רקע
אסתר ראב
שנים יפות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

אמא היתה בתקופה זו צעירה ויפה, דקת-גו, תמירה ופניה מחוטבות ואציליות – אבל גם אבא וגם אמא היו קצת רחוקים ממני באותם הימים. ההיה זה על שהייתי עדיין כפתור חתום וסתמי, או הנבע הדבר מהיותם עסוקים בחייהם-הם, כשאמא, כל אהבתה נתונה לבן הבכור, ברוך – “שעשה צרות”. הוא היה קשיש ממני בהרבה וחינוכו השמיע הדים בבית – “מלמדים”, בית-ספר? – תלמוד-תורה, שיעורי צרפתית אצל מורה פרטי – לבסוף נפתרה השאלה בזה ששלחוהו לירושלים למשפחת אמא, על מנת שילמד שם תורה. הוא היה נער יפה להפליא ופראי לא מעט – לעומתו נחשבתי ל“ילדה הטובה”. כשספג מכות מאבא הייתי בוכה – והוא שותק. תמיד היה בתנועה אחר משהו: קלע, כלבים, תעשיית דיו מאצטרובלי הברוש, תעשיית-בושם משיחי הגרניום הריחניים שבגינה. שותפו בכל ההרפתקאות היה “ג’יג’י” ((Georgie, בנו של האנגלנדר, בן-גילו, נער בלונדי שמן, ההיפך מאחי שהיה שחרחר, רזה, ודמה לבן-מלך מארצות-המזרח. השניים היו מתגרים בי ומלגלגים עליי, מושכים אותי בצמות ומעמידים לי “רגל” שהייתי כמעט תמיד נכשלת בה ונופלת.

בית-הספר היה בקירבת ביתנו – ובאתי אליו בגיל צעיר מאוד; היתה לנו מורה צרפתייה, שנשלחה, כפי הניראה, על-ידי פקידי הברון; היא היתה מעומלנת חולצות ותחתוניות, מרשרשת כולה ומפיצה ריחות-בושם; היא קישקשה בלשון זרה, ואני וגם האחרות לא למדנו מלה מפיה; מישהו כתב אל“ף-בי”ת עברי על הלוח השחור, ואנו העתקנו במחברות – מעודי לא הגעתי לאות ת' – אבל בכל-זאת קיבלתי, כמו כולם, ריבוע קטן וורוד, שלא ידעתי לקרוא בו את האותיות הלטיניות: “bon point”, כלומר ציון טוב. הכל נידמה זר ומלאכותי, איני זוכרת באיזו שפה דיברנו. היתה זאת מעין כיתה א' בבית-הספר היסודי הראשון במושבה. הבנים למדו בנפרד – ואילו בהפסקות היינו נפגשים.


פעם, בשעת הפסקה, הכשילני שוב רצון-ההצטיינות שלי. עמדנו, חבורה של ילדים וילדות, על מיבנה עבה של מטר וחצי, בערך, שנמצא על מבואו של מרתף בית-הספר. עמדנו עליו כעל במה קטנה; הבנים החלו קופצים בקלות מגובה זה אל האדמה, אולם אף אחת מן הבנות לא העזה לקפוץ; עמדתי ליד חברי בן-ציון (גינזבורג) וראיתי את הלעג בעיניו – מיד קפצתי, או יותר נכון זרקתי את עצמי, מעל המיבנה הקטן. נישארתי שוכבת הלומה על הקרקע – נרעשו כולם. גם הבנים, גם הבנות – התאספו סביבי, ואני קמתי בקושי ונמלטתי על נפשי.

תמיד הייתי זורקת את עצמי לתוך איזו הרפתקה, מתוך מעוף דמיוני נועז – ולרוב נכשלתי.

הייתי רזה – המאלאריה כירסמה בי: אני זוכרת צמרמורת וחום חליפות; הרגשה כבדה בשעת הצמרמורת והתעלות וחגיגיות עם עלות החום, לפעמים עד ארבעים מעלות – כל אלה היו דברים שבשיגרה אז.


