רקע
אסתר ראב
על החמור למרפאה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

החמור היה קטן אבל חזק, צבעו היה אפור-כהה עם פס שחור לאורך הגב, אחד לרוחב הכתפיים, ודאי משהו מן הזברה נשתייר בו, או מאבות-אבותיו שלוחי המידבר, על-כל-פנים, קטן היה ועשוי היה כאילו לפי מידת בת-אדם שגובהה מטר אחד בלבד, ורוב גופה רגליים; וכן היו נצמדות הרגליים הארוכות לעורו של החמור ומהוות מעין צנטאור קטן.

החמור היה משמש גם מעין מרכבת-משפחה; רכיבה ליפו הרחוקה, למושבת הגרמנים וילהלמה, שיחסי שכנות טובה היו לנו איתם, וכן הוביל את פחי-המים מן הבאר, את שקי-החיטה לטחנת וייס, וסלי ענבים שחורים מן הכרם.

הקיץ היה מכריז על בואו בכאב-עיניים: העין כאילו מרוח-רעה בלבד היתה מתנפחת, מאדימה ופולטת זרמי מוגלה בלתי-משוערים; איזו תסיסה רעה היתה באוויר, מעין שמרי-רעל שהיו מצמיחים, מנפחים ומדליקים כל שרטת קלה, כל עקיצת זבוב.

רגלינו היו בקיץ מכוסות פצעים, ובמקרה הטוב קשורות וחבושות תחבושות לבנות. ואילו חברינו, הפצעים שברגליהם היו גלויים, וזרי זבובים שחורים עומדים סביבם.

הצלקות שבאו לי מפצעי-קיץ אלה טבועות ברגליי עד היום עיגולים-עיגולים, מעין אות שהטביעה בנו הארץ, מעין נשיקה לדור ראשון שלה.

מה יקר לאדם מעיניים? ואולם שיבעה מדורות גיהינום עברו על העיניים. קשורי-עין, מוכי פצעים וקודחים, היה החמור הקטן מוביל אותנו ב“דרך היסורים” חודשים-על-חודשים, ובנאמנות רבה, אל לב המושבה, שם עמדה המרפאה ובית-הרפואות.

ה“וייה דולורוזה” היתה שדרת רימוני-בר מעורבת בשיטת-גדר פשוטה, ובמרחקים קצובים, בתוך הגדר, היו נטועים עצי אזדרכת; העוני, העזובה הנוגה של המושבה, נתנו ידם בשדרה זו, והיא הלכה ונתפראה, הלכה ונסתבכה עשבי-בר, ושיחי גרגיר פשו בה ועשוה לשני קירות ירוקים עבותים מטילי-צל ומלאי ציוץ זמר וקינון, מן החוחית עד לנחשים השחורים, שהערבים קראו להם “כושים”. שם היה כל זה מאווש ביום ובלילה, וריחות סירפדים מרקיבים ופגרי-ציפורים היו עולים מן הסבך.

*

את החמור הקטן איני רואה היום – עיניי קשורות ונפוחות – ואפי נוזל ריר; בידי מטפחת גדולה לבנה, קשה מעמילן, וריח כביסה רענן לה. אני מוחטת ומוחטת בלי-הרף את האף, והוא בוער ובוערות גם העיניים; שם מיוחד היה לדלקת זו: בשדה. איני יודעת אם המלה היא ערבית או אידית.

את אור היום אני רואה על אף הקשר על העיניים. ורוד הוא. מסתנן. וגם דברים אחרים אני רואה, למרות הקשר על העיניים. ידיי מחליקות על צווארי החמור, ועורו חמום מן השמש וריח יזע קל עולה ממנו. האנקורים מתפלשים לרגליו בתוך החול, ולפי ציוצם נמצאים הם עתה בצניפה אחת של התעסקות גדולה, בלוויית מכות כנף ומקור עד דם!

“דבח” הכלב מרחרח את רגליי באפו הקר. אני יודעת בדיוק את מצב גופי כעת, ומצב זנבו המכשכש. ברגע זה מרים אותי אחי בקלות ומושיב אותי על החמור. רגליי נוגעות בצלעותיו. היום הוא חבוש, שלא כרגיל, אוכף אדום שציציותיו הארוכות מפזזות ויורדות על ביטנו כדי לגרש את הזבובים. אחי יושב מאחוריי, מחזיק בי ביד אחת, ובשנייה מכבד את החמור בצליפה קלה בחזרן שבידו.

אנו רוכבים ואני רואה בעיניים עצומות, לפי הקולות והריחות, את התקדמותנו בשדרה: החוחיות משתוללות מחום, ורשרוש כנפיהן דומה לקול שמשמיע בד חדש, שהתופרת קורעת אותו לשניים; ריח מריר עולה מן הרימונים, סימן שאחרוני הכותרות נשרו מעליהם, והצרעות עטו על הרימונים הקטנים והירוקים, כי אני שומעת את זמזומן הכבד, הנכשל בענפים ובעלים. ואולי יש איזה קן צרעות בקרבת מקום? האזדרכת ודאי הבשילה כבר את הגולים הירוקים שלה, וכעת החלו להצהיב, כי הבולבולים מתריעים כלאחר סעודה טובה.

