרָיו. הקורפֿירשט הזקן השליט בקאֶלן, אשר הפאַפסט פָרש עליו את חֶרְמוֹ, נִלחץ בין הַמְצָרִים בתגרת ידי חֵיל הקיסר, גדודי הספרדים, ולאחרונה עזבוהו כל שריו וּמְתֵי סודו, ובראותו כי כלתה אליו הרעה, הפשיט את כבודו מעליו ויעזוב את הוד ממשלתו, ואיש אחד מבעלי הכנסיה הישָנה מִלא את מקומו, ועד מהרה גרש את כל הליכות הכנסיה החדשה מקאֶלן ובנותיה וישב את הכנסיה הישנה לאיתנה כמקדם. כן הלך הקיסר מחיל אל חיל עד כי בראשית שנת ה“א ש”ז 1547 נכבשה לפניו כל ארץ אשכנז הדרומית מבלי הָנֵף חרב ומבלי שפך נטף דם.

518 §    🔗

ובין כֹה וכֹה הִכָּה יאָהאַן פֿרידריך את גדודי מאָריץ מכות חדרי בטן, וישב ויקח את ארץ ממשלתו בלי יגיעה רבה, וילכוד את מרבית ערי זאַקסען האלבירטינית עד דרעזדען ולייפציג, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, קדמו הפראָטעסטאַנטים את פניו בתרועה ובשמחות וגיל, גם התנדבו לתת לו חיל רב ועצום לעשות מלחמות במתקוממי הכנסיה החדשה ובלקח לוטהער מוֹרָם הגדול. אך יאָהאן פֿרידריך לא היה רב פעלים ורב עלילה, ובקרב לבבו התמים התנוססה עוד יראת כבוד הקיסר, אף כי הכהו חֵרֶם, ולא קִבל את העֶזרה אשר אָבו המתנגדים לתת לו לְהִלָחֵם עם הקיסר –. וההערצאָג מאָריץ ראה כי אָזלת ידו, ויקרא אל הקיסר לעזור לו בעת צרתו, והקיסר אף כי היה איש מכאובות וידוע חולי בעת ההיא, מִהר ויבוא עם חילו הגדול לבאֶהמען, ומשם נסע בחברת ההערצאָג (מאָריץ) וחילו ופֿערדינאַנד וצבאותיו לקראת הקורפֿירשט יאָהאַן פֿרידריך החונה על נְהַר עלבע עם ששת אלפים אנשי מלחמה. וכראות הקורפֿירשט כי הקיסר וצבאות גבוריו קרובים אליו, חשב מחשבה לבוא בשערי ווירטעמבערג וּלְהִשָׂגֵב בתוכה עד כי יֵאָסְפוּ אליו נפוצות גדודי חֲיָלָיו, אך צבאות הקיסר קִדמו את פניו ויכריעוהו! כי הם היו עשרים ושבעה אלף איש במספרם, וימהרו ויעברו את מַעברות נהר עלבע, ואיש אִכָּר הֶרְאָם את הדרך אשר ילכו בה למחוז חפצם, וביום הראשון בשבוע בהתפלל הקורפֿירשט בבית תפילתו תפלת השחר, התנפלו פתאֹם על גדודי הפרשים אשר לו, ובמלחמה אחת על יד מיהלבערג⁵⁷, הִכּוּ אותם מכה נצחת על נקלה (24 אפריל ה“א ש”ז 1547), ואת יאָהאַן פרידריך אשר לָחַם כגבור משכיל לקחו בשביה אחרי אשר הפגיע בו כדור עוֹפֶרֶת ויפצעהו פצע קטן על פניו. כל הימים אשר היה הקורפֿירשט בשביה, צָהלו פניו וְאוֹרוּ עיניו, אות הוא לו כי יָשרה נפשו בו ולבו סמוך ובטוח בה' כי לא יעזוב לִשְׁאוֹל נפשו ולא יתנהו לראות שחת, גם בשלוח אליו הקיסר מלאכי מָוֶת לקרוא באזניו את משפט הַמָוֶת הנֶחרץ עליו, גם אז לא הפיל אור פניו ולא נבהל לשמוע את השמועה האיומה ההיא. אמנם גם הקיסר לא ערב את לבו להוציא את משפט מות ההוא לאור, ולא חָרץ עליו את המשפט הזה כי אם להפיל עליו אימתה ופחד לבעבור יִכָּנַע תחת רגליו ויתן לו את כל אשר לו בעד נפשו, ואחר ימים מעטים שִׁנָה הקיסר את משפטו החרוץ, ותחת משפט מָוֶת שפט את הקורפֿירשט לָשֶׁבֶת בבית האסורים כל ימי חייו אם אך יסגיר בידו את כל ערי מבצריו, ואת ארצו והוד נשיאותו (קורווירדע) יתן לההערצאָג מאָריץ. ובכן נָסַבָֹה המשרה מבית ערגעסטי לבית אלבערט בארץ זאַקסען. אחרי עֲשׂוֹת הקיסר שפטים ביאָהאַן פֿרידריך, שָׂם פניו בהגראף מושל העססען לְיַסְרוֹ כְּדֵי עונו ולכַלות בו את חמתו. אפס כי ההערצאָג מאָריץ גם יאָאַכֿים נְשִׂיא בראַנדענבורג חִלוּ את פני הקיסר לְהָקֵל את ידו מעל הגראַף הוא – כי הוא היה חותן ההערצאָג מאָריץ ואוהב נאמן ליאָאַכֿים – והקיסר הבטיחם: כי אם יִתְרָצֶה הגראַף להפקיד את עתותיו בידו אם לחסד אם לשבט, גם יבקש ממנו סליחה בפני קהל ועדה ויסגיר בידיו את ערי מבצריו, אז יִנָקֶה מִמַכות גֵו (לייבעסשטראַפֿע), וּמִשֶׁבֶת בבית האסורים כל ימי חייו. ואחרי אשר הוסיפו הנשיאים ההם לדבר עם הקיסר פה אל פה אֹדות הגראַף, הִשָׁה לו עוד הקיסר מֵעֲוֹנוֹ ויקל את ענשו, ויבטיחם כי לא ישלח את ידו אליו ולא יעשה לו מאומה, גם השב ישיב לו את ארץ ממשלתו כבתחלה. והגראַף אשר היה לבו סמוך ובטוח כי לא יפיל הקיסר מדברי הבטחתו צרור ארץ, נשא את רגליו אל עיר האַללע, קרית חָנָה הקיסר ושריו בעת ההיא, ויבוא אל היכל הקיסר, ולעיני כל הנשיאים והשרים הגדולים נפל לרגלי הקיסר ויתחנן אליו לסלוח לעונו כי רב הוא. אך הקיסר לא שָׁמַר לו את הַבְטָחָתוֹ, וַיְצַו לאסור אותו בבית האסורים ולשום עליו משמר. לשוא חִלו הנשיאים ושרי המלוכה את פניו לבל יעשה כדבר הזה, לשוא שִׁחֲתוּ גם מאָריץ ויאָאַכֿים את דבריהם הנמרצים, כי הקיסר לא שמע אליהם, ולא יכול לעצור ברוח נקמתו, וְתִפְלַצְתּוֹ הִשִׁיאַתְהוּ לדכא תחת רגלי עֻזוֹ וְנִצְחוֹ את הגראַף ההוא ואת יאָהאַן פרידריך נשיא זאַקסען, שני אויביו הראשים והעזים. אחרי ימים מעטים עזב הקיסר את זאַקסען, וישב לביתו, ואת שני השבוים ההם נהג אִתו. מהיום ההוא והלאה היה מאָריץ עוין את הקיסר בסתר ויטמון בחֻבו את זעמו עד עת מצוא –.

519 §    🔗

ובין כֹה וכֹה המתיקו ראשי הכהנים והשרים סוד באסֵפתם הגדולה אשר התאספו בשלשה עשר לחֹדש דעצעמבער בשנת ה“א ש”ה 1545 בעיר טרידענט. אפס יען כי סגני הפאפסט היו ראשי המדַברים באסֵפה ההיא, וכל פִּנוֹתֶיהָ היו רק כהנים קאַטהאָלים ההולכים בעינים עצומות אחרי משפטי הפאַפסטים וחֻקותיהם, על כן הוציאו משפטים מעֻקלים על מתנגדיהם, עִווּ את כל בעלי הכנסיה החדשה בריבם, הָדפו אותם בשתי ידים וַיְנַדוּם מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלת שלומי אמוני הנוצרים, כי בני ממר הם להקאַטהאָליציזמוס יולדתם, בנים כֶּחָשִׁים ובנים לא אֹמן בם –. וירע הדבר להקיסר רעה גדולה מאד, כי נפשו אִוְתָה לְחַבֵּר את שתי הכנסיות הנפרדות ההן יחד, אך לא להדוף את הכנסיה החדשה באיבה ולהחרימה, ויבקש תחבולות ומזמות בסתר להפיר את משפטי האספה ההיא, ועד אשר יפיק את זממו בקש את בעלי האספה לבל יְגַלוּ אזני המתנגדים את המשפטים אשר חרצו עליהם עד כְּלוֹת ימי האסֵפה. אך הפאפסט פויל השלישי תִּכֵּן את רוח הקיסר וידע ויבן את מחשבותיו אשר הוא חושב בלבבו: להציב גבולות לממשלת הפאַפסט ולעשות תקונים חדשים בכנסיה הקאַטהאָלית, תקונים אשר יֵאוֹתוּ להם גם המתנגדים ויתרצו להתחבר אל כנסיה מתֻקנת כזאת, על כן קדם הפאַפסט לזרות את מזמות הקיסר לרוח, ותהי ראשית מעשהו להודיע לכל העמים המתנגדים את המשפטים הרעים אשר חרצה עליהם אספת טרידענט, ואחרי כן צוה להעתיק את האספה ההיא אל באָלאָניאַ (Bologna)⁵⁸. ויהי בהודע הדבר להקיסר ותבער בו חמתו כאש על הפאַפסט, ויצו לכל הכהנים והשרים לבל ימושו מקומם ולא יעזבו את מושבם בעיר טרידענט עד כלותם את מעשיהם. אך רֻבֵּי בעלי האספה לא שמעו בקולו וילכו להם אל באָלאָניאַ, ולא נשארו בטרידענט כי אם מתי מעט. והקיסר התאזר בעֻזו וַיְצַו לכל שרי המדינות וראשי הכהנים להתאסף יחדו בעיר אויגסבורג, וגם הוא בהודו ובכבודו הופיע שמה, שָׁם שָׂם חֹק ומשפט איכה יתנהגו שתי הכנסיות בהליכות הדת והאמונה עד אשר יצא כאור משפטן על פי האספה הכללית ההיא. המשפט ההוא נודע בשם משפט הַבֵּינַיִם (Interim) מעיר אויגסבורג. והנה בתחלה נטה הקיסר קָו על שתי הכנסיות יחד על דבר הליכות הדת בעת הבינים ההיא, אך אחרי כן כונן את המשפט ההוא רק על כנסת המתנגדים. משפט עת הבינים ההוא הִכְעִיס את לבות שתי הפלגות כאחד, והנשיאים ויותר הרבה עוד אזרחי הערים ומטיפיהם (פרעדיגער) התנגדו לו בכל תּוֹקֶף ועוז. ואף כי שָׂם הקיסר עוֹנֶשׁ על מטיפי העם להדפם ממעמדם ולקחת מהם הונם ורכושם גם חֻפשם וחֵרותם אם יַמרו את פיהו, בכל זאת בחרו להיות נודדים ללחם ולסבול כל תלאה ומצוקה מעשות דבר כזה אשר הוא נגד רוחם וללכת בתורה אשר בחלה נפשם בה. ויהי כי גוֹרְשׁוּ מִמַצָבָם, נסו מארץ מולדתם ומבתיהם וילכו בדרכים נסתרים אל ערי ארץ אשכנז הדרומית אשר יושביהן לא אבו ולא שמעו בקול המשפט ההוא, משפט הבינים (Interim). כארבע מאות מַטִיפִים ברחו אז מארצם וממולדתם מפני חמת המציק, ומרביתם מצאו מנוח לכף רגלם בעיר מאגדענבורג אשר הקיסר פרש עליה את חֶרְמוֹ. גם מארץ זאַקסען, ערש הרעפאָרמאַטיאָן, ברחו כהנים רבים אנשי רוח, משנאתם למשפט הבינים אשר נִתַּן גם בעיר לייפציג ואשר מעלאַנכֿאהאָן כתב אותו ברוח בינתו, אך הִרבה מאד לְוַתֵּר לבעלי ריבם לַמְרוֹת עיני הכהנים הפראָטעסטאַנטים – ומעיר מאַגדענבורג יצאו ספרי שִׁטְנָה רבים, דברי לצון (סאַטירען), שירי התולים וציורים פִּתֻחֵי עץ (האָלצשניטטע), אשר העירו ועוררו בלבות בני העם לעג וקלס, שנאה ומשטֵמה על משפט הַבֵּינַיִם.

520 §    🔗

והנה ברגע אשר האמין הקיסר כי עוד מעט תצאנה משאלות לבבו לאור; בעת אשר האספה הכללית שבה לעיר טרידענט כבראשונה ונשיאים אחדים החזיקו עוד בידה; בעת אשר גָמְרו כל עַמֵי אשכנז אֹמר לָשׂוּם אותו לראש כנסיות הנוצרים בהליכות התבל על פי משפטי ימי הבינים (מיטטעלאַלטער), והוא חשב מזמה לְצַוֹת לכל עַמוֹ לבחור את בְּנוֹ ליורש עֶצֶר אשר יֵשב על כסאו אחריו ולהנחיל על פי זאת את עטרת הקיסריות לביתו עד עולם; ברגע אֹשֶר והצלחה נצחת כזאת, התחולל פתאֹם לפתע סער גדול על ראשו, וּמִסֵתֶר רעם לִהֲטָה אש מתלקחת את כל מִבְצְרֵי תקותו ותוחלתו! כי האיש אשר לָחַם את מלחמתיו ואשר עשה לו כל נצחונותיו עד כה, התקומם לאויב לו ויסער להפיצו, וכל מזמותיו להשחיתו, האיש הזה הלא הוא – ההערצאָג מאָריץ מזאַקסען –. כי הנשיא החכם הזה ראה מראש את הרעה אשר תבוא על ארץ אשכנז בהליכות המדינה ובהליכות הדת והאמונה אם יוציא קאַרל החמישי את מערכי לבבו לאור ויפיק את זְמָמוֹ; גם ראה את המשטמה העזה אשר ישטמו אותו כל עמי הפראָטעסטאַנטים על דבר הבֹּגד אשר בָּגַד בם, ומה גם מן העת אשר הֵטִיל את לַהַט הַחֵרֶם על מאַגדענבורג בשם הקיסר וישם עליה מָצוֹר להוריד עֹז מבטחה ולשומה כעפר לדוש והיא עיר מקלט היחידה אשר מצאו עוד בה מפלט המחזיקים במעוז תורת לוטהער מכל ערי ארץ אשכנז –. ובידעו כי רק בעלילה עַזָה וּמִפְעָל נִשגב יכול יוכל להשיב אליו את כבודו הראשון, על כן כרת ברית בסתר עם נשיאים רבים בארץ אשכנז, והיינריך השני מלך צרפת הבטיח אותו נאמנה לעמוד לימינו ולעזור לו בכל מלחמותיו אם אך יַתֵּר ידו לפרוש את ממשלתו על עיר מאֶץ, טול ווערדון, ולמלוך עליהן כאות נפשו, והמאַרקגראַף האביר הנודע בשם אַלברעכֿט המושל בבראַנדענבורג-קוּלמבאך, בעל ברית מאָריץ, היה מְיַסֵד הברית, כי בחכמתו ודעתו הביא את הנשיאים ואת מלך צרפת במָסורת הברית עִם מאָריץ. אחרי הדברים האלה הטה מאָריץ חסדו לעיר בראַנדענבורג ויקרא דרור להליכות הדת בתוכה (רעליגיאָנספֿרייהייט), ועל פי הדבר הזה נפתחו לפניו שערי העיר וילכדה בשם הקיסר. בעת ההיא שָׁכַן הקיסר באינסברוק, ורבים משריו וסריסיו הֵעִידוּ בו לְהִזָהֵר מפני מאָריץ הנוכל והבוגד; אך מאָריץ אשר כֹחַ בו לְהִתְחַפֵּשׂ וּלְהִתְנַכֵּר הֵפִיץ כל רעיוני חֶסֶד (אַרגוואָהן) מנפש הקיסר; תחת מַסְוֵה פנים צֹהלים ולב שָׂמֵחַ, הִסתיר את מזמותיו ומחשבותיו העמוקות, והקיסר קאַרל אשר מִימֵי ילדותו גדלוהו מחשבות הספרדים הערומים ומזימות האיטלקים הנפתלים, לא האמין כי איש אשכנזי יְרַמֵהוּ בנכליו ובערמתו –. והנה פתאֹם לפתע פרץ מאָריץ עם שלש מחנות גבוריו באשכנז הדרומית וילכוד את אויגסבורג, ויבוא בשערי טיראָל, ויקרב אל אינסברוק לקחת שם את הקיסר בשביה, ולולי מָרְדוּ אז גדודי עבדי האשכנזים אנשי החיל, כי אז הוציא מאָריץ את מזמת לבבו לאור ויקח את הקיסר בשבי, אך המֶרד ההוּא נתן להקיסר ידים לנוס וּלְמַלֵט את נפשו. אז נבהלו אלופי האספה אשר בעיר טרידענט, ויתפלצו ויפוצו וינוסו איש איש לעירו, והקיסר נבהל גם הוא במאד מאד וימהר וישלח את הקורפֿירשט יאָהאַן פרידריך לחפשי, ואחרי כן נָס ברגליו בֶאֱשׁוּן לילה עמוס מכאובים אנושים ומסֻבל דאָגות עצומות, ודרך תועפות הררי טיראָל הספונים בשכבת השלג התנודד כַּצֵל עד בואו לשערי קאֶרנטהען⁵⁹ וְשָׁם שָׂם על שכם פֿערדינאַנד אָחיו את המעמסה הגדולה לעשות שלום עם נשיאי המתנגדים ועם כל העמים ההולכים בתורת לוטהער. ופֿערדינאַנד מִהר ויכרות ברית שלום עם הנשיאים המתנגדים, הוא ברית פאַסויאַ⁶⁰ (פֿאַסויער פֿערטראַג) [אויגוסט ה“א שי”ב 1552] –. על פי הברית ההיא נִתַּן רִשְׁיוֹן לכל הדבקים בתורת לוטהער, ללכת בה בלי כל מִפְגָע ומכלים דבר, משפט הַבֵּינַיִם לֹא יִֵזָכֵר וְלֹא יִפָּקֵד עוד לעולם, אספת טרידענט ומשפטיה לא יַטוּ קַוָם על המתנגדים לבדם כי אם גם על הקאַטהאָלים, ופֿיליפ הגראַף המושל בהעסען, יֵצֵא לחפשי וישוב אל כַּנוֹ כבראשונה. גם כרתו אז ברית כי מהיום ההוא והלאה יהי שלום אמת בין הקאַטהאָלים ובין המתנגדים, והקיסר יסלח וישא לעון כל מריביו ומתנגדיו עד היום ההוא –.

521 §    🔗

דברי הברית ההיא וכל סעיפיה, היו פעולת ההערצאָג מאָריץ האחרונה, ואחרי כן נקטף מארץ החיים בּחֲצִי ימיו באשמת אַלברעכֿט נשיא בראַנדענבורג בעל בריתו. כי אלברעכֿט היה בוצע בצע מעשקות ואיש בליעל, ועל כן לא אבה לבוא במסורת הברית ההיא, רק הוסיף עוד לעשות מלחמות בזאַקסען התחתונה, לשלול בה שלל וְלָבוֹז בז וּלְפַלֵס חמס ידיו בארץ. ויחר מאד לההערצאָג מאָריץ ויצא בחרב לקראתו להכביד עליו אַכְפּו עד אשר יֵאוֹת לדברי הברית ההיא, ועל יד סיפֿערסהויזען⁶¹ היתה מלחמה ביניהם (ה“א שי”ג 1533) ומאָריץ המָהיר וגבור החיל התגבר עליו ויכניענו תחתיו, אך בהטביעו נפשו בין גדודי הפרשים הלוחמים עוד בחֵמה שפוכה, ירה בו אחד מאנשי מלחמתו כדור עֹפרת ויפצעהו, ואחרי שני ימים יצאה נפשו לדאבון לב כל יודעי שמו ועזוזו. הוא היה איש מפֹאר בכל תכונותיו והליכותיו, חֲכַם לבב, גבור חיל, רב פעלים ורב העליליה, וכל דבריו ומעלליו היו בדעת ובמסתר (בעדאֶכֿטיג אונד געהיימניספֿאָלל). מקץ שנתים ימים אחרי מוֹת ההערצאָג הזה, יצא לאור שלום הדת (רעליגיאָנספֿרידע) בעיר אויגסבורג (ה“א שט”ו 1555), בו נִתַּן החופש והדרור לנשיאי המתנגדים לא לבד ללכת בתורתם ודתם כטוב וכישר בעיניהם וכפי העולה על רוחם (געוויסען), כי אם להיות להם גם חֻקה אחת עם נשיאי הקאַטהאָלים בכל הליכות המדינה ומשפטי המלוכה (פאָליטישע רעכֿטסגלייכֿהייט), וכל נִכְסֵי בתי התפלות (קירכֿענגיטטער) אשר בידם מכבר, יהיו להם לאחֻזת עולם. האזרחים וכל עם הארץ אשר לא יאבו לקבל עליהם את דת נְשִׂיא הארץ, יש להם רשיון ללכת לארץ אחרת, ואשר ימאנו עֲזוֹב את ארץ מולדתם, יהיו נְשוּאֵי עון (געדולדעט) ולא יָעוֹז אנוש לענותם בגלל הדבר הזה –. אפס כי בעלי הכנסיה הישָׁנה עוררו שנאה חדשה בימים ההם על פי שאֵלתם אשר שאלו מאת הקיסר והשרים כי כל אנשי הרוח אשר יִסָפחו מהעת ההיא והלאה אל הכנסיה החדשה יאבדו את כְּבוֹד מִשְׂרָתָם ואת תבואותיהם (איינקאָממען). ועל אודות השאֵלה הזאת נפלגו בעלי שתי הכנסיות בדֵעותיהם, עד כי לא גָבַר אחד על משנהו וַתִּשָׁאֵר השאֵלה ההיא בלי משפט חרוץ, ובימים הבאים יצאו על ידה מלחמות רבות ונהרי דמים בנהרי דמים נָגְעוּ –.

522 §    🔗

שלום הדת אשר יצא לאור באויגסבורג, שָׂם לְאַל את עֲמל הקיסר ואת יגיעת נפשו משנים רבות לחבר את שתי הכנסיות הנפרדות להיות לכנסיה אחת בארץ, גם כִבה את אש התשוקה אשר בָּעֲרָה בחֻבו מעודו להליכות עולם והליכות המלוכה, ובהיותו עוד נַענה ונדכא בתגרת רוח עצבת ומכאובים אנושים, גמר אֹמר לרדת מכסא מלכותו, לְהִנָזֵר מתשואות התבל וּלְבַלוֹת טפחות ימיו בתשובה ותפלה. ויאסוף את כל שריו ועבדיו בעיר בריסעל⁶² ויתן שם לפֿיליפ בנו את המלוכה על ארץ השפלה (נידערלאַנד), ואחרי כן נתן לו גם את ממלכות ספרד (שפאַניע ונעאַפעל). [25 אקטאבער ה“א שט”ו 1555.] גם את השלטון באַמעריקא; אך את מדינות עסטעררייך ואת הנהגות המלוכה בארץ אשכנז, נתן כבר ביד פֿערדינאַנד אחיו ואחרי כן עזב את כסא מלכותו, נָטַשׁ את הודו וכבודו, וילך לארץ ספרד המערבית וַיִנָזֵר שם משְׁאוֹן החלד, וַיֵשֶׁב בבית הבדידה אשר כונן לו במורד גבעה חמודה סוגה בעצים רעננים על יד בית המקלט הנקרא בשם ס"ט יוסטע, שם חָיָה עוד שתי שנים, וַיִנָזֵר וַיִבָּדֵל מכל האדם, וַיְכַל ימיו בתפלה ותשובה ובמחשבות טהורות, אך בכל זאת לא הִשְׁלִיך כָּלִיל את הליכות ממלכתו אחרי גֵווֹ – . „הוא היה בין העת הישנה ובין העת החדשה בַּתָּוֵךְ, כי בימו הֵחֵל הדור החָדש לנסות כחו ללכת דרך חדש, והוא תפש בזרוע כחו את גלגל הזמן במרוצתו וַיְנַס לגלגל אותו אחורנית, אבל נשתה גבורתו וייגע לריק, וכל מלחמותיו אשר הִרבה, וממשלתו העזה אשר משל ברוח עריצותו, וחרמיו אשר קלע לראשי כל בני מדינתו אשר לא נכנעו תחתיו, לא הועילו לו לעצור את אופן הזמן מתנועתו הישרה, הזמן אחז בדרכו ולא הרפה ממנה, התבל נהגה מנהגה החדש, והוא יגע לריק ויכל כחו להבל עד כי צרה עינו להביט בפני התבל אויבתו, ויתמלט ממנה בסתר אחד המקלטים למות במסתרים“. ופֿערדינאַנד אחיו אשר נשיאי אשכנז בָחרו בו כבר לקיסר, חִבר בחכמתו את ממלכת אשכנז עם ממלכת עסטערייך עד כי היו לממלכה אחת, ובישרת לבבו שמר את הבטחתו אשר הבטיח לנשיאי ארץ אשכנז להניח לכל איש ללכת בשם דתו ותורתו ככל אַוַת נפשו.

 

4. הליכות הרעפֿאָרמאטיאָן באיירופא.    🔗

a) כנסית לוטהער וכנסית קאַלווין.    🔗

523 § [ארץ אשכנז.]    🔗

בארץ אשכנז אשר נָשְׁבָה בה לראשונה רוח הרעפֿארמאטיאן, נפרץ ברבות הימים פֶּרֶץ רָחָב בכנסית הדת. ימים רבים נלחמו בה תלמידי לוטהער עם בעלי הכנסיה הקאַטהאָלית, וכנסת לוטהער פָּשטה בארץ זאַקסען והעססען, ומעט מעט מצאה קֵן לה גם בארצות הקרובות אליהן. בארץ אשכנז הצפונית גִברה חיָלים וַתְּהִי לכנסיה שַׁלֶטֶת, בפֿראַנקען ושוואַבען מָשכה אחריה אזרחים רבים ובני מְרוֹם עם הארץ, ודרך שטראַסבורג סללה לה מסִלה אל שערי עלזאַס ולאָטהרינגען. מהרה קל פָּשְׁטוּ משפטי לוטהער גם בנפות הווייכסעל (Weichsel) ובארצות ים הקדמוני (Ost See), על ידי אלברעכֿט מבראַנדענבורג נְשִׂיא חֶברת האשכנזים (גראָסמייסטער דעס דייטשענ-אָרדענס), כי הוא נִלְחַץ בין המצָרים בתגרת ידי הפולאַנים, והקיסר ישרי המלוכה עזבוהו, ויבוא לחסות בצל כנסית לוטהער, ואת אלופי פאָלען למד אלופים לראשו. גם בקורלאַנד וליפֿלאַנד הִשְׂתָּרְעָה תורת לוטהער על ידי נשיא אבירי החֶרב (הערר-מייסטער דער שווערדריטטער) – . ולעֻמת זאת מצאה גם הכנסיה הקאַטהאָלית אנשי חיל לֹחמי מלחמותיה הלא הם ההערצאָג מבייערן, שליטי עסטעררייך, הקורפֿירשטים אנשי הרוח (גייסטליכֿע) וראשי הגמוני הכהנים (פֿֿירשטענבישאֶפֿֿע). ואינגאָלשטאַדט היתה בית מדרש הראשי להכנסיה הישנה ההיא, וממנה נפוצו מַעינותיה בארצות רבות. אך הקיסר פֿֿערדינאַנד הראשון והקיסר מאַקסימיליאַן השני, היו תמימי דרך וישרי לב ולא אבו להכביד את אכפם על עבדיהם ולהביאם בחזקת היד במסורת הכנסיה הישָנה, ויתנו רשיון לכל איש ללכת בדתו ותורתו כפי אַוַת נפשו ומעלת רוחו, ועל כן נמצאו אז גם בעסטעררייך המונים המונים אשר נזורו מכנסיה הקאַטהאָלית, ויאחזו דרכי הכנסיה החדָשה ככל אשר הורה אותם לוטהער. ובמורשת עסטעררייך בקאָרנטהען ושטייערמאַרק, לא נחו ולא שקטו בעלי דת הכנסיה החדשה עד אשר נִתנה להם חֵרות הדת, וילכו בדתם ובתורתם באין שטן ומפריע, גם בָּנוּ להם בתי תפלות רבים –. [אונגארן.] באונגאַרן וזיבענבירגען גָברה כֹה יד הרעפֿאָרמאַטיאָן עד כי רבו מִסְפָּר מַחזיקיה על בעלי הכנסיה הישָנה, ובחֶזקתם קָנו להם חֵרות הדת גם חלק ונחלה בכל משרה ופקודה ובכל שלטון המדינה בַּד בבת עִם הקאַטהאָלים. [באהמען.] בבאֶהמען נִספחו רוב ההוסיטים הישנים (Utraguisten) על כנסית לוטהער כי גם הוּס חשב מחשבות רבות על אודות דת הנוצרית אשר נשְׁתָּווּ עם מחשבות לוטהער, ולולי קָמוּ עליו עדת עריצים וישרפוהו באש, מי יודע אם היה עוד מקום ללוטהער לעשות חדשות ונצורות בכנסיה הנוצרית –. אפס אף כי שליטי עסטעררייך כָּרְתוּ אֲמָנָה רבות פעמים עם הפראָטעסטאַנטים תלמידי לוטהער, ויבטיחום נאמנה לבל יגרעו מאומה מזכיותיהם וּמֵחֻפְּשָׁם בהליכות הדת ובמשפטי המדינה, בכל זאת קמו מושלים אחרים אשר הֵפֵרוּ את דברי הברית ההם וישליטו את הכנסיה הקאַטהאָלית בארץ, ואת הפראָטעסטאַנטים לָחצו בחָזקה –. גם הכנסיה הַמְתֻקָנָה (דיא רעפֿאָרמירטע קירכֿע) אשר מקום מולדתה בארץ שווייץ על פי צווינגלי, יצאה בימים מעטים להתהלך מעל לגבול ארץ מכורותיה ומולדותיה, וַתָּנַח בארץ אשכנז וַתַּעַשׂ בַּדִים. ואף כי בתחלה לא פתחו רק ערים אחדות באשכנז הדרומית את שעריהן לפני דת צווינגלי ההיא, ויתר הערים לא אבו ולא שמעו לה, [גענף.] אך אחרי אשר הושיב קאַלווין את הדת ההיא על גפי מרומי קרית גענף וישם עליה עוד נוספות רבות עד כי יְסָדָהּ לדת מיוחדת ולכנסיה חדשה (הנקובה בפי כֹל בשם „כנסיה מְתֻקָנָה“), מצאה הדת ההיא אנשים רבים ועצומים אשר דָבקו בה ויענדוה עטרה לראשם, ומיום ליום הלכה מחיל אל חיל בארץ אשכנז גם בארצות אחרות. [פפאלץ.] פֿרידריך השלישי נשיא פפֿאלץ, הביאה וַיִטָעֶהָ בארצו וַיְצַו לכל הסרים אל משמעתו ללכת בארחותיה, גם צִוה להחכמים אָרזינוס ואָלפיאַנוס לכתוב ספר כולל את יסודות הדת ההיא, הוא הספר הנודע בשם יסודי הדת מהיידעלבערג (היידעל-בערגער קאַטעכֿיזמוס) (ה“א שי”ט 1559). גם בהעססען, ברעמען ובראַנדענבורג היתה הכנסיה ההיא שלטת וַתַּשְׁרֵשׁ שרשיה ותשלח פֹארותיה עד למרחוק. אף מעלאנכֿטהאָן רֵעַ לוטהער וגבר עמיתו עם תלמידיו (Philippisten Krybtocalvinisten), האמינו בלבבם כי משפטי קאַלווין בהליכות הדת אמת צדקו יחדו. ויהי בתֵת מעלאַנכֿטהאָן תּוֹדָה לקאַלווין, הִכו אותו אויביו בלשון, וַיְמָרְרוּהוּ וָרֹבּוּ עד כי ירד ביגון שאולה (ה“א ש”כ 1560), ותלמידיו רָדפו בלי חָשך בעֶברת הזאַקסען וַיִכָּלְאוּ בבתי כלאים וברזל באה נפשם. ומני אז פרצה מריבה עזה בארץ אשכנז בין ההולכים בתורת לוטהער ובין הדבֵקים בתורת קאַלווין, לשוא עמלו תשעים וששה נשיאים בארץ אשכנז בשנת ה“א ש”מ 1580 לעשות שלום בין העצומים ההם! לשוא שִחתו את כֹּחָם ואונם לגדור את הפרץ הרחב ההוא! ותחת אשר חשבו להיטיב הרעו עוד עשות, כי הגדילו עוד את מדורת המריבה, ויפרצו פרץ על פני פרץ, ושתי הכנסיות ההן הוסיפו עוד ללחום אשה את רעותה בחָזקה.

524 §    🔗

גם בארץ שווייץ נפלגה הכנסיה החדשה לשתי פלגות: לכנסית צווינגלי ולכנסית קאַלווין, אך בעקרי הדת לא התרחקו אשה מרעותה בארץ ההיא כאשר התרחקה כנסית לוטהער מכנסית קאַלווין בארץ אשכנז –. יאָהאַן קאַלווין, איש משכיל וחכם לבב נִגרש מארץ צרפת בחמת הכסילים ההולכים בחשך ומקנאים קנאת הדת (פֿאַנאַטיקער), ויהי נע ונד בארץ עד בואו לעיר גענף וישם בה איתן מושבו. בעיר ההיא הֶחרה הֶחזיק לתקן את הכנסיה הנוצרית כיד חכמתו ותבונתו, ועד יום מותו (בשנת ה“א שכ”ד 1564) אִזֵן, חִקר, תִּקן וַיְחַדֵשׁ דברים רבים מאד במשפטי המדינה (פֿערפֿאַססונג), בחֻקי הדת והאמונה (רעליגיאָן), בדרך ארץ ומוסר ובהשכלת העם בעיר מושבו. הוא היה גבר חכם בעוז, בעל מדות ישרות, בורח מן הכבוד ומכל שעשועי התבל ותענוגות בני האדם, גם לתלמידיו ולכל נוצרי פקודיו ועדותיו צִוָה בחזקת היד להנזר מכל שעשוע ותענוג ולהיות חַיֵי נזירים ברוחו הכביר וברצונו העז שָׂם מִשְּטָרוֹ על לִבּוֹת רִבבות עָם, וכפלגי מים היה רוחם בידו להטותו לכל אשר יחפוץ, וכפי תכונות נפשו העזה והנמרצה, כן היו גם תכונות תורתו ולִקחו –. בהליכות עקרי הדת הֶחזיק בדעת צווינגלי ובכל משפטי פיהו, ורק בדברים מעטים נָטה מדרכו, גם בהחליטו כי אין בידי האדם לעשות טוב או רע רק בידי שמים הוא – ובזה שדד מן האדם את הבחירה החפשית –. כצווינגלי צִוָה גם הוא לְהִדָבֵק בשלוחי מחוקקם (אַפאָסטאָלען) הקדמונים, ולבל יָעוֹז איש להתהדר בלבושי כָבוֹד, לָשׂוּם עֲדִי זהב עליו, לַשֶׁבֶת ספוּן בבתי מִדות ועליות מְרֻוָחיִם, לרדוף שעשועים ושחוק וכל תענוגות בשרים, גם צִוָה לבלתי הרבות פאר והדר בבתי התפִלות, ובחוזק יד הֶחרים מהם כל סמל וכל תמונה, כל צלם וכל תבנית, כלי עוגב (אָרגעלן), לפידים (קערצען) וצלבים (קרוציפֿיקסע). עבודת אלהים היא רק תפִלה, אמרי מוסר (פרעדיגט) ושירי דוד – ואת שירי זמרה ההם אשר שָׁר נעים זמירות ישראל, העתיק ללשון צרפת האיש החכם טהעאָדאָר בעצאַ ידידו וגבר עמיתו – את יום הראשון בשבוע (שבת הנוצרים) צִוָה לשמור מאד כדת מֵחללו, אך יתר החגים והמועדים הֵסִיר מכנסית דתו המתֻקנה (רעפֿאָרמירטע). בני הכנסיה (קירכֿענגעמיינדע) ישימו עליהם זקנים וראשים, יבחרו להם כהנים אנשי רוח, יפקידו את זקניהם להשגיח על מִדוֹת אנשי עדתם ועל דרכיהם ומעלליהם, לְיַסֵר את כל הנסוגים מאחרי דתם, ולחַלק צדקה לעניים, הכהנים והזקנים הם תופשי הדת ומחוקקי חֻקי הכנסיה. ההולכים בתורת קאַלווין יִנָזְרוּ מכל שעשועי החלד, לא יבואו בבתי מִשְׂחָק (טהעאַטער), לא יֵלכו במחול משחקים, לא יֵשׁבוּ בסוד רֵעים עִלזי לב, בַּשִׁיר לא ישתו יין, ועוד דברים טובים כאלה, ועל כן לא הכתה התורה ההיא שרש בלתי אם בלבות האזרחים מֵהַמַצָב התיכוני, אך מִמְרוֹם עם הארץ ואציליה לא בחרו בה כי אם מתי מספר.

525 § [צרפת.]    🔗

מעיר גענף יצאה דת קאַלווין אל ארץ צרפת הדרומית וַתָּנַח שם בכל עריה הנחמדות והברוכות, ואנשים רבים ועצומים מאד החזיקו בידה עד כי היתה לאל ידם לעשות מלחמה שנים רבות עם בעלי דת הקאַטהאָלית ועם כְנֵסיָתָם הישנה. גם מלך צרפת פָסַח זמן רב על שתי הסעפים למי משתי הכנסיות יפנה ואת מי ישליט בארץ, עד כי הכבידו משפטי המדינה את ידם עליו לחסות בצל כנפי הכנסיה הקאַטהאָלית, ואז יָצא דבר מלכות מלפניו לְבָעֵר את הכנסיה החדשה (המתֻקנה) מארץ ממלכתו, המטיפים במַקהלות תורת קאַלווין, עָלוּ על מוקדי אש קבל עָם להיות מוסר תוכחה לכל הדבקים בה, וכל ההולכים בנתיבותיה נרדפו על צואריהם, מן גֵו גוֹרָשׁוּ, הֻכּוּ מַכּוֹת חדרי בטן, ולא היתה להם תקומה בתגרת ידי תוקפיהם ומנדיהם –. [ארץ השפלה.] מארץ צרפת ושווויץ פרצה הדת ההוא אל ארץ השפֵלה, ואחרי מלחמות כבֵדות מצאה מָנוח לכף רגלה בנָפות הצפונית אשר בארץ ההיא (האָללאַנד). בסוד ראשי הכהנים להמתיק עצה על דְבַר פְּלָגוֹת הכנסיה בשנת ה“א שע”ח 1618 (דאָרטרעכֿטער סינאָד) , התאמצו תלמידי קאַלווין (הנקובים בשם ארמיניאַנים) לָגֹל מֵעַל מוֹרָם את הָאַשְׁמָה אשר הֶעמיסו עליו שוטניו על אֹדות הגזֵרה הקדומה (Pradestinationslehre) אשר שָׂם לְמוֹסָדָה בתורתו החדשה, ויחתרו בכל עוז להמתיק את מי מריבה ההם במועצות ודעת, גם חפצו להשליט את שרי המדינות על כְּנֵסִיָתָם המתֻקנה. אך ראשי הכהנים ההם לא הִטוּ להם אֹזֶן קשבת וישליכו את כל דבריהם ארצה, וַיְכַלוּ את חמתם ונקמתם בשני ראשי המדברים ההם אשר לתלמידי קאַלווין, אשר שֵׁם האחד אָלדענבראַנעפֿעלד, איש חכם בחכמת המדינה ורב תושיה, ושם השני הוגאָ גראָטיוס, חכם וסופר מפֹאר לְהַלֵל. על הראשון חרצו משפט מָוֶת לְהִשָׂרֵף באש, ואת השני אסרו בבית האסורים וְצָמְתוּ בַבוֹר חייו, והכנסיה המתֻקנה נמוגה –. [שאטטלאנד.] בשאטטלאַד נִצב בית המלכות והכהנים לשטן לתורת קאַלווין, אך אנשים רבים הֶערו לַמָוֶת נפשם על התורה ההיא, וַיִשְׂרְפוּ במספר רב מאד על מדורת אש. מרים מגוּאיזע המלכה, ממשפחה צרפתית המַחזקת בכנסית דת הקאַטהאָלית בכל עוז, גם הקאַרדינאַל בעטאָן, ערצבישאָף מן ס"ט אַנדרעוועס, דִכאו לארץ את כל האנשים אשר דָבקה נפשם בכנסיה החדשה ההיא וירדפום עד חרמה. אך אחרי ימים לא כבירים קשרו על הקאַרדינאַל ההוא אנשים רבים מתלמידי קאַלוין קשר, ויתפרצו בחדר משכיתו וַיְרַצְחוּהוּ (בשנת ה“א שכ”א 1561), גם המלכה ההיא מֵתָה אחרי מלחמת שלש שנים עם בעלי דת קאַלווין, ואז הצליח הדרשן העז יאָהאַן קנאָקס, אשר התהלך את קאַלווין בעיר גענף, להגביר את הכנסיה המתֻקנה בשאָטטלאַנד ולעשותה גְבֶרֶת בארץ ההיא. תורת קאַלווין וכל הליכותיה הֵרִיעוּ על גַפֵּי מרומי קרת, וכנסיה הקאַטהאָלית כָרעה נפלה לפניה, וכל נִכְסֵי בתי תפלותיה נפלו בידי הקאַלווינים. והמנַצחים ההם בחרות אפם על הקאַטהאָלים אויביהם בנפש, הָרסו את בתי תפלותיהם, נתצו את בתי מקלט הכהנים, שִברו את מצבותיהם וְצִיוניהם העתיקים וַיְאַבְּדוּ את כל שְׂכִיוֹת חמדתם מעשה ידי אמן, וכל כלי כסף וזהב ומשכיות לבב בזזו להם בִּזְדוֹן נפשם. הכנסיה ההיא בשאָטטלאַנד נקראה אחרי כן בשם קֹהֶלֶת זקנים (Presbyterianische), יען כי זקניה נקהלו תמיד לעתים מזֻמנים לַמְתִיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם. אך בענגלאַנד גברה יד הבישאָפֿים הקאַטהאָלים על בעלי הכנסיה החדשה, ובכל זאת נפלגו שם לפלגות (סעקטען) רבות, ובהיותם נִגָשִׁים ונענים בענגלאַנד, הלכו להם לאמעריקא הצפונית (נאָרדאַמעריקאַ) ושם בארץ החפשית הִכּוּ שרשיהם, גדלו והצליחו אף עשו פרי.

 

b) ראשית הכנסיה האנגלית.    🔗

526.    🔗

בענגלאָנד נִרדפו בראשונה כל ההולכים בתורת לוטהער, הָחְרָמוּ, נִתְּנוּ לטבח, דוֹחוּ ולא יכלו קוּם, כי המלך היינריך השמיני (VIII Heinrich) [היינריך VIII ה“א רס”ט–ש"ז 1547–1509] שנא אותם תכלית שנאה וירדפם בחרב מלאה דָם, גם כתב סֵפֶר רִיב וּמָדוֹן נגד לוטהער, ויוכיח דרכו על פניו, ויטפול עליו עונות ופשעים בעניני הדת והאמונה, ובגלל הדבר הזה מצא היינריך חן בעיני הפאפסט ויפק ממנו רצון עד כי שִׁלֵם לו שכר טוב בעד קנאתו לדתו, וַיְכַנֵהוּ בשֵׁם „מָגֵן הדת“ (בעשיטצער דעס גלויבענס). אך לא אָרכו הימים ואהבת היינריך להפאַפסט נֶהפכה לשנאה עזה על פי הַסִבָּה הזאת. היינריך חפץ לתת ספר כריתות לקאַטהאַרינאַ אשת נעוריו דוֹדַת (טאַנטע) הקיסר קאַרל החמישי (אלמנת אָרטהור אָחיו), יען כי הִכָּהוּ לבבו על אשר לקח לו את אשת אחיו לאשה, אך יותר עוד בגלל אשר שֵׂיבָה זָרקה בה ונפשו חָשקה בחנה בוּלען (Anna Boleyn) הצעירה לימים וִיפַת תֹּאַר מאד, ועל כן חִלה את פני הפאַפסט קלעמענס השביעי (Clemens VII) לתת לו רשיון לְהִפָּרֵד מקאַטהאַרינאַ אשתו (כדת הנוצרים על פי הפאַפסט). אך קלעמענס לא נתן לו את שאלתו, ויקצוף עליו היינריך מאד וחמתו בערה בו, וישאל את פי ראשי המורים בבתי מדרש החכמה בארצו ובארצות אחרות, גם את חכמי המדינה יודעי דת ודין, על אודות הדבר הזה, והם השיבו לו אמרים פה אחד כי יש לו צדקה לתת ספר כריתות לאשתו אשר לקח לו שלא כַדָת. ובהשענו על משפטי פיהם צִוָה לטהאָמאַס קראַממער, הבישאָף החדש מקאַנטערבורי לכתוב את ספר הכריתות ההוא, ויגרש את קאַטהאַרינאַ מפניו (ה“א רצ”ג 1533) ויקח לו לאשה את חנה היפה בנשים אשר חָשַׁק בה לאהבה, ואחרי כן לחץ את חבר הכהנים (קלערוס) להקים אותו עָל להיות ראש הכנסיה האנגלית (אבערהויפט דער ענגלישען קירכֿע) (ה“א רצ”ד 1534), ועל סוד שרי המלוכה (פאַרלאַמענט) הכביד את ידו עד אשר הוציאו לאור משפטם כי אין להפאַפסט כל חלק ונחלה להשתרר על הכנסיה האנגלית ורק להמלך יאתה המשרה הזאת –. אחרי עשותו כל אלה, שִׁנה את סדרי הכנסיה הנוצרית כפי העולה על רוחו לטובתו ולמַלאות את אַוַת נפשו, ואשר לא אבה לתת לו יד במעשים ההם, יסר באכזריות נוראות מאד. בתגרת ידו הרס את בתי התפלות ובתי המקלט הרבים אשר כוננו ידי הקאַטהאָלים. הכהנים הנזירים והנזירות סבלוּ זלעפות רעב, וכל נכסי הכהנים ובתי התפלות לקח לו המלך למורשה, גם חָלַק אותם לסריסיו ולשרי חצרו אשר מצאו חן בעיניו. קבר בעקעט קדוש הקאַטהאָלים עִם כִּפָּתוֹ ומזבח המפֹאר בעדי זהב, היה לחרפה ולקלסה, לבז ולמשסה במצות המלך. ההולכים בתורת הפאפסט גם בתורת לוטהער, הוֹעֲלוּ על מערכת עצים, ובעצי צלמי קדשיהם הציתו את האש וַיַבְעִירו בם את עצי המערכה ההיא –. אך בכל זאת הותיר המלך חֻקים ומשפטים רבים מהכנסיה הישנה ויצו לכל עמו לשמור אותם מאד. הבישאָף הנכבד בעיני האנגלים, הלא הוא פיסהער, והמזכיר המהֻלל טהאָמאַס מאָרוּס בעל המחבר ספר אֻטָפְּיאַ (נירגענדהיים), נֶהרגו על בָּמַת מַטְבֵּח (בלוטנעריסטע) במצות המלך על מֵאֲנָם לתת ידם להחדשות אשר עשה במשפטי הכנסיה. ויהי כשמוע הפאַפסט את כל המעשים אשר עשה היינריך, ותבער בו כאש חמתו, ובחרות אפו הֵטיל את חֲזִיז רעם החרם על ראש המלך ועל כל תומכי ידיו וּמְתֵי סודו, והחרם העז ההוא הוּטַל עליו ברגע ההוא אשר מרדו בו יושבי ענגלאַנד הצפונית על אשר הרס את בתי תפלותיהם וישלך שקוצים על קדשיהם וקדושיהם, ובראש המורדים ההם התיצבו הכהנים ואנשי הרוח ויאזרו זיקות המרד בלבות ההמון. אז עלה עשן באף היינריך וַיְצַו לתפוש בַּכָּף את כל אוהבי הקאַרדינאַל פאָלע וקרוביו אשר הֶעבירו את חרם הפאַפסט בכל הארץ. וַיִתָּלוּ על עצים או נִרצחו על במת מטבח לעיני השמש, ואת פקידי הכהנים (Aebte) ונזירי בתי המקלט (קלאָסטער ברידער) אסר בבגדי כהונתם ולבושי השרד ויכריעם לטבח.

527 §    🔗

אכזריות המלך העז הזה ועריצות לבבו ותאות נפשו נודעו ביתר עז על פי עלילותיו אשר עולל לנשיו. כמעט אשר הָדַף באיבה את קאַטהאַרינאַ אשתו הראשונה, אשר רוב עצבונה ומצוקותיה הצעידוה לשערי שאול, והנה חנה בולען אשתו השניה אשר חָשַׁק בה, הוּבְלָה לַטֶבַח וַתֵּהָרַג על פי מצותו בראש הוֹמיוֹת קריה (ה“א רצ”ו 1536), באָמרו כי היא בגדה בו ותעגב על זרים. אך אין בפיהו נכונה, כי באמת לא מָעלה בו מָעל, רק הוא נשא עיניו אל יאָהאַננאַ סימאָר ויחמוד יפיה בלבבו, כי היא היתה צעירה לימים, יפת תֹּאַר וִיפַת מראה, רַכָּה ועדינה, וביום המחרת אחרי רָצְחוֹ את חנה בולען חָגַג את חַג כְּלוּלָתוֹ עם יאָהאַנאַ סימאָר. אך היא נִקטפה בְאִבָּהּ, ותמת ימים אחדים אחרי לִדתה את עדוּאַרד בְּנָה החלש וּרְפֵה המזג (ה“א רצ”ז 1537). אחרי כן לקח לו המלך עוד אשה רביעית בת אחד הנשיאים בארץ אשכנז ושמה חנה קלעווה (Anna von Cleve) (ה“א רצ”ח 1538). אך היא לא מצאה חן בעיניו, כי נפשו אִוְתָה בחֶמדת נשים חדָשות לַבקרים, ואשר יָשרה בעיניו תְמול, קָצָה נפשו בה למחרתו, ועל כן שָׂם עלילות דברים גם על האשה החדָשה אשר בחר בה, ויתן לה ספר כריתות ויגרש אותה מעל פניו כאשר גרש את קאטהארינא אשתו הראשונה. אחרי שִלוחיה בערה בלבו אש החֵשק להעלמה היפה והמעֻנגה קאטהארינא האָוואַרד ויקחה לו לאשה, אך מקץ שנתים ימים צִוָה להסיר את ראשה מעליה, יען כי לפי ראות עיניו נפשה קשורה בעבותות אהבה לאוהבה הראשון, וגם אחרי אשר הביאה המלך חדריו יספה אהבָתו, ובפעם הזאת לא שגה המלך ברואה, כי באמת בָגדה בו האשה היפה ההיא ותלך אחרי מאהבה –. ויוסף עוד המלך לאהוב אשת חן, ויקח לו את קאַטהאַרינַא פְּאֵר שאהבה נפשו (ה“א ש”ב 1542), אך גם היא היתה צְפוּיָה אֱלֵי חרב בגלל קנאתה העזה להרעפֿאָרמאַטיאָן, וכפשׂע היה בינה ובין המות, אולם היא בחָכמתה ובעָרמתה הצילה מִמָוֶת נפשה. מימי הקיסר נעראָ ודאָמיטיאָן לא קָם עוד במלכים עריץ ואכזר כהמלך היינריך הזה אשר נפשו צָמְאָה לִדְמֵי אדם, ולבבו ובשָׂרוֹ הִתְמַכְּרוּ לַעֲגָבִים וחמדת נשים, כל מזמותיו היו רק להפיץ פלָצות וְחִתַּת מָוֶת על גוי ועל אדם יחד, וכל אִמרי פיהו וּמִכְתְּבֵי ידו כוננו רק לשפוך דם, עד כי גם בחלותו את חָליו אשר מֵת בו, הוציא דְבַר מלכות מלפניו ויחרוץ משפט מָוֶת על אנשים רבים.