היתה לנו עוזרת ערבייה בבית ועגלון ערבי בחצר – לפרקים היתה הערבייה לנה בבית ואינה חוזרת לכפרה – וכן גם העגלון שהיה ישן באורווה. לילה אחד נחרדנו כולנו על-ידי רעש בלתי-רגיל – מתוך איזה ערפל שמעתי – שהעגלון ביקר בלילה את העוזרת – הסוף, העוזרת שהיתה יפהפייה נעלמה ולא ראיתי אותה יותר – לא שאלתי שאלות אם כי לא הבינותי דבר מכל זה.


גן-ילדים לא היה בימים ההם וכפי הניראה השתעממתי, ונידמה לי שהייתי מציקה לאמא, שניראתה לי רחוקה ויפה מאוד בימים ההם – עמדה והביאה לי חוטי-צמר עבים, אדומים, ונוצת-אווז, ולימדתני לסרוג “שרשרת”, כשהנוצה משמשת מסרגה. הצלחתי היתה אפסית: שנאתי את החוט הגס ואת הנוצה, וכל המלאכה הזאת ניראתה לי חסרת-שחר. נמלטתי לחצר והתחלתי להתגרות ב“דבח”, (טבח בערבית): ידיתי בו אבנים והוא קשור בשרשרת לעץ-התות ואינו יכול לעשות לי מאומה – רק להשתולל ולנבוח, להסתמר. היה זה כלב ערבי, דומה יותר לשועל, מדובלל-שיער, מלוכלך וזועף תמיד. תענוג היה להרגיזו, לראותו משתולל – והוא קשור לשרשרת.

אך לפתע, כמו בחלום-בלהות, הצליח להוציא את ראשו מתוך הרצועה שעל צווארו, ובכל זעפו הסתער עליי, קרע את שמלתי וזרקני ארצה – אך לא נשך, לא העז לנשוך, רק עיפר וגילגל אותי בתוך החול – כמגלגל עכבר מתועב; עמד מעלי ונבח, חשף מלתעות צהובות ולא נתנני לקום. צעקתי בכל כוחי – אמא באה במרוצה, כשמטאטא ארוך בידה, ו“דבח”, בראותו אותה, נשא רגליו ונמלט מן החצר – ולא חזר אלא לאחר ימים אחדים. בא מתחנחן ומכשכש בזנבו, כורע ומשתחווה לפניי ולפני כל אחד מאיתנו. הוא ידע שחטא חטא גדול; מאז לא העיזותי להרגיזו – להיפך. נעשינו ידידים. אמא היתה מפקידה בידי את קערתו המלאה שיירים, והוא שמח לקראתי ומלקק את ידי – נכרתה ברית-שלום.


תעלול אכזרי יותר לימדני חברי בן-ציון – היינו אוספים צפרדעים וקרפדות, שהיו נחבאות בין העשבים הגבוהים שבשולי החצר – מנתחים אותן אברים-אברים, לא לצורכי מדע, כמובן – אכזריות-ילדים וסקרנות; לראות כיצד הן מפרפרות ומתות – איום! המוות היה מגרה, מושך, מפחיד וחדש כל-כך – – –

רק זיקיות לא נתתי לו לשחוט. הן היו כל-כך יפות! רק את הזנב היה מקצץ להן – והזנב מפרפר ומפרפר שעות על שעות – והזיקית ברחה; “יצמח לה זנב חדש,” היה אומר בן-ציון – לא הייתי בטוחה בזה, והייתי עצובה.

*

בבוקר השכם היה שילבאיה הזקן בא רכוב על חמורו, נכנס למיטבח ברשרוש של עבאיית-הצמר שלו ופורק את קסמו של הקיץ על רצפת-הבלטות השחורות-לבנות: סל-נצרים מלא מוסקאט שחור, שהבל לבן מכסה את אשכולותיו הענקיים וטיפות טל-בוקר קטנות עליהם. ובסל שני, קטן יותר, תאנים גדולות ירוקות – ובשוליהן תאנים סגולות וקטנות. בכופה ערבית שטוחה סדורות סברות ירוקות, ורודות כבשר ילד-קטן, והן נקיות מכל קוץ, שטופות במים וקרות מצינת-לילה. וכל זה מכוסה בעלי-תאנה וערוך כתמונה, אוצר בקירבו צינת-לילה ומכוסה נטפי טל זוהר.

