רקע
אסתר ראב
בצאתנו העירה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

לבוקר ההוא היה ריח עטרן וזיעת סוס מעורבת בריח גלליו הטריים, שהשעורה תוססת בהם ומזכירה ריח שמרים ותנור הכרחיים ופשוטים כמוהם.

הסוס היה לבן, זרוע “בהרות קיץ” כחלודה אדמדמה-כהה, לא תואר ולא הדר לו, זקן היה, אבל נוח ו“סוחב” במסירות, ומתאים היה לאותם הימים בבית ובמשק, שעמדו בסימן של שפל.

משק הפלחה הגדול העסיק את כל המשפחה, ואולם – רק לחם היה מצוי בבית; החיטה הזהובה מילאה את האסם והשתפכה החוצה דרך כל הסדקים והחרכים. אבל מונחת היתה, שנה-שנה נשפכה עליה חיטה חדשה מן היבול החדש, עד שריחה של הראשונה הולך ומבאיש, וגם נובטת מבקעי הקרשים שבאסם – וקונה אין.

קמח לבן כשלג היה מובא מרוסיה ואוסטרליה, ואולם בני-המשפחה אכלו לחם שחור מחיטתם, ומעט ירק מגינתם; לא בגד ולא רופא ורפואה הנחוצים כל-כך בימים ההם, ימי קדחת, דיזנטריה, טיפוס, גרדת וחטוטרות ודלקות עיניים.

ריחות טחב וערפילי יתושים היו עולים מן הביצה הקרובה, זו הביצה הנפלאה שהיתה הופכת באביב – גן-עדן, מעין “פארק” עשוי בידי הטבע, עם שבילים, אגמי-מים, סבכי-נוי וחרולים הדורי-דמות; שלוויות סגולות, נרקיסים לבנים, וכלניות מכל הצבעים והריחות – כסימפוניה אחת פראית ורבת-הוד.

אותו בוקר הוסעה העגלה על-ידי “האנס” הזקן, זה היה שמו של הסוס (השם נתגלגל מאחוזתו של גראף הונגרי לחולות וחַמרה ארצישראליים) – הוסעה בקושי כשמחצית הגלגלים שואבים את חול-הדרך המנופה מרוב שיפשוף אופנים, שואבים אותו וזורקים אותו שוב לקרקע. והיה אבק דק עולה ונישא וממלא את הנחיריים, העיניים, ואף השיער מתכסה שיכבה בהירה. כנהרות של מים רותחים היו דרכים אלה: השמש מחממת מעל, והגדרות חוסמות בעד רוח כלשהי, הבאה מן הים. ומשיצא אדם מתוכן, היו פניו מסורגים שבילי זיעה מבהירים על גבי הפנים המכוסים אבק. גם הסוס נשף ועורו מלא חבורות כהות-לחות, וקצף לבן מנקד את המקומות שהריתמה שיפשפה בעורו.

בצאת העגלה מן החולות הגיעה לביצה ולאדמה השחורה, שלאחר התייבשותה קשה היתה, ומתהדקת כאספלט – ואלמלא טרשים ורגבים גדולים פה ושם, שהיו מרקידים את העגלה, היה זה משהו שמזכיר כביש.

“יער הברון” היה מוריק ועבות מאוד כאן, והאוקליפטוסים שבשורות הראשונות, עתיקי-גזע, וכל כוח הביצה ושומנה חילחל בלבנונית קליפתם הטרייה.

גדרות השיטה, הקלושות כאן, עירטלו את הפרדסים הראשונים שהיו מהססים, צעירים ורזים מאוד – אלה, שהרבה ויכוחים ניתכו על חשבונם בערבי-החורף בבתי-המושבה הדלים; כיצד לגדלם, על מה להרכיבם, על לימונים או חושחשים – כשהחצרות היו מלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים.

משיצאה העגלה למרחב, החלו הכרים סובבים אחורנית, עם ריצת הסוס שנתגברה, היו סובבים ופורשים אחורנית כהתהפך דף בספר – בזה אחר זה. לאט ובלי רצון, כי העין היתה נדבקת בצימאון לכרי הדשא הדשן – דשא הביצה הירוק-כהה ושבע-המים, שלא כרגיל בעונה זו של השנה, עת כל ירק מאפיר או מכחיל במקצת ומסתתר מפני השמש האכזרית. כאן ראית שומשומין אפרוריים, מקשאות ושדות דורה מרשרשים; ואולם בצידי הדרך, מקום שם לא הגיעה המחרשה, פרץ בליל צמחים פראי מכוח אדמת בתולה רוויית לשד רב: דרדרי-ענק היו מקושטים כתרים זהובים והגיעו לגובה בלתי-משוער, קמשונים פתחו צלחותיהם הלבנות והענקיות והיו עורכים סלסלה לבנה כקצף לשני צידי הדרך, ועליהם היה מטפס חבלבל עדין, מצלצל בפעמוניו הזעירים ומטפטף ריח ונילה לתוך הפילפל של הקימוש והדרדר. ואבק הדרך הולך ומתבשם מהם, והולך וחומר עם עלות השמש למרומים גבוהים יותר.

