הימים ימי קציר-חיטים, ימי-קיץ ראשונים חמים, ספק סתם שרב; האוקליפטוסים עומדים כמצויירים – ללא-תנועה: זו עונתם של החיידקים, הצמחייה הפראית עבותה בסביבה, ועודנה ירוקה-למחצה. יש אפילו שלוליות גדולות שנשתיירו מן המלקוש שהשכיב את החיטה הבשלה, וגם חרדה לא מעטה לאיכרים.

אבי חולה. זה דבר נדיר. מעודו לא נגעה בו המאלאריה. הוא לוקה ב“דיזנטריה” – אבל ממשיך לעבוד. מתחת לעור השחום התפשט חיוורון: מין תערובת של שיזפון וצוהב. יש לו מאכלים מיוחדים וכלים מיוחדים – ואמא קפדנית, אבל הוא אינו מבריא – יום אחד נכנס לפני-הצהריים עם העגלה לחצר, ואמא נבהלה. “אני מוכרח לשכב,” אמר, והלך ישר לספה שלו, שכב ונירדם.

לעת-ערב בא ידידו לייב סלומון. כפי הניראה הזעיקה אותו אימי – כך היתה עושה לעיתים, כאשר קשה היה לה להשתלט עליו.

לייבה נכנס, צנום, עמד ברגליו העקומות. לבוש היה במכנסיים צרים, שהבליטו את עקומת ה-O של רגליו; הפס (תרבוש אדום תורכי) מהוה וציציותיו מלפנים והן מפזזות (ולזאת היתה משמעות).

זקנו הצהוב עטר את פניו הבהירים, והעיניים הכחולות התיזו ניצוצות.

"אידה – " פתח, כלומר: מה העניין?

“אני חולה. יש לי ‘דיזנטריה’, והיא לא נותנת לי לאכול. אני נופל מרגליי ואיני יכול לעבוד.”

אמא החלה לרטון ולהצטדק, ולייבה, בלי אומר, דחף אותה הצידה, ניגש לארון-המזונות, הוציא שש ביצים גדולות, פנה לסל-הירקות, ובחר לו שלוש עגבניות ענקיות, פלפלים ירוקים, ואמא מדדה אחריו בבהלה:

“לייבקה, בשם-אלוהים, מה אתה עושה? – החלטת להרוג אותו?”

והוא דוחף אותה הצידה, ואינו נותן לה לגשת לכיריים. ניגש, מפוצץ שש ביצים, חובטן במרץ, רוחץ ידיו ומתחיל להכין סלט בקערה גדולה.

“לייבה, מה אתה עושה?” – זועקת אמא.

“צאי מן המיטבח, אינעל אבוקי!” – אבל מילים אלה מלוות כתמיד בעצימת אחת מעיניו הכחולות, משמע – אינו חושב כך באמת.

אמא מסתלקת מן המיטבח ובוכה, ואני רתוקה לתנועותיו של לייבה, וחושבת: הנה הוא הולך להרוג את אבא שלי, הנחמד – ופתאום גם אני בוכה.

"צאי מפה, יא בינת, אינעל – " הוא חוזר על הטכס אבל אינו גומר אותו ודוחף אותי החוצה.

כעבור כמה רגעים, יושב אבא עם לייבה ליד שולחן המיטבח, כל אחד צלחת של חביתות ריחניות לפניו ומתבלים בסלט, שריח הפטרוסיליה החריף והנעים עולה ממנו, ואני עומדת בפתח, וחושבת: הנה רוצח-אבי. עליי להתפרץ, לחטוף את הצלחות המלאות מזון מעל השולחן. אבל איני מעיזה.

והם יושבים, אוכלים בכל-פה, טובלים לחם טרי, שחור, בציר-הסלט, ותוחבים באצבעותיהם חתיכות ענקיות של חביתה לפיהם, ואני חושבת: הנה יפול אבא מת מעל הכיסא.

בינתיים קם לייבה והולך ישרות למרתף ומוציא משם בקבוק ישן, מביא כוסות, והם שוטפים את הארוחה ב“משקה” שריחו כריח המרתף שלנו. אוכלים ושותים, צוחקים, ו“שתי הנשים” עומדות בפתח ובוכות –

"הסתלקנה מכאן, אינעל – " והוא אינו גומר, ואני ואמא בורחות לחדר-השינה מחבקות זו את זו ובוכות.

לייבה כבר ב“גילופין”, והוא מתחיל לשיר איזה פרק חזנות. אבא שותק, אבל הוא נהנה. החיוורון עזב אותו פתאום ועיניו הירוקות נוצצות. והם יושבים עוד ויושבים, משוחחים, צוחקים בכל פה – עד שעה מאוחרת. ואני נירדמת במיטתה של אמא.

למחרת, כשבא אבא כרגיל בערב מן השדה, פניו שזופים ושבעים, ישב לשולחן ואמר לאמא:

“לאה, אני בריא, ורעב כזאב. תני אוכל. שמעת? תני אוכל!” – ואני נדהמה מן הסגנון הבלתי-רגיל הזה וחושבת: כן! זהו. זה החבר שלו. מעשה-ידיו של לייבה.

ואמא, כנועה ומאושרת, מגישה לו ארוחה מלאה, ריחנית, כיד הבישול הטובה עליה.

*

נכתב: 1969–1971. תקופת התרחשות הסיפור: 1899–1903 לערך. נדפס לראשונה: “דבר”, 14.1.1972. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 30.