עלים צהובים נושרים תדיר מן הרימונים ומן השיטה ונחים ערימות-ערימות לשני צידי השדרה. ביניהם מרשרשות לטאות גדולות וצהובות, ואף נחש שחור, “כושי”, אורב לצפרדע או לאפרוח-אנקורים, ייתכן שכבר בלע את האנקור הרך, וכעת הוא עומד בגרונו ומהווה בליטה בגופו – הרגע הנכון להורגו.

רגלי החמור מפזזות ומעפרות בחול החם, והאבק עולה לאפינו – החמור הוא פזזן-רקדן במקצת, חצי “רחוון”. אלא שהרוכב אינו מרגיש בריקוד זה, להיפך. אנו יושבים איתנות, ואני מרגישה את דריכות שריריה של הבהמה הקטנה והמסורה. אולם כל צעד מקרבנו לבית הרפואה, ומה שמחכה לי שם מכווץ את מעיי. אני מהססת ורוצה להאריך את הדרך ככל האפשר – אני מבקשת מאת אחי שיכרות לי שבט אזדרכת. מעין שוט-רכיבה. אחי יורד מעל החמור, מאווש בין העצים, ואני שומעת אותו מקשקש באולרו. יודעת אני שאולר כבד זה נפתח בקושי, ו“רואה” אני כיצד הוא מתאמץ לפותחו כשלשונו מתגנבת מעל לשפתיו מתוך התאמצות. אני צוחקת לעצמי, אך איני מתגרה בו – כפי שאני עושה תמיד כשהוא מוציא לשונו מרוב התאמצות – והוא חושב שאיני רואה ולכן אין להיזהר מפניי, ועושה את התנועה שלו ברחבות רבה; השבט קריר ועגול וכפיף, ואני מתחילה לקלפו בשיניי ומעלה מרירות חמוצה ופסים פסים של קליפה רכה ולחה כסרטי-בד. וכל שעה זו החמור עומד, והשעה הרעה נדחקת ממני והלאה…

עתה עולה על דעתי שרימון קטן, כגודל כף-ידי, היה יכול לשמש לי כדור-משחק עם האחים הקטנים, כשאפתח את עיניי. אני מבארת את העניין לאיטו ובפרטים. ואולם מיד, כאילו עברו ברק מעל, עומד אחי על כוונתי, קופץ על החמור, ומצליפת חזרן אחת מתחיל החמור דוהר, מקפיץ ומטלטלנו מעלה, מטה, ולצדדים. אני מסכימה בליבי אפילו לנפילה: נפילה מחמור קטן כמוה כאפס ואני רגילה בה, אם כי לא ידוע לי מה טיבה בשניים.

החמור דוהר ואני שומעת שפרסותיו הולמות כבר את אדמת החמרה הקשה. הדרך הגיעה לקיצה. ליבי נצבט – אנו בחצר בית-הרפואות; האוקליפטוסים הזקנים שולחים לקראתנו משב קריר וריחני. אך יחד איתו עולים ה“קולות” מן המרפאה, מחדרו של החובש. אני רואה אותו כעת מתחת לסגור-עיניי, וביטני נצבטת מפחד.

סינור מצוייץ כתמי לאפיס שחורים עוטף את גופו השמן, זקנו האדום פרוש על סינורו; ידיו קטנות וצהובות מעישון, וקולו חד ועז כאזמל. בתנועת-יד אחת הוא מפשיל את ראשי, מטיל אותו בין ברכיו הקשות כבתוך צבת. אחי מחזיק את ידיי וכל גופי המפרפר. מגע של אש בתוך העיניים, הלאפיס מטפטף לתוכן – אך כפי הניראה היתה זאת התרופה היחידה והיעילה ביותר.

החדר מלא בכיות וצווחות ילדים ואימהות. פצעים נפתחו והמוגלה היתה מתפרצת כזרם, ולעיתים ישר לתוך פני החובש. ואותן עיניים טרוטות מטראכומה, שהחובש היה משפשפן באבן כחולה ושורף את גרגירי הפגע. קערה גדולה מלאה צמר-גפן מגואל בדם ומוגלה עמדה ליד החובש, וריחה היה אטום ומעלה בחילה. זבובים רחשו עליה.

על הקיר היה תלוי כיור של פח ומביטנו השתרבב ברז קטן. הברז זלף סילון דק של מים, והחובש היה טובל בו קצה אצבעותיו ומנגבן במגבת לבנה שזבובים צבאו עליה. בפינת החדר, על הריצפה האדומה, ישבה חבורת ערבים חולים. מזמן לזמן היה אחד הגברים מכעכע ויורק על הריצפה, אוסף לאיטו את הכאפייה, מכסה בה את מחצית פניו ומתכרבל בגניחה.

הנשים השחומות היו חיוורות מחולי, אך צמידיהן צילצלו וידיהן היו אדומות מצבע חינה. זרי זבובים ענדו עיני ילדיהן החולים, ואיש לא הרים יד לגרשם. הזבובים שהו בלי-זיע.

ריח זבדה ישנה ועשן אוהלים ועצב רב – עלה מהם.


*

נכתב: 1948 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905–1906 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 14.1.1949. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 98.

המלצות קוראים
תגיות