קאראמות – שורשים, שיירי יערות-קדומים, שבהרי-יהודה והשומרון: אלה ואלון, זית וחרוב, נעקרו וכלו לעינינו – עלו בעשן.

הגמלים – עורם הפך שחור מאבק-פחם: סעיד מושך בחבל ונוהג בהם; סעיד הוא הררי מסביבות שכם, עורו בהיר ועיניו ירוקות ופלומה כמעט לבנה מכסה את זרועותיו ועליה נחה שכבת אבק שחור, גם ריסיו בהירים ואף הם מכוסים גרגירי פחם שחור.

מושך הוא בגמליו, השניים, ואלה הולכים אחריו, פושטים רגליים איטיות, הוא הולך לפניהם, מבוסס בחול, ברגליו השסועות והבצקות – כל הלילה הלכו מן ההרים אל השפלה – טפוף וצעוד ברפש-הרים חלקלק כזפת ובין סלעים חדי-קצוות: דרך מסוכנת לגמל – כי אם תחליק אחת מרגליו, תשמוט, ונשברה מיד הרגל הארוכה והרגישה. או-אז אין לגמל כל תקנה ולא מרפא, אלא שחיטה; וכעת משתרע לפניהם חול רך וחמים כשטיח בהיר ורגליהם טובעות בו בהנאה רבה.

משני עברי המרדעת, על כל גמל, תלויים שני שקים גדולים מלאי בליטות וקרעים, ומתוך הקרעים מציץ פחם-העץ, ענפים, ענפים עבים ודקים, כל אברי העץ נמצאים כאן, ועל הכל – נפשו של הפחם: גושי שורשים כבדים, קאראמות – קול הפרימוס עוד לא נשמע אז בארץ והנפט שימש רק למאור.

“קולה,” “קולה,” (פחם: סירוס מקוילן באידיש), תוקע סעיד בבאס צרוד לתוך חלל הרחוב הריק.

“קולה,” “קולה,” מצפצפת לעומתו גיטל בקול אשה דק וצרוד – “הנה, הנה,” צועקת היא מתוך חצרה.

סעיד פושט את צווארו אשר קווים-קווים של פחם נצטברו לו בחריציו, מביט כה וכה ופונה לאיטו כשמלאכת הצעידה שלו ושל גמליו נעשית בקפידה כעת. בהיסוס הוא נכנס לחצר; גיטל קופצת לקראתו כחתול, מגלגלת זרועותיה הקצרות, ממששת בשקים, חובטת עליהם באגרופיה הקטנים, עיניה פוזלות מסעיד לשקים, ומן השקים אל סעיד.

“כמה?”

“מג’ידה,” אומר סעיד.

“לא, חצי מג’ידה.”

סעיד תוקע שתי רגליים מפושקות בחול החצר, עומד ותוהה מלא השתוממות על האשה הקטנה, המפזזת סביב הגמלים, בודקת את השקים ועוקפת את ראשו של הגמל המחרחר והמתיז-קצף, נוטה ממנו בתנועת-גוף גמישה, אחת הנה ואחת הנה.

“חצי מג’ידה.” היא מתריסה נגדו.

סעיד מפלבל בעיניו בהירות-הריסים. שתי זרועותיו תלויות כשתי קשתות כבדות משני עברי-גופו הקצר והמרובע, ניגש הוא לאיטו אל הגמל, שולח את ידו ומתקן את המרדעת השמוטה, הגמל מסב אליו לפתע את ראשו, פיו נפער בחירחור עז, וזרם של קצף ניתז אל פניו של סעיד; סעיד מרים ידו הגדולה ומוריד מכה כבדה על פי הגמל, ספק בכעס ספק בחיבה, אך זה מגביר את חירחור הטרוניה שלו, סעיד מאבד את שלוותו לאט-לאט – מביט הוא אל גיטל המפזזת והגמלים עוטרים את ראשו בחירחור תלונה על שהביאם למקום-יישוב מוזר זה. עייף הוא מנדודי-שינה. החצרות נושמות לחות ומעלות ריח אדמה תחוחה, ריח רקבובית ופטריות שוטות, מן המיטבחים עולה ריח טיגון. סעיד חש פתאום שרעב הוא, ריח-הטיגון זר ויש בו מן האסור, כאילו הריח ריח יין-שרף, אך מגרה מאוד את החיך, ומבלבל את דעתו, והוא נבוך. עיני גיטל מלהלהות, כניצוצות הפורצים ממדורת-קוצים שהוא מדליק בהרים.

"מג’ידה – " אומר הוא בראש זקוף מבלי הבט באשה.

“חצי, חצי מג’ידה!”

