רקע
אסתר ראב
הפרה הכחולה

אילו היו משקיפים בימים ההם על המושבה, ועל הביצה רוויית-המים שעל ידה, מ“מעוף ציפור”, היו רואים כתם ירוק גדול על פני מפה של מרחבי אדמה אפורה-צהובה המשתטחת עד אין סוף.

גבעות מכוסות חילפה צהבהבה ממערב, והרי-יהודה מטורשים, מסולעים, חרוכי-שמש ממזרח; ושמש אכזרית מטיילת ומולכת על הכל; ימים ארוכים וחרוכים, ללא ענן, ורק טללים בלילה מחלישים את היקוד. אבל במושבה, בנאות-מידבר זה – הכל טרי ורענן כפליים.

צבעים לוהטים, כל צבע זועק – כל צורה בולטת באופן בראשיתי וחד-פעמי, ומאחור – אפס, מידבר, הדממה באה ממנו – מן המרחבים הריקים שמסביב, הדממה נכנסת גם ביום לתוך הבתים, היא מאיימת, בדידות בבתים; מין מציאות זרה באה, מן המרחבים הריקים היא באה; היא מורכבת מדממת-המידבר, מפחד הסביבה הערבית – והמרחבים הריקים – הורגים, בדרכים המשובשות, בפינות נידחות – מתנפלים: הם שמה, השכנים הרוצחים, יומם ולילה: חלום בלהות של אמא, ולפעמים גם שלי: ערבי רודף אחריי, ורוצה להרגני, ערבי והריגה – היינו הך, וזו מציאות של ממש וסכנה של ממש.

אבל בנאות-המידבר – המושבה – כאן, בפנים, הכל שלנו, הכל נפלא; כאן, בפנים, הכל ירוק: אוקליפטוסים, מנפנפים בשבטים רכים, ריחניים, את אוויר-הים הלא-רחוק – מול פני-אדם. החצר רחבה, גדורה בשיטה קוצנית, המתכסה בסתיו פריחה צהובה-ריחנית, לא הרחק מן הבית הרחב, במורד, עומדת אורווה אדומה, בת שתי קומות (מניין הצבע האדום הזה? והסיגנון הזה!) – בעלייה שמורה השחת הקצוצה לבהמות – לחם החורף שלהן; ולמטה – כל בהמות המשק, ולהן צבעים שונים – הסוסים צבעם אחיד, ורק גוונים מפרידים ביניהם.

שלושה סוסים, כולם חומים-אדומים: האנס, קלוץ ובראון. והפרות? כאן אני מגיעה לסיפור הפרה הכחולה – הראיתם מימיכם פרה כחולה? על “אדומה” ודאי שמעתם.

יום אחד חזר אבי משוק-הבהמות בלוד רכוב על האנס, זה היה שמו אחר-כך, ומאחוריו קשורה בחבל, לאוכף, משרכת דרכה, פרה משונה, כחולה-סגולה: רק פניה וביטנה לבנים, ועטינים ענקיים לה. וכולה דומה לאשה לבקנית בריסיה הלבנים ובעפעפיה הוורודים.

השעה – שעת-ערב, ואנו יושבים כולנו במרפסת, ואבי נכנס בשער, ברוב-כבוד, על האנס שקנה באותו יום, ואחריו נסחבת לה “הכחולה” –

“מה זאת?” – פרצנו כולנו בצחוק – “פרה כחולה?”

אבי לא הניד עפעף.

“כן, הביטו! האם איננה יפה ומיוחדת? ונוסף לזה, עטינים מצויינים לה.”

שתקנו: הקנייה של אותו יום הסתכמה בכך שהאנס הצעיר התפתח לסוס גבה-גפיים ויפה-ראש והיה לפאר האורווה, ואילו רבשה (כך כינה אותה העגלון שלנו בבוז), רבשה – גורל מיוחד צפוי היה לה, ואנו עדים לו: ביום הראשון לבואה כבר קשה היה להעמידה ברפת. קשרנו אותה ליד זבחה הערבית השחורה, ומיד נדלקו עיניה של זו ברשע הרגיל שלה, נגחה בקרנה האחת (רק אחת היתה לה וזו שיוותה לה ארשת איומה), בועטת, נוגחת ומשתוללת. פרה ערבית היתה, נמוכה, רחבת-כרס ועורה כקטיפה שחורה.

קשרנו את רבשה ליד הדמשקאית: בלונדית, בהירת-עור, זהובה ומחוטבת, וזו נשפה ונבהלה ומשכה את חלבה מתוך עטיניה, וזנבה רועד מהתרגשות.

סוף-סוף מצאנו לה פינה מרוחקת ברפת, ושם עמדה רבשה רכונת-ראש, שקועה בהרהורים ולא התעניינה כלל בסביבתה – היתה כנועה בשעת החליבה כאילו פרת-חרסינה כחולה היא.