528 §    🔗

אחרי מות היינריך השמיני (בשנת ה“א ש”ז 1547) שָׁכְנָה עֲנָנָה הֲרַת חֲזִיזִים על פני ענגלאַנד, כי יושביה נפלגו לפלגות רבות בהליכות הכנסיה הַדָתִית גם בתהלוכות משפטי המדינה, ואשה אל אחותה נשאה חרב מלאה דם, עד כי עגמה נפש העם על מוֹת היינריך, יען כי בכל עריצות לבבו ואכזריות נפשו ידע להחזיק ביד השלום ולהשבית מלחמה וּקְרָב מִקֶרֶב הארץ –. על פי מצות היינריך האחרונה, היה עדואַרד בנו [עדוארד VI ה“א ש”ז –שי"ג 1533–1547], אשר ילדה לו יאָהאַננאַ סימאָר, יורש העצר אשר יֵשֵׁב על כסא המלכות אחריו (ועדואַרד היה אז נער קטן כבן עשר שנים); אחריו נתן היינריך את כסא מלכותו למרים בתו אשר ילדה לו קאַטהאַרינאַ האַראַגאָנית אשתו הראשונה, ואחריה נתן את משפט המלוכה לעליזאבעט בתו אשר ילדה לו חנה בולען אשתו השניה. ואחריהן נתן את משפט המלוכה לִבְנות אחותו הצעירה (אשר היתה מְלֶכֶת צרפת, ואחרי כן הערצאָגין פֿאָן סופֿפֿאָלק), אך לבני אחותו הבכירה לא נתן חלק ונחלה בכסא מלכותו. והיינריך בראותו כי קרבו ימיו למות, הִפְקִיד ששה עשר שרים (רעגענטשאַפֿטסראַטה) וישם על שִׁכְמָם את המשרה להיות מושלים בארץ בשם עדואַרד (Eduard VI) בנו הקטן עד אשר יגדל ויהי בו כח להחזיק ברסן המלוכה לבדו. בראש שרי המלוכה ההם, התנוסס ההערצאָג סאָמערזעט דוֹד אם עדואַרד, גם הערצבישאָף קראַממער. וסאָמערזעט אשר הֻקַם עָל לְמָגֵן ומחסה (Protector) לענגלאַנד, התנשא עד מהרה וַיַסֵב אליו את כל תּוֹקֶף הממשלה, ויהי שורר לבדו בארץ גם נתן יד לקראַממער ידידו לְיַסֵד את הכנסיה האנגלית ולהיות מָגֵן בעדה. אך לא ארכו הימים וסאָמערזעט לבש בגדי נקם וקנאת הדת וירדוף בחרב את כל ההולכים בדת הקאַטהאָלית, כי קראַממער הסית אותו בם לבלעם כשאול חיים, ועדואַרד המלך הצעיר כבן שתים עשרה שנה, נִלחץ בחוזק יד לחתום את שמו על ספרי הפקודה להמית אנשים רבים מעדת הקאַטהאָלים, ובדמעות שליש חתם המלך הטוב והיקר הזה את שמו באָמרו כי דְּמֵי בני תמותה ההם יחוללו על ראש קראַממער, והוא וכסאו נקי. נָפוֹת אחדות אשר התפרצו מפני השליטים ההם ויתאמצו להחזיק במָעוז הדת הקאַטהאָלית, ולהשיב אליהם את בתי התפִלות אשר לֻקחו מידם, רֻדפו בחרב נוקמת עד אשר הִתְרַפְּסוּ תחת ידי הממשלה וישאו בשרם בְּשִׁנֵיהֶם וַיִדְמוּ –. וסאָמערזעט וקראַממער אשר חָנְכוּ את המלך הצעיר על פי דרכם, לא חָשְׂכוּ שפָתם להטיף על לבו לקחם ולהבאיש בעיניו את הפאַפסט ואת כל משפטי כנסת הקאַטהאָלים עד כי הִשְׁרִישׁוּ בקרבו שנאה עזה כַּמָוֶת אל הפאפסט ואל הקאַטהאָליציזמוס –. אך ממשלת סאָמערזעט מקרוב ושלטון עֻזוֹ לא לאֹרך ימים, כי עד מהרה קשרו עליו השרים והיועצים קשר, ויכבידו את ידיהם עליו לעזוב את ממשלתו ולהסיר את מִשְׂרָתוֹ מעל שכמו, אחרי כן שמוהו בבית האסורים, ולאחרונה חרצו עליו משפט מָוֶת, עד כי נפל שדוד בחרב משנאיו ומקנאיו, ועל מְעִי מַפַּלְתּוֹ הִתְרוֹמֵם ההערצאָג מנאָרטהומבערלאַנד. ההערצאָג הזה היה גבה עינים ורחב לבב, ובגאותו וגאינו התאוה תאוה לְהַסֵב את מלוכת ענגלאנד אל זַרְעוֹ עד עולם, ועל כן הִטה את לב המלך עדוּאַרד החולה וּמָט לַמָוֶת לשַׁנות את מצות היינריך אביו אשר צוה לפני מותו כי מרים בת קאַטהאַרינאַ המחזקת בדת הקאַטהאָלית תשב על כסא המלוכה אחרי עדואַרד, באָמרו אליו כי היא תרדוף בשבט עברה את הפראָטעסטאַנטים, ואת דת הקאַטהאָלית תשים שַׁלֶטֶת בארץ, גם הִטָה את לבבו להחרים את עליזאַבעט בת חנה בולען מכסא המלוכה, היא – כי הובישה הורתה – ואין טוב לו כי אם לתת את המלוכה ביד יאָהאננאַ גראַי בת ההערצאָגין מסוּפֿפֿאָלק אחות היינריך הצעירה, ואת העלמה העדינה ההיא נתן ההערצאָג הזה לגוּאילפֿאָרד דוּדלאַיי בְּנוֹ לאשה, וַיְקַו כי בשֶבת כַּלָתוֹ ההיא על כסא המלוכה, ימלוך הוא לבדו בארץ בּשְׁמָהּ, והמלוכה תסוב לביתו אחריו –. אחרי הדברים האלה גָוַע המלך הצעיר עדואַרד בהיותו בן שש עשרה שנה אחרי התנודדו כַצֵל שבע שנים על כסא המלוכה (ה“א שי”ג 1553), אז האמין ההערצאָג נאָרטהומבערלאַנד כי נִבקע שחר הצלחתו ותקותו באה, אך לא כאשר יראה האדם! כי השרים והעם לא בָחרו כאשר בחר הוא, ורוח אחרת היתה אִתם, ובעת אשר הרכיבהו רוח דמיונו על תועפות הררי העוז והמשרה, הרחיבה שְׁאוֹל נפשה תחת רגליו ופערה פיה לבָלעו חיים. השרים והאפרתים שנאו אותו בגלל גאותו וגאון לבבו ואהבָתו העזה להממשלה, גם הפראָטעסטאַנטים לא חָפצו באשר חפץ הוא אודות המלוכה, כי יָראו מֵחַלֵל את מִצְוֹת היינריך מלכם אשר צִוָה לפני מותו, ואחרי אשר הבטיחה מרים נֶאמנה לבל תפריע את העם מלכת איש איש בדתו ובאמונתו, גָמְרוּ אֹמֶר פה אחד להמליך אותה עליהם –. וההערצאָג נאָרטהובמבערלאַנד הֵאִיץ מאד ביאָהאַננאַ גראַי כַּלָתוֹ אשר נֶעתרה לו לקבל את המלוכה, ואחֻזות מרעיו העבירו קול ברחובות לאָנדאָן לאמר: „מָלכה יאָהאַננאַ!“. אך השרים וכל העם שָׂמוּ כתר המלוכה בראש מרים, ואחרי ימים מעטים באה המלכה החדשה ההיא בתפארת הודה בשערי לאָנדאָן, וכל העם קדמו פניה בתרועת מלך ויקראו: „תחִי המלכה מרים לעולם!“. [מרים טודאר ה"א שי"ג–שי"ח 1558–1553] אחרי כן נִתפש נאָרטהומבערלאַנד ואחֻזות מרעיו עִם כל אנשי עצתו וְהוּמְתוּ על בָּמַת מַטְבֵּחַ לעיני כל העם. גם יאָהאַננאַַ התמימה והעדינה אשר ידה רב לה בספרי פלאַטאָ כבספרי הקֹדש, נִתפשה עם בעל נעוריה והָשלכו לבור כֶּלֶא, ואחרי ימים מעטים הוּמְתוּ גם הם על בָּמַת מטבח ביד ההורג. יאָהאַננאַ היתה בת שבע עשרה שנה, ואחרי מָלכה עשרה ימים, הובלה לַטֶבַח וַתֵּרֶד בדמי ימיה שאולה –.

529 §    🔗

והמלכה מרים לא שָמרה את הבטָחתה, כי בשִבתה על כסא המלוכה היתה ראשית מעשיה להשׁיב את דת הקאַטהאָלית על כַּנָה, כי היא היתה באָמנה את הדת ההיא ונפשה דָבקה בה, וַתִּשְׂנָא את כל משנאיה אשר בתגרת ידם סָבלה היא גם קאַטהאַרינאַ אִמָהּ צרות רבות ורעות. על פי גזֵרת הפאַרלאַמענט צותה לְהַשְׁאוֹת את הכנסיה האנגלית מִשָׁרָשֶׁיהָ, וֹלְבָעֵר אחרי כל התקנות החדשות אשר תִקן עדואַרד VI בכנסיה הנוצרית, את הפאַסט הִשְׁלִיטָה על הכנסיה הדתית כבראשונה, ובחברת הקאַרדינאַל פאָלע, אשר שָׂמַתְהוּ לבישאָף הראשי מקאַנטערבורי, עשתה חיל להכרית את כל הפראָטעסטאַנטים מן הארץ ולהחזיר עטרת הכנסיה הישָנה ליושנה. הבישאָפֿים אשר התיצבו לקראתה וַיְמָאנוּ למלאות אחריה, נֶהרסו ממעמדם. הבישאָף הגדול קראַממער ושני כהנים מִמְתֵי סודו, נשרפו באש לעיני כל העם, ובכל ערי הממלכה הוֹעֲלוּ אנשים רבים על מוקדי אש בגלל קנאתם לדתם. כל איש אשר לא הלך לבתי תפלות הקאַטהאָלים להתפלל, אחת דתו להמית. המונים המונים נָסוּ מארץ מולדתם אל ארץ אשכנז ואל ארץ שווייץ למלט ממות נפשם, ואחרי אשר הואילה מרים לְהִנָשֵׂא לפיליפ מלך ספרד, עַז האמונה ומראשי המקנאים קִנאת דת הקאַטהאָלית, הוסיפה עוד לרדוף באף את כל הפראָטעסטאַנטים הנסוגים אחור מאחרי הדת ההיא, ותסמר שערת ראשנו בזכרנו את האכזריות הנוראות אשר עוללה המלכה ההיא בענגלאַנד! הבישופים הנקובים בשמותם: גאַרדינער ובאָננער היו מראשי הכהנים אשר קנאו על פי המלכה את קנאת דתם במעללי רֶצַח וינקמו את נקמתה בעריצות ואכזריות איומות. באָננער שָׁחַט פעמים רבות בעצם ידו את מתנגדי דתו הקאַטהאָלית, או השליכם בעצמו ובכבודו על מדורות אש. את האנשים הנשרפים, שָׂרְפוּ מעט להרבות את חבלי מוֹתָם. הבישאָף האָפער מגלאָצעסטער חי שלשת רבעי שעה בתוך מוקד האש, כי השופטים צִווּ לִצְלוֹת אותו מעט מעט באש. אשה הָרָה לָלֵדת הִמְלִיטָה ולד על מדורת האש, ואחד מעדת העריצים (שערגע) מִהר להציל את הילד מיד להבה, אך על פי מצות השופט השליך את הילד על האש לְהִשָׂרֵף עם אִמו יחד –. אך יד ה' הוֹיָה בַּמַלְכָּה החטאה ההיא, רוח רעה בִּעֲתַתָּהּ לילה ויום, תוגה עזה קננה בקרבה, ונפש פיליפ בעלה נקעה ממנה, עד כי מרוב שיחה וכעסה וְעוֹצֶם יגונה שחה לעפר נפשה וחייה לשאול הגיעו. וברגע ההוא אשר קִותה תקות שוא כי תוליד בן יורש עֶצֶר אשר יֵשֵב על כסאה אחריה להרים את קרן דת הקאַטהאָלית בכבוד, ברגע ההוא נהפכו עליה ציריה וַתָּמָת בדמי ימיה –. ועליזאבעט אחותה בת חנה בולען יצאה אז מבית האסורים וַתַּעַשׂ מלוכה בענגלאַנד. [עליזאבעטה ה“א שי”ח–שס"ג 1558–1603] כי מימי ילדותה היתה עליזאַבעטה כלואה בבית הכלא, מצוקות רבות ותלאות עצומות השתרגו עלו על צוארה, וכל הימים אשר ישבה מרים על כסא המלוכה, עופפה חרב המות על פניה תמיד, והנה פתאֹם הֵמִירָה את מַחֲשַכֵּי בית האסורים באור היכל המלוכה, ומתחתית בוֹר צרה הוֹעֲלָתָה על תועפות כסא מלך להיות מלכת ארץ רבה ולשלוט שלטת בְּלִי־מְצָרִים. היא הסירה את הכנסיה הקאַטהאָלית מגבירה ותשם תחתיה את הכנסיה האנגלית כפי התקנות אשר תקן בה עדוארד, גם שָׂמָה עוד נוספות עליהן כפי רוח בינתה, ותהי גְבֶרֶת גם בהליכת הכנסיה הדתית, והאנשים הרבים אשר נסו מענגלאַנד בימי מהומה וימי הרעה ההם אשר ישבה מרים על כסא המלוכה, שָׁבוּ עתה לארצם במלוך עליזאַבעטה. אך כל עמָלם להטות את לב המלכה אל תורת קאַלווין בכל פרטיה והליכותיה נשאר מעל, כי היא רדפה אחרי כבוד הממשלה ותחפוץ להיות שלטת גם על הכנסיה הדתית, ובאהבתה את התפארת והיפעה אשר בבתי תפלות הכנסיה האַנגלית ובהדרת מנהגיה, בזתה את כנסית קאלווין אשר בבתי תפלותיה לא יֵרָאוּ משכיות לבב ולא ימצאו מחמדי בת עין כי אם נִקָיוֹן ומנהגים פשוטים. וכראות האנשים ההם כי המלכה לא הִטתה לשאלתם אֹזֶן קשבת, נִפרדו מעל הכנסיה האנגלית וַיְיַסְדוּ להם כנסיה מיוחדת כדת קאלווין, גם בָחרו להם סוֹד זקנים וחֶבר כהנים אשר על פיהם יִסַבּוּ כּל אופני הכנסיה ויהיו רוח החיה באופנים ההם. בבתי תפלותיהם לא יֵרָאֶה כל סמל וכל תמונה, ולא יִמָצֵא כל תבנית וצלם, גם תמונות אשר במליצה ושיר יסודן החרימו מתוכם, כי על פי דתם יֵחָשֵֹב להם כל שעשוע לעון וכל תענוג לפשע וחטאה. אך עד מהרה נרדפו על צואריהם בשבט עברה ובחמת המציק והיו לאכול. והם הוסיפו עוד להחזיק במָעוז דתם ולקנאות את קנאתה ויעשו כֻלם אֲגֻדה אחת להתיצב בזרוע חשופה ובחרב שלופה לפני רודפיהם ומחָרפי דתם, וברבות הימים היו למפלגה עצומה ויתנו חִתִּיתָם בענגלאַנד.

 

c) הרעפֿאָרמאַטיאָן בשלש ממלכות סקאַנדינאַפֿיא.    🔗

530 §    🔗

במאה השש עשרה לספירת הנוצרים עברו חליפות רבות וחמורות עצומות על שלש ממלכות הסקאַנדינאַפֿיות, וכל משפטי הדת ומשפטי הממשלה נהפכו בתוכן מן הקצה אל הקצה. קריסטיאַן השני (Christian II) המלך האחרון מבעלי ברית קאַלמאַר (דער לעצטע אֻניאָנסקאֶניג), היה אכזר וּמֵץ עריץ, וירעץ וירוצץ את שריו ועבדיו בעֶברת זדון, על כן חרה בו אף האפרתים ושרי המדינות ויקשרו עליו קשר, ובעת ההיא פָרצה שלהבת אש המֶרד גם בארץ שוועדען ובארץ דאֶנעמאַרק, ואז נָפוֹצוּ בעלי ברית קאַלמאַר (דיא אֻניאָן פֿאָן קאַלמאַר) ולא שָׁבוּ עוד לאיתנם, גם הכנסיה הישָנה נִגרשה מפני הכנסיה החדָשה וַתְּהִי לְשַׁמָה –. בארץ שוועדאן באו התמורות ההן על ידי גוּסטאַף וואַזאַ, הוא איש צעיר לימים אך חֲכַם לבב, רב אונים ואמיץ לב בגבורים. הוא היה הראשון אשר גרש את הכנסיה הישנה מהארץ ההיא וישליט את הכנסיה החדשה תחתיה, גם יָסד ממלכה חדָשה בתוכה, ומחלציו יצאו מלכים אדירים אשר מלכו שם שָׁנִים רבות. גוּסטאַף וואַזאַ היה חֹטֶר מגזע המשפחה הרמה, משפחת סטורע, אשר משלה ממשל רב בשוועדען, ורוח חכמתה וגבורתה נָחה גם עליו. המלך קריסטיאַן השני לקח אותו עם יתר בני התערובות מארץ שוועדען ויביאהו לדאֶנעמאַרק וישם עליו משמר. אך מקץ ימים מעטים הצליח חפצו בידו וַיִמָלֵט כצפור מִפָּח ויברח ויבוא לליבעק ואנשי המקום ההוא הסתירהו בסתר כנפיהם ויבטיחוהו לעזור לו בכספם ובחֵילם להציל את ארץ מולדתו מִכַף קריסטיאַן העריץ, ובשנה ההיא אשר הִתִּיק קריסטיאן את אצילי בני שטאָקהאָלם כַּצֹאן לַטִבְחָה ויקדישם ליום הֹרֵגה (ה“א ר”פ 1520) וכל יושבי הארץ נמוגו מפני פחד המלך האכזר ההוא, בשנה ההיא הגיע גוסטאַף אל קְצֵה ארץ מולדתו. על כל מִדרך כף רגלו מצאוהו מלאכי מות, רבבות פחים אָחזו בעֵקבו, ומשלחת מלאכי רעים אשר שלח קריסטיאַן לארוב לְדָמוֹ, רדפוהו בלי חָשך, ועל כל צעד וצעד היה כפשׂע בינו ובין השחת, אך מכֻּלם הציל אותו ה', גם גבורתו, וְאֹמֶץ לבו עמדו לו לְהִשְׁתַֹמֵר מכל רע, וגם אנשי ארצו ומולדתו היו עליו לְסִתְרָה, עד כי לאחרונה מצא עוזרים גם אנשי חיל בין יושבי צפון העזים וּמָרֵי נפש (Dalekarlen) (ה“א רפ”א 1521). בראש גדודי אִכָּרִים נִקְשִׁים (אַבגעהאֶרטעטע) ובעלי אגרוף לכד את פֿאַלוּן, הִכָּה את צִבאות מלך דאֶנעמאַרק וצבאות בעלי בריתו מַכּוֹת חדרי בטן ויתפוש את אֻפְּזאַלאַ. עד מהרה יצא שמו בארץ ותהלתו מלאה כל עיר ומדינה, והמונים המונים נָהרו אליו מכל עֲבָרִים ויתנדבו לעזור לו בכל מלחמותיו אשר יעשה את קריסטיאַן להאיר אור הדרור בארץ מולדתם. ואזרחי ליבעק נתנו לו כסף רב גם אנשי חיל וכלי נשק לרוב, ואז הכביד את אכפו על מַצַב הדאֶנים לעזוב את מקומם, ובהתאסף ראשי עָם בסטרענגנאֶס נבחר למלך בארץ שוועדען, ואז נסע בהודו ויבוא בשערי שטאָקהאָלם הבירה. והנה בתחלה לא היתה המלוכה ירֵשה בשוועדען, רק שרי המדינות בחרו להם את המלך אשר ייטב בעיניהם, אךַ לתקופת עשרים שנה גמרו כל אצילי הארץ אֹמֶר להיות המלוכה ירושה ואחזת עולם לכל בני גוסטאַף וואַזא הזכרים (ה“א ש”ד 1544). אפס כי אוצר המלך דָלַל, ונכסיו הלכו הָלֹך וָדַל עד כי קָצֹר קצרה יד המלך ולא השיגה דֵי כסף לההוצאות הרבות אשר לו, ובכן לא יכול המלך להרים קרן ממלכתו החדשה בכבוד אם לא יעמוד לו רֶוָח ומוצא לַכֶסֶף ונכסים, ואז נָתנה הרעפאָרמאַטיאָן יָד למלך למצוא הון רב ומקום לַזָהָב ורכוש גדול. כי עַם הארץ הריצו ידיהם אל לֶקַח לוטהער ואל תורת הכנסיה החדשה כפי אשר הורו אותם שני אחים משכילים אָלויס ולוירענטיוס פעטרי, ושרי המועצה נתנו את נכסי הכהנים וכל הונם ורכושם אל המלך (ה“א ש”ז 1547), יען כי הכהנים ההם עמדו לימין הדאֶנים במשך ימי המלחמה אשר לחמו את השוועדען, ולא התעוררו לצאת לישע את ארץ מולדתם. והמלך גוסטאַף וואַזאַ פָּתַח את שערי ארץ ממלכתו לפני הרעפֿאָרמאַטיאָן. וישם לה מקום בכל ערי מדינותיו, ומאת בָּתֵּי התפלות שָדַד את מרבית תבואותיהם ונכסיהם ויחרימם לאוצר מלכותו. והאפרתים אשר התעשרו גם הם מִשֹׁד נכסי הכהנים ההם, תָּמְכוּ בידי המלך להוציא את מזמתו לאור. והבישאָפֿים אשר לאחרונה קִבלו גם הם עליהם את משפטי הכנסיה החדשה, היו לשרי המלוכה ולראשי הכנסיה כבתחלה, אך היו סָרִים למשמעת המלך גם בדתי הכנסיה וכפופים תחת ידי סוד הכהנים אנשי הרוח (Consistorien).

531 §    🔗

בין כה וכה התעוררה גם דאֶנעמאַרק ותעש כאשר עשתה שוועדען, ותחליף את מַצָבָהּ ואת מעמדה במשפטי הדת והאמונה גם במשפטי המלוכה והממשלה. פֿרידריך הראשון [פרידריך הראשון ה“א רפ”ג–רצ“ד 1534–1523] אשר המליכוהו האפרתים ובני העם ברצונם הטוב, בִּקֵשׁ תחבולות לְאַמֵץ זְרוֹעוֹתָיו ולהרבות עָצְמוֹ לבעבור תהי לאֵל ידו להתגבר על קריסטיאַן השני אויבו, ועל כן הוציא דְבַר מלכות מלפניו לתת חוֹפֶשׁ ודרור לכל הפראָטעסטאַנטים אשר מארץ מלכותו, וַיְקַו כי על פי הדבר הזה יתנדבו כֻלם יחד לעזור לו לְהִלָחֵם בקריסטיאַן אשר כָּרַת ברית עם הקיסר ועם הפאַפסט לבעבור יהיו לעֶזרה להשיב אליו את מלוכת ארצותיו אשר נקרעה ממנו –. והנה בעת אשר התאספו שרי המדינוֹת להתיעץ על צפונותיהם, והמלך פֿרידריך הראשון נתן להפראָטעסטאַנטים חֻקה אחת עם כל האזרחים הקאַטהאָלים, וירה אבן הראשה לחֵרות כנסית הדת הדאֶנית לבל תהי עוד כפופה תחת ידי הפאַפסט, בעת ההיא יצא קריסטיאַן השני מנאָרוועגען ויתנפל בחרב על דאֶנעמאַרק. אך קְשִׁי יומו הֲדָפוֹ ולא יכול קום עד כי לֻקַח בשביה, והמלך פֿרידריך הושיבהו במַחשכי מִגְדָל שָֹמֵם, וישב בתוכו שש עשרה שנה ולא ראה פני אדם כי אם את פני אחד הַגַמָדִים (צווערג) מילדי נאָרוועגען אשר היה עִמוֹ במגדל צלמות ההוא. בימי קריסטיאַן השלישי בן פֿרידריך הראשון [קריסטיאן השלישי ה”א רצ“ד–שי”ט 1559–1534] גָברה הכנסיה החדשה בדאֶנעמאַרק עד כי היתה שלטת בארץ, ומרבית יושביה דבקו בתורת לוטהער ויענדו אותה עטרות לראשם. רוב נכסי הכהנים לקח לו המלך גם האפרתים והשרים, והבישאָפֿים היו עבדים להממלכה וסרים למשמעתה. בנאָרוועגען יסדו הָאִכָּרִים החפשים את הכנסיה החדשה בארצם מבלי הָנֵף חרב; אך באיסלאַנד נפלו בעלי מפלגת הבישאָפֿים בחרב על המחזיקים ביד הכנסיה ההיא –. על ידי הרעפֿאָרמאַטיאָן השיגו האפרתים בשוועדען עשֶׁר גדול, הִשְׂגוּ חַיִל, עָלוּ מעלה מעלה ויהיו מאֻשרים בארץ.

532 §    🔗

גוסטאַף וואַזאַ התאמץ להרחיב את גבול המסחור וּלְהָנִיב את חרֹשת המעשה וכל מלאכת מחשבת, להצליח על ידיהן את ארץ ממלכתו; אך בימי בניו אשר ישבו על כסאו אחריו, באו עתים רעות על הארץ וַיַרְגִיזוּהָּ. עריך XIV היה קְצַר זעם, מהיר חֵמה ועוֹיֵן את כל בני אדם, ומרוב כעסו וחמתו סר מעליו רוח בינתו וּבִעֲתַתּוּ רוח רעה ורוח עִוְעִים. ובעת אשר צָלחה עליו הרוח הרעה עשה הֶרֶג רב באנשים ישרים וְרָבֵּי הַמִשְׂרָה, ופעם אחת רָצַח בעצם ידו אנשים רבים ממשפחת סטורע רָמֵי הַיַחַשׂ ונכבדי עם. על כן הִתְפַּלְצוּ מפניו האפרתים ולא האמינו בחייהם כל הימים אשר הוא חי. ואזרחים רבים ובראשם אֲחֵי המלך המר והנמהר, קשרו עליו קשר, ולאחרונה השליכו אותו בבית האסורים, ושם השקוהו הקושרים סף רעל וימות. אחרי מותו ישב על כסאו יאָהאַן השני אחיו, איש קצר תבונה ומתנודד בכל דרכיו ומעלליו כנוד הקנה במים. המלך הזה נפתה לְחֶלְקַת לְשׁוֹן אשתו, בת אחד נשיאי פאָלען הדבֵקה מאד בדת הקאַטהאָלית ולדברי איש לָשׁוֹן ובעל מזמות מחֶברת היעזואיטים, וַיֵט להם אֹזֶן קַשֶׁבֶת להשיב בארץ ממלכתו את שבות דת הקאַטהאָלית ולעשותה שלטת כבתחלה, גם הואיל לחנך את זיגמונד בנו על ברכי הדת ההיא, ובנו זה התעתּד להיות מלך בשוועדען גם בארץ פאָלען. אך כל יושבי שוועדען מֵאנו להשיב אליהם את דת הקאַטהאָלית, ולא אבו שמוע בקול המלך בדבר הזה, וגם הוא נִחם אחרי כן על המזמה ההיא אשר יָזַם לעשות, כי אשתו השניה אשר לקח לו, היתה באמנה את דת לוטהער ונפשה בָחלה בדת הקאטהאָלית וַתֵּט גם את לבב המלך אִישָׁהּ לדעתה. והנה להמלך יאָהאַן לא אֻנה כל רע על ידי הדת הקאטהאָלית אחרי אשר עֲזָבָהּ ולא יסף עוד שוב אליה, אך את זיגמונד בנו מצאו רעות רבות לרגלי הדת ההיא, כי בהתאסף שרי המלוכה בבית המועצה ויוציאו לאור משפט „כי רק דת לוטהער תְהִי שלטת בארץ שוועדען, ורק להדבֵקים בה יש חלק ונחלה במשרה ובכל פקודה מדינית“, התקומם זיגמונד למשפט חרוץ ההוא ולא אבה לתת לו מהלכים בארץ ממלכתו באשר הוּא חֲנִיךְ דת הקאַטהאָלית ונפשו קשורה בה. אז בחרו להם נסיכי הַוַעַד את קאַרל מזידערמאַנלאַנד דוד המלך לְנָגִיד וּנְשִׂיא המלוכה בשוועדען. לשוא נלחם בו סיגמונד מלחמת תנופה, כי יד קארל דודו היתה על העליונה, ושרי סוד בית המועצה נטלו על המלך אחת משתי אלה: אם לעזוב את דת הקאַטהאָלית ולשוב מארץ פאָלען לָשֶׁבֶת על כסא המלוכה בשוועדען, או לשלוח את וולאַדיעסלאוו בנו אליהם לבעבור ילמוד את משפטי דת לוטהער עד אשר יגדל ואז יֵשֵׁב הוא על כסא המלוכה בשוועדען, ואם לא יעשה אחת משתי אלה במֶשך שנה תמימה, אז אין לו כל חלק ונחלה במלוכה וגם בניו יגורשו מהסתפח בנחלתה. ויהי כאשר לא עשה סיגמונד את אחת משתי הדברים ההם, אז שָׂמו ראשי שוועדען ואזרחיה כתר מלכות בראש קאַרל התשיעי (Karl IX) [קארל התשיעי ה“א–ש”ס 1611–1600] ויהי למלך על כל הארץ, וגם לבניו ולבנותיו אחריו נִתנה המלוכה למורשה ולאחֻזת עולם אם לא יתחתנו רק בבעלי דת לוטהער, ואשר יעבור את החק הזה אבד זכותו בכסא המלוכה.

533 §    🔗

אחרי הדברים האלה פָרצה מלחמה עזה בין שוועדען ובין פאָלען. אך לפני כְּלוֹת המלחמה ההיא מת קאַרל ובנו גוסטאַף אַדאָלף בִּצָע את אחרית המלחמה לטובת שוועדען, כי הוא התגבר על הפולאָנים וַיַכֵּם מכה גדולה, ופרי הַנֵצַח ההוא היה כי לְנָפוֹת שוועדען אשר על יַם הקדמוני (הלא הן נפות פֿינלאַנד ועסטלאַנד) נספחו גם ליפֿלאַנד וכל מדינות פרייסען אשר להפולאָנים. מהיום ההוא והלאה הֵחֵלָה ממלכת פאָלען לָרֶדֶת מטה מטה, וגוסטאַף אַדאָלף היה הראשון אשר נָטָה עליה קַו תֹּהוּ ואבני בֹהוּ –. אפרתי הממלכה הנבוכה ההיא אשר אין עינם ולבם כי אם אל בִּצְעָם, לְהָנִיב חֵילָם ולהרבות גאונם והונם, הֵנִיאוּ את כל יִשְׁרֵי לב בָּמוֹ מֵהָפִיק את זְמָמָם אשר יָזְמוּ לגדור את פֶּרֶץ כנסית דתם וְלִרְפֹּא את משובות דרכיהם ומעלליהם במשפטי המלוכה לפי רוח העת ורוח ארצות שכניהם – ובכל זאת פתחו שערי ארצם לאנשים רבים אשר גֹרְשוּ מארצות שונות על נַסוֹתָם לגדור את פרצות הכנסיה הדתית בארצותיהם. האנשים ההם ההולכים בתורת לוטהער או קאַלווין נקראו בפי הפולאָנים בשם „לא־קאָטהאָלים“ (Dissidenten), ואחרי יגיעות ומריבות רבות הניעו את לבות הפולאנים לתת להם חֵרות הדת ומשפט האזרחים אשר ברבות הימים שבו ויקחו מהם את אשר נתנו להם –. אמנם לא לבד כי הלוטהערים והקאַלווינים מצאו מחסה ומסתור בארץ פאָלען, כי גם אנשים אשר דעותיהם מתנגדות גם לדעות לוטהער וקאלווין ולכל דעות הנוצרים, מצאו שם מנוח לכף רגלם, כן מצאו להם קֵן בארץ ההיא גם בעלי מפלגת הסאָציניאַנים (Socinianer) אשר מְיָסְדָהּ היה איש איטלקי מעיר פֿלאָרענץ ושמו לאָליוס סאָציאנוס, ואחרי מותו בחצי ימיו, החרה החזיק אחריו בן־אחיו פֿויסטוס סאָציאנוס [לאליוס סאציאנוס מת בשנת ה“א שכ”א 1561 פויסט סאציאנוס מת בשנת ה“א ש”ד 1604] (על שמם נקראו בעלי המפלגה ההיא בשֵם סאָציניאנים) ודעותיהם הולכות מנגד לכל דעות הנוצרים גם לדעת הרעפֿאָרמאַטאָרים –.

 

d) הכנסיה הקאַטהאָלית.    🔗

534 §    🔗

גם בספרד ואיטליא נִראו נִצָנֵי הרעפֿאָרמאַטיאָן, אך טבע הארצות ההן גם חֲמַת האינקוויזיציאָן, עִקרו את הַנִצָנִים ההם ולא נְתָנוּם לעשות פֶּרִי. כל האנשים אשר משכו עליהם קַו חֶסֶד כי לבם הולך אחרי דֵעוֹת הרעפֿאָרמאַטיאָן, נִצְמְתוּ בְאַשְׁמַנֵי בָתֵּי האסורים כל ימי חייהם או נשרפו באש חיים בראש הוֹמִיוֹת קִריה לעיני כל בני העם. בין עֲדַת האנשים אשר הֶחזיקו ביד הַלֶקַח החדש ההוא (לֶקַח הרעפֿאָרמאַטיאָן), היו גם חכמים מחֻכמים ומושכים בעט סופר (שריפֿטשטעללער), אשר רֻבָּם נָסו לארצות אחרות מפני חמת הכֹהנים וּזְדוֹן האינקוויזיציאָן הארורה. אך אחדים מהם החזיקו בדֵעות רבות אשר גם הרעפֿאָרמאַטאָרים חָשבו אותן לזמורות זָר ושרשים פּוֹרִים ראש ולענה, מהם היו שני האיטלקים הנקובים בשם סאָצינוס, גם סערפעט הספרדי, והאיש הזה נִשׂרַף באש בעיר גענף במצות קאַלווין (בשנת ה“א שי”ג 1553). ראשי דת הקאַטהאָלית וכֹהניה, חָגרו בעוז מתניהם וַיְאַמְצוּ את זרועותיהם לְהַשְׁאוֹת את הלֶקח החָדש ההוא מִשָׁרָשָׁיו, כל אשר מָצאה ידם בכֹחם לעשות עָשו בלי הפוגה, רדפו את כל הדבֵקים בו עד חרמה, הכריעום לָטֶבַח, שרפום באש חיים או צָמְתוּ בבור צלמות חייהם, ואם קָצוֹר קָצרה ידם לעולל עלילות רֶצַח כאלה, חתרו בכל מאמצי כֹחָם לשום בריח ודלתים אל הלֶקח ההוא לבל ירחיב את גבולו ולבל יַכֶּה שֹׁרֶש עוד –. כל הפאַפסטים כמעט רָדפו את הפראָטעסטאַנטים בשֵבט עֶברתם, וגם הפאפסטים אשר ידעו נאמנה את תחלואי הכנסיה הקאַטהאָלית ואת מכותיה ויחשבו מזִמות לרפאות אותה וְלִגְהוֹת ממנה מָזוֹר, כמו הפאפסט אַדריאן הששי (Adrian VI) [אדריאן הששי ה“א רפ”ב–רפ“ג 1523–1522] ופויל השלישי (Paul III) [פויל השלישי ה”א רצ“ד–ש”ט 1549–1534] גם הם הָדְפוּ את הפראָטעסטאנטים בשתי ידים, וכל מזמתם להכרית מארץ זכרם אם לא ישובו אל הדת הקאטהאָלית. ויותר מכלם חשב עליהם רעה הפאפסט, פויל הרביעי (Paul IV) [פויל הרביעי ה“א שט”ו–שי“ט 1559–1555] איש שֵׂיבָה בן שמונים שנה, בעל פנים נִזעמים ונפש חשכה אשר דִכָּא לארץ את חַיַת עַמוֹ וצאן מַרעיתו עד כי הריעו במותו ותקעו כף בשמָחות וגיל, ובעוצם יד שִנאתם שברו את מַצבותיו אשר הִצִיב לו בחייו למַזכרת עולם, ואת בית האינקוויזיציאַן שרפו באש –. פיוס הרביעי (Pius IV) [פיוס הרביעי ה”א שי“ט–שכ”ה 1565–1559] אשר מִלא את מקום הפאפסט העז ההוא, הִתְאַזָר עוז לְהָבִין את הכנסיה הקאטהאָלית ולסעדה לבל תִּמוֹט עוד עד אחרית הימים, וַיְצו לראשי הכהנים ואנשי הרוח להתאסף בפעם השלישית לעיר טרידענט וּלְבַצַע את החֻקים והמשפטים בהליכות הדת והאמונה אשר הֵחֵלוּ כבר בשתי אֲסֵפוֹת הראשונות –. אֲסֵפָה השלישית [אספת טרידענט השלישית] ההיא הֵחֵלָה בחֹדש יאַנואר בשנת (ה“א שכ”ב 1562). עיני כל הקאטהאָלים הישרים החפֵצים לגדור את פרצות כנסיתם וּלְחַזֵק את בדקיה, היו נשואות אל האסֵפה ההיא וַיְקַווּ כי ממנה תצא הרעפֿאָרמאַטיאָן הדרושה לְחֶפְצָם – אך לא כאשר קִווּ כן היתה; כי ראשי האסֵפה הגדולה ההיא גָזְרוּ אֹמֶר להקדיש ולהעריץ כל המנהגים הטפלים אשר טָפְלוּ מְתֵי שוא ונעלמים אל כנסיתם, ואשר יָעוֹז לעבור גם על אחד המנהגים ההם הקְטנים יֵחָשֵׁב כִּמְכַחֵשׁ בכל הדת הקאטהאָלית, ואחת דתו כדת כל בן מֶמֶר ליולדתו, להכנסיה הקאטהאלית! –. אמנם כי גם על הכהנים ואנשי הרוח נָטוּ קָו לבל יוסיפו עדו להיות נְלוֹזִים במעגלותיהם ולרדוף שעשועי החיים ותענוגות בני האדם, וכל כֹּהֵן או נָזִיר אשר יעשה אחת מחטאות האדם אשר לא תעשינה, עָנֹש יֵעָנֵשׁ בלי מַשׂוא פנים. משפטי האסֵפה היא וחקותיה הִכּוּ מעט מעט את שרשיהם בכל מושבות בעלי דת הקאטהאלית, ויקבעו את חותם הנצח על כנסית הרומאית הקאטהאלית, ועל כן חָדְלוּ מני אז אסֵפות ראשי הכהנים (Synoden), כי אָזְלַת ידם לְחַדֵשׁ דבר ולתקן עד מה בהליכות הכנסיה, ומהיום ההוא והלאה נִדְמְתָה הקאטעליציזמוס כְֹמֵי הברֵכה אשר נִקְווּ בחֶזקת היד ולא ימושו ממקומם כל הימים, תחת אשר הפראָטעסטאנטיזמוס דָמתה לנַחַל נוֹבֵע מים חדָשים לבקרים באין מעצור –. הפאפסט גרעגאָר השלשה עשר (Gregor XIII) [גרעגאר השלשה עשר ה“א של”ב–שמ“ה 1585–1572] (אשר תִּקֵן את לוח השנה קאַלענדער להנוצרים), שנא את הפראָטעסטאַנטים שנאה עזה כמות, ובבוא אליו השמועה אודות הָרֶצַח הנורא אשר היה בפאריז, הנודע בשם חתונת דמים (דיא בלוטהאָכֿצייט פֿאָן פאַריז) או לֵיל באַרטהאָלאָמיוס אשר נרצחו אז אנשים אין מספר מבעלי דת הפראָטעסטאַנטים (הקאַלווינים), שָׂמַח שמחה גדולה מאד, ויצו לכל עַמוֹ לעשות את היום ההוא יום חג ויום משתה בכל שנה ושנה להודות וּלְהַלֵל לה' על מפלת שונאי דת הקאטהאלית ההם –. הפאפסט האביר והעזוז מכל הפאפסטים במאה שש עשרה, היה סיקסטוס החמישי (Sixtus V) [סיקסטוס החמישי ה”א שמ“ה–ש”נ 1590–1585]. בימי ילדותו היה נער רוֹעֶה עדרים מדַלַת בני העם, ובחכמתו וְעוֹצֶם לבו התנשא למדרֵגת כֹּהֵן מכהני הפֿראַנציסקאַנים, אחרי כן נספח אל שופטי הדת (אינקוויזיציאָן) ויהי חָבֵר להם, ולא נָח ולא שָׁקַט מהעפיל עֲלוֹת עוד מעלה מעלה עד כי היה לקאַרדינאַל, ולאחרונה הוּרַם וְהוּנַף לָשֶׁבֶת על כסא הפאפסט ברומא –. הוא היה חֲכַם לבב ואמיץ כֹּחַ וכל יִשְׁעוֹ וחֶפצו היה רק לשלוט על רוח בני האדם, למשול מִמְשָל רב עד אפסי ארץ ולעשות לו שֵׁם עולם לא יִכָּרֵת. הוא רָד עם מִשְׁטְרֵי הכנסיה הקאטהאלית וַיְחַזְקֵם בְּעוֹז ותעצומות, הוא זִקק את הכהנים ויצרוף סיגיהם ככל אשר השיגה ידו, הוא בנה בנינים מפֹארים בטוב טעם ודעת לכבוד ולתפארת, הוא הֵקִים מֵעָפָר מצֵבות עתיקות וְצִיוּנֵי דורות עולמים וַיְחַדֵשׁ ימיהם כקדם וישיבם אל כַּנָם ואל כבודם הראשון, והוא התאמץ בכל מאמצי כֹּחו להשיב עטרת הפאפסטים לְקִדְמָתָהּ, ולתת לכסא נשיא דת הרומאית את עֻזוֹ והודו כבשָנים קדמוניות –.

535 §    🔗

אל הפאפסטים ההם אשר הֶחליטו לְבַעֵר את הרעפֿאָרמאַטיאָן מן הארץ או לְקַצֵץ את כנפיה לבל תִּשְׂתָּרֵעַ עוד הלאה, נִסְפְּחָה חֶברה עַזה ונמרצה אשר היתה להם לעֶזרה להוציא את מחשבותיהם ומערכי לבבם לאור. החברה ההיא מודעת בכל הארץ בשם חֶברת יעזואיטים (Jesuiten Orden). מְיַסֵד החברה היה איש ספרדי בעל דמיון עז ונפש רחבה ושמו איגנאַטיוס לאָיאָלאָ (ה"א ש' 1540). בימי נעוריו הִתְמַכֵּר לעבוד עבודת הצבא בחֵיל פֿערדינאנד הקאטהאלי מלך ספרד, וּבִמְצוֹר פאַמפעלאָנעַ פְּצָעָהוּ כדור עוֹפֶרֶת, וישכב על ערש דְוָי ימים רבים להתרפאות מִמַחַץ מַכָּתוֹ, ובמֶשך הימים ההם קרא בספרים המסַפרים מִפְלְאוֹת חסידי הנוצרים וקדושיהם, ובהיותו בעל דמיון עז פָעלו הספורים ההם פעולה עזה מאד בנפשו עד כי התאוה תאוה לְהִתְחַסֵד ולהתקדש –. ויהי בקומו ממשכבו ומַחַץ מכתו נִרפא, עזב את מצב עבודת הצבא לעבוד את עבודת דתו הקאטהאלית בכל לבבו ובכל נפשו, וַיִדֹר נדר לעלות ברגל לירושלים עיר הקֹדש להתפלל שם על קבר משיחו, ובצום ותפִלה וְעֱנוּת נפש הֵקִים את נִדְרוֹ. בשובו מירושלים נִפקחו עיניו לראות כי ערום הוא מכל חכמה ודעת, ועל כן תִּקְצַר ידו מֵהָפִיק את זְמָמוֹ אשר יָזַם לעשות לטובת דתו ואמונתו, וירם את פעמיו לסאַלאַמאַנקה ולפאַריז, וישקוד שם על דלתות הלמודים והמדעים בשקידה נפלאה לילה ויום ובעמל רב ועצום לא יֵאָמן כי יסֻפּר, עד כי אָסַף בחָפניו את הידיעות הנחוצות ואת המדעים הדרושים לחפצו, אחרי כן התרועע אל ששה אנשים אשר מחשבותיהם כמחשבותיו וַיִשָׁבְעוּ ללכת בדרכי הכהנים הנזירים, לחיות חיי עוֹנִי וצער, לְהִנַזֵר מכל שעשועי החלד ותאות בְּשָרִים ולהקים את כל פקודות הפאפסט וכל מצותיו אשר יְצַוֵם לעשות לתועלת הדת, להגדילה ולהאדירה, וּלְשָׁרֵשׁ את הפראָטאסטאַנטים מארץ החיים אם לא ישובון להכנסיה הקאטהאלית –. אחרי ימים אחדים באו אל שערי רומא ויפלו לרגלי הפאפסט ויחלו את פניו לסמוך את ידיו על החברה החדשה אשר יש את לבבם לְיַסֵד ואשר פיהם יקבנה בשם חברת יעזואיטים, וַיֵעָתֵר להם הפאפסט ויתן את שאֵלתם אשר שָאלו ממנו, ועוד יִתְרָה עשה בְּהַתֵּר את ידם לעולל עלילות גם נגד חֻקֵי הממשלה הַמְדִינִית אם רק תַּכְלִיתָן לתועלת הדת והאמונה הקאטהאלית, ויברך את החברה ההיא ויקדשה –. ואיגנאטיוס לאָיאָלאָ היה הגענעראַל הראשון להחברה ההיא וישב ברומא, ובידו היו מֶחקרי החברה ותועפות מזמותיה לו –. אמנם הוא לא הִרבה הָרֵעַ, כי הוא הֶאמין אמונה אֹמֶן בדתו, וַיְדַמֶה בנפשו כי יְאַשֵׁר את כל בני האדם אֹשֶר עולמים בהַכניסו אותם בדת הקאטהאלית, גם לא הִתְמַכֵּר לְשַׁחֵת כל הארץ בנִכלי מזמותיו ועלילותיו – אך לאַינעץ הספרדי אשר מִלא את מקומו אחריו, הוא הֵחֵל להיות גבור צַיִד בארץ, הוא זָרַע זֶרַע פּוֹרֶה רוֹש ולענה על תלמי לבב בעלי החברה ההיא, והוא הֶעריך את מערכותיה וַיְסַדֵר כל תהלוכותיה ויביא את מַבּוּל מֵי הזָדון על גוי ועל אדם יחד –.

536 §    🔗

החברה ההיא נוסדה על אדני משפטי המלוכה והליכות צִבאות אנשי החיל. הגענעראל ראש החברה ישב בעיר רומא ויכונן שם למשפט כסאו, על ידו רָדוּ הראשים אשר בכל הַנָפוֹת (דיא פֿאָרשטעהער דער פראָווינצען), ותחת פקודתם היו עוד ראשים רבים בעלי מדרגות שונות. שְׁמֹעַ וְהַקְשֵׁב (געהאָרזאַם אונד זובאָרדינאַטיאָן) הוא רוח החַיָה בכל אופני החברה. בטרם סָפְחוּ פקודי החברה איש אחד אל אחת הכהונות בְּחָנוּהוּ תחִלה ונסוהו ימים רבים אם יש בו כֹּחַ לבוא בסודם, גם הִתְחַקוּ על שרשי תכונות נפשו וּמִזְגוֹ, למען דעת את השֵׁרות אשר יתנו לו לפי תכונתו וכִשרונו, ואחרי אשר נֵאוֹתוּ להביאו במסורת הברית, נָטלו עליו לעזוב את אבותיו, לנטוש את אשת חיקו ויוצאי חלציו, להשליך מלפניו את כל קרוביו ואוהביו וְרֵעָיו וּלְהִדָבֵק רק להחברה להיות לה עבד נאמן בכל לבבו ובכל נפשו ומאֹדוֹ. האיש אשר נְשָׂאוֹ רוחו להיות מאנשי סודם, הוּבָא אל אחד מִבָּתֵי מִקלט הכהנים לְהִנָזֵר מכל החיים וְלָשֶׁבֶת בדד לשקוד על ספרי הדת כל הימים. האיש אשר תשוקת החכמה נוססה בו, נִסְפַּח גם אל אחד מִבָּתֵי מדרש החכמה לִלְמוֹד שם ככל אַוַת נפשו וּלְלַמֵד אחרי כן לאחרים. עַזֵי הנפש ובעלי תחבולות ומזמות עמוקות, התאמצו להיות להם מַהלכים בין העומדים בחצרות מלכי ארץ ורוזנים לבעבור הטות את לבבם לחֶפצם ולהפיק על ידיהם את זממם ומערכי לבבם. בעלי לשון למודים ודוברי צחות, היו מַטִיפֵי לֶקַח לבני העם וישאו מדברותיהם בבתי התפלות להאציל מרוחם על כל שומעי דבריהם ולהטותם את כל אשר יחפוצו. מְקַנְאֵי קנאת הדת, הֵרִימו פעמיהם לכל אפסי ארץ להעביר גלולים ולהכרית אלילים מגויי הארצות המתהללים מאליליהם (היידען), וירחיקו נְדוֹד לארץ סינים ויאַפאַן, לארץ אפריקא ולהודו המערבית (וועסטאינדיען), ובראַזיליע, למוצאות הספרדים אשר באמעריקא הדרומית ולמעקסיקאָ. החֶברה ההיא הלכה מחיל אל חיל, כי זְכֻיוֹת רבות נִתְנוּ לה מאת נשיאי הדת ומאת מלכי ארץ, נדיבי עָם נָדבו לה כסף רב והזילו זהב מכיסם להכין אותה ולסעדה, גם עשירים גדולים הוֹרִישֹוּ לה הון עתק ורכוש גדול, עד כי השִׂיגָה ידה לעשות גדולות ונצורות –. מטרת החברה הזאת היתה ללחום נגד דעוֹת הפראָטעסטאַנטים ולהעביר מן הארץ את רוח הדרור אשר הֵעִירָה הרעפֿאָרמאַטיאָן בלבות יושבי איירופא –. להשיג את המטרה ההיא, עָמלו בעלי החברה בלי הפוגה בדרכים שונים; בפה חָנֵף וֹשְׂפַת חלָקות הִתְאַמְצוּ לְפַתּוֹת את הנסוגים מאחרי הכנסיה הקאטהאלית לשוב אליה כבראשונה ולחסות בצֵל כנפיה ככל אבותיהם אנשי האמונה; בְּהִתַודוֹת לפניהם כל איש את חֶטְאוֹ, עשו תחבולות להטות את לב הנשיאים והנסיכים וכל אֵילֵי הארץ לעשות מלחמה נגד הרעפֿאָרמאַטיאָן ולהגביל את חֵרות הדת; ועל פי חנוך הילדים אשר הביאו תחת ידם, חָנְכוּ את הדורות החדשים על פי דרכם וַיְלַמדוּ את בני הנעורים את משפטיהם ועלילותיהם לבל יסורו מלבבם ולבל ילוזו מעיניהם כל ימי חייהם. ואף כי עשתה לה החברה הזאת שֵׁם גדול בספר תולדות בני האדם, בכל זאת יקבוה לאֻמים ויזעימוה רבים עמים בגלל הרעות אשר הֵמִיטָה על יושבי חלד בלִמודיה הנשחתים אשר לִמְדָה להרע ולהשחית. כי פִנוֹת הלמודים אשר לה, הלא הם: כי כל פועַל רע וכל מעללי רשע לא יחשוב ה' לעון לעושיהם אם יעשו כן בעבור תַּכְלִית טובה, וכל מִבְטָא שפתים גם כל אָלָה ושבועה אפס ורוח הן אם האדם יחשוב בלבבו מַחשבה אחרת בעת אשר יְבַטֵא בשפתים – ועוד למודים רעים כאלה לִמְדָה החברה הרעה ההיא ליושבי תבל עד כי נשחתה הארץ מפניה –.