לא, לא ייתכן, מהרהר הוא לעצמו: כל הפחם הזה בחצי-מג’ידה! לא ייתכן, הדברים אינם כתיקונם: ולילא, שהיתה קוששת ועוקרת, וחסן הבן, עם הגרזן, שהיה טורח קשה לעקור את הקאראמות, השורשים העתיקים והכבדים, שיש והם נתונים בין סלעים ושלוחותיהם חודרות עמוק אל מתחת לסלעים, עוקפות טרשים ונאחזות באדמה הזאת במעמקיה זה אלפי שנים ויוסיפו לחיות, פה ושם עוד יירו שבט דק וירוק לתוך אוויר העולם, או לפתע יעלו דליה אחת פזורת-עלים, ירוקה ותמהה. ויש שיצליח לצמוח שוב “בלוט” – אלון ממש, מתוך השורש. אך מרובים צורכי-הפלח בהר: כאן יצול, שם עול-שוורים – והעץ נכרת; וגם על הענפים הרכים, העולים אגדים-אגדים מתוך השורש, לא תחוסנה בנות-החיל, מקוששות הן אותם וקולעות מהם סלים גדולים ושטוחים, מעין קערות-ענק, לשאת על ראשן כל משא: ירק ופרי ואפילו גדי ולהק-תרנגולות יתנו בו, שכן אין גבול לכוח ראשן ועורפן.

אך ליבו של סעיד אינו נתון לצערם של שורשי-היערות העתיקים, שנשתלו אי-פעם, מי יודע על ידי מי, ושהוא מכלה אותן לאט-לאט בקצב המיוחד לו. הוא חושב: מה קשה לעוקרם ולהופכם לפחם, ואת הפחם לחופני דורה וכרשינה, בשבילו ובשביל בהמתו. חושב הוא בעיקר על הגדיעה – החלק הקשה בכל “התעשייה” שלו. מה גדולים ומלאי מורא הם שורשי-ענק אלה, שאתה צריך להסתער עליהם במכוש ובגרזן, והיאהוד דווקא דורשים קאראמות – היינו שורשים, אינם מסתפקים בפחם-הענפים הקל והדליל, אשר לילא מקוששת אותם, כמוהו כקש; ואילו הקאראמות – כאילו צברו לתוכן את כל חומה של האדמה הזאת, זה אלפי שנים, כוח איתנים כוחן. ואם תיתן אחת לתוך האח ובערה ולא תאוכל במשך ימים אחדים, ובערבי שבתות, כשנתונה היא מתחת לסיר-החמין, עוד תמצא ביום ראשון בתוך הרמץ את ליבה, דולק כנר-ורוד, ועשוייה היא טבעות, טבעות של שכבותיה-שנותיה, והטבעות ורודות ולוהטות לוחשות עד ללב-ליבה, שהוא כתם סומק עמוק ומפעפע…

ואילו סעיד חושב על קאראמה אחת מוזרה, שכמעט עלתה לו בחייו: הוא טרח וחפר, כשחסן בנו עובד במרחק-מה ממנו; חפר סביב השורש, עקר את הסלעים מסביבה והיא כולה חשופה כש“אצבעותיה” מפושקות כלפיו. נתן מוט ברזל תחתיה, הרכין כל גופו עליו, אך היא לא זזה. קרא לחסן ושניהם נשענו על המוט בכל כוחם, ולפתע חש סעיד שבני-מעיו נקרעים, זעקה פרצה מפיו והוא נפל ארצה חיוור וגונח; הקאראמה נישארה במקומה והוא נפל למשכב ולא קם ממנו שנה תמימה.

לימים עבר על פני אותו מקום והנה – הקאראמה שלחה פארות ירוקות, אם משום שנשמה אוויר עליון, או משום שתחחו את האדמה סביבה; סעיד קשר חוטים אדומים לפארות: לשם סגולה, ופשטה השמועה כי אחד קדוש קבור מתחת לקאראמה, והוא-הוא שהחזיק בה ולא נתן לעוקרה, והפארה נהפכה לאיטה לאלה צעירה ורעננה, ובני-המקום אשר היראה בליבם, אספו אבנים מאבני-ההר ועשאון גל מתחת לאלה עד היום הזה.

“חצי מג’ידה.”

“לא! זה מעשה שטן, ישמרני האל ומוחמד נביאו.” הוא לא ישעה ליהודייה, הרוח באבי אביה! תקפוץ לה “השאיטנה”! ובמשיכת-חבל ובהכאת נבוטו הכבד מזרז הוא את הגמלים, הששים גם הם לצאת מן החצר.

“קולה,” “קולה,” תוקע הוא שוב לתוך הרחוב, המשתרע לפניו ריק ולח כולו ממטר-לילה. הגמלים מתקרבים לגדרות-השיטה, מושיטים לשון לראשי השיחים הגבוהים, שכולם רכים ועשויים זלזלים פורחים צהבהבים, קוטפים הם בלהיטות, והשיחים טבולי-הגשם מתיזים את כל טיפותיהם על פניו ועל עורפו של סעיד. הרוח באבי-אביכם, הוא חורק, מרים את שרוולו ומעבירו במתינות ובקורטוב של הנאה על פניו: אחת הנה, ואחת הנה. אבק-הפחם נותן אותותיו בפניו, כמשיחת-מכחול: פסים, פסים, שחורים ובהירים, ומתוכם נשקפות שתי עיניו כשני אגמים בשדות חרושים.

