איני יודעת כיצד נולד הרעיון הזה – אם מתוך איזה עיתון חקלאי מחוץ-לארץ, או סתם משהו שצמח בדמיונו של אבא –

לפתע עוברים לשוורים, אולי קשה היה לאבס את הסוסים הגזעיים שהיוו מעמסה על הפלחה – שלא היתה כבר שלימה – נתלוו לה תבואות-קיץ שונות הדורשות חרישים רבים –

ולפתע אותה העגלה, אבל היא רתומה לשני שוורים גבוהי קרניים, נדמה לי שהיו תוצרת יבוא מן הבלקנים – ושלא היינו היחידים שהחליפו סוסים בשוורים. בלילות, לאור מנורת הנפט, מתקינים רתמות חציין עור חציין עץ – העול קנוי מוכן וכל החלקים האחרים פיסות עור שאבא מרפד, בלבד שלא לשפשף את עור הבהמה, גוזר מדביק, דופק מסמרים קטנים, בידיו היעילות, הגדולות, עושות הכל בדייקנות ובחן. לפעמים הוא מתיישב, לוקח גיליון גדול של נייר עיטוף עבה, ומצייר גן חיות שלם, לשמחתנו הרבה – ספרי-ילדים לא היו עדיין ומצויירים היו מעטים.

בחוץ גשם, ועל השולחן גזרי עור ריחניים, ריח דבק ושמחת יצירה, חדשה בהחלט. [ – – – ] היתה המנורה התלוייה בשרשראות בתקרה, ושרשראותיה מתגוללות במשיכה בקצה המנורה עד השולחן, על השולחן מרצעים פיסות לבד, פיסות עור שהבאתי מחצקיל הסנדלר, מסמרים בחבטות, רק פלייאר עוד לא [היה אז] בשימוש –

לרוחב השולחן עול שוורים מעץ אלון לבן, ואבא ואחי מרפדים אותו בפיסות לבד, בפיסות עור, למנוע את שפשוף העור לשוורים האירופים המיוחסים.

הם שניהם דומים זה לה כשני תאומי שקד בהירים זהובים ועורם מתנוצץ לאור-השמש – סוחבים שקטים ואין צורך במלמד-הבקר בשבילם.

הם באו במקום הסוסים היפים שהאבסתם יקרה וגם קשה כעת, באין לנו יותר פלחה ורק נטיעות – אפילו הנס [הסוס] נמכר, והאורווה הפכה לרפת עצובה, לא הכאות-פרסה, לא צהלה וזקיפת-אוזניים וברכת פגישה – שוורים דוממים ועצובים, אבל אבי ואחי מנצחים עליהם ותלמיהם עמוקים וישרים בין המטעים – וזה העיקר; מעט שחת יבשה, מעט סובין עם כרשינה, והם שמחים, אבל השמחה בחצר קטנה – לא פנטזיות, לא צהלות, ולא קרצוף ועור מתנוצץ – והדהרה – אחי מתלוצץ ולועג לי – “שבי על ‘ברבן’ ועשי דהרה!” – ואני רוצה לטרוף אותו.

בבוקר מוציאים שני שוורים ענקים, גבהי קרניים, מן הרפת, ומתחילים לרתום [אותם] – הקולות משונים וחדשים: “חת” במקום: "אחורנית הנס, אחורנית קלוץ – " אני מביטה ואני תמהה – כיצד ילך העניין. בינתיים עובדים, בבוקר שקט, רותמים אותם והם אינם מוציאים הגה, לא צהלה, לא נשיפת התנגדות, וזהו זה.

אבא דווקא אוהב אותם, שומר עליהם מקרציות, מקרצף גם אותם – אבל הם אילמים.

אחי רוטן, מלא זעם, נדמה שהשוורים הורידו את כבודו במשק.

זוהי ראשית הפרדס הצעיר, ואנו במצב של אבל.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903–1905 לערך. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. בכתב-היד נכלל קטע קצר, מובלע, לא שייך לסיפור, כנראה נכתב קודם: “אוסישקין בביתנו”:

אוסישקין בביתנו, בודנהיימר, פרופיסור לחקלאות וטבע. כשהיה נפתח השער לחצרנו, ומרכבה רתומה לשני סוסים היתה נכנסת בו כשהפעמונים על צווארי הסוסים מצלצלים בדקות ושמחה – הייתי גם אני מתמלאת שמחה, ידעתי שיש אורחים מבחוץ, וזה היה תמיד מעניין, והיה גם עוד דבר, חפיסות שוקולד Menier צרפתי וגם Tobler שוויצרי, דליקטסים שלעיתים רחוקות היו מגיעים אלינו.