והעגלה מפזזת על הטרשים ובוקעת לה את דרכה אל העיר הרחוקה, הרחוקה מאוד – – – ובאה העגלה ללב הביצה, שם עוד יעמדו מקווי-מים גם כעת בקיץ, כשהם משקפים את תכלת השמיים בין סיגי ירק כהה. באגמי טיט ורפש בוססים שוכני אוהלים, בידואים רועי תואים, ובקרוב העגלה, תקום זעקה גדולה – כנפול אבן לתוך ביצה, נופלת העגלה לתוך המחנה. כלבים מצורעים נובחים, תינוקות ערומים צווחים, ובידואיות מזגזגות בתכשיטיהן ומייללות כינשופים חרדים.

בהגיע העגלה אל חלקת המים שעל הירקון ירווח לנוסע ולסוס גם-יחד. קרירות עולה, וריח מים וגומא מרגיע חושים. תואים שחורים רובצים כגושים ללא תנועה ומצננים את גופם אכול הזבובים. “האנס” מרים את ראשו ונושף פתאום, וצנפה צרודה נעתקת מגרונו הניחר. מרים הוא רגליו מעשה צעיר וגנדרן, ונושא אותן בטילטול-מותניים מגוחך – ריח המים עלה בנחיריו ומי יודע מה חזה בהם. הדרך מישירה כסרט כהה בתוך ירק הביצה, מימין “שבע הטחנות” שעל הירקון, לוטות סוד וסכנה. משם היו יוצאים שודדים עם ערב, יורים ב“טַבנג’ים”, מכים בנבוטים, ואת טרפם נושאים כשועלים לתוך סבך הירק העבות.

לרגלי הר נפוליאון, המעוגל והשטוח בראשו, שוב מבהיר שביל חול עמוק, וגדר-צבר זקופה חוסמת בעד אוויר-הים, ו“האנס” – אבדה לו כל צעירותו כאן, סוחב הוא כברת-דרך – ועומד, ואין להזיזו, השוט מרקד – והוא עומד. דומה שעורו הנוצץ מזיעה נהפך לפלדה. צלעותיו טופפות, עולות ויורדות כמפוח, ונחרה מתפרצת מגרונו. השוט מרקד – והוא אינו זז, ואולם משנח די צורכו – שוב חוזרת הבהמה הטובה לשכון בקירבו, והוא עוקר מתוך החול ונכנס בהכנעה לקצב הליכתו הרגילה, כמנגן ותיק לתוך מנגינה שגורה, בצלצל שרשרות הריתמה בעייפות. אופן אחד משמיע לסירוגין שריקה דקה, ואולם על הכל משתפך רון אחד לאה ודק כמים ניגרים בלי הרף – רון הצרצרים. ניגר הוא עליך ומדהים את חוש-השמע, והעיניים הולכות אחרי האוזניים ונעצמות מאליהן. הביצה, כעת מאחור, מהבהבת ושולחת מסך של אדים מתנדפים לשמיים.

מעתה העיר הולכת וקרבה וכבר היא שופכת משיפעה החוצה: גמלים טעוני קרשי-אורן, נותני-ריח, באים ועוברים; גמלים טעוני אבטיחים ענקיים הולכים העירה. יש מהם טעוני שקי שעורה וחיטה מן הגולן, ולתוספת – לולים מלאי תרנגולים מקרקרים, וערביות צורחות עם ילדיהן נתונות עליהם באמצע, כתוספת, והגמל מתנדנד בשיוויון-נפש גמור – אחת היא לו מה וכמה עמוס על גבו, רק לשונו יושיט לגדרות השיטה ויחטוף מקוציהן לתיאבון. הכל מובל על דבשות הגמלים בימים ההם: פירות-דמשק, חיטה מעבר-הירדן ושעורה מעזה. את סוריה, ועבר-הירדן – חוצים גמלים אלו בפרסותיהם השסועות והאיטיות, לאורך ולרוחב.

בהתקרב העיר יגדל הדוחק: הולכי-רגל, רוכבי-סוסים, בידואים בעבאיות, מכורבלים וזוממים, רוכבי חמורים ונוסעי-מרכבה – זו המרכבה השחורה אשר כלתה מן הארץ, הרתומה לשני סוסים אבירים, והרכב – הוד והדר לו על דוכנו המצוייץ – כולם נדחקים לבוא העירה. ויש אשר גמל יסתבך בעגלה, וסוס יעלה על הלך, וקללות וחרפות תישמענה בלשון ערב מתובלת – והיא שגורה גם בפינו אנו, ואת ידינו לא נטמון בצלחת בבוא עת הצורך. ואף השוט ארך-לשון הוא, וצולף-משקשק באוויר, ולעת הצורך גם על שוק וירך. האבטיחים מתדרדרים, הגמל מחרחר עד צאת הנשימה, ואולם “האנס” מפלס לו את דרכו העירה כשמותניו הרזים מפזזים בחן, שעבר זמנו.


*

נכתב: 1945–1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1913 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 8.2.1946. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 87. העיר הנזכרת כאן היא יפו. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.

המלצות קוראים
תגיות