משפחת שלביה עבדה אצלנו. מקורה היה ממצרים. אצילים היו בהליכותיהם, שקטים וישרים, החל מהאב, אשר היה קטן-קומה, רזה, אך עשוי כאילו מפלדה. פניו עדינים ואפו אף יהודי. נראה היה לי תמיד ארכאי, ודומה לחכם מחכמי התלמוד שלאחר בית שני, כה יהודי היה – וידידות התקשרה בין משפחה זו למשפחתנו. כל הבנים עבדו אצלנו, החל מעבדו-רחמן, שיצא אחר-כך לצבא התורכי ושהה שם כל ימיו – האחרון היה עבד, שחרחר, צמוק, ואף הוא עשוי פלדה. הוא עבד שנים רבות בפרדס – והיה פועל תמידי, שקט ופיקח, ובעל חוש הומור.
אימם, פטמה, היתה אשה חלשה, יפה, ויושבת-בית. הבנות, לפי התור, היו עובדות. כשהתחתנה אחת – הבכורה היתה סלחה, באה אחותה הצעירה במקומה – חדיג’ה, היא היתה יפיפיה דקה וחטובה, ועיניים נפלאות לה וקולה נעים במיוחד, לבושה בשמלות מרוקמות, ססגוניות, ומנדילים, מטפחות הראש, צחים ודקים.
סלחה, הבכורה, שהיתה נשואה לבעל קשיש ממנה, נתאלמנה וחזרה לעבוד אצלנו – ילדים לא היו לה.
למשפחה היו עוד שתי דודות זקנות גלמודות, פטמה, וחמדה הישישה, שתיים אלה הסתובבו, עבדו ולא עבדו אך אכלו לחם סביב המשק שלנו ותמיכת אב משפחת שלביה.
*
נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1910 לערך. המשך הסיפור חסר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.