רקע
אסתר ראב
משפחת סלומון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

בחצר מול הביקתה שקראו לה הפוסטה, כלומר, הדואר, צריף שבו היה מתקבל הדואר המיועד לאנשי המושבה – עמדו שני בתים זה מול זה, בתי האחים סלומון. ומאחור היה מעין בניין הדומה יותר לרפת, ובו החנות של דיסקין, שאף הוא היה קרוב-משפחה על ידי אחותו שהיתה נשואה לסלומון. שני האחים, מרדכי ולייב, היו שונים זה מזה תכלית שינוי, וכך גם היו שני הבתים העומדים זה מול זה.

ביתו של לייב היה בו הרבה הלך-נפש – ובני-המשפחה אף הם היו מיוחדים. אם המשפחה היתה אשה קטנה, יפה ושקטה – ולעומתה לייב, ראש-המשפחה, איש בלונדי בעל עיניים כחולות חודרות ופס (תרבוש) אדום חבוש לו באלכסון על שערו הבהיר והנוצץ כזהב. היה זה אדם סוער, מלא חיים ויוזמה, מרבה במסעות בארץ לאורכה ולרוחבה; וביתר דיוק: רוכב על סוסו, קושר עסקים עם ערביי-שכם – מביא סחורות לחנות של גיסו דיסקין, מיני חלוות, סבון נבולסי ודגי-בקלה ענקיים מיובשים. ונפשו היתה נפש מסוערת של אמן ואסתט. הדבר התבטא באורח חייו ובפנימו של הבית. שום בית במושבה לא היה דומה לו.

היה שם סאלון ארוך וצר ומשני הצדדים, לאורך הקירות, ספות מזרחיות צרות המרופדות כרים של צמר-גפן ומצופות בד מפוספס בצבע אדום. מראה ענקית היתה תלוייה על הקיר מול החלונות, נתונה במסגרת מוזהבת, ולרגליה עמד הקומוד (הכוננית) ועליו שני עציצי חרסינה ענקיים ויפים להפליא. ובתוכם – בתוכם משהו שלא ידענו את טיבו כאן בשפלה: היו אלה פרחי-אלמוות צהובים קטנים, בשפע צורות, אשר זרחו כזהב בתוך עציצי-הפאר, שפע של יופי כזה; על הרצפה היה שטיח – שומעים אתם: שטיח, בימים ההם – לא היה כדבר הזה בשום בית. ועליו עמדו שני כסאות-נוע – מין לוכסוס! כל זה היה משהו מעולם אחר.

פרחי האלמוות הפיצו ריח של חמניות והתנוצצו מתוך המראה. הווילאות האדומים הישרו מין אור אדמדם-חלומי ואני ישבתי באחד הכסאות-המתנועעים והתנדנדתי בו על גלי חלום. התקרה היתה גבוהה כל-כך שכאשר הרימותי את ראשי, נידמה לי שהכל סובב עליי, נידמה לי שרק לזבוב אשר זימזם באוויר-החם הייתי יכולה להתחבר – גם אני אבדתי באוויר הסאלון הגדול – כמו זבוב מזמזם.

בנים לא היו לו ללייבה – והוא סבל מזה, אבל נידמה שהידק את שפתיו הצרות בעקשנות, ואולי נפלטה מפיו קללה או גערה ערבית על גורלו להיות “אבו-אל-באנאת”. הידק שפתיו ועיניו הכחולות ניצתו, והחליט באחת: אם בנות, אזיי בנות! – שכמותן לא תהיינה לאחרים. שתי הבוגרות היו יפות להפליא, שתיהן מוזהבות ותכולות-עיניים. עמד לייבה ושכר להן מורה-לנגינה. לא לפסנתר (אף זה לא ככולם!) – אלא לכינור. והמורה, “רוסי” מן החדשים – להכעיס את כולם, את כל המתנגדים. שם המורה דוידזון והוא סתם מנגן בכינור, אבל לייבה החליט כי הלה ילמד את בנותיו פרק בנגינת-כינור; והמאורע נפל בסביבה כאבן בתוך ביצה. קודם כל, מורה ולא מורה; ושנית, מאלה החדשים, המאיימים בהליכותיהם על כל מה שמקודש אצלנו. ולייבה באחת: היה תהיה! – ולמרות הפטפוטים, הן למדו. עד איזו מדרגה של מוסיקה הגיעו איני יודעת – אבל המורה נעשה לבן-בית אצלם, וגם זה היה לרוחו של לייבה.

