הפרה שכבה על צידה ברגליים מכווצות כלפי הבטן הנפוחה כתוף, עיניה בלטו מחוריהן ומשהו ירקרק נמתח עליהן. היא תמות – זבחה הביירותית, מטה-הלחם של המשפחה בת שבע נפשות; זבחה – חמישים נפוליון זהב.
מכאן ומכאן עמדו מוטקה והירצל לצידי הפרה, העבירו מוט כרוך שק מתחת לביטנה, שיפשפו “היפ היפ” מחזה עד לעטיניה. הפרה גנחה, התהפכה, העור נמתח על ביטנה עד להתפקע, נחרה ועיניה יצאו מחוריהן.
“זה לא זז, היא תתפקע,” רטן מוטקה, העמיד את הסמוכה והשעין את ידיו הגדולות עליה.
“בכל זאת יש לה עוד כוח, ימח-שמה. מה אכלה?” פלט הירצל בן השש-עשרה בקולו, ספק סופראנו, ספק אלט, הסתובב על נעליו המעוכות, דקות-הסוליות והוציא סיגריה.
באשנב הופיע ראשה הפרוע של שרה’קה, בפיה הפתוח תמיד: “אמרתי לכם, בטלנים, מים חמים, אלונטיות חמות. אשתקד היה כך לפרת ברגר, אמרתי לכם,” ומיד נעלמה על רגליה העגולות כרגלי שולחן חדר-האוכל העתיק שבבית אביה.
האם שירכה דרכה צהובה ומכורבלת בשמלתה התחתונה, האדומה, המבצבצת מן העליונה, הירוקה, וסנדליה גוררים את כורכר החצר: “גר גרר…”
“ילדים, הוי, ילדים,” ציפצפה, “חוקן, חוקן עשו לה!”
מוטקה והירצל החליפו מבטים ושתקו.
היום רד ודרך אשנבי-הרפת ריפרפו העטלפים, הלוך-ושוב בדממה.
“אלעַנאַבוקי, טפו,” ירק מוטקה, “הא לך עסק, לא די בתלתן שנשטף והנה עוד זו, טפו!” – רגלו המסומרת בעטה בזבחה.
הפרה לא זזה, רק ריסיה עיפעפו והורדו במהירות אחת ושתיים וכיסו בקושי על עיניה הבולטות מחוריהן.
הירצל החליק על רגליו החוצה, ואחרי רגעי מיספר שב כשהוא נושא בשתי ידיו סיר מים חמים ועל שכמו שתי שמלות-צמר מעוכות, אחת ורודה ואחת לבנה, מגל הסמרטוטים אשר לאמא.
“נו, בלי חוכמות, נהפוך אותה מעט על גבה, מוטקה.”
“וַאללה, אם תמות, אברח מן הבית,” רטן מוטקה ומחה בשרוולו את הזיעה מפניו, “לא אשא את כל התולעים האלה על שכמי, כסף לסיגריות אין ב’אילה', לא שילמתי מס-חבר.”
השמלה הוורודה עטפה את ביטנה של זבחה והעלתה אד. שתי רגליה הקדמיות נחו כמעט על הוורודה, ועטיניה הענקיים כוסו אף הם בשמלת הצמר. מתחת לראשה ריפד לה הירצל קומץ חילפה. זבחה שכבה, ראשה תלוי, וגנחה.
התינוקות עמדו בפתח, מנוזלים ומכוסים בהרות-קיץ. זבחה חולה. האחים גדולים, אנשי חיל. הירצל כבר מתגלח.
השמלה הוורודה והלבנה כיסו חליפות את ביטנה של זבחה. משהו בביטנה החל לזוז, לזמזם.
“נידמה לי, שהחברת’ה תטרטר תיכף,” פלט מוטקה, גחן על גבי זבחה ושיפשף בשמלה הוורודה את ביטנה הקשה. קולות משונים התהלכו בביטנה של זבחה, היא גנחה, קצף עלה בשפתיה השחורות, שיניה טחנו זו את זו בחריקה.
הירצל הרים את זנבה, ולפתע פרץ זרם ירוק בקולי-קולות וכיסה את ידיו ובגדיו של הירצל בכתב-יתדות.
“אלעַנ…” חרק הירצל בסופראנו גמור ורץ כמטורף אל הברז. זבחה גנחה ארוכות בהקלה, ועיניה שבו משהו אל חוריהן. אגם ירוק נתהווה סביבה. הבטן הלכה והנמיכה, הלכה ונתרככה. הירצל שב רטוב כולו מן הברז וריח עשב שלא נתעכל נדף ממנו.
“קומי, ניג’סה,” בעט מוטקה רכות, “קומי!”
זבחה התהפכה, הרימה את רגליה הקדמיות ואחריהן את האחוריות ועמדה מתנודדת כולה.
הירצל זירז, דחף, ליטף, טפח והעבירה לפינה שנייה, רפודה חילפה יבשה. מאליה רבצה זבחה, הרימה ראשה וגעתה געייה ארוכה מול הדלת הפתוחה לשדות.
“טפוי, איכס,” ירק מוטקה, אסף את הכלים, פתח את הדלת בטרַאח, נעלה, וצילצל במפתחות…
*
נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905–1914 לערך. נדפס לראשונה: “בוסתנאי”, 12.10.1932. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 114. חוץ משם הפרה, זה לא תיאור משפחתה של אסתר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.