וכך הוא מגיע לחצרו של ר' יצחק. “דבח” קשור בשרשרת לפיתחה של הרפת, ואם כי מגזע ערבי הוא, ועל זאת מעיד שמו, אין זה מונע ממנו להסמיר כולו למראה סעיד המפוייח וגמליו, מקמט הוא את אפו בזעף ובשאט-נפש רב, ופותח ביללת-נביחה צרודה, חושף מלתעות צהובות ככלב ערבי מובהק.

“יחרב ביתכ,” מסנן סעיד בין שיניו כלפי מודעו-שונאו מאז, מרים צרור ומטיחו כלפיו, דבח מתרתח באופן בלתי-צפוי ופותח בנביחות קצרות, פראיות ומרוכזות, בדומה להצלפת שוט, קופץ ומשתולל וכמעט מנתק את השרשרת.

הגמלים נבהלים, מתחילים להסתובב על מקומם, פושטים צוואר ארוך ומסתבכים זה בזה. אחד מהם ניתק את החבל, שקושר אותו למרדעת של חברו, ומתחיל לברוח ולהתרחק מן הנביחות הנוראות, הוא רץ במורד-הגבעה, וכאן, משהרגיש באדמת-בור מתחת לרגליו, והארץ פתוחה לפניו עד אין-קץ – נשא את רגליו בדהרה מידברית, ששכח כבר את טעמה: בשליחת-רגליים לכל צד, שספק נוגעות באדמה, מין ריצת-טיסה, שיותר משיש בה מן הריצה יש בה מן השיט על פני המרחב. שני שקי-פחם קופצים על גבו, האחד נקרע וכל תוכנו משתפך לאט-לאט, והשני נשמט שלם לקרקע.

פני סעיד מאדימים מתחת לשכבת הפחם; הוא אוסף בתנועת-יד את שלמתו המבודרת, תוקעה תקיעת-זעם לבין שיניו הנוצצות, מנופף בנבוט, ורץ ריצה כבדה, כעין גוש מתגלגל במורד, עד לאוהלי הבידואים שבקצה השדה. שם מדביק סעיד את הגמל ומהווה פקעת אחת עימו, פקעת של נבוטים מורמים ומורדים, חירחורי-ייאוש, וקללות; שלמתו מתנופפת מזמן לזמן כדגל-נע בסערת-מלחמה. לבסוף הם חוזרים שניהם, עייפים ומפוייסים, השקים נאספים ונקשרים והגמל מניע ראשו בהכנעה לעבר סעיד, רק בעיניו עוד ניקוו כאילו טיפות דם רותח.

מתחת לעץ יושב ר' יצחק, כתפיו מלאות את כותנתו הדהוייה, על ראשו כובע-לבד רחב שוליים, אף הוא דהוי, בידיו מגל-קוצרים גדול ונוצץ והוא רוקע אותו בפטיש על גבי סדן-ברזל, העומד לפניו; הפטיש הולם והידיים נעות בקצה של מכונה עדינה ומכוונת.

סעיד מברך ברחבות ובכבוד; ר' יצחק עונה ואינו פוסק מהלום בפטישו.

“כמה? יא סעיד?” אומר הוא תוך הכאות קצובות בפטיש.

“מג’ידה, האדון, חי בני, חי ראשי, חי אלוהים ונביאו, ולא פחות!” יוצא סעיד מכליו – כי הפעם רבו הרפתקאותיו בשפלה.

“יא סעיד, מה נזעקת? הברך!”

וכאן מתחיל סעיד לחרחר בגרונו מול גמליו, משדלם ומבריכם, מחזיק בזנבו של האחד ומושכו כלפי מטה ומכרכר סביבו בשמחה ושולח עין לעברו של ר' יצחק, כאילו ירא שיתחרט על הקנייה.

הגמלים כורעים באנחת-הקלה, מקפלים תחתם את רגליהם כאילו את משוטיהם העדינים. סעיד פורק, מתיר חבלים כבדים, מושך מכאן, מושך משם, הגמלים מטים צוואר אחריו בחשד, כאילו תוהים על מעשיו, אך בסוף מסיחים דעתם ממנו, ומתחילים להעלות גרה, מזילים ריר ירוק מפיהם ומנמנמים בעין אחת כשהם פולטים מזמן לזמן גניחת-חירחור מתוך עייפות.

על פני שקי-הפחם שטוחה ושזורה שכבת ענפי-אלון ירוקים, מבניהן הרבים של הקאראמות העתיקות; מעורבים בשיחי קורנית עקורה על שורשיה ובאזוב-הרים ריחני. אלה משמשים מעין פקק לסתום בהם את השקים מלמעלה, לבל ידרדר הפחם.

ר' יצחק מניח את פטישו, קם, ניגש אל השקים, נוטל לתוך זרועותיו את אלומת-הירק, משקיע את פניו בתוכה, סופג את ניחוח-ההרים אל קירבו, ומניחה לאט וברוך על האדמה.

*

נכתב: 1949 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1898–1912 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 20.1.1950. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 78. ר' יצחק המתואר כאן הוא בן-דמותו של יהודה ראב, אביה של אסתר.