התאנים הפיצו ריח שנף חזק ומתקתק במקצת, ואילו הענבים היה להם ריח-יין מעורב בשושן – עלי-הגפן היו יפים כל-כך, משונצים, רעננים וכבדי לשד ירוק; הייתי קולעת לי זר מהם, תוקעת שני אשכולות שחורים משני צידיו, ועונדת אותו לראשי. בני-הבית היו צוחקים ומושכים אותי בצמות.


הצמות היו עניין שלם. שערותיי היו ארוכות מאוד, מתולתלות ורכות כמשי, והגיעו עד לעכוזי הקטן – להחזיק שיער כזה בנקיון מתקבל-על-הדעת – היה עניין לא קל; הכינים שרצו בכל וראשי הפלחיות מלאים בהן וגם ראשי ילדינו. הכינים היו מדביקות ביציהן לשיער והרבה ראשים ניראו מלאי נקודות לבנות שהיו ביצי כינים – גם כעת עוברת צמרמורת בגבי בזוכרי את הכינים; היו לנו משרקות לבנים צפופים מאוד – שאין רואים אותם כעת. הטובים בהם היו עשויים שן-פיל, צפופי שיניים ועדינים להפליא; וכשמסרק כזה היה נתקע בשיער קרוב לקודקוד והולך ונמשך למטה עד צאתו מתוך השיער – היה מעלה ציד ענקי של כינים קטנות לעשרות, ולפעמים גם גדולות; היינו מפצעים אותן בציפורנינו על פני המשרק הלבן – היתה זו עבודה מבחילה אבל הכרחית.

אמא טיפלה בשערותיי באדיקות רבה והקדישה הרבה זמן לטיפולן – וכשהיתה באה סבתא מירושלים היה עובר התפקיד לידיה, אבל אז הייתי מפרפרת וצועקת תחת ידיה, כי לא קל היה לסרק סבך שיער ארוך ומסולסל כשערי – ואני זוכרת סצינות שלימות של התנגשויות על רקע זה. לחפוף את ראשי, זו היתה משימה גדולה. סבון נכנס לעיניי וסבתא שיפשפה חזק ואני צרחתי אך התוצאה היתה טובה למדי: “חזק!” הייתי צועקת, “קלעי חזק,” – והיא נשמעת לי והצמות היו קלועות חזק ככל האפשר, וגם לאחר זה עוד היה להן עובי מתקבל על הדעת. ו“קשרי!” – צעקתי, והיא קשרה בשני סרטים אדומים, שתי עניבות, עניבה לצמה – ובזה נגמר הפולחן. הייתי טרייה וריחנית וחופשייה לשבוע ימים מטירדה זו.


לא היו לי כמעט בובות בגיל זה – בכל אופן איני זוכרת אותן – אני זוכרת טיולים במגרש טלושקה והתקהלות לשם משחק ב“מחניים” ובבוקה – הילדות שיחקו לחוד והילדים לחוד – הדבר חרה לי ועמדתי בכל תוקף שישתפו את הילדות; הילדים התנגדו:

"אתן רק מפריעות, ‘טוזות’ כמוכן – "

והשמלות המתפתלות אכן היו מסתבכות לנו – אבל בסוף הסכימו לקבל שתיים מאיתנו. הרימונו כל אחת את השמלה וכרכנו אותה סביב המותן – ונישארנו בתחתונים לבנים מעומלנים ומקושטי-תחרה – איני יודעת אם היה זה מראה כל-כך יפה – אבל היה בו מעין פריצת-גדר של המין-היפה לעולם-הספורט; השתיים, ואני האחת מהן, לא נפלו כמעט במאומה מן הבנים, הן בריצה והן בקפיצה ובזריזות, אבל מיד לאחר המשחק שוב חזר כל מין למחנה שלו –


