רקע
אסתר ראב
"הידיד"
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

“די וולע” – כך קראנו לו, מחלת-בזדוף היתה לו, וצווארו היה נפוח – “וולע” (זפק באידיש). והמעשה כך היה:

התאכסנו ימים אחדים במלון של “חיה טויבע” ביפו על מנת לגרש קצת את המאלאריה – ברוח ים-התיכון, אשר העניק לנו האל; אימי ואבי היו אז במיטב שנותיהם – אבי בריא, לא גבוה אבל איתן, ואימי דקה וגבוהה, יפה, מפונקת במקצת אבל בדרך-כלל שניהם לא חלו הרבה, רק אנו הילדים היינו קודחים ומכוסים פצעים, והים היה מרפא אותם.

היתה לנו אזיי עגלת-יצולים רתומה לסוס אחד ואותה היינו מאכסנים ברדתנו ליפו ב“חאן”, על-יד ה“סאראיה”, שם עמד בית-הכלא התורכי שחלונותיו הגדולים היו מסורגים ונשקפים לרחוב, וכשהיינו עוברים לידו היו האסירים עומדים מאחוריהם, צועקים ועושים כל מיני העוויות מוזרות ומפחידות. סבך של סימטאות השתרע מסביב ל“חאן”, היה שם בית-חרושת ל“גזוז” של קפניס, יהודי מזוקן ונכבד, קריר היה בחנות זו, ובקבוקי-הגזוז המגוונים הוסיפו חן למקום –

היתה זו רשת של סימטאות מכוסות-גג שהתפתלו מן ה“חאן” לכל העברים, מעין מרכז-מסחרי שרובו חנויות יהודיות, כמו סוחולובסקי ושפירא, רובן יצאו לעבר כיכר-השעון, אך היו סגורות במעין גדר של עמודי-ברזל על מנת לא להעביר דרכן כלי-רכב. כל סחורת-הארץ התרכזה בסימטאות אלה: פירות יבשים מדמשק, סבון “נבולסי” משכם, תוצרת ממתקים ערביים מגוונים בצבעים קורעי-עין, “חַלוות” שונות, דבלי-תמר ושרשראות תאנים יבשות – כל אלה הפיצו ריחות, וריחות יסמין באו מן החצרות החבויות, וריח עטרן מן הגמלים, החונים כטנקים ברחובות הצרים, עד בואך ל“חאן” – מעין רחבה שסביבה קירות אטומים, ורק מצד אחד נמצאה חצר-אצילים, גדורה בשבכת-ברזל קלועה בצורות מצורות שונות ששובות את ליבי. באמצע הגן: מזרקת-מים ובריכה מלאה דגי-זהב, וכל זה בצל עצי אגוז ואזדרכת, והצל עבות ומשיב נפש לעומת ה“חאן”, שהוא מעין שוק של בהמות: גמלים, סוסים, חמורים, ועגלות: קרונות, ודיליג’אנסים מכל מושבות-יהודה, והכל מתנועע, מחרחר, נוער, וצועק ומגרגר ערבית, ויידיש (ועדיין אין זכר לעברית).

באותו יום, אחרי-הצהריים, יצאנו בקרון עגלת-העבודה ועליה “פדער ביינקיל” – ספסל קפיצים, עליו ישבה אמא, ובתה של “חיה-טויבע” שהיתה ידידת-המשפחה – עלמה יפה, שהוזמנה אלינו; ומלפנים על קרש פשוט – אבא ואני, אבא מעגלן, כמובן, ואנו יוצאים מן ה“חאן” אל בין ה“סַכנות” – שכונות המקיפות את יפו, והן מאכלסות את בעלי הפרדסים הגדולים – אשר לצד הדרך יש להם מעין ארמון, היושב על בריכת-מים, והמוקף קיר גבוה שחלקו העליון עשוי שברי-זכוכית חדים – המונעים לטפס עליו מבחוץ. קירות מסביב, ורק פה ושם בתוך הקירות איזה כוך או פתח, ועל-פי-רוב זה פתח של חנות קטנה.

אנו נוסעים והשמש עדיין מכה על ראשינו – והנה שיירת גמלים טעוני שקי-חיטה, וריח עטרן עולה מן הגמלים, והשיירה ארוכה למדי – באים הם ממרחקים, מן הגולן, ומבשן, – והגמלים פראים, למודי-מידבר, והסוס והעגלה מבהילים אותם – והם סוטים משורתם הישרה, ומתחילים להסתובב על עומדם ולחרחר בקולי-קולות; ופתאום הראשון שבשורה נאחז בהלה גדולה ורץ ישר אל העגלה ואל הסוס, עולה עליהם, מסתבך ברתמת הסוס, וזה מזדקף וקם על רגליו האחוריות ושובר את שני היצולים בתוכם הוא רתום, ופורץ ואץ בצהלת-בהלה לאורך הדרך כשרתמתו משתקשקת על גופו.

