מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על-פי-רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ, הסתתרו מן השמש ומן החמסינים. והתנועה היתה גם כן שונה מאשר היום. ראשית כל, רכבו על חמורים, ולא היתה כל תנועה של רכב; והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה.

היה עושה גדרות אחד, זקן, שממנו התרשמתי מאוד, שקראו לו שמול יוסל. שמואל יוסל. השמות היו כולם ביידיש. דיברו יידיש, כמובן. והוא היה זקוף ובלט מבין כולם. ויחד עם זה היה מאוד יהודי, זקן גדול עם פיאות. והיה הולך וסוחב עמודים של גדר. אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים, ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל-כך קטנה, כבר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצילצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צילצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר.

מאוחר יותר, זה היה כבר מאוחר מאוד, שמעו קצת מוטורים של הבארות בפרדסים. אבל אז, בהתחלה, הריקנות המתה. אני שמעתי את המיית הריקנות של הארץ. זה לא נידמה לי, ככה זה היה. ובלילה, אין כל ספק שהיה גם פחד מעורב בכל זה, פחד, בלילות היה פחד. אני זוכרת כיצד סגרת את התריס, סגרת את החלון, סגרת מפני שהיינו מוקפים שודדים; היו נכנסים לרפתות, מוציאים את הסוסים. זוהי הריקנות שהרגשתי סביבי.

סביבת פתח-תקווה היתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים. וגם, אצל ילד הדפים עוד לא כתובים, וכל מה שנחתם בהם הוא חזק מאוד וגם יפה. היה יפה. שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום ניראו אחרת, כל שעה היתה אחרת. מביתנו לא ראו את זה כל-כך טוב, כמו מן הגורן. הגורן היתה על גבעה. והאדמות, צבע האדמות השונה – צבע אדמה שחור, אדמת החמרה האדומה, החולות, כל אלה היו גוונים חזקים לאין-ערוך. והיה גם הרבה ירק, היו כבר גדרות של שיטה ריחנית, מלאה פרחים קטנים צהובים.

*

ביתנו היה בית מיוחד. היה בו איזה כובד, יותר נכון – רצינות, והרצינות באה מאבי, יהודה ראב. הוא קרא הרבה והיה נאור מאוד, וגם יהודי, הוא החזיק ביהדות, אבל היו לו עם בוראו עסקים שלמים. אבא היה איש מורכב מאוד, מופנם ומורכב, והיתה לו מעין פרוגרמה ביחס לישראל, ביחס לארץ.

ראשית כל, הוא התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות בארץ לפני פתח-תקווה. היתה שרונה, ומאוחר יותר וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה. כפר של איכרים, מפַלחי-אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח-תקווה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד.

אבא, בחריש, היה הכוח, בה“א הידיעה. הוא חרש לא רק בפתח-תקווה, הוא קיבל עבודות חריש בקבלנות, ומאוחר יותר עשה מכך מקצוע. בימים ההם היו חורשים במאנז'. זה היה הטרקטור של הימים ההם: עשרה זוגות סוסים, רתומים זוג אחר זוג לשרשראות, והשרשראות הללו סחבו מחרשה, שהלהב שלה היה בגובה של מטר וחצי לערך. אני זוכרת שאבא לקח אותי פעם לראות את החריש ב”חמרה". הוא לא היה גבוה. הלהב של המחרשה היה גבוה ממנו. ואני זוכרת כיצד המחרשה הבהיקה בשמש והוא עמד על ידה, הלך מזוג סוסים אחד לשני, ולא צעק עליהם. הוא דיבר איתם. הוא דיבר, לחש להם, אינני יודעת אם זו היתה הונגרית, או קריאות מיוחדות להם, היתה לו איזו שפה, הוא היה הומה כזה: “אוממ… דיו, דיו…” – הוא לא צעק עליהם אף פעם, לא הרים שוט, הוא עבד בלי שוט, וככה הוא חרש. ואחר-כך קיבל בקבלנות עבודות חריש אצל ערבים, או אצל גרמנים, בדיוק לא אזכור, בסביבות ירושלים.

אבא היה חדשן בחקלאות. נסע לסוריה והביא את ה“באקיה” למספוא, כי היתה זו תקופת ה“מחלבות”. וכן הביא פרות מדמשק, וחלם על “קונסוים פרַאיין”, חנות משותפת לאיכרים, מעין “תנובה”. כלי-עבודה היו בידיו ככלי-נגינה, כל-כך תואמות ובעלות קצב נעים היו תנועותיו. הוא הדריך בפלחה ובנטיעות, גם בראשון-לציון ובגדרה, וידידיו היו לוליק פיינברג, אביו של אבשלום; ליבמן, חזנוב מגדרה. ומן העסקנים היה בידידות עם מרדכי בן הלל הכהן, עם ליבונטין, עם פרופיסור בודנהיימר, וארבורג ודיזנגוף, הכל בענייני היישוב. עם וילקנסקי האגרונום ישב שעות ושוחח על ענייני חקלאות.