הפרדת המינים היתה גם בבית-הספר: הבנים למדו לחוד והבנות למדו לחוד, וכך היה זמן רב עד לכיתה ח' או ט'. לאחר זה איחדו את בתי-הספר – ואז עמד אבי הנאור והטוב והוציאני מבית-הספר – למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לעירבוב המינים – היה בלתי-טבעי ומתנגד לכל יישותי – אבל כל זה היה מאוחר יותר –


כשהייתי בגיל שש בערך, כבר היה קיים מעין גן-ילדים. הגננת – פשה פרידמן, בתו של החייט, משה שניידר קראו לו; משפחה סימפאטית מאוד, רומנים או פודוליים – שבתם הבכירה – נערה תמירה, נעשתה פתאום גננת; לא ידוע אם למדה פעם – העברית שלה היתה איומה: היא היתה שרה עימנו כמה שירים עבריים, וכשעמדה על כך שיש לי קול יפה – אמרה לי: “את ‘משירה’ כל-כך יפה!” – במקום: את שרה. כבר אז עמדתי על השגיאה אשר צרמה את אוזניי. הדיבור העברי היה בראשיתו – ובכל זאת כבר דיברתי עברית.

למען האמת עליי לספר משהו קודם לזה – את האלפא-ביתא הראשון הביא לי אחי הבכור – תפשתי מהר את האותיות; לאחר זה הביאני ל“מלמד” שהיה אזרח במושבה, ואצלו היו עוד ילדות שלמדו ראשית הקריאה – איני זוכרת שמותיהן. ה“מלמד” נסע לאמריקה והחדר בוטל, ואז ידעתי כבר לקרוא. הייתי בת ארבע וחצי ואולי חמש – דיברתי עברית וגם קצת יידיש עם הילדות, ואז הוכנסתי לגן שהיה בקירבת ביתנו – מלומדת גדולה לא יצאתי, כמובן, מגן זה.

בינתיים נתהוו הרבה דברים סביבי – בנינו בית חדש ומפואר, לפי המושגים של אז, על מגרש נפלא של עשרה דונם; זה היה מקודם גן-נסיונות לפירות נשירים – כל העצים, חבושים, תפוחים ואפרסקים, עמדו יבשים-למחצה. במגרש היו גם אוקליפטוסים ענקיים. עקרנו אחדים מהם כדי לעשות מקום לבית; הבית היה בנוי אבני-גזית מחוררות ומסותתות ממחצבת באב-אל-האווה (היום רמת-גן). היו בבית ארבעה חדרים – מרפסת ענקית לפני המיטבח ומרפסת ליד ה“סאלון”, אף היא גדולה, מרובעת, ובה גג של “סוכה” תמידית. אל מרפסת זו היו עולים במדרגות למעין במה קטנה שהיתה מוקפת “מסטבה”, אולי מן המלה “איצטבא”, וכזאת היתה. מין ספסל בנוי ברוחב שבעים-שמונים סנטימטרים. לאיצטבא זו לא היה גג, ועליה היינו מתמתחים ונחים מעמל היום כשעל ראשינו כיפת-שמיים כבדת-כוכבים ומטאורים בוזקים.

האיצטבא היתה ספוגה עוד בחום השמש בו היתה נתונה – ולאבי היה כר של קש מיוחד שהיה ממלאו כל קיץ מערימת השחת – ואותו היה שם למראשותיו. הוא היה עייף. רגליו היפות המהוקצעות – יחפות, ראשו גלוי, כששיער נהדר עוטה אותו. מין שלווה היתה יורדת עלינו, והיא באה ממנו – מין התפרקות שלווה עם בוא הלילה – העמל נשכח – מבטו היה תקוע בשמיים המכוכבים – ואנו סביבו כעדר כבשים רגועים.

על פי רוב היינו נירדמים לשעות מיספר על האיצטבא – עד שהבית נתמלא אוויר לילה קריר – ואז היה לוקח אותנו בזרועותיו ומעביר אחד-אחד למיטות הקרירות.