היתה בו מנשמת אמן בלייבה זה, שאהב זמרה ונגינה, משהו מן הבוהמה היה בו – לא היה דומה לו בין כל אנשי המושבה. לפתע היה מופיע: “יהודה!” – אבי היה חברו הטוב – “בוא!” – היה מקים את כולנו, לוקח אותנו אליו לאכול “שלוש סעודות”; סעודה זו היתה מצטיינת במיני מאכלים שלא ידענו אותם בבית. היו אלה מיני בשר בתבלין, מיני כבושים וחמוצים ודגים מפולפלים, והכל מלווה כמובן במשקה חריף שאהבו מאוד, ולדאבוננו, בסוף ימיו, אהבו יותר מדי – ולא הועילה השפעת אבי שניסה להוציאו מנטייתו זו.

אבל קסם רב היה באיש הזה ואבי אהב אותו אהבת-אח. כל-כך מיוחד היה בין כל אנשי המושבה. הידידות בין שתי המשפחות היתה שורשית ונמשכה הרבה שנים. לאחר מותו, היתה אשתו באה לעיתים פעמיים-שלוש בשבוע, להתייעץ באבי בענייני הפרדס.

הנה הוא ניצב לנגד עיניי, כחי, הבוהמיין הראשון שראיתי בימיי – במכנסיים צרים, כמעט כאלה של היום, בזקן הבלונדי המחודד והנוצץ, בעיניו הכחולות הממצמצות ומלאות הצחוק. מין קונדס פיקח. כשהיה רואה אותי, היה מסנן מבין שיניו, ספק בצחוק ספק ברצינות: “אינעל אבוקי,” – והייתי חשה שהוא מחבב אותי חיבה גדולה, למרות שהמילים לא ביטאו זאת. תמיד, כשהיה מופיע, ידעתי שיהיה טוב. שאבא יהיה עליז. היתה סביבו אווירה קלה, מעודדת, משהו בהיר וטוב – ששפע מעיניו הכחולות, מזהב-שערותיו. כל המושבה כמעט היתה ברונטית והוא היה הציפור הנדירה שלה. נדירה גם בחיצוניות וגם באופי.

*

ביתו של האח מרדכי היה שונה תכלית שינוי. היה בו משהו כבד, עצור, אולי לפי אופיו של ראש-המשפחה. היו שם בנים ובנות, מהן יפות ומהן פחות יפות, בלונדיות וברונטיות. האם, אשה כבדה, בלונדית, מעין טיפוס טיציאני, היתה מנהלת את הבית בעריצות ובחן-נשי – והכל היו נשמעים לה. גם שם היה פולחן האוכל – אבל בצורה פחות מעודנת. חברתי בת-גילי היתה לוחשת לי: “חכי, מיד יביאו את הכעכים מן התנור, חכי – ונרביץ!”

איני זוכרת מה היה פנימו של הבית. הוא לא השאיר רושם. בחצר היתה החנות של בנימין דיסקין, גיסו של לייבה. זו היתה החנות השנייה במושבה: הראשונה היתה של אברהם-שמעון, “אברהם-שמעון בעל שתי-הנשים”, כפי שקראו לו. חנות זו הכילה את כל טוב הארץ של הימים ההם, וכן גם ייבוא רב. היו בחנות כל מיני קטניות מתבואת-הארץ, גריסים וקמח מקומי וקמח מרוסיה – קמח לבן שקראו לו קמח-רוסי; דגים מלוחים בחביות; דגי-בקלה מתורכיה; גפרורים תוצרת-הארץ; מנורות-נפט. נפט מבאקו בארגזים שבהם נתונים הפחים; שוקולד מניה(Menier) מצרפת; סוכריות וחלוות נפלאות שהיו מלאות שקדים ואגוזים, מבתי-חרושת ערביים ויהודיים בירושלים. שמן-זית נפלא מבתי-הבד מסביבות שכם, וכן סבון-כביסה נהדר משכם שנקרא נבולסי; זיתים שחורים מיוון.

כיצד הגיע כל הייבוא הזה למושבה? על-פי-רוב על גב חמוריו השניים של דיסקין, שהיה רוכב עליהם ליפו וחוזר כשהם טעונים ארגזים, שניים-שניים לכל חמור משני צידיו.


*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1899–1903 לערך. נדפס לראשונה כחלק מ“זכרונות ראשונים”, “הארץ”, 4.10.1974. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 26.

המלצות קוראים
תגיות