בשעות-ייאוש שכב על הספה, ספת עץ חומה, בלתי מרופדת, ולראשו כר הקש שלו, שהיה מסמל את ההסתפקות במועט, חוסר-הנוחיות, ולפעמים גם אבל. היה רובץ הדוק-שפתיים על ספת-העץ החומה. ספר מספריית ליברכט בידיו, ספרים מתורגמים ומקוריים בגרמנית, והוא שקוע עד איבוד-חושים בקריאה. זו היתה שכרות ממש, ואמא היתה זועקת ובוכה – “מה נאכל?” – והוא אינו נע ואינו זע. – חברו הקרוב ביותר היה לייבל סלומון, שיכור מופלג, אבל באבא לא דבק אפילו גרגיר אחד מהרגל זה. הוא – רק מספרים היה משתכר.

את מחלת-הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם [בן-דודתו] יהושע שטמפפר. זה היה התקף-לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין-כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת “קאמפור”, וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואימי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח ויתר החושים.

*

אני חייתי את החקלאות בבית. אבי היה לוקח אותי אל שדה השעורה, למדוד את השעורה על פי הגובה שלי. אני הייתי נכנסת לשדה, הוא היה רואה עד אנה השעורה מגעת אליי, ואחר כך, בבית, מודד את זה עליי במטר, בסנטימטרים.

אבי היה חקלאי בחסד עליון, בייחוד במשק המעורב, בזה הצטיין. לא היה חסר לנו דבר בבית. היו תמיד שתי פרות חולבות ברפת, כל מיני ירקות, זה היה נפלא. אבל, משק מעורב בתור מקצוע לכולם, שזה יכניס לפרנסת הבית? לא. ראשית כל, לא כולם ידעו להיות איכרים כאלה. אצל אבא זה היה משהו בתוך הדם, מין דבר כזה. הלא הוא גדל בכפר. אולי מדורי דורות חיו אבותיו בהונגריה ככה, אינני יודעת דברים רחוקים יותר על המשפחה שלנו.

אחר-כך, פתאום, משק מעורב ופלחה – זה לא טוב, וצריך – כל המושבה הולכת ומתחילה לנטוע כרמים, כן כרמים; הדבר היה גם בהשפעת הברון. הברון התחיל לתמוך במושבה, ומכיוון שהיה מושפע מהדוגמה של צרפת, שהיין הוא הענף, בה"א הידיעה, של צרפת, כל מיני היין, והשמפניה, שנוצרים בה – אז הוא רצה לעשות גם פה ארץ של ענבים ושל יין, ושל תולעי משי. כן, היו לו כל מיני חלומות ביחס לארץ, הוא היה איש גדול מאוד. זכוכית. דיזנגוף הקים בית-חרושת לזכוכית, שבניינו עומד עד היום בטנטורה.

והתחילו לנטוע כרמים, וזה היה דבר נחמד. זו היתה תקופה נפלאה. אני זוכרת את הבציר. וגם בחורף, כשאבי היה לוקח אותי לכרמים בעת שזומרים את הגפנים. זו היתה תקופה יפה מאוד. ופתאום באה פילוקסרה – מלה יפה מאוד, מצלצלת, ובבית ישנה זכוכית-מגדלת גדולה כזו, ואבא קורא לי: “בואי-בואי תראי!” – אני מסתכלת, ואני רואה הרבה חיות קטנות, ירוקות-ירוקות-ירוקות, ואחריהן – העלה כולו אכול.

הפילוקסרה פרצה, ואת היין לא יכלו למכור. אין כרמים. כל פתח-תקווה, ראשון-לציון, רחובות, שטחים של כרמים היו, וזה יפה, זה כל-כך יפה, זה יותר יפה מהפרדסים. ובחצר עומדת עגלה, רתומה לשני סוסים, והסלים מלאים מוסקאט שחור.

והכל היה מלא, איזו מין תנובה, הארץ ענתה באופן כל-כך נפלא על כל מה שעשו לה, כאילו חיכתה. ולא נתנו אז כל-כך הרבה זבל, והעיבוד לא היה מאה אחוז. ואני זוכרת שמות על הענבים: מוסקאט, סמיניון, והכל היה בצרפתית. והנה, היין פשט את הרגל. אין. ודיזנגוף כתב אז לאבא שלי: “זוהי ואנדאליות לכרות, לעקור את הכרמים.” החליטו לעקור את הכרמים, את כל הכרמים שבארץ. והוא כתב – זוהי ואנדאליות. אני לא ידעתי מה זו ואנדאליות, אבל אני בכיתי מפני שיעקרו את הכרם. וכך נעקר.