 

5. דוֹר פיליפפ השני (ה“א שט”ז–שנ"ח 1598–1556) ועליזאַבעטה (ה“א שי”ח–שס"ג 1603–1558).    🔗

537 §    🔗

פֿיליפפ השני (Philipp II) מלך ספרד, היה אביר לב, עריץ ושונא אנשים. כל ישעו וכל חֶפצו היו לרדוף ולהשיג שלשה דברים אשר בהם חיי רוחו ורוח אפו בחיים, הלא הם: להרבות לו עָצְמָה וגבורה בלי מצרים, להשמיד את כל ההולכים בתורת לוטהער וקאַלווין לכַבּוֹת את כל שביבי אור הדרור והחֵרות בכל ארצות איירופא וְלָשׂוּם עוֹל ברזל על כל העמים. להוציא את שלשה דברים ההם לאור, שָׁקַד כל הימים אשר ישב על כסא מלכותו, ולא שָׂם לבו אם בעבורם הָפַך את ארצו העדינה מְעוֹן ההצלחה לארץ גזרה וארץ מַאפליה, עָכַר את כל העמים המאֻשרים הסָרים למשמעתו גם עָכַר את שאֵריו ואת קרוביו ומיודעיו ויעורר עליו שנאת כל האֻמים. בעריצות נפשו כָרה שוחָה עמוקה לרגלי דון יואַן אָחִיו (ה“א של”א 1571), אשר הכה את הישמעאלים במלחמת הים ויעש תשועה גדולה לארץ ספרד, כי הוא היה עוֹיֵן אותו (ככל האדם) תמיד, וישם תשועה גדולה לארץ ספרד, כי הוא היה עוֹיֵן אותו (ככל האדם) תמיד, וישם לו עלילות דברים, ובערמתו ומזמתו ונכָליו הרעים נצב לו לשִטנה בדרך ולא נְתָנוֹ לְבַצֵע את מעשיו הגדולים אשר החל לעשות, עד כי מרוב שיחו וכעסו, עָצְבוּ וְרָגְזוֹ ירד לבור שחת בחצי ימיו. דון קאַרלאָס בן המלך העז הזה, היה מְהִיר חֵמָה ורודף תענוגות בשָרים, והמלך לא יִסְרוֹ למשפט כאב את בנו, רק הִסְגִירוֹ בידי עריצי האינקוויזיציאָן הארורה, והם צָמתו בבור השבי חייו עד כי מת תחתיו. כי המלך העריץ הזה נתן את האינקוויזיציאָן זְעוּמַת אֱלהִים ואדם לשלוט שַֹלֶטֶת אין קֵץ בכל מקומות ממשלתו, ותחת לַהֶבֶת חַרבה המתהפכת כרעו נפלו גם נשיאים ורוזנים. ואף כי על ידה ועל ידי מוקדי האש (Auto de fe) אשר לִהֲטוֹ וּבִיעֲרוּ רבבות אדם בארץ ספרד ונעאפעל, הצליח לְבַעֵר מארצות ההן את כל הנסוגים מאחרי דתו ולהאביד כל זֵכֶר לָמוֹ, גם לשדוד מיושביהן את כל משפטי החֵרות והדרור אשר בידם מימי קדם, אך אִתָּם יחד סָפוּ תַמוּ גם כל מַחמדי הארצות ההנה, וּבְפוֹעל כפיו השבית את עשֶׁר כבוד האזרחים וכל יקרם וחסנם, כָּרַת את זַלְזַלֵי המסתור בְּמַזְמֵרוֹת ואת נטישות המדעים הֵסִיר הֵתַז, ובהניפו ידו גם על ארץ השפלה לִרְדוֹת גם בה בשבט ברזל, התחוללה שם מלחמה גדולה אשר ממנה צָץ הַחֹפֶש פָּרַח הדרור לכל יושבי הארץ ההיא. ארבעים ושתי שנים מָלַך המלך העז הזה ויהפוך את ארץ ספרד גִנַת הָעֵדֶן לגיא צלמות ועמק עכור, ואחרי כן החזיקתהו מחלה איומה מאד אשר מתגרת ידה נגזר מארץ החיים. על המלך העז הזה גם על השר אַלבּאַ אשר רָדָה על ידו בעריצות נוראה, רוֹבֶצֶת מְאֵרַת אֱלֹהים ואדם עד תכלית שמים וארץ! –.

 

a) פאָרטוגאַל חֻברה לארץ ספרד.    🔗

538 §    🔗

כל הרעות אשר עברו על ספרד, עברו גם על פארטוגאל, כי גם היא נֶאנחה תמיד בעֶברת זְדוֹן חֶבֶר כהנים אשר הכבידו עֻלָם עליה, ומלך מושל בממשלה בלתי מגבלה היה תוֹמֵךְ ידם וּזְרוֹעָם לַבקרים, הם הם קָצצו את כנפי רוח העם היושב בארץ ההיא והשיבו אחור ימינם מעשות חיל ותושיה, הם שדדו מהם את כל משפטי הדרור אשר היו להם למורשה מימים הראשונים, ותחת רוח עוֹז וגבורה מָסכו בם רוח כֵּהָה ורוח עצלות, ותחת עֹשֶׁר וכבוד הִרְבִּיצוּ עליהם סִבלות ועבדות. והרעות ההן רַבּוּ עוד בארץ האומללה ההיא מיום אשר חֻבְּרָה לארץ ספרד על פי הדברים האלה: כי בארץ פאָרטוגאַל מלך אז סעבאַסטיאַן [סעבאסטיאן ה“א שי”ז–של"ח 1578–1557] איש צעיר לימים אשר הכהנים חנכוהו מִנֹעַר על פי דרכם להיות עז אמונה ועבד נאמן להפאַפסט, והוא בְאַוָתוֹ להוכיח לעיני כֹּל את עוֹצֶם קִנאתו לדתו ואמונתו גם את אֹמֶץ לבבו וְעֶזוּז גבורתו בִּשְׂדֵה קָטֶל, יצא למלחמה על המוירען אשר באפריקא הצפונית להכניעם ולהביאם בחוזק יד במָסורת ברית דתו. באחד מימי חֹדש אויגוסט אשר השמש בֹּועֵר אז ככבשן אש, עָרַךְ מלחמה על אויביו הרבים והעצומים ממנו בבקעת אַלקאַסאַר (ה“א של”ח 1578) וַיִנָגֵף מגֵפה נוראה מאד, שנים עשר אלף איש נפלו ביום עֲבָרוֹת ההוא לפי חרב על מרומי שדה, ובתוך הנופלים היה גם המלך ההוא, ואחרי כל עֲמַל אנשי חילו לא נמצאה גְוִיָתוֹ, וגם קבורה לא היתה לו. ומלוכת פאָרטוגאַל נָסַבָּה לאחד מזרע המלוכה, איש זקן בא בימים והולך ערירי. מקץ שנתים ימים הלך המלך הזה בדרך כל הארץ, ואז התנשא פֿיליפפ השני מלך ספרד ויאמר: אני אמלוך גם על פאָרטוגאַל, כי לי יאתה המלוכה. אך הפאָרטוגיזים לא אבו להמליך עליהם מלך עז ועריץ כמוהו, גם אֵיבת עולם להם על הספרדים שכניהם וַתִבְחַל נפשם להיות אִתָּם לְעַם אחד, ועל כּן שָׂמוּ כתר המלוכה בראש איש אחר ושמו אַנטאָניאַ. ויחר בם אף פֿיליפפ וישלח בם את ההערצאָג אַלבּאַ עם צבאות אנשי מלחמה, ויצא אַנטאָיאַ לקראתם ומלחמת תנופה התלקחה ביניהם, אך הספרדים נָצחו את הפאָרטוגיזים, אנטאניא נס מהמערכה, ליסאַבאָן הבירה פָתחה שעריה לפני המנצחים ואחריה כל ערי הארץ, ופֿיליפפ היה למלך גם על הפאָרטוגיזים. כל עֲמַל אנטאניא אשר עָמַל לשוב אל הוד מלכותו, נשאר מָעַל, תוחלתו נכזבה ותקותו מַפַּח נפש, ואחרי סָבְלוֹ מצוקות רבות מת בענין רע בעיר פאריז. אחרי מותו קמו אנשים רבים מתחפשים בדמות סעבאַסטיאַן ויעוררו את רוח הפאָרטוגיזים לְחַבֵּל מעליהם את עוֹל הספרדים שנואי נפשם, אך הם לא תמכו בידם ולא נתנו להם עוֹז וחיל להפיק את זְמָמָם. הרביעי אשר הִתְנַכֵּל ויאמר „אני סעבאַסטיאן ולי המלוכה“, נפל שבי בידי הספרדים, והם הִצְמִיתוּ בבור חייו עד יום מותו. ששים שנה רָדוּ הספרדים בפאָרטוגאל עד אשר הצליח ההערצאָג העשיר והנכבד מבראַגאַנצאַ ויקרע את המלוכה מידי הספרדים וַיִסֵב אותה לו ולביתו אחריו. בִּשְׁנוֹת רָאוּ הפאָרטוגיזים רעה מָטָה ידם מאד, חֵילָם בַּיָם (זעעמאַפֿט) הָלַךְ הָלוֹךְ וְדָל, ומוצאיהם ומושבותיהם אשר כוננו ידיהם בארצות רחוקות, נָפלו בידי זרים.

 

b) מלחמות הדרור בארץ השפלה.    🔗

539 §    🔗

הָעָם היושב בארץ השפֵלה, עַם חָרוּץ הוא, סוֹחֲרָיו שָׂרִים, כִּנְעָנַיו נִכבדי ארץ. לעם הזה משפטים טובים וְחֻקֵי חֵרות רבים, ומראשי החֻקים ההם: כי אין ביד מלכיהם לָשׂוּם מַס על הארץ רק על פי נשיאי הארץ, כהניה ואפרתיה. שופטים ושוטרים יבחרו להם ראשי העם מקרב אחיהם בני עַמָם. מַצָב (בעזאַטצונג) וגדודי חַיִל לא ישימו הספרדים בארצם, גם נציבים ויועצים לא ירכיבו עליהם מילדי בני ספרד או מכל בני הנֵכר –. והנה עוד בימי הקיסר קארל החמישי, הֵחֵלו הספרדים לעבור את חֻקי החֵרות אשר לבני הארץ ההיא, אך הקיסר ההוא אשר נולד בתוך עַם הארץ הזאת ויאהב אותם גם בַּחַר בדרכיהם, לא הִרבה לְהָרַע להם ולא הֵעִיר כל חמָתם עליו עד לְהִתְפָּרֵץ, לא כן המלך פיליפפ העריץ! כי הוא בָז לארץ ההיא וַיְשִׂימָהּ הֲדוֹם לרגלי גאותו, וְעָבַר ורמס וטרף –. ראשית דרכו היתה לְהַכְעיס את יושבי הארץ בְּהַרְכִּיבוֹ לראשם נציבים, שופטים ויועצים ספרדים. את מאַרגאַרעטהאַ אחותו (Margaretha von Parma) שָׂם לְשוֹפְטָה (שטאַטטהאַלטערין) בעיר בריססעל, והיא היתה אשת חיל ולבה לב גבר, ועל ידה הִפקיד עוד סוד יועצים (שטאַטטסראַטה) ובראשם את הקאַרדינאַל גראַנפֿעללאַ, בן ארץ אחרת, גם שָׂם מַצָב (בעזאַטצונג) בארץ ההיא לַמְרוֹת חֻקֵי החֵרות אשר לְעַם הארץ. ועוד הוסיף המלך הזה להרגיז ליושבי הארץ ההיא, אשר רבים מהם הולכים בתורת הכנסיה החדשה. בהוציאו דְבַר מלכות מלפניו לְשָׁרֵשׁ את דֵעוֹת בנים כֶּחָשִׁים (קעטצער) מארץ השפֵלה, כי עָנֹשׁ יֵעָנשׁ כל בן לא אֹמֶן בו אם לא ישוב אל חיק הכנסיה הקאטהאלית ויחזיק בְּמָעֻזָהּ. ומבלי שְׁאול את פי נשיאי הארץ, צִוָה לִבְנוֹת בָּתֵּי כהנים רבים, למען תהיינה עיני הכהנים ההם פקוחות על כל דרכי איש לבל יָזִיד אחד מהם להטות אֲשֻׁרָיו מארחות דת הקאטהאלית. תכלית פקודת המלך היתה לָטַעַת מעט מעט גם בארץ ההיא את המשפט המר והנמהר, משפט הדת (אינקוויזיציאָן), והקאַרדינאַל גראַנפֿעללאַ, אשר הִפְקִידוֹ המלך לראש לכל בתי הכהנים החדשים אשר כוננו ידם בארץ ההיא, נשא עליו כבר את שֵׁם הנורא: אביר שופטי הדת (גראָס אינקוויזיטאָר). אז נוסדו אלופי העם יחדו, ובראשם השר הנכבד ווילהעלם מֵאָראַניען (Wilhelm von Oranien)⁶³ והגראף הישר באדם עגמאָנט, ויתיעצו כַדָת מה לעשות, ולאחרונה נועצו לב יחדו לפתוח בשלום ולהפיל תחנתם לפני המלך לחוס ולרחם על יושבי ארץ השפלה, לבל יִגַע במשפטיהם הישנים ובחֻקי החֵרות אשר להם מימי קדם, גם לתת לכל איש ללכת בשם דתו ואמונתו כפי רוח בינתו וְאַוַת נפשו. אך המלך ענה אותם קשות וַיָעַט בהם, וידבר אליהם באפו: כי בוֹחֵר הוא לָמוּת אלף פעמים מִשַׁנוֹת דבר קטן בהליכות הדת הקאטהאלית –. וַיַרְא כל העם כי אין להם כל תוחלת ותקוה לְהַטוֹת את לבב המלך לחֶפצם בדברי שלום ובדברי תחנונים, כי הוא באחד לְבעֵר כל מתנגדי דתי הקאטהאלית – ומי ישיבנו? ונפשו אִוְתָה לָשׂוּם עוֹל ברזל על כל עמיו, ומי הִקשה אליו וישלם? – ויתאבלו כל העם היושב בארץ השפלה, וגם אפרתיה ואציליה חַתּוּ וְנָבוֹכוּ.

540 §    🔗

והנה אף כי נחֶלקו יושבי הארץ ההיא לשתי מחלקות, מַרבית אזרחיה נתנו יד להכנסיה החדשה, וְרֻבֵּי אפרתיה החזיקו במעוז הכנסיה הישָנה, אך בזאת נִשְׁתָווּ יחד; לְשַׁבֵּר מעליהם את מוֹטוֹת עוֹל האינקוויזיציאָן הארורה וּלְנַתֵּק את מוסרותיה בכל מאמצי כֹּחָם ואונם, ויעבור עליהם מה! ולהוציא מחשבות לבם לאור, כָרתו ברית יחד ויעשו כלם אגֻדה אחת (Compromisz) לבל ינוחו ולבל ישקטו עד אשר יְבַצְעוּ את מעשיהם, וכל ראשי החברה ערכו מכתב בקשה (Petition) אל הממשלה להסיר מהם את משפטיה הרעים על אֹדות האנשים אשר לא במחשבותיה מחשבותיהם, ולבל תשים להאינקוויזיציאָן מקום בארצם ומולדתם. ועל החתום באו כארבע מאות אפרתים ואצילי בני העם, והם הֵרִימו פעמיהם אל היכל מאַרגאַרעטהאַ, אחות המלך הַשַׁלֶטֶת בארץ, להגיש אליה את המכתב ההוא בשם כל קְהַל עֲדַת יושבי ארץ השפֵלה. ויהי בראות מאַרגאַרעטהאַ אותם, חַתָּה וַתִּבָּהֵל מפניהם, אז אמר אליה אחד משרי היועצים הנִצָב אצלה: „אל תיראי גְבֶרֶת מפני חֶבֶר עניים וְאֲסַפְסֻף (gueux) ההם!“. השֵׁם הזה הגיע לאזני בעלי החֶברה וַיְכַנוּ את חֶברתם בשֵם הזה להיות להם למַזכרת חֵמָה ונָקם. וחבר עניים וַאֲסַפְסֻף ההם (Geusen) שָׁטְפוּ ועָברו אחרי כן בכל ערי הארץ בחרב מלאה דם ובגבורת רעם לחרדת הספרדים מציקיהם ועוכרי נפשם –. והנה מכתב בקשה ההוא שָׁב ריקם, ותקות ארץ השפֵלה אָבדה. כל הנסוגים מאחרי דת הקאטהאלית רֻדפו בלי חָשָׂךְ בשבט עֶברת פֿיליפפ ובזעם אפם כל הונם ורכושם שֻׁדָדוּ, והם הָכרעו לטבח או נשרפו באש חיים. אך בכל זאת רַבּוּ יום יום האנשים אשר כתבו ידם להכנסיה החדשה. בבתי התפִלות נשאו רִנָה ותפלה כדת לוטהער וקאלווין. כהנים ואנשי רוח הטיפו רבות פעמים תורת הכנסיה החדשה בִּנְאוֹת שדה תחת כִּפַּת הרקיע, ואלפי איש נָהרוּ לשמוע תורת פיהם, ובלעגי מָעוֹג לעגו להכֹהנים הקאטהאלים, שָׂחֲקוּ לַעֲדַת הנזירים (מאֶנכֿע), וישפכו בוּז וקלסה על צַלְמֵי קדושיהם וְסֵמֶל חסידיהם. ולאחרונה כאשר הוסיפה ממשלת ספרד לְדַכֵּא לארץ את חַיַת אזרחי הארץ, פָרצה חמת העם כאש מתלקחת רבתה המהומה בעיר אנטווערפען, ובעיר בריססעל ובכל נפת בראַבאַנט יאמרו קשר (ה“א שכ”ו 1566) –. דַלַת עם הארץ והחשֻׁכִּים שטו עברו בכל עֵבֶר וּפִנה בעֶברה וחֵמה שפוכה וַיְשַֹבְּרוּ את הצלבים וכל תמונות קדושי הנוצרים הנצבים על הדרכים והמסלות, ועד מהרה נאספו אליהם עוד המונים המונים ויהרסו ויבואו אל בתי התפלות ובתי המקלט וַיָבוֹזוּ את כלי הכסף והזהב אשר בתוכם ויעשו שם נְבָלוֹת וּנְאָצוֹת גדולות. המעשים האלה הִרְעִישׁוּ את הארץ ויפרצו בה פרץ על פני פרץ, אך האזרחים אשר אינם פֹּחֲזִים ונִמהרי לב, דָבקו אל ממשלת הספרדים ויעזרו להם לענוש את החוטאים והפושעים, ובימים מעטים הִשביחו את שאון המורדים, והמנוחה שָׁבה לקדמתה. מאַרגאַרעטהאַ השלטת בארץ, יעצה למלך עצת שלום וַתְּחַו דֵעָהּ לסלוח לכל המתפרצים בעם ולהניח להם את משפטי החֵרות אשר בידם מימי קדם, אך דבריה לא נשמעו בהיכל המלך במאַדריד, וְלַמְרוֹת עצתה מִלא המלך את ידי ההערצאָג אַלבּאַ לנסוע עם צִבאות אנשי מלחמה אל ארץ השפֵלה לָשׂוּם חַחוֹ באף יושביה ומתְגוֹ בשפתיהם להשיבם בחזקת היד אל הדת הקאטהאלית וּלְהִתְרַפֵּס תחת רגלי המלך.

541 §    🔗

ויהי בְּהִשָׁמַע דְבַר המלך ודתו בארץ השפֵלה, חרדו כל יושבי הארץ ויתפלצו מפני ההערצאָג העריץ אַלבּאַ כי בא לְשַחֵת כל הארץ, מדי יום ביומו נָסוּ המונים המונים לארצות נכריות לְמַלֵט את נפשם מֵחֲמת התנין הנורא ההוא, גם ווילהעלם מֵאָראַניען עזב את ארצו ומולדתו ויברח לארץ אשכנז. כי הוא היה איש חכם הרואה את הנולד, וימהר לברוח בטרם יתפרץ הסער להסיע עֵץ חַיָתוֹ. ובטרם שומו לדרך פעמיו, חִלָה בַּדְמָעוֹת את פני הגראַף עגמאָנט ידיד נפשו לעשות גם הוא כמוהו לברוח מהארץ, וַיְגַל את אזנו רשעת פֿיליפפ וכל משרתיו הרשעים אשר הם כַּמָוֶת ולא ישבעו שֹׁד וְרֶצַח, ולכל עריצות ואכזריות לא יאמרו הון. אך עגמאָנט לא שמע לעצת ידידו חֲכַם הלבב היודע יצר מחשבות לבב פֿיליפפ וכל שריו ועבדיו, כי הוא היה עוד במבחר ימי חייו, לבו שמח תמיד ונפשו בטוב תלין, ולא יכול לדַמות בנפשו כי פֿיליפ יתן יד לאַלבּאַ לעשות לו רעה, כי באמת לא חטא מאומה למלוכת ספרד, ונהפוך הוא כי הוא הִרבה להיטיב עוד למלכי בית האבסבורג אשר פֿיליפפ הוא אחד ממלכי הבית ההוא, ועל כן לא הניח עגמאָנט את מקומו לנוע בארץ נכריה. אך כמעט אשר בא אַלבּאַ לעיר בריססעל מָלֵא כֹחַ וגבורה לעשות כרצונו בכל ארץ השפֵלה, צִוָה לאסור בזקים את הגראַף עגמאָנט ואת השר הישר האָרן ויביאם במשפט לפני השופטים אשר מִנָה בארץ ואשר קרא להם בשם „סוד בעלי הפרץ“ (ראַטה דעס אויפֿרוהרס), ויושבי הארץ קראו להם „סוד אנשי דמים“, והשופטים ההם הרשיעו אותם בתוֹר פורצים ומורדים במלכות, ויחרצו עליהם משפט מָוֶת, והשרים היקרים ההם ועוד שמונה עשר אפרתים הובלו אל רחוב עיר בריססעל ושם הָכְרְעוּ לַטֶבַח לעיני כל יושבי העיר. וסוד השופטים הרשעים ההם רָדוּ בָעָם בשבט ברזל ובאכזריות גדולות אשר לא נשמע כמוהן בכל הארץ, ויניפו את חרבם הזעומה על כל ההולכים בדרכי בעלי הכנסיה החדשה ועל כל אנשי לב אשר הִרהיבו בנפשם עוז להיות מחסה ומגן למשפטי הארץ וחֻקי החֵרות אשר לה מימי קדם, ומאַרגאַרעטהאַ אֲחוֹת המלך השלטת בארץ, קָצפה מאד על אַלבּאַ ועל מעשיו הרעים, ובחרות אַפָּהּ הִפְשִׁיטָה מעליה את אֶדֶר ממשלתה ותעזוב את ארץ השפֵלה וַתֵּשׁב בארץ איטליא, ועל טוב יִזָכֵר שְׁמָהּ בספר תולדות בני האדם על הטוב אשר חִשבה לעשות עם יושבי חשך וצלמות ההם. אך אַלבּאַ הוסיף לערוץ את הארץ מיום ליום, וַיִבֶן באַנטווערפען מצודה בצורה (ציטאַדעללע) וַיַרְדְ תשע שנים (ה“א שכ”ד–של"ג 1573–1564) בְּעַם הארץ בפרך, וירעצם וירוצצם בלי הפוגה. לַמְרוֹת הַחוֹק אשר בארץ לבל יוּשַׂם מַס עליה כי אם על פי ראשי כל נוֹף ונוֹף ולתכלית טובה לְעַם הארץ, הֵטִיל אַלבּאַ מַס כָּבֵד, מַס תָּמִיד (שטאֶנדיגע שטייער) על הארץ. המס ההוא הֵטִיל על כל איש לפי ערך הונו ורכושו (פֿערמאֶגענסשטייער) גם על כל מִקנה וקנין ועל כל מסחור וסחורה (קויפאַקציז). על פי המס הכבד ההוא דַלוּ אזרחי הארץ, העשירים ובעלי הנכסים גם הסוחרים והכנענים הלכו הָלוֹך וָדַל –. תגרת יד המס הזה, מרירות נפש העם על מעללי רצח אשר עוללו גדודי הספרדים על פי אַלבאַ בערים אחדות המתפרצות מֵעוֹצֶר רעה וַחֲמַת הַמֵצִיק, הֵעִירוּ לאחרונה סער מתגורר בכל ארץ השפלה. ובעת ההיא שָׁבוּ המונים רבים מהנסים והנודדים בארצות נכריות, אל ארצם ואל מולדתם, וַיְכַנוּ את נפשם בשֵׁם עֲנִיֵי יָם (מעערגייזען), ובגבורות ישע ימינם לכדו להם את בריל עיר החוף. והנפות אשר בירכתי צָפון הלא הן: האָללאַנד, זעעלאַנד, אוטרעכֿט, ופֿריסלאַנד, עשו אגודה אחת לחבל את עול הספרדים, ואת ווילההעלם מאראניען אשר שָׁב גם הוא לארצו, שָׂמוּ עליהם לִנְגִיד מלחמה וּקְצִין עָם (ה“א של”ב 1572). ויהי כשמוע פֿיליפפ את השמועה הרעה הזאת, ויפלו פניו ויתעצב אל לבו וימהר לְהָסִיר את הַמִשְרָה משכם אַלבּאַ, וַיְצַוֵהוּ לעזוב את ארץ השפלה ולשוב ספרדה, כי ראה כי ההערצאָג העריץ לא פָּעַל וְעָשָׂה מאומה לטובת ממלכתו בעריצות לבבו ובאכזריות נפשו, רק הוסיף עוד הָרֵעַ, אחרי עֲזוֹב ההערצאָג הזה את ארץ השפֵלה, נוסדו ראשי הנָפות הצפוניות יחד (ה“א של”ד 1574), ובעצת ראשי הכהנים (סינאָד) הֵרִימוּ את דת קאלווין להיות לדת שלטת בארץ, ולמורה דרך בחרו להם את ספר מוסדות הדת אשר יצא לאור בהיידעלבערג. ובעיר ליידען יָסְדוּ בית מִדרש חכמה (אוניווערזיטאֶט) לכבוד אזרחיה אמיצי הלב וגבורי החיל אשר לָחֲמו כגבורים את צִבאות הספרדים, אשר שָׂמו עליהם מצוֹר, גם יָכְלו להם.

542 §    🔗

אחרי ההערצאָג אַלבּאַ הפקיד פֿיליפפ את השר צוניגאַ לִנְצִיב מלך בארץ השפֵלה [דון צוניגא ה“א של”ג–של“ו 1576–1573], והוא חָתַר לִגְדוֹר את הַפְּרָצוֹת אשר פָּרַץ אַלבּא בארץ האומללה ההיא. וראשית מעשהו היתה להסיר את משפט הדמים (בלוטראַטה) וּלְהַטוֹת את לב יושבי הארץ על פי משפטים ישרים להיות סָרים למשמעת ספרד, ולא חָשך מכל יגיעה נפשו להכין את ממשלת פֿיליפפ המתנודדת בארץ ההיא ולסעדה לבל תִּמוט לאֹרך ימים. אך שִנאת העם אל גדודי הספרדים אשר מיום ליום הוסיפו לעשוק עֹשֶק וּלְפַלֵס חֲמַס ידיהם בארץ, נצבה לִנְצִיב מלך הזה לְשִׂטְנָה בדרך, והעם לא אָבה ולא שמע להשלים עם מלוכת ספרד ולכרות עִמה ברית, גם אחרי אשר הִתְגַבֵּר על אנשי מלחמתו גִבּוֹרֵי ארץ השפלה וַיַכֵּם מַכָּה אנושה במאָקערהיידע (ה“א של”ד 1574), וגם שני אֲחֵי ווילהעלם אָראַניען נפלו במלחמה ההיא, לא הצליח חֶפצו בידו לְרַד לפני פֿיליפפ את עַם הארץ ההיא להיות לו לעבדים. מקץ שנתים ימים מת צוניגאַ, ובטרם מצא דוֹן יואן אחי פֿיליפפ [דון יואן ה”א של“ו–של”ח, 1578–1576] את ידו לשפוך את רוח ממשלתו על הארץ ההיא, חָלַף רוח גדודי הספרדים ויעברו וְאָשְׁמוּ ויעשו מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ גם בין העמים הפראים. כי הממשלה לא שלמה להם את כסף מַשְׂכֻּרְתָּם, ועל כן לקחו שכרם ביד חזקה ובזרוע נטויה, וישללו שלל ויבוזו בז מאזרחי ארץ השפלה וַיְנַצְלוּ אותם, ויותר מכֻלם הֵרֵעו לעשות בערים המלֵאות הוֹן וָעוֹשֶׁר הלא הן: מאַסטריכֿט ואנטווערפען, כי הִתְפָּרְצוּ בתוכן בחרב מְלֵאָת דָם וַיָשֹׁסוּ את הבתים ויגזלו וירצחו וַיָשִׁיתוּ אותן לְשַׁמָה. ואז הצליח ווילהעלם אָראַניען חֲכַם הלבב וכביר כּחַ לְחַבֵּר את כל נָפוֹת הארץ יחד ולכרות ברית בעיר גענט (ה“א של”ו 1576) על גדודי ספרד השודדים והרוצחים להדפם ולרדפם בכל מאמצי כֹח ולגרשם מארץ השפֵלה לבל יוסיפו עוד להרגיזה. ובמֶשך הימים המעטים אשר שָׁלַט דוֹן יואַן בארץ ההיא, לא יכול לעמוד לפני בעלי ברית ההם ולכונן שם את ממלכת ספרד המתנודדת כמלונה ומטה לנפול. אחרי מות גבור החיל הזה הִפקיד המלך תחתיו את אלכסנדר פֿאַרנעזע מפאַרמאַ (Alexander Farnese von Parma) בן מאַרגאַרעטהאַ אֲחוֹת פֿיליפפ [אלכסנדר פארנעזע ה“א של”ח–שנ"ב 1592–1578] אשר היתה שלטת בארץ השפלה. ואלכסנדר היה איש מלחמה ואיש חיל, אך בראותו כי אָזְלַת גם ידו להכין את ממשלת ספרד בארץ השפלה בחזקת היד ובחרב ובמלחמה, שָׂם אל הָעָרְמָה פניו וַיֵצֵא בעקבות דוֹן יואַן להעיר רוח קִנאה וְשִׂנְאַת עָם בין נָפוֹת הדרום ונפות הצָפוֹן, כי נָפוֹת הדָרום דבקו בכנסית דת הקאטהאלית וישנאו את נָפוֹת הצפון אשר החזיקו בהליכות הכנסיה החדשה, ואלכסנדר פֿאַרנעזע יָצַק עוד שֶׁמֶן על שלהבת השנאה ההיא ויגדיל את המדורה, גם הֵעִיר קִנאה ביניהן בְּתִתּוֹ לנָפות הדרום משפטים טובים וזכיות רבות אשר מנע מנָפות הצפון, ובדבר הזה הצליח לְרַד את נָפות הדרום לפני ממשלת הספרדים וּלְחַזֵק שם את הממשלה במסמרות לבל תִּמוֹט אחרי אשר קָצרה ידו לעשות כן בנפות הצפון. אפס כי ווילהעלם מאָראַניען ראה לְלֵב אלכסנדר וְתִכֵּן את רוחו וַיְקַדֵם פניו ויכריעהו. כי הוא ידע נאמנה כי גם עַם־לֹא־עָז יָעוֹז על אויבו הָעַז ממנו אם רק יעשה אֲגֻדָה אחת ואיש את אחיו יעזרו להדוף אויביהם מפניהם, ועל כן הביא במסורת ברית השלום את כל נפות הצפון לְהֵחָלֵץ יחד להכריע את קמיהם תחתיהם. הברית ההיא כְּרתָה בעיר אֻטְרֶעכְט (Utrechter Union), ועל פיה חברו אזרחי האָללאַנד, זעעלאַנד, געלדערן, אֻטְרֶעכְט ופֿריסלאָנד כאיש אחד חבֵרים ללחום את לוחמיהם ולערוך קְרָב מול מציקיהם וקובעי נפשם –. הברית ההיא היתה אבן הַפִּנָה להתאַחדות הפראָטעסטאַנטים בארץ השפלה. אך בנפות הדרום התחוללה סערת המריבה בין האזרחים וְחָלַק לבם וישנאו איש את אחיו ומהומות רבות היו בתוכם, ועל כן מצא אלכסנדר אוֹן לו להשביח במקומות רבים את סערת הַמֶרֶד, ולהכביד את ידו על ערים רבות לָסוּר אל מִשְׁמַעַת הספרדים –. אחרי הדברים האלה הֵעִיר פֿיליפפ כל חמתו על ווילהעלם מאָראַניען וכל מזמותיו להכריתו מארץ החיים ולהשבית מאנוש זִכְרוֹ, ויבטיח לתת להאיש אשר יַכֵּהוּ נפש או יתפשהו חי, עֹשֶר רב ורכוש גדול, גם להעלותו על גרם מעלות האפרתים (אַדעל). הבטחת המלך גם דברי הכהנים אשר דברו תמיד על לב בני עמַָם כי האיש אשר יַכֶּה את אויב דת הקאטהאלית, הוא יירש חיי עולם בעֵדן גן אלהים, נתנו חרב ביד מרצחים רבים לשפוך את דמי השר הישר ההוא. ואחרי אשר הֶחטיא אחד מהמרצחים את המטרה והשר היקר הזה נִצַל מִמָוֶת, מִלא עוד איש רוֹצֵחַ את ידו להורידו בדמי ימיו דומה. האיש ההוא היה אחד מהמקנאים קנאת הדת (פֿאַנאַטיקער) ושמו באַלטהאַזאַר געראַנד, והוא ירה עליו כַּדוּר עוֹפֶרֶת וַיְרַצְחֵהוּ (ה“א שמ”ד 1584). אך עַם הארץ תפשו את הָרוֹצֵחַ ההוא ותחת הָעֹשֶׁר והגדֻלה וחיי עד בגן עדן אשר הבטיחו לו המלך והכֹהנים, עִנו את נפשו עד צאת רוחו וימת מות נבל וּמְרַצֵחַ ושמו לדראון עולם. וְנָפוֹת הדרום לקחו את מאָריץ בנו הגבור וישימוהו לנגיד וּמְצָוֶה ולשר צבא תחת אביו.

543 §    🔗

בעת ההיא בָערה שלהבת קנאת הדת בארצות איירופא המערבית ביתר עז מבראשונה, ובעלי דת הקאטהאלית לָחֲמו באף ובחֵמה שפוכה וקצף גדול עם בעלי דת הפראָטעסטאַנטית. הקאטהאָלים שָׂמוּ מבטחם בפֿיליפפ מלך ספרד ראש המקנאים קנאת דת הקאטהאלית, והפראָטעסטאנטים בָטחו בעזרת עליזאַבעטה מַלְכַּת ענגלאנד, והיא שלחה צִבאות אנשי מלחמה ביד לייצעסטער נאמן ביתה לעזור להפראָטעסטאַנטים אשר בארץ השפֵלה ולגַדע את זרוֹעוֹת אלכסנדר פאַרמאַ לבל יְבַצַע את מזמות לבבו; גם שלחה אנשי חיל לארץ צרפת לעזור לבעלי דת קאלווין (הוגענאָטטים) ולהצילם מיד היעזואיטים ויתר בעלי ברית פֿיליפפ מלך ספרד, ואחרי אשר הִתִּירוּ הקאטהאָלים את ידי אחד המרצחים לרצוח אותה וכפֶשַׂע היה בינה ובין המות, נָתנה רִשְׁיוֹנָה להמית את המלכה מרים שטוארט (ה“א שמ”ז 1587). אז גָזַר פֿיליפפ מלך ספרד אֹמֶר להשמיד וּלְאַבֵּד בפעם אחת את כל אויבי דת הקאטהאלית ולהכרית מארץ החיים את יושבי ענגלאנד, בנים לא אֹמֶן בם, ואת עליזאַבעטה מְלֶכֶת ארץ הַנִדַחַת ההיא אשר קללת הפאפסט וְחֶרְמוֹ רוֹבְצִים כבר על ראשה. להוציא את המזמה הרבה ההיא לאור, עשה צִי אדיר (Armada) אשר לא היה עוד כמוהו למן היום אשר נִקווּ המים בַּיַמִים ועד היום ההוא. הַצִי ההוא חֻבר ממאה ושלשים אניות מלחמה גדולות ועצומות (ומהן מאה אניות בַעלות שלש תרנים (Gallionen) אשר אין ערוך לגדלן), ובהן שני אלפים ושש מאות ושלשים כלי תותח (Kanonen) יצוקים מנחֹשת וברזל, ויותר משלשים אלף אנשי חיל גבורי מלחמה, ועוד שלשים אלף איש אשר שלח לו אלכסנדר פאַרמאַ מארץ השפֵלה. הצי ההוא נקרא בשם „צי אדיר בלי חָת“ (אונאיבערווינדליכֿע פֿלאָטטע), כי מי יעמוד לפני חָסְנוֹ ותעצומות עֻזוֹ? ולפני רעם גבורותיו מי זה יתיצב? –. את הצי הגדול והנורא ההוא נתן המלך ביד מעדינא סידאָניאַ רב החובל ושר הצבא להחריד בפעם אחת את ענגלאנד, את ארץ השפלה ואת ארץ צרפת, ולהכניען תחת ממשלת ספרד. אך לא כאשר האמין המלך כן היתה! כי גבורת צִי האדיר חַתָּה, וכל גבורי החיל לא חִזקו כן תָּרְנוֹ, עֱזוז נוראותיו עלה בַתוֹהוּ וְאָבָד, וכל חוֹסֶן עָצְמוֹ כָלה וְחָלַף לרעת ספרד וּלְהַוָתָהּ. כי אֵל נְקָמוֹת הֵטִיל סער נורא בים וַיְנַפֵּץ את הצי האדיר העשוי לבלי חָת, ולגבורי ענגלאנד הוסיף גבורה להביא גם הם על גבורי ספרד קרץ ופרץ על פני פרץ; האניות אשר נִמלטו מסערות הים, נִשברו על שִׁנֵי הכֵּפים והסלעים, ואשר התמלטו מִסַלְעֵי מָגוֹר ההם נפלו בידי גבורי ענגלאנד, וְהַנִצָלוֹת מידי האבירים ההם, התפוצצו על אִיֵי העברידען ואיי שאָטטלאנד בעת אשר חָתַר מעדינא סידאָניאַ לנוס דרך שאָטטלאַנד לארץ ספרד –. מן השמים נלחמו במלך ספרד! וגם פֿיליפפ הִכִּיר כי אצבע אלהים היא, כי כאשר ספר לו מעדינאַ סידאָניאַ בלב נשבר ונדכה את האסון הנורא אשר קרהו, נִחם אותו המלך ויאמר: „אנכי שלחתיך ללחום עם בני אדם, אך לא עם סערות וסופות וכֵפֵי הסלעים – יְהִי שֵׁם ה' מְבוֹרָךְ! – “. הַמַפָּלָה הגדולה ההיא גדעה את זרוע ספרד בַּיָם, ותתן יד ליושבי ארץ השפֵלה לשַבר את עוֹל מלכי הספרדים מעליהם, ואף כי גם אחרי כן נמשכה עוד המלחמה בארץ ההיא כעשרים שנה, אך הספרדים לא יכלו ללכוד אותה בכל גבורות אנשי חילם ותחבולות שָׂרֵי חֲיָלֵיהֶם אנשי המלחמה. נָפוֹת הצפון ובראשם מאָריץ מֵאָראַניען גבור החיל, לחמו עִם הספרדים כל הימים להסיר מִסִבְלות שִכמם ולהיות עַם חפשי בארץ מולדתם, וחֶפצם בידם הצליח. ימים מעטים לפני מותו נתן פֿיליפפ לקלאַראַאייגעניאַ בתו בעת כלולותיה עִם ההערצאָג אַלברעכֿט מעסטערריייך, את ארץ השפֵלה לשלוט בה שלטת (ה“א שנ”ח 1598), אך הִתְנָה כי אם תלך ערירית ולא תוליד בן או בת, אז תשוב הארץ ההיא למלכות ספרד כבראשונה. אפס כי יושבי האָללאַנד לא אָבו ולא שמעו אל מצות המלך ולא קבלו עליהם את בתו לגבירה, וגם אחרי מותו הוסיפו עוד להלחם עם הספרדים ולא השיבו חרבם לתערה עד אשר התעורר היינריך הרביעי מלך צרפת להיות לְדַיָן ומוכיח ביניהם, ויפריד בין העצומים וישקיט את סערת המלחמה (וואַפֿפֿענשטיללשטאַנד) (ה“א שס”ט 1609), ומני אז לא סָרוּ עוד המדינות ההן לְמִשְׁמַעַת הספרדים, חֵרות הדת ישבה על גַפֵּי מרומי קרת, והמסחור אל ארץ הודו המזרחית (אָסטאינדיען) פָּרַץ מהיום ההוא והלאה בהאָללאַנד ובנותיה. אך בכל זאת האמינו עוד הספרדים כי המדינות ההן משועבדות עוד להם עד כי בשלום וועסטפֿאלען (אים וועסטפֿאַלישען פֿרידען) הוציאו גם הספרדים דְבַר מלכות מלפניהם כי דָבָר אין להם עוד אל מדינות האָללאַנד המחוברות. אך הנָפות הדרומיות אשר בארץ השפלה (בעלגיען) נשארו עוד מאה שנה אחרי כן תחת ממשלת ספרד, ולתקופות השנים ההן נפלו לעסטעררייך לאחֻזה ותהיינה סָרוֹת למשמעתה.

544 §    🔗

מסחר. משפטי המדינה. סוד הכהנים בדאָרדרעכֿט. מהמלחמה הארוכה ההיא יצאה האללאנד בתפארת עוז ובעושר וגדולה. מעבר אניות ומסחר פרצו בתוכה למן היום אשר באה במסורת ברית המשא והמתן עם ארץ הודו. ומה גם מעת אשר יסדה את חברת המסחור הנקרא בשם „חברת הודו מזרחית“ (אָסטאינדישע קאָמפאַניע) בשנת (ה“א שס”ב 1602), ומעת אשר לקחה לה את כל מושבות הפאָרטוגיזים בארץ ההיא. באַטאַפֿיאָ על אי יאַפֿאַ היתה אֵם מסחרם ומנה תוצאות עשרם ורכושם הגדול –. משפטי המדינה בהאללאנד נוסדו על פי משפטי כנסיה חפשית (רעפובליק), ורבים מהמשפטים ההם יצאו לאור על פי האיש החכם בחכמת משפטי המדינה הנודע בשם אָלדענבראַנעפֿעלד. בשבע מדינות הראשיות (גענעראַלשטאאטען) ישבו המחוקקים והשופטים אשר מהם יצא כל דבר חוק ומשפט בארץ (דיא געזעטצגעבענדע מאַכֿט). שרי המועצה העליונה (דער האָהע ראַטה) ובראשם נציב הארץ (דער דשטאטטהאַלטער) היו מנהלי המשרה והשלטון בכל הנפות ובכל ערי המדינות, אך הנגיד והמצַוה העליון על כלם וביחוד על חיל הצבא בים וביבשה, היה נציב הארץ מבית אָראַניען. על יד המסחור פרחו גם המדעים וחרֹשת המעשה וכל מלאכת מחשבת בארץ ההיא, ומה גם מחקרי ימות עולם (אלטערטהומסקונדע) אשר גדלו והצליחו גם עשו פרי הלולים בבתי מדרש החכמה אשר בתוכה. במלאכת הציור (מאַלעריי) עשו להם אנשים רבים שם גדול בארצות תבל, ומהם פויל רובענס (ה"א ת' 1649), פֿאַן דיק (ה“א ת”א 1641), רעמבראַנד (ה“א תל”ד 1674), ועוד רבים כמוהם אשר התחרו את הצירים הגדולים אשר בארץ איטליא –. אפס כי גם ארץ האללאנד ההולכת בתורת קאַלווין, לא נקתה מֵרִיב ומלחמה על אודות הליכות הדת, כי מלחמת הדת היתה מחלה מתהלכת בימים ההם. וחרבה שלופה מקצה הארץ ועד קָצֶהָ בכל אפסי איירופא. אחרית הריב ההוא היתה כי נפלגו יושבי האללאנד לשתי פלגות, האחת עזה מאד ודרכה בסופה ובסערה ((Comaristen ובראשה נִצב מאָריץ מֵאָראַניען וכל אגפיו, והשניה היתה קלה ונוחה בהליכותיה ((Arminisien ובראשה עמד אָלדענבראַנפֿעלד, והוּגאָ גראָטיוס. המפלגה הראשונה והעזה חתרה בכל עוֹז להפריד את ממשלת כנסית הדת מממשלת המדינה, והשניה התאמצה לחבר את שתי הממשלות ההן יחד ולהכניע את ממשלת הכנסיה הדתית תחת ידי הממשלה המדינית. סוד ראשי הכהנים בדאָרדרעכֿט (Die Dordrechter Synode) עמדו לימין המפלגה הראשונה וירשיעו את המפלגה השנית, ועל פיהם הובל האיש הנעלה אָלדענבראַנפֿעלד אל בְּמַת מַטְבֵּחַ ויומת בהיותו בן שבעים ושתים שנה מוֹת חרפה ודראון לעיני השמש. והוּגָא גראָטיוס חֲכַם הלבב אשר בתבונת כפיו כתב על ספר את מלחמות הדרור בארץ השפלה, ואשר יסד את משפטי המדינות והעמים על פי מוסדות חכמי ימי הקדם, אֻסר בבית האסורים כאחד הפושעים והמורדים, ולולי הֶערימה אשתו הנאמנת לו תחבולה להצילו מבית כִּלְאוֹ בארגז ספרים, כי אז ישב בבור צלמות ההוא עד יום מותו –.

545 §    🔗

בארץ הזאת לא שָׁתוּ היהודים את כוס התרעלה מיום שִבתם בה, גויי הארץ לא לחצום להמיר את דתם, לא שָׂמוּ עליהם עלילות ברשע כי נִאצו את דתם ומחוקקם, או הִרבו עושק ומרוצה לקחת נשך ותרבית ועוד תואנות שוא כאלה אשר טפלו עליהם שונאיהם שקר בארצות אחרות. ונהפוך הוא כי בעת אֹפל כסה ארץ ובני ישראל נרדפו בחמת קרי ובעברת זדון המקנאים קנאת הדת, פתחה למו הארץ הזאת את שעריה וימצאו מנוח בתוכה. ראשית בואם אל ארץ טובה ההיא, היתה בראשית מאה שבע עשרה לספהנ“ו, כי כאשר פרקה הארץ הזאת את עוֹל ספרד מעליה, העבירה קול כי ביד כל איש לבוא אליה ולהאחז בה, ואחרי אשר גרש אז פֿיליפפ מלך ספרד את היהודים האנוסים מארצו, בא קהל גדול הֵנה ויבחרו למו מכון לשבת באמשטרדם, ראַטרדאַם וערי הים הטובות למסחור, ויצליחו גם עשו חיל, וישבו שלוים ושקטים, אך לכל כהונה ומשמרת לא יכלו לגשת, כי משפט האזרחים לא היה למו, אולם בשנת ה”א תקנ"ו יצא הדת מלפני שרי הממשלה, כי לזרע יעקב אחוזה בארץ ככל אזרחיה, ואין יתרון לגוייה על בני ישראל אף כחוט השערה. כשבת לודוויג נאפאלעאן על כסא המלוכה בארץ הזאת, שם את עינו לטובה על בני ישראל, אך צורי מכשול רבים היו לו בדרך, עד אשר קם הקיסר נאפאלעאן והרים כבוד ישראל בארצותיו, וישם להם ראשים בשם סנהדרין. כי בעת ההיא (שנת ה“א תקס”ז) הלכו מלאכי גוי יהודה אשר בהאללאנד לקרית פאריז ויערכו תחנה לפני הקיסר, וישאו חן וחסד לפניו, ויצא דבר מלכות מלפניו כי חוקה אחת ליהודי ולנוצרי בהאללאנד, וכל יתרון או מגרעת על דבר האמונה לא יזכרו ולא יפקדו עוד לעולם. ומני אז ועד עתה הולכים בני עמֵנו הלוך וגדול בארץ הזאת, ורבים מהם יושבים על כסאות למשפט ויכהנו פאֵר בבית המלכות, וכמעט אין בית פקודה ומשרה אשר לא יהי גם אחד מהיהודים בתוכו, ואין פוצה פה ומצפצף נגדם, כי באמונה הם עושים, וכל מפעלותיהם צדק ומישרים –.