היו אלה השנים היפות ביותר בחיי-המשפחה. המשק המעורב הניב, ברפת עמדו חמש פרות, אחת מהן דמשקאית; שניים, ולפעמים שלושה סוסים יפים. הרפת היתה גדולה, אדומה, עם עליית-גג שבה איחסנו את השחת הקצוצה לחורף. החצר היתה רחבת-ידיים. מול הבית – מצד מזרח – גדלו אוקליפטוסים ענקיים, – הם הטילו צל וריעננו את האוויר, ובישמו אותו בריחם המיוחד.

*

בימים ההם היה רק דבר אחד שהעכיר את רוחנו: המחלות. אחי הבכור לא קדח אף פעם; לעומת זה, אני והאחים הצעירים היינו אכולי מאלאריה, צהובי-עור. ולי נתן אבי כינוי – שהרגיז אותי – כפי הניראה שעיניי הירוקות נתערבו בצבע הפנים השחום-צהוב, והוא קרא לי “גרינער קלויסטער” (צריח ירוק). לא ידעתי פירוש המלה, אבל ידעתי שאינה לזכותי – פעם בלכתי מן הגן, ואני זוכרת את השמלה שלבשתי, שמלת משבצות בלבן-שחור, גדולות במקצת, מעין “גינגהם”, ודאי שגם השמלה הכהה לא הוסיפה הרבה לפניי אכולות-הקדחת – פגשתי את אבא וחברו יעקב ג.; שניהם נעצרו ואבא פלט: “גרינער קלויסטער!” – קור עבר בעצמותיי, ובאותו מעמד החלטתי: אהיה יפה, ויהי מה! ולא אשמע עוד כינוי זה (אחרי שנים נקמתי היטב על כינוי זה).


היינו קודחים הרבה ובקיץ מתכסים פצעים גדולים, מלאי-מוגלה, והעיניים היו נדלקות, ועם כל זה הרגשנו שאנו צומחים וגדלים, בקושי אבל בכוח, מעין עשבי-בר היינו, המכילים איזה כוח ראשוני – אשר שאבנו מן האדמה והשמש והצמחים מסביב, ולמרות הפגעים התפתלנו, מצצנו וגדלנו. אמנם היינו “שיירים”, החלשים מתו – כך מתה אחותי הבכירה – ציפורה – ואחי אלעזר ממש נמלט מציפורני-המוות בהיותו ילד – והיתה זאת אימי שסחבה אותו מתוך ציפורניו – הוא נולד חלש – ארוך-גפיים ונחמד עם עיניים גדולות ויפות – אבל היה מכוסה במין מחלת-עור שנים רבות, לא רצה לינוק, לא רצה לאכול, ילל בלילות – ובכל זאת התגבר ונעשה לאישון נהדר. ברוך הבכור היה כמין בן-מלך מתוך אגדה מזרחית. לאחר כמה גלגולים “חינוכיים” הובא הביתה ונשלח לפרדס וייס ללמוד שתלנות מידי המומחה קסובסקי.

פצעים פשו בנו, כל שריטה קטנה היתה תופחת ומתלקחת – יוד לא היה. היו שמים אבקת “יודופורם” צהובה. העיניים החולות היו נדלקות, מתמלאות מוגלה כפצעים – והיינו שוטפים אותן ב“סובלימט”. ופעם, בטעות, שתתה העוזרת כוס סובלימט וכמעט הורעלה. אותה עוזרת היתה “בת-מזל” בכל – רק עבודתה היתה יפה – יום אחד שתתה מים מן החבית – מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבנו שלקתה בשחפת. עמד אבא והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שהיה עושה לפרות כשהיו בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה הבחורה להתעטש ועלוקת-ענק גלשה מאפה.

*

כשהיתה הקדחת גוברת עלינו, החום עולה, והגופות נסחטים לאט-לאט – היתה אמא קופצת פתאום: “די, אי אפשר יותר! קח אותם ליפו, לשפת-הים, יהודה – ולא איני יודעת מה אעשה!”