אחר-כך באה תקופה של שקדים. שקדים מוכרים, ואיטליה חיה משקדים – והתחילו לנטוע שקדים. ושטחים נפלאים בחורף הופכים לשלג, וזה כל-כך יפה. ובמרפסת עומדים עשרה שקים של שקדים, שקים גדולים כאלה, ופח שקדים עולה שני בישליק. שני בישליק הם כמו עשר אגורות. עכשיו אני קונה שקיק של שקדים בשבע לירות. ואנחנו אוכלים שקדים, ומשמינים מזה. זה בריא. זה מאכל נפלא.

והנה, אי-אפשר למכור את השקדים, אין, אין קונים. זה לא נמכר. לא הצליח. ותמיד עומדים בפני שוקת ריקה! – אין מה לאכול, ממש, אין לחם. וכבר אי-אפשר לחזור אל המשק המעורב, האדמות האלה כבר אינן, כבר אי-אפשר, זו כבר תקופה אחרת.

אחר-כך, פתאום, נסעו לתורכיה; בתורכיה איזורים שלמים, נופים שלמים, חיים מטבק. והתחילו לגדל טבק. ויושבים ומשחילים את עלי הטבק על מחטים וחוטים, ומייבשים אותם, וכל החצרות מלאות בטבק. וזה מחניק. וזה לא מצליח. אין. וכל פעם יש פרה פחות ברפת, ויש לחם יותר גרוע, ויש בגדים יותר גרועים. הכל יורד, יורד, יורד. זה ממש עלינו, על בשרנו – אין במה לשלם שכר-לימוד בבית-הספר.

אחר-כך, פתאום, עלה-נכנס איזה ג’וק לאיכרים, והם נוסעים ליפו ומתחילים להתעניין בפרדסים של הערבים. ביפו אפנדים יושבים וגורפים כסף מן הפרדסים, שולחים פרי למארסיי, וממארסיי הפרי הולך הלאה; שולחים אנשים שלהם, אלה מוכרים שם את הפרי, והאפנדים חיים מן הפרדסים. אז גם אנחנו נעשה פרדסים! – כל החצרות מתמלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים. – ובמושבה מתווכחים על איזו כנה להרכיב את השאמוטי, זה הזן אשר יישלח לחוץ-לארץ.

והפרדסים, הם הוציאו את היישוב למרחב. אבל – זו כבר לא ארץ חקלאית, אלה כבר סוחרים, ו“פרדס”, וסינדיקאט, ונוסעים ומוציאים כסף וגונבים! – גונבים גם כן, מה אתם חושבים, לא גנבו אז? גנוב גנבו.

*

סופר בעל-פה: 1977, בראיון שערך יואל רפל עם אסתר ראב, בנוכחותי, ואשר שודר ב“קול ישראל” ב-9.9.1977, בשם: “ממלאבס עד פתח-תקווה, במלאת מאה שנה לאם המושבות”. תקופת ההתרחשות: 1890–1922 לערך. עד שנת 1890 היתה פתח-תקווה מושבת פלחה. מאותה שנה החלו ניטעים כרמי גפנים, שהגיעו לשיאם ב-1900. העקירה התרחשה ב-1907, ובאותה שנה ניטעו כרמי השקדים. ב-1894 נטעו פקידי הברון פרדס, ב-1897 עברה היוזמה גם לידי אנשים פרטיים. ב-1900 היו בפתח-תקווה 450 דונם פרדס, ב-1911 – 1,000 דונם, ב-1914 – 5,800 דונם, מושבת הפרדסים הגדולה בארץ. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. פרשת שתילת הטבק התרחשה ב-1922, כבר בתקופת המנדט, כאשר ממשלת ארץ-ישראל ביטלה את האיסור של התקופה העות’מנית לזרוע טבק בארץ-ישראל. ראה על כך בספר “יסודות” (1949) מאת אליעזר טרופה, עמ' 21–33. בתקופת הטבק אסתר כבר נמצאת בקהיר. הראיון הובא לדפוס על ידי כרשימה בשמה של אסתר ראב: “לשמוע את המיית הריקנות של הארץ”, “עתון 77”, גל' 5–6, נובמבר-דצמבר 1977. הנוסח כאן הוא לאחר קיצורים ועריכה נוספת, ופורסם בשמה תחת הכותרת: “שמעתי את המיית הריקנות של הארץ”, כנספח למהדורה החדשה של “התלם הראשון”, 1988. זה היחיד מבין הראיונות הרבים שנתנה אסתר ראב, שהובא בחייה כיצירה שלה.