המגרש בן עשרה הדונאם הופך לשדה ככבן (מרגניות לבנות), כאילו מכוסה הוא בסדין לבן. ליד הגדרות, בצל – חרציות צהובות, שמנות, וביניהן כבר, פה ושם, פרגים אדומים גדולים הנפתחים עם בוקר ונובלים עם ערב; גבעולים ארוכים ומלאים של ריכפה עדינה כסלסלה לבנה, מדיפה ריח ענוג.

איוושת-צמיחה וזמזום-דבורים, רפרוף פרפרים לבנים, צהובים, עץ-התות בחצר פתח עלים בהירים, ירוקים, על ענפיו הקירחים. הסנוניות משתוללות בציוציהן, מחרישות אוזניים וגומעות אוויר כחול; דרורים יוצאים מכליהם, רבים, מנקרים זה בזה ומתפלשים בחול הנקי שבצידי החצר, השטוף-למשעי מגשמי-החורף.

אני צומחת. בלחיי פרחה בועה מוזרה, וחיים דופקים עד קצה האצבעות בכוח וברצון לעשות, לנוע. אני מבקשת מאמא שמלה חדשה. העיקר, אני אבחר את האריג וגם את הדוגמה. אמא מסכימה לחידוש. אני בוחרת אריג נוצץ, כחול-של-ים ופרחים שחורים פזורים עליו (דווקא שחורים) במעין רשת סבוכה. החולצה ורודה מפוספסת, פסים צרים אדומים, שרוולים קצרים מנופחים, והחצאית – “פעמון”; והעיקר החגורה, חגורת-עור צהובה, כזו של אמא. אני רוצה להיות גדולה, מקנאה בבחורות המתבגרות בגופן המתעגל. אני ישרה, רזה, גבוהה, גפיים ארוכות, אבל אני נושאת אותן יפה ויודעת להשתמש בהן כמו סייח צעיר.

התלבושת נתפרה. כשהופעתי בה על המרפסת של רייצה, הבתולה הזקנה, פרצה זו בצחוק מידרדר.

היום העלינו את כלי-הפסח, איזה אור שפוך על כלים אלה! היתה קערת האמאיל הקטנה, שקניתי בחנות של דיסקין, ואמא היללה אותי על טעמי כשהבאתי אותה. מבחוץ היא כחולה בהירה, ובתוכה נוף שלם: בית קטן ומעליו מרזב שופע מים, וילדה מושיטה רגל יחפה מתחת לזרם. כוסות ועליהן כתובת עברית, עברית ממש, באותיות מרובעות. איזה תעשיין ציוני מטורף ייצר אותן! הכוס שקופה והאותיות בזכוכית מעורפלת: “ונטעו כרמים ושתו את יינם”. סירי-חימר קטנים אדמדמים, תאווה לעיניים, תוצרת ערבית; וכדים גבוהים שחורים, בעלי מותניים כבידואיות שחורות, ספלים קטנים לקפה שחור, מפוספסים-זהב, ובין הקווים פזורים זכריות כחולות, תוצרת Limoges בצרפת, מלבבים ומרננים. איזה אוצרות בארגז השחור הגדול.

ואני וסאלחה מיַהודייה מטפלות בכלים אלה. היא שוטפת תחת ברז-המים שבחצר, ואני מנגבת במגבות חדשות, שריח פשתן עולה מהן.

האוויר בחצר מגיע מגבהים בלתי-משוערים, שיורדים כמיקשה לתוך החצר. המיקשה מבושמת וכבדה מריח-הפרדסים. אני וסאלחה, שתי דמויות קטנות בחצר הגדולה.

תרנגולת שחורה מטיילת עם עשרת אפרוחיה מתחת לעץ התות ומקרקרת. התרנגולת הגזעית הראשונה במושבה, מתנת ידידי צ’ודקוב מעין-גנים. עשר ביצים איטלקיות קיבלתי, הדגרתי, והנה התוצאות. ואני גאה על זה.

האינג’יל מכסה את קרקע החצר, וה“חַמרה” האדמדמת נשקפת מתחתיו. רק לפני הבית פיזר אבא כורכר ונתהוותה מעין רחבה קטנה בכניסה לבית.

הנה הולך שמואל-יוסל ונושא על גבו את המצות-השמורות, עטופות בסדין לבן. יהודי מוצק, בלונדי, וקולו קול-באס: "לאה, לאה – " הוא צועק, “הבאתי לך את המצות.”

הדרורים נמלטים בצווחה מתחת לרגליו, שתי רגליים שדומות לעמודים, לעמודי-הגדרות שהוא מומחה להם.

אמא יוצאת בשמחה, דקה וחגורה סינור מעומלן לבן: “אה, סוף-סוף באת.” היא מכניסה אותו לסאלון, ושמואל-יוסל פורק את משאו על השולחן העגול. הסאלון כבר פסחי. הכל ממורט ומצוחצח וסגור על מסגר.

המריטה וצחצוח-הרצפות הם ברשותי. סאלחה מביאה דליי-מים ואני עומדת יחפה ומשפשפת בסבון נַבולסי ומברשת. הסבון הזה מעלה קצף נפלא, רגליי חוגגות לאחר החורף הארוך, משתקשקות ומתבעבעות ומשתכרות מרוב מים. הבית מדיף ריח רענן של נקיון, החלונות פתוחים, וריח הפרדסים שוטף לתוכו באין מעצור.

בערב מתמלא הבית סוד. החלונות סגורים, הווילונות מורדים, אמא בלבן מסתובבת סגורה אף היא: היא פיזרה פירורי-חמץ על אדני-החלון, חבויים בסתר הווילונות. אבא נותן בה עין ירוקה, ליצנית, והיא מורידה את הראש ומתאדמת.

אבא עטה לפתע ארשת-חומרה. בידו אגד-נוצות, בשנייה נר דולק. אני הולכת אחריו, מחזיקה קערת-חרס קטנה, שחורה, בשתי ידיי, והוא שם עצמו מחפש מכאן ומכאן, ומוצא גבשושיות קטנות של פירורי-לחם. אני מחזיקה לפניו את הקערה והוא, לאור הנר שבידו, גורף באגד-נוצות את הפירורים לתוך הקערה.

*

נכתב: 1974–1975 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910 לערך. נדפס לראשונה: “דבר”, “משא”, 26.3.1975. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 84. על גבי טיוטה של הסיפור רשום: “לכתוב לשר הביטחון על טעותו”.