כל החורף עמדה רבשה בפינתה, מעפעפת בעצב בריסיה הלבנים, ופניה כאילו חוורו יותר ויותר. מזמן לזמן היתה מרימה ראשה, משתעלת שיעול קצר וניחר, ומשתתקת. אכלה בלי רצון כאילו לשם יציאת-חובה בלבד.

שיעולה נתגבר בחודשי-החורף, ולאחר שבועות ארוכים של גשמי-זעף עמד אבא והוציא אותה לשמש.

ריח עשבים רכים שביצבצו מסביב בישם את האוויר, ונמלים זהובות-כנף התעופפו בשמש והיו נופלות שוב ארצה, זוחלות על גבשושיות העפר שחפרו ממעמקים, ושהיו ניראות כערימות קטנות של גריסים; תלוליות טריות של חפרפרות התנשאו בין סביונים צהובים, שעתה זה פתחו כותרות קטנות, פעמוני-הגשם כבר הצהיבו ונבלו, אבל החמציץ התחיל לפרוש עליו הירוקים, והאדמדמים, על פני אדמת-החול הזהובה והרחוצה למשעי; ובצדדים פתח התורמוז הכחול את תפרחתו, אשר נסכה ניחוח דק מתוק באוויר. כל מיני עקבות נרשמו על פני החול הטרי: משולשים של רגלי נחליאלים דוהרים, קווים דקים משתלשלים ומתפתלים, עקבות לטאות זעירות, שעתה נבקעו מן הביצים, וגוון שקוף כזכוכית, ומעיהן הזעירים משחירים בביטנן. פרפרים לבנים גדולים, שניים-שניים, וקטנים יותר, כחולים, אחד-אחד, רדפו זה את זה באוויר שעמד ככוס-בדולח שקופה מול השמיים הרחבים, הצחים – שמי בראשית, זכים כעיני-ילד. הסביונים הזעירים שעתה זה צצו מן האדמה, כרעו בפעם הראשונה תחת כובד הדבורים, שהתנפלו עליהם בצימאון רב.

האוקליפטוסים עמדו, כעצים אשר נטעם אלוהים בגן-עדן, שטופים מתנוצצים בשמש, ושבטיהם הארוכים, הרכים, לוחשים קלות באוויר הניגר כדבש צהוב.

רבשה רעדה רעידה קלה, ומילאה ריאתה באוויר צח, והתחילה משתעלת ארוכות, וצלעותיה עולות ויורדות: עמדנו סביבה אובדי-עצות. הבאתי לה סובין בלולים במים חמים, עם חופן שחת ריחני קצוץ – היא טבלה פיה במאכל, ונשאה אליי עיניים עצובות במסגרת ריסיה הלבנים והסבה ראשה הצידה.

למחרת עמד אבי והוציאה עם יתר הפרות אל עדר-המושבה שהובל אל הביצה למירעה האביב. בערב חיכינו לפרות ליד השער: הדמשקאית נכנסה ראשונה בשער, בראש מורם ובביטחון של מלכה. במרחק-מה ממנה הלכה זבחה הערבית, הנוצצת בעורה השחור ועיניים “רצחניות” לה – מפעם לפעם היתה תוקעת מכה לרבשה מן הצד, וזו היתה עומדת רגע, שואפת רוח, משפילה ראשה בעצב ומשתרכת לעבר החצר.

לא ידענו מה לעשות לה, כל האביב עבר עליה בחיים שהם חצי-תרדמה, היתה נמנעת מלהתקרב יתר-על-המידה אל הפרות האחרות, מפחד המכות שהיו חולקות לה.

האוויר הצח אחרי החורף נסך שיכרון בדמשקאית ובזבחה המרשעת, והיו שתיהן מנגחות זו את זו בשובבות. זוקפות זנבותיהן ועורכות מירוץ בחצר הגדולה, והדבר היה מעורר את הסוסים, ואלה היו מתחילים להתגלגל בחול הצח הלוך ושוב על הגב ורגליהם למעלה, עד שלפתע היו קופצים על רגליהם ופורצים בדהרה פראית מלאה נחירות וצהלות עליזות. לפעמים היו מתפרצים הרחק לתוך הרחוב, ואז היתה קמה מהומה בחוץ, עוברים ושבים היו בורחים:

“היכנסו הביתה, הסוסים של יהודה משתוללים.”

התרנגולות הרועות בין העשבים היו ניבהלות ומתעופפות לצדדים בקירקור צרחני.