אבא יורד מן העגלה, תופס מן היצול השבור, רץ, ישר לבעל השיירה – ומרביץ לו מכות נאמנות; הערבי אף הוא אינו טומן ידו בצלחת – והמהומה שלימה. בתוך הקיר נפתחת לפתע דלת, וערבי גבוה ושמן, במכנסיים מסורבלות, עומד בפתח, יוצא, מפריד בין הניצים, ומזמין אותנו לביתו, שמעבר לחומה; אמה ודינקה, כך שם העלמה, יורדות מן העגלה ואני אחריהן וכן גם אבא, ואנו נכנסים לתוך חדר קריר ואפלולי במקצת; על הריצפה פרושות מחצלות; הערבי קורא לאשתו, וזו מביאה כד מים קרים, מושיבה אותנו על הכרים שפרושים סביב בחדר, ומביאה דבש ופיתות חמות. הערבי יחד עם אבא מטפלים בחוץ ביצולים, מהדקים מוטות-עץ וקושרים אותם לשיירי היצולים, שופכים מים על החבלים בכדי שיתהדקו ויחזיקו את השברים; איסא – זה שמו של הערבי, מכניס את אבא לחדר, מביא לו קערת מים ומגבת לרחוץ ידיו, ומקרב אליו את הפיתות והדבש, ובייחוד את המים הקרים. כולנו סועדים, מדברים וצוחקים, ואיסא עומד ומשרת אותנו, מביא את בתו הקטנה שתארח אותי, ואני מפטפטת איתה ערבית –

זו היתה פתיחה לידידות בת שנים רבות, שכן ביתו של איסא, על אם-הדרך – ואין לנטות ממנו ימין ושמאל, וכך אנו מבקרים משפחה זו ככל שאנו יורדים ליפו.

לאחר שנים, חלה איסא, ואבא נסע במיוחד לבקרו – והיתה זאת, לפי דברי אבי, פגישה נרגשת – לאחר מכן, אחרי זמן קצר, מת איסא.


עברו שנים אחדות, השוד בדרכים לא קטן, ומקום התורפה, בדרך מפתח-תקווה ליפו, היה כפר קטן ששמו ג’רישה, שם היו “שבע הטחנות”, והירקון עובר ומניע אותן בכוח הזרם שלו כי הירקון היה פעם נהר; היתה זו בקעה מאחורי הר נפוליאון, כולה סבך-סוף ושיחי תות-בר, טיון, וחילפה ענקית; מין ג’ונגל, שבו רבצו גם הגַ’מוסים שהיו רועים בביצה, המשתרעת עד לחולות פתח-תקווה. פינה זו היתה קן שודדים עזי-נפש, “סכינאים” מבטן-ולידה, מחציתם בידואים, מחציתם תושבי-עיר, ויחד – חבורה של שודדים, מפולפלים ללא חת – היו שודדים את התובלה הדלה של מזונות ויתר המצרכים החיוניים, שהיו מובלים למושבה על גבי חמורים ועגלות-משא; והפינה היתה כשרה לשוד – משום שבדיוק בפינה זו, לרגלי הר נפוליאון, היתה כברת-דרך של חול עמוק, והעגלות היו שוקעות בו, והדבר הזה האט את התנועה; ואם השעה היתה שעת ערביים ואפילו לפניה – היו שודדים את הסחורה, ולפעמים גם מוציאים את הסוסים מריתמתם, יושבים עליהם ונעלמים בסבך. אם היו אלה הולכי-רגל, והיו רבים, בייחוד מן העולים החדשים, שידם אינה משגת לשלם “בישליקים” אחדים עבור מקום בדיליג’נס – את אלה היו פשוט מפשיטים מבגדיהם, כסף לא היה להם, והבגדים – הם היו שווה-כסף.

רק לאחר שנים נודע שאיסא שלנו, הידיד, החביב, מכניס-האורחים – היה המרכז של הכנופיות האלה, וביתו היה מלא בסחורות מסחורות שונות, מדברי-מאכל עד בגדים לא-חדשים שנשדדו בלילות-הפשיטה של החבורות מ“ג’רישה” –

עוד כעת מעביר השם הזה צמרמורת בגבי, וציור זה עומד לעיניי: בין-ערביים, ומן הסבך גחים – דמויות שחורות, הסכין בפה, ואגרופיהם מגששים בבגדי-קורבנותיהם, למצוא את צרור-הכסף; ואגב תוקעים מכות-אגרוף בפניהם, בחזיהם, ובשעת הצורך, כשהתנגדות הקורבן היא גדולה – דוחפים סכין בביטנו –


*

נכתב: 1981 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1909 לערך. נדפס לראשונה: “ידיעות”, .24.9, לאחר מותה של אסתר ראב. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 91.

המלצות קוראים
תגיות