ענן שורה על הבית. משהו אפור ירד עליו. אני חשה באפרורית הזאת, חשה בה בכל יישותי, ואיני יודעת מה היא. אני רוצה לנער אותה מעליי ואיני יכולה.
הימים, ימי קיץ וימי בציר, כמובן – ובחצר: – לא גמלים מחרחרים ו“הרריים” זועקים, ולא עגלות טעונות סלי-ענבים; לא ריח תירוש של עינב ולא עטרן של גמלים. דממה גדולה ומשונה בחצר. ליד “שולחן-הכתיבה” יושב אבא, כפוף על איזה מכשיר. קוראים לו “מיקרוסקופ”. סביבו עלי-גפן קטופים והוא מסתכל עליהם מבעד למיקרוסקופ וגונח. פניו אפורים. הוא קורא לאמא וגם היא כופפת את עצמה ומביטה – מסתכלת ומרצינה.
“גם אני רוצה לראות.”
אבא מביט בי בעצב. אני מגיעה בדיוק בפניי עד שולחן-הכתיבה. אבא מגיש לי את המיקרוסקופ, שתחתיו מונח עלה-הגפן, ואני רואה מעין עדר של חיפושיות ירוקות, מתנועעות, רוחשות, עולות זו על זו.
“פילוקסרה,” אומר אבי.
“פילוקסרה?” – אני חוזרת אחריו בעליצות. “איזו מלה יפה: פילוקסרה,” ומתחילה לפזז ולרקוד.
אבא מביט בי בתוגה.
“אני אקרא לגור-החתולים שלי פילוקסרה.”
אמא מהסה אותי בחומרה.
על גבי המיקרוסקופ צריך לעשות פנים כבדות. איזו מלה – כמו שיר. אבל פילוקסרה זה פרפר צהוב משתולל, ואני שרה לעצמי, “פילוקסרה, פילוקסרה.” לכל מלה יש לי מנגינה, ולאט-לאט שוקעת התלהבותי ופתאום אני חשה שיש קשר בין המלה הזאת לבין השקט שבחדר, ואני משתתקת והעננה נחה גם עליי.
אחרי-כן מתאספים איכרים בביתנו בכל ערב, מעשנים בעצבנות, צועקים, מתווכחים, הולכים – ועשן ממלא את הבית.
אסיפה אחרונה. אבא עצבני. כך לא ראיתיו מעודי. הוא מכה באגרופו על השולחן. להחליט! – הרמת-הידיים נעשית בהיסוס, הפנים מכורכמים ואני נבהלת ובורחת אל אמא. היא בוכה. את הכרמ’ל הקטן לא נעקור. הכרמ’ל הנחמד שלנו נישאר. רק את הכרם הגדול נעקור.
“לעקור, למה? את הכרם הגדול והיפה עם שורותיו הישרות וכל המוסקאט הזה?”
“כן,” אומרת אמא, “מוכרחים. היין לא נמכר, והפילוקסרה…”
אני לא מבינה, אני שותקת. החצר שותקת. אפילו “דבח” נאלם ושותק. ענן ירד על הבית. בזקנו של אבא אני רואה פתאום שערות-שיבה. אמא קשרה את המטפחת והידקה אותה חזק-חזק. ראשה כואב לעיתים, אבל כעת כפי הניראה זו “מיגרנה” – עוד מלה, מלה עצובה. אי-אפשר לשיר אותה, אפשר רק לבכות אותה.
אני יוצאת את הבית והולכת אל דבח – הכלב הערבי בעל השיער המדובלל. אבל כשאני עצובה, אני שמה את ראשי על צווארו – וטוב לי בחברתו.
*
נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1907 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 17.12.1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 72. ראה על תקופה זו את הפרק “עקירה” בספר זכרונותיו של יהודה ראב, “התלם הראשון”, עמ' 139. אולי באסיפה המתוארת כאן נחלה אביה של אסתר, כמתואר ב“שמעתי את המיית הריקנות של הארץ”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.