ניסינו להחזיק את רבשה בסוכת-קנים מלאה שמש ביום, וללינת-לילה העמדנו אותה באורווה בין הסוסים. גם הסוסים לא אהבו אותה. כשהיתה מתקרבת, היו מכרכמים את חוטמם ומפשילים אוזניהם לאחור ופולטים נחרת-נשיפה רשעית – שהיתה מבהילה את רבשה, עד-מוות, עורה היה מתחיל לרעוד כמתוך קור, ואז היינו מחזירים אותה לפינתה ברפת, וזבחה היתה שולחת בה עיניים שטופות-דם.


האביב עבר ובא קיץ לוהט, מסנוור באורו. החצר היתה מלאה תנועה ורעש, ערימה גדולה של שחת עמדה ליד הרפת ושלושה פועלים היו עובדים במקצצה. לפי תור היה כל פועל מניע את הגלגל הגדול, והחצר היתה מלאה רעש של בית-חרושת. שני פועלים היו מעלים את השחת הקצוצה לעלייה, שמעל לרפת האדומה, בחבל הקשור לסל.

להק התרנגולות גדל אותו קיץ: מווילהלמה שלחו לנו פרגיות אדומות ארוכות-רגליים, שניראו כגמלים בין התרנגולות הערביות הקטנות שהיו מלאות-חן. היו ביניהן לבנות, שחורות ואדמדמות, אחדות ציצית קטנה להן על הראש, לאחרות כרבולות ורודות צנועות, הן היו רועות בעשב, ורק לעת ערב הייתי מאכילה אותן מנת-דורה. זו היתה שעה יפה בחצר: השמש שוקעת, ואני מפטמת אותן. יחד הן דומות ללהק ציפורים מגוונות. אני מתיישבת ואורבת לאדמדמת – תופשת אותה ברגליה, היא מפרפרת ואני שמה אוזני אל ליבה ושומעת דפיקותיו, מלטפת את נוצותיה, והיא ציפור נדירה לכל דבר, ולה אותו הפלא – והתחושה שבמצוד ציפורים… אני משחררת אותה, והיא מתעופפת בצווחות שמחה.

והשמש כבר שקעה והתרנגולות נכנסות בקירקור לילי שקט לתוך הלול – ואני סוגרת עליהן את דלתו. אך יש מרדניות משתהות, מנקרות בחול, ויש גם שנושאות כנף ועולות אל אוקליפטוס נמוך לשנת-לילה – ואז הן אבודות: טרף לחתולים, לעופות-ליל ולנמיות – עליי לתופשן ולזורקן לתוך הלול.


הקיץ הלך וכבה. הימים התחילו מתקצרים, והחשיכה יורדת לפתע. צל הוצק בתוך התכלת, הוא לא בא מענן או מצילו – הוא בא מן התכלת עצמה, שכהתה והתעמקה מיום ליום. בערב הוכנסה רבשה שוב לפינתה והיתה משתעלת קשות; הפרות והסוסים חדלו להתעניין בה – היא נידונה למוות, וחיות ובהמות יש להן חוש מיוחד להרגיש בזאת, לפני בוא הדבר.

אבא קרא לרופא-הבהמות והוא בא ובדק את רבשה, השכיב אותה על צידה, קרס לידה, פתח את פיה, משך לשונה החוצה ופסק: “היא מדממת, יש לה שחפת. צריך לחסל אותה, ולא – תנגע בהמות אחרות.”

אבא החוויר מתחת לשיזפון עורו, ופניו העגולים נתארכו. זו היתה עבודתו: חלתה בהמה, או חיה, ולא היה מוצא אחר אלא כדור רובה-הציד שלו, היו שמים ריתמה על אחד הסוסים, וקושרים את הבהמה המתה בחבל לריתמה, דופקים בסוס, ומוציאים אותה מחוץ למחנה. שם היו הצבועים והשועלים עושים מלאכה נקייה ומשאירים רק את השלד, וזה היה מתפורר ומדשן את האדמה.

יום כזה היה תמיד יום-אבל במשפחה. אהבנו את בעלי-החיים שלנו וטיפלנו בהם, אבי היה מקרצף את סוסיו, שופך עליהם דליים-דליים של מים וגם לוקח אותם למישחה לירקון.

שחר סתווי הסתנן דרך שלבי-התריס – שכבתי נים-ולא-נים – פתאום שמעתי ירייה. אחר-כך נכנס אבא לחדר-השינה ותלה את רובה-הציד על הקיר במקומו – הוא לא הביט בי, ואני לא הבטתי בו.

יצאתי לחצר: רבשה שכבה על ערימת-הקש הצהובה, פשוטת-רגליים, ודמתה יותר לפרפר ענקי כחול מאשר לפרה, מין יצור דמיוני – מתה היתה, אבל דומה היה לי שהנה תפרוש כנפיה ותתעופף כפרפר אשר עייף וירד לרגע ארצה.


*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1910 לערך. נדפס לראשונה: “מאזניים”, כרך ל“ב, טבת תשל”א, ינואר 1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 108.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!