הסצינה הזאת היתה מכניסה בנו שמחה גדולה – ידענו שאנו נוסעים ל“חי-טויבע”. המלון של חי-טויבע היה משהו שעליו אפשר לחלום ימים ולילות – כל כך הרבה חוויות היה גורם לנו.

היה זה בית ערבי ישן אשר עלו אליו במדרגות צרות אפלות ונודפות ריח-שתן, אבל משהגעת למעלה היה זה ארמון – ארמון ערבי מאלף לילה ולילה.

“סאלון” ענק אשר תקרתו היתה גבוהה-כשמיים, ועליה ציורים שונים. מתחת לתקרה היו קבועים אשנבים עגולים סביב-סביב, והאשנבים – זכוכית צבעונית, מסננים אורות אגדיים, ובסאלון הגדול ולאורך קירותיו – ספות צרות, רפודות כרים, ומכוסות בד מקומי, מפוספס כחול-ירוק, שזור חוטי-כסף; ורצפת הענק עשוייה אריחי שיש-לבן גדולים – וביניהם פסים שחורים צרים. רצפה זו קסמה לי במיוחד. הצדדים המערבי והמזרחי של הסאלון היו עשויים חלונות-זכוכית ענקיים, ובצידו המזרחי היו דלתות במקום חלונות ואלה נפתחו ל“בלקון” – מרפסת מוקפת מעקה-ברזל נהדר, עשוי כל מיני כפיפות וצורות. שתי שורות חדרים היו לשני צידיו הארוכים של הסאלון. ובסאלון עצמו שולחן ארוך מאוד ומשני צידיו כסאות שחורים קלועי-קש, “כסאות וינה” היו קוראים להם. כאן היו האורחים מקבלים ארוחותיהם.

המיטות היו נקיות אבל היו בהן פשפשים – ומי שם לב בימים ההם לקטנות כאלה – אוויר-הים היה שוטף את הסאלון הגדול והאוויר היה שוטף את ריאותינו – מחסן אותנו – מיד היה החום יורד, והיינו בולעים כמויות גדולות של מזון, קציצות-ענק, צלחות מרק ריחני, ושותים סודה עם קוביות-קרח בתוכה (הקרח היה חג גדול – במושבה לא ראינו אותו) – והיינו מקנחים בפרוסות גדולות של אבטיח.

לפנות-ערב היינו הולכים לים – אמא היתה מלבישה אותי כותונת, וכן גם את אחי ואותה עצמה, וכך היינו נכנסים לים. ההמולה היתה רבה: ערביות, יהודיות, ערב-רב של נשים – התרחץ, צרח, הכותנות התנפחו ולפעמים התרוממו, וצווחות ורעש הגלים – רועדים היינו יוצאים מן המים ואמא מנגבת ומלבישה אותנו –

מוכרי-הגלידה היו צווחים “בוזה, בוזה!” – מוכרי-יסמין היו מתהלכים כשעל מקל מאוזן תלויים זרי-יסמין מפיצי ריח, שהתערב בריח-הים. קולי-תירס היו מעמידים כירות קטנות מלאות פחמים לוחשים, וצולים עליהם קלחי-תירס ומכריזים עליהם בקולי קולות. ומוכרי המתיקה היו מכריזים “סוכר עמבר!” – סוכר הנישא חוטים-חוטים על מקל. הקולות והריחות, ועל כל אלה המיית-הגלים וריח-הים החריף, היו נכנסים בנו כעין שיקוי מעודד, והקדחת היתה חולפת, ולאט, ממש בימים אחדים, היה הצוהב מתחלף בכעין-רמז לוורידות בלחיינו המסכנות.


*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1898–1911 לערך. חלקו נדפס לראשונה בשם: “דבח”, “מאזניים”, כרך כ“ד, חוב' ג, פברואר 1967, שבט תשכ”ז; וחלקו נדפס לראשונה: “קטיף” ח, תשל"א, 1971. הנוסח השלם והמשולב נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 16.

המלצות קוראים
תגיות