 

c) ארץ צרפת בימי מלחמות הדת.    🔗

546 §    🔗

דת קאַלווין עָשתה לה כנפים וַתָּעָף גם אל ארץ צרפת וַתִּבֶן לה שם בית נאמן לשִבתה, והמונים המונים הֵריצו ידם אליה וילכו בנתיבותיה מבלי פְנוֹת אל זעף פֿראַנץ הראשון מלך צרפת וְהִתְרַגְזוֹ, גם אל חרון אף המלך היינריך השני וזעם אפו [היינריך השני ה“א ש”ז–שי"ט 1559–1547]. ההולכים בדת קאַלווין נִקהלו תמיד בלילה לַמְתִּיק סוד, ועל כן נקראו בפי הצרפתים בשם הוגענאָטטים על שם המלך הוגא אשר לפי דִברת ההמון התהלך בכל לילה אחרי מותו להחריד את העם –. המלכה החכמה מאַרגאַרעטהאַ מנאַוואַראַ, אחות המלך פֿראַנץ, עמדה תמיד לימין ההוגענאָטטים ותהי עליהם לסתרה מפני חמת המציק אשר כונן להשחיתם. והם גָברו מיום ליום וְהִשְׂגוּ חיל עד כי קצור קצרה יד המלך ויד כל השרים והסגנים לנַתק את אגֻדתם ולהכניעם. לשוא הובילם המלך היינריך השני יום יום לטבח, לשוא נצב בהודו ובכבודו על גֵיא ההרגה לראות בהרג הרוגי אמונה ההם, ולשוא אסר בנחשתים שרים רבים מהיושבים בשבת הפאַרלאַמענט על החזיקם בתורה החדשה ההיא, כי בין שריו היושבים ראשונה במלכות, בין כל האפרתים והאצילים, גם בין החכמים והמשכילים נמצאו רבים וכן שלמים ההולכים בדת ההיא, ומעת לעת יִרֶב מספרם עד אין מספר. אך מעט מעט התקדרו השמים בעבי רעם על ראשי האנשים ההם, כי מלך צרפת כרת ברית עם מלך ספרד להשמיד להרוג ולאבד את כל הנסוגים מאחרי דת הקאטהאלית. גם הפאפסט נלוה עליהם, ויהי זרועם לבקרים להצמית את כל בנים כחשים ההם, ולהשבית מאנוש זכרם לבל יהיו עוד לסלון ממאיר וקוץ מַכאיב להכנסיה הקאטהאלית. ואף כי בפתע פתאֹם מת המלך היינריך השני על יד הפצע אשר פצעו איש מלחמתו במלחמת השלום (Tournier), בכל זאת לא נעשו ישועות לההוגענאטטים כי בימי בניו החלשים וחדלי אונים, הלא הם פֿראַנץ השני, קארל התשיעי, והיינריך השלישי, הָמוּ אויביהם ומשנאיהם נשאו ראש, ויאמרו להשמידם ולמחות שמם מתחת השמים, ולולי התמורות אשר נעשו אז בארץ ופלגות שרי המלוכה, לא יכלו לעמוד לפניהם, ויסופו ויתמו מן בלהות.

547 §    🔗

פֿראַנץ השני. הגואיזים. – אחרי מות היינריך השני, ישב פֿראנץ השני בנו על כסאו אחריו [פראנץ השני ה“א שי”ט–ש"כ 1560–1559], אך הוא היה אז צעיר לימים כבן חמש עשרה שנה, גם רפה ידים וַחֲדַל אונים וידוע חוֹלִי, ועל כן מָלכה אז בארץ אמו המלֵאה תּוֹךְ ומרמה, הַשֹׁאֶפֶת משרה ושלטון לבלי חק, המָשחתה בכל דרכיה ועלילותיה, ואשר חָנכה גם את בניה על פי דרכה, הלא היא קאַטהאַרינאַ המעדיצית. היא מָלכה בשם בְּנָהּ ולכל אשר חָפצה הִטתה את לבבו, ועל ידה רָדוּ עוד שני אנשים קשים, אחים מִלֵדָה, המכונים בשם גואיזים, האחד הוא ההערצאָג פֿראַנץ שר צבא מהֻלל וגבור מלחמה, והשני הוא הקרדינאל מגואיזע אשר היה נכבד ומפֹאר בגלל חכמתו הגדולה בחכמת המדינה. שני אחים ההם היו יקרים ואהובים מאד לכל המקנאים קנאת דת הקאטהאלית, יען כי הם בחזקתם ובידם הגדולה רדפו בלי חשך את ההוגענאָטטים ויתאמצו בכל מאמצי כח להרים קרן דת הקאטהאלית בכבוד ולעשותה שלטת בכל הארץ. גם בחצר המלך היו רוממים ונכבדים ודבריהם נשמעים כדבר מלך שלטון, יען כי הם היו דוֹדִים (אָהיימע) למרים שטוּאַרט מַלְכַּת שאָטטלאַנד היפה בנשים, אשר המלך פֿראַנץ השני לְקָחָהּ לו לאשה. אך רוממות עֻזָם ועריצות נפשם הֵעִירו קנאת שרים רבים ונכבדים ויחתרו בכל מאמצי כח להדיח אותם משאתם ולהפילם במהמורות בל יקומו. וראשי אויביהם היו קאָנדע מזרע המלוכה ממשפחת בורבאָן, ושר צבא אניות המלחמה ((Admiral פֿאָן קאָליגני, והם התחברו אל ההוגענאָטטים ויקשרו קשר אמיץ ביניהם להלחם בשני האחים העזים ההם. שתי פלגות ההן וַאֲגַפֵּיהֶן גָבְרוּ מיום ליום, והאחת מתאמצת להשחית את רעותה וּלְבַצֵעַ את מעשיה בעזרת המלך. שתי הפלגות ההן שִׁבְּרוּ אל יום הַוַעַד (רייכֿסטאַג) אשר יָעַד המלך בעיר אָרלעאַנס, וכל אחת קִוְתָה כי ביום ההוא תגבר על אֹיַבְתָּהּ על פי מוצא דְבַר המלך ושרי המלוכה. היום ההוא שֶׁקִווּ לו הנה זה בא, אך יד הגואיזים היתה על העליונה, ואֹיְבֵיהֶם יצאו וידיהם על ראשיהם. ומהרה קל יצא דבר הגואיזים להשאות את ההוגענאָטטים משרשיהם, וראשיהם אֻסרו בזיקים והשלכו לבתי כְלָאִים, אך פתאֹם מת המלך, ועצת הגואיזים נִשְׁבָּתָה –.

548 §    🔗

קאַרל התשיעי. אחרי מות פראַנץ השני מָלַךְ קאַרל התשיעי אָחיו [קארל התשיעי ה“א ש”ב–של“ד 1574–1560] נער רך וצעיר לימים כבן עשר שנה, וקאַטהאַרינאַ המעדיצית אִמוֹ הֵסֵבָּה אליה את המלוכה עד אשר יגדל המלך, ותהי שַֹלֶטֶת לבדה בכל ארץ צרפת, ובני בורבאָן הוּרְמו להיות שרים ונציבים בארץ כיאות לרוממות יחוסם וִיקַר תפארת גדולתם, וכל ראשי ההוגענאָטטים יצאו מבתי האסורים לחפשי לַמְרוֹת עיני כבוד הגואיזים – כי קאַטהאַרינאַ קנאה בגדולת הגואיזים וַתְּאַמֵץ זְרוֹעוֹתֶיהָ לְשַׁבֵּר את זרועם העזה –. והגואיזים קָצפו קצף גדול על קאַטהאַרינאַ אֹיַבְתָּם ויקחו את מרים שטואַרט בת אחותם אתם וילכו מארץ צרפת ויבואו ללאָטהרינגען, ומשם שָֹבָה אחרי כן מרים שטוארט ביגון ואֵבל גדול אל שאָטטלאַנד. ויהי כאשר עזבו הגואיזים את בית המלכות,עמד רֶוַח והצלה לעדת ההוגענאָטטים, כי קאַטהאַרינאַ אֵם המלך הוציאה דְבַר מלכות מלפניה לבל יוסיף עוד איש להרגיזם ולענותם על אודות הדת והאמונה אשר בָחרו להם. וההערצאָג מגואיזע שמע את ההנחה הזאת אשר הניחה אֵם המלך לההוגענאָטטים, ותבער בו כאש חמתו, ויכרות ברית עִם עוד נסיכים ואפרתים כבירי כֹח ללחום מלחמת הדת הקאטהאלית ולחזקה במסמרות לבל תִּמוֹט בארץ צרפת, ואחרי כן שב לעיר פאריז. בלֶכת ההערצאָג הזה עם אנשי בריתו בדרך, עשה הוא והם מעשה רֶצַח אשר כל השומע תצלנה שתי אזניו, כי בבואם לעיר וואַססי (ה“א שכ”ב 1562) שמעו כי המון הוגענאָטטים רבים נאספו באחד הגרנות להתפלל ולשפוך לפני ה' שיחם, וְיָסֹבּוּ את הגורן ההוא וַיְרַצְחוּ את כל הנאספים שם, מהרצח הזה היה נֵס ואות למלחמת הדת בארץ צרפת. כי כל הצרפתים בני הכנסיה החדשה בשמעם את דְבַר הרצח הזה, התעוררו כאיש אחד חבֵרים לנקום את נקמת דמי אחיהם הנרצחים, ועד מהרה נחלקו כל יושבי צרפת לשתי מחלקות: להדבקים בתורת קאַלווין, ולהמחזיקים בתורת הקאטהאלים, וילחמו איש באיש ואיש ברעהו בחֵמה שפוכה ובאף וקצף גדול. מעשים רעים ונוראים, עלילות רֶשַׁע ואכזריות רֶצַח אשר לְזִכְרָם תחרד כל רוח ונפש, נעשו בימי המלחמה האיומה ההיא, וממלכת צרפת רגזה וַתִּתְגָעַשׁ עד היסוד בה, הפאפסט ופֿיליפפ השני מלך ספרד שלחו אנשי מלחמה לעזור לאחיהם הקאטהאלים, ועליזאַבעט מְלֶכֶת ענגלאנד תָּמְכָה בידי ההוגענאָטטים, גם ארץ אשכנז ושווייץ שלחו אליהם אנשי חיל להושיע להם במלחמה. אחרי מלחמת ((Dreux אשר לא נודע עוד יד מי רוממה, ואחרי אשר נִרצח ההערצאָג פֿראַנץ הגואיזי בעת מָצוֹר אָרלעאַנס, עשו הלוחמים שלום ביניהם, ולההוגענאָטטים נִתְּנָה חֵרות הדת כבתחלה, אך הקאטהאלים לא חדלו גם אז מֵהַרְגִיזָם, ועל כן לא נמשכו ימי השלום ההם, ועד מהרה התחוללה שנית המלחמה כבראשונה. והנה אף כי לחמו ההוגענאָטטים כגבורים משכילים במלחמת ס”ט דעניש (ה“א שכ”ח 1568) ובגבורתם הפילו חללים רבים באנשי מלחמתם וגם מאָנטמאָרענצי הזקן נְגִיד חֵיל הקאטהאלים נפל אז לפי חרב, בכל זאת לא עמדו על חרבותיהם, ויד הקאטהאלים היתה רוממה, ומה גם מן היום אשר דבקה קאַטהאַרינאַ אֵם המלך בדת הקאטהאלית והתמכרה לעזור להקאטהאלים ככל אשר תשיג ידה. כי עד הימים ההם פסחה עוד קאַטהאַרינאַ על שתי הסעפים, ולא החליטה אל מי משתי הפלגות ההן תפנה, אך מעת אשר נסעה בדרך עם בנה המלך ועיניה ראו את הצלבים אשר שברו ההוגענאָטטים, ואת הצלמים הקדושים בעיני הנוצרים אשר נפצו כשבר נבל יוצרים, חרה אפה בהם ותקע נפשה מהם, ובדרך ההיא ראתה עוד גם את ההערצאָג אַלבּאַ והוא הוסיף עוד להעלות שלהבת חמתה על ההוגענטאָטטים ויעץ לה להדבק בדת הקאטהאלית, מני אז התנדבה לעמוד לימין הקאטהאלים וללחום את מלחמת דתם בכל לבבה ובכל נפשה –. אחרי מלחמות רבות ועצומות במחוז לאַ ראָשעל אשר בחרו בו ההוגענאָטטים, ואחרי אשר נִרצח אז קאָנדע נְגִיד צִבאות ההוגענאָטטים, כרתו שתי הפלגות ברית שלום ביניהן בס"ט גערמען (ה“א ש”ל 1570) ופרי השלום ההוא היתה חֵרות הדת לכל ההוגענאָטטים אשר בצרפת, כדברי הברית אשר כרתו כבר –. אחרי מות קאָנדע מִלא את מקומו השר הנכבד היינריך לבית בורבאן אשר יאָהאַננאַ אַלברעכֿט הורתו חנכה אותו על פי דרכה בדת קאלווין, ואשר היה רוֹדֶה במדינת בערן במחוז הרי פירענאֶען וַיְכֻנֶה בשֵם הכבוד „מלך נאַוואַראַ“. ואם כי השר הזה היה נשיא ראש ההוגענאָטטים, אך חיי רוחם היה השר קאָליגני גבור החיל הוא היה רוח הַחַיָה בכל אופני חֶברתם, גם המנַהל והיועץ להיינריך בורבאָן.

549 §    🔗

למן היום אשר כרתו הקאטהאלים ברית שלום עם ההוגענאָטטים, היה קאָליגני נכבד מאד בבית המלכות. המלך הצעיר קאַרל התשיעי נתן לו כבוד וָעוז, וַיְנַטְלֵהוּ וַיְנַשְׂאֵהוּ על כל שרי המלוכה, גם הִרבה להתיעץ עִמו על אודות המלחמה אשר יש את נפשו לעשות עם הספרדים לטובת ארץ השפֵלה, ועל דְבַר השלום אשר יאבה לעשות עם ענגלאנד, ולבעבור יאריכו ימי השלום בין הקאטהאלים ובין ההוגענאָטטים, האיץ קאָליגני במלך לתת את מארגאַרעטהאַ אחותו הקאטהאלית להשר הנעלה היינריך לבית בורבאָן נשׂיא ראש ההוגענאָטטים לאשה. כְּבוֹד השר קאָליגני ותפארת עֻזוֹ הֵעִירוּ עליו את קנאת הגואיזים ואת חמתם ונקמתם, כי הם האמינו כי על פי קאָליגני היתה שוּמה לרצוח את נפש פֿראַנץ הגואיזי, ויחשבו מחשבות להכריתו מארץ החיים ולכַפר בדמו את דמי אחיהם הנרצח. ויהי היום בְּשׁוּב קאָליגני לעת ערב מהיכל המלך ((Louvre אל ביתו, אָרב לו איש בליעל במצות הגואיזים וַיוֹר בו כדור עוֹפֶרֶת. אך הכדור לא נָגע אל לבבו, כי אם חלף את זְרוֹעַ ידו וַיְפַצְפְּצֶהָ. על כן הוסיפו הגואיזם לארוב לנפשו ולהורידו דומה בדמי אחיהם (ה“א של”ב 1572). ובעת ההיא נוסדו הם וקאַטהאַרינאַ המעדיצית, גם בְּנָהּ השלישי היינריך מאַנשו, ונועצו לב יחדו לעשות דָבָר אשר כל שומעו יֵעָוֶה משמוע, וכל לבב גבר יתפלץ פלצות נצחת. עצתם היתה לקום על כל נכבדי ההוגענאָטטים וראשיהם אשר התאספו בפאריז לחג את חג כלולות מאַרגאַרעטהאַ עם היינריך בורבאָן ולהרוג אותם בפעם אחת! – ובכן נעשה אז הַהֶרֶג הגדול הַנָקוּב בשם „חֲתוּנַת הדָמִים בפאריז“ (פּאַריזער בְּלוּט האכֿצייט) בליל באַרטהאָלאָמאֶאוּס בחֹדש אויגוסט בעשרים וארבעה לַחֹדֶש בשנת (ה“א של”ב 1572). ויהי בחצי הלילה ומראש המגדל הִרְעִים הפעמון לתת אות רֶצַח, ופתע לפתאֹם פרצו שִפעת מְרַצְחִים מזֻינים ברחובות פאַריז ויתנפלו על ההוגענאָטים הַשְׁלֵוִים, בחרב מלאה דָם. הראשון והנכבד מכל הנרצחים היה השר הגדול קאָליגני אשר ההערצאָג פֿאָן גואיזי רְצָחוֹ בעצם ידו. קאָליגני שכב על ערש דְוָי במכאובים רבים, כי זְרוֹעוֹ הפצועה זָבַת דָם וְכוֹאֶבֶת מאד, והנה פתאֹם התפרצו המרצחים בביתו וידקרוהו וַיְבַתְּקוּהוּ בחרבותיהם בעוד תפלתו בפיו ופניו מוסבים אל הקיר, ואת נבלתו השליכו החוצה, וההמון רמסוהו ברגליהם בבוז ובקלסה ויתעוללו בה ויכַלו בה את נקמת דתם –. וברגע ההוא החלו גדודי המרצחים להרוג את ההוגענאָטטים בכל הבתים, בכל החוצות והרחובות אשר נסו מנוסת מָוֶת לְהִמָלֵט על נפשם, גם בחצר היכל המלך אשר נעצרו שם הוגענאָטטים רבים על פי חֶלקת שְׂפַת המלך וְאִמוֹ, ואשר נסו שם לְעֶזְרָה, ואשר נסחבו שם בחֶזקת היד. כל אנשי הצבא וכל גבורי החיל עָברו וְהָרְגוּ וְרָצְחוּ וְרֶָמְסוּ וְטָרְפוּ ואין מציל! אֶנקת ההוגענאָטטים בני תמותה הִרְגִיזָה הארץ, נפש אלפי חללים תְּשַוֵע, מצעקת דמי הנרצחים רופפו מוסדות הרים, ונהרי נחלי דם נהרו וַיָשֹׁקוּ בעיר! על יד ארמון המלך נצבו שתי שורות אנשי חַיִל וַיְרַצְחוּ בכלי משְׁחֵתָם את כל האומללים אשר נִרדפו על צוארם לעבור ביניהם. גם בתוך היכל המלך ובכל בָּתָּיו וחדָריו ובכל עֵבר ופִנָה שֻׁפְכוּ דְמֵי ההוגענאָטטים כמים, והמלך בכבודו והודו נִצב על מְרוֹם מַעקה היכלו וַיוֹר בִּקְנֵה שרֵפה על הנסים והנמלטים, ובראותו את היינריך מנאַוואַראַ בעל אחותו, רקע ברגליו וַיְכוֹנֵן את קנֵה השרֵפה עליו ויקרא בזעם אפו: „מָוֶת או דת הקאטהאָלית!“ וְחֲתַן דָמִים ההוא ענה בחרדת מָוֶת: „דת הקאטהאלית – “ גם קאנדע דִבר כן בליל שלטון המות ההוא, ושניהם קבלו עליהם את הדת ההיא –. תתפלץ נפש כל אדם לזכר ליל בלהות ההוא! אין קץ לכל עלילות רֶצַח אשר עוללו אז קַנָאֵי הקאטהאלים לאחיהם ההוגענאָטטים, והמלך וקאַטהאַרינאַ אִמוֹ הֵרִיעוּ בעליצות רוח ונפש, ויעלזו וישמחו על הֶרֶג הרוגיהם ועל אָבדן ראשי האנשים הישרים ההם אף כי בני עַמָם וארצם הם ועבדיהם הנאמנים! –. וכאשר נעשה בפאַריז, כן נעשה גם בכל הערים בצרפת. שלשה ימים ושלשה לילות מִלאו הקאטהאלים את ידיהם בחרב נוקמות ויהרגו את ההוגענאָטטים היושבים לָבֶטַח אתם. לפי עדות החכם סוללי נהרגו אז יותר משבעים אלף איש מעדת ההוגענאָטטים, וסופרים אחרים יעידו כי נפלו אז יותר ממאה אלף חללים! – זאת אחרית קנאת הדת וזה פִּרְיהּ!! –. והנה הצרפתים הישרים עוד בלבותם, התאוננו אחרי כן על הגואיזים ויאמרו כי הם הֵסֵבּוּ בנפשות ההוגענאָטטים, ויחלו את פני המלך לשפוט אותם על עלילות רֶצַח ההן, אך המלך ענה ואמר כי נקיים הם מדמי ההוגענאָטטים, כי רק הוא הוציא דְבַר מלכות מלפניו לעשות להם ככה יען כִי הם קשרו עליו קשר – אמנם רק מלבו בדא את דְבַר הקשר ההוא לבעבור רָחוֹץ בנקיון כפיו –. וצרפתים רבים חרדו מפני הרעה הנוראה ההיא וינוסו מארצם וממולדתם, ויבקשו מנוח לכף רגלם בארץ שווייץ, בארץ אשכנז ובארץ השפֵלה. והיינריך מבורבאָן אשר בצר לו אָחז בדת הקאטהאלית לְמַלֵט את נפשו, שב ויעזוב אותה בצאתו לַמֶרְחָב, וידבק בתורת הכנסיה החדשה כבראשונה.

550 § היינריך השלישי.    🔗

מקץ שנתים ימים אחרי חתונת הדמים, מֵת קאַרל התשיעי, כי לְרִפְיוֹן גֵווֹ נִלְווּ עוד רגשי נוֹחַם (געוויססענסביססע) אשר חַתּוּהוּ בחלומות ובחזיונות בִּעֲתוּהוּ על דְבַר הָרֶצַח הנורא אשר עשה לההוגענאָטטים, ויאחזו בעָרפו ויפצפצוהו ויורידוהו דוּמָה בִדְמִי ימיו. והיינריך אחיו אשר לפני שנה בחרו בו הפולאנים וימליכוהו עליהם, בָרח בסֵתר מארץ גזֵרה ההיא אל צרפת ארץ מולדתו לנחול את כֶּתֶר מלכותה הטוב מכתר מלוכת פאָלען. אך המלך היינריך השלישי הזה [היינריך השלישי ה“א של”ד–שמ“ט 1589–1574] היה גם הוא רך וענוג כאחיו, ועוד רע מהם בְּתִתּוֹ עוד לנשים חילו. ובחַבּקו חֵיק בְּנוֹת הַיוֹפִי, ובהתעלסו אִתָּן ואת כַּלְבֵי חֵיקו באהבים בחביון היכלו, שָׁכַח את כל הליכות המלכות, ולא שָׂם לבו להרגיע את ארצו ובני עַמוֹ, לחבוש לעצבותם ולרפוא את מַחַץ מַכָּתָם בעת סער וסופה ההיא. והיה כי הציקתהו רוח הַנוֹחַם על חייו השובבים, על שָׁקְעוֹ עד צואר ביוֵן מצולות התאות הנִתעבות וַעֲגָבִים, חָשׁ מִפְלָט לו אֶל הבלי שוא (אבערגלויבען), בהאמינו כי בהַחזיקו בם יִסָלַח לכל עונותיו, וחטאות נפשו תכֻפרנה, וַיֶרֶב בפעם בפעם לְהִתְוַדוֹת, לשפוך שיח, לנסוע על קברי קדושיו, לענות בַּצוֹם נפשו, ועוד דברים רבים כאלה, ואחרי עשותו כל אלה אמר נצלתי! וישב ויעש את כל תועבות אלהים ואנשים כבתחלה, ככה יעשה כל הימים. ולמען שֶׁבֶת שאנן וְשָׁלֵו בעיר פאריז הבירה מבלי מפריע מהמון שעשועיו ותענוגותיו, הוציא דְבַר מלכות מלפניו בשבתו על כסא המלוכה לבל יעוז אנוש להניא את ההוגענאָטטים מִלֶכֶת בדתם ואמונתם ככל אַוַת נפשם, ולהיות להם חלק ונחלה בכל זכיות המדינה בד בבד עם הקאטהאלים, לבעבור ישבתו ההוגענאָטטים מֵרִיב ומלחמה. וירע הדבר בעיני הגואיזים ובעיני כל מְקַנְאֵי קנאת דת הקאַטהאָלית, וַיֵצֶר להם מאד בראותם כי ברגע קטן הָרַס המלך את מעשיהם הרבים והעצומים ואת כל עמלם ויגיעם שנים רבות להשאות את הכנסיה החדשה משרשיה. ועל כן התאחדו כל שלומי אמוני הקאַטהאלים, ובראשם היינריך הגואיזי ופֿיליפפ השני מלך ספרד, ויבואו במָסורת הברית (Die heilige Ligue) (ה“א של”ו 1576) להקים את הכנסיה הקאטהאלית להכין אותה ולסעדה לבל תִּמוֹט לאֹרך ימים ולבל יוסיפו עוד מתנגדיה להרגיזה ולרופף עמודיה. ועל פי לקח הכהנים והנזירים גם על פי ערמת היעזואיטים ומזמותיהם ותחבולותיהם הרבות, נהרו המונים המונים ויכתבו ידם אל בעלי ברית ההם לעזור להם בכל אוֹנָם ובכל מְאֹדָם וְהוֹנָם. והמלך היינריך אשר רוחו התנודדה תמיד בקרבו כנוּד הקנה במים, יָרֵא מפני חמת הקנאים העזים ההם וילוה גם הוא אליהם ויהי להם לראש, וַיְצַו להגביל את חרות ההוגענאָטטים בהליכות הדת ובמשפטי המדינה. לתקופות שנים אחדות אחרי מלוך היינריך השלישי (ה“א שמ”ד 1584) מֵת אָחיו הצעיר ממנו לימים ולא הניח אחריו בן או בת, וגם המלך הלך ערירי ובנים לא היו לו להוריש להם את כסא מלכותו, ועל כן היה היינריך לבית בורבאָן יורש העצֶר וְלוֹ המלוכה אחרי המלך היינריך השלישי. והקאטהאלים דָאגו דאגות עתידות בראותם כי אחד ממחזיקי תורת הכנסיה החדשה יהיה עליהם למלך, ועל כן יָסְפו לחַזק את אגודתם ולהרבות לה עָצמה וְאֱיָל, והמלך נִלחץ להפר את כל החֻקים הטובים אשר נתן לההוגענאָטטים ולהוציא דבר מלכות מלפניו לבער את הכנסיה החדשה מארץ מלכותו. והנה בראשונה לא היה את לבב היינריך הגואיזי בלתי אם לקרוע את ירושת המלוכה מאת היינריך בורבאָן ההולך בתורת קאַלווין והפאפסט כבר הטיל עליו את להט החרם הגדול, אך אחרי כן התאוה תאוה להיות גם יורש עצר ולמלוך בצרפת אחרי מות המלך היינריך השלישי, כי לפי דבריו הוא חוֹטר מגזע מלכי בית קאַרל הגדול וְלוֹ משפט המלוכה יותר מהיינריך בורבאָן, ואחרית הדבר היתה כי העם היושב בפאריז נפתה לדברי הכהנים הקנאים ויתפרצו מפני אדוניהם המלך –. אז התנער המלך החלש משפלותו, וימהר ויקרא אליו גדודי גבורים מארץ שווייץ להיות עליו לסתרה ולסוכך לראשו ביום נשק. אך בני העם קָצפו עליו ביתר עז ויתיצבו לפניו בזרוע חשופה וחרב שלופה. וההערצאָג הגואיזי בא בשערי פאריז לַמְרוֹת מצות המלך [ה”א שמ“ח 12 מאי 1588] וְאִתּוֹ רבבות עָם מֵעַם הארץ, וימהרו ויסגרו את החוצות והרחובות וילחמו את גדודי המלך בחמה שפוכה ובמלחמות תנופה ויחלישום לפי חרב. והמלך נבהל במאד מאד וינס מנוסת חרב עם כל אנשי עצתו וּמְתֵי סודו, ויעזוב את פאריז הבירה בידי ההערצאג איש מלחמתו. ואחרי אשר נתן לבעלי ברית הקאטהאלים את כל אשר שאלו ממנו, שב לשערי פאריז ולהיכל מלכותו כבתחלה. וההערצאג הגואיזי הוּרַם וְהוּנַף למעלת ראש שרי המלוכה, ובידו היתה הממשלה והמשרה כאשר היתה לפָנים בידי המאַיאָרדאָמוס בימי מלכי המערווינגים. אך נפש ההערצאָג עֻפְּלָה מאד וְלא נָחה ולא שָׁקטה עוד בכל כבודה ועֻזה, וביום אֲסֵפַת שרי המדינות להמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם, התגברו אוהבי ההערצאָג הגואיזי במספרם הרב ובכח ידיהם על יתר בעלי האסֵפה, ויחליטו אל חוק לשדוד את ירושת המלוכה מאת היינריך בורבאָן וּלְבַעֵר את תורת קאַלווין מן הארץ [ה”א שמ“ח סעפטעמבער 1588], גם לְשַׁנוֹת את הליכות המלוכה ולתת כל חָסנה ועֻזה בידי הגואיזים –. אז נועז המלך היינריך ויעש מעשה עריץ, וירצח את נפש ההערצאָג הגואיזי ואת נפש אחיו הקארדינאַל לודוויג, ואת ראשי אוהביהם אסר בנחֻשתים וישליכם בבתי האסורים –. וקאַטהאַרינאַ המעדיצית אֵם המלך חלתה אז מחלה כבֵדה, ויהי בשמעה את אשר עשה בנה המלך, דָאגה מאד פן תהיה מרה באחרונה, ומחלתה ודאגתה הצעידוה עד מהרה לבור שחת ותמת, ותהי עונותיה על עצמותיה וזִכרה לאָלה ולקללה, כי כל התלאות והמלחמות הנוראות אשר היו בעת ההיא, מאתה היו וּמִמְקוֹר זְדוֹן לבה יצאו. [ה”א שמ"ח 5 נאוועמבער 1589] והצרפתים התגעשו בשָמעם כי נרצחו הגואיזים במצות המלך, ותהי מהומה וְשָׁאון נורא בכל הארץ, יושבי פאריז השמיעו במָרום קול תלונתם על המלך הזה אשר הִסִיעַ את בריחי ארמון דת הקאטהאלית ויפוצץ את שני עמודי חָסְנָהּ וַיִתְפָּרְצוּ מפניו ביד רמה. מקרית רומא הֵטִיל הפאפסט את חֲזִיז להט החרם על ראש המלך. בנפות רבות הקימו הצרפתים שרים חדשים עליהם, וימרדו במלך ויתנו לו כתף סוררת. כראות המלך כי כלתה אליו הרעה ואין מושיע לו, הֵחִיש מפלט לו אל היינריך מנאַוואַראַ לבית בורבאָן, ויכרות ברית עִמוֹ ועִם ההוגענאָטטים, והם לא הִקְשׁוּ את לבבם ויעשו שלום עם המלך האומלל הזה, ויתנדבו להושיע לו וללחום את אויביו, ומלחמה גדולה התחוללה עוד הפעם בין אזרחי צרפת. אך בפעם הזאת התגבר המלך היינריך על בעלי הברית אנשי מלחמתו, ויט ידו עליהם ויכם מכה רבה, ובחיל ועזוז הגיע עד שערי פאריז וישם עליה מצור, ויפל עליה אימתה ובעתה להרסה ולהפכה למעי מפלה אם תוסיף עוד למרוד בו, אך פתאֹם קדמוהו מוקשי מות, כי אחד מכֹהני הקאטהאלים אשר קנאת דתו כאש עצורה בעצמותיו, התנפל על המלך כארי משחית ויתקע את להבת חניתו בחדרי לבבו וירצחהו. המלך הזה היה האחרון ממלכי בית וואלאָא, וביום הראשון לחֹדש אויגוסט בשנת (ה“א שמ”ט 1589) נפל שדוד בידי המרצח הוא אשר הנחילו את כסא מלכותו להיינריך מנאַוואַראַ ובערן.

551 § היינריך הרביעי.    🔗

[היינריך הרביעי ה“א שמ”ט–ש“ע 1610–1589] והמלך החדש הזה לא עצר כֹּחַ לרשת את כסא מלכותו בצרפת, וילָחץ לעשות מלחמה ארוכה עד אשר לכד את המלוכה, כי מאיענע (Mayenne) אחי ההערצאָג הגואיזי אשר נרצח בידי אנשי ריבו, התקומם לו בעבי גבי מגנו ולא נתנו למלוך בצרפת יען כי בעל דת קאַלווין הוא. ופֿיליפפ השני מלך ספרד מצא אז עת רצון להפיק את זממו אשר יָזַם להושיב את קלאַראַ אייגעניאַ בתו על כסא המלוכה בצרפת, ויוסף לסכסך עוד צרפת בצרפת, וישלח את אלכסנדר מפארמא שר צבאו עם גדודי אנשי מלחמה מארץ השפלה לארץ צרפת להוציא את מזמת לבבו לאור (ה“א ש”נ 1590). אך היינריך התגבר על כל המון אויביו ההם, כי היה חֲכַם לבב וגבור מלחמה ובעל תחבולות שכם אחד על כל אנשי מלחמתו, ומיום ליום הָלַךְ הָלוֹךְ וְגָבור עד אשר בא לפני שערי פאריז ויצר עליה וישבר בה כל מטה לחם וְרָזָה את כל יושביה. אמנם בכל זאת ידע והשיב אל לבבו כי לא בחיל ולא בכח ישב שאנן ושקט על כסא המלוכה, כי אם בעשותו את רצון עמו ובדבקו בדרכיהם ומעלליהם, ועל כן עזב את דת קאַלווין ויבוא במסורת דת הקאטהאלית, ופתאום נהפך עליו הגלגל לטובה! [ה”א שנ"ג יולי 1593] אזרחי פאריז פתחו לפניו את שערי העיר בשלום, ובצהלה ורנה קדמו את פניו ויריעו לקראתו תרועת מלך. הפאפאסט מִהר וישב מעליו חֲרוֹן אפו וְחֶרְמוֹ הגדול. אלופי בעלי הברית נשיאי הקאטהאלים הִתְנוּ עמו אהָבִים, ולאחרונה הִתְרַצֶה גם פֿיליפפ מלך ספרד ויכרות עמו ברית שלום (ה“א שנ”ח 1598). וכראות המלך כי היתה הָרְוָחָה וה' הניח לו מכל אויביו מסביב וְסָעַד את כסאו בעוז וְאֱיָל, כונן מחשבותיו לעשות טוב ותושיה בארץ ממשלתו. ראשית דרכו היתה לתת חֵרות הדת לההוגענאָטטים אשר נפשו בחרה בהם, גם נתן להם משפטי האזרחים בד בבד עם הקאַטהאלים, הושיבם עם נדיבים ושרים היושבים על מִדִין, פָּתח לפניהם שערי ערי מבצר רבות ויושיבם בתוכן, גם כלי נשק רב נתן בידם, ועוד טובות גדולות כאלה הגדיל לעשות עמהם. ואחרי כן הִקדיש את ימיו לרפא את מַחץ צרפת ואת כל תחלואיה אשר חִלו בה המלחמות הרבות והעצומות, הֵרִים את עבודת האדמה בכל הנפות והמדינות, הִרבה את מעשה הַמִסְחָר בארץ, תָּמַךְ בידי החרשים והאמנים, הגדיל את תפארת החכמה והמדעים ויאדירם, וכל אשר השיגה ידו לעשות לטובת עבדיו עשה בכל חֵשק לבבו, ואת ידי סוללי משנהו וידידו הנאמן בכל ביתו, מִלא אֹמֶץ לעשות סדרים ישרים בהליכות המלוכה ובמשפטי המדינה להשכיל להיטיב ולהרגיע לכל יושבי הארץ. הצרפתים אהבוהו אהבה רבה ונאמנה, יען כי תכונות נפשו נִשְׁתָּווּ עם תכונות נפשם, ויען כי הֵאִיר פניו תמיד לכל בני עַמוֹ ועבדיו, לבו שמח ורוחו צֹהֶלת כל הימים, וּכְאָב את בניו רָצָם וַיְחוֹנְנֵם. גם החטאה האחת אשר חטא בְּהִתְמַכְּרוֹ לאהבת נשים, לא חשבו לו הצרפתים לעון באהבתם אותו. אפס כי קנאת הדת (פֿאַנאַטיזמוס) לא תַמָה מארצו ולא נִכְרָתָה רק נָמָה שְׁנָתָה, וחסדיו הנאמנים לבעלי דת קאַלווין הֵעִירוּ אותה מתַּרְדֵמָתָהּ –. כי בחשבו מחשבה גדולה לְאַחֵד את שלש מפלגות השונות אשר לכנסיות הנוצרים (קאַטהאָלים, לוטהערים וקאַלווינים) ולעשות אותן לכנסיה אחת חפשית בַּהֲלָךְ רוח הדת ובכל משפטי המדינה, נפל חָלָל בתגרת יד קנאת הדת, וּמְרַצְחוֹ היה ראַוויאילאַנק (Ravaillancs) אחד מֵעַזֵי הקנאים אשר דקרוהו במאכלת וימיתהו (ה“א ש”ע 1610), ובהשמע דְבַר הָרֶצַח הזה בספרד, קרא הקאַרדינאַל מטאָלעדאָ ויאמר: „אם ה' לנו, מי זה יתיצב לפנינו?“ –. ובדברים ההם הודיע את שמחת הספרדים וששונם על אודות הדבר הנורא הזה.

 

d) אליזאַבעטה ומרים שטוּאַרט.    🔗

552 §    🔗

בעת אשר רָגזה צרפת ועמודיה התפלצו מפני סערת המלחמות העזות אשר בתוכה, ישבה ענגלאַנד במנוחה שאננה בימי עליזאַבעטה המלכה ותעל מעלה מעלה. [עליזאבעטה ה“א שי”ח–שס"ג 1603–1558] המסחר פָּרַח בתוכה ויעש פרי הלולים להחיות עַם רב, עבודת האדמה וכל מלאכת עבודה פָרצה בכל עריה, אניות סוֹחֵר הביאו ממרחק רב טוב בשעריה, גם החכמה והמדע הרחיבו גבולם בכל גבולות הארץ ההיא –. המלכה עליזאַבעטה היתה חכמת לב וְכַבִּירָה בְּהַמְשֵׁל ושלטון, בעֻזה לא נָתנה מַהלכים לְחֵרוּת הַדָת בכל ארץ ממשלתה, וּבְאוֹנָהּ הִשְתָּרְרָה על שָׂרֵי הפאַרלאַמענט ואיש לא יכל להשיבה מדעתה, כי סגֻלות מלכות נוססו בה, ומעודה היה לה יתרון הכשר דעת בהליכות המלוכה. על ידי הלמודים הרבים אשר למדה מנעוריה, היה לה רוח אמיץ, וה' חֲנָנָהּ בשֵכל טוב לבחור תמיד בדברים טובים לבני עַמָהּ ובמעשים אשר יובילו את עבדיה אל מטרת ההצלחה. יועציה היו חכמים מחֻכמים, והשר צעציל (Cecil Lord Burleigh) היה ראשון לכולם. כל עלילותיה היו במועצות ודעת ובסדרים ישרים, לא פזרה הון להרבות כבוד היכלה ולהגדיל את עדי תפארתה וְחֶלְיָתָהּ, וכל מעיניה אך לטובת ארץ ממשלתה כוננו. אפס יען כי נלחצה בימי עלומיה לְהִתְחַפֵּשׂ וּלְהִתְנַכֵּר בתחבולות עָרמה וְנִכְלֵי מזמה לְהִנָצֵל מפני הרעה הנשקפת עליה כל הימים, על כן דבקו בה המדות הרעות ההן גם בשבתה על כסא המלוכה, וַתִּבְחַר תמיד לְשׁוֹן ערומים, ותאחז בדרכי הרמיה, ותַּחַשׁ על כַּחַשׁ רגלה בכל הליכותיה ועלילותיה. ובאלה השחיתה גם את נפש מרים שטוּאַרט מלכת שאָטטלאַנד, אשר על יוֹמָהּ נַשַׁמוּ קדמונים, ואחרונים יאחזו שער כִּזְכור את אשר נגזר עליה על פי מַלְכַּת ענגלאַנד והיא מידה נגזרה. שתי מְלָכוֹת ההן היו רחוקות בתכונות נפשותיהן ובהליכות עתותיהן כרחוק מזרח ממערב. עליזאַבעטה היתה עֲנִיָה וְגֹוַעַת בנעוריה, להט החרב הִתְהַפך על ראשה תמיד, ומצוקות קְשֵׁי יומה הִקְשִׁיחוּ את לבבה, נָטְעוּ בתוכה שנאת אדם, חֵמה קִנאה, תּוֹךְ ומרמה, והן דָבקו בה כל ימי חייה. ומרים היתה בת ההצלחה מעודה, על ברכיה שִעשעה אותה בימי ילדותה, שָׂמָה לראשה כתר מלכות בשָכבה עוד בערש אֲבִיב ימיה, ועל כן היתה צהלה ושמחה תמיד, פניה נָהָרוּ, לבה עָלַץ בקרבה, רוח אהבה וחן רחפה על כל יצוריה, אך גם חֵשֶׁק לבב לתענוגות בשרים נוסס בה, וכֻלם יחד הלכו כְצִלָהּ על יד ימינה כל הימים. עליזאַבעטה הפיקה רצון מאת עבדיה ובני עַמה יען כי דתה דתם ואמונתה אמונתם, ומרים היתה אבן נגף לבני עמה ועבדיה בעלי הכנסיה החדשה בגלל דתה הקאטהאלית אשר היא לְמוֹרַת רוחם וְגוֹעַל נפשם, ועזי נפש ההם הרסו אל חצר מלכותה להרוס את בית תפלתה אשר כוננו שם ידיה על פי משפטי דת קאטהאלית, וקנאָקס הרעפֿאָרמאַטאָר העז הוכיח אותה בדברים נמרצים ומכשול עונה שָׂם נוכַח פניה כאשר עשו כן הנביאים לפָנים בתוכחתם על עֲוֹן מלכי ישראל הנצמדים לעבודת אלילים.

553 §    🔗

בהיות עוד מרים שטוארט ילדה קטנה, חבלים נפלו לה בנעימים לָרֶשֶׁת את כסא המלוכה בשאָטטלאַנד, וְאִמָהּ בת מלך מבית גואיזע מָלְכָה בשֵם בִּתָּהּ עד אשר גָדלה וַתִּצְלַח למלוכה. בן מלך ענגלאַנד ובן מלך צרפת התחרו על דְבַר מרים, כי נפשם חָשקה בבת יוֹפִי ההיא, אך פֿראַנץ בן היינריך השני מלך צרפת הצליח לָצוד את הנפש היקרה הזאת וּלְפָאֵר בה את היכל כְבוד מלכותו. בימי עלומיה הובאה מרים לחצר מלך צרפת, וביפעת הודה וצבי תפארתה עָלתה על כל בנות מלכים, וקרנים מידה לה על כל סביבותיה. אך בהיכל המלך ההוא הואילה לֶכֶת אחרי חמֻדות החיים ותענוגות בני האדם אשר אִווּ לָשֶׁבֶת שם, והן היו בעוכריה וְהַכְרֵעַ הִכְרִיעוּהָ אל בור שחת. מקץ ימים מועטים מת עליה בעל נעוריה וַתָֹשָׁב אל שאָטטלאַנד ארץ מלכותה. אך יושבי הארץ ההיא דבקו מאד בתורת הכנסיה החדשה, ויטפלו עליה עֲוֹן אשמה על אהבתה העזה לדת הקאטהאלית ולכל משפטי הפאפסט. ועליזאַבעטה חָפצה מאד לעורר רוח רעה, רוח קשר ומרד בשאָטטלאַנד לבעבור יבֻלע למרים ותכָרת מארץ החיים, אך קָצוֹר קצרה אז ידה לְחַבֵּל און כה בסתר לבל יִוָדַע כי ידה עשתה זאת –. על פי תהלוכות המדינה נלחצה אז מרים לְהִלָקַח שֵׁנִית לאיש (ה“א שכ”ה 1565), ותמכור את נפשה אל איש אֶפְרָתִי מבני שאָטטלאַנד אשר אבותיו חָנכו אותו ויגדלוהו בענגלאנד, וּשְׁמוֹ דאַרנליי, איש שֹׁנֶה וּפוֹחֵז אשר הֵמַר את חיי המלכה וַיֶמֶר את רוחה. כי הוא הִתְרוֹעֵעַ את רֵעִים מְרֵעִים וַיְבַל בהבל ימיו לצוד צַיִד ולמסוך ביין את בשרו, ויקצוף עוד על מרים על אשר לא נָתנה אותו להתערב בהליכות המלוכה, ולא התיעצה עמו על צפונות הממשלה, ולבה בָּטַח רק בהמשורר ריציאָ יליד טוּרִין איש עצתה ועורך מכתביה אל הגואיזים ואל הפאַפסט. גם רוח קנאה עָברה על האיש הנִמהר הזה ויקנא לאשת חֵיקוֹ, ויתמכר לעצת יועציו הנבָלים, ובחברת אפרתים שוקדי און קָשַׁר על מרים קָשֶׁר –. וריציאָ רְצוּי מרים נִרצח בתוך היכלה ולעיניה בהיותה עוד הרה לָלֵדת (ה“א שכ”ו 1566). מעשה רֶצַח הזה מִלא את לב המלכה כעש ורוֹגז, ותתמרמר מאד על דאַרנליי בעלה ותשפוך עליו מְרֵרָתָהּ, ואף כי הוא כִּחש לה וַיִשָׁבַע כי נָקִי הוא מדם הנקי ההוא, אך מרים ידעה נאמנה כי רק על פיהו היתה שומה לרצוח את האיש היקר ההוא, ומיום ליום נָקעה נפשה ממנו ותשטמהו ותחשוב מזמה לאלצהו עד אשר יאות לתת לה ספר כריתות. גם בחרה לה בהגאַף באָטוועלל ותשימהו לשר וליועץ ולנאמן בכל ביתה, והוא היה איש אפרתי מילדי שאָטטלאַנד. ובימים ההם נפל דאַרנליי למשכב, ותחמול עליו מרים וַתֵּט אליו חסד, וַתִּסְעָדֵהוּ על ערש דְוָי, כל משכבו הָפכה בחָליו, ולא גָרעה ממנו עיניה כל ימי מחלתו אשר שכב בבית הגן רחוק מהיכל מלכותה. אך פעם אחת כאשר הלכה לה מרים מבית הגן אל היכלה ללון שם, נבהלו יושבי עדינבורג (מקום משכב דאַרנליי) לקול רעש גדול, כי בית הגן ההוא פוץ התפוצץ לרסיסים בשאון נורא, ודאַרנליי שכב מֵת ארצה ועִקבות מַחנק על צוארו נודעו –. [ה“א שכ”ז 10 פעברואר 1557] לפי דברת כל עם הארץ היתה יד הגראַף באָטהוועל ברצח ההוא, ולתקופות שלשה חדשים חגה מרים את חג כלולותיה עם הָרֹצֵחַ ההוא ותהי לו לאשה –. על כן לא יִפָּלֵא בעינינו אם עם הארץ השיאו עליה עֲוֹן אשמה כי גם ידה היתה במעשה רֶצַח ההוא. ואפרתי שאָטטלאַנד קצפו על המלכה קצף גדול על עשותה את המזִמתה הרבה ההיא ועל תִּתָּהּ את דודיה לִמְרַצֵחַ בעלה, ויקשרו עליה קשר, ויצאו בחרב לקראתה. באָטהוועל ברח מפני המלחמה ההיא, ויחי חיי נודד ושורד על איי העברידען, אך הדאֶנים לקחו אותו בשביה וישימוהו בבית האסורים, ומרוב צרותיו הֻכָּה בשגעון וימת. ומרים לֻקחה גם היא בשביה, ורבבות עָם הובילוה לעדינבורג ויקללוה קללות נמרצות, ועל פי האפרתים סָגרה על מסגר במבצר לאָכֿלעווין הבודד על אִי יָם, וימריצוה לנער את כפה מתמוך עוד בשֵבט המלוכה, ומלכותה תתן ליעקב בְּנָהּ, ועד אשר יגדל הילד ימלוך מורראַי אחיה בשֵם המלך הצעיר לימים, והנה אף כי נסה המלכה מבית כִּלְאָהּ וַתִּנָחֵם על הבטָחתה אשר הבטיחה לָרֶדֶת מכסא מלכותה, ואבירי משפחת האַמילטאָן יצאו לישועתה, בכל זאת לא עמדה לפני אנשי מלחמתה, כי הם התגברו עליה במלחמה (ה“א שכ”ח 1568) וכפשע היה בינה ובין השביה, לולי חָשה וַתֵּדֵא כעל כנפי נשרים לברוח מפני רודפיה, ובמרירות נפש ורוח נפעמת ברחה לה אל ענגלאַנד לבקש מחסה וָעוֹז בהיכל המלכה עליזאַבעטה קרובה ושארה, כי אמרה אך עצמי ובשרי היא, ובכל לבבה תהי עלי לסתרה, גם תעזר לי לשוב לכסא מלכותו. כי מרים ידעה את בֹּר לבבה כי ידיה לא שפכו את דמי דאַרנליי בעלה, ולא עלה על לבה כי עליזאַבעטה תטפול עליה עֲוֹן חרב אשר לא חטאה –.

554 §    🔗

אך תוחלת מרים נכזבה ותקותה מפח נפש! כי עליזאַבעטה גָזרה אֹמֶר לבל תראה מרים את פניה גם לא תרמוס חצרה עד אשר תוציא כאור צדקתה ותוכיח כי ידה לא היתה עם עדת מרעים ההם אשר רצחו את נפש בעלה. ולמען דעת קֹשט אמרי אמת, פקדה על מרים לעמוד במשפט לפני השרים היושבים ראשונה במלכות ענגלאַנד, להגיש לפניהם את עצֻמותיה ולהוכיח ולערוך לעיניהם את בֹּר ידה וצדקת נפשה. אך מרים מֵאנה לְהִכָּנַע ולתת דין וחשבון לפני אנשים הנופלים מאד ממנה, ואף גם זאת כי אין לעליזאַבעטה כל צדקה להכביד את ידה עליה להיות שֹׁופְטָהּ וְחוֹרֶצֶת מִשְׁפָֹטָהּ! אז צִוְתָה עליזאַבעטה לכלוא את מרים בבית כֶּלֶא ולשום עליה משמר עד אשר יצא כאור משפטה –. אך כל הימים אשר היתה מרים כלואה בענגלאַנד, לא נחה עליזאַבעטה ולא שקטה. רעות רבות נשקפו עליה תמיד, מָגוֹר ובעָתה סַבּוּהָ ולהב חנית וּבְרַק חרב עופפו על פניה לרגעים. הערצאָג נאָרפֿאָלק חשב מזמה להוציא את מרים בחוזק יד מבית כלאה לקחת אותה לו לאשה, אך מזמתו נגלתה לעליזאַבעטה וַתֵּט את ידה עליו ותאסרהו בבית האסורים לראשונה ואת נפשו לקחה לאחרונה. בנָפות הצפון אשר בענגלאַנד התקוממו אנשים רבים הדבֵקים עוד בכנסיה הקאטהאלית, ויעוררו רעש גדול על עלילות עליזאַבעטה אשר עוללה למרים המלכה, ואשר עוללה בעפר את קרן דת הקאטהאלית, והגראַף מנאָרטהומבערלאַנד גם הגראַף מוועסטמאָרעלאַנד הרימו את רגל הסדר וימרדו בעליזאבעט, ויתאזרו עוז להוציא את מרים לחפשי ולהשיב את הכנסיה הקאטהאלית אל כבודה הראשון. אך גם הם לא הצליחו במעשיהם וידיהם לא עשו תושיה. כי עליזאבעטה הקימה את סערת המורדים ושאון המתפרצים לדממה, והגראף נאָרטהומבערלאַנד נפל בידי השאָטטלאַנדים בברחו מפני חרב היונה ה<?>דת לו ויסגירוהו בידי עליזאַבעטה והיא חרצה עליו משפט מָוֶת וימת מות פריץ על בָּמַת מַטְבֵּחַ ביד הוֹרֵג (ה“א שכ”ט 1569). ועל מרים יצא הקצף ביתר עז, כי היא משכה עליה קו חשד כי גם ידה היתה עם הקושרים והמורדים ההם, ועל כן לֻקחה מבית כלאה אשר בנפת הצפון מקום הפרץ והמרד, והובאה בבית האסורים אשר בקרבת לאנדאן, ועליזאבעט החזיקה עליה את המשמר והסגירה אותה על מסגר לבל תראה פני אדם עוד. לשוא עמלו כל מלכי ארץ ורוזנים להוציא את האומללה ההיא מבית כלאה! לשוא חלו את פני אליזאטבעט לחמול על המלכה האֹבדת ההיא, אשר היא גם שארת בשרה וקרובה אליה! כי עליזאבעט לא פתחה אזניה לכל דבריהם ולא פִּתְּחָה מוסרות מרים, באָמרה כי לטובת שאָטטלאַנד ולטובת רבבות עם הסגירה את מרים בבית כלא, להשקיט בזה את סערת המלחמות המתחוללות שם בין האזרחים ולהשבית את ההרג הרב והרצח העצום אשר פרצו שם בין פלגות בעלי דתות השונות –. אז קָשר באַבינגטאָן קשר על עליזאבעט ויתחבר לחַבר עזי נפש כמוהו ויועצו לב יחדו להרוג את עליזאבעט ולהמליך את מרים בענגלאַנד, וגדודי ספרדים עזרו להם לבצע את המזמתה הרבה הזאת. אך גם מזמותיהם נגלו לעליזאבעט ותקדים את פניהם ותכריעם לטבח. ראשי מסבי המרד הומתו על במת מטבח, וכל חבריהם נשאו את עונם איש איש על פי פָעלו. ואחרי אשר התחקו השופטים על שרשי המרד ההוא, יצא לאור כי גם יד מרים היתה עם עדת מרעים ההם, ועל כן חִיבו שרי המלוכה את ראשה אל חרב המשפט, וראשי הפארלאמענט האיצו בעליזאבעט לחתום את שְׁמָהּ על כתב הדת אשר חרצו בו משפט מות על מרים, ותמאן המלכה לעשות כן, כי יָראה מפני הרעה הנשקפת עליה מהדבר הנורא הזה, אך הם העתירו עליה דבריהם ויפצרו בה מאד באָמרם אליה כי כל הימים אשר מרים בחיים חיתה לא תכון היא וממלכתה, דת הפראָטעסטאַנטית ערער תתערער בענגלאַנד, מהומות מלחמה וחרב איש ברעהו לא יחדלו מעשות שַׁמוֹת בארץ, גם חייה תלואים לה מנגד, כי אוהבי מרים יארבו לדמה יצפנו לנפשה תמיד –. כדברים האלה ועוד דברים רבים כאלה דברו השרים אל המלכה יום יום, ואף כי גם נפשה אִותה להכרית את מרים מארץ החיים, בכל זאת לא אָצָה למלאות את שאלתם, כי יראה פן יבֻלע לה בעשותה המעשה הנורא הזה, ומרה תהיה באחרונה, אולם ברבות הימים סר פחדה ויפג מגור לבבה ותחתום בטבעתה את כתב הדת להמית את מרים אֹיַבְתָּהּ (ה“א שמ”ז 1587). ובשמיני לחֹדש פֿעברואַר הובלה מרים המלכה לטבח –. באֹמֶץ לב וברוח נכון צָעדה המלכה היפה בנשים לקראת המות, אט ומעדנות הלכה אל במת מטבח, לא הפילה אור פניה ולא החליפה את נעימות מראיה עד הרגע האחרון אשר הניף עליה ההורג את הגרזן ויסר את ראשה מעליה. בת חמש וארבעים שנה היתה במותה, ותשע עשרה שנה היתה כלואה בבית הכלא בתגרת ידי עליזאבעט. ויהי כשמוע עליזאבעט כי הומתה מרים, ותתחלחל מאד ותזעק חמס על שרי המִשנים על אשר מהרו לשפוך את דמי המלכה בטרם שאלו את פיה. ותאמר כי היא חתמה את שמה על כתב הדת רק לבעבור ירפו ממנה שרי המלכות ויחדלו מהפציר בה יום יום לעשות כן, אך חלילה לה להוציא את משפט מות ההוא לאור! –. ועל דאַוויזאָן הסופר שפכה כאש חמתה על אשר הסגיר את כתב הדת ההוא בידי השרים אחרי אשר הפקידה אותו בידו רק למשמרת –. ובזעם אפה הֶחרימה את רכוש הסופר הנמהר ההוא אל אוצר המדינה, ואותו צָמְתָה בבור השבי. וכל זאת עשתה בעָרמה לתת אוֹמֶן בלבות מלכי איירופא כי בלי ידיעתה ולמרות רצונה הוציאו שרי מלכותה את מרים אֶל הוֹרֵג –.

555 §    🔗

ויהי בהוָדע להפאפסט ולפֿיליפפ השני כי נרצחה מרים, ויחרדו מאד וישערו שער וירעימו פנים ויתאזרו עוז לנקום את נקמת דמי הנרצחה מיד עליזאבעט. הפאפסט הרעים חרם נורא וקללה נמרצה על ראש עליזאבעט הבֹּגדת בדת אשר רצחה את מרים גם ירשה את ממלכת ענגלאַנד אשר יאתה רק למרים, ובזעמו וקצפו הִתִּיר את ידי כל שלומי אמונו דת הקאטהאלית לשפוך את דָמָהּ כמים, ולצדקה תחשב זאת להם, גם בקש את פני כל מלכי ארץ המחזיקים בבריתו לעשות מלחמה ונקמה במלכה הבֹּגדה והמרצחת ההיא. ופֿיליפפ השני מלך ספרד עשה אז את הַצִי האדיר הֶעָשוי לבלי חָת (דיא אונאיבערווינדליכֿע פֿלאָטטע) וישלח אותו בידי גבוריו להשחית את ענגלאַנד ואת ארץ השפלה בפעם אחת ליסד אחרי כן ממלכה קאטהאלית בכל איירופא המערבית תחת פקודת ספרד –. אך לא כאשר דִמה המלך העז ההוא כן היתה! אניות צי אדיר ההוא פוץ התפוצצו בלב ים, או נפלו בידי אויב, אשתוללו כל אבירי לב, וכל גבורי החיל ספו תמו מן בלהות. וענגלאַנד הֵרִימָה קַרנה בכבוד, הָלכה מחיל אל חיל, אניות סוחר ואניות מלחמה מִלאו את פני הים, סחרה וְאֶתְנַנָהּ פָרצו מאד, החכמה והתבונה הֵריעו על על גפי מרומי קרת, חרֹשת המעשה ומלאכת מחשבת נתנו חֵילָן, וכל מלאכת עבודה ומשלח יד גדלו והצליחו גם עשו פרי בכל ממלכת ענגלאַנד, ושֵׁם עליזאַבעט יצא בכל רחבי תבל לגאון ולתפארת. עוברי ארחות יַמִים ובראשם הַסַפָּן המהֻלל דראַקע, חשפו חדשות ונצורות בימי המלכה ההיא, ויתורו את נבכי הים וחקר תהום אשר עליהם נוסד עוֹז ענגלאַנד, נִצחה והודה, עשרה ויקר תפארת גדֻלתה –. והנה כאשר הצליחה עליזאבעט בענגלאַנד בכל אשר פנתה, כן הָלכה מדחי אל דחי באירלאַנד, וידיה לא עשו שם תושיה. אירלאַנד היא אִי גדול בתוך הים, ועוד לפני שנות מאות היתה סרה למשמעת ענגלאנד, ומימי היינריך השמיני היתה לארץ ממלכה, ויושביה נלחצו בחֶזקת היד לשום את צוארם בְּעוֹל חֻקי ענגלאנד וללכת בתורת הכנסיה החדשה. אפס כי רק הבריטאנים הגרים שם קבלו עליהם את התורה החדשה ההיא, ואזרחי אירלאנד מעולם אשר הם רבים ועצומים מאד מהגרים ההם לא סרו מאחרי דת הקאטהאלית, הֶחזיקו במעוזה, הלכו בנתיבותיה, וישמעו בקול כֹהניה ככל אשר עשו אבותיהם מימי קדם. ועליזאבעט אשר כל ישעה וכל חפצה להיות דת אחת ומשפטים אחדים לכל עבדיה, התאמצה בכל מאמצי כֹח להביא את אזרחי הארץ ההיא במסורת דת הכנסיה החדשה ובכל משפטי המלוכה אשר בענגלאנד, עד כי תהינה שתי הארצות ההן לממלכה אחת בחֻקי הדת ובמשפטי המדינה. אך הגראַף טיראָנע, אחד מנשיאי שבטי הגבורים ואנשי המלחמה באירלאַנד, נתן כתף סוררת למצות המלכה, וימאן להחליף את הדת ולהמיר את המשפטים אשר בארץ מולדתו מדורות קדומים, וימרוד בעליזאבעט לעיני השמש, וגדודי ספרד ורומה תמכו בידו להוציא לאור את מזמת לבבו. אז מִלאה המלכה את ידי הגראף עסעקס להיות נגיד ומצוה באירלאַנד, ותתן בידו אנשי חיל לעשות מלחמה בהגבור העריץ ההוא אשר התפרץ מפניה. והגראף עסעקס היה מחמד עֵין עליזאבעט ומחמל נפשה כאשר היה כן לפנים גם הגראף ליצעסטאר אביו חורגו הנוכל ואיש מרמה, ונפש עסעקס נכספה מימים רבים להיות קְצין עָם בארץ ההיא, על כן בָּטַח בו לב המלכה כי הוא יחגור בעוז מתניו לְשַׁבֵּר את זרוע הגראף טיראָנע ולהכניע את עֻזוֹ. אך הוא לא מִלא אחרי המלכה, וּלְמוֹרַת רוחה כרת ברית שלום עם טיראָנע לטובת אירלאַנד. מהיום ההוא והלאה נָקעה ממנו נפש עליזאבעט ותהי עוֹיֶנֶת אותו כל הימים. וירע הדבר בעיני הגראף עסעקס, ויחשוב מחשבות להנקם בה על ככה, ויתחבר ליעקב השני מלך שאָטטלאַנד בן מרים שטוארט הנרצחה, ויקשור על עליזאבעט קשר, ומגמת פניו להכביד עליה את אכפו עד אשר תתרצה לְעֲתֵּר את יעקב השני ליורש עצר בענגלאנד לשבת אחריה על כסא מלכותה. אך היא אָמְצָה ממנו ותשימהו בבית האסורים ותְחַיֵב את ראשו לחרב, ויומת ביד הוֹרֵג בהיותו בן שלשים ושלש שנים (ה“א שס”א 1601). אחרי מותו התעוררו רגשי נֹחַם בלבב עליזאבעט וַתִּנָחֵם על הרעה אשר עשתה להמית את מחמד עיניה ומשא נפשה, ואל רגשי נחם ההם נִלְווּ עוד גם רגשי עצב וכאב אנוש, בראותה כי בני עַמָהּ אשר הרכיבה אותם על במתי ארץ לא יספו עוד אהבתה ולא זָכרו לה את כל החסדים אשר עשתה עמהם. רגשי יגון ההם מררו את טפחות ימיה, נסכו בקרבה רוח רעה, עד כי נקטה נפשה בחייה, ישבה בדד לילה ויום ודמעתה על לחיה, אנחות לב היו לַחמה, דְמעות עַיִן שקויה, ומיודעה מחשך. כֹּה כִלתה אחרית ימיה עד אשר חָמַל עליה המות וישם קץ לימי עניה ומרודיה ולחיי אֶבלה – ותמת בהיותה בת שבעים שנה (ה“א שס”ג 1603), ולפני מותה הנחילה את כסא מלכותה ליעקב השני בן מרים שטוארט.

 

e) מצב ההשכלה וחכמת סופרים מימי הרעפאָרמאַטיאָן עד ימי המלך לודוויג החמשה עשר.    🔗

 

1. בתי ספר ובתי מדרש בארץ אשכנז.    🔗

556 §    🔗

מעלאַנכֿטאָן וכל חכמי הדור ההוא בעלי לשון למודים ומשכילים להיטיב (הומאַניסטען), העירו בארץ אשכנז הצפונית את האהבה אל חכמות חכמי ימי הקדם ואל בינת נבוניהם אנשי השם מעולם, ובעוז רוחם ירו את החכמות ההן לאבני פנה בכל בתי הספר. מעלאַנכֿטאָן האיר בספריו היקרים את עיני העם ההולכים בחשך, הִרבה חֲזוֹן החכמה בארץ אשכנז, הִטִיף לֶקַח טוב ואמרי בינה לבני הנעורים אשר נהרו אליו מכל הערים לוויטענבערג, פתח להם אֹזן לשמוע בלמודים ויחשוף לפניהם את אוצר כל כלי חמדה אשר אצרו חכמי היונים והרומאים בספריהם הנכבדים, ויעורר את רוחם להשכיל ולהיטיב לבני עַמָם ככל אשר תשיג ידם. וכמוהו עשו גם כל חכמי הדור ההוא איש איש בעיר מושבו, ולא נחו ולא שקטו עד אשר בנו כמו רמים את מקדש ההשכלה ועד אשר הפיצו את עֲנַן אורה בכל שערי הארץ. בכל ערי אשכנז הקטנות והגדולות אשר יושביהן דבֵקים בדת הפראָטעסטאַנטית, הקימו אנשי מופת ההם בתי ספר במספר רב, ורוח מעלאַנכֿטאָן נוססה בהם. על פיו הוֹרוּ המורים לתלמידיהם הרבים והעצומים את הליכות החכמה ודרך תבונות תוצאות לבב חכמי היונים והרומאים הקדמונים, ועל פיו הֵרִימו את נֵס ההשכלה לעיני כל העם. בעיר נירנבערג, בעיר אויגסבורג מקום מושב הפילוסוף הגדול היראָנימוס וואָלף, ובעיר שטראַסבורג מָכוֹן שֶׁבֶת החכם הנודע שטורם, נפתחו בתי ספר לתלמידים מקשיבים השוקדים על דלתות החכמה והמדע. בבתי המדרש אשר בעיר לייפציג, בעיר ערפֿורט ובעיר טיבינגען התעוררו חכמי לב אשר לא תעו בתעות הטהעאָלאגים עקשי הלב ונלוזי הדעת בימים ההם ויעירו ויעוררו את רוח האהבה על חִקרי החכמה והליכות התבונה. מראשי החכמים ההם היו: יאָאַכֿים קאָמעראַריוס, עאָבאַנוס העסוס, ועוד רבים כמוהם. הם הם הִפליאו לעשות בארץ, הפיצו את מעינות התושיה להשקות עם רב, הֶעתיקו ספרים הרבה אין מספר ללשון המתהלכת בארץ, ומכל אשר היה בכחם לעשות לא השיבו ידם, ולא עיפו ולא יגעו עד עשותם את ההשכלה לתהִלה בארץ ויאירו נֵרה בכל ערי ארץ אשכנז. ואף כי לא נודעו שמות אנשי מופת ההם למשגב ולא השיגו את הכבוד אשר השיגו חכמי ארצות אחרות, כמו זאַלמאַזיוס וקאַזיובאָנוס הצרפתים, ושני החכמים האיטלקים הנקובים בשֵׁם סקאַליגער ועוד חכמי לב בארצות אחרות, בכל זאת הפליאו האשכנזים ההם לעשות לחכמה ולמדעים יתר הרבה מהם, כי הם הפיצו את מעיני ההשכלה בכל ערי ארצם הקטנות עם הגדולות אשר לא עשו כן כל חכמי העמים ביתר ארצות איירופא. עיר ווירטענבערג ועיר היידעלבערג היו אז שני המאורות הגדולים אשר האירו לארץ אשכנז ולדרים עליה באור החכמה והתבונה. מעיר ווירטענבערג יצאה תורת החכמה לכל המחזיקים בדת לוטהער, עיר היידעלבערג הפיצה קרני אור ההשכלה על כל הדבקים בדת קאַלווין, חכמים גדולים אִווּהָ למושב למו, בית אוצר הספרים אשר בתוכה מָשַׁך אליה המון אנשים רבים אשר חָשקה נפשם לשאוב מים בששון ממעיני הישועה ההם, ובית מדרש החכמה המתנוסס בה אָצַל מהוד הֲדַר חכמתו על ארץ אשכנז גם על ארצות אחרות אשר התנערו מֵעֲפַר הסִכלות וְנוֹכַח ההשכלה דרכיהן. מבית מדרש החכמה אשר כוננו ידי הקיסר רודאלף בעיר פראַג, נָגַהּ אור החכמה על רבבות תלמידים אשר הקדישו שנותיהם לעבודת המדעים, גדולים חקרי לב וראשי חכמי הדור ההוא היו מורים ומלמדים להועיל בבית הגדול ההוא, החכמים הגדולים פֿורבאַך ורעגיאָמאָנטאַנוס העירו שם ויעוררו את האהבה לחכמת התכוּנה ולחכמת המאַטהעמאַטיק, ורבים וכן שלמים שקדו שם על דלתות החכמות המפוארות ההן ויצליחו גם עשו פרי הלולים.

 

2. חכמת התכונה (Astronomie).    🔗

557 § קאָפערניקוס, קעפלער וגאַליליי    🔗

ניקאלוס קאָפערניקוס יליד טהאָרן [קאפערניקוס ה“א רל”ג–ש“ג 1543–1473], חֲכם לבב וכביר כֹּחַ בכל דְבר חכמת בינה, הִרבה לחקור ולדרוש בספרי החכמה אשר השאירו אחריהם ברכה חכמי הדורות הראשונים, ובהיות לו יד חזקה בחכמת המאָטהעמאַטיק אשר למד בארץ אשכנז ואיטליא, התחקה על שִטת הליכות עולם (וועלטזיסטעם) אשר יָסַד החכם הקדמון תלמי. וישקול בפלס את דעותיו, ויצלול במעמקי תהום מזמותיו, עד אשר נפקחו עיניו לראות כי השטה ההיא אשר התעוררה כאלף וחמש מאות שנה באיתנה וחָסנה, בנויה על יסוד לא מוצק וכגַעַת בה רוח החכמה ערער תתערער ותִפּוֹל למשואות נצח –. ובשבת החכם הנפלא הזה בחדר ביתו בפֿרויענבורג, נשא מרום עיניו ויתבונן על גוֹבַהּ המזלות, הירח, השמש וכוכבי שֶׁבֶת (פֿיקסשטערנע), ויחשוב חשבונות רבים על חזיונות השמים, על תנועות הכוכבים ומרוצותיהם, עד כי נודע לו אל נכון כי השמש שֹׁכֶנֶת בין כל מַזָרוֹת השמים בַּתָּוֶך ולא תִסוֹב רק על צִירָהּ (אקסע), אך הארץ נוֹעַ תנוע ככל יתר המזלות, וזולת תנועתה על צירה סובבת היא גם את השמש במַעגלה אשר הִתְוָה לה אביר התולדה, והלבָנה בת לִוְיָתָה (טראַבאַנט) היא, אשר תְּלַוֶהָ במַהלכה סביבות השמש. והנה חֲכָם הרזים הזה אשר נתן בְּרוּם עולם דרך וברחבי שמים מסלה, הצניע לֶכֶת ויהי עניו ותמים דרך, לא רדף אחר הכבוד ולא חפץ לנחול כְּבוד חכמים, ועל כן לא הֶעלה את שִׁטָתוֹ הנשגבה, על ספר ולא חָשַׂף את דעותיו הרוממות לעיני כל חכמי לב, רק אל תלמידיו המקשיבים לקולו הודיע על פה את שִׁטָתוֹ החדשה ואת דעותיו החדשות ההן, ורק ימים מעטים לפני מותו נֶעתר אל שאֵלת אחר התלמידים אשר אהב, ויכתוב בספר את הגות רוחו ואת השטה החדשה אשר מצא ברוחב חכמתו ודעתו. ויהי בְּהִוָדַע שִׁטָתוֹ לַכֹּל, וישתוממו עליה כל יושבי תבל, ואנשים רבים אשר חננם ה' בחכמה ובינה, יצאו בעקבותיו וילכו במסלה ההיא אשר סלל לפניהם, וַתִּפָּקַחְנָה עיניהם ויראו אור חדש, אור יקרות, אור שבעת הימים. ובכל זאת היה קאָפערניקוס מֻרדף בלי חָשך בידי בני אדם יושבי חֹשֶך, כי המקנאים קנאת הדת (פֿאַנאַטיקער) נתנו אותו לפני בן בליעל, בן לא אֹמֶן בו, וימררוהו וָרֹבּוּ כל ימי חייו, ויתנו כבודו לאיש אַחֵר אשר התאמר להרוס את שטתו ואשר התעמר בה כפי חזון לבו –. האיש ההוא נודע למשגב בשם טיחאָ דע בראַהע [טיחא דע בראהע ה”א שס“א 1601], איש אפרתי מארץ הדאֶנים, אשר הקיסר רודאלף השני קרא לו לעיר פראַג להפיץ בה עֲנַן אור חכמתו, וכל יודעי שמו נתנו לו כָבוֹד והדר, ותהלתו מלאה כל אפסי תבל. שרי המלוכה נתנו לו לעזר ולנושא כלים את האיש החכם יאָהאַן קעפלער [קעפלער ה”א של“א–שצ”א 1631–1571] אשר עָבַר אותו בחכמתו ודעתו ואשר היה מָרוֹם ונשגב ממנו ברוחו הכביר ובדרך תבונתו ובינתו. והנה זה החכם טיהא דע בראַהע התחכם להרוס את שטת קאפערניקוס הנכונה והמיוסדת על אדני האמת, ועל מְעִי מַפַּלְתָּה בָּנָה לְתַלְפִּיוֹת ארמון נֻטש אשר יסודתו בהבלי הוברי שמים החוזים בכוכבים ומודיעים לאדם את אשר יבואו עליו בימים יֻצָרוּ (Astrologie) –. כל מלכי ארץ ורוזנים האמינו אז אמונה אֹמֶן בַּחֲזוֹן שקר וּמִקְסַם חָלָק הזה אשר חָלַק החכם הזה מחכמתו לכל שוכני ארץ, ויְנַטְלוּ וַיְנַשְׂאוּ אותו ויעטרוהו רָצוֹן. אך בכל זאת הגדיל החכם הזה לעשות גם בחכמת התכונה, כי רוח חכמה נוססה בו, ורק מאהבתו העזה לדברים היוצאים מגבול הטבע וְרָדפו את הכבוד, תָּעָה בישימון וַיִתְמַכֵּר לחכמת הַחוֹזִים בכוכבים והבלי הקוסמים והמעוננים – . לא כאלה חֵלק החכם קעפלער, כי הוא לא נִטעה בשוא ולא הלך לקראת נחשים. על כנפי רוח חכמתו הִגְבִּיהַּ עוּף ממעל לכוכבי אֵל, ויתָו את מעגליהם, וַיֵט קָו על כל הליכותיהם, וישם חֻקִים לחֻקות השמים ומשטריהם, חֻקי עולם ולא יעבורו! –. הלא הם שלשה החֻקים אשר שָׂם למרוצות הַמַזָרוֹת הנודעים בשם „חֻקי קעפלער“ (Keplerische Satze) –. בספריו הנעלים הנקובים בשם „מערכת העולם“ (וועלטהאַרמאָניע), „וַחֲלוֹם קעפלער“ (קעפלערס טרוים), גִלה עמוקות מני חשך והמון נסתרות שמבראשית, ואף כי גם בהם התערבו חזיונות מתעים ודברים מעופפים על כנפי רוח הדמיון, אך הם בטלים ונחשבו כְאַיִן מוּל הדֵעות הנשגבות והידיעות הָרוֹמְמוֹת אשר רוח מִמָרום נוססה בהן ואשר תעמודנה לעד ולעולם לְנֵס עַמִים ולכבוד וּלְתִפְאֶרֶת לימין האדם –. והאיש הרם והנשא הזה, כִּלָה בְּעוֹנִי וְחוֹסֶר כֹּל ימיו ושנותיו ביגון ואנחה. עֲדַת קַנָאִים פּגְעוּ בו, רדפוהו, מנוחה הדריכוהו, באָמרם כי בן־לא־אֹמֶן הוא, והכהנים הקאטהאלים הוסיפו עוד לְהָדְפוֹ וּלְרָדְפוֹ באיבה נצחת על אשר לא כָתַב ידו להחרים ולהשמיד את בעלי דת קאַלווין. אמו נתפשה בידי הקנאים וְהָשְׁלְכָה אסורה בזיקים אל תחתית בית האסורים בהשיאם עליה עון אשמה כי מכשֵפה היא, ותמת שם מעֹצר רעה וכאב אנוש –. בדור קעפלער היה החכם המהֻלל גאַליליי יליד עיר פיזאַ [גאליליי ה“א שכ”ד–ת“ב 1642–1564], אחד מראשי החכמים אשר גִלו חדשות ונצורות בחכמת הטבע, בחכמת המאַטהעמאַטיק ובחכמת התכונה. הוא גִלָה את חוק תעופת בני רשף (פענדעלשווינגונגען) ואת חוק מַפֶּלֶת החָמרים הכבֵדים, הוא המציא או תִקֵן את הכלי המודד את החום (טהערמאָמעטער), והוא היה אחד מהחכמים הראשונים אשר יסדו את למודי חכמת הטבע על יסודות חזקים ומוצקים, בעזרת כלי החזיון (פֿערנראָהר) אשר המציאו אז חכמי האָללאַנד, מצא החכם הנפלא הזה את כְּסִילֵי (טראַבאַנטען) כוכב צדק (יופיטער), ועוד חזיונות רבים אשר לא ידעום כל חוזי כוכבים עד הימים ההם. ורבים מחכמי הדור אשר החזיקו בשטת תלמי ודבקו בכל דעות הפלוסופים הקדמונים, נִחרו בו וישטמוהו על הָרְסוֹ את מקדשי חכמי בני הקדם ההם, גם קִנאו בו קנאה קשה כשאול בגלל חכמתו הגדולה, ויבקשו תואנה לצוד אותו בחרמם ולהפילהו במהמורות בל יקום. ויהי היום ויוציא גאַליליי ספר חָדָשׁ לאור אשר נתן בו יתרון לשטת קאָפערניקוס על שטת תלמי כיתרון האור מן החשך, ואז מצאו משנאיו ומקנאיו את התואנה אשר הם מבקשים, וילכו אל שרי האינקוויזיציאָן ויכוהו בַלָשׁוֹן באמרם כי בספר ההוא נתן תִּפְלָה לספרי הקֹדש בהחליטו כי נוֹעַ תָּנוּעַ הארץ סְבִיב השמש והשמש לעולם עומדת –. שרי האינקוויזיציאָן מִהרו ויועידוהו למשפט. ואחרי אשר הפחידוהו באֵימות מָוֶת, הִכְבִּידוּ את אכפם עליו לכרוע על ברכיו וּלְהִשָׁבַע כי אך שקר דעתו על אודות תנועת הארץ וכי היא דעה רעה לַמְרוֹת עיני כְבוֹד הדת והאמונה וספרי הקֹדש. והחכם האומלל הזה נִלחץ לעשות כן וּלְהִשָׁבַע כי הארץ לעולם עומדת בעת אשר היא הִתְנוֹעֲעָה עמו ועם שופטיו והגביהה עוף במעגלה סביבות השמש. אחרי כן אסרו השופטים ההם אִסר על כל הנוצרים לבל יהגו בספר ההוא אשר דִבר בו סרה על הדת וכל קדושיה, והוא לעת זִקנתו הוּרַד אל ירכתי בור השבי בתגרת ידי האינקוויזיציאָן, ובבור צלמות ההוּא הֵחֵלוּ עיניו כֵּהוֹת, ואחרי כן חָשְׁכוּ עיניו מֵרְאוֹת ויהי עִוֵר עד יום מותו. ואף כי אָכְפוּ עליו שופטי חמס ההם לְהִשָׁבַע לבל יוסיף עוד האמין בשטת קאָפערניקוס, בכל זאת לא חָדַל מהחזיק במעוזה ומהפיץ מעינותיה חוצה. לפי עֵדוֹת סופרים רבים הגה בגרונו וַיְבַטֵא בשפתיו בעת אשר לחצוהו השופטים ההם לְהשָׁבַע לַשֶׁקֶר, ויאמר בלחש: „ובכל זאת נוע תנוע הארץ“! (E pur si muove!) –. את סודות הטבע אשר לא חשפו עוד קעפלער וגאַליליי, חָשַׂף החכם הנערץ יצחק נעווטאָן יליד ענגלאַנד [נעווטאן ה”א ת“ב–תפ”ז 1727–1642], גם את החדשות אשר גלו החכמים ההם, הִשְׁלִים הוא את חֻקם ויבוא עד תכליתם. הוא המציא את חֻקי כֹח הַכּוֹבֶד (Gravitation), את סוד כֹחַ הַמוֹשֵׁךְ (Attraction), את משפטי הָאוֹר ועוד דברים רבים כאלה אשר חכמי התבל לא ידעו שחרם, וכל אלה היו אבני פנה ואבני מוסדות ללמודי חכמת הטבע, חכמת הראות (Optik) ולמודי הצבעים (פֿאַרבענלעהרע).

 

3. יתר המדעים.    🔗

558 §    🔗

בְֹהִנָשֵׂא רוח ההשכלה על ידי הרעפֿאָרמאַטיאָן וּבְהִגָלוֹת נִגְלוֹת חכמות חכמי היונים והרומאים על ידי חכמי הדור, נָגַה אור יקרות גם על יתר הידיעות והמדעים אשר יַדע אותם האדם וָחַי בהם. ארחות המשפטים ונתיבות דת ודין אשר מוצאותיהם בימי קדם על ידי חכמי הרומאים, סֻקְלוּ בימים ההם מאבני נגף וצורי מכשול אשר סִקְלוּ אותם קִצְרֵי רְאוֹת וחסרי לב, כי איש צעיר לימים ושמו האַלאָאַנדער (האָפֿפֿמאַן) מילדי האשכנזים, הוציא אז לאור את חמשים ספרי המשפטים אשר אֻספו לאספה במצות הקיסר יוסטיניאן והנודעים בשם (Pandekten), גם את יתר ספרי החקים הנקובים בשם (Corpus juris). ואחריו קמו ויתעוררו עוד חכמים גדולים חקקי לב, כמו החכם הצרפתי הנודע בשם קֻיאַקיוס ועוד רבים כמוהו. ויצרפו כַבוֹר את סיגי הספרים ההם ויסירו מהם את בדיליהם אשר ספחו עליהם המעתיקים העתיקים והמבארים הראשונים עד אשר יצאו מזֻקקים כזהב. החכמים ההם היו הראשונים אשר ירו את אבני הפנה למבנה שטה ישרה ויקרה בהליכות החקים והמשפטים אשר עליהם תכון תבל בל תמוט, והמשפטים ההמה הלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ברוב ארצות איירופא, ורק עננגלאַנד סגרה את שעריה ולא נתנה לה מהלכים בתוכה. מהעת ההיא והלאה הקלו השופטים את ידיהם מהחוטאים והפושעים ולא אספום עוד לתת תודה על ידי כלי מענים וכלי רצח (טאָרטור), ורק בארצות אשר מארת הפֿאנאטיזמוס רובצת בתקפה ובגבורתה, לא חדלו עוד כלי דמים ההם, והשופטים פִּצְחוּ את עצמות החוטאים וַיְפָרְקוּ את יצוריהם להתודות גם על עונות ופשעים אשר לא עשו מימיהם –. והנה אף כי הפיצו חכמי הדורות ענן אור ההשכלה על פני ארץ וחוצות, בכל זאת לא יכלו בני האדם נקיון בימי רעה ההם, ימי שלטון הפֿאנאטיזמוס, ועוד שתי מאות שנים אחרי כן הוציאו עוד השופטים משפט מעֻקל על אודות המכשפים והמכשפות, ואנשים אין מספר נשרפו גם אז חיים אם הועד בהם כי הם הולכים לקראת נחשים, וכשפים וקסמים בידם –. המשפט ההוא נדע בשם „משפט המכשפים“ (Hexenprocess), והוא הַמֹלֵךְ אשר טָרַף רבבות אדם בימים ההם. חכמת הרפואה הלכה גם היא מחיל אל חיל בדור ההוא. הראשון אשר הפליא לעשות אז בחכמה הזאת היה איש חכם ונבון מילדי העלוויעציע הנודע בשם טהעאָפֿראַסטוס פאַרצעלזוס, האיש הזה גֻדַל על הררי ארץ מולדתו וַיִתְוַדַע לאנשים ידועים היודעים סגולות הטבע ותכונות השרשים והירקות אשר יש בהם כֹּחַ לרפאות מחלות שונות. ואחרי אספו בחָפניו את הידיעות ההן, קרא הרבה בספרי הרפואה אשר כתבו חכמי היונים והרומאים ואשר באו על ידי הערביאים והאיטלקים לבתי ימדרש החכמה אשר בארץ אשכנז, ואז שב להתחקות על שרשי רגלי הטבע וַיֵעָזֵר על ידי חכמת הכֿימיע ושאר חכמות הטבע לדעת ולהבין על פיהם את שפוני טמוני מסתרים אשר בחכמת הרפואה. אז בהקשותו את ערפו ויָסל לו מסִלה חדשה בחכמה הזאת אשר לא שערוה חכמי ימי הקדם מעולם, תעה מני דרך וילך ארחות עקלקלות, וברוחו הכביר ולבבו המלא ידיעות רמות ונשאות, הרה גם דמיונים כוזבים וילד שעפי תהו ורעיוני בהו וילט אותם בשפה עמוקה, בניבים מוזרים ונאומים קשים ונפלאים. רבים יצאו בעקבותיו ויאבדו דרך כמוהו ונתיבות החכמה הזאת לא ידעו, עד אשר התעורר החכם קאָרנאַריוס פראָפֿעמאָר בבית מדרש החכמה בווירטענבערג ויוציא לאור את ספרי הרופא המהולל היפפאָקראַטעס גם העתיקם להשפה המתהלכת בֵין החכמים, ואז השיב את נלוזי דרך אל נתיבות החכמה אשר דרכו חכמי הדורות הראשונים, וחכמי לב ראו אור בהיר בחכמת הרפואה, גם לקחו להם למשענת את חכמת הנתוח (Anatomie) אשר יסד וועזאַליוס רופא הקיסר קאַרל החמישי בספרו אשר כתב על אודות מִבְנֵה גֵו האדם (איבער דען בויא דעס מענשליכֿען קאֶרפערם), ויקחו להם לעזר גם את למודי חכמת הצמחים (Botanik) אשר שאב החכם קאָנראַנד געסנער, ועוד רבים כמוהו ממעיני חכמי ימי קדם, ואשר הרחיבו את גבולם כיד החכמה הטובה עליהם, החכם געאָרג אַגריקאָלעַ יליד ארץ אשכנז, רופא מהולל אשר ישב ימים רבים ביאָאַכֿימסטהאַל וְאָרַח לחֶברה עם החוצבים בהרים, יסד את ידיעות מיני הַמוּצָקִים (Mineralogie), ובעקבותיו יצאו חוקרים רבים ויצליחו גם עשו פרי. גם ידיעת דברי הימים (געשיכֿטע) רחבה וְנָסְבָה בימים ההם על ידי חכמי הדור ההוא אשר אָחזו דרך הסופרים הקדמונים בדבר קורות העתים ודברי ימות עולם. הסופר הנודע יאָהאַן סליידאַן שִכל את ידיו ויכתוב בספר את דברי ימי הרעפֿאָרמאַטיאָן במועצות ודעת, ומאה שנים אחריו עשה כן גם החכם בחכמת המדינה והנבון בכל דבר חכמת בינה הנודע בשם זעקענדאָרף (ה“א תנ”ב 1692). הסופר הצרפתי טואַניס (de Thou Thuanus) כתב את דברי ימי דורו בחצי השנה מהמאה השש עשרה ולא הניח דבר גדול ודבר קטן מהקורות אשר נקרו בימים ההם אשר לא העלם על ספרו. ובכל דברי הספר התחקה על שרשי רגלי הסופר הקדמון טיטוס ליוויוס ויעש כמתכונתו בהליכות הלשון ותכונות הענינים. אחריו התנוסס החכם הוגאָ גראָטיוס ויכתוב בספר את דברי ימי מלחמת הדרור בארץ השפלה, ויקח לו את דרכי לשון הסופר הגדול טאַציטוס לקָו, ותכונת ספוריו למשקלת. סופרי מאַגדענבורג המכונים בשם צענטוריאַטאָרען (בגלל אשר יחלקו את דברי הימים לתקופות וכל תקופה תָֹכִיל בקרבת מאה שנים (Centurie)), הסופרים ההם היו הראשונים אשר בָדְקוּ את דברי ימי הכנסיה הנוצרית לְאוֹר הַבִּקוֹרת (קריטיק) בעת אשר הסופר באַראָניס (ה“א שמ”ז 1607), הֶעצים עיניו וַיוֹאֵל הָלוך בדרכי הפאַפסטים בספריו הגדולים אשר כתב בהם תולדות הכנסיה ההיא (זיינע גראָסע קירכֿענאַננאַלען) –. אחרי שנות מאות אחדות קם בענגלאַנד איש חכם ונבון, איש גבור מלחמה ואיש מדיני, הלא הוא סיר וואַלטער ראַלייג אשר בימי המלכה האדירה עליזאַבעט חָשַׂף את זרוע עֻזוֹ במערכה בשדה ויעש גבורות ותשועות לארץ מולדתו, התאמץ להושיב אנשי איירופא באמעריקא הצפונית לעָבדה ולשָמרה, גם עבר ארחות יַמִים וימצא ארצות חדשות. האיש הנעלה הזה נמצא בין עדת הקושרים אשר קשרו בסתר על יעקב הראשון מלך ענגלאַנד ובחטאו אֻסר בבית האסורים וישב שם חמש עשרה שנה רצופים, ובמשך הימים ההם כתב ספר נכבד אשר יְכַלְכֵּל בתוכו את תולדות בני האדם מיום עֲשׂוֹת ה' אלהים אדם על הארץ עד הימים אשר חי הסופר הזה, והספר ההוא הוא הראשון לכל ספרי תולדות בני אדם אשר נכתבו בלשון אנגלית. הסופר הנעלה ההוא יצא מבית כִּלְאוֹ מקץ חמש עשרה שנה וירם את פעמיו למצוא ארצות חדשות ואיים רחוקים, אך תקותו נשארה מוֹעֶלֶת, כי לא מצא את אשר בִקש, ויבוא לגואינעא. ואחרי כן נבהל ברוחו להרוס עיר גדולה מערי ארץ ספרד, ואז נפקד עליו עֲוֹנוֹ הראשון אשר קָשַׁר על מלך ענגלאַנד, ויומת בפלילים על בָּמַת מַטְבֵּחַ (שַאפֿפֿאָט). בארץ איטליה פרחה החכמה כחבצלת. וכל המדעים וחרשת מעשי ידי אמנים הִתְפַּתְּחוּ מִמִסְגְרוֹתֵיהֶם ויפרחו במאה החמש עשרה ולא חָדלו מעשות פרי הלולים גם כל ימי המאה השש עשרה. בעיר פֿלאָרענץ הופיע אור החכם הנפלא בחכמת המדינה והמעמיק בחֵקר תהום התבונה, הלא הוא האיש המרומם מאַקכֿיאַ וועללי [מאכֿיא וועללי ה“א פר”ז 1527], והוא כתב ספרים יקרים ומצוינים אשר קראו שֵׁם בכל חכמי התבל, הלא הם: „דברי נגידים על אֹדות טיטוס ליוויוס“ (רעדען איבער טיטוס ליוויוס), „דברי ימי פֿלאָרענץ“ (פֿלאָרענטינישע געשיכֿטע), וספר „המלך“ (דער פֿירשט), והספרים ההם יקרים עד היום בעיני כל איש מבין. בספר „המלך“ אשר סופרים רבים הִרבו דברים על יקרתו וכבוד תפארתו, יציב הסופר הנשגב הזה נוֹכַח פנינו את אחד מהמלכים העריצים (Tyrannen) אשר ימאס בדת ואמונה, יבעט בכל מדה ישרה, אמת וצדק נבזים בעיניו, וַיַעֲצוֹר בְּעַמוֹ רק בחכמה ובמערכת בינת אדם, רצונו הוא דתו, חפצו תורתו, ומצותיו הן מוסדות ממשלתוֹ, ממשלה בלתי מֻגְבָּלָה. דרור והצלחת האזרחים לא יֵרָאוּ ולא יִמָצְאוּ בכל גבולות ארץ ממלכתו, גם אמונה (טרייהייט) וְיוֹשֶׁר (רעכֿט) כְּזָרִים נחשבו שמה. רק יד החכמה בַּכֹּל מוֹשֶׁלֶת! –. ועל כן תִּקָרֵא כל ממשלה בֹגֵדָה אשר תדרוך תרמוס על כל דָת וָצֶדֶק ועל כל יוֹשֶׁר ומשפט, וכל ישעה וחפצה רק אהבת בצע ואהבת עוֹז ונצח, בשם מאַקכֿיאָוועליסמוס, על שם מאַקכֿיאַוועלי המחבר –. בעיר פֿעראָראַ שָׁר המשורר הגדול אַריאָסטאָ [אריאסטא ה“א רל”ד–רצ“ג 1533–1474] את השיר הנחמד והנעים הַנָקוּב בשֵׁם „ראָללאַנד ההוֹלל“ (Der rasende Roland), גם המשורר הנשגב טאָרקוואַטאָ טאַססאָ [טארקוואטא טאססא ה”א שנ“ה 1595] שָׁר בעיר ההיא את השירה הנפלאה הנודעת בשם „ירושלים החפשה“ (Das befreite Jerusalem), אשר בָּה ישיר את מעללי נוסעי הצלב הראשון בשפה ברורה וברעיונות נשגבים ונעימים. גם בספרד ופאָרטוגאל היתה המאה השש עשרה ימי בכורי החכמה והתבונה, נצני המליצה נראו אז בארצות ההן, וקול משוררים נחמדים נשמע בכל עדיהן. הסופר המפֹאר צערוונטעס [צערוואנטעס ה”א ש“ז–שע”ו 1616–1547] חִבר מחברת מהֻללה הנקובה בשם דון קישאָט. בה יציג נגד עינינו תמונת איש אשר הגביה עוף על כנפי רעיוני רוח ודמיונות בֹּהוּ עד אשר שכח את הארץ ומלואה תבל ויושביה כאשר הם באמת, וַיְגַבֵּר חֵילוֹ עד מאד לעשות מלחמה עזה, כבדה וארוכה בעד עִנְיָן תֹהוּ אשר ברא ברוח דמיונו הכוזב –. הסופר ההוא הִפליא מאד לְתַאֵר את צלם דמות דון קישאָט וכל עלילותיו ומלחמותיו בשרד המליצה ובמחוגת האמת, עד כי היה למשל בפי כל העמים לקרוא את כל איש הולך רוח ורודף קדים בשם דון קישאָט עד היום הזה –. החכם לאָפע דעפֿגעַ [לאפע דע פֿענא ה“א שי”ב–שצ“ה 1635–1552], כתב דראַמען מפֹארים בשפת ספרד, והנכבד בהם הוא ספרו „כוכב זעפֿילא“ (דער שטערן פאָן זעפֿילאַ), והחכם קאָלדעראָן [קאלדעראן ה”א ש“ס–תמ”ז 1687–1600] הגדיל גם הוא לעשות בספריו הנחמדים, וביחוד בספרו המתואר „החיים חֲלוֹם יָעוּף“ (דאָס לעבען איין טרוים), והם העלו את המליצה הדראַמית בארץ ספרד עד מְרוֹם קִצָהּ. –. המשורר הפאָרטוגיזי הנודע בשם קאַמאָענס [קאמאנענס ה“א רפ”ד–שכ“ט 1569–1524] שָׁר שיר גבורים נעלה מאד הנקרא בשם „לוזיאַדע“, וישר נפלאות על העת אשר בה נִגלתה ארץ הודו. בעָברו ארחות יָם מארץ הודו המזרחית לשוב לארץ מולדתו, נשברה האניה אשר הלך בה, וכל הונו ורכושו, כספו וזהבו וכל חפציו צללו כעופרת במצולות ים, ולא הִצִיל רק את שיריו היקרים, כי בפרשו את ידיו לשחות על פני הים, לקח את מחברת שיריו בין שִׁנָיו ויחתור בכל עוז לשוב אל היבשה ויצילם. אך בשבתו מפאָרטוגאַל מָטָה ידו מאד עד כי נשבר לו כל מטה לחם ויתעטף ברעב, ולבל ימות בחֹסר וֹבְכָפָן חִלה את פני עבדו ההודי לשקוד על פתחי נדיבים לאסוף פתותי לחם למענו לבל יספה ברעב –. בענגלאַנד הֵאִיר בימים ההם אור המליץ הנשגב אשר יקר למצוא כמוהו בכל מליצי העמים תחת השמש, הלא הוא הסופר המרומם הנודע למשגב בשם שעקספער [שעקספער ה”א שכ“ד–שע”ו 1616–1564]. הוא הרים את קרן המליצה עד מרום הררי עֻזה בחזיונותיו הגדולים והנשגבים: חזיונות תוגה (Tragodien) וחזיוני שעשועים (Komedien). שירי חזיוניו הגדולים יכילו בקרבם העתים והתמורות אשר עברו על אנשים פרטים, אנשי השם בספר תולדות אדם (געשיכֿטליכֿע בעגעבענהייטען). ומהם „יוליוס קיסר“ (Iulius Cäsar) „היינריך הרביעי“ (Heinrich IV), „ריכאַרד השלישי“ (Richard III), ויש אשר יכלכלו את העתות והתמורות אשר תחלופנה על כל בני חֲלוֹף (אַללגעמיינע מענשליכֿע געשיקע), ומהם „מאָקבעט“, „המלך לעאַר“, „ראָמעאָ ויוליא“, „אָטעללאָ“. בין חזיוני שעשועיו יתנוססו: „חֲלוֹם חזיון לַיִל בעת הקיץ“ (Der Sommernachts traum), הנשים המשחקות מווינדזאר (die lustige Wiber von Windsor). מיתר חזיונותיו נודעו לשֵׁם ולתהילה: „חזיון האַמלעט“ „הסער“ „והסוחר מווענעדיג“ ⁶⁴ . בשירי הזהב (Soneten) יחשוף לנגד עינינו את הֲלָךְ נפשו ותכונות רוחו, וַיַרְאֵנוּ את השגיאות אשר שגה בימי עלומיו ואת חטאות נעוריו אשר טָפַל על ימי חייו. השפה האנגלית היתה בידו כחומר ביד היוצר, ועל כן הִשכיל לָשׂוּם בפי גבורים דברים עָזִים ונמרצים, בפי חכמים דברי נגידים, ובפי חלשים וענוים דברי חֵן ותחנונים, לאיש ואיש כפי מִזְגוֹ ותכונתו. אחרי האָמער ראש משוררי היונים, ודאַנטע ראש משוררי האיטלקים, יֵחָשֵׁב שעקספער לַאֲבִי כל המשוררים בעלי החזיונות בכל דור ודור עד היום הזה. בארץ צרפת קמו אנשים חכמים במאה השש עשרה ויגרשו את המליצה הראָמאַנית מֵהִסְתַּפֵּחַ בנחלת הליטעראַטור, כי הם דָבקו ספרי חכמי ימי הקדם, בספרי היונים והרומאים הראשונים אשר האירו פני תבל בחכמתם ותבונתם, גם התחקו על שרשי רגליהם ויתאמצו לצאת בעקבותיהם ויבוזו להמליצה הראָמאַנית וישליכוה מלפניהם ככלי אין חֵפץ בו. הסופר ראַבעלאֶה [ראבעלאה ה“א רמ”ז–שי“ג 1553–1483] אשר מצא חן בעיני המלך פֿראַנץ הראשון, שלח חִצַי לעגו בלבות המליצים והמשוררים הכותבים ספרי ראָמאַנים, וישחק להם במחברתו הנקראת בשם האַרגוּטיאַ ופאַנטאַגֶרועל. הסופר ההוא היה בעל שכל חרוץ וַיִצָמֶד להתולים וְלָצוֹן, ותחת שוט לשונו הֶעביר את מנהגי המדינה, את הליכות הדת וחֶברת כל בני האדם בימים ההם, וַיַגל את מָסַךְ תעתועי התבל וְנִבְלוּתָהּ עד כי יקוץ בהם בעל נפש יפה, אך תכלית ספריו טובה ורצויה להזהיר את האדם מִלֶכֶת אחרי שקוצי עיניו ודמיוניו –. קלעמענט מאַראָט בן דורו [קלעמענט מאראט ה”א שי“ד 1554], והמלומד הגדול ראָנזאַרד [ראנזארד ה”א שמ“ה 1585] הואילו הָלוך בדרכי סופרי הרומאים, וביחוד בדרכי האָראַץ ואָוויד אדירי המליצים. והחכם יאָדעללע [יאדעללע ה”א שי“ב 1552] התאמץ לתת לחזיוני בני הדורות הראשונים (אַנטיקע דראַמען) מַהלכים בארץ צרפת. גם מאַלהערב [מאלהערב ה”א שפ"ח 1628] אשר היה הראשון בין הסופרים החכמים בליטעראַטור הצרפתית, גם הוא הלך בדרכי הסופרים הקדמונים ויחתור לעשות כמתכֻנתם כאשר יתנו עדיהם השירים אשר שָׁר לכבוד המלך היינריך הרביעי ובני משפחתו, וגם המשורר די באַרטאַס אשר מילטאָן לקח דברים הרבה מספרו „שבעת ימי בראשית“ (וואָכֿע דער שאֶפֿפֿונג), גם הוא חתר לצאת בעקבות הסופרים העתיקים אשר תהלתם מלאה הארץ –.

 

III מאה שבע עשרה: מלחמת שלשים שנה (ה“א שע”ח–ת"ח 1648–1618).    🔗

a) באֶהמען, פפֿאַלץ, שפלת אשכנז, טיללי, תחלת מעשה וואַללענשטיין.    🔗

559 §    🔗

כל הימים אשר העיר פֿיליפפ השני סערת מלחמת הדת באיירופא המערבית מיד קנאת הדת הרעה עליו, שררה שלות השקט בארץ אשכנז ולא נשמע בה קול תרועת מלחמה, כי הקיסר פֿערדינאנד הראשון [פערדינאנד I ה“א שט”ז–שכ“ד 1564–1556] גם מאַקסימיליאן השני [מאקסימיליאן II ה”א שכ“ד–של”ו 1576–1564] היו ישרי לב ותמימי דרך ולא התמכרו לקנאות קנאת הדת בחרב נוקמת, רק הניחו לכל איש ללכת בתורתו ולהחזיק בדתו כטוב וכישר בעיניו מבלי כל מפריע ומכלים דבר. אך אחרי מות מאַקסימיליאן השני בלא עתו, ובנו רודאָלף השני ישב על כסאו אחריו, אז גָלה מָשוש ארץ אשכנז, ומכל עיר מתים ינאקו כי שֻדדה חרות דתם, ויד סמל הקנאה – קנאת הדת – הויה בם, כי הקיסר רודאָלף השני [רודאלף השני ה“א של”ז–שע"ב 1612–1576] גֻדל בארץ ספרד, ארץ מְשַׁכֶּלֶת יושביה בחרב קנאת הדת, וידבק בכל לבבו בכנסיה הקאַטהאָלית. סגֻלות רב ושליט ותכונות מלכים לא התנוססו בקרבו כיאות לקיסר גדול כמוהו, ומרוב שקידתו על חכמת התכונה וחִקְרֵי קַדְמוֹנִיוֹת, הֵסֵב עיניו מהליכות המלוכה, וגם המעשים המעטים אשר עשה לטובת ארץ ממשלתו, היו רק על פי היעזואיטים אנשי עצתו וּמְתֵי סודו, והם בראותם כי כפלגי מים לב הקיסר בידם ולכל אשר יחפצו יטוהו, התאמצו לזרוע בידים חרוצות את זרע מלחמת הדת בארץ, וראשית מעשיהם היתה לעורר מדנים ולהצית שלהבת אש המריבה ולפידי השנאה והקנאה בין הקָטהאָלים ובין הפראָטעסטאַנטים אשר בארץ אשכנז ועסטעררייך. על פיהם הוסר געבהאַרד הערצבישאָף מקאֶלן מפקודתו, כי הם הסיתו בו את הפאַפסט להדפו ולרדפו על אשר עזב את דת הקאַטהאָלית ויבוא במָסורת דת קאַלווין בגלל הגראַפין ממאַנספֿעלד אשר חָשַׁק בה ויקחה לו לאשה (ה“א שמ”ג 1583). הערצהערצאָג פֿערדינאַנד (ה“א שנ”ו 1596) אשר גִדלוהו היעזואיטים מִנוֹעַר ואשר הנחוהו בעצתם כל הימים, שדד את חרות הדת מהאַפראָטעסטאַנטים הרבים והעצומים אשר בשטייערמאַרק, קאֶרנטען וקראין, גם צוה להרוס בתי תפלותיהם ובתי ספריהם ולשרוף באש את ספרי דתם ותורתם, ובעריצות נפשו גרש מארצו את כל האנשים אשר לא אבו לבוא אל בתי תפלות הקאַטהאָלים להתפלל בתוכם על פי מנהג הקאַטהאָלים (ה“א שנ”ו 1607). על עיר הממלכה דאָנויוואַרטה אשר מרבית יושביה פראָטעסטאַנטים, הוטל חרם (Acht). כי אויביה השיאו עליה עֲוֹן אשמה כי הפריעה את כֹהני הקאַטהאָלים מהליכתם בעת אשר סבבו ברחובות העיר עם צלמי קדשיהם (Prozession), וההערצאָג מאַקסימיליאַן הראשון נְשִׂיא באייערן הִשְׂתָּעֵר עליה בחרב וילכדה ויאסור אסר על הפראָטעסטאַנטים מלכת בחֻקות דתם ותורתם. לשוא התאוננו נשיאי הפראָטעסטאַנטים באזני הקיסר רודאלף על דברי העשק הזה! לשוא צקו לפניו לחש ויתחננו אליו להסיר מעליהם את לחץ אויביהם הלוחצים אותם בגלל דתם! כי הקיסר החלש וּקְטֹן העליליה הזה לא הטה אזנו להם ולא שׁת לבו אל דברי תחנתם וישיבם ריקם מלפניו. והקורפֿירשט מפפֿאַלץ בראותו כי כלתה ברעה על כל בעלי דת הפראָטעסטאַנטית, אסף נשיאים רבים מבעלי דתו, גם ראשי ערים רבות מערי הממלכה, ויביאם במסורת ברית חדשה לעזור איש את אחיו מידי צורריהם ומבקשי רעתם, וּלְהִלָחֵם בעד דתם ואמונתם בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאֹדם. הברית ההיא נקראה בשם „ברית הפראָטעסטאַנטים“ (Die Protestantische Union) (ה“א שנ”ח 1608) וכל בעלי דת הזאת נִלְווּ אליה. ומאַקסימיליאַן נְשִׂיא באייערן בשמעו את דברי הברית ההיא, אסף גם הוא נשיאים רבים מבעלי דת הקאטהאלית, (ממאַינץ טריער, קעלן) ובישאָפֿים אחרים (מווירצבורג, רעגענסבורג אויגסבורג, ועוד ערים אחרות) ויביאם במסורת הברית להלחם בעד דת הקאטהאלית עם אויביה ומנדיה (ה“א שנ”ט 1609). והברית ההיא נקראה בשם „ברית הקאטהאלים“ (Die Katholiche Liga). ואז נפלגה ארץ אשכנז עוד הפעם לשתי פלגות: לבעלי דת הקאטהאלית ולבעלי דת הפראָטעסטאַנטית. הקאטהאלים בעלי הברית התחברו אל הספרדים עזי הקנאים, והפראָטעסטאַנטים בטחו בעזרת היינריך הרביעי מלך צרפת ובעזרת אזרחי האָללאַנד, אך בכל זאת לא שלפו עוד בעלי הפלגות ההן חרבם מתערה עד אשר מת ההערצאָג מקלעווע ובערג. כי ההערצאָג הזה לא הניח אחריו בן אשר ישב על כסאו אחריו, ותהי מלחמה אודות הממשלה בין הפפֿאלצגראַף מנייבורג אשר בא במסורת דת הקאטהאלית, ובין הקורפֿירשט מבראַנדענבורג ההולך בחֻקות דת הפראָטעסטאַנטית. המלחמה ההיא היתה הראשונה בין שתי פלגות ההן הצוררות אשה אל אחותה על דְבַר דתיהם השונות, אחרי מלחמה כבֵדה וארוכה, נאותו בעלי הריב לחַלק ביניהן את הירושה ההיא: הקורפֿירשט מבראַנדענבורג לקח לו את קלעווע ויקבל עליו את דת קאַלווין לבעבור יתמכו ההאָללאַנדים בידו, הפפֿאלצגראַף מנייבורג לקח לו את בערג ואת דיסעלדאָרף.

560 §    🔗

עצלות רודאָלף ורפיון ידיו היה מורַת רוח להאשכנזים, וכל יודעי העתים ראו כי בגלל הדבר הזה נשקפה רעה על הקיסר ועל ביתו בית האַבסבורג, וכאשר ראו כן היתה: קרובי הקיסר ומיודעיו הכבידו עליו את אכפם לתת את עסטררייך ואת אונגאַרן בידי מאַטטיאַס אחיו (ה“א שנ”ח 1608), והקיסר נלחץ למַלאות את דבריהם. ובני באֶהמען לא שמחו גם הם לקראת הקיסר החלש הזה, אך בגלל אשר הִרבה להיטיב עמהם ויתן בידם ספר גלוי ללכת בתורתם ודתם ולהיות להם חֻקה אחת ומשפטי זכיות אחדים עם הקאַטהאָלים, שמרו לו את אמונתם זמן לא כביר, ולאחרונה נִלחץ הקיסר לתת גם את ממלכת באֶהמען עם כל הנפות אשר סביבותיה ביד מאַטטיאַס אחיו (ה“א שע”א 1611), ולא נשאר לו בלתי אם עטרת המלוכה ושרביט הזהב, וגם אלה לא היו בידו ימים רבים, כי המות פרש עליו רשתו, וכל ימי חייו הלך בלי חמדה ובלי כבוד והוד –. אפס כי גם הקיסר מאַטטיאס [מאטטיאס ה“א שע”ב–שע“ט 1619–1612] לא היה כביר כֹחַ לב כרודאָלף, וגם הוא לא עצר כֹּחַ לעצור בעמו ולהצליחם, וְיַעַן כי הוא היה זקן והלך ערירי, עִתֵּד את פֿערדינאַנד דודו מקאֶרנטען למלוך אחריו בארץ עסטעררייך, אונגארן ובאֶהמען. והנה פֿערדינאַנד הזה היה דבק מאד בדת הקאטהאלית ויקנא את קנאתה, ועל כן פחדו ההוסיטים גם הלוטהערים אשר בבאֶהמען מפניו פן ירדפם בסערת קנאת דתו ויקח מהם את חפשם, והפחד הזה גָבַר עוד יתר הרבה בתת הקיסר הזה פקודה לסגור את דלתות בית תפלתם אשר בָּנוּ להם בעיר קלאָסטערגראַב על אדמת הערצבישאָף בעיר פראַג, ולהרוס את בית המקלט אשר כוננו להם על גבול הכהן הקאטהאלי (אַבט) מברוינוי, ולבל יעוזו עוד בעלי דת הפראָטעסטאַנטית לבנות להם בתי תפלה ובתי מקלט על אדמת הכהנים הקאַטהאָלים. וירע הדבר מאד בעיני מְגִנֵי הפראָטעסטאַנטים, ויחר להם על אשר הפר הקיסר הזה את משפטי ספר הדרור (Maiestätsbrief) אשר נתן להם הקיסר רודאָלף השני, ויתאספו יחד ויערכו מכתב בקשה אל הקיסר וַיְחַלוּ את פניו לתת להם רשיון לבנות בתי תפלות ובתי מקלט בכל ארץ מולדתם כטוב וכישר בעיניהם, אך הקיסר ענה אותם קשות וַיָעַט בהם –. והנה מחרבות בית המקלט אשר הָרַס הקיסר הזה, יצאה אש מתלקחת אשר לִהֲטָה שלשים שנה ותאכל ארץ ומלואה – הלא היא מלחמת שלשים שנה! –. כי מגני הפראָטעסטאַנטים התמרמרו מאד על המענה הקשה ההיא, ויתחברו אל הגראַף מטורין, וישימוהו עליהם לראש ולקצין [ה”א שע"ח מאי 1618], וכלם יחד שָׂמוּ את כלי נשקם עליהם, ויתפרצו בארמון הקיסר אשר בפראַג לדבר משפטים עם יועציו היושבים שם, בְּהַשִׂיאָם עליהם עֲוֹן אשמה כי הם הֵסִיתוּ את הקיסר להשליכם מלפניו ולענותם קשה. אך דברי ריבות ודברי נאצות אשר דברו שני בעלי ריב ההם, חַם לב הפראָטעסטאַנטים בקרבם ובהגיגם בערה אש ויתנפלו בחֻמם על שני יועצי הקיסר אשר שֵׁם האחד מאַרטיניץ ושם השני סלאַוואַטאַ מגדולי הקנאים לדת הקאַטהאָלית, ויחזיקו בהם גם בסופר הקיסר אשר שמו פֿאַבריציוס וישליכו מִמְרוֹם חַלוֹן הארמון החוצה וישמיטום אל עמקי החפירות אשר סביבות הארמון הרם ההוא, אמנם אף כי הטילום מִמְרוֹמֵי עָל אל עמק תחתית, גם ירו אחריהם בכדורי עופרת, בכל זאת לא מֵתוּ האנשים ההם ועצם מעצמותיהם לא נשברה. והנה אחרי עֲשׂוֹת מגני הפראָטעסטאַנטים בדבר הזה, לא נשארה להם כל תקוה לשוב ולהשלים עם הקיסר. והנשיאים מהרו וַיְצַווּ אל כל הפראָטעסטאַנטים לְהֵחָלֵץ חוּשׁים ולעמוד הָכֵן למלחמה, גם לקחו להם בחזקה קרנים, ויסבו עליהם את כל תּוֹקֶף המלוכה וְעוז הקיסר, ויקימו שלשים שליטים גדולים (Direktoren) לרדות על ידיהם בכל משפטי המדינה, את היעזואיטים גרשו מארץ באֶהמען ויריעו עליהם כגנב, ואת הגראַף מטורין שָׂמוּ לשר צבא על אנשי החיל אשר ברגליהם.

561 §    🔗

ויהי כשמוע הקיסר מאַטטיאַס את הדבר הרע הזה, וַיִבָּהֵל ולא קם עוד רוח בו, וַיְנַס לדבר שלום אל המתפרצים ההם, אך קָצוֹר קצרה ידו להקים את הסערה ההיא לדממה בדברי שלום ודברים טובים, על כן חגר שארית כחו וירק את אנשי חילו וישלחם ארצה באֶהמען להשבית את שאון המורדים בחרב שלופה ובזרוע חשופה. אך תוחלתו האחרונה הזאת נכזבה. כי צבאות חיל הפראָטעסטאַנטים גָברו על אנשי חילו ויכום מכה גדולה מאד, ומכל ערי ארץ באֶהמען לא נשארו בלתי אם שלש ערים אשר לא התפרצו מפני הקיסר, הלא הן: בודווייס, קרומאוי ופילזען, אך עד מהרה לכד הגראַף מטורין גם את העיר קרומאוי, והגראף מאַננספֿעלד לכד את פילזען. והגראף מאַננספֿעלד הזה היה גבור חיל, איש מלחמה ורב פעלים, ויתמכר ללחום את מלחמת הפראָטעסטאַנטים בארץ אשכנז, וַיָבֵא חֵיל עוזר לבני ארץ באֶהמען ומספרם ארבעת אלפים איש, ויחזק בזה את ידיהם וַיִפַּח באפם נשמת רוח גבורה. והנה עד מהרה התחברו אל בני באֶהמען גם כל ערי ארץ שלעזיען וארץ מאֶהרען, וגם אזרחי עסטעררייך התפרצו מפני אדוניהם הקיסר ויתיצבו הָכֵן למלחמה –. ואנשי חיל מגבורי באֶהמען שטפו עברו בארץ עסטעררייך ויגיעו עד שערי עיר ווין ויצורו עליה, ויהי כשמוע הקיסר מאַטטיאַס כי באו המתפרצים עד לב עסטעררייך, וַיָחַל וַיֵאָנַשׁ וימת ממגנת לבו ודאבון נפשו (ה“א שע”ט 20 מאי 1619).

562 § בימי מהומה ומבוכה ההם עלה פערדינאַנד על כסא המלוכה אשר    🔗

הוֹרִישוֹ הקיסר מאטטיאס. [פערדינאנד השני ה“א שע”ט–שצ"ז 1637–1619] ויירא מאד בראותו כי לא באֶהמען ושלעזיען, לויזיץ ומאָהרן לבדן התיצבו בחרב שלופה לקראתו, כי אם גם בעסטעררייך וגם בשטייער וקראֶנט ארצות ממשלת אבותיו, קשרו כל האזרחים קשר, גם אונגארן חרדה אז ופחדה מפני תנופת חרב בעטהלען גאַבאָר נְשִׂיא זיבענבירגען ומפני חרב הישמעאלים אוהביו ובעלי בריתו, והגראַף מטורין אשר הפראָטעסטאַנטים הַנִגְשִׂים והנענים אשר בעסטעררייך החזיקו בידו, חנה סביבות ווין וַיָבֵא אותה במצור, והגדודים עַזֵי נפש מעדת המתפרצים פרצו בכלי מלחמותיהם תּוֹךְ מצודת הקיסר, ושטפו ועברו ויגיעו אל בית מושב פֿערדינאַנד, ויכבידו את אַכְפָּם עליו לתת להם כתב דת חתום בטבעתו כי הוא מַתִּיר את ידם ללכת בחֻקות דת הפראָטעסטאַנטית ולהיות להם חלק ונחלה בכל זכיות המדינה בכל הקאַטהאָלים. אך פֿערדינאַנד התגבר אז על פחד לבבו ולא חָל ולא זָע מפני מָרֵי נפש ההם, ושאתם וחרבם הנטויה לא הבהילוהו, וימאן לשמוע בקולם ולא נתן להם את שאֵלתם, ובאֹרח פלא נמלט מעדת פריצים ההם, כי ברגע אשר היה צָפוּי אֱלֵי חרב, באו אליו גדודי גבורים מאת דאַמפיעררע ויצילוהו מיד מבקשי נפשו ובעת ההיא שמעו חיל באֶהמען הצרים על ווין כי גבורי הקיסר הִכּוּ את מאַננספֿעלד אצל עיר בונדווייס, ורעה גדולה נשקפה על עיר פראַג, ויעלו ממצור ווין לעזור את פראַג עיר מעֻזם ובירת ארץ מולדתם.

563 §    🔗

רובין כֹה וכֹה נִקהלו הקורפֿירשטים בעיר פֿראַנקפֿורט ועל פי רוב דֵעוֹת נִבחר פֿערדינאַנד לקיסר בארץ אשכנז (ה“א שע”ט 28 אויגוסט 1619), אך בעיר פראַג גזרו נשיאי באֶהמען אֹמֶר ויחליטו כי אין לפֿערדינאַנד כל חֵלק ונחלה בארץ מולדתם, ויבחרו עליהם למלך את הקורפֿירשט מפפֿאַלץ, הלא הוא פֿרידריך החמישי ראש בעל ברית חֶברת הפראָטעסטאַנטים (Union), לשוא העידו בו אוהביו הנאמנים לבל יפֻתה אל הוד יפעת כסא המלוכה, כי בנפשו הוא! לשוא הזהירו אותו להנָזר מהנֵזר אשר ידיחהו למדחפות באין עזר! כי הוא האטים את אזנו משמוע לשכל מליהם, ויט אֹזן קשבת לדברי עליזאבעט אשתו בת יעקב הראשון מלך ענגלאנד אשר בגאות לבה וגאון רוחה הסיתה אותו לקבל את המלוכה, גם נפתה לדברי סקולעטוס המטיף (פרעדיגער) הקאַלוויני אשר פִתָּהוּ גם הוא להריץ ידיו אל כתר המלכות, אשר אמנם גם נפש פֿרידריך נכספה גם כלתה אליה, וימהר וירם פעמיו לעיר פראַג (ה“א שע”ט נאָוועמבער 1619) ושם שָׂמוּ עליו נשיאי באֶהמען את העדות ואת הנזר, וכל העם תקעו כף ויריעו תרועת מלך ויקראו: „יחי המלך!“ אך המלך החדש ורפה ידים הזה בִלה את העת היקרה ההיא בהבל. עשה משתה תמיד, התהדר בהדרת המלוכה, התנוסס בִיקָר תפארת גדֻלתו, ובקנאתו הגדולה אשר קנא לְדָתו הקאַלווינית, הִכְעִיס את לבב הלוטהערים וההוסיטים אשר בבאֶהמען. ובעת ההיא אשר הֶעצים את עיניו מראות את הרעה הנשקפת עליו, ולא גִבַּר חֲיָלִים לְקַדֵם את פני הרעה ולהכריעה, בעת ההיא התאזר הקיסר פֿערדינאַנד עֹז ויעש חיל ויכרות ברית עם מאַקסימיליאַן נשיא בייערן וראש בעלי ברית החברה הקאַטהאָלית (Ligue) אשר היה חֲכַם לבב ואמיץ כֹח ואשר היעזואיטים גדלוהו וישכינו בלבו ערמה ומזמה, והוא שלח את טיללי שר הצבא וגבור מלחמה יליד ארץ השפֵלה עם צבא גבורים אל ארץ באֶהמען, ואחרי ימים מעטים פָּרַץ גם מאַקסימיליאַן בארץ ההיא ויתנפל בחמשים אלפי גבוריו על חיל המלך פֿרידריך לפני שערי עיר פראַג, ועד מהרה התלקחה שם המלחמה הנקובה בשם „מלחמת הר הלבן“ (שלאַכט אַם וויסען בערג). (ה“א ש”פ 7 נאוועמבער 1620). במלחמה ההיא הֻכּוּ אנשי פֿרידריך העיפים והיגעים מכה נצחת, ובראותם כי אזלת ידם וְגָבַר אויב, נסו מהמערכה מנוסת חרב ויפוצו לכל רוח, וידי פֿרידריך רפו בעת רעה ההיא, עשתונותיו אבדו ולא קם עוד רוח בו, וינס גם הוא ויברח דרך ארץ שלעזיען אל ארץ השפלה. והקיסר פֿערדינאַנד הטיל עליו את חרם המלוכה ויקח לו את כל ארצותיו אשר הורישוהו אבותיו וכל ארץ באֶהמען נכנעו תחת יד הקיסר המנצח, גם מאֶהרען נתנה ידה לעבוד אותו ולסור למשמעת בית עסטעררייך כל הימים, אז הֵעיר הקיסר כל חמתו על המתפרצים, את כתב דת הדרור אשר נתן הקיסר רודאלף השני לאזרחי באֶהמען, קרע בעצם ידו, שבעה ועשרים איש מגדולי באֶהמען וראשי בעלי דת הפראָטעסטאַנטית הכריע לטבח על בָּמַת מַטְבֵּחַ, מאה אפרתים נשאו את עונם בבית האסורים אחרי אשר החרים הקיסר את כל הונם ורכושם לאוצר המדינה, להיעזואיטים וליתר ראשי חברות הכהנים הקאַטהאָלים. עֹצר רעה לַחַץ וְעֹנִי וכל משלחת מלאכי רעים רדפו אז את הפראָטעסטאַנטים מבלי הפוגה. שלשים אלף משפחות ברחו מבאֶהמען ויתרם נדכאו לארץ וישוחו וימעטוּ, ודת הקאַטהאָלית העיזה ידה הרימה קרנה ותריע על גפי מרומי ארץ אשכנז. אחרי ימים מעטים נפרדה חברת בעלי דת הפראָטעסטאַנטית (Union), והקאטהאלים תקעו עליהם כף, שחקו על משבתיהם, וישפכו עליהם לעג כמים בכל שאט בנפש.

.564 § אחרי אשר נלכדה באֶהמען וַתִּתָּפֵש בכף אויביה, נסע טיללי וצבא גבוריו אל נפות גבול רהיין להניף גם עליהם חרב ולדכאם תחת רגלי עסטעררייך. והנה פתאֹם קמו שלשה גבורים משכילים ויתנדבו ללחום את מלחמות הקורפֿירשט פֿרידריך אשר החרימו הקיסר פֿערדינאַנד. הגבורים ההם נודעים בספר תולדות בני האדם: שֵׁם האחד קריסטיאַן נשיא ברוינשווייג, איש גבור מלחמה אשר עשה לו חיל ויעבור דרך ארץ וועסטפֿאַלען אל נפות רהיין, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, אכל את שְׁלַל אויביו וַיֵשְׁתְּ את חלבם. שֵׁם השני ערנסט מאַנספֿעלד, גבור אדיר אשר לבו כלב האריה לא יחת ולא ישוב מפני כל, אשר אסף אליו גבורי חיל רבים ועצומים ויטריפם לחם חמסים, וישדד ערים וכפרים ומה גם אוצרות הכהנים הקאטהאלים ואוצרות בתי תפלותיהם המלאים כסף והון רב. ושם הגבור השלישי געאָרג פֿרידריך מאַרקגראַף מבאַדען־דורלאך, והוא עם הגראַף מאַנספֿעלד חברו יחדו (ה“א שפ”ב 29 אפריל 1622) ויקדישו מלחמה על טיללי שר צבא הקאטהאלים ויכו באנשי חילו מכה גדולה מאד במערכה בשדה על יד וויסלאָך (Mingolsheim, wiesloch) ויחלישום לפי חרב. אחרי ימים מעטים נפרדו שני המנצחים ההם איש מרעהו (6 מאַי), ולפי מלֹאת חֹדש ימים ערך געאָרג פֿרידריך לבדו מלחמה על טיללי (20 יוני), אך טיללי הכהו מכות אנושות אצל ווימפפען, וכפשׂע היה בין געאָרג פֿרידריך ובין המות, לולי הֶערו ארבע מאות איש מאזרחי פפֿאָרסטהיים את נפשם לַמָוֶת וילחמו כגבורים אדירים עד אשר נפלו כֻלם כאיש אחד לפי חרב ויתנו ידים לו ולאנשי חילו שרידי החרב לנוס ולהמלט על נפשם. לתקופת חדשים אחדים התחוללה מלחמה כבֵדה בין קריסטיאַן מברוינשווייג ובין טיללי, וגם בפעם הזאת התגבר טיללי במערכה בשדה אצל האֶכֿסט ויך בחיל קריסטיאַן מכה גדולה מאד. אחרי כן נועדו קריסטיאן ומאנספֿעלד יחדו וירימו פעמיהם אל ארץ השפלה ומשם באו לענגלאַנד לבקש מידה אנשי חיל (ה“א שפ”ג 1623) למען תהי לאל ידם להלחם באויביהם וּלְשַׁבֵּר את גְאוֹן עֻזם. ובין כֹה וכֹה לכד טיללי את היידעלבערג, את מאַננהיים ואת פראַנקענטהאַל, וירעץ וירוצץ את יושביהן, את הבתים שרף באש, את כל הרכוש לקח ואת האפרתים ובני האצילים הִגִיר על ידי חרב, ומעיר היידעלבערג לקח את כל הספרים היקרים האצורים בבית האוצר (ביבליאָטהעק) וישלחם לעיר רומא. לתקופת השנה התאספו ראשי העם ושרי המלוכה בעיר רעגענסבורג וכֻלם יחד הֶחליטו לתת למאַקסימיליאן את נָפוֹת פֿרידריך הקורפֿירשט, אשר הֵרִים יד בקיסר, וְלָשׂוּם את הוֹד מִשְׂרָתוֹ על שכמו בגלל עבודתו אשר עבד את הקיסר ואת כל בעלי דת הקאַטהאָלית.

565 §    🔗

והקיסר פֿערדינאַנד לא אמר הוֹן לנצחונו הגדול אשר נצח את אויביו אנשי מלחמתו, ויחתור עוד להראות את כחו ואת תעצומות עֻזוֹ, ויגזור אֹמֶר לעשות את דת הקאטהאלית שלטת בארץ, ולהשאות דת הפראָטעסטאַנטית משרשיה. אך בגלל הדבר הזה נשאו אויביו ראשיהם, וענגלאנד, האָללאנד ודאֶנעמאַרק הזילו להם זהב רב מאוצרותיהם, גם נתנו להם אנשי חיל רבים ועצומים להקדיש על הקיסר העריץ ההוא מלחמה. והגראַף מאַנספֿעלד, קריסטיאַן מברוינשווייג וגעאָרג פֿרידריך המאַרקגראַף מבאַדען שָׁבוּ בכסף וזהב ואנשי מלחמה רבים אל ארץ מולדתם, והמלך קריסטיאַן הרביעי מדאֶנעמאַרק חִזק את ידיהם ככל אשר השיגה ידו, כי קִנא את קנאת דת הפראָטעסטאַנטית, גם קוה כי על ידי המלחמה ההיא יצלח לו להרחיב את גבול ארץ ממלכתו בנפות ומדינות חדשות. ועד מהרה התעוררה סערת מלחמה חדשה בארץ אשכנז. אז שָׂם הקיסר עצות בנפשו לעשות לו אנשי חַיִל מבלעדי חֵיל בעלי ברית הקאַטהאָלים (Ligue), גם מבלעדי חיל מאקסימיליאן, כי לא חפץ עוד להיות תלוי בדעת בעלי ברית ההם, גם ירא מפני מאקסימיליאן העולה מעלה מעלה מיום ליום. והנה בחשבו מחשבות כאלה, אִנה לו הזמן את התואנה אשר הוא מבקש: כי אַלברעכֿט וואַללענשטיין, איש אפרתי מילדי ארץ באֶהמען, התמכר ללחום את מלחמותיו ולתת לו גם אנשי חיל וצבא רב ככל אות נפשו. כי זה האיש וואַללענשטיין היה רב אוצרות, בעל נכסים רבים ורכוש גדול, ויתנדב לתת ביד הקיסר חמשים אלף איש אחוזי חרב מלומדי מלחמה, גם נָטַל עליו לכלכלם ולנהלם בלחם וצדה ובכל המחסורים אשר יחסרו להם, אך בעד זה ישימהו הקיסר לשר צבא מלחמה ויתן לו עוז וממשלה בלתי מגבלה, וגם יבטיחהו נאמנה כי שלם ישלם לו שכרו בימים הבאים מתבואות המדינות והנפות אשר ילכוד בחרבו ובקשתו. אחרי אשר שקל הקיסר בפלס בינתו את דברי וואַללענשטיין, התרצה אליו ויתן לו את שאֵלתו אשר שאל ממנו. והנה עוד לפני הימים ההם גִדל הקיסר את וואַללענשטיין ויאצל עליו את הוד שֵׁם „הערצאָג“ גם נתן לו את נוֹף פֿרידלאַנד לאחוזת עולם בגלל העבודה הגדולה אשר עֲבָדוֹ במלחמת בּאֶהמען, ועתה הוסיף הקיסר לְנַטְלוֹ וּלְנַשְׂאוֹ וירוממוהו למעלה נָשִׂיא כאחד מנשיאי הממלכה בארץ אשכנז (רייכֿספֿירשטענשטאַנד). אחרי הדברים האלה נסע וואַללענשטיין עם גדודי גבוריו הנוראים והפראים וישם איתן מושבו על שפת נהר עלבע, ושם התחבר עם טיללי שר צבא בעלי ברית הקאטהאלים. מהיום ההוא והלאה הלכו צִבאות הקיסר מחיל אל חיל ובכל אשר פנו הצליחו ואויביהם פנו להם עוֹרֶף. במלחמה הגדולה אשר היתה בין וואַללענשטיין ובין מאַנספֿעלד על יד גשר דעסוי (Dessauer Brücke), התגבר וואַללענשטיין ויך בחיל מאַנספֿעלד מכה רבה עד מאד ויניסם ויפיצם לכל רוח, ומאַנספֿעלד נס עם שארית אנשי חילו ויעבור בכבֵדות דרך ארץ אונגארן אל נָפוֹת דאָנוי התחתון, ושם במחוז באָסניען הִבְהִילָהוּ הַמָוֶת וימת כגבור משכיל, כי עד רגע האחרון היה לבוש בגדי מלחמה וכלי נשק, ויעמוד על רגליו וַיִשָׁעֵן על שני שרי חילים וַיְחַכֶּה על מותו, וימת במנוחת לבב ובנפש שוקטה. בשנה ההיא מת גם קריסטיאַן מברוינשווייג, וטיללי הכה במערכה בשדה את חֵיל קריסטיאן הרביעי מלך דאֶנעמאַרק ויכבד את ידו על המלך המֻכה לשוב ריקם אל ארץ ממשלתו. ובעלי ברית המלך ההוא, הלא הם ההערצאָגים ממעקלענבורג, נלחצו לעזוב את ארצם ואת מולדתם, ומני אז לקח לו וואַללענשטיין את מעקלענבורג לאחֻזה ברשיון הקיסר, וישב בתוכה, עד מהרה נלכדו גם האָלשטיין, שלעזוויג וְיִטלאנד בידי צִבאות חֵיל הקיסר ויעשו בהן הרג רב מאוד. גם פאָממערן ובראַנדענבורג חרדו ופחדו מפני תנופת יד וואַללענשטיין וַתִּלָחַצְנָה לפתוח שעריהן לפניו והוא הִצִיג בתוכן אנשי מלחמה למשמר. כל ארץ אשכנז הצפונית נלכדה ביד הקיסר, ונשיאי הפראָטעסטאַנטים ואזרחי עריהם יָראו וחרדו מפניו ולא ידעו את המשפט אשר יחרוץ עליהם אם לשבט או לחסד. בעת ההיא הפליאה עיר שטראַלזונד להראות את עֻזָהּ ואת ידה החזקה, כי אזרחיה באהבתם העזה לעיר מולדתם וברוח גבורתם סגרו את שערי עירם ולא הניחו את אנשי חיל הקיסר לבוא בתוכה. אז דאה וואַללענשטיין כנשר עם חילו הגדול והנורא ויבוא עד שערי העיר ההיא וישם עליה מצור, וישָׁבע באפו לבל ינוח ולבל ישקוט עד אשר יוריד את עוֹז מבטחה אף אם תבצר מרום עזה ואם בין כוכבים תשים קִנה. אך לא כאשר דִמה כן היתה! כל סערות מלחמה לא צלחו על העיר הבצורה, כל גבורות וואַללענשטיין וגדודי גבוריו לא עצרו כח להתגבר עליה, וכל עֲמַל נפשם נשאר מעל, עשרה שבועות רצופים צר הגבור העריץ הזה על העיר, ושנים עשר אלף איש מאנשי חילו נפלו חללים לפני שעריה, והיא נצבה בתעצומות עֻזה ותשחק לרעם גבורות אנשי מלחמתה! וכראות וואַללענשטיין כי נשתה גבורתו ושטראַלזונד עשויה לבלי חָת, ויחדל מהלחם עליה, וילך וישב למקומו במגנת לב ובשת פנים. אחרי כן עשה שלום עם המלך קריסטיאַן הרביעי בעיר ליבעק וישב לו את ארצותיו הנשמות והנהרסות, וקריסטיאַן הבטיח לו לבל יוסיף עוד להתערב במלחמות ארץ אשכנז מן הוא והלאה.

566 §    🔗

והנה עסטעררייך התגברה עוד הפעם על כל אנשי מלחמתה, וכל עַמֵי אשכנז נכנעו תחתיה. אך כאשר רבתה גבורתה וגדֻלתה, כן הִרבתה לתת עֹז ותעצומות לדת הקאטהאלית. בכל הארצות אשר רָדַד הקיסר פֿערדינאַנד תחתיו, השפיל את דת הפראָטעסטאנטית עד עפר וַיַשְׁלֵט את הדת הקאטהאלית, ועל פי שאֵלת הכהנים הקאַטהאָלים צִוה להפראָטעסטאַנטים בחֶזקת היד כי הָשֵׁב ישיבו להקאטהאלים את כל נכסי בתי התפלות ובתי המקלט אשר לקחו מידם מעת אשר נועדו נשיאי שתי הדתות ההן בעיר פאסוי (פאַסויער פֿערטראַג) עד היום ההוא (Restitutionsedict). גם גזר אֹמֶר להבדיל את כל בעלי דת קאַלווין לבל יבואו בקהל כל בעלי הדתות אשר באיירופא, וַיַתֵּר את ידי הנשיאים הקאטהאלים לְפַתּוֹת את עבדיהם לבוא במסורת דת הקאטהאלית. הדברים האלה הרעישו את לבות האשכנזים, כי על פיהם יֻקחו בתי תפלות ונכסים רבים מאד מידי הפראטעסטאנטים, ומה גם בארץ אשכנז הצפונית, ויוסיפו להגדיל את מדורות המלחמה בארץ. נשיאים רבים וערים רבות לא אבו ולא שמעו אל מצות הקיסר, ולא נתנו את אדמת כֹהניהם ובתי תפלותיהם אל הקאטהאלים, והקיסר נלחץ לחגור את אנשי צבאותיו כלי מלחמה להיות עתידים בכל עת לְהִלָחֵם בקהל המתפרצים ההם, ויאמין כי בדבר הזה יפיל מוֹרָאוֹ על הפראטעסטאנטים ולא יוסיפו עוד לַמְרוֹת את פיהו. ובעת ההיא הוּסַר וואללענשטיין מפקודתו וְנִדח משאֵתו, כי בהתאסף ראשי העם ושרי המלוכה וכל נשיאי הארץ בעיר רעגענסבורג להמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם, התאוננו כל הנשיאים פה אחד באזני הקיסר על וואַללענשטיין, ויזעקו חָמָס על חֲמַס ידיו אשר יְפַלֵס בארץ, על השַׁמוֹת וההריסות אשר שָׂם בכל הנָפות ובכל המדינות אשר דָרכה כף רגלו בהן, ועל הָעֹשֶׁק והמרוצה, הַהֶרֶג וְהָרֶצַח אשר תעשינה ידיו מבלי ירא אלהים ומלך, ומאַקסימיליאַן הֵאִיץ עוד בהקיסר ביתר עָז להסיר את העריץ ההוא מפקודתו לבל יוסיף עוד לערוץ ארץ בעריצות נפשו, והקיסר אשר חפץ אז להפיק רצון מאת הנשיאים לבעבור יבחרו את בנו לקיסר אחריו, הִטָה אזנו לשאלתם ויצו להדיח את וואַללענשטיין משאֵתו, ובבוא אליו גזֵרת הקיסר ביד המלאכים, שָׁגָה אז במִקסם חֶזיוֹן הכוכבים (אַסטראָלאָגיע), ויקשב וישמע במנוחה שאננה את אשר נגזר עליו, וכעבד נכנע ענה ואמר: „משפטי הקיסר קדושים הם בעיני עבדו, ובלי כל תלונה אשא ואסבול את אשר גזר עלי – “. אמנם רק על פניו נִראו עִקבות מנוחה וָשֶׁקֶט, אך בקרב לבו רָגשו מורשיו כים נִגרש, וכהמות גליו הָמו רִגשי נָקָם בחֻבּוֹ, ויתאפק ויבליג על חמתו ונקמתו עד עת מצוא – כי על פי מַערכת הכוכבים ראה כי בימים יֻצָרוּ תרוממנה קרנותיו, וראשיתו תהי מִצְעָר מוּל אחריתו אשר תִּשְׂגֶה מאד. וימהר וישַלח מעליו את אנשי חילו במתנות רבות ובכסף מלא ורכוש גדול, ולבו היה סמוך ובטוח כי אם ישרוק להם יקָבצו אליו שנית לעָבדו וללחום את מלחמותיו כבראשונה. ואחרי כן עָזַב כַּכְּפִיר רִבצו וילך אל נכסיו אשר בבאֶהמען ויחי שם בתפארת גדֻלה ובעֹשר כְּבוֹד מלך, כי אוצרות זהב וכסף תועפות לו, שְׁלַל כל הארצות אשר לָכַד בחרבו הקשה, ולפי עֵדות סופרים רבים היתה מִכְסַת השלל ההוא ששה מילליאָן שִקלי כסף, ארמונו אשר בעיר פראג היה נאדר בכל הוד והדר כארמון אחד המלכים הגדולים אשר בארץ. מאה בתים הָרַס סביבות הארמון לבעבור הַרְחִיב מְקוֹם חצֵרו להיות גדול ורחב ידים. ששה שערים להארמון, וְגֹבַהּ לוֹ וְיִפְעָה לו עד להפליא. ששה שרים (באַראָנען) וששה אבירים (ריטטער) היו תמיד על יד ימינו לעשות את רצונו ולמלאות את שאלתו ואת כל אשר ירזמון עיניו. אפרתים ואצילים רבים עזבו את עבודת הקיסר ויבואו לְשָׁרֵת אותו ולעמוד לפניו. מַאֲכַל שֻלחנו וּמוֹשַׁב עבדיו וּמַעֲמַד משרתיו ומלבושיהם וּמַשְׁקָיו, היו כיד אַחַד המלכים העשירים והנדיבים רודפי תענוגות בני אדם וִיקַר שעשועי תבל. בכל עת אשר הַרִים פעמיו אל אחת הערים והנָפות, הלכו אחריו מאה עגלות וכל עגלה רתומה לארבעה גם לששה סוסים, והעגלות נושאות כלים מכלים שונים גם כל מעדני מלך ומגדנות, וששים מרכבות כבודות נסעו על יד מרכבתו ובהן ישבו שריו ואפרתיו המשרתים אותו תמיד ואל אשר יִרְזְמוּ עפעפיו יְיַחֵלוּ. והוא שָׂם תמיד מחסום לפיו, וגם בשִבתו בסוד משחקים וְעִלְזֵי לב היו דבריו מעטים. על מִצְחוֹ שָׁכְנָה עֲנָנָה חשֵכה כל הימים, מעולם לא חִדְתָה השמחה את פניו, וּשְׂחוֹק לא נִראה על פתחי פיהו. קוֹמָתוֹ גבוהה, בשרו כָחַש משמן, מראה פניו ירקרק (געלבליך), שערותיו קצרות ואדמדמות (ראֶטהליך), עיניו קטנות ונוצצות וכידודי אש מהן התמלטו. אימתה וּבְעָתָה רבצו על מראהו ועל רום מצחו, וּבְהֵרָאוֹתוֹ בגבה קומתו, בִּמְעִל השָנים (שארלאכֿמאנטעל) אשר עליו, ובנוצה האדומה המתנוססת על כּוֹבָעוֹ, אז נבהלו גם גבורי החיל מפניו, אשתוללו אבירי לב ועצמותיהם רחפו מִמָגוֹר, ורק בגלל נדבת ידו הפתוחה והרחבה לִבְזוֹר הון עצום ורכוש גדול לכל הסרים למשמעתו ועושים רצונו, נָהרו אליו המונים המונים להיות לו לעבדים וללחום את מלחמותיו –. והנה אחרי אשר הוסר הגבור העריץ הזה מפקודתו, הֻקם טיללי על פי הקיסר לְשַׂר צָבָא על על אנשי המלחמה, גם נתן עז בידו לעשות מלחמות כטוב וכישר בעיניו, לְרַד לפניו גוים ולבצור רוּח נגידים. נאזר בגבורת רעם נסע הגבור המשכיל הזה לצבוא על העיר הגדולה מאַגדענבורג ולעשות בה שפטים רעים על אשר לא עשתה את מצות הקיסר להשיב את כל נכסי בתי תפלות הקאטהאָלים ואדמות כֹהניהם אשר לקחה מידם בחזק יד לפָנים –. מְחִתַּת מָוֶת הֶחזיקה את אלופי אשכנז, אֵילֵי הפראָטעסטאַנטים יאחזמו רעד, וכל נשיאיהם נמוגו מפני עֱזוּז הקיסר ומפני חרבו הנוראה החודרת להם, וכאנשים נואשים טמנו ידם בצלחת ויתרפו בעת צרה ויצפו לאחרית הזעם –. והנה בעת רעה ההיא הופיע פתאם מלך עזוז וגבור מלחמה מארץ אחרת להושיע לנדכאים ההם בארץ אשכנז, הלא הוא גוסטאַף אדאָלף מלך שוועדען.

 

b) גוסטאַף אדאָלף וההערצאָג וואַללענשטיין.    🔗

567 §    🔗

גוסטאַף אדאָלף מלך שוועדען נכד הגבור המהולל גוסטאַף וואַזאַ, היה חכם לבב ואמיץ כֹּחַ, גבור משכיל ומלֻמד מלחמה מאין כמוהו בדור ההוא. הוא אִזן, חִקר ותִקן את טכסיסי המלחמה ותחבולותיה במועצות ודעת, ולא בְחַיִל וּבְכֹח לבד היה לְנֵס כל מלכי ארץ בימים ההם, כי אם גם ברוח חכמה ודעת וּבְלַמֵד את אנשי צִבאותיו מוסר השכל וכל מעגל טוב. כי הוא הביא את אנשי חילו במָסורת הצדק וְהַיֹשֶׁר, אָסַר אִסָר על נפשם לבל יתנו בכוס עיניהם, לבל ינָהוּ אחרי הבצע ולבל ילטשו עיניהם לכל משכיות לבב. גם על שריו ואפרתיו צִוה לבל יאכלו מעדנים ולבל ישתו ממתקים, לבל יעלו עֲדי זהב על לבושיהם ולבל ירדפו אחרי תענוגות בשָרים, וכל הימים אשר היה המלך הנכבד הזה בקרב מחנהו, לא נראו ולא נמצאו באהלו כלי זהב וכלי כסף וכל שכיות החמדה, ומאכל שֻלחנו ומשקהו היו בלי כל יְקָר וכבוד כאֹרח אחד העם. בכל יום ויום בערב ובבוקר נקבצו כל גדודי חיָליו ויעמדו כַדור סביבות מאַשריהם ומלמדיהם (פרעדיגער) לשאת רִנָה ותפִלה לה' ולהודות לו ולברך את שמו, וגם המלך עשה כן פַּעֲמַיִם בכל יום תמיד. המלך היקר הזה בָטַח בישועת ה' בכל לבבו, וַיִשָׁעֵן באלֹהיו כל ימי חייו, לא התרפה ביום שלטון המות, לא חַת מפני להבות רבבות חרבות שלופות ביום קְרָב ומלחמה, ורוח עֻזו לא רָפתה ביום הֶרֶג רב בנפול מצדו אלף ורבבה מימינו. בהתלקח שלהבת המלחמה, היה הוא הראשון אשר התנפל בחרבו על אנשי מלחמתו, והאחרון לכל שׁוּבֵי מלחמה. בלָכדו את אויביו לא עשה בהם נקמות, אך הטה להם חסד וימשכם בחבלי אדם עד אשר נהפכו מאויבים לאוהבים. צֶדֶק היה אזור מתניו, וְיֹשֶׁר אזור חלציו, ויהי מופת לכל בני דורו. והוא בחֶמלתו על הפראָטעסטאנטים בני דתו הַנִגָשִׂים והנענים בתגרת ידי הקיסר פֿערדינאַנד הקאַטהאָלי, גם בְּאַוָתוֹ להגדיל את גבול ארץ ממלכתו ולהאדיר את הדרת כְּבוֹד מלכותו, התנדב להתערב במלחמת ארץ אשכנז, להראות את גבורתו ולחשוף את זרוע עֻזוֹ בהצותו את הקיסר בארצו, והקאַרדינאַל רישעלייו אשר על פיו יִשַׁק כל ארץ צרפת בעת ההיא, היה עוֹזר לו ותומך ידיו. כי הקאַרדינאַל הזה קנא קנאה גדולה מאד בקיסר עסטעררייך העולה מעלה מעלה והולך מחיל אל חיל יום יום, ויחתור בכל מאמצי כחו לְשַׁבֵּר את זרועותיו ולגדע קרנותיו. והנה כמעט אשר הצליח המלך גוסטאַף אַדאָלף להגיע אל קצה גבול פאָממערן (ה“א ש”צ 24 יוני 1630), מִהר ההערצאָג הזקן המושל בארץ ההיא ויתן ביד המלך את ארצו האומללה, ההרוסה וְהַנְשַׁמָה בעֶברת זְדוֹן גדודי הקיסר וּבַחֲמַס ידיהם. כי ההערצאָג הזקן ההוא ראה כגבוה שמים מִשְׁאוֹל כן גברו דרכי גוסטאַף אַדאָלף ודרכי אנשי חילו מדרכי טיללי וואַללענשטיין ואנשי חילם העריצים, אשר כֻּלָם לחמס יבואו ומגמת פניהם להכות את הארץ חֵרם ולחַבל את יושבי תבל. גם כל העם היושב בארץ אשכנז שמחו מאד לקראת המלך החסיד הזה, ובכל מקום אשר דָרכה כף רגלו בו, סַבּוּהוּ גם סבבוהו רבבות עָם בקול תודה וברכה ויחשבוהו למלאך מושיעם ורב את יריביהם. אך בכל זאת לא אבו נשיאי אשכנז ונסיכיה לכרות אתו ברית, כי יראו מפני נקמת הקיסר וזעם אפו, ובהתאספם יחד בעיר לייפציג (ה“א שצ”א פֿעברואר 1631) להתיעץ כדת מה לעשות, נועצו לב יחדו ויחליטו לבל יכרתו ברית עִם מלך שוועדען גם לא להתערב במלחמות הקיסר רק לעמוד ברחוק ולראות איך יפול דבר. והקורפֿירשטים מבראַנדענבורג וזאַקסען שלחו אל גוסטאף אַדאָלף לאמר לו כי לא יתנו אותו עֲבוֹר דרך גבול ארצם, ואם יַקשה את עָרפו יצאו בחרב לקראתו –. וירע הדבר בעיני גוסטאַף אַדאָלף וַיֵצֶר לו בראותו כי נשיאי הפראָטעסטאַנטים עומדים לשטנה לו בדרך אשר הוא הולך להציל את מאַגדענבורג מיד טיללי הצר הצורר עליה על אשר כרתה עִמו ברית שלום. ובין כֹה וכֹה התגבר טיללי ופאַפפענהיים על מאַגדענבורג (ה“א שצ”א 16 מאַי 1631) ויורידו עוז מבטחה אחרי סערות מלחמות רבות ועצומות. וכאשר נלכדה העיר התפרצו גדודי המנַצחים בתוכה ויעשו בה הרג רב וְשִׁמְמוֹת רֶצַח אשר לא נעשו כן מיום הִוָסֵד ארץ אשכנז ועד היום ההוא. יונקי שדים וזקנים מְלֵאֵי ימים הרגו לפי חרב, נשים עדינות המעולפות בזרועות בעליהן רָצָחו, בתולות ונערות טבחו לעיני אבותיהן, גם בבית התפלה פרצו וירצחו נשים רכות הכורעות לפני המזבח ומתפללות לאלֹהיהן, ואין קץ לכל עלילות רֶצַח אשר עוללו בעיר האֹבדת ההיא, ולאחרונה הציתו אש בכל פִּנוֹת העיר, ורוח סערה נשא על כנפיו את להבות אש בליעל ההיא, ומהרה קל הֵחֵלָה הַמַשְאֵת לעלות מן העיר, עמודי עשן ושלהבת מתלקחת, ויעל כְּלִיל העיר השמימה. ועל פי טיללי נהיתה כל הרעה הנוראה ההיא, כי הוא צִוה לאנשי חילו לעולל כֹּה בעיר שלשה ימים רצופים – והנה כי כן עשו קַנָאֵי הקאטהאלים לאחיהם בני עַמם, בני ארצם ובני דתם!!! –. מספר הנרצחים והנשרפים היה רב ועצום מאד עד כי לא מצאו כל אנשי החיל את ידיהם לְקַבֵּר אותם, ועל כן השלכו ששת אלפים הרוגים במצולות נהר עלבע לבעבור טהֵר את החוצות מכבד פגר; ומספר הנופלים בחרב והשרופים באש היו יותר משלשים אלף נפש. שלשה ימים שללו צבאות הקיסר את שלל העיר, ורק ביום הרביעי השיבו את ידיהם מעושק וחמס. וטיללי עבר בגובה אפו ובגאון ורהב בתוך העיר הנשַמה והשרופה ובלי כל נֹחם צָעַד על משואות עיר הַהֶרֶס, ובשחוק וקלסה הריע תרועת ששון ויקרא: „הנה חגה מאַגדענבורג את חג חתונתה, וטָבחה טִבחה והקדישה קרואיה“! –.

568 §    🔗

ויהי כשמוע גוסטאַף אַדאָלף את הרעה האיומה אשר מצאה את מאַגדענבורג, ויתאבל וישפוך זעמו על הקורפֿירשט מבראַנדענבורג וזאַקסען על אשר עצרוהו מהושיע לעיר ההֻללה ההיא –. וטיללי נסע בחילו הגדול והנורא לעשות לזאקסען כאשר למאַגדענבורג, אז נפלה אימת מָוֶת על הקורפֿירשט מזאַקסען, וימהר ויכרות ברית עם גוסטאַף אַדאָלף להושיע לו בעת צרתו ולעזור לו להלחם בטיללי וגדודיו העריצים. וביום השני חָברו צבאות הזאַקסים עם צבאות השוועדים, ויצאו לקראת טיללי וימצאו אותו אצל רייטענפֿעלד מהלך שעה אחת מלייפציג (ה“א שצ”א 7 סעפטעמבער 1631). ועד מהרה התחוללה ביניהם מלחמה עזה על מרומי שדה. וטיללי נִגף אז בפעם הראשונה מגפה גדולה מאד: שבעת אלפים איש מגבוריו נפלו לפי חרב, חמשת אלפים נפלו בשביה עמוסים במכות חדרי בטן, ויתרם נָסוּ במהומת מות ויפוצו בשבעה דרכים, וגם בין טיללי ובין המות היה כפֶשַׂע ורק באֹרח פלא נמלט ממות וינס מנוסת חרב מֻכֶּה ופצוע, עָיֵף ויגע, וישם פניו אל ארץ אשכנז הדרומית, וגוסטאַף אַדאָלף הֵרִים את פעמיו אל נָפוֹת נְהַר מיין ונהר רהיין. ובטרם עֲבוֹר החורף היו ווירצבורג ומרבית ערי פפֿאַלץ התחתונה בידי השוועדים, ואחרי אשר צָלַח גוסטאַף אַדאָלף את נהר רהיין אצל אפפענהיים ויך את הספרדים החונים שם לפי חרב, נפלו בידו גם כל הערים אשר על נהר רהיין. ולתשובת האביב נסע דרך נירנבערג ויצלח את נְהַר לעך אשר עשה לו שם טיללי מבצרים וצריחים וסוללות, ויעל בסערת מלחמה על המבצרים ההם ויתגבר על טיללי וַיִגוֹף את גבוריו ויצמיתם, ואחד מגבורי שוועדען ירה כדור עופרת על טיללי ויפצעהו וַיָחַל וַיֵאָנַש, ומקץ ארבעה עשר יום מת בעיר אינגאָלשטאַדט, אך גם ברגע האחרון מימי חייו חשב עוד מַחְשְׁבוֹת מלחמה, כי קְרָב ומלחמה היו חַיֵי רוחו ונשמת אפו. הוא היה איש חיל וגבור מלחמה מאד, לא הלך בגדולות ובנפלאות כל ימי חייו, לא חָשַׁב כסף ולא חפץ בזהב, מָאַס כָבוד ולא פנה אל תהִלה ושֵם תפארה. תענוגות בשרים ותאות נְמִבְזוֹת זָרו לו, אך גם חכמת חכמים ובינת נבונים והדר תפארת אדם כמו זָר נחשבו לו –. אחרי אשר הביא גוסטאַף אַדאָלף בידו את אויגסבורג ובנותיה וישב את דת הפראָטעסטאַנטית אל כַּנָהּ, הֵרִים פעָמיו לארץ בייערן ויתפשה, ומלך בייערן חָרַד וְרָגַז מפני תנופת חרבו, וימהר ויעזוב את היכלו ואת מינכֿען הבירה ויברח לְהֵחָבֵא, וגוסטאַף אַדאָלף בא בהוד נִצחו ועֻזו אל העיר ההיא וישם משכן כבודו בהיכל המלך. אז נבהלו אלופי בייערן, וכל עַם הארץ נמוגו מפני הגבור המשכיל הזה, אך הוא לא הִקְשָׁה את ידו עליהם, לא הניף על אחד מהם את שֵבט עֶברתו, רק שָׂם עליהם עוֹנֶשׁ כסף אשר לא כבד עליהם לנשוא, גם לקח מהם מאה וארבעים כלי תותח אשר היו חבושים בטמון בבית הנשק אשר בעיר הבירה, וזולת זה לא עשה להם מאומה, כי איש חסד היה ודרכו להיטיב גם לאנשי מלחמתו הנופלים בידו. והקורפֿירשט מזאקסען בעל ברית מלך שוועדען, שָטַף ועבר בארץ באֶהמען, ולא היתה קריה אשר שגבה ממנו, גם פראַג בירת הארץ נלכדה לפניו בלי תנופת חרב, כי וואַללענשטיין אשר שמח בכל לבב בִּנְפוֹל ערי הקיסר בידי צָר וּבְהִנָגֵף אנשי צִבאותיו לפני אנשי מלחמתו, עָזַב את עיר פראג, לָמוּג בזה את לב יושביה, ולהרפות את ידיהם עד אשר יסגירו את העיר בידי הזאַקסים –. והנה מבלעדי הרעות הנוראות אשר מצאו את הקיסר בעת ההיא בתגרת ידי גוסטאַף אַדאָלף וכל נשיאי אשכנז הפראָטעסטאַנטים, נשקפה עליו עוד רעה גדולה מאד מאת הישמעאלים אשר עמדו אז ערוכים למלחמה על אונגאַרן לקחת אותה מיד הקיסר ולשפוך את ממשלתם עליה, גם בקרב עסטעררייך פנימה התחוללה אז רוח פרצים, ורבים משרי המדינות עמדו הכן להתפרץ מפניו. והקיסר פֿערדינאַנד הזה אשר לפני חדשים אחדים היה רודֶה מים הקדמוני (אָסטזעע) עד ים אַדריאַטי, וכל אפסי ארץ אשכנז היו הֲדום לרגליו, נפל פתאֹם פלאים, נפשו נבוכה ונבהלה מאד ויהי כאיש נִדהם ואובד עצות. בכל גבולות ארצו רָגשו אויביו, אנשי מלחמתו הָמוּ, גם בלב ארץ ממלכתו רבו צָרָיו, עָצְמוּ מְשַׂנְאָיו, וכֻלם יחד מניפים את חרבותיהם עליו לְבַלְעוֹ, ואין עוזר לו –.

569 §    🔗

בעת צרתו פָנה כֹה וכֹה וירא כי אין עוזר לו מבלעדי האיש וואַללענשטיין, ומושיע אַיִן בִּלְתּוֹ, אך את האיש הזה הִדִיחַ מִשְׂאֵתוֹ וַיְמַלֵא את פניו קָלוֹן, ואיך יִתְרַצֶה להשליך את נפשו מנגד ולהושיע לו? – ובכל זאת נִסה הקיסר לנוס אליו לעזרה, ויבקשהו לשוב אליו ולהיות לו שר צבא וּנְגִיד חֲיָלִים כבימי קדם. אך וואַללענשטיין השיב את פניו וימאן לעשות את בַּקָשָׁתו, ולבבו שָׂמַח ויעלוץ בראותו כי הקיסר מתחנן אליו לחַלצו ממצוקותיו, וַיַחַז בו נקמה וַיְקַו כי באה עת רָצוֹן ההיא אשר כָּלוּ עיניו מיַחֵל לה ואשר בה ישיב נָקָם לצוררו –. והקיסר הוסיף שלוח אליו עוד שרים רבים ונכבדים להטות את לבבו לעבודתו, אך הוא השיב את פניו ריקם כפעם בפעם ולא אבה ולא שמע לו, עד כי לאחרונה שלח אליו הקיסר את מִשְׁנֵהוּ בעל לשון ואיש שפתים גם חֲכַם לבב, והוא הצליח ויט את לבב הגבר היהיר הזה לחֶפצו לשוב ולאסוף אנשי חיל ללחום את מלחמות הקיסר. ולתקופת חֹדש ימים אָסַף וואַללענשטיין ארבעים אלף איש שולפי חרב ואנשי מלחמה גם שמונים כלי תותח, ואז שלח אל הקיסר לאמר: „אני שמרתי את הבטחתי ועשיתי לך חַיִל גדול, ועתה שלח נא שר צבא לצבוא אותם“. כֹּה הֵתֵל בהוד הקיסר וכֹה התקלס בו, אך הקיסר נשא בשרו בשִניו וַיְחַל את פני עַז נפש הזה כי יהי הוא שר הצבא ויצביא את עַם המלחמה כבראשונה, אך הוא בגֹבה אפו נִער כפיו מתמוך בְּמִשְרָה הזאת, וגם אחר אשר הִרבה הקיסר לבקש אותו על ככה, האטים אזנו משמוע, עד אשר נֵאות לו הקיסר לתת עוז בידו למשול על כל צבאות החיל ממשלה בלי מְצָרִים, וגבורה בימינו להקדיש על גוים וממלכות מלחמות, או לכרות עמהם ברית שלום כטוב וכישר בעיניו, וכל שרי המלוכה גם פֿערדינאַנד השני מלך אונגאַרן וגם הקיסר בכבודו והודו לא יתערבו בכל המעשים אשר יעשה, אף לא יֵרָאוּ ולא יִמָצְאוּ בתוך אנשי הצבא כל הימים אשר יהי הוא המוציא והמביא את עַם המלחמה בארץ אשכנז. ועוד דברים גדולים כאלה הבטיח לו הקיסר, ואז התנשא וואַללענשטיין כארי מְסֻבְּכוֹ וככפיר מִסֻכָּתוֹ ויתיצב בראש אנשי המלחמה. ותהי ראשית דרכו ללכת לארץ באֶהמען לגרש את הזאַקסים מתוכה, ובחרבו הנוראה הֵנִיס אותם מכל ערי הארץ ההיא, ואחרי כן התחבר עם הבייערים ויבוא בסערה וסופה אל מְחוֹז פֿראַנקען ולא רחוק מעיר נירנבערג מְקוֹם אשר שם השוועדים נְחִתִּים, וַיִחַן ממוּל מחניהם ויבן לו מצודות ומבצרים סביבות מחנהו, כֹה חָנוּ שתי המחנות אלה מול אלה ימים רבים מבלי עֲשׂוֹת מלחמה אשה ברעותה, עד אשר נִכרת אֹכֶל ממחנה השוועדים ולא נשארה עוד כל מִחְיָה לאנשי המלחמה, כי שבע פרסאות סביב נָשַׁמָה כל הארץ ותהי למדבר ציה וערבה, גם אוצרות הבר אשר בנירנבערג ספו תמו, ואז החליט גוסטאַף אדאָלף לעלות בסערת מלחמה על מבצרי מחנה וואַללענשטיין, אך גבורי וואַללענשטיין הרעימוּ בכלי תותחיהם וימטירו מָוֶת ואבדון על ראשי השוועדים עד כי לא יכלו לעמוד לפניהם, ואחרי אשר נפלו מהשוועדים עַם רב נסוגו אחור ולא עשו תושיה בפעם הזאת. כראות וואַללענשטיין כי אָזלת יד השוועדים, שָׂם פניו אל ארץ זאַקסען לעשות בה שפטים רעים ולהרסה, ויסע עִם חילו הנורא אל הארץ ההיא, אך עד מהרה נסעו גם השוועדים אחריו להושיע לה ולהצילה מיד העריץ האיום הזה. והנה בששי לחֹדש נאָוועמבער בבוקר בפרוש עב ענן מוטות כנפיו תחת רקיע השמים, התנגשו שתי המחנות יחדו על יד העיר הקטנה ליטצען, ומלחמה גדולה ונוראה התחוללה בין גבורי חיל ההם, מלחמה אשר לא נהיתה עוד כמוה על אדמת אשכנז עד היום ההוא. במלחמה ההיא חשפו השוועדים את רעם גבורותיהם וילחמו כגבורים אבירים ויתגברו על וואַללענשטיין, וַיַכּוּ את גבורי חֲיָלָיו מכות נוראות מאד, אך במלחמה ההיא נפל המלך גוסטאַף אדאָלף חָלָל, ולא נודע מי הִכָּהוּ – והשוועדים חָגרו חֵמות וילחמו כאריות לנקום את דְמֵי מלכם ויהרגו עַם רב ועצום במחנה אויביהם, וגם את פאַפפענהיים שר צבא הפרשים הרגו בחרב, וגם על פני וואַללענשטיין כוננו כלי מָוֶת עד אשר נלחץ לנוס מהמערכה עם שארית מחנהו, ובמנוסה ובחפזון שב אל ארץ באֶהמען וַיִמָלֵט. אחרי המלחמה בִקשו השוועדים את מלכם בתוך החללים וימצאו אותו ערום – כי האויבים פָּשְׁטוּ את בגדיו וַיָבוֹזוּ את עֶדְיוֹ – ומכף רגל ועד ראש היה פָצוּעַ מִכַדורי כלי המורים וּמֵהַלְמות פרסות הסוסים אשר דָרכו ורמסו עליו, בבכי תמרורים הביאו את עצמותיו אל ארצם ויקברוהו בקברות המלכים ובכבוד גדול כְּיֵאוֹת למלך נכבד כמוהו.

570 §    🔗

אחרי מות גוסטאַף אדאָלף התעורר השר אַקסעל אָקסענשטירנאַ המזכיר (Kanzler) בארץ שוועדען וימלא את ידו כֹּחַ וגבורה ללחום את מלחמות הדת בארץ אשכנז, והוא היה איש חכם ונבון בהליכות המדינה, גבור מלחמה ובעל תחבולות, ויכרות ברית עם נשיאים רבים מבעלי דת הפראָטעסטאַנטית ועם ערים רבות מערי אשכנז אשר התנדבו לעשות מלחמות בעד דתם ובעלי בריתם בכל נפשם ובכל מאודם. על יד ימינו ניצב בערנהאַרד מוויימאַר והאָרן שר החילים ויהיו שרי צבאיו המצביאים את עַם המלחמה, והמלחמה הארוכה והנוראה הוסיפה אֹמֶץ בארץ אשכנז וַתִּתְגָעַשׁ ביתר עז מבתחלה. והשוועדים אשר שמרו משפט וארחות יֹשֶׁר כל ימי גוסטאַף אדאָלף מלכם, נֶהפכו לעריצים ואכזרים אחרי מות המלך הישר והצדיק ההוא, ויתפשו את מלאכת טיללי ואת עריצות וואַללענשטיין, ויעברו בארץ בייערן בסער ובסופה וְרָמְסוּ וְטָרְפוּ, ויעשו נאצות נוראות מעריצים ופריצים, וכן עשו בכל הארצות אשר לכדו בחרבם הקשה, ובשלעזיען חָנו חֵיל וואַללענשטיין וישחיתו את הארץ גם הם ימים רבים, אך בעת ההיא קָרֵב קֵץ וואַללענשטיין ורעתו מִהרה מאד – בא קִצו אַמַת בִּצְעוֹ! –. כי הוא התמהמה ימים רבים בבאֶהמען ואיש לא ידע למה זה ועל מה זה, וּמְשַׂנְאָיו וּמְקַנְאָיו מצאו אז עת רצון להכותו בלשון לפני הקיסר, וירשיעוהו כי הוא חושב מחשבות למרוד במלכו ולכרות ברית שלום עם השוועדים לבעבור יעזרו לו לשום כתר מלכות בראשו ולמלוך בארץ באֶהמען, גם הוסיפו עוד לתת עוז ותעצומות לדברי השטנה ההיא באמרם כי על כן שלח לחפשי את הגראַף טהורן השונא שנאה עזה כמות את הקיסר ואת עסטעררייך, ועל כן מִלא גם את ידי איללאָ ידידו ואיש סודו להביא במָסורת הברית עִמו את כל שרי הצבאות ונגידי החיל. כֹה הלשינו האנשים ההם את וואַללענשטיין לפני הקיסר, ואוהבי מאַקסימיליאן הוסיפו עוד לטפול עליו עונות חרב, גם הכֹהנים הקאטהאלים ועדת היעזואיטים שונאי וואַללענשטיין בגלל חֵרות דֵעוֹתָיו בהליכות הדת, הרשיעוהו ויתנוהו לפני בן בליעל, בן פריץ ומורד במלכות, וכֻלם כאחד הִטוּ את לב הקיסר להשחית את וואַללענשטיין ולמחות את שמו מתחת השמים, ותהי ראשית דרכי הקיסר למשוך אליו בחבלי אדם את גאַללאַס, את פיקקאָלאָמיני ואת אַלטרינגען שרי הצבאות, ואחרי כן הוציא דְבַר מלכות מלפניו להסיר את וואַללענשטיין מפקודתו ולהחרימו כמשפט אחד המורדים והפושעים במלכות –. אז הִתְעַבֵּר וואַללענשטיין בהקיסר, ושלהבת אש הנקמה נִשְקָה בו, ויתאמץ למרוד בו באמת, ויסע ויבוא לעיר עגער, ושם חִכָּה על השוועדים כי יבואו אליו ויתחַבר אליהם לְהִנָקֵם בהקיסר על הרעה הנוראה אשר שִׁלֵם לו תחת הטובות הגדולות והנשגבות אשר עשה עִמו בְשוּם נפש בכף, אך הקיסר קִדם את פניו ויכריעהו (ה“א שצ”ד 26 פֿעברואר 1634) –. כי בעיר עגער קם איש משחית ושמו בוטטלער יליד אירלאַנד עם עוד בנים משחיתים כמוהו וַיִרְצְחוּ את וואַללענשטיין גם את ידידיו הנאמנים, הלא הם: איללאָ, טערצקא וקינסקי, והקיסר חָלַק להמרצחים ההם את נכסי הנִרצחים ואת כל הונם ורכושם, גם אָצַל להם כבוד והדר, מִשְרָה ופקודות, וירכיבם על במתי ארץ. הנה כי כן היתה אחרית וואַללענשטיין חִתַּת כל העמים, רב פעלים, גבור חיל ומחמל נפש אנשי המלחמה! הן אמת כי בעונו מֵת, אך להקיסר לא היה כל משפט וצדקה להמיתו, כי באמת ובתמים עבד אותו ויחלצהו ממצוקותיו ויכונן את כסאו ואת ממלכתו –.

 

c) אחרית המלחמה, שלום וועסטפֿאַלען.    🔗

571 §    🔗

אחרי מות וואַללענשטיין נסעו צבאות הקיסר לבייערן וינצחו במערכה את בערנהאַרד מוויימאַר על יד נארדלינגען (ה“א שצ”ד 6 סעפטעמבער 1634) ואז מצאו נשיאים רבים מארץ אשכנז עת רצון, ומה גם נשיא זאַקסען לכרות ברית שלום עם הקיסר, הוא שלום פראַג (ה“א שצ”ד מאי 1635), כי הקיסר השיב את פקודתו על אודות נכסי הכֹהנים הקאטהאלים ובתי תפלותיהם אשר לקחו להם הפראטעסטאנטים לפָנים, ואז הָשלמו לו נשיאים רבים מבעלי דת הפראטעסטאנטית, אך בכל זאת לא כבתה עוד שלהבת המלחמה הנוראה ההיא, כי רישעלייו מצא אז תואנה להוציא לאור את מזמות לבבו אשר יזם כל הימים להקטין את ממשלת הקיסרים מבית האַבסבורג ולהגדיל את גבולות ארץ צרפת על נהר רהיין, ויבטיח לתמוך את ידי השוועדים בכסף רב ובאנשי חיל למלחמה גם עָזַר עזר גדול לבערנהאַרד מוויימאָר במלחמותיו אשר לחם עם הקיסר בנפות רהיין העליון (אָבער רהיין) (ה“א שצ”ה 1636). מוקדי אש המלחמה הוסיפו עוד ללהט הארץ ויושביה, באַנער שר צבא השוועדים לכד את זאקסען ואת טהירינגען (ה“א שצ”ז 15 פֿעברואר 1637) ויהפוך את ארצות חמדה ההן למדבר ציה וערבה, רעות נוראות ומצוקות ותלאות איומות עד אין קץ רבצו על ארץ אשכנז האומללה בימים ההם, ובעת צרה וצוקה ההיא מת הקיסר פֿערדינאַנד השני. ובנו פֿערדינאַנד השלישי [פֿערדינאנד השלישי ה“א שצ”ז–י"ז 1657–1637] ישב על כסאו המתנודד וימלוך בארץ הָרוֹעֶשֶׁת והרועדת ההיא. ובערנהאַרד מוויימאַר הלך מחיל אל חיל ויעש גבורות ונצורות בכל מלחמותיו אשר לָחַם, כי הוא לכד את רהיינפֿעלדען, את פֿרייבורג וברייזאַך, ויחשוב מחשבות ליסד לו ממלכה חדשה על שני עברי נהר רהיין, ממלכה רחבת ידים ובלתי סרה למשמעת כל מלך רב ושליט זולתו. אך פתאֹם מת בערנהארד (ה“א שצ”ט 18 יוני 1639) בעצם תֻּמוֹ ובמבחר ימי חלדו ולא חצה ימיו, ורבים השיאו עון מותו על הצרפתים באמרם כי הם השקוהו סף רעל וימיתוהו ולבעבור הסב אליהם את צבאות אנשי חילו ולבעבור תפוש את עלזאַס בידם – ומהרה קל עברו הצרפתים את מעברות נהר רהיין ויביאו חרב ומלחמה בארץ אשכנז הדרומית, ובאנער שר צבא השוועדים פרץ בבאהמען וישיא עליה שנית שוד ושבר, הרג, רצח ואבדון (ה“א ת”א יאנואר 1641), אחרי כן יעץ באנער עצה נמרצה להתנפל פתאם בחילו הגדול על נגב אשכנז ולהפריע את הועד אשר נועדו בו הקיסר ושרי הממלכה בעיר רעגענסבורג ולהמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם –. אך ה' הפיר את מחשבתו ויסכל את עצתו. רוח קר ועב טל גם גדודי אויבים לחצו אותו לשוב אחור, ובשובו אפפוהו חבלי מות ויצעידוהו לשערי שאול ויכרת מארץ החיים –.

572 §    🔗

אחרי מות באַנערי, מלא את מקומו גבר חכם בעז, גבור חיל ומלומד מלחמה ושמו טאָרסטענזאָן חניך המלך המרומם גוסטאַף אדאָלף ובחיר כל בחוריו. האיש הזה חלה את רגליו ועבדיו נשאוהו תמיד על כתף במטה כבודה (זאֶנפֿטע), ובכל זאת היה מהיר בכל דרכיו וחרוץ בכל מעשיו, וברעם גבורותיו החריד כל אפסי ארץ אשכנז. הוא הקדיש מלחמה על צבאות הקיסר (ה“א ת”ב 1642) ויט חרבו הנוראה עליהם ויכם מכה נחלה מאד על יד לייפציג ואצל רגל הר תַּבּוֹר, וכפעם בפעם פרץ בלב ארץ עסטעררייך וירגיז את הקיסר בעיר הבירה, וכל אבירי גבוריו חרגו ממסגרותיהם. אחרי כן הופיע שנית בפתע פתאם בנפות עלבע התחתון (נידערעלבע) ויצג משמר בהאלשטיין ושלעזוויג, וימריץ את מלך דאֶנעמאַרק לבוא עמו במסורת ברית השלום לטובת שוועדען. אפס כי לאחרונה כבד עליו חליו, ומכאובו הכשיל כחו עד כי עזב את פקודתו, נטש את משמרתו, ועל מקומו בא איש גבור חיל ושמו ווראַנגעל, והוא התחבר אל טירעננע שר צבא הצרפתים ושניהם השתערו בארץ בייערן (ה“א ת”ז 1647) ויעשו בה מלחמות עצומות עד כי נלחץ מאקסימיליאן לנוס מפניהם, ולאחרונה הִמְריצו ווראַנגעל להשיב את החרב אל תערה (וואַפֿפֿענשטיללשטאַנד) ולסור אל משמעתו. אחרי כן הואיל ווראַנגעל להתחבר עם גאֶניגסמארק שר חֲיָלֵי השוועדים בבאֶהמען, אך אז באה אליו השמועה על אֹדות השלום אשר הִשְלִים הקיסר עם כל נשיאי ארץ אשכנז, הוא שלום וועסטפֿאַלען (ה“א ת”ח 1648), ואז חדל ווראַנגעל מעשות את אשר יָזַם לעשות, ובעיר פּראַג אשר שם החלה המלחמה הארוכה והנוראה הזאת, שם בא גם קִצָהּ, ושם סָפתה וכן הֵתַמָה –.

573 §    🔗

אמנם לא בנקל יצא דְבַר השלום למענהו, חמש שנים רצופות חלפו עברו עד אשר הופיע מלאך השלום הזה אשר עיני כל עמי אשכנז כָּלוּ מִיַחֵל לו ואשר הוא חַיֵי רוחם ונשמת אפם –. על פי דברי השלום ההוא, שלום וועסטפֿאַלען, יָרְשָׁה צרפת את נָפות עסטעררייך אשר בעלזאַס, את זונדגוי ואת ברייזאַך, אך נָטלה עליה להניח לערי הממלכה (רייכֿסטאֶדטע) את זכיותיהן ואת משפטי החֵרות אשר בידיהן מימי קדם עד הימים ההם –. שוועדען ירשה את קדמת פאָממערן, (פֿאָר פאָממערן), את אִיריגען, את עיר שטעטטין, את ווימאַר, את ברעמען, את ווערדען ועוד ערים רבות, גם כסף רב מאד בגלל הנזק אשר היה לה כל ימי המלחמה ההיא –. בראַנדענבורג ירשה את החלק המזרחי מתחתית פאָממערן (הינטער פאָממערן) גם את מאַגדענבורג, האַלבערשטאַדט, מינדען ועוד ערים אחרות –. זאַקסען ירשה את כל נפות לויזיטץ –. בייערן לקחה לה את פפֿאַלץ העליונה (אָבער פפֿאַלץ), ורהיין פפֿאַלץ היתה ירשה לקאַרל לודוויג בן פֿרידריך החמישי אשר מת בשנת (ה“א שצ”ב 1632), אחד עשר יום אחר מלחמת ליטצען. גם לכל נשיאי ארץ אשכנז נִתְּנוּ ערים ונפות ונכסים רבים בגלל הנֵזק אשר סָבלו במֶשך ימי המלחמה ההיא, וישובו לכבודם והדרם כבראשונה. ארץ שווייץ וארץ השפֵלה שבו לקדמתן ותהיינה ממלכות מיוחדות ובלתי סרות למשמעת מלכים אחרים ממלכי איירופא –. על אֹדות דָתֵי הכנסיה וּפְלַגוֹת מנהגיה, נִפרדו הנשיאים והקיסר עִם הכהנים הקאטהאלים בדֵעותיהם, ויתעשקו ימים רבים עד כי לאחרונה נועצו לב יחדו לקים עליהם ועל זרעם את החֻקים האלה: הַפֵשֶר אשר יצא לאור בעיר פאַסוי (Passauer Vertag) ודברי השלום על אֹדות האמונה אשר כרתו הנשיאים בעיר אויגסבורג (Religionsfrieden Augsburger), יעמדו לעד ולעולם, וכל רב ושליט אין בו כח לְשַׁנוֹתָם עד מה. בעלי דת קאַלווין יֵחָשְׁבוּ גם הם כשלומי אמוני הנוצרים נוֹצְרֵי דת נַצֶרֶת, וברית שלום ביניהם ובין הקאטהאלים והלוֹטערים. בָּתֵּי התפלות ואדמות הכהנים אשר בידי הפראטעסטאנטים משנת (ה“א שפ”ד 1624), ישארו בידם לאחֻזת עולם. כל החֵרות וכל משפטי האזרחים אשר להקאטהאלים, יהיו גם להלוטערים ולהקאַלווינים, ואיש לא יָעוֹז לחרחר ריב ומדינים בין שלש פלגות ההן או להפריע אשה את רעותה מעבודת אֱלֹהֶיהָ ומכל מנהגי דתה והליכותיה –. הן אלה תוצאות המלחמה האיומה הזאת אשר התעודדה שלשים שנה רצופות, אך עוד דברים רבים יצאו לרגלי המלחמה הזאת, ואנחנו נזכיר בזה רק אחדים מהם: 1) על פי הַמלחמה הזאת הֵרִימוּ המלכים והנשיאים את קרן עֻזם ביתר עז, הִרְבּוּ את עֹשֶר כבוד מלכותם ואת יקר תפארת גדולתם, הזילו זהב רב מאוצרותיהם לרומם את היכלי כבודם, לתת שכר גדול לשרי חצריהם ומשרתיהם וסריסיהם, לכלכל אנשי חיל אנשי תמיד (שטעהענדע העערע), ולהרבות את מספר בעלי הפקודות (בעאַמטע) עד בלי די, ויעמיסו מס תמִיד וכבד על עבדיהם –. 2) על ידי המלחמה הזאת חדלו בעלי האמונה לחקור ולדרוש אחרי הרוח הפנימי אשר בספרי הדת, כי אם להאמין אמונה שלמה רק בספורי המליצה וְגָלְמֵי החידות לבדם אשר רוח הדת מעֻלפת בהם – כי כֹה גָזרו הכֹהנים תופשי הדת, ואין להשיב! –. 3) המסחוּר הָלַךְ הָלֹךְ וְחָסֹר, נָשַׁמוּ מסלותיו וַיִפֹּל פלאים. כל מלאכת עבודה ירדה בשפל המדרֵגה וחרֹשת המעשה אָבד הדָרה ודרכיה אָבָלוּ, ואף כי עבודת האדמה שבה לקדמתה והארץ יָספה תֵּת כֹּחָה כבראשונה, אך ימי הטובה לא שבו אל ארץ אשכנז, וְאָשְרָהּ גָז וַיָעוֹף, ועד היום נִכְּרו עוד עִקבות הרעה בנָפות רבות בארץ הזאת אשר חִלוּ בה שְנוֹת המלחמה הזעומה ההיא –. ערי מסחור רבות רֻשָשוּ וְדַלוּ, מערי הממלכה (רייכֿסשטאֶדטע) יצא מעט מעט כל הדָרן וְטוּבָן ויתקעו יתדם בערי הבירות (רעזידענץ שטאֶדטע). המסחור, חרושת המעשה והעשר והכבוד נָעו הלכוּ להאָללאַנד וענגלאַנד ויבנו להם בית נאמן בתוכן. 4) חכמת סופרים (ליטעראַטור) וכל מעשי ידי אמן (קונסט) אשר חָלה גם ילדה ארץ אשכנז, ספו תמו מבלהות ימי המלחמה הארוכה ההיא, ותחתיהם בָּחרוּ האשכנזים דרכי הצרפתים, חָמדו להם מלבושיהם, עֲדֵי בגדיהם ותפארתם. לִמְדוּ לשונם דַבֵּר צרפתית, ובשירי משורריהם השפיקו ויעשו כמעשיהם, ומאז והלאה נָטשו את הליכות עַמָם (נאַציאָנאַליטעט), עזבו את תכונות אבותיהם הראשונים וַיֵהָפכוּ ברוב דרכיהם ומעלליהם לְעַם אחר –.

 

d) שוועדען בימי קריסטינה וקארל X. תמורות משפטי דאֶנעמאַרק.    🔗

574 §    🔗

אחרי מות גוסטאַף אַדאָלף מלך שוועדען מות גבורים על מרומי שדה מלחמה (ה“א שצ”ב 1632), נָסבָּה המלוכה לקריסטינה בתו, אך היא היתה עוד ילדה קטנה בעת ההיא ולא צָלחה עוד למלוכה, על כן נִהלו אז שרי המלוכה את השוועדים עד אשר תגדל המלכה, והם מצאו אז עת רָצוֹן להגדיל תפארת האפרתים והאצילים (אַדעל), להרבות את עֹשֶר כבודם ולהאדיר את חוֹסֶן יְקָר גְדֻלָתָם עד כי הרכיבו אותם על גפי מרומי הַמִשְרָה. ויהי כאשר גדלה קריסטינה וַתִּצְלַח למלוכה, גבה לבה ורמו עיניה ותלך בגדולות ובנפלאות, הזילה זהב מאוצרה לרומם את הֲדַר היכל מלכותה, פִּזְרָה הוֹן רב לְשָׂרֵי חצֵרה, קראה חכמי לב וְלִמוּדֵי חרושת המעשה מכל קַצְוֵי איירופא לשטאָקהאָלם עיר הבירה, ובכל עלילותיה הוכיחה כי רוח גֶבֶר נוססה בה ולה יאתה המלוכה. אמנם מאהבתה העזה לחכמות ומדעים ולכל מלאכת מחשבת מעשי ידי אמנים, לא יָשרה נפשה בדרכי בני עמה הרחוקים מחכמה ודעת וחרושת המעשה, ועל כן הֵסִירָה את כתר מלכותה מראשה אחרי אשר מָלכה עשר שנים בשוועדען (ה“א תי”ד 1654), וברצונה הטוב נתנה את נֵזר המלוכה לקאַרל גוסטאָף דוֹדָּהּ מפפֿאַלץ צווייבריקקען, ותעזוב את ארצה ומולדתה ובית אבותיה ותלך לנוע בארצות אחרות אשר אור ההשכלה זָרוּעַ בתוכן ונגוהות החכמה והמדעים יָהֵלוּ עליהן. בעיר אינסברוק באה במסורת דת הקאטהאלית ברוב הוד והדר, ואחרי כן עברה בארץ השפלה, בארץ צרפת ובארץ איטליא, ולאחרונה שָׂמָה מִשְׁכָּנָהּ בעיר רומא המלֵאה לה שכיות החמדה ומשכיות לבב מעשי יְדֵי בחירי חכמי חרשים. בעיר ההיא ישבה עד יום מותה בשנת (ה“א תמ”ט 1689). אהבת כבוד וּרְדוֹף אחרי הבלי תבל (אייטעלקייט) היו העבים אשר הֵעִיבוּ את זָהרי שמש חָכמתה כל ימי חייה, ובלעדי זאת היתה מופת בנות האדם ועָלתה על כֻּלנה בחכמתה ודעתה ובישרת לבבה.

575 § קאַרל גוסטאָף X    🔗

[קארל העשירי ה“א תי”ד–ת“כ 1660–1654] אשר ישב על כסא המלוכה בשוועדען אחרי קריסטינה, היה גבור חיל ואיש מלחמה כאחד הגבורים הגדולים אשר היו בארץ. הוא הקדיש מלחמה על הפולאָנים, ויתחבר אל הקורפֿירשט הגדול פֿרידריך ווילהעלם מבראָנדענבורג, וַיבְטַח אותו כי יעשה את פרייסען ארצו חפשית לבלתי היות עוד סרה אל משמעת פאָלען אם יהי עוזר לו במלחמה ההיא, ובגבורת ישע ימינו לכד קאַרל את נפות פאָלען המערביות, ואחרי הִלָחֲמו בהפולאָנים שלשה ימים רצופים אצל ווארשוי הָיֹה הָיָה אֲדוֹן כל ארץ פאָלען לולי התנפל אז מלך דאֶנעמאַרק בשוועדען עם חַיִל וְעִזוּז ויאכוף אותו לעזוב את הארץ ההיא אשר לכד בחרבו ובקשתו ולהשיב המלחמה בשערי דאֶנעמאַרק. עד מהרה עזב קארל ככפיר את ארץ פאָלען ויחיש דרכו לעשות נקמה בהדאֶנים, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, לא התיצבו צבאות הדאֶנים לפניו, עד כי בטרם הֵחֵל עוד החורף להשליך קרחו, תפש את שלעזוויג ואת ייטלאַנד עם כל מבצריהן, ורק מצודת פֿרידעריקאַ שגבה ממנו ולא יכול להוריד עוז מבטחה, אך גם המצודה ההיא נפלה בידי השוועדים בימי החורף ההוא, כי ווראַנגעל שר הצבא הלביש זְרוֹעוֹ גבורת רעם וירעישנה ויבקיענה אליו ויהי לנס. ויקנא בו המלך קאַרל ויתאזר עִזוּז וֶאֱיָל לעשות עוד גבורה עצומה מגבורת שר צְבָאוֹ ההוא. ויעבור בחֹדש יאנואר (ה“א תי”ח 1658) עם אנשי חילו את מֵי בעלט הקטן אשר קָפְאו אז בתגרת יד החורף ויתנפל בפֿינען, ואחרי ימים מעטים צָלַח את בעלט הגדול ויבוא בסערתו ובסופתו בזעעלאַנד, אפס כי שני גדודים מאנשי חילו טֻבעו במצולות הנהר ההוא לעיניו בעברם את הנהר. פחד פתאֹם נפל על הדאֶנים בראותם את אויביהם ערוכים למלחמה, ומרוב פחד לבבם אשתוללו כל אבירי לב, וכל אנשי החיל לא מצאו את ידיהם לעמוד על נפשם, ומהרה קל שלח מלך דאֶנעמאַרק מלאכי שלום אל קארל ויתרצה לקנות מידו את השלום במחיר אשר ישית עליו. אך קארל השיב ריקם מלפניו את מלאכי השלום, וגם אחרי אשר הִרבה מלך דאֶנעמאַרק במחיר השלום ויואל לתת לו זהב רב וערים וכפרים רבים במחירו, לא הִטָה קארל אזנו לו וימאן לכרות עִמו ברית שלום בתקותו אשר קִוָה להביא את שלש ממלכות הסקאַנדינאפֿיות תחת ממשלתו ולמשול בהן בממשלה בלתי מגבלה, אך קאָפענהאַגען נצבה לו לשטן בדרך, כי אזרחיה הרהיבו בנפשם עוז ויסגרו לפניו שערי עירם. לשוא שָׂם עליהם מצור שנה תמימה, לשוא נלחם גם בכחו הגדול, כי הם התיצבו לקראתו בעבי גבי מגנם ובמלחמות תנופה נלחמו בו, גם חיל האָללאַנד עמדו לימינם ויהיו זרועם לבקרים, ועל כן ארכו ימי המלחמה עד אשר מת המלך קארל פתע לפתאֹם וַתִּשָׁבַת המלחמה, כי שרי המלוכה אשר מלכו בשוועדען עד אשר יגדל קארל XI ויצלח למלוכה, כרתו ברית שלום עם מלך דאֶנעמאַרק בעיר קאָפענהאגען ועם פאָלען בעיר אָליפֿאַ, והחרב שבה אל תערה. ושוועדען היתה אז ממלכה אדירה ותתן חתיתה בארץ עד אשר הִרבו לה דאֶנעמאַרק ופאָלען במחיר השלום ויתנו לה ערים ונפות רבות מארצותיהן לאחוזת עולם, גם נתנו לפרייסען דרור וחֻפשה לבל תסור עוד למשמעת פאָלען, ויהיה אדירה ממנה ומושלה מקרבה יצא לעשות בה כטוב וכישר בעיניו, ואפרתי דאֶנעמאַרק הוכיחו במלחמה ההיא את אהבת בִּצְעָם וְחוֹסֶר אמונתם למלכם, ועל כן חרה בם אף המלך ויוציא דבר מלכות מלפניו לגדע את זרועם וּלְיַדוֹת את קרנותיהם. ראש דָבָר לקח מידם את הַכֹּחַ אשר היה להם מימי קדם לִבְחוֹר עליהם מלך כטוב בעיניהם, וישם חק בדאֶנעמאַרק כי כל מלך ינחיל לבניו את כסא מלכותו אחריו. אחרי כן גזר אֹמֶר כי כל איש אפרתי לא יָעוֹז לְחַוֹת דֵעוֹ בהליכות המלוכה ובמשפטי המדינה, רק המלך לבדו יהי המחוקק והמושל בממשלה בלתי מגבלה, וישם את חַחוֹ באף האפרתים וּמִתְגוֹ בשפתותיהם וַיְרַתְּקֵם ברתוקות ברזל אל כסא המלוכה. ועל פי הדברים האלה שֻׁנוּ כל משפטי דאֶנעמאַרק וכל תהלוכותיה מהקצה אל הקצה – המלך לבדו היה אדוֹן כל הארץ, ומלכותו בַּכֹּל משלה, ולא נִכּר לפניו שוע לפני דל ואפרתי מבן השפחה. גם בשוועדען נשברה זרוע האפרתים בתגרת ידי המלך קארל XI [קארל XI ה”א ת“כ–תנ”ז 1697–1660], מלך עז וחכם מחֻכם בחכמת המדינה, אך הוא לא הָפַךְ מִשֹׁרֶשׁ כל סדרי המלוכה הראשונים ויניחם על מקומם בשלום –. המלך הזה בראשית מלכותו חָשַׁב על היהודים רעה ויאכפם להמיר דתם, ובשנת (ה“א תמ”ה 1685) בשני לחֹדש דעצעמבער צִוה המלך במכתב גלוי לגרש את כל היהודים משטאָקהאָלם הבירה ומכל ארץ שוועדען, ואשר לא יעזוב את הארץ ההיא במשך ארבעה עשר יום יִוָסֵר בעונשים גדולים ושפטים רעים. אולם אחרי עשותו את הרעה הגדולה ההיא, נִחם על רעתו. ומה גם בשָמעו וביָדעו כי ממסחר היהודים בארצו יבוא רב טוב לארץ ממלכתו ולבני עַמו, ועל כן קרא את האיש הגדול בחכמה ונודע לתהלה הפראָפֿעסאָר גוסטאַף פערינגער מורה לשונות בני הקדם באוניווערזיטעט אופזאלא, ויצוהו (בשנת ה“א ת”נ 1690) לנסוע אל ארצות ליטויען ופאָלען לחקור ולדרוש את דרכי היהודים הגרים שם ולשום עין פקוחה על מעלליהם ובפרט על מעמדם המוסרי והשכלי ועל חקי דתם ואמונתם, ועל כל הדברים האלה ישיב אמרים בכתב ערוך וספר גלוי אל המלך. והאיש הנכבד הזה, אוהב אמת ורודף צדק, מלא פקודתו באמונה ובנפש חפצה וידבר טוב על היהודים ודתם. אבל הגיעו אז ימים אשר אין להם חפץ, כי קרבו ימי המלך למות, ומלאכות גוסטאף פערינגער עלתה בתוהו ונשכחה בימי המלכים אשר מלכו אחרי קארל האחד עשר, והיהודים אשר נשארו עוד בשוועדען מימים הראשונים, היו ברעה גדולה, כי הכבידו השוועדים את עֻלם עליהם יתר הרבה עוד מבימים הראשונים.

 

2. תמורות המלוכה בענגלאַנד וגרוש מלכי בית שטוּאַרט.    🔗

a) מלכי בית שטואַרט הראשונים (יעקב הראשון משנת ה“א שס”ג 1603 עד שנת ה“א שפ”ה 1625, וקארל הראשון משנת ה“א שפ”ה 1625 עד שנת ה“א ת”ט 1649).    🔗

576 §    🔗

יעקב הראשון בן מרים שטוארט [יעקב הראשון ה“א שס”ג–שפ"ה 1625–1603], היה רְפֵה ידים ואין אֱיָל, קְצַר רֹאִי ואיש נָבוּב. בימי ילדותו שמעה אזנו רק דברי ריבות אשר רבו מַטִיפֵי העם מִמִפְלֶגֶת הפרעסביטערים על אֹדות משפטי הדת והכנסיה הנוצרית, ועל כן אָחַז דרכם גם הוא ושגה תמיד באהבת הַוִכּוּחִים הדתים ובשאֵלות ותשובות על הליכות הכנסיה ומשפטיה. כל ישעו וחֶפצו היו רק להראות לעיני כֹל את גָדלו ואת ידו החזקה בחכמות ומדעים, ויכתוב ספרים רבים על אֹדות הדברים האלה, אך בידיעות משפטי המלוכה והליכות חכמת המדינה היה נִבער מדעת וחסר לב. הוא אהב את השלום ושנא את המלחמה רק בגלל מוֹרֶךְ לבבו ופחד רוחו מפני להב חרב וברק חנית, ועל כן המיר פעמים רבות את כבוד ענגלאַנד בקלון ולא לחם את מלחמת כבודה. הוא פִזר מְלֹא חפנים חן וחסד לאנשי און ומרמה חנפי לב והוללים אשר הפיקו ממנו רצון, וכפלגי מים היה לבבו בידם ולכל אשר חפצו הטוהו. אך הראש והראשון בהם היה געאָרג וויליערס ההערצאָג מבוקינגהאַם, איש יפה תֹאר ויפה מראה, בעל לשון חלקות וחנף. כי הוא היה אהוב ונחמד בעיני המלך, והמלך היה בידו כחומר ביד היוצר וכגרזן ביד החוצב בו. המלך הזה חשב מזמה כי כֹחַ מלכותו מיד ה' הוא לו ואין קץ וגבול לו כאשר אין קץ וגבול לכֹחַ ה' ויכלתו, ויעד על זה עדים מספרי הנביאים, להוכיח כי מחשבתו נוסדה על אדני האמת והצדק. ועל כן אהב מאד את כנסית הבישאָפֿים בענגלאנד אשר הֶחליטה כי המלך הוא מְקוֹר כל כֹּחַ הרוחני וראש לכל דבר קֹדֶש בארץ, וישנא את כנסית הפרעסביטערים אשר התנגדו להדֵע הזה. ומני אז והלאה חגרו מלכי בית שטוארט בעוז מתניהם ליסד את כנסית הבישאָפֿים בשאָטטלאַנד ולדכא תחת רגליהם את כנסית הפוריטאַנים בענגלאַנד –.

577 §    🔗

שלשה מִקְרִים אשר קָרוּ בימי המלך יעקב הראשון, נִזכרים הם בכל ספרי דברי הימים, והם הַמְצֻיָנִים בכל ימי מלכותו, הלא המה: קשר הבוגדים להמית את המלך ושריו על ידי אֲבַק שרֵפה (היא פולווער פֿערשוואֶרונג), המסע אשר נסע בן המלך הזה לספרד לראות את פני ארושׂתו (דיא ברויטפֿאַהרט דעס פרינצען פֿאָן וואַלעס) ודברי הריבות אשר חזקו מיום ליום בין המלך ובין שרי הפאַרלאַמענט. 1) בטרם עלה יעקב על כסא המלוכה בענגלאַנד, הבטיח לַעֲדַת הקאטהאָלים אשר בארצו להטות אליהם חסד ולתת להם משפטי חֵרות ככל אזרחי הארץ, וזאת עשה לבעבור יקבלו עליהם את עֹל מלכותו באהבה וברצון. אך כמעט אשר ישב על כסא המלוכה והממלכה נכונה בידו, לא שמר את הבטחתו ויחלל את מוצא שפתיו, וישם מס כבד מאד על הקאטהאלים להרבות בזה את שכר חֹנפיו ועדת אוהביו, להעשירם ולהגדיל את תפארתם, גם לתת בזה מוצא להכסף הרב והעצום אשר הוציא תמיד על ימי המשתה אשר עשה לשריו ועבדיו, על כן חרה בו אף הקאטהאלים וַתַּעַל חמתם עד להשחית. וקהל אנשים מָרֵי נפש ואמיצי לב קשרו קשר ויתיעצו להמית את המלך ואת שרי הפאַרלאַמענט על ידי אֲבַק שרֵפה אשר ישימו במרתף בית הפאַרלאַמענט ויציתו בו אש ברגע אשר יבוא המלך והשרים אל הבית ההוא. אך רגעים מעטים בטרם הוציאו הקושרים את מזמתם לאור, גִלה אחד מסוד מרעים ההם על ידי מכתב לאחד השרים משרי הפאַרלאַמענט (ה“א שס”ג 5 נאָוועמבער 1603) את המזמה ההיא, והשר מִהר וַיְגַל זאת את אֹזן המלך, ויבֻקש הדבר וַיִמָצֵא, ועצת הקושרים לא קמה. ראש הקושרים (Guy Fawkes) נתפש בכף וַיִשָפֵט משפט מָוֶת, וחבֵריו נָסוּ וַיִמָלֵטוּ ויסיתו את אנשי סודם לְהִלָחֵם במלך, אך מרביתם נפלו לפי חרב. ועל כל עדת הקאטהאלים אשר בענגלאנד יצא אז הקצף מאת המלך ויעמיס עליהם עֹנֶשׁ כסף, גם הִמְרִיצָם לְהִשָׁבֵעַ לו שנית להיות לו לעבדים נאמנים ולעָבדו בכל לבבם ובכל נפשם –. 2) המלך יעקב בְּגֹבַהּ לבבו וברום עיניו האמין כי רק בת מלך גדול מראשי מלכי הארץ יאתה להיות לקארל בְּנוֹ לאשה, על כן שלח מלאכים אל מלך ספרד לדבר על לבו להתחתן בו ולתת את בתו לבנו יורש העצר לאשה. הדבר הזה הכעיס את יושבי ענגלאנד תמרורים, כי הם עמדו אז הכן לעשות מלחמה במלך ספרד, כי איבת עולם בין ענגלאנד ובין ספרד, גם לא אבו כי אחת מבנות הקאטהאלים תהי מַלְכָּה בארצם, ואף גם זאת כי בגלל אשר שָׂם המלך את כל מעיניו להוציא את מזמתו זאת לאור, לא שעה אל פֿרידריך החמישי חתנו אחד מנשיאי הפראָטעסטאַנטים אשר גורש מארץ ממשלתו בתורת ידי הקאטהאלים, ולא עָזַר לו בחיל וְעִזוּז להצילו מכף כל אויביו ולהשיבו אל כַּנוֹ. והנה לאחרונה נעתר הפאפסט גם מלך ספרד ושרי ממלכתו להתחתן את המלך יעקב, וכל העם האמינו כי עוד מעט יצא הדבר הזה לאור באין שטן ומפריע. אז פִּתָּה ההערצאָג בוקינגהאַם רְצוי נפש המלך את קאַרל לעשות מעשה תעתועים: להתחפש וללבוש בגדים אחרים גם לְשַׁנוֹת את שמו ולנסוע לארץ ספרד אל היכל המלך להבהיל (איבערראַשען) את ארושתו פתאֹם. והמלך יעקב אשר בימי עלומיו עשה גם הוא כדבר הזה לארושתו הדאֶנית התרצה אל מעשה תעתועים זה. ובכן נסעו קארל ובוקינגהאם מתחפשים ומתנכרים ויבואו בשערי מאַדריד בירת מלך ספרד, ואיש לא ידע מי הם. אך כאשר נודע להמלך והשרים מי המה, נעשה להם כבוד גדול, וכל שרי המלך צָהלו מאד לקראתם וישמחו בם, אפס כי ההערצאָג בוקינגהאַם הפוחז והנמהר הבאיש את ריחו בעיני שרי החצר, עד כי שנאוהו ויתקלסו בו, אז חרה בהם אף ההערצאָג ויקח את קארל בן המלך וישב לענגלאנד וַיַשְׁבֵּת את ההתחתנות ההיא –. והמלך יעקב פָנה אל מלך צרפת ויקח את הענריטה בתו לקארל בנו לאשה. 3) המלכה עליזאַבעט הגבילה מאד את משרת שרי הפאַרלאַמענט וַתָּמָד להם חרות באֵיפת רָזוֹן, אךְ גֹדֶל ממשלתה ותוקף הודָה גם דעתה וחכמתה להכניס הרבה אל בית אוצרה טלהוציא מעט, כִּסוּ באהבה גם על עלילותיה אשר עוללה למרות עיני כבוד השרים ההם. אפס כי באחוז המלך יעקב את דרכה גם הוא וַיַגְבֵּל יום יום את יכוֹלת שרי הפאַרלאַמענט. ובשומו עוד גם מס כבד על כל מיני מרכולת הבאים אל ענגלאַנד והיוצאים ממנה, התקוממו לו השרים והעם וילינו עליו תלונה עזה. לשוא הִפחיד אותם באימים, לשוא גרש פעם אַחר פעם את שרי הפאַרלאַמענט מבית המועצה, לשוא אסר את מטיפי העם בבית האסורים על אשר דברו עליו סרה, לשוא כל עמלו! כי בכל עת אשר התאספו שרי המלוכה בבית הפאַרלאַמענט, הוסיפו להתלונן עליו וירימו במקום קולם על דרכיו ועל מעלליו. אז העיר עליהם המלך כל חמתו, ובאש עֶברתו הרעים עליהם לאמר: „הלא עבדי אתם, ורק אנכי אנכי בטובי ובחסדי אאציל עליכם מהודי להיות שרים ושופטים בארץ, ומה יש לכם עוד צדקה ולזעוק עוד אל המלך? – “. על אֹדות הדברים הקשים האלה כתבו שרי בית המועצה התחתון דברי ריבות בספר להוכיח את צדקתם ולהודיע להמלך כי רק לשרי הפאַרלאַמענט המשפט להיות שופטים ומחוקקים בארץ, ורק בידם לשׂוּם מס על עם הארץ ובלעדם לא ירים המלך ידיו ורגליו בכל הדברים האלה, גם הוסיפו לכתוב בספר ההוא כי יש רשיון לשרי הפאַרלאַמענט לדבר דברים נגד רצון המלך וְלַמֶלֶךְ אין כל רשיון לאסור אותם בבית האסורים על ככה –. ויהי כבוא הספר ההוא אל יד המלך, עלה עשן באפו ויקרע בידיו את הספר לשנים עשר קרעים ויגרש את השרים עזי הפנים מבית הפאַרלאַמענט, ואחדים מהם השליך גם אל בית הכלא על אשר נועזו לעולל בעפר את הוד הדר גאונו ועזו. אך בכל זאת לא יכול להשבית את שאון רוח העם ההולך וסוער עליו בלי הפוגה, ובשכבו עם אבותיו ובנו קאַרל הראשון ישב על כסאו [קארל הראשון ה“א שפ”ה–ת"ט 1649–1625], התגעשו העם ביתר עז עוד, כי המלך החדש הזה היה גבה עינים ורחב לבב יתר הרבה עוד מאביהו.

578 §    🔗

בשבת המלך קאַרל הראשון על כסא המלוכה, היתה ראשית מעשהו להתקוטט עם שרי הפארלאמענט, ובחמת אפו בם הדיח אותם משאתם ויבחר אחרים תחתיהם, וכאשר לא עשו גם השרים החדשים את רצונו, הדיח גם אותם ויבחר לו שרים אחרים, וכל זה עשה במשך שתי הראשונות למלכו, כי הוא תמך בידי הפראָטעסטאנטים האשכנזים גם עשה מלחמה במלך צרפת (בעצת השר הנמהר בוקינגהאַם) וידרוש מאת שרי הפארלאמענט כסף רב להוציא את המעשים הגדולים ההם לאור, אך השרים קפצו את ידיהם ולא נתנו לו את הכסף אשר הוא דורש מהם, גם לא נתנו אותו להעמיס מס על המרכולות הבאות לענגלאנד והיוצאות ממנה, לבל יבֻלע בזה לסחר הארץ, ועל כן התעבר בהם המלך ויסירם מלפניו וישם שרים אחרים תחתיהם. ויהי כאשר נִגף חֵיל המלך לפני גבורי הצרפתים במערכה בשדה בכל המלחמות הרבות אשר נלחמו אז, ודמי האנגלים ובני מְרוֹם עם הארץ נשפכו כמים חִנָם, גם כבוד ענגלאנד היה לכלמה, אז שפכו שרי הפארלאמענט החדש כמים עברתם על ההערצאָג בוקינגהאַם אשר מידו נהיתה כל הרעה הגדולה בענגלאַנד, ויפחידוהו בפחדי מות, והמלך אשר חפץ מאד ביקרו ואשר חתר בכל עז להציל את מחמד נפשו זה מכף אויביו, נעתר לשאלת הצדק (Petition of right) אשר שאלו ממנו שרי הפארלאמענט העליון והתחתון (ה“א שפ”ח 1628) להשיב להם את כבודם הראשון ואת הדר מִשְׂרָתָם, גם להיות להם רשיון לְדַבֵּר את כל אשר עם לבבם לטובת העם מבלי יְרָא פן יכלאם המלך או יחרים את רכושם. ויתן להם המלך את שאלתם ויכתוב בספר ויחתום בטבעתו. ימים מעטים אחרי כן נרצח השר בוקינגהאַם (ה“א שפ”ט 1629), והמלך הרים תחתיו ממפלגת הרוגנים (ווידערשטאַנדספאַרטיי, Opposition) את האיש טהאָמאַס ווענטוואָרטה אחד השרים משרי הפארלאמענט, וישימהו בין יועצי המלך, גם אָצל לו משרה ושלטון וירוממהו לגרם מעלת גראַף סטראַפֿפֿאָרד ולנציב מלך במדינות אירלאַנד, וילך במועצותיו וישאל את פיהו כאשר ישאל איש בדבר האלהים. השר העז הזה הרודף אחר הכבוד ואוהב בצע, חגר בעוז מתניו להוסיף עז ותעצומות לעזוז הוד המלוכה ולהרבות להמלך עָצמה וֶאֱיָל בְלִי־מְצָרִים, ועל כן יעצהו לגרש את שרי הפארלאמענט מבית המועצה ולמלוך לבדו על כל הארץ, ויעש המלך כדבר השר הזה וַיֵרְדְ לבדו בעם הארץ, ורק ממנו משפטו ושאתו יצא. ולמען מְצוֹא לכסף מוצא, הֶעמיס מס כבד על העם מבלי רְצוֹן ראשיהם ואציליהם, גם שָׂם מכס על הנרות, על היין על המלח ועל הבורית ועוד דברים רבים כאלה. ובראותו כי בכל אלה לא מלא עוד את אוצרו כסף, השיב אל כַּנָם את המסים אשר הֶעמיסו המלכים הראשונים על העם ואשר כבר בטלו ונשכחו ברבות הימים, ואחד מהם הוא „מס האניות“. ואחרי עשותו כל אלה למורת רוח העם, הוסיף עוד להמרות רוחם בהוסיפו עוד אֹמץ להכנסיה האנגליקאנית וּבְדַכְּאוֹ תחת רגליו את כנסית הפוריטאַנים והפרעסביטעריאנים, אשר דעותיהם על משפטי ממשלת העם (דעמאָקראַטישע גרונדזעטצע) הִכּוּ שרש בלבות יושבי הארץ, וימלא את ידי לויד הבישאָף מלאָנדאָן להוציא את הדבר הזה לאור, וירכיבהו עוד על במתי המשרה וישימהו לכהן ראש (ערצבישאָף) מקאַנטערבורי. והאיש הזה הֶחרה הֶחזיק לבַצע את מזִמות המלך, ותהי ראשית מעשהו לחנך שנית את בית תפלת פאויל, להרבות את תפארת בתי התפלות בצלמי קדושי הנוצרים יצוקים מכסף וזהב, ולפאר אותם בכל פאר והדר ובכל עדי עדיים, אחרי כן הדף את כל מטיפי העם (פרעדיגער) הפוריטאַנים ממצבם, ויגרשם מנחלתם, וימלא את ידי הכֹהנים השופטים והרודים בעם ואת ידי יתר שופטי הארץ ליסר מוסר אכזרי את האנשים אשר ירהיבו בנפשם עז לפצות פה ולהתלונן על החֻקים והמשפטים החדשים ההם. בעת ההיא יצא הקצף על אחד הסופרים מכנסית הפוריטאנים ושמו פּרין, וַיִשָׁפט במשפט נורא: להציבו על מצבת הקלון קבל עם (Prangerausstellung), לכרות את שתי אזניו, ולהצמית בבית האסורים את חייו כל ימי חלדו, וזאת היתה לו על דְבַר אשר כתב ספר גדול להוכיח בו את חטאת ההוללים ההולכים במָחול, המתחפשים במסֵכות (מאסקען) והמשחקים במשחק תעתועים לשַׂמח לב הרואים, וכל הדברים ההם עשו שרי החצר ונפשם חשקה בהם מאד בימים ההם –.

579 §    🔗

עלילות לויד הכהן הראשי ודרכי משפטיו, עוררו רוֹגֶז בלבות אזרחי ענגלאנד בראותם כי מהם נשקפה הרעה על כל יושבי הארץ לחמוס מהם את חֻפשם וחֵרותם בהליכות הדת ובהליכות המדינה, וירגזו ויתגעשו על המעשים ההם אשר לא יֵעָשׂוּ. ויאָהאַן האַמפדען גבר חכם בעוז וישר דרך, התקומם ביד רמה על מס האניות, וידבר לפני השופטים דברים נמרצים על אֹדות הדבר הזה, עד כי הכירו השופטים וידעו כי הוא הצדיק בריבו והמלך ושריו לא כן עשו –. מטיפי העם הפוריטאנים אשר הרסם הבישאָף לויד ממעמדם, הלכו בארץ לארכה ולרחבה וידברו ברֶגש באזני כל יושבי הארץ וַיַרְאוּם לדעת כי מטרת הבישאף הזה היא להשיב את הקאטהאָליציזמוס אל כבודה הראשון ולבנות לה בית נאמן בענגלאנד, ובדבריהם הנמרצים הפיצו זרע המשטמה על לבות עם הארץ לשטום את המלך ושריו ואת הכהנים הראשים וכל אנשי הרוח בעלי ברית הכנסיה האנגליקאנית. והמלך ראה כי סער גדול יֵעור מכל אפסי ארץ ממשלתו ועל ראשו יחול, ובכל זאת לא שב מדרכו ולא נטה שעל אחד ממסלתו, ויצו על יושבי שאָטטלאנד במפגיע לקבל עליהם את עֹל דת הכנסיה האנגליקאנית ואת משטרי הכֹהנים הראשים לכל משפטיהם וחֻקותיהם. ויהי היום ואחד הכֹהנים מהכנסיה האנגליקאנית עבד את עבודת אלֹהיו בבית התפלה הגדול (דאָמקירכֿע) בעדינבורג כמשפטו, ויתגעשו כל הנועדים בבית התפלה ההוא, וקם שאון ורעש על דְבַר העבודה הנכריה ההיא אשר קראו אותה „עבודת הבעל“, וכל העם קראו בקול גדול ובחֵמה שפוכה אחרי הכהן ההוא: „פאפיסט! יריב־משיח (אַנטיקריסט)! סִקלוהו! סִקלוהו“!. וישליכו עליו כסאות ויגרשוהו מבית התפלה. אחרי כן קראו עצרה ויצומו ויתפללו ויחדשו את הברית הישנה אשר להם (בונד, Covenant) ואשר קִבלוה עליהם ועל זרעם „ללחום את מלחמת דתם ולהצילה מהלמודים המתעים והמשחיתים אשר טפלו הפאַפיסטים על דת הנוצרית“. ואז גרשו את כל הכֹהנים הראשים (בישאפֿע) מארצם וישיבו את כנסית הפרעסביטערים לאיתנה, גם חגרו את כלי מלחמתם להלחם במלך קארל צורר דתם ומבקש רעתם. כשמוע המלך את הדבר הרע הזה, עלה עשן באפו וישלח צבאות אנשי חיל לשאָטטלאַנד לעשות מלחמות ונקמות בהפושעים והמורדים ההם, אך צִבאות המלך נִגְפוּ לפני השאָטטלאַנדים מרי הנפש ועזי האמונה, אשר הלכו לשדה המלחמה בשירי זמרה ובתפלות דוד בן ישי וישליכו את נפשם מנגד על דתם ואמונתם. ואחרי אשר הִכּוּ השאטטלאנדים את חיל המלך בארצם, פרצו ויעברו גבול ויבואו בשערי ענגלאנד להלחם במלך בסערות חמה בארצו –. והמלך בראותו כי אזלה ידו ונשברה זְרוֹעוֹ, לא מצא מפלט אחר לו כי אם לחדש את ימי הפאַרלאַמענט כקדם (ה"א ת' 1640), ויאסוף שרים רבים ונכבדים ויושיבם בבית הפארלאמענט, ויבקש מהם עֶזרה בצר לחלצהו ממבוכתו ומצוקתו.

580 §    🔗

הפארלאמענט הזה נודע הוא בספרי דברי הימים בשם: „פאַרלאַמענט הארוך“, יען כי הוא קם והתעורר לאֹרך ימים, והמלך לא עצר כח להדיחו משאתו כאשר עשה לשלשה הפארלאמענטים לפנים –. ראשי המדברים בהפארלאמענט הזה היו שרים גדולים ובעלי לשון למודים כמו השר הנודע האַמפדען, האָלליס, האַסלעריג, קראָמוועל ועוד רבים כמוהם, והם חָגרו בעוז מתניהם להציב גבולות לממשלת המלך ולעוז יכלתו, לגַדע את זרועות הכהנים הראשים (בישאָפֿע), להשיב לאזרחי הארץ את חופשם וחרותם בעניני המדינה ובהליכות הדת והאמונה ולהקל מהם משא מס המלך והשרים. והנה המלך הזה אשר עד הימים ההם נתן כתף סוררת לשרי הפארלאמענט וַיִבֶז להם בעצב נבזה, נהפך בפעם הזאת לאיש אחר, וַיִכָּנַע להשרים והיועצים אשר בהפארלאמענט החדש הזה, ויט לכל דבריהם אֹזן קשבת בצר לו, אך מרבית השרים ההם הִקְשׁוּ לשאול ממנו דברים רבים אשר לא יִתָּכְנוּ כי אם בארץ אשר ממשלתה ממשלת עָם (רעפובליק) ותרועת מלך אין בה –. ועד מהרה הֶראו שרי הפארלאמענט את שנאתם העזה אל המלך ושריו, ויוכיחו לעין כֹּל כי ריב עולם להם עם בית המלכות, וכל מזמתם לעשות את ענגלאנד לכנסיה חפשית – . כי תחת אשר דָרֹש דָרַשׁ מהם המלך לתמוך את ידו בכסף לבעבור תהי לאל ידו להכריע את יושבי שאָטטלאנד המורדים, תחת זה כרתו עוד עמם ברית בסתר ויהיו בתומכי ידם ובסומכי נפשם להלחם במלך ובכל המחזיקים במעוזו, אחרי כן שמו עלילות דברים על הגראַף סטראַפֿפֿאָרד ידיד נפש המלך ויד ימינו, ועל הכהן הראשי לויד רֵעַ המלך ומחמל לבבו, וישיאו עליהם עון אשמה כי הם מתאמצים לשדוד מאזרחי ענגלאַנד את חרותם וחופשם במשפטי המדינה ובהליכות הדת, ובני מָוֶת הם. לשוא הבטיח להם המלך למלאות את כל משאלותיהם אם אך ישיבו ידיהם מבלע ומהשחית את אוהביו הנאמנים ההם! לשוא הצדיק הגראַף סטראַפֿפֿאָרד את נפשו שבעה עשר יום וידבר דברי נגידים ברוח חכמה ובינה להוכיח את צדקתו ואת אמונתו לעיני השרים ההם! לשוא העיד עדים נאמנים כי ישר הוא בכל דרכיו וכל מעשהו באמונה! לשוא כל עמל נפשו! כי שרי הפארלאמענט התחתון הוציאו משפטם ושאֵתם ויחליטו כי הם יודעים אמונה אֹמן כי הוא חתר בכל עוז לחמוס מהעם את חופשם וחרותם ובן מות הוא, גם שרי הפארלאמענט העליון הוציאו עליו משפט מות, והמלך במֹרך לבבו לא הִמְרָה את דבריהם ויחתום גם הוא בטבעתו על כתב דת המות אשר כתבו השרים ההם על ידיד נפשו ומבחר אוהביו ויועציו –. והגראף האומלל הזה בראותו כי גם המלך נתן ידו אל מרצחיו, קרא מנהמת לבו: אל תבטחו בנדיבים! כי בימינם אין תשועה! – ובלב שקט ומנוחת נפש עלה על במת המטבח, ולא סרה רוח בינתו ומנוחתו ממנו עד הרגע האחרון אשר גזר ההורג את ראשו בגרזן (ה“א ת”א 11 מאי 1641) –. והכהן הראשי לויד אֻסר בבית האסורים ויהי שם שלש שנים, ולתקופת השנים כֹּרַת גם ראשו מעליו בגרזן, וימת כמת מרצח לעיני השמש –. אחרי כן גרשו שרי הפארלאמענט את הכהנים מהיות שופטים בארץ גם בעניני הדת והאמונה, ואת הכֹהנים הראשים גרשו מהסתפח בנחלת המשרה בבית הפארלאמענט העליון, ומהיום ההוא והלאה נפלה כנסית הכֹהנים הראשים ולא יספה לקום –.

581 §    🔗

אחרי הדברים האלה רגזה ותרעש ענגלאנד מהשמועה הרעה אשר שמעה כי הקאטהאלים אזרחי אירלאנד התנפלו על הפראטעסטאנטים הגרים בתוכם וירצחו בהם יותר מארבעים אלף איש. ושרי הפארלאמענט מצאו אז תואנה להחרות את אף העם על המלך וביתו ועל שריו ויועציו, באמרם כי מאת המלך ושריו היתה שוּמה לעשות את הרֶצח הנורא ההוא, ובדבר הזה הוכיחו כי ההולכים בתורת הפאפסט והבישאפֿים ובעצת שרי המלך התמכרו להרוג ולאבד ולהשמיד את כל הפראָטעסטאנטים בגלל דתם ואמונתם, ושנאת שרי הפארלאמענט להמלך הלכה הלוך וגדול מיום ליום, ויפרצו גדר המלכות ויתערבו גם בהליכות המלוכה אשר אין לכל שר וסגן כל משפט וצדקה בהם בלתי אם אל המלך לבדו, ויאיצו במלך למלא את ידם לבחור שרי מלוכה ושרי צבאות, ובידם תהי המשרה על חיל הים וחיל היבשה. אז חרה בהם אף המלך עד להשחית, ויצו לאסור בבית האסורים חמשה שרים משרי הפארלאמענט עזי הפנים ומרי הנפש מכל יתר אחיהם, למען יראו רבים וייראו, אך מצותו לא קמה, כי השרים ההם נסו וימלטו, וביום השני התאספו כל ראשי העם וישיבום אל בית הפארלאמענט בקול תרועה ובקול ענות גבורה. כראות המלך כי מרדו בו השרים והעם, עזב בשצף קצף את היכלו וירם פעמיו לעיר יאָרק ויקרא לחרב לעשות מלחמה בהמורדים בו, והמלכה ברחה ותחש מפלט לה להאָללאַנד לבקש עזרה ממלכי איירופא לעזור לאישה המלך במלחמותיו; אך כל מלכי איירופא שלחו כבר את אנשי חילם אל שדה המערכה בימי מלחמת שלשים שנה, על כן לא יכלו לעזור להמלך הזה ברב או במעט. ובענגלאנד פרצה בין כֹה ובין כֹה מלחמה עזה בין אזרחיה על פי המלך קארל. [מלחמת אזרחים ה“א ת”ב–ת"ו 1646–1642] אך יד המלך היתה אז על התחתונה גם בראשית המלחמה ויד הפארלאמענט על העליונה. כי מאוצר המלך תם הכסף, ולאנשי חילו חסר לחם וצדה, ואוצר הפארלאמענט היה מלא כסף על כל גדותיו, כי כל מס וכל מכס ותרומת הארץ היו בידם, גם כל עשירי העם ואפרתיהם התנדבו כסף רב מאד לאוצרם, כל משפחה ומשפחה הביאו בידם את כלי כספם הנמצאים בבתיהם ויתנום בידי שרי הפארלאמענט, הנשים פרקו את העגילים אשר באזניהן ואת הצמידים אשר על אצבעותיהן וכל עדין וחֶליתן ותביאון בטוב לבב אל השרים ההם, גם כל המסים אשר מאנו בני העם לתת אל המלך ולא שמעו בקול גערתו ובכל האימים אשר הפיל עליהם על ככה, נתנו את כל המסים אל השרים ההם בנפש חפצה, אך בכל זאת הצליח חֵיל המלך הקטן, בהיותו מלֻמד מלחמה ויך את לֹחמיו אחור וצבאות הפארלאמענט הרבים והעצומים עם הגראַף עססעקס שר צבאם לא יכלו לעמוד לפני החיל ההוא. ובשתי מלחמות הראשונות התגבר רופרעכֿט מפפֿאַלץ בן אחי קאַרל ושר צבאו על חיל הפאַרלאַמענט ויכם ויניסם מפניו. גם בשנה השנית להמלחמה ההיא נגפו צבאות הפאַרלאַמענט לפני חיל המלך, והשר הגבור והישר האַמפדען נפל גם הוא בעת ההיא, ויתאבלו עליו כל בני העם וכל יודעי שמו ויקרת ערכו. אז קם השר אָליווער קראָמוועל ויאסוף אליו אנשי חיל עזי אמונה ומקנאים קנאת דתם הפראָטעסטאַנטית בכל נפשם וכל מאודם, גם רוכבי סוסים ויודעי מלחמה, ויהי עליהם לשר צבא ונגיד מלחמה, וילך להלחם בחיל המלך, ומני אז והלאה אבד המלך את נצחו ועוזו וילך הלוך וחסור עד כי תם כחו וסר צלו. במלחמה הראשונה אשר נלחם קראָמוועל בחיל המלך על יד מאַרסטענמאָר (ה“א ת”ד בשלישי לחֹדש יולי 1644), נצחו צבאותיו את צבאות חיל המלך, וגבורת רופרעכֿט נָשָׁתָה. מהיום ההוא יצא שם קראָמוועל בארץ לגבור מלחמה ורב פעלים ויתן חתיתו בלבות כל מתקוממיו, וקהל עדת הפוריטאַנים מצאו אז עת רצון לבער את משטרי ראשי הכהנים (בישאפֿע) ואת כל משפטי דתם מקרב הארץ, ויתנו עז ותעצומות לתורת קאַלווין ולכל משפטיה וחקותיה, גם הקימו להם אנשי רוח תופשי הדת (Synod) אשר עיניהם תהיינה פקוחות על כל תהלוכות הדת ועל כל משטריה ומשפטיה, ומהרה קל באו בבתי התפלות ויסירו מהם כל צלם וכל דמות, כל סמל וכל תמונה, וישליכו את העֻגָבים ואת כל עדי עדיים החוצה, שברו את המצבות ואת החלונות המשוחים בששר. גם השביתו את כל החגים אשר יחוגו הקאַטהאָלים.

582 §    🔗

אך עד מהרה פרץ ריב ומדון גם במחנה המנצחים, כי ראשי הגבורים ורבי הפעלים אשר במפלגת הפוריטאנים, לא ישרה נפשם בסוד שרי הדת (סינאָד) אשר הקימו הפרעסביטערים, ויחפצו להיות בעלי כנסיה חפשית גם במשפטי הדת, איש איש מהם יעבוד את האלהים כפי אשר יורהו שכל וכפי תבונת רוחו והלך נפשו, ולא ילָחץ לעשות את החקים והגזרות אשר יטילו שרי הדת עליהם כפי העולה על רוחם. בעלי דת חפשית ההם נקובים בספרי דברי הימים בשם אינדעפענדענטים, וילחמו מלחמות גדולות עם הפרעסביטערים (ה“א ת”ה פֿעברואר 1645) על אודות הדבר הזה. והם העֶרימו בנִכליהם ויפתו את שרי הפארלאמענט העליון והתחתון לגזור על נפשם לבל יהי לכל חבריהם משרה אחרת זולתי המשרה אשר להם בהפאַרלאַמענט, ועל פי הגזרה ההיא נלחצו שרי הצבא ופקידי החיל אשר הם מסוד שרי הפאַרלאַמענט לעזוב את משרתם ולנטוש את פקודתם ולשוב אל מקומם הראשון, והשר פֿאֶהרפֿאַקס [פאהרפאקס ה“א שע”א–תל"א 1671–1611] הֻקם עָל להיות שר צבא על כל אנשי המלחמה. השר הזה היה חֲכַם לבב וגבור חיל ונפשו דבקה בנפש קראָמוועל וישאל בעצתו כאשר ישאל איש במשפט האורים, וקראָמוועל ראש האינדעפענדענטים הֶחרה החזיק להקים את הגזֵרה ההיא אשר גזרו שרי הפארלאמענט על נפשם, וירם את פעמיו אל מחנה אנשי החיל לתת את פקודתו (קאָמאַנדאָ) ביד פֿאֶהרפֿאַקס, אך פֿאֶהרפֿאַקס הוכיח בדברים נמרצים לשרי הפארלאמענט כי בלעדי קראָמוועל לא ינצחו אנשי חילם את חיל המלך, כי רק לו זרוע עם גבורה במלחמה, רק בידו עוז להכות את אנשי מלחמתם חֵרם, ועל כן לא תחול עליו הגזרה ההיא, ולא יטוש את משרתו, ושרי הפארלאמענט הִטוּ לדבריו אֹזן קשֶבת (ה“א ת”ה 14 יוני 1645), וישיבו את קראָמוועל על כַּנו, ויהי לו פי שנים ברוח הממשלה, כי היה שר צבא במלחמה גם שליט בבית הפארלאמענט –. אחרית הדבר היתה כי מלחמת האזרחים התלקחה עוד ביתר עָז מבתחלה, ובמלחמה אשר נלחם קראָמוועל עם חיל המלך אצל נאַזעבי, הכה את אנשי החיל מכה נצחת והמלך אבד נצחו ותוחלתו, וינס עם שארית חילו פליטי חרב לעיר אָקספֿאָרד. אך בראותו כי קראָמוועל ופֿאֶהרפֿאַקס נוסעים עם חילם הגדול לאָקספֿאָרד לָצוּר עליה עד רדתה ולתפוס אותו בכפם, גָמר אֹמר לעשות דבר כאיש נוֹאָשׁ אשר באו מים עד נפשו, ויתחפש ולבש בגדי אחד המשרתים ויברח עִם שני אנשים מאוהביו הנאמנים אל מחנה חֵיל שאָטטלאַנד החונים בגבול הצפוני, ונפשו קותה כי עוד לא כָבתה בלבות בני ארצו ומולדתו אש האהבה והאמונה למלכם עד שביב אחרון, ובראותם אותו מֻרדף ושח לבב יחמלו עליו. אך לא כאשר קִוה כן היתה! כי בני שאָטטלאַנד הקשיחו את לבבם לו, יען כי הם הטו אזנם תמיד אל דברי כֹהניהם עזי הנפש וערלי הלב הרחוקים מחמלה ולא יֵדעו רחם, ויהי בהסגיר המלך את נפשו בידם, ויתעמרו בו, וישימו עליו משמר, ויכבידו עליו ידם לשמוע את הדרשות הארוכות אשר דרשו כהניהם בבתי התפלות ואשר תּכן דבריהם היה להוכיח ולהעריך את עונותיו ואת עונות אבותיו, ובראותם כי כל עמלם להביאו במסורת כנסית הפרעסביטערים נשאר מעל, עשו דבר בליעל אשר כל שומעו תצלנה שתי אזניו, כי מכרו אותו בכסף אל שרי הפאַרלאַמענט בלאָנדאָן, ויסגירו את מלכם בידי שונאיו ומנדיו ואנשי מלחמתו! ושרי הפארלאמענט ההם התעללו בו ויוליכוהו בשביה ויאסרוהו במבצר חזק עד אשר יוציאו משפטו ודינו – חרפת עולם היא לבני שאָטטלאַנד גם כלמת נצח לשרי ענגלאַנד! –.

583 §    🔗

ובין כֹּה וכֹה רָבתה המריבה בין הפרעסביטערים היושבים בשֶׁבת בית הפאַרלאַמענט, ובין האינדעפענדענטים שרי החילים, אשר בידם יתר שאת ויתר עז על אנשי ריבם. קראָמוועל עָמַד לימין האינדעפענדענטים ויהי עליהם לסתרה, אך בערמתו ונכליו הרבים שָׂם מסוה חסידות על פניו ויתראה כאוהב שלום ורודף שלום המתאמץ לעשות שלום בין בעלי הריב ההם. ובעת אשר עשה קראָמוועל את מעשה תעתועיו ויתחסד ויתמם לעיני רֹאים כעושה שלום בין העצומים, בא אחד מפקידי החילים מבעלי ברית הפוריטאנים עם גדוד אנשי חיל ויקח את המלך מבית כִּלְאוֹ ויסגירהו אל ידי אנשי המלחמה אויביו ומבקשי רעתו, ועל פי קראָמוועל היתה שׂוּמָה לעשות כדבר הרע הזה. אחרי כן נסע פקיד החיל ההוא ללאָנדאָן הבירה (ה“א ת”ז יוני 1647) להכניע שם את שרי הפארלאמענט תחת ידי האינדעפענדענטים. ויהי הוא עושה הֵנה והנה והמלך נמלט אל אי וויט (ה“א ת”ח נאוועמבער 1648), והפרעסביטערים התאמצו בכל מאמצי כֹחָם לכרות עמו ברית שלום, אך הוא בטח בתשועת מלכים אחרים וַיִשָׁעֵן בעזרתם, ויפסח על שתי הסעיפים בדבר השלום ההוא, ובזה העביר עת רצון האחרונה אשר היתה לאל ידו להתרצות אל בני ענגלאנד ולשוב אל כסא מלכותו כבראשונה. ואז כלתה הרעה על המלך מאת קראָמוועל, וישלח דברו בסתר אל אנשי המלחמה לתפוש אותו בכף ולהביאו אל מבצר בודד על שפת הים. וכאשר עשו אנשי החיל את פקודתו, אז בא פרידע שר החיל במצות קראָמוועל אל בית הפארלאמענט (ה“א ת”ח דעצעמבער 1648) ויסובבוהו בגדודי חיָליו ויגרש משם ביד חזקה שמונים ואחד איש ממפלגת הפרעסביטערים אשר ישבו בסוד יועצי הבית ההוא. אחרי המעשה הזה הנודע בשם טהרות „בית הפארלאמענט ביד פרידע“ (פרידעס רייניגונג, Purganz), שָׂם קראָמוועל את משכנו בהיכל המלך, כי אז היה הוא השליט לבדו בכל ענגלאַנד, והפארלרמענט מבעלי ברית האינדעפענדענטים היו בידו כחמר ביד היוצר. ועד מהרה קראו עצרה ויאספו שופטים ושרים רבים מאנשי שלומם ויביאו לפניהם את המלך מבית השבי, וישיאו עליו עונות חרב, ויאשימוהו על אשר שלף חרבו מתערה וילחם בהפארלאמענט. ארבע פעמים הובא „המלך קאַרל שטואַרט“ לפני השופטים לתת דין וחשבון על עלילותיו, ולאחרונה חרצו עליו השופטים משפט מות כעל איש בוגד, רוצח ושונא ארץ מולדתו. שלשה ימים נתנו לו ארכה להתראות עם בניו ולברכם ולהתעתד למות. מקץ שלשת הימים הובל אל במת המטבח הערוכה לו לפני פתח היכלו הנקרא בשם וויטעהאַל. הבָּמה ההיא היתה מעֻלפת שחורים, ועליה נצבו שני הורגים (שארפֿריכֿטער) מתחפשים בבגדים משונים, והמלך הועלה על מרוֹם הבמה לעיני העם הרב והעצום עד אין מספר אשר ראו את המראה הנורא הזה (ה“א ת”ט 30 יאנוואר 1649), ופתאֹם גזר ההורג את ראש המלך בגרזן. וכל העם החרישו ויתיצבו דוממים מרוב פחד לבבם, ורק אחרי אשר אחז ההורג בציצית ראש המלך ויניפהו ויראהו לעיני כל ויקרא: „זה הוא ראש הבוגד!“ אז פרצו אנחות ואנקות מלבות רבבות האנשים הנצבים שם, וירימו במרום קול נהי ובכי תמרורים.

 

b) אָליפֿער קראָמוועל (ה“א ת”ט–תי"ח 1658–1649).    🔗

584 §    🔗

ויהי כשמוע יושבי שאָטטלאַנד ואירלאַנד כי נרצח המלך, וירגזו ויתגעשו וקם שאון ורעש גדול על הרֶצח הנורא הזה. אנשי שאָטטלאַנד מִהרו ויקראו אליהם את בן קאַרל הנרצח אשר ישב אז בהאָללאַנד וימליכוהו עליהם למלך (ה“א ת”י 1650) ויקראוהו בשם קאַרל השני, אפס כי בטרם שמו הנֵזר והעֵדות על ראשו, הִמריצוהו לבוא אתם במסורת הברית (Covenant) וּלהִכָּנס בכנסיה הפרעסביטערית. גם בני אִירלאַנד נתנו הוד מלכות על קאַרל השני ויחגרו כלי מלחמתם להלחם באויביו. ובעת ההיא הפך קראָמוועל מִשֹׁרֶשׁ את כל הליכות המלוכה בענגלאַנד, ועל מעי מפלתה כונן כנסיה חפשית וממשלת עָם (רעפובליק). המשורר הנודע מילטאָן בעל השירה הנשגבה הנודעת בשם „גן עדן האבוד“ (דאַס פֿעלאָרענע פאַראַדיז) ואשר אבד אחר כך את אור עיניו, היה שר ושופט בימים ההם על פי קראָמוועל. ויהי כשמוע קראָמוועל את עלילות שאָטטלאַנד ואירלאַנד כי המליכו עליהם את קאַרל השני למלך, וינאץ בזעם אפו, ויאמר להכניעם או להשמידם, ויעל בתחלה להלָחם באירלאַנד, ויעבור בה בחרב ובדם ואש ותמרות עשן, וישם בה שַׁמות בכל מדרך כף רגלו. ואחרי עָזְבוֹ את הארץ ההיא וילך לעשות מלחמות ונקמות בשאָטטלאַנד, באו תחתיו שרי חילים אחרים משרי העם ויוסיפו להרוג ולהשמיד ולאַבּד את יושבי אירלאנד, עד כי לתקופת שלש שנים נהפכה הארץ הטובה ההיא למדבר שממה, ושארית בניה פליטי חרב ורעב היו כאילים לא מצאו מרעה ויתנודדו בעירום ובחוסר כל בארץ מכורותיהם, ומחשבת נקם, נִקמת דמי אחיהם, כאש להבה עצורה בעצמותם –. וקראָמוועל פרץ בשאָטטלאַנד להראותה את נחת זרועו בחרב שלופה ומלחמת תנופה. אך חיל שאָטטלאַנד הצליחו ויבצרו להם מקום תחנותם עד כי נבצרה מאת קראָמוועל מזמה להרגיזם בחרבו הקשה, גם רעב גם חליים רעים היו במחנהו עד כי גמר אֹמר לעזוב את שאָטטלאַנד ולשוב לארצו. אפס כי מטיפי העם (פרעדיגער) אשר במחנה שאָטטלאַנד קנאו בשמחת חיי אנשי החיל ובשלות המלך קאַרל ושריו, ויפַתּוּ את שרי הצבא לצאת ממבצרם ולהתנפל בחרב על קראָמוועל. והם נפתו לדברי הקנאים והמקנאים ההם ויעשו את עצתם ויהיו עדי אֹבֵד! כי בראות קראָמוועל כי הם יצאו ממבצרם להלחם בו על מרומי שדה, הריע תרועה גדולה, ויקרא בעליצות נפשו: „סר צִלם מעליהם! אלהים הסגירם בידנו ולחמנו הם“!. ובשלישי לחדש דעצעמבער (בשנת ה“א ת”י 1650) ביום הולדת את קראָמוועל, התחוללה המלחמה הנודעת בשם מלחמת דוּנבּאַר. ובמלחמה ההיא היתה יד קראָמוועל רוממה, ותבוסת חיל שאָטטלאַנד שְלֵמָה! וקראָמוועל לכד אז את עיר עדינבורג, ומשם שטף ועבר והיה מֻטוֹת כנפיו מלא רוחב שאָטטלאַנד, כי ה' אלהי הצבאות אשר הפרעסביטערים (אזרחי שאָטטלאַנד) כִּבדוהו רק בפיהם ובשפתם, בצום ותפלה ובחונף ורמיה, עמד לימין קראָמוועל וגבוריו העריצים ויולך לימינם את הנצח והשלטון –. בעת ההיא התאושש קאַרל ויעש מעשה רב כאמיץ לב בגבורים, כי מִהַר ויפרוץ בענגלאנד עִם אנשי חילו ויקרא לכל אוהבי הליכות המלוכה להתאסף תחת דגלו וללחום את מלחמותיו. אמנם רק מתי מספר נלוו אליו וקצור קצרה ידם להתגבר על משנאיהם הרבים והעצומים מהם. ובמלחמה אשר התחוללה על יד וואָרצעסטער, נגפו חיל המלך לפני צבאות קראָמוועל, מרביתם נפלו לפי חרב ושאריתם מנוס נסו ולא הִפנו. אז שֻׁדד קארל ויהי כצפור בודד על גג, וינס מענגלאנד למצוא מנוח לכף רגלו על אדמת נכר, ושרי הפארלאמענט הבטיחו הון עתק להאיש אשר יתפוש אותו בכף ויסגירהו בידם לעשות בו שפטים. אחרי תלאות וזוָעות אין מספר הגיע קארל מתחפש בבגדים לשערי ארץ צרפת ויתמלט בעור שניו מבין שני אריות. ושר החילים מאָנק הכביד אכפו על יושבי שאָטטלאנד עד אשר התרפסו ויכָּנעו תחת ממשלת העם (רעפובליק) אשר כונן קראָמוועל בידו החזקה וזרועו הנטויה –. זולת המלחמות ההן נלחמו אז בני ענגלאנד גם בהאָללאַנד, ויוכיחו לעיני כל כי גם במלחמת הים גבורים משכילים הם כבמלחמת היבשה, כי בעת ההיא התנוססו בהאָללאנד שני גבורים גדולים, שֵׁם האחד טראָמפ ושם השני דערייטער, אשר להם זרוע עם גבורה במלחמות הים, ואשר חגרו כל כוחם וגבורתם להלחם בענגלאנד, ובכל זאת המה כרעו לאחרונה ונפלו לפני האדמיראל האַנגלי בלאַקע איש חיל מאוהבי ממשלת העם והולך מישרים, ולפני שר הצבא מאָנק גבור ענגלאַנד. ואחרית המלחמה ההיא היתה כי ההאָללאַנדים נלחצו לכרות ברית שלום עם ענגלאנד ולהרבות מאד במחיר השלום ההוא (ה“א תי”א אָקטאָבער 1651), גם נלחצו לקבל עליהם את החֻקים הקשים אשר נתן קראָמוועל בהליכות המסחור (נאַפֿיגאַטיאָנסאקט) אשר על פיהם הורם המסחור בענגלאנד יתר הרבה מבראשונה עד כי היתה ראשית סחר איירופא, ואליה נהרו כל הסוחרים מאפסי ארץ ואיים רחוקים.

585 §    🔗

במשך הימים ההם התעוררה מריבה בין קראָמוועל ובין שרי הפארלאמענט התחתון, ויחר אף קראָמוועל בהפארלאמענט ההוא ויאמר לשפוך עליו חמה אפו ולהשביתו מקרב ענגלאַנד. ויהי היום בהתאסף שרי הפארלאמענט להמתיק סוד, צוה קראָמוועל לגדודיו אנשי המלחמה לָסֹב את בית הפארלאמענט ולהקיפו, והוא בא בתוך הבית ויחרף ויגדף את השרים ההם וישלך עליהם שקוצים, ואחרי כן צוה לאנשי חילו לבוא גם הם בתוך הבית, ואז גרש את כל שרי הפארלאמענט בעזרת אנשי חיל ההם (ה“א תי”ג אפריל 1653), ובגרשו אותם קרא אל האחד; „סור, סור מזה איש שכור“!, ואל השני: „צא, צא זקן מנאף“!, ואל השלישי: „לך לחרפות אתה המחרף אלהים חיים"!. וכן קרא לכל אחד מהם ויריע עליהם כעל הוללים ובזויי עם וזלות בני האדם. אחרי כן מִלא את ידי שריו ויועציו לבחור פארלאמענט חדש אשר בעליו יהיו אנשי אמת, יראי ה' וחסידים. אז אספו בני ענגלאנד, שאָטטלאַנד ואירלאַנד את כל האנשים הישרים אשר בהם, ומהם נבחרו לשרי הפארלאמענט על פי קראָמוועל. הפארלאמענט ההוא נקרא באֹרח שחוק וקלסה בשם „באַרעבָנע“ (טאָטענקנאָכֿען פארלאמענט) על שם אחד מבני חברתו סוחר עוֹרוֹת (לעדערהאֶנדלער) אשר שמו ידידיה כאַרעבאַנע –. מרבית השרים ההם כִּנוּ את שמותיהם כשמות הנזכרים בספרי הקֹדש (כמו חבקוק, יחזקאל ודומיהם), ובזה הודיעו לַכֹּל תכונתם והלך נפשם ומגמת פניהם בכל מעשיהם. בני העם התלוננו וירננו על השרים ההם, גם קראָמוועל ראה כי נכזבה תוחלתו ואין לאל ידו להוציא על ידיהם את מזמות לבבו, ובראותו עוד כי מתאמצים הם לתת חקים ומשפטים אשר אחריתם רעה להפוך את סדרי הממשלה ומשטריה, לקח לו לכסות עינים את תלונות העם על השרים ההם (ה“א תי”ג דעצעמבער 1653), ובחזקת ידי אנשי החיל גרש אותם מהסתפח בבית הפארלאמענט. אחרי כן עשה הגענעראל לאמבערט חקים חדשים בארץ, ועל פיהם ישבו ארבע מאות איש בבית הפארלאמענט ובידם המשרה לתת חקים ומשפטים לעם הארץ כיד חכמתם ובינתם (דיא געזעטצגעבענדע מאכֿט), וקראָמוועל הֻקם עָל להיות לאָרד־פראָטעקטאָר ובידו העוז והשלטון להוציא בכחו וגבורתו את החקים ואת המשפטים ההם לאור (דיא אויסאיבענדע געוואַלט), גם היה רב ושליט העליון על צבאות חיל היבשה וחיל הים –. והנה כל הימים אשר שלט קראָמוועל בענגלאַנד בתור לאָרד פראָטעקטאָר, עשה משפט וצדקה בארץ, ויעש לו שם בגוים. סגולת המשרה אשר הָטבעה בנפשו ועזוזו וידו החזקה, נתנו חתיתו ויראת כבודו על פני מלכי ארץ ורוזנים בארצות אחרות, ותום דרכו בהליכות ביתו ודרכי חייו כאחד האזרחים, מצאו חן בעיני בני עמו אזרחי ענגלאַנד, ויאמינו בו ויבטחו כי כל מעשהו באמונה לטובת עמו וצאן מרעיתו. אמנם כרוב חכמתו בהנהגת המדינה, כן רבו מקנאיו ומשנאיו, וכאשר הרבה למלאות את כל אשר נָטלה עליו משמרת פקודתו כנאמן רוח וישר באדם, כן הרבו שוטניו להרעימו ולהעציב את רוחו. השוטנים ההם היו ממפלגת אוהבי ממשלת העם (רעפובליקאנער) גם ממפלגת אוהבי הליכות המלך (Royalisten). והם מררו את שארית שנות חייו וטפחות ימיו, ולא הניחוהו לאכול בטובה, ולחוש את נֹעם המנוחה במשרתו הרוממה אשר קנה בחכמתו ובגבורתו ובהשליך נפשו מנגד פעמים אין מספר. עֲנָנָה חשֵכה שָכנה תמיד על פניו הנזעמים, לילה ויום פחד לבו מפני צורריו הרבים והעצומים האֹרבים לדמו, וילך קודר ושחוח, סר וזעף בלחץ יגונו ועצבונו עד יום מותו, וימת ביום אשר נולד בו (ה“א תי”ח 3 סעפטעמבער 1658) יום אשר בו הצליח תמיד בכל מלחמותיו ובכל עלילותיו –.

586 §    🔗

בימי קראָמוועל נגה אור על פליטת יהודה גלות ספרד אשר בהאָללאַנד, כי בימיו ועל ידו פתוח נִפתחו לפניהם שערי ארץ ענגלאנד לשבת בתוכה ולהאחז בה אחרי אשר לא דרכה בה כף רגל איש יהודי כארבע מאות שנה. כי היהודים אשר נמלטו מחרב רעה, חרב האינקוויזיציאָן הארורה, באו מפאָרטוגאַל וספרד ארצה האָללאַנד וישבו בה, ומרביתם בחרו באמשטרדם ואווה למושב למו, ויצליחו גם עשו פרי, ויהיו עשירים וסוחרים נכבדים ולא חסר להם מאומה רק כי ינתן להם רשיון לָגוּר בענגלאנד סחר גוים. אך לא האמינו ולא קִוו כי תבוא שאֵלתם, יען כי שרי הפאַרלאַמענט נתנו דת להגיר רגל איש יהודי מגבול הארץ ההיא ולבלתי קְרוֹב אליה כל הימים, ומי יפיר את הדת ההיא? המלך לבדו אין בו כח לעשות כדבר הזה מבלי רצון העם, והעם אשר איבת עולם להם על היהודים, לא אָבו לפקוח עין ולהתבונן כי על פי היהודים פרוח תפרח ארץ מולדתם בהיות לאֵל ידם לָפַחַת רוח חדשה בסחר הארץ ההיא ולהרים קרנו בכבוד –. והנה פתאֹם פָתח מרד ענגלאַנד לפני היהודים פֶתח תקוה וַיקווּ כי קרובה שאלתם לבוא והצלחתם להגלות. כי קראָמוועל הנגיד ומצַוה הוא גבר חכם בעוז אשר לא יבצר ממנו מזמה ולא יחדל מעשות כל דבר אשר ממנו תצמח טובה לארץ ענגלאַנד, והוא האיש אשר באונו ורצונו ישים דת הפארלאמענט לאין, ועצת חכמתו ישלים. ואליו פנו היהודים הפאָרטוגיזים והספרדים היושבים באמשטרדם ויגישו לפניו את דברי שאֵלתם על ידי מלאכיו אשר היו באמשטרדם ואשר דָבקה נפשם בהם בגלל חכמתם, ישרם ועשרם. ולא אֵחר קראָמוועל להשיב להם אמרים כי דבריהם ישרו בעיניו ויבקשם לשלוח אליו איש אחד מקציהם ולמלאות את ידו להוציא את הדבר הגדול הזה לאור. ויבחרו יהודי אמשטרדם בהרב החכם הגדול ר' מנשה בן ישראל, וישלחו אותו לחצר קראָמוועל. והאיש ר' מנשה ההוא, היה מילידי עיר ליסאַבאָן בירת פאָרטוגאַל בן איש ישראל אשר שופטי האינקוויזיציאָן שמו בו עינם הרעה לרעה, ענוהו בכבלי ברזל, צמתו בבור צלמות חייו ויציקוהו בכל מצוקות מות על אשר שב להחזיק בתורת היהודים אחרי אשר המירה בחזקת ידי עריצים בדת נצרת. אחרי כלותם בו כל חצי רצח, אחרי שדדם כספו וזהבו, הונו ורכושו וכל אשר לו, הצליח להמלט מידם, ותהי לו נפשו לשלל, ויברח מארץ החטאה ההיא, ויבוא לעיר אמשטרדם וישב בה. והוא חנך את מנשה בנו ויגדלהו על ברכי שלומי אמוני ישראל, וילמדהו תורה ויראת ה‘. גם לשונות שונות ודרך תבונות למדהו, ולשמחת לבבו ראה כי עלה הנער בתורה וחכמה על כל הנערים אשר בגילו, וילך הלוך וגדול עד כי היה דגול מרבבה, וה’ נתן לו לשון למודים ושפת נאמנים להטיף לבני עמו ולדבר נגידים בתוך קהל ועדה. ולא חכמי היהודים לבדם, כי גם חכמי הנוצרים נתנו לו כבוד והדר ויגדלו שמו, ותהלתו בקצוי ארץ הגידו, ומהם היה החכם דיאָניזיוס פֿאסיוס, הוגאָ גראָטיוס, שמואל באַשאַרט, קאַספאַר באַרלעאוּס, הועטיוּס, פאָקאָק ועוד חכמים רבים וגדולים. ידי הרב הזה רב לו בשפת עברית, בלשון ספרדית, פאָרטוגיזית ורומית, ועטו עט סופר מהיר בלשונות ההן, ויחבר ספרים רבים מלאים תורה וחכמה, גם היה רופא מהֻלל, אך לא הביא לחמו מחכמת הרפואה, כי היה רופא חנם, וחית ידו מצא בבית דפוסו, כי היה לו בית דפוס משֻבח ומפֹאר אשר יצאו ממנו ספרים רבים יקירי ערך. ואת האיש הגדול הזה שלחו יהודי אמשטרדם אל קראָמוועל, ויהי בבואו אל היכלו, מצא חן בעיניו, ויט אזנו אל דבריו ויבטיחהו לבל ינוח ולבל ישקוט עד אשר ימלא את שאלת היהודים, ור' מנשה הדפיס אז ספר גלוי לכל יושבי ענגלאַנד להוכיח ולערוך לפניהם את הטובות אשר תבאנה לארצם לרגלי היהודים. כי הענגלאנדים הלינו וירננו ויתקצפו בשמעם את שיבת היהודים לענגלאנד, ובדברי הספר ההוא השבית את שאונם וחרונם. וקראָמוועל קרא עצרה בארבעה עשר לחדש דעצעמבער (ה“א תט”ו 1655), ויאסוף אספה להמתיק סוד ולהתיעץ על אֹדות הדבר הזה. באספה ההיא ישבו שני אנשים חכמים יודעי דת ודין (יוריסטען), שבעה אזרחים וארבעה עשר כהנים (נוצרים). לראשונה שאל קראָמוועל את פיהם: „אם יתכן הדבר כי ישובו היהודים לענגלאנד לגור בה ולסחור אותה?“, „יתכן הדבר“, ענו שני החכמים היודעים דת ודין, גם האזרחים לא מצאו דבר אשר יעמוד לשטנה בדרך הזה, והכֹהנים החרישו ולא דברו דבר. אחרי כן שאל קראָמוועל את פיהם: על אֹדות האופנים אשר על פיהם ינתן רשיון ליהודים לשבת בענגלאַנד. והנה על דבר השאלה הזאת נפלגו הדעות: הכֹהנים דברו דבריהם ארבעה עשר יום, ויטילו על היהודים מסים כבדים, ויאמרו להעמיס עליהם תנאים רעים ואופנים עזים וקשים בעד הרשיון הזה, אך נפש קראָמוועל קצה בלהגם הרב ודברי זדונם ומחשבות אונם, ויחר אפו בם וישלחם מעל פניו, ואחרי כן הוציא דבר שלטון מלפניו לפתוח את שערי ארץ ענגלאַנד לפני היהודים להאחז בה. ומני אז והלאה עלה אור חדש על היהודים, כי נהרו אל ארץ ברוכה ההיא קהל גדול מאמשטרדם ומיתר ערי האָללאנד, ובמשך שמנה שנים היה מספרם רב ועצום עד כי בימי המלך קאַרל השני בנו להם בית תפלה גדול ורחב ידים בעיר לאָנדאָן (ה“א תכ”ג 1663). וזולת הספרדים והפארטוגיזים, נהרו עוד יהודים רבים גם מארץ אשכנז ועוד רבים מארץ פאָלען אל לאָנדאָן הבירה וישבו בה, ויבדלו מקהל אחיהם הספרדים, ויכוננו להם קהלה חדשה הנקובה בשם קהלת אשכנז. ושתי הקהלות יחד בנו להם בתים ויקנו נכסים ואין מתקומם נגדם, ואף אויביהם לא ערבו את לבם להאשימם בתואנות שוא, כי נשמרו מכל עול וחמס, את כספם לא נתנו בנשך, ואחרי הבצע לא הלך לבם. אך במלאכת ידים ועבודות הנותנות כבוד לבעליהן החיו את נפשם, ובכל חכמה ודעת הרבו לדרוש ויהיו לשם ולתהלה בארץ. ולכל כהונה ומשמרת יקרבו ככל גויי הארץ, ואף בבית הפאַרלאַמענט ישבו